רקע
משה בן־אליעזר

 

פרק ראשון / העלוי והמתמיד    🔗

א    🔗

בשבוע הראשון שלאחר חג הסוכות מתכנסים לעירה מ., מקומה של ישיבה מפוארת לתורה, התלמידים שנסעו לימות החגים לערי מולדתם או ל“ישובים” הסמוכים, קצת לשם הבראה וקצת להצטרף כבני⁻תורה לימים הנוראים ל“מנינים” של הכפריים. עליהם מצטרפים כמה עשרות תלמידים חדשים, הגולים למקום תורה מתוך תקוה, שהישיבה הגדולה תאצול עליהם מהודה. העירה הומה מבחורים צעירים, המטילים ברחובותיה יחידים או זוגות⁻זוגות לבקש להם “אכסניות” או להתבונן אל העיר ויושביה, שבתוכם באו להסתופף. שיחתם של בני⁻העיר היא בעקר, על הפנים החדשות, שנראו בין “הצבא של תורה”, לפי בטויו של ראש⁻הישיבה.

אותה שנה, שבה פותח ספורנו, הרבו לספר ביחוד על שני בחורים חדשים שבאו ללמוד בישיבה, שכמותם לא היו עוד: אחד עלוי ואחד מתמיד. הראשון, שהביא לעיר את שמעם של השנים האלה, היה בעל⁻העגלה הזקן ר' שלמה, בר⁻אורין במקצת, שיש לו “חזקה” מכמה שנים להוביל בעגלתו מתחנת הרכבת את בחורי הישיבה, ולפי דבריו קנה לו טביעות⁻עין להכיר מיד מה טיבו של כל בחור ובחור. “אם בגד משי הוא זה או כלי פשתן”.

– היום – סח ר' שלמה בין מנחה למעריב ליהודים אחדים, שישבו סמוך לו – זכיתי להוביל בעגלתי שני בחורים, שעם ראיה ראשונה ידעתי, ש“תרי צנתרא דדהבה” הם. ובשעת הנסיעה ראיתי ונוכחתי, שעיני לא הטעתני, ברוך השם. האחד לא סגר פיו אף לרגע, הכל רצה לדעת, על הכל שאל וחקר, שאלה גוררת שאלה וחקירה גוררת חקירה. ואף⁻על⁻פי שמטבעי אני שונא מרבי⁻דברים, אבל כאן עשיתי אזני כאפרכסת, מפני שלא דבורים יצאו מפיו אלא מרגליות. ראיתי לפני “מח פתוח” שאין בשבילו ענין סתום, הכל הוא תופס, הכל הוא משיג, הכל הוא מבין. במלה אחת: עלוי, עלוי מארץ עלויים. והשני ישב כל הזמן ושתק, לא הוציא מפיו דבור אחד. אבל כהתבוננתי אליו ראיתי, כי שפתיו נעות וקולו לא ישמע, כמו שכתוב אצל חנה, אמו של שמואל. שאלתי בלחש את איש⁻שיחי העלוי, מה טיבו של בחור זה, והוא ענה לי בצחוק קל: “זה הוא מתמיד, חס הוא על כל רגע, שלא יצא לבטלה”. שמעתם? מתמיד כזה עדין לא ראיתי מימי.

לא עברו שלשה ימים ושמם של שני הבחורים יצא לתהלה בכל העיר. הכל דברו בהם, הכל השתדלו לראות פניהם, הכל חפצו לדעת מי הם ומאין הם. נמצאו יודעי⁻הכל, שקבלו ומסרו אינפורמאציה שלמה על שניהם. האחד, העלוי, הוא בנו היחיד של רב בעיר קטנה, גדול בישראל, שלא רצה להוציא בנו יחידו מרשותו, מחמת רוחות ההשכלה המנשבות בעולם, הפוגעות במעולים תחלה. לבסוף נתרצה לשלחו לישיבת מ. מפני שהר"מ הוא חברו ורעו כאח ועליו הוא סומך, שינצור אותו כבבת עינו. השני, המתמיד, הוא בנו של מלמד תינוקות, שנפטר בימי עלומיו, ואשתו האלמנה, בעלת חנות קטנה, קבלה על עצמה לגדל בניה לתורה, כפי שבקש ממנה בעלה לפני מותו, וזה המתמיד הוא בנה הבכור.

גם בין בחורי הישיבה עוררו פרצופי שני התלמידים החדשים, המופלאים, רושם עצום, אחדים מן הבחורים הותיקים, הלומדים כאן זה שנים אחדות וכבר קנו להם שם, חששו בסתר לבם, שמא יאפילו החדשים עליהם בפרסומם הרב. אחרים, מן הפאטריוטים של הישיבה, נתמלאו רגשות גאוה, שהישיבה שלהם זכתה לשני תלמידים מעולים שבמעולים, שיהיו לה לשם ולתפארת ולתהילה.

הממונים על הישיבה, עם השמחה על היבול הטוב של השנה, שנכר היה במספר התלמידים ובטיבם, כשמחתו של אכר על השבלים המלאות והטובות שגדלו בשדהו, גרמה להם נחת⁻רוח במדה מרובה הופעתם של שני הבחורים, שבזמן הזה הם נדירים כל כך.

כשבא העלוי לפני ה“זקן” (כנוי של חבה לראש הישיבה) ובידו מכתב מאת אביו הרב, הוא חברו, הכותב אליו, כי הוא שולח אליו לפקדון כל רכושו, ומסים מכתבו בדברי הכתוב: “אל הנער הזה התפללתי…” – נראו תחלה סמני תרעומת על פניו החמורות ושפתיו רטנו: “איני אוהב התפעלות יתרה”. ואילו כשנכנס בשיחה עם הנער בן השמונה⁻עשרה ותהה על קנקנו לדעת מה טיבו של זה, הלכו ונהרו פניו. במשך עשר השנים, שהוא יושב על כסא ראש⁻ישיבה, למד להבין ולהכיר בין תלמיד לתלמיד, כצורף מומחה ומנוסה, הבוחן אבנים טובות, איזו יקרת המציאות ואיזו אינה אלא אבן⁻טובה מצויה. ביחוד התמלא התפעלות משיחת⁻החולין של הנער. ה“זקן” עצמו, שאהב מאד להשתעשע בחדוד ובדבור שנון, שמע מתוך תענוג תשובותיו הקולעות, הערותיו השנונות, מאמריו החריפים. אולם נזהר היה, שלא להוציא מפיו דבור של שבח, שמא תזוח עליו דעתו. בפניו של הנער הכיר, שרגיל הוא לשמוע קלוסין מפי כל, ועל כל היוצא מפיו, הריהו כאילו תובע שכר המגיע לו.

בו ביום בא לפני ה“זקן” גם המתמיד, שמן היום הראשון – כפי שספר אחר⁻כך ראש⁻הישיבה למקורביו – דבקה נפשו בו. גם הוא הביא בידו אגרת מאת הרב דמתא, המספר על תולדותיו של בן⁻עניים זה, שממנו תצא תורה, והוא מבקש את ראש הישיבה לחזק ידיו הרפות ולעודד רוחו הנדכא. מתוך בחינה קלה בשיחה של תורה הכיר ראש⁻הישיבה, שבחור זה חסר “כלים”. וכשספר הנער, כי אין לו עוזר ותומך, וה“זקן” העיר בפה רך, שמא מוטב שילמוד אומנות המפרנסת בעליה, נתכרכמו פניו של הנער והוא השיב בקול נמוך ורועד:

– נפשי חשקה בתורה.

ה“זקן”, שאזנו הבחינה יפה בין דבור מן השפה ולחוץ לבין דבור היוצא מן הלב, העיף עין על הדובר ומיד נתרכך ואמר:

– ניחא, ניחא, נשתדל. אם נפשך חשקה באמת בתורה, אקוה כי תשקוד על התורה מפני שאין התורה נקנית אלא בהתמדה.

הבחור לא ענה כלום, מפני שלא היה איש דברים וגם משום שאין מה להשיב על מושכל ראשון כזה.

אותו יום היתה דעתו של ראש⁻הישיבה בדוחה עליו, כאדם ששחקה לו השעה לקנות חפץ יקר, שהשתוקק אליו שנים רבות ולא היה בנמצא, ובשעת סעודה בין בני ביתו ובפגישותיו עם אנשים המקורבים לעניני הישיבה ובזמן שבין מנחה למעריב בבית⁻המדרש, שעה המיועדת לשיחות חולין, לא פסק פיו מלספר בשבחם של שני הבחורים החדשים, שעתידים להיות פאר הישיבה והדרה.

וביום השני לבואם של שני הבחורים, כשנפגש עמהם ראש⁻הישיבה ושאל את כל אחד מהם, אם כבר עלה בידו למצוא “אכסניה” ושמע מפיהם, כי ראו חדרים נוחים, אלא שמשכירים אותם לשנים ולא ליחיד, נצנץ בלבו של ה“זקן” רעיון לזוג שני הבחורים, שיהיו שכנים בדירה אחת. מתוך נסיון של שנים רבות ידע ראש⁻הישיבה, שרב העלויים אינם מתמידים ורב המתמידים אינם עלויים, משום שלעתים מאד רחוקות נתנות מן השמים שתי מתנות טובות אלו לאדם אחד. ובכן מהראוי לזוג שני אנשים בעלי כחות מעולים, כדי שישפיעו זה על זה וישלימו זה את זה.

את נמוקו לרעיון זה גנז ראש⁻הישיבה בלבו. בפיו אמר לבחורים, שלפי דעתו טוב להם, שיבקשו אכסניה משותפת. לבחור המתמיד אמר:

– עם אביו של בן⁻הרב למדתי יחד בישיבת ולוז’ין והיה לי חבר טוב, והתפוח אינו נושר רחוק מן העץ.

ולעלוי אמר ה“זקן” בבדיחה:

– מובטחני, שלא תפול קטטה ביניכם, שכן ההוא (המתמיד) חס על כל רגע ולא יהיה לו פנאי להתקוטט.

וכך נזדמנו לפונדק אחד שני המאורות של הישיבה, ור' אהרן הטוחן, שהשכיר לשני הבחורים האלה את הנאה שבחדרי ביתו, שמח שמחה גדולה, כששמע מפי ראש⁻הישיבה שלא כל אדם זוכה לכך ועוד יבואו ימים, אשר יספר באזני נכדיו, כי שני הגאונים המפורסמים התאכסנו בביתו בימי נעוריהם.

– לפיכך – הוסיף ראש⁻הישיבה – אל תרבה בשכר⁻דירה, שכן שניהם אינם בני עשירים. גם תצוה על בני⁻ביתך, שיחלקו להם כבוד, כראוי לרבנים גדולים בעתיד.

ב    🔗

דרכו של הר“מ היה להזמין מזמן לזמן לביתו את המעולים שבבחורי הישיבה לשם שיחה בדבר תורה. ראשית, כדי לעמוד על מדת הצלחתם בתלמודם. שנית, נחשבה התקרבות זו מצד הר”מ לאות⁻הצטינות נעלה, שיחידי⁻סגולה זוכים לו, וכל בחור וטוב מבני הישיבה שאף להגיע למדרגה זו. ומכיון שהעלוי והמתמיד התאכסנו באכסניה אחת, היו מזדמנים על⁻פי רב בביתו של הר“מ. ואף⁻על⁻פי שה”זקן" הסביר פנים לשניהם במדה מרובה, עד ששאר בחורי הישיבה היו מתקנאים בהם על כך, מכל מקום הרגיש העלוי בחושו הדק, שלבו של הר“מ נתון יותר לחברו ובקש למצוא סמנים מוכיחים, כי הרגשתו לא הטעתו. הוא עשה כמה נסיונות להתעלות בעיני הר”מ, כדי להדוף את חברו מעמדת⁻הכבוד, אלא הדבר לא עלה בידו. ולא עוד אלא שנדמה לו, שכל מה שהוא משתדל בתחבולות דקות לקרב אליו את לבו של הר"מ, הוא מתרחק ממנו.

כיוצא בזה מצא העלוי פגיעה בכבודו ביחסם של בחורי הישיבה אליו. ברי לו, שהכל מכירים ויודעים, שעולה הוא על חברו בחריפות ובקיאות, ואף⁻על⁻פי⁻כן הכל מחבבים את חברו המתמיד. ולא עוד אלא שאפילו בשאלות בסוגיה קשה – שלכל הדעות חברו כקלפת השום כנגדו – פונים דוקא לחברו. היחס הזה מצד בחורי הישיבה גורם לו רוגז וכעס, אף⁻על⁻פי שהוא מתאמץ להסיר הרגשות אלו מלבו. פעמים הוא מנחם את עצמו בהרהור, שבני⁻אדם הוגים חבה לאנשים הדומים להם ואילו את העולים עליהם בתורה או בחכמה אין הם מחבבים. פעמים הוא מחיב את עצמו שאינו יכול לדבר עם הבריות בלשון רכה, לקרב ולהתקרב כמו חברו, אלא כל ההרהורים האלה אין כחם יפה להרגיעו אלא לשעה קלה. על⁻פי רב כל סמן קטן של חבה מצד בחור⁻ישיבה להמתמיד, כל דבור של שבח, כל אות כבוד מרגיז אותו ומעורר בקרבו זלזול אל ה“בהמות הללו”.

עוד יותר מרגיז את נפשו היחס של אנשים מחוץ לכתלי הישיבה. הנה, למשל, בעל האכסניה שלהם, אהרן הטוחן, יהודי מחברת משניות, אף הוא נותן את הרבבות לחברו, ולו, לעלוי, גם לא את האלפים… אי⁻אפשר לו לשכוח שיחה אחת בין הטוחן לאשתו, שקלטה אזנו באחד הבקרים בשבתו בחדרו (ודאי לא ידעו על מציאותו בחדר, לפיכך דברו בקול רם). האשה אמרה לבעלה, כי זה הבחור בעל העינים הנוצצות, יפה⁻התואר (הכונה אליו) מוצא חן בעיניה ובכזה היתה רוצה לחתן בשביל ריינה בתה. אולם בעלה השיב לה על זה בקלסה: “מבינות של אשה! אילו עזר לי הקדוש ברוך⁻הוא, הייתי בוחר בשביל בתנו דוקא את השני, השתקן, זה הוא בעיני איש כמה שנאמר…” שמא תאמרו: אהרן הטוחן בלבד מחבב את חברו ולא אותו? גם ריינה עצמה – בחורה נאה וטובה – נותנת את הבכורה לא לו אלא לחברו, המשפיל את עיניו בעברה על פניו… יש לו הרבה והרבה ראיות שאי⁻אפשר לסתור אותן. וגם שאר בני⁻הבית מביטים אל חברו מתוך חבה יתרה, מתאמצים לגרום לו נחת⁻רוח, משתוקקים לשמוע מפיו דבור כלשהו. במה לקח את לבם? מה מצאו בו?

ולא בביתו של אהרן הטוחן בלבד, אלא בכל העיר מפורסם המתמיד הרבה יותר ממנו. הכל מסיחים בו, הכל מקלסים אותו, וכבר נבראו עליו אגדות.

לשוא מתאמץ גבריאל (זה שמו של העלוי) לבטל דברים⁻של⁻מה⁻בכך אלו מתוך נזיפה בעצמו, שאדם בר⁻דעת אינו צריך לשים לב להבלים כאלה. כזבובים טורדים עפים סביבו ההרהורים האלה, שצובטים את לבו ומפריעים את מנוחתו. לשוא משדל גבריאל את עצמו, שבעצם אין חברו מאיר (זה שמו של המתמיד) אשם בזה, שהכל מבכרים אותו על פניו. ולא עוד אלא שאי אפשר להאשימו, שהוא מחבל תחבולות לקנות לו לבם של הבריות. אין גבריאל יכול לדכא קרבו את חולשת⁻הדעת התוקפת אותו בכל עת, שהוא רואה ב“ישיבה”, בדירה, ברחוב, את חברו רוכש לו גם אהבה גם פרסום, בעוד אשר הוא, העלוי, מאמין בכל לבו ונפשו, שהוא עדיף מחברו ולו מגיע כל זה ביתר זכות.

ג    🔗

אפשר וגבריאל בא לידי החלטה, שלא כדאי לו לבזבז כחו בהתחרות עם חברו המתמיד על רכישת חבה אצל ראש⁻הישיבה והבחורים. יודע הוא, שהכל מחבבים את הנוח לבריות, שדבורו בנחת ומנהגו בצניעות ונפש כעפר לכל. וכל הדברים הללו אינם ממדותיו שלו. לפיכך גמר בלבו לכבוש לעצמו, לפחות בנשקו הבטוח ובכחו הודאי, שאין דומה לו, מדה מרובה של כבוד. הוא יכפה את הר"מ עם כל הבחורים, הרואים את עצמם כמופלגים בתורה, עד שיכירו וידעו מה זו חריפות אמתית ומה זו תפיסה נפלאה.

פעם אחת, כשעמדו בסוגיה חמורה, שהבחורים ידעו עליה כמה ימים לפניה, התקין גבריאל עצמו לקראת הקרב עם הר“מ, שעתיד לשים בראשו כתר של תורה. הוא עין יפה בסוגיה זו, בחן כל המקומות הנוחים להתקפה, סדר כל דרכי ההסתערות, כאיסטראג מומחה, ולבו עלץ בקרבו, כשדמיונו תאר לפניו נצחונו הגדול על יריבו, אחדים מן התלמידים הותיקים, המקורבים להר”מ, שגונב אליהם דבר על מזמתו של ה“עלוי”, התקינו אף הם עצמם להגן על מפקדם מפני ההתקפה העומדת לבוא.

הגיעה השעה של המערכה הגדולה במלחמתה של תורה. כל בחורי הישיבה, שנודע להם על דו⁻הקרב בין האריאל הזקן הנערץ, ראש⁻הישיבה, לבין הגבור הצעיר השואף לכבושים, גבריאל העלוי, ישבו איש⁻איש על מקומו וצפו בכליון⁻עינים להתחלת המערכה. הכל ידעו, כי ה“זקן” שרגיל תמיד להתקין עצמו שעה אחת קודם ה“שעור” בחדרו המיוחד בבית הישיבה, הקדים היום להתיחד ומאחר לשבת שם יותר מבכל יום. אין זאת, כי גם לאזניו הגיעה השמועה (עוף השמים הוליך את הקול!) על ההתקפה עליו שעתידה לבוא יום, והוא מתאזר, מזדין ומתחזק, כדי לצאת אל המערכה כראוי לאיש⁻מלחמה ותיק.

כשנכנס לאולם הגדול של הישיבה, עבר רטט בין כל בחורי⁻החיל למראה מצביאם הנערץ, הפוסע פסיעות קטנות ומאוששות, כדרכו. הוא ישב על מקומו באמצע שני השלחנות הקדמיים (שלחן הרב ושלחן המזרח), מקום מושבם של ה“קצינים” בצבא התורה, הם הבחורים בעלי הכשרונות והותק, העיף עין על המחנה שלו ופתח באמירת השעור בשקט ובמתינות, כדרכו, כאילו לא קרה דבר. שעה קלה עברה בלי מאורע כלשהו ואיש לא הפריע את הדממה העמוקה, שבה צלצל קולו המיושב של הר“מ, ההולך לבטח דרכו. פתאום נשמעה היריה הראשונה, שבאה מעבר השלחן הצפוני. הכל הסבו אינסטינקטיבית פניהם לעבר ההוא, גם הר”מ הרים ראשו, שלח עין אל בעל הקושיה, שהה רגעים מועטים וסתם את הפרצה בתרוץ מספיק. אך המקשן לא הרפה ושוב פרץ פרצה רחבה יותר בקושיה כפולה ומשולשת, עד שהכריח את הר“מ להפסיק לשעה קלה, כדי לעין ולהשיב על הפרכות. אחרי העיון הוציא מפיו בנחת ובישוב⁻הדעת תרוץ, שעורר התפעלות בין קציני התורה, שישבו מימינו ומשמאלו, והם שמחו על נצחונו הקל של מצביאם, שהתעודד והוסיף ללכת דרכו. אולם שמחת הנצחון לא ארכה. לא עברה שעה מרובה והגבור הצעיר זנק והקיף את הלוחם הזקן בקושיות ופרכות, עד שנלאה הנתקף להכות אחור את יריבו. לשעה קלה נשאר יושב במבוכה מעט. כאן נסו לבוא לעזרתו אחדים מן “הקצינים הגבוהים” בחיל התורה, זה בכה וזה בכה, אך העלוי הגבור שלח מכותיו על ימין ועל שמאל והדף בקלות את כל ההתקפות כנגד. בינתים התאושש שוב המצביא והכה אחור את המתקיף, ועל⁻ידי כך נוסף כח לקצינים העוזרים, ואף הם מצאו עוז בנפשם להסתער על ה”אויב" ולהכריעו. אולם העלוי, שהיה מזוין ומצויד יפה, לא נכנע והוסיף להתפלפל ולהתחדד ובחריפות מרובה הביא לידי בלבול את כל המשיבים על דבריו.

והנה בתוך הערבוביה של קולות והמהומה של ההתוכחות נשמע קול רם וצלול מהשלחן הדרומי: “רבותי!…” והקול הוא קולו של ה“מתמיד”, שכל הזמן לא פתח פיו. הר"מ הסה את הרעש ופנה לעבר המתמיד מתוך סמן שאלה על פניו והלה אמר בקצת מרך:

– לדעתי, נטה בעל הקושיות מן הפשט הפשוט…

והוא התחיל מרצה את הדברים לפי פשוטם וכל הבחורים השתוממו פתאם לראות, שכל הקושיות נתפזרו ונתעלמו כערפל מפני השמש. גם העלוי נשתתק פתאום וקולו לא נשמע עוד.

פניו של הר"מ נהרו ועד שחזר אל השעור זקף ראשו ופנה אל כל תלמידיו, אבל הדברים היו מכונים בעקר אל האחד, ואמר מתוך חיוך של טוב⁻לב:

– כך עולה לו לאדם, שנוטה מן הדרך הישרה של הפשט לנתיבות עקלקלות של הפלפול.

אחר⁻כך המשיך שעורו מתוך נחת וכל הבחורים שמחו בלבם, שהמערכה הכבדה נסתימה בנצחונו של הר"מ.

עם סיום השעור הוסיף עוד ה“מ לשבת על מקומו ואחד מן הבחורים לא קם ללכת, מפני שהכל הבינו, כי עוד דבר בפיו של ה”זקן" לתלמידיו. ואמנם הר"מ נתן עיניו בגבריאל העלוי, שגם הוא לא זז ממקומו ואמר לו בקול אבהי:

– יודע אתה, בני, שהמלה “פלפול” היא אחות למלה “פלפל” ושתיהן הן בחינת תבלין. הפלפל – לתבשיל והפלפול – לתלמוד. ושניהם תכונה אחת להם. מה שהפלפל לתבשיל הוא מן הדברים שמעוטם יפה ומוסיף טעם, ורבוים קשה ופוגם את התבשיל, אף הפלפול בתלמוד כך. חיב אתה לזכור זאת תמיד.

מאותה שעה היתה בלבו של גבריאל טינה על ראש⁻הישיבה. נדמה לו, שכל מה שהוא דובר ועושה אינו אלא כדי להקל בכבודו. ומחשבה עלתה בלבו, שאין זה אלא מתוך קנאה… “יודע הזקן, שעולה הוא עליו בהבנה עמוקה של סוגיה”. וכשהוא נוכח ברגעים מסוימים של המאבק עמו בשעת השעור ההוא, אינו יכול שלא להתהלל בגבורתו. “כיצד התפתל והתלבט הזקן בשעה שאחז בו ולא הרפה ממנו… כיצד תש כחו לאחר התקפה חזקה ונשא עיניו התועות אל הבחורים שיבואו לעזרתו…” אף על הבחורים הטובים כועס גבריאל. מכיר הוא באחדים מהם ויודע הוא, שאינם מחשיבים כל עקר את ה“זקן”, ובכל זאת כשהגיע הדבר לידי קרב עמו, התאזרו כולם ועמדו לימינו כאבירים נאמנים. “אין זה אלא שגם הם מקנאים בו, מפני שגלוי וידוע לפניהם, שהם כקלפת השום כנגדו, ומיום שבא ל’ישיבה' פנה הודם, פנה זיום”. אבל ביותר יש בלבו של גבריאל טינה על ה“מתמיד”, שהוא שהכריע את הנצחון במלחמה עם הר“מ. לזה לא פלל גבריאל כלל. ואפשר שזה גורם לו יותר כעס. אילו באה העזרה ליריבו, לפחות מצד הוילנאי, בעל התפיסה המהירה, או מצד הבריסקאי, שיש לו המצאות יפות בלמוד, לא היתה החרפה גדולה כל כך; אבל כי יפגע בו חץ דוקא מצד ה”תם" הזה – אוי לאותה בושה! “וכמה עלץ לבו של ה’זקן', שבאה לו הישועה מתלמידו הנאמן”.

גבריאל צופן בלבו רגשותיו לחברו. אדרבה, הוא מראה לו פנים מסבירות יותר מן הרגיל, מרבה לדבר עמו בידידות כדי שלא יעלה כלל על דעתו של זה, שנוטר הוא לו. “פחיתות הכבוד היא לי להתנצח עם אביר כזה”. אבל בתוך⁻תוכה של נפשו הולך ומתגבר רגש רע, שאין לו שם. פעמים הוא עצמו מתאמץ לבטל רגש זה בתחבולות שונות. פעמים הוא נוזף בעצמו על שהוא מתמסר לעסקים פעוטים כאלה, לא נאים ולא יאים לו: פעמים הוא חושב ומונה את כל המדות הטובות שבחברו, שראוי הוא בשבילן לכבוד ולאהבה. אולם כל התחבולות האלה מועילות רק להצפין עמוק את רגש הטינה שלא יגלה לעין, אך אין בכחן לעקור אותו מן הלב ושלא מדעתו הוא הולך וגדל, הולך ומכה שרשים. ופעמים שהוא מתפרץ לחוץ שלא בטובתו – מה שמביא אותו אחר⁻כך לידי חרטה ולידי בושה.

פעם אחת, בערב נאה אחד, פנה גבריאל אל חברו המתמיד בהצעה לצאת ולטיל מחוץ לעיר. וכדי לשדל אותו אמר:

– תענוג גדול הוא בשעה זו לטיל…

המתמיד ענה לו בתמימות:

– לי אין תענוג גדול מתלמוד תורה.

גבריאל הרגיש, שדמו מתרתח, אך הוא התאמץ לדבר בנחת:

– “לכל זמן”, כתוב בקהלת…

אבל המתמיד השיב לו בסרוב:

–אסור לי להבטל מן התורה…

גבריאל הביט אל חברו ואמר בקצת התרגזות:

– את העון של בטול תורה אני נוטל על עצמי, עלי ועל צוארי…

אבל המתמיד לא נענה לו ובמין התחטאות ענה:

– מה אעשה ואני אוהב כל כך את התורה…

כאן פחז עליו יצרו של העלוי, נתן עיניו בחברו המתמיד ובנעימה של התקלסות קרא:

– מה תועלת, שאתה אוהב את התורה, אם התורה אינה אוהבת אותך…

ובו ברגע, שראה גבריאל פניו של חברו, שהחוירו והסמיקו, התחרט על המימרה שנפלה מפיו שלא מדעתו. אך הנאמר אין להשיב.

הלה, המתמיד, השפיל עיניו והשיב קצת לעצמו וקצת לאיש שיחו:

– אני יודע זאת… אבל… לפיכך אני מרבה אהבתי אליה, אל התורה, אולי סוף⁻סוף תחונן אותי באהבתה.

ד    🔗

כמה ימים אחרי השיחה הזאת היה גבריאל מתביש להרים עיניו אל חברו. הוא ראה את עצמו חוטא, כאילו הכה ילד תמים וחלש, שלא היה בכחו להתגונן. פעמים עלה בלבו רעיון, שמחויב הוא לבקש סליחה ממנו, לפיס אותו. אבל לא ידע כיצד יעשה זאת. נוח היה לו אילו ראה בפני חברו קצף עליו, אילו שמע מפיו דבור של רוגז, אילו הכיר בו שנוי כלשהו ביחסו אליו. אבל חברו התנהג עמו, כאילו לא קרה דבר. אותה ההערצה אליו, אותו סבר הפנים היפות, אותה הותרנות הרגילה אצל מבוגר לגבי תינוק מפונק.

בכלל ראה גבריאל, כי תקותו הגדולה למצוא בישיבה חבר, כפי שחלם עליו באותן השנים, שישב בודד בעירתו, לא נתקימה. בעיר מולדתו, שבה עברו כשמונה⁻עשרה משנות חייו, לא היה לו מימיו חבר. גם בזמן שלמד ב“חדר” עם עוד נערים, ראה את עצמו כגדול בין תינוקות. וכל אותן השנים – מבן עשר ועד נסיעתו – שלמד בבית⁻המדרש בצות עם אבא, לא קנה לו חבר אחד. והוא קוה בכל לבו, שבמקום תורה, שמתאספים שם הבחורים המופלגים מכל קצוי ארץ, ודאי ימצא את אשר הוא מבקש. הוא תאר לו בדמיונו את החבר הזה בדמות גבור חיל, שילחם עמו מלחמתה של תורה; הוא, גבריאל, ירצה לפניו חדוש והלה יסתור דבריו, וכמובן יגן הוא על דעתו והלה שוב יזנק כנגדו, וכך ימשך הקרב עד הנצחון ושניהם יחבקו זה את זה בשמחה וברעות, כראוי לשני גבורים דומים זה לזה… חבר כזה לא מצא גבריאל בישיבה. ומאיר המתמיד אינו אפילו בבואה⁻דבבואה מחבר זה, שחזה בדמיונו. יותר שהם דרים יחד, יותר שהוא מכיר בטיבו של שכנו⁻לחדר, יותר שהוא עומד על אפיו, לבו מתרחק ממנו, מפני שהוא רואה, כי שני הפכים הם ואין ביניהם ולא כלום.

זכור גבריאל שיחותיו של אביו על ימי תלמודו בולוז’ין, שהיו, לפי דבריו, הימים המאושרים בחייו. בכמה התלהבות ובכמה התפעלות היה מספר את הזכרונות על ה“חבר” כאח, שקנה לו בישיבה, אשר נפשו נקשרה בנפשו והם נשארו ידידים⁻אהובים עד היום הזה. אותו “חבר” של אבא הוא⁻הוא ראש הישיבה של מ. וחלק גדול מן התשוקה של גבריאל לנסוע לישיבה זו יש ליחס לרצונו להכיר את החבר המופלא הזה שאביו הפליג כל כך בשבחיו.

עכשו, לאחר שעברו כמה חדשים לשהותו של גבריאל בישיבה, לאחר שהכיר יפה תכונתו של הר“מ, אינו יכול בשום אופן להבין, מה מצא אביו באדם זה, שלדעתו הוא למטה מבינוני… אם יש אדם, שגבריאל מכבד אותו בכל לבו ונפשו, הרי זה אביו. יודע הוא, שבעולם הרבנים הוא מוחזק גאון. והוא עצמו יודע, שאין כמותו לחריפות ולעמקות ואין לך תענוג גדול יותר מלהתפלפל עמו בהלכה. ואם כן, גדולה בעיניו התמיהה, כיצד נעשה אביו חבר לאדם, שאפשר ויש לו בקיאות בש”ס, אבל בשום אופן אין כחו גדול בחריפות; אפשר שהוא גדול בחכמה ובמדות טובות, אך איש לא יאמר עליו, שגדול הוא בתורה…

כשמהרהר גבריאל בדברים אלו, פעמים שעולה בלבו, שהר“מ בימי⁻בחורותיו, כשלמד בולוז’ין, אף הוא היה מעין “מאיר המתמיד”. פיו לא פסק מלמוד, היה חביב על ראש⁻הישיבה והכל ספרו בשבחו, כי הוא בעל מדות טובות ובמקרה התודע אל אביו וקרוב לודאי, כי שניהם דרו בחדר אחד, הכל כמו שארע לו, לגבריאל, ב”ישיבה" של מ. אלא הבדל גדול יש בין גורלו לגורל אביו: אביו נתקשר בקשר אהבה אל הבחור המתמיד ההוא, ועד היום הוא מעלה את שמו על שפתיו במין הערצה. מה שאין כן הוא, גבריאל. אין לבו אל שכנו לחדר, שקשה לו לכנותו בשם “חבר”. איזה חבר הוא לו?! לא זו בלבד, שאינו הוגה אליו כבוד, המביא לידי אהבה, אלא אף הוא מזלזל בו (ופעמים גם שלא בטובתו), ומתוך כך הוא בא גם לידי שנאה אליו (מה שמצער אותו לפעמים), שהוא מתאמץ לכבוש בקרבו ולא תמיד עולה הדבר בידו.

פעמים, בשעת הרהורי תשובה, עולה בלבו של גבריאל רעיון, כי אולי טוב לו להפרד מעל הבחור, שנעשה לו חבר במקרה ולא לדור עמו בחדר אחד, שמא על⁻ידי כך יחלשו רגשות⁻הטינה אליו, העולים בלבו כמעט בכל יום. אבל הוא דוחה מיום ליום באמתלות שונות את ההוצאה לפועל של רעיון זה, כאילו משהו או מישהו אינו נותן לו להתרחק ממנו. אפשר ומרגיש הוא, שבין כל בחורי הישיבה – שאף אותם אין הוא מכבד ואינו אוהב – אין אחד, שהוגה אליו הערצה במדה מרובה כזו כמו המתמיד. פעמים גבריאל ברצותו לגרום לעצמו הנאה, יושב לפני מאיר ומשמיע באזניו חדוד של תורה, והלה עושה אזנו כאפרכסת, עוצם עיניו מתוך התאמצות להבין כראוי וכשהוא פוקחן אחר⁻כך, מביעים פניו כבוד ללא⁻גבול לאיש היושב ממולו. אפשר וגבריאל לא יכל ולא רצה לותר על רגעי התענוג האלה.

וכך המשיכו השנים לדור זה בצד זה שנה שלמה, חורף וקיץ.

ה    🔗

מנהג היה בישיבה. בשמחת תורה כל הבחורים, שלא נסעו להוריהם או ל“ישובים” להצטרף ל“מנין”, מתאספים לביתו של הר"מ לשמוח עמו בשמחת תורה.

הר"מ היה רגיל לומר: “ודאי רשאים כל ישראל, שקבלו את התורה, לשמוח בחג הזה, אבל שמחתם של בחורי הישיבה גדולה פי שבעה, שכן הם זכו לעסוק כל ימות השנה בתורה”.

בסעודת⁻חג זו, שנערכה בהשתתפות כמה עשרות בחורים, היתה השמחה רבה מאד. ביחוד זכו לכבוד גדול אותם הבחורים, שהיו בעלי קול ערב ויודעי שירים ונגונים. הר“מ עצמו, שהיה חובב נגינה, ידע את כל אלה, שהצטינו ב”השלמה" זו ועודד אותם להראות כחם וגבורתם. לא פחות גדלה ביום הזה חשיבותם של אלה, שכחם היה יפה לשמח ולבדח את המסובים בדבוריהם, בשנינותיהם, בהלצותיהם, בעקיצותיהם. בשעת חדוה, כשהלב פתוח לקראת רוח בדוחה, מתקבל ברצון כל דבר וכל תנועה, העלולים להגדיל את השמחה ולהסיח את הדעת מדאגות וטרדות של חול, המעכירות את הנפש.

אותה החגיגה של שמחת תורה, שבה השתתפו גבריאל העלוי ומאיר המתמיד, היתה אחת המצוינות בקורות הישיבה. לא היתה שנת ברכה כזו – בגשמיות וברוחניות – בדברי ימי הישיבה. ונוסף לזה מלאו בשנה ההיא ששים שנה ל“זקן” ובני⁻ביתו והמקורבים אליו רצו לצרף חגיגה משפחתית זו לחגה של תורה.

הר“מ שישב בראש השלחן, השגיח, שכל הבחורים ישתתפו בשמחת החג, איש⁻איש כפי כחו. ואם התבונן וראה, שמישהו עומד מן הצד, או שרוי במעין עצבות, עודד ועורר אותו בדברים ורמז לסדרנים, שירחיקו מעליו את “המרה השחורה”. מעינו הפקוחה של ה”זקן" לא נעלם, כי גבריאל העלוי, שמקומו היה בסמוך לו, ישב כל הזמן סר וזעף, לא פצח בשום זמר ובכלל היה שותק. בתחלה לא שם לבו אליו, מפני שהכיר בו מכבר, שפגיעתו רעה ומוטב להניחו. אבל לבסוף לא התאפק ושאל:

– גבריאל, הלא שמחת תורה היום ולמה אתה שרוי בעצבות?

ה“עלוי” ענה בגמגום מה שענה והזקן אמר מתוך בדיחות הדעת:

– אמנם השנה לא שקדת על התורה במדה מרובה כמו חברך מאיר, אבל הרי אמרו: “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד…”

פניו של גבריאל התאדמו והוא פלט מפיו עקיצה כלפי ה“זקן”:

– לא כל אדם צריך ויכול להיות מתמיד. גם אבא שלי לא היה מתמיד ואף⁻על⁻פי⁻כן הוא רב גדול…

ה“זקן” נתן עיניו בבחור העז וחיוך נראה על פניו, שהה שעה קלה ואחר כך אמר:

– שמע נא, גבריאל, אם איני טועה, כתוב עליך בספרו של אדם הראשון: “חכם יתקרי ורבי לא יתקרי”. אפשר ותהיה גדול בתורה, כמובן, אם תוסיף ללמוד, אבל מסופקני, אם תהיה רב בישראל…

פניו של גבריאל נתכרכמו וכל גופו רעד מרוגז. ליד השולחן חדלו השיחות והקולות. כל הבחורים היושבים הטו ראשיהם לעבר הר"מ והעומדים הצטופפו, כדי לקלוט כל הגה. הכל ראו בדו⁻קרב זה מעין מאורע.

לבסוף עלה בידי העלוי לפלוט מפיו שאלה מתוך אירוניה מרה:

– זו מנין לך, רבי?… כלום נבואה היא זו?

ה“זקן” השיב בנחת, בלי להביט בפניו של השואל, כאילו נתכון להשמיע דבריו לא לו בלבד, אלא באזני כל תלמידיו:

– רב בישראל אינו מורה הוראה בלבד, חיב הוא להיות אב לקהלתו, דואג לכל אחד ואחד, משתתף בצערו ומנחהו בעצתו. לשם כך צריך הרב להיות, ראשית כל, אוהב את הבריות. ואתה, גבריאל, תמהני, אם יש אדם אחד מישראל, שאתה אוהב אותו…

ברגע הראשון נדהם גבריאל מדברי הזקן. “צופה נסתרות הוא, הרי באמת כך הוא. איני אוהב שום אדם”. ברגע השני התאושש ובקול רם ענה:

– אין אלו אלא דברי נביאות…

בין הבחורים עברה אושה כעין רגון על עזותו של העלוי, אך הזקן אמר בנחת:

– הלואי שאתבדה. אני רוצה בזאת למען אביך אשר אהבתיו יותר מנפשי.

באותו ערב, במוצאי החג, כשישבו שני החברים, העלוי והמתמיד, בחדרם ולבם עוד מלא מרשמי היום, אמר מאיר אל גבריאל:

– הזקן היה היום בגלופין… תענוג היה לישב במחיצתו… ממש רוח⁻הקדש היתה שרויה עליו.

גבריאל עשה העויה של אי⁻רצון ופלט מפיו בקצת זלזול:

– רוח⁻הקדש?!… גוזמה! לא כל אדם זוכה לרוח⁻הקדש…

בנעימת הדבור נשמעה לאזנו של המתמיד פגיעה בכבוד רבו והוא ראה צורך לעצמו להגן עליו:

– קרוב לארבעים שנה הוא מרביץ תורה ברבים. וכי דבר קל הוא בעיניך?

– שכרו בעולם הבא ודאי גדול מאד – ענה העלוי מתוך אירוניה – אבל אין זה ענין לרוח⁻הקודש…

שלא כרגיל אצלו תקף את מאיר מין רצון לקים מצות “הוכח תוכיח את עמיתך” והתחיל מדבר בנחת על חובתו להיות זהיר בכבוד רבו.

העלוי, שבכלל לא אהב לשמוע דברי מוסר ובפרט בשעה זו שהיה מרוגז, הפסיק את חברו בגסות קצת ואמר:

– הנח! ראשית, איני זקוק להדרכה שלך, שנית איני מחויב בכבודו… לא רבי הוא!

פניו של המתמיד נתבהלו, כאילו שמעו אזניו גדוף כלפי מעלה, ובכחו היה לפלוט מלה אחת ספוגה שאלה ותמיהה לאין שעור:

– הכיצד?

אבל העלוי, כאילו רצה לחזק עוד יותר את משבתו של חברו התם, ענה:

– מפני שלא למדתי ממנו כלום… משום שאין לי מה ללמוד ממנו.

בפעם הראשונה ראה גבריאל את חברו השקט בשעת זעפו. הלה קפץ ממקומו כנשוך נחש וקרא:

– חוצפה היא זו! הרבה⁻הרבה יש לך ללמוד מרבנו.

העלוי נתן בו עיניו בלגלוג ושאל מתוך יוהרה:

– דהיינו?

כל גופו של המתמיד רעד מהתרגזות בשעה שהוציא מפיו את נזיפתו:

– אמנם הרבה תורה קנית, גבריאל, אך אהבת התורה אין בך. וזה לא טוב. ואהבת התורה אתה יכול וצריך ללמוד מן ה“זקן”.

גבריאל הביט אל חברו מתוך קלסה:

– גם ה“זקן” כמוך אוהב את התורה והיא אינה אוהבת אותו. לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב…

המתמיד כבש ראשו בקרקע ומתוך תוכחה חרישית אמר:

– בשם עופות טמאים אתה קורא לרבך ולחברך?!

יצרו של העלוי הסיתו להשיב: “כשם ש’הזקן' אינו רבי, כך אין אתה חברי”, אך הוא התגבר הפעם על יצרו ורק אמר:

– שמא אין רצונך לדור עמי בכפיפה אחת? אם כן, אבקש לי דירה אחרת.


 

פרק שני / המרידה הגדולה    🔗

א    🔗

זמן⁻מה אחרי הדברים האלה כשנכנס המתמיד בשבת לביתו של ראש⁻הישיבה, וה“זקן” שאל אותו, מפני מה בא לבדו באין חברו עמו, השיב לו הנשאל, כי זה שבועות אחדים, שאינם גרים יחד.

– נפרדת מעליו? – שאל הר"מ.

–לאו, הוא נפרד מעלי – השיב הלה.

– הדיוק הזה נראה בעיני – אמר ה“זקן” – בין כך ובין כך בדיעבד נוח לי, שנפרדתם זה מזה.

הר"מ לא היה רגיל לספר בגנותו של תלמיד בפני תלמיד, הפעם לא יכל, להתאפק והוסיף:

– חוששני להוציא מפי על בחור זה, שהוא בחינת “תורה מפוארה בכלי מכוער”. ולבי דוי על כך, שכן הוא בנו של אדם גדול, שהיה לי ידיד נעורים ועד היום אני קורא לו אחי. אלמלא זה, הייתי מרחיקו זה כבר מן הישיבה. לבי אומר לי, כי נכונו לנו ממנו צרות גדולות, הלואי שאתבדה. אין חכם כבעל הנסיון. כבר היתה לי לא פעם צרה מעין זו.

בפיו של המתמיד לא היה מה להשיב. אמנם הוא רצה להביע לפני הר“מ את הערצתו לחריפותו הבלתי מצויה של העלוי, אך משום מה נדמה לו, כי אין דעתו של ה”זקן" נוחה מתהלות ותשבחות לגבריאל, לפיכך ישב ושתק. אבל הר"מ, כפי הנראה, היה נוטה בשעה זו לשפוך שיחו בענין, שהטריד את לבו זה זמן וזמנים, לפיכך הוסיף:

– "כששלח אותו אביו אלי כתב במכתבו, כי הוא מפקיד בידי כל רכושו. ודבר זה גרם לי עגמת⁻נפש, מפני שאיני רוצה לקבל עלי אחריות גדולה בשמירת פקדון יקר כזה. ומטעם זה עלה בלבי בחורף שעבר, שידור עמך בדירה אחת, כדי לשתף אותך במקצת בשמירת הפקדון. אבל עכשיו נתקים בי: “אם ה' לא ישמר עיר, שוא שקד שומר”.

מאיר המתמיד ישב ושמע דברי הר“מ העגומים ולא הבין, אל מה הוא מרמז. עד כמה שהוא יודע, אין בגבריאל שום דופי. אמנם אין הוא שקדן, ולא עוד אלא שמבטל כמה בחורים מן התורה בשיחות בטלות שלו, אבל כך היא דרכם של העלויים, שאינם חסים על הזמן, כדרך העשירים, שאינם חסים על ממון. אבל מה ראה הר”מ, שהתחיל קובל על הקושי בשמירת הפקדון – תמה.

וכאילו הבין ראש⁻הישיבה מה בלב תלמידו, פתח ואמר:

– אשתקד שמחתי שמחה גדולה, שהישיבה נתמלאה בחורים מן הסוג הטוב, משופרי דשופרי, מה שאין כן השנה, שבאו על⁻פי רב בוקי⁻סריקי, משל למה הדבר דומה? לשדה. יש שנה, שצומחות ועולות שבלים טובות ומלאות ויש שנה, שעולות צנומות ושדופות. אבל גרוע מזה, כשגדלים ועולים בשדה עשבים רעים, המשחיתים את התבואה. ידאב לבי בראותי בין הפנים החדשות, שבאו השנה אל הישיבה, כמה פרצופים, שחוששני כי יגרמו לנו צרות רבות ורעות. ודוקא אל הללו מתקרב גבריאל, עמהם הוא מתידד. ועל זה לבי דוי. כרב העלויים, יש בו הרבה מעשי⁻נערות ואין כמותו נוח להשפעה רעה וקשה לקבל מרות או לשמוע בעצת דורש טובתו.

ביראת⁻כבוד קלט המתמיד כל מלה ומלה, שיצאה מפי רבו הנערץ, שנראתה לו כחכמה עליונה, אבל הוא לא ירד לסוף כונתם. הוא, מאיר, אינו רואה שום שנוי בטיבם של הבחורים ואין הוא מעז לשאול באורים על הרמזים ששמע. לפיכך הוקל לו קצת כשעבר הר“מ לנושא אחר הנהיר לו יותר, לענין תלמודו. בכל זאת השאירה שיחת⁻חולין זו רושם חזק בלבו של המתמיד, כאילו נפקחו עיניו מן היום ההוא לראות ולהתבונן אל פרצופי הבחורים ולנחש, אם לא לזה או לזה כון הר”מ בדבריו. אזנו קלטה בין כתלי הישיבה קטעי⁻שיחות, דבורים חטופים, לחישות, רמיזות, שבזמן אחר עברו על פניו ולא הגיעו לחוג שמיעתו. שלא מדעתו השגיח יותר על הליכותיו של גבריאל, כאילו הסחת דאגתו של הרב בנוגע לתלמידו זה הטילה עליו, על מאיר, לעזור לו בשמירת הפקדון היקר.

משנפרדו שני החברים נדמה לו למאיר, כי גבריאל מתיחס אליו ביתר חבה מאשר תחלה, מזמן שדרו בחדר אחד. גם מאיר מצדו מתאמץ לשמור על הידידות שבינו ובין העלוי. יאמרו מה שיאמרו עליו, אבל הרי אין לכחד, כי כלי יקר הוא, ומי יודע אם אין הוא עתיד להיות גאון בישראל.

ב    🔗

מרידות קטנות מצויות היו בתוך הישיבה, אם גם לא לעתים קרובות. היו שנים רצופות, שלא היתה בהן שום מרידה. אלה הן שנות השלום והשלוה, השנים הברוכות במדינת תורה. וכנגדן היו שנים אחרות, שבהן התפרצו מרידות קטנות על דברים של מה בכך. מרידות אלו נמשכו שנים שלשה ימים או שבוע ימים וסופן שהושקטו על⁻ידי תחבולותיו המחוכמות של הר"מ, שידע להשתמש פעם ביד תקיפה ופעם בשדול דברים – הכל לפי טיב המאורע ומהותם של המשתתפים במרד.

פעם אחת פגע אחד התלמידים בגסות בכבודו של המנהל וזה סטר לו על פניו בפומבי. במהרה נעשה רעש בין בחורי הישיבה. התחילו המחאות, שהתבטאו בקולות ובקריאות בשעת השעור, בשבירת הזכוכיות של העששיות, בכתיבת פתקי דופי על הישיבה ומנהגיה. הר"מ הזמין לחדרו את ראשי הבריונים ושאל אותם: “מה אתם רוצים?” ובשמעו את הדרישה, כי ירחיקו את המנהל ממשרתו, התרגז ואמר:

– אתם חסים על כבודו של תלמיד רשע ואני לא אחוס על כבודו של תלמיד חכם? היה לא תהיה!

וסוף דבר היה, שאותו תלמיד עזב את הישיבה והמנהל נשאר על מקומו.

ושוב מעשה בשני בחורים, שנפלה קטטה ביניהם ושניהם חרפו וגדפו זה את זה בפרהסיה וגרמו לבזיון התורה. וכנהוג במקרים כאלה, נוצרו שני צדדים, שכל אחד למד זכות על הזכאי בעיניו, ועל⁻ידי כך גדלה המחלוקת בין הבחורים, שבטלו מן התורה. כששמע הר“מ בדבר הכריז: או שיתפיסו שניהם זה לזה או שיעזבו שניהם כאחד את הישיבה. בעלי הריב בחרו בדרך הראשונה וה”מריבה" נסתימה.

אבל מריבה גדולה, הנמשכת שבועות וחדשים, המאימת לערער את אשיות הישיבה, המדאיגה את לב המנהיגים והמנהלים, תארע לעתים רחוקות מאד, פעם לכמה שמיטות, והיא נחשבת למאורע כביר בדברי ימי הישיבה, כגון מהפכה או מלחמה בקורות מדינה, שמרבים לספר עליה מדור לדור. אחד המאורעות האלה – אם גם לא מן הכבירים ביותר בתולדות הישיבה – ארע באותה שנה, שאנו עומדים בה.

ומעשה שהיה כך היה.

מנהג היה בישיבה, כמו ברב הישיבות הגדולות, רב העובר דרך העירה, חולקים לו כבוד לקרוא שעור⁻אורח, לפני בחורי הישיבה. אם הרב האורח הוא אחד מגדולי התורה, בחירי הבחורים מתקינים עצמם למאורע, להראות לאביר הנוסע כחם וגבורתם במלחמתה של תורה; ואם האורח הוא רב רגיל, מסתפקים הבחורים להוכיח לו, כי אין הוא למדן גדול…

באחד מימי החנוכה בא להתארח אצל הר“מ חתנו הראשון, רב בעירה קטנה, שהיה בימי בחורותיו מן התלמידים המעולים של הישיבה והר”מ השיא לו בתו הבכירה, אף הושיבו על כסא הרבנות. אמרו עליו, על אותו אברך, שהיה מתמיד גדול ובקי בש“ס ולא לחנם בחר בו הר”מ לחתן לבתו.

מסתבר, שאורח הגון כזה נתכבד לקרוא שעור בישיבה, שלמד בה תורה. בזמן אחר היה גבריאל העלוי משתמש בהזדמנות זו לעשות נקמה בר“מ שנוא נפשו ולהוריד את חתנו משאתו, אבל בחורף ההוא באה איזו תמורה בנפשו של העלוי; השאיפה לקרב שככה בקרבו והוא התכנס ביותר לרשות⁻היחיד שלו. ועל כן עבר בשלום שעורו של הרב האורח, חתנו של הר”מ. ולא עוד אלא שזכה לתהלות ותשבחות מפי הבחורים הותיקים, שאמרו עליו, כי “בקיאותו הרבה שקולה כנגד חריפותו. הר”מ, שישב בשעת השעור ליד חתנו, מוכן ומזומן לבוא לעזרתו בשעת סכנה, אם תגיח אליו התקפה מצד גבריאל וחבריו (היה לו חשש גדול בענין זה), שמח מאד בלבו על הנס שנעשה לחתנו, אף כי לא הבין פשר דבר.

וכיון שהשעור הזה לא היה בו כלום מן המופלא, לא הרבו הבחורים לדבר בו. ואפשר ולאחר ימים מועטים היה נשכח מלב, כמו כל שעורי⁻האורחים הדומים לו, אילו נסע האורח לביתו בזמן קרוב. אולם חתנו של הר“מ לא עזב את בית חותנו גם עם תום ימי החנוכה. ולא עוד אלא שהיה בא בכל יום אל הישיבה, יושב לימין הר”מ, שומע את השעור, שואל ומשיב, פעמים מתרץ קושיה, שמקשה בחור מפולפל. הדבר הזה עורר תחלה השערות, אחר⁻כך הביא לידי שמועות והשמועות הולידו שיחות. ומכל הגרעינים האלה צמחה ברבות הימים המרידה הגדולה.

ג    🔗

תמציתן של ההשערות והשמועות והשיחות, שלא היו רחוקות מן האמת – כפי שנתברר אחר⁻כך – היתה זו, כי הר“מ, שבשנים האחרונות חש מחושים שונים, והרופא מעיר הפלך, ששאלו בעצתו, אמר כי אם החולה לא ימנע עצמו מעבודה רוחנית קשה, נבול יבול, גמר בלבו למנות ר”מ⁻משנה, שיקל מעליו את העול הכבד. ולאחר ישוב⁻הדעת חשב ומצא, כי אין טוב לו מלצרף לו את חתנו, שלפי דעתו הוא ראוי לאותה איצטלה. ובמחשבה זו הזמין את חתנו לימי החנוכה, כדי להתקינו לכהונה זו.

משנודעה התכנית הזאת בין הבחורים, היתה כל הישיבה כמרקחה. נשכחו כל הדאגות והטרדות של כל יחיד ויחיד; רבים מן הבחורים, שבימי שלום אינם נחשבים לכלום גם בעיני עצמם, גדלו פתאם בהריחם מלחמה ונעשו לוחמים אמיצים; ביום אחד נמצאו בתוך ה“צבא של תורה” כל הקצינים הקטנים עם הגדולים, שהיו נכונים לעמוד בראש פלוגות וגדודים ולהיות מפקדים.

תחלה נדמה היה, כי כל בחורי הישיבה הם בדעה אחת: להתנגד בכל תוקף לתכניתו של הר"מ. אחד לא הכריז בגלוי, כי נכון הוא לתמוך במועמד החדש לראש⁻ישיבה. הנמוק הראשון, שבו עוררו בעלי התעמולה להתנגדות, היה זה: גם בעירה קטנה, שאין בה חצי תריסר בני⁻תורה, כשעומדים למנות רב, נמלכים בבני הקהלה, מבקשים הסכמתם, וכאן בקהלה המכונה “ישיבה”, שיש בה למעלה משלש מאות תלמידי⁻חכמים, בהם גדולי⁻תורה, באים למנות עליה רב בלי שאול את בני העדה, אם הוא מרוצה להם.

והאברך, חתנו של הר“מ, שעוד לפני שבועים היה חביב על רב הבחורים, שהתהלך עמהם כחבר, ושעורו זכה לשבחים רבים בפי בחורים כותיקים, נהפך פתאם ל”אויב" שמצוה להלחם בו עד רדתו, והכל התירו לעצמם לזלזל בו ולכנותו בשם “רב’ל”.

רוח מלחמה לבשה את גבריאל העלוי, שהתגבר כארי וקבל על עצמו לסכל את עצת הר“מ. הסיסמות שלו כנגד האויב היו חריפות ושנונות ונמסרו מפה לאוזן בין המורדים. “אם ה’זקן' רוצה לתת לחתנו תוספת נדוניה, יתן לו ממון ולא נפשות של בחורים”. “רב לנו בר”מ אחד שכחו בבקיאות, השני יהיה מצוין בחריפות”. פה אחד נבחר גבריאל למצביא ראשי, שעליו הוטל התפקיד לבחור בתכסיסי⁻מלחמה. נצטרפו לו כמה מן הבחורים הזריזים ביותר והעזים ביותר, שישמשו לו חברי מועצה – מעין מטה צבאי – ושימציאו לו בכל יום ידיעות מן הנעשה והעומד להעשות ב“מחנה האויב”.

יום אחד נתקבלה ידיעה, כי ה“זקן” קצת חולה ובמקומו יקרא מחר חתנו את השעור. מיד יצאה פקודה מספר א' מאת המטה הראשי; “ברגע הראשון שיפתח ה’רב”ל' את פיו, ימטירו עליו מכל צד קושיות ולא יתנו לו להמשיך“. הר”מ הצעיר, כפי הנראה, התקין עצמו יפה⁻יפה לשעור⁻נסיון זה ואת ההתקפות הראשונות הדף בחריצות. אולם בעלי התריסין לא הרפו ממנו ועד שנחלץ מן האחד הקיפו אותו אחרים בשאלות ובקושיות והוא הסתבך יותר ויותר, עד שלבסוף פנה אל קהל הבחורים ואמר קצת מתוך התרגזות וקצת מתוך בדיחה:

– סוף⁻סוף כל הקושיות והפלפולים אינם אלא מעין פרפראות, הבאות לקנוח סעודה, הניחו לקרוא את השעור, שהוא העקר.

– ללמוד דף גמרא עם פרוש רש"י אנו יודעים, ברוך השם, בעצמנו, ולא לשם כך אנו שומעים שעור בישיבה – נשמעו קולות.

הר"מ הצעיר נבוך קצת, אך כעבור רגע התאושש והוציא מפיו בעוז:

– לישיבה באים ללמוד ולא להתהולל…

כאילו על⁻פי צו בלי מלים, קמו עשרות בחורים ממקומותיהם, סגרו את הגמרות יצאו ברעש מבית הישיבה; המשגיח, גוּץ, בעל עינים חדות, עמד מן הצד וקלט בזכרונו פרצופי היוצאים. אולם רבים מן התלמידים נשארו יושבים איש איש במקומו. וכשפתח הר"מ בהמשך שעורו, לאחר יציאת המורדים, לא היתה כל הפרעה ועבר בשלום את הסוגיה עד הסוף.

עובדה זו, כפי הנראה, עוררה תקוה בלבו של ה“זקן”, כי אין זה אלא מעשה בריונים מעטים ואין צורך לאחוז באמצעים נמרצים. “שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל”. ועוד יותר התחזק בדעתו זו, כשביום השני עבר שעורו של הר"מ הצעיר בלי שום תקלה, ורק מספר בחורים חסרו, סמן שאין הדבר חמוּר.

אולם הפעם חשב וטעה. ביום השלישי חזרו כל התלמידים, אחד לא נעדר, אף אלה, שמתירים לעצמם בימים כתקונם לדלג על שמיעת השעור. משפתח הר“מ פיו, נשמע בליל קולות בנעימת שונות, כמו ב”חדר" של דרדקים: “קמץ אל”ף אָ! קמץ בי“ת ב!” והקולות מלוּוים צחוק, מצהלה, שנינות עד להחריש אזנים. פניו של הר“מ הצעיר חורו, כאדם שראה את עצמו מוקף המון רודפים ואין מפלט, עיניו תעו הנה והנה, כאילו שאלו “מאין יבוא עזרי”. אולם השאון לא חדל. ולא עוד אלא שהלך וגבר. הבחורים, שלא השתתפו באובסטרקציה זו, אף הם כבשו פניהם בגמרות שלפניהם ושתקו. הר”מ עשה כמה נסיונות קלושים להשקיט את השאון, וכשראה כי עמלו לשוא, סגר את הגמרא ובפסיעות קטנות ובפנים משולהבות הלך לעבר הפתח. הבחורים עוד נשארו שעה קלה בבית הישיבה ששים ושמחים על הנצחון הגדול שנחלו.

והשמחה על הנצחון גדלה עוד יותר למחר. בשעה הקבועה לקריאת ה“שעור”, בא ה“זקן” לבדו וחתנו אין עמו. הוא ישב על מקומו ובקול רפה, כחולה שעוד לא הבריא, קרא את השעור. במשך שעה שלמה לא הוציא שום תלמיד הגה מפיו, לא שאלה, לא קושיה, לא סברה, כאלו הכל פחדו לפגוע בכבודו של ה“זקן” בניד שפתים.

ערכו של גבריאל המצביא, בעל התכסיס, שהצליח כל כך, עלה מאד בעיני ה“חילים”, שעמדו במערכה ויצאו עטורי נצחון.

ד    🔗

לא היו ימים מרובים והמורדים הכירו, כי השמחה הגדולה על נצחונם היתה קודם זמנה. על⁻ידי “שרות הרגול” שלהם נודע להם, כי ההפסקה הקטנה, שבאה במערכת המלחמה, אינה אלא מחמת חולשת גופו של ה“זקן” וכאשר ישוב לאיתנו תתחדש המלחמה בכח רב. ועוד ספרו ה“סוכנים”, כי במחנה ההוא מתבצרים ומתחזקים ועושים הכנות גדולות. בכל ערב וערב נכנסים ויוצאים לביתו של הר“מ בחורים שונים מן הותיקים, מן המקורבים ל”זקן“, והם, כפי הנראה, מבטיחים לו עזרתם לדכא את ה”מרד“. בין אלה נזכר ביחוד שמו של ה”מתמיד", הידוע בהשפעתו הרבה על בחורי הישיבה ובמסירותו הגדולה לראש⁻הישיבה.

המצביא של המורדים, גבריאל ה“עלוי”, התיעץ עם שלישיו הנאמנים בדבר התכסיסים בזמן ההתקפה הקרובה לבוא. בשעת התיעצות זו עלה בלבו של גבריאל הרעיון להכנס לדירתו של חברו ה“מתמיד” ולדבר עמו רכות וגם קשות על התנהגותו בענין זה. גם לאחר שנפרדו וחדלו מהיות שכנים לדירה לא פסקה החברות ביניהם, ובבית⁻הישיבה היו שניהם נפגשים ומדברים בידידות. אמנם בלבו של גבריאל עוד לא שככה הטינה על חברו בשל סיועו שלא⁻מדעת להנחיל לו מפלה בשעת השעור ההוא, אבל העלוי הכיר וידע, כי אף רגע אחד לא עלה על דעתו של ה“מנצח” להתנשא עליו בשל כך, כי הערצתו של המתמיד אליו לא נתמעטה במשהו מן המשהו. את זה אי⁻אפשר להכחיש – הרהר גבריאל – כי בחור זה, שאין כחו גדול בתורה, מצוין הוא במדות טובות מאין כמוהו, ביחוד נפלאה מדת הענוה שבו. לפיכך שמח העלוי על יחסיו הטובים לחברו זה, אם כי ידידות אמתית לא רחש אליו. אולם ב“שעת חרום” חשב ומצא ה“מצביא”, שיש למשוך כל כח, העלול להביא תועלת למערכה הבאה. הוא האמין, כי המתמיד כשהוא לעצמו אינו רוצה ואינו יכול להתערב בענין זה, אלא הבחורים “הפוליטיקאים”, המקורבים להר"מ, השתמשו בתמימותו ומשכו אותו לתוך רשתם. וגבריאל היה מלא בטחון בכח השפעתו, כי שיחה אחת שלו עם המתמיד מספיקה להטותו אל המחנה השני, אם באמת – כפי דברי שלישיו – הדבר יהיה לתועלת רבה לכל הענין.

בשעה מאוחרת בלילה ישבו גבריאל העלוי ושלשה בחורים ותיקים מראשי המורדים בחדרו של המתמיד והמצביא הרצה לפניו כל הענין לפרטיו; עלבונה של תורה במנוי ראש⁻ישיבה, שאינו גדול בתורה, אך ורק משום שהוא חתנו של הזקן; הקלקלה הגדולה שבשיטה לעשות “ישיבה” גדולה לתורה בית⁻אחוזה של אדם אחד, השולט בו כמו בירושת אבות ומנחיל אותו לזרעו; העול, שלא נשמע כמוהו, לעשות מעשה כזה על דעת עצמו בלי להמלך עם התלמידים.

השלישים הוסיפו באמצע ההרצאה ובסופה כמה הערות חריפות לבאר ולפרש ולהסביר גודל ה“שערוריה” הזאת, שכל מי שכבוד הישיבה יקר בעיניו חובה קדושה עליו לעמוד בפרץ. אולם המתמיד לא הפסיק את הדוברים. כל הזמן ישב והקשיב לכל מלה ומלה. פעמים עצם עיניו, כדרכו בשעה הוא עוסק בסוגיה קשה שלא הבינה כראוי וזקוק למאמץ של כח העיון.

משכלו חבריו דבריהם ונשתתקו לשעה קלה, נתן המתמיד עיניו בהם ושאל:

– ובכן, למה באתם אלי?

כאן הרצה לפניו גבריאל את תכנית ההתקפה, שבדעתם לערוך בשעה שיבוא הר"מ הצעיר לקרוא את השעור. משיפתח פיו, יעשו רעש גדול ברקיעת רגלים, בטפיחות על השלחנות ובשאר תחבולות, ובשום אופן לא יתנו לו להמשיך. וכאשר שמע מפי המתמיד את ההערה הקצרה: “מעשי ילדות”, ענה לו בעקיצה:

– כלום ה“זקן” אינו נוהג בנו כדרך שנוהגים בילדים?

הכל חכו לשמוע החלטתו של המתמיד בענין. הוא לא נתן להם זמן רב לחכות ואמר קצרות:

–“לא ירד בני עמכם!”

מפי כלם התפרצה כמעט בבת אחת השאלה:

– מפני מה?

– מפני שלפי דעתי – ענה המתמיד בישוב⁻הדעת – הדין עם ה“זקן” ולא עמכם.

פניו של גבריאל נתכרכמו. הוא התאפק ושאל בנחת:

–מדוע אתה סובר כך?

והמתמיד ענה בתוקף שלא כדרכו:

– כל בר⁻דעת צריך להבין, כי ראש⁻הישיבה, המנהל את המוסד זה כארבעים שנה, יודע את צרכי הישיבה ואת הטוב לה הרבה יותר מן הבחורים, יהיו אפילו עלויים שבעלויים

גבריאל ראה את עצמו נעלב ובכל זאת התאפק שלא להתרתח ורק מתוך אירוניה קלה אמר:

– גם בעל עניוות יתרה לא יאמר, כי בראש ישיבה גדולה ומפורסמת יש להעמיד רב מעירה קטנה, שאינו מגיע בחריפות ובקיאות לקרסוליהם של כמה מן התלמידים.

המתמיד נתן עיניו בדובר וענה:

– “הישיבה” לא נבראה לאלה היחידים, שעל צד האמת אינם זקוקים לרב, אלא לעשרות ולמאות התלמידים, שבאים ללמוד תורה, וה“זקן” ודאי מכיר ויודע, כי חתנו ראוי לאיצטלה זו.

גבריאל לא יכל עוד להבליג על כעסו ומפיו נפלט:

– גם לתמימות יש שעור! כלום, לטעמך, היה ה“זקן” בוחר לעוזר לו “למדן” כזה, אלמלא היה חתנו?

המתמיד, כפי הנראה, לא מצא תשובה ישרה על השאלה והוא ענה שלא ממין הטענה:

– בינינו לבין עצמנו, גבריאל, הלא בשבילך גם ה“זקן” עצמו אינו רב…

גבריאל קפץ ממקומו ואמר:

– תמיד חשבתיך לאיש תם וישר, לפחות, עכשו אני רואה, שטעות היתה בידי.

המתמיד נבוך רגע. שהה שעה קלה ואמר:

–איני יודע, מה עול מצאת בדברי. נאמן עלי הדיין, שאמרתי מה שאמרתי בלב שלם. ידוע לך יפה, כי אני אוהב ומכבד את ה“זקן” יותר מגופי, לפיכך איני יכול להרהר אחרי מעשיו, ואיך עלתה על דעתך, כי אני אתן יד למורדים בראש⁻הישיבה הנערץ עלי?

גבריאל צעד על פני החדר כחיה זועמת ובקש מקום להתנפל על יריבו. בינתים פנה אחד מן השלישים אל המתמיד בהצעה של פשרה, שליום המיועד למלחמה עם הר"מ החדש לא יבוא אל השעור ולא ישתתף לא לצד זה ולא לצד זה “כמו שבודאי יעשו בחורים רבים” – הוסיף המציע.

אבל המתמיד ענה הפעם בכעס שלא כדרכו:

– בשעה שבאתם אלי לדבר על לבי, שאצטרף אליכם, אמרתם, כי חובה קדושה עלי להגן על כבוד התורה, ועכשו אתם מיעצים לי לברוח מחובתי הקדושה בעיני. לאו! אני אעמוד לצדם של אלה המסיעים ידי ה“זקן”.

כאן מצא גבריאל מקום לירות חץ שנון אל לבו של בעל דבבו, והוא פנה אליו ואמר בקול:

– אתה שוכח, מאיר, כי ה“זקן” אין לו עוד בת להשיאה ואין לך תקוה להיות בזמן מן הזמנים ר"מ בישיבה.

המתמיד התאדם וכבש ראשו בקרקע. רצה להשיב דבר, אך, כנראה, חזר מדעתו, הניע ידו, כמי שעונה להרהורי לבו – ושתק.

גבריאל פנה אל שלישיו וקרא אותם ללכת עמו. “אין לנו עוד מה לשבת כאן”. בפתח עלה בקרבו נחשול של איבה לזה שפגע בכבודו ובפנותו לאחד משלישיו, שעמד סמוך לו, אמר בקול רם, כדי שישמע גם האיש שאליו מכוונים הדברים:

–עד עכשו חשבתי, שהוא מן הפרושים, עכשו אני רואה, שהוא מן הצבועים…

ה    🔗

היה יום טבת קר, בשעה שבחוץ מעטים העוברים והשבים, אך מסביב לבית⁻הישיבה רבה התנועה יותר מבכל הימים. בחורים ותיקים, מגודלי זקן, בעלי פנים חמורות, כמו יהודים ביום תענית, ונערים זריזים ואצים, שפניהם משולהבות כמו לפני משחק⁻תחרות שאינו מצוי, הקדימו אותו יום לבוא, כלם מתוחים לקראת המאורע שעומד להתרחש. זה ימים אחדים, שתלמידי הישיבה משתי המחנות מתאספים חבורות⁻חבורות ומתוכחים על המאורע הזה. עקר ההכנות לפעולות התרכז בחוג קטן של מנהיגי המרד ושל מגיני המשטר, הם בלבד ידעו את מעמד המערכה כהויתה. הרב הגדול של בחורי הישיבה, שנספחו לצד זה או זה, פרנסו רוחם הסוער בשמועות סותרות זו את זו, בהשערות דמיוניות ומוגזמות, בספורים מבהילים על המעשים הנעשים בשתי המחנות. אחד מסר בשם ה“זקן”, שמוכן ומזומן הוא לסגור את הישיבה, אם הבריונים יוסיפו תעלוליהם; שני ספר מימרה של מנהיג המרד, שמוטב לשרוף את הישיבה ולעשותה לבית ת“ת לילדים ענים. בדבר הכחות של שני הצדדים נחלקו הדעות: הללו אמרו, שכמעט כל בחורי הישיבה בדעה אחת עם ה”עלוי“, אלא שהם מפחדים לפי⁻שעה לגלות מה שבלבם, ובבוא הרגע המכריע יעמדו כלם כאיש אחד ויקראו: לאו!”; והללו אמרו, שבמשך הימים האחרונים הספיק ה“מתמיד” להטות לבם של בחורים רבים מאחרי המרידה ונתבצר ונתחזק כסאו של הר"מ החדש.

הגיעה השעה הגדולה, שתים עשרה בצהרים, השעה הקבועה לקריאת השעור על⁻ידי ראש⁻הישיבה. נפתחה הדלת של החדר הצדדי בבית⁻הישיבה והר“מ הצעיר יצא משם בפסיעות קטנות ומהירות, כמי שחרד ומזדרז כאחד, ונגש למושבו באמצע השלחן של הרב. בחורי הישיבה, שישבו ולמדו בקול רם שלא כרגיל, לא פסקו ממשנתם, כדרך שהיו נוהגים עם כניסת ה”זקן" למקרא שעורו, ועוד הגבירו את קולותיהם. הר“מ הצעיר ישב נבוך שעה קלה. אחר⁻כך התאושש, טפח על השלחן וקרא “הס!” לעזרתו באו בחורים אחדים מן הנאמנים ל”זקן" והתחילו משקיטים את רעש הקולות, ונראה היה כאילו הצליחו, מפני שהבחורים השפילו קול למודם, והר“מ הצעיר כבר אמר לפתוח פיו. אך בו ברגע נתן אות ובחורים התחילו רוקעים ברגליהם, חובטים במקלות, מפילים את הספסלים, מרימים ומורידים את השלחנות להקים רעש. הר”מ הצעיר נתבלבל ומתוך חיוך של מבוכה רטן: “מעשי קונדסים בשעת קריאת המגלה”. נמצא בחור חצוף שקרא בקול: “מכים את המן האגגי”. אחדים, שעמדו סמוך לאותו חצוף, התנפלו עליו ואמרו לקרעו כדג, אחרים באו לעזרתו להצילו. התחילה תגרה, שעוד מעט ונהפכה למלחמת אגרופים. בו ברגע נראו בפתח החדר הצדדי פניו של ה“זקן” שעמד על הסף בלי נוע ורק העיף עין על האנדרלמוסיה הזאת. למראה פניו של ה“זקן” קמה בבת אחת דממה. הוא פסע פסיעות אחדות לעבר השלחנות, שלידם ישבו ועמדו צפופים כשלש מאות בחורים, עמד באמצע האולם, שלח מבט זועם אל ההמון הרוגש וקרא בקול רם ורועד:

– האם לבית⁻מרזח תאמרו להפוך את הישיבה?

איש לא העז להוציא הגה מפיו, וכעבור רגע הוסיף ה“זקן” בקול תוכחה:

– למה אתם שופכים דמו של אדם חף מפשע? הרי הוא (בהצביעו על הר"מ הצעיר) לא עשה כלום על דעת עצמו, אלא בעצתי ובפקודתי, עלי כל האחריות. בי כל האשם. אם יש לכם טענות ותביעות – בואו אלי. אם רצונכם בוכוח, בחרו לכם מקרבכם בעלי לשון, בעלי תריסין, אנשי אמת ויבואו אלי אחרי השעור ונוכחה. אני אשב בחדר הצדדי ואחכה לראשיכם ולמנהיגיכם. יבוא קורח בן יצהר, יבואו דתן ואבירם, יבוא גם און בן פלת, לא אכפת לי. הרשות בידכם לדבר כל אשר עם לבכם ואני אענה לכם על הכל.

ובפנותו אל הר"מ הצעיר, הוסיף:

– ולפי שעה תוכל להמשיך. אין מבטלים “שעור” על דברים של מה בכך!

כשפתח הר“מ בשעורו לא העז איש להפריעו, ורק כמה עשרות בחורים קמו ממקומותיהם ועזבו את בית⁻הישיבה, מהם לשם התיעצות בדבר השיחה עם ה”זקן" אחרי השעור, מהם לשם הפגנה בלבד.

כשנכנסו אחרי השעור כעשרים בחורים לחדרו של ה“זקן”, הוא החדר המשמש לו בשעת שלום לבחינות תלמידים ולהכנות לשעורו היומי, קבל אותם ראש הישיבה בפנים מסבירות, וכמה מהם בקש לשבת. ואחרי אשר איש מהם לא העז לפצות פה, פנה אליהם ה“זקן” בחיוך אבהי ואמר:

– מה לכם שותקים? השמיעו טענותיכם.

לאחר חכוכים והסוסים קלים פתח אחד הבחורים והשמיע את הטענה, שנראתה בעיני המורדים כחזקה ביותר:

– לא תהא זכותה של ישיבה גדולה כזכותה של קהלה קטנה, שבזמן בחירת רב שואלים דעתם של בני הקהלה?

ראש⁻הישיבה נתן עיניו בשואל ומתוך בדיחות הדעת ענה בסגנון תלמודי:

– שיננא! היכי דמי? הרי בני הקהלה מפרנסים את הרב שלהם, ואילו כאן, בישיבה, הר"מ מפרנס את בחורי הישיבה…

רגע אחד כאילו נסתתמו טענותיהם של בעלי הדין, ואילו ברגע השני נשמע קולו של גבריאל העילוי:

– אם לבדיחה, בדיחה יפה היא, אבל קשה לי להאמין, שכבודו חושב באמת ובתמים, שמשום שבחור⁻ישיבה מקבל תמיכה מקופת הישיבה, שכל העולם היהודי תורם לה והר"מ אינו אלא גזבר, פקעה זכותו לעשות לו רב הגון וראוי…

פניו של ראש⁻הישיבה נעשו חמוּרות יותר והוא שאל בקול רוטט מרוגז:

– מפני מה אתה סבור, שאברך הבקי בש“ס ומוסמך להוראה בהיותו בן שבע עשרה אינו ראוי והגון להיות ר”מ? הרי הפגם האחד, שנמצא בו, לפי דעתך, הוא זה, שחתני הוא, לא כן?

גבריאל בא קצת במבוכה. "ודאי הלשינו לפני ה’זקן' דבריו על ‘תוספת⁻נדוניה’ ". אבל הוא התאושש וענה:

– איני מזלזל חס⁻ושלום, בכבודו של חתנו. אלא מה אני אומר: ישיבה גדולה ומפורסמה כשלנו, שיש בה הרבה עלויים, מופלגי תורה, ראויה, שבראשה יעמוד ר"מ, שהבחורים ישמעו מפיו חדושי תורה.

ראש⁻הישיבה לא התאפק וענה בהתרגזות:

– לא נבראה ישיבה להעמיד עלויים, אלא להיות מקום תורה לכל אלה המכירים ויודעים, שחיבים הם ללמוד, לשקוד על התורה. ואלה זקוקים לרב, שאוהב את התורה ולומדיה, שהוא עצמו שוקד כל ימיו על התורה, שהוא לא רב בלבד אלא אף חבר לבחורי הישיבה, שמבין שורותיהם יצא. את כל המעלות הטובות האלה מצאתי בחתני ועל כן בחרתי בו לר"מ.

גבריאל נזכר, כי מעין הדברים האלה על תעודת הישיבה כבר שמע מפי מאיר המתמיד. “ובכן גם חכמה זו אינה שלו, אלא קבל אותה מפי רבו”. משסים ה“זקן” דבריו, התריס העלוי כנגדו ושאל:

– ומה יעשו אלה הבחורים, שאינם מסתפקים בר"מ, שאין לו אלא המעלות הטובות הללו?

– הרשות בידם – אנה ה“זקן” בקצת קנטור – לעזוב את הישיבה ולבקש להם מקום⁻תורה אחר לפי טעמם. אלה שחסר להם להוצאות הדרך יכולים לקבל מקופת הישיבה. הנאה לנו והנאה להם.

בין הבחורים, באי⁻כח המורדים, קמה מהומה קטנה. הכל נתנו עיניהם בגבריאל העלוי לראות את הרושם שעשו הדברים עליו. ואמנם הוא האחד, שהעז לדבר רתת אל ה“זקן”:

– לפי דברי כבודו יוצא, כי עקר של הישיבה, הדבר הקבוע, הוא הר"מ, ואילו בחורי הישיבה, התלמידים, אינם אלא טפל, שאפשר לפטרם בכל עת ובכל שעה…

הזקן נתן עיניו בדובר. מעל פניו המאירות עברו סמני⁻ההתרגזות, שהעיבו אותם לפני רגעים מועטים, וחיוך קל, כקרן שמש בעד העננים, חלף עליהם, כשפתח ואמר:

–כונתך, בני, שבמקום להרחיק את הבחורים, שאינם רצויים, מוטב להרחיק את הר"מ, שאינו רצוי כלומר, אותי. ובכן, שמע נא, גבריאל, מוכן ומזומן אני לקבל דינך ולמסור את הישיבה לעלוי אשר תבחר מקרב אחיך, אך בתנאי אחד: שיום אחד לא יבטלו התלמידים מתלמוד תורה. אתה או חברך תשאו על שכמכם את משא החובות הגדולים הרובצים על הישיבה – רצונך, אראה לך את הפנקסים עם כל החשבונות – ואת כל הנושים הגוזלים מנוחתי ביום ובלילה, המאימים לסגור את הישיבה, אשלח אליך ואתה תבוא עמהם בדברים. מה דעתך על הצעתי?

השתררה שתיקה. כל אש המרדנות, שבערה לפני שעה בלבבות, דעכה פתאם. הם הרגישו, מה דל כחם ומה רבה האולת לפתוח במלחמה עם מי שתקיף מהם לאין שעור. לאחר שעה קלה השתמטו אחדים מן החדר ואחריהם קמו כל בני החבורה והתחילו פונים לעבר הדלת. ראש⁻הישיבה רמז בעיניו לגבריאל העלוי, שישאר בחדר, מפני שיש לו דבר אליו. כשישבו ראש⁻הישיבה עם העלוי לבדם פנה הזקן אל הצעיר ואמר:

–תמהני על בר⁻דעת שכמותך, ששאלת אם הישיבה נבראה בשביל הר“מ או בשביל התלמידים. וכי אינך מבין, שהישיבה כמקום תורה, המתקים זה כמה דורות, חשובה הרבה יותר ממני וממך וכלנו חיבים בשמירתה? אי אתה יודע, כמה צער וכמה יסורים גרמת לי ב”מרידה" זו, כביכול, שאתה עמדת בראשה. שבח לאל, שהענין נסתים במעט עגמת⁻נפש, אבל הלא כפשע היה בין זה ובין חורבן. ואני יודע יפה, כי אתה היית הגורם הראשי לכל השערוריה. משורת⁻הדין הוא להרחיק אותך ואת חבריך מן הישיבה, מפני שלבי אומר לי, שעתידים אתם לגרום לי עוד צרות רבות. אלא מה אעשה ואני חס על אביך הזקן, שאם אגרש אותך מן הישיבה, הרי זה יהיה בשבילו אסון קשה מנשוא. ועל כן סלחתי לך הפעם בתנאי, שתשנה דרכך…

ה“זקן” הביט בפני תלמידו השותק, שנה את הנעימה החמוּרה שבדבריו ואמר לו מתוך בדיחה:

– ומה אני שואל מעמך? שמא תאמר, רצוני שתשקוד על התורה, כמו מאיר המתמיד? (גבריאל חש דקירה מכאיבה עם שמיעת השם הזה). הרי זו תפלת שוא. יודע אני מן הנסיון, שרב העלויים יש להם כעין שטר שחרור מן השקידה. אלא מה שאלתי ובקשתי? – שלא תפריע, לפחות, אחרים מתלמוד תורה.


 

פרק שלישי / אגודת האפיקורסים    🔗

א    🔗

המחצית השניה של החורף אחרי המרידה היתה תקופה של שקט בחיי הישיבה. אך זו לא היתה אותה מנוחה של שלות הנפש בימי שלום במדינה, כשהאזרחים שרויים בנחת, אלא השקט הבא אחרי הסער, שאמנם יש בו מתענוג המרגוע, אך יחד עם זה מורגשת השאיה, שבאה בעקב הרוח המשתוללת, ושוררת החרדה מפני תוצאותיה. אמנם ראש⁻הישיבה הזקן ראה, שבזמן ההוא גדלה שקידתם של הרבה תלמידים ומספר הבחורים הבאים ללמוד במשמרות הלילות התרבה באופן נכר, כאילו חפצו כמה מאלה, שהוסתו למרידה, לכפר משוגתם בהתמדה יתרה בלמוד. ובכל זאת קננה בלבו של מנהיג מדינת התורה, המומחה והמנוסה, דאגה רבה מפני תוצאת המרידה. חתנו, הר“מ הצעיר, שאין לו עוד נסיון, הביע לפניו כמה פעמים שמחתו, כי “הכל עבר בשלום”, עד שלא היה צורך לגרש מן הישיבה אלא אותו בחור מחוצף, שכנה את הר”מ בשם “המן האגגי” וכל שאר הבחורים חזרו בתשובה. אולם הזקן חיך בקרבו על תמימותו של האברך, שרואה ואינו יודע מה הוא רואה. לו, לזקן, ברור, שאלה “העשבים הרעים” – כפי שכנה בשיחתו עם המתמיד את הבחורים, שנוספו בשנה האחרונה – שלא נעקרו עם השורש, עתידים להשחית חלקת שדהו. מפי שני המשגיחים, בעלי העין הצופיה, המסורים לעבודת הבלשות לשם מצוה, נודע לו, שבדירות אחדות של בחורים חשודים מתאספים לעתים קרובות בלילות. כמה בחורים נתפסו בקריאה בספרים חיצונים. לאזניו הגיעה שמועה, שאחד מבעלי⁻הבתים, ירא⁻שמים, מצא בחור⁻ישיבה, הדר בביתו, מעשן בליל שבת, ואמנם לא הלשין עליו, אך גרש אותו מביתו.

מעשים כאלה וכדומה להם גרמו לו לזקן צער רב וזקנה קפצה עליו בחורף ההוא קפיצה גדולה. אולם לא המעשים בלבד הדאיגו אותו, אלא אותו הקטב המרירי המתפשט בין כתלי הישיבה ומאים להביא עליה כליה, חס ושלום. גלוי וידוע לפניו, שיש חבורה של בחורים מסיתים ומדיחים, אלא שאין בידו ראיות מוכיחות מי ומי הם. אמנם יצא לו ל“זקן” שם, שבקי הוא בחכמת הפרצוף וקשה מאד להתחפש לפניו. מכיר הוא יפה בטיבו של כל בחור אם תוכו כברו ואם פיו ולבו שוים. פעם אחת ביום טוב בשעת בדיחות הדעת, אמר לפני קהל בחורי⁻ישיבה: “אותי קשה לרמות… בקי אני בפרצוף⁻פניו של כל אחד ואחד… אם תביאו לפני כל הכובעים שבראשי בחורי⁻הישיבה, אדע להחזיר לכל אחד ואחד את שלו”. ואף⁻על⁻פי⁻כן התקשה לגלות את התעלומה, מי הם ראשי המפיצים מינות בישיבה. היו לו כמה חשדות, הרבה סמנים, לא מעט השערות, אבל על⁻פי כל אלה אי⁻אפשר לדון דיני נפשות.

כך עברו כל ימות החורף וכל עמל המשגיחים למצוא את “הנגע” בבית עלה בתוהו. ברי היה להם, שגנבים באו במחתרת, אבל הללו יודעים לעשות מעשיהם בחכמה, עד שהם מסכלים את כל התחבולות של הבלשים החרוצים.

עם בוא הקיץ נעשה המצב גרוע יותר. בימות החורף הבחורים מתכנסים לשם מעשי⁻קשר בין כתלי בית⁻דירה. ואף⁻על⁻פי שבוחרים בדירה מרוחקה מבתי העיר וזמן האספות קובעים בלילות, אי⁻אפשר לעשות פעולות גדולות, משום שעין המשגיחים צופיה על כל דירה ודירה. היה מעשה, שנערכה אספה רבה בליל⁻שבת בבית אשה אלמנה בקצה העיר והמקום והזמן הבטיחו, שלא יאונה כל רע, ודוקא אספה זו נגלתה לנוטרי הישיבה, שבאו למקום הפשע אחרי חצות לילה, ואלמלא הנס, שאחד הבחורים יצא במקרה החוצה ובראותו את הסכנה האורבת, מהר להזהיר את חבריו והללו כבו את כל הנרות, קפצו דרך החלונות ונעלמו – כי אז היו מגלים בלילה ההוא את רוב הקושרים.

מה שאין כן בימות⁻הקיץ. תחת מסוה של טיול מחוץ לעיר אפשר לערוך פגישות, שיחות, אספות, ואפילו לעבור עברות, באין פחד המשגיחים. כל מה שעלה בידי המשגיחים לגלות בקיץ ההוא היה, שקימת בישיבה זה מזמן “אגודת אפיקורסים”, שמטרתה להסית את הבחורים הטובים, שיעזבו את התלמוד ויבואו ללמוד “השכלה”. אבל בכל עמלם לא הצליחו המשגיחים לגלות שמות חברי האגודה ומי הם ראשיה. דבר זה לא נתן מנוחה ל“זקן”, שההשכלה הטילה עליו אימה של מגפה.

וצערו של ה“זקן” גדל ביותר, כשנראה לו על⁻פי התבוננותו במשך ימים ושבועות, שבראש החבורה עומד ה“קובריני”, זה הבחור השנוא עליו תכלית שנאה, ואיש עצתו הוא גבריאל העלוי, בנו של חברו כאח לו. אבל הוא לא מצא שום עצה ותחבולה להביא ראיות נאמנות, המאמתות את השערתו ללא ספק כלשהו. להמשגיחים בלבד גלה השערתו.

ב    🔗

הקובריני, בחור חסון, בעל שערות אדומות ומקורזלות, עינים קטנות וחודרות, פנים מחוטטות מסמני אבעבועות, לא מצא חן בעיני ה“זקן” למן היום הראשון, שבא להתקבל כתלמיד בישיבה. ואילו היה הדבר תלוי בו, היה דוחה אותו בשתי ידים. אלא מה יעשה ועוד לפני הופעתו של אותו “אדמוני” נתקבל עליו מכתב⁻המלצה מאת משולח ראשי, שבחור זה הוא בנו של יהודי עשיר, ואביו הוא מן “העושים והמעשים” לטובת הישיבה, ואין הוא מבקש בשביל בנו שום תמיכה מקופת הישיבה. כל כונתו של האב הירא⁻שמים היא, “שהתורה תציל את בנו מן המינות, וד”ל. פסוק אחרון זה, ביחוד ה“וד”ל" שבסופו, הדאיג מאד את ה“זקן”. לפיכך היה מביט בחשד על כל תנועה של הקובריני, אפילו זה שהיה שותק תמיד נראה לו סמן, שהבחור צופן בלבו מזמות. ופעם אחת, כשהעיר ה“זקן” על כך בשיחה עם מאיר המתמיד, והלה תמה ושאל: "והרי נאמר מפרקי אבות: ‘סיג לחכמה – שתיקה’ " חייך ראש הישיבה וענה:

– אבל, בני, כמדומני, שהוא מאלה, שעליהם אמר הנביא: “חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו”.

בחדשים הראשונים היה הקובריני בודד לנפשו, לא בקש לו חברים, לא בא בדברים עם איש, היה מרבה לשבת בחדרו וחי ברוחה יתרה מכל בחורי⁻הישיבה. שכר לו חדר יפה בביתו של אמיד אחד ודר שם יחידי, ובעירה יצא לו שם, שכסף לא נחשב בעיניו.

אחר⁻כך נודע בישיבה, כי הקובריני הוא “מלומד” גדול, יודע לדבר רוסית והוא קורא בספרים רוסיים והר“מ אינו מקפיד על כך, או משום שלגבי בחור זה הותרה הרצועה, או מפני שה”זקן" סובר, כי בספרים של הגוים יש דברים בטלים סתם. אבל אין בהם אפיקורסות.

לבו של ה“זקן” נמלא חרדה ודאגה למן היום שהתבונן וראה, כי גבריאל העלוי התחיל מתקרב להקובריני, מתידד עמו, ושניהם מטילים ארוכות וקצרות. כמה פעמים עלה בלבו רעיון להזמין את העלוי אצלו ולהזהירו, שיתרחק מחבר רע. אבל כמעט ברי היה לו, שדבריו לא יהיו נשמעים, ואולי עוד יקלקל במקום לתקן. ועל כן הסתפק בזה, שבקש את המשגיח, כי עינו תהיה פקוחה על שני החברים.

יום התידדותו של הקובריני עם גבריאל העלוי אפשר לראות כראשית היסוד של “אגודת האפיקורסים”. במשך כמה שבועות חקר ודרש הקובריני לדעת, מי הם ה“תנינים” בים התלמודי הזה. ולאחר שנודע לו, כי ה“לויתן הגדול” הוא העלוי קטן⁻הקומה, בעל העינים הרצות, גמר בלבו לפרוש רשתו ולצודו. מתחלה חשב הקובריני, כי הדבר הזה לא יעלה בידו על נקלה, ולכן בקש ימים רבים עצות ותחבולות לגשת לצידו זה. אך מה גדולה היתה שמחתו, כשהצליח ביום אחד, בשיחה אחת, למשוך אליו לב העלוי, שנעשה כרוך אחריו הרבה יותר מאשר פלל. גם לפני זה האמין הקובריני אמונה רבה בלשונו השנונה ובכח הגיונו, אולם אחרי הנצחון הגדול ההוא התעלה שבעתים בעיני עצמו והתחיל מאמין בשליחותו הגדולה, שהטיל על עצמו: “להרוס את הקן המפיץ בערות וחשכה בעולם היהודי”. ולשם כך גמר בלבו להגדיל ולחזק את “אגודת האפיקרוסים”, שעלה במחשבתו ליסד בין כתלי הישיבה.

קודם כל ישבו שני החברים ה“מיסדים” שעות על שעות וסדרו תקנות האגודה, כדי להציע אותן לפני כל אחד, שחשבו ומצאו, שכדאי והגון הוא להתקבל כחבר; אחר⁻כך ערכו רשימה של בחורים בני⁻עליה, שכדאי לטרוח ולמשכם לתוך האגודה. גבריאל תאר לפני הקובריני בחריפות רבה את פרצופו הרוחני של כל אחד ואחד מן המועמדים, טיבו ותכונותיו, כחו וחולשתו, הדרכים והתחבולות, כיצד ללכדו וכיצד להשפיע עליו. דרך אגב הזכיר העלוי לפני איש שיחו את חברו המתמיד ואמר לו:

– הוי, אחא, אילו עלה בידנו להעלות בחכתנו את התנין הגדול הזה! זהו אחד העמודים התיכונים, שהישיבה נשענת עליהם, ואילו הצלחנו להניע את העמוד הזה, כי אז היה מתמוטט בבת אחת כל המבצר.

הדברים האלה הלהיבו את דמיונו של הקובריני, עיניו הבריקו והוא שאל את איש⁻סודו:

– שמא כדאי לעשות נסיון?…

– טרחת שוא, לפי דעתי – ענה גבריאל – זהו אגוז שאי⁻אפשר לפצחו.

הקובריני, שהאמין אמונה רבה בכחו העצום לכבוש מבצרים חזקים, התאמץ לדבר על לב עוזרו, כי ילכו שניהם כאחד אל המתמיד לנסות דבר אליו. אולם גבריאל סרב בכל תוקף להצטרף אליו במפעל זה, שאין סכוי כלשהו כי יצליח. ולכן גמר הקובריני בלבו, באין בררה לפעול ביחידות במעשה הכבוש הזה.

בחמישי בשבת, בזמן שהמתמיד רגיל לישב בישיבה עד שעה מאוחרת בלילה, מפני שבליל שבת אפשר להרבות קצת בשנה, נטפל הקובריני ל“משמר” ומצא הזדמנות להתודע אל המתמיד ולעמוד קצת על טיבו. ולאחר שראה ונוכח, כי בשעת למודו שלזה אין עצה ואין תחבולה להשיאו לשיחה כלשהי, בקש ממנו רשות לסור לדירתו ביום השבת, משום שיש לו דבר אליו.

כשישב הקובריני בדירתו של המתמיד, התפלא לראות, כי הגמרא מונחת פתוחה לפניו על השלחן, ואף רגע אחד אינו פוסק ממשנתו, ונדמה לו לקובריני, כי איש⁻שיחו עושה מאמצים להבין את דבריו, שאינם נקלטים במחו, התפוס כלו בסוגיה, שעסק בה פני שעה קלה.

סוף⁻סוף עלה בידי ה“כובש” להסב אליו דעתו של המתמיד, שישב על ידו בעינים עצומות, כדרכו בשעה שרצה לשקוע בדבר שצריך עיון, ושמע שיחתו של אורחו, שפתח בנחת ולאט⁻לאט התלהב יותר ויותר. הוא פתח בשבחה של ההתמדה בלמוד, המעידה על אדם, שנשמתו חצובה מעולם עליון. גאוני התורה הגיעו למה שהגיעו בעקר בשקידתם הנפלאה. אולם הטעות הגדולה, שטעו בחורי ישראל, שהקדישו ימים ולילות לתלמוד, היתה זו, שעסקו בשנון דברים שעבר זמנם, שאין להם מגע עם החיים, ועל כן נעשתה נשמתם חנוטה. אילו נתנו כח התמדתם לחכמה, למדע, מי יודע כמה גדולי⁻עולם היו יוצאים מהם.

ברוח זו הוסיף הקובריני לדבר, והזכיר שמות מספר של גדולי⁻ישראל, שזכרם קים ועומד עד היום, מפני שעסקו בתורה וחכמה כאחת, כגון הרמב"ם, ואילו גאונים אחרים, שעסקו בתורה בלבד, מי יודע אותם, מי זוכר אותם.

המתמיד שמע את הדברים ולא השיב, כדרכו לשתוק בשעה שגדול ממנו – והכל היו גדולים ממנו בעיניו – מדבר לפניו. אלא כשהזכיר הקובריני את הרמב"ם התרעד המתמיד ולא יכל להתאפק.

– מה לנו, אזובי קיר, להדמות לארזי הלבנון?

חיוך קל נראה על פניו של הקובריני בשעה שהוציא מפיו:

– הענוה ודאי מדה טובה היא, אבל כל אדם מחויב לכבד את עצמו ולא להשפיל כבודו עד עפר. כל אדם הוא אישיות, שראוי לרוממה ולנשאה.

אפשר ושיחה זו לא היתה נעימה בכלל למתמיד, ואולי ראה בה בטול זמן רב יותר מיד, אם כה ואם כה עלה בדעתו לסים אותה, ולכן נתן עיניו בקובריני ושאל:

– היוצא מזה?

הקובריני נבוך קצת ואמר חטופות:

– יסדנו אגודה של שוחרי חכמה ודעת ורצוני, כי גם אתה תתן ידך לנו.

המתמיד ענה:

– לפי שעה אין לי פנאי לכך… אפשר שאתפנה לאחר זמן.

– אימתי? – שאל הקובריני סתם.

והמתמיד ענה קצת ברצינות וקצת דרך הלצה:

– אימתי?… לאחר שאהיה בקי בכל הש"ס כלו.

בעיני הקובריני מצאה חן הבדיחה, שלא פלל לה מפי בעל הפנים החמורות האלה, והוא התיר לעצמו לבוא בהצעה:

– אולי תוכל להקדיש שעה אחת ביום לעבודת המח?

המתמיד נתן בו עינים תמהות, והקובריני הוסיף לבאר הצעתו:

– רצוני, שתבטל שעה אחת מן התורה… אין לך לעשות כלום אלא לשבת או לשכב ולחשוב חשבונו של עולמך.. מובטחני, אם אפילו שעה אחת ביום תוציא את עצמך מן הקיטור של הישיבה, תמצא רפואה לנפשך…

פניו של המתמיד נעשו חמוּרות יותר. הוא התפלא על עצמו, שלא הבין מן הרגע הראשון, שלפניו יושב מסית ומדיח… עכשו נתברר לו, שאגודה זו, שעליה דבר אורחו, אינה אלא אגודת האפיקורסים, ששמע עליה… הוא קם ממושבו, עמד מול הקובריני ובקול תקיף, שאינו רגיל אצלו, אמר לו:

– דומה אתה לאותו שועל, שיעץ לדגים לעזוב מקום חיותם ולעלות ליבשה… שקילי טיבותך!…

ג    🔗

למחר, כשסח הקובריני לאיש⁻סודו העלוי על השיחה, שהיתה בינו והין המתמיד, אמר לו גבריאל, אגב לגלוג על כשלונו:

– הלא אמרתי לך, כי את המבצר הזה לא תכבוש. לא לחנם שם ה“זקן” מבטחו בו.

הקובריני הרעים פניו והביע בלחש חשש זה:

– מי ידע, אם לא יגלה זה אוזן שלטונות הישיבה של אגודתנו.

גבריאל מהר לבטל חשש זה:

– אין אני ממעריציו של המתמיד. בעיני הוא חמור גרם, ואיני אוהב את העם הדומה לחמור. אבל אי⁻אפשר להכחיש, כי אדם ישר הוא, ומלשינות לא ממדותיו היא.

הקובריני הביט אל אחיו⁻לדעה בעיני אדם בעל נסיון ומכיר בטיבן של הבריות.

– צעיר לימים אתה, אחי – אמר – ואי אתה יודע עדין, שיש יהודים יראי⁻שמים, המוצאים התר על⁻פי דין לעשות כל דבר אִסור בשעת הצורך, ויש צדיקים גמורים העושים רשעות ממש מתוך דבקות באלהים…

אולם העלוי לא קבל דבריו ואמר:

– אני מאמין בישרותו של מאיר המתמיד יותר מבישרותי שלי…

ובכל זאת לא נעקר מלבו של הקובריני החשש, שהמתמיד יכשיל אותם, ולכן יעץ לחברו להזהר מפניו. “כבר היו בעולם מעשים כאלה”.

בינתים הלכה האגודה ונתחזקה. נוספו חברים, שעלו באפיקורסות מעשית על המיסדים; היו אחדים, שהציעו תכניות קיצוניות, שיש בהן משום כפירה גמורה; נתקבל הסעיף החדש של תקנון האגודה, שכל חבר מקבל על עצמו לפרוש מן התלמוד, אם לא בשעת הכרח גמור.

מטעמי זהירות היו חברי האגודה מתכנסים בחבורות קטנות, לא יותר מחמשה אנשים, ובתוכם אחד מנאמני הקובריני, שהיה מדריך אותם ומשפיע עליהם.

המפקדה העליונה החליטה לכנס ועידה ראשונה, שבה ירצה הקובריני על תעודת האגודה, והעלוי הכין נאום על הבלי התלמוד ועל הצורך להציל משעבודו את הדור החדש. גם עוד חברים הכינו הרצאות על פעולות האגודה עד היום ועל הדברים המוטלים עליה לעשות עוד.

את מקום הועידה קבעו בכפר קטן ונדח הסמוך לעירה, שיהודים באים לשם לעתים רחוקות. זמנה נקבע ליום תשעה⁻באב. ועל⁻פי הצעתם של כמה חברים החלט לעשות סעודה כהלכה, כדי לקים מצות אפיקורסות, לחלל צום כזה ואגב להנות מסעודה נאה.

הכל נעשה בזהירות יתרה, לפי כללי הקונספירציה, שהקובריני היה בקי בהם. אולם יום תשעה⁻באב זה היה יום החורבן גם של “אגודת האפיקורסים”.

באמצע הסעודה, שקדמה לפתיחת ההרצאות והנאומים, בעוד הבחורים יושבים בשדה ונהנים מן האכילה ומן העברה כאחת, יצאו מתוך דיר רעוע, שעמד בקרוב מקום, שני יהודים גברתנים, הלכו ובאו אצל המסובים ובפנים מחיכות קראו בקול רם:

– ברוכים היושבים!

עוד לא הספיקו הבחורים, שנתפסו בשעת קלקלתם, להתעורר מן התדהמה הראשונה, והנה הופיעו לנגד עיניהם שני משגיחי הישיבה ועמהם נערים אחדים מנערי העיר, המצויים תמיד בכל מקום של התקהלות.

הרעיון הראשון, שעלה בלבם של היושבים, היה לקום ולהמלט. ובכל זאת לא זז איש ממקומו, אם מפני שהתבישו להראות כילדי “חדר”, או משום שראו, כי עיני המשגיחים צופיות על כל המסבה וכלם נפקדו בשמותם לפניהם.

מרב תמהון ובלבול לא הרגישו ראשי הועידה, ששני היהודים הגברתנים תפסו את המחברות המונחות על גבי העשב – ודאי כדי למסרן לידו של ראש⁻הישיבה.

ה“משטרה” מטעם הישיבה עם עוזריה המתנדבים עשו שליחותם ולא נגעו באיש לרעה. כל הבחורים עמדו כנזופים, לא קמה בהם רוח להתחבר ולבקש עצה בצרה, אלא הלכו זוגות⁻זוגות או גם ביחידות ונכנסו לעיר כמתגנבים.

בחזירתם לעיר הלכו הקובריני עם גבריאל העלוי יחד. זמן⁻מה שתקו שניהם, כי גדול הכאב מאד וגדולה החרפה. סוף⁻סף פתח הקובריני פיו, וכאילו המשיך בקול שיחה, שהיתה בלבו בינו לבין עצמו, קרא:

– ואני אומר לך, כי ידי המתמיד שלך במעל הזה…

– כיצד? – התריס גבריאל – הן לא חבר הוא באגודתנו, ומנין נודע לו הסוד, שהיה ידוע רק למשלנו?

הקובריני עמד על דעתו:

– אי אתה יודע כחו של רגול… המרגל מלא עינים כמלאך המות. ברי לי, כי מן היום, שנודע לו מפי על אגודתנו, התחיל אורב לנו. ודוקא “איש ישר ותמים” כמותו מוכשר למלאכה זו, משום שאין נזהרים מפניו.

גבריאל נסה להגן על הנחשד, ובכל כח הגיונו הוכיח, שהקובריני חושד בכשרים, ואף⁻על⁻פי⁻כן התגנב גם בלבו שלא מדעתו הרהור של “שמא?” “מי יודע?” והדבר גרם לו צער.

למחר המתה כל העיר. גלוי הסעודה ביום תשעה באב וענין האגודה של האפיקורסים היו לשיחה בפי כל. הזקנים נאנחו על הפקרותו של הדור החדש; בעלי⁻בתים, השקועים כל ימיהם בעניני פרנסה, חוו דעתם, שאין כל פלא בדבר, אם בחורים שאין להם דאגת פרנסה עוברים עברה. “מה יעשה הבן שלא יחטא?” ויודעי הכל ספרו פרטים על ה“המשתה”, שערכו האפיקורסים, על דברי החרוף והגדוף כלפי מעלה, שנשמעו שם, על המלחמה בינם לבין המשגיחים…

ובין כתלי הישיבה עשה המאורע רושם, שאין לתארו בדברים. הכל הרגישו, כי מאורע זה יביא מעין מהפכה. ובביתו של ראש⁻הישיבה היה ביום הזה האֵבל באין דברים, אולי במדה מרובה מבט' באב.

ד    🔗

למראית⁻עין לא נשתנה כלום מסדרי הישיבה בשל המאורע. למחר, בעשרה באב, באו הבחורים בבקר ללמוד את השעור וקולות הלומדים עם נגוניהם וסלסוליהם המיוחדים לכל אחד עלו ביום ההוא ביתר עוז, כאילו להשתיק את המחשבות הזרות וההרהורים המטרידים, שבאו להפריע את התלמידים. ובשתים עשרה שעות בדיוק נכנס הר“מ, כדרכו, ונגש בפסיעות קטנות לשלחנו, ישב על מקומו ופתח בקריאת השעור, תחלה בנחת, בקול נמוך ועם התלהבותו בסוגיה הגביה קולו, הבחורים החריפים התחילו שואלים ומתפלפלים וה”זקן" הדף בקלות כל ההתקפות, והכל הלך למישרים, כאילו לא נפל דבר.

אולם לא בין כתלי הישיבה בלבד, אלא אף בין תושבי העיר, שכנהוג אינם מתענינים הרבה במה שנעשה בישיבה, שהיא כעין “טריטוריה” מובדלת מתחומי העירה, ידעו ידוע, כי עומדים להתרחש, בעקב המאורע של תשעה⁻באב, דברים בלתי רגילים בחיי הישיבה התקינים, והכל צפו לראות את תוצאות הענין.

לפי שעה ידעו רק זאת, כי הקובריני, ראש האגודה, עזב את העיר במוצאי תשעה⁻באב. ברי היה לו, כי אפסה לו כל תקוה לחנינה, ועל כן הקדים והרחיק עד שיגרשוהו בחרפה. אבל רק בן⁻עשירים כמותו, שקיומו אינו תלוי בישיבה, יכל להתיר לעצמו יציאה בשלום, בלי בוא בדברים עם השלטונות. שאר הנאשמים, שאין להם לאן לנסוע באמצע השנה ובמה להתקים, אם לא יתנו להם תמיכה מקופת הישיבה, היו מוכרחים לחכות עד שיתברר דינם ויחרץ גורלם. מהם, שהרגישו משום מה כי עונם יכופר, חזרו למחר למקומם הקבוע בישיבה והמשיכו תלמודם, כאילו אין הענין נוגע להם; מהם, שהיו בעלי בטחון במדה פתוחה, או שהכירו יותר בגודל אשמתם, לא נראו בשנים שלשת הימים הראשונים בין כתלי הישיבה, אבל אחר⁻כך התאזרו עוז – יהי מה שיהיה! – וחזרו אף הם.

ובינתים נודע הדבר, כי בכל יום ויום אחרי הצהרים, מתכנסים בחדר ההנהלה ומתייעצים ומתוכחים ומתלחשים. במועצה רבה זו משתתפים ה“זקן” וחתנו,המשגיחים ומנהל הפנקסים. שם, כפי הנראה, מבררים דינו של כל אחד ואחד. כמה בחורים מן הנאשמים שלחו כתבי הצטדקות או הבטחות לחזור בתשובה שלמה. פעמים נכנס לשם אחד מבעלי⁻הבתים החשובים להמליץ או להתחנן על בחור זה או זה, שימתיקו דינו. עכוב זה של הדין גרם למצב של מתיחות רבה בין בחורי הישיבה. ולא כל שכן, שאלה אשר חרב דמוקלס תלויה על ראשם שרויים היו בענויים.

סוף⁻סוף הגיע יום הדין. כשבוע ימים אחרי המאורע נגש שמש הישיבה אל אחד הבחורים בשעת למוד ולחש לו כי ה“זקן” קורא לו. הלה סגר את הגמרא ובפסיעות מהירות אף כי בפיק ברכים, חש אל חדר ההנהלה. לאחר רבע שעה חזר בפנים משולהבות וישב על מקומו והמשיך תלמודו, ובחור אחר נקרא על⁻ידי השמש להכנס. השני שהה בחדר הדין שעה ארוכה יותר, וכשחזר היו פניו עגומות והוא לבש מעילו העליון ויצא מן הישיבה. על⁻פי הסמנים האלה הכירו החברים, כי הראשון יצא זכאי ועל השני נגזר גרוש. במשך שלשה ימים יצא דינם של כל חברי אגודת האפיקורסים: כחמשה עשר מהם, בהם כמה תלמידים ותיקים, נדונו לגרוש ולא הועילו להם שום המלצה ושום השתדלות והשאר קבלו נזיפות, קלות או חמורות, ונקנסו קנסות ממדרגות שונות.

הבחורים, שהיו בחדר המשפט, ספרו אחר⁻כך, שה“זקן” החמיר בדין עד הקצה האחרון, ואילו היה דן יחידי, לא נשאר מחברי האגודה אף אחד. “יש לעקור הרע עם השורש” – היה טוען. “רחמנות זו על הבחור אכזריות היא על הישיבה” – השיב לאותם, שבקשו רחמים על אחד הנאשמים. מיהו חתנו הר"מ הצעיר, למד זכות על התלמידים ואילו נשמעו לו, היה מזכה את כלם. “הרבה ילדות עושה, הרבה בטלה עושה, הרבה חבר רע עושה” – היה מסנגר על כל אחד והטיל כל האשמה על הקובריני המסית והמדיח, וכיון שהוא הרחיק, מן הראוי לתת חנינה לכלם.

ה“זקן” לגלג על הסנגור הזה ואמר עליו, שהוא בטלן, במחילה. לפי דעתו של ראש⁻הישיבה, יש תמיד לנהוג במדת הדין, ואל תקלקל מדת הרחמים את שורת הדין. הוא לא הסכים אלא לנהוג במדת הרחמים לגבי הבחורים המגורשים בני עניים, שעד סוף ה“זמן” אין להם במה להתפרנס, וצוה לתת להם מקופת הישיבה סכומים גדולים יותר מכפי שמגיע להם בדין.

ימים רבים אחרי סיום המשפט, לאחר שכל המגורשים עזבו את העיר, היו מספרים בין בחורי החשיבה כמה וכמה פרטים על מהלך הדינים, על הטענות והמענות של הנאשמים, על הדבורים של ה“זקן”, פעמים חמורים ופעמים מבודחים.

כשנגש אל השולחן אחד הנאשמים, בחור בעל פנים דלות וגוף חלש, נתן בו ה“זקן” עיניו ואמר לו מתוך בדיחות הדעת:

– הגם אתה באפיקורסים?… דבר זה לא עלה על דעתי. כלום כחך להיות אפיקורס? שוטה אתה, כחך ספק מספיק לישב בתענית, אבל ודאי לא לאכול טרפות בתשעה באב, לכך דרושים כחות אחרים לגמרי…

בחור אחד, יליד עירה סמוכה, שדינו יצא לגרוש, היה שרוי בצער בלתי רגיל והיאוש נכר בפניו ובכל תנועותיו. כשהרגיש ה“זקן” בכך, פנה אליו ושאל, מפני מה הוא רצוץ כל כך, והלה ענה בהתגלות לב:

– אם יודע לאמי הזקנה, כי גרשו אותי מן הישיבה, חוששני לחייה… היא לא תעמוד בחרפה.

ראש⁻הישיבה הרהר רגע ואמר:

– זאת אעשה לך. אתן על ידך מכתב, כי חולה אתה – וזה לא יהיה שקר, שכן חולה הנפש אתה – וטוב לך לשבת בבית אמא אולי תרפא שם.

ביחוד ספרו ברב דברים ובנוסחות שונות על האינצידנט באותו בחור ליפנישקי, שבשעת ברור דינו התחצף כלפי ראש⁻הישיבה. כשהודיעו ה“זקן”, כי נגזר עליו גרוש, אך יתנו לו להוצאות הדרך, אף⁻על⁻פי שאינו ראוי לכך, שאל הבחור:

– לאן אסע?

על זה השיב לו ה“זקן” מתוך אירוניה מרה:

– אל הישיבה של הקובריני.

והבחור הנעלב אמר:

– כבודו חושב, כי העולם הפקר ואפשר לו לעשות מה שלבו חפץ? אנו לא נחשה…

זה נסח אחד. לפי הנוסח השני, אמר אותו בחור:

– אם יגרשו אותנו, נמצא את המקום הראוי, ואז יסגרו את הישיבה.

אם כה או כה אמר, אבל ה“זקן” התרתח כל כך (“מעולם לא נראה מלא חמה במדה כזו” – סחו אלה שהיו בחדר בשעת מעשה), קפץ ממקומו, הרים ידו וחלק סטירת⁻לחי למחוצף. אחר⁻כך התחיל רוקע ברגליו וצועק:

– צא מכאן, “שגץ”, אסור להסתכל בפני אדם רשע.

והלה נחפז לצאת וכשאמר הר“מ הצעיר להרגיע את ה”זקן" ולחש לו חששו, שהבחור עלול לקרוא לשוטר, ענה לו ה“זקן” בכעס:

– מה לך מפחד כל כך? ולדעתך, היה לי לעבור בשתיקה על חוצפה כזו?

וסופו של דבר, שהבחור בא ובקש סליחה מאת ה“זקן” והתנצל, שמרב צער ויאוש אמר מה שאמר.

אחרון לנדונים היה גבריאל העלוי. את משפטו בּדד הר"מ הזקן, לא שתף בו לא את חתנו ולא שום איש אחר. הוא הזמין את העלוי לביתו, הכניסו לחדרו המיוחד, שבו היה יושב על⁻פי רב לבדו, ושם היתה לו שיחה ארוכה עם בנו של חברו האהוב.

– כשלש שנים ישבת עמנו – פתח ה“זקן” – ואני רגיל להפרד מעם תלמידי הותיקים מתוך שמחה, שהם יוצאים מרשותי במעלה עליונה משנכנסו. אולם הפעם לבי מלא צער ויסורים…

פתיחה זו גרמה לגבריאל רגש לא נעים, מפני שסתמה פיו הוא חכה לשמוע דברים קשים, נזיפות, תוכחות, וכבר התקין עצמו להשיב אמרים שנונים. אולם קולו הרך והאבהי של ה“זקן” נטל ממנו כל עזמתו. הוא כבש ראשו במקצת לקבל מתוך שתיקה את ההצלפות.

– ולמה אכחד ממך?– המשיך ה“זקן” – לא על זה אני מצטער, שאדם בעל כשרונות גדולים כמותך הולך לאבוד. דבר זה מצוי בעולם, כמו האסון שבני⁻אדם מתים בנעוריהם עד שלא הספיקו לחיות, ואנו הורגלנו לקבל, אם גם שלא באהבה, גזרת שמים זו. אף איני יכול להתאונן כדברי הנביא: “קויתי לעשות ענבים ויעש באושים”, מפני שעל צד האמת לא קויתי הרבה ממך, בהיותי בקי בטיבם של העלויים, שרבם דומים לפירות שהבשילו קודם זמנם, ואתה יודע, כי כל הזמן לא שבעתי נחת ממך. אלא על מה לבי דוי? – על אביך הזקן, שהאסון יפגע בו כחץ מות. כששלח אותך אלי, כתב לי, כי “הוא מפקיד בידי כל רכושו”, אבל אני יודע ומרגיש,כי על אבדן רכוש לא היה אביך מתאבל כמו על אבדן בנו יחידו, משוש חייו, נפש נפשו, שבו שם כל תקוותיו…

הדברים הראשונים של ה“זקן”, שנשמע בהם מעין זלזול ואדישות, פגעו בכבודו של גבריאל ועוררו בלבו מרירות וזעם, עד שחכה להזדמנות להגיב עליהם בחריפות. ואילו משהזכיר ה“זקן” את אביו הרב, נגעו הדברים אל לבו, שידע, כי אמת בפי הר“מ וכל רגע שהוא מעלה לפניו קלסתר⁻פניו של אביו, נפשו מזדעזעת מן הרעיון, כמה צער ויסורים נכונו לו לאהוב לבו. ודאגתו של הר”מ לאביו נוטלת ממנו את העוז להתריס כנגדו ולהתקצף עליו.

– אבל מה אעשה – הוסיף ה“זקן” כמשיב על הרהור⁻לבו עצמו – ואין אני רשאי להשהות אותך כאן אפילו יום אחד. סכנה בזה לישיבה. כל מה שבידי לעשות לך – לא למענך אלא למען אביך – הוא לתת לך מעט כסף יותר מהוצאות הדרך, כדי שתוכל לישב כאן – אל הישיבה לא תבוא – עד סוף אלול, ובינתים תכין, על⁻ידי מכתבים, לבו של אבא לקבל את אידו, וכאשר תבוא לביתך לימים נוראים (הפעם יהיו לו לאביך ימים נוראים ממש – נאנח הר"מ במאמר מוסגר), אולי יהיה לבו של אבא פתוח יותר לסלוח לך עונך…

ראש⁻הישיבה ישב שעה קלה דומם כשקוע במחשבה וגבריאל חשב בלבו, כי בזה נגמרה השיחה וכבר ננער לקום על רגליו ולילך. אך ה“זקן” רמז לו לישב עוד ולאחר רגעים מועטים פתח שוב:

– אי⁻אפשר לי בשום אופן גבריאל, להפרד מעמך ולא לאמר לך מה שבלבי עליך. זוכר אתה, שפעם אחת אמרתי לך, שבספרו של אדם הראשון כתוב עליך: גדול בתורה תהיה, רב לא תהיה, מפני שאין בך מדה טובה של אהבת הבריות, שבלעדיה אי⁻אפשר להיות רב בישראל. עכשו, שאני מכיר אותך יותר וכבר עמדתי יפה על טיבך, אני נוטל רשות לעצמי להוציא משפט – אוי לי אם אמר! – גם גדול בתורה לא תהיה… משום שאין בך אהבת התורה… התורה אצלך אינה אלא עטרה להתגדל בה… דבר גדול אמרו חכמים: “אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה”, כלומר, באדם שאוהב את התורה עד כדי למות עליה. כלום טעמת מימיך טעם אהבה כזו?… הרי זהו האסון של העלויים, שאין להם צורך להיות עמלים בתורה… משל הדיוט אומר: “ממון הבא בירושה או במציאה אין בו סמן ברכה”. על אחת כמה וכמה בתורה, שאין בה ברכה אלא לאלו הקונים אותה בעמל ויגיעה…

גבריאל זוכר מימי ילדותו, שפעם אחת, מתוך קטטה בשעת משחק, התנפלו עליו חבריו והוא התלבט בידיו וברגליו להשתמט מהם. לאחר שראה ונוכח, כי הם עולים עליו בכחם מסר את עצמו בידיהם וספג את המלקות עד שעלה רצון מלפניהם להפסיק. מעין רגש כזה היה בלבו בשעה שישב לפני ה“זקן” וכח לא היה בו להתגונן או להמלט, ולכן החליט לשבת דומם ולסבול עד הסוף. לאזניו הגיע קולו של ה“זקן”, שהוריד על ראשו את המהלומה האחרונה:

– אם אתה חושב, שעתיד אתה להית גדול בחכמת הגוים, אינך אלא טועה… לא בתורה בלבד, אלא בכל הלמודיות אין אדם מצליח אלא בשקידה… כשהייתי בקניגסברג לפני כמה שנים, סח לי הפרופסור היהודי, שהתרפאתי אצלו, שלא הגיע למה שהגיע אלא על⁻ידי שקידה ללא גבול… ואתה לא לכך נוצרת, אינך יודע כלל מה פרוש הדברים: “הוה שקוד ללמוד תורה”.

הר“מ הזקן נשתתק. גבריאל ראה, שלא כדאי ואין תועלת להכנס בוכוח עם ה”זקן", אף כי בפיו היה מה להשיב. אולם לעבור בשתיקה גמורה על כל התוכחה לא נתנו לבו, ולכן עלה בדעתו להשיב, לפחות, מתוך בדיחה, הוא נשא עיניו אל “הזקן” ואמר:

– רבי, לפי דבריו, גדלו ורבו עונותי, עד שנטרדתי משני העולמות, מעולמה של תורה ומעולמה של חכמה, יוצא, אפוא, שאין לי שום תקנה ואנה אני בא?…

פניו של הר"מ הזקן, שמטבעו אהב את החדוד ואת הבדיחה, נשתנו פתאם לשמע התשובה בנעימה של בדיחות⁻הדעת. הוא נתן עיניו המחיכות בתלמידו שסרח ועדין הוא חביב עליו ואמר אף הוא באותה נעימה:

– חס ושלום… יש ויש לך תקנה. כלום שכחת, שיש עוד עולם שלישי: העשירות?.. עוד עשוי אתה להיות עשיר. העשירים אין להם צורך לא בתורה ולא בחכמה…

ממחרת יום השיחה הזאת עזב גבריאל העלוי את העירה של הישיבה אף כי הר"מ נתן לו רשות לישב עד היום, שיוכל לנסוע לבית אבא.

ה    🔗

כשבוע ימים עוד נשמעו הדי המאורע בין כתלי הישיבה ובמקצת גם בין תושבי העיר, שחייה השקטים נפסקים לעתים רחוקות על⁻ידי מקרים יוצאים מגדר הרגיל. אחד מן החנונים, שנסע לכרך בעניני חנותו, כשחזר הביתה, סח בין שאר החדשות, שפגש ברחוב את גבריאל העלוי בהליכתו עם הקובריני. כששמע ה“זקן” בדבר הצטער מאד וכמה פעמים חזר על רטונו, שאסון הוא כי התחבר בן⁻הרב לרשע זה. ביחוד חרה לו, שגבריאל עקב אותו. הוא קבל כסף מקופת⁻הישיבה על מנת שלא יצטרך לנסוע תכף לבית אביו, בעוד אשר במחשבתו היה לנסוע לכרך אל חברו המדיח.

בינתים הלכו וקרבו הימים הנוראים, אחריהם באו ימי החגים, הבולעים כל לבם ורוחם של בני העירה ובחורי הישיבה אף עמהם; גם הסתו, שירש מקומו של הקיץ, גם החורף שבא אחריו ששניהם דורשים מאת כל איש בתוקף, שלא להסיח דעת מהם, עד שכל הענינים, שבמשך זמן⁻מה העסיקו את המחות והפיות של הבריות, נשכחו כמעט כליל, או נגנזו באוצר הזכרונות, שבו אצורים למשמרת רשמי המעשים מימים שעברו.

האחד, שלא יכל לשכוח כה מהר את מאורעות הקיץ עם תוצאותיהם, היה הר"מ הזקן. בשבילו היתה הישיבה ענין של משפחה. את עצמו ראה כאבי המשפחה, שכל אחריתה עליו, ובחורי הישיבה היו בעיניו כבנים, וכל מה שעובר על כל אחד מהם הרי זה נוגע אל עצמו ואל בשרו. כמה שבועות אחרי המאורעות היה חולה ויושב בית, ועוד שבועות רבים היו הקרובים אליו שומעים אנחותיו, והכל ידעו, כי אלה הם הדים להרהוריו על מה שהיה.

מזמן לזמן, כשהיה המתמיד נכנס אצלו, אם לשם בקור חולים אם כדי לשיח בדברי תורה, וכרגיל היו הרב ותלמידו מסימים בשיחות חולין, היה ה“זקן” משיא כמעט תמיד את השיחה לענין האפיקורסים, והמתמיד הרגיש, שאין זו אלא עילה לעבור לשיחה על גבריאל העלוי. כמה פעמים נדמה לו למתמיד, כאילו ה“זקן” מתענה על⁻ידי מחשבה שמא התנהג שלא כהוגן עם בנו של חברו, אולי לא שמר שמירה מעולה את הפקדון היקר, שהפקד בידו, ואפשר שאילו קרב אותו יותר, לא היה יוצא לתרבות רעה.

אגב שיחות אלו היו באים לדון על ערכם של העלויים בכלל. ה"מ היה חוזר על רעיונו החביב, שאין התורה נקנית אלא מתוך שקידה עליה יומם ולילה, ומי שרוכש אותה בדרך של זכיה⁻בגורל אין היא מתקימת בידו. על פי רב, היה המתמיד שומע את הדברים מתוך שתיקה ולא העז לחות דעתו. פעמים לא יכל להתאפק ואמר בזהירות:

– אב הרי אי⁻אפשר להכחיש, שעלוי נתברך במתנה מן השמים לעבור בשעה אחת מהלך רב, ואדם פשוט מתנהל בדרכו ימים ושבועות.

הרב התבונן בפני תלמידו ואמר בנחת:

– יודע אני, שהאדם כשהוא צעיר לימים – גם אני נער הייתי – אינו אוהב את ההליכה המתונה אלא את הקפיצה. וכל עלוי, לפי דעתי, יש בו הרבה ממדה זו של נערים.

המתמיד, מתוך הערצה אמתית לעלוי, הרהיב עוז בנפשו והשיב על דברי הרב:

– הרי החסידים מספרים מופתים על צדיקים, שנעשו להם נסים של קפיצת הדרך.

ה“זקן” היה מתנגד בן⁻בנו של מתנגד והתיר לעצמו ללגלג בחשאי על הצדיקים ועל החסידים, לפיכך אמר מתוך חיוך:

– מיום שעמדתי על דעתי אני אוהב את המופתים של קפיצת הדרך. האמינה לי, בני, אין הקדוש⁻ברוך⁻הוא מקפח שכר הליכה. ושנית, ראיתי בימי כמה עלויים, שמתוך הרגל בקפיצת הדרך הם קופצים לפעמים קפיצה מעבר להר סיני…


 

פרק רביעי / חתנו של הרב    🔗

א    🔗

עבר עוד חורף ואחריו עוד קיץ מזמן המאורעות ההם. רבים מבחורי הישיבה, שהיו עדי ראיה להם, כבר פנו מקומם לחדשים, שקבלו ספור הקורות כדברי אגדה מימים רחוקים. גם ראש⁻הישיבה התחיל שוכח את הסיוט ההוא, שגזל מנוחתו ימים רבים, אף כי ששון⁻לבו, שהיה לו תחלה, לא חזר לו. המחושים היו תוקפים אותו לעתים קרובות ומאיר המתמיד, שנתחבב עליו יותר ויותר, היה יוצא ונכנס בביתו לא כתלמיד, אלא כקרוב משפחה.

פעם אחת, כשנכנס אצלו המתמיד, כדרכו, קדם הזקן פניו בחדוה יתרה ואמר לו:

– טוב שבאת, כבר חפצתי לשלוח אליך שתבוא. שב, בני, שב. אני קצת חולה ומחויב לשכב במטה.

אמנם רגיל היה המתמיד, שיקבלו אותו בבית הר“מ בפנים יפות, אך פגישה זו מצד ה”זקן" יצאה מגדר הרגיל ועוררה בלבו של הבחור תמהון.

לאחר שישב ליד מטת הרב החולה, פתח הלה ואמר בלי הקדמות יתרות:

– קבלתי אתמול מכתב מאת אביו של גבריאל… וכל הלילה לא עצמתי עין מחמת הדברים שקראתי. התהפכי מצד אל צד ולא יכלתי להסיח דעתי אף רגע מכל הענין הזה. אוי לי מצערו של זקן זה!

המתמיד עשה אזניו כאפרכסות לשמע דבר על גבריאל ומה עלתה לו. כמה פעמים, במשך הזמן, הביע ה“זקן” לפניו תמהונו, שחברו, אביו של גבריאל, לא כתב לו כלום על בנו. “אין זה אלא שיש בלבו טינה עלי, שלא שמרתי פקדונו כראוי”. והוא עצמו, מאיר המתמיד, השתוקק מאד לדעת, היכן הוא גבריאל ומה מעשהו. אחרי כל מה שעברו אין הוא יכול בכל זאת לעקור מלבו את הערצתו אל העלוי ומאמין הוא כי לגדולות נוצר.

ה“זקן” הרהר שעה קלה ופתח שוב:

– סופו של גבריאל גרוע הרבה מכפי שתארתי לי. ואני מודה ומתודה לפניך: לא עליו אני מצטער כל כך, אלא על אביו הזקן ידאב לבי… אילו קראת את מכתבו! אין הוא יכול להתנחם על בנו, אף כי מתפאר הוא, כי עקר זכרונו מלבו. “ה' נתן וה' לקח”. אבל אדם רואה, שאין אלו אלא פסוקים של נחמה.

מאיר לא יכל להתאפק ושאל בחרדה:

– מה ארע, מה?

– מה ארע? כשעזב גבריאל את הישיבה לא חזר לבית אביו, כאשר קויתי, אלא התחבר לאותו מסית ומדיח הקובריני, ושניהם כאחד קמו ונסעו לחוץ לארץ, למדינה זו, שמשם באה ה“השכלה” לעולמנו. גבריאל זה יש לו אחות יחידה, גדולה בשנים ממנו, והוא כתב אליה את כל הקורות ובקש אותה להכין את לב האב לקראת הבשורה הרעה. כששמע הרב הזקן את האסון, קרע קריעה, חלץ נעליו וישב שבעה כדין אבל. אחר⁻כך צוה על אשתו ועל בתו, שלא יזכירו בפניו שמו של הבן. "ומן היום ההוא הוא הולך ודועך כנר – כותבת אלי הבת – אמי חדלה להתאבל על בנה והיא שרויה בצער למראה האב ההולך למות. נסיתי לנחמו, כי גם על מות בן יחיד אין מתאבלים כל כך. אמר לי: "אילו מת, היה נטרד מעולם הזה, עכשיו שיצא לתרבות רעה, הרי נטרד משני עולמות' ".

הר"מ הפסיק ובעיניו נוצצה דמעה של השתתפות בצערו הגדול של חברו. שעה קלה שתק, אחר⁻כך הרים עיניו אל תלמידו ואמר:

– אבל עקר המכתב, כפי שאני מבין מדברי הזקן ומדברי בתו, הוא זה, שפונים אלי בבקשה. היות והרב חולה ותשוש זה מזמן, עד שיש ימים, שאין בו כח לדבר, היה שם בעירה “פרוש” אחד, ששמש מעין דיין ואליו היו פונים בשאלות של אסור והתר. עכשו הלך הפרוש לעולמו והעירה נשארה בלי מורה הוראה. ובכן מה הם שואלים מעמי? שאני אשלח להם מן הישיבה בחור מוסמך להוראה, שילמד בבית⁻ המדרש שם ויהיה עוזר לרב, ובשכר זה יפרנסוהו בכבוד וכל מחסוריו על בית הרב.

הר"מ נתן עיניו בתלמידו היושב לפניו לראות, אולי הבין ההוא מה בלבו. לאחר שהכיר בפניו, כי אין הוא מוצא את הרמז, החליט לפתוח פיו לאלם מתוך תמימות ואמר:

– עלה בדעתי, מאיר, שמא המקום הזה טוב לך. מה דעתך?

פניו של המתמיד הסמיקו, כאילו הטילו עליו משא כבד המעיק עליו, עד שאינו יכול להניע אבר. הדבּר לא היה בפיו ולא יכל להוציא הגה. והר"מ המשיך לשדלו בדברים:

– שדוך זה, לפי דעתי, טוב לך מבחינות רבות. ראשית, סבורני, שלא טוב לבחור ללמוד בישיבה אחת זמן רב יותר מדי. הרי אתה עמנו כאן זה למעלה מארבע שנים, ועליך לבקש לך מקום⁻תורה אחר. שנית, הרי נתנה לך הזדמנות להשתלם ברבנות ליד רב גדול ומובהק. כבר אמרתי לתלמידי לא פעם, כדי להיות רב ראוי לשמו צריך אדם ללמוד ולדעת הרבה הלכות גדולות וקטנות, שאינן לא ב“יורה דעה” ולא ב“חושן משפט”, אלא נקנות בהתבוננות והסתכלות במנהגי גדולי הרבנים. וזהו מה שנאמר: “גדול שמושה של תורה יותר מלמודה”. שמוש תלמידי חכמים דבר גדול הוא. ספרו לי, שגם אצלם, אצל אומות העולם, להבדיל, נוהגים רופאים צעירים, לאחר שגמרו למודי הרפואה ב“וורסיטט”, לנסוע לחוץ⁻לארץ להשתלם הלכה למעשה אצל פרופסורים. רופא עני (וכך הוא רב, להבדיל) יוצא לרפא חולים (או לשבת על כסא הרבנות) מיד לאחר שקבל סמיכה. זהו רופא או רב “בשעת הדחק”. לפיכך אני אומר, שזמן לך הקדוש⁻ברוך⁻הוא מקום, שתלמוד הלכות רבנות על⁻ידי שמוש תלמיד⁻חכם גדול.

הדברים נתקבלו על לבו של מאיר המתמיד. מזמן המאורע ההוא בישיבה הלכו ונתמעטו חבריו. עם כל “זמן” יצאו הבחורים הותיקים למקומות תורה אחרים או יצאו לעולמות אחרים, ועל מקומם באו בחורים חדשים שהיו כנכרים לו, כבני דור אחר, והוא ראה את עצמו בודד יותר ויותר. הדבר האחד, שרתק אותו אל הישיבה, היה הר“מ, שהגה לו ידידות בלתי מצויה ויחסו היה אבהי, ועל כן היה הבחור העני, שמימי ילדותו חסר חבת אב, כרוך כל כך אחרי האיש, שהיה לו רב ואב כאחד. ואת רגשות לבו הביע בתשובתו הקצרה על הצעתו של הר”מ.

– קשה עלי פרידתך, רבי – אמר בלחש.

הפסוק השגור הזה, שיצא מן הלב, נגע עד לבו של ראש⁻הישיבה הזקן. שעה קלה הסתכל בפניו של תלמידו החביב, ואחר⁻כך אמר בהתרגשות:

– אני מאמין לך, בני, משום שכך נאמר במשלי:

“כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”. בשמים עדי, שכל תלמידי הישיבה כבנים הם לי. אבל גם אצל אב ממש לא כל הבנים שוים, ויש שאחד הבנים, בן זקונים או בן יקיר, חביב עליו ביותר. וגם אתה מן התלמידים החביבים עלי ביותר. ודוקא משום כך אני מבקש לך מקום אשר ייטב לך, וכמדומני שאין טוב מזה. מקוה אני, בני, שעוד אשבע הרבה נחת ממך. זה לי למעלה מארבעים שנה, שאני מרביץ תורה בישיבה זו, ואני מודה לשם יתברך, שזכיתי לכך. הרבה עמל ויגיעה השקעתי בעבודתי. אמנם לא זכיתי, שמן הישיבה שלי יצאו גאונים בישראל, אבל רב לי, אם הרבה רבנים ידועי⁻שם זוכרים בזכרון טוב ימי תלמודם בישיבה שלי. וגם אתה, אם ירצה השם, תהיה כאחד מהם.

ב    🔗

המכתב הראשון, שקבל הר“מ בראש חודש אלול מאת חברו הרב בעיר הקטנה אושי, בצרוף ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה, פתח במלים: “במה אכף ואקדם פניך בתודה, ידידי כאח לי, על החסד הגדול אשר עשית עמדי ועם ביתי, בשלחך אלינו את האיש המצוין במעלות ומדות תרומיות, שאינן מצויות כלל אצל הדור החדש”. אחר⁻כך ארכו הדברים, שהאברך נתחבב לא עליו בלבד, שהכיר בו בראיה ראשונה, כי “פרי עץ הדר” הוא, אלא אף על כל בני ביתו. “זוגתי שתחי' אמרה לי פעם אחת: ‘ישרים דרכי השם, הוא לקח ממנו בן אחד ושלח לנו בן אחר’. גם בתי מרים שתחי', המשכילה והמלומדת, כששאלתיה, מה דעתה על הבחור, אמרה לי, כי לא מצאה בו דופי, אלא לפי כל הליכותיו היא מכירה בו, שהוא מן הדור הישן נושן (לדידה הוא מומא). אמרתי לה בצחוק, כי יין ישן משובח הוא. והיא השיבה לי, כי לא הכל מבינים בטיב יינות. אבל כבר אמרו חז”ל: ‘בינה יתרה נתנה בנשים’. לפיכך תקותי חזקה, כי סוף⁻סוף תפקחנה עיניה לראות ולהבין חין ערכו, ואם מה' יצא הדבר… וד”ל. אבל העקר הוא, שהבחור קנה לו שם טוב בעירנו, וכל פה מלא תהלתו. ונאמנים דברי רבי חנינא בן דוסא שאמר: ‘כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו’".

גם בתו של הרב, המשכילה והמלומדת, מרים, שהר“מ מכיר אותה מקטנותה וידע, שהיא מעריצה את אבא, הוסיפה בעצם ידה פריסת⁻שלום לאיש “שאבא קורא לו בשם אח ועל כן רשאית אני לכנותו שם דוד”. ובשורותיה המעטות היא מודה בכל לב לדוד על הצעיר ששלח. “מיום שבא, כאילו נשמה חדשה נכנסה באבא”. ובהלצה הוסיפה: “אלמלא ידעתי, כי בא מן הישיבה, הייתי חושבת, כי גמר חק למודיו במדיצינה, כי לאחר בקורים מעטים אצל אבא שליט”א, כמעט שהבריא אבא. פניו נעשו צוהלות ועיניו מזהירות כמקודם”.

הר"מ קרא את המכתבים מתוך חיוך של נחת. עוד במכתבו הראשון אליו לפני כמה חדשים גלה לפניו הרב מצפוני לבו, כי מאושר היה למצוא לבתו חתן, שיהא ראוי למלא מקומו. ואז עלה במחשבתו, כי זו היא האשה אשר הוכיח אלהים לתלמידו החביב. אולם הוא לא דבר עם תלמידו על שדוך, אלא על מקום⁻תורה אצל אביו של העלוי. עכשו הוא רואה, כי בעיני ההורים וגם בעיני תושבי העיר מוצא מאיר המתמיד חן, אולם איך נאמר שם אצל רבקה: “נקרא לנערה ונשאל את פיה”.

גם מאת ה“חתן” עצמו קבל הר“מ מכתב ארך. הלה אינו מרמז כלום על אותו ענין. כלו מלא חדוה על מקום⁻התורה שמצא. “הרב מקרב אותי בשתי ידים, איני יודע במה זכיתי לכך”. לאחר כמה שבועות קבע הרב, שנלמוד יחד שעור בגפ”ת בכל יום ואני רואה, שכבודו לא הגזים בשבחיו של חברו. איני יודע על מה להתפלא יותר: על חריפותו ובקיאותו או על מדותיו התרומיות". “גם בין תושבי העירה מצאתי חן, ברוך השם, וחולקים לי כבוד לא לפי ערכי, ודאי משום שגדולה הערצתם לרב דמתא הם מכבדים את המכובד בעיניו”.

ואמנם אמת נכון היה הדבר, כי תושבי העירה קבלו את ה“פרוש” הצעיר בסבר פנים יפות יותר מן הרגיל, משום שראו, כי הרב נוהג בו כבוד וחבה. והרב היושב על כסא⁻הרבנות באוּשי זה למעלה מארבעים שנה, הוא יליד העירה (אביו היה שם בעל⁻בית חשוב, אם גם לא עשיר, אבל מופלג בתורה), והיחס אל הרב וביתו מצד יהודי העירה הוא משפחתי במדה מרובה. כל מה שעובר על הבית הזה בין לטובה ובין לרעה, חס ושלום, נוגע עד לבם, כמו הקורות את האדם, שהוא קרוב משפחה להם, עצם מעצמם ובשר מבשרם.

באותם הימים, שהגיעה השמועה לעירה – תחלה התלחשו על זה יחידים ואחר⁻כך היה הדבר לשיחה בפי כל – על בריחתו של גבריאל’קה בן הרב לחוץ⁻לארץ ללמוד חכמת הגוים ולהיות “דוקטור” או פרופיסור, השתתפו כל תושבי העירה ביגונו של רבם הזקן, שבא עליו אסון גדול כזה. לא התפלאו, שהרב נהג אבלות, כאילו מת עליו בנו יחידו, אף לא השתוממו, שכמה שבועות אחרי המעשה היה מוטל במטה עד שחששו לחייו, וגם לאחר שירד מעל המטה היה תשוש ונכה⁻רוח, לא נראה על פניו חיוכו המאיר, לא נשמעו מפיו דבוריו המשמחים לב. הכל הבינו, כי גדול הכאב מאד. מי בעירה לא ידע, כמה תקוות תלה הרב בבנו ה“עלוי”, בעל המח הפתוח, שעוד בהיותו ילד קטן הכירו בו, שעתיד הוא להיות גאון בישראל. ופתאם – שואה כזו.

ואף כי מאז המאורע כבר עברה יותר משנה, לא פסקו בעירה לספר בענין בית הרב. אמנם בינתים היו לו לכל אחד ואחד ענינים שונים משלו, שהעסיקו את מחו ולבו, אך הכל הכירו והרגישו, כי כל הענינים הללו פעוטים הם לגבי הענין ההוא, שאי⁻אפשר לשכחו מחמת ענינים אחרים.

בתוך השאר ספרו בעירה, כי בכל שבוע ושבוע מתקבל מכתב מאת גבראיל’קה, אך הרב אינו נוגע בו. אף אינו רוצה לשמוע מה שהוא כותב. בכלל נזהרות הנשים, הרבנית והבת, מרים, שלא לדבר בפניו על הבן הנדח.

ועוד ספרו בעירה, כי בתו היחידה של הרב, מרים, שברשותו של אביה למדה לשון⁻קודש מפי ה“מדקדק, שבעירה (רוחם של הזקנים לא היתה נוחה מכך, אבל הרב, שאהב מאד את בתו, לא מנע ממנה תשוקתה זו), למדה אחר⁻כך מפי סטודנט, שנתגלגל לעירה, את הלשון הרוסית ושאר למודים “כמו בגימנסיה”. ואף⁻על⁻פי שהדבר היה למורת⁻רוחו של האב, לא יכל לעמוד בפני תחנוניה ודמעותיה של בתו והתיר לה את האסור לדעתו. מאז קראה בתו של הרב הרבה ספרים ונעשתה משכילה ומלומדת.עד שהסטודנט אמר, כי ראויה היא להכנס ל”וורסיטט". הרב ראה את הדבר מתוך צער, אך את הנעשה אין להשיב. וזה היה – לפי דעתם של מקורבים – אחד מן הטעמים, שהרב החליט לשלוח את גבריאל’קה מביתו, כדי שלא תדבק בו “מחלת ההשכלה”.. “אבל – מסימים המודיעים באנחה – ההשכלה הארורה מצאה קרבנה גם בישיבה”.

אמרו בעירה, כי הרב הביע פעם אחת, שיש בלבו הרהור חרטה על שנתן להשכלה לדרוך על סף ביתו, ועל כך נענש מן השמים עונש קשה.

משבא ה“פרוש” הצעיר לשבת באושי, ובני העירה ראו, שהרב מקרב אותו ולומד עמו, החליטו הכל, כי זה הוא המיועד להיות חתנו של הרב והוא יהיה ממלא מקומו לאחר מאה ועשרים שנה.

אמנם הצעירים והצעירות שבעירה הביעו פקפוקים, אם בחורה יפת⁻תואר כמרים, משכילה ומלומדת כזו, תאבה להנשא לבחור⁻ישיבה בטלן, ובכלל ספק גדול הוא, אם תסכים להיות רבנית. אולם הזקנים והמיושבים חשבו ומצאו, כי זהו שדוך הגון ומרים תבטל רצונה מפני רצון אביה, שנפשה קשורה בנפשו.

ג    🔗

מרים, המתוכת בין הבן הנדח לבין הוריו, קוראת מכתביו של אחיה, שהאב אינו רוצה אפילו לראותם, ומשיבה עליהם פעם בקצור ופעם באריכות. שבועות אחדים לאחר שבא ה“פרוש” לעירה כתבה לאחיה בחוץ⁻לארץ מכתב מלא הומור על המאורע הזה, שזעזע את “הבצה של אושי”. תחלה תארה את פרצופו של הבחור, “שיש לו כשרון מיוחד להראות עצמו כמכוער, אף כי המתבונן יראה, שבאמת הוא יפה⁻תואר ויפה⁻מראה, בנגוד לשאר הבריות, שעושים כל המאמצים להפך”. אחר⁻כך ספרה, שאבא קבל את פניו של הבחור בשמחה רבה והשמחה הזאת דבקה גם באמא. “הוא נכנס לביתנו בכל יום. יושב כל הזמן עם אבא ומדבר דברי תורה, ואלי לא הרים עין אף פעם”. “עד כמה שהכרתי הרי זה אחד השתקנים הגדולים, אבל עדין לא הכרעתי, אם זהו מחמת שאין לו מה לדבר או משום שאינו יודע איך לדבר”. אחר⁻כך היא מודיעה את אחיה, כי הבחור עשה רושם עצום על כל בני העירה: הכל מסיחים בו, הכל מקלסים אותו, הזקנים והצעירים מספרים בשבחו, וכמה בעלי⁻בתים אמידים, שיש להם בנות בוגרות, כבר נתנו עיניהם בו, ואם עד היום לא נשלח אליו השדכן משה⁻ליב, “אין זה אלא משום (שמע והשתומם!) שנתפשטה שמועה בעירה, כי אבא רוצה לקחת אותו חתן לבתו. אחת החברות גלתה לי את הסוד הזה. מה היה לי להשיב על כך? אבל לך הלא מותר לי לגלות את לבי, כי אין זה בן⁻המלך, שעלמה כמותי חולמת עליו. ובכלל אין רצוני להיות רבנית. לא לכך נוצרתי!”

בסוף המכתב הוסיפה מרים: “עקר שכחתי. אבא סח לי בשם הבחור, כי למד אתך יחד בישיבה והייתם חברים. הכנוי שלך היה ‘עלוי’ והכנוי שלו היה ‘מתמיד’”.

מקץ כמה שבועות קבלה מרים מאחיה תשובה על מכתבה. כל האגרת מלאה היתה שיחות ובדיחות על אותו דבר מפתיע, שחברו המתמיד נתגלגל ובא לעיר מולדתו אושי. “אי⁻אפשר לו לאדם – כתב גבריאל – שלא להאמין לפעמים בדברים שלמעלה מבינתנו. הרי למשל, פגישתי עם אותו ‘מתמיד’, דבר שנראה לי מקרה בלבד. אבל בישיבה הוכתרנו בשם חברים למורת⁻רוחי, משום שאנו שני הפכים מטבענו ובלבי לא היתה שום חבה, הדרושה לשם חברות, ודוקא עמו הוכרחתי, על אפי ועל חמתי, לדור בחדר אחד הרבה חדשים. ולבסוף, כשנפרדנו והתאמצתי להתרחק ממנו, נתקלנו כמה פעמים זה בזה ובשום אופן לא עלה בידי לנתק כל יחסי עמו, עד שעזבתי את הישיבה וכל צבאה. אמרתי בלבי: ‘ברוך שפטרני’! מעתה לא יעלה עוד זכרו לפני. ופתאם – צץ ועלה שוב באפק חיי, כאילו אין לי מנוס ומפלט ממנו. האין בזה משום ענין מסתורי?”

ובמקום אחר באותה אגרת כתב גבריאל לאחותו:

“אמנם אמרת לי, כי אין רצונך להיות רבנית, משום שלא לכך נוצרת, בכל זאת – למה אכחד ממך? – תמיד כשאני מהרהר בך עולה על לבי רעיון עגום, כי סופך להיות רבנית. מכיר אני ויודע יפה את אחותי היקרה. כי באהבתה הרבה לאביה הנערץ מוּכנת ומזומנת היא למסור נפשה עליו. למען אבא בטלה רצונה לעמוד בבחינות של הגימנסיה; כדי שלא לצער את אבא, היא מתנהגת כבת⁻ישראל מן הדור הישן. וכלום אין זו מסירות⁻נפש מצדך לבלות ימי נעוריך, באותו כלא, ששמו אושי? והכל בשביל אבא. לפיכך לא יפלא בעיני, אם תביאי גם את הקרבן האחרון על מזבח האהבה לאבא: תהיי רבנית כדי לגרום לו נחת⁻רוח”.

ואחרי הדברים האלה הוא מוסיף" “בכל זאת רצוני לקוות, כי השמועה באושי שלנו על מחשבתו של אבא להשיאך למאיר המתמיד תתבדה. כשם שלא יכל להיות חבר לי בישיבה, כך לא יוכל להיות לך חבר בחיים. הוא אדם מסוג אחר לגמרי ולא מגזענו הוא”. וכאן התיר לעצמו לתאר בצורות שונות, אף קריקטורה בכלל, דמות⁻דיוקנו של המתמיד. ספר עליו הרבה דברים מבדחים. כנה אותו בשם “בהמה טהורה”. אמר עליו, שישרנותו מגיעה עד לידי טפשות. עמד בעקר על צמצום⁻המחין שלו. שלא מדעת הרבה לספר בגנותו של חברו, אולי משום שבתוך⁻תוכו של לבו ענה אותו החשש, שמא ישפיע על אחותו ההסכם הכללי של העירה לטובתו של אותו בחור השנוא עליו.

והחשש הזה התגבר בלבו מקץ חדשים אחדים, לאחר שקבל מכתב מאחותו, שכתבה לו על שני סוגי בני⁻אדם: סוג אחד מתאמץ להבליט לעין רואים כל הנוי וכל התפארת שלו, כדי לקחת לבבות! והסוג השני, להפך, משתדל להצניע מעין אחרים מה שיש בו מן ההוד וההדר הפנימי.

עד שלא קרא גבריאל את המכתב עד סופו, אמר לו לבו, כי מאיר המתמיד נמנה על הסוג השני, שאחותו חפצה ביקרו. ואמנם אחרי ההקדמה הפסיכולוגית באו דברי שבח ותהלה, שפזרה אחותו מלוא חפנים לבחור זה, שמעט⁻מעט נגלה לעיניה באור אחר לגמרי משתארה אותו לעצמה עם ראיה ראשונה. היא התפלאה על אחיה חד⁻העין וחריף⁻השכל, שבמשך שנתים שהיה עם חברו במחיצה אחת, לא עמד על טיבו כדי להכיר ולראות, כי מתחת למעטה החיצוני, שאינו נוצץ, מסתתרת נשמה עדינה ונעלה, שאינה מצויה אלא אצל יחידי סגולה, “כגון אבא שיחיה. אפשר ולפיכך נתחבב כל כך על אבא מן הרגע הראשון. שתי נשמות, שחוצבו מצור אחד, תאומות, הכירו זו את זו”.

אחר⁻כך באו במכתבה של מרים תאורים ארוכים מסגולותיו היקרות של בן⁻העליה שלה. בידה עלה, לפי דבריה, לגלות את הסגולות האלה לאחר שזכתה לכבוד הגדול, שהבחור יקדיש גם לה, לא לאבא בלבד, שעה לשיחה, משהתחיל יושב בבית, בכל יום שעות אחדות. “אמנם הוא ממעט בדבור ונותן לי לדבר הרבה, אך מימי לא ראיתי אדם דומה לו בכשרון לשמוע דברי אחרים.”

“אבא ספר לי – כותבת היא – על גודל התמדתו בתורה. עד כמה שהספקתי להתבונן אליו, מחונן הוא בשקידה לא בתורה בלבד – אלא אף בכל דבר שצריך למוד. מימי לא ראיתי בעל תשוקה לדעת כמותו. כשהוא יושב עמי ואני מספרת לו איזה דבר מתוך ספר⁻מדע, הוא יושב בלי תנועה, כלו עין ואוזן. הקשבה כזו אתה מוצא לפעמים אצל תינוקות תאבי⁻דעת. והפלא גדול יותר – הוסיפה מרים – פעמים הוא חוזר על דברי, לשם בקשת הסבר, כביכול, ועל⁻ידי נסוחו שלו אני מעמיקה להבין את הדברים, וכמה נקודות עמומות מתחורות לי”.

גבריאל מצא במכתבה של אחותו גם דברי תרעומות על שהתיר לעצמו במכתבו לזלזל כל כך בכבוד חברו. “וכן לא יעשה בן תרבות אמתית”. נזיפה זו גרמה לו לגבריאל צער. “כך מגיבים על פגיעה בכבודו של אדם קרוב ללב” – הרהר. הוא רצה לנחם את עצמו, שלא מצא במכתבה של מרים אף רמז כלשהו על חתון. “אולי צל הרים אני רואה כהרים”. ובכל זאת כששכב בלילה על מטתו וקרא מכתבה של אחותו קריאה שניה, נדמה לו, כי בין השיטין הוא קורא דברים, העלולים לחזק חששותיו.

“הנה כן כן–הרהר גבריאל מתוך תוגה מרה–זה האיש שמאסתיו מלהיות לי חבר, עתיד להיות גיסי, אחי”.

הוא לא יכל להרדם. הרהורים שונים עלו בלבו. הוא עשה נסיון לשדל את עצמו. “סוף⁻סוף הרי זו שנאת חנם, הוא לא עשה לי שום רע, ולא עוד אלא שהיה מעריץ אותי, ואולי גם אוהב, ומדוע אני בוחל בו?” הוא התאמץ ליסר את עצמו,לדכא בקרבו את יצרו הרע המשיאו לשנוא את אחיו בלבו. רגע אחד נדמה לו, כי השנאה נעלמה מלבו ושמחה תקפה אותו, אך ברגע השני עלתה לפניו דמותו של מאיר המתמיד, והוא הוכרח להודות, כי לא כבש את יצרו.

ד    🔗

במכתביו הבאים לא הזכיר גבריאל אותו ענין, שהטריד לבו ומחו, אף התאמץ, עד כמה שאפשר, להסיח דעתו ממנו. “אין עצה ואין תחבולה לנגד הגורל”. גם אחותו לא כתבה לו כלום על מאיר המתמיד, לא בפרוש ולא ברמז, כאילו לא היה קים כלל. ובכל זאת ידע והרגיש גבריאל, כי שם בעיר מולדתו הקטנה מתהוה במשפחתו מאורע, הנוגע אל עצמו ואל בשרו ואין בידו להשפיע עליו במשהו.

מקץ כמה חדשים, כשקבל גבריאל מביתו שני מכתבים בבת אחת, אמר לו לבו, עד שלא פתח אותם, כי הם הביאו לו את הבשורה, שכה פחד ממנה ושברי היה לו, כי בוא תבוא.

מכתב אחד היה מאמו. כל ימי שבתו בחוץ⁻לארץ לא קבל מאמו צורת אות, מפני שלא העזה לעשות דבר נגד רצון בעלה הרב. הפעם, לפי דבריה בראשית מכתבה, קבלה רשות על זה מאביו מחמת המאורע היוצא מן הכלל. והמאורע אינו אלא זה, “שאחותך מרים שתחי' נכנסה לחופה, בשעה טובה ומוצלחת, עם בחיר לבה הבחור המהולל מו”ה מאיר שיחי' ". ודאי, כותבת האם בסגנונה, אילו זכתה לכך מן השמים, היה גבריאל בנה יחידה, אישון עינה משתתף מקרוב בשמחה הגדולה הזאת. עכשיו שעונותיה גרמו, כי שמחתה לא תהיה שלמה היא מקוה, שלבו של גבריאל יתמלא נחת לשמוע, כי אחותו האהובה מצאה בן⁻זוגה הראוי לה מכל הבחינות.

להלן כותבת האם, כי אבא שי' מלא חדוה. “לא אסתיר ממך, בני יקירי, שהוא אומר וחוזר ואומר, כי במקום בנו שאבד ושלא יכל להתנחם עליו שלח לו השי”ת בן אחר, שמן הרגע הראשון נקשרה נפשו בנפשו". והאם מוסיפה, דרך הלצה, כי עתה, לאחר שיש לו לאבא בן אחד רב, אפשר שישלים עם כך, שבנו השני יהיה דוקטור.

פסקה זו גרמה לו לגבריאל צער רב. שלא מדעתו עלו בלבו זכרונות ילדותו. כשהיה עדין תינוק, לא היה בשבילו עונש קשה מלשמוע מפי אבא או אמא, כי אם יהיה ילד רע, יגרשוהו מן הבית ובמקומו יקנו ילד אחר, טוב ממנו. הרעיון, שאבא התיאש ממנו והוא לא נחשב לו כבן, היה קשה מנשוא.

מתוך קנאה ילדותית קרא גבריאל דברי השבח והתהלה שפזרה אמו בשמה ובשם אבא לחתנה. הוא יפה⁻תואר להפליא, “וכל אלה שראו את מאיר עומד תחת החופה עם מרים אמרו פה אחד: 'זהו זווג מן השמים”. לא נעים היה לו לקרוא גם את התאורים במכתבה של אמו, שבא אל החתונה ראש⁻הישיבה, שהוא – לפי דבריו – המחותן מצד החתן, תלמידו כבנו. “ומי שלא ראה שני הזקנים, הרב והר”מ, מרקדים טן⁻דו לאחר החופה, לא ראה מחזה נאה מימיו". ועוד כמה וכמה פרטים לאין שעור, שהאם לא קמצה במלים לתארם בצבעים בהירים.

המכתב השני היה מאחותו מרים. אף היא הביעה צערה, שלא זכתה, כי אחיה האהוב לא השתתף בשמחתה, אבל ברי לה, כי “ברכתו מרחוק תלוה אותה בדרכה בחיים עם בחיר לבה”. וכאן מצאה מרים מקום להשיב לו, לגבריאל, על דבריו באחד ממכתביו, כי מאהבתה הרבה של אחותו להורים, נכונה היא להביא לקרבן את חייה ולהנשא לאיש שאינו רצוי לה אלא לאביה. “טעות גדולה היא בידך, אחי – כתבה – מזלי הטוב גרם, כי האיש הרצוי לאבי הוא רצוי גם לי. ורק צחוק הוא לדבר כאן על קרבן. חבר בחיים טוב ונעלה ממאיר אי⁻אפשר היה לי למצוא. ילדות היתה בי לכתוב לך פעם אחת, שאין זה בן⁻המלך, שעליו חלמה נערה כמותי. זו היתה פליטת קולמוס עד שלא ידעתי את האיש, אשר עליו חרצתי משפט”. והיא סימה מכתבה הלבבי במלים אלו: “אמונתי ותקותי ותפלתי, כי גם אתה גבריאל, תשנה לטובה דעתך על מאיר שלי, ואז יהא אשרי שלם”.

בו ביום, תחת הרושם העז של המכתבים, ישב גבריאל וכתב תשובה עליהם. במכתבו להוריו הסתפק בצרור ברכות עם מליצות רבות, לפי הנוסח השגור של אגרות מז"ט. אולם במכתבו למרים לא יכל לכבוש את יצרו ונתן חופש גמור לעטו להעלות על הגליון את כל רחשושי לבו בשעה זו בלי כחל ובלי שרק.

בראשית מכתבו חשב ומנה את כל המקרים, שנתקל בדרכו בעכובים מצד מאיר. הוא סח לאחותו על היחסים שביניהם בלמדם יחד בישיבה, כאילו נגזר מן השמים, שבחור זה יעמוד תמיד לשטן על דרכו. והנה הדבר הולך ונמשך… ולא נתקררה דעתו של גבריאל עד שסים תלונתו בלשון הכתוב בשנוי⁻מלים: “– – – ויעקבני זה פעמים: את אבי לקח (כפי שאני רואה ממכתבה של אמא) והנה עתה לקח אחותי”.

להלן כתב לאחותו, כי מתפלא הוא לקרוא במכתבה, שהיא רואה את עצמה מאושרה. “כיצד יכולה להיות מאושרה בחורה כמותה, היודעת, כי מלבד הבצה הסרוחה, ששמה אושי, יש עולם גדול מלא נוי ותפארת, ועליה נגזר על⁻ידי נשואים אלו להיות כלואה כל ימיה בעירה, ונוסף לזה להיות גם רבנית…”

ומה שנוגע לאמונתה ותקותה, כי ישנה דעתו לטובה על אישה, אין הוא יכול לשתף עצמו באמונה זו, משום… “אפשר משום שאני איש רע ומאיר איש טוב ואין הרע מתדבק בטוב”. ואם אין רצונה של אחותו להסכים לנמוק זה, יכול הוא, גבריאל, להטיל את האשמה על המזל, המשחק תמיד למאיר זה (“כלום אין זה שי⁻פלא של המזל, שזכה באשה דגולה כמרים?”), וממנו, מגבריאל העלוי, הוא מסתיר פניו. “לפיכך לבו מלא מרירות, והמרירות מביאה לידי קנאה, והקנאה מביאה לידי שנאה”..

תשובתה של מרים לא אחרה לבוא. גבריאל הכיר על⁻פי סגנון הדברים ועל⁻פי כמה רמזים, כי מכתבו גרם לה כאב עצום והוא קרא תשובתה בשים לב וגם קבל באהבה את חציה, שפגעו בו.

קודם כל העירה מרים, כי התלונה הבכינית "ויעקבני זה פעמים וכו' " יצאה מפי אח בלתי סימפטי ביותר, ועל⁻כן לא נאה לו, לגבריאל לחזור עליה…

אחר⁻כך עברה לדון בשאלת האושר. "אין רצוני לחזור – כתבה – על דברי המשורר, שאמר, כי עם איש אהוב אפשר לראות חיי אושר באוהל רועים, שהרי אתה כופר בעקר, שמאיר ראוי לאהבתי. אלא מה אני רוצה להשיב לך? אין בעולם אושר מן המוכן, שאפשר לקנותו או לקבלו במתנה, אלא כל אדם מחויב ליצור אותו בכל מקום שהגורל יעד לו לחיות ולפעול. רב בני⁻אדם מחוננים במדה מעטה מאד – או אינם מחוננים כלל – בכח יצירה של אושר ועל⁻כן רבים כל כך האנשים האומללים, אפילו אלה שזכו לשבת בעולם הגדול המלא נוי ותפארת. ואלה המעטים, שקבלו מן השמים מתנת יצירה של אושר, עשויים להיות מאושרים גם בבצת אושי… אני מאמינה, כי חוננתי במעט כשרון יצירה זו, וגם מאיר שלי, כמדומני, אינו מחוסר כשרון זה. ועל⁻כן יש לי רשות לקוות, כי נהיה מאושרים, אם ירצה השם.

“ואשר לדבריך, כי אינך מאמין, שבזמן מן הזמנים תשנה יחסך למאיר שלי, אין דעתי כדעתך. כופרת אני בזה, שאיש רע אתה (כלום איני מכירה את גבריאל אחי יחידי?). אף איני מודה, כי ביש⁻גדא אתה. רואה אני דברי ה”דוד" (ראש⁻הישיבה), שבשיחתו עם אבא עליך (בזמן שבא לחתונתי) אמר, כי הפגם הגדול ביותר שלך, המצוי אצל רב העלויים הוא, שהילדותיות נשארת בנפשם זמן רב לאחר שבגרו. לכן קשה לכעוס על אנשים מסוגך גם כשהם עושים מעשה שאינו הגון. מצדם אין זה אלא מעשה ילדות. אמור בעצמך: כלום אין זה מעשה ילדות לכתוב מכתב⁻ברכה לאחות אחרי חתונתה ולא להוסיף שורות אחדות גם לאישה, שנעשה לך אח… עלבון כזה לא הייתי סולחת לאיש, אבל מה אעשה וגבריאל אתה, תינוק גדול שלי…"

גבריאל קרא את הדברים וחש, כי פניו מתאדמות מכלמה, כאילו אחותו עומדת לנגדו ומביטה עליו בעיניה הלגלגניות. במחו התרוצצו תכניות שונות, כיצד לתקן עותתו, בקש עצות ותחבולות – ולא מצא.

הוא ראה את עצמו קטן כל כך לעמת אחותו, המדברת אליו כאל תינוק שסרח, עד שאפילו לענוש לו לא כדאי.


 

פרק חמישי / בחוץ-לארץ    🔗

א    🔗

מיום שבא גבריאל לכרך גדול של גרמניה חש פתאם, כי נטל ממנו כל עזו, כל מרצו, כל כחו, שהיה לו בין כתלי הישיבה. “הרי אני–הרהר בלבו –כדג שהועלה ליבשה, שאין זו מקום חיותו”. הכרך עם שאונו והמונו, עם רבבות האנשים הנכרים, המדברים בלשון שאינו שומע, הטיל עליו אימה רבה והוא ירא לפסוע פסיעה, לעבור את הרחוב באין חברו הקובריני עמו, כתינוק כפרי זה, שבא בפעם הראשונה לעיר ואינו זז מסינרה של אמו. ואילו הקובריני ראה את עצמו כמי שבא למקום, שכל שביליו נהירים לו שכל תושביו מודעים לו, שכל מנהגיו אינם תמוהים בעיניו.

אותם שלשת החדשים, שבין הגרוש מן הישיבה והנסיעה לחוץ⁻לארץ, שהו שני החברים בעיר⁻הפלך הסמוכה לעיר הישיבה והתקינו עצמם לקראת התמורה הגדולה בחייהם. הקובריני היה טרוד בסדור הנירות וכל הענינים הדרושים ליציאה מרוסיה ובשעות הפנאי התחיל לומד את הלשון הגרמנית. תחלה קנה ספר⁻למוד של אולנדורף והתחיל משנן בעל⁻פה את השיחות וכללי הדקדוק. משלא ראה סמן ברכה בלמודו, מצא איזה בחור “גרמני” ובשכר כמה זהובים לחודש היה הלה יושב לפניו ומלמדו כיצד מדברים גרמנית. גבריאל בחר לו שיטה אחרת: הוא השיג את התנ"ך עם התרגום הגרמני של מנדלסון ובמשך שני חדשים עבר עליו מתחלתו ועד סופו כמה פעמים. הקובריני היה אוהב בשעת הפנאי לערוך לו בחינות: הוא קורא בתורה או בנביאים פסוק קשה בעברית וגבריאל מתרגמו לפניו בדיוק כמו שכתוב אצל מנדלסון או תלמידו. הקובריני היה משתומם על כח הזכרון של חברו ומביע מתוך התפעלות את הערצתו לכשרונו הגאוני. על⁻ידי הערצה זו נעשה גבריאל כרוך מאד אחרי חברו והאמין בו והטה אזנו לכל היוצא מפיו.

– אמנם אין ספק – היה הקובריני משדלו – שהענוה היא מדה טובה, אבל מאמין אני בכל לבי, כי חטא ופשע הוא לאדם, שנוצר לגדולות, שאולי נועד להביא אושר לכל האנושיות, לבזבז כשרונו הגאוני על הויות דאביי ורבא, על ביצה שנולדה ביום⁻טוב. ועל כן אני שמח שמחה גדולה, שעלה בידי להציל נפש גדולה אחת מישראל.

גבריאל לא ראה צורך להתעטף בענותנות ולדחות מהללי חברו, אבל פעמים, בשעת שיחה על העתיד, היה מוציא אנחה מלבו ואומר:

– ודאי דבר גדול עשה משה רבנו, שהוציא את בני ישראל ממצרים מבית⁻עבדים, אבל עד שבאו לארץ כנען הלכו ארבעים שנה במדבר…

כאן מוצא הקובריני מקום להביע את הדעות החביבות עליו, והוא אומר:

– לפיכך אני טוען, כי אדם משלנו השואף להשכלת אירופה מחויב קודם כל לעקור מלבו כל זכר לחיי הגיטו, להשכיח כל הדעות והמנהגים וההרגלים, שמקשרים אותו להעבר שלו ולאחר שיראה את עצמו בן⁻חורין גמור יש לו תקוה להגיע לעולם החרות.

פעמים מתוך הרגל היה גבריאל פוזם לעצמו נגון של הגמרא, ואז היה הקובריני נוזף בו, שעדין שקוע הוא בין כתלי בית⁻המדרש. ויש אשר ביום שבת היה הקובריני מתבונן בחברו ורואה, שמרבה הוא בלמודים, שאין צורך להם בכתיבה, והיה מוכיחו, שהשבת “עוד תקועה בכל עצמותיו”, שעוד יש לה שליטה עליו. לשוא התאמץ גבריאל בכל כחו “להשתחרר מן השעבוד אל העבר” ולהיות דומה לרבו וחברו הקובריני, שהיה בעיניו סמל של בן⁻חורין גמור.

אפשר ולהתקשרות אמיצה זו בין שני החברים גרמה עוד עובדה זו, שהקובריני היה נדיב⁻לב ביחס לגבריאל, שמעט הכסף, שקבל מקופת הישיבה, אזל בזמן קצר ואלמלא הקובריני, שספק כל צרכיו, היה בכל רע. וכשהיה אומר פעמים, קצת בהלצה וקצת בתוגה:

– אימתי יהא בידי לסלק לך את החוב?

היה הלה עונה בבדיחות הדעת:

– לכשתקבל את התואר פרופיסור, תקבל בו ביום “חשבון” מה שמגיע לי ממך.

נדיבותו של הקובריני הוסיפה וגדלה מיום שבאו שני החברים לחוץ⁻לארץ. הוא פרק מעל גבריאל הדאגה לפרנסה, האוכלת את נפשם של כל הסטודנטים העניים בחוץ⁻לארץ. הוא שכר לשניהם חדר גדול ומסר לו את הנהלת המשק, “כדי שהקופה הקטנה תהא בידו ולא יצטרך לבקש כל פרוטה להוצאתו”. ובאחד הרגעים של התגלות⁻לב אמר לו הקובריני:

– אני יודע יפה את ערכי. לגדולות לא נוצרתי. רב לי אם אגיע למעלת רופא בעיר קטנה. לא כן אתה. אני מאמין, שנשקף לך עתיד גדול, אם יתמכו בך, משום… למה אסתיר ממך? שחוננת מאת הטבע בכשרונות גאוניים, אלא כשרון אחד אתה חסר, אין לך ממנו אפילו קורטוב, והוא: להתקים בעולם החמרי בכח עצמך… וכיון שאני יש לי כשרון זה במדה מרובה (מלבד העובדה, שאמי שולחת לי כסף רב שלא מדעת אבי הזועף), הרי אני חושב לחוב קדוש לעצמי לעמוד לימינך בכל אשר אוכל, וזכות גדולה תהיה לי, אם על ידי יגיע אדם גדול לשיא הראוי לו.

ברבות הימים ראה ונוכח גבריאל, כי עם כל רגשי תודתו לבחור זה, שעושה עמו חסד רב כל כך, נפשו נכריה לו. אין הוא הוגה לו אהבה כלשהי. אין לו תענוג רוחני בחברתו אין לו חשק להתוכח עמו אפילו בדברים שאינו מסכים לו, כאילו אין לו שום צורך, שיהיו שניהם בדעה אחת. וגבריאל חשב בלבו, שזה סמן מבוהק להתנכרות. גם הקובריני בקש ולא מצא מסלות ללבו של בחור זה, שרצה להיות פטרון לו, לשתף אותו בעולמות, שהיה שרוי בהם, לקרב אותו ולהתקרב אליו, כדי שיהיו כאחים תואמים. יותר ויותר הרגיש הקובריני, שאיזו מחיצה מפסקת בין שניהם ואינה נותנת להם להתחבר.

בכלל לא נחה דעתו של הקובריני מן הדרך, שבחר לו גבריאל בלמודיו. דעתו של הקובריני היתה,שגבריאל מחויב להקדיש כשרונותיו הנעלים למדעי הטבע, לפיסיקה ולכימיה, משום שכאן יש מקום לאדם לעשות תגליות לטובת האנושיות ולקנות לו שם עולם. ואילו גבריאל התמכר בכל לבו ונפשו לתורת הפילוסופיה, היה בולע ספריה שלמה של מחקרים בשיטות הפילוסופיות של כל הדורות.

– מה תתן ומה תוסיף לנו הפילוסופיה? – היה הקובריני טוען לפניו מתוך זלזול – מה תרויח ומה תפסיד האנושיות, אם יש סתירה או אין סתירה בין שתי השיטות של שני פילוסופים?

פעמים לא היה גבריאל משיב כלום על טענה זו, מתוך אי⁻רצונו להתוכח. פעמים גבר עליו יצר הפולמוס והיה עונה בכונה לעקוץ את יריבו:

– כמדומני, שהנמוק של רוח והפסד הוא מן המדות היהודיות, שאינן חביבות אליך, עד כמה שידוע לי.

הקובריני היה נפגע מעקיצה זו ומשיב:

– ואני סובר, כי דוקא התשוקה לפילוסופיה, הנטיה לעסוק בענינים מופשטיים, היא⁻היא מדה יהודית מובהקת. כל יהודי הוא בחזקת פילוסוף.

יתר על כן לא היתה דעתו של הקובריני נוחה מגבריאל לאחר שהכיר וראה, עד כמה מושרש זה ביהדות ועד כמה קשה לעקור מלבו מורשת דורות.

פעם אחת הלכו שני החברים לסעוד במסעדה נכרית. לאחר הסעודה, כששבח גבריאל את הבשר הטעים, אמר לו הקובריני מתוך בדיחה:

– יודע אתה, איזה בשר אכלת? בשר חזיר.

גבריאל לא אמר כלום, אך הקובריני הכיר בפניו, כי יש לו תרעומת עליו. וכשחזרו שניהם הביתה שותקים וגבריאל התאונן על קבס ואחר כך הקיא את כל אשר אכל, משך הקובריני בכתפיו ואמר בהלצה:

– עד עכשיו ידעתי, שיש לך לב יהודי, שכל יהודי, היום אני רואה, שיש לך גם קיבה יהודית.

אחר כך התנצל גבריאל לפניו, כי אין זה מחמת אסור אכילת בשר חזיר, אלא משום שאינו רגיל במאכלות אלו. אולם עוד באותו שבוע העמיד אותו הקובריני בבחינה – והוא נכשל כשלון גמור. הם היו מוזמנים לשלחנו של מודע אחד, שלכבודם ערך מטעמים יוצאים מן הכלל, ביניהם גם סרטנים. גבריאל סרב לטעום מהם; לא הועילו כל השדולים של בעל הסעודה וכל הלגלוגים של הקובריני – בן הרב מאושי לא יכל להתגבר על בחילתו למראה המאכל הזה.

בו בערב שמש כשלון זה נושא לוכוח עצום. וכמו תמיד היה הקובריני מדבר רתת וגבריאל יושב בראש מורד קצת ושומע תוכחת רבו וחברו, שהפעם לא יכל לסלוח לו את חולשתו, שהיא בזיון גמור.

– ילדות היתה בי – טען הקובריני – להאמין, כי יעלה בידי לעשותך אירופאי, אם אוציאך מן הישיבה… עכשיו אני רואה, כי אתה מין שבלול השרוי תמיד בתוך קונכית, ששמה “ישיבה” ולכל מקום שאתה הולך היא נסחבת אחריך.

– כלום איני חפשי בדעות? –התנצל גבריאל – וכי לא ראית בני⁻אדם, המחזיקים מתוך הרגל במנהג, המתנגד לדעותיהם, אלא שלא נתן להם לעקרו מלבם?

– מנהג, הרגל אתה אומר? – התרתח הקובריני – אי אתה יודע בעצמך, כמה אתה אפוף יהדות מכף רגלך ועד ראשך, שכל הכפירה שלך אין בכחה לגרש אותה מקרבך. פקחים גדולים היו מורי הדת הישראלית. הם לא הרבו בחבורי פילוסופיה של היהדות: זו אפשר להחליף ולהמיר בכל תקופה ותקופה. לעמת זאת הרבו לתת לעם תורה ומצוות, שאינם דורשים יגיעת⁻מח ובני⁻אדם נעשים כרוכים אחריהם עד שקשה להם להפרד מהם. זה הפרוש האמתי של המימרה: “לא המדרש עקר – אלא המעשה”. מדרש דומה לבנין ארעי, שקל לסתרו, ואילו מעשה הוא בנין קבע, שאדם משתכן בו עד שהוא מתחבב עליו. לפיכך אני אומר לך: עד שאתה עמל ויגע לקנות לך עוד ועוד דעות פילוסופיות, כדי לחזק בלבך את הכפירה, נוח לך שתשב יומם ולילה ותשכיח מלבך את האמונות והדעות של בית⁻אבא, שתנכש משדה נפשך את העשבים הרעים, שאינם נותנים לשבלים המלאות והטובות לצמוח ולעלות.

גבריאל לא יכל להתאפק ושאל בקצת רוגז:

– כלום, לפי דעתך, אין לי לעסוק אלא בסתירה עד שלא הספקתי לבנות בנין כלשהו? לדעתי, יפה יעצו חכמינו, שלא יסתור אדם בית⁻כנסת עד שבנה בית⁻כנסת אחר.

הקובריני הביט אל איש⁻שיחו מתוך לגלוג, נעץ בו עיניו הקטנות והחדות ואמר:

– זוהי השקפה עתיקת⁻יומין… עכשיו בא העולם לידי הרעיון, שאי⁻אפשר לבנות אלא אם כן הורסים תחלה. היהודים בספרד לפני ארבע מאות שנה, שהמירו דתם מחמת גזרה, לא נעשו נוצרים אלא “אנוסים”, משום שדתם הישראלית לא זזה ממקומה אחרי הטבילה; לא כן היהודים כאן בגרמניה, שבמשך עשרות שנים הם מערטלים נפשם מדת מורשה, ולאחר שהם מתנצרים יש להם תקוה להיות גוים גמורים.

ב    🔗

הקובריני, שתעודות הגמר שלו מן הגימנסיה הרוסית, הנותנות זכות להכנס לבית⁻ספר גבוה, היו פגומות ולקויות, טרח ויגע שבועות וירחים להתקבל למחלקת הרפואה באוניברסיטה וכל עמלו היה לשוא. הפעם לא הועיל לו כל מרצו, שבו התפאר. מכריו ומיודעיו יעצו לו לנסות מזלו באוניברסיטה אחרת באחת מערי⁻השדה של גרמניה, ששם אין מחמירים כל⁻ כך כמו בעיר הבירה. אך הקובריני לא אבה שמוע. הוא לא חדל להאמין, כי מה שלא עלה לו ב“זמן” הראשון, יעלה לו ב“זמן” השני. בינתים טרח – כפי שאמר – “לא לקנות תורה בבתי⁻מדרשות אלא ללמוד את החיים ממקור ראשון”. כל הימים היה משוטט בחוצות וברחובות, התודע לאנשים שונים, ערך טיולים וסיורים בכל הפרברים של הכרך הגדול, עד שפעם אחת התפאר לפני גבריאל, שנהירים לו שבילי דברלין יותר משהיו נהירים שבילי דרקיע לשמואל ירחינאה.

באותה תקופה לא היה הקובריני רואה את גבריאל אלא בלילה, כשחזר הביתה משוט בחוצות העיר. כמה פעמים עשה נסיון לנתק אותו מספריו, שהיה שקוע בהם ראשו ורבו, ולהוציאו למרחב החיים, אך לאחר שראה ונוכח, כי חברו הוא יושב⁻אוהל, שאין לו תקנה, הרפה ממנו.

פעמים היו שניהם יושבים בחדרם ועוסקים בשיחת רעים. הקובריני פנה אל גבריאל קצת בלגלוג וקצת דרך חבה:

– מה הספקת היום?

גבריאל אינו יכול לכבוש את יצרו, שלא לספר לחברו מתוך התלהבות והתפעלות את הרעיונות העמוקים, שמצא היום בספר פילוסופי. הקובריני משים תחלה פנים כשומע מתוך הקשבה רבה, אף הוא מקמט את מצחו, כעושה מאמץ לירד לעמקם של הדברים, רק לבסוף הוא מפהק ואומר:

– הוי, כמה כל זה משעמם!

גבריאל אינו מראה סמן של עלבון מדברי חברו אלא שואל אותו מתוך בדיחה:

– ומה הם החדושים, שראית ושמעת אתה מן הבקר עד הערב?

הקובריני מתלהב ומתחיל מספר על הפגישות עם מכרים שונים, שעל ידם התודע לארטיסטית מפורסמת, שישבו עמה בבית⁻קפה, מה שאמר זה ומה שענתה זו, הלצה שהשמיע אחד מבני החבורה והכל צחקו… גבריאל אף הוא משים עצמו כאילו הדברים, שחברו מספר לו, מענינים אותו מאד, אך לבסוף הוא מחקה קולו של איש⁻שיחו (פהוק אינו יכול להעלות) ואומר:

– הוי, כמה כל זה משעמם!

וכך באו שניהם ליד הכרה, כי מוטב שילך לו כל אחד בדרכו, מפני שאין הם בני⁻לויה זה לזה. אולם הקובריני לא חדל להעריץ את ה“עלוי” ובקש עצות ותחבולות להוציאו מבדידותו ולהמציא לו מורים וחברים כלבבו. ואמנם עלה בידו להכניסו לתוך חברה של סטודנטים, המתקינים עצמם לרבנות, והללו ספרו בשבחו מתוך התפעלות עצומה לפני כמה פרופסורים, שהביעו רצונם לקבלו כתלמיד לסמינריון.אולם כשסח גבריאל את הדבר להקובריני,הזדעזע הלה וקרא בזעם:

– כלום כדאי היה לעשות אותות ומופתים ולהוציא ממצרים, כדי ללכת משם לגלות בבל?… לא, חביבי,היה לא תהיה!

וגבריאל התרחק מעט⁻מעט מחבריו החדשים, כדי לגרום נחת⁻רוח לפטרונו הקובריני.

כפצוי על אבדה זו, טרח ויגע הקובריני על⁻ידי פרוטקציות שונות, לקבל בשביל גבריאל רשות לשמוע שעורים בפילוסופיה באוניברסיטה. לאמתו של דבר, היה גבריאל נהנה הרבה יותר מקריאת ספר פילוסופי משנהנה משעורו של פרופסור, אך הוא חשב ומצא, שמחויב הוא ללכת בדרך זו לא למענו, כי אם למען הקובריני, מיטיבו ואיש⁻חסדו.

כך עברה על שני החברים השנה הראשונה לישיבתם בחוץ⁻לארץ, בבירת גרמניה. במשך הזמן הזה הספיק גבריאל להתרגל אל הכרך הגדול, נהנה לטיל יחידי ברחובות ולמצוא את הדרך למקום שרצה, בלי הוראת אחרים, שמח בלבו בהוציאו מפיו פרזה גרמנית והשומע הבין לשונו, התודע לאחד הפרופסורים הצעירים, שקרב אותו אליו והתענין בו, וכבר התחיל לארוג חלום, כי ברבות הימים יעלה בידו להתקבל באוניברסיטה כסטודנט מן המנין, ואז… אמנם גבריאל לא ידע אל נכון מה יהיה “אז”, אבל נדמה לו כי על⁻ידי⁻כך יגיע לאיזה חוף. עד עכשו ראה את עצמו כשט במים ללא דרך.

אולם דוקא בתקופה זו, עם סוף השנה הראשונה לישיבתם בברלין, בזמן שגבריאל ראה את עצמו עומד איתן על אדמת⁻נכר זו, הכיר בפניו של חברו הקובריני, כי עמידתו רופפה; בעוד אשר הוא, גבריאל, חדל מעט⁻מעט להיות יושב⁻אוהל ואלמלא התביש, היה מבקש את הקובריני, שיקחהו עמו לטיוליו, היה הלה מרבה לשבת בית, ביחוד בשעות היום, ורגיל לצאת בלילות ולשוב הביתה בשעה מאוחרת.

גבריאל התבונן וראה, כי היתה רוח אחרת עם חברו, כי בא שנוי עצום בהליכותיו; לא זו בדיחות⁻הדעת, שהיה רגיל בה, לא אלה הדבורים השנונים, שהיו נפלטים מפיו, לא זו השאננות של בן⁻עשירים, שלא טעם מימיו טעם דחקות.

כמה השתוקק גבריאל לשאול את פטרונו, מה טיבו של שנוי זה, אבל לא מצא עוז בלבו לדבר עמו כאל חבר. במקרים כאלה היה גבריאל מרגיש ביותר, עד כמה זרים הם זה לזה, מה גבוהה המחיצה העומדת בין שניהם.

יום אחד, כשישבו שני החברים יחדו, פנה פתאם הקובריני אל גבריאל ושאל:

– אילו עלה בדעתי לעזוב את גרמניה, היית יכול ורוצה להשאר כאן לבדך?

רגע אחד נבוך גבריאל, ולא מצא בפיו מלים להשיב על השאלה הפתאומית, לשעה קלה ענה בלשון הכתוב:

– אל אשר תלך אלך…

על פניו של הקובריני נראה חיוך וענה:

– אם כן, ידידי, תכין עצמך לדרך… בדעתי לעזוב את ברלין ולעבור לפאריס.

אחר⁻כך התחיל מספר פרטי⁻פרטים על כל היגיעות, שיגע להתקבל באוניברסיטה – והכל לשוא. אין השלטונות הגרמנים רוצים בו: כל פעם הם מוצאים פסול אחר בתעודותיו, כל פעם הם בודים נמוק אחר לדחות אותו, כל פעם הם משיאים לו עצה טובה לפנות לאוניברסיטה אחרת. פקיד זה שולח אותו לזה, והלה עונה, שאין הדבר תלוי בו אלא בחברו. – גמרתי אפוא בלבי – מסים הקובריני ספורו – לירוק על גרמניה ולעבור לצרפת. ועל צד האמת, כשם שהגרמנים אינם אוהבים אותי, כך אין אני אוהב אותם. לא הם ולא הפילוסופיה שלהם!

רגע אחד עלה בלבו של גבריאל להגן על הגרמנים מפני קטרוגו של חברו, אך ברגע השני החליט, שאין הדבר כדאי, ובמקום זה נפלטה מפיו תלונה:

– כמה קשה עלי עקירה זו!

ג    🔗

הבירה הגדולה של צרפת לא הטילה אימה במדה מרובה על גבריאל כבירת גרמניה בשעתה. ישיבתו במשך שנה שלמה בברלין נטלה ממנו את הפחד מפני הכרך, והפעם לא היה מבולבל וחסר⁻ישע כמו בזמן שנפל למטרופולין בפעם הראשונה בחייו. אולם העיקה עליו עובדה זו, שפתאם נעשה נטול⁻לשון. כמה התקנא בחברו הקובריני, שהיה נכנס בשיחה עם צרפתים בחוץ, בחנות, בטראם, אף⁻על⁻פי שידע מספר מועט של מלים בלשון הצרפתית. אולם הוא, גבריאל, לא יוכל לפתוח פיו עד אשר ילמד את הלשון על בוריה. ושוב חזר לשיטת⁻הלמוד, שהשתמש בה בלשון הגרמנית. הוא קנה לו את התנ"ך בתרגום צרפתי, ובמשך ימים מועטים הספיק לשנן בעל⁻פה פרקים רבים בצרפתית. אבל הקובריני לגלג עליו ואמר, ששום צרפתי לא יבין מלה אחת מחמת המבטא הגרוע. ועל⁻כן נשמע גבריאל לעצת חברו ללכת עמו לעתים קרובות לבתי⁻יראה לשמוע דרשות הכמרים ולבתי⁻תיאטרות לשמוע דברי השחקנים על הבמה.

– זוהי תחבולה בדוקה ומנוסה ללמוד את המבטא הצרפתי הנכון – אמר לו הקובריני.

אולם דעתו של גבריאל לא נתקררה, עד שעשה נסיון לקרוא ספר צרפתי – והבין אותו כראוי. שמחתו ביום ההוא לא ידעה גבול. אז התיר לעצמו להתודע לסטודנטים יהודים ומפיהם נודעו לו סדרי הלמודים בסורבונה, אשר אליה שאפה נפשו.

הקובריני, איש המעשה, סדר בינתים את הצד החמרי של חייהם בנכר: שכר לשניהם עלית⁻קיר בבית גדול באחד הרחובות הקרובים לרובע הלטיני, מצא מסעדה לא יקרה, ורכש לו מכרים ומודעים, שיסיעו לו להכנס לבית⁻מדרש לרפואה. ולא עברו ימים מרובים, עד ששני החברים חשבו, כי בא הקץ לטרדותיהם ונדודיהם ועתה יונח להם וכל אחד מהם יגיע אל המטרה, שהציב לו. אמנם המטרות לא היו מסוימות כל צרכן, אבל לעמת זאת היו מלאות חזון מרומם את הנפש ואת הרוח.

בתקופה ראשונה זו היו שני החברים מרבים לשבת בעליתם ושוקדים כל אחד על ספרי הלמוד. לא היו יוצאים אלא לשמוע את השעורים של הפרופסורים איש⁻איש בבית⁻מדרשו, נפגשים במסעדה, שמעטו בה הסועדים מבין הסטודנטים, כדי שלא לבזבז זמן על שיחות בטלות, אחר⁻כך חוזרים לביתם להמשיך למודיהם. פעמים היו מותחים, בשיחה קלה של חברים, בקרת על הבחורים והבחורות מבני ישראל,שבאים למאות מרוסיה לפאריס ומכנים עצמם בשם סטודנטים, כביכול, ובאמת אינם עושים כלום אלא מבלים ימיהם בטיולים על פני רחובות פאריס, עורכים אספות ומסבות לשם וכוחי סרק, ורבם עוסקים בדברים בטלים, מוציאים דבה זה על זה, מספרים רכילות, נהנים לפגוע בכבודו של חבר עלוב, להתקלס בו, להתכבד בקלונו. מתוך גנותם של ה“סטודנטים” הללו באו שני החברים לידי הרהור בשבח עצמם, שהם לא מהם ולא מהמונם.

אולם תקופת השקידה בלמודים לא ארכה אלא חדשים מועטים. מעט⁻מעט ירדו מאהלה של תורה תחת הגג לבוא לבין הבריות בכרך הגדול. הראשון, שהתיר נדר פרישותו, היה הקובריני. יצר החברתיות, ששלט בנפשו שלטון רב ושנכבש שבועות וירחים בכח רצונו, התגבר סוף⁻סוף עליו ומשך אותו החוצה. פעמים היה מתעלם תחלה לשעות, אחר⁻כך ליום או לערב שלם, ורק בשעת סעודת הצהרים היה נפגש במסעדה עם גבריאל. הלה לא מצא עוז בנפשו לשאול את חברו, לאן הוא הולך ומה הוא עושה; לפיכך עלו בלבו השערות וחשדות שונות בענין זה, ביחוד לאחר שקרו כמה מקרים שנעשו תכופים יותר ויותר, שהקובריני לא בא למסעדה גם בצהרים, וגבריאל נשאר יחידי כל היום, רק הוא וספריו.

אמנם גבריאל לא היה איש חברתי כמו חברו הקובריני, שמקום חיותו היה בין צבור אנשים, אך גם הוא היה זקוק לראות פני אנשים,לא מתוך חבה לבריות, אלא משום שלמראה אנשים מעוטי⁻ערך עלה ערכו הוא בעיני עצמו, וכשהיה יושב יחידי, הרי כאילו נתמעטה גדולתו. יתר על כן הרגיש גבריאל בחסרונו של הקובריני במחיצתו. אמנם לא הגה אליו חבה יתרה, לא היתה שום קרבה נפשית ביניהם, אך היה לו צורך הכרחי באדם, שיביע לו בדברים, ברמיזות, בתנועות רגשות הערצתו. את זה העניק לו הקובריני ביד נדיבה, ועל כן ראה את עצמו חסון בחברתו. כיוצא בזה היה דר, בזמן תלמודו בישיבה, בחדר אחד עם המתמיד, שלא היה חביב עליו, אך ורק משום שידע, כמה גדולה הערצתו שלזה אליו.

כמה שבועות עוד התאזר גבריאל עוז לשאת את בדידותו והיה משקיע עצמו בעיון בספרים הרבים, אך מעט⁻מעט כשל גם כחו. לאחר שעברו כמה ימים רצופים והקובריני לא בא למסעדה לאכול עמו, נמלך גבריאל ללכת למסעדה של ה“סטודנטים הרוסים”, שהיתה כעין טריטוריה יהודית⁻רוסית קטנה בתחומה של מדינת צרפת. עוד ביום הראשון התודע גבריאל לשנים⁻שלשה סטודנטים, וכעבור ימים אחדים כבר הכיר וידע את רב באי הבית הזה, את ארחם ורבעם. אמנם לא מצא ביניהם אף איש, המסוגל לעמוד על טיבו של הסטודנט החדש, להכיר ולהבין מי הוא ומה הוא ולבוא מתוך כך לידי הערצה אליו. לעמת זאת מצא ספוק שלם למחשבתו, כי עליון הוא על כל חבר זה של בחורים נבובים, קלי⁻דעת וריקי⁻מח, פטפטנים וגנדרנים, המסתפקים בשם “סטודנט” בלבד. והרגשה זו של עליונותו על כל החבריא הזאת היא שמשכה אותו אל המסעדה של הסטודנטים.

כך עברו על גבריאל עוד כמה חדשים בפריס, וכבר הסתגל למצבו החדש: לחלק את יומו חציו ללמודים וחציו לשיחות בטלות, כמה שעות בחברת ספרים מלאים חכמה עמוקה וכמה שעות בצות של סטודנטים, שאין ביניהם אף אחד ראוי לכבוד. הדבר האחד, שהכיר גבריאל בחבריו החדשים, שהרבה מהם חיים בדחקות רבה ומבטלים כמה שעות ביום לקבל גמילות⁻חסד, שתספיק למזון סעודה אחת, ואפשר שעניות זו מנולתם. מתוך הרהורים אלה חזקו בלבו רגשות התודה למיטיבו הקובריני, שהסיר ממנו את הדאגה הזאת הקשה מכל הדאגות… “מה הייתי עושה בעיר נכריה זו, אלמלא הוא?”

באותם הימים שהרהורים כאלה היו עולים בלבו, השתוקק לראות את הקובריני, כאילו להוכח, כי משענו קים, גם לדבר עמו, כאילו להתחזק באמונתו, כי לבו של פטרונו טוב אליו כשהיה. אולם דוקא בזמן האחרון ראה אותו לעתים רחוקות, כי גם ללון לא בא לביתו בכל לילה. במקרה נודע לו מפי אחד הסטודנטים, שראה את חברו בצות של רוסים אמתיים, וגבריאל התחיל מתבונן אל מנהגיו של הקובריני, לצרף דבורים, שנפלו מפיו כלאחר⁻יד, כדי להבין על ידם את התמורות, שבאו בנפשו של חברו. אולם כשרונו הבלשי של גבריאל לא הספיק כדי לגלות מה שהסתיר ממנו חברו.

יום אחד, לפני הצהרים, בא הקובריני לחדרו ומצא את גבריאל שקוע בקריאה, פנה אליו ואמר:

– היום אני רוצה לבטל אותך גם מתורת הפילוסופיה, גם מהשתתפות עם הסטודנטים מליטה בפתרון שאלת היהודים. יש לי להשמיעך דברים חשובים הנוגעים אלי ובמקצת גם אליך… זה כמה זמן אני מכין עצמי לשיחה זו, אבל עד היום לא מצאתי שעת⁻כושר. היום הגיעה השעה הזאת.

אחרי סעודת⁻הצהרים, שאכלו הפעם שני החברים במסעדה צרפתית, עלו לעליתם וגבריאל צפה בעינים כלות לשמוע דברי הקובריני. לבו אמר לו, כי שיחה זו לא תהא שכיחה, ואולי תחתוך גורלו.

– איני יודע – פתח הקובריני – אם בספרי הפילוסופיה שלך, שאתה הוגה בהם יומם ולילה, מצאת פתרון כלשהו לשאלות המציקות אותך. אבל אני מצאתי את הפתרון לשאלה האחת והיחידה המטרידה אותי מיום שעמדתי על דעתי: לפקוח עיני העם ולחלץ אותו מיון הבערות, שהוא מקור כל האסונות והפגעים והפורענויות של בני⁻האדם…

– הלא זו היא עבודתם של “מפיצי השכלה בישראל” – הפסיקו גבריאל.

הקובריני נעץ בו עיניו הקטנות והחדות ואמר:

– זהו הסוד הגדול, שאמרתי לגלות לך היום… באתי לידי הכרה נאמנה, כי זוהי עבודה לבטלה. אולי יעלה בידי “מפיצי השכלה” לברוא עוד “מנין” של משכילים, עוד דוקטור ועוד עורך⁻דין, אבל עד עולם לא יצליחו להפוך לעם ישראל לב אחר ורוח אחרת. משה רבנו, שאמר “כי עם קשה⁻עורף הוא” ידע מה שאמר.

גבריאל לא היה בו רצון להכנס לוכוח, ורק שאל את הדובר:

– ובכן, מה הפתרון שמצאת?

הקובריני שתק שעה קלה ואחר⁻כך אמר מתוך לגלוג מר:

– הפתרון?.. ימים רבים הגיתי, חשבתי וחשבתי ולבסוף נוכחתי, כי אין פתרון לשאלה קשה זו.. על כל פנים, אני התיאשתי מלמצוא את הפתרון והסתלקתי מן העבודה לבקש אותו…

– היוצא מזה?

– היוצא מזה, כי פרקתי מעלי את המשא לדאוג לבית ישראל והתחלתי שואל: מתי אעשה לביתי…

– עשית אפוא שלום עם אביך ואתה חוזר בתשובה?

הקובריני פרץ בצחוק סרקסטי:

– עד כדי כך לא ירדתי עוד…

– תשקיע עצמך בחכמת הרפואה ותקבל תואר דוקטור למדיצינה?

הקובריני הביט אליו מתוך חמלה ואמר:

– תינוק, תינוק! אינך יודע מה שנעשה בעולם… אנו לומדים חכמת הרפואה של הכלל ולא של הפרט, אנו עוסקים ברפוי בריאים ולא ברפוי חולים…

וכאן מצא הקובריני מקום לספר לו על עבודתו בחדשים האחרונים, על התורה החדשה שדבק בה, על רבותיו וחבריו, על מה שעשה ושעתיד לעשות. את ספורו סים בהודעה, כי בעוד זמן קצר הוא עוזב את האוניברסיטה ואת צרפת, ועל⁻פי הוראת המפלגה הוא נוסע לרוסיה…

פניו של גבריאל החוירו. בכח רב התאפק, שלא תפרוץ מפיו זעקה: “ומה יהא עלי?”

אם הכיר הקובריני בפניו שאלה זו, או שחשב על זה תחלה והיה בדעתו לדבר עמו על זה, אך הוא אמר:

– צר לי מאד, שאתה תהיה מוכרח להשאר לבדך, אבל הכלל חשוב מן הפרט. על כל פנים, עד כמה שאפשר אסיע בידך. שלמתי פה שכר⁻דירה לשלשה חדשים למפרע. לפני נסיעתי אשאיר לך סכום כסף. ואם רק יהא בידי אשלח לך סיוע גם מרחוק. כאשר תחדל לקבל ממני מכתבים תדע כי אינני בן⁻חורין.

גבריאל שמע כל דברי חברו מתוך פזור⁻נפש ולא קלט יפה את הבטחותיו. באזניו צלצל הכנוי “תינוק”, שיצא מפי חברו לפני שעה. ואמנם היה בעיני עצמו כתינוק, שהוריו אומרים לעזוב אותו יחידי והוא מלא פחד, דמיונו מתאר לו סכנות גדולות הצפויות לו והוא מחוסר ישע.

אבל הקובריני עודד אותו והשיא לו עצה טובה להתקרב אל הסטודנטים היהודים, שמכל שבע החכמות, שבאו ללמוד בבתי⁻המדרש בבירת צרפת, למדו חכמה אחת, שהיא כלה יהודית: להתקים בכרך גדול זה בלי פרוטה בכיס ועם זה להשים פנים של אנשים שמחים בחלקם.

וגם את העצות הטובות האלה שמע גבריאל מתוך פזור⁻הנפש, והרהור אחד לא הרפה ממנו: “מאין יבוא עזרי? מאין יבוא עזרי?” –

ד    🔗

בימים הראשונים לפרידתו מהקובריני כשנשאר גבריאל לבדו, לא ראה את עצמו בודד ואומלל כל כך כפי שהיה בימים האחרונים לפני פרידתם. אפשר וצער הפרידה בלבו של גבריאל פג ברגש החדש, שהיה נעים לו במדת⁻מה, כי עתה הוא אדון לעצמו ואינו עומד תחת פקוחו והשגחתו של פטרון. רגש מעין זה היה לו בזמן הראשון בישיבה, כשהיה עומד ברשות עצמו, באין עינו של אבא צופיה על כל פסיעה, על כל תנועה שלו. כשהלך לסעוד במסעדה של הסטודנטים, ראה את עצמו קרוב יותר אליהם, כאילו נעשה בן⁻גילם ובן⁻מעמדם. הוא התבונן יותר לטיבם ולאפים של באי המסעדה, אולי ימצא ביניהם אחד או שנים, שיוכל להתחבר להם. נכנס בשיחה עם שכניו לשלחן – מה שלא היה רגיל לעשות עד כה – אף התאמץ להתבלט בפניהם ביתרונותיו הודאיים ולפרסם טיבו ביניהם. לתמהונו הרב מצא, כי חבר הסטודנטים לא התמלא התפעלות מכשרונותיו העלויים, כמו שהיה הדבר בין תלמידי הישיבה. ואף לאחר שיצא לו שם בידיעותיו הרבות בפילוסופיה והיסטוריה, ורבים מן הסטודנטים היו פונים אליו לעזרה רוחנית במקצועות אלה, לא הגדיל והאדיר הדבר את כבודו בעיניהם. הם היו גוזלים ממנו זמן רב לקבל סיועו בעבודתם, אבל לא שלמו שכרו אפילו בקורטוב של ידידות או כבוד.

גבריאל הסתכל באלה האבירים שבין הסטודנטים, שהכל הוגים להם הערצה, הכל מבקשים קרבתם, הכל מחקים הליכותיהם, והוא ראה ונוכח, כי זכו לכך לא בשם מעלות תרומיות או כשרונות מיוחדים, אלא על⁻ידי הצלחתם הרבה אצל הסטודנטיות. בין אלו היו בחורות אחדות, שנחשבו ליפות⁻תואר (בעיני גבריאל לא מצאו חן ביותר), וכל הסטודנטים היו מאוהבים בהן, למורת רוחן של שאר הבחורות, שהתקנאו ביחידות המאושרות קנאה גדולה. נס גדול היה להן, לעלובות⁻נפש אלו, כי בנות⁻החן המעטות נתנו עיניהן בשנים⁻שלשה אבירים מן הסטודנטים, התנצחו ביניהן עליהם ולא שמו לבן לכל השואפים צלן, ועל⁻כן הוכרחו הסטודנטים המאוכזבים לחזור לפי שעה אחרי אחרות.

בכלל התבונן וראה גבריאל, שכל אחד מן הסטודנטים יש לו בת⁻זוג, סטודנטית, שהוא בא עמה אל המסעדה, סועדים בצות ויוצאים בצות. פעמים מתחברים זוגות אחדים ועושים כנופיה קטנה על מנת להשתתף בחבורה בטיול או בהליכה לתיאטרון; פעמים בחור זה עוזב לשעה את בת⁻זוגו ומחזר אחרי אחרת, אבל זו אינה אלא ארעית, שאינה תופסת מקומה של הקבועה. גבריאל חשב ומצא, כי עסקי אהבהבים אלה גוזלים כל זמנם של הסטודנטים, עד שתמה הוא, אימתי יש להם פנאי לקחת ספר ביד. גם רב השיחות של הסטודנטים והסטודנטיות אינן אלא דבות ורכילות על זוג זה או זה; התענוג הגדול ביותר הוא לשים ללעג ולקלס את פלוני או פלונית, לחקות דבורם הנלעג בצרפתית, לספר עליהם אנקדוטות מבדחות או מלעיבות, כדי להתכבד בקלונם; העבודה הקשה של חבר הסטודנטים רבם ככלם היא: לבקש גמילות⁻חסד זה מזה – עד שישיגו עבודה או יקבלו סיוע מביתם או ממוסד כלשהו, זהו הענין החיצוני האחד של תלמידי⁻חכמים אלו.

גבריאל בז בלבו לכל אלה הריקנים, שמבלים ימיהם בבירתה של צרפת, וראה את עצמו עליון עליהם, ועד כמה שאפשר התרחק מהם ומהמונם. אולם לצערו ולרגזו מצא, כי החברים במסעדה לא זו בלבד, שאינם מכירים ביתרונו עליהם ואינם נוהגים בו כבוד, אלא אף מתקלסים בו, מספרים עליו אניקדוטות מפה לאוזן, דורשים בגנותו על שהוא מתבדל ולא רכש לו בת⁻זוג מבין הסטודנטיות. ופעם אחת הגיעה לאזניו השמועה, כי אחת מן הבחורות היפות נבחרה לנסות כחה ולכבוש לבו של ה“פרוש” הזה. שמועה זו גרמה, שבמשך שנים⁻שלשה שבועות חדל גבריאל לבוא אל המסעדה של הסטודנטים.

אבל הימים הרעים התחילו באים על גבריאל לאחר שלשה⁻ארבעה חדשים לנסיעתו של הקובריני. מעט הכסף, שהשאיר לו חברו, הלך ותם, אף כי חי בצמצום גדול. במשך החדשים הראשונים נתקבלו מהקובריני שנים⁻שלשה מכתבים ופעם אחת גם מעט כסף, אבל אחר⁻כך חדלו המכתבים, וגבריאל רעד בכל גופו מפני המחשבה, מה יהא לכשתכלה פרוטה מכיסו. אל מי יפנה לעזרה? פעם אחת נצנץ רעיון במחו אולי יפנה אל אחותו מרים, כי היא תציל אותו. אך הוא התאמץ להבריח את הרעיון הזה, להסיח דעתו ממנו. “איכה ישא את החרפה הגדולה הזאת?” במסעדה יעץ לו סטודנט אחד, מי שהיה בחור ישיבה, שיעשה כמותו ויפנה למוסד של צדקה. כשסרב גבריאל לעשות זאת, אמר לו הלה:

– שמא רצונך לקבל תלמיד ללמדו גמרא?

והוא סח לו, כי לפני ימים מועטים פנה אליו יהודי אחד (הכל תמצא בפאריס זו!) והציע לפניו ללמד את בנו שעור בתלמוד. גבריאל שמע את הדברים והרהר: “מה היה אומר הקובריני, אילו שמע הצעה זו?” אחר⁻כך נתברר, שכבר קדמו אחר וגבריאל נצל מן הנסיון.

אז באה לו לגבריאל תקופת הנסים, שנמשכה כשלשה⁻ארבעה חדשים, והוא התחיל מאמין, שזהו אות מן השמים, שסוף⁻סוף יגיע למטרתו.

נס ראשון נעשה לו, שסופר אחד גוי כתב חבור על היהדות ובקש לו מומחה, שיעזור לו במלאכתו, ואחד הסטודנטים, שקבל דמי תווך, המציא עבודה זו לגבריאל.

נס שני נעשה לו שקבל מכתב מאחותו מרים בצרוף בשורה טובה, כי נולד לה בן למזל⁻טוב, והיא שולחת לו חמשים פרנק, שיעשה סעודה לחבריו וישתו לחיי בנה הבכור. נס זה היה בעיני גבריאל גדול מן הראשון. אם בשעת צרתו עלה בלבה של אחותו רעיון לשלוח לו סיוע, אף כי לא רמז לה על כך,הרי אין זו אלא אצבע אלהים.

והנס השלישי היה, כי המסעדה של הסטודנטים קבלה מבית רוטשילד תרומה, שבמשך חודש ימים יתנו סעודות חנם ל“כל דכפין”, וגבריאל השתמש, כמו כל הסטודנטים, בנדבה זו.

אולם תקופת הנסים תמה, ובדרך הטבע לא מצא גבריאל שום עצה ותחבולה להשתכר, כמו סטודנטים עניים אחרים, פרוטה אחת.

בימי מצוקה אלה השפיל גבריאל את עצמו לבקשת גמילות⁻חסד. מפי חברים נודעו לו שמות אנשים, רבם אנשי⁻מסחר ומעוטם אינטליגנטים, שבשעת רצון ובתחבולות שונות אפשר לקבל מהם גמילות⁻חסד, שאינה אלא שם⁻נרדף לנדבה. אבל גבריאל לא הצליח בעסק מגונה זה, שהחזיקו בו רבים, ועל כן בחר בעסק שני, מכובד יותר וגם קשה יותר, הרגיל ומצוי אצל סטודנטים יהודים עניים בחוץ⁻לארץ: לישב בתענית בכל יום שני וחמישי וגם בשאר הימים, אם לא היתה פרוטה בכיס.

הה, אלה ימי הרעב! גבריאל לא שכח אותם כל ימי חייו. ואף כי היו לו הרבה אחים לצרה, בכל זאת נדמה לו, כי איש לא סבל כמותו חרפת רעב. מתפלא היה על חבריו, שהיו מספרים זה עם זה על הרעב, כאילו זה ענין של התחרות: מי יוכל לישב בתענית יותר, בעוד אשר הוא, גבריאל, התביש לא בלבד להוציא מפיו את השם רעב, אלא אף להרהר ביסורי רעב. נדמה לו כי הרעב הוא אות קלון, החקוק על מצחו, ועליו להסתיר קלונו זה מעין רואים. ועל⁻כן רגיל היה בימי הרעב לשכב בדד בעליתו, על הספה הרעועה שלו, לא רצה לראות פני איש ולהראות לעיני איש. אם הרעב לא הציק לו כל כך, היה נוטל ספר לעין בו אגב שכיבה; ואם הרעב חסם את הדרך בפני כל רעיון להכנס למחו, היה שוכב נטול תנועות גוף ונפש. אגב, קרא או שמע, כי מעוט תנועה שומר על כח הגוף, שיעמוד בפני הרעב.

ביום מן הימים האלה, בשכבו על הספה כדרכו, נדמה לו לגבריאל, כי שומע הוא קול דופק על דלתו. “ודאי הטעאת הדמיון, מי זה יבוא אלי?” אך כשנשמעה הדפיקה ביתר כח, ירד גבריאל ברפיון מעל משכבו, נגש אט אל הדלת, סבב את המפתח, ובטרם הספיק לראות פני האיש שנכנס נפל לארץ – –

* * *

כשהקיץ, ראה את עצמו שוכב שוב על הספה, ועליו עומד אותו בחור⁻הישיבה, שדאג להמציא לו פרנסה, ועמו עומדת אשתו של השוער, אשה צרפתית בשנות העמידה, בידה פרוסת לחם וספל קפה, ומתוך דמדומים שמע גבריאל קולה הספוג רחמים, בדברה אל הבחור⁻האורח:

– – – זה הוא מחמת רעב… גם אתמול גם היום לא ראיתי את האדון יורד… אין צורך ברופא, יש צורך באופה… הה, הרוסים המסכנים האלה.. באים ללמוד ואין להם לחם לאכול!…

ה    🔗

למחר, כשנודע במסעדה של הסטודנטים המעשה באותו ה“פילוסוף”, שנמצא מתעלף ברעב, עורר הדבר רעש לשעה קלה. היו חברים, שקטרגו על העסקנים, שאינם מתענינים במצבם של הצנועים, שאינם דוחקים לכל מקום; אחרים האשימו את הנפגע עצמו שחי בהתבדלות ולא הסיח דאגתו לחברים. יפה אומר הפתגם היהודי: “אין אדם מת מחמת רעב אלא מחמת גאוה”. אולם כשהציע אותו בחור⁻הישיבה, שהביא ראשון את השמועה אל המסעדה, שאחדים מן החברים ילכו עמו לבקר את החולה, לסעדו ולחזקו, לא נמצא אחד, לא בין הרחמנים ולא בין הרגזנים, שרצה לקים את המצוה הזאת. הכל היו טרודים מאד, הכל היו להם ענינים שאינם סובלים דחוי, הכל מצאו אמתלות שונות לפטור עצמם מחובה זו, כל אחד הטיל את החובה על חברו.

וכבר אמר בחור⁻הישיבה, המתחיל במצוה, ללכת לבדו ולבקר את החולה, אך אותה שעה נכנסה למסעדה סטודנטית אחת, בעלת קומה ולבושת פאר, וכל הקבוצה של הסטודנטים, שהתוכחו מי מחויב לעסוק במצוה זו של בקור חולים, התעוררה פתאם, כאילו נמצא ברגע זה הפתרון המבוקש.

– הנה החברה אסתר! – נשמעו קולות רבים – היא תלך, היא אוהבת מצוות.

זו המכונה חברה אסתר, לאחר שמעה את הענין, שהיה חדש לה, לא הססה רגע ואמרה:

– ודאי אלך.

הסטודנטים החזיקו טובה לעצמם, שמצאו פתרון טוב לשאלה המטרידה, אף ראו את עצמם פטורים מלטפל באותו הפילוסוף, שרבים מהם נהנו מחכמתו ומידיעותיו, גם העריצו כשרונותיו הגדולים, אך איש לא הגה אליו חבה, משום שהיה מן המתמיהים, מן המתבדלים, בכלל היו בין הסטודנטים והסטודנטיות אחדים, שלא היו דומים בהליכותיהם ובדעותיהם, בחיצוניותם או בפנימיותם, למדרגה המקובלת על הצבור, ואלה שמשו חומר להלצות, לבדיחות, לאנקדוטות ולשיחות⁻דבה. אחת מאלה היתה גם החברה אסתר או, כפי שכנו אותה הבחורות, "חסידה,, על קומתה.

ואמנם היא נבדלה מכל שאר החברות בהרבה דברים, שאינם מצויים אצל הסטודנטיות הגמורות. ראשית, היתה בת⁻עשירים, לבושה שיראים (אף כי בלי טעם טוב – לפי דבת החברות) וארנקה מלא תמיד פרנקים; שנית, לא אהבה להתקשט ולהתיפות, כראוי לבחורה, שהטבע לא חנן אותה במדה מרובה של יופי; ושלישית, לא בקשה, כשאר הסטודנטיות, בן⁻זוג, אף כי לא קשה היה לה למצוא בעזרת הפרנקים.

הבחורים והבחורות, אלה מתוך רוע⁻לב ואלה מתוך קנאה, הרבו לספר לשון⁻הרע עליה, לעשות אותה לצחוק, לכנות אותה בכל מיני כנויים של גנאי. אבל כל זה לא הפריע רבים מהם לפנות אליה לעתים קרובות בבקשת גמילות⁻חסד בשעת דחקם, והיא לא מנעה עזרתה מכל חבר, בהיותה מטבעה רחמנית ונדבנית, ותמיד ידה פתוחה לכל מבקש.

אין פלא אפוא, אם הכל הטילו עליה את המצוה ללכת ולבקר את ה“פילוסוף” החולה. היא הכירה את גבריאל מפי השמועה ועל⁻ידי הבדיחות, שהרבו לספר עליו. ודוקא דבר זה, שהוא מתבדל ומתרחק מן החבריא, נתן אותו לחן בעיניה. פעמים עלה רעיון על לבה, כי יש איזה דמיון בין גורלה שלה וגורלו של אותו בחור. היא ידעה, כי הרבה סטודנטים וסטודנטיות המנצלים נדיבות לבה, מלגלגים עליה ומגנים אותה שלא בפניה; וגם רבים מן הסטודנטים, המספרים הלצות על ה“פילוסוף”, אינם נמנעים לפנות אליו, שיעזור להם בידיעותיו.

כמה פעמים חפצה להתודע לגבריאל, להתקרב אליו, לדבר עמו, אך לא היה העוז בלבה לעשות זאת. פניו הרציניים של אותו בחור, שהכל קוראים לו בשם “פילוסוף”, הטילו עליה יראת⁻כבוד. איך תגש אליו? כיצד תפתח בשיחה עמו? על מה תדבר?

לפיכך קבלה אסתר ברצון רב את הצעתם של החברים – לא בלבד מפני שנכמרו רחמיה – לבקר את ה“פילוסוף” החולה.

כשעלתה אסתר עם בן⁻לויתה לעליה, שבה דר גבריאל, מצאו אותו שוכב על הספה ולידו עומדת השוערת הצרפתית ומשדלת אותו לשתות את החלב שהביאה ומצטערת, שהחולה מסרב לקבל מידה. בראותה את הבחור והבחורה, שבאו לבקרו, נתמלאה האשה הטובה שמחה רבה והתחילה מספרת בעתרת דברים על האדון המשונה, שמסרב לקבל מעט חלב. “המסכן הזה החולה, התשוש, השוכב כל היום בודד, באין קרוב, באין ידיד”.

בלי שהיות רבות נכנסה אסתר לתפקידה של שומרת⁻חולה, שלחה את בן⁻לויתה לקנות כמה דברים והיא עצמה נגשה להביא סדרים בחדר, לתקן את משכבו של החולה. אחר⁻כך נכנסה עמו בשיחה ושאלה, אולי יש צורך לקרוא לרופא.

בקור ראשון זה נמשך כשעה, וגבריאל מלא פיו תודה לבחור⁻הישיבה, ודרך אגב גם לאסתר, על טפולם בו. לאמתו של דבר אינו חולה כלל, ואותו מקרה, שנפל מתעלף ליד הפתח, לא היה אלא סחרחורת רגילה, שבאה מחמת כאב⁻ראש, שגרם לו העיון בספרים. הוא מקוה לרדת מחר מעל משכבו ולהתהלך בחוץ כאחד האדם.

אותו יום, לפנות ערב, באה אסתר שוב ובלוית רופא צעיר ממכיריה. זה בדק יפה את החולה, ואמר, שאסור לו לרדת מעל משכבו, ולא כל שכן לצאת החוצה, במשך שבועים, עד אשר יחזק את גופו, שתשש מחמת דלדול הכחות. לשם כך עליו להתפטם יפה ולהתנהג לפי הכללים שהוא, הרופא, ימסור לגברת. ולשם חזוק דבריו הוסיף הרופא, כי אם לא יקדמו את פני הרעה, הריהו מועמד למחלת השחפת.

לאחר שיצא הרופא וגבריאל נשאר לבדו עם אסתר, פנה אליה ואמר מתוך לגלוג:

– הרופאים הללו! הם נותנים פקודות על⁻פי החוקים של חכמת הרפואה או ההיגיינה, ואין יודעים, או עושים עצמם כלא⁻יודעים, שיש עוד חוקים אחרים, שהאדם אינו יכול לעבור עליהם, הריהם החוקים של תורת הכלכלה…

אסתר הפסיקה את הדובר ואמרה:

– לכך אל יחשוש… בכסף לא יהיה מחסור… נכונה אני להלוות לו כמה שיהא דרוש…

כשנתן בה גבריאל עינים תמהות, הוסיפה אסתר:

– אמנם אני סטודנטית, אבל אבא שיחיה שולח בכל חודש לבתו היחידה כסף, שמספיק לפרנסת שלשה בנים.

יום⁻יום היתה אסתר באה לחדרו של גבריאל, מקדמת פניו בבשורה, כי מראהו היום טוב הרבה מאתמול, יושבת לפניו ומספרת עמו על החדשות במסעדה של הסטודנטים. אחר⁻כך היו השיחות עוברות לזכרונות הילדות. גבריאל מתאר את המראות המבדחים בעירתו ואסתר מספרת מאורעות מימי תלמודה בגימנסיה, מנהגי⁻חיים בבית אביה. שעות על שעות עברו בשיחות כאלה, עד כי גבריאל יכל, על⁻פי הספורים של אסתר, לתאר תאור שלם של כל משפחת בת שיחו.

פעם אחת בשעת שיחה, כשתארה אסתר בגלוי⁻לב פרצופו הרוחני של אביה, שאין לו בעולמו אלא מסחרו בלבד, אולי בצרוף עניני הקהלה היהודית, פנה אליה גבריאל ושאל:

– מה ראה יהודי סוחר כאביך לשלוח את בתו היחידה לחוץ⁻לארץ? או שמא התעקשת את לנסוע והוא היה מוכרח לבטל רצונו מפני רצונך?

אסתר שתקה שעה קלה, כמפקפקת, אם כדאי לספר את האמת או להמציא בדותה כלשהי. וסופה, שגמרה בלבה לבחור בדברי אמת.

– יבין כבודו – פתחה – שלשה בנים יש לו לאבי, שנים מהם כבר נשואים ואחד עדין רוק, שלשתם למדו ב“חדר” ותו לא, משום שבימי ילדותם לא היה אבא אלא יהודי אמיד, שרצה לעשות את בניו אנשי⁻מסחר. אני, בת⁻הזקונים, זכיתי, שבימי נערותי כבר היה אבי יהודי עשיר, שעשרו גדל משנה לשנה, ואי⁻אפשר היה לו שלא לשלוח את בתו היחידה ללמוד בגימנסיה, בזמן שבנותיהם של עשירים קטנים ממנו לומדות שם. וכך נעשיתי גימנזיסטית בעל כרחי, משום – למה אכחד? – שלא היה לי חשק רב ללמודים. ולאחר שגמרתי את הגימנסיה וישבתי כשנתים בעירנו – עיר מחוז – בבית⁻אבא באפס מעשה ולא נזדמן לי שדוך הגון לפי רצונו ולפי עשרו של אבא, נמלך, – ואולי שמע לעצתו של מישהו? – לשלוח אותי לחוץ⁻לארץ. במקומותינו אומרים – סימה אסתר בצחוק – חוץ⁻לארץ סגולה יפה לשדוך הגון.

אסתר ספרה לאיש⁻שיחה את האמת, אך לא את כל האמת. היא לא מסרה כהויתם את הדברים, שאמר לה אביה לפני נסיעתה לחוץ⁻לארץ, וכך אמר לה:

– אילו היה לי בן, הייתי שולחו לחוץ⁻לארץ שילמוד “דוקטוריה”. עכשו שיש לי בת, אין רצוני כלל שתלמוד חכמות יתרות. ואילו נזדמנה לי כאן “סחורה” טובה בשבילך, כגון דוקטור או עורך⁻דין, הייתי קונה אותו אפילו בדמים מרובים, אבל משקשה להשיג כאן מה שרוצים, הריני שולח אותך לחוץ⁻לארץ, אולי יתמזל מזלך ותמצאי שם בן⁻זוגך.

אסתר ראתה צורך להשמיט את הקטע הזה מדברי אביה. ראשית, מפני שהדבור הזה נראה לה “לא אינטליגנטי” במדה מרובה. ושנית משום שחששה, שמא יחשוד בה הסטודנט החולה, כי כל מה שהיא עושה בשבילו אינו מחמת רגש של רחמים ואהבת⁻אדם, אלא נסיון לעשות את השליחות, שהטיל עליה אביה…

אסתר היתה רואה לעצמה עלבון גדול, אילו אמר לה אדם, כי נתנה עיניה בגבריאל והיא מצאה, כי זה הוא האיש אשר הוכיח לה אלהים. ראשית, נכונה היא להשבע בכל הקדוש לה, כי הרהור בזה לא עלה בלבה בשעה שהציעו לה ללכת לסעדו בחליו. ושנית, הרי זו בכלל אולת. איך יעלה על דעתה, שבחור כזה, פילוסוף, יבחר בה להיות חברתו בחיים? היא לא חלמה מימיה על בעל כמותו, והוא בודאי לא חלם על אשה כמותה. אך ישוב לאיתנו, יפרדו שניהם, וכל אחד מהם ילך לדרכו. רב לה אם זכרונה יעלה לפעמים בלבו לטובה על שעמדה לו בשעת⁻דחקו.


 

פרק ששי / אל המולדת    🔗

א    🔗

כניסתו של גבריאל למסעדה של הסטודנטים לאחר הבראתו, בלוית אסתר ה“חסידה”, לא עברה בלי רושם, כאילו היו פנים חדשות. אחדים מן החברים, שישבו בסמוך להם, שאלו בשלומו של גבריאל. רבים פגשו את הזוג הנכנס במבטי תמהון, בחיוך קלסה, בקריצה כלפי השכנים. ואחרי הסעודה, כשפיות הסועדים התפנו לשיחה ולדבה בשנים או בחבורה קטנה, נתפרשו המבטים, הקריצות והחיוכים בשפע מלים. הסטודנט, הנושא בגאון את השם “ציניקן” ומתיר לעצמו בזכות זו לדבר בלשון של גסות על כל אדם ועל כל דבר, עמד ודרש לפני חבריו על ה“פילוסופים”, שלמראית⁻עין מרחפים הם בעולמות עליונים ואין להם שום הבנה בעניני העולם הזה, והם בעצמם אנשי⁻מעשה ממדרגה ראשונה, והראיה – גבריאל זה, שלא נתן עיניו ביופי אלא בממון, שבחר לו בת⁻זוג לא מבין המצוינות בחכמה ובנוי, אלא בזו שיש לה נדוניה, ואת לבו לקחה אשה בעלת קומה ובעלת בשר… הסטודנטיות מצדן הרבו לספר בגנותה של ה“חסידה”, שאין בה לא יופי ולא שכל ולא טעם, ובכל זאת הצליחה לקנות בחור מצוין כזה; מתוך גנותה של אסתר באו לידי שבחו של גבריאל, שהוא יפה⁻תואר, בעל עינים נפלאות ומלומד גדול הוא, אם גם לא איש דברים. אולם בדרך כלל היה חבר הסטודנטים שבע⁻רצון, שסוף⁻סוף מצאו הבודדים את זוגם וחיו ככל אדם ולא יוצאים מן הכלל.

גבריאל הרגיש בקבלת⁻פנים זו מצד החברים ושער – ואולי עוד ביתר הפרזה – מה שידברו בו על בואו בצות עם אסתר. הרעיון הראשון, שנולד בלבו, היה, כי מחר יבוא לבדו ויבטל כל הדבות. אולם גם מחר וגם בימים הבאים שמח לקראת אסתר, שבאה אצלו כדי לילך בצות למסעדה. ולא עוד אלא שהיה יוצא עמה לטיל בבולוורים או יושב עמה בחדרו ומספר עמה על מה שראה או שמע או קרא. על⁻פי⁻רב היה הוא המדבר והיא השומעת מתוך שתיקה והקשבה ועיניה מביעות הערצה אל האיש החכם היודע הכל ומבין הכל. לעתים רחוקות היתה מתירה לעצמה הפסיקו בשאלה תמימה, שעוררה בו חיוך, אך יחד עם זה גרמה לו מין עונג כשאלה של תינוק למחנכו.

כמה פעמים עלתה מחשבה בלבו של גבריאל להפרד מן הבחורה הישרה והתמימה הזאת, שמיום ליום היא מתדבקת בו יותר ויותר, וסוף⁻סוף, מי יודע, אולי תחשוב באמת, שהוא מחזר אחריה. אולם כל פעם, שהחליט החלטה גמורה לדבר עמה גלויות, ראה ונוכח, כי לא יעצר כח לעשות זאת. ראשית, פרקה אסתר מעליו עול הדאגה ליום מחר. שוב היו לו ימי שלוה ואי⁻מחסור, כמו בימי הקובריני, והיתה לו היכולת להשקיע עצמו בספריו ובעיוניו. שנית, קשה היה לו לותר על הנפש האחת, שמצא בה הערצה ביחס אליו, מה שנשלל ממנו מיום פרידתו מעם חברו הקובריני. הערצתה של אסתר היתה מורגשת לו יותר, מפני שהובעה כמעט בכל יום על⁻ידי מעשה קטן או גדול. את חדרו היתה מסדרת לו כאילו עסקה בעבודת⁻קודש. בכל ספר, בכל חפץ שלו נגעה ביראת כבוד. ביחוד היה לה יום טוב, כשקנתה בשבילו עניבה חדשה, מכשירי⁻כתיבה או משהו מערך בגדיו. פעם אחת אמר לה:

– אימתי אוכל לשלם לך חלף כל זה?

הא ענתה לו בלב שלם:

– אני מקבלת שכרי בכבוד, שהוא עושה לי בקחתו מידי מתנתי.

אילו היתה מטרידה אותו מעבודתו, אפשר והיה מוצא בזה אמתלה להרחיקה מעליו. אבל היא חרדה על בטול זמנו לא פחות משחרדה אמו לבטל את אביו הרב מן התורה. וכשהיתה נכנסת אצלו ומוצאת אותו עוסק בקריאה או בכתיבה, היתה נחפזת לצאת, למרות הפצרותיו, שאין היא מפריעה לו. ואילו הטילה עליו שעמום בשיחות בטלות ובפטפוטים, כדרך נשים, אפשר והיה ממעט בדברים עמה עד כמה שאפשר. אולם לא כן היה הדבר. השיחות עמה היו לו מעין דרשות לפני קהל חסידים: כל דבור, שיצא מפיו במעמדה, קבל חשיבות יתרה בעיני עצמו, בראותו את הבעת ההערצה על פניה.

מעט⁻מעט התרגל גבריאל לחברתה של אסתר, עד שהסיח דעתו מכל המבטים והרמיזות של חבריו, שבת⁻זוגו היא. “מה אכפת לי, אם הללו מפטפטים?” וכדי שלא יהא בעיני עצמו כאוכל לחם⁻חסד, שמח שמחה גדולה, כשבקשה אסתר ממנו לקבוע לה בכל יום שעור בספרות ובהיסטוריה. וגבריאל מצא, שיש לה הבנה בענינים אלה הרבה יותר מכפי ששער על⁻פי שיחות⁻החולין שלה.

מאז התחיל גבריאל לשתף אותה בעבודתו הרוחנית, לספר לה על תכניותיו, לתאר לפניה פרצופו של כל פרופיסור לפילוסופיה, אף עשה נסיונות להכניס אותה לתוך יער השאלות הפילוסופיות. אמנם מצא, כי היא אובדת דרך במבוך זה ובכל זאת נדמה לו, שאחרי כל טיול עמו היא מתעלה ומתעדנת.

כך עברה שנה שלמה וגבריאל קנה לו בינתים שם של מצליח. בין הסטודנטים ספרו, שכמה פרופיסורים מנבאים לו גדולות. ועוד ספרו, שהוא כותב חבור גדול בפילוסופיה, כדי לקבל תואר דוקטור, ואם החבור הזה יצליח, תפתח לפניו דרך רחבה, ואולי יזכה גם לשם עולם. איש מן הסטודנטים היהודים לא היה מקורב לגבריאל עד כדי לשמע מפיו כמה מן האמת יש בכל השמועות האלה. אולם נמצאו סטודנטיות אחדות, שנסו דבר אל אסתר, היודעת בודאי את כל הדברים. אך זו הסתפקה במענה מתוך חיוך:

– נחיה ונראה.

היא לא קימה ולא הכחישה את השמועות.

ביום מן הימים ההם, כשבאה אסתר לעליתו של גבריאל, הכיר בפניה העצובות, שמשהו יוצא מן הכלל קרה בחייה. כששאל אותה על זה ענתה בלי אקדמות רבות, כי הבקר קבלה מכתב ארך מאביה, שהוא עם אמא והאחים נמנו וגמרו, שתשוב הביתה לימי החגים: רב לה ללמוד. אבא כותב, כי אמא חולה מרב געגועים על בתה יחידתה, ואף הוא, האב, כבר מחכה בכליון עינים לראות פניה, שכן מן הבנים אין לו נחת.

פניו של גבריאל החוירו לשמועה זו, והוא שאל מתוך מבוכה:

– ומה החלטת אַת?

– עדין לא החלטתי כלום. מצד אחד קשה לי לא לצית לאבא, אבל מן הצד השני… איני יודעת משום מה אין רצוני לעזוב את פאריס.

גבריאל ישב שותק. הוא הבין, שאסתר אין רצונה לעזוב את פאריס בגללו, אבל הוא לא מצא את לבו לדבר עמה בפרוש על זה. “כלום באמת זו היא האשה ההוגנת לו?”

גם אסתר שתקה. היא אמנם ספרה לגבריאל את האמת, אבל לא כל האמת. היא העלימה ממנו את העקר. אבא כתב לה במכתבו, כי דוקא בזמן האחרון מציעים לו בשבילה שדוכים הגונים. אך “אין אדם קונה סחורה בלא ראיה”, ועל⁻כן הוא רוצה, שתשוב הביתה. “מה היא התכלית לשבת בחוץ⁻לארץ? כלום חולה היא, חס ושלום?”

זוהי איפוא הסבה האמתית, מפני מה אין אסתר רוצה לעזוב את פאריס. חוששת היא, שמא יכריחה אביה להנשא לאיש, שימצא חן בעיניו ולא בעיניה.

לפני שנה לא העזה אסתר להרים עיניה אל גבריאל, לחלום אפילו על בן⁻זוג כמותו. נדמה לה, כי הוא איש מעולם אחר, מדבר בלשון נכריה לה, בעל מחשבות, שאין לה שום מושג עליהן. אולם במשך השנה, שהתהלכה עם גבריאל, נעשה קרוב לנפשה, בכל יום מצאה בו מעלה, שלא ידעה אתמול, אך יחד עם זה הכירה, כי לב לו כלכל אדם, היא שמעה לשונו. ואז מצאה עוז בלבה להעלות רעיון, כי אשרי האשה, שזה יבחר בה, ופעמים חלמה, כי אפשר והיא תהיה המאושרת הזאת.

שלא מדעת חכתה היום לשמוע מפיו לוּ גם רמז, כי חלומה לא חלום⁻שוא הוא. אולם הוא לא פתח פיו, ישב בראש מורד שקוע במחשבה.

לסוף הפסיק את השתיקה. הוא הרים ראשו, הביט בפניה ואמר:

– ואני חשבתי, כי נסע יחד אל המולדת… זה יהיה בעוד חצי שנה. אז אגיש את הדיסרטציה שלי, אקבל תואר דוקטור ואשוב לראות מולדתי ובית⁻אבא.

פסוק זה לא אמר כלום ללבה של אסתר. אפשר לפרש אותו, כי גבריאל מצטער, שלא תהיה לו בת⁻לויה בדרך ותו לא. ולכן הוסיפה אסתר לשתוק.

– ובכן, מה יש בדעתך לענות לאביך? – שאל גבריאל לאחר הפסקה קלה.

אסתר לא ענתה מיד, הרהרה מעט ואמרה:

– בעצם אין לי עוד מה לשבת פה… תענוגות פאריס אינם מושכים את לבי, גם לא קשה לי הפרידה מן הסטדנטים של המסעדה. ואם אבא ואמא מתגעגעים עלי ונכספים לראות פני, מדוע לא אעשה רצונם?

גבריאל נתבלבל קצת מפני הנעימה המעשית של התשובה ונדמה היה לו, כי עוד היום או מחר תקום אסתר, תארוז חפציה ותסע לבית⁻הנתיבות, והוא ישאר שוב בודד ועזוב ומצפה לנסים או לגמילות חסד. שלא מדעתו ושלא מרצונו נפלט מפיו:

– באמת איני יודע, כיצד אתקים בלעדיך?

פסוק זה עשה רושם, ביחוד בנעימה שלו.

– איני נוסעת עדין – ענתה אסתר – עוד נתישב בדבר.

ב    🔗

אחרי השיחה הזאת לא דבר עוד גבריאל עם אסתר על כך. ביום השני, כשספרה לו דרך אגב, שכתבה לאביה, שהיא מוכרחה לשהות בפאריס עוד חצי שנה, תקפה אותו חדוה רבה, כאילו נחלץ מצרה גדולה, שהתרגשה ובאה עליו, והמלאך הגואל אותו נראה אליו בדמות הבחורה הטובה הזאת. הוא חש צורך ורצון להביע לה רגשות תודה, אם לא בנשיקה, לפחות, בדברים לבביים, שתדע ותרגיש כמה מכיר טובה הוא לה. אולם הוא הסתפק בלחיצת ידה ובאמירה קצרה מתוך מבוכה:

– אי את יודעת, איזה מעשה טוב עשית למעני.

ומאותו יום הרגישו שניהם, בלי אמר ודברים, כי התקרבו זה לזה. גבריאל התחיל מספר לה פרטים על חבורו, שהוא כותב, על תקוותיו הגדולות, שהוא תולה בו, על השבחים, שפזר לו מלומד זה או זה, ואסתר השתתפה בכל דבריו מתוך הרגשה, שהדברים נוגעים לא לו בלבד אלא אף לה. היא התעלתה בעיני עצמה, שאדם גדול כגבריאל מדבר עמה בגלוי⁻לב ושואל לעתים בעצתה ומקבל לפעמים דעתה. ביחוד עלץ לבה, כי גבריאל התחיל מקבל מידה גם כסף וגם מתנות לא בבישנות כמתחלה, אלא בשמחה: סמן שחדל מראות אותה כזרה… אמנם עדין לא העזה להאמין כי רכשה את לבו, כי רשאית היא לחשוב עליו, אבל נצנוצי תקוה התעוררו בנפשה. לאביה כתבה לא בפרוש, אלא בדרך רמז, שאפשר כי בפאריס תמצא מזלה…

גבריאל היה טרוד ועסוק מאד בחבורו, שנטל ממנו כל זמנו ומעינו, ולא התפנה לחשוב כראוי על יחסיו לבחורה זו, שבלי ספק נתנה עין בו, ואילו לגבו מוטל הדבר בספק גדול. וכשעלה הרהור בלבו על התוצאות מידידות זו, התאמץ להבריח אותו כזבוב טורד ואמר לנפשו: עוד אספיק לעין בדבר…

אך יותר ויותר התמלא רגש תודה לאסתר, שעשתה כל מה שבידה לתת לו את היכולת להתמכר כלו לעבודתו. היא הרחיקה מעליו כל טרדה, כל דאגה, כל עסק של מה⁻בכך, שעלולים להפריעו. יתר על כן, היא עודדה רוחו בדבור, פעמים במבט הערצה, שלא יסיח דעתו מן המטרה הגדולה העומדת לפניו. פעמים הציע לה לצאת עמו לטיול. והיא השיבה בחיוך:

– אולי נדחה זה לאחר זמן, לאחר שתקבל תואר דוקטור.

כך עבר עליו חודש אחרי חודש. את הימים בלה בספריות ואת הלילות בעליתו, שבה הלך ונוצר ספרו, שלפי דעתו עתיד להפליא את הפרופסורים בחריפותו ובחדושיו הרבים. “הם יכירו ויראו, כי אין חבור של סטודנט, המוסר בלשון עלגים רעיונות שקרא בספרים, אלא ספר של הוגה דעות, שנכנס לפני ולפנים במקדש המחשבה”.

הגיע הזמן, שנתן ספרו לעיון להפרופיסור, שנקבע לחוות דעתו עליו, בטרם יתנו למחבר את התואר הנכסף. מזלו הרע של גבריאל גרם, שספרו נפל בידי פרופיסור זקן, שלא חבב את ה“רוסים” בכלל ואת “הסטודנט היהיר” בפרט, שכמה פעמים שמע מפיו הערות המביעות זלזול בדעות מקובלות. לבו של גבריאל נבא לו רעה. לשוא התאמצה אסתר להרגיעו ולהוכיח לו, כי “אי⁻אפשר הדבר”, חששנות יתרה יש בו – הוא התהלך קדורנית כל אותם הימים, שילדי⁻רוחו נפלו בשבי הפרופסור אויבו. ואמנם לבו נבא וידע מה נבא. הוא קבל ספרו מידי הפרופסור בצרוף חות⁻דעת, כי “זהו חבור של פיליטוניסטן ולא של מדען”. ולא נתקררה דעתו של הפרופסור הקפדן, עד שהשמיע באזני הסטודנט ה“רוסי” כמה הערות עוקצות כגון “איזה אדם רציני, הפוסע פסיעות קצובות ואינו מדלג כאיל”; הבא לברוא שיטה חדשה, חיב להיות בקי בשיטות הישנות“; חבור זה מעיד על קלות⁻דעת וחוסר יראת⁻כבוד בפני גדולים”.

השמועה על כשלונו של גבריאל בחבורו עשתה רעש בין הסטודנטים היהודים. רבם שמחו לאידו, מפני שהתיהר יותר מדי, חשב, שהסורבונה היא “ישיבה”, בטח יותר מדי בעצמו. אחרים אמנם לא השתתפו בצערו, אך ראו במעשהו של הפרופיסור פגיעה בכבודם של ה“רוסים” וסברו, שמהראוי להגיב על כך. “ממקורות נאמנים” ספרו על ההתנגשות בין הפרופסור וגבריאל, גבריאל לא יכל להתאפק וענה עזות לפרופסור, וזה חרף אותו בשם “רוסי מזוהם”. והכל היו בדעה אחת, כי גבריאל אבד עולמו בריב זה עם הפרופסור בעל ההשפעה.

גבריאל היה מלא רוגז ומרירות עד ליאוש. בין כל הסטודנטים לא נמצא איש, שאפשר לו לשפוך שיחו לפניו, להסביר לו כל הענין, לבאר כל אותו⁻הדין שבדברי הפרופסור, ולכן כבש צערו ויגונו בלבו ולא פתח פיו. אסתר, שנכנסה אצלו ביום הראשון לאבלו והכירה תכף בפניו את האסון, לא הוציאה מפיה דבר לנחמו, כחברי איוב בשעתם, “כי גדל הכאב מאד”. וכשישבה שעה קלה ולא שמעה מפיו דבור, קמה ויצאה בחשאי. אולם ביום השני, כשבאה אצלו כדרכה, לילך עמו למסעדה, מצאה אותו נרגע קצת, לאחר שלנה עמו צרת נפשו לילה אחד, והוא שמח מאד לראות פניה.

– כל הלילה לא עצמתי עין – אמר בהתחטאות – לפנות בקר נרדמתי.

– כך טבעו של אדם: בשעת שמחה גדולה או בשעת יגון רב נודדת השנה מעיניו.

– התביני? – פתח גבריאל – לא הענין כשהוא לעצמו הרגיז אותי… סוף⁻סוף יכול אדם להתקים בלי תואר דוקטור… אלא העון שבדבר… אתה משקיע כל רוחך ונפשך בעבודתך, בא פרופיסור נקרן ופוסל עבודתך בדבור אחד. מה מבין פרופיסור זה, הדומה לסוס רתום בעגלה, היודע את הדרך הסלולה מכאן ועד כאן ובידו נתן השלטון לקרב ולרחק!

אסתר שמעה דבריו המחוכמים של גבריאל והסכימה עמו בכל לב. בכל זאת שאלה:

– אבל מה רעה עשית לו לאותו פרופיסור, שהוא כועס עליך כל כך?

גבריאל כאילו חכה לשאלה זו, שנתנה לו מקום להביע את הדעות החביבות עליו, שהוא הוגה בהן תמיד ושהוא מוצא בהן רפאות לנפשו הדואבת.

– תדעי לך, – פתח בנחת, בסגנון של הרצאה בפסיכולוגיה – שבכל מקום ובכל סביבה אוהבים בני⁻אדם את הבינונים, מפני שהם רבו של עולם, ושונאים, תכלית שנאה את האנשים בעלי שעור⁻קומה, בעלי שאר⁻רוח, בני⁻עליה שהם מועטים. כיצד יכול, למשל, פרופיסור לסבול סטודנט, העולה עליו בכשרונותיו וידיעותיו, המלגלג בלבו על כל חכמתו וכל למדנותו?

אסתר נענעה בראש לאות, שהבינה כל צרכה את הענין והיא מסכימה לו בכל. גבריאל, שחשש שמא לא יספיק נמוק זה בלבד לבאר הנהגתו של הפרופיסור, הוסיף ואמר:

– אגב, אין לשכוח את האנטישמיות… תענוג יש לו לפרופסור גוי להכשיל סטודנט יהודי, להשפיל כבוד עמו, למעט דמותו… והדברים ידועים.

הנמוק השני נתקבל יותר על לבה של אסתר והבינה אותו יותר והביעה הסכמתה לא בנענוע ראש, אלא בדבורים, מה שגרם לגבריאל נחת⁻רוח.

לאמתו של דבר, השתוקקה אסתר לשאול את גבריאל, מה בדעתו לעשות עכשו, אם יביא מאורע זה לידי שנוי בתכניתו לעתיד, אבל לא מצאה עוז בלבה לפתוח בשיחה זו וחכתה לשעת⁻כושר אחרת.

שעת⁻כושר זו לא באה אלא כעבור שבוע ימים או יותר לאחר שהיה גבריאל הולך בכל יום למקומות שונים, מדבר עם אנשים שונים וחוזר הביתה בערב אחרי הפגישות והשיחות הללו עצוב ומדוכא. יום אחד מצאה אותו אסתר יושב וראשו בין ברכיו, וכשנגשה אליו, הרים ראשו אליה, ועד שלא הספיקה להוציא מפיה דבר, אמר:

– טוב שבאת… רוצה אני לדבר עמך ארוכות… להתיעץ עמך… חכמינו אמרו: “בינה יתרה נתנה בנשים…”

אסתר נתמלאה שמחה על הקומפלימנט הזה והכינה עצמה לקראת השיחה. לבה אמר לה, כי בשיחה זו תלויות הרבה מתקוותיה.

– במשך הימים האחרונים – פתח גבריאל – ימי יסורי⁻נפש, עשיתי חשבון הנפש ומצאתי, כי זה כארבע שנים אני תועה בנכר, הכל זר לי ואני זר לכל. מה לי פה ומי לי פה?… מה יתן ומה יוסיף התואר “דוקטור”, שאני נותן נפשי עליו?… וכי לא טוב לי לשוב למולדתי ולבית⁻אבי?

אסתר אמרה לכבוש שמחתה בלבה, אך לא יכלה להתאפק ושאלה:

– ומי או מה מעכב?

גבריאל שתק שעה קלה ואמר:

– עד היום לא ספרתי לך על חיי בבית אבי, לפיכך לא תוכלי להבין מצבי החמוּר.

והוא פתח וספר על הוריו, על אחותו, על חייו ב“ישיבה”, על המאורעות, על בריחתו לחוץ⁻לארץ, על אביו המתנכר לו, על פרישתו מן העולם שגדל בתוכו ושקשה לו עכשו לשוב אליו.

ואף⁻על⁻פי שהרבה גבריאל לבאר ולהסביר לה את הענינים הזרים והמוזרים לה,שלא ידעה אותם גם מפי השמועה, לא הבינה אסתר, מדוע גדולים ורבים כל כך העכובים. ועל⁻כך חותה דעתה, שברי לה, שאביו ואמו יקבלו אותו בזרועות פתוחות. “הן בן יחיד הוא להם, ודרכם של הורים, שהם מתרצים ומתפיסים לבניהם אף אם רבו חטאיהם נגדם”.

גבריאל ידע, כי תמימות רבה יש בדברי אסתר, שאינה מבינה בטיבו של הקרע שבא בחייו, בכל זאת מצא בהם עדוד וחזוק והתחיל מאמין, כי אולי באמת תתקים נבואתה. על כל פנים, החזיק לה טובה מרובה על יחסה אליו. הוא ראה צורך פעם אחת לספר מקצת שבחה בפניה.

– טובה את, אסתר – אמר– ולכן כל בני⁻אדם טובים, נוחים וסלחנים בעיניך… הלואי והיה כך! בכל אופן, פעמים אני חושב, כי מזלי טלטל והביא אותי לפאריס, כדי למצוא פה ידידה נאמנה כמותך. את השתתפת בשמחתי, בזמן שעסקתי בחבורי, שהיה משוש חיי, לקחת חלק בצערי, כשנהרסו כל תקוותי. עכשו תהיי לי בת הלויה בדרכי לשוב למולדתי ובית⁻אבי. הדרך הזאת לא קלה כל כך, כפי שאת משערת. אבל בהיות לי בת⁻לויה כמותך, יוקל לי הרבה.

הדברים מלאו לבה של אסתר עדנים. בפי בחור אחר היו דברים כאלה גלוי אהבה. מה שאין כן לגבי גבריאל. ובכל זאת יצאה אסתר הפעם מחדרו בנפש עליזה.

ג    🔗

מרים בת הרב אחרי נשואיה חדלה לכתוב לאחיה גבריאל הנדח היושב בחוץ⁻לארץ מכתבים ארוכים ותכופים, כדרך שהיתה רגילה בזמן הראשון לאחר שאביה התרחק ממנו. היא לא יכלה לסלוח לו על שהוא מזלזל כל כך באישה וראתה בזה פגיעה רבה בכבודה שלה. כמה פעמים שאל אותה גבריאל על כך והתפלא, שגם היא נצטרפה למשפחה, שהטילה עליו נדוי, אף רמז לה, שודאי יד “הבן החדש” באמצע. ופעם אחת כתב לה בפרוש: “המעט לו, (כלומר למאיר), כי הסיר ממני לב אבי, כי עוד אומר הוא להפריד ביני ובין אחותי היחידה”. הדברים האלה הדאיבו מאד את לבה של מרים, וכבר ערכה אליו אגרת מלאה קטרוגים, על אשר הוא מאשים אדם חף מפשע, על שהוא נוטר איבה לאדם האוהב ומעריץ אותו, על אשר הוא דן על מחשבותיו ומעשיו של חברו לפי תכונותיו ומדותיו שלו. אולם היא לא שלחה את המכתב הזה, כדי שלא לנתק כל הקשרים עמו. היא הסתפקה בזה, שכתבה לו מכתבים קצרים, קרים ויבשים. עד שנטל מגבריאל הרצון לשפוך שיחו לפני “אחותו היחידה, הנפש האחת האהובה עליו, שהוא מאמין בה”. אפילו בימי הרעה שלו לא כתב לה אלא לצאת ידי חובה, והוא לא יכל לעקור מלבו את הרעיון, שהשנוי ביחס אחותו אליו בא בהשפעת בעלה העוין אותו.

לפיכך הופתעה מרים, כשקבלה מאחיה מכתב רב⁻משקל: לא מכתב אלא חבור שלם. ואפתעתה הלכה וגדלה, ככל אשר המשיכה לקרוא בו. תמציתו של המכתב היתה, כי לאחר שעשה בזמן האחרון – מחמת סבות רבות, שאי⁻אפשר לפרטן במכתב – חשבון עולמו, בא לידי הכרה עמוקה, כי תעה בדרכי החיים, כי עזב – כדברי הנביא – מקור מים חיים, לחצוב בארות בארות נשברים", כי חשב ומצא, שארבע משנות נעוריו עברו עליו לתהו ולהבל. והמסקנה היא, כי גמר בלב שלם לחזור בתשובה… אבל מכיר ויודע הוא, כי אביו לא יסלח לו, ואולי לא יתן לו לדרוך על סף ביתו, ועל צד האמת – לפי אמונותיו ודעותיו – הדין עמו… כל תקותו היא, כי היא, אחותו האהובה, תעמוד לו בעת⁻צרה זו. ידוע לו, מה רבה השפעתה על נפש אבא ומה גדולה חכמתה של אחותו לכון את הרגע, שאפשר להשיב לב האב על בנו… “הלא תביני, מרים, כי רק אם אשוב למולדתי ולבית⁻אבי, אמצא מזור לנפשי הנחלאה”.

משסימה מרים קריאת המכתב ישבה שעה קלה ולא ידעה מה לעשות. תלך ותבשר את הבשורה לאביה? יודעת היא, שאסור להזכיר לפניו שמו של הבן הנדח, שהוא מתאמץ להשכיחו מלבו. לא נשאר לה אלא לספר תחלה את הדבר למאיר אישה ולשמוע מה בפיו.

על מאיר עשה המכתב רושם מפתיע יותר משעשה על מרים. אולם גם הוא מצא, כי לא קל הדבר לגשת אל הזקן בענין זה, כי יש צורך בתחבולות חכמה של האשה התקועית, בבואה אל המלך דוד לדבר על אבשלום, להשיבו אליו… אולם אחרי כמה שיחות הבטיח מאיר, כי יבקש וימצא שעת⁻כושר לדבר עם הזקן. ומרים כתבה בו ביום לגבריאל, כי “אם יש אדם בעולם, אשר יוכל לעשות בקשתו – להשיב עליו לב אביו – אין זה, אלא מאיר, שאבא לא ימנע ממנו דבר באהבתו אותו”, ועל⁻כן לבה מלא תקוה, כי בקרוב תזכה לראות פני אחיה, “ובית⁻אבא ישוב להיות שלם ומלא נחת”. בזמן הראשון היה הרב הזקן, שעם כל בני⁻הבית לא דבר על גבריאל, מתיר לעצמו להזכיר שמו מתוך אנחה בשיחות⁻חולין עם חתנו. ביחוד היה רגיל בדבר לאחר שגמר שעורו היומי, שהיה לומד בצות עם מאיר בבית⁻המדרש (“השעות הטובות בחייו”, כפי שהיה אומר לרבנית הזקנה), ודרכו להקדיש לפעמים שעה קלה לשיחה בהויות העולם. אולם בזמן האחרון, מחמת חולשתו ומחושיו, אין הוא לומד שעוריו בכל יום, ובימים שהוא מתחזק ובא לבית⁻המדרש חס הוא על כל רגע לבטל מן התורה.

יום אחד, כשישבו השנים, החותן וחתנו, ועסקו בסוגיה חמורה, זקף פתאם הזקן ראשו ואמר למאיר:

– יודע אתה, מחי היום אינו קולט… אולי נעשה לנו היום “יומא דפגרא”?… מה דעתך?

רעיון נצנץ בלבו של מאיר, כי זוהי שעת⁻הכושר לאותה שיחה, שהוא דוחה מיום ליום, ולכן אמר כמתחטא:

– אף אני איני מסוגל היום לעיון…

הזקן נתן בו עיניו ומתוך חיוך אמר לו בנגון של הגמרא:

–האי מאי? בשלמא אני, זקנתי מכפרת עלי, אבל אתה…

– דאגה בלבי אבא – התאזר מאיר ובלי פתיחה אמר לגשת אל הענין.

– דאגה?! – תמה הזקן – מה טיבה של זו? אמנם– הוסיף אחרי רגע – התבוננתי וראיתי, כי בימים האחרונים אתה מתלחש עם זוגתך… שאלתי את הרבנית שלי ואמרה, שאינה יודעת כלום.

– קבלנו מכתב מגבריאל – פלט מאיר, כאילו חשש שמא תעבור שעת⁻הכושר.

– ארע לו אסון שם? – שאל הזקן בנעימה קרה כאילו הדברים אמורים בענין, שאינו קרוב ללבו.

– אדרבה – מהר מאיר לענות – לא אסון, אלא בשורה טובה…

– בשורה טובה? – תמה הזקן – אם כן, מה הדאגה המטרידה אותך?

מאיר הרצה בקצור דברים תוכן מכתבו של גבריאל.

כל אותה שעה ישב הזקן בלי תנועה והקשיב רב קשב לדברי חתנו, שהתאמץ להבליט את הדברים, העשויים לעורר לבו של האב. וכשסים מאיר את הרצאתו, שהה הזקן שעה קלה, החליק זקנו הלבן, נשא עיניו כאל חתנו ואמר: – אם כן, בעל⁻תשובה חדש?

מאיר הרגיש בנעימת הלגלוג בדברי חותנו.

– הן, בעל תשובה.

– יודע אתה, בני? – קרא הזקן קשות – אין אני מחבב ביותר את בעלי התשובה, מפני… שאיני מאמין בהם ובתשובתם.

מאיר זקף עיניו בתמיהה כלפי חותנו ושאל:

– הרי אמרו: “במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!”

הזקן חיך חיוך אבהי והשיב:

– בעולם הבא אפשר שכן הוא, מפני ששם יש בטחון גמור בתשובתם השלמה, שלא יעזבו עוד את דרך התשובה… מה שאין כן בעולם הזה… אין לי אמון בבעלי התשובה… תמיד יש לי חשד, כי מחר יקומו משנתם ויחזרו לסורם…

מאיר לא היה רגיל להתוכח עם חותנו מפני יראת⁻הכבוד, שהגה לו, אך הפעם התאזר עוז ופתח להגן על בעלי התשובה, שראוי לנהוג בהם כבוד לאחר שהתגברו על יצרם ועזבו את הדרכים העקלקלות ושבו אל הדרך הישרה.

–אם אחד משלנו שומר תורה ומצוות – טען מאיר – אין בזה רבותא כלל, שכן לא נתנסה בשום נסיון לעבור עברה. ואילו אדם מן הדור החדש, שהיה שרוי בעולם מלא תענוגות העולם הזה, שחי בין אנשים מופקרים, שאיש לא הפריע אותו לעשות מה שלבו חפץ, ולבסוף מצא כח בנפשו לעשות תשובה ולעזוב כל ההבלים – כלום אין זה מעיד, שהוא בעל נשמה יתרה?

הזקן ישב ושמע בדומיה את כל הדברים מפי חתנו, שבדרך כלל לא היה איש⁻דברים, ולא הפסיק אותו, אלא חיך כדרך אב בשעה ששומע דברי תמימות מפי בנו. כשסים הלה את הסנגוריה שלו, אמר לו הזקן בנחת:

– להלכה אולי כן הוא, אבל למעשה יש לעין בדבר יפה⁻יפה. אתה שוכח, בני, כי לא כל החטאים שוים. אם אדם עובר על מצוות התורה מחמת תאוה לתענוגי העולם הזה, יש תקוה שישוב בתשובה לאחר שיתגבר על יצרו, מה שאין כן אדם שנכשל בחטא של כפירה – זה אין לו תקנה. הרי כך נאמר אצל אלישע בן אבויה: שמעתי מאחורי הפרגוד: ‘שובו בנים שובבים – חוץ מאחר’ ", מפני שהוא בא לידי עברה מתוך כפירה.

מאיר הקשיב לדברי חותנו וקולו רעד כשהשיב:

– שתי שנים למדנו יחד בישיבה, ואף⁻על⁻פי שהיינו מחולקים בכמה דברים, אך לא ראיתי בו ח“ו מעשה, לא שמעתי מפיו דבור של כפירה… אפילו הר”מ, שרוחו לא היתה נוחה מהנהגתו וכמה פעמים קטרג עליו באזני, לא הזכיר ברמז עון זה.

הרב שתק שעה קלה ואמר:

– אולם במכתבו אלי, לאחר שיצא לתרבות⁻רעה, כתב לי הר"מ, כי אין הוא רשאי להעלים ממני, שהכיר בגבריאל סמני מינות… ברם – הוסיף הזקן – לא אכסה ממך, כי עוד בנערותו של גבריאל, כשהיה בביתי, הכרתי בו נצנוצי כפירה, וזה היה אחד הטעמים, שעוררו אותי לשלחו למקום תורה. חשבתי, קויתי, כי אם יהיה מוקף אוירה של תורה, ימצא רפואה. אבל, להותי, חשבתי וטעיתי.

מאיר לא מצא מלים בפיו לסתור דעתו של חותנו, ולכן ישב שותק, והזקן הוסיף לשפוך שיחו וצערו:

– אם כל חטא, לפי דברי בעלי המוסר, אינו אלא אחת המחלות, שהנשמה לוקה בה, הרי חטא הכפירה דומה למחלה ממארת זו, שקוראים לה שחפת. ודאי שמעת על טיבה של מחלה זו: ראשית, היא מכרסמת לאט לאט את הגוף, וכל מה שנמשכת יותר, סכנתה גדולה יותר. שנית, לא תמיד אנשים מן הצד, ואפילו החולה עצמו, מכירים במחלה זו, ביחוד בתחלתה. שלישית, עלולים בני⁻אדם להתנגע בה על⁻ידי מגע⁻ומשא עם החולה, ועל⁻כן מוטב להשכין חולים כאלה במקומות המיוחדים למוכי מחלה זו.

מאיר בא במבוכה רבה, בחשבו כי שליחותו נגמרה בכשלון גמור, אך הוא התאזר עוז ושאל:

– מה אפוא נשיב לגבריאל על מכתבו?

– הלא שמעת דעתי בענין זה.

בשעת סכנה כזו מצא חתנו של הרב עוז בנפשו עד כדי לפתוח בדברים קשים:

– נניח, שבנו יחידו של אדם לקה במחלת השחפת ואין לו מקום להתרפא מחליו, כלום ידחה אותו אביו בשתי ידיו ולא יתן לו לבוא לביתו?

הרב הזקן נתן עיניו בחתנו, שהוציא את הדברים מפיו מתוך רטט של נפש חומלת, ואמר לו בנחת:

– מבחינה זו אולי הדין עמך. ודאי יש לרחם על אדם ואפילו גדול עוונו מנשוא…

ולאחר הרהור קל אמר:

– מילא, יהי כן, יבוא אל ביתי ולא אלי…

כשנפגש מאיר בו ביום עם מרים אשתו וסח לה כל השיחה, אמרה לו, כי עוד בטרם שמעה את הדברים הכירה בפניו של אביה, בשובו מבית⁻המדרש, כי נפשו מזועזעה עד היסוד.

– חוששני – אמרה – שאחרי שיחה זו יצטרך לשכב שבוע ימים במטה.

ד    🔗

באחת התחנות הגדולות של צומת מסלת⁻הברזל, מהלך כמה שעות מתחנת⁻הגבול, נפרדו גבריאל ואסתר, שנסעו יחד כל הדרך מצרפת לארץ⁻המולדת. במשך השבועות האחרונים, בזמן ההכנות לנסיעה, הקניות השונות והסדורים השונים, גם בימי הנסיעה גופה לא פסקו ביניהם השיחות על עתידם המשותף, אף⁻על⁻פי שלא קדמה לשיחות הפרטיות הללו אותה שיחה כללית, שהיא אם להן. אבל ההחלטה על נשואיהם באה כאילו מאליה בלי גלוי⁻אהבה משום צד, ושניהם עסקו בבקשת תחבולות להרים המכשולים מעל דרכם. לפי התאורים הקצרים של אסתר על טיבו של אביה, חשש גבריאל, שהלה לא יסכים לבחירת בתו. אולם אסתר דברה על לבו, כי אין לו לחשוש לכך, מפני שאין דבר אשר לא יעשה אביה למענה. אמנם תקיף הוא בדעתו ורגיל, שהכל יציתו לו, אבל בנוגע לה, לאסתר, הוא מבטל רצונו מפני רצונה.

כך הבטיחה אסתר לגבריאל, שהאמין בכחה, וראיה לדבר מצא בעובדה, שיהודי פשוט כזה נתן רשות לבתו לנסוע ולשבת בחוץ⁻לארץ על⁻פי רצונה. אין זאת כי השפעתה חזקה מאד על אביה והוא לא ימנע ממנה דבר.

אולם בלבה פנימה ידעה אסתר, כי עליה עוד לעמוד במערכה קשה עם אביה, הרוצה להשיא בתו יחידתו לדוקטור, לפחות לבן עשירים גדולים. והיא התקינה עצמה למערכה הזאת וחבלה תחבולות שונות לעמוד בפני עקשנותו של אביה.

אסתר חכתה עד שיפתח אביה עמה בשיחה על “שדוך”. ואמנם לא היה לה צורך לחכות זמן רב. משעברו הימים הראשונים של שמחת המשפחה באורח המכובד, תמו הבקורים של הקרובים והקרובות וסדרי הבית שבו למסלולם, מצא יחזקאל הבורסקי שעת⁻כושר להתיחד עם בתו בטרקלין הקטן, המיועד לשיחה בענינים חשובים, ישב על הכרסה המרופדה בהרחבה, הושיב ממולו את בתו, ובלי אקדמות רבות פתח:

– ועכשו, אסתר המלכה שלי, הגיעה השעה, שנעזוב את הדברים הבטלים ונשיח קצת בעסקים חשובים.

הוא התחיל מרצה לפניה שורה של שדוכים, שמציעים לו בשבילה, כל אחד נאה מחברו, ואם היא רוצה, אפשר לקבוע ראיון.

– מיותר הדבר, אבא – ענתה אסתר קצרות.

– מה משמע?

– מפני שמצאתי חתן בלי סיועם של שדכנים.

תחלה הצהיבו פניו של הבורסקי ומתוך גאוה של אב אמר לבתו, שבת⁻חיל היא. ואילו משתארה אסתר לפניו טיבו של הסטודנט, בנו של רב, מי שהיה “עלוי” בישיבה, חלשה דעתו ומתוך תוכחה אירונית אמר לה:

– כלום כדאי היה לנסוע לפאריס ולשבת שם שנה ומחצה, כדי “ללכוד” בחור⁻ישיבה? כלום חסר מין זה בארצנו ובמקומנו?

– אילו ראית אותו, אבא – ענתה אסתר – היית יודע ומבין, כי כזה אינו בנמצא במקומותינו.

הבורסקי צחק ואמר:

– כל בחרה אומרת כך על הבחור, שבחרה בו.

– לאו, אבא – השתמשה אסתר בתכסיס ידוע לה – בטוחה אני, כי אבא שלי, המבין מה זה אדם, יסכים עמי, שמעטים בעולם אנשים כמו גבריאל שלי.

– פרצוף יפה? – שאל האב שנתרכך קצת.

– בעל קומה, עינים שחורות ופנים של נסיך.

– הכל טוב ויפה – אמר יחזקאל הבורסקי – אבל אמרי לי, אסתר המלכה שלי, מה יעשה אדם, שאינו לא דוקטור ולא רב?

אסתר הכירה יפה את אביה ולבה אמר לה, כי כונה שעת רצון ומותר לה לדבר מתוך בדיחות⁻הדעת. לפיכך אמרה:

– מקוה אני, כי גבריאל שלי ימצא משרה טובה, שתתן לו פרנסה ברוח ובכבוד…

– משרה זו מהי? – שאל האב בסקרנות.

אסתר המתינה שעה קלה, כדי להגביר סקרנותו של אביה, אחר⁻כך הוציאה מפיה דרך שהיה בדבור:

– סבורה אני… ואף אתה, אבא, תסכים לדעתי… כי… להיות חתנו של הגביר יחזקאל פינין… משרה כבודה היא… לא כן?

בדיחה זו מצאה חן כל כך בעיני האב, שבכלל חשב את בתו, המכונה בפיו “אסתר המלכה שלי”, לפקחית מאין כמוה, עד כי קפץ ממקומו וקרא:

– יפה אמרת, חכמה שלי, גשי אלי ואתן לך נשיקה בשכר חדוד נאה כזה.

לאחר שנחה רוח האב מן הבדיחה חזר להשיחה הרצינית.

– הלא תביני, בתי, כי לא לשם פרנסה אני מתכון. אין רצוני כלל לשלח את בתי מביתי, כי חיי אינם חיים באין אַת עמנו. אלא מה אני אומר? כל אדם הרוצה לתפוס מקום בעולם צריך שם: מה אתה? יהא רב, יהא דוקטור, יהא סוחר, יהא אומן – ובלבד שיהא משהו. אם ישאלוני, למשל, מה הוא חתנך, מה אשיב לשואל?

וכששמע מפי בתו דברים, שלא הניחו דעתו, התחיל מדבר על לבה, כי יחזור הבחור לחוץ⁻לארץ – הוא מקבל על עצמו לפרנסו ברוח ובכבוד – וילמד שם עוד מעט, עד שיקבל תואר דוקטור, ואז יכנסו לחופה. היא תמתין לו. אין בכך כלום. לא בתולה זקנה היא.

אולם אסתר הסבירה לאביה עד כמה שהיה בכחה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות ועל⁻כן נסתימה השיחה בהחלטה, שהוא, יחזקאל פינין, לכשיפנה קצת מעסקיו, יסע לעירה הקטנה, מולדתו של הבחור, ואם הוא באמת הפלא ופלא, כדברי אסתר, יתן לו את ה“משרה” הכבודה להיות חתנו.

על יסוד זה כתבה אסתר מכתב ארך לגבריאל, שההצלחה האירה לה פנים ופסיעותיה הראשונות בדרך אל אשרם הביאו לה רב נחת.

מכתב זה עודד קצת רוחו של גבריאל, שישיבתו בבית אביו בימים הראשונים לשובו מחוץ⁻לארץ לא גרמה לו קורת⁻רוח. לא בלבד בפני אביו לא ראה סמני חבה אליו (הוא נתן לו שלום, על⁻פי דין, אך לא נשק לו), אלא אף אמו לא קבלה אותו בזרועות פתוחות, כפי שתאר לו בדמיונו את הפגישה הראשונה עמה לאחר פרידה של כמה שנים. גם מצד אחותו האהובה מרים ראה גבריאל קרירות במדה שלא פלל לה, אף כי מכתביה אליו בשנה האחרונה העידו, כי טינה בלבה עליו. ההתקרבות האחת מצא גבריאל מצד חברו וגיסו מאיר. הוא התאמץ להראות לו פנים מסבירות, לדבר עמו בענינים מבדחים את הדעת, לחזק בלבו את הרגש כי בבית⁻אבא הוא יושב. ואף כי לא חשד גבריאל בחברו, כי בלב ולב הוא מתהלך עמו אולם לא יכל לעקור מלבו את הרעיון, שכל היחס הזה בא לא מתוך אהבה, אלא מתוך רחמים, אחרי אשר הוא, מאיר, רואה בעיניו ששאר בני⁻הבית מתנכרים לו. ויחס זה של רחמנות אליו פגע בכבודו, ונוח היה לו אילו התנהג מאיר כמו השאר.

ואף כי האוירה בבית אביו לא היתה לו למשיבת נפש, בכל זאת היה גבריאל ממעט לצאת מחוץ לביתו, כאילו מנע עצמו מפגישות עם מכרים ומיודעים (ואלה היו כמעט כל תושבי העירה). שלא מדעת עלה על לבו זכרון מימי ילדותו. בחור אחד מעירתו ישב בבית⁻הסוהר שנה שלמה, וכשיצא לחפשי התביש לעבור ברחוב, מפני שהכל היו מסתכלים בו. כבחור זה נראה גבריאל בעיני עצמו.

שיבתו של גבריאל’קה בן⁻הרב מחוץ⁻לארץ עשתה רעש בעירה. הדבר היה לשיחת היום של יושבי קרנות בשוק ושל מספרי חדשות בבית⁻המדרש בין מנחה למעריב. קשה היה לדעת ולהבין, אי זה הדרך הגיעה השמועה על קורות גבריאל בחוץ⁻לארץ, אם גם בצורה אגדית ובתוספת קשוטים ועטורים של בעלי הדמיון בעיר הקטנה. לפי הנוסח, שסופר בעירה, כתב גבריאל ספר גדול, שבו בטל כעפרא דארעא כל חכמות הגוים, שאינן אלא דברים בטלים, והוכיח באותות ומופתים, כי משה אמת ותורתו אמת וכלם בדאים. כשהגיע הספר לידיהם של גדולי המדינה, נזדעזעו כלם, אך מה יעשו, אם הם עצמם הכירו, שהדין עם גבריאל. אולם לטובת המדינה נמנו וגמרו לדון את הספר לשרפה ואת מחברו לגרש מן הארץ.

גבריאל התהלך קדורנית, בהעלותו על לבו את מצבו המשונה של אדם, שאין לו בית… הוא התפלא על עצמו, שלא שקל את הדבר בשכלו בשעה שנולדה בלבו ההחלטה לשוב למולדתו. למי? למה? לפיכך שמח כל כך על מכתבה של אסתר, שבבת אחת הבהיר לפניו את האפק ועורר בקרבו תקוות גדולות.

הוא החליט לגלות תוכן המכתב לאחותו מרים, ועל ידה אמר להפיץ את הידיעה הזאת בין שאר בני⁻הבית. מרים קבלה את הבשורה בעליצות רבה, שהפליאה במקצת את גבריאל, והעתירה עליו ברכות עד לאין שעור. כשלא התאפק גבריאל ושאל את אחותו לסבת שמחתה הגדולה עד שלא שמעה את פרטי הענין, כאילו היה רוק זקן, שהקרובים אליו משתוקקים להשיאו אשה, אמרה לו מרים מתוך צחוק של אהבה:

– לא אכחד ממך, גבריאל, כי לעתים קרובות אני חושבת, שכל הפגעים שבאו עליך וכל המעשים הנלוזים שעשית יש להם מקור אחד בזה, שנשארת תינוק עד היום, תינוק גדול בשנים. עוד לפני כמה שנים שמעתי מפי אבא שלנו: “את השם ‘עלוי’ רשאי נער לשאת לכל היותר עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך השם הזה לא נאה למבוגר”. כיוצא בזה אני אומרת: חביב הוא תינוק בקטנותו ואילו אדם מבוגר שנוהג כתינוק מרגיז את הבריות, גורם רעה לעצמו ולאחרים, משום שבאופן היותר טוב הוא עושה עצמו ללעג.

גבריאל שמע את הטירדה הזאת מפי אחותו מתוך שתיקה וכל הזמן לא גרע עיניו ממנה. לאחר שפסקה פסוקיה, פנה אליה ואמר:

– אמרי לי, מרים, האם מאיר הוא אשר שם הדברים האלה בפיך?

מרים הסמיקה קצת ושאלה:

– מה ראית לדעה זו?

– מפני – ענה גבריאל בכבדות – מפני שידוע לי, שזוהי דעתו עלי, אף⁻על⁻פי שלא שמעתי את הדבר מפיו. הוא לפי טבעו ההפך הגמור ממני. ברי לי, שהוא לא היה תינוק מימיו. כמעט שהייתי אומר: הוא נולד מבוגר.

מרים שתקה שעה קלה ואמרה:

– רואה אני, אחי, שנעלבת מדברי, אף כי לא נתכונתי להעליבך. על כל פנים בי האשם, ומדוע אתה מטיל על מאיר את העונש המגיע לי? אולם נעזוב חשבון זה לזמן אחר. לפי שעה קבל ממני ברכתי, כי תחדל מהיות תינוק. בכלל, חיי הנשואים הם תרופה למחלת התינוקיות.

מרים אמרה לקום ולצאת מן החדר, אך גבריאל אחז בידה ואמר:

– שבי עמי עוד מעט. בכל אותם הימים לא נזדמן לי לדבר עמך כאשר עם לבי. יש לי לשאול אותך שאלה ורצוני, שתאמרי לי את כל האמת, כאשר הסכנת לעשות בימים הטובים, כשגם אַת היית עוד תינוקת ולא אשה מבוגרת.

– אין לי שום סבה לשקר.

– ובכן, מרים, אמרי לי את האמת: לבך הוגה אהבה אמתית למאיר?

כששתקה מרים, הוסיף גבריאל:

– הלא תאמיני, אחותי, כי שאלה זו שאלתי את עצמי אלף פעמים בזמן ישיבתי בנכר, בכל עת שהייתי מהרהר בך. וגם כעת, לאחר שזכיתי לראות בעיני את חייך עם מאיר, לא חדלה השאלה לנקר במחי…

מרים הרימה אליו עיניה היפות ומתוך חיוך לבבי אמרה אליו:

– רצונך לדעת כל האמת? הריהי: בזמן הראשון להתוודעותנו הגה לבי אליו כבוד יותר מאהבה, אולם ברבות הימים, כשהכרתי והרגשתי את האהבה הגדולה, אהבת אמת, שהוא אוהב אותי, התחיל לבי הוגה לו אהבה יותר ויותר…

לדבור האחרון לא יכל גבריאל להתאפק ופרץ בצחוק. מרים נבוכה קצת ושאלה כנעלבת:

– כל כך מגוחכים דברי בעיניך?

– לא זאת, לא זאת, אלא בשמעי את הדברים מפיך נזכרתי שיחה אחת עם מאיר, כשלמדנו יחד בישיבה. פעם אחת – את חטאי אני מזכיר! – חפצתי לעקוץ אותו ואמרתי לו: “מה התועלת לך, שאתה אוהב את התורה, אם אין התורה אוהבת אותך?” ועל זה השיב לי: “אני אוסיף לאהוב אותה בכל לבי ונפשי, עד אשר תשיב גם היא אהבה אלי”. עכשו אני רואה, כי זהו תכסיס אהבה מיוחד לו: גם את לבך קנה בתכסיס זה.

–– טועה אתה, גבריאל – ענתה מרים – אין זה תכסיס. תכסיס יש בו תחבולת ערמה, וזו רחוקה מאד מלבו של מאיר. איש אמת הוא, ועל זה בלבד ראוי הוא לאהבה.

גבריאל הביט אל אחותו ואמר מתוך עגמומיות:

– על פי רב, אנשי אמת אינם מצליחים בעולם, אין הם בני מזל. יוצא מן הכלל אפוא הוא מאיר שלך: המזל משחק לו בכל זמן ובכל מקום.

כשקמה מרים ללכת, פנתה אל גבריאל ואמרה:

– אילו ידעת, כמה צער גורם לי הדבר, שאין בכחי לעקור מלבך שנאת⁻החנם למאיר. מה מאושרת הייתי, אילו ראיתי את שניכם מתהלכים כשני אחים.

– זה עתה ספרת, אחותי, בשבחו של מאיר, כי איש אמת הוא. אף אני רצוני להיות איש אמת. רצה הגורל, שמאיר יהיה לי גיס, אבל אח איננו לי.

ה    🔗

יום אחד בתחלת אלול הביא בעל⁻עגלה מתחנת מסלת⁻הברזל לאוּשי נוסע אחד, שלפי מלבושיו והליכותיו נכר, שבן⁻כרך הוא, על כל פנים, סוחר עשיר. לפיכך תמה בעל⁻העגלה לשמוע מפיו, כי רוצה הוא, שיובילוהו לבית הרב. וכשלא יכל העגלון להתאפק ושאל:

– מה לכבודו ולרב שלנו?

קבל מענה ספק גערה ספק לגלוג:

– שוטר אתה או בעל⁻עגלה?

בו ביום ידעה כל העירה, כי אל הרב בא “מחותן” עשיר, ודאי כדי לקחת לבתו את גבריאל’קה.

אסתר הקדימה והודיעה לגבריאל, כי אביה עומד לבוא אליהם ועל⁻כן חכו לבואו מיום ליום, וכשבא לא היתה זאת אפתעה לבית הרב, אלא שנצטערו, שדוקא אותו יום מוּטל הרב במטתו מחמת מחושיו, ומי יודע אם יוכל לקבל פני האורח כראוי לו.

בכל זאת התאמצו הרבנית ומרים בתה לערוך קבלת⁻פנים הגונה, עד כמה שאפשר, למחותן העשיר, ועל מאיר הוטל התפקיד להיות העומד מצד החתן, אם הרב בעצמו לא יוכל לירד מעל המטה.

יחזקאל פינין, התקיף בביתו, הרגיל לדבר בקול נגיד ומצוה, המתיר לעצמו חרות מרובה בדבוריו ובתנועותיו, ראה את עצמו כאן, בביתו של הרב, כאילו הוא מוקף כלי⁻בית עדינים ופריכים, שצריך לנגוע בהם בזהירות יתרה. כל הדבורים וההלצות, שהיו מוכנים אצלו לשיחה ראשונה עם משפחת העניים, נשארו גנוזים ואי⁻אפשר היה לו להשתמש בהם. עוד יותר גבר בו המרך, כשהוכנס לחדר, שבו מוּטל הרב הזקן במטה מוצעת, והחולה התחזק וישב על המטה ונתן לו שלום, הבורסקי התקיף אחז בכף הקטנה והענוגה מתוך יראת⁻כבוד, כדרך שהוא נוטל בידו בחג הסוכות את האתרוג המהודר לברך עליו.

אולם אחרי הסעודה – בלי השתתפות הרב – כשהרגיש האורח, שכל בני⁻הבית נוהגים בו כבוד, וחתנו של הרב מדבר עמו כעם אדם חשוב ומתקרב אליו, גם הלגימה והמטעמים של חג ביום חול הועילו לחזק קצת את לבו, שב אליו רוחו מעט⁻מעט וגם לשונו בפיו כאילו הותרו חרצובותיה.

וכשישב בחדרם של מאיר ומרים ליד השלחן לפני כוס תה, נטל רשות לעצמו לפנות אל חתנו של הרב בפתיחה זו:

– ודאי ידוע לכם הענין, שבשבילו באתי… נפשה של בתי היחידה חשקה באחיכם. מילא, יהא למזל טוב. אבל מחויב אני להגיד לכם, ששונא אני אנשים, שהם לא הא ולא הא. התבינו? אני אוהב אדם שלם. יהיה מה שיהיה. אם דוקטור – יהא דוקטור שלם, אם רב – יהא רב שלם, אם אומן – יהא אומן שלם. רק לא פרי, שנשר מן העץ קודם בשולו, התבינו? לפיכך אמרתי לבתי, שנכון אני לתת לו כסף כמה שהוא רוצה, כדי שיחזור לחוץ⁻לארץ וישוב משם דוקטור שלם. מה דעתכם על זה?

מאיר התאמץ להסביר לאיש⁻שיחו – שהכיר בו, שכחו אינו גדול ברוחניות – כי גיסו מאס בחכמת הגוים ורצונו לשוב לתורת ישראל, שבה שורש נשמתו, ולהמשיך שלשלת אבותיו, שהיו רבנים וגאונים.

יחזקאל פינין עשה מאמץ להבין עקר דבריו של האברך, לבסוף אמר:

– לא אכפת לי, אם יהיה רב, אבל רב שלם, כלומר, שיקבל סמיכה לרבנות, התבינו? ואל תחשבו, שאני רוצה בזה מטעמי פרנסה. חס ושלום! אילו היה חתני דוקטור, לא היה משתמש בדוקטוריה שלו אלא לצרכי משפחתי. בידי, ברוך השם, לפרנס דוקטור מיוחד לי ולביתי. כיוצא בזה, אם יהיה רב. הוא לא יפסוק שאלות אלא לי ולביתי, ובתי לא תצפה, חלילה, לשכירות מהקהלה… “שונאי לא יזכו לראות זאת” – נפלט מפיו דבור חריף שלא מדעתו. ושלא מדעתו כמעט הוסיף גם דבור שני: “אגב, לא אהיה זקוק לרב של עירנו, שאיני מחבב אותו”.

כשסח אחר⁻כך מאיר תוכן השיחה הזאת לחותנו ולחותנתו, חיך הרב הזקן ואמר:

– דבר גדול אמר אותו יהודי פשוט. הרי כלנו יודעים ומכירים את ערכה של השלמות, שאדם מחויב לשאוף אליה.

לאחר רגע נתעגמו פניו של הזקן ובקול חלש אמר לאשתו ולחתנו:

–ודאי דבר קל הוא לו (הזקן היה ממעט לבטא שמו של בנו) לקבל סמיכה, אפילו כבר שכח תלמודו, אבל… אני לא הייתי רוצה בכך.

– מפני מה? – שאל מאיר בתמיהה.

הזקן הסס רגע ואחר⁻כך ענה:

– מפני… שאדם זה אסור לו להיות רב בישראל, כלום צריך אני להאריך בבאורים לאחר כל מה שדברנו?

מאיר מסר לחותנו דברי המחותן, שאינו אומר כלל להושיב את חתנו על כסא הרבנות.

– לא בדעה תדבר, במחילה – אמר הרב חמורות – כלום יש לו ליהודי עשיר זה חוזה עם הקדוש⁻ברוך⁻הוא, שיהיה עשיר כל ימיו ושינחיל הונו לבניו אחריו? ואם, חס ושלום, ירד מנכסיו, כלום לא יגיד לחתנו: “סמיכה לך, עלה ושב על כסא הרבנות…”

מאיר לא מצא עוז בלבו להתוכח עם חותנו בשעת התרגזותו, וכשהוסיף הזקן לחזור על פסוקו, כי אסור לו להיות רב, הרגיעה אותו הרבנית, כי תשתדל למסור דבריו לבן.

לפני נסיעתו של יחזקאל פינין הוחלט, כי לימי החגים יבוא ה“חתן” לעירו וישב עמהם שבוע ימים, אחר⁻כך ישוב לעיר מולדתו ויכשיר עצמו לקבל סמיכה, ואז יחוגו את חג החתונה.

כשחזר יחזקאל פינין לביתו היה לבו טוב עליו. לקרוביו, שבאו לברכו, אמר:

– עשיתי הפעם עסק יפה. לבתי קניתי חתן, שאין כמותו ליופי ולחכמה, לעצמי רכשתי יחוס⁻משפחה שיספיק לי לימי חיי בעולם הזה, וגם לאחר מאה ועשרים שנה, כשישאלני המלאך: “מי אתה?”, אזקוף קומתי ואשיב: “מחותנו של הרב מאושי”.

כשנזפה בו אשתו אותו יום בשל איזה דבר, העמיד פנים של אדם, שפגעו בכבודו וקרא בנעימה של יהירות והלצה כאחת:

– דרך⁻ארץ, אשה! שכחת, כי מדברת אַת עם מחותנו של הרב מאושי!

בשיחה של ערבית עם בתו אסתר,כשישבו בטרקלין המכובד, האריך יחזקאל פינין לספר על רשמי מסעו. על שאלתה הראשונה, אם גבריאל מצא חן בעיניו ענה:

– לא אכחד, אסתר המלכה שלי, כי אילו הייתי בחורה, הייתי אף אני מתאהבת בו. מה יש לדבר? אתרוג מהודר! אבל… לא אסתיר ממך, כי בעיני מצא חן יותר אותו האברך, חתנו של הרב, אף⁻על⁻פי שאינו יפה⁻תואר כל כך, לעמת זאת הוא כלו אומר רב, ואילו שלך הוא חציו רב וחציו דוקטור.

אסתר לא החשיבה ביותר מבינותו של אביה ולא עלה על דעתה להתרעם עליו על שפגע בכבודו של בחירה, והיא השיאה אותו לדבר אחר בשאלה:

– ומה טיבה של אחותו? גבריאל אין מלים בפיו להלל ולשבח ולפאר אותה. האמנם היא דגולה כל כך?

– איני יודע – ענה האב – אם בעלה ראוי להיות רב בעיר גדולה, אבל אין ספק בעיני, כי אשתו ראויה להיות רבנית בכרך גדול. מסופקני, אם יש בכל המדינה רבנית יפת⁻תואר כמותה, והחכמה מאירה פניה.

וכך היה הולך יחזקאל פינין ומונה שבחיו של כל אחד ואחד מבני⁻הבית. אחר⁻כך התחיל מספר לבתו מה ששמע מפי בני העיר על הרב וביתו. אמרו לו, שכמה פעמים באו מערים גדולות לקחת את רבם, אבל הוא סרב לעזוב את העיר, שבה ישבו על כסא הרבנות אביו ואבי⁻אביו. ועל גבריאל ספרו לו נסים ונפלאות מתוך התלהבות, כדרך שמספרים הורים על בנם.

ואת הדין⁻והחשבון מנסיעתו סים יחזקאל פינין בדברים אלו:

– הן, אסתר המלכה שלי, הכל טוב ויפה שם… אבל הדלות המכוערת שוכנת בהרחבה בכל פנה ופנה של הבית. בהיותי שם חשבתי בלבי: אם ישימו את היחוּס של הבית בכף⁻מאזנים ואת הדלות בכף שניה – תכריע הדלות. והדלות, הוי, כמה מאוסה היא בעיני! כמה אני מתירא מפניה!


 

פרק שביעי / שני הגיסים    🔗

א    🔗

כשחזר גבריאל מבית מחותנו אחרי החגים, הכירו בו אמו ואחותו מתוך בינה יתרה של נשים, כי רוחו לא טובה עליו, אף כי למראית⁻עין פניו צהובות.

– כנראה, יקבל מזונות יפים על שלחנו של חותנו לעתיד – אמרה האם אל הבת.

גבריאל המעיט מאד בדבור ובספור הרשמים, שהביא מן הנסיעה שלו. אמנם האם, לא מתוך סקרנות אלא ברצונה להתקרב יותר לבנה, עשתה כמה נסיונות לדובב אותו על⁻ידי שאלות על דא ועל הא, מה טיבו של הבית, אמה של הכלה מהי, אם גדולה היא העיר, אבל גבריאל ענה על הכל קצרות כמשתמט.

לכבוד האורח, שחזר מנסיעתו נערכה סעודת⁻משפחה, שהיתה בה חגיגיות במקצת, ועל השלחן עלו מאכלות אם לא של חג ממש, של חול⁻המועד, לפחות. גם הרב הזקן, שמצב בריאותו הוטב קצת, ישב אל השלחן ונסה לבוא בדברים עם בנו – בהשפעת תחנוניה של הרבנית ושדוליו של חתנו – ולהראות לו סמנים של התקרבות. ביחוד התאמץ מאיר להשרות על המסובים, שישבו כנזופים, בדיחות⁻הדעת על⁻ידי הערות שנונות, הלצות מותרות, שיחות⁻חולין של תלמידי⁻חכמים. אך כל זה לא הועיל להוציא את גבריאל ממצב של התאבנות, ולא עוד אלא שנדמה היה, שדבוריו המבודחים של גיסו למורת⁻רוח הם לו, מרגיזים אותו.

לאחר ברכת המזון, כשפרשו הנשים למטבח לעשות מלאכתן, נשארו הגברים יושבים אל השלחן, ואחרי שעה קלה של שתיקת מעבר מעולם הגשמי של אכילה ושתיה פתחו בשיחה בענינים רוחניים. הרב הזקן אמר, כי לפי דעתו יש צורך לגבריאל, כדי לקבל סמיכה להוראה, להקדיש זמנו בעקר ללמוד פוסקים. וכשנסה גבריאל להביע משאלתו בזהירות יתרה, שאבא יקבע בכל יום שעה ללמוד עמו בצות, דחה הזקן בשתי ידים את הבקשה באמתלה, שעצלות של זקנה דבקה בו, ולא ככחו לפנים כחו עתה, על⁻כן אין תורתו קבע אלא עראי, ואילו הוא, גבריאל, מחויב לקים מצות “והגית” ביתר התמדה מכפי שהיה נוהג.

סרוב זה של אבא, אף כי היו לו נמוקים מתקבלים על הדעת, גרם לו לגבריאל צער רב, ביחוד לאחר שסחה לו אמא כלאחר יד, שאבא אומר, כי השעור, שהוא לומד בכל יום עם מאיר, הוא שמקים אותו על רגליו.

ולמרבה הרוגז בא אביו אחרי הסרוב והשיא לו עצה טובה, שיקבע זמן ללמוד פוסקים בכל יום עם מאיר גיסו.

– אי אתה יכול לשער – אמר הזקן, כאילו שמח על ההזדמנות לספר בשבחו של חתנו – כמה גדול כחו בבקיאות בפוסקים, כאחד הגדולים ממש.

כל שעת הצהרים התהלך גבריאל בחדרו סר וזעף. רצה להסיח דעתו מהרהוריו המטרידים ולא יכל. פתח ספר לעין בו ומחו לא קלט שורה אחת; שכב על הספה ועצם עיניו ובקש להתנמנם – ולא עלה בידו. “אילו היה יכול לצאת לטיול מחוץ לעיר. הטיול מרגיע אותו”. אולם אין הוא אוהב לטיל יחידי, שכן אותה שעה יש להרהוריו שליטה יתרה עליו. “שמא יבקש את מאיר ללכת עמו?” – לגלג על עצמו.

במצב⁻רוח עגמומי זה מצאה אותו מרים, כשנכנסה לחדרו לשאול אותו אם רצונו בכוס תה.

משראה גבריאל פני אחותו, הזהירו עיניו מגיל, “כיצד לא עלה בדעתי לבקש אותה, כי תהיה לי חברה בשעת צרת⁻נפשי?” והוא קדם אותה בקריאה:

– מה טוב שנכנסת, מרים: בתה אין אני רוצה, אך אם יש לך פנאי, אולי תשבי עמי שעה קלה ונשוחח “על דא ועל הא ועל החיים בכלל?”

ועד שלא הספיקה מרים לענות על שאלתו, הוסיף גבריאל ואמר:

–כמובן, מוטב היה אילו יכלנו לצאת ולטיל מחוץ לעיר ולהרבות שיחה אגב טיול, אך מה יאמרו הבריות באושי, אם יראו בצהרי יום חול, לא שבת ולא מועד, אנשים מטילים מחוץ לעיר, ולא שני גברים או שתי נשים אלא גבר ואשה – אמנם אח ואחות, אבל האחות היא לא אשה סתם אלא רבנית. ובכן, נשב נא בין כתלי החדר ונדבר דברינו.

מרים השיבה, כי עוד לה עבודה לחצי שעה, ועם סיומה יהיה לה פנאי במשך כמה שעות לשיחה, שגם היא רוצה בה.

לאחר חצי שעה חזרה מרים, ובשבתה על הספה אצל אחיה, פתחה ואמרה:

– אני חשבתי, שעיני מטעה אותי, אבל גם אמא הכירה בפניך כמוני, כי רוחך נכאה. מה זאת?

בתחלה אמר גבריאל להכחיש כל הדבר. אפשר ועיף הוא מן הדרך, לפיכך נראים פניו כעצובים, אך מרים נתנה עיניה באחיה ובנעימה של תוכחה אמרה לו:

– בנוהג שבעולם, חתן החוזר מבקור בבית הכלה פיו מלא דברי התלהבות ועיניו קורנות מאושר, אולם אתה לא כן…

על פניו של גבריאל נראה חיוך עגמומי ובקול ספוג מרירות ענה:

–הלא זה כל אסוני, שאינני ככל הבריות…

– ואני חשבתי בלבי – אמרה מרים – שאתה רואה את עצמך מאושר ומתגאה בכך, שאינך כשאר הבריות, ופתאם אני שומעת מפיך, כי זה אסונך.

–כמדומני, מרים, שכבר אמרתי או כתבתי לך פעם, ואני חוזר היום על דברי, כי ביש⁻גדא אני. מי שנולד במזל טוב, אפילו מוּם שבו מביא לו ברכה, ואילו זה שמזלו רע, גם יתרונו נהפך לו לקללה.

פניה של מרים נתכרכמו למשמע דברי אחיה, שלא פעם השיבה עליהם בתוקף. גם הפעם פתחה בדברי תוכחה:

– אבא רגיל ללגלג על אותם היהודים, המטילים את האחריות לחטא שחטאו על יצר⁻הרע, שלא יכלו להתגבר עליו. “אילו אפשר היה”, אומר אבא, “לשאול את היצר⁻הרע שלהם, היה מתברר, שאין כאן לא דבים ולא יער, שפלוני בן פלוני עבר עברה עד שלא בא יצרו להסיתו, על כל פנים, לא עשה שום נסיון להאבק עמו”. כיוצא בזה, אני אומרת עליך ועל אנשים כמותך, האוהבים להתאונן על המזל, שהוא כאילו אשם בכל מה שעובר עליהם. אילו ראיתי, כי נאבקתם עם אסון כלשהו שפגע בכם ונוצחתם, הייתי אולי מאמינה, כי לא בכם האשם, אלא במזל, עכשו…

גבריאל לא נתן לה לגמור דבריה ואמר לה:

– כך דרכם של אנשים, שהמזל משחק להם, מאמינים הם בכוחם ובגבורתם. דברים כאלה, שאני שומע מפיך היום, שמעתי לפני כמה שנים בנוסח אחר ובצורה אחרת מפי מאיר.

מרים נעלבה קצת. נדמה לה, כי אחיה הזכיר את שם מאיר בנעימה של זלזול.

– ואם מאיר השמיע דברי אמת, כלום פסולים הם?

גבריאל מהר להתנצל והפיס דעת אחותו:

– לא אמרתי אלא זה, שטב⁻גדא אינו מסוגל לדעת נפשו של ביש⁻גדא.

– עד כמה שידוע לי – הפטירה מרים – גם דרכו של מאיר בחיים לא היתה זרועה שושנים, אלא מדה טובה יש בו: אין הוא קובל, אין הוא בוכה, אין הוא מתקנא באחרים…

גבריאל פרץ בצחוק:

– עד כמה שאני יודע, קשה למצוא בן⁻אדם, שהמזל מלוה אותו על כל צעד ושעל, כדרך שהוא עושה למאיר. מה פלא, שאין הוא קובל, שאין הוא בוכה, שאין הוא מתקנא באחרים?

מרים השיבה לו מתוך בדיחות⁻הדעת:

– בצעד האחרון, כמדומני, שחק לך המזל יותר מששחק למאיר. הוא נשא בתו של רב עני, ואילו חברו גבריאל עומד לישא בתו של עשיר גדול.

פניו של גבריאל הועמו והוא הוציא מפיו בקול נמוך ספוג עצבות:

– אי את יודעת, אחותי, שכאן נגעת במקום הכאב שלי. דוקא כאן אני רואה באספקלריה מה בין מזלו של מאיר למזלי שלי. הוא זכה להיות חתנו של הרב מאושי, וחותני שלי יהיה בורסקי; בגורלו של מאיר נפלה אשה, שאין כמותה בעולם, ואילו אני…

– כלום ארוסתך?.. שמעתי עליה, שבעלת לב טוב היא.

– בהמה כשרה! – נפלט מפיו של גבריאל.

ב    🔗

אותו חורף, שגבריאל הכשיר את עצמו בעיר⁻מולדתו לקבלת סמיכה, כפי המותנה עם המחותן, הרבה לשקוד על למודיו בספרי הפוסקים. ואביו הרב שהיה מוצא אותו תמיד יושב ומעין, אמר פעמים אחדות לחתנו קצת בקורת⁻רוח וקצת מתוך אנחה:

– אילו היה לומד בהתמדה כזו כל השנים שעברו, מי יודע למה היה מגיע.

וכשהעיר מאיר:

– אין בכך כלום, גבריאל יעבור ביום אחד מהלך שאחר לא יעברהו בחודש.

השיב הזקן מתוך קפיצה:

– כלך לך, החסידים מאמינים בנסים של קפיצת הדרך – אני מתנגד בן מתנגד.

אולם גם הזקן מוכרח היה להסכים בקורת⁻רוח לדברי חתנו, לאחר כל שיחה של תורה עם גבריאל, שלא חריפותו בלבד, אלא אף בקיאותו מפליאה.

– איני יודע – היה הזקן אומר בחיוך של נחת⁻אב – אימתי הספיק לרכוש בקיאות כזו, הרי גם בימי תלמודו לא למד.

ועד שלא בא שלהי החורף קבל גבריאל סמיכה משלשה רבנים מפורסמים, שלא קמצו בתארים והפליגו בשבחו של המוסמך. ואף⁻על⁻פי שהרב מאושי היה רגיל ללגלג על ה“גאונים” ולא גרס את ההפרזות בהסכמות על חבורים, נכר היה בפניו, שכתבי⁻הסמיכה של בנו גורמים לו נחת⁻רוח.

– ובלבד שלא ישתמש בהם לקבל כסא רבנות – אמר בלחש לחתנו, והלה לא יכל להחליט, אם הדברים האלה נאמרו ברצינות או מתוך בדיחות, כעין הד מאוחר לקולות הקטרוג של חותנו על בנו בימים הראשונים לחזירתו.

לחודש ניסן נקבע יום חתונתו של גבריאל. אולם בימים הם גברו המחושים של הרב הזקן, שהיה מוטל במטה והרופאים אסרו עליו גם להתפלל בעמידה. בקשו לדחות את החתונה לל"ג בעמר, אבל הזקן החולה התנגד לכך כל תוקף. “כי גם לא ידע האדם את עתו” – לחשו שפתיו. הוחלט אפוא, שמאיר ומרים יסעו עם החתן והרבנית הזקנה תשאר עם הרב החולה בבית, וימים מועטים לאחר החתונה יבוא הזוג הצעיר להתארח באושי לקבל ברכת⁻הורים לנשואיהם ולהתקשר קשרי⁻נפש עם המשפחה.

חתונתה של אסתר, בתו של יחזקאל הבורסקי, עם גבריאל היתה מאורע בעיר⁻המחוז ביליק. עוד לפני כן התהלכו שמועות אגדיות על יפיו של החתן ועל גדולתו בתורה ובחכמה, והכל חכו בכליון עינים לראות פני חתן הפלאים. ביחוד גדלה הסקרנות של בנות העיר, שלא רצו להאמין בהצלחתה הרבה של אסתר. ולאחר שראו בעיניהן את גבריאל, הוכרחו להודות בפתגם הידוע: “הנשים המכוערות נשאות לגברים יפי⁻תואר”. ורב בני העיר, ביחוד אבותיהן של בנות בוגרות, התקנאו בבורסקי, שמצא לבתו חתן כזה וחזרו באנחה על הפסוק: “והכסף יענה את הכל”.

המחותנים מצד החתן באו בבקר העירה והתגוררו עם החתן במלון. גבריאל עם מרים הלכו לבית הכלה לשם ראיון ראשון, ומאיר מצא שעת⁻כושר להכנס אצל הרב דמתא, ששמע את שמו. בבית⁻הרב נתקבל האורח בכבוד גדול ובחבה בלתי רגילה. הרב נתן לו שלום והחזיק ידו של האורח בהתרגשות יתרה.

–כמה השתוקקתי לראותו –אמר – וחששתי שלא יעלה הדבר בידי.

– כיצד? – תמה מאיר – הרי היינו נפגשים הערב בזמן החופה, בשעת סדור הקדושין…

הרב נתן עיניו באורח מתוך תמיהה ושאל:

– כלום לא ידוע לכבודו, שאני לא אבוא לביתו של יחזקאל פינין?.. ובאמת, משתומם אני, שנתנו לו למר לבוא לביתי.

מאיר בא במבוכה ושאל בתמהון:

– מה זה ועל מה זה.

– זה מעשה ארך, הנמשך כחמש עשרה שנה, מן היום הראשון, שבאתי לכאן לשמש ברבנות. היו בעיר שני צדדים. הצד השני, ועמו המחותן שלכם, רצה לקבל רב אחר. כנהוג במקרים כאלה, פרצה מחלוקת, שנמשכה כמה שבועות. היו ריבות ומריבות לאין סוף. וסופו של דבר, ששני הצדדים הסכימו להגיש את הסכסוך לפני שלשה רבנים מפורסמים, והללו הוציאו פסק⁻דינם לטובתי. מאותה שעה שככה המחלוקת בעיר ואני זכיתי, ברוך הם, להתחבב על כל בני העיר וגם אנשי הצד השני נעשו לי ידידים בנפש. יוצא מן הכלל הוא יחזקאל פינין, שעד היום אינו יכול להשלים עם העובדה, שהוא, העשיר והתקיף הגדול, נוצח על⁻ידי הקבצנים.

באמצע השיחה, קרוב לסיומה, נכנסה הרבנית והעמידה על השלחן מגש עם “כבוד” לכבוד האורח. וכשאמר לה הרב, שזהו גיסו של החתן, ענתה הרבנית, שיחזקאל ודאי לא חלם, שישתדך עם בית רבנים. ולא נתקררה דעתה עד שהוסיפה, כי באמת קשה להבין, מה לו לבור ועם⁻הארץ זה למשפחה של בני תורה….

הרב נסה להפסיק שטף דבורה של אשתו בהערה, כי אסור לספר לשון הרע, אך הרבנית התנגדה בתוקף לאסור זה:

– אין זה לשון הרע כלל. כל העיר יודעת את יחזקאל ואת טיבו. זהו אדם, שדרכו לדרוס ולרמוס את החלש ממנו. עם⁻הארץ שרודף תלמיד חכם. “גוי” ששונא יהודי.

מה רעה עשיתי לו? מפני מה הוא רודף אותך וגורם לנו כל מיני צרות ויסורים, אם לא משום שאינך בן מינו, שאינך גס כמותו, רעבתן כמותו, רשע⁻מרושע כמותו…

בעמל רב הרגיע הרב סערת רוחה של אשתו. ולאורח אמר, כאילו ללמד זכות עליה:

– באמת גרם וגורם לנו המחותן שלכם הרבה ענויים, עד שפעמים רבות קצתי בחיי מפניו. באשרי, כי כל בני העיר מרבים לחבב אותי, שמא משום ששונאי שנוא במדה מרובה עליהם.

– וכמוהו כן בניו! – הספיקה הרבנית להטיל חץ.

– אל תאמרי זאת, רבנית – גער בה אישה – אסתר שלו היא בחורה טובה וישרה. הכל בעיר מהללים ומשבחים אותה, כי לב טוב לה. המום האחד שבה, שאיננה בת תלמיד חכם, אך אין היא אשמה בזה. ועכשו תהא אשת תלמיד חכם.

שיחה זו לא גרמה תענוג למאיר והוא שמח מאד, שהרבנית יצאה מן החדר והרב השיא את השיחה לענינים אחרים. בתוך שאר הדברים נודע לו למאיר מפי הרב שהוא אחד מן החברים הראשונים של ה“מזרחי” וחלום חייו הוא, לאחר שישיא שתי בנותיו, לעלות עם אשתו לארץ⁻ישראל.

– אגב – הוסיף הרב דרך בדיחה – המחותן שלכם הוא מתנגד עצום לציונות, לא חלילה מפני שהוא שונא ציון, אלא מפני שהוא שונא לי.

אותה שעה, שישב מאיר בביתו של הרב, ישבה מרים אשתו בטרקלין הקטן בביתו של המחותן, ולידה ישבה אסתר ולא גרעה עין ממנה ולא מצאה מלים לפתוח בשיחה.

– מה לך מסתכלת בי כל כך? – שאלה מרים בחיוך.

– כמה יפה את! – ענתה אסתר בתמימות – אמנם גבריאל ספר לי, כי יש לו אחות יפה, אך לא שערתי, שיפה את כל כך… אולי עוד יותר מגבריאל.

מרים צחקה. פתאם אמרה לה:

– אם מצאתי חן בעיניך כל כך, אולי תואילי לנשוק לי נשיקה של אחות?

אסתר חבקה אותה בזרועותיה והעתירה עליה המון נשיקות, אף היא קבלה נשיקה חמה.

– כמה טוב לי, שרכשתי אחות כזו! – קראה בתמימות, שנגעה עד לבה של מרים.

נשיקה זו, שבאה לאסתר כמתנה יקרה בהסח הדעת, התירה חרצובות לשונה, והיא פתחה לדבר ולספר באזני מרים על עסקי הבית, על חייה בחוץ⁻לארץ, על אביה, על בני העיר, קפצה מענין לענין בלי קשר דברים, ובלבד לשפוך שיח לפני אחותה החביבה.

ומי יודע, כמה היתה מרבה אסתר בשיחה, אלמלא באו לקרוא לה ולהזכירה, כי יום חופתה היום ובאולם מחכים לה קרובים וקרובות.

ג    🔗

שבועות אחדים לאחר חתונתם נסעו גבריאל ואשתו לאושי להתארח בבית ההורים. אסתר פחדה קצת מפני נסיעה זו, כאילו עליה להפגש עם אנשים מעולם אחר, שאין היא יודעת, כיצד פותחים פה לדבר עמהם, איזו תנועה מותרת במעמדם ואיזו אסורה, ואולי לא תמצא חן בעיני אביו ואמו של גבריאל. אמנם היא ידעה, כי שם יושבת גם מרים, אחותו של גבריאל, זו שנשקה לה נשיקת אחות. אלא אינה דומה פגישה של האורחת בביתה שלה, של אסתר, לפגישה בבית הרב. השם עצמו מטיל עליה יראת כבוד.

ומה גדול היה אשרה של אסתר, כשהרבנית, אמו של גבריאל, חבקה אותה, העתירה עליה נשיקות, אף אמרה לה “בתי”. כמה השתוקקה לראות פניו של הרב, שגבריאל מדבר עליו תמיד בהערצה רבה כל כך. אבל אמרו לה, שהוא מוטל חולה, ואפשר יהיה להכנס לחדרו לאחר שעה או שתים.

ומרים, שהיתה לבושה שמלת חול ולא עדויה ומקושטה כמחותנת ביום החתונה, נראתה בעיני אסתר יפה וחביבה משהיתה אז, והיא התרפקה עליה, התחטאה לפניה, כאילו התחננה לה, כי לא תסיר חסדה ממנה. וכשישבו שתיהן על הספה בחדרה של מרים, לא פסק פיה של אסתר לדבר ולמלל, כאילו המלים היו חוליות המקשרות אותה לאשת⁻שיחתה, ואם תחדל לדבר יש סכנה שינתק הקשר.

כמה שׂמח לבה של אסתר לשמוע מפי גיסתה, כי פניו של גבריאל טובות מאד, סמן שאשתו הצעירה מפנקת אותו. היא השתמשה בהזדמנות זו לספר עם מרים על גבריאל, שבאמת תינוק מפונק הוא. תינוק ממש, שיש לו קפדות שונות ומשונות, ויש לעמוד תמיד על המשמר, שלא יתרגז, שלא יתרעם. ורע מכל – שפתאם הוא יושב מחריש כאלם. “במקרים כאלה אפשר לצאת מן הדעת”.

מרים צחקה ואמרה לאסתר, שכל מה שתפנק את בעלה פחות, יחדל מהיות ילד, ויפה יהיה לה ולו. וכששאלה אותה מרים, אם שאר בני⁻הבית אף הם מפנקים כל כך את גבריאל, ענתה אסתר מתוך לגלוג קצת, כי בנוגע לאמה מימיה לא ראתה אותה עומדת לפני הפריצים הגדולים, הבאים לביתם על עסקי ממון, במין יראת כבוד כזו, שבה היא עומדת לפני חתנה. עד היום אינה יכולה לפנות אליו בלשון “אתה” אלא בלשון רבים או בגוף שלישי. ואביו מתמלא התפעלות בכל יום, מתפאר לפני מכריו ומיודעיו, שרב בן רב בן בנו של רב יבין כל כך בעסקי מסחר, כאילו היה סוחר מומחה ומנוסה.

– על⁻ידי כך, הוסיפה אסתר, נתעליתי אף אני בעיני אבא, וכמה פעמים טפח על שכמי ואמר: “בת חיל, אסתר! פרי עץ הדר מצאת”.

כל אותם הימים, שהתארחה אסתר בביתו של הרב מאושי, עשתה על כל בני⁻הבית רושם של אשה טובת⁻לב, שלא כשאר בנות עשירים.

– אין בה כלל ממדת הגאוה, אין היא בת טפוחים, אינה אוהבת לישב בטל, מן היום הראשון שבאה עזרה לי בבית, במטבח – כן היתה הרבנית מונה שבחיה.

הרב הזקן, שלא דבר עמה כמעט, אלא הציץ בפניה פעם בפעם, פסק פסוקו עליה בקצור:

– בת ישראל כשרה.

ומרים, שהרגישה עד כמה כרוכה גיסתה אחריה ומה גדלה הערצתה אליה, השיבה אף היא אהבה ל“פרח⁻שדה” זה, כפי שכנתה אותה בפני מאיר, ובכל יום מצאה בה מדה טובה חדשה. ובספרה שבחיה אמרה לאישה, כי גבריאל מצא אשר טובה שלא לפי מעשיו.

ופעם אחת בשיחה אינטימית עם אחיה אמרה מרים:

– כל מה שאני מוסיפה להכיר את אסתר, הרי אני באה לכלל דעה, כי לחנם אתה מזלזל בה. לפי דעתי, היא אשה מצוינה, שמעטות כמותה. אם נזכור, כי גדלה בקרקע צחיחה, ובכל זאת פרחה ולבלבה, סמן, שזה צמח ממין מעולה.

– הגם תאמרי שהיא אשה יפה?– שאל גבריאל בסרקזם.

– לא יפת⁻תואר, אבל נאה וחסודה, ולדעתי יאה היא לך מאד מאד.

גבריאל ישב שעה קלה שותק, פניו עגומות, אחר⁻כך פנה, אל אחותו ואמר:

– רצונך לומר, מרים, שאני איני ראוי לאשה נאה הימנה?

– לא זו כונתי – הצטדקה מרים – לא אמרתי אלא לפי טיבך ותכונתך טוב לך שמצאת אשה כאסתר, שמטבעה נפש אמהית לה ביחסה לבני⁻אדם. יש נשים, הרואות אשרן להיות אהובות, וכנגדן יש אחרות המאושרות באהבתן את הנפשות הקרובות להן. הרי זו אהבה של אם. ואסתר, לפי דעתי, היא אחת הנשים המחוננות באהבה ממין זה.

גבריאל נתן עיניו באחותו שדברה מתוך רצינות רבה, וענה בלעג שנון:

– נניח, שכונת אל האמת במשפטך על אסתר, אבל היוצא מזה, שהיא מצאה את האושר שבקשה ולא אני. אני לא מצאתי את האשה, אשר חלמתי עליה.

מרים הביטה אל אחיה מתוך חיוך בעיניה הפקחות ואמרה:

– מותר לי לדעת, מה טיבה של האשה אשר חלמת עליה?

גבריאל התקשה בתשובתו. הוא היה בעיני עצמו כתלמיד העומד לפני רבו בבחינה שבעל⁻פה והוא מרגיש, כי הענין ברור לו יפה, אלא שהוא חסר מלים להסביר כראוי מה שבלבו. לבסוף החליט להשתמש במלים שגורות וחבוטות קצת:

– חלמתי, שאשתי תהיה לי חברה בחיים.

מרים שהתה שעה קלה עד שהשיבה על דברי גבריאל. תחילתה פקפקה אם כדאי הדבר לנגוע בענין הקרוב מאד לנפשה, שזמן רב התאפקה ולא התוכחה עליו עם אחיה. לבסוף לא יכלה לכבוש את יצרה ובקול ספוג תוכחה מאהבה ומעלבון אמרה:

– תסלח לי, גבריאל, אם אגיד לך מה שבלבי עליך. אולי יש גברים, החולמים על אשה⁻חברה, אבל אלה הם אנשים, שיש להם צורך נפשי לקנות חבר ומחוננים הם בכשרון לרכוש חבר. בשביל אנשים כאלה, כמובן, אושר גדול הוא למצוא באשה את החבר, שנפשם שואפת אליו. אולם אתה, עד כמה שידוע לי, אינך מסוג האנשים הזקוקים לחבר, כמו שאדם חי זקוק לנשימה, ומאין בא לך החלום על אשה, שתהיה לך חברה?

מרים היתה אולי האדם האחד, שגבריאל שמע דברי תוכחתה במנוחת נפש, בלי התרגזות ובלי התרגשות, וגם הפעם השיב בנחת:

– אינני מן האנשים, הבוחרים להם חבר מכל הבא בידם, ובלבד שלא יהיו בודדים. חפצתי למצוא חבר כלבבי, שנפשי תהא קשורה בנפשו, שיהיה לי באמת כאויר לנשימה, לפי בטויך. לצערי הגדול לא זכיתי בכל ימי חיי למצוא חבר כזה. מה פלא אפוא, אם חלמתי למצוא לי חברה.

– זה היה חלום על דבר שאיננו בעולם – חיכה מרים.

– מדוע את חושבת כך? תמה גבריאל.

– כלום יש בעולם איש או אשה, שיהיו ראויים בעיניך להיות חברים לך? – השיבה מרים בקצת התרגזות.

גבריאל הסתכל בפני אחותו, שהביעו סמנים של טינה כבושה, ואמר במנוחה:

– יודע אני, מרים, למה את מתכונת בדבריך. הפגעת בי הפעם את עוון יחסי אל מאיר. לא כן? אבל זוהי סוגיה מיוחדה, סוגיה קשה, שאיני יכול להסבירה אפילו לעצמי, לאחרים לא כל שכן.

מרים ישבה עוד שעה קלה מבלי דבר דבר, וכשקמה ללכת, אמר לה גבריאל:

– הרשות בידך ללגלג עלי על אמונתי במזל, אלא אף כאן אין לי אלא לומר את האמרה הידועה; הכל תלוי במזל! אילו הייתי בר⁻מזל, הייתי מוצא לי גם חבר וגם חברה.

ד    🔗

אחרי השיחה עם אחותו גמר גבריאל בלבו, כדי לעשות לה נחת⁻רוח, להתקרב יותר לגיסו, להראות לו סבר פנים יפות, לטיל עמו ארוכות וקצרות, אבל הדבר עלה לו במאמצים רבים, מה שלא נעלם מעיניה החדות של מרים. ביחוד קשה היה לו לכבוש את הטינה ואת הקנאה שבלבו, כשהיו מסובים לשלחן וגבריאל רואה כיצד אביו שולח מבטי חבה לעבר גיסו, פונה אליו בדבורים אבהיים, גם חולק לו כבוד של תלמיד⁻חכם.הוא לא יכל לעקור רגש התרעומת מלבו, כי מאיר בא וירש מקומו בבית אביו. אמנם אמו השיבה לו חלק גדול מאהבתה, לאחר שנשא אשה הוגנת ושב להיות יהודי ככל היהודים, אולם יחסו של אביו אליו לא נשתנה, אף כי התיר לעצמו מזמן לזמן להסתכל בפניו, מה שלא עשה בימים הראשונים לשובו מחוץ⁻לארץ, וגבריאל האמין בכל נפשו, שאלמלא מאיר, שעמד כחציצה בינו ובין אביו, היה משכבר מתקבל בתשובה.

מתוך רגשות אלה עזב גבריאל את עיר⁻מולדתו בשובו עם אשתו הצעירה לעירו ולביתו של חותנו. וכאילו להרעימו ולחזק בלבו הרגשות אלה, לא פסקה אסתר בכל הדרך לספר בשבחו של מאיר, כמה חביב הוא, כמה נוח לבריות, כמה מעורה במשפחה. “לא חתן, אלא בן, בן ממש”. גבריאל התאפק, שלא לגעור בה, ונשא בשרו בשניו.

לבו של גבריאל שקט קצת לאחר שחזר לבית חתנו ונתקבל באהבה רבה על⁻ידי כל בני⁻הבית. לא בלבד יחזקאל פינין, שהביע עליצותו בדברים (“כבר חפצתי לנסוע לאושי לראותכם, כל כך התגעגעתי”), אלא אף החותנת השתקנית, שלא העזה להוציא דבור מפיה, עמדה ועיניה הפיקו הערצה לבעלה של אסתר. גם שאר בני⁻הבית לא העלימו שמחתם לבואו של גבריאל.

– עם חזירתו – אמרה המשרתת היהודיה שבבית – נסתימו הימים המעוננים.

כשבוע ימים היתה אסתר יושבת שעה ארוכה בכל יום עם אביה בטרקלין הקטן ומספרת לו רשמיה מן הימים, שישבה בבית חותנה הרב. “אין אלו אנשים פשוטים אלא מלאכים”. “כשנשקה לי אמו של גבריאל, חשבתי שאתעלף מתענוג”. ויחזקאל היה יושב ושומע דברי בתו מתוך נחת⁻אב ולא מצא מלים בפיו להביע עליצותו, רק מזמן לזמן היה פולט הברה של התפעלות. בסוף השיחה היה רגיל לסכם רגשותיו בפסוק קצר ושגור אצלו:

– ובכן, אסתר המלכה שלי, היוצא מזה, שעשינו, ברוך השם, עסק טוב, לא כן?

הדבר האחד, שהרגיש גבריאל בחסרונו, היה זה, שבעיר⁻המחוז לא נמצא איש כערכו, שיהיה לו מעין חבר ואיש⁻שיחה, וכל עולמו נצטמצם בחוג הצר של בני המשפחה. עדין לא עמד כראוי על סבת הדבר, אך הכיר וראה, כי חותנו שנוא מאד על בני⁻העיר והכל מתרחקים מביתו, וגם אלה, שבאים אצלו על עסקי ממון, באים כאילו כפאם שד.

פעם אחת עלה במחשבתו להכנס לביתו של הרב דמתא ולהתודע אליו, שהרי הוא האיש, שיש ביניהם רוחניות משותפת. כשגלה מחשבתו לאסתר, חרדה מאד והזהירה אותו על כך, “מפני שאבא והרב הם שונאים זה לזה”, ואם ישמע אבא, שחתנו עבר על מפתן בית הרב, “יהפוך את העולם לתהו ובהו”.

מחוסר ענין אחר השקיע גבריאל את עצמו בלמוד העסקים של חותנו, ובמשך זמן קצר נעשה מומחה, עד כדי להשיא ליחזקאל הבורסקי, העוסק זה עשרות שנים במסחרו, עצות טובות בדבר תקונים ושפורים, שהביאו את הסוחר לידי התפעלות עצומה. מאז היה פונה תמיד אל “היועץ שלו” ומתגאה מאד, שחתנו מבין בהלכות מסחר העורות כבקי ורגיל.

כמה חדשים לאחר בקורו בעיר מולדתו קבל גבריאל מכתב ארך מביתו, כתוב בידי גיסו מאיר במסירת קולמוס של אביו וחתום בעצם ידו של הזקן, שמחמת חלשתו מסר את הכתיבה לשלוחו כמותו.

במכתב זה כתב הרב מאושי לבנו, שהוא נותן שבח והודיה למקום, שבנו זכה למה שלא זכו גדולים וטובים, הינו ללמוד תורה לשמה ולא לשם פרנסה. ולא זו בלבד, אלא שיכול הוא לעסוק בתורה מתוך הרחבה. במצב זה – כותב הרב – ראוי לו לגבריאל לזכור מה שאמרו: “ולא כל המרבה בסחורה מחכים” וד“ל. (“אין זאת, כי נבואה נצנצה בלבו של אבא” – הרהר גבריאל). ולאחר שסדר לו אביו סדר⁻למוד, שנראה לו הגון ומתאים לפי מצבו, הוא מסים מכתבו בפסוק: “אהב, בני, את התורה ושנא את הרבנות”, וד”ל. – הרמז שבסוף הפסוק לא היה מובן לגבריאל כל צרכו ובלבו חשב, שבפגישה ראשונה עם אביו ישאלהו על כך.

על כל פנים, מכתבו של אביו גרם לידי כך, שגבריאל התעורר לקבוע עתים לתורה. ובכל יום ויום, בשעות הצהרים, היה הולך לבית⁻המדרש ולומד שעורו בגפ"ת. יחזקאל הבורסקי התגאה מאד בכך, ובשיחותיו עם בתו אסתר אמר, כי דבר זה מוצא חן בעיניו. יפה עושה גבריאל, שאינו מזניח למוד התורה. “כל מי שיש בידו אומנות חיב לשמור עליה, להשתלם בה, ואף הרבנות אומנות היא”. וכשאמרה אסתר לאביה מתוך התחטאות, שאין היא רוצה להיות רבנית, ענה לה יחזקאל בהסברה:

– שטיא, לא טוב להיות רבנית, כשהרב זקוק לקבל פרנסתו מידי הגבאים, אבל אם הרב יש לו פרנסה לא משכירות של הקהלה, מה טוב יותר מלהיות רב?

אולם גבריאל לא מצא ספוק בלמודו ביחידות. נפשו קצה בהתבודדות והוא השתוקק לבוא במגע עם אנשים, להתוכח, להתנצח, להלחם מלחמתה של תורה ולהראות כחו וגבורתו.

ועל⁻כן שמח מאד, כשנכנסו אצלו פעם אחת שני אברכים וספרו לו שזה כמה זמן מרחף בעיר רעיון ליסד חברה ש“ס, אלא שעד היום לא נמצא רב ומורה לחברה כזו. אמנם – הוסיפו האברכים – בעיר קימת חברה ש”ס משנים רבות, שבראשה עומד הרב דמתא, אבל חברה זו, שרב חבריה הם יהודים מופלגים בזקנה ולא בתורה, אינה אלא מין מושב זקנים, שמתנמנמים בשעת למודם, ושעורו של הרב אינו אלא שיר⁻עריסה לישן את הזקנים. ואילו החברה החדשה, שאומרים ליסד, לא תקבל אלא צעירים, השואפים לשמוע דברי תורה כאש, ללמוד סוגיה בדרך ההגיון והמדע. לפיכך – סימו האברכים – נתנו עיניהם בו, בגבריאל, אשר שמעו הגיע לאזנם כאיש הראוי לאיצטלה זו.

כשסח גבריאל את הדברים לחותנו, התעורר הלה כסוס⁻מלחמה לקול תרועה. הוא דבר על לב חתנו, שיקבל את המנוי הזה. בכך יתעלה בית⁻המדרש החדש, שהוא, יחזקאל, מתפלל בו, כי גם בו תהיה חברה ש"ס ולא בבית⁻המדרש הישן בלבד. יחזקאל קבל על עצמו לקנות “גמרות”, לעשות ארון ולספק כל ההוצאות ליסוד החברה.

וכשנוסדה החברה, ערך יחזקאל הבורסקי בביתו מסבה לחברים הראשונים של החברה ולא קמץ בלגימה ובמיני תרגימה למסובים, ושמח מאד לשמוע מפי נואמים שבחים רבים לכבוד חתנו, “שכבוד גדול הוא לעירנו, אם איש כמותו דר בה”, וברכות רבות לר' יחזקאל פינין, שעל ידו נתגלגלה זכות כזו.

יחזקאל הבורסקי לא יכל למנוע עצמו מן התענוג לבוא לבית⁻המדרש החדש לשמוע את השעור הראשון של חתנו בחברה ש"ס החדשה.

– אמנם – ספר בו בערב לאסתר בתו – לא הבינותי מלה אחת, שכן אין לי ידיעה באותיות הקטנות, בכל זאת היו לי הדברים, שיצאו מפיו מתוקים כדבש. הרגשתי, שאלה הם דברי תורה ממש.

ה    🔗

לימים קבל מאיר, חתנו של הרב מאושי, מכתב ארך מהרב מביליק, מהעיר שגבריאל גיסו דר בה.

בפתיחה – שפע של דברי ידידות, שבהם הביע הרב מביליק רגשותיו “לאוהב דבק מאח”, אשר נפשו נקשרה בנפשו למן היום הראשון שראה פניו, שזהו סמן מובהק, כי “נשמותיהם מצוּר אחד חוצבו”, ומן השעה שנפרדו לא עבר עליו יום אחד, שלא יהגה בו בגעגועים.

פתיחה זו שמשה הסברה, מפני מה בחר בו, באיש לא קרוב ולא גואל, לשפוך לפניו מרי שיחו ולספר לו נגעי לבבו, כי “אותו מצא נאמן לפניו”.

ונגעי לבבו הם, כי בזמן האחרון התעוררו אויביו, אשר נחו מזעפם, ושבו למרר את חייו ולגזול מנוחתו ולרדוף אותו באף ובחמה על לא עוול בכפו, עד כי קצה נפשו בחייו מפני הרוגז והכעס כל הימים. נחמתו היחידה היא, כי יבוא הקץ ליסורי⁻נפשו והוא יפדה מכל צרותיו על⁻ידי עליתו לארץ הקודש, אשר אליה נכספה נפשו. “מי יתן וגאולתי תבוא במהרה!”

הראש והראשון לאויביו, אשר ממנו נפתחה הרעה עליו, הוא כמו תמיד אותו הבורסקי העשיר, אשר בשנאתו אליו לא ידע גבול. ומאז שחק לו מזלו, שהשיא בתו לתלמיד חכם בנו של תלמיד חכם, גדלה עזותו וחוצפתו עד לבלי נשוא והוא עשה לו קרנים לנגח בהן את אנשים, שאינם רצויים לו. “ואת כל ארסו מטיל הנחש הזה בי”.

וכאן באו עקרי הדברים, שבשבילם אולי נכתב כל המכתב. לאחר בקשת סליחה מידידו, הוא נוטל רשות לעצמו להביע תמהונו הרב, שבר⁻אבהן ובר⁻אורין ככבוד גיסו, חתנו של אותו האיש, התיר לעצמו “לעשות מעשה שלא נשמע כמוהו, לתת ידו למחרחרי ריב אוהבי מדנים, לאסוף אליו חבר ריקים ופוחזים ולהכתיר אותם בשם חברה ש”ס, בשעה שגלוי וידוע לו, שקימת בעיר זה עשרות שנים חברה עתיקה ללמוד ש"ס ושעריה פתוחים לכל מי שרוצה ללמוד. וכיצד לא עלה על לבו של גיסו, שאומרים עליו שגדול הוא בתורה ובחכמה, שכל זה לא נעשה אלא כדי לגרום לו, לרב דמתא, יסורים ועגמת⁻נפש?

והרב מביליק מסים מכתבו בבקשה כפולה ומכופלת מידידו להשפיע על גיסו, כי “יסלק ידיו מקורח ועדתו שכל תשוקתם היא להרבות מחלוקת בישראל”.

באותו זמן בערך קבל הרב מאושי מכתב מבנו, ובתוך שאר הדברים כותב גבריאל לאביו, כי נוסדה בעיר מושבו חברה ש"ס והוא נתמנה לרב לה. בשעת סעודה, כשהמסובים סחו בדבר האגרת של גבריאל, אמר הזקן מתוך בדיחות⁻הדעת:

– מילא, יהא רב בחברה ש"ס, ובלבד לא יעלה בדעתו להיות רב בקהלה בישראל.

מאיר שמע לא אחת מפי חותנו דבורים בצורות שונות, שמתוכם הוברר לו, שהזקן עדין מחזיק בדעתו, שאסור לו לגבריאל להיות רב. כמה פעמים רצה להתוכח בענין זה עם חותנו, אך תמיד דחה שיחה זו לזמן אחר. הפעם עלה בדעתו לדון בשאלה זו מחמת מכתבו של הרב מביליק.

– כלום חושב כבוד חמי – פתח – כי אדם כגבריאל נוצר להיות סוחר בעורות? כשיהיה רב, יראה את עצמו שרוי במקום חיותו.

– אם כך היא דעתך – השיב הזקן – הרי אין טוב לו מלהיות רב בחברה ש“ס: לא יהא זקוק לפסוק שאלות באסור והתר – ובזה אני רוצה, ולא יצטרך לקופת הקהל – מה שבודאי לא רצוי לו. אגב, רב בחברה ש”ס אין לו “צדדים”, אין לו יריבים, שלום ושלוה מסביב לו.

– אין מנוס ואין מפלט מפני המחלוקת – אמר מאיר בחיוך – אפילו בחברה ש"ס.

וכדי לפרש דבריו הסתומים, סח לחותנו דברי המכתב אליו מהרב מביליק.

הרב מאושי שמע את הדברים בהקשבה רבה בעצימת עינים, פעם הוציא מפיו הברה של תמיהה, לבסוף התאנח והשיא את השיחה לענינים אחרים. דומה, לא רצה להגיד מה שבלבו בפני שאר המסובים. כשישב אותו יום בבית ⁻המדרש עם חתנו, באין איש עמהם, פתח ואמר:

– כל היום איני יכול להסיח דעתי מן המכתב ההוא… מתחלה עלה במחשבתי לכתוב לגבריאל, שיסתלק מן החברה ש"ס שלו, שלא נוסדה להגדיל תורה אלא כדי להרבות מחלוקת. אחר ⁻כך אמרתי לעצמי: ברי לי, שהחברה לא תתקים ובמהרה בקרוב תפרד. ומכאן תשובה על שאלתך, מפני מה איני רוצה, שבני גבריאל יהא רב. מלבד הטעם העקרי שלי הידוע לך, שלפי דעתי אסור לו לאדם שנכשל בכפירה–אפילו חזר בתשובה, כביכול–להיות רב בישראל, הרי אתה רואה בעליל, שגבריאל לא נוצר להיות רב, שאחד מתפקידיו העקריים הוא להרבות שלום בקהלתו, להיות אב ואח לכל יהודי ויהודי, להתרחק בתכלית מכל מחלוקת. לצערי הגדול לא נתברך בני יחידי במדות אלו. לפיכך אני אומר לך: מוטב שיהיה סוחר ולא רב!

מאיר הכיר בפניו של חותנו, כי השיחה בענין זה גורמת לו צער, ועל⁻כן נמנע להמשיך בה, אף כי היה בלבו ללמד זכות על חברו וגיסו, שהערצתו אליו לא פסקה.

עד שלא הספיק מאיר להשיב על מכתבו של הרב מביליק – בינתים עברו כמה שבועות – קבל ממנו מכתב שני, שבו הוא מספר לידידו באריכות דברים, כי החברה החדשה, שיסד גיסו ללמוד ש"ס, כבר נתבטלה מחמת המחלוקת, שפרצה בשבועות הראשונים לקיומה. ואף⁻על⁻פי שלא נעים לו לספר בגנותו של אדם קרוב לו קרבת משפחה, אינו יכול להתאפק, שלא להביע תמהונו על כך, שאדם גדול בתורה ובחכמה כמותו לא הצליח במשך הימים, שהוא יושב במקומו החדש, לקנות ידיד נאמן אחד. “חוששני – כתב הרב – שבני⁻העיר מתיחסים אליו כמו לחותנו: בפניהם חולקים להם כבוד, לזה על עשירותו ולזה על תורתו, ואילו שלא בפניהם מספרים בגנותם על התרברבותם, על שהם רואים את עצמם כעומדים במרכזו של עולם. בקצור: אין הם אוהבים שום איש ושום איש אינו אוהב אותם”.

כשהראה מאיר את המכתב למרים, לאחר שסח לה לפני זמן⁻מה על שיחתו עם אבא בענין גבריאל, אמרה לו, שנבואה נזרקה מפיו של אבא, שעתידה החברה ש"ס להתבטל.

– חכם עדיף מנביא – השיב לה מאיר.

אולם שניהם היו בדעה אחת, שלא כדאי לספר לזקן על המכתב, שבודאי יצטער על נבואתו שנתקיימה.


 

פרק שמיני / חתנו של הרב    🔗

א    🔗

הרבנית מאושי, המכובדת ומחובבת על נשי העירה במדה לא פחותה מאישה הרב בין הגברים, יש לה כמה נשים מקורבות מן הזקנות שבדור, שידידותן נמשכת למעלה מארבעים שנה, למן היום שבאה לגור בעיר זו, שבעלה יושב בה על כסא הרבנות. לפני ידידות נאמנות אלו, המשתתפות בששוניה ויגוניה, רגילה היא לספר בזמן האחרון מן הטוב, שחנן אותה אלהים לעת זקנה.

וכך היא אומרת:

– אין לי שום טענות ותביעות להקדוש⁻ברוך⁻הוא. הוא עושה עמי טוב וחסד יותר מכפי שאני ראויה. ואילו לא היה הזקן שלי תשוש וחולני כל כך, הייתי רואה את עצמי מאושרה באמת.

ובשעה שיש פנאי לשיחה ארוכה יותר, הריהי מבארת ומפרשת דבריה בצורה זו:

– הרי יודעות אתן, שעקר החיים הוא נחת מבנים, ובנדון זה, שבח לאל, שפר עלי חלקי. את בתי מרים כלכן מכירות. לבה – זהב טהור. וכבוד אב וכבוד⁻אם שלה אין לשער. ובזכות זו שלח לה אלהים בעל, שאין כמותו בכל העולם. נחת מרובה היא לראות חיי הזוג הזה. וגם בני יחידי, גבריאל, שלפני כמה שנים גרם לנו הרבה צער, משביע אותנו נחת לאין שעור. מלבד שהוא חתנו של עשיר גדול ויושב כל הימים על התורה, מצא אשה טובת⁻לב וצנועה, שבדור הזה מעטות כמותה. וחוץ מזה – מוסיפה הרבנית בלחש – הוא תומך בנו ביד רחבה, ואלמלא הוא לא היינו יכולים להתקים בזמן שהרב היה חולה והוצאות⁻הבית מרובות ואין השכירות הדלה מספיקה.

סוד זה, שהרבנית אינה מוציאה מפיה בקול רם, גלוי וידוע לכל בני⁻העיר. הכל יודעים, שפעם אחת בחודש בא גבריאל ליום או ליומים לראות שלום אביו, ולא בידים ריקות הוא בא. וכמה מן החנונים שבעירה, הזקוקים לגמילות⁻חסד לפני נסיעתם לכרך לקנות סחורה, יודעים, שלאחר בקורו של גבריאל, אפשר לקבל גמילות⁻חסד אצל הרב. ואחד מן הלווים האלה, בעל נסיון בהלכות גמילות⁻ חסדים, סח, שהרב הוא האחד והמיוחד, שנותן גמילות⁻חסד בסבר פנים יפות, ברצון רב ובשמחה גדולה.

–כל ימי – אמר הרב פעם אחת – חשבתי, שאפטר מן העולם ולא אטעם טעמה של מצות גמילות⁻ חסדים, ועכשו, לעת זקנה, זכני הקדוש⁻ברוך⁻הוא גם בזה.

אותו יום, שגבריאל בא לבית⁻אביו, חג הוא בבית. ואף⁻על⁻פי שאין הוא יכול להתפאר, כי הצליח להשיב עליו לב אביו שזו היתה משאת נפשו, הריהו מרגיש, באביו, שהוא מתקרב אליו יותר, מראה לו לפעמים פנים צהובות, נכנס עמו בשיחה על ענינים גשמיים ורוחניים. וכשהוא שומע מפי בנו חדוד נאה בדברי תורה או בהויות העולם, הריהו משלם לו שכרו במבט של חבה או בדבור של התפעלות. ותמיד גבריאל עוזב בית אביו וחוזר לעירו מתוך קורת⁻רוח.

– כשם שיהודי אוצר בשבת⁻קודש רוחניות, שתספיק לו לששת ימי המעשה, לימות החול – אמר פעם אחת לאחותו מרים – כך אני אוגר ביום שאני יושב בבית⁻אבא רוחניות, לפרנס נשמתי הרעבה בבית חותני.

פעם אחת בלבד עזב גבריאל בית⁻אביו מתוך עצבות מרובה. זה היה באותו חודש, שגיסו מאיר קבל את המכתב מהרב מביליק, שהחברה ש"ס החדשה בטלה. וכשישב גבריאל לפני אביו וספר לו חדושי תורה, שחדש בזמן האחרון בשעת למודו, ופניו של הזקן קרנו מאשר ומשמחה, נתן הרב עיניו בבנו ואמר פתאם:

– שמעתי, שחברה ש"ס שיסדת כבר בטלה.

וכשהתחיל גבריאל מספר מתוך מבוכה את הסבות, שגרמו לכך, הפסיקו הזקן ואמר:

– שמא סבור אתה, שמצטער אני על כך? טועה אתה. אדרבה, בדיעבד ניחא לי, שכך ארע, מפני שבתוך לבי איני רוצה כלל, שתהיה רב, ואפילו לא רב בחברה ש"ס…

הדברים האלה, אף כי נאמרו בנחת, ירדו על ראשו של גבריאל כמהלומה חזקה, שהכאיבה לו מאד. על לבו עלו דברי הר"מ, שאמר לו, שבספרו של אדם הראשון כתוב עליו, שלא יהיה רב. והרי אביו בדעה אחת עמו! מה זה ועל מה זה?

תחלה עלה על דעתו, שאביו חושש, שמא הוא, גבריאל, מתאמר לרשת, לאחר מאה ועשרים שנה, את כסא הרבנות באושי, שעל הכסא הזה גמר אביו להושיב את חתנו מאיר. גבריאל השתוקק מאד להוציא מלבו של אביו את החשש הזה. אבל לאחר העיון בפסוקו של אביו, בכל מלה ומלה, ביחוד בנעימת המלים, בא גבריאל לידי הכרה, שאין כאן אותו חשש. סבה עמוקה יותר צפונה בדברי אביו. ומה היא? מה טיבה?

כל היום ההוא לא ידע גבריאל מנוחה. עם לבו היה, כדרכו תמיד, לשפוך שיחו לפני מרים אחותו, אבל הוא פקפק אם אשה, אפילו חכמה כמרים, מסוגלה לרדת לעמקו של ענין כזה. האחד, שבידו פתרון החידה, הוא מאיר גיסו, איש⁻סודו של אביו, היודע כל מצפוני לבו. אולם רגש הגאוה לא נתנו להכניס אדם זר בדבר אינטימי שבינו לבין אביו. ואולי נוסף שלא מדעת לרגש זה קורטוב של חשד, כי מאיר יש לו יד באותה מחשבה של אביו, שלא נוצר להיות רב…

בני⁻הבית הכירו, שפניו של האורח הפעם אינן צהובות ובדוחות כמו תמיד, בבואו לבית אביו,ואמו הרהיבה עוז לשאלו על מה זה. הוא השתמט מתשובה ובטל כל החשדות.

בשובו לביתו החליט גבריאל לכתוב מכתב ארך לאביו, כדי לברר וללבן את הדבר, ואגב לשפוך לפניו נפשו, מה שלא עלה בידו לעשות בדברים שבעל פה. הוא קוה, כי בדברים שבכתב יצליח להתודות לפני אביו, לספר לו קורותיו ותעיותיו, למען יראה אביו ללבו. אך כל ההתחלות, שעשה גבריאל בכתיבת האגרת הזאת, לא מצאו חן בעיניו ולא יכל להמשיך. נדמה לו, כי המלים הן קלפות בלי תוך, ואביו יקרא את המכתב ויוציא מפיו את הכנוי של גנאי השגור בפיו: “מגידות”. לפיכך גמר גבריאל בלבו להתאזר עוז ולהכנס בשיחה שבעל⁻פה עם אביו ולבקש ממנו הסבר לדברים, שהשמיע באזניו בפעם האחרונה.

ודוקא באותם הימים סח לו חותנו, שבזמן העדרו היה אצלו סוחר גדול מעיר א., אשר שמע עליו, על גבריאל, שהוא רב וכמעט דוקטור, ואמר, כי עירו, שרבה נפטר לפני שנתים, מבקשת רב כזה, והוא, כלומר הסוחר, שהוא אחד מן המנהיגים בעירו, מקבל על עצמו להושיב אותו על כסא הרבנות.

– הוא רוצה לראות אותך ולהתודע אליך – סים יחזקאל פינין – אך היה אץ לדרכו והבטיח לבוא במכוון לשם כך. מה דעתך?

גבריאל בא במבוכה מחמת שאלה זו, שבאה לו בהסח הדעת, וכדי להשתמט מתשובה ענה בשאלה:

– ומה דעתה של אסתר?

יחזקאל הבורסקי, פרץ בצחוק אדיר:

– אסתר לא אבתה שמוע על זה. בשום אופן, אומרת היא, אין היא רוצה להיות רבנית, וגם אינה רוצה להפרד מעיר מולדתה. ומבית אביה… אבל כלום הדבר תלוי בה? אם הבעל הוא רב, האשה מוכרחה להיות רבנית. לא כן?

גבריאל לא היה מוכן לשיחה רצינית, ולכן פנה אל איש⁻שיחו בשאלה מתוך סקרנות:

– ומה דעתו בענין זה?

יחזקאל נתבלבל קצת. נדמה לו, לפי הנעימה של השאלה, שחתנו חושד בו, שמתכון הוא לפרוק מעל צוארו פרנסת הזוג הצעיר ולכן פתח בגמגום:

– אני?… מה יש כאן לדבר?… איני יכול לתאר לעצמי, כיצד אוכל לחיות בלעדיכם… זכורני כשנסעת עם בתי לשבועים לעיר מולדתך, לא מצאתי לי מקום. ביתי נתרוקן… אבל אין הורים מתחשבים עם הנעים להם, אלא עם המועיל לבניהם… לפי דעתי, לטובתך הוא, שתהיה רב בכרך גדול. לא הפרנסה עקר – אין אתה חסר כלום בביתי, ברוך השם – אלא הכבוד… מוטב, שיאמרו עלי, כי אני “חותנו של רב גדול”, משיאמרו עליך, שאינך אלא “חתנו של עשיר גדול…”

ב    🔗

אחרי הדברים האלה היה גבריאל בביתם של הוריו פעמים רבות, ובכל פעם גמר בלבו להכנס בשיחה עם אביו על הענין, שהטריד לבו ומחו: מפני מה אין רצונו של אבא, שיהא רב. אבל תמיד מצא או המציא עכוב, כדי לדחות שיחה זו לזמן אחר. בנפשו פנימה ידע גבריאל, שאין זו אלא אמתלה. ובאמת תוקף אותו מין פחד לפתוח בשיחה זו עם אביו. אין הוא יכול להסביר לעצמו סבת הפחד הזה, אולם אין בכחו להתגבר עליו. הוא נחם את עצמו, כי יש לו צורך בשעת⁻כושר – כשאבא לא יהיה תשוש כל כך בגופו או בזמן שמחת משפחה – כדי לדבר בגלוי⁻לב עם אביו.

ושעת⁻כושר זו לא באה. אמנם במשפחתו של הרב מאושי ארעו במשך הזמן שמחות אחדות: מרים ילדה בן למזל⁻טוב וגם אסתר, אשתו של גבריאל, ילדה בת, והזקן ואשתו היו מאשרים לאין שעור.

אבל בריאותו של הרב מאושי לקתה יותר ויותר, ורב הימים היה מוטל במטה. בקוריו החדשיים של גבריאל בבית אביו היו ברבם בקורי חולה, עד אשר לא מצא עוז בלבו לפתוח בשיחה, שאולי תגרום קצת רוגז לאביו. ברבות הימים הסיח גבריאל דעתו מכל הענין. “סוף סוף הרי זו שאלה להלכה ולא למעשה”.

יום אחד מימות החורף הקיפה השמועה את העיר אושי, שהרב הוא חולה מסוכן והרופא אמר, שבגיל זה אין תקוה, שיתגבר על מחלתו. בני⁻העיר, כמובן, לא השגיחו בדברי הרופא הפולני והתחילו בתרופות הבדוקות והמנוסחות של היהודים" כל אחד אמר “יהי רצון לחולה” בתפלת שמונה⁻עשרה, אספו תינוקות של בית⁻רבן לבית⁻המדרש לקרוא פרקי תהלים, הרבנית עם עוד נשים צדקניות הלכו לבית⁻העלמין הישן, להשתטח על קברו של הרב הזקן, אבי החולה. אך כל זה לא הועיל לבטל את הגזרה.

כמה ימים לפני פטירתו בקש הרב, שישלחו טלגרמה לגבריאל, שיבוא תכף. אבל הטלגרמה לא מצאה אותו בביתו – הוא נסע לעיר הפלך בשליחותו של חותנו. הרב החולה היה שואל פעמים אחדות ביום את בני⁻הבית:

– עדין לא בא? מדוע הוא מתמהמה לבוא?

ובפניו נכרו סמנים של אי⁻מרגוע. למחר, כשבאה אסתר לבדה וספרה שגבריאל לא יספיק לבוא אלא בעוד שנים⁻שלשה ימים, בקש החולה, שיתנו לו גליון של ניר עם עט ודיו. בסיועה של הרבנית התחזק וישב על המטה ובקושי רב, בכמה הפסקות של נופש, עלה בידו לכתוב כמה שורות. כשגמר, פנה אל הרבנית ואמר:

– קחי זאת, ואם חס⁻ושלום יאחר לבוא ולא אזכה לראותו ולדבר עמו בעל⁻פה תמסרי לו את מכתבי.

ואמנם גבריאל אחר לבוא. הוא בא בשעת הגסיסה של אביו. הוא הספיק לראות פניו בהאבקו עם המות, אך לא זכה לשמוע מפיו דבור. “מן השמים עכבו אותי להתפיס עם אבא” – עלה הרהור עגום בלבו.

להלויתו של הרב מאושי באו הרבה רבנים מן העירות הסמוכות, ובמשך כמה שבועות שמש המאורע נושא יחידי לכל השיחות בעירה. קודם כל חזרו על דברי ההספדים, שנשמעו מפי רב זה או זה, אבל הכל היו בדעת אחת, שההספד המעורר לב ביותר הספיד חתנו של הרב וממלא מקומו.

– כשצעק בקול גדול: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” – סח אחד השומעים – נדמה לי, כי רואה אני את אליהו הנביא עולה בסערה השמימה ואלישע עומד ומצעק.

ועוד ספרו בעירה, כי עוד לפני שבועות אחדים קרא הרב אליו את טובי העיר ואמר להם:

– אני הולך בדרך כל הארץ, ושאלתי ובקשתי מכם, כי חתני ימלא מקומי. אומר אני לכם בפה מלא, שזכות גדולה לעיר, שרב כזה ישכון בה.

ובעלי⁻הבתים השיבו, שרצונו של רבם קדוש להם.

אחר⁻כך התחילה פרשה של זכרונות מפי הזקנים המופלגים שבעיר על ימי רבנותו של המנוח.

– בזמן שנפטר אביו שישב על כסא הרבנות בעירה כחמשים שנה – סח אחד – עוד היה הבן צעיר לימים, למד בולוזין. כשבא להלויתו של אביו סרהבו בו, שיקבל את הרבנות. והוא נענה. כמה פעמים באו אליו מערים גדולות וחשובות מאושי לקחת אותו, אך הוא לא רצה לעזוב את עיר מולדתו ובית אביו.

כל אחד ואחד מבני העירה ידע לספר על המדות הטובות של הרב הנפטר, שהיה לא רב אלא אב לבני העיר. הלמדנים אמרו, שהיה אחד הגאונים שבדור, אלא שלא רדף אחרי הפרסום. אנשי מעשה הרבו לספר בשבחו, שאף⁻על⁻פי שהיה יושב⁻אוהל, בקי היה בהויות העולם ואין לך תענוג גדול מלשמוע שיחות⁻חולין שלו.

לא דלגו בעירה גם על “מעשה גבריאל”, שגרם בזמנו לרב יסורי⁻נפש, ואפשר שמזה בא לו קצור ימים, “שהרי לא הגיע עוד לשבעים”.

– כשהיה גבריאל’קה עדין ילד, עלוי שבעלויים – סח אחד ממקורביו של הרב – היה אביו אומר:

מובטחני, אם ירצה השם, שהרבנות באושי תשאר נחלת משפחתי". ולאחר שארע “מעשה גבריאל” נצטער הזקן צער עד אין לשער, שנבואתו לא נתקימה.

– מילא – נענה אחד השומעים – אם לא נתקימה כולה, נתקימה מקצתה, הרי מרים בתו היא הרבנית.

אחרי שבעה עוד נשאר גבריאל ימים אחדים בבית אמו וראה בעיניו מסירת כתב⁻הרבנות למאיר גיסו. אותה שעה נדמה לו לגבריאל, שאין בלבו שום טינה על מאיר, שישב על כסא הרבנות של אביו. וכשלחץ ידו של גיסו והכיר בפניו סמני מבוכה, התאמץ בהדגשת דברי הברכה להוציא מלבו חשש כלשהו, שמא הוא מתקנא בו. ולא עוד אלא שהראה לגיסו אותות כבוד כראוי לרב דמתא. אף הרבה בהבטחות, כי גם להבא יוסיף לבוא מזמן לזמן לאושי, כדרך שהיה נוהג בחיי אביו. “אבא, זכרונו לברכה, נסתלק, אבל בית אבא קים”.

ומרים אחותו, אף כי לא האמינה בשלמות בשנוי, שבא ברוח אחיה ביחסו למאיר גיסו, התאמצה עד כמה שאפשר לחזק לבה ולבו באמונה זו. “מי יודע, אולי יעשה נס”.

ולכן כשבאה אליה אמה, יום אחד לפני נסיעתו של גבריאל, ושאלה בעצתה, אם למסור לו את המכתב, שכתב לו אבא ז"ל לפני פטירתו, לקחה מרים את המכתב וקראה בו עוד הפעם (פעם ראשונה קראה אותו בו ביום שנכתב), שהתה שעה קלה, הרהרה וחזרה והרהרה ואמרה לאמה:

– ברי לי, שהמכתב הזה יגרום לגבריאל צער רב, יעורר בו פצעים ישנים, שכבר הגלידו קצת, ואיני יודעת אם כדאי הדבר.

– אם כן, לפי דעתך, אין לנו לקים צוואתו של אבא, זכרונו לברכה? – קראה הרבנית בבהלה.

מרים רצתה להרגיע את לב אמה ואמרה בנחת:

– יש לשער, שאבא חשב, אולי יעלה רעיון בלבו של גבריאל לתבוע זכותו על הרבנות של אושי, נחלת אבותיו, ולכן כתב מה שכתב. אבל הרי שמעת, שותר על זכות זו בלב שלם.

– זוהי השערתך…לפי דעתי, לא רצה אבא ז"ל, שגבריאל יהיה רב בכלל, לא באושי בלבד… לפיכך חובה עלינו למסור את המכתב.

רוחה של הרבנית נרגע לאחר שהוכיחה לה מרים, שבמכתב לא נקבע זמן למסירתו ולכן הדבר סובל דחוי לשעת⁻כושר.

ג    🔗

עם עליתו וישיבתו של מאיר על כסא הרבנות באושי לא בא, לכאורה, שום שנוי נכר בחיי בית הרב. עוד בחייו של הרב הזקן, בשנים האחרונות, היה חתנו הצעיר המוציא והמביא בעניני העיר – ביחוד בזמנים, שחותנו היה מוטל חולה במטתו – והכל ראו אותו כממלא מקומו של הזקן. בכל זאת, אולי שלא מדעת, ראה עכשו מאיר את עצמו אחראי יותר לקהלתו והתחיל חושב על כמה ענינים צבוריים, שקודם לכן לא נתן דעתו עליהם ובכל דבר קטן רגיל היה להתיעץ עם חותנו.

אחרי פטירתו של חותנו התודע מאיר לכמה רבנים של העירות הסמוכות, שבאו להלויה וחלקו לו כבוד; אחר⁻כך נתקבלו כמה מכתבי תנחומים מרבנים גדולים, שעטרו אותו בתארי⁻כבוד ואצלו לו ברכות לשבתו על כסא הרבנות. כל זה הגביר בלבו את ההכרה, שהוא נכנס לעולם אחר, גבוה יותר, ועליו להשגיח השגחה יתרה על הליכותיו, בדומה לזה הרגיש בימי נערותו, כשיצא מרשות מלמדו האחרון ונכנס לבית⁻המדרש “ללמוד לעצמו”: אין לו עוד על מי להשען, הכל הוא מחויב לעשות בכחותיו שלו.

וכשבא גבריאל בפעם הראשונה לאחר פטירת אביו לבקר את אמו האלמנה, הכיר מיד בשנוי הגדול, שבא ברוחו של גיסו והוא לא יכל להתאפק, שלא למסור רשמיו אלה בשיחה עם אחותו.

– מאיר שלך הוא רב ממש.

וכשהעמידה מרים פנים תמהות, הסביר לה גבריאל ואמר:

כלום אינך רואה בפניו שהרצינו יותר, בפסיעותיו שהואטו יותר, בדבוריו שנעשו שקולים יותר, כי לבש צורת רב כמה שנאמר?

– לדעתי אין בזה שום חטא – השיבה מרים – כל המכבד את עצמו, גופו מכובד על הבריות.

– גם אני איני חושב את הדבר לחטא – התנצל גבריאל – אלא מתפעל אני מן הכשרון הגדול ללמוד במשך שבועות מועטים הליכותיו של רב… הרי, למשל, את, מרים, איני מוצא בך סמן כלשהו של רבנית.

– שוכח אתה, אחי – ענתה מרים קצת ברצינות וקצת בבדיחות⁻הדעת – כי מאיר הוא רב באושי, ואילו אני אינני רבנית. הרבנית של אושי היא אמנו, שתחיה לארך ימים. כל תינוק ברחוב יגיד לך זאת.

נסתתמו טענותיו של גבריאל. הוא הביט אל אחותו באהבה וברך ולא מצא מלים בפיו להביע לה רגשות הערצתו. עוד קודם לכן ספרה לו אמו, כי מרים אינה רוצה בשום אופן, שיקראו לה בשם “רבנית”.

ובאחד מבקוריו בעיר מולדתו, לאחר שנה, שמע גבריאל, כי מאחת הערים הסמוכות, שנפטר בה הרב, באו להציע את הרבנות לגיסו.

– אי אתה יכול לשער – סח לו המודיע, יהודי זקן ונכבד – כמה נצטער כאן כלנו, אם חס ושלום יעזוב אותנו רבי מאיר. כל זמן שהוא בעירנו אין אנו מרגישים בהעדרו של הרב הזקן, זכר צדיק לברכה, מפני שהכל רואים אותו כבן… ובאמת מעטים בדורנו כמוהו.

גבריאל כבש בלבו רגש הרוגז, שגרמה לו שיחת הזקן, ועוד בו ביום שאל את גיסו, כמה מן האמת יש בשמועה זו. תשובתו של מאיר היתה, כי העובדה נכונה, אלא שהוא מהסס בדבר, אם כדאי לו לשנות מקומו. אמנם מצד אחד אין השכירות של אושי מספיקה לו אפילו כדי פרנסה בצמצום, ביחוד בזמן הזה, שהוצאות הבית הולכות ומתרבות, אבל לעמת זאת נותנת הרבנות באושי אפשרות להקדיש הרבה זמן לתלמוד תורה, וזה יש להביא בחשבון.

– והפלא הוא בזה – הוסיף מאיר – כי דוקא אמא הרבנית היא שמדברת על לבי, כי אעבור לעיר אחרת, בעודני צעיר. “אם לא כן”, היא אומרת, “סופך שתשתקע באשי”. לעת זקנה קשה לאדם לעקור דירתו למקום אחר. ואלו מרים אין רצונה לפי שעה לשנות מקום.

גבריאל לא ידע, אם עליו לעורר את גיסו, כי יבקש לו רבנות גדולה מזו של אושי, כדעתה של אמו, או אולי כדאי לחזק את לבו, כי ישמור את שושלת הרבנות של בית⁻אבא. בדעתו היה, שלא לעוץ לו לא הא ולא הא, אבל פתאם שאל אותו מאיר:

– ומה דעתך בענין זה?

גבריאל רצה להשתמט מתשובה ואמר:

– יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, מבחינה מעשית, אולי צדקה אמא, אבל גם דעתה של מרים אי⁻אפשר לבטל.

מאיר נתן בו עיניו ובנעימה אינטימית, כדבר אח אל אח, פנה אליו ושאל:

– כיצד היית מחליט אתה, גבריאל, אילו היית במקומי?

גבריאל בא במבוכה קלה, שהה רגעים מועטים וענה בחיוך:

– אני?… ספק גדול, אם הייתי יכול להתקים בעירה זעירה כאושי שנים רבות כמותך, הרי לפיכך נקרא שמך מתמיד….

פניו של מאיר התעגמו, כשפתח לגלות לפני גיסו מצפוני לבבו.

–גם אני התחלתי מרגיש בזמן האחרון את השעמום והבדידות של עירה זו, שאין בה איש כלבבי. בזמן שאבא, ז“ל, חי לא עלו בלבי מחשבות כאלה. הוא היה שקול בעיני כנגד עולם מלא. אם אתה זוכר הייתי תמיד אוהב את הלמוד בצבור ולא היו לי ימים טובים כימי תלמודי בישיבה. וגם כשהייתי לומד בצות עם אבינו, ז”ל, טעמתי טעמו של הלמוד ההוא. אבל מן היום שנסתלק אני מרגיש בכל עת ובכל שעה כמה נתיתמתי בכל הבחינות. יכולני לאמר בפה מלא, כי מיום שמת עלי אבי מורי נטל ממני הטעם האמתי של תלמוד תורה, ועל⁻כן פעמים עולה בלבי מחשבה, שמא כדאי לי לשנות מקום, אולי על ידי כך אתעודד.

כל אותה שעה, שדבר הרב הצעיר, לא גרע גבריאל עיניו ממנו, הסתכל בפניו, כאילו ישב לפניו אדם חדש, שהיום התודע אליו. “אולי צדקה מרים, שאיני מכיר אלא בברם של בני⁻אדם ולא בתוכם”. והוא הרגיש בלבו התקרבות לאיש הזה המעריץ כל כך זכר אביו. “אכן אח הוא לי, לא חבר בלבד”. הוא רצה להביע רגשותיו החדשים באיזו מלה חמה, אולם מלה זו לא נמצאה לו, לצערו. במקום המלים החמות הפליט מפיו עצה מעשית:

– אם לשנות מקום הרבנות, לא כדאי לך להחליף עירה פעוטה בעירה זוטה. אחד הוא השעמום ואחת הבדידות בכל העירות הקטנות הדומות זו לזו. לכשתזדמן לך עיר הגונה, יש לעין בדבר.

כשנזדמן גבריאל אותו יום אחרי השיחה עם גיסו עם מרים אחותו, לא יכל להתאפק (ידע, כמה תענוג יגרום לה הדבר) בלי לספר לפניה בשבחו של מאיר אישה, שהוא באמת אדם מצוין. מרים ענתה לאחיה, שבשבילה אין זה דבר חדש, אך לבה שמח, כי אחיה התחיל מכיר סוף⁻סוף בטעותו ושנה דעתו על בעלה.

בכל זאת התבוננה מרים ולא מצאה שנויים נכרים בין שני הגיסים כל הזמן, ששהה אחיה בביתם. המכתב הראשון, שנתקבל ממנו שבועות אחדים לאחר נסיעתו, הוכיח לה, כי אחיה מהרהר בתשובה על חטא שחטא ביחסיו הרעים כלפי חברו וגיסו.

גם מאיר הכיר שנוי⁻מה בדברים שבכתב מגיסו, ובשיחתו עם מרים העיר על הסגנון החדש של גבריאל, שלא הורגל בו. מרים השיבה לו, כי רוצה היא לקוות, שגם בדברים שבעל פה יבוא שנוי לטובה.

– אני מחבב את גבריאל כמות שהוא. הוא אחד מן האנשים שטובים הם ממה שהבריות חושבים עליהם.

ד    🔗

ליום⁻השנה השני לפטירתו של אביו בא גבריאל לאושי ושהה בבית אמו שבוע ימים. באותם הימים התקרב מאד לגיסו, היו יושבים שניהם ועוסקים בשיחות ידידות – לשמחתה הרבה של מרים ("מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” – הרהה בלשון הכתוב), ויש שהיו יוצאים לטיל מחוץ לעיר להמשיך את השיחות, שאין להן סוף.

באחד מן הטיולים האלה נתגלגלה השיחה על הרב מביליק, עיר מושבו של גבריאל. הוא סח לגיסו על הריב התמידי שבינו ובין הרב דמתא. מאיר העיר, כי ידוע לו משכבר, שבין הרב ובין בית חותנו שוררת איבה עתיקה ודרך אגב שאל את גבריאל מתוך חיוך:

– כלום מחובתך להמשיך המסורת של חותנך, לאהוב מה שהוא אוהב ולשנוא מה שהוא שונא?

גבריאל נפגע משאלה זו, פניו נזעמו ובנעימה של עלבון השיב:

– ולטעמך אין לי משלי כלום, אלא תלוי אני בכל, גם באמונות ודעות, בדעת אחרים?

מאיר מהר להתנצל, שלא עלה על דעתו רעיון כזה וסים בהלצה:

– פעמים בני⁻אדם באים בריב עם חבריהם מפני דרכי שלום שבביתם…

הלצה זו לא הניחה דעתו של גבריאל והוא אמר חמורות:

– יחסי לאנשים, גם לטובה וגם לרעה, לא היו מימי מחמת פניות, ולא כל שכן כדי לגרום נחת⁻רוח למישהו, אלא תמיד מתוך נטיות נפשי, התקרבתי לקרוב לי ברוח והתרחקתי מן הרחוק ממני בדעותיו או במעשיו.

מאיר הסתכל בפני גיסו מתוך תמיהה:

– כלום הרב של עירך רחוק כל כך מעולמך? עד כמה שאני יודע, הוא אחד מן הרבנים, שאינו מצומצם בארבע אמות של הלכה, אלא הולך לרוח הזמן…

גבריאל לא יכל להתאפק וענה בצחוק:

– דוקא משום כך אין הוא חביב עלי… אולי שמעת מה שאמר חותני: “אני אוהב או רב שלם או דוקטור שלם”. והרבה בינה יש במימרה זו. איני אוהב את הרבנים העושים שותפות עם האפיקורסים…

– מדבר אתה בחידות – העיר מאיר.

– רצונך ואגיד לך דברים כפשוטם: איני אוהב את הרב מביליק מן היום שנודע לי, כי הוא אחד מעמודי ה“מזרחי”. עוד בהיותי בחוץ⁻לארץ שמעתי רבות על תנועה זו. כמה פעמים הייתי באספות, שבהן מתחו נואמים דתיים בקרת חריפה על התנועה הזאת, שבאה לאחד שני עולמות שאינם מתאחדים: או אמונה בביאת המשיח או בטחון בכחו וחכמתו של דור יתום זה להביא את הגאולה בדרכי חולין. ותמיד נראה לי, כי יש ממש בטענותיהם של המבקרים.

חיוך נראה על פניו של מאיר כשהוציא מפיו את הדבור:

– אם כן, גבריאל, לא תחבב גם אותי, משום שגם אני נוטה ל“מזרחי”, ובזמן האחרון עושה אני נפשות לתנועה זו.

גבריאל נבוך קצת, הסתכל בתמהון בפני גיסו כאילו לא פלל לשמוע מפיו דבר כזה, ואמר:

– מי כמוני יודע, שהאדם עלול להגרר אחרי רעיון⁻שוא או חלום כוזב עד כדי שגעון… אבל מובטחני בך, שסוף⁻סוף תכיר ותראה, כי לא זו הדרך.

שיחה זו אגב טיול היתה ראשיתו של וכוח ארך בין שני הגיסים, שנמשך כל הימים שישב גבריאל בבית אמו. לא תמיד נשמעו דבריהם בנחת. לא בלבד גבריאל, בעל הנפש הסוערת, היה לפעמים מתנפל על יריבו בדברים חריפים, עד כדי שכחת כל נמוס, אלא אף מאיר, המתון תמיד, לא יכל לכבוש את יצר הפולמוס והשיב לגיסו מכה תחת מכה, לתמהונו של גבריאל, שלא צפה לכך. ופעם אחת באותם הימים, כשנפגש עם אחותו ביחידות, אמר לה קצת בצחוק וקצת ברצינות:

– איני מכיר כלל את מאיר שלך, אין זה אותו מאיר שידעתי, במשך שתי השנים האלה נשתנה תכלית שנוי… מי ומה השפיע עליו כל כך?! אין זאת, כי כסא הרבנות מרומם את האדם, נותן בלבו בטחון בעצמו, מגביר כח פיו ולשונו.

בכל פעם שהפולמוס היה מתגבר בין בנה וחתנה, עד שנדמה כי עוד מעט והתנפלו זה על זה באגרופים, היתה הרבנית הזקנה, בעברה על פניהם, רועדת ועומדת מלאה פחד. ופעמים היתה נכנסת בחפזון לחדרה של מרים בתה ומתחילה מתחננת לה, כי תבוא ותפריד ביניהם. אך הבת היתה מרגיעה אותה מתוך חיוך, כי אן זו אלא מלחמתה של תורה.

ויש אשר מרים יושבת במקרה בשעת הוכוח העצום בין אחיה ואישה ומתאמצת לחדור לתוך חלוקי⁻הדעות שבין השנים, אבל הדברים הם למעלה מהשגתה. ובשעת הסתערות הרוחות, כשכל אחד מוציא מפיו דבורים של זלזול כלפי דעותיו של חברו, מרים מצטערת צער רב ומהרהרת בלבה, שוכוחים אלו מעמידים בסכנה את התקרבות הלבבות בין אחיה ואישה, שכל כך ערגה אליה. “חלוקי דעות של אנשים – הרהרה מרים – לובשים צורה של מחלוקת, והמחלוקת גורמת לדברי ריבות והמריבות התכופות מביאות לידי טינה שבלב ולידי איבה”.

היא נרגעה במקצת לפני נסיעתו של גבריאל, כשהושיט ידו למאיר, גחן והתנשק עמו באהבת⁻אח (“כמדומני זוהי הפעם הראשונה שאני רואה זאת” – הרהרה מרים) ומפיו נפלטו הדברים:

– סוף⁻סוף המחלוקת שלנו היא מחלוקת לשם שמים – ובלחצו ידו של גיסו הוסיף – מקוה אני, כי איש⁻אמת כמותך יעמוד בקרוב על טעותו, וכשאבוא, אם ירצה השם, בפעם הבאה, אשמע מפיך דבורים אחרים.

מאיר השיב מתוך חיוך:

– אם לתקוה, רשאי גם אני לקוות, שאם תמצא את דרך האמת שלי לא תמנע עצמך מלהודות, כי טעית…

תקות שניהם לא באה. חלוקי⁻הדעות בין שני הגיסים הלכו וחזקו, וגם במכתבי המשפחה, שנשלחו מזה לזה לעתים קרובות יותר, הכניסו דברי פולמוס של מפלגות. ובכל פעם, שהיה גבריאל בא לאושי לבקר את אמו, עברו רב הימים והלילות בוכוחים שאין להם סוף עם גיסו על האידיאולוגיה של ה“מזרחי”. מתוך הוכוחים נתברר, כי גבריאל נוטה יותר ויותר להאידיאולוגיה של “אגודת ישראל”, והוא רצה להשפיע על גיסו, שיודה לו, שהגאולה אינה יכולה לבוא אלא על⁻ידי נס מן השמים, לפיכך יש לראות כפירה בעקר האמונה בביאת המשיח, אם יהודים אומרים להביא את הגאולה בכחם ובעוצם ידם.

לתמהונו מצא גבריאל, כי מאיר גיסו אינו אותו מאיר חברו בישיבה, שהיה מקבל כל דבור היוצא מפיו כהלכה למשה מסיני. ולא עוד אלא שראה ונוכח, כי תשובותיו של מאיר מצטינות לפעמים בחריפות רבה, שלא פלל אצלו, והוא נזכר בפתגמו של הר"מ: “בקיאות מביאה לידי חריפות”.

ופעם אחת, לאחר וכוח ארך, כשדלה מבארו את הטענות האחרונות כנגד יריבו, שהגן על דעותיו בתוקף, וגבריאל חש כי תש כחו, אמר בנעימה של ותור ספוג התרגזות:

– רואה אני, כי שוא כל העמל להזיז אותך מן העקשנות שלך, שנשמרה אצלך עד היום.

מאיר שתק שעה קלה ואמר מתחך חיוך של פיוס:

–בעצם, גבריאל, הרי אין בינינו חלוקי⁻דעות. וכי אפשר לי להעלות על הדעת, שאדם כמותך, יהודי בכל נפשו ובכל מאדו, יתנגד לארץ⁻ישראל מטעמם של המתבוללים, הרוצים, כי יטמע עם ישראל בגוים? כלום צריכים להרבות דברים לאדם כמותך על חשיבותה וקדושתה של ארץ⁻ישראל? הרי “אגודת ישראל”, שאתה מחזיק בתורתה, אף היא אינה יכולה לכפור במה שנאמר: “כל המהלך ארבע אמות בארץ⁻ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא”. אלא במה אנו נחלקים? אתה אומר, שהגאולה תבוא בבת אחת, בלי יגיעה, בלי שקידה אלא ברצונו של מקום. ואילו אני מאמין, שהגאולה תבוא קמעה⁻קמעה, על⁻ידי עבודה, על⁻ידי מאמצים ובסיעא דשמיא. ואם תמצי לומר – הוסיף מאיר בנחת ובקול נמוך – אין זה אלא החלוק הישן⁻נושן שבין גבריאל העלוי לבין מאיר המתמיד… רואה אני את שיטת ה“מזרחי” בבנין ארץ⁻ישראל, שכן היא מיוסדת על התמדה, שהיא יסוד נפשי.

ה    🔗

אותם רגשות התקרבות, שהתחילו עולים בלבו של גבריאל ביחס לגיסו, הלכו והתמעטו על⁻ידי הפולמוס שבעל פה והוכוחים שבכתב בשאלות הציונות. והטינה שבלבו גדלה לאחר שנודע לו, שגיסו מחליף מכתבים עם הרב מביליק עיר מושבו ויש לשער, כי הוא, הרב ה“מזרחי” הנלהב, המשפיע העקרי על דעותיו של גיסו. על הדבר הזה חרה לו אולי יותר מעל חלוק⁻הדעות עצמו.

את השנאה לרב דמתא קבל גבריאל בלי חקירה ודרישה מבית חותנו. כל הימים, שהוא יושב בעיר ביליק, לא בא בדברים עם הרב, לא אמר לו כלום, לא הסתכל בפניו, כאילו היה אויב לו משנים רבות. בעיר ראו וידעו זאת והדבר היה לשיחה בפי כל. ליצני העיר היו אומרים, כי ב“תנאים” שכתב יחזקאל הבורסקי לחתנו, יש סעיף מפורש, שהוא מחויב להיות שונא לרב ככל בני⁻ביתו. אחרים אמרו, שעקר כונתו של הגביר ה“עם הארץ” בהשיאו בתו יחידתו לבן⁻תורה, שיהא בידו נשק רוחני במלחמתו התדירית עם הרב.

עוד אמרו בעיר, כי יחזקאל הבורסקי מסרב לקנות שקל ציוני לא מפני שהוא מתנגד, חלילה, לישוב ארץ⁻ישראל, אלא משום שהרב הוא ציוני “מזרחי”. אבל רב הפלא בעיני בני העירה, כי גם חתנו מתנגד לציונות, אף כי אומרים עליו, שגדול הוא לא בתורה בלבד אלא אף בהשכלה, והוא מזלזל בכבודו של הרב על ש“מזרחי” הוא. מספרים בעיר, כי גבריאל אמר, שרב בישראל המתלהב מארץ⁻ישראל יש להרהר אחריו אם כחו גדול בתורה, שכן תלמיד חכם גמור אינו מתחבר לעמי הארץ

בעיר ביליק היו מתנגדים יחידים לציונות עד שלא השתקע גבריאל שם, אבל לכלל מפלגה יריבה לא הגיע הדבר אלא משבא גבריאל לעיר. הוא שאסף מסביבו את כל האנשים, שהתחברו ונספחו אחר⁻כך על הסניף של “אגודת ישראל”, שגבריאל עמד בראשו.

מאותה שעה לבשה המחלוקת בין הרב מביליק וחתנו של הגביר צורה אידיאולוגית במקום איבה פרטית שבין שני בתים. אמנם מצד אחד נוספו לו לרב העיר כמה עשרות בעלי⁻בתים מתנגדים – תחת אשר לפני כן היה בית יחזקאל הבורסקי כמעט היריב היחידי – אבל לעמת זאת רכש לו הרב המון מגינים ומעריצים מבין יריביו של הגביר הגס, הפוסע על ראשי העדה והשנוא על רוב העיר.

את פרטי הריבות והמריבות האלה, על כל התקלות והקלקלות הנגרמות לעניני העיר, ואת יסורי הנפש, שהוא סובל בכל יום ובכל שעה מן המחלוקת הזאת, שאינה לשם שמים, היה הרב מביליק מתאר במכתביו הארוכים והנמלצים לידידו “האהוב עליו כנפשו”, אל “הרך בשנים ואב בחכמה”, אל האיש “אשר אותו מצא נאמן לכל היקר והקדוש לו”, הוא הרב הצעיר מאושי.

את המכתבים האלה, שבהם תפסו מקום רחב עניני ארץ⁻ישראל בכלל וה“מזרחי” בפרט, היה הרב מביליק רגיל לסים בדברים אלו: “נחמתי היחידה היא, כי משאת⁻נפשי מיום שעמדתי על דעתי – לעלות לארצנו הקדושה ולישב בה על התורה ועל העבודה – תבוא במהרה, וליום גאולתי זו אני מצפה בכליון עינים”.

על ידי ידידותו עם הרב מביליק, שהיה מפורסם בין חברי ה“מזרחי”, נודע שמו של הרב מאושי בין גדולי המפלגה, ולעתים קרובות היה מקבל מכתבים גם מרבנים אחרים, שהיו מדברים על לבו שרב כמותו אסור לו לישב בעיר מצערה כאושי ועליו החובה והמצוה לבקש לו עיר גדולה, שבה ימצא שדה רחב לפעולה “לטובת עמנו וארצנו”.

המכתבים האלה גרמו נחת⁻רוח במדה מרובה למרים, בראותה כי סוף⁻סף עומד אישה לתפוס את המקום הראוי לו. ובכל זאת לא עודדה אותו למהר ולעזוב רבנותו באושי, אם מפני שהיתה כרוכה אחרי עירת מולדתה, מקום קבורתו של אביה ואבי אביה, או משום שחלמה, כי אישה לא יצא לבקש לו כסא רבנות, כדרך שעושים רבנים רבים בזמן הזה, אלא יבואו אליו מעיר גדולה לבקשו, כי יהיה לרב עליה. על כל פנים הוסיף מאיר להתמיד בלמודי התורה ועוד נשאר לו הרבה זמן להקדיש לעניני ה“מזרחי”, שנעשו קרובים ללבו יותר ויותר. אם כל בני העיר אושי הזקנים עם הצעירים היו מוכנים ומזומנים לעלות כלם כאחד לארץ⁻ישראל, לבנות אותה ברוח התורה והמסורה של עם ישראל, אין זה אלא בשל דרשותיו הנלהבות של רבם הצעיר, חתנו של רבם הזקן.

יום אחד קבל הרב מאושי מכתב מחברו הגדול ממנו בשנים,הרב מביליק, והמכתב מלא שמחה ודיצה: סוף⁻סוף “בא היום שקוה לו, היום שחלם עליו זה שנים רבות”. יעברו ימי החורף ויעזוב את כסא⁻הרבנות בעיר מושבו ויעלה, בעזרת⁻השם, לארץ אבותינו לבלות בה ימי זקנתו.

קודם כל באו במכתב עניני משפחה. העכוב העקרי לעליתו היה, כי עוד לו בת בוגרת, שלא מצאה עדין בן זוגה. עכשו נמצא זה, שהכריזו עליו מן השמים, שישא בתו של הרב מביליק, ובעוד שבועות מועטים תכנס לחופה. ותכף אחרי החתונה הוא נוסע לעיר הפלך “לסדר את הנירות” ובדעתו להפליג באניה אחרי הפורים, כדי לחוג את חג הפסח בירושלים. אין לו צורך בהכנות רבות, משום שהוא מוכן – בעקר הכנה נפשית – כמה שנים לעליה זו, כמאמר המשורר האלהי: “אני במערב ולבי במזרח”.

אחר⁻כך באו תאורים של יסורי נפש, שסבל בעיר מושבו משונאי ארץ⁻ישראל בשנים האחרונות. הוא לא קמץ בצבעים להשחיר פניו של אויבו הישן, “עם⁻הארץ הרוצה לקרוע תלמיד⁻חכם כדג”, הוא הבורסקי, המרבה מחלוקת בעיר כל ימיו. ואף⁻על⁻פי שקשה לו לספר בגנותו של אדם הקרוב לידידו קרבת משפחה, אי⁻אפשר לו שלא להביע צערו, שאדם כמותו, בר אבהן ובר אורין, נתן ידו ולבו לגס שבגסים כחותנו, עד כדי לדבר דברים ולעשות מעשים הממיטים קלון על כבוד התורה ועל כבודה של ארץ⁻ישראל. וכאן הביא הרב מביליק פסוקים נוראים משיחותיו ודרשותיו, “אשר לשמעם תסמרנה שערות כל איש ישראל”. אלמלא שמע את הדברים באזניו לא היה מאמין שיצאו מפיו של בן⁻תורה.

אגב הביע הרב הזקן מביליק דעתו בכלל על גבריאל, עד כמה שהספיק לעמוד על אפיו במשך השנים שעשה עמו. זהו, לפי דבריו, עלוי טפוסי, שכל חכמי ישראל כקלפת השום בעיניו.“פעם אחת – כותב הרב מביליק – אמרתי לו על דרך ההלצה: ‘בנוהג שבעולם, אדם מתפאר שהוא גדול בין גדולים, אבל אם כל הרבנים קטנים כל כך בעיניך, מאי רבותא שגדול אתה, הרי זה כאילו היית ענק לגבי ננסים’. שוב פעם, בשעה שהתיר לעצמו לזלזל בכבודי בפני, אמרתי לו בנחת: – ‘אברך, אף אם נניח, שגדול אתה ממני בתורה, אבל בשנים ודאי אני גדול ממך, והיכן מדת דרך⁻ארץ שלך?’. ושוב פעם, כשסחו לי דברי גיסו, שכנה לכל בני העיר שם עדר של בהמות טמאות, אמרתי, כי בתורתנו נאמר: ‘קדשים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם', הינו שהקב”ה, כביכול, רוצה להיות אלהים לעם קדוש". (מה שהשיב גבריאל על דבריו – לא ראה הרב מביליק צורך לכתוב).

ובסופו של המכתב שפך הרב מביליק את לבו בדברי אהבה וידידות להרב מאושי, ובין שאר הדברים כתב: “ודאי הייתי רוצה לברך את כ', כי יזכה גם הוא לעלות בקרוב לאה”ק“. “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!” “מה רב היה העונג בשבילי להפגש עם ידיד נאמן וחביב ככבודו בארץ חמדתנו. אבל נתתי אל לבי, כי שתי תעודות גדולות הטילה ההיסטוריה על בני⁻עליה בדורנו. לסיע בבנין ארצנו, אשר באלפי שנות שוממותה עלו בה קמשונים ומארץ זבת חלב ודבש נהפכה לאדמת ציה וקרקע טרשים. התעודה הראשונה הזאת היא מיסודו של נחמיה בן חכליה בימי הבית השני, שעלה לארץ ועמד יחד עם הבונים. והתעודה השניה היא לבנות את חרבן העם, אשר הגלות הארוכה והמרה עשתה בו שמות, ויש צורך לעקור מקרבו את עבודת האלילים, לטהר לבו מטומאת הגוים, לעודד את הרוחות ולהכשיר את הלבבות. זהו מעין מה שנטל על עצמו עזרא הסופר בזמנו, בהיותו עם הגולה. ותעודה זו מוטלת בימינו על חברי ה”מזרחי”. מבחינה זו רואה אני, כי לפני רבנים בעלי לב ורבי פעלים כמותו עוד עומדת עבודה רבה וקדושה מיסודו של עזרא הסופר, ועדין לא הגיעה השעה לרבנים צעירים כמותו לעזוב את הגולה. אף אני, למרות חיי הקשים בעירי, לא הייתי מתיר לעצמי לעזוב את המערכה, אלמלא ראיתי וידעתי (“לב יודע מרת נפשו”), כי תש כחי, כי לא ככחי אז כחי עתה, כי פסקה השפעתי, כי נסתלקה ממני רוח הקודש, לכן אני חושב, כי הגיעה שעתי לצאת בדימוס ולהניח מקומי לצעירים וטובים ממני. וברכתי תהא שלוחה מציון וירושלים לעובדים עבודתנו בתוך הגולה".

אילו היה הרב הצעיר מאושי בקי יותר בעניני פוליטיקה, היה מוצא בין השיטין של המכתב רמז לדברים שעתידים לבוא בקרוב. אבל בתמימותו הרבה לא הבין מאיר יותר מן הפשט הפשוט, ולכן ראה צורך לשלוח מכתב ברכה לידידו הרב מביליק ליום שמחתו הכפולה: חתונת בתו ועליתו לארץ אבותינו. אחר⁻כך הסיח דעתו מכל הענין.


 

פרק תשיעי / בשל כסא הרבנות    🔗

א    🔗

בדרשתו בשבת הגדול לפני קהל עדתו, שמלא את בית⁻המדרש הישן, הרבה הרב מביליק לספר בשבחה של ארץ⁻ישראל ודבר רמות ונשגבות על התנועה הקדושה, שנתעוררה בעם ישראל לשוב לארץ אבותינו “לאכול מפריה ולשבוע מטובה” ולהכשיר את הזמן ואת המקום לביאת הגואל. ואת דרשתו סים, כי גם הוא מקוה לעלות, אם ירצה השם, אחרי חג הפסח לארץ⁻הקודש על מנת להשתקע שם. “למעלה מעשרים שנה – אמר הרב בהתרגשות – ישבתי על כסא⁻הרבנות בקהלה זו ונקשרתי לכל בני עדתי בחבלי אהבה – גם את היסורים, שסבלתי כאן, קבלתי באהבה – ולא עלה על דעתי לבקש לי רבנות בעיר אחרת, אולם כשעזר לי הקדוש⁻ברוך⁻הוא להוציא לפועל משאת נפשי מימי נעורי, להתישב בארץ, שהישיבה בה שקולה כנגד כל המצוות כלן, גמרתי בלבי להפרד מכם בברכה להתראות עמכם בארצנו בביאת הגואל במהרה בימינו”.

השמועה על החלטתו של הרב לעלות לארץ⁻ישראל עשתה לה כנפים בכל העיר וכל אותו יום השבת הגדול לא סחו שום שיחה אחרת אלא זו. לא בלבד מעריציו של הרב, אלא אף מתנגדיו הביעו צערם על פרידה זו.

– לא יין ישן בלבד דעת זקנים נוחה הימנו – אמר יהודי זקן מליצני ביליק – אלא אף רב ישן.

האחד, שלא כבש שמחתו על הפרידה, היה יחזקאל הבורסקי. אמרו עליו, כשסחו לו על החלטתו של הרב לעלות לארץ⁻ישראל, ענה ואמר:

– על זו בלבד אני מכיר טובה לציונים…

אמנם ידיעה זו לא באה כאפתעה לתושבי ביליק. לעתים קרובות, בהזדמנויות שונות, שמעו מפי הרב, שהיה ציוני “מזרחי” נלהב, על רצונו לעלות לארץ⁻הקודש. אבל הרבה והרבה יהודים יש בביליק, שמשתוקקים לעלות, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין איש זז ממקומו. דבור לחוד ומעשה לחוד.

אמנם הדברים לא נאמרו בפרוש, אך חלק גדול מבני העיר, ביחוד אלה הרואים את עצמם פרנסי⁻הצבור בכח או בפועל, קננה בלבם הדאגה, כי בחירת רב חדש עתידה להביא מחלוקת לעיר, ועל זו בלבד הצטערו, שהרב הישן עוזב את קהלתו.

במשך ימי חג הפסח, בזמן שדאגת הפרנסה אינה מטרידה מחם של היהודים ולבם פנוי לעסקי צבור, היו מתאספים כנופיות⁻כנופיות בחצר בית⁻הכנסת, בככר הטיול ובכל מקום שהרבים מצויים שם ושוחחים בשאלת הרבנות בעיר, משמיעים דעות והשערות שונות, מוסרים שמועות שלא ידוע מקורן הראשון, מתוכחים בנחת ובהתרגזות, בלחש ובקול רם, כראוי לענין המעסיק את כל העיר.

בין שאר השמועות נמסרה גם זו, כי יחזקאל הבורסקי מתנשא בלבו, כי יושיב על כסא הרבנות את חתנו, שיש לו סמיכה משלשה גאונים. אבל יודע יחזקאל, כי העיר לא תעשה רצונו בחנם, ועל⁻כן הוא מבקש עצות ותחבולות במה לקנות לבם של תושבי העיר. בנדון זה היו גירסות שונות. היו שספרו, כי הבורסקי רוצה, פשוט, לקנות מנין של בעלי⁻לשון ובעלי⁻אגרוף מקרב “עמך” ועל ידם, סבור הוא, יצליח “לכבוש את העיר” בשביל חתנו. גירסה אחרת – שנתקבלה יותר על הדעת – אמרה, שיחזקאל אומר להכריז, כי חתנו אינו זקוק ל“שכירות” מקופת הצבור, מפני שהוא שותף בעסקיו של חותנו. תחבולה זו, ספרו המספרים, קנתה לבם של רבים בני העיר, החסים על ממונו של הצבור, ואם אפשר לעיר לקבל רב גדול בתורה בחנם, בלי תשלום שכירות, הריהי לוקחת מקח טוב. לעמת זאת עוררה הצעה זו, לפי דברי אותם המספרים, התמרמרות מרובה בין בעלי⁻הבתים, האמידים והעשירים, שטענו:

– אין צבור עני ואינו זקוק לנדבתו של יחזקאל. יחזיק לו בחתנו הרב בשביל ביתו והעיר תבחר לה רב מפורסם ותשלם לו שכירות ברוח ובכבוד ככל הקהלות החשובות בישראל.

אם כה ואם כה וריח של מחלוקת התחיל נודף בעיר ביליק יותר ויותר. כל יום ויום מימי חולו של מועד, המיועדים לשיחות בעסקי צבור, הביא עמו חדשות ממערכות המלחמה העתידה. הבקיאים בתכסיסי המלחמות של העירות בשל כסא הרבנות, תארו את מהלך המערכה בין שתי המחנות בצורה זו: יחזקאל הבורסקי, שבלבו התלקח יצר המחלוקת הישנה בדבר הרבנות מלפני עשרים שנה, מתקין עצמו למלחמה עם בעלי⁻הבתים “המתקנאים בו ועינם צרה בכבודו”, ולתכלית זו משך אליו בכל מיני תחבולות את לב ה“המון”. מלבד התחבולה לותר על השכירות, אם ימנו את חתנו לרב, קנה לו בדרכים שונים לב בעלי⁻הלשון ובעלי⁻האגרוף מקרב “עמך” שבעיר, כי יעמדו לצדו וינהלו תעמולה בעיר לטובת חתנו. באותם הימים התחילו מדברים על חתנו של יחזקאל, שהוא לא בלבד רב גדול, רב בן רב, בן בנו של רב, אלא אף מפורסם ויודע לשונות הגוים, “ואילו רצה היו ממנים אותו פרופיסור בארץ צרפת”.

אולם גם הצד השני לא טמן ידו בצלחת. המחנה שכנגדו, כל חשובי העיר, אמידיה ועשיריה, שבראשם עמד נח סוחר⁻העצים, איש ריבו של יחזקאל הבורסקי, שאם לא יכל להתפאר, כי עולה הוא עליו בעשירות, ראה את עצמו כתלמיד חכם לעמת בעל⁻דבבו הבור ועם⁻הארץ. במחנה הזה טענו, שדוקא משום שחתנו של יחזקאל הוא חציו רב וחציו דוקטור, אין הוא מרוצה לקהלת ביליק. אחרים מצאו בו פגם, שהוא קנאי ומחרף ומגדף את בני הדור החדש, שריקנים הם, לפי דבריו, וגם את הציונים הוא מגנה בכל לשון גנוי. וראש המחנה, נח סוחר⁻העצים, אמר גלוי ומפורש:

– אילו היה גאון הגאונים, צדיק הצדיקים, מתהלך עם כל אדם בעניוות ובחבה, דיו בפגם זה בלבד, שהוא חתנו של יחזקאל, להיות פסול לרבנות בעירנו.

כל הדבורים והמימרות האלה לא היו עדין קולות של תרועת מלחמה, אלא מעין אמונים או תמרונים של אנשי הצבא מקרב שתי המחנות, המתקינים עצמם למלחמה העתידה לבוא. לפי שעה עוד שורר בעיר השלום “המזוין”. סוף⁻סוף הרב הישן עוד יושב על כסא הרבנות. ואף⁻על⁻פי שבדרשו בשבת הגדול בשר את עליתו לארץ⁻ישראל, מי יודע מה שיארע. אפשר ויבוא עכוב והרב ידחה נסיעתו. ואולי עוד יתישב בדעתו, אם כדאי לו בכלל לעזוב את רבנותו.

כדי לברר את הדבר יפה, נמלכו שבעת טובי העיר, ונח סוחר⁻העצים בתוכם, ונכנסו במוצאי החג אצל הרב מתוך אמתלה לדבר עמו באחד מעניני העיר. לאחר שגמרו את הענין בקצור, חשבו לנכון, מחמת נמוס, להביע לפני הרב את צערם על שהחליט לעזוב את קהלתו, והתחילו דרך אגב שואלים, אולי עוד ידחה נסיעתו. כששמעו מפי הרב, כי הכל כבר מוכן אצלו לנסיעה בקרוב, אם ירצה השם, “ואילו היה הדבר מפוקפק בידו, לא היה מודיע על זה ברבים”, ישבו טובי העיר מחרישים שעה קלה לאות, כי צערם גדול מאד. אחר⁻כך פתח נח סוחר⁻העצים ואמר:

– רבי, אילו היה עוזב את עירנו, כדי לעבור לעיר אחרת, ודאי היינו מבקשים עצות ותחבולות לעכבו עמנו, עכשו שהוא יוצא מעירנו על מנת לעלות לארץ⁻הקודש, אין אנו רשאים להניאו מאחרי הדרך הזאת. אך אם לבו טוב על קהלתו, שמא יתקננו בעצה טובה, במי נבחר לממלא מקומו. הרי כבדו יודע ומכיר את עולם הרבנים.

הרב מביליק שמע את הדברים מתוך נחת⁻רוח, ואולי חכה בלבו, כי יפנו אליו בענין זה. אך מטעמים תכסיסיים לא מהר לענות על השאלה, אלא שקע במחשבה, כאילו העביר בדמיונו שורה של רבנים, שיש בהם כל המעלות, המכשירות אותם לישב על כסא הרבנות בביליק. לבסוף פנה אל אורחיו ואמר:

– אחרי עיון רב בשאלתכם החמוּרה מאד, אף כי לא אלמן ישראל, ברוך השם, מרבנים גאוני תורה, הרי ידוע לכלנו, עד כמה קשה לעיר למצוא רב, שיהיה מתאים לה ברוחו ובמדותיו. וכבר אמרתי פעם אחת על דרך ההלצה: “קשה זווגו של רב עם עירו יותר מקריעת ים סוף…” ובכן, אחרי עיון רב עלה במחשבתי, כי אין טוב לכם מהרב מאושי, הוא ידידי, הצעיר ממני לימים, אך גדול הוא בתורה כאחד הרבנים הישישים. עד כמה שאני מכיר את הרב הזה, אשר כרב גדלו בתורה כן רבו מדותיו הטובות והנעלות, יעלה בידו להשכין שלום בקהלתכם והוא יהיה לכם לכבוד ולתפארת.

טובי העיר שמעו את דברי רבם ולא ידעו מה להשיב. אמנם נאמנה עליהם עדותו של הרב על המועמד, שהוא מציע, אף כי לא שמעו את שמו אלא הערב, אולם כנגד זה ידעו רבם ככלם, סוחרים ואנשי מעשה, טיבה של אושי, זו העירה הדלה והפעוטה, שעירם ביליק היא כרך גדול לעמתה, ולכן לא לקח את לבם ה“שדוך” עם הרב מאושי…

כשראה הרב מביליק, כי החלק הראשון של המלצתו על ידידו לא הצליח, עלה בדעתו לגשת אל הענין מצד אחר. הוא סדר מחשבותיו ופתח ואמר:

– מלבד המעלות הטובות, שמניתי ברב מאושי, שמקצת שבחיו ספרתי לפניכם, יש בו עוד מעלה אחת, שהיא שקולה בעיני כנגד כל שאר המעלות, ביחוד לגבי קהלת ביליק…

טובי העיר עשו אזנם כאפרכסת לשמוע מה טיבה של מעלה זו, שהרב מחשיב אותה כל כך. והרב הוסיף לדבר:

– רבותי, בינינו לבין עצמנו… ידוע לי, כמה גדול כחה של מחלוקת בעירנו… אני הגבר ראה עני… כמה עמל ותלאה ראיתי בשנים הראשונות לשבתי עמכם. עכשו, ברוך השם, שורר השלום בקהלתכם. אבל לא צריך אדם להיות נביא, כדי לצפות ולראות את המחלוקת הגדולה, שתפרוץ בעדתכם, עם בחירת רב חדש… אפילו תמצאו רב גדול שבגדולים וצדיק שבצדיקים לא תנצלו מאש המחלוקת, שעלולה לשרוף קהלתכם… ועל זה ידוה לבי מאד מאד…

כאן התעוררו אחדים מטובי העיר ואמרו:

– רבנו ודאי מכון בדבריו למעשיו של יחזקאל הבורסקי, שמתנשא להכתיר את חתנו לרב בעירנו?.. או, רבנו, היה לא תהיה!… אף אם יבזבז כל הונו, לא יעלה בידו לשעבד את העיר לרצונו…

ונח סוחר⁻העצים ראה צורך לחזק דברי חבריו בשאלה מתוך תמיהה:

– איני מבין, מפני מה מפחד רבנו כל כך מפני יחזקאל ותככיו. הרי ראה רבנו לפני עשרים שנה, שלא עלה בידו להושיב על כסא הרבנות את “הרב שלו”, ואם כן, במה כחו גדול עכשו?

הרב השיב בנחת:

– ראשית, לפני עשרים שנה עוד לא היה יחזקאל עשיר כל כך כמו היום, ועזותו לא רבה כל כך; שנית, לפני עשרים שנה עוד היו בעירנו יהודים ותיקים ומכובדים, שההמון נשמע לדבריהם וגם יחזקאל עצמו לא העז לעמוד בפניהם; שלישית, עכשו יש לו ליריבכם נשק חד להלחם בכם הוא חתנו ה“עלוי”, שהוא רוצה להושיבו על כסא הרבנות על כרחם של כל בני העיר. ואני אומר לכם, רבותי: אל תזלזלו בכחו של יחזקאל. הוא לא ירתיע, אף אם יכניס על⁻ידי מעשהו מחלוקת שתמשך שנים על שנים… כלכם מכירים את האיש הזה ואני מכירו עוד יותר. עכשו יעשה מלחמה למענו, למען ביתו, למען כבודו…

הרב הוסיף לתאר בצבעים שחורים את כל הרעה אשר תבוא על העיר, כשיתחברו חוצפתו של החותן עם יהירותו של החתן. נסתתמו לשעה קלה טענותיהם של טובי העיר, שהיו תקיפים תחלה. נח סוחר⁻העצים לא התאפק ושאל:

– אם כן, רבנו, ילמדנו במה גדול כחו של הרב מאושי להתגבר על אויב כזה?

הרב מביליק הסביר לשואל ולחבריו את יחסי המשפחה שבין הרב מאושי עם חתנו של יחזקאל הבורסקי, שבודאי יותר על כסא הרבנות לטובת גיסו.

ב    🔗

בבקר אחד של יום⁻סיון נאה הקיצה העירה אושי משנתה, ובשעה אחת נודע בכל העיר מה שארע אמש. בלילה, בשעה שכל התושבים ישנו שנת ישרים שוקטים ובוטחים, באו שני יהודים, תושבי העיר ביליק ובלבם מזמה לגנוב או לגזול מהם את רבם, חתנו של רבם, שנפטר לפני כמה שנים. מתחלה לא אבו להאמין לשמועה הזאת: אי⁻אפשר הדבר, הרי זו “רציחה” ממש. אבל לא היו שעות מועטות ומקורות נאמנים הודיעו, כי אמת נכון הדבר, אף ספרו את המשא⁻והמתן לכל פרטיו.

דבר בואם של שני השליחים, בעלי⁻בתים חשובים מק"ק ביליק, למסור כתב⁻רבנות של עירם להרב מאושי, שהדהים כל כך את תושבי העירה, לא היה אפתעה בביתו של הרב. עוד כשבועים קודם לכן קבל מאיר מכתב מידידו הרב מביליק, שבו נפרד ממנו לפני עלותו לארצנו הקדושה, ודרך אגב רמז לו, כי בו שמו תושבי עירו עיניהם להושיבו על כסא הרבנות. אחר⁻כך נתקבל מכתב מלא מליצות מהאגודה הציונית של עיר ביליק, כי לפי המלצת רבם הנערץ העולה לארץ⁻הקודש, נמנו וגמרו, לטובת הרעיון הקדוש של הציונות, לבחור ברב נאמן לרעיון התחיה של עמנו בארץ האבות, “וכבודו הוא האיש אשר אנו מבקשים”.

בביתו של הרב מאושי נתחלקו הדעות, אם כדאי להטות אוזן ולשים לב להצעה זו. פחות מכל היה לבה של מרים נוטה לשנוי⁻מקום זה. אמנם השכירות של אושי אינה מספיקה לפרנסה אפילו בצמצום, אבל לעמת זאת היא רואה עצמה כאן כמו בתוך בית משפחה – כל בני העיר כקרוביה הם – שהעניות אינה נוראה ביניהם כמו בנכר. הרב עצמו, ר' מאיר, פוסח על שתי הסעפים. פעם הוא חושב, כי אין מקום טוב לרב, שנפשו חשקה בתורה, מעירה קטנה כאושי, שעסקי הצבור אינם מטרידים ביותר וצרכיו של יהודי מועטים; פעמים עולה על לבו, כי לא טוב לאדם בעל לב והוגה מחשבות להיות כלוא בפנה נדחת, במקום שאין איש, בעירה המצמצמת עולמו של איש השואף להתעוררות. ביחוד גברה בלבו של מאיר התשוקה לצאת מארבע אמותיו משהתחיל מתקרב לעניני הכלל. הנפש האחת בבית הרב, שהתלהבה לרעיון הרבנות בעיר אחרת גדולה, היתה הרבנית הזקנה. עוד הרבה קודם לכן היתה טוענת, שחתנה ראוי להיות רב בעיר גדולה (כך אמר לה בעלה, זכרונו לברכה, והוא ידע מה שאמר) והיתה מתרעמת על בתה מרים, שאינה מעודדת ומזרזת את אישה לצאת מן החור הזה, ששמו אושי. וכשהגיעו המכתבים לחתנה בדבר הרבנות של ביליק, קרנו פניה וחשבה בלבה: “סוף⁻סוף בא היום שקויתי לו”. ובשיחה עם בתה אמרה, שלפי דעתה אסור להזניח ענין זה. אצבע אלהים היא.

אולם למגנת לבה של הרבנית הזקנה, גמרו בלבם חתנה ובתה, שלא לעשות מעשה ולחכות.

– ודאי – אמרה לה מרים – ינהרו לשם רבנים מכל קצוי המדינה, הרוצים לזכות בכסא הרבנות, ומאיר לא האיש שיכול ושצריך לעמוד בהתחרות ולרכוש לו “צד” ולהשתמש בתחבולות לנצח את יריביו.

הרבנית הזקנה טענה, שכך הוא מנהגו של עולם, אבל מרים השיבה לה בצחוק, כי לא כל מנהגי העולם נראים בעיניה, וחתנה הרב שיחיה, כדרכו, הסכים לדעתה של אשתו.

ומה עלץ לבה של הרבנית הזקנה, כעבור זמן מה, כשבאו השליחים מעיר ביליק והביאו בכבוד את כתב הרבנות לחתנה, אף ספרו לו, כי פרסמו מודעה בעתונים מטעם הגבאים והפרנסים של העיר, שלא יהין שוב רב לבוא ולעמוד בהתחרות על כסא הרבנות בטרם יקבל מכתב הזמנה מטובי העיר.

שני השליחים ישבו באושי יום שלם ותהו על קנקנו של הרב להכיר ולדעת את טיבו, וכפי שהנראה נחה דעתם מכל מה שראו עיניהם ושמעו אזניהם בבית הרב. ר' מאיר אף הוא חקר ודרש מפי השליחים, אם אין בעיר צד, שיתנגד לבחירתו, משום שבורח הוא כל ימיו מן המחלוקת ומוטב לו לישב בעירה עניה כאושי, ששלום לו מסביב, מלעבור לעיר עשירה, שיש בה ריבות ומריבות. וכבר אמר החכם מכל אדם: “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב”. על זה השיבו לו השליחים, שבעירם בדרך כלל אין המחלוקת מצויה. יש עשיר אחד ושמו יחזקאל הבורסקי, שהיה איש ריב ומדון לרב הקודם וגרם לו הרבה עגמת נפש, אבל בנוגע לרב החדש יש לשער, שגם מלאך רע זה בעל כרחו יענה אמן, שהרי, כידוע להם, חתנו הוא גיסו של הרב מאושי, ואותו יחזקאל מדה טובה אחת יש בו, שהוא דבק מאד במשפחתו.

ועוד על כמה וכמה דברים, הנוגעים לרבנות בעיר ביליק, שאל ר' מאיר את השליחים ותשובותיהם הניחו דעתו, עד שהסכים לקבל מידם את כתב⁻הרבנות והותנה ביניהם, כי לאחר שבועים יבוא ליום השבת לעירם וידרוש דרשה ראשונה בבית⁻הכנסת, אחר⁻כך יקבעו את הזמן, אימתי יעבור למקומו החדש.

לשמחתה של הרבנית הזקנה לא היה גבול. היא חבקה ונשקה את בתה ולא חדלה לקרוא: “מזל טוב לך, מרים”; ואילו לא היה חתנה רב בישראל, היתה מעניקה גם לו עתרת נשיקות. את הנשיקות המיועדות לחתנה העתירה הזקנה על ראש שני נכדיה, שלא הבינו מה היה לה היום לסבתא, שככה היא מתרגשת.

גם מרים, שלכתחלה לא שמחה על התמורה בחייה ונוח היה לה אילו נשאר הכל כשהיה, התחילה בדיעבד משתתפת בשמחה, כאילו הושפעה על⁻ידי עליצותה של אמה, ובלבה התעוררו רגשות נעורים בזמן שחלמה לראות עולם חדש ואנשים חדשים.

וכשנכנסו למחר זקני העיר אושי ונכבדיה לביתו של רבם, ישבו שעה ארוכה וסחו על דא ועל הא ולא מצאו עוז בלבם לפתוח בשיחה על הענין העקרי, שלמענו באו. הם הכירו והרגישו למראה כתלי הבית, שנתמעטה קדרותם, גם בפני כל בני הבית, שהפיקו ששון של ערב חג, כי הדבר אבוד. הנעשה אין להשיב. בידם לא יעלה לעכב את הרב בעירם, אף אם יוסיפו לו על שכירותו עוד רובל אחד לשבוע.

לבסוף התאזר עוז הזקן שבחבורה, פתח ואמר בנעימה, שחציה בדיחה וחציה עצבות:

– שמענו, רבנו, שהוא אומר לתת גט פטוריו לקהלתו, משום שמצא אחרת נאה הימנה. אמת הדבר?

– אמת למחצה – ענה הרב בנחת – בדעתי לעזוב את אושי, אבל לא מפני שמאסתי בה, חס ושלום, אלא משום שרב הוא בבחינת איש⁻צבא בחילו של הקדוש⁻ברוך⁻הוא, שמזמן לזמן הוא נשלח לעבודת המלך – מלכו של עולם – במקום אחר הנועד לו.

תשובה זו פיסה במקצת את זקני אושי, וראש המדברים מצא את לבו לאמר:

– אנו מקוים, כי רבנו לא יעזוב את אושי עד שנמצא רב אחר, שימלא מקומו.

– לא אלמן ישראל מרבנים – ענה ר' מאיר – ועיר זו, שזכתה כי יכהן בה ברבנות ארבעים שנה גאון וצדיק כחותני, ז"ל, חזקה עליה, שלא תשב בלי רב.

כל אותם הימים הראשונים לאחר שנתפשטה השמועה באושי, שהרב יעזוב בקרוב את העיר, היה רגש של יתמות בלב הכל, כאילו ראש המשפחה עומד לנסוע לאמריקה… מצד אחד אי⁻אפשר להתאבל עליו, שכן לא מת, חלילה, אלא עובר לחיים אחרים, טובים ונאים מהחיים כאן. ומצד שני כמה קשה הפרידה, עד אין לתאר כלל כיצד יוכלו לחיות בני המשפחה באין עמהם הפנים החביבים של האיש, שכל כך התרגלו לו.

אבל מה כחה ומה גבורתה של אושי, שתבטל כגזרת שמים.

ג    🔗

לשבת שלאחר חג השבועות, כפי שהותנה עם השליחים, נסע הרב מאושי לביליק על מנת לדרוש שם ביום השבת ולהתודע לבני קהלתו החדשה. במשך השנים, שגיסו יושב בעיר הזאת, נזדמן לשם כמה פעמים, על⁻פי רב בשמחת משפחה, ותמיד התאכסן, כמובן, בביתו של גבריאל. אולם הפעם באו שני אנשים לבית הנתיבות לקבל פניו, בפקודת הגבאים, והוליכו אותו לבית⁻המלון, שבו נועד לו מקום מראש.

הרב בא בחמישי בשבת בערב ורק למחרת בבקר, כשהיה בבית⁻הכנסת לתפלת שחרית, נפגש עם גבריאל, שנתן לו שלום הסתכל בו באפתעה ואמר:

– לאורח לשבת כזה לא צפיתי!

– כלום לא ידעת, שעומד אני לבוא?

גבריאל נבוך קצת וענה מתוך גמגום:

– אמנם שמעתי בעיר… מדברים על רבנים… הזכירו גם את שמך… אבל כיון שלא כתבת לי, אמרתי בלבי, שאין זה אלא פטפוט בעלמא.

– ואני, להפך, חכיתי כל הזמן לקבל ממך מכתב בענין זה – אמר הרב מאושי בתמימות.

השיחה הזאת, כפי הנראה, לא היתה נעימה לגבריאל, ולכן הפסיק אותה ואמר:

– עוד נספיק לדבר בזה באריכות; לפי שעה צריך לבשר את הבשורה לאסתר, שיש לה אורח לשבת. אי אתה יודע כלל – הוסיף מתוך בדיחה – כמה מעריצה אותך זוגתי, ממש כאילו היית “רבי” של חסידים.

לאחר פת⁻שחרית בביתו של גבריאל ישבו שני הגיסים בחדרו המיוחד של בעל⁻הבית והמשיכו את השיחה, שפתחו בה עם פגישתם בבית⁻הכנסת.

– ובכן, מאיר – אמר גבריאל בנעימה מבודחת קצת – אומר אתה לעלות ולישב על כסא הרבנות בביליק? עד כמה שידוע לי, לא היה לך עד היום חשק לעזוב את אושי, גם מרים לא רצתה בזה. עכשו, כנראה, שניתם דעתכם… אינך מוצא עוד ספוק באהלה של תורה, שואף אתה לצאת לעולם הגדול. לא כן?

הרב מאושי פתח בהתנצלות ובהסברת הנמוקים, שגרמו לו לשנות דעתו, ולא הסתפק באלה, עד שהוסיף:

– ובכל זאת לא הייתי מוצא עוז לשנות מקומי, אלמלא באו אצלי השליחים מביליק עם כתב⁻רבנות מכל בני העיר, והם שדברו על לבי וחזקו את רוחי.

גבריאל שהה שעה קלה בשתיקה, נתן עיניו בגיסו ושאל:

– כלום לא חששת כלל, מאיר, להסגת גבול?

הרב מאושי קפץ ממקומו ובהתבלבלות שאל:

– הסגת גבול? גבולו של מי?

גבריאל לא יכל לכבוש חיוכו לתמימותו של גיסו וענה מתוך בדיחות הדעת:

– גבולי שלי.

הרב מאושי נדהם. רגעים אחדים נעתקו מלים מפיו, אחר⁻כך מצא את לבו להוציא מפיו:

– לא עלה כלל על דעתי, שאתה חושב על רבנות…

גבריאל הפסיקו בשאלה, שנשמע בה עלבון:

– לטעמך, כנראה, לא נוצרתי אלא להיות סוחר⁻עורות?

הרב מאושי תפס ידו של גיסו וקרא במין התנצלות שאל אדם, שחשדוהו בעוון כבד:

– חס ושלום, גבריאל… מה זה עלה על דעתך?… להפך, חשבתי, שאתה המאושר, שאינך מוכרח לעשות תורתך קרדום לחפור בו…

גבריאל התעורר וענה:

– ודאי כבר שמעת, שאני אומר לותר על השכירות של העיר. אין רצוני להתפרנס מן הרבנות אלא להשתמש בה לשם עבודה רוחנית בצבור ולתקן תקנות גדולות… רב בזמן הזה צריך להיות מנהיג הדור!

הרב מאושי שמע את הדברים הנלהבים מפי גיסו הנערץ ומתוך חולשת הדעת ענה:

– מצטער אני באמת, שלא באתי בדברים עמך תחלה. איני רוצה להיות מסיג גבול של כל אדם, ולא⁻כל⁻שכן שלך. אילו לא היה ערב⁻שבת, אפשר והרב מאושי היה חוזר בו ביום לעירו ומסתלק מכתב⁻הרבנות של ביליק, עכשו שהדבר אינו בכדי שיעשה, נאלץ לדחות נסיעתו עד ראשון בשבת. על⁻פי עצתו של גבריאל עצמו, לא בטל את ההודעה, שכבר נתפרסמה בעיר, שידרוש בבית⁻הכנסת בשבת אחרי הצהרים.

הדרשה הזאת היתה גורלית בשביל ר' מאיר. אחרי הרב הקודם של ביליק היו הלמדנים שבעיר מרננים, שאיננו גדול בתורה, אבל הכל הודו – אפילו מתנגדיו ויריביו – שדרשן נפלא הוא: פה מפיק מרגליות, ובזה משך אחריו את לבות ההמונים, שהעריצו אותו. וכבר נמצאו חוקרים בביליק, שקבעו כלל גדול, שבעלי המח הם כבדי פה. ומה גדולה היתה האפתעה, כי הרב מאושי, שהכל אמרו עליו, כי אחד הגדולים בתורה הוא, השמיע במשך שתי שעות ומחצה דרשה, שלא שמעה אוזן כמותה בביליק.

כשיצא קהל השומעים מבית⁻הכנסת לאחר תפלת מנחה, לא סחו שום שיחה אלא דברו בשבחה של הדרשה.

– דברים מתוקים כדבש.

– חדושי תורה וחכמה.

– והנגון? הקול הערב, שאין דומה לו.

ביום אחד קנה לו הרב מאושי את לב כל העיר.

דומה, תושבי ביליק קבלו עליהם תפקיד למנות ולספור כל המעלות הטובות ברב החדש, שזמן הם הקדוש⁻ברוך⁻הוא.

– כמה נאות הליכותיו.

– מדבר בנעימות מרובה.

– השכינה שרויה על פניו.

לפיכך גדלה עד אין שעור המהומה בעיר, כשנודע למחר, שהרב מאושי הודיע את הפרנסים, שהוא מסתלק מכתב⁻הרבנות וחוזר הערב לעירו. תחלתו סרב לתת כל נמוק, אך לאחר שהעתירו עליו אמר קצרות וסתומות, כי אינו רוצה להכניס מחלוקת לקהלה בישראל…

הכל הבינו בלי רבוי דברים, כי הגיעה לאזניו השמועה על ה“צד” השני הנוטה אחרי חתנו של יחזקאל הבורסקי. והדבר הזה העלה חמתם של המתנגדים, שנאספו לאספה בביתו של נח סוחר⁻העצים ונמנו וגמרו לעשות כל מה שבידם להשפיע על הרב מאושי, שיחזור בו ולהסביר לו, כי העיר לא תכתיר בשום אופן לרב את חתנו של האדם השנוא לכל.

כשישבו טובי העיר ונח סוחר⁻העצים בראשם בבית⁻המלון לפני הרב מאושי, בקשו אותו בכל לשון של בקשה, שאם באמת רצונו למנוע מחלוקת מעיר של יהודים, מצוה עליו לקבל את הרבנות בה. אם לא כן תפרוץ המחלוקת הגמורה, כדרך שאנו רואים בעיר ג. הסמוכה, שזה כשלש שנים בוערת שם אש המחלוקת וששה רבנים אוחזים בכסא הרבנות וששה צדדים תומכים כל אחד ברב הרצוי לו, וכבר באו רבנים גדולים לפשר בין הצדדים וכלום לא עלה בידם, וכבר נודע דבר המחלוקת בין הגוים וכדי בזיון וקצף.

הרב מאושי שמע באוזן קשבת את הדברים היוצאים מן הלב שנכנסו ללבו, והוא רצה באמת להפיס דעתם של נכבדי העיר ביליק, שרואים את עצמם מבוישים על ידו. הוא פנה אליהם בלשון רכה ואמר:

– הלא תבינו, רבותי, כי מצבי כאן קשה מאד… נניח, שכדבריכם כן הוא, שרוב העיר עומד על צדכם ואין מתנגדים לי אלא ביתו של עשיר אחד, וגם הוא לא שונא לי מתמול שלשום, שהרי לא עשיתי לו רעה. אבל אל תשכחו, כי חתנו גבריאל הוא לא חברי בלבד, אלא אף גיסי, אחי אשתי, הוא ראוי לישב על כסא⁻הרבנות יותר ממני.

נח סוחר⁻העצים וחבריו עשו נסיונות להסביר לרב, כי בשום אופן לא יקום ולא יהיה כדבר הזה, ועד עולם לא תקבל ביליק לרב את חתנו של הבורסקי, אפילו אם יעלה בידי חתנו לקנות לו מנין או עשרה מנינים ריקים ופוחזים, שישימו את בעלה של בתו לרב עליהם. אבל הרב מאושי לא נעתר להם לחזור ולעין בהחלטתו.

ברגעים האחרונים לפני פרידת המשלחת, שלא הצליחה בשליחותה, עלה רעיון בלבו של אחד החברים, איש מעשי ובעל קומבינציות.

– יש לי הצעה – פתח – מכיון שחתנו של יחזקאל הבורסקי אינו זקוק לשכירות של העיר, אלא שהוא (או חותנו) רוצה בתואר רב, מה אכפת לנו אם יהיו בביליק שנים רבנים: אחד רב ממש, שמקבל שכירות, כנהוג בישראל, והשני – רק שם רב יקרא עליו וכבוד רב ינתן לו.

הצעה זו, שנראתה ברגע הראשון כבדיחה, לא נדחתה על⁻ידי המשלחת, משום שלא מצאו בפיהם פרכה הגונה לסתור אותה. הם הסתכלו זה בפני זה כשואלים: “מה דעתך על זה?” לבסוף פנה אחד אל הרב מאושי ושאל קצת בצחוק:

– מה דעתו של כבודו על הצעה זו?

הרב מאושי עין שעה קלה והשיב ברצינות גמורה:

– שני רבנים בקהלה אחת אפשר ומפלגים את העיר לשתי פלגות ומונעים ממחלוקת בין התושבים, אבל לעמת זאת גוברת המחלוקת, בסתר או בגלוי, בין הרבנים עצמם, וכבר טענה הלבנה בזמן בריאת העולם: “אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?” ומאן מלכי – רבנן.

טובי העיר ביליק הסכימו בלבם לדבריו של הרב, והתקוה האחרונה להחזיק בו נעלמה. למחר, לאחר שנודע כי הרב מאושי נסע בלילה לעירו ואין דעתו לחזור, היתה ביליק שרויה בצער אמתי, אולי גדול יותר מבזמן הפרידה מרבה, שעלה לארץ⁻ישראל.

לעמת זאת גדלה השמחה בעיר אושי, כשחזר הרב, ומקורבים אחדים שמעו מפיו, כי אפשר מאד, שישאר במקומו. רבים מפטריוטי אושי אמרו, כי עמדה לה לאושי זכותו של הרב הזקן, שאהב את עיר מולדתו בכל נפשו, ולא יכל לראות בצערם של תושביה.

אכזבה מרבה גרם הדבר למרים. אף כי מתחלה קשה היתה עליה הפרידה ממולדתה, אך במשך הזמן האחרון כבר התרגלה למחשבה כעל העקירה ממקום מגוריה וכבר ראתה את עצמה רבנית בעיר ביליק.

עוד יותר גבר הצער בלבה של הרבנית הזקנה. היא חשבה את הדבר כאסון גדול לבתה. כבר חלמה, כי אחרי עליה ראשונה זו תבוא לחתנה עליה גדולה יותר, וסופו, שישב על כסא הרבנות בכרך גדול. בעלה, עליו השלום, היה אומר לה: “עוד תראי, צפורה, כמה נחת נשבע ממנו. עתיד הוא להיות רב גדול”. והיא האמינה בדברי אישה. ועל כן לא יכלה לשאת במנוחה את המכשול, שעמד בדרך.

ד    🔗

משחזר הרב מאושי מעיר ביליק, התחיל מקבל כמה מכתבים מרבנים שונים, השואלים אותו, אם אמת בפי השמועה כי הסתלק מכתב⁻הרבנות של ביליק, “ומה זה ועל מה זה”. נתקבל מכתב ארך גם מאגודת ה“מזרחי” בביליק, בחתימת ידי חברים רבים, המביעים צערם, כי עירם לא זכתה, שישב בה על כסא⁻הרבנות איש מסור בכל לבו ונפשו לרעיון של בנין ארץ⁻ישראל ברוח התורה והמסורה.

והעיר אושי צהלה ושמחה, כי נחלה נצחון על ביליק, שאמרה לגזול ממנה את רבה. אחד מתושבי אושי, שהיה באותם הימים בביליק וחזר משם לעירו, ספר, כי “כל העיר כמרקחה”. הכל מסיחים בשאלת הרבנות, והכל רוצים דוקא ברב מאושי, “כאילו אפסו רבנים גדולים בישראל”.

בביתו של הרב מאושי תמהים על כך, כי מאת גבריאל, שהיה רגיל לכתוב בכל ערב⁻שבת גלוי לאמו, לא נתקבל שום מכתב זה השבוע השלישי.

הרבנית הזקנה שנתה הפעם ממנהגה, להתיעץ על כל דבר קטן עם בתה מרים, ועשתה על דעת עצמה. ישבה וכתבה מכתב לבנה היקר גבריאל, כי כלתה נפשה לראות פניו. ראשית משום שבזמן האחרון היא תשושה – “נתעוררו בה המחושים הישנים” – ואפשר שזו היא הודעה, “שתכין עצמה לדרך הביתה”; ושנית, מפני שיש לה דבר⁻סתר אליו והיא מחויבת למסרו לו מפה לאוזן.

לא עבר שבוע ימים וגבריאל בא לאושי בהסח הדעת. גם למאיר וגם למרים היה בואו אפתעה גמורה. הרבנית הזקנה קבלה פני בנה בשמחה רבה כפני אורח, שצפתה לו וידעה כי בוא יבוא.

גבריאל היה הפעם שרוי במבוכה. אמנם מאיר עצמו הסתלק מן הרבנות של ביליק, בכל זאת ראה את עצמו כאשם כלפי גיסו, שבשבילו ותר זה על דבר ששאף אליו. בכל לבו רצה גבריאל לפתוח בשיחה על ענין זה, להסביר למאיר ולמרים, שבשבילו אין זה ענין של פרנסה או כבוד, אלא שאלת חיים… בטוח הוא, שהיה עולה בידו להוכיח להם. ואילו בשביל מאיר אין זה חשוב כל כך. אין ספק, כי לא יארכו הימים ויקרא לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה. פרסומו הולך ורב. ואם קשה לו לפי שעה להתקים מן השכירות הדלה של אושי, נכון הוא, גבריאל, לסיע לו ביד רחבה.

אולם גבריאל אינו יודע, כיצד פותחים בשיחה זו. לא מאיר ולא מרים לא הזכירו אף ברמז רמיזה את הענין, כאילו לא היה קים כלל.

מכתבה של אמו לא הבעית את גבריאל, אף לא הגביר סקרנותו לשמוע תכף את הדבר, שעליה למסור לו מפה לאוזן. הוא ידע את אמו, שהיתה רגילה לישב בתענית⁻חלום לא פחות מחמשים יום בשנה, ואביו, ז"ל, היה אומר מתוך בדיחה, שעל⁻ידי כך קל לו להתפרנס באושי. גם הפעם ודאי יש לה חלום ואין פותר אותו.

אולם אם גבריאל לא האיץ באמו לספר לו את הסוד, לא יכלה הרבנית הזקנה לכבוש זמן רב בלבה את סודה. ביום השני לבואו של בנה מצאה שעת⁻כושר להתיחד עמו ולשאול אותו קודם כל על עניני הבית, מה שלום הילדים ומה שלום אסתר. ברור היה, כי הזקנה מחכה עד שבנה יפתח בענין הסוד. ואמנם הוא לא שהה ושאל:

– ובכן, אמא מה בפיך לספר לי מפה לאוזן? לבי אומר לי, כי זהו ענין של חלום. לא כן אמא?

הרבנית הזקנה הציצה בפניו של גבריאל ואמרה:

– אל תלגלג, בני, על חלומותי, ולא כל שכן על החלום שחלמתי, עד שלא כתבתי לך.

– מה טיבו של חלום זה?

הרבנית הזקנה הססה רגע, כעכעה ופתחה בלחישה:

– ראיתי את אבא בחלום… פניו היו עצובות. שאלתי אותו: “מה לך עצוב?” תחלה לא רצה לענות, אחר⁻כך נאנח ואמר: “יש לי עגמת⁻נפש מגבריאל שלנו. רצונו דוקא להיות רב ואני איני רוצה בזה בשום אופן. הוא יודע זאת!”

כל הזמן שדברה אמו ישב גבריאל במנוחה. היה לו הרושם, שאמו חברה את החלום מתוך הרהורי לבה. כשהוציאה מפיה את המלים האחרונות, נזדעזע. שעה קלה שתק, אחר⁻כך אמר, בהתאמצו לדבר בבדיחות הדעת:

– יודעת אַת אמא, שכל יהודי אמתי משתוקק, כי בנו יהיה רב בישראל, ומדוע לא ירצה אבי, ז"ל, שבנו יהיה רב?

הרבנית הזקנה השיבה:

– הרבה דברים אין מחי, מח של אשה, סובלם. רק זאת אני יודעת, שבשנים האחרונות, מזמן שחזרת מחוץ⁻לארץ, היה אבא, ז"ל, מדבר תמיד, שאין רצונו, כי תהיה רב…

גבריאל שקע בהרהור, וכשלא שמעה הרבנית מפיו אמר ודברים, הוסיפה:

– כשהתחתנת עם יהודי עשיר, שמח אבא, ז"ל, שמחה גדולה כמה פעמים חזר על הדברים: “שבח לאל, עכשו לא יהא גבריאל זקוק להתפרנס מן הרבנות”.

גבריאל נאחז בדבור זה כמו בעוגן⁻הצלה ואמר:

– הלא תביני, אמא, כי אבא, ז"ל, שנא את הרבנות לשם פרנסה… מצבו של רב הזקוק לשכירות עלוב באמת…

– לא היא, גבריאל – הפסיקה אותו האם בקצת התרגזות – לא לכך נתכון אבא, ז"ל. בפרוש שמעתי מפיו כי לאחר שברחת מן הישיבה אין אתה רשאי להיות רב בישראל. אלה היו דבריו.

פניו של גבריאל הסמיקו. הוא לא יכל לשבת על מקומו. קם והתהלך על פני החדר, כשראשו מושפל וידיו נתונות לאחוריו. לאחר שעה קלה עמד ממול אמו, הרים ראשו ואמר:

– שמא כך היתה דעתו של אבא, ז"ל, בזמן הראשון לשובי מחוץ⁻לארץ, בטרם פג כעסו עלי, אולם לאחר שהכיר וראה, שמתחרט אני בלב שלם על המעשה שעשיתי, חזר בו מדעתו?

הרבנית הזקנה שהתה שעה קלה, הסתכלה בפני בנה מתוך רחמי אם ואמרה באנחה:

– גם בשכבו על ערש דוי, לפני פטירתו, הגה במחשבה זו, שלא נתנה לו מנוחה…

– מניין לך זו, אמא? – שאל גבריאל ופניו החוירו.

– האמינה לי, בני – קראה הרבנית הזקנה בקול בכיני – אין אני בודה את הדברים מלבי…

גבריאל אחז בידיה של אמו ואמר:

– לא עלה על דעתי, שבדית את הדברים, אלא חשבתי שמא טעית בדברי אבא…

הרבנית מחתה בסינורה את הדמעות מעיניה, נתנה ידה בכיסה והוציאה גליון⁻ניר מקופל.

– הילך – אמרה.

גבריאל לקח את הגליון מידה של אמו, קרא בו חטופות ופניו החוירו והאדימו. הוא לא הוציא דבר מפיו. זמן⁻מה ישב בראש כפוף ונתון בין שתי כפיו בלי נועה. אחר⁻כך חזר ונטל את הגליון והתחיל קורא שנית מלה במלה: “לא זכיתי לראות פני בני בטרם אמות. הרבה חפצתי לדבר עמך. אבל דברים שבעל פה אי⁻אפשר לאמרם בכתב. רק את זאת אני מחויב לכתוב לך: בכל לשון של בקשה אבקשך, בני, כי לא תהיה רב. אסור לך, אסור ואסור. לא אוכל לנוח בקברי, אם לא תעשה בקשתי. והשי”ת ישלח ברכה והצלחה במעשה ידיך, שלא תצטרך לרבנות. אך אם ח“ו תרד מנכסיך, תבחר לך בכל מלאכה של חול, רק לא במלאכת הקודש, אל תהיה לא רב ליהודים גדולים ולא מלמד ליהודים קטנים וד”ל".

גבריאל התבונן אל האותיות, שהיו כתובות ביד רועדת, אל התקונים והמחיקות, אל כל תג ותג.

– זה כתב ידו של אבא? – שאלה הרבנית הזקנה, כאילו חשדה בבנה, שבודק הוא לראות, אם המכתב אינו מזויף.

– אימתי כתב אבא את המכתב? – שאל גבריאל, כאילו לא שמע הערתה של אמו.

– יום אחד לפני פטירתו – ענתה הרבנית.

– ומדוע לא מסרת לי את המכתב עד היום?

הרבנית הססה רגע ואמרה:

– אני חפצתי לעשות זאת, אך מרים לא הניחה, שלא לגרום לך צער גדול.

– ועכשו יעצה לך מרים לתת לי את המכתב? – שאל גבריאל מתוך אירוניה דוקרת.

הרבנית הזקנה התחלחלה.

– גבריאל, אני נשבעת לך בשמו של אבא, ז"ל, כי מרים אינה יודעת כלל, שבקשתיך לבוא.

– מאיר יודע על המכתב הזה של אבא? – שאל גבריאל פתאם.

– לא ספרתי עליו אלא למרים.

– כך! – נפלט מפיו של גבריאל – אל תיראי, אמא. לא אעבור, חס ושלום, על מצות אבי.

ה    🔗

כשחזר גבריאל לביתו מעיר מולדתו וספר לאשתו אסתר, כי לאחר התיעצות עם אחותו החליט, שלא לקבל עליו עול הרבנות בביליק, ובכלל לא להיות רב, לא ידעה נפשה מרב חדוה על הבשורה הטובה הזאת.

יודע אתה, גבריאל – אמרה לאישה בתם לב – איני זוכרת יום שראיתי את עצמי מאושרה כל⁻כך כמו היום. שמחה כפולה לי.

– מה השמחה הגדולה הזאת לך? – תמה גבריאל.

– ראשית – ענתה אסתר מתוך קצת בדיחות – היה לי פחד לא יתואר מפני השם רבנית. אני – רבנית, ועוד בעיר מולדתי, שהכל יודעים אותי בתורת ילדה שובבה, שהשם רבנית הולם לה, כמו שטרימיל לראשו של אבי. ושנית…

היא הפסיקה והססה להמשיך שיחתה, אבל גבריאל האיץ בה, שתאמר כל מה שבלבה.

– ושנית – גמגמה אסתר מתוך קצת מבוכה – איך להביע זאת?… לא רציתי, שתהיה רב… נראה לי, כי רב אינו שיך לאשתו ולביתו אלא לעירו… על כל פנים, חלק גדול מנפשו הוא מחויב לתרום לצבור, ואני אגואיסטית… רוצה אני, שאישי יהיה כלו שלי.

גבריאל הביט אל אשתו בחיוך ושאל:

– מדוע אחותי מרים מעודדת את בעלה, שיקבל על עצמו רבנות גדולה יותר, הנוטלת ממנו יתר כח ויתר זמן?

אסתר שתקה שעה קלה, סדרה מחשבתה והשיבה:

– מרים שלנו טפוס אחר לגמרי… היא באמת נוצרה להיות רבנית, לא בלבד משום שהיא בת רב, אלא מפני שמטבעה ומטיבה רבנית היא, לפיכך היא מאושרת, שנשאה לאדם, שגם הוא נוצר להיות רב, ואילו אני מאושרת, שבעלי לא נוצר להיות רב…

עד עכשו היו פניו של גבריאל בדוחות כמו בשעת שיחה עם בתו הקטנה והפקחית, המדברת ברצינות דברים המבדחים אותו, אולם כשהוציאה אסתר מפיה את המלים האחרונות, הועמו פניו. “שוב אותו פסוק – חלף הרהור כברק במחו – שיצא מפיו של הר”מ לפני עשרים שנה". הוא לא רצה, שתכיר אסתר במבוכתו והשיאה לדבר אחר ואמר לה, כי אמנם גם הוא בוחר להיות רב בביתו מבעיר ביליק.

אם אסתר קבלה את הבשורה בשמחה, לא כן היה לבו של אביה, כשנודע לו מפי חתנו, כי החליט לותר על כסא הרבנות בביליק לטובת גיסו. הוא קבל את הדברים מתוך שתיקה ולא העז לערער עליהם. יחזקאל הבורסקי, המטיל אימה בתוך ביתו, התקיף בדעתו עם כל בני עירו, יש לו יראת הכבוד בפני חתנו. אין הוא מסכים לכמה דברים, שהוא שומע מפיו, אבל מעולם לא הרהיב עוז להתוכח עמו; פעמים אין דעתו נוחה ממעשהו של חתנו, אולם מימיו לא העז לקבול עליו אפילו בדבור רך. כל מה שהוא מתיר לעצמו במקרים כאלה הוא לשפוך שיחו לפני בתו אסתר בפגישותיו עמה טן⁻דו בטרקלין הקטן. ואסתר כבר יודעת כל הדרכים וכל התחבולות לפיס את אביה, להרגיע רוחו הסוער, להוכיח לו, כי כל מה שעשה גבריאל בחכמה עשה, משום שהוא לא כשאר אנשים.

גם הפעם שפך יחזקאל הבורסקי שיחו לפני בתו אסתר לאחר ששמע מפי חתנו, כי גמר בלבו לא להיות רב לא בביליק ולא בשום עיר אחרת. – מה יאמרו בעיר – התאונן הזקן במרירות – כשישמעו, כי הוא נכנע מפני גיסו?… מי ראה כזאת ומי שמע כזאת, כי אדם יוציא מידו דבר המגיע לו ביושר? כלום אינו ראוי לכך?

אסתר, לפי תכסיסה הרגיל אצלה, לא הפסיקה טענותיו של אביה, אלא נתנה לו להמשיך ולהריק כל הקובלנות עד תומן.

– כלום אין אַת מבינה, כי לא הפרנסה של רב עקר בעיני – הלא ידוע לך, כי ותרתי על השכירות של רב – אלא אני אומר: כל אדם צריך שיעסוק בדבר, שהשקיע בו את נפשו. לכך למד גבריאל שלך תורה וחכמה הרבה כדי שיהא סוחר⁻עורות? זה גם אני יכול לעשות!

כפי הנראה חשב ומצא יחזקאל, כי אולי הדין עם חתנו, שלא רצה להיות רב בביליק, שיש בה הרבה אויבים ויריבים לבית חותנו, אבל – למה החליט להסתלק מן הרבנות בכלל גם בעיר אחרת?

– לא על זה אני מצטער – המשיך הזקן – על שנח “תרנגול” וקיבא “עמלק” ויוסי הקבצן לא ימתינו בשמונה⁻עשרה לחתני – יהיו כלם חליפתו, כפרתו! – אלא חבל לי, שרב גדול כגבריאל שלך בוחר להיות שותף במסחר⁻העורות של חותנו תחת לעלות על כסא הרבנות בכרך גדול.

כאן מצאה אסתר מקום להתקיף את אביה. היא העמידה פנים של “ברוגז”, נתנה בו עיניה כנעלבת ואמרה:

– עכשו אני מבינה, מפני מה יש לך חשק רב למצוא מקום רבנות לגבריאל… אין זה אלא, משום שאתה רוצה, כי נעזוב את ביתך… אם כן, מדוע אינך אומר זאת בגלוי… לא נהיה עליך למעמסה.

יחזקאל הבורסקי קפץ ממקומו כנשוך נחש:

– מה את סחה, אסתר המלכה שלי? וכי כך אני בעיניך? האם לא ידוע לך, כמה קשורה נפשי בנפשך?

אסתר, כאילו לא שמעה את התנצלות אביה, המשיכה בתלונתה:

– צא וראה, מה בינך לבין גבריאל שלי! הוא אמר לי בפרוש, כי הכסא בבית חותנו יקר לו שבעתים מכל כסאות הרבנות והוא רואה את עצמו כבן בבית אביו…

פניו של יחזקאל הבורסקי האירו מתענוג. הוא תפס ידה של בתו והתחיל מתחנן לה:

– אל תספרי לו כל מה שדברתי לא בדעת. יהי רצון כאילו לא אמרתי כלום. וכי מה אני יודע?

אסתר שמחה בלבה על נצחונה, שעלה לה בקלות יותר משפללה והיא אמרה:

– ובנוגע לחשש שלך, מה יאמרו בעיר על כך, הייתי אני משיבה לכל אדם, שאני עצמי התחרטתי… למה לי לשים על בני את המשא הכבד הזה?… מוטב, שיהיה שיך לי, לביתי, מאשר לכל הצבור כלו.

התפעלותו של יחזקאל הבורסקי לא ידעה גבול. הוא חבק ונשק את בתו, כבהיותה תינוקת ופיו לא פסק מקרוא בחדוה:

– אסתר המלכה שלי, אין חכמה כמוך!… אין בכל העולם.

אפשר ויחזקאל עצמו, לאחר שיחתו עם אסתר, גלה באותו יום לפני מישהו, כי חתנו החליט, על⁻פי עצתו, להסתלק מן הרבנות, שמשעבדת את האדם. ולמה לו כל הצרה הזאת? שכן למחר כבר ידעה כל העיר ביליק, כי חתנו של יחזקאל הבורסקי החליט להסתלק מן הרבנות. “הצד השני” לא רצה תחלה להאמין לשמועה הזאת, אך נמצא אחיתופל אחד, שעלה בידו בתחבולות ערמה לקבל ידיעה ממקור ראשון, כי אמת נכון הדבר. והעיר ביליק צהלה ושמחה.

במשך שנים⁻שלשה ימים היה המאורע הזה לשיחה בפי כל בני העיר. נשמעו השערות שונות, מה ראה גבריאל, שהסתלק מן הרבנות ביום שחזר מעיר מולדתו אושי. היו שאמרו, כי ראה ונוכח, שגיסו גדול בתורה ממנו ואסור לו להתחרות עמו. אחרים אמרו, להפך, כי בין שני הגיסים היה ריב, מי מהם ראוי לישב על כסא הרבנות בביליק, ולא מצאו דרך אחרת אלא להפיל גורלות, והרב מאושי זכה בגורל. עוד אחד ספר מפי השמועה, כי הרבנית הזקנה מאושי אמרה לבנה, שיותר על הרבנות בביליק לטובת חתנה, שזקוק הוא לכך יותר ממנו, וכשסרב, קצפה הזקנה קצף גדול ואמרה: “אני גוזרת עליך בגזרת כבּוּד אם שתותר” – והבן נכנע. כלום בררה יש לו? סוף⁻סוף תלמיד חכם הוא.

רבים פקפקו בכל ההגדות הללו, אלא הכל היו בדעה אחת, כי נס גדול נעשה לקהלת ביליק, שנחלצה ממחלוקת גדולה, שאימה עליה בשל כסא הרבנות. עכשו יהא שלום בעיר, ולא עוד אלא שהרב החדש, הרב מאושי, הוא קרוב⁻משפחה למועמד של הצד השני.

עוד בסוף השבוע ההוא נסעה משלחת מביליק לאושי, והפעם ראו בני העיר אושי, כי “נצחו אראלים את המצוקים” ושמחתם על נצחונם היתה מעוטת ימים, ורבם האהוב עומד בקרוב לעזוב אותם.

זמן בואו של הרב החדש לביליק נקבע לשבת נחמו. ובביתו של הרב מאושי כבר התחילו עושים הכנות לנסיעה רבה זו, כי הזמן קצר.


 

פרק עשירי / כחה של מחלוקת    🔗

א    🔗

עם בואו של הרב מאושי לשבת על כסא הרבנות בביליק עלה קרנה של התנועה הציונית בעיר זו. אמנם בין אמידי העיר היו לפנים כמה “חובבי ציון”, שהיו מעמידים בערב יום הכפורים קערה לישוב ארץ ישראל, גם היה מוּרשה מטעם הועד האודיסאי, אך התנועה הציונית לא לקחה לבם של תושבי ביליק, אולי משום שהחזיקו בה הצעירים בני הדור החדש, שדבריהם ומעשיהם לא היו מסוגלים לעשות נפשות לרעיון הציוני. ועל⁻כן לא נמנו עם חברי האגודות הציוניות בביליק אלא צעירים וצעירות, כפי שהעידו עליהן גם שמותיהן: “פרחי ציון”, “עירי ציון”, “כתר עלומים” ועוד. אמנם הרב מביליק לשעבר, שעלה לארץ⁻ישאל, היה ציוני בסתר ואחר⁻כך גם בגלוי, אך הוא הסתפק בזכר שם ציון בדרשות ובחליפת מכתבים עם הרבנים והעסקנים שבמחנה הציונים. הוא חשש לחזק ידי האגודות הציוניות שבעירו, שלא לעורר חמתם של זקני העיר ונכבדיה, שדעתם לא היתה נוחה מ“בנין ילדים”. הוא עשה נסיון ליסד אגודת “מזרחי”, אבל נסיונו נכשל בראשיתו.

משבא הרב החדש מאושי, שנכבדי העיר ביליק ידעו מתוך שיחותיו עם השליחים, שנסעו למסור לו כתב⁻רבנות, כי הוא “מזרחי” נלהב, חשבו ומצאו כמה בעלי⁻בתים חשובים, בתוכם נח סוחר⁻העצים, שהרב החדש נתחבב עליו ביותר, שכדי לגרום נחת⁻רוח לרב החדש, מהראוי ליסד בעיר אגודת “מזרחי” ולהזמין את הרב לאספת היסוד, שידרוש על מהותו של ה“מזרחי” ועל בנין ארץ⁻ישראל בכלל.

הרעיון הזה עשה נפשות רבות בביליק, ובמשך ימים מועטים נרשמו חברים במספר הגון (כמה מן החברים שבאגודות הציוניות, שיצאו בינתים פחות או יותר מכלל צעירותם נספחו אף הם על האגודה החדשה), ביום אחד, מימי חול המועד סוכות נערכה ברב⁻עם אספת היסוד של אגודת “מזרחי” בביליק, ופה אחד נבחר לראש האגודה נח סוחר⁻העצים. בנאומו הקצר אמר, שסמן מובהק הוא, עד כמה זכאי הוא רבנו החדש, אם בחדשים הראשונים לשבתו בקהלתו נתגלגלה זכות גדולה כזו על ידו, שנוסדה אגודת “מזרחי”, שתחבר את תושבי העיר ביליק עם העדה הקדושה, השואפת לבנות את ארץ⁻ישראל ברוח תורת ישראל.

המאורע החשוב ביותר באספת היסוד היתה דרשתו של הרב עצמו. עוד שמור היה בזכרונם של בני ביליק הרושם של דרשתו הראשונה לפני חדשים מעטים, כשבא על עסקי הרבנות, אבל לעמת הדרשה, ששמעו מפיו בערב אספת היסוד, היתה הדרשה ההיא שניה במעלה. שתי שעות רצופות עמד הקהל הרב על רגליו וכל העינים נטויות אל הרב הדורש, וכל האזנים קולטות כל הגה, וכל הלבבות שרויים במעמד של “נעשה ונשמע”. עם כל דבור ודבור, שיצא מפי הרב על ההכרח של הגאולה לישראל, שתבוא עם בנינה של ארץ אבותינו צמחו כנפים להמון השומעים והיו נכונים להתרומם ולעוף אל הארץ הנכספת. בשעת הדרשה היה כל הקהל כאחד מוכן ומזומן להיות “מזרחי” ולעשות ככל אשר יצוה עליו הרב.

גם גבריאל היה בין השומעים. היחסים בינו ובין בית הרב בחדשים הראשונים היו לבביים ביותר, כאילו רצה להבליט, שאין בלבו שום טינה על גיסו, אף כי בעיר התלחשו, כי יחזקאל הבורסקי עוין את הרב החדש לא פחות מן הרב הישן, ואין דעתו נוחה, שבתו מתידדת כל כך עם הרבנית וחתנו יוצא ונכנס יותר מדי בבית הרב, שסוף⁻סוף אלמלא הוא, היה חלומו מתגשם.

בשיחה עם גיסו לאחר הדרשה הביע גבריאל דעתו, שאינו עושה טוב בהתערבו בדברים השנויים במחלוקת.

– אין רצוני – אמר – להתוכח עמך על הרעיון הציוני בכלל, שהוא פסול בעיני. כל אדם רשאי להחזיק ברעיון הכשר בעיניו. אלא מה אני אומר? – שרב מחויב לעמוד מחוץ לכל מפלגה, משום שהוא שיך לכל בני קהלתו ולא לחלק אחד ממנה משל למלך, שהוא ראש לכל נתיניו.

מאיר נתן עיניו בפני גיסו ואמר בנחת:

– כמדומני, גבריאל, שאין אתה מרומם אלא משפיל כבודי בדבריך.

– הכיצד? – תמה הלה.

– אם באמת הייתי סבור כמוך– ענה מאיר – שהרב מחויב לשמור אמונותיו ודעותיו בלבו ולא להפיצן ברבים, שמא אינן לרצון לפלוני או לאלמוני בקהלתו, לא הייתי מקבל על עצמי עבדות זו.

– ולטעמך – נסה גבריאל להשיב – רשאי רב להיות איש תעמולה לרעיון, שגדולי ישראל רואים אותו כאסור גמור, כסכנה גדולה ליהדות?

מאיר שמע את הדברים, שנאמרו בהתרגזות, וענה בנחת:

– בני קהלתי בחרו בי לרב ויהודים באים אצלי לשאול שאלות באסור והתר ואם היום או מחר, נניח, יבוא אצלי יהודי וישאל: “רבי, ארץ⁻ישראל מותרת או אסורה?” מה עלי לענות לו, לפי דעתך? כלום לשלוח אותו לגדולי ישראל, הרואים בציונות אסור גמור? וכי אין לי רשות להורות הלכה בענין, שיש בו חלוקי דעות?

גבריאל הסתכל בפני גיסו ושקל בדעתו, אם להתוכח עמו על הציונות או לדחות את הדבר לשעת⁻כושר. וסופו החליט, שלא כדאי להתגרות עכשו ואמר:

– דוחה אתה אותי בקש, מאיר, אבל אני עומד על דעתי ועוד נדון בדבר.

בו ביום, כשנפגש גבריאל עם אחותו מרים, והיא שאלה אותו, על מה התוכח עם מאיר, השיב לה קצת בבדיחה וקצת ברצינות:

– אומר אני לך, מרים, שיותר ויותר איני מכיר את אישך. שואל אני את עצמי: זה הוא אותו מאיר. שידעתי בזמן שלמדנו בישיבה? אין זאת, כי את גרמת לכל השנויים שבאו ברוחו.

מה טיבם של השנויים שמצאת? – שאלה מרים בחיוך.

– ראשית, היה לפנים ענו מאד ולא ראה את עצמו כפוסק בשאלות גדולות. עכשו אינו שוכח אפילו רגע אחד, שהוא רב, מורה הוראה. בכלל לא עלה על דעתי,כי מאיר יוכל ללבוש איצטלה של רבנות כשר⁻צבא הלובש מדיו. הוא רב מכף רגל ועד ראש.

– ולדידך זה פגם? –שאלה מרים.

–אפשר ובשביל אחרים שבח הוא, אבל בעיני מגוחך הדבר…

מרים הורידה עיניה, השפילה קולה ואמרה:

– מה שמגוחך בעיני אדם רחוק, מכובד בעיני קרוב… הרי אבא, זכרונו לברכה, היה אומר לי תמיד: “מרים, תענוג הוא לי להביט אל מאיר שלנו, הוא רב כמה שנאמר. כך צריך להיות רב”.

– יודע אני – אמר גבריאל – דעתו של אבא, ז"ל, שהיה אומר: "צעיר שנעשה רב מחויב, שפניו ודבוריו יהיו כשל זקן, וראיה לדבר מרבי אלעזר בן עזריה שאמר: ‘הרי אני כבן שבעים שנה’ ". מתוך השקפה זו ודאי שמאיר הניח את דעתו. אבל ספק הוא בעיני, אם היה משבח גם מדה אחרת, שאני מוצא עכשו במאיר.

– מהי? – שאלה מרים בסקרנות.

– שמעתי את הדרשה שדרש במסבה של חברת הציונים והרהרתי בלבי, כי זו לא היתה לרצון לאבא, ז“ל, אילו שמע אותה. אולי את זוכרת, שאבא, ז”ל, בחפצו לבטל דברי איש שיחו, היה אומר בצחוק או ברוגז, הכל לפי הענין: “אין זה אלא דרוּש”. סבורני, הדרשנים אין כחם גדול בתורה.

מרים שתקה שעה קלה ואמרה בנחת:

– זכורתני, פעם אחת דרש מאיר בבית⁻הכנסת באושי, ואבא אמר לאמא: “לא ידעתי כלל, כי מאיר שלנו יש לו עוד השלמה אחת, הוא דרשן מופלג, פה מפיק מרגליות”. שאל אמא ותגדך.

נסתמו טענותיו של גבריאל, והוא אמר לאחותו:

– כלום איני מאמין לך? ואף⁻על⁻פי⁻כן טוב תעשי, אם תשפיעי עליו, שימעט בדרשות על הציונות. לטובתו אני מתכון. אם רצונו בשלום, יעסוק בדברי תורה ואל יעסוק בציונות, שאינה אלא פוליטיקה.

מרים השיבה בבת⁻צחוק:

– איני יכולה ואיני רוצה לקבל עלי שליחות זו. זכורתני, שאמא היתה פעמים קובלת לפני על אבא, עשה או דבר שלא כרצונה. וכששאלתיה פעם אחת, מדוע אין היא אומרת זאת לאבא בפניו, התחלחלה וענתה: “לאו, בתי, אין אני שוכחת אפילו רגע אחד, כי הוא רב ואני חיבת בכבודו”.

חיוך נראה על פניו של גבריאל ואמר לאחותו בקול, שנשמעה בו חביבות רבה:

– לא ידעתי כלל, את את רבנית מן הדור הישן. אכן הזווג שלך עם מאיר עלה יפה.

ב    🔗

לידי וכוח ארך בין שני הגיסים על הציונות לא בא במשך כמה חדשים, קצת מפני שגבריאל לא היה מרבה לבוא לבית הרב (הוא ידע, שחותנו אין דעתו נוחה מבקוריו), וקצת משום ששלש הנשים – הרבנית הזקנה, מרים ואסתר – כאילו עשו קנוניה ביניהן, שלא להניח שני הגברים לבדם לשעה ארוכה, ועל⁻ידי כך הצליחו למנוע ריב ביניהם מראשיתו. כשהיתה אחת מהן מרגישה, כשהוכוח עובר למדרגת פולמוס, העלול להביא לידי מחלוקת, קראה לעזרה את האם או האחות ובכחות מאוחדים ובתחבולות הידועות לנשים הפסיקו את הוכוח.

אולם גבריאל בקש עילה להוכיח את גיסו על התחברו יותר ויותר עם הציונים שבביליק ועל הזכירו תמיד בדרשותיו את ארץ⁻ישאל ואת הרעיון של תחית העם. נדמה היה לו, כי חובה מוטלת עליו לפקוח עיני גיסו, להראות לו עד כמה סר מדרך התורה והאמונה, בתתו ידו לתנועה הציונית. עד היום נחשב מאיר בעיניו לאדם, שאין לו מחשבות משלו, אלא הוא מקבל דברי אחרים ומשננם יפה ומקנה אותם לעצמו, ואם קשה להשפיע עליו בהגיון ובכח המחשבה, יש לפעול בכח הסמכות של גדולים ממנו. פעמים חרה לו, בראותו, כי לא נשאר שריד בלבו של מאיר מאותו רגש ההערצה, שהגה לו, ל“עלוי”, באותם הימים, שהיו חברים בישיבה. מה נכספה נפשו לחדש בלב גיסו את הרגש הזה.

אילו שאל גבריאל את עצמו, מפני מה הוא שונא כל כך את הרעיון הציוני, ספק, אם היה יודע להשיב ברורות. כלום השפיע עליו חותנו, שהיה מלגלג על הציונים המקשקשים בקופסה? אפשר וגרמה לכך השנאה להרב הקודם, שהיה ציוני בסתר? אבל יש לשער, כי הסבה הראשונה להתרחקותו של גבריאל מן הציונים היתה זו, שהם היו מוחזקים חפשים בדעות ומזלזלים בדת, וכדרך בעלי⁻תשובה התרחק גבריאל מכל חשש של כפירה. לא פעם היה הרב אומר למרים אשתו: “אילו ראה אבא את גבריאל בשעת תפלתו וכיצד הוא זהיר בכל מצוה קלה, ודאי שהיה משנה דעתו עליו…”

השנאה לציונים התגברה בלבו של גבריאל מן הזמן, שבאחת מנסיעותיו בעניני מסחר לכרך הסמוך, ששהה שם כשבועים, התודע לאחד מחברי “אגודת ישראל”, מי שהיה לפנים ציוני נלהב ונהפך למתנגד נלהב יותר. האיש הזה, בירקין, אסף סביבו כל המתנגדים לציונות בעירו, אך הוא ידע, כי אין בו כח רוחני עד כדי לערוך מלחמת⁻תנופה עם הציונים שנואי נפשו. בין אנשי⁻צבאו הנוטים אחרי דעותיו היו הרבה יהודים תמימים, חרדים, מופלגי תורה מן הדור הישן, שהציונות פסולה בעיניהם מחמת האפיקורסות של נושאיה, אולם היו גם משכילים מן הדור החדש, שמצאו בתנועה הציונית פגמים שונים, שאי⁻אפשר להם להגדירם כראוי. בין כל אלה, שבירקין לא זלזל בהם כאנשי כצבא, לא נמצא אחד, שיש בו כל הסגולות וההכשרות הנחוצות, לדעתו, לקצין בחיל צבאו. בני⁻התורה שבין חבריו לדעה הם בטלנים בהויות העולם, ואנשי המעשה המשכילים אינם גבורים במלחמה ליהדות. כשנזדמן במקרה עם גבריאל, שמן הרגע הראשון דבק בו, נצנצה מחשבה בלבו, כי זה האיש המבוקש. ויותר שעסק עמו בשיחה, ויותר שהתפעל מתורתו וחכמתו, ויותר שהכיר יחוס אבותיו ויחוס עצמו, התחיל מאמין, כי מן השמים שלחו אותו אליו.

בירקין, שידע והכיר בטיבם של בני⁻אדם, עמד על אפיו של מודעו החדש והבין במה לקנות לבו. הוא הפגיש אותו בביתו עם גדולי תורה, שחלקו לו כבוד, אחרי שמעם מפי בעל⁻הבית מה טיבו של אורח זה. והללו סיעו בידי בירקין לשדלו בדברים, כי איש כמותו החובה והמצוה עליו לעמוד בפרץ, להציל את היהדות מכף הכפירה הציונית. וכל הימים, שישב גבריאל בכרך ההוא, לא פסק בירקין להשתמש בכל התחבולות לתאר לפניו את הסכנה הצפויה ליהדות מן הציונות ולעורר בקרבו את הרצון לעמוד בראש מחנה הלוחמים עם הציונים הכופרים.

גם לאחר שעזב גבריאל את הכרך לא הניח לו בירקין, ובכל שבוע ושבוע היה שולח לו מכתב ארך לחזק את לבו, “שלא יסיח דעתו מן הענין הקדוש”. גבריאל התחיל מקבל מכתבים מערים שונות מאנשים לא ידועים לו, שהכתירו אותו בתארים מפוארים ודברו אליו כאל אח לדעה, “אחרי אשר שמענו שמעו מפי ידידנו, המקנא קנאת היהדות, ר' אהרן בירקין”. יום אחד קבל גבריאל מכתב מחוץ⁻לארץ, הכתוב גרמנית בתערובת של מלים בלשון הקודש, מאת רב אורתודוכסי ידוע שם, שעורר אותו “לצאת למלחמת הקודש”. שלחו לו ממקומות שונים ספרים וחוברות ובהם דברי קטרוג על הציונות ודברי פולמוס עם הציונים, וגבריאל ראה חובה לעצמו לעין בהם, ושלא מדעתו נמשך לתוך מחנה המתנגדים, והתחיל רואה את עצמו כאחד מקציני המחנה.

בו בפרק, כשהיה גבריאל מזדמן עם גיסו הרב, חש כעין גרוי להכנס עמו בוכוח על הציונות ולנסות כחו בפולמוס, אך לא מצא שעת⁻כושר לכך, לא בלבד מפני שאמו ואחותו מנע את ההתנגשות, אלא אף משום שהוא עצמו כאילו פחד מפני הוכוח והשתדל לדחות אותו עד כמה שאפשר. היתה לו כעין הרגשה, כי סופו של וכוח זה, שיביא לידי מחלוקת, ומי יודע אם יהא בכחו לכבוש את יצרו, שלא לשפוך על גיסו כעסו ורגזו, שהוא נושא עליו בלבו משכבר, אלא הוא מכניע תמיד את הרגשות האלה שלא יתפרצו.

פעם אחת, כשנכנס לביתה של אמו ולא היה בבית אלא גיסו הרב, שישב לבדו בחדר⁻הספרים שלו ועין בספר קטן, שמרחוק הכיר גבריאל על פי מראהו, כי זהו ספר קריאה ולא ספר עיון, פנה לגיסו, לאחר שאילת שלום קצרה, ואמר בקול תוכחה מאהבה:

– רואה אני, מאיר, כי מתיר אתה לעצמך בזמן האחרון לעסוק בדברים בטלים, שלא כדרכך.

– אין אלו דברים בטלים התנצל מאיר בנחת – זהו ספר “שיבת ציון”, דברים שיצאו מפי רבנים וגאוני ישראל.

על שפתי גבריאל נראה חיוך של בטול בשעה שאמר:

– כך דרכו של יצר הרע, כשהוא בא לבטל אדם מתלמוד תורה: פעמים הוא תוקע לידו ספר השכלה ופעמים הוא משיאו לקרוא ספר ציוני. הצד השוה שבהם, ששניהם הבל ורעות רוח.

מאיר התאפק ולא השיב כלום לגיסו, אלא נתן בו עיניו מתוך תמהון. אולם גבריאל ראה צורך להוסיף:

– מבין אני מה שבלבך… חושב אתה, כי לא לאיש כמוני לזלזל בהשכלה, אבל דע לך, חביבי, כי דוקא לי מותר לכנות את ההשכלה הבל ורעות רוח, משום שהתבוננתי וראיתי כל דרכיה…

מאיר לא יכל להתאפק והפסיק את גיסו בקצת התרגזות:

– הרי אמרתי לך, כי זהו ספר על שיבת ציון.

גבריאל השיב מתוך בדיחה:

– אף אני אמרתי לך, כי לדידי השכלה וציונות הינו הך, שתיהן אחיות הן, בנות השטן. ראה השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המות ליהדות, שההשכלה לא הצליחה להעביר את העם היהודי על אמונתו ודתו, עמד ושדך לו בתו השניה, את הציונות, שהיא בעיני גרועה מן הראשונה. זו היתה מולדת⁻חוץ, נכריה, ולא יכלה להשכיח מלב ישראל אמונת אבותיו, ואילו זו פניה כפני בת ישראל וסכנה בה, שהיא תטה את עמנו מדרך הישר.

הרב הצעיר ישב מחריש, החליק זקנו ועיניו הביעו צער, כשפתח ואמר:

– שמע נא, גבריאל, הלא אנשים אחים אנחנו, אל תכעס עלי אם אגיד לך… מיום שהכרתיך הייתי מעריץ אותך על שום שכל מה ששמעתי מפיך היה משלך, מה שחדשת בשכלך החריף. אך היום, סלח לי, אתה חוזר על דברי אחרים, שנשמעו מפי אנשים, שאינם גדולים לא בתורה ולא בחכמה, ולא לכבודך לטחון קמח טחון.

גבריאל התרתח וענה:

– והרעיון הציוני שלך הוא? אתה המצאת אותו בחריפותך או בבקיאותך?

הפעם השיב הרב בנחת, כאילו שפך כל רגזו בדבריו הקודמים:

– כלום יהודי המתפלל שלש פעמים ביום: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, צריך לחדש את הרעיון הציוני?

גבריאל הרים קולו, בהביטו על גיסו בעינים מלאות חמה:

– אילו לא היית תם, אילו לא שאבת כל ידיעותיך מספרים, אילו מסוגל היית לחשוב מחשבות, היית מבין, שהרעיון הציוני אומר לעקור את האמונה בביאת הגואל ועל⁻כן החזיקו בו אפיקורסים וכופרים…

הרב הפסיקו ברטט מתוך התרגשות:

– וכי אין אתה יודע, כי לרעיון הציוני הסכימו הרבה מגאוני ישראל?

– הן, יודע אני, אבל גם בזמנו של שבתי צבי היו גאונים, שנטו אחרי משיח השקר…

הרב הצעיר לא יכל להתאפק, קם ממקומו ופניו חורות וכל גופו רעד בדברו:

– שמע נא, גבריאל, וכי מפני שגיסך אני, מותר לך להעליב אותי? יכולני לענות לך כאולתך, אך חס אני על כבוד בן חותני, ז"ל, אלא בבקשה ממך: אל תהי מריבה בינינו, אל תתאמץ להחזירני לדרך הישר שלך… לא מפיך אני חי, לא מחשבותיך מחשבותי ולא דרכיך דרכי!

צחוק קל של מבוכה נראה על פניו של גבריאל. הוא רצה להוציא מפיו דבור של זלזול כלפי גיסו, אלא התאפק, קם על רגליו, עמד ושהה שעה קלה, מבלי דעת כיצד להפרד מחברו אחרי שיחה זו ברוגז⁻ולא⁻רוגז. לאשרו, נכנסה אחותו מרים, שבאה מן הרחוב, ובראותה את אחיה, קראה:

– למה אתה נחפז? שב נא, עוד מעט תבוא גם אמא. שב.

– טוב שבאת, עוד רגע ובעלך היה מגרש אותי מן הבית, לכן הקדמתי ואמרתי ללכת מכאן בעצמי.

מרים הביטה חליפות על אישה, שישב בראש מורד, ועל אחיה, שננער לילך ולא הלך, והבינה, שדברים בגו, אך לא ידעה מה טיבם. נפלה קטטה ביניהם?

בואה של הרבנית הזקנה הוציא את כלם מן המבוכה והכניס את הרוח המשפחתי לתוך הבית.

ג    🔗

הפולמוס הקצר הזה הפריד לבות הגיסים. אמנם גבריאל היה מוסיף לבוא מזמן לזמן לבית אמו, אבל גם הרבנית הזקנה, גם מרים אחותו הכירו והרגישו, שגבה הר בין שני האחים, ופעמים היו סחות זו לזו צערן הגדול על כך. הרבנית הזקנה אמרה כמה פעמים לבתה, שברצונה לגזור על גבריאל בגזרת כבוד אם, שיחדל מן ה“ברוגז” הזה, “המקצר ימיה”. אבל מרים שדלה לא לעשות כן. “גבריאל איננו תינוק”.

גם בעיר הכירו, כי נפל דבר בין שני הגיסים וגבריאל עוין את גיסו הרב. נשמעו השערות שונות בענין זה. אמרו, שידו של יחזקאל באמצע: עד היום אינו יכול לסלוח לרב, שגזל, לדעתו, את כסא הרבנות מחתנו. יודעי⁻הכל, המצויים בביליק כמו בשאר ערים מישראל, ספרו: “פעם אחת נזדמנו הרב וגבריאל לסעודת מצוה, הרים הרב כוסו ואמר לגיסו: ‘לחיים!’, ענה לו הלה: ‘לחיים!’ שאל אותו הרב: ‘מפני מה אינך אומר “לחיים ולשלום”?!’ השיב לו גבריאל: ‘אין שלום בינינו’…”

לא הכל האמינו, שהספור הזה הוא מעשה שהיה ולא בדותה, אך איש לא יכל להכחיש את העובדה, שבבית⁻המדרש לא קרבו הרב וגבריאל זה אל זה, כדרך שנהגו לשעבר. יתר על כן, פעמים היה גבריאל מתיר לעצמו להוציא מפיו הלצה כלפי הרב – מה שאיש לא שמע ממנו קודם לכן.

ואף⁻על⁻פי שלא נראו לעין סמנים של ריב ומדון בין שני הגיסים, נמצאו בעיר ביליק מנחשים, שצפו וראו מחלוקת גדולה בין הרב וגבריאל, כדרך רואים בעבים, המנבאים לסערה גם כשפני הרקיע טהורים.

ואמנם נתקימה נבואתם של הללו כעבור זמן לא רב, אולי פחות ממה שראו האצטגנינים הללו באיצטגנינותם.

ומעשה שהיה כך היה:

לעיר ביליק בא המטיף הציוני א., שקנה לו שם גדול בסביבה בדרשותיו הנלהבות והמלהיבות, וכמה מתושבי ביליק, ששמעו את דרשותיו בהיותם בעיר⁻הפלך, ספרו נסים ונפלאות על המטיף הזה. עכשו, שזכתה גם העיר ביליק לקבל פני המטיף הציוני, היתה השמחה רבה בעיר. בית⁻הכנסת היה מלא עד אפס מקום. באו גם הרבה מן המתנגדים לציונות, כשם שבאים יהודים יראי⁻שמים לשמוע תפלת חזן⁻אורח, אף⁻על⁻פי שמרננים אחריו… ואפילו גבריאל, השונא תכלית שנאה כל מיני “דרוּש”, היה בין הבאים, ונמוקו עמו: “חיב אדם לשמוע ולדעת הכל”.

המטיף, תכף לכניסתו לעיר, נכנס אצל הרב, כדרך כל המגידים, כדי ליטול ממנו רשות לדרוש דרשתו בבית⁻הכנסת. מתוך שיחתו עם הרב, שקבל פניו בחבה רבה וספר עמו על התנועה הציונית, נודע לו על מצב התנועה בביליק ועל חברי “אגודת ישראל”, שהם המתנגדים העזים ביותר לציונות. ואפשר ושיחה זו גרמה, שהמטיף הציוני הזה, שהיה מפורסם בכח הפולמוס שלו עם כל מיני “שונאי ציון”, הקדיש חלק גדול מדרשתו לאלה “המתעטפים בטלית של קדושה לכסות בה על מחשבות החולין שבלבם”. בדברים חריפים מתח בקרת על כת העצלנים, “הסומכים על נסים מן השמים, שיביאו להם את הגאולה, לא מחמת אמונתם היתרה במעשי נסים, אלא כדי לפטור עצמם מתרומה לישוב הארץ”. הכה בשבט פיו את חברת הבטלנים, “העוסקים בפוליטיקה ובמלחמה מתוך שנאה לכל רוח חדשה בעולם היהודי, לרעיון הקדוש של תחית עמנו”. ולבסוף שלח חצי לעג לאלה “שבעסקיהם הפרטיים הם אנשי⁻המעשה ואילו משבאים לטפל בעניני העם הם נראים כחסידים שוטים”; לאלה שבעצמם אינם זהירים במצוות ואינם בורחים מן העברית, ואילו עם הציונים הם מדקדקים כחוט השערה ובודקים בציציותיהם; לאלה בעלי התשובה, “האומרים לכפר בשנאתם לציונות על חטאת נעוריהם”.

קרוב לודאי, שהדרשה הזאת לא היתה מיוחדת לעיר ביליק, המטיף הציוני השמיע אותה הרבה פעמים בערים אחרות והיתה שגורה בפיו, אולם אנשי ביליק מצאו בה כונות ורמזים לבני עירם: בדבור זה התכון ליחזקאל הבורסקי, בעל המימרה: “אני מאמין, שהמשיח יביא לנו את הגאולה ולא הציונים”; ובדבור זה רמז לפלוני ולאלמוני; והדברים על בעלי התשובה ודאי היו מכוונים לגבריאל…

אין פלא, אפוא, אם למחר היתה הדרשה לשיחה בפי כל וכל אחד ואחד הכניס בה פרושים וכונות משלו, ורב בני העיר הללו ושבחו את המטיף הציוני, שהספיג מלקות לשונאי⁻ציון כראוי להם. גם במחנה המתנגדים עשתה הדרשה רעש גדול ובאספת חברים נמנו וגמרו לעשות נקמה במטיף, וקודם כל: שלא להניח לו לעלות עוד על הבמה. וכשנודע, כי המטיף עומד לדרוש עוד דרשה אחת בשלישי בשבת, אמרו: “היה לא תהיה”. מתחלה רצו להשפיע על הגבאי, הנוטה קצת אליהם, שיסגור את בית⁻הכנסת. כשסרב הגבאי לעשות רצונם, התחילו מבקשים עצות ותחבולות להפריע את המטיף. כדי להמנע ממחלוקת עלתה הצעה, לדחות את הדרשה ליום אחר, עד אשר ישקטו הרוחות, אך המוני העם עמדו בכל תוקף על כך, שלא לדחותה.

הפעם היה בית⁻הכנסת מלא הרבה יותר מבדרשה הראשונה. רבים באו לא בלבד לשמוע את המטיף הציוני, אלא אף לראות ב“מחזה”, איך שתפרוץ “המלחמה”. הצפיפות בבית⁻הכנסת היתה רבה, הרוחות היו נסערים, המתיחות הלכה וגדלה מרגע לרגע.

כשפסע המטיף כמה פסיעות ונגש אל הבמה לפני ארון הקודש, הקדימו גבריאל, עמד ואמר:

– לא אתנך לעלות!

נעשה רעש בבית⁻הכנסת. נשמעו קולות בודדים: “חוצפה”. אך הקולות נדמו, כשראה הקהל את הרב קם ממקומו וקורא בקול רם:

– עלה יעלה!

– ואני אומר: לא יעלה.

– מי כאן הרב דמתא, אתה או אני? – נשמע קולו הרועד של הרב.

– “כל מקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב”! – ענה גבריאל בקול רם.

המטיף, שמצא סעד בדברי הרב, עשה נסיון לזוז ולעלות, אך גבריאל משכו בשרוולו וקרא:

– הרי אמרו לך,שלא תעלה.

פתאם הלך ובא הרב אצל הבמה, פניו היו חורות, ובקול מלא התרגשות קרא:

– גוזרני עליך, גבריאל, שתצא מכאן!

גבריאל פרץ בצחוק וקרא:

– מי אתה, שתגזור עלי?

פתאם נשמעו קולות בין ההמון:

– יהודים, מה לכם שותקים?… נוציא את המחוצף בסדינים!…

ההמון פרץ אל מקום ארון הקודש ואמר לסוב את גבריאל ולעשות בו שפטים, אך הרב לא נתן לגשת אליו. בינתים נדחקו ובאו אחרים להגן על גבריאל. נשמעו קולות: “הורגים את גבריאל!…” מעזרת נשים נשמעו יללות, צריחות, ריצות… והמהומה בבית⁻הכנסת הלכה וגדלה… דחיפות, הדיפות, חרפות, גדופים… ועוד מעט היתה יד איש ברעהו…

בתוך המהומה הגדולה נשמעה קריאה מפי העומדים ליד הפתח:

– ה“פריסטב” הולך!

לשמע השם הזה שקטו כרגע הרוחות. רפו כל ידים. כל אחד ואחד בקש מקום להמלט.

בפסיעות קטנות פסע ה“פריסטב” והביט אל הקהל הצפוף. נגש אליו הגבאי והסביר לו מה שהסביר, והשר קרא בקול:

– להתפזר!

ברגע אחד נדחק כל הקהל אל הדלת וכל אחד ואחד מתאמץ להיות מן הראשונים ליציאה, כדי שלא יהא לו עסק עם הרשות.אחר כך קרא השר את המטיף, שאל לתעודותיו, בדק אותן, ולאחר שהתלחש עם הגבאי, קרא בקול פקודה:

– שמע נא אדמוני! (רמז לזקנו האדום של המטיף), אם אין רצונך להתאכסן בבית המשמר, תעזוב את העיר תכף ומיד, לבלי אראה פניך בתחומנו, השמעת?

במקום השיחות על הדרשה של המטיף הציוני היו למחר שיחות אחרות על ה“מאורע”. מי הלך וקרא את ה“פריסטב”? – בזה נחלקו הדעות, אך הכל הסכימו, כי זה שהלך נשלח על⁻ידי יחזקאל. וכי מי יעשה מעשה כזה אם לא הוא? דנו גם בשאלה: בכמה עלה לו לגבאי לטשטש את הענין? וגם בזה הסכימו הכל, שקבל ה“פריסטב” שכר שתיקה יותר משקבל המטיף שכר דבור. ביחוד רבו הדיונים על חלקו של גבריאל בכל המאורע. הכל דנו אותו לחובה. ומי שלמד עליו קצת זכות, לא היתה זו אלא שעשה מה שעשה בעצתו של יחזקאל חותנו. “הריהו משועבד לו בגופו ונפשו”?

שמחתם של המתנגדים לציונות לא היתה שלמה. שכר נצחונם על המטיף הציוני יצא בהפסדם שהפסידו בכמה מבני העיר, שעמדו מן הצד ועכשו צעדו צעדים אחדים בדרך אל הציונות.

גם הנצחון עצמו על המטיף הציוני פג כחו. בשבת הראשונה אחרי המאורע דרש הרב בבית⁻הכנסת אחת מדרשותיו היפות, שבה עשה נפשות לרעיון הציוני ועורר חבה רבה לארץ⁻ישראל.

בדרשה זו אמר הרב גם את הדברים האלה:

– אילו הייתי מאמין, כי העיר כלה שונאת את הרעיון הציוני עד כדי כך, שנתנה מקום למעשים, שנעשו, לצערנו ולחרפתנו, בבית⁻הכנסת לפני כמה ימים, הייתי מסתלק מרבנותה של קהלה זו. אבל ברי לי, שלא היא. יחידים גרמו לכל המאורע המדאיב ההוא, ואף הללו אינם, חס ושלום, שונאי ציון, אלא שונאי הרב…

המאורע והדרשה של הרב, שנשמעה אחריו, שמשו התחלה למחלוקת הגדולה בין שני הגיסים, שארכה חדשים ושנים.

המחלוקת הזאת גרמה צער ויסורי⁻נפש, ראשית כל,לרבנית הזקנה, שהיתה שופכת לבה לפני ידידותיה ואומרת:

– אין זאת, אלא עין הרעה שלטה בי. שני בנים חנני אלהים, שניהם אהובים, שניהם יקרים, שניהם גדולים בתורה ובחכמה, עד שהבריות קנאו באשרי, בא השטן והפריד בין אחים – ועיני, עיני אם, רואות וכלות.

אם הרבנית הזקנה, לפחות, היתה נכנסת מזמן לזמן לביתו של גבריאל בנה לראות פניו ופני נכדיה, הרי קשה היה גורלה של הרבנית הצעירה מרים, שמזמן המחלוקת נגזר עליה לא לראות את אחיה אלא במקרה בעברה ברחוב. גבריאל חדל להכנס לבית הרב, אף מרים מנעה רגליה מביתו של אחיה, אף כי אהבה אותו אהבת נפש. גם אסתר, אשתו של גבריאל, קשה היה עליה לעמוד בגזרה לבלי בוא לבית הרב. עד יום ה“מאורע” רגילה היתה לבוא בכל יום ויום לבית חמותה, בעקר כדי לראות פניו המאירות של הרב, לשמוע דבוריו, שהיו דומים כל כך בקולם ובצורתם לאלה ששמעה מפי חמיה, שהיא שומרת בלבה כזכרון⁻קודש. ואף כי ידעה, שאין דעת אביה נוחה מבקוריה התכופים בבית הרב וגבריאל מלגלג על הערצתה את גיסה, לא יכלה לותר להם.

אחרי ה“מאורע” הוכרחה לקבל עליה את הגזרה, שאי⁻אפשר לבטלה.

האחד, שנחה רוחו מן הדברים שארעו, היה יחזקאל הבורסקי, חותנו של גבריאל. הוא לא אהב את הרב מן היום הראשון לבואו לעירו, אך חושש היה לשנוא אותו, כדרך שהיה שונא לרב שקדם לו, שכן קשור הוא קשרי משפחה עם חתנו. אחרי ה“מאורע” נדמה לו, שהותרה הרצועה…

ד    🔗

דרכה של מחלוקת, שהיא מאריכה ימים, וכל מה שמתישנת מוסיפה כח. אם הניצוצות הראשונים של אש המחלוקת הולכים ודועכים ברבות הימים, נמצאים אנשים טובים, שמשתדלים להוסיף עליה דלק, שלא תכבה. דומה, בני⁻אדם מוצאים תענוג מיוחד במחזה של מאבק בין שני כחות, מאבק גופני או רוחני, מאבק של משחק או של תחרות, מאבק של גבורה או של שנאה.

גם אנשי ביליק, אף⁻על⁻פי שבשיחותיהם זה עם זה היו הכל מביעים צערם, כביכול, על שני גדולי תורה, תלמידי חכמים, העומדים במחלוקת זה עם זה, בסתר לבם, יש לשער, היו נהנים ממחזה⁻שעשועים זה. ואילו קמו בקר אחד ושמעו, שהרב וגבריאל השלימו זה עם זה, היו מצטערים על שנעדר מהם תענוג מן התענוגים.

בכל מקום, שהיו מזדמנים אנשים אחדים, העלו שיחה על המחלוקת, אפילו באותם הזמנים, שהיו ענינים העומדים ברומה של העיר או גם ברומו של עולם. כל מה שיצא מפיו של גבריאל כנגד הרב, דרך הלצה או מתוך שנינה או לשם קנתור, הגיע לאזני הרב בו ביום על⁻ידי שליחים לדבר מצוה, במישרים או בעקיפים, בשנוים ותקונים, שאינם עלולים להרבות שלום בין בעלי הריב, ואותם השליחים שקדו שיגיעו לאזני הצד שכנגד הדברים, שהשמיע הרב בפרוש או ברמז.

אחר⁻כך הלכו ונפשטו בעיר החיצים, שירו שני האויבים זה בזה, והכל היו מספרים בדברים, מפרשים אותם, מרחיבים אותם, מעריכים אותם זה לעמת זה, כל אחד ואחד לפי תבונתו ותכונתו.

יום אחד ספרו בשמו של גבריאל שאמר:

– אין אני אוהב בני⁻אדם, שעשו עושר מחסכונות של פרוטות… הללו נשארים כל ימיהם קבצנים עם כל עשירותם… והוא הדין לעושר רוחני… יש עשירים⁻קבצנים גם בין רבנים וגדולי תורה…"

תשובתו של הרב, כפי שספרו, היתה:

– “לפי דברי הבריות, אין הצלחה מצויה בעשירות, שבאה בירושה ובנדוניה…”

שוב פעם ספרו מפי גבריאל, כביכול, שאמר (אין ספק שנתכון בדבריו כלפי הרב):

–יש צדיקים, שמקבלים שכר רב על צדקתם בעולם הזה והם מאמינים, שיש להם עוד חלק גדול לעולם הבא…

אחת המימרות, שספרו בשמו של גבריאל, הטילה סערה גדולה בין הציונים בביליק. בדברו על העוסקים בהתלהבות בענין ישוב ארץ⁻ישראל, אמר: – הללו נאה להם השם עמי⁻הארץ, מפני שהעקר הוא להם הארץ ולא השמים.

ובשמו של הרב ספרו, שהשיב על זה: – יבוא יום, שיעשה תשובה גם על חטא זה.

כל השיחות הללו והדומות להן גרמו להתרחקותם של שני הבתים זה מזה. אם בזמן הראשון עוד קותה הרבנית, ששני בניה יושיטו יד לשלום זה עם זה, לאחר שעברה שנה אחרי שנה והמחלוקת ביניהם לא פסקה, הלכה והתמעטה תקותה זו. בשנה הראשונה אחרי ה“מאורע” היתה הרבנית בטוחה כי עליה לחכות עד יום⁻הכפורים. “בערב יום הכפורים – הרהרה – ודאי יבוא גבריאל לביתה ויבקש סליחה מגיסו ושניהם יתפיסו זה לזה”. לתמהונה ולצערה עבר היום הקדוש והשלום בין שני בניה לא בא.

לא הועילה גם התחבולה השניה, שהרבנית בטחה בה, שעל ידה תבוא לה הישועה. ביום פטירתו של בעלה נסעה לאושי, הלכה לבית⁻העלמין ועל קברו של הרב הזקן שפכה שיחה ובקשה את בעלה הצדיק, שישתדל בפמליה של מעלה, שתתן בלב בניהם שיעשו שלום זה עם זה. עברו ימים רבים מן הנסיעה ההיא – ושום שנוי לטובה לא בא. הגיעו הדברים לידי כך, כשחגגו בביתו של גבריאל את חגיגת בר⁻מצוה של בנו הבכור, ואסתר אמרה להזמין לחגיגה את הרב, לא הסכים גבריאל. כמה הצטערה הרבנית על זה! ורגע אחד עלה בדעתה, כי גם היא לא תשתתף בחגיגה זו, אך הרב הניא אותה. על כל פנים, שמחתה של הסבתא הופרה. וימים רבים לא יכלה הזקנה להתנחם.

וכשכלו כל הקצים והשלום המקווה בין בניה לא בא, ודאי בעוונותיה הרבים, נשארה לה לרבנית הזקנה עוד תקוה אחת ויחידה… כבר באה בימים וכמה פעמים ראתה את אמה בחלום, וזו אמרה לה בפרוש: “בתי, הגיע הזמן לנסוע הביתה…” והיא מרגישה, כי לא תאריך עוד ימים, ובכן – הרהרה בלבה – כאשר יקרבו ימיה ללכת בדרך כל הארץ, והיא תשכב במטה, אשר לא תרד עוד ממנה, ושני בניה יבואו לביתה וישבו לפניה, תחזיק בידיהם ותאמר להם: ”מחויבים אתם לעשות שלום ביניכם בטרם אמות… כי איככה אוכל לבוא לעולם האמת ולשאת עיני אל אבא, כאשר ישאלני, כיצד נתתי לבנינו, שיהיו כאויבים זה לזה…"

כך וכך היו ההרהורים אשר השתעשעה בהם האם מרת⁻הלב, ולנגד עיני רוחה כבר עמד המחזה, שגבריאל בנה מושיט ידו לחתנה הרב ומבקש ממנו סליחה ומחילה על החטא הגדול, שחטא לפניו כל הימים, והרב מביט אליו במאור פניו ואומר: “מחול לך, מחול! כלום כעסתי עליך, חס ושלום?…”

וגם התקוה הזאת נכזבה. אמנם לבה של הזקנה לא הטעה אותה: היא לא האריכה ימים אחרי חגיגת בר⁻מצוה של נכדה, אך ימי מחלתה לפני מותה היו קצרים מאד ועל לבה לא עלה, שזוהי המחלה האחרונה בחייה, ולכן לא הספיקה לבצע את מפעל השלום בין בניה אשר חלמה עליו… ועוד כמה שנים אחרי מות הרבנית הזקנה היתה המחלוקת בכל תקפה בין שני הגיסים… יתר על כן, נדמה היה, כי עם הסתלקותו של מלאך השלום רקד השטן של מחלוקת בין היריבים ביתר און.

אמנם ביום פטירתה של הרבנית הזקנה הספידוה כראוי לה בנה וחתנה כאחד; אחר נכנס הרב לביתו של גבריאל לקים מצות נחום אבלים. אבל כל זה היה כעין אות⁻פרידה בין שני אנשים, שהיו קשורים על⁻ידי נפש קרובה לשניהם, שזה עתה עזבה אותם.

במשך השנים אחרי פטירתה של הרבנית הזקנה ארעו כמה דברים, שהרחיקו את הגיסים זה מזה. ואם המחלוקת לא יצאה לרשות הרבים ולא לבשה צורת מדון רעשני, כמו שהיה בימי המחלוקת בין הרב הקודם ובין יחזקאל הבורסקי, אין זה אלא מפני שהרב החדש היה מטבעו נוח ומתון וחושש מאד לכל מעשה, שיש בו משום חלול השם. גם שתי נשים מנעו את גבריאל מלצאת כנגד גיסו ביד רמה ולפתוח במלחמת תנופה עמו. אחת היא מרים, אשת הרב, שגבריאל אחיה לא חדל מהעריץ אותה, ואלמלא גאותו היה נכנס לביתו של הרב לראות פניה בלבד; השניה היא אסתר, אשתו של גבריאל, שיראת⁻הכבוד מפני אישה מנעה אותה מבוא בדברים עם בית⁻הרב.

מאורע משפחתי אחד ארע בחיי גבריאל, שעלול היה, לפי דעת בני העיר, לבטל את המחלוקת בין שני הגיסים: שנים מועטות אחרי מות הרבנית הזקנה הלך לעולמו גם יחזקאל הבורסקי, חותנו של גבריאל. אנשי ביליק החזיקו בדעתם, כי הגורם העקרי למחלוקת שבין גבריאל והרב היה ה“זקן”, ששאף לראות בעל בתו יושב על כסא הרבנות בביליק, ועכשו שמת אין דבר שיעכב קרוב הלבבות. כפי הנראה, חשבו וטעו בני ביליק. על פי צואתו של יחזקאל הבורסקי ועל⁻פי עצתו ואזהרתו לבניו בעל⁻פה לפני מותו, נתמנה גבריאל למנהל של כל העסקים, “מפני שהוא יודע ומבין דרכי המסחר מאין כמוהו”. ומצבו זה החדש כאילו העלה אותו לשומר המסורת של בית חותנו: להיות באופוזיציה לכל בני העיר.

מלבד זאת גדלה בלבו של גבריאל בתקופה זו התקיפות, המצויה אצל יהודי עשיר, והתחזק בו הרצון להתקרב לעסקנות (לאחר שנתיאש מן הרבנות) והתחיל בא בדברים עם מנהיגי “אגודת ישראל”, ואלה אנשי הכרכים, שראו בו איש משלהם, היו מזמינים אותו לאספות ולכנוסים, שולחים לו אגרות ומעודדים רוחו “לכבוש את עירו, שהיא מצודת ה”מזרחי“. וכל פעם, שהיה חוזר לעירו מאספה כזו, או מקבל אגרת, היה מקהיל אנשי שלומו ומעורר אותם למלחמה בציונות, היא אמו של ה”מזרחי".

ויותר שקשה היה לו לכבוש את המצודה הזאת, גדל כעסו על המפקד, הוא גיסו הרב, שנעשה ברבות הימים אחד מעמודי ה“מזרחי”. כל פעם שהיה הרב דורש בבית⁻הכנסת לטובת ה“מזרחי”, היה גבריאל עורך אספה בביתו ונואם לטובת ה“אגודה”.

והמחלוקת לשם שמים גרמה לכך, שגם הרב מביליק, שהיה מתון מטיבו וזהיר בלשונו, לא יכל לעבור בשתיקה על הפגיעות בכבודה של הציונות, שהיו מגיעות לאזניו בשם יריבו. “על כבודי שלי מותר לי למחול, על כבודה של ארץ⁻ישראל אסור לי למחול”. וכשספרו לו מפי גבריאל שאמר בנאומו, כי “הציונים רוצים לבנות ארץ בלי ישראל” התרתח כל כך, עד שהקדיש דרשה שלמה לענין חזוק הדת על⁻ידי אנשים, שכחם אינו גדול בקום ועשה, אלא חלקם עם אלה, שהם בבחינת: “לא יעשה ולא יעשו אחרים”.

אמנם מאיר היה זהיר, שלא להזכיר אף ברמז את גיסו, אבל בני ביליק, המבינים בנסתר יותר מבנגלה, חברו פרושים לדברי הרב, שמתוכם היה ברור למי הדברים מכוּונים, וגבריאל, שהדברים הגיעו לאזניו בנוסח של הפרשנים המחודדים, אמר בלגלוג מר:

– צאו וראו, כמה גדולה הקלקלה של תנועה זו, עד שכל הנספח אליה, אפילו צדיק תמים, מיד צדקתו ותומתו מסתלקות ממנו, כמו שאמר הכתוב: “בהתחברך לרשע…”

אילו היו יהודי העיר ביליק אנשי ריב ומדון מטבעם, עלולה היתה מחלוקת זו לחלק את העיר לשתי מחנות, הלוחמות זו עם זו מלחמת השם בקנאה רבה עם כל תוצאותיה; עכשו, שיהודי ביליק היו טרודים כל ימיהם בעניני פרנסה ויותר מכל אהבו את המנוחה, וריב בין שני אנשים מתחרים לא היה בשבילם אלא מחזה⁻שעשועים, העשוי להפיג את השעמום המענה לפעמים או להסיח את הדעת מן הדאגות בעניני הפרט המטרידים, לא נתפשטה המחלוקת לרוחב אלא נתעצמה בעומק ונצטמצמה בחוג צר של בית הרב ובית גבריאל, נכון יותר – בין ראשי שני הבתים האלה.

ואיש מתושבי העיר לא יכל לתאר בדמיונו, כי ביום מין הימים יבוא קץ למחלוקת זו – אם לא תבוא הגאולה לישראל, שעמה תכלינה כל הצרות, ובתוכן גם המחלוקת הזאת.

ה    🔗

גם בביתם של שני היריבים אפסה התקוה, כי ישובו הימים הטובים, ימי השלום, האחוה, הפגישות בכל יום ויום, הבקורים בשבתות ומועדים. כבר נתיאשו מן האושר הזה, שחלף לבלי שוב, וכבר התחילו מתרגלים לצרה, שאין תקוה להחלץ ממנה.

ואם בימות החול, בימים כתקונם, השלימו הנשים, שתי הגיסות, עם המצב המדכא את הנפש, שאסור להן להפגש כאילו אויבות הן זו לזו, בשעה שהתגעגעו זו על זו עד כלות הנפש – קשה היה עליהן הדבר שבעתים בימי חג⁻משפחה, בזמן שהלב מלא על כל גדותיו רגשות של גיל וחדוה ויש רצון וצורך לשתף את הקרובים⁻ללב בשפע השמחה הפנימית. בימים כאלה היה הלב בוכה, כאילו נגזרה עליו גזרה, שלא יגאה ולא יצהל ולא יגלה לעין דיצתו.

הלכו וקרבו ימי חתונת בתו הבכירה של הרב, שהוא משיא אותה לבן עשירים, והחתן הוא מושלם בכל המעלות, עד כי כל בני ביליק מסיחים במאורע זה. אבל שמחתה של מרים, הרבנית, אינה שמחה שלמה. זה כמה שבועות, מיום שהתחילו ההכנות המרובות לחתונת בתה, שרויה היא בצער, כי אחיה היחיד, שהוא האחד מכל בני משפחתה היושב בעיר אחת עמה, לא ישתתף בשמחתה. מכירה היא את גבריאל אחיה: אף אם לבו יתפוצץ מהשתוקקות, לא יכניע גאותו. “אפשר, אילו היתה אמא חיה עוד – הרהרה – היה עושה זאת למענה, היה אולי נעתר לתחנוניה, אבל עכשו..”

לא קטן מזה היה צערה של אסתר, אשת גבריאל. קשה היה לה להתרגל לרעיון, כי היא לא תשתתף בשמחתה של מרים. הרי זה טרוף⁻הדעת, דבר שאין לו שם כלל.. אך אין היא מעזה לפתוח פה ולדבר עם אישה בענין זה. יודעת היא, שאסור להזכיר לפניו שמו של הרב. אולם ככל אשר הלך וקרב יום החתונה של בת הרב, הלכה וגדלה מועקת לבה של אסתר, עד כי יום אחד אזרה כל אומץ רוחה ופנתה אל אישה מתוך גמגום:

– מה יהא על זה, גבריאל?

– על מה? – התמם ושאל הבעל, אף כי הבין בטיבה של שאלת אשתו.

– רצוני לומר… הינו… בעינן החתונה… של חנה’לי…

– כלום קבלת כבר אזמנה לחתונה? – שאל גבריאל מתוך אירוניה מרירה – אפשר, שאין רוצים כלל במחותנים כמותך…

– בנוהג שבעולם – השיבה אסתר – אח ואחות אין ממתינים לאזמנה…

רעמו פניו של גבריאל וענה:

– בנוהג שבעולם?… וכי אינך יודעת, שיש מקרים, שאי⁻אפשר לנהוג כנוהג שבעולם?

– מה היית רוצה? – מצאה אסתר עוז לשאול – שיבוא הרב אליך להזמינך לחתונתה של בתו?

גבריאל אמנם לא ראה גם זו מן הנמנעות, אבל לפי הנעימה של דברי אשתו הכיר, כי היא אינה יכולה לשער כלל מעשה כזה, ולכן אמר מתוך בדיחות הדעת:

– אבל מרים יכולה להכנס אצלנו. הרי היתה אחות לי עד שלא נעשתה רבנית..

בסופה של שיחה זו בא הזוג לידי הסכם, כי אסתר עם כל הבנים והבנות ילכו אל החתונה, גם יתנו “מתנת דרשה” ביד רחבה, כפי שיאה לדוד עשיר, ואילו הוא, גבריאל עצמו, יסע מן העיר כמה ימים לפני יום החתונה… ומפני דרכי שלום תשקר אסתר ותאמר, שמחמת עסק דחוף, שאינו סובל דחוי, היה מוכרח לנסוע…

ימים רבים סחו בעיר ביליק על חתונתה של בת הרב, שהוחגה ברב פאר והדר, על כלי⁻הכסף וכלי⁻הזהב והסכומים הגדולים שקבל הזוג “מתנות דרשה”, על הרבנים הרבים, שבאו לכבודו של אבי הכלה והעשירים הגדולים, שבאו לכבודו של אבי החתן. אולם יותר מכל ספרו ב“מאורע”, שאחיה היחידי של הרבנית, גבריאל, נסע מן העיר לפני ימים מועטים בכונה, כדי שלא להשתתף בחתונתה של בת הרב.

הכל גנו את “המעשה הזה, שלא נשמע כמוהו”; ובעלי⁻הלשון שבעיר, אמרו, שאף⁻על⁻פי שר' גבריאל הוא גדול בתורה ובחכמה מחותנו הבורסקי, הרי בנוגע למדות טובות ראוי הוא להיות חתנו: עקשן כמותו, גאותן כמותו נוקם ונוטר כמותו…

אבל רעש גדול יותר הטיל בעיר המעשה השני של גבריאל, שאפילו מעריציו אמרו, כי כן לא יעשה.

כשנתים לאחר חתונת בתו חלה הרב, שבשנים האחרונות לקתה בריאותו והיה חש מחושים שונים. הרופאים שבעיר אמרו, כי מחלתו רצינית, והם עצמם יעצו להביא רופא מן הכרך. בינתים השתמשו בעיר ברפואה הבדוקה מדורי⁻דורות: קראו פרקי תהלים בבית⁻הכנסת, אמרו “יהי רצון” בשמונה עשרה בתפלת “רפאנו”. כשבא הרופא מן הכרך ובדק את החולה, הרגיע אמנם את בני⁻הבית, אבל אמר, כי לאחר שיבריא החולה יהא זקוק לנתוח ורפוי ממושך, ולתכלית זו עליו לנסוע לחוץ⁻לארץ, ששם הפרופסורים הגדולים עם מקומות⁻המרפא, שאין דוגמתם כאן.

מחלתו של הרב הדאיגה מאד את כל תושבי העיר. טובי העיר ונכבדיה ראו חוב קדוש לעצמם לבקר את החולה, לברך אותו ברפואה שלמה. דבר זה היה מובן מאליו. מה שלא היה מובן בשום פנים הוא, שגבריאל, גיסו של הרב, עמד גם הפעם בעקשנותו ולא נכנס לביתו של הרב לבקר את החולה. את הדבר הזה לא יכלו בני העיר לסלוח לו וכבודו ירד מאד בעיני ההמונים. “מה עשה לו הרב? כלום ירד לחייו? כלום נטל ממנו פרנסתו? והרי הרבנית היא אחותו בת אביו ואמו? הככה יעשה אדם מישראל?”

גם אסתר, אשתו של גבריאל, לא ידעה מנוחה מן היום הראשון שנודע לה על מחלת הרב. היא באה על אישה בטענה, כי מחויב הוא להכנס אצל גיסו, משום “מה יאמרו הבריות”. הוא ענה לה בזעף, כי הוא עושה הכל לפי תבונתו שלו ולא לצאת ידי חובה בפני הבריות. וכשהעזה לשאול:

– הרי בקור חולים מצוה הוא?

ענה לה מתוך לגלוג:

– מה זו מצוה ומה זו עברה אני יודע יותר ממך – ותיכף הוסיף – רצונך לקים מצוה זו, הרשות בידך, אין לי כנגד זה כלום.

ברשיון זה השתמשה אסתר והיתה באה בכל יום לראות שלומו של הרב, ובלבה נצנצה התקוה, כי גם בעלה יבוא סוף⁻סוף (כך התירה לעצמה להבטיח את מרים), והיא שמחה כל פעם, כשהיה גבריאל שואל אותה לשלומו של החולה. אך לתמהונה הרב לא באה תקותה, יום אחר יום עבר וגבריאל לא בא לבקר את החולה.


 

פרק אחד עשר / פיוסים    🔗

א    🔗

במשך כמה שבועות שכב הרב על ערש דוי, נתון לפקוחו של הרופא הפולני הזקן, אשר הגה כבוד רב לה“ראבין”, שחכמתו וישרותו, לפי דבריו, מאירות מתוך עיניו, והצטער מאד על שאין להם לשון משותפת לשם שיחה בלי תורגמן. על⁻פי רב, מלאו מקום מליץ בין הרופא והחולה שתי הנשים המלומדות בלשונות הגוים, הרבנית מרים ואסתר, אשתו של גבריאל, שהיו יושבות מסח ליד מטתו של החולה. אבל הרופא השתוקק לדבר עם הרב פה אל פה והדברים, שנמסרו לו על⁻ידי התורגמנים, לא הניחו דעתו.

– הלשון – טען הרופא הזקן, שהיה חקרן במקצת – היא הדופק של נשמת האדם, וכלום ירגיש הרופא מה בגופו של החולה, אם ימשש דפקו דרך מחיצה?

עם תום החורף הוקל לו לחולה והשמחה גדלה בעיר, כשספרו בשם הרופא, כי מקוה הוא, שבליל פסח יוכל הרב לשבת אל השלחן ולערוך את ה“סדר”.

– אם היהודים ירבו להתפלל לאלהים – אמר הרופא – אפשר, כי לחג הפסח יבוא הרב גם לבית⁻הכנסת.

אבל המקורבים אל הרופא ספרו בשמו, שאמר:

– אל יחשבו היהודים, שלאחר ירידת הרב מעל מטתו, אפילו יבוא לבית⁻התפלה, הריהו כבר בחזקת בריא. לא ולא. יפה אמר אותו רופא מן הכרך, אן לו תקנה אלא חוץ⁻לארץ. זקוק הוא לנתוח ולרפוי ממושך, ועליו לנסוע לקניגסברג ולהתרפא יפה⁻יפה. ואחרי כל אלה – הוסיף הרופא הזקן, קצת דרך בדיחות הדעת וקצת ברצינות – לא יזיק, אם היהודים יתפללו הרבה⁻הרבה לרופא היושב בשמים, שיסיע לרופאים בקניגסברג, מפני שנתוח זה הוא לא מן הקלים…

אחרי החג, עם בוא הימים החמים, התחילו מדברים בעיר על הצורך להחיש נסיעתו של הרב לחוץ⁻לארץ. וכאן התחילו מתלחשים על הסכומים הגדולים, הדרושים לנסיעה כזו. נשמעו דעות, שהעיר מחויבת לתת לרב את הכסף, כמו שנהוג בכל הערים במקרים כאלה.

כשהגיעו הדברים לאזני גבריאל, צוה על אשתו, שתאמר למרים, כי בנוגע לכסף אל תדאג: הוא, גבריאל, מקבל על עצמו כל ההוצאות של הנסיעה והישיבה בחוץ⁻לארץ והרפוי, ללא קמוץ כלשהו.

משנודע הדבר בעיר, רבו המקלסים והמשבחים נדיבותו של גבריאל. “סוף⁻סוף נתעורר לבו של אח”. אחרים באו מתוך שבחו לידי גנותו: “ובכל זאת לא נכנס עד היום לביתו של גיסו לשם ביקור חולה”. נמצאו מתפלספים שאמרו:

– כך מנהגו של עולם! עניים מקימים מצות בקור חולים בגופם, עשירים – בממונם.

אבל מה שפגם גבריאל במצות בקור חולים מלאה אשתו אסתר. כל אותם הימים, שעסקו בבית הרב בהכנות לנסיעה לחוץ⁻לארץ, לא זזה ידה מתוך ידה של מרים גיסתה. נדמה היה כי כל האוצר של אהבה ומסירות, שהיה גנוז בלבה במשך השנים, שנאסר עליה ללכת לביתם של ידידי נפשה, נתגלה עכשו בשפע רב. היא עודדה את רוחה של מרים, שאף כי הסתירה בקרבה דאגתה ופחדה מפני הנסיעה הזאת, שלא לצער את בעלה, לא נעלם מעיני אסתר היגון הטמיר, שלא יכלה להצפינו בכל שעה והיה מציץ מחרכי עיניה. פעמים היו שתי הנשים יושבות באין איש בחדר ומרים אינה יכולה להתאפק ובהתרפקה על גיסתה היא אומרת:

– פעמים מדומה לי, שאת היא אחותי ולא הוא אחי.

אסתר מסתפקת בקריאת תחנונים:

– אל נא, מרים… אל תאמרי זאת!…

פעמים היא מוסיפה:

– האמיני לי, מרים, כי גם הוא סובל לא מעט, אלא מטבעו להסתיר מה שבלבו.

מרים מנענעת בראשה מתוך ספקנות ועונה:

– נשמה טובה שכמותך! אי⁻אפשר לך לתאר, שאדם אינו סובל בשעה שהוא גורם יסורים לאנשים קרובים לו…

מרים ברי היה לה, כי ראשית מחלתו של אישה באה באותו יום המאורע בבית⁻הכנסת… זוכרת היא, שמאיר שכב כל היום ההוא ונאנח, כלו מדוכא, בלי הוציא הגה מפיו שלא להדאיב נפשה. למראה פניו החורות נבא לה לבה, כי זו היא פתיחה של מחלה.

פעמים אסתר אומרת לה, מתוך רצון עז להשיב לב מרים על אחיה:

– אין ספק בעיני, כי הוא מתחרט על המעשה שעשה, אלא הוא מאותם האנשים, שבשום אופן אינם יכולים להודות אפילו לעצמם, כי חטא חטאו. ואני בטוחה, כי סוף⁻סוף יחזור בתשובה.

מרים מתבוננת אל גיסתה מתוך חיוך מר ועונה כאילו לעצמה:

– כך גורלו של אחי לעשות תשובה באחור זמן, לאחר שחטאו גרם קלקלה, שקשה, ואולי אי אפשר עוד, לתקנה.

ככל אשר הלך וקרב יום הנסיעה, היתה אסתר מרבה לשנן לגיסתה דיני החיים בחוץ⁻לארץ, המנהגים וההרגלים, שידעה מפי הנסיון. השיחות האלה כונתן היתה בעקר להסיח דעתה של מרים מן החששות והפחדים, שהטילה עליה הנסיעה הזאת, שעליה הוטל להיות בת⁻לויה לאישה.

עד היום האחרון לא חדלה אסתר מקוות, כי בשעה האחרונה יתגבר גבריאל על עקשנותו – כפי שכנתה דרכו – ויבוא לבית הרב להפרד מחברו וגיסו, הנוסע במצב כזה לחוץ⁻לארץ. אמנם לא דברה עמו על זה, אף לא עשתה שום נסיון לרמוז לו על כך, אלא לא יכלה לתאר לעצמה, שאפשר להתנהג בדרך אחרת. וכשהתחילו בני העיר באים בהמונים אצל הרב להעניק לו ברכות לדרכו, תרה אסתר בעיניה, אולי תראה בין הבאים גם את גבריאל, אך, לצערה הרב לא בא. “לב גברים אין חקר”.

ב    🔗

במכתב הראשון, שקבלה אסתר ממרים, כתבה לה גיסתה, כי הדרך עברה עליהם בלי פגע והגיעו בשלום, וכבר הספיקו להיות אצל הפרופיסור וזה אמר, שהחולה זקוק למנוחה של שבוע ימים, עד שאפשר יהיה לדבר על נתוח. לפי שעה הם דרים בבית⁻מלון, אך לפי עצת הפרופיסור, בדעתה להכניס את אישה החולה לקליניקה, ששם ימצא תחת פּּקוח וטפול של מומחים. מאיר אמנם חרד מפני המלה קליניקה, אך היא הרגיעה אותו, כי היא תשב על יד מטתו. לבסוף כתבה, כי לבה שקט, אחרי אשר הפקידה ילדיה בידים נאמנות של אחותה אסתר, שבעת צרה הכירה ביותר בטוב לבה וגודל אהבתה אליה.

במכתב השני הודיעה מרים, כי זה שלשה ימים שוכב מאיר בבית⁻החולים והוא התעודד מעט ופחדו פג. כמעט כל הרופאים והמשמשים מבני ישראל הם, וזה בלבד מפיג את הבדידות, שמפניה ירא מאיר מאד. "אמנם – אמר לי מאיר – הלשון בפיהם נכריה לי, הליכותיהם ומנהגיהם זרים לי, גם קלסתר פניהם דומה לגרמני ממש, ואף⁻על⁻פי⁻כן מרגיש אני, כי בתוך עמי אני יושב. פעמים דומני, שכלם מתחפשים, שמים משום מה מסוה על פניהם, ועוד מעט יגש אלי אחד ויאמר לי בלחש: ‘שלום עליכם!’ "

הרבה שמחה גרם לה למרים המכתב הראשון מאסתר, שבו ספרה לה גיסתה על התמורה, שבאה ברוחו של גבריאל, “הלא תאמיני לי, אחותי, כי מן היום הראשון, לאו, מהשעה הראשונה, שיצאתם מן העיר, נהפך גבריאל והיה לאיש אחר. ביום הראשון אמנם עוד התאפק ולא דבר כלום, אבל שתיקתו ספרה מה שבלבו יותר מדבורו. אני כבר מכירה ומבינה לשון השתיקה של אישי. ביום השני גברו עליו רגשות לבו והוא פתח פיו, אמנם במלים בודדות, בפסוקים קצרים, בקטעי דבור, אבל הכל הצטרף לעדות שלמה, כי הוא כאן ולבו עם אחותו וגיסו…”

ובמכתב אחר נאמר: “כשישבתי היום וכתבתי לך את המכתב, אמרתי לגבריאל, אולי גם הוא רוצה לכתוב אליך טורים אחדים, אך הוא ענה לי באנחה, כי היה רוצה לדבר עמך ברגע זה בעל⁻פה”.

“אילו ראה אדם – כתבה אסתר באחד ממכתביה למרים – פניו של גבריאל באותו יום, שלפי דברי מכתבך עמד הפרופיסור לעשות את הנתוח למאיר, לא היה עולה על דעתו, כי לפני שבועות אחדים נחשב אדם זה בעיני אחרים – ואולי גם בעיני עצמו – ‘שונא’ למאיר… גם אני עצמי – למה אכחד? – לא האמנתי, שכל המחלוקת הזאת, כל הריב הזה, כל המרירות, כל הקנתורים הללו לא היו אלא אדי⁻קיטור, העלולים להרעיל את האדם ומשנפתחו חלונות הלב, התפזרו כל האדים מפני הרוח הצח של רגשות האהבה והאחוה… כל היום התהלך גבריאל, כאילו הוא שרוי הרחק מכאן… גם אני ברוחי הייתי עמך באותו יום, אבל מה אני לעמת גבריאל?– אפס ואין! רגע לא הסיח דעתו ממך ומן החולה, אשר שעות קשות עוברות עליכם”.

ולא אסתר בלבד הכירה בשנוי העצום, שבא ברוחו של גבריאל מיום שיצא הרב לחוץ⁻לארץ להתרפא, אלא אף בני⁻העיר ראו זאת בעיניהם, והדבר היה לשיחה בפי כל. “צחוק לא נראה על פניו כל הימים האלה”. “פניו השחירו כשולי קדרה”. “עמדתי על ידו ב’שמונה עשרה‘, שמעתי כשאמר ‘יהי רצון’ ב’רפאנו’ ועיניו זלגו דמעות”. כך וכך ספרו זה לזה בנוסחות שונות והמסקנה האחת היתה, שגבריאל מתחרט על שגרם יסורי נפש לרב.

עוד יותר נתחזקה דעה זו בלבבות ביום שנתקבלה בעיר ביליק הטלגרמה מקניגסברג: “בקשו רחמים”, ובו ביום נכנס קהל גדול לבית⁻הכנסת לקרוא תהלים. הכל ראו את גבריאל, שעמד על מקומו ודמעות ירדו על לחייו, עיניו מלאו צער ופניו קודרות. “בעלותו לתורה היום, צוה לעשות ‘מי שברך’ לרב החולה ונדב ח”י פעמים ח“י ללחם עניים” – התלחשו בתוך הקהל. ומישהו ספר, ששמע מפי הגבאי של חברת “בקור חולים”, שגבריאל נדר להתחיל בבנין “בית חולים” מיד לאחר שישוב הרב מחוץ⁻לארץ.

באותם הימים, שהתבוננה אסתר אל גבריאל אישה, המתענה ביסורי⁻נפש, לא יכלה שלא להעלות בלבה דברי מרים בשיחתה עמה לפני הנסיעה לחוץ⁻לארץ: “כך גורלו של אחי לעשות תשובה באחור זמן”.

היום, שחזר הרב מחוץ⁻לארץ עם אשתו, היה אחד הימים הגדולים בעיר ביליק, שכמוהו לא היה זה שנים רבות. נשכחו כל הענינים, של יחיד ושל רבים, והכל סחו במאורע זה. הנכבדים ונשואי⁻הפנים נכנסו עוד בו ביום אצל הרב ליתן לו שלום, והמוני⁻העם, אנשים ונשים וטף, צבאו על בית הרב והציצו בעד החלונות, אולי יצליחו לראות בבואה כלשהי של הרב או הרבנית. בעל⁻העגלה, שהביא את הנוסעים מתחנת⁻הרכבת, נעשה ביום ההוא מיוחס ורבים פנו אליו לחקור מפיו, אולי יודע הוא משהו על הרב, אם בריא הוא לגמרי ומה מראה פניו.

גבריאל ואסתר בחרו לבקורם שעה של בין הערבים, שידעו בברור, שהם יהיו בלבד במחיצתו של הרב.

כשנכנסו לבית, הוליכה אותם מרים לחדר⁻המטות, ששם שכב הרב במטתו עיף ויגע לאחר הבקורים הרבים במשך כל היום. כשנגש גבריאל אל המטה, ישב החולה נשען על הכר, ושעה קלה החזיק בידו את היד, שהושטה לו לשלום ושפתיו לחשו ברכת “שהחינו”. גבריאל התבונן אל פניו החורות והחולניות של גיסו. אל גופו הכחוש, ולבו התכוץ מצער והמלים שאמר להוציא מפיו נתקעו ועמדו בגרונו.

לבסוף התאמץ ואמר:

– מה שלומך, מאיר?

החולה הניע בידו תנועה של בטול, ענה בקול חלש עד כי גבריאל גחן אליו לשמוע את הדברים:

– הבריות מאמינים אמונה יתרה בחוץ⁻לארץ… צעירים רצים לשם לשם רפואת הנפש וזקנים – לשם רפואת הגוף… וסופם שהללו והללו חוזרים משם לקויים יותר…

בזמן אחר היה גבריאל, הרגיש מאד לעלבון קל⁻שבקלים, מוצא בדברים אלו רמז ברור כלפי עצמו והיה נפגע מאד; והפעם קבל באהבה את ההערה הזאת, כאילו נחשבה בעיניו לאחד הסגופים, שבעל⁻תשובה מקבל על עצמו לשם מרוק עוון.

לא המקום גורם אלא האדם – השיב גבריאל בכובד ראש – גם על הישיבה בחוץ⁻לארץ אפשר לומר מה שנאמר על התורה: “זכה נעשית לו סם חיים…” נקוה לשם יתברך, שבזכותך ובזכות כל העיר, שהתפללה עליך, תהי לך ישיבתך בחוץ⁻לארץ סם חיים…

החולה עצם עיניו ושפתיו לחשו:

– אמן!

בחדר היו שני הגיסים ושתי הגיסות. שררה דממה במשך כמה רגעים. כל אחד ואחד שקע בהרהוריו… לבסוף הפסיק גבריאל את השתיקה, והדברים, שיצאו מפיו, נראו כאילו היו המשך של שיחה, שסח קודם לכן לעצמו.

– כשאדם נער, הוא רואה את עצמו עומד במרכזו של עולם, כאילו כל מה שנברא לא נברא אלא בשבילו, והכל חיבים בכבודו, הכל מחויבים להכיר בגדולתו… הרי זה דומה למעשה יוסף, שאביו עשה לו כתונת פסים ולפיכך חלם, כי השמש והירח והכוכבים משתחוים לו… ורק לאחר שאדם בא בימים הוא מבין גערת יעקב ביוסף: “מה החלום הזה אשר חלמת?!”

איש מן השומעים לא הבין כראוי, כלפי מה נאמרו הדברים, וכאילו הרגיש גבריאל בתמיהתם הוסיף:

– אומר אני זאת כלפי עצמי… בזמן האחרון פשפשתי במחשבותי ובמעשי ומצאתי, כי מקור כל הרעה, שגרמתי בימי לעצמי ולאחרים, הוא בזה, שילדות היתה בי להחשיב את עצמי יותר מדי, עד כדי לזלזל בכל העולם…

החולה הקשיב לכל מלה ומלה, שיצאה מפי גבריאל, ורגע אחד עצם עיניו מחמת חולשה, וכשבאה הפסקה קלה בדבורו של גיסו, פקח עיניו ופנה אל גיסו מתוך בדיחות⁻הדעת ואמר בקול נמוך:

– גבריאל, עלי באו היסורים ואתה מפשפש במעשיך…

גבריאל שהה שעה קלה וענה:

– אמנם יודע אני, אחי, כי רבו מאד יסורי גופך, אך עדי בשמים, כי גדולים היו יסורי נפשי, עד כדי להביא אותי לידי פשפוש במעשי… ומכל המעשים הרעים, שאני מתחרט עליהם בלב שלם הוא זה, שבכמה תקופות בחיי פרשתי ממך, ועכשו אני מכיר ורואה, שבפרישתי ממך פרשתי מן החיים הרוחניים… בזמן האחרון, ביחוד לאחר נסיעתך לחוץ⁻לארץ, הרגשתי מה אתה לי – יותר מחבר ויותר מאח – ועד כמה נפשי קשורה בנפשך…

החולה תפס ידו של הדובר ואמר:

– רב לנו לדבר על מה שהיה… פעם אחת שמעתי מפי אבא, ז"ל, שאמר: “אין פרוד לבבות גמור בין שני אנשים, בזמן שאחד הצדדים הוגה בלבו אהבה נאמנה לצדה השני שנפרד מעליו”… וסהדי במרומים, שאני לא פרשתי ממך מימי…

אסתר חששה להתרגשות יתרה של החולה ויעצה לצאת מן החדר ולתת לו להתנמנם קצת.

כשיצא גבריאל מן החדר בלוית אחותו ראה שעיניה זולגות דמעות.

– מה לך בוכה, מרים? – שאל.

– אוי לי – ענתה בלחש – אילו זכה מאיר לשמוע מפיך דברים אלו לפני עשר שנים, אפשר ולא היתה באה עלינו כל הרעה.

ג    🔗

במשך כל השבועות, שהיה הרב שוכב חולה, בא גבריאל לביתו בכל יום ויום וישב ליד מטתו שעות על שעות. כששאל פעם אחת את הרופא הזקן הפולני, שמא מוטב להניח לו לחולה ולא להטרידו בשיחה, התנגד הלה. וכדרכו נתן לדבריו הסבר חקרני:

– מחלה כמו זו היא מעין התקפת⁻אויב קשה מתחבולות המלחמה: מצד אחד להמעיט כחו של האויב המתקיף – זוהי תעודתו של הרופא, ומצד שני לעשות הכל להרבות את הכחות הגופניים והנפשיים של המותקף.

וכמה פעמים אמר החולה:

– כל אימת שבא גבריאל ויושב אצלי הוא נוטל ממני לא בלבד אחד מששים מיסורי, אלא שוכח אני כל יסורי…

באותם הימים, שראה גבריאל בפניו של החולה, כי מאושש הוא קצת, היה מתיר לעצמו להכנס עמו בשיחה, שיש עמה וכוח⁻דברים במקצת, זה שואל וזה משיב. ופעמים נדמה לו, כי החולה מתעורר, מתעודד על⁻ידי שיחה כזו. אמנם חושש היה לנגוע באותם הענינים, שהיו חלוקי דעות ביניהם, שמא יזיק הדבר למנוחת⁻נפשו של החולה, אך הוא הכיר, כי החולה כאילו מבקש עילה להעלות את הענינים האלה.

פעם אחת, כשספר גבריאל לפני החולה, קצת מתוך בדיחה וקצת ברצינות, כמה רעה גרם לו בחייו, בתקופות שונות, הטבע של “עלוי”, שהיה אופף את כל מחשבותיו ומעשיו, זה הטבע לעבור דרך רחוקה וקשה לא פסיעה לפסיעה אלא בדלוגים וקפיצות, התנער הרב, נתן עיניו בגיסו מתוך צהלה, תפס ידו והחזיק בה בחבה ואמר:

– סבורני, שכל החלוקים והפרודים שבינינו היו תמיד לא מחמת שהיינו שונים זה מזה באמונות ודעות, אלא מפני שאתה יש לך מזג של “עלוי” ואני מטבעי הריני “מתמיד”.

שעה קלה שתק, שקע בהרהור והוסיף:

– ולאמתו של דבר, גם במחלוקת האחרונה לא היו בינינו הבדלי אמונות ודעות, הרי שנינו רוצים בגאולת ישראל בארץ⁻ישראל, שנינו מאמינים באמונה שלמה, כי היא תבוא, בעזרת השם, אלא שאתה אומר, מעשה “עלוי”, שהגאולה תבוא בקפיצת הדרך, ועל⁻כן אתה נוטה ל“אגודת ישראל”, ואילו אני חושב, כי עלינו להביא את הגאולה קמעה קמעה, בשקידה, בהתמדה, לפיכך אני מחזיק בשיטת ה“מזרחי”…

גבריאל שמע את הדברים מתוך חיוך על שפתיו. הוא נענע בראשו ולא ענה דבר. אפשר, והיה בפיו מה להשיב על דברי חברו, אך נמנע, כדי שלא להרגיז את החולה. ואולי גם כניעה זו היתה אחת מדרכי התשובה, אחד הסגופים, שקבל גבריאל על עצמו. על כל פנים, לא המשיך בוכוח זה.

על⁻פי רב, היה גבריאל מדבר, כאילו אל נפשו, והרב החולה היה שוכב במנוחה, עושה אזניו כאפרכסות, ואינו גורע עין מפניו של חברו, מעלה בזכרונו ימי נעוריו בישיבה, שהיה מקשיב בהערצה לכל דבור ודבור, שיצא מפי חברו זה. לא בלבד דברי תורה שלו נראו בעיניו נעלים, אלא אף בשיחות⁻חולין שלו היה מוצא חריפות, ועמקות. “הוי, מה טוב היה – חלף הרהור בלבו של השכיב⁻מרע – אילו שבו הימים הטובים ההם והיינו יושבים שבת אחים גם יחד, לומדים בכל יום שעור, עוסקים בדברי תורה ובשיחות⁻חולין שצריכות למוּד”.

וכאילו בהתאם להרהור זה של הרב, נשמע קלוח דבריו של גבריאל:

– יודע אתה, מאיר, פעמים אני חושב, כי מכל ה“לאוין” שבתורה החמור שבהם הוא: “לא תשנא את אחיך בלבבך”. שנאה זו היא מחלה ממארת בנפש, אחת מאותן המחלות, שבתחלתה אין החולה מרגיש כל כך ביסוריה… אך ככל שהיא הולכת וגדלה, הולכת ומשתרשת, היא מכלה את הנפש… והרע מכל הוא, שאין האדם מבקש להתרפא ממנה, כדרך כל חולי הגוף. אדרבה, הוא כאילו עושה בכונה כמה וכמה מעשים גדולים וקטנים העלולים להגביר בקרבו מחלה זו, עד אשר תצעיד את נפשו לשאול, ורק על⁻ידי נס מן השמים יעלה בידו לפעמים להחלץ ממנה.

לנושא זה היה גבריאל שב לעתים קרובות. כפי הנראה, תפס מקום רב במחשבותיו ובהרהוריו והעיק מאד על לבו, ועל⁻ידי ודויים אלה בקול רם מצא הקלה כלשהי.

ושוב פעם אמר:

– אחת מן התחבולות של היצר הרע, המסית את האדם לשנוא את חברו, היא זו: לנטוע ולטפח בלבו רגש כי נכרי הוא לו, כי זר הוא לו, כי אין ביניהם שום דבר משותף, ולא עוד אלא שיריבו הוא… ועל כן מדגיש הכתוב ואומר: “לא תשנא את אחיך…” כלומר, אל תסיח דעתך, שאחיך הוא. זהו תריס בפני השנאה.

ושוב פעם, בגבור על גבריאל התשוקה של ודוי, הרצון לשפוך שיח, סח באזני גיסו החולה, ובאמת דבר כל הדברים לעצמו:

– בזמן שעל ידי אתערותא דלעילא האדם מצליח לעקור מלבו את השנאה לאחיו, שהפרידה ביניהם ימים רבים וגרמה יסורי⁻נפש לשניהם ולעוד נפשות קרובות, מתחילים יסוריו, בהעלותו על לבו את המחשבה, כי עברו וחלפו השנים ללא נחת בלי אהבת אחים, שהיא הדבר האחד שבכחו להניע את החיים, והוא השחית בידים את המתנה הגנוזה, שנתנה לו מן השמים…

גבריאל הפסיק ודויו באמצע מחמת חשש, שלא יוכל להתאפק ועוד מעט ויגעה בבכיה. הוא קם ממושבו, אמר שלום ויצא.

כשנכנסה מרים אצל אישה החולה, שמעה מפיו כל השיחה, והיא חזרה על הדברים, שאמרה לגיסתה לפני נסיעתה לחוץ לארץ:

– כך גורלו של גבריאל אחי, שעושה תשובה באחור זמן.

– ובכל זאת אינני מבין – אמר החולה – מה ראה גבריאל היום לדבר באזני בקול ספוג עגמת⁻נפש במדה מרובה כזו.

מרים השיבה, כי אין זו אלא אתקפה של חרטה על שעבר, שאין אדם יכול לעמוד על כך מהיכן פרצה ובאה.

היא לא ידעה, ואיש לא ידע, כי לפני הודוי הזה באזני גיסו החולה נפגש גבריאל עם הרופא הפולני הזקן וזה אמר לו בלחישה, כי אין תקוה, שהראבין יאריך ימים, אם לא יארע נס מן השמים.

– אולי יש צורך לשלוח את החולה שוב לחוץ⁻לארץ? – שאל גבריאל את הרופא

הלה נענע בידו דרך בטול וענה:

– נסים נעשים בשמים, אבל לא בארץ וגם לא בחוץ⁻לארץ.

ד    🔗

עם סוף הקיץ נודע הדבר בכל העיר, כי מצבו של הרב החולה הורע מאד ועל⁻פי עצת הרופא הפולני הוזמן רופא מפורסם מן הכרך וזה נתיאש ממנו, והרבנית עם גיסתה אסתר נסעו לאושי להשתטח על קבר הרב הזקן, שיבקש רחמים על חתנו הנתון בסכנה. גם העיר ביליק לא ישבה בחבוק ידים: שלש פעמים ביום, אחרי התפלה, היו אומרים תהלים בצבור, מכנסים תינוקות של בית רבן לבית⁻הכנסת לשם אמירת תהלים, הוסיפו לרב החולה שם “חיים” – אך כל התחבולות לא הועילו. ננעלו שערי רחמים והגזרה לא בטלה.

כל אותם הימים לא יצא גבריאל מביתו של הרב. רב הזמן היה יושב ליד מטתו, שומר על כל תנועת שפתיו, מסתכל בפניו בשעת נמנומו והכיר, כי הסוף הולך וקרב – ואין תקוה עוד.

פעם אחת, כשישב גבריאל ליד מטת הרב המתנמנם ואיש לא היה בבית, פקח החולה את עיניו, התבונן סביבו, וכשנפל מבטו על גיסו, קרא בלחש:

– גבריאל?… טוב שאתה כאן… זה כמה ימים, שעלה בלבי לבקש ממך דבר, ואם תמלא בקשתי, תעשה עמי חסד של אמת…

בקול ספוג דמעות כבושות ענה גבריאל:

– כל מה שבידי אעשה למענך.

חיוך קל נראה על שפתי החולה באמרו:

– תתקע לי כפך על זה?

גבריאל נתן לו ידו.

– ובכן, אחי… – נשמע קולו החלוש של החולה – הרי אתה רואה ואני יודע, כי ימי ספורים… וכל הימים האלה מנקרת במחי המחשבה: מה יהא על אשתי וילדי?…

גבריאל לא יכל להתאפק וקרא:

– מרים אחותי היא וילדיה כילדי הם לי…

– לא לפרנסתם אני דואג – הפסיקו החולה – אלא לתכליתם..

גבריאל לא ירד לדעתו וחכה להסבר הדברים. החולה שתק שעה קלה, כאילו שקע בהרהור, התעורר ואמר:

– למה לי להרבות באקדמות?… אגיד לך בקצור מה שבלבי… חשבתי ומצאתי, שהגיעה לך השעה לעזוב את העסקים ולעשות דבר לנפשך… כלום באמת לכך נוצרת, שתהיה כל ימיך עוסק בסחורה?… הנח את העסק לגיסיך, סוחרים בני סוחרים, כי להם נאה… חילך לאוריתא!…

החולה, כנראה, עיף קצת מן הדבור והפסיק לשעה קלה. גבריאל חכה לשמוע את המשך הדברים. “ודאי הוא מתכון, שאשוב אל התורה”. “ואולי – חלף הרהור כברק במחו – כונתו שאקבל את הרבנות בעיר ביליק, וזהו פרוש ‘תכלית’ בשביל אשתו ובניו… הרי אני איני זקוק ל’שכירות' מקופת הצבור”.

– לו לעצתי שמעת – נשמע שוב קולו הרפה של החולה – היית מוסר חלקך בעסק לגיסיך, בתנאי שתקבל פרנסה בכבוד, כדי שתוכל לישב במנוחה וללמוד תורה מתוך הרחבה… והרי לך תענוגי עולם הבא בעולם הזה…

גבריאל הביט אל פניו של גיסו וראה את עיניו, שנוצצו ברגע שהוציא מפיו את המלים האחרונות, והרהור עלה בלבו: מאיר המתמיד לא נשתנה – אין תענוג עליון בעיניו מלמוד תורה".

כדי לגרום נחת⁻רוח לחברו ולגיסו אמר גבריאל מתוך ישוב⁻הדעת:

– רעיון נאה הוא… כדאי לעין בו…

מעין רוגז נשמע בדבריו של החולה כשהשיב:

– למה לך עיון?… כלום יש לך ספק בן בנו של ספק, שאין לך דרך נאה מזו?… האמינה לי, גבריאל, מעשה זה יפה לך מכל הבחינות.

גבריאל שתק, אף כי קשה היה לו להסכים בלי עיון לעצתו של גיסו. פתאם נתן עיניו בחולה ואמר:

– הרי זו עצה טובה לי, ואני חשבתי, כי יש לך בקשה אלי לטובתך…

על פניו של החולה נראה חיוך קל מטוב⁻לב וענה:

– המתן… עוד לא סימתי דברי… גם הבקשה שלי תבוא בקרוב…

הוא שתק כמה רגעים, כמסדר בלבו את דבריו ואמר:

– אם תקבל ברצון את עצתי להקדיש עצמך לעסוק בתורה, עלי להזכיר לך מה שאמר רבי יוסי בן חלפתא לרבי ישמעאל בנו: “מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ⁻ישראל…” וכבר אמר הרמב"ן כי אין התורה שלמה אלא בארץ⁻ישראל.

– ובכן? – התפרצה קריאה מפיו של גבריאל.

– ובכן, הדבר פשוט מאד, עליך לחסל כל עסקיך כאן ולעלות עם בני⁻ביתך לארץ⁻ישראל, וגם את בני⁻ביתי תקחו עמכם… אם אני לא זכיתי לכך, יזכו, לפחות, בני⁻ביתי… זו שאלתי ובקשתי ממך לפני מותי…

ברגעים הראשונים ישב גבריאל כנדהם. הצעה זו ירדה עליו כאפתעה, שהממה אותו. הוא לא מצא בפיו מלה להשיב, ובעיניו של החולה ראה, שהוא מחכה בקוצר⁻רוח לתשובה.

– רואה אני, גבריאל – אמר החולה בקול נמוך – כי הקשיתי לשאול ממך, לא כן?… אבל, אחי, לדעתי, עליך לעשות זאת לא למעני בלבד, אלא אף – ואולי בעקר – למענך… כמה פעמים שמעתי מפיך דברי ודוי יוצאים מן הלב על חטא שחטאת, בבלי דעת, לעצמך ולאחרים, ורק את זה שכחת, כי חטא גדול חטאת לארץ⁻ישראל, גם כן בלי דעת… הרבה פעמים פגעת בכבודה של ארץ⁻ישראל, בשוגג או במזיד הוצאת דבה עליה, מנעת כמה יהודים לעלות ולהתישב בתוכה. מן הדין ומן היושר, שתעלה בעצמך לארץ⁻הקודש ותבקש ממנה סליחה… כשם שהתפיסת עמי, כך תתפיס עם ארץ⁻ישראל…

גבריאל עוד ישב דמום, פלבל בעיניו, ובקצה אצבעות ידו צבט סנטרו, כדרכו בשעת סערת הנפש, וכשנשא עיניו וראה את החולה שוכב מצפה לשמוע דבור מפיו, ענה ואמר:

– הדין עמך, מאיר, אעשה כדבריך! ויהי רצון, שגם אתה תקום מחליך ותזכה לעלות עמנו.

– אמן! – קרא החולה, אף כי ספק הוא, אם היתה בלבו תקוה רבה, שתקים ברכת גיסו.

כשנכנסה מרים לחדרו, מצאה את אישה החולה שוכב ופניו קורנות ועיניו מזהירות, והוא קדם פניה בבשורה מלאה התלהבות:

– תמיד אמרתי לך, כי גבריאל אדם גדול הוא!

ה    🔗

ההלויה של הרב רבי מאיר, שנפטר זמן מועט אחרי השיחה האחרונה עם חברו וגיסו, היתה מאורע גדול בחיי העיר ביליק, השקטה בדרך כלל ואינה עשירה בענינים צבוריים, שעולים למדרגת מאורעות. כל ימי ה“שבעה” לא פסקו תושבי העיר, הכל לפי טיבם של המשתתפים בשיחה, לספר זה עם זה, בכנופיות קטנות וגדולות, ולתאר פרשת ההלויה הכבירה לכל פרטיה, שנערכה לרב, שהעיר התאבלה עליו בלב שלם והכל מנו שבחיו הרבים כגאון וצדיק ובעל מדות טובות, שמעטים כמותו בדורנו.

ברב דברים ספרו על הרבנים הגדולים, שבאו מן הערים הקרובות לחלוק את הכבוד האחרון לחברם הגדול בתורה, על ההספדים הרבים, שנשאו האורחים החשובים בבית⁻העלמין בשעת הקבורה ולאחריה.

הנשים לא חדלו לתאר פניה של הרבנית בשעה שהלכה אחרי מטתו של אישה ובשעה שעמדה על קברו הפתוח, וידה לא זזה מתוך ידה של גיסתה אסתר, שעיניה זלגו דמעות בלי הפוגות, ואילו היא, הרבנית, לא בכתה, לא צרחה, לא השמיעה קול, אלא עיניה נעוצות במטתו של המת וכלה אבלות.

במרכז הספורים והתאורים של תושבי העיר על ההלויה עמד הספדו של גבריאל, גיסו של הרב הנפטר.

אמנם בזמן האחרון, ביחוד מיום שחזר הרב החולה מחוץ⁻לארץ ובעיר הרבו לספר על שנוי היחסים בין שני הגיסים, שהשלימו ונתפיסו זה לזה, עלה כבודו של גבריאל בעיני בני ביליק. דומה, הוא חדל להיות חתנו של יחזקאל הבורסקי וחזר והיה בנו היחיד של הרב מאושי, הגדול בתורה ובחכמה. אך למדרגה עליונה בעיני הכל, אפילו בעיני יריביו מן ה“מזרחי”, עלה גבריאל על⁻ידי ההספד אשר נשא בבית⁻הקברות על קברו של הרב. היו אנשים, שידעו כמעט בעל⁻פה כל ההספד, שכל פסוק ופסוק שבו היה ספוג יגון אין⁻גבול. “הוא לא הרבה במאמרי חז”ל, כשאר המספידים, אלא נכר היה, שכל דבור ודבור יוצא ממעמקי לב". “פעמים נדמה לי, כי עוד מעט ויתעלף, כשגעה בבכיה”. “הוא לא דבר בקול רם, ובכל זאת שמעתי כל הגה”.

כך וכך ספרו האנשים, שהיו באותו מעמד, כשהספיד גבריאל את רבו וחברו וגיסו. תמצית דברי ההספד, לפי כל הנוסחות, היתה זו, שכל בני העיר אבדו במותו של רבי מאיר רב, שאמנם היה רצוי לכל, חביב על הכל, אך לא אלמן ישראל מרבנים גאונים, וסוף⁻סוף תמצא העיר איש, שיבוא במקומו לישב על כסא הרבנות, אבל הוא, גבריאל, אבד אח ורע, רב וחבר, שלעולם לא ימצא תמורתו.

ביחוד נחרתה בלבות בני העיר פרשה אחת מן ההספד הזה, שנמסרה כמעט בנוסח אחד על⁻ידי כל השומעים.

גבריאל ספר על ימי תלמודו בישיבה עם הבחור ה“מתמיד” מאיר, שנזדמן לו בדרך, כשגלה בבחרותו למקום תורה. “מן השמים נשלח לי מלאך טוב, שילוני בדרכי. ואילו אני ילדות היתה בי ולא ידעתי להוקיר מתנה אלהים זו”. אחר⁻כך נזדמן לו לדור יחד באכסניה אחת, “ושוב כאילו ירדה בת⁻קול מן השמים ואמרה: ‘קנה לך חבר זה’, אך אזני היו אטומות משמוע קול אלהים”. וכשעזבו שניהם את הישיבה, “הלך חברו מאיר, ז”ל, למקור מים חיים והוא, גבריאל, הלך לחצוב לו בארות בארות נשברים“. ושוב הופיע על דרכי מאיר, שאבי, ז”ל השיא לו את אחותי. חזרו ורמזו לי מן השמים: 'זה הוא אחיך, אך לא נרמזתי: שערי לבי היו נעולים". ולבסוף נפגשו שניהם בעיר אחת, כאילו היתה זו אצבע אלהים, שיתקרב יותר ויותר לחברו ולאחיו ובכך יתקן את פגימות נשמתו, אך “בא השטן של מחלוקת ורקד בינינו והפריד את הלבבות”.

ואת הספדו⁻ודויו גמר גבריאל בדברים אלו:

– כלכם יודעים את הספור על רבי יוחנן, שהזמין לו הקדוש⁻ברוך⁻הוא חבר ושמו ריש⁻לקיש, שלמדו יחד תורה, והחבר הזה נשא את אחותו, כאילו לקרב יותר את לבות שניהם. אך פרץ ריב בין שני האחים, ורבי יוחנן גרם למותו של חברו. אז הכיר והרגיש באבדה הרבה שאבד, ולא מצא מנוחה לנפשו. בכל עת שישב ללמוד תורה, היה קורא מנהמת לבו: “היכן אתה, בר לקישא! היכן אתה, בר לקישא!” אף אני עומד עכשו בלב קרוע ומורתח וצועק: “היכן אתה, מאיר אחי! היכן אתה, מאיר אחי!”

ההספד הזה הסעיר את נפש בני העיר, ועוד בחזירתם מבית⁻הקברות, נשמעו שיחות, כי מן הראוי להושיב את גבריאל על כסא הרבנות בביליק במקומו של הרב הנפטר. מהם מצאו בדברי הספדו כמה רמזים, שרצונו בכך… ובמשך ימי ה“שבעה” הלכו ורבו השיחות האלה. שום התנגדות לכך לא הובעה משום צד. הכל חשבו ומצאו, שדבר זה טוב ונכון מכל הבחינות. היו שמועות, שפרנסי העיר כבר דנו בענין הזה ובאו לידי החלטה, שאחרי ימי האבל תבוא משלחת של טובי העיר למסור לגבריאל כתב רבנות..

אולם מה נדהמו תושבי העיר ביליק, כשנודע הדבר, כי נשאל גבריאל על כך והוא ענה, כי אי⁻אפשר לו לקבל את הרבנות, מפני שבקרוב הוא עוזב את העיר ועולה עם בני⁻ביתו לארץ⁻ישראל.

מתחלה לא רצו רבים להאמין לשמועה זו. הכל ידעו את התנגדותו הרבה של גבריאל לציונות, הכל שמעו נאומיו על ארץ⁻ישראל. אולם לאחר שהמקורבים אליו אשרו את השמועה, גם אמרו, כי העליה הזאת תהיה במהרה בקרוב, נמנו הכל וגמרו, כי אין זה אלא סמן, שיממות המשיח ממשמשים ובאים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34382 יצירות מאת כ־1696 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10731 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!