אחרי צאת הספר “נקמת אבות” של י' שמי אנו יכולים לומר בבטחה, שלפניו לא נכתב עוד הסיפור המזרחי. כל הסיפורים שנכתבו אצלנו מחיי הערבים הפלחים והבדואים מזכירים לנו את היצירות הידועות, שאֶפּיגוֹני הרומאנטיסם הציפו בהן את אירופה המערבית בסוף המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. האבנטוריסטים נאפדי־התעלומה, השודדים היפים נאדרי הגבורה והתפארת הנפשית של אוֹג’ן־סי, דיוּמא־האב וכדומה, נבראו כולם בצלם אחד ובדמות אחת, כאותן המהדורות של ספר שהולכות ונדפסות על־פי “אמהות” ישנות. גם לבדואים ולפלחים של הספרות העברית היה טיפוס אחד ומטבע אחד. ראשית כל ידע הסופר, שגיבוריו מצוּוים ועומדים להיות מוזרים, בלתי דומים לבשר ודם כמונו, עיני כולם לוהטות כאש, כולם פרשים, כולם אוהבים סוסים, נשים ונשק, כולם רוצחים וסנטימנטאליים… אלה ומעין אלה הין הסממנים של פיטום הקטורת הרומנאטית־מזרחית ערבית שלנו. כסיגריטות אלו שבקופסה, אשר בהעלותך אחת מהן, הרי אתה יודע טעמן וריחן של כל שאר הסיגריטות שבקופסה, כך אין אתה צריך לקרוא את כל הסיפורים ממין זה, ודי לך באחד מהם כדי לדעת את השאר.
הסיפור “נקמת אבות” הוא הראשון בספרותנו, אשר עם דפיו הראשונים עולה לאפנו ריח המציאות הערבית, ואפילו הקורא שלא בא במגע עם המציאות הזאת, ירגיש בה מתוך הספר. האמת שבתיאורי המציאות הזאת מתקבלת על דעת הקורא וקונה את אמונו. וזה כוחה של אמנות. מאפו לא היה בארץ ישראל וגורדון לא היה במצרים, ובכל זאת אחרי מאפו הולך הקורא ומאמין שהוא מובילו אל אדמות יהודה ואל הרי שומרון; ואחרי גורדון אין הקורא הולך ואינו מאמין לו שהוא במצרים בשעה שזוליכה חולת אהבה ליוסף, למרות כל ההשתדלויות הפיוטיות והלשוניות של המשורר. עם הדפים הראשונים של שמי אנו טובלים בתוך אטמוספירה של עם בריא ופשוט, החי על עבודת האדמה, על אמונת אבותיו ועל מנהגים עתיקים; עם הדפים הראשונים נוצרת אילוסיה של סביבה מיוחדת, של הווי מיוחד אשר נשמת חיים תפעמנו ותלהטנו, הרוטט ופועם מריזונאנסים נפשיים עמוקים. האנשים העוברים לפנינו אינם בחינת חידות, אינם בובות במסכות רומאנטיות, שהמופלא והבלתי שכיח שבהן לא בא אלא כדי להלהיב את הדמיון אצל הגננת ותלמידת הגימנסיה. הם אנשים כמוני וכמוך, הקורא, אלא שהם, כמאמר המחבר: “ילדים גדולים”, וכילדים הם מאמינים קנאים, ואין למרכזים המעכבים שליטה על החיים האפקטיביים שלהם. בלי להשתמש באמצעים גדולים, עלה בידו לצייר טיפוסים חיים, כמו גיבורו הראשי נמר אבו־אלשואריב וכמו מוכר הסוס, בלי בזבוז רב של דמויות וצבעים צייר תמונות ז’אנריות קטנות ומלבבות, כמו הסעודה בבית אבו־אלשואריב, ילדיו והנשים.
הסיפור כולו הוא מחוסר עלילה, וזהו חסרונו העיקרי והמעציב. סיפור המעשה שלו אינו הכרחי ואינו מעניין, וכאילו הוא רקום לא על גבי הקרקע הרחב שלו, כי אם בצידו. עליית הערבים אל קברות נבי־מוסה ונבי־צלח, ההתחרות והתגרות בין השכמיים ובין החברונים בגלל הכבוד להיות מהראשונים במקום, – וזהו הקרקע הראשי של הסיפור.
אבו־אלשואריב, ראש החברונים “היה היחידי בעיר שדקדק במנהגי אבות ושהגבורה והנדיבות פעמו בלבו… כל בחורי שכם היו נענים לקראתו, למרות מזגו החם והיותו ידוע לאדם גאה וזועף ומכניע אחרים לרצונו שאיננו סובל שום התנהגות וּוויתורים. רתחנותו וטבעו הקשה הביאוהו רבות לידי סכסוכים קשים ומצבים בלתי־נעימים”. הוא קינא קינאת כבוד עמו מראש החברונים ורצח אותו לא רחוק מקבר הנביא וגם חילל בחמת־רוחו ושלא במתכוון את כבוד הדגל הקדוש. אבו אלשואריב הוכרח לנוס מצרימה מחמת גואלי הדם של הנרצח. במצרים, רחוק מסביבתו, ובלי כל סעד ועזרה, יצא מגדר חייו הרגילים, חיי עבודה ונדיבות, וירד פלאים על ידי שימוש מופרז בחאשיש. לבסוף קצר כוח סבלו. בהשפעת חלום בלהות ועל פי עצת אחד השיכים שיך אלאזהאר, אזר שארית כוחותיו הדלים ושב לארץ ישראל, עייף, תשוש ורצוץ. לבוש כאחד הדרווישים, בא אל מערת המכפלה; שם גלל את דגל הנביא לפני העם, אשר הכירו ואשר הסתער עליו לשפוך עליו את חמת הנקם אשר לא שככה מאז נרצח ראש החברונים בנבי־מוסא. אבל הוא נפל מת קודם שפגעו בו גואלי הנרצח. האבות נקמו את נקמת הדגל המחולל והדם השפוך.
הספר מכיל ק“ס עמודים, וק' עמודים תופסת פרשת עליית השכמים אל קברות הנביאים ותגרותיהם עם החברונים. למנוסת אבו־אלשואריב, לחייו במצרים ולירידתו הנפשית מוקדשים שישים העמודים האחרונים. מתיחת־האינטרס של הקורא מגיעה לנקודת הגובה שלה רק בשני הפרקים הראשונים. בפרקים האלה מתאר שמי את ההכנות הרבות אל העלייה, את התכונה הרבה מסביב לה; במשיחות מכחול רחבות, בטוחות וקלות, הוא מגולל תמונות ומצבים שיש בהם לרגעים משום אֶפּיוּת אמיתית. אבל, כנראה, קצרה נשימת המחבר באטמוספירה הרמה, שעלה אליה בפרקים הראשונים, והריהו יורד מיד אל מישור חדגוני. מתיחות האינטרס מתרופפת; המחבר כאילו מבוסס במקום אחד תוך כדי התקדמו במהלך המאורעות. פעם הזדמן לי לראות ברוסיה, ב”ראי העקום", פארודיה על האופרה: בני אדם עומדים על מקום אחד כשהם עושים ברגליהם תנועות אנרגיות ושרים: “אנו הולכים! אנו הולכים! אנו הולכים!”, בלי לזוז ממקומם כמובן. רושם כזה עושה לפעמים שמי, ההולך עם הערבים שלו ומתקרב עמהם יותר ויותר אל מחוז חפצם, והקורא ידמה כאילו הוא עומד על מקום אחד… שוב הוא מתרומם לידי גובה ידוע בפרק השישי, שבו הוא מתאר את מנוסתו של אבו־אלשואריב אל עבר הירדן, את “מוכר־הסוס” המלווה אותו במסירות הנוגעת אל הלב, את מות הסוס… הפרק הזה כתוב ביד אמן ומלא יופי לוקח לב. כל החלק השני של הספר – כל שישים העמודים שבהם מתוארים חיי הגיבור במצרים – הוא יוצא דופן ונותן טעם לפגם, לא מפני שההרצאה היא משעממת, לא מפני שאתה הופך דף אחר דף, והמחבר מבוסס על מקום אחד, וכגיבורו אינו יודע לצאת מבית הקהווה ומן החאשיש (הסיפור על צעירה משתעממת אינו מחויב להיות דווקא משעמם…), אלא מפני שאבו־אלשואריב שלנו עצמו אינו מעניין אותנו. חייו בבתי־הקהווה במצרים היו יכולים לקבוע עניין לעצמם, אילו מצאנו בהם ירידת נפש מוסרית נעלה ביוון הדלות וחיי הניכר והבדידות, או להיפך, אילו ראינו בהם נשמת אדם אומלל עוברת בכור עוני ובמצרף יסורים, ומזדקקת ומתעלה. אבל שמי לא מצא לנחוץ לתאר לנו משבר מוסרי כזה. ירידתו של הפלח הערבי משכם, אשר נפל בתוקף התנאים בבתי הקהווה והזנות, היא מובנת ממש ואין בה בשביל הקורא משום עניין של חידוש פסיכולוגי – וכי יש רושם אמנותי־אסתיטי בלי חידוש זה? – אפילו תשובתו בתור דרוויש לחברון נעשית על ידי כוח חיצוני (החלום ועצת שיך אלאזהאר). החסרונות האלה בטכניקה ובבניין מרגיזים ביותר, משום שגדולים ביותר הכוח והיופי שבפרקים הראשונים. ומה טעם להערה בשולי הגליון (עמ' צג), במקום שמסופר על הרצח, שלפני עשרים וחמש שנה בערך קרה אמנם מקרה כזה? האומנם לא היה המחבר בטוח בכוח ציוריותו להכריח את הקורא להאמין לו, והצטרך להביא ראיות מההיסטוריה, שאין בסיפורו שקר או גוזמה? תמהני על עורך נבון ומנוסה כמו אשר ברש, שלא מחק את ההערה הזאת.
אבל כל החסרונות האלה אינם יכולים לקפח את ערך הדפים הנהדרים שבספר, אשר אפשר לחשוב אותם למובחרים בפרוזה שלנו. הדפים האלה נותנים לנו אמונה בעתידו של שמי, אם יוסיף לעבוד, לעבוד ולעבוד.
ולבסוף כדאי לציין את סגנונו המבוגר ואת שפתו העשירה והגרעינית של המחבר.
[י“ז טבת תרפ”ח]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.