קשה למסור את התוכן של הרומאן הזה, מפני שבעצם אינו בגדר סיפור־מעשה: אין בו השתלשלות הגיונית ופסיכולוגית של מקרים ומעשים שמהם מתרקמת מסכת חיים שלמים של איש אחד או של אנשים רבים. האנשים ומאורעות חייהם אינם קשורים זה בזה על־פי הכרח פסיכולוגי או ציבורי, אינם מתפתחים בזה אחר זה על־פי רצון־הברזל של גורמי החיים ושיטפם הנורמאלי, אלא הם עוברים לפנינו בזה אצל זה, על־פי רצון המחבר גרידא. אין בהם משום הכרח האמנות והאמת האובייקטיבית.

ליקוי ארכיטקטוֹני זה עלול בוודאי ליתן טעם לפגם ברומאן פחות או יותר גדול. אבל את יצירתו של ד' קמחי אינו מסכן אך מעט, ומעיב את הרושם האסתיטי שמקבל ממנה הקורא. ד' קמחי הוא ליריקן מטבעו; הוא אינו בונה סיפור מן המסד עד הטפחות על־פי פרינציפיוֹן של הארמוניה ואחדות אורגאנית. אלא הוא שר אותו. התאמצות ההבלגה, כבישת־עצמו, המורגשות אצלו לעתים קרובות ואפילו ההוּמוֹר הקל, מתוך מבט־דלעילא, אינם עומדים לו בכל מקום וזעיר שם קולטת אוזן הקורא מבין השיטין השתפכות־נפש, כעין נשימה קלה שבקלה מאחורי פרגוֹד של שיראין. הרומאן כולו עושה עלי רושם של ריקמת תחרים יפה בנוסח הרומאנים הנורבגיים הטובים. הריהי מחרוזת של תמונות מצויינות בהסתכלות אמנותית ולוקחות־לב ביופין הפיוטי.

ואיזה סיפור־מעשה אפשר לספר על אנשים עניים ממעש, שחביבים דווקא על קמחי? גיבוריו הם כמעט כולם טיפוסים אפקטציים [מלאכותיים] בעלי מערכת־עצבים דקה מאוד וכואבת לכל מגע קל, לכל נקישה זעירה ביד המציאות; אנשים שהשכל והרצון הם אצלם אפס, הרגש, נטיות־הלב והחלום – הכול. כך הם הצעירים וכך הם הזקנים. לגיבורים הצעירים יש נטייה מופרזה לחיטוט פנימי; הם מתחקים אחרי תנועות נפשם כמי שמתחקה אחרי מעשי חבירו; אינם חולמים על המקרה בכלל שעתיד להתרחש, אלא רואים בעיני רוחם את כל הפרטים ופרטי־הפרטים הצדדיים והארעיים העלולים או אינם עלולים להיטפל אל המקרה הזה. ראובן קרול מסתכל בתמונת אחותו ו“התפלא לנפשו בהרגישו באוויר המיוחד המרחף על פני התמונה”; “ובהסתכלו בה לאחר קריאה שנית, שלישית, עלתה אנחה מלבו. ואולם הוא עצמו התפלא על אנחה זו”. שליאמיק חולם על בוא בּרוּניה ועל השינויים שתכניס בחדרו: “ברוניה תבוא ותתלה בחדרם תמונות חדשות… על כיסא תעלה וריח בגדיה יעלה באפיו… שליאמיק, תפקד עליו, בבקשה ממך, הגש נא לי את המסמרים… וכשתרכין עצמה לכבד את הרצפה, יאמר לנפשו: כמעשה אחותי… כאחותי”. היפרטרופיה [הפלגה] זו של ראייה בעתיד, אובייקטיביזאציה זו, התפלגות פנימית זו, אינן אלא סימן פאתולוגי לשיתוק כוח הרצון והפעולה. לזקנים כמו לבוב ור' פסח, היה לפחות עבר רב־פעלים ועשיר במעשים; אבל אופיי הוא שגם על פעליהם ומעשיהם אלה כאילו עבר הכורת, וכל חייהם בעבר היו חשוכי־המשך, עקרי־תוצאות. לבוב שרף את נשמתו בארץ־ישראל ובניו פיזרו את אפרו בכרכי־הים; ר' פסח היה מראשוני מייסדי פתח־תקוה, אוהב בכל נפשו את השפה העברית, את העבודה העברית, מתלהב מ“החלוצים”, ובנו מדבר ז’ארגון, ושולח את בניו דווקא לבתי־ספר ז’ארגוניים… ואילו הצעירים גם עבר אין להם, זולתי שאיפות שלא נגזר עליהן להתגשם. בסך־הכול כולם, כולם הם נשמות עלובות שירדו מנכסיהן, “נשרפות” שהוצגו על גחלתן ריקם… אין כל פלא איפוא שמרובים כל כך חולי־העצבים בסיפורו של ד' קמחי: ראובן קרול, ארקדי סמיוניץ, אשתו של איליושה, מתילדא זייף, סיניה ועוד. ודווקא הבריאים שביניהם עושים עלינו רושם כמטומטמי המחשבה או צרי הלב (הדוקטור, אלפונס). ועל כן אולי נסוכה על דפי הספר איזו תוגה דקה שאינה ניתנת לביטוי, כריח בושם הקולח באוויר. אבל אין זאת מילאנכוליה מתוך צער־העולם, אלא מתוך צער־החיים, החיים שלנו כאן בארץ זו, צער התלבטות של כנפיים חרוכות, של הרקעה חסרת־און…

אין צורך, לפי דעתי, לחפש את סיבת חולניותם של הגיבורים ב“פוקליס” [רפיוֹן] היצירה של המחבר, אלא בתפיסתו הציבורית. ואין צורך לבוא אל קמחי בשאלה: “וכי אין בקבוצות שלנו ובין צעירינו בכלל גם אנשים בריאים? הרי אתה מסלף את האמת המציאותית על־ידי הגיבורים שבחרת לך”. מותר לו למחבר מבלי לחטוא לאמת, לבחור גיבורים הנאותים לו, שיש בהם לפי דעתו משום סמל לאידיאה המרכזית שלו, ובייחוד שהמחבר לא התכוון כלל לתאר את הקבוצה על כל גילויי חייה. איני יודע בבירור אל מה התכוון המחבר בשם “אמש” שנתן לספרו, אבל ברור הוא שהאנשים, שהוא מתארם, הם אנשי האמש. המלחמה עם כל הפורעניות שהיו כרוכות בה עברה על גופה של יהדות־הגולה כמו בגלגלי מכבש נורא ותרסק ותרטש אותו. מתחת למכבש זה ניתזו צרורות־אנוש, רסיסי חיים, ניתזו אל מקום־המשיכה החזק ביותר, אל ארצנו. אלה הם “הפרחים הכחולים” העדינים, פרחי־החלום שצמחו על אדמת קברות, בתאי־גופם קולחת אימת המוות, אשר ממנו יונקים שרשיהם… ואף־על־פי־כן אין “אמש” יצירה פסימיסטית. הצעירים הדואבים והסובלים של קמחי לא לחינם שרפו חייהם ויקדו כאבוקות באופל ההווי שלנו, הם כחומרי־תסיסה שגורמים לחיים, לפרייה ולצמיחה; הם בחינת משקעי־האוויר הנחוצים לכל חי וצומח על אדמות. באטמוספירה שלהם גדלים ומשגשגים נטעים נהדרים, כמו ציפורה שמיר, זו הילדה הרעננה, הפשוטה והמקסימה באהבתה הצעירה לארצה ולשפתה, וכל תינוקות־של־בית־רבן בעיר ובכפר נפשם מלאה בלא־יודעים, מאטמוספירה זו של תסיסת־החיים, שהביאו עמהם צעירינו אלה. לא לחינם תיאר קמחי בסוף סיפורו בקווים רחבים תמונה יפה מאוד של חגיגת ט"ו בשבט על־ידי ילדי ישראל בירושלים; כאילו במתכווין הוא מסיים את הקומפוזיציה הנוּגה שלו באקוֹרד זה מעודד ומרהיב לב, כעין שיר־מזמור לשחר העולה ובוקע, שלבנו מרנן לקראתו: “בּרקאי!” בין האתמול של הלבובים ור' פסחים ובין המחר של ציפורה שמיר וילדי ארץ־ישראל מבדיל האמש של גיבורי קמחי; מיום האתמול שלוחות אל המחר ידיהם הזקנות והאצילות של האבות.

בתקופה של בצורת־היצירה אצלנו, ספרו של קמחי הוא חזיון יקר; אין ספק שזכותם של דפים רבים ויפים באמנותם ובסיגנונם וזכותה של השפה הגרעינית ושל הסיגנון המלא חן ואלגאנטיות תעמוד לו לספר זה לתפוש מקום בין היצירות החשובות שחוברו בתקופה האחרונה. אבל יחד עם זה אין אני רוצה להעלים עין מאילו¹ שגיאות קלות, שפוגמות במקצת פה ושם את הרושם אגב־קריאה. המחבר מתאר, למשל, איך זינה לויטן אוכלת ומספר, שפרסה את התופינים לחצאי־תאומים “מתוך אותה תנועה גראציוֹזית כשאצבעותיה נתפשקו ונתבלטו ארוכות” וכי זוהי תנועה גראציוזית, אצבעות מפושקות? והלאה: “ישבה ואכלה בפה מהודק היטב. רק שפתיה נעו”. מאי קא משמע לן? וכי אדם מחונך קצת בהלכות דרך־ארץ נוהג לאכול בפה פעור? שוב על אותה זינה לויטן, שהמחבר רוצה לתארה בתור בת־כרך, מצויינה בנימוסיה ובהרגלי־חינוכה, מספר, שבשבתה בקרון הרכבת “כפפה עצמה והעלתה מן המזוודה מסרק ומראה קטנה, היטיבה פניה והיטיבה את שערותיה”. דומני, שמרומאניסטן בעל הסתכלות אפשר לדרוש ידיעה קטנה זו ששום אשה, פחות או יותר “מחונכה”, לא מיטיבה שערותיה, בחברת אנשים, בקרון, במסרק הטוּאליט שתוציא מן המזוודה. לכל היותר תתקן את תסרקתה במסרק הקטן הנעוץ בתוך שערותיה…

לבסוף ארשה נא לי להעיר בשולי מאמרי גם הערה אחת שנוגעת פחות בספר הנדון עצמו, ויש לה יותר ערך כללי. אחד המבקרים (י' בורלא) משיג על בחורי הקבוצה שבספרו של ד' קמחי² ואומר: “על איש העמק, חלוץ העבודה, בחור המהפכה העברית, עליו לא תטרף דעתו בשביל אהבת אשה, הוא לא יאבד עולמו אחר שובל שמלתה של זינה” (“דבר”, מוסף לב). לא פעם הזדמן לנו לשמוע את הפזמון הזה. ה' פרידמן פרסם פעם מעל עמודי אותו עתון מאניפסט ובו הוא מודיע למשוררינו, שכבר הגיע הזמן להכריז בּוֹיקוֹט על השמש ועל הפרחים, לנדוֹת את הדר הטבע בכלל מחוג יצירתם, ותחת זאת להנעים זמירות על המחרישה, על הזבל ועל הפרידות, כלומר, על העניינים הקרובים יותר ללבותיהם של החלוצים (הרי זה ברור ומובן לכל שהמספר מספר, והמשורר שר אך ורק בשביל החלוצים). נמצא אחד באמריקה שבא ב“הדואר” האמריקאי, בטרוניה גם על כותב הטורים האלה, על שכתב את ספרו “אהבה” מפני שלפי דעתו אין פרובלימת האהבה לכל גילוייה בציבור אנשים שאינם ממעמד הפועלים יכולה לעניין את “חלוצינו היוצרים בארץ־ישראל ערכים חדשים” וכו' וכו‘. הגיע הזמן לשים סוף־סוף קץ ללגנדה חסרת־הטעם שנוצרה מסביב לחלוצינו על־ידי אנשים שאינם מכירים אותם, שמעריצים אותם מרחוק הערצה תיירית, הייתי אומר, עקרה, תמימה. ידעו נא האנשים התמימים האלה שהחלוצים שלנו הם, לאשרינו, ברובם בריאים ונורמאליים, ודווקא מפני שרובם אינם כגיבורי קמחי, הם אוהבים כבני־אדם, ואוהבים הם את כל היפה בטבע ובאמנות, אוהבים אולי הרבה יותר ממני ומה’ פרידמן, מפני שחייהם הם יותר רציניים.

[תרפ"ז]