לחברי “הבימה” אין מקום, דומני, להתאונן על יחס לא טוב אליהם מצד הישוב הארצישראלי. מראשית בוא “הבימה” אל ארצנו ריפדו לה יצוע של ורדים ושושנים, של דברי קילוסים ותשבחות; הנעימו לה זמירות וארגו שירים על אמנותם של משחקיה, הטהורה מכל דופי, על חלוציותם, על קדשם שם שמים וכיוצא בזה. אדרבא, אם יש מקום לחברי “הבימה” להתאונן, הרי זה על חוסר כל ביקורת. אין שום תיאטרון בעולם, שמתקיים בתנאים כאלה: עליהם גומרים את ההלל לפני ההצגה, ואחרי ההצגה. ואם נמצאו אנשים תמימים בקהל, אשר נראה להם שהמלך מתהלך במערומיו, לא העזו לפצות פה ולהודיע ברבים שאינם רואים את מחלצות המלכות. ואם נשמעו¹ קולות בודדים של ביקורת, של כפירה ב“קיימא לן” המקובל על אמנות “הבימה”, מיהרו והשתיקו אותם. והנה הופיע “כתר דוד” על הבמה, והקהל קיבל אותו בקרירות, הקהל היה נבוך. נבוכה היתה גם העתונות, זו העתונות שהרגילה את הקהל לקרוא “קדוש, קדוש, קדוש” לכל הצגה והצגה. הקהל מרד בעתונות הזאת. הכרוֹניקול² של “דבר” טרם מישש את הדופק אצל הקהל ויצא לדבר על “כתר דוד” בנוסח המקובל (אין אני מכיר את המבקרים של “דבר”, אבל הם כנראה אנשים צעירים, וכותבים את דבריהם בדביקות, בחסידות ועטיהם יטפו תמיד שמן זית זך…); על פי השיגרה לא נשכח “זר הקוצים” לא נשכחו “שביל היסורים”, ה“חלוציות”, ואם אין אני טועה גם נאמרה המלה “קדושה”… הכרוניקול³ של “הארץ”, יותר זהיר, לא אמר הפעם כלום, רק הסתפק במסירת דו"ח על תוכן החזיון בלבד. אחר־כך הופיעו המאמרים, מבוכה כללית בקהל ובעתונות. מה קרה?

אני לא אתעכב על הפרטים שב“כתר דוד”. כולכם קראתם את מאמרי אביגדור המאירי, י' נורמן, ש' צמח ועוד. אני שואל את עצמי מה אפשר ללמוד מהחזיון הזה עלינו, על הקהל הארצישראלי? הלא על פי התיאטרון יש ללמוד על העם, על התקופה, על החוויות, השאיפות, האידיאלים, המלחמות והיסורים של נפש העם. הנה “הבימה” מתכוננת לנסוע לחוץ־לארץ: מה יאמרו שם עלינו בראותם את “כתר דוד”? אתם זוכרים, רבותי, שב“האוצר” מרחפת מעל הבמה באותיות גדולות המלה: “שדי”, וחברי “הבימה” רצו שנאמין שזאת היא מזוזה. אילו הייתי אני צריך להדביק “מזוזה” כזו אל “כתר דוד”, הייתי כותב באותיות גדולות: “הבלים”. הנני לבאר את דברי. לא איכפת לי אם את דוד של הבימה הולמים או אינם הולמים כל הפסוקים שנאמרו עליו בתנ“ך. בשבילנו דוד הוא יותר מכפי שהוא מצויר בתנ”ך; בשבילנו קיים דוד כפי שהוא מצוייר בדמיון העם. במשך אלפי שנים נשאנו בנפשנו דמות זוהר של “מלך ישראל חי וקיים”. דוד היה לנו תמיד לאיקונין של החוסן המדיני שלנו, דיוקן המלכות והתפארת. ובשעה זו, בשעה שאנו עומדים על סף חיים חדשים, בשעה שאנו רוצים לרקום עור ובשר על חלום חיינו, על תקוות קיומנו, בשעה שאנו שואפים לשוב אל החוסן הלאומי שהיה לנו פעם, מה עשיתם אתם חברי “הבימה”, לאידיאל שלנו? חיללתם אותו. אלפי שנים עמד כיסא המלכות עטוף בזיוו של “נעים זמירות ישראל”, מחכה ליושב עליו. את מי הושבתם אתם עליו? איזה “קאצאפּ”, איזה “פוני”… הזהו דוד, דוד שלנו? איני מקנא בחברי “הבימה” אשר יבואו לארצות אירופה ב“כתר דוד” שלהם, וישאלום “הזאת נעמי”? וכי כך רואים היהודים בארץ־ישראל את דוד מלך ישראל? ואמנם, מה כאן דוד ומה כאן כתר? נסו נא להחליף את השמות, וציירו לעצמכם שזהו לא דוד כי אם גוי זקן שקולו נעשה צרוד מחיי שכרות והוללות ובניו בחייו מנצחים זה את זה בגלל הירושה, שהיא לא כתר כי אם איזו פרדה או איזו אחוזה. כלום ישונה כל החזיון על ידי כך? לא!

אין כל זכר לגדלות. אומרים: נתנו את דוד בשקיעתו. אך שקיעת דוד אינה יכולה להיות באנאלית, היא נאפדת זיו נשגב ונוגה של עצבות גדולה, כמו כל שקיעה בארצנו. המוצאים אתם סימן לזה בחזיון הנדון? או קחו את תמונת הבריחה מפני אבשלום. רצו למצוא בה את ההסתגפות, את הוויתור והצדקת־הדין שבמיסטיקה הרוסית. לוּ נתנו זאת לפחות. אבל התמונה הזאת היא קלושה, עלובה. יש בה רק משום יכולת. אומרים עוד: חברי “הבימה” רצו להביע ב“כתר דוד” דא והא. כאילו השאלה היא מה רצו להביע. אותנו הלא מעניינת השאלה: מה ואיך הביעו? ועל זה אני עונה: לא כלום.

בשבילי לא היתה הצגת “כתר דוד” הפתעה. החזיון הזה אינו אלא חוליה אחת בין שאר החוליות של היצירה ה“בימתית”. כי מהי בעצם יצירת “הבימה”? איזו ערבוביה של מודרניזם שטחי, של עממיות בלתי מובנת כהוגן, של נסיונות בלי נקודה אידיאולוגית מרכזית, איזה תוהו־ובוהו, ורוח ה“גוי” מרחפת על פני התהום… אמרתי: לא אתעכב על פרטים. אסתפק רק בדוגמאות אחדות. העניים ב“הדיבוק”. מי שזוכר את העיירה היהודית לפני התנוונותה, יודע שבמקום שהיו מאמינים עדיין בצדיקים וב“דיבוקים”, שם לא היה יחס כזה של העניים אל העשירים. בחתונות ישראל היו הלב והיד פתוחים לכל בא, לכל עני ואביון. והיחס של העניים אשר במחזה הוא “גויי”; על כל פנים לא יהודי. וב“אוצר” מה עשתה “הבימה” לעיירה היהודית? הלוא כולם שם טיפשים, נויראסטיניקאים, או אידיוטים, ורק אחד פיקח שם, ומיהו? המלווה בריבית, החלפן! ובכלל היכן ואימתי היו יהודי העיירה מחללים את קברות ישראל, וחופרים באדמת בית־העלמין כדי לחפש שם אוצרות? וכל אותן התחבולות הבימתיות, כמו איציק הקשור בחבל וכדומה, מה זאת? אמנות? אומרים: רצו להצחיק את הקהל, לברוא גרוטסקה. רבותי, להצחיק את הקהל, כל קהל, קל מאוד. יתייצב מי שהוא מאתנו על הבמה הראש למטה והרגליים למעלה, והקהל יפרוץ בצחוק. אבל האמת, האמת המציאותית והאמנותית היכן היא?

אפשר היה אולי לא למצות את עומק הדין עם חברי “הבימה” אילו היו מציגים את קלדרון, ואז היתה לפנינו השאלה איך מילאו את שליחותם הבימתית, איך שיחקו. אבל הלא “כתר דוד” אינו של קלדרון. את “כתר דוד” כפי שהוא מוצג לפנינו, יצרו חברי “הבימה” כולם. והחזיון הזה, בתור יצירה אמנותית, הוא רע. רע בהחלט. הרי זו שורה של מחזות בודדים, קשורים בקשר רופף מאוד. אין דראמאטיזם, אין צמיחה וגידול האינטרס, עד כדי נקודה קולמינציונית [שׂיא], התפתחות הקונפליקטים עד שהדברים מגיעים אל המשבר, ההכרעה, מה שקוראים “התרת הקשר”. מפני מה דווקא כך וכך תמונות ולא יותר או פחות? הוסיפו תמונות או גרעו תמונות, ולא תרגישו ביתר או בחסר – וכאן איני יכול לא לנגוע בשאלה חשובה מאוד לנו, הסופרים העברים.

על השאלה למה אין “הבימה” מציגה את היצירות המקוריות של הסופרים העברים, עונה תמיד “הבימה”, שהסופר העברי אינו יודע את התיאטרון, שהחזיונות אשר הגישו לה אינם טובים להצגה. לפני “כתר דוד” עוד אפשר היה להאמין לחברי הבימה, שהם מבינים ביצירה דראמאטית יותר מהסופר העברי, אבל עכשיו מי יאמין להם? הלא בשביל לכתוב יצירה כמו “כתר דוד” צריך להיות בעל מום; הלא אין בין סופרינו, בין אלה הראויים לשם זה, שיחתום על “יצירה” כזו. איני רוצה לדבר על הסופרים היושבים כאן. אדבר על סופר שאיננו כאן ושאת יצירתו עוד לא קראנו. אני מתכוון אל שאול טשרניחובסקי, אל יצירתו “בר כוכבא”. רבותי! מי יאמין לכם, אם תאמרו שטשרניחובסקי כתב חזיון שהוא גרוע מ“כתר דוד”? לא! הסיבה היא אחרת לגמרי, ופשוטה מאוד. חברי “הבימה” נושאים עיניהם הרחק מכאן, לברלין, לווארשה, למוסקבה… ושם בעולם הגדול מה אומר השם טשרניחובסקי? לא כלום! קלדרון – הרי זה מצלצל יפה, זהו מה שנחוץ להם.

רבותי! מדבר לפניכם סופר, ואינו מתבייש להגיד שהוא “נוגע” בדבר, מנקודת־מבט פרופסיונאלית. לנו לא היה תיאטרון עברי, והמקצוע התיאטרוני בספרותנו הוא לקוי מאוד. והסופר אשר כשרונו להביע רק בצורה תיאטרונית, אין לו בשביל מי לכתוב. ואין אנו רוצים שהדבר הזה ימשך עוד כמו שהיה. התיאטרון אינו מקרה בחיי אומה, הוא מוסד מעורה בחיי תרבותה. ואילו חברי “הבימה” היו קרובים אל התרבות והספרות העברית, אילו היו משולבים בשרשי חיינו פה, היו משתדלים לרכז מסביבם כוחות ספרותיים בימתיים, אשר ייצרו בשביל התיאטרון העברי. לסינג שיצר את התיאטרון הגרמני, נלחם בפסבדו־קלאסיציזם. הוא אמר שהתיאטרון הגרמני צריך להציג לפניו שתי מטרות: אנושית־כללית וגרמנית־לאומית. בגרמניה היתה אז הספרות בחיתוליה, דראמאטורגים גדולים טרם היו שם. והוא דרש בכל זאת להציג חזיונות גרמניים, מפני שהם משקפים את רוח העם, הם נותנים ביטוי לחוויותיו הציבוריות הלאומיות, כי התיאטרון צריך להיות גם ראי וגם פרוז’קטור. ויחד עם זה דרש להציג את שקספיר, מפני שהוא קניין האנושיות כולה. הדראמה השקספירית תחנך גם את העם וגם את המשחקים. וזו צריכה להיות גם תעודת התיאטרון העברי בארץ־ישראל. “הבימה” בצורתה כעת אינה יכולה להיות התיאטרון הארצישראלי. אין זה תיאטרון אם משחקיו לומדים שנה שלימה תפקיד אחד. ובסוגריים אומר לכם: מה היא הרבותא האמנותית ללמוד לשחק יפה תפקיד אחד במשך שנה? וסוף־סוף זה משפיע לרעה גם על כשרונות השחקנים גופא. אם תנחום (ב“גולם”) רוקד, קופץ ומתפלל הרי אין תימה, על משוגע אין מקשים. אבל מדוע מחויב גם שמעי לרקוד ולקפוץ ולכרכר לפני דוד, לא מובן. לתמר בבכותה לפני אמנון יש לה אימוציות אחרות לגמרי מאשר לאם המשיח (“היהודי הנצחי”) ובכל זאת האם לא הזכיר לכם בכיה של רובינה־תמר את בכיות רובינה־אם־המשיח? האם לא היו בה אותו הטון ואותן הנעימות? ואגב: מדוע לא נגיד גם את האמת הזאת: בחיינו הדלים, בשעה שמתהלכים כאן מאות ומאות רעבים ללחם, מחוסרי פרנסה, במקום שאנו מוותרים על כמה וכמה דברים־שבתרבות הכרחיים, הרי זה לוקסוס שתיאטרון יציג לנו דבר חדש פעם בשנה וישלם בעד זה לרג’סור לא יהודי סכומים כבירים. לא זה נחוץ לנו. לנו נחוץ רג’סור יהודי שיבין את העם, את חייו, את תרבותו, ואת טעמו, וזה העיקר. ארצנו היא קטנה, חיינו דלים; אנו מסתפקים כאן במועט בכמה וכמה מקצועות חיים. נסתפק גם בתיאטרון קטן אשר יציג מחזות אירופיים ומחזות עבריים לעתים תכופות, ואם יחטא פה ושם באמנות הבימתית, נסלח לו. ראיתי באירופה תיאטראות גדולים, וגם שם לא תמיד החזיון טוב, ולא תמיד ההצגה מזהירה. אבל שם יש ביקורת, המעמידה את הקהל והמשחקים על שגיאותיהם ושגיאות המחבר; התיאטרון שלנו יהיה קטן, אבל שלנו יהיה, מעורה בכל שרשיו בחיינו העבריים, ויחד עמנו, עם חיינו יגדל, יצמח ויפרח.

ואל חברי בוויכוח מלים אחדות: על מצפון העתונות העברית עמוס חטא גדול, כלפי הציבור שלנו. היא אינה מגדת לו את האמת! היא חוששת תמיד למוסד החביב עליה ולאיש הפונה באופן זה או אחר אל הקהל, חוששת שלא להזיק להם בביקורת, ועל ידי כך היא מטשטשת את דעת הקהל ומשחיתה את טעמו. אני אומר בפירוש: חנוף תחנף הארץ תחת חנופת העתונות שלנו! לפחות אתם, חברי בוויכוח, אתם חייבים להגיד לקהל את האמת הזאת. כי עצם הוויכוח בא לשם האמת הנעדרת אצלנו. אל תתייראו מפני הביקורת. הביקורת אינה מזיקה אף פעם, ולא תזיק גם ל“הבימה”. אלא תפקח את עיניה לראות את הדרך הנכונה. בגני פרי יש שמדליקים מדורות אש. ותמרות עשן מתפשטות ומלטפות את העצים. העשן מכלה את כל הרמשים והמזיקים. והעצים, אחרי העשן, נעשים יותר חזקים ונותנים פרי הדר. זוהי הביקורת. מחוסרי הכשרון שבין חברי “הבימה”, בוודאי ייפגעו וינזקו מהביקורת שלנו, ובעלי הכשרון – ובוודאי יש ביניהם אחדים בעלי כשרון בלתי מפוקפק – ידעו להתגבר על הרגש הבלתי נעים שכל ביקורת גורמת. אני יודע שאמרתי להם הרבה דברים קשים וחריפים, שלא הורגלו בארצנו לשומעם; בוודאי ובוודאי ירגיזו דברי אותם ועוד רבים שלא יסכימו לדעותי. אבל אני אמרתי מה שאמרתי, מפני שאני רוצה ומאמין בתיאטרון עברי “חי וקיים”.

[סיון תרפ"ט]