רקע
אהרן אברהם קבק
ש' ל' בלנק: אידיליה בערבה

(א) צאן    🔗

השפעת הקורא, טעמו, דרישותיו וחוג ענייניו, על תוכן הספרות היפה מעניינת לפעמים את המבקר וחוקר־הספרות לא פחות מהשפעתה של זו האחרונה על הקורא. מנקודת־מבט זו ספרו של ש' ל' בלנק הוא חזיון משמח, ובמידת־מה גם מאלף. “צאן” הוא אידיליה כפרית. בו מסופר על אדם פשוט רועה־צאן ועובד־אדמה, שחי בבדידות באחת הערבות של דרום־רוסיה. ישובים יהודיים של רועים ועובדי־אדמה בדרומה של רוסיה היו קיימים עשרות בשנים לפני המלחמה, ומדוע לא מצא בהם עניין אף פעם המספר העברי? ספרותנו עד המלחמה היתה ספרות העיירה; מחוץ לתחומה של העיירה נסגר על מספרינו האופק. איש מהם לא ראה את ה“גוי” החי בסביבתה, או את היהודי בן ה“ישוב” בלכתו אחרי המחרשה. ואם הופיע פעם ברחובה של העיירה מש’קלה חזיר או אריה בעל גוף, הרי טבע הדברים היה מחייב לראות בהם את האדם המגושם, ה“עם־הארץ”, המעורר לעג בלב אנשים מן הישוב. בלי הומור אי־אפשר היה לדבר עליהם. ש' ל' בלנק אינו מתלוצץ בבועז שלו. אדרבה, יותר שה“גוי”, ש“עם־הארץ” שבו, גדול הוא מוסיף לאהוב אותו ומושך עליו חוט של חן וחסד. תמימותו וטוב־לבו של האיש, הרגש האנושי הטהור שבו מחפה על יהדותו הפגומה ועל קליפתה הגסה. מה קרה? איזה דבר נפל בחיינו, שספר כספרו של בלנק היה יכול להופיע בקריית־ספר שלנו? האומנם מפני שהמלחמה הרסה את עיירתנו, או יותר נכון, הוציאה את היהודי אל מחוץ לתחום־המושב ופקחה את עיניו לראות מרחקים חדשים, או אולי מפני שהכרתנו־היהודית התעמקה יותר ונגעה בשכבות האנושיות העמוקות והנצחיות שבנשמתנו?

כאמור, מספר ש' ל' בלנק על יהודי כפרי, בועז שמו, ועל אשתו רחל, שחכרו חלקת־אדמה מאת הפריץ אנטוני (בדרך אגב כדאי כאן להעיר על המנהג המוזר אצלנו להשתמש במלה “פריץ” במובן בעל אחוזה גדולה בלי מרכאות, כאילו היה לה בעברית אותו מובן שיש לה באידיש וכאילו מי שאינו נזקק לאידיש יכול להבין פירושה) לגדל עליה צאן. בועז זה נתייתם בילדותו וגדל כל ימי נעוריו בין גויים, עד כי היה זר לכל חיי היהודים, לדתם, למנהגיהם, לשפתם; שתה לשכרה יחד עם ה“שקצים”, חיזר על ה“שקצות”, בקיצור, היה כגוי לכל דבר. אך משלקח לאשה את רחל, ילדה כפרית פשוטה, טובה, עליזה ויעלת־חן, חל בו שינוי נמרץ. עזב את אורח חייו הקודם, פרש מן הגויים, הזיר את עצמו מן השיכרות ומסר את עצמו לאשתו, לעבודתו ולבנין ביתו. מזמן לזמן מתעוררים בו געגועים מדומדמים על יהדות, שאינו יודע אותה, רוצה הוא ללמוד תפילה, להתעטף בטלית, אם כי הדבר אינו עולה בידו על נקלה. הוא ואשתו עובדים עבודה קשה. בתחילה היו להם רק חמש כבשות מעוברות וכלב אחד, ודירתם היתה חפורה באדמה, מכוסה בעשב ובזרדים, ושימשה גם מדור לבהמה, אבל הם אינם יודעים עייפות, עובדים בשקידה, בהתמדה ובחדווה, הברכה שורה בעבודתם והם הולכים מחיל אל חיל. לבסוף, עם גם הסיפור, יש להם כבר חמש־עשרה כבשות, פרה, עגלה, סוס, עופות, בית שבנה בועז בעצם ידיו, רהיטים וכלים… בועז ורחל אוהבים זה את זה כשני ילדים, והם מאושרים בעבודתם הקשה ובאהבתם הגדולה. חייהם בהירים. משך כל סיפור־המעשה, נראו רק שני עבים קלים על שמיהם, שנגוזו חיש מהר: בחורף הפחד מפני הזאבים, שנמשך ימים אחדים עד שנודע להם כי נהרגו, ומחלת רחל וכבשה אחת שלא ארכה יותר מיום אחד. בקיצור, הם היו זוג אנשים מאושרים ואשרם הוא… אסונו של הספר. האושר בחיים, כשאינו פוסק זמן רב, הוא לפעמים משעמם – על כל פנים הוא מביא לידי שעמום את המתבונן אליו מן הצד. כך דרכו של אדם. רק כשאנו מזדרזים והולכים אל איזו מטרה, אנו אוהבים שדרכנו תהא בקו ישר, רוצה לומר, קצרה ביותר; אבל כשאנו מטיילים להנאתנו, הרי אנו אוהבים להתעכב לפעמים, לנטות לצדדים ונשמח על מכרים1, פגישות והרפתקאות מפתיעות, שמזמן לנו המקרה. גם רשמי־העין החיצוניים דומים כנראה לרשמי חיינו הפנימיים. ממראה מישור חדגוני תלאה עיננו; לה דרושים עיכובים ומעצורים, דחיפות ותמורות; ריבויי־גוונים וחילופי־מראות. ומה הם חיי אושר בלתי־פוסקים אם לא כערבה שמשתרעת למרחבי אין־קץ? טולסטוי אמר בצדק: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו; המשפחות האומללות כל אחת מהן אומללה באופן מיוחד.”

האושר המתמיד או שמצמצם את האדם באגואיזם מטומטם או שהוא מרככו עד לידי סנטימנטאליות של סרק. אפשר מאוד, שזוהי הסיבה שהכשילה גם את בלנק בנעימה – סנטימנטאלית מוגזמת. כשבועז הוא לבדו עם צאנו בשדה ומחלל בחלילו, שמע העדר, כפי שמבטיח לנו המחבר, לשירתו וגם הכלב פרימוסי – זה ניחא! אבל הוא אינו מסתפק בזה ומוסיף בגוזמא: “גם שמים וארץ שמעו”. כשהוא מספר לנו על געגועי בועז על רחל שלו, הוא אומר, ש“שכינה נוגה וחיוורת מורידה כנפה על נשמתו”, ועוד הוא מוסיף: “הה, כמה יתאווה שתשב עמו כאן, בשעה קדושה זו של בין־השמשות, בדמי הערבה, תחת שמים מכוכבים אלו ובחברת העדר הקטן, ללטף את שערותיה ולקרוא אותה בשמה: רחל”. וההתרגשות הסנטימנטאלית הזאת נסוכה על כל עמוד ועמוד. הליריקה מן ההכרח שתהא קצרה; היא עושה רושם כשהיא פורצת ובוקעת מתוך הקליפה הקשה של המציאות העכורה, כשאחריה באה דממה, שמתוכה רוטטים האקורדים האחרונים. אבל כשהיא נמשכת בלי הפסק, עמוד אחר עמוד, בבוקר, בצהריים ובערב, הרי היא מעייפת ואין רישומה ניכר על נפש הקורא.

שלא במתכוון אתה נזכר, אגב קריאה, ב“ברכת־האדמה” של המסון. גם המסון מספר על אדם פשוט, עני ובודד, אשר בא אל האדמה בידים ריקות ובאהבה רבה אל העבודה, במרץ שאין לו סוף, והמרץ והאהבה האלה הרכיבו את האיש לאט לאט, אבל בהתמדה, על במתי ההצלחה, עד שהיה לבעל־אחוזה עשיר ומכובד על הבריות. על הספר הזה אמרו בצדק, שהוא בחינת בּיבּליה, ספר החיים והשירה של האדם והעבודה, של מלחמתו, עלייתו וירידתו. עליו יתחנכו צעירים, ממנו יקחו לקח, ממנו ישאבו, כמו ממעיינות ישועה, אמונה בגבורת האדם וזהירות מפני חולשותיו האורבות לו. אבל יצחק של המסון לא היה טוב כבועז, נפשו לא היתה כדבש למתוק, וגם אשתו לא היתה כרוּב טהור ועליז כרחל… אין אני קובל על בלנק, אשר לא כתב ספר כ“ברכת האדמה”. כל אחד שר את השירה אשר נתן אלוהים בלבו, מי בסימפוניה בטהובנית ומי בחליל. את קול־אלוהים אנו שומעים, גם מן החליל הקטן, אם יחלל מי שיודע לחלל בו. ובלנק יודע לחלל בחליל, פייטן הוא, ברוך אלוהים. אבל אני רוצה לבאר מדוע אין נפש־הקורא מלאה מחיי בועז שלו. כמו שאין אנשים טובים בהחלט או רעים בהחלט – כמתכונת גיבורי מאפו וסמולנסקין – כך אין חיי־האדם טובים או רעים בהחלט. חיינו אינם הולכים בקו ישר, מפני שמלבד רצוננו יש עוד כוחות חיצוניים המעצבים אותם, והם אינם משום זאת תמיד בהסכם עם רצוננו. וכאן, במלחמה זו בין רצוננו ובין הכוחות האויבים העויינים לנו, כל העניין שבחיינו. ואת זאת הבינו כל אלה שעל ה“אידיליות” שלהם מתחנכים בנינו. אידיליה אינה דווקא דבש ונופת־צופים…

אין אני מגנה את הספר בכללו. כפי שאמרתי, בלנק הוא משורר בעל עין מסתכלת. הוא אוהב את הטבע ובעלי־החיים – הרבים כאלה בין מספרינו? – ויודע לספר עליהם בלבביות, לציירם בצבעי־אמת, אם כי את שמי הערבה ואווירה הוא מרבה לצייר מאשר את הערבה עצמה. יש בספר תמונות הלוקחות לב בריאליותן ובחום הנפשי שבו הן מצויירות, כמו הפרקים: “האביבי”, “הדירה”; החותן והחותנת של בועז עלו יפה מאוד. יפה היא גם כן תמונת הדברה בחורף תחת השלג. נוסיף עוד על זה, כי הסיפור כולו כתוב בשפה ציורית, מלאה חן ורוך כנפשות בני האדם ובעלי־החיים העוברים בתוכו, נקרא בקלות ובנעימות.


(ב) אדמה    🔗

הספר הזה הוא המשכו של “צאן”. כשאתה קורא את שני הספרים האלה אין אתה יכול לא להרהר בכוחות האיתנים הספונים בקרב עמנו, אשר תנאי־הגולה וחיי־הכרך הבלתי־טבעיים לא הספיקו להתישם או לכלותם. אלה הם כוחות דינאמיים, שמזמן לזמן הם חורגים ממסגרותיהם, פורצים מהמעמקים שלנו ומתגלים בגלגולים שונים, מבקשים את תיקונם בצורות חיים ובדפוסי־תרבות שונים. פעם הם מתגלים במהפכן הממוטט מוסדי מדינה, פעם בסדרן ממלכתי ופעם בגלגולו של פינאנסיסט גדול, בורסאי חריף וכו'. חבל־חבל שהמספר העברי לא נתקל בדרכו בכוחות הללו, ושכבות־העם שנכנסו אל חוג־ראייתו אין בהן לרוב אלא מרוסקי־חיים… על־פי הספרות הסיפורית שלנו לא יעלה על הדעת שעמנו הקים מתוכו בכל הזמנים ובכל התקופות גם אנשים רבי־עלילה ועשירי־מעש. האנשים הללו לא תמיד היו בונים ויוצרים; בוודאי היו ביניהם גם הורסים ומזיקים, כפי שטבע הגלות מחייב, אבל כוחות ענקיים היו, אשר פעלו, השפיעו והטביעו את חותמם על סביבתם או גם על זמנם.

בגיבורו של ש. ל. בלנק, בועז, מתגלם גם־כן אחד מכוחות האיתנים, השפונים־טמונים בחביון העם, אשר הספרות שלנו לא הכירה ולא ידעה אותו. זהו כוח טבעי, עיוור, אבל דינאמי, השואף להתרחב, להתפשט, לבנות וליצור. ב“צאן” אנו רואים אדם פשוט, חשוך, אבל מעוטר בשפע אונים, יוצא אל הערבה עם אשתו, עם כלבו ועם כבשים אחדים; וב“אדמה” האיש הזה הוא בעל אחוזה ובעל חורשה, בעל בית, ועבודה רבה, ואסמיו מלאים מזן אל זן. הוא מהווה מרכז של ישוב יהודי בערבה; לפנים היו היהודים יושבי הכפרים באותו מקום בודדים גלמודים, בין נוכרים, ובזכותו של בועז הם נעשים גוף־ישובי, כבר יש בערבה “מניין” ושוחט ורבי לתינוקות, שלא יהיו שבויים בין עכו"ם… בועז בכוח האיתנים העיוור שבקרבו, בכוח אהבתו אל העבודה, אל האדמה ואל בעלי־החי, יצר חיים יהודיים בערבה, והוא, יהודי שאינו יודע כמעט דבר יהודית או קרוא בסידור…

סיפור שלם, עם מעשים ועם מאורעות, אין כאן. בועז ואשתו, העובדים החרוצים, הבונים בעמל כפיהם את קינם, האוהבים זה את זה, הם אנשים תמימים וישרים. הם טובים למקום ולבריות ורואים ברכה בעמלם. הכל הולך אצלם למישרים; אין פרץ ואין צווחה. כאילו התגלגלו חייהם על פסי־ברזל במישור, בלי עקובים ובלי הדורים, כמו הערבה עצמה… פעם אחת לא כבש בועז את יצרו והשתכר בבית המרזח, אבל בשובו סבוא הביתה, ובראותו את אשתו הבוכה והסולדת ממנו, התחרט וחזר בתשובה, ו“מודה ועוזב ירוחם”… אפילו על ידי אשתו! הבצורת גם היא מכניסה איזו דיסונאנס בתהלוכת־אושר זו. אבל מלבד שני המקרים הללו, חיי בועז, השבע־נחת יום יום מאשתו, מילדיו, מיבולו ומבהמתו, הם כמו ערבה שטוחה בחדגוניותה עד למרחקי האופק, אמנם שטופת אור, אבל גם האור מטיל תרדמה אם2 אין לפני העין חילופי־גוון ותמורות צורה… ומפני זה הספר, אם כי בדרך כלל הוא נקרא בנעימות, מלאה סוף־סוף את הקורא. בועז ורחל הם יותר מדי טובים, אין נפש האדם, אפילו הפרימיטיבית ביותר עשויה “מעור אחד”, כל שכן בועז ורחל, אף כי הם פשוטים, אינם פרימיטיביים, והם הלוא באים במגע עם הסביבה, עם יושבי הערבה והעיירה. החיים הם כאן מראשית השנה ועד אחריתה רק “פרי הילולים”, ללא כל נפתולים ועקמומיות, והרי זמנו של רוסו עבר, ובטלה תורתו, וטולסטוי, שהיה תלמידו, במקום לתאר חיי אדם אשר יצרו טוב מנעוריו, תיאר את החיים אשר נתקלקלו על ידי האדם; תורת רבו לא קילקלה את שורת האמת האמנותית שלו… ומטעם זה יצחק של המסון (ב“ברכת־האדמה”), אם כי הוא קמצן ופחות יפה באופיו מבועז, קרוב לנו יותר, מפני שהוא אנושי יותר, וחייו מעוררים בנו רגשי השתתפות יותר, מפני שיש בהם גם סבל וצער.

גם ההרצאה של הסיפור היא יותר מדי נמלצה ופאתיטית־מתוקה – עד לידי נאיביות. על הכלב, למשל, מספר לנו בלנק, שהוא “רק תפילת יחוד בדמי הערבה”, ובשעת הבצורת “נדמה שירתו (?) לגמרי ובפיו תפילה אחת: רחם אבינו שבשמים”. המחבר אומר לתאר לפניו את ארשת הצער בפני אשתו של בועז היפים בשעת הבצורת ובלשון נמלצה כזו הוא מביע את הדברים: “הראית עינות אפלולים בסתיו? ככה היו עיניה של רחל; הראית יער בשלכת? שכינה אבלה כזו שכנה על פניה היפים של רחל; השמעת קול אנקור בערבה בימי תשרי המעוננים? ככה היה קולה של רחל” וכו' וכו'.

לעומת זאת הצליח בלנק בתיאור פרצופי האנשים “ממדריגה שנייה”. עלו בידו שמואל־נחום וזלטה, הורי רחל, גם מתית הטוחן מוצלח. יפות ומלאות־חיים הן תמונות החגיגות בבית בועז לרגל ה“ברית”, סיום הבניין של “חדר־האורחים” וכדומה.

[תר“צ־תרצ”ב]



  1. “מקרים” במקור, צ“ל מכרים – הערת פב”י.  ↩

  2. “עם” במקור, צ“ל אם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות