רקע
יעקב יערי־פולסקין

ספר ראשון שרשים


"הֲלֹא אִם־קָטֹן אַתָּה בְעֵינֶיךָ –

רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה!

"וַיִשְׁלָחֲךָ ה' בְדָרֶךְ;

וַיֹאמֶר: לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּ אֶת־הַחֲטָּאִים.

"וְלָמָּה לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה',

וַתַּעַט אֶל הַשָּלָל.

"קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשׂרָאֵל

מֵעָלֶיךָ הַיוֹם! –

"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵר!

(שמואל א', ט"ו)


 

פרק ראשון: מתולה    🔗

במקום שהתנשאו לפנים ארמונות־נסיכים, היכלים ובניני־פאר, בתפארת־הסגנון של אַתיקה הקדומה, במקום שהתנוססו הסטיוים ואולמי־העמודים בפיתוחי־המשולשים הקוֹרינתיים של העיר ההלניסטית קיסריה־פיליפי, שם נמצאים בזמננו סוכות־החומר ובתי־האבן הנמוכים האפורים של הכפר הסורי באניאס. אין דבר מזכיר עוד את תפארת־המלכות הקדומה, שנידפה כאֵפר, מזמנו של הטטרארכוס פיליפוס בן הורדוס, זולת השם באניאס עצמו. שהרי, לאמיתו של דבר, נקרא הכפר פאניאס – על שם המערה, שמתוכה מקלח הירדן, ושמה של מערה זו מזכיר את המקדש, שהיה בנוי סמוך לפתחה לכבוד האֵל פּאן. אולם הדן של תרוּעות־החגיגות, שנערכו כאן לפנים לכבוד פּאן, נדם זה כבר; נדמו זה כבר השאגות הפרועות, המחודרות באיבת־נקם ותענוג־נקמה, שהשמיע ההמון היוני למראה אידם של שבויי־יהודה, הנדקרים בחרבות־לוּדרים בחגיגות־הנצחון הראשונות לאחר חורבן־ירושלים, שנערכו כאן לכבוד בנו של קיסר־רומי. כל זה נדם מזמן ושוּם דבר אינו מפריע עוד את הדממה, זולת המית הנחל הבוקע בשצף מפי המערה. אלף ושמונה מאות פעמים שבה שמש־הקיץ לכרסם בקרניה את שולי הכּפה הלבנה של ראש־החרמון מאז נערכה כאן חגיגת־הנצחון של טיטוס, ואלף ושמונה מאות פעמים חזר והטליאה בשלגי־החורף שלו – ומקום זה לא נזכר עוד בדברי הימים הסוערים של הארץ הקטנה, שתפסו תמיד מקום חשוּב בדברי ימי העולם. אמנם סמוך למקום זה, למטה ממנו, בעמק הנקרא כיום עמק־עיון – לא שרתה המנוחה מעולם. כאן לא שבתה ההיסטוריה מפעולתה. מחנות־אדם מרובים נדדו־עברו כאן בלא הפסק בדרך־הנדודים הנצחית מסוריה לארץ־ישראל ומארץ־ישראל לסוריה. הם נלחמו זה בזה, השמידו זה את זה, בנו ערים ומצודות, מקדשים, כנסיות ומסגדים, בנו והחריבו וחזרו לבנות ולהכין חומר לחורבנות חדשים; עממים ושבטים כרתו בריתות, ערכו מלחמות, נטעו וגדרו, גדעו והרסו והחריבו את שארית הפליטה, שהשאירו הקודמים להם. אולם בשנת 1897, השנה שבה אנו פותחים בספור־מאורעות זה, היתה המנוחה שרויה גם בעמק. כאן שכנו פלחים עובדי־אדמה, ששום דבר לא הרגיז את מנוחתם, זולת סכסוכי־ משפחה חולפים וההכרח לשלם את המסים לבעלי־האחוזות ולשלטון התורכי, הכרח, שהשתדלו תמיד להפטר ממנו או, לכל הפחות, לצמצם אותו. אוּלם בסופה של שנת 1897 הופרעה מנוחה יחסית זו, על־ידי גורם חדש יחיד במינו. אל העמק חזרו, כמתוך עולם־הרפאים, לאַחר שנעלמו ממנו זה ששים דורות, בניהם של אותם שעוּנו כאן בידי טיטוס. אל העמק תזרו היהודים.

בכפר מתולה ישבו פלחים מבני העם הדרוזי, שאבותיהם נתלקטו לכאן לפני עשרות שנים מכפרי־הדרוזים שבבקעת־הלבנון. מכיון שהיו חסרים שטח־קרקע מספיק כדי צרכי קיומם בכפרים הדרוזיים הצפוניים, הוכרחו להתישב בתוך עממים שנואים ושבטים זרים ולֵיעשות אריסים משועבדים לבעל־אחוזה נוצרי. המרידות התכופות, שאחיהם בלבנון ובהר־הדרוזים שממזרח לירדן מרדו בשלטון התורכי, שמרו גם בנידחים אלה את רגש הגאוה הלאומית ואת הסגולות של אנשי־מלחמה, והם הביעו את שאיפתם לחירות בסירובם לשלם דמי־אריסות לבעל־האחוזה במשך כמה שנים רצופות. לא פעם ולא שתים בקש בעל־אחוזה זה מן השלטונות הגנה על הזכויות, שיש לו על אדמתו, ודרש לנשל את האריסים, שאינם ממלאים את חובתם, אבל השלטון התורכי היה אסיר־תודה לדרוזים על הפסקות־המנוחה, שבהן חוננו אותו בין מרד למרד – הרי המרידה של הדרוזים בשנת 1860 והטבח, שערכו אז בנוצרים שבלבנון, גרם להתערבותן של מעצמות־אירופה ולצמצומה של הרבונות התורכית בחבל ההוא – ולא הראה שום נטיה להתגרות בדרוזים בגלל קובלנותיו של איזה בֶּק נוצרי. וכדי שלא יחשוב הבּק, שמחמת עוני אין הדרוזים משלמים לו את דמי האריסות, עמדו הללו וכרתו את עצי־התות שנטע בנחלתו, לשם נוי ושיפור. מעשה כזה אין עושים מחמת עוני, אלא מתוך זלזול גמור בבעל־האחוזה ובזכויותיו.

אולם מה יתאונן בעל־אחוזה פשוט, אם גם השליט העליון של המדינה, הוד רוממותו השולטן עצמו, נפגע לא פעם מחוצפתם של הדרוזים. מדים לא שלמו, להוראות פקידיו לא צייתו, לשרת בצבא לא הלכו ואת קולם לא הנמיכו בשעה שחרפו וגדפו את שמו. השולטן לא היה יכול להסיר את חסדי־חסותו מעל הנתינים הסוררים ולהוציא את ארץ־מושבם משטח ממלכתו; אבל ג’אבור בק אינו קשור בחוקי־הכבוד של הוד־רוממותו, אם האדמה מביאה בזיונות במקום תועלת, מוטב להפטר ממנה, וביחוד אם נמצא יהודי מדמשק, שמוכן לשלם את מחירה ולקרוא את שמו עליה.

היהודי מדמשק שימש רק כסות־עינים כלפי השלטונות. הפקידים על ספרי־האחוזה בכל רחבי־הממלכה נצטוו בזמן האחרון, שלא להעביר קרקע על שמו של נתין זר, כדי שלא ינתן פתחון־פה נוסף למעצמות־אירופה להתערב בעניניה הפנימיים של המדינה. ואף־על־פי שהפּקיד של ספרי־האחוזה בג’דידה ידע היטב, שמאחורי גבו של העותומאני היהודי מדמשק עומדת הפקידות של הבארון רוטשילד מפּאריס, לא סרב לקבל את השוחד, ואישר את המכירה.

אולם הדרוזים, תושבי הכפר מתולה, לא הסכימו למכירה זו כל־עיקר. כשביקר אוסובֶצקי, שליח הבארון, ביחד עם שליחו של הבק בפעם הראשונה בסביבות־הכפר, כדי להתבונן באדמה, איים עליהם עלי חג’אר, ראש הכפר, בדברים אלה: “אל תעיזו לקנות את מתולה, פן נשחטכם!” – עלי חג’אר היה ידוע בכל הסביבה כנוקם ונוטר וכאיש־מלחמה נורא גם על הדרוזים עצמם, ולפיכך ברור היה לכל, שאם יקרא מלחמה על היהודים קוני־האדמה, ארור הגבר בכפר שלא ילך אחריו. אולם מאורעות יותר חשובים, שאירעו במקום אחר, הכריחו הפעם את הדרוזים של מתולה, שלא לעמוד בעקשנותם.

בשנת 1895 פרץ מרד בהר־הדרוזים, אחת מן המרידות הרגילות, שפרצו מזמן לזמן בהר זה. הידיעות שנתפרסמו עליו בעתוני אירופה הכריחו את “האדם החולה” להעמיד פני בריא ולהחזיר את הסמכות של שלטונו ביד חזקה. הגנראל מאמדוק פחה נטל עמו מאות חיילים ושני תותחים מחיל־המצב הדמשקאי ויצא לדכא את ההתקוממות. כשהגיע לאדמת־הדרוזים קדמה את פניו אחותו היפהפיה של שולטן פחה אל־אטראש, נשיאם של דרוזי־ההר, וזו הסבירה לו את חוסר־הטעם שבמלחמה זו. הדרוזים הם נתינים נאמנים להוד־רוממותו השולטן, כל הידיעות על גירוש גובי־המסים ועל הריגת הז’אנדארמים, שבאו לעזרתם, אינן אלא עלילות־שקר. לאות ידידות ונאמנות מוכן אחיה להגיש מנחה להוד מעלת הגנראל, ארבעה כדים מלאים מטבעות־זהב – אם הוד מעלתו ידע בחכמתו המרובה, כיצד לבטל את סכנת־המלחמה הצפויה לעם הדרוזי.

הוד מעלתו ידע, כמובן. הוא שלח את חייליו לרחוץ בנהר, ובעד הם משתכשכים במים המשיבים נפש בקרירותם, ורוביהם נצבים ללא משמר על החוף בפיראמידות משולשות, הגיחו מן המארב דרוזים מזוינים והמטירו כדורי־רובים על החיילים הרוחצים. הענין היה מסתיים בטבח של כל הגדוד, אלמלא מיהרו החיילים להמלט על נפשם, כשהם מפקירים את נשקם ואת בגדיהם.

הגנראל הודיע ל“שער הגבוה” על האסונות, שאירעו לצבאו ומקש אחת משתים: או תגבורת צבאית ותותחים חדשים (התותחים הישנים שהיו ברשותו נועדו לשם איוּם יותר משנועדו לפעולה ממשית) או יפּוי־כח להשלים עם הדרוזים בתנאים, שיניחו את דעתם. הגנראל לא טעה בחשבונו. הוא ידע, שלא בקלות תוכל הממשלה לשלוח צבא נגד הדרוזים. והתותחים המיטיבים לירות נחוצים במקום יותר מסוכן – לדיכוי המרידות התמידיות של האַלבאנים. ואמנם נשלחו לו הוראות לחסל את המלחמה הדרודזית ולמהר לאיסטאמבול למסור דין־וחשבון. הדרוזים הסכימו לבקשה שמסר להם בשם הממשלה הרוממה, וסלחו לו על הטִרַדות, שגרם להם, אף לעתוני־אירופה סלחו על הידיעות, שפרסמו בדבר הכנעותם של הדרוזים לממשלה. ולאחר שהגנראל מאמדוק פחה נתן חלק מזהב־הדרוזים למי שצריך היה ליתן, קבעה החקירה, שהגנראל מאמדוק פחה מילא את חובתו באמונה ושהוא ראוי לקבל אות־כבוד כגמול עם פעולתו.

אולם בזה לא נסתיים הענין. התסיסה, שנתעוררה בקרב הדרוזים של הלבנון והחרמון כתוצאה של הצלחת־המרד בהר־הדרוזים, הכריחה את הממשלה לחזק את כוחה הצבאי באזור זה ולהכביד את ידה על הכפרים הבודדים של הדרוזים. באותם הימים באה למתולה פלוגה של חיילים תורכיים מן העיירה הסמוכה ג’דידה ואסרה את כל צעירי־הכפר כנאשמים בהשתמטות משרות בצבא. המנהיג הגבור עלי חג’אר מיהר לרכב לג’דידה, כדי לדרוש מן המודיר את שחרורם של האסירים. אולם בדרך פגע בו כדורו של מתואלי אחד, פִּרְיָה של איבה נושנה, והסוסה חזרה בלא רוכבה.

שני האסונות ההלו, שבאו בבת־אחת על הכפר, הפילו את רוח הדרוזים של מתולה, ושנים מחכמיהם, השייכים אחמד סעדיה ומחמד אל־אצבור, בקשו מאוסובצקי, שנזדמן לו לעבור שם באותו יום, שבהשפעתו המרובה על המודיר ישתדל לשחרר את האסירים. אוסובצקי הואיל להסכים לבקשתם בתנאי, שכל התושבים יסתלקו מן הכפר, והוא ישלם לכל אחד מהם את מחיר־ביתו על־פי הערכתם של שני השייכים. כשניסו לדרוש פיצוי לאריסים גם בעד החזקה, שיש להם על הקרקעות, השיב להם אוסובצקי, שכבר שלם את מחיר־האדמה לג’אבור בק, ולא יתכן לשלם שתי פעמים את מחירו של שטח־קרקע אחד. כשנתן לכל אחד מהם חמש־מאות פראנקים של זהב, כשכר טרחתם בהערכת הרכוש, הסכימו לדעתו ונגשו להחיש את עבודתם קודם שיוליכו את בחורי הכפר מג’דידה למרחקי אַנאטוליה. הם העריכו את כל החושות (בתים בנויים חומר מחוּסן בחלוּקי־אבנים) בסכום כללי של 6500 פראנק והגישו לאוסבצקי את הרשימה, והוא מסר לרשותם 1300 פראנק וצוה לשלם לכל אחד פי־ שנים מהערכתם. אחר־כך נתן מה שנתן למודיר, האסירים שוחררו וחזרו לכפרם, שם נצטרפו לאנשי־הכפר, שנפרדו אותה שעה מקברות־אבותיהם – ותוך שלושת ימים יצאו כולם להתישב בכפר ע’ג’אר שבבקעת נהר חצבני, והכפר מתולה נתפנה בשביל המתישבים היהודים.

הבשורה הטלגראפית של אוסובצקי על פּינוּיה של אדמת־מתולה, שכבר נקנתה כחוק עוד לפני שנים אחדות, עוררה בבארון הרגשת־שמחה עמוקה. כפי שהיה נוהג תמיד, בשעה שהיה מקבל ידיעות חשובות מפקידיו בארץ־ישראל, הפסיק מיד גם הפעם את עבודתו בעניניו המסחריים, בטל את כל הראיונות, שכבר היו רשומים לאותו יום, וציוה על משרתו ז’אן להביא אליו את האטלאס הגדול ואת האדון אליהו שייד, פקידו הראשי לעניני ארץ־ישראל, ושלא להרשות שום אדם להכנס אליו עד פקודה חדשה. הידיעה כאילו עקרה אותו מתוך העולם, שהיה שרוי בו, העולם של הבאנקים, של מצבי־הבורסה ושל עסקי־הקבולת הענקיים שלו, והעבירה אותו לתוך עולם אחר, שהוא עצמו לא יכול להגדיר כהוגן את סיבת השפעתו עליו ואת מקומו בחייו. ואם היה מזדמן באותה שעה שליח של המיניסטריון לעניני־חוץ, שבא להמליץ על מתן הלואה לרוסיה, או המנהל של חברת־הספּנות הטראנס־אטלנטית, שבא בדבר הוצאת מניות חדשות, היה סירובו הפתאומי של הבארון לקבלם, לאחר שכבר נקבע להם ראיון לאותו יום, מסתבר להם על־ידי הנחה מתקבלת על הדעת, שוודאי נזדמנו פתאום לבארון עסקי־ממון או עסקים מדיניים דחופים, בעלי־הקף עצום מזה שלהם. ואפשר, היו מתמלאים זעם ומחרפים בלבם את היהודי, איש־המיליונים, על חוצפתו, אילו ידעו, שבאותה שעה השתטחו הבארון ופקידו מלוא־קומתם על רצפת־החדר ולמדו את תנאי־המקום של איזה כפר נידח בארץ הקדושה מתוך המפּות הפרושות לפניהם.

“מתולה! – הרהר הבארון בקול – סוף־סוף נרכשה אדמה זו! סוף־סוף! אוסובצקי זה ראוי לפרס על שסיים ענין זה בהצלחה. תמיד אמרתי, שאין כמותו נאמן לעניננו. והאכרים הללו בראשון־לציון מררו ממש את חייו! – כך דרכם של בריות אלו. וכי אין אתה סבור כך, מר שייד? כך־כך. רואה אתה: הקוים הכחולים, המתפתלים בין הכתמים החומים, מעידים על עשירות במעינות ובמי־גשמים, שים לב: דבר זה מוכח גם מן הלחות המטאורולוגיים”. הם הוסיפו לעיין במפות. מפות־החלוקה האדמיניסטרטיביות אינן מניחות את הדעת, כל הארץ היא חלק של הממלכה העותומאנית, והיא עצמה מחולקת לשלוש רשויות: אם רובה של הארץ שייך למוטצרפיה העירושמית, הרי החלק הצפוני שייך מקצתו לויליה של דמשק ומקצתו לויליה של בירות. “כך־כך. ומתולה לאיזו ויליה היא שייכת? לזו של בירות. מצוין! כאן מרובה יותר ההשפעה הצרפתית. יחלקו להם, התורכים השוטים הללו, את הארץ כרצונם. בשביל העולם התרבותי, וקודם־כל, בשבילנו, היהודים, אין חלוקה זו קיימת. קיימת רק ארץ־ישראל אחת, מדן ועד באר־שבע, וכזוֹ תישאר תמיד אף אם יוסיפו התורכים על החלוקה המשונה שלהם עוד עשר חלוקות כאלו. כך־כך. מתולה זו הרי היא, איפוא, על גבולה הצפוני של הארץ. זוהי נקודת־משמר! נקודת־הגבול! כאן צריכים אנו להושיב גבורים. לא כך, מר שייד? כך־כך, אתה מסכים, כמובן”. הם הסתכלו במפה האטנוֹגראפית, זו מראה ערבוביה של שבטים ועממים: מתואלים קנאים בני כת השיעה, פלחים ובידואים בני כת הסונה, נוצרים מארוניטים, דרוזים, ואפילו יזידים עובדי־אלילים. שרידי משקעים מכל זרמי־העממים, שעברו במסעות של שוד ומלחמה מעמק־הירדן אל בקעת־הלבנון, ולהיפך. מנהגי־השוד והמלחמה עוד לא פינו את מקומם למשטר צבורי מתוקן, וגם דרכי־החבור אינן מפותחות כל עיקר – וכיצד יוכלו מתישבים בני־תרבות ומחוסרי־הגנה להחזיק מעמד במקום כזה?

“כך, הוא אשר אמרתי. לגבורים אנו צריכים כאן, לגבורים ממש. כלום שמעת דבר־מה על הקוזאקים בקוקאז? לא שמעת? חבל, חבל. אדם כמוך צריך להיות בקי בצורות־ההתישבות שהיו בעולם. כך־כך. ובכן הקוזאקים הם שומרי הגבול של השלטון הרוסי בתוך השבטים הפראים ושואפי־הקרבות בקוקאז. יהיו, יאפוא, “קוזאקים” גם להתישבות היהודית! כאן, על משמר הגבול הצפוני! כאן – במתולה! הנוף ההררי מבריא את הגוף, מחשל את האופי ומפתח את הגבוּרה האישית. עם־הכרכים שלנו, עם־החנונים והמשכילים המנוּונים זקוק לסגולות אלו מאד. כך־כך. זכוֹר, מר שייד. זה דברי לך: קוזאקים!”

הבארון היה הפעם נרגש מאד. בשאר המושבות מצא מיסדים ותושבים, שהקדימוהו ובאו בעצמם, ואחר־כך הזמינו אותו להגיש להם את עזרתו. מתולה תהא המושבה הראשונה, שהוא עצמו קונה את אדמתה ומיסדה, והוא יהיה המזמין אליה את האכרים לפי בחירתו שלו. כאן צריך ליסד מושבה, שתהא למופת, לא רק בסדר, במשמעת ובחריצות, אלא אף בגבורתם של מתישבים, כראוי לנקודה, שנמצאת על הגבול הצפוני…

אלו הן המסקנות, שהבארון הגיע אליהן באותו יום בשיחתו הממושכת עם מר שייד. בהתאם להוראות שלו בחרה הפקידות בארץ־ישראל בששים בני־אדם צעירים ובריאים, פועלים מנוסים מ“אגודת־הפועלים” וגם פועלים אחרים ובני־אכרים, – בהם חמשה־עשר בעלי־משפחה – ושלחה אותם להתישב במתולה ולהחזיק בקרקע על־ידי עבודה.

המרכז האודיסאי של “חובבי ציון” היה שרוי בדאגה. המושבה חדרה עומדת על סף־הכליון. הקדחת אוכלת בתושביה. כוחותיו של המרכז האודיסאי לא היו מספיקים לתמוך במושבה אפילו בתנאים רגילים, אבל התנאים האיומים, שבהם היו נתונים המתישבים של חדרה, העמידו את המרכז האודיסאי בפני חוסר־מוצא גמור. אסור, שחללי־חדרה יהיו חללי־חינם. יום־יום מוסיף קרבנות חדשים, ויותר שהקרבנות מתרבים, יותר הם מחייבים את המרכז האידיסאי לדאוג לכך, שההתישבות בחדרה לא תסתיים בנסיגת־יאוש ובתבוסה. עזיבת־חדרה עלולה לשמש מכת־מות להתישבות היהודית כולה. התקוה היחידה, שהיתה למרכז האודיסאי, היה – הבארון.

כך נתגלגלו הדברים, שבאחד מן הימים התיצב לפני הבארון, כשליחו של המרכז האיודיסאי, הד"ר הלל יפה, ששימש כרופא מטעם הפקידות של הבארון בזכרון־יעקב. וכך אירע, שהברון, שהוקיר מאד רופא זה בשל מסירותו לעניני־ההתישבות והיה מרבה לשוחח עמו על כל הענינים, שהיו קשורים בה, נגע אגב־השיחה גם בהתישבות החדשה במתולה.

– מה דעתך על מושבתנו החדשה, שיסדתי באופן מקביל לבאר־טוביה שלכם" שייד אומר, שבמושבה זו יהיו רק שני פקידים: שוחט ומורה…

זה היה רמז דק על דברי־הבקורת, שהשמיעו “חובבי־ציון” על מספרם המבהיל של הפקידים במושבות־הבארון. והפקיד הראשי שייד, שהנהיג את השיטה של פקודות זו, רצה הפעם להתנקם במקטרגים. במשך זמן קצר יתברר לבארון, שהמושבה החדשה אינה מסוגלת להתקיים בלא הנהגה ממונה עליה. והיא זקוקה לפקידות, כמו אויר לנשימה. אז יפסוֹק הבארון מלהטוֹת אוזן לתלונותיהם של “חובבי־ציון” ושל העתונים העבריים; ומר שייד הרי כבר יש לו מועמדים לפקידים מן המוכן: סרדיוטים משוחררים מן הצבא, קרובים ומקורבים, ואגרונום צרפתי זקוק לפרנסה, שישמש כמדריך חקלאי. רק קצת סבלנות…

הד"ר יפה, שלא ידע את מחשבותיו הנסתרות של שייד, השיב לתומו:

– קיצוניות אחת גוררת אחריה קיצוניות שניה, אין אני יכול לצייר לעצמי מושבה מיוסדת על פלחה בלא מדריך חקלאי מומחה.

– אבל פרץ פאסקאל יבוא לארגן את העבודה ולהדריך את האכרים החדשים, – אחר הבארון.

– מכיר אני את פאסקאל כבעל־מקצוע בנטיעות. אם אין אני טועה, הריהו מומחה בגידול פרחים ונטיעות.

– ובכן, מה דעתך?

מחשבה פתאומית נצנצה במוחו של הרופא, והוא השיב:

– אילו הוזמן הצעיר אהרן אהרנסון – צעיר רב־כשרונות, כמעט יליד־הארץ, בן אכר מן הטובים שבמושבותיך – אילו הוזמן הוא לאחר גמר למודיו להדריך אכרים אלה, כי אז היה זה האדם המתאים ביותר לנהל את העבודה במתולה…

כך אירע הדבר, שאהרן אהרנסון הובהל פתאם לבוא לפאריס, למשרדו של הבארון, שבתמיכתו המשיך את למודיו בגריניון, שבועות אחדים קודם בחינת־הגמר בבית־הספר הגבוה לחקלאות, שבו עתיד היה לקבל את התואר של אגרונום מוסמך. כאן נודע לו, שעליו להפסיק מיד את למודיו, לחזור לארץ־ישראל ולקבל עליו את הדרכתה של העבודה החקלאית במושבה החדשה מתולה.

הפקודה הפתאומית הלמה אותו כרעם, כאילו נגזר עליו להפרד מן החיים קודם שהספיק לחסל את עסקיו ולגמור את תפקידו בעולם. הרי במוסד זה ניסה לרווֹת את צְמָאו למדעי הצמחים והחקלאות, צָמָא זה שיָקד בו מילדותו. ועכשיו ניטל עליו להתרחק ממקור־הידיעות והוא צמא מכפי שהיה בשעת בואו לכאן.

עוד כשהיה תלמיד בבית־הספר העממי בזכרון־יעקב היה מרבה לשוטט בשעות־הפנאי בהרים ובבקעות שבסביבות־הכפר, מתבונן בצמחי־הבר, מביא מהם דוגמאות אל המורה לטבע ושואל לשמותיהם. המורה לא היה בקי גדול בבוטאניקה, ומצב דלוּתה של הלשון העברית באותו זמן לא ידע לכנות בשמות עבריים אף את הצמחים, שידע לזהות אותם, והיה מכנה אותם בשמות צרפתיים ולאטיניים. הנער לא מצא ספוק בתשובות הללו. המורים לעברית ולהיסטוריה אומרים וחוזרים ואומרים, שבאנו אל הארץ, על מנת לשוב אל הטבע ולחדש את הקשרים אליו, שנוּתקו לפני אלפים שנה. וכיצד אפשר להתקשר בילדי־האדמה בלא לדעת את שמותיהם, כפי שנקראו בפי האבות? בכתבי־הקודש הוא מוצא המון של שמות־צמחים בעברית – סימן, שהאבות הכירו את חיי הטבע שמסביבם. והנה מצויים הרבה מיני צמחים אלמונים שנשתמרו על פני האדמה, מצד אחד, ואוצר מלא של שמות שנשתמרו בספרים, מצד שני – והיכן הקשר שביניהם?

בנערים היו מתיחסים בתמהון, ולפעמים גם בלגלוג, לסקרנותו המשונה של אהרן; ואם מורי בית־הספר העממי לא התיחסו אליו בלגלוג, הרי לא ידעו להשיב על שאלותיו. הוא קבל, איפוא, על עצמו למצוא את התשובות בכוחות עצמו. תוך למוד כתיבת־הארץ מצא, שהרבה שמות ערביים של מקומות שומרים את זכרם של שמות עבריים עתיקים בצורה מסורסת, ואפשר, נשתמרו בפיהם של הערבים גם השמות העבריים של הצמחים? מחשבה זו עוררה אותו להסתכלות בכיוון זה. וכשהצליח לזהות בדרך זו את הצמח הראשון, את הצבר, היה שכוֹר מרוב שמחה. מאז היה מפתיע מזמן לזמן את מורים בזהויים חדשים.

ביחוד הציק לו השם “דרדר” הנזכר בתנ"ך. שאר התלמידים הסתפקו בבאוּרו של המורה: “צמח דוקרנו”. אבל אהרן רצה לראות צמח זה, להכירו ולהבחין בינו ובין שאר הצמחים הדוקרנים. והנה קלטו אזניו בשיחה של ערביים עוברי־אורח את שמו של השבט הבידואי “דרדרה”. הם לא ידעו לתאר לו בדיוק את מקום חניָתו של אותו שבט, הוא רק הבין מדבריהם, שהשבט מתגורר אי־שם בין הרי השומרון, דרומית־מזרחית מזכרון־יעקב, מהלך שעה או שעתים, חצי יום או יומים… באחד הימים התחמק עם זריחת־החמה מבית אביו, נטל לו צידה לדרך וסוסה מן האורוה ורכב בין ההרים מכפר לכפר, ממחנה למחנה, עד שהגיע סמוך לצהרים אל השבט הקטן של בידואי דרדרה, שחנה בקרבת מעין באחת מן הבקעות. השייך אבו דרדרה, זקן־השבט, קבל את הנער בסבר־פנים יפות וספּר לו את האגדה המהלכת בפי בני־השבט על קריאת שמם בשם הדרדר, המגן בדוקרניו על עליו ועל זרעו משיני־העיזים, וכל הנוגע בו לא ינקה. ואמנם נדקרו ונפצעו ידיו של אהרן בשעה שעקר שני קלחים לדוגמה, אבל סבל זה והרעב והעייפות שהציקו לו, כשרכב הביתה בחום של אחר־הצהרים, היו כאפס לעומת שמחתו על התגלית, שעלתה בידו: זיהויוֹ של צמח־הדרדר. כשנכנס אל המושבה קדמוהו פרצופים שמחים מכל צד, כאילו הכל משתתפים בשמחתו ויודעים את ערך נצחונו… רק כשהגיע לביתו נודעה לו הסבה האמתית של השמחה הכללית. במשך היום עבר קול בכל המושבה, שהנער אהרן, בנו של אפרים אהרנסון, נעלם בבוקר מן הבית ושום אדם אינו ידוע להיכן הלך. אמו, מלכה, התרוצצה מבית לבית ושאלה, שמא הלך עם מישהו לרחוץ בים. חבריו נחקרו, אם דבּר עמהם על טיול לאיזה מקום. נערים אחדים נזכרו בשיחותיו בימים האחרונים על קיסריה ועל המושבה החדשה חדרה, ולפנות ערב יצאו אביו והקרובים לבקשו בסביבה: זה בשפיה ובבת־שלמה וזה בדרך של שפלת־החוף לקיסריה. ועכשיו שמחו, כמובן, במושבה על שנמצא הנער האובד.

והוא היה שקדן. שקדנותו וכשרונותיו חיבבו אותו על מוריו, וכשבא הבארון רוטשילד אל המושבה ובקר את בית־הספר, הציגו המורים לפניו את אהרן והללו את שקידתו בלמודים ואת נצני הכשרון המדעי שנתגלו בו. הבארון, ששאף לראות את בני אכריו מוכשרים יותר מאבותיהם לעבודה חקלאית ומושרשים יותר מהם בקרקע ובחיי־פשטות, לא הראתה שום התפעלות מהתגלותו של כשרון לעבודה רוחנית. הוא קרא קצרות ונמרצות: “אם בעל־כשרון הוא נער זה, אוצו והכניסוהו לעבודה”.

כך הוטלה עליו בגיל צעיר עבודה חשובה: לסייע למפקח על עבודות המשק החקלאי, לשוטט כל היום ברכיבה בשדות ולנהל רשימות מסודרות ואחראיות על עבודות של זריעה ונטיעה, על עובדים ועל חמרים. אבל עבודה זו לא הרחיקה אותו מעבודתו הרוחנית.

הוא מצא לו שעות פנויות להשתלם בלמודים שענינו אותו ולקרוא ספרים עבריים וצרפתיים (הבארון עצמו לא דרש השכלה צרפתית מילדי האכרים, אבל פקידיו, שבאו ברובם מצרפת, לא יכלו לצייר לעצמם חנוך כלשהו בלא הוראתה של הלשון הצרפתית). חוץ מזה המשיך את הסתכלויותיו בחיי־הצחים. כמה ספרי־בוטאניקה שקרא הוֹרוּ אותו לעבור מהסתכלות לחקירה, וביחוד התענין בחקר מחלת הפילוקסירה, שפגעה באותו זמן בכרמים של המושבות העבריות. דודו של אהרן, שחשק־החקירה של הנער נגע עד לבו, חסך מכספו והזמין בשבילו מיקרוסקופ משוכלל מפאריס, ומכשיר זה עורר וחיזק בו עוד יותר את תאבון־החקירה שלו.

שנים אחדות אחר־כך, בקיץ 1893, שוטט הבארון בספינת־הטיול שלו “אטמה” במזרחו של ים־התיכון, והנה הזכירוֹ השוחט, שהיה מלוה אותו בכל דרכיו כמפקח על עניני הדת והפולחן, שעל־פי הלוח היהודי יחול בימים הקרובים יום־הזכרון לפטירת־אביו, וביום זה הרי צריך לבקר בבית־הכנסת, להתפלל בצבור ולומר “קדיש”. הבארון ציוה להפנות את ספינתו לצדה של ארץ־ישראל ועלה על החוף בטאנטורה, סמוך לבית־החרושת לזכוכית שיסד שם, מקום, שהועידוֹ בחזון־רוחו לנמל עברי, – ומכאן נסע לזכרון־יעקב לומר “קדיש” לעילוי נשמת־אביו יעקב במושבה, שאכריה קראוה על שמו. כשחזר לטאנטורה ליותה אותו פלוגת רוכבים צעירים מבני זכרון־יעקב, ובראשם אהרן, שנעשה עלם מפותח וזריז, כשהוא נושא דגל לאומי יהודי. הפגנה לאומית זו לא מצאה חן בעיני הבארון, שמא תגיע השמועה עליה לאזני השלטונות התורכיים, ואז ישימו מכשולים נוספים על דרכה של ההתישבות היהודית. דעתו היתה, שלפי־שעה צריך רק לבנות ולנטוע ולחזק את הישוב היהודי בארץ, ואת החזון הלאומי צריך לשמור בלב ולא לגלותו עד שתבוא שעת־הכושר… אך הקדרוּת, שלבשו פניו בשעה שנזף בצעירים ודרש מהם לקפל את הדגל, לא יכלה להסתיר את קורת־רוחו למראה גופותיהם החסונים ורכיבתם הנאה.

מפי הפקידים בזכרון־יעקב נודע לבארון, שאותו צעיר, אהרן אהרנסון, שכרב בראש פלוגת־הבחורים, לא פסק מחקירותיו המדעיות על אף העבודה הקשה והמוצלחת, שעבד בשנים האחרונות. אז החליט הבארון להרכין ראש בפני המציאות, וזמן קצר לאחר שחזר לפאריס באה פקודתו לשלוח צעיר זה לצרפת, כדי להשתלם על חשבונו בבית־הספר הגבוה לחקלאות בגריניון.

והנה זה שתי שנים ויותר, שהוא נמצא בגריניון. במשך שתי השנים הללו ספג תוכו ידיעות, ערך תצפיות, קרא ספרים, למד והתבגר. צעיר זה ידע לנצל כהוגן את 24 השעות של יומו. הוא רצה ללמוד, ללמוד מתוך תאות־הדעת העזה, שקוננה בו. הוא רצה להצטיין, להיות המעולה מכל חבריו, לספק את רגש־הגאוה שבו, אבל הוא הרגיש שגם מחובתו להצטיין. אין הוא צריך להכזיב את התקוות, שמיטיבו ואיש חסדו הגדול תולה בו. אבל ימי־שהותו בגריניון לא היו ימים נוחים ללמודים. הסערה של משפט־דרייפוס, שחלפה באותם הימים על פני צרפת חדרה גם לתוך כתלי בית־הספר. היו וויכוחים בלתי־פוסקים בין התלמידים ונעשו גם מעשי־איבה בתלמידים יהודיים. אהרן הוסיף להיות גאה, אמיץ ושקט. כמה מן התלמידים המתרשלים שמרו לו עברה על שהוא מגדיל בשקידתו את תאבונם של המורים, וסוף־סוף נמצאה להם שעת־הכושר להציק לו. אחד מהם, צרפתי בעל פנים מגושמים, תאר לפניו בקוים שחורים את בגידתו של הקאפיטאן היהודי במולדת הצרפתית. היא נתנה לו דריסת־רגל במטה הראשי שלה, והוא שלם לה רעה תחת טובה ומכר את סודותיה הצבאיים בעד בצע־כסף… וכן הציע לו לקרוא את מאמריהם של העתונים האנטישמיים בענין זה.

– יכול אני למצוא לי בספרו הצרפתית חומר־קריאה יותר יפה –דחה אהרן את הצעותיו – ובכלל אין שעתי פנויה להתענין בהבלים. לשם למוּד באתי לכאן ולא להתערב בענינים הפנימיים שלכם.

– שלנו? הרי דרייפוס היהודי, שלך, עומד למשפט!

– לא, לא. טועה אתה. בריאותו הנפשית של הצבור הצרפתי היא שעומדת למשפטו של העולם, ואני, האורח, לא אַרשה לעצמי לחווֹת דעה בענין זה. יש צרפתים טובים כזוֹלה, קלינאנסוֹ ופיקאר. יגֵנו הם על כבוד־מולדתם, ולא לי להתערב בעבודתם.

– ומה דעתך על היהודים כבוגדים בכלל? –

דם אהרן נתרתח בקרבו, אבל מיד הבין, שכל התרגזות מצדו עלולה לתת ספּוּק ליריבו. הוא שלט ברוחו והשיב בבת־צחוק של זלזול:

– דעתי היא, שאתה מנצל את מצבי במדה בלתי הוגנת. בארצי הייתי משיב על עלבון כזה בסטירת־לחי מצלצלת. כאן אורח אני, ואתה יודע, שהנמוס אינו מרשה לי לזהם את ידי בפרצופך, אבל רשאי אתה לקבל את דברי כסטירה בפועל.

כמה מן הסטודנטים, שעמדו מסביב והאזינו לויכוח הריעו במחיאות־כפים לכבוד אהרן והפסיקו את הויכוח והסכסוך, בסלקם בכוח את הברנש המגושם, שרצה להתנפל על אהרן.

לאמיתו של דבר, לא התיחס אהרן למשפט־דרייפוס ולפולמוס שרתח מסביב לו באותה קרירות, שהראה לחבריו הצרפתיים בבית־הספר. במכתבו אל הוריו מן הימים ההם נשמע הד של רטט לבו הכואב על הפשע והחרפה. “כיצד אפשרי הדבר, שאומה, שמתוכה יצאו זוֹלה, קלימאנסוֹ ופיקאר תגדל גם קנאים כדרוּמוֹן? פליאה דעת ממני, כיצד אפשר לבאר את השנאה ואת הקנאות באומה כה גדולה, כה נאורה?”

אולם באופן אישי לא פגע בו הפולמוס האנטישמי, שהכה חלק גדול של הצבור הצרפתי בשגעון. שרשיו בקרקע־המולדת חיסנו אותו בפני הרדיפה המכוונת ליהודים התלושים מעמם ומארצם. אבל כצעיר יהודי, שמרגיש בשותפות־הגורל של בני־עמו בכל תפוצותיהם, לא היה יכול להיות אדיש לנעשה בעתונות הצרפתית ובבית־המשפט הצבאי. פעם אחת, ביום פגרא, הלך לאולם־המשפט לראות בעיניו את הנעשה. הדיון התנהל בסדר קפדני. הד ההפגנות האנטישמיות, שסערו בחוץ ופגעו גם בשמו של הבארון רוטשילד, לא חדר לתוך האולם הקריר והשקט של המשפט. שום מלה מיותרת ורגשנית לא נשמעה כאן. רק העינים והתנועות העצבניות גילו את הנעשה בנפשות. תוך הסתכלות בעיני השופטים בשעת שמיעת עדותו של הנאשם ועֵדי־ההאשמה לא יכול אהרן להשתחרר מן הרושם של קנוּניה איומה ומתועבת, כמו במשפטי עלילת־הדם נגד היהודים בימי־הבינים. הכל יודעים את השקר שבדבר, אבל משום־מה צריך לחבוש על פרצופו של שקר זה מסכת־צדק שקופה.

“פאריס, פוֹבּוֹר ס”ט אורנרי, מספר 41".

כתובת זו, היתה רשומה בהזמנה, שקבּל אהרן, לבוא אל ארמונו של הבארון רוטשילד, מילאה את לבו רטט של הכרת־תודה ויראת־הרוממות כאחת. בארמון זה, המתנוסס בסביבה שקטה ואצילית של הכרך, בין ארמון הצירות האנגלית ובין היכל נשיא הרפובליקה הצרפתית, מקבל הבארון רק בני־אדם קרובים ללבו. שאר בני־אדם, הבאים אליו בעניני־עסק או בבקשות־עזרה, הוא מקבל במשרדו שבבית־הבאנק ברחוב לאפאייט. תוך מבוכת ההתרגשות, שתפקה אותו עם הכניסה לעולם־הוד זה, שראהו עד עתה רק מבחוץ, הופיע לפניו כמלאך מושיע מכר ישן מן המולדת: הזקן החביב וורמסר, לפנים – הפקיד הראשון מטעם הבארון בזכרון־יעקב, ועכשו – חביב־המשפחה, המפקח על כל הליכות־הבית ועל קשריו עם העולם החיצון בעניני חסד ותרבות ושאר השגיונות הנעלים, הקרובים לנפשו של הבארון.

בצעדים מדודים ואטיים הוליך וורמסר את “בן־כפרו” דרך מסדרונותיו ואולמיו של הארמון. שפע הציורים והפסלים, שראה אהרן בדרכו זו, הכה בסנורים את עיניו, אף־על־פי שהיו רגילות במראות־אמנות, מבקוּריו בבתי־הנכאות של באריס. הוא נכסף להתעכב ליד כל פסל ותמונה ולהסתכל בהם – “כאותו חמור, המתעכב ללחך עשב בצדי־הדרך”, הרהר אהרן בבת־צחוק פנימית, – אבל אבא וורמסר צועד קדימה ועליו ללכת ישר אחריו לחדרו של הבארון.

הפעם הופיע הבארון לפני אהרן בדמות אחרת מכפי שראהו בשני בקוריו בארץ. אז נתגלה לו כאורח ספק זועם ספק סקרני, שנקלע אל הכפר בדרך נדודיו, ועיניו משוטטות בכל פנה, ואילו עכשיו, כשישב בשלות־שיש על כורסתו הרחבה בתוך מסגרת ההוד והאמנות, נראה לו כמלך בחסד־עליון, כמלך של מדינה לוטה בערפלי־חזון…

בקצב מהיר קלחו הדברים מפי הבארון, ועיניו כאילו היו נעוצות באיזה עצם רחוק ממנו. הוא דבּר על חובתם של היהודים לחזור אל עבודת־האדמה, אל ארץ־הקודש, אל המסורת הקדושה ואל הלשון העברית. אחר־כך דבר על המרורים המרובים, שהשביעוהו המתישבים בראשון־לציון, בעקרון ואף בזכרון־יעקב במַה שהתקוממו לרצונו ולהוראותיו. לסוף נגש לדבר על המושבה החדשה, שיסד במתולה, לרגלי החרמון. “ארבעה־עשר אלף דונם של אדמת־עידית מצוינת, כולה משקה – נצנצה התפעלות בעיני הבארון, כשהרים את קולו לשבח את אחוזתו החדשה, – כרמי־זית שופעים שמן טוב, אויר צח ומבריא. בהנהגתו של מדריך מסור תהא זו מושבה למופת, שתתן לי שלומים על הצער והאַכזבות שנחלתי עד היום…”

בשעת השיחה נכנס ג’ימס, בנו בכורו של הבארון, נער בן 18. הבארון הציג את בנו לפני אהרן אהרנסון ואמר לו בזו הלשון:

– הרואה אתה, ג’ימי, זהו האגרונום שלי, הצעיר אהרנסון מזכרון־יעקב, המושבה הנקראת, כמוך על שם הסבא שלך. כשאזדקן, תמשיך אתה, בני, את בנין הישוב. הלא כן? ואז תאמר לאגרונום זה: ראה־נא, כאן וכאן אבקשך לנטוע יערות, ושם נבנה מושבה ונטע פרדסים ונזרע תבואות וכל מיני נטיעות, צמחים ופרחים. לא כן, בני?

ג’ימי מהר להתחמק מן האב ומאורחו, שאילו התבייש בדברי אביו אלה.

– מה אתה נחפז כל־כך? – החזירו הבארון מאצל הפתח – הרי יש לך עכשיו הזדמנות טובה לדבר עברית עם הצעיר מארץ־ישראל. דבר־נא קצת, ואשמע מלה עברית חיה מפי בני בכורי.

ג’ימי הביט בקוצר־רוח אל הדלת.

– וכי אינך רוצה לגרום קצת נחת־רוח לאביך? – שאל הבארון בצער. – אל תתבייש, אם תתקשה בדבור. העיקר הוא הרצון הטוב

– עדיין איני שולט בלשון זו עד כדי דבור חפשי, – התנצל הבן, – ואין אני רוצה לקלקל את הלשון שבפי.

– אם אתה חס על יפיה של הלשון – זהו נמוק שאני מוכרח להתחשב בו, אף־על־פי שמן היום, שבו נעשית בר־מצוה, משהתחלת ללמוד עברית על־פי ספר הדקדוק, ששלח לך המורה גראזובסקי ממושבתנו זכרון־יעקב, כבר היית יכול להתקדם יותר, – השיב הבארון בתוכחה. – אבל זכור מה שכבר אמרתי לך: כל עוד לא תדע לדבר בלשון הנביאים, לא אקחך עמי לארץ־הנביאים.

– ואתה, אהרנסון בני – המשיך הבארון לאחר שיצא בנו מן החדר – מאד נהניתי מדבורך העברי החי כשהצגתם לפני בזכרון־יעקב את המחזה “זרובבל”, וגם מאחרים שמעתי את תהלת דבורך העברי. במשרדי שמור גם הגליון של העתון “המליץ” מ־1891, שבו כתבת בעודך נער “בר־מצוה” בהבנה מעמקת על מגמתי להשליט את הלשון העברית בחנוך ובחיים.

– סליחה, אדוני הבארון, – הפסיקו אהרן בהעזה ענותנית, – “ילד־פלאים” כזה לא הייתי מימי. כשכתבתי את המכתב ההוא בעתון, כבר הייתי בן חמש־עשרה!

– אגב, אמור לי, בן כמה שנים אתה כיום ובן כמה היית בשעה שעליתם לארץ?

– בן שש הייתי אז – השיב אהרן – ועכשו אני כמעט בן עשרים ואחת.

– אם כן, הרי אתה עכשיו בן חמש־עשרה – העיר הבארון בבת־צחוק. – השנים שבלית בחוץ־לארץ אינן באות בחשבון. עם עליתך לארץ נולדת מחדש… על כל פנים אין זה גורע כלום מערכו של מאמרך. מאד נהניתי, כשהראה לי מר שייד את הגליון ההוא, אלא שנצטערתי על שלא יכולתי לקרוא בעצמי. שמח אני, שהבנת את רצוני יותר מן הפקידים שלי, וריני רוצה לקוות, שבמושבה החדשה שלי, שאני רוצה שתהא משובה למופת ולשלשם כך אני שולח אותך לנהל את המשק החקלאי שלה, תפעל בכל יכולתך גם בעד תחית הלשון הלאומית שלנו. אבקש ממך לומר בשמי לאכרים בזכרון־יעקב, במתולה ובשאר המקומות, שיזכרו מה שכבר אמרתי להם בבקורי האחרון: אם לא יבינו צרפתית אין רע, אך אם ידברו ז’ארגון, זה רע מאד. הם צריכים לדבר בלשון, שבה דברו אבותינו לפנים – היא הלשון העברית. אקוה שכשאחזור אליכם בפעם הבאה, אמצא את כולם מדברים עברית כמוך – – * * *

אחר־כך ספר הבארון לאהרן על פגישתו עם יהודי־בוכארה לפני עשר שנים, בשעת בקורו ברוסיה בעניני־עסקיו.

– כמה מוזרה היתה פגישתי בסאמארקאנד ובטאשקנט עם אחים רחוקים אלה. הם ניסו לדבר אלי בכל הלשונות האסיתיות השגורות בפיהם ואני לא הבינותי אף מלה אחת. לסוף דבר אלי ה“חכם” שלהם בעברית, בצלצול מזרחי נאה. לצערי, לא הבינותי גם לשון זו, ואף־על־פי־כן הציפה חמימות את לבי, כי יש לנו לשון, שמאחדת את אחינו היהודים בכל פזוריהם. סוף־סוף נמצא יודע צרפתית, שתרגם להם את דברי. אמרתי להם בבית הכנסת: “כיון שהמושבות שלי בארץ־ישראל נתבבסו קצת, יש ברצוני להנהיג את הלשון העברית כלשון־הלמודים הכללית בבתי־הספר בארץ וכלשון המתהלכת במושבות, כי הלשון העברית מוכרחת לקום לתחיה ביחד עם תחית העם בארצו. לשון־התנ”ך תקום לתחיה בארץ התנ“ך”. העתון “ווסחוד”, עתונם של יהודי רוסיה, ציין את דברי כאוּטוֹפיה מזקת – המשיך הבארון וברק־נצחנות הוּצת בעיניו: – “תנו להם לעובד, בססו את מצבו, העמידוהו על הקרקע, ואל תבלבלוהו בדברים ובחלומות, שאין להם יסוד”. “הבארון חולם להפוך את אכריו המשועבדים והאומללים לבני־ישראל תנ”כיים, המדברים צחות בלשונו של ישעיהו", התלוצצו בי. אבל אני אין אני פילאנטרופּוס, ולפיכך איני נרתע גם בפני הליצנות. אומה רוצה אני לבנות ואין אומה בלא לשון – – – “תנו לחם לעובד, העמידוהו על הקרקע” יועצים הם, אנשי הדבורים, לי, לאיש־הפעולה! גם מן האכרים אני דורש לא רק דברנות עברית, אלא גם מעשה עברי, מעשה חקלאי – – –

ושוב פנה הבארון לדבר בנושא אחר החביב כליו, בעניני־החקלאות, ומפיו שטף זרם של רעיונות, נסיונות ושמות של צמחים וגידולים, שיש לטפל בהם כדי לגוון את המשק. “האכר צריך למצוא לו במשק עבודה לכל שעות־היום ולכל עונות־השנה, כדי שיתחזק הקשר החי בינו ובין המשק, ולא יפנה למקצועות אחרים, המרחיקים אותו מעבודתו העיקרית”. ומרעיונות מופשטים עבר הבארון לדבר על הכנסות האכר מדונאם אחד של חטה, שעורה או כרשינה, מעֵז ומפרה, מפירות ומירקות. הוא התעמק והתרחב כל־כך בכל הפרטים הללו, כאילו לא היה איש־פינאנסים בקנה־מדה עולמי, אלא אכר ארצישראלי שקוע בראשו ורובו בתוך הדאגות של משקו הפעוט, ומחוץ לו כאילו אין חיים בעולם – – –

זו היתה שיחה, שהבארון היה בה המדבר היחידי. אהרן לא השתתף בה אלא בהערות־הסכמה ובהבעת־פניו, שהיתה מפיקה התפעלות מרובה. כשהבארון היה שטוף בדבורו בעניני ארץ־ישראל, היו עיניו קורנות מהתלהבות, ועל פניו, שהביעו בדרך־כלל אַדנות וקרירות, ולפעמים גם היתה בהם הבעה בוֹטה של איש־ממון, נמתחו קוים של הרגשה אבהית, שהלכו ונתעמקו, הלכו ונתבלטו, במדה שהיה מרבה לדבר על ענין זה. אהרן הסתכל בעיניו, שאש־התלהבות היתה מהבהבת בהן, בפנים המקומטים הללו, המוּארים מבפנים, בפה הגדול והעקום כלשהו השופע מלים גדושות מסירות ואהבה אל מפעלו – לא, יותר מזה: אל משהו סמוי ונעלם, שקשה להגדירו, משהו, שנעשה תמצית־חייו, חלק ממהותו; ואותה הרגשה, שמלאה לפעמים קרובות את לבותיהם של האכרים בכפר־מולדתו, חזרה והציפה גם אותו: אדם זה אבינו הוא! יותר מכן: שליו של הגואל הוא! לאדם זה צריך לציית ללא תנאי. צריך לסבול גם את המגרעות שבמפעלו, את העלבונות של פקידיו, את ההתעללות ומעשי־התככים שלהם. כל אלה הם כאפס לעומת המפעל הגדול עצמו, לעומת הכוונה העצומה הכלולה בו, לאדם זה אין להפריע, אלא לעזור, לעזור, לעזור…

– את ההוראות תקבל מאת מר שייד – הפסיק הבארון את הרהוריו – ואני מאַחל לך דרך צלחה ועבודה פוריה, – וקם והושיט לו את ידו לאות־פרידה.

הוא השתחוה. אבל כלום היתה זו קידה שבנימוס? כל נפשו השתוחחה בו, שופעת אהבה והערצה, ויצא בלא יכולת לפצות פה.

קודם שנכנס לחדרו של הבארון התרוצצו במוחו שאלות שונות, שהיה בדעתו לשאול, וכשיצא משם הרגיש, שכל השאלות הללו כאילו נתערבבו בתוכו לתהיה אחת מחוסרת פתרונים. אבל למראה מפּת ארץ־ישראל התלויה על הקיר במשרדו של מר שייד, באגף השני של ארמון הבארון, חזרה ונצטללה ערבובית־השאלות שבמוחו לשאלות ברורות ונבדלות לעצמן.

על האלה הראשונה, שנתעוררה בו מיד לאחר שקבל את הפקודה, מצא בעצמו את התשובה. משום־מה מוציאים אותו מגריניון זמן מועט קודם סיום־הלמודים? – ודאי, משום שהארץ קוראת לו ויש צורך דחוף בעבודתו. הצלחתה והתקדמותה של מושבה שלמה בארץ־ישראל חשובים משאיפתו של אדם צעיר אחד להביא לביתו דיפּלומה מהודרת. זהו קרבן גדול מצדו, אבל הבארון מביא קרבנות יותר גדולים, וגם קרבנותיהם של החלוצים הראשונים, מניחי־היסוד לישוב החקלאי, שהוא זוכר אותם מילדותו, עולים לאין שעור על קרבנו שלו. אבל בשאלה זו נשתלבה מאליה שאלה שניה: כלום צריך הוא לנסוע ישר למתולה, או יהא רשאי לסור לזכרון־יעקב ולבקר קודם לכן את בית־אביו?

על שאלה זו השיב לו מר שייד מתוך נטית־חסד מתמוגגת:

– בודאי ובודאי! – לבנו אינו לב־אבן, גם אנו מכירים את האהבה הנעלה. אתה תסע לזכרון־יעקב, ושם יודיעוך בפקידות המקומית, אימתי יהא עליך לנסוע למתולה.

הכרת־הטובה, שפּיעמה עכשיו את לב אהרן, לא היה בה כדי להפיג את ההרגשה הבלתי־נעימה, שהיתה מתעוררת בו בכל הפגישות עם מר שייד וגם בפגישה זו. על־פי ההוראות של הבארון היה אהרן מבלה את השבתות והחגים בפאריס, כי בגריניון אין תפלה יהודית בצבור, ומר שייד הזמינו באדיבות מרובה לבקרו במעונו הפרטי בכל שבת. בבקורים אלה היה מר שייד מכבד את אורחו ב“דברי־תורה”, בדרשות דתיות נמלצות ומחוסרות תוכן ורוח־חיים, שבהשוואה לנאומיו מלאי הכוח והאמונה של מורו ורבו הרב זאב יעבץ בזכרון־יעקב מצא בהן אהרן זיוף מעורר־בחילה.

האדון אליהו שייד היה יליד אלזאס, שם היו היהוּדים מדברים בניב אידי מיוחד ומחודרים בשרידי מסורת יהודית מן הימים, שבהן שימשה מץ הלותרינגית מרכז לתורה ומושב לרבנים גדולים במשך דורות הרבה. בגלל סגולותיהם אלה היוּ יהוּדי־אֶלזאַס מספקים “משמשים בקודש” לקהלות של יהודי־צרפת המתרחקים ממקורות־המסורת. מר שייד סיים את הסמינריון לרבנים בפאריס והכשיר את עצמו לשאת נאומי נישואים וקבורה כל ימי חייו. בעוד הוא מצפה לקבל משרת רבנות השתעשע בעבודה מדעית של “חכמת ישראל”, בחבור מונוגראפיה קטנה על תולדות הקהלה היהודית בעיר מולדתו. החוברת מצאה חן בעיני צדוק הכהן, רבה הראשי של קהילת־פאריס, ובהמלצתו נתמנה מר שייד לפקיד בלשכת הצדקה היהודית של הבארון אדמונד רוטשילד.

אחר־כך, כשהתחיל הבארון להוציא מיליונים מרובם על ההתישבות בארץ־ישראל, הטיל את הנהלת ענינים הללו על מר שייד, כי סבור היה, שהארץ הקדושה דורשת שיטפלו בה בני־אדם שעסקו בלמודים הקדושים, כלומר, רבנים… אוּלם במקום להכניס את רוח הקדושה לתוך העבודה היום־יומית בעניני ארץ־ישראל, שמר אותה מר שייד בשביל שיחות בטלות ובלתי־מחייבות לפעולה כלשהי. כך נגזר על אהרן לשמש לה“רוורנד” שייד תחליף של “קהילה” שלמה, והוא הוכרח לשמוע בכל שבת את דרשותיו על חובתו הראשונה של היהודי להיות פטריוט נאמן למולדת הצרפתית, ועל ה“תעודה” שלו לחנך את עמי העולם לאמונה באל אחד בלבד ובתורתו המוסרית, הנאצלת והנעלה על עולם־המעשה העמוס חטאים.

בסמינריון למד מר שייד, שהרב חייב להיות לא רק רועה רוחני לאנשי־קהלתו, אלא גם אב ויועץ, מדריך ומסייע בענינים חמריים. ואף חובה רבנית זו אמר למלא כלפי אהרן. חוץ מן הדרשות שהשמיע באזניו ושאהרן התאפּק מלחוות את דעתו עליהן מפּאַת הנימוס, היה משוחח עמו על העתיד המזהיר הצפוּי לו, כפקיד בשירות־הבארון, ומעניק לו עצות טובות כיצד לעלות בסולם־הפקידות על־ידי משמעת חמורה לגבוהים ממנו. ביחוד היה חוזר בכל שיחה עם עצה אחת, כיצד להכפיל את ההכנסות: לשאת לאשה אחת מן המורות מבנות ארץ־ישראל, שהשתלמו בסמינריון של “אליאנס” בתמיכתו של הבארון, ושניהם יקבלו מהפקידות משרות באחת מן המושבות. אהרן היה משתמט מתשובות מסויימות, והסתפק בנדנודי־ראש ובהבעות־פנים מתאימות לדברי איש־שיחו. אבל פעם אחת, כשמר שייד הציע לקבוע לאהרן פגישה עם צעירה אחת, שלפי דעתו תכשר להיות חברתו בחיים, נפלטה מפיו דחיה מוחלטת:

– הרבה חסדים עושה הפקידות לאכרים ולבניהם, אבל חסד זה, לשחרר אותם מן הטורח לבקש בנות־זוג לעצמם, הוא גדול מדי ואסור לקבלו.

נעימת־הבוז שבמלה “חסד” פגעה במר שייד, ולמראה מורת־הרוח, שהעכירה לרגע אחד את עיניו מתחת למשקפים, למראה הזעם, שהציף באדמומית את פניו השמנים, מתנוך־אזנו עד סנטרו העטור זקנקן שחור ועשוי כהוגן, למראה האכזבה, שהעיבה את מצחו ונתלתה על שפתיו התאותניות, המפושקות במקצת, נזדקרה במוחו של אהרן שאלה: מפני־מה מעונין כל־כך אדם זה להשיא את הפלונית ההיא? אולם מר שייד מהר משום מה להסתלק מנושא זה ועבר לצלול בתוך המים השקטים של “דברי־תורה”. אבל גם כאן לא מצא מפלט. מכיון שהותרה לשונו של אהרן שוב לא התאפק. כשבאר מר שייד פסוק מן התורה על־פי התביעות של הפטריוטיות הצרפתית, שאל אותו אהרן בתמימות מעושה:

– וכי גם יהודי הולאנד או דאניה חייבים למסור את נפשם בעד צרפת?

– לא! – מיהר מר שייד להשיב – עליהם מוטלת חובה זו כלפי מולדתם שלהם. אחת היא התורה לבני־אמונתנו בכל הארצות, אבל הלאום והמולדת שונים הם בכל ארץ וארץ.

– ומה בדבר יהודי ארץ־ישראל?

שעה קלה לא מצא מר שייד מוצא מן המבוכה, שצעיר זה הכניסו לתוכה. סוף־סוף נתגמגמה תשובה מפיו:

– בתורכיה אין שויון ליהודים. אפילו לצבא אינם מתקבלים. ואסור לשכוח, שהמהפכה הצרפתית היא שעוררה בראשונה את רעיון השויון האזרחי של היהודים בכל הארצות…

מר שייד שכח עד מהרה את המרירות, שגרמו לו שאלותיו של הצעיר מזכרון־יעקב, ואף שאהרן החרט על העינוי שגרם לו. השיחות נמשכו גם בשבתות הבאות, רק מן השדכנות חדל מר שייד, לאחר שאהרן הודיעו באופן מוחלט, שאין הוא רוצה להסיח את דעתו מן הלמודים.

בראיון־הפרידה בארמונו של הבארון לא הציק מר שייד לאהרן בדברי־תורה, רק חזר והזהירו על המשמעת ועל חובת הפקיד לשמור על כבודו ועל הפרסטיז’ה שלו ושל חבריו כלפּי האכרים ושאר בני־אדם.

החביבות הממותקת היתה לטורח על אהרן. אף־על־פי שלא גילה שום סימני־צביעות בעיניו של מר שייד, הרגיש שיש כאן איזה זיוף פנימי.

סוף־סוף זכה לשמוע מפיו את המלים “דרך צלחה”, והוא מהר להפרד ולצאת לדרך.

והנה הוא בזכרון יעקב; כפר־המולדת החביב מאיר את פניו. ההורים הטובים מאושרים למראה הגבר גבה־הקומה ורחב־הכתפים, שחזר לביתם במקום העלם הקליל, שעזב אותם לפני שנתים ומחצה. גם הבעת פניו נשתנתה במשך זמן קצר זה. אין זה עוד הנער המשתאה והנלהב, אלא אדם בעל אופי מגובש ובעל רצון, היודע את אשר לפניו, רצון עז של כובשי־חלקם בעולם.

אולם הוא לא מצא שום שינוי ניכר, הכל כשהיה; גם בכפר וגם בבית. הוא רק יכול היה להבחין מתוך צער בשערות־כסף אחדות, שהופיעו בזקנו של אביו, וקמט או קמטים נוספים במצחו, כובד נוסף במזגה של האם בגלל נטל העבודה והחיים, ושאון מוגדל בבית ביחס ישר אל גידולם של האחים והאחיות.

אולם השינוי העיקרי, שיכול היה להבחין בו בבירור, היה יחס האנשים אליו. במקום הלעג לנער, המשוגע ללקיטת־עשבים, בא הכבוד לאדם, שהשעה משחקת לו. פקיד־הבארון – כלום דבר קטן הוא?…

ממחרת בואו לזכרון־יעקב הלך אל משרדו של האדון בן־שמעון, המנהל של הפקידות המקומית, כדי לקבל את הפקודה לנסוע למתולה. המנעל ושאר הפקידים קבלו את פניו בכבוד־חברים, בלא להשהותו זמן מרובה בעמידה ובהמתנה, כפי שהיו נוהגים באכרים, כדי לחנכם ל“משמעת”, והקיפוהו מיד בשאלות על חיי פאריס, הקריה העליזה, שמשה מרכז לכיסופיהם ותשוקותיהם. הוא סיפק את סקרנותם באמרות אחדות על הכיוונים החדשים של אמנות־הציור, שנתגלו בתערוכות האחרונות בפאריס; הם העמידו פנים כמתענינים ודכאו את גרויי הפּיהוּק משום כבודה של פריס; והתשובה על שאלתו היתה: פקודה עוד לא באה.

גם ביום השני ובימים שלאחריו לא באה הפקודה, רק לאחר שבוע ימים יכול מר בן־שמעון להודיעו, שעל־פי ההוראות שהגיעו מאת מר שייד תשולם משכורתו כאן, עד שיועבר חשבונו למקום אחר.

– ומה בדבר הנסיעה למתולה? ומה בדבר התחלת־העבודה" –

– על העבודה לא נאמר כלום במכתב, – השיב מר בן־שמעון בבת־צחוק רחבה. – אבל למה אתה ממהר כל־כך לעבודה, ידידי הצעיר, וכי אין חברתנו נעימה לך? העיקר הוא, שאתה מקבל משכורת. ואם אתה זקוק לכסף, יכול אני לתת לך גם מפרעה.

אולם המשכורת לא הלהיבה את רוחו, כמעט יום־יום הלך לשאול, אם נתקבלה הפקודה. הליכה זו אל הפקידות היתה דומה לו כמעבר בנתיב־היסורים, בין שורות של חיילים, שעומדים ומצליפים עליו בפרגולים. הכל, מן המנהל ועד הקטן שבלבלרים, הצליפו עליו את מבטי הלגלוג שלהם, הביטו אליו כמו אל משוגע, הנחפּז לברוח מן החופש הנעים במקום העליז ביותר בכל ארץ־ישראל… ובכל פעם היה חוזר הביתה בנפש רצוצה. אמו יעצה לו, שימתין בסבלנות עד שיקראו לו ויעסוק בינתים באסוף צמחים, כמו בשעות־הפנאי בשנים שעברו. אולם עכשיו לא יכול להתמסר לעבודה זו, התובעת מנוחה נפשית. הוא היה מתוח כולו מרוב צפּיה. הפקודה עלולה להגיע בכל רגע, בודאי זקוקה מתולה לעזרתו באופן דחוף, שאם לא כן – למה נחפּז הבארון להטרידו מלמודיו?

שבועות אחדים נשא בקרבו שאלה מכאבת זו, עד שחזר הד“ר הלל יפה מאירופה. הד”ר יפה הסביר לאהרן את סיבת החפזון שבהפסקת למודיו:

– כך דרכה של הפקידות, שלא להניח ללומדים בתמיכת־הבארון לסייפ את לימודיהם ולקבל דיפּלומה. ושני טעים לדבר: ראשית – שלא יעזבו את הארץ ויקבלו משרה במקום אחר – – –

בלבו של אהרן כבר רתחה הרגשת העלבון: כיצד מעיזים לחשוד בו, שיתנכר לארצו? – אך המשך דברי הרופא הכריחו לשתוק:

– – – ושנית – מטעם אחר, שאיני יכול לבארו לך… הריני מאחל לך בלב שלם: הלואי שלא תדענו… אבל על כל פנים ידוע לי משיחתי עם הבארון, שעבודה בעלת חשיבות לאומית מרובה צפויה לך שם. אנו תולים תקוות מרובות בפעולתך, בודאי תקבל בקרוב את הפקודה ללכת. רק קצת סבלנות, ידידי …

סוף־סוף, כחדש ומחצה לאחר שחזר לביתו וכשבועים לאחר מועד בחינות־הגמר בגריניון, באה הפקודה מפאריס, שאהרן ידע לראש־פנה ויעמיד את עצמו לפקודתו של המנהל מר אוסובצקי.

בדרך חיפה – עכו – צפת היה יכול להגיע לראש־פנה ביום ומחצה, אבל אף־עף־פי שמתחילה נזדרז מאד בדרכו הגיע לשם לאחר רכיבה של שלשה ימים. רק יצא מתחומי המושבה, התחיל הטבע מדבר ללבו בכוח שאין לכבשו. הוא רכב שעות רצופות יחידי במשעולי־ההרים והעמקים, שהיו שופעים בתקופת שנה זו צמחי־בר לרוב. הצמחים והאבנים שמסביב משכו את מבטי־עיניו, עכבוהו בדרך וכאילו בקשו ממנו שיחקור אותם ויפרסמם בעולם. הוא פטר כל אחד מהם בהסתכלות קצרה ובנטילת דוגמות לאוסף שלו, והחליט להתענין בהם יותר כשתהא שעתו פנויה לכך.

האדון יהושע אוסובצקי, מנהל ההתישבות הבארונית בראש־פנה ובגליל העליון, קבל בתודה את דרישת־השלום שהביא לו אהרן מאת אביו של אוסובצקי, שהיה מכהן ברבנות בזכרון־יעקב בחסד מר שייד, ונתן לו הוראות קצרות וסתמיות בדבר עבודתו במתולה: להדריך את האכרים בעבודה החקלאית, להשגיח במרץ שימלאו את ההוראות של הפקידות בלא השתמטות ובלא התנגדות, ולסייע לפקיד מר אבוליה בעבודות האדמיניסטרטיביות ובחלוקת התמיכות בכסף ובחמרים.

– בעוד ימים אחדים אבוא למתולה ואשלים לך את ההוראות – סיים מר אוסובצקי.

המשמעת והתמיכות שהטעים אוסובצקי בדבריו, עוררו באהרן הרגשה בלתי נעימה, אבל לא היה פנאי להגות בכך, כי בינתים נתפשטה השמועה בין הפקידים בכפר על בואו של החבר החדש, והם הלכו והתלקטו באולם הגדול של בית אוסובצקי לקבל את פניו.

השעה היתה שעת בין־ערבים. המשרת הערבי מן הכפר השכן ג’עוני העלה על השולחן את המיחם הרוסי וצנצנות של ריבה מענבי־המקום, והאולם נתמלא פטפוט עליז ומחוסר־דאגה. על־פי רוב היו האדונים והגבירות עסוקים בשיחות בינם לבין עצמם, אבל גם את האורח הטרידו לפעמים בשאלות על פאריס הגדולה ועל פאריס הקטנה (זכרון־יעקב), בקולות רוויי־געגועים של בני־אדם, שבאשמת מזלם הרע הורחקו לפנה נידחת, עד שירצו את עוונם ויורשו לחזור אל החיים…

גם להם ספּר אהרן על הכיוונים החדשים באמנות הציור של צרפת, על חדושי סגנון בקומדיה הצרפתית ועל פולמוס ספרותי שהתנהל בזמן האחרון בין שני ירחונים פאריסאיים חשובים בשאלת־הבכורה של ה“צבוריות” או ה“אינדיבידואליות”. הוא הרגיש, שרק בדרך זו יכול הוא להביע את כל שאט־נפשו לבני־אדם אלה ולכיסופיהם הקרתניים. הוא כאילו אמר להם כך: אם באמת מתענינים אתם בחיי התרבות של בירת־עולם, לא אמנע את הטוב מכם עד כמה שידי מגעת…

משום חובת הנימוס העמידו המסובים פנים של התענינות, אבל ניכר היה בהם, שלא פאריס זו עשויה למלא את הריקנות שבלבם. מורה צעירה אחת אף עיקמה את שפתיה, כאומרת: חמור חמורותים! זהו מה שאדם צעיר ומפותח מוצא בפאריס…

מר אוסובצקי הרגיש בדבר, וכבעל־בית, שרוצה להנעים את רגעי אורחיו, הפסיק את השיחה בהערה זו:

– מה לנו לשעמם את אורחנו בפאריס זו, שהיתה לו לזרא? הרי בארץ־ישראל חיים אנו. מוטב, שנדבר על הנעשה בסביבתנו הקרובה.

אהרן נאחז בנקודה זו ושאל את אוסובצקי:

– מה היא תכנית־ההתישבות במתולה? בעוד כמה זמן עתידים האכרים לעמוד ברשות עצמם, באופן שלא יהיו זקוקים לשוום תמיכה?

השאלה הלמה כרעם את כל המסובים. פקיד של הבארון דואג לעצמאותם של האכרים…

ראשונה התאושש אוסובצקי והשיב בבת־צחוק מעוּשה:

– בך תלוי הדבר, ידידי. במידה, שבה תצליח להדריכם לעבודה פוריה…

אולם הגנן של הפקידות, צבי בוקשסטר, אמר בפשטות:

– וכי אנו צריכים להחיש את עצמאותם של האכרים? אם הם יעמדו ברשות עצמם, לא יהא צורך בנו…

– במדריכים חקלאיים מסורים ונאמנים יהא צורך בכל זמן – השיב אהרן קצרות

הצעירות שבחבורה הציעו לסיים א המסיבה ברקוד, אבל אוסובצקי התנגד לכך: האורח עייף מן הנסיעה הממושכת, ומחר צפוי לו יום של נסיעה קשה.

למחר עם הנץ החמה יצא אהרן בלוית מורה־דרך לסיים את החלק האחרון של נסיעתו. לפי עצת אוסובצקי הזדיינו שניהם ברובים. בדרך כלל אין סכנת שוד והתנפלות מצויה כאן, אבל מוטב שאפשרות כזו אף לא תעלה על דעתם של בידואים או אנשי־הפקר אחרים. במקומות נדחים אלה שמור בטחונו של כל אחד עד כמה שהוא עצמו מסוגל לשמור עליו…

כל היום רכבו במישור השומם של בקעת הירדן העליון לרגלי ההרים. לפעמים היה אהרן יורד מעל סוסתו להסתכל בצמחים הגדלים על שפת בצות החולה ולהשוותם אל צמחי הבצות של קבארה שבאזור־החוף, סמוך לזכרון־יעקב. אחר־כך היה מפליא את מורה־הדרך בגמישותו, כשהיה מעלה בקפיצה זריזה את גופו הכבד על גבי האוכף.

החרמון, שקידם את פני אהרן עוד בבוקר, הלך והתרומם לעיניו במידה שהוסיף להתקרב אליו. שום אדם לא נזדמן על דרכם כל היום, רק פה ושם השחירו עדרי־עזים ואהלי־בידואים במרחקי הבקעות הצרות והאפירו כפרים קטנים על הגבעות. הם התעכבו רק לרגעים מעטים, כשהיו חוצים את אחד המעינות, כדי לשבור את צמאונם ולהשקות את סוסיהם. תואים מגודלים רבצו בתוך בריכות־מים, כשהחמה מלהטת על קצה־גבם. לפנות ערב נראה החרמון כמתרומם עד לב השמים, כענק המטיל אאת מרותו על כל הסביבה, ושני הרוכבים התחילו לעלות על ההרים הפעוטים החוסים בצלו. כאן עברו על פניהם שני רוכבים מזוינים, לבושים כפלחים ערבים, ועיניהם יורות מבטי־איבה כלפּי אהרן ובן־לויתו.

– אל הם פלשתים, – הסביר מורה־הדרך.

– פלשתים? – תמה אהרן.

מתשובתו של מורה־הדרך נודע לו, שבני־אדם אלה, הנקראים בפי יהודי הגליל העליון בשם פלשתים, אינם אלא דרוזים, וקרוב לודאי שהם מתושביו הקודמים של הכפר מתולה.

– ומפני־מה הביטו אלינו ברוגז? – שאל אהרן.

– איני יודע, אדוני – משך מורה־הדרך בכתפיו. – שום רע לא עשינו להם, והם אינם פוגעים באדם על לא־דבר…

שני ה“פלשתים” נעלמו מאחרי גבנון, בלא שנודע להם השם ההיסטורי שנתכבדו בו. – ושני היהודים המשיכו את דרכם במעלה ההר. באפלת הערב ההולכת וגדלה, ולאור־הכוכבים הגיעו למתולה.

עוד בו בערב אמר אהרן לצאת ולקלוט בעיניו את מראה הכפר. אבל העייפות שנצטברה בו בשלושת ימי הנסיעה משכה אותו מיד אל המטה, והחלום הראהו לרגלי החרמון כפר צרפתי יפה, בתים מלבינים מבין צמרות עצים וגעיות־בקר מרנינות ברפתות, והבארון רוטשילד סוקר בעינים קורנות את הכפר ואומר: “יפה, טוב, באמת כך רציתי”…

והכפר שראה למחר בהקיץ לא דמה כלל לאותו כפר שראה בחלום. ערבוביה של חוּשוֹת נמוכות ומוזנחות. קירותיהן בנויים טיט מעורב באבנים, והן מכוסות גגות של קש מעופש או קני־סוּף, שהובאו מן הבצות הסמוכות לכפר ע’ג’אר. רק בית־אבנים אחד נמצא בכפר, זהו ביתו של ג’אבור בק לשעבר, וכעת בית הפּקידות, שבו הוקצה לאהרן החדר שבו לן. נער מוביל על גבי חמור שני כדי מים מן המעין שבתחתית הכפר. באחת מן הפנות עומד ערבי עם חמורו ונשים מקיפות אותו וקונות ירקות, ובפנה אחרת עומדים גברים משוחחים בכנופיה ומרמזים בשיחתם עליו.

למראית־עין דומה התמונה לימים הראשונים של זכרון־יעקב, אבל בלא אותה קדחת־העבודה והדאגה שהיתה שורה על אותם בני־אדם. ניכר, שלחמם של בני־אדם אלה מובטח אף בטרם יוציאוהו מן הארץ בזיעת־אפּים. ידו הנדיבה של הבארון סועדת אותם מן הצעד הראשון, שעשו על אדמתו…

מתוך הכנופיה המשוחחת פרש אכר גוץ ושמן בעל פנים רחבים ומהר בשמחה לקראת אהרן:

– א, שלום עליכם, ברוך הבא!

גם אהרן שמח לפגישה עם מכר ישן במקום החדש. הוא לחץ את היד המוּשטת אליו וטלטלה בתוקף:

– עליכם שלום, מר יצחק חיותמן! כיצד נתגלגלת גם אתה לכאן?

– כמו יהודים אחרים. הבארון הושיב אותנו על הקרקע. כבר הגיעה גם שעתי להיות אכר בארץ־ישראל. הרי לשם כך עליתי לכאן. זו היתה שאיפתי עוד בקישינוב.

שניהם פנו ללכת לבית־הפקידות.

– ככה, רבי יצחק, – פנה אליו אהרן בבת־צחוק ידידותית. – שוב עלינו להיות שכנים טובים, כמו בימים ההם, קודם יציאתו לחוץ־לארץ. ומפני־מה פסקת מלהכין בקבוקים בשביל היין שלנו?

אותי אתה שואל? – השיב חיותמן – מפני־מה לא תשאל את המהנדס מאיר דיזנגוף? הלא הוא היה בטאנטורה המנהל של בית־החרושת לזכוכית, ואני רק מנהל־עבודה פשוט. הבארון היה מסכים, בודאי, להפסיד בענין זה עוד כספים, כמו בשאר עסקיו בארצנו. גם המקום מצא חן בעיניו. שתי הסירות, שהיו מוכנות תמיד על החוף מאחרי בית־החרושת, היו לו כהתחלה של נמל יהודי בארץ־ישראל… וספינת הטיול שלו היתה הספינה הראשונה, שעגנה בחוף־טאנטורה. אחר־כך באו גם ספינות־הפחמים לבית־החרושת ופרקו את מטענן שם. אבל המהנדס דיזנגוף אמר, שאין אפשרות להמשיך את המפעל, והבארון הוכרח להפסיקו. ואולי צדק דיזינגוף, הבצות והמלאריה אכלו את בריאותם של היושבים שם, הרי משום כך הוכרחתי לשכור חדר אצלכם, בבית־הוריך בזכרון־יעקב. וברי לי, שילדָתו הפעוטה של דיזנגוף, שולמית מתה בטאנטורה משום שדמה הורעל כשהיתה עוד בבטן־אמה. ועכשו מה מצב הבנינים שם? כלום ביקרת אותם?

– עזובה וחורבן, – השיב אהרן, – משכן לעטלפים. הם נתלים בצנורות של אולם־המכונות וישנים עד שהאפלה מגרה את עפעפיהם ומעוררת אותם לציד־הלילה. יללת־הרוח בעד החלונות השבורים של חדרי הדירות דומה לקולות של סיוטים. גם אנו כבר יכולים להראות לתיירים ארמון מכושף, מכן רוחות של מתים קדמונים. אפילו לשם גניבה אין הערבים מעיזים לגשת אל הבנינים.

– חבל, חבל מאד, – נאנח חיותמן – כמה יפים ועליזים היו שם החיים, כשהגברת צינה דיזנגוף היתה מלכתו של ארמון זה. כמה קסם של יופי ונועם האצילה על כל סביבתה. הפקידים מזכרון־יעקב היו מרבים ומאריכים את בקוריהם בבית־דיזנגוף, ואפילו האדון שייד היה אוהב להתארח בבית ההוא. כן, האדון שייד – מפה לאוזן אגלה לך דבר זה – אשם, לדעתי, הרבה, במה שדיזנגוף הזניח את בית־החרושת ואת עבודתו בפקידות־הבארון. אילו ראית כיצד הביט מר שייד אל גברת הבית! אין אני מתפלא על המהנדס דיזנגוף, אם מהר להניס את אוצרו היקר מפני העינים הזולות והמחוצפות…

בינתים הגיעו שני המשוחחים אל בית הפקידות, ואהרן הזמין את האכר יצחק חיותמאן לסייר עמו את הקרקעות השייכים למושבה.

“קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה”. “כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה”. “המהלך ד' אמות בארץ־ישראל, מובטח לו, שהוא בן עולם הבא”. מר יצחק חיותמאן מצא לנחוץ להזכיר מאמרים אלה כשיצאו אל הסיור. בעיניו לא היתה זו הליכה סתם, אלא הליכה לשם חזקה בקרקע של ארץ־ישראל.

הם ספגו בעינים רעבות את מראות־הנוף המקסימים. מפּל־המים של “התנור”, הנוף של “תל־חא” הנהדר עם המעין שעובר בו, האויר המוזהב המרטט לאור השמש ממעל לבקעת הירדן ופרוכת התכלת הכהה הפרושה על מרחקי הלבנון והחרמון, כאילו רננו פה אחד: “שובכם לשלום”. אבל העין הבוחנת, עין־השכל הקר, נחלה אכזבה מרובה. חלק אחד מן האדמה שלמטה, במישור של עמק־עיון, עושה רושם טוב. זוהי אדמה ראויה לעיבוד ולאחר סידורים מתאימים – תהא ראויה גם להשקאה. חבל שהיא מפוצלת לחלקים אחדים, וקרקעות זרים מפרידים ביניהם. שאר הקרקע הוא אדמת טרשים הררית, שבלא ספק היא יפה לנטיעות, אבל לחרישה ולזריעה מוכשרות בה רק חלקות קונות ופזורות.

כהגיעו למקום אחד מדרום למתולה, סמוך לכפר הנוצרי אביל, פנה יצחק חיותמאן לאהרנסון והכריז חגיגית:

– במקום זה עמד מחנהו של יואב בן צרויה, שר־צבא דוד המלך, בשעה שהיה צר על המורד שבע בן בכרי בעיר אבל בית־המעכה.

– באמת? – הפלט אהרן בקול נחבא, ותוגה גלויה העיבה את עיניו.

– ומקום זה כבר הוא שייך לנו! – הרים יצחק חיותמאן את קולו לפסגת החגיגיות. אך קולו אבד בלא הד, ועיני אהרן נשארו נעוצות בחלל הריק, כאילו לא הגיעו הדברים לאזניו.

– שנע־נא, ידידי, וכי אינך שמח על גאולתו של מקום היסטורי זה? – התרעם יצחק חיותמן – כמה העתרתי דברים על מר אוסובצקי עד שהסכים לקנות אדמה זו בגלל חשיבותה ההסטורית, ואתה, כנראה, מבטל אותה. מה היה לך? הרי לפנים היית מחבב תנ"ך והיסטוריה.

– כן, כן. יודע אני את ערכם של מקומות היסטוריים, – השיב אהרן. – אבל חבל, שמצביאו של דוד המלך לא בחר באדמה יותר טובה להקמת המחנה שלו. מה תתן לנו אדמה זו? איך נוציא לחם מסלעים אלה? זכרונות הסטוריים לא יצלחו לאכילה. ובכלל איני מבין את כל הענין. עברתי את כל השטחים השייכים לנו, ואיני רואה מקום למשק בשביל ששים אכרים. כיצד תתקיימו כאן בלי שטח־קרקע מספיק?

– לקיומנו לא עליך הדאגה. הבארון דואג לנו כאָב טוב, כמו לכל בניו בשאר המושבות. אף גרגר־חטה אחד עוד לא זרענו ולא קצרנו כאן, אבל לחם לאכול יש. אדמה? מר אוסובצקי הבטיחני, שיקנה אדמה עוד ועוד. “ופרצת ימה וקדמה ונגבה וצפונה” – כמו שהבטיח אלהים את יעקב אבינו, ואוסובצקי הוא אדם אומר ועושה. אלא מה? לפי שעה אין אדמה ואין כלי־עבודה! ומה בכך? וכי בשביל זה אין אנו אכריו של הבארון? נעבוד כמה שאפשר וכיצד שאפשר. ה“חרתים” המתואלים יסייעו לנו בכוחם, בנסיונם ובכליהם. ואתה, האגרונום שלנו, המדריך שלנו, שחכינו לך, אתה תלמד אותנו כיצד צריך לעבוד, ובמשך הזמן יוסיף לנו אוסובצקי עוד קרקע, ואז נהא אכרים כהלכה. וכך נבנה את הארץ מדן, שאנו עומדים בקרבתה, ועד באר־שבע, שהרי כתוב בתורה – – –

האכר יצחק חיותמאן הביא פסוקים נוספים לחזוק דדעותיו, אבל אהרן לא שמע את סופם של הדברים. מצב־הקרקע ומצב־ההתישבות עוררו בו הרהורים עגומים. גם אכרים אחרים, שבא עמהם בדברים, היו באותה דעה. האדון אוסובצקי הבטיח, האדון אוסובצקי יקנה, האדון אוסובצקי יתן… והכל יהיה טוב. בינתים אין מה לעשות עד גשמי־היורה. צריך להמתין… ל“חרתים” כבר יש נסיון. הם יעבדו ואנו נלמד מהם עד שנדע כיצד להשגיח עליהם.

המְתָנה זו, שממיתה כל יזמה ודוחה כל שאלה וכל פעולה לזמנים יותר נוחים, לזמנים, שאפשר לא יבואו לעולם, הרגיזה את אהרן יותר מכל. גם הוא צריך להמתין עד שיבוא אוסובצקי, כדי לברר עמו את השאלות היסודיות של תכנית־ההתישבות, אם יש תכנית כזו בכלל. והנסיון כבר הורה אותו, שבחוגי־הפקידות איך לסמוך על הבטחות, שהן קשורות בזמן. ואסובצקי הבטיח לבוא למתולה בימים הקרובים, אבל המושג של “הימים הקרובים” אינו מסוים כל צרכו, והוא יכול להיות מכוון, כנראה, גם לחורף או לאביב הבא. בינתים המריץ את האכרים לתקן את הגגות לקראת בוא הגשמים, לרכוש תרנגולות מטילות ביצים, להכשיר חלקות קטנות לגידול ירקות־חורף, כשדי שלא יהיו זקוקים לקנות את צרכי־המחיה מאת הרוכלים הערביים הנודדים.

האכר יצחק חיותמאן, שנעשה אורח מצוי בחדרו של אהרן והיה תמיד מלא כרמון תכניות ישוביות, בקש את עזרתו ביסוד מרכז שתופי לקניותיהם של האכרים ולמכירת־תוצרתם, וכן הציע לו לערוך שעורים והרצאות לשם השתלמותם התרבותית והלאומית של המבוגרים במושבה.

בעסקי־צבור אלה היה עוד כוח מעורר אחד, גם הוא ממכריו של אהרן עוד מזכרון־יעקב. זה היה האכר נוח שפירא, הפועל־המשורר, מחברו של “שיר־העבודה”: “יה חי לי לי”, שעלה לארץ מקישינוב ביחד עם יצחק חיותמאן. שניהם עבדו תחילה כפועלים ברחובות ובחדרה, בימיהן הראשונים של מושבות אלו. ואחר־כך – מטעם הפקידות בטאנטורה ובזכרון־יעקב, ושניהם היו עסקנים באגודת־הפועלים הראשונה, שנוסדה על־פי תכנית “הארץ והעבודה” שחברו מאיר דיזנגוף, יחיאל מיכל פינס ואהרן איזנברג ביחד עם הפועלים. תכליתה של אגודה זו היתה לעמול לשם התישבותם של הפועלים על הקרקע, הקמת מוסדות קואופרטיביים לעזרה עצמית ושיפּור החיים החברתיים והתרבותיים, – ועכשו בקשו את השתתפותו של אהרן בהגשמתו המעשית של הרעיון, שהרבו לדבר עליו.

– הכל טוב ויפה, – השיב אהרן. – וודאי, לא אמנע מכם את עזרתי בשיפור החיים בכפר שלנו, אבל כל עוד אין אני רואה את המשק, איני מאמין במציאותו של הכפר. לפעמים נדמה לי, שאני נמצא כאן במחנה זמני, או במחנה־מצור, כאילו אנו מחכים עד שיורידו אלינו את ראשו של המורד מעל חומת־העיר, ואז נחזור למקומותינו…

– לא, ידידי, – התנגד יצחק חיותמאן בקולו הסוער וחבט בידיו על חזהו. – אם האדון אוסובצקי אומר, שכאן יהיה כפר, בודאי ובודאי יהיה כפר. דע לך, שאוסובצקי שלנו מסור בכל לבו ונפשו לגאולת־הארץ. הוא אינו דומה לשאר פקידי־הבארון, השיידים, הבלוכים, החזנים, ודומיהם, שהם צרפתים יותר מיהודים, מתגעגעים על פאריס ומלגלגים בגלוי על הבארון המשוגע.

– ואוסובצקי של ראשון־לציון? וכי שכחת? – הפסיקו אהרן.

– ה“דיבוק” שהיה בו שם, הרוח הרעה של הפקידות, כבר יצא ממנו. עכשו הוא שוב אחד משלנו, מאנשי־שלומנו, מיהודי־רוסיה וחובבי־ציון. הוא יקנה עוד אדמה, יביא עוד מתישבים. חיים עליזים יהיו כאן.

גם שאר האכרים התחילו דופקים על דלת־חדרו של אהרן, בשעה שהפקיד אבוליה לא היה נמצא במושבה. הפקידות כמושג כולל היתה דומה בעיניהם למלכות שהכל חייבים בכבודה. במלכות זו תפס הבארון בעיניהם את מקום השולטן; מר שייד – וזיר או משנה־למלך, שיכלתו גדולה משל המלך עצמו; מר אוסובצקי – ואלי או קאימאקאם, גם הוא אדון גדול ומרובה־יכולת; ומר אבוליה הוא המודיר, מושל־הנפה. וכשהיה אבוליה מסלסל בשפמו הארוך ומשלח מבט משופע אל הנתינים, היה מסמל לפניהם את כוח־השררה של כל דרגות־השלטון ביחד: לנוכח אכריע־מתולה הוא הבארון ושייד ואוסובצקי בגןף אחד, ועל כולם הרי הוא גם האדון אבוליה, המחלק להם בעצם ידו את התמיכה החדשית והשומע את בקשותיהם ומבטיח לעיין בהן. רק בשעה שאי־אפשר היה לו למלא איזו בקשה, היה מוציא את עצמו מן הכלל ומטיל את האשמה על הפקידות. אז היו מאיר אבוליה והפקידות שני גופים נפרדים: הראשון נוטה חסד לנתיניו ומוכן לנהוג עמהם במידת־הרחמים, והשניה, הקמצנית והקפדנית, מכרחת אותו לנהוג במידת־הדין. האדון אבוליה לא היה אדם רע כל עיקר. ואם לא כיבד את האכר הנכנס אליו בישיבה ואם הכריחו על־ידי מבט קשה וקפּדני להסיר את הכובע – הרי לא עשה כך אלא משום שהמנהג הכללי של הפקידות דרש כך, מתוך כוונה לקיים ולהטעים את ההבדל הטבעי שבין פקיד ואכר, מתוך רצון לשמור על קיומם של הנמוסים הרשמיים, שזולתם אין מנגנון ממשלתי אפשרי… כנגד זה היה אהרן מסמל ביחסו אל האכרים את השויון הטבעי בין אדם לאדם, שויון, שזולתו אי אפשר לה לעבודה משותפת לזכות להצלחה בת־קְיָם. משום־כך היו האכרים מפרטים את בקשותיהם לפני אהרן ומבקשים ממנו, שימליץ עליהן לפני האדון אבוליה.

ניגוד זה ביחס אל האכרים, שהיה קיים בים הפקידות ובין אהרנסון הצעיר, גרר אחריו בהכרח סכסוכים. הוא, בנו של אחד האכרים הללו ואדם בעל־אופי עצמאי, אי־אפשר היה לו להשלים עם העבדות והחנופה, שהפקידות השתדלה לקבוע אותם כצורות־חיים הכרחיות גם במושבה החדשה. הסכסוכים הלכו ונתרבו, הלכו ונתעמקו בדרך הטבע. לא היה צורך בגורמים מיוחדים כדי לחדד אותם. גורמיהם היו טבועים בכל מהלך־הענינם, בכל המשטר, בכל פרט ופרט של החיים כולם, שהיו נתונים בתוך מסגרת קפואה של יחסי־כניעה ומנהגי־עבדות, שהיו מרתיחים את דמו ומקוממים להם את כל ישותו. סכסוך ממין זה נתגלה כבר בימים הראשונים לישיבתו של אהרן במתולה בגלל דבר של מה־בכך. הוא בקש מאבוליה להעניק פרה לאכר אחד, אב לשלשה ילדים קטנים.

– בקרתי בביתו. ראיתי את הילדים. הם זקוקים לזנה יותר טובה. הבטחתיו להמליץ בכל יכלתי, שהפקידות תתן לו פרה במקום עז.

– בקרת בביתו? למה? – השתומם אבוליה וקו של זעם נמתח על פרצופו השזוף. – אתה בקרת בביתו של אכר?!

– כן, אדוני. אני בקרתי בביתו של אכר, – השיב אהרן בקול מונמך, – אם יכולתי להתאכסן בזכרון־יעקב עוד מילדותי בבית־אכר ולקרוא לו “אבי” אין אני רואה שום פחיתות־כבוד לעצמי לבקר גם כאן בבתי־האכרים.

– ואתה הבטחת לאכר, שתתן לו פרה? – הוסיף אבוליה להשתומם.

– הבטחתי להמליץ על כך בכל יכלתי.

– מה יאמרו שאר הפקידים, כשתגיע השמועה על כך למושבות אחרות? הרי יאשימו אותך, שאתה משתדל להחניף לאכרים ולמצוא חן בעיניהם יותר מחבריך.

– סבורני, שפקיד המכבד את עצמו כמוך אינו מחשיב ביותר אהדתם של האכרים.

– לאחר כמה בקשות מצדו באה ההבטחה שלך?

– מיד לאחר ההבטחה הראשונה. הלכתי לביתו, חקרתי את מצבו ואמרתי לו, שלפי דעתי אין מניעה למלא את בקשתו.

קן־הזעם, שנמתח על פניו של אבוליה, הלך ונתעמק. הוא נעץ את מבט עיניו באותיות המרקדות על הנייר שלפניו והשיב, כשהוא משתדל לשלוט ברוחו:

– זה רע מאד. הפעם אהיה מוכרח למלא את הבקשה, מאחר שכבר הבטחת בשמי. אבל בעתיד עליך להזהר מהבטחות של קלות־דעת. כשנותנים לאכר אצבע אחת הריהו מושך את היד כולה.

– בצרפת שמעתי פתגם זה על השד ולא על האכר, – צחק אהרן, ואחר־כך הוסיף ברצינות: – אבל אין אני מבין, למי נחוץ משחק זה של משיכת־אצבעות וידים. אם בני־האדם הללו הובאו למקום זה, הרחוק מן הישוב, כדי להתישב בו, צריך ליתן להם את כל צרכיהם בבת־אחת, כדי שיוכלו לבסס את מצבם במהירות ולא יצטרכו להטריד את הפקידות בכל שעה בבקשות ובתלונות חדשות.

אבל כלום לא צדק האדון אבוליה? נתינת הפרה לאכר עוררה זרם של בקשות ותלונות. ביחוד הלכו ונתרבו הבקשות, כשהתחילו רוחות־הסתיו סוחפים עדרי־עננים אפורים־כהים מצד דרומית־מערבית לעומת הערפל הכבד העוטה את ראש החרמון, וכשקרבת־הגשם המורגשת באויר האיצה באכרים לעשות הכנות לחרישה. בשיחות עם האכרים היה אהרן מעורר בהם את הרצון להצטיין במשק לטובת עצמם, וגם כדי שהבארון יראה, שאמנם היתה מתולה מושבה למופת, – ורצון זה הגביר בהם את התאבון לקרקע טוב. כל אחד דרש את חלקו בשלמות אך ורק באדמת־המישור המועטת, והם התחילו מתווכחים בחריפות על חלוקתן של חלקות־האדמה והיו מושכים גם את אהרן לתוך הסכסוכים.

הם פנו אליו, אל האדם, שראו בו באופן טבעי את אחיהם, שיבין לרוחם, לדרישותיהם ולסבלם. אבל מה יכול היה לעשות הוא, המדריך החקלאי הקטן, ששום יפוי־כוח של הנהלה לא היה לו? – הוא הרגיש על עצמו עול כבד וביחד עם זה הרגיש, שהוא מחוסר־אונים למלא אף אחת מן התקוות שתלו בו, ומן הבקשות, שהופנו אליו. מצבה העלוב של המושבה, שהבארון רוצה, שתהא “מושבה למופת”, הלך־הרוח של האכרים, המשק, הקרקע, העבודה – כל אלה היה בהם כדי לדכא את רוחו. אם אין אבוליה מבין את המצב, אם נוח לו בתנאים מעליבים אלה, כלום אין הוא, אהרנסון, פקידו של הבארון, שזכה לשמוע מפי הבארון עצמו על שאיפתו וכוונותיו ביחס למושבה זו, כלום לא מוטלת גם עליו אחריות מרובה לגבי המתהוה כאן? הוא נתמנה להיות מדריך חקלאי, אבל כיצד יכול הוא למלא את תפקידו כל עוד לא נתחלקה הקרקע ולא הותקנו התנאים ההכרחיים לעבודה?

הוא שלח בידי רוכב מכתב אל אוסובצקי לראש־פנה, שימהר לבוא למתולה, כי בקורו נחוץ ודחוף מאד. מפי השלח נודע למר אוסובצקי על הסכסוכים, שפרצו במתולה, ולאחר ארבעה ימים הזדרז ונסע לשם.

סר וזעף מטורח הנסיעה נכנס לבית־הפקידות במתולה, ודבריו הראשונים אל אהרן היו:

– למה הטרחת אותי לבוא לכאן? וכי אינך יכול לעשות בעצמך את העבודה המוטלת עליך?

– עדיין איני יודע, מהי העבודה המוטלת עלי, כל זמן שאדוני לא בא להגדיר לי בבירור את תפקידי, – השיב אהרן והביט ישר לתוך עיניו של אוסובצקי.

אוסובצקי הרגיש מיד, שהתחלת דבריו לא היתה בטון הנכון. “בעצם הרי צודק הוא צעיר זה – הרהר באותו רגע. – כבר עברו שלשה שבועות מיום שהבטחתיו לבוא לכאן, ואם הוא עצמו אינו מזכירני את הבטחתי, סימן, שבעל נמוסים טובים הוא”. הבעת־הרוגז נעלמה מעל פניו. הוא פשט את מעלו, ישב אל שלחן־הכתיבה ורמז גם לאהרן לשבת.

– ואף־על־פי־כן כבר מצאת לך כאן עבודה, להבטיח לאכרים פרות בשם הפקידות, – השתדל אוסובצקי להמתיק בבת־צחוק אך הקשיות שבתוכחה.

– לא יכלתי לעורר בלבו של איזה אכר שהוא אף לרגע אחד את המחשבה, שהפקידות מסוגלת להתאכזר על ילדים קטנים, – השיב אהרן ברצינות חמוּרה.

– טוב, אל נטפל עכשו בענין הפרה. מוטב, שתאמר לי, מהו הענין הדחוף, שבגללו הזמנתני? מה נתחדש כאן לפתע־פתאום?

– זוהי הצרה, שלא נתחדש כלום. רק השמים מבשרים לנו את ברכת־הגשמים. עונת־החרישה מתקרבת, ועדיין לא קבלתי הוראות מאדוני, כיצד ובמה להתחיל את העבודה?

– אתה אינך יודע? אתה, איש־אדמה מילדותך, וכי אינך יודע כיצד עובדים בארצנו? הרי על סמך ידיעותיך ובקיאותך מינה אותך מר שייד כמדריך חקלאי כאן.

הבארון שלח אותי לנהל כאן מושבה למופת, – אהרן הטעים את המלא “הבארון”, והטעמה זו לא היתה נעימה לאוסובצקי – לפי מה שאמר לי, יש כאם ארבעה־עשר אלף דונאמים של אדמת־עידית מצוינת, כולה משקה". דברים אלה שמעתי מפיו של הבארון עצמו. איני יודע, ממי קבל ידיעות אלה, אבל אני לא הרשיתי לעצמי לפקפק בדבריו. גם על כרמי־זית שופעים שמן טוב הודיע לי בשיחתו עמי ודרש ממני לנהל כאן עבודה חקלאית מבשאר המושבות. אני עוררתי את האכרים לעבודה מתוך חריצות, אבל הם כולם דורשים ממני אדמת־עידית ואין ביכלתי לתת להם אדמה כזו, כי רק שליש האדמה היא עידית, והשאר היא בינונית וזיבורית ואדמת־טרשים.

– וזהו כל הקושי? – התאמץ אוסובצקי לצחוק – וכי אינך ידוע, כיצד נוהגים במושבות אחרות? אין צורך לשים לב לדרישותיהם של האכרים; הרי האדמה לא שלהם היא, אלא של הפקידות. כל אחד חייב לחרוש במקום שמסרו לו, ומי שיעיז לסבר, מפסיקים את תמיכתו ומגרשים אותו מן המושבה.

– אדוני הנכבד, – השיב אהרן נמרצות, – לפי מה שהבינותי מתוך דבריו של הבארון, רוצה הוא לישב את האכרים ולהבטיח להם עתיד אנושי, ולא לגרשם. הגירושים לא הביאו טובה בעבר, וגם בעתיד לא יביאו.

דברים אלה היו לאוסובצקי כשריטה קשה על קרום של פצע, שהגליד זה לא כבר. הם הזכירוהו את אנשי ראשון־לציון ואת הדון־קישוט מכיאל הלפרין, שהצליחו לגרש אותו ממושבתם. אמנם יש לו הרגשת ספוק ושמחה לאיד, כשהוא שומע כיצד הם נאנקים תחת עריצותו של המנהל בלוך ואינם מעיזים לפצות פה. עכשו הם שקטים ככבשים. ואף־על־פי־כן חוזרת וצרבת אותו תמיד התבוסה ההיא והנזיפה, שקבל מן הבארון בחשאי, כל אימת שהוא נזכר בה. כבר בתחילתה של השיחה הרגיש, שנמר צעיר זה יודע לשרוט ולפצוע, ועכשו מצא נימה של מרדנות “רוסית” מרגזת בדבריו של “רומני”, כאילו בחור זה לא בא מזכרון־יעקב השקטה והנכנעת, אלא מראשון־לציון המרדנית. הוא נסה עוד לשלוט ברוחו והודיע בתוקף:

– חובתו של האכר היא לציית להוראות הפקידים בלא התנגדות, וההגיון מחייב, שהמסרב לציית יבוא על ענשו. זוהי השיטה, שנעשתה מסורת בתוכנו, והפקידות לא תסכים לשנותה בשביל הרעיונות המהפכניים שהבאת עמך מצרפת.

– שום מהפכנות לא הבאתי עמי, – הרים אהרן את קולו. – רצוני להיות נאמן להוראות של הבארון. וזה הכל. הוא שלח אותי ללמוד חקלאות בצרפת, ואחר־כך שלח אותי להקדיש את הידיעות, שרכשרתי בעזרתו, לטובתם של האכרים, שהושיב על אדמתו במתולה. חובתי היא, איפוא, לשכוח את המנהגים המקובלים בשאר המושבות ולנהל את העבודה כפי שלמדתי בבית־הספר. ואני מוכרח לומר לאדוני, שלפי מיטב ידיעותי לא תספיק אדמה זו לששים האכרים, באופן שיוכלו להתקיים עליה.

– ומה אתה מבקש?

– אחת משתים: או להגדיל את שטח הקרקע, ובקרבת המושבה דוקא, או להפחית את מספר האכרים, כדי שהנשארים יוכלו להתקיים.

– מה? להודיע לבארון, שארבעה־עשר אלף דונאמים של אדמה אינם מספיקים לששים אכרים? – הסתער אוסובצקי וקם בזעף ממקומו – היה לא יהיה כדבר הזה! שמע נא ידידי הצעיר – המשיך אוסובצקי ונתן עינים דוקרות באהרן, – אתה ידוע מה שלמדוך המורים בבית־הספר, ואני ידוע מה שלמדני הנסיון. בעזרתו של הבארון הכל אפשר! האכרים מתקיימים ויתקיימו גם להבא, ואם הפקידות הואילה לתת לך משרה ולחם, צריך אתה להשתדל להביא תועלת למפעל במקצוע שלך, אבל לא להתערב בעבודתם של אחרים.

פני אהרן האדימו ודמו סער בקרבו. הוא קם ומדד בעיניו, שידעו להפיק מבטי־פלדה מכניעים, את האדם הנמוך העומד לפניו ואחר־כך שאל בתוקף:

– אדוני, כיצד צריך אני להבין את דבריך?

אוסובצקי לא יכול לעמוד בפני מבט זה. הוא חזר וישב על כסאו ובקש גם מאהרן לשבת.

– הדבר הוא פשוט מאד – פתח אוסובצקי – עליך להדריך את האכרים בעבודה חקלאית באמצעים הנתונים ובאדמה הנתונה. מתן הקרקע והאמצעים הוא בסמכותם של פקידים אחרים, פקידי־הנהלה, שקשה להם למלא את תפקידם כראוי אם בני־אדם מן הצד מתערבים בעניניהם. קשה להם לעבוד כך…

– וכיצד אוכל אני למלא את תפקידי כראוי, אם הקרקע והאמצעים אינם מספיקים? כיצד אוכל לנטוע בלבותיהם של ששים בני־אדם את האמונה, שהם עמלים בשביל עתידם, בשעה שאני עצמי איני יכול להאמין בכך?

– לא אתה האחראי לקיומם ולעתידם של ששים האכרים. הפקידות אחרית לכך. אין אתה צריך לעשות אלא מה שיש בכילתך בתנאים הנתונים ולא עוד. שום פקיד בעל־משמעת לא יפוטר אצלנו משום שמפעל אינו מצליח בשלמות. חובתו הראשונה והאחרונה של פקיד היא המשמעת. ביחוד נחוצה היא לפקיד צעיר, בעל סיכויים לעליה בדרגה, כי רק מי שיודע לציית יוכל לצוות…

אהרן ראה, שאין תועלת להמשיך את שיחה עם אוסובצקי. כמו־כן ברור היה לו, שלחינם תהא טרחתו אם יפנה לאינסטנציות אחרות של הפקידות. הלא אוסובצקי הוא ה“חובב־ציון” שבפקידים, ואילו רוב הפקידים רואים בשירותם אמצעי־קיום וקאריירה בלבד. רק אחד הוא המרגיש באמת את היעוד הלאומי שבמפעל־ההתישבות: הבארון עצמו. אם הוא ידע, כיצד הטעוהו בקנית־הקרקע וכיצד התרשלו בעשית־רצונו, וודאי יצוה לתקן את הליקויים, והפקידים בעלי־המשמעת לא יסרבו למלא אחר הוראותו.

במשך כמה לילות נדדה שנתו מעיניו. לסוף בא ידי החלטה לכתוב לבארון תזכיר מפורט על כל הנעשה במתולה זו, שהבארון תולה בה תקוות מרובות על־כך. כמה לילות היה עוסק עד שעה מאוחרת בעריכת־התזכיר. היה צורך לתאר את העובדות בצורה משכנעת, להסיק מהם את המסקנות ולהזהר מכל ביטוי שהיה עלול להיות דומה להלשנה. לאחר כמה תיקונים וליטושים נקבע הנוסח הסופי, שבמרכזו עמדו שתי נקודות עיקריות: תיאור הקרקע וההתישבות במתולה, מתוך הטעמה, שזהו המצב לאמיתו בנגוד לכל הודעה אחרת מכל מקום שהוא; והצעה לנהל את ההתישבות לפי תכנית, שתבטיח את עצמאותם הכלכלית של האכרים, באופן שלאחר זמן מסוים יהיו יכולים להתקיים בלא תמיכה, ולאחר זמן נוסף קבוע מראש כבר יהא ביכלתם להתחיל בתשלום־החובות בעד משקיהם.

– הזרע הנה נזרע, ועכשו יש להמתין בסבלנות ליבול, – אמר אהרן לעצמו כשעלה על האוכף כדי לרכב למתולה, לאחר שמסר את המכתב לדואר בג’דידה.

גם האכרים המתינו ליבול לאחר שהשכירים המתואליים חרשו וזרעו את שדותיהם. האדם והבהמה עשו את שלהם, ועכשו בא תורם של השמים והארץ להוריד גשמי־ברכה ולהצמיח זרע לזורע ולחם לאוכל.

התייר, שעבר באותה שנה במתולה, היה מוצא בצפיה זו סימן מעורר לתחיתו של היהודי על־ידי מגעו בקרקע המולדת: לא זעזועי־העצבים של החנוני והבורסאי, המצפים לרוחים ספקולטיביים, אלא צפיה שלוה וטבעית של האכר, המקוה לראות את פרי־עמלו בזמן מסוים ומובטח בעתיד. אהרן התאפק מלהרוס את האילוסיות שהיו ממלאות צפיה זו. הוא עצמו כבר נגמל מזמן מאילוסיות אלו, שהיו ידועות לו עוד מימי־ילדותו על גבעת־השומרון. גם זכרונות יותר רעננים ממראות־הכפר והאכרים הצרפתיים עכרו את רוחו. מפני־מה אין כאן הקשר הטבעי בין האדם והאדמה, כפי שראה אותו שם? מפני־מה צריכים האכרים לשבת בטלים מעבודה, בעוד שבעבודות־הלואי של המשק היו יכולים להגדיל את הכנסותיהם ולצבור רכוש חי וצומח, הנחוץ כל־כך לבסוס־עתידם? כן, הוא היה מוכן להדריכם לפי מיטב ידיעותיו, אבל על כל צעד נתקל בחוסר אמצעים וביזמה משותקת. “צריך לפנות אל הפקידות” – זוהי התשובה, שהוא שומע מפיהם על כל רעיון והצעה. כאילו אין הם יוצריה שליצירה חדשה, אלא גלמים אלמים ומחוסרי־רצון, נתונים בידי כוח נסתר שלמעלה מהם.

הוא המתין לתשובתו של הבארון בקוצר־רוח, אף־על־פי שברור היה לו, שמן ההכרח להתאזר בסבלנות. עד שיגיע תזכירו אל הבארון, ועד שתבוא משם תשובה ופקודה לתקון המצב, ועד שהפקודה תבוצע ותשחרר את מרץ האכרים ומדריכם לפעולה בריאה ומכוונת למטרה – עוד יעבור זמן מרובה.

בינתים מצא לו נוסף על הצמחים והמינראלים נושא חדש להסתכלותו: את האוסף המגוון של השבטים והעממים, השוכנים בין רוכסי הלבנון, החרמון והגליל העליון.

בימי־חורף בהירים, בהפסקות שבין גשם לגשם, היה יוצא מן המושבה ומשוטט כל היום בהרים ובעמקים ללא מטרה מסוימת. הוא הרגיש את עצמו בן־בית בכל מקום. כל עשב או סלע, כל כפר או מחנה־אהלים – הכל עורר בו ענין. כל פרט של הטבע, אפילו הפעוט ביותר, היה בעיניו כמרכז־הבריאה, כאחד מן המרכזים המרובים, שהיו עלולים להשתלט על יצר־ההסתכלות שלו. אהבתו הגדולה אל היקום היתה קורנת מתוכו באין רואים ומעוררת רגשי־גומלים באדם ובחי שנפגשו עמו. כשהיה משוטט בין ההרים היה מגיע למקומות נסתרים ונדחים, שרגל־אדם זר לא דרכה בהם מדור לדור. כלבי המשמר של מחנות־האהלים לא היו חורצים לשון נגדו, ולמראה יחס־הידידות של הכלבים היו גם בעליהם מקדמים את פניו בחבה ושמחים לארחו בצל יריעותיהם. כך קבלוהו גם בכפרים הפעוטים, הדבקים בצלעות ההרים הגבוהים והתלולים, כקני־סנוניות מתחת לכרכוב־הגג.

הוא היה יועץ את מארחיו עצות טובות, כיצד לרפא חמור או גמל חולה, על־פי הידיעות האלמנטאריות ברפוי־בהמות, שקנה בבית־הספר הוטרינארי, שגם בו ביקר בפקודת הבארון. הפלחים והרועים אסירי־התודה היו מזמינים אותו למסבות־ידידות באוהל הגדול או בצל תאנה. צעירי השבט או הכפר היו משעשעים לפעמים את האורח ב“פנטסיה”, בהצגות של רכיבת־דהרה נועזת, וכשראו שגם הוא מאומן ברכיבה לא פחות מהם, לא היה קץ להתפעלותם. “שטארה” (זריזות) כזו לא היו רגילים לראות מצד יהודי. בכלל לא ראו יהודי מימיהם, רק לעתים רחוקות היו שומעים בספורי האגדות העתיקות על מציאותו של עם כזה, אבל לא על גדולתו באמנות־הרכיבה. הם היו מספרים לו מתוך אמונה תמימה אגדות, שהיו מהלכות כערפלי־אמונה בין ההרים הגבוהים, שבהן דובר על מלחמות אכזריות בין שבטים וכפרים, על מעשי־גבורה של לוחמים קדומים ועל נסים ונפלאות של קדושים ונביאים. בעונג מיוחד היו מספרים לאהרן על מעשי־הגבורה ועל המלחמות, שעשו הם ואבותיהם בפקידים התורכיים שניסו לעשוק אותם. בספורים הללו, הלוהטים בצבעי הדמיון של המזרח, הציגו תושבי חבל־ההרים את השלטון התורכי כדבר זר ורחוק, ומראה הפחה התורכי לעומת אמיר לבנוני היה כקוף בפני אדם… בכלל הורגש מתוך השיחות הללו, שלשלטון העותומני אין שרשים בארץ זו. גם המתישבים היהודיים היו חיים בהלך־רוח כזה. הפקיד או הז’אנדארם התורכי, שהיה מופיע לפעמים במושבה עברית, נחשב כפגע רע, כרוח־חמסין או כנחיל של יתושים, שנוכחותו מציקה ומעיקה, ולאחר שיצא יש לשכחו עד מהרה כחלום רע.

הידידות, שנוצרה בין אהרן ובין השכנים הפלחים והבידואים, עודדה אותו לבקר בקורים רשמיים את נכבדיהם של השבטים הללו. כשהיו בני מתולה רואים את אהרן על סוסו ואת חיותמן על חמורו רוכבים זה בצד זה, היו יודעים, שפניהם מועדות למחנהו או לחצרו של אחד מאדוני־הסביבה. שם היו משרתים מכניסים את בהמותיהם אל האורוה ונותנים להם מספוא, והאדונים היו מכבדים את האורחים בקפה שחור וריחני, שכתשו בעצם ידיהם, כפי שמחייב הנימוס של קבלת אורחים חשובים. אנשי הסביבה, המבחינים בערכם של בני־אדם על־פי חוש טבעי, היו מרגישים בפקיד־הבארון הצעיר אישיות ראויה לנהוג בה כבוד.

מתחילה פנו לכרות ברית־ידידות עם ראשי המתואלים, בני כת השיעה. החאג' איברהים, ראש הכפר חיאם הסמוך למתולה, קבל את פניהם באדיבות מסורתים, אבל הודיע מיד, שאין הוא מוסמך להבטיח כלום בשם העם המתואלי. יש גדול ממנו, עסאד בק, השוכן כבוד בארמונו שעל ראש־ההר, סמוך לכפר טייבה.

גם הבק קבל את פניהם בידידות, ורק התרעם על שלא הקדימו לבקרו. המשרת, שהכניס את הקפה השחור לכבוד האורחים, נזהר מאד בהצגת ספלו של הבק, שלא יטמאוהו האורחים ה“כופרים” במגעם… אבל לאחר שיצא המשרת חדל הרק מזהירותו, כאילו לא הפרידה ביניהם שום מחיצה דתית. הוא הביע את שמחתו – ואהרן הרגיש שהדברים אינם נובעים מעומק הלב – על השינוי שחל בתושביו של הכפר מתולה: במקום הדרוזים “עובדי־האלילים” באו יהודים מאמינים באללה ובנביאיו…

– יודע אני – המשיך הבק – שאתם, היהודים, באתם לכאן כדי לחזור למולדתכם, ירושת־אבותיכם, ואתם גואלים אותה בכסף מלא. יש לכם בארצות רחוקות ידידים ותומכים, שאינם חסים על ממון. גם אנו הרינו כאן בגלות, בין סונים, נוצרים ודרוזים. אחינו השיעים רחוקים מעמנו, בעיראק ובפרס. אילו קבלנו את מחירי הקרקעות והבתים, היינו שמחים להניח לכם את המקומות הללו ולעבור לעיראק, להתישב בתוך אחינו בקרבת הקברים הקדושים… הוי, יא עלי, יא חוסיין… סיים הבק באנחה כבדה, ואש פראית של חג־ה“עשורה” הוצתה בעיניו הנישאות למרחקים, לארץ הגעגועים הקדושים…

כשנפרד מהם הבק חזר והודיע להם את רצונו הטוב לסייע להם בכל מה שיוכל ובכל שעה שיפנו אליו. בינתים מהר המשרת להוציא את שני הספלים ש“נטמאו” בידי האורחים ולנפצם אל הקרקע הקשה, שלא יכשלו בהם מאמינים טהורים…

לאמיר פעור, ראש הבידואים של שבטי אלפאדל, החונים בקרבת הכפר דופנה, לא גרם בקורם של האורחים היהודיים נזקים כאלה. האמיר פעור היה חשוב מאד במעלת־הדת, שהרי היה מזרעו של הנביא מחמד, עליו השלום והתפלה, אבל הכת הסונית אינה יודעת דיני טומאה וטהרה.

ואם כי רק שנים היו האורחים הבאים והמנחה שבידם לא היתה גדולה בערכה, יצא האמיר לקראתם עד אמצע המחנה וקבל את פניהם על־פי המנהג המקובל של הקידות והמחמאות לעיני כל השבט, ואף הם כבדוהו נוכח בני עמו כערכו ובמעלתו.

באהל הגדול נערכה לכבודם מסיבה בהשתתפותם של זקני־השבט. האמיר סיפר על גבורתו של השבט הבידואי יהוד על־חיבר, החונה במדבר־ערב דרך שלשה ימים ברכיבה על גמל ממזרח למכה. התפעלות נאמנת קרנה מעיניו כשסיפר לאורחיו, כיצד מגיחים הבידואים היהודיים מתוך מסתרי־המדבר כשהם רכובים על סוסיהם האצילים, מעכבים את השיירות של העולים לרגל וגובים מהם מס של שתי מג’ידיות לגולגולת. והיה אם תסרב אחת מן השיירות לשלם – יתנפלו עליה בהמוניהם ויבזזו את כל אשר לה, ושום כוח לא יציל אותה מידם. אפילו צבאות־השולטן הם מחוסרי־אונים בפני גבורים אלה, שהם רבים ועצומים כחול־המדבר, כששים אלף איש…

– וכי אין זה עם־גבורים, שבשמו דבר דוד הראובני: – חלף הרהור במוחו של אהרן – וכי יש עם כזה במציאות, או אינו אלא באגדותיהם של הערביים? –

פעמים הרבה כבר ספר האמיר לאנשיו על מעלליהם של גבורי־המדבר הללו. אף־על־פי־כן הקשיבו גם הפעם לדבריו בפיות פעורים ועינים דולקות, כאילו היו שומעים אגדת־פלאים זו פעם הראשונה בחייהם…

– ולאחר עונת־החאג' (העליה לרגל)? – שאל אחד מן השיכים הזקנים.

– גאזו! (פשיטה בגדוד) – השיב האמיר בפשטות, כמי שאומר דבר המובן מאליו. – שם אין פחה ואין חיילים. במדבר הגדול חפשי הוא הבידואי לעשות כטוב בעיניו ולקחת צאן וגמלים מאשר יוכל לקחת…

– יא אללה! יא אללה! – קראו המסובים בהתפעלות.

– כמה טוב לערבי במדבר! – קרא בידואי צעיר ומיוחס, שעגאל של חוטי זהב מקיף את ראשו. – שם אין פלחים מוגי־לב, ואין מפונקים, שהולכים לבכות ולהתלונן לפני מודירים וקאימאקאמים. הויף אילו היינו חפשים גם אנו!

הערצתם של בידואים מוסלמים אלה ליהודים הגבורים, המפילים את פחדם על המאמינים העולים לרגל למכה, לא הפליאה את אהרן. מבעד לדמויותיהם של בני־חלוף אלה, היושבים לפניו, כששוקיהם שפופות תחתיהם, על המחצלאות והשטיחים, ראה את עם ערב בצביונו הנצחי, מעבר לחלופי דתות ודורות. הדת האחידה והממלכתית, שנתן מוחמד לשבטי־עמו, לא יכלה למחות מלבותיהם את זכר הדת הקדומה, דת המדבר של החופש והגבורה. מה שנחשב בעיני החכמים והמלומדים המפונקים בקאהיר, בדמשק ובבגדאד לשוד, לעוון פלילי, נחשב כמעשה הוד והגבורה בעיניו של הערבי האמיתי, בן המרחב והדרור של המדבר. אפילו הסביבה של ערים וכפרים ובני־אדם מרוככים וכלואים בבתי־אבן וטיט לא יכלה להמית בלבות הבידואים של האמיר פעור את ההערצה לגבורת בני־המדבר, הנוטלים להם את כל מה שעיניהם חומדות לא על־ידי מקנה וקנין־חליפים, אלא בכוח הזרוע והנשק ואומץ־הלב. הבידואים של יהוד אל־חיבר הם פושעים וחוטאים לפי דת־האיסלאם, אבל גבורים נאדרים ונערצים הם לפי דת־המדבר…

– שמעתי, שהבחוריכם הם אמיצי־לב, רוכבים וקלעים מצוינים, – פתח האֶמיר לאחר השתיקה הקצרה, שבאה בעקבות דבריו של הצעיר. – אכן לא לחנם קרובים אתם ליהודי אל־חיבר, יודע אני, שאתם באים לרשת את נחלת אבותיכם, ואפשר, שביום מן הימים יבואו לעזרתכם גם אחיכם מן המדבר. אין ברצוננו לעמוד לשטן על דרככם. אילו ילכלתם לשלם לנו את מחיר־קרקעותינו היינו מפרדים מכם בשלום, כיאות לאחים בי איברהים אבונא (אברהם אבינו) והיינו עוברים ביחד עם מקננו ואהלינו לערב החפשית, לארץ כֻּוֵּית…

הזקנים הביטו בתמהון אל האֶמיר: כיצד הוא אומר לעשות דבר גדול כזה בלא לשאול את פיהם? אך חוקת הנמוס מנעה אותם מלקבול בקול רם על אדונם בנוכחותם של זרים, והמבט התקיף, שהפיקו עיני־הנשר של האמיר, השכיח אותם עד מהרה את התרעומת שבלבם.

תשובתו של אהרן עוררה הערות־רצון מכל צד:

– לא לגרש אתכם באנו, אלא להכיר את שכנינו הנעלים ולהתכבד בידידותם. מתגאים אנו באחים הגבורים והאמיצים, שזימן לנו אללה בפנת־חמד זו, ואנו מוכנים תמיד להשיב לכם כבוד תחת כבוד ואחוה תחת אחוה.

– אף־על־פי־כן, אם יהא לכם צורך באדמה, תוכלו לפנות אלי, – אמר האמיר לשני אורחיו קודם הפרידה.

גם בבקורים אחרים היה אהרן שומע מפי מארחיו הצעות כאלו, השמועות על כדי־הזהב, שהפקידות משלמת במחיר־קרקעות, עשו להן כנפים בכל הסביבה, וראשי השבטים והכפרים, שבקרו לפעמים בדמשק או בבירות, כבר ידעו כמה מרובים הם הקנינים הנעימים והמועילים, שאפשר לרכוש במחיר נאפוליונים של זהב…

כשם שמארחיו של אהרן השתוקקו לזהב, כך השתוקק הוא למרחבי קרקע, הוא רצה לראות את אכרי־מתולה עובדים את האדמה, כאותם אכרים חרוצים שראה בסביבות גריניון, ורואים ברכה בעמלם. הוא רצה, שמתולה תהא באמת “מושבה למופת” ושהצלחתה תעורר את הבארון ליסד מושבות נוספות. לאחר כל ביקור באהליהם של ראשי־השבטים היה שולח לאוסובצקי לראש־פנה דין־וחשבון של שיחותיו, ותמיד היה מסיים בדרישה לקנות קרקע להרחבת ההתישבות. בשתיקת אוסובצקי על המכתבים הללו ראה אהרן זלזול לא רק באישיותו, אלא גם בעצם הרעיון של גאולת־הקרקע, ובקוצר־רוח המתין לפעולתו של התזכיר, ששלח אל הבארון. כשיחליף הבארון את הפקידים הנוכחים בטובים ומסורים מהם, יבוא התור של הפעולה הגדולה… אך אימתי תבוא תשובת־הבארון?

באחד מן הימים, כשבקר אהרן במשרד התורכי בג’דידה, מסר לו הפקיד מכתב ועליו בול צרפתי בחותמת־פאריס.

לבו התחיל מנתר בקרבו מרוב שמחה. סוף־סוף באה תשובת הבארון…

למראה ידיו הרועדות ופניו הלוהטים של אהרן בשעת קבלת המכתב שאל אותו פקיד־הדואר בהתקרבות בלתי־רצויה: שמא יש כסף במעטפה?

השאלה הזכירה לאהרן את חובת־הזהירות. אם תתפשט השמועה בעיירה על בוא כספים במעטפה צרפתית לפקיד במתולה, כי יודע אם לא יארבו לו שודדים בדרך… הוא שינה את טעמו, התבונן בצד השני של המעטפה, העמיד פנים אדישות והשיב:

– לפעמים שמחים על מכתב מאת נפש אהובה יותר ממשמחים על קבלת כסף… – ואת המכתב שלשל לתוך כיסו בלא לפתחו.

הוא עלה מיד על אוכף סוסתו ויצא לדרך. השעה היתה שעת־הצהרים של אחד מימי פברואר. על פני וילון הרקיע, המשתלשל ויורד בין הגוש הענקי של החרמון המושלג ובין ערבובית הרי הלבנון והגליל, זרחה שמש רכה ונוחה. ממעל לאופק הזהבהב, הפרוש על פני בקעת־הירדן, האירה החמה על המישור הנרחב והמוריק, שגבעת־מתולה סוגרת אותו מדרום, וצרבה את פניו של הרוכב. אולם הוא לא הסתכל הפעם, כמנהגו, בנוף ולא גמע את מראותיו. אך יצא למרחב־המישור הוציא ביד רועדת מכיסו את המכתב ופתח את המעטפה.

כמהלומה כבדה ניחת על ראשו התוכן הקצר של האגרת, שהיתה חתומה בעצם ידו של הבארון, אני שלחתיך למתולה לפקח על המשק החקלאי ולא על יושר התנהגותם של הפקידים.

עגולים שחורים רחפו לפני עיניו בתוך הזוהר הרב האופף אותו, כאילו חשכה השמש באמצע השמים. נפשו הזדעזעה עד היסוד. הוא קימט בזעם את האגרת ותקע אותה לתוך כיסו.

– התיקונים שקויתי להם לא יבואו – קבע במחשבתו מיד. – כפי הנראה, מצא הבארון בתזכירי מלשינות במקום רצון כן ומתאים לשאיפותיו. וכיצד קרה הדבר? כלום לא הסברתי לו בתזכירי את המצב בלשון־העובדות? כלום לא הוכחתי לו באופן ברור והגיוני, שהשיטה הנהוגה מכוּונת בעיקר להבטיח פרנסה ושלטון לחבר פקידים, ואינה עלולה ליצור מעמד של אכרים חפשים ובעלי יזמה והרגשת אחריות כלפי משקיהם? מה היה עלי לכתוב עוד ולא כתבתי? וכי רוצה גם הבארון בקיומה של שיטה מקולקלת זו? או, אפשר, מאמין הוא, שזוהי הדרך להשיב את עם־ישראל אל אדמתו ואל חיי־עם בריאים?

– “חיי־עם בריאים” – הרהר אהרן באירוניה מרירה. – בהתלהבות עצומה נאם הבארון אל נשי זכרון־יעקב, לאחר שהצגנו לפניו את “זרובבל”, שלא תקחנה להן משרתות. “לא מרוב עניכם לקחתי אתכם תחת חסותי. אין אני פילנטרופּ. יש הרבה יהודים אומללים ברוסיה וברומניה, ואנו לא נוכל לעזור להם. הושטתי לכם את ידי רק מפני שראיתי את גודל תשוקתכם לחיות בארץ־הקודש על פי רוח־דתנו. התרגלנה אתן ובנותיכן להתפלל בכל יום. אל תקחנה לכן משרתות. עשינה כל עבודה בידיכן ועזורנה גם לבעליכן בעבודתם, כי עיני כל באי־העולם נשואות עכשו לאנשי־המושבות בארץ־הקדושה, לראות אם אמנם יוכלו היהודים להיות עובדי־אדמה חרוצים ויחד עם זה נאמנים לדתם”… ועכשו בונים את המשק ב“מושבה למופת” שלו בתנאים כאלה, שאף הגברים אינם יכולים לעבוד בעצמם, אלא לפקח על ה“חרתים” הזרים! והרי הבארון דואג כל־כך להשביח את המשק של המושבות! בספינת־הטיול שלו הביא עזים מגזע משובח ומסרן לידי האכרים כמתנה יקרה, כדי שישמחו בהן גם הם כמותו; וכששלח לפתח־תקוה פר הולנדי גדול, להשבחת גזע הפרות ותנובתן, דרש בשעת בקורו במושבה להביא לפניו את הפר, ורק לאחר שהכיר אותו על־פי הסימן שעשה בתנוך אזנו וקבל ידיעות על התרבותו של עדר־המושבה, ירד מעל המרכבה לשם קבלת־הפנים, שערכו לכבודו; והרי ידוע לו, שכשהבארון קורא על פתיחת תערוכה חקלאית בפאריס או במקום אחר בצרפת, הריהו עוזב את עסקיו והולך בעצמו לבקר בה, שמא ימצא איזה צמח חדש, שיהא אפשר להכניסו לארץ־ישראל, והוא ממהר לשלוח אותו לכאן. כך שלח לנו את עץ־השעוה, החזרה, עץ־הגומי, ועוד. – והרי גם עליו הטיל לעשות נסיונות בשתילת צמר־גפן ותה… ואפילו לתערוכות של משק־הבית מכתת הוא את רגליו בעצמו, אפשר ימצא איזה כלי חדש לשפּוּר משק־הבית של אכריו בארץ־ישראל. וכי אין זו חידה? הוא מבזבז את זמנו ומרצו על דברים פעוטים כאלה, מפני שאינו רוצה לסמוך בזה על אחרים – ובהנהגה הכללית של המפעל, בדברים הנוגעים לעתידותיהם של בני־אדם ולמיליוני פראנקים, סומך הוא על השיידים והאוסובצקים!

הוא הרהר בחידה זו, שהעיקה על נפשו במשך כל שעת־הרכיבה למתולה. הסוסה, שלא חשה במשיכת־הרסן, נטתה מן הדרך. הוא הרגיש בסטיה זו רק כשכבר נמצא במקום מרוחק בין ההרים. כיוון את סוסתו במשעול הנכון והוסיף להרהר בפעולת־ההתישבות של הבארון ובבארון עצמו. תמונות שונות מגילויי־נפשו של הבארון צצו לעינו זו אחר זו. הגנן אשרון והגנן דיגור ושאר הפקידים נשארים במשרתיהם אף־על־פי שרצחו אלפי עצים וגפנים בעבודתם המחוסרת בקיאות ויושר, ועל האכר דניאל ליפשיץ בפתח־תקוה הסתער הבארון בזעם, טלטלו כלולב וכהו בסוכך המרופש שבידו על שכרת שלשה עצי־אקליפטוס ממגרשו לשם הרחבת בנין־ביתו: “גזלן, רוצח! באשמתך חורים הילדים וחולנים, מפני שאתה עוקר את עצי־האקליפטוס, שנטעתי להבראת אקלים־המושבה!” – – –

לאכרי פתח־תקוה הטיף מוסר, שיתלבשו בפשטות כבידואים, ואף הזמין ביהודיה, ב“בית־החרושת” הפעוט של אלחנן בולקין, “עבאיות” ערביות במספר מרובה על מנת לחלקן בין האכרים: “לבוש זה מתאים מאד לאקלמה של הארץ ודומה הרבה ללבושם של האכרים העבריים בימי־קדם”. וכיצד התרעם הבארון בראש־פנה, כשראה שם בחורה אחת לבושה על־פי האפנה העירונית: “לפרצוף כזה אין מקום בראש־פנה שלי, כי לא ביד רודפי האפנה הפריסאית תבנה הארץ, וטוב להרחיק טפוסים כאלה מן המושבה בהקדם”. ומפני־מה אינו רואה את המותרות, שההיגו פקידיו לעצמם, לנשיהם, לפילגשיהם? הרי הפיצו רעל זה גם בתוך האכרים! וכי אין עינים לבארון? כלום בגלל התעתועים הקטנים אין הוא רואה את הגדולים? או, אפשר, רוצה הוא להעלים מהם את עיניו במתכוון, כאותו בעל מוג־לב שמסרב להאמין בבגידת אשתו הסוטה, כדי להנצל מזעזועי־הגירושים?

הוא מצא את עצמו פתאום צוחק צחוק היסטרי, שתקף אותו לזכר הדברים הללו, צחוק שטלטל את כל גופו על גבי האוכף.

– כן, הבארון מצא את האנשים המתאימים. חה־חה־חה! ואם נסיתי להסיר את התבלול מעל עיניו, גער בי בנזיפה… זה שכרי על כל עמלי! בהם הוא מאמין, אבל בי – לא… כך נוח לו… חה־חה־חה! ומה יהא כשלא יוכלו עוד להסתיר מעיניו את תעתועיהם? איזה משבר נפשי מכאיב צפוי לו בשעת התגלית המרה! אז יכבוש את רחמיו ויאטום את אזניו, והאכרים המסכנים, שהורגלו לאכול לחם־חסד על שלחנו הדשן, לא יוכלו לעמוד על רגליהם. הם יהיו כאותן הסיניות, שכפות־רגליהן נתקלקלו מילדותן ואינן יכולות להלך על הקרקע אלא להנשא על כתפים באפריון. ומפני־מה אין הבארון רואה את כל אלה בעוד מועד? מפני־מה?

הוא הוציא את המכתב מכיסו, ישר את קמטיו וקרא בו שוב ושוב בעיון מרובה: שמא ימצא בו משהו מרצונו הכמוס של הבארון, משהו עלול לישב את הסתירה שבין הנדיב, המסור בכל מאודו למפעלו בארץ, ובין הגנתו העקשנית על שיטה ההורסת את בנינו.

אבל בשורות המעטות הללו אי־אפשר היה לראות מפתח לפתרונה של החידה. נמוסיות קרירה נשבה מתוך המלים המסודרות יפה בשורות ישרות. רק מבין השורות הצטיירו רצון זדוני להעליב ולהכאיב ודמותו של אביו… החתימה היא בכתב־יד הבארון, אבל גוף־האגרת נכתב בידי פקיד במשרד.

– קרוב לודאי, שלא הבארון עצמו הכתיב את נוסח האגרת, אלא אחד מן הפקידים על־פי הוראותיו של הבארון, – המשיך אהרן את הרהוריו. – ובכן לא מן הנמנע, שגם התזכיר לא נמסר לקריאה ולעיון לידי הבארון עצמו. יתכן, שאותו פקיד, כנראה, מר שייד, מסר לאדוניו דין־וחשבון קצר ומסולף על תכנו של התזכיר, ועל סמך הודעה זו צוה האדון לסדר את הענין באגרת הקצרה ולעבור עליו לסדר היום… כפי הנראה ארוכה יד הפקידות, היא מגעת מפאריס עד ראש־פנה וחזרה, ויד ארוכה זו הקימה מחיצה בין הבארון ובין מפעלו ופרשה וילון של ערפל על המפעל כולו, שלא יראה בבירור את הנעשה בו…

הוא נזכר בכמה מאורעות משנות ילדותו ובחרותו, שבזמנם לא נתן את דעתו להרהר אחריהם ולהתחקות על שרשיהם, ורק עכשו הופיעו לפניו באורם הנכון. הוא נזכר בהצגה האופירטית, שערכו הפקידים בשעת בקורו האחרון של הבארון בזכרון־יעקב, כשציוו על האכרים להתאסף לפני בית־הכנסת ולקדם שם את פני הבארון ב“תלבושת לאומית” של טלית ותפילין. בחוגי הנוער הסבירו אז צורה זו של קבלת־פנים כמין כבוד מיוחד לנדיב הגדול, משל להוצאת ספר־תורה לקראת מלך או הגמון… אבל המגמה האמתית היתה לזרוק אבק בעיני הבארון המחבב את הדת והמסורת: הנה יראה את אדיקותם הגדולה של אכריו (הודות להשגחתה והדרכתה הנאמנה של הפקידות…), המאריכים בתפלה והשקועים בעדות־הקודש אפילו בשעת בואו של אורח חשוב… אלא שהפעם נכשלה המזמה והבארון גער באכרים בנזיפה: “אילו מצאתיכם בשדה והמחרשה בידיכם, הייתי שמח יותר…” וצער עמוק נשקף מעיניו.

ושוב מעשה במריבה גדולה, שפרצה בזכרון־יעקב בין הפקיד המנהל וורמסר ובין הרופא האדוק ד“ר גולדברג, ואהרן אז כבן שתים־עשרה שנה. מתוך המון הויכוחים, שסערו בכפר המפולג לשתי מפלגות אויבות, הבין הנער, ששני הצדדים צודקים במדה שוה: צדק וורמסר, כשדרש מן האכרים שיתמסרו לשכלול המשק בלבד ולא ישאו עיניהם לעבודות אחרות, אם רצונם להיות אכרים, וצדק גם הרופא, שדרש מן האכרים ומן הפקידים להתחשב יותר בהוראות של הדת, כשאיפתו של הבארון הנדיב. ההתנגשות בין שתי הדרישות, שבעצם לא התנגדו זו לזו, הציתה אש מחלוקת ומרד בכפר, והסוף היה, שבעקב ההודעות המסולפות, שמסרו הפקידים לבארון, גורשו הרופא וששה אכרים מזכרון־יעקב, ו”חובבי־ציון" שברוסיה הוכרחו למחות בעתונות ובאספות נגד הד“ר גולדברג וסיעתו, כדי להסיר מעל “חבת־ציון” את כתם ה”ניהיליזם" הרוסי, שפקידי־הבארון טפלו עליה ועל האכרים המסרבים להכנע להם.

כך הוטלה אימה על האכרים, שלא יוסיפו לפצות פה נגד מעשי־הפקידות.

ושוב נזכר אהרן במרידה אחרת, שהוא עצמו השתתף בה, כשהיה נער כבן ארבע־עשרה שנה, בשעה שהמבוגרים לא העיזו עוד להשמיע את קולם ועל הנערים הוטל להגן על כבוד המושבה בפני הפקידות.

הדבר היה בשעת הרחקתו של רבי זאב יעבץ, הרב והמנהל של בית־ספר של זכרון־יעקב. האכרים הוקירוהו בגלל מדותיו התרומיות וראו בו ידיד נאמן להם ואוהב מסור לרעיון התחיה הלאומית, ומתוך יראת־כבוד השתדלו למלא את דרישותיו ולשפר את אורח חייהם ברוח הדת והמוסר. גם התלמידים העריצוהו כמחנך, סופר והיסטוריון, שהכניס אותם לתוך העולם הגדול ורחב־הידים של עם־ישראל בכל דורותיו ומלחמותיו על קיומו, והאיר לפניהם את הדרך, שעליהם ללכת בה בבנין עתידו של העם בארצו. בלוית מדריך כזה נכנסו הנערים באהבה וברצון אפילו לתוך סבך התלמוד. כל דף ודף שלמדו מפיו שימש להם קשר נוסף ביניהם ובין מקור הקיום של האומה, ואפילו מחוץ לבית־הספר היו זוכרים את מורם ונזהרים בהתנהגותם, שלא יצטרכו להתבייש בפניו. ובעוד ההורים מברכים את שמו של הרב־המחנך, ספג זה עלבון אחר עלבון מצד הפקידות נותנת לחמו ונשא אותם בדממה ובלא תלונות. בקביעת מקום מושבו בבית־הכנסת, בדירה, במשכורת ובתנאי־העבודה – בכל אלה נתקפחה זכותו מתוך כוונה, שירגיש בדבר,שאינו אלא בן חורג במשפחת־הפקידים ועובדי־הצבור הסמוכים על שלחן הבארון, והם קיוו, שתפקע סבלנותו ויתפטר. אבל מכיון שחיבב את התפקיד החנוכי שמילא במושבה, נשא את סבלו ושתק, מתוך תקוה לימים טובים יותר.

אהרן נזכר באחת מן השיחות בבית־הוריו על הרב יעבץ וסבלו. נמסרה שמועה, שאחד מן האכרים, ממקורביו של הפקיד המנהל בן־שמעון, היער לו על הצורך ליתן לרב יעבץ דירה יותר טובה ויותר נאה לעמדתו המכובדת בצבור, והפקיד השיב, גם דעתו היא כך, אבל הוא מוכרח לקיים את הוראותיו של הפקיד הראשי מר שייד… דברים אלה מוכרח לקיים את הוראותיו של הפקיד הראשי מר שייד… דברים אלה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא – – –", ועכשו – “אליהו הנביא” זה יורד עמו לחייו…

ולא זו בלבד. כשלא הועילו כל ההקנטות להרחיק את הרב יעבץ מכהונתו, הנמיך מר שייד את מעמדו בבית־הספר במה שהעמיד אותו תחת מרותה של איזו מאתילדה, שנתמנתה במקומו כמנהלת בית־הספר. עלמה יתומה זו, בת אחת המושבות בארץ, הובאה בחסדי הבארון לפאריס, במקום שהשתלמה בלשון הצרפתית, בהסכמתו של הבארון נשלחה להורות את התלמידות בזכרון־יעקב מלאכת־יד, מקצוע שאינו דורש השכלה והכשרה פדאגוגטית. אבל מאחר שמצאה חן בעיני מר שייד עוד בפאריס, מנה אותה להוראת הלשון הצרפתית, וכשמצאה עוד יותר חן בעיניו בשעת נסיעתו עמה לבקורו השנתי בארץ, מנה אותה כמנהלת של כל בית־הספר… והרב יעבץ נצטוה לכנותה לא בתואר “העלמה” אלא “גברת”… התעללות זו כבר היתה למעלה מכח סבלנותו של הרב יעבץ, שראה בה גם עבירה מפורשת על חוקי החנוך הקבועים בדת היהודית, והוא התפטר ועזב את זכרון־יעקב.

האכרים הנכנעים לשלטון הפקידות לא הביעו בפומבי את צערם והתמרמרותם על מעשה זה, אבל בניהם, התלמידים, ובראשם אהרן, התקוממו בגלוי למנהלת, קבלו את פניה בשריקות מחרישות אזנים ובשאון פרוע… לסוף הטילה הפקידות על ההורים להכריח את ילדיהם למשמעת וליחס־כבוד כלפי הגברת המנהלת, כי בעוון בן שובב עלול האב להענש בקיצוץ התמיכה הניתנת לו…

הוא נזכר במאורע המגוחך של הגנן הצרפתי דיגור, שבא בשליחותו של הבארון להחיות את שממותיה של ארץ־היהודים בנטיעת־כרמים, וגנן זה נטע את שתילי־הגפנים כשראשם למטה ושרשיהם למעלה, אם מחוסר־ידעה או מתוך רצון לקלקל במזיד, וכשהעיז הבילויי הצעיר ישראל בלקינד להודיע על כך במכתב ללשכת־הבארון, באה פקודה טלגראפית לגרש אמן המושבה את הסטודנט ה“ניהיליסטן”…

– ואני השוטה – הרהר אהרן נזיפה לעצמו בלוית בת־צחוק מרירה – לא יכולתי ללמוד מסופם של אלה! בתמימות אוילית האמנתי, שאני, הצעיר, אצליח במכתב אחד להבקיע את חומת־הפקידות ולשחרר ממנה את הבארון ואת הישוב. ולמי ספרתי במכתבי את תעלולי־הפקידות? הרי לאליהו שייד, המשתתף בהם והיודע אותם יותר ממנה! חבל על רצונו הטהור והטוב של הבארון, הנטמע והמושחת ביד עושי־דברו. רציתי לפקוח את עיניו, אבל לא הצלחתי. ועכשו הריני כמלשין בעיניו. לא. לא אוכל להמשיך! עלי להסתלק!

הבהירות שבהכרת־המצב וההחלטה שעמד עליה שחררוהו מן המועקה, שדכדכה את רוחו. פתאום נתבהר הכל מסביב. שוב נוכח, שסוסתו נטתה מן הדרך. הוא ראה את עצמו עומד מול מחנה־בידואים קטן. הילדים היחפים והלבושים סחבות רצו לקראתו ברעש גדול, ואחד מן הקשישים יצא והזמינו אל האוהל לסעוד את לבו.

החובצה הקרה והחמיצה, ששתה מתוך כד־חרס, השיבה לו את כוחו ועודדה את רוחו. הוא התקנא באשרם של בני־אדם פשוטים אלה, החיים בחופש בין הרים ושמים ושדבר אין להם עם נכלי־פקידות, ולאחר שהביע תודה וברכה לבעל־האוהל ולכל אשר לו הטה את סוסתו אל המשעול המוליך למתולה.


 

פרק שני מלחמת הגנה    🔗

בכל פעם שהיה חוזר במשך החדשים האחרונים מנדודיו אל כפר זה היה מרגיש בתוספת של כוחות, כאדם החוזר אל מקום, שבו מרוכזים מאוייו וכוח־היצירה שלו. אבל הפעם לא היתה בו הרגשה זו. למראה החושות הדרוזיות העוטות אפלולית־דמדומים נדמה לו כאילו תעה בדרכו למקום זר. הוא נכנס לכפר, ושלא כמנהגו להתעכב על־יד הבתים הראשונים פנה ישר לביתו.

אבל כשהתקרב לבית־הפקידות קלטו אזניו שאון בלתי־רגיל. הוא ראה אכרים מדיינים בקולי־קולות ופחד נשקף מעל פני כולם.

עם כניסתו הפסיקו את הוויכוחים, וכולם הסתערו עליו וספרו לו בבת־אחת את המאורע: דרוזים אחדים תקפו ביריות את העובדים בשדה והניסו אותם למושבה, ועכשיו שרויים הם בפחד גדול, שמא ישובו בלילה הדרוזים בהמון ויערכו טבח במושבה. האדון אבוליה הוא בדמשק. רק מחר או מחרתים יבוא.

הוא ראה את הפנים הנרגזים, המיוגעים והחרושים קמטים של מתישבים אלה שבאו לכאן, לקצה־הצפון, נדחפים בכח שאיפה לאומית גדולה, והנה הם עומדים עזובים ובודדים ומופקרים לחמת־רצח. הוא חש, שרגש שלא ידע דוגמתו מציף את לבו. הוא אהב את האנשים הפשוטים האלה, המוכנים לסבול, לעמול וגם לשאת כל עון וכל עלבון. פתאום פגה מלבו כל המרירות, שהיה ספוג בה זה לא כבר. ההחלטה, שהיתה בלבו לעזוב את המקום, היתה כלא היתה. על כל פנים ברור היה לו, שלא עכשו השעה לעזוב מושבה זו.

הלילה כבר ירד על מתולה. שוב לא היתה תועלת בדבר לשלוח רוכב על מנת להתקשר בשלטונות ובפקידות שבראש־פנה. יש, איפוא, להבטיח את שמירת המושבה בלילה זה בכוחות עצמיים בלבד.

הוא חילק בין האכרים, שידעו לקלוע, את הרובים המועטים שמצא בבית־הפקידות, העמיד אותם במשמרות בדרך לכפר עג’אר, הכין משמרות־חליפים והזהיר את הגברים להיות מוכנים לכל מקרה ולשכב בבגדיהם, – ואחר־כך עבר מבית לבית והרגיע את הנשים והילדים בהבטחה, ששמירת המושבה מסודרת כהלכה והם יכולים לישון בלא פחד.

שעה אחת אחר חצות עבר ברחוב הראשי של המושבה לאחר שחזר מביקור של המשמרות. הוא היה שבע־רצון ממצב ההגנה וממצב־רוחם של המגינים. מבטי עיניו המשוטטות נתקלו בחרמון, גוש־ענק אפור, שקרני־הירח הבהיקו על לובן שלגיו וערפליו. המראה כבש את לבו. תקפה אותו הרגשה, שבני־עמו לא היו רגילים בה זה דורי דורות. זו היתה הרגשת המולדת, האדירה מכל; צנת־הלילה המרעננת, השמים עמוקי־התכלת, הפרושים כסוכת־מבטחים על כל הסביבה, הכוכבים המרפרפים שניטשטשו למחצה מפני אור־הירח–כל אלה הרנינו את נפשו; הוא הרגיש, שהוא קשור קשר בל־ינתק לשמים אלה, לאדמה זו, להרים הללו; כמעט שקרא בקול: " הה, חרמוננו היקר! עזוב לא נעזבך!" וביחד עם זה היה גאה בידיעתו, שהוא נושא על כתפיו את האחריות לחייו ולשלומו של כפר שלם, ומי יודע – אם לא של כל מפעל־העתיד הגדול.

הלילה עבר בשלום, הדרוזים לא הוסיפו לתקוף את המושבה. אבל היריות של יום אתמול לא רק נקבו את חלל־האויר בלבד. כרעם מרחוק המבשר את בוא הסערה כן ערערו את הרגשת הבטחון שתושבי־מתולה היו שרויים בה, ועוררו דאגות וחששות לימים הבאים. אם לוחמים עזי־נפש אלה מצאו להם ענין להתגרות במושבה, סימן הוא שצפויים לה ימים קשים מאד.

למחר חקר אהרן את המשרת יוסוף חמוד, הדרוזי היחידי, שנשאר בכפר; אפשר, יודע הוא משהו על סבת ההתנפלות?

הוא נעץ בו שתי ענים חודרות. הוא ידע מנסיונו, שמבטו הקשה והחודר מצליח פעמים הרבה לסחוט את האמת מן הנשמה. הוא ידע, שבפניו קשה לומר שקר, שהשקרנים משתמטים ממבטיו, וכך הוא מגלה עד מהרה את סודם. אבל הדרוזי יוסוף חמוד הביט ישר לעיני אהרן והשיב, שאינו יודע דבר, אלא שהוא מוכן לשאול את בני־עמו. הכרת פני הדרוזי ועיניו לא גלתה כלום: לא אמת ולא שקר, לא הכנעה ולא חוצפה, ואף לא את הדמיון האוילי ההופך שקר לאמת בת־רגע, כפי שהוא מתגלה בעיני הפלחים, כשהם נחקרים בחקירה הקשה של המשטרה על מעשי־גניבות, שנתפסו בהם. כשערה הסגור של עיר בצורה היו עיניו הפקוחות של יוסיף חמוד, כשערה של עיר נכריה, שאין להֵלך שום מושג על תושביה, על מהותם ועל יחסם אליו. נראה היה, כאילו אין לו ענין בדבר, אם יאמינו או לא יאמינו לדבריו, ורק אומר מה שיש ברצונו לומר, השומע רשאי להבין את דבריו כחפצו, ויותר מזה לא יוציאו מפיו לא באונס ולא ברצון. בור זה, שעומד בדרגה נמוכה מאד בידיעת הדת והעולם, ושהסודות הנשמרים ממנו במסתרי־דתו מרובים לאין שעור מן הסודות, שהוא שומר עליהם מפני העולם החיצון והזר נשא בעיניו את צעיף־המסתורין המכסה את כל חייה הפנימיים של האומה הדרוזית: היכולת לדעת ולשתוק, החידה המבקשת להשאר ללא פתרונים. ועוד דבר השתקף בעינים הללו, אף הוא כאילו שלא מדעת, ואף־על־פי־כן כמעט בבהירות ממללת: “אני, האחד בין הששים, אין אני מתירא מכם, כי לא אחד אני, אלא כל העם הדרוזי, שלא ינקה כל הפוגע בו”.

לעת ערב חזר יוסוף חמוד מבני־עמו ותשובה בפיו: הואלי הדמשקאי השלים עםאת הדרוזים תושבי “ההר”; שלום בין הממשלה ובין העם הדרוזי, ועכשיו רוצים הדרוזים יוצאי מתולה לשוב מגלותם אל אדמתם ואל בתיהם.

זו היתה, איפוא, סיבת ההתנפלות, אבל מה בדעתם של הדרוזים לעשות עוד, מה הן הדרישות הממשיות שלהם? על כל זה אי־אפשר היה להוציא מפיו של חמוד שום דבר ברור, כמו שלא ברור היה, מהו יחסו שלו למצב־ענינים זה: כלום רוצה גם הוא לשוב להיות פלח מסכן וחפשי, אריסו של בק צידוני קצר־יד וחדל־אונים, או, אפשר, נוח לו במעמדו החדש, מעמד של משרת בעל משכורת קבועה המשתלמת מקופתו של הבארון אדמונד רוטשילד?

הוא נשלח שוב אל הדרוזים ובפיו שאלות נוספות. לאחר השיחות באמצעותו של השליח נתקיימה גם פגישה בין שני השייכים של הדרוזים ובין שליחי הפקידות והמתישבים היהודיים. זו היתה שיחה, שהיתה דומה לוויכוח, שהתנהל בימי־קדם בין יפתח הגלעדי ובין מלך בני־עמון:

– מה לנו ולכם, כי תבואו להלחם בנו על אדמתנו?

– כי לקחו היהודים את בתינו ושדותינו בעוד התורכי רודף אותנו, ועתה השיבו נא אותם בשלום.

– לא מכם לקחנו את האדמה, כי מבעליה קנינו אותה בכסף מלא; וגם את מחיר בתיכם שלמנו פי שנים.

– בכסף שקבלנו לא יכולנו להאחז באדמה טובה והבצות שהתישבנו בקרבתן אוכלות אותנו ומכלות בנו. אל בתינו ואל שדותינו אנו רוצים לשוב!

– איך תוכלו לדרוש מעִמָנו שנשיב לכם את בתיכם שמכרתם לנו? וכי ילדים אתם? מפני־מה לא נמלכתם בדעתכם קודם שקבלתם את שכר הסכמתכם בכסף מלא?

השייכים הבינו את הרמז הברור המטיל את האשמה עליהם ועל אהבת־בצעם. הם השיבו:

– אמנם אשמנו ובגדנו בבני־עמנו, אבל כיום מתחרטים אנו ורצוננו לתקן את המעוות.

– על חשבוננו רוצים אתם לחזור בתשובה? מכיון שסמכנו על דברתם וחתימתם של שני שייכים מנכבדי העם הדרוזי עזבנו את מקומותינו לאחרים ובאנו להתישב במקום זה. ואם השייכים אינם מכבדם את דבורם כלום אשמתנו היא? ולאן נלך מכאן? מאז באנו להשתקע כאן שוב אין לנו מקום אחר בעולם!

השייכים הוכרחו להודות בדבר, שאין להם פתחון־פה לדרוש מן היהודים, שיסתלקו ממתולה, ועל־כן פנו אל דרך הבקשה: ינתן־נא מקום לדרוזים להתישב בצדו של הכפר היהודי, כמו שיושבים הערבים בשלום בכפר ג’עוני על־יד ראש־פנה.

שליחי הפקידות והאכרים התנגדו בהחלט לשכנות קרובה עם הדרוזים. אז הודיעו השייכים, שהעם הדרוזי לא יוותר על בתיו ואדמתו, ואם לא ישיבום לו בשלום, בוא יבוא לקחתם בכוח־הזרוע.

הדברים נתבררו. עכשיו ידעו אנשי־הפקידות והמתישבים, שמלחמה קשה לחיים ולמות תהא להם בשבט־הדרוזים האמיץ והשואף־קרבות.

השליטים התורכיים בג’דידה ובבירות, שאוסיבצקי בקש מהם הגנה על נפשם ורכושם של תושבי־מתולה, היו מקבלים אותו ואת מתנותיו – ביחוד את מתנותיו – בסבר פנים יפות, אבל הגנה לא נתנו, כי השלטון התורכי הרופף והגוסס היה מחוסר־אונים ולא העז להתגרות בדרוזים עזי־הנפש. הוא ידע, שזיק־מרד דרוזי, שהוצת במקום אחד, עלול ליהפך עד מהרה לתבערה, שתאחז בתחומים רחבים של הממלכה. תורכיה היתה מדינה אחראית להלכה על הבטחון הצבורי בכל שטחה וחייבת להגן על בעלי נכסים וקרקעות מפני תוקפים וחמסנים, אבל בפני הדרוזים לא היה בכוחה למלא את חובתה, כאילו אין מלך ואין שלטון בארץ אלא לשם גבית־המסים בלבד. איש הישר בעינו יעשה, ומי שלוֹ העוז והכוח, לו גם הצדק.

רוחו של ספר־שופטים התחילה מנשבת באוירה של מתולה. הפלשתים צוררים את בני ישראל, יורים בהם בשעה שהם עובדים בשדה, שודדים את שוריהם ואת מקניהם, רומסים את יבולם וחומסים את עמלם ובאים גם להחריד את מנוחת־לילותיהם בבית. ובני־ישראל מזדרזים לעמוד על נפשם ורכושם. נשק הרבה הזמין אהרן מראש־פנה. בית־הפקידות שימש מחסן לנשק זה. מראה חדרו של אהרן היה מזכיר את חדרו של צייד, או של ליסטים, או של מפקד־מרד. הכתלים היו מקושטים ברובים חרבות ואקדוחים מכל הסוגים. ההתקפות של הדרוזים הלכו ונתרבו. לילות הרבה לא פשטו האכרים את בגדיהם, הם לא ידעו אלא תנומה קלה מתוך ישיבה, ולשמע יריות־האות של העומדים על המשמר היו קמים ונחפזים לקחת את נשקם ולצאת אל המערכה, בעוד הנשים נשארות בבתים, חרדות לשלום בעליהן ולבבותיהן הולמים ביחד עם קצב־היריות. לפעמים, כשנמשכו היריות יותר מן הרגיל, היו הנשים נוטלות בידן כלי־עבודה ויוצאות גם הן אל החזית אל בעליהן. הרבה הגיון לא היה ביציאות אלו: הכדורים השורקים במעופם מעל ראשיהן היו עלולים לפגוע גם בהן, כמו שפגעו לא פעם בקירות־החומר של הבתים, ומה כוחה של אשה לעומת דרוזי איש־מלחמה מנעוריו? אבל העצבים מתוחים עד להתפקעות, וקשה להכלא במחנק הבית הצר עם אפרוחי־האדם הפעוטים, הישנים שנת־ישרים ואינם חשים ביתמות המאיימת עליהם במורד הגבעה, בשעה שהאבות נאבקים שם בין חיים ומות. הן ידעו, שיציאתן לחזית לא תביא תועלת מרובה להגנה – אבל ברור היה להן, שהתנועה והפעולה תבאנה פורקן לעצביהן המתוחים ולנפשותיהן האכולות אימה וחרדה. במקום לדשדש באפס־פעולה על מקום אחד בחדר הצר ולחזות מראות־אימים של גדוד־אכזרים, כשהם פוסחים על החללים בשדה ובאים לטבוח את הנשארים בבית, מוטב להמלט מכלא־האימה אל שדה הגבורה וההגנה, וכמה מרובה היתה שמחתה של כל אשה, כשבעלה היה חוזר חי, ואף אם הוא פצוע; ולא פעם אחת בלבד הוכרח האדם לשכוח עד מהרה את פצעו הפתוח ולצאת שנית אל הקרב.

מלחמה זו בתוך תוכה של מדינה הנמצאת במשטר השלום והחוק, שינתה את בני־האדם ואת תפקידיהם. האכרים נהפכו לחיילים מגויסים במבצר ונתונים במצב־הכן תמידי, האגרונום המדריך החליף את פעולתו החקלאית ואת חקירתו המדעית בהנהגת הצבא המגן על מתולה ובקיום קשרים “דיפלומאטיים” עם הפקידות בראש־פנה, עם השלטון התורכי בג’דידה, בצידון ובבירות, ועם ראשי־הכפרים והשבטים הסמוכים. הפקידות הסכימה לכך בעל־כרחה. שוב לא היו מקפידים עמו על כל דבר של מה־בכך. דרישותיו היו מתמלאות במהירות ועמדתו בתוך המושבה הלכה ונתחזקה. הפקיד אבליה לא הצטיין באומץ־לבו. ומי מן הפקידים היה מוכן לבוא במקומו? מי מהם היה מוכן להתרחק לאותה פנה הררית ופראית ולהתיצב מול האש הקטלנית של הדרוזים? הנהלת־הענינים נמסרה מאליה לידי אהרנסון הצעיר, שהרגיש את עצמו מוצק וחסון, ער ברוחו ומוכן לעזרה בתוך המהומה ופחד־התמיד, שהקיפו אותו מכל צד.

אבל הוא החדיר עד מהרה את בני־האדם הללו, שהיריות הראשונות של הדרוזים הפילו עליהם פחד־מות, הלך־רוח של גבורה. הוא עודד אותם לא רק בדברים, אלא בהופעתו האמיצה, הוא היה בעל אופי סוער, אבל מחוסר רגשנות, זהיר מאד, אבל מחוסר פחדנות. וככל אופי חזק היה גם אפיו מקרין מתוכו את קרני תכונותיו לתוך הנשמות הסובבות אותו. אפשר לומר, שהלביש ברוחו את כל הסובבים אותו. הוא ידע לפקד מתוך בטחון, ליתן הוראות מדויקות ולדרוש, שהוראותיו תתקימנה בהקפדה.

הלך־הרוח של המבוגרים דבק עד מהרה בילדים. יהודי־הגיטו היו מדביקים בילדיהם את רוחם שלהם, רוח־הכניעה וההתרפסות בפני הכוח ילדי־מתולה היו להם הורים אחרים. הם המירו את למודיהם, שבין כך ובין כך אי־אפשר היה להם להתנהל בסדר באותם הימים הטרופים, בשיחות ובהזיות על מעללי־גבורה ובמשחקי־מלחמה, הספורים, שלמדו בכתבי־הקודש על מלחמות בני־ישראל והפלשתים בימי־קדם, היו להם מעשים של יום־יום, של מציאות חיה, ולא פעם היו מציקים להוריהם בבקשות ובדרישות שיקחו גם אותם אל החזית בשעת ההתקפה.

ביחוד הצטיין בשאיפת קרבות הנער יוסף לישאנסקי, יתום שנתגדל בבית דודו האכר במתולה. בדודו הטרוד והשתקן לא מצא את המשען הנפשי, שמצאו שאר הנערים באבותיהם, ועל־כן היה מבקש את קרבת המדריך והמפקד – “האדון אהרנסון”, כפי שקראו לו הכל, כקטן וכגדול

נער בהיר־שער קטנטן זה, בזריזותו, בגופו הגמיש והמוצק, בדיבורו ובמבטו החי והערמומי במקצת, מצא חן בעיני אהרן מיד לכשנפגש בו. הנער עמד לפני בית הפקידות בשעה שאהרן היה מוכן לעלות על האוכף ובקש ממנו בפשטות ידידותית: “אדון, תרכיב גם אותי”. אהרן הושיב לפניו את הנער על האוכף והסיעו במשך שעה קלה על אדמת־הבור שממזרח למושבה, כשהוא רוכב רכיבה אטית לשם זהירות.

– אדון, יותר מהר! – תבע הנער.

אהרן הרבה קצת את המהירות, אבל הנער לא הסתפק בכך. הוא דרש דהרה מהירה כמו ב“פאנטאסיה”.

– אַל תפחד, אדון. אני לא אפול. אני רוצה לטוס מהר־מהר, רחוק־רחוק – – –

אומץ לב זה מצא חן בעיני אהרן. הוא הגדיל בהדרגה את המהירות עד לדהרה שוטפת. ואמנם לא הראה הנער כל אותות של פחד וישב על האוכף כפרש מלידה. פעמים אחדות הראה את יכלתו ברכיבה לבדו, מתחילה על האוכף ואחר־כך גם בלא אוכף, ואהרן נהנה למראה הזריזות הטבעית של הדור הצעיר, ההולכת ומתגלה גם כאן, כמו בשנות ילדותו בזכרון־יעקב.

מאז היה יוסף לישנסקי אורח קבוע בביתו של אהרן, ובכל פעם שאהרן ניסה לענין אותו בצמחים, היה הוא מתענין בסוסים ובבידואים, המלחמה הדרוזית הרחיבה את אופק התענינותו של הנער בנושא חדש ומושך, ולא פעם הפציר באהרן, שיתן לו רובה ויעמיד גם אותו על המשמר…

– אני אראה להם, לפלשתים הארורים… – היה מנופף את אגרופו לצד צפונית־מזרחית, הצד הפתוח להתקפה, ובעיניו התלקחו זיקי־זעם, שאינם מצויים בנערים בני־גילו.

אהרן כבש את בת־צחוקו למראה הקטן המתרברב ושאל אותו ברצינות מעושה: “הרי נער אתה, וכיצד תעמוד בפני הדרוזים, אנשי־המלחמה?”

– ודוד? כלום לא היה דוד נער, כשהכה את גלית הפלשתי? – השיב הנער בשאלה ניצחת, ופניו המשתלהבים בהבעת איומים כלפי ה“פלשתים” שכנעו את אהרן, שנער זה אינו מן הפֹחדנים.

– ואם תפּול במלחמה? – הוסיף אהרן לנסותו.

–אין לי אב, שיבכה אחר מותי, – השיב הנער בקרירות. – גם יואב בן צרויה ויהודה המכבי לא היו מהרהרים בשעת המלחמה, מה יהיה אם ימותו – סיים הנער וזיקי־אומץ הוצתו בעיניו.

ערב אחד התחמק יוסף מבית דודו, רץ בגשם אל בית־הפקידות והפציר באהרן, שישלח אותו אל המשמר. הוא אינו יכול לישון במנוחה בשעה שיורים ברובים אל האויב.

– אכן בחכמה תדבר, יוסף, כמבוגר ממש – חבט אהרן על שכמו בחבה. – וכי זוכר אתה את המשל של יותם בן ירובעל שבספר שופטים? ובכן גם שיחה זו בינינו משל היא. דם הגבורה הרץ בעורקיך דומה הוא למיץ של ענבי־בוסר. אם תשפוך אותו עכשו בעד המולדת, לא תביא לה תועלת. חכה עד שתגדל. ועכשו… עכשו לך הביתה לישון. הילדים גדלים בשנתם..

הקרב הממושך, שהתלקח באותו לילה ממזרח למושבה, לא עורר את הנער משנתו. אזניו כבר התרגלו לקולות היריות כמו לנקישות הגשם והברד על גג־התבן של החושה ולטפטופי הדלף על קרקעה. רק בחצות הלילה הוחרד משנתו לקול צעקה מן הבית הסמוך. האשה יצאה כדרכה עם שאר הנשים אל שדה הקרב, ולאחר נסיגת הדרוזים הביאה הביתה את בעלה רטוב ומרופש ופצוע ברגלו, והנה לאחר ששככה בלבה חרדת המות תקפה אותה בבית חרדת־מות חדשה: נחש ארסי שכב בעריסה והתחמם להנאתו למרגלות בתה הפעוטה…

לא פעם היו ראשי נחשים מציצים מתוך החורים שבקירות־החושות, וביחוד היו בוחרים לקנן בגגות־הגומא. האכרים היו מתאוננים על נחשיהם לפני אהרן, ואהרן היה מעביר אל הפקידות לראש־פנה את תלונותיהם ובקשותיהם להחיש את בניָתם של בתי־האבן. אך לא קל היה במשטר התורכי לקבל רשיון לבנין בתים. ביחוד קשה היה לפקידות להשקיע עמל וכספים לבנינים במקום זה, שהמריבה עם הדרוזים עדיין לא פסקה בו. האכרים התאמנו איפוא בהריגת נחשים והתרגלו לרעיון הסכנה התמידית האורבת להם גם בבית.

האשה לא יכלה לשלוט ברוחה. מגרונה פרצה צעקה, אבל זו היתה צעקת־אימים, שהחרידה את כל השכנים. עד מהרה נתמלא הבית אנשים, נשים וטף, שנזעקו מן הבתים הסמוכים, הקהל המרובה היה מחוסר־אונים לעומת היצור הקטן המתחמם לו בשלוה בתוך העריסה. כל תנועה קלה עלולה להרגיז את הנחש, ובלא ספק יהא מעשהו הראשון לנשוך את התינוקת. מה לעשות?

הנער יוסף, שנדחק אל העריסה בין רגלי המתקהלים, הציע מיד מה לעשות: לירות ברובה ישר לראשו של הנחש…

המבוגרים גרשו את הנער ממקום הסכנה, אבל לאחר התיעצות קצרה עשו כדבריו. השלהבת של מנורת־הנפט המפויחת הועלתה לגודל האפשרי, קרוב להתפקעות השפופרת. אחד מן הקלעים המנוסים, שהתנדב לעבודה זו, אזר את כל כוח נפשו להתגבר על החרדה המפעמת את הלבבות והמאיימת להרעיד גם את ידו. זה היה מעשה וילהלם טל בקנה־מדה מוקטן. הרי אם יחטיא את המטרה בסנטימטרים מועטים, עלול הוא לפגוע ברגלי התינוקת הישנה, והנחש, שיתרגז מקול־היריה יוסיף לה עקיצת־מות על פצעה…

כנצח ארכו הרגעים המועטים, שבהם כונן את קנה־הרובה. התינוקת נשמה בשנת־שלוה, וכל העינים מוסבות אליה במבטי חרדה. נשתררה דממה איומה. קול היריה ובכי התינוקת הפסיקו את הדממה ואת החרדה המאכלת עצבים, וכשנתפזר העשן נראה הנחש רצוץ־הגולגולת מתפתל בגסיסתו, והאם חטפה את התינוקת הבוכה וכסתה את פניה בנשיקות רוויות־דמעה.

שני נצחונות לנשק היהודי בלילה אחד, אבל לא נצחונות מכריעים. הנחשים עוד הוסיפו להגיח מתוך חוריהם, וגם הדרוזים עוד הוסיפו להחריד את שלומם של אכרי־מתולה. במשך הזמן למדו האכרים להכיר את מנהגי המלחמה של האויב, וכבר ידעו להבחין מראש, אימתי תפרוץ סערת הקרב מחדש. התקפות קטנות מצד דרוזים בודדים על אכרים בשדה קרו מזמן לזמן בלא טכסים מיוחדים. מחשש להתקפות כאלה לא היה שום אכר יוצא אל השדה לבדו ובלא נשק, ולא פעם היו האויבים חוזרים על עקבותיהם למראה היריבים המוכנים לקרב, והיו מסתפקים בדברי איומים וגידופים. אבל התקפה כללית היתה נערכת לפי טכסים ומנהגים מקובלים אצל הדרוזים מדורי־דורות. כשהביא הרוח מרחוק את שירת־הנקם של הלוחמים עליזי־הגבורה, נפלה חרדה על נשי־מתולה, והגברים היו נוטלים את נשקם וממהרים לחזית־ההגנה. התוקפים היו באים, ואחר חלוּפי־יריות ולאחר שהשמיעו דרישות להחזיר להם את הכפר היו חוזרים למקומם מתוך הודעה שבפעם הבאה לא יסתפקו בדבוּר בלבד, אלא יקחו את שלהם בכח.

האויב היה מסוכן, אבל אבירי. היו לו נימוסי־מלחמה קבועים, ולפיכך לא קשה היה לקדם את פניו מראש. והיו גם הפסקות קבועות פחות או יותר בין התקפה להתקפה. בהפסקות אלה היה אהרן ממשיך את תיוריו ואת מחקריו בסביבה הקרובה והרחוקה. בראשית האביב יצא לתיור ארוך ללבנון הדרומי להכיר את הצמחיה והתושבים. מתוך קריאה בספרים כבר ידע, שהלבנון הנוצרי הוא אי של סדר ואמידות יחסית בתוך ים העזובה וההפקרות של השלטון העותומני. הדוגמה של הלבנון החפשי, החוסה בצל צרפת בשלטונו המדומה של קיסר התורכים, עודדה אותו לקוות, שגם ישוב יהודי חפשי ותרבותי יוכל להבנות בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיא חלק של הקיסרות העותומאנית, אבל בחסותה של איזו מעצמה אירופית.

מחשבה זו נעשתה מאז לאהרן כמושכל ראשון, שאין להרהר אחריו, אף־על־פי שצריך היה מטעמי זהירות לכלאה בלבו. ועכשו, כשהיה משוטט בכפרי הלבנון הדרומי, בין נהר ליטאני ובין הים, ראה בכל מקום את השפעתה של צרפת. כמרים ומורים, נזירים ונזירות, רופאים וחובשים, בתי־ספר, מרפאות ובתי־יראה – הכל צרפתי או ביזמה צרפתית. בני־אדם אדיבים באו מארץ רחוקה, מגישים את שרותם ועזרתם לעם הארץ, מתקרבים אליו ומדברים בלשונו, ואגב מתקרב גם העם אליהם, משתדל ללמוד את לשונם שלהם. גומל להם בכבוד, באמון ובקנית סחורות־ארצם. בתוך הרי הלבנון השלוים, הנתונים לחסותה של צרפת, היה מוצא אהרן מרגוע לנפשו לאחר קלחת המלחמות והפראות, שרתחה בסביבה של מקום ישובו.

באחד מן הסיורים הללו נזדמן אהרן לכפר דז’ון, המסותר בין ההרים מזרחית צפונית לצידון, במנזר הבנוי על ראש הגבעה. במורד הלבנון.

ראש המנזר, האב פאול דאגחאר, היה אדם בעל קומה בינונית. פניו העדינים והעטורים זקן שחרחר ועיניו המאירות מבעד למשקפי־הזהב שלו שימשו נגוד בולט לאריג הגס של גלימתו הכהה. הוא קבּל את פני האורח בנעימת־ידידות, ולמרות מחאותיו והתנגדותו של זה הוסיף לשרת אותו בכבודו ובעצמו. ואגב פסק לו בעברית פסוקים מן התורה: “יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם”, “ואקחה פת־לחם וסעדו לבכם”, כאלו רצה לרמז לו בזה, שהוא שואף ללכת בדרכי אברהם, אבי כל מכניסי־אורחים…

המלים העבריות היו פגומות במקצת בפיו של הנזיר המרוניטי, יליד־הלבנון, אבל לעומת זה היתה הלשון הצרפתית שגורה בפיו, כאילו היה צרפתי מלידה. הוא התפלא למראה צעיר יהודי משוטט בין ההרים בסביבה זרה ועמל בעבודה מדעית, שאין מתן־שכר בצדה. מעשה כזה היה רחוק מאד ממושגיו על היהודים. אבל הנימוסים, שקנה לו בצרפת, שבה נתחנך ורכש השכלה, מנעו אותו מלהביע את מחשבתו, שהיתה עלולה לפגוע בכבודו של האורח.

בשעת הסעודה קשר הנזיר שיחה קצרה עם האורח על צמחי הסביבה. מתוך חוסר בקיאותו של עבד מלכות־השמים בצמחי־הארץ הבין אהרן, שחסיד זה מסגף את עצמו בשיחה על הנושא הזר לו רק בשבילו, בשביל האורח. הוא כבש בקרבו בת־צחוק סלחנית והטה את השיחה לצד אחר, אל הקרבות, שפרצו בין כפרו ובין הדרוזים.

פני הנזיר אורו, הוא הרגיש פתאום קרקע מוצק תחת רגליו.

– סוף־סוף מצאו להם עובדי־אלילים אלה יריב חלש להראותו את גבורתם, – אמר הנזיר בלעג־זלזול. – גם בנו היו מתגרים, ואף עם שונאיהם המוסלמים התקשרו נגד הנוצרים והשמידו כפרים שלמים. “האדם החולה” לא מצא עוז בנפשו להגן על חיינו, ואנו נלחמנו כמותכם להדוף את ההתקפות בכוחות עצמנו. סוף־סוף לחצה ממשלת צרפת על “השער הגבוה” המט לנפול והכריחה אותו לשים קץ להשתוללותם, ומאז – אנו האדונים בלבנון.

מוזר היה הרושם, שדבורו של הנזיר עשה על אהרן. אדם המושבע ועומד לבלות את כל ימיו בתפלות, בסיגופים, בשעבוד החומר לרוח ובהכנעת האדם לאלהים, מדבר בגאוה ובהתלהבות על מלחמות, נצחונות ושלטון, ואינו מרגיש בסתירה שבין דבריו ובין הצלב השחור התלוי בקצה מחרזתו.

הנזיר גחן אל אהרן והנמיך את קולו מתוך הרגל של זהירות:

– אם אתם רוצים להתקיים במקום זה, אין טוב לכם מלבקש את חסותה של צרפת, כפי שעשינו אנו. הרי רכוש צרפתי, רכושו של הבארון רוטשילד, מושקע בהתישבותכם. הז’אנדארמים התורכיים, שאתה רואה לפעמים, שאינם באים להגן על השלום, אלא לעשוק את התושבים, אינם כאן אלא דמויות בנות־חלוף. לא לתורכים העתיד בארץ זו, אלא לצרפתים…

– והאנגלים כלום יסכימו לוותר להם על נתח זה? – שאל אהרן גם הוא בלחישה של קושר.

–“נוצר תאנה יאכל פריה”, כתוב במשלי, – השיב הנזיר. – האנגלים לא יצטרכו לוותר על כלום, כי לא הם, אלא הצרפתים עושים כאן את העבודה הציויליזאטורית, המכשרת את הארץ לקראת יום־המחר.

– אבל יום זה עדיין רחוק הוא, ובינתים יכולים גם האנגלים לקנות את חיבתם של התושבים. אין לי כל ספק, שגם הרוסים והגרמנים לוטשים עין לארצנו. אבל עד כמה שאני מכיר את כושר ההתפשטות הישבנית של האנגלים, מובטחני, שלא ירשו ששטח זה יפּול בידי אחרים…

האב פאול שרבב את ראשו לפנים, כמי שמתאמץ לחדור לתוך הנעלם. המרץ השופע מתוך קולו של האורח מוציא את הנזיר מהזיותיו ומעמיס על ראשו רעיון מדיני, שלא הסכין אליו. ומנין נוטל לו אדם צעיר זה את הרשות לכך?

– בן כמה שנים אתה, אחי הצעיר? – הפסיק הנזיר את אהרן בשאלה שלא מן הענין.

בת־הצחוק האבהית, שהסתתרה מאחרי משקפינו של הנזיר, גילתה לאהרן את הכונה שבשאלה זו.

– בן עשרים ואחת, – השיב אהרן, – אבל אדם שהתחיל ללמוד בשחר ילדותו את תולדות־אבותיו מלפני ארבעת אלפים שנה הריהו זקן מכפי שהוא נראה על־פי גילו.

הנזיר קם והתהלך בעצבנות אנה ואנה לאורך האולם, כמנסה להמלט מפני משהו נסתר, עד שרגליו הוליכוהו חזרה אל פני אהרן.

– ובכן סבור אתה, שמוטב לכם להתקשר באנגליה? וכי באמת כך סבור אתה, בן־אדם? – קרא הנזיר בהתעוררות פתאומית. – וכי שמעת מימיך על ליידי אסתר סטנהופ?

– זו שלאמראטין הזכירה בספרו על מסעותיו במזרח?

– כן. זו אשת־הפלאים, שבאה שנים אחדות לאחר בקורו של נפוליון במזרח לנטוע את האהדה לאנגליה במקום האהדה לצרפת. כפי הנראה כבר קראת על אודותיה. אפשר, יודע אתה מתוך מה שקראת עליה, היכן מקום קבורתה?

אהרן כווץ את עפעפיו. הוא השליך חכה לתוך אגם־הזכרון.

– כמדומני, באיזה כפר נדח בין הרי הלבנון סמוך לצידון. זהו כל מה שאני זוכר. זה הכל.

– זהו כל מה שקלטת על אודות מקום־מנוחתה, – השמיע הנזיר קול־נהמה פראית, – זה הכל. אף־על־פי שגם אתם חייבים לה תודה כלשהי. הרי אשה זו חלמה את החלום של שיבת היהודים למולדתם והחיאת ממלכתם הקדומה! זה הכל, אומר אתה. אכן כך אתם שומרים את זכרה? –

אבל אהרן שמר את זכרה, אף־על־פי שלא ידע בבירור את מקום־קבורתה. הוא ידע את פרשת חייה של בת־אצילים אנגלית זו, “מלכת־ירושלים”, “מלכת־המדבר” ו“ארוסתו של מלך המשיח” – כפי שקראה לעצמה. מסבות־חיים שונות מנעוה מללכת במסלול של חי־הנישואים. יופי חיצוני שלם, עושר רוחני בלתי־מצוי ואופי עז וסוער העמידוה במרכז החברה העליונה בשעה שניהלה את משק ביתו של דודה פיט, ראש־הממשלה, ובשעה שניהלה גם אותו בעצותיה בענינים מדיניים. ירידתה מגדולתה לאחר פטירת דודה גרמה לה משבר ואכזבה בחיי החברה העליונה והולידה בקרבה תשוקה לוהטת לעולם אחר. בהשפעת נאומיו של יוסף וולף, נביא הדת האַדונטיסמית, יהודי גרמני שנתנצר, התחילה מאמנת בבואו של המלך המשיח, שנתמזג במחשבתה עם עמו של המשיח לחלום על תקומת היהודים והערבים בארץ־הקודש ובסביבותיה, משרד החוץ הלונדוני השתמש בנטיתה המסתורית המזרחנית לשם יצירת קשרים עם המזרח לצרכיהן של תכניות־עתיד מרחיקות לראות וצייד אותה בהמלצות ובתמיכה כספית. לאחר נסיעה מרובת הרפתקאות הופיעה ברוב פאר ברכיבה על סוס לבן ובלבוש מזרחי מלכותי לפני השולטאן באיסטאמבול ולפני הפחה מחמד עלי בקאהיר – ואחר־כך עלתה עם בני לויתה לירושלים עיר־הקודש, מקום משכנו של המלך המשיח החי בחזון לבה, ולמראה הכבוד הרב, שניתן לה בקבלת פניה, ראתה את עצמה כמלכת ירושלים… את העם, שצריך היה לצאת לקראת המשיח, לא מצאה כאן, רק יהודים תשושי־כוח, שקועים בספרים עתיקים, בוכים מתוך הרגל על־יד “קיר־הדמעות”. אף־על־פי־כן לא פגה אמונתה.

מכאן הלכה לדמשק, ושם קבלוה שוב בכבוד־מלכים, ובגלל חינה, חביבותה והמתנות שפזרה העריצוה הערבים והללו את שמה בספורי־אגדות. אחת מן האגדות מספרת על הכתרתה ל“מלכת־המדבר” בין חרבות תדמור, בירת המלכה הגדולה זינוביה, במעמד ארבעים אלף בידואים… ה“הכתרות” הללו לא הביאו לה את המלכות, שאליה נשאה את נפשה, אבל היא לא יכלה להשלים עם אכזבת חלומה ולשוב ריקם למולדתה הערפלית ולחברה האפורה. בטירה בת ארבעים החדרים, שבנתה לה בסתר הרי־הלבנון, הוסיפה לרקום את חלום מלכותה על ישראל ועל ערב, ככלה נצחית המחכה לגאולה. באורותה עמדו מוכנים שני סוסים אצילים לבנים ללא כתם, שעליהם ירכבו היא והמלך המשיח בשעה שיכנסו עטורי־נצחון לירושלים עיר־הנצח… השנים המרובות, שעברו עליה בצפּיה הממושכת, הלכו ואכלו את קסם־חיצוניותה, רק בעיניה יקד חלומה הנצחי בלא הפסק, ובינתים הוסיפה למלוך בלא כתר על עמי־המזרח, נתיניה בעתיד… מזמן לזמן היתה מבקרת בבתיהם של הנכבדים בסוריה ובלבנון, הרבתה שיחות גם עם החכם היהודי חיים פרחי, יועצו ומנהל אוצרו של ג’זר פחה, המושל העריץ של עכו, חפשה גם את אוצרות שלמה המלך ביחד עם השייך אבו־נאבוט מיפו בסביבות אשקלון ואשדוד והפסידה ממון הרבה, וכל המזמות והמלחמות, שנתעוררו בתוך עממי הלבנון, המרוניטים והדרוזים ושבטי־הבידואים, על־ידי סוכניהן של אנגליה וצרפת – כולן נעשו בידיעתה ובהשתתפותה הנסתרת, וכך אף הלהיבה את התאבקות בין תורכיה ובין מצרים בדבר השלטון על סוריה. אגב ההכנות הללו ל“מלכותה” עשתה שרות ענקי לאנגליה במה שהגדילה את כבודה והשפעתה במזרח הקרוב. היא שהבריחה מֵעֲרָב את לאסקארי, שליחו של נפוליון, שבא לעשות תעמולה צרפתית בתוך שבטי הבידואים, וביזמתה הורעל אחר־כך סוכנו של לואי ה־18 מלך צרפת, שהיה קשור בה קשרי־אהבה. במכתבים, ששלחה למשרד החוץ ולידידיה רמי־המעלה באנגליה, העשירה את הארכיון האנגלי למזרח הקרוב בידיעות מרובות על יחסי העמים והשבטים, שהועילו הרבה לביסוס הפוליטיקה האנגלית במזרחו של הים התיכון. השפֹעתה היתה מרובה על טובי המדינאים האנגליים הציונים, מן הלורד הפילוסוף שפטסברי ועד סיר לורנס אוליפאנט, שהודה בעצמו, ש“מלכת המדבר” היתה לו לעמוד־אש, ומדבריו שאב את ההשראה לחיבור ספרו “ארץ־הגלעד”, שבו בשר את תקומת היהודים בארצם… אהרן, שידע את כל הפרטים הללו ושידע על עזרתו של אוליפאנט לאנשי זכרון־יעקב בימיה הראשונים, השיב לנזיר:

– אמנם גם אנו חייבים תודה לליידי סטאנהופ, כי רוחה היתה מרחפת על האציל האנגלי סיר לורנס אוליפאנט בשעה שעמד לנו כאב מושיע במצוקתנו בראשית ההתישבות. אבל אין אני חושב, שיש להאשים אותו בהזנחת קברה, פולחן הקברים זר הוא לרוח היהדות… ונתיניה הערבים כלום מכבדים הם את קברה יותר מעִמָנו?

– הריני מוכן לסלוח לכם ולערבים גם יחד. לשני העמים לא הביאו הזיותיה תועלת ראויה לשמה. אבל אין ספק, שהאנגלים נהנו משירותה במידה מרובה מאד. ואם רצונך לדעת, כיצד זוכרים הם טובה למיטיביהם ובאיזו מידה כדאי לבטוח בהם, התבונן נא בסופה של אשה זו. כשהפיקו ממנה האנגלים את כל התועלת האפשרית, עזבוה לנפשה ופסקו מלשלוח לה את תמיכתם. היא שקעה במצוקה ובחובות, מאור־חייה הלך ודעך מיום ליום, עד שלסוף כבה לגמרו ביום 23 ביוני 1839. שום אדם מבני־אנגליה לא עמד על־יד מיטת־הגסיסה שלה ולא שם את ידו על עיניה הנעצמות לנצח, רק משרתים תובעי־משכורת עמדו בחדר הסמוך וציפו למותה, כדי לחמוס את שרידי חפציה היקרים. עד היום לא נתבררו המסיבות של מיתתה, ויש רגלים לסברה, שמרוב יאוש איבדה את עצמה לדעת ברעל. יסלח אלהים לנשמתה המסכנה…

חמלה אנושית גדולה רטטה בקולו של הנזיר. הגורל הטראגי של בת־המערב האצילה, שאבדה על אדמת־המזרח, השכיחהו לרגע את החשבונות הפוליטיים שבין צרפת לאנגליה.

אהרן, שדבר קודם לכן מתוך ביטול על פולחן הקברים, עמד עכשו, אפשר, בפעם הראשונה בחייו, על ערכו של פולחן זה, הוא תפס עכשו כיצד נוצר בכלל. אין זה אלא הפולחן של השאיפות הגדולות, שמעולם לא נתגשמו בשלמותן ושאי־אפשר להן להתגשם בשלמותן לעולם. זהו פולחן האחרית, האפופה תוגה, שאין דומה לה, של המאוויים הגדולים, של הרצונות האדירים להתקין או לקומם עולם. כמעט שלא מדעתו נפלטה מפיו שאלה:

– כלום ידוע לך מקום מנוחתה?

בעיניו של הנזיר ניצתה שוב שלהבת־הנצחנות.

– אם מקוה אתה למצוא את קברה מסומן כראוי במצבת־זכרון ומעוטר פרחי־תודה של בני־עמה, צפויה לך אכזבה מרובה. רצונך לדעת, איפוא, היכן מקום מנוחתה? בגנו של מנזר זה תמצא את קברה העזוב…

מה הוא סח, נזיר זה? – הרהר אהרן בהתרגשות. – הוא קפץ ממקומו ושאל:

– זאת אומרת, שבארמונה של מלכת־המדבר עומדות רגלי?

– כן, בני, – השיב הנזיר במנוד־ראש: – בקטורת־לבונה טיהנו את כל חדרי הבית מחטאי־האהבים שלה. אחד ממאהביה, גנראל צרפתי, מצא גם הוא את מנוחתו בגן זה. הפכנו את הארמון המכושף של המלכה המכושפת לבית מוקדש לעבודת־אלהים, ולפעמים מתפללים אנו לעילוי־נשמתה, יסלח לה האלהים..

הוא ביקש מן הנזיר להוליכו אל הקבר. זה היה תל עזוב, בקצה הגן המוזנח, שקשה היה אפילו להבחין בו, שקבר הוא. ובשעה שהנזירים שרו בכנסיה הקטנה לקול צלילי־הפעמון את ה“תהלה למרים” של ערבית, הניח אהרן אהרנסון צרור פרחי־בר על הקבר.

הוא הלך משם דומם ועצוב, עבר את גשר־הליטאני, על־יד מצודת־הצלבנים העתיקה קלעת־א־שקיף, ובכל הדרך העסיק את מחשבתו גורלה המוזר של מלכת־המדבר, חולמת חלום־התקומה של עמו. הוא הרהר על האנגלים. מימי לימודיו בגריניון הגה חיבה לאנגלים. הוא ראה בהם אומה מוסרית חסונה. סבור היה, שבאנגליה לא היתה אפשרית הופעה כמשפט־דרייפוס. ודבר זה אמר ללבו הרבה. אבל קברה העזוב של אסתר סטאנהופ אומר אף הוא משהו… והוא הרהר מתוך צער על מידותיהם של בני־האדם, שכפית־הטובה היא אפשר, המגונה ביותר שבהן.

שעה אחת לאחר שחזר למתולה, כשעדיין היה נתון כולו בתוך רשמי־השלוה של סיורו בלבנון, הורעש אויר־המושבה בתרועת־מלחמה. לפתע הופיעו הדרוזים על סוסיהם במעלה המושבה ושירת־הנקם בפיהם. הפעם לא הספיקה השעה לצאת למערכה, וכל אחד נשאר בביתו ובעינים נפחדות הציץ החוצה בעד החלון אל הדרוזים העוברים בין הבתים ויורים יריות־אזהרה לחלל האויר. חרדת־מות נפלה על האכרים. עכשו יכנסו הדרוזים אל הבתים ויטבחו את כולם. וכמה גדל תמהונם, כשראו שהדרוזים יוצאים מן המושבה בלא לנגוע באדם לרעה. גם הדרוזים תמהו לא מעט: מפני־מה לא יצא שום אדם לקראתם ולא נענה לירייותיהם? כיצד אפשר שלא להענות לקריאה למלחמה? הם יצאו אל מגרש־הגורן ונמלכו זה בזה: מה לעשות לאויב, המסרב להלחם? החליטו לפתוח בשלום. הלוחמים נסוגו אחורנית והזקן שבהם נכנס אל המושבה ברגל ובלא נשק, דפק בדלת הראשונה, שנזדמנה לו, ושאל את האיש היוצא אליו:

– מפני מה לקחתם מעמנו את כפרנו?

– לא לקחנו מכם כלום. בעל־הקרקע הושיב אותנו כאן לעבוד את אדמתו.

– כפר זה שלנו הוא. אין אנו רוצים להרע לכם, אך אנו דורשים מכם שתפנו את בתינו ובעוד שבוע נשוב ונקבלם מכם.

– את בתינו לא נפנה, את מקומנו לא נעזוב, רק נמסור את דרישתכם לפקידות, – השיב האכר.

עכשו עבר על תושבי־מתולה שבוע של שקט נפלא. בטוחים היו בהן־צדקם של הדרוזים, שבמשך שבוע זה לא תאונה להם רעה. המשמרות בטלו, ובערבים פשט כל אחד את בגדיו ושכב לישון באין מחריד. גם ביום נעשתה העבודה בלא פחד, ואהרן היה יוצא יום־יום אל השדה ונותן הדרכות והסברות לאכרים.

ומה יהא לאחר השבוע של שביתת־הנשק?

הפקידות, הדואגת לכל צרכיהם של האכרים הסמוכים על שולחן־הבארון, דאגה גם לכך. היא דרשה וקבלה מן הממשלה עזרה צבאית, וכשבאו הדרוזים, כשהם רכובים על סוסיהם, נפגשו בירייותיהם של החיילים. זו היתה הפתעה בלתי־צפויה לדרוזים, ומכיון שהשתדלו שלא לבוא בשל ענין זה בסכסוך עם הממשלה, נמנעו הפעם מלהלחם בחיילים. רק התרו באכרים, שאם לא ישיבו להם את בתיהם, שהם רכושם, ימצאו דרכים, כיצד להזיק לרכושו של בעל־קרקע. ואמנם עמדו בדבורם; לאחר ימים אחדים באו ונהגו אל מחניהם את כל העדר של המושבה.

אז בא הפקיד הראשי אוסובצקי למתולה. הוא הבטיח לאכרים, שהפקידות תתן להם פרות אחרות במקום הפרות שנגזלו. ולשם שמירת בטחונם מפני התקפות אומרת הפקידות להעמיד את המושבה בחסות הבקים המתואליים.

לחסות זו של המתואלים התנגד אהרן בכל תוקף. ואת התנגדותו הביע לפני אוסובצקי. ראשית – תשעבד חסות זו את האכרים לא רק לאדונים המתואליים אלא גם לעבדיהם, כי תמיד יוכרחו להעסיק במשקיהם “חדתים” מתואללים ולעולם לא יוכלו לגשת לעיבוד אינטנסיבי של הקרקע בעבודה עצמית; שנית – המתואלים נופלים מן הדרוזים בערכם האנושי. ובמקום להשתעבד לקנאים נבערים אלה, שכל בן אמונה אחרת טמא להם, מוטב להשלים עם הדרוזים עצמם. התנהגותם האבירית בשעת בקורם בתוך המושבה ראויה לשבח מכל הבחינות, ובסכומים, שהפקידות אומרת להוציא לתשלום מס־עובד לראשי המתואליים, מוטב לקנות את ידידותם הקבועה של הדרוזים, היא שוה הרבה יותר.

– זאת אומרת, שנכנע לפני הדרוזים!? – שאל אוסובצקי בטון של דחיה למפרע.

– לא! זאת אומרת, שלא נכנע לפני המתואלים ושנשים לב לחלק הצודק שבתביעות הדרוזים ונשתדל למלאותו. בני־אדם, שמשלו ברוחם בשעה שהיה ביכלתם להשמיד את כל המושבה, אפשר למצוא דרך להשלים עמהם.

אוסובצקי שקע בהרהורים. הבחור אומר דברים של טעם. אולי… אבל – לא! זו תהא הכנעה כפולה: לדרוזים ולדעתו של צעיר זה. גם בלא זה הרשה לעצמו במשך החדשים האחרונים לפעול על דעת־עצמו יותר מדי. כשהיה הכרח בהגנה עצמית, היה אוסובצקי אנוס למלא את דרישותיו וגם השתדל שלא להרעימו, אבל התכנית החדשה שלו משחררת את מתולה מן הצורך בהגנה עצמית בכלל. חלילה! צריך לא רק לדחות את ההצעה, אלא אף לסתום את פיו של צעיר זה, אחת ולתמיד, שלא יוסיף להתערב בענינים, שאינם נוגעים לו…

– ובכן, ידידי הצעיר, – אמר אוסובצקי, כשהוא נועץ באהרן מבט קר, – שמעתי את דעתך, אבל אני אעשה כראות עיני. לפקח על המשק החקלאי נשלחת למתולה, ולא לתקוע את חטמך בפוליטיקה הגבוהה…

“לפקח על המשק החקלאי נשלחת למתולה, ולא – – –” משפט מחוטב זה בעקצו המעליב פגע באהרן כדקירת סכין בלב. הוא רכז את כל כוח נפשו להתגוננות והשיב קצרות וזועמות:

– הפוליטיקה הגבהה שלכם הורסת את המשק החקלאי, ואני לא אתן להכשיל את עמלי…

כשחזר אוסובצקי בהטעמה יתרה על משפטו המחוטב, נזכר אהרן, שבטוי זה כבר ידוע לו. זה לא היה ביטוי מקורי של אוסובצקי. הוא לקוח מתוך מכתב־התשובה, שנשלח לאהרן מלשכת־הבארון, כפי הנראה, שלח מר שייד את העתקתו לאוסובצקי… תגלית זו לא הפליאה ואתו, והוא השיב ללא־חת:

– יודע אני לשם מה שלחני הבארון לכאן, וגם להבא לא אֶמנע מלמלא את חובתי…

אוסובצקי קבל את הדברים כנסיגה. צעיר זה מבטיח למלא את חובתו. ומהי חובתו הראשונה והאחרונה של פקיד? הרי המשמעת המוחלטת להממונים עליו. ואף־על־פי שכבר היו בידו הוראות מסוימות מאת מר שייד, כיצד להצר את צעדיו של “חומר תוסס” זה ולהביאו לידי פיטורים או התפטרות, אף־על־פי־כן שינה את טעמו והשיב לאהרן בקול מרוכך:

– ידעתי, שבחור נבון אתה. רצוני לקוות, שלא תשכח להעריך את מידת־הטובה של הפקידות, שנתנה לך משרה מכובדת ומשכורת נאה.

– הריני מבטיחך, אדוני, שאף לרגע אחד לא שכחתי את מגמותיו הנעלות של אדוננו הבארון, שהביען לפני, ואת רצונו בשלומם ובטובתם של המתישבים. לשם מטרה זו עבדתי ואעבוד גם להבא בכל יכלתי.

הזכרתו של הבארון בדברי אהרן לא נעמה לאזני אוסובצקי. הוא מדבר בשם הפקידות, וזה משיב לו בשם הבארון, כאילו לא רצון־הפקידות הוא השליט. הוא נפרד מאהרן בשלום, אבל לא בלב שלם, נתן הוראות להמשיך את המשא־ומתן עם הבק ועלה על המרכבה לשוב לראש־פנה.

הפקידות לא מיהרה למלא את הבטחתה בדבר תשלום הנזק לאכרים, והמתואלים ה“מגינים” התהלכו במושבה בהתנפחות גאותנית. כאילו הופקדו לשמור לא על בטחונם של האכרים, אלא על הליכותיהם. לעומת זה לא חרפו מעולם את נפשם להגן על רכוש האכרים מפני הדרוזים. עד כדי כך לא הגיע אומץ־לבם אפילו במלחמותיהם עם הדרוזים בעניני עצמם, ועל אחת וכמה וכמה – בעניני “הכופרים הטמאים”, שרק כספם טהור הוא…

הפחד המתמיד, שדכא את האכרים למרות ההגנה שקנתה להם הפקידות, שכנע את אהרן, שתכניתו שלו היא הנכונה: צריך להשלים עם הדרוזים.

האכרים הסכימו לדעתו זו. רק יצחק חיותמאן ניסה להניאו מכל מעשה, שהיה עלול להרגיז את אוסובצקי. ושני טעמם לדבר: ראשית – אדם צעיר ורב־סיכויים אינו צריך לאבד את משרתו בעצם ידיו; שנית – אוסובצקי זה, על כל חסרונותיו, הוא יהודי טוב המתמסר לגאולת קרקעות בגליל העליון. במשך הזמן, וודאי, יוסיף עוד שטח־קרקע למתולה,כפי שהבטיח. אז תתנהל העבודה החקלאית בהצלחה, ולפי שעה צריך להזדיין בסבלנות ולצפות לרחמי־שמים…

אהרן לא יכול היה להשלים עם ההכנעה הכובלת את ידיו, ברור היה לו, שהפקידות הולכת בדרך לא נכונה שעלולה להמיט אסון על המושבה. והוא נגש להוציא את מחשבתו אל הפועל.

דרכו הראשונה הוליכה אותו אל העיירה חאצביה, שלרגלי החרמון המערבי, אל השייך חאמד, מנהיגם וראש־דתם של הדרוזים בסביבה זו, לפני חדשים אחדים, קודם שפרצה המריבה בין אכרי־מתולה ובין הדרוזים, קבל שייך זה אותו ואת האכר יצחק חיותמן בסבר פנים יפות, ואף שוחח עמהם בשאלת־הדת. האכר חיותמן שאל את השייך שאלות תם:

– מפני־מה אתם מסתירים את דתכם אפילו מהמוני־עדתכם? וכלום אמת הדבר, שאתם חייבים לקלל את המוסלמים 72 פעמים ביום, את הנוצרים 56 פעמים ואת היהודים 28 פעמים?

השייך השיב באדיבות:

– בתוך הקנאים המוסלמים, האומרים “דין מוחמד בסייף” (דין מחמד בחרב), והוכרחנו להסתיר את דעותינו ומנהגינו המיוחדים, שלא יהיו כל ימינו מלאים מלחמות ורציחות. אין אנו מתיראים מפני מלחמה, אבל גם אין אנו שואפים לשפוך דם שלא לצורך. ואילו ידעו כל בני־העדה את מסתרי־דתנו, לא היינו יכולים למנוע את פרסומם ברבים. די להם, להדיוטות, שהם יודעים את שייכותם לדת הדרוזית. השאר שמור בינינו, המלומדים.

ואחר־כך הוסיף בבת־צמוק נדיבה:

– מה שנוגע לקללות, הרי אסור לי להשיב לכם על כך: הן או לאו. אילו הכחשה של השמועה נחשבת כגילוי־סוד מסודותיה של הדת. על כל פנים תוכלו לראות גם משמועה זו, שיחסנו אליכם היה טוב. רק 28 קללות לעומת 56 ו־72 לאחרים… – צחק השייך. – אנו הוגים לכם ידידות נאמנה. על כך יעידו גם היהודים היושבים בעיר זו ועוסקים בתעשיה של עראק ויין. בין המוסלמים לא היו סובלים מעשה כזה. יודעים אנו לשם מה באתם אל ארץ זו, ואם יש לכם צורך באדמה שלנו, נוכל למכרה לכם ולהעביר את אנשינו מן השכנות הרעה עם המתואליים והמרוניטים השונאים אותנו אל ההר שלנו, שבו אנו אדונים לעצמנו.

על שיחה זו הסתמך עכשו אהרן, כשביקש את תיווכו של השייך להפסקתה של המריבה בין היהודים והדרוזים על אדמת מתולה. השייך השיב:

– באמת מצטער אני מאד על מעשי־השטן, שזרעו שנאה בין עמכם ובין עמי. תמיד יעצתי לבני־עדתי, שינהגו זהירות בכם, כדי שלא יחסמו את הדרך לשלום. הסברתי להם, שאתם לא תוכלו לעזוב את האדמה שקניתם והתישבתם עליה. אבל גם אתם צריכים להבין, שאין הם יכולים להשאר על־יד הבצות של הכפר עג’אר, בקרבת היזידים עובדי־האלילים. הממון, ששני הזקנים קבלו מכם, אינו מספיק להתישבות במקום טוב. תחת לחץ־השלטונות, שחטפו את הבנים לצבא, הסכימו לפיצוי הקטן, ואפשר גם מטעמים אחרים, שאנו נחקור אותם בינינו לבין עצמנו… זהו ענין פנימי שלנו. אני יעצתים, שיבקשו מכם סכום מספיק להתישבות בהר־הדרוזים, אבל שני הזקנים, שרצו להציל את כבודם בתוך העדה, אמרו לדרוש את החזרת־הקרקע. אילו פניתם אלי תוך שבעת הימים, שנקבעו לכם בשעת הבקור במתולה, הייתי יכול להשפיע עליהם, שיסתפקו בפיצוי כספי הגון. לאחר ששילחתם בהם את החיילים התאוננו לפני על בגידת מנהיגיכם, ואני הוכרחתי להבטיחם, שלא אוסיף עוד להתערב בדבר זה. עכשו מחייבת אותי ההבטחה, כי הדרוזי נאמן באהבה ונאמן בשנאה ואינו מחלל את דברו. אני יועץ לך לפנות אל מנהיגנו הגדול שבלבנון. בהמלצתי תמצא את הדרך אליו. ואני מקוה, שישא את פניך ויסכים לעשות לטובת השלום כל מה שיהא ביכלתו.

אהרן צריך היה, איפוא, לחדור לתוך הרכסים הדרומיים, מרובי המשעולים המסובכים והמפותלים, של הרי־הלבנון. בכל כפר דרוזי קבלו זקני־העדה את פניו בכבוד, אבל גם בהתאפקות, וכשקראו את כתב־ הסתרים, שהביא מאת השייך חאמד, נתנו לו בכל מקום בן־לויה, שהיה מוליכו עד הכפר הסמוך. באחד מן הכפרים החבויים בלב־ההר בקש ממנו זקן־הכפר לשהות יום אחד וללון בו, כי שליחי־הנשיא, שיוליכו אותו אל המקום המיועד לקבלת פניו, יבואו רק מחר.

יום־המנוחה מאונס עבר עד מהרה בלקיטת־עשבים ואבנים ובבדיקת השכבות הגיאולוגיות של צלע־ההר. למחר הגיעו אל הכפר שני רוכבים, ועמהם סוסה שלישית פנויה. הם היו כבני ארבעים, לבושים בפשטות, ככל הפלחים הדרוזים, רק יראת־הכבוד השקטה, שבה הביטו אליהם הכפריים, העידה על חשיבותם ועמדתם המכובדת בעדה הדרוזית. הם ברכו את אהרן לשלום ובקשו ממנו לעלות על הסוסה, שהביאו בשבילו.

אהרן הודה להם והודיע שיש לו סוסה משלו.

– אבל סוסתך אינה בקיאה בשבילי ההרים שלנו.

– רגיל אני ברכיבה מנעורי, ולא פעם נהגתי את סוסתי על שפת־תהום, ועברנו בשלום.

שני ה“נבונים” החליפו מבט של טוב־לב. הבטוי “ועברנו” מצא חן בעיניהם. אדם זה מתיחס בכבוד לסוסתו, לא כשאר העירוניים והזרים.

הגדול שבהם השיב:

– אתה לא תוכל לנהוג את סוסתך, כי אנו מוכרחים לקשור מטפחת על עיניך, שלא תראה את הדרך למקום הפגישה הנסתר שלנו. חוק הוא לנו, שלא להכניס זר אל המקום ההוא. אותך נכניס, כי השייך חאמד מחאצביה כתב טובות עליך, אבל את הדרך לא תוכל לראות.

– השייך חאמד לא הגיד לי דבר זה, – התרגז אהרן. – אילו ידעתי דבר זה מראש, לא הייתי בא אליכם.

– כלום חושש אתה, שנרע לך? וכי אין לך אמון בנו? אין אתה מכיר את הדרוזים!

– אלמלא היה לי אמון בכם ובמדותיכם המשובחות, לא הייתי חודר לתוך ארצכם, אבל רואה אני, שלכם אין אמון בי. אני לא הייתי עושה כך לאורח המכבדני בבקורו.

– אין שום עלבון בדבר, – התנצל הגדול שבהם. – גם בין ממלכות בארצות הפראנג’ים נהוג כך בשעת־מלחמה. מכניסים את שליחי האויב אל המחנה, אבל רק בעינים מכוסות, וכשהם מגיעים אל אוהל־המפקד מקבלים אותם בכבוד הראוי.

– וכי אויבים אנו? – שאל אהרן.

– אנו נתונים במצב־מלחמה עם כל העולם הזר הסובב אותנו.

– אבל אני איני אויב לכם, ואתם אינכם יכולים להפוך אותי לאויב לכם למרות רצוני. גם השייך חאמד קבל אותי כידיד ולא כאויב.

שני הנבונים התרחקו צעדים אחדים ונמלכו זה בזה שעה קלה. אחר־כך הזמינו את אהרן אליהם.

– אומץ־לבך מוצא חן בעינינו, – פתח האחד. – לכבוד יהא הדבר לעם הדרוזי לרכוש לו ידידים כמוך. לנו אין רשות לעבור על החוק, אבל החלטנו, שאחד משנינו ישוב אל הנשיא ויבקש ממנו להרשות לך לעבור בלא כיסוי־עינים, אם תשבע באמונתך, שלא תגלה את הדרך לזרים.

– אני לא אשבע! מי שמוכן להאמין לשבועתי, הריני דורש ממנו, שיאמין להבטחתי גם בלא שבועה.

שוב נמלכו שני הנבונים זה בזה, עד שמצאו בזיכרונותיהם תקדימים, שהבטחתו של אדם נכבד חשובה כשבועה. הצעיר שבשני הנבונים רכב אל הנשיא, ואחר־הצהרים חזר והביא את רשיונו להביא את “השייך היהודי” אל מקום־הפגישה כשהוא רכוב על סוסתו שלו.

למחר עם שחר יצאו שלשתם לדרך. שני הדרוזים רכבו דומם, זהירים שלא להפליט מלה מיותרת, אחד לפני אהרן ואחד מאחריו. כשהתרוממו במעלה ההר הלך אור היום וגדל. ערפלי־הטל הלכו ונמוגו מעל הפסגות לאור השמש העולה. פה ושם, לרגלי הענקים המתנשאים אל על, עוד זחלו פסי־ערפל מלבינים ובקשו להם מפלט בעמקים ובגיאָיות. אך גם אותם השיגו קרני־השמש המכלות, ולעיני אהרן נתגלתה כל הארץ כמפה פרושה לרגליו. הרים, בקעות, סלעים, יערות, כתמי־כפרים ועיירות, ובמרחקים המכחילים כלפי הים המזהיב נראו אי־שם גם צריחי־מסגדים ומגדלי־מנזרים מזדקפים לתוך תכלת־הרקיע, מעין אות וסימן למאמצי־האדם להושיט אצבע כלפי מעלה ולנגוע באלהות. ולמעלה, מסביב לכל תמונה זו כולה, נערמים הרים על גבי הרים. היתה דממה שביראת־הרוממות, דממה שלא הופרעה לא על־ידי הד של נקישת פרסות־הסוסים, לא על־ידי השאון הנמסר מרחוק למפלי־מים חבויים בנקיקים, ולא על־ידי השריקה הקצובה של רוח־ההרים וציוצי־השחרית של הצפרים. השגב שבמראה טשטש את הקולות, וכאילו הקפיאם.

כשהגיעו למדרון תלול ביותר היה הכרח ללכת ברגל ולנהוג את הבהמות בזהירות. כחצי שעה טפסו ועלו בשביל הצר החצוב בחומת־הסלע. דומה היה כאילו הם מטפסים ועולים בסולם זקוף, שקצהו העליון נשען על מפתנו של שער־הרקיע. סולם זה כאילו נשבר לפתע בקצה של רמה מכוסה עשב דשן. רגעים מועטים עמדו להנפש ולתת מרגוע לבהמותיהם לאחר העליה הקשה, ואחר כך המשיכו את דרכם ברכיבה על פני מישור הררי שופע ויורד לאטו עד שהגיעו לשפת פלג קטן. מכאן נראה עשן מתמר ועולה מאחרי גבנון נמוך, ולאחר שהקיפו אותו הגיעו אל מקום־המועד.

בתוך הבקעה הצרה והדשואה המוקפת הרים היו נטויים שלשה אהלים ולפניהם קלחת נחושת על־גבי מדורה קטנה של זרדים, ובמרחק־מה מהם שוטטו כמה סוסים שהיו עסוקים במרעה. שלושת הרוכבים ירדו מעל סוסיהם, הוציאו מפיהם את המתגים ושלחו אותם לחפשי. אחר־כך נגשו אל הנשיא, שישב על מרבד בצל אלון רחב־ענפים, ולימינו ולשמאלו יושבים שבעת אנשי־סודו. אלה היו בני־אדם חסונים, שהבעת פניהם אומרת כבוד, מעיניהם הגדולות והחומות נשקפו אומץ ושלטון, וזקניהם המגודלים, כפתני־המשי המבהיקים על גויותיהם האיתנות, והצניפים הלבנים מסביב לתרבושיהם שיוו להם הדרת־כבוד. אך יותר מכולם הפליא את אהרן מראהו של הנשיא. הוא היה ישיש בן שמונים, לפי לובן השיבה של שערות־ראשו וזקנו הארוך המכסה את חזהו. גם התבונה העמוקה שנשקפה מעיניו העידה על רוב ימים ועל נסיון־חיים מרובה. אבל העוז והמרץ הקורנים מאותן עינים, הרעננות של פניו המחוטבים קוי־אופי חזקים וישיבתו הזקופה, בלא משען – כל אלה הכחישו את עדותן של שערות־השיבה.

אהרן החוה קידה לפני הנשיא וליושבים משני צדדיו.

– ממכתבו של אחינו השייך חאמד כבר נודעה לי מטרת בואך, – הפסיק הנשיא את הדומיה, כשהוא מביט ישר לתוך עיניו של אהרן. – גם הדברים שדברת אתמול לא נעלמו ממני. שמח אני לשמוע, שבאת אלינו כידיד, ומשבח אני את חכמת אחיך, שבחרו בך להיות להם לפה…

היה צורך לאהרן לשלוט ברוחו,שלא לגלות את חכמת אחיו המנהלים את עניני־ההתישבות, שגם לא בחרו בו לשם שיחה זו. והנשיא המשיך בקול צלול ומרוגע, שהיו לו במשך כל הזמן אותו קצב ואותו צלצול, בדומה לקול נחל שוטף בבקעה על חלוקי־אבנים, הביטוח בדרכו מכל מעצור:

– אבל אין אני יכול לשבח את חכמת אחיך שפנו לעזרת הממשלה. הרי לא בחינם ניתנת עזרה זו. אם חסכתם ממנה את ההוצאות, שהיתה צריכה להוציא על זריעת סכסוכים בין העמים השואפים לחופש, כדי להציל את שלטונה כל עוד תוכל להצילו, ועוד הוספתם לה מתנה מכספכם. הרי גם אתם רוצים כמותנו להיות חפשים בארצכם. ואתם שוכרים את חיילי השלטון הרקוב נגד בני־חורים כמונו. אתם מחזקים את ידיהם הרפות לדכא אותנו ואתכם. האמנם בטוחים אתם בקיומה של ממלכה זו? בשבילנו כבר אינה קיימת!

– מאד צדקו דבריך, חכם הנשיאים, – השיב אהרן בענוותנות.–חבל שלא עמדנו על אמת זו מראשית הסכסוך. אבל הנה סוף־סוף אנו מכירים בה, ועל כן באתי לבקש את עזרתך להשכנת שלום בינינו ובין בני עמך.

הנשיא הזמין את אהרן לסעודה: רקיקי־לחם, גבינת־כבשים, זיתים כבושים, פירות טריים וקפה שחור וריחני. לאחר הסעודה המשיכו את השיחה עד שהגיעו להסכמה הדדית.

הנשיא ויועציו רואים את עתידה של האומה הדרוזית לא בלבנון, ופחות מכן באיים הבודדים הפזורים בין שאר העמים. אין אפשרות למנוע את התחזקותם של הנוצרים בלבנון. אבל גם כאן יוכלו הדרוזים להחזיק מעמד בכבוד ובבטחון כמיעוט, אם יהא להם מרכז חזק בהר־הדרוזים שבעבר־הירדן, משום כך רצוי ליתן אפשרות לדרוזים המנושלים ממתולה להתישב במרכז החדש של האומה, ב“הר”. הדבר יעלה ליהודים בכסף, אבל במחירו יקנו גם את ידידותו של העם הדרוזי, שלעת מצוא תהא שוה הרבה יותר. מג’אבור בק קנו רק מה שהיה בידו, פסת־נייר תורכית הנקראת “קושאן”, אבל האדמה עצמה היתה שייכת לעובדיה הדרוזים, ומהם צריך לקנותה.

בסוף הודיע אהרן, שהוא אינו אלא שליח צעיר, מחוסר יפוי־כוח לגמור את ההסכם. הוא ימסור את דבריו הנכונים של הנשיא לזקני־עמו, והוא מקוה, שהם ימצאו את הדרך לשלום.

חזרה הוליכו אותו בדרך יותר נוחה. אבל הרגשת הצורך להחיש את השלום גרמה לכך, שהדרך נראתה בעיניו ארוכה ביותר. ולא רק לשלום השתוקק, אלא גם לברית עם הדרוזים. עם שהוא מסוגל לשמור על קיומו בין זרים בלא תרבות עשירה ומקפת את כל צדי־החיים. כזו שיש ליהודים; עם שכל בניו מחונכים מנעוריהם לשלוט בלשותם ושלא לגלות לזרים את פרצופם הנפשי ואת סדריהם הפנימיים – עם כזה הוא כוח חשוב מאד בתנועות־שחרור של עמים, וכדאי ללמוד ממנו. מקום־המועד הנסתר עשה על אהרן רושם עצום ועורר בו את התשוקה, שגם לישוב העברי יהיו מקומות־סתר כאלה שעין זרים אינה שולטת בהם. הידיעה להשתמש בסגולותיו המיוחדות של מקום לשם הגנה על חופש־העם היא אחד מן הקשרים הטבעיים החשובים ביותר, המאגדים את העם והארץ לחטיבה אחת.

מיד לאחר שחזר למתולה כתב אל הפקידות בראש־פנה על תוכן שיחותיו עם נשיא־הדרוזים ובקש רשות להודיע מיד את השייך חמאד על הסכמתה של הפקידות ליתן פיצוי הוגן לאריסים הדרוזים שיצאו ממתולה. אם הפקידות תחיש את תשובתה החיובית תפסוקנה ההתקפות על האכרים היהודיים, ובימים הקרובים כבר תהא אפשרות לפתוח במשא־ומתן לחיסול הסכסוך.

עברו שבועות אחדים. אהרן המתין בקוצר־רוח לתשובתו של אוסובצקי, אבל התשובה לא באה. בינתים ארעו מאורעות אחרים. מן העדר של המושבה נעדרו הרבה עזים. השומרים המתואליים משכו בכתפיהם וזיקי־זדון נצנצו בזויות־עיניהם. אמנם הם האחראים לרכוש האכרים, אבל אחריות לחוד וגניבה לחוד. העזים לא נמצאו. כל הסימנים העידו שהשומרים גנבו אותן, ואסור היה לפצות פה, שלא להרגיז את הממונים על בטחונה של המושבה.

אהרן השתמש במאורע זה כדי לכתוב מכתב שני לאוסובצקי, שבו חזר והטעים את הצורך להשלים עם הדרוזים ולהפטר משמירתם של הגנבים. גם על מכתב זה לא באה שום תשובה, אלא שהפקידות התחילה לעשות צעדים אחרים כדי להפטר משמירתם של הגנבים…

באחד מן הימים, בשעה שאהרן שוטט לבדו בשדות לבדוק את מצב־היבול ואת תוצאות ניסיונותיו, בא למתולה שליח מאת הפקידות וחקר את האכרים בדבר כמות החטים והשעורים, שנתן להם אהרן מן המחסן בחדשים האחרונים לצרכי זריעה, מחיה ומספוא.

חלוקת התבואות לאכרים היתה בכללה למורת־רוחו של אהרן, לא פחות מן המשכורת החדשית, שניתנה להם. תמיכה זו שימשה גם מקור לשחיתות מוסרית. היא נתנה לאכרים את ההרגשה, שהם אריסים באחוזתו של אדון נדיב ועשיר מאד, ואם רק ימצאו חן בעיני פקידיו יוכלו לחלוב את קופתו של הבארון הנדיב כאות־נפשם. חליבה זו נתגלתה לפעמים במושבות אחרות בצורות מגונות ביותר. הכורם, שנצטוה בפקודת הגנן־המדריך של הבארון לעדור את כרמו (כלומר: את כרמו שלו, שהועבר על שם הבארון בשעה שהוכנס לרשימה של מקבלי־התמיכה), היה שוכר לעבודה זו חמשה פועלים ערביים – על חשבונה של קופת־הפקידות, כמובן. כשחזרו הפועלים לפנות ערב אל כפרם הניח הכורם במקום־העבודה שבעה־עשר מעדרים, והמשגיח, שבא בערב לבקר את העידור, רשם את מספר המעדרים וזיכה את חשבונו של הכורם בשכר־יום של שבעה־עשר פועלים… ולא רק הפועלים, אלא אף בניהם ובנותיהם של האכרים נתרבו בפנקסי־הפקידות במדה מפליאה… הודות לפרס המיוחד, שנתן הבארון לאכר, שנולד לו בן או בת, נמצאו אכרים, שהיו באים בשעת־דחקם אל הפקיד ובפיהם בשורה: “מזל טוב! בן נולד לי!” או: “מזל טוב! בת נולדה לי!” וכך נרשמו בפנקסי־הפקידות משפחות פוריות, שבעשר שנים של חיי־נישואים נתברכו בשמונה־עשר בנים ובשש־עשרה בנות…

אחד מאכרי־מתולה, בנו של אכר במושבה אחרת, שהיה מחונך עוד מבית הוריו ל“חליבה” זו, בקש מאהרן חמשה שקים של חטים לזריעה בשדה, שעל־פי ההוראות של אהרן אסור היה לזרוע בו יותר משק ומחצה, אהרן הבין מיד, שעודף החטים יובל למכירה בג’דידה, אבל ההוראות חייבוהו ליתן ביד נדיבה, שלא להפלות לרעה את “המושבה למופת” משאר המושבות… היטב חרה לו על שנעשה כלי־שרת למשחק המגונה של ה“חליבה”, אבל פקודה היא פקודה, וכדי להרגיע במקצת את מצפונו היה מחתים את האכרים על קבלות, שבהן נרשמו הכמות של החטים והמטרה שלשמה נלקחו, כדי להסיר מעל עצמו את האחריות המוסרית.

כששלח לראש־פנה את הצרור הראשון של הקבלות, נצטוה להפסיק שיטה זו. די שינהל בעצמו רשימה על חלוקת התבואות. אין צורך בחתימותיהם של המקבלים. האמון הוא היסוד של העבודה בפקידות.

והנה בא שליח של הפקידות למתולה, רשם מפי האכרים את כמויות־הדגנים שקבלו והחתים אותם על הודעותיהם. האכרים לא תמהו לחקירה הפתאומית, כי ימים אחדים קודם לכן נתפשטה שמועה חשאית במושבה, שהבארון ציווה לרשות בספרים כמה הוציא על כל אכר ואכר, ולעתיד לבוא, כשיתבסס מצבם, יוצרכו לשלם את הכל עד הפרוטה האחרונה… היו אכרים שלא האמינו בשמועה זו, שכן אף אם ימכרם הבארון לעבדים לא יקבל את הסכומים העצומים שהוציא עליהם. אבל הרבה מן האכרים שהאמינו בשמועה זו השתדלו להקטין כמה שאפשר את חשבון חובם, וכששאל אותם שליח־הפקידות לכמויות הדגן שקבלו, הפחיתו בתשובתם את הכמות עד כדי רבע או חומש. לשמחתם המרובה האמין להם הלבלר בלא פקפוקים ומיהר לשוב לראש־פנה קודם שאהרן חזר מן השדה.

אהרן לא יחס שום חשיבות לרשימה שנערכה, ואף לא לפקודה שנשלחה לו לאחר שבוע, לשכור בני־אדם שישקלו את כל התבואות שבמחסן ולשלוח הודעה בכתב על התוצאות. זוהי שגרה פקידותית: במקום לסדר את הענין הגדול, ענין השלום עם הדרוזים, מבלים את הזמן בקטנות… הוא שלח לאוסובצקי את רשימת התבואות ובאגרת־הלואי הזכירו שוב, שעדיין לא קבל תשובה על הצעתו.

לאחר ימים אחדים הוזמן אהרן לבוא אל אוסבצקי לראש־פנה.

הפקיד הראשי קבל את פניו באדיבות בלתי־רגילה ושאל לשלומו, לשלום בית־אביו, לשלום אכרי־מתולה, ואפילו לשלום סוסתו; אחר־כך עבר לדבר בענין הדרוזים, ואהרן חזר וספר לו בהרחבה כלשהי את הדברים, שכבר כתב עליהם בתזכירו.

– וכיצד הגעת אל נשיא הדרוזים? – שאל אוסובצקי בסקרנות.

– זוהי שאלה, שאין אני יכול להשיב עליה. הן־צדקי מחייבני לשתיקה.

–סודיות זו היא קונספיראציה מסוכנת! – העיר אוסובצקי. – אם הלכת לדבר בשם הפקידות, עליך לספר את כל הפרטים ולא להעלים כלום!

מקולו התקיף של אוסובצקי ומן הברק הקשה שהוצת בעיניו הרגיש אהרן, ששיחה זו לא תסתיים באותה ידידות שבה התחילה. הוא התנער מרפיון־הרוח שעוררה בו החביבות שבקבלת הפנים והכין את עצמו להגנה ולהתקפה.

– כדי להמנע מן הטעות אבקש ממך, אדוני, לשים לב לעובדה, שלא לשליח־הפקידות ניתן אמון זה מצד ראשי־הדרוזים, אלא לי באופן אישי. בני־אדם הגונים הם, ורצוני להיות ראוי לאמונם.

– לך? – צחק אוסבצקי צרודות. – מי אתה?

אהרן קם ממקומו, הזדקף בעמידה ישרה, הרכין קצת את ראשו והשיב בשלוה נימוסית:

– אני אהרן אהרנסון.

אוסובצקי ניסה להשיב מכה תחת מכה:

– וכי יודע אתה, האדון המהימן אהרן אהרנסון, – הטעים כל הברה לחוד, – שהליכותיך אל הדרוזים הן בגידה בבני־בריתנו המתואללים?

– לא אני כרתי ברית עם המתואלים, – השיב אהרן בתוקף, – ולפי דעתי ראויים אנו לבני־ברית מהוגנים יותר. אם הם גונבים ואינם ממלאים את חובתם באמונה, אין אני מכיר בחובת נאמנות כלפיהם. אני התנגדתי לברית זו, אבל אתם רציתם בה.

– והברית שלנו אינה מחייבת אותך? הרי גם אתה שייך לפקידות!

– לפקח על המשק החקלאי נשלחתי למתולה ולא להשתתף בפוליטיקה הגבוהה של הפקידות, – השיב אהרן בהטעמה מיוחדת.

אוסובצקי הבין את העוקץ שבדברים הללו. הבחור מתחיל להיות מסוכן ביותר. מוטב יהא להטות את השיחה לאפיקים יותר שקטים ולא להשתמש הפעם בקלף האחרון…–חשב אוסובצקי באותו רגע. הוא המשיך בקול מרוכך:

– אם כן, מפני־מה פנית בהצעתך בפוליטית אל הפקידות?

– לטובת המושבה והאכרים ולטובת התישבותנו בכלל. קויתי, שמר אוסובצקי ה“חובב ציון” יתגבר הפעם על אוסובצקי הפקיד ויתן את ידו למעשה גדול, שאין ערוך לו בשביל עתידנו, – השיב אהרן גם הוא בקול של פיוס, ועיניו נשארו מצפות לתשובה.

אוסובצקי הטה את עיניו מפני מבטו של אהרן, עשה עצמו כמשתקע בהרהורים, ואחר־כך כאילו דובב לעצמו:

– ששים אלף פראנק… ששים אלף פראנק… הרי זהו סכום עצום! לא! אין אני מאמין, שהפקידות תתן סכום כזה. ולמה להם כסף מרובה כל־כך?

אהרן לקח עפרון וערך על הנייר את חשבון התישבותם של הדרוזים. הוא הוכיח לאוסובצקי במספרים, שבסכום זה יוכלו להתישב על הקרקע ולא יהיו זקוקים עוד לשום תמיכה שהיא, וביחס להוצאות העצומות, שהבארון מוציא על איזו מושבה עברית שהיא, הרי ששים אלף הפראנקים הם כאפס. סכום פעוט, שאין כדאי להתוכח עליו.

– ומה יאמר הבארון אם ישמע, שבסכום פעוט כזה אפשר לישב כפר שלם? – נבהל אוסובצקי.

אהרן הסתיר את בת־צחוקו והשיב:

– אני איני חושש לכך. הדברים אינם מוכרחים להגיע לאזני הבארון. הרבה מעשים יודעים פקידיו להסתיר מפניו, ובכן יעלימו עוד מעשה אחד. הם יוכלו להבליע סכום פעוט זה בתוך סעיפים אחדים של התקציב הכללי. לפי מה שזוכר אני הגיע התקציב של ראשון־לציון לפני שנים אחדות לסך 200.000 פראנק לחודש. התקציב בשאר המושבות דומה לזה, וכי אין אפשרות לקמץ מתקציב ענקי זה של הפקידות את הסכום האפסי של ששים אלף פראנק בלא שהבארון ירגיש מדבר?

אוסובצקי הרגיש, כי בחור זה מוליכו בשיחה אל נושא עדין ומסוכן, שלא טוב לדבר עליו. והבחור הוסיף בקור־רוח בלתי־רגיל:

– ואם גם יוודע לבארון, שבסכום פעוט כזה אפשר לישב כפר שלם, אין כל רע. הבארון יבין, שיש הבדל בין הדרוזים ובין היהודים בכוח הגופני וברמת־החיים ההכרחית, והתישבות יהודית צריכה לעלות פי שנים או שלשה. אבל מצד שני יראה הבארון, שאכרים מבוססים וחרוצים יכולים להתישב ולהכות שורש באדמתם החדשה בלא פקידות יקרה ביותר בכסף, שהבארון יקמץ אז מן התקציב של הפקידות, יוכל לגאול שטחי־קרקע גדולים ולהרבות פי כמה את מספרם של האכרים וכמדומני, שגם אתה, מר אוסובצקי, תודה בדבר, שלא ההתישבות נועדה למען הפקידות אלא להיפך!

עכשו הוגדשה הסאה. אוסובצקי לא יכול עוד להתאפק. הוא קם והתיצב בפוזה של מוכיח בשער, וכשהוא משתדל ליצור בהבעת פניו מזיגה של חיוך־בטול עם התמרמרות מוסרית עליונה שאל את אהרן בהטעמה דוקרת:

אתה חס על ממונו של הבארון? אתה?!

– כן אדוני. אזניך השומעות ופיך האומר, – השיב אהרן בהזדקפו אף הוא מוכן לקרב.

– אתה, האדם המהימן, האביר ללא־דופי, הלוחם לצדק ולאמת! – הרים אוסובצקי את קולו. – מה עשית במאה וחמשה עשר שקים של תבואה, שנעלמו תחת ידיך?

– שקי תבואה נעלמו – – – תחת ידי? – הזדעזע אהרן ופניו התלקחו באש־זעם. – שקר הדבר, עלילה נמבזה!

אוסובצקי נהנה למראה הרושם, שעשו דבריו. החץ פגע בלב יריבו ושוב אינו זקוק למכה נוספת. הוא הנמיך את קולו ואמר:

–אל נא תתרגש לשוא, ידידי הצעיר. אותיות מחכימות. שב־נא, ונראה את החשבונות.

הוא הראה לאהרן שלש תעודות: חשבון התבואות, שקבל בשביל האכרים, וחשבון התבואות הנמצאות כעת במחסן – שניהם חתומים בידי אהרן – ורשימת התבואות, שחלק בין האכרים, מאושרת בחתימת –ידם של המקבלים. ההשואה בין שלש התעודות הראתה גרעון של מאה וחמשה־עשר שקים.

– ומה אתה אומר לחשבון זה? – שאל אוסובצקי בחיוך זדוני – אפשר מצאת משגה בחיבור או בחיסור?

אהרן נזכר בבקורת, שנעשתה שלא בנוכחותו, וכל המזמה נתבהרה לפניו. הוא התאושש והשיב:

– אני אחראי להניירות, שחתמתי עליהם, ולא להנייר, שחתמו עליו אחרים שלא בנוכחותי. בסמטרטוט מזויף זה איני מכיר!

– אבל אחרים והבארון בכללם לא ימצאו בו, כמדומני, שום פגם. – אמר אוסובצקי בדקרו בעיניו את אהרן.

אהרן ירד מיד לכל עמקם של דברי אוסובצקי. הנכלים הצליחו בשלמות, ועכשיו יכול אוסובצקי להאשימו במעילה… ועוד מחשבה אחת עלתה על דעתו. עד עכשו נשאר כאן, כדי שלא לברוח ממושבה נתקפת; הוא עשה מה שביכלתו להצלת המושבה, ואם הפקיד הראשי מכשיל את מאמציו, אין הוא מחויב לסבול עוד…

– צדקת, אדוני – השיב אהרן בבת־צחוק מרירה. – טעיתי בחשבוני. פקידים שהם מוכשרים לערוך משחק כזה, אין כוחותי מספיקים להשגיח על יושר התנהגותם. כבודי אינו מרשה לי להשתייך לחבורה כזו. מרגע זה פסקתי מלהיות חבר בפקידות שלכם.

צעיר מלא תקוות רכב לפני כשנה מראש־פנה למתולה ועכשו רכב צעיר זה שוב בדרך זו, כאילו היה עמוס נסיון ומרירות של שנים הרבה. בכאב־לב השקיף ממרומי הגבעות על פני אגם החולה ובצותיו. עתה ראה את חלקתו התכולה והמבהקת של האגם כקבר לתקוה כמוסה שהרה בלבו במשך השנה. בראיון שיעד לו הבארון קודם נסיעתו סיפר על הפקודה שנתן בשעת בקורו בראש־פנה: לקנות את כל האדמה “מים עד ים”, מן החולה ועד הכנרת, וחזון התגשמותה של הפקודה הוסיף להתרקם במוחו בסבך של שאלות ותכניות. מצד אחד אמר להמריץ את הפקידות – לכשתגיע השעה המתאמת – ליבש את אגם־החולה ובצותיו, כדי להציל את תושביה של יסוד־המעלה מנגעי־המאלאריה ולהרחיב את השטח של האדמה הפוריה; ומצד אחר חס על הצמחיה יקרת־המציאות, שלא תאבד בעקב היבוש. כל פעם שהיה עובר בדרך בין ראש־פנה למתולה היה חוזר והוגה בשאלות אלו ובוחר בעיניו את המקום, שישאיר בתור “פארק לאומי” קטן לשמירת צמחי־הבצה – ועכשו כאילו קורצת לו חלקת המים של החולה: מה לך ולי? אתה הולך ואני נשארת כאן.

עד שעה מאוחרת בלילה ישב בחדרו במתולה וערך מכתב־פרידה אל הבארון: תודה על החסדים, שעשה לכל הישוב, ועל העזרה, שנתן לו ברכישת השכלתו החקלאית, והתנצלות על הסתלקותו מן העבודה בשרות האידיאלים של אבי־הישוב, שנטמאו בידי אוכלי־לחמו, שאינם מבינים לרוחו… והשכם בבוקר, בטרם יצא העדר אל המרעה, יצא מן המושבה ברכיבה על סוסו, שהעמיס עליו גם את חפציו ואת אספיו הבוטאניים, שרכש כאן במשך השנה.

מכתב־הפרידה גופו לא הגיע לידי הבארון, רק הודעה קצרה בפי מר שייד על התפטרותו של המדריך החקלאי אהרנסון ממתולה. רק לאחר שבע שנים, כשהיה הכרח בדבר לעשות שלום עם הדרוזים על־פי תכניתו של אהרון, שלום, שהגשמתו היתה קשורה בבקורת של כל שיטת הפקידות ובדיקת התיקים, ראה הבארון מכתב זה. אבל התוכן לא היה עוד חדש בשבילו. הוא כבר עמד עליו מתוך מכתבים אחרים שנמסרו לידו בלא תיווכו של מר שייד…

 

פרק שלישי זכרון־יעקב    🔗

באותו יום קיץ של שנת 1898, שבו יצא אהרן ממתולה לאחר התפטרותו, הגיע אחר־הצהרים סמוך לראש־פנה. אבל מכיון שהמחשבה על אפשרות של פגישה באוסובצקי היתה לו למורת־רוח, החליט, שלא לסור לראש־פנה. הוא הרהר מעט בנוגע למקום, שבו יוכל לנוח מעמל־הנסיעה. נזכר בחאן ג’וב יוסוף ופנה מיד לשם

בחאן ג’וב יוסוף לא נמצאה מטה נוחה, כזו שהיה מוצא בראש־פנה. אבל החאן מצא חן בעיניו. הערבי הזקן, בעל המלון, המסביר־פנים, המים הקרים, שבהם רחץ ושמהם שתה לרויה, הקפה הריחני, שהוגש לו לאחר הסעודה, – כל אלה היטיבו את לבו. כאן הרגיש את עצמו בטוב; כאן – במקום שלא היה עלול לפגוש על כל צעד בפרצופים השנואים עליו. הוא הרהר על שמו של החאן: ג’וב יוסוף – גוֹב יוסף. כאן השליכו, לפי המסורת של ערביי־הסביבה, בני יעקב את יוסף אחיהם אל הבור. כך הוא הדבר: תמיד מתנכלים הגדולים לדכא את שאר־רוחו של הקטן מהם. יוסף ואחיו –שנאת־האחים האיומה לאחד המוכשר מכולם, החכם מכולם – כלום אין ספור זה אופיני ביותר ליהודים, כלום אין הוא חושׂף תכונה חולנית מאד בנפש היהודית?

הוא הרהר בנושא זה גם בדרכו לחיפה, אבל רוחו היתה טובה עליו. הוא ראה את עצמו כאילו נחלץ מתוך בור, שניסו להשליכו לתוכו. הוא ראה את עצמו כאדם חפשי, שהשתחרר בכוחות עצמו מכבליה של עבדות מגונה. הוא חזר בזכרונו על שיחתו האחרונה עם אוסובצקי והפך בה, שמא היה בדבריו שמץ של התרפסות או של רוגז, שבא מתוך עצבנות. אך לא! זו היתה תשובה כהלכה. יֵדעו איפוא, העריצים הללו, שאת רוחו שלו לא יוכלו לדכא, ועל כל פנים – לא יאסרו אותו בכבלי־הזהב שלהם. יותר שהתרחק בדרכו מראש־פנה, יותר גברה עליצותו, וכשנתגלו לעיניו אחר נצרת המרחבים השוממים של עמק־יזרעאל, תקפה את נפשו הרגשה של חירות בלתי־מוגבלת,שהיא קשורה תמיד בהרגשת־המרחב. הוא נתן את קולו בשיר.

למחר, בשעות של אחר־הצהרים הגיע לחיפה. גם כאן לא נכנס לתוך העיר, אלא רכב סמוך לחוף, כשהוא נושם בהנאה את אוירו של הים, הספוג ריח מלח ורטיבות. הוא לא אהב את הצחנה הנודפת ברחובות הצרים של העיירה המזוהמת וגם לא רצה להיפגש במכרים. ניסה להגיע דרך סמטה צדדית לבית־מלון קטן, שהיה ידוע לו, ופתאום נתקלו עיניו בחנוני מזכרון־יעקב, במנהל של ה“דיפו”, חנות “הכל־בו” של המושבה, כשהוא מטעין על עגלתו ארגז מלא בקבוקים של מי־בושם מתוצרת פאריס, סחורה נחוצה ביותר לכפר בארץ־ישראל. הוא חמק ועבר משם, שלא יפגש בחנוני חובב־הפטפוט, אבל שלא מדעתו נשתלט עליו דכאון־רוח. פגישה ראשונה זו בזכרון־יעקב העמידה אותו בבת־אחת במרכז־המציאות של כפר־אבותיו. מה שהלהיב תחילה את רוחו, נהפך לשאלה מרה ומכאבת: כיצד אפשר לבוא הביתה לאחר שאבדה לו המשרה, שהיתה לתפארת לכל המשפחה? וכי יצדיקו הוריו את התנהגותו? ולמה חוזר הוא לזכרון־יעקב? כלום אין זו ראש־פנה שניה? כלום לא ינקרו את עיניו בכל פנה מבטיהם של הפקידים המרובים, שוודאי יהפכו לו לשונאים? ומה יעשה שם? וכי יעבוד במשק־אביו? לבו לחש לו, שלא לכך נוצר. מימי הגנת־מתולה, מן הימים, שבהם למד לפקד ולנהל, צמחה בו ההרגשה, שלגדולות נועד.

הוא ידע, שישיבתו בזכרון־יעקב לא תספק לא את שאיפת־הפעולה שלו ולא את צמאו לחקירה מדעית. במוחו נצנץ רעיון: להסתתר בחיפה עד הפלגתה של הספינה הבאה, לחזור לגריניון ולסיים בה את הלימודים על חשבון עצמו (הסכום, שחסך לו ממשכורתו במתולה, יספיק לו לזמן־לימודים אחד). ואפשר – הה! רטט שמחה עבר את לבו למחשבה זו – אפשר, ילך אל הבארון ויספר לו פנים אל פנים את כל הנעשה בשמו? אולם עד מהרה דחה רעיון זה: אי־אפשר להתחמק מכאן בדרך זו ולהעלים את האמת מהוריו המסכנים, אף אם תהא זו האמת המרה ביותר.

בשעה מאוחרת בלילה הגיע לזכרון־יעקב. המושבה היתה שרויה באפלה ובתרדמה. בחשכת־הלילה בלטו האורות, שהבהיקו בחלונות של בית־הפקידות. משם בקעו ויצאו גם קולות של צחוק ושירה, שהפריעו את הדממה הכבדה. אהרן הבין: שם נערך נשף.

הוא בא עד חצר ביתו. הפשפש היה פתוח למחצה. ריח זבל חם עלה מן האורוה. ובתוך ריח זה היה מעורב משהו מריחו הטוב של בית־המשפחה. הוא לא רצה להפריע את השלוה הנסוכה על הבית הנם. לפיכך הרגיזו אותו חריקת השער ושעטות הסוס, החש אל האורוה. שום אדם לא הרגיש בו. לשמחתו, היתה דלת־אורוה פתוחה. הוא הוציא מפי הסוס העייף את הפרומביה, פרק מעליו את המזודות, פשפש ומצא בשבילו את האֵבוּס ואחר־כך דאג להביא לפניו דלי־מים. סוף־סוף נתדפֹק על דלת־הבית.

הוריו, שנתעוררו לקול דפיקתו, היו שמחים כל־כך לבואו, שגם לא עלה על דעתם לשאול על סיבת הופעתו הפתאומית. אמו ערכה את השולחן. אביו הסתכל בו מתוך הנאה גלויה. אולם כשהעיף עין על המזודות הכבדות של אהרן, חלף על פניו צל של דאגה.

– חפצים רבים טלטלת עמך, אהרן – ומה השארת שם?

– לא השארתי כלום – השיב אהרן יבשות. – עזבתי את מתולה ולא אשוב אליה.

– מה? – נבהלו האב והאם – וכי הם… הם…

– לא! את הנצחון הזה מנעתי מהם! – חייך אהרן בעגמומיות, והוסיף בקול: – זרקתי בפניהם את התפטרותי. לא אהיה להם סמרטוט־רגלים. לא יכלתי לשאת עוד!

– אל אלהים! אבל הבארון מה יאמר? – שאל האב.

– הסברתי לו במכתב את נמוקי, ואני מקוה, שיבין לרוחי. קבלתי על עצמי לעבוד, אבל לא להיות אסקופה נדרסת. חובותי למצפון ולכבוד קודמים לחובתי כלפי הבארון.

אהרן השעין את ראו על כף ידו ושתק. האב לא הוסיף לחקור. הוא הבין הכל. אבל אמו עוד בקשה לשמוע משהו, לשמוע מלה מעודדת מפי אהרן שלה, אלא שלא רצתה לעורר שאלות נוספות. כפי הנראה, מעיק משהו על לבו של בנה, משהו מכאיב מאד, ולמה לזרות מלח על פצעיו? בהחלטה אמיצה התנערה מישיבתה המכווצת, וקומתה כאילו גדלה באותה שעה. היא העלתה את פתילת־המנורה, והאור המגדל גרש את סיוטי־ההרהורים והשרה אוירה מעודדת יותר.

הוא אכל בדממה את הארוחה, שהגישה לו, ואחר־כך הודיע, שהוא עיף מאד ורוצה לשכב לישון. אבל שנתו נדדה מעיניו. מבטו הנוגה של אביו לא הרפה ממנו. כמה יקר הוא אדם זה! הוא נזכר בפני אמו ונוכח, שנזדקנה במקצת. כמה קשים היו חיי שניהם. כמה גדולות היו התקוות, שתלו בו, בבנם הבכור, שהתפארו בו כל־כך, וכלום לא אכזב אותם? כלום לא קיפח בעצם־ידיו את עתידו ואת עתידם כאחד? – למה צריך היה להתקומם לאותם המנוולים? וכי הוא היה האחראי לעתידה של המושבה! וכי אותו מינה הבארון לנהל את ההתישבות? –מפני־מה לא הסתפק במילוי תפקידו הצנוע, במידה שיכול היה למלאותו בתנאים שבהם עבד?

– וכי באמת מידה טובה היא להתערב במעשיהם של אחרים, אף אם אחרים אלה מועלים בתפקידם ובחובתם? – המשמעת היא יסודו של כל מפעל. –הבארון צדק בכך. וכי אפשר להניח, שכל חייל בצבא יתן הוראות לקצין, אף כשהוא בטוח בדבר, שהקצין חוטא לחובתו בפקודות שלו. אילו כך היה סדר הדברים, כי אז לא היתה אפשרית שום פעולה קולקטיבית. אוסובצקי צדק. צדק? הא כיצד? וכי יכול היה למלא את חובתו בהדרכה חקלאית – בלא זרעים, בלא מכונות־חרישה, בלא סוסים, בלא אדמה? וכי יכול היה לעמוד מן הצד בשעה שהמושבה היתה נתונה להתקפת־רצח ובשעה שבא־כוחו של אוסובצקי זה הסתתר כעכבר? והרי אוסובצקי עצמו מסר לידו את הפיקוד בעניני־ההגנה? ומה היה פירושו של מעשה־החתירה האחרון וההאשמה הבזויה? – לא, לא. הוא לא קורץ מאותו החומר, שיכול להסתגל למרותן ולאפין של הבריות הללו. הוא היה מוכרח לעשות מה שעשה, מוכרח, מוכרח, מוכרח…

עכשו הרגיש את עצמו שוב חזק וחסון ברוחו. הפקידות הארורה! הם לא ידכאו אותו, כמו שדיכאו את כל האכרים הללו, שהפכו אותם למלחכי־פנכה בזויים, לעבדים חסרים כל רגש של כבוד עצמי או למשמשים קטנים של הפקידות, לברגים קטנים של המנגנון. כן, כל מה שיש להם בא מידו של הבארון. הוא הציל את קיומם החמרי, אבל הפקידות שלו הרסה את נשמותיהם. אם יכול היה ללמוד בבית־ספר, להשתלם בגריניון, ליעשות אדם משכיל, יותר מזה: אם יש כיום לאבותיו לחם לאכול ובגד ללבוש, אם יכול הוא לשכב עכשו במיטה נוחה זו, בבית מוצק זה, הרי על כל אלה יש להודות לבארון. אבל טעם מריר יש להם, לכל הדברים הטובים הללו; טעם מלח, שכמעט אין לשאת אותו. וכי לא היו יותר נאים אותם הימים, ימי־הילדות שלו, שבהם התהלך כאן, בזכרון־יעקב זו, יחף לצד אביו על־יד המחרשה, שבהם אכלו לחם צר ומרק קטניות דל, שבהם דרו בחושות המבוקעות, שמהן נדף ריח מחניק בימות־הקיץ ושדרך פרצי־קירותיהן היה מטפטף הגשם בימות־החורף? –

הוא העלה על לבו את זכרם של הימים הראשונים ההם, ימים מרים, אבל מלאים הוד של גבורה. הוא ראה את עצמו בדמיונו ילד רזה, כמעט לבוש סחבות, כשהוא מרטט בקור של ימות־החורף במסיבתם של ילדים אחרים, לבושים כמותו, מבני־גילו. ואף־על־פי־כן, כמדומה, שהיו עליזי־רוח. כן, מסביב להם נפלו חללים. המחלות עינו אותם, את מתישביה של זכרון־יעקב, והפריעו אותם מעבודתם. בימות־החורף לא היה גם אחד מהם, שלא נפל פעם למשכב. הקור והרטיבות חדרו עד מוח העצמות. ואחר החורף בא הקיץ. באה החרארה, שתוקפת את לבני־העור, שעדיין לא נתאקלמו בארץ, באה קדחת־הביצות, שמחבבת לשכון בבני־אדם תשושי־רזון ומזי־רעב. הוא זכר את פניהם של אחדים מן הילדים, שעמהם השתעשע, ושבשנה השניה לבואם כבר כרו את קברותיהם. נדמה היה לו, שהוא רואה את עיניהם הגדולות והעצובות, כשהן מביטות אליו בקנאה מרובה. הוא זכר את ימי־הרעב הראשונים, שבהם חלקו המתישבים את פרוסות־לחמם במידה קבועה. הה, כמה איומים היו הימים ההם, שבהם היו צפויים למיתת־רעב! שום אדם לא בא לעזרתם, שום אדם לא רצה לבוא לעזרתם ושום אדם לא יכול היה לבוא לעזרתם! אחדים עזבו את המקום, עזבו מתוך יאוש ודמעות־דם. ופתאום בא אוליפאנט. סיר לורנס אוליפאנט, שסייע להם במידה מרובה כל־כך ותמך בהם כמה שהיה ביכלתו. עדיין זוכר הוא את חיוכו החביב ואת מבט־עינו הטוב. כשנכנס בפעם הראשונה אל המושבה, כשהוא רכוב על סוסו הקטן, ראוהו האכרים “כעני ורוכב על חמור”, כדמות־הגואל המובטחת בחזון־הנביאים.

כן, הוא סייע להם כמה שהיה ביכלתו, אבל יכלתו היתה, כנראה, מוגבלת למדי. הוא חזר לאנגליה, ושוב נשארו בעירום ובחוסר כל. הדבר היה בסוף האביב של שנת 1883. יבול־החטים הלך והבשיל בשדות. בעוד שבועות אחדים יקצרו וידושו, אז יהא להם במשך זמן מה לחם לאכול. אבל בינתים? בינתים התקרב חג־השבועות, “חג־הקציר”, ו“זמן מתן־תורה”,. במושבה לא היתה פרוטה להוצאות־החג. אז קמו האכרים ועשו מעשה. הם נתנו בעבוט את ספר־התורה שלהם, שהביאו עמהם מרומניה, ומסכום־ההלואה, שקבלו בנשך ובתרבית, חלקו פרוטות מועטות לכל משפחה. זה היה חג מתן־תורה, בלא ספר־תורה, חג רווי עצבות, צער, דמעות…

הוא זכר את בואו של וֶנֶצִיאַנִי, שליחו של הבארון הירש, שבא לבקרם ולתהות על מצבם. נזדמן לו, לונציאני, להגיע למושבה ביום שרב, וכשעלה על גבעות־הכפר בלהט החמה הבוערת כאש והזיעה ניגרת מעל פניו, חיווה מיד את דעתו לפני המתישבים, שבאו לקראתו: “שמי־נחושת ואדמת־ברזל, בלא סימן של עץ וצל. ובגיהנום כזה אתה רוצים לבנות מושבות ולכונן התישבות? הה, טירוף לדוגמה!”

ילד היה אז, אבל הוא זוכר, כיצד דפק גם לבו מפחד, כלבותיהם של המבוגרים, שמא יעזבם ונציאני מתוך דעה רעה על מפעלם. ואז – הכל אבוד! הם ידעו, שאם עדיין הם מחזיקים מעמד, הרי הם משלמים תמורתו במחיר כוחותיהם האחרונים. היאוש הנורא, שהשתקף על פני המתישבים, שנתכנסו לאסיפה, שבה השתתף ונציאני, זעזע את לבו של שליח־הבארון. ניכר היה, שרצה לבשרם טובות, אלא שלא היה ביכלתו. לא עלה כלל על דעתו להציע לשולחו עסק “אבוד” כזה. הוא נוכח עד מהרה בעקשנותם של בני־אדם אלה, שאינם רוצים בשום אופן לפרוש מאדמת־טרשים זו, והבין, שלחנם ישחית את דבריו בכיוון זה. אבל במה ינחמם? פתאום אוֹרוּ פניו. כלום לא נצנץ רעיון־הצלה במוחו? – הוא אמר:

– מחר הריני נפרד מכם. הריני נוסע מיד בספינה למארסיל ומשם לפאריס. שם אשתדל לעניין בגורלכם את אחד מן המיליונרים היהודים, אדם, שארץ זו קרובה ללבו. אפשר, יתעניין בהם ויקבל עליו לכם בהתישבות על אדמה קשה זו. אל שולחי, הבארון הירש, לא איעץ בשום פנים לפזר את כספו לחנם על צחיחי־סלע אלה, בארץ פראית זו, באַקלים איום זה…

אחד מן המתישבים, שישבו דוממים ומכווצים, כשמבט־חרדה נשקף מעיניהם, הרהיב לשאול בענווה:

–ומה יהא אם אותו המיליונר לא ירצה להגיש לנו את עזרתו?

ונציאני השיב להם בדברים קצרים, בטון קשה ומחוסר־השתתפות, כמי שחורץ גזר־דין איום, שאין לערער אחריו.

– אם אותו מיליונר הקרוב לרעיונכם ימנע מכם את עזרתו, יש לכם – אם אין אתם רוצים ללכת מכאן – רק מוצא אחד ויחידי: לקשור אבנים מאבני הסלעים הללו לצוואריכם ולצווארי נשיכם וילדיכם ולצלול בים כחול זה, שאתם רואים אותו ממושבכם…

הוא זכר את הדומיה, שנשתררה לאחר הדברים הללו, ואת השנאה שמלאה את לבו, לב ילד, לונציאני זה, שהפיל את רוחם, שנאה, שמשהו ממנה נשתייר בלבו עד היום.

כן, אלה היו ימים איומים, ימי רעב, עוני, מחלות ועבודה מפרכת. אבל אלה היו גם ימים של הקרבה עצמית, של עזרה הדדית, של גבורה נפשית כבירה. אבל כלום יכולים היו להחזיק מעמד בזאמארין זו שלהם, שנתחבבה עליהם כל־כך, שהקריבו בתוכה קרבנות מרובים כל־כך, שבה רצו להכות שורש מתוך מסירות גדולה כל־כך, – אלמלא בא לעזרתם אותו מיליונר, שעליו דבר ונציאני? והרי הוא בא! ובשעה שלא פיללו לו, בשעה שכבר היו בטוחים, שהכל אבוד. וכך ניצלו.

וכמה נשתנה מאז מראה המקום! ותנאי־החיים! וכי אלה הם אותם בני־אדם? חשק־העבודה בטל בהם. וכי אלו הן הנשים, שהיו אז? בגריניון ובפאריס ראה נשים מפוארות ומהודרות בתלבשתן, ועכשיו ראה דוגמתן גם בזכרון־יעקב. וכי אלה הם היחסים ששררו אז? בימים המועטים, ששהה בזכרון־יעקב לאחר שחזר מצרפת, נוכח עד מהרה באָפים הפגום של המתישבים הללו. כמה מרובים הם דברי־הרכילות, שהם לועסים אותם להנאה? – כמה מרובות הן הקנאה והשנאה ההדדיות. כמה מרובה היא הצביעות! –

רוחו רגזה בקרבו ועוד שעה ארוכה התהפך על משכבו עד שנרדם.

למחר, בבוקר, הלך אפרים אהרנסון אל בית־הכנסת, כמנהגו יום־יום, קודם שהיה הולך לכרמו. באולם המרוהט בטוב־טעם, כבית־תפלה בכפר צרפתי עשיר, היו מתלקטים יום־יום בבוקר ובערב כמה יהודים קשישים, כדי להשמיע לפני רבון־העולמים את הדברים של נוסח־התפלה המקובל, ואגב, לחטוף שיחה קלה על מאורעות היום במושבה ובעולם הגדול.

באותו בוקר, עוד בשעת התפלה, נגשו המתפללים אחד־אחד אל האכר אפרים אהרנסון והקיפוהו בשאלות: אימתי חזר בנך? מפני־מה עזב את מתולה? לאיזו משרה העבירתו הפקידות לכאן? – הוא תמה לשמוע, שדבר שובו של בנו נודע במושבה. והרי אהרן חזר לאחר חצות־הלילה! הוא השתדל להשתמט מן השאלות המכאיבות על־ידי מה שהיה עושה עצמו, כאילו לא שמען, והיה ממשיך בתפלתו. אבל אין מפלט מפני ההרהור המעיק, שאין סודות במושבה, והשואלים כבר יודעים יותר ממנו ועתה הם מנתחים את לבו בעיניהם ומחטטים להוציא מתוכו את פנינית־הסוד… אוי ואבוי לסוד כזה…

אחר התפלה נגש אליו הרב אוסובצקי וגם הוא שאל בדבר בואו של אהרן: שמא הביא לו דרישת שלום או ידיעה מאת בנו, האדון יהושע אוסובצקי מראש־פנה…

אהרנסון המדוכא סלק לסוף את כל השאלות הללו בתשובה קצרה:

–אין אני יודע כלום. בלילה הגיע הביתה עייף מן הדרך, מיד שכב לישון, עוד לא הספקתי לשוחח עמו…

ומיד נשא את רגליו מתוך מעגל השואלים אל פתח היציאה, כשהוא שומע מאחוריו את השאלות הרודפות אחריו:

– כיצד בא בחור הביתה, בלא שאביו ידע את סבת הדבר?

– כלום לא כתב לכם קודם לכן, מפני־מה הוא רוצה לבוא הביתה?

– איזה עסקים היו שם בינו ובין הפקידות?

אבל הוא לא הצליח במנוסתו. לחנם נמנע מלהביט אחורנית. כשיצא אל הרחוב השיג אותו אחד מן האכרים והפציר בו, שיגלה לו את האמת, כמו לידיד נאמן, שדורש את טובתו…

ואמנם היה זה אכר דורש טוב לבית אהרנסון בגלל התקוות הכמוסות, שתלה באהרן. מכיון שהיה מטופל במשפחה גדולה, הכריחוהו תנאי החיים הקשים לדאוג ל“תכלית” ולשאוף להפקת תועלת מכל דבר ומכל מצב. שתים־עשרה פעמים שנים־עשר פראנק שלמה לו הפקידות בכל חודש משכורת־תמיכה בשביל שתים־עשרה נפשות־ביתו, ועוד שלשים פראנק תמיכת־הבראה לאשתו על־פי המלצתו ה“רפואית” של מר שייד. בין הנפשות הללו היתה גם בת בוגרת, שבחסדי האדון שייד למדה בסמינאר על חשבון הבארון וכשחזרה לזכרון־יעקב נתמנתה למורה בשכר של מאה וארבעים פראנק לחודש – מלבד התמיכה הרגילה ומלבד ארבעים הפראנקים, ששלמה הפקידות לאביה כשכר הדירה, שהשכיר בביתו, לבתו המורה, שאף הוא נבנה בכספי הבארון, חדר אחד של ביתו היה מושכר לאחד מן הלבלרים הנמוכים של הפקידות, ששלמה בשכרו עשרים פראנקים לחודש. לא לחנם הלך, איפוא, אכר חסיד זה בכל יום לבית־הכנסת. צריך היה להתפלל להצלחת עסקיו של הבארון בארבע כנפות־הארץ, כדי שיהא ביכלתו ליתן לו שלש־מאות וארבעים וארבעה פראנקים מדי חודש בחדשו. הפקיד הנמוך, שוכר החדר, נתן את עיניו בבתו של בעל הבית, ולפי ההגיון הכלכלי היה זה שידוך טוב: זיווג של שני אוכלי־לחם הבארון לשם קבלת משכורת כפולה. האם, ההולכת ו“מבריאה” זה שתים־עשרה שנה, לא מצאה שום פגם בשידוך זה. אמנם, פקיד, שמקבל רק עשרים פראנקים בעד שכר־דירה, אינו חשוב ביותר. אבל יש להביא בחשבון את המנהג, שפקיד שנושא לו לאשה מורה סטיפנדיסטית, מקבל העלאה בדרגה ובמשכורת. לעומת זה טען האב, שמוטב למצוא חתן בעל דרגה יותר גבוהה, הצפוי להעלאה ניכרת יותר. וכך החליט להתקרב אל אפרים אהרנסון, אפשר, יצליח למשוך את לב אהרן לבתו; ואם יחליטו להנשא זו לזו תהא אפשרות להשתדל אצל הפקידות בעד העברת אהרן ממתולה לזכרון־יעקב…

מובן מאליו, שעל יסוד יחסי הקירבה המשפחתית, שיצר לו במחשבתו, היה זכאי לדעת פרטים נוספים, אבל “המיועד להיות מחותנו” לא ידע כלום על הכבוד הצפוי לו. הוא חזר על תשובתו הקצרה, שהשיב בבית־הכנסת לכל הקהל ומהר להפרד מדורש־טובתו הטרדן…

בשעה מאוחרת לפני הצהרים נתעורר אהרן משנתו רענן ומרוגע, רוח הים הצוננת ומשובבת־הנפש, שנשבה בעד החלון הפתוח, טשטשה את ההרגשות המדכאות, שהעיקו עליו אמש, והוא קם והתיצב קוממיות על הקרקע, על קרקע בית־האב, עליז וחזק. הוא הרגיש, שבכוחו להלחם על כבודו וחופשתו בכל המתנקש בהם.

האם פגשה אותו בברכת־בוקר חביבה בשעת תרגילי ההתעמלות של שחרית, ושפע האהבה, שזרם מעיניה, הכפיל את כוחותיו. היא ערכה לו ארוחת־הבוקר וישבה ממולו אל השולחן.

– ועכשיו, בני, תספר לאמך את כל הענין – פנתה אליו ברוך לאַחר שסיים לאכול. – הרי עמי אתה יכול לדבר בגלוי.

כן, עמה היה יכול לדבר בגלוי. הוא ידע, שאשה חכמה וטובה זו תבין אותו ואם יהא צורך בדבר – גם תסלח לו. הוא ספר לה בקיצור את כל פרשת־מתולה. הוא ספּר לה על עבודתו, על תלאותיו, על יחסיו אל הפקידות, על סבלותיהם של האכרים, על ההתקפות של הדרוזים ועל נדודיו וחייו במשך שנה שלמה. לסוף ספּר לה על העלילה הבזויה, שהטילו עליו, וכיצד החליט לנער אותה מעליו ביחד עם השייכות למשטר הבזוי, שבו נתרקמה.

היא שמעה את דבריו כמעט בלא שהפסיקה אותם. אהרן ספר בעצמו את הכל. מעיניה קרן אור. היא התגאתה בבנה.

– בני היקר והמסכן – אמרה לסוף – כמה מבינה אני ללבך הסובל. אילו היו הכל כמותך לא היה נעשה כאן כל מה שנעשה. די, שאנו מכרנו את עצמנו. חשבנו, שאנו מתקשרים בבארון, ולסוף נמסרנו בידי פקידות ארורה זו. נו אין עוד כוח להתקומם, ומה גם שהבארון שומע רק בקול פקידיו ולא בקולנו, וכל סכסוך גורם לו עגמת־נפש, – אבל אתה עודך צעיר, וטוב, טוב ויפה מצדך, שלא נכנעת לרקבון זה. וכי יודע אתה עד כמה השחיתה התמיכה את המדות? שמע ואספּר לך. הדבר קרה עוד בשעה שהיית בצרפת. פתאום באה פקודה, שכל אכר יטע גנת־פרחים לפני ביתו. מה קרה? האדון שייד עמד לבקר במושבה והאדון שייד צריך לראות גנות־פרחים, כדי שיוכל לספּר על כך לבארון. והרי יודע אתה: בחצרנו היתה תמיד גנה יפה. והנה נתנה הפקידות לכל אכר 30 פראנק להוצאות השתילה. מהן הוציא 2 פראנקים בשביל שכר־העבודה של הפועל הערבי, והעודף נשאר בכיסו, מובן, שאנו ועוד אחרים לא קבלנו, כי לנו כבר היתה גנה, בא “שכן טוב” אחד ויעץ לנו לעקור בלילה את הגנה ולבקש מחר מן הפקידות כסף לשם גנה חדשה. וכי רואה אתה עד היכן הגיעו הדברים? לעקור מטעי־פרחים לשם פתחון־פה לבקשת נדבה! ומה אתה סבור, לשם מה יעץ אותנו השכן הטוב עצה זו? נתפשטה השמועה, שהבארון יבוא לבקר את הגנות, ובעד הגנה המוצלחת ביותר יתן פרס גדול. מפרס זה רצה השכן להציל אותנו… והוא עצמו מה עשה? יום אחד עבד בידיו של עבדאללה ולמחר הגיש לפקידות חשבון של חמשים פראנק. שנוררות מחוצפת זו הרגיזה אף את הפקיד הרגיל בחלוקת נדבות… הוא שאַל את האכר החרוץ: “כיצד עולה לך גנה זו בחמשים פראנק? הרי אדמה ומים יש לך בחנם, זרעים ושתילים קבלת מידינו, ואת שני הפראנקים, שכר הפועל הערבי, יכול אתה ליתן גם מתוך שלשים הפראנקים, שאתה מקבל”. “לא – השיב האכר החרוץ, – אם הבארון רוצה שתהיה לו גנה על־יד ביתי, ישלם חמשים פראנק, אף פרוטה לא פחות”. וכשסרב הפקיד ליתן, הלך ועקר את השתילים: “קדחת תהיה להם אצלי ולא גנה”.

– מי הוא מנוול זה? – התקצף אהרן.

האם הודיעה לו את שמו של האכר, ואז שאל:

– והוא לא גוֹרש מן המושבה?

– לא. יש לו בת, שמיטיבה לרקוד בנשפי־הפקידים. לבריות כאלו יש מקום במשטר־הפקידות ולא לך… אבל אל תדאג, יקירי. אתה תמצא את מקומך בעולם. רק צר לי, שאבא המסכן מצטער מאד. עד סמוך לעלות השחר התהפך על משכבו ונאנח תכופות. עליו אין להתפלא. הוא כבר אינו איש צעיר. רבות סבל בימי חייו, וכבר הגיעה שעתו לראות קצת נחת. אבל עכשו, לאחר שספּרת לי את הכל, קל יהיה לי גם להרגיע את אבא. הוא יבין.

בשעת הצהרים הופרע השקט של קן המשפחה, כשבאו הילדים אחד־אחד מבית־הספר. כבר בבוקר הרגישו הילדים במציאותו של האורח החביב, אבל חזקה עליהם פקודת האם, שלא להרים את קולם ולהתנהג בשקט, שלא יעוררו אותו משנתו.

ראשונה באה שרה, שׁדָה קטנה בעלת עינים דולקות ושׂערותיה המזהיבות כקמה בשלה פזורות על מצחה ועל ערפה, במרוצה נכנסה אל הבית, השליכה את הילקוט והסתערה על אהרן בחבוקים ובנשיקות. כשהרפתה ממנו והוא העמידה לפניו להתבונן בה, ראה את עיניה והן אדומות מבכי.

– מה קרה שָׂרוֹנֶת שלי? וכי הענישה אותך המורה? – התלוצץ אהרן.

– לא נענשתי – השיבה ברצינות.

– ומפני־מה בכית?

פניה הסגלגלים והזרועים נמשי־קיץ נתעננו לפתע, תנועותיה הפזיזות כאילו נקפאו ושוב נקוו דמעות בעיניה, אבל פיה השיב בעקשנות: “לא בכיתי”.

הוא משך אותה אליו, הציץ ישר לתוך עיניה ודרש ממנה לספר לו את האמת.

– הילדות התגרו בי, שאחי כבר אינו פקיד הבארון, הוא גורש ממתולה – השיבה סוף־סוף לאחר הפצרות מרובות, כשהיא מתאמצת לדכא בקולה את מחנק הבכי.

– ואת האמנת להן, טפשונת קטנטונת, שגרשו אותי? – התלקחה אדמומית בפניו של אהרן.

היא הורידה את ראשה ושתקה.

באותו רגע נכנס אחיו הצעיר אלכסנדר, תפס את כף־ידו הרחבה וטלטלה בידו. בבוקר היתה לאמו מלחמה קשה בשובבותו. אף־על־פי שהבין שאין זה מן הראוי להעיר את אחיו משנתו, קשה היה לו לשלוט במזגו הסוער. ההתנהגות השקטה עלתה לו במאמצים קשים – אבל עכשו הותרה הרצועה.

־ הה, איזה בחור גדול ונהדר!– חבט אהרן על כתפו. – ומנין הסריטות הטריות הללו על פרצופך, גבור־החיל?

הנער פזל בעיניו הדולקות ימינה ושמאלה וספּר את האמת. בהפסקות שבין השעורים הקניטוהו החברים, שאחיו גנב תבואות מחסני־הבארון במתולה וברח הביתה, והוא השיב להם במכות.

– הייתי אחד כנגד ארבעה, אבל הרבצתי בהם כהוגן… – התפאר אלכסנדר – את האחד הכיתי באגרוף על פיו השקרני!

אחר־כך באה אחותו הקטנה רבקה. גם היא הביאה הביתה עינים מלאות דמעות ופה מלא שמועות מדכאות.

סיפּורי־הילדים הללו פגעו באהרן יותר מכל. אכן חבורה זו לא הסתפקה במה שהציקה לו שם במתולה, גם לבית־אביו שלחה אחריו את דבותה, ובאיזו מהירות! –

אחר־כך בא האב. הוא היה סר וזעף ולא הוציא מפיו אף מלה במשך הסעודה. רק פטפוטי־הילדים הפריעו את הדממה המעיקה. אחר הסעודה הזמין האב את אהרן אל הכרם שמאחורי הבית ודרש ממנו להודיע לו את סבת הסתלקותו מן המשרה הבטוחה והטובה.

– ואתה לא מעלת בתבואות שהופקדו בידך? – שאל האב לאחר ששמע את כל ספור־המעשה כולו.

– ואתה נטית להאמין בדבות הנמבזות, שספּרו לך עלי? – התקצף אהרן – וכי כך אתה מכיר את בנך וכך חנכת אותו?

– מה יכולתי לדעת? הכל מדברים כך במושבה – התנצל האב – וסוף־סוף הרי אין הדבר רחוק מן השכל. איזה פקיד בארוני אינו מסוגל למעשים כאלה? חשבתי, שאם נקלעת לחבורה זו, כבר הסתגלת למנהגיה.

– אבא – צעק אהרן – רצוני לשמוע מפיך תשובה קצרה: וכי האמנת או לא? ––

האכר הישר והקפדן השיב מיד:

– הרגע־נא, בני. אני לא האמנתי, אף־על־פי שהכל מספּרים את הדברים בודאות גמורה. אבל רציתי לשמוע מפיך, שגם בשעה שהיית בפקידות נשארת בני הנאמן. אילו האמנתי, שהבאת על ראשי חרפּה כזו, לא הייתי מדבר עמך. רק אכר פשוט אני, לא למדתי באַסכולות גבוהות ולא קראתי ספרים בצרפתית – אבל כבוד־ביתי יקר לי מכל.

– גם לי יקר כבוד־ביתנו, אבא. לא פחות משהוא יקר לך. אילו הסתגלתי למנהגי הפקידים, לא הייתי מוכרח להסתלק מחברתם.

הזקן לא היה שבע־רצון:

– אני מאמין לך, בני, אני מבין, שזוהי עלילה בזויה. ואף־על־פי־כן צריך היית לחיות בשלום עם אוסובצקי.

– הרי כבר אמרתי לך, שלא יכלתי – השיב אהרן נרגזות ומשך בכתפיו.

– לא יכלת? עודך צעיר. אם תרצה להצליח בחיים, תוכרח ללמוד להרכין ראש לפני הגדול ממך. גם אנו סובלים ושותקים. אפילו אנשי ראשון־לציון, המתגאים עלינו ביחוסם הרוסי, כבר נכנעו ופסקו מלהתנגד לפקידות. כלום בכל יום מזדמנת משרה טובה כזו?

– לא אבא. חוששני מאד, שגם בעתיד לא אוכל להתרפּס.

– אבל זוהי דרך החיים. הכל עושים כך למען הצלחתם! – צעק האב.

– אם זוהי דרך החיים, אוכרח לבקש לי שביל בצדה, כי לא אוכל ללכת בה. לא אוכל לקנות את הצלחתי במחיר התרפּסות. זהו ענין של אופי, של ירושה, שהאדם מקבל מאבותיו.

– מאבותיו? – צחק האב – אימתי למדת ממני להתנגד לפקידות?

– ומי התעקש לנטוע את כרמו בעצם ידו וסרב להשאיר את העבודה בידי גנני הפקידות ופועליה, אם לא אתה? אינך יודע, עד כמה גדלת בעיני בימים ההם, כשאיימו עליך בעונש ואתה לא וויתרת.

– אה, זה היה דבר קטן, שאין כדאי להזכירו… דחה האב את הטענה – ראיתי שהם נוטעים כרמים כמו בשביל בארון משוגע, שמוכן לשלם כאן בעד כל דבר מהיר גדול פי עשרה, ולא איכפת להם אם יקלקלו ויצטרכו לנטוע את הכרמים עוד פעמים אחדות. ואני, אף־על־פי שאדמתי נרשמה על שם הבארון ידעתי כי שלי ושלכם היא ועלינו להוציא ממנה את לחמנו, ועל כן רציתי לעשות את העבודה בנאמנות, כמו בשביל עצמי. אבל אני לא אמרתי לפקידים, שאין לי אמון בהם ובעבודתם.

– לא, אבא, ממני לא תמלט. לחנם תנסה להפחית את ערכך בעיני. אני זוכר את עבודתך הקשה והנאמנת בימים הרעים של ראשית־ההתישבות, את מרוצתך במסירות־נפש חמש שעות בין ההרים אחר השוורים שברחו, את הגנתך האַמיצה מפני מתנפּלים וגנבים והסתפקותך במועט גם לאחר שבא השפע מידי הבארון. ראיתי כאן עוד אכרים מסורים וחרוצים, אבל אף אחד מהם לא יוכל להדמות אליך. כן, אבא – המשיך אהרן מתוך רתיחה פנימית – רוח הגבורה של אבות קדומים קמה בך לתחיה. אתה לא התכוונת לעשות לך שם בגבורים. בפשטות טבעית עשית את מעשיך, כאילו אין לך דרך אחרת. זוהי רוח האבות, שמדרכת את צעדיך – והאבות הללו הרי הם גם אבותי שלי. ועליהם יש להוסיף גם את האבות מצד אמא, שלפי מסורת המשפחה מגיעה שלשלת יחוסם עד דוד בן ישי. מורשת־אבות זו החיה בקרבי מחייבת אותי להיות ראוי לאבותי. חוץ מזה – תאמר מה שתאמר –אין אני יכול לראות בפעלותינו כאן בארץ עסק־פרנסה רגיל. יש כאן כהנים זוללים, שמשמינים מבשר הקרבנות, אבל חלקי לא יהי עמהם!

זכר הימים הראשונים והדורות הקדומים הוציא גם את האכר אפרים אהרונסון מן המעגל הצר של עובדות־ההוה והחזירו אל החזון הגדול, שמלא את נפשו בשעת ההכנות לעליה. הוא התגאה בבנו, הוא אהב אותו והעריצו כאחד, הוא אמר:

–צדקת בני היקר, תמיד האמנתי בך, וגם להבא הריני מוכן לעזור לך, – אבל אמא המסכנה! וודאי, תצטער מאד! ואין אני יודע, כיצד להרגיע אותה.

– דומני, שהיא אינה צריכה הרגעה – השיב אהרן. – ספּרתי לה לפני הצהרים את הכל והיא עודדה אותי. מי שזכה לאם כזו אינו אבוד בעולם.

אבל הלחץ של הסביבה הלך ונעשה מעיק עד למחנק. הוריו של אהרן לא ספרו לו על העלבונות, שהם סופגים יום־יום מתושבי המושבה. גם הילדים לא הוסיפו לספר לו את דברי ההקנטה שהם שומעים מחבריהם בבית־הספר וברחוב, אבל הסריטות המתחדשות על פני אלכסנדר הוכיחו, שעדיין הוא מוכרח להלחם על כבוד אחיו. ואף אהרן עצמו הוכרח לראות כשהיה מהלך ברחוב, שצר לו המקום בכפר מולדתו. כשאחד מן הפקידים לא השיב לו שלום בפעם הראשונה, חשב: אפשר מקרה הוא. אבל כשהמקרה חזר ונשנה פעמים אחדות, הוברר לאהרן, שיחס זה נעשה שיטה, ואז פסק גם הוא מלהכיר ברחוב את הפקידים, שרק לפני שנה אחת קירבו אותו אליהם בידידות מרובה כל־כך. מובן, שהתושבים נזהרו מאד שלא לשוחח עמו, שלא יעוררו עליהם את חמתה, של הפקידות.

רק אדם אחד במושבה היה חפשי מהשפעתה של הפקידות. ואדם זה היה פקיד דוקה. זה היה הרופא ד"ר הלל יפה, שהצליח לשמור על עצמאותו כלפי הפקידים, מכיון שידעו, שהבארון רוחש לאדם זה כבוד ואימון.

בפעם הראשונה לא קבל הרופא את ביקורו של אהרן בסבר פנים יפות. הרי הוא היה הממליץ לפני הבארון, שימנה צעיר זה כפקיד במתולה. ועכשו, לאחר מה שעשה שם, הרי מוטלת האחריות במדת־מה גם עליו. אולם מפני כן דוקה רצה לשמוע את ספור הדברים מפני ה“נאשם” עצמו, שהרי אפשר, שהשמועות המתהלכות עליו במושבה הן מוגזמות במקצת…

הוא ראה את עצמו לא רק כרופא, אלא גם כיועץ נאמן לכל התושבים. וכך הרשה לעצמו לפתוח את השיחה בתוכחת־מוסר. תשובתו של אהרן שכנעה אותו, שתוכחה זו צריכה להיות מופנית לצד אחר, לאותו צד שאינו מסוגל לשמוע אמת בלתי־נעימה. הוא ראה מיד גם במקרה זה אחת מן התופעות של השחיתות הפקידותית, מעשה השטן המכשיל את כוונותיו הטהורות של הבארון, ומכיון שהיה מלומד בנסיונות אחרים הבין מתוך דברי אהרן יותר ממה שזה ספּר לו.

– עכשו יכול אני לגלות לך גם את הנמוק השני שהעלמתיו ממך לפני שנה – הודיע הרופא בחשיבות, כמגלה סוד. – כששאלת אותי אז, מפני־מה הוציאוך מגריניון קודם סיום־הלמודים, אמרתי לך רק את נימוקו החציוני של הבארון – כדי שבני־הארץ הלומדים בתמיכתו לא יתפזרו בארצות אחרות. אמרתי לך אז, שיש עוד נמוק אחד, ואני מאחל לך, שלא תדענו… הריני רואה, שאחולי לא הועילו, ובכן אין כל תועלת בהעלמתו של הנימוק ההוא. זהו נימוקו הפרטי של מר שייד, שהעובדים בשרות הבארון יהיו נכנעים לו, כשירגישו, שאין להם שום אפשרות של עבודה וקיום מחוץ לפקידות שלו. אלמלא החוק הקיים גם בתורכיה בנוגע לשרות רפואי, יתכן, שהיה ממנה גם רופאים מחוסרי דיפלומה… הגנן דיגור כבר שחק משחק כזה בימים הראשונים לאפוטרופסות הבארון. הרי זוכר אתה את האיטלקי השיכּוֹר, ששירת בבית־מלון בחיפה, ודיגור נתן לו תואר “דוקטור” ומנה אותו לרופא כאן, מפני שהיה קתולי… אבל מאז כבר אין אפשרות למשחקים כאלה – סיים הרופא בצחוק.

הדברים פגעו כהלמות־פטיש בראשו של אהרן. רק עכשו נפקחו עיניו לראות את המשחק המגונה, ששחקו בו. זכר הידידות החלקלקה, שמר שייד הראה לו, עורר בו חמת־זעם.

– זאת אומרת, שנחש זה נצח אותי? – שאל אהרן בזעם.

– כך נראה לי לפי מצב הענינים – השיב הרופא בקור־רוח מלוּוה במבטים של השתתפות, כמו שהיה נוהג, בשעה שהיה מגלה אמת מרה לקרוביו של חולה מחוסר־תקוה. – לגבי הפקידות של הבארון–נעלת אחריך את הדלת בדפיקה חזקה, כיוצא לבלי שוב. אמנם רואה אני מדברי, שהבנת את כוונותיו הטובות של הבארון והתאמצת להגשימן במיטב יכלתך, ועל־פי ההגיון היה הבארון צריך לפטר את שייד ואת רוב עוזריו ולמסור את הנהלת הענינים לבני־אדם כמוך, – אבל כל זה לא יועיל לך בכלום. אף אני, שהבארון מתחשב קצת בדברי, לא אוכל לגלות את אזניו על העול, שנעשה לך, כי הוא רואה את אנשי־אמונו כחלק מאישיותו ואינו סובל דברי האשמה נגדם. זוהי מדה לא נכונה מצדו, ובוודאי היא מזקת גם לעצם מטרתו בהזדמנות אחת שאל לדעתי על התנהגת פקידיו. השאלה נתנה לי את הזכות והחובה לספּר לו כמה עובדות אופיניות, המבליטות את השחיתות, השוררת כאן, אבל הוא הפסיקני בתשובה קצרה: “אני יודע את הכל. הם עושים את רצוני…” הכרתי בעיניו, שדברי הכאיבו את נפשו, אבל הפרסטיז’ה של הפקידות היא בעיניו למעלה מכל. והפקידות יכולה לסייע לך עכשיו רק במובן אחד. אם תרבה להתחנן לפניהם, יעשו עמך את החסד ויתנו לך כסף להוצאות הדרך לאוסטרליה או לאמריקה. הם שואפים להפטר מבני־אדם, שהיו עליהם לטורח ושמחים להרחיקם מן הארץ, כדי שלא יוסיפו להרגיז את מנוחתם ולקומם להם את דעת־הקהל. אלא, כפי שרואה אני, לא אתה האיש, שילך להתרפס לפניהם, וחוץ מזה איני רואה כל תועלת בשבילך ביציאתך מן הארץ. משרת אגרונום לא תוכל לקבל בלא דיפלומה, ואם תתמסר לעבודה מפרכת לשם פרוסת־לחם, לא תוכל להמשיך את חקירותיך המדעיות, אף־על־פי שהן מבטיחות לך הצלחה בעתיד.

– אני אשאר כאן. אעבוד במשק אבי! – קרא אהרן.

– אתה טועה, ידידי, – השיב הרופא. – אם האדונים הללו מיהרו לשלוח אחריך את דבותיהם מראש־פנה, בודאי לא יסבלו אותך מהלך קוממיות על אדמת שלטונם, והם חזקים ממך ומאביך גם יחד. הרי אתה לא תוכל לעבור בשתיקה על ההאשמות והעלבונות, וכל מלה של הצטדקותך פירושה – האשמה גלויה של הפקידות, האשמה, שהם יקראו לה הסתה. פעם כבר אסרה הפקידות בראשון־לציון על שמשון בלקינד להלין בביתו את אחיו ישראל, משום שזה ערך אל הבארון תזכיר בדבר עריצותה של הפקידות. אמנם אין בן־שמעון שלנו עריץ כמו שהיה בלוך בשעתו בראשון־לציון, אלא שלמעלה מכולם עומד שייד, ואם הוא ירצה בכך, יוכרח בן־שמעון לצוות על אביך, שיגרש אותך מביתו. מאחר שאני מכיר את אביך מובטחני בו, שלא יציית לפקודה, אף אם הפקידות תשלול ממנו את עזרת הבארון ותהרוס את קיומו, אבל אתה בודאי לא תוכל לשאת את הסבל שיגרם בגללך לכל המשפחה, ואז תקבל על עצמך את גזירת הגירוש, כמו שעשו ישראל בלקינד, יוסף פיינברג ומשפחת חנקין. הבילויים הללו, שעזבו את ספסלי –האוניברסיטאות ובאו להחיות בזיעת אפּם את אדמת האבות. אידיאליסטים וגבורים, שכל עם ישראל יכול להתפאר בהם, היו צריכים להיות זמן רב נרדפים כחית־בר בארץ, שקוו למצוא בה מולדת, ולצאת כגולים מן המושבה ראשון־לציון, שהם יסדו במרצם. חרפה גדולה היא. אבל כך הוא המצב,ושנינו לא נוכל לשנותו. לאמיתו של דבר ראוי עמנו לחרפה זו. אם מיליוני היהודים הטילו את חובתם על שכמו של מיליונר אחד, צריכים הם לסבול את חולשותיו ואת תוצאותיהן.

– וחובבי ציון? – שאל אהרן כטובע הנאחז בגבעול הקש.

– חובבי־ציון? – השיב הרופא במנוד־יד מבטל וכאב רטט בקולו. – אילו היו המוני העם מצדדים עמהם והיו נותנים להם את האמצעים הדרושים היו יכולים להגדיל ולחזק את ההתישבות הלאומית, שאינה תלויה בבארון. ואילו הצליחו להקים מושבות למופת במשטר יותר צודק ועל בסיס איתן, היתה יכולה להיות להם עמדה יותר תקיפה גם כלפי הבארון. אז היו יכולים לא להתחנן לפניו לשוא, אלא לדרוש ממנו בתוקף בשם האידיאל המשותף, שיטהר קצת את משטר־הפקידות שלו. אבל בינינו לבין עצמנו – תנועת “חובבי ציון” לא עמדה בנסיון. הרי זוכר אתה מימי־ילדותך, כמה רעבתם כאן בתמיכתם של חובבי־ציון שברומניה –פקידותם אינה בזבזנית ומושחתת באותה מדה, כמו זו של הבארון. חובבי־צין יכולים למצוא ספּוק בכך, שגם מתולה, “המושבה למופת” של הבארון ובת־גילה של באר־טובה שלהם, עדיין לא הצליחה, – אבל אוי ואבוי לספּור כזה; על כל פנים עובדה היא, שהקופה הדלה של חובבי־ציון אינה יכולה להרשות לעצמה את ה“לוכּסוּס” שבהחזקתו של מדריך חקלאי חדש. ואף אם תגיע ליכולת כזו, חוששני מאד שלא תמנה אותך. ראשית – כדי שלא תרגיז את פקידות הבארון; שנית – מפני שבחבורה לאומית זו, שמכרזת על הנחיצות שבהחיאתה של הלשון העברית, שולטת הלשון הרוסית בדיבור ובכתב, ואתה אינך יודע לשון זו…

– וההסתדרות הציונית? –

– ההסתדרות הציונית עדיין אינה נוטה לעסוק בהתישבות. כן, בארץ־העתיד, שתאר ד“ר הרצל ב”מדינת היהודים" שלו, יהא צורך במדריכים חקלאיים כמוך, ואפשר– רק בבני־אדם כאלה, וישמרנו אלהי ציון, שהשפעת הבטלנות, השחיתות והבזבזנות על חשבון אחרים של הפקידות הבארונית לא תעבור בירושה אל המשטר הציוני העתיד לבוא, דרך פקידות חובבי־ציון הבאה במגע עמה. עלי להודות על האמת. יותר שאני מרבה להגות ב“מדינת היהודים” של הרצל, כן הולכים החששות ומכרסמים בנפשי, שמא תתקופנה את מדינתנו העתידה כל אותן המחלות המקננות בפקידות הבארונית, ברקבון התורכי ובמשטר־השוחד הרוסי. אבל כל עוד לא הצליח הרצל לקבל בשוחד הגדול את הצ’ארטר מן השולטן, אין לחשוש מפני השחדים הקטנים. לעת עתה עוסקת ההסתדרות הציונית רק בארגון העם ובהכשרתם של התנאים המדיניים. לכשיבוא היום הגדול של קבלת הצ’ארטר, אז נעמוד לפני נסיון שלא היה לנו כמוהו, ואני מקוה שבמשמר ההוא יוכל העם להפיק תועלת מרובה מכוחות מדעיים ומוסריים כמוך. אבל אין לדעת מתי יבוא היום ההוא. בינתים זקוק אתה לעבודה ממקום אחר… ולצערי הגדול, איני רואה שום אפשרות של עבודה בשבילך…

– זאת אומרת, שהפקידות נצחה אותי בהחלט והוציאתני מן העולם? – רטט היאוּש בשאלת אהרן.

הרופא הוריד את ראשו והשיב:

– לעת עתה כך הוא המצב. גורלך הוא גורל כל המורדים בפקידות, שרק מעטים מהם הצליחו להנצל מהתנוונות. אתם עומדים במלחמה על חירות העם וכבודו, והעם חדל־אונים מהושיעכם – סיים הרופא באנחה.

– וכי אין תבוסתנו חרפה לכל העם?

– הרי אמרתי לך: זוהי חרפה כבדה מנשוא. אבל העם מוכרח לשאתה. משום כך מוטלת עליהם החובה לאַמץ את כל כוחותיכם ולהחזיק מעמד, כדי להראות לפקידות, שיש חיים גם מחוץ לה. המלחמה, שכל אחד מכם נלחם על קיומו ועל עתידו, זוהי מלחמה למען כבוד העם. מאד מאד הייתי רוצה לעזור לך, לכל פּחות, בעצה טובה. אבל היום איני יודע יותר ממה שהגדתי לך. בוא אלי באחד מן הימים הקרובים, אפשר, יעלה משהו בדעתי…

הרופא ניתח בשקט אובייקטיבי את מצב־ההתישבות, אבל הדברים ששמע ושאמר חרשו תלמים עמוקים בנפשו וגזלו בלילה ההוא את מנוחתו. גם אהרן התהפך על משכבו מצד אל צד והרהר בדברי הרופא, תכניות מתכניות שונות צצו במחו, והוא נסה לתאר בהן את עצמו בתוך עבודה פוריה ואחראית. אך כולן התנדפו מול פני שד דומה למר שייד, המשרבב לקראתו לשון ארוכה ואדומה וקורא בלעג: “לא תצליח! לא תצליח! אין לך דיפלומה!” בבקשו מפלט במחשבתו מפני שד זה, נזכר במנהל הטוב והמלומד של המכון לחקלאות בגריניון ובדברי הפרידה שלו: “בני, אני מתגאה בך, שאתה הולך מעמנו להתמנות חשובה, אבל הריני גם מצטער על שאתה עוזב אותנו זמן מועט קודם קבלת הדיפלומה. אלמלא התקנות הקפּדניות הייתי נותן לך דיפּלומה אף בלי בחינת־הגמר. הריני בטוח, שתוסיף כבוד למוסד שלמדת בו. אני מאַחל לך הצלחה בדרך החיים בשמי ובשם כל חבר־המורים, ואם יהיה לך בזמן מן הזמנים צורך בעזרתי. תוכל לפנות אלי, ואני אעשה לטובתך כל מה שיהא ביכלתי”…

אהרן קפץ מעל מטתו, הדליק את המנורה, ישב אל השולחן וכתב מכתב למנהל בית־הספר החקלאי בגריניון, ולאחר שחתם עליו חזר אל משכבו ונרדם מתוך החלטה, לקום בהשכמת הבוקר, כדי לרכב לחיפה ולמסור את המכתב לדואר הצרפתי.


 

פרק רביעי הפקידות    🔗

הפקידות היתה מכשיר הכרחי בשיטת־ההתישבות של הבארון, וגם – הנגע היותר חמור שבה. ההופעות, שהיו כרוכות בה, מתגלות בכל מקום, שבו נתגלה לפני בני־האדם מכרה של זהב. כדי למנוע הופעות אלו, או, לכל הפחות, לצמצם אותן, היה הכרח בדבר, שמנהיגו של מפעל זה, מנהיגו בפועל ולא להלכה, כפי שהיה הבארון עצמו, יהא – אידיאליסטן. אבל האדם, שהועמד בראשה של התישבות זו, הרברנד האֶלזאסי אליהו שייד, היה ההפך הגמור מזה.

הוא ידע לבחור בבני־אדם, בעלי נשמות־עבדים, שהיו ממלאים בדיקנות את כל הוראותיו, גם כשהיה ברור להם, שהוראות אלו מתנגדות לרצונו המפורש של הבארון ולתכליותיה של ההתישבות. אלה היו על־פי רוב בני־אדם מחוסרי חוט־שדרה מוסרי, תאבי־בצע, ותאבים לספק את יצר־השלטון שלהם באכרים הנתונים למרותם. האכרים, שהיו תולים את מעמד משקיהם ואת מצבם הפרטי בפקידות בלבד, והיו מיחסים חשיבות לאין־ערוך, חשיבות, שהאדם מיחס לגורמים, שקובעים את כל צורת־חייו, לתכונותיו ולאָפיו של פקיד השולט בהם. רוּבּם השלימו מתוך אונס עם משטר־הפקידות בכללו, אף־על־פי ששנאו פחות או יותר את כל הפקידים, שהיה להם עסק עמהם, אבל הם נלחמו תמיד בעקשנות על קבלת הרע במיעוטו. הם נלחמו על פיטוריהם של הפקידים, שכבר אי־אפר היה לשאת את מעשי־ההתעללות שלהם, ולעומת זה – היו חוששים מאד לחילופי פקידים, – חילופים, שנעשו בלא לשאול את פיהם, – בשעה שהפּקיד, שלמרותו היו נתונים, לא היה מן הסוג הגרוע ביותר.

לפיכך עוררה השמועה, שהפקיד חסון, ששימש כסגן־מנהל בראש־פנה, עתיד להתמנות כמנהל במקומו של אוסובצקי, חרדה בלבותיהם של האכרים, שהיו כפופים להנהלתו.

אוסובצקי, למרות מה שלא היה שונה ביסודו מכל חבר־הפקידים של שייד, היה במדה ידועה הטוב שבהם. בניגוד לכל האחרים, היה לו ענין במה שנעשה בארץ; הוא היה על פי הכרתו חובב־ציון; היתה לו שאיפה, שאמנם לא נתגלמה בפעולות ממשיות מרובות, אבל שהיתה ידועה לאכרים ועוררה בהם תקוות אישיות ולאומיות – להרבות בקנית קרקעות. ההתקוממות החריפה, שהתקוממו לו האכרים בראשון־לציון ושגרמה לכך שהבארון הוכרח לסלקו משם, למדה את אוסובצקי לשלוט ברוחו. אמנם אף עכשיו לא היה מוותר על רצונו או על תאות־הכבוד שלו במקום שרק טובתם של האכרים דרשה ממנו את הדבר, אבל על כל פנים היה זהיר, שלא למתוח את סבלנותם של האכרים במדה, שלא יוכלו לעמוד בבה. הנסיונות הקשים, שבהם נתנסה אוסובצקי בעבר ושהורו אותו לרכך את מנהגו עם האכרים, ביחד עם החובב־ציון שבו גרמו, איפוא, לכך, שאדם זה, שהיה שנוא כל־כך בראשון־לציון, נחשב בעיניהם של אכרי הגליל העליון לטוב שבפקידים.

ועדי־המושבות שלחו מיד בקשות אל מר שייד, שישאיר להם את אוסובצקי, אבל הם כבר ידעו מן הנסיון, שמר שייד אינו מתחשב במשאלותיהם של האכרים, מקבלי התמיכה, ואינו מבטל את נימוקיו מפּני נימוקיהם, לפיכך נוסדה ועדה בלתי רשמית, “ועדת־המהפּכה”, שקבלה עליה לחקור את נימוקיו של שייד, לבקש דרכים להלחם בו ובמשטר־הפקידות בכללו.

זו לא היתה הפעם הראשונה, שנתארגנה ועדה ממין זה. כמעט שלא היתה אף מושבה אחת ממושבות הבארון, שלא “מרדה” בשעתה. סופן של מרידות אלו היה ברור מראש: הן היו מסתיימות בנצחונה של הפקידות אף אם ניתנו לאכרים לזמן מסוים כמה הקלות שהן. אף־על־פי־כן או מפני־כן דוקה לא היו פוסקים הנסיונות למגר את הפקידות. "ועדת המהפכה, של הגליל העליון שימשה חוליה נוספת בשלשלת הנסיונות הללו.

לאחר חקירה קצרה קבעה הועדה, שיש אשה באמצע, ידה של הגברת אניטה (בעברית נקראה חנה, אלא שלא נאה היה לבעלת השכלה צרפתית כמותה להקרא בשם בארבארי כל־כך…), אשתו של האדון חסון. היא היתה אחת מאותן הבנות, שמצאו חן בעיני מר שייד בשעת בקוריו בארץ והוא לקח אותן לפאריס להשתלם בסמינאר של ה“אליאנס” על חשבונו של הבארון, וכשחזרו לארץ נתמנו כמורות לצרפתית בבתי־הספר במושבות. רבות בנות עשו חיל, במצאן חן בעיני מר שייד הכל־יכול, וכמה מהן זכו גם להנשא לבני־אדם בעלי־מרץ, שקבלו ממר שייד נדוניה ומשרה טובה בפקידות, – אך הגברת אניטה עלתה על כולנה. היא הצליחה להשפיע על מר שייד, שיתן לבעלה משרה גבוהה ביותר, וכך הוברר לבארון, שטובת ההתישבות דורשת למנות את האדון חסון כמנהל בגליל העליון…

חבתו של הרברנס אליהו שייד לבנות המין היפה במושבות היתה גלויה וידועה. בנשפי־הרקודים, שנערכו לכבודו “בחודש החג” שלו בארץ־ישראל (הליצנים היו קוראים בחשאי לחודש זה “ירח־הדבש של מר שייד”), היה בוחר בבנות, שהיו, לדעתו, המוכשרות ביותר, לרכוש השכלה צרפתית. ברוב המקרים – אך לא בכולם – היו הוריהן מקבלים בתודה את הצעתו הנדיבה ומסכימים לשלוח אותן לפאריס, שכן היה מעניק לפעמים תמיכה נוספת להורים הנבונים, כדי לפצות אותם על הנזק שנגרם להם על־ידי הרחקתה של הבת מעבודות־הבית. נשים נשואות צעירות לא היה יכול להזמין ללמוד בפאריס. כלפיהן הראה את יחסו הטוב באופן אחר. כרופא מומחה למחלות־נשים (האכרים היו חייבים להאמין לדבריו, שקודם כניסתו לשרות הבארון למד רפואה באוניברסיטה של פאריס) היה מוצא בהן בשעת רקוד או שיחה סימני מחלה ומציע להן את עזרתו הרפואית בחנם. ומי זה יתחצף לדחות הצעה אדיבה כזו? ברוב המקרים לא היה מוצא בבדיקה שום מחלה מיוחדת, רק חולשה כללית מפּאת עבודה קשה או חוסר תזונה מספקת, והיה רושם את התרופה בצורת המחאה לקופת הפּקידות על סכום הגון “לצרכי־הבראה”. ממנו למדו גם שאר הפקידים, כיצד להראות את יחסם הטוב לבנות המין היפה. לא כולם יכלו להיות אדיבים ונדיבים כמותו, אבל מעולם לא קרה, ששביעת־רצונו של פקיד תגרום נזק חמרי למישהו.

אדיבות זו הוסיפה עוד חבר פעיל אחד ל“ועדת המהפכה”, את האגרונום כהן. כשעבד בפקידות של הבארון בראש־פנה היו הפקידים העליונים מרבים לשלוח אותו לאחוזות הגדולות, שקנה הבארון בגולן ממזרח לים כנרת בעבר־הירדן, מתוך שיחותיהם של האכרים והפקידים, שקלט מאחורי גבו בראש־פנה ובשאר המושבות, נודעה לו הסיבה, שבגללה הוא נשלח למקומות רחוקים לזמנים ממושכים: אשתו מצאה כן בעיני הפקידים ואף היא לא מנעה את חסדיה מהם… וכך נספח גם הוא אל הלוחמים לטיהור הישוב, אפשר, יפטר בדרך זו מן הפקידים המתחרים בו בביתו…

הזקנים ובעלי־המוסר שבמושבות התמרמרו על המעשים הללו, אבל רק בסתר, כי הכל הכירו את ידה הקשה של הפקידות כלפי המתקוממים לה. עולם הפוך שרר בארץ־הנביאים. בעוד שבכל העולם משמיע המוסר את קולו בגלוי והחטא נעשה בסתר, היו כאן החטאים נעשים בגלוי וההתמרמרות עליהם הוכרחה להנמיך את קולה בחדרי־חדרים, עד שנעשו סדר־חיים מחויב־המציאות והקהל התרגל אליהם ופסק מלהתמרמר.

הד"ר הלל יפה היה מן היחידים, שהעיזו למרוד במשטר זה. כשבא לשרת בתור רופא בזכרון־יעקב מטעם הפקידות, קבע לו למנהג, שלא לקבל חולים ביום השבת. לאחר זמן קצר הוכרח לטפּל בשבת בילד חולה, שסכנה נשקפה לחייו. מאחר שהרופא כבר בטל את מנהגו, נזכר אכר אחד בא־בימים במיחוש, שמקנן בגופו, וגם הוא הלך אל הרופא.

– אני כבר מכיר את הענין – השיב לו הרופא. – הוא אינו דחוף. יואיל־נא אדוני לטרוח ולבוא מחר.

– היתכן? – תמה החולה – כלום אין הד"ר יודע, שאני אביה של – – –

הזקן חשב לתומו, שאם ישמע הרופא את שמה של בתו, המפורסמת בכל המושבה כמקורבתו של אחד מרבי־הפקידות, מיד ישתחוה אפים ארצה לפני אביה.

הרופא הושיט את ידו לחולה ואמר:

– יקבל־נא אדוני את הבעת שמחתי המרובה על שזכה להיות אב לבת חשובה כזו, אבל בתור חולה יואיל־נא לטרוח לבוא אלי מחר.

הלעג הקריר שבדברי הרופא הוציא את הזקן מכליו, והוא התנפל על הרופא בצווחות ובגידופים. הרופא תפסו בכתפיו והשליכו החוצה, כל המושבה השתוממה, ורבים סרבו להאמין־בדבר. לא יתכן, שהרופא ימהר לטפל בילדו של פועל פשוט וישיב ריקם את פני אביה של היחסנית המפורסמת, – ואם אמנם קרה הדבר, אין ספק שהרופא “יועף” בקרוב מן המושבה, כמו שהועף בשעתו הד"ר גולדברג.

הד"ר יפה לא “הועף” מן המושבה, כי חביב היה על הבארון, והפקיד שהיה מנסה לחתור תחתיו, היה גורם רעה רק לעצמו. אפשר, מפני־כן הרשה לעצמו התנהגות חפשית יותר. אבל שאר התושבים ראו וידעו ושתקו, כשהם מכירים בזכויותיה המיוחדות של הפקידות, כמו שהוואסאלים הקדמונים הכירו בזכויותיו של בעל־אחוזה או שליט בימי־הבינים… אף־על־פי־כן היו גם ממרים במשטר זה, ולא בכל המקרים הצליח שייד לקחת עמו לפאריס את הבנות, שמצאו חן בעיניו, כשהציע לאכר ניימאן בעקרון את ההצעה הרגילה, השיב לו זה כדברים הללו:

– אני מודה לך מאד, מר שייד הנכבד, על החסד הגדול, שאמרת לעשות לי ולבתי. אבל ההגיון האכרי אומר לי, שבת צריכה להשאר בבית־הוריה ולהתאמן בעבודות הבית והמשק המוטלות על אכרה בארצנו. לשם העבודות הללו אין היא זקוקה להשכלה הניתנת בפאריס. אף־על־פי־כן אם יש ברצונך להגדיל את חסדך עמי, אבקש ממך לקחת את בני לצרפת, שישתלם במדעי־החקלאות כדי שיוכל להביא תועלת להתישבותנו בארץ.

את הבן לא לקח מר שייד לצרפת, ומתוך התחשבות בדעת־הקהל שמר על כבודו ולא אחז בשום אמצעים נגד האכר הסרבן. יש עוד בנות במושבות, שאפשר לקבלן בלא התנגדות…

השליט האדיב על אחוזות הבארון בארץ־ישראל לא השליך מעל פניו את הבנות, שהעלה לדרגת גבירות נכבדות. במכתבים, ששלח לפקידיו בעניני־הפקידות, היה רגיל לצרף במעטפות מיוחדות בציון “פרטי” אגרות של דרישת־שלום לנשיהם, והפקידים ידעו את חובת־הנמוס למסור מכתב כזה לתעודתו בלא לפתוח את המעטפה.

נוסף על העבודה הרגילה בסגנות־ההנהלה בראש־פנה היה מר חסון מטופל בימים ההם בשני ענינים. מצד אחד, היה חרד לתוצאות ה“פטיציה” של מושבות הגליל העליון, שמא יבוטל מינויו למשרת המנהל הראשי, שזכה לו בהשתדלותה של אשתו, ומצד שני, הלכו ונתהדקו קשרי הרומאן החדש, שנתרקם בינו ובין הגברת רוזיטה (שושנה בעברית), אשתו של הגנן צבי בוקשסטר ומורה לצרפתית בבית־הספר – גם היא מן הבנות, שחנן מר שייד בתשומת־לבו.

והנה בא מכתב מאת מר שייד, המבטיח לו השתדלות נמרצת לאישור המנוי, ואליו רצוף מכתב אל הגברת אניטה. מרוב התרגשות וסקרנות שכח מר חסון את חוקי הנמוס ופתח את המכתב המיועד לאשתו. בזכרונות המחוממים שבמכתב זה לא היה כל חדש ומפתיע. הרי מר חסון היה יכול לשער את הסבה האמתית של החסד המרובה, שנטה אליו מר שייד, וביחוד מאחר שגם מנסינותיו שלו היה יודע את המסבות של זכיה בחסדי שליטים. אבל אינה דומה השערה לידיעה וודאית. כתובה שחור על גבי לבן…

סר וזעף הניח על שולחנו את שני המכתבים, שנפלו בידי לבלר מקורב ל“ועדת־המהפכה”, ובלא להפרד ממישהו נסע לחיפה והתאכסן על הר הכרמל. העיון בסבך הענינים שניתכו עליו תובע צלילות־דעת וסביבה שקטה ורחוקה ממקום עבודתו.

הנוף הנהדר פעל עליו את פעולתו. לאחר שקול־דעת ממושך בא לידי החלטה מסוימת ונגש להוציאה לפועל. הוא ערך שני מכתבים לשתי נשיו בראש־פנה. לאשתו החוקית מרת אניטה הודיע בקצרה, שנמאסו עליו החיים עמה ולאחר התפקיד הבלתי־מכובד, שהוטל עליו למלא בצדה מיום שנישאה לו, וישמש־נא מכתב קצר זה אות לפרידתו הנצחית ממנה. ולאשתו החוקית של צבי בוקשסטר, למרת רוזיטה, כתב מכתב יותר ארוך, השתפכות לירית וחשבונות מעשיים במזיגה אחת, וזה תכנו: אהבתיך, מן הרגע, שבו ראיתיך לראשונה, ואיני יכול לחיות בלעדיך. בואי אלי לחיפה. ביחד נפליג לאירופה, ובכסף, שחסכתי לי, נתחיל בחיים חדשים ונבלה בנעימים את כל ימינו בפאריס המקסמת, הרחק מפּנה אסיאתית נידחת זו.

ההתרגשות, שתקפה את מר חסון בשעה שרקם את תכנית־העתיד שלו, המיטה סכנה על כל התכנית כולה: הוא החליף את המעטפות…

חלחלה תקפה את מר חסון כארבע שעות לאחר יציאתו של השליח הרוכב, כשנזכר בטעותו. תכנית יפה כל־כך, תכנית, שכל חייו תלויים בה, תתקלקל בגלל טעות בת רגע אחד…

אבל השעה אינה כשרה להרהורים. הוא שכר מיד שליח אחר, נתן בידו צרור כסף ושתי מעטפות ערוכות כהוגן. וכה היו הוראותיו:

– תרכב בדהרה בכיוון של צפת, בדרך עכו. אם תראה שסוסך נתעייף, תחליפו מיד באחר בכל מקום שתמצא. אל תחוס על כסף. כשתשיג את השליח, תקח מידו את שני המכתבים ותוציאם ממעטפותיהם. את המכתב הקטן תשים במעטפה הלבנה, שנתתי לך, ואת הגדול במעטפה הורודה. לאחר שתשיג את השליח הראשון אל תוסיף להחליף את הסוסים, אבל אל תתמהמה בדרך. ואם תמלא את שליחותך באמונה, אעניק לך מתנה, שתברכני בגללה כל ימי חייך.

בין חורשות הזיתים של כפר רמה השיג השליח השני את הראשון, נטל מידו את המכתבים והמשיך את דרכו שמח וטוב־לב.

כשהגיע לראש־פנה שאל את האיש הראשון, שמצא ברחוב, למעונה של הגברת חסון. אדם זה, שהיה על־פי מקרה מחברי “ועדת־המהפכה”, הבין מיד את מטרת השאלה והכניס את השליח לבית אחר.

המעטפות לא היו סגורות, כי מר חסון שכח לצוות על־כך את השליח. בני החבורה שמחו על שני המכתבים, כמוצאי שלל רב, צלמו אותם והחזירום לידי השליח, שימסרם לתעודתם.

הדבר קרה ביום הששי בבוקר. חברי ועדת המהפכה משאר המושבות, ששהו בראש־פנה, עמדו לעזוב באותו יום את המושבה. מתוך שני המכתבים, שהשאיר מר חסון על שלחנו קודם בריחתו, כבר ידעו, שמשהו עתיד להתרחש. ועכשו, כשבאו שני מכתביו של מר חסון מחיפה, הגיד להם לבם, שעוד משהו עתיד להתרחש והחליטו לשבות בראש־פנה.

שמחים ועליזים המשיכו חברי ועדת־המהפכה את התיעצותם. הצילומים ופיתוחיהם עלו יפה. הכל הוכן בשתי העתקות: אחת בשביל הבארון ואחת בשביל הבארונית. בני־אדם נאמנים למר שייד היו מפיצים שמועות, שהוא נוטל את הבנות לפאריס על־פי בקשתו של הבארון עצמו, מנחת־בכורים מפרי אחוזותיו.. קשה להאמין בדברים כאלה, אבל מי יודע… כך היססו האכרים, ועל־כן החליטו, שהפעם נחוץ לפנות גם אל הבארונית. במוצאי־שבת יזמינו את צבי בוקשסטר ויגלו לו את הסוד הנוגע לכבוד־ביתו, יסייעו לו בכספים וישלחוהו לפאריס למסור את צילומי־המכתבים בעצם ידו לבארון ולבארונית.

אולם קודם שהספיקו חברי “ועדת־המהפכה” לגלות לצבי בוקשסטר את סוד־ביתו, נתגלה לו סוד זה בדרך בלתי־צפויה.

למחר היתה בבית־אחיו של צבי בוקשסטר חגיגת־ברית לבנו הנולד לו. הפקידים לא השפילו את עצמם להשתתף בשמחת־משפחה של אכר פשוט. אבל צבי, אחיו של אכר זה, ואשתו רוזיטה, הלכו לפאר את השמחה בנוכחותם.

המסובים שתו לחייו של צבי, הפקיד החשוב; ברכו אותו שיזכה לשמחת־משפחה, כזו שהוא נוכח בה. לבו נתמלא אושר־תקוה לילד, שנכסף אליו, ועיניו לטפו בחבה את אשתו, האם של ילדו העתיד לבוא לעולם. החבה שפרצה מלבו כמעין המתגבר, הלכה וחזקה עליו בלכתם הביתה בשביל העזוב שמאחורי הגנים ורטטה גם בקצות אצבעותיו, כשהניח את כף־ידו על כתפה.

פתאום חשך עולמו בעדו. היא נשתמטה מידו וקראה במשטמה קרירה:

– הסר מעלי את כפך הדובית!

ועיניה הביעו בוז תהומי לגבר המסורבל ומגושם־הפרצוף ההולך בצדה. בשבועות האחרונים עדיין היתה זקוקה לו לכסות־עינים, אבל משעה שקבלה את מכתבו של מר חסון, שוב אין לה צורך בו. מחר, מחר תלך לקראת אשרה האמתי, ואדם זה כבר זר הוא לה.

על כל שאלותיו השיבה בשתיקה עקשנית, וכשבאה לביתה סגרה את עצמה בחדר־המטות ולא השיבה על דפיקותיו בדלת.

עצבני ואובד־עצות התהלך צבי בחדר־האוכל השומם והתאמץ לעבור. במה חטא לה. והנה הגיע לאזניו קול רחש של סריטה, והקול הולך וחזק ומרגיז את עצביו המתוחים גם בלא זה. הוא הפסיק את הלוכו והאזין בקשב מאומץ לקול הכרסום: איזה שד מסתתר בבית ארור זה? הקשב הביאו למסקנה מרגעת: אין שד בבית, רק עכבר מכרסם בתוך ארון הבגדים. הוא פתח את הארון, נער את הבגדים, כדי להניס את העכבר – וממעיל־העבודה של אשתו נפל מכתב לרגליו…

הקטטה שפרצה לאחר רגעים מועטים, מלאה בקולותיה את כל המושבה, ומר חסון, שהמתין בחיפה לבואה של הגברת רוזיטה עם שליחו, הוכרח לשמוע את הספור המעציב מפי השליח החוזר לבדו. מיד וויתר מר חסון על תכנית־הבריחה וחזר לראש־פנה לפייס את אשתו ולטשטש את הענין. הוא הזמין אליו את צבי ואחיו ונתן להם שתי המחאות בסכום של 24 אלף פרנק, וגם מכתב אל הסוכן בחיפה שיפרע את ההמחאות, ובלבד שיפסיקו את צעקותיהם.

אבל שמועת השערוריה כבר התפשטה בכל הסביבה ודבר זה סייע ל“ועדת־המהפכה, בצבירת חומר נוסף. המורה ויקטוריה, שעבדה במושבה גלילית אחרת, החליטה שהגיעה גם שעתה לפרוע את חובה. גם היא היתה מן הבנות, שלקח שייד לפאריס, וכשחזרה קבלה את הגמול הרגיל: משרת הוראה לעצמה ומשרת פקידות לאדם, שהואיל לשאתה לאשה. אבל המשרה הקטנה לא ספקה את בעלה והוא עזב את משרתו ואת אשתו כאחת. היא האשימה בכל את מר שייד, שעל כל הפצרותיה להעלות את בעלה בדרגה היה משיב בסירוב. במר־נפשה באה לראש־פנה וספרה לאנשי “ועדת־המהפכה” על התנהגותו של מר שייד עם הבנות. הוא היה היחידי, שהורשה להוציא את נתמכותיו של הבארון מן הפנימיה של הבנות, המתקיימות על חשבונו בפאריס, ובספר־הבקורים של המוסד נמצאות חתימותיו בכל המקרים, שהוציא איזו תלמידה ליום או ליום ולילה. היא הביאה את ספר התנ”ך שלה ובתוכו פתקת־תודה, שכתב לה מר שייד למזכרת, לאחר שהוציא אותה ללינת־לילה מחוץ למוסד בפעם הראשונה.

“ועדת־המהפכה” צירפה גם סיפור זה לתיק־ההאשמות שלה והציעה לצבי בוקשסטר ולאחיו תכנית־פעולה. הם קבלו עליהם בשמחה את הוצאתה של תכנית הועדה לפועל. ומאז פסקו מלהעליב את הפקידות ונהגו שתיקה. אבל שתיקתם הפתאומית של צבי ואחיו היתה חשודה בעיני מר חסון וזעזעה גם את שלותם של שאר הפקידים. הפעם נוגע הדבר לא למר חסון לבדו, אלא למר שייד ולכל הפקידות, ואם תגיע, חלילה, השמועה לאזני הבארון…

כך אירע הדבר, שבן־שמעון, הפקיד הראשי בזכרון־יעקב, ראה חובה לעצמו למהר לראש־פנה. כשבא לשם קרא אליו את כל הפקידים וגם כמה מחברי ועדת־המהפכה. הוא רצה לקרוא לפניהם את מכתבו של שייד, שבו הוא גוער בפקידיו בנזיפה. אבל קודם שפתח בן־שמעון את פיו, הראו לו את המכתבים וההמחאות וספרו לו את כל הענין. בן־שמעון פקח את עיניו בתמיה ולא ידע איך ומה להשיב, וחסון היה כאלם לא יפתח פיו. רק ספר לבן־שמעון שחייו בסכנה, כי מתנכלים להמיתו. בן־שמעון אמר שיתחשב בדעתו, ושאל את הנאספים לדרישותיהם של בני המושבה. תשובתם היתה, שבני המושבה אינם דורשים כלום. דרישתם האחת היא – שחסון יעזוב את המושבה. בן־שמעון הבטיח למלא את בקשתם ובקש מהם, שישקיטו את רוחם של בני המושבה. הבטיחו לו שאין כל יסוד לחשוש לחייו של חסון, מאחר שלא עלה על דעתו של שום אדם להתנהג עמו באלמות.

באותו לילה עזב חסון את המושבה. אבל לאחר ימים מועטים נודע בראש־פנה, שצבי הגנן עזב גם הוא את המושבה בלי נטילת רשות.

מיד נשלחה טלגרמה למר בן־שמעון, המנהל בזכרון־יעקב בן־שמעון מהר לחיפה ושיחד את הקאימאקאם, וזה שלח פקודה נמרצת לנצרת לסגור את כל החאנים (בתי המלון לכפריים) ולא ליתן לשום זר מקום־לינה עד לפקודה חדשה. חוץ מזה שלח פלוגת־חיילים לדרת נצרת, לתפוס את צבי בוקשסטר על פי התאור שנמסר להם.

הפקודות הללו גרמו פגעים רעים לאחיו של צבי, שהוביל את חפצי אחיו ליפו. בנצרת הוכרח ללון ברחוב, כאילו הפכה עיר קדושה זו לסדום, ובדרך עצרוהו החיילים וחקרוהו. הוא היה דומה לצבי, אף־על־פי־כן העלו החיילים בחקירתם, שהנתפס דומה רק במקצת לאדם המבוקש, ואם יביאוהו לחיפה לא יקבלו את הגמול, שהובטח להם, אולם כדי שעמלם לא יהא לחנם, גזלו ממנו את כספו ואת הבגדים שנשא עמו ולאחר כמה מכות שהעניקו לו, שלחוהו לנפשו.

וצבי עצמו, שיצא בחשאי מראש־פנה, פניו מועדות ליפו ובכיסו מכתב־המלצה מאת יצחק חיותמן חבר ועדת־המהפכה אל ידידו יחזקאל סוכובולסקי, סוחר ועסקן ביפו. במכתב נאמר, שישתדל בכל יכלתו לסייע לאדם זה להפליג בספינה למרסיל. הוא אמר לרכב ליפו דרך חיפה ושפלת החוף, מאחר שנעים היה לו לעבור במקומות של ישוב יהודי – חיפה, זכרון־יעקב, חדרה ופתח־תקוה. את נצרת עבר בעוד היום גדול, ומכיון שמיהר ללכת לא התעכב בעיר זו. בגלל רוב המחשבות המתרוצצות במוחו לא הרגיש בדבר, שהחאנים בנצרת היו סגורים, וכן לא הרגיש, שלאחר יציאתו מן העיר נטתה סוסתו דרומה, בדרך המוליכה לשכם ולירושלים. רק בשעת שקיעת החמה נתעורר מהרהוריו בגלל הצורך במקום־לינה, והנה הוא קרוב לעיירה ג’נין.

הוא הצטער הרבה על השינוי, שהביאה הסוסה בתכנית דרכו, אבל עכשו לא היתה לו ברירה אחרת, אלא להכנס לג’נין וללון בחאן, וכאן לא נתקבלה שום פקודה להלין עוברי־אורח ברחוב. בבוקר חישב את דרכו ומצא, שהחזרה לנצרת תאריך את נסיעתו ביום שלם, ובכן וויתר על הביקור בחיפה ובזכרון־יעקב ופנה לדרך סבאסטיה וטול־כרם.

סוד העלמו של בוקשסטר העסיק מאד את שרי הפקידות בראש־פנה ובזכרון־יעקב ואת קו־הטלגרף בין שני המקומות הללו, וכבר היו מוכנים להרגיע את עצמם בהנחה, שהתאבד או נרצח בדרך. והנה אדם בא מיפו לזכרון־יעקב וסיפר, שפגש את צבי בדרך בין פתח־תקוה ליפו.

הטלגראף הרחיב את שטח־פעולתו, ועל פקידות־הבארון במחוז־הדרום הוטל לשחד את הקיאמאקאם היפואי, שימנע את יציאתו של צבי בוקשסטר מן הארץ. אבל עד מהרה הוברר, שהספינה, שצבי עמד להפליג בה, כבר חוצה את גלי הים התיכון מחוץ לתחום הרבונות העותומאנית.

עכשיו הוכרחו למשוך גם את הטלגרף הבינלאומי לתוך המשחק ולהודיע למר שייד על הסכנה המתקרבת. כשעלה בוקשסטר בחוף מארסיל על אדמת צרפת, ועיניו התוהות שוטטו בים האנשים והבתים לבקש לו דרך בארץ הנכריה, צץ לפניו כאילו מתוך האדמה האדון הרמנס, הגנן הראשי של הבארון רוטשילד, גם הוא אחד מן המומחים הצרפתים הנוצריים, שדאגו לפיתוחה החקלאי של הארץ האהובה על הבארון. האדון הרמנס קבל בשמחה גלויה את פני חברו למקצוע והציע לו את שרותו, בתור מדריך. עד מהרה נתגלגלה השיחה על מטרת דרכו של בוקשסטר, ומר הרמנס יעצו לשתוק, בשכר פצוי כספי גדול מאד, שהוא עתיד לקבל מידי מר שייד. בוקשסטר העמיד פנים כמסכים, נסע עם מר הרמנס לפאריס וקבע עמו פגישה ליום מחר לשם סיום־הענין.

בארמונו של הבארון היו המשרתים מצוּוים ועומדים להכניס אליו אורחים מארץ־ישראל בלא עכובים. אך נפרד בוקשסטר מאת הרסנס, הניח את חפציו במלון זול, ומיד הלך ונתקבל לראיון אצל הבארון, סח לו את כל המעשה ושם לפניו את התעודות.

אילו הביאו לבארון באותה שעה טלגרמה על טביעת ספינותיו בים או על תבערה במקורות־הנפט שלו, לא היה מזדעזע כמו שהזדעזע מתגלית זו. תמיד היה מגן בתקיפות הגובלת באכזריות על הפרסטיז’ה של פקידיו מפני ה“ניהיליסטים” הרוסיים שבמושבותיו בארץ־ישראל. הוא היה סבור, שבלא משמעת אין לבנות מדינה. והנה נתגלה לו, שמשמעת זו שימשה חומץ־מגן לקורופציה הטמאה ביותר.

הוא נזכר עכשו במקרה אחד, שהכריחו להרהר אחר מעשי פקידיו בארץ־ישראל. יום אחד בא אליו הגנן הצרפתי הנוצרי קוילאן מראשון־לציון והוא כולו שבור ורצוץ, כאילו קפצה עליו זקנה פתאומית. הבארון התפלא למראה אדם זה, שלא היה עכשו אלא צלו של האדם העליז והזריז, שהכיר בשעת בקוריו בארץ־ישראל. ועוד יותר השתומם, כששמע את בקשתו המוזרה: פצויים בגלל אבדן אשתו…

– כיצד קרה האסון? – נבהל הבארון, ובדמיונו ראה אשה מתרסקת בין גלגלי המכונות או טובעת במאצר של תירוש ביקבי ראשון־לציון.

– האסון הלך והתרקם מזמן, הכל ידעו, רק אני לא – השיב קאוילאן עגומות וחטמו האדום מיין הפך סגול מהתרגשות. – אותי היה שולח למקומות רחוקים, אפילו לפתח־תקוה, והוא היה מטייל עמה שלוב־זרוע בגלוי, לאור השמש ולאור הירח, לעיני כל הפקידים והאכרים במושבה. וגם מבקר אצלה בדירתי – –

– מי? מי?

– האדון המנהל בלוך… אדוני הבארון. שמץ מן הרכילות הגיע לאזני. חקרתי את אשתי בנימוס על יחסיה עם בלוך, והיא הרגיעה אותי, שהם משוחחים בעניני ספרות ואמנות… התפלאתי: מנין לו, לסרג’אנט בלוך, בקיאות בספרות ובאמנות? אני הכרתי אותות כאדם בור וגס־רוח וכך ראיתיו גם ביחסיו עם האכרים. אבל קבלתי את האמשלה המרגעת,כדי שלא אצטרך להוסיף ולחטט בענין זה. והנה ברח פתאום מן המושבה ביחד עם אשתי, וגם סכום־כסף גדול נעלם מקופת־הפקידות…

הידיעה הסעירה את כל ישותו של הבארון. אבל הוא שלח ברוחו והשיב:

– תודה לאל! אם כן הריהי בחיים, ואני חשבתי, שקרה לה אסון.

– מה איכפת לי אם היא בחיים או בגיהנום? לי יותר גרוע אם היא חיה – נאנח קאוילאן. – כל־כך גדול הכאב, והחרפה גדולה ממנו ואין בכוחי לעשות כלום. בוגדת כזו! – סיים קאוילאן בקמוץ אגרופו.

– וכי רואה אתה, מסיה קאוילאן? – אמר לו בלבביות, – כלום לא טובים יותר מנהגי הצניעות של הנשים היהודיות? כשבקרנו בפתח־תקוה השתוממת על הגברת שטאמפר, שסירבה להושיט לי את ידה. אמרת, שהיא מעלבת אותי. אילו היתה גם אשתך נזהרת שלא ליתן יד לגבר זר, ואפילו לבארון רוטשילד, לא היתה ממיטה עליך חרפה זו. טוב, בני, הריני משתתף בצערך, איני משתמט מן האחריות לצרה, שנגרמה לך על־ידי פקידי ואשתדל ליתן לך איזה פצוי בעד סבלך ועבודתך הנאמנת. בענין זה תוכל לפנות מחר אל מר וורמסר. אני מקוה, שכאדם פקח תבין בעצמך שפרסומו של מאורע זה לא יהא לכבוד לך. אני ומר וורמסר לא נגלה את הדבר לשום אדם ובודאי תדע גם אתה להזהר בלשונך. נעלמה ואיננה, ואתה תשכח אותה עד מהרה ותמצא טובה ממנה….

אבל כשיצא קאוילאן מחדרו של הבארון, קרא אליו מיד את מר וורמסר, נאמן ביתו. הוא הרגיש הכרח ליתן פורקן לצער ולזעם, שהעיקו על לבו.

– אלזאס שלך, חבל שהפּרוּסים גזלו אותה מעמנו! – צעק בפני וורמסר, שהשתומם על הדברים – אלמלא הם לא היו החיילים המשוחררים הירש ובלוך ודומיהם נמלטים לפאריס ונשלחים לארץ־ישראל להשחית את מפעלי. כמה צרות ועלבונות ונזקים גרם לי “חמר” זה בלוך, (כך היה הבארון אומר בניב הגרמני־אידי שלו: “חמר” במקום “חמור”) סרג’אנט גס זה. חבל שלא נשלח להיות נוגש בפועלים כושיים באיזו מושבה צרפתית באפריקה. הנימוסים שלו מתאימים לכושים ולא לאכרים יהודיים בארץ־ישראל. עכשו מבין אני, כיצד דכא את האכרים בראשן־לציון. תלונות לאין מספר הגיעו אלי מ“חובבי־ציון” על מעשיו המקולקלים, ואני לא האמנתי להם, ובו, בנבל זה נתתי אמון.

– האמנם הרע כל־כך לעשות? – שאל וורמסר הטוב ברטט חמלה של סניגור תמידי – הרי בעתונות העברית נתפרסמו מחאות מצד אכרי ראשון־לציון על הדבות, שהופצו על הפקידות.

– מחאות? – השיב הבארון בצחוק מר – אין אני ילד תמים. וכי אין אתה יכול להבין, כיצד נוצרו המחאות? באיומים ובלחץ סחט מהם בלוך את המחאות הללו. מתחילה המית בהם את יזמת־העבודה ואחר־כך גם את כבוד האדם, עד שהוכרחו להלל את מדכאיהם. כלום יודע אתה מה שסיפרו לי עליו? כשאכר חרוץ היה בא להתאונן על מחלת הפילוקסירה, שפשטה בגפנים, והציע להלחם בה, היה משיב לו: “אתה עשית את שלך והשאר מוטל עלי” – אלא שהוא לא עשה כלום. מוטב, שילכו גפניו של הבארון לאבדון, ובלבד ששום אכר לא יוכל להתפאר, שהאדון בלוך שמע לעצתו. כשבאה אליו משלחת של אכרים, ציוה את משרתו להוציא את כל הכסאות מן הפרוזדור, כדי שיוכרחו להמתין זמן מרובה בעמידה, – ואחר־כך קבל את פניהם בעוד ידיו עסוקות בגברת השוכבת על הספּה, כדי שיראו עד כמה הוא מזלזל בהם ובדעתם עליו. אולי היתה זו אשתו של קאוילאן המסכן, או איזו אחרת. מי יודע… וזכור־נא – קרא הבארון בהתרגשות – כל זה נקרא על שמי! לכל זה אחראי אני!

זו היתה קריאת־כאב של אדם, שבגדו בו, שהתעללו ברעיון־חייו, שרימוהו ועשקוהו. הוא ביקש, שיביאו אליו את מכתבי־ההאשמה, שנכתבו אליו ביחס לבלוך. נדמה היה לו, שהוא רואה עכשו את המכתבים הללו בפעם הראשונה. והרי כאן היו האשמות איומות. בלוך נטל מן האכרים את תבואת אדמתם ונתן להם קמח במקומה ולא במדה מספקת, כדי שיוכל לאיים עליהם בהרעבה ולשעבדם לעריצותו. כשביקשו ממנו רשיון לשלוח את בהמותיהם למרעה באדמת־הבור של הבארון, השיב פניהם ריקם: “מה איכפת לכם, אם השורים ימותו? הרי של הבארון הם ולא שלכם!”

הוא קרא, כיצד הביא בלוך בשעת־סכסוך שפרץ בינו ובין האכרים חיילים לעקרון, ולא לשם הפגנה בלבד, כפי שעשה הירש בשעתו. לא! בלוך לא הסתפק בהפגנה בלבד. פרצה מלחמה ממש בין האכרים ונשיהם, מצד אחד, ובין החיילים, מצד שני, עד שנאסרו אכרים אחדים והקופה של הבארון הוכרחה אחר־כך לפדותם בשוחד. לידי חובבי־ציון הגיעו עשרה מכתבים מאת בלוך לסגנו גרוס בעקרון. פסקאות אחדות מן המכתבים ההם, שהעתקתם המדויקת הומצאה לידי־הבארון, כיסו את פניו כלימה. “חשוב דרכך, שידנו תהיה על העליונה, ואפילו אם תצטרך לחלק לשם זה מכות ולשסות במורדים את כלביך המפורסמים”. “חוץ מאלה יהיו עמך גם כחמשים או כששים ערבים מכפר עג’אר. כפי הנראה, יש לערבים של עג’אר איזו טינה על המורדים, ולפיכך יסייעו לך בחפץ־לב”. והרי את השורות הללו כבר קרא קודם לכן, וכיצד לא עמד על תכנן האיום, כיצד הסתפק בהודעת־הסברה, ששלח אליו בלוך. כיצד? רק עכשו, כשעמד לפניו צבי בוקשסטר, תפס פתאום בבירור את סיבת־התנהגותו. שייד! שייד היה האדם, שהגן על בלוך, שהצדיק אותו, שהסביר את כל תעלוליו בתור פעולות, שנבעו מתוך דאגה רצינית לגורל ההתישבות, שייד זה, שאת מעשיו האיומים מגולל עכשו לפניו הגנן מראש־פנה.

הוא הבין, שמפעלו נפל בידיו של חבר רמאים. הוא צייר לו את ההתמרמרות של אכריו הסובלים בארץ־ישראל והתמלא אהבה מרובה עוד יותר לבני־אדם אלה, שעדיין הם פונים אליו, שעדיין לא פסקה אמונתם בו, שנלחמים לא רק על מפעלם וכבודם, אלא אף על מפעלו וכבודו שלו.

למחר בא האדון הרמנס אל המלון, וכאן נודע לו, שהאורח מארץ־ישראל נטל עוד בבוקר את חפציו והסתלק.

– אין דבר, וודאי יבוא לקבל את כספו – הרגיע מר שייד את עצמו ובקש לו אמשלה להתראות עם הבארון ולבחון את הבעת פניו: כלום נודע לו הדבר או לא?

בחדר־העבודה לא מצא את הבארון, והוא ירד לבקשו בגן־הארמון. כאן היה הבארון שקוע כולו בעבודה, י ערוך להשיבותה: הוא ישב על שפת האגם, בידו חכה ועסק בדיוג. מר שייד התייצב מן הצד ורכז את כל חושיו בתנועות החכה, שמא יעלה בה דג ואז יהא ביכלתו להפסיק את הדממה הנצרכת לדיוג. המשיחה נזדעזעה, ומתוך מרכז העגולים, שנתהוו על פני חלקת האגם, עלה דג מתנוצץ בקשקשיו לאור השמש והועף בקשת מהירה אל היבשה. מר שייד אמר לפתוח בדבור, אבל הבארון מהר להטיל את הדג לתוך הסל ולהחזיר את החכה אל המים, ושוב נגזרה שתיקה על כל הסביבה.

כשעה תמימה עמד מר שייד והסתכל בעבודת־הדיוג. פעמים אחדות פתח בקול עצור: “אדוני הבארון”, ולפעמים גם השמיע שיעול קל, אבל דבריו וקול־שיעולו לא הגיעו לאזני הבארון. כאילו אין איש בקרבתו, רק אויר. מר שייד הרגיש, שמשהו אינו כתיקונו ביחסו של הבארון אליו. כדי ליתן שהות לזמן לטשטש את הניגודים מיהר להתחמק מן הגן וכשהגיע למשרדו, כתב מיד מכתב אל הבארון, שבו בקש ממנו חופשה של שבועים. לשם סידור ענינים משפחתיים באלזאס.

לאחר ימים אחדים הובהל טלגראפית לחזור לפאריס בענין דחוף מאד. הוא מיהר בשמחה אל הבארון לקבל את פקודתו, אבל הבארון היה שוב עסוק בדיוג. שייד ניסה להרגיע את עצמו, שאין זה אלא מקרה. הבארון רוטשילד יכול להרשות לעצמו ציד־דגים על אף הענינים הדחופים. אבל כשחזרו ונשנו “ראיונות” כאלה פעמים אחדות במשך חודש ימים, הוכרח מר שייד להכיר, שהוא נחשב כמת בעיני הבארון. ואז החליט לכתוב אל הבארון ולבקש ממנו, שיקבל את התפטרותו. משום שקשה לו להוסיף למלא את תפקידו כראוי מחמת זקנה. הבארון מילא ברצון את בקשתו, מתוך הודעה, שאינו רוצה לראות את פניו, וציוה להודיעו, שהפנסיה מוכנת לו בגזברות.

כך התנקם הבארון באדם, שהפך את חזונו לקאריקטורה נלעגת ומזוהמת.


 

פרק חמישי הר־העקדה    🔗

בידיעות שהגיעו מפאריס לארץ־ישראל, היו רמזים ברורים על שינויים חשובים, שעתידים לבוא בפקידות. הדבר עורר תקוות באכרים–אמנם לא בכולם. מיעוט ניכר, שנוח היה לו במצב הקיים, חושש, כמובן, לעתידו. על כל פנים, ברור היה שהשערוריה של ראש־פנה, שהדה הגיע למרחוק, לא תשאר בלא תוצאות. זו היתה בועת־מורסה, שנתבקעה פתאום מתוך צעקות־כאב ושגלתה לעיני הכל את הרקב האוכל בפקידות, גילתה מה שהיה, אמנם, גלוי גם בלא זה. על כל פנים – לבני־המושבות לא גילתה “התפוצצות” זו שום דבר, אלא שימשה חומר נוסף לשיחת־הבריות, שבהן הובעה ההתמרמרות הכללית. אהרן אהרנסון לא השתתף בשיחות העסיסיות הללו. אמנם, הבתים שקודם לכן היו סגורים לפניו, נפתחו עכשו לפניו ברצון. כי לא רק יחס־הכבוד לפקידות אלא אף הפחד מפניה נפגמו ללא תקנה. אולם הוא לא מיהר להשתמש באדיבות, שבה חונן עכשו. אי־אפשר היה לו לשכוח, שבני־אדם אלה, שמחייכים אליו היום בחביבות מרובה כל־כך ושמנסים לזכות בבת־צחוקו שלו, הביטו אליו רק אתמול מתוך בוז ובחילה, או שהסבו את פניו ממנו בכלל, ללא שום חטא מצדו. זמן מרובה לא היה יכול לסלוח לבריות הללו את שפלות־כוחן. על חיוכיהם ודרישות־השלום שלהם השיב ב“שלום” קר ובקול, שהורגשו בו גאוה וגאון, או שלא השיב בכלל. היה בכך משום מידה כנגד מידה, משום נקמת עלבונו וכבודו המחולל חינם, שלא מחל עליו. אבל על־ידי כך שמר וחיזק בעצם ידיו את המחיצה, שהוקמה בינו ובין הסובבים אותו על־ידי שונאיו. הוא חיזק אותה על־ידי היהירות, הזלזול והביטול הגלוי, שבהם היה מתיחס לכל אלה שהכיר בה נשמות־עבדים רכרוכיות – יהירות וזלזול, שנתפתחו בנפשו החזקה באותו זמן, שהרגיש עצמו כמעט מנודה. יחס זה גרר אחריו בהכרח התנגדות ושנאה. וכך התחילה מתעבה מעין מחיצה נפשית, שחצצה בין אהרנסון הצעיר ובין רובו של הישוב, מחיצה, שקעה את כל גורל־חייו. לא. הוא לא רצה בידידותם של אלה, שנשכו ככלבים את עקביו ושנבחו עליו בשצף להנאתם של אדוניהם. רק בביתו של אדם אחד היה נוהג לבקר ורק עמו היה משוחח ברצון, מכיון שזה היה האדם היחידי, שלא נמנע מלהפּגש ומלשוחח עמו גם בימי־רעתו. זה היה ד"ר יפה, שנתחבב עליו כל־כך, שכמעט לא עבר יום, שבו לא היה מתראה עמו. הם היו מבלים שעות רצופות בשיחות, שהרופא היה המדבר העיקרי בהן. אולם הנושא של שיחותיהם לא היה שערורית־הפקידות, שעליה דברו באותו זמן בכל בית בזכרון־יעקב, דברו בלא הפסק ובלא שיתמעט הענין בה, דברו מתוך חזרה על אותם הדברים, על אותם הענינים, שתמיד נראו כמענינים וחדשים ללא שינוי. לא, בשבילם לא היה שום חדש בכל הדברים הללו. שניהם עמדו זה כבר על טיבה של הפקידות, לא היה להם ענין בדברי־רכילות סתם, ובניגוד לאחרים לא האמינו באפשרות של שינויים רצינים במשטר של פקידות־הבארון.

– יש עכשו בגולה התעוררות חדשה לקנות קרקעות בארץ ולנטוע כרמים ופרדסים – אמר לו הרופא פעם אחת, כשהיו יושבים ומשוחחים אגב שתית תה מהול ביין – יש יהודים, שמבקשים לגדל כאן פרדסים בהשגחתם של מומחים – ולבוא לכאן על־מנת להתישב בארץ, כשהפרדסים יגדלו וישאו פרי. מי יודע, אפשר תצליח לקבל עבודה בתור מנהל של אחוזות כאלו. אני יועץ לך לבקר בחדרה. שם מתהלכים כל המתענינים בקנית־קרקעות. וודאי, תפגוש שם את יהושע חנקין, זה שקנה את שלשים אלף הדונאמים של אדמת־חדרה, ולו יש ידיעות ברורות בכל מה שנוגע לקנית־הקרקעות בארץ ולתכניות של התאחזות בה מצד יחידים או קבוצות. שם תמצא את ישראל פיינברג, המכוּנה “לוליק”. אתה שואל, מיהו פיינברג? וכי אין אתה מכיר כלל אדם מופלא זה? זהו גבור, שכל עם ועם היה מתפאר בו.

הרופא לגם מכוס התה כמה לגימות, ואחר כך הוסיף:

–מי בחדרה אינו גבור? ראשית הרי אלה הם בני־האדם, שמרדו בפקידות־הבארון ובחרו בחיי חופש וסבל. הם בוודאי יבינו אותך ויסייעו לך. ושנית, הרי אלה הם בני־האדם,שדבקו באדמת־חדרה. רואה אני, שהדברים הללו אינם עושים עליך רושם כלל. אבל, ידידי, כלום יודע אתה, מהו פירושו של דבר: “דבקו באדמת־חדרה”? כלום יודע אתה, – והרופא הגביה את קולו, שריטט מתוך התרגשות – כלום יודע אתה, מה פירושו של דבר, לעמוד על המשמר של אדמה זו שנים על שנים בלא לעזבה? כלום יודע אתה מה פירושו של דבר לעמוד יום־יום ושעה שעה בפני אויב סמוי מן העין, אויב, שרק במיקרוסקופ אפשר לראותו, שמתגנב אל קרבנו ומרעיל את דמו בהסח הדעת? כלום יודע אתה מה פירושו של דבר, לעבוד ולעמול בתוך אימת־המות, האורב לך על כל שעל, העלול בכל רגע להתגלות בגופך ולהפילך פתאום, כמו שמפילים אלון במכת־גרזן? כלום יודע אתה מה פירושו של דבר לראות בלא הפסק, ביום ובלילה, את הזיות־הקדחת ואת פרפורי־הגסיסה של אב, אם אחות, אח, חבר, ילד ואשה אהובה, בלא שתוכל להושיע להם אף במשהו? כלום יודע אתה מה פירושו של דבר. שאין לו, לאדם, דמעות בעיניו, שאינו יכול לחרוק שנים ושמרגיע את עצמו רק בידיעה, שגם הוא צפוי לאותו גורל עצמו! כלום שמעת על האשה, שבמשך שנים אחדות קברה את בעלה ושלשת ילדיה ואחר־כך הוציאה לקברנים את הרביעי בעד החלון, סגולה שהמות לא יוסיף עוד לעבור על סף ביתה, ולאחר זמן קצר הוציאה את החמישי והאחרון בעד הפתח, ולסוף הוציאו גם אותה אליהם לבית־הקברות! וכי אין זו אגדת “חנה ושבעת בניה” במהדורה חדשה? כלום יודע אתה מה פירושו של דבר, לקרוא בתוך השתוללות־מות זו את מכתבי־התחנונים של הקרובים בגולה: “שובו! הצילו את נפשותיכם! רחמו עלינו ועל עצמכם!” – והללו מהדקים את שניהם, שלא יוציאו תלונה ואנחה מפיהם, וממשיכים את עבודתם כאילו לא קרה כלום ואינם עוזבים את משמרתם? כלום מבין אתה סוף־סוף מהו פירושן של המלים “דבקו באדמת חדרה”?

הרופא היה נרגש מאד. פניו חורו וטפות־זעה בצבעו על מצחו. אולם הוא עדיין לא סיים את דבריו. ההערצה, שמילאה את נפשו לאנשי־חדרה, היתה כאש בעצמותיו ובקשה לה מוצא. קולו הלך והתחמם, הלך וגבר.

–מה יודעים אנשי זכרון־יעקב הדשנים והשאננים על סבלם של בני־חדרה! הם יודעים רק לחרף ולגדף את “החזירים הרוסיים”, המתעקשים למות בתוך בצותיהם. לפעמים הם מפליטים גידוף זה גם בנוכחותי, אף־על פי שגם אני באתי מרוסיה… רק אני, אני לבדי, רואה את קרבן־התמיד ואת הר־העקדה של חדרה בכל הוד־מוראותיו. כלום יודע אתה מה אני מרגיש, כשמביאים אלי לבית־החולים חולה־קדחת מחדרה? כבוד צבאי הריני רוצה לחלק לו, כמו לפצוע, שמובא משדה־הקרב לצערי, חוזרים רק מועטים מהם לביתם. הרוב הגדול מובל לבית־הקברות של זכרון. וכך הדבר גם ביפו. ובאיזו שלוה נפשית מתים הגבורים הללו! כל אחד מהם כאילו אומר “שלום לכם! אני כבר עשיתי את שלי, ואתם המשיכו לשמור על אדמתנו ועל תעזבוה, כי סוף הנצחון לבוא”. איני יודע, כיצד לבשה רוח־גבורה זו את בני־האדם הללו, שרק לפני שנים אחדות היו דומים בכל לשאר יהודי הגלות, החלשים והרופפים. כלום אין אתה רואה ביחס הירואי זה כלפי המות את רוחם של מגיני מצדה? לפעמים הריני נוטה להאמין, שאין גבולות לזמנים. הכל הוא הוה אחד ארוך וממושך. עם־ישראל החי על אדמתו מסוגל תמיד למעשי גבורה. והנה בטוח אני, שלשורת האגדות העתיקות תצטרף מאליה כהמשך טבעי אגדת־האמת החדשה על “תשעה שרקדו”, שדור יספר אותה לדור ברטט של קדושה.

– איזו אגדה היא זו? למה אתה מתכוון? – שאל אהרן מתך סקרנות ומתיחות.

– שמע ותדע. הדבר קרה באחת מן השנים הראשונות לקיומה של חדרה, הקדחת כבר עשתה שמות בחלוצים המעפילים הללו ודלדלה את שורותיהם, וכשהגיע יום־הכפורים נמצאו רק עשרה גברים בריאים, שהיה בכוחם לעמוד ולהתפלל בצבור, לבקש מאלהי מרום שנה טובה, שנת חיים לעדתם ושנת גאולה וישועה לכל העם. בתים לא היו אז בחדרה, כי השלטון התורכי עדיין לא נתן רשיונות לבניה, וכשהתחילו פעם לבנות בלא רשיון, באו חיילים מקיסריה והרסו את הנדבכים. הרי יודע אתה את הפגעים הללו. אז הצטופפו המתישבים בחדרים המזוהמים של ה“חאן”, זה הבנין, שנשאר מימיהם של הבעלים הקודמים, חוץ ממועטים, שלא יכלו לשאת את המחנק, ובחרו לגור בצריפים ובאהלים. ובכן, באותו יום־כיפור נתאספו עשרת הגברים הבריאים באחד מחדרי החאן, ששימש בית־תפלה, בחדר הסמוך נצטרפה לתפלתם גניחתם של החולים הקודחים, ומזמן לזמן היו המתפללים מפסיקים את תפלתם ועוברים אל החדר השני לטפל בחולים. בשעת תפלת־המוסף אחזה סחרחורת את אחד מן המתפללים וחומו עלה פתאום עד ארבעים ואחת מעלות. הוא הועבר לחדר־החולים, ותשעת הנותרים המשיכו את תפלתם בצבור וצרפו לעשירי את אביהם שבשמים… כשהגיעו לתפלת נעילה כבר נפח החולה את נפשו, וכשבישר קול השופר את סופו של היום הקדוש, והעייפים מן הצום בירכו זה את זה בשנה טובה מתוך צער נוקב ודמעות מהולות בדם ואמרו ללכת לבני־משפחותיהם ולסעוד את לבם, התיצב לוליק פיינברג בקומתו הגבוהה לפני הפתח והרעים עליהם בקולו: “לא, יהודים! אף אחד מאתנו לא יפטר עתה לביתו! קרבן יקר הקרבנו ביום־הכיפורים זה, ואסור לנו להשאירו בין החולים אף שעה אחת. כל היום התגברנו על רעבוננו כמלאכי־השרת, ועכשו אל־נא נחוש אל האוכל ככלבים!” האש היוקדת בעיני לוליק עוררה התלהבות בלבות כולם, ומיד עמדו להוביל את חברם למנוחתו האחרונה באדמה, שמסר את נפשו עליה. נטלו את המת וכלי־חפירה ויצאו לאור־הירח לבית־הקברות. דומם חפרו במעדריהם באדמה. פלגי־זיעה ניגרו מעל גופותיהם התשושים מן הצום. פעם בפעם חזרו וזירזו את ידיהם המתרפות למאמץ נוסף, כשבלבבות נקרה בלא הפסק השאלה המרה והנוקבת: האם תמנו לגווע? כשסיימו את חפירת הקבר צוה לוליק פיינברג לשתות לגימת קוניאק, ופתאום, כאילו על פי צו פנימי (הוא דאג לכך, שימצא ברשותם משקה מחסן זה), התלכדו תשעה החברים במעגל אחד ורקדו מתוך זמר עז ועליז מסביב לקבר הפתוח. לאור־הירח הזולף בנחת רקדו את ריקוד־המות האיום, שהעולם לא ראה כדוגמתו. בני־האדם הללו כאילו אמרו בכך למות, שלשוא כל מאמציו להפחיד אותם ולהניסם ממקומם. הם ילחמו בו, עד שיניסו אותו, ולאחר סתימת הגולל שרו את “התקוה” וגם את ה“קדיש” בנגון של “התקוה” וחזרו אל החאן…

אהרן הרגיש, ששערותיו סמרו וכאילו פסק מרוץ־דמו. קולו החזק והפסקני של הרופא היה מלא חרדת־קודש. וכשנשתתק ישבו שניהם דוממים ומורכני־ראש, ובעיניהם נצנצו דמעות של התרגשות.

– ומה יהא הסוף? – עלה מתוך הדממה קולו השקט של אהרן.

– הסוף יהא – נצחון – השיב הרופא. כשהתנגד פינס לקניתה של אדמת חדרה בגלל הבצות והמחלות, המקננות בה, השיב לו טיומקין: “אמנם חולה היא אדמת חדרה, וכלום מותר לעזבה משום כך? כלום עוזב בן את אמו החולה? גם אדמת־חדרה חלק מארצנו היא. נחפור בה תעלות, ניבש את בצותיה ונבריא אותה, וחדרה החולה עוד תהא מושבה בריאה ופורחת”. ואמנם משהו כבר נעשה, חובבי־ציון סייעו בכחותיהם הדלים לנטיעתם של עצי אקאליפטוס. ואפילו הבארון העביר על מדותיו ונגש ליבש את הבצה הגדולה, בלא להתנות תנאים עם התושבים ובלא להטיל עליהם את עולה של הפקידות, – ומאושר אני, שגם לי היה חלק־מה ברכישת עזרתו של הבארון. ויודע אתה כיצד? שמע ואספּר לך. לא פניתי בבקשתי אל הבארון עצמו. חששתי, שאם אסתער על הבארון במישרים בבקשת עזרה בשביל חדרה, ישיב את פני ריקם ושוב לא יהא לי פתחון־פה לחזור על הבקשה. הפרשתי, איפוא, שעות מרובות מזמני לשם ביקורים משפחתיים בביתו של בן־שמעון. שחקתי עמו במשחק־הקלפים, שאינו מענין אותי, ואף השתדלתי לגרום לו קורת־רוח על־ידי הפסד בכונה, – וכל זה כדי לגשר את המרחק החברותי שבין מארוקאני זה, בן החנוך הצרפתי, ובין הרוסים. פעמים הרבה שלבתי בתוך השיחות המשחקים סיפורים על חדרה וגבוריה, ולאחר שידולים וסרובים מרובים הסכים סוף־סוף לנסוע ולבקר במושבה השכנה, אבל רק באופן פרטי. ולא כבא־כוחה של הפקידות. הודעתי בחשאי לאנשי־חדרה על הבקור הצפוי ארבעתנו נסענו לשם–גם הגברת בן־שמעון ואשתי נלוו אלינו–ועל־יד מבוא ה“חאן” ראינו את כל קהל התושבים משני עבריו של שער־הכבוד, עשוי מכלי־עבודה ומקושט בפרחי־בר. הילדים, כמעט כולם נפוחי־בטן, צהובי־פנים ותרוטי־עינים, שרו שיר לכבוד האורח העיקרי, ובראשם עמד המורה הלוי, שגם הוא נשא עליו את אותות המלריה ואני, כרופא, חשבתיו בין המאורשים עם המות. בין המבוגרים בלטה דמותו האצילית של האכר רבי שניאורסון, מגזע הרבי הגדול מליאדי, שעזב את משפחתו ברוסיה ובא להשתתף בסבלותיהם של בוני־חדרה. האמונה בנצחון בתוך כבלי המות זעזעה את לבו של בן־שמעון ודמעות פרצו מעיניו. רציתי להוליכו גם לבית־הקברות, אך הוא אמר: “די! כבר ראיתי את כל מה שצריך לראות!” ועוד באותו ערב שלח לפאריס תזכיר, שהזיל דמעות גם מעיני־הבארון, וגם אחר־כך, בשעת בקורי בפאריס, ראיתי כיצד הרטיב הבארון תזכיר זה בדמעותיו. בן־שמעון אמר לי בפירוש: “אפשר, שאקבל נזיפה מן הבארון על שהתערבתי בענין שאינו נוגע לי, אבל זכרם של אנשי־חדרה המסכנים הללו אינו נותן לי מנוחה – ואני מסתכן”. והתוצאות: הבארון הסכים לסייע להצלתה של חדרה בלא תנאים משעבדים ומשפילים. הוא אינו נותן כלום למושבה, אדרבה. המושבה נותנת לו במתנה הרבה מאות דונאמים של אדמת־ביצה, בתנאי שהוא ייבש אותה ויטע עליה יער לעצמו, ואגב, בשכר “מתנה” זו, השתדלה הפקידות אצל הממשלה המרכזית באיסטאמבול והשיגה רשיון לבניתם של ארבעים בתי־אבן בחדרה. ארבעים בתי־אבן! הרי יודע אתה מהו ערכו של רשיון כזה: יציאה מאפלה לאורה! הצלת נפשות ממש. אילו ספרת לחבריך בגריניון, שכדי לבנות בית אצלנו בכפר יש צורך ברשיונות של הוד רוממותו חליף כל המאמינים, היו חושבים אותך למשוגע. יודע אתה, כיצד נימק את הדבר ראוף פחה, מושל ירושלים? לדעתו, משמש כל בית יהודי, שנבנה בארץ, אחת מאבני היסוד לשלטון יהודי לאומי בכל הארץ. אף־על־פי־כן, הודות לשוחד, התעלמו פקידי הממשלה מסכנה זו ועכשו כבר תמצא את אנשי חדרה דרים בבתים. בעוד שנים אחדות תגמר שם מלאכת יבוש הבצות, וחדרה תהא מושבה בריאה לגמרה.

לא כל מה שספר הרופא היה חדש בשביל אהרן. הרי המרחק בין חדרה לזכרון־יעקב אינו גדול ביותר, ואף־על־פי שהזכרונים נזהרו מלגשת לאותו מקום מקולל, הרי אנשי־חדרה היו באים לזכרון לפעמים קרובות, כשהם מביאים עמהם את קודחיהם לבית־החולם ומשם לפעמים – לבית־הקברות. אבל אלה היו רשמים חולפים, שלא השאירו בנפשו רושם עמוק. ואילו עכשו ראה לעיניו תמונה שלמה, איומה ונשגבה כאחת. לעומת גבורתם של אנשי־חדרה נתמעטה בעיניו גבורתם של ראשוני זכרון־יעקב, ואפילו גבורתם על בתי־מתולה. מצפונו יסר אותו על המכתב ששלח למנהל הגריניוני. כיצד אפשר לחשוב על עזיבת הארץ, ואפילו באופן זמני בלבד, בשעה שבני־אדם אלה מוסרים את נפשם על שמירתה של נקודה אחת? כיצד הרשה לעצמו להביע אפילו בדרך של הנחה בלתי־מחייבת, וביחוד במכתב לאדם זר, את האפשרות, שיהודי צעיר יעזוב את ארצו, שזקוקה כל־כך ליהודים, שיחיו ויעבדו בתוכה?

כשעלה למחר על סוסתו על מנת לרכב לחדרה כבר היתה בנפשו החלטה איתנה, שלא לעזוב את הארץ בשום פנים. כשהתקרב אל המושבה ראה סמוך לבאר שלרגלי הגבעה שני ילדים בידואים מתהוללים ונאבקים בתוך מעגל של ילדים, נאחזים איש ברעהו, המנצח והמנוצח נופלים ביחד על הארץ, וכל החבורה מתערבבת לגוש מתגלגל ומתפתל וצורח בהרבה פיות. לא היה שום דבר מפתיע בשבילו בתמונה זו. הוא הרהר בעליצות על האופן, שבו מפרקות הבריות הללו את עודף המרץ שנצטבר בהן והשווה אותם במחשבתו לקפיצותיהם של הטלאים לאור החמה או להשתוללותם של כלבלבים זעירים. כשקרב אל החבורה הקטנה הבחין בתוכה נער אחד, כבן עשר, מרופש ומאובק כשאר הבידואים הקטנים, אלא ששונה היה מן האחרים בלבושו האירופי ובקלסתר פניו.

למראה הרוכב המתקרב הפסיקו הנערים את תעלוליהם, רצו לקראתו ופשטו אליו את ידיהם בקריאות: “חַוַּגָ’ה חַתּ בַּקשִיש!” (אדון, תן מתנה). גם הבידואי הקטן הלבוש אירופית רץ עמהם לראות את הרוכב, אבל למקהלת המבקשים לא הצטרף. כשהשיב להם אהרן בהטעמה בידואית: “יתן לכם אללה הרחום והרחמן”, הרפו ממנו ולחשו זה לזה באכזבה: “חֲדָא וַטָאני” (זהו בן הארץ)…

יותר מזה לא יכלו להביע בלשונם הדלה ממה שנתרחש בחוג־מחשבתם הצר, אבל פירוש הדברים היה מובן לבקי ביחסם של בני־המזרח אל הזרים הבאים מארצות־המערב. מי שמכתת את רגליו ובא מארץ רחוקה לראות את פניהם, וודאי, שוטה הוא, שוטה בעל כספים מרובים, שאללה נתן עצה בלבו ללכת אל המאמינים ולפזר את כספו ביניהם, באונאה או בנדבה. ואם כן מפני־מה לא יתן החוג’ה בקשיש? – אבל בן הארץ, אפילו כשהוא לבוש כפראנג’י, אינו מן השוטים הללו. הוא אינו משוטט למצוא פרצופי בידואים, אלא הולך למקום שהוא צריך לו, כבן־תמותה פשוט ופקח, ואין דרכו לחלק בקשישים או לשלם מחירים מוגזמים..

אהרן צחק לאכזבתם של הנערים ושאל בערבית את הלבוש אירופית:

– ואתה מפני־מה לא בקשת בקשיש?

– למה תתן לי כסף בחנם? וכי קבצן אני? – השיב הנער והציץ באומץ לתוך עיניו של הרוכב, ושאר הנערים העומדים מסביב הביטו אליו בתמהון.

– מנין אתה?

– מחדרה.

אהרן הבין, שילד יהודי לפניו, ושאל בעברית:

– ומה שמך, ילד?

– אבשלום פיינברג – השיב הנער, – והם קוראים לי סלים אבן־לולו.

– אתה בנו של ישראל פיינברג?

– כן.

– הה, ילדון נחמד שכמותך – קרא אהרן בשמחה – אפשר, תראני את הדרך אל בית אביך?

– וודאי – קרא הנער ועלה בקפיצה אחת על הסוסה מתוך מהירות מפתעת, התישב לפני אהרן, רמז בידו ברכת שלום לחבריו ואמר:

– עכשו יכולים אנו ללכת!

הסוסה השמיעה צהלה מסולסלת וזזה בצעדים מדודים לקראת הגבעה, כפי שהדריכה אבשלום במגע רגלו היחפה.

– ומפני־מה אתה מהלך יחף? – שאל אהרן את הנער – וכי אינך חושש לעקיצת־עקרב?

– אני לא ירא משום דבר! – השיב הנער, בהחזירו את פניו אחורנית ואגב ניגב בזרועו את פניו המוזעים והמכוסים שכבת־אבק.

החום השופע מגבו של הנער ואומץ הפלדה הזורם מעיניו הלהיבו את רוחו של אהרן. נדמה היה לו, כאילו הוא נושא עמו את בנו, עצמו ובשרו, הוא נזכר ביוסף לישאנסקי הקטן ממתולה ומצא, שהם דומים להפליא על־פי אפים. זהו הדור החדש הגדל כאן! – הרהר אהרן – דור של גבורים יהא זה! כמה חביבים ונועזים הם הילדים הללו, שאינם יודעים פחד, הגדלים כפרחי־בר על אדמת המולדת. הוא נזף בנער:

– אל תסתובב כל־כך על הסוסה, פן תפיל אותך!

אתה תלמד אותי איך לרכב? גם אבי אינו דואג לי כמוך. הוא בוטח בי. – ואחר־כך הוסיף: – אמור, אדון, מי אתה? מאין באת?

– מזכרון־יעקב.

– מן החזירים הרומניים? – שאל הנער בבוז – למה באת אל הבצות שלנו? וכי אינך מפחד?

– אמור־נא, גבור קטן, – החזיר אהרן – וכי גם אביך יקבל כך את פני בביתו?

הנער זכר, שהוא חוטא להנימוסים של הכנסת־אורחים. שום בידואי הגון לא היה מרשה לעצמו לפגוע כך בכבוד האורח הסר אל אהלו… הוא הנמיך את קולו והשיב:

– לא אמרתי, שאתה חזיר רומני. דברתי על הזכרוניים בכלל, על אלה, שאינם באים אלינו. ואם אתה בא אלינו, בודאי טוב אתה מהם. לא רציתי להעליב אותך.

פתאום נשא את עיניו אל אהרן ושאל:

– תסלח לי?

אהרן אמץ את הנער אל לבו והשיב:

– לשובב כמוך אפשר לסלוח את הכל.

בינתים עלתה הסוסה על הגבעה בין עצי אקליפטוס צעירים ובתים חדשים קטנים. במקום התוהו־ובוהו, שהקיף את הבנין המעופש של החאן, שראה אהרן לפני שנים אחדות בשעת בקורו הקצר בחדרה, ראה עכשו את עצמו בתוך כפר ממש. חצרות גדורות, בתים, רפתות, אסמים, ועגלות טעונות שחת משרכות דרכן על פני דרך החול הנקראת בשם רחוב.

לפני אחד מן הבתים עצר הנער בסוסה. לאחר רגע אחד כבר נשאוהו רגליו בתוך החצר כשהוא ממהר אל האסם ובפיו בשורה; “אבא, הבאתי לך אורח!”

האב, ישראל פיינברג או כפי שהערבים והבידואים מסביבת “עין־הקורא” ביהודה כנו אותו על שום גבורתו “לולו” (מרגלית), כנוי, שאחיו האכרים והבילויים מראשון־לציון שינו אותו ל“לוליק”, היה יליד רוסיה. הוא עלה לארץ בשנת 1882 ביחד עם קבוצת החלוצים הראשונים, עם ה“בילויים”, והיה מבוניה הראשונים של המושבה הראשונה בארץ־ישראל, ראשון־לציון. תלאותיהם של החלוצים הראשונים הללו בבנינה של ראשון־לציון היו איומות, ואחיו הבכור יוסף פיינברג נתמנה כשליחם אל הבארון אדמונד רוטשילד ודבריו על סבלותיהם של בוני ראשון־לציון הזילו דמעות מעיניו של הבארון, שנעשה “הנדיב הידוע”. לא עברו ימים מרובים והדמעות של הבארון נהפכו לגשם של זהב טהור, ש“אבי־הישוב” פזר ביד נדיבה על שדות יהודה, שומרון והגליל.

“לוליק” פיינברג היה בחור גבה־קומה,דק וצנום, אבל ביחד עם זה – חזק ואמיץ־לב. היו לו עינים שחורות, בוערות באש־להבה של גבורה והקרבה למען האידיאה, שערות ארוכות, שרירים חזקים, ידים ארוכות וחזקות כמטילי־ברזל. הוא היה גמיש וזריז בהליכותיו, וביחד עם זה – פקח ונלהב במעשיו.

הוא למד בקלות את לשונם של הערבים ביחד עם מנהגיהם ונימוסיהם. אומץ־לבו וידיעותיו להתהלך עם הערבים גרמו לכך, שיצא לו שם גדול בתוכם. אין מספר לספורים, שהיו מתהלכים בארץ על מעשי הגברה שלו.

פעם אחת קרה המקרה, שערבי צעיר אחד ביפו, שעדיין לא הכיר את חוג’ה לולו והשמיע בפניו את הכינוי של זלזול “ולד־אל־מות:. לוליק חטפו ונשאו על כתפיו לעיני כל הערבים דרך רחובותיה של העיר הערבית עד ביתו של הקונסול הרוסי, כדי לקבול עליו. אולם על הפלחים הגונבים ועל הבידואים השודדים לא היה קובל לפני הקונסול. במקום שתפס אותם, היה מלמד אותם בזרוע חזקה, שיצוו לבניהם ולבני־בניהם, שלא יגעו בכל אשר ל”עיון קרא" (ראשון־לציון) ולתושביה. כך ביטל את כינוי־הגנאי “ולד –אל־מות” (ילדי המות), שהערבים היו מכנים בו את יהודי הישוב בארץ־ישראל.

אומץ־לבו היה לדוגמה. בכל התנפלות של ערבים על המושבה, היה בין ראשוני הלוחמים בהם. תמיד היה מעמיד את עצמו הראשון במקום־הסכנה ומעולם לא קרה, שיהא ניזוק. ככל אדם אמיץ ונועז לא יכול היה להשלים בשום אופן עם קיפוח חירותו או כבודו, יבוא קיפוח זה מאיזה צד שיבוא. וכשם שלא היה יכול לסבול את מעשי־ההתעללות של הערבים כך לא יכול היה לסבול את מעשי־ההתעללות של הפקידים. לפיכך היה לוליק גם אחד מן המעוררים העיקריים של ה“מרד” הראשון בפקידות ועמד בשורה הראשונה של הלוחמים על עצמאותה של המושבה.

הוא לא ידע פשרות ולא היה נרתע משום דבר, שמצפונו ציוה לו. הוא לא כיבד בני־אדם הססנים, רופפים, שהכרתם המוסרית אינה חזקה למדי, והיה נוהג עמהם מתוך זלזול גמור, יהיו מי שיהיו. המאורע, שהיה קשור בשמו של נפתלי הרץ אימבר, המשורר של ההימנון הלאומי, משמש דוגמה לכך, אימבר נזדמן לראשון־לציון בשעת ה“מרד”. הוא ראה במושבה את תחילתה של הגשמת השאיפה לשיבת־ציון, ובתוך היער הגדול של התרוממות־הרוח הלאומית לא ראה את העצים הבודדים של הקטטות והסכסוכים. לנוכח העובדה המעודדת, שקנית האדמה והנחת היסוד לישוב החקלאי חלו ביום תשעה־באב (בשנת תרמ"ב – 1882), ביום האבל הלאומי של חרבן ירושלים, לא היה בעיניו כל ערך לפגעים הקטנים, שבאו אחר־כך. הפיכתו של יום התשעה באב ליום של ראשית הגאולה שימשה לו סמל יקר, שמכפר על כל השאר. מראשון־לציון כתב אל העתונות העברית והיהודית שבארצות הגולה רשימות ומאמרים מלאים התלהבות. בתוך המושבה התקרב אל כל החוגים, השתתף במסבותיהם וחיבר להם שירים משמחים, ואגב, נגע בהם גם בפוליטיקה הפנימית, אלא שחיבר שירים לטובתם של שני הצדדים כאחד. אימבר פסח על שתי הסעיפים ולא ידע למי הוא צריך להתחבר, ל“מורדים”, או ל“פקידות”. מן החרוזים שגרמו קורת־רוח למהפכנים נשאר לזכרון קטע זה:

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל הַַנָּדִיב הַיָדוּעַ?

עַל סוּס כַּסְפּוֹ יִרְכַּב בְּגַאֲוָתוֹ,

כִּי יִהְיֶה לְעַמּוֹ מֶלֶךְ־מָשִׁיחַ

וּבְנֵי הַגּוֹלִים יִשְׁתַּחֲווּ לְעוּמָתוֹ.

יַחֲלוֹם: לוֹ לְבַדוֹ שְׁאֵת וָיֶתֶר

כָּל הָאָרֶץ רַק לוֹ נְתוּנָה,

כִּי עוֹד יִתְנוּ בְּרֹאשׁוֹ הַכֶּתֶר,

עֲטֶרֶת־דָוד מִכֹּל צְפוּנָה.

לסוף נמשך אל אוסובצקי ונעשה משורר חצרו.

הסכסוך בראשון לציון החריף. אוסובצקי הזמין מיפו חיילים תורכים, שבאו לאסור בכבלים את המורדים בפקידות הבארון ולהשליכם לבית־הכלא ביפו. המורדים התיצבו בשורה לעומת שורת החיילים. בראש המורדים עמד לוליק.

הוא לא זעם על החיילים, שבאו למלא את הפקודה שהוטלה עליהם. אלא על האכרים הנספחים מרצונם לכנופיה של הנכנעים לפקיד־הבארון. והנה ראה, שהמשורר אימבר בא ביחד עם שאר הנאספים, מתהלך לכאן ולכאן כמהסס לאיזו מן הקבוצות הוא צריך להצטרף, ולסוף ניגש אל מצדדי הפקידות, כלומר אל מצדדיו של אוסובצקי, שהאכיל אותו על שלחנו וקנה את אהדתו הפיוטית גם ב“מצנאטיות”. לוליק לא היה יכול להתאפק. משורר “התקוה” מסתפח אל הפקיד העריץ ואל עבדיו ובועט בחלוצים הנועזים והישרים. וכי זהו המשורר הלאומי, שעליו היתה צריכה להיות גאותה של האומה? הוא נגש אל המשורר, חטף ביד אחת את גופו הקטן והשכיבו על ברכו, טפח בכפו הכבדה טפיחות חזקות על אחוריו, ואחר כך השליכו בבוז מעל פניו עד שכמעט נתרסקו אבריו.

זו היתה פעולה, שהרגיזה את הרוחות. החיילים מצמצו בעיניהם מתוך מתיחות והמתינו לפקודה. לוליק הבין, שאסור לו להפסיד זמן. פנה אל הקצין ושאל אותו בקול מלא איום:

– כלום יודע אתה, אדוני שר־הצבא, שאנו נתיני רוסיה ואסור לך לנגוע בנו?

הקצין שלח מבט תוהה אל אוסובצקי, שיצא באותו רגע מן הבית, כדי להודיע לו את שמות המתקוממים ולהצביע עליהם.

מבטו של אוסובצקי עודד את הקצין:

– אני איני יודע לא צרפתים ולא רוסים. הקאימאקאם שלח אותי לכאן והוא האחראי. קודם כל אאסור את האשמים, ואחר־כך תוכלו לפנות בקובלנה אל הקונסול הרוסי.

– וכי ניתנה לך פקודתו של הקאימאקאם בכתב?

– לא.

– ומה תעשה אדוני המפקד, אם הקאימאקאם יתכחש לפקודתו, וממך יתבעו את האחריות לסכסוך, שגרמת בין רוסיה לתורכיה?

הקצין עמד כנדהם. סבך מדיני כזה אף לא עלה על דעתו. הקפיטולאציות הארורות והזרים הארורים! כל מריבה פעוטה ביניהם עלולה להתרחב לסכסוך בינלאומי, והשלטון העותומני מוכרח להתכווץ ולהזהר בתנועותיו בארצו שלו, שמא יקלקל משהו וילקה על־ידי שני הצדדים…

לוליק ניצל את שתיקתו של הקצין:

– אינך יודע, מה? ובכן אגיד לך אני. יעמידוך למשפט צבאי, יורידוך מדרגתך וישברו את חרבך לנגד עיניך. ככה…

ובדברו הוציא את חרב הקצין ושבר אותה לעיניו.

בעיניו של הקצין התלקחה אש של חמה. פניו האדימו. הוא כבר שלח את ידו אל האקדוח. אבל לוליק הטיל ארצה את שברי החרב מידו, הניח את כף ידו על כתפו של הקצין והוסיף בקול רך:

– כך, ידידי, כך יעשו לך, אם תפגע בנו בלי רשות…

הנחת כף־ידו של לוליק היתה כבדה כל־כך, שהקצין הרגיש בה היטב. עוד התאמצות קלה ויד כזו יכולה לשבור את עצם הכתף ושוב אין תועלת באקדוח. הקצין הבליג על עלבונו ושוב שלח מבט תוהה אל אוסובצקי.

אומץ־רוחו ותקיפותו של לוליק עכבו באותה שעה את הוצאת המאסר אל הפועל. אבל אלמלא בא פתאום למושבה המנהל הירש ממקוה־ישראל, שהרגיע את הרוחות ושילח את החיילים, היה נשפך דם בחוצות המושבה. המורדים לא נתכוונו כלל להסכים מרצון למאסר, ותגרת־דמים עם החיילים התורכיים היתה עלולה להמיט אסון על ההתישבות היהודית, שבאותו זמן לא היתה אלא במצבו של נבט רך. אבל הלך־רוחם של ה“מורדים” לא התאים לתפיסה זו. מיכאל הלפרין, הדון קישוט העברי, החלוץ הנלהב, שבא אז בפעם הראשונה לארץ־ישראל ושהיה בין המורדים ושפּרסם כרוז נגד אוסובצקי שבו כינה אותו בשם נבוכדנאצר מלך בבל, אמר לעומדים סביבו לאחר שנתפזר הקהל:

– סימן טוב הוא לנו! אם יש מהפכה, תהיה גם מדינה. אין מלחמת שחרור בחלל הריק… וחבל, חבל מאד שלא נשפך דם עברי על אדמת ראשון לציון, על אדמת מושבתנו הקדושה…

התנהגותו של לוליק בזמן המרד היו לה תוצאות קשות בשבילו. הבארון, שהחליט להרחיק מן המושבה את אוסובצקי, החליט להרחיק מתוכה גם את הפיינברגים והחנקינים, שהיו קשורים זה בזה גם בקשרי־משפחה. לוליק התישב בגדרה, המושבה שנתיסדה על־ידי הבילו“יים. בגדרה לקח לאשה את פניה לבית בלקינד, הבילו”יית הראשונה בקבוצת הבילו”יים הראשונה, שעלתה אל הארץ בראש אחיה ישראל בלקינד, מיסד האגודה של הבילו"יים, ושם גם נולדו לו בת ובן. הבת נקראה בשם שושנה, והילד – בשם אבשלום.

לוליק לא רק אהב את בנו, אלא אף התגאה בו.

אבשלום היה ילד־שעשועים, של כל המושבה. הוא היה צנום, דל־בשר כאביו, אולם אמיץ־כח, פניו היו שזופי־שמש, שתי עיניו הגדולות והשחורות היו יורות מבטים נועזים ומהירים, תנועותיו היו פזיזות, לבו חם ומלא גאוה.

פיינברג אהב את גדרה. כאן בנה קן צנוע למשפחתו ונדמה היה לו שכאן יבלה את כל ימיו, אבל כשקנה גיסו יהושע חנקין את אדמת חדרה, והמושבה החדשה היתה זקוקה מאד למתישבים ולכובשים אמיצים מטיפוסו של לוליק פיינברג, עזב לוליק את גדרה והלך לחדרה. אומץ־רוחו, פקחותו ונסיונו בדרכי כבוש הארץ הביאו תועלת מרובה לחדרה בימיה הראשונים. אבל התנאים בחדרה היו קשים מנשוא. נוסף על כך סבלו המתישבים הרבה ממה שהיו צריכים לקנות את צרכי־האוכל בהקפה אצל אחד מן החנונים בחיפה או ביפו במרחק של עשרות קילומטרים מחדרה.

בחורף הראשון לישיבתם בחדרה, מיד לאחר הגשמים הראשונים, נשתבשו עוד יותר הדרכים המשובשות גם בלא זה ושוב אי־אפשר היה לנסוע בעגלה, וכשהגיעו ימי החנוכה, אזלו המזונות המועטים שהיו בידי המתישבים לגמרם.

לוליק נמלך בדעתו של אחד מחבריו, עם מנדל, אחיו הצעיר של יהושע חנקין, ושניהם החליטו להגיע ברכיבה, למרות הגשם הגדול, ששטף כמבול על הארץ, למושבה השכנה זכרון־יעקב, כדי להשיג שם צרכי־מזון.

בבוקר השכים ביחד עם חברו ויצאו בדרך לא־דרך לזכרון־יעקב. כשהגיעו לאדמת בורג', שכמעט היא גובלת באדמת זכרון־יעקב, היה הגשם בכל תקפו ולוליק וחברו מצאו לפניהם ים של מים זורם בחזקה, ובשום אופן לא יכלו למצוא דרך של מעבר; לא היה סימן לגשרי־אבן, ואפילו – לגשרי־עץ קלים.

ואולם המחשבה, שחבריהם בחדרה יושבים רעבים ללחם, הרעב שהתחיל להציק גם להרוכבים, והחשק לנוח קצת בצלם של אכרי זכרון־יעקב השאננים והשבעים, המריצם להמשיך בדרכם ויעבור עליהם מה.

הסוסים התבוססו כמעט עד ראשיהם במים ובבוץ, וכשרגליהם וכמעט כל גופם של הרוכבים כבר היו רטובים עד כתנתם מן הגשם והבוץ – הגיעו לנחל זרקה, נחל־התנינים. על יד נחל־התנינים, שהיה מלא על כל גדותיו, עמדו לוליק וחברו נבוכים, בלא לדעת לאן ילכו ואיך ילכו, כי בסביבה לא נראו שום מוטות־עץ, שאפשר היה להרכיב מהם איזה גשר ארעי. ובינתים הגשם שוטף ושוטף ביתר כוח, כאלו נפתחו כל ארובות־ השמים כבימי המבול. בכל הסביבה אין לראות נפש חיה. עכשו אבדה להם גם הדרך לחדרה, כי הגשם טשטש את כל העקבות וכל הדרכים.

לוליק הרהר מעט, וכנחשון בשעתו קפץ עם סוסו לתוך המים העמוקים והשוטפים של נחל־התנינים ובמרצו החזק, שהדביק בו גם את סוסו, עברו הסוס ורוכבו את הנחל בשחיה. מנדל חנקין שחה אחריו.

רטובים עד עור־העצמות, כשנטפי גשם נוטפים מהם, עייפים, שבורים ורצוצים, מלוכלכים מבוץ ומזוהמה הגיעו סוף־סוף לפנות ערב לזכרון־יעקב. היתה להם צורת־שדים.

האכרים הותיקים של זכרון־יעקב, שעדיין לא שכחו את ימי־ההתישבות הראשונים שלהם, שהיו כרוכים בתלאות דומות לאלו, התאספו בחבה מרובה מסביב ללוליק וחברו, כבדו אותם במשקאות חמים, בקוניאק משובח וב“מאמאליגה”, המאכל הלאומי הרומני, שהביאו עמהם מרומניה ושהותקן לכבוד החג. בנעימות מרובה בלו במסיבת הזכרונים את שעות הלילה עד אור הבוקר.

אבל מתוך כך לא הספיקו לישון אף שעה קלה. והם לא בקשו מנוחה. שם, בחדרה, יושבים רעבים, בגשם ובקור, הנשים, הילדים והחברים. לאחר שהתיבשו קצת בגדיהם בחום התנור, נטלו את צרכי־המאכל, שהמציאו בשבילם, ועלו מיד על סוסיהם. לוליק החליט, שהפעם לא ילכו בדרך ארוכה זו, שבה באו, אלא בדרך קצרה יותר.

הדרך הקצרה, שלוליק בחר בה, היתה לא דרך בורג' ונחל־התנינים, אלא דרך קיסריה. אבל בגלל הגשמים השוטפים בלא הפסק ובגלל הנחלים שנתמלאו מים היתה הפעם אף הדרך הקצרה ארוכה יותר מדי ונמשכה שעות הרבה.

כשהגיעו סמוך לעיר והגשם עודנו זורם בלא הפסק והחושך כבר התחיל מכסה את עין כל הסביבה השטופה בבוץ ובמים, החליטו לוליק וחברו, שהיו עייפים עד מות, להכנס לקיסריה וללון בה.

בקושי מרובה השיגו מקום לינה באיזה מלון. מיד נפלה עליהם תרדמה עזה. סמוך לחצות הלילה נשמעו דפיקות על דלת מלונם. מה הדבר? כלום שודדים וגנבים מתנכלים להם בעיר פרוצה זו, בעיר המוכנת מאז ומעולם לכל מיני פורעניות? לוליק קם, התלבש, נטל בידו את האקדוח, הדליק נר ופתח את הדלת, ומיד נרגע. הדופק בדלת היה חייל תורכי מכר, שדר עמהם בחאן בחדרה ועסק בגבית החומש והעשור בשביל בעל האחוזה מחוכרי קרקעותיו.

מה רוצה מהם החייל התורכי, אחר חצות לילה? כידיד בא והודיע ללוליק, שכבד אותו מאד, שאחר חצות קלו המים, הגשם פסק, ובטרם ירד גשם חדש – צריך הוא למהר ולשים לדרך פעמיו.

לוליק רצה לשפוך את כל חמתו על החייל, שהעיר אותו משנתו העמוקה, אבל כשזכר את חבריו הרעבים בחדרה, המצפים ללחם השמור עמהם, הודה לו על אדיבותו, העיר את חנקין, ועייפים מעמל הדרך, כשהשינה נסוכה על עיניהם עלו על סוסיהם – וברכיבה טובה הגיעו לאור הבוקר לגבול אדמת החמרה של חדרה, המקום שנקרא בפי תושבי המקום “בזבניה”.

כשבאו לשם מצאו, שזרם המים במעבר נעשה עז וסוער משהיה. הבידואים של “ערב־דמירה”, השוכנים במקום, שראו אותם מרחוק כשהם מתקרבים על סוסותיהם הזהירו אותם שלא יעיזו לעבור במקום זה, כי שטף המים בוואדי חדרה חזק כאן מאד והמעבר כרוך בסכנת טביעה. אבל לוליק פיינברג ומנדל חנקין לא שמו לב לכך. הם רצו לשוב לחדרה ויעבור עליהם מה.

שוב קפצו לתוך הוואדי המלא מים. אבל מכיון שחששו, שמא יסחפו בכוח הזרם, פשטו תחילה את בגדיהם וישבו על סוסיהם ערומים, מוכנים לכל צרה ואסון.

הזרם היה חזק אבל הסוסים שחו באון. כמעט שהגיעו לשפתו השניה של הנחל, אבל פתאום בא שטף גדול, מפּל מים, וסחף אותם חזרה מערבה. שוב התגברו לשחות אל המקום שהשטף הרחיקם ממנו – ושוב נדחפו לאחור על־ידי שבולת־המים העזה ששטפה במקום שבו בקשו לעבור. הם הרגישו, שכוחותיהם של הסוסים הולכים וכלים. לוליק הפנה את עיניו ימינה ושמאלה כמבקש עזרה. פתאום הבחינה עינו עשבים ירוקים קבועים באמצעו של הזרם. כלום אדמה היא זו? הוא הפנה לשם את סוסו – והנה – הפלא ופלא! סוסו עמד על קרקע מוצק. זו היתה גבעה קטנה, שהתרוממה בתוך ערוץ־הנחל. מסביב להם סאנו זרמי־המים, סוסיהם עמדו במים, שהגיעו עד חזיהם, ולוליק וחברו ישבו עליהם, כשהם ערומים לגמרם. כך נמשך הדבר כמה שעות עד שהמים התחילו לרדת. אז נתאספו הבידואים והפלחים שהיו בסביבה, זרקו אליהם חבל ארוך ובחבל זה עברו את הנחל.

הם יצאו מן המים פצועים, כמעט המומים, כששיניהם נוקשות מקור. הערבים כיסו את גופותיהם הערומים בעבאיות. נתנו ללוליק ולחברו עצה טובה, שלמרות עייפותם לא ירכבו על סוסותיהם, אלא ילכו ברגל כדי לחמם את גופותיהם על־ידי הליכה.

לאור הנר האחרון של חנוכה חזרו סוף־סוף לחאן, במקום שהמתינו להם חבריהם, כשהם רעבים ודואגים להם. המזונות שהביאו עמהם, שהיו ארוזים כהוגן ושלא נרטבו במים, עוררו התלהבות עצומה. הם שכבו שניהם עייפים עד מות, על־יד אש־המדורה, והסתכלו בצעירים הרוקדים סביבם במעגל במוצאי חג החנוכה הראשון על אדמת חדרה.

אחר־כך באו מוראות הקדחת והמלחמה הגדולה על כיבוש חדרה. לוליק נתאחז במקום בכל כוחו והפיח התלהבות בכושלים. על הערבים שבסביבה הפּיל את חתיתו וכבוד היהודים בסביבת שומרון עלה. לוליק היה חשוב כל־כך בעיניהם של הערבים, עד שהיו בוחרים בו בתור שופט יחידי בסכסוכיהם הפנימיים. וכך נתפרסם לא רק כגבור אלא אף כשופט חכם וישר גם מחוץ לסביבה של חדרה, והיו מקרים, שבדואים ופלחים מיהודה ומן הגליל היו באים על גמליהם וחמוריהם לחדרה אל “אבו־סאלים”, “אבי־אבשלום”, כפי שכנוּ אותו הערבים – להרצות לפניו את טענותיהם, וכמו שגזר “אבו־סאלים” במשפטו המחוכם – כך יקום, בלא ערעורים ובלא טענות.

הוא עמד בראש ועד המושבה, שעליה הגן בגבורת־תפארת ושלהתפתחותה עמל בכל כוחו. ואף־על־פי שעבד בפרך, נלחם, הגן, ושׂבע תלאה–לא נתמוטטו אף במשהו האופטימיות וחדות־החיים של כובש ראשון זה בין הכובשים הראשונים ביהודה ובשומרון.

בתקופת־זמן זה בחייו בא אליו אהרן אהרנסון, על־מנת להכירו מקרוב.

מתוך האסם יצא אדם גבה־קומה, קרוב לבן 40, לבוש חולצה רוסית שחורה מהודקת בחגורת־עור למתניו, עלעלי מוץ זרועים בשערות ראשו וזקנו, ומתחת למצחו הגבוה והחרוש קמטים נשקפת משובת־חיים מתוך העינים הנוצצות.

כששמע את שמו של האורח הצעיר לחץ את ידו בחבה סוערת, צוה על בנו בקריצת־עין לעשות את המוטל עליו, והנער הבין מיד את פירוש הדברים: לנהוג הכנסת־אורחים בבהמתו של האורח – והוא עצמו שלב את ידו בזרועו של האורח, הכניסו אל הבית הציגו לפני אשתו:

– הרואה אַת, פניה? זהו המורד מזכרון־יעקב. עכשו כבר תאמיני לי. הנה הוא לפניך. גם לו היו עסקים עם אוסובצקי “שלנו”. אנו גרשנו אותו מראשון־לציון, ואורחנו זה זרק לו את הגט בפניו ועזבו לאנחות בראש־פנה.

המיחם הועלה על השלחן והנער אבשלום נכנס אל הבית נקי ומרוחץ והתישב בנימוס לצדו של האורח.

– היכן עזבת את הפּרות? – שאלה אמו בקפדנות.

– טאליב הבטיחני להשגיח עליהן עד שובי אל השדה.

מסיבת התה עברה במצב־רוח מרומם. בעל־הבית לא יכול להתאפק מלהביע את שמחתו, שגם בזכרון־יעקב נמצא מורד בפקידות. סימן לימות המשיח ההולכים וקרבים… והנער אבשלום, כששמע שאורח זה הוא מן המורדים, חזר ובקש סליחה על הדברים הקשים, שאמר לו בדרך.

– שוב הארכת לשון, בידואי פרא שכמוך? – נזפה בו אמו ברוגז.

– אין דבר – הגן עליו אהרן בבית־צחוק. – אם הוא מרגיש חובה לבקש סליחה ומוכשר להכיר מעצמו בטעותו, מובטחני בו, שיהא ראוי לשאת את השם פיינברג בישובנו…

אחר־כך העביר במהירות את ידו על ראשו המתולתל של הנער ואמר:

– אמנם על עלבוני סלחתי לך, אבל לא על עלבונם של בני כפרי. מפני־מה אתה קורא להם חזירים רומניים?

– מפני שהם קוראים לנו חזירים־רוסיים – השיב הנער בזעם.

השלשה פרצו בצחוק, ואהרן הוסיף לשאול רכות:

– נניח, שהצדק עמך. כלום טוב הדבר, לדעתך, להפוך את כל הישוב העברי בשומרון לעדר־חזירים?

פני הנער נעשו רצינים. הוא חתר במחשבתו למצוא פתרון לחידה קשה. פתאום הבריקה בעיניו שמחת־משובה. הוא חבט בכפו חבטה חזקה על כף־ידו הפתוחה של אהרן וקרא:

– צדקת, חברנו המורד! באמת נהיה טפשים גדולים אם נריב בינינו. הלא שותפים אנו במצור על קיסריה: אתם מצד צפון ואנו מצד דרום. עלינו להתאמץ ולהרחיב את גבולותינו עד שנקיף אותה גם מצד מזרח, ואם נכבוש את קיסריה, יחדל הרומאי משלוט בארצנו.

– מה אתה סח? איזה רומאי? – הפסיק האב את שטף הזיותיו – הלא בין חרבות קיסריה מתגוררים בוסניאקים מסכנים.

– מה לי ולבוסניאקים? – משך הנער בכתפיו – אני מכיר את קיסריה כעיר הרומאים מחריבי ארצנו. הלא משם גם באו החיילים להרוס את הבתים, שהתחלנו לבנות.

– אבל משם באו גם החיילים, שהכו וגרשו את הבידואים שאמרו להפריע את יבוּש הבצות – טען האב כנגדו, ובעיניו זרחה בת־צחוק נדיבה.

– אין לנו צורך בהגנתם של חיילים זרים – התריס הנער. – אתה בעצמך היית יכול לגרש את הבידואים. היית יכול להרים בידואי אחד ולהצליף בו על השאר עד שיברחו – ––

הנער ראה את מבטי התמהון של האורח. הוא הרים את קולו ביתר תוקף והמשיך לדבר כלפּי אביו:

– – – כמו שעשית בראשון־לציון. או כאותו מעשה בעשרת הבחורים שהחבאת בעגלה – – –

בעיני הנער התלקח ניצוץ פראי. והאב כבש את בת־צחוקו, הלביש את פניו רוגז מעושה וקרא:

– די לך, שובב! את הכל אתה תולה בי! – ובפנותו אל אהרן, שתמה על דבריו של הילד, אמר בענותנות: – במעשה ההוא לא אני הייתי האשם. אני מלאתי בו רק תפקיד צנוע כעגלון פשוט. הבידואים יושבי גבעות־החול ממערב לראשון־לציון היו מתנפלים על המהלכים מחוץ למושבה וגוזלים מהם אפילו את לבושם לעורם. התחבאו עשרה בחורים בני־חיל בתוך עגלה גדלה מכוסה מחצלאות ורתומה לשני סוסים, ועלי הוטל לנהוג את העגלה לצד החולות. השודדים הגיחו ממחבואם, קדמו את פני ב“סלם עליכום” ובבקשת סיגריה, כמנהגם לפתוח את התנפלויות השוד שלהם בשיחה ידידותית. עשיתי את עצמי, כאילו איני שומע ערבית. הם ניסו להתיר את הסוסים ולא יכלו, כי סבכתי את קשרי־הרתמה מאד מאד. כשרמזו לי לרדת ולהתיר את הקשרים, ירדתי מעל העגלה, והוצאתי את מקטרתי מפי, תחבתי לתוכו את שתי אצבעותי והשמעתי שריקה חדה. מיד הגיחו הבחורים מתחת המחצלאות וכשׁדי־שאול, שיצאו ממחבואם האפל, הסתערו במגלביהם על השודדים, ולאחר שהצליפו בהם כהוגן אסרו אותם בחבלים והביאום אל המושבה. מאז פסקו השודדים מלהראות את גבורתם לבני ראשון־לציון.

– לחנם אתה מתנצל, אבא – טען הנער כנגדו. – אתה היית בעל האמצאה ואתה היית הבחור האמיץ שלא התחבא. זה היה מעשה יפה מאד! ממש כמו כיבוש העי מן המארב על־ידי יהושע בן נון…. ומלחמותיך בגדרה, אבא? ומה שעשה הדוד יהושע אינו מספיק? לחיילים זרים אנו זקוקים? מה?

– הדוד יהושע? מי זה? מה עשה? –שאל אהרן.

בעל־הבית ספּר לאהרן את המעשה בגיסו, יהושע חנקין, גואל אדמת חדרה וקרקעות אחרים בארץ. בימים הראשונים להתישבותם בחדרה נשמעו פעם בערב אפל צעקות מצד הבאר, ואחריהן תקיעת־שופר לאזעקה. הצעירים המועטים רצו אל הבאר, ובדרך ראו שלושה אנשים באים: באמצע יהודי אחד, יהושע חנקין, שידו האחת זבה דם, ומשני צדדיו שני בידואים, שהוא אוחז בצבת ידיו… הודעתו היתה קצרה:

– התנפלו עלי… תפסתים… שלשה היו. האחד ירה וברח. השני, מנוול זה, הכה בחרב על ידי… וזה השלישי…

הנער אבשלום מחא כף, כאילו זו לו הפעם הראשונה, שהוא שומע ספור זה. ניכר היה, שהוא מרגיש את עצמו שותף למעשי הגבורה וההרפתקאות שכאילו חוזרים ומתחדשים לנגד עיניו…

– כשקראתי בתנ"ך רציתי לומר להם, לאהוד בן גרא ולגדעון בן יואש: “אל תתגאו עלינו, כי גם אנו יכולים להראות גבורות כמוכם… בואו לחדרה ותראו!” – קרא הנער אבשלום ואש־הנצחון יקדה בעיניו.

– די לך להתפאר – הפסיקתו אמו בתרעומת – מוטב, שתשוב להשגיח על הפּרות, שטאליב ידידך לא ינהג אותן אל המחנה שלהם.

מעיני הנער ניכר היה, שאין לו חשק מרובה לצאת מן הבית כשיש בו אורח וכשמסופרים בו ספורים על מעללי־גבורה. אהרן שידל אותו רכּוֹת:

–לך, ידידי הקטן, לך. כשתשוב עם הפֹרות מן המרעה אספּר לך גם אני על מלחמותיו של אריה ניידרמאן הזכרוני בבידואים, שרצו לגזול את שווריו, ועל מלחמותיהם וגבורותיהם של שאר בני זכרון ומתולה. גם מחוץ לחדרה יהא לאהוד ולגדעון מה לראות.

כשיצא הנער שאלו ישראל ופניה פיינברג את האורח בבת־אחת:

– ומה דעתך על הבן שלנו?

– איני אומר “נפלא”, מפני שאיני רואה בו שום פלא – – –

האכזבה שבעיני ההורים הפכה לקורת־רוח כשהמשיך אהרן לאמור:

– – – הטבע מחייב, שלהורים כאלה יהא בן כזה.

– אבל הוא שטוף בהזיות משונות ואינו מבחין בין דמיון למציאות – התאוננה האם.

– כולנו שטופים בהזיות, בדמיונות, שנהפוך למציאות – השיב אהרן. – אלמלא כן לא היינו יכולים להחזיק מעמד בארץ על אף כל הקשיים. כל מה שעשינו בארץ, וביחוד מה שעשיתם אתם, יכול להחשב כשגעון בעיניהם של צלולי הדעת. פתאום קמו סטודנטים אירופיים, פנו עורף לסיכוייהם להצליח בחיים כבעלי השכלה גבוהה, נטלו איזה פסוק מספר־נבואה נושן – בית יעקב לכו ונלכה – עשו מראשי תיבותיו שם חדש “בילו”, והלכו בכחו להחיות ארץ שוממה ורחוקה למרות קשיי האקלים, המחסור, הטבע והבטחון הפרוע. וכי לא היו אלה שגעונות, הזיות ודמיונות? על שגעון זה נוסף שגעונו של מיליונר, שבא להקל את תוצאותיו של השגעון הראשון, ואז קמו הסטודנטים הללו, ועשו שוב מעשה־שגעון: מבעטים בהוראות של פקידי הנדיב ומוותרים על עזרתו ותמיכתו; ואף־על־פי שכבר ראו, שאין ביכלתם לבנות את עתידם בכחות עצמם, הם הולכים שוב למקומות אחרים ומתחילים את הכל מחדש. כלום אין זה שגעון? ומה נאמר עוד על אלה, שבחרו להם בחלקת אדמה, שמלאך־המות מקנן בין בצותיה, ולמרות קציר־המות שהם רואים בעיניהם יום־יום, עודם מתעקשים להחזיק מעמד במקום שבחרו להם? אולם אין זה שגעון, ידידַי, זהו החזון. ואם בנכם מפליג בחזונו עוד יותר מכם, עד שגם אתם, משוגעי הדור והעם, משתוממים עליו ומתאמצים לרסנו ולהוליכו במסלול הדעה הצלולה, סימן הוא, שרצון־הקיום של האומה אינו מסתפק במה שאתם נתתם לה ובגבורות שאתם עשיתם בשבילה. רצון־קיום זה שם, כנראה, לפניו מטרות נוספות, ולמטרות הללו הכין לו בנים כאלה. כמו אבשלום שלכם. לבי אומר לי, שנער זה יוסיף שורות־תפארת בדף הפיינברגים שבספר תקומת־ישראל.

בפיות פעורים ובעינים פקוחות לרווחה בלע הזוג פיינברג כל מלה שיצאה מפי הצעיר משולהב הפּנים. לאחר שסיים את דבריו ישבו רגעים אחדים דוממים, מוקסמים מזרם־החיים החזק השופע מאישיותו. מעט־מעט, חזרו מחשבותיהם אל ההוה, אל “יום־הקטנות” בצרותיו ודאגותיו, החוצצות בפני יום־המחר הגדול…

– ומה אתה יועץ לנו לעשות בבן זה? – הפסיקה פאניה את הדממה – איני סבורה, שחברתם של נערי הבידואים נותנת לו חנוך מספיק.

– שוב חנוך ותכלית!– התרעם פיינברג – הרי אנו בעטנו בתרבות האירופית ובלמדנות העקרה, כדי לחדש כאן את חיינו בחיק הטבע החפשי, ואַת רוצה להחזיר את בננו אל העולם, שממנו השתחררנו! “ניתנה ראש ונשובה מצרימה?”

– איני יודע, אם תפיקו תועלת מרובה מעצותי – השיב אהרן. – מי אני שאיעץ עצות בעניני חנוך? אין לי שום נסיון בכך, ואני גופי יצאתי מבית־הספר רק לפני זמן קצר.

– לא, ידידי, – מחה פיינברג – לאחר הדברים, ששמענו מפּיך זה עכשו, סבורים אנו, שיש ערך להצעותיך גם בחנוך. ובכן: כיצד נוכל, לפי דעתך, להכשירו לדרך־החיים הראויה לו ביותר?

התפקיד של פידאגוג ומדריך בעניני־חינוך נראה לאהרן כבלתי הולם את גילו ואת ידיעותיו.

– ראיתי את הנער במשחקו עם הבידואים הקטנים – הביע את דעתו מתוך מבוכה כלשהי –והריני מוצא, שכבר חדר לתוך התרבות המזרחית של המדבר והחופש. אבל התרבות המזרחית בלבד אינה מספּקת לנו. תרבות זו יצרה כאן את הבצות והשממה, ואנו מביאים הנה בריאות וחיים בכוחה של תרבות המערב. לפי דעתי יגדל כושר־הפעולה שלנו על־ידי התמזגותן של תרבות המזרח והמערב זו בזו. אנו צריכים להכיר את טבע המקום וטבע אנשיו ולהנזר מן הרכרוך של יהודי־המערב, כדי שנהא מחוסנים ולשאת את התלאות של הבנין וקשיי התקומה, אבל יתרוננו כאן יוכל לעמוד רק בכוחה של התרבות המערבית. משום כך חושב אני, שאבשלום שלכם צריך לקבל גם חנוך אירופי רציני. את החירות הבידואית שלו שוב לא ישללו ממנו. זהו כבר בן־הארץ במאה אחוזים, ושום כוח בעולם לא יוכל לעקור את שרשיו מאדמתה.

לפנות ערב יצא ישראל פיינברג עם אורחו לטייל במושבה. כאן ראה אהרן הוי כפרי אמתי. תמרות־אבק עולות בדרכים, חופפות כעמוד ענן על עדרי־צאן ובקר המביאים מן המרעה את ברכת העטינים. אכרים ופועלים חוזרים מן השדה ברגל ובעגלות טעונות שחת ומספוא ירוק. אילנות סוככים בצמרותיהם על הבתים והחצרות ומהדקים בשרשיהם אל האדמה גם את הבנינים ובני־האדם החוסים בצלם. האילנות, המרטטים במשב הרוח על פני הרקיע הדומם בבהירותו, נותנים גם לו תנועה וחיים, מחזקים את קשריו כאדמה והודות להם נהפכים חייו ומאורעותיו הפעוטים והחולפים של כל פרט ופרט לחוליה בשרשרת חיי הנצח, “כימי השמים על הארץ”…

ריח שׂרף מתוק וחריף של אקאליפטוס נישא באויר, ונוסף על האילנות הגבוהים של “העץ היהודי” הרימו ראשיהם אל־על הרבה רבבות של שתילים קטנים, שכיסו בגוֹן־הירק שלהם שטח עצום.

– גם אלה הם ילדי־חדרה – אמר ישראל פיינברג, כשהוא מרמז על השתילים. – הם יבצעו מה שהתחילו אבותיהם: ליבש ולהבריא את אדמתנו. התחלה טובה כבר עשו לנו חובבי־ציון והבארון רוטשילד. יאמרו עליו מה שיאמרו. יש לנו הרבה חשבונות עמו. לפעמים היה מתנהג כעריץ, אסר את ידי האכרים בתנאים משפּילים והפקירם בידי פקידיו. כך גרש גם את אחי ואת גיסי מראשון־לציון. אבל כלפּינו אנו, אכרי־חדרה, התנהג כאַב טוב. מאות פועלים שחורים ורגילים בבצות הביאה פקידות הבארון ממצרים לעבוד ביבוש בצותינו, כי הבארון אמר בלבו: אם בני ישראל בנו במצרים את פיתום ואת רעמסס, למה לא יבואו גם המצרים לעבוד קצת בשביל בני־ישראל? אבל עשרות מהם מתו כאן, ורבים ברחו ברגל דרך המדבר, כשהם כבר נגועים במחלה, ועצמותיהם נתפזרו על פני החולות. פקידי הבארון והד"ר יפה דרשו מעמנו לעזוב את המושבה למשך שנה־שנתים, כי החרישה העמוקה, חפירת התעלות והאדים העולים מקרקע הבצות בשעת התיבשותו, לאחר שהמים נוקזו מעליו – מרעילים את האויר עוד יותר מן הבצות עצמן. אפשר, צודקים הם, אבל אין אנו יכולים לעזוב את אדמתנו ובתינו, כמו שלא יכולנו לעזבם עד עכשו. הפקידות הציעה לנו דיליז’אנסים להוביל אותנו בכל ערב לקיסריה, כדי ללון בה, ולהחזיר אותנו בכל בוקר לחדרה – ואנו דחינו את ההצעה. “את חדרה אין עוזבים” – זהו חוק־טבע, כמו שאין להעביר את האילנות למקום אחר לשם לינת־לילה. אחדים התחכמו והקימו צריפים על חוף הים שלנו, במקום נמלנו בעתיד. ביום היה הצדק עמהם, כי הרוח שנשבה לצד היבשה הביאה להם אויר־ים מלוח וטהור, אבל בלילה צדקו היתושים, שהביאה הרוח הנגדית מן היבשה אל הים… אך כל זה אינו משנה כלום. מחצית־הנצחון כבר השגנו. בבצות, שכבר יובשו, הושמדו יתושים למיליונים. עוד נשארו לנו יתושים למדי בבצות אחרות, וקשה תהא המלחמה בהם, אבל סוף־סוף ננצח גם אותם. אנו מוכרחים לנצח, כי עמנו הצדק – הוסיף פיינברג בצחוק – ועל כך מעיד גם שמה של הארץ: הרי לא ארץ־יתושים שמה, אלא ארץ־ישראל…

אהרן צחק גם הוא. הוא הביט בהתפּעלות אל אדם חסון זה, המהודר בגבורת־רוח, ביושר ובאידיאלים בלתי־מצויים. הוא שמע את דבריו, כמי ששומע ספּור קדמון מפי גבור הספּור עצמו. פיינברג המשיך:

– המצב הנוכחי בחדרה הוא כגן־עדן לעמת מה שעבר עלינו בימים הראשונים. זכורני, באחד מן הימים היינו כאן בסך הכל עשרה גברים – שמונה חולים ושני בריאים: מנחם ואזילינסקי ואני. השאר היו מפוזרים מחוץ למושבה בעניניהם השונים. והנה מתו שלשה חולים ביום אחד. חברי היה גבור להלחם בבידואים, אבל לשאת גופות מתים על כתפיו לא אהב. חלקנו בינינו את העבודה. הוא חפר את הקברים ואני רחצתי את המתים וזה אחר זה נשאתי אותם על כתפי אל בית־הקברות. עד שסיימנו לקבור את המתים ולקרוא “קדיש” ותפלת־השכבה על הקברים הרעננים החשיך הערב. והנה בשׂרוּ הכלבים התנפלות בידואית על המושבה. עייפים היינו עד מות, ואף־על־פי־כן לקחנו רובים, עלינו על הסוסים ויצאנו לשוטט בסביבה, כדי להפחיד ולהניס את המתנפלים. כל זה היה בעבר, אבל המתבונן במצבה של חדרה כיום צריך להביא בחשבון לא רק את מספר המתים אלא גם את מספר החיים. אתה רואה, שאנו חיים ועובדים. יש אמצעי השתמרות: חינין, רשתות בדלתות ובחלונות. אדמתנו טובה ודשנה. עניים אנו, אנו חסרים את ההידור והמותרות, שיש לאכרים ידועים במושבות ידועות, אבל יש לנו מטוב האדמה: דגן, תירוש ויצהר ובני צאן ובקר – כמו שהבטיח הנביא. גם פרדסים התחלנו לנטוע. יתכן שגם אנו לא נוכל לסדר את הכל באמצעים שמצויים בידינו ונהא זקוקים להלואה. אבל אצלנו פירושה של הלואה הוא – לקיחת כספים על מנת לשלם. אף פרוטה לא נבקש, אם לא נראה מראש את האפשרות להחזיר אותה. אין אנו רוצים לאכול לחם־חסד על שולחן־נדיבים.

בימים המועטים, שבּילה אהרן בחדרה, הספיק להכיר הרבה מן האכרים ואת הנוער המקומי והפּועלים. כאן מצא את רוח החלוציות, שנעלמה מזכרון־יעקב עם ירידתו של מבול הזהב הבארוני. ביחוד מצא חן בעיניו אכר משכיל אחד, בן־יהודה, שבראש דאגותיו עמד שכלול החקלאות והוא הזמין לו מכונות מותאמות במיוחד לאדמת חדרה. מובן, שלא הרפּה מאהרן והכניסו לתוך־תוכן של הבעיות החקלאיות המטרידות את מחשבותיו. אהרן שהה ברצון במושבה זו, ומיום ליום דחה את שיבתו לזכרון־יעקב. וביום שכבר עמד לצאת בו לזכרון־יעקב, חזר ונתעכב שוב מסבה אחרת, קרה דבר, שעורר בו סיכויים של קבלת עבודה.

באותו יום באו תיירים מחוץ־לארץ אל ישראל פיינברג, ראש ועד המושבה, והתענינו בקנית קרקעות. אהרן קיווה, שבמשקו של אחד מן הקונים הללו ימצא לו עבודה מתאמת, ואפשר, בחדרה זו, שנתחבבה עליו כל־כך. אבל התיירים נאחזו בצרורות כספם בזהירות מרובה, ולאחר טיולים וסיורים בשדות נסעו מחדרה בלא שקנו בה כלום. הם לא דחו את ההצעות בהחלט ואף לא מהרו לקבל אותן. הם יראו עוד קרקעות גם במקומות אחרים ואחר־כך יחליטו…


 

פרק ששי באנאטוליה    🔗

סתיו של 1898. הספינה הרוסית “צאר”. הרוח מסעת עננים. הים רוגז ואפור. על ספון הספינה נשען על המעקה, עומד אהרן. הוא מסתכל בגלים המתנפצים בלא הפסק אל גוף־הפלד של הספינה הגדולה. ההסתכלות בתנועות החוזרות מתוך מונוטוניות מביאה אותו לידי הרהורים. מה הוא עושה כאן בספינה רוסית זו? הוא עצמו צריך היה לברר דבר זה לעצמו.

ברור היה לו, שלא עמד בנסיון. העיקה עליו הרגשת־כאב. נסיעה בלא חשק, וכמדומה, גם בלא מטרה. מה יעשה שם באנטאוליה האפורה, הזרה לו? כיצד יבלה את ימיו? – אבל אין זו הנקודה העיקרית. לא העתיד הסתום של חייו מענה אותו. עינויים ממשיים גורמת לו רק הידיעה, שלא עמד בנסיון.

הוא זכר את דבריו של ישראל פיינברג: “את חדרה אין עוזבים אף ללילה אחד”. ברור היה לו, שהישיבה המתמדת בארץ, בשעה שהיהודים הם בה מיעוט בטל ברוב, פירושה – חובה לאומית על כל יהודי בעל הכרה. כלום אין הוא, איפוא, מועל בחובתו?

היו לו אמנם נימוקים חשובים, שעליהם יכול היה להסתמך. עברו עליו חדשים של התרוצצות ממקום למקום מתוך חיפוש־עבודה. אי־אפשר היה לו להשלים עם העובדה, שהוא סמוך על שולחן־אביו. כך היתה בעיניו בפועל ישיבתו בזכרון־יעקב. וחוץ מזה בקש המרץ שבו שדה־פעולה לעצמו. בתחום הצר של מושבות השפלה והדרום אי־אפשר היה שיעשה משהו, בלא שהכל ידעו מן הנעשה. לפיכך מרובים היו הקופצים על כל הצעת־עבודה שנזדמנה. אהרן לא היה מן הנדחקים. גאותו לא נתנה לו להעמיד עצמו במדרגה של כל אותם העלובים, המשפילים עצמם עד עפר בשעה שהם מציעים עצמם לאיזו התמנות. התוצאות היו הכרחיות: לא נמצאה לו שום עבודה.

פעם אחת נדמה היה, שההצלחה האירה לו פנים. מפני־מה נסתיים הענין בלא כלום? גם עכשיו, כששאון הרוח וקצף־הים משקיטים את רחש־לבו, אינו יכול להרהר בדבר בלא זעם והתמרמרות. שוב אותו ענין ארור! הוא נפגש בשליח של קבוצת חרדים מגרמניה, שבא לארץ על־מנת להכין להם משקים להתישבות. אהרן עשה עליו רושם. השליח נוכח, שהצעיר יש לו ידיעות מרובות בחקלאות, אף־על־פי שאינו אגרונום מוסמך. הוא הודה לפניו, שתכנית המשק שהציע אהרן מתאמת לדרישותיהם וליכלתם של חבריו. הוא מקבל אותה בתור בסיס של הדין והחשבון שלו לחבריו בגרמניה. השליח נסע והבטיח לאהרן, שלאחר שבועות אחדים ימציא לו חוזה־מינוי, יפוי־כוח לקנית הקרקע, שהשליח בחר על־פי הצעתו של אהרן, והמחאה בשביל ההוצאות הראשונות.

לאחר שלשה שבועות סר בחיפה אל הדואר הגרמני: אפשר בא מכתב בשבילו. טרחתו לא היתה לחנם, אלא שהמכתב שנשלח בלא־אחריות והמעטפה הדקה ביותר עוררו בו אכזבה: כך אין שולחים המחאה ותעודות בעלות ערך. לא טעה בהשערה. היה זה מכתב פרטי מאת הגרמני האדוק שלו: החברים מוכנים להסתפק בהמלצה אישית של המנהל הגריניוני במקום דיפלומה רשמית והם מוכנים בעצמם להציע את שאלותיהם במכתב אל המנהל. אבל יש דרישה אחת, שהחברים אינם יכולים לוותר עליה: תעודה על פעולתו והתנהגותו של המועמד ממקום־עבודתו הקודם. כך דורש הסדר. גם פקיד מתפטר זכאי לקבל תעודה על עבודתו, ועוד לא קרה אף מקרה אחד בכל גרמניה, שנותן־העבודה יסרב לתת תעודה כזו – יהיו נמוקי ההתפטרות מה שיהיו.

אהרן הבין, שהענין אבוד. מן הפקידות לא יוכל לקבל שום המלצה, וכיצד יצליח להסביר במכתב את היחסים שבין הישוב ובין הפקידות? ומי יאמין בגרמניה לספוריו על שחיתותה של הפקידות? אף לא אחד. אם כן, הרהר, הכריעתו הפקידות ללא תקומה. כשקרא שנית את המכתב נזכר במכתבו אל המנהל הגריניוני. הוא נכנס אל הדואר הצרפתי, וכאן חכתה לו תשובה אחרת: המנהל מתנצל על האיחור, מפני שעד עכשיו לא היה לו מה להודיע; עכשיו יש בפיו חדשה: אם יש ברצונו של אהרן הריהו יכול לנסוע לאזמיר, שם ימצא שני אחים צרפתיים, את האדונים קוזינארי, המוכנים למסור לו את הנהלת אחוזתם הסמוכה לעיר מאגנזיה שבמחוז אדנה.

המנהל הוסיף במכתבו: “ביחוד שמח אני על שעלה בידי למלא את משאלתך בשלמות ולמצוא לך משרה בתוך גבולות ארצך, ולא תצטרך לנוד בנכר…”

הגורם לשמחתו של הפרופיסור המלומד העציב את רוחו של אהרן. לפי מושגיו של הפרופיסור היו אזמיר ומאגנזיה בתוך גבולות ארצו של אהרן, בתוך הממלכה העותומנית. אבל לגבי אהרן היה פירושה של קבלת המשרה במאגנזיה – עזיבת ארצו, או יותר נכון: התנכרות לארצו. הוא נזכר באנשי חדרה והשיב לעצמו: לא! אלף פעמים לא!

לא! ואף־על־פי־כן כיצד נסתיים הדבר בחיוב? כיצד אירע הדבר, שהוא נשען עכשיו על סומכות־הסיפון של ספינה רוסית זו? כמדומה, שהוא עצמו אינו יכול להשיב על כך בבירור. נכון: הבטלה מאונס העיקה עליו לאין שיעור. הוא ניסה להשקיט את רוחו בעבודה מדעית. התחיל אוסף מחדש המון צמחים, עשבים, אבנים ומשתדל למין אותם. הרבה בקריאת ספרים מדעיים בבוטאניקה וגיאולוגיה. אחר כך נשתקע בקריאת ספרי־מסעות; ספרו של סטנלי על נסיעתו באפריקה שימש לו נקודת־מוצא להתענין בחקירתן של ארצות־המזרח, המקיפות את ארץ־ישראל בתחום רחב. הרבה לקרוא על מצרים, כוש, ערב ופרס, אבל בכל פעם היה מתנער מקריאת הספרים, וחש את עצמו, כאילו נתעורר מתרדמה. אי־מנוחה פנימית לא הניחה לו ליהנות בשלמות מלמודיו. אי־מנוחה זו נבעה ממה שהיה מחוסר־עבודה. כלום אין בכל קריאה זו משום אופיום? כלום אין בכך משום סם־הזיה בשביל אדם מחוסר שרשים בעולם?

הוא נתענה על־ידי ההרהורים הללו. פתאום היה קם, רותם את סוסתו ויוצא לשוטט במושבות, שמא תמצא בשבילו איזו עבודה, שתהא ראויה לו. לשוא. היה חוזר לביתו בפחי־נפש, עגום ונרגז משהיה בשעה שיצא לדרך.

נדמה היה לו, שכל הדרכים ננעלו בפניו. ברי היה לו, שיצא עליו שם רע. הענין הארור של עבודתו בפקידות אינו מרפה ממנו. פתאום נזדמנה לו הצעה, שלא פלל לה. האפנדי סורסוק מבירות, בעל הקרקעות הגדול ביותר בארץ־ישראל, שכל עמק יזרעאל, מפרץ חיפה־עכו ועוד קרקעות הרבה היו ברשותו, הודיע לו, שהוא מוכן למנותו כמפקח חקלאי על שטח־קרקע גדול, שבדעתו להשביחו ולפתח עליו משק חקלאי. הוא הציע לו משכורת גדולה.

אהרן הבין, שאם סורסוק שלח הצעה זו אליו, סימן, שכבר הציע אותה לכל המומחים הידועים בארץ והללו סירבו לקבלה. כנראה, הוא מבקש לו מומחה חקלאי מבני־הארץ. וודאי, חקר ונתברר לו, שהוא, אהרן, מחוסר־עבודה וכך הוא מקוה לרכשו לתכניתו. אהרן הרגיש מיד בסכנה. סורסוק יש לו מאות אלפי דונאמים מאדמתה של ארץ־ישראל. אם תצליח תכנית־המשק שלו, שהוא מציע אותה לאהרן, עלול הוא להרחיבה על־פני כל נחלותיו. דבר זה ישלול מן ההתישבות היהודית כל אפשרות של רכישת קרקע מאדמותיו של סורסוק. יותר מזה: שאר בעלי־הקרקעות בארץ עלולים ללמוד ממנו – ואז הרי תנעל הארץ לפני היהודים לעולם. הוא השיב לסורסוק בלא שהיה. הודה לו על ההצעה האדיבה, אבל הודיע, שאינו מוכן לקבלה, מפני שאינו מאמין בתכנית.

הוא לא ידע כיצד נקבע בלבו הרעיון של הנסיעה לאנאטוליה. כלום ההצעה של סורסוק גרמה לכך? – מתחת לסף־הכרתו כאילו התוכח עם עצמו. מה עדיף ממה: הצעתו של סורסוק בארץ־ישראל או הצעתם של האחים קוזינארי במאגנזיה? הוא לא פקפק בדבר, שמנקודת־המבט של טובת עמו הוא צריך להעדיף את ההצעה השניה. ועוד דבר אחד הניע אותו לכך: רצון עז פעם בו להיות בלתי תלוי. הוכרח להכיר בדבר, שבישוב היהודי, שהיה תלוי במידה מרובה בפקידות של הבארון, אין לפי שעה מקום בשבילו. מוטב לצאת באופן זמני, לצבור כספים, לרכוש נסיון נוסף בחקלאות ואחר־כך לחזור לכאן, ולהתחיל בעבודה עצמאית בהתישבות.

כל אלה היו נימוקים הגיוניים בלא ספק. אבל עכשיו, כשהספינה שבה הוא מפליג, מטלטלת כמשהו מחוסר־משקל על־פני הגלים הסוערים, נדמה לו, שגם כל הנימוקים הללו הם מחוסרי־משקל. אין אלה נימוקים ממשיים, אלא תירוצים בשביל מצפונו. ואף־על־פי־כן הרי אין בכוחו לשנות עכשיו כלום. מכונת־הפלדה של הספינה הומה: “קדימה!” רק שעות אחדות מפרידות בינו ובין אזמיר.

האחים קוזינארי, שאהרן נתמנה למפקח חקלאי על אחוזתם במאגנזיה, נתגלגלו לתורכיה, כפקידים של אחת מן הסוכנויות הצרפתיות למסחר־התבואה. מתחילה לא היתה להם שום נטיה לחקלאות וגם לא שום נטיה להשאר בתורכיה. אף־על־פי־כן עוררה בתוכם שאיפתם לצבור הון ולאחד את שתי הנטיות הללו כאחת. את הקרקע של האחוזה רכשו במחיר נמוך, מבעל־אחוזות תורכי שנסתבך בחובות ושעמד על סף של פשיטת־רגל ובשנה, שבה עלה שער־התבואות לגובה עצום דוקה. סבורים היו, שהנהלת האחוזה לא תגרום להם שום קושי ולא תשנה כלום ממהלך חייהם. הרי גם בעל־האחוזה התורכי היה יושב בקביעות בקושטא! העיקר הוא למצוא מפקחים מומחים ואחראים. והכנסות האחוזה תכסינה עד מהרה את מחירה ותכניס רוחים הגונים.

אבל מכיון שאין שום דבר בעולם זה מתגשם כפי שעולה במחשבה, עמדו עד מהרה האחים קוזינארי לפני אכזבה, שלא פיללו לה. לא זו בלבד שהאחוזה לא הכניסה להם את הרוחים הצפויים, אלא שגרמה להם להפסדים ניכרים. המפקחים היו שולחים להם בתמידות ובקביעות לקושטא את רשימת החובות, שהם צריכים לסלק, וחשבונם בבאנק הלך והתדלדל במהירות מפליאה. האחים קוזינארי הבינו, שאי־אפשר להם לסמוך על ישרם של המפקחים. אם רוצים הם להציל את האחוזה ואת שארית הונם כאחת – הם מוכרחים לעבור למאגנזיה ולפקח בעצמם על העבודה באחוזה. עלה בידם להמעיט על־ידי כך את סכום ההוצאות, אבל המצב בכללו לא נשתכח כל־עיקר. הכנסות האחוזה הוסיפו להיות דלות, כפי שהיו. לאחר זמן קבלו מכה נוספת. שער־התבואות ירד באופן בלתי־צפוי, מה שהביא אותם לכלל מסקנה, שאם יבססו את כל הכנסות האחוזה על תבואות בלבד, עתידים הם להגיע עד מהרה למצבו של בעל־האחוזה התורכי, שממנו קנו את אחוזתם.

האחים קוזינארי היו בני־אדם בעלי־מרץ. כל עבודה שעסקו בה, היו עושים אותה בשלמות. וכך משך אותם הפיקוח על האחוזה יותר ויותר לתוך העבודה החקלאית. מעט־מעט מצאו בדבר ענין. ומכיון שבאו לכלל החלטה, שהאחוזה טעונה פיקוח וטיפול יסודי, העבירו למאגנזיה גם את משפחותיהם.

פתאום מצאו את עצמם קשורים בטבורם לאדמתה של תורכיה. הונם נתבזבז כולו ומן האחוזה לא יכלו להוציא רוחים. ההפסדים הלכו ונתרבו, הלכו ונצטברו לחשבון גדול. הם עמדו על הדרך לתקן את המצב: גיוון המשק ופיתוחו. היה להם שטח קרקע עצום, שהיה בו מקום לכל מיני נסיונות.

בצר להם פנו לידידם, מנהל בית הספר לגריניון בבקשת עצה. ארבעה חדשים לאחר מכתב זה עמד לפניהם אהרן. הסקירה הראשונה אמרה להם, שלפניהם עומד האדם הדרוש להם.

אחריות מרובה הטילו עליו האחים קוזינארי כשתנו לו חופש גמור לעשות באחוזתם כאדם העושה בתוך שלו. חירות־פעולה זו היתה לפי רוחו והוא השתדל להיות ראוי לאמון, שניתן לו. אולם הוא ראה ליקוי יסודי במה שלא היה יכול לדבר עם הפועלים בלא מתורגמנים. המדריכים החקלאיים של הבארון במושבותיו בארץ־ישראל היו על־פי רוב צרפתים, שלא ידעו עברית ולא אידית והיו מוכרחים להשתמש במתורגמנים. הוא ידע מנסיונו, מיחסם של האכרים אל הוראותיהם של המדריכים הללו, כמה קל להשתמט ממילוי פקודותיו של מדריך, שאינו יודע את לשון־הארץ. אהרן שידע רק מלים תורכיות אחדות מתוך מגעו עם פקידי השלטון במולדתו, התמסר עכשו ללמודה של הלשון התורכית.

באחוזת האחים קוזינארי מצא אהרן שדה־פעולה מתאים למרצו. הוא לא הסתפק בהמשכת העבודה על־פי השיטה, שהיתה נהוגה באחוזה קודם בואו. על מאות הקטארים של אדמת־בור במדרונות הגבעות נטע גפנים מגזע משובח, על השטחים הנרחבים של אדמת־הבור שבמישור העביר טרקטורים והפכה לשדות־תבואה. חוץ מזה נטע מטעי כותנה וכן הביא לאחוזה סוסים ערביים מיוחסים לשיפור גזע הסוסים שבה.

הפועלים התורכיים עוררו בו תחילה תמהון – ואחר־כך, כשעמד על טיבם, גרמו לו רוגז ועמל עד אין־סוף. כשיצא ביום הראשון אל השדה ראה, שהם מביאים עמהם לעבודה סכינים ארוכות ומחודדות. סבור היה, שהם בני־אדם נועזים ורתחנים, שעל כל עלבון הם מוכנים להשיב בדקירה בין הצלעות. וכיצד יוכל להדריך בני־אדם כאלה לעבודה ולמשמעת? – אחר־כך ראה את אחד מן הפועלים תוחב את הסכין לתוך מעילו ממול ערפו. אהרן נבהל. סבור היה, שרצונו להמית את עצמו. אבל עד מהרה הפכה חרדתו לצחוק. סוף־סוף נתבררה לו המטרה, שלשמה נועדו הסכינים: הם נועדו לשם גרוד… אלא שזו לא היתה המטרה היחידה. בהפסקת הצהרים שמשה הסכין גם למטרה אחרת: לחצץ בה את השינים.

היה לו דין ודברים עמהם על כל פקודה, שציווה עליהם להוציאה לפועל ושמעולם לא הוציאו אותה לפועל בשלמות. היה לו צורך לדבר אליהם בטון קפדני ולהעמיד פנים זועמות. סוף־סוף למדו לעבוד בנוכחותו מתוך חריצות ונאמנות, אבל מיד כשנעלם מעיניהם היו חוזרים ושוקעים בעצלותם המזרחית, היו עוסקים בניבול־פה, מחרפים את בעלי־האחוזה וגם אותו. אולם הנאתם לא היתה נמשכת זמן מרובה. למרות השטחים הנרחבים של שתי האחוזות היה אהרן מופיע בכל פעם במקום הדרוש, ממריץ אותם לעבודה ומשגיח עליהם בהקפדה. הפועלים התורכיים התפלאו על מהירותו וזריזותו: כיצד יכול אדם אחד לטפל בשתי אחוזות בנות אלפי הקטארים ולהיות בכל מקומות העבודה באותה שעה עצמה?… אין זה אלא “שייטאן” (שטן, שד). מעולם לא ידעו היכן הוא נמצא ואימתי הוא עלול להופיע. לפעמים היה פורש מהם על מנת לשוב לאחר כמה שעות וחוזר לאחר חצי שעה. הם היו רואים אותו פתאום, כאילו צץ מן האדמה, מאחורי גבם, בשעה שהיו גונבים את הזמן בשיחה בטלה ובשעה שהיו בטוחים, שהוא נמצא במרחק של עשר או עשרים פרסאות מהם. מתוך מלים מועטות שהיה קולט משיחתם, ומתוך הסתכלות חטופה בפרצופיהם היה עומד על־פי רוב מיד על תכנה של השיחה, וכשהיה משמיע לפניהם הערה קולעת על הענין המדובר, היו מוכנים להשבע באללה ובנביאו, שעמד כל הזמן בקרבתם ושמע את הכל. “שטן”, שעלול לטוס במהירות כזו, יכול, וודאי, גם להיות “רואה ואינו נראה”, כפי שמסופר באגדות של “אלף לילה ולילה”, ומוטב להזהר מלדבר עליו רעות אפילו שלא בנוכחותו.

סוף־סוף השלימו עם המנהל החדש שלהם. הם הבינו, שיש הכרח לעבוד, והיו נהנים בשעה שהיה משבח אותם לפעמים על עבודה, שעלתה יפה. הם השתדלו לקנות את לבו וגם הביעו לו תשבחות. הכינוי “שייטאן”, שבו היו מכנים אותו מתחילה בשיחותיהם הפרטיות מתוך שנאה, הפך אחר־כך לכינוי של חיבה, שהיו משמיעים אותו עכשו בפני אהרן. כמה פעמים השוו אותו למוצטפא אגא, “שחף־הלילה”, ה“שייטאן הגדול”. ההתפעלות, שבה היו מדברים על מוצטפא זה, היתה מרובה כל־כך, שבאהרן נתעוררה סקרנות להכירו. ולא רק סקרנות בלבד נתעוררה בו. הספורים על גבורתו ועל אפיו של מוצטפא אגא, שהיו אפופים בהילה של אגדה וביחד עם זה עשו רושם של ספורי־אמת, עוררו באהרן גם חיבה כלשהי לאדם זה, שלא ראה אותו מימיו ושאף על פי כן היה בטוח, שהוא מכיר אותו, על־פי הספורים ששמע עליו, הוא ראה אותו בדמיונו, כפי שהיה באמת: תורכי כבן ארבעים, בעל מבנה־גוף איתן וקומה נמוכה קצת מבינונית. פניו מביעים העזה וחרושים קמטי־זעף והצלקת המתוחה באלכסון על פרצופו משמשת עדות לדו־קרב פראי. הוא ידע גם את תולדותיה של צלקת זו: הדבר היה לפני עשר שנים במקום רחוק מכאן, אי־שם בין הרי תיסאליה. בתיסאליה היוונית היה מוצטפא אגא התורכי שודד נועז. באותם הימים היה מוצא מרגוע לעצמו, לאחר מסעי השוד שלו, בקן־משפחתו במקדוניה, אבל כדור של שונא חדר לתוך ביתו והמית את אשתו, ולאחר זמן מתו גם שני ילדיו. נראה הדבר, שמאז גברה שנאתו אל בני־האדם ויחס־הבוז שלו אל השלטון, שאינו שלטון, שבתחומו נהרס ללא עונש קנו האהוב. במשך הזמן נתחוור לו, שהשלטון אינו אשם בכלום: אם אין הוא נוקף באצבע, כדי למצוא את רוצחי אשתו, הרי זה מפני שאין לו אצבעות, או שאין בהן רוח חיים. אם כל מקדוניה מופקרת לשודדים ולרוצחים, מפני־מה יהיה ביתו של מוצטפא אגא יוצא מכלל זה? מוצטפא אגא עזב את מקדוניה ועבר לאנטוליה. הוא החליף את מלאכת־השוד המסוכנת במלאכה, שאינה פחות מסוכנת מן השוד: בהברחת מכס. כאן הוא מטיל פחד על כל יודעיו. ועל־כן אף־על־פי שהכל יודעים את מלאכתו, אין שום אדם מעיז לדבר עמו עליה – ואף לא להלשין עליו. הוא מתגורר בבית קטן ובודד על ההר, מחוץ למגניזיה, וזעמו על העולם מצטמצם בשתקנות עקשנית, שמתאמת לטבע מלאכתו החשאית. את קרבתם וידידותם של בני־אדם אינו מבקש, כי בז בלבו לאזרחים השקטים והנכנעים, המצייתים כבהמות לרודים בהם.

פעם אחת, כשישב מוצטפא אגא ביחידות בבית־קפה תורכי קטן באחד מן הפרוורים הנידחים של מגניזיה, כשהיה שקוע בעישון הנרג’ילה, התיצב לפניו צעיר מוצק גוף בעל עינים מחייכות ומלבוש אירופי ואמר לו בתורכית כפרית:

– יברכך אללה, אחי מוצטפא אגא, “השייטאן” הגבור!

כך הציג את עצמו אהרן בפני השודד המקדוני. הם מצאו חן זה בעיני זה, וכתוצאה מכך – הגו עד מהרה אמון זה לזה. בימים, שאהרן היה פנוי בהם מעבודת האחוזה היה דוהר על סוסו אל בקתתו הקטנה של מבריח־המכס. אהרן מצא ענין בספוריו ומוצטפא אגא היה מרבה לספר. שתיקתו הממושכת מצאה לה עכשו תיקון בסיפורים הארוכים, שהיה מספר לאהרן על מקרים מופלאים שאירעו לו, על מעשי־גבורה שעשה ועל נסים שנתרחשו לו בחסדי אללה הרחמן, כשחייו היו בסכנה. ביחוד ספר מתוך הנאה מרובה על רציחות ושפיכות־דמים, שהיה שותף להם. כשאהרן שאל אותו: כלום אין אתה ירא מענשו של אללה על מעשי השוד והרצח? – השיב מוצטפא בפשטות גמורה:

– מה יש להתירא? – הרי גם אדוננו הפאדישה עבדול חמיד, אמיר המאמינים ויורשו של הנביא, עליו התפלה והשלום, מצוה להרוג בני־אדם ולהחרים את רכושם.

– אבל, בן־אדם, כיצד יכול אתה לכבות את מאור חייו של אדם, סתם כך? הרי אללה ברא את בני־האדם כדי שיחיו בעולם ולא כדי שירצחו זה את זה בלא סבה.

– אדם פשוט אני, לא מלומד כמוך. איני יודע, לשם מה ברא אללה את בני־האדם. הוא לא הגיד לנו את כוונתו. רק זה אני רואה, שהוא, יתעלה, ברא את הדגים בים וצוה עליהם להתרבות, אבל מזון לא ברא בשביל כולם, רק זיין אותם בשינים חדות, שיוכלו לטרוף ולבלוע זה את זה. כל דג מוכרח לאכול דגים אחרים למלא את בטנו הריקה, עד שבסוף אוכלים גם אותו, ואז רע לו מאד… אבל בינתים מוכרח הוא לחיות… הכל אוכלים ונאכלים, רק אללה נשאר חי וקיים. הוא יושב בשמים, מסתכל ונהנה…

פעם אחת הזמין אותו מוצטפא ללוותו בדרכו אל מבריחי־המכס, אהרן מיהר להסכים להזמנה. חשק־הרפתקנות סוער נתעורר בו, שאי־אפשר היה לו לבלמו. הוא ידע, שהוא מכניס את עצמו בסכנה אם ילך עם מוצטפא בדרך זו ואף־על־פי־כן אי־אפשר היה לו להתאפק מלהביע את הסכמתו. הוא רצה להכיר את חיי־הלילה של תורכיה וחוץ מזה – היה לו אמון בלתי מוגבל במוצטפא, שידע להצילו, אם יפול בצרה.

שעות אחדות רכבו בשתיקה בסמטאות צדדיות ונפתלות שמוצטפא היה בקי בהן, עד שיצאו מתחומי־העיר. זרם אויר נקי וצונן קידם את פניהם. עלו על גבנון־גבעה וריח של מים מלוחים הגיע לאפו של אהרן – אות לקרבת הים. כוכבים זעירים קרצו והתלחשו מעל ראשיהם ברקיע ללא־ירח, ולמטה, במרחק, השתרעה לפניהם אפלה שחורה, חלקה ורחבה עד קצה האופק. רק פה ושם התרוממו מתוכה גושים שחורים ואפלים ביותר.

– אנו מתקרבים את המטרה – קרא מוצטפא – אינך חושש מפני הסכנה?

השאלה היתה במקומה. לבו של אהרן ניתר בקרבו. כלום לא היתה זו מצדו החלטה נחפזת? לא היה לו שום רצון להתפס ולהאסר בכלא התורכי כמבריח־מכס. הוא התחרט בלבו על שהסכים ללוות את מוצטפא. אולם אם מוצטפא כבד אותו בהזמנה לטיול כזה, אל מחוץ לארץ־החוק, לא נאה להראות לו סימנים של פחדנות וחששות. הוא השיב בעקיפים:

– אורחך אני, ואם אתה האמנת בי, יכול גם אני להאמין בך ולסמוך עליך. בודאי יודע אתה את המלאכה כזקן ורגיל…

התשובה מצאה חן בעיני מוצטפא. הוא צחק בקול רם והבעיר את מקטרתו.

– רואה אתה, ידידי? זוהי הזהירות הדרושה בטיולי־לילה כאלה. אלפי עינים לאדוננו הפאדישה, אפשר, עוד יותר מכוכבי הרקיע, אבל אף אחת מהן אינה רואה. היינו יכולים להביא את המשי מן הספינה אפילו לאור היום. סלים אפנדי, מנהל המכס באזמיר, מקבל את חלקו מן החבורה שלנו ולא יגע בנו לרעה. אנו משלמים לו יותר משמשלם לו הפאדישה, ואלמלא השכר שהוא מקבל מידינו לא היה יכול לחיות בעשירות כפחה ולהחזיק ארבע נשים בהרמונו. הפאדישה מבטיח משכורת ואינו משלם, כי הוא עצמו זקוק להרבה כסף וזהב. אבל סלים אפנדי בקש אותנו לעבוד רק בלילות ללא־ירח. לא איכפת לו אם הוא יודע. העיקר, שלא ידעו אחרים ולא ילשינו עלינו ועליו. הוא כבר יודע, אימתי אינו צריך לשלוח את שוטרי המכס לשוטט בסביבה זו. גם בים יש לו סירות־משמר, אלא שמלחיהן מתיראים לשוט בלילה בקרבת החוף שלנו המלא סלעים, וביחוד בלילות אפלים.

– ואתם אינכם מפחדים? – שאל אהרן.

– דבר זה זכור אחת ולתמיד: מבריחי־מכס אינם מפחדים. ועכשו הבט: וכי רואה אתה שם את הגוש האפל הסמוך לאי?

– איני רואה כלום, זולת האי עצמו – השיב אהרן מתוך הסתכלות מאומצת.

– ודאי, אינך רואה – צחק מוצטפא. – לא כך בודקים בלילה את פני הים. הואילה־נא לרדת מעל הסוס ולגהור על הקרקע, וכך תביט ותראה.

– רק שני גושים דומים לשני סלעים בולטים אני רואה מדרום לאי הודיע אהרן לאחר שעשה כעצתו של מוצטפא.

– רק האחד מהם הוא סלע. השני הוא ספינת־המבריחים. אורותיה כבויים ועשנה מועט. עיני כבר רגילות בסקירת המקום. אני הכרתיה גם מעל הסוס. לכשתתרגל, תבחין בה גם אתה… הדייגים שלנו לנים לפעמים במפרץ זה. ומי זה יטריד דייגים מסכנים? ואגב הם מביאים סחורות מן הספינה אל היבשה.

כשירדו מעל הגבעה והתקרבו אל החוף, כבר הבחינו גם עיני אהרן בגוש הספינה. מוצטפא אמר, שבני־אדם, שאינם יודעים על מציאותה של הספינה, אינם יכולים להרגיש בה כלל. מצד המפרץ העזוב נראית היא רק למי שיודע על מציאותה, אבל מצד הכפרים אי־אפשר לראותה בכלל. לעיני המסתכל מן הצד ההוא נבלעת צלליתה בתוך הצללית הגדולה של האי הסלעי השומם.

תכנית־הפעולה של מבריחי־המכס, הארגון שלהם והמפרץ השרוי בחשכה עוררו באהרן התפעלות. הוא נזכר, שלפעמים יש צורך בעבודת־הברחה גם בארץ־ישראל, כשהשלטון התורכי אוסר את כניסתם של יהודים לארץ. עכשו נתברר לו, שכדי להקל על עבודת־הברחה זו יש צורך במקומות מעגן, שבהם יוכלו העולים להכנס אל הארץ בלא פקוח מצד השלטון. הוא עבר במחשבתו על חוף הים התיכון באזור־השומרון. לכל אורך החוף אין למצוא איים, שיבלעו בלילה את צללית האניה. וחוץ מזה קרקעותיהם של היהודים על חוף הים מועטות הן בכלל. אדמת חדרה משתרעת אמנם עד הים, אבל בקרבתה חונים בידואים המסוגלים להלשין, והיא קרובה יותר מדי לקיסריה… לטאנטורה, הנמל הפרטי של הבארון, יש יתרון במה שבניני בית־החרושת ועצי האקליפטוס הגבוהים חוצצים את המראה בין הכפר הערבי ובין שטח גדול של הים. אילו התישבו כאן דייגים יהודיים, למשל, דייגים סאלוניקאים, אפשר היה לעשות הרבה. אבל כלום אין המפרץ הקטן של עתלית, בדרך בין זכרון־יעקב לחיפה מתאים לתכלית זו ביותר? הגוש הגבוה של חרבות מצודת־הצלבנים מכסה שטח גדול מפני הים, והשקט היחסי של הגלים במפרץ נותן לסירות את האפשרות להתקרב אל החוף. כלום לא כדאי היה להקים איזה ישוב יהודי בקרבת המקום ההוא, לערוך שם התישבות של דייגים יהודיים? הרי התכנית דורשת, קודם כל, אנשי־ים מנוסים. הוא הרהר על המטרות השונות, שלשמן יכולים לשמש אותם האמצעים. חבורה כזו של מוצטפא אגא יכולה לשמש להברחת סחורות ויכולה לשמש לתכלית לאומית. גדולות אפשר לחולל בחבורה ממין זה, אילו היתה מחודרת בשאיפות אחרות. הוא לא היה יכול להביע את כל זה לפני מוצטפא, ולפיכך רק לחש באזניו בהתפעלות:

– הרי כל תורכיה יכולים אתם לגנוב דרך מפרץ זה…

דברים אלה פגעו, כנראה, ברגש הפאטריוטי של מוצטפא אגא. הוא השיב נמרצות:

– לא מתורכיה אנו גונבים, אלא מן הכופרים הזרים, שהפאדישה מכר אותנו להם. אנו גונבים חזרה את שלנו.

תשובה קצרה זו בטאה בכל עמקה את הטראגדיה של ממלכת השולטן. קופת הממלכה היתה גם קופתו הפרטית של השולטן. ההרמון הגדול, הפאר המלכותי של חליף המאמינים ומנגנון הריגול הפנימי לשמירת צעדיהם ולהשמדתם של השואפים למשטר קונסטיטוציוני – כל אלה עלו בסכומים עצומים. נוסף על כך הוכרח השולטן להחזיק גם צבא, משטרה, דואר, הנהלה ומשפט, בתי־כלא ותליינים ונציגים בארצות־חוץ לפי הדרגה של מעצמה גדולה, שגבולותיה מגיעים להלכה עד הדונאו בצפון, עד האוקינוס האטלאנטי במערב ועד האוקינוס ההודי בדרום… ומנין יקח את ההון הגדול הנחוץ לכך? חלק גדול של ממלכתו היה בפועל מחוץ לרשותו, וגם בשטחים שהיו נתונים לשלטונו בפועל, היה ההפסד מרובה מן השכר. המרידות התכופות בהר הדרוזים, באלבניה ובמקדוניה, והשקט היחסי בארצות ערב, שנקנה על־ידי מתנות־שוחד לראשי השבטים, דלדלו בלא הפסק את קופת־הממלכה. המס החקלאי, שנערך לפי גודל היבול ושנחשב כעונש לחקלאים חרוצים, הרגיל את האכרים שלא להשביח את משקיהם. תעשיה לא היתה מחוסר הון, התחבורה לא היתה מפותחת מחוסר השכלה טכנית, וסדרי שלטון מתוקנים לא היו מחוסר כשרון אדמיניסטרטיבי. האיים הבודדים של תעשיה וחקלאות מפותחת היו בידי נתיני־חוץ, הפטורים מתשלום מסים ונתונים להגנתם ושיפוטם של הקונסולים בתוקף הקפיטולציות. (גם האחוזות שאהרן נהל אותן היו תחת חסותו של הקונסול הצרפתי). משום כך היתה קופת השולטן והמדינה נתונה בגרעון תמידי, ומזמן לזמן הוכרח השולטן להפחית את השרותים והמשכורות וללוות כספים מחוץ־לארץ. מקור־ההכנסה העיקרי היה “החוב העממי” כלומר: עט־הזהב, שהוזיר הגדול היה חותם בו על שטרות־המלוה, ולשם הבטחתו של “החוב העממי” היו הכנסות המכס משועבדות למלוים הזרים. המכס היה אחד־עשר למאה ממחיר הסחורות – מכס גדול מזה לא הרשו מעצמות אירופה – חוץ מן השוחד, שהסוחרים הוכרחו לתת לפקידי הנמל והמכס, שלא יגרמו קשיים ועכובים בקבלת הסחורות.. כמעט כל אזרח תורכי ידע, שבמחירים הגבוהים, שהוא משלם בעד הסחורות שהוא קונה, כלול מס גדול למדינות אחרות, ולפיכך נחשבה הברחת המכס להרפתקה פאטריוטית…

הם הגיעו אל החוף. באפלה הגדולה לא ראה אהרן את פרצופי הצללים המתהלכים בדממה, כסיוטים מעולם־התוהו שהתיצבו מסביבו – עד כמה שהיה אפשר לקבוע באפלה היה מספרם חמשה־ששה – רק מלה קצרה ובלתי מסוימת שמע אהרן מפי מוצטפא אגא, ואחריה פסקו הצללים מלהתענין בו. הם חזרו להמשיך בדממה את הליכותיהם המסתוריות, כאילו לא היה ביניהם זר.

לאחר רבע שעה נשמעה שריקה חדה, ואחריה נשמע משק משוטים הולך וקרב. משהו נזרק לתוך החבורה וכולם אחזו בו והסתדרו בשורה. עכשו משכו בחבל ארוך. החבל נקשר בכלונס קטן נעוץ בקרקע, ומתוך האפלה בלטה דמות של סירה ובתוכה – שנים־שלושה בני־אדם. נשמעה שריקה שניה, שוב נזרק חבל ושוב משכו בו כמקודם. אחדים מן האנשים נכנסו לתוך המים. חבילות נישאו במהירות אל היבשה ונתחלקו בין בני החבורה. אחר־כך נשמע שוב משק המשוטים, כשהוא הולך ומתרחק. מוצטפא אגא העמיס על סוסו חבילות אחדות ושניהם פנו לעזוב את המקום.

כל הפעולות נעשו במהירות חטופה. לאחר רגעים מועטים נתרוקן החוף מדייגיו, כאילו לא היו כאן מעולם. רק עכשיו תפס אהרן במלוא הכרתו, שהוא משתתף בפעולה בלתי־חוקית, בהברחת מכס. ומה יהא אם יתפסוהו? אבל הוא דחה מעליו מחשבה זו: אם סלים אפנדי מנהל המכס סומך על בחורים אלה, בודאי בטוח הוא בהם, שלא יפלו בידי זאבאטים שוטים. אבל מה פירושו של דבר, שאחד מבני־החבורה נקרא על־ידיהם בשם “החייל”. כלום זהו כינוי בלבד, או, אפשר, שמשתתפים גם חיילים בהברחת־מכס זו? הוא שאל על־כך את מוצטפה אגא. זה הסביר לו, ש“חייל” זה הוא אחד מן הזריזים שבחבורה, דייג מן הכפר הסמוך. לפני כחצי שנה נלקח לשרת בצבא באזמיר. הרעב, המכות והמחנק בקסרקטין נמאסו עליו והוא ברח מגדודו וחזר לביתו. עכשו הוא עובד בתוך החבורה, אבל את מדי החייל אינו פושט מעליו.

– הא כיצד? – שאל אהרן.

– על מה אתה מתפלא כל־כך? – שאל מוצטפה – למה יקלקל את בגדיו אם יש לו בגדים מאת המלכות?

– הרי יכירוהו בהם כחייל ויתפסוהו!

מוצטפה השיב בצחוק:

– מי יתפוס אותו? למי הוא נחוץ? יותר טוב לשר־הגדוד אם הרבה בחורים משתמטים ובורחים. זהו עסק טוב בשבילו. אם יש לו ברשימה שמונה־מאות חיילים, שולחים לו חמרי־מזון והלבשה ומשכורת בשביל שמונה־מאות. ואם ברחו מהם מאתים וחמישים או שלש־מאות, נשארת משכורתם בכיסו.

– כך? – תמה אהרן – ומה הוא עושה בעודף המזון?

מוצטפה צחק:

– בכל אופן, אינו נותן אותו לחיילים. את החיילים אין להאכיל לשובע, שמא לא ירצו לברוח מן הקסרקטין. גם הפאדישה אינו נותן להם די צרכם, שלא יתפנקו במלחמה. חייליו של החליף, מגן האמונה, מקבלים שכר טוב בגן־העדן ולא בעולם הזה. וגם מן המעט, שהקציב להם אדוננו הפאדישה, מקמצים המפקחים על חלוקת־המזון ומוכרים את העודף בכסף מלא, מוכרים קמח, גריסים, שמן, אריגים, עורות, ואפילו רובים…

מוצטפא אגא חשף לעיני אהרן את מומיה של המדינה, את המחלה הממארת, האוכלת את הממלכה העותומנית מנפש ועד בשר. עוד בארץ־ישראל התפלא אהרן על מראם הדל והעלוב ועל בגדיהם הבלים והקרועים של חיילי הוד מלכותו, החיילים המועטים, שהיו מיצגים את הכח העותומני בג’דידה, בצידון, בחיפה או ביפו. בכפרים הסמוכים לזכרון־יעקב אף הכיר צעירים ערביים, שברחו מן הצבא ושום אדם לא בא לבקשם. אז חשב, שמצב זה קיים רק בפלכים המיושבים על־ידי “זרים”, ועכשו ראה, שגם באנאטוליה עצמה, בתורכיה העיקרית, אין המצב טוב מזה אף במשהו.

מוצטפה אגא גילה לפניו בפשטות צינית מה שידע בבירור כל תורכי נבון, ומה שכל תורכי בעל־הכרה התאמץ להסתיר מעיני זרים. אהרן נפגש במאגנזיה עם הרבה תורכים משכילים ומהם לא שמע מעולם שום מלה של בקורת על דרכי־השלטון. הוא היה נפגש עמהם בקאזינו של מאגנזיה, שאולמיו המפוארים והמוארים משכו אליהם תורכים ו“זרים” כאחד. הקאזינו נוסד על־ידי מהנדסים ופקידים צרפתיים, שעסקו בסלילת מסלות־הברזל, והיו מתכנסים בו לבלוי זמן בחברה אירופית. עד מהרה נעשה הקאזינו מקום־כינוס לאינטליגנציה האירופית שבעיר. לכאן היו באים נציגי פירמות צרפתיות ואנגליות, סגן הקונסול ופקידיו, פקידי־ממשלה, בעלי־אחוזות עשירים מן הסביבה, תורכים בעלי־השכלה אירופית וליוואנטינים, שמצויים בשפע בכל עיר תורכית וששום דבר לא עניין אותם, זולת עניני־האהבים ועסקי־הממון שלהם. לכאן היו באים גם הרופאים של מאגנזיה, עשירי הסוחרים היוונים והארמניים, ויהודים מחניכי בית־הספר הצרפתי־היהודי של ה“אליאנס” שבאזמיר. הללו חבבו מתחילה את אהרן בגלל מזגו העליז והגלוי. אבל כשהתחיל לשוחח עמהם על שאיפותיהם הלאומיות של היהודים בארץ־ישראל, התרחקו ממנו וחזרו להתרועע עם הארמנים והיוונים. זה היה בשבילם נושא כבד ורציני מדי, שלכל היותר, הוא ראוי להשמע מפיו של ה“חכם” בבית־הכנסת, ולא לשם כך באו אל הקאזינו. כאן היו מזדמנים גם קציני גדוד הפרשים וגדוד הרגלים החונים בעיר, רובם בני משפחות מיוחסות ואמידות. זקני החסידים המוסלמיים שבעיר היו מאשימים את הקצינים שבבית הצרפתי הם פורקים מעליהם את עול הדת ושותים משקאות אסורים. ואמנם לא היתה זו דבת־שקר, אלא שהקצינים הורו בדבר זה התר לעצמם, כי הקצף השאמפאני לא היה בעיניהם בכלל האיסור, שכן לא היה במציאות בימי הנביא, ואין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם…

בתוך חבורת־הקצינים מצא לו אהרן גם ידידים; ביחוד נתחבב עליו הקצין פאריד ביי, שהיה לא רק איש־צבא בעל דרגה גבוהה, אלא גם אדם בעל־השכלה אירופית חשובה. הוא היה כבן שלשים, בעל גזרה נהדרת, פנים עזי־הבעה ושערות ערמוניות. במעשי־ההוללות של הקצינים התורכיים, במשחקיהם וקריאותיהם השתתף אמנם כאחד מהם, אלא שניכר היה, שלבו אינו עמו. חוט של עצב דק היה מתוח תמיד על עיניו. ניכר היה, שאדם זה הוא בודד בתוך חבריו ושענינים אחרים, זולת קצף השאמפניה ומשחקי הקלפים, מעסיקים את מחשבותיו. אהרן ופאריד ביי היו משוחחים זה עם זה מתוך ענין מרובה, אלא שאהרן לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה, שכל השיחות הללו משמשות לפאריד ביי רק אמצעי של הסחת דעת משאלה מטרדת, מעין צעיף, שמכסה על מאויי לבו, על חלום־חייו, שאינו מעיז לגלותו.

באחד מימי הקיץ קרא אהרן בעתונים על תמרונות הצבא הרוסי מעבר לקאוקז ועל תמרונות הצבא של אוסטריה־הונגריה בדרומה של בוסניה (לידיעה אחרונה זו נוספה הערה מרגעת על הצהרת הנספח הצבאי שליד הצירות האוסטרית־ההונגרית בקושטה, שמקום התמרונות נבחר רק מטעמים תכניים, ואין כל קשר בינם ובין המהומות באלבניה ובמקדוניה). הוא שאל את פאריד ביי: מפני־מה אין הצבא התורכי עורך גם הוא תמרונות בעונה זו?

הקצין לא היסס להשיב:

– ניכר בך, שלא למדת בבית־ספר צבאי ואינך יודע מה דרוש למשחק כזה. קודם כל נחוצות מסלות־ברזל להובלת הגדודים ממקומות חניתם לשטח התמרונות. אחר־כך יש צורך בנעלים חזקות, בתלבושת טובה, באהלים, בכבישים ובסוסים להובלת האספקה והתותחים; יש צורך גם בכספים, בהרבה כספים, ואנו עניים בכל הנכסים הללו. וביחוד נחוצים לכך חיילים וארגון טוב לגיוס חיל המלואים, כזה שבארצות אירופה. ועכשו תאר לך, שפתאום מקבלים אנו פקודה לגייס את כל הצבא שברשותנו ולהוליכו למקום מסוים. לפי הרשימה מונה הבטליון שלנו שמונה־מאות איש, אבל מסופקני אם יש בו חמש־מאות. נניח שיש לנו דרכים משוכללות, קוי דואר וטלגרף בכל הנפות ופקידות זריזה ונאמנת – גם אז נצטרך לשלוח, לכל הפחות, ארבע־מאות איש כדי לאסוף במשך שבועיים או חודש את שלש־מאות הבורחים והמשתמטים, או לפחות את רובם; ולאחר שנצליח לאספם – במה נאכילם ובמה נלבישם? אמנם אין החייל האנאטולי מפונק כמו הצרפתי או האנגלי. הוא מושך בעול וסובל בדומיה את הגערות והמכות וגם מסתפק במועט, אבל מה לעשות אם גם המועט אינו בנמצא? לפני שנים אחדות התעקש הפאדישה לערוך תמרונים, – בודאי בהשפעת המדריכים הגרמניים, – וכשניסו הוזירים להניאו ממחשבתו, איים עליהם בעניבת־משי (בתליה על פי הטקס הנהוג לגבי אישים רמי־מעלה). סוף־סוף הצליח הוזיר הגדול לשכנעו בדבר הצורך לשמור את התמרונים בסוד, שלא יעוררו את תשומת־לבן של המעצמות האויבות, ואחר־כך נערכו התמרונים על גבי הנייר. שבוע ימים נחשבנו כמגויסים ביחד עם חיל המלואים. קבלנו משכורת מלפני ארבעה חדשים ומפרעה על חשבון תוספת־הגיוס. בכל יום היה וזיר המלחמה מודיע להוד מלכותו על מהלך הרכוזים והמסעות שבדה מלבו ועל המצב במשחק המלחמה. לסוף הודיע הוזיר על סיומם של התמרונים והוד מלכותו צוהו למסור אותות־כבוד לקצינים הראשיים שהצטיינו…הקצין דבר בשקט, אבל בקולו הורגשה מתיחות מרובה.

אהרן שאל:

– ואם תקרה מלחמה?

– אז יהיה רע מאד. איני יכול לצייר לי, מה נעשה במקרה זה. עד שנגמור את הגיוס, יגיע צבא האויב ללב הממלכה.

– הרי במלחמת יון נצחתם!

– נצחנו מפני שהיונים הגזימו בהערכת חולשתנו. כך מפסיד השחקן בשחמט, כשנראה לו, שהיריב שלו הוא חלש ביותר והוא משחק בקלות־ראש, ולסוף מתברר שהיריב אינו חלש כל־כך, כפי שצייר לעצמו. ומה השגנו בנצחון ההוא? כבשנו את מחוז לאריסה, ולסוף הוכרחנו להחזירו ליון, על־פי פקודתן של המעצמות הגדולות, כאילו לא היוונים תקפו אותנו על לא־דבר וכאילו לא הכינו אותם שוק על ירך. למזלנו הספיקו כוחות־הצבא, שהיו לנו במקדוניה, כוחות מלומדי־מלחמה מן התגרות התמידיות עם כנופיות האלבנים, הבולגרים והסרבים. אילו היינו צריכים להעביר לשם גם צבא מאנטוליה, היינו עלולים להפסיד את המלחמה בגלל האיחורים בגיוס ובהובלה. ואילו תקפה אותנו מעצמה יותר חזקה, ישמרנו אללה מן התוצאות – סיים הקצין באנחה.

אהרן לא יכול היה להתאפק מלהעיר:

– אם כך הוא המצב, כפי שאתה מתאר אותו, הרי אין להבין, כיצד יכולה הממלכה להתקיים!

– אין אתה הראשון שתמה על כך – השיב פאריד ביי. – מספרים, שבאחת מן הסעודות שנערכו בעונת הקונגרס הברליני לכבוד הדיפלומטים שאל אחד מהם שאלה זו. פתאום קם הלורד ביקונספילד, נטל אוז צלוי מעל השלחן והשליכו החוצה בעד החלון. מיד התנפלו עליו כלבים והתחילו נובחים ונושכים זה את זה, ובמקום לאכול מבשר האוז מרטו זה את בשר זה. “רואים אתם? – אמר הלורד ביקונספילד לדיפלומטים המתקהלים על־יד החלונות – הנה זהו סוד קיומה של תורכיה!”

אהרן חייך בשקט ושאל:

– והאוז נשאר שלם?

פאריד ביי הניע את ראשו בצער: כמובן, שהאוז לא נשאר שלם. ביקונספילד עצמו, ראש המגינים עלינו מפני התיאבון הרוסי, נטל מידינו את קפריסין. ואוסטריה־הונגריה, שגם היא היתה מוכנת להגן עלינו מפני הרוסים, נטלה לעצמה את השלטון בפועל על בוסניה. ואחר־כך באו שלטון אנגליה במצרים, התכנית של ג’נדארמריה בינלאומית במקדוניה, ההנהלה הבולגארית ברומליה המזרחית, התערבות המעצמות בעניני ארמניה, והפקוח הצרפתי בלבנון – ועל כל אלה – כבלי הקפיטלאציות בכל הארץ. חוששני שגם ההתקוממות היוונית שעורר הסכסכן וניזלוס בכרתה תסתיים במינוייו של מושל נוצרי על האי ובאפיטרופסות של המעצמות, ואפילו ידידותו של הקיסר הגרמני וילהלם לא תצילנו מחרפה חדשה. כל אלה הולכים ומחלישים את כחותינו ומשפילים את כבודנו אפילו בעיני הנתינים הבלתי־תורכיים שבמדינה. הכל יודעים, שדי להם לערוך איזו התקוממות פעוטה, ומיד תבואנה ספינות־מלחמה זרות “להשליט סדר”, והתוצאות תהיינה שוב אוטונומיה ושוב אפיטרופסות זרה.

– ומהו המוצא ממצב זה? – שאל אהרן בנעימה של השתתפות בצער.

הקצין שתק רגע אחד ואחר כך השיב:

– איני רואה שום מוצא.

אהרן אמר בעגמומיות:

– יודע אתה איזה הרהור עלה על דעתי? הנה מה שאני מהרהר – ואתה תסלח לי על גילוי לבי – לפלא הוא בעיני מה שאדם רציני כמוך יכול לשרת בצבא כזה ובמשטר כזה.

הקצין הביט מסביב לו באדישות מעושה, וכשראה שאין שום אדם מתענין בשיחתם, השיב בקול מונמך, בלא להביט ישר בפניו של אהרן:

– כן ידידי. יש קצינים צעירים ששואלים את עצמם ואת חבריהם שאלה זו. הם סבורים, שאין מרפא לממלכה כל זמן שנבחרי העם אינם משתתפים בהנהגתה. הם טוענים, שאללה והחליף כבר הראו את חוסר יכלתם, ואי־אפשר לסמוך עליהם בלבד – – –

אהרן בקש ממנו להסביר לו את כוונתו ופאריד ביי התחיל מבאר באריכות ובחום את דעתם של הקצינים הללו. נראה היה לאהרן, שפאריד ביי הוא אחד מן הקצינים הללו, אף־על־פי שלא זיהה את עצמו עמהם, ואפשר, גם מנהיג של אגודה או מפלגה סודית. נדמה היה לו, שהוא מנסה לרכוש גם אותו להשתתף בקשר חשאי על השולטן, שתכליתו הבראתה של תורכיה. כמה פעמים נתן לו פאריד ביי הזדמנות להשיב: “צודקים הם, הקצינים הללו, וכל אדם הגון ופאטריוט טוב חייב לעזור להם”. אבל אהרן שתק בעקשנות. ופאריד ביי, שהבין, שהוא מרחיק ללכת מדי, ראה צורך להסוג אחורנית כמה שאפשר:

– אבל מובן מאליו, שקצין, שהוא נאמן לשבועתו, וכל אזרח הגון אינם יכולים להרים יד על מלכם ואדונם. וגם אם ינסה מישהו לקשור קשר, הרי כל כמה שיעשו הקושרים את מעשיהם במחשכים, אין דבר נסתר מעיני אדוננו השולטן. עינים הרבה לו בכל הארץ, ולא פעם נאסרו קצינים ומשכילים אזרחיים ונדונו בחשאי למיתה או למאסר ממושך.

ולאחר הפסקה קצרה הוסיף:

– ויש, כמובן, קצינים פקחים, שאינם מתערבים במלאכתו של השולטן ואינם דואגים לעתידה של ממלכתו, אלא לעתידם שלהם. יבוא איזה משטר או שלטון שיבוא, את העשירים יכבד, ואשרי מי שיכול לצבור לו הון ליום רע, בזהב או בפקדונות בבאנקים זרים… ואפילו ב“באנק העותומאני”, שהוא עותומאני רק לפי שמו…

שאיפתם של הקצינים הפקחים לצבור הון ליום רע כבר היתה ידועה לאהרן מפי השמועה. אבל ימים מועטים לאחר שיחתו עם פאריד ביי נזדמן לו להווכח בדבר מעצמו.

שלשה קצינים מחיל הפרשים החונה בעיר, שנים מהם היו מכריו מן הקאזינו, והשלישי צעיר מתולתל־שער, בעל פנים חוורים ועינים הוזות שחבריו הציגוהו בשם דז’אויד אפנדי, בקרוהו באחוזת האחים קוזינארי. הם באו לקנות שנים־עשר סוסים בשביל גדודם. לאחר בחירת הסוסים התחילו עומדים על המקח באופן משונה… הם דרשו, שאהרן יבקש פי־שנים ממה שבקש במחיר הסוסים.

– אבל למה? – תמה אהרן.

– עליך לדעת, שכבודו של צבא הוד רוממותו אינו מרשה להשתמש בסוסים זולים – השיב הגדול שבהם בבת־צחוק ערמומית. וכשראה, שאהרן אינו יורד לסוף דעתו, בקש ממנו להסכים להעלאת המחיר, כדי לעשות חסד לידידים הזקוקים לכסף, ואגב ירויח גם הוא בעסק. הם אינם דורשים ממנו, שיקבל בפועל את המחיר הכפול. העיקר, שיתן להם חשבון על הסכום, ובשכר זה יתנו לו רבע של העודף, ואת השאר יחלקו שלשתם ביניהם. כשעמד אהרן בסרובו, הציע לו הקצין להגדיל את חלקו עד שלשים וארבעים אחוז, ובסוף – עד החצי. “יותר מזה אין אנו יכולים ליתן. צריך אתה, ידידי, להבין, שאנו עושים כך מפני שאין אנו מקבלים בסדר את משכורתנו וכבוד־הצבא אינו מרשה לנו לחיות בדחקות…”

אהרן בא במבוכה. מצד אחד, אין הוא רוצה לזהם ידו בקבלת שוחד ובהשתתפות במעילה, ומצד שני, לא נעים לו להטיף מוסר לידידיו וללמדם פרק בחובותיו של הקצין. סוף־סוף מצא דרך להחלץ מן הסבך: אין לו יפוי־כוח למכור את הסוסים בסכום גדול כזה, והם צריכים לפנות אל האדון קוזינארי עצמו.

אהרן היה סבור, שבזה נגמר הענין.

אבל כשבקר לאחר ימים בקאזינו מצא שם את הקצין דז’אויד אפנדי יושב לבדו בקרן־זוית. הקצין הזמינו אל שלחנו ואמר בקול רועד במקצת, כתלמיד המתנצל לפני רבו:

– אל תדינני לכף חובה. יודע אני את הסבה האמתית לסרובך, אבל לא יכלתי לומר, שאני מוותר על חלקי, כדי שלא אהיה צחוק בעיני החברים ושלא יחשדוני בנטיה לחבורה החשאית של “התורכים הצעירים…”

– הרגע־נא, ידידי – השיב אהרן בבת־צחוק. – מימי לא עלה על דעתי להרהר אחר מוסריותם של קצינים חשובים. מי אני, פלח בן פלחים, שאשא עין אליהם?

הדברים נאמרו מתוך תמימות מרובה כל־כך, שרק רגישותו החולנית של דז’אויד אפנדי היתה יכולה להבחין את הלעג הטמון בהם.

– אבל אבקש ממך להאמין לי, שלא יכולתי לעשות אחרת. אני מחשיב מאד את דעתך והרגשתי צורך לבוא לכאן כדי להסביר לך את התנהגותי. אל תדמה אותי לקצינים שלנו. “אנוס” אני בתוכם. אבי מסרני לבית־ספר צבאי והכריחני להכנס לחבורה זו. האמינה־לי! כל הלך־רוחם הוא לזרא לי. היום בשעה שסעדנו את סעודת־הצהרים בחדר־הקצינים של הקסרקטין הרבו להתלוצץ על חשבונך, בעוד שאני הוספתי בלבי להתגאות בך, אחי היהודי!

– מה אמרת? אחי היהודי? – שאל אהרן בהתרגשות.

– כן, אחי היהודי – השיב הקצין הצעיר ואור שלא מעולם זה הבהיק על פניו. – מוסלמי אני כלפי חוץ, אבל בסתר שייך אני לכת המאמינים בשבתי צבי המשיח.

– לכת “דנמה” מסאלוניקי?

– כן, לכת “דנמה”. אנו מאמינים, שביום מן הימים ישוב המשיח ויגאל את עם ישראל ואת ארצו, ואז נשוב אל היהדות בגלוי. בינתים הולכים אנו בדרכיו ומסתתרים תחת מסוה הדת המוסלמית כמוהו.

בין אהרן ובין דז’אויד אפנדי נוצרו קשרי ידידות. הקצין הצעיר היה מרבה לדבר בהתלהבות על שבתי צבי והסביר את המרת דתו בצורך להשאר בתוך מסגרת העם השולט באיסטנבול, במקום שנמצאת עמדת־המפתח לגאולת ירושלים. דז’אויד אפנדי האשים את היהודים בכפית טובה: מאחר שהמשיח לא הצליח לפי שעה להביא את הגאולה באשמתם שלהם, הטילו עליו את התואר “משיח־שקר”, שום קרבן לא הביאו לשם הגאולה, אבל כשלא הצליח הנסיון הראשון מיהרו לבגוד בגואל. לא כן ה“דנמה”.

האש, שיקדה בעיניו, ארשת־החזון, שהיתה שפוכה על פניו, והפאתוס, שבו היו מחודרים דבריו, עוררו באהרן השתוממות מרובה, מימיו לא ראה אדם בוער באש־אמונה עזה כל־כך בהזיה מסתורית. כלום אפשר לערער אמונה זו? וכי ראוי לערער אותה? כלום אין היא סם־חיים לנפשו המדוכאת של צעיר אציל־רוח זה? הוא לא ניסה להתוכח עמו, להראות על החולשה שבהשקפת־עולמו – עזיבת העם לשם גאולתו, – אבל אי־אפשר היה לו להתאפק מלספר לו על מאמצי־הגאולה של היהודים בדור האחרון, על המושבות החדשות בארץ־ישראל ועל נוער־הגבורים ההולך וגדל בתוכן.

– רואה אתה – סיים אהרן את דבריו – אין אנו נרתעים מפני הקשיים, כמו שהאשמת אותנו. אנו עושים מאמץ אחר מאמץ עד שנגיע לגאולה השלמה.

דז’אויד אפנדי שתק. ניכר היה, שהוא מבטל בלבו את כל המאמצים הללו ודן אותם לכשלון. “אין גאולה שלמה בלא הופעתו של המשיח” – זו היתה בשבילו אקסיומה, שאין לערער אותה, אמת ברורה וודאית, כנוסחה מאתימאטית. כל תכנית של גאולה, שאינה נובעת מתוך הנחה זו, היא כוזבת מלכתחילה, אשליה עצמית ואחיזת־עינים, שסופה – אכזבה.

הוא לא השתדל עוד להוכיח לאהרן את הטעות שבהשקפתו. הוא חשב אותו לבעל נפש סמויה לגבי האור הקורן מישותו של המשיח, ממש כמו שסמויים הם שאר היהודים שפגש אותם ושהשתדל ללא־הצלחה להחדיר אותם באמונתו; זוהי סמיות־העינים האיומה, שבה נגוע העם האומלל כולו, סמיות זו, שמעכבת את גאולתו.

הם היו נפגשים זה עם זה לפעמים קרובות, אבל שוב לא שוחחו על נושאים יהודיים. בתוך הסביבה הנכרית, שבה היו חיים הרגישו באופן מיוחד בקרבה הטבעית ההדדית שלהם, קרבת בני גזע אחד, אבל ביחד עם זה ידעו, שתהום מפרדת ביניהם. והנה אירע דבר, שאהרן לא פילל לו.

פעם אחת כשהיה משוטט על סוסו בשדות־האחוזה לפקח על העבודות, ראה מרחוק פרש דוהר לקראתו במהירות מרובה. כשהתקרב אליו הרוכב הכיר בו את דז’אויד אפנדי. פניו הביעו התרגשות בלתי מצויה ומפיו פרצה הקריאה הראשונה: “הנה הוא בא!”

– מי? מי? – תמה אהרן.

– המשיח! בא המשיח! – השיב דז’אויד אפנדי כמעט בשאגה. תלתלי שערותיו התנפנפו ברוח, כלשונות של להבה. על מצחו הבהיר והיפה בצבצו טפות־זעה. בעיניו קדחה אש של מסתורין.

אחר־כך ספר לאהרן בהתרגשות את הידיעה שקבל מדודו, שר גדול בקושטה, שבשעת בקורו של הקיסר הגרמני וילהלם ביילדיז־קיוסק הגיע לשם גם הדוקטור הרצל, “מלך היהודים”, בלויתם של שרים יהודיים. הוא בקש את תיווכו של הקיסר אצל השולטן לשם מסירתה של ארץ־ישראל ליהודים… מקושטא יסע לירושלים ויקבל שם את פני הקיסר בבירת־ארצו…

דז’אויד אפנדי הסביר לעצמו את השתלשלותם של הדברים מתוך פשטות מרובה על רקע אמונתו החזקה. לפי האמונה של הכת צריך המשיח לחזור ולהופיע לפני השולטן ולדרוש ממנו את החזרתה של ארץ־ישראל ליהודים.

הוא ראה בהרצל את גלגולו של המשיח, של שבתי צבי הקדוש, שהגיעה שעתו לשוב ולהופיע, לרומם את קרן־עמו, לגאול אותו מעבדותו. דז’אויד אפנדי ספר לאהרן בהתפעלות, שהרצל מפזר מתנות־שוחד בין שרי המלוכה באיסטבול כדי שיסדרו לו ראיון אצל השולטן, ואין ספק, שהדבר יעלה בידו. אבל באהרן לא עוררו ספוריו של דז’אויד התפעלות, אלא צער. בשבילו לא היה הרצל שם חדש, כמו שהיה בשביל דז’אויד. הרצל היה בעיניו אישיות כבירה, שמנסה לארגן את כוחותיו של העם היהודי. אבל דמותו היתה מטושטשת בעיניו, למרות השמועות המרובות שהסעירו בכל פעם את המושבות בארץ־ישראל, על פעולותיו ועל דבריו. הבארון רוטשילד היה בשבילו אישיות קונקרטית, שידע את יתרונותיה ואת חסרונותיה כאחד. אישיות, שהיה לה חלק ממשי, טוב ורע, בכל החיים שנתרקמו בארץ. אבל מהו סוף־סוף טיבו של תיאודור הרצל זה? מהי תכניתו? כיצד הוא חושב להגשים את שאיפותיהם של היהודים? – כלום לא מוזר הדבר, שהוא מתנגד גמור להתישבות הנערכת בארץ־ישראל? כלום אין זה משונה מה שהוא מתיחס בביטול, כפי שמספרים, למפעל שהוקם בארץ־ישראל? המצע של הציונות המדינית היה בלתי־ידוע לו.

דבריו המקוטעים של דז’אויד אפנדי עוררו בו סקרנות. הוא הרבה לשאול אותו ביחס לכמה פרטים, שעניינו אותו, אלא שלא הצליח להוציא מפיו של דז’אויד אלא ידיעות כלליות ביותר. דז’אויד, שהיה באותה שעה בשליחות צבאית ושסר לאהרן רק לרגעים אחדים, כדי לשתף אותו בבשורה, שהרעישה את נפשו, מיהר להפרד ממנו, בלא שריווה את צמאו של אהרן לידיעות ברורות ומפורטות. אף־על־פי־כן חשב אהרן גם עכשו, מה שחשב גם קודם לכן, כשהרהר על הרצל ופעולתו, שהרצל נכשל בטעות חמורה. הוא נופל בפח, שטומנים לו הוזירים הרמאים ושואפי־הבצע. אם הללו מצאו להם מקור לסחיטת כספים, לא בנקל ולא במהרה ימלאו את מבוקשו, כדי שלא יסתמו את מקור־יניקתם. הם יוסיפו להבטיח ולשקר וימוצו כעלוקות את כספו בלא לעשות לטובתו כלום. ואף אם ישיג את הסכמתו של השולטן כלום אפשר לסמוך עליה? וכלום יש צורך בה? וכי באמת יש נחיצות להשיג את הסכמתו המוקדמת של השולטן לשלטון יהודי עצמי בארץ? רומניה ובולגריה, הדרוזים ותושבי כרתה לא הלכו ולא ילכו לקנות מן השולטן את חופשתם בכסף. הוא הרהר על ראיונו עם נשיא־הדרוזים ועל הדברים, ששמע מפיו ביחס לעתידו של השלטון התורכי. כמה זמן תחזיק עוד ממלכה רקובה זו מעמד? כל מה שראה בתורכיה זו, החקלאות הירודה, העוני האיום, הפועלים העצלים והמלוכלכים המגרדים בסכינים גדולות את עור־בשרם, החיילים הבורחים מן הצבא, הקצינים המסרסרים ברכוש הממשלה, הפקידים הגבוהים המועלים באמון, המוכרים את עניני־המדינה בעד בצע־כסף. כל מה שראה ושמע מטיוליו עם מוצטפא אגא, עם פאריד ביי ועם דז’אויד אפנדי, כל זה הביא אותו לידי מסקנה, שתורכיה זו אין לה תקנה. אין היא מתקיימת אלא מפני שלא נמצא מי שיניף עליה את קרדומו. אבל במכה הראשונה תקרוס ותפול.

רעיון זה עלה על דעתו זה כבר. הוא הבריק פתאום במחשבתו, בבהירות איומה, באחד מן הערבים כשהיה רוכב יחידי לשם טיול בסמטאותיה של מאגנזיה. הוא הרהר אז על מצב־הרוחות בארץ־ישראל. היהודים שונאים את השלטון התורכי. והפלחים הערבים שונאים אותו לא פחות מן היהודים. הוא נזכר במחזה, שראה בעיניו באחד מן הכפרים בסביבת זכרון־יעקב. פתאום פרצו בצוחות־פרא לתוך הכפר ארבעה זוגות של באשי־בוזוקים, זועפים ומזוינים בפרגולים. הם התיצבו לפני בית המוכתר ופקדו עליו לצאת, ובלא לשאול לשלומו מסרו לו את אמתחות המספוא של סוסיהם וחרפוהו וגדפוהו בערבית משובשת. המוכתר הלך מהם נרעש ונפחד, ולאחר רגעים מועטים חזר בלוית שלשה פלחים והחזיר להם את האמתחות, כשהן מלאות שעורים מן המובחר.

– ועכשו רעבים אנו – צרח ראש־הפלוגה ברוגז, כאילו אנשי הכפר אשמים ברעבונם, – קח עגל או כבש או תרנגולת, טבח והכן! מהר!

מתוך בחילה בגסות זו עזב אהרן את הכפר והלך לדרכו. כשנזדמן לו לעבור שם לאחר ימים אחדים ראה את פלוגת החיילים יוצאת מן המקום, ובעקבותיהם אפנדי לבוש הדר רוכב על סוס לבן ואחריו עבד שחור רוכב על חמור, ונוהג תשעה גמלים טעונים שקי־תבואה. מתלונותיהם של הפלחים נודע לו מה שקרה כאן בימים האחרונים. החיילים באו והתישבו בכפר, והמוכתר נדרש להמציא אוכל משובח להם ולסוסיהם. לפעמים השתעשעו במה שחילקו מכות ולא חסו אף על נערים וזקנים. במשך ימים אחדים זללו בשר יותר ממה שכל אנשי־הכפר אוכלים במשך חצי שנה. הכבשים והעופות המועטים, שנמצאו בכפר, נטבחו. סוף־סוף בא האפנדי לקחת את מס המעשר, שקנה מן הממשלה. בשמונים לירות קנה את כל תבואת המס ושלם במזומנים – ומן האכרים נטל כמות תבואה, ששויה היה לא פחות ממאתים לירות ושהיתה גדולה פי ארבעה או חמשה מן המכסה החוקית של מס המעשר. מאימת החיילים נתיראו האכרים לפצות פה, ורק לאחר שיצאו נשמו לרווחה. סוף־סוף נפטרו מן האורחים הזוללים, אבל התבואה שהשאיר להם אפנדי לא תספיק לזריעה ולאוכל עד היבול הבא, ואם לא ירחם עליהם האפנדי להלוותם כספים ברבית קצוצה, יהיו בכל רע…

הוא נזכר במעשים דומים לאלה שראה גם בכפרים אחרים. רק במושבות העבריות לא הורגשה מכת־ארבה זו בכל תקפה, כי משק הנטיעות היה פטור מן המעשר, ואת המעשר של יבול־הפלחה פדתה הפקידות מן הממשלה והגישה את החשבון לקופת־הבארון…

כלום יקומו הפלחים העשוקים להגן בדמם על השלטון התורכי, אם יפרוץ מרד נגדו?

ההגיון אומר: לא. אף אם לא יעיזו לקחת בידיהם מעדרים וקלשונות לשבר בהם את עצמות החיילים מחוסרי הנשק, אין להניח שיתנגדו לאחרים, שיעשו במקומם מלאכה זו, ואפשר גם יתעוררו להשתתף בה.

מפני־מה, איפוא, לא ימצא מי שיניף את מכת־הקרדום?

הוא הרהר על הדרוזים. אותם בוודאי לא יקשה לעורר למרד חדש. במושבות העבריות כבר אפשר למצוא בחורים מאומנים ברכיבה ובשמוש בנשק, וגדוד קטן אפשר יהיה להעלות על החוף מחוץ־לארץ. כל הכחות הללו יספיקו להצמית את השלטון התורכי לחלוטים, אבל אם יפרצו בלבולים בארץ, בודאי יקרה בה מה שקרה במקרים דומים לזה בשאר חלקי הממלכה: המעצמות תשלחנה ספינות־מלחמה ותורדנה חיילים על החוף, והתוצאה הסופית תהיה שלטון אירופי בארץ, תחת רבונותה הנומינאלית של תורכיה. משלטון זה אפשר יהיה להשיג בדרך ישרה את ההנחות, שהרצל אומר לקנות בשוחד, וכשיתחזק הישוב העברי בארץ, תגיע השעה למרד חדש, שיביא לבטול הרבונות התורכית ולעצמאות גמורה של המדינה העברית – – –

קול קורא באפלה בשמו של אהרן החרידו מהרהוריו, כאילו מישהו עקב אחריו וראה את הנעשה בלבו… הדמות שהתקרבה אליו הניחה את דעתו. זה היה ידידו מוצטפא אגא “שחף הלילה”, שרכב אל חוף הים. הוא שמח על פגישתו באהרן והזמין אותו להלוות אליו בדרכו אל “מפרץ הדייגים”…

מוצטפא אגא ספר לו על ההתנגשות שהיתה בשבוע שעבר בין מבריחי־המכס ובין המשטרה. “סלים אפנדי, מנהל המכס, הצטדק לפנינו, שהדבר נעשה שלא בידיעתו. פלוגת שוטרים, שתקפה את החבורה, אינה שייכת לאזור זה, אלא לתחנה מעבר להרים. אבל מנה יפה נתנו להם. שלשה מהם נהרגו וחמשה נפצעו. כפי הנראה יד מתחרים בדבר. במלשינות שלחו את הג’אנדארמים אלינו, כדי שהם עצמם יוכלו לעבוד באין מפריע. סלים אפנדי כבר השפיע על מפקח המשטרה, שיעביר את הפלוגה למקום אחר, וניתנה אזהרה חמורה לג’אנדארמים, שאנשי המשמר של אזור אחד לא יכנסו אל האזור השני ושלא ישוטטו בלילה במקומות חשודים ומסוכנים, כי לשודדים ולמבריחים יש רובים תקינים ושלמים, שאינם בידי הג’נדרמים…סלים אפנדי גם בקש אותנו לעשות איזה הסכם עם החבורה החדשה, שגם היא תשלם לו דמי־שתיקה ולא תעורר שערוריות חדשות”.

מוצטפא אגא דבר מתוך בדיחות־דעת. ברקבון זה נוח היה לו, כמו שנוח היה לכל הטפילים, ששרצו בו. אבל בלבו של אהרן עוררו דבריו הרגשה מיוחדת. כל מלה ומלה של מוצטפה אגא חזקה את רעיון־המרד שלו. הדרך הממשית לתקומתה של מדינת היהודים אינה בדיפלומאטיה ובשוחד, בנסיעותיו של הרצל אל השולטן ואל שריו ובמילוי כיסיהם בזהב, אלא במרד גלוי!

הוא היה נלהב כל־כך מרעיון זה, שהיה מוכרח לשפוך את לבו לפני ידידו ד"ר יפה. הוא הריץ אליו מכתב אחר מכתב. תאר לפניו את הרקבון האוכל את השלטון האזרחי והצבאי, סיפר לו על שיחותיו עם הפקידים והקצינים במאגנזיה ובאזמיר, ורמז על המסקנות שלו, שמסעירות את נפשו.

בידי הצנזורה של השולטן עבדול חמיד. לעומת זה נתברר לאהרן לאחר זמן, שלמכתביו אל הד“ר יפה, כמו למכתביו להוריו אירעה לפעמים תקלה אחרת. זו היתה תקלה יחידה במינה, שאפשר היה לה להתרחש רק בתורכיה. לשיטה הבינלאומית של השמוש בבולים נצטרפה שיטה עותומנית מיוחדת. בשעת מסירת המכתב אין הפקיד מוצא את פנקס הבולים. בסדריו של משרד תורכי בימים ההם לא היה זה דבר נדיר כל עיקר – שלא למצוא איזה חפץ במקומו. הפקיד מוכן לקבל את המטבע ומבטיח, שידביק את הבול אחר־כך, ולשולח לא נאה לחשוד פקיד ממשלתי במעילה של פרוטות מועטות. אבל הפקיד יודע, שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול. מובן, שגניבתו של מחיר הבולים גרר אחריו גם את השמדתם של המכתבים. וכך נעלמו גם הרבה ממכתביו של אהרן. כשקבל אהרן מכתב מהוריו, שבו התאוננו לפניו שהוא ממעט כל־כך בכתיבה, חשש, שמא ניטלו מכתביו לבדיקת הצנזורה. אבל אחר־כך עלתה על דעתו אפשרות אחרת. פנה אל פקיד הדואר והבטיח לו תשלום בעד “טיפול מיוחד” במכתביו. מאז היו מכתביו מתקבלים בסדר. ואף־על־פי־כן יחס למכתב אחד, שכתב אל הד”ר יפה, חשיבות מרובה כל־כך, שלא מסרו לרשות הדואר אלא נסע לאזמיר ושלחו בידי ציוני חשוב ממכריו, שנסע בספינה רוסית מאודיסה דרך אזמיר לבקר בארץ. אותו מכתב הכיל תזכיר גדול, שאהרן בקש מד“ר יפה להעבירו בלא דיחוי אל הד”ר הרצל לוינה. בתזכיר זה הציע תכנית מפורטת להכנת מרד עברי בארץ־ישראל. בין רבבות הציונים בעולם יש למצוא אלף או אלפים צעירים, שיהיו מוכנים לפעולה זו. הם יוכנסו אל הארץ בחשאי ובקבוצות קטנות דרך חופי חדרה וטנטורה או עתלית. נשק בשביל הצעירים הללו אפשר לקנות אפילו ממחסני הצבא התורכי, אבל ספק הוא, אם אפשר לסמוך על טיבו של נשק זה. מוטב לקנות רובים צרפתיים טובים, שאפשר להשיג בלבנון בכמות בלתי־מוגבלת, או להכניס בהברחה. אליהם אפשר לצרף מאות בחורים זריזים ואמיצים מילידי המושבות ומן החלוצים החדשים. אלף זה, כדוגמת האלף של גאריבאלדי שהוכן במרסיל והתפרץ לאיטליה, יניף את דגל המרד ויכריע את קומץ החיילים התורכיים, הרעבים והיחפים, הנמצאים בארץ. עד שיספיק השלטון התורכי להביא צבא ממקומות אחרים בודאי יעבור, לכל הפחות, כשבוע ימים. במשך הימים הללו יתבסס שלטון יהודי במרכזי הארץ, ובלא כל קשי אפשר יהיה לקומם גם את הדרוזים – ודבר זה מקבל אהרן על עצמו. המלחמה האמתית תתחיל בשעה שתגיע התגבורת של הצבא התורכי. אז יעורר הרעש את מעצמות אירופה הלוטשות עין אל הארץ הקדושה לשלוח צבא וספינות־מלחמה “לשם השלטת הסדר”, ואחר־כך יהיה מה שיהיה: הרבונות התורכית תצומצם בארץ, היהודים ישיגו איזו עמדת־בכורה לאומית בסדור החדש, ובמשך הזמן יוכלו לבצרה ולהרחיבה עד כדי הקמתה של מדינה יהודית.

אהרן הבין, שהרצל אינו יכול להשיב על הצעה כזו בכתב, אבל הוא חכה לקבל איזו הודעה או הזמנה להתחיל בהכנות מצדו. אבל שום תשובה לא באה. כלום לא הגיע התזכיר לידי הרצל? או, אפשר, לא נתקבל הרעיון על דעתו?

כדי לברר את השאלות הללו ראה אהרן הכרח לעצמו להפגש עם הרצל ולדבר עמו פנים אל פנים. אבל כיצד? והיכן?

והנה בא דז’אויד אפנדי וסיפר לו, שהרצל שוהה בקושטה. שעות אחדות היה נתון תחת רושם סיפוריו של דז’אויד על השפעתו העצומה של הרצל ועל תיווכו של וילהלם קיסר. ופתאום כאילו הוסר הלוט מעל עיניו. לחינם כל המאמצים הללו. הגיעה שעת רעיונו. הוא מוכרח לראות את הרצל.

הוא מיהר ברכבת לאזמיר, כשהוא נתון כולו בסערת־נפש עזה. כאן נודע לו מפי מכריו היהודיים, שהרצל נוסע לארץ־ישראל בספינה הרוסית “אימפרטור ניקולאי השני”, העוגנת בנמל. הוא בקר בעיר במוסדות יהודיים אחדים, וכבר חזר אל הספינה עם בני לויתו.

במרוצה עבר אהרן את מבוך הסמטאות והרחובות הצפופים ולבו מלא חרדה לקראת הפגישה. כשהגיע אל הנמל עוד הספיק לראות מרחוק את הספינה, כשהיא יוצאת למרחבי הים.

מבטו נמשך מתוך געגועים עזים אחר הספינה המתרחקת. הרגיש כאילו נתקל בקיר אטום של הגורל. הוא מוכרח לשברו.

– אני מוכרח לראות את הרצל ויעבור עלי מה! –

הוא חזר אל העיר וחקר אצל סוכני האניות, אימתי תפליג ספינה אחרת לחופי סוריה. אחר־כך חזר למאגנזיה. הוא החליט לבקש חופשה לשבועים. אבל היו עבודות דחופות באחוזה, שאי־אפשר היה לדחות אותן. לאחר ימים אחדים עלה בידו להפטר מעבודות המשק לשבוע אחד והפליג לאלכסנדריה.

הרבה ספינות עגנו בנמלה של אלכסנדריה, כשאהרן הגיע לשם. אפשר היה להפליג בהן לאיטליה, לצרפת, ואפילו לאפריקה הדרומית, לסין, ליאפאן ולאוסטרליה. רק למקום קרוב אחד, לארץ־ישראל, לא נמצאה ספינה, אלא לאחר ימים אחדים. לבו של אהרן אמר לו, שימי־בקורו של הרצל בארץ הם ספורים והרי גם ימי־חופשתו שלו אינם מרובים. הוא התרוצץ מסוכנות־אניות אחת לשניה. נודע לו, שספינת־המשא האנגלית הקטנה “דנדי”, בת 350 טונה, תפליג לפנות ערב. ובבוקר תגיע ליפו. הספינה עשתה רושם לא טוב: מטען של חביות נפט ודגים מלוחים, ריח רע וזוהמה, הבעת־הפנים של הקברניט והמלחים היתה גסה וחשודה. לעומת שאר הספינות דומה ספינה פעוטה זו לקליפת־אגוז – אבל אין ברירה. הוא החליט לנסוע בה.

בבוקר הגיע ליפו, הרגיש את עצמו רענן ומלא מרץ. טלטולי־הספינה והלילה, שעבר עליו בנדודי־שינה, עברו והיו כלא היו. לאחר בדיקה קצרה ותשלומי בקשישים אחדים הורשה לו לעלות אל החוף. מן הנמל הלך דרך סמטת־השוק המלאה זוהמה וריחות רעים אל מלון קאמיניץ שברחוב בוסטרוס. כאן רצה להחליף את בגדיו ולשאול על מקום משכנו של הרצל.

במלון קאמיניץ נודע לו, לשמחתו, שהרצל מתאכסן בו. כאן מצא גם ידידים, וקודם כל, את ד“ר יפה. הכל היו עסוקים בשיחות על הרצל. יפה סיפר לו על פגישותיו של הרצל עם ווילהלם במקוה־ישראל ובירושלים. סיפר לו, שיפו וירושלים הן כולן כמרקחה. אי־אפשר להרצל לעבור את הרחוב בלא שיהא מלווה על־ידי קהל עצום של יהודים וערבים. כמו־כן סיפר, שבעקבותיו של הרצל הולכים כל הזמן בלשים תורכיים. אהרן חזר ודבר לפני ד”ר יפה על תכניתו. יפה חשב אותה למוקדמת ולבלתי־מעשית כאחת. מטעם זה לא המציא את תזכירו להרצל וגם עמד לכתוב אליו, אל אהרן, שיוותר על רצונו.

“אני מקוה, שדעתו של הרצל לא תהא כדעתך”, השיב אהרן מתוך אמונה וודאית.

בינתים נתאספו במלון בני־אדם הרבה, שבאו לראות את הרצל. באו סוחרים, אכרים ועסקנים. אהרן הרהר: כל אחד מאלה יש לו תכניות בשביל הרצל, וכל אחד מהם חושב, כמותו, שתכניתו לו היא תכנית־ההצלה. ביחוד משך את לבו אכר אחד, קטן וצנום, שבא מגדרה, כשהוא רכוב על חמור, כדי להציע את תכניתו להרצל. זה היה האכר שאכביץ. הוא סיפר, שכבר שלח להרצל תזכירים הרבה על תכניתו – ועד עכשו לא זכה להסכמה. הוא מוכרח לכבוש הפעם את לבו של הרצל ויהי מה. תכניתו היא פשוטה ביותר: צריך ליבש חלק גדול מחוף הים מעזה עד בירות בשביל ההתישבות היהודית. בשביל תכנית זו ישיג הרצל בלא ספק את הסכמתו של השולטן. יאוש תקף את אהרן למראהו של הוזה זה, שהאמין כל־כך בתכניתו. ושמא גם הוא, אהרן, הוזה כמותו? מהו הקריטריון, שעל־פיו אפשר להבדיל בין תכנית, שניתנת להגשמה, ובין תכנית של הזיה סתם?

פתאום הורגשה תנועה מרובה. אחד מבני לויתו של הרצל, וולפסון, נכנס אל המלון. דבר משהו עם בעל המלון ואחר־כך יצא. מישהו הוציא שמועה, שהרצל עוזב היום את יפו, אלא שעוד יבוא היום לכאן.

אהרן ויפה פנו אל החלון הפונה אל הרחוב. יפה הושיט ידו וצעק בהתפעלות: ראה שם ברחוב! הלכו הרצל וולפסון, שניהם לבושים בגדי־קיץ חומים וחבושים כובעי־שעם, כשהם מתרחקים מן המלון ופניהם מועדות אל בית־הממשלה. במרחק־מה מאחוריהם התנודד אדם שמן. יפה אמר: “זהו הבלש מנדל קרמר”. מאחוריו נגרר מחנה של בני־אדם. הם ראו שהרצל ובן לוויתו עברו את בית־הממשלה ופנו אל שטח הנמל. אחר־כך נכנסו לתוך סירה. אהרן הביט במשקפת, שהביא עמו הד"ר יפה ושהביטו בה חליפות. הסירה עברה ליד ספינות־מלחמה הגרמניות שליוו את הקיסר ווילהלם ושעגנו בנמל, עקפה את הספינה התורכית, נתעכבה קצת בקרבת שתי ספינות־משא ונפרדה מהן, לסוף הגיעה אל ספינת־המשא הקטנה “דנדי”. שני האנשים עלו עליה.

– אי־אפשר – קרא אהרן וספק את כפיו.

– מה אי־אפשר? – שאל הד"ר יפה.

– שהרצל כבר עוזב את הארץ ושהוא עתיד לנסוע בתיבה מזוהמת זו.

– גם אני איני סובר, שהוא כבר נוסע. ברור לי, שיחזור. הוא אמר לי, שלאחר ראיונו עם הקיסר יבקר בפתח־תקוה, בחדרה, בזכרון־יעקב ובחיפה. מי יודע, איזה ענין יש לו בספינה זו. אפשר הוא שולח בה לחוץ־לארץ ידיעות או כתבים על הראיון החשוב, בלא להשתמש בדואר שבשטח תורכי, שלא רצוי להחזיקם כאן אף שעה מיותרת אחת.

הם לא הסירו עין מן הספינה הקטנה ומן הסירה המתנועעת בקרבתה על פני הגלים. לאחר רגעים מועטים שארכו בעיני אהרן כנצח, חזר אדם אחד, חבוש כובע־שעם, מן הספינה אל הסירה ושט אל החוף. מבעד למשקפת ראו רק דמות אדם מגודל זקן. הם לא יכלו להבחין אם הוא הרצל או וולפסון. על כל פנים – אחד מהם נשאר בספינה.

– נשב לסעוד – הציע הד"ר יפה. – תסעד את לבך, כי בודאי עוד לא אכלת היום. אחר־כך נצא ונשב על הגזוזטרה הפונה לצד הרחוב ונראה איך יפּול הדבר.

– מי חושב על רעב ביום כזה – השיב אהרן. – אבל ד"ר יפה חזר על בקשתו. סעדו בחפזון ואחר־כך יצאו אל הגזוזטרה והביטו אל הרחוב.

לאחר זמן קצר הגיע דוד וולפסון מן הנמל ופניו נרגשים. הוא עבר על־יד הבלש מנדל קרמר שבחן אותו בעיניו, ועלה אל המלון. ואחריו באו הסבלים של חברת קוק. ולאחר רגעים אחדים יצאו מן המלון, כשהם עמוסי־מזוודות. בעקבותיהם יצאו וולפסון הבאנקאי, ד“ר שנירר הרופא, ד”ר בודנהיימר עורך־הדין וזיידנר המהנדס – כולם בני לוויתו של הרצל. ד"ר יפה נפרד מהם. הם הודיעו לו, שהם עוזבים את הארץ.

– כפי הנראה אירע משהו – אמר הד"ר יפה ונכנס עם אהרן לחדר, שחלונותיו פונים אל הים.

– האמנם כבר עוזבים הם את הארץ? – רטטה הדאגה בשאלת אהרן.

– עובדה היא – השיב הד"ר יפה עגומות. – כפי הנראה באה איזו הפרעה.

– ואני אצתי לכאן מאנאטוליה כדי לדבר עמו!

אהרן נשא את עיניו אל שטח הנמל. הסירה שהסיעה את בני־לוויתו של הרצל אל “דנדי” חזרה אל החוף בלעדיהם.

–רבון העולמים! – קרא אהרן באחזו את ראשו בשתי ידיו – האמנם יסע הרצל בקליפת־אגוז מזוהמת זו? אלמלא נחפזתי כל־כך לבוא אל הארץ לא הייתי מסכים להשאר בה אף שעה אחת! אילו ידעת, איזה עינוי הוא להטלטל עליה!

הד"ר יפה הביט במשקפת אל הספינה הקטנה, שסירה טעונה ארגזי תפוחי־זהב התקרבה אליה. על־יד המעקה של הספון נראה שלש דמויות של בני־אדם גבוהי־קומה, חבושים כובעי־שעם לבנים, והם עומדים ומביטים אל החוף, אך פרצופיהם אין להכיר מפני המרחק.

– כשאצים לדרך אין בודקים במכשירי־הנסיעה – נאנח הד"ר יפה. – אתה נחפזת לבוא אל הארץ, ומי יודע, אפשר, שהם מוכרחים למהר ולצאת ממנה.

אהרן קפץ ממקומו כעקוץ־עקרב:

– יד הגורל אני רואה בדבר! או יד אלהים! נסח את הדבר כפי שתרצה. אין לי הזדמנות להפגש עמו.

אהרן חזר וישב על כסאו. עיניו נעצמו ובשקט אטי כחולם בהקיץ, המשיך:

– – – סיפונה של דוגית זו הוא בסיס מתנודד, אבל ממעל לו מתנוסס דגלה של בריטניה האדירה… עניים וחלשים אנו… זוהי הספינה, הדלה שבספינות, שאנגליה מעמדת כיום לרשותו של מנהיג היהודים. הקברניט קשה־האופי של “דנדי” עלול אף הוא להתיחס בגסות אל יוצר “מדינת־היהודים” ובני־לוויתו. אבל מי יודע את דרכי־ההיסטוריה? אפשר שהוא עושה עכשיו שרות גדול כשהוא מעביר את הנוסעים הללו לאלכסנדריה… רב־החובל זכה עכשיו והעלה על “דנדי” משא כבד. כן, כן. משא כבד על “דנדי”.

באותו רגע הרגיש, כאילו משהו ניתק בקרבו. לימים אחדים זרחה בנפשו התקוה שיפגוש את הרצל. ועכשו היא שוקעת בגלי הים, שם, מסביב לספינה הקטנה. הרבה תקוות תלה בפגישתו עם הרצל ועתה התנדף הכל. למחר בבוקר עוד היה בדעתו לנסוע לביתו ולקבל את פני הרצל גם בזכרון־יעקב. אבל עכשו נזכר, שמחרתים מסתיימים ימי־חופשתו ואין לו, לאמיתו של דבר, שהות לשם נסיעה לביתו. לילה שני עבר עליו ללא שינה. ולמחר, השכם בבוקר, ירד אל הנמל לאחר שמסר דרישת־שלום למשפחתו על־ידי ד"ר יפה והפליג בספינה לאזמיר, לשוב אל עבודתו.

רעיון־המרד לא הרפה מאהרן. הוא הרבה לבקר בלילות בחבורת הדייגים של מוצטפא אגא. הוא נתכוון לרכוש על־ידי־כך את אמונה של כל החבורה עד שירשו לו להתאמן בעבודת־הספנות. אולם דבר זה היה תלוי גם בדעתם של אנשי־הספינה ולמרות המלצתו הנמרצת של מוצטפא אגא, קשה היה להם לעכל את הידיעה שיש גם יהודי בתוכם. זוהי מלאכה מיוחדת ליוונים ולתורכים, אבל יהודי – – – אף־על־פי־כן החליט קברניט האניה, שאם יווכח, שהמועמד היהודי יתמיד בנאמנותו במשך מחצית־שנה נוספת, יורשה לו לגשת גם אל הספינה.

העבודה במשק הלכה ונסתעפה. יותר שהמשק התפתח והודות לעבודתו ולמרצו נתרבתה יותר העבודה שהוטלה עליו ויותר מרץ הוצרך להשקיע בתוכו. נדמה היה לו, כאילו נכנס בין שני הגלגלים. הוא ידע שעוד מעט וכוחותיו לא יספיקו לפקח על הפעולות המרובות והמסועפות, שהיו מוכרחות ליעשות בשלמות ובדייקנות; אם לא כן יהא אשם בהפסדי־כסף גדולים. אף־על־פי שהפועלים התורכיים התרגלו לעבוד בפיקוחו של אהרן מתוך נאמנות, ברור היה לו, שאם ירגישו בדבר, שאין הוא מחזיק עוד במושכות בכוח ושאין הוא יכול להספיק לבדוק כהוגן את טיב עבודתם – יעשו את מלאכתם רמיה. אהרן החליט, שכדי שימלא כהוגן את תפקידו מן ההכרח, שיצרף אליו עוזר אחד או שנים. והוא גילה את דעתו לבעלי־האחוזה.

לאחר שהסכימו להצעתו עלה על דעתו להזמין בתור עוזרו באחוזת קוזינארי את צבי בוקשסטר, הגנן מראש־פנה, ידידו מתקופת עבודתו בשרות הפקידות של הבארון רוטשילד, שזה לא כבר קבל ממנו מכתב. בוקשסטר שפך לפניו במכתבו את מר לבו. הוא לא הסתיר ממנו כלום; מאחר שהענין נתפרסם ברבים בין כך ובין כך שוב לא היה לו מה להסתיר. הוא תיאר לפניו בקוים גסים ובולטים את התמוטטות אשרו המדומה, את התנהגותה של אשתו, את זנוניהם של הפקידים, האשים בכל את “המשטר הרקוב” של הפקידות, צייר את עצמו בתפקיד של מעונה וגבור והודיע, שעמד בנסיון ולא נפתה לשידולי הפקידים ולשיחודיהם ועזב את משרתו בפקידות. כמו־כן הודיע לו, שכל מה שעבר עליו גרם לכך, שהוא צריך לדאוג לעצביו והוא מרגיש הכרח בדבר להתרחק מן הסביבה, שבה התרחש “כל מה שסופר למעלה”, כלומר, הוא מוכרח לעזוב לזמן־מה את ארץ־ישראל, שהוא מרגיש מחנק באוירה.

אהרן קרא מכתב זה, שנכתב בטון עגום ביותר, מתוך הרגשת־סיפוק, שאי־אפשר היה לו להמנע ממנה. בבוקשסטר ראה את דמות־דיוקנו ובגורל־חייו מצא משהו מגורלו, גורל אדם, שאינו נכנע לפקידות, שאינו מסתנוור למראה הזהב שלה, שבועט במשרת־הפקיד ועורך מלחמה גלויה בפקידות כולה. חשק עז תקף אותו באותה שעה להמצא בארץ־ישראל; להמצא בתוך אותן הבריות, שבוקשסטר מבקש להתרחק, לברוח מהן, כמו שהוא ברח מהן בשעתו. הוא ידע, שאין בכוחו לנתק את החוטים, שמקשרים אותו שלא מרצונו ושלא בידיעתו לצבור זה, לארץ זו; ידע, שהגעגועים אל הארץ, אל מושבתו, אל בית־אבותיו, כובשים אותו ומשתלטים עליו יותר ויותר. בוקשסטר מוצא חן בעיניו. אילו היה, לכל הפחות, הוא כאן!

הוא הרבה להלל את בוקשסטר לפני האחים קוזינארי. הוא הוזמן לבוא למאגנזיה ולשמש כעוזרו של אהרן, ואהרן ציפה לבואו מתוך חוסר־סבלנות.

בוקשסטר בא. אהרן הרגיש עד מהרה באכזבה. בוקשסטר לא הביא עמו את ריח הארץ, שהוא חש בו מרחוק. אבל לעומת זה הרגיש הקלה בעבודה. חדשים אחדים התנהלה העבודה בסדר גמור. הוא הכניס את בוקשסטר לכל הלכות־המשק, שהיו בו ענפים הרבה, שלא היו דוגמתם במשקים, שהתנהלו על־ידי הפקידות של הבארון. קירב אותו לאחדים ממכריו במאגנזיה והשתדל לרכוש בשבילו את אמונם הגמור של האחים קוזינארי.

היחס הנפשי של האחים קוזינארי אל מנהלי אחוזתם היה מעורב משני גורמים: כשהיו מהרהרים על השנוי הכביר שחל בפריונו של המשק בשנים האחרונות, ידעו, שפריון זה בא להם מידו של אהרן. מתוך כך הבינו, שהגמול המיוחד שנתנו לו בצורת חלק מהכנסות האחוזה, היה מוצדק. אבל כשהיו מתבוננים בעבודת־השגרה ההולכת ונעשית בניצול פרי המאמצים ההם ראו לפניהם שני מנהלי־משק, שממלאים את חובתם במדה שוה, אלא שהראשון מקבל משכורת גדולה משל השני. זוהי הפליה בלתי־צודקת, ומוטב היה, אילו הסתפק גם הראשון במכסת משכרתו של השני, אלא שלא מצאו פתחון־פה לבוא אליו בהצעה כזו, וביחוד בשעה שהעבודה הולכת ומתרבה בלא הפסק וביחוד שגם עכשיו אין לו, לאהרונסון, כמעט אף שעה פנויה אחת. לא כן בוקשסטר. אמנם ספר לו אהרן על עבודת־היצירה שנעשתה כאן ועל מצב המשק קודם בואו, אבל בעיניו ראה רק את השויון שבעבודת שניהם בהוה ואת חוסר־השויון שבגמולה.

גם מחוץ למשכורת הרגיש בוקשסטר הפליה לרעתו. אל אהרן היו מדברים בעלי־האחוזה בדרך של בקשה ובאדיבות; בשעה שהיו מחולקים עמו באיזה ענין היו מבטלים כמעט תמיד את דעתם מפני דעתו. לעומת זה היו מדברים אל בוקשסטר בלשון יבשה ונותנים לו הוראות מוחלטות בצורה שאינה סובלת ויכוחים. אפילו במה שנוגע לנשים, שהיו מבקרות עמהם בקאזינו המאגנזי, הוכרח בוקשסטר להרגיש, שאהרן חביב עליהן הרבה יותר ממנו, ובלבו חזר ונפתח הפצע המכאיב, שסיפוק הנקמה הגלידו לזמן־מה. כל העינים הקרירות הללו, שהלגלוג מסתתר בהן, כאילו הביעו באין אומר את דברי־הבוז של הגברת רוזיטה, אשתו לשעבר: “הסר מעלי את כפתך הדובית”, המלים, ששמו קץ לאשרו, ודקרו את לבו כשפודים מלובנים. כל זה עורר בו שנאה עזה לכל העולם, וביחוד לאהרן, “הגוזל את אשרו…”

בלילות נדודי־שינה בשעה שהקנאה והשנאה פעפעו בנפשו והרעילו את דמיונו, היה חולם על נפילתו של אהרן, על הסתלקותו מדרך־חייו. הוא ראה בקדחת־דמיונו את אהרן כשהוא מסתבך באיזו שערוריה של עסקי־נשים או כספים. הה, אז יכול היה להפטר מהתחרותו המסוכנת גם בדרגת המשרה וגם בחיי החברה…

אבל הוא העמיד פנים של ידיד כתמול־שלשום, באופן שאהרן לא יכול היה אפילו להעלות על דעתו את משאלות לבו הכמוסות. בוקשסטר המתין בסבלנות עקשנית לשעת־הכושר, הכשיר לעצמו את הקרקע בהתחנפות נכנעת לבעלי־האחוזה, בהערות ארסיות פעוטות על עבודתו והתנהגותו של אהרן והיה עוקב אחרי צעדיו של אהרן בטיוליו הליליים…

אבל אף־על־פי שהשתדל לכסות את כוונותיו תחת מסוה של ידידות, לא יכול היה תמיד להצניע את שנאתו. את ההוראות, שאהרן היה נותן לו בנוגע לעבודתו במשק, הוראות, שראה בהן מגמה של השתלטות עליו, היה דוחה לפעמים בתשובה קרירה וזועפת: “אין אני טירון בחקלאות”. אהרן לא הבין יחס זה, הרי צריך אדם ללמוד בכל זמן, וביחוד במקצוע, שהמדע שלו הולך ומתפתח. אהרן חשב, שאת חברו מדכאת המחשבה, שאין לו ענין בחיים מיום שקרהו האסון המשפחתי שלו. עלה על דעתו, שכדאי להפנות את תשומת־לבו של בוקשסטר לענינים כלליים, ובכן התחיל מדבר עמו על עניני ההתישבות בארץ־ישראל ומענין לענין הגיע בשיחותיו אל הצורך להתאמן בעבודת־הים, כדי שיהא אפשר לקיים קשרים סודיים בין היבשה ובין הספינות.

האפלה העמומה, שהיתה פרושה על עיניו של בוקשסטר, כסתה מאהרן את מחשבותיו הכמוסות. בוקשסטר לא מצא כל ענין בשרות לטובת עמו, אבל השיחות על נושא זה הביאו לו תועלת אחרת: צעד אחר צעד נודע לו סוד טיוליו של אהרן בלילות עם מבריחי המכס.

משעה שנתבררה לו עובדה זו היה מוחו של בוקשסטר עסוק בשאלה, כיצד יוכל להרוס באמצעותה את עמדתו של אהרן ולהנחילו מפלה, שאין תקומה אחריה. והנה הטריד אותו אהרן בענין נוסף: נתקבל מצרפת חומר ריסוס חדש בשביל גפנים, שהיה חריף ומשפיע יותר מהחומר שהיו נוהגים להשתמש בו באחוזה ואהרן נתן לבוקשסטר הוראות לרסס את הגפנים בחומר החדש.

בוקשסטר הפסיק את הוראותיו של אהרן במימרתו העצבנית הרגילה, ואהרן מסר לו את החומר ביחד עם הגליון המודפס של הוראות־השמוש והניחו לעבוד על דעת עצמו, כיאה לאדם, ש“אינו טירון בחקלאות”.

ואמנם לא היה בוקשסטר טירון בעבודות־כרם, אבל החומר היה חדש, וחוץ מזה לא טרח לעיין בפרוספקט, אלא הכין את התמיסה על־פי הנוסחה של החומר הישן. היא אמנם השמידה את החיידקים אויבי הגפן עד שלא נשאר מהם שריד ופליט, אבל ביחד עמהם השמידה גם את העלים…

בכרמים, שהתנהלו על־ידי פקידות הבארון לא היה מקרה כזה נחשב לאסון. אדם עלול לטעות, וקופתו של הבארון יכולה לשאת את ההפסד, אבל כאן הטיל המקרה אחריות בלתי־נעימה על אהרן.

על דברי תוכחתו השיב בוקשסטר גדופים. פרצה ביניהם תגרת־דברים קשה. כשראה אהרן, שהפועלים כבר מתחילים להתקהל לשמע הצווחות, הנמיך את קולו ואמר:

– מצטער אני מאד. לא רציתי לפגוע בכבודך או להזיק לך, אבל המצב מכריחני לספר לאדונים קוזינארי דברים כהויתם. מאד־מאד לא נעים לי להודות לפניהם, שטעיתי במה שהמלצתי עליך, אבל אין לי מוצא אחר.

– ואתה מקוה לרשת את מקומי ולהשאר לבדך? – השיב בוקשסטר בצחוק שטני – היה לא תהיה! ואם אפוטר ממשרתי, תלך אתה לבית־הסוהר כמבריח־מכס וכקושר קשר על המדינה… בכלא תרקב! שם תהא קבורתך!…

בפניו של אהרן התלקחה אש זעם. חשק עז תקף אותו לסטור על לחיו של בוקשסטר, אבל משל ברוחו, פנה עורף למאיים במלשינות ועזב אותו בכרם.

בערב ישב בחדרו ושקל בדעתו, מה הוא צריך לעשות וכיצד יוכל לצאת מתוך סבך זה? – דבר אחד הוא בעיניו למעלה מכל ספק; לאחר מה שעבר היום בינו ובין בוקשסטר אין שניהם יכולים להשאר כאן יחד. לאחר מריבה עוד אפשר להשלים. אבל כיעור נפשי שנתגלה, שוב אין אפשרות לכסותו. בעצם יכול הוא לגלות בלא כל חשש לאחים קוזינארי את האמת ולדרוש מהם, שיבחרו בינו ובין בוקשסטר, ואין ספק, שיהיו יודעים לבחור בטוב להם. אמנם רואה הוא בזמן האחרון, שפניהם אינם אליו כתמול שלשום. פעם כבר העיר לו אחד מהם בשיחה על תכנית־עבודה שלו, שחברו בוקשסטר הציע תכנית אחרת, והוא הוכרח להסתמך על השכלתו החקלאית, שקבל בצרפת, כדי להכריע לטובת דעתו. אף־על־פי־כן אין לחשוב, שיפליגו בטפשותם עד כדי כך, שלאחר כל מה שהם יודעים על פעולותיו בהחיאת המשק יעדיפו עליו אדם מחוסר השכלה חקלאית מינימאלית. אם בוקשסטר ינסה להטיל את האשמה עליו, הרי יוכלו הפועלים להעיד מי עבד באותה חלקה, שבה נשרפו העלים, ומי עבד בחלקה השניה, שבה לא נגרם שום נזק. ומה שנוגע למלשינות – אלה הם דברים בטלים. הפקידים והקצינים המקומיים, ידידיו של אהרן, ינזפו במלשין – אם ישמעו את הסבה שבגללה אומר זה להתנקם בו – וישלחוהו לשאול־תחתית בגדופים תורכיים ארוכים ומסולסלים. ואף־על־פי־כן אין הענין נעים כלל וכלל. יצדיקו את אשר יצדיקו וירשיעו את אשר ירשיעו – על כל פנים ישאר כתם על שמו וביחד עם זה – על שם עמו. שני יהודים מארץ־ישראל היו כאן, רק שנים, וגם הם לא יכלו לחיות בשלום וכל אחד חתר תחת עמדתו של חברו. לאחר שאהרן עצמו המליץ על בוקשסטר בכל מקום, שוב לא יאמינו לו בלי שיור, אם יטיל עכשו האשמות על אדם זה במקום השבחים, שפיזר לו בעבר. את עמדתו ומשרתו יוכל להציל, אך לא את כבודו. ולמה לו כל סבך זה כולו? הרי לאמיתו של דבר, בא לכאן לא להשתקע אלא לגור שנים אחדות, לצבור קצת כסף ונסיון, עד שישתנה לטובה המצב במולדת, והרי הכסף הוא אחד מן הדברים שאין להם שעור. גם לאחר שלש שנים לא יאמר די לסכום, שיצטבר בידו, ולאמיתו של דבר – הרי גם בסכום שחסך עד היום אין להתבייש כלל…

למחר לבש בקפדנות את בגדי־החג שלו, לא כמתעתד לצאת לעבודה, והלך אל חדרו של קוזינארי הבכור, להודיעו על ההחלטה, שגמלה בלבו. במסדרון בא לקראתו אחד מן המשרתים והודיעו, שזה עכשו נשלח להזמינו אל האדון…

למרות רצונו להיות שקט ברוחו הרגיש בדפיקות־לבו כשראה עלי גפנים צרובים על שולחנו של קוזינארי ואת מבטי־התמהון שלו מאחורי משקפיו. קוזינארי רמז לו באדיבות לשבת ממולו.

אהרן הבין מיד מה: בוקשסטר כבר שיקר. אבל שלט ברוחו. ריכז הבעת־איתנות בעיניו ופתח לאמור:

– ראיתי חובה לבוא ולומר לך, אדוני, שבזמן האחרון איני שבע־רצון בכושר עבודתי. אתמול אירעה טעות בהרכבתה של תמיסת חומר הריסוס. עלי־הגפנים בשנים־שלשה הקטארים נזוֹקוּ. אין אני רוצה, שמקרי־טעות כאלה יוסיפו להחריב המשק, שבניתי בעמל מרובה…

– האמנם נזוקו העלים הללו? – שאל קוזינארי כשהוא מגיש את קומץ העלים לאהרן – האדון בוקשסטר הביא לי אתמול לפנות ערב את העלים הללו ושאל לדעתי, אם הם שרופים או לא. מהבעת פניו המודאגים קבלתי את הרושם, שמשהו נורא אירע כאן. שאלתי אותו, מפני־מה לא פנה אליך, שהרי אתה הוא המומחה האחראי. מתשובתו המגומגמת הבינותי, שהוא חושד בך, שמא תדחה אותו באיזו הסברה מדעית מופשטת כדי להסיר מעליך את האשמה. יכול אני לומר לך, שאין אני שותף לו בחשד אוילי זה. רק עצם הדבר מענין אותי. מה אירע כאן?

התמימות שבדברי קוזינארי הפיגה את כאבו ואת ההתמרמרות שתקפה אותו, התמרמרות מעורבת בבחילה, לשמע חתירותיו של בוקשסטר. הרי, לאמיתו של דבר, אין האסון גדול ביותר. חבל להפסיד את המשרה במסבות מגונות כאלו. מוטב להמתין עוד, לצבור קצת רכוש, להפרד אחר־כך בידידות מאת האחים קוזינארי, לשוב אל המולדת ולהסתדר שם במשק עצמאי. ואם האחים קוזינארי לא יראו את המקרה כאסון גדול, הרי אפשר להמשיך את העבודה כתמול־שלשום, וסוף־סוף בודאי יתחרט גם בוקשסטר על התנהגותו המשונה – שהיתה, אפשר, רק תוצאה של איזו מתיחות פנימית, התקפת־עצבים פתאומית – והכל על מקומו יבוא בשלום…

הוא החליט לשקול שוב בדעתו את ענין התפטרותו. רצה לדחות את ההכרעה ליום־מחר. נטל קומץ עלים לשם בדיקה מיקרוסקופית במעבדה, על מנת להודיע בערב את המסקנות.

כשבא בערב אל המשרד, נשמעה מבחוץ דפיקה בדלת, ואל החדר נכנס בעקבותיו אדם כבן שלושים, רזה ונמוך־קומה, בעל פנים מארכים ושזופים, עינים גדולות ושחורות ושערות שחורות כפחם. זה היה האגרונום בן־דאנו, מכרו הותיק עוד מזכרון־יעקב, שאהרן מצא אותו עובד בפקידות האחוזה בשעה שבא לכאן. לאחר זמן־מה פטרו האחים קוזינארי את בן־דאנו בגלל אי־סדרים, שמצאו בעבודתו. אהרן השתדל אז בכל יכלתו בעד החזרת בן־דאנו למשרתו, קבל על עצמו אחריות להתנהגותו בעתיד והבטיח לשים עין על עבודתו ולמנעו מטעויות.

כשראה את בן־דאנו נכנס אל החדר נתחזקה בו ההחלטה להשאר באחוזה. הוא חשב את בן־דאנו לידידו. בידידותו רצה למצוא פיצוי בעד יחסו הרע של בוקשסטר. הוא ברך את בן־דאנו בחיוך ידידותי. אבל זה לא שעה אליו, אלא פנה ישר אל שני האחים קוזינארי. בקולו הורגשה התחסדות מבשרת רעות:

– שמח אני על שהאדון אהרנסון נמצא כאן. אין אני רוצה לומר מאחורי גבו את הדברים, שרגש חובתי מצוני לומר אותם.

אהרן נתמלא תמהון. מה הם הדברים ש“רגש חובתו” של בן־דאנו מצוה לו לאמרם בפניו ולא “מאחורי גבו”?

בן־דאנו ישב בחשיבות אל השולחן, כמי שיש לו למסור הודעה מרובת־ערך. נעץ מבט רב־משמעות בפניהם של האחים קוזינארי ושתק, כשהוא נהנה מן הרושם, שעשו דבריו. לאחר שקוזינארי הבכור שאל אותו לכוונת דבריו, הואיל לפתוח את פיו ולומר בהטעמה:

– מצטער אני, אדונים נכבדים, על התגלית הבלתי־נעימה שגליתי היום: האדון אהרנסון, העומד לפניכם בזה, גורם נזק לאחוזה, אינו מוכשר לתפקידו ואינו ראוי לאמונכם!

בעינים קמות הביטו שני האחים אל בן־דאנו. הם השתוממו לא פחות מאהרן. זוהי, איפוא, התגלית הגדולה, שגילה בן־דאנו.

קוזינארי הצעיר העמיד פנים כאילו אין לו ענין בספור זה והבכור הביט אל אהרן מתוך חיוך של ביטול על דברי בן־דאנו. שום שאלה נוספת לא נשמעה מפיהם. אם רצונו לספר, יספר בלא שיפצירו בו, ואם לא – ילך מכאן כלעומת שבא. בן־דאנו הרגיש בדבר ולא המתין לשאלה מצדם. הוא המשיך.

– זה מזמן עוקב אני אחריו. לבי הגיד לי, שלאמיתו של דבר אינו כלל כפי שהוא מתראה לעיני הכל. כשראיתי אתמול את הגפנים היקרות, שרצח בתמיסת הרעל שזלף עליהן, לא יכולתי עוד להתאפק. חקרתי ונודע לי, שבאשמתו קרה הדבר – – –

– מי יפה את כחך לחקור את מעשי? – רגז אהרן בקרבו, אך לא הוציא הגה מפיו. ההתקפה הפתאומית כאילו שיתקה את כוח־הדבור שלו.

בן דאנו המשיך:

– – – נודע לי, שאינו מתמסר לעבודת האחוזה, אלא מתרועע עם פושעים ועם קצינים לשם עסקים בלתי־כשרים… אדוני הנכבדים, הגיעה סוף־סוף השעה לומר את האמת. הוא מתרברב בידיעותיו ומחניף לכם כדי לרמותכם. גם אותי רמה במשך חדשים הרבה והתחפש כידיד לי… סוף־סוף נתבררה לי כוונתו. נחוץ היה לו אדם בעל ידיעות ובעל מידות טובות, כדי שיוכל לנצל אותן, להציגן כפרי רוחו שלו ולהטות אליו בעזרתן את לבותיכם. לא הייתי מספר לכם את הדברים הללו, אלמלא חשבתי, שגורלה של האחוזה נתון בסכנה על־ידי מציאותו של אדם כזה בתוכה. חשבתי, שאחר שהכרתי את פרצופו האמתי, לא אהיה ראוי לאמונכם ולחסדכם, אם לא אגלהו גם לכם, ויעבור עלי מה!

בן־דאנו אמר את הדברים האחרונים מתוך הבעה, שאפשר היה להבין מתוכה, שהוא מסכן את נפשו בשביל בית קוזינארי, אם הוא יוצא במלחמה גלויה על אדם כזה, שהוא חבר לפושעים מסוכנים. אבל האחים קוזינארי לא נתפעלו כלל מדבריו. הם הרגישו בריח של קנאה אישית, שבן־דאנו לא הצליח להסתירה. לפי שעה לא שמעו שום האשמה ברורה מפיו. אם הוא מתאמר במסירותו המרובה אליהם ויש לו מה לספר, יספר מעצמו. הם לא יערכו חקירות על טיבו של אהרנסון. כמדומה, שהם מכירים אותו. ועל כל פנים לא יערכו חקירה כזו בפניו. הם הוסיפו לשתוק שתיקת־ביטול והמתינו להמשך דבריו של בן־דאנו. אבל פתאום קם אהרן ממקומו. הוא פנה אל האחים קוזינארי ואמר בטון קשה:

– אם אין אתם מפסיקים את דבריו של ברנש זה ואינכם תופסים אותו בערפו ומשליכים אותו מכאן, סימן, שאתם מניחים, שאפשר להאמין בדבריו. זה מחייב אותי לצאת מחדר זה. אם אתם סבורים, שאני חייב להשיב משהו על דברים כאלה, יכול אני למלא את בקשתכם בכל שעה שתרצו. אני בכל אופן איני סבור כך. תרשו לי, אדוני, ללכת עכשו.

– טוב, אתה יכול ללכת – השיב קוזינארי הצעיר כשהוא משפיל את עיניו.

הוא יצא מאת פני האדונים קוזינארי מתוך הרגשה, כאילו נכווה ברותחים. מתחילה חשב להמתין בחוץ לבן־דאנו ולהגיד לו בפיו ובאגרופיו את אשר בלבו. אבל מיד חזר בו ממחשבתו. משהו לחש לו בפנימיותו: לא כדאי! לא כדאי! אדם שהיה מסוגל למעשה כזה, מוטב שלא להסתאב בפגישה עמו.

זמן מרובה שוטט באין מטרה מסביב לבית מעונו. הוא ניסה להסביר לעצמו את התנהגותו של בן־דאנו. ברור היה לו, שבן־דאנו הוא אדם ישר, והוא מאמין במה שאמר. מישהו הסית בו, איפוא, את בן־דאנו, עורר בו את ההכרה, שהוא, אהרן, מנצל את כשרונותיו וידיעותיו לטובת עצמו. ומי יכול להיות אדם זה אם לא בוקשסטר? –

הוא התחרט על שלא התפטר מיד לאחר המריבה שלו עם בוקשסטר קודם שבאה עליו מלשינות חדשה זו. עם שני אויבים לא יוכל לדור בכפיפה אחת ולא יוכל להביט בפרצופיהם בלי גועל־נפש, ולדרוש את הרחקתם גם כן לא יוכל, לאחר שהוא עצמו המליץ עליהם בכל יכלתו. המשרה כבר אבודה, לכל הפחות, יציל את הכבוד. מוטב להתפטר מלקבל פטורים.

הוא היה נסער כל־כך מן המאורע, שהיה מוכרח להרגיע את עצמו מתוך מתן ביטוי לסבלו. לא היה לו אדם, שיוכל להביע לפניו את צערו, את אכזבתו, את הרגשת־המרירות שתקפה אותו למראה כפית־הטובה, שבה נהגו עמו. נכנס אל חדרו, פתח את ספר־היומן שלו ורשם: “גם היום, לאחר שחלל את כבודי ולאחר הצער שגרם לי, לא חדלתי ולא אחדל מלהאמין אמונה שלמה בישרו ובתום לבבו. אבל צר לי, שאדם כמוהו, אחד מן המועטים, שפתחתי לפניהם מעט את לבי, אחד מן האנשים, שהיה יכול להבין אותי, היה עלול לבוא לידי כך”.

למחר בא אל קוזינארי הבכור, התיצב לפניו בעמידה איתנה ואמר:

– אדוני, אתמול בערב הרהרתי על מצבי באחוזה והנה מה שהחלטתי. על כל האשמותיו של בן־דאנו לא אשיב אף במלה אחת, כי הדבר הוא למטה מכבודי. אדוני רשאי להאמין או לא. וכל מה שאני מוקיר את דעתו עלי, לא אעשה שום צעד כדי להשפיע עליה. ומה שנוגע לגפנים השרופות – אמנם קרה האסון, ומאחר שאני רואה את עצמי אשם בדבר, אבקש ממך, אדוני, שתואיל לשחררני ממשרתי…

הופעתו זו של אהרן התמיהה את קוזינארי. הוא חכה להצטדקות ולחקירה, והנה בא זה ומנער מעליו בתנועה אחת את כל ההאשמות. והרי אהרנסון זה עשה הרבה לפיתוח המשק. בשתי שנות עבודתו נתרבו העבודות וההכנסות פי־כמה, וחבל לוותר על עזרתו. שעה קלה ישב קוזינארי שקוע במחשבות. ידו הימנית לטפה וחזרה ולטפה את זקנו הגזוז והמחודד, והשמאלית תופפה בעצבנות על השולחן. פניו לבשו הבעה של ידידות, והוא פנה אל אהרן מתוך חיוך:

– הרי לא תאמר לעזבנו בגלל שטות כזו. מה הם שלושת ההקטארים לעומת המאות, שנטעת לנו!

– לא, אדוני – השיב אהרן בתוקף. – במקרה זה רואה אני לא הפסד של שלשה הקטארים, אלא את התרופפותו של כושר עבודתי, ובמדה מרובה כל־כך, שגם חברי לעבודה כבר מרגישים בה.

– ומה לפי דעתך, גרם לכך?

– כבר אמרתי: געגועי מולדת, או איזה דבר אחר, שאיני יכול להגדירו…

על פני מר קוזינארי עברה בת־צחוק חטופה ומרובת־הבנה. מכיר הוא למדי אותו “דבר”. גם האגרונום הצרפתי שהיה כאן לפני אהרן היה מתאונן על געגועי המולדת, ובעיקר על משטר־ההרמון הארור, המצמצם בקפדנות זועמת את אפשרויותיו של גבר צעיר… הבת שבגרה חייבת להתעפש באפלת ההרמון, לבל תשזפנה עין זר, עד שאביה יקבל את מחירה במטבעות זהב, ואחר־כך עליה להתעפש עם בנות־גורלה בהרמון בעלה עד שתובל בארון מכוסה לבית־הקברות. והתורכים הללו אינם יודעים חכמות. כל חשד קל שבקלים סופו ירית־אקדח מכוונת ללב, ואין פוצה פה, כי מקנת־כספו היא… אפילו “סרנדה” אסור להשמיע לפני החלון המסורג…

בדבר זה לא נגע אהרן, והצרפתי לא היה יכול לדעת, שיש בעולמו של אהרן דברים מסוג אחר, שגם עליהם אפשר להתגעגע. על כל פנים השיב:

– געגועי מולדת? הרי אנו בקשנו מן המנהל הגריניוני, שישתדל להמציא לנו אגרונום עותומני, שגעגועי־מולדת לא יבלבלו את מוחו. וכי אין זו ארצך? מה פירושו של דבר?

– כן, כך הוא המצב במדינות רחבות־ידים – השיב אהרן במתינות – אני מצייר לי, שצעיר מקורסיקה היה מרגיש כמוני בפלנדריה, אף־על־פי ששתיהן נמצאות בתוך גבולותיה של הרפובליקה הצרפתית… וכל שכן שיש הבדלים כאלה בתורכיה. בטוח אני, שצעיר מן הלבנון, למשל, הנהנה מהגנתה של צרפת, לא יסתגל בנקל לחיים שבקורדיסטאן. וחוץ מזה אין זו ארצי. לא מתורכיה אני, אלא מארץ־ישראל – –

לאחר ששה ימים, בראשית 1899, כבר דרך על חופה של חיפה.


ספר שני צַבָּרִים


 

פרק ראשון הדרך למעלה    🔗

ברור היה לו, לאהרון אהרנסון, שעם חזירתו ממגנזיה נחתמה בחייו תקופה שלמה. קשה היה לו להבחין מתחילה בבירור במה נתגלם השינוי המכריע בחייו ובעתידו, אבל הוא הרגיש בוודאות, שהתפטרותו מן ההתמנות באחוזת קוזינרי לא היתה בשבילו מקרה קל־ערך, ויותר מזה: היא לא היתה מקרה בכלל. דכדוך־הרוח, שנגרם לו על־ידי בגידתם של חבריו, חלף עד מהרה. במקומו של הדכדוך באה, כנשיבת־רוח רעננה, ההרגשה, שהוא אדם חפשי, שהוא יכול לעשות עכשיו ככל העולה על רוחו, שאינו כפוף עוד למרותם של סוחרי־תבואה ואינו חייב עוד ליתן יום־יום דין־וחשבון לפניהם ולא לפני שום אדם אחר שבעולם.

כי זה כמה חדשים הרגיש מועקה בנפשו, שהשפעתה עליו הלכה ונתחזקה. היא התבטאה בעצבנות חרישית, שירדה עליו פעם בפעם, עצבות, שהיה מנער אותה מעליו במאמצי־רצון, כאילו היה קורע וזורה מתוך נפשו את קוריו של חלום רע. כן. הוא ידע את מקורה של מועקה זו. הוא שאל את עצמו פעם בפעם: מה יהא בסופו? כלום זה יהא תפקידו בעולם – לשמש משגיח באיזה משק אנאטולי במגנזיה? כל נפשו היתה נתקפת בעוית־יאוש איומה, כשהיה מעלה על דעתו אפשרות זו, כוחותיו הפנימיים הגדולים, שהרגיש היטב בקיומם, תבעו ממנו עתיד אחר, שדה־פעולה אחר, שמים גלויים ונרחבים, ומתוך מצרי־הכלא של המציאות המצומצמת, שבהם היו סגורים, שאגו למרחב והחרידו את שלות־רוחו. ואף־על־פי־כן: כשהיה מעלה על זכרונו את ימי־נדודיו בארץ וחיפושי־העבודה שלו, את זכרון־יעקב, את הפקידות, את המבטים המלאים דאגה של אמו ואביו, היה מרגיש, שהוא מחוסר־אונים ושהוא כפות למקומו. “ממון! ממון! אני נמצא כאן לשם צבירת־ממון, כדי להבטיח את יכולת־הפעולה שלי בעתיד!” – כך היה מרגיע את עצמו. אבל מכיון שסבלנותו הועמדה בנסיון קשה מדי, כשיחסיו עם חבריו לעבודה במגנזיה נעשו מחודדים כל־כך, עד שהיה הכרח להמצא עמהם במצב־מלחמה מתמיד – שוב לא היה בכוחו לעודד אותה. לצאת ממגנזיה! – דבר זה היה לו מעכשיו הכרח וודאי וברור. אבל לאן? לפאריס? לגריניון? לזכרון־יעקב? – הנה הדבר, שלא היה ברור לו כלל וכלל.

כן, במאגנזיה התברר לו אחת ולתמיד, שהוא לא נוצר להיות פקיד. פעמיים ניסה בדבר ופעמיים נכשל. מי האשם? אילו נשאל על כך קודם לכן, היה משיב בבירור: במתולה היו האשמים הממונים עליו – אבוליה ואוסובצקי, במאגנזיה היו האשמים חבריו – בוקשסטר ובן־דאנו. אבל לאחר שהרבה להתבונן בדבר נוכח, שהאשמה לא היתה בהם, כלל וכלל לא בהם. הוא עצמו היה האשם בדבר! הוא, ולא שום אדם אחר מלבדו. אָפיוֹ העצמאי, יצר הפעולה שבו, שהביא אותו לכלל פעולות, שעברו את גבולות־סמכותו, שאיפתו הבלתי־פוסקת לחידושים ונסיונותיו להגשימם בפועל, כל התכונות הללו, שאינן הולמות פקיד, שמחובתו למלא כראוי את פקודותיהם של אחרים בלבד, הן שעוררו את רוגזם של הממונים עליו ואת קנאתם של חבריו. הוא ידע עכשיו בבירור, שאי־אפשר לו להיות פקיד, והוא ידע, שלעולם לא יסכים עוד לחזור לעמדה זו. ברור היה לו, שמעכשיו יפעל רק פעולות, שתהיינה תלויות בו בלבד, או שלא יפעל כלום. יתר על כן: הוא יחיה מתוך חירות גמורה, או לא יחיה כלל. אם יש בני־אדם, שנועדו לפקד, ויש שנוח להם לקבל פקודות, הרי אהרון אהרנסון לא היסס בדבר, לאיזה משני הסוגים שייך הוא.

הידיעה, שהוא עומד ללכת בדרך חדשה, נסכה בנפשו הרגשת־שמחה. כוחותיו החתומים, שחש את תסיסתם בתוכו, הבטיחו לו את כבוש עתידו. הוא החליט לבקר, קודם כל, בבית־הוריו, שם יחַשֵב את דרכו.

בבית־אביו, בית־האכר, לא היה שרוי באותו מצב־רוח, שבו היה שרוי הוא, דאגות־הקיום העיקו באותה שעה על בית זה, כמו שהעיקו על שאר בתי־האכרים בזכרון־יעקב, כי באותו זמן הפסיק הבארון את תמיכתו לאכרים. לאחר שעמד על טיבה של הפקידות במושבותיו לא הוסיף לסמוך עליה ועל הודעותיה. הוא שלח לארץ־ישראל את אמיל מאירסון, שנתפרסם לאחר זמן כאחד מחשובי הפילוסופים ושבאותה שעה שימש אחד מן המנהלים של חברת יק"א, וביקש ממנו להעיף עין על הנעשה במושבותיו. ביפו, במלון של קאמיניץ, מצא מאירסון נשי־אכרים ממושבות־הבארון, כשהן ממתינות להפלגת הספינה, כדי לנסוע לערי־רחצה בחוץ־לארץ. בלא ששמוּ לב לאורח הזר והלבוש בחסכנות היו נשים אלו, ששמלותיהן היו תפורות לפי החידושים האחרונים של האופנה הפריסאית, מבלות את זמנן על מיחושיהן, כגבירות עירוניות אמידות, שהבטלה והשעמום מעדנים את עצביהן עד כדי הרגשת כאב מכל גירוי, ושנושאות בלבותיהן תקוות כמוסות לחידוש אביבן בהרפתקה מתוקה במרחקי־הנכר. מאירסון בא לאחת ממושבותיו של הבארון בעילום־שם, כשהוא מתחפש כנודד אביון מליטא. נזדמן לו להיות נוכח בטכס של חופה. הרשרוש של שמלות־המשי, מראה הקובעים המהודרים, הנוצצים בשל צבעים, וריחות־הבושם הממלאים את האויר העבירו אותו בדמיונו לחתונת־עשירים בחצר בית־הכנסת המרכזי בפריס. גם בחנויות ראה חפצי־סחורות, שלא ראה דוגמתם בכפרי־אכרים בשום ארץ אחרת (בשעת בקוריו של הבארון במושבה היו החנוונים מסתירים את הסחורות הללו, כמו שמסתירים סחורות־חמץ למשך ימי־הפסח, ומציגים לראוה כלי־עבודה וחפצי־הלבשה גסים וזולים). מאירסון לא היסס הרבה ביחס לדין־וחשבון, שהיה צריך להמציא לבארון, וביחס לחות־הדעת שלו, שהוצרך להוסיף לדין־וחשבון זה.

כשקבל הבארון את הדין־וחשבון של מאירסון, חיסל את משרדיו לעניני ארץ־ישראל ומסר את הנהלת־מפעלו ליק“א. פקידים לעשרות פוטרו וקבלו פיצויים, והגמלים המדשדשים בחולות של שפלת־החוף פסקו מלשאת על דבשותיהן מטענים כבדים של זהב למושבות של הבארון, כמנהגם במשך שנים הרבה. הבארון מסר לרשותה של יק”א סכומי־ממון מרובים לשם סיפוק השירותים הציבוריים של המושבות ולשם ההוצאות הכרוכות בהגנה עליהן מפני השלטונות (מס־השוחד לפקידים, לשופטים ולשוטרים תפס מקום נכבד בחשבון זה) – ונוסף על כך התחייב לקנות קרקעות נוספים לשם הרחבתו של הישוב ולשם ביסוסן של המושבות הקיימות כאחד – אבל התמיכה לאכרים פסקה לגמרי.

הסדר החדש הוגשם במהירות, שהאיכרים לא פללו לה. יום אחד, בראשון לחודש, נוכחו פתאום, שקופת־הפקידות אינה משלמת עוד לכל אכר שנים־עשר פראנקים לכל אחת מנפשות־ביתו. זו היתה מעין מכת־רעם, שהממה את כולם, מעין אסון־טבע, שקשה היה להאמין בבואו ושמציאותו נראתה להם כחזון בלהות. כל אחד מהם ראה את עצמו כאדם הראשון בשעה שגורש בחטאו מגן־העדן ונתקלל בקללת “בזיעת אפיך תאכל לחם”. הפקידות החדשה של יק"א נגשה לטהר את הארץ מכל בני־האדם, שלא היה בהם כוח להסתגל לסדר החדש, ולא חסה להוציא לשם כך את הוצאות נסיעתם לחוץ־לארץ. המוני פועלים, שנתפרנסו עד אותה שעה על עבודות שונות במפעלה של הפקידות הבארונית ובמושבות הבארון, פשטו את ידם לקבל עזרה זו – “דקירת־החסד האחרונה”. היו מהם שטענו שאילו הוסיפה הפקידות קצת כספים על הסכומים, שהיתה מוכנה להוציא על הַסָעתם לחוץ־לארץ, היתה יכולה ליַשֵב אותם על הקרקע ולהבטיח את קיומם בארץ, אלא שהיא אחוזה בולמוס של קיצוץ וחיסול, שימיט אסון על הישוב. אבל לטענות הללו לא נמצאה אוזן קשבת, והספינות הסיעו לאירופה, לאמריקה, לדרום־אפריקה ולאוסטראליה המונים של בני־אדם מאוכזבים ורצוצי־נפש, שהרטיבו את אדמת חוף־יפו בדמעות־הפרידה שלהם והשתדלו לאמץ את לבם בתקוה סתומה, שבזמן מן הזמנים יחזרו אל הארץ. גם אחדים מן האכרים נספחו אל היוצאים. אבל ברובם המכריע כבר היו מושרשים בקרקע. ההרגשה של המולדת, של האזרחות, של הבעלות על האדמה הכתה בנפשם שרשים עמוקים. הם ידעו, שכאן ביתם ושבית אחר לא ימצאו להם בעולם.

אביו של אהרון היה מן האכרים החרוצים, שהיה להם משק מפותח יפה ושאפשר היה להם להחזיק מעמד גם בלא תמיכתו של הבארון. אבל המצב החדש, שהוכנסו לתוכו פתאום, היה כרוך בהרבה דאגות. הכסף נעשה עכשיו מטבע יקר־המציאות. הוכרחו להביא קימוצים בהוצאות־הבית ולדאוג לשכר־הפועלים ועוד להוצאות שונות ומרובות. אהרון נכנס מיד לתוך מערכת־השאלות, שאביו היה טרוד בהן, הציע כמה הצעות לשיפורו של המשק וגם סייע לו במקצת בכסף, שצבר במאגנזיה. הוא הרגיש את עצמו מאושר, שהוא יכול להקל מעל אביו את דאגותיו, ושמח שהוא נמצא בביתו בשעת־מעבר זו לחיים חדשים.

הוא הִרְבָה להתפלא על השינוי, שנתגלה ביחסם של בני־המושבה אליו. כל אדם לחץ את ידו בשמחה ובידידות גדושה. לסוף עמד על סודו של הדבר. עוף־השמים הוליך את הקול, שבסניף החיפני של “קרדיט ליאוני” רשומים לזכותו כמה אלפים של פראנקים, ואפשר, גם רבבות. הוא היה מגיב על חולשתם הטבעית של בני־כפרו בבת־צחוק סלחנית, אבל השתדל לשמור על המרחק שבינו ובינם, על אותו מרחק, שיצרו לפני שנתיים. וודאי, שלא מתוך מרירות כמוסה היה נוהג עמהם כפי שנהג. הוא מצא, שהיחסים הללו, יחסים, שיש בהם משום קרבה וריחוק כאחד, מתאימים ביותר גם להלך־רוחו גם לאָפים שלהם. הוא הכיר בבירור, שאיזו תהום בלתי־ידועה ובלתי־נראית מפרדת בינו ובין בני־האדם הללו, שהוא אוהב אותם בכל לבו. כן, הוא אהב אותם, שהרי הרגיש, שהוא מוכן תמיד ליתן את נפשו בשבילם, כמו בשביל אחיו; אבל ביחד עם זה אי־אפשר היה לו לשכוח אף לרגע אחד, שאחים אלה הם רחוקים מן הטיפוס האנושי, שהוא נכסף אליו, מרחק מרובה. על כל פנים עוררה בו הסתגלותם המפליגה למצב החדש, לחיים בלא תמיכה, יחס של כבוד מסויים, מכיון ששימשה בעיניו עדוּת לכשרון־הפעולה שלהם. סבור היה, שאם נשאר בהם מרץ לעבודה עצמית לאחר הרקבון, שאכל בהם במשך שנים מרובות כל־כך, אות הוא, שיש עתיד להם ולהתישבות בארץ.

רוח טובה היתה שרויה עליו. הוא היה אחוז חשק כביר של תנועה ופעולה. הוא שוטט במושבות, הסתכל בכל מקום בעינים רעבות ובכל מקום הבחין בשינויים המועטים והקלים, שחלו בו מאז ביקר בו קודם שיצא מן הארץ. ביחוד גרם לו קורת־רוח ביקורו בחדרה. המקרים של מות מחמת מחלות נתמעטו בתוכה ולעומת זה נוספו בתוכה בתים חדשים הרבה וחורשות של אקאליפטוס, ועבודת הייבוש של הביצות הלכה והתקדמה במידה ניכרת.

– לא בנקל עלה הדבר – סיפר ישראל פיינברג לאהרון – היינו זקוקים להלואה לשם ביסוסה של התישבותנו, ולשם כך שיגרנו שליח מיוחד לפאריס, כדי להשתדל בענין זה לפני הבארון. הבארון, שכבר החליט אז לחסל את עסקי־ההתישבות שלו ולמסור את הנהלת־הענינים לחברת יק“א, השיב לבא־הכוח שלנו: “מה אתם רוצים ממני? מפני־מה חייב רק אני לבדי לסייע למושבות בארץ־ישראל? כלום אין זולתי מיליונרים יהודיים בעולם? לך אל אנשי יק”א – אמר לו הבארון – לך ודבר על לבם, שיסייעו לחדרה בממונם. לך ושאל אותם: כלום מפני שהארץ היא ארץ־ישראל, פסולה היא להתישבות יהודית? מפני־מה נותנים הם את הבכורה לארגנטינה ולשאר הארצות ואל ארץ־ישראל יביטו כאל בת־חורגת? לך, דבר אליהם ושאל אותם כך ואַל תרפה מהם. בשמי תאמר להם כדברים הללו, כי אני הוא השואל אותם שאלה זו”. הלך הלה ודיבר עם נרסיס לון ועם מאירסון. מתחילה סרבו לשמוע על נתינת עזרה לאנשי חדרה “המתעקשים למות בתוך ביצותיהם”, מאחר שלפי דעתם אין למקום זה שום עתיד. אבל כשהצליח בא־הכוח שלנו להטותם מדעתם הסתפקו במה ששלחו אותו אל סלומון ריינאך. ריינאך זה, שהוא אחד מן החברים החשובים ביותר בנשיאות של יק“א, הוא מלומד בפילולוגיה וארכיאולוגיה. אבל אילו ידעת, מה הן השקפותיו על הלאומיות היהודית! והנה שמע מה שאירע: הרומאנטיקה שבמפעלנו משכה קצת את לבו, אבל כמתבולל במאה אחוז התנגד להתישבותם של היהודים בארץ־ישראל, מפני שראה בכך לא פילאנתרופיה, אלא פעולה לאומית, והרי הוא דן זה כבר את הלאומיות היהודית למיתה והיה מתנגד בהחלט לכל נסיון להחזירה לתחיה, חזר השליח אל הבארון וסיפר לו את תוצאות שיחתו עם ריינאך, והבארון חוזר ושולח אותו אל ריינאך, שינסה לרכך את לבו. “אם יסכים לתת הלואה מכספי יק”א לביסוס ההתישבות, מוכן אני לתת את הדרוש לשם גמר ייבוש הביצות”. כך אמר הבארון. סוף דבר: הספורים על סבלותינו לא רככו את לבו של ריינאך. עכשיו היתה טענה חדשה בפיו: לאכרים יהודיים בארץ־ישראל אין זכות־קיום מכיון שאינם עובדים בשבת, מפני שהם מקפידים על אכילת בשר כשר, שעולה ביוקר, ומסרבים לאכול בשר־חזיר – וכיצד אפשר לתאר אכרים בלא חזירים? שליחנו, ששמע על חולשתו של ריינאך לציד חזיר־בר (הוא היה חובב־ציד), השיב לו תשובה נצחת: אכרי חדרה אינם אדוקים כל־כך; כשיש צורך להגן מפני התנפלות או להציל חיי־אדם הם מחללים את השבת אפילו בפרהסיה, והרב אינו מעיז לפצות פה. על בשר כשר אינם מבזבזים כספים, כי אינם אוכלים בשר בכלל, אילו רצו לאכול בשר, לא היה עולה להם בכלום, כי בביצותיה של המושבה יש חזירי־בר לרוב, חזירי־בר, ששום צייד פאריסאי לא ראה דוגמתם אף בחלום. אך שמע ריינאך על מציאותם של חזירי־הבר שלנו ואש־התלהבות הוצתה בעיניו. הוא הרְבָה לשאול את בא־כוחנו על טיבם ותכונותיהם של חזירי־הביצות והלה הוכרח לבדות בשבילו ספורים, שלא היתה להם שום אחיזה במציאות, אם כך ואם כך – חזירי־הבר עוררו את התפעלותו של חובב־הציד והענין נסתיים בחיוב.

– פלאי־פלאים! – צחק אהרון – חזירי־הבר הצילו את חדרה! והרי את כל התישבותנו כולה הצילו עכבר וסוסה! – אהרון התחרט מיד על הדברים הללו, שיצאו מפיו. בהנאה מרובה שמע בשעתו מפי בוקשסטר את ספור המעשה, שהיה קשור בו, וכל הפרטים נקבעו בזכרונו בחיוניות מרובה. אבל עכשיו עורר בו שם זה את מרירות־האכזבה שלו מימיו האחרונים במאגנזיה ומשהו משום רגש־בחילה. הוא ביקש לשכוח…

אהרון ביקר בחדרה כדי להתראות עם ידידיו, וביחד עם זה כדי לברר את מצבן של החקלאות וההתישבות במושבה זו, שהיתה חביבה עליו – מאחר שנתכוון להתחיל באיזו עבודה עצמאית, בלא שיָדַע בבירור מה יהא טיבה הוא עבר שוב את כל שפלת החוף, נדד ושוטט מזכרון־יעקב עד באר־טוביה, אבל בשום מקום לא מצא לעצמו עבודה, שהיה בה כדי לספק את רוחו ושבה אפשר היה לו להשתמש ללא הגבלה בכוחותיו ובידיעותיו.

יום אחד, בשעה שהיה משוטט על סוסתו בשבילי השדות החרושים של השפלה עלה על דעתו רעיון חדש, שלא הרפה ממנו. השטחים הנרחבים של שדות התבואה הדלילה, שהיה עובר בהם, כאילו תבעו ממנו את תיקונם. הוא הרהר בלבו, שאדמה זו, שנראית עלובה וצחיחה כל־כך, אינה, לאמיתו של דבר, דלה כלל וכלל. במוט־ברזל זה, שהפלחים נועצים בחזה־הקרקע, אי־אפשר להוציא לחם מרובה מזה. מהי, איפוא, התקנה לדבר? כברק חלף במוחו הרעיון: מכונות! צריך להנהיג בארץ את השימוש במכונות החקלאיות המודרניות! אז יֵדְעו הכל, כמה מבורכת היא אדמת־אלהים זו, כמה כדאי הדבר להשקיע בה מרץ וזיעה. כן, וכלום אין צורך זה מורגש זה כבר? אמנם היהודים חורשים את אדמתם במחרשות משובחות, אבל כמה מרובים הם מקצועות־העבודה, שבהם עדיין אינם משתמשים במכונות כלל וכלל. והרי המכונה תָקֵל מעליהם את נֵטֶל העבודה, תחבב עליהם את האדמה ותרבה את יבולה כאחד. מכונות חקלאיות! המלים הללו עוררו את יסודות־החזון שבנפשו. הוא ראה בדמיונו את ארץ־ישראל כולה כשהיא עטופה שדות־בר, כשכנפיהן של טחנות־הרוח מסתובבות בתוכה בכל גיא ועל כל גבעה וכשמכונות העץ והפלדה, המשרתות את האכר, מתבלטות בה בכל מקום מתוך ערימות־דגן ושדות־חיטה.

בסופה של אותה שנה עמדה להסתיים המאה התשע־עשרה. לכבודו של מאורע זה נערכה בפאריס תערוכה עולמית, שנתפרסמה בשם: “התערוכה של 1900”. בה הוצגו לראוה כל ההשגים של הציביליזאציה, שהמין האנושי הצטייד בהם עם כניסתו למאה העשרים. אהרון נסע לפאריס. הוא ביקר בתערוכה פעם אחר פעם מתוך סקרנות, שהלכה ונתרבתה. הוא התבונן בעינים בוחנות במוצגים ושקל בדעתו את טיבם ותכונותיהם. אחר־כך רשם לעצמו סקירה תמציתית מן החדושים, שהוכנסו במכונות החקלאיות והחליט להנהיג בארץ את המשובחות שבהן. הוא מיהר לחזור לארץ־ישראל בלא שהספיק אפילו להזין את עיניו בפאריס זו, שקודם לכן, כששהה במאגנזיה, היה נכסף לפעמים לחזור ולהמצא בה. הרעיון של המפעל החדש ריתק אותו אליו לגמרו; פאריס העסיקה עכשיו את דעתו רק במידה שהיה בה כדי לסייע להגשמתו של רעיון זה.

כשחזר לארץ מצא בחיפה גרמני אחד, פראנץ להרר, שלפי מה שהיה רשום על טופסי־מכתביו שימש בא־כוח יחידי לארץ־ישראל מטעם בית־חרושת למכונות חקלאיות. אהרון הסתער עליו בהצעות של פעולה, שהיו קשורות לרעיון, שהעסיק את שניהם, ועד מהרה הדביק אותו באמונתו ונכנס עמו לעסק של שותפות.

פראנץ להרר היה כבן שלושים וחמש. בפניו השזופים והמקומטים ובעיניו, שהיו מביטות נכחן בתקיפות, ניכר היה שאדם זה כבר נתנסה בחייו בעניינים הרבה. הוא היה על פי מקצועו מהנדס־מכונות, אלא ששיאפתו להרפתקאות הביאה אותו להמצא במחיצה אחת עם קרוביו, שהיו מן המתישבים הגרמניים בארץ־ישראל. הוא ניסה לפעול במקצועות מרובים, והצליח ונכשל חליפות. מעולם לא אמר לעצמו, שיש ענין שאינו בקי בו כל־צרכו. וכך היה סבור, שהוא יודע את המלאכה של הפצת מכונות חקלאיות על בוריה. הסוכן צריך לפרסם את הכתובת של מחסנו ומשרדו בעתונות (בעיקר בעתונים הנפוצים בין החקלאים ובעלי־האחוזות) וכשיבוא לקוח – יש לקבלו באדיבות ולהסביר לו בלשון מקצועית את היתרונות של המכונה המוצעת לעומת אלו של בתי־חרושת אחרים, עד שיסכים לקנותה. פראנץ להרר היה סבור, שאין לך מלאכה קלה בעולם מזו של סוכנות בכלל, וסוכנות של מכונות חקלאיות בפרט. אולם כבר מן הצעד הראשון הורגש עד מהרה כל הקושי שבדבר. בישוב העברי היתה, אמנם, תצרוכת כל שהיא של מכונות חקלאיות, אלא שמצאה על־פי־רוב את סיפוקה על ידי הפקידים של חברת יק"א. לישוב הערבי כמעט שלא היו עתונים, ואם זכה איזה ערבי מושך בעט לתמיכה מצד מיסיה נוצרית או מצד סוכנים של מעצמה זרה להוצאתו של שבועון או עלון פריודי, כדי שיהא אפשר להכשיר באמצעותו בשעת־הצורך את דעת־הקהל, מנין ימצאו חקלאים היודעים לקרוא? אהרון הבין, ששיטות־הפעולה של שותפו טובות בשביל גרמניה או צרפת, אבל לא בשביל ארץ־ישראל, ואין צורך לומר, שצְמָא־הפעולה שלו לא הניח לו להסתפק בשיטות הללו. היה לו הכרח לעשות מה שהוא. לפיכך קנה שש מקצרות אמריקאניות, הזמין פועלים, שכר סוסים והלך לקבל עליו את הקציר באחוזות הקטנות של האפנדים הערביים.

הללו לא התיחסו באמון מרובה למעשה־השטן של המכונה, שאבותיהם ואבות־אבותיהם לא ראו דוגמתה. אבל אם בא אדם והוא מקבל עליו לעשות בשבילם את העבודה בזול ובמהירות ואינו דורש כסף עד שיסיים – מפני־מה לא יסכימו? הרבה פלאים נעשים בזמן האחרון. מספרים, שבחיפה וביפו כבר מצויים ארגזים קטנים עם אפרכסאות גדולות, שמוציאים מתוכם קולות של שירה ונגינה. מי יודע, אפשר יש ממש גם בפלא זה? על־כל פנים כדאי לנסות.

הנסיון נתקל במכשולים מרובים. המכונות לא היו מותאמות לאדמת־טרשים, וכמעט בכל יום נשבר בהן משהו. עד שבאו חלקי־החילופים מחוץ־לארץ עברו ימי־בטלה מרובים, והפועלים והסוסים תבעו את אכלם ושכרם. ואם לא קשה היה לשאת את לגלוגו של אפנדי נבער על כשלונה של התרבות ה“פראנג’ית”, הרי לעומת זה קשה היה לשאת בנזקים. להרר, שנוכח עד מהרה, שהעסק כרוך בהפסדים תמידיים, בא אל אהרון בטענה, שאלמלא הוא, אהרון, ופיתוייו לא היה נכנס לענין זה לעולם. אהרון נדהם. אבל, לתמהון עצמו, לא נתרתח ולא נתרגז. הוא רק שאל את להרר, כמה הפסיד, וכשזה האחרון הודיע לו את הסכום, שהפסיד על־ידי השותפות, הודיע אהרון, שהוא זוקף את ההפסד על חשבונו.

כך נתפרקה השותפות. אבל אהרון הוסיף לעסוק בקבּוֹלת זו מתוך עקשנות בלתי־מובנת לעצמו, יותר נכון: מתוך שלא יכול היה להשלים עם העובדה, שתקוותיו, מאמציו, הכסף שצבר במאגנזיה בעבודה קשה כל־כך – נתבזבזו לחנם. כן. הוא לא הרגיש כלל כיצד עברו עליו הימים. כמעט שלא הרגיש אפילו בחליפותיהן של תקופות־השנה, אף־על־פי שהעבודה, שהיה עסוק בה, הכריחה אותו לשים לב לכך במידה מרובה. ודאי יודע היה שהאביב חולף ושהקיץ בא מתוך השינויים במזג־האויר ומתוך הלוח הצמוד לכותל חדרו. אבל ידיעה זו לא היה לה שום קשר ממשי לחויות האישיות שלו. הוא ידע רק עבודה ודאגה, דאגה ועבודה. כל הזמן שקוע היה בעריכת תכניות, בחישובים של חובותיו והוצאותיו, בסיורים ובקשירת קשרים. מעולם לא פילל, שעבודה זו והדאגות, שהיו כרוכות בה תבלע את זמנו במידה מרובה כל־כך. אילו יכול היה להפטר ממנה, כמו שעשה שותפו, היה מרגיש את עצמו מאושר. אבל כיצד? הוא היה שקוע בחובות, שגררו אחריהם התחייבויות נוספות, והוא רצה לעמוד בהתחייבויותיו אפילו אם הדבר יעלה לו בחייו.

הוא הרגיש את עצמו בודד לאחר שפראנץ להרר נפרד ממנו. מעכשיו לא היה לו אפילו עם מי לחלק את דאגותיו. העצב היה מקדיר את מצחו ושוכן בעיניו. הוא לא רצה לחלק את צערו עם בני־ביתו. אבל עד מהרה הוכרח לעשות גם דבר זה, כשנוכח שאי־אפשר לו להמנע מלבקש עזרה כספית מאביו כדי להחלץ מפשיטת־רגל. אביו, שמצב־רוחו הקודר של בנו גרם לו דאגה מרובה, שמח להכנס עמו לבירור הפרטים של הכנסותיו וחובותיו. יחסו של האב שימש לאהרון עידוד מרובה. בשכלו האכרי הפשוט הבין אביו מה שלא הבינו אחרים. כשם שהאדמה אינה נותנת יבול אם אין משקיעים בה כסף ועבודה, כך תובע אף עסק־המכונות השקעות מיוחדות לו. הנסיונות והכשלונות עולים בממון, אך סופה של ההצלחה לבא. כלום נתאמת חשבון זה? לאחר זמן קצר הוכרח גם האכר הזקן לפקפק בהנחות שלו. פעולתו של אהרון גרמה, אמנם, לפתיחתו של שוק למכונות חקלאיות בארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן הוכרח אהרון עצמו להסתלק סוף־סוף, לאחר שתי שנים של עבודה מפרכת, מענין זה למרות רצונו. המאזן הסופי של העסק הראה הפסד כספי עצום.

כלום הרגיש את עצמו מיואש? הוא ביקש לעצמו עבודה, שבה לא יהא תלוי באחרים. הוא השיג עבודה זו, הוא עבד במיטב כוחותיו, הוא השקיע בה את כל מרצו, את כל יכלתו, את כל כשרונותיו, והנה מה שעלה בחלקו. לפעמים, כשהיה מהרהר על מצבו ועל עתידו, היה מרגיש את עצמו עצוב, זועם, מרוגז וטעון מרץ, כסוללה חשמלית. מה הוא בעצם? מה הוא רוצה להיות? למה הוא שואף? הוא עצמו לא יכול היה להשיב על השאלות הללו בבירור. אבל כלום אין הוא אדם בלתי־מוכשר בכלל? כלום אפשר לו לזכור ענין אחר, שהתחיל בו ושנסתיים בהצלחה? כלום אין הוא ברנש מתרברב, שלאמיתו של דבר, לא יצלח לכלום? כאן, על השאלות הללו, היתה תשובה בנפשו. כאן לא רצה ולא יכול היה להכנע. הכרה ודאית, מוצקת כסלע, היתה לו, שהוא אדם שֶנֵחַן בכשרונות גדולים, שהוא גדול ורם מכל הסובבים אותו, מכל אלה, ששבעים רצון בחייהם ומצליחים בהם. כן. הוא אינו מצליח מפני שהוא שואף לשינוי, לחידוש, לְמַה שעדיין לא היה. הוא אינו מצליח מפני שאינו רוצה ללכת בדרך הסלולה. הוא אינו מצליח מפני שרצונו הכמוס, המסתורי, הרצון המדריך את תנועות־חייו, מחייב אותו שלא להצליח. הוא ראה לפעמים את עצמו כזאב רעב ונרדף, שהגורל הצליף עליו את שוטו בלא רחמים. אבל בעיניו בערה אש מרי והוא גירש מתוך נפשו את היאוש בחמת־זעם.

יתר על כן: הוא הכיר באופן בלתי־מחוור, שאף־על־פי־כן קֵרבו אותו שתי־שנות מפלה אלו לתכלית־חייו. הוא הפסיד הרבה ממון, אבל הרויח בהשלמת ידיעותיו והשכלתו. לרגל נדודיו המרובים בכל הארץ נזדמן לו להכיר הכרה יסודית את צמחיה, את סגולותיה ואת יושביה. עכשיו ידע, שהוא בן־בית בארץ זו, שהוא בקי בתנאיה ובכל המצוי בתוכה יותר משבקיאים בה הרבה מן המלומדים המפורסמים בתוך חוקרי־ארצות. ברור היה לו, שאוצר־ידיעותיו נתעשר במשהו. וביחוד שמח היה, שנפתח לפניו עולם חדש ומלא ענין של חקירה. אבל ביחד עם זה נתברר לו, שידיעותיו ביחס לארץ־ישראל עדיין הן רחוקות משלמוּת ושהסודות, שארץ זו אוצרת בתוכה, עלוטים אפלה במידה מרובה כל־כך, שכדי לחשוף אותם יש צורך בהתמסרות גמורה של האישיות ובחקירה מדעית עקשנית וממושכת. הוא ראה את עצמו עכשיו כ“איש ארץ־ישראל”, כאדם, שניטלה עליו החובה לגלות ארץ זו לעולם, וקודם־כל לעמו. הוא הרהר לעצמו, שבלא ידיעת הארץ אין אפשרות של כיבוש הארץ, שהרי את הבלתי־ידוע אי־אפשר לכבוש. והוא ידע, שארץ־ישראל, שחיה בחלומות בני־עמו, אפופת דמיונות־געגועים של הרבה מאות שנים, רחוקה מאד מארץ־ישראל המציאותית, הקשה כצוקי־סלעיה החשופים והדוקרנית כעלי הצבר הפרא, הגדל בה. הוא היה בטוח, שההתענינות שלו בבוטאניקה של ארץ־ישראל יש לה תכלית מעשית, שהיא קשורה בפרובלימה הכלכלית של הארץ ובכל עתידות ההתישבות שלה. אבל עד מהרה נוכח, שהמדע הבוטאני בלבד אינו פותר את השאלות, שהעסיקו אותו. הוא נוכח לדעת, שהחקלאות קשורה בכלכלה במובן הרחב, שהכלכלה קשורה במדיניות ושהמדיניות קשורה בהיסטוריה. לפיכך כללה בשבילו ידיעת ארץ־ישראל שורה שלמה של מדעים מורכבים ומסובכים.

בשעת סיוריו המרובים בארץ בקשר עם התעסקותו במכונות־החקלאיות היה שוכח לפעמים קרובות את המטרה המסחרית שלו והיה משתקע במשך שעות ממושכות בחקירת הצמחיה של הסביבה, שבה היה עובר, באוסף של מאובנים וחלוקי־אבנים, בשיחות עם הפלחים על מוצאם של שמות־המקום ועל האגדות הרווחות בתוכם על מוצאם שלהם. כשהיה חוזר לביתו היה מעבּד את רשמיו, שוקע שעות על שעות בהסתכלות בצמחים, בצבעי הצורים, היה משווה אותם אל התמונות המצויירות בספרים המדעיים ומסיק את מסקנותיו. פעמים היה תוקף אותו רצון עז ליטול את אוסף הצמחים והאבנים שלו ולחוש לברלין או לפאריס, במקום שהיה מוצא בוטאנאים וגיאולוגים מומחים, שהיו יכולים להעריך את גילוייו כערכם. צורך עז היה לו לחלק את הרהוריו עם בני־אדם מבינים לרוחו. על־כל־פנים מובטח היה, שכושר־המחשבה שלו היה מתפתח הרבה אלמלא הבדידות הרוחנית, שהוא שרוי בה. וברור היה לו, שהספקות וההרהורים שלו אינם לובשים דמות של מסקנות וודאיות, רק מפני שמחשבתו אינה מוקרנת מכוח־ההברקה של מוחות אחרים, שיש בכוחם לאַשר, מהו אמת ומהו שקר. כוסף עז הרגיש לידידות, לחברוּת, לשותפות רוחנית. הוא החליט לבזבז עד תומו את הסכום הקטן שעמד לרשותו. לאחר שבועות אחדים הוא שוהה בברלין.

כאן הוא שקוע שבועות על שבועות בקליטת רשמים, בביקורים בבתי־הנכאת, בספריות, באספי צמחים ומאובנים. הוא מתראה עם מלומדים בעלי־שם, שזה כבר נכסף לשוחח עמהם. בדירת הנסיכים של ווארבורג הוא שוהה שעות שלמות, בלא שהמלומד ישר־הלב ישבע לשמוע את תגליותיו, חידושיו ודעותיו של בן ארץ־ישראל זה בשאלות מדעיות ולאומיות כאחת. ווארבורג פותח לפניו את דלתותיהם של הרבה מן הבותאנאים והגיאולוגים. הוא מבקר את שוויינפורט, ובמשך ימים שלמים אינו יכול לקלוט את השפע הרבגוני של הצמחים המאובנים והמיובשים המופלאים, שמרוכזים באוסף של זה. אחר־כך הוא מתראה עם בלאנקונהרן ורוכש את לבו של איש־מדע קפדן וגאה זה, שאינו מסוגל לשמוע לדעותיהם של אחרים. אילו יכול היה לשהות כאן כמה חדשים! בינתים מתרוקן במהירות נפלאה צרור־הכסף הקטן שלו. הוא עושה סיור אחרון ברחובות ברלין, מבקר בהצגה של האופירה הממלכתית ויוצא חזרה לדרך בלא חשק. בקשי מספיק הממון שבכיסו להביאו עד חיפה. בחיפה הוא שואל סכום־כסף קטן מן המכר הראשון שמזדמן לו, והוא בא לזכרון־יעקב עמוס רשמים, וביחד עם זה מלא געגועים לאותה אַטמוספירה מדעית, שרק שעה קלה יכול היה לשהות בה. אילו היה כאן, לכל הפחות, אדם אחד, שאפשר היה לדון עמו על הרהוריו וחידושיו! לא ארכו הימים ונתמלאה גם שאיפה זו בלא שפילל לכך.

ההתענינות של היהודים בארץ עברם ועתידם הביאה אל הארץ שני מלומדים: את המהנדס טריידל ואת האגרונום סוסקין – שאמרו להקדיש את ידיעותיהם לשירותה של מדינת־היהודים בעתיד. הם באו אל אהרון, שוחחו עמו ומיד דבקו בו לאהבו. הם מצאו, לתמהונם בבן־הארץ הזה, לא רק חבר לעבודה מדעית, אלא אף אישיות, שאוצר־ידיעותיה הוא עשיר, מגוון ויחיד במינו. שלשתם החליטו עד מהרה שלא להפּרד זה מעל זה, לעבוד מתוך שיתוף ולראות בחבורתם ובעבודתם מוסד קבוע – “משרד לחקירתה של ארץ־ישראל”. לעיניהם, שהיו קורנות באורם של הוזים ומאמיניתם, נצנצה התקוה, שכשיקבל הרצל את הצ’ארטר יהפך המשרד שלהם למוסד ממלכתי, שישמש את המפעל המדיני הכביר של תחית עמם. בשמחה השקיעו בנסיונות ובסיורים את הממון המועט שהיה ברשותם ואת התלהבותם המרובה, שנתנה להם כוח לעבודה מדעית בתנאים פרימיטיביים ומייגעים ובחיי צמצום, שהיו גובלים עם פרישות. אבל האמצעים המועטים, שעלה בידם להשיג לפעמים רחוקות בשכרן של עבודות־חקירה או בשכר־סופרים, לא הספיקו לכלכל את מפעלם במידה הראויה.

האגרונום ז. סוסקין היה אחד מן החברים של הקבוצה הציונית הראשונה באירופה המערבית, שנתלכדה על־ידי הסטודנטים יוצאי־רוסיה ושנקראה בשם “האגודה המדעית הרוסית־היהודית”. אגודה זו, שמרכזה היה בברלין, הרימה לראשונה את הדגל הציוני בלבה של ההתבוללות היהודית בגרמניה. סוסקין, שהיה חבר פעיל באגודה זו, היה ביחד עם זה גם סטודנט חרוץ ושקדן. השקפתו הציונית ושאיפתו לראות את עמו עובד את אדמת־אבותיו התמזגה יפה בנפשו עם שאיפתו לראות את עמו עובד את אדמת־אבותיו התמזגה יפה בנפשו עם שאיפתו ליעשות אגרונום מומחה. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטה, שבה הוכתר בתואר של אגרונום. הקונגרס הציוני הראשון, שכינס הרצל בבאזל, משך אותו אליו בקול תרועה אדירה. אבל הוא לא יכול היה למצוא סיפוק בעסקנות מקצועית לטובת הציונות באירופה, כמו שמצאו בכך סיפוק חבריו. בנפשו התרקמו חלומות שונים בדבר הגשמתן של שיטות התישבות מיוחדות, שתהיינה הולמות את טבעם של היהודים ואת טבע־ארצם כאחד. חלומותיו ושאיפתו להגשימם בפועל הניעו אותו לעלות לארץ־ישראל. כבר בשנת 1898 הוא משוטט במושבותיה של ארץ־ישראל. הוא לא פסח אפילו על מתולה, שהיתה נתונה באותו זמן בסכנה של התקפות תמידיות מצד הדרוזים. כאן, בבית־הפקידות, פגש בפעם הראשונה את אהרנסון ומאז שמר את זכרו בחיבה. הוא מצא בו את התגשמותה של אותה אישיות, שהוא עצמו שאף לֵעָשות. גם אהרנסון הוא אגרונום כמותו. גם הוא, כמותו, עסק בבוטאניקה מתוך חיבה עצומה, וגם הוא קישר אותה באופן טבעי בתכליותה של ההתישבות היהודית בארץ־ישראל. גם הוא אינו איש מקצוע מצומצם, שכל עולמו משוקע בתחומי מקצועו. לא, הוא איש הפעולה, אדם, דבק בכל חושיו במציאות, שהיא תמיד רבגוֹנית, שמחשבתו מקפת עניינים מרובים ושואפת להכיר את כל תחומי־הידיעה, שהאדם יש לו ענין בהם. כן. באהרנסון הצעיר ראה סוסקין הרבה מדמוּת עצמו. אבל כמה מרובה הוא ההבדל ביניהם! הוא, אהרנסון, הרי הוא קשור בארץ בכל חושיו. הוא צֶמַח שעלה מתוך קרקעה, הוא גדל בה והוא פועל בתוכה. חדרו של אהרנסון במתולה, שהיה מקושט בכלי־נשק מרובים, השלוה והתקיפות, שנבעו מכל ישותו, דבריו שהיו שופעים חכמה טבעית והיו מגוונים בידיעת הטבע של הארץ – כל אלה עשו על סוסקין רושם כביר. אי־אפשר היה לו לעקור מתוך נפשו את דמותו של אהרון אהרנסון, ששימשה לו מאז מעֵין סמל. במשך השנים, ששהה אחר־כך בחוץ־לארץ, הניעה אותו תמיד שאיפה כמוסה למהר ולחזור אל הארץ ולהמצא במחיצתו של אדם זה.

כלום נמצא אהרנסון בארץ־ישראל? סוסקין היה בטוח בכך. אי־אפשר היה לו לצייר לעצמו את אישיותו של אהרון מחוץ לתחומיה של ארץ־ישראל. הוא ראה אותו כחלק מטבעה, כאילן, שקשור אליה בשרשיו. הוא ראה בו את היהודי החדש, איש־הטבע ואיש־הרוח כאחד, שעלה מתוך אדמת מולדתו ושהוא משוחרר מן המחלה הגלותית המיוחדת ליהודים – מחלת־הנדודים. הוא לא ידע כמה שחק לו גורלו, שמצא את אהרון בארץ בשעת בואו. כששמע אחר־כך, שאהרון בילה זמן מסויים במאגנזיה ואחר־כך בפאריס ובברלין, תמה על כך. זה היה פרט, שלא התאים לתמונה הכללית, שהיתה בנפשו מאישיותו של אהרון. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו, שנפשו של אהרנסון היתה מורכבת וסוערת הרבה יותר מכפי שנצטיירה ברוחו באותו זמן.

סוסקין הביא אל אהרנסון את טריידל. זה האחרון, שהיה יליד־גרמניה ושקוֹל־קריאתו של הרצל עורר בו את הכרתו הלאומית, בא אל הארץ כדי לשמש אותה בידיעותיו המקצועיות, וביתר דיוק: כדי להשתמש בידיעותיו המקצועיות על־מנת לחקור את אפשרויות־הבנין שבה. הוא חלם על בניתם של גשרי־ענק, שנועדו לחבּר הרים תלולים, הוא חלם על בנית מנהרות ארוכות בהרי ארץ־ישראל, שבהן תעבורנה בעתיד הרכבות המהירות ביותר בדרך הקצרה ביותר. הוא חלם על סלילת הדרכים הנוחות ביותר לכל חלקי־הארץ, שתשמשנה עורקים של התחברות והמסחר. הוא ביקש דרכים, כל מיני דרכים, כיצד להתאים את התכניקה המפותחת של גרמניה אל אדמת ארץ־ישראל. לפעמים קרובות היו פוגשים אותו בדרכים השוממות של ארץ־ישראל, כשילקוטו על שכמו, וכשמקטרתו, שמעולם לא זזה מבין שפתיו, מעלה סלילי־עשן קלים. כשהיו פונים אליו בשאלה או פותחים עמו בשיחה היו שומעים את דבריו האופטימיים על עתידות הבנין הכבירים של ארץ־ישראל, כשהם נאמרים בשלוה ובנחת. טריידל היה אוניקום.

אהרנסון, סוסקין וטריידל חיבבו זה את זה. כשהיו משוטטים ביחידות בחלקיה השונים של הארץ ורושמים בהתלהבות את רשמי־ההסתכלות שלהם בפנקסי־הדרך, היתה מעודדת את שלשתם הרגשה מופלאה, שהם קשורים זה בזה על־ידי תכלית משותפת ושעבודתם, שנעשית בעת ובעונה אחת במקצועות שונים ובמקומות שונים, מאוחדת היא כמו שהאצבעות מאוחדות בפיסת־היד. רעיונם הגדול היה – ליצור את המדע של ארץ־ישראל, להמציא לעמם תמונה מדוייקת ומדעית מן התנאים של אותה קרקע, שעליה הוא צריך להקים את ביתו. הם היו מסכמים את חקירותיהם במאמרים מגובשים, שהיו מפרסמים אותם בלשונות ובארצות שונות, בעתונים ציוניים ובעתונים המדעיים, שהיה להם ענין בחקירתה של ארץ־ישראל. אהרן וסוסקין, שחקירותיהם היו מצטלבות בכמה עניינים, היו מפרסמים לעתים קרובות את סיכומיהם בחתימת שניהם כאחד.

ארץ־ישראל, שהצטמצמה לפני עשרות־שנים אחדות בתחומי ארבע הערים הקדושות, בתחומי השטחים, שבהם נמצאו הקברים הקדושים למאמינים, מצד אחד, ובתחומי שטחיהן של המושבות החקלאיות והדרכים שביניהן, מצד שני – ארץ זו הלכה עכשיו והשתרעה בכל גדלה תחת פרסות־סוסיהם של החוקרים הצעירים, שתּרוּ אותה לארכה ולרחבה וחדרו לכל פינותיה הנדחות והנסתרות. זו היתה ארץ גדולה מאד לפי מידות הזמן של הנסיעה ממקום למקום באותה תקופה, שבה לא היו בארץ כבישים ומסילות־ברזל, כשאחד מהם היה יוצא לסיור של ימים אחדים, היה נדמה לו כאילו יצא למסע־תיור ביבשת השחורה, למקומות שאפילו ליווינגסטון לא הגיע אליהם. היה צורך במידה גדושה של אומץ־לב כדי לחדור לכפרים הנדחים בין ההרים, שתושביהם לא ראו, אפשר, אדם אירופי מימיהם, וכדי לשוב בשלום ממסעות אלה, שהיו מרובי הרפתקאות וסכנות.

וכי היה זה הדבר היחידי שהעסיק באותם הימים את נפשו של אהרן. כלום לא שימשו הסיורים המסוכנים הללו שהִרְבָּה להשתקע בהם, מפלט ממשהו, שהעיק על נפשו? לאחר חדשים אחדים של עבודה משותפת עם חבריו היה משתדל עד כמה שאפשר למעט את פגישותיו עמהם. כלום נפל דבר מה ביניהם? כלום גילה באחד מהם איזה ליקוי נפשי או נמיכות רוחנית, שדחתה אותו ממחיצתם? לא. הוא הוסיף לאהוב את שני חבריו אהבת חברים כנה. יתר־על־כן: הוא כיבד והוקיר אותם בכל נפשו. אבל הוא הרגיש באותו זמן צורך עז להיות תמיד יחידי, רחוק מחבריו, רחוק מבני־ביתו, רחוק מן הכל, רחוק אף מעצמו. אילו יכול היה להוציא דבר זה לפועל! הוא ביקש להעסיק את דעתו בהסתכלות מאומצת, בסביבות, שהיה תר אותן. הוא ניסה לשקע את עצמו בקריאה של ספרי־מחקר. הוא לא הצליח בכך. לא נשאר לו אלא לשוטט כרוח על סוסתו הנאמנת “פרחה”. “בלילות היה ישן על הארץ, עטוף בעבאיה שלו, וימים שלמים היה ניזון רק בשוקולדה בלבד”. אחיו, אלכסנדר, שרשם לאחר זמן את קיצור תולדותיו, מספר על תקופה זו בחייו כדברים הללו: "כוסף זה לבדידות, צורך זה לשוטט במרחבים, זה בזבוז־המרץ נבעו מאהבה אחת, שהבקיעה אל חיי אהרון.

תקפתהו אהבה עזה לאשתו של אחד מבחירי רעיו, אשה כללית יופי וחן והיא אוהבת את בעלה. אהרון הודה לרעו ולאשתו על סודו הערב והקורע לב… ומאז לא הוציא אף הגה מפיו על דבר זה. ועד יום מותו היה רע נאמן ומסור לשני הנאהבים, שהיו הוגים לו הערצה נאמנת".

כלום הקל הוודוי את המעמסה מעל לבו? יש להטיל ספק בכך. על כל פנים לא דללו מקורות־המרץ, שנתגלו בו באותה תקופה, והאש שהתלקחה בתוכו לא דעכה. אש זו צרפה את הנפש מסיגיה וחשלה אותה לפלדה חזקה. הוא האמין, שרק אהבה אחת יש בחיים ואין למצוא לה תחליף, וגם ידע, שלא יהא בכוחו לבגוד באהבתו הראשונה והיחידה. בינתים היתה נפשו שדה למלחמה פנימית איומה, שהוא שימש בה גם התוקף גם הנתקף, גם הנאשם גם הדיין. במערכה זו, שנתקיימה בסתר־נפשו, לא היה לשום אדם חלק ואף אחד לא התערב בה. הוא היה החולה, שחבש בעצמו את פצעיו, בלא שעלה על דעתו של מישהו, שהוא הגבר הבריא והחסון, חולה אנוש הוא. כך עלה בידו להקים לדממה את הסערה, שהתחוללה בנפשו, ומאז נשתלטה על כל ישותו שלוה פנימית מופלאה.

כעוף האגדי, ה“חול”, שקם לתחיה מאפר המדורה של שריפת עצמו כך קם אהרון לחיים חדשים לאחר המשבר, שעבר על נפשו. הוא הרגיש היטב, כמה גדול היה הנצחון, שצריך היה לנחול על עצמו. זו היתה שלוה שלנוכח־המות, שלות־גבורה ושלות השלמה עם הגורל. במבט עיניו הבהיקו מאז חליפות עוז־פלדה וליטוף של אהבה, אבל זו היתה אהבה, שנבצר ממנה להסתגר בתחום של חיי היחיד. הוא הרגיש, שכאילו נעשה מחוסן בפני השנה ובפני הרעב, שכוחות עצומים צמחו בשפע בנפשו. הוא ישן רק 4 – 5 שעות ליום, ומעולם לא הרגיש בתאות־שנה. וודאי, גם לא הרגיש בדבר, שהוא נגוע באהבה אומללת ונכזבת. יתכן, שסבור היה, שהאהבה אינה אומללת, אלא אם כן מתה והמיתה ביחד עמה את לב נושאה והרי אהבתו ולבו שלו לא מתו. כאוהב צעיר, כארוס נצחי התהלך מאז כל ימיו על פני האדמה, אלא שנפשו החזקה, שהיתה יונקת חיוּת מכל מה שנזדמן לפניה היה בכוחה להמיר את הנושא של אהבתו בנושאים אחרים, מדעיים ולאומיים. הצמא שלו לאהבה, שלא מצא את סיפוקו, נתרווה עכשיו במידה מרובה על־ידי הדבקותו לגילויי הצמח, החי והקרקע, גילויי־האדמה, אדמת־מולדתו, שהיה משוטט עליה בתאוה עצומה.

מעכשיו הרגיש עוד יותר מתמיד, שהוא שייך לאדמה זו ואך לה בלבד. הוא בנה של אדמה זו, שממנה ינקו אבות־אבותיו את כוח־החיים הנצחי שלהם. האדמה בתור אֵם – זהו ציור רוחני עתיק, שאהרון הרגיש בו על פי דרכו שלו. העזובה, השממה והחורבן לא היה בכוחם להשמיד את חנה של אדמת המולדת ולצנן את האהבה אליה. הקשר, שבין האם לילדיה הוא נצחי וללא תנאים, ושום מסיבות חיצוניות אין ביכלתן לרופפו. כשם שאמו היתה ונשארה בשבילו האשה הקדושה והנערצה שבעולם, כך גם האם הכללית, אדמת־המולדת שלו.

הוא הרגיש במשהו פנימי, כמעט מסתורי, שקישר אותו באדמה זו. צמחי־הבר בצורותיהם המאליפות היו לאהרון כציוריו הפרימיטיביים של הילד, הפותחים אשנב למסתרי־נפשו, וכדי למצוא אותם, כפי שנשתמרו בצביונם המקורי, בלא התערבותו של האדם, ראה צורך לשוטט במקומות, שלא עבר בהם איש. ברי היה לו, שמי שנפשו פקוחה לקלוט את רחשיו הכמוסים של הטבע, יודע להבין את ספוריהם האלמים של בני־הצמח על נסיונותיהם והרפתקאותיהם, על אסונותיהם וששונותיהם ועל תגובתם התמידית לנוכח החליפות והתמורות של האור והחום. הוא חי את חיי־הצמח, את חיי האדמה המזינה אותו, כמו שחיו את החיים הללו כל חוקרי־הטבע הגדולים, שגילו משהו מצפונותיו.

הנדידה במרחב היתה נראית בעיניו כקריאה ברומן מושך ומענין. הנופים העזובים והשוממים, החרבים בלהט קרני־החמה, היו מספרים לו לפעמים קרובות על מלחמותיהם של איתני־הטבע מלפני רבוא רבבות שנים או על תהליכים אטיים, ממושכים, כמעט אין סופיים, של חבור והתפוררות. הגיאולוגיה משכה את לבו לא פחות מן הבוטאניקה. הכל היו סבורים, שהוא תייר־חוקר, ואילו הוא ראה בעצמו באותו זמן אדם מוכה סקרנות, מחוסר סיפוק כלשהו מפעולותיו, נהדף ממקום למקום על־ידי אש פנימית, שליהטה אותו וליחכה את כל קרביו.

המשרד לחקירות תכניות חקלאיות, שיסד אהרון עם שני חבריו, נתחסל עד מהרה מחוסר אמצעים. החבורה נתפרדה ואהרון נשאר שוב בבדידותו. הוא נוכח, שהוא עומד שוב על פרשת־דרכים ושהוא מוכרח לדאוג לפרנסת עצמו, כדי שלא יהא סמוך על שולחן אביו. כלום יעלה בידו למצוא לעצמו עבודה, שלא תהא כרוכה בהשפלת כבודו? כלום יעלה בידו להפטר סוף־סוף מן הדאגות הקטנות, דאגות יום־יום, שאוכלות את כל מרצו? קשה היה לו להאמין בכך. ואף־על־פי־כן ניסה לבקש לו עבודה כזו. שוב עברו עליו ימים קשים של מפח־נפש, של יסורים ללא תוצאות, של אכזבות ודכדוך־רוח, שהזכירו לו את הימים, שקדמו לנסיעתו למאגנזיה. לבסוף, בשעה שכבר התיאש מלמצוא לו עבודה מתאמת לו, הוצעה לו עבודה זו בדרך בלתי צפויה.

חובבי־ציון המשיכו על דעת עצמם את פעולת ההתישבות שהתחילו בה בשנות התשעים, אבל האמצעים הדלים שהיו בידיהם לא הספיקו לחולל מפעלים בעלי היקף מרובה. ואף־על־פי־כן – השאיפה לפעולה מעשית בארץ־ישראל בכל התנאים ובכל המדות שהן, שהיתה שופעת ממרכזם של “חובבי־ציון”, המריצה יהודים רוסיים לפנות למפעלי מסחר, תעשיה וחקלאות בארץ ביזמתם הפרטית ועל חשבון עצמם, וכך הלך וגדל הישוב העירוני והחקלאי גידול אטי.

כמה יהודים אמידים ברוסיה התאַגדו באותו זמן לחברת־מניות וקנו שתי חלקות־אדמה גדולות סמוך לחדרה, כדי להכין להם משק מכניס רווחים, שיוכלו להתפרנס ממנו כשתגיע שעתם לעלות אל הארץ. אהרון נתמנה למנהל־המשק של החברה. שוב הוא מפקח על שתי אחוזות, כמו במאגנזיה, ושוב ניתן לו כר נרחב להראות את יכלתו. הוא בדק את הקרקע בדיקה חימית ונוכח לדעת, שהיא מבטחת יבולים מבורכים. אמנם משכורתו לא היתה כזו שקבל במאגנזיה. אבל הוא היה שבע־רצון לאין שיעור ממצבו החדש, שבו קיווה לעשות בלא הפרעה נסיונות, שיביאו תועלת לכל הישוב בארץ.

הוא הוכרח להכיר עד מהרה, שטעה בחשבונו; לא זו בלבד, שהמשכורת הקטנה לא ניתנה לו כסדרה, אלא שהוטל עליו לשקוע בחובות לשם החזקתו של המשק. שדות־הדגן הכניסו רווחים מועטים, אבל עיקרו של המשק, פרדס־ההדרים, דרש הוצאות והשקעות בלא סוף ולא הכניס כלום, ובעלי המניות היו פזורים בכל ערי רוסיה ללא פקידות מרכזית, ופעמים, בשעה שהיו צרכים דחופים ביותר לא נמצאה כתובת, שהיה יכול לפנות אליה. דומה היה המשק לילד שיתוקי, שנמסר למשפחה עניה בשכר חודשי קבוע, ואחר־כך נעלמו קרוביו והפסיקו את תשלומיהם בשבילו. למרות רצונו אי־אפשר היה לו להחליט להפקיר את המשק, להחזיר לשממה קרקע, שנכבש בעמל ובהוצאות – ואת הכספים הנחוצים להמשכת העבודה היה משיג בהלוואות, בערבות־אביו, ולא פעם הקדים זמן־הפרעון את בואם של הכספים מרוסיה – שעל־פי־רוב לא באו במידה הדרושה, אם באו בכלל – והאכר אפרים אהרונסון מזכרון־יעקב הוכרח לפרוע שטרות, כדי שליהודים בלתי־ידועים מרוסיה יהיו פרדסים בחדרה. אף־על־פי־כן לא הפריע דבר זה כמה בני־אדם בחדרה ובזכרון־יעקב, שנדיבות כזו היתה למעלה מהשגתם, מלהתלחש על “בר־מזל” זה, שניתן לו לכבוש שני פרדסים ולזכות בהם מן ההפקר..

ואף־על־פי־כן: שקוע במצוקה כספית בגלל דאגתו לעתידם של נותני־לחמו, ונתון מטרה לחצי־לשונם של מקנאים ומוציאי־דיבה, היה אהרון מוסיף לעבוד את עבודתו המדעית בסיורים, בתצפיות ובמחקרים עיוניים. ספרי הבוטאניקה והגיאולוגיה, שהיה רוכש לו בקביעות, היו נוטלים כמעט את כל שעותיו הפנויות. לילות הרבה היה יושב בבית אביו והוגה בהם. מתוך האפלה המכסה את כל זכרון־יעקב, שדמותה הלילית נבלעה בתוך הגוש השחור של הרי הכרמל והשומרון המתרוממים מאחוריה, התנוצץ בכל לילה מבעד לחלון הפתוח של חדרו אור־המנורה, כמגדלור למרחבי־הים. בתוך העיון הממושך, שהיה שקוע בו, היתה נופלת עליו לפעמים בבת אחת עיפות עצומה שנראית היה לו אפלה ואיומה כצלן של כנפי המות; הספר היה נשמט מידו ומבטו היה ננעץ בחלל. ברגעים כאלה היה מרגיש את עצמו מחוסר־רצון, מחוסר יכולת להניע יד או רגל, כאחוז שיתוק. אותה שעה נראה היה לו, שנכנע לגורלו, גורל בנו של אכר פשוט במושבה פעוטה בפינת אסיה. אז היה נראה לו, כאילו התפרק לעולמים מנשקו, משאיפותיו היוקדות וממאוויו המתפרצים למעלה. “למטה! למטה! בן־אדם!” – היה אומר לעצמו. “כאו תימק ולחינם תתאמץ להתעלות על כתפיך”. אבל מה יעשה, איפוא. וכי יטול מחרשה בידו וילך אחר אביו אל השדה. כלום יסתפק בכך? וודאי, שצריך הוא להסתפק בכך. כלום אין זה מצדו שגעון־גדלות, שהוא רודף אחר עמדה של איש־מדע גדול, עמדה, שוודאי לא יגיע אליה לעולם? אבל – וכאן היתה כלולה השאלה, שהציקה לו ביותר – כלום באמת רודף הוא אחר עמדה זו? הרי מעולם לא נתכוון לכך ברצינות. וודאי, המדע מושך אותו אחריו, כאשד סוחף. אבל, כלום אין כוונתו העיקרית לסייע לעמו ולהתאחזותו בארצו? כן, לגלות את כל האפשרויות החקלאיות של ארצו, לחשוף את תכונותיה, לחקור את הזנים של צמחיה – ודאי שיש בכך ערך מרובה לשאיפות של התישבות לאומית רצינית. אבל מה ערך יש לכל עבודתו – אם אין מתענינים בה – על כל פנים אם אין מתענינים בה ברצינות. יתר על כן, כלום אין הוא נראה מכמה בחינות דון־קישוט אומלל בעיני אנשיו של ישוב זה?

הוא נזכר בכנסיה לשם ארגון הישוב, שנתקיימה בזכרון־יעקב, בנשיאותו של אוסישקין בשנת 1903. גיחוך קל משתפך על שפתיו. כמה גדולות היו התקוות, שתלה בכנסיה זו! הוא השקיע הרבה מרץ בהכנות שלה, ואחר־כך, במושב של הכנסיה עצמה, הרצה הרצאה יסודית על מצבה וצרכיה של החקלאות בארץ והציע שורה של הצעות: ליסד תחנת־נסיון לשם חקירת החקלאות, הצמחיה והאחרים של הארץ; להקים מוסדות להדרכה חקלאית לאכרים; לארגן שירות של מורים נודדים, שידריכו את המורים של בתי־הספר בחקלאות מעשית ובידיעות־הטבע; להקים ועד מרכזי, שינהל את כל הפעולות הללו לטובת החקלאות.

הוא זכר, באיזו התלהבות הציע את כל ההצעות הללו; זכר, שהשומעים מחאו כף לדבריו ושהתלהבותו דבקה גם בהם; הוא נזכר כיצד בחרו בו, למרות כמה חתירות, שהיו מכוונות נגדו, בתור חבר־הועד־הפועל־הגדול של הסתדרות יהודי ארץ־ישראל וכיצד הוחלט בישיבה הראשונה של ועד פועל זה לפרסם את הרצאתו ולהוציא את הצעותיו לפועל.

כמה גדול הוא הלעג, שהוא לועג עכשיו לעצמו! כמה מרובה היתה תמימותו באותו זמן! הסתכלותו החודרת גילתה לו עד מהרה את הקשר שבין “עסקנות” ו“עסק”. בעיניו הפקוחות ראה שאיפה לרווחים כספיים, לכבוד פאטריוטי ולעמדות־הנהגה במעשים, שהמעונינים בהם תיארו אותם כגבורה לאומית וכהקרבה עצמית. הוא ראה ננסים מחוסרי מעוף ומחוסרי־יכולת מתרברבים בתפקידים של יוצרים ובונים. כן, הוא לא נמנע מלהשתמש בלשונו החדה ובכשרון־ההומור שלו כדי להביע בגילוי־לב לעסקנים המכובדים את דעתו על פעולותיהם ותכניותיהם. מתוך חולשתם הטבעית רצו בני־אדם אלה להאמין, שדרכם היא הדרך הנכונה. ומתוך חולשה מיוחדת של מחוסרי־נסיון ומחוסרי־מסורת בחיים צבוריים לא יכלו להתרומם לגובה ההבנה כלפי בקורת הוגנת. הם חשבו את בקרתו של אהרון לפעולת איבה וזדון והשיבו לו באיבה תחת איבה. כשם שהוא כפר בחכמתם וביכולת־הפעולה שלהם, כך כפרו הם ביכלתו המדעית, שעוררה בהם התפעלות בשעת הרצאתו בכנסיה הזכרונית. מעכשיו לא נחשב עוד בעיניהם ל“כח יוצר” ול“איש־מדע”, אלא למחבל צעיר ומחוצף, ששום מקום לא נמצא בשבילו במפעלים הכלכליים שהקימו בארץ.

הוא פנה עד מהרה עורף לקטטות ולעסקים של החבורה הפעוטה, המכנה את עצמה בשם “הנהגת הישוב”, וכחיה מורדפת חזר לבדידותו.

“”רק הבודדים הם החזקים!" מיהו האומר כך? הוא על כל פנים יודע, שבדידות זו, חוסר־עזרה זה, מצוקה זו, שהוא טובע בה לבדו, שלשועתה אין אזנים קשובות חוץ מאלו של בני משפחתו, מדלדלת את כוחותיו. “רק הבודדים הם החזקים!” לא, לא! אפשר, שרק החזקים עלולים להיות בודדים. הוא נזכר בטריידל ובסוסקין. כלום אין גם הם חולמים, שמעפילים אל הר־ההזיה? סוסקין נתמך, לכל הפחות, על־ידי אשתו, חברת־חייו הטובה. אבל טריידל, כמה גדולה היא הטראגדיה הטבועה במבטו! הוא הרגיש עכשיו, שטריידל קרוב אליו יותר מכל בני־האדם, שהכיר בחייו, שהוא בן־בריתו, בן למשפחה של היהודים הבודדים, שחייהם – עמל, מאמצים, גאוה, חלום – וגיהנום.

כלום יש מפלט מן החיים הללו? כל ישותו לחשה לו שאין מפלט, ושהחיים הללו, שבפועל אינו חי בהם את חיי עצמו ובשביל עצמו, אין להם סיום אחר זולת – המות. כלום לא ברור היה לו, שאין לו לקוות לכלום? ואף־על־פי־כן ידע, שמדרכו לא יוכל לשוב. הוא – האיש של מדע החקלאות, אבל הוא לא אכר; הוא בעל שאיפות צבוריות עצומות – בלא צבור; הוא אוהב עמו, פאטריוט קיצוני – ושנוא כמעט על־ידי כל בני־עמו ושונא רבים מהם בעצמו. כלום יעלה בידו לפרוץ פעם מעגל זה? על כל פנים ברור היה לו דבר אחד: כאן מקומו.

כאן מקומו – לא רק מפני שהוא אנוס לכך, אלא אף מפני שזוהי חובתו. הרגשת־החובה היתה נוסכת בנפשו כוחות אדירים. באותו רגע היתה נעלמת ממנו לפתע כל עיפותו. זיק של גבורה היה ניצת בעיניו.

באותו רגע היה שוכח את המשק המתמוטט, שעמוס על כתפיו, את ההוצאות העצומות, שנשתקע בהן, את החובות המרובים, שהוא מסובך בהם ושאינו רואה מוצא מתוכם. באותו רגע היה שוכח את אכזבותיו המרובות, את מאמציו שלא הצליחו, את אהבתו האבודה; הבטחון הפנימי שלו, אותו בטחון, שבו מחוננים כל היוצרים, לחש לו, שעתידו לפניו.


 

פרק שני אם החיטה    🔗

אפשר, שהוא עצמו לא הרגיש מתחילה בדבר, אבל המעגל, שהיה חסום בו, הלך ונפרץ מאליו. זו היתה התפתחות טבעית והכרחית של כוח־היוצר שבו. עבודתו המדעית, המכתבים שהחליף עם מלומדים בחוץ־לארץ, המאמרים, שפרסם בעתונים המקצועיים על נושאים בוטאניים וחקלאיים של ארץ־ישראל, השמועות, שהיו מתהלכות על חקירותיו, על תיוריו, על אישיותו הפנו אליו יותר ויותר את תשומת־לבם של המלומדים האירופיים, וכשבא הפרופיסור הגרמני בלאנקנהורן לחקור את הגיאולוגיה של ארץ־ישראל, הזמין את אהרון להשתתף עמו במסעות ובעבודה המדעית.

שנתיים קודם לכן, ב־1902, ערך לבדו בחבל־הגולן שממזרח לירדן העליון ולים כנרת מסעות־מחקר בתנאים פרימיטיביים וקשים. הנוף, שגירה תמיד את דמיונו, גילה לו כמה זָנים של צמחים, שהעולם המדעי מצא ענין בהם. ניתנה לו עכשיו הזדמנות להראות את יכלתו המעשית בארגונה ובציודה של משלחת־מחקר. במשך הימים, שבהם שהה בירושלים בקשר עם ההכנות של המסע, סייר ביחד עם בלאנקנהורן את הסביבות של ירושלים ובית־לחם. בטיול זה גילה אהרון חמרי־פוספאטים ובמחשבתו צץ הרעיון לנצל את החמרים האלה לשם בניתו של טרמוואי־סוסים בין בית־לחם וירושלים. בלאנקנהורן התפעל מן ההצעה.

ב־16 בפברואר 1904, לאחר כמה עכובים, יצאה סוף־סוף המשלחת לדרך. הם ירדו במורדות התלולים הפנוים אל ים־המלח. אחר־כך תרו את סביבות עין־גדי והיו משוטטים מתוך סקרנות בישימון ההררי, המותח בשלוותו ובהדריו הפתאומיים את העצבים של הסייר. סמוך למצדה, כשהיו מטפסים ועולים על אחד מן ההרים התלולים, ניתק גוש־סלע מתחת רגליו של אהרון ונדרדר למטה אל ים־המלח – ואלמלא עמד לו כוח זרועותיו, שנאחז בהן בזיז־הסלע ממעל לראשו ומשך את עצמו למעמד מוצק, היה מתגלגל מעל קיר־הסלע התלול ומתרסק. אהרון, שהיה שקט לגמרו בשעה שחש, שהוא מאבד את שוויון־המשקל שלו, היה נרגש במקצת כשנוכח אחר־כך, שרק בנס ניצל ממות. הוא הסתכל בסלעי־מצדה האיומים והרגיש, שיש בהם משהו מכוחה של היפנוזה, שמושך את המטפס עליהם אל התהום. וברור היה לו, שהיפנוזה זו נובעת מן המסתורין של העבר הנורא, שבהם אפוף מקום זה.

הם הקיפו את ים־המלח, ואחר־כך תרו שטחים רחבים בעבר־הירדן. אהרון תיאר ברשימות יומן מדויקות את כל הפרטים של סיור זה, שהיתה להם איזו חשיבות מדעית או היה להם אופי של קוריוזה. בתוך הרשימות הללו, שהן יבשות כחול־המדבר, שסיירו בו, בוקע פה ושם, כמעין־פרצים, ברק רצונו ואישיותו.

אהרון עשה עכשו על בלאנקנהורן רושם בל־ימחה. המלומד המפורסם לא היסס אחר־כך להחליף במשך שנה שלמה מכתבים עם בנו של האכר מזכרון־יעקב. בסוף 1906 חזר בלאנקנהורן לארץ־ישראל ויצא עם אהרון לחקור את הרמה של עבר־הירדן. מסע זה לא היה קשה כל־כך כמסע הקודם. הם התקדמו לאורך הקו של מסילת־הברזל החג’אזית מאדרעי ועד עקבה של חג’אז. בלאנקנהורן, שהיה שמח על הנסיעה הנוחה, היה ביחד עם זה חושש, שמא תשלול ממנו מהירותה של הרכבת את האפשרות להתבונן במתינות הראויה בנוף, שיעבור בו. אהרון הרגיעו:

– בבניתה של המסלה יש חלק לא רק לגרמנים, אלא אף לתורכים. והללו כבר דאגו לכך, שהצליינים הנוסעים לערי־הקודש מדינה ומכה יקבלו גם ברכבת את האילוסיה המרדמת של רכיבה על גבי גמל וחמור…

ואמנם היתה זו נסיעה אידילית למדי. לא פעם אחת בלבד היו אהרון ובלאנקנהוראן יכולים לטייל בצִדָה של הרכבת ההולכת, להתבונן במבנה הקרקע והנוף ולאסוף דוגמאות של דוממים וצמחים, בלא לחשוש, שמא תגדיל רכבת את מהירותה… בכמה תחנות של מקומות נידחים מצאו אפשרות לצאת לסיור ממושך בסביבה הקרובה, כי הרכבת היתה שוהה בהן שעה ארוכה. פעמים היה הנהג פוסק מלעשן את הנרגילה שלו ומוציא מקנה־הקטר שריקה חדה, אפשר, ישמע מישהו בסביבה ויבוא לנסוע ברכבת. אלא שנוסע כזה היה מזדמן רק לעתים רחוקות, כי הבידואים של הסביבה היו מחרימים רכב־ברזל זה. סבורים היו, שחרפה היא לאדם, שיש לו סוס או גמל, שישלם כסף בעד נסיעה, וביחוד כשמנהל התחנה הוא רשע מרושע, ולמרות תחנוניהם והשבעותיהם של העומדים עמו על המקח אינו מוותר אף על פרוטה אחת מדמי־הנסיעה.

המאמינים תושבי הסביבה עדיין לא השלימו עם מכונת־השטן הדוהרת לפניהם בכשפיה. בידואי אחד, שנזדמן להם בדרך, סיפר להם בדבר הרכבת אגדה זו: המלך החסיד של האלמאנים (הגרמנים), החג' וילהלם, יעץ לחליף עבדול חמיד לבנות את מסילת הברזל החג’אזית, כדי להקל על המאמינים את העליה לרגל למכה (אהרון תיקן במחשבתו: כדי להקל בשעת מלחמה את העברת הצבא מחג’אז). ראשי־השבטים התנגדו לכך, וגם דעתו של השולטן לא היתה נוחה מן ההצעה. לילה אחד התהפך השולטן על משכבו ושנתו נדדה מרוב צער על סבלותיהם של הציילנים החסידים, המופקרים במדבר לנגישות השוד של הבידואים הכופרים יהוד אל־חיבר (אהרון הרהר: יתכן שנדדה שנתו מרוב היסוסים, אם יש למלא את דרישתו של הקיסר הגרמני ולהגשים את מטרותיו האסטרטגיות במזרח הקרוב); פתאום בא מלאך מן השמים והרדימו, ומיד אחר־כך בא אליו בחלומו הנביא ואמר לו: “בני, ראיתי את מצוקת נפשך ואת דאגתך לשלום המאמינים הפוקדים את קברי, ועכשיו שמע את דבר אללה, ואל תירא ממרכבות־השטן; קום ובנה להן מסלה במדבר אל ערי הקודש, וכך תשרתנה את עבדי אללה במקום לשרת את השטן”. וייקץ השולטן והנה חלום, וישלח ויקרא לסופר מהיר ויצוהו לכתוב פתוה (שאלה) אל הוד קדושת השייך־אל־אסלם, שעל־פיו יחתך כל דבר דת ודין, לאמר: כה דיבר אלי וכה צוני בחלום הלילה אדוננו הנביא, עליו השלום והתפילה; ועתה הורני נא, אבי, מה אעשה ושכרך ינתן מן השמים: האעשה כדבר החלום הזה לבנות את המסלה אם לא"? ויכתוב איש־האלהים ויחתום בעזרת האל לאמר: “קום ובנה כאשר נצטוית ותהי ברכת אללה על מעשיך”.

אהרון ובלנקנהורן צחקו הרבה על אגדה זו, שמתוכה ראו כיצד נוצרות אגדות בכלל. ברור היה להם, שאגדה זו נוצרה לשם תכלית מעשית: להשפיע על הבידואים של המדבר, שיתיחסו בחיבה אל המפעל, שראו בו סכנה לעצמם מתוך סיפוריו של מנהל־הרכבת נתברר להם, שזמן מרובה עבר עד שנכנס ההתר לאזניהם של הבידואים, שהיו נוהגים לשכב על המסלה כדי לעצור בגופותיהם את מהלך הרכבת, או עוקרים את פסי־המסלה וגונבים אותם, ואלמלא משמרות־הצבא שהיו עושים בהם שפטים, היו מחריבים אותה כליל. אף־על־פי־כן נוכחו אהרון ובלאנקנהורן, שברכתו השלמה של אללה לא חלה על מפעל זה. ב־4 בדצמבר 1905 רשם אהרון ביומנו: “אחרנו לנסוע מרבת־עמון, מפני שהקטר, שיצא ראשונה עם חלק של הרכבת, החליק בשפוע, הלוך וגלוש, והאריך שלש שעות במסעו במקום שעה אחת”. וביום 11 בדצמבר: “בשעה 10.45 ניתק הקטר מן הרכבת ונמלט לבדו בעוד הקרונות מוסיפים לרוץ בכוח מהירותם הקודמת. הונעו המעצורות והקטר נרתם שוב”.

במסילה הבאגדאדית השגיחו מהנדסיו של וילהלם קיסר בקפדנות מקצועית על בניניה ושכלולה. מסילה זו נועדה לה חשיבות מרובה בתור מקשרת בין ברלין ובין המפרץ הפרסי. היה זה ביטוי של חצץ וברזל לרעיון הנאפוליוני במהדורה הווילהלמית: להכות את אנגליה בהודו. אבל למסילה החג’אזית היתה רק חשיבות ממדרגה שניה: לשרת בשעת מלחמה את מהירות הגיוס בחצי־האי הערבי ובעת שלום – את תנועת הציילנים לערי־הקודש של האיסלם. במסילה קדושה זו סמכו המהנדסים על הנסים, שיעשה אללה ברחמיו המרובים למאמינים, והעלו את השפוּע על האחוז המאכסימאלי, שיש להתירו, ובלבד שיחסכו כמה קילומטרים באורך וכמה רבבות של מארקים בחמרים ובעבודה. חסכון זה נתן את אותותיו באקרובאטיקה המינכהואזנית של קטר גולש אחורנית בשעה שהיה מתאמץ לנסוע לפנים.

זה היה סיור מלא ענין מכל הבחינות. בלאנקנהורן, שהתעסק בחקירות גיאולוגיות בלבד, הותמה פעם בפעם על־ידי השערותיו של אהרון בנוגע לגיל הסלעות, שמצאו בדרך. הוא נהנה מן האוירה האקדמית, שנמצאה לו בלב הישימון ומן הקנאות העקשנית, שבו הגן חברו הצעיר על דעותיו, וביחד עם זה התפלא והצטער על שאדם בעל ידיעות מרובות כל־כך וכושר רוחני מופלא כל־כך צריך להתהלך על פני האדמה בלא כל תואר מדעי. כן, הרי אפילו התואר “אגרונום” שהכל רגילים לכנותו בו, הוטל עליו שלא כחוק, אלא אך בלא לכנותו באיזה תואר של כבוד. כדי לתקן פגם זה הציע בלאנקנהורן לאהרון, שישתמש בחמרים שמצא ויפרט בדייקנות את שיטת סידורם בדיסרטאציה לשם קבלת תואר של דוקטור והוא הבטיח לסייע לו בדבר בכל יכלתו. אהרון הודה לפרופיסור על רצונו הטוב ואף־על־פי־כן ידע, שלשם קבלת תואר לא יהא בו כוח לעבוד אפילו שעה אחת.

הוא נזכר באספת ה“פלשתינה פראיין” בירושלים, שבה השתתף בשנה שעברה קודם שיצא עם בלאנקנהורן למסעו הראשון. משום־מה השגיח רק עכשיו במה שאירע באותה אספה, שבשעתה היתה בשבילו מאורע קל־ערך, שלא שם אליו את לבו. רק עכשיו עמדה לעיניו בבירור אספה זו של המלומדים והעסקנים בחקירתה של ארץ־ישראל, שנתכנסו באולם המפואר של האגודה בנשיאותו של הקונסול הגרמני ד"ר שמיד. ההרצאות על השאלות הגיאוגראפיות והארכיאולוגיות, שהושמעו בה, לא עוררו בו ענין מיוחד. הוא הרגיש את עצמו זר במקום זה, שבו הטילו זרים את אמו־מולדתו על שולחן־הניתוח וחשפו את צפונותיה בלא כל חיבה ורטט של קדושה. הוא הלך לשם לפי בקשתו של הפרופיסור בלאנקנהורן, שביקש להכניס את עוזרו לתוך חוגם של אנשי־המדע, ואך בא לשם – הצטער, שקיבל את ההזמנה, והמתין בלא סבלנות לרגע, שבו תסתיים האסיפה.

האסיפה התנהלה בנימוסיות קרירה. כל אדם הוזכר בתארים המדעיים והרשמיים שלו. “אדון דוקטור”, “אדון פרופיסור”, “אדון מנהל”, “אדון יועץ מלכותי”, “נכבד”, ו“נכבד מאד”. איש־איש כמעלתו בסולם החברה. לאחר שנסתיימו הנאומים וההרצאות, שנרשמו למזכרת־נצח באותיות גוטיות דקות ומחודדות בתוך ספר־הפרוטוקולים, עוד נשארו המשתתפים לבלות שעה קלה בשיחות־חברים. בלאנקנהורן הציג את אהרון לפני מכריו בתואר “אגרונום”. אחדים מהם סקרו אותו במבט־איבה גלוי, כאומרים: “מה לו, לפלח זה, בתוך מלומדים כמותנו”? ופנו בדבריהם אל בלאנקנהורן בלבד. אחד מהם, שיאוֹמן, שנכנס בשיחה עם אהרון, התפלא מאד כששמע, שצעיר יהודי זה, לא דוקטור ולא בן־דוקטור מתמסר למחקרים בוטאניים. הוא שאל את אהרון: “כמה עלול עסק זה להכניס?”

אהרון, שביקש לכוון את השיחה לאחת מתגליותיו, היה שקוע כל־כך בענין זה, לא תפס בתחילה למה היה שיאוֹמן מתכוון. אבל משהו נפגם במהלך המהיר של מחשבותיו. הוא עמד על טיבה של השאלה והרגיש, שדמו עולה אל פניו. נתעורר בו כאב־התורשה של אבותיו, שנעלבו על יהדותם. פירושה של שאלה זו היה: אם יהודי, שהוא על־פי טבעו רודף־בצע, שרק הרווח החמרי והתועלת האנוכית לנגד עיניו, מתמסר למדע, הרי יש להניח, שעבודתו המדעית מכניסה לו רווחים. אבל פרצופו המגושם של המלומד שיאוֹמן, שנשקף אליו כמו בראי, העיד על טיבו. אהרון הכיר מיד, שאדם זה לא גילה הפעם, אלא את נטיותיו הכמוסות שלו. אין זה אלא מתהדר מתוך שיגרה מקובלת באהבת המדע לשמו ובסתר־לבו אינו אלא שואף לתשלום גמול, לתועלת חמרית ולתהילות פומביות. אלא מכיון שהוא מכיר את הגנאי שבשאיפה זו הרי הוא תולה אותה שלא מדעת ביהודים. את נפשו של אהרון הציף רגש של בוז מעורב בחמלה, באופן שאפילו לא הרגיש צורך בדבר לנקום את עלבונו. מתוך עמידה מאוששת, כסלע איתן שגרגרי־העפר מתנפצים אליו בלא לפגוע בו, פסק בקיצור: “איני יודע”. הוא אפילו לא הניע תנועה כל שהיא בכתפיו הרחבות, כאילו אי־אפשר היה להניח, ששאלה זו תהא מכוּונת אליו.

כן הוא שכח עד מהרה את המקרה אבל עכשיו, לרגל הצעתו של בלאנקנהורן, צפה ועלתה בזכרונו אותה שיחה, ורגש של חרטה הציק לו. לא כך צריך היה להגיב על דבריו של שיאומן. לא כך! מן הראוי היה, שאותה בריה אנטישמית מוגבלת תרגיש, לכל הפחות, שאין זה עניין נעים כלל וכלל לפגוע ביהודי. צריך היה להשיב לו, שהוא, אהרון אהרנסון, הריהו אחד מן האלפים המרובים של המלומדים היהודיים, שעוסקים במדע לשמו, אחד מאלה, שעַמו הקים בשפע בכל הזמנים, ושלפיכך הוא מתיחס באדישות גמורה הן לקבלתו של תואר מדעי, שאין לו שום ערך בעיניו, והן לרווחים או להפסדים, שעבודתו המדעית עלולה לגרום לו. אני מבין, שנקודת־מבט כזו קשה לה להתקבל על דעתו של מר שיאומן". כך, במלים אלו, שהיו צריכות להאמר באירוניה גלויה, צריך היה לסיים אותה שיחה. עכשיו הוא מבין את הדבר.

בלאנקנהורן, שראה את עוזרו המלומד משתקע בהרהורים, היה סבור, שהצעיר אהרנסון מתכן תכניות כיצד להשיג סוף סוף את התואר הנכסף, הוא ניגש אליו וחבט בחיבה על כתפו: “אל תדאג, מר אהרנסון. אין זו אלא שאלה של מאמץ קל מצדך. אני האחראי לכך, שבמשך שנה אחת תשיג את מטרתך”. ואחר־כך הוסיף בלחיצת־יד: “סמוך עלי, איש צעיר!” – אהרון חייך.

תגליותיו השונות של אהרון בבוטאניקה ובגיאולוגיה במקומות, שכבר תרו אותם לפניו חוקרים אחרים, עוררו את אוטו וארבורג וכמה מחבריו המלומדים הגרמניים, להציע לו, שיטפל בבירורה של שאלה, שהעסיקה באותו זמן את אנשי־המדע הבוטאני בעולם.

בשנת 1855 הביא הנוסע קוטשי לווינה עשב־בר דומה במקצת לחיטה, שנזדמן לו ברשיה שבמורדו המערבי של החרמון. עשב זה, שהושם למשמרת במוזיאון הקיסרי לתולדות הטבע שעל־יד האוניברסיטה הווינאית, לא נתן מנוחה למוחותיהם של המלומדים. מצורתו החיצונית ניכר היה, שאינו בן־בנה של חיטה תרבותית, שהרוח או גורם אחר הגלה אותו מן השדה המעובד והכריח אותו לחיות חיים פרימיטיביים, כאותו רובינזון, ששבר־ספינה הטילו לאי שומם והחזירו לחיי האדם הקדמון, אלא שהוא צמח־בר מעיקרו, הממשיך את חייו החפשים בחיק־הטבע בלא התערבותו של האדם, כילדיו הפראים של אי נידח, שאנשי־התרבות לא דרכו על אדמתו מעולם. ומי יודע, אם לא זהו העשב, שהאדם הקדמון בן תקופת־האבן המאוחרת גילה במקרה את התועלת החיונית שבגרעיניו, ולשמו עזב את חיי־הנדודים והניח את היסוד הראשון להתישבות קבועה על הקרקע ולציביליזאציה האנושית כולה?

הדוגמה היחידה, שהיתה שמורה במוזיאון הווינאי, לא הספיקה להשיב על שאלה זו, וכשביקר אהרון בברלין ושוחח עם הפרופיסור שוויינפורט ביקש ממנו הלה לתור במקום גידולו של עשב זה ולבקש היטב, אפשר, ימצא עשבים דומים לו, כדי שתהא אפשרות לבוא לאיזו מסקנה.

מאז, כשהיה משוטט בארץ ובארצות הסמוכות לה, היה מבקש את הצמח בכל המקומות המרובים, שעבר בהם, אלא שחיפושיו היו לחינם. ביוני 1904 ערך תיור מיוחד בגליל העליון, במקומות שכבר נדד בהם בשעת עבודתו במתולה, והרחיק לטפס בין רכסי החרמון עד מקורותיו של נהר חצבאני, אל הסביבה, שקושטי מצא בה את הדוגמה הראשונה – אך גם הפעם לא מצא את מבוקשו. כשחזר וביקר באירופה בשנת 1905 חזר לפרופיסור וארבורג וביקש ממנו, שישתדל למצוא את “עשב החכמים”. הוא ידע, כמה קשה הוא תפקיד זה, שהוצע לו. החיפוש בין העשבים אחר עשב, שאינו מצוי, דומה לחיפוש של מחט בתוך ערימת־שחת. מסעו השני עם בלאנקנהורן בסוף שנת 1905 לאורך מסילת־לברזל החג’אזית, וכן המסעות שערך לבדו באיזור החוף הצפוני של ים־המלח ובתחילת מאי עם האגרונום ברמן בגולן, ממזרח לים־כנרת, הביאו לו יבול מרובה של דוגמאות מן הצומח והדומם, אך את דוגמת הצמח המבוקש לא מצא גם במסעות הללו.

למצוא את חיטת־הבר, את אם־הלחם של האדם, זה היה ענין, שראוי היה לו לענות בו! זה היה תפקיד, שביצועו היה מפרסם אותו בבת אחת בכל העולם כולו!

הרעיון לא נתן מנוח לנפשו. הוא היה תוקף אותו פעם בפעם בכוח, שאי־אפשר היה לו לעמוד בפניו. כשחזר ממסעו האחרון עם בלאנקנהורן תקף אותו שוב כקדחת של מחלה. הוא סידר בחיפזון את החומר שהביא עמו מן הסיור ולאחר חודש ימים, ב־12 ביוני 1906, יצא ביחד עם האגרונום ברמן לדרך צפונה. בארץ־ישראל כבר חלף צמח האביב, וזרעי העשבים הקמלים התחבאו בקרקע מפני חרבוני הקיץ. אבל במדרוני החרמון ומול־הלבנון, המתנשאים עד רום האלפים, היו הצמחים בעצם פריחתם, וכאן היתה אפשרות להכירם בלא קשי.

חמשי ימים שוטט אהרון עם בן־לויתו בהרי הצפון הגבוהים, ויותר שהרבה למצוא זנים חדשים של צמחים, יותר הלכה ורפתה תקותו למצוא את העשב המבוקש, הוא החליט לשוב גם הפעם כלעומת שבא. עייף ויגע הגיע ב־17 ביוני לראש־פנה בדרך שובו. עוד לא הספיק להנפש מעמל הדרך ולפתע התחילה גועשת בו התרגשות משונה שלא ידע פשרה, כאילו זרם חשמלי היה מרעיד אותו ואת האדמה, שעמד עליה.

– קומה, ברמן! – חבט אהרון על שכמו של בן־לויתו, – נצא קצת אל השדה. איני יכול להשאר כאן.

בשפוע חד נפלו קרני החמה של אחר־הצהרים על שרידי העשבים בצלעי הר־כנען והצללים המתארכים סייעו להבליט את דמויותיהם. ברמן ראה באותה שעה את הג’ונגל הננסי בצלע־ההר, ואילו אהרון ראה באותה שעה את העולם באור־יחיד במינו. באור חודר זה, הפורץ מתחומי האופטיקה והפרספקטיבה, ראה כל צמח פעוט מכל צדדיו ובהבלטת כל פרטיו ובסקירה אחת. הוא נהנה מן המראות, שהוא סופג לתוך נפשו, והשתומם על האור המופלא פתאום פרצה מפיו קריאה אדירה, רגליו כמו ננעצו באדמה ורעדה עברה בכל גופו.

– מה אירע? – שאל ברמן, שנבהל מקול הקריאה ורץ אליו.

אהרון עמד תקוע במקומו, כנציב־שיש. הדבור ניטל מפיו. הוא רמז באצבעו אל הקרקע.

ברמן הפנה את מבטו התמוה מאהרון אל רפידת־הדשא. מהו רואה כאן אדם זה, שהוא נדהם כל כך? חזר והפנה את מבטו אל אהרון וראה אותו כשהוא גוחן על הקרקע ותולש עשבים אחדים. אהרון נעץ בהם את מבטו מתוך מתיחות איומה ושפתיו מללו ברור: אם־החיטה!

הוא לקט זרדים, הבעיר בהם מדורה קטנה על פני השדה וקלה בהם את המלילות של השבלים הקטנות. הטעם המתוק של קלי זה עורר במעמקי נפשו זכרון־תורשה רחוק־רחוק, משהו מאותה שמחה של אבותיו הקדמונים בשעה שמצאו את הלחם הראשון בעולם.

עבר עליו יום מנוחה מעמל הזעזוע הנפשי ואחר־כך המשיך את תיוריו דרך ביצות החולה והכפר מתולה עד פסגת־החרמון. כאן, בסביבות החרמון, הבחינו עכשיו עיניו כמעט על כל שעל את חיטת־הבר, שלשוא ביקש אותה קודם לכן באותם המקומות עצמם.

הוא שלח טלגראמה לברלין, שבה בישר לפרופיסורים ווארבורג ושוויינפורט על דבר תגליתו. טלגראמה זו לא זכתה בשעתה לפרסום סנסאציוני בעתונות, כראוי לחשיבותו המדעית של המאורע. יותר מדי היתה עסוקה באותו זמן העתונות העולמית בידיעות על המהפכה הרוסית, והעתונות היהודית – בנחשול הפרעות, שעבר על יהודי רוסיה. אבל הבשורה התפשטה מעט־מעט בין אנשי־המקצוע בעולם על־ידי מאמריהם של מלומדים מפורסמים ועל־ידי מאמרו של אהרון עצמו. לאחר זמן הגיע הדה של ידיעה זו גם אל החוג דל־המספר וצר־האופק של הישוב בארץ־ישראל. כאן לא הוגיעו האנשים את מוחותיהם, כדי לדון על טיבה של תגליתו. הם רק השתוממו על חכמי אומות־העולם, המקימים רעש מרובה כל־כך בגלל בנו של אכר פשוט מזכרון־יעקב. אחת החליט ה“ישוב”, שבן־שחץ צעיר זה, המטריד את מנהיגיו בלעגו השנון, צריך להשאר בצל־השכחה עד שיעלם כליל מן האופק, – וכל חכמי המזרח והמערב לא יזיזו את הישוב מעמדתו זו…

בסתיו 1907 הגיעו אליו מכתבים רשמיים מואשינגטון, מאת המחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית. המלומד דוד פירשילד, שהיה ממונה במחלקה זו על חקירתן של ארצות־חוץ, הזמין אותו לשרת את המחלקה במשלוח תאורים ודוגמאות מצמחי ארץ־ישראל וסביבותיה.

במכתב־התשובה שלו מיום 8 בדצמבר 1907 נותן לו אהרון תיאור קצר, אבל מקיף ויסודי, של הצמחים, מצב החקלאות ואפשרויותיה והיחס שבין הבוטאניקה, הזואולוגיה והגיאולוגיה בארץ־ישראל ובארצות השכנות, וכן על נסיונותיו ומחקריו שלו, ואגב, מזכיר הוא את שמותיהם של אנשי־המדע, שאפשר לקבל מהם אינפורמציה על אודותיו. זהו תיאור יחיד במינו, שבו נתמזגו בפשטות בלתי־מצויה צניעותו ובטחונו בעצמו:

“ועכשיו על דבר משכורתי. חוץ מכל ההוצאות למסעים, אבקש 150 דולר לחודש. אם תמצא לנחוץ תוכל, לשם ערבון, לעכב את שכרי 2 – 3 חדשים”.

“אפשר, שתראה סכומים אלה כגבוהים מאד, ומה גם שאיני מכיר את אמריקה אלא מתוך ספרים בלבד. אולם מצד אחר עלול אחד מן המומחים שלכם מאמריקה להוציא כאן, על כרחו, יותר ממני למסעות ולתורגמנים וכו', ואפשר, אף לא יחדור לכל המקומות, שאני אוכל להגיע אליהם, בזכות היחסים והמכרים, שקניתי קצת בכל פנות הארץ”.

“זה שנים רבות נוהג אני לצלם, ולי קודאק קטן ( 21/2 x 41/4 ) בלתי־מספיק. אם תרצה את שרותי, אשאל ממך מכשיר הגון לצלום. אם אין דרככם להמציא צלמניות לפקידיכם, אבקש ממך לבחור בשבילי מכשיר נוח ומתאים במידותיו, על מנת לנקות את מחירו ממשכורתי”.

וכי אין זה בן־כפר תמים, שאינו יודע את הערך המרובה של המטמונים, שמשליכים לרגליו? המשכורת וההוצאות שביקש היו צנועים מאד ביחס לכספים, שהוציאה המחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית על פעולות דומות לזו, שהוצאה לו. אין ספק, שפירשילד ראה בהצעה לעכוב המשכורת למשך 2 – 3 חדשים את מצבו של אדם הגון, שנתון בתוך סביבה ליבאנטינית מלאה רמאות וחשדנות, ואינו מעיז לדרוש לעצמו יחס מיוחד. ביחוד הפליאה הבקשה בדבר הצלמניה את פירשילד ואת שאר הפקידים הגבוהים של המחלקה: כיצד יצוייר הדבר, שחוקר מלומד חשוב כל־כך יחסר את האמצעים הנחוצים ביותר לעבודתו ומפני־מה אין ממשלת הוד מלכות השולטן משתמשת בידיעותיו של נתינה זה לשם פיתוח החקלאות בארצה שלה?

על השאלה האחרונה קבל פירשילד תשובה מנחת את הדעת. כי זמן קצר לאחר שהתחיל להשתמש בשרותו של אהרון, הגיעה אליו בקשתו של זה האחרון, שישחרר אותו מכל עבודה לשבועות אחדים, מכיון שהוזמן על־ידי ממשלת השולטן להשתתף במשלחת מדעית עותומאנית לשם חקירתן של סביבות ים־המלח, נחל־הערבה וכמה שטחים בעבר־הירדן.

ארבעה חברים עיקריים היו במשלחת עותמנית זו: הפרופיסור הגרמני בלאנקנהורן, היה ראש־המשלחת. הוא עסק בחקירות גיאולוגיות בלבד; אהרנסון, שעסק כדרכו, בחקירות גיאולוגיות, מטאורולוגיות, אטנוגרפיות וחקלאיות; הזואולוג אַהרני צריך היה ליתן סקירה ברורה מעולם החי בארצות שסיירו בהן והמהנדס יוסף טריידל, ידידו הותיק של אהרון, נצטווה לערוך מפּות מפורטות של בקעת יריחו וסביבתו הצפונית של ים־המלח. נוסף אליהם אחד מראשי “השומר” יחזקאל חנקין, שהיה גם ציד. היו להם יותר משלשים בהמות למשא ולרכיבה, 5 חיילים לשמירה ורופא אחד, מלבד הבהמים והמשרתים – כולם עותמנים גמורים: ערבים, תורכים, צ’רקסים וכדומה. משלחת זו זכתה לעזרתם של השלטונות המקומיים, כמובן, במידה שהללו היו מוכשרים לכך.

מסע זה, שנערך בחדשי מארס־אפריל 1908, העשיר את המדע בהרבה גילויים חדשים בכל הענפים, שחברי המשלחת עסקו בהם.

לאחר זמן קצר הוכרח אהרון לחזור ולבקש את סליחתו וסבלנותו של מר פירשילד. “השער העליון” ציווה עליו, על אהרני ובלאנקנהורן, שיביאו את כל האספים מן הדומם, הצומח והחי לאיסטמבול ולהציגם שם לראוה.

התכלית הרשמית של עבודה זו היתה – ליסד מוזיאון קיסרי עותמאני לתולדות־הטבע, דוגמת המוסדות מסוג זה בארצות־אירופה. אולם בתורכיה נשתמרה עד 1908 סיסמתו של לואי ה־14: “אני המדינה!”. כאן היה מובנו של המונח “מוזיאון קיסרי” לא המוזיאון של הקיסרות, אלא המוזיאון של הקיסר, משהו שנועד להיות קנינו הפרטי הגמור, כמו הנתינים שלו עצמם. חוץ מזה היה בעריכתו של אוסף זה נימוק שבמסתורין. אחת מאלמנותיו המרובות של השולטן עבדול מג’יד, זקנה בלה בקיאה במלאכת־הכשפים השיאה לו, לשולטן עבדול חמיד, עצה מתקבלת על הדעת: אם השולטן ישמור בביתו דוממים, צמחים ובעלי חיים מכל מחוזות־ארצו, מובטח לו, שישלוט עליהם כל ימיו… השולטן ציווה, איפוא, לסדר את האוסף המדעי באולמים הפנימיים של ארמון אילדיז, מקום שאין לאזרחי־המדינה דריסת־רגל בו. נוסף על כך נועד אוסף זה כמו אוצרות הזהב, האבנים היקרות ושאר שכיות־החמדה שבגנזי הארמון, לתפקיד מכובד מאד: להכות בתמהון את האורחים רמי־המעלה, שהשולטן יואיל להראותם את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו…

מחמת הצורך לסדר את האוסף בידי בני־אדם בקיאים לדבר, הואיל השולטן להרשות ברוב חסדו את כניסתם של שלשת המלומדים אל ארמונו בכל שעת הצורך; ומאחר שלא נמצאו בכיסיהם מעולם פצצות או כלי־משחית אחרים והבלשים העוקבים את צעדיהם לא מצאו שום פסול בהתנהגותם, היו שעריו של יילדיז־קיוסק פתוחים לפניהם כאילו היו בני־בית בו.

כשנסתיימה המלאכה ביקר הוד מלכותו את האוסף, קבל לרעיון את שלשת המלומדים, הביע להם את שביעת־רצונו הגמורה וחנן אותם באותות־כבוד “ליאקאת של זהב” – “לאות זכות”. אות־כבוד זה לא גרם להם שמחה יתרה בשעה שנוכחו, שהשולטן וממשלתו לא שלמו להם את המשכורת שהובטחה להם ואף לא את הוצאות נסיעתם לקושטא – אף על פי שהוזמנו לשם מטעם השולטן עצמו.

במשך חדשי העבודה באילדיז עשה אהרון בשעות הפנאי גם עבודות חקירה מרובות. הוא תר את סביבות איסטמבול, רשם רשימות ואסף המון צמחים ומאובנים. מקושטא נסע לרומניה ולקט עשבים בשביל האוסף שלו בסביבות באקאו עיר מולדתו. הוא ערך סיור מהיר באירופה התיכונית ואחר־כך חזר לארץ־ישראל ולעבודתו בשרות למחלקה לחקלאות של ממשלת ארצות־הברית.

הוטל עליו לערוך מסעות־מחקר בארץ־ישראל, בארצות הסמוכות לה ובארצות אפריקה הצפונית. זמן־מה היה שקוע בהכנתם של מסעות אלה, ואחר־כך התחיל את סיוריו בארץ־ישראל מגבול הצפון, מאותו מקום שבו מצא בכמויות ניכרות את אם־החיטה. אכן “עשב־החכמים” הוסיף להעסיק את דעתו בלא הפסק. במידה שהרבה להתעניין בו, בה במידה הלכה וגברה בו הכרה, שלבד הערך המדעי של חיטת־הבר, שבעזרתה אפשר להתחקות על תולדותיה של החיטה התרבותית ועל המרכזים הראשונים של התרבות האנושית, צפוי לה גם ערך מעשי כביר בשביל עתידו של המין האנושי.

הוא הרהר על התועלת המיוחדת, שאפשר להוציא מתוכה בשביל ההתישבות של עמו. הוא שקל בדעתו את יתרונותיהם וחסרונותיהם של שני סוגי־החיטה: חיטת־הבר והחיטה התרבותית. הוא הרבה לשים לב לדבר, שזו האחרונה מפונקת באורח־חייה, אינה נותנת יבולים טובים בלא אדמה דשנה ועיבוד משוכלל, בעוד שחיטת־הבר צנועה בדרישותיה, גדלה בלא טיפול, באדמת־טרשים מכל הסוגים ובגבהים ואזורי אקלים שונים, מן 150 מטר מתחת לפני הים (באיזור בקעת הירדן) ועד 1900 מטר למעלה מהם, ולא עוד אלא שהיא גדלה אף ביבושת מרובה, ואף־על־פי־כן גרעיניה גדולים מאד, מכילים הרבה דבק והם עשירים בחלבון. על־ידי הרכבתה של חיטת־הבר בזנים תרבותיים תמצא, איפוא, האפשרות ליצור זנים, שיאחדו בתוכם את סגולותיהם הטובות של הוריהם. החיטה, שתיווצר בדרך זו, תהא מסוגלת לחיות ולהתפתח גם בקרקעות זבורית, וכמה מרובה תהא חשיבותו של דבר זה בארץ־ישראל, שבה מצויות קרקעות כאלו במידה מרובה־ביחס. יותר מזה: כמה מרובה תהא חשיבותו של הדבר לעולם כולו. שטח המחיה של בני־האדם יורחב, תגדל האמידות הכלכלית בעולם וימעטו גורמי הסכסוכים בין העמים. “לחם” ו“מלחמה” גזורים משורש אחד בלשון העברית ולמרות קרבתם האטימולוגית קיים יחס הפוך ביניהם: אם יש לחם אין צורך במלחמה.

הוא כתב לפירשילד מכתב אחר מכתב, והשפיע עליו רעיונות בענין חיטת־הבר ואפשרויותיה. ביחד עם זה היה מרבה לשלוח אליו דוגמאות ותיאורים של צמחי ארץ־ישראל. הוא עבד וקרא מתוך שקידה עצומה, היתה לו הרגשה, שכנפי־נשר צומחות לו, שהוא הולך ומתעלה, הולך ומתרומם. רק לפני שנים אחדות סבור היה, שאין לו תפקיד בעולם, שהוא הוזה בגדולות ושהוא עתיד להיות סמוך כל ימיו על שולחן אביו. והנה באו פתאום הזמנותיו של בלאנקנהורן לסייר עמו ולסייע לו בחקירה, באה התגלית של אם־החיטה, ואחר־כך המשלחת של השולטן ופרסומו בעולם, שהדיו הגיעו עד מעבר לים. ולסוף באה אף האפשרות, שנכסף אליה. הוא אדם חפשי, סייר, חוקר. הוא יכול להקדיש את כל זמנו לחקירות האהובות עליו. הוצאות־הקיום שלו מובטחות על־ידי ממשלה אדירה. אין הוא תלוי אף באחד מכל הסובבים אותו. כלום אין הוא רשאי להתהלך בראש מורם? כלום אין הוא צריך לשמוח בחלקו? והרי הוא בעצם כוחותיו, עלומיו ועבודתו!

ואף־על־פי־כן לא היה שמח בחלקו. אמנם עבודתו המדעית וסיוריו המרובים בלעו כמעט את כל זמנו. כמעט שלא נשארה לו שהות להתבונן אל עצמו. אבל בפנימיותו שרתה אי־מנוחה. הוא ידע תמיד, שכיסופיו יעברו תמיד את גבול המציאות, שיהא נתון בה, אף אם יהיו תנאיה של מציאות זו טובים ביותר בעיניהם של אחרים. הכבוד, שעלה בחלקו מכמה צדדים, לא אמר ללבו כמעט כלום. הוא רק עורר בו יותר את צערו על זרותו ובדידותו בסביבה, שהוא מצוי בה. זה כבר, זה שנים, שכאילו פסק מלהתעניין בסביבה זו. הוא העמיד את עצמו למעלה ממנה, מחוץ לה, הרחק ממנה, בלא שום תלות בה. אבל המאורעות המדיניים, שבאו כחתף, שלא פסחו גם על ארץ־ישראל, הכריחו אותו להפנות אליה את עיניו.


 

פרק שלישי פני הישוב    🔗

המהפכה של ה“תורכים הצעירים”, שפרצה בשנת 1908, עוררה באירופה, שראתה בתורכיה את הביטוי המושלם של מונארכיה מזרחית, תמהון עצום. אבל תמהון מרובה עוררה מהפכה זו בתחומיה של הממלכה העותומאנית עצמה. הסיסמאות, שבהן ניהלו ה“תורכים הצעירים” את תעמולתם, היו ידועים זה כבר לכל אזרח של הממלכה, אבל אף אחד מאלה, שלא נמנו על מפלגה זו, לא ייחס להם עד אותה שעה חשיבות ממשית. שום אדם לא יכול היה להעלות על דעתו, שעבדול־חמיד יורחק מן השלטון האַבסולוטי, שהיה בידו, ושהמדינה תקבל אותו אופי, שמצודדי־המהפכה הטיפו לו. ההנחה, שבתורכיה יוקם שלטון, שאינו מבוסס על עריצות ועל זכויותיהם של המעמדות העליונים, אלא על בחירתו החפשית של האזרח התורכי, היתה נראית מחוסרת כל יסוד. אי־אפשר היה להעלות על הדעת. שבתוך המדינה, שהיתה נתונה כולה ברשתם של אלפי מרגלים, שכל אדם בה חשש להביע בגלוי את דעתו, שהעתונות שלה היתה מסורה לבקורת חמורה של שליטי חצר־המלכות, והמשטרה היתה נוהגת להטיל אימת־מות על כל מי שנזדמן עמה, שפקידיה חשבו רק על סחיטת־כספם של אלה, שנזקקו להם, ששופטיה התמכרו לפיתוייה של תאות־הבצע, שתושביה התרגלו לשאת בסבלנות את עוּלם של השוטרים, הפקידים והשופטים, וביחד עם זה להתפלל לשלומו של שליט־המאמינים – אי־אפשר היה להעלות על הדעת, שבמדינה זו ימָצאו כוחות תקיפים עד כדי כך, שימגרו משטר זה כולו. אירופה לא האמינה בכך, תורכיה לא האמינה בכך ואין צורך לומר, שלא האמינו בדבר התושבים השקטים שבארצות החסות, שמסורת של מאות שנים הרגילה אותם לזהות את המשטר הרקוב של הממלכה עם האופי, שאינו ניתן לשינוי. של האומה התורכית. על אלה האחרונים השפיעה המהפכה הרבה יותר משהשפיעה בתורכיה גופה. ההרגשה של הזעזוע הכביר, שעבר את הממלכה, החיתה את כל השאיפות המדוכאות והרצונות הכמוסים, שאי־אפשר היה להם להתגלות במשטר הקודם. ארמנים, ערבים ויהודים התחרו זה בזה בגילוּיָם של אותות־אהדה למשטר החדש, אגב הבעתן של התקוות המיוחדות, שניסו לתלות בו.

הציונים בכל העולם כולו היו סבורים, שהגיעה שעתם. נראה היה להם, שתורכיה החדשה, שעמדה להשתחרר, כפי שהיו סבורים, מן התנאים של מדינה אסיאתית ושתתארגן מחדש על בסיס של משטר משפטי הוגן תרגיש עד מהרה בתועלת הכרוכה במפעל הציוני בשביל הממלכה כולה. הישוב היהודי בארץ היה בטוח, שבא הקץ על הנגישות, ההגבלות ודרישות־השוחד, שהעיקו עליו, דלדלו אותו והגבילו את התפתחותו. הציונים בארץ ובחוץ־לארץ תיכנו תכניות להרחיב את מפעל ההתישבות בקנה־מידה גדול.

סבורים היו, שאם אירע הפלא, שתורכיה זכתה לשלטון קונסטיטוציוני, בָטלה להפרוגנוזה של הרצל על עתידו של “האדם החולה” ואין לקוות עוד להתפררותה המהירה של הממלכה. כמו־כן סבורים היו, שבטלו התקוות לקבל צ’ארטר תמורת תשלום כספי, ושאל התורכים הצעירים אי־אפשר יהיה אפילו לבוא בהצעה כזו, מכיון שיראו בה הצעת־שוחד גסה, שידחו אותה בזעם. לפיכך עמדו על ההנחה, שהשאיפות של הציונות מוכרחות להתאים את עצמן למסגרת התחיה של המדינה העותומאנית ושהדרך היחידה הפתוחה לפני הציונות היא – להרבות עד כמה שאפשר את הישוב ולהשיג בשבילו – לאחר שיתחזק במידה ניכרת – אוטונומיה תרבותית.

המהפכה הכניסה את הישוב ואת עסקניו במבוכה גמורה, המהומה, שהסדר המתוקן הכניס לחיי הישוב, המצאה את ביטויה הקלאסי במלה “חושמה” (ראשי־תיבות: חוקה ושלטון מוגבל. ההא הנוספת לא באה אלא כדי שמלה עברית חדשה זו לא יהא לה אותו צלצול של “חושם”, המפורסם לגנאי), המונח המוזר, שאליעזר בן יהודה קבע בעברית בשביל “קונסטיטוציה”. מהומה זו התגלתה בראשונה בחגיגה עממית, שערכו השלטונות על אחד מן המגרשים הצבוריים נוה־שלום שביפו בהשתתפותם של המוני ערבים ויהודים כאחד, – שצריך היה לשמש אות של אחווה בין כל העותומאנים החפשים, בלא הבדל של דת וגזע. בשעה שבאי־כוחם של שני העמים עמדו על הבמה ומיללו רמות על החופש, האחוה והשויון, נדחקו בחורים ערביים לתוך הקהל היהודי, ונתחככו בגופותיהן של “אחיותיהם” החדשות “בנת אל־יהוד” (בנות היהודים) היפות, ולשם הבעת החופש והשויון לא היססו גם מלשלוח יד בארנקיהן; כשהרגישו הצעירים היהודיים במעשיהם והיו מתנפלים עליהם, היו הללו מעמידים מיד פנים רציניים וצווחים בקול רם: “אללה אינצור אל שולטן” (האל ינצור את השולטן). קריאה פאטריוטית זו שימשה להם, כמובן, חסות ומגן.

הרגש הפאטריוטי, שהקיף את הישוב, גרם לכך, שעסקניו השתתפו בזעמה של תורכיה על אוסטריה־הונגריה, שהכריזה על סיפוחה של בוסניה לאוסטריה, שהיתה קודם לכן אחוזתו של השולטן ושבפועל יצאה מרשותו לפני 30 שנה, ועל בולגאריה, שהפסיקה את התשלום של מס־חסות לשולטן והכריזה את נסיכה למלך. ומי יודע לאיזה מרומים היתה מגעת רתיחת זעמם של עסקני יפו היהודית, אלמלא מיהרה הממשלה להשלים עם העובדות הללו ולמחול על עלבונה תמורת פיצוי כספי. ואף־על־פי־כן, עם כל הפאטריוטיות התורכית הגדולה שלהם, נשארו עסקני הישוב נאמנים גם לאזרחותם הקודמת, והודות לקאפיטולאציות והגנתם של הקונסולים, אפשר היה להם לחיות בשלוה בתוך המבוכה התמידית, שבאה בעקבותיו של המפנה הכביר בחיי הממלכה העותומאנית.

אי־אפשר היה לאהרון לעמוד מן הצד בתוך קלחת זו של רעיונות חדשים, שהסעירה את הישוב כולו. הוא התייחס בביטול גם לפרוגנוזות של הציונים בחוץ־לארץ גם לאלו של העסקנים בארץ. הוא חייך לעצמו חיוך של לגלוג כשקרא ב“העומר” שיצא בארץ־ישראל, את מאמרו של אחד־העם על המהפכה של התורכים הצעירים. אחד־העם שהתפעל מן העובדה, שה“תורכים הצעירים” זכו לחירות על־ידי מהפכה בלא שפיכות־דמים, בניגוד למהפכה הרוסית, שסבאה דם ולא נתנה תמורתו כל חירות שהיא, הפליג בשבחה מתוך התפעלות מרובה כל־כך, שציין את ה“תורכים הצעירים” כאנשי־מוסר עליונים, כמעט כמלאכי השרת… אהרון, שרשמי זכרונותיו מאנאטוליה עמדו תמיד לנגד עינו, יכול היה להיות בטוח רק בדבר אחד: תורכיה נידונה להתפוררות. הוא ראה במהפכה רק נסיון אחרון של היסודות החיוניים שבאומה התורכית להבריא את הממלכה. אבל היה בטוח, שנסיון זה לא יצליח ושרעיון הארגון החדש של הממלכה יוסיף להיות אבק פורח בלבד. הוא ידע, שלא צורת השלטון היא העיקר, אלא טיבם של השליטים. בין ה“תורכים הצעירים” היו הרבה אידיאליסטים, אבל לא היה בתוכם מנהיג בעל שאר־רוח, שיהא בכוחו לחדש מן המסד עד הטפחות את כל בנינה המתפורר של המדינה. אהרון תמה על בני עמו, שמתפעלים כילדים על הופעה זו. הוא קרא מתוך תמהון ורוגז את מאמרו של מאיר דיזנגוף, שנדפס באותו קובץ עצמו. זה האחרון הגיע בהתפעלותו הפאטריוטית ביחס לתורכיה לקיצוניות מרובה כל־כך, שעמד והציע, שהיהודים יתפזרו בתורכיה כולה ולא יסתפקו בשטח מצומצם של ארץ־ישראל בלבד, כלומר, ליצור בתורכיה גולה חדשה נוספת על זו, שכבר נתקיימה בה. לא. הוא, אהרון, לא יכול היה להסיק מן העובדה של המהפכה מסקנות מרחיקות־לכת כאלו. מהפכה זו רק שימשה לו אות מבשר על סערה קרובה לבוא. הוא חש את רטט־החשמל שבאטמוספירה המדינית. ודבר זה עורר גם בו זעזוע פנימי. הוא הרגיש, שנתעוררו בו שאיפות צבוריות, שעד אז היה רגיל להתעלם מהן. נדמה היה לו, שנתעורר משינה ארוכה. במשך חמש השנים, שעברו מן הכנסיה בזכרון־יעקב, לא התעסק בשום ענין צבורי. הוא היה נתון כולו לעבודתו המדעית, לתכניותיו ולדאגותיו, וגזר על עצמו, שלא לצאת מן העוגה, שבה הקיף את עצמו. כל מה שנתהווה בישוב היה בעיניו פחות־ערך כל כך, שלא חשב אותו ראוי לתשומת־לבו. והנה עכשיו, כשהפנה את עיניו אל מה שמסביב לו, נוכח לתמהונו, שאף־על־פי־כן באו שינויים.

עינו החודרת הבחינה עד מהרה בעמדות החדשות, שהישוב כבש לעצמו. הבאנק הציוני הלך ונשתרש בחיים הכלכליים של הארץ. הקרן־הקיימת גאלה כמה שטחי־אדמה ביהודה, בשומרון, בעמק־יזרעאל ובגליל. הפרוטות שקובצו במשך שנים אחדות בכל העולם וזרמו אל הלשכה המרכזית בהאג, חזרו משם במשלוחים מרוכזים של זהב, שבו נקנו שטחי קרקע. אהרון לא האמין, שבדרך זו אפשר יהא לגאול את רוב אדמתה של ארץ־ישראל, כל הפעולה שנעשתה עוררה בו יחס של כבוד אליה. אמנם השטחים שנקנו היו קטנים ביותר, אבל הוא ידע כמה גדולים היו הקשיים בהוצאתן של הקניות לפועל ובאישורן על־ידי הממשלה התורכית, שהתיחסה באיבה לכל התישבות זרה. הפקידים התורכיים היו מוצאים תמיד אמשלות מאמשָלות שונות, כדי להצדיק את סירובם לאַשר את העברתה של הקרקע על שם הקונים. את מכירתה של עתלית סירב הקאימאקאם החיפני לאַשר “מטעמים אסטרטגיים”, מכיון שאותה חורבה רומאנטית על שפת המפרץ הקטן, ששימשה מלון לעטלפים, שימשה בימי־הבינים מבצר לצלבנים (קאסטלום פֶרֶגרינורום), האסטראטגיקה התורכית ביקשה להביא בחשבון גם “מבצר” זה. לעומת זה סירב הקאימאקאם של נצרת לאשר את מכירתה של אדמת פולה (שנקראה אחר־כך מרחביה) מ“טעמים דתיים”. סמוך לאדמה זו עוברת מסילת־הברזל מחיפה לחג’אז והרי מסילה זו וואקף מוסלמי היא. היה צורך במשא־ומתן ממושך ומייגע, שנסתיים תמיד בהזלתם של סכומי־ממון מרובים, שהעשירו את המושלים התורכיים, כדי להוציא איזו קניה לפועל.

אמנם סבור היה, שהתנגדותה של תורכיה להתישבות הציונית בקנה־מידה קטן תחלש במקצת עם התבצרותו של המשטר החדש, אבל לעומת זה נוכח בצמיחתו של גורם־התנגדות אחר, שעד אותה שעה לא יחסו לו כמעט שום ערך. הוא ראה שה“חוריה” (“קונסטיטוציה” בערבית) עוררה בערבים שבכל רחבי הממלכה – ושבארץ־ישראל בכלל – תסיסה צבורית חזקה. קשה היה לו להניח, שהמוני הערבים נתכוונו לדבר מסויים וידעו מה שהם רוצים. אבל הוא ידע, שבתוך הערבים מצויים כמה משכילים ופקידים גבוהים לא פחות מן האדונים התורכיים. הללו השתמשו בחופש הדבור והדפוס, שניתן להם על־ידי הקונסטיטוציה ותבעו בעתוניהם, שצצו ככמהים לאחר הגשם ושרובו המכריע של עמם לא ידע לקרוא בהם, אוטונומיה לאומית לערבים בתוך תחומיה של הממלכה העותומאנית. באספות החשאיות שלהם העיזו לדרוש אפילו ממלכה ערבית עצמאית, שתכלול את כל השטחים המיושבים על־ידי הערבים. לפי תכניתם נכללה בשטחה של ממלכה זו גם ארץ־ישראל. משום כך פתחה העתונות הערבית בתעמולת־איבה ושיסוי נגד הציונות, השואפת לייסד מדינה יהודית בארץ, שהערבים רוצים לשלוט בה, אלא שכלפי הממשלה התורכית הלשינו עתונים אלה על הציונים והאשימו אום באשמת עצמם – שאיפה לקרוע את הארץ קדושה מעל גופה של הממלכה העותומאנית…

רוב הישוב, שחי עד אותו זמן בחסותם של הקונסולים כמו בתוך ספינה, שגלי־הים סוערים מסביב לה ואינם יכולים לחדור בתוכה, לא התעניין קודם לכן בשאלותיה הפנימיות של תורכיה, ולפיכך לא הרבה לשים לב למאורעות האמיתיים המדומים של התנועה הערבית. אבל מציאותם של הערבים בארץ־ישראל היתה עובדה, שאי־אפשר היה להכחישה, והתנועה הערבית – כל כמה שלא היה בכוחה להועיל לערבים, היה בכוחה להזיק ליהודים. משום כך התחילה להתעורר בחיים ובספרות של הישוב שאלת היחסים בין היהודים והערבים. אלא שגם בה נתגלה אותו חוסר חוש־המידה, שציין את הפעולות המעוטות והדבּוּרים המרובים של הישוב באותו זמן. הסופר־האכר משה סמילנסקי מרחובות התחיל מתאר ביצירותיו הבלטריסטיות טיפוסים של פלחים ובידואים מסוגו של ה“אדם העליון”, שהיה כדאי לכרוע ברך לפניהם, אילו נמצאו כאלה בחיים; במאמריו ב“העולם”, העתון הרשמי של הציונות, היה דורש בשבחם על הפלחים, היה מתנגד לקנית קרקעות מן האפנדים, שהפלחים הם אריסיהם, והיה מפליג בהגנתו עליהם. מנקודת־מבט זו תבע מעסקני הציונות לעקוב בתשומת לב אחר המתהווה בתנועה הערבית. לעומתו ביטל הסופר יעקב רבינוביץ את כל התנועה הערבית מעיקרה; והלעג הנוקב כלפּיה, שהובע במאמרו “תחיה מדומה” ב“הפועל הצעיר”, שימש סם מרגיע למנהיגים ולעסקנים הציוניים בארץ ומחוץ לה, שמציאותם של הערבים התחילה מטרדת את מחשבתם.

אי־אפשר היה לאהרון להסכים לשתי נקודות־המבט הללו כאחת. בתפיסתו של סמילנסקי ראה משום מוסריות יתרה, שאינה אלא ההפך מכל מוסריות שהיא, מעין “הלקאה עצמית”, שמקורה הם שרשים נפשיים בלתי־בריאים. כמו־כן אי־אפשר היה לו להתיחס בביטול ללא־תנאי אל התנועה הערבית. ה“ביטול” היהודי הספּציפי, חוסר תשומת־הלב הרצינית אל ההולך ומתהווה, יחס־הכבוד רק אל מה שכבר הגיע למרום־התפתחותו, לכוח לשלטון – אף בכך ראה תכונות בטלות ונפסדות. לחשוש או לא לחשוש לתנועה הערבית – זו היתה בשבילו שאלה, שפתרונה היה תלוי במידת הכוחות המדיניים הממשיים, שהיהודים יוכלו להעמיד כנגדה ביום יבוא.

הוא התפלא לדעת, כמה מרובה הוא השינוי שבא בישוב על־ידי ההגירה, שהיתה אמנם אטית וקטנה, אבל שלא פסקה אף לזמן קצר. כניסתם של היהודים אל הארץ היתה אסורה על־פי פקודה מגבוה. בגלל משטר הדיכוי, שהונהג ביחס ליהודים ברוסיה וברומניה, היה כל יהודי רוסי או רומני, שבא לבקר בארץ, חשוד על כך, שישתקע בתוכה – לפיכך קיבל פתקה אדומה, שהזכירה אותו, שבמשך שלושה חדשים מיום כניסתו אל הארץ הוא צריך לצאת ממנה, אלא שעל־פי־רוב שכחו המהגרים הללו לשמור פתקה זו ולקיים את הכתוב בה. כנגד הזרם של העליה היהודית אל הארץ אפשר היה להבחין גם בזרם יציאה מתוכה. יהודים עירונים וגם בני־נוער מן המושבות היו יוצאים לבקש את מזלם במדינות־הים הרחוקות. ובתהליך של יציאה ועליה התחלף מעט־מעט החומר האנושי של הישוב ושני מעמדות חדשים נוצרו בתוכו: האינטליגנציה הציונית וצבור־הפועלים.

האינטליגנציה הציונית היתה מורכבת מפקידיו של המשרד הארצישראלי, שהיה מיועד לבצע את העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית בארץ. בראשו של משרד זה עמד הציוני־הגרמני ד“ר ארתור רופין, שהוטל עליו לעבוד בארץ בסיועם של ציונים יוצאי־רוסיה ולהדריכם בסדר גרמני. עליהם נוספו אנשי הבאנק הציוני, פקידים ומנהלים של מוסדות ואגודות ומפלגות, מורים ואמנים וסופרים, בעלי מקצעות חפשיים, מזכירים, עסקנים וסוחרים. ציבור זה, שאליו נספחו גם שרידי הפקידים של חובבי־ציון, יק”א והמוסקות הפילאנתרופּיים של יהודי חוץ־לארץ (כמו “אליאנס” הצרפתית ו“עזרה” הגרמנית), התרכז ברובו בעיר־החוף יפו, ומיעוטו בירושלים ובמושבות הגדולות. בתוך הישוב היהודי היפואי, שמָנָה שמונת אלפים נפש, שנתישבו ביחוד בפרורים הצפוניים נוה־שלום ונוה־צדק, היו גם המוני יהודים פשוטים, חנונים, תגרנים, סרסורים ובעלי־מלאכה, רוכלים וכלי־קודש ובהם גם מקבלי־חלוקה ומקבלי תמיכות בצורת הלוואות שלא על מנת להחזיר. זה היה ציבור של בני־אדם, שרובם היו עניים בכסף ועניים בשאיפות, ולעומת זה היו עשירים בתאות־כבוד ובזלזול מחוסר־מידה לבני סביבתם. זלזול זה לא היה מתגלה על־פי־רוב ברבים מטעמים של תועלת פרטית; ודבר זה עצמו גרם לכך, שהיחסים בתוך הישוב היו אפופים רשת עבה של צביעות. אין צורך להוסיף, שבתוך ציבור זה נמצא גם מיעוט קטן של בני־אדם טהורי־לב ונקיי־כפים, חולמים ולוחמים, יוצרים ובונים. קרן־השמש של חזון התקומה הישראלית, שחדרה לתוך נפשם, עוררה את כוחותיהם וחישלה את רצונם לפעולה. כך הלכו ונתהוו מפעלים, שבהם נתגלה מאמץ של יצירה והקרבה עצמית כאחד. כך נוסד בירושלים על־ידי הפרופיסור שאַץ בית־ספר לאמנות “בצלאל”; כך נתהווה המלון העברי הגדול של אליעזר בן־יהודה; כך הונח היסוד לעתונות עברית ארצישראלית; וכך הוקמה על פני מדבר החול שמצפון ליפו השכונה המודרנית אחוזת־בית על־ידי מאיר דיזנגוף, עקיבה אריה וייס, יצחק חיותמן, יחזקאל סוכובולסקי (דנין), דוד סמילנסקי ואחרים, שנקראה אחר־כך תל־אביב על שם התרגום העברי של אלטנוילאנד להרצל ושעתידה היה ליהפך ברבות הימים לעיר העברית הראשונה בעולם.

אף־על־פי שהיצירות המועטות הללו לא היה בכוחן לכלכל את תשוקת הכבוד של כל שאר העסקנים, שנטפלו אליהן, הרי אי־אפשר היה להם למנוע מעצמם את האשליה הנעימה, שכל המפעלים הללו, שהיו דומים בעיניהם למפעלי־ענק שלא היו כמותם, נוצרים ומתקיימים רק הודות להם ולסגולותיהם הנעלות. התעמולה הציונית חיזקה בהם אשליה נעימה זו, מכיון שהיתה נוהגת לתאר כל מפעל ארצישראלי פעוט בממדים ענקיים כדי להלהיב את רוחם של יהודי־הגולה ברעיון הציוני. אהרון נוכח, שאופיה של הנהגת הישוב נשאר בדרך כלל ללא שינוי. לפיכך לא נשתנה הרבה אף יחסו אליה ­– יחס של זלזול גלוי, שהיה גובל עם אדישות.

אבל הגורם השני שנתהווה בישוב, מעמד הפועלים, משך אליו את תשומת־לבו במידה מרובה. הפועלים היהודיים הופיעו בארץ עם ראשית ההתישבות, הללו היו בני־אדם מחוסרי־רכוש, ששאפו לחיות בארץ־ישראל. הפקידות של הבארון רוטשילד היתה מעסקת חלק מהם במפעליה והיתה משלמת להם שכר מרובה במקצת מזה ששילמה לפועלים הערביים. גם כמה מן האכרים, שהיו חפשים מן האפיטרופסות של הפקידות לא מנעו עבודה מיהודים, שביקשו לחיות מיגיע־כפיהם. הפועלים עצמם ראו את העבודה השכירה כמצב זמני, כהתמחות בעבודה החקלאית על מנת שידעו להשתמש בה לעתיד לבוא, כשהפקידות של יק"א או של “חובבי־ציון” תיישב אותם על הקרקע. ואמנם לפעמים קרובות אירע הדבר, שפועלים ותיקים עלו לדרגה של אכרים.

צמצום העבודה של פקידות הבארון־יק"א, אחר־כך הפסקתה של התמיכה לאכרים, גרמו משבר בחייהם של האכרים והפועלים כאחד. אלה, שלא הסכימו בשום אופן לצאת מן הארץ, נאחזו בשיניהם ובצפרניהם בקרקע וניסו להוסיף למשוך בעול. אף־על־פי־כן היו מוסיפות הספינות להסיע מן הארץ בני־אכרים ופועלים מאוכזבים, ולעומת זה היו מוסיפות להביא עולים חדשים למילוי השורות שנתרוקנו.

ביחוד נתרבו האידיאליסטים הללו בשנות 1904 –1905. התנגדותם של ציוני־רוסיה לתכנית של אוגאנדה ונצחונם בקונגרס השביעי חיזקו את רגש־המשיכה לארץ־ישראל, ומלחמת רוסיה־יאפּן המריצה את צעירי־היהודים ברוסיה, שלא היה בהם שום חשק לבזבז את חייהם לשמו של האימפריאליסמוס הרוסי במזרח הרחוק, להגר מרוסיה. הצעירים היהודיים, שבאו אל הארץ מחמת הגורמים הללו, ראו את העבודה הגופנית בבנין הארץ כתכלית קדושה, כהבראתה של האומה וארצה כאחד. הם יסדו הסתדרות־פועלים, שקראו לה בשם “הפועל הצעיר” שתכליותיה היו – לשתף את הפועלים בתנועת התחיה הלאומית, לכבוש את כל העבודה במשק העברי ולהגן על עניניהם הכלכליים של הפועלים.

המהפכה הראשונה, שפרצה ברוסיה ב־1905 אחר התבוסה של הרוסים במזרח הרחוק, והמהומות והפּרעות ביהודים, שנועדו להטביע בדמם של היהודים את תשוקת־החופש של העם הרוסי, גרמו שוב להגירה של פועלים יהודיים מרוסיה לארץ־ישראל. הללו היו ברובם בעלי הכרה מעמדית מובהקת, אלא שקשריהם הנפשיים עם האומה הישראלית ועתידה לא הניחו להם להכנס להסתדרות־הפועלים הרוסית או לברית הפּועלים היהודית “בונד”, שנתבססה על יסוד מעמדי גמור וכפרה בעתידו של העם היהודי ובקיומו הלאומי. הם יצרו להם הסתדרות מיוחדת בשם “פועלי־ציון”, שבתורתה נתאחדו יסודות של הציונות ויסודות־הסוציאליסמוס כאחד.

ההיסטוריה חזרה על עצמה. כמו בתחילת שנות השמונים, כך גם עכשיו נתנו חזון ואכזבה את הדחיפה לעלות לארץ־ישראל. אז האמינו יהודים סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, ששאלת־היהודים ברוסיה תיפתר בדרך שנפתרה בארצות־המערב, כלומר, על־ידי השכלה והתבוללות, וכשפרצו הפרעות ביהודים והעמידו אותם על טעותם נסחף חלק מהם בזרם של “חובבי־ציון” והבילויים. לאחר שתי עשרות שנים האמינו פועלים יהודיים, שבהשתתפותם תוקם על אדמת רוסיה מדינת הצדק והשויון, שבה יתבטלו לא רק ההבדלים בין המעמדות, אלא אף ההבדלים ביחס אל האומות. גם אותם העמידו הפרעות על טעותם, והם הפנו את עיניהם לאותו מקום, שהאינסטינקט הלאומי הפְנָה עשרים שנה קודם לכן את הדור הקודם.

זה היה משבר נפשי, שנתבטא בשאיפת הגירה אל מולדת חדשה, אל שמים אחרים. וזו היתה שאיפה משותפת לכל הפועלים היהודיים כולם, אלא שרק מיעוט קטן שלהם אפשר היה לו להגשימה בפועל. בינתים ביקשו לתקן את הקרעים הנפשיים, שבכשלון המהפכה והפרעות בבני־עמם גרמו בנפשם, על־ידי מזיגה רעיונית של תורות שונות ומתנגדות זו לזו כציונות והסוציאליסמוס. כשם שהצעירים הדתיים של בית המדרש הישן, שנסחפו אל הציונות, השתדלו לשכנע את הוריהם ורבותיהם האדוקים, שציונותם בצורתה הכשרה, בדמות ה“מזרחי”, אינה מעברת אותם על סייגיה של הדת הישראלית – כך התאמצו הציונים־הסוציאליסטים לשכנע את חבריהם הסוציאליסטים הכלליים ואת המהססים והנוטים לכאן ולכאן, שציונותם אינה גורעת כלום ממסירותם לעיקריה של האמונה הסוציאליסטית, מבקיאותם בספרי תורתה ומנכונותם להגשימה בכל האמצעים שבידיהם. התנועה הסוציאליסטית, שהיתה חדשה ורעננה באותו זמן, עדיין לא סבלה את הצביעות – והכרזותיהם הסוציאליסטיות של “פועלי־ציון” הביעו, איפוא, את האמת הפנימית שלהם.

הם ידעו, שהאמצעי הראשון והעיקרי להגשמתו של הסוציאליסמוס הוא – מלחמת־המעמדות. לפיכך סבורים היו הסוציאליסטים־הציוניים, שבאו לארץ־ישראל, שמחובתם להשתתף במלחמתו של המעמד העובד במדכאיו ומנצליו – ההופכים את זיעתו להררי־זהב. אמנם מלחמת־מעמדות אי־אפשר לה להתנהל במקום שאין למצוא בו מעמדות יריבים. אבל דבר זה לא הביא במבוכה את לוחמיו של המעמד העובד בארץ־ישראל. אם אין אויב, אפשר להסתער גם על טחנת־רוח… הם הפכו בדמיונם את האכרים הזעירים אכולי המחסור והמצוקה לדרגה של “בעלי לאטיפונדיות”; את בעל־המלאכה הזעיר, המשתכר את לחמו הצר בשתים־עשרה שעות של עבודה מפרכת בכל יום, ראו כאדיר־תעשיה מנצל; ועל הרבנים ולומדי התורה העניים בערי הקודש העמיסו את התפקיד של “קלירוס”, של כמרים ובישופים בעלי נכסים עצומים, שמנצלים את בערותם ותמימותם של ההמונים, כדי לרכוש עושר ושלטון לעצמם…

ההלכה הסוציאליסטית לימדה אותם, שהשלב הראשון במלחמת־המעמדות הוא – השביתה. אם הפועלים מסרבים לעבוד לפי התנאים הרצויים לנותן־העבודה ומונעים אף אחרים מלגשת לעבודה, מוכרח הוא להכנע ולמלא את דרישותיהם. היו בטוחים, שהשביתות מחלישות את המעמד הרכושני, עד שביום מן הימים ירד מעל במת־החיים ויפה את מקומו למשטר־הצדק של מעמד־הפועלים…

קשה היה להרכיב תורה זו על גזעה של המציאות הארצישראלית. כאן לא היו האכרים זקוקים לעזרתם של הפועלים הסוציאליסטים שבאו מרוסיה, מאחר שנמצאו להם פועלים ערביים, ששכרם היה מועט יותר ודרישותים – יותר צנועות. משום כך הוכרחו הפועלים היהודיים לפנות אל האכרים בשם האחוה הלאומית, ודרשו מהם, שיעדיפו את אחיהם על הנכרים ולא יחוסו על הפרוטה. הרבה אכרים, שעדיין לא שכחו את חלוציותם שלהם, לא חסו על ההוצאות, שלפעמים קרובות היו מרובות מיכלתם, ונתנו עבודה לפועלים העבריים. בין החלוצים הישנים והחדשים נוצרו כמעט יחסים של אחוה וידידות. אבל הפועלים הסוציאליסטים לא יכלו להתעלם מחובתם למעמד המאורגן, ולאחר זמן קצר התחילו נלחמים בתותחים מילוליים בנותני־העבודה, “אוכלי־התמיכה הרקובים” ה“אפנדים בעלי הלאטיפונדיות” בבניהם ה“פלחים הנבערים”, המחוסרים תרבות, הכרה ומשאת־נפש, אף־על־פי שלא פסקו לדרוש מהם עבודה בשם האחוה הציונית. שניות זו ביחס של הפועלים אל האכרים יצרה תהום של איבה ביניהם, שהלכה והעמיקה. והדברים הגיעו לידי כך, שהרבה אכרים סירבו להעביד במשקיהם את ה“רבולוציונרים הרוסים”, שהיו בזים להם והיו מתאמרים להחרים בעתיד את רכושם.

מקום אחד נמצא בארץ־ישראל, שלא היתה אפשרות לוותר בו על הפועל היהודי. זה היה היקב הגדול בראשון־לציון. כאן נהנו הפועלים היהודיים מן החוק הדתי, שעל־פיו אין יהודי אדוק רשאי לשתות יין, שידי־נכרים נגעו בו. אמנם גם מגעם של יהודים מחללי־שבת בפרהסיה וכופרים בתורת־משה פוסל את היין מבחינה דתית, ובין הפועלים החלוצים, שבאו מרוסיה, היה מספרם של הבלתי־דתיים לא מועט כלל וכלל – אבל לפי החוק הדתי נמצא כל יהודי בחזקת־כשרותו כל עוד לא הוכח פסולו בעדויות ברורות. חוק דתי זה גרם לכך, שמסביב ליקב של ראשון־לציון נתלקט צבור של פועלים בעלי הכרה מעמדית מובהקת, ובשנת 1906 העשיר צבור זה את ההוי הארצישראלי במנהג חדש – בחגיגתו של הראשון במאי.

הסתלקותם של הפועלים מן העבודה בראשון למאי היתה באותו זמן בא"י תופעה מוזרת ובלתי מקובלת כל־כך, שאפילו הפועלים עצמם התיחסו אליה ברובם בביטול. על אפם ועל חמתם של אלה, שהטיפו לחוג את האחד במאי, עבד גם ביום זה רובם של פועלי היקב, עד שצפירת־היקב הודיעה על סיומו של יום־העבודה. אבל הפועלים, שעבדו בבציר בכרמים, השומרים על הכרמים והחברים של “פועלי־ציון” שנטו אחר לנין הבולשביק והתנגדו לפליכנוב המנשביק, הרוסטובים ומחוסרי־העבודה התחילו חוגגים את החג הבינלאומי מבעוד בוקר.

בכרוז, שפרסמו באידית ושקראו לו בשם המצלצל “פּרוקלאמאציה”, פתחו בדברים אלה: “דאס ערשטע מאל אין דער געשיכטע פון דעם אידישען פּראָלעטאריאט אין ארץ־ישראל צינדען מיר אן דעם פאקעל פון סאָציאליזם אונטער די בלויע הימלען פון ארץ־ישראל” (בפעם הראשונה בתולדות הפרוליטריון היהודי אני מדליקים את אבוקת הסוציאליסמוס תחת שמי־התכלת של ארץ־ישראל). הם התאספו לפני בית־הכנסת ומשם ירדו בתהלוכה חוגגת תחת דגלים אדומים אל היער בקצה־המושבה, שרו את ה“אניטרנאציונל” והאזינו לנאומים מלהיבים על ערכו של החג, והאכרים הביטו בתמהון אל התהלוכה המשונה ואל הקהל משולהב־הפנים הצועד בסך, כאילו הוא הולך להחריב את העולם.

מכיון שהודלק הניצוץ של “מלחמת השחרור”, שוב לא דעך. הוא נשאר לוחש תחת ערמת־העפר עד שבאה שעתו להתלקח מחדש. וכשנעלב פועל אחד מאופן דבורו של היינן גרשון, דרשו החברים של “פועלי ציון” את פיטוריו של המעליב, ואיימו בשביתה אם דרישתם לא תתמלא. אחד מהם נגש אל המכונות, השמיע צפירה באמצע זמן־העבודה והפועלים לוחמי־המעמד גרשו את שאר הפועלים שהתנגדו לשביתה, והכריחום להפסיק את העבודה. ליתר תוקף כבשו את המכבש הקטן לסלילת־כבישים, שנשאר שם מימי פקידות־הבארון, גררוהו אל שער־היקב, ערמו עליו אבנים וקרשים, כינוהו בשם “באריקאדה”, הזדיינו באקדחים וישבו עליו על מנת לשיר את האינטרנאציונאל ולשמור על קיומה של מצות־שביתה “לבל יגש אף פועל לעבודה”.

במכתבים, שהגיעו משדה־המערכה, מן “החברים הלוחמים” בארץ־ישראל לחבריהם ברוסיה, צוייר אפּוס רחב־מידות על מלחמות־הגבורה של החברים המגשימים את הסוציאליסמוס בפלשתינה. אף־על־פי־כן לא היה האפּוס נהדר כל־כך. התבערה נצטמצמה בהקף צר. ההנהלה של “אגודת הכורמים” שלחה על־ידי רצים מיוחדים קריאת־אזעקה למושבות־יהודה השולחות את ענביהן ליקב של ראשון־לציון: “רכושכם בסכנה, בואו בהמוניכם להגן עלינו!”. פתאום ראו הפועלים בפתח־תקוה, שהאכרים נוטלים נשק ורוכבים על חמוריהם דרומה בדרך ללוד ולרמלה. עוד הם מתפלאים להתגייסות הפתאומית – ומפני־מה אין האכרים מזמינים גם אותם להדיפתה של ההתנפלות הערבית – והנה הגיעה אליהם הקריאה מאת המרכז היפואי של “פועלי־ציון”: “חברינו בראשון־לציון הכריזו שביתה, בואו בהמוניכם להלחם בעד המעמד העובד”. הפועלים מיהרו ליפו, הזדיינו בנשק ויצאו ברגל אל החזית. משעולי־החול של ראשון־לציון נתערבב צבא הרוכבים של האכרים בחיל־הרגלים של מעמד הפועלים, כשנכנסו אל המושבה נתפלגו איש על מחנהו והביטו זה אל זה בעיני־זעם. תוך האוירה המתוחה נכנס הפועל דוד גרין (בן־גוריון), מילידי העיר הפולנית פלונסק, שבא אז אל הארץ ושהיה ממנהיגי “פועלי ציון” ביחד עם כמה שובתים מחבריו, לנהל משא־ומתן עם מר זאב גלוסקין, המנהל הראשי של היקב ואגודת הכורמים. כשנכנס, זקף את קומתו הקטנה, כשכנפי־מעילו פתוחים, כנראה כדי שהמנהל יראה את האקדח התלוי בחגורתו; אלא שהמנהל העיר לו בקרירות שקטה: “אתה יכול לרכוס את מעילך, זה לא יפחידני”.

השביתה היתה עלולה להמשך וליהפך למלחמת־אזרחים, והנה הודיע יוסף אהרונוביץ, ממנהיגי “הפועל הצעיר”, שחבריו מתנגדים לשביתה זו. אליו נספח, אבל מטעמים אחרים, גם מיכאל הלפרין, הבקי בעניני שביתות מאותם הימים, שבהם ארגן שביתות־פועלים בבתי־חרושת של עצמו, ומשום כך אף נתרושש לגמרו. הוא אמר לאנשי “פועלי־ציון”: “רק בשני מקומות בארץ יכולים אתם להכריז שביתה ­ – ביקב של ראשון־לציון ובישיבות של הכוללים בירושלים, כי רק בהם אין אפשרות למלא את מקומותיכם בעובדים ערביים…”

משום כבודו של צבור הפועלים בארץ־ישראל לא הודיעו לחברים ברוסיה, שהשביתה התפוררה לאחר ימים מועטים בגלל שבירת החזית מבפנים. לעומת זה הודיעו, שהפועלים חזרו לעבודה לאחר שקבלו ספוק גמור. ואמנם היתה מקצת אמת בדבר: גרשון, היינן של היקב הבטיח חגיגית, שהוא מוכן לפנות אל כל פועל ופועל לא בתואר “אתה” אלא בתואר־הכבוד “אתם”… אבל סיום־השלום של מערכה קטנה זו לא הסיח את דעתם של ה“מהפכנים הרוסיים” מיעודם העולמי הגדול, והרבה מהם ידעו מן הנעשה בתנועה הסוצאלית בעולם יותר משידעו מן הנעשה בארץ־ישראל ובציונות.

הקיצוניים בנושאי־הסוציאליסמוס בארץ־ישראל היו יוצאי רוסטוב. אבל כל הפועלים היו מסוגם של הרוסטוביים. היו “פועלי־ציון” מסורים גם לציונות, שאת התענינותם בשאלות הצבוריות חילקו בין גאולת־עמם ובין תקון־העולם, והשתדלו להרכיב את שתי התורות זו על גבי זו. היו אנשי “הפועל־הצעיר”, שעלו את העבודה הגופנית בארץ־ישראל למדרגה של קדושה דתית, ברכו את גאולתו של העם היהודי ביחד עם גאולתו של האדם היהודי. היו גם פועלים מחוסרי תורות אידיאולוגיות, בני אדם, שבקשו למצוא את מחיתם בעבודת־כפיהם, מכיון שלא היה להם שום רכוש אחר להתפרנס עליו, והיו בתוכם צעירים, שמחמת חוסר כספים לנסוע לאמריקה ברחו לארץ־ישראל מפני השרות בצבא הרוסי במלחמת־יאפאן או מפני הפרעות והדיכוי ברוסיה. בני־אדם ניטראליים אלה היו נתונים תמיד בשדה־המשיכה של שלשה קטבים מאגנטיים – שתי מפלגות הפועלים והספינה הרוסית המוכנת בכל שבוע להחזירם חינם אין כסף אל המולדת הישנה על־פי המלצתו של הקונסול – כמו־כן היו נתונים בשדה־הדחיה של שלשה קטבים מאגנטיים אחרים: קשי העבודה, קשי החיים (החום, הקדחת והמחסור) ויחסי־השנאה אליהם מצד הרוב של אכרי המושבות.

ששת הקטבים המאגנטיים הללו פעלו את פעולתם בתמידות, וביחוד הורגשה פעולתו של קוטב הספינה הרוסית. בערב ים־כפור תרס“ו (בסתיו 1905) הגיעה לפתח־תקוה הבשורה, שבבאנק הציוני ביפו נתקבלה טלגראמה על חתימתו של חוזה־שלום בין רוסיה ליאפאן, ולמחר כשקראו המתפללים בבית־הכנסת בשעת סיומה של תפילת־נעילה: “לשנה הבאה בירושלים”, התערבבו קריאותיהם בקריאת כמה פועלים: “לשנה הבאה בברדיצ’ב”. “לשנה הבאה בקישינוב”, אף־על־פי שידעו, שמולדת הרוסית תענוש אותם על הבריחה, קיוו, שבסופו של דבר יוכלו להשאר ולחיות בה. גם רובם של המהפכנים הקיצוניים מסוגם של הרוסטוביים חזר לרוסיה, כדי להתמסר בתוכה ביתר תוקף לשרות המהפכה. אחרים יצאו לאמריקה או לאירופה המערבית – וצבור הפועלים, שנשאר בארץ, התגבש במשך הזמן בשתי מפלגות: “הפועל־הצעיר” ו”פועלי־ציון".

פעולתן של שתי המפלגות הללו היתה דומה לזו של מפלגות אחרות מסוג זה: הם כינסו אספות, שבהן השתדלו לעשות נפשות לרעיונם. “פועלי־ציון” קבעו את ה“פלאטפורמה” שלהם בועידה חשאית, שכנסו בעיירה הערבית רמלה. זה היה חיקוי למעשה הסוציאליסים הגרמניים: כשם שהללו הוכרחו להתחמק מפני עיניה הפקוחות של משטרת ברלין ולהתכנס לועידה בעיר ארפורט, כך ראו “פועלי־ציון” הכרח לעצמם להתחמק מן הכרך הגדול יפו אל העיירה הנדחת רמלה ולקבל שם עליהם את תורתו של מארכס ואת תורת הסוציאליסמוס היהודי של דוב בורוכוב. “הפלאטפורמה הפולטאבית” (שנקראה ברוסית “נאשה פלאטפורמה” – הפלאטפורמה שלנו), נהפכה כאן ל“פלאטפורמה הרמלאית”, ופירושיה ופירוש־פירושיה נמסרו לידיעתו של הקהל המתענין (אם היה כזה בכלל) ב“פרוקלאמאציות” ובעלון המפלגתי האידי “דער אנפאנג” (ההתחלה), ששלושת גליונותיו יצאו בעיר־הקודש ירושלים בהשתתפותו של החבר אבנר, הוא: יצחק בן־צבי. הרוסטובים ראו בהכנות לועידת רמלה פשרנות מנשביקית־פליכאנובית גובלת בבגידה במעמד העובד ובתורה הבולשביסטית של לנין. הם לא התתפו בועידה ולאות־מחאה אף עזב חלק מהם את הארץ. לעומת זה לא נשא “הפועל־צעיר” את עיניו אל התנועה הסוציאליסטית העולמית. הוא הסתפק בועידות צנועות, שנתקיימו בתוך מרכזיו של הישוב היהודי, ובמקום “פרוקלמאציות” מפוצצות באידית, הלשון הרשמית של הפרולטאריון היהודי, הסתפקו בכרוזים בעברית בהוצאת עתונם “הפועל הצעיר” (מתחילה בהקטוגראף ואחרי כן בדפוס), ששימש באותו זמן כלי־ביטויו עיקרי והקבוע של הישוב המתקדם בארץ. לשם האמת ההיסטורית יש לציין, שפעולות אטיות אלו קרבו אותם בצעדים אטיים אל הגשמתה של הציונות ואל הגשמתו של הסוציאליסמוס.

אהרון אהרונסון ניסה לעמוד על חידת־נפשם של הפועלים הללו. בכל הזדמנות שהיתה לו, ניסה לעורר אותם לגלות לפניו את שאיפותיהם, ולמרות מה שהצליח לעורר כמה מהם לווידויים ארוכים, נשארו בשבילו השאיפות הללו סתומות כשהיו. ברור היה לו, שנשמותיהם הן תרכובת משונה של הרבה ספקות. הם מפקפקים באמת שבסוצאליסמוס ולפיכך הם פונים אל הציונות. אבל הם גם מפקפקים באמת שבציונות ולפיכך הם חוזרים אל הסוציאליסמוס. מצב־רוחני זה הוא שיוצר בתוכם אי־אמון אל עצמם ומפני־כן אי־אפשר להם להאמין גם בכל מי שאינו משתייך אליהם. אי־אמון זה יוצא בהכרח שנאה. ושנאה זו אל הסובבים אותם, שמקורה העמוק היא שנאת עצמם, אי־אפשר שלא תביא לידי הרס פנימי של הצבור, שהם שרויים בתוכו. בני־אדם אלה, שמדברים על אחוה כללית, אינם אלא שליחיו של האגואיסמוס העמוק ביותר. דאגה רצינית היתה מקדרת את הלך־רוחו בכל פעם שהיה מהרהר בהם.

אהרון לא תמה על הנסיונות שנעשו באותו זמן על־ידי כמה בני־אדם להוציא את הישוב השקוע בקטנות לדרך־המלך של ההתישבות הגדולה. אבל הוא תמה על תמימותם של יוזמי־התכניות ועל חוסר־האונים שלהם כאחד. סימני־התקדמות שנראו בארץ, סימנים, שהופעתם לא נגרמה על־ידי היהודים (מסילת־הברזל מחיפה לדמשק, הקמתם של מוסדות חסד ומוסדות־תרבות של אומות אחרות בערי הארץ והתענינותם של האיטלקים בקנית קרקעות בעמק יזרעאל), גרמו לכך, שאותם בני־אדם, שהתבוננו מתוך דאגה לכל ההופעות הללו, קצרה רוחם להמתין לתוצאותיה של ההתפתחות האטית ואזרו את כוחותיהם להחיש את הפעולה בדרך הריבולוציה…

ה“ריבולוציה” של הסתדרות “שילה”, נוסדה לתכלית זו ביפו על־ידי שנים מחבריה של ה“פראקציה הדימוקראטית” – הגברת והאדון בוכמיל – לא היתה מסוכנת לא לחבריה ולא לעולם מחוץ לה. בני־אדם טובים אלה אמרו לעשות מעשה רב: להחתים מליון יהודים על “פטיציה” גדולה, שבה ידרשו מאת מנהלי החברות העשירות יק“א, “אליאנס” ו”עזרה", שיקדישו את הונם לקנית קרקעות ולהרחבתה של ההתישבות העברית בארץ. מחמת חוסר מרץ מספיק לביצועו של הרעיון ומחוסר מעות קטנות להוצאות, שהצריכה פעולה זו, נבצר מטובי־הישוב לכבוש בחתימתם של מליוני העניים את מליוני הפראנקים של החברות העשירות, ורעיון מקורי זה של “מהפכה בשלום” לא יצא לפועל.

תחת כנפיה של אגודה ליגאלית זו נוצר אגוד חשאי בלתי־ליגלי, שמשך לתוכו בחורים עזי־נפש אחדים מן הפועלים הצעירים ומחברי “השומר”, שחרתו על דגלם את הסיסמה הנועזת: “בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום!”, וכן חברים אחדים של “פועלי־ציון”, שרובם באו מרוסיה, ומקצתם היו ילידי־רוסיה, שהגרו קודם לכן לארצות־הברית ולקאנאדה ומשם עלו אל הארץ. איגוד זה נתכוון להחיש את ישועת העם באמצעים של בריונות וטירור, על־פי הדוגמאות שהיו מקובלות ברוסיה. סבורים היו, שכשם שברוסיה אחזו באמצעי טירור כנגד צארים ומיניסרים עריצים, שעמדו למכשול על דרכה של חרות־העם, כך ראוי לאחוז באמצעים אלה גם נגד ה“עריצים” היהודיים, כגון סאלומון ריינאך, נארסיס לון וחבריהם, שליטי הקרנות העצומות, שנמסרו על־ידי הבארון הירש לחברת יק"א. סבורים היו, שדי יהא להתנקש בחיי שנים־שלשה מנהיגים של הפילאנתרופיה היהודית העולמית והשאר יחרדו לנפשם וימהרו לפתוח את הקופה, קודם שתפגע הפצצה גם בהם…

יותר שהרבו לשוחח על תכנית זו בפגישות החשאיות, יותר הלכה ונתחזקה בהם ההכרה בנכונותה, ויותר הוסיפו הבריונים הקושרים לכבד את עצמם על חשבון גבורתם לעתיד לבוא. בדמיונם כבר העמידו את עצמם על במת־כבוד כפולה: של הטירוריסטים הרוסיים בהוה של בריוני ירושלים הקנאים הסיקריקים בעבר הרחוק. אולם המרחק מן הדבור עד המעשה היה מרובה ביותר. קודם כל, קשה היה למצוא את העכבר, שיסכן את עצמו כדי לתלות את הפעמון בצוארו של החתול. שנית – לנסוע לפאריס ולקנות פאספורטים מזוייפים בה“גומרוק” (משרד החוף) ביפו, שנמכרו לכל דורש, וכן להכנת ההתנקשויות עצמן היה צורך בכספים מרובים מאד, וכל זמן שהאדונים הנדונים למיתה לא פתחו את הקופות, לא נמצא כסף אפילו לתכלית הירואית זו…

אבל בשעה שהוסיפו לצאת ידי חובתם בשיחות על התכנית הגדולה, נזדמנה להם “עבודה קטנה”, עבודה, שלא היתה כרוכה בהוצאות מרובות. נדבותו של יהודי עשיר מסיביר נתנה ל“חובבי־ציון” אפשרות לבצע מפעל גדול, שזה כבר הרבו לדון עליו: הקמתו של בית־ספר עברי לבנות ביפו. הבנין הלך ונבנה על־ידי קבוצה של נגרים יהודיים, שבאו מרוסיה, בפיקוחו של קבלן יהודי מנכבדי העדה הספרדית ביפו. הבנין כבר הושלם וכבר נקבע היום של חג חנוכת הבית. והנה נפתחו ארובות השמים בלילה, שקדם ליום־החגיגה, ובזעפם של גשמי־היורה התמוטט הבנין והיה למעי־מפולת.

הורי התלמידות הצטרפו לשמחת האכרים על בואם המוקדם של גשמי־הברכה והודו לאל־עליון על שהמפולת אירעה לילה אחד קודם יום־החגיגה, בשעה שבנותיהם לא היו בתוך הבנין ולא מצאו את מותן תחת הריסותיו, – והישרים שבעסקני הצבור מרטו את שערות ראשיהם וצעקו מכאב ומבושה. מנחם שיינקין בכה בדמעות וקרא מנהמת לבו: “צוסימה” שלנו!" (מקום אבדנו של הצי הרוסי במלחמת יאפאן במימי המזרח הרחוק), “כיצד נשא עין אל יהודי הגולה. אם אין אדם ישר בין בוני הארץ?” ושוב צווח: “משפט לפושעים, עונש לגנבים!” בישוב נתלחשו ושוחחו אף בקול רם, שהקבלן קימץ בסיד כדי להרבות את רווחיו, ומחוסר סיד ומלט במידה מספקת לא הודבקו אבני־הקירות כהלכה. אגב, האשימו עסקן חשוב אחד, שבתור חבר של ועדת־הבנין היה מחובתו להשגיח על ביצועה של העבודה, אלא שבתור שותפו של הקבלן היה מעונין להעלים עין מן המעילה ולקבל את חלקו בריווח הנוסף. לעומת זה תלה הקבלן את האשמה בנגרים. לפי דעתו, התמוטטו הקירות בגלל עבודתם הנפסלת בהכנת השלד של הגג.

לשבחו של הישוב יש לומר, שלא עבר על המאורע לסדר־היום. וועדה של מהנדסים גרמניים מומחים, מאלה שעסקו באותו זמן בבנין ארמונו של וילהלם־קיסר על הר־הצופים, הוזמנה לחקור את גורמיה של המפולת. הועדה חקרה וקבעה מה שקבעה, וכשהודיע הקבלן, שהוא מוכן להקים את הבנין מחדש על חשבונו באחריות גמורה, הסכימה ועדת־הבנין לתלות את האשמה בנגרים ולטשטש את השערוריה.

אולם קבוצת הבריונים לא הסכימה לכך. כשם שברוסיה מתנקם “העם” במועלים בכספי־הצבור, כך צריך לעשות גם כאן, ובאספות החשאיות שלהם הוחלט, שאם אין משפט־צדק בארץ צריך לשלוח באופן דחוף לבית־דין של מעלה את הקבלן ואת החברים של ועדת־הבנין, בכללם את המהנדס מאיר דיזנגוף ואת הרופא הבילויי ד"ר חיים חיסין, ששימש באותה שעה נציגם של חובבי־ציון בארץ. אלא שאף “תכנית־מינימום” זו לא הוגשמה. נראה הדבר, שעינה הפקוחה של ההשגחה העליונה על ארץ־הקודש הצילה את העסקנים הציוניים בארץ־ישראל, כמו שהצילה את העסקנים הפילאנטרופיים בפאריס מן הסכנה, שאיימה עליהם מצד הבריונים.

כשנמאסה על הבריונים הצפיה הממושכת למעשים גדולים, נגשו לבצע תכנית קטנה עוד יותר, שבביצועה תלו את התקוות לבצע את תכניתם הגדולה. הגיעה אליהם השמועה על גבורת השוד של המהפכנים הרוסיים בטיפליס, שהתנפלו באמצע העיר בהדרכתו של יוסף ויסאריונוביטש דז’וגאשוילי (סטאלין) על אוצר־הכספים של הבנק הממשלתי והחרימו את כסף המדינה להוצאותיה של המהפכה החותרת תחתיה. מיד החליטו שרידי הרוסטובים, הרוח החיה באגוד המהפכני החשאי, שיש לעשות מעשה דומה לזה בארץ־ישראל כדי שלא יצטרכו להתבייש מפני החברים ברוסיה. מפני הסכנה לא מלאם לבם לשלוח יד בכספי האוצר התורכי, ונימקו את הדבר במה שאוצר זה חולה בריקנות כרונית. יש קופות עשירות יותר, אצל בעלי החלוקה בירושלים, בכולל האמסטרדאמי או בכולל ההונגארי. בשדידת הקופות הללו אפשר להשיג כמה מטרות בבת־אחת: נקמה בקלריקאליסמוס, נטילת מקור המחיה של “הכוחות השחורים”, מקבלי־החלוקה, והעיקר – רכישת כסף לצרכי הנסיעה לפאריס לביצוע ההתנקשויות… הם ניסו לפרוץ קיר ב“בית המחסה” של הכולל ההונגארי בעיר העתיקה בירושלים, אלא שנתפסו בשעת־מעשה והיתה סכנה, שמא יוודע הדבר לרשות ולכל צבור הפועלים יבולע בגללו.

הידיעות, שקבלה המשטרה התורכית מאת שנים ממנהיגי “פועלי־ציון”, גרמו למאסרם של ראשי הבריונים, שנמסרו לרשותו של הקונסול הרוסי וגורשו מן הארץ. מיכאל הלפרין התנגד למלשינות זו, ואף אמר לאַרגן קבוצה טירוריסטית, שתתנפל על המשטרה ותשחרר את האסירים – גם כן כמנהגם של המהפכנים ברוסיה – אבל לא מצא לו חברים לפעולה זו, והאסירים הובלו אל הספינה הרוסית באין מפריע. אחד מהם שהרבה מעשים טירוריסטיים כבר היו רשומים על שמו בתיקי המשטרה הרוסית, היה צפוי לגלות־עולם בסיביריה, תלה את עצמו על סיפון הספינה עוד כשהיתה עוגנת ביפו. המלחים הרוסיים רצו להטיל את גופתו אל הים, אבל הדבר נודע ל“חברה קדישא” היפואית, וזו החזירה אותו אל היבשה והביאה אותו לקבר־ישראל באדמת־הקודש.

מאורע זה גרם להתפוררותה הגמורה של קבוצת הבריונים, ותנועת הפועלים חזרה למסלולה. היתה לה תכנית־פעולה שקטה וליגאלית, שהתאימה למסגרתו הקטנה של הישוב ולרוח הכללית שפיעמה אותה. תכנית זו היתה לה מכמה בחינות נוחה לה ביותר. אכן, לאמיתו של דבר, רק לנוחיות שואפים הם! – הרהר הבארון – לשם הנוחיות שואפים הם לשלטון, ולפיכך הם מוכנים לוותר לשמה גם על השלטון, גם על העקרונים, גם על הסולידאריות הפנימית שלהם. לאהרון נדמה היה, שמלשינות זו, שהלשינו על חבריהם לפני הממשלה, מדברת לחובתם יותר מכל. כאן – חשב – גדל שורש פורה רוש ולענה, משהו, שיש בו סכה חמורה לצבור כולו.

אהרון לא מצא לו בהשקפתו על תנועת־הפועלים חברים לדעה. האכרים התיחסו אליהם מתוך שנאה כבושה, שלא היתה אלא ריאקציה של שנאת הפועלים אליהם, אבל לא היה בה כלום מאותה הבחנה ובקורת, שבהן התיחס אליהם אהרונסון. לעומת זה התיחסה אליהם האינטליגנציה מתוך חיוב גמור. אהרון הבין את סיבותיו של יחס זה: מות הרצל גרם לכך שהציונות נטתה מן הכוון המדיני אל המעשי, והאינטליגנציה הציונית ראתה מאז בצבור־הפועלים העובדים, המייצרים משהו בפועל, בעצם ידיהם את מגשימיו של החזון הציוני. בחזית המלחמה המילולית של הפועלים נגד האכרים, שסירבו ליתן להם עבודה, עמדה האינטליגנציה בצדם של הראשונים והטיפה ביחד עמהם השכם והטף לחובה של “עבודה עברית”. אבל שני האגפים בחזית זו מצאו במבוכה, כי המציאות יצרה סתירות בין הכרזותיהם החגיגיות ובין מעשיהם. הפועלים הנאמנים לאינטרנאציונאל הסוציאליסטי הוכרחו לראות את דרישתם ל“עבודה עברית”, כמתנגדת לאחוה העולמית של מעמד העובד, שאינה מרשה שום הפליה בין עובד לעובד על־פי הבדלים של דת או לאום. הם נאחזו בגבעול־ההצלה של עקרון ה“עבודה המאורגנת”: מכיון שהפועלים הערביים אינם מתארגנים בהסתדרות סוציאליסטית ואינם שומרים על רמת השכר של הפועל היהודי. אין הגנת האינטרנאציונאל חלה עליהם. כמו כן גם הבורגנים שבאינטליגנציה הציונית מסובכים בסתירות. בשעה שהיו דורשים מאכרי המושבות להעסיק בעבודה אך ורק את “האחים החלוצים”, בלא שהתחשבו בפדיון המועט של עבודתם ובשכר הגדול, שדרשו בעדה, היו הם עצמם חסים על ממונם והשתדלו להעסיק, עד כמה שהדבר היה ביכלתם, פעולים ערביים.

דוגמא טפוסית לסתירות אלו בחברה הבורגנית של האינטליגנציה הציונית שמש הסוחר־הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שנחשב בחברה זו ל“זקן הסופרים”. הוא לא הניח שום חתונה של פועלים ביפו בלא להשתתף בה – ואף־על־פי־כן לא הפריע אותו דבר לכתוב בעתונות העברית בחוץ־לארץ נגד ההגזמות שבדרישות־הפועלים. את ביתו שבשכונה היפואית “תל־אביב” בנה, ככל המיסדים ובראשם דיזנגוף – מלבד השנים: מנחם שינקין וד"ר בוגראשוב – בעבודה ערבית. וכשדרש שינקין בועדת־הבנין להעסיק פועלים עבריים או, לכל הפחות, להקציב אחוז מסוים של עבודה לפועלים עבריים, השיב לו העסקן אליהו ברלין: אין שום אדם רשאי להיות בעל־צדקה בממונם של אחרים. וכשהוסיף שיינקין לטעון, שהכסף לבנין נתקבל מן הקרן הקימת לישראל, מפרוטותיהם של היהודים העניים בגולה, השיב מר ברלין: אין אנו יכולים לצעוק “אלה דמי העניים” – עקרון כזה הוא עקרון־שוא. שיינקין לא היה יכול להשלים עם עמדה זו. הוא צווח בקולי־קולות, שלמרות כל החשבונות הכספיים מוכרחים להקציב מכסה מסויימת לעבודה עברית, שאם לא כן אין צורך בכל הבנין כולו. אלא שצעקותיו לא הועילו. הנצחון היה על צדם של העסקן אליהו ברלין והפועלים הערביים. ועוד נצחון אחד נחלו אז הפועלים הערביים על יהודים בבנינה של השכונה היהודית החדשה. כשש מאות פועלים ערביים, שעבדו יום־יום בבנינם של ששים הבתים של מיסדי תל־אביב, התנפלו על חמשים הפועלים העבריים, שעבדו בישור־החולות. בין המתקיפים היו פועלים, שכבר נתמחו בהגנה עצמית בשעת הפרעות ביהודים בערי רוסיה, והודות להגנתם האמיצה נפצעו באותה שעה רק יהודים אחדים בלבד. אבל מאורע זה, שעורר התרגשות מרובה, גרם לכך, שועד־השכונה הבטיח בשפה רפה למשלחת הפועלים העבריים, שבאה לפניו, שיעסיק בעבודת הבנין מספר מרובה יותר של פעולים עבריים, לעומת זה דרש בכל תוקף, שלא יודיעו לועד הפועל הציוני על הפוגרום, מחשש שמא יפסיק את מתן ההלואות לבנינים. הפועלים לא נשמעו לדרישה זו; הם שלחו דין־וחשבון מפורט לועד הפועל, אלא שלא זכו לתשומת־לבו. רק זמן מרובה מאד לאחר ששלחו את מכתבם, בשעה שכל הענין כולו כבר נשכח, הוכרחו לזכרו מחדש, כשנתקבלה תשובתו של הועד הפועל הציוני בחתימת מזכירו הראשי מר סוקולוב, שבו נתאשרה קבלת מכתבם והובעה התקוה, שבינתים כבר יישבו החיים עצמם את הסכסוך…

תל־אביב נבנתה בראשיתה, ברובה ע"י פועלים ערביים. ואף־על־פי־כן לא הפריע דבר זה את תושביה לקבל את פניו של ביאליק, כשביקר בפעם הראשונה בארץ, בשירו הידוע: “תחזקנה ידי כל אחינו, המחוננים עפרות ארצנו, באשר הם שם”. סבורים היו שהם המחוננים הללו הם הראויים לברכה. לא כן חשב הסופר יוסף חיים ברנר, אדם גלוי־עינים וגלוי־לב, שראה בעיניו יום־יום את המשחק ברעיון הלאומי. כל כאבו העמוק נתבטא במלים מועטות אלו: “פה שרו בהמון: “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו” – מפני־מה לא הוסיפו לשוע: תיבשנה ידי כל אחינו הנוטלים כסף מן הקופה היהודית, שנאסף לקנות קרקע לעם היהודי ומוסרים אותו לידיהם של הבלתי־יהודיים? אם אין ידיהם של יהודים מסוגלות לעבודה, אזי ארורים אנו בכל “בניננו” ובכל הכנותיהו “לבנות” כי גם בלי אש מן השמים – יהיו למעי מפולת.. מבלי אין איואַנים במצרים הצפונית (כלומר, רוסיה), שיעשו הכל בידיהם תמורת כספכם, באתם הנה?… יהודונים סרסורים…”

מצב זה לא היה עשוי למשוך אל הארץ המוני צעירים עובדים, אבל הציונות לא יכלה לוותר על היסוד הדינאמי שבעליה החלוצית. אוסישקין, שישב באודיסה, עיבד שם, כמה שנים קודם לכן, תכנית אידיאלית להטיל חובה לאומית על כל צעיר יהודי לעלות אל הארץ ולעבוד בה שנים אחדות בתור חייל של האומה. תכנית זו, שנתפרסמה ברוסיה בחוברת “נאשא פרוגראמא” (הפּרוגרמה שלנו) ואחר־כך גם בתרגומים לעברית, לאידית וללשונות אחרות, עוררה התלהבות מרובה בין קוראיה, אך לכלל מעשה לא הביאה. אחת מן החוברות נשלחה על־ידי אוסישקין גם לאהרון אהרונסון לשם חות־דעת, והוא, שהכיר את הפועלים וחייהם מן המציאות בארץ ולא לפי חזונו של יושב באודיסה, לא ראה אפשרות מעשית להגשמתה של התכנית. הוא השיב לאוסישקין: “את מחברתך קבלתי וקראתי אותה בענין מרובה. תסלח לי, אם אודה, שבדברים אחדים איני מסכים לדעותיך. כלום תאמין בעצמך בהתמכרותם של הצעירים, שאתה קורא להם לבוא לעבוד שנתים או שלש שנים בארצנו. ומי יתן להם אחרי כן שכר שבת ובושת?”.

הועד הפועל הציוני תהה גם הוא על מדוכה זו וניסה לפתרה על־ידי יסודם של משקים קבוציים על אדמת הקרן הקימת לישראל לשם קליטת פועלים והכשרתם לעבודה חקלאית. אולם היכולת החמרית שלו היתה מצומצמת, ומצומצם עוד יותר היה הערך הכלכלי של העבודה, שנעשתה במשקים הללו. הנהגה בזבזנית ובלתי־מוכשרת, חוסר ידיעה וחוסר־נסיון, ובמידה ידועה – גם חוסר מסירות מצד המדריכים והעובדים, ציינו את הנהלת־הענינים בתוכם. בנאומי־התעמולה בגולה, שהיו מכוונים לקיבוץ־כספים, הבטיחו לנטוע יערות בארץ־ישראל לזכרו של המנהיג הגדול ד"ר הרצל, אלא שאת המשתלה, שהכינו לתכלית זו על אדמת בן־שמן, היו משקים לפעמים במים רותחים מפסולת התעשיה של בית־החרושת לשמן “עתיד”, שהוקם בין בן־שמן ולוד הסמוכה לה. השתילים, שלא היו רגילים למזון משונה כל־כך, מתו זה אחר זה, והפרופסור אוטו וארבורג, שהיה גם חבר של הועד הפועל הציוני וגם בוטאנאי מומחה, התפלא מאד על האסון, שאירע לשתילי־הזיתים בארץ המפורסמת מימות־עולם לשבח בזיתיה. ועוד יותר התפלא על הסתירה שבין התכנית ובין המציאות: בעוד שלפי התכנית היה בכוחם של המשקים הקבוציים להתקיים לאחר זמן קצר בכוחות עצמם, הלכו גרעונותיהם וגדלו משנה לשנה ותבעו את כיסויים מן הקופה הציונית הדלה. הוא בקש מאהרון לבקר בבן־שמן, כדי לברר את גורמיו של הכשלון; אהרון נענה לבקשתו ובדין וחשבון ששלח למר וארבורג ציין את הגורמים הללו. הוא דרש את החלפתן של השיטות והמדריכים. וארבורג תמך בדעתו של אהרון. אבל שאר החברים של הועד הפועל הציוני התנגדו לכך. הם טענו, שכל עסקני הישוב שבעים רצון משיטה זו, ואי־אפשר להצדיק צעיר מפורסם בחוצפתו על העסקנים המכובדים, ששערותיהם עתידות להלבין בעבודה הציונית; שנית – אי־אפשר לגרום קשיים לפועלים המגשימים את הציונות ולעסקניהם; שלישית – הפועלים זקוקים לתמיכה לשם הבטחת קיומם, כי האכרים היהודים כמעט אינם מעסיקים אותם בעבודה ואין חשיבות לדבר, מה הם מייצרים וכיצד הם מייצרים, העיקר הוא – שהם מקבלים את התמיכה בדרך־כבוד – בשכר־עבודה; רביעית – הרי נוצרו המשקים הללו כתחנות־נסיון, ונסיונות אינם נרכשים בחינם, ועל עם־ישראל לשלם את ההפסדים…

המשק וחשבונותיו לא שמו לב לנימוקים הללו, והנסיון, שעלה ביוקר מרובה, חיב ללמוד ממנו משהו ולתקן את הלקויים – זו היתה דעתו של אהרון. אבל העסקנים לא יכלו להתעמק כל־כך במצב־הדברים. נוח היה להם להמשיך בדרך הסלולה, ללא בקורת וללא שינוי. זולת אהרון היה באותו זמן בארץ, אפשר, רק אדם אחד, שהבטלנות והרקבון, שאכלו את הישוב והמפעל הציוני, עוררו בו כאב־נפש עמוק. זה היה ברנר. הוא שפך את מרי־רוחו בספרים ובמאמרים חדורי צער נוקב על דפי השבועון "הפועל הצעיר'' ובספוריו מחיי החלוצים בארץ. בפי אחד מגבוריו בספרו “מכאן ומכאן”, ספר שנכתב בדם־הלב, שם את הדברים הללו:

" אילולא היה הדבר מכאיב כל־כך, אילו היתה דרך אחרת, אילו יכולתי, היה מקום לכתוב על עניני הציונות וישוב ארץ־ישראל, על אורחינו־תיירינו, נדבנינו ועושי דעת־הקהל הציוני שלנו קומדיה קטנה בת מערכה אחת.

“בבל של מטה” – הייתי קורא לקומדיה זו".

לברנר סלחו את בקרתו הצורבת. סוף־סוף – כך היו סבורים – אין הוא אלא סופר, ובפועל אינו עלול להזיק. אדרבה, לפעמים גם אפשר ליהנות למקרא דבריו ולעגו הנוקב. הסאטירה החריפה היא סגולה בדוקה להטבת העיכול ולגרוי העצבים הנרפים. אבל לאהרון אהרונסון לא סלחו את בקרתו, שהסתמכה על עובדות ועל חוקים מוסמכים של מציאות. באהרון אהרונסון ראו את איש־הפעולה, במידה שכל אכר מן העסקנים היה סבור: “אני – הישוב”, הוכרחו לראות אותו כאויב־הישוב. הם הצטערו הרבה, כשהצלחתו באמריקה שחררה אותו מחסדיהם והפכה אותו לעצם בגרונם, שאי־אפשר היה להם לא לבלוע אותה ולא להקיאה.


 

פרק רביעי תחנת־נסיונות    🔗

יום אחד קבל אהרון טלגרמה מפירשילד, שבה הודיע לו, שהגרעינים של אם־החיטה, ששלח לאמריקה, הצליחו להתאזרח בתוכה על־ידי נסיונותיו של הפרופסור בופאס מן האוניברסיטה ויומינג שבקולוראדו ולגדל זן חדש ורב־תנובה, שקרא אותו בשם התנ"כי “העומר”. גל של אושר הציף את נפשו של אהרון. הוא נוכח, שהשערותיו בדבר עתידה של אם־החיטה קורמות עור ובשר. חשק עז אחזו להמצא שעה קלה במחיצתם של המלומדים הישרים מעבר לים. הוא ידע, שפירשילד מחבבו ביותר ועמל לפרסם את שמו בחוגי הבוטאנאים שבארצות־הברית. אבל כמה מרובה היתה התפעלותו כשקיבל לאחר זמן קצר הזמנה מפירשילד בשם המחלקה לחקלאות של ארצות־הברית לבקר באמריקה. זה היה דבר, שקשה היה לו להעלותו על דעתו.

ואם כן – הוא, בן־האכר הפעוט מזכרון־יעקב, הוזמן על־ידי האדירה בממשלות לבקר בארצה. וכי אין כאן משהו מפלאי־הגורל? לאחר זמן קצר יצא לדרך כשהוא עמוס תקוות, וביחד עם זה אחוז חרדה כלשהי מפני הצפוי לו שם, בארץ שמעבר לים, שאינו יודע את לשונה. קבלת־הפנים הנלהבת מצדם של האמריקנים הדהימה אותו לגמרו. האמריקאנים, המומחים בעריכת באנקטים לכבוד אורחים, המטירו עליו את נפשו: כלום צלולי־דעת הם הנואמים הללו, העושים אותו לאדם גדול? מחמאות ונאומי־תהלה, שהכו על ראשו ככדורי־ברד. הוא היה שומע ושואל כלום אין זה אלא “שקר מוסכם”, שנהוג כאן בשעות של קבלת־פנים? על כל פנים, בלא שעמד על כך, נתעוררה בו מעט־מעט הרגשת־נצחון. בתוך שאון חגיגי זה, בתוך האולמים המפוארים שופעי־האורה הללו, בין בני־אדם הדורים וזרים אלה, היתה משתלטת עליו שלוה, אותה שלוה, שנכסף אליה כל־כך לחינם במולדתו. כן. רק עכשיו ידע, כמה מרובה היא המרירות, שהיה מוסך בו יחסם הקריר והדוחה של בני־הישוב.

לאמריקאנים שימשה הופעתו של אהרונסון אפתעה מופלאה. אדם, שגדל מילדותו בארץ־הנביאים והוא מלומד מפורסם בכל העולם ואישיות יחידה־במינה כאחד! כלום אין זה פלא שבפלאות? הבוטאנאים מעידים עליו, שהוא אוצר יקר־המציאות של ידיעות מקצועיות והשקפות מקוריות ונועזות על פרובלימות קשורות בבוטאניקה. אבל הנה מתברר, שהוא גם גיאולוג, גם גדוש בידיעות היסטוריות, גם גיאוגראף, גם איש־מסעות, שסייר ארצות רחבות־ידים, וגם – הה, איזה פלא! – יהודי לאומי, שמתגאה בעמו ומדבר בבטחון על תקומתו. אישים חשובים, שהכירו את אהרון, הודו בפה מלא, שהם מרגישים בקרבתו התרעננות נפשית. הכל ראו חובה לעצמם להציגו לפני מכרים וידידים. כך יצא אהרון עד מהרה מן החוג המצומצם של אנשי מקצוע בחקלאות האמריקאנית ונעשה בן־בית וידיד אהוב ומכובד לדיפלומאטים, מדינאים, אדירי־כספים, סופרים ואמנים.

באותו חוש סמוי, שבו מבחינים בני־האדם בטיבם של בני־מינם, באותו חוש סמוי, שיוצר במהירות מופלאה את רגשי הסימפאטיה והאנטיפאטיה, הריחו בו היאנקים את בן־מינם, את איש־הטבע השופע כוח־חיים, את האדם, שכבש את עולמו בעצם ידיו, את איש־העם המתרומם בכוחות עצמו למרומי־הפרסום והתהלה. ומה שעורר תמהון מרובה ביותר היתה יהדותו דוקה; כלומר, הכל ראו בו יהודי ממין חדש, יהודי שופע טבעיות, משוחרר לגמרו מכל רגש של נחיתות, ששום ריח של התרפסות או שחצנות אינו נודף ממנו, אותו ריח מיוחד, הנודף אף מן היהודים העשירים והתקיפים ביותר, אותו שריד קיים של הרדיפות וההפליות לרעה, שהוטבעו בנפשו ובדמו של היהודי במשך דורות הרבה. אפילו גדולי היהודים היציבים באמריקה עדיין לא נתרפאו כליל מ“מחלה יהודית” זו, וגם בעיניהם של היהודים הללו נראתה מתחילה עמדתו המאוששת של אהרון בחברה לא־יהודית כחידה, שאין לה פתרונים. מובן, שהכל עמדו עד מהרה על סיבתו של דבר: אדם זה, שגדל מילדותו בכפר יהודי בארץ־ישראל, יונק שהיא קשורה באדמת־מטעה. כן. הכל – וראשי היהודים היציבים באמריקה את טבעיותו ואת שלמותו מאדמת־המולדת שלו, כבניה של כל אומה אחרת, בכלל – ראו בו דוגמה של יהודי משוחרר באמת, ויותר מכל נאומיהם של הציונים, שהשתדלו לעשות נפשות בין יהודי ארצות־הברית, השפיעה אישיותו של אהרון לטובת התחזקותו של רגש השחרור העצמי של היהודים והתעניינותם במפעל הציוני בארץ־ישראל.

וחוץ מזה: ההוקרה הכללית, שאפפה את אהרונסון, אף־על־פי שהרבה להבליט את לאומיותו היהודית, שיכנעה גם היא את גדולי היהודים האמריקאנים, שאין כל בושה בדבר להיות יהודי. הכרתה הלאומית של היהדות האמריקאנית עדיין היתה באותו זמן בתחילת־התהוותה. בתוך השטף העצום של יהודי־המזרח, שזרם לאמריקה, עדיין לא נתגבש כוח צבורי, שתהא לו השפעה מכרעת על קביעת אפיה של יהדות זו. ידם של היהודים המהגרים מן הדור הקודם, שהיתה ניכרת בהם נטיה להתבוללות גמורה, היתה על העליונה. אף־על־פי־כן התחיל להיות מורגש יותר ויותר לחצם של ההמונים החדשים, שלא רצו לוותר על לאומיותם. אהרון בא לאמריקה בשעה ששני הזרמים הצבוריים הללו התנגשו ונלחמו זה בזה מסביב לשאלה עקרונית: כלום צריך לרשום את המהגרים היהודיים הבאים לאמריקה כבעלי לאומיות יהודית או לא? בראש המתנגדים לכך עמד יוליאן מק.

מק היה מן האמריקאנים היציבים שטענו, שהכנסתם של היהודים לסטאטיסטיקה האמריקאנית כחטיבה לאומית מיוחדת עלולה לגלות לעם האמריקאני את מציאותם של יהודים מרובים בארצו ולעורר את היצרים האנטישמיים. הם הטעימו, שהמהגר היהודי צריך להרשם לפי הלאומיות של המדינה, שיצא מתוכה, וכך יוכל ליהפך בשעת התאזרחותו מרוסי או מאוסטרי לאמריקאני גמור…

לעומתם טענו הציונים המועטים, שנמצאו באמריקה, שאם המהגר הפולני, הטשכי או האירי אינו מתבייש לרשום את לאומיותו האמיתית, אף־על־פי שהוא מחוסר רבּוֹנוּת מדינית, צריך גם היהודי לרשום את עצמו כבנו של הלאום היהודי, ואף להתגאות ביהדותו.

והנה גרמה השפעתו של אהרון לכך, שהוויכוח הוכרע לטובתם של הציונים, ולא עוד אלא שאף מק עצמו, ראש המתנגדים להם, התקרב באותו זמן אל הציונות ונעשה במשך הזמן ציוני גמור.

אהרון היה נתון בפעילות מתמדת. רצון כביר היה לו לנצל את הזמן הקצר של שהותו בארצות־הברית ניצול גמור. הוא היה כותב רשימות־יומן, מסדר אספים, מבקר בבתי־נכאות, וביחד עם זה סייר את כל הארץ “מאוקינוס עד אוקינוס”, ערך חקירות חקלאיות בחוות ובתחנות־הנסיונות. ביחוד הרבה לסייר את המדינות, הדומות באקלימן היבש לארץ־ישראל, ובקליפורניה הדומה לה ביותר. מובן, שלא פסח על המושבות החקלאיות של היהודים. תענוג מיוחד היה לו לספר לעובדי־האדמה הללו על מולדתו המתעוררת לתחיה, והיה משתדל להלהיב בהם את התשוקה לעבוד את האדמה בארץ־אבותיהם הקדומה. כאן בחוות הללו, היה מוצא לפעמים קרובות פועלים יהודיים, שבאו מארץ־ישראל להשתלם בחקלאות בקאליפורניה, ומחוסר אמצעים עבדו לפי שעה כפועלים־שכירים. רובם היו מאוכזבים, רצוצי־נפש ונואשים. מצבם עורר באהרון רצון לסייע להם. הוא פנה אל המיליונר הנדיב יעקב שיף והשפיע עליו להקציב סטיפנדיות לפועלים הללו בתנאי שיתחייבו לחזור אל הארץ אחר גמר השתלמותם ולהקדיש לה את ידיעותיהם.

בקלות נפלאה, שהוא עצמו היה תמה עליה – למד את הלשון האנגלית. בעוד שבימים הראשונים לבואו הוכרח לדבר צרפתית או גרמנית, הגיע לאחר חדשים מועטים לידיעה של הלשון האנגלית, שהיה יכול להרצות בה הרצאות־אורח באוניברסיטות, ולפרסם את תוצאות מחקריו בכתב.

הרצאותיו לדוגמה עוררו התפעלות. בכל מקום תמהו בני־האדם על שפע הידיעות שלו, על הטבעיות של דיבורו, על מקורות התפיסה המיוחדת שלו. והנה אירע הפלא בארץ האפשרויות ללא גבול, שצעיר בן 34 זה, המחוסר כל תואר, שאפילו התואר “אגרונום” הודבק אליו באופן בלתי־חוקי – הוזמן לכהן כפרופסור מן המנין במכללת בארקלי שבקאליפורניה. אבל אהרון סירב לקבל את ההצעה. הוא הודיע בפשטות, שבארץ־ישראל גילה את חיטת־הבר ושם הוא רוצה להמשיך את נסיונותיו ומחקריו, ולקדיש את עבודתו לשרות החקלאות של מולדתו האהובה עליו.

הודעה זו עשתה רושם על אנשי הממשלה האמריקאנית. אפילו הנשיא תיאודור רוזבלט הביע את הוקרתו לנימוקיו של אהרון, בשעה שקבל אותו לראיון בבית הלבן. הכל הבינו, שאם אדם זה, שהראה חוש מעשי בריא במקצועו ובמגעו עם הבריות, מתיחס ברצינות מרובה כל־כך למפעל היהודי בארץ־ישראל ומוכן להביא לשמו קרבן איש גדול – סימן הוא, שמפעל זה ראוי לאהדה ולעזרה.

אלה היו הנבטים של אותם יחסי־החיבה לאישיותו, שאחר־כך סייעו לו ולעמו בשעה הרת־גורל.

הוא סירב לשרת את החקלאות האמריקאנית, ולעומת זה היה כל חלומו ליצור תנאים של עבודה מדעית בשבילו בארץ־ישראל. ביתר תוקף נתעורר בו עכשיו חלומו הישן – להקים בארץ־ישראל תחנת־נסיונות. כלום לא כדאי הדבר לממשלה האמריקאנית, שמשלמת לו את משכורתו בעד חקירות מקריות, שבתנאים הקשים של עבודתו אינו יכול להשלימן כראוי, לאפשר לו תנאים של עבודה, שעלולה לשאת פרי מרובה באמת? הוא הציע את הרעיון לפירשילד ולכמה מחבריו. הללו הודיעו לו, שממשלת ארצות־הברית אינה יכולה להחזיק מוסד צבורי על אדמתה של מדינה עצמאית זרה, אבל לעומת זה רמזו על אפשרות אחרת: הוא צריך לפנות אל היהודים. אהרון נשמע לעצה זו וגם לא התחרט על כך. המלצתם של אנשי משרד החקלאות הפדראלי על הצעה זו גרמה לכך, שנוסד ועד ליסודה של תחנה לנסיונות חקלאיים בארץ־ישראל ולהחזקתם בהנהלתו של האגרונום אהרון אהרונסון. ועד זה שמזכירת־הכבוד שלו היתה הנרייטה סולד, השתתפו המיליונרים היהודיים יוליוס רוזנוואלד משיקאגו, נתן שטראוס מניו־יורק ושמואל פלז מפילאדלפיה; לואיס מארשאל, שמשון להמן, כורש אדלר, ד“ר י.ל. מגנס, מילטון, י. רוזנאו והשופט יוליאן מק – כולם אנשי־שם ביהדות האמריקנית ומר דוד לובין מרומי – השיגו לצרכי התחנה עזרה גם מיהודים אחרים. לבקשתו של אהרון צורפו אל הועדה שני חברים מגרמניה: הללו היו שני ידידיו – הבוטאנאים המומחים ד”ר ז. סוסקין והפרופסור אוטו ווארבורג.

כך הוגשמה סוף־סוף שאיפתו, שהגה זה שנים. הכנסיה הזכרונית אישרה פה אחד את הצעתו להקים תחנת נסיונות בארץ־ישראל, אלא שלא היו לה האמצעים ולא הרצון הכן לכך. הפרופיסור ווארבורג הכיר אף הוא בנחיצות המרובה להקים תחנה כזו, והיה מוכן להציע לשם כך נוסח־החלטה חגיגי לקונגרס הציוני, אלא שאף ההסתדרות הציונית לא היתה סבורה שכדאי לה להשקיע בדבר ממון. אף־על־פי־כן גרמו הקשרים האישיים שבין אהרון ווארבורג לכך, שעבודות המחקר, שעשה אהרון בכחות עצמו, נחשבו כפעולה ממלכתית של ההסתדרות הציונית. והודות להכנסתו של ווארבורג לתוך ועד התחנה היתה ההסתדרות הציונית יכולה לבשר לחבריה מעל במת הקונגרס הציוני על המפעל החדש, שהוקם בארץ־ישראל ביזמתה ובעזרתם של יהודים נדיבים באמריקה בהנהלתו של אהרון אהרונסון מזכרון־יעקב.

מאושר מן הנצחון שנפל בחלקו, וקודח כולו בחשק־עבודה, מיהר לחזור לארץ ולהתחיל בהקמתה של התחנה. השמועה על הקמתה של תחנת־הנסיונות נתפשטה מיד בכל נקודות הישוב – אבל הכל העמידו פנים, כאילו אין הדבר מענינם. אילו היה אדם אחד נוחל כבוד מרובה כל־כך מצדם של גדולי אמריקה לארץ־ישראל העברית ומביא משם כספים להקמתו של מפעל בעל ערך צבורי, יתכן, שהיו מקבלים את פניו בשערי־כבוד ובחגיגות רועשות. הרי בכלל היה הישוב דל הכמות ודל האיכות בימים ההם זקוק להרבה חגיגות להשמעת קולו באזני עצמו, כדי להפיג את פחד הבדידות והשעמום שלו ולגרש את הפקפוקים בקיומו ובעתידו. כל מחיאת־כפים לכבוד נואם או אורח חשוב – יותר משהיתה מכוונה להביע תודה או הוקרה לאותו אורח, באה לחזק את רוחם של המוחאים עצמם: אכן חי עם־ישראל… הולכים ובונים אנו את ארצנו… אכן מרובים אנו, ויש בנו כח להקים שאון מרובה…

אבל הפעם וויתר הישוב על השאון המעודד של החגיגות, מפני שהאדם שהביא ברכה זו היה אהרון אהרונסון. לחנם קיוו חשובי העסקנים, שאם יסתירו את פניהם ממנו יהא כלא היה – על אפם ועל חמתם היה לאדם מפורסם, ניתנה לו היכולת לבצע את זממו בלעדיהם, ומעכשיו אינו זקוק עוד לחסדם.

אהרון לא שם לב ליחסם של עסקני הישוב אל מפעלו. הוא השקיע את עצמו מתוך התלהבות במפעל הקשה, שהוטל עליו להגשימו. קודם כל התחיל מסדר בבנין מיוחד, שבנה על מגרש ביתו של אביו, את האספים שלו בבוטאניקה וגיאולוגיה. הוא הזמין מחוץ־לארץ המון ספרים, שהיה חסר לשם עבודתו ושזה כבר השתוקק לרכשם. הספריה שלו במדעי הטבע נתעשרה באלפי כרכים. עכשיו יכול היה לראות את ביתו כמרכזה העיוני של כל חקירות הטבע בארץ־ישראל. בכספים, שקבל לתכלית זו מן הועד האמריקאני, לא קשה היה לו להקים מרכז־חקירה זה. אף־על־פי־כן גזלה ממנו עבודת הסדור של האספים הגדולים, כנוס הספריה וסדורה, התקנת המעבדות לחקירות בוטאניות וגיאולוגיות זמן מרובה. וקשה מזה היה יסודה של התחנה לנסיונות עצמה. הוא ראה צורך הכרחי בדבר, שהתחנה תהא, לכל הפחות, בעלת שני סניפים. היה לו צורך לעשות נסיונות הן באדמה זבורית, יבשה ורזה והן באדמה דשנה. אבל חשיבות יתרה יחס לנסיונות באדמה זיבורית דוקה. הוא ביקש להוכיח, שאף שטחי־הקרקע הדלים ביותר בארץ־ישראל עלולים להצמיח לחם לעובדם.

כן. אבל היכן יהא מקומה של התחנה? ההר של זכרון־יעקב, ככל שלוחות־הכרמל, הוא פורה ביותר. דרומה יותר, ביחוד בהרי־יהודה, מצויה קרקע זיבורית למכביר. אבל הוא לא רצה לקבוע את מקומה של התחנה בריחוק־מקום מזכרון־יעקב. פעם אחת, כשהיה רוכב לחיפה לשם סידורם של כמה ענינים, שהיו קשורים בהתקנת האספים שלו, סר לעתלית לנוח שעה קלה. עיניו נמשכו אל מראה האדמה הצחיחה, הנחרכת בלהב החמה. הנה המקום הדרוש לי! – הרהר בלבו. הוא התפלא, כיצד לא עלה עד אותה שעה על דעתו הרעיון, שמקום זה מתאים ביותר לתחנת־הנסיונות שלו. הוא דחה את ביקורו בחיפה והחליט לסייר עכשו היטב את המקום, שגם קודם לכן ביקר בו כמה פעמים, אלא שלא הרבה לשים לב אליו. המקום מצא חן בעיניו. באדמתה הרזה של עתלית מצטרפות הסגולות של אדמת־הרים, אדמת־מישור וחוף־הים כאחד. קרקעותיה משתרעים משני עברי השרשרת של הררי־סלעים לא גבוהים, שמקבילים אל חוף הים ואל טור ההרים שממזרח לשפלה. ההררים הללו נערמים זה על גבי זה וכאילו חוסמים זה את זה וכמעט אינם נותנים מקום למעבר. מפני־כן היה הכרח לפרוץ בהם שני פתחים. אחד מן השערים הללו נמצא מול הכפר העזוב טנטורה, היא דור הקדומה, שבימי שלטון הרומיים בארץ נקראה בשם דארא ושימשה אחת מערי־החוף החשובות. הפתח השני נפרץ מול עתלית.

יותר שסייר את המקום – יותר משך את לבו. המערות העתיקות המרובות, שבאחת מהן נמצאה גולגולת של האדם הקדמון, דברו הרבה לדמיון של החוקר שבו ולחובב תולדות עמו וארצו כאחד. לאילו צרכים שמשו המערות הללו מימי האדם הקדמון, שהיה מצניע בתוכן את פגריהן של חיות הטרף שהרג, עד היום הזה, שבו הן משמשות מחסה לצבועים או לתנים בלבד? כלום לא עברה בתוך המערות הללו כל ההיסטוריה האנושית כולה? כלום אין הן כוכי־קברים להרבה סודות מתולדות־עמו? מיהו המורד, שהסתתר בהן? והנה רומזות כאן, בעצבת־אבל, חרבות מבצר הצלבנים על סערת־הקרבות, שהרעישה מקום זה בימי הבינים. Castellum Peregrinorum נקראה אז עתלית, כלומר מבצר הפילגרימים, העולים לרגל. והנה על הריסותיו של מבצר זה מבקשים היהודים לחדש את חייהם, הם מקימים כאן מקום־ישוב והוא, אהרון, עתיד להקים כאן תחנת־נסיונות בכספם של יהודי־אמריקה. כמה מסתוריים ומוזרים הם מעגלותיה של היסטוריה!

בתי־החומר הקטנים של המתישבים היהודיים הזכירו לו את ימיהן הראשונים של זכרון־יעקב, של חדרה, של מתולה, הזכירוהו אותה רוח של חיי־פשטות ונכונות של הקרבה עצמית, שפיעמה את המתישבים הראשונים שלהן. בבתי־החומר הללו היו תושבי עתלית מבלים את לילותיהם מסביב למדורת־אש, מעלה עשן. כי כאן, בעתלית, עוד שררה הקדחת בעצם תקפה, זולת העשן לא היה בידם לפי שעה אמצעי אחר לשם הרחקתם של היתושים, שהיו עולים מחנות־מחנות מאדמת־הביצה. שנים קשות עברו על המתישבים הללו בלא שראו ברכה בעמלם. אדמתם היתה אדמת־רזון, שאינה מבטחת יבול. אפילו עצי־האורן הננסים, שתקעו את שרשיהם בתוך נקיקי־הסלע, לא גדלו במידה ניכרת. אלמלא הבארון רוטשילד, שקרא להם לכבוש את המקום ותמך בהם בממונו, וודאי, היו עוזבים אותו זה כבר.

מרחוק, ממרומי־ההרים, נראה לעיניו הכפר הדרוזי “דלית אל כרמל”, כאן דר לפנים אותו לורנס אוליפאנט, שעמד לתושבי זכרון־יעקב בשעת דחקם. רגש של חמימות הציף את לבו. כלום אין בדמות חביבה זו, שעלתה עכשו על זכרונו, משום רמז של תקווה, של הצלחה ושל עידוד, שכאן, לנוכח מקום־מגוריו של אוליפאנט, שזכרו חביב עליו כל־כך, הוא צריך להקים את מפעלו?

כן. זהו המקום! אמר וחזר אהרון לעצמו פעם אחר פעם. קרקע עזוב וחולה זה ינוצל בשיטה מדעית. כאן, רק כאן, תוקם תחנת־הנסיונות!

אבל היה לו צורך בשטח נרחב ולשם כך פנה ליק"א, שאדמת עתלית היתה ברשותה. הנהלת־החברה שמחה על הצעתו, שעלולה היתה להכניס תנועת־חיים למקום. הוא הזמין אליו מיד מהנדסים וקבלנים לשם הקמתם של הבנינים.

לאחר זמן קצר מסר לרשותו ועד המושבה של חדרה שטח הגון של קרקע פוריה. גם כאן הקים במהירות את הבנינים הדרושים, צייד אותם בכל המכשירים הנחוצים. הוא הזמין אליו את ברמן, ועוד כמה מידידיו והעסיק אותם מזמן לזמן בעבודה בשני הסניפים כאחד. נוסף על כך בחר מצעירי המושבות בבני־אכרים חרוצים ומינה אותם כמנהלים ומפקחים על העבודות.

תחנת הנסיונות הוקמה! עכשיו, כשהיה סוקר בעיניו את הבנינים הנאים, את הגנות הנהדרות, את המשתלות הענקיות, את המעבדות המסודרות, את האספים העשירים, את הספריה היחידה־במינה, לא יכול היה להאמין, שאת כל הדברים הללו התקין והקים בזמן קצר כל־כך. כוחות־המרץ המרובים, שהשקיע בכל זה, כאילו לא הפחיתו ממנו כלום. להפך, רק עכשו נעשה צמא לפעולה, שואף להוציא מתוך תחנת־נסיונות זו את מקסימום התועלת בשביל המדע וההתישבות.

הוא הביא מתחנת־הנסיונות בטוניס הרבה גזעים של החטה מן המין הקשה, כמו־כן הביא הררבה מינים אחרים מאירופה ומאמריקה. הוא בקש לבוא לידי מסקנה וודאית, איזה מינים של חטה מתאימים ביותר לארץ־ישראל. הוא הביא שבולת־שועל שחורה מהונגאריה ושבולת־שועל ממין אחר מקאליפורניה. הוא זרע סולה, צמח למספוא, אגוזי־אדמה וכותן ממינים הרבה. בגנים של התחנה בעתלית ובחדרה ניטעו צמחי־נוי לאלפים מסוגים הרבה. הדסים, דפנים, פיקוסים, פלפלים, אלות, דולבים, ברושים, אזדרכים, שיטות, קזוארינות, ועוד, טופלו כאן במתודה מדעית; היו כאן גם פרחים וצמחי־ריח: ורדים, מקור החסידה, קרנפולים, לנדולפיות וגם האקליפטוס הריחני ומימוזות שונות. בעתלית גדלה הוואשינגטוניה, צמחי גדרות, לסיגים סביב הכרמים, ופרח־הצהריים הזוחל (מזמבריאנתמוס) המגין מפני העשבים הרעים. כמו־כן גדלו שם עצי־פרי שונים, אירופיים ואמריקאנים; אגסים מורכבים על חבושים ועל זערורים (קרטגוס), תפוחים מרכבים על התפוח היערי, כרזים, דובדבניות, משמש, חח, רמונים. אבל בעיקר גדלו כאן אילנות מקומיים: זיתים, תאנים וחרובים. היה כאן, כמובן, גם כרם קטן (חצי הקטר) של גפנים. כתשעים מין נמצאו בכרם זה וכולם מרכבים כלאים על גזעים אמריקאנים. היו גם מינים לפרפראות, כגון השסלה הורדי והלבן, המוסקט וכו'. נוסף על כך ניטעו עצי תות (ממין התות הלבן בעל העלים הרחבים) במרחקים שונים: שנים, ארבעה וששה מטרים בין שורה לשורה; וכן גם הוחל בנסיון של גדול תולעי משי. גדלו כאן גם צמחי־מספוא שונים; תלתן אלכסנדרוני, אספסת, תירס, דורה מכמה גזעים, פולים, סלק למספוא, הרבה מינים של ירקות בכללם – מין בצל בעל ראש גדול; דלועים, קשואים, מינים שונים של תפוחי אדמה (על אדמות חדרה המתאימות לגדולו של צמח זה) ועוד צמחים אחרים הרבה.

הנסיונות הראשונים בהרכבתם של צמחים ממינים שונים, נסיונות, שנעשו במספר מרובה, נתנו תוצאות מפליאות, שלא פילל להן. אבל נוסף על כך עשה נסיונות בזבול השדות; הוא זבל בזרחנת־עלית שטח של 14000 מטרים מרובעים, שחולק ל־140 חלקות קטנות, 70 חלקות לחטים, 70 לשעורים ועמד לחזור על נסיון זה כמה פעמים בשטחים שונים, אף־על־פי שכבר יכול היה לקבוע את השתבחותו של היבול. ושוב עשה נסיונות בזבל ירוק: זרעו כרשינה ואחריה זרעו דגן, וגם כאן ניכרה השבחה מסויימת.

התוצאות של נסיונותיו הרבו עוד יותר את חשק־העבודה שלו. היו לו תכניות מרחיקות לכת ביחס לשיטה של הפלחה החרבה ושיטת הבור. הוא עמד על דעתו, שבכל שלש או ארבע שנים צריך לביר את האדמה לשנה שלמה, ובמשך השנה לעבד את השדה לפי השיטה של דרי־פרמינג. הוא החליט להנהיג שיטה זו בכל שדות התחנה וגם בעבוד העצים, שגדלו בה. לצורך זה הובאו מאמריקה קולטיבאטורים קערותיים, קולטיבאטורים בעלי שנים, משדדות פשוטות, כפולות ומשולשות, שבהן אפשר היה לעבד את השדות בכל עשרה ימים או פעם בכל שבועיים. בחרישות ובקולטיבטורים הללו, סבור היה, אפשר יהא לשמור על הרטיבות באדמה וגם להשחית את האינג’יל, שאדמתה של ארץ־ישראל מבורכת בו. לא ארכו הימים ויכול היה להווכח, שעיבוד זה הביא יבולים טובים ביותר.

ואם כן – היה מהרהר לעצמו – זוהי דרכו וזוהי עבודתו; לא לו להכנס לחברתם של אותן הבריות, שאין עיניהן אלא אל הכבוד, ששום אדם אינו יודע בעד מה הוא מגיע להן. וודאי, שחבל על כל שעה, שהוא עלול לבטל במחיצתם! ואף־על־פי־כן אי אפשר היה לו לעמוד מן הצד. הוא רצה, שעמלו, עבודתו המדעית, תוצאות הנסיונות של מחקריו יהיו לקנין הצבור, שבשבילו הוא עמל. והוא החליט, שמן ההכרח למצוא צנור, שדרכו תעבור השפעה זו. לאחר שהרבה להרהר בדבר עלה סוף־סוף על דעתו רעיון מוצלח, המורים! הם הצנור המתאים ביותר לתכלית זו.

קשריו עם צבור המורים היו קיימים עוד מימי הכנסיה הגדולה בזכרו־יעקב, שבה נוסדה הסתדרות המורים העבריים בארץ־ישראל. פעמים הרבה התאוננו לפניו על חוסר יכלתם לארגן בכחות עצמם שעורי־קיץ להשתלמות בלמודי הטבע ובידיעת הארץ, וצמחיה. הוא הודיע, איפוא, להסתדרות המורים, שהוא מזמין את צבור המורים למשך חודש ימים לזכרון־יעקב על הוצאותיה של תחנת־הנסיונות ושישתדל לספק את רעבונם למדע חקלאי עד כמה שהדבר יהא ביכלתו.

כמאה מורים מכל קצות הארץ מצאו מרגוע באקלים הררי קריר, ואכסניה בקיטנה, שהעמיד לרשותם אהרון בזכרון־יעקב. מלבד מה ששמעו את הרצאותיו על הגיאוגראפיה של הצמחים, על צמחי־הארץ, על השפעת האור והמים, על עבוד־הקרקע, על אגרונומיה ובוטאניקה, עסקו גם בהתעמלות ובשירה. אהרון בקש לעורר בהם השראה חגיגית ומשהו במצב־הרוח, שהוא עצמו היה שרוי בו, לפיכך ביקש מן המורה־הקומפוזיטור חנינא קראצ’בסקי, שהשתתף אף הוא בשעורים, לפתוח את אסיפות־הלמוד בשירי־טבע ובשירים לאומיים, שאהרון ראה אותם מתאימים לתכלית זו. אחד מן השירים הללו היה זה:

כה אמר ד':

השמד תשמיד האמורי

ובחרב תפקוד עליו

כי משפט לא ידעו

* * *

חזק, חזק, חזק

נפלו חומות בת יריחו!

חזק, חזק, חזק

וקרוב יום אידם בגבעון

וארון הברית יופיע

ועלה על כל במות כנען!

רק חזק, חזק ואמץ!

הללו לאלהים, לאלהי הכל,

הללויה!

שיר זה לא נבחר במקרה, באיש־מדע זה, הבוטאנאי והגיאולוג, לחשה בלא הפסק הגחלת הלאומית־מדינית. לאחר זמן היא עתידה להתלקח בכוח כביר.

אהרן הטעים בהרצאותיו את הצורך לשים לב אל התנאים המיוחדים של טבע הארץ, שאינם מרשים להעתיק ללא שנוי את התורות, שקבעו מלומדים בארצות אחרות על־פי הנסיונות, שנרכשו שם. בנוגע לתנאי הטבע של החקלאות בארץ יש ללמוד הרבה מן הפלח הערבי, ששומר על מסורת של הרבה דורות. לא תמיד אפשר לסמוך על הבאורים, שהפלח נותן למנהגיו המקובלים. לפעמים הוא מנמק אותם בדברים מחוסרי־טעם ובאמונות תפלות. אבל המנהגים עצמם נובעים בתנאי־הטבע המיוחדים של הארץ, וצריך להרבות בהסתכלות בעבודותיו של הפלח ולשכללן באמצעי התכניקה החדישה, בלא לפגוע בעצם אופין.

הרצאותיו של אהרון יצא להן שם בכל הארץ. מכל פנותיה, אף ממקומות מרוחקים ביותר, נהרו אנשים לשמוע אותן. לא רק מורים באו; באו גם פועלים־משכילים כב. כצנלסון ומשכילים סתם. אבל מעט־מעט נשתנה מצב־הרוח הלבבי לרעה. בין המורים היה מספר ניכר של חברי “הפועל הצעיר”, הוגי הרעיון של “כובש העבודה”. הסטאטיסטיקות, שנתפרסמו בעתון המפלגה בנוגע לפועלים העבריים המועטים, שחדרו לעבודה חקלאית ממש (בנגוד לעבודה בפרדסים, שלפי דעתם לא היתה ראויה לשם־כבוד זה) במושבות הגליל, לא השביעו את רצונם. לבם היה נתון לכל נקודה ונקודה של חזית “כבוש העבודה”, כמו קציני המטה הראשי לעמדות בחזית־המלחמה. בדבריו של אהרון מצאו מעין נסיון להצדיק את האכרים המעסיקים פועלים ערביים במשקיהם, בשעת ההרצאות נסו להכניסו לוכוחים בשאלת העבודה העברית, אלא שלנוכח הסברותיו המבוססות על נסיון העובדות לא הצליחו להטות את מהלך הרצאה מן הלמוד אל הפוליטיקה. סוף־סוף מצאו להם שעת־כושר ללמד את מורם לקח בתורת העבודה העברית. והנה מה שמספר על אותו מאורע אחד מן המורים, שהשתתף בשעורי הקיץ:

– בשבוע האחרון לשעורים הוחלט לסדר טיול מדעי לעתלית, ששם היתה תחנת הנסיונות, שמתנהלת על־ידי מר אהרונסון. בדרך הארוכה והקשה הפליא אותנו מר א. בידיעותיו המרובות ובאהבתו העזה לכל צמח ושיח, אבן וגבעה. על הכל דבר, הכל ידע: מה שמעל האדמה ומה שבבטן האדמה, וחבתנו אליו הלכה וגדלה. אבל כשבאנו לעתלית ראינו ונוכחנו, לצערנו, שכל הנסיונות והעבודות נעשים שם כמעט רק על־ידי פועלים זרים – והשפעתו של מקרה זה היתה קשה עלינו כל־כך עד שבלבותיהם של הרבה מאתנו טושטשו כל החבה והכבוד, שרחשנו קודם לכן למורה־הדרך ולמורה־ההוראה. החלטנו לצאת במלחמה גלויה ונמרצת נגד הופעה זו. כשחזרנו לזכרון־יעקב כינסנו אסיפה מחברינו לדעה. היינו כעשרים מורים, חברים של “הפועל־הצעיר”. החלטנו, שבמוצאי־שבת, בשעה שהמורים יערכו נשף־פרידה למסדר השעורים ולמרצה מר אהרונסון, נרשם כולנו לדבור, וכל דברינו יסבו רק על הנושא של העבודה העברית וחשיבותה הלאומית והחברתית, ועם זה נביע את מחאתנו כנגד כל אלה, שאינם נשמעים לצו לאומי זה".

בתכנית זו בא שינוי קטן. גם שאר המורים רצו להשתתף במלחמת־המצווה, ולפיכך היה צורך לוותר על חריפותה של המחאה, ובלבד שתובע בשם כל הצבור, – ולאחר כמה אספות והתיעצויות הוכן נוסח־מחאה כללי והוחלט לקראו לפני אהרונסון לא בנשף הפרידה, אלא אחר הרצאתו האחרונה, הרצאת הסיום, וכן עשו.

הנוסח, שקראו לפני אהרון פתח בדברי תודה על מאמציו ועזרתו בסדורם של שעורי־הקיץ ובהכרה למפעלו הישובי – תחנת־הנסיונות. אחר־כך עברו לתוכחת־מוסר על שהוא מעסיק פועלים נכרים, בשעה שמצויים פועלים עבריים הזקוקים לעבודה.

גילוי־הדעת של המורים נסתיים בדברים הללו:

“כל עבודה על אדמה עברית, שאינה נעשית על־ידי יהודים, מחלשת ומדלדלת את כחנו בארץ, והיא נמצאת בנגוד עיקרי לשאיפות העם ולעבודת החנוך הלאומי, שאנו עמלים בו, ושום הצטדקות אינה יכולה, לפי הכרתנו, להתקבל בנדון זה!”

לאמיתו של דבר, כבר השיב להם אהרון עוד קודם לכן, בהרצאותיו, מפני מה הוא מעסיק בעבודות החקלאיות של התחנה גם פעולים עבריים, בשעה שהסביר להם את ערך הלמוד מעבודתו המעשית של הפלח הערבי, והרי מנהל של תחנה לנסיונות מוכרח להסתכל בה ביתר קביעות ויסודיות מאכר פשוט. הרי גם במכון למחקר ביאולוגי מאכילים ארנבות ואין מוציאים אותן לשחיטה אף בזמן שמצויים בני־אדם מחוסרי־מזון בעולם. גלוי־הדעת של המורים גילה לאהרון את העובדה, שלא הבינו כראוי את הרצאתו. אבל הוא לא רצה להצטדק לפניהם בנימוקים מדעיים. אמנם יכול היה להזכיר להם את העובדה, שבעליו האמתיים של מפעל זה הם נדיבים אמריקאנים, שיסדוהו על־פי המלצתה של ממשלת ארצות־הברית לשרות המדע הטהור, בלא מגמות פוליטיות, בתנאי מפורש, שלא תהא במפעל זה שום הפליה לאומית ודתית. ושוב יכול היה לומר להם, שבתחנה עובדים יהודים במספר ניכר, צעירים מילידי המושבות וגם פועלים אחרים, שהעבודה היא להם עבודה ולא דת או פוליטיקה, צעירים שאינם משתייכים למפלגות מעמדיות ואינם קשורים בחובה להכריז שביתות לשם עקרונים, שאינם הולמים את צרכיה של ההתישבות בארץ. כמו־כן יכול היה לגלות להם את החשש, שעלה על דעתו, שאם יעסיק במפעלו פועלים, שלא יחששו להכריז שביתה, הרי הם עלולים על־ידי שביתה זו להרוס את המפעל כולו. כן. יכול היה להשמיע לפניהם נימוקים של הצטדקות, אלא שלא רצה בכך. הוא בחר להשיב להם באופן אחר:

– רגיל אני בהתקפות שונות, ואיני רואה צורך להצטדק לפני בני־אדם המותחים עלי בקורת בלא להתחקות על שרשי הדברים. על כל פנים אני חייב להודות לכם, על שהבעתם את דעתכם בגלוי ולא מאחורי גבי. ביחוד פטור אני מלהצטדק הפעם, מכיון שאתם עצמכם כבר הקדמתם לפטרני מכך במה שהכרתם מראש, שלפי הכרתכם אין שום הצטדקות יכולה להתקבל בנדון זה… אם נקבל בתור הנחה את העקרון, שאדם, שאינו מסכים לדעותיה של מפלגה מסוימת, הוא שפל שבשפלים ואסור לו לבוא בקהל, הרי אין טעם לשום וויכוח בימינו; ואם אתם מניחים, שכל העובד כאן לטובת הארץ הוא מסור לה אף כשאין לו הכשר של מפלגה, הרי שהודאות שלכם אינה ודאות גמורה ומוחלטת. מן הראוי שתדעו, שקודם שנגשנו לעבודה זו חשבנו את דרכיה ואת הטוב לשיטתנו, ומפני תנאים, שאינם ניתנים לגילוי מפני טעמים מיוסדים על הנסיון באנו לידי הכרה, שאי־אפשר להנהיג עבודה עברית באותה דרך ברוטאלית, שהרבה מכם מבקשים ללכת בה. עבודה עברית אפשר להכניס רק בהדרגה ואנו משתדלים בכיוון זה. זהו הכרח המציאות, שאני מצטער עליו לא פחות מכם, אלא שאני, בתור אדם אחראי למעשי, מוכרח להתחשב בו בפועל. אני מוצא, שהדרך שאתם דורשים ללכת בה, היא מסוכנת בשבילנו. תכלית אחת לנו, אבל הדרכים שונות; יבוא יום וכולנו נגיע לתכלית האחת".

כך הדבר. אולם בני־אדם אלה, שמחוץ להכרזותיהם המלוליות על ציונות גדולה הצטמצמה השגתם המעשית בכיבוש עבודה עוד לתריסר או תריסרים של פועלים עבריים, בני־אדם טובים אלה, שאף תחנה לנסיונות מדעיים היתה בעיניהם רק קופה לשכר־עבודה בשביל חלוצי העם – לא היו מסוגלים להתחשב בנימוקים רצינים, ופחות מכן היו מסוגלים להבין את עבודתו של אהרון. בשעה שלא נימק אותה כלל.

הם פרסמו את “גילוי־הדעת” שלהם ב“הפועל־הצעיר” – כפי שספר אחר־כך אחד מן המורים – עשה גילוי־דעת זה “רושם כביר”. אהרון לא בקש לפרסם את תשובתו שלו, ואף המורים לא הרגישו חובה למסרה לפרסום. די, שהקהל ידע, מה שאמרו הם. כך יהא רושם דבריהם כביר עוד יותר…

רושם כביר זה הגביר את רגשי השנאה לאהרון, ואף־על־פי שהמורים לא סירבו ליהנות מהרצאותיו גם להבא, הצליחו לקבוע הרבה מוחות מחוסרי חוש בקורת, שבין אויבי התחיה הלאומית והמתנכרים לחלוצי העם העברי יש למנות גם את אהרון אהרונסון… לא ארכו הימים, ונורו חצי־בקורת גם אל נסיונותיו המדעיים. בקורת ממין זה, שראתה לעתים קרובות אור על עמודי “הפועל־הצעיר”, באה לערער גם את סמכותו המדעית, שהאמריקאנים הסכלים הוסיפו להאמין בה.


 

פרק חמישי אביר־השומרון    🔗

אהרון מינה כמנהל סניף של תחנת־הנסיונות בחדרה את אבשלום פיינברג, על פי בקשתו של אביו, ישראל, שאהרון בא להתיעץ עימו בקשר עם הקמתה של התחנה. הוא זכר את אבשלום מימי־ילדותו; הוא זכר את דמותו, דמות ילד רזה, שחרחר ויחף, שבעיניו הבהבו אש של עליצות וברק של חוצפה. הוא התפלא במקצת לראות עכשו באבשלום זה צעיר שופע ידיעות ורעיונות, שהיה בהם כדי לעורר את המחשבה במקוריותם ובחידושם. אהרון שם לב לדבר, שאבשלום דומה על־פי מראהו החיצוני לאביו לוליק; הרהור עלה על דעתו, שאילו בא אדם, שראה את לוליק לפני חצי־יובל שנים, והיה רואה עכשיו את אבשלום, היה נדהם ומשתומם למראה דמות־נעוריו של לוליק, שלא נשתנתה במשך השנים המרובות. ואכן, דומה היה הבן לאביו בקלסתר־פניו, בקומתו הצנומה והגבוהה, בכוחו הגופני, בברק־העוז שבעיניו ובמזגו, שהיה נוטה להתלהבות ולהתרגזות. קרוב לודאי, שאילו נולדו שני בני־אדם אלה בזמן אחד, היו מסלולי־חייהם דומים זה לזה כמעט בכל פרטיהם. אבל עשרות השנים, שהבדילו בין גיליהם, השווּ לאבשלום דמות של לוליק פיינברג במהדורה משופרת, והוסיפו לחיי הבן הרבה גונים, שלא היו בחיי האב.

אבשלום ראה את עצמו שותף־ברוח לכובשי הארץ הראשונים, אבל שותפות רוחנית זו לא יכלה לספק את נפשו הלוהטת, ששאפה לפעולות חדשות. פרשת העליה והתלאות של הביל"ויים היתה לו פרק של היסטוריה, אבל לא חויה עצמית. הוא, שנולד בארץ, לא היה יכול לחוש את טעמה של העליה מן הגולה ואת שכרון־החירות, שהיה בבעיטה בספסלי־האוניברסיטה ובהשכלתם של ספרי־הלמוד על מנת להחליפם באת ובמחרשה. היפוכו של דבר: הוא היה צמא להשכלה.

כשהיה בן שבע־עשרה נסע לצרפת כדי להשתלם בלמודיו. זולת הידיעה ההגונה בצרפתית נשא בנפשו אל הארץ הנכריה גאלריה של דמויות רגילות בשבילו ואכזוטיות בשביל העולם, שנקלע אליו; גאלריה של אנשי הישוב העברי בארץ, שהיתה קשורה בהמון ספורים וזכרונות על תלאות, הרפתקאות ומעשי־גבורה; גאלריה של נביאים, שופטים ומלכים, גבורי התנ"ך הקדמונים, שהשפיעו על נפשו בחיוניות עצומה: הגאלריה של פלחים ובידואים, בלוית מנהגיהם, ארחות־חייהם, אמונותיהם ואגדותיהם.

נוסף על כך נשא בלבו את הספק. בפאריס נתקרב אל דרכי־הניתוח של תורת־ההכרה, ונפשו נתעשרה במחשבות ישנות של אחרים ובמחשבות חדשות משלו. אבל כל זה רק העמיק את ספקותיו. אכן באותם הימים נתגלה בו כשרון מובהק של משורר, שהכניס אותו לתוך החוג של המשוררים והסופרים הצרפתיים הצעירים של אותו דור. ז’ק מריטן היה מידידיו הקרובים ביותר. והיו גם אחרים. הוא היה כותב שירה ופרוזה וכמה מיצירותיו נתפרסמו בדפוס, בקבצים של הספרות הצרפתית הצעירה, ועשו רושם בסגנונם המיוחד ובצער־העולם היוקד בהם. צער זה נתפרסם ביחוד מן ההנחה, שהיתה נראית לו ודאית, ושביחד עם זה אי־אפשר היה לו להשלים עמה, ההנחה, שהאלהים אינו נמצא. פעם אחת, כשישב בגן צבורי בפאריס ושוחח עם אחד מידידיו הצרפתים, קאתולי אדוק, הציע לו הלה: “התפלל אבשלום יקירי, לישו, ומצאת את האלהים”. הוא לא שהה אף רגע אחד והתחיל מנסה מיד את התרופה המוצעת. הוא כרע על ברכיו ליד הספסל על קרקע הגן והתחיל קורא אל ישו בדבקות רליגיוזית. לאחר חצי שעה של תפילה, כשלא נתגלה האלהים לאבשלום, קם מיואש וכאוב־ברכים והודיעו לידידו, שהתרופה שהציע אינה מועילה…

הוא ניסה לבקש תוכן ותכלית לחייו. רכוב על פיגאזוס הדמיון שוטט בהרבה ארצות־אגדה וניסה לכבוש בסערה הרבה טירות־חלום. לסוף חזר אל מוצאו. המערבולת האינסופית של רעיונות, שאיפות, הלכי־רוח, שהיה שרוי בה, נראתה לו, בסופו של דבר, כחלל מופשט, שאין בו שום אחיזה במציאות. המציאות שלו היתה שם, מעבר לים, באותה ארץ־השמש החומה, ארץ מולדתו, שבה עברו ימי־ילדותו ונעוריו. חזרה ונתעוררה בו בכוח עצום החיבה לעמו ולארצו. שהוקנתה לו עם חלב־אמו ובכל חינוכו, חנוך של משפחה פאטריוטית. אבל פאריס ביגרה אותו. והלאומיות הסנטימנטאלית שלו בקשה לה מעכשו ביטוי בפעולות ממשיות. הוא התחיל מתכן תכניות, כיצד להפוך את הישוב היהודי בארץ לחלוץ של תנועה לאומית כבירה, שתאחז כשלהבת בכל חלקי העם. שנאתו לתורכיה, שנאה, שהיתה מעורבת באותו בוז וביטול, שהיו משותפים לכל המתישבים בתקופה הראשונה לישיבתם בארץ, לא נתנדפה בתוכו, כמו בתוך האחרים. להפך: שנאה ובוז אלו העמיקו בתוך נפשו את שרשיהם ועכשיו קבעו את תכנית־הפעולה שלו. הוא הריץ מפאריס מכתבים לדודו מנדל חנקין, שהיה קרוב ללבו ביותר, שבהם פירש לפניו את התכנית, שעלתה על דעתו באותם הימים: לארגן את הנוער העברי בארץ בהסתדרות צבאית, להתרכז יום אחד על אחד מן ההרים הסמוכים לים, על־ידי קיסריה או סמוך לעתלית. ולהכריז על המרד של היהודים בתורכיה, השלטת בארצם. הוא האמין, שדבר זה יעורר אחת מן המעצמות להתערב בענין ובסופו של דבר, היתה תורכיה מפסדת את שלטונה על ארץ־ישראל. זה היה אותו רעיון עצמו, שעלה כמה שנים קודם לכן על דעתו של אהרון. אלא שאחר־כך נתעוררו בו, באבשלום, היסוסים והוא נחליט, שהתכנית היא מוקדמת. עדיין אין בארץ נוער עברי במידה מספקת, שיוכל להחזיק מעמד זמן הגון. ומה אפשר, איפוא, לעשות? כלום אין דודו השני, יהושע חנקין, הולך בדרך הנכונה? כלום לא העיקר הוא לגאול את הקרקעות של הארץ, ליישב אותן ביהודים וליהפך מעט־מעט לכוח? אבל מפני־מה אין ההתקדמות ניכרת כמעט, מפני־מה היא כאילו נעשית בעצלתים? הוא השיב בעצמו, שסבת הדבר היא – חוסר כסף. ואם כן: הרי מצוקה זו לא תשתנה לאורך־ימים. עשירי היהודים אינם רוצים לתת והעניים שבהם אינם יכולים לתת. הוא הרהר על אמצעים של השגת־כסף בקנה־מדה גדול. אין מוצא! לסוף עלה רעיון על דעתו: לנסוע לארצות־הברית, למערבה של אמריקה, במקום שנתגלו עפרות זהב, לצבור הון של מיליונים, ליהפך לאדיר־ממון ולהתחיל אחר־כך בפעולה לאומית עצומה. הוא כותב, איפוא, לדודו מנדל, שישלח לו כסף להוצאות הנסיעה לאמריקה ומתחנן לפניו שלא יספר את הדבר לאמו ואביו. מובן, שהדבר הראשון שהדוד עשה: מסר את מכתבו להוריו. נשלחו אליו מכתבים, שימהר לחזור הביתה, אם אין את נפשו להוסיף ללמוד. אם כך ואם כך – כסף לא קבל. וגם הזיותיו נתערערו בינתים. ימים שלמים היה מתהלך תוהה, חולם, מבקש תוכן לחייו. במה יש עוד להאמין, אם אף בתקומת־עמו אינו מאמין? פאריס הגדולה, השופעת אורות, הרעשנית, נראתה לו זה כבר עצובה וצרה עד למחנק. עכשו שאף לחזור, לכל הפחות, אל מרחב־השחקים של מולדתו הקטנה. והוא חזר; אל הגאלריות של הדמויות, שנשא בנפשו אל הנכר, נוספו עכשיו דמויותיהם של כמה מסופרי־המערב והדמויות הארוגות קורי־ירח מכסיפים של אבירי ימי־הבינים.

במהירות, שבה החליף בפאריס את מנהגי הבידואים בנמוסי המערב, באותה מהירות עצמה חזר להסתגל עכשיו מחדש להוי הדל והפראי של מולדתו. במקום הלמודים ונמוסי־החברה, שרסנו שם את מזגו, רסנוהו כאן העבודה במשק ובקשותיהם של הוריו, שישתדל להיות איש בין אנשים, כשאר הבחורים בני כפרו. אהה! הוא היה מרגיש את עצמו מאושר, אילו יכול היה להיות כשאר בני־כפרו. הוא עצמו הרבה לסבול ממה שהיו לו שאיפות רחוקות מהשגת סביבתו. ואף־על־פי שארח בחברתם של בני גילו מתוך עליזות יתרה הרי בסתר נפשו ערכו קרב תוגה ומרי.

בערים ובמושבות, בכפרים ובמחנות־אהלים היתה ידועה דמותו של הפרש הנודד אבשלום פיינברג. הוא ידע מילדותו את הלשון הערבית ואת נימוסיהם של הערבים כאחד, והיה חביב ומכובד על כל יודעיו בין הערבים, אף־על־פי שהיה נפגש עמהם לעתים קרובות בחזית מלחמה, כשהיה צורך להדוף התפרצות־שוד או התקפת־איבה שלהם או נסיון, שחזר על־ידיהם לעתים קרובות, לחרוש את אדמתם של יהודים ולהחזיק בה. המשטרה התורכית היתה על־פי רוב רחוקה ממקום־המעשה, וחוץ מזה היתה מתעצלת להגן על היהודים, והשופטים התורכים לא היו ממהרים להשיב ליהודים העשוקים את הזכות על אדמתם, כדי שלא יסתמו בעצם ידיהם את המקור השופע של הבקשישים. במצב זה היו היהודים זקוקים להגן על עצמם ועל קנינם באומץ לב ובכח־הזרוע, כמו בימי ירובעל בן יואש. ובשתי סגולות אלו הצטיין אבשלום לעיני הנתקפים והתוקפים גם יחד. הערבים, שרגילים לכבד את הכח, היו מספרים נפלאות על גבורתו. הם היו מפארים אותה בגוזמאות ובדותות, כרגיל אצלם, כדי שלא יהיו צריכים להתבייש בנסיגתם. מסיבה זו העריצו את אביו של אבשלום, את “לולו אבו־סלים”, ומאותה סבה עצמה הוסיפו לכבד גם את בנו “סלים”. כשהיה מבקר בכפר ערבי, שבו הכירו אותו, כשהוא רכוב על סוסו האביר, היו מקבלים את פניו ב“פאנטאסיה” של דהרות־פרא וביריות־כבוד לחלל האויר, והוא היה משיב למארחיו מידה כנגד מידה במה שהיה מפליא אותם באמנות־הרכיבה שלו ובקליעתו הדייקנית אל המטרה. פעם, באספה של קבלת פנים אצל השייך אבו־ראבאח בעל הטחנות הסמוכות למעבר הירקון מצפון לפתח־תקוה, הביע בנאום נלהב את הוקרתו וידידותו לשייך אבו־ראבאח ולקהל הנאספים. אחר הנאום קפץ השייך אל אבשלום, הניח את ידיו על ראשו ואמר לערבים: מן היום ואילך אל תקראו לו סלים, כי שייך סלים יהא שמו. הערבים, שהעריצו את השייך אבו־ראבאח כאיש־מופת, שקללותיו אינן חוזרות ריקם, שמרו אמונים למצות פטרונם, אהוב אללה ונביאו, ותואר־הכבוד “שייך” דבק מאז באבשלום לכל ימי חייו.

אכן, סערת־רוחו נשאתהו למרחקים. הוא נדד בעבר־הירדן, במצרים, ובסוריה, בלבנון ובתורכיה האסיאתית. בתוך הנדודים הללו הלכה ונתחזקה עוד יותר חיבת המולדת שלו וביחד עמה גברה בו משאת־הנפש שלו: להלחם בעד תקומת־עמו על אדמת־אבותיו. שוב התחיל מהרהר על האמצעים להגשמתה של שאיפה זו, שהשתלטה בינתים על נפשו בכוח עצום ועקרה מתוכו את ספקנותו, שנשתרשה כעשב רע בכל מדורות נפשו. במקומה של הספקנות הרגיש איזו מתיחות פנימית, שנבעה מחוסר־הסבלנות, שהיה טבוע באפיו. מרצו התוסס לא יכול היה להשלים עם הצפיה השקטה לעתיד הגדול, שהוא אמנם מוכרח לבוא – עכשיו האמין בדבר באמונה שלמה – אבל שבואו היה מצועף לפי שעה בערפל.

ברזל או זהב! – בפאריס חלם שבאחת משתי הדרכים הללו יחזור העם לתקומה. אכן את חלום־הזהב שלו הזניח זה כבר. הוא ראה אותו עכשיו כהזית־תעתועים של נער חולם, מה נשאר? הברזל! הוא התחיל מבקש קרבה אישית אל הרבה מבני המושבות. הוא בקש לעמוד יותר על טיבם, וגם להעמיד אותם על טיבו שלו.

נשפי־השעשועים, שצעירי־המושבות היו רגילים לערוך אותם, כדי לגרש בקולות עצמם את אימת הבדידות שלהם ולהפיג בהם את הספקות לגבי עצם קיומם ועתידם בארץ, משכו אליהם גם את אבשלום. לכל מושבה, שבני הנוער התכנסו בה לנשף או לחגיגה, היה אבשלום בא ברכיבה סוערת ועולה על כולם בעליצותו.

הוא בקש למצוא בעליצות זו הד־קולה של אותה חדות־חיים הרת־הגבורה, שסאנה על אדמת־מולדתו לפני אלפי שנים והוא גם ביקש לעורר הרגשה זו בלבותיהם של חבריו. אחד מן השירים שלו, שחיבר בצרפתית ושכאן ניתן תרגום תכנו, נותן ביטוי מופלא להלך־רוחו זה.


רונדו צוֹהל

נרקוד, אחים, נזמר בגרון!

היום חג־האביב.


המחוללות צוחקות ואומרות: אורפיוס מצוה,

שתּכּוֹן במהרה הגבירה־המפּוּחית.


יוכנו הכנור עם שאר כלי־השיר,

וגם המצלתים והנבל.


והאַבּוּב הצנוע, הקטן,

יהיה כלי־הזמר הטוב שבחג.


והחצוצרה הצלולה והסואנת

תחזיר לכל ההדים צהלתנו,


ומנוהלים על־ידי התוף והחליל –

הבה נרקודה הרונדו הצוהל!


דון־דין, דן־דן, דין־פרידיין,

לרילא, לרילו, דון־דין, דונדיין!


לא ביהודה אנו – יצהלו חיי!

נשירה – על תפארת השומרון שלנו!


נודעת היא עוד מימים ימימה.

מי לא ידע תולדות השומרוני הטוב?


ארץ שכורי־אפרים האמיצים בגבורים,

ששנאו תמיד את נזירי כפר־נחום.


שבימים מקדם היתה שם

אשה יפה בהירת־שער, כמו האהבה,


והיא בחלה להיות ה"שומרונית היפהפיה''

והיתה האהובה הגדולה, מרים המגדלית.


ככה בימים הטובים ההם

נכנסו נשי־האהבה ישר אל גן־העדן.


לרילא, לא־פרידיין,

דון־דין, דן־דונדיין!


התבואות הבשלות מזהיבות עד אופק את הערבה,

ורשרושן נשמע כנשימה ארוכה.


הים מרחוק, בהציף אותו השמש,

הופך מתכלת לגוֹן זהבהב.


העצים שעליהם נחרכו במקצת,

מטילים צללים על השדות.


הדסים ירוקים, הרדופים חכלילים, במקום יפכה הנחל הקט,

יתעבתו ויסתבכו להיות חורשת־סתר לאהבה רעננה.


ייננו חריף מיין בורגוניה;

עם תחילת ניסן מתארחות אצלנו חסידות־הקיץ.


בנותינו צחקניות, שזופות ונאות,

הן נושאות בגאון את ראשיהן היפים וישר־גזרתן החטובה.


לרילא, לא פרידיין,

דון־דין־דון־דיין.


נשר הרינו שוכן על הפסגות,

האילה הדקה מקפצת ללא מורא על פני תהומות


בעפאים הומים תור ויונה,

הגדיים רוקדים בעשבים רקוד עליז.


נראות באפק הכחול גבעות־גלעד המבושמות,

שם היתה רועה הגבורה של שיר־השירים, השולמית,


בימים, בהם היתה אהובת־המלך, לקול החליל,

נוהגת את עדרה לרעות בהרים.


והמשורר־המלך הגדול, שהתאהב ברועה,

רוה דוֹדי הקטנה, המנגנת באַבּוּב.


הוא אהבה מאד, עד כי (וזה ידוע)

עוררה קנאה בלב הרבה מן המלכות הגדולות.


לרי־לא, פרידיין –

דון־דין, דון־דיין!


בערבה עוברים הפרשים היפים,

רוכבים על סוסים שוטפים, רמי־היחש.


– פרשים יפים, עזבו מושכות ואוכפים,

והזמינו אל המחול את נערותינו היפות!


– האח, הבנות! הבחורים החוורים ביהודה

משוחחים על פי הבארות שיחה קלה עם הנערות.


אבל פה לקול מעינות ברננים,

אנו – פבּנים ואתן – בּקחנטוֹת!


אשר עיף – יבא בצל הגפן!

אין טוב מנבל־יין להנוֹת הלב.


– מה תעדיפי, נערה יפה, יין או מחול?

– אני מעדיפה פרש. גבור חיל, חתן שחרחר או בהיר.


פרידיין,

דונדין!


כך שר אבשלום.

אבל לא היה בכך כדי להשקיט אף במשהו את שאון־דמו, ממש כמו שהתגרות, שאירעו מזמן לזמן עם הערבים לא היה בהן כדי להשביע את רעבונו למעשים נועזים. הוא נעשה שואף־קרבות; בכל ריב וסכסוך תקע את ראשו. וכך נזדמנו לו מלחמות בתוך הישוב, מלחמות פעוטות מנקודת ראות כללית, אלא שהיו עשירות־זעזועים וחוויות בעולמו שלו.

מות־אביו השרה עליו עצבות כבדה במשך ימים מרובים. אמנם, מות זה לא בא באופן פתאומי. הקדחת אכלה את לוליק פיינברג זה שנים הרבה. רק חוסן־גופו עמד לו להלחם בה זמן מרובה כל־כך. ואף־על־פי־כן בא לו מות־אביו, כאסון שאי־אפשר היה להאמין במציאותו. אביו היה ידיד־נפשו הטוב ביותר. הוא שימש בשבילו הערך הרוחני הגדול ביותר, שמישהו יכול לשמש בכלל: אביו היה לו לסמל.

מות אביו השקיע אותו בדאגות־משפחה. ועד מהרה נתברר לו, שהדאגות הללו כרוכות בסיבוך מיוחד במינו. אבשלום ידע, שחלק ניכר של הקרקעות, שאביו טיפל בהם בתור קנין המשפחה, נקנו בכספיו של הדוד בוריס, שישב ברוסיה. בדבר זה כשלעצמו לא ראה כל רע. וכי משום שבוריס פיינברג מוכרח לבלות את ימיו כמהנדס־מכרות ברוסיה, ישארו קרקעותיו בחדרה בלא עיבוד? והדוד בוריס התנהג כציוני טוב. חוץ מן הכספים, שהשקיע בפתוח החקלאות בחדרה, עשה גם דבר מה לטובת הגימנסיה העברית ביפו, שהרי שלח אליה את שני ילדיו; עסקני הישוב כבדוהו בתואר של חבר הועד המפקח של הגימנסיה, תואר, שנתן לו זכות להשתתף בישיבותיו של ועד זה בזמן שהיה בארץ ולהשפיע על כיוונו החנוכי של המוסד. זה היה, איפוא, דוד, שאבשלום היה יכול להתגאות בו ובחשיבותו הצבורית בישוב.

אבל באחד הימים אירע דבר, שהפליא אותו ביותר. על־פי דרישתו הנמרצת של הקונסול הרוסי הוצאו פתאום שני ילדיו של האדון בוריס מן הגימנסיה והוחזרו לרוסיה. ועוד יותר הדהימה את אבשלום סיבת הדבר, שנודעה לו אחר־כך. נודע לו, שהדוד בוריס המיר לפני שנים הרבה את דתו. הדת הפראבוסלאבית, שקבל עליו, לא היתה, כמובן, צורך נפשי בשבילו – הוא קבל אותה עליו כדי לקבל משרה טובה וזכות־ישיבה במקום עבודתו, במקום, שבו היתה אסורה הישיבה על היהודים. העובדה, שבמשפחתו נמצא מומר, שפנה עורף לעמו הנרדף לשם הקאריירה שלו, פגעה באבשלום כעלבון קשה מנשוא. אבל כמה גדולים היו השתוממותו והתמרמרותו, כשנודע לו, שעסקני הישוב, שקבלו בשמחה את תרומותיו ואפילו שיתפו אותו בישיבותיהם, ידעו את דבר המרתו ולא החמירו כל־כך במשפטם עליו. המרת־הדת מאונס ברוסיה היתה תופעה רגילה באותו זמן. הרבה סטודנטים היו מקבלים למראית־עין את הדת הנוצרית, ובלבד שיוכלו להכנס לאוניברסיטה מחוץ למכסת האחוזים, שנקבעה ליהודים. הרבה מן האנוסים הללו היו מוסיפים לקיים את דת־ישראל, ואירע, שקהלה של יהודים מומרים בסיביריה בקשה מורה עברי לילדיה, שיהא מומר גם הוא, כדי שתהא לו זכות־ישיבה בעירם. לחץ ההגבלות הכביד על היהודים במידה מרובה כל־כך, שבאחת מן העיירות ברוסיה האסיאתית עברו היהודים באופן רשמי לדת בודהא, כדי להפקיע את עצמם מן ההגבלות, שהיהודים סבלו מהן. גם לוליק פיינברג סלח לאחיו האנוס, שהשקיע את חסכונותיו באחוזה ארצישראלית, כדי שיוכל להתפרנס ממנה כשיחזור לעת זקנה אל היהדות. אבשלום לא יכול היה להשלים עם משחק־שקר זה, וכמותו לא יכול היה להשלים עמו בנו הבכור של בוריס ברוסיה. בחור זה, בן לאמו הנוצריה, כבר היה פראבוסלאבי גמור, שונא־ישראל בלב ובנפש וחבר מסור ב“ברית הרוסים האמתיים”. כשנודע לו, שאביו הבריח את שני אחיו הקטנים לארץ־ישראל, כדי ליתן להם חינוך יהודי, הלשין על אביו בפני השלטונות, ומלשינות זו היא שגרמה ללחצו של הקונסול, שהחליט להחזיר את השיות הגנובות אל העדר הפראבוסלאבי. לאחר זמן קצר בא בוריס מרוסיה והשתדל בפני ועד המושבה של חדרה, שירשום על שמו בספר האחוזה את הקרקעות, שנקנו בכספו, שהרי לוליק מת והגיעה השעה למסור את הקרקע לבעליו. ספרי האחוזה של המושבות היו המשוכללים ביותר בכל הארץ והשלטונות התחשבו בהם כמו בתעודות בעלות תוקף רשמי. אלא שפעולת הרישום עצמה היתה כרוכה בכמה קשיים. תושבי־חדרה, שהיו עומדים לפעמים קרובות לפני הצורך של העברת קרקעות ממין זה, היו מפולגים זה כבר לשני מחנות. ה“שמרנים” הכריזו, שזכות הבעלות על קרקעות־חדרה שייכת לאלה, שהקריבו לשמן עמל וחיים. ואילו ה“מתקדמים” טענו, שהעיקר הוא – הקנין בממון. בהשתדלותם של האחרונים נמכרו לבעלים חדשים קרקעותיהם של כמה מן המיסדים הראשונים, שמתו בלא שהניחו אחריהם יורשים במושבה, וחלק מהכנסות המכירה נכנס לקופת־הועד, והיו שאמרו בודאות גמורה, שגם לקופותיהם של המשתדלים עצמם.

כשהצליח בוריס להשיג את תמיכתם של חברי הועד המתקדמים להעברת הקרקעות על שמו, עוררו השמרנים את אבשלום להלחם על הצלת הרכוש, שאביו הקריב לשמו את בריאותו וחייו. אליהם נספחו בחשאי גם מתקדמים אחדים, שמצפונם לא הניח להם להשלים עם דלדול אלמנתו ויתומיו של לוליק פיינברג, שהיה אהוב על כל־בני־המושבה כולם. מתחילה לא ראה אבשלום אפשרות לעצמו להכנס בסכסוכי־קרקע עם דודו מתוך נימוקים אנכיים, כנהוג בין הפלחים, אבל יותר שהרבה להרהר בדבר, יותר עמד על העוול, שנעשה למשפחתו. ואף־על־פי־כן לא היה נכנס לענין זה בשום פנים אלמלא הרגיזה אותו העובדה, שדודו הוא מומר ושאדם זה, שאינו ראוי אפילו לפרישת־שלום מצד אדם שמכבד את עצמו, מבקש לרשת את מאמצי־חייו של אביו, שמת על קידושה של אדמה זו. הוא אף העלה על דעתו את האפשרות, שלאחר מות הדוד תעבור אדמתו בחדרה לרשות בנו הבכור, הידוע כפרבוסלבי אדוק ואנטישמי, והלה הרי עלול להקים – אם ירצה בכך – מנזר רוסי בלבה של המושבה. ואם ינהיגו פולחן כזה בחדרה, בלב הישוב היהודי, שיש לו דת לאומית משלו, הרי יהא דומה הדבר להעמדת צלם בהיכל. היטב חרה לו, לאבשלום, על ראש המשרד הציוני וראש הבאנק הציוני, שבגלל היסוסיהם והתרשלותם בגאולתה של אדמת קיסריה, שעמדה למכירה, עברה זו לידי הכנסיה הפרבוסלאבית האורתודוקסית וכבר הוקם עליה מנזר יווני־פראבוסלאבי. הסכמתם של זקני חדרה ושל חברי הועד המפקח על הגמנסיה העברית לקבל למושבתם ולחברתם אדם, שבגד בעמו, הוכיחה לאבשלום, שאין לו לצפות מהם הגנה נמרצת על זכויותיו לא מטעמי הזכויות הממשיות של משפחתו ולא מטעמים לאומיים. בטוח היה, שכשם שנכנעו עתה לכוחו של המטבע, כך יהיו עלולים בלחצו של הקונסול הרוסי לקבל כסף גם מבנו של הדוד ולהכיר בזכותו. ואפשר, אפילו להקים מנזר רוסי בחדרה, שנגאלה מידי השממה במחיר חיי הגבורים היהודיים, הידועים והאלמונים, שעצמותיהם פזורים בבתי־הקברות של חדרה, זכרון־יעקב ויפו. הוא הרגיש, שאי־אפשר לו לעבור בשתיקה על סכנת־חרפה זו, הקשורה בשם משפחתו.

הוא ידע, שבמערכה זו אינו יכול לסמוך במידה מרובה על עזרתו של נוער־המושבה. זה כבר נוכח, שהבנים משועבדים לאבותיהם, חוץ מזה הם מסובכים בכמה עניני־צבור, שמעסיקים את דעתם יותר מכל ענין אחר ולא ירצו להקריבם לשם ענין זה. אנשי המשרד הציוני ונכבדי הישוב לא נחשבו בעיניו ככוח רציני, שירצה להתמסר למלחמה כזו ויוכל לנהלה עד הנצחון. גם שתי מפלגות הפועלים בחדרה, שאבשלום פנה אליהן בבקשת עזרה, לא היו מוכנות לטפל בענין זה. אבשלום פנה, איפוא, אל “קלוב הפועלים” ביפו, שהיו ברובם מעובדיה הראשונים של תל־אביב, אל קהל האנשים הצעירים שהיו מחוץ לכל מסגרת של מפלגה ושראו את עיקר חייהם בשירות לתקומת־העם. הללו הבינו לרוחו, עודדוהו להמשיך את מלחמתו והבטיחו לו את עזרתם.

מה שאירע אחר־כך – היתה מלחמה חריפה שלא היתה כמוה בחדרה מיום הוסדה. בראש ידידיו הצעירים, שבאו מיפו, כבש אבשלום באקדוח ביד את בית הועד, הוציא את ספר הפרוטוקולים ואת ספר־האחוזה והשמיד בהם את עקבות המעשה המחפיר. זקני־המושבה סערו ורגזו על מעשה־הבריונות, שלא נשמע כמוהו, ואלמלא הנוער והפועלים של המושבה, שנספחו סוף־סוף לצדו של אבשלום, היו מחרימים אותו מתוך הישוב כפושע כבד־עוון. לאחר מריבות סוערות ומשפטים פנימיים ממושכים, שבהם הגן אבשלום על עצמו כגור־נמרים זועם, נסתיים הריב בפשרה, שדנה לכף־חובה את שיטת־המלחמה של אבשלום, ובפועל הצדיקה את עצם פעולתו.

התנהגותו של אבשלום, שלא השתעבדה מעולם ל“נימוסי־החברה”, שנראו בעינינו כשקרים מוסמכים, פרסמה אותו כאדם שאינו מן הישוב וכבחור נרגן, שפגיעתו רעה. טבעי, איפוא, הדבר, שהיו לו הרבה משנאים. לעומת זה רכש לו גם ידידים. צעירי־חדרה, שהיו קרובים אליו והכירו את טבעו, אהבו אותו והעריצוהו כאחד – למרות מה שאי־אפשר היה להם להמנע מלבוא עמו מזמן לזמן בסכסוכים. הם סלחו לו את קפדנותו, את רגשנותו היתרה ואת התפרצויות־ הזעם שלו, שהיו גורמות להם, לפעמים, עלבונות. הוא היה הרוח החיה שבחברתם ואף הרוח הנעלה ביותר שבה. אחד מהם ל. י. שניאורסון, כותב עליו, ברשימות־יומן, כדברים הללו:

"בלילות הבדידות, שבהם בילה בחדרו לאור־המנורה הכהה, בשעה שבחוץ מגיהים הכוכבים את האפלה העמוקה, היה מדבר על הדר הטבע של ארץ־ישראל, על גאות בני העתיד החזקים והיפים, שאין למצוא דוגמתם בין הזאטוטים שלנו.

ובלילות, בשעות השמירה, הייתי נגש לחלונו, פותח עמו בשיחה, נכנס לחדרו. וכשהיינו יושבים ומשוחחים על כוס־יין בתוך עשן של סיגריות, היה מגלה לפני עולמות חדשים, אוצרות חדשים מאוצרות רוחו. אני הייתי אותה שעה מושל בעולמות ובאוצרות הללו.

– וכי אפשר להביע את כל זה בעברית? – הייתי שואל אותו.

– אה, גם בעברית אפשר. – ומיד רשם בקלות, במחברתי, שהיתה מונחת על השולחן, שיר, שהוא שמור אצלי עד היום.

כנחל, שמימיו זולפים בתוך יער עבות הוא משקף בתוכו את חוסן הארנים ותלתלי האלונים, – כנחל זה, ברעננות וקלות, זלפה שירתו, שירת־חייו.

איני יודע, אם מרובים הם אלה, שהכירו את יצירותיו של אבשלום, אבל אלה שהכירון, לא ראו מימיהם שירים כאלה ולא שמעו שיחות כשיחותיו"

לאורו הזעום של החדר הקטן, שעצי־אקליפטוס ענקיים מסתירים אותו מפני מבטיהם הסקרניים של הכוכבים הממלאים את תכלתו העמוקה של הרקיע, יושב לו בחדרו בחור צנום, שרוח הלילה מבדרת את שערותיו, ובעיניו יוקדים מרחקים של זמן ומקום, מעבר לגבולות של הממדים המקובלים. גופו, שהורגל בדהרה שוטפת על פני הרים וגבעות, כששערות ראשו מרטטות ברוח עם רעמת הסוסה האצילה, צמוד עכשו אל הכסא הדומם בארבע רגליו המשותקות אל קרקע החדר, ונפשו מרקיעה לשחקים על רכב האש של הדמיון, שאין לו רסן. בן ה“שבאב” החדרתי, הפרש והרקדו המהולל, מנהיג מסעי־העונשין למחנות הבידואים, הפורץ חוק, הרומס בדבריו את כבודם של הזקנים המכובדים, הפך עתה לפייטן פילוסופי, שמאמץ את כוחות נפשו לחרוג מן הכלוב הצר של סביבתו. הבדידות, הנחוצה לתיורי־מחשבה כאלה, אינה מופרעת על־ידי כניסתו של הידיד אל החדר. גם כשהוא בחברה אין הוא מנותק מעולם המחשבה שלו, אלא שעכשו לובשת הגות הנפש צורה מוחשת של שיחה, והלשון, כמו הנפש המדובבת אותה, אינה יודעת מעצורים. היא מפזרת את עשרה בזרם שוטף בדבור ובכתב ומציפה גם את פסת־הניר בפנקסו של הידיד, המביט משתאה לפלא־בראשית המתחולל לפניו.

"לו שבע שמשות, אל, במרום תלית

נפשי סובאת האור לא יכלת רוית".


חרוזים אלה של ביאליק משמשים לו “מוטו”. העט ממשיך את דרכו ומגלה את התוסס בנפשו שלו.

לו עשר תקופות־בחרות לי נתת,

נשמתי זוללת־חיים לא השבעת.

לו מאה לבבות בחזי שמת,

תאוותי, רגשותי, לא סיפקת,

לו באלפי עינים־כוכבים נערות־חמד חננת,

געגועי לאהבה לא השתקת…

כזהו הפאתוס שמרעיש את נפשו. אבל מהו מקורו? כלום אין הוא חולם על אהבת־בשרים יוקדת, על משו משאיפותיו של איש־המזרח, שנסתמלו בחזון גן־העדן שלו? הה, כמה רחוק הוא מזה!

לבי ירחש חלום־מרד, חלום־פלאים,

לעלות ולהבקיע עד לב השמים!

שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקת עזוזנו

והיה רוחב שבעת־הרקיעים מרחב מלכותנו!

ופתחנו שם כל מעינות זוהר ואור

ופסו בארץ לנצח שנאה, חורף וקור.

כאן, בחרוזי־הנעורים הללו, מתגלית כל אצליות־הנפש, השואפת לחרוג, ממאסר־הבאנאליות. ב“חלום־המרד” שלו תוססים גבורה, עזוז, מלכות, אהבה. הוא עצמו עדיין אינו יודע בבירור את דמותן הממשית של שאיפותיו. הוא רק בטוח בנכונות ההקרבה שלו, באידיאלסמוס הבלתי־מוגבל שבנפשו.

לו גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור, המקונן בהר חורב,

ולעגנו לכעסך, אל זקן, סכל, חביב,

כי מלא תמלא הארץ זוהר־אביב.

לו גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים,

אבל לנו הן יהיו… שמים! שמים!

ומתנו בשחוק־לעג, בנשיקה מלאת־זיו,

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב.

בחלומות הללו, השופעים רומאנטיקה, נתמזגו כל שאיפותיו לשינוי־ערכים, שהניעו לא רק את נפשו, אלא אף את נפשם של הרבה בני־גילו. הם מצאו בהזיותיו הפּיוטיות של אבשלום ביטוי גואל ומשחרר לגנוז בנפשותיהם; אי־אפשר היה להם לצעוד בעקבות־המחרשה בלא להביט לצדדים. הם ידעו, שאבותיהם באו לכאן לשם גישומו של חלום גדול. החלום הפך למציאות קטנה ועלובה. והאכזבה, שעובדה זו עוררה בנפשותיהם בהכרח, ביקשה לה תיקון. נוער זה אי־אפשר היה לו להסתפק ברגבים המועטים, המוקפים שדות־שממה, שהוא דורך עליהם. אי־אפשר היה לו להשלים עם תנאי החיים המחוסרים חזון. הציונות, שקעה בקטנות, שללה ממנו מזון זה. היה לו, איפוא, הכרח לבקשו בתוך נפשו.

בזכרון־יעקב נערך נשף־מסכות. אבשלום וידידו ניסן רוטמאן, אכר צעיר בן־חדרה, שאביו היה בין ראשוני הבונים של המושבה, רכבו לשם בערב להשתתף בשמחה. בית־העם, שבו נערך הנשף, המה מקולות של צחוק ושירה. עליצות תקפה את אבשלום והוא נדחק בצהלת־נעורים לתוך האולם, שבו הסתובבו זוגות־המרקדים מתוך צפיפות איומה. אולם פתאום פגה כל חדוותו. הוא עמד באמצע האולם, כשמבטי־עיניו מופנים אל כיוון אחד. הוא כאילו היה נתון בעולם אחר. על־יד המזנון בצדו של קהל החוגגים העליזים, ראה שתי צעירות מקסימות, שלא ראה דוגמתן לנוי. הן הגישו יינות ומגדנות לכל דורש ונדמה היה לו, שהן ממתיקות בחיוכן את המגדנות. אילו נדרש להכריע באותו רגע, מי משתיהן ראויה להקרא מלכת־הנשף, לא היה יכול להחליט. אבל דבר אחד היה ברור לו, שבחורי זכרון־יעקב ראויים כולם ליהדף מעל המדרגות עד להתפרקות עצמותיהם, אם הם יכולים להשאיר שתי בחורות כאלו על יד מזנון במשך כל הערב בלא להרקידן.

– מי הן שתי הנסיכות הללו? – שאל מתוך תמהון את רוטמאן.

– רק נסיכות רואה אביר כמוך – התלוצץ רוטמאן – וכי אינך מכיר אותן? הרי הן שרה ורבקה, אחיותיו של האגרונום, המפקח על התחנה שלך – אהרון אהרונסון.

– ככה? הה! הה! – תמה אבשלום – מי עלול היה להאמין בכך!

ואחר־כך הוסיף בצחוק:

– את עוֹל־עבודתו בתחנת־הנסיונות בחדרה הטיל עלי, ואת אחיותיו הסתיר מפני!…

– הוא לא הסתירן. הנה הן לפניך. אם רצונך להתודע אליהן, יכול אני להיות השליח לדבר מצוה. אבל הזהר־נא, פרפר שובב, שלא תחרך את כנפיך. האחיות אהרונסון ידועות כגאותניות מאד.

– כנפי פרפר נוצרו לחריכה! – השיב אבשלום בעליזות. – מוכרח אני להכירן, ויעבור עלי מה!

רוטמאן הוליכו אל המזנון והציגו לפני שתי האחיות.

הוא הזמינן לרקוד זו אחר זו. הוא היה מוקסם משתיהן כאחת. הן היו דומות כל־כך זו לזו אף־על־פי־כן היה בכל אחת משהו מיוחד ומקורי שעדיין לא ידע להגדירו.

שתיהן היו בנות־כפר, אבל האוירה המדעית, שהשרה אהרון בחוג־משפחתו, השפיעה עליהן השפעה עצומה. הן סיימו את בית־ספר במושבה. הן אהבו את הקריאה בתנ"ך ובדברי הימים של גבורי ישראל; שרה התפעלה ביחוד מן הספור על שמשון ומשירת־דבורה. בהשגחתו של אהרון סייעו לו מתוך משמעת והערצה בעבודתיו המדעיות, והוא הקנה להן בשיחותיו עושר של ידיעות. שרה בקרה בגרמניה, תיירה בשווייץ, עברה את איטליה, אבל שום מקום לא משך את לבה. רק את ארץ־ישראל אהבה בלא מצרים. שתי האחיות אהבו לרכב על סוס ולטייל בנופי־המולדת, שמצאו בהם קסם מיוחד. שרה היתה מלאת־העזה ושואפת, בניגוד למה שרגיל בין בנות־מינה, למעללי גבורה. היא היתה מתעופפת לפעמים יחידה על סוסה האביר, כשהיא חגורת־חרב, וכשפניה הקורנים ביופי של נעורים מעוררים את סקרנותו של כל עובר. לילה אחד העירה את אחד מפועלי התחנה משנתו והפצירה בו לשוטט עמה בין ההרים. הוא הסכים, מכיון שאי־אפשר היה לשום אדם לסרב לה. כאן נפגשה בשיירת־גמלים נהוגה על־ידי כמה ערבים. היא כרתה את החבל של השיירה ונהגה עמה את הגמלים. אחר־כך, כשבאו הבידואים למושבה ובקשו, שיחזירו להם את גמליהם, אמרה להם שרה, שלא עשתה את הדבר אלא כדי להוכיח להם, שאפילו נערה יהודיה יכולה לשדוד שיירת־גמלים ערבית, ושאם יוסיפו הערבים לשדוד מן היהודים את בהמותיהם אינם עלולים אלא להפסיד. כזו היתה שרה. רבקה לא היתה נועזת כמותה וגם לא מורכבת כל־כך בנפשה. אף־על־פי־כן אהבו שתי האחיות זו את זו אהבה נאמנת. הן היו נוהגות לעשות ביחד כל עבודה, שהוטלה על אחת מהן, והתרגלו לחשוב ביחד על כל דבר וענין.

בעניינים, שהיו קשורים בשאלות לאומיות או ספרותיות, היו להן גם בלא זה אותן ההשקפות. אלו היו השקפותיו של אהרון, שנבלעו מדעתן או שלא מדעתן בהכרתן, אלא שהן פיתחו אותן על־פי דרכן וגם הגנו עליהן באופן מיוחד להן. עוד כשהיתה שרה בת שש־עשרה ורבקה בת ארבע־עשרה הן כותבות מכתב משותף לאליעזר בן־יהודה, שבו הן מעירות אותו הערות מלאות עניין על הכרך הראשון של מלונו, שיוצא אז. ובן־יהודה התפעל כל־כך ממכתבן עד שעמד ופרסם אותו ב“השקפה”. בכלל היו שתי האחיות מחוננות בתכונה של אהרון: יסודיות ואחריות בכל דבר, שטפלו בו, ובכל רעיון, שהרהרו בו. אהרון שימש להן בזה סמל ודוגמה. וחוץ מזה שימש להן בהרבה מובנים סמל אחיהן אלכסנדר. אליו היו קרובות קרבת־חברים מה שאין כן יחסן אל אהרון – שהיה בו משום יחס אל מורה ואח גדול, שאי־אפשר היה להן לכפות עליו את חברתן. עם אלכסנדר היו מתיעצות בכל דבר וענין ועל־פי רוב היו נשמעות לעצותיו, שהיו מחודרות תפיסה חדה של הדברים וחוש מעשי. עם בני־המושבה נהגו ידידות, אלא שחברתם לא משכה אותן ביותר. הן נכספו לטיפוסים אחרים, לאנשים אחרים. בחזון לבן ראו את אהוביהן בדמותו של האח גדול, הנערץ עליהן כל־כך.

הן שמעו הרבה על אבשלום עוד קודם שהכירוהו. אהרון היה מרבה להשמיע באזניהן את תהילתו עליו. וחוץ מזה – היו מרבים לדבר על תעלוליו כל צעירי־המושבה. שרה נהגה בו קרירות כבושה, קרירות, שהרגיש בה למרות עליזותה החיצונית. לעומת זה היתה רבקה חביבה כל־כך, שלבו נמשך אחריה מיד לאהבה. רבקה נעשתה באותו ערב חברה קרובה ללבו כאילו גדל עמה מילדותו או כאילו הכיר אותה זה עידן ועידנים.

מאז היה אבשלום מרבה לרכב בערבים מחדרה לזכרון־יעקב. מתחילה היה נלוה אליו גם רוטמאן, אבל אחר־כך, כשראה, שהבקורים נמשכים עד אחר חצות־הלילה וקשה להגיע לסופם כשנראה היה לו, שנוכחותו באותן השעות אינה הכרחית כלל וכלל, לא הוסיף להצטרף אליו.

בכל פעם שהיה אבשלום עולה לזכרון־יעקב היה לבו חרד; הוא היה אחוז היסוסים ביחס לעתידו. אי־אפשר היה לו להאמין, שאמנם אינה לו גורלו אושר גמור. האמנם יזכה לכך? הוא הרגיש, שהאהבה הולכת ואורגת מסביב ללבו קורי־מלכודת; אבל הוא השתוקק להתפס במלכודת זו. הוא ביקש למצוא בה נקודה איתנה בתוך התוהו־ובוהו של הויתו. הוא הכיר הרבה נערות, אבל שום אשה לא כבשה עד אז את לבו. סבור היה תמיד, שהאהבה אינה אלא אשליה עולמית. פעם, כשנחה עליו הרוח, הביע את דעתו בשיר, שאין לו גמר, כמו שאין גמר לחיים עצמם. הנה השיר:

את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק־תק קובר השעון את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאֵד המתפזר,

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו…


ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין,

ובשׂמים משתפכים מתוכם בשירה נהדרה,

ואבקת־אהבתם מתפזרת, כובשת ומהירה,

ובוראים הם חיים מאפס ומאין…


וקטף עצבנו בדרכו נערות ופרחים,

מרכינים אנו ראשנו, חשים ומריחים

בפתרון החיים וסודות המות.

וכלו הנערות ומחר תשכחנה מלב,

והפרחים קמלו וחדלו מלבּב,

ומלבנו לא יפוגו יגון ועצבת…


ונטל־השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וביקשנו בלי תועלת את תחום הרזים,

ולא נוכל עזור. כי כמוץ לפני רוח

כן גם אנו נעבור ורק – – – – –

– – – – – – – – – – – – – –


אי־אפשר היה לו לטאטא מתוך נפשו אבק זה של הרהורי־יאוש, שהעיק עליו תמיד. הוא אמנם הרגיש, שבנפשו נשתנה משהו יסודי. “בלאט הקיצו גבעולים לשירת האביב שלו”, אבל כלום לא הרגיש כמה פעמים אותו רגש עצמו? בתאות־הניתוח העצמי, שהיתה מיוחדת לו, באותו כשרון של התבוננות רצינית למתהווה בנבכי־רוחו, שהיה נחן בו, היה עד לאחד־מפלאי היצירה של אהבתו. ריח האהבה, כריחם של פרחים ענוגים, בישם את נפשו. אבל כלום עלולה היתה אהבה זו ליתן לו אושר גמור? כלום יכול היה להשרות בתוכה את ישותו? להתכסות בצללים הרכים של השכחה? לא. הוא היה מסופק בכך. הוא לא יכול היה לגמוע בדרך זו את אושרו. לשם כך היה מחונן בכשרון־הסתכלות חריף מדי, בפסימיות עמוקה מדי, בהלך־רוח רגשני מדי. הוא ראה תמיד את סופם של הדברים, את אחריתם, והוא סבל מראיה זו. הוא ראה מראש את “הפרחים הקמלים שחדלו מלבב” והיגון לא פג מלבו. כשהיה חוזר מזכרון־יעקב, מלווה במבטים הקרירים של כוכבי האשמורת השלישית ונקישות המתכת של פרסות־סוסו מתפשטות באויר הדומם, הספוג ריחות בוקר, היה מהרהר על אהובתו, על רבקה לבית אהרונסון. הוא זכר את גילויי־האהבה העדינים שלה ואף־על־פי־כן לא היה בטוח – מעולם לא היה בטוח – שהיא אוהבת אותו באמת. משהו מן האכזבה של אהבתו הקודמת, אהבת־ילדותו הראשונה, שנסתיימה במפח־נפש, העיקה עליו גם עכשיו. הוא נכנס אל חדרו וכמעט שלא במתכוון הוציא מן הארון את חוברת־הרשימות שלו, “ספר האביב”, שבה קבר אותה אהבה של נער בן שש־עשרה. עיניו העייפות שוטטו בין השורות:

"כולנו, כמעט כולנו חיים משני דברים שאין בהם ממשות מעשית: תקווה וזכרון.

וכי חשבת היטב, הקטנה, על דבר שני המושגים הללו?

כל מה שבלבנו – חלום, חשק, תאוה, רצון, התמרמרות, שאיפה, מרד – כל זה נכלל במושג־זוהר זה, שבני־אדם קראו לו – תקוה.

וזכרון?

אהה! הרבה יותר קשה לברר את הזכרון, אבי־המוח, מאשר את התקוה, אם־החיים.

אי האיש, שיברר בדיוק מהו הזכרון – זה שריד העבר, השיירים מכל מה שחלף ומת?

וכי ראית פעם תמונה עתיקת־יומין? ביחוד מאותן תמונות העשויות צבעים יבשים, שחייהן קצרים יותר מאלו, שנצטירו בצבעי־שמן?

עומדת את ומבטת אל התמונה: השערות, שהיו, אפשר, זהובות – קבלו איזה צבע כתום ללא זוהר. העינים היו בלא ספק שחורות בוערות, ועכשיו הן נראות ככתם מלוכלך. גזה וחלפה מתוכן אש־הנוער. והשפתים, שהיו גבעול־שושנה אדום, שממנו השתפכו צלילי שיר ושמחה, שממנו התמלטו לחישות של אושר ואהבה, שבו השתבצו שינים־פנינים, כטפות טל־שושנים, השפתים, השפתים הללו הן עכשיו דבר מה צהוב ללא צבע ובלא דמות. שפתים אלו נודפות עכשיו נשימות של רקבון ומות, המחדירות בלבנו קור של פחד, קור של קבר.

זהו הזכרון".

הוא מחייך. כשהוא נזכר, שאת השורות הללו כתב כשהיה בן שבע־עשרה. מה ידע אז מתוגת־החיים האיומה, שיכול היה לכתוב כך? לא כלום, לא כלום. רק בפאריס חש את רפרוף־כנפיה. אבל כלום אין הפסימיות טבועה בדמו, כלום לא ניחש בנערותו את עתידו? הוא מוסיף לקרוא:

“וכדי להחיות את התמונות הישנות המחוקות, כדי להחיות את הזכרונות המטושטשים, את האהבות שמתו, את קשרי הידידות שפסקו, יש צורך – כלום משערת את – לא אינך יכולה לשער – יש צורך ברצון, מרץ, בהתענינות, בכח־הדמיון ובאהבה”.

האהבה! – כמה שלטה אז על כל רחשי־נפשו. אז, כשהיה בן שבע־עשרה ידע, אפשר, באמת את טעמה המשכר. הרי אף־על־פי־כן לא היה מאושר. הוא לא יצר לעצמו אילוסיות מימי־ילדותו, כדרך המבוגרים. ימי־ילדותו היו כרוכים תמיד בדאגות־הקיום של המשפחה, בסבל ובמחלות. ואף־על־פי־כן הרי היו בהם גם ימים בהירים.

"זכרוננו דומה לבית־קברות. כשאנו מטיילים בשדרות־הזכרון של גן־העבר, הרינו מוצאים פרחים וזרים שלמים, שכבר נבלו ורקבו, אבל עוד לא פג כל בשמם, ואין אנו יודעים, מי עזב את אלה אחריו.

מוצאים אנו קברים עטופים שחורים, מצבות־זכרון. שלראותם יתכוץ הלב: אלה הם זכרונותינו הרעים והעצובים. ולעומתם מצויים מצבות־תפארה, כפסלי השיש של הזכרון, וכשאת עוברת על אחד מאלה, יחזק דופק לבך, ויתמלא געגועים לדברים שעברו ללא שוב, ותחת העפעף תעפעף דמעה, כמו אד חם".

עכשו לא תעפעף עוד דמעה בעינו. נדמה לו, שנמחה מנפשו כל רגש עדין באמת. קשיות־ברזל הוצקה ברוחו, כמו בשריריו. לא! לב קשה לבו, אינו אהוב עליו כלל וכלל.


התזכרי?… זה היה יום בהיר,

יום של ניצנים, יום של זמיר,

יום של שמש, יום של שיר.

אזכרה בגעגועים את היום הבהיר…

ולהחיותו אשתדל לשוא…

הזמן חולף ואינו שב.

ועת על־אודותיו אחשוב

בתוגתי הגדולה עכשיו

אראה כי תחית־המתים אך שוא…

די לבכות, די לספוד,

בזמן אנו עניים מאד.

איבוד זמן לבכיות אלה ועוד

אינה עבודה מלאתי הוד…

לשוא אך הבכי, למותר לספוד…

כלום לא אז, בשעה שכתב את החרוזים הללו, התחילה רוחו מתעטפת בשריון־ברזל? ואף־על־פי־כן הרי ידוע, שבשריון זה יש הרבה פרצים.

“לעולם יש בלבי פינה, שניתנת לשכירה לצמיתות בעד הסברת פנים ונשיקה. איני יודע, מפני־מה מועטים כל־כך הקופצים”.

ואחר־כך:

"עשיתי הרבה רעה לאהובי הטובים ביותר, רק את היחידה, שהרעות לי ולא הרעותי לך.

ועל־כן – אני סולח לך בכל לבי.

חפשית אַת, ידידתי, כצפור שמים.

הצעתי לך את ידידותי – את סירבת לקבלה, בלי שנאה ובלי כעס אני אומר לך: חן־חן, ידידות! כל אחד לדרכו.

רצית לצאת מהשפעתי. אדרבה!

אף־על־פי־כן ברכה קטנה:

“שידידיך העתידים יהיו לא פחות ישרים ולא פחות אוהבים ממני. ושאת תתחשבי עם לבם יותר משהתחשבת עם לבי, אמן!”

אחר־כך מענה אותו שוב הספקנות שלו, פרי ההסתכלות החדה, ששרשיה ינקו מאכזבותיו.

"כששכבת חולה הגיתי:

מי יתן והאמנתי, ויכולתי להתפלל ורוח לי".

אבל –

“מי יתן לי כח להתפלל? ואל מי להתפלל? ומסביב חושך”.

וכך בשקט ידידותנו קברנו,

על הכל שוחחנו, דברנו –

היא עברה, ואנחנו עברנו…

וחלומות וזכרונות נעימים

סביבי עוד מרחפים:

אנחנו עוברים, אנחנו עפים…

וגעגועים תוקפים, פסק האור,

הלב בוכה בחשכת בור –

הכל, הכל כך יעבור…

והמשל הלטיני אומר:

Sic transit gloria mundi!

כך כבוד העולם חולף ועובר.


הוא דפדף בעלי־החוברת, קרא מלים, שורות קטעים, בלא ששם לב לקשר ביניהם. ואף־על־פי־כן נדמה היה לו, שהם קשורים זה בזה קשר פנימי, שאין לנתקו. כאב עמוק צרב אותו. גם היום, לאחר שש שנים, הוא יכול לכתוב אותם הדברים עצמם. הוא נשאר כפי שהיה, אותו ילד. רק כאבו העמיק יותר. ולפיכך נעשה כבוש יותר. לפינה שבלבו, שעמדה לשכירות, נמצאה שוכרת חדשה. אבל דמותה של אותה נערה פזיזה ושובבה, שלא היה ברצונה ללכת אחריו, אינה מרפה ממנו. האמונה בעצמו ואשרו, שנפגמה בו באותה תקופת־נעורים, עדיין לא חזרה אליו.

“רכבת המסע נמשכת, רכבת עוברת במהירות כזו, שאי־אפשר לעולם להשיג ולהעריך אותה הערכה נכונה. רכבת־מסע זו שמה “חיים”, ודרכה – מ”נעלם" אחד ל“נעלם” שני. לעולם לא נדע, עד איזה תחנה משמש כרטיס־הנסיעה. ולעולם לא נדע, אם נעמוד במסענו באופן בלתי־צפוי על־ידי הסט־הפסים או על־ידי איזה נפץ שהוא, ואם באיזה תחנה שקטה של זקנה מופלגת".

מה הם הדברים הללו שהוא קורא? – הרהורי־ערב שנרשמו ביומן? קטע מתוך ספר, שבקש לשמור לזכרון? הוא מוסיף לקרוא:

"אבל ברי לנו, שבתקופה ידועה, בין העמודים מס' 20 ומס' 35 בערך, העמודים המוצגים על דרכנו הקצרה מסומנים על־ידנו בשם “שנים''', מגברת הרכבת את מהירותה, ואין ברירה: אם נרצה או לא נרצה להאיט את מהלכה, הריהי תמיד ממהרת לעבור, ותמיד אנו נותנים את דעתנו על כך במאוחר. הלב יחומם, יבער, בלא להתחשב עם הרזרבה של חיותו, וביום בהיר אחד נפקח את עינינו ונראה, שהנוף אינו עוד ברור כל־כך, ושהאור אינו עוד מזהיר כל־כך, ושאנו גולשים במדרון”…

כן, הוא מכיר את הכתוב; שלו הם הדברים הללו; אותה רוח־היאוש, אותה ראית־החולף, אותם המראות הנוגים, שאין מפלט מהם, אותו חזון־האחרית.

“והנה אתה, יקירי, עומד אתה להגביר את מהירות מסעך, ולבבי ימלא עצב, כי יחשוב על אודותיך, על אודותי, על אודות העלומים העוברים. אולם אבדר־נא את המחשבות הנוגות. יחי הנוער, תחי גבורת הרוח! יחיו אומץ־הלב והתוחלת הטובה! אני מברך אותך, אחא יקיר, בדרך צלחה, ואני רוצה להיות אותו האיש, שב”ציון הדרך" מס' 22 ינופף לכבודך את הנס הלבן־טהור של אחוה. והריני נושק אותך באהבה

שלך אבשלום".


ואם כן, אפוא, מכתב הוא זה! הוא הופך את העמוד, קורא את שורות הפּתיחה ונזכר: מכתב לנעמן! נעמן בלקינד, בן־דודו וחברו האהוב ביותר. הוא כתב אליו את הדברים הללו, כשנודע לו על אירוסיו של נעמן עם ידידתו.

הוא העלה על דעתו את חיי־המשפחה של נעמן. כמה מאושר הוא באשתו! נעמן זה בטוח, שמצא ידידה, אהובה, את חברת־חייו. והרי גם לו הידידות היא הענין היקר ביותר, האלוהי ביותר, אבל מפני כן דוקה קשה לו כל־כך להאמין במציאותה. והרי הוא השתדל בכל כוחו להאמין בה אף־על־פי שהיה מהרהר בלבו פעם אחר פעם שאינו אלא מרמה את עצמו. האמנם הוא מרמה את עצמו? לא. בענין זה סוף־סוף רשאי הוא להיות בטוח: בין שרבקה אוהבת אותו בכל לבה, בין שאינה אוהבת אותו כך – הריהי ידידתו. כל ישותה שופעת יושר ואמת. נערה זו אינה מסוגלת לשקר, בדבר זה יכול הוא על כל פנים להיות בטוח! – הרגיע את עצמו.


ביקוריו בבית־רהרונסון הלכו ותכפו. הוא נשתקע כליל באהבתו. הוא אהב לשוחח עם רבקה על כל דבר וענין. ביחוד היה אוהב לשמוע את הערותיה הקולעות והקצרות על וידויי־נפשו הארוכים. הוא נוכח לדעת, שההערות הללו מעמיקות את מחשבתו ומפרות אותה כאחד. היא היתה העוזרת העיקרית של אהרון בסידור האספים המדעיים שלו במעבדה של התחנה המרכזית והיתה לה הרגשה דקה ביחס למגמות הגדולות של אחיה, שהיו חבויות במעשים היום־יומיים, הקטנים, הטפלים לכאורה, שהוטלו עליה. היא העמידה עד מהרה גם אותו, את אבשלום, על המגמות הללו ועל־ידי כך קבלה גם עבודתו בתחנת־הנסיונות טעם מיוחד. התקשרותו ברבקה שימשה לו מאורע, שהשפיע על כל הלך חייו, גם מבחינה אחרת. הוא נכנס באמצעותה לתוך אותו חוג המשפחה, שנכסף להכנס אליו, אלא שקודם לכן הביט עליו מתוך יראת־כבוד יתירה מפאת הרושם שעשתה עליו אישיותו של אהרון. על־ידי רבקה התקשר עד מהרה קשרי־ידידות בכל בני־אהרונסון הצעירים. משאת־הנפש הלאומית, שנשתמרה בטהרתה בנוער של בית זה, השפיעה עליו במידה עצומה. הוא מצא כאן הרבה ממה ששאף למצוא זה כמה שנים. הוא מצא כאן לא רק חברה עליזה, שותפים לשעשועים, לשיחה, לבילוי־זמן, אלא שותפים לאותו הלך־רוח של צמא למפעלים גדולים ולאידיאל רם, שהיה מחודר על ידו. שרה, אחותה הבכירה של רבקה, עוררה בו התפעלות. היא היתה מפליאה אותו בעליזות רוחה, בתקיפות דעתה, בפקחותה הטבעית ובפניה, שהיו קורנים חן של נעורים יחיד במינו. צר היה לו להרגיש, בהשתדלותה להתרחק ממנו. השתדלות, שיכול היה אמנם להבחין בה רק מתוך תשומת־לב ערה ביותר שנעשתה באמנות מרובה. לעומת זה נעשה לו אלכסנדר דבק מאח. גם באלכסנדר מצא הרבה מדמות עצמו. אלכסנדר הצטיין באומץ־רוח בלתי־מצוי, שהיה מתבטא בצורות מיוחדות, כמעט סותרות זו את זו. אופיו המורכב מהרבה תכונות ניגודיות היה מתגלה לפניו חליפות על כל צדדיו השונים, אבל אבשלום עמד עד מהרה על מהותו וטבעו. אלכסנדר מצא חן בעיניו גם בקרירות־הפלדה שלו גם בהסתערויות־רוחו הפתאומיות, שאי־אפשר היה מעולם לנחש אותן מראש. היו לו שפע של הצעות, רעיונות ותכניות, שאותן הגיש לפני אבשלום. מעולם לא היה מסכים בתחילה לדעתו, אלא שלסוף היו באים תמיד לידי פשרה, שהיתה, בסופו של דבר, הצעה חדשה לגמרה, שנבע מויכוחיהם ומהרהוריהם המתחלפים.

חזון־עתידו כבעל לאשה לבית־אהרונסון, כקרוב למשפחה זו, שאהב בכל לבו, לאהרון, שהעריצו כל־כך – עורר בו עליצות. אבל לפי שעה אי־אפשר היה לדבר על נשואים. בבית־אהרונסון לא יכלו להסכים לכך, שרבקה תנשא קודם לשרה, ואי־אפשר היה לדרוש משרה שתנשא, אך ורק כדי לפסוק מלהיות מכשול על דרך אחותה הצעירה. על כל פנים כבר קיים היה משהו מעין אירוסין, שזכה גם להסכמתם של האחים אהרון ואלכסנדר, ומשהו זה שימש לו, לאבשלום, נקודה מכוונת בדרך חייו בעתיד.


הוא התחיל מתמסר ביתר מרץ לעבודת המשק של אביו, לעבודה בתחנת־הנסיונות ולהתענינות בעסקי־הצבור של המושבה. הוא נתגלה כנואם עז־רוח, שהכל שמו לב לדבריו.

פעם אחת לעת ערב הזמינו השמש של המושבה באופן דחוף לאספה, שעמדה להערך בבית־הועד לשם קבלת־פנים לקבוצת־התיירים, שבאה מפולין לבקר בארץ, על חשבון הפרס, שקבלו מאת העתון הוארשאי “היינט”: בראשה של קבוצה זו עמד הסופר דוד פרישמאן.

זקני־המושבה ראו בביקור זה אות־כבוד מיוחד, ואילו היה הדבר בכוחם היו מכסים בשטיחים את דרכם של האורחים הנכבדים אל המושבה. אבשלום ראה בביקור זה גילוי סקרנות של אורחים־פורחים, של בני־אדם, שנועדו לאסוף רשמים זולים וחטופים לא לשם השתתפות בבנינה של הארץ, אלא כדי להאדיר את כח הריקלאמה של העיתון, שבשמו באו. כמעט שהחליט ללכת אל האספה החגיגית בבגדי עבודה – לזלזל על־ידי כך בגלוי בערכם של האנשים, שבאו לאסוף חומר לספורי גוזמאות – אבל להפצרת אמו הוכרח ללבוש בגדי־חג, ואפילו לענוד לצוארו עניבת־משי לבנה. וכך בא לשם כשכולו אומר הדר.

לאחר נאום־ברכה נמלץ של אחד מזקני המושבה, האורחים התאמצו להתפעל ממנו שגרם לפרישמאן מאמצים מיוחדים, שלא לפהק, ביקש אבשלום את רשות דיבור:

– – – באותיות של זהב שחור על־גבי זהב לבן יכתב אצלנו למזכרת ולתודת־נצחים שמה של השיירה הראשונה, שמות כל אחד ממשתתפיה ושמו של מנהיגה הגדול, שלאחר שביקר את ספרותנו החדשה בא לבקר את הארץ – על ששמו את נפשם בכפם וכדאנטה בשעתו ירדו לבקר את הגיהנום הנקרא חדרה, ואת הארץ האוכלת יושביה… התיירים, שבאו לפניכם, היו מרחיקים לנטות מעלינו עד לרגלי הרי־שומרון, והיו נזהרים לנפשם שלא ינשמו אף רגע אחד את אוירה הקטלני של מושבתנו. הם הסתפקו בספורי האימים ששמעו על תעלולי־השודדים בדרך זו לפני חמשים שנה, וכשהיו חוזרים אל הגולה הכו את שומעיהם בתמהון, בספרם על גבורתם בדרך המשובשת בשודדים… אתם הגדלתם לעשות מכולם. אתם נכנסתם לתוך הלוע של מלאך־המות, לתוך הקן של קדחת הבצות, שכל הנכנס לתוכה אינו יוצא ממנה חי – – –

למראה הפחד, שנשתקף על פניהם של כמה מן האורחים, כבש אבשלום את בת־צחוקו והמשיך:

– – – ואני מברך אתכם, שתצאו מכאן בשלום, כדי שתוכלו לברך ברכת “הגומל'' כשתחזרו לבתיכם ולהגדיל בספורי־גבורתכם את פחד אחינו בגולה מפני ארץ־ישראל, אף־על־פי שהפחד גדול הוא אף בלא זה, שהרי אלמלא כן לא הייתי יכול לבאר לעצמי, שהסופר העברי דוד פרישמאן לא ביקר בארץ כל עוד לא המריץ אותו לכך עתון ז’רגוני… ואלמלא כן לא הייתי יכול לבאר לעצמי, שמיליוני היהודים בגולה, הנושאים את שם ציון על שפתיהם, עוזבים אותנו להנמק בבדידותנו ובמיעוט מספרנו, ואינם מזדרזים לעלות ולחזק את עמדותינו בארץ לקראת יום יבוא… אני מרגיש חובה לבקש סליחה על האכזבה שגרמנו לכם. קיויתם למצוא כאן רק פגרים מתים, חומר לספורי־זועה מסמרי־שער, והנה אנו חיים וקיימים ונוסיף לחיות על־אף כל הסכנות. אם קשה לכם לסלוח לנו, סלחו־נא ברוב חסדכם בזכותם של שוכני־עפר. הטריחו־נא את כבודכם לבית־הקברות, אם אינכם כהנים כולכם, ושם תראו את פרי קצירו המבורך של המות. רק שתי עשרות שנים קיימת המושבה שלנו, ובבית־הקברות, המוסד הצבורי הראשון, שחונך במקום הזה, תמצאו פי־חמשה מן החיים עמנו כיום” – – –

האורחים התחילו רוגנים ורוגזים על האירוניה הנוקבת של האכר הצעיר, אבל פרישמאן, שהיה מומחה למלאכה זו, האזין בהנאה לסטירה החטופה. אבל כשהמשיך אבשלום לתאר את פרשת הגבורה והמסירות של בני חדרה קודם ליבושן של הבצות, טושטשו כל הרשמים הקודמים ועיני השומעים מלאו דמעות.

כשסיים את דבריו הרגיש כאילו הוקל משהו מעל לבו. זה כבר רצה לומר בפומבי את הדברים הללו, שהשמיע אותם פעמים הרבה לפני אלכסנדר. מעולם אי־אפשר היה לו להבין את יחסם של בני־הגולה לארץ־ישראל. אי־אפשר היה לו להשלים במחשבתו עם העובדה, שעמו, עמו, שהתפאר בו כל־כך, העמיד לרשותה של תנועת־התחיה שלו קומץ מועט כל־כך של בני־אדם. הוא ידע מפי אביו את תולדותיהם של הבילויים, העולים הראשונים, הוא ידע את מצבם הנואש של היהודים בתחום־המושב האיום של רוסיה, והעובדה, שלאחר העולים הראשונם לא נמשכו אלא מועטים בלבד, העובדה, שתחום־המושב נשאר קיים בלא שנגרע ממנו כמעט כלום, היתה בעיניו משהו שמחוץ לתפיסת־השכל. הוא התחיל מפתח במחשבתו שיטה שלמה של שלילת־ערכם האנושי של בני־הגולה. הוא ייחס חשיבות לא לשאיפות סנטימנטאליות, שמתבטאות במליצות רמות, אלא לקרבן הממשי, שמתגלה בפעולות. ברור היה לו, שקומץ היהודים היושבים בארץ־ישראל הם, למרות הכל, הנבחרים שבבני־עמו. הוא אהב אותם אף־על־פי שלא נמנע מלהטעים את חולשותיהם המיוחדות. וסבור היה, שקומץ זה, שהתחיל במפעל הגאולה הכביר, חייב גם להביא אותו לידי התגשמותו הגמורה.

הוא הביט בהערצה אל הדור הקודם, דור המתישבים הראשונים. כשהיה רואה אותם בשעות של ירידה מוסרית, של קטנות־מוח או של התגברות הנטיות הפרטיות על התועלת הכללית, היה רואה בזה את עלבון אבותיו, כמעט את עלבון עצמו. הוא היה מוקיע בחריפות את מומיהם כשהיה מזכיר ביחד עם זה את החובות המוטלות עליהם בתור כובשים ראשונים ואת עברם. הוא ייחס את חולשותיהם לזקנה ולעיפות־הרוח ממלחמתם הקשה על קיומם. לעומת זה חזה חזות־הכל בבניהם של האכרים הללו, שנשמו אל קרבם מילדותם את אויר החירות, בחבריו, בבני־גילו מחדרה, מראשון־לציון, מגדרה ומזכרון־יעקב. סבור היה, שהם רשאים להיות גאים בעצמם על שזכו להיות בניו המשוחררים הראשונים של עם־ישראל המדוכא זה שמונה־עשרה מאות שנים.

בית־אהרונסון, שימש לו סמל של נוער חדש זה, אהרון היה בשבילו ההוכחה הממשית הבטוחה ביותר על ערכו היוצא מן הכלל של הדור, שגדל על אדמתה של ארץ־ישראל. אי־אפשר היה לשום אדם לנמך בעיניו את ערכם של בני־מולדתו, כשהיה משוה לעיניו את דמותו של אהרון, וכמעט לו פחות מזה: כשהיה משוה לעיניו את אחיו אלכסנדר ואת אחיותיו. הוא חלם על עם, שיקים מתוכו ארזים כאהרון וצעירים חדורים יושר וגבורת־הרוח, עובדי־אדמה, אנשי־הספר ואנשי־הקרבה כאחד, כאלו שראה בבית־אהרונסון.

זו היתה אמונתו. הוא לא פילל, שלאחר זמן קצר יהא צריך להלחם בצד חבריו על אמונה זו באחיו בני־עמו.


 

פרק ששי “השומר” ו“הגדעונים”    🔗

השינוי, שבא בהרכבו של הישוב, על־ידי העליה הממושכת, אותו שינוי, שאהרון הבחין בו עוד בשנת המהפכה התורכית, לא הורגש לבני־המושבות הצפוניות אלא לאחר שנים אחדות. המתישבים הראשונים, שהיו רגילים להתיחס מתוך חיבה לכל עולה חדש, שבא אל הארץ, מאחר שראו בו גורם מסייע לחיזוק שורותיהם הדלילות, קשה היה להם להסתגל במהירות למחשבה, שהם צריכים להבחין בין כמה סוגים של עולים ולהתיחס לכל אחד מהם באופן מיוחד. אבל בואם של הפועלים היהודיים מרוסיה, שהיו מחודרים באידיאות של הסוציאליסמוס, עורר עד מהרה הבחנה זו. האכרים ובניהם קיבלו גם אותם מתחילה מתוך שמחה והיו משתדלים ליתן להם עבודה במשקיהם עד כמה שהדבר היה בכוחם. אבל הם השיבו על חיבה זו ביחס קר כקרח. לא עברו ימים מרובים ויחס זה הפך לשנאה גלויה, שהטילה את ארסה בכל צד וענין.

הפועלים ראו בהם עצמם מה שראה אבשלום בבני־האכרים – חלוצי העם ומגשימי־הציונות. אל האכרים הביטו מנקודת־מבט מעמדית וביטלו את חשיבותם כסוללי־הדרך לגאולתה של האומה. הם הכריזו, שהם, האכרים הנרפים, שקיבלו תמיכות מן הנדיב, מנצלים את זיעתו של הפועל הערבי וביחד עם זה אינם רוצים להעסיק אותם, הפועלים העבריים. הם איימו עליהם ביום־הדין ההולך ובא, ביום המהפכה העולמית, שעתידה להשפיל גאים ולהגביה שפלים; הם הכריזו על עצמם, שהם סלתה ושמנה של האומה, שהם “הגרעין הבריא היחידי בתהליך התחיה”, – רק אותם הבורגנים המשלמים להם כופר־נפשם בשכר־עבודה, המכירים בערכם, התומכים בדרישותיהם, רק הם, אפשר, יזכו לחנינה בבוא היום הגדול…

על השנאה אל ה“בורגני”, שאינו משלם כופר־נפש, נוסף הבוז כלפי בני־האכרים ילידי הארץ. ה“חלוץ”, שעצם מציאותו בארץ היתה תוצאה של מהפכה נפשית – יציאה מדמדומי הגיטו לעולם של רעיון חדיש: ציוני, סוציאליסטי, פּאציפיסטי, צמחוני, אספּראנטיסטי, – וכן תוצאה של שינוי אורח־החיים ושל נסיעה ממושכת דרך ימים וארצות, הבליט את עצמו כגבור וכאידיאליסטן לעומת בני־האכרים, שהגיעו אל הארץ בדרך של לידה רגילה. הטעמה זו של ההבדלים גרמה לכך, שבין העולים ובין ילידי־הארץ נוצר מעין אותו יחס, שקיים בין המתישבים האירופיים ובין ה“ילידים”. ובעוד שהציונים בגולה ראו באדם שנולד וגדל באוירה עברית טבעית בארץ־ישראל אידיאל של קוממיות גופנית ונפשית, נדרשו בני־הארץ לראות את עצמם כיצורים ממדרגה שניה ואת העולים החדשים כתכלית השלמות הלאומית והאנושית.

הרבה סיבות גרמו לכך, שהבדל זה התבלט בזכרון־יעקב יותר מבמושבות אחרות. כמו בראשון־לציון כך אף כאן התרכז צבור־פועלים מרובה־ביחס. חוקי־הדת תבעו עבודה יהודית גמורה ביקבי־היין. אבל בעוד שבראשון־לציון הגיעו בני האכרים לרמת תרבות הגונה, בשל קרבתה של מושבתם ליפו, מרכזן של התרבות והאינטליגנציה העבריות, ובשל הקשרים, שנשארו קימים במידת־מה בין האכרים ובין לשון־מכורתם הרוסית עשירת־הספרות, – הרי בתנאים הקשים של הנסיעה באותו זמן היתה המושבה זכרון־יעקב מנותקת ממרכז־התרבות היפואי, ובגלל מוצאם הרומני של האכרים היו בניהם מנותקים מעולמה של התרבות הרוסית. אמנם לעומת העדר הידיעה שלהם בלשון הרוסית היתה להם השכלה צרפתית מסוימת – שריד מתקופת הפקידות של הבארון רוטשילד – אבל זו שימשה להם קשר רוחני רק ביחס לבני ראשון־לציון, ולא ביחס לחלוצים יוצאי־רוסיה. הפלחה, שדרשה עבודה של ידים מרובות וזולות, תפסה מקום מרובה במשק של זכרון־יעקב והכריחה את האכרים להעסיק פועלים ערביים וליתן להם ולמשפחותיהם מקומות־דירה בחצרותיהם. בגלל שכנות זו סיגלו להם צעירי זכרון־יעקב בקיאות בלשונם ובמנהגיהם של הערביים יותר מבני שאר המושבות, ומפני שהיו מוכרחים לבלות – מפאת עבודתם – ימים הרבה בשדות הרחוקים מן המושבה ולחיות בתנאים הפרימיטיביים של הפלח הערבי, ראו אותם ה“חלוצים” האירופיים כפלחים בורים והתיחסו אליהם בבוז. כשהיו חוזרים לאחר ששת־ימי עבודה קשים לביתם, ליום השבת, לא מצאו אף מלה חמה אחת של ידידות מצד בנות־האכרים, שנגררו אחר מליצותיהם הנאות של ה“חלוצים”. הצעירות של המושבה היו מביטות בשאט־נפש אל הצעירים, שגדלו עמהן. הן נשארו תמיד בבית, היו קוראות קצת, התקשטו ביותר, ובכלל הרגישו את עצמן נעלות על הבחורים הפשוטים, הכפריים, שסיגלו להם כמה מנימוסיהם של הערביים, רק לפעמים רחוקות אפשר היה לראות צעירה מטיילת עם אחד מבני־הכפר הצעירים. לעומת זה, כשבא איזה פועל מרוסיה או מגאליציה, הרי די היה שיגדל את שערותיו, שיתהלך יחף לשם ה“אידיאל” וה“חבה לארץ” וכבר נתקבל בתור אדם דגול מרבבה, וצעירות־המושבה טיילו עמו, התרועעו אליו והביטו אליו ביראת־כבוד. והפועלים, שבאו מן הגולה לא הזניחו שום הזדמנות להטעים, שצעירי המושבה הם בורים, מתבוללים בערבים, ושהם רק הם אנשי התרבות, המשכילים האידיאליסטים האמיתיים.

צעירי־המושבות סבלו מיחס זה לאין שיעור. בימי־המנוחה המועטים, שבהם שהו במושבה, לא מצאו נופש, אלא רוגז־עצבים. אחר־כך היו חוזרים לעבודתם, כשלבם מלא מרירות על גורלם המר. אבל גם חיי הפועלים לא היו מתוקים כדבש. הרבה מהם נתייגעו לשאת את המחסור ואת איבת־הגומלים של האכרים, וכשנוכחו, שארץ־ישראל אינה אותה ארץ־פלאות, שחלמו עליה בגולה, היו יוצאים מתוכה לבקש את מזלם בארצות אחרות. דעת־הקהל הציונית סלחה להם את בריחתם מן המערכה. אמרו, שמי שאין בכוחו להסתגל אל תנאי־הארץ, מוטב שיילך ויחזור אל הגולה ואַל ימס את לבב־אחיו. לעומת זה הרבו לדון לכף־חובה את יציאתם של כמה מבני האכרים לחוץ־לארץ. הפובליציסטים הציונים צדקו, כשקוננו על ההפסד הלאומי הגדול שביציאתם של בני־אדם צעירים ומנוסים מלידה בחיי־הארץ, אבל לא צדקו במה שנתעלמו מן הגורמים שהכריחו את בני־האכרים לכך, – ואחד מן הגורמים הללו הרי היה: יחס־הזלזול מצד “החלוצים” כלפי ה“ילידים”, אותו יחס, שיוצריה של דעת־הקהל הציונית לא עשו כלום כדי לשנותו.

לא היה בכך משום הפסד גמור. כוותם של היוצאים היתה להשתלם בחוץ־לארץ בתרבותה ובנימוסיה של אירופה ולחסוך כסף משכר־עבודתם, כדי שיוכלו לאחר זמן לבסס את עתידם במולדת ולעמוד בהתחרות התרבותית עם ה“כובשים” החדשים. כך הבטיח ונדר כמעט כל אחד מהם בשעת יציאתו. אבל הנסיון הוכיח, שלא כולם עמדו בדבורים, ולא אחד בלבד הצליח לבסס את מעמדו בנכר בלא שחזר אל הארץ, ולא עוד אלא ששימש אף גורם משיכה לצעירים אחרים.

יציאתם של הכוחות הצעירים ילידי־הארץ שימשה נושא לקינה לאומית בעתוני־הפועלים, ולפעמים גם לדברי־שטנה על “האלמנט הרקוב”, אבל לא לבקורת־דרכים לשם תיקון המצב. מעמד־הפועלים לא ראה את עצמו חייב להציע, שחלק מן העזרה הצבורית, שלא הספיקה בשבילו, ינתן לאחרים, ביחוד לבני ה“בורגנים”. אולם צעירי־המושבות שנשארו בארץ, אף־על־פי שהיו בורים גמורים בתרבות הרוסית והפּלפולים האאידיאולוגיים של צבור הפועלים, לא היו משוללים רגש לאומי טבעי. הם הצטערו על דילדול שורותיהם יותר מן המקוננים, שהיו דומים בזה לאותו ספדן בהלויתו של בר־מינן עשיר. כשראו שאין עסקני־הישוב מסייעים להם בדבר, נתנו את דעתם להסתייע בכוחות עצמם.

מתחילה ניסו ללכת בדרך זו: הם קיוו, שיסודו של סניף להסתדרות הספורטיבית “מכבי” בזכרון־יעקב ירומם את השפעתם. אבל ההוראות שנתקבלו מן המרכז, לעסוק בתרגילי התעמלות בלבד, לא היה בהן כדי לספק את צרכיהם המיוחדים של צעירי זכרון־יעקב, שהיו עמלים כל השבוע בעבודה קשה ולא היו זקוקים להתעמל ביום המנוחה היחידי, שהיה להם. הם היו זקוקים להשתלמות רוחנית, ובדבר זה לא קיבלו שום סיוע מן המרכז של המכבי. לפיכך שינו את שם אגודתם לשם “הרצל”, שם, שבא לסמל את שאיפתם ללאומיות בעלת הכרה מפותחת, הם שאפו להכניס לתוך המסגרת של אגודתם פעולה ציונית תרבותית מרובה ביותר.

הרוח החיה באגודה זו היה – אלכסנדר אהרונסון. באוירה הפאטריאכלית, ששררה בארץ באותו זמן, נחשבה פעולה צבורית עצמית של נוער־המושבות כהפרת־נימוס. אלכסנדר היה צריך לעורר את חבריו, שיסכימו ליסודה של האגודה. הוא קבע את מגמותיה, את תכנית־פעולותיה והוא גם היה המפקח והאחראי לכניסתם של חברים חדשים. בפעולה התרבותית הוכרחו הצעירים להשען מתחילה על כוחות עצמם, והם עסקו בקריאת ספרים, בשיחות על תכנם ובויכוחים על שאלות לאומיות וצבוריות. אבל אלכסנדר השתדל לנצל עד כמה שהדבר היה ביכלתו את שעותיו הפנויות המועטות של אחיו אהרון ודרש ממנו עצות והדרכות ביחס לפעולה התרבותית, ותוך השאלות הבוטאניות והגיאולוגיות, שהעסיקו את רוחו של אהרון יומם ולילה, היה מוכרח להקדיש זמן ותשומת־לב גם למאמצי העסקנות התרבותית של אלכסנדר וחבריו. אלכסנדר, ששאף להפוך את אגודתו למרכז התנועה הרוחנית במושבה ולעשות אותה דוגמה ומופת לבני־הנוער של שאר המושבות, היה מציק לאהרון בדרישותיו לסייע לו בפעולה התרבותית, במידה מרובה כל־כך, שאי־אפשר היה לאהרון להשתמט ממנו. הוא היה מוכרח להרצות מזמן לזמן לפני הצעירים הרצאות על נושאים שונים: מן ההיסטוריה הכללית או מן ההיסטוריה הישראלית. לפעמים היה מרצה על נושאים מדעיים, על החקלאות, על הצמיחה ועל מבנה־הקרקע ובכל הרצאותיו היה מכוון לעורר בשומעיו קשר נפשי לארץ־ישראל, לעברה ולטבע שלה. לצעירים הללו שימשו הרצאותיו של אהרון מקור של השראה ועידוד נפשי כאחד. המלט הרוחני של האגודה נעשה מורגש יותר ויותר. הקשר בין צעירי־האגודה נעשה אינטימי ומהודק יותר.

אלכסנדר הצליח להשפיע על אחיותיו, שרה ורבקה, שתארגנה את בנות־המושבה ותכנסנה גם אותן לתוך אגודת־הנוער “הרצל”. צעד זה נחשב כמהפכני ביותר. הכל היו סבורים באותו זמן, שאין לאשה שום מקום בפעולות צבוריות. מקומה של האשה במטבח ובבית, או באולם הרקודים, אבל לא בצבוריות. העבודה המדעית המשותפת של האחים והאחיות בבית־אהרונסון שמשה מופת לכל הנוער במושבה אפשרות של שיתוף־פעולה תרבותי וחברותי בין האחים והאחיות במשפחה המורחבת של זכרון־יעקב.

השתתפותם של צעירים וצעירות באגודה אחת עוררה ענין מיוחד. התקרבותם של בני הדור הצעיר קבלה מצע רוחני־רומאנטי. והיא קבלה גם מצע אידיאולוגי ברור. באספות של האגודה תקף אלכסנדר בחריפות את עמדתם ויחסם של הפועלים. ההשקפות החדשות נתפשטו עד מהרה גם ברחוב. הצעירות פסקו לזלזל בבחורים המקומיים והערצתן המוגזמת לבעלי הדבורים הנאים, שבאו ממרחקים, נתרופפה.

עד מהרה התחילו הצעירים מתענינים גם בחיי־הצבור של המושבה. אבל מכיון שזכות־הבחירה היתה רק לבעלי־קרקעות, אי־אפשר היה להם להשפיע על הנהלת־הענינים. אז יסדו את “אגודת צעירי זכרון־יעקב”, שתכליתה היתה לרכוש זכויות גם לבנים המבוגרים של האכרים ולשאר התושבים הקבועים. מלחמה כזו התנהלה באותו זמן גם בשאר המושבות בין ה“זקנים” וה“צעירים”, ובזכרון־יעקב, כמו בשאר המקומות, נסתימה בנצחונם של הצעירים.

הנצחון העלה את חשיבותם של הצעירים בעיני הכל. נתברר שעמדו בהתחרות עם ה“החלוצים” בתרבות כללית ולאומית, בחיי החברה, ואפילו במלחמה על ההתקדמות והדימוקראטיה. אלכסנדר, שהיה שבע־רצון מתוצאות פעולתו, נסע באותו זמן בשליחותו של אהרון לארצות־הברית ושהה שם כמה שנים. בינתים באו כמה שינויים ביחסים הצבוריים בארץ. צבור־הפועלים התגדר במקצוע חדש: במקצוע הגבורה.

הפועלים מן “העליה השניה”, שנמלטו מרוסיה לארץ־ישראל מפני מלחמת רוסיה־יפאן ומפני זעזועיה של המהפכה הרוסית, שבאה אחריה ועוררה נחשול של פרעות ביהודים, ביקשו להקיף את ראשיהם גם בהילה של החלוצים “הראשונים”. לשם כך הוכרחו לשכוח ולהשכיח הרבה דברים, שהיו עלולים לערער את אמיתותו של תואר זה. מסירותם וגבורתם של העולים הראשונים בשנות השמונים והתשעים למאה שעברה, יסודן של המושבות הראשונות במדבר שממה, עבודת־הפרך שלהם בתוך מחסור, מצוקה ומחלות, לנוכח התקפותיהם של שכנים פרועים ונגישותיו של שלטון אויב וחמסני, ואפילו יסודה של “אגודת הפועלים” הראשונה – כל אלה היו כלא היו. הם טענו וחזרו וטענו, שכל החי והבריא בישוב נוצר רק על־ידי הפועלים החדשים של “העליה השניה”…

המציאות סייעה לשכחה זו. האכרים שהזקינו בעבודה ובתלאות, לא היה בכוחם לחזור לעת־זקנה על הגבורה של שנות־שחרותם. הסבל והאכזבות צננו את התלהבותם ומנעו אותם מלחנך את בניהם בהעפלה וסכנות. לעומת זה נשארו השכנים הערביים נאמנים למהגיהם הקודמים ולא מנעו את עצמם ואת בניהם מלשלוח יד ברכושם של האכרים היהודיים בכל הזדמנות, שהיתה להם. כשהיו רואים, שהיהודים מטילים את העבודה המסוכנת של שמירת השדות והכרמים על הערבים, שלפעמים קרובות היו הם עצמם גונבים מהם או מסייעים לגנבים, התחילו בזים ליהודים הנרפים וחזרו לכנות אותם בכנוי הגנאי “ולד אל־מות”.

אז קנאו בחורים אחדים, חברים למפלגת “פועלי ציון” מבני “העליה השניה”, לכבודו המחולל של הישוב, והחליטו למחות מעליו את כתם־הקלון של תולעת־יעקב. הם יסדו אגודה חשאית על שם הגבור הלאומי בר־גיורא", שתכליתה היתה להגן בנשק על רכושם של האכרים היהודיים מפני גנבים ושודדים אנשי־הפקר, ובכלל – להפעיל מחדש את הגבורה הישראלית. בצדה של אגודה חשאית זו יצרו הסתדרות גלויה, שתכליתה היתה לכבוש את עבודת השמירה במושבות מידיהם של השומרים הערביים. הסתדרות זו נקראה בשם “השומר”.

החברים שהתלקטו לחבורה זו, היו בני־אדם מנוסים בקרבות ובשימוש הנשק. היו בהם צעירים מרוסיה, שהיו מנוסים בעבודה קונספיראטיבית של הטירור המהפכני בארגוני ההגנה העצמית של היהודים בימי־הפרעות; היו בהם בחורים הרריים מקאוקאז, שגדלו מילדותם על האקדוח והרובה בין שבטים שואפי־קרבות, והיה בהם אחד מבני־הארץ, יגאל ממתולה, שעוד בילדותו מלאו נחיריו ריח אבק־שריפה בשעת המלחמות עם הדרוזים.

צעד אחר צעד כבשה הסתדרות “השומר” את מקומות־השמירה בארץ. אכרי המושבות לא האמינו תחילה ביכולתם של השומרים היהודיים לעמוד בהתחרות עם השומרים והגנבים הערביים, כמו־כן חששו להרגיז את השייכים הערביים, קבלני־השמירה ומנהלי־הגנבות, שראו את שמירתם כחסות ואת שכרם כמס־עובד, והיו עלולים לחשוב את הפסקת שרותם כמרידה בשלטונם ולהגיב עליה בפעולות־איבה. רק לאחר שידולים מרובים ולאחר שגנבו במתכוון פרדה מחות־יק"א בסג’רה, כדי להוכיח את חוסר נאמנותם של השומרים הערביים, הסכים מנהל החוה למסור את השמירה לחברי “השומר”. לאחר זמן, כשנלאו אכרי המושבות של הגליל התחתון לסבול את גנבותיהם ועריצותם של השומרים הערביים והצ’רקסיים, חדרה השמירה העברית גם לתוכן.

בהתנגשויות מרובות עם מתנפלים ערביים, ובדם פצועים והרוגים וקרבות גלויים וביריות מן המארב, נתחשלה גבורתם של חברי “השומר”, ובסביבות, שבהן פעלו, למדו הערביים לדעת, שרכוש ישראל אינו הפקר ושה“מוסקובים” הם בחורים, שיש להתחשב בהם.

ההיסטוריה, שכרגיל היא משמשת את הפוליטיקה ושומרת רק את העובדות הדרושות לחפצה, תדע לקשט את שם “השומר” במחרוזת ארוכה של מעשי הרפתקאות גבורה אמיתית: תאורים על הסתגלותם של השומרים לדרכי־החיים, לתלבושת ולנמוסים של הערבים מתוך תכסיס “החיקוי” שבו אחזו; בספורים על השרות הלאומי שלהם כשהלכו להחזיק בקרקעות, שנרכשו בשביל ארץ־ישראל בעמק־יזרעאל, לרגלי הר תבור ובמקומות אחרים – למרות איומיהם של הערביים לרצוח כל יהודי, שיעיז לחרוש את האדמה; בשורה ארוכה של קרבנות־דמים ובתאורים רומאנטיים של חיי השומרים, שאיפותיהם, תרגיליהם, משאם־ומתנם עם השכנים והטקס החגיגי של קבלת חבר (מעבר בין שתי שורות רוכבים מזוינים במקום עזוב במרחבי־השדה וחתימה על שבועת השומר, – טקס, שהיה דומה להכנסת אח לאורדן חשאי ולכניסה לשרות הצבא).

ואכן כל כמה שתרבה ההיסטוריה לספר על גבורת “השומר” ואנשיו, לא תוכל למצות את הכל. תאורי הנסיונות הקשים, שנתנסו בהם ב־365 הלילות של שנה אחת, וכל שכן במשך כל שנות קיומו של “השומר”, יש בהם כדי למלא ספריה שלמה. התעמולה הציונית בחוץ־לארץ, שמצד אחד – היתה מעונינת לעורר את יהודי הגולה להאמין בציונות על־ידי הבלטתו המנופחת של ה“יש”, שכבר נוצר בארץ, ומצד שני – היתה מעונינת להציג את צבור־הפועלים כמגשימה היחידי של הציונות – נתנה לחברי “השומר” מפרעת־תפארת על חשבון תהילתם בהיסטוריה. במלים זהירות, אבל גם ברורות למדי, הוצג “השומר” בספרות התעמולה הציונית כגרעינו של הכח היהודי המזוין במדינת־היהודים העתידה לקום, והמשרד הציוני בארץ ומרכזם של “חובבי־ציון” ברוסיה תמכו בהם, כמידת יכולתם, בכסף. כסף זה שימש לקנית סוסים ולמתן ערבות למושבות, שהסכימו לקבל עליהן את השמירה העברית.

אבל ההד של התשבחות ל“גרעין הצבאי היהודי” הגיע לא רק לצבור היהודי בגולה, אלא אף לאזניהם של השומרים עצמם. דבר זה עורר בהם את הכרת ערך עצמם במידה יתרה מן הראוי; והערכה עצמית זו נתרבתה עוד יותר בשעה שהשמועות על גבורתם נתפשטו בכל ארץ־ישראל, והם קבלו עליהם את השמירה גם בחדרה, בראשון־לציון וברחובות. היחס אל האכרים התחיל מתפתח באותו תהליך, שבו התפתח היחס של השומרים הערביים, שקדמו להם.

השומרים העבריים התחילו רואים את עצמם כשולטים על האכרים הזקוקים להגנתם, לאותם “וולד אל־מות”, שאינם יכולים לשמור בעצמם על חייהם ורכושם. הם התחילו ללחוץ על האכרים בכמה עניינים. כחברים מסורים לתנועת “פועלי־ציון” דרשו מהם, קודם כל, שיחליפו את פועליהם הערביים בפועלים יהודיים, ובכמה מקרים אף השיגו בלחצם אי־אלו תוצאות. מובן, שדרישתם היתה מוצדקת מבחינה ציונית, כי טובתו של עם־ישראל דרשה להרבות את מספרם של היהודים החיים בארץ־ישראל על עבודה, וביחוד על עבודה חקלאית. כמו־כן צדקו אף מבחינה “מקצועית” טהורה: מאחר שהפועלים הערביים היו בהרבה מקרים שותפים ומסייעים לגנבים מבני־עמם, הרי במידה שמספרם של הכוחות הצעירים במושבה היה מרובה יותר, בה במידה גדלה יכולתם של השומרים להגן עליה במקרי התנפלות. לעומת זה טענו האכרים, שעם־ישראל לא דאג לכך, שלאחר תשלום השכר הגבוה לפועלים היהודיים ישאר גם להם עצמם די מחיתם מהכנסותיו הזעומות של המשק. ועוד טענו, שהרחקתם של הפועלים הערביים בבת־אחת עלולה לחזק את השנאה כלפי היהודים בכפרים הערביים וכוחות “השומר” שמספרם בכל הארץ הגיע לעשרות אחדות בלבד, אינם מספיקים לעמוד בפני המוני ערבים מלאים איבה לאומית. השומרים יכולים לסכן את חייהם במלחמות מעטים נגד רבים ולצבוע להם פורפוריה של ארגמן בדם חבריהם הנופלים, או אפילו למצוא עילה לסכסוך עם האכרים ולשאת את מקלותיהם ותרמיליהם מן המקום, – אבל האכרים הקשורים באדמה אינם יכולים לסכן את קיומם ועתידם בגלל הקאפריסות של השומרים.

הטענות הללו לא היו מחוסרות יסוד. היו כמה מקרים, שהתנהגותם התוקפנית של השומרים גרמה ליחסי־איבה בין הערבים והיהודים, ויחסים אלו גרמו לישוב צרות מרובות. בראשון־לציון התעקש טירון אחד מחניכי “השומר”, בחור, שנמצא בארץ רק חדשים מועטים ונשלח לעבודה האחראית של השמירה, למנוע פלח זקן לעבור דרך המושבה עם שלושת גמליו הטעונים שקי־תבואה, ובתוך המריבה הכה את הזקן ושבר בקת־רובהו את רגלו של אחד מן הגמלים. בכפרי־הערבים נתפשטו שמועות על חוצפתם של היהודים, המתנפלים על פלח זקן הולך לתומו. סכסוך, שפרץ בין שומר בכרמי רחובות ובין ערבי מכפר זרנוגה בגלל גניבת אשכול־ענבים גרם לכך, שנהרגו שני יהודים וערבי אחד, ונוסף על כך נפצעו כמה אנשים, ומשפטי־הרצח, שהוטלו בשל מעשה זה על שלושה מותיקי־האכרים, שלא היה להם כל חלק בו, שימשו חומר־שטנה לעתונות הערבית נגד היהודים והציונות כאחד. חיסולו של הענין בדרך השוחד, כפי שהיה מקובל במשפט התורכי, עלה למושבה כששים אלף פראנקים ובהרבה סבל, עלבונות ופחדים במשך חדשים הרבה.

ההיסטוריה לא תרצה להעיב את דפי־הזוהר של תולדות־“השומר” בכתמי־הצל של המעשים הללו ודומיהם, ממש כמו שלא תרחיב את הדיבור על אותם חללי־“השומר”, שנפלו בנשק חבריהם, ביריות תועות או בשעת תרגילי־יריה; או על היחס הסארדיוטי של ותיקי “השומר” כלפי הטירונים והחניכים, שנשלחו להלך בשדות בלילות־אפלה ובגשם סוחף, בשעה שהותיקים נשארו במושבה לרחוץ ולהתעדן במבטי־ההערצה של הבחורות. אבל אותם בני־הדור, שראו את חברי “השומר” לא מבעד למשקפת הוורודה של ההיסטוריה, אף לא בעיני הבחורות המתמוגגות למראה איש־צבא או כעין איש־צבא, לא הבליגו על התנגדותם לחבורה זו.

רבותיה של תנועת “הפועל הצעיר”, שהיו בני־פלוגתא תמידיים לשיטותיהם של “פועלי־ציון”, מצאו פגם מוסרי ולאומי גם ביצירתם זו. הסופר העסקן יוסף אהרונוביץ מצא פסול בחברי־ “השומר”, שבחיקוי לדבורם, לתלבושתם ולמנהגיהם של הערביים נוטים הם להתבוללות ערבית (אשמה שצבור הפועלים בכללו הטיל אותה על בחורי זכרון־יעקב), ושברדיפתם אחר הרפתקאות־לילה ומשחקים צבאיים משתמטים הם מן העבודה היצרנית, שהיא חובתו העיקרית והיחידה של הפועל העברי בארץ.

בויכוחים בתוך צבור־הפועלים עצמו היו החברים של “פועלי־ציון” מתפארים על בני המפלגה היריבה בגבורתם של השומרים, אחיהם־לדעה. אבל כלפי חוץ הציגו גבורה זו בתור סגולתו המיוחדת של צבור־הפועלים כולו, המגן בדמו על חיי “הישוב הבורגני הרקוב”.

אלכסנדר שחזר בינתים מארצות־הברית, כשהוא מחודר באידיאות של הדימוקראטיה האמריקאנית ולאחר ששכח לגמרי את ההפליה לרעה של בני־האכרים מצד הפועלים, קשה היה לו להתיחס בסבלנות להערכות הללו. הוא נוכח בדבר, שגבורתם של אנשי “השומר” היא שמכלכלת את העזתו של צבור הפועלים לומר: “אני ואפסי עוד”. אף־על־פי שהשמועות על גבורותיהם של השומרים היהודיים, עוררו בו שמחה, אי־אפשר היה לו שלא להרגיש בחילה למראה תאות־ההתהדרות והעמדת הפוזה של גבורי־קרב, שהיתה אופינית לכל התנהגותם כולה. על כל פנים בא לידי מסקנה, שהדרך היחידה להגן על כבודם של בני־הארץ היא דרך־ההתחרות בכוון זה. בני־האכרים צריכים להוכיח בפועל, שלא רק אינם נופלים מן החלוצים החדשים במסירות ובאומץ־לב, אלא אף עולים הם עליהם בידיעת הארץ ובסגולות־אופי; הוא התחיל משכנע את חבריו בני המושבה בדבר הצורך ללכד את הנוער בארגון חדש, בעל משמעת צבאית ותכליות גדולות, כמו “השומר”. הוא אמר להם, שהם רשאים לעבור בבת־צחוק על הזיותיהם של הציונים בארצות הגולה, הרואים בחלומם את “השומר” כגרעינו של הצבא היהודי לעתיד לבוא, ביחד עם זה הטעים, שהזיות אלו משפיעות על יחסו של הציבור הציוני אל הנעשה בארץ, שמן הראוי הוא שצבור זה ידע, שיש גם גרעין צבאי מילידי־הארץ. יתר על כן: אין לדעת את הצפון בחיק העתיד; יתכן, שבזמן מן הזמנים יגיע תור־הפעולה של הכוח היהודי, ולפיכך צריך לדאוג מראש, שכוח מזוין זה לא יהיה בידי צבור־הפועלים בלבד.

בחורי זכרון־יעקב היססו הרבה אם לקבל את רעיונו של אלכסנדר. לשמירה הערבית היו חסידים מרובים בין זקני־האכרים, שלא היה לה שום אימון בפועלים היהודים־הרוסיים ובכוונותיהם הכנות. יחסם של השומרים היהודים לאכרים, במקומות שבהם נמסרה השמירה ל“השומר”, יצא לו שם. מפני־כן התרגלו במחשבתם להנחה, שאין טוב להם מן השומרים הערביים. לגייס את בניהם לצורך השמירה אף לא עלה על דעתם. ראשית, לא רצו לסכן את חייהם, ושנית: הם היו עסוקים, בלא זה בעבודה קשה במשך כל שעות־היום. הצעירים אמנם לא הסכימו להנחות הללו בשלמותן. ואף־על־פי־כן לא ראו אף הם פתרון אחר לשאלת־השמירה מזו שניתנה על־ידי הזקנים. ואף־על־פי־כן לא נשארה תעמולתו של אלכסנדר בלא תוצאות. היא חדרה ללבבות וליבתה את שאיפות־הגבורה, שקננו בנפשות הצעירות. ודי היה, שיארע מאורע של התנפלות, כדי להפוך את השאיפות למציאות.

באחד מערבי הקיץ נתפשטה בזכרון־יעקב השמועה, שרופא־המושבה שהיה צריך להגיע מחיפה קודם שקיעת־החמה, עדיין לא בא. חששו, שקרהו אסון בדרך. צעירי־המושבה, ובראשם אלכסנדר, עלו על סוסיהם ויצאו לדרך־חיפה. לאור הירח מצאו את מרכבתו של הרופא בפינה עזובה, והסוסים עומדים כפונים זה אל זה בדממת־עצב. בלבבות חרדים נגשו אל המרכבה וראו בתוכה את הרופא כשהוא מוטל בלא הכרה ופניו פצועים ומוכתמים בדם. סמוך למרכבה, על הקרקע, שכבה נערה כבת 16 מעורטלת למחצה ועל פניה חוורון־התעלפות. הם הבינו מיד מה שאירע. עם חשכה התנפלו בדואים על המרכבה וביקשו לאנוס את הנערה. כשניסה הרופא להגן עליה, הכוהו מכות־רצח עד שאבדה הכרתו, ולאחר שהבידואים התעללו בנערה, הרפו ממנה והסתלקו.

הצעירים היו צמאי־נקם, וחוסר־יכלתם לנקום במנוולים האלמונים את כבותה המחולל של הנערה, עורר בהם צער וחרון כאחד. לאחר שהרבו לגדף ולקלל את הפושעים התחילו מתלוננים על ההפקרות וחוסר־הבטחון בדרכים ועל העזתם של הבידואים, ההולכת ומתרבה, ואחד היה מן הבחורים שאמר: – הוי, אילו היה “השומר” גם בסביבתנו, אי־אפשר היה, שתתרחש חרפה זו.

אחר־כך, מכיון שנפתח מקור התלונות, התחילו מספרים מעשה בערבים, שהעלו את עדריהם על מקומותיהם של היהודים, ומעשה בערבים שגנבו פרה מן העדר וזוג פרדות מן האורווה, ושוב מעשה בערבים, שהתנפלו על רוכב יהודי ולאחר שהכוהו ופצעוהו גזלו את סוסתו והשאירוהו מתבוסס בדמו. והלחן, שחזר בסופו של כל ספור היה: הוי, אילו היה “השומר” אצלנו…

אלכסנדר שמע ושתק. זעם כבוש הרעיד את נימי־נפשו. הוא רצה להפסיק בכל פעם את המשוחחים בעלבונות ובגערות; אי־אפשר היה לו להתיחס בסבלנות לבני־אדם אלה, האילמים, בריאי־הגוף, שהתגעגעו לאחרים שיבואו להגן עליהם. לסוף אי־אפשר היה לו לשלוט ברוחו. הוא הפסיק פתאום את השיחה בקול תקיף, שבו רטטו כאב וזעם כאחד:

– כלום התגעגע גם גדעון בן־יואש ל“השומר”, בשעה שהבדואים המדיניים היו רומסים בגמליהם את שדות־אביו? וכי אינכם מתביישים להלך על אדמת־גדעון ולא ללכת בדרכיו? במה אתם פחותים בכוח ובאומץ מבחורי־“השומר”?

שום תשובה לא נשמעה. חבריו ידעו את השקפתו בענין זה ואי־אפשר היה להם להחליט בדבר. אלכסנדר ראה בשתיקתם משהו משום כניעה לדעתו. הוא הוסיף להמטיר עליהם דברי־תוכחות, תביעות, עלבונות. הוא עורר את כבודם, הלהיב את רוחם, דיבר על חובתם. מישהו התחיל נענה לו בהסכמה. הערב ירד. הם רכבו בשפלה בתוך משעולי־השדות החרושים. הסוסים דרכו בחשאי באדמה הרכה, והד־צעדיהם כאלו הוסיף יתרון תוקף לדבריו של אכסנדר, שנאמרו בקלות, באטיות ובתקיפות יתרה כאחת. מראה ההרים והעמקים, הטובעים בנגוהות הירח ריכך את נפשם ונסך בהם מצב־רוח של הזיה, של שאיפה לגדולות. פתאום התייצבו כולם במעגל. אלכסנדר הרים את ידו. הוא השביע אותם בכבוד אחיותיהם ללכד את כוחם לשם הגנה על שלום המושבה וכבודה. הם נשבעו.

אחר־כך נערכו כמה פגישות חשאיות ובסתיו 1913 נוצרה אגודת־“הגדעונים”. תכליתה היתה “לאחד את צעירי־המושבה לשם הפיכתה של זכרון־יעקב למושבה עברית ראויה לשמה”. תכנית סתמית זו נתנה לחברים אפשרות של בחירה חפשית: להסתפק במליצות ריקות, או לפעול במרץ לשם הכנסת־תיקונים בסדר־החיים של המושבה. המייסד והראש של “הגדעונים”, אלכסנדר אהרונסון, דאג לכך, שהאגודה תלך בדרך השניה. שאלת־ההגנה, ששמשה גורם עיקרי ליצירתה של האגודה, עשתה עכשיו רק פרט אחד של תכנית שלמה. האגודה העמידה לעצמה כמה תכליות, שבצירופן היו צריכות להביא לידי שינוי הלך הרוח בישוב כולו. אלכסנדר ארגן את האגודה על יסוד של תקנות קפדניות ומשמעת חמורה. כל מועמד נבדק תחילה יפה־יפה, אם הוא ראוי להיות חבר בה ואם אפשר לסמוך עליו.

טקס ההקדשה של “האח החדש” נערך בסודיות מרובה, לאחר שהמועמד נבדק ונבחן יפה. לאחר שהחברים, שהמליצו על קבלתו, ערבו להתנהגותו שישמשו שני הממליצים בתפקיד של “סנדקים”, בשעה שהכניסו אותו בברית־האגודה. בליל אפלה קשרו מסביב לעיניו מטפחת, הוליכוהו בכיוונים שונים ברחובות המושבה, עד שאי־אפשר היה לו להכיר על פי הזכרון את המקום, שהוא נמצא בו. אחר־כך היו מכניסים אותו לבית אחד – ביתו של אחד מן החברים, ששימש באותו ערב כמקום המועד של האגודה – וכשהסירו את המטפחת מעל עיניו, ראה את עצמו בחדר אפלולי למחצה. שני נרות עטופי שחורים דלקו על השולחן. ביניהם הלבינה עצם־הגולגולת של מת, ולפניה ספר כתבי־הקודש. האנשים המועטים, שהכיר המועמד לאחר שעיניו התרגלו לאפלולית המסתורית של החדר, לא היו עוד ידידיו ומכריו מתמול־שלשום אלא נושאי־כליו של גדעון, הגבור הקדמון, שכאילו לבשו מחדש דמות של בשר־ודם, דמות שהיתה מטושטשת באפלה. שאלותיו של ראש־האגודה צלצלו באזניו בקול מעולם אחר כשהשיב עליהן על־פי סדרי־הטקס, הרגיש בכל הויתו, שהדברים, שהוא מקבל עליו כאן בשבועה, לשמור את סודות האגודה ולעמול במסירות־נפש על קיום מטרותיה, אינם משחק של ילדים או מליצות נאות בלבד, אלא יעוד רציני מאד, יעוד לחיים ולמות, שאור הנרות וגולגולת־השלד רומזים עליו ומדובבים את סודו.

בקבלת החברים לאגודה, בהתיעצויות שלה, בעריכת התכניות ובחלוקת התפקידים, הונהגה סודיות חמורה. אלכסנדר ידע, שאגודה קטנה של צעירים לא תוכל לחולל כלום, אם הקשר בין חבריה לא יהא מהודק ביותר. הוא ראה את הסודיות בתור אחד מן האמצעים של הידוק היחסים בין חברי־האגודה. ובתור אמצעי כזה ראה גם את טיפוחם של יחסי־אחוה עמוקים בין חברי האגודה כולם. ולפיכך השליט את חובת העזרה ההדדית על כל החברים לא רק בעניינים, שנגעו לאגודה, אלא אף בעניינים פרטיים: בעבודה בשדה ובכרם, בעזרה כספית ובטיפול בחבר בשעת מחלה. נוצר ועד מיוחד, “ועד השלום”, שתכליתו היתה לפייס חברים, שאירע סכסוך ביניהם. אלא שוועד זה פסק עד מהרה להיות מורגש, כי חברי־האגודה נתקשרו זה בזה בברית־אחוה והסכסוכים פסקו.

“הגדעונים” רכשו להם עד מהרה הוקרה מרובה בהתנהגותם במעשיהם בתוך הצבור הזכרוני, וכך נפתחה לפניהם הדרך לפעילות צבורית. באי־כוחם נבחרו למועצת המושבה, ונשיאם, אלכסנדר אהרונסון, שנבחר להנהלתה, אמר להשתמש בתוקף משרתו החדשה לשם טיהורה של המושבה מכמה בחינות. ביד חזקה סגר את בתי־המסבאות, ששימשו מקום פגישה בין בחורות ערביות פרוצות ובין יהודים מן המושבה ומן הסביבה, שבקשו תענוגות זולים וקלים. בעלי המסבאות הרימו קול־צעקה על קיפוח פרנסתם, אבל הפעולה נתקבלה על דעתם של הזקנים ובעלי־המוסר שבמושבה, שביקשו לשמור על כבודה.

“הגדעונים” התחבבו על זקני־המושבה גם על־ידי פעולות אחרות. הם הוכיחו בפועל שהם מתייחסים בהוקרה לאבותיו של הישוב ושומרים בלבם בהערצה את זכר סבלם וגבורתם. ביום, שבו מלאו שלשים ואחת שנה לעליתם של החלוצים הראשונים על אדמתה של זכרון־יעקב, ערכו חגיגה נהדרת, שמסירותן של חברות “הגדעונים” ובראשן שרה אהרונסון, סייעה הרבה להגדלת פארה, והעלו אותה למאורע ישובי כללי. אלכסנדר אהרונסון נאם בהתלהבות בשבחם של העולים הראשונים, ודבריו, שנבעו מהשקפתו הכללית על מצב ההתישבות ועל היחסים הפנימיים שבישוב, עוררו הדים של הסכמה והתנגדות. הפועלים, שנוכחו בחגיגה, לא יכלו לסלוח לו את “חילול הקודש” במה שנתן לעולים הראשונים את תואר־הכבוד “חלוצים”, שלדעתם של הפועלים היו רק הם עצמם זכאים לו.

בעונת הגשמים, בשעה ש“הגדעונים” הוכרחו להבטל מעבודתם בשדה, קבלו עליהם לעסוק בעבודות צבוריות, וגם במקצוע זה התחילה את פעולתם ב“כיבוד אבותיהם”, שיפור צורתו וסדריו של בית־הקברות הזכרוני. סבורים היו, שבית־קברות זה, שבו מצאו מנוחתם ראשוני הגבורים ממיסדי זכרון־יעקב וחדרה, חללי המחסור והמחלות, שהחזיקו מעמד על משמרתם עד הנשימה האחרונה, ראוי למסגרת נאה יותר לכבוד־שוכניו.

הם יצאו לבית־הקברות, כשהם לבושים שקים עבים להגנה מפני הגשם. קבוצות־קבוצות היו מתפזרים בין הקברים. הם ניסרו עצים, סיקלו אבנים וסללו כביש קטן בין הקברים. הם עשו את עבודתם בלבבות מלאים אהבה ויראת־כבוד. ילדי בית־הספר בקשו לסייע להם בכך והרגישו את עצמם מאושרים כש“הגדעונים” התירו להם להשתתף בעבודה. בינתים היו הילדים שומעים מהם נאומים מלאים התלהבות על פעולתם הראויה לתהילה של החלוצים הראשונים ועל חובתו של הדור הצעיר להשתדל בהמשכת עבודתם ובשכלולה. בני־אדם, שעברו ליד בית־הקברות, אי־אפשר היה להם להמנע מלהסתכל במחזה היפה של הנוער הנותן כבוד לאבותיו שוכני־העפר.

לאחר זמן הציע להם ועד המושבה עבודת צבורית בשכר: לנקות ולהעמיק את התעלות של מי־הגשמים בצדי־הדרך לחיפה. כמה מילדי בית־הספר, שכבר טעמו את טעמה של עבודה במחיצתם של “הגדעונים”, אחיהם הגדולים, באו גם עכשיו להשתתף עמהם בעבודה, וקבלו מחצית שכר־יום של מבוגר. היתה התעוררות כללית של שמחה במושבה. אלא שפעולה זו של “הגדעונים” עוררה את רוגזם של הפועלים המקומיים ורוגז זה התפשט עד מהרה מזכרון־יערב על־פני כל הארץ. כל הימים תבעו הפועלים יתרונות לעצמם בשם קדושת העבודה – והנה באים בני־אכרים, אלה “נכדי־הבארון”, שינקו את תמיכתו מחלב־אמם, שולחים את ידם בעבודה וחודרים לרשות־היחיד של צבור־הפועלים, וצבור זה היה סבור, שאי־אפשר לו לעבור בשתיקה על מאורע זה. אבל אחר זמן קצר אירע מאורע אחר, חשוב אף מזה, שעורר את הרוחות במידה יתרה והשכיח אותו ענין לגמרו.

הסתדרות “השומר” הציעה לועד־המושבה לקבל עליה את השמירה בזכרון־יעקב, בתנאי שהפועלים הערביים יורחקו מן המושבה. הצעתה נדחתה בשל התנגדותם של “הגדעונים”. הללו מצאו להם סוף־סוף הזדמנות לעמוד בתוקף על הגשמתה של שאיפתם הראשונה – מסירת השמירה לידיהם. מנהיגם, אלכסנדר אהרונסון, הזהיר את זקני־המושבה מפני ההגיון המשונה שבחיזוק הבטחון על־ידי הכרחתם של עשרות ערבים לעבור מעבודה כשרה למלאכת הגניבה, ועל־ידי יצירת שנאה בין המושבה ובין תושבי הסביבה. הוא דרש למסור את השמירה ל“גדעונים”. הדבר קרה בשעה שתושבי־רחובות כבר היו מסובכים במשפטים, בנגישות ובמאסרים בענין זרנוגה, בגלל חוסר הטאקט מצדו של אחד מחברי “השומר”, ובשעה שבכפריהם של הערבים כבר גברה השנאה ליהודים בגלל מעשיהם הנמהרים של טירוני השומרים. וכשהסתמך השליח של “השומר” על הקרבנות של הסתדרות זו ודרש בשמם סיוע ואהדה לתכניתו, השיב אלכסנדר, שהקרבנות הללו הם “לוקסוס”, שהישוב אינו זקוק לו, ואפשר לשמור על הבטחון – עד כמה שהדבר אפשרי – בלא התפארות בגבורה ובלא הרגזתו של העם השכן.

דברי אלכסנדר עוררו סערת־זעם בעתוני הפועלים ובאספותיהם בכל הארץ, וגם דעת־הקהל של האינטליגנציה הציונית רגזה על פגיעה קשה זו בזר־הדפנים של ה“גרעין הצבאי”, שכל ההסתדרות הציונית התפארה בגבורתו. אולם ה“גדעונים” לא שמו לב לרוגז זה והחליטו להוכיח בפועל, שאינם נופלים מן “השומר” בשורותים הדורשים אומץ־לב.

באותו זמן קנתה יק“א את אדמת שוני, מדרום לזכרון־יעקב. היה צורך למהר לחרוש ולזרוע את האדמה – כמו בכל שטח אחר בארץ שנקנה על־ידי יהודים – מחשש שמא יחזיקו בה הערבים השכנים. הללו ידעו את ערכה המשפטי של עבודה זו, שהיתה שוללת מהם את הסיכויים לגזילת קרקע או לסחיטת כספים, (היו נוהגים להתנפל על החורשים היהודים ולהניסם מן המקום, בעמק־יזרעאל ובגליל, ואפילו בשטחי־הקרקע שנקנו זה לא כבר סמוך לחדרה, הוטלה החרישה הראשונה על “השומר”. בכל ההזדמנות הללו הראו אנשי־”השומר" קרירות־רוח ראויה לתהילה; הקשי שבמצב היה מה שהיה צורך לא רק לעמוד בפני המתנפלים, אלא אף להמנע מכל סכסוך־דמים. הריגתו של איזה ערבי היתה עלולה לסבך את היהודים במשפטים אין־סופיים, בהוצאות־שוחד עצומות בשביל השופטים ופקידי הממשלה ולסוף – בתשלום כופר־נפש למשפחת־ההרוג. באדמת שוני הוטלה “חרישת־הכיבוש” על צעירי זכרון־יעקב בהדרכתם של “הגדעונים”. והללו הוכיחו, שאין מוכשרים מהם למילויו של תפקיד קשה ומסוכן זה. על אף איומיהם הפראיים של השכנים עשו את העבודה בקרירות־רוח, כשהם נמנעים מכל גילויים של פחד או התרברבות, שהיו עלולים לגרות את השכנים להתקפה, – והאדמה עברה לרשותם של היהודים בלא כל פגע.

בעונת־הענבים הבאה הצליחו סוף־סוף “הגדעונים” לקבל עליהם את השמירה. האגודה לא הסתפקה במינוי שנים מחבריה כשומרים קבועים. כל לילה היו יורדים חמשה־ששה “גדעונים” להתהלך בכרמים. הם לא המתינו עד שבאו הגנבים לכרמי־הגפנים, אלא התקינו מארבים במקומות, שהגנבים היו רגילים להגיח מהם. פעולות אלו של “הגדעונים” ביחד עם בקיאותם בלשון הערבית, במנהיגיהם של הערביים ובכל שבילי הכפרים הסמוכים, לימדו עד מהרה את הערבים, שאין טוב להם מידידותו של “הגדעוני”, ואין גם גרוע מאיבתו.

אבל בניגוד לשכנים הערביים שהשלימו עם קיומם של “הגדעונים” היה צבור־הפועלים מוסיף להלחם בהם מלחמת־דברים בלא הפסקה. אנשי “השומר” לא התנגדו לכך, שבני־האכרים יחלקו עמהם את הסכנה שבשמירה, אלא שלפי דעתם היו חייבים בחורים אלה להכנס מתחילה ל“השומר” כטירונים, כשותפים לחובות ולא לזכויות, ואלה שיסגלו להם במשך כמה שנות־נסיון את המצע הרעיוני של “פועלי־ציון”, יתקבלו אחר־כך כחברים בעלי זכויות שלמות, כמו שעשה יגאל ממתולה.

כמעט בכל שבוע היו מדפיסים בעתוני הפועלים “הפועל הצעיר” ו“האחדות” דברי־שטנה מאת כתבים עלומי־שם על אכרי זכרון־יעקב בכלל ועל “הגדעונים” ומנהיגם בפרט. אגב, לא נמנעו מלפגוע גם בתחנת־הנסיונות של אהרון אהרונסון, אחיו של ראש “הגדעונים”, אף־על־פי שאהרון עצמו היה עסוק בעבודתו המדעית ולא היה חבר בהסתדרות זו כלל. פועלים בני־חנונים הרשו לעצמם, לאחר ששהו חצי־שנה בארץ, למתוח בקורת “מקצועית” על פעולותיו של אהרון בתחנת־הנסיונות. לא הוחמצה שום הזדמנות למלחמה פובליציסטית זו. אפילו הרצאתו של אהרון על התפתחותם של הכושים באמריקה בחמישים השנים האחרונות, שהרצה לפני הנוער הזכרוני, שימשה הזדמנות להערה עוקצת בעתון־הפועלים, שהרצאות כאלו באות ללמד כיצד לבנות את ארץ־ישראל. אכן באותו גליון עצמו נתפרסמו מאמרים על הבעיות של האינטרנציונאל הסוציאליסטי ועל ארגונם של פועלי־צרפת בצד ידיעות מחייהם של המהפכנים הרוסיים, – עניינים, ששייכותם לבניתה של ארץ־ישראל לא היתה על כל פנים מרובה מזו של התפתחות הכושים באמריקה, שהיה בה משום ענין לתולדות השתחררותם של הגזעים המדוכאים. “הגדעונים” לא שמו לב לשטנה, שניתכה על ראשם. הם המשיכו בשקט את עבודתם מתוך הכרת חובה טבעית, שאין צורך להתפאר בה.

הצלחתו של ארגון הנוער בזכרון־יעקב עודדה את אלכסנדר לגשת לארגון דומה לזה גם במושבות אחרות. הוא נשתקע בעבודה מרובה כל־כך, שדחה את חזירתו לאמריקה מחודש לחודש ומתקופת־שנה אחת לתקופה שבאה אחריה. בגלל הדרישות התכופות של משרד החקלאות האמריקאני הוכרח אהרון לחשוב על שליחתה של רבקה לאמריקה. בטוח היה, שזולת אלכסנדר הריהי היחידה הראויה לשליחות זו מפאת בקיאותה הרבה במחקריו ובכל עבודתו בתחנה.

בעבודה היום־יומית של ההסתדרות מצא אלכסנדר עזרה נאמנת ומסורה מצד חבריו בני־כפרו, אבל יועצו ואיש־סודו בכל שאלות־ההנהלה היה אבשלום. אבשלום נתקבל לאגודה מתחילת־יצירתה, אף־על־פי שלא היה מבני זכרון־יעקב, אלא שהכל ראוהו כזכרוני למחצה מפאת ביקוריו התכופים במושבה ומפאת העובדה שהיתה ידועה לכל, שהוא עומד להנשא לרבקה אהרונסון. החוש המעשי של אלכסנדר והמזג הסוער של אבשלום השלימו זה את זה וסייעו להעלאת רמתו התרבותית והחברותית של הנוער, שהיה נתון להנהגתם, כשהתרחש איזה מאורע, שהיה בו משום ענין ל“גדעונים”, היו ממהרים להפּגש זה עם זה וקובעים את תכנית־הפעולה שלהם. מזמן לזמן הרגישו עליהם את עוּלם של תפקידים מרובי־אחריות. תפקיד ממין זה מילאו גם בשעה שאירע בחדרה מקרה, שאיים על המושבה בסכנות חמוּרות.

בתחום חדרה, בחות־הפועלים גן־שמואל, שהיתה נתונה לשמירתה של הסתדרות “השומר”, פגע כדור־רובהו של אחד מן השומרים פגיעת־מות בערבי מכפר סמוך בשעת נסיון של גניבה. הפלחים הערביים בכפרים, אנשי־האדמה השפשוטים והעניים, לא התגעגעו בדרך כלל לעזרה משפטית של הממשלה התורכית. אפילו הצד התובע, שהיה בטוח בצדקתו ובאשמתו של יריבו, לא שקד לפנות אליה. הכל ידעו, שקודם כל צריכה לבוא משלחת־חקירה מן המשטרה לכפרו של הנרצח, ושוטרים, שבאים אל הכפר, מתנהגים בו כמו בשטח־כיבוש. הם זוללים את עופותיהם של האכרים ונוטלים מהם את מיטב המספוא לסוסיהם, ולפעמים הם משלחים אפילו את פרגולם בעורו של פלח מסכן, שנזדמן במחיצתם, כדי להאדיר את כבודו של השלטון, שהם באי־כוחו. לאחר ביקורם של השוטרים בכפר בא תורם של המשפטים, שאף הם היו מוצצים את לשדם של הכפריים. לסוף – היו מפסידים על־פי רוב במשפט, כי לעולם אי־אפשר היה לדעת, אם מכסת־השוחד, שניתנה על־ידם, לא היתה מועטת מזו שניתנה על־ידי יריביהם. מכל העמים הללו היו הפלחים משתדלים עד כמה שהדבר היה ביכלתם לישב את הסכסוכים, שנפלו ביניהם, בתיווכו של אחד מן השייכים המכובדים, בלא להטריח את המוסדות של המשפּט העותומאני.

המקרה בחדרה עלול היה, אפוא, להסתיים במתן כופר־נפש לאלמנתו של ההרוג ובטביחת כבש לסעודת־שלום, כפי שהיה נהוג במקרים דומים לזה בשאר כפרי־הארץ. אולם הפעם נטפלו אל הסכסוך אפנדים ערביים מיפו, מחיפה ומתול־כרם, ועורכי העתונים “פלשתין” היפואי ו“אל כרמל” החיפני. הללו התנפלו בשמחה גלויה על אסונו של בן־עמם ואמרו לנצלו למלאכת־השטנה על היהודים והציונים, שבה עסקו בהתלהבות. הם באו אל כפרו של ההרוג והסיתו את האלמנה וזקני־הכפר, שלא יסכימו לקבל כופר־נפש מאת היהודים, והודיעו, שהם, האפנדים, מוכנים ליתן לאלמנה סכום הגון ובלבד שתמסור את הענין לשלטונות. הם שאפו לעורר באמצעות המשפטים את דעתם של השליטים באיסטאמבול על העובדה, שהציונים יסדו להם צבא חשאי בארץ לשם השמדתם של הערבים והתורכים כאחד.

סכנה רצינית רחפה על תושבי־חדרה, שהיו צפויים לכל הפגעים שבאו על רחובות מחמת “מאורע זרנוגה”. וודאי, שהענין היה עלול להסתבך בצורה הרת־פורעניות אלמלא נכנסו לעובי־הקורה השייך איברהים מיכה (אברהם שפירא) מפתח־תקוה, השייך הצעיר סלים אבן־לולו (אבשלום פיינברג) מחדרה ואלכסנדר אהרונסון, ראש “הגדעונים” מזכרון־יעקב. למרות סערת־הרוחות, שהיתה בכפרו של ההרוג מפאת הסתתם של האפנדים, הלכו לשם, כדי להציע את הצעת־ השלום. הם הצליחו לשכנע את זקני־הכפר, שמסירתו של הענין למשפט תגרום להם פגעים מרובים, והראיה שפלחי הכפר זרנוגה מתחרטים על המשפטים והיו רוצים בכל מאודם להשלים עם רחובות, אלא שכבר אחרו את המועד; ומה שנוגע לפיצויים המרובים, שהאפנדים מבטיחים לאלמנה במקום דמי־הכופר, שמציעים היהודים, הרי מכירים הפלחים את תאות־הבצע של האדונים הללו, ואם אמנם האהבה לפלחים מדברת מתוך גרונם, הרי ראוי היה שיפחיתו את נגישתם ואת שער־הרבית הקצוצה, שהם פושטים בה את עורם של הפלחים מעליהם.

זקני־הכפר היו מוכנים לשמוע בקול־התבונה, אבל בלא הסכמתה של האלמנה אי־אפשר היה להם להחליט דבר, וזו עמדה בשלה ויללה בלא הרף: “דם תחת דם”. אברהם שפירא השתמש בכל כשרון דברנוּתו, ובערבית כפרית, שהאפנדים העירונים לא יכלו להתחרות בה עמו, ובשטף־דיבור עשיר־דמיון הצליח למצוא מסילות ללב האשה, עד שכרעה לפניו על ברכיה והודתה לו על חסדו ועל נועם דבריו הנובעים מלב דורש־טוב – ומאמציהם של המשסים נכשלו.

הצלחתם של “הגדעונים” בישוב הסכסוך של חדרה, שנגרם על־ידי אחד מחברי “השומר” לא עוררה בחברים של ההסתדרות זו רגשי־הוקרה אליהם. להפך: במידה שהרגישו שהשפעתם הולכת וגדלה, בה במידה הלכה וגדלה התנגדותם אליהם. אכן אם לכל “הגדעונים” התיחסו בבוז, הרי לאלכסנדר ולאבשלום, הכוחות הרוחנים של התנועה התיחסו גם באיבה. לפיכך ביקשו אמשלות לפגוע בהם.

ערב אחד רכב אבשלום לראשון־לציון, שהיתה נתונה להגנת “השומר”, כשהוא עטוף עביה וחבוש לראשו כפיה ועגאל. כשהגיע בחושך לנקודת־המשמר עיכב אותו השומר בשאלה: “מי אתה”? על השאלה, שנאמרה בערבית, השיב אבשלום בערבית: “סחב” (ידיד), ופנה להמשיך את דרכו. השומר רצה לדעת את שמו ושם אביו וכפרו, וכשסירב אבשלום להודיע את כל אלה, נתן השומר אות אזעקה, וכל השומרים שבסביבה פתחו במרוצה מטורפת להציל את המושבה מן הסכנה המאיימת עליה… הרבים השיגו ברדיפתם את האחד, וכשהכירו את הנתפס והתביישו בגבורתם המבוהלת, כשנתגלתה לפניו, הטיפו לו מוסר בדברים, שהיה בהם משום עלבון קשה לו עצמו לאלכסנדר, ראש־“הגדעונים”. הם קיוו להכריח אותו על־ידי כך להגן על כבודו בידים, באופן שתהא להם הזדמנות רצויה להראות את נחת זרועותיהם.

אבל, לתמהונם, לא השיב להם אפילו בעלבונות־דברים, ורק תבע אותם למשפט של ועד־המושבה. וכשחזר לזכרון־יעקב הודיע על המקרה לאלכסנדר.

לאחר ימים אחדים רכב לראשון־לציון לשם בירור המשפט. אלכסנדר נלוה אליו כדי להגן עליו מפני השומרים, אם ינסו לפגוע בו. לאחר שיצאו השנים מזכרון־יעקב, בלא שהודיעו דבר לחבריהם, נודע ל“גדעונים” דבר הנסיעה ומטרתה. מיד ערכו אספה והחליטו, שלא יתכן, שהשנים ילכו לבדם להגן על כבוד “הגדעונים”. שלושה חברים, שנבחרו מטעם האספה, נטלו את נשקם ועלו על סוסיהם, ואחר רכיבה מאומצת השיגו את השנים, וביחד המשיכו את דרכם לראשון־לציון. ליד מעבר הירקון עצר בהם חייל תורכי, שהועמד שם כדי למנוע את התנועה בגלל איזו מגפה, ששירות הבריאות הממשלתי גילה באיזה כפר בדרום. החברים אמרו לחזור לעומת שבאו, אך אבשלום לא הסכים בשום אופן, שלא להופיע במשפט ביום המיועד. הוא איים על החייל בחמשת האקדחים המלאים של החבורה, ומגן־המולדת הסתלק מדרכם כדי להציל את נפשו.

למראה חמשת הרוכבים המזויינים, שהופיעו בראשון־לציון, הריחו השומרים ריח־מלחמה וגייסו את כל חבריהם והרבה פועלים מן הסביבה. תכונה מרובה זו עוררה גם את יצר־המלחמה של “הגדעונים”, שראו את גיוסם של הפועלים והשומרים המזויינים, כנסיון ללחוץ על השופטים. אבשלום איים על חברי־הועד, שאם לא יישפטו בצדק, יבואו שלושים “גדעונים” ויירו 300 יריות על המושבה לאות הפגנה ראשונה, ואחר־כך ישתמשו גם באמצעים אחרים, שימצאו לנחוץ להשתמש בהם. ואלכסנדר הטיל על חברי־הועד את האחריות לחיי־ידידו.

לאחר שחברי־הועד קיבלו עליהם אחריות זו ישבו על כסאות־הדיינים. מתוך העדויות של שני הצדדים לא יכלו לברר בדיוק את השתלשלות המקרה ולקבוע, מי היה האשם בהתחלת המריבה. וכדרכו של “משפט־השלום” הצדיקו והאשימו את שני הצדדים במידה שוה והשתדלו לצנן את חשק־קרב שלהם, שנבע, לדעתם, מן המזג הסוער של גילם הצעיר ומאמונתם הקנאית בעקרונותיהם.

שני הצדדים לא היו שבעי־רצון מתוצאות־המשפט, אבל קיבלו עליהם את הדין מתוך משמעת צבורית. הפועלים המגוייסים נתפזרו וה“גדעונים” נשארו ללון במושבה כאורחים ולא כאויבים.

המתיחות בין שני הצדדים נסתיימה במאורע בעל ערך סמלי.

לפנות ערב נחבל אחד מן השומרים ונקעה רגלו. הרופא הודיע, שהוא זקוק לתחבושת־קרח. בעוד חבריו מדיינים ביניהם, כיצד להביא קרח מיפו בשעה מאוחרת כל־כך ועל מי תוטל השליחות הדחופה, ואם לא מוטב לדחות את הענין למחר – נעלם אבשלום מן המושבה, בשעה מאוחרת בלילה חזר מיפו והביא קרח בשביל השומר שנחבל.

היתה זו שעת־רצון. השומרים קיבלו בתודה את הקרח ומיהרו להכין תחבושת לחברם הסובל. רק אחר־כך התחרטו על העזרה, שקיבלו מ“הגדעוני”, אלא שבינתים לא מנעה חרטה זו את רגל חברם מלהבריא…


 

פרק שביעי חיפושי־דרכים    🔗

אבל ירד על בית־אהרונסון. אם־המשפחה, מלכה, נפגעה יום אחד בהתקפת־שבץ ומתה. היא היתה חולת־לב זה כבר; ימי־ההתישבות הראשונים בזכרון־יעקב, העמל והטורח הנוראים, שהיו כרוכים בהם, הטיפול בילדים, דאגות־הבית המרובות ונוסף על כך – רגישותה היתרה ביחס לכל פגיעה ועוול, שנעשו למישהו מבני־משפחתה, הרסו את עצבי־לבה, לב־אשה. אולם אף־על־פי שסבלה שנים הרבה מהתקפות־לב, מקוצר־נשימה מענֶה, לא יכול היה אף אחד מבני־הבית לצייר לעצמו, שמצבה חמור ביותר, ועל רחת כמה וכמה – שאשה זו, השופעת חיים ואהבה, תעבור מן העולם במיטב ימיה ובעצם כוחה. האם, מלכה, היתה הרוח המניעה של כל הגלגלים בבית־אהרונסון. תמיד היתה יודעת לעודד את הרוחות המדוכאים או לסייע להם בעצה ובפעולה בצורה עדינה וכמעט בלתי־מורגשת, אלא שהיא עצמה היתה משקעת בפעולות אלו הרבה מרץ והרבה רגישות. בעלה וילדיה אהבו אותה אהבת־נפש והעריצו אותה על לבה הרגש, על האופטימיות המופלאה שלה ועל שלות־הרוח, שבה היתה מתיחסת אל המצבים הקשים ביותר דוקה. כשמתה, נראה היה לכולם, כאילו נהרס עליהם בבת־אחת כל עולמם. סבורים היו, שעכשו, עם ביסוסו של המשק, עם הקמתה של תחנת־הנסיונות, הגיעו להם סוף־סוף ימי־מנוחה ולה, לאם, ימים של נחת־רוח ונופש מעמל־חייה. ופתאום –

אבל הם, בני־אהרונסון, עמדו במשבר זה באופן מיוחד. הם נשאו את האבל בלבם בפה סתום, מתוך גאון והרגשת־נוחם, שעמל־חייה של אמם לא היה לשוא. היא, המתה עצמה, שהעריצו כל־כך, שימשה להם גם עכשיו סמל של התנהגות. הם ציירו לעצמם את התנהגותה שלה, אילו אירע לה אסון ממין זה, והתנהגות זו שימשה להם צו לחזור עד מהרה אל החיים ואל דרישותיהם.

תוגה דקה, כענן אפר, נכרתה מאז על כל בני־המשפחה. לעולם לא יכולים היו להשלים עם מות זה. בלבם נשאו את הדכאון המעיק, בלא שהיו יכולים – אף אילו רצו בכך – לחלק אותו עם זולתם במשך ימים מרובים. כאילו עם אבדן האם ניטלה מהם שמחת־חייהם לעולם, שנשתכנה בהם מאז. ובהרגשה כזו חזר כל אחד לעבודתו.

השפעה מיוחדת היתה למות האם על רבקה. יחסה לאמה היה לא רק יחס של בת אוהבת. אמה היתה בשבילה גם חברה נאמנת, שלבה שמש מקלט נאמן להרהוריה ולספקותיה. פטירתה זעזעה את שלות־רוחה במידה מרובה כל־כך, שבמשך זמ מרובה אי־אפשר היה לה להעלות על דעתה, שהיא עלולה עוד להיות מאושרת בחייה בשעה שאמה שוכנת עם המתים. היא הרגישה מבוכה ומשהו משום בושה ביחסיה אל אבשלום. כשהיתה פוגשת אותו היתה מתרפקת עליו ומיד שוקעת על חזהו בבכי ממושך. אבשלום לא ידע, כיצד להרגיע אותה, כיצד לחבוש פצע פתוח זה, שכל רטיה שניסה לשים עליו רק הכאיבה לו יותר. כל דברי שידוליו, כל הסברותיו, שכאב זה ידוע גם לו, שהרי גם לו אבד אב אהוב ויקר לו כחייו, שמשו רק גירויים נוספים על כאביה. רק לאחר זמן מרובה דלל מעין דמעותיה, אבל יחסה של רבקה אליו לא היה עוד עליז וסוער כשהיה. כבושת־רוח היתה ועצב כבד העיק על כל הוויתה ומנהגה עמו.

הוא היה נרגש, ונוסף על כך התחיל משתרש בנפשו שעמום בלתי מובן. בכל מה שעסק בו לא מצא ענין. הימים היו אפורים, כהים, וזחלו באיטיות איומה זה אחר זה כשרשרת־תולעים. הוא ביקש לו עינן. מעכשו התחיל מהרהר יותר על הסביבה, שבה היה נתון. הוא הרהר על מושבתו, על חדרה, שהיתה קשורה בזכרונות משפחה יקרים לו, על טיבם של ידידיו, על חברות ה“גדעונים”. כן. הוא חיבב בכל לבו את הטיפול בענייניה של אגודה זו במחיצתו של אלכסנדר, הוא ראה בסדריה ובפעולותיה כאחד גרעין של משהו חדש ביותר וקדום ביותר כאחד. סבור היה, שכאן, על אדמת התנ“ך, נולדת מחדש אותה רוח־גבורה, שפיעמה את שופטי־ישראל כשהעם פרץ אל הארץ והתאחז בה. ומן ה”גדעונים" עברו הרהוריו אל “השומר”. הוא לא שנא את ה“שומרים”. מובטח היה, שגם בהם יש רוח של גבורה אמיתית, ואף־על־פי־כן הטיל ספק בדבר, אם הם עתידים למלא תפקיד בשחרורה של הארץ. מילדותו נשתלט על נפשו הרעיון, שאת הארץ אי־אפשר יהא לרכוש אלא על־ידי פעולת־שחרור ממשית. ועכשיו הרהר בלבו, שלא מאנשי “השומר” תצא תנועת־שחרור זו. הוא הרגיש בכל הוויתם משהו זר לרוחו, לרוחה של ארץ־ישראל, לרוח־עמו. ברי היה לו, שתנועת־שחרור היא תוצאה של שלימות נפשית, שמשמשת יסוד לחוסן רוחני, שאינו ניתן להפגם על־ידי עבדות מאיזה מין שהוא, ואילו בנשמותיהם של אנשי “השומר” ראה חצאיות וכפילות ביחסם לכל דבר ודבר. הוא ראה, כיצד הם משתדלים לאמן רגשותיהם בפאטריוטיות עותומאניות כדי למצוא להם מקום בתוך המצב הקיים. הוא לא מצא בהם, בבני־אדם אלה, שלאמיתו של דבר, למרות כל מהפכנותם, היו עבדי־התנאים, כוח והעזה לחשוב על שינוי של המצב, שהיו נתונים בו. אבל כלום מצוי ביהדות נוער־גבורים, שיהא עלול להוות גרעין זה? אי־אפשר היה לו להשלים עם הספק ביחס לשאלה זו. מנפשו שלו שפעה התשובה החיובית. הוא עצמו הריהו אחד מבני־הנוער הללו! הוא – בן הארץ, חפשי ברוחו, אוהב את ארצו, שהיא מולדתו הממשית1, אוהב את עמו, מתפאר בעברו, בזכר גבוריו וגדוליו ומעריץ את עקרני־החיים שלהם, הוא – שאינו מתירא מפני כלום ושמוכן להקריב את חיו לשם תחיתה של תפארת־ישראל הקדומה. ומנין נובעת חירות זו, שזורמת בדמו, שנושבת באויר, שהוא נושם לקרבו – מנין אם לא מהרים אלה, מן העמקים הללו, מבית־הספר המלבינים הללו, מחיי הכיבוש, ההגנה וההעפלה, שחי מילדותו?

וכלום אן כמותו מרובים בארץ? וודאי, אינו יחיד כלל וכלל. הנה האהרונסונים, שהוא אוהב ומוקיר כל־כך, הנה השניאורסונים, הנה הבלקינדים, ידיו האינטימיים. כלום לא משהו מיוחד, חדש וכביר וטבוע באפיים של כל בני־האדם הללו? הוא הגיע שוב למסקנה, שכבר הגיע אליה בהרהוריו הרבה פעמים, שרק חבורה קטנה ונבחרת של בני־הארץ, שלא סגדו לאלילים זרים ולמטרות, שאין להן שום שייכות לתקומת־העם, רק חבורה כזו מסוגלת לשמש מקור לתנועת־התחדשות אמיתית.

הרהורים הללו, שהעסיקו אותו במשך ימים מרובים, השפיעו עליו כסם מעורר. כלום אין הוא מרגיש עכשיו בכוח־העלומים הסואן בדמו? הוא חש, שעזותו הולכת וצומחת בתוכו כעץ ענק, שהוא מתחסן בפני כל מכשול ופגע, כאילו היה מוצק מברזל. הגבתו על כל המאורעות נשתנתה. אפילו מלחמות־הדברים שלו עם אנשי “השומר” וחבריהם מ“פועלי־ציון” קיבלו צורה אחרת. הוא היה מרבה להזמין את עולביו לדו־קרב, אף־על־פי שהזמנות אלו לא מצאו מעולם אוזן קשבת ואף נפגשו בצחוק־לעג. הוא בז ללעג זה ביחד עם זה הרגיש את עצמו גאה מדי כדי להשיב עליו בזלזול גלוי. הוא התחיל רואה אותם, את מתנגדיו, בעינים אחרות לגמרי2. מעכשיו היו נראים בעיניו קטני־קומה, נתונים לנחיתות רוחנית, ממש כמו שקטנת־קומה ונמוכת־רוח היתה בעיניו תכנית־התקומה שלהם. הם רוכשים שטחי־קרקע ומייסדים קבוצות, קבוצות חקלאיות. בזה הם מסתפקים. ומפני־מה הם מסתפקים בכך? אחת משתים: או מ פני שאין בהם ההעזה לפרוץ את הגבולות של מסגרת־השלטון או מפני שהם מאמינים במסגרת זו. והרי תורכיה אינה בת־קיים והתפוררותה הכרחית היא; השקפה זו, שאהרון השריש אותה בלבותיהם של כל מקורביו, נקלטה ביחוד בנפשו. אלא שאי־אפשר היה לו, שלא להסיק את המסקנה הברורה: מה שצריך לעשות אינו אלא זה: להחיש את התפוררותה ולהשתתף בה בפועל.

וכלום לא הגיעה השעה לכך? הוא ראה מתוך מגעו עם הכפריים הערביים, שהתעמולה הנערכת נגד המפעל היהודי על־ידי האפנדים והמשכילים שבין הערבים הולכת ומכה שרשים. הוא ידע את סיבותיה של תעמולה זו. שתי התבוסות, שנחלה תורכיה באפריקה הצפונית ובארצות הבאלקאן, חיזקו את שאיפתם של המשכילים הערביים המועטים בסוריה ובארץ־ישראל להקים בחלק המזרחי של הממלכה העותומנית מדינה ערבית גדולה, שבה יהיו הם, ולא האדונים התורכיים, וזירים, ואליים וקאימאקאמים. הן אמנם המשכורת, שהפקיד התורכי קיבל בפועל מקופת־המדינה, לא היה בה כדי לעורר את קנאתם ותאותם למשרות אלו, מכיון שלמרות התיקונים המודרניים בשיטת־המסים, שה“תורכים הצעירים” הכריזו עליהם, נשארה קופתה של המדינה מדולדלת כשהיתה. אולם גם משטר השוחד והשלמונים, מקור־קיומם העיקרי של הפקידים והשופטים, נשאר פורח בתוך הסדרים החדשים, ממש כמו בימיו של עבדול חמיד, והאינטליגנטים הערביים סבורים היו, שמשטר זה יהא יכול להתקיים גם להבא במדינה הערבית. מסיבה זו ראו בתנועה הציונית, שמבקשת לכונן בארץ־ישראל הנהלה עצמית יהודית, שלא תהא תלויה בחסדיהם ושתשלול מהם את מקור־ההכנסה העיקרי, סכנה למאמציהם.

התיאורטיקנים הציוניים, מן האזרחים, והפועלים כאחד, היו יושבים בחדריהם ביפו ובירושלים וכותבים בעתוניהם מאמרים, שבהם ביטלו את חשיבותה של ה“שאלה הערבית” ודרשו להתעלם ממנה. אבשלום לא הסכים להשקפה זו. לבוש כבידואי היה משוטט על סוסתו בכפרי־הארץ, כדי לבדוק את פעולת התעמולה של האפנדים על הפלחים. בכמה כפרים נזדמן לו לבקר בו בזמן שביקר בו אחד מהן האפנדים עירונים. הללו היו מספרים לפלחים, שהיו מתאספים על המזבלה של הכפר או בצלו של עץ־שקמה, דברים נוראים על מזימותיהם של ה“יהודים הציוניים”, ששואפים לקרוע את הארץ משטח־מלכותו של “אדוננו השולטן, ינצרהו אללה”, ולנשל את העם הערבי מעל אדמתו. הודעותיהם של המסיתים,ש הממשלה באיסטמבול מבקשת מהם, מן הפלחים, שיצילו את הארץ מן הסכנה הגדולה ולעשות שפטים ביהודים, נתקבלו על־ידי זקני־הפלחים בהיסוסים. הללו ידע מן הנסיון, שהקונסולים הזרים מגינים על הנתינים הזרים שבין היהודים ושעל כל פגיעה בנתין זר משיבה הממשלה בענשים קשים ומרים, במאסרים ובמכות, ובמקרים חמורים ביותר – גם בתליות, והרי לפי הצורה חיצונית קשה להבחין בין יהודי, שיש לו קונסול, ובין יהודי שקונסול אין לו. אבל בלבותיהם של הנערים ופרחי־הפלחים נקלטה ההסתה בקלותי תרה, ועד מהרה נתנה השנאה את אותותיה. יהודי, שהיה עובר בקרבתם, היה צפוי להתקפות. על־פי־רוב היו מדים בו אבנים ושרים אחריו: “יהודי, יהודי, ביך, ביך, בטבח ראשך, באכל בטביח” (יהודי, יהודי, נכרות את ראשך ונאכלנו בתבשיל).

אף־על־פי־כן נוכח אבשלום, שבכפרים הסמוכים למושבות העבריות לא נתגלתה השנאה בצורה זו. הפלחים, שידעו מן הנסיון, ששכנותם של היהודים אינה גורמת למריבות – חוץ מבסכסוכי־קרקעות, כשהיתה להם תקוה לסחוט מן היהודים כספים – לא ראו ביהודים אלא שכנים מועילים, שאפשר להתפרנס מהם וגם ללמוד מהם משהו. אלא שאף הללו התחילו מדברים על ההבדל שבים היהודים המקומיים, שיש לחיות עמהם בידידות, ובין ה“ציונים” וה“מוסקובים”, שבאו אל העם הערבי כאויבים…

אבשלום עצמו היה מתקבל בחיבה בכל כפר. התואר “שייך סלים”, שניתן לו על־ידי השייך אבו־ראבאח המכובד, היה קדוש בעיניהם של כל ערביי שפלת־החוף. אבל גם לו היו אומרים בדברים, שהכיר בהם את סגנון־התעמולה של העירונים, שיאן דעתם נוחה מן היהודים ה“זרים”, שאינם שומעים את לשונם ואינם יודעים את מנהגיהם.

– והתימנים? – היה אבשלום שואל אותם.

בכפרם הסמוכים לחדרה כבר ידעו טיפוס זה של העולם היהודיים החדשים, שבאו מתימן ועבדו כפועלים חקלאיים במושבות.

– לא, אלה אינם ידידים לערבים, אף־על־פי שמדברים הם ערבית. – היו הפלחים משיבים לאבשלום – אתה משלנו יותר מהם.

– מפני־מה? וכי משום שהם “כופרים”? והרי גם אני איני מושלמי.

על שאלה זו היו משיבים בגמגום, כי התעמולנים העירונים לא שמו מלים בפיהם להבחנות ממין זה, אבל מתוך גמגומיהם הבין אבשלום את מידת־הבחנתם בין “שלהם” ל“זרים”. הנאה מיוחדת היתה שופעת מדבריהם של הערבים, בשעה שהיו סחים על התנפלויות של שוד ורצח על בני אמונה אחרת. אבשלום הבין: מלבד הרווח והעונג, שמשיגים באמצעותן של ההתנפלויות הללו בעולם הזה, עתיד אללה ליתן שכר טוב בעולם הבא בעד הנקמה ב“כופרים”. אלא שביחד עם זה שם לב לדבר שהאמונה המשותפת אינה מונעת את המושלמים מלהתנפל זה על זה, ומזמן שהממשלה אינה סובלת את מלחמות־הדמים בין כפר לכפר ובין שבט לשבט, ואין להפיק תועלת ממשית מן האיבה הדתית, הולך ונחלש כוחה של איבה זו. אם נמצאו בארץ כפרים של נוצרים, שהיו מחליפים את צורת־הפולחן שלהם בזו של הכנסיה, שהרבתה לשלם במחירו, כלום לא היו גם הללו, בסופו של דבר, פלחים ערביים? והבידואים הנוצריים בעבר־הירדן כלום אין הם בידואים? לא הדת והלשון הם העיקר לערבים – הרהר אבשלום – אלא אורח־החיים. הפלחים היהודיים שבכפר־פקיעין הם פלחים ממש כמו הערבים או הדרוזים, והבידואי היהודי אבו־יוסוף, שבא מן המדבר ושימש כשומר בפתח־תקוה, היה בידואי כשר לא פחות מאני בני־סכר, הערבים האמיתיים. גם הבידואים “הכופרים”, של יהוד אל־חיבר, נחשבים כערביים גמורים. אבל התימנים הללו, שאינם רוכבים על סוסים ואין בהם סגולות של גבורה ומלחמה, אינם ערבים, אלא יהודים דוברי־ערבית.

השיחות הללו נטעו בלבו את הכרה, שבארץ זו העומדת על סף שינויים ותהפוכות, יוכל הישוב העברי ומפעלו להשען רק על כוח עצמי, שיתאים לתנאי הארץ. וכי יש בישוב העברי כוח כזה? יש ויש! עודד את עצמו. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לו שלא להודות בדבר, שכוח זה הוא לפי־שעה כמות מבוטלת. ואם כן – כלום אין בכל היהדות כולה אפילו קיבוץ אחד, שיהא גברי, צבאי, חפשי, קיבוץ, שיוכל לקבל עליו את תפקיד השחרור ואף להוציאו לפועל? הכיסופים של אבות־אבותיו לגאולה לאומית, שיצרו את האגדות על עשרת־השבטים, אותם הכיסופים עצמם בצירוף מה ששמע בשיחותיהם של הערבים הביאו אותו להרהר על השבט של יהוד־אל־חיבר. מה כאן? – אגדה או מציאות?

הוא הבין, שההכרה הלאומית הישראלית, שלא יכלה להשלים מעולם עם הרגשת החולשה האין־סופית של האומה, ביקשה לה פיצוי־ותחליף באגדה בדבר מציאותם של “בני־משה” הגבורים ואנשי־המלחמה, שחיים בממלכות עצמאיות ואדירות ומפילים את פחדם על עמים הרבה. המסורת והאגדה לא ידעו לקבוע בדיוק את מקומן של הממלכות הישראליות הללו, מפאת מיעוטן של הידיעות הגיאוגרפיות, שעמדו בימי־הבינים לרשותה של האנושיות בארצות־המערב, אבל דלות בידיעות גיאוגראפיות היא שמנעה גם את הכחשת מציאותן של אותן הממלכות. בעולם־יה, המלא ארצות זרות ומוזרות והמוני פלאים, שעין האדם האירופי לא שזפתם, יש “סמבטיון”, נהר פלאים זה, שנזכר אף בתלמוד. היהודים הנרדפים השתעשעו בתקוה, שלעת־קץ, כשיעלה הרצון מלפני האלוהים לגאול את עמו, יוציא את השבטים הללו מארצם, יעלה אותם ואת צבאותיהם לארץ־ישראל, ומשיח בן־דוד ימלוך על שנים־עשר שבטי שיראל. אחר־כך ינקו האמונות הללו חיוּת מן השמועות המעורפלות, שהגיעו מזמן לזמן למרכזי היהדות, על קיומם של שבטים ושליטים יהודיים בארץ־ערב, בתקופה הסמוכה להופעתו של מוחמד, ועל ממלכה יהודית בארץ כוזר, ומן השמועות המאוחרות יותר, בתקופה של מסעי־התגליות הראשונים, על עמים ושבטים דומים ליהודים במדינות־הים הרחוקות. ושוב קרמו ההזיות הללו עור ובשר ע