רקע
שלמה שבא
נפוליאון מבטיח

בין שתי ערים עברו שלוש־עשרה השנים הגדולות של נפוליאון בונפרטה – בין עכו שבחוף הים התיכון, שאותה נטש בחמסין של קיץ 1799, לבין מוסקווה העולה באש כאשר פנה לחזור לארצו בחורף הקר של שנת 1812. את עכו לא כבש נפוליאון ונטש את החלומות לכבוש את המזרח, חזר למצרים ושב לצרפת כדי להתחיל במסע ניצחון לרוחבה של אירופה ולסיימו במוסקווה, שאותה אמנם כבש, אבל היא קיבלה את פניו באש ששרפה את העיר, ונפוליאון ושרידי צבאותיו סבו אחורה והתבוססו בשלג העמוק. מכאן שבחולות רחבי הידים של שפלת זבולון כבר נזרעו נבטי המפלה האחרונה בשלגי רוסיה. אם כי, אפשר שאותה דרך ארוכה לא היתה באה בכלל לעולם, שכן לפני שעלה על עכו, ליד חומת יפו – כך טוענת האגדה – עמד נפוליאון על גבעה הצופה על העיר הקטנה, סגורה ומסוגרת לפניו, ואז, לפי אותה אגדה, כיוון אחד הצלפים הטורקים בעיר הנצורה את רובהו אל הגנרל הצרפתי וירה. אבל הכדור לא פגע במטרה. מה היה קורה לה לאירופה, אילו היה הכדור פוגע באיש העתיד לשנות את קורותיה? על־יד שוק הפשפשים של יפו אפשר שהיה נמנע פרק בהיסטוריה שלכאורה אי־אפשר בלעדיו בתולדות העולם. אבל מי היה יודע על כך?

הרבה חידושים חידש נפוליאון באסטרטגיה ובטקטיקה של המלחמה והם כתובים בספרים רבים, אבל נראה שחידש גם בלוחמה הפסיכולוגית, שליוותה את מהלכיו הצבאיים, והחלה כבר בארץ. וכך, בשעה שנפוליאון יצא ממצרים, עלה על אל־עריש, כבש את עזה, כבש את יפו, ויצא על עכו. ומשם ביקש להתקדם צפונה עד לב הממלכה הטורקית, ואז ייפול כל המזרח בידיו – פיזר הבטחות לכל הלאומים והמיעוטים ובעלי האינטרסים שבדרכו, לערבים וליהודים ולדרוזים, לכל שייח' חשוב ולכל שליט בעל ערך, והבטיח לו את כל מה שחלם עליו – פריקת העול הטורקי, חופש, עצמאות, ביטחון, שוחד, כל מה שעלה על דעת כותבי הכרוזים. והרצים והסוכנים יצאו דחופים, והפיצו את הכתבים לכל הנמענים ועודדו אותם למרוד בשליטיהם הטורקים. ובין מקבלי מכתבי ההמרדה וההבטחות היו גם היהודים, וכמו לכל עדה ועדה הבטיח נפוליאון ליהודים את מה שנמסר לו כי חולמים הם עליו – את מולדתם מדורות. ואולי גם רצה לכבוש את לבם כדי להעביר לצדו את חיים פרחי, שר האוצר ויד ימינו של מושל עכו, המבצר הגדול והחזק שבדרך. בראשית מאי 1799 הודיע עיתון צרפתי: “בונפרטה פירסם הודעה ובה הוא מזמין את יהודי אסיה ואפריקה להתגייס לשורות צבאו כדי להקים מחדש את ירושלים העתיקה. הוא צייד רבים בנשק וגדודיהם מאיימים כבר על חלב.”

כעתה כן אז ניזונו העיתונים גם משמועות. באותם ימים עמד נפוליאון לפני עכו וניסה לכובשה ונכשל ולחלב לא הגיע מעולם. אבל אותו סיפור הגיע אלינו גם מפי יהודים, תושבי ירושלים, ששלחו איגרת לאחיהם וביקשו עזרה, שכן שליטי העיר הטורקים מתנכלים להם, כיוון ששמעו שעם נפוליאון החונה מול עכו, נמצאים גם 12 אלף חיילים יהודים! וכך כתבו רבני ירושלים באיגרת שנשלחה על־ידי שליח מיוחד:

מיום שנלקחה מצרים ואגפיה צרות רבות סבבונו שהעלילו עלינו עלילה באומרם שיש עם החיל י"ב אלף חלוצי צבא מאנשי המלחמה והם אחינו בני ישראל… ובכל יום ויום עומדים עלינו לכלותנו, להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים שוכני ציון חס וחלילה.

ופרנסי ירושלים הוסיפו והודיעו, כי נוסף לכספים הגדולים שהשלטונות תובעים מהם, מרחפת גם סכנת אונס על בנות ישראל:

יען בני החיל קרבו ויאתיון סביבות ירושלים עד עזה ומשם ייפרד והגיע עד מתא עיר עכו ויידל ישראל עד מאוד. מבקשים לפדות את נפשות קהל ועדה מישראל ממוות בסך רב ועצום ועל הכול שלא יבואו בנות ישראל הכשרות לידי ביזיון חס וחלילה, כאשר אירע לשאר האומות.

ועוד תלונה: השלטונות הטילו על היהודים לשפץ את ביצורי העיר והם מכים את המתרשלים בעיניהם.

וראשי הקהל מנו את כל הסכנות והאימות הצפויות להם וסיפרו כי מכרו את רכושם ולוו כספים בנשך, אבל לא הצליחו לאסוף את הסכום הנתבע מהם ועל כן התכנסו וחילו את פניו של הרב רפאל אברהם לב אריה, שלמרות זיקנתו וחולשתו, יילך בשליחות מצווה מטעם עיר הקודש ירושלים “שאם חס וחלילה לא נשלם חובותינו לגויים מעותדים אנו להריגת נפשות.”

ולא רק יהודי ירושלים סבלו מיד השליטים הטורקים, אלא גם בני הקהילה הקראית הקטנה שבעיר. אחד מהם מרדכי לוי, שהיה כנראה ראש הקהילה, כתב לראשי הקראים ברוסיה, ותיאר את הימים הקשים העוברים עליהם. אגב, התואר ירו' המופיע ליד שמותיהם של כמה מהקראים, הוא קיצור של ירושלמי, והוא מעין התואר חאג' שניתן למוסלמים העולים למכה, והיה נהוג אצל הקראים.

הכותב מספר כי שליטי העיר ותושביה הערבים גייסו את בני העדות הלא־מוסלמיות, החשודים באהדה לצרפתים, לעבוד בביצורים ומונה את היישובים שכבש נפוליאון:

אנשי העיר העצבנים והאכזרים, הישמעאלים יימח שמם וזכרם, מעבידים אותנו כעבדים בעפר מבוקר ועד ערב, אנחנו וערלים ורבנים בעבודה קשה מפני ביאת חיל פרמזון, רוצה לומר פרנסיס, שמלכו על אסכנדרייא ודמיאט ומצרים וסביבותיה, סוכות ואסקלאן ועזא ויפו ורמלא עד עכה, והוא יושב על עכה ולחום יילחם על הג’זאר פחה וכמה אלפים הרג מישמעאלים. ואנשי עירנו הישמעאלים קמו על הערלים להרוג ולשלול שלל ושלל היהודים ואסרו פקידי הערלים וכוהניהם ולקחו מכל דיר [חצר מגורים גדולה] אלפיים כיסים ומרבנים חמישים כיסים. ואסרו כל הערלים בבית עבודתם ולקחו מהם שוחד ונשארו אסורים שלושה חודשים. והיום מגוללים עלינו ועל הנוצרים ועל הרבנים עלילות שונות ולא נוכל לצאת מביתנו… גם שלח אחרינו מושל העיר יימח שמו וזכרו והתעלל עלינו ולקח ממנו מאה וחמישים גרוש עונש מלבד ההוצאות שפיזרתי לישמעאלים אילי העיר.

ואם לא די בכך, פגעו בעיר מחלות ומגפות וגם ארבה פשט על סביבותיה.

חייליו של נפוליאון לא הגיעו לירושלים. כפי המסופר, נפוליאון עצמו בא לילה אחד לרמלה וצפה לעומת עיר הקודש, ובצער או שלא בצער, החליט לא להתקדם אליה ולבזבז את כוחותיו על כיבושה, אלא להמשיך לעכו ומשם פתוחה הדרך עד לב הממלכה הטורקית.

ולא פסקו נפוליאון ועוזריו מן הלוחמה הפסיכולוגית, כפי שאומרים בדורנו, וסוכניו שנשלחו מעבר לקווים, לגליל, לדמשק ואף צפונה משם, נשאו, כך סיפרו המספרים, גם איגרת המציעה עצמאות ליהודי ארץ־ישראל, מעין הצהרת כורש, או הצהרת בלפור שהקדימה את זמנה. מכל המקומות נמצאה האיגרת דווקא בווינה ובתרגום גרמני. האם יש בה ממש? ואולי היא מזויפת? הדעת נוטה אל צד הזיוף, ואף על פי כן, אותו איש מלחמות ערמומי, תככן ותחבולן החולם על כיבוש עולם, מסוגל היה כדי להשיג את מטרתו, גם לפנייה מעין זו:

“המיפקדה העליונה, ירושלים, 1 פלוריאל, 20 בפברואר 1799, השנה השביעית לרפובליקה הצרפתית.” כמסתבר התאריך הוא גם לפי הזמן שקבעה המהפכה הצרפתית, אולם כבר בתחילה בולט סימן של אי־אמת: המיפקדה הצרפתית לא הגיעה אף פעם לירושלים. אולם בכל זאת, אולי מוכיחה האיגרת על ההערכה שהעריכו אנשי נפוליאון את כוחם של היהודים והיא הוכנה עוד לפני שיצאו הצבאות ממצרים לארץ־ישראל.

וכך הוכרז חגיגית באותה איגרת שאיננו יודעים כאמור, אם אמת היא או שקר:

דבר בונפרטה, המצביא העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ־ישראל.

"יהודים! האומה היחידה בעולם שבמשך אלפי שנים הצליחו תאוות הכיבוש והעריצות של האומות לשלול מכם רק את ארץ מולדתכם ואת קיומכם הלאומי.

ולאחר הפנייה המחניפה קורא הכרוז:

התעוררו, התעוררו בשמחה, אתם הגולים! מלחמה שלא היתה כמוה בדברי ימי העולם, המתנהלת לשם הגנה עצמית בידי אומה שאויביה זממו לשדוד ולחלק ביניהם את אדמות המורשה שלה על־ידי משיכת קולמוס של קבינטים – אומה זו נוקמת עתה את נקמת חרפתה וחרפת האומות הנידחות ביותר שנשכחו מן הלב תחת עול העבדות. וגם את נקמת הקלון בן אלפיים השנה שהוטל עליכם… הננו מציעים לכם באותו הזמן, בהיסח דעת גמור להשיב את נחלת ישראל!

הצבא הצעיר אשר ההשגחה העליונה שלחתני הנה לעמוד בראשו – הצבא הזה שהצדק מוליך אותו והניצחון בן לווייתו, קבע את מרכזו בירושלים, ובעוד ימים מספר יעבירו לדמשק…

יורשיה החוקיים של ארץ־ישראל! האומה הגדולה שאינה סוחרת באנשים ובארצות – הלוא היא צרפת – כאשר עשו אלה שמכרו את אבותיכם לכל העמים, קוראת אתכם לקבל לידיכם אשר כבר נכבש למען תישארו בה שליטים ותשמרו עליה בפני כל נכרים שיבואו.

קומו, התעוררו! הוכיחו שכוח מדכאיכם לשעבר לא דיכא את רוח צאצאיהם של אותם הגיבורים, אשר ברית האחים שלהם יכולה להיות לכבוד אפילו לספרטה ולרומא, ושכל אלפיים שנות שעבודכם לא הצליחו להפוך אתכם לעבדים. אוצו. הנה הגיע הרגע שאולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיכם האזרחיות בין כל עמי תבל שנמנעו מכם במשך אלפי שנים, ולתבוע לעצמכם קיום מדיני בתור אומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי־מוגבלת להשתחוות לד' בהתאם לאמונתכם בפומבי ולעולמי עד.

אמת או שקר? הנכתב כרוז שכזה מפי נפוליאון, האם נתכוון למה שכתוב בו, האם היה רק אמצעי תעמולה או אולי הריהו זיוף של חוקר שביקש לגרות את עולם המחקר? בין כך ובין כך, כל האפשרויות יש בהן עניין.

בכל אופן, מי שהביא לעולם כרוז זה הביא גם מכתב מאהרון בן לוי, שהוא לפי דבריו הרב הראשי לירושלים, שהוסיף לאותו כרוז איגרת ובה הודיע כי הגיע קץ הפלאות, והרב פנה אל בני ישראל בכל מקום שהם: “היו אפוא קלים כנשרים ועזים כאריות כאשר היו אבותינו בימי נחמיה בן חכליה ועזרא בן שריה, לבנות את חומות העיר השכולה ואת היכל ה' שתפארתו חיה מדור לדור.”

וסיים בקריאה: “חרב לד' ובונפארט!”

איננו יודעים בדיוק מיהו אותו רב אהרון בן לוי, אם כי יש רמזים שונים לקיומו. ובכן, זיוף נוסף? ואולי ביקש נפוליאון להיות גם מעין כורש?

אפשרויותיה של ההיסטוריה. סיפורים קטנים של היסטוריה בתוך היסטוריה משנה עולם. ואולי אגדה הנולדת תוך כדי אירועים מזעזעי עולם, שהולידו תקוות וגעגועים של אלפי שנים. או אולי זיופיה של ההיסטוריה. ואולי אין היסטוריה בכלל, וכל מה שיש בידינו הוא כמו סיפור זה, אפשרות של היסטוריה?


מקורות: דפים בודדים – יצחק ריבקינד, קובץ ירושלים תרפ“ח; למאורעות הקהילה הקראית בירושלים – א' כהנא, ספר השנה של ארץ־ישראל תרפ”ג; הכרזת נפוליאון ומכתב רבי אהרון הלוי מירושלים – הרב יעקב משה טולדיאנו בלוח ירושלים לשנת התש"ד; מסע נפוליאון לארץ־ישראל – נתן שור; מצור נפוליאון על עכו – מרדכי גיחון, במערבו של גליל וחוף הגליל; ספר אסף – נתן מיכאל גלבר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!