רקע
שלמה שבא
משרתם של שלושה אדונים

ירדו דמדומים על העיר. תם הצום של ערב ראש חודש אלול. ר' חיים פרחי הביט בעד לחלון. על הים ריצדו אורות אחרונים של היום כמין מטבעות זהב הנופלים בזה אחר זה על המים האפלים. הלילה, שבא מההרים שמעבר לחומה, ועטף את העיר ואת המפרץ בטלית של משי. בחצות לילה יתאספו בני עכו בבית־הכנסת הסמוך שהוא בנאו, לסליחות של חודש הרחמים. הוא כבר לא יהיה איתם.

אף על פי שיום הצום תם, לא אכל ר' חיים פרחי. ישב אל השולחן שבחדר האפל וצלליתו ניכרה על החלון הפתוח שמאחוריו שמים בהירים ונוגה כוכבים. הוא יבוא אל חוט החנק מן הצום ותפילת היום, יום כיפור קטן.

בחוץ המה הערב בסמטאות ונשמעה טריקת הדלתות הכבדות של החנויות הנסגרות על־ידי הסוחרים. ישראלים הלכו מבית־הכנסת מתפילת מעריב, מדברים ביניהם וקולם עולה כרחש שאין לו הפסקה. בני ביתו, מפוחדים מן האימה, לא העזו להיכנס לחדר והשאירו את האב לעצמו.

בימים האחרונים באו אנשים מבית עבדאללה וסיפרו לו מה שמלשינים שונאיו לפני המושל ומה שלחש כנחש המטיל ארס מסעוד אל מאדי, אויבו. פרחי, אמר מסעוד לעבדאללה מושל עכו, מהלכים לו בחצר הסולטן בקושטא ועושה הוא להדחתו. מסעוד אמר גם שלא ראוי למושל מוסלם כי יהודי ינהל את אוצרו.

אותו זמן הובא מצרפת מהנדס כדי שישפץ את ביצורי העיר והוא הציע תוכניות לבניין חומות ומצודות נוספות. פרחי התנגד להצעותיו ומסעוד אל מאדי אמר למושל כי פרחי רוצה שהוא, עבדאללה, יהיה חלש ונתון לחסדי השער העליון, ואמר גם כי פרחי מסרב לתת כסף למטרה זו כיוון שהוא גונבו לכיסו. לאט־לאט נכנסו דברי המלשינות, שפרחי בוגד בו, ללבו של עבדאללה, ואז קרא אליו את התליין וציווה עליו לקחת עמו את אנשיו וללכת לבית פרחי ולחונקו, כמנהג הממלכה מדורות. והחונקים, כדין המקום, אנשים אילמים היו כדי שלא יוכלו לספר לאיש על מעשה הרצח. ונודע הדבר לאחד מפקידי עבדאללה שפרחי היטיב עמו בזמנו, ובא אל פרחי באותו יום עוד לפני שעלה השחר, וגילה לו את מזימת עבדאללה והציע לו לברוח מן העיר. ופרחי, שסיים אותה שעה ארוחה שלפני הצום, לא שמע לו והמשיך בתפילות היום. הריהו כבן שבעים. רבות עשו הוא ובני משפחתו למען שלושה שליטי עכו. לא איש כמוהו יברח. גם ידע כי אם יימלט – יחרים המושל את רכוש ביתו ובני משפחתו, וגם אמר כי הכול בידי שמים ואחיו ינקמו את דמו.

כל היום היה שקוע בתפילה. עכשיו, שיצאו הכוכבים, ישב בחדר החשוך שבחאן אל פראנג', מול החלון, מביט בים ומצפה לקול הפסיעות שיתקרבו לבית ויעלו אל חדרו.

לו היו יודעים על כך אחיו הבנקאים שבדמשק, היו פונים אל מושל העיר הנהנה מכספם ומגייסים אנשי צבא ויוצאים להצילו. אבל הללו לא עלה חשש בלבם על הסכנה הצפויה לאחיהם שעלה לגדולה בעכו. גם בלבו לא עלה חשש עד לפני זמן לא רב. הרי הוא שגידל את עבדאללה והעלהו לשלטון.

בני פרחי באו עם הגולים מספרד והשתקעו בממלכה העות’מאנית, סחרו ועשו עסקים והצליחו ונודעו בעסקיהם. לפני כמאה שנה עקרו לדמשק והילוו כספים למושלי סוריה ונתמנו לבנקאים, צראפים, של המושלים ומימנו עסקיהם והלוו כספים למלחמותיהם ולתאוותיהם וציידו את הצבא המלווה את השיירה היוצאת למכה עם עולי החאג'. מעמדם התחזק גם בזכות בן דודם סניור יחזקאל שחי בקושטא והיו לו מהלכים אצל חשובי הווזירים שם. בני פרחי היו המשפחה היהודית העשירה ביותר בסוריה והקימו למגוריהם ארמון מפואר, מהיפים בארמונות דמשק, סמוך לארבעה בתי־הכנסת של העיר, ואל ביתם סר כל חכם ורב נכבד שבא לסוריה. ובני פרחי תמכו גם באחיהם בארץ־ישראל והחזיקו בישיבת המקובלים בירושלים בית אל. ובסוריה היו כמה משפחות יהודיות שעסקו בבנקאות ובענייני ממון והצליחו, כמו משפחת פיג’טו בחלב, שהיו גם קונסולים של מדינות אירופה והשפעתם היתה גדולה ולא חששו להיאבק בקונסול הצרפתי. אף נודעה משפחת אסיאו מצידון, שבניה חשובים היו בחצרות המושלים שם ודרכם הועברו כספי העזרה של פקידי קושטא ליהודי ארץ־ישראל.

מעמדם של האחים פרחי נתעלה ב־1775, לאחר רצח דאהר אל־עומר מושל הגליל. למושל עכו וצידון מונה אחמד המכונה אל ג’זאר, הקצב, על שום אכזריותו, יליד בוסניה שבבלקנים. סיפרו עליו, כי עד סוף ימיו היתה השפה הסלבית הנהוגה בבוסניה שגורה על פיו יותר מן הערבית.

ג’זאר פחה שלט על הארץ ביד חזקה, הכביד ידו על תושביה והטיל עליהם מסים כבדים. וכיוון שפחד ממרד פתאום גייס צבא של בני בוסניה ואלבניה, אנשי מולדתו, ושל בני צפון־אפריקה שהיו זרים לארץ ונאמנים למושלם. וערך מלחמות בבני שכם ולבנון ובדרוזים ובמתואלים, שהיו בזמנו בעלי ברית לדאהר אל־עומר, והביסם והרג בהם רבים ורצח את מושליהם באכזריות ומינה ערבים נוצרים, בעלי אמונה יוונית־אורתודוקסית, על המינהל והכספים. בשנת 1780 ניסו כמה מקציניו למרוד בו ואחמד ג’זאר חשד כי הפקידים היוונים־אורתודוקסים נתנו יד למרד, והרגם. בין ההרוגים היה גם הממונה על האוצר, איש נוצרי שהטיל אימתו על הגליל והלבנון. ואז הזמין ג’זאר פחה את חיים פרחי, ראש משפחת הבנקאים החשובה של דמשק, להיות שר האוצר שלו. לאחר שנים מועטות חשד גם בפרחי ואפשר שסתם גברה רשעותו, וציווה להשליכו לכלא ולנקר עין אחת שלו ולקצץ באפו. אבל בסופו של דבר ראה שאיש לא יסכון לו כחיים פרחי והחזירו לתפקידו והיה פרחי יד ימינו ונאמנו ונוסעים אירופים שביקרו בעכו אמרו כי הוא האדם השלישי בחשיבותו בעכו לאחר ג’זאר וסגנו. סופרים ערבים הוסיפו דברי אמת וגוזמאות על רוב השפעתו של הצראף פרחי. אותן שנים הגיעו לארץ חבורות החסידים שהתיישבו בגליל, ופרחי הגן עליהן מפני עלילות ופגיעות של שכניהם ושל פקידי השלטון. וכך עמדה להם, לראשוני היהודים האשכנזים שעלו לארץ בזמן החדש, הגנתו של מי שהיה שני או שלישי למושל האכזרי, ושיבחוהו הרבה.

ג'זאר פחה
ג'זאר פחה.png

בעזרתו של הצראף היהודי, שהטיל מסים על מצרכי מזון ועל האוניות העוגנות בנמל והחכיר ארנונות ומכר משרות ומינויים, עשה ג’זאר את עכו לגדולה בערי הארץ והקים בה ארמונות ומבצרים ושווקים וחאנים, ובנה מסגד מפואר ושילב בו עמודים רומיים שציווה להביא מחורבות קיסריה והקים מזרקה נאה לידו. הנוסע הצרפתי קונסטנטין פרנסוא וולניי, שביקר בעכו, אמר על המסגד שהוא “יצירת מופת של טעם טוב” והוסיף כי השווקים של ג’זאר אינם נופלים בגודלם ובמסחרם משווקיה של חלב, והמזרקה בכיכר המסגד נאה ממזרקות דמשק. ג’זאר בנה על חורבות מצודות הצלבנים בית־כלא שצעקות האסורים בקעו ממרתפיו. ומשך אמת־מים, פאר מבצעי ההנדסה, ממעיינות כברי המשובחים כדי להביא מי שתייה טובים לעיר. ובנה מרחצאות משוכללים ונטע גנים, והרחיב את הנמל והוסיף חומות ומצודות לעיר, ובנה על סף הנחלים נעמן וגעתון שבע טחנות קמח. ג’זאר שלח את חייליו לכפרים בסביבות עכו וציווה עליהם להביא משם בכוח איכרים כדי שיקימו מצודות ובניינים, והשומרים עליהם היו מכים אותם מדי פעם מכות שוט כדי להמריצם בעבודה. לעתים קרובות היה ג’זאר יוצא מארמונו כדי להשגיח בעצמו על הפועלים שלא יעשו מלאכתם רמייה ואם צדה עינו מתרשל היה מכהו במו ידיו. פרחי הכניס לאוצרו כסף רב ממסים ומארנונות ומשותפויות שעשה עם סוחרים צרפתיים שייצאו את יבולי הגליל ועבר הירדן דרך הנמל וחלק מהכסף הכניס לכיסו. ג’זאר תבע עוד ועוד כספים לבניינים הרבים וגם למלא את תאוותיו, שכן מתאווה היה לנשים לבנות והיה מייבאן מאירופה ומושיבן בארמונות והוצאותיהן גדולות. ומדי פעם היה משתעשע במעשי אכזריות והורג קצינים או פקידים שלא מצאו חן בעיניו, או שייח’ים שחשד בהם בכוונות מרד, או בעלי הון שביקש את רכושם. כדרכם של מושלים בטורקיה היה שולח אליהם את השליח־התליין ובידו חוט החנק, לכרוך על צווארם עד מותם. והשליחים אילמים היו כדי שלא יספרו את מעשי מושלם.

שעתו הגדולה של ג’זאר היתה בשנת 1799, כשעלה נפוליאון הצרפתי על הארץ ונעצר לפני חומות עכו והיא עמדה בפניו בעזרתם של הבריטים שאוניותיהם עגנו בים והפגיזו את הצרפתים הצרים על העיר. וכך, מי שעתיד לכבוש את כל אירופה, לא יכול לעיר הנמל הטורקית בארץ־ישראל. נפוליאון, שהרבה לשלוח איגרות למושלים ולשייח’ים, ליהודים ולערבים, כדי להבטיח את עזרתם, כתב גם לג’זאר:

בעוד כמה ימים אתקדם לעבר עכו. אך למה לקצר את חייו של איש זקן שאינני מכיר? מה הם מילין אחדים נוספים לעומת הארץ שכבר כבשתי? ומאחר שהאל נתן לי את הניצחון, אני רוצה ללכת בעקבותיו ולהיות ותרן וסלחן, לא רק להמון העם, אלא גם לאנשים חשובים.

אבל התברר שהפעם לא עמד האל לצדו ונפוליאון נסוג מעכו. כבודו של ג’זאר המנצח עלה בעיני נתיניו ובעיני בני אירופה, וגם פרחי נתגדל.

לאחר נסיגת נפוליאון לא היה מי שיערער על שלטונו של ג’זאר, גם לא אלו בשער העליון שביקשו את מפלתו. איש אנגלי שביקר בארמונו – וג’זאר אז כבן שבעים – סיפר כי המושל היה לובש מכנסים כחולים, מעיל ישן ומטולא וחובש מצנפת אדומה. הוא איבד את רוב שיניו, זקנו אפור וחוטמו בולט. כשג’זאר מחייך – כתב האנגלי – הוא נראה כנעים מזג, אבל מהבעת פניו וממצחו חרוש הקמטים, ניכר שהוא מסוגל לרצוח אדם מבלי להניד עפעף.

ג’זאר חי עוד חמש שנים אחרי נסיגתו של נפוליאון, וחיים פרחי שירת אותו בנאמנות. בשנת 1804 מת ונקבר בקבר נאה בחצר המסגד שבנה בעכו ובמקומו בא איסמאעיל פחה, שאחרי זמן קצר העז והתגרה בשלטון בקושטא. שליחי קושטא הסיתו את סולימאן, אחד מפקידי ג’זאר, למרוד בו וחיים פרחי עמד לצדו וסייע לו בכספו. חיילי סולימאן לחמו בחיילי איסמאעיל ליד נצרת, היכו אותם, לקחו את איסמאעיל בשבי ושלחוהו לקושטא, שם הותז ראשו. לפי המסופר, התבצרו חיילי איסמאעיל בעכו וחיים פרחי שילם לחיילים והם עברו לצדו של סולימאן שהטורקים מינוהו למושל עכו והגליל וחיים פרחי היה שוב למוציא ולמביא בחצר המושל ולאיש ימינו של סולימאן.

סולימאן משל שלוש־עשרה שנים ובימיו הגיע פרחי לשיא מעמדו. אמרו עליו שהוא האיש החזק במחוז והקונסול הצרפתי בטריפולי שבסוריה כתב לממשלתו: פרחי הוא שליטו האמיתי של החוף הסורי כולו. ובני הארץ אמרו: פרחי הוא יותר פאשא מהפאשא עצמו. סולימאן היה מקובל כאדם מתון ונוח לנתיניו וגילה סבלנות לנוצרים וליהודים וכינוהו “אל עאדל”, שפירושו הישר והצודק. בימי סולימאן ופרחי, כך אמרו, שררו ביטחון וצדק במחוזות שלטונם והתושבים ראו ימים טובים. אבל היו שאמרו שסולימאן הוא בעצם איש עצל ורודף תענוגות ומגן על חיים פרחי כיוון שהוא מביא לו את כל מה שהוא מבקש. יהודים שיבחו את פרחי על עזרתו לאחיו. סוחרים נוצרים ואירופים תיארו את חיים פרחי בבוז, כדרך שתיארו את היהודים בארצותיהם, ואמרו שהוא אוהב כסף ומערים אף על סולימאן. וכתבו עליו בלעג ובשנאה, מאחר שפרחי מנע מהם רווחים גדולים שרצו בהם. ובכל זאת לא יכלו למנוע התפעלותם מכישרונותיו והתחנפו אליו.

הנסיך פורבין הצרפתי כתב:

את הנהלת העניינים משאיר המושל סולימאן בידי יהודי ששמו חיים פרחי, שהוא חנף וחרוץ וצבר הון תועפות. הפחה זכה הודות לתככים של יהודי זה להיבחר כיורשו של ג’זאר. סולימאן וחיים פרחי עסוקים במסחר מונופולין עריץ. הם הבעלים היחידים של השטחים מסביב לעכו ונצרת. מעשי העושק, החמס והעריצות של אנשי הממשלה הנתעבת הזאת מעוררים שאט נפש עמוק ביותר. חיים פרחי הוא ראש העברים בסוריה. יש לו ארמון מפואר בדמשק, אולם קיבל אותי בבית קטן, מוקף על־ידי משפחתו ומספר גדול של עבדים.

וכך כתבו גם אחרים.

שלא כמותם היתה ליידי סטנהופ, בת למשפחת אצילים אנגלית נכבדה מאוד, שחשקה נפשה לחיות במזרח, בארצות הערבים, ובנתה לה בית בהרי הלבנון. כמה נשים אנגליות נכבדות נהגו כך. המזרח המסתורי משך אותן, לעתים גם גבריו. סטנהופ היתה אחת מהן. אך גם אם רחקו מאנגליה והתערו במזרח, לא שכחו נשים אלו את מולדתן ושירתו את ענייניה. ליידי סטנהופ בנתה לה ארמון גדול, הקיפה עצמה במשרתים והללו, והערבים והדרוזים שכניה, ראו בה מעין קדושה. בארמונה אירחה תיירים מאירופה ואורחים חשובים שבאו לראות את הגברת האנגלייה נסיכת המזרח, הנערצת על־ידי שכניה. יום אחד הגיע לידיה כתב־יד עתיק ובו פרטים על אוצר זהב המוסתר ליד אשקלון. שלטונו של סולימאן הגיע עד לשם והיא ביקשה ממנו רישיון לחפור ולמצוא את האוצר. סולימאן נועץ בפרחי והוא המליץ לתת לה רישיון לחפירות, ואם תמצא זהב תתחלק בו עם המושל. ליידי סטנהופ שכרה פועלים רבים שהחלו לחפור במקום לפי הוראותיה. זהב לא מצאה, אבל גילתה פסל יווני גדול, וכדי שלא ייאמר כי רימתה את סולימאן ובעצם ביקשה לחפש עתיקות, הורתה לשבור את הפסל וחזרה לעכו. כדי לפייס את סולימאן ואת פרחי נתנה להם מתנות: לפרחי – שעון ותיבה נאה ובה אולר, מספריים ומחדד עפרונות, ולסולימאן – שעון בתיבה ירוקה. כל שעה היה נפתח בתיבה פתח ומתוכו יצאו שתי איילות וצייד רודף אחריהן, יורה בהן והן נופלות וקמות וחוזרות לקופסת השעון ואז נשמע צלצול השעות. סולימאן התפעל מאוד מהשעון, הביאו להרמונו והראהו לפילגשיו המשתאות. אחר כך שבר את הדמויות, שכן פסל אדם או בעל חיים אסור על פי הדת המוסלמית.

אותו זמן הגיעו לגליל תלמידי הגר"א ופרחי עזר להם הרבה. שליחיהם באו אל ביתו בעכו והגישו בקשותיהם והוא נענה להם. בזכותו קמה בעכו קהילה יהודית ופרחי אף הקים למענה בית־כנסת. יהוסף שווארץ, העולה מגרמניה וראשון לחוקרי ארץ־ישראל היהודים בזמן החדש, כתב בספרו תבואות הארץ, כי שמע מזיקני הדור שפרחי היה “אהוב למעלה ונחמד למטה ושפעת חסדיו על כל יושבי הארץ מאחינו בני ישראל, ולא ידעו בזמן ההוא נוגש ושופט וכל מה שציווה ויגזור על מושלי הארץ הישמעאלים כן יעשו.”

אבל בורכהרד, הנוסע השווייצי, הבין שהמזל לא ישחק לעולם לאיש והזהיר:

אין כמעט מקרה בהיסטוריה המודרנית של סוריה, שנוצרי או יהודי ייהנה במשך זמן ממושך מן השררה והעושר שהצליח לצבור. אנשים אלה תמיד מחוסלים ברגע הגדול של תפארתם המדומה… כל יום צפוי גורל זה לביתו של חיים, הצראף היהודי בדמשק ובעכו, שניתן לומר כי משפחתו היא השלטת האמיתית בסוריה. ראש משפחה זו, שהוא בעל כישרונות רבים, איבד את אפו, את אוזניו ואחת מעיניו בשירותו של ג’זאר, אך שאפתנותו עדיין לא שבעה.

הזמן הוכיח את צדקתו.

ב־1818 מת סולימאן. פרחי ביקש להעלות לשלטון אדם נוח לו ובחר בעבדאללה, בנו של עלי פחה, סגנו של סולימאן, אותו גידל מגיל צעיר. בעזרת בן־דודו יחזקאל הצראף בקושטא, שפעל לשם כך בחצר הסולטן, נתמנה אמנם עבדאללה למושל עכו. אירופי שביקר אז בארץ כתב: “השליט החדש של ארץ־ישראל מכור לתענוגות הקלים ביותר של גילו ומשאיר בידי השר פרחי את הדאגה לכול. בהרמונו לא נשמר בסוד כי הוא מעדיף את אהבותיו על ענייני השלטון.”

פרחי היה המוציא והמביא במחוז ורכש לו שונאים רבים. בתחילה הצליח לסלק פקידים שעמדו בדרכו, אלא שכוח אויביו גבר ולחישותיהם יום־יום באוזני עבדאללה רבו. אחד מאויביו הגדולים של פרחי היה מסעוד אל־מאדי, מפקידי עבדאללה, שטען וחזר וטען לפני אדונו כי אין לבטוח בפרחי והסביר כי פרחי השיג בקושטא את מינויו למושל בזכות קשריו עם וזירי הממלכה, וכך גם יסלקו מהשלטון. נימוק זה שיכנע את עבדאללה.

וכך הגיע אותו לילה. קרוב לחצות נשמעו דפיקות כבדות בפתח. השליחים האילמים עלו במדרגות ונסגרו עמו בחדר. הם הקיפוהו סביב והתליין כרך את חוט החנק מסביב לצווארו. פרחי אמר שמע ישראל ובני הבית, שנסגרו בחדריהם, קפאו מאימה.

התליינים נשאו עמם את גווייתו, עלו על חומת העיר הפונה אל הים והשליכו אותה למים. למחרת פלט הים את הגווייה. עבדאללה ציווה להשליכה עמוק יותר. משרתיו יצאו בסירה ללב הים, קשרו אבן לצווארו של המת ושוב השליכוה למים, ושוב נפלטה הגווייה לחוף. כך היה פעמים רבות עד שעבדאללה התיר לקבור את השר בעיר. כך סיפרו בני הארץ דורות רבים לאחר מעשה.

עבדאללה החרים את רכושו של פרחי. אשתו נמלטה מהעיר בדרכה אל גיסיה בדמשק, אבל לבה נשבר בדרך ונקברה בצפת.

כשנודע דבר הרצח לאחי חיים פרחי בדמשק פנו אל בכור קארמונה, בנקאי בקושטא שהיה בעל השפעה גדולה בחצר הסולטן, והוא שיכנע את וזירי הסולטן כי עבדאללה מורד במלכות, וצו יצא למושל דמשק לשים קץ לשלטונו. האחים שילמו כסף רב למושל דמשק כדי שיעשה את מלאכתו כהלכה והוא יצא על עבדאללה בחיל גדול. שניים מהאחים ובן־דוד של חיים פרחי הצטרפו אליו. לאחר שעברו את גשר בנות יעקב על הירדן, פגשו חיילי דמשק בחיילי עבדאללה, הביסו אותם, המשיכו בדרכם לעכו ושמו מצור על העיר. האחים שילמו שוחד לאדמירל של הצי הטורקי והלה שלח ספינות מלחמה לעזור במצור. אבל עבדאללה שילם לרבי החובלים יותר כסף והללו חזרו לקושטא. הוא שיחד גם קצינים בצבא דמשק והם הרגו את בן הדוד שלמה פרחי. המלחמה על העיר התנהלה בעצלתיים. לאחר כמה חודשים חזר הצבא לדמשק ובני משפחת פרחי המאוכזבים איתם.

עבדאללה שלט בעכו ובמחוזה עשר שנים נוספות, עד שכבש את הארץ מוחמד עלי המצרי והוריד את עבדאללה מכס המושל. ואילו האחים פרחי המשיכו לעשות את עסקיהם בדמשק, אם כי בקשיים גדולים יותר. בשנת 1840, כשהעלילו הנזירים הפרנציסקנים בדמשק על יהודי העיר כי רצחו נזיר נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות פסח, נמצאה לשלטונות דמשק ההזדמנות להיפטר מבית פרחי ולזכות בכספם. שני האחים נאסרו ורכושם הוחרם. אחד האחים מת בכלא והשני יצא שבור ורצוץ ונקי מנכסיו. תם סיפור בית פרחי.


 

מקורות:    🔗

תולדות עכו – נתן שור; בית פרחי – תומס פילים, קתדרה 34, ינואר 1985; חכמי הספרדים בארץ־ישראל – שרגא וייס; תבואות הארץ – יהוסף שווארץ; Palestine in the 18th Century – Amnon Cohen.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37180 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!