רקע
יוסף מונדי
מצבים בלתי סבירים

לפני כחודש ימים קבעתי עם ידיד אמריקאי ללכת למוזיאון הציור האימפרסיוניסטי בגני הטיולרי. הרעיון היה של ידידי והיה תמוה מעט בעיני, כיון שלפי מיטב ידיעתי לא היה לפיטר (זה שם ידידי), שום עניין באמנות. פיטר הוא טועם יינות, מקצוע אשר משום־מה הכול מייחדים אותו לצרפתים, ובוודאי לא לאמריקאים שמוניטין יצאו להם משקידתם על הכמות, ולא על האיכות.

הן ידידי והן אני אמורים היינו לעזוב את פריס למחרת היום. פיטר עמד לצאת לבורדו לרכוש שם יין לשרשרת מסעדות בלוס־אנג’לס, ואילו אני מצוייד הייתי בכרטיס טיסה שאותו אי־אפשר להחליף לתל־אביב.

שנינו דייקנו ונפגשנו בשעה היעודה לפני ביתן המוזיאון. עמדנו בתור, שילמנו בעד הכרטיסים ונכנסנו. בהליכה איטית עברנו מתמונה לתמונה, מחליפים רשמים. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים לפני ציורו הידוע של קלוד מונא ‘הסעודה על הדשא’. זכרתי שהתמונה עוררה שערוריה גדולה בעת שהוצגה לראשונה, והמבקרים גינו ואם אינני טועה גם רדפו את הצייר עד חורמה. האמת היא שכבר נזדמן לי לראות את התמונה בשנים קודמות, אך מעולם לא התעכבתי אצלה הרבה. הפעם רותק מבטי לאשה הערומה והנפלאה היושבת לה על הדשא כשלידה ניצב גבר לבוש בהידור בוהמי. עיני ליטפו וחזרו וליטפו את איבריה הענוגים ולא ידעתי שׂובעה. לאט־לאט נשׂאתי את עיני והיבטתי בעיניה. פתאום נדמה היה לי שגם היא מביטה הישר אל תוך עיני. כאב חד עברני. נדמה היה לי שאשה זו מוכרת לי מקרוב ולא פעם ראיתיה חולפת על פני, אף כי מעולם לא קם בי האומץ לפנות אליה בדברים. אחר דימיתי לזכור שפעם אפילו חיזרתי אחריה נואשות ואולם היא השיבה את פני ריקם. התקרבתי לתמונה ככול שניתן, ולא יכולתי להתיק עיני ממנה. הו, כמה רציתי לנשק את שׂפתיה המתוקות, ללטף את שׂערה ולרפרף בשׂפתי על־פני ריסיה הארוכים. תשוקה שמעולם לא ידעתי נעורה בי להצמיד את גופי לגופה ולחוש בחום שדיה הנפלאים. אני אוהב אותך, שמעתי את עצמי אומר. אינני יודע את שמך אך אני אוהב אותך. אני זקוק לך. הצילי אותי.

— אם אתה רוצה אותי כל־כך, בוא, היכנס לתמונה!

לא האמנתי למשמע אוזני. הלא־יאומן התרחש. האשה בציור דיברה, פנתה אלי בדברים.

— אם אתה אוהב אותי כל כך, היכנס!

עמדתי נדהם, לא יודע את אשר אעשׂה. לפתע חשתי בידו של פיטר על כתפי. ‘הסדרנים מפנים אותנו מן המוזיאון’ אמר.

— מה, מה קרה? ' גמגמתי.

— ‘אינני יודע’, אמר פיטר. ‘שאל אותם, הצרפתית שלך טובה משלי.’ בחיוך זדוני על פניו הסביר אחד הסדרנים כי ‘מסיבות שאינן תלויות’ וכו' עומד המוזיאון להינעל. בעלי כרטיסים אשר ירצו בכך יוכלו להשתמש בכרטיסיהם למחרת היום.

— ‘אבל מחר לא נהיה כאן’, אמר פיטר. הסדרן לא הגיב. יצאנו מגני הטיולרי והלכנו לשתות כוסית. פיטר אמר שיחזור למוזיאון, ואילו אני… לאחר ליל שימורים ופרידות נרגשות מידידי, עליתי למחרת בבוקר על מטוס לישׂראל. לא היתה זו הפעם הראשונה שאני הולך לאיבוד כמו הראקלס.


— סמוך לחצות ישבתי בטיילת שעל שׂפת־הים בחברת במאי, מכר מילדות שהוזמן במיוחד מחוץ־לארץ לביים ב’הבימה'.

— משום־מה נראתה בעיני המסעדה בה סעדנו באור לא־מציאותי. גם העובדה ששכנה בקרבת הים לא תרמה לה שום נופך ציורי או ים־תיכוני. אני דיברתי אל ידידי על־אודות ברדיצ’בסקי וסיפוריו הנפלאים המתרחשים בברלין של תחילת המאה, ואילו הוא ביקש לשכנעני כי האנושות כיום, או מוטב, המוחות הנכונים – והכוונה לאלה המחוללים את המהפכות במחשבה – מגלים עניין ברשימה קצרה של נובאליס על פיה אין למלה כל חשיבות והזרמים הקובעים את חיינו מצויים במקום אחר לגמרי. בטרם נפרדנו, סיפר לי ידידי הבמאי שהוא יוצא לשוודיה לביים שם את דוקטור פאוסטוס למארלו.

— והיכן תמקם את הגיהינום? שאלתי.

— בכנסיה. אציג את המחזה בכנסיה גדולה והחלטתי על כך בגלל התשובה של מפיסטו לפאוסטוס במחזה. אתה ודאי זוכר שפאוסטוס שואל את מפיסטו: היכן הגיהינום? ומפיסטו פורץ בצחוק ועונה: כאן, שוטה, כאן! במקום שאתה עומד בו שם גם הגיהינום גם גן־העדן. הבחירה היא בידך.

— ומה על הגורל, הקשיתי בחצי־קול, מה אם הגורל קבוע ולהחלטתי אין שום ערך?

— אנחנו לא חיים ביוון העתיקה, פסק ידידי, וכהוכחה לכך אני טס מחר ליבשת אחרת. נפרדתי מידידי הבמאי בשעה אחת אחר חצות והחלטתי לשוב לביתי. הלכתי ברגל לעבר צפון תל־אביב, מבלי לשׂים לב לסובב אותי. תוך כדי־כך העליתי בדמיוני כל מיני הרפתקאות שבהן נתנסיתי בחיי.

כך הלכתי לי, הוזה בעיניים פקוחות, כשלהפתעתי הבחנתי, כי במקום להגיע לביתי עמדתי בחזיתו של תיאטרון ‘הבימה’.

כיצד הגעתי לכאן? הרי התיאטרון נמצא בכיוון הפוך מזה שבו נתכוונתי ללכת. השעה כבר היתה שתים אחרי חצות. דלתות התיאטרון היו נעולות אך למרבה הפלא דלקו כל האורות בבנין כמו התרחשה שם פעילות ערה. מתוך סקרנות ניגשתי לדלת הכניסה לשחקנים וראיתי שהיא פתוחה לרווחה. נכנסתי לבניין ולא האמנתי למראה עיני: ליד דלפק המודיעין ניצב אדם צעיר לא מוכר לי אשר פנה אלי בדברים:

— את מי אתה מחפשׂ?

— אף אחד, עניתי.

— אם אתה מחפשׂ אף אחד, זה טוב מאוד, צחק הצעיר. אנחנו עובדים קשה מאוד ואסור לזרים להפריע את מהלך החזרות.

— הייתי רוצה לבקר בבנין, הוספתי. מותר?

— כמובן, כמובן, רק אל תשאל שאלות מיותרות.

התחלתי מתהלך במסדרונות. הבית שקק חיים, כמעט בכל האולמות נערכו חזרות ועשׂרות שחקנים ופועלי במה התרוצצו בתכליתיות על גבי הבמות ומאחורי הקלעים. אפילו המזנון היה פתוח והבחנתי שם בשׂחקנים מתווכחים בלהט על משמעות תפקידיהם וכוונות הבמאים. לא היכרתי איש מהם וגם שׂמתי לבי לכך שנוכחותי אינה מפריעה להם. ליתר דיוק: הם התעלמו ממני כאילו לא הייתי קיים.

בהרגשה גוברת והולכת של אי־שקט החלטתי לרדת לאולם התיאטרון שבמרתף. שוב נתגלתה אותה תמונה: על הבמה ניצב גבר – מן הסתם הבמאי – כשהוא מדריך את השׂחקנים. הוא נהג כבעל נסיון, חסכוני בתנועותיו. את קולו לא הרים ולא ניתן לי לשמוע את דבריו.

פתאום הפנה את ראשו והביט בי – לרגע, לשניה. אפילו אינני בטוח שראה אותי אבל די היה במבט זה שאשׂא את רגלי ואימלט על נפשי מן המקום.

חי נפשי, ידעתי! היה זה השׂטן!!

כשהתעוררתי במיטתי היתה השעה שלוש לפנות בוקר. עדיין נתון הייתי בפחד אימים, פחד מסמר שׂיער. מבטו של השׂטן כמו דבק בי ולא הרפה. לאט לאט נרגעתי ולבסוף גם עלה בידי להירדם.


נסעתי בטרמפים לירושלים. הייתי בן 17 והיה עלי לסדר אי־אלו עניינים במשׂרד־החינוך. למעשׂה, היתה זו הפעם הראשונה שנסעתי לעיר הזאת. הגעתי עד אבו־גוש וחיכיתי ליד מחנה צבא. לידי עמד בחור בן־גילי והתחלנו לשׂוחח. הוא היה צבר ולבש מכנסיים קצרים, ואילו אני לבשתי חליפה כדרך העולם החדשים שאך זה הגיעו ממזרח־אירופה. הצעיר היה נחמד מאוד ולבבי.

חיכינו זמן רב. אני הייתי עצוב למדי ומבולבל הנוף זר לי ועדיין איני מבין כיצד נקלעתי לכאן ומה אני עושׂה במקום הזה: רק חודשים מעטים קודם לכן עוד חייתי בנוף ובאקלים שונים לגמרי. הצבר הנחמד חש כנראה במצב־רוחי והתחיל מלמד אותי מלים גסות בנסיון לשעשעני. אט אט פרצתי בצחוק וככל שהיה מוסיף ומקלל, כן גבר צחוקי – עד כדי דמעות.

אינני זוכר כמה זמן חיכינו שם למכונית שתאספנו, אבל בסופו של דבר הגענו לירושלים ושם נפרדו דרכנו.

כעבור זמן־מה מצאתי את עצמי על הר ציון, בתוך אולם יפה ורחב־ידיים בשם ‘שולחנות דוד’. מסתבר שנקלעתי למסיבת חתונה. היו שם הרבה קרואים ותזמורת משונה שנראתה כמו יצאה מתוך סרט של פליני. ניגשתי לחדר השירותים והסתכלתי בראי. נחרדתי. אדם מבוגר הציץ אלי מן הראי. האם אני הוא זה? רק לפני זמן קצר עוד הייתי בן 17 וצבר עליז בן־גילי לימד אותי לקלל בעברית.

חזרתי לאולם וראיתי את החתן ואת הכלה – שניהם מכרים ותיקים שלי מפאריס. מלבד בני המקום שלבשו בגדים רגילים, התרוצצו באולם כל מיני נשים בשׂמלות פאר יקרות וניכר היה בהן שאך זה הגיעו מפאריס. הבחנתי בכך שרבים מן הנוכחים מוכרים לי. מה שהדהים אותי יותר מכול היתה העובדה שבעל המקום נהג לשלוח אלי מדי פעם מלצרים עם כוסיות קוניאק כמו הייתי אדם חשוב.

ביליתי כמה שעות טובות באותה מסיבה, כשאני חוזר ושואל את עצמי מה עלה בגורלו של הצבר המצחיק שהיכרתי ליד אבו־גוש. קרוב לחצות ניגשתי להיפרד מן החתן ומן הכלה. הכלה היתה עצובה והתלוננה באוזני: מדוע אנשים לא שׂמחים? הרי הורי הוציאו כל־כך הרבה כסף והמאכלים כל־כך טובים… איפה השׂמחה בלב של האנשים? לא ידעתי מה אענה לה. נפרדתי ממנה והחתן, ידידי, ליווני כמה צעדים. בטרם אלך, אמר לי: צריך להבין אותה, אתה יודע שאחיה נפל במלחמת יום־הכיפורים.

שוב עמדתי בתחנת האוטובוס כדי לחזור העירה, מהרהר בתמורות הגדולות שעברו עלי במהלכה של אותה מסיבה, כאשר, לפתע, ניגשה אלי ילדה כבת שתים־עשרה ופנתה אלי ישירות:

— אל תהיה עצוב, לא החתונה היתה מדכאת אלא האוירה הכללית.

— מי את? שאלתי.

— אני גרה לא רחוק מכאן, שם איפה שדוד ראה את בת־שבע. אני נביאה.

— ומה את מנבאה?

— המון דברים. מתוך ירמיהו, מתוך ישעיהו. מתוך יחזקאל. אבל אני גם לא רוקדת דיסקו.

— מדוע?

— בגלל ג’וני טראבולטה.

— ומה עשה לך ג’וני טראבולטה?

— הוא נותן כסף לערבים, גם לאש"ף. אבל אני רוצה שתדע שלא רק אני נביאה. גם אבא שלי נביא. ועכשיו הוא בבית־הסוהר, הרבנות הלשינה עליו במשטרה. וגם אמא שלי נביאה והיא גרה בחיפה. היא לא נוסעת באוטובוס כמוך אלא רק בטכסי ספישל. ההיגיון שלה היה מוזר בעיני אך טרם הספקתי לענות לה, נעלמה בריצה תוך כדי צחוק מתגלגל. השעה היתה מאוחרת וברחוב לונץ לא היו עוד מוניות. פניתי איפוא לרוממה, אולי אתפוס שם מונית הנוסעת במקרה לתל־אביב. חיכיתי למעלה משעה עד שנעצר טכסי ונהגו אמר שהוא מוכן לקחת אותי לתל־אביב, אבל רק בספישל. בכיסי לא היה הסכום שהוא נקב וסרבתי. – אתה בן־אדם עקשן, אמר. תעמוד כאן כל הלילה. המתנתי עוד זמן־מה ואכן נעצרה מונית שניה והנהג הציע לקחתני תמורת 50 לירות לשׂדה־התעופה בלוד. משם, אמר, אוכל להגיע לתל־אביב באוטובוס אל־על. הגענו לשׂדה־התעופה. המקום היה הומה אדם כבאמצע היום. מטוסים נחתו והמריאו ומאות נוסעים התרוצצו מסביב. המתנתי לאוטובוס אל־על כשלפתע ראיתי מחזה שלא ייאמן. אבי ואשה בלתי־מוכרת לי, הדוחפת עגלה עמוסה מזוודות, עמדו להיכנס לאולם הנוסעים. התקרבתי אליהם בריצה.

— אבא, אמרתי, לאן אתה נוסע?

— לקנדה.

— ואיפה אמא, מי האשה הזאת?

— אתה לא זוכר שאמך נפטרה לפני שמונה שנים, השיב. אתה בעצמך זיהית את הגופה ונשׂאת את האלונקה עד לקבר.

— ומי האשה הזאת?

— היא מטפלת בי כמו בבן ואנחנו כבר כמעט נשׂואים.

— ולאן אתם נוסעים?

— לקרוביה בקנדה.

— איזהו הרפתקה נפלאה, אמרתי. איזה מזל יש לך, אבא.

— מזל, אמר אבי. מזל – בגילי… הקיבה שלי הרוסה לגמרי. הכל בגלל הארץ הזאת. כמו בהמות עבדנו כאן ולא הגענו לשום דבר. בעצם אתה אשם. אתה הבאת אותנו הנה. אתה עם האידיאלים וההזיות שלך. עכשיו תן לנו לעבור, עוד נאחר את האווירון. אבי ואשתו החדשה נבלעו בזרם הנוסעים ואני מיהרתי כדי לא לאחר את אוטובוס אל־על. מובן שאיחרתי והאוטובוס כבר יצא.

החלטתי לחזור לתל־אביב ברגל ופתחתי בריצה קלה. גבר כבן 35 הצטרף אלי… — אתה עושׂה בשׂכל, אמר לי תוך כדי ריצה משותפת… אסור לשלם מחיר כל־כך גבוה בעד טכסי ספישל… מה הנהגים האלה חושבים, שאנחנו גנבים, שהדם שלנו הפקר? הנה ליוויתי את אשתי… היא נוסעת לניו־יורק אל אחיה, הוא קנה לה את הכרטיס… נתתי לה מזוודה ריקה ואמרתי לה: תמלאי אותה בגדים…עוד שעתיים ימריא המטוס שלה… חיכינו כל הלילה… באנו באוטובוס האחרון… אני לא משוגע לשלם לספישל… גם אני הייתי נוסע לניו־יורק אבל בשביל זה צריך היה למכור את הבית…ואני לא משוגע למכור היום בית… שום דבר לא בטוח היום… ראיתי אותך רץ והצטרפתי… מדוע לשלם לאיזה נהג כשעוד יש רגליים בריאות… לרוץ אפשר תמיד… אני עובד קשה, אדוני… אני לא מקבל מתנות מאף אחד ואני עוד לא מסוגל לגנוב מאף אחד… זאת לא חולשה, אדוני… זאת התעמלות יוצאת מן הכלל…

כשהגעתי לתחנה המרכזית עליתי באוטובוס שחנה שם, מבלי להסתכל במספר הקו או ביעדו. הנהג עלה, התניע את המנוע ואני שקעתי בתרדמה עמוקה.


טיילתי בדיזנגוף. השעה הייתה שעת בין־ערביים. לא יום ולא לילה. נכנסתי לקפה ‘כסית’ וראיתי שאורי זוהר עומד שם ומתפלל.

תמהתי כיצד הרשו בעלי המקום לאיש זה להעמיד ארון קודש באמצע בית־הקפה.

אורי זוהר נראה כאדם אדוק, לבש חליפה שחורה וחבש מגבעת. הוא התפלל בדביקות רבה כשפניו מופנות לעבר ירושלים.

— באותה שעה הוסיף המקום להיות בית קפה. הלקוחות לא שׂמו לב לאיש המתפלל, הם שתו עראק וּווֹדקה וכמה מהם כילו ארוחות דשנות. באוויר עמד ריח מוזר של בשׂר כשר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!