רקע
יוסף מונדי
זכרונות צמודים וחשבונות אישיים

 

אמי    🔗

אמי זכרונה לברכה היתה בגולה עקרת־בית מכובדת, כשעלתה לארץ הפכה לעבד ונפטרה ממחלת לב קשה.

 

חופש    🔗

מטוסים אמריקאים, כמו צפורים לבנות, טסים מעלינו. היד אוחזת לחמניה טריה. הצבא הגרמני נס דרך השׂדירה הראשית לכיוון היער. כעת מותר לנו להאזין לרדיו. “אכטונג! אכטונג! הנסיגה אסטרטגית בלבד”

שמש עליזה ותחושה נפלאה של אושר. כעבור כמה שעות, שלושה מטוסי “מסרשמיט” צוללים תוך יבבה נוראה. הפצצות משתחררות במטרה אחת ברורה, להשמיד. מישהו מודיע לנו שהצבא הגרמני גבר על המתקוממים ותוך שעה הוא עומד לשוב ולהשתלט על העיר.

— כולכם תוצאו להורג! כולכם!

אני בן שמונה ולפתע קולטת הכרתי בבהירות ובחוסר אונים שתוך זמן קצר אמות.


 

הדודה לילי    🔗

דודתי לילי, האהובה עלי כל־כך, חזרה לאחר חמש שנות היעדרות מטאשקאנט ולועגת לנו:

— אתם אוספים רכוש, אך הרוסים יקחו לכם הכול. אם אהובי לא היה נהרג על הגנת סטאלינגרד (ומה טעם לחיי ללא בעלי ובפירוש לא אתחתן שנית) מזמן הייתי בורחת למערב.


 

סיאנס סוריאליסטי (חיקוי)    🔗

ש.: מי אתה?

ת.: ברזל מלובן.

ש.: אתה יהודי?

ת.: גרתי בקוטב הצפוני

ש.: מי אני?

ת.: ענן חולף.

ש.: יש לי שורשים?

ת.: כן, במצדה. תחפור מתחת לבית־המרחץ.

ש.: תהיה מלחמה?

ת.: בין מי למי?

ש.: היכן התגורר ישו?

ת.: במלון אינטרקונטיננטאל.

ש.: מי היה יוספוס פלאביוס?

ת.: אלוף פיקוד הצפון.

ש.: כיצד נראית אהובתי?

ת.: כמו אגס מאנדלוסיה.

ש. מה זה מדינה?

ת.: חמור זהב רעב לשׂיח ורדים.

ש.: מה דעתך על הנביאים?

(אין תשובה)

ש.: יש לי אהובה אחרת?

ת.: כן.

ש.: היכן היא?

ת.: בבית־חרושת לזכוכית ונציאנית.

ש.: מי כתב באמת את “הסערה”?

ת.: אפולון בשעה ששקספיר ליטף את הלבנה.

ש.: יש חיים לאחר המוות?

(אין תשובה)


 

מהאו הנפלאה    🔗

מהאו הנפלאה היתה גבוהה ממני בראש. שׂער ראשה ועיניה היו שחורות ומבטה רך עד מאוד, אך מאידך, אפוף מסתורין כדרך אנשי הצפון שספגו בשחר ילדותם אויר האוקיאנוס האטלאנטי. לפרנסתה ייצרה בביתה נרות משעווה, אותם מכרה לחנויות של מזכרות. דרכה היכרתי טיפוסים שונים ומשונים, אסטרונומים, פיזיקאים, באקטריולוגים, משוררים, נאצים, אנשי מאפיה, מחזאים, איצטיגנאטים, וקלושארים מסריחים. בעיני היתה מהאו המלכה של הרובע הלאטיני. היו לה הרבה מאהבים אך רק אהבה אחת, במאי צעיר בשם סטפאן אריאל. למרות שאהבו אחד את השני, לא פגשתי אותם אף פעם יחד אלא תמיד לחוד. כששאלתי את סטפאן מדוע אינו חי עמה, ענה: אני אוהב אותה אבל אני לא מסוגל לחיות עמה… אני זקוק לאשה קשה, שתתמודד אתי, שתאבק אתי. היא עצובה מדי, יש בה משהו צפוני, לא שׂמת לב שהמבט שלה מלאנכולי, חולם בהקיץ, כמעט מטורף, לא שׂמת לב…

היא נהרגה כעבור זמן קצר בתאונת־דרכים. מהאו נסעה לסאן־טרופה עם אחד המאהבים שלה, משורר מזדקן אך אמיד. כחמישים קילומטר לפני מרסיי התהפכה מכוניתם ומהאו נהרגה במקום, המשורר הקשיש נפצע באורח קל בלבד. קברו אותה בכפר השוכן לא הרחק ממקום התאונה, עם עגלה ועם סוסים כמו במאה ה־19. כיוון שלא היתה נשׂואה הלבישו אותה בבגדי כלה וכך הורידו את ארונה לקבר.


 

מותו של סטפאן (מונולוג)    🔗

והנה פרטי גסיסתו ומותו של סטפאן אריאל כפי שסופרו לי על־ידי השׂחקן אריסטיד בבית־קפה “אולד נייבי” ברובע הלאטיני.

אריסטיד: לסטפאן אריאל נודע לפני שנה שלקה בסרטן הדם, אך לא סיפר זאת לאיש מאיתנו. ראינו כיצד הוא הולך ודועך אך לא תיארנו לעצמנו שסטפאן חולה עד כדי־כך. לבסוף אושפז בבית החולים סן־לואי במחלקה הראדיולוגית. התחיל לקבל הקרנות ועירויי־דם. נהגתי לבקרו כמעט מדי יום. ידעתי שמהאו נפטרה. הוא נהג לשאול בתרעומת מדוע מהאו אינה באה לראותו על סף המוות ועניתי לו שהיא כנראה נמצאת בחו"ל ואין לה מושׂג שהוא חולה. סטפאן המסכן, ביקרתי אצלו כמה ימים לפני מותו. הם קשרו אותו ברצועות אל המיטה ושׂמו על ידיו אזיקים כיוון שיום לפני כן, בהתקפת אמוק, הוציא בכוח את כל הצינורות דרכם הוזרם הדם לגופו ורץ בפרוזדורים הארוכים של בית־החולים תוך זעקות מחרידות: אני צעיר ואני לא רוצה למות! אין לכם שום זכות להרוג אותי! מדוע אלוהים רוצה את חיי? וכמה שנראה חלש ועדין פתאום מצא כוח שמשוני והיכה לפחות שלושה אחים שניסו להשתלט עליו. לבסוף קראו לתגבורת, נתנו לו זריקה וקשרו אותו היטב למיטתו. כשביקרתי אצלו היה בהכרה מלאה, הוא שאל ללא הרף על מהאו וקבל על כך שאינה נמצאת ליד מיטתו. הבטחתי שאם אמצע את מהאו אסחוב אותה בכוח לבית החולים. לא רציתי לספר לו שמהאו איננה עוד. האמנתי בכל־זאת שיתגבר ויצליח לגבור על המחלה, כי הוא אדם צעיר שלא מלאו לו שלושים. כעבור יומיים צלצלו לי מבית־החולים והודיע לי שסטפאן מת. היות וקרוביו לא היו בצרפת ביקשו ממני לבוא ולזהות את הגופה. הגעתי לחדר־המתים וראיתי אותו שוכב ללא רוח חיים. לרגע חשבתי שהוא מעמיד פנים, שאנחנו נמצאים על הבמה ועליו הוטל להציג מת בצורה מושלמת, אך לא, זאת היתה המציאות. המוות והחיים עצמם. הוא שכב לו באדישות, בחוסר עניין, מרוחק מכול, ואולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי כיצד הטבע מעמיד אותנו במקומנו הנכון. הבחנתי בפרט מוזר, הוא, שעל ראשו התנשׂאה רעמת שׂערות פרועה, נראה לגמרי קירח. שאלתי אחד האחים לפשר הדבר והוסבר לי שההקרנות גרמו לכך, אך מצד שני סטפאן, שעות ספורות לפני המוות, קרע את האזיקים מעל ידיו בכוחות על־אנושיים ותלש בטירוף את שׂערותיו תוך צעקות שהוא צעיר ואינו רוצה למות. על שׂפתיו התנוסס חיוך מבויש ועדין, חיוך כזה האומר: אתם רואים, גם המוות הצגה, ואני ממלא את תפקידי בנאמנות.

רבות חשבתי על הזוג הזה על הזוג הזה שאהב אחד את השני באופן מטאפיזי, והנה, למרות שכמעט לא חיו יחד, היסוד ההרסני ביותר של הקיום, המוות, איחד אותם בהיותם צעירים ויפים. בניגוד לאריסטיד סבורני שהחיוך, שרפרף על פניו המתים של סטפאן, נגרם על־ידי מהאו אשר כה אהבה אותו בחיים ולכן לא היססה לבוא אליו מעולם המתים כדי להצמיד לשפתיו נשיקה מתוקה כמו מיילדת חכמה, בשעה שמלאך המוות סיים את המלאכה וסטפאן החזיר את נשמתו.


 

פאטא מורגאנה    🔗

המורה לפיזיקה, לאחר שהסביר את תורת הקוונטים, צייר על הלוח עץ תמר ואיש העומד לו מרחוק. הוא הניח את הגיר על המשקוף ופנה לכתה: תארו לעצמכם שלפתע אחד מכם נמצא במדבר והלך לאיבוד והנה לאחר כמה ימים של שוטטות ואיבוד נוזלים מבחין הוא בעץ תמר ונדמה לו שניצל. האיש שלנו רץ אל העץ, אך פתאום נוכח שזה היה מקסם שווא. ומה זה נוגע לנו, שואל תלמיד אינטליגנטי וחצוף. כאן האקלים ממוזג וגם אילו רצינו לנסוע לסהרה, גבולות ארצנו סגורים וחתומים.

המורה לפיזיקה אינו מתרגז ועונה: הכוונה לא אליך, ידידי הפילוסוף, אלא ליצור הזה העומד לעזוב אותנו בעוד כמה ימים ולנסוע לפאלסטינה.

החוורתי וקמתי ממושבי בצעקה: פאלסטינה זה לא מקסם שווא אלא עובדה מוחצת ובניגוד לכם, עבורי זה המפלט האחרון.

החוצה! פקד הפיזיקאי, בכיתה שלי לא אתן לך להרים את הקול.

שנים על גבי שנים התווכחתי בדמיוני עם אותו מורה לפיזיקה ולפעמים תוקפת אותי מרה שחורה ואני פוחד להודות שמא הוא צדק.


 

שיבה למקורות    🔗

שבתי אל הממשות הכואבת, אמר הנוסע הזר. אסף שׂערותיו בכובע, מצא שׂיבה. פעם הותר לי לשלם לזונה רק במטבע מקומי, כעת אני יכול לשלם בדולארים, לצבוע את הבתים בירוק כהה, להוריד שלג בקיץ וחמסינים בחורף. למצוא לעצמי קבר בגאלקסיה רחוקה.


 

חשבון עובר ושב    🔗

לזכותי: ספינת חלל, טנק אמפיבי, 50 נמרים מטורפים, הצבע הכחול, הידידות של קאליגולה, העצות של בודירדמה, משגלים סודיים עם פיתיה והחלום הקדוש.

לחובתי: אתם.

יתְרה: לא להיכנע!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37260 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!