לפני כחודש ימים קבעתי עם ידיד אמריקאי ללכת למוזיאון הציור האימפרסיוניסטי בגני הטיולרי. הרעיון היה של ידידי והיה תמוה מעט בעיני, כיון שלפי מיטב ידיעתי לא היה לפיטר (זה שם ידידי), שום עניין באמנות. פיטר הוא טועם יינות, מקצוע אשר משום־מה הכול מייחדים אותו לצרפתים, ובוודאי לא לאמריקאים שמוניטין יצאו להם משקידתם על הכמות, ולא על האיכות.

הן ידידי והן אני אמורים היינו לעזוב את פריס למחרת היום. פיטר עמד לצאת לבורדו לרכוש שם יין לשרשרת מסעדות בלוס־אנג’לס, ואילו אני מצוייד הייתי בכרטיס טיסה שאותו אי־אפשר להחליף לתל־אביב.

שנינו דייקנו ונפגשנו בשעה היעודה לפני ביתן המוזיאון. עמדנו בתור, שילמנו בעד הכרטיסים ונכנסנו. בהליכה איטית עברנו מתמונה לתמונה, מחליפים רשמים. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים לפני ציורו הידוע של קלוד מונא ‘הסעודה על הדשא’. זכרתי שהתמונה עוררה שערוריה גדולה בעת שהוצגה לראשונה, והמבקרים גינו ואם אינני טועה גם רדפו את הצייר עד חורמה. האמת היא שכבר נזדמן לי לראות את התמונה בשנים קודמות, אך מעולם לא התעכבתי אצלה הרבה. הפעם רותק מבטי לאשה הערומה והנפלאה היושבת לה על הדשא כשלידה ניצב גבר לבוש בהידור בוהמי. עיני ליטפו וחזרו וליטפו את איבריה הענוגים ולא ידעתי שׂובעה. לאט־לאט נשׂאתי את עיני והיבטתי בעיניה. פתאום נדמה היה לי שגם היא מביטה הישר אל תוך עיני. כאב חד עברני. נדמה היה לי שאשה זו מוכרת לי מקרוב ולא פעם ראיתיה חולפת על פני, אף כי מעולם לא קם בי האומץ לפנות אליה בדברים. אחר דימיתי לזכור שפעם אפילו חיזרתי אחריה נואשות ואולם היא השיבה את פני ריקם. התקרבתי לתמונה ככול שניתן, ולא יכולתי להתיק עיני ממנה. הו, כמה רציתי לנשק את שׂפתיה המתוקות, ללטף את שׂערה ולרפרף בשׂפתי על־פני ריסיה הארוכים. תשוקה שמעולם לא ידעתי נעורה בי להצמיד את גופי לגופה ולחוש בחום שדיה הנפלאים. אני אוהב אותך, שמעתי את עצמי אומר. אינני יודע את שמך אך אני אוהב אותך. אני זקוק לך. הצילי אותי.

— אם אתה רוצה אותי כל־כך, בוא, היכנס לתמונה!

לא האמנתי למשמע אוזני. הלא־יאומן התרחש. האשה בציור דיברה, פנתה אלי בדברים.

— אם אתה אוהב אותי כל כך, היכנס!

עמדתי נדהם, לא יודע את אשר אעשׂה. לפתע חשתי בידו של פיטר על כתפי. ‘הסדרנים מפנים אותנו מן המוזיאון’ אמר.

— מה, מה קרה? ' גמגמתי.

— ‘אינני יודע’, אמר פיטר. ‘שאל אותם, הצרפתית שלך טובה משלי.’ בחיוך זדוני על פניו הסביר אחד הסדרנים כי ‘מסיבות שאינן תלויות’ וכו' עומד המוזיאון להינעל. בעלי כרטיסים אשר ירצו בכך יוכלו להשתמש בכרטיסיהם למחרת היום.

— ‘אבל מחר לא נהיה כאן’, אמר פיטר. הסדרן לא הגיב. יצאנו מגני הטיולרי והלכנו לשתות כוסית. פיטר אמר שיחזור למוזיאון, ואילו אני… לאחר ליל שימורים ופרידות נרגשות מידידי, עליתי למחרת בבוקר על מטוס לישׂראל. לא היתה זו הפעם הראשונה שאני הולך לאיבוד כמו הראקלס.

— סמוך לחצות ישבתי בטיילת שעל שׂפת־הים בחברת במאי, מכר מילדות שהוזמן במיוחד מחוץ־לארץ לביים ב’הבימה'.

— משום־מה נראתה בעיני המסעדה בה סעדנו באור לא־מציאותי. גם העובדה ששכנה בקרבת הים לא תרמה לה שום נופך ציורי או ים־תיכוני. אני דיברתי אל ידידי על־אודות ברדיצ’בסקי וסיפוריו הנפלאים המתרחשים בברלין של תחילת המאה, ואילו הוא ביקש לשכנעני כי האנושות כיום, או מוטב, המוחות הנכונים – והכוונה לאלה המחוללים את המהפכות במחשבה – מגלים עניין ברשימה קצרה של נובאליס על פיה אין למלה כל חשיבות והזרמים הקובעים את חיינו מצויים במקום אחר לגמרי. בטרם נפרדנו, סיפר לי ידידי הבמאי שהוא יוצא לשוודיה לביים שם את דוקטור פאוסטוס למארלו.

— והיכן תמקם את הגיהינום? שאלתי.

— בכנסיה. אציג את המחזה בכנסיה גדולה והחלטתי על כך בגלל התשובה של מפיסטו לפאוסטוס במחזה. אתה ודאי זוכר שפאוסטוס שואל את מפיסטו: היכן הגיהינום? ומפיסטו פורץ בצחוק ועונה: כאן, שוטה, כאן! במקום שאתה עומד בו שם גם הגיהינום גם גן־העדן. הבחירה היא בידך.

— ומה על הגורל, הקשיתי בחצי־קול, מה אם הגורל קבוע ולהחלטתי אין שום ערך?

— אנחנו לא חיים ביוון העתיקה, פסק ידידי, וכהוכחה לכך אני טס מחר ליבשת אחרת. נפרדתי מידידי הבמאי בשעה אחת אחר חצות והחלטתי לשוב לביתי. הלכתי ברגל לעבר צפון תל־אביב, מבלי לשׂים לב לסובב אותי. תוך כדי־כך העליתי בדמיוני כל מיני הרפתקאות שבהן נתנסיתי בחיי.

כך הלכתי לי, הוזה בעיניים פקוחות, כשלהפתעתי הבחנתי, כי במקום להגיע לביתי עמדתי בחזיתו של תיאטרון ‘הבימה’.

כיצד הגעתי לכאן? הרי התיאטרון נמצא בכיוון הפוך מזה שבו נתכוונתי ללכת. השעה כבר היתה שתים אחרי חצות. דלתות התיאטרון היו נעולות אך למרבה הפלא דלקו כל האורות בבנין כמו התרחשה שם פעילות ערה. מתוך סקרנות ניגשתי לדלת הכניסה לשחקנים וראיתי שהיא פתוחה לרווחה. נכנסתי לבניין ולא האמנתי למראה עיני: ליד דלפק המודיעין ניצב אדם צעיר לא מוכר לי אשר פנה אלי בדברים:

— את מי אתה מחפשׂ?

— אף אחד, עניתי.

— אם אתה מחפשׂ אף אחד, זה טוב מאוד, צחק הצעיר. אנחנו עובדים קשה מאוד ואסור לזרים להפריע את מהלך החזרות.

— הייתי רוצה לבקר בבנין, הוספתי. מותר?

— כמובן, כמובן, רק אל תשאל שאלות מיותרות.

התחלתי מתהלך במסדרונות. הבית שקק חיים, כמעט בכל האולמות נערכו חזרות ועשׂרות שחקנים ופועלי במה התרוצצו בתכליתיות על גבי הבמות ומאחורי הקלעים. אפילו המזנון היה פתוח והבחנתי שם בשׂחקנים מתווכחים בלהט על משמעות תפקידיהם וכוונות הבמאים. לא היכרתי איש מהם וגם שׂמתי לבי לכך שנוכחותי אינה מפריעה להם. ליתר דיוק: הם התעלמו ממני כאילו לא הייתי קיים.

בהרגשה גוברת והולכת של אי־שקט החלטתי לרדת לאולם התיאטרון שבמרתף. שוב נתגלתה אותה תמונה: על הבמה ניצב גבר – מן הסתם הבמאי – כשהוא מדריך את השׂחקנים. הוא נהג כבעל נסיון, חסכוני בתנועותיו. את קולו לא הרים ולא ניתן לי לשמוע את דבריו.

פתאום הפנה את ראשו והביט בי – לרגע, לשניה. אפילו אינני בטוח שראה אותי אבל די היה במבט זה שאשׂא את רגלי ואימלט על נפשי מן המקום.

חי נפשי, ידעתי! היה זה השׂטן!!

כשהתעוררתי במיטתי היתה השעה שלוש לפנות בוקר. עדיין נתון הייתי בפחד אימים, פחד מסמר שׂיער. מבטו של השׂטן כמו דבק בי ולא הרפה. לאט לאט נרגעתי ולבסוף גם עלה בידי להירדם.

נסעתי בטרמפים לירושלים. הייתי בן 17 והיה עלי לסדר אי־אלו עניינים במשׂרד־החינוך. למעשׂה, היתה זו הפעם הראשונה שנסעתי לעיר הזאת. הגעתי עד אבו־גוש וחיכיתי ליד מחנה צבא. לידי עמד בחור בן־גילי והתחלנו לשׂוחח. הוא היה צבר ולבש מכנסיים קצרים, ואילו אני לבשתי חליפה כדרך העולם החדשים שאך זה הגיעו ממזרח־אירופה. הצעיר היה נחמד מאוד ולבבי.

חיכינו זמן רב. אני הייתי עצוב למדי ומבולבל הנוף זר לי ועדיין איני מבין כיצד נקלעתי לכאן ומה אני עושׂה במקום הזה: רק חודשים מעטים קודם לכן עוד חייתי בנוף ובאקלים שונים לגמרי. הצבר הנחמד חש כנראה במצב־רוחי והתחיל מלמד אותי מלים גסות בנסיון לשעשעני. אט אט פרצתי בצחוק וככל שהיה מוסיף ומקלל, כן גבר צחוקי – עד כדי דמעות.

אינני זוכר כמה זמן חיכינו שם למכונית שתאספנו, אבל בסופו של דבר הגענו לירושלים ושם נפרדו דרכנו.

כעבור זמן־מה מצאתי את עצמי על הר ציון, בתוך אולם יפה ורחב־ידיים בשם ‘שולחנות דוד’. מסתבר שנקלעתי למסיבת חתונה. היו שם הרבה קרואים ותזמורת משונה שנראתה כמו יצאה מתוך סרט של פליני. ניגשתי לחדר השירותים והסתכלתי בראי. נחרדתי. אדם מבוגר הציץ אלי מן הראי. האם אני הוא זה? רק לפני זמן קצר עוד הייתי בן 17 וצבר עליז בן־גילי לימד אותי לקלל בעברית.

חזרתי לאולם וראיתי את החתן ואת הכלה – שניהם מכרים ותיקים שלי מפאריס. מלבד בני המקום שלבשו בגדים רגילים, התרוצצו באולם כל מיני נשים בשׂמלות פאר יקרות וניכר היה בהן שאך זה הגיעו מפאריס. הבחנתי בכך שרבים מן הנוכחים מוכרים לי. מה שהדהים אותי יותר מכול היתה העובדה שבעל המקום נהג לשלוח אלי מדי פעם מלצרים עם כוסיות קוניאק כמו הייתי אדם חשוב.

ביליתי כמה שעות טובות באותה מסיבה, כשאני חוזר ושואל את עצמי מה עלה בגורלו של הצבר המצחיק שהיכרתי ליד אבו־גוש. קרוב לחצות ניגשתי להיפרד מן החתן ומן הכלה. הכלה היתה עצובה והתלוננה באוזני: מדוע אנשים לא שׂמחים? הרי הורי הוציאו כל־כך הרבה כסף והמאכלים כל־כך טובים… איפה השׂמחה בלב של האנשים? לא ידעתי מה אענה לה. נפרדתי ממנה והחתן, ידידי, ליווני כמה צעדים. בטרם אלך, אמר לי: צריך להבין אותה, אתה יודע שאחיה נפל במלחמת יום־הכיפורים.

שוב עמדתי בתחנת האוטובוס כדי לחזור העירה, מהרהר בתמורות הגדולות שעברו עלי במהלכה של אותה מסיבה, כאשר, לפתע, ניגשה אלי ילדה כבת שתים־עשרה ופנתה אלי ישירות:

— אל תהיה עצוב, לא החתונה היתה מדכאת אלא האוירה הכללית.

— מי את? שאלתי.

— אני גרה לא רחוק מכאן, שם איפה שדוד ראה את בת־שבע. אני נביאה.

— ומה את מנבאה?

— המון דברים. מתוך ירמיהו, מתוך ישעיהו. מתוך יחזקאל. אבל אני גם לא רוקדת דיסקו.

— מדוע?

— בגלל ג’וני טראבולטה.

— ומה עשה לך ג’וני טראבולטה?

— הוא נותן כסף לערבים, גם לאש"ף. אבל אני רוצה שתדע שלא רק אני נביאה. גם אבא שלי נביא. ועכשיו הוא בבית־הסוהר, הרבנות הלשינה עליו במשטרה. וגם אמא שלי נביאה והיא גרה בחיפה. היא לא נוסעת באוטובוס כמוך אלא רק בטכסי ספישל. ההיגיון שלה היה מוזר בעיני אך טרם הספקתי לענות לה, נעלמה בריצה תוך כדי צחוק מתגלגל. השעה היתה מאוחרת וברחוב לונץ לא היו עוד מוניות. פניתי איפוא לרוממה, אולי אתפוס שם מונית הנוסעת במקרה לתל־אביב. חיכיתי למעלה משעה עד שנעצר טכסי ונהגו אמר שהוא מוכן לקחת אותי לתל־אביב, אבל רק בספישל. בכיסי לא היה הסכום שהוא נקב וסרבתי. – אתה בן־אדם עקשן, אמר. תעמוד כאן כל הלילה. המתנתי עוד זמן־מה ואכן נעצרה מונית שניה והנהג הציע לקחתני תמורת 50 לירות לשׂדה־התעופה בלוד. משם, אמר, אוכל להגיע לתל־אביב באוטובוס אל־על. הגענו לשׂדה־התעופה. המקום היה הומה אדם כבאמצע היום. מטוסים נחתו והמריאו ומאות נוסעים התרוצצו מסביב. המתנתי לאוטובוס אל־על כשלפתע ראיתי מחזה שלא ייאמן. אבי ואשה בלתי־מוכרת לי, הדוחפת עגלה עמוסה מזוודות, עמדו להיכנס לאולם הנוסעים. התקרבתי אליהם בריצה.

— אבא, אמרתי, לאן אתה נוסע?

— לקנדה.

— ואיפה אמא, מי האשה הזאת?

— אתה לא זוכר שאמך נפטרה לפני שמונה שנים, השיב. אתה בעצמך זיהית את הגופה ונשׂאת את האלונקה עד לקבר.

— ומי האשה הזאת?

— היא מטפלת בי כמו בבן ואנחנו כבר כמעט נשׂואים.

— ולאן אתם נוסעים?

— לקרוביה בקנדה.

— איזהו הרפתקה נפלאה, אמרתי. איזה מזל יש לך, אבא.

— מזל, אמר אבי. מזל – בגילי… הקיבה שלי הרוסה לגמרי. הכל בגלל הארץ הזאת. כמו בהמות עבדנו כאן ולא הגענו לשום דבר. בעצם אתה אשם. אתה הבאת אותנו הנה. אתה עם האידיאלים וההזיות שלך. עכשיו תן לנו לעבור, עוד נאחר את האווירון. אבי ואשתו החדשה נבלעו בזרם הנוסעים ואני מיהרתי כדי לא לאחר את אוטובוס אל־על. מובן שאיחרתי והאוטובוס כבר יצא.

החלטתי לחזור לתל־אביב ברגל ופתחתי בריצה קלה. גבר כבן 35 הצטרף אלי… — אתה עושׂה בשׂכל, אמר לי תוך כדי ריצה משותפת… אסור לשלם מחיר כל־כך גבוה בעד טכסי ספישל… מה הנהגים האלה חושבים, שאנחנו גנבים, שהדם שלנו הפקר? הנה ליוויתי את אשתי… היא נוסעת לניו־יורק אל אחיה, הוא קנה לה את הכרטיס… נתתי לה מזוודה ריקה ואמרתי לה: תמלאי אותה בגדים…עוד שעתיים ימריא המטוס שלה… חיכינו כל הלילה… באנו באוטובוס האחרון… אני לא משוגע לשלם לספישל… גם אני הייתי נוסע לניו־יורק אבל בשביל זה צריך היה למכור את הבית…ואני לא משוגע למכור היום בית… שום דבר לא בטוח היום… ראיתי אותך רץ והצטרפתי… מדוע לשלם לאיזה נהג כשעוד יש רגליים בריאות… לרוץ אפשר תמיד… אני עובד קשה, אדוני… אני לא מקבל מתנות מאף אחד ואני עוד לא מסוגל לגנוב מאף אחד… זאת לא חולשה, אדוני… זאת התעמלות יוצאת מן הכלל…

כשהגעתי לתחנה המרכזית עליתי באוטובוס שחנה שם, מבלי להסתכל במספר הקו או ביעדו. הנהג עלה, התניע את המנוע ואני שקעתי בתרדמה עמוקה.

טיילתי בדיזנגוף. השעה הייתה שעת בין־ערביים. לא יום ולא לילה. נכנסתי לקפה ‘כסית’ וראיתי שאורי זוהר עומד שם ומתפלל.

תמהתי כיצד הרשו בעלי המקום לאיש זה להעמיד ארון קודש באמצע בית־הקפה.

אורי זוהר נראה כאדם אדוק, לבש חליפה שחורה וחבש מגבעת. הוא התפלל בדביקות רבה כשפניו מופנות לעבר ירושלים.

— באותה שעה הוסיף המקום להיות בית קפה. הלקוחות לא שׂמו לב לאיש המתפלל, הם שתו עראק וּווֹדקה וכמה מהם כילו ארוחות דשנות. באוויר עמד ריח מוזר של בשׂר כשר.

אמי

אמי זכרונה לברכה היתה בגולה עקרת־בית מכובדת, כשעלתה לארץ הפכה לעבד ונפטרה ממחלת לב קשה.

חופש

מטוסים אמריקאים, כמו צפורים לבנות, טסים מעלינו. היד אוחזת לחמניה טריה. הצבא הגרמני נס דרך השׂדירה הראשית לכיוון היער. כעת מותר לנו להאזין לרדיו. “אכטונג! אכטונג! הנסיגה אסטרטגית בלבד”

שמש עליזה ותחושה נפלאה של אושר. כעבור כמה שעות, שלושה מטוסי “מסרשמיט” צוללים תוך יבבה נוראה. הפצצות משתחררות במטרה אחת ברורה, להשמיד. מישהו מודיע לנו שהצבא הגרמני גבר על המתקוממים ותוך שעה הוא עומד לשוב ולהשתלט על העיר.

— כולכם תוצאו להורג! כולכם!

אני בן שמונה ולפתע קולטת הכרתי בבהירות ובחוסר אונים שתוך זמן קצר אמות.

הדודה לילי

דודתי לילי, האהובה עלי כל־כך, חזרה לאחר חמש שנות היעדרות מטאשקאנט ולועגת לנו:

— אתם אוספים רכוש, אך הרוסים יקחו לכם הכול. אם אהובי לא היה נהרג על הגנת סטאלינגרד (ומה טעם לחיי ללא בעלי ובפירוש לא אתחתן שנית) מזמן הייתי בורחת למערב.

סיאנס סוריאליסטי (חיקוי)

ש.: מי אתה?

ת.: ברזל מלובן.

ש.: אתה יהודי?

ת.: גרתי בקוטב הצפוני

ש.: מי אני?

ת.: ענן חולף.

ש.: יש לי שורשים?

ת.: כן, במצדה. תחפור מתחת לבית־המרחץ.

ש.: תהיה מלחמה?

ת.: בין מי למי?

ש.: היכן התגורר ישו?

ת.: במלון אינטרקונטיננטאל.

ש.: מי היה יוספוס פלאביוס?

ת.: אלוף פיקוד הצפון.

ש.: כיצד נראית אהובתי?

ת.: כמו אגס מאנדלוסיה.

ש. מה זה מדינה?

ת.: חמור זהב רעב לשׂיח ורדים.

ש.: מה דעתך על הנביאים?

(אין תשובה)

ש.: יש לי אהובה אחרת?

ת.: כן.

ש.: היכן היא?

ת.: בבית־חרושת לזכוכית ונציאנית.

ש.: מי כתב באמת את “הסערה”?

ת.: אפולון בשעה ששקספיר ליטף את הלבנה.

ש.: יש חיים לאחר המוות?

(אין תשובה)

מהאו הנפלאה

מהאו הנפלאה היתה גבוהה ממני בראש. שׂער ראשה ועיניה היו שחורות ומבטה רך עד מאוד, אך מאידך, אפוף מסתורין כדרך אנשי הצפון שספגו בשחר ילדותם אויר האוקיאנוס האטלאנטי. לפרנסתה ייצרה בביתה נרות משעווה, אותם מכרה לחנויות של מזכרות. דרכה היכרתי טיפוסים שונים ומשונים, אסטרונומים, פיזיקאים, באקטריולוגים, משוררים, נאצים, אנשי מאפיה, מחזאים, איצטיגנאטים, וקלושארים מסריחים. בעיני היתה מהאו המלכה של הרובע הלאטיני. היו לה הרבה מאהבים אך רק אהבה אחת, במאי צעיר בשם סטפאן אריאל. למרות שאהבו אחד את השני, לא פגשתי אותם אף פעם יחד אלא תמיד לחוד. כששאלתי את סטפאן מדוע אינו חי עמה, ענה: אני אוהב אותה אבל אני לא מסוגל לחיות עמה… אני זקוק לאשה קשה, שתתמודד אתי, שתאבק אתי. היא עצובה מדי, יש בה משהו צפוני, לא שׂמת לב שהמבט שלה מלאנכולי, חולם בהקיץ, כמעט מטורף, לא שׂמת לב…

היא נהרגה כעבור זמן קצר בתאונת־דרכים. מהאו נסעה לסאן־טרופה עם אחד המאהבים שלה, משורר מזדקן אך אמיד. כחמישים קילומטר לפני מרסיי התהפכה מכוניתם ומהאו נהרגה במקום, המשורר הקשיש נפצע באורח קל בלבד. קברו אותה בכפר השוכן לא הרחק ממקום התאונה, עם עגלה ועם סוסים כמו במאה ה־19. כיוון שלא היתה נשׂואה הלבישו אותה בבגדי כלה וכך הורידו את ארונה לקבר.

מותו של סטפאן (מונולוג)

והנה פרטי גסיסתו ומותו של סטפאן אריאל כפי שסופרו לי על־ידי השׂחקן אריסטיד בבית־קפה “אולד נייבי” ברובע הלאטיני.

אריסטיד: לסטפאן אריאל נודע לפני שנה שלקה בסרטן הדם, אך לא סיפר זאת לאיש מאיתנו. ראינו כיצד הוא הולך ודועך אך לא תיארנו לעצמנו שסטפאן חולה עד כדי־כך. לבסוף אושפז בבית החולים סן־לואי במחלקה הראדיולוגית. התחיל לקבל הקרנות ועירויי־דם. נהגתי לבקרו כמעט מדי יום. ידעתי שמהאו נפטרה. הוא נהג לשאול בתרעומת מדוע מהאו אינה באה לראותו על סף המוות ועניתי לו שהיא כנראה נמצאת בחו"ל ואין לה מושׂג שהוא חולה. סטפאן המסכן, ביקרתי אצלו כמה ימים לפני מותו. הם קשרו אותו ברצועות אל המיטה ושׂמו על ידיו אזיקים כיוון שיום לפני כן, בהתקפת אמוק, הוציא בכוח את כל הצינורות דרכם הוזרם הדם לגופו ורץ בפרוזדורים הארוכים של בית־החולים תוך זעקות מחרידות: אני צעיר ואני לא רוצה למות! אין לכם שום זכות להרוג אותי! מדוע אלוהים רוצה את חיי? וכמה שנראה חלש ועדין פתאום מצא כוח שמשוני והיכה לפחות שלושה אחים שניסו להשתלט עליו. לבסוף קראו לתגבורת, נתנו לו זריקה וקשרו אותו היטב למיטתו. כשביקרתי אצלו היה בהכרה מלאה, הוא שאל ללא הרף על מהאו וקבל על כך שאינה נמצאת ליד מיטתו. הבטחתי שאם אמצע את מהאו אסחוב אותה בכוח לבית החולים. לא רציתי לספר לו שמהאו איננה עוד. האמנתי בכל־זאת שיתגבר ויצליח לגבור על המחלה, כי הוא אדם צעיר שלא מלאו לו שלושים. כעבור יומיים צלצלו לי מבית־החולים והודיע לי שסטפאן מת. היות וקרוביו לא היו בצרפת ביקשו ממני לבוא ולזהות את הגופה. הגעתי לחדר־המתים וראיתי אותו שוכב ללא רוח חיים. לרגע חשבתי שהוא מעמיד פנים, שאנחנו נמצאים על הבמה ועליו הוטל להציג מת בצורה מושלמת, אך לא, זאת היתה המציאות. המוות והחיים עצמם. הוא שכב לו באדישות, בחוסר עניין, מרוחק מכול, ואולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי כיצד הטבע מעמיד אותנו במקומנו הנכון. הבחנתי בפרט מוזר, הוא, שעל ראשו התנשׂאה רעמת שׂערות פרועה, נראה לגמרי קירח. שאלתי אחד האחים לפשר הדבר והוסבר לי שההקרנות גרמו לכך, אך מצד שני סטפאן, שעות ספורות לפני המוות, קרע את האזיקים מעל ידיו בכוחות על־אנושיים ותלש בטירוף את שׂערותיו תוך צעקות שהוא צעיר ואינו רוצה למות. על שׂפתיו התנוסס חיוך מבויש ועדין, חיוך כזה האומר: אתם רואים, גם המוות הצגה, ואני ממלא את תפקידי בנאמנות.

רבות חשבתי על הזוג הזה על הזוג הזה שאהב אחד את השני באופן מטאפיזי, והנה, למרות שכמעט לא חיו יחד, היסוד ההרסני ביותר של הקיום, המוות, איחד אותם בהיותם צעירים ויפים. בניגוד לאריסטיד סבורני שהחיוך, שרפרף על פניו המתים של סטפאן, נגרם על־ידי מהאו אשר כה אהבה אותו בחיים ולכן לא היססה לבוא אליו מעולם המתים כדי להצמיד לשפתיו נשיקה מתוקה כמו מיילדת חכמה, בשעה שמלאך המוות סיים את המלאכה וסטפאן החזיר את נשמתו.

פאטא מורגאנה

המורה לפיזיקה, לאחר שהסביר את תורת הקוונטים, צייר על הלוח עץ תמר ואיש העומד לו מרחוק. הוא הניח את הגיר על המשקוף ופנה לכתה: תארו לעצמכם שלפתע אחד מכם נמצא במדבר והלך לאיבוד והנה לאחר כמה ימים של שוטטות ואיבוד נוזלים מבחין הוא בעץ תמר ונדמה לו שניצל. האיש שלנו רץ אל העץ, אך פתאום נוכח שזה היה מקסם שווא. ומה זה נוגע לנו, שואל תלמיד אינטליגנטי וחצוף. כאן האקלים ממוזג וגם אילו רצינו לנסוע לסהרה, גבולות ארצנו סגורים וחתומים.

המורה לפיזיקה אינו מתרגז ועונה: הכוונה לא אליך, ידידי הפילוסוף, אלא ליצור הזה העומד לעזוב אותנו בעוד כמה ימים ולנסוע לפאלסטינה.

החוורתי וקמתי ממושבי בצעקה: פאלסטינה זה לא מקסם שווא אלא עובדה מוחצת ובניגוד לכם, עבורי זה המפלט האחרון.

החוצה! פקד הפיזיקאי, בכיתה שלי לא אתן לך להרים את הקול.

שנים על גבי שנים התווכחתי בדמיוני עם אותו מורה לפיזיקה ולפעמים תוקפת אותי מרה שחורה ואני פוחד להודות שמא הוא צדק.

שיבה למקורות

שבתי אל הממשות הכואבת, אמר הנוסע הזר. אסף שׂערותיו בכובע, מצא שׂיבה. פעם הותר לי לשלם לזונה רק במטבע מקומי, כעת אני יכול לשלם בדולארים, לצבוע את הבתים בירוק כהה, להוריד שלג בקיץ וחמסינים בחורף. למצוא לעצמי קבר בגאלקסיה רחוקה.

חשבון עובר ושב

לזכותי: ספינת חלל, טנק אמפיבי, 50 נמרים מטורפים, הצבע הכחול, הידידות של קאליגולה, העצות של בודירדמה, משגלים סודיים עם פיתיה והחלום הקדוש.

לחובתי: אתם.

יתְרה: לא להיכנע!

לפני כמה לילות נכנסתי לחדר עבודתי, נעלתי את הדלת כדי שאיש לא יפריע לי ובדיוק בחצות הפעלתי כוחות פאראפסיכולוגיים והצלחתי להעלות באוב את המחזאי הידוע ברטולט ברכט. דאגתי גם לרשם־קול ולקסטה משוכללת כדי להקליט את השׂיחה.

דמותו של ברכט הופיעה על הקיר שממולי כאילו היה זה סרט בשחור־לבן. הוא לבש את מעילו המפורסם ואחז בידו סיגר הוואנה עבה. השׂיחה בינינו היתה קצרה למדי אך ה“טייפ” שלי לא בגד והצלחתי להקליטה והנה אני מעתיקה בדפוס למענכם.

אני: זה אתה ברטולט ברכט?

ברכט: כן, זה אני. מדוע קראת לי? מה אתה מטריד אותי? אתה בעצמך יודע שבהאדס אין הבדל רב בין בני־האדם. כולנו צללים.

אני: עוד לא הגעתי לשם, אך “בגיהינום” של דאנטה יש הבדל מהותי בין פושעים השייכים למעמד העליון לבין פשוטי עם שדוכאו ונרמסו.

ברכט: דאנטה היה משורר, הגיהינום שלו הוא בגדר המצאה ספרותית בלבד.

אני: גם אתה משורר.

ברכט: הייתי, עכשיו אני מת.

אני: זאת הבעיה. אתה מת אבל אחרים משתמשים בשמך למטרות שלהם.

ברכט: זה בסדר גמור. הייתי מחזאי גאוני והמחזות שלי נצחיים.

אני: אתה לא הבנת אותי טוב. המטרה שלהם היא לא המחזות שלך אלא להשתמש במציאות שלך הספרותית כאילו היתה זו המציאות העכשווית.

ברכט: אז מה, כלום לא השתנה, הבעיות הן אותן הבעיות.

אני: נראה בעוד מאה שנה.

ברכט: בעוד מאה שנה אתה כבר לא תראה דבר.

אני: כן, לצערי, אך כעת אני חי.

ברכט: אז מה אתה רוצה מהגוף האסטראלי שלי?

אני: כאמור, לברר את המציאות.

ברכט: (צוחק) חה חה חה, מה לי ולמציאות שלך, אגב, היכן אתה חי?

אני: בישׂראל, במדינת היהודים.

ברכט: דווקא אהבתי יהודיות.

אני: ידוע לי. קראתי פעם מוֹנולוג שכתבת על אשה יהודיה.

ברכט: הגורל שלה נגע ללבי.

אני: מתוך השקפת עולם גרמנית. את המחזה לא אהבתי.

ברכט: מי אתה שתעביר ביקורת עלי?

אני: בשום פנים ואופן לא מבקר תיאטרון אלא אדם המתמודד באופן אמפירי עם הבמה ולכן מתחשק לי לריב אתך.

ברכט: אתה מתחיל לשעשע אותי אדון ינוקא.

אני: האם ידוע לך שם בעולמות האחרים שכמעט בכל העולם הפכת או יותר נכון מחזותיך הפכו לנשק יעיל ביותר של השלטון כנגד המילה הנכתבת כיום והיכולה באמת לסכן את המשטר.

ברכט: למה אתה מתכוון?

אני: למשל צרפת, כל במאי השייך לשׂמאל מציג את המחזות שלך אבל בשום פנים ואופן לא יציגו מחזות של סופרים צרפתיים החיים עכשיו.

ברכט: מה אכפת לך מצרפת?

אני: רק הבאתי דוגמא. אהיה יותר מעשׂי. במדינת היהודים שבה אני אזרח המצב אינו שונה בהרבה.

ברכט: כמו למשל?..

אני: אינפלציה, שחיתות, דמגוגיה לאומית, עיוות של הדת, ריקבון מוסרי, לאומנות קיצונית, טמטום מכוון מלמעלה, שטיפת מוח של בני־אדם, אווירה של משטר טוטאליטארי במסווה של דמוקרטיה ועוד ועוד…

ברכט: אז עליך להילחם בתופעות האלה אם אתה קורא לעצמך מחזאי ואדם שאיכפת לו מעצמו ומהסביבה בה הוא חי.

אני: כיצד? אם אגע בבעיות לפי הסגנון שלך יגידו מיד שאני משתמש בסגנון פלאקאטי, שאני שטחי, גס־רוח, לא מחדש, חוזר על עצמי, מחזותיך נערצים בעיני, אך הבן אותי, אם אלך בדרכך שוב ושוב לא אוכל להגיע מבחינה מקצועית לביצוע מעולה היות וכל הדלתות תיסגרנה בפני.

ברכט: אז תשתמש באלגוריה, במקום תל־אביב, תגיד “מהגוני”, תרחיק את העלילה לאמריקה, במקום דוד תכתוב דוויד, במקום מרים, מרי, אתה וודאי מבין את הכוונה שלי ואז תוכל להכות אותם מבפנים והם יאכלו את התבשיל שלך כשם שדובה גריזלית זוללת את השומן המסתיר את הקפיץ שעתיד לשסע את קרביה.

אני: לא אנהג כך. האלגוריה היתה מתאימה לתקופתך, עלי להיות ישר, לקרוא לילד בשמו.

ברכט: וכך תהרוג אותו. עדיף לתת אותו לאימוץ אם אינך מסוגל לגדל אותו. לא האשה המולידה את הוולד תיחשב בהכרח לאמו אלא זו שהצליחה לגדלו!

אני: זה שייך ל“מעגל הגיר” שלך אבל לא לחיים שלי.

ברכט: אז מה אתה רוצה ממני?

אני: כלום, אני רק מתלונן בפניך.

ברכט: טעית בכתובת, אינני אלוהים. חוץ מזה עליך לנהוג תמיד כאריסטופאנס ולהתקיף את בעלי הכוח והשׂררה פנים מול פנים בזעם הקדוש של הראקלס.

אני: זה מה שאני עושׂה כל חיי, אך הזמן עובר, הכוחות הולכים ומידלדלים. ייאוש תוקף אותי, מחשבות על התאבדות, רצון לברוח ואין לאן.

ברכט: אני מצטער, אני חייב ללכת.

אני: לא נתת לי שום תשובה.

ברכט: ואתה מחלק פתרונות בקלות, שלום לך, בינתים, וכשנפגש בעולם שלי תבין את המצב אחרת.

אלה היו המילים האחרונות שהשמיעה הדמות של ברכט באזני ומיד נעלמה. ניגשתי למשש את הקיר ולהפתעתי גיליתי כתובת בת שלוש מילים: “המציאות היא שלך”. גירדתי בטירוף את הכתובת עד שפצעתי את אצבעותי והלכתי לישון. למחרת כשנכנסתי לחדר עבודתי נבהלתי, הכתובת “המציאות היא שלך” התנוססה לה באותו מקום שלילה קודם גירדתי אותה. מיהרתי לקנות צבע פלאסטיק וצבעתי ביסודיות את הקיר עד שהכתובת נעלמה, אך למחרת באורח פלא הופיעה הכתובת שוב. כעת עומדת לפני רק ברירה אחת והיא להרוס את הקיר, אך אם אהרוס אותו, הבית שלי יתמוטט, ואפילו אחליט לעשׂות כך מי ערב לי שהכתובת הנ"ל לא תתחיל להתנוסס לה בשמים ולשם כך אצטרך למוטט את התבל כולה.

הפטיש

צבעים – שמונה מילמטר– סופר

(על רקע שחור מופיע פטיש אדום מפלאסטיק)

תמונה ראשונה

השנה 1968.

התחנה המרכזית בתל־אביב. ערב פורים. רעש. המונים חוגגים, לרובם פטישים מפלאסטיק והם מכים זה את זה בפראות ובגסות. מונית מגיעה מירושלים ונעצרת ליד “עטרה”. צעיר שהוא כנראה סטודנט יורד ממנה וממהר לשירותים הציבוריים. הסטודנט משתין, מאחוריו ניצב זקן האוחז פטיש פלאסטיק ומנחית מהלומה עזה על ראשו. הסטודנט מופתע, מסתובב וצועק לעברו:

הסטודנט: אתה משוגע?

הזקן: (עונה בשיא הרצינות) כן, אני משוגע, משוגע על פורים.

תמונה שניה

רחוב דה־האז פינת ככר מילאנו. ארבע וחצי לפנות בוקר. המקום שומם. הסטודנט שהוכה בראשו בתחנה המרכזית מתהלך לו ללא מטרה ליד בניין פינתי. לפתע יוצאות שתי נערות לאחת המרפסות, האחת שחורת שיער והשניה בלונדינית. הן מנגנות בחליליות המורכבות משני קנים, כאלה שניתן לראותן בציורים אטרוסקיים. הסטודנט חושק בהן ומבקש לעלות לדירתן. השחורה מסמנת באצבעותיה את המספר ארבע. הוא נכנס לבניין, עולה קומה אחת, לפניו הדירה מספר ארבע. הוא מקיש בדלת אך אין מענה. מנסה ונוכח שהיא פתוחה, נכנס לחדר גדול ולתדהמתו מגלה שזהו ביתן של בית־חולים בו שוכבים מניין זקנים משותקים חלקית. הם נאנחים ומידי פעם קורא מישהו: “אחות! אחות! לא עת לנגן עכשיו.”

הוא עוזב את הסלון במהירות ונכנס לחדר השינה, כאן, על מיטה רחבה מכוסה אריגים עדינים ותחרה יקרה הוא מגלה צעיר בן גילו הנוטה למות ולידו שתי הנערות היפות, והן נושקות לגופו ולרגליו כאילו היה אל יווני.

הגוסס מסמן לסטודנט להתקרב אליו. הסטודנט מהסס אך הנערות הערומות מובילות אותו עד למיטה והגוסס יפה־התואר לוחש באוזניו:

– שמע לאונרדו, אני האל פאן, גוסס בתל־אביב. סע לרומא ותשמיד מיד את הקאפלה הסיקסטינה! הסטודנט נבהל ובורח מהמקום.

תמונה שלישית

הסטודנט נמצא על שׂפת־הים. אין איש. מתוך הים יוצא קול ענק המשמיע¹ זעקה מחרידה. “האל פאן מת! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור!” הרעש מחריש אזניים, הסטודנט מבחין שברקע מתנהל קרב אכזרי בין צוללת² גרעינית לבין נושׂאת מטוסים. הסטודנט חופר בור בתוך החול ומסתתר עד יעבור הזעם.

תמונה רביעית

יום שישי, שעה שלוש אחר־הצהריים, כיכר־מלכי־ישראל, תל־אביב. מונית סובבת את הכיכר פעמים אין ספור. היא מקושטת בכל מיני סמלים דתיים, הנהג גברתן כבן ארבעים ולידו נערה צעירה ושמנה. הנהג מכריז ברמקול קטן:

“יהודים, היכונו לשבת, הדליקו נרות! אל תשכחו להתפלל ולהדליק נרות!” בידו השׂמאלית הוא אוחז בהגה, וידו הימנית מלטפת את ערוותה של השמנה. לאחר כמאה סיבובים הם עוזבים את הכיכר ופונים לשׂדרות־חן אך ליד “הבימה” נתקלים בפקק תנועה אדיר. הנהג יוצא מן המונית לראות מה קרה. הוא מבחין שהתנועה נעצרה בגלל הסטודנט הגורר אחריו פרה אדומה באמצע הכביש. הסטודנט פונה לנהגים בבקשה מוזרה:

־ “אנא, עִזרו לי לשחוט אותה! אני חייב לשחוט אותה! הבו לי סכּין של קצבים!”

מופיעה ניידת של המשטרה, השוטרים אוסרים את הסטודנט ומשחררים את הפרה והתנועה מתחילה לזרום שוב. הנהג המכריז על קדושת השבת חוזר למוניתו וממשיך לנסוע כשהוא ממשיך להכריז את המוּטל עליו וללטף את ערוות הנערה השמנה.

תמונה חמישית

תחנת משטרה. חדר חקירות. הסטודנט יושב באמצע חדר על כסא מפלאסטיק. מסביבו שלושה חוקרים. הם אלימים והסטודנט סופג מהם סטירות לחי רבות.

חוקר א': ממי גנבת את הפרה?

חוקר ב': ענה מהר, אחרת נפרק אותך!

הסטודנט: מצאתי אותה ברחוב ברדיצ’בסקי.

חוקר ג': ברחוב ברדיצ’בסקי אין פרות. כאן עיר ולא כפר!

חוקר ב': עיר מזדקנת!

הסטודנט: ברדיצ’בסקי אישית נתן לי את הפרה האדומה במתנה.

חוקר א': אתה משקר! גנבת אותה מאדם ששמו ברדיצ’בסקי!

סטודנט: אם אתם לא מאמינים לי, לכו לשאול אותו! ואם אתם רוצים עוד הוכחה, הנה הספר שלו!

חוקר ג': איזה ספר?

חוקר ב': (צוחק בטמטום) איפה החצי השני?

סטודנט: בברלין.

חוקר ב': (לחוקר ג') גש מהר לי.ב.מ לברר אם קיים איש כזה בשם ברלינצ’בסקי!

(חוקר ג' עוזב את החדר)

חוקר א': היכן אתה גר?

סטודנט: בשני מקומות בעת ובעונה אחת!

חוקר ב': מה היא האזרחות שלך?

סטודנט: הדרכון אבד לי!

חוקר ג': (חוזר) לא מצאנו שום ברלינצ’בסקי.

סטודנט: אמרתי ברדיצ’בסקי, לא ברלינצ’בסקי.

חוקר ב': אתה תענה כשאנחנו נשאל אותך!

חוקר א': תודה לפחות שהעסק הזה עם הפרה האדומה זו המצאה שלך. צל בלבד!

סטודנט: אם אודה תשחררו אותי?

חוקר ג': מיד. אתה מעכב את יציאתנו למבצע חשוב.

חוקר א': עלינו לצאת באופן מיידי למדבר סיני לתפוס שיירת גמלים המובילה חשיש ואופיום לאדיס־אבבה.

סטודנט: מה איכפת לכם מאדיס־אבבה?

חוקר ב': הקיסר היילה סילאסי היה תומך נלהב שלנו ואל תשכח שגם הפלאשים יהודים.

חוקר ג': זאת משׂימה לאומית.

סטודנט: אני יכול ללכת?

חוקר ב': כן, אבל אל תשכח שאתה במעצר־בית.

סטודנט: אבל אין לי בית.

חוקר א': אז אתה במעצר רחוב. עוף מפה!

(הסטודנט ממהר לצאת וגם שלושת החוקרים נכנסים ללארק ומתרחקים במהירות).

תמונה שישית

תהלוכה של אדלאידע, המונים ברחובות. שיירת משׂאיות. אנשים מחופשׂים מתארים נושאים שונים כגון:

– סיר ענק רותח ולתוכו מושלכים תינוקות מפלאסטיק.

– אשה כבת 150 משתגלת עם נערים בני 12.

– אנשי קו־קלוס־קלן צולבים חזיר.

– נזירים מאוננים לנוכח פסל המאדונה.

– נשים אחוזות היסטריה דוקרות ללא הרף פאלוס ענק מקרטון.

– יהודים דתיים זורקים אבנים על הצופים וצועקים – שאבס! שאבס!

– רואים את הסטודנט על אחת המשׂאיות נאבק עם מלאך המוות.

רעש אדיר וזיקוקי די־נור.

תמונה שביעית

חזרה לתחנה המרכזית, הסטודנט רוצה לשוב לירושלים. המונים³ חוגגים. עדיין לילה. כולם מחופשׂים מלבדו. הסטודנט מנסה לא להתבלט כדי להגיע לתחנת ה“חאפרים”. לפתע מבחין בו מישהו המחופשׂ לפרה אדומה וכיפה על ראשוֹ, וצועק

זה הוא!!!

ההמונים מתחילים להכות את הסטודנט בעזרת פטישי הפלאסטיק. הוא מפלס לעצמו⁴ דרך בקושי רב תוך מכות איומות המונחתות על ראשו. לבסוף מצליח להגיע למונית והנהג מושיט יד ועוזר לו להיכנס לתוכה. הנהג לבוש מדי טייס קרב. הוא מתניע את המכונית וזו מתחילה להמריא כאילו היה פאנטום, ותוך כדי דריסת חוגגים למוות הוא ממריא כשהרכב פולט אש, לשמים ונעלם לעבר הכוכבים.

הטנק השלישי

סרט בצבעים, 35 מילימטר סופרויזיון

תמונה ראשונה

שׂדה התעופה בלוד. מטוס נוחת. נוסעים יורדים, דיילת קרקע חיננית ובידה זר פרחים מחכה בצד. בין היורדים בחור צעיר לבוש בקפידה, הדיילת ניגשת אליו⁵, נושקת לו להפתעתו ומוסרת לידיו זר פרחים. היא מובילה אותו מהטרמינל לאולם מיוחד אך לפני כן הוא נעצר, כורע ברך ונושק לאספלט. מסתבר שהוא עולה חדש שזכה להגיע לארץ הקודש.

תמונה שניה

פקידי הסוכנות מטפלים בעולה החדש. הם מחתימים אותו על כל מני טפסים, מוסרים לידיו תעודת עולה, לאחר שהטיפול בו מסתיים, מובילה אותו הדיילת החיננית עד ליציאה ומוסרת אותו לידיו של נהג הנושא ברוב אדיבות את המזוודות⁶ ומזמינו להיכנס ללימוזינה שחורה ומפוארת. העולה החדש הוא הנוסע היחידי והמכונית יוצאת לדרכה.

תמונה שלישית

מדבר, הנגב או סיני, המכונית נעצרת באמצע המדבר ליד טנק חדיש, כנראה אמריקאי. הנהג מזמין את העולה לצאת מן המכונית, מוסר לו את המזוודה ואומר:

“זאת הדירה החדשה שלך”.

הכוונה היא כמובן לטנק. לפני שיהיה סיפק בידו להתאושש ממהר הנהג להיכנס למכונית ולהסתלק מן המקום.

תמונה רביעית

חם. החול לוהט. העולה יושב לו על המזוודה מול הטנק ומהרהר במצבו. החום מציק לו ולכן הוא מחליט להיכנס לתוך הטנק החדיש והמצוחצח. העולה רעב ומגלה כמה קופסאות סרדינים, אקדח ומימיה. הוא רוצה לפתוח את קופסת הסרדינים אך נוכח שאין לו פותחן. הוא יוצא החוצה ובעזרת האקדח יורה כמה יריות ומצליח לפצח את הקופסה, מעוצמת היריה מתפזרים הסרדינים על החול והעולה נאלץ לאכול את התבשיל, דהיינו, סרדינים טבולים בחול. מחשיך, העולה עייף, הוא מתיישב על מושבו של נהג הטנק לא לפני שהקפיד לפשוט את חליפתו היקרה וללבוש פיז’אמה. העולה נרדם.

תמונה חמישית

בוקר. העולה מתעורר, יוצא מהטנק לעשׂות את צרכיו אך לתדהמתו מבחין שטנק שני מתקרב אליו. על המסך מופיעה כתובת באותיות אש:

“האויב”.

העולה החדש מנפנף בידיו לשלום אך הטנק השני משיב בצרור יריות. העולה ממהר להיכנס לתוך הטנק, מוצא חוברת הדרכה ותוך שניות אחדות לומד להטעין את התותח ולהפעילו. הוא מצליח לפגוע בטנק האוייב אך גם האוייב מצליח לפגוע בו. שני הטנקים סופגים פגיעות ישירות עד שהם מתפרקים מעצמם. למרבה הפלא מצליח העולה להיחלץ מהטנק ללא כל שריטה, כשבידיו האקדח. גם האוייב ניצל באותה צורה. הם עומדים זה מול זה במרחק של שלוֹשים מטר ויורים האחד על השני⁷ עד שהתחמושת אוזלת. אז הם משליכים זה על זה את האקדחים אך כרגיל מחטיאים ונשארים למרבה הפלא בריאים ושלמים.

תמונה שישית

הם מתקרבים זה לזה בהיסוס רב. בוחנים האחד את השני. הם מנסים אולי להיאבק ביניהם אך פתאום מובן להם המצב האבסורדי אליו נקלעו. שני אנשים בודדים בלב מדבר שומם. הם מתחילים לצחוק. לוחצים ידיים, פוצחים בשירה ומכריזים בשׂמחה:

“יחי השלום!”.

תמונה שביעית

לפתע נראה טנק שלישי, אימתני, המתקרב אליהם. שני החברים (האויבים לשעבר) מנסים להימלט. לשווא. הטנק השלישי משׂיג ודורס אותם בעודם מחובקים.

סוף