לפני כחודש ימים קבעתי עם ידיד אמריקאי ללכת למוזיאון הציור האימפרסיוניסטי בגני הטיולרי. הרעיון היה של ידידי והיה תמוה מעט בעיני, כיון שלפי מיטב ידיעתי לא היה לפיטר (זה שם ידידי), שום עניין באמנות. פיטר הוא טועם יינות, מקצוע אשר משום־מה הכול מייחדים אותו לצרפתים, ובוודאי לא לאמריקאים שמוניטין יצאו להם משקידתם על הכמות, ולא על האיכות.

הן ידידי והן אני אמורים היינו לעזוב את פריס למחרת היום. פיטר עמד לצאת לבורדו לרכוש שם יין לשרשרת מסעדות בלוס־אנג’לס, ואילו אני מצוייד הייתי בכרטיס טיסה שאותו אי־אפשר להחליף לתל־אביב.

שנינו דייקנו ונפגשנו בשעה היעודה לפני ביתן המוזיאון. עמדנו בתור, שילמנו בעד הכרטיסים ונכנסנו. בהליכה איטית עברנו מתמונה לתמונה, מחליפים רשמים. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים לפני ציורו הידוע של קלוד מונא ‘הסעודה על הדשא’. זכרתי שהתמונה עוררה שערוריה גדולה בעת שהוצגה לראשונה, והמבקרים גינו ואם אינני טועה גם רדפו את הצייר עד חורמה. האמת היא שכבר נזדמן לי לראות את התמונה בשנים קודמות, אך מעולם לא התעכבתי אצלה הרבה. הפעם רותק מבטי לאשה הערומה והנפלאה היושבת לה על הדשא כשלידה ניצב גבר לבוש בהידור בוהמי. עיני ליטפו וחזרו וליטפו את איבריה הענוגים ולא ידעתי שׂובעה. לאט־לאט נשׂאתי את עיני והיבטתי בעיניה. פתאום נדמה היה לי שגם היא מביטה הישר אל תוך עיני. כאב חד עברני. נדמה היה לי שאשה זו מוכרת לי מקרוב ולא פעם ראיתיה חולפת על פני, אף כי מעולם לא קם בי האומץ לפנות אליה בדברים. אחר דימיתי לזכור שפעם אפילו חיזרתי אחריה נואשות ואולם היא השיבה את פני ריקם. התקרבתי לתמונה ככול שניתן, ולא יכולתי להתיק עיני ממנה. הו, כמה רציתי לנשק את שׂפתיה המתוקות, ללטף את שׂערה ולרפרף בשׂפתי על־פני ריסיה הארוכים. תשוקה שמעולם לא ידעתי נעורה בי להצמיד את גופי לגופה ולחוש בחום שדיה הנפלאים. אני אוהב אותך, שמעתי את עצמי אומר. אינני יודע את שמך אך אני אוהב אותך. אני זקוק לך. הצילי אותי.

— אם אתה רוצה אותי כל־כך, בוא, היכנס לתמונה!

לא האמנתי למשמע אוזני. הלא־יאומן התרחש. האשה בציור דיברה, פנתה אלי בדברים.

— אם אתה אוהב אותי כל כך, היכנס!

עמדתי נדהם, לא יודע את אשר אעשׂה. לפתע חשתי בידו של פיטר על כתפי. ‘הסדרנים מפנים אותנו מן המוזיאון’ אמר.

— מה, מה קרה? ' גמגמתי.

— ‘אינני יודע’, אמר פיטר. ‘שאל אותם, הצרפתית שלך טובה משלי.’ בחיוך זדוני על פניו הסביר אחד הסדרנים כי ‘מסיבות שאינן תלויות’ וכו' עומד המוזיאון להינעל. בעלי כרטיסים אשר ירצו בכך יוכלו להשתמש בכרטיסיהם למחרת היום.

— ‘אבל מחר לא נהיה כאן’, אמר פיטר. הסדרן לא הגיב. יצאנו מגני הטיולרי והלכנו לשתות כוסית. פיטר אמר שיחזור למוזיאון, ואילו אני… לאחר ליל שימורים ופרידות נרגשות מידידי, עליתי למחרת בבוקר על מטוס לישׂראל. לא היתה זו הפעם הראשונה שאני הולך לאיבוד כמו הראקלס.

— סמוך לחצות ישבתי בטיילת שעל שׂפת־הים בחברת במאי, מכר מילדות שהוזמן במיוחד מחוץ־לארץ לביים ב’הבימה'.

— משום־מה נראתה בעיני המסעדה בה סעדנו באור לא־מציאותי. גם העובדה ששכנה בקרבת הים לא תרמה לה שום נופך ציורי או ים־תיכוני. אני דיברתי אל ידידי על־אודות ברדיצ’בסקי וסיפוריו הנפלאים המתרחשים בברלין של תחילת המאה, ואילו הוא ביקש לשכנעני כי האנושות כיום, או מוטב, המוחות הנכונים – והכוונה לאלה המחוללים את המהפכות במחשבה – מגלים עניין ברשימה קצרה של נובאליס על פיה אין למלה כל חשיבות והזרמים הקובעים את חיינו מצויים במקום אחר לגמרי. בטרם נפרדנו, סיפר לי ידידי הבמאי שהוא יוצא לשוודיה לביים שם את דוקטור פאוסטוס למארלו.

— והיכן תמקם את הגיהינום? שאלתי.

— בכנסיה. אציג את המחזה בכנסיה גדולה והחלטתי על כך בגלל התשובה של מפיסטו לפאוסטוס במחזה. אתה ודאי זוכר שפאוסטוס שואל את מפיסטו: היכן הגיהינום? ומפיסטו פורץ בצחוק ועונה: כאן, שוטה, כאן! במקום שאתה עומד בו שם גם הגיהינום גם גן־העדן. הבחירה היא בידך.

— ומה על הגורל, הקשיתי בחצי־קול, מה אם הגורל קבוע ולהחלטתי אין שום ערך?

— אנחנו לא חיים ביוון העתיקה, פסק ידידי, וכהוכחה לכך אני טס מחר ליבשת אחרת. נפרדתי מידידי הבמאי בשעה אחת אחר חצות והחלטתי לשוב לביתי. הלכתי ברגל לעבר צפון תל־אביב, מבלי לשׂים לב לסובב אותי. תוך כדי־כך העליתי בדמיוני כל מיני הרפתקאות שבהן נתנסיתי בחיי.

כך הלכתי לי, הוזה בעיניים פקוחות, כשלהפתעתי הבחנתי, כי במקום להגיע לביתי עמדתי בחזיתו של תיאטרון ‘הבימה’.

כיצד הגעתי לכאן? הרי התיאטרון נמצא בכיוון הפוך מזה שבו נתכוונתי ללכת. השעה כבר היתה שתים אחרי חצות. דלתות התיאטרון היו נעולות אך למרבה הפלא דלקו כל האורות בבנין כמו התרחשה שם פעילות ערה. מתוך סקרנות ניגשתי לדלת הכניסה לשחקנים וראיתי שהיא פתוחה לרווחה. נכנסתי לבניין ולא האמנתי למראה עיני: ליד דלפק המודיעין ניצב אדם צעיר לא מוכר לי אשר פנה אלי בדברים:

— את מי אתה מחפשׂ?

— אף אחד, עניתי.

— אם אתה מחפשׂ אף אחד, זה טוב מאוד, צחק הצעיר. אנחנו עובדים קשה מאוד ואסור לזרים להפריע את מהלך החזרות.

— הייתי רוצה לבקר בבנין, הוספתי. מותר?

— כמובן, כמובן, רק אל תשאל שאלות מיותרות.

התחלתי מתהלך במסדרונות. הבית שקק חיים, כמעט בכל האולמות נערכו חזרות ועשׂרות שחקנים ופועלי במה התרוצצו בתכליתיות על גבי הבמות ומאחורי הקלעים. אפילו המזנון היה פתוח והבחנתי שם בשׂחקנים מתווכחים בלהט על משמעות תפקידיהם וכוונות הבמאים. לא היכרתי איש מהם וגם שׂמתי לבי לכך שנוכחותי אינה מפריעה להם. ליתר דיוק: הם התעלמו ממני כאילו לא הייתי קיים.

בהרגשה גוברת והולכת של אי־שקט החלטתי לרדת לאולם התיאטרון שבמרתף. שוב נתגלתה אותה תמונה: על הבמה ניצב גבר – מן הסתם הבמאי – כשהוא מדריך את השׂחקנים. הוא נהג כבעל נסיון, חסכוני בתנועותיו. את קולו לא הרים ולא ניתן לי לשמוע את דבריו.

פתאום הפנה את ראשו והביט בי – לרגע, לשניה. אפילו אינני בטוח שראה אותי אבל די היה במבט זה שאשׂא את רגלי ואימלט על נפשי מן המקום.

חי נפשי, ידעתי! היה זה השׂטן!!

כשהתעוררתי במיטתי היתה השעה שלוש לפנות בוקר. עדיין נתון הייתי בפחד אימים, פחד מסמר שׂיער. מבטו של השׂטן כמו דבק בי ולא הרפה. לאט לאט נרגעתי ולבסוף גם עלה בידי להירדם.

נסעתי בטרמפים לירושלים. הייתי בן 17 והיה עלי לסדר אי־אלו עניינים במשׂרד־החינוך. למעשׂה, היתה זו הפעם הראשונה שנסעתי לעיר הזאת. הגעתי עד אבו־גוש וחיכיתי ליד מחנה צבא. לידי עמד בחור בן־גילי והתחלנו לשׂוחח. הוא היה צבר ולבש מכנסיים קצרים, ואילו אני לבשתי חליפה כדרך העולם החדשים שאך זה הגיעו ממזרח־אירופה. הצעיר היה נחמד מאוד ולבבי.

חיכינו זמן רב. אני הייתי עצוב למדי ומבולבל הנוף זר לי ועדיין איני מבין כיצד נקלעתי לכאן ומה אני עושׂה במקום הזה: רק חודשים מעטים קודם לכן עוד חייתי בנוף ובאקלים שונים לגמרי. הצבר הנחמד חש כנראה במצב־רוחי והתחיל מלמד אותי מלים גסות בנסיון לשעשעני. אט אט פרצתי בצחוק וככל שהיה מוסיף ומקלל, כן גבר צחוקי – עד כדי דמעות.

אינני זוכר כמה זמן חיכינו שם למכונית שתאספנו, אבל בסופו של דבר הגענו לירושלים ושם נפרדו דרכנו.

כעבור זמן־מה מצאתי את עצמי על הר ציון, בתוך אולם יפה ורחב־ידיים בשם ‘שולחנות דוד’. מסתבר שנקלעתי למסיבת חתונה. היו שם הרבה קרואים ותזמורת משונה שנראתה כמו יצאה מתוך סרט של פליני. ניגשתי לחדר השירותים והסתכלתי בראי. נחרדתי. אדם מבוגר הציץ אלי מן הראי. האם אני הוא זה? רק לפני זמן קצר עוד הייתי בן 17 וצבר עליז בן־גילי לימד אותי לקלל בעברית.

חזרתי לאולם וראיתי את החתן ואת הכלה – שניהם מכרים ותיקים שלי מפאריס. מלבד בני המקום שלבשו בגדים רגילים, התרוצצו באולם כל מיני נשים בשׂמלות פאר יקרות וניכר היה בהן שאך זה הגיעו מפאריס. הבחנתי בכך שרבים מן הנוכחים מוכרים לי. מה שהדהים אותי יותר מכול היתה העובדה שבעל המקום נהג לשלוח אלי מדי פעם מלצרים עם כוסיות קוניאק כמו הייתי אדם חשוב.

ביליתי כמה שעות טובות באותה מסיבה, כשאני חוזר ושואל את עצמי מה עלה בגורלו של הצבר המצחיק שהיכרתי ליד אבו־גוש. קרוב לחצות ניגשתי להיפרד מן החתן ומן הכלה. הכלה היתה עצובה והתלוננה באוזני: מדוע אנשים לא שׂמחים? הרי הורי הוציאו כל־כך הרבה כסף והמאכלים כל־כך טובים… איפה השׂמחה בלב של האנשים? לא ידעתי מה אענה לה. נפרדתי ממנה והחתן, ידידי, ליווני כמה צעדים. בטרם אלך, אמר לי: צריך להבין אותה, אתה יודע שאחיה נפל במלחמת יום־הכיפורים.

שוב עמדתי בתחנת האוטובוס כדי לחזור העירה, מהרהר בתמורות הגדולות שעברו עלי במהלכה של אותה מסיבה, כאשר, לפתע, ניגשה אלי ילדה כבת שתים־עשרה ופנתה אלי ישירות:

— אל תהיה עצוב, לא החתונה היתה מדכאת אלא האוירה הכללית.

— מי את? שאלתי.

— אני גרה לא רחוק מכאן, שם איפה שדוד ראה את בת־שבע. אני נביאה.

— ומה את מנבאה?

— המון דברים. מתוך ירמיהו, מתוך ישעיהו. מתוך יחזקאל. אבל אני גם לא רוקדת דיסקו.

— מדוע?

— בגלל ג’וני טראבולטה.

— ומה עשה לך ג’וני טראבולטה?

— הוא נותן כסף לערבים, גם לאש"ף. אבל אני רוצה שתדע שלא רק אני נביאה. גם אבא שלי נביא. ועכשיו הוא בבית־הסוהר, הרבנות הלשינה עליו במשטרה. וגם אמא שלי נביאה והיא גרה בחיפה. היא לא נוסעת באוטובוס כמוך אלא רק בטכסי ספישל. ההיגיון שלה היה מוזר בעיני אך טרם הספקתי לענות לה, נעלמה בריצה תוך כדי צחוק מתגלגל. השעה היתה מאוחרת וברחוב לונץ לא היו עוד מוניות. פניתי איפוא לרוממה, אולי אתפוס שם מונית הנוסעת במקרה לתל־אביב. חיכיתי למעלה משעה עד שנעצר טכסי ונהגו אמר שהוא מוכן לקחת אותי לתל־אביב, אבל רק בספישל. בכיסי לא היה הסכום שהוא נקב וסרבתי. – אתה בן־אדם עקשן, אמר. תעמוד כאן כל הלילה. המתנתי עוד זמן־מה ואכן נעצרה מונית שניה והנהג הציע לקחתני תמורת 50 לירות לשׂדה־התעופה בלוד. משם, אמר, אוכל להגיע לתל־אביב באוטובוס אל־על. הגענו לשׂדה־התעופה. המקום היה הומה אדם כבאמצע היום. מטוסים נחתו והמריאו ומאות נוסעים התרוצצו מסביב. המתנתי לאוטובוס אל־על כשלפתע ראיתי מחזה שלא ייאמן. אבי ואשה בלתי־מוכרת לי, הדוחפת עגלה עמוסה מזוודות, עמדו להיכנס לאולם הנוסעים. התקרבתי אליהם בריצה.

— אבא, אמרתי, לאן אתה נוסע?

— לקנדה.

— ואיפה אמא, מי האשה הזאת?

— אתה לא זוכר שאמך נפטרה לפני שמונה שנים, השיב. אתה בעצמך זיהית את הגופה ונשׂאת את האלונקה עד לקבר.

— ומי האשה הזאת?

— היא מטפלת בי כמו בבן ואנחנו כבר כמעט נשׂואים.

— ולאן אתם נוסעים?

— לקרוביה בקנדה.

— איזהו הרפתקה נפלאה, אמרתי. איזה מזל יש לך, אבא.

— מזל, אמר אבי. מזל – בגילי… הקיבה שלי הרוסה לגמרי. הכל בגלל הארץ הזאת. כמו בהמות עבדנו כאן ולא הגענו לשום דבר. בעצם אתה אשם. אתה הבאת אותנו הנה. אתה עם האידיאלים וההזיות שלך. עכשיו תן לנו לעבור, עוד נאחר את האווירון. אבי ואשתו החדשה נבלעו בזרם הנוסעים ואני מיהרתי כדי לא לאחר את אוטובוס אל־על. מובן שאיחרתי והאוטובוס כבר יצא.

החלטתי לחזור לתל־אביב ברגל ופתחתי בריצה קלה. גבר כבן 35 הצטרף אלי… — אתה עושׂה בשׂכל, אמר לי תוך כדי ריצה משותפת… אסור לשלם מחיר כל־כך גבוה בעד טכסי ספישל… מה הנהגים האלה חושבים, שאנחנו גנבים, שהדם שלנו הפקר? הנה ליוויתי את אשתי… היא נוסעת לניו־יורק אל אחיה, הוא קנה לה את הכרטיס… נתתי לה מזוודה ריקה ואמרתי לה: תמלאי אותה בגדים…עוד שעתיים ימריא המטוס שלה… חיכינו כל הלילה… באנו באוטובוס האחרון… אני לא משוגע לשלם לספישל… גם אני הייתי נוסע לניו־יורק אבל בשביל זה צריך היה למכור את הבית…ואני לא משוגע למכור היום בית… שום דבר לא בטוח היום… ראיתי אותך רץ והצטרפתי… מדוע לשלם לאיזה נהג כשעוד יש רגליים בריאות… לרוץ אפשר תמיד… אני עובד קשה, אדוני… אני לא מקבל מתנות מאף אחד ואני עוד לא מסוגל לגנוב מאף אחד… זאת לא חולשה, אדוני… זאת התעמלות יוצאת מן הכלל…

כשהגעתי לתחנה המרכזית עליתי באוטובוס שחנה שם, מבלי להסתכל במספר הקו או ביעדו. הנהג עלה, התניע את המנוע ואני שקעתי בתרדמה עמוקה.

טיילתי בדיזנגוף. השעה הייתה שעת בין־ערביים. לא יום ולא לילה. נכנסתי לקפה ‘כסית’ וראיתי שאורי זוהר עומד שם ומתפלל.

תמהתי כיצד הרשו בעלי המקום לאיש זה להעמיד ארון קודש באמצע בית־הקפה.

אורי זוהר נראה כאדם אדוק, לבש חליפה שחורה וחבש מגבעת. הוא התפלל בדביקות רבה כשפניו מופנות לעבר ירושלים.

— באותה שעה הוסיף המקום להיות בית קפה. הלקוחות לא שׂמו לב לאיש המתפלל, הם שתו עראק וּווֹדקה וכמה מהם כילו ארוחות דשנות. באוויר עמד ריח מוזר של בשׂר כשר.

אמי

אמי זכרונה לברכה היתה בגולה עקרת־בית מכובדת, כשעלתה לארץ הפכה לעבד ונפטרה ממחלת לב קשה.

חופש

מטוסים אמריקאים, כמו צפורים לבנות, טסים מעלינו. היד אוחזת לחמניה טריה. הצבא הגרמני נס דרך השׂדירה הראשית לכיוון היער. כעת מותר לנו להאזין לרדיו. “אכטונג! אכטונג! הנסיגה אסטרטגית בלבד”

שמש עליזה ותחושה נפלאה של אושר. כעבור כמה שעות, שלושה מטוסי “מסרשמיט” צוללים תוך יבבה נוראה. הפצצות משתחררות במטרה אחת ברורה, להשמיד. מישהו מודיע לנו שהצבא הגרמני גבר על המתקוממים ותוך שעה הוא עומד לשוב ולהשתלט על העיר.

— כולכם תוצאו להורג! כולכם!

אני בן שמונה ולפתע קולטת הכרתי בבהירות ובחוסר אונים שתוך זמן קצר אמות.

הדודה לילי

דודתי לילי, האהובה עלי כל־כך, חזרה לאחר חמש שנות היעדרות מטאשקאנט ולועגת לנו:

— אתם אוספים רכוש, אך הרוסים יקחו לכם הכול. אם אהובי לא היה נהרג על הגנת סטאלינגרד (ומה טעם לחיי ללא בעלי ובפירוש לא אתחתן שנית) מזמן הייתי בורחת למערב.

סיאנס סוריאליסטי (חיקוי)

ש.: מי אתה?

ת.: ברזל מלובן.

ש.: אתה יהודי?

ת.: גרתי בקוטב הצפוני

ש.: מי אני?

ת.: ענן חולף.

ש.: יש לי שורשים?

ת.: כן, במצדה. תחפור מתחת לבית־המרחץ.

ש.: תהיה מלחמה?

ת.: בין מי למי?

ש.: היכן התגורר ישו?

ת.: במלון אינטרקונטיננטאל.

ש.: מי היה יוספוס פלאביוס?

ת.: אלוף פיקוד הצפון.

ש.: כיצד נראית אהובתי?

ת.: כמו אגס מאנדלוסיה.

ש. מה זה מדינה?

ת.: חמור זהב רעב לשׂיח ורדים.

ש.: מה דעתך על הנביאים?

(אין תשובה)

ש.: יש לי אהובה אחרת?

ת.: כן.

ש.: היכן היא?

ת.: בבית־חרושת לזכוכית ונציאנית.

ש.: מי כתב באמת את “הסערה”?

ת.: אפולון בשעה ששקספיר ליטף את הלבנה.

ש.: יש חיים לאחר המוות?

(אין תשובה)

מהאו הנפלאה

מהאו הנפלאה היתה גבוהה ממני בראש. שׂער ראשה ועיניה היו שחורות ומבטה רך עד מאוד, אך מאידך, אפוף מסתורין כדרך אנשי הצפון שספגו בשחר ילדותם אויר האוקיאנוס האטלאנטי. לפרנסתה ייצרה בביתה נרות משעווה, אותם מכרה לחנויות של מזכרות. דרכה היכרתי טיפוסים שונים ומשונים, אסטרונומים, פיזיקאים, באקטריולוגים, משוררים, נאצים, אנשי מאפיה, מחזאים, איצטיגנאטים, וקלושארים מסריחים. בעיני היתה מהאו המלכה של הרובע הלאטיני. היו לה הרבה מאהבים אך רק אהבה אחת, במאי צעיר בשם סטפאן אריאל. למרות שאהבו אחד את השני, לא פגשתי אותם אף פעם יחד אלא תמיד לחוד. כששאלתי את סטפאן מדוע אינו חי עמה, ענה: אני אוהב אותה אבל אני לא מסוגל לחיות עמה… אני זקוק לאשה קשה, שתתמודד אתי, שתאבק אתי. היא עצובה מדי, יש בה משהו צפוני, לא שׂמת לב שהמבט שלה מלאנכולי, חולם בהקיץ, כמעט מטורף, לא שׂמת לב…

היא נהרגה כעבור זמן קצר בתאונת־דרכים. מהאו נסעה לסאן־טרופה עם אחד המאהבים שלה, משורר מזדקן אך אמיד. כחמישים קילומטר לפני מרסיי התהפכה מכוניתם ומהאו נהרגה במקום, המשורר הקשיש נפצע באורח קל בלבד. קברו אותה בכפר השוכן לא הרחק ממקום התאונה, עם עגלה ועם סוסים כמו במאה ה־19. כיוון שלא היתה נשׂואה הלבישו אותה בבגדי כלה וכך הורידו את ארונה לקבר.

מותו של סטפאן (מונולוג)

והנה פרטי גסיסתו ומותו של סטפאן אריאל כפי שסופרו לי על־ידי השׂחקן אריסטיד בבית־קפה “אולד נייבי” ברובע הלאטיני.

אריסטיד: לסטפאן אריאל נודע לפני שנה שלקה בסרטן הדם, אך לא סיפר זאת לאיש מאיתנו. ראינו כיצד הוא הולך ודועך אך לא תיארנו לעצמנו שסטפאן חולה עד כדי־כך. לבסוף אושפז בבית החולים סן־לואי במחלקה הראדיולוגית. התחיל לקבל הקרנות ועירויי־דם. נהגתי לבקרו כמעט מדי יום. ידעתי שמהאו נפטרה. הוא נהג לשאול בתרעומת מדוע מהאו אינה באה לראותו על סף המוות ועניתי לו שהיא כנראה נמצאת בחו"ל ואין לה מושׂג שהוא חולה. סטפאן המסכן, ביקרתי אצלו כמה ימים לפני מותו. הם קשרו אותו ברצועות אל המיטה ושׂמו על ידיו אזיקים כיוון שיום לפני כן, בהתקפת אמוק, הוציא בכוח את כל הצינורות דרכם הוזרם הדם לגופו ורץ בפרוזדורים הארוכים של בית־החולים תוך זעקות מחרידות: אני צעיר ואני לא רוצה למות! אין לכם שום זכות להרוג אותי! מדוע אלוהים רוצה את חיי? וכמה שנראה חלש ועדין פתאום מצא כוח שמשוני והיכה לפחות שלושה אחים שניסו להשתלט עליו. לבסוף קראו לתגבורת, נתנו לו זריקה וקשרו אותו היטב למיטתו. כשביקרתי אצלו היה בהכרה מלאה, הוא שאל ללא הרף על מהאו וקבל על כך שאינה נמצאת ליד מיטתו. הבטחתי שאם אמצע את מהאו אסחוב אותה בכוח לבית החולים. לא רציתי לספר לו שמהאו איננה עוד. האמנתי בכל־זאת שיתגבר ויצליח לגבור על המחלה, כי הוא אדם צעיר שלא מלאו לו שלושים. כעבור יומיים צלצלו לי מבית־החולים והודיע לי שסטפאן מת. היות וקרוביו לא היו בצרפת ביקשו ממני לבוא ולזהות את הגופה. הגעתי לחדר־המתים וראיתי אותו שוכב ללא רוח חיים. לרגע חשבתי שהוא מעמיד פנים, שאנחנו נמצאים על הבמה ועליו הוטל להציג מת בצורה מושלמת, אך לא, זאת היתה המציאות. המוות והחיים עצמם. הוא שכב לו באדישות, בחוסר עניין, מרוחק מכול, ואולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי כיצד הטבע מעמיד אותנו במקומנו הנכון. הבחנתי בפרט מוזר, הוא, שעל ראשו התנשׂאה רעמת שׂערות פרועה, נראה לגמרי קירח. שאלתי אחד האחים לפשר הדבר והוסבר לי שההקרנות גרמו לכך, אך מצד שני סטפאן, שעות ספורות לפני המוות, קרע את האזיקים מעל ידיו בכוחות על־אנושיים ותלש בטירוף את שׂערותיו תוך צעקות שהוא צעיר ואינו רוצה למות. על שׂפתיו התנוסס חיוך מבויש ועדין, חיוך כזה האומר: אתם רואים, גם המוות הצגה, ואני ממלא את תפקידי בנאמנות.

רבות חשבתי על הזוג הזה על הזוג הזה שאהב אחד את השני באופן מטאפיזי, והנה, למרות שכמעט לא חיו יחד, היסוד ההרסני ביותר של הקיום, המוות, איחד אותם בהיותם צעירים ויפים. בניגוד לאריסטיד סבורני שהחיוך, שרפרף על פניו המתים של סטפאן, נגרם על־ידי מהאו אשר כה אהבה אותו בחיים ולכן לא היססה לבוא אליו מעולם המתים כדי להצמיד לשפתיו נשיקה מתוקה כמו מיילדת חכמה, בשעה שמלאך המוות סיים את המלאכה וסטפאן החזיר את נשמתו.

פאטא מורגאנה

המורה לפיזיקה, לאחר שהסביר את תורת הקוונטים, צייר על הלוח עץ תמר ואיש העומד לו מרחוק. הוא הניח את הגיר על המשקוף ופנה לכתה: תארו לעצמכם שלפתע אחד מכם נמצא במדבר והלך לאיבוד והנה לאחר כמה ימים של שוטטות ואיבוד נוזלים מבחין הוא בעץ תמר ונדמה לו שניצל. האיש שלנו רץ אל העץ, אך פתאום נוכח שזה היה מקסם שווא. ומה זה נוגע לנו, שואל תלמיד אינטליגנטי וחצוף. כאן האקלים ממוזג וגם אילו רצינו לנסוע לסהרה, גבולות ארצנו סגורים וחתומים.

המורה לפיזיקה אינו מתרגז ועונה: הכוונה לא אליך, ידידי הפילוסוף, אלא ליצור הזה העומד לעזוב אותנו בעוד כמה ימים ולנסוע לפאלסטינה.

החוורתי וקמתי ממושבי בצעקה: פאלסטינה זה לא מקסם שווא אלא עובדה מוחצת ובניגוד לכם, עבורי זה המפלט האחרון.

החוצה! פקד הפיזיקאי, בכיתה שלי לא אתן לך להרים את הקול.

שנים על גבי שנים התווכחתי בדמיוני עם אותו מורה לפיזיקה ולפעמים תוקפת אותי מרה שחורה ואני פוחד להודות שמא הוא צדק.

שיבה למקורות

שבתי אל הממשות הכואבת, אמר הנוסע הזר. אסף שׂערותיו בכובע, מצא שׂיבה. פעם הותר לי לשלם לזונה רק במטבע מקומי, כעת אני יכול לשלם בדולארים, לצבוע את הבתים בירוק כהה, להוריד שלג בקיץ וחמסינים בחורף. למצוא לעצמי קבר בגאלקסיה רחוקה.

חשבון עובר ושב

לזכותי: ספינת חלל, טנק אמפיבי, 50 נמרים מטורפים, הצבע הכחול, הידידות של קאליגולה, העצות של בודירדמה, משגלים סודיים עם פיתיה והחלום הקדוש.

לחובתי: אתם.

יתְרה: לא להיכנע!

לפני כמה לילות נכנסתי לחדר עבודתי, נעלתי את הדלת כדי שאיש לא יפריע לי ובדיוק בחצות הפעלתי כוחות פאראפסיכולוגיים והצלחתי להעלות באוב את המחזאי הידוע ברטולט ברכט. דאגתי גם לרשם־קול ולקסטה משוכללת כדי להקליט את השׂיחה.

דמותו של ברכט הופיעה על הקיר שממולי כאילו היה זה סרט בשחור־לבן. הוא לבש את מעילו המפורסם ואחז בידו סיגר הוואנה עבה. השׂיחה בינינו היתה קצרה למדי אך ה“טייפ” שלי לא בגד והצלחתי להקליטה והנה אני מעתיקה בדפוס למענכם.

אני: זה אתה ברטולט ברכט?

ברכט: כן, זה אני. מדוע קראת לי? מה אתה מטריד אותי? אתה בעצמך יודע שבהאדס אין הבדל רב בין בני־האדם. כולנו צללים.

אני: עוד לא הגעתי לשם, אך “בגיהינום” של דאנטה יש הבדל מהותי בין פושעים השייכים למעמד העליון לבין פשוטי עם שדוכאו ונרמסו.

ברכט: דאנטה היה משורר, הגיהינום שלו הוא בגדר המצאה ספרותית בלבד.

אני: גם אתה משורר.

ברכט: הייתי, עכשיו אני מת.

אני: זאת הבעיה. אתה מת אבל אחרים משתמשים בשמך למטרות שלהם.

ברכט: זה בסדר גמור. הייתי מחזאי גאוני והמחזות שלי נצחיים.

אני: אתה לא הבנת אותי טוב. המטרה שלהם היא לא המחזות שלך אלא להשתמש במציאות שלך הספרותית כאילו היתה זו המציאות העכשווית.

ברכט: אז מה, כלום לא השתנה, הבעיות הן אותן הבעיות.

אני: נראה בעוד מאה שנה.

ברכט: בעוד מאה שנה אתה כבר לא תראה דבר.

אני: כן, לצערי, אך כעת אני חי.

ברכט: אז מה אתה רוצה מהגוף האסטראלי שלי?

אני: כאמור, לברר את המציאות.

ברכט: (צוחק) חה חה חה, מה לי ולמציאות שלך, אגב, היכן אתה חי?

אני: בישׂראל, במדינת היהודים.

ברכט: דווקא אהבתי יהודיות.

אני: ידוע לי. קראתי פעם מוֹנולוג שכתבת על אשה יהודיה.

ברכט: הגורל שלה נגע ללבי.

אני: מתוך השקפת עולם גרמנית. את המחזה לא אהבתי.

ברכט: מי אתה שתעביר ביקורת עלי?

אני: בשום פנים ואופן לא מבקר תיאטרון אלא אדם המתמודד באופן אמפירי עם הבמה ולכן מתחשק לי לריב אתך.

ברכט: אתה מתחיל לשעשע אותי אדון ינוקא.

אני: האם ידוע לך שם בעולמות האחרים שכמעט בכל העולם הפכת או יותר נכון מחזותיך הפכו לנשק יעיל ביותר של השלטון כנגד המילה הנכתבת כיום והיכולה באמת לסכן את המשטר.

ברכט: למה אתה מתכוון?

אני: למשל צרפת, כל במאי השייך לשׂמאל מציג את המחזות שלך אבל בשום פנים ואופן לא יציגו מחזות של סופרים צרפתיים החיים עכשיו.

ברכט: מה אכפת לך מצרפת?

אני: רק הבאתי דוגמא. אהיה יותר מעשׂי. במדינת היהודים שבה אני אזרח המצב אינו שונה בהרבה.

ברכט: כמו למשל?..

אני: אינפלציה, שחיתות, דמגוגיה לאומית, עיוות של הדת, ריקבון מוסרי, לאומנות קיצונית, טמטום מכוון מלמעלה, שטיפת מוח של בני־אדם, אווירה של משטר טוטאליטארי במסווה של דמוקרטיה ועוד ועוד…

ברכט: אז עליך להילחם בתופעות האלה אם אתה קורא לעצמך מחזאי ואדם שאיכפת לו מעצמו ומהסביבה בה הוא חי.

אני: כיצד? אם אגע בבעיות לפי הסגנון שלך יגידו מיד שאני משתמש בסגנון פלאקאטי, שאני שטחי, גס־רוח, לא מחדש, חוזר על עצמי, מחזותיך נערצים בעיני, אך הבן אותי, אם אלך בדרכך שוב ושוב לא אוכל להגיע מבחינה מקצועית לביצוע מעולה היות וכל הדלתות תיסגרנה בפני.

ברכט: אז תשתמש באלגוריה, במקום תל־אביב, תגיד “מהגוני”, תרחיק את העלילה לאמריקה, במקום דוד תכתוב דוויד, במקום מרים, מרי, אתה וודאי מבין את הכוונה שלי ואז תוכל להכות אותם מבפנים והם יאכלו את התבשיל שלך כשם שדובה גריזלית זוללת את השומן המסתיר את הקפיץ שעתיד לשסע את קרביה.

אני: לא אנהג כך. האלגוריה היתה מתאימה לתקופתך, עלי להיות ישר, לקרוא לילד בשמו.

ברכט: וכך תהרוג אותו. עדיף לתת אותו לאימוץ אם אינך מסוגל לגדל אותו. לא האשה המולידה את הוולד תיחשב בהכרח לאמו אלא זו שהצליחה לגדלו!

אני: זה שייך ל“מעגל הגיר” שלך אבל לא לחיים שלי.

ברכט: אז מה אתה רוצה ממני?

אני: כלום, אני רק מתלונן בפניך.

ברכט: טעית בכתובת, אינני אלוהים. חוץ מזה עליך לנהוג תמיד כאריסטופאנס ולהתקיף את בעלי הכוח והשׂררה פנים מול פנים בזעם הקדוש של הראקלס.

אני: זה מה שאני עושׂה כל חיי, אך הזמן עובר, הכוחות הולכים ומידלדלים. ייאוש תוקף אותי, מחשבות על התאבדות, רצון לברוח ואין לאן.

ברכט: אני מצטער, אני חייב ללכת.

אני: לא נתת לי שום תשובה.

ברכט: ואתה מחלק פתרונות בקלות, שלום לך, בינתים, וכשנפגש בעולם שלי תבין את המצב אחרת.

אלה היו המילים האחרונות שהשמיעה הדמות של ברכט באזני ומיד נעלמה. ניגשתי למשש את הקיר ולהפתעתי גיליתי כתובת בת שלוש מילים: “המציאות היא שלך”. גירדתי בטירוף את הכתובת עד שפצעתי את אצבעותי והלכתי לישון. למחרת כשנכנסתי לחדר עבודתי נבהלתי, הכתובת “המציאות היא שלך” התנוססה לה באותו מקום שלילה קודם גירדתי אותה. מיהרתי לקנות צבע פלאסטיק וצבעתי ביסודיות את הקיר עד שהכתובת נעלמה, אך למחרת באורח פלא הופיעה הכתובת שוב. כעת עומדת לפני רק ברירה אחת והיא להרוס את הקיר, אך אם אהרוס אותו, הבית שלי יתמוטט, ואפילו אחליט לעשׂות כך מי ערב לי שהכתובת הנ"ל לא תתחיל להתנוסס לה בשמים ולשם כך אצטרך למוטט את התבל כולה.

סינתיה

אהבתו לסינתיה פוחתת מיו ליום. פעם, היה מוכן למענה לייבש את האוקיאנוס. כיום אם תדרוש ממנו הוא לא מסוגל אפילו לחצות את הרחוב.

ז’וספין

כל הווייתה מתרכזת עתה בענן לבן. בונאפארטה, בסנט־הלנה הכריז, שהחלק היפה ביותר בגופה היה הערווה.

קשה לה לקיסרית לגור ברובע הפועלים, (ביחוד אם מסרבים להירשם למפלגה הקומוניסטית) אילו יכלה, תוך שניות היתה מפליגה לה לבראזיל.

עלינו לרקוד “סמבה” כל החיים, או להתפלל לאפרודיטה השוחה עמוק בים.

לפרנסתה מלמדת ז’וספין ילדים אוטיסטים ציור.

כדי להינפש נוסעת היא פעמיים בשנה לספרד.

אני אוהבת לשבת, מתוודה היפהפיה בבית מרזח, לשתות כמו גבר ואם מתחשק לי לקום ולרקוד פלאמנקו. כשהצוענים מנגנים, הרגליים שלי – אש.

עלינו לשאוף להשׂיג אך ורק את המופלא, לוחשת ז’וספין לאהובה הצעיר ממנה בעשרים שנה. פעם, דע לך, גם אלוהים חשק בי.

סאפפו

פגשנו את קאטוּלוס ב“טברנה”. הוא הזמין אותנו לשתייה הגונה.

שתו, ציווה עלינו בצהלה, שתו את הסאנגריה שהצבע שלה דומה לדמו של המינוטאור ששחטתי אתמול בזירה.

אנחנו שותים לכבודו של אפולון וקאטוּלוּס מביט עלינו בחיבה, לבו נדיב, רוחו אופטימית. חבל (אומר הוא) כן, חבל שאינני יכול להשקות אתכם אמברוזיה ונקטאר, אך זאוס אסר זאת עלי. אני עורך היום חגיגה מיוחדת במינה, הצלחתי ללכוד אותה.

– את מי? שאלנו.

– את סאפפו, ליד סיציליה, כשרצתה לקפוץ מצוק סלע לתהום ולעלטה, פרשׂתי ידי והפכתי לנשר, הצלחתי ללכוד אותה באוויר לפני שתעלם בין הגלים הגבוהים ועפתי עמה עד ליבשת האטלאנטיס.

– מה עשׂית עמה קאטולוס, משורר רומי מושחת.

– יצקתי את גופה בברונזה ולפתע הפכו עיניה זהב.

תיאודורה

עובדת כמלצרית בפיאצה דל פופולו בעיר ראוונה. לפנים היתה מלכת ביצאנץ. המומחה לפסיפאס ברונו מנוני מרבנה־גודו, פיתה אותה לפני חמישים שנה.

מי זוכר עוד את מוסוליני ואת נאומיו הלוהטים ליד הקוליסיאום.

כל יום ראשון נוסעת תיאודורה לרימיני דרך גאריבאלדי. ממש פלא, היא לא הזדקנה, שׂערותיה שחורות, עיניה ירוקות ושדיה, שני מגדלים חצופים המסוגלים לגרום גם תרח זקן כמוני, ליד המזח, ממתינה בדומיה לאניית מיפרשׂים תורכית, המביאה לד דרישת שלום מנתיניה. שוכחת היא תיאודורה, ששחטה אותם באיצטדיון בשעה שהבטיחה להם לאות פיוס, את ההצעה הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם.

בלילות בדולח חולמת תיאודורה ששבה לקרקס. מהלכת על חבל, מקפצת על הטראפז המעיף אותה לגובה רב. ההמונים מריעים לה וגברים עזי־נפש

עושׂים לה אהבה.

ביום, ממשיכה המלכה לשעבר להגיש קאמפארי לתושבי ראוונה ולתיירים הבאים מכל קצווי העולם לראות את הפסיפס המתאר את הכתרתה, אין לה חשבון בנק ואת חסכונותיה תורמת בסתר ובשקדנות, לבריגדות האדומות.

כרמן

את כרמן פגשתי באחרונה כשהלכתי עמה לראות את הסרט “בצהרי היום”. אהבתי אותה מאוד. למרות טיבעה הבוגדני נמשכתי אליה עד כדי טירוף. פעם שכבתי עמה 24 שעות רצופות. יום אחד נעלמה כרמן מחיי ולא שמעתי ממנה עוד. מישהו סיפר לי שעזבה את הארץ.

לפני שבוע קיבלתי הזמנה לטוס לווינה. היה זה כמעט מכתב רשמי:

אהובי לשעבר, אני נמצאת לשבוע ימים בווינה, הייתי מאוד רוצה לראותך. אני שולחת לך כרטיס טיסה וגם הזמנתי לך חדר במלון, אני מקווה שתוכל להתפנות מהתחייבויותיך ולעשות חסד עמי. אנא אני מצפה לך מחרתיים בארבע אחר הצהריים בקפה “לה בוהם” הסמוך לפראטר. אני מקווה שתוכל לזהות אותי בקלות לא השתניתי

– ואתה? שלך כרמן."

כעבור יומיים מצאתי את עצמי בווינה. משׂדה־התעופה לקחתי מונית שהביאה אותי ישר לבית־הקפה “לה בוהם”. נכנסתי פנימה ועד מהרה גיליתי את כרמן. אכן, לא השתנתה, היתה יפה מתמיד, מושכת ומגרה, היא לבשה שמלה מהודרת ואמרתי בלבי שהאשה הזאת חיה על רמה גבוהה.

– נכון, ענתה, אני נשׂואה למולטימיליונר אמריקאי ועוד מעט אני חייבת לנסוע חזרה.

– מה פשר הבדיחה הזאת, הזדעקתי, מדוע קראת לי לבוא לווינה.

– כדי להיווכח שוב ושוב עד כמה צדקתי כשסירבתי לברוח אתך לאי־הוודאות.

רציתי לסתור¹ לה וכבר הרמתי את ידי כשקול מוכר לי מילדות קרא בשמי. הסתובבתי ולתדהמתי ראיתי את דודי ליאון שנעלם לפני שלושים שנה בקרבות סטאלינגרד. הוא לבש מדי הצבא האדום וענד על חזהו מדליות רבות. הרוסי התם הזה (שהיה נשׂוי פעם לאחות אמי) ניגש אלי בריצה והצמיד אותי לחזהו כאילו שבתי להיות ילד.

– הצל אותי ילדי היקר, התחנן, הצל אותי! המשטרה הצבאית בעיקבותי ואני לא רוצה לשוב לרוסיה. עלי למצוא באופן דחוף את אשתי האהובה.

– אבל דוד ליאון, היא מתה לפני שנים רבות, הייתי בלוויה

– אין דבר, צחק דודי, אמצא אותה אפילו מתחת לאדמה.

הוא לא סיים את המשפט, כשכולנו הבחנו כיצד נפער בור עמוק באמצע הקפה ודודי ממהר להיעלם דרכו.

הלכתי לבית־המלון שכרמן הבוגדנית דאגה לשלם בעבורי. מצידי, הייתי שב לארץ בו ביום אך הטיסה הראשונה היתה רק למחרת. נכנסתי לחדרי ולהפתעתי הגמורה ראיתי שעל מיטתי שוכב לו גבר כבן שלשׁים גונח מכאבים ונוטה למות.

צעקתי לעברו:

– מה אתה עושׂה בחדרי, טעית, בחדר, טעית בכתובת, כאן לא בית־חולים, טעית אדוני.

– לא טעיתי, ענה הגוסס, זה בדיוק החדר, זו בדיוק המיטה שעליה התכוונתי למות, רציתי לראות אותך לפני שאלך לי, לפני שהנהר התת־קרקעי יוביל אותי לצד השני. אני נותן לך את זכויות האופירה שלי, אני ממנה אותך ליורשי.

– אני לא אוהב אופירות, מלמלתי.

– מה איכפת לי, (הוא דיבר בקושי רב, תוך הרהורים וניכר היה שעוד מעט יחדל לחיות) אני מת מצער… במקום להריע לי הקהל שרק… ההצלחה היתה כל־כך חשובה לי… היא לא באה… כל־כך קיוויתי…. קפצתי מגג הבנין… זו שטות למות מבלי שהגשמתי את עצמי, אך אני מודע לחשיבות האופירה שלי… החבטה היתה עזה… אל תלך בדרכי… שברתי את עמוד השדרה… אנא… עזור לי למות… הזכויות הן שלך… יום אחד תהיה מיליונר… מישהו חייב ליהנות מהיצירה הזאת ודע לך היא ניצחית.

הוא מת. נפחד כולי, ברחתי מבית־המלון לא לפני שלקחתי את התווים שהשאיר הגוסס למעני. נסעתי ישר לשׂדה־התעופה כדי לבלות את הלילה במקום עד לזמן טיסתי. שכבתי על ספסל ונרדמתי וכשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי בקאטמאנדו.

מוסקבה – תת הכרתית

לפני שבועיים נסעתי למוסקבה. הגעתי לכאן בטיסה ישירה מציריך. בכיסי המון רובאלים מן התקופה שלפני המהפיכה. השנה היא 1925, עשׂר שנים לפני שנולדתי. נשלחתי על־ידי אירגון סודי לבקר את החבר סטאלין. פחדתי, כי ידעתי שהעריץ הזה לא עושה חשבון עם אף אחד ומסוגל לחסל בני אדם כאילו היו מקקים. האמת היא שאין בי הנשמה של אראטוס משמיד הטיראנים. ליתר דיוק אני מוג־לב. למרות השמירה הכבדה מסביב חומות הקרמלין הצלחתי להערים על המשמרות וחדרתי לבניין. הלכתי בפרוזדורים הארוכים ולהפתעתי איש לא עצר אותי כי לבשתי חליפה אנגלית, אותה קניתי יום קודם לכן בחנות יקרה מאוד בשוויץ. נראיתי גנדרן ממש, כמו אבי, ועל ראשי חבשתי בורסלינו אמיתי. הגעתי למשרדו של החבר סטאלין. דפקתי בדלת והעריץ בכבוד ובעצמו הכניס אותי ללשכתו. היה זה חדר מרווח וסטאלין התיישב בכיסא כבד, שניצב מאחורי שולחן עבודה פשוט ומלא ניירות. הוא הביט בו בעיניו הקרות, הזמין אותי לשבת מולו והתחלנו לשׂוחח על מהות טיבעו של האמן. תוך כדי שיחה הגעתי למסקנה שלסטאלין הבנה מוחלטת בנושא. לאחר זמן מה הבחנתי שהשׂיחה עימו הסתיימה ועלי ללכת, אך בטרם אקום ממושבי נכנס למשׂרד מזכירו האישי והתחיל לדון עימו בכמה עניינים מסובכים הקושרים בביטחון הסובייט העליון. אם אינני טועה הם דנו בצורך המיידי להרחיק כמה אישים אשר גילו לאחרונה פעילות אנטי־מהפכנית. המזכיר הקריא לסטאלין שמות והרודן אישר בלא נידי עפעף את הוצאתם להורג. לאחר שהמזכיר יצא מהחדר, קמתי וסטאלין הושיט לי את ידו בלי לומר מילה. הבטתי בעיניו למרות הרעד שאחז את גופי, פחדתי שיקרא למזכיר ויוסיף את שמי לרשימת המחוסלים. מצד שני היה לי הרושם שהוא חושש שלמא אגלה את צפונות ליבו. לפתע אמרתי לו שאני מבין אותו. סטאלין הופתע ושאל כיצד? אני איש תיאטרון, המשכתי, ועל הבמה לפעמים השתיקה היא הרבה יותר משמעותית מהדיבור רק בהפסקות בין מילה למילה, חש הצופה באופן תת־הכרתי את התזוזות שמתחת לשטח. בסוף הוא שיחרר את ידי ונתן לי לצאת, כנראה שקביעה זאת הצילה את חיי. מאוחר יותר טיילתי לי ברחוב מוסקבאי. איש לא עקב אחרי למרות שהעוברים והשבים הביטו בסקרנות מזרחית על בגדי המערביים. הם ידעו שאני זר, למרות שפעם השתייכתי אליהם. אגב, אינני מסוגל להיזכר באיזו שפה שוחחתי עם סטאלין. תוך כדי הליכה בשׂדרה רחבה, הגעתי לפני חלון ראווה, שדרכו ראיתי כיכר אחת, ובה, על עמוד תליה התנדנד גופו של יאגודה, שזה עתה הוצא להורג בפקודתו של הרודן. הבחנתי בכמה אזרחים סובייטים שהביטו כמוני על הנעשה מעבר לחלון הראווה, איש אחד אמר בצער ובזעם: סטאלין עשה את זה! ואדם אחד התחיל לצעוק כנגדו: טוב מאוד! סטאלין יודע מה שהוא עושה! יאגודה היה נבל! אויב העם והמהפכה! יש לחסל את כל הבוגדים ואת כל אלה המנסים להרוס את המהפכה הבולשביקית. ומה דעתך אתה אדוני, פנה אלי האיש אשר הצדיק את ההוצאה להורג. שתקתי, בליבי סברתי אחרת אבל החרשתי, ידעתי שאני נמצא במוסקבה ואסור לי לומר את דעתי הגלוייה, אחרת אלך בדרכו של יאגודה למרות שאני זר הלובש חליפה אנגלית יקרה ועל ראשי כובע בורסלינו שקניתי באיטליה.

שיבה אימפרסיוניסטית

אני מסתובב באולם ההמתנה בשׂדה־התעופה של בוקארשׂט, אוטופן, ממתין למטוס שיקח אותי הביתה. זמן קצר לפני כן, בטרם אעבור את השער, או יותר נכון, את הבדיקה הסופית, נשאלתי על־ידי איש ביטחון אשר בדק את המזוודה שלי בקפדנות: “פילמים? האם צילמת אדוני?”

לא חביבי, המצלמה שלי ריקה, אף הפילמים שאתה מבקש הם בראשי ואזכור כל פרט ופרט עד יום מותי.

לפני שאני נכנס לביקורת הגופנית, בתא סגור עם אחד שיסחוב ממני את המצית כמו שפעם לקחו מאיתנו חפצים בנמל קונסטנצה, נערה מהמיליציה, יפה ומושכת, פונה אלי בסלנג בוקארשטאי: “הי, חביבי למה אתה עוזב אותנו? קח אותנו איתך!”

איך, חביבתי? איך? אין לי זכוכית מגדלת לחפשׂ את שמך בספר הטלפונים שלכם. מלבד זאת משקלה של השפופרת למעלה מקילו, ובדואר המרכזי התשובה היא קצרה וחשדנית.

חבל שלא קניתי סיגריות סיניות “דאבל הורס” משאנחאי ולא מפורמוזה. אבל שתיתי רק וודקה “ויבורונה” ולא “הוואנה קלאב”, כשעברתי בשתיים בלילה ליד בית־הקברות בלו והנהג החביב אמר לי, ששם קבור אמינסקו… הוא אמינסקו רק אתה קראת לי לכאן, אפילו המוכרת בחנות הספרים הציעה לי אותך בלי שביקשתי זאת ממנה.

כאן, באולם ההמתנה הגדול כשאני מאחורי שער הברזל הכול שקט. ממתינים בדומייה, ממעטים לדבר. שלווה כפויה. ילד ישראלי שחרחר משתולל וצועק בעברית. משגיחה אחת ניגשת אליו ואומרת לו בתקיפות לשתוק. הילד לא מבין רומנית, הוא בטראנזיט, ברלין, ויא בוקרשט, כיוון סופי תל־אביב. הילד משתתק. כאן לא מערב, ילד, ילד נגעת בתוכנית־החומש.

אנשי ביטחון מסתובבים בחשיבות סודית מאזינים למכשירי קשר.

אני מביט מולי, רואה מטוסים ממריאים, חלון הזכוכית, ענקי, עבה מאוד. מענין אם לצורך בנייתו השתמשו בידע סובייטי או אמריקאי. לפתע מתרוצצים אנשים בעצבנות, חיילים ניצבים במשטח שלפני, חמושים היטב. כמה פועלים מביאים שטיח. לשׂדה־התעופה פולשות מכוניות שחורות וקטנות, כנראה מתוצרת מקומית, “דאצ’יה”, פמליה של אנשים חשובים, מגיחה מלמטה, והם ניצבים בשורה אופקית, מטוס נוחת ומתקרב היטב. הם מתנשקים עם אלה הממתינים להם. צלם טלוויזיה מנציח את המעמד.

מישהו מסביר לי, כמובן בלחש, שזהו שׂר החוץ הרומני שחזר מסוריה, ושם, אתה רואה, מוסיף האיש ומצביע על אדם נמוך בעל שׂער שיבה ולידו אשה לבושה בטעם, זה נשׂיא רומניה ניקולאי צ’אושסקו. המעמד החגיגי מהיר מאוד, האנשים החשובים נכנסים למכוניות ונעלמים, הפמליה היותר חשובה נכנסת פנימה ועוברת לידנו ממש, אני נזכר בפרצופו של לי אוסוואלד. הכל מהיר כאן. כאילו היתה זאת קבורה יהודית בחולון. שׂר החוץ של רומניה חזר מסוריה, ואני, יהודי יליד רומניה, חוזר לארץ־ישראל.

דרך הרמקול מודיעים לנו שעל הנוסעים לתל־אביב לגשת לשער מספר אחד. עולים למטוס. אנשים נחפזים. ממהרים להיפרד מאדמת רומניה. לי יש זמן במשך שבועיים למדתי להיות פילוסוף. אם הרומנים ממתינים בתור בלב בוקארשט, מדוע שלא אמתין גם אני כאן בצאתי מעיר הולדתי.

ממריאים. אני נמצא בסוף המטוס ויש המון מקומות. אני מתמקם ליד החלון לראות, אולי בפעם האחרונה, את הנופים המוכרים לי וגם את הדנובה. דיילים רומנים יושבים מאחורי וקוראים עיתונים. מעניין מה הם מסוגלים לקרוא שם? ואילו הדיילות מגישות את הארוחה. בינתיים פותחים הגברים בשיחה אני מאזין.

“כן, תאר לעצמך, היו לי שלושה אסים, והנבל ההוא נכנס לי עם הקארה, ומה יכולתי לעשׂות, שילמתי.”

“ואני אומר לך, שדינאמו בוקארשט תדפוק את ההונגרים.”

אני מסתכל למטה. בקרוב נגיע לאיסטנבול מעל מיצרי הבוספורוס.

אותה נסיעה, בהבדל של 26 שנה. אז הפלגתי וכעת אני טס. אז בן 16. עולים חדשים, מבולבלים, מפליגים ליעד לא ידוע, לשמים בהירים, למדינה צעירה, בליבנו תקווה אדירה וכמיהה כמעט חולנית לחופש.

היכן אותה נערה יפהפיה שיצאה מדעתה. אולי היא ממשיכה לרקוד פוקסטרוט עם המלחים הרומנים הנותנים לה לעשן סיגריות “צ’סטרפילד”.

26 שנה.

חיים שלמים.

רחוב ילדותי זורם בתוך נפשי באיטיות מפליאה. כעת אני רגוע.

במטוס הזמן כנצח הענן זז ואתה עומד במקום אחד.

עוברים מעל אנאטוליה, משטחים אינסופיים לא מיושבים. התורכים, כמו הרוסים לא בנו דבר. היכן שכף רגלם דרכה לא צמח אפילו

עשׂב.

בבוקארשׂט רציתי כל־כך לשמוע מוסיקה צוענית, להרגיש בבית, לחזור לרחם, להיות אני. המחשבות זורמות במוחי ואיני יכול לעצור בעדן, כאילו הייתי נחש שבלע דינוזאור. בני ביתי יצאו בוודאי מהבית וכעת הם נוסעים ללוד.

עדיין מעל אנאטוליה. אגמים כחולים ושלג. מדוע המטוס הזה פונה לכיוון סוריה? עליו לטוס ימינה, לכיוון תל־אביב. אין לי חשק לנחות בדמשׂק, בבוקארשׂט מילא, אני כמו רומני, אבל בסוריה עלולים לתלות אותי.

אני נזכר במשוררת אחת, יהודיה רומניה, שלא מזמן ביקרה בארץ וביקשתי להיפגש עמה. הסתובבתי איתה במוזיאון תל־אביב. כשהייתי בבוקארשׂט אפילו לא טרחתי להרים אליה טלפון, מה לי ולחברי המפלגה העמלה, אני בעד המשוררים העמלים למען עצמם, מה לי ולה.

חזרתי רק לראות את הבית. עמדתי ממולו ולא העזתי להיכנס פנימה. הכל נשאר אותו דבר, והנה עץ התות ששתלתי במו ידי. ענפיו נוגעים בחלון של חדר־השינה.

ראיתי את המעמד הזה כבר בגיל 15, כשחלמתי על שיבתי הנוכחית. אני נשבע.

לא טוב לחזור לילדות, אומר לי פאבל. אז מה אני אשם שאתם הפכתם לנשמות מתות.

השכנים מצלמים אותי, זוכרים אותי כילד.

“באת אלינו ביום קדוש, יום ארבעים הקדושים.”

“אתה יודע שעשית לג’טה סימן בעין.”

ואני נפלתי מלוא קומתי בפאריס וקיבלתי אותו סימן.

וג’טה הלכה לה, בלעה המון כדורים, הביאו אותה לבית־החולים גוססת ושם נפחה את נשמתה. הכל מתערבב במוחי כמו קליידוסקופ מטורף. שותה לי וויסקי ואינני מצליח להשתכר. הדיילים הרומנים לא מגישים קרח; אז מדוע אתם רוצים דולארים אם אינכם יכולים לשרת קפיטליסט אביון כמוני? אני נאלץ לשתות ישר מהבקבוק, כמו איכר, העיקר להיות מטושטש. כך הגעתי גם לבוקארשט, נסעתי בטקסי עד הרחוב שלי וכשירדתי צעק אלי ילד:

“הי, מה אתה מחפש?”

את הילדות שלי.

הקרקס הסכיזופרני משתולל בנשמתי.

מתא־הטייס מודיעם לנו, שאנחנו מעל הקפריסין, בכל־זאת לא טסים לסוריה.

אני רואה את עצמי כמה ימים לאחור יושב במסעדה ומשׂוחח עם זוג נחמד, צייר ופסלת.

“העיקר,” אומר לי הבחור הרומני הזה, “לא להישבר, להיות חזק”.

אני שולט בפחדי. איש לא יצליח למנוע בעדי מלתת לאנושות מה שיש בתוכי. אסור להיות חלש. עשׂה את המעשׂים הנכונים בעיניך וקח על עצמך את האחריות.

בעומק המסעדה קבוצה של רוסים, נשים וגברים שותים וודקה ושרים, מוחאים כפיים כאילו היו בקיבוץ. מדי פעם קם מישהו ביניהם ונואם. הנערה היפה ממולי חשה בחילה, ואני אומר להם:

“אתם רואים, זאת הסיבה שעזבתי אתכם בגיל שש־עשׂרה”.

אלוהים כמה שזה שטחי. אבל יש בסיפור של קונטה קינטה המון מן האמת.

בקרוב ננחת בלוד, נכנסים לשכבה עבה של עננים. הטמפרטורה 16 מעלות מעל לאפס.

הנה יפו! הנה החוף!

טיסה קצרה של שעתיים־וחצי על פני 26 שנה.

אני יוצא החוצה, אשתי מחכה, ילדי, ולפתע אני מתחיל לבכות, אני לא יכול לעצור בעד דמעותי, אני בוכה כמו תינוק. לא, לא על זה ששבתי הביתה, אלא על שעזבתי מאחורי, ילדות, נעורים מוקדים, חלומות צבעוניים וארץ אנוסה.

מקום בלתי סביר

המגמה חייבת להיות תת־הכרתית, עליך לנסוע ברכב המסוגל להתגבר על מהירות האור מבלי שיתפורר ויהפך לאבק קוסמי.

לדוגמא:

לפני כמה ימים נסעתי לשמים. לא הייתי מת. הגעת למקום משכנו של אלוהים. יכולתי לראות את משׂרדו דרך הפרוזדור. היה שם חדר גדול, ספריה ושולחן ועליו גולגולת אנושית ליד מחברת פתוחה. החדר היה נקי ומסודר אך אלוהים נעלם. בפתח המסדרון עמד שוער, ששמר על הפתח ולא נתן לי להיכנס לחדרו של אלוהים, למרות שבמקום לא היתה כל דלת והמשכן נראה לי פרוץ. אתה לא יכול להיכנס לכאן, הסביר לי השוער בתקיפות ובנימוס ובטוב לב, כיון שאלוהים ירד לכדור־הארץ ועובד שם, כפועל, כלומר הוא עמל בידיו ואין סיכוי שיחזור בקרוב. אלוהים כרגע פועל אלמוני. אז אין יותר אלוהים הרהרתי בעצבות. יש, ענה השוער, יש ממלא־מקום. אבל הוא בשם פנים ואופן איננו אלוהים להיפך.

נשארתי זמן מה והמשכתי לשׂוחח עם השוער. פירטי השׂיחה אינם זכורים לי. כרגע הכול נראה לי מעורפל. לפתע הופיע ממלא־המקום של אלוהים. היה זה איש חזק שעצם הופעתו הטילה סביבו אימה ומרות. ממלא־המקום הגיע בליווי קבוצת אנשים, כנראה שׂריו ואוהדיו. הוא לבש חליפה אלגאנטית ביותר ודמה להפליא לאיל הספנות היווני אונאסיס. השוער רץ, הכין שולחן, פרשׂ עליו מפה והביא מיני מעדנים כיאה לאנשים אמידים. עמדתי בצד. ממלא־המקום השגיח בי וקרא לי אליו. נגשתי בהיסוס. הוזמנתי לשבת, אך קודם לכן הושיט לי את ידו, לא בדיוק ידו אלא הזרת של ידו הימנית. בכל־אופן ידו נראתה לי חזקה ביותר והבחנתי שענד כמה טבעות יקרות. אחזתי בזרת כאילו היתה זו יד שלמה והבנתי שהוא משליט את מרותו עלי. ממלא־המקום שאל אותי מה דעתי עליו, עניתי ללא היסוס שהוא איש חזק ושהוא מפחיד אותי. נכון, ענה. אני שולט כאן. כששבתי להכרה, נאמר לי שהזרת מסמלת את האל מרקור הלא זה האל הממונה על הממון. ואם הוא גירש את אלוהים ממרומים אני שׂמח לפחות שהוא נמצא בתוכנו, ועובד בידיו כפועל אלמוני, מי יודע אולי יום אחד אצליח ואפגוש אותו.

תחייה

כמו כדור זהב זרח הירח

והמלך מיכאל לשולחנו את צבאותיו אירח;

לא במותכם ארצה, סרנים שלי,

להיפך, חיו! – זאת דרישתי.

שיר עם רומני

לראות את גן־הילדים שלך, אותו בנין ישן שבו בילית שנה אחת בטרם תוכנס למסגרת הנוקשה של החיים, זה כאילו לשוב למקום שממנו אין מוצא, או לרחוב שאסור לנסוע בו, או לגן נעול ביד הזמן, שמפתחו אבד תחת ערימות השלג הכבדות, ובאביב, כולם יודעים, המים המפשירים מסוגלים להמיס את הברזל.

בכלל, לשוב לעבר זה כאילו לבקש את המוות.

האמת היא, שלא יכולתי להתגבר על הדחף לנסוע ולבקר את מקום הולדתי. לפתע חשתי ריקנות איומה, כאילו הגעתי לסוף החיים, כאילו ויתרתי על המאבק עם החיים וניסיתי בכוח לרמוס בתוכי את המציאות הבלתי־נסבלת שבה אני חי, נאבק ומנסה לבטא את עצמי. לשוב לשם – כאילו הגשמתי את הבלתי־אפשרי, כאילו נכנסתי כדניאל לגוב האריות ויצאתי שלם, כאילו הייתי אורפיאוס, היורד לשאול למען אוורידיקה, הרקולס, היורד לשאול וחוזר מנצח, אדיפוס, שמפענח את חידת הספינקס.

לא, אינני חי במאה ה־19. לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הפירמידות, ועם זאת אינני תייר אוזבקי המבקר בבודפשׂט; זאת הבנתי כשהייתי לבדי בחדרי במלון הבוקרשטאי ולפתע מצאתי ברדיו מוסיקה ערבית. פתאום חשתי את הבית.

ואתה, מנוול… מה אתה מבין בהתעמלות סינית? או בצורך המיידי לאנוס תרבות עתיקה במלון מפואר ליד אגם לוגאנו?

צ’זארה פָאבֶזֶה כותב ביומנו האישי, שתמצית הספרות המודרנית היא החזרה לילדות, כלומר, לאותו גיל שבו אינך אמן אלא מכשיר ראדאר משוכלל, המסוגל לקלוט כל תנודה רגשית בראדיוס של עשרים־אלף קילומטר. פָאבֶזֶה התאבד בגיל 24 ואני לא יודע אם עלי לסמוך על דבריו. הוא היה בודד, אף כי ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא היה מאוהב בשחקנית אמריקאית, סקסית, שברחה ממנו לעיר החלומות הוליווד.

בילדותי הייתי משוגע לסרטים אמריקאיים. הייתי זורו, גונגה דין, פאנצ’ו וילה; תקעתי את הדגל האמריקאי על גבעות איבו־ג’ימה וב־6 ביוני פלשתי מתוך ספינת־מלחמה לחופי נורמנדיה ושברתי את החומה האטלנטית. רקדתי סטפס עם ריטה הייוורת וצנחתי מעל לתעלת למאנש. הזכרתי זאת למריה מגדלנה, אם התאומים המשוגעים למסטיק ישראלי, ולבעלה המגיארי, בשתיים לפנות בוקר. זה היה יום קיץ. הלכנו, כל ילדי השכונה, לראות סרט שאת שמו אינני זוכר, כשחזרנו ירד עלינו מבול, נרטבנו עד לשד עצמותינו והיינו מאושרים. באותם הימים היה לי טבע מושחת, כיוון שנהגתי לשׂרוף עכבישים, וביחוד אלה שצלב שחור על גבם.

מריה רצתה להתחתן עם יהודי מכמה סיבות טובות. אל“ף – הם לא מרביצים לנשותיהם; בי”ת – מביאים את המשׂכורת הביתה. גימ“ל – לא משׁתכרים, דל”ת – הם יכולים לנסוע לחוץ־לארץ ולברוח. הם עדיפים על הצוענים; שום משטר לא יוכל להם. גם את הצוענים למדתי להעריץ. הם מסתובבים חופשיים מארץ מזרחית אחת לארץ מזרחית אחרת, בלילות אוחזים בתוך המגף שלהם סכין, ואפילו אנשי המיליציה חוששים להיכנס לשכונתם. הכבוד של הצועני הוא החובה שלו לראש־השבט; על חוקי המדינה פשוט מצפצפים.

כשהייתי ילד, אולי בן ארבע או חמש, בשעת דמדומים, ירדתי למטה לשחק, וצועניה ישבה לה בחצר. לפתע פנתה אלי ושאלה: ילד, אתה רוצה לראות את הכּוּס שלי? עניתי: כן, ומייד הרימה את השׂמלה והראתה לי את ערוותה. שנים חלמתי על השׂערות השחורות האלו שנחרתו במוחי.

אין להשׂיג בגוש המזרחי את התנ"ך או את הברית החדשה, אך אם תשׂים לב ותסתכל מסביבך תראה כיצד העוברים והשבים ליד הכנסיות הביזנטיניות מצטלבים בקדושה. את האלוהים שבתוך נפשם השלטון לא היה מסוגל לעקור.

כמה טוב לקוף בג’ונגל האפריקאי, מקפץ מעץ לעץ, אוכל את המאנגו ומאונן להגנתו העצמית. כמה טוב לחתול־הבר, הרץ לו ביערות סיביר, צד את טרפו ולא נכנע לחוקי האינקוויזיטור הגדול. ואתה, נוסע אלמוני, הטס לך בגובה של עשׂרה קילומטרים מעל אוקיאנוס הזמן, אתה עוד שואל מדוע איוב קילל את יום היוולדו?

פאבל ואני למדנו באותה גימנסיה. הוא למד שנה מעלי, אך מבוגר ממני בשנתיים. הידיד היחיד שהיה לי אם¹ פעם. היינו שׂוחים למרחקים ארוכים ורוכבים על אופניים עשׂרות קילומטרים. כשהצלחתי להשׂיג את מספר הטלפון שלו רעדתי מהתרגשות. נסעתי אליו בטרוליבוס הצפוף, ובחור צעיר אמר בלעג: “כך התחשלה הפלדה”. מצאתי אותו ליד הסופרמרקט והתחבקנו.

החורפים בגוש ההוא ארוכים, כמעט אינסופיים. בחוץ שלגים כבדים, ערימות ערימות, ואתה יושב לך בבית, ליד האח המחמם את הלב ואת הנשמה, וקורא בתאווה את הספר המתאר קרבות בין התורכים לממלכת ונציה. הנה, ליד פאמגוסטה, הסרן קורקורן שולף את חרבו ודוקר את עכוזיהם של היאנצ’רים.

למחרת, אחרי שנחתי, נסעתי שוב לרחוב שלי והלכתי לי ברגל עד הגימנסיה. אותה דרך, אותם בתים. היינו שלושה זאטוטים השבים יום יום מהכיתה שלנו, נעמדים מול חלון־ראווה, שבתוכו היתה מפה של “מדבר סהרה”. הייתי מתכנן רכבת החוצה את המדבר והייתי אומר לילדים, שאקח אותם לטוברוק ולמארוקו ואחר־כך לקאהיר.

הגעתי עד אותו רחוב שבו היתה גדר ועליה שושנים ושלט “אנא, הביטו עלינו, אל תשמידו אותנו”. פניתי באופן אינסטינקטיבי לבית אחד, ששם גר ידיד. שכנה מלמעלה, חשדנית, שאלה מייד: את מי אתה מחפשׂ? אמרתי את השם, והיא מיהרה לומר בגסות פתאומית: תחפשׂ את הידיד שלך במקום אחר.

היכן, לעזאזל, האוצרות של אטלאנטידה ומדוע לפתע נראה לי המוות כל־כך קרוב? הרי בילדותי גילי הנוכחי נראה לי משהו מרוחק ובלתי ניתן להשׂגה. דימיתי שאשאר באותו מצב לנצח. לא תיארתי לעצמי שאגדל, שאתבגר, שאסע למרחקים ארוכים. לא תיארתי לעצמי בשום פנים ואופן מה צפון בגורלי. לזמן אין כל מובן מלבד היותו חיה אכזרית הטורפת את חיינו. הנשים מבינות את הזמן. הן נעמדות מול הראי, סוקרות את קימטיהן בשׂנאה אכזרית וחולמות על ניתוחים פלאסטיים. לאסוף את העור מאחורי האוזן. להשמיד את השחור מסביב לעיניים. לצבוע את השׂערות ולא להשאיר זכר לשׂיבה.

כעבור כמה ימים שבתי עם פאבל לראות את הגימנסיה שלנו. לבד לא הייתי מעז להיכנס פנימה. עברנו דרך המסדרנות ועלינו עוד קומה ועוד קומה. הנה חדר המוסיקה… והמעבדה לכימיה… והספריה… והאודיטוריום. אני מסתכל לחצר הפנימית, אותו מגרש כדורסל, כאילו אני רואה ילד בן תשע הדומה לי להפליא משׂוחח עם כמה ילדים ואחר־כך רץ לשׂחק “חמור ארוך”, ופתאום נשמע הצלצול ועלינו למהר לכיתה ולקום לפני המורה, אחרת נסולק מבית־הספר לכמה ימים, או שנקבל בלתי־מספיק בהתנהגות. אני מסתכל בכיתות ורואה את הספסלים; אולי שמי עוד חרוט שם ואולי אמצא כמה פתקים שהייתי מכין בשקידה להעתקות. המורים, כמו רוחות רפאים, חולפים על־ידי. הם עומדים בשורה ארוכה ואני ניגש לכל אחד ולוחץ את ידו כדי להודות על החינוך המצויין שהקנו לי.

הנה המורה לציור, שתמיד היה שתוי וחלם להיות פעם ליאונרדו דה־וינצ’י, אך בינתיים נאלץ ללמד מטומטמים כמונו. אני לוחץ את ידו והוא אומר לי: שוב צבעת את סטאלין כמו זונה? אני ניגש הלאה, כאילו הייתי סאדאת בלוד, ולוחץ את ידו של המורה לטבע, זה השמן שהיינו מביאים לו חוברות פורנוגראפיות בזמן המבחנים בכתב והוא היה נותן לנו להעתיק.

והנה המורה לצרפתית, הפונה אלי בצורה קרירה: י… מסייה… תדקלם לי את ‘אבינו שבשמים’ בצרפתית: אוני מייד פותח בנאום בשׂפה צרפתית, לתדהמתו, ומתאר בשקדנות את השקפת עולמו של דידרו. והנה המורה לגיאוגראפיה, זה הראשון, מהכיתה הראשונה של הגימנסיה. והוא עומד זקוף, קצת שתוי, וצועק אלי כאילו שבתי להיות תלמיד: תעמוד ישר, שכחת שאתה צאצא הגזע הלטיני? אתה רומאי! והנה המורה להיסטוריה, וליקו הזקן. הוא מחייך אלי… הוא מלטף את ראשי ואומר לי: יפה מצידך… זאת הפתעה נעימה שלמדת בעל־פה את הנאום של קיקרו כנגד קטילינה… אני לוחץ את ידו בחום ועונה: אדוני המורה, אתה יודע, בעוד כמה ימים אני נוסע לפאלסטינה. והנה שאר המורים והמשגיחים והאחות והשומר, שהיה צובט את ראשינו אם היינו מאחרים.

פאבל ואני מגיעים לחדר המורים; בוא, נראה את אולם התיאטרון. נערה משגיחה על הדלת ולא נותנת לנו להיכנס למזכירות. יוצאת אשה, ואנו מסבירים לה שברצוננו לבקר באולם החגיגות והדלת נעולה. עליכם לבקש רשות ממנהל בית־הספר – אך הוא בישיבה. אין דבר, אני עונה, נפריע לו לרגע. נכנסים לחדרו ומסבירים לו, שהיינו תלמידי התיכון וברצוננו לבקר את אולם החגיגות. המנהל מבין מייד את רצוננו ונותן הוראה לעובדת אחת לפתוח לנו את האולם.

אנחנו לבדנו באולם הריק, שהוא תיאטרון אמיתי; עם במה, עם כסאות, עם מסך ועם יציע. פעם היו מביאים את כולנו לכאן ומכריחים אותנו לזעוק כנגד רצוננו שעות ארוכות: “סטאלין! סטאלין! סטאלין! סטאלין!”

פאבל עולה לבמה. אני נשאר בתוך האולם, צופה.

הנה, אומר פאבל, על הכסא הזה ישבה אמך וכאן ישבה אמי, האמהות הקדושות שלנו זכרונן לברכה; ואמך אומרת לאמי: מדוע פאבל מתמהמה, מדוע הוא לא מתחיל את ההצגה?

על הכתלים – תמונות של מורים ושל תלמידים מפורסמים, ביניהם כמה משוררים. גם הם למדו כאן, אני אומר לפאבל. גם אנחנו… לפתע הוא נאנח ואומר לאקונית: אנחנו דור שהוקרב.

כשאנו יוצאים לרחוב ומביטים בחזית הבניין היפיפה, אנו מבחינים בשלט האומר שכאן הגימנסיה ההומאנית. זה סילוף, אומר פאבל, מזמן אין כאן גימנסיה הומאנית. גימנסיה זו נהפכה לבית־ספר טכני.

בדרך חזרה לשיכונים, העוטפים כמו טבעת כבדה את עיר הולדתי. פעם בקעו מתוכה צלילים עליזים של נגנים צוענים וריח נפלא של גריל היה ממלא את הרחובות. אני שוקע בהזיה מתוקה ואני רואה לפתע את אמו של פאבל ואת אמי יושבות בגן מטופח ליד מפלי מים ומשוחחות ביניהן ביום שטוף שמש, כשציפורים ששבו עתה מארצות חמות חגות בשׂמחה מעל צמרות עצי השזיפים, האפרסקים והדובדבנים. החורף הארוך והנורא הסתיים, האוסטרוגוטים ברחו להם ללא שוב לירכתי הצפון, ואנחנו, הילדים, מבינים סוף־סוף את משמעות המלה “חופש”. אני רואה את רחובות העיר נקיים, ואלפי אנשים לבושים חגיגית וצבעונית ממלאים את הכיכרות ואת השדרות הרחבות. הם הולכים ללא פחד כשראשם מורם ובליבם שירה חדשה ונהדרת. אנחנו רצים לנהר, קופצים עירומים למים הקרים ושׂוחים במשׂחה עד הגשר, שמעליו עוברות רכבות עם נוסעים השבים לאדמתם, כיוון שהחיים ניצחו את המוות. החושך ברח מזרחה ולא ישוב עוד לעולם. בני־אדם נוגעים זה בזה ולוחשים מתוך התרוממות הנפש: קדוש! קדוש! קדוש! קדוש היום הזה! קדוש היום הזה שזכינו לראות את התחייה.

השד המתהולל

שד אחד ממעוז־אביב נסע לקרית־יובל בירושלים ופיתה נערה מנוסה הגרה שם. לאחר ליל אהבים, נכנס השד לקיר ונעלם. כשהנערה קמה משנתה גילתה לתדהמתה על הרצפה חמישה טווסים שחוטים ולידם שלולית דם. הנערה הביטה זמן־מה על הטווסים, אחר־כך התכופפה, טבלה את אצבעותיה הענוגות בדם ומיהרה לצייר ליצן. הליצן מעשׂה ידיה, קם מייד לתחיה, השתחווה כאילו היה על הבמה והציג לפניה פנטומימאי. הפנטומימאי מאופר בלבן יצא מן הארון ובכוח הבעתו תיאר לה בתנועות גוף וידיים אלוף צה"לי. האלוף קפץ מהתקרה, על חזהו תקועות היו כנפי צנחן, הוא אץ למגירה וחטף בגסות את המחברת הפרטית של הנערה ומיהר לשרטט מפה – מכאן לא תהיה נסיגה.

השד מסאנטה קאטרינה

שד בן שד, כנראה ממוצא יוני־אורטודוכסי, הגר באורח קבע בסאנטה קאטרינה, בחדר הגולגולות בין הלסת של דמטריוס והרגל של פּאמפִיליוס, ברח לו משם ונעלם. ראש־המנזר סְטְראבוס, העורך ביקורת לילה וסופר בקפדנות את העצמות היבשות, נוכח להפתעתו שהשד ערק מן המחנה. ראש־המנזר מיהר לטפס עד לפסגה הסמוכה שם מתבודד הנזיק פּאנאיט ליד הצלב למעלה משנה. הנזיר שקוע היה אותה עת בהזיה, רואה היה בעיני רוחו בלי מריחואנה את חנה ואת שבעה ילדיה מובלים לשחיטה. בשמוע פנאיט את הבשורה המרה יעץ לסטראבוס להתקשר לאי לסבוס, שם מתגורר כעת הכומר ניקולאידיס ראש המועצה. ניקולאידיס שתה אותה עת רצינה ואכל זיתים, הה כמה טובים החיים באיי יוון. הייתי מעדיף לזרוק את בגדי הכמורה, ליהפך לסאטיר לחיות לפני 2500 שנה. עוזרו של ניקולאידיס, סוקראטס, קרא בטלקס את הידיעה ומיהר למסור את פרטי המסר לאדונו. ראש־המועצה נבוך ומתוך הדי הרצינה פקד על סוקראטס להתקשר למוסקבה ישר לראש הכנסיה הפראבוסלבית, המטרופוליט יואן האיום. באותה שעה יואן האיום, המטרופוליט של מוסקבה, הוזמן לקרמלין לשמוע וידויו של גוסס אדום. הגוסס היה מתוודה לפני מותו כדרך האדומים בציטאטות מהקאפיטל. בקבלו את הידיעה עזב יואן האיום את הגוסס וטילפן ישר לוואתיקאן. מוכרח היה לשׂוחח על כך עם האפיפיור. הוד קדושתו קיבל את הידיעה מפיו של קארדינאל שחור בשעה שהתבודד בחדר הכחול שנבנה בזמן הרנסאנס. הה, היה מהרהר האפיפיור בליבו, כמה ידעו לחיות הכמרים של התחיה. הנה כאן לפניי התמונה של אלכסנדר השני, וכמה פעמים הממזר הזה שיגל את בתו לוּקרֶצְיָה? ואילו עינים יפות היו לרפאל ואיך גופי לא ירעד כשאני מתאר בדמיוני את ידיו היפות של ליאונרדו? לפתע פנה בזעם לקארדינאל השחור שהמתין בנימוס ובדומיה לתשובה: תגיד למטומטמים האלה שיצלצלו לישׂראלים, השטח כעת בריבונותם ועליהם לפתור את הבעיה. כעבור כמה שעות נתקבלה התשובה לסאנטה דרך הלוויין וראש־המנזר סטראבוס צילצל למושל שלנו היושב בשארם. המושל אותה עת היה פותר תשבץ ומצד שני היה מהרהר במניה שלו העובדת לבד בבורסה. בהתקבל הידיעה הקשה הוציא את אקדחו מהנרתיק וירה שלוש פעמים באויר, ובכך הכריז על מצב חירום ג' או כוננות עליונה במרחב דרום־סיני. מפקד שׂדה התעופה, הדרוויש רב־סרן עבדאללה מבני המיעוטים המשרתים בצה"ל, איש קפדן ואכזרי, העורך חמישים מיסדרים כל יום לפיקודיו, מיהר לצלצל לביקבאשי חטיב, סמל ראשון הגר באורח קבע מזה חמש שנים ליד בית־הספר לשׂדה. שהיאהוד חוקר הטבע בנה אותו שם בעזרתם של הבדווים העבדים, בני השבט ג’עבליה. חטיב היה יושב אותה עת ליד הדגל הציוני ומנגן בעוּד לחן ערבי מפרי עטו לכמה אורחים מתל־אביב שבאו לראות את סאנטה. בהתקבל השדר משׂדה־התעופה זרק חטיב את העוּד, לבש בגדי קרב, חבש את הקסדה והספיק לבדוק במהירות את המקלע. חה חה חה, צחק חטיב, אני מכיר את השד, הוא שמע בטרנזיסטור שהיאהוד מחזיר את הר משה לפרעה, והוא, הג’יני הזה, לא רוצה שיחזירו את סאנטה, אבל אני, חטיב, אתפוס אותו אפילו בזנב ואביא אותו לקבר. אני אראה לאשכנזים האלה מה כוחו של גשש דרוזי, למרות שכבר חמש שנים אני סמל ראשון. אנחנו האורחים מצטרפים לחטיב בחיפושׂיו. עלינו על הקומנדקר. הנסיעה תהיה קשה – והעיקר הוא לא ליפול על הרצפה. ראשית, אנו נוסעים לוואדי. חטיב מסביר לנו שכאן, היכן שתקוע מיבנה על גבעה קטנה, בנו יוצאי מצרים את עגל הזהב; אבל השד יותר מדי פיקח ולא ילך להסתתר שם, השטח ריק ורק אבנים מונוליטיות מחכות ליאהוד שיהפוך אותן לפסל. אנחנו ממשיכים הלאה. יש לי הרושם, אומר חטיב, שהשד ברח מתחת לשׂמלתה של פאטמה. ראיתי אתמול את עיניה לוהטות שלא כדרך הטבע, והיא נתנה לי לשתות כוס תה; אבל, אוי לבעלה אם אתפושׂ אותו עוד פעם מנסה להבריח נאפאס. אנחנו ממשיכים לנסוע בתוך הוואדי, מאחורי סלע צץ לנו מאהל. מתוכו יוצא זקן בדווי המעשן טבק מתוק מתוק; אבל אני האורח כאן מתבלבל בריח, עוד מעט אהיה מסטול, הראש שלי סחרחר ואני נזכר בטיסה שהביאה אותי לסאנטה. מלמעלה התחלתי להעריץ את ק.ק.ל. ואת מפעל הייעור של ארץ־ישראל. כעת אנחנו יורדים מהקומנדקר ומתקרבים לבדווי. זה הקוסם של המדבר, מסביר לנו חטיב, אולי הוא ידע לאן ברח השד של המנזר. אנחנו מתיישבים על הארץ, מגישים לנו קפה, הזקן מלטף בידו הימנית נחש חי ובידו השמאלית מראה לנו גוש מנחושת. אני יודע, אומר הזַקן, למה באתם אליי, אתם מחפשים את השד מסאנטה. בלי שעשה כל תנועה אני מבחין שגוש הנחושת נמצא עכשיו בידו הימנית ואילו הנחש בידו השמאלית, הגוף של הזקן מתחיל לרעוד, הוא כנראה נכנס לטראנס, עיניו עצומות והוא ממלמל משפטים לא־ברורים במצרית עתיקה לבסוף נרגע, פונה אלינו בחיוך ואומר שהשד ללא ספק ברח לג’עבל. אנחנו משאירים לקוסם קופסת סיגריות טיים וממשיכים הלאה. עולים לגובה של 2600 מטר, חולפים על פני הר סיני. שם למעלה מעל ההר הקדוש מסביר לנו חטיב, המתים היהודים של מלחמת יום־הכיפורים לומדים תורה, לא הייתי מתפלא לפגוש כאן דינוזאור. אנחנו נוסעים מהר מהר אחרת נפסיד את השקיעה. מוכרחים לראות כיצד השמש בורחת לאפריקה. למעלה קור אימים מתחת לאפס, מחלקים לנו דובונים. מישהו מדליק את הטלוויזיה ורואים מצרים. המילואימניק, עולה חדש מרוסיה, במקצועו מהנדס מכונות אוזבקיות, מסביר לחטיב שהוא מכיר רק שדים סיביריים ועד כמה שידוע לו לא קיים במדבר סיני שאמאן רספוטיני לפנות אליו. חטיב מסתכל לכיוון המיפרץ, שם השמש נעלמת בין לשונות־האש הנפלטות ממעמקי הים. אני רואה את השד, צועק חטיב, הוא כבר חצה את הגבול, אין מה לעשׂות, הוא ברח לאפריקה, לך תחפשׂ בג’ונגל שדים אורתודוכסיים מסאנטה. לאחר ארוחת־הערב אנו שבים לוואדי, הלילה בהיר מיליוני־מיליוני כוכבים תקועים ברקיע, כאן אנו מסוגלים להבין את המשמעות של הגאלאקסיה, אולי השד מטייל לו עכשיו בשביל החלב? מה יהיה על חטיב אם לא יחזיר את השד לסאנטה? האפנדי היהודי יכעס וישללו ממנו את דרגות הביקבאשי וחלאס עם הקאריירה צבאית. עליי לצאת מחר השכם בבוקר לוואדי פארן ומשם אסע לראס־מוחמד ומשם עד לסביבות אבו רודס, ומהמקום ההוא עד לאיסמעיליה ואם לא אמצא אותו ליד התעלה בעזרת אללה נגיע עד לפירמידות ומשם חזרה למנה־האוז ואחר־כך אשב לי בבר סהרה ואראה רקדניות בטן. וואללה, אם אהיה שיכור אצא גם אני לרקוד איתן.

מאוחר, כולם הלכו לישון מלבד המילואימניקים השומרים ליד השער, שקט כאן, זה חוק במדבר. חטיב יושב לבדוק בחדר־האוכל ומהרהר בעתידו. הדש¹ שלנו מזמן חזר לסאנטה, נסע לו לביירות לשכב עם בתולה ובתום המעשה שב לו לנוח בין הלסת של דמטריוס והרגל של פאמפיליוס. מחר בבוקר ראש־המנזר יגלה אותו ויהיה מבסוט. בינתיים יושב לו חטיב, לוקח פרוסת לחם ומורח עליה ריבה של צה"ל ואומר בקול רם: מי בכלל היה צריך את המלחמה הזאת?

שדים ירושלמיים

שני שדים הנראים כאדוקים, אך במקום רגלים אנושיות יש להם רגלי אווז, יצאו להם ביום צח ושטוף שמש לטייל ברחובות ירושלים. אין להם מטרה מסויימת או יעד מוגדר. מטיילים הם להנאתם ומנהלים ביניהם שׂיחה, הייתי אומר כמעט אנושית.

אני, אומר השד האדמוני, אבי יצר אותי מדומן.

ואני, עונה השחרחר, אבי יצר אותי מטחב.

זוכר אתה את ירושלים של אז בטרם היהודים יפרצו את החומה ויסללו דרך לכותל?

ועוד איך, עונה השחרחר, הייתי גר אז בהר ציון ופעם ראיתי את יוסף ודוד נבהלים מיהודי כורדי שקיבל התקפת אמוק והיכה בבקבוק שבור את כל קרוביו.

נכון, מאשר הדמוני, היו אלה ימים יפים, האווירה בירושלים היתה ערפילית, כאילו יד אלמונית צבעה בחלב את שמי הארץ, בלילות הייתי נוהג לבוא לממילה לראות זוגות מתעלסים בבית־הקברות המוסלמי.

השדים נמצאים בטלביה והולכים להם ברחוב מרכוס כשפתאום אחד מהם נזכר שהיום נערכת הפגנה ליד משרדי ראש־הממשלה.

ניגש לשם, מציע האדמוני, בקרוב שנת תשמ"ד, והבה נראה כיצד המפגינים מבצעים את הפעולה למעננו.

כשהם מגיעים לעמק־המצלבה נזכר השחרחר בישו ופונה לחברו: אני מכיר בשכונת עין־כרם ליד החירבה של יוחנן, מחשב קיצין, בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, בהתחלה היה פקיד זוטר, כיום הוא יועץ חשוב של השר.

כשנסע בשנה שעברה לאמריקה, הביא לאשתו שלושה פריג’דרים. כזאת דרכם של אנשים מצליחים.

ואני, ממשיך האדמוני, מכיר קבלן הגר ברמתיים. בתחילה היה אביון; אך לאחר הניצחון זכה במיכרז ובנה את כל בתי־הכנסת בירושלים.

לפני משׂרד ראש־הממשלה נערכות שתי הפגנות. אחת בעד והשניה נגד. שני המחנות מתגרים זה בזה ולפעמים פורצת תיגרה קטנה. פקידי הממשלה משועשעים מביטים דרך החלונות, השדים מתערבים בקרב הקהל, מלבים את היצרים ומעוררים את הצדדים לפתוח בתיגרה רבת־מימדים. הניידות מגיעות, והשוטרים מובילים עצורים למגרש־הרוסים והשדים פורצים בצחוק עליז ועפים עד לקטמונים.

השמש שוקעת והאוויר נהיה צונן; אך שני השדים הירושלמיים אינם מתרגשים, שום מזג אוויר לא ישפיע עליהם, הם נחפזים לחוריהם להתכונן, כיוון שהלילה הם מוזמנים למסיבה שדית לכבוד המולך שקם לתחיה. כולם יבואו לשם, כולם, העיתונות, הטלוויזיה והמון שדרנים, ותיהמת ורהב יהיו שושבינים, כנען וקרת יופיעו מחופשׂים, כי בחסותו של המולך ענת ואוסיריס מתחתנים.

נסיעות שדיות בלתי מובנות

שד אחד מחיפה נסע לראשון. שד כחול מבאר־שבע נסע לקרית־שמונה. שד זקן מרמת־גן נסע לתל־אביב. שד צעיר מחולון נסע לפרדס־חנה. זד מנוּבל מקיבוץ שׂריד נסע לדגניה ב‘. זד אחר מדגניה א’ נסע לנהלל. שד ירוק מטירה נסע לאום־אל־פאחם. שד אדום מחיפה נסע לנצרת עילית. שד שׂעיר מחולדה נסע לקיבוץ מעברות. שד כושי מדימונה נסע לגינוסר. שד רשע בן רשע מעקרון נסע ליטבתה. שד חלש אופי מרמת־אשכול נסע להרצליה. שד חולה־מין מעוספיה נסע לטייבה, שד מצחיק מג’נין נסע לרבת־עמון, שד יהודי מפולניה נסע לארץ־ישראל. שד ערבי מבקעה־אל־גרביה נסע לפגוש שד יהודי מנחל־עוז. שד צרפתי מפאריס נסע לפגוש שד סורי בדמשק. שד לבנוני גיבור נסע לפגוש ערפד בטראנסילבניה. שד יפאני מנאגאסאקי נסע לפגוש שד פרסי מטהרן. שד רומני מבוקרשט נסע לפגוש שד מצרי מאלכסנדריה. שד ישׂראלי מרחובות נסע שוב לאבו־עגילה. שד אנגלי מאוכספורד חזר עוד הפעם לבומביי. שד ספרדי מאנדלוזיה הוזמן לבקר בקובה. שד אסיקמוסי מאלסקה נסע לקוטב הדרומי. שד איטלקי מסרדיניה נסע לאמריקה. שד צבר ירד מן הארץ. שד אחר ישראלי חזר לארץ. השדים נוסעים וחוזרים, רק אני נשאר תקוע כאן.

כנס שדים

חמישה שדים בעלי זקנים סבוכים עומדים להם ליד פצאל וממתינים לטרמפ. למעשה, אם אינני טועה ואם אני מצליח להבחין נכונה, עומדים הם ליד גילגל ומצפים להגיע לפצאל. רק אתמול השתתפו בכנס שדים שנערך בארגמן. למטה הכפר הערבי, למעלה בריכת השחיה, הנערה הביתרית ממוצא טבטוני מתאמנת שם יום־יום. היא תראה למזרח־גרמניה מה זה דם של מכבים ביתרים ותחזור עם 20 מדאליות מהאולימפיאדה שתיערך במוסקבה. ממול הגבול הירדני. (יודעים אתם, מזיזים את הגבול, מזיזים את גדרי התיל עד לרגלי ההרים ממש, בין כה וכה הלגיונרים פוחדים לצאת לסיורי־לילה), בעלטה משעמם לשמור בתוך העמדה מתחת לפנס הכחול, אמנם אפשר לפתוח את הגל הקל ולהאזין למצעד הפזמונים או לשמוע פרופסור מכובד מדבר שוב ושוב על תורת הגנטיקה, אבל אנחנו אנשי־המילואים מעדיפים לשחק פוקר או שש־בש. אלפי שדים היו כאן אתמול בארגמן, אלפי שדים. הם הובאו לכנס מיוחד או יותר נכון: עליהם היה לחזות במופע ולהסיק ממנו לקחים. (חייבים יהיו על פי צו מפורש להכין שיעורי בית), המופע כלל נאום חגיגי של מושל השאול ואחר־כך ניטש קרב עז בין שני כלבים שחורים. הם נעצו את שיניהם זה בצווארו של זה ודם ירוק נשפך על ארגמן. כעת השדים ממהרים. עליהם לשוב הביתה. המצב נזיל בארץ הזאת ויחד עם זאת כלום לא זע, ואוי ליאהוד אם יטוש את הגדה.

הלילה בשינה, השׂטן בכבודו ובעצמו חדר לחדרי. בתחילה פחד וחלחלה אחזוני. לפתע קמתי ממיטתי בהחלטה נחושה לגרשו ממקום משכבי. הרמתי ידי השמאלית וצעקתי בעוצמה בלתי־רגילה: שמע ישׂראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד! השטן עמד מנגד וצחק. כאב חד חדר באצבעותי, כאילו ידי השׂמאלית נמחצה על־ידי צבת. הוספתי לצעוק בקול גדול והשׂטן המשיך לעמוד בבִטחון רב. שמרנו מרחק סביר זה מזה מבלי שאני אוכל לגבור עליו ומבלי שהוא יוכל להכניעני. לבסוף אני הוא זה שעזב את החדר. שקעתי שוב בתרדמה עמוקה ולמחרת בסביבות הצהריים התעוררתי.

אמפדוקלס לא עבד בבורסה. ליבו היה הר־געש. הוא לא נזקק לטפס ולכבוש את הפסגות של ההר אתנה, לבה בעלת טמפורטורה אימתנית זרמה ללא־הרף מתוכו, אכסה את כל האנושות באהבתי, אמר פעם אמפדוקלס לתלמידיו. כשקפץ לתוכו והתאבד, נפלטו סנדליו דרך הפה. סוחר־דגים מפיראוס מצא את הזהב. הוא, קנה לעצמו אשה יפה, אך רעה יותר מקסאנטיפה. כעבור זמן־מה מת הסוחר מהתקף־לב. כיום נמצא הסנדל במוזיאון לונדוני, ומשגיח פאקיסטאני מופקד להסיר מעליו את האבק.

מרטין לותר אמר פעם שקופרניקוס מטומטם. טולסטוי אמר פעם ששקספיר הוא אידיוט. האמלט אמר פעם שדנמארק נמצאת בקוטב הדרומי וגלי החום מולידים את הרקב. בודלר ניגן בקסילופון לפני מלכת ניגריה. במקום שׂכר קיבל עגבת. מאקס ברוד רצה להיכנס לטירה וקפקא־אלוהים סגר את השער אחריו. אם אצליח למצוא את מילנה האלָה, כתב קפקא־אלוהים לברוד, אשחרר את העם הצ’כי מעול הרוסים, ומקס ברוד נאלץ לנסוע לארץ האסיאתים ולמות שם בין החולות.

ג’ין קלי האמריקני בפאריס רקד עם מלכת הדיסקו גרייס ממונאקו עד שחרית. הנסיך רנייה שׂיחק באותה עת רולטה רוסית עם אקדח מתוצרת אמריקנית. שלוש פעמים לחץ על ההדק וכלום לא נפלט. המלך פארוק איבד באותה שעה בפוקר לפירחח ישראלי את אוצרות תות־אנחאמון ואת הכתר. אוסקר ויילד סאלומה (דהיינו שלומית) פיתה במעמקים את הורדוס האדומי מלך היהודים. השמרנים הרסו את המוניטין שלי, התלונן ויילד הפרא באוזני המלך, שעסוק היה מאוד בדיכוי מרד היהודים.

המלכה ברניקה נסעה לרומא במטרה לקבל תפקיד של מסלינה בצ’ינה צ’יטה. הבמאי פליני ערך לה עשׂרה מיבחני־בד. טיטוס אנדרוניקוס בן זוגה, במקום לשכב עימה, היה עסוק בחיפושׂ נואש אחר הזבוב המזמזם שהושתל באוזנו על־ידי עבד עברי מיודפת. לבסוף פנתה ברניקה לזנות. היא עובדת בוויה־ונטו, שותה קמפארי וחולמת להשיג שיכון־עובדים במחוז טוסקאנה.

סמירמיס האלה השומרית יושבת לה בארמון בבלי ורוקמת כמו פנלופה על אריג פרסי מערכות כוכבים, שבהן יעופף גילגמש לאחר שיהרוג את הדרכון¹ הסיני בעל מיליארד הראשים. בינתיים משעשע עבד כושי עם ויבראטור את האֵלָה, וגילגמש שטרם נולד מחפשׂ את יעודו בזהות אחרת. בדראגסטור שלנו אומר המוכר ללקוח שזה עתה הגיע מאחורי מסך־הברזל: ניתן להשׂיג הכול, אפילו מרגרינה.

התייר האוזבקי מחפש זונות רומאניות חמות־מזג בבוקארשט. הוא הולך לרובע הידוע לשימצה “צלב האבן”, אך התיפארת נעלמה זה שלושים שנה. הצועני, היודע להשיג דולארים למרות החוקים האכזריים של שלטון הכיבוש, עורך לאוזבקי, חבר המפלגה ובעל אות־לנין, סיור מודרך ברובע הזונות. כאן מצביע הצועני על בית אדום: אתה רואה, למקום הזה קראו קזאנובה. ולבית הירוק הזה תיפארת המערב. ולווילה הזאת פומפיי החדשה. וכאן במרתף היו מלמדים תלמידי תיכון את הפולחן של אורפאוס. ושם, בבית ההוא בעל שלוש קומות, גרו שלוש מאות לסביות, ונער כבן שלוש־עשרה היה רוחץ להן בכל בוקר את הערווה.

והיכן היופי הזה נעלם? שואל התייר האוזבקי ברוסית קלוקלת את הצועני.

הם אסרו את כולן והיגלו אותן למוסקבה, כדי לשעשע את פקידי הקג"ב.

הה, נזעם האוזבקי, הנה עוד סיבה טובה לחולל ברוסיה שוב מהפכה.

מתמטיקאים, אלכימאים איצטגנינים, טרובדורים, פרוצות ומוכי־ירח, סהרורים ושיכורים, נביאים ואפילפטיים, גנבים ורוצחים יוצאים במחול מטורף, במטרה לגרש את מגיפת הדבר, ובוקאצ’יו אהובי מנגן בגיטארה חשמלית ומצפצף על הכנסיה.

וג’ים מוריסון, זמר להקת “הדוֹרְס”, שמת בצעירותו מסמים ומשתיה מופרזת ונקבר ב־“פאר לאשז”, השמיע מוסיקה וריפא אנשים רבים כולל אותי, השוכב עם היפית רטובה שבע שנים אחורנית בחצר שבה מתחוללים ניסים לא הרחק מהרובע הלטיני.

לא מזמן קראתי ביוגראפיה קצרה של המשורר האנגלי שלי. לפעמים אני אוהב לקרוא ספרים הדנים על חייהם של משוררים, גם אם כתבים אלה אינם מלמדים דבר על שירתם, גם לא יתכן, בעצם, שנוכל להבין מתוך סיפורים אישיים משהו על מהות השירה, כיוון שאת השירה הגדולה מכתיב האל אפולו בכבודו ובעצמו ולדברי השירה משמעויות רבות, כלדברי האוראקל מדלפי.

אחזור למשורר שלי. ובכן, בטרם מת מסתבר שהיה עד לחזיון מוזר. כשלעצמי אין לי מושׂג אם חזיון זה היה ממש או שהיא בדה אותו מליבו, אך לצורך ענייננו אין לכך כל חשיבות. בהיותו באיטליה ובלכתו על שׂפת הים בשעת דמדומים, נעצר שלי לפתע, החוויר וצעק: “אתה רואה, שם! שם!” הידיד שהתלווה אליו לא ראה דבר מלבד גלי ים גועשים “מה אתה רואה?” שאל הידיד את שלי. “הו”, ענה המשורר, “שם, שם, מן הים, יוצא אלי ילד קטן. ראיתי אותו. פניו זוהרים והוא מחייך… עכשיו הוא נעלם”. הילד הזה, לדברי שלי, היה מוכר לו: היה זה בנו של מכר, אשר טבע בים כמה חודשים קודם לכן.

האם באמת ראה המשורר את דמותו של הילד המאושר יוצאת אליו מן הים? אין לנו כל ודאות בקשר לכך, כיוון שידידו לא ראה דבר, (ומסתבר שהחזיון היה שייך אך ורק לשלי, פרטי שלו. ואפילו ראה המשורר את המראה רק בעיני רוחו ואפילו היתה זו המצאה ספרותית, או תוצאה של תהליך כימי אישי, בדומה חזיונות הקדושים המובאים, למשל, בספרו של הנרי ג’ימס “החוויה הדתית” – הרי ברור שלפנינו חזיון מיוחד ואופטימי. וידוע, שזמן קצר אחר מקרה זה טבע המשורר בים בשעת סערה, וגופתו נמצאה כעבור ימים רבים, מונחת על החוף ואכולה בשיני הדגים.

הילד המאושר הזה, שבא מן הים וזרועותיו פתוחות, היה אולי התגלמות השקפת־העולם של המשורר ושל עתיד שירתו בעולם. לכן אין כל משמעות לכך, שיתכן מאוד שחזיון זה, היה פרי דמיונו של המשורר.

בניגוד לשלי, שמותו רומאנטי, מת ידידו הרומאנטי ביירון כמהפכן אמיתי. הוא הלך ליוון להילחם למען המדוכאים: במילים אחרות, למען החופש. הוא האמין בעתידה של האנושות. ביירון היה “פרה־סוקראטי” לפני ניטשה והלך להגשים הלכה למעשׂה את התחיה של התרבות היוונית. הוא עזב את הטרקלינים המהודרים של לונדון, פאריס ורומא, זנח את הנשים היפות שהעריצוהו, כדי להילחם למען רעיון שהיה נשׂגב בעיניו. כמה סופרים יעשו זאת היום? למי איכפת המטרה הצודקת? מי המשוגע המוכן לוותר על נוחיותו הרגעית ולהמר הימור כה רחוק. מי מוכן להילחם למען רעיון מטאפיסי בידיעה ברורה שלא יזכה לשום תמורה מיידית?

*

אדלג על כמה עשׂרות שנים ואגיע לסוף המאה ה־19. כשחושבים על מותו של ואן־גוך מזדעזעים שוב ושוב מן הסיבות שגרמו להתאבדותו. אתה עומד נדהם מול בדיו ואינך מסוגל להבין כיצד סביבתו הטבעית של הצייר היתה יכולה להימצא במצב של עיוורון כה עמוק. מדוע הם התעלמו מעוצמתו? האם היה זה בזדון? מתוך טפשות? מדוע הרעיבו אותו? מדוע נשים לא אהבו אותו? במה היה שונה במראהו החיצוני מפקיד זוטר העובד במס־הכנסה? מדוע שׂשׂו בני זמנו לצלבו באכזריות ולהפכו לקורבן? לאיש מאיתנו אין זכות מוסרית לומר, שעל ואן־גוך היה להמתין, להתאזר בסבלנות, להשלים עם גורלו, שאם היה ממתין ולא ממהר לבקש הכרה, אין ספק, שכעבור כמה שנים היו מגלים אותו וחייו האישיים היו משתפרים. אני משוכנע שלואן־גוך לה היה זמן: הוא מיהר. הוא אץ לדרכו בעל כורחו, כיוון שמתוכו פרצו כוחות אדירים צבעים נפלאים ומטרפים, שדחפו את האמן בעוצמה דמונית אל יעדו האפל.

בניגוד לשלי, אינני חושב שואן־גוך ראה בטרם מת ילדים מחייכים. מותו היה אלים. למעשׂה, האספסוף, אשר כלל את המבקרים ואת בעלי הגלריות של זמנו, הגיש לו בשׂמחה את האקדח והכריחו לפוצץ את מוחו. במילים אחרות, זה היה רצח. האמת היא, שאינני מסוגל להבין, וכנראה לעולם לא אבין, מנין באים כוחות ההרס האיומים המנסים לשסע את האמן לגזרים, כדוגמת אגווה את פנתיאוס בנה. מנין? מחוץ לו? מתוכו? הדעה המקובלת והעממית, שכדי ליצור האמן שותה או לוקח סמים, היא כה אווילית שאין אפילו כוח לצאת חוצץ נגדה. אדגר אלן פו לא כתב שירה בהיותו שיכור, ואף לא ורלין, בודליר ואחרים. היוצרים האלה נמלטו אל זרועות התמנון של האלכוהול כדי להימלט מכוחות ההרס של הפוריות או מהשיכרון הממית והנפלא של המוזות. בשעה ששתו כמויות מופרזות של משקה חריף, אני מניח, שבעצם רצו לשוב ולהיות בני־אדם רגילים, ללא כל התחייבות קוסמית.

במקרים רבים המשורר אינו שולט בחומר אלא נשלט. יש עדויות על כך, שבמצבים השראתיים עוברים דרך המשורר משפטים, מילים, חרוזים, הבחנות מדוייקות, שהוא עצמו אינו מבין את מקורם. רגישותו המופרזת עושה אותו למדיום. דוגמה קלאסית לכך היא גוגול, שכנראה אפילו טמן במו ידיו מכשיר ראדאר סודי באפו המעודן. (על הבעיה הזאת כתב נאבוקוב ספר שלם), כאמור, ככל שרגישותו של המשורר גוברת מתעצם רצונו לברוח מעצמו והופך אותו לחד ותוקפני. בשעה כזאת המשורר מתהלך כסהרורי וחושׂף את עצמו למכות האיומות שהחברה הסובבת אותו מטילה עליו, מכות המביאות בעיקר, השפלה, עלבונות, פגיעות נפשיות ולפעמים גם אלימות פיסית – ומכאן הרצון להתעוררות והכמיהה להיצמד אל הקרקע. לא. אינני מאמין שקיים אדם אשר כתב שורה נבונה אחת בהיותו שיכור או מסומם.

*

אין לי מושׂג מה ערכי כיוצר ואם ישאר ממני זכר. נניח שאני מגלומאן. אבל בעוד מיליון שנה מי יזכרו שהיתה קיימת בכלל אנושות? מי מסוגל לחשוב כל כך רחוק? את התשובה לשאיפותי הנאפוליאוניות יכולתי למצוא רק לעתים רחוקות, כמעט אף פעם במצב הכרתי, ולעיתם נדירות, בשעת שכרות או בחלום והנה מה שהתגלה לנגד עיני: כאילו הייתי באיזה חדר… או בית קפה… ישבתי ודיברתי עם אדם, שהעמיד פני ידיד, וידעתי שהוא זומם נגדי ומוכן בהזדמנות הראשונה לבגוד בי ולתקוע סכין בגבי. לידו עמד ליצן, ליצן רשע: הוא התאפר והכין את עצמו להופעה בידורית ומשעשעת. הייתי חייב לברוח מהם, או להשליך אותם החוצה, אך המקום לא היה בבעלותי: הייתי אורח כמותם וזכויותינו היו שוות. מושׂגים של טוב ורע נראו חסרי כל משמעות במקום הזה. לפתע נכנסו לחדר כמה נערות יפהפיות. הן לבשו שׂמלות ורודות וכחולות, שׂמלות קיציות ואוריריות שלא מן העולם הזה. ידעתי בבירור שאלו המוזות. הן פתחו במחול סוחף ומטורף. הן הקימו אותי הן רקדו לפני ואני רקדתי איתן. הייתי מאושר. צעקתי מתוך חלום ויכולתי לשמוע את קולי בבירור: מוזה! מוזה! מוזה! האושר הזה היה למעלה מכוחותי… חשתי בבירור, שאם אמשיך לחלום ולהימצא בחברתן ולקחת חלק במחולן – אמות. במילים אחרות, היה זה שיכרון חושים קרוב למוות. היה עלי לשוב לחיים, לחיים הממשיים, לחיים הקשים. לאי־ההבנות האיומות. ליפול על הקרקע, לחוש את כאב החבטה. עוד לא הגיע הזמן. הקרב שלי עדיין לא נגמר. ובכוחות אדירים ניתקתי את עצמי מהן והתעוררתי. להיאבק, להחזיק מעמד. לא למות.

השתתפות בהפגנה פוליטית. הרצון להיות חלק מהמון מוּסת: לא להנהיג אלא להיות מונהג. המרקיז דה־סאד עמד מאחורי הסורגים ב־14 ביולי וזעק לעבר ההמון צמא־הדם: אחים! כאן שוחטים את האסירים! הזעקה שלו היתה היריה הראשונה של המהפיכה. סאד סיים את חייו בשארנטון, ואני גר בתל־אביב.

כעת, בדרך לירושלים, ליד מוצא, אני עומד בצד הדרך, מרים שתי אצבעות ברצון לנצח אוייב בלתי־מובן כמובן, אני גם מנסה להוכיח לעצמי שעדיין אני קיים.

לזוז ממקום למקום. הפסדתי זמן – והחלום אבד. אם אתה לא מציאותי, מוטב שתיסע לסאנטה־קאטרינה להתבודד. שב לך על פיסגת ההר, נקה את המוח, רוקן את הלב, נסה להיות לחלק מן הנוף הקדום: אולי במשך הזמן גם אתה תהיה לפסל מדברי. איזה בדווי יישב עליך ויעשן להנאתו את הנאפאס.

עדיף היה לפליג באניה גדולה כמו ה“טיטאניק”, אך לא דרך הקוטב הצפוני, שם אורבים הקרחונים הקטלניים, אלא בים חם כמו באמבטיה: לשבת ליד הבאר לשתות “קאמפארי” ולהביט דרך החלון הכחול אל האופק האין־סופי. רק אל תיכנס לתוך אותו ארון צר, הנשלח מטבע הדברים אל מימי הנהר השחור, המוביל אותך לתהום שממנה אין חזרה. ואם כבר גזר עליך הגורל אבדון, דאג שיהיה לך לפחות חשבון בנק מנופח, כי גם בעולם הבא לא אוהבים את העניים.

אל תעזוב את המקום הזה ללא קרב.

הנה בא הקטור: פצוע מעל לבינוני מרימון־תבערה שנזרק בכביש החוף בידי המירמידונים. מה יעשה הקטור בחרבו וידיו שׂרופות, והפקידים מהרבנות הראשית דוקרים אותו ללא הרף במחטיהם? הקרב הזה אבוד, הקטור, לך לפסגת ההר ומות שם. שכב על האדמה, שׂא את כאביך ואל תתאונן. הגורל הפך אותך לקורבן, ושם בעמק המלחמה נמשכת. לקחת חלק בקרב אבוד מראש. התגייסת לצבא של מפסידים. לבסוף ומנצחים ירימו עוגן ויפליגו בחזרה והמלך צדקיהו יחזה שוב ושוב בילדיה הנשחטים לנגד עיניו.

הזנאים משוטטים בעיר העתיקה ומחפשׂים טרף, על גב ידה של בת־שבע שלוש נקודות כחולות, והיווניה מאתונה רוקדת על השולחן ואומרת “יאסו”. הזנאים טורפים כזאבים את הכבשׂ, שבעל־הבית, “האזרח בעל כורחו” של טדי קולק, בישל בנדיבות למענם. אילו שכן שלום בעיר הזאת, לא היה דוד רואה צורך לכבוש אותה דרך צינורות הביוב.

ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לו ולי את ווטרלו.

המהפיכה העברית הזיזה הרים. אני רואה אותה כניסיון דאדאיסטי. רק אחר־כך שבו אלה עם השולחן הערוך המקוצר מתוך רצון להחזירנו אל הגולה. “לכם לא תהיה יותר זכות דיבור”, אומר לי בעל־הבית בבית־הקפה, “עכשיו אנחנו שולטים כאן”.

אז מדוע דרשתם ממנו להתגייס לצבא בן 18? מדוע הולדתי ילדים על האדמה הזאת, אם בחלקי נופלות רק החובות? כיצד עלי לצבוע את פני כדי למצוא חן בעיניכם?

יש הבא אל אשה לבעול אותה ויש החולם על דשא גבוה, או על חולות רכים, ועל נערה בעלת צמה שחורה, ועל אהבה שלא תשוב לעולם. הזמן הבלתי־מוגבל שם לך אמבוש מלוכלך. לעולם לא תשוב להיות בן 17, יושב לך בקולנוע “תמר”, רואה את גרי קופר ב“צהרי היום” ונושק לשפתיה האדומות של מרצדס המרוקאית.

הפוליטיקה היא המפלט של המנוול הצמא לשלטון. כיוון שנרמס בידי מנוולים חזקים ממנו, עכשיו אתה מכין את הנשק שלך וחולם רק לקטול את אלה שקטלו את חייך. עין תחת עין. שן תחת שן.

שם, ליד מוצא, בדרך לירושלים אתה עומד ומפגין בלי להבין בעד מה ונגד מי. אתה נזכר בספר התנ“ך וב”עלובי החיים" של ויקטור הוגו. שם כתוב שאח הורג את אחיו. אתה עומד ומפגין כמחאה על חייך האבודים. המעורבות שלך היא אישית. השׂכל אומר לך לשבת בבית, והיצר מורה לך להפגין ולהיות נוכח.

אלפי מכוניות זורמות דרומה. יש המזדהים ויש המקללים. אתה מקלל חזרה בגסות איומה, בשל הנסיון האומר לך, שעל אלימות יש להשיב באלימות.

ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לך ולי את ווטרלו.

אתה מפגין למען השלום שלא יבוא, בידיעה ברורה שהדור שלנו ושלהם חייב ללכת.

בשתיים בלילה, ליד רוממה, אתה נדהם מהחוצפה של ה“חאפר” הנוסע לתל־אביב, האומר לך: “אדוני, בגילך לא נאה להסתובב עם כל כך מעט כסף בכיס”.

כשאתה מגיע הביתה, אתה נוסע דרך החשמונאים עד יהודה המכבי. והצימאון למים קרים שׂורף את הגרון היית מוכן לבלוע את אוקיאנוס החיים.

ושם, במצודה, המנהיג המשיחי מושיט את ידו ומכין לך ולי את ווטרלו.

ינואר

ליד כפר סלמה עננים לבנים, גבוהים מאוד, כמו צמר רך, מסתירים את הירח.

פברואר

לאשה אלמונית, שראיתי אותה יורדת מאוטובוס מספר חמש באלנבי פינת שדרות רוטשילד: אשה, מבעד לשׂמלתך נודף חום שקשה לי לשׂאת אותו.

מרץ

אני נשבע שלא אלך עוד לקלפי ולא אבחר באיש. ב־17 במאי לא זכיתי בחישגד של מפעל־הפיס. בוקר טוב, מר לנדאו, אתה החולף כצל בהאדס, שוב ניצחת אותי, יהודי רומני שכמוך.

אפריל

רבנים, אדמו"רים, תלמידי חכמים, חסידים וחוזרים בתשובה, שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במחיצתם.

ספרות דתית. תורנית. מסמר בראש. גולגולת מפוצצת. תכנים ותודעות לאומיות. לאומנות. הטבות. מילגות. משׂכורות שמנות. אהבת המולדת. להיות קבוע בקבר. קופת תגמולים. עזרה סוציאלית. פרחי כהונה רוקדים סביב אליל כנעני.

אל תלך עירום שלוש שנים בירושלים. קנה לך חליפת “בגיר” בצבע תפוז אצל “אדם אנד איב” ב“דיזנגוף סנטר”; אכול ארוחת־צהריים ב“לונדון מיניסטור”: השקע את כספך בבנק־הפועלים: הבניין שלהם יותר יפה מבניין בנק לאומי – הוא מצופה שיש איטלקי מקארארה.

מאי

לחגוג יום הולדת, שם ברחוב האנקורים. קאמליה מפתה אותך. אתה והיא יורדים למקלט. היא מראה לך ואתה מראה לה. לשוב ולראות אותה בגיל 40, באותו בית ממולך. דמעות בעיניים. ילדות אבודה. אתה זוכר איך היינו משׂחקים מחבואים ואיך היינו מפריעים לפליקס ופילגשו לעשות אהבה? וכשהרוסים הפציצו באתם למקלט שלנו וכשהאמריקאים הפציצו באנו למקלט שלכם.

יוני

לאלה אשר על המוסיקה. לאלה אשר על הצלילים הגסים, המפלחים ללא הרף את אוזני האומללות. לאלה אשר על אהבת המולדת, המטמטמים את חושי בהצהרות כוזבות ובתשדירי שירות. לאלה אשר על הדת, המדברים בשם אלוהים כאילו נפגשו עמו יום־יום לארוחת הצהריים. לאלה אשר על הטמטום. השולטים על המונים שרק אתמול היו פליטים, לנו במעברות וכעת משׂחקים בלהיטות בבורסה של החיים במטרה אחת בלבד: להפסיד. לאלה המהללים את אטימות הלב והמוח השולטים כאן על הטעם הכללי, ההמוני, הבהמי, האספסופי. לא! לא תצליחו לשבור אותי. אעמוד כסלע. לא תוכלו לפוצץ אותי!

יולי

לנסוע לטורינו, דרך מוֹדֶנָה. להיעצר שם באלפים. אחר־כך להגיע לרַבֶנָה־גוֹדוֹ, אצל מרי־לואיז. לשבת בגן עם ידידים ועם לאורה, לאכול מרק דגים ישר מרימיני, להיות צעיר ויפה. ללטף פסלים אטרוסקים. כעבור שלושה ימים לנסוע לוונציה דרך גריבאלדי באוטובוס מלא דייגים איטלקים עם נשותיהם השמנות ורוח הרפאים של ג’יוטו. אחר־הצהריים לעבור את התעלות ולהביט בגעגועים לעבר הגגות המוזהבים של ונציה, בוודאות מוחלטת שאתה נוסע מזרחה אבל עוד תשוב לכאן.

אוגוסט

לשמור עם דרוזי מול קלקיליה מטעם חברת “מקורות” על צינור המים שמניחים אותו פועלים יהודים. עוד לא שחררנו כלום ועדיין אנחנו נאלצים לבנות את הארץ במו ידינו. לרובה שלי שנים קנים, ובלילה במחבוא אני ממתין למסתננים הבאים מירדן לגנוב או למכור נאפאס. אין זמן לפחוד כיוון שעלי להרוויח את לחמי. בלילה, לאור מנורת הלוקס, אני כותב, והדרוזי מביט בתימהון על היהוד המג’נון הזה, שמנסה לפענח ספרים עתיקים ולהסיק מסקנות, במקום לחשוב על סכנות הלילה. אתה לא תוכל להתמיד ולשמור על הקו הזה; מה לך ולפרדסים אלה. – האם לא פגשת דבע מפחיד, שנעמד מולך, ואתה, מהזנחה, היית ללא נשק ויכולת בקלות ליפול טרף לשיניו הרעבות. איזה עיניים אדומות היו לדבע הזה ואיזה חיוך מכוער. אתה לא תרגיש כאן עליונות גזעית מול הדרוזי, חברך לשמירה, כך סח לי המנהל של “סולל בונה”. מחר תעוף העירה, או תיסע לחוץ־לארץ, אבל הדרוזי יישאר כאן. כשאתה חוזר העירה, יותר נכון בורח, הולך רגלי בשמש הלוהטת ללא פרוטה בכיס, בחמסין כבד, היית מוכן למכור את כל הקלאסיקה הרומית בעבור כוס מים צוננים.

ספטמבר

אתה מפליג דרומה, חוצה את מצרי הבוספורוס, חודר לים השיש. בקרוב תעשן סיגריות אמריקאיות, תשמע בלילה יללות תנים. אתה מאבד עולם מרצונך, בהכרה מלאה, נזרק על הסלעים, מעתה תצטרך ללמוד ללכת לבד. להיות מהגר, לגור באוהל, לנסוע ליפו ולראות את העולים החדשים רוקדים בוגי בוגי בגן־תמר. לך לסלע בבת־ים, שׂחה עמוק בים; המים חמים כאן גם בחורף, ובשבילך זה לא חורף אלא קיץ תמידי. שב עם עיראקים במעברת חולון ושתה איתם קןניאק מאותה כוס לפי מנהגם, אין כאן דלתות ולא קירות ולא חומות – רק ערב רב של בני־אדם, עם הארץ שנאסף במקום הזה ונאמר לו משום מה, שהגיע סוף־סוף למולדת.

אוקטובר

המיטה חמה. עליך להיפרד. אהבות אלו באות בחטף. כמו גנב בלילה. מהן חודרות ושוברות את החומה שמסביב ללב. העיקר לטוס ולא להפליג. המעבר חייב להיות חד וקיצוני. מלמעלה אפשר לראות אפילו את בודאפשׂט. ככה זה, כשטסים עם חברת־תעופה אוסטרית. המאפרה נשארת לך ביד, הסיגריה שׂורפת לך את האצבעות לזכר אושוויץ. הי, טיפש, מה אתה מתרוצץ כל כך, הבט למעלה, הציפור אינה חיה פוליטית. בניגוד לך היא פועלת בהתאם לטבע, המעגל שלה מושלם. למד ממנה. היא עפה מצפון לדרום ומהדרום לצפון. לפעמים נופלת לתהום כשהיא מזדקנת. אין כאן רחמים, רק חוקים נוקשים. הבט, מטומטם, על הציפור, הבט כמה היא משוחררת, היא אינה מתגעגעת, כמוך. לשלגים. החיפושׂ אחר החום הוא המצב הטבעי שלה.

נובמבר

מכתב יגיע אליך מרחוק. שם, בבית הסוהר, רק העיניים מדברות. הדבר האיום ביותר הוא להכריח את האדם לחיות בניגוד לרצונו. להשפיל את גאוותו. לא לתת לו לצאת את גבולות מדינתו. להפוך אותו לבורג, כמו ב“זמנים מודרניים”. אחר־כך, מחוסר ברירה, הוא פונה לדת. לותרים למיניהם שולחים אותו למלחמות קודש. הדם נשפך לחינם, והשטן גורף את רווחיו.

דצמבר

בחלומו ראה גורקי מגפיים ריקים הולכים להם בשלג האינסופי, אבל המטרה שלך היא לשוב ולהיות ילד. להימצא ברחוב שלך, להתעורר בבוקר ולראות הכוֹל לבן. לצאת בשׂמחה לאגם הקפוא ולהתחלק על הקרח ולשיר לעצמך. עכשיו, כשאתה איש מבוגר, למרות המעצורים האיומים, תן מעצמך לאחרים – זאת ישועתך היחידה.

במשך הזמן וכנראה לא אפגוש אותם עוד

לפעמים כשאני הולך ברחובות תל־אביב, ברחובות הצדדיים והשקטים. אני נזכר בך רומאנו פְּרָדָה. היית לי ידיד טוב. לראשונה פגשתי אותך ברובע הלאטיני, נהגנו לשבת שעות על גבי שעות ב“אולד נייבי”, לשוחח על אומנות, על החיים, על התרבות האיטלקית ועל התרבות הגרמנית. אתה היית איטלקי מהצפון, מהרי האלפים הגובלים עם אוסטריה, אבל שלטת בגרמנית עד כי יכולת לצטט קטעים שלמים מגיתה ולזמזם אריות של ואגנר. אני נזכר בבוז שלך לעם הגרמני, בוז של איטלקי או של רומאי המזלזל בברבארים הטבטוניים: אבל לא הבנתי מדוע חבריך היחידים היו גרמנים ומדוע שמרת מרחק מאיטלקים. בלילות קיץ נעימים, כשהיינו מתהלכים ברחובות פאריס עד אור הבוקר, היה האיטלקי שבך צץ ולפתע היית מתחיל לשיר את פוצ’יני ואת ורדי, אשר ידעת כי אני קשור לרקוויאם שלו כשהיינו מגיעים אל הפנתיאון היית רץ על המדרגות ומחקה למעני את הדוצ’ה.

פעם הזמנת אותי אליך עם כמה ידידים גרמנים ובישלת למעננו ספאגטי. אתה היית אמן. לא בדרן. אף כי סיימת לימודי ארכיטקטורה באיטליה, זנחת את התואר והגעת לפאריס. רצית להיות צייר. כעבור כמה שנים פגשתי אותך, ואמרת לי שעברת לצילום טלוויזיה. מעולם לא ראיתי את הצילומים שלך. כמנהג הבוהימה, מעוֹלם לא שאלתי אותך ממה את מתקיים. הלכנו יחד לסרט אימים אנגלי. חוש ההומור שלך היה מפותח להפליא. בחברתך הייתי צוחק כמו ילד… הרי בסופו של דבר כל אכזריות מוגזמת מוליכה אל הגיחוך.

פעם, כשנסעתי לאוסטריה הצפונית ועליתי לגובה של שלושת־אלפים מטרים בהרי האלפים האיטלקים, כשמזג האוויר משתנה במהירות מדהימה בהתאם לרוחות הפתאומיות. לפתע היה נדמה לי שאני רואה אותך ניצב על פיסגת המון־בלאן ומדקלם בעוז את “כה אמר זאראטוסטרה”.

*

מַנוֹבִי לאריף, ידידי התוניסאי, למרות מלחמת ששת הימים ולמרות שהושפלתם (כך לפחות סח לי מוסטפה האלג’יראי והכריז, שמעתה לא נוכל עוד להיות ידידים ונהיה אויבים. אם כי רצה להסתיר אותי אצלו בבית אם הציונים המנוולים האלה ינסו לחטוף אותי לישׂראל ולגייס אותי לצבא: לך תגיד למוסטפה, שהישׂראלים הסתדרו מצויין באותה מלחמה גם בלעדי). כן, למרות שהושפלתם ואף כי היית ערבי. לא שׂונאים את הערבים באותה מידה שהם שׂונאים את היהודים. לכן אין ברירה אלא להיות יחד. זאת גם הסיבה שהצגנו את מחזותינו באותה תוכנית. כרתנו ברית רוחנית.

מה נעימות היו עיניו של מנובי, מה רבה עדינותן… גם אתה היית יושב קבוע ב“אולד נייבי”. היתה לך אפילו פינה משלך, והמלצר היה מוסר לך פתקים מכל מיני נערות צרפתיות, פילגשיך. צמיד היית עסק בחיפוש אחר רופא, או אשה מומחית להפלות. מה לעשׂות, אתה לא האמנת באמצעי־מניעה ועדיין לא המציאו את הגלולה. ההפלות היו עולות לך הון, אך היה זה חלק מהווייתך, להביא על עצמך צרות נשיות: כשהיינו מטיילים היית שר לי שירים בערבית, שירים מסולסלים הדומים להפליא ללחן הפלאמנקו. הקשב, היית אומר לי, הקשב לשירה הערבית, אין כמוה לעדינות ולגעגועים. לתוניסיה לא יכולת לחזור. בני עמך היו ללא ספק מקיאים אותך מקרבם. חיידק האירופיות כבר שלט בך בכל העוצמה. אך נהגת לומר לי, שמצב זה של להיות מנודה ולחיות בשולי החברה נותן לך עוצמה בלתי־רגילה ויחס אובייקטיבי לנעשׂה בעולם. הייתי ערום ממך, הגאנים היהודים שלטו בי: חשבתי שעלי להצליח בכל מחיר, אפילו במחיר דריסה, אך אתה לא כעסת עלי וסלחת לי.

בנשים היית מבין גדול. השיעורים שלך היו מאלפים. מהמילים הן מתבשׂמות, מונדי, רק מהמילים… אמוֹר להן כמה שהן יפות… כמה שהן טובות… כמה שהן מקסימות… כמה שאתה היית מוכן לעשות הכל למענן… למעשה אתה לא צריך לעשות כלום… רק תגיד להן מילים… הם משתגעות… הן דומות לתרנגולות – אפשר להפנטן בקלות… אתה רק צריך לדעת לברור את המילים המתאימות.

*

ואתה, ידידי, סטן ויז’ניאק. בהזדמנויות משונות אני מקבל דרישות שלום ממך: מזמרת צרפתיה שבמקרה פגשתי ביורדי־הסירה. ידוע לי, שאתה עדיין גר בשׂדרות רישאר השחור, לא הרחק מאיזור הרפובליק, בקומה שישית, ללא מעלית, אתה ואשתך.

לא רצית להיות צלם מפורסם, הרי חברת “פיליפס” שילמה לך הון תועפות, ואתה, בשלוות נפש, ויתרת על הממון למען הכתיבה. עזבת את הכול כדי להתמסר לדבר החשוב ביותר בעיניך. השירה. חבריך תמיד הבטיחו שיוציאו אותך לאור. ואתה האמנת להם וחיכית שנים. ואתה בעיני סלאבי יוצא דופן בעל תכונה נדירה ביותר: הסבלנות. היינו חבורה עליזה שם במונפארנאס. בוב, ז’אק, אתה והחברים שלכם מליאון. שותים לילה לילה כמויות בירה אינסופיות ויושבים ב“פאלסטאף” עם טאניה הזונה; אחר־כך היינו נערמים כולנו ב“דה שבו” המחורבן של בוב ונוסעים בכיוון אלי לראות את בית האורגיות שברחוב שאזל, על־יד שער־הניצחון. כחבורת ילדים אינפאנטיליים היינו מטפסים על החומה המשקיפה אל בית האורגיות וצועקים: עורו זונות! אנחנו כאן!

חיבבתי אותך מאוד, סטן. אתה היית הפולני היחיד מלבד יאנק שיכולתי לסבול, ונגעה ללבי הזדהותך עם העם היהודי. אתה רצית להיות יהודי, ואני רציתי לא פעם לוותר על התענוג הזה.

לעפמים אני מתגעגע אליך, לאנשים מסוגך, כאן במדבר. ספק רב אם עוד אפגוש אותך. אולי אקרא יום אחד בעתון מקומי שבצרפת גילו משורר חשוב, ואומר בלבי: זה סטן, חברי הטוב, שנעשה סוף־סוף מפורסם. בינתיים אני זקוק לנשמתך הנקייה.

*

מי היה מאמין שאפגוש אותך שנית. מצאתי אותך בספר הטלפונים, שם, מאחורי מסך־הברזל. היית אדם הרוס. לא נתמזל מזלך. הם דרסו אותך. רצית להיות שׂחקן, במאי, משורר, מלחין, והם זרקו אותך לבית־חרושת לפלדה, להוציא את הריקבון המעמדי שבך.

לא השתייכת לריח שלהם. הקריבו אותך. שחטו את הטהור שבך. אתה שייך לדור אבוד. ואין לך יכולת לבטא את הכאב שלך. כאילו אתה חי בצד. אינך כמוני, הרץ לאלכוהול ולטירוף הסכיזופרני. כהגנה תשמור על פרופיל נמוך של זעיר־בורגני. בארונך תאגור מאה חליפות ישנות, אך בצאתך לרחוב תיראה כפרולטאר. אתה שומר על המכונית שלך כעל אהובה ורק לעתים רחוקות תיסע עמה למרחקים קצרים. אחר היה קונה בית, אבל אתה העדפת את המכונית. לאחר שגוזלים מהאדם את החופש העיניים כאילו מוכות בסנוורים. הפלדה שנתחשלה היתה לדומן.

כשאנו מבקרים בחצר ילדותנו, הצועניה הזקנה שגרה שם נזכרת בנו ואומרת: ואיך הייתם נערים, כאילו זה היה אתמול… הנה אני רואה אותכם יוצאים עם האופניים. עם שתי ילדות, ונוסעים לשׂחות באגם… הייתם כאלה נחמדים. מלאי חיים… לאן נעלמתם? ואתה אדוני, אומרת הצועניה אלי. האם ידוע לך שנולדת בחצר הזאת… הו, איך אבדו השנים… קשה לי להאמין שעוד תחזרו לכאן.

מקומות קדושים

בית השימוש בתחנה המרכזית. הבורסה, ניאגרה, קלושמרל, חיריה, בתי קברות לכלבים, סדום ועמורה, הרייכסטאג, בתי קברות בכלל, פומפיי והרקולאנוס, כלא שש, כלא ארבע, רמלה, דמון, סינג־סינג ואלקטרז, הבית הלבן. הקרמלין. הוואטיקאן. ירושלים בזמנו של הנביא ירמיהו. בתי־הבושת באמסטרדם. האזור התעשייתי של הונג. בנייני בנקים בשוויץ, יריחו, אגם טיטיקאקא. השטח הגדול, היכל התרבות. אגודת הסופרים וכו"…

ערכים מקודשים

* פרס נובל

* דקל הזהב

* פרס ראש ממשלה

* לגיון הכבוד

* פרס ביאליק

* אותו שונים ומדליות

* זהב

* הכנסיה הגדולה

* הטלויזיה שלהם

* אוברדראפט

* התחת של מזרחי

* שר האנרגיה והתחתית

* קהילת יוצאי כתריאליבקה

* שר החינוך והתרבות

* פרס חולון

* שר החקלאות

* שׂרים בכלל

* ספרות יפה

* לגיון הזרים

* אמנות לעם

*תיאטראות מסובסדים

* בקורת התבונה הטהורה

* מצדה

* נפטא

* ג’נראל מוטורס

* טנא־נוגה

* טקסים ממלכתיים

* עמוד דום

* עמוד נוח

* מעשי אונן

* וכו’…

דמויות קדושות באמת

רסקולניקוב, מאדאם בובארי, דוד קופרפילד, חזקוני, המלך ליר, מושל יריחו, אבא גוריו, גוליבר. סטפן דדלוס, גארגאנטוא, פאנירז', אבא אובו, אמא אובו, דון קישוט וסנשו פאנשא, רובינזון קרוזו, אמיאל, נאנא, ורטר הצעיר, וויצק, מנחם מנדל, צ’יציקוב, סלסטינה, חלסטיאקוב, לולו, פוק, שיילוק, ד“ר פאוסטוס, ד”ר פראנקנשטיין, ד“ר מאבוזה וכו”…

ל"ו צדיקים

דראקולה, אל קאפונה, רודולף ואלנטינו, רין־טין־טין, מסלינה, רחב, קאליגולה, הלורד האו־האו, עזרא פאונד, המלכה תיאודורה, הליוגבעל, לאוואל, ראספוטין, צ’זאר ולוקרציה בורג’יה. הלנה מטרויה, הורדוס. מאטא־הארי. בנו של סם, סטאלין, רובספייר, ג’ק המרטש וכו’…

מקום מקלט לצדיקים וקדושים – מומלץ

בין צדק לשבתאי מאחורי שביל החלב.

הפטיש

צבעים – שמונה מילמטר– סופר

(על רקע שחור מופיע פטיש אדום מפלאסטיק)

תמונה ראשונה

השנה 1968.

התחנה המרכזית בתל־אביב. ערב פורים. רעש. המונים חוגגים, לרובם פטישים מפלאסטיק והם מכים זה את זה בפראות ובגסות. מונית מגיעה מירושלים ונעצרת ליד “עטרה”. צעיר שהוא כנראה סטודנט יורד ממנה וממהר לשירותים הציבוריים. הסטודנט משתין, מאחוריו ניצב זקן האוחז פטיש פלאסטיק ומנחית מהלומה עזה על ראשו. הסטודנט מופתע, מסתובב וצועק לעברו:

הסטודנט: אתה משוגע?

הזקן: (עונה בשיא הרצינות) כן, אני משוגע, משוגע על פורים.

תמונה שניה

רחוב דה־האז פינת ככר מילאנו. ארבע וחצי לפנות בוקר. המקום שומם. הסטודנט שהוכה בראשו בתחנה המרכזית מתהלך לו ללא מטרה ליד בניין פינתי. לפתע יוצאות שתי נערות לאחת המרפסות, האחת שחורת שיער והשניה בלונדינית. הן מנגנות בחליליות המורכבות משני קנים, כאלה שניתן לראותן בציורים אטרוסקיים. הסטודנט חושק בהן ומבקש לעלות לדירתן. השחורה מסמנת באצבעותיה את המספר ארבע. הוא נכנס לבניין, עולה קומה אחת, לפניו הדירה מספר ארבע. הוא מקיש בדלת אך אין מענה. מנסה ונוכח שהיא פתוחה, נכנס לחדר גדול ולתדהמתו מגלה שזהו ביתן של בית־חולים בו שוכבים מניין זקנים משותקים חלקית. הם נאנחים ומידי פעם קורא מישהו: “אחות! אחות! לא עת לנגן עכשיו.”

הוא עוזב את הסלון במהירות ונכנס לחדר השינה, כאן, על מיטה רחבה מכוסה אריגים עדינים ותחרה יקרה הוא מגלה צעיר בן גילו הנוטה למות ולידו שתי הנערות היפות, והן נושקות לגופו ולרגליו כאילו היה אל יווני.

הגוסס מסמן לסטודנט להתקרב אליו. הסטודנט מהסס אך הנערות הערומות מובילות אותו עד למיטה והגוסס יפה־התואר לוחש באוזניו:

– שמע לאונרדו, אני האל פאן, גוסס בתל־אביב. סע לרומא ותשמיד מיד את הקאפלה הסיקסטינה! הסטודנט נבהל ובורח מהמקום.

תמונה שלישית

הסטודנט נמצא על שׂפת־הים. אין איש. מתוך הים יוצא קול ענק המשמיע¹ זעקה מחרידה. “האל פאן מת! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור!” הרעש מחריש אזניים, הסטודנט מבחין שברקע מתנהל קרב אכזרי בין צוללת² גרעינית לבין נושׂאת מטוסים. הסטודנט חופר בור בתוך החול ומסתתר עד יעבור הזעם.

תמונה רביעית

יום שישי, שעה שלוש אחר־הצהריים, כיכר־מלכי־ישראל, תל־אביב. מונית סובבת את הכיכר פעמים אין ספור. היא מקושטת בכל מיני סמלים דתיים, הנהג גברתן כבן ארבעים ולידו נערה צעירה ושמנה. הנהג מכריז ברמקול קטן:

“יהודים, היכונו לשבת, הדליקו נרות! אל תשכחו להתפלל ולהדליק נרות!” בידו השׂמאלית הוא אוחז בהגה, וידו הימנית מלטפת את ערוותה של השמנה. לאחר כמאה סיבובים הם עוזבים את הכיכר ופונים לשׂדרות־חן אך ליד “הבימה” נתקלים בפקק תנועה אדיר. הנהג יוצא מן המונית לראות מה קרה. הוא מבחין שהתנועה נעצרה בגלל הסטודנט הגורר אחריו פרה אדומה באמצע הכביש. הסטודנט פונה לנהגים בבקשה מוזרה:

־ “אנא, עִזרו לי לשחוט אותה! אני חייב לשחוט אותה! הבו לי סכּין של קצבים!”

מופיעה ניידת של המשטרה, השוטרים אוסרים את הסטודנט ומשחררים את הפרה והתנועה מתחילה לזרום שוב. הנהג המכריז על קדושת השבת חוזר למוניתו וממשיך לנסוע כשהוא ממשיך להכריז את המוּטל עליו וללטף את ערוות הנערה השמנה.

תמונה חמישית

תחנת משטרה. חדר חקירות. הסטודנט יושב באמצע חדר על כסא מפלאסטיק. מסביבו שלושה חוקרים. הם אלימים והסטודנט סופג מהם סטירות לחי רבות.

חוקר א': ממי גנבת את הפרה?

חוקר ב': ענה מהר, אחרת נפרק אותך!

הסטודנט: מצאתי אותה ברחוב ברדיצ’בסקי.

חוקר ג': ברחוב ברדיצ’בסקי אין פרות. כאן עיר ולא כפר!

חוקר ב': עיר מזדקנת!

הסטודנט: ברדיצ’בסקי אישית נתן לי את הפרה האדומה במתנה.

חוקר א': אתה משקר! גנבת אותה מאדם ששמו ברדיצ’בסקי!

סטודנט: אם אתם לא מאמינים לי, לכו לשאול אותו! ואם אתם רוצים עוד הוכחה, הנה הספר שלו!

חוקר ג': איזה ספר?

חוקר ב': (צוחק בטמטום) איפה החצי השני?

סטודנט: בברלין.

חוקר ב': (לחוקר ג') גש מהר לי.ב.מ לברר אם קיים איש כזה בשם ברלינצ’בסקי!

(חוקר ג' עוזב את החדר)

חוקר א': היכן אתה גר?

סטודנט: בשני מקומות בעת ובעונה אחת!

חוקר ב': מה היא האזרחות שלך?

סטודנט: הדרכון אבד לי!

חוקר ג': (חוזר) לא מצאנו שום ברלינצ’בסקי.

סטודנט: אמרתי ברדיצ’בסקי, לא ברלינצ’בסקי.

חוקר ב': אתה תענה כשאנחנו נשאל אותך!

חוקר א': תודה לפחות שהעסק הזה עם הפרה האדומה זו המצאה שלך. צל בלבד!

סטודנט: אם אודה תשחררו אותי?

חוקר ג': מיד. אתה מעכב את יציאתנו למבצע חשוב.

חוקר א': עלינו לצאת באופן מיידי למדבר סיני לתפוס שיירת גמלים המובילה חשיש ואופיום לאדיס־אבבה.

סטודנט: מה איכפת לכם מאדיס־אבבה?

חוקר ב': הקיסר היילה סילאסי היה תומך נלהב שלנו ואל תשכח שגם הפלאשים יהודים.

חוקר ג': זאת משׂימה לאומית.

סטודנט: אני יכול ללכת?

חוקר ב': כן, אבל אל תשכח שאתה במעצר־בית.

סטודנט: אבל אין לי בית.

חוקר א': אז אתה במעצר רחוב. עוף מפה!

(הסטודנט ממהר לצאת וגם שלושת החוקרים נכנסים ללארק ומתרחקים במהירות).

תמונה שישית

תהלוכה של אדלאידע, המונים ברחובות. שיירת משׂאיות. אנשים מחופשׂים מתארים נושאים שונים כגון:

– סיר ענק רותח ולתוכו מושלכים תינוקות מפלאסטיק.

– אשה כבת 150 משתגלת עם נערים בני 12.

– אנשי קו־קלוס־קלן צולבים חזיר.

– נזירים מאוננים לנוכח פסל המאדונה.

– נשים אחוזות היסטריה דוקרות ללא הרף פאלוס ענק מקרטון.

– יהודים דתיים זורקים אבנים על הצופים וצועקים – שאבס! שאבס!

– רואים את הסטודנט על אחת המשׂאיות נאבק עם מלאך המוות.

רעש אדיר וזיקוקי די־נור.

תמונה שביעית

חזרה לתחנה המרכזית, הסטודנט רוצה לשוב לירושלים. המונים³ חוגגים. עדיין לילה. כולם מחופשׂים מלבדו. הסטודנט מנסה לא להתבלט כדי להגיע לתחנת ה“חאפרים”. לפתע מבחין בו מישהו המחופשׂ לפרה אדומה וכיפה על ראשוֹ, וצועק

זה הוא!!!

ההמונים מתחילים להכות את הסטודנט בעזרת פטישי הפלאסטיק. הוא מפלס לעצמו⁴ דרך בקושי רב תוך מכות איומות המונחתות על ראשו. לבסוף מצליח להגיע למונית והנהג מושיט יד ועוזר לו להיכנס לתוכה. הנהג לבוש מדי טייס קרב. הוא מתניע את המכונית וזו מתחילה להמריא כאילו היה פאנטום, ותוך כדי דריסת חוגגים למוות הוא ממריא כשהרכב פולט אש, לשמים ונעלם לעבר הכוכבים.

הטנק השלישי

סרט בצבעים, 35 מילימטר סופרויזיון

תמונה ראשונה

שׂדה התעופה בלוד. מטוס נוחת. נוסעים יורדים, דיילת קרקע חיננית ובידה זר פרחים מחכה בצד. בין היורדים בחור צעיר לבוש בקפידה, הדיילת ניגשת אליו⁵, נושקת לו להפתעתו ומוסרת לידיו זר פרחים. היא מובילה אותו מהטרמינל לאולם מיוחד אך לפני כן הוא נעצר, כורע ברך ונושק לאספלט. מסתבר שהוא עולה חדש שזכה להגיע לארץ הקודש.

תמונה שניה

פקידי הסוכנות מטפלים בעולה החדש. הם מחתימים אותו על כל מני טפסים, מוסרים לידיו תעודת עולה, לאחר שהטיפול בו מסתיים, מובילה אותו הדיילת החיננית עד ליציאה ומוסרת אותו לידיו של נהג הנושא ברוב אדיבות את המזוודות⁶ ומזמינו להיכנס ללימוזינה שחורה ומפוארת. העולה החדש הוא הנוסע היחידי והמכונית יוצאת לדרכה.

תמונה שלישית

מדבר, הנגב או סיני, המכונית נעצרת באמצע המדבר ליד טנק חדיש, כנראה אמריקאי. הנהג מזמין את העולה לצאת מן המכונית, מוסר לו את המזוודה ואומר:

“זאת הדירה החדשה שלך”.

הכוונה היא כמובן לטנק. לפני שיהיה סיפק בידו להתאושש ממהר הנהג להיכנס למכונית ולהסתלק מן המקום.

תמונה רביעית

חם. החול לוהט. העולה יושב לו על המזוודה מול הטנק ומהרהר במצבו. החום מציק לו ולכן הוא מחליט להיכנס לתוך הטנק החדיש והמצוחצח. העולה רעב ומגלה כמה קופסאות סרדינים, אקדח ומימיה. הוא רוצה לפתוח את קופסת הסרדינים אך נוכח שאין לו פותחן. הוא יוצא החוצה ובעזרת האקדח יורה כמה יריות ומצליח לפצח את הקופסה, מעוצמת היריה מתפזרים הסרדינים על החול והעולה נאלץ לאכול את התבשיל, דהיינו, סרדינים טבולים בחול. מחשיך, העולה עייף, הוא מתיישב על מושבו של נהג הטנק לא לפני שהקפיד לפשוט את חליפתו היקרה וללבוש פיז’אמה. העולה נרדם.

תמונה חמישית

בוקר. העולה מתעורר, יוצא מהטנק לעשׂות את צרכיו אך לתדהמתו מבחין שטנק שני מתקרב אליו. על המסך מופיעה כתובת באותיות אש:

“האויב”.

העולה החדש מנפנף בידיו לשלום אך הטנק השני משיב בצרור יריות. העולה ממהר להיכנס לתוך הטנק, מוצא חוברת הדרכה ותוך שניות אחדות לומד להטעין את התותח ולהפעילו. הוא מצליח לפגוע בטנק האוייב אך גם האוייב מצליח לפגוע בו. שני הטנקים סופגים פגיעות ישירות עד שהם מתפרקים מעצמם. למרבה הפלא מצליח העולה להיחלץ מהטנק ללא כל שריטה, כשבידיו האקדח. גם האוייב ניצל באותה צורה. הם עומדים זה מול זה במרחק של שלוֹשים מטר ויורים האחד על השני⁷ עד שהתחמושת אוזלת. אז הם משליכים זה על זה את האקדחים אך כרגיל מחטיאים ונשארים למרבה הפלא בריאים ושלמים.

תמונה שישית

הם מתקרבים זה לזה בהיסוס רב. בוחנים האחד את השני. הם מנסים אולי להיאבק ביניהם אך פתאום מובן להם המצב האבסורדי אליו נקלעו. שני אנשים בודדים בלב מדבר שומם. הם מתחילים לצחוק. לוחצים ידיים, פוצחים בשירה ומכריזים בשׂמחה:

“יחי השלום!”.

תמונה שביעית

לפתע נראה טנק שלישי, אימתני, המתקרב אליהם. שני החברים (האויבים לשעבר) מנסים להימלט. לשווא. הטנק השלישי משׂיג ודורס אותם בעודם מחובקים.

סוף

הייתי בסלון, בדירתי, ומולי על כורסה ישב קיסר רומי.

נדמה לי שהיה מן הקיסרים שבחייהם הירבו להתהולל ורצחו אנשים רבים על לא עוול בכפם.

הקיסר ישב לו על כורסתי, לבוש טוגה מפוארת, אווירה של עיצבון וצער אפפה את פניו הצעירים ואת שערותיו הבלונדיניות.

ידעתי שהוא מת. כלומר, הוא בא אלי מעולם המתים. לא הבנתי מה הקשר שלי אליו, למרות טענתו שבא לחפשׂ את קרוביו.

שאלתיו מדוע אינו מחפשׂ אותם בעולמו שלו, דהיינו בעולם המתים.

המוח של המתים, ענה הקיסר, שונה לחלוטין ממוחם של החיים, וכל עוד אתה בחיים, לא תוכל להבין את ההבדל. המוח שלנו, הוסיף, פועל אחרת.

האם נענשת שם על חטאיך? – שאלתי.

הקיסר הביט בי בחמלה, כאילו שאלתי משהו אבסורדי וחסר־משמעות.

האם אינך פוגש כלל את אלה שהיו אהובים עליך, האם אינך מתראה איתם שם, בעולם המתים?

הקיסר המת הזה, שהיה כה ממשי אצלי, בדירתי, חדל לדבר, ועד שדמותו נמוגה רק עיניו הביטו ישר לתוך עיני.

פתאום הבנתי את בדידותו, הבדידות האיומה הזאת, בה שרוי הקיסר בעולמו. שם אין אף אחד, אף אחד. רק ישותו קיימת בעולם נפרד, המיועד לה בלבד, בחשכה איומה, בתהום שאין לה סוף, באופק שאין לו תכלית.

“קרל מאי מעולם לא היה באמריקה, אף פעם לא ראה אינדיאנים של ממש”.

(אנציקלופדיה בדיוניקה).

מצאתי את עצמי באחד הרחובות של מאנהטן. האזור היה מוכר לי בהחלט. מסתבר שלפני שנה ביקרתי בניו־יורק, אם כי באותה הזדמנות לא הגעתי לרובע זה.

הייתי מאושר. הבנתי שסוף־סוף אני מגשים חלום, לאחר קשיים רבים כל־כך שנערמו לפני הצלחתי להגיע לאמריקה. הרחובות היו ריקים, והעוברים והשבים המעטים מיהרו ליעדם כדרך התושבים הגרים בעיר גדולה, מרחוק יכולתי להבחין בבניין ה“אימפייר סטייט בילדינג”, ומשום מה הוא נראה לי הרבה יותר נמוך מאשר בסרטים.

לא הכרתי איש בעיר הזאת, ולא עלה בדעתי שאני עשׂוי לפגוש מכרים, וגם לא היה איכפת לי לא למצוא ידידים. הייתי נפעם ממראה עיני ומכך ששאיפתי התגשמה.

כאמור, הייתי מתהלך להנאתי ומתבונן בחלונות הראווה העמוסים כל טוב. מבלי לשׂים לב, הגעתי לפתח בניין שנראה כמו בית־חרושת. להפתעתי, יצא מהדלת הראשית זוג שחקנים ישראלים מוכרים לי היטב.

היו אלה רחל ושבתאי, שבעבר הרחוק הספקתי לעבוד איתם על הצגה אחת בתל־אביב.

האמת היא שלא פיללתי לפגוש אותם בניו־יורק ואמרתי בלבי: הישׂראלים האלה מגיעים לכל מקום. חשבתי שהם תיירים כמוני, אך רחל העמידה אותי על טעותי, והסבירה לי שהיא ובן זוגה נמצאים מזמן בניו־יורק והם מנהלים תיאטרון של התנועה הקיבוצית. כדי להוכיח את דבריה, שנראו לי ממש דמיוניים, הזמינו אותי לבוא אחריהם לתוך הבניין. ירדנו במדרגות, ולנגד עיני נתגלה אולם ענק ובמרכזו במה, שנראתה יותר כזירת־איגרוף, ויתכן שאולם זה שימש לפנים מקום למופעי איגרוף.

– זה האולם שלנו, אמרה רחל, כאן אנחנו מתכוננים להציג את המחזות שלנו.

– הקהל יישב עליהן, הוסיף שבתאי.

– אנחנו לא זקוקים לכיסאות, הבט!

ראיתי שעל הריצפה היו פזורות, במרחקים סבירים, ארבע מחצלות גדולות.

– זה נפלא, התלהבתי, ממש נפלא, לאולם הזה אפשר להכניס לפחות ארבע־מאות צופים, זה מוצא חן בעיני, הייתי רוצה להצטרף אליכם.

– אבל אתה אף פעם לא היית בעד התנועה הקיבוצית, צחקה רחל.

– בארץ, אך בניו־יורק לא איכפת לי, העיקר שלעבודה שלי תהיה תהודה בינלאומית.

יצאתי לרחוב והמשכתי לכיוון ה“אמפייר סטיייט בילדינג”. כעבור זמן־מה מצאתי את עצמי בגינה קטנה, משׂוחח עם מכר ערבי מתחת לעץ־שיקמה עתיק־יומין.

הערבי הוציא מהנעל שלו משהו עטוף בנייר מבריק והציע לי ז’וינט.

עישנו ופיטפטנו באדישות מוחלטת. נושׂא שׂיחתנו היה המלחמה האין־סופית, המתחוללת במזרח־התיכון בין הישראלים לבין הערבים. לבסוף הגענו לתמימות־דעים, שלנו לא נוגע הדבר, כיוון ששנינו הצלחנו להינצל מהסבך הזה ולהגיע לניו־יורק.

עזבתי את הערבי ולאחר הז’וינט חשתי שעיני מבריקות. ליד בניין ה“אמפייר סטייט בילדינג” פגשתי כושית חמודה, שהציעה לי ללכת עימה למועדון־ג’ז. הסתבר שהיתה זו זמרת שרצתה לשיר למעני להיטים שבאופנה. סרבתי בנימוס, ובמקום להיכנס לגורד־השחקים חזרתי לנמל מבלי להבין מדוע.

הגעתי לאוניה, ושאלתי את רב־החובל מתי נפליג.

– אין לי מושׂג, ענה, אתה לא רואה שערפל כבד עוטף את האוקיאנוס, ובגללו לא נוכל לראות יותר את פסל החרות.

הו לוקיאנוס, אתה יליד סאמוסטה תשמש לי מורה דרך: אתה שהיית עובד אלילים, אהובו של אפולון ונער שעשועיו של דיוניסוס ויחד עם זאת נביא אמת, שפיצח את גולגלות נביאי השקר. קח את ידי והובל אותי לדרך הראשית, זו המחברת את הנשמה ואת המוח עם התחנה המרכזית.

*

הלילה לבנה הביטה לעבר הרקיע וראתה את ליקוי הירח המלא. כשהפציע השחר נהיו פניה סגולות ושתי עיניה השחורות היו לבדולח.

*

יפו עיר עתיקה למדי. נכבשה מאות פעמים: פרעונים פקדוה וגם נפוליאון; בתיה נשׂרפו כמספר כיבושיה. כעת מתחת לרחובותיה נודף סירחון גרוע משל ערוות זונה חולת עגבת.

*

אקינדינוס, בדרך כלל מחוסר עבודה, אם כי איננו עצלן, ורחוק מלהיות טפיל, הוזמן למסיבה, שבה שתו כולם עד אובדן כל החושים. תחילה סירב אקינדינוס לגעת במשקה, אך בראותו אותו מפוכח ריחם עליו האל בכחוס, התחפשׂ לנערה יפה והיא פיתתה אותו לשתות. ואכן, הוא השתכר כלוט. לאחר כמה ימים התפכחו כל קרואי המסיבה ורק אקינדינוס עדיין מתהלך שיכור בינינו ואין שום תקווה שיתעורר אי־פעם.

*

רב מפורסם מיקנעם, מומחה בין־לאומי בגירושי שדים, הוזמן לבאר־שבע לגאול נערה יפהפיה, שנרדמה שם ולא היתה מסוגלת לפקוח את עיניה. למרות הקיץ הכבד והחמסין הממושך לבוש היה הרב כדרך החרדים בבגדים כבדים, שחורים ועטופי פרווה. בהגיעו אל מיטת החולה ראה הרב את חמוקיה הנאים (בשנה שעברה כמעט שנבחרה לסגנית מלכת היופי). שדיה היו מוצקים ופטמותיה ורודות. בגוף הנערה שכנו לפחות 1,500 שדים. בראותם את הרב מיהרו השדים לכנס אסיפה ובבחירות חשאיות החליטו לצאת מגוף הנערה ולטפל ברב. ואכן, כשהרב מלמל איזו תפילה, וידו הרועדת מלטפת את שדיה, יצאו השדים מגופה ובתיאבון שׂטני זללו את גופו והוא נעלם. הנערה פקחה את עיניה וציותה על השדים לשוב לגופה. את בגדיו של הרב מכרה המשפחה לבדווי עני בשוק־הפשפשים של באר־שבע.

*

הברברים והנוצרים קשרו קשר ורצחו את דמוקריטוס. הם גם שׂרפו ספרים רבים מפני שלא ידעו לקרוא. אלמלא ניטשה, האנושות לא היתה מגלה את העובדה הזאת.

*

אחאב אהב איזבל, מרסל פרוסט את סוואן, דאנטה את ביאטריצ’ה, דוד את יהונתן, אברהם את שרה, ראסין את עתליה, שמשון את דלילה, בן־גוריון את פולה, טריסטאן את איזולדה, אמנון את תמר, פאוסט את מרגריטה, משה אשה כושיה ורובספייר, דנטון ומארא את המהפיכה: ורק אלה הנקראים דתיים בארץ הזאת אוהבים אך ורק את עצמם.

*

בעיר שלנו משורר א' משמיץ את המשורר ב‘, המשורר ב’ משמיץ את משורר ג‘, המשורר ג’ משמיץ את המשורר ד‘, המשורר ד’ משמיץ את המשורר ה‘, המשורר ה’ משמיץ את המשורר ו' וכו’… והמוזות מצידן שולחות לעברם נפיחה עבה.

*

מול גשר מיראבו ניצב פסל החרות.

ממרומי המצדה רואים אך ורק את ים המוות.

*

ביוון העתיקה המשורר, המחזאי והמנגנת בקאתרוס היו טאבו. לנפשם ולגופם ניתנה הגנה אלוהית בהתאם לחוק. כיום לכל פרחח ובן־בליעל האוחז ברסן השלטון ניתן להשמיד את משרתי האל אפולון. האנוֹשות התקדמה כמו סרטן. לאחור. ואין דבר יותר נתעב מלשמוע מהאספסוף הבורגני, שאנחנו חיים בזמנים מודרניים.

*

ב“קאונטרי קלאב”, באולם החגיגות, מצאנו עכבר מת.

*

האמנים ההומוסקסואלים אהודים על השלטונות כיוון שהעזתם הרוחנית מתחילה בפה ומסתיימת בפי־הטבעת. אין ביניהם שום אלקיביאדס מלבד מתי מספר.

*

האוגורים הטפשים בדרך לראס־מוחמד מחכים לראות לאיזה כיוון תעוף הציפור הזאת; בהתאים למעופה יכוונו את דרכם. פלאֹביוס מספר, שמשולם הקשת לא חיכה, אלא הרג את הציפור במכה אחת, וכך יכלו לצאת לדרך המלך.

*

באבו־כביר, ליד המכון הפאתולוגי, בחורשה קטנה, ראיתי לפני 20 שנה תולעת קטנה ומגעילה. כיום הרימה הזאת נהפכה למשהו הדומה לבן־אדם והוא מרצה בכיר ברמת־אביב.

*

ראה כמה ידיו רועדות והבט כיצד עיניו מתגלגלות כשהוא פונה אליך. השנה קיבל את פרס ראש הממשלה לאחר שהגיש את הבקשה.

*

פעם כשפיו היה נפתח ורצה לדבר יצאו מגרונו יונים צחורות. כיום יוצאים משם רק חולדות, חרקים משונים ועקרבים ארסיים. אין טעם לשאול מה קרה לו.

*

אל תתעצב, ידידי, היא אוהבת רק חמורים ולא בני־אדם: ואתה אל תשאל נזירים מהכנסיה הרוסית בירושלים מה היה סופו של גוגול.

*

נולד ברוסיה, נסע לארץ־ישראל, ירד לאקוואדור, ברח משם לקנדה, התחתן וחזר לאירופה, התגרש ונסע שוב לארץ־ישראל. פתח עסק ופשט את הרגל, שוב התחתן וירד לארצות־הברית, עשה חיל ונסע משם לאלאסקה, הפסיד את כל כספו בלאס־ואגאס ושב לאקוואדור, משם נסע לגרמניה ופתח מסעדה, חזר לרוסיה לבקר את קרוביו. לבסוף מכר את נשמתו לשׂטן וביקש מלוציפר לחיות רק רגע אחד שהוא האינסוף. כיום הוא נע ונד מסביב לכדור־הארץ.

אנטי אפולינר

אלכוהול 1

הקוניאק הטוב יקר בארץ הזאת. היין בלתי ניסבל.

שתה וודקה עם מיץ תפוזים, יש שם רעל בטוח. האמן לי, תאי המוח שלך נהרסים.

שתה עד כדי טימטוּם.

דבֶּר שטויות ולך לך לא לדרכך. פגע בידידיך, גלה סודותיך.

הסתובב כמו חיה סגורה בכלוב.

סע לירושלים. אכול חצץ! אל תהיה נביא! ואל תלך יותר לעיריה העותומנית!

אם אתה מספיק משוגע תתחפשׂ לרוח רפאים ותפחיד את השומרים של הרובע היהודי המחודש בעיר העתיקה. קח אבן ושבור את החלון של מבקר המדינה, מה איכפת לך, כולם כבר יודעים שהתנהגותך אינה מניחה את הדעת. כשרגליך כושלות גרור את עצמך עד לכותל. תתחיל להתווכח עם איש אגודת ישראל על מהות התפילה של שחרית, הבט בתימהון ובעינים מטושטשות של שיכור על המטבעות הנערמות בעומק החומה, אחר־כך, בדרך לרחוב לונץ, היכנס לחירבה ושתה קפה טורקי עם ערבים ממעמד הפועלים. סע לכיוון הים אך תהיה מודע לכך שלמרות “ההנגאובר” מחר תשוב לסורך.

אלכוהול 2

החל את הסיבוב אצל המלוכלך, בלאו הכי אתה חייב לו שלוֹש לירות וחמישים אגורות עוד משנת 1962, הוודקה כאן יותר זולה, גם העראק. אל תרפד את הקיבה שלך בשוֹמן, תשתה על בטן ריקה. זכור את סטאלין ותתחיל לשׂנוא מחדש את מעריציו.

תתמלא רחמים עצמיים. תנסה להיזכר בהפלגה השניה שלך. זכור את הצי השישי ואת רובע מונפארנאס. זכור את ימי הקיץ הנפלאים האירופאיים ואת השחר האהוב עליך.

הי שכור! דמות חולפת על ־ידך לבושה כמלאך ועונדת צלב על צווארה, שם רחוק ליד מטרו דיורוק, זכור את הפועלים הרצים בחמש בבוקר בבהלה פן יחמיצו את הרכבת המובילה אותם לעבודה, הרי הריצה הזאת, של הפועלים הזרים המפחדים להפסיד את מקור פרנסתם, סימלה בעיניך את האלימות האמיתית, כן, הם היו נחפזים לעבודתם ואתה היית בונה בנפשך מגדלים אלכימיים. זכור את ההיפי שניגן לעצמו במשך חמש שעות בגני הלוכסמבורג ואתה עמדת והקשבת כמהופנט. זכור את ארלט שנתנה לך לשתות יין נורמאנדי בביתו של ראמבו ברִידקארט: זכור את ז’אק ואת בקבוק הקַלבאדוס האמיתי ששתיתם יחדיו ואתה נפלת מלוא קומתך באטליֵה שלו והתעלפת, נפצעת שם במצח ליד העין הימנית ולמרות הטמפרטורה הקרה, חמש מעלות מתחת לאפס הפשיטו אותך ערום ושפכו עליך מים קרים בכדי שתתעורר ואתה לא התקררת. זכור את הזונה הטוטונית, שיכורה ועייפה כאילו עברו עליה ארבע דיוויזיות של הוורמאכט, זכור את המכות שקיבלה בגללך לאחר שהציקה לך ואתה סירבת לשכב אתה בריובר ליד כיכר פוצדאם מול החומה. זכור את פיטר מרקנצ’יאנו נכנס לסלקט, מסתכל בראי לבחון אם עדיין שמר על יופיו האיטלקי, אבל לא… He’las, He’las, שיניו נפלו, פניו סגולים, אין לו אפילו כוח ללכת מכות כמו שעשׂה כשהיה ילד בברוקלין. זכור את ג’יין ואת ליידי צ’אטרלי הגרות ביער ראמבויה ואת הכלב השחור המזנק מהאפלה ומנסה לנשוך אותך, הי שכור, בעומק נשמתך, למרות ששירתת בצ.ה.ל., נשארת יהודי פחדן. זכור את פתיה, זכור את גוטקוב הפסל, רוסי לבן ששתית איתו שמפניה מעורבת בוודקה. זכור את התערוכה שלו בריו בונאפארטה ואת המכות שקיבל באותה הזדמנות יענק’לה מדייג אטרוסקי הגר במרסיי. זכור את הרובע פיגאל ואת מוניה שפגשת שם בשלוֹש לפנות בוקר ואחר־כך ליווה אותך עד לשער הניצחון ותיאר באוזנך מה הם תסביכיו של ה“ערס” היהודי ממוצא מרוקאי. זכור את הזונה

הראשונה שלך בבוקארשׂט.

זכור את הגאווה הטיפשית ואת המעבר החד מאקלים ממוזג לאקלים סובטרופי.

זכור את עידו שמת על לא עוול בכפו ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

זכור את מייק שהתאבד מול הדואר המרכזי, זכור ששתה אצלך ביחד עם פנחס וודקה עם מיץ אשכוליות.

זכור שעליך להתרחק מאלה המקדשים את האבנים, כאילו הם עמלק. זכור שהמלך שאול נפל על חרבו בגללם, ולאחר מותו אמרו: “אל תגידו בגת”.

זכור את ההצגות הנפלאות שיכולת לעשׂות ומעולם לא ניתנה לך הזדמנות לכך.

זכור את שׂפת האם שאיבדת ולכן נאלצת לכתוב מחזות ולבוא במגע עם בני־אדם. הוֹ, אלוהים מה קשה הדבר לדבר איתם… מה קשה הדבר…

זכור את השוק הפריסאי הישן, זה שלא קיים יותר ואת מאו הוייטנאמי האילם הקורא לך בעינים.

זכור את הרוק’נ’רול שרקדת פעם. זכור, תמלא את הנייר ותקיא את הכל.

אלכוהול 3

תשתה רום, רק רום, זה ממרטיניק.

בטח העולם יותר יפה שם בגואדלוּפה, שׂים בפנים סוכר, שתה אותו אדום או לבן ואני מבטיח לך שלא תיהפך לכושי.

שׂרוף א הקיבה. אל תחשוב על בתי קברות. לך הלאה. תתחיל לחיות.

תשׂחק מפעל הפיס ותחלום שהרווחת מיליון. עכשיו אתה יכול לקנות לך בית מוקף חומר לבנה באי לסבוס, כן, סע ליוון ותתחתן עם סאפו ובתום המישתה תחנוק אותה.

שב עם ידידים סביב לשולחן. עם המדוכאים האלה החיים בשוליים ותרומם את את רוחם. תתחילו לשיר בעוז ובגבורה. אפילו שירי מולדת. תראה להם שהכוחות שבוּ אליך ואתה עוד תכה שוק על ירך את הדומן הסביבתי החונק אותך.

תשתה רק משקאות טובים. שיבאס וויסקי קנדי, שתה קוניאק נפוליאון, בנדיקטין, טאקילה, לך לדירותיהם של יהלומנים יהודיים המוצצים דם אחיהם באנטוורפן. שתה להם את הבּוֹרבּוֹן, אבל אל תעשׂה עסקים בדרום־אפריקה. אתה, תחפשׂ את היהלומים אך ורק במיכרה של עצמך.

תקשיב להוגו במסעדה יקרה על חשבונו ודע לך כיצד הפך להיות מיליונר בוונצואלה. התחיל כקלאפר בבראזיל, רימו אותו בבואנוס־איירס, נסע לוונצואלה, התחתן עם בחורה עשירה וכעת הוא מלך התנינים ומוכר את עורם באירופה.

שתה “גיבירץ אקסטרמינר” עם האנס ולטף בדמיונך את הפיטמות של אוטה. שתה יין לבן אלזאסי מחבית, נטיה גרין צועקת על יורש העצר הספרדי שהפך קלושר ויוש עובר שם ליד החלון ואתה מזמין אותו פנימה. כמה מוזר לפגוש בחג המולד מכר מישׂראל כאן בלב הרובע הלטיני. הי יוש בחור… למה נתת להם לשגע את נישמתך ולבסוף ברחת לשמים. לך לך למקומות חשובים, לבתי מלון מפוארים. לא רק החזירים צריכים לחיות טוב. שתה יין בורדו עם דיפלומטים העובדים בשגרירות הישׂראלית. שתה את היין על חשבונם, אתה אל תזמין, אל תהיה לארג' כי בלאו הכי אין לך, היה רחב לב למען אלה הזקוקים לך.

נפץ ביחד עם אלאן ההומו את הפרוטומה של בּוֹמַרְשֶׁה קרובו מהמאה ה־18. תבין שמחוללי המהפכה הצרפתית הגשימו אך ורק את עצמם והעולם כמינהגו נוהג. חפשׂ בלהיטות את הכנסיה עליה כתב פרנסואה וייון ותלה את בורגנותך המזוהמת מעל גשר הירקון.

שתה בקוקטיילים מהודרים ותבזה את עצמך. תבוא בחליפה מהודרת ותקרע אותה. תשפיל את עצמך עד עפר ועל ידי כך תוכל לרדת למרכז האדמה כאילו היית אוחז שור בקרניו. עשׂה זאת כי אתה אינך מורה בגמנסיה העברית, אתה לא חייב ללמד איש ודרך המלך פתוחה לפניך. שתה חומר חום ומעודן עם ידידך התימני בכרם. ראה כמה הוא זריז, חתול כלב לעומתו. תתחיל להבין את העם בקירבו אתה חי ושׂים על ליבך טלאי צהוב וכתוב עליו “אנא פרענק מרומניה”. שתה אוזו מרודוס לזכר נעוריך האבודים, אל תחשוש, אתה שייך לדור רקוב שלא מזמן נבדק בקפדנות יקית במבחנה

לך לך לאורגיה דיוניסית. חפש את אפולון. אמור לו שאתה חי כרגע במזרח התיכון. תבוא אליו כמו טשרניחובסקי. פנה אליו ובקש את עזרתו. אמור לו שאתה זקוק לעלי דפנה ולאלפי פרחים כחולים. בקש ממנו שיהיה לך לעזר במאבקך האולימפי כי מאה סוסים לבנים ומטורפים מובילים את המרכבה שלך. דהר קדימה ללא פחד. העולם כולו שלך.

אפילוג אלכוהולי

עכשיו, כשאתה יבש, הראש כבד עליך, אתה מדבר לעצמך כנגד רצונך, מקלל, אומר מילים גסות, מקלל, אומר מילים ללא הקשר. משפטים מרוסקים.

עכשיו, כשהיאוש תופש אותך כמו צבת, אתה מאשים את עצמך, חושב על התאבדות ומשנן ללא הרף, למה לי המשׂחק הזה, כשהדם נעצר בידיך ואתה ממשש בהיסוס את הכבד.

עכשיו, כשאתה רץ לבית המרקחת לקנות את האלקהזלצר ולאזן את עצמך, כשאתה שואל בתימהון: היכן התגלגלתי הלילה ובאמת כיצד הגעתי הביתה? מנין מצאתי את הכוח הדרוש לגרור את עצמי עד למיטה וללבוש את הפיג’מה.

עכשיו כשהמציאות הסבירה הופכת לבלתי סבירה, ועליך לנהוג במתינות בחיים האלה הבלתי נסבלים, כשעליך לשׂאת את הפקידים, את הטפילים, את הגנבים המנצלים אותך, אל תיכנע, אל תישבע שלא תשתה יותר. הרי רק אתה יודע שכל שבוע מורכב מארבעה עשׂר יום. היה חכם ותלמד לקוות.

שבת.

נוסעים לירושלים מתל־אביב, משמע חילול הקודש.

ריצ’רד לב־הארי ראה את עיר־דוד מרחוק אך לא חדר אליה.

אנחנו לא צלבנים ולא באנו לכבוש, עינים סקרניות לנו והתקציב הוא של התיאטרון הלאומי. לפני החומה, חמור בן שלושת אלפים שנה, נושׂא על גבו שמונה שׂקי זבל, וערבי, הנראה כמו טורקי, מוביל אותו לשער יפו.

סילבי, ויקטור ואנכי אחריהם

חייבים להתחיל את הסיבוב אצל הארמני, אבל סגור. במכולת הסמוכה, בשעה שאנו שותים יין, ויקטור במתאהב בילדה ארמנית בת 10. היופי שלה, הוא אומר, עוצר את נשימתי.

אני מוביל אותם לכיווּן הכותל דרך השוק.

העתיקה פצע פתוח.

העתיקה מסריחה מאפוקאליפסה.

מוכרים כאן את הכול – גם את חייך – והחיילים הישׂראלים החמושים היטב מזכירים לי שכל רגע אני עלול לחטוף סכין בגב.

ריח של שתן, ואפילו אני מבחין בחבר־כנסת מהליכוד. כנראה שבא לבדוק אם הועתקו נכסיו, הלילה, לרבת־עמון.

ילד ערבי בן שמונה עומד על כסא גבוה, זריז מאין כמוהו, מוכר פול חם ביעילות של אדם מבוגר ועוטף אותו בניירות של י.ב.מ.

אביו לידו, מוכר אותה סחורה ונותן ללקוחות ביד נדיבה, אך הילד קמצן, רק חופן קטן של פול, רק חופן קטן. מה לעשׂות. זה הדור החדש, דור השמונים, ה’תשמ"ד בפתח. בררר…. מה מחכה לנו…

סילבי, שגילמה פעם תפקיד של זונה בבלית ב“אספאס קארדן”. מעשנת כאן בעתיקה עשׂב מרוקאני: שלשום עזבה מיטה חמה מריח ערבי; מדברת שׂמאל, אוכלת ימין ולהוטה לקנות מזכרות כאילו ירושלים היא שוק הפשפשים של “פורט דה קליני־אקור”.

מה לירמיהו ולטינופת הזאת; מקח וממכר של כאפיות, צנון, עתיקות מזוייפות, שמלות רקומות ומעילי כבש.

מה לו ולנו בעצם?

ודמו של זכריה עדיין זורם מתחת לשער האשפות.

סילבי מגלה את הכותל מרחוק ומתחילה לבכות. לפתע הקדֵשה הזאת נהפכת ליהודיה זקנה שרבצה אלפים שנה בגטו.

אני בכיתי כך רק על קבר אמי.

לא לצלם! שבת! לא לצלם! כאן מקום קדוש!

אתה ודאי גוי, פונה לעברי המחטט בארנקים, אחרת הייתה הולך מכופף.

אבל אין כאן תעלות וייתכן שהקרב בגבעת התחמושת לא היה אלא טעות אסטרטגית והקורבנות נפלוּ לשווא. ובעצם אני חושב שבן־גוריון צדק באומרו שהיה עלינו להשמיד את החומה העותומאנית. בן־גוריון היה ללא־ספק אסתטיקון גדול.

הה, נאנח ויקטור הרגיש והעדין. הכיעור הזה כה מושלם עד שבשׂרי כואב, לבי דואב, עוד הלילה אשוב למונפארנאס, עוד הלילה.

ומה חשבת, מר לורקה, שאנו מטיילים בגנים הגאומטריים של לואי ה־14 בורסאי?

החרא הזה הוא שלנו ואנו זקוקים לו למען עצמנו.

תעלה להר־הבית, צועק אלי איש הג"א.

כן, איש הג"א, אני חוטא ואני לוקח עלי גם את החטא של סילבי, וכיצד נוּכל להגיע לעיר הקודש אם לא דרך צינורות הביוב?

שני ערבים מחובקים בבית קפה.

כמו גילגאמש, אומר ויקטור.

הם הומואים.

ומה יש לך נגדם, כועס ויקטור, מה יש לך נגדם. הם לא הומואים, הם פשוט עדינים, מה קרה לך. אני זוכר אותך לפני כמה חדשים ב“ג’אקיס באר־סלוּן”. אדם אחר, שלנו, מנומס, ללא אלימות, מה עשׂו לך הישׂראלים האלה? לאיזו רמה נמוכה הורידו אותך? לאיזה מצב בהמי? מי החיות האלה המעזות להתעלל בך?

בוץ וגשם דק. עולים לכיוון גולגותה, מחפשים את וירידיאנה ובאחת הסמטאות מבחינים לפתע בסוס לבן, יפהפה ומסביבו כחמישה נערים ערבים. עוברים לידם. ליד הסוס, זאטוט בועט בזעם בפח ריק של נפט.

הי, פונה אלי צעיר ערבי, כמה אתה נותן בעד סוס? עשׂרת אלפים? חמשת אלפים? תן כסף והוא שלך, לא יאמן, ממלמל ויקטור, אני יוצא מדעתי, אני רואה כאן נזיר פרנציסקאני.

עלינו להגיע לגיא־בן־הינום, אני רוצה להראות להם את התופת, אך קודם חייבים לבקר בקבר דוד.

הר ציון.

מה קורה כאן? לפני ששת הימים נראה המקום כמו ציור של רמבראנדט, היום כמו תמונת קיטש שמוכרים בתחנה המרכזית. מה עוללו החוזרים בתשובה למלך? הכל נראה כמו בוטיק של יפו העתיקה, כיפות ומגרשי כדור־סל על יד הקבר.

יורדים לתופת. כלב צייתני מנשק ומלקק את פניו של ויקטור. זה בָּלָק, אני צועק, אל תתן לו לגעת בך.

עלינו ליצור גולם כדי שיגן עלינו. שלושתנו רגישים מדי ולא יכול לשאת את התיאטרון המזוייף הזה. מתחילים לאסוף ערמה של עפר, וּויקטור מציע שנשפוך על העפר זרע. אני מתנגד, זו השיטה של פאראצלסוס, בתור יהודי אני מסתפק בקביעתו של פרופסור שלום הטוען שביהדות העיבור הוא מטאפיסי. אני צועק את המילה “אמת” – שום דבר לא קם אך בכל זאת עלי להתיר את הקסם. לכן אני מוסיף עוד צעקה: “מת”:

חוזרים העירה. על הקיר של בית־השימוש הציבורי, מול טעמון, אני רואה את חומייני.

הקנאים האלה, מכל הזרמים ומכל הדתות, מגיע להם פצצת אטום, שתיגמר הטינופת.

לבסוף מגיעים להיכלו של האל בעל, מישהו לוחש לנו באוזן שזה תיאטרון.

בלתי אפשרי, אומרת סילבי. זה נראה כמו מקדש אבן, מה מציגים כאן?

את הדיבוק.

עלינו להוציא אותו.

נערכים לטקסים של מגיה שחורה, של מגיה לבנה.

מסובבים את המקדש האלילי הזה לפחות שבע פעמים, מגלים את הלא־מודע שלנו במשׂחקי אמת.

מפעילים כוח ודמונים, תום וחטא, תשוקה ושׂנאה, יאוש קודר ותקוה זוהרת, ופתאום המקדש הזה פוער את פיו ומתחיל להקיא משהו מוצק. זה קרטון, כן, כמות עצומה של קרטון. ואנחנו מתחילים להבין את המשמעות, את הדיבוק הזה אי אפשר להוציא, הדיבוק הזה הוא מקרטון.

השׂטן, לבוש גלימה ירוקה ופניו רעולים בכאפייה, אץ לו בחופזה ברחוב דיזנגוף. השעה היא חמש לפנות ערב.

אלאן גינזברג וּולט ויטמן בסופרמרקט הגדול מתענגים על ערימת האבטיחים ומציצים מדי פעם לראות כיצד פדריקו גארסיה לורקה מכין את עצמו למוות מול כיתת היורים הפאשיסטית בחצר עזובה ליד מאלאגה. כשמוחו של המשורר יפוצץ והדם ישטוף את עיניו השחורות, עיני צועני ספרדי, הקוקסינלים שליד הדראגסטור של סן ז’רמן דה־פרה יזעקו מחדש ללא אניה וללא רב חובל; “האל פאן מת שנית”; כן, האל פאן שוב מת כאן, באגן הים־התיכון.

אך, אלוהים, רק אתה ידעת עד כמה מחשבתי רחוקה מאלה המחפשׂים רקדני פלמנקו שגופם מקועקע, או מאלה המעריצים אלימות לשם אלימות ומאנשי העולם התחתון המזריקים לעצמם מדי בוקר שחור או לבן, או אלה המערבבים את שני היסודות גם יחד.

השׂטן הירוק הזה, שאולי הוא אשה, שׂם פעמיו לכיוון גבעתיים. אנשים רצים שם בערב כדי לשמור על כושרם הגופני, כאילו השלום נחת על הארץ הזאת וכאילו אנחנו אדונים על החומר. איש לא זורק כיום את השׂעיר לעזאזל בגיא בן־הינום, אך אנחנו, תושבי הארץ הזאת, נותנים את קורבן התמיד מדמנו. הטקס הוא ממלכתי ומוקיון רשע מנצח עליו.

אלוהים, רק אתה יודע שהבדחנות הזאת גובלת בפשע. כשהאור כבה לפתע ברחובות אני שומע באימה זעקות ילדים ואמהות, זעקות חיילים ואנשי הג"א לאחר נפילת המטח הראשון של הפצצות. לפתע העם הפרימיטיבי הזה משמיע זעקה תהומית, כאב בלהות הלקוח מספרו של פלאביוס. והשׂטן, העוטף את פניו בכאפייה, ממהר לנסוע לחולון. בבית־הקברות שרים הפועלים הערבים מהשטחים משירי אום כלתום וחופרים קברים בעליזות. משׂכורת טובה משלם לנו היהוד בעד המוות של עצמו. עולים חדשים, ספרדים, ואשכנזים, צאצאי המעברות, על במותיך חלל, מחובקים יחד בקבר אחים. בקולנוע “מגדל”, מציגים סרט אמריקאי בצבעים מיוחדים החודרים לתת־ההכרה. האופנוען ואשתו הבריאה ושלושת ילדיהם באים עם סנדוויצ’ים לראות את המופע, והנקניק שלהם מסריח למרחוק.

וטלוויזיה עדיין אין בארץ, אין ועד מנהל ואין שומרי מוסר בעלי משׂכורות, צמודות לאינדקס. לכאורה, יש במשפחה הזאת משהו מארץ־ישראל העובדת. אני אומר לכאורה, כי למעשׂה הם לא יותר מפרולטריון ריקני, המפגין בעצם נוכחותו שביעות רצון חגיגית ומאוסה. כיום הם גרים בוודאי בווילה או בקוטג' לא רחוק ממולדת, או על־יד אגרובנק, אך מי יודע, שמא נסעו מזמן לקנדה וכעת הם דוברים אנגלית רהוטה.

בשיכון ותיקים התקוה של הונגריה שוכב במיטה ונאנק. אפילו אביגדור המאירי קרא את שיריו בהונגרית ואמר לו שהוא משורר. את חידת הספינקס לא פתר. הוא שוכב בפרוזדור המוביל לחדר, שבו תופרת אמו שמלות לנשים, שבעליהן חברים במפא"י. הוא מצייר באצבעותיו על הקירות את ליאונרדו דה וינצ’י מחדש. מה סיבת הטירוף של האיש אינני יודע. אני שומע את בכיו המר ומשפטים שלמים בהונגרית. והרי אינני מבין את השׂפה הזאת. ואחיו, הלומד איתי בתיכון־ערב כאן בחולון, מבטיח לי ולעצמו שהוא לא יחיה במקום הזה. יסע לאמריקה וייהפך לפסיכולוג.

עליות. עליות נופלות על חופי הארץ הזאת מבעד לענן חם וכבד. אך בלילה, בטרם נטיל עוגן או ניפלט מהאוניה, אנו רואים את הכוכבים הנוצצים ואת השמים המתוקים, שהובטחו לנו על־יד שאטובריאן במסע שלו מפאריס לירושלים. אך בבוקר אנו מובלים במשׂאיות ונזרקים משפחות משפחות על אדמה סלעית, וערבים תושבי המקום מביטים עלינו בתימהון.

הנה הם באים: העיראקים המרוקאים, הרומנים, הפולנים, ההונגרים והפרסים, הבולגרים והתוניסאים, התורכים ואלה שנולדו בסין. הם שוכנים בבדונים, בצריפונים, ובפחונים. הו אמי היקרה, כמה דמעות זלגו מעיניך וכמה בכית כשהפכת להיות העבד של הוותיקים. היה לך בית ולפתע כלום; היתה לך גאווה, ובמקום לקבל אהבה בארצך החדשה, ארץ אבותיך, זכית להשפלה מכאיבה. כעת את שוכבת שם בחולון ואבן פשוטה על קברך. יחד עם נשמות רבות שאבדו בארץ הזאת. לא. אם אמות בארץ הזאת לא ארצה שיקברוני בחולון, רק לא בחולון.

ואתם באמריקה ישבתם שם לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ורק אנחנו, דפוקים עד לשד עצמותינו, הלכנו לצה"ל. נתנו לנו רובים ורימונים ולימדו אותנו ללחוץ על ההדק וכיצד לשחרר את הניצרה. אנחנו הלכנו למלחמות ושקענו בחולות, ומגולגלותינו צמחו תמרים. מליבותינו עצי שקמה ומעינינו קקטוסים הדוקרים את לשוני ואת בשׂרי.

והשׂטן הזה, הלובש גלימה ירוקה ואיננו ערבי או יהודי, אלא שׂטן מגזע אשמדאי, ממהר להגיע לחוף פלמ"חים.

הנה, שם ישנים שלושה חברי תחת כיפת השמים, יענק’לה, נחום ואנוכי. שלושתנו ישנים שם ולכל אחד חלום.

יענק’לה מסטול (הה כמה טוב החשיש הלבנוני לעומת המרוקאי שניתן להשיג בפאריס. אם הייתי מוצא כאן צמיג זרוק, בעיותי הכספיות היו נפתרות לכמה שנים טובות… הה, כמה טוב) חולם כשעיניו פקוחות, צולל למעמקים ומנסה לפענח את חידת הים ולצלם את עקבותיהם של הדגים במים.

נחום רואה בעיני רוחו מאות דמויות הקופצות להן מספרי קומיקס ורודפות אחריו. הן כל כך משונות הדמויות האלו… אכזריות… הן רוצות את מותו של נחום ועליו לברוח… כמה שיותר רחוק… עליו לברוח… נחום נאנק מתוך שנתו כילד ואצבעותיו ננעצות בחול כאילו היה מנסה לחפור מסתור ולהציל את עצמו.

ואנוכי רואה לפתע אלפי צעצועים. המשטח ענקי, הצבע זהב והצעצועים הולכים להם… כן, הצעצועים הולכים מעצמם… זה חזיון מרהיב… תחושה של עונג אופפת אותי, ובחיי, אני מאושר. אחר־כך המצב נהיה בלתי־סביר, כאילו בארץ הזאת קם שלטון חדש, הנעזר בחוקים בלתי־אנושיים שעברו את אחוז החסימה. כל מיני אנשים לבושים מעילים שחורים, בעלי זקנים ועל ראשיהם מגבעות מהמאה ה־16 עוצרים אנשים ברחוב ובודקים להם את תעודת־הזהות. הקלגסים האלה נראים משום מה דתיים, אך זה רק למראית עין; הייתי אומר שזאת למעשה תחפושת ושהופעתם קרקסית למרות שזה לא פורים… הו, רחוקים אנחנו משמחת פורים, רחוקים.

אני מקבל צו פינוי, עלי לעזוב את הארץ הזאת. אני נידון לבלות את שארית חיי במחנה ריכוז מעבר לים. בצו כתוב שעלי להגיע לחיפה בכוחות עצמי. ערבי מהשטחים, או ידיד הגר בכפר טייבה, מביא לי את הצו הנ"ל. אני מסתכל עליו ושוקל בדעתי אם עלי לרצוח אותו או שמא עלי לברוח. לבסוף אני אומר לו: שמע, סע ואני אבוא אחריך, אני יודע שאתה בסך הכול שליח ואינך אחראי אישית לצו הזה. ברור לי שאתה מבצע פקודה, אד דע לך, שלא אהסס להרוג אותך אם תנסה להפריע לי. לא רק אתה אשם במה שקרה, גם אנחנו. השליח פונה לדרכו, ואני מוצא את עצמי לפתע באילת. מזג האוויר יבש, אני שוחה ונזהר לא לדרוך על הקיפודים.

בוא לשארם, אומר לי נער הזהב העובד כעת בתור מציל. שם המים ממש צלולים ואין בכלל גלים, אפשר להרגיש כמו בגן־עדן. דע לך, הוא מוסיף, אני מוכן שיחזירו את תל־אביב, אבל לא את שארם; אני מוכן גם להיות אזרח מצרי ורק לא לעזוב את המקום הזה. והשטן הזה, ההופך להיות יותר ויותר ודאי, לובש ופושט צורות. הוא מזמן הסיר את הכאפייה מעליו וכעת הוא מופיע בתור אשה המעמידה פני סובלת מחלת השכחה ושואלת את העוברים והשבים, היכן רחוב פרץ חיות. השטן הזה מתרוצץ ברחובות תל־אביב ובשבילי הארץ הזאת ומכין בשׂמחה את המלחמה. ואני יושב בחדרי, כותב את השורות האלה ולמרות הגועל והייאוש התוקפים אותי אני אומר לכם: לא עוד! אתם שומעים! דיייי! מטורפים! התעוררו! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד מלחמות! לא עוד‼‼!

בניתי גולם

גם אני בניתי גולם. זה היה בברלין. הגעתי לשם בליווי קבוצת מדענים מישׂראל. נפגשתי עם ראשי עירית ברלין, מר שיץ, ואדון מכובד זה העמיד לרשותי את חורבות הרייכסטג כדי ליצור את הגולם. בישראל קיבלתי את תכנית הרייכסטאג, ובעזרת אדריכל מוכשר קבעתי בדיוק נמרץ את המקום שבו החלטתי להקים את הגולם על רגליו. עוד בהיותי בארץ נסעתי לעפולה והזמנתי מבית־חרושת לפלאסטיק בלון שקוטרו היה כמאה מטר, ואילו שלטונות ברלין הואילו לספק לנו מיכלי גז המכילים חנקן, כדי להזרים את היסוד הזה לגוף הבלון שעתיד היה לעמוד על רגליו בליבה של גרמניה. הגענו לברלין לפנות ערב, וכשהמטוס נחת על המסלול נדמה היה לי כי רוחו של היינריך פון קלייסט מרחפת מעל האגם ואנזה, אך הנהג הגרמני, הדובר צרפתית, לא מלומדת (ניכר היה שלמד את השפה בשנות הכיבוש, ואכן הודיע לי בגאווה שהוא מתגעגע לזונות של רובע פיגאל הן היו כל כך יפות…) מיהר להסביר לי שבברלין רוחות הרפאים אינן מרחפות מעל פני הקרקע, אלא שוכנות בבטן האדמה, ולכן הרכבת התחתית מפסיקה את פעולתה בדיוק בחצות: פ’ארבוטן מיין ליבר הר! פ’ארבוטן!

למרות העייפות שאחזה בי בגלל הטיסה הארוכה, החלטתי בכל זאת לצאת העירה וניגשתי לדיסקוטק שבקירותיו הצמיד אקווריום ובחורות ערומות צוללות בתוך המים. אתה יכול להביט כאוות נפשך ולראות את ערוותן. הזמנתי בירה וגופי התנענע מעצמו לקצב הדיסקו. בלי לשׂים לב חשתי שיד רטובה אוחזת בידי; נבהלתי. לפני עמד אדם צעיר, בגדיו היו רטובים ופניו נטפו מים כאילו גם הוא צלל לתוך האקווריום. אל תיבהל, אמר, אתה מכיר אותי. שמי פביאן התאבדתי כאן לפני 40 שנה, טבעתי בשעה שרציתי להציל ילד שלמזלו ידע לשׂחות. שמעתי שהגעת לברלין ורציתי לומר לך שלום. אגב, כשתתחילו להעמיד את הגולם אבוא גם אני לעזור לכם. למדתי בהאדס כמה טריקים שיועילו לכם. המאבק ההרסני בין שני היסודות המרכיבים את הקיום ואת היקום נערך גם לאחר המוות. עזבתי את הדיסקוטק והלכתי לישון מעל החומה ולמחרת באו אלי כעשׂרים יפנים חמושים ונסעתי עמם למחסן שבו הפקדתי את הגולם. לאחר שקיבלתי את הבלון, עזרו לי היפנים לסחוב אותו עד חורבות הרייכסטאג ונערכנו תוך דומיה לטקס הקמת הגולם מעל הבונקר הידוע לשמצה. ברגע האחרון הופיעו שני חיילים סובייטיים עם מיכלי חנקן. הם חיברו את הצינור לגוף הגולם ואט אט החלו להזרים את הגז המנפח את החלל הפנימי של הבלון. החנקן שזרם לגוף הגולם החל לנפחו לממדיו המפלצתיים ואנחנו זעקנו ללא הרף רק מלה אחת: אמת! אמת! אמת! אמת! בשעת הטקס יכולנו לשמוע אם הקולות שייכים למפקדת הס.ס. או לקורבנות שנשׂרפו בתאי הגזים. לבסוף עמד הגולם על תילו. זה היה חזיון מחריד, הוא התנשׂא לגובה של מאה מטר ובגלל הרוח העזה שפקדה אותו במרומים, השמיע מין יבבה של מתכת חורקת אשר גרמה לי לצמרמורת חדה.

הייתי ממש על סף ההיסטריה בגלל חריקות אלו שהרסו את עצבי כשלפתע הופיע יושב־ראש הבונדסטאג עם חבית בירה אלזאסית המכוּנה משום מה “געגועים למרחב מחיה” ונתן לי לשתות כדי להרגע. שמעתי לעצתו וכעבור כחצי שעה, מרוב שיכר, התבלבלו חושי ותרדמה קשה נפלה עלי. התעוררתי כעבור זמן מה ליד תחנת המעבר “צ’רלי” ולידי עמד שוטר גרמני שהודיע לי כי שלטונות ברלין החליטו לגרשני לגוש המזרחי כי שיתפתי פעולה עם קבוצות הבאדר־מיינהוף. הייתי המום, לא היה לי כל חשק להיכנס לברלין המזרחית ולא רציתי בשום פנים ואופן לשוב ולחיות תחת משטר סובייטי – אם כי אני צריך להיות אסיר תודה לצבא האדום, מפני שהציל את חיי בהיותי ילד – כי כל חלומי בנעורי היה לראות סרטים אמריקאים, ללעוס מסטיק ולעשן סיגירות¹ “קאמל”. מחיתי וטענתי שאין לגרמנים כל זכות לגרשני לחלק המזרחי של העיר מפני שאני נושׂא דרכון ישׂראלי ואם יאונה לי רע אפנה לש.ב. שלנו, אשר ידאג לטפל בכל אלה שהוציאו את הפקודה האוילית נגדי. השוטר הלך לברר את הענין ושב כעבור כמה דקות והתנצל בפני על אי־ההבנה המצערת. מסתבר שהוטל עליו להחזיר קוף מאולף שברח מגן החיות של הגוש המזרחי והסתנן לגן החיות של המערב והוא עצר אותי בטעות ליד הקרויצר.

עוד באותו לילה עזבתי את ברלין ושבתי לישראל. את גופת הגולם, דהיינו בלון הפלאסטיק. מסרתי לראש העיר, מר רבינוביץ. אני מניח שהוא העביר אותו למחסן כלשהו או שמא זרק אותו למזבלה העירונית, יותר לא אבנה גלמים.

חלום הגולם

גוייסתי לצ.ה.ל לחובה, למרות גילי ונשלחתי למחנה צבאי שהוקם לא מכבר בנגב לאחר הנסיגה מסיני. קבלתי חדרון בתוך צריף והיה עלי לחלקו עם איש צבא־קבע, נטול דרגה, במלים אחרות טוראי פשוט.

דבר זה הפליא אותי, כי מה הטעם לשרת בצבא־קבע ללא דרגות, ואם כבר בגיל שלי, אדם חייב להיות אלוף, אם לא רב־אלוף, אך הסברתי לעצמי שיתכן שהיה מחוסר עבודה ולכן החליט להתגייס לצבא־קבע. לא היה לי ברור מה תפקידי בצבא, אך מסתבר שהוטל עלי ועל איש צבא־הקבע, שמן הסתם היה מפקדי, לסייר במחנה ולבדוק את המטוסים שהוטמנו במחסנים התת־קרקעיים. היה זה זמן מלחמה ומטוסי האויב תקפו אותנו פעמיים ביום, בתשע בבוקר ובצהריים. תפקידנו היה להכניס את המטוסים בזריזות לחניונים התת־קרקעיים ועד מהרה הבנתי כי שכני לחדר ניחן בכוח על־אנושי. ללא כל עזרה, בידיו בלבד, מסוגל היה לגרור מטוסים כבדים ולהסתיר אותם מעין האויב.

בשום פנים ואופן לא ניתן לנו לעזוב את המחנה ואפילו לא קבלנו אפטר לכמה שעות. לא היה לנו לאן ללכת כי בקרבת המקום לא נמצא שום מקום מיושב. היחידים שקבלו חופשה לשבת היו העולים החדשים מרוסיה, שקראנו להם המחלקה הרוסית. היתה בכך הונאה מסוימת כי רובם ככולם היו ממוצא גרוזיני. ראינו בכך אי־צדק, כי גם אנו שאפנו לראות את משפחותינו, אך אף אחד מאתנו לא היה יכול להתווכח עם המג"ד.

בערבים קבלנו חופשה, והמקום היחידי שיכולנו לבלות בו היה השק“ם. כשלעצמי חשתי סלידה מללכת ולהידחק שם בתור כדי לקבל כוס תה, ובדרך־כלל הייתי משוטט במחנה ומתבונן ברקיע ומזין את עיני במיליוני הכוכבים הנראים בבהירות מופלאה באזור זה של המדבר. יום אחד (והאמת שאין לי כל מושׂג כמה זמן שהיתי במחנה זה), אסף אותנו המג”ד, קרא לכמה חיילים, ביניהם אנוכי, ומסר לנו שנבחרנו לסעוד עם הוד רוממותו. האפיפיור הגיע למחנה עם הליקופטר צבאי ואנחנו, כעשׂרים חיילים, הצטרפנו לפמלייתו. הוכנסנו לחדר מרווח והוגשה לנו ארוחה דשנה. אחד החיילים שלנו, שלבש אזרחית, קם וקילל את האפיפיור ואמר שהוא מקווה כי ישׂרף באש הגיהנום. האפיפיור שקודם לכן נראה לבבי ואפילו משעשע, החויר ונתן מיד פקודה להוציא את החצוף מהחדר ולהכניס אתו לחדר המעצר. כמו־כן הורה שלמחרת יקבל החייל 25 מלקות לעיני כל המחנה. פניתי לאפיפיור ובקשתי ממנו רחמים. אמרת לו בערך כך: הוד רוממותך, נכון שהחייל הזה דיבר לא יפה ופגע בסמכותך ואפילו השתמש באיום מחריד שאין לבן־אנוש שליטה עליו, אבל אל תשכח שבחור זה משורר – אני מכיר אותו אישית – כשהיין זורם לו בראש הוא מאבד את השליטה העצמית, אבל בדרך־כלל הוא חייל ממושמע ומעל לכול אמיץ מאוד, אנא, חוס עליו. האפיפיור הקשיב לדברי בתשׂומת לב וענה: אין לך מה לדאוג, לא התכוונתי לממש את איומי. רק רציתי להפחידו. מחר בבוקר אתן הוראה לשחרר אותו מהמעצר, ואני מקווה שהלילה הזה בתא חשוך ומדכא יספיק לו.

כיוון שהיינו מנותקים מהעולם החיצון לא שמענו רדיו ולא קראנו עיתונים, החלטתי יום אחד לברוח ללא רשות לבאר־שבע כדי לצלצל למשפחתי וגם לדעת מה מתרחש בעולם הרחב. תפשׂתי טרמפ והגעתי למרכז העיר ופניתי ישר לקיוסק. קניתי עתון ולאחר שקראתי את הכותרת הראשית קבלתי הלם. מסתבר שעננת גזים מרעילים מתקרבת לכדור הארץ ורוב תושבי תבל נתונים לסכנת כליה ורק קומץ בני־אדם יוכלו להינצל, אם יגיעו תוך שמונה חדשים לעמקי לבלואה ושמפיני, הנמצאים בצרפת. כתוב היה גם שרק הציפורים תוכלנה להינצל כיוון שהן פיתחו לאחרונה מהירות מדהימה המאפשרת להן לטוס מרחק של ארבעת אלפים קילומטרים תוך שש שניות. חזרתי למחנה, נמנעתי מלספר לשאר החיילים את מה שנודע לי והסתובבתי במצב רוח קודר. הבנתי שאם אמשיך לשבת ולשרת בצבא במקום נידח זה, אני צפוי למוות בטוח תוך זמן קצר, אך מצד שני כיצד הייתי יכול לברוח ולהיחשב לעריק בזמן מלחמה כה קשה, חייב הייתי למצוא פתרון ותוך כדי הרהורים קשים ואי־יכולת לפענח את עתידי פקחתי עיני והתעוררתי.

יקיצת הגולם

ידועה העוּבדה שאחד הגלמים המפורסמים נבנה על־ידי המהר“ל בעיר פראג. הוא שהקימו על רגליו בהשמיעו את המלה “אמת” והוא שהחזיר אותו לתרדמת נצח בהשמיעו את המלה “מת”. האמת היא שגופת הגולם שוכבת לה בעליית־הגג של בית־הכנסת הגדול של פראג מאז שהמהר”ל הותירהּ שם.

ידועה גם העובדה שאיש לא העז לעלות לאותה עלית־גג כדי לראות את הגולם, מלבד רב אחד, שחזר חולה לכל ימי חייו. אפילו הגאולייטר של פראג, היידריך, חשש לראות את הגופה, פן תקום לתחיה ותשמיד את הצבא הגרמני, וגם סטאלין נתן הוראה מפורשת לסוכני הק.ג.ב. לא לנסות לבדוק את המקום.

אבל המעשׂה שאני עתיד לספר לכם התרחש לא מזמן, בשנת 1968, כשהטנקים הרוסיים פלשו לתוך העיר פראג וכבשו אותה ללא התנגדות.

הטנקים נכנסו לעיר עוד בטרם תעלה איילת השחר בפאתי המזרח, ואצבעותיה שחורות. הכבישים רעדו מעוצמת הכובד והרעש, והגולם הישן לו מאות בשנים פקח לפתע את עיניו. במקום שׂררה אפלולית כבדה; הגולם קם בקושי רב על רגליו ובמוחו עברה ללא הרף רק שאלה אחת: מי אני? מי אני? הוא נזכר במלה אחת בלבד, “אמת”, “אמת”, אולי שמי אמת? אמר לעצמו! הרעש של הטנקים נעם לאוזניו כאילו היתה זו נגינה שמימית. הוא ניגש לחלון, פתח אותו וראה את הרחוב שהשחר הספיק להאירו. הנגמשים, הזחלמים, הזלדות והטנקים הכבדים זרמו ללא הרף והגולם הביט על המצעד הזה בתימהון מבלי לדעת מה עליו לעשׂות. חייל סובייטי, שעמד חשׂוף בצריח, הבחין בו והשמיע בו במקום זעקה. הגולם, שקלט את מבטו של השריונר, נבהל וסגר מיד את החלון. איך אני נראה שאל את עצמו, אני יודע שאני אמת, אבל מדוע נבהל היצור ההוא כל־כך. הוא נגע בפניו אך לתדהמתו נוכח שמסיכה מכסה אותן. השאלה כיצד הוא נראה ניקרה במוחו ללא לאות ותוך הליכה עצבנית, אך כבדה, נתקל בלי משׂים בראי גדול שכיסה קיר שלם. כעת יכול היה להתבונן בעצמו. כשראה את דמותו נשקפת בראי פרץ בצעקה: כמה אני מפלצתי… מי ברא אותי כך? אני יודע שאני אמת אבל לא יתכן שהאמת היא כה איומה. פתאום התאושש וחייך לעצמו, הרי זאת רק מסיכה. אם אסיר אותה מעל פני אראה את האמת, אראה מי אני. הגולם מיהר להסיר את המסיכה אך לחרדתו גילה מסיכה אחרת, הוא הסיר גם אותה אך במקומה מצא אחרת, עתה ניגש כמעט בטרוף והחל להוריד את המסיכות עד שהגיע למסיכה האחרונה. כעת, שינן לעצמו, אראה סוף סוף את האמת, מי אני באמת. בהחלטה מהירה הסיר מעל פניו את המסיכה האחרונה; כשראה את דמותו המהותית פרץ בזעקה איומה; מסתבר שלגולם לא היו פנים כלל אלא אויר וחלל ריק. הגולם נפל על ריצפת עליית הגג ושקע בתרדמה כמעט ניצחית עד ליקיצתו הבאה. ברחובות פראג המשיכו הטנקים להרעים ולהרעיד את הכבישים בתנועתם האין־סופית.

• רחל זלוביץ
• ציפי טל
• שלי אוקמן
• אופירה צור
• יעל זילברמן
• צחה וקנין-כרמל
• גיורא הידש
• צאלה זילכה