רקע
אליעזר שטיינמן
ארבע כוסות

לא כדי להשכיח את צערו, כי אם בשביל להשכיח את חובותיו, נותן אדם עינו בכוס.

המחפש מוחין דגדלות בטיפה המרה והשראה בסמים משכרים משול לאדם, הנותן את רגליו בסד ואת ידיו בשלשלאות ברזל, כדי למנוע מאויבו בנפש, הקם עליו לשעבדו, את הזכות להגיד, שהוא כפה עליו את הכניעה. ואכן השיכרות היא כניעה מרצון כתריס בפני הכפיה או התאבדות מדעת להינצל מידי מלאך המוות.

שמרני אל מידידי, כלומר, מן הסמים המשכרים. מאויבי איזהר בעצמי. אויבי – הם השעמום והבטלה.

החגים הם הענבים של כרם נפשנו; חגי היין הם ענבי־רוש מכרמי השטן.

אומרים: איזהו אמן־יוצר, המרבה לגימה, כי השיכרות היא סגולה ליצירה, אומרים, גדולה לגימה, שמקרבת את הלבבות, כי אהבת היין היא יצר קדום, ראש וראשון ביצרי־לב. אוי לנו מיוצר זה ואוי לנו מיצר זה.

רבים מודים ומתוודים, שבלי סיגריה בפה אינם מרגישים טעם חיים. אוי לטעם־חיים זה, שאין כוחו אלא בפה ומן הפה.

ממה נפשך, אם ההשתכרות היא יצר, כלום חייב אני להיות מחונן בכל היצרים או להעיר ולעורר בי את כל נחשי היצרים הרדומים בקרבי? ואם היא חוש, כגון הנגינה, ההתפעלות, יראת הכבוד, אהבת העולם, הצדקה, הבטחון, החסכון, ההתאפקות, הנדיבות, הכושר לשאת בסבל, כלום כבר עשיתי כל צרכי לטיפוחם ולעידודם של החושים, המקנים כבוד ותפארת לאדם, ואיני חסר אלא זר הדפנה של עובד וותיק ובן־חיל לבכחוס?

פעם אחת בימי נעורי, בתקופת הכוח לרדוף אחרי כל מעשי־רהב וראוה, שמתי חלקי עם יושבי־קרנות במסבאות, המעמידים פני גיבורים לחכמת השתיה. נעשיתי מבוסם ויפה לי. אף יפה הייתי בעיני שככה לי להיות מעורב עם אנשים עליזים, הרואים את עולמם ב… כוסם. אולם גם באותה שעה של גילופין לא שכחתי גירסא דינקותא, שאסור ליהנות בלא ברכה. אף רגשי לחש לי, כי היושר מחייב לומר שבח והלל לשיקוי נעים ונחמד זה, שפתחתי לפניו את שערי לבי ושלשלתיו לתוך קרבי ועשיתיו בן־בית גמור בחדרי נפשי. פתחתי לפניו את כל המבואות של ישותי ועדיין ידי נטויה לקרבו ולאמצו אל לבי באהבה רבה. ובכן, מזגתי כוס רביעית או ששית ואולי עשירית – שתיינים אינם בעלי חשבון – וביקשתי להרים כוס ברכה לכבוד הכוס, אשר עמה שפע חיים ואושר. וראה פלא, ידי היתה נטויה כהלכה, מאוששת כה צרכה אף־על־פי שרעי לבקבוק כבר סמכוני באשישות הרבה, מוחי היה, כמדומה, גם כן צלול כדבעי וטווה לו איזה טווי של מחשבות והרהורים. המחשבות כבר לבשו, כמדומה, אותיות הדיבור ונצטרפו למשפטים מלוטשים אף עד כדי מליצות־חן ולשון נופל על לשון. אך למרבה הפליאה נבצר ממני להפיק את זממי. המוח הרה והגה רעיונות, אך הלשון לא נשמעה לי. בין מוחי ללשוני נפסק וו החיבור. שפתי נתגמגמה, נתלבטה, באה עד משבר ולא יכלה ללדת. והיא לא היתה צריכה כלל ללדת, אלא למלט בהברותיה את משא התוצרת הרעיונית של מוחי. היא כשלה ונסתבכה. לא זו בלבד, שהמלים יצאו בלולות ומעורבבות, אף הרעיון נתרסק ונתקטע. תשפוכת של טירוף יצאה מפי. ועדיין היתה דעתי צלולה להכיל בתוכי פליאה ותמיהה. תוהה הייתי: מי פרץ לתוך הגיוני לעשות בו פרעות? מוחי צלול היה לכאורה ושכלי שופט מישרים, אלא שנסתתם הצינור בין הכוח ההוגה לבין הפה המבטא. כלומר, הצינור הנקי נתחלף בצינור מלא חול, עפרוריות, לכלוך, פסולת ואשפה, ומי זה בא אלי במחתרת להניח בישותי צינור משלו, המזהם את תוצרתי? הוי אומר: היין. וכלום מי פורץ לתוך רשות זרה להניח מוקשים או לעשות בה כבתוך שלו? הוי אומר: אוייב. למדתי, היין הוא אויבי! בנתי: המתחפש כידיד בגלוי הוא אויבי בסתר. עשיתי את המסקנה: המונע מפי את הברכה, ולא עוד אלא את הברכה, שביקשתי לאצול לו גופו. הוא צר־עין ועוין לי. ובכל זאת לא פסק הקול מסביבי: אין ידיד גדול לאדם מן הגפן ואין דורש טוב כפרי הגפן.

הלשון מלשינה על בעליה, על פיה נחרוץ משפט על קרב ולב. כיוון שהותרה ממנה הרצועה והיא רצה אורח, כמו מידרדרת במורד, ללדת ששה בכרז אחד ולהוציא פליטות הרבה דחופות ומבוהלות, או להיפך, הושמה בסד ומתנהגת בכבדות כמו במעלה ההר, וממליטה בקושי ריסוקי־מלים, נפלי־פסוקים וכפלי־לשונות, מכלל שנשתבשו הסדרים בנשמה. בין הרוח צוהלת ורוממה רב מדאי ושופעת, כביכול, עושר בשפך רב, בין היא רפופה ושוממה נוראה, סימן לה שיצאה או הוציאוה מגדרה. זרים באו בגבולה. כל חולי בנפש נותן את אותותיו בלשון. כל זמן שהיין הומה בעצמותינו לשוננו מהמה וממלמלת. הנפלים בלשון מעידים על מפולת ברוח.

… וכשהודיעו לר' אליהו הגאון מוילנה מן השמים שישלחו לו מגיד מן הרקיע ללמדו תורה, ענה ואמר: רבונו של עולם, אי אפשר ללמוד תורה לא מפי מגיד, לא מפי מלאך ואף מפיך הקדוש־ברוך־הוא בכבודך ובעמך. רצוני ללמוד תורה מעצמי, מעצמי.

מעצמי, יאמר כל הנותן כבוד לנפשו. חלילה לי לשאוב השראה מן היין או מכל סם אחר. אפילו היין הוא כרוב או מלאך, רוח הקדוש, אי אפשי בו. מעצמי, מעצמי.

היין צלול, אך שמריו עכורים. השמרים מפעפעים בכל טיפה של היין. אלא שהיין לא גילויו סתרו, הוא יין בגלוי ושמרים בסתר, ידידי בפרהסיה ואויב בצנעה, צלול

מלבר ועכור מלגו. החכמה היא בהירה. והכיצד יעלה על הדעת לשאול בהירות מן העכור ולחפש ביין העכור מפלט מן הרוח העכורה? השה יקים לו את סוכתו הנופלת בצל קורתו של הזאב?

יין ישמח לבב אנוש. היינו, תחילה הוא גונב דעת, מפתה ומבטיח לגנוב גם את הלב. ומה משמע ישמח לב? שמחה במה ועל שום מה? שמחה על היין? אך מה ללב וליין? ומה טעם לשמוח בשמחה זרה? אין הלב חייב להיות שמח תמיד. טוב לו להיות עצוב לפעמים. מוטב להיות עצוב בעצבות שלו מלהיות שמח בשמחות זרות. אך היין גונב דעת כדי להיות גונב לב.

כל שקרן נותן סימן־היכר בעצמו למען דעת שהוא שקרן. כל הרוצה יכול להבחין גם בערמתו של היין, המבטיח שני דברים הסותרים זה את זה, שמחה ושיכחה. ממה נפשך, אם יודע הוא סוד השמחה, למה צריך הוא להשכיח. ההבטחה לשיכחה עושה את הבטחת־שמחתו פלסתר. אין היין מחביא את שקרנותו בסוד. נכנס יין יצא סוד.

כנגד כתוב אחד ב“תהלים”, המדבר בשבחו של היין, מוצאים אנו על דפי ספר הספרים הרבה דברי זלזול וביטול כלפי היין ואף כמה אזהרות חמורות כנגדו. עד שחכמים אחרונים מונים את מעלותיו של היין כסגולה לצלילות הדעת, כסם מעורר לכוחות הנפש וכמקור השראה לכל מלאכת מחשבת, שהיא עבודה בקודש, ציותה התורה ב“ויקרא” י‘, ט’ לאהרן. “יין ושכר אל תשתה אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד, חוקת עולם לדורותיכם, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים וכו'. ומפרש רש”י: כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת, ולהורות, לפי ששיכור אסור בהוראה. ואבן עזרא מנמק ואומר: “כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבבו לו הדברים”. ושוב נאמר ב“מדבר” ג‘, ב’: “איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מיין ושכר יזיר” – כלומר, כל המזיר עצמו לה', לחשוב את מחשבת האלהות. “יין לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה”. הוי אומר: הכהן, המורה, הוגה־הדעות, אסור בשתיית היין כי “היין משחית את הדעת ויתערבבו לו הדברים”. בספר “משלי”, ספרה של החכמה, נצטרף אף המלך אל הכהן, המורה וההוגה, כי כך נאמר שם, בפרק ל“א: “אל למלכים שתו יין ולרוזנים אלי שכר”, כי אם “תנו שכר לאובד ויין למרי נפש”. כלומר, לאנשים שדעתם מעורבבת עליהם ממילא והם זקוקים לסם של שיכחה להמם את דעתם. החכם ש”במשלי" אף מחריף ומעמיק את שאט־נפשו אל היין והוא כך אומר בפרק כ“ג ל”א: “אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים, אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש. עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפוכות. והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש הכל”. כמה רחוקה התפיסה היהודית הקדומה בדבר השפעת היין על מערכי הרוח מן האמונה התפלה שנתפשטה מן הדורות הקדומים ועד ימינו ממקורות זרים, כי היין הוא שושבין להיכל היצירה. תמצא לומר דיני כהנים לחוד, נוהג נזירים לחוד, מדרשי־חכמה לחוד, והליכות היהודים בחיים לחוד. צא וראה, שאותו מדרש־הלכה לבש כמעט בכל הדורות צורות־חיים ממש. לא רק בני בית הרכבים, שהנדב בן רכב אביהם ציוה עליהם, כמסופר בירמיהו ל"ה, לאמר: “לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם” והם מוסיפים לאמר: “ונשמע בקול יהונדב בן רכב לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו אנחנו, נשינו, בנינו ובנותינו”, אלא בתים רבים בישראל, ואולי רוב מנין הבתים בישראל, בכל הדורות, היו כמעט נזירים מיין. היטב ידעו, כי מוות או תעתועים ותהפוכות בסיר היין. הם אסרוהו בעבותות החג וצמצמוהו לכוס של קידוש בשבתות ובחגים ולארבע כוסות בחג של יציאת מצרים. לא היו הרבה שכורים מתנודדים על רגליהם בישראל. ובזכות הפרישות מן השיכרות החזיקו מעמד בעולם, אשר כל הארצות נעו ונדו תחת רגליהם.

רואה אני מעין אות לאותת בדבר, כי הפייטן יצחק בן אברהם אבן עזרא, אשר עזב ברית אל וסר מדרך אבותיו, כפי שהוא סח בשיר “יריבוני עלי עזבי ברית אלי בצאתי מברית צדק לעולה” כתב שיר, שבו הוא מספר את עוצם חשקו ליין. “יום בכוס חמר לב תשיא בעבודה תגל נפשי, כי יגונותי בה אשי” “וביין תאותי אתנה את כל הון ביתי, אענה עד תום חלקתי”, כלומר, יצחק מוכן היה לבזבז את כל רכושו על היין. פשיטא שאין זו מידה יהודית. יהודי יודע, כי “לץ היין, הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם”, ככתוב ב“משלי” כ‘, א’. יהודי אחד, והוא אברהם אבן עזרא, אבי יצחק, סח, כי “היין משחית את הדעת”, אך בנו, כיוון שסטה מדרך אביו נשתבש לו גם שכלו הישר של אביו. “כי יגונותי בה אשי” אומר הבן. ואילו האב ביש־המזל ורב היגונות לא מצאנוהו, אם איני טועה, יושב וקושר כתרים ליין. הרבה היה לאברהם מה להשכיח, אף הצער והחרפה, שנגרמו לו ע"י יצחק בנו, והכאב והיסורים שנפלו בחלקו במות עליו יצחק – ככתוב בקינה על מות בנו יצחק: “כלה שארי ולבבי כאשר כלה יצחק” – צריך היה להשכיח, ובכל זאת לא מצאנו, כמדומה, בשיריו חרוז־תהילה לכבוד היין, המשכיח יגונים ומגדיל ששונים. אין אנו יודעים, אם אברהם אבן עזרא נתן עינו בכוס או לאו, אבל מסתבר שהוא לא נתן שירו לכוס.

שירת ישראל בספרד היא אות לרוממות רוח השיר ממקור ישראל בימים ההם תחת שמי ספרד, ויש יסוד נכון לומר, כי זה היה תור הזהב של שירתנו. אבל המית הזמירות, העולה מתוך גביע הכסף, בשחקו בשלל צבעי היין, נראית לי כזמורת זר בכרם ישראל. יהודים קידשו על היין, כללו לתוך הברכות רוב דגן ותירוש, קראו “הידד” לבוצרי הגפן, ניבאו לאחרית־הימים, כי ההרים יטפו עסיס, אף פסקו פעם פסוק אחד, כי יין ישמח לבב אנוש, אך מימיהם לא העלו על נס גיבורים לשתות יין, לא עשו את היין פולחן ולא עלו לרגל אל בית־היין כהמון חוגג אל בית מקדשו. היין נסבל, אבל חכמים ונבונים לא גמרו עליו את ההלל. משוררי־קדם בישראל לא שיבצוהו בבתי־שיר, כל שכן שלא היה נערץ בסוד קדושים רבה. על “ויחל נח איש האדמה” אומר המדרש: "נתחלל ונעשה חולין. למה? “ויטע כרם. לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה?” ושוב נאמר שם: “בשעת שהלך לטעת כרם פגע בו השד טומרון. אמר לו: שתפני עמך. וכשהתחיל נוח נוטע בא שטן”, “הביא רחלה ושחטה על הגפן, אחר כך הביא ארי ושחטו עליה, אחר כך הביא קטף ושחטו עליה, אחר כך הביא חזיר ושחטו עליה והטיף דמיהם והשקה בהם אותו הכרם. רמז לו, כשהוא שותה כוס אחת – הרי הוא כרחלה: ענו ושפל־כוח, כשהוא שותה שתי כוסות – מיד נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה נעשה. נשתכר – נעשה כחזיר, מתלכלך בטיט ומוטל באשפה. וכל זה אירע לנוח הצדיק”. עד כאן לשון המדרש. יש מדרש ויש מדרש. יש מדרש לשם דרוש נאה, ויש מדרשים בישראל, הכוללים בתוכם לא רק חוק ודין. אלא גם תמצית של השקפת־עולם ונסיון־חיים בן־דורות. על חודו של מדרש נוח על היין תלוי כל עולמו של ישראל. יש בו אזהרה וצוואה. והרי נוח לא היה הקטן באלפי ישראל, לא איש מן השורה, לא אחד מן הבינונים, אלא צדיק תמים בדורותיו. ובכן אף הצדיק אינו רשאי להשתבח בעצמו ולומר: לי מותר. אם אחרים אינם רשאים להגיס לבם ביין, אני רשאי. "לכך רומזת הסיפא של המדרש: “וכל זה ארע לנוח הצדיק”.

דבר שאין להשתבח בו אינו דין, שיגידו לו תהלות ותשבחות, ומה גם שיקשרו לו שירים וינעימו לו זמירות. אבל משוררי ישראל בספרד, כמעט כולם עד אחד, מצאו חמדה יקרה בשירת היין, ולא נתקררה דעתם עד שאמצוה לעצמם. אופן שירתם על הגפן ועל פרי הגפן, ואף טיפולם הכללי בשירה זו, ללא יוצא מן הכלל כמעט, מעידים עליהם שלא ממקור עצמותם נתברכו בשירה זו, אלא כולם כאחד נתפסו לחשק החיקוי ושילמו מס לאפנה. תדע לך, ששירי האהבה שלהם חזקים וחיוניים לאין שיעור משירי היין שלהם, הבאים דרך כלל בשכנותם של שירי האהבה. ומן הסתם אף בדבר זה היתה יד החיקוי. צירוף המלים בשירי היין של ר' שמואל הנגיד שיר וחמר וחבר נראה גם כן מעין תרגום מלשון עם לועז על המשקל יין, זמר ואשה של זמננו. אף מתוך “והשקנו ישישה באשישה, ככף עלמה מיטיבה בעלמות” של הנגיד נשמעת בת־קול של תרגום. “מאור עולם בכדו” שר הנגיד. אך חבקוק יודע כי “היין בוגד” (“חבקוק”, ב, ה'). “ומי לא שר כזאת לא שר גדולה – מריע הנגיד. אבל החכם ב”משלי" כ“ג אומר: “אל תרא יין כי יתאדם”. אומר הנגיד על היין: “תנו לי חצי היום וחציו למעשיכם ואל תתנו פוגת ליין בליליכם”, אך החכם בישראל, הממשל משלים מזהיר: “למי אוי…למאחרים על היין… יין שמחות” קורא לו הנגיד, אך ב”תהלים" וב“משלי” קוראים לו “יין תרעלה” “יין חמסים”. “בכוס מנת חלקי וכוסי” שר הנגיד, אך נעים זמירות ישראל שר לאלוה: אתה מנת חלקי וכוסי. ושוב שר הנגיד: “במקום אשר אמצא גביעים אני שוכן ושם אלין ויישב לבבי”, ובספר התהלות נאמר: אחת שאלתי אותה אבקש לשכון בביתך תמיד ולחזות בנועם אלוה – כי טוב לי עמך. “קומה, שתה בכוס ושוב ושתה בכד, ובליל וגם יום” – קורא הנגיד. אך כל פסוקי התהלים קוראים את האדם לקום באשמורת לזמר לאל עליון.

משה אבן עזרא רב המכאובים ארג גם כן שירי־יין, כי אין מנוס מן התרומה, שכל אחד, ואף המורם מני עם, חייב לדורו ולתקופתו. ואף הוא מסיח כאילו על דבר לפי תומו “והשכמנו הלומי יין ידידות”, היינו, מבושמים מן השתיה בכל הלילה עד ההשכמה, ואף הוא קורא: “תנה הכוס אשר ישיר משושי, ויסיר מלבבי מעצבו, ויכבה את יקוד אשו בדמעי”, וכן הוא מוסיף ואומר: “שתה ביום עדי יפן” “ובלילה עדי יבחר נשחור ויד שחר מאחז את עקבו, שתה אחי והשקני עדי כי ביד הכוס יגון לבי אמגן, ואם אמות לעיניך מהרה תחייני כנגן המנגן”, בכל זאת אין רוח השיר לובשת אותו במלוא מדיה כל פעם שהוא שר על היין. לא שירה היא זו, כי אם קינה, ולא פרץ־אונים בבתי־שיריו, הנקשרים לראש היין, כי אם סוכת משורר עני הנופלת. אין דעתי נוחה מן הפירוש, שנתייחד לחרוזו האחרון “הכי ייני ירדף חיל יגוני, והוא חלש בלי שלח ונשק”, ש"הכי הוא לשון אכן. נראה לי שזהו הכי של שאלה. וכי יכול יין לרדף חיל היגונים?

יהודה הלוי אוהב האל לא נמלט גם כן מן התרומה. ואף הוא שר ליין, “בך אעיר זמירות כל ימותי, ובעסיסך אשר מצאו שפתי, ואחי אקראה אל כד שלחתו, ומפיו אטעמה טוב מגדנותי, עד רעי חשבוני לסובא”. לא חמרמרת יין השירה נחוש בבתים האלה, כי אם המליצה תתן כאן את קולה. במה נבדלת השירה מן המליצה? נאמר: “וענתה בי השירה הזאת”. כיוצא בכך יכול כל אחד לומר: וענתה בי המליצה הזאת. השירה והמליצה מגלות סודות מחדרי־נפשנו. השירה מדובבת את יצר האמת המפעם אותנו. המליצה מפעילה את יצר ההתחפשות או ההעלזה הטמון בקרבנו. חזקה על משורר “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”, שלא היה חלקו עם “אסירי הכד”, שרבים מפייטני ישראל בספרד הרימום על נס שירתם. אולם כיוון שנכנס הלוי לתחום הכרם, פרש אף הוא לרגע קטן מקדושת הלוי והכהן ואף יצא מאיצטגנינות השירה שלו לשיר בשפת הלועזים. וענתה בלוי הסיפא של שירו, שכך נאמר בה: “ואיכה אמאסה בכד עדנה – ועוד לא נגעו עד כ”ד שנותי?…" עול־ימים היה הלוי בנתנו קולו בשיר על היין. אדם נער אומר זמר על היין.

מי לה' אלי; ומי לבעל כרם ילך לכרמי השיר של הזרים. דרך לכאן ודרך לכאן – דרך שלישית אין. הענבים צומחים בכרמו של השטן. ואם תאמר: הרי היה כרם לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלהו. רד לסופו של הכתוב: "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. כל כרם עשוי להסתאב; כל יין יהיה לחומץ; כל שתיין עלול להיהפך לשיכור. לא באתי לחבר מסכת נזירים. אבל מצוה לזכור, כי אין אפיטרופוס ליין. אפשר לקדש על היין, אבל אין להניח כלל, שהיין יכול לקדש את האדם או לחדש את בת־שירתו ולזרוק חיות ורעננות לתוך נשמתו היתירה. לא היין ינחמנו או יחכימנו. לא הוא יגרש את ענני־יגוננו ויחדש רוח נכון בקרבנו.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!