רקע
אליעזר שטיינמן
סודו של סוקרטס

מדוע שתה סוקרטס את הרעל ולא ניצל את האפשרות שניתנה לו על ידי חבריו ותלמידיו, לברוח מבתי הכלא ולהוסיף לראות באור החיים? רבים תהו על שאלה זו, שפתרון נכון לא נמצא לה עד היום. השכל הישר אומר. רוצה האדם לחיות, הרבה לחיות, ויהיו אלה חיי עוני ומצוקה, ואפילו חיי חרפה. פתגם בדוק ומנוסה מצהיר: לכלב חי הוא טוב מן האריה המת! ומי כסוקרטס היה איש השכל הישר? מי כמוהו ידע לכלכל את דבריו בטעם ובשכל טוב? ולמה ויתר החכם מאתונא ברצונו הטוב ממש על שנות חיים, שאפשר היה לו לרכשן באופן כה קל על ידי מתן שוחד קטן לערך?! קריטון, ידידו העשיר ורב ההשפעה, עמד לשירותו בכספיו ובקשריו. חבריו ותלמידיו הרבים הפצירו בו: “לו חיה תחיה אתנו, מורנו הגדול!”. גם אשתו כסנטיפה, ששמה הרע הולך לפניה שלא בצדק, שבקרה אצל בעלה האסיר עם תינוקה בזרועה שעות מעטות לפני מותו, מן הסתם לחשה לאבי עוללה הרך על אזנו: “סוקרטס יקירי, ברח נא והצל את חייך. אנא עשה זאת, אם לא בגיני, הרי בגין עוללנו, שידע לכשיגדל טעם אב, שלא יהיה יתום בעודנו באבו!” וכי לב אבן היה לסוקרטס? האם לחכמים אין רחמים? ואם פילוסוף ־ וכי דווקא אכזר?!

אפלטון מנסה להסביר לנו בשיחה “קריטון” את הגורמים, שבגללם נמנע מורו הנערץ מן הבריחה. ראשית: סוקרטס קבל עליו דין מלכות, שהציות לה חובת אזרח היא. שנית: הוא הקריב את עצמו מרצון על מנת לקדש במותו את רעיונו, שעל ידי בריחתו היה נגרם לו חילול או מיעוט דמות. שני הנימוקים הללו מניחים את דעתנו רק במקצת. ועובדה זו עצמה, שאפלטון ראה צורך בשני נימוקים, מוכיחה גם כן, שכל אחד מהם לחוד לא היה בו משום מתן סיפוק למפרש הגדול עצמו. ואם כל אחד לחוד צולע הרי שני צולעים יחד אינם נעשים על ידי כך ישרים. אשר לנימוק הראשון הוא חלש בהחלט. ממה נפשך, אם החכם הגדול נכנע לחוקי המדינה עד כדי לתת עליהם את חייו, עליו היה להכנע להם מכל הבחינות ולבלי הקהל קהלות ולהטיף בפניהן דברי אפיקורסות, המתנגדים למוסכמותיה של המדינה. אין לקבל גם את הנימוק השני במלוא משמעו, מאחר שהוא רופף גם בפי התלמיד, שידע את כל צפונותיו של רבו, כפי שהדבר ניכר בין השטין, והלזה אינו ניתן לנו אלא כנימוק שני, היינו פחות חשוב במעלה מן הראשון הרופף לדעת הכל.

שני הנימוקים הנ"ל, המתנצחים זה עם זה, מכשירים את הקרקע להשערה שלישית (כל שלישי ניזון כיודע, מריב השנים), המבצבצת אלינו מתוך כמה דברים, מפורשים ורמזיים, ששמענו מפי סוקרטס בהזדמנויות שונות על נושא המות, או יותר נכון, המות מדעת.

סוקרטס היה מטבעו תנא משייר. מצד אחד אמן פדגוג, מאריך בשיחה, חורז פרטים זה על גב זה ויורד לשם הסברה עד כושר־הקליטה של שומעו, אבל מצד שני יש שהוא מפטיר בדרך אגב רעיונות עמוקים, יהלומיים, הטעונים הכשרה רבה, הנשגבים לפי שעה מבינת בן־שיחו, אלא שהוא מגלישם לתוך אזניו של הלה בדרך רמז, שמא יקלט גרעין מהם לאחר זמן מה. סוקרטס לא גילה לעולם בפני אחרים, ואף לא בפני הקרובים אליו, את כל לבו. הוא תמיד החביא דבר־מה.

כסינופונס, התלמיד הקטן של הרב הגדול, מוגבל־האופק, מטומטם מקצת, הנמנה על אותו סוג תלמידים קצרי־השגה, שההשגחה מזמינה תמיד לרביים הגדולים לנסות בהם כנראה, את יוצרי השיטות, אם דבריהם עלולים לתת חיות גם לבינוניים, כסינופונס זה פטפט לנו גם הפעם סברה אחת, שיש בה, אמנם, משום המעטת דמותו של הרב, אבל משום כך בלבד אין אנו רשאים לפסלה. למען האמת אין לחוס גם על הדמות. למען האמת רשאים אנחנו לגבות עדות אפילו מן השטחיות, מה גם שזו האחרונה היא על הרוב שכנתה הקרובה של המציאות.

סוקרטס בן השבעים, סח לנו כסינופונס, שמח ממש על גביע הרעל, שהוגש לו מטעם בית הדין, מכיוון שראה בו תחבולה הוגנת להינצל על ידה מיסורי הזקנה ומתחלואיה, שכבר התרגשו עליו ומיועדים היו להתרגש עליו בעתיד הקרוב. הסבר פרוזאי מעליב, שלאשרנו יכולים אנו לדחות אותו על יסוד זה, שאין לו כל יסוד ואסמכתא, לא מפורש ולא ברמז, בדברי סוקרטס. והרי סוקרטס דבר הרבה ורמז הרבה מאד על עצמו ועל קורותיו הנפשיות. סוקרטס בשיחותיו הנהו הביוגרף המלא של עצמו. אלא אם כן נחשוד כי אותו מורה צדיק, גבור לקרוע מסוות בשביל לקיים את הצו “דע את עצמך!” מטעמי צביעות הסתיר, וגם הכחיד, את החולשות של עצמו, סוקרטס מאורנו, אנו כולנו, גם בני הדורות הרחוקים ממך, רוצים וזכאים לדעת, אם גם רוחך, העשויה לבלי חת, פחדה מפני החיים ומפני מוראי הזקנה ומפני טרדות המחלות. האמנם, אתה, גם אתה, נרתעת מפני הפגעים, שהם גורל כל אדם?!

סוקרטס לא היה מוג־לב, כפי שמעידים על כך כל תולדותיו ומאורעותיו. הוא כמדומה לא הגיע עדיין לאותה אסטדיה של זקנה מנוונת. בן שבעים אינו זקן עדיין. כל שכן בן שבעים שחכם גדול הוא. אין כחכמה תריס בפני הזקנה. ואם כסינופונס הקט ראה קמטים על מצח מורו הגדול ראה ולא ידע מה שהוא רואה. הקמטים – פתשגן כתב החכמה – נתחלפו לו ודאי באותות הניוון. כשם שיפיו המיוחד, המכוער, הגאוני, של החכם מאתונא, נראה לקצרי־ראיה רבים כתו הכעור עד שאמרו עליו: “ראו נא סוקרטס זה הוא מכוער כשעיר!”

נוותר על הסבר מקטין זה של כסינופונס, שאינו עוצר בחובו אף גרעין ממשות. לא הבאתי אותו אלא משום שאף על פי כן אפשר לעשות בו שימוש מה, אם כי בכיוון אחר לחלוטין, מעין נימוק־מסייע, להוביל אותנו אל הטעם הראשי למעשה הגביע, שניתן לנו בדבריו וברמזיו של סוקרטס עצמו. בשביל להבין את פועל הרב נלך אל הרב עצמו. הסבא היקר מאתונא, העומד תמיד מאחורי דברי עצמו כלחשן, המגלה לנו עם כל אמירה עוד משהו לא אמור אלא רמוז, מעין סוד קטן, רמז לנו גם כן לגבי פרט זה: “נחשו נא, ילדים, נחשו מעצמכם! ואם לא תנחשו לא אגיד! לא אגיד. עד שתתבגרו ותעמדו על דעתכם. אותה שעה תבינו מעצמכם לסוד כמוס אחד של הסבא שלכם, שנטל בידו, מדעת וברצון, את גביע הרעל ושתה אותו!”

נושא הגלוי והכסוי בנפש ענין הוא לעצמו. אסור לשקר. אבל כלום חובה היא להביע הכל? יש בכל אדם, מכל שכן בבעל נפש עמוקה, מדור שלא ניתן לפרסום. קיימות הרגשות ומחשבות שהתערטלותן הוא כזבן. אין הבטוי שליט בתוכן זה ואין הצורה תופסתו. גם סוקרטס לא היה שליט ללא גבול בדעת עצמו, אם כי הוא הכריז תכופות על חובת הדעת הזאת. ושמא הוא זירז כל כך אחרים על קיום מצוה זו, מכיוון שהיה חוטא מקצת נגדה. כלל הוא: אין אדם עומד ומכריז על איזו עבירה אלא אם כן הוא גופו כושל בה. הוכחה ל“חולשה” זו של סוקרטס שומעים אנו מפיו ממש: "חוקר אני לא בהם אלא בי עצמי, אם חיה אני נפתלה ונפוחת זעף ונוראה יותר מטיפון או שמא אני בריה נוחה ופשוטה יותר, שיש לה מטבעה גם חלק באיזה גורל אלהי (פיידרוס, עמ' 6). עד כדי כך הגיעה מבוכתו של חכם זה במסכתא של עצמו, שהיה חוכך אפילו באלף־בית שלה. כאן, אגב, מופיע סוקרטס לעינינו מתוך המחשה גמורה לא כבעל שכל המבין הכל, התולה את ההויה כולה על וו התבונה, כפי המוניטין המוטעים, שיצאו עליו על ידי רבים ממפרשיו. ההיפך מזה הוא נכון: ציר ישותו של המורה הגדול הזה היה הספק. כל שכן שלא האמין בכושר החפוי על הכשל. הוא הטעים וחזר והטעים צדי המסתורין של ההויה. אלא שהתריס נגד פרעות הסופיסטים בשכל. וכי משום שהשכל הוא חלש מותר להתעלל בו? הוא נטפל אל התבונה מטעמי הגנה על הנרדף. הוא יצא אל שערי אתונא להלחם עם הספקנות המקצועית, הנוהגת סלסול של פינוק בעצמה, המבקשת שכר וכבוד לעצמה, ההופכת את נגעיה לכווני חן, הרואה עצמה מטרה אנושית סופית, הצוהלת על מעשי ההרס, המיועדה להשמיט את האדם מעל עמדת הכבוד בבריאה ולהפכו לקבצן רוחני, המתגלגל להנאתו במדרון ההפקרות והניוון. לא בקורת הערכין, ואפילו לא הובלתם לקבורה, אלא החינגה הערוכה על קברם, מעידה על זדונם של אלה שלא היה להם בעצם מה לקבור. בכך נבדל סוקרטס מהסופיסטים, על כל פנים מהדרשנים המרוצים לעצמם שבהם: הוא התאבל על היקר לו והם הובילו בתופים ובמחולות צללי אמתות אל בית־העלמין.

במה יבחן האבל האמתי. בזה שהוא עורך אבל יחיד לנפשו, גונז את מתו היקר בחובו, אינו מתגרד לזכר הבר מינן בשער בת רבים. אבל כזה על האמת הוא הספק הגנוז, השמור מכל משמר, הבלתי מבוטא כמעט. הספקנים הגדולים מצויים בודאי בין הללו, שכל אימת שהם מופיעים בקהל מדברים בלשון ודאי.

עיקרונו של סוקרטס מורה: אין הספק אלא איזמל לניתוח רפויי (לשם חרישה בקרקע האמת) שאסור לעשות בו כל שימוש נוסף בגמר מלאכתו. לנפש היפה אין שותפים לספקותיה. השמא הוא נגע הנשמה, נגע מידבק, הטעון כסוי מטופל ומטופח. אלא שאף על פי כן אי אפשר שלא לחשוף מעט קט את הנגע, לשם אזהרה והתרעה לטובת הרבים. סוקרטס היה תמיד מזהיר ומתריע את הרבים מפני מיחוש־מה, שלא בוטא על ידו, אם מתוך חוסר בטוי ואם מטעמים תכסיסיים.

כי מיחוש טמיר כסס את סוקרטס למדים אנו מחשק הדבור, שהזרים את שיחותיו המפורסמות, כזה שרוצה לשכך בקלוח צוננים צרבת בלב. המחזור בלתי הפוסק של ענינים המשתלבים זה בזה, ההרחב המופרז של אסוציאציות, ה“בעל כרחך”, שהוא נוהג לעתים בכמה משומעיו, קישורי־הכלאים של כמה מוצגים, שהוא מכנסם בדוחק למחיצה אחת, הכל מדבר כאן על צער אנושי עמוק. כסבורים אתם, שהללו הם דבורים? לא, קרשי־קפיצה הם, שפליט מהפיכת אלהים נמלט אליהם. משל לאיש המעקיף על הבשורה הרעה שבפיו עקיפין רבים בשביל להתקין את השומע לקליטת המר ביותר. ורק העין החדה תבחן לרגעים במראה פנים של העויה דקדקה, הבוגדת ומוקיעה: “יש בי סוד!”

ומה היה ההעלם של סוקרטס רב המפענחים?! דומה כי הוא שרוי באותן נקודות־הנפש, שסוקרטס הגיה עליהן פחות אור מעל כל האחרות. הוא חבוי ודאי באיזו נקודה אלמונית, שגלויה עלול לשוות לגדול בני אתונא דמות לסתור לדיוקן המורשה של סוקרטס, המוסכם והמקובל. אין אדם מת עם סודו. אבל יש שאדם מת על מנת לחפות על סודו. דמות המסורת של סוקרטס מה אומרת? היא מצהירה: “אני הסבא הנבון של המין האנושי; חכם אני ושלם. שלוה בארמנותי; ההרמוניה שורה בכל מורשי. הופעתי אב לילדי האדם. הנני המיילד שלכם; מעיר לעזור. אני צפנת הפענח. בואו אלי כל בעלי היסורין והכואבים, כי עמי עלים לתרופה!” אבל כלום מתאימה הצהרה זו אל סוקרטס שבמציאות? שאלה זו מעסיקה אותנו מאוד. כי אם במקצוע הדתות והאגדות אנו מביאים בחשבון המציאות גם את איפור הצבעונין, שהדורות שמים על הפנים האפורים של הגבורים, הרי במחקר הנפש אין לנו אמת אלא אחת, זו הניתנת רק לאחר גירוד כל הפרצופים המזויפים והמבודים של האישיות. רק בתבנית־היסוד של הנפש, נעדרת כל כחל ושרק, הוא דיוקן האמת, היא הממשות.

מתוך חתירה אחרי הממשות והוקרת האמת האחת אי אפשר לנו לראות את סוקרטס כלי שלם ומושלם, מעין אדם העליון, הערוך ומתוקן לפי חוקי הרמוניה עילאית, שאין פרץ וצווחה במרחבי ישותו. הטבע אינו מורגל ליצור ברואים מושלמים כאלה. וגם בצאת ההויה החדשה תמה מתחת ידי יוצרה אל אויר העולם, הרי שם, באויר, חל מיד בה סדק או ליקותא. סוקרטס מאורנו הגדול, נערץ אתה עלינו, אבל שלם ומתוקן לא היית מעודך, ואילמלי כן לא היית כה גדול ונערץ עלינו. ודווקא בפרט זה אפשר לעשות שימוש רב־חשיבות בעדותו של כסינופונס הקטן בדבר הזקנה והתחלואים, שהטרידו את הרב, מבלי להסכים בכל זאת למסקנותיו של תלמיד קטן זה, כי הזקנה דכדכה כל כך את רוחו של אדם גדול בענקים זה עד שהמיר אותה בגביע רעל.

עצם הסוד היה חויתו הסודית של סוקרטס. מציאות המדור הסודיי בנפש, גבולותיו של המדור ההוא וטיב חוקיו השולטים בו – אלה היו הענינים, שעליהם ניהל סוקרטס משא ומתן טמיר עם עצמו. ניצוצות מהדיון הזה ניתזו דרך רמזים מתוך שיחותיו. זו היא הכרה מבישה, כי הנה גם אתה, הנדח מהחברה הטובה של עירך בגלל הגלאי של ישותך, אתה ההולך לקראת כל בני האדם בלב גלוי ותמים, שנשמתך היא משורש האבהות, הדורשת אהבה וחסד לכל הנבראים, אתה המתהלך עם כל בני אתונא, גם עם הנשים, עם הילדים, כאח ורע, אתה מחפה, אולי יותר מכל האחרים, על רקמת היסוד של נשמתך, אתה משתיק מאזני הבריות את הקול הראשי בלהקת ניביך, החבאת את המיתר הראשון מנשמת נפשך. אילו אפשר היה לבטא את העצמיות עד גמירא, למסור לאחרים את דם התמצית של המוחין, לערות את כל החיות לתוך אגן הכלל! סוקרטס בן הנשמה הגאונית היה עושה זאת בששון ובשמחה. להביא את הקרבן עולה כליל. אהה, הקרבן לא ירצה. אין להביע את אשר לא ניתן עדיין להקלט באזני הזולת. אשרי האיש שנולד להיות פה בה בשעה ובתקופה זו עצמה, שבהן נולדו אזני שומעיו. אוי לפה שהקדים להוולד לפני קהל אזניו. ולא זו היא הנקודה הבוערת של הבעיה. לעולם אין האדם מביע דבר מאוצר הטמירין שלו. ואם הנשמה משתוקקת לאש, שתפרוץ לתוכה ללחכה עד תומה, הרי החיות עצמה מתמוגגת באש המטהרת הזאת. זאת אומרת: עד כלות הנפש. כלות ממש. יתכן, כי הנפש לעולם אינה מתמצית בכללות, מאחר שתמיד משתייר על קרקעיתה קורטוב פרטיי גמור, שאין לו לא יורש, לא בן ולא תלמיד. לשוא תכלה הישות למתן עצמה כליל, ללא שיור. גם בעלותה לקרבן עולה יש בה פחת־מה, והוא הפרטי הנשאר.

רמז ללבטים אלה שומעים אנו, באמירה, אמנם שבדרך אגב, שחשיבותה מרובה יותר, בדברי סוקרטס אלה: “אילמלא היתה להם לבני אדם תאות נפש, שאף לובשת היא צורה אחת אצל אלו ואחרת אצל אלו הריהי אחת, אלא אחד מאתנו היה מתאוה תאוה יתירה ומיוחדת ושונה משל האחרים – לא קל היה לו לבאר תאות נפשו” (גאורגיס, עמוד 49). לפי כל מבנה המשפטים הנ"ל ניכרת שפת־ערומים זו, שבה בחר סוקרטס, כמבריח איזו כוונת־לוי מתחת להשגחתו של רואה חשבון. מן המשוער, שסוקרטס כבר חרץ בינו לבין עצמו, כי מלבד התאוות (קרי: החויות) המשותפות לכלל האנושי קיימת גם איזו תאוה (קרי: חויה) יחידית, שהיא נחלת הפרט בלבד, אין להורישה לזולת, אין לבארה ולהגדירה. זאת אומרת: גם אסור לעשות זאת. אסור על שום שהיא פקדון, האישי, בלי רשות מסירה לאחר, בלי צד שיתוף עם האחרים. זו היא נפשיות העוברת לבחינה של גופניות, וכשם שאין שותפות לגבי המיחושים הגופניים וכל גוף סובל את כאבו לעצמו, כך אין החברות חלה עליה. וככל שהנפשיות הטמירה הזאת תתפעם בחזקה באישי, כן תעמיק בו את תו הבידול ותנדהו מהמחנה. אין פדות ואין פורקן הימנה. להטיפה לאחרים? הרי אתה לא אב חומל ומרחם, אלא אב מזיק, עושה שמות, פורע החייב עונש מות. כל אדם ישר וחדש, המרגיש בקרבו הריון של איזו דעה חדשה, שהיא בעצם הרגשת מיחוש ממין חדש, דן בסתר את עצמו לחמור בענשים, מכיוון שהוא בחזקת חולה מדביק. דעה חדשה ממש אסורה בהפצה, דעה, שלא גדלו עדיין בני הדור לקליטתה, עלולה להיהפך לכוח מהרס את החיים.

הכי לא היה סוקרטס אדם חדש בדורו ובדורותיו? האין קיומו, כל מפעל חייו, עומדים בסתירה גמורה לענוות לבו הישר? סוקרטס, שחכמתו מתרוננת בחוצות, הוא המטיף בשערים, הפוקח עיני עוורים, המשבר אלילי עמו ופושט את מחלצות הכבוד מעל הערכין המקובלים בעירו, המצהיר על המולד של אנושיות חדשה, זו שאת מלוא עמקה לא השגנו אפילו אנחנו, בני הדור, שנתאחר לו למעלה מאלפים שנה, הכי לא נראה בעיני עצמו כאדם מסוכן לרבים?! נראה, נראה. הוא כאב את הסתירה הזאת במעמקי ישותו, ככל שהתאמץ לחפות עליה ולהסתירנה אפילו מעיני הקרובים אליו ביותר (ניתן לשער כי דווקא במעמד הזעירא דמן חבריא, אותו כסינופונס פשטן וטפש במקצת, קרע המורה הגדול מעל עצמו את המסוה האחרון. אלא שגם הפעם בחר לו שפת ערומים, ותחת להסיח את כאבו ולומר כי משתוחח הוא תחת כובד יעודו, שהנהו סתירה מינה ובה, רטן באזני ינוקא זה דרך זקנים: “הוי זקן אני! עמוס מחלות הנני!”. והלה שמע וקבל את הדבורים בפשטות הגלמית). מה ערך יש לדברי הבלע של מילטוס וסיעתו, אויבי סוקרטס, שהלשינו עליו בפני בית־הדין, לעומת מכות המרדות בלב סוקרטס?! הדיין הפנימי שבלבו חרץ עליו משפט חמור, כי הבוגד במולדת הרוחנית בן מות הוא. ורק במובן זה אפשר להתאים לכאן גם את נימוקו הראשון של אפלטון, שסוקרטס ציית לחוק המלכות.

משום כן, אין פלא, שסוקרטס העמיק מחשבה בסוד האיבוד לדעת, שהיתה כנראה הגיג־הקבע שלו, אם כי או על שום שהוא ממעיט עד כמה שאפשר להביע אותו באזני אחרים (מכלל שהיא נחשבה אצלו כתאות נפש יחידה ומיוחדה שלו השונה משל האחרים). ורק ביומו האחרון, כמה שעות לפני מותו (כשהאדם שואף לבטוי עצמי מלא ושלם) בשיחה על אבאנוס, הוא כאילו משגר אליו צוואה זו: “ואם חכם הוא אבאנוס ילך אחרי בהקדם האפשרי, כי כנראה אני הולך מזה היום, מפני שכך היא פקודת האתונאים”. וכשהשיב על זה סימיאס: “כיצד דורש אתה מאבאנוס דבר זה? כבר פגשתי את האיש הרבה פעמים, ולפי שהכרתיו קרוב הוא לודאי, שאין ברצונו כלל ללכת אחריך”, ענה על זה סוקרטס: “כלום אין אבאנוס פילוסוף?” “לי נראה שכן”. “אם כן ירצה בזה אבאנוס כמו שירצה בזה כל מי שמתענין בפילוסופיה. אולם בודאי לא יאבד את עצמו לדעת, כי אומרים שזה אסור”. אומרים! במלה אחת זו ניתנה לנו במצוי האירוניה הסוקרטסית במלוא ברקה ועמקה. הוא סוקרטס גופו אינו אולי משייך את עצמו אל האומרים ככה. אלא שעם זה אין הוא שוקד כלל וכלל לעקור, כדרכו, דעה מזיקה זו מן הלבבות.

סוקרטס אינו מביע לנו את דעתו על נושא זה. אין הוא נוגע בכל שיחותיו בבעיה זו: המותר או אסור? על דפי ה“שיחות” אין אנו מוצאים כמדומה שום דיון בפרובלימה זו, שהעסיקה ודאי את המורה גדל־השרעפים, שלא הניח בלי הגבה שום קפל וקמט מהחויה האנושית. הוא, אבי הפסיכואנליזה, שניחש אלפי שנים מראש את כל השקלא וטריא של המדע הזה, הוא שהזריק סילוני אור על הלא־מודע ועל התת־הכרתיי, לא העמיק בבעית הבעיות: איבוד לדעת?! האין עובדה זו מחזקת בנו את ההשערה, כי דווקא האיבוד לדעת היה ענין־השתיה של חויתו הנפשית, משום כן היה מעלימו תמיד בשקידה. לא העלה אותו מתוך הגניזה אלא ביומו האחרון, לאור המות התובע מצוי אחרון של אמת הנפש.

ניתנה לחכם צדיק זה לבצע בגלוי ובדרך חוקית למראית עין את הדבר, שאותו הורה בסתר, ש“בו רוצה כל מי שמתענין בפילוסופיה”, מבלי לשמש על ידי כך מכשול לאחרים. האיש כסוקרטס ישתמט מלקיים את משאלתם הטמירה של הפילוסופים? אף למקורבים ביותר לא פירש המורה את נימוקו האמתי לקבלת הגביע. אלא ניתן לכל תלמידיו ורעיו לפרש אותו כפי יכולת השגתו והכשרתו. בדקו אפלטון וקריטון ואחרים ואמרו: על קדושת החוק או הרעיון מת המורה! יצא כסינופונס והורה על הזקנה והתחלואים. סוקרטס עצמו בשיחתו האחרונה עם ידידיו מנסח את נימוקיו לאי־הבריחה בשפה רבת משמעות. אולם סוקרטס הלך למות לא על קידוש השם (השם אינו מתקדש על ידי המות), כל שכן לא על קידוש חוק המלכות, שהוא בז לה בלבו, על אחת כמה וכמה לא לשם אישור הגבורה (מה טעם במות לשם גבורה?) ואף לא לפרסום רעיונו (את רעיון הפנים שלו לא בקש כלל לפרסם!) אלא על שום שהמות מתוך התאבדות היה הרעיון שלו. סוקרטס אהב את הפילוסופיה כחתן את כלתו. אל שיאיה השתוקק. “כל ימי התפללתי לשיא זה וכשבא לידי לא אקיימנו?!” סח ודאי סוקרטס לעצמו בערב מותו.

נודה נא: את סוד רעיונו לא הוריש המורה הגדול לאיש מתלמידיו, ואף לא לטובים והטוב שבהם. העיקר בסוקרטס לא הובן. לא ניתנה למטיף הגדול תאוותו להביע את תאוות נפשו המיוחדה. אפלטון האלהי השתיק דבר מה ברבו, אם מתוך עוצם חכמתו ואם מפאת שלא חש בדבר. כסינופונס הקטן היה קרוב יותר לאורחא דמהימנותא, אם כי הבין פחות מאחרים ואף מה שהבין לא השיג במשמעו הנכון. על כל פנים כסינופונס גשש סמוך לאמת. הננסים קרובים בדרך כלל אל פשוטם של הדברים, מאחר שהאמת בעיקרה מונחת על הפשט.

לפיכך רשאים אנו להניח, כי במחלוקת שפרצה בדור שני בדבר הפירוש הנכון של תורת הרב, לגבי אהבת החיים, הצדק על צדם של השוללים. משורש סוקרטס יצא אנטיסתנס, שיסד את האסכולה של בני־הכלבים ומסרה לדיוגנס, שולל החיים המוחלט.

ככה נתפטפט בדור שלישי סודי של הרב.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35599 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!