רקע
אנדה עמיר־פינקרפלד
למד הא: אשר נפלו בהרי חברון בחושם לעזרת גוש עציון ביום חמישה בשבט שנת ה’תש"ח

איני יודע אם היתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם

מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי

ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם “הלמד הא”.

דוד בן־גוריון


הוספות למהדורה השלישית

 

הקדמה למהדורה השלישית    🔗

חמישים שנה חלפו מליל יציאתם ללא שוב של מחלקת הל"ה להחיש עזרה לגוש עציון הנצור במערכה על הגנת ירושלים. יובל שנים מלאו לנפילתם עד אחד מול אלפי ערבים, שנאספו מכפרי הרי חברון עד באר־שבע, סגרו עליהם לכלותם, ובאש משטמתם, גם לאחר מותם – על גופותיהם לא חסו.

מות הל“ה בה' שבט תש”ח היה בין הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, שגבתה מעמנו מחיר דמים כבד ורב. הידיעה על מותם הכתה בארץ כמכת הלם, ואבל כבד ירד על היישוב כולו. ל“ה בנים צעירים, לוחמי פלמ”ח וחי"ש, שהיו ממיטב הנוער. כל אחד בדרכו – עולם ומלואו של כשרון, יצירה ותקווה במדעי הטבע והרוח, באמנויות הציור והמוסיקה, במחשבת האדם ובחזון העם, בעוז רוח ובמסירות נפש. לאור הפוטנציאל הרב וההישגים העילאיים, שנגלו ברבים מהם בחייהם הקצרים, מה גדולה היתה עשויה להיות תרומתם בתחומים רבים לארצנו ולעולם – לו רק המשיכו…

חודשים אחדים לאחר נפילתם, עם סיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה בה' אייר תש“ח, גברה ביתר־שאת מלחמת השחרור. לנופלים במערכותיה בחזיתות השונות נוספו אלפי אחים מבניו ובנותיו של עמנו, עד סיום המלחמה. בקרבנם הטהור היו הם ל”מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים".

הל“ה, שהיו מהראשונים להיטמן בפתחו של הר הרצל (לאחר שהועברו מקבר האחים הזמני בכפר עציון), הוקפו סביב מכל עבריהם באלפי מצבות אבן לנופלים במערכות ישראל מכל המלחמות. מה רבה וקשה היתה המערכה מאז על קיומנו. מה כבד מחיר הדמים שנגזר מההישג ההיסטורי של עצמאות מדינית ובטחונית לעמנו במולדתו. כדברי המשורר: “כי אין בית בלי מת על כפיים ואין מת שישכח את ביתו”, ומניינם כבר קרוב לשתי רבבות. רבים היו מאז מעשי ההקרבה והגבורה, ואף לאחריהם נותרו הל”ה בגבורת נפילתם חקוקים בזכרון האומה ובתולדותיה. בנתיב מסעם הלילי אל גוש עציון, בעמק האלה, הוקם קיבוץ משגשג הנושא שמם, ‘נתיב הל"ה’. בישובי המדינה ובעריה נקראו על שמם רחובות, ובהריה – יער. השיר ‘הנה מוטלות גופותינו’, שנכתב עליהם ולזכרם על־ידי המשורר חיים גורי, הפך לזכרון לכלל הנופלים, והיה לאחד מסמלי מלחמת הקוממיות כולה.

במלחמת ששת הימים שבו כוחות צה“ל ושחררו את גוש עציון מכיבושו בידי צבא הלגיון הירדני. בני המתיישבים של כפר עציון בתש”ח שבו והקימו בו מחדש את יישובם, לחיות ולהחיות מעשי אבותיהם. זמן לא רב לאחר שובם הקימו את בית־ספר־שדה כפר־עציון. צוות תחקיר מטעמו, בראשות יהושע כהן ז“ל איש שדה־בוקר, ויוחנן בן יעקב ודוד עמית יבל”א וחבריהם המתיישבים – שם לעצמו כמשימה לחקור ולפענח את דרכם האחרונה של הל“ה. עדויות נגבו ממוכתרי הכפרים הערביים באזור נפילתם ג’בע וצוריף שנותרו מאז בחיים. אף המפקד הבריטי ב־1948 של משטרת חברון, היימיש דוגין, שתודות למאמציו נאספו הל”ה והגיעו לקבורה, הוזמן במיוחד לישראל להציל מפיו עדות חיה. כך נחשפו הפרטים העלומים על נתיב מסעם הלילי עד העפלתם אל ‘גבעת הקרב’ (שלוחת הסנסאן – דאהאר אל חאג’ה), שהיתה מרוחקת אך כחמישה קילומטרים מכפר עציון, יעדם. על גבעה זו, מוקפים באלפי ערבים בהרים שחלשו עליהם סביבם, לחמו כעשר שעות תוך טיפול בפצועיהם והשבת אש, שהסבה לתוקפיהם אבדות כבדות. כמטחווי ראייה הפרידו בינם לבין מחוז חפצם, אך ללא מכשיר קשר, בבדיקות מחזית ומעורף, לא נכנעו ולא נסוגו, ונפלו עד אחרון כשאזלה תחמושתם.

הספר ‘למד הא’, זכרון לדמויותיהם ומערכתם, לוקט ונרשם בידי אנדה פינקרפלד, המשוררת ואחות להלנה רייך מאמהות הל“ה, יצא לאור בתש”י בהוצאת המחלקה לנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית. הספר, שהיה מספרי הזכרון הראשונים לנופלים, אזל ונדפס בשנית בשנת תשל“ט בהוצאת ראובן מס, אביו של דני מפקד המחלקה. גם מהדורה זו אזלה, ולמבקשים להשיגו, בין ממשפחות הל”ה ובין מן המתעניינים בזכרם, תלמידים ונוער – אין מענה. נוסף על זאת, חפצנו לכלול ולהוסיף למהדורה השלישית דברים על הל"ה ומערכתם, שנוספו ברבות הימים מאז הופעת הספר לראשונה:

‘בעקבות הל"ה’, תיאור דרכם האחרונה וקרב נפילתם, שנחשפו כאמור על־ידי בית־ספר שדה כפר־עציון. ‘קדושי שיירת הל"ה’, הסיפור המופלא על הצדיק רבי אריה לוין, שעל־ידי ‘גורל־הגר"א’ הביא לזיהוי שנים עשר מלוחמי הל“ה שלא ניתן היה לזהותם בטרם הובאו למנוחות עולמים (מתוך הספר ‘איש צדיק היה’ מאת שמחה רז). 'האם הבריטים הסגירו את הל”ה' – רב־שיח של לוחמים בתש“ח וחוקרי ההיסטוריה של התקופה, על מערכת הל”ה ולקחיה במבט לאחור (מתוך הספר ‘עושים מדינה’ מאת דודו דיין, ההוצאה לאור של משרד הבטחון).

המאמר ‘הל"ה: פנים אל פנים’ מאת יוסף ארגמן, שהופיע בשבועון צה“ל ‘במחנה’ במלאת 40 שנה לפרשה, ואשר משרטט קווים לפנים האנושיות של אנשי הל”ה ומציג פנים אל פנים את עמדות המחלוקת, שהתעוררה בחלוף השנים על מערכתם.

‘תיק גוש עציון במלחמת הקוממיות – י. יעקובסון’ הינו אחד מתיקי המידע של ארכיון צה“ל על מלחמת השחרור, שהותרו לחשיפה לציבור לפני מלאת 50 שנה למדינה. בעדויות התיק ערך רב לפחות בשתי נקודות ענין. אחד מסיפור המופת של ‘טוהר הנשק’ במערכת הל”ה היה סיפור הרועה הערבי הזקן, אותו פגשו בדרכם בטרם האיר השחר ולא פגעו בו לרעה ושילחוהו לדרכו, והוא אשר הזעיק עליהם את תוקפיהם. דורות של בני נוער ישראליים ולוחמים בצה“ל התחנכו והתווכחו על המסר האנושי ולקחיו הטרגיים של סיפור זה. אעפ”כ, נמצא מי מבין ההיסטוריונים של מלחמת תש“ח אשר, בלהט ניתוץ המיתוסים, אצה לו הדרך להפריך את הסיפור מכל וכל (ראה גם בפרק ‘האם הבריטים הסגירו את הל"ה’ במהדורה זו), ואף להעליל, כי הסיפור הינו פרי המצאה של אחד מאבות הל”ה. כנגד זאת עדויות התיק, המובאות במהדורה זו, שנגבו ע“י קצין צה”ל מפי תושבים ערביים מבית נטיף וסביבת חברון עוד ב־1948 מעידות בעליל, כי סיפור הרועה הערבי לא אגדה היה, כי אם עובדה. גבורת לחימתם של הל“ה אף היא מתגלית בתיק זה ביתר שאת. חרף יציאתם במשך שני לילות רצופים לאחר כחמישים שעות ללא שינה ומסע רגלי מפרך, כשעל גב כל אחד מהם שלושים ק”ג חומרי חבישה, פלסמה, תחמושת, סוללות וחמרי־נפץ, נלחמו הל"ה מעטים מול רבים מלחמה קשה. שש פעמים הסתערו עליהם תוקפיהם סביב גבעת הקרב ונהדפו וניגפו. רק בהסתערות השביעית, כשאזלה תחמושתם עוד לחמו ברימונים ואחריהם באבנים, עד שהוכרעו על־ידי המוות.

השיר ‘אגדת הל"ה’ מאת יורם טהר־לב ולחנו מאת יוסף הדר, מובאים מתוך ספרו ‘ערב של שושנים’, הוצאת מפעלי תרבות וחינוך בע“מ. פרק נוסף לתוספות מהדורה זו הינו מאת בני משפחות הל”ה, שביקשו להוסיף ולהאיר על דמויות יקיריהם. בשער הספר מובאים הדברים הנשגבים על הל“ה שכתב להורים השכולים דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון במלחמת העצמאות ובי”ב שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

תודתנו שלוחה על מתן הרשות לשילוב הדברים בספר, וכן לחברינו לועד הוצאת המהדורה השלישית מיכל אורון־קושניר, אורן מס ואורי מיכאלי.

מאבקם המופלא של הל“ה לא היה לשוא. חשוב שנזכור אותם ואת המסרים שהנחילו לנו, מסר של מסירות עד כלות למען אחים נצורים ולמען תקומת ישראל. מסר של גבורה עילאית, אישית וקבוצתית, שהפכה לחלק ממיתוס הגבורה הישראלית. אך חשוב גם להיות קשובים ומודעים למסרים נוספים וללקחים שיש להפיק מאסון נפילתם של הל”ה, כדי שאסונות כאלה לא ימשיכו לפקוד אותנו. קיימת בקורת על החלטת הדרג הפיקודי לשילוח מחלקת הל"ה ודרך יציאתה. אין בכך כדי לפגוע כהוא זה במעשה גבורתם והקרבתם. היפוכו של דבר, אם נשכיל לאחר חמישים שנה להישיר מבט לאירועי העבר, ונלמד מהם, תהיה זו תרומתם הנוספת לעוצמתה של מדינת ישראל.

בהעלאת זכרם ומורשתם של הל"ה, ובהמשך דרכם במדינת ישראל המתחזקת, יאיר זכרם לדור דור.

שבט תשנ"ח

מרים בן פרץ (אשתו של יוסף קופלר הי"ד)

אורי קושניר (אחיו של טוביה קושניר הי"ד)


 

האם הבריטים הסגירו את הל"ה    🔗

דודו דיין

(מתוך “עושים מדינה”, הוצאה לאור של משרד הבטחון, תשנ"א)


סיפורקע: סיפור הל“ה הפך לאגדה. ידוע שהם חשו לגוש עציון כדי לתגבר את המגינים ולהביא להם תחמושת, ופלאזמה לפצועים. ידוע ש־38 יצאו לדרך. אחד נקע רגלו וחזר עם שניים מחבריו, וה־35 המשיכו בדרכם. ידוע הסיפור על רועה ערבי שגילה אותם והזעיק את הכפריים. הכל מכירים את גבעת הקרב, שם נפלו בגבורה עד האחרון שבהם, וידוע שירו של חיים גורי, לזכר הל”ה.

ידוע שהתגבורת יצאה פעמיים. בלילה שלאחר הקרב, 14.1.48, יצאה המחלקה משכונת בית הכרם דרומה, לעבר הגוש, נתגלתה ליד אחד הכפרים, וחזרה לבסיסה. בליל המחרת שונה המסלול. המחלקה ירדה להר־טוב במכונית, ומשם יצאה במסע הרגלי, שממנו לא שבה.

לא נביא עדויותיהם של המשתתפים בקרב, כי למרבה הצער – הם אינם. בסיועם של לוחמים וחוקרי תש"ח ננסה להבין מה קרה, למה קרה מה שקרה, ונעסוק בתעלומה צעד אחר צעד.

* * *

שאלה 1: האמנם היה צורך להחיש לגוש את ‘מחלקת ההר’?    🔗

– עוזי נרקיס, אז מפקד הגוש: “לאחר הקרב הקשה, ב־14.1, חששתי שהערבים יחדשו את ההתקפה למחרת היום. היינו חסרים תחמושת, מצברים, פלאזמה לפצועים. דרשתי ממפקדת ירושלים ומהמטכ”ל לשלוח תגבורת. לאחר שבלילה הראשון יצאה המחלקה מבית־וגן ולא הגיעה, הטילו מטוסי שירות־האוויר תחמושת ומצברים. אך מחוסר נסיון וציוד הצנחה, האספקה התפזרה או התרסקה. לכן נשלחה המחלקה בלילה הבא לדרכה."

– ד“ר אורי מילשטיין, חוקר מלחמות ישראל ומחבר ‘תולדות מלחמת העצמאות’: “שליחת הל”ה היתה מיותרת. עובדה היא, שהתגבורת, התחמושת והפלאזמה לא הגיעו לגוש, והגוש בכל זאת לא נפל. גם אף פצוע לא מת מהעדר פלאזמה, כי הבריטים העבירו את הפצועים לירושלים בבוקר 15.1, לפני שהמחלקה יצאה לדרכה. כבר אז הגיעו מפקדים בכירים ב’הגנה' למסקנה, ששיגור ‘מחלקת ההר’ היה משגה, ומוטב היה לשגר חוליה קטנה עם חומרי הרפואה. לחוליה קטנה כזו של לוחמים מנוסים היה סיכוי להגיע בלילה אחד, מבלי להיתקל בערבים.”

– יוחנן בן־יעקב, בן כפר עציון, שיחד עם יהושע כהן, איש שדה־בוקר, חקר את פרשת הל“ה וגבה עדויות של רבים, כולל בריטים וערבים: “אמר לי מוכתר הכפר ג’בע, אבו־איברהים, שהודה בחלקו בהתקפה, שהתיסכול על כשלונם בהתקפה על הגוש מצא את פורקנו בחיסול הל”ה. מכאן, שאלמלא הצלחתם נגד הל”ה, סביר שהיו תוקפים מחדש את הגוש. הל“ה ספגו את הזעם על הכשלון.”


שאלה 2: האם בחירת התוואי מהר־טוב לגוש עציון היתה נכונה?    🔗

– אריה עמית (טפר), ממגיני הגוש, שהיה אמור להישלח לירושלים כדי להביא את התגבורת: “הבחירה היתה שגויה. אפשר היה לנסות להגיע לגוש במשוריינים. אפשר היה לעשות חלק מן הדרך ברכב והשאר ברגל”.

– מילשטיין: “הבחירה היתה שגויה. מפקדי המבצע לא רצו לשלוח את המחלקה לילה אחרי לילה באותו נתיב, ולכן לא בחרו בתוואי מלחה, קרמיזן, גוש־עציון. אבל היו חלופות טובות יותר. בין רמת רחל למשק כהן תשעה ק”מ, מקרית ענבים 18 ק“מ. לא היה להם סיכוי לעבור בנתיב שהלכו, 28 ק”מ, בלילה אחד, בגלל אורכה של הדרך, משום שלא הכירוה, ומשום שהיתה תלולה מאד וקשה להליכה בסופה".

– בן־יעקב: “כל הדרכים האלה לא באו בחשבון. השטח רצוף בכפרים ערביים. די בכלב נובח אחד כדי להעמיד את הכפר על הרגליים, כפי שקרה בלילה הראשון. אין זה נכון שהדרך שהלכו בה בלתי־מוכרת להם. לא רק שבמברקים נאמר ש’הם באים במסלול החטיבה' (כלומר, הפלמ"ח), אלא מתחקיר שעשיתי עם סיירי פלמ”ח עלה, שהדרך היתה מוכרת להם היטב… טיילתי רבות במרחב הזה, ואני סבור שהמסלול הגיוני ומתחשב בתנאי השטח ובפריסת הכפרים הוא נוח לניווט לילה".


שאלה 3: האם התגבורת יכולה היתה לסיים את הדרך מהר־טוב לגוש, שאורכה כ־25/27 ק"מ, בהפרש גובה של 700 מ' – בלילה אחד?    🔗

– מילשטיין: “בשום פנים ואופן לא. רוב האנשים היו עייפים מאד, כי גם בלילה הקודם לא עצמו עין. לכל אחד היה משא כבד למדי,כ־30 ק”ג. אין שום יחידה, גם לא בצה“ל כיום, המסוגלת לעמוד במאמץ הזה. העובדה שהמחלקה יצאה באחת־עשרה בלילה ולא בתשע, כמתוכנן, גרמה לכך שאור היום תפס אותה בטרם תגיע לגוש”.

– ד“ר מאיר פעיל, היסטוריון צבאי: “הפלמ”ח כבר עשה, אפילו בתש”ח, מסעות לילה בטווחים כאלה, ולא היתה שום בעיה להגיע. אני מסכים, שלו המחלקה יצאה במועד, ההמשך היה שונה".

נרקיס: “חייבים לזכור את עקרון הדבקות במטרה. דני מס חונך על־כך בפלמ”ח, והעובדה שיצא לדרך באותו לילה, למרות השעה המאוחרת, עומדת לזכותו כמפקד וזוהי מורשתו".


שאלה 4: למה יצאה המחלקה באיחור רב כל־כך?    🔗

– משה חזן, אחד מהשלושה שחזרו להר־טוב עם ישראל גפני שנקע את רגלו: “אין לי מושג למה איחרנו לצאת. להר־טוב הגענו בשבע ועשרה, מהר־טוב יצאנו אחרי השעה אחת־עשרה. הבחורים רטנו על האיחור, אבל הייתי אז חייל פשוט ולא באתי בסוד המחליטים”.

– רפאל בן־ארויה, מא"ז הר־טוב: “אמרתי לדני מס, מפקד המחלקה, שלא יצא מאוחר כל־כך, שיחכה ללילה הבא, כי אני חושש שהם לא יספיקו להגיע. דני השיב לי: ‘אנחנו יוצאים הלילה. אם נתגלה – נתגלה. אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש, ואז לא אכפת לי’.”

– בן־יעקב: “לא דברתי עם דני מס, אבל ניתוח הדרך מראה, ששבעת הקילומטרים האחרונים לפני הגוש עוברים בשטח שומם, שאין בו כפרים ערביים. לו היו מגיעים בעוד מועד לטווח שבעת הקילומטרים, היו מגיעים לגוש. אפשר היה לעשות את 20 הקילומטרים בשש שעות. הפרש הגובה הוא רק 300 מטר. אני מניח שלו היו מתגלים לערבים היתה להם עדיפות גובה, ולא ניתן היה לחסום אותם. עברתי מסלול זה פעמים אחדות, עם ציבור גדול, והתברר בוודאות שניתן להגיע עד לאחר ‘קו־הכפרים’ צוריף וג’בע בטרם אור. מעבר להם אין כל יישוב ערבי עד לגוש. בתחום שבעת הקילומטרים האלה, הגוש יכול היה לעזור.”

– מילשטיין: “האיחור הרב ביציאה מהר־טוב לגוש עציון נבע מהתכנון הלקוי של הפעולה, מהתיאום הגרוע בין הגורמים השונים ב’הגנה' בירושלים, ומהפיקוד הבלתי־מקצועי של המעורבים בדבר. די אם נשווה פעולה זו לפשיטת כוח מהגדוד השלישי של הפלמ”ח על סעסע, כעבור חודש. הפשיטה הצליחה מאוד, המשימה בוצעה ללא נפגעים בנפש, למרות שהתוואי היה ארוך יותר."


שאלה 5: האם יתכן שרועה ערבי גילה את המחלקה והוא שהזעיק את הכפריים?    🔗

– חזן: “איני יודע אם לאחר שנפרדנו מהמחלקה, היא נתגלתה לעיני רואה, כי איש לא נותר בחיים. גם אלי הגיעו שמועות, שכאילו פגשנו ברועה ערבי וחבל שלא פגענו בו, כי הוא הסגיר את המחלקה. יש לי ראייה טובה, לא זכור לי שראינו מישהו, בקטע הזה שבו הלכנו, או חזרנו להר־טוב”.

– בן־יעקב: “על־פי עדותו הנאמנה של הימיש דוגין, מפקח המשטרה הבריטית, שבא לצוריף יום לאחר הקרב ודאג להבאת גוויות הל”ה מגבעת הקרב, הוא פגש שתי נשים ערביות, שהעידו כי ראו את הל“ה ונסו מפניהם בקריאות ‘יאהוד, יאהוד’. ידוע לנו שרועה ערבי הודיע בצוריף, בבוקר השכם, על המחלקה הנמצאת בוואדי ג’דור. אלה עובדות ידועות”.

– פעיל: “אני יודע ששמעון קושניר השתמש בסיפור שהגיע אליו, על רועה ערבי שנתפס בידי יחידת פלמ”ח, שחזרה לקרית־ענבים מפשיטה שקדמה לפרשת הל“ה. הרועה הובא עד לגדר קרית־ענבים ושם שוחרר. את הסיפור הזה ניסה שמעון קושניר להלביש על מסע הל”ה."


שאלה 6: אם כן הדבר, אולי דבר יציאתה של המחלקה דלף לערבים, בין אם תוצאת האזנה לרשת הקשר שלנו מצד הערבים, או מצד הבריטים?    🔗

בספר הפלמ"ח מצאתי ציטוט של מברקים, שנשלחו בטרם תצא המחלקה לדרכה, ובהם פרטים על המועד והמסלול.

– פעיל: “אין הוכחות בכתב, שמישהו האזין ודיווח על המסע. מה עוד, שבדרך כלל הקשר היה בשפת מורס (של קווים ונקודות) ולא בשפת דיבור, וגם המורס היה מוצפן. עם זאת אני חייב לומר, שהבריטים הצליחו לפצח את הקוד של רשת הקשר שלנו, גם בארץ וגם לחו”ל. מאחר שהל“ה נתגלו עם אור, ולא היתה שום ‘פזעה’ (הזעקה המונית של כפריים) ולא היו מארבים על המסלול, אני מניח שלא היתה כאן האזנה”.

– מילשטיין: “ב־19.1, שלושה ימים לאחר הל”ה, מגיש יגאל אלון לישראל גלילי דו“ח ש’יש דליפה של ידיעות ממפקדת ירושלים, והיתה דליפה בענין הל”ה, והערבים ידעו על הענין'. למיטב ידיעתי, לא הקפידו על הצופן".

– בן־יעקב: "עוזי נרקיס הודיע באחת התשדורות, שיתכן שהבריטים מאזינים לקשר שלנו, וסביר להניח שלבריטים יש ענין רב בתשדורות האלה. זאת הערכה, זו אפשרות שאיני יכול להוכיחה.

“יש כמה עובדות תמוהות ומוזרות בפרשה הזו, ואין לי תשובות. אחת: אחדים מן הערבים שהעידו בפנינו ידעו על כל המסלול מהר־טוב לגבעת הקרב, ולא רק על הקטע שנעשה באור יום, כלומר, מן ההיתקלות בל”ה. שתיים: יש עדות מעניינת מאד של ערבי שהגיע למחרת הקרב למחנה אלנבי בירושלים, וכן של ערבי שהיה בקשר עם בן־ארויה, מא"ז הר־טוב, וכן של אבו־איברהים, מוכתר ג’בע; כולם אמרו שהיתה בין ההרוגים בחורה. גם ראשי עיריית חברון, ג’עברי, הודיע בבוקר ה־17.1 שיש בידיו 34 תעודות זיהוי יהודיות ו…שבויה אחת. ידוע הרי, שלא היתה כל בחורה ביניהם. אין ספק. עובדות אלה לא נבדקו עד תום. השאלות הן: איך ידעו על המסלול כולו? איך נוצר הסיפור על הבחורה?

“וכאן מגיע הגילוי המדהים, שאין לו הוכחות אבל גם אין להתעלם ממנו: היתה בחורה! לא בין הל”ה, אבל איתם. הנה כך:

“במשך היום שבו התארגנו הלוחמים בסמינר בית־הכרם בירושלים, ניצב סמוך לבנין משוריין בריטי קטן, שבלט בשל האנטנות שלו. אביבה קושניר, אשתו של טוביה קושניר, שהיה בין הל”ה, היתה עם הלוחמים בלוויית חברתה כשהיו בסמינר. החברה הלכה, אבל אביבה נשארה עד לרגע שבו הל“ה יצאו מהסמינר, ירדו אל הדרך, חיכו למכונית, שרו, וכאשר הגיעה המכונית עלו ונסעו. הבריטים שבמשוריין יכלו לדווח על ‘שתי בחורות’, אבל אם דווח על בחורה אחת, אולי צפה עוד מישהו על החבורה היוצאת לדרך. זה שהבריטים ראו אותה – אין ספק. ועתה, אחת מן השתיים: או שהפנטזיה הערבית פעלה כאן, וכבר היו דברים מעולם; או, וגם זו אפשרות, שהבריטים העבירו ידיעה על קבוצת יהודים, וביניהם בחורה אחת, שיצאו לכיוון גוש־עציון. כבר קרה שהבריטים העבירו מידע לערבים. האפשרות הזו נותנת מקום לחשוב, אם כי איני יכול להוכיח זאת, שהבריטים הודיעו על צאתם.”


שאלה 7: מתי נודע שהל"ה נפלו, והאם אפשר היה לחוש לעזרתם?    🔗

– נרקיס: "שמענו יריות מרחוק, אבל אי־אפשר היה לקשר בינן לבין התגבורת. גם לו ידענו, ספק אם יכולנו להועיל, מפני שהם היו רחוקים מאד, במושגי כוח־האדם והנשק. אני, על כל פנים, דיווחתי למטה, עם בוקר, שהמחלקה לא הגיעה, ובמקביל שלחתי חוליות שיצאו מערבה. אבל ברור שאף חוליה, שום כוח, לא יכול היה לרדת מהגוש, לעבור את המדרון התלול ואת צוריף. לו יכולנו לעשות זאת, לא היינו מבקשים תגבורת.

– עידו אמבר, חוקר תולדות חיל־האוויר: “בתשע בבוקר נתקבלה הודעה שהתגבורת לא הגיעה. בתשע וחצי המריאו עזר וייצמן ומישה (מיכאל) קנר שטסו לאורך ציר התנועה של המחלקה. הם גילו בכפר צוריף ריכוז של ערבים ורכב. משתיים בצהריים, בטיסה נוספת של עזר ואלי פיינגרש (אייל), הם דיווח על ריכוז ערבים בכפר הסמוך ג’בע. בשלוש דיווחו אפרים הננסון וקנר על ריכוז של כ־400 ערבים בין צוריף לג’בע. רק למחרת בבוקר, ב־17.1, הודיע הרדיו על נפילתם של 35 יהודים ליד ג’בע”.

– בן־יעקב: “אין לי ספק, שב־16.1 בצהריים כבר ידעו על ההיתקלות. הר־טוב הודיעה, שהאנשים יצאו. גוש עציון הודיע, שלגוש הם לא הגיעו. לכן ריכזו בהר־טוב כוח שמנה 90 איש, כדי שייצא ויגיע אל המחלקה. בזמן שרוכז כוח זה, עדיין לא נודע גורל המחלקה. הכוח יצא בשבת בבוקר, נתקל באש כנופייה ערבית, ואחד הלוחמים נהרג”.

מילשטיין: “עוד החלטה שגויה”. ידעו שהבחורים כבר נהרגו. מה טעם לשלוח עוד אנשים ולסכן אותם?"

– בן־יעקב: “הדיווח הראשון והמוסמך על נפילתם, וגילוי הגוויות, הועבר מהימיש דוגין. הוא הגיע לצוריף בשבת לפני הצהריים, והערבים אמרו לו שאין שום דבר. הוא יצא שנית בשעות אחר הצהריים, טיפס על גבעת הקרב, גילה את הגוויות, ובשעות הערב המאוחרות של יום השבת, 16.1 – הודיע על האסון ולא קודם לכן. למחרת, ביום ראשון, טיפל באיסוף הגוויות.”

– יצחק נבון, אז ראש הש“י הערבי בירושלים: “בתוקף תפקידי הייתי הראשון שידע שקורה משהו חמור מאד. היו לנו אנשים שהאזינו לרשת הקשר הערבית, והם דיווחו, שנשמעו תרועות ניצחון של ערבים, שטענו שהם תפסו עשרות יהודים, הקיפו אותם, שחטו אותם. הם אמרו, שזה היה בסביבות אל־פאג’ר בגוש עציון. רצתי ישר למפקד המחוז, ישראל עמיר (זבלודובסקי). הראיתי לו את הדו”ח, ראיתי שפניו החווירו וחשתי שמשהו נורא קורה. לשאלתי השיב, ש’זו מחלקת הסטודנטים'. אמרתי לו, שהם מקיפים אותם והורגים אותם. הוא הוציא מכיסו את הרשימה של הסטודנטים. עברתי על השמות, ולצערי, מצאתי בה את שמו של בן־דודי. גם הוא היה בנופלים. כאשר קלטנו את הידיעה, לא ידענו שמדובר בל”ה. אנחנו התמקדנו במעשי הערבים, ולא ידענו מה אנחנו עושים.

“הידיעה על נפילתם היתה בידי מפקד המחוז בשעה שהקרב התנהל. אין לי מושג מה עשו כתוצאה מהידיעה”.


שאלה 8: איך נראית פרשת הל"ה במבט עכשווי?    🔗

– משה חזן: “לשלושתנו יש הרגשה שקבלנו את חיינו במתנה, רק חבל שהמתנה היתה כרוכה בטרגדיה כה נוראה. לא עשינו שום דבר יוצא דופן. לא נלחמנו, לא עשינו מאומה. הפרשה מעיקה עלי מאד. נמנעתי כל השנים מלבוא לאזכרות, כדי לא להיזכר בעובדות”.

– מילשטיין: “הל”ה, מפקדים כחיילים, ביצעו את משימתם כמיטב יכולתם, שהיתה מוגבלת, בעיקר בגלל ההכנות הלקויות. הלקח העכשווי של פרשת הל“ה אינו התכנון והביצוע הלקויים בתש”ח, אלא העובדה, שרוב הפרטים הועלמו ולא נחקרו במשך עשרות שנים. כך נוצרה תרבות של מיתוסים, המונעת הפקת לקחי אמת, לא רק מפרשה זו, אלא גם ממבצעים מאוחרים יותר, משום שלא אותרו הליקויים ולא הופקו הלקחים. הלקח העיקרי מפרשה זו הוא, שיש לחקור עד תום כל אירוע צבאי, טראגי ככל שיהיה, כדי למנוע אירועים דומים בעתיד".

– פעיל: “הל”ה הוא סיפור של כשלון. מוכרחים להודות, זה כשלון, שכמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית, העם או הציבור כשזה קורה לו הופך אותו למיתוס, בכך שהוא מדגיש את מעשה הגבורה. כלומר, הגבורה מחפה על הכשלון. זו דרך נורמלית וטבעית להתמודד נפשית עם אסון. במקום להיכנס לדכדוך פסיכולוגי ולדיכאון, נוהג המין האנושי לעודד עצמו באמצעות השברירים החיוביים שניתן לאתר בתוככי האסון או המפלה, בין אם זו גבורה עילאית, או צדק ברור, או ערכים מוסריים בעלי חיוניות היסטורית".

– אביבה קושניר־הזז: “לצערי, עסקת כאן יותר בנסיבות השליחות ובתוצאותיה העגומות, ולא באנשים עצמם. זו היתה חבורה של עילית הנוער, הטובים שבטובים, והיו רבים כמותם – שבגלל כשלון מפקדיהם לא הגיעו ליעדם ושילמו בחייהם”.

– יוחנן בן־יעקב: "אביא שני ציטוטים, האחד של אבו־איברהים, המוכתר שהשתתף בשני האירועים. הוא סיפר לי שלאחר חיסול המחלקה התקבצו אצלו נכבדים ומפקדים, שהגיעו למסקנה עגומה: אם מעטים כל־כך הצליחו להדוף את התקפת הערבים על הגוש, ואם היהודים עקשנים עד־כדי לשלוח אנשים נוספים למקום חסר־סיכוי כזה, הם ינצחו את הערבים. שייח ערבי, שנפצע בקרב, אמר: ‘מי שנגזר עליו למות, לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי־חיל אלה’.

“הציטוט השני הוא מפרופ' עמוס דה־שליט, שבמכתב להורי תלמיד שלו, שנפל בקרבות התעלה, כתב: 'בתחילת מלחמת העצמאות נשלחתי בתפקיד מסוים להר־הצופים, בירושלים, שהיה מנותק. חזרתי העירה ולמדתי על דבר נפילתם של 35 מחברי בדרכם להגנת גוש עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקב”ה. לא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי לעצמי, שאם הותיר הגורל זה או אחר מאתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו, כיאה למסירותם של בניה. גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר, שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים, לבנות עתיד טוב יותר, מזהיר יותר, שיהא ראוי לקורבנם של בנים אלה'. זה הלקח שלי מפרשת ‘מחלקת ההר’."


 

תיק י. יעקובסון    🔗

גוש עציון במלחמת הקוממיות    🔗

(מתוך ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון)

מתוך דו“ח של קצין צה”ל, שמסכם עדויות של תושבי סביבת בית נטיף אחרי כיבוש המקום: “… עם שחר נתקלו ברועה ערבי ושאלוהו לדרך. הרועה הלך והזעיק את ערביי הסביבה. הכפר צוריף שבקרבת מקום שימש אכסניה ובית ספר ללוחמים ערביים מקומיים. הללו יצאו בהמוניהם, ובשעה 09.00 החל הקרב בין אנשינו לבינם. עד שעות הצהרים נמשך הקרב, כשאנשינו מנסים להבקיע דרך לגוש אשר היו רחוקים ממנו רק 5 ק”מ. מדברי השבויים מתברר ששש פעמים ניסה האויב להסתער עליהם וניגף.

כשאזלה התחמושת והערבים הסתערו בשביעית, קם אחד מביניהם וזרק רימונים. האויב השיב באש קטלנית והתקרב לאנשינו בתקוה שלא נשארה בהם רוח חיים. אולם אותו לוחם, שתואר בפי הערביים כחסון ושחור, התרומם שוב וקיבל את פני המתקיפים ברימונים. לאחרונה נמצא כשבידו אבן."

שיך מהנגב מספר: “עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר עציון. הבהלה לאחר מפלת כפר עציון היתה רבה, ומאות רבות נזעקו להלחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שנשאר בחיים, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזל הנשק מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגליו; הוא נותח בביה”ח בבאר־שבע."

הערבי מסביבת חברון מספר 1: “בליל שישי (הכוונה כנראה לאור ליום ו') עברו כמה עשרות יהודים ליד צוריף, פגשו בערבי זקן, ברכוהו לשלום והמשיכו בדרכם. הזקן מיהר לכפר וסיפר כי באו יהודים להתקיף את הכפר. הערבים הזעיקו את אנשי הכפר ונכנסו בקרב עם היהודים. היהודים נכנסו לצוריף, עברו אותה ופנו לעבר ג’בע; נכנסו לואדי ג’בע ברצותם להגיע לכפר עציון. בינתיים הופיעו מאות מוזעקים מהסביבה אשר הטרידו את היהודים בעוד לילה. עם בוקר התבצרו היהודים תוך ואדי(!) כשהערבים מתבצרים על הגאיות מסביב. בגלל המצב הקרקעי, האש של היהודים לא היתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון, וכאשר נדמה היה לערבים כי כולם הרוגים התחילו להתקרב; אז קם יהודי פצוע קשה וזרק פצצה. הערבים ירו ופגעו בו, אך הוא תפס אבן והשתדל לזרוק אותה בערבים, אולם כוחותיו אפסו והוא גוע ומת כשהוא מחזיק באבן.”

דוגין, קצין המשטרה הבריטי מחברון, מסר את הדברים הבאים שנרשמו במטה הגוש: “אחרי שנודע לו על ההתקפה על סוריף בא למקום והתברר לו שהיתה שם קבוצה שפעלה, אבל לא היו שום אבדות. אחר חזר לחברון. אחרי מספר שעות הודיעו לו על נפגעים ערביים בסביבות סוריף. הוא יצא למקום והחל בחיפושים, אך לא בסוריף ולא בג’בע הצליח, למרות אמצעי הלחץ שנקט בהם, להיודע פרטים על מה שקרה. בינתיים קיבל ידיעה מהממשלה ששלשים וחמישה יהודים נעדרים וצריכים להימצא בין סוריף לג’בע. שוב לחץ על הערבים, עד שילד רועה מבית נטיף הודה שהוא יודע את מקום המערכה. המשטרה יצאה עם הנער ומצאה 25 גופות מפוזרות בואדי בין סוריף וג’בע במקום הנקרא ראס חסן (עיין מירשם). הוא מצאם ערומים וחבולים. חזר לכפר ודרש באיומים גמלים ופרדות להובלת הגויות, ולבסוף קיבל כמה גמלים והוא עצמו הוכרח להעמיס את הגויות. שוב באמצעי לחץ הצליח להשיג את שאר הגופות. הוא חקר על המקרה מפי הערבים, והתברר לו שעם התחלת דרכם בסביבות הר־טוב עקבו אחריהם והזעיקו את כל הסביבה, כך שהם מצאו בכל שביל שאליו פנו מחסומים. הם היו נאלצים לשוב ולעקוף, עד שהגיעו לסביבות סוריף. הם חזרו מסוריף והסתתרו במערות עד שעה 15.00, ואחר החלו לעלות על השטח של אל־הוד (אדמת יהודים) ושם נתקלו באש צולבת וצולפת מבלי שראו את המתקיפים. הפגיעות היו רובן מאחור, מהגב. אחרי שנפגעו התעללו בהם בכל מיני מכשירים עד שמתו. רק אחד גבוה וחסון וחזק התפרץ עם פצצות והצליח לעלות ולהשתמש נגד המתקיפים בפצצות יד, ולבסוף נפגע אף הוא מצלף. עד כאן דברי הקצין.”

את צרור הידיעות הקצרות והעדויות המפורטות יותר אפשר לסכם ולעזור בכך להבהיר פרשה של מלחמת יאוש.

המחלקה סטתה במקצת בסוף דרכה, נכנסה לאחת משלוחות הואדי המובילות דרומה, והגיעה לגבולות הכפר סוריף בשעות הבוקר המוקדמות. אלמלא הסטיה הקטנה הזו היתה מגיעה עם שחר למרחק של 2 ק"מ בערך ממשואות יצחק, והיתה מגיעה בשלום לגוש.

ע“י הכפר נתגלתה המחלקה והותקפה ע”י תושביו וע“י יחידות ערבים מגויסים שחנו בו. אנשי המחלקה נסוגו תוך כדי קרב למרחק של ק”מ אחד עד שניים. קרב הנסיגה נמשך עד הצהריים. בפרק זמן זה הוזעקו ל’פזעה' ערבים מכל האזור. עדיפותם היתה מכרעת והיערכותם היתה סביב המחלקה, כשהם תופסים עמדות מאחרי הסלעים וצולפים מרחוק.

בשעות הצהריים נמצאו הלוחמים בנסיגתם לרגלי ראס חסן, כשהם עולים לאדמות אל־חור. כפי הנראה משום שהלחץ ממזרח היה גדול יותר.

הלוחמים היו עייפים אחרי 2 ימים של הליכה מאומצת בלילה ומנוחה בלתי־מספקת ביום. משא התחמושת והציוד הכביד עליהם. לאים ותשושים טיפסו באיטיות על המדרון לעבר הרמה, כשהם נפגעים מלפנים ומאחור, מספרם הולך וקטן והם מנהלים קרב ייאוש, רווי זיעה, דם וודאי גם דמעות אין־אונים. לרמה עצמה הגיעו בודדים, ואולי רק אחד, אותה דמות חסונה שזרקה רימונים אחרונים ובגסיסתה אחזה אבן בכעס אין־אונים.

הערבים פשטו על החללים והגוססים, בזזום והפשיטום ערומים, התעללו וחבלו בגופות עד שקשה וכמעט בלתי־אפשרי היה לזהותם. אחת הגופות הגיעה כרותת ראש.

זהו סיפור המעשה הממוצע המסתמן.

מספר עובדות, כמו מקום ושעת מותם, נקבעו בודאות. משך הקרב וצורתו נקבעים כמעט בודאות בהסתמך על רוב העדויות. העדויות האחרות אינן משנות את העובדות הנ"ל באופן יסודי, ובחלקן מוסיפות פרטים שיתכן והם אמיתיים.

קרב השלשים וחמישה הסתיים ביום ו' 16.1.48 בשעות הצהריים. הגויות נחו בשטח עד יום א', 18.1.

מטה מחוז ירושלים וארגן פלוגת תגבורת בת 39 איש, מורכבת מאנשי פלמ“ח וחי”ש, במטרה לצאת בעקבות השלושים1 וחמישה. ברור שפעולה כזו ביום בשטח זה היתה חסרת סיכויים, והיחידה נהגה אמנם זהירות מחושבת במהלכיה.

היחידה התארגנה במשך יום שישי, ובשבת בבוקר יצאה במכוניות מהר־טוב, כשמטוס חג מעליה לעזור בחיפוש.

הפלוגה ירדה מהמכוניות לרגלי משלט מול הכפר דיראסאן. כאן נפתחה עליהם אש מכיוון הכפר וסביבתו, ונראו ונשמעו סימני אזעקת הסביבה. התנהל קרב אש ותנועה, והיחידה תפסה את המשלט. מספר הערבים היורים גדל והחל להקיף את היחידה. היחידה נסוגה לעבר המכוניות, עלתה עליהן וחזרה להר־טוב.

אבידות היחידה: הרוג אחד ושני פצועים.

ספק אם אפשר להגדיר בדיוק את מטרת הפעולה הזו. יתכן שמניעיה היו יותר ביטוי של זעם וחוסר אונים מאשר תוצאה של שיקול הגיוני.

היה זה המגע האחרון שחתם את שלשלת ההתנגשויות הקשורות בהתקפה הגדולה על גוש עציון.

ביום ב', 19.1.48, הובאו לקבועה השלושים וחמישה. משפחותיהם הוצאו ע"י הצבע הבריטי לטקס ההלויה. שוב נכרה קבר אחים2, גדול בהרבה מהראשון. מספר האלונקות לא הספיק, והגויות הובאו לקברן בשני מחזורים. הפעם כוסה הקבר בעצים וערימות אבנים, למנוע מהתנים, שריח המתים עלה באפם, מלחטט בקבר.


 

הל"ה: פנים אל פנים    🔗

יוסף ארגמן

(מתוך “במחנה”, 13.1.1988)


ארבעים שנה אחרי נפילתם בקרב, אחרי שכבר היו למיתוס ואחרי שהמיתוס הפך כבר נושא למחלוקת, מביא ‘במחנה’ לראשונה את הפנים – במקובץ: שלושים וחמישה פנים ושמות, עולים חדשים וילידי הארץ, פועלים וסטודנטים, חילוניים ודתיים. תמונת מחזור של דור – שהפכה לתמונת סיום. הל"ה, שמעבר לכל ויכוח.

“להבין את החיים אפשר רק במבט לאחור, אך לחיות אותם חייבים קדימה…”. משפט זה של סרן קירקגור, הפילוסוף הנורבגי, שתימצת את הטרגדיה האנושית, הוא גם משפט הסיכום המובהק אליו הגעתי כתום קריאה יסודית על פרשת הל"ה ושיחות הבהרה עם מי ששלח אותם אז ומי שטוען היום כי היתה זו שגיאה אחת טראגית. כל התיחסות לסיפורם של 35 הבחורים שיצאו השבוע לפני 40 שנה ולא חזרו, לא תקבל את ממדיה האמיתיים בלא שאמירת־זהב זו תשמש לה רקע מתמיד.

בטרם שפורסים את המחלוקת ושואלים את השאלות שחזרו ועלו דווקא בשנים האחרונות, ובטרם שמתיחסים אל היבטיה השונים של הפרשה, שאם תרצה או לא תרצה גוררים אותך אל שאלות היסטוריוסופיות מובהקות – מוטב להתחיל במה שכן מסכימים עליו: ובכן, כל מי שהתבטא בענין מסכים, ברמת דרמטיות זו או אחרת, כי פרשת הל“ה (15 בינואר 1948) היא אחד הסיפורים החזקים, אם לא החזק ביותר, של מלחמת העצמאות. דוד בן־גוריון כינה את המערכה על גוש עציון, ובמיוחד את פרשת הל”ה שחשו לעזרתו ונפלו ללא שריד – האפוס הגדול ונורא ההוד של מלחמת היהודים.

ואכן, במשך 35 שנה היתה הפרשה אפוס בלתי־מעורער, לאורו חינכו דורות של לוחמים ונערים בתנועות־נוער. שירו של חיים גורי ‘הנה מוטלות גופותינו’, שנכתב למחרת הקרב, פתח כמעט כל עצרת של ימי־הזיכרון. היו שהשוו את הפרשה לסיפור מצדה בגירסתו המודרנית.

רק לפני חמש שנים קם ד“ר (לפילוסופיה) אורי מילשטיין ופירסם בעתון ‘דבר’, סידרה של שלושה מאמרים תחת הכותרת הפרובוקטיבית מאד: מי באמת אשם במותם של הל”ה? מילשטיין, הסבור, כנראה, כמו ויזלטיר, כי ‘ההיסטוריה איננה אלא רשימה כרונולוגית של פשעים, טיפשויות ואמונות’ – ניסה להוכיח כי פרשת הל"ה אינה אפוס אלא אסון מיותר, שניתן היה למנוע אותו. ביקורתו הבוטה והמבוססת על עדויות, התמקדה בעצם ההחלטה לשלוח את המחלקה, בתכנון מסעה, ובדרכי ביצועו.

שני האישים, אליהם מתנקזות3 טענותיו העיקריות של מילשטיין, חיים עמנו היום. האחד הוא ישראל עמיר (זבדלובסקי), בן 84, איש העלייה השלישית, אז מפקד מחוז ירושלים. השני ­– צבי זמיר, בן 62, אז מפקד כוחות הפלמ"ח בירושלים.

שני האישים נושאים עמם רקורד בטחוני עשיר. ישראל עמיר, מפקד קפדן וביצועיסט ממדרגה ראשונה, היה מנהלו הראשון של התע“ש, ראש הש”י (שירות־ידיעות, הש"ב והמוסד דאז), ולאחר סיום תפקידו בירושלים מונה על־ידי בן־גוריון (ביום בו פרצה מלחמת השחרור) להיות מפקדו הראשון של חיל־האוויר (עובדה לא־ידועה זו תתוקן השנה באופן רשמי). אחר־כך, במשך 17 שנה, היה ראש אגף כוח־אדם במשרד הבטחון ואחראי לגיוס לצה"ל.

צבי זמיר, לשעבר ראש המוסד, מראשוני המתגייסים לפלמ“ח, היה מפקד הגדוד השישי, אחר־כך מח”ט ‘גבעתי’, מפקד בית־הספר לחיל רגלים, ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום.

מול שניים אלה עומד ד“ר אורי מילשטיין בעיקשות, ויש שיאמרו אפילו באומץ. לא יהיה זה הוגן לבטל את ידיעותיו בענייני צבא על־ידי ציון העובדה, כי היה רק סמל תאג”ד בצנחנים. אחרי הכל, גם סר בזיל לידל־הארט, גדול האסטרטגים והפרשנים הצבאיים, הגיע רק לדרגת קפטן בצבא הבריטי.

עם זאת, יש לא מעטים ­– גם בצה"ל היום – הרואים בנסיונו לכתוב את ההיסטוריה של מלחמת השחרור מחדש (10 כרכים שיצאו בהוצאת ‘זמורה־ביתן’) מעשה שעיקרו השתדלות כמעט כפייתית לשבור מיתוסים בכל מחיר, גם במחיר האמת, ההגינות והיושר האינטלקטואלי. יש אחרים, וגם הם לא מעטים, הרואים במילשטיין לוחם בודד במימסד הבטחוניסטי, היסטוריון שאיננו ‘שם’ על אף אחד.

הדעות שהציג מילשטיין ב’דבר' חרו, כמובן, מאד לעמיר ולזמיר. מעבר לענין האישי, כך טענו השניים הן במאמרי תגובה ב’דבר' והן בעל־פה, מילשטיין ‘פשוט איננו מבין מה הוא שח’.

עמיר, עמו ישבתי שעות אחדות, מתיחס אל מילשטיין בבוז גלוי. הוא טוען שהאיש פשוט ‘מקשקש’ וכי אין לו כל הבנה בתקופה שבה הדברים התרחשו, וכי הוא ‘חכם לאחר מעשה’ מן הסוג הגרוע. עמיר, שהיה במקום כאשר יצאה המחלקה מירושלים, משוכנע גם היום לחלוטין, כי שיגורה של מחלקת הל"ה היה מעשה שחייבים היו לעשותו.

מצטרף לדעה זו גם אלוף (מיל') עוזי נרקיס, שהיה אז מפקדו הטרי של גוש־עציון והואשם על־ידי מילשטיין כי מברקיו ה’היסטריים' לעזרה גרמו לשיגור חפוז מדי, ואולי מיותר, של תגבורת הל"ה. אמר בשבוע שעבר נרקיס: ‘לא חכמה לשבת היום עם הרגליים על השולחן ולבקר. אנחנו ניהלנו באותו יום (14 בינואר) קרב נגד אלפיים ערבים. הרגנו יותר ממאה. זה היה הקרב הגדול ביותר עד אז. האם היתה ערובה שלא יחזרו לתקוף למחרת, ומה היו אומרים לולא התרעתי על המצב הקשה?’

מול הטענות הללו עומד מילשטיין נחרץ ובוטח. בשיחה עמו אמר, כי ברור לו שלא אוהבים אותו, ביחוד אלה שהוא כותב עליהם, וזה מובן מעצמו. אין הוא יכול לעשות דבר בנידון, זו דרכו של עולם שאנשים אינם אוהבים מי שמגלה עליהם את האמת. הוא חזר וטען, כי בפרשת הל"ה אכן היו מחדלים, גם על־פי אמות מידה של הימים ההם, וכי נעשתה מלאכת טשטוש של האמת.

הנה כי כן, פרשת הל"ה היום, למי שבא לעיין בה במלאת לה 40 שנה, כבר איננה סוגיה היסטורית גרידא. למעט מה שירד אלי־קבר עם הנופלים, דומה שאין עוד חילוקי־דעות על הפרטים. הוויכוח גלש אל מעבר לעובדות (עליהן כמעט אין מחלוקת) אל תחומה הרגיש של ההיסטוריוגרפיה ואל תחום הגדרת המונחים.

השאלות הקלאסיות כאן הן כמובן: מה הזכות העומדת להיסטוריון לבקר מעשי הזולת שנעשו בלחץ הנסיבות. האם יכול הוא בכלל להיכנס לעורם ולהגיע לאמת הצרופה? וחשוב מכך: האם קיימת בכלל אמת צרופה, או שמא זו נמצאת רק בעיני המסתכל? כדי להבין את המחלוקת לעומקה, חשוב ביותר להכיר את הרקע שבתוכו מתרחשת הפרשה. הכרה זו אף עשויה לעזור לקורא לנקוט עמדה. הנה תזכורת:

פרשת הל“ה מתרחשת, וזה חשוב לזכור, עוד בטרם החלה מלחמת השחרור רשמית. זוהי התקופה בת ששת החודשים שבין החלטת האו”ם על חלוקת א"י (29 בנובמבר 1947) לבין פלישת צבאות־ערב (15 במאי 1948).

עובדה שניה, חשובה ביותר: הבריטים עדיין בארץ, ובמלוא כוחם. המחתרות מציקות להם קשות. בתקופה זו אף מנסים להתנקש בחיי הנציב בעליון ליד מוצא. הוא ניצל בנס. הבריטים שרויים במתח ובעצבנות, זהו גם מצבם הנפשי, הקולקטיבי, של שני הצדדים הניצים: היהודים והערבים. הפחדים מפני העתיד להתרחש, הצורך לקבוע עובדות ‘לפני שמתחילים’, וההכרח לעשות כל זאת בהסתר מעיני הצבא הבריטי – מעלים את סף הרגישות. עבור הקורא זוהי, לדעתי, נקודת־המפתח להבנת ההתרחשויות.

על אף הרושם (שנוצר בגלל סיבות שאפשר להבין את פשרן ללא קושי) כאילו בששת החודשים הללו הערבים מתקיפים והיהודים ‘מגמגמים’, הנה פני הדברים, לפחות במחוז ירושלים, היו אחרים. עיון ביומן המבצעים של חטיבת עציוני, היא חטיבת ירושלים, יגלה פעילות התקפית, מיליטנטית מאד.

אולי משום הבעיה הפלשתינאית שנוצרה אז, הצניעו במשך הרבה שנים את העובדה, כי לילה־לילה יצאו באותה תקופה יחידות חי"ש לפעול בשכונות הערביות ובכפרים בסביבה. היחידה ללוחמה פסיכולוגית, בשיחות טלפון לערבים, במכתבים ובכרוזים, הציעו להם לצאת ולעזוב. הערבים נתקפו בפחד ובמידה של פאניקה. שכונות שלמות התרוקנו, וההגנה הציבה בהן יחידות משמר לוחמות.

לא שהערבים ישבו בשקט. לא שלא תקפו תחבורה יהודית, לא שלא יצאו בהמון פורע לכיוון העיר היהודית. לא שזה היה קל. הקשיים בהם נתקל ישראל עמיר, כמפקד מחוז ירושלים, היו עצומים ובלתי־מובנים אפילו למפקדי אזורים אחרים בארץ. אף־על־פי־כן, העקרון של תפישת עמדות, ומאידך גיסא, אי־ויתור על שום נקודה או שכונה יהודית, הפך לעיקרון בלתי־מתפשר.

מחוז ירושלים היה אחראי לא רק על העיר גופה, אלא גם על 14 נקודות כפריות סביבה: מוצא במערב, מפעל האשלג וקליה במזרח, עטרות בצפון, ובדרום ישבו ארבעת ישובי גוש־עציון על אם הדרך בין חברון לירושלים, והיו גם הם באחריות המחוז. הם נחשבו למשלט דרומי קדמי, שנועד לחסום תגבורת מחברון ומהכפרים סביב לירושלים. בתוקף זה קיבלו חשיבות עליונה. לערבים הם היו עצם בגרון העמוק של הר חברון.

בין 14 הנקודות התקיימה תנועה מתמדת ומוסווית של יחידות לוחמות. ישובים תוגברו. אנשים התחלפו, יחידות החליפו מיקום. זו היתה אחת הסיבות לעובדה, שהערבים התרכזו בתקיפת התחבורה היהודית ובחסימתה.

הנה כי כן, בתוך אווירה עצבנית זו מתרחשת לה פרשת הל"ה, שהיתה חלק מתנועת הכוחות במחוז. הנה העובדות באופן כמעט סכימטי:

ב־14 בינואר הותקף הגוש הנצור בצפונו ובדרומו. הערבים (כ־2,000 במספר) הצטיינו בכוח־אש ובהתלהבות, אך לא בארגון, על אף שהיה בקרבם גרעין פיקודי בראשותו של המוכשר והמפורסם בין מפקדי הכנופיות – עבדול קאדר חוסייני.

ההתקפה, נהדפה, מותירה מאחוריה הרוגים ופצועים. היה מחסור חמור בתחמושת ובחומרי רפואה. סוללות המשדרים, קו־הקשר היחיד החוצה, הלכו ונחלשו. הדיווחים סיפרו כי הערבים עצבניים מאד. ההתקפה היתה כשלון של חוסייני. לעוזי נרקיס היו סיבות טובות לחשוש מהתקפה למחרת. הוא ביקש עזרה.

ישראל עמיר, שאיש לבד מן המפקדים הבכירים לא הכירו, מטעמי חשאיות, כינס את שלושת המג"דים שלו במטהו (חדר קטן ומוסווה בסניף המרכזי של קופת־חולים) וביקש לזמן גם את צבי זמיר. לאחר שקיבלו אישור מהמטה הכללי בתל־אביב (יגאל ידין) החליטו לשלוח עוד באותו לילה, 14 – 15 בינואר, מחלקה לעזרה. לאחר שהוברר סופית כי הכביש חסום לחלוטין, היה ברור כי המחלקה ועמה תחמושת, חומרי־נפץ, חומרי רפואה וסוללות, תצא רגלית.

לפני שנצא לדרך עם הל“ח ואחר־כך עם הל”ה, בלילה הראשון ובלילה השני, נדפדף יחד בדפי חייהם של הבחורים שהיו לאגדה. מי היו אנשי ‘מחלקת ההר’?

ובכן, על אף ששמה מקנה לה אופי אוניפורמי מסויים, היתה המחלקה רחוקה מלהיות מה שקוראים יחידה הומוגנית. אפשר לומר, אמנם בזהירות, שרוב חבריה לא הכירו זה את זה. היו בה שתי כיתות פלמ“ח ושתי כיתות חי”ש, שאנשיהן הוצאו מיחידותיהם, במיוחד למשימה זו.

עיון בתולדות חייהם, שלוקטו ביד אוהבת ורכה של המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד (בן־אחותה, דני רייך, היה בין הנופלים), מגלה מיגוון אנושי מבחינת מוצא, גיל, תולדות־חיים ועיסוקים אזרחיים.

טבעי לפתוח בדני מס, מפקד המחלקה. מס, שהיה הסמג"ד הטרי של צבי זמיר, מונה כמפקד התגבורת על־פי בקשתו, כיוון שסיים את תפקידו כמפקד הגוש רק שבוע קודם לכן. מס היה, כנראה, מן הטיפוסים שהמלה ‘מיוחד’ קטנה בשבילם. עוזי נרקיס, שלמד איתו עשר שנים בגימנסיה בירושלים, רואה בו ענק, מראה פניו הנשקפים מן הצילום מזכירים במשהו את השחקן ג’יימס דין. כמוהו גם מס נהג לרכוב על אופנוע.

על־אף ששפע כולו צבריות חיננית, נולד דניאל מס בברלין (1923) ועלה לארץ עם הוריו, (אביב היה המו"ל והבלשן ראובן מס) רק בהיותו בן 10, עם העליה הגרמנית, בעלות היטלר לשלטון. הוא היה מראשוני הפלמ"ח ושירת בו שבע שנים תמימות, השתתף ופיקד על פעולות נועזות, ונחשב כמפקד מן השורה הראשונה.

מי היו האנשים שהלכו עמו? מפליא, אך רובם הגדול נותרו אלמונים. נסיון למצוא ביניהם מכנה משותף נוחל הצלחה חלקית מאד. פחות ממחציתם (16) היו ילידי הארץ. הרוב נולדו ברוסיה, פולין ורומניה. אחד נולד בניו־יורק (משה אביגדור פרלשטיין, בוגר ישיבה־יוניברסיטי), אחד בקנדה (בני סיילור בגוסלבסקי) ואחד בתימן (יחיאל כלב).

המבוגר שבתוכם, המקלען ( בן־ציון בן־מאיר) היה בן 37. הצעיר (אמנון מיכאלי) בן 16 וחצי בלבד. 28 מתוכם היו סטודנטים באוניברסיטה העברית, בתוכם מבריקים ביותר. תחומי הלימוד – בין שפה וספרות ערבית, דרך חקלאות, היסטוריה, סוציולוגיה, מתימטיקה, ביולוגיה ובקטריולוגיה. אך היו גם אנשים ‘פשוטים’: יעקב שמואלי היה נגר; אליהו מזרחי – סנדלר; יחיאל כלב – פועל־בנין, ובן־מאיר – חקלאי. כרבע מהם היו דתיים (דוד צוובנר היה צאצא למשפחה רבנית ידועה, שהגיעה עד ה’חתם־סופר').

היו בתוכם אנשים עם סיפור חיים מעניין, לעתים טראגי משהו. אילו נתבקשתי לבחור סיפור על־פי טעמי האישי, הייתי בוחר דווקא בזה של יעקב ברוך. ברוך, בעל העיניים הגדולות והנוגות, היה בן למשפחה ספרדית מאמסטרדם. הוא עצמו נולד בווינה בין שתי מלחמות העולם, ב־1940 הצליח להגיע לארץ אך הוריו הושמדו בשואה. כואב ודואב התגייס לצבא הבריטי, וכאשר הגיע עמו לאירופה החל בחיפושים אחר אחותו הצעירה. לאחר מאמצים רבים מצא אותה: משפחה נוצרית אימצה את הילדה, והיא סירבה לשוב ליהדות.

ברוך חזר לפלשתינה שבור, בודד וכואב. יותר ויותר הסתגר בדל"ת־אמותיו. לפרנסתו עבד כאופה ברחובות, הצליח לסיים את בחינות־הבגרות והגיש בקשה להתקבל לאוניברסיטה. תוך־כדי המתנה לתשובה התגייס ונפל, בודד ועצוב עד הסוף.

והיו אחרים: בני סיילור בוגוסלבסקי, למשל, נולד באוטווה, היה מלח בצי האמריקאי במלחמת העולם השניה. ב־1942 ערק מאניית סוחר שעברה בתעלת סואץ וחצה את מדבר סיני. בארץ־ישראל הגיע לקיבוץ עין־השופט, היה בסקציה הימית של הפלמ"ח, ולבסוף הקים משפחה בשער־הגולן.

אלכסנדר לוסטיג נולד בהונגריה למשפחה משכילה ומתבוללת. במלחמת העולם השניה לחם בשורות המחתרת ההונגרית. היה מעצב במחלקה הגראפית של הקרן הקיימת בירושלים. ב־11 בינואר 48, שלושה ימים לפני מותו, רשם ביומנו: ‘אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה. צר לי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה’.

גם ליצחק הלוי, סייר הפלמ"ח שעבר 38 טיולים והיה בין מובילי המחלקה לדרכה האחרונה, היתה תחושת קץ חזקה. הלוי, איש נהלל ויגור, גבר גבוה ובלונדיני, היטיב להכיר את איזור הפעולה. אביבה קושניר־הזז, רעייתו הטריה של טוביה קושניר, אחד היותר ידועים מבין הנופלים, מספרת כי נכחה בסמינר בית־הכרם בטרם שיצאו ושמעה אותו מתנגד למסלול שנבחר, ולבסוף נכנע לפקודה. בשבתו באוטו האחרון – כך סיפרה – הוציא מארנקו לירה שקיבל מהבית כדמי־כיס ונתן אותה לה. ביקש שתחזיר להוריו – וכי למה תיפול בידי הערבים? כך אמר.

ולבסוף: אמנון (מישל) מיכאלי, הצעיר שבמחלקה. סיפורו של ‘הילד’ נוגע־ללב, ולו רק משום הסוף המר. אמנון גדל ללא אב. אביו עזב את המשפחה ונסע לפריס. אמנון גדל בירושלים עם אמו התופרת, שרק בקושי רב פירנסה אותו ואת אחיו הצעיר יותר. ראשו לא היה בלימודים, אבל היה בעל חוש טכני מצויין. היה חבר השומר הצעיר, וכיוון שהיה מפותח יותר מבני־גילו, הערים על המגייסים והתגייס לשירות מלא. בגיל שש־עשרה וחצי נפל.

מבחינה צבאית אפשר לומר, כי היתה זו מחלקה מתוגברת. לא רק מצד כוח־האדם (בתחילה היו 40), אלא גם מבחינת ההכשרה והציוד. לבד ממפקד מחלקה ברמה של דני מס (סמג"ד, כזכור) היו בה שמונה מפקדי כיתות, ארבעה סיירים ושני חובשים. האנשים נשאו עמם כמות נשק שנחשבה עצומה במושגי אותם ימים. היו למחלקה ארבעה מקלעי ברן (בכל מחוז ירושלים היו 11 בלבד), חמישה תת־מקלעים, 16 רובים ומספר אקדחים, וכן 70 רימוני־יד וכמות גדולה של תחמושת.

גם יגאל בוטרימוביץ', אחד מן החמישה שיצאו ולא־יצאו (כפי שנספר בהמשך), מעיד כי ציוד המחלקה עלה על כל מה שהיה מקובל באותם חודשים: “היתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לעצמכם שלמקלען, בנוסף לזה שסחב את המקלע, היה אפילו נשק אישי – אקדח!”

נשוב עתה ליום היציאה, נדלג מפאת חוסר מקום על תיאורו של ישראל עמיר את הקשיים העצומים שהיו כרוכים בארגון מחלקה, שתצא לדרך עוד באותו לילה (14–15 בינואר), ונציין רק שהמחלקה אכן יצאה משכונת בית־וגן בירושלים, ובתוכה 40 לוחמים. אם לסכם בקצרה את סדר האירועים, הרי זוהי התמונה:

בשל סיבות שונות, שעיקרן תנאי השטח והניווט, ‘התברברה’ המחלקה זמן רב מדי באיזור הסמוך ליציאה. דני מס ראה כי יצטרכו להיכנס לאור יום עמוק, והחליט לחזור. למחרת הוחלט, לאחר התייעצות ועל־פי עצה של עמוס חורב, לצאת לדרך אחרת. המחלקה הוסעה להרטוב, משם יצאה בנתיב בן 25 ק"מ. השעה היתה 11 בלילה.

כל המעורבים בפרשה רואים בנקודה זו את זרע האסון. הסיבות לאיחור ידועות פחות או יותר. הן קשורות לבעיות ארגוניות ולהתייעצויות בענין הנתיב ובשאלה מי יוצא. חילוקי הדעות הם בעיקרם על אינטרפרטציות. דני מס, על־פי כל העדויות, התעקש לצאת ולהגיע, למרות שרפאל בן־ארויה, מפקד הרטוב, ישוב קטנטן מבודד ומפוחד, ניסה להניאו מכך. כיוון שהנשק האישי של שני אנשים לא הגיע (בסליק במשוריין), מנע מהם דני מס לצאת. אחד מהם היה יגאל בוטרימוביץ'. השנה היה קשיאלה (שנהרג מאוחר יותר ליד הקסטל). שניהם היו ממורמרים מאד, משום שחששו להיתקע בהרטוב לשבוע־שבועיים, עד השיירה הבאה.

לבסוף יצא הכוח ובו 38 איש. סיירי הפלמ“ח, יונה לוין, יצחק הלוי וזבולוני, הובילו. כעבור קילומטרים אחדים נקע אחד האנשים את רגלו (ישראל גפני, לימים מנהל בנק בירושלים). דני מס שלח עמו שני אנשים (אורי גביש ומשה חזן, אחר־כך עו"ד בירושלים) להחזירו להרטוב. למי שהמשיכו לצעוד נראו השלושה כמסכנים, שנותרו לבד בשטח ערבי עם פצוע. מאז לא היה עוד קשר עם הל”ה.

ואחר־כך היו סיורי אוויר שחיפשו אותם בבוקר המחרת (באחד מהם השתתף עזר וייצמן). יצאה גם פלוגה בת 70 איש בפיקודו של צבי דיני, בנסיון לבדוק מה קרה, ומדוע לא הגיעו לגוש (הפלוגה נתקלה מיד ביציאתה באלפי ערבים שהקיפו אותה מעל פסגות ההרים, וכמעט אירע לה מה שארע לל"ה). למזלם הצניח להם מטוס פתק, ובו הודעה על מציאת גופות הל"ה. הפלוגה נסוגה עם הרוג ופצועים.

מה באמת קרה לל"ה? את הסיפור המלא והאמיתי לא נדע לעולם. המתים נטלו אותו עמם אל קבר האחים. אך לא זו היתה הסיבה לכך שלא הוקמה ועדת חקירה. ראשית, אז עוד לא הכירו את המושג. “שנית”, אומר ישראל עמיר, “זו היתה מלחמה קשה, ובמלחמה קורים דברים. כאב הלב, אך האירועים היו קשים ורדפו זה את זה. לא היה זמן לעצור ולחשוב, היו הרבה מאוד הרוגים”.

אם כך או כך, על אף שלא ידעו מה בדיוק קרה, הפך הסיפור למיתוס. הגירסה על הערבי הזקן שפגשו בדרך ואשר הסגירם לאחר ששחררוהו לדרכו, נקלטה. היא היתה טובה, היתה חינוכית.

רק אחרי 67, לאחר שהאיזור כולו חזר לידינו, סיפרו כפריים גירסאות נוספות, חלקן מתוייקות בארכיון צה“ל כלא־אמינות. בכל אופן, בסיפורים הופיעו כבר כמה וכמה רועים משכימי־קום. אחרים סיפרו כי היו אלה דווקא מקוששות־זרדים שזיהו את מבטאו הלא־פלשתינאי של אחד הסיירים, שהציג את עצמו כחלק מכוח ערבי שיוצא לתקוף יהודים. אחר־כך סיפר הקצין הבריטי המיש דוגן, ממשטרת חברון אז, כי הערבים עקבו אחרי הל”ה כבר מהיציאה מהרטוב, הניחו מחסומים בדרכם ואילצו אותם להגיע אל הוואדי הקטלני בין צוריף לג’בע.

ב־1969, ביוזמתו של יהושע כהן, האיש משדה־בוקר, ערך בית־ספר שדה של גוש־עציון המשוקם תחקיר מעמיק שניסה לבדוק מה באמת קרה על־פי עדויות (שניתנו בחוסר רצון) של כפריי הסביבה, וכן של אותו קצין בריטי ממשטרת חברון, שהביא את הגוויות המרוטשות לגוש־עציון.

למרות הפרטים שנוספו, קשה לומר כי התעשרנו במידה השופך אור חדש ומהפכני על הפרשה, לבד מן הגילוי שהגבעה (הקרויה גבעת הקרב) היתה בשטחנו גם לפני מלחמת ששת הימים. המחקר רק נתן אישור לכך, כי האנשים לחמו בגבורה שעוררה כבוד ופחד, כי אכן טיפלו בפצועים, כי אכן פוצצו לפני מותם את המקלעים ואת כלי־הנשק, שלא יפלו לידי הערבים, וכי אכן אחרון הנופלים (כנראה יעקב כהן) לחם כארי ולבסוף אף הטיל בערבים אבנים.

כאמור, את התשובה על השאלה מה באמת קרה בשעות האחרונות על המדרונות שבין ג’בע וצוריף לא נדע לעולם. משום כך, לא נותר אלא להתווכח על האירועים שקדמו ליציאת המחלקה. עליהם בדיוק מתרכזים חילוקי־הדעות החריפים שבין מילשטיין לבין עמיר, זמיר ונרקיס, אשר הוצגו בתחילת הכתבה. אם לסכם את הטיעונים העיקריים של מילשטיין מול טיעוני־הנגד, תיראה התמונה בערך כך:

אורי מילשטיין: *הוצאת המחלקה אז לא היתה מוצדקת *הציר מהרטוב לגוש־עציון לא היה מוכר לסיירי הפלמ"ח, זבולוני היה היחיד שהלך בו קודם *הציר עבר באיזור עויין מאד *המחלקה טעתה ונכנסה לשלוחה הלא־נכונה של הוואדי, הגיעה קרוב מדי לצוריף ונחשפה *נעשתה טעות בבחירת האנשים; לחלק מהם לא היו הכישורים לביצוע משימה מסוג זה *חלק גדול מהם היה עייף אחרי 30 שעות פעילות קודמת *האנשים באו ממחלקות שונות, לא הכירו זה את זה, ולכן לא יכלו לפעול בלחץ הקרב בתיאום ראוי *המחלקה נשלחה לדרכה ללא מכשיר־קשר *היה איחור ביציאה מהרטוב, כי הנשק הגיע מאוחר במשוריין מיוחד *דני מס לא היה צריך להיבחר כמפקד למשימה, שכן איבד שיקול דעת אובייקטיבי בהיותו מפקד הגוש לשעבר *עוזי נרקיס לא שלח חילוץ מהגוש, למרות ששמעו יריות מכיוון צוריף (מרחק חמישה ק"מ בלבד) *עמיר הוציא את יחידת החילוץ מאוחר מדי, הפלוגה שיצאה פעלה באופן לקוי בכל הרמות.

ולסיום: מילשטיין מעלה אפשרות כי יתכן ופרטי המבצע דלפו לבריטים, ודרכם הגיעו לערבים. לדבריו, פעולות רבות במלחמת השחרור נשאו אופי טראגי, אך בפרשת הל"ה נתקבצו כל מרכיבי הטרגדיה יחד, ללא יוצא מהכלל.

ישראל עמיר, צבי זמיר, עוזי נרקיס ואורי גביש (הניצול) שוללים את טענות מילשטיין אחת לאחת. וזוהי התמונה, כפי שהיא נראית בעיניהם (באופן מקובץ, על אחריות הכותב):

*הוצאת המחלקה היתה מעשה נכון וחשוב ביותר *קריאותיו של נרקיס ביטאו מצוקה אמיתית בגוש *ענין התגבורת נשקל היטב הן בירושלים והן בתל־אביב *לבד מתגבורת חיונית בתחמושת ובעיקר באנשים, היתה להם משימה נוספת: לפגוע בתחבורה הערבית מבית־לחם לחברון *העיקרון היה: אין נוטשים ישוב או שכונה בכל מחיר * הציר מהרטוב לגוש איננו קשה להתמצאות; במחלקה היו די אנשים שהכירו את הדרך *בענין הסכנה: כל ציר לגוש היה מסוכן ביותר (ומילשטיין איננו מצביע על ציר אלטרנטיבי).

לעניין בחירת האנשים: *אלה היו הטובים ביותר שאפשר היה להעמיד מבחינת הזמן והאילוצים; כולם היו בעלי נסיון צבאי קודם בחי“ש, בפלמ”ח, בבריגדה ובנוטרות; הם לא היו מגוייסים על רגל אחת *יחידה לא אורגנית: בראשית המלחמה עוד לא היה גיוס כללי, ולא היו פלוגות מגובשות, לפקודה. היו משימות דחופות נוספות ואי־אפשר היה להוציא מחלקה הומוגנית, יחסית. *דני מס נבחר דווקא משום שהכיר היטב את הגוש והיה האיש המתאים ביותר (גם מבחינת הדרגה) שעמד לרשות הפיקוד *בענין האנשים העייפים אומר אורי גביש: באותה תקופה אי־אפשר היה למצוא אדם עירני, לא ישנו יותר משלוש שעות בלילה. עמיר: חלק מהאנשים הוחלפו אחרי שחזרו בפעם הראשונה. אחרים קיבלו אפשרות לנוח במשך היום בסמינר בית־הכרם, לקראת היציאה השניה *מכשיר קשר: בפיקוד כלל לא היה מכשיר־קשר נייד באותה תקופה.

לגבי האיחור ביציאה (בגלל שהנשק הגיע באיחור ובנפרד) אומר עמיר: *לא נכון, הנשק הגיע במכוניות שבהן נסעו, הוא היה מוחבא בסליקים שהותקנו בהן במיוחד *סיוע מהגוש לל“ה: באותה תקופה שמענו יריות לילה ויום מכיוונים שונים, אי־אפשר היה להבין לפי זה מה מתרחש *סיוע מהפיקוד: סיורי האוויר לא גילו את מקום הקרב, לאן לשלוח את החילוץ, שאירגונו היה מסובך כל־כך? *לא יתכן שפרטי המבצע דלפו דרך הבריטים לערבים. עמיר: *מנסיוני כמפקד הש”י אני יודע, שגם הבריטים וגם הערבים לא ידעו עלינו הרבה, כמעט ולא־כלום.

כל הארבעה חוזרים וטוענים: מילשטיין לא ירד, גם באמצעות עדויות, לעומק התקופה והמצב. הוא לא הבין את הנחישות לעשות הכל כדי ששום נקודה לא תיפול ולא תיעזב.

לסיכום: שוב חוזרת ועולה העובדה, כי לפנינו מלחמת אינטרפרטציות ומלחמת הגדרות. לכל אחד מן הצדדים יש הגדרות נוגדות ומבוססות (על־פי תפישתו והכרתו) למונחים סובייקטיביים כמו ‘החלטה חפוזה’, ‘מברקים היסטריים’, ‘שיקול מוטעה’, ‘ציר לא־מוכר’, ‘הרכב אנושי לא־מתאים’, ‘אנשים עייפים ולא כשירים’ ועוד ועוד. לכל צד ההגיון שלו, הגיון והגיון־נגד. הכל לגיטימי, בתנאי שהבסיס מושתת על יושר והגינות.

ועוד: דיון מעמיק, שלא יתחיל כאן משום קוצר היריעה, חייב היה לדון בערכן של עדויות אישיות בחומר היסטורי. כל היסטוריון מתחיל לומד לדעת את מגבלותיה של עדות מסוג זה שהיא סלקטיבית, איננה רואה את התמונה בשלמותה, מושפעת מעמדות מאוחרות יותר – ועל־כן איננה מדורגת גבוה ברשימת כלי־העזר של ההיסטוריון. אך נושא זה ראוי לכתבה אחרת. כך או כך, חילוקי־הדעות, לפחות בעיני, אינם גורעים מאומה מהילת הקרב האחרון של ל"ה הבחורים הללו.


 

גורל הגר“א לזיהוי חללי הל”ה, על־ידי רבי אריב לוין    🔗

שמחה רז

(מתוך “איש צדיק היה”, קדושי שיירת הל"ה)


תקופה ארוכה לאחר נפילת גוש־עציון, נאספו גוויות הלוחמים שהקריבו נפשם על הגנתו. גופות מגיני הגוש עצמו נמצאו בתעלות וחפירות. חלק מהן נתגלה בסביבת הישובים, ואילו הל"ה הגבורים, אשר מצאו מותם בדרך לגוש, שעה שחשו לעזרתו, נמצאו טמונים בקבר ארעי. רק שכבה דקה של עפר כיסתה את גופותיהם, והיא אשר שמרה עליהם מפני חיות אדם וחיות מדבר.

כאשר נאספו הגוויות, ביזמת והשתתפות הרב הראשי לצה“ל האלוף שלמה גורן, השתדלו לזהות את הגופות. ואולם הל”ה, אשר נפלו בעוד הגוש נאבק על חייו, נטמנו בחטף, תחת אש כבדה של האוייב, תוך מאמץ עילאי לשמור על דיני הקבורה וסדר הזיהוי. ברם, התנאים לא איפשרו הקפדה מלאה ועריכת תרשים, שיאפשר זיהוי כל קבר וקבר. כאשר הובאו ל"ה הארונות החתומים לירושלים הוקדשו מאמצים מרובים לזיהויים. נעזרו בתרשימים, באימוץ זכרון ובצילומים שונים, בעיקר צילומי שיניים.

רק עשרים ושלוש גוויות זוהו באופן מוחלט, ללא צל של ספק. לגבי היתר – ידעו שהן הגופות של י"ב הגבורים האחרים, אך לא היתה אפשרות לקבוע בוודאות מי היא גופת פלוני או גופת אלמוני.

יגון הורים שכולים, מה ידמה לו ומה ישווה לו. אנקת אם הניצבת שחוחה בפני קבר בנה בעלומיו, – שערי שמים תפתח ושער דמעות שוב לא יינעל. ואולם השברון והאנחה גוברים לאין שיעור, כאשר אין ההורים יכולים להשתטח על קבר יקירם.

כל אלה שעסקו בהבאתם לקבר ישראל של החללים שמעבר לקווי האויב עשו כל מאמץ אפשרי כדי לזהות את הגוויות, אך, כאמור, נבצר היה להבטיח את זיהוי כולן

כיצד לנהוג? היו אולי סימוכין, אך הוכחה ברורה לא היתה. וכך שמו אחדים מבין ההורים השכולים את פעמיהם אל הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל. הרב פרנק היה רבה הראשי של ירושלים והוכר כעמוד ההלכה של דורנו, אך טבעי היה שיראו בו את הכתובת.

מששקל רבי צבי פסח זצ“ל את העניין על כל צדדיו, ראה בפניו את החיים והמתים, וקבע לערוך גורל לשם קביעה וזיהוי של הי”ב. ואכן, שמור וכמוס עם חכמי ירושלים וזקניה גורל מיוחד במינו, המיוחס להגר"א, הגאון רבי אליהו מווילנא זצ“ל. בסוד זקני העיר הזאת מקובל שגורל מיוחד זה יסודותיו באדני קודש, משהו מעין שריד ל”אורים־ותומים". אין זה גורל של ניחוש בין שחור ולבן. הוא מתאים לנסיבות המיוחדות, ושגיבותו כרוכה בהזדככותם והטהרותם של הנזקקים לו.

העוסקים בכך, ביקשו שהגורל יוטל ע"י הצדיק רבי אריה לוין. הם ראו כטבעי ומובן שצדיק זה יטול על עצמו משימה זו. אולם משבאו אליו ביקש לחמוק מכך. חזרו ההורים השכולים אל הרב פרנק ושיגר הלה שליח להפציר בו. חזקה משאלתם ולא יכול היה לעמוד בה. וניגש בדחילו ורחימו לעבודת־הקודש.

וכך מתאר העתונאי יצחק דויטש את המעמד השגיא והנשגב:

היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת “משכנות”. בהיכל השרוי בחשיכה הודלקו י“ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה עצמו, חתנו, הרב אהרון יעקובוביץ ובנו הרב רפאל בנימין לוין שליט”א. מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ (ז"ל). הם פתחו באמירת “תהילים”. חדר זה כבר ידע שעות קשות ומרות ודבקותם במזמוריו של דוד מלכנו התעלתה. אלא שרטט שכזה, תחושת קודש וציפיה שיעלה האלוקים בידם לקבוע אמת, אף הם טרם זכרו. והנה בקע קול התפילה, זעזע את המשתתפים ואת השומעים מרחוק, גם בשכונה זו היודעת תורה ותפילה.

לשם עריכת גורל זה משתמשים, לפי המקובל, בתנ“ך שדפיו מחולקים לשני טורים. ספר תנ”ך עתיק, אשר נדפס באמסטרדם בשנת תס"א מצוי אצל רבי אריה; דפיו הצהיבו אך הם עוד שלמים, ובמקום קרע כלשהו מודבק הוא בנייר דבק שקוף, השומר על השלימות והצורה. בכתב יד הפנינים רשומים בשוליים הערות מעטות וסימונים אחדים. בדף השער מופיע ארון קודש, והפסוק המעטר: “בזאת יבוא אהרון אל הקודש”. בזאת באו אל הקודש לערוך גורל מיוחד במינו זה.

1.png

דממת קודש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, ייקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו.

ומה רבה היתה ההשתוממות, כאשר אחד הפסוקים שהופיעו לראשונה היה “לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה”. הרי בתחילת הפסוק – ל"ה, וכל אחד מהדפים נושאו – מלחמות גבורה ומצוות ארץ־ישראל שהתאימו למעמד מיוחד זה. לפי המקובל אם אין בפסוק האחרון דבר הרומז לעניין המבוקש, נוטלים את האות האחרונה, ולפיה מחפשים פסוק המתחיל באותה אות, כדי למצוא את התשובה הדרושה – במפורש או במרומז לעניין.

וכדבר הזה חזרו י“א פעמים – שכן לא היה צורך בי”ב, שהרי לאחר קביעת הי“א נקבע ממילא מיהו הי”ב. והנה, להשתוממות הכל, כל דף דיבר בפסקנות. בפסוק הראשון שהגיעו אליו היה מפורש שם שזיהה במוצהר את אחד החללים, ועניינו של כל פסוק ופסוק היה כה הולם, משקף ומתאים, כאילו תוארו באותם הפסוקים ענינא דיומא. זה לאחר זה, כאשר בכל פעם חוזר הדפדוף של שבע פעמים שבע – נקבעה זהותם של החללים.

הנוכחים סיימו עריכת גורל זה בשעות שלאחר חצות, אך שינה לא אחזתם כל אותו הלילה. הם חשו ייחודו של המעמד. הם חשו שאכן הקביעה מדוייקת, וכי נקבע זיהויו של כל אחד מן הי“ב מתוך ל”ה הגבורים.

וכאשר באו למחרת אותו הלילה וסיפרו את הקורות לרבי צבי פסח פרנק, שמעם נרגש ונפעם, ופסק שיש לראות את הזיהוי כקובע.

ואכן כך קיימו וקיבלו לראות את הקברים, עפ"י המצבה שעליהם, כמקום בו טמון הגיבור והקדוש ששמו חרות על המצבה.


פרוטוקול4


בעזרת השם יתברך,

הערב, אור ליום שני לסדר “ועשית עמדי חסד ואמת”, ח' בטבת תשי“א, שנת “הגאולה תבוא במהרה” לפ”ק שהוא לפי מנין אומות העולם, 17 בדצמבר 1950, בירושלים עיה“ק, נערכה בביהמ”ד של ישיבת “בית ארי” הפלת גורל של הגר"א זי“ע ועכ”י לגבי שנים עשר הקברים בקבר הל“ה ב”הר־הרצל"

בכדי להעלות בגורל את מקום מנוחתם של שנים־עשר הקדושים מפלוגת הל“ה שנפלה בהרי חברון ביום ה' בשבט התש”ח; הגורל הופל על ידיו ובראשותו של הרב ר' ארי־ה לוין הי“ו ובהשתתפותם של הרבנים ר' אהרן יעקובוביץ ור' רפאל בנימין לוין הי”ו.

בשם ועד משפחות הל“ה השתתפו בהפלת הגורל הר' ראובן מס ור' יצחק דב הכהן פרסיץ נ”י. הרב ר' אריה לוין הדליק שנים־עשר נרות להתפלל תפלה קצרה לעילוי נשמותיהם של הקדושים ז“ל הי”ד, לאחר מכן נגשו לסדור הגורל: הפסוק הראשון שיצא בגורל: א. בקרובי אקדש. ב. כי קודש קדשים הוא לכפר עליכם. בהמשך הפלת הגורל יצאו הפסוקים: ג. כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. ד. כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי (יהושע ז, ג). ה. וכפר עליו הכהן לפני ה‘. ו. אלף למטה, אלף למטה לכל מטות ישראל. ז. והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך, הוא ילך אתך, וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך, הוא לא ילך (שופטים ז, ד). ח. וישכם בבוקר ביום החמישי ללכת (שופטים) (והמעשה אשר השכימו ללכת הי' ביום ה'). ט. נחנו נעבור חלוצים לפני העם. י. מדם חללים מחלב גבורים קשת יונתן לא נשוג אחור (שמואל ב' א, כב). יא. ויקם את דבריו אשר דבר עלינו וכו’ (דניאל ט, יב).

הגורל העלה כי מקום מנוחתם

א) בנימין בוגלבסקי הוא שורה 5 קבר 1, וממטה בנימין בגורל, כא, ד. יהושע.

ב) עודד בן ימיני, שורה 1 קבר 6, הלא בן ימיני, כא, שמואל.

ג) יעקב בן־עטר, שורה 6 קבר 2, כל הנפש הבא ליעקב, ויחי, בראשית.

ד) יוסף ברוך, שורה 6 קבר 3, ויאמר יוסף הבו מקניכם, בראשית.

ה) איתן גאון, שורה 2 קבר 2, וענה גאון ישראל בפניו, הושע ז.

ו) אליהו הרשקביץ, שורה 1 קבר 7, ויקח אליהו את הילד, מלכים א', יז.

ז) יצחק זבולני, שורה 2 קבר 4, ולזבולון אמר, דברים.

ח) אלכסנדר כהן, שורה 3 קבר 1, כהניך ילבשו צדק, תהלים קלב.

ט) יעקב כהן, שורה 2 קבר 1, נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן, תהלים קי.

י) ישראל מרזל, שורה 1 קבר 2, גם בבל לנפל חללי ישראל, ירמי' נא.

יא) שאול מנואלי, שורה 1 קבר 4, אחת שאלתי, תהלים כז.

יב) יעקב קוטיק, שורה 5 קבר 6.


וכ“ז נעשה בדחילו ורחימו מתוך טהר לב לכבוד הקדושים והמשפחות השכולות ולמען להקים את כ”א מהקדושים על נחלתו, נחלת עולם, בביה“ק הצבאי בירושלים עה”ק ת“ו – תנצב”ה. רוכב ערבות ירפא שברי לבבות, יקומו ויחיו ישני עפר בשוב ד' את שבות עמו.

על זה באנו על החתום ליום הנזכר

נאם אריה לוין

נאם אהרן יעקובוביץ

ונאם רפאל בנימין לוין

ונאם ראובן מס

ונאם יצחק דב הכהן פרסיץ

2.png

 

בעקבות הל"ה    🔗

ע“י בית־ספר שדה כפר־עציון, תשל”ז


מעטות הן הפרשיות שחותם כה עז ונורא טבוע בהן. פרשה שראשיתה עוז וגבורה ואחריתה טרגדיה נוראה.

קרב ג' שבט תש"ח

ימי ראשית שבט היו ימים קשים לגוש עציון הנצור. שיירה שנעה על כביש ירושלים – חברון הותקפה ביום ב ' בשבט במבואות בית לחם ושנים מנוסעיה – נוטרים, נהרגו. בג' שבט (14.1.48) הותקף הגוש כולו על ידי המוני ערבים. ההתקפה הגדולה הראשונה במלחמה כולה, במטרה מוגדרת – נסיון להכנעה וכיבוש גוש ישובים יהודים רצוף, בודד ומנותק ממרכז הישוב היהודי בארץ. פעולה נועזת של כח מצומצם ממגיני הגוש מנעה ביתור הגוש לשניים וכיבוש משלטים מרכזיים על ידי האוייב. הכח גרם לאבדות רבות בין התוקפים והניס אותם ממתחם הגוש כולו. בהתקפה זו נהרגו שלושה לוחמים נוספים מבין מגיני הגוש.

ההצלחה הגדולה בהדיפת ההתקפה העלתה את המורל בגוש עציון כולו. יחד עם זאת הורגש צורך דחוף ביותר בתגבורת בנשק, בכח אדם, בתחמושת, בחומרי רפואה לפצועים ובסוללות למכשירי הקשר. לא נראה כל סיכוי קרוב להעביר שיירה על הדרך הראשית ירושלים – חברון כי הכביש נמצא בשליטה ערבית מלאה.

יציאת המחלקה בלילה הראשון

פקוד מחוז ירושלים הטיל על שתי כתות פלמ“ח ושתי כתות חי”ש, סה"כ 40 איש להגיע לגוש עציון בדרך ההרים ברגל. ביום ההתקפה עצמו רוכז הכוח וצויד ב־4 מקלעים, 16 רובים, 15 תת מקלעים ואקדחים. תחמושת אישית כ־3000 כדורים עבור הגוש וכן פלסמה לערוי דם, תחבושות אישיות וסוללות למכשירי הקשר. כמו כן נשאה המחלקה כמות ניכרת של חומרי נפץ לפצוץ גשרים על כביש ירושלים – חברון.

עוד באותו לילה יצאה המחלקה שמנתה 38 בחורים (לאחר ששנים נשארו בבסיס היציאה מחוסר נשק אישי), בפיקודו של דני מס, משכונת בית וגן דרך עין כרם, דרומה לעבר הגוש.

מברק:

אל: גוש עציון מאת: המטה בירושלים 14.1.48

“הלילה בשעה 01:00 יצאה יחידה מבית וגן אליך בת 40 איש. תגיע בין 6:00 –07:00 לעין צורים מצפון. תודיע על כך ליחידות בשטח. מביאים תחמושת”.

דו"ח רשמי

"… ליל יום רביעי, ג' שבט, בחשיכה יצאה המחלקה מבית וגן דרך עין כרם. האנשים כולם עמוסי משא רב: מכשירי עזרה ראשונה, בקבוקי דם לערוי, נשק מגן וכדורים בשביל הגוש העומד בקרבות. מקצתם עדין עיפים ויגעים מסיור בן 30 שעות בסביבות רמאללה.

בדרגם נתקלו במחסומים וגדרות אבנים ודרכם נשתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש ונתכו יריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור היום עלול היה לחשפם לעיני האוייב….או אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים."

(“גוש עציון במלחמתו” עמ' 138).

3.png

השהות בהר־טוב

למחרת הגיעו להר־טוב. (בדרכם עוכבו לשעה קלה ביציאה מירושלים, על ידי משוריין בריטי שערך ביקורת וחפוש). הפעם עמדו לצאת בתוואי נוח יותר להליכה, אם כי ארוך יותר, אך מוכר היה לסיירי הפלמ"ח מסיורים קודמים. נסיונות של רפאל – מפקד המושבה הר־טוב – להניא את דני מס, לדחות את היציאה ללילה הבא משום השעה המאוחרת, העיפות הרבה של הבחורים, החשש שלא יגיעו לגוש בשעות החשיכה, העדר מכשיר קשר – כל אלה נכשלו. דני עמד על דעתו בכל תוקף; יש לצאת כי הגוש במצוקה והוא זועק ומשוע לעזרה. אין זמן לשקולים נוספים יש לצאת ויהי מה!

על שהותם בהר טוב מעיד רפאל – מי שהיה אותם ימים מפקד המושבה, שאף היא עצמה היתה מנותקת ומבודדת מזה זמן רב:

“… הם הגיעו בערב. נתנו להם את בית הספר שינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. אני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו שהם לא יתגלו… אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה. יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה. היות והשעה היתה מאוחרת – 23.00 והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות… דני עמד על דעתו ואמר: 'קבלתי הוראה הערב להגיע לגוש עציון. ואם נתגלה אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש. החבר’ה היו בדעה אחת עם דני להגיע עוד באותו הלילה…”

“… נשקנו צמוד…”

כמות הנשק שהיתה לרשות המחלקה היתה עצומה. מעיד יגאל ב. אחד מהשנים שנותרו ללא נשק:

“… אנחנו נכנסנו לתוך הישוב. היה זה ישוב מנותק שרק לעיתים נדירות היתה מגיעה אליו שיירה והשמחה היתה רבה. החברה התארגנו מהר ליציאה כי הזמן דחק. השעה היתה כבר מאוחרת נערך מפקד של הנוכחים ומתברר ששוב שני הסטנים שלי ושל קשוא’לה אינם… עשינו כל מאמץ למצוא נשק. כמות הנשק שעמדה לרשות המחלקה היתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. לכל כיתה היה ברן, מקלע קל. דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן. לכל חייל היה רובה, היו רמונים, היתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי, היה לו אקדח להגנה עצמית, זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה… בקשנו מהמא”ז של המושבה שישאיל לנו נשק; שיתן רובה, רמון, אקדח, שיתן משהוא שנוכל לצאת. המא“ז פתח לנו את מחסן הנשק ואמר: ‘תראו מה יש לי כאן 2–3 רובים, כמה אקדחים. איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום אופן להוציא מפה נשק!’”

הציוד שנשאה המחלקה לגוש היה רב. ישראל גפני, אחד מהשלושה שחזרו, מוסר:

“… אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד. היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלזמה לערוי דם. ג’לטין – חומרי חבלה וכמות רבה של כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו… הופיע דני מס, אמר מילים קצרות ויצאנו לדרך…”

“…נקום להלך בדרכים…”

על ראשית דרכם קיימת עדותו של אורי גביש, גם הוא מהשלושה שחזרו להר טוב:

“… עם גמר המסדר היתה השעה 23.05 והיה לנו ללכת כ־25 ק”מ. יצאנו מהר טוב ופנינו מערבה לכוון מטע הזיתים, התקדמנו בשקט בשקט, כמה שאפשר, ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקאור של תחנת המשטרה הבריטית. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה, עלינו במקביל לואדי שהולך לכוון בית ג’ימאל דרומה, שבו קיים היום הכביש מהר טוב לנתיב ה־ל“ה (הקבוץ). חנינו ליד מעין מים זורמים…”

השלושה שחזרו להר טוב

ליד המעין נקע אחד הבחורים את רגלו ולאחר מספר נסיונות שלו להמשיך במסע, הוחלט שיש להחזירו להר טוב. המחלקה עברה עוד מספר ק“מ, על האוכף שמצפון לבית ג’ימאל ואז נקבעו שני המלווים ויחד שלושתם נפרדו מהמחלקה ופנו חזרה להר טוב. כל זאת בשעה 01.00 במקום המושב זנוח כיום (נ.צ. 1505/1266), לאחר שעברו כ־8 ק”מ מהדרך.

וממשיך אורי ג'

“…אנחנו היינו השלושה שחזרו. נצמדנו בצל של סלע במקום שהיינו, באוכף הזה שמצפון לבית ג’ימאל וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכוון מזרח – דרום־מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת בכוון הר־טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני והגענו למקום לפנות בוקר…”

מברקים:

אל: גוש עציון. 15.1.48

“התגבורת יצאה בנסיעה במשורינים עד הר טוב ובהליכה עד כפר עציון. עד הר־טוב הגיעו בשלום.”

אל: גוש עציון. מאת: יששכר – הפלמ"ח

15.1.48 18.30 בהול

“היחידה יצאה מהר־טוב למשואות יצחק. תגיע למקום ב־02.00 – 03.00. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסמון. מביאים חומר נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני.”

ה“גשר” המוזכר במברק, הוא גשרון – מעביר מים – על כביש ירושלים חברון. נזכור כי הגוש יושב על אם הדרך הראשית ירושלים – חברון ועיקר משימתו מטעם הפקוד העליון היתה לשמש עמדה קדמית לירושלים הבירה. לנתק את הדרך ולמנוע בכח, זרימת כוחות אוייב לעיר הקודש. כפי שהיטיב לבטא זאת מאוחר יותר, בימי הקרבות האחרונים מפקד גוש עציון – מוש הי"ד:

“מה אנו ומה חיינו – אפס וכלום. העיקר הוא המפעל ובו אנו חיים. נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו. נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים”.

“… ואותות מבשרים סערה…”

הלילה חלף ולאחריו היום כולו והמחלקה לא הגיעה לגוש.

מברקים:

אל: יששכר וממ"ז (ירושלים) מאת: גוש עציון

16.1.48 20.20 בהול

“התגבורת עוד לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכוון צוריף בשעה 10.00 בערך. אנו מאותתים לכוון מערב בפנסים ובפרוזקטור. כן נורו שתי רקטות ירוקות.”

אל: גוש עציון מאת: יששכר – הפלמ"ח ירושלים

16.1.48

“התכנית של התגבורת היתה לצאת מהר טוב לנוע דרומה ואחר כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים – משואות. לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר עציון של החטיבה.” (החטיבה – הפלמ"ח)

מאת: גוש עציון אל: ירושלים 16.1.48 23.40

“התגבורת עוד לא הגיעה עד השעה 23.40. שלחו מחר בבוקר השכם אוירון לחפוש אחרי החבריא. איננו שומעים יריות בינתים.”

מאת: גוש עציון אל: ירושלים 16.1.48 07.30

“חפשנו את התגבורת כל הלילה ולא מצאנו.”

לגוש ולפקוד בירושלים הגיעו רסיסי שמעוות על קרב בהרי חברון ועל עשרות הרוגים יהודים. ביום השבת (יום שלאחר הקרב – ו' שבט תש"ח – 16.1.48) יצא כח מהר־טוב במטרה לפרוץ דרך ולגלות את המחלקה האבודה. הכח נתקל באש אוייב עזה ולא הצליח להתקדם דרומה. האנשים חזרו להר־טוב עם הרוג נוסף ומספר פצועים.

באותו יום יצאו חוליות גם מגוש עציון לכוון מערב, אך הם לא גילו דבר בשטח הקרוב לגוש. כמו כן הצטרף למחפשים מטוס סיור זעיר – “פרימוס” שסרק את השטח מן האויר וגם הוא שב בלי כל ידיעות נוספות. עקבות המחלקה נעלמו ואינם!

מברקים:

אל: גוש עציון מאת: האוירון 16.1.48 16.30

“… אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהוא נודיע לכם.”

אל: גוש עציון מאת: הפקוד – ירושלים 17.1.48

“זה עתה הגעתנו הידיעה כי 35 גויות נמצאות על השביל בין הכפרים צוריף וג’בעה.”

“… איומים וגדולים ואצים לעזרה…”

מתוך חקירה שנערכה בין האנשים שהיו קשורים למחלקה בשעות האחרונות, חומר ארכיוני, חקירת ערבים בכפרי הסביבה ועדותו של מי שהיה מפקח משטרת חברון הבריטית באותם ימים – ה. דוגין, מצטיירת התמונה הבאה:

4.png

לאחר פרדת הפצוע ושני המלוים – נ.צ. 1505/1266 – המשיכו ה־ל"ה בדרכם דרומה בתוך ואדי זנוח. הם התקדמו בשביל הלאה דרומה (לאחר פנית הואדי מזרחה) ונכנסו לעמק האלה בצידו הצפוני מזרחי, למרגלות הכפר הערבי הגדול, בית נטיף. הקיפו את הגבעות המזרחיות הסוגרות על עמק האלה, מצידן המערבי (על גבעות אלו יושבים כיום הישובים אביעזר, רוגלית ונוה מיכאל). ופנו מזרחה בואדי ג’דור הנשפך לעמק האלה בצידו הדרומי מזרחי. בתוך הואדי התקדמו למרגלות חר' עלין (משם, כך טוען דוגין בעדותו, נתגלו לראשונה לערבים משכימי קום) עד מזלג הואדיות שלרגלי ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). בנקודה זו נפגשים ואדי חלואס (חלושה) – המוביל לתוך צוריף, עם ואדי שאב־א־סייף – דרכו ניתן לעלות אל האוכף שבין צוריף לג’בעה וכך לעבור בין שני כפרים אלו.

על פי עדותם של הערבים נתגלתה המחלקה בנקודה זו על ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון, סביב השעה 06.00. הרועה רץ לצוריף והודיע בכפר על תנועת יהודים בשטח. (כנראה שההודעה נמסרה לאברהים אבו־דיה, מפקד הכנופיות האזורי שישב בצוריף).

ה. דוגין מוסר בעדותו, כפי ששמע ביום השבת כשירד לצוריף לחפש את הגופות:

5.png

“… הם הגיעו לאזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש זרדים והם ראו שני סירים מקבוצת ה־ל”ה. כשנפגשו אמרו הבחורים שהם מה“ערב הגנה” הנשים הפילו את הזרדים לארץ, חזרו לכפר וספרו את כל הענין."

ה־ל"ה המשיכו בדרכם במעלה ואדי שאב־א־סייף, אל האוכף שבין צוריף לג’בעה. עם אור היום נתגלו במעלה הואדי בשלוחת קורנט אל גורון (בערך ב־נ.צ. 1554/1195). כאן החל הקרב. המחלקה המשיכה צפונה והתפצלה תוך כדי תנועה לשתי קבוצות ובחיפוי הדדי חצו את הרכס לכוון ואדי עציונה במגמה להגיע אל הרכס הגבוה שמצפון לואדי עציונה.

“… לא בגדנו…”

סיכויי הצלחת המבצע היו עתה מוטלים בספק רב. המחלקה הקטנה יחסית, נתגלתה עמוק בלב שטח אוייב, בלא מכשיר קשר ובלא כל סיכוי נראה לעין להזעיק עזרה מבחוץ. תוך זמן קצר נתפסו כל הרכסים סביב על ידי

6.png

המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה“פזע’ה” הערבית. הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה במהירות.

סיור בשטח ועיון במפה מגלה כי בשעות הבוקר, עדין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הואדיות והערוצים, להסתתר במערות ובכוכים בתוך הצמחיה הסבוכה באזור זה.

מדוע, אם כן, בחר דני מס להעפיל אל עבר שלוחת הסנסאן אל דאהר אל חאג’ה?

על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להכיר את רוח לוחמי תש"ח באותם ימים קשים ולדעת מי היו הלוחמים במחלקה זו.

הם יצאו מתוך שאיפה להגיע. כפי שאמר דני לרפאל בטרם היציאה: להגיע ויהי מה! לוחמים אלו שלא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונתם בכח הרב שרוכז בידיהם, בהכרת חשיבות המשימה כולה להגנת גוש עציון ומתוך ידיעה שאין לסגת בקרב; דבקו גם ברגעים קשים אלו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. לוחמים אלו, נכונים היו ליפול בקרב כדוגמת לוחמי מצדה ובלבד לא ליפול חיים בידי האוייב, לא לסגת מהמערכה, ולא להפקיר את חבריהם הפצועים בשטח.

יש להניח, שדני מס הבין עוד בראשית הקרב כי לאחר שנתגלו לא יוכלו עוד לפרוץ לעצמם דרך בין צוריף לג’בעה, לכן החליט לפנות צפונה. יתכן והיתה מגמתו להתבצר על אחת הגבעות הגבוהות עד בוא החשיכה ואז לפרוץ לגוש עציון. ויתכן כי קיווה שיצליחו לפרוץ לעצמם דרך לגוש מצפון לג’בעה תוך התחמקות מהתוקפים הערבים.


“… עד נפל אחרון ולא קם…”

על פי דבריו של ה. דוגין וכן עדותם של הערבים – כאשר הגיעו הבחורים אל פסגת דאהר אל חאג’ה, הגיחו ערבים מאחור משלוחת הסנסאן ומגבעה נ.ג. 603, השולטת על גבעת הקרב נ.ג. 573 ואז מצאו עצמם ה־ל"ה מוקפים מכל עבר. עד השעה 16.30 ניטש קרב עז בין המוני הערבים, שהוזעקו מכל האזור הקרוב והרחוק, לבין המחלקה שהתבצרה על הגבעה. הקרב תם עם נפילתו של אחרון הלוחמים שהספיק לידות רמון אחרון בתוקפים ולאחר מכן אחז באבן בידו להשליכה בתוקפים. תחמושתם אזלה!

דוגין שאסף את הגופות מוסר כי מרביתן נמצאו על ראש הגבעה, מפוזרים בהגנה הקפית. בנקודה מסויימת על ראש הגבעה היתה נקודת אסוף פצועים, שם מצא מספר גופות יחד חבושות בתחבושות ספוגות דם. אות כי החובש הספיק עוד לטפל בפצועים תוך כדי קרב עד שנפגע אף הוא. מספר גופות בודדות נמצאו בואדי למרגלות הגבעה וכן על המדרון. כנראה נשלחו מספר בחורים להזעיק עזרה לקראת תום הקרב. זאת לאחר שגם מהגוש, הנשקף יפה אל מקום המערכה וגם מהמערב לא באה כל תגבורת למחלקה.

“האמנם תטמינונו כעת?…”

לאחר מאמצים רבים הניע מפקח משטרת חברון ה. דוגין – ששמע על הקרב מפי ערבים בחברון, פצועי הקרב, שהובאו לחברון לטיפול רפואי וכן בהודעת השלטונות הבריטים – את הערבים מצוריף, לשם ירד מיד לאחר שנודע לו על הקרב, שיביאוהו למקום הקרב ואף יסיעו בידו באיסוף הגופות. בתום הקרב הופשטו הגופות וכל אשר עליהם נשלל. תוך כדי איסוף הגופות על ידי הערבים, הגיעה אליהם שמועה, מוטעית, שהכפר צוריף הותקף על ידי יהודים. כנקמה על כך הושחתו הגופות ונזרקו לואדי. (מאוחר יותר התברר כי היה זה פטרול בריטי שהגיע לצוריף והערבים חשבום ליהודים ועמדו להוציאם להורג, רק התערבותו של דוגין שהגיע לכפר ממש ברגע האחרון מנעה רצח נוסף). לאחר מכן העביר דוגין בסיוע חילים בריטים את הגופות לג’בעה ומשם הועברו ברכב לכפר עציון לקבורה. (למעשה נצטווה דוגין להעביר את הגופות לירושלים ורק לאחר שראה אותן מחוללות ומשחתות קיבל אישור להעבירן לכפר עציון על מנת שלא לזעזע את כל ירושלים במראה הגופות).

חללי מחלקת ה־ל"ה נקברו ביום ב' – שלושה ימים לאחר שנפלו בקרב, בבית הקברות של כפר עציון במורד ואדי אבו ריש הפונה מערבה – לעבר מקום הקרב. קבוצה מצומצמת של הורים וקרובים הובאו מירושלים להשתתף בלויה, בסיוע הצבא הבריטי.

על פי עדותם של מספר ערבים וכן של דוגין שבא במגע עם הפצועים הערבים בחברון היו אבדות הערבים בקרב זה 15– 20 הרוגים ועשרות פצועים מכל כפרי הסביבה ואף ממקומות רחוקים יותר.

בין הנופלים בקרב זה מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ“ח ובחי”ש באותה תקופה. בראשם הסגמ“ד דני מס הי”ד. סטודנטים רבים שנטשו את ספסל הלימודים בשלבים שונים ויצאו לאחוז בסייף. היתה זו אבדה נוראה לכוחות המגן העבריים מכה קשה לגוש עציון הנצור והוכחה נוספת לחומרת מצבו הבטחוני, עקב הניתוק מהישוב היהודי.

קרב גבורה זה הפך לאחד מסמלי מלחמת הקוממיות כולה בעיני היהודים ואף בעיני הערבים, שהערצתם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו.

עדותו של שייך ערבי מהנגב:

“… עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר עציון. הבהלה לאחר המפלה בכפר עציון היתה רבה. ומאות רבות נזעקו להלחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שנשאר בחיים והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו, עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית חולים בבאר שבע.” הוא סיים את דבריו ואמר: “מי שנגזר עליו למות, לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלה.”

(מיומנו של ד. ב. גוריון

“גוש עציון במלחמתו” עמ' 151)

לוחמים שלא נרתעו ממשימה קשה ומסוכנת. לוחמים שלא נסו בודדים מהמערכה, שנאבקו בגבורה ולא הותירו באשפתם רמון ולא כדור אחד אחרי נפילתם בקרב.

ח' שבט

תאור הקבורה

מתוך יומנו של חבר:

בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלויה. חלק לא הספיק להגיע.

הם ירדו מהמכוניות, שקטים ודמומים. פנו לכל צד כאילו חפשו את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום.

ביניהם בלטו גבר ואשה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים, ועודדום לעמוד במבחן אחרון זה. האשה הסתובבה בין הבתים, התבוננה בכל העברים, כאילו חיפשה את רשמי פעליו של בנה דני ז“ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: “זה שנים מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ”ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשהיה בא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו, היו לי כמתנה”.

כאגדת קדומים מסופרים הדברים בלחישה מפי חברה לחבר. אחד מוסיף “אם הורים כאלה לנו – נעמוד במלחמה”.

באותה שעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי ‘חברה קדישא’ שהגיעו מירושלים, ובראשם הרב לוין, בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן – כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, וליד כל אחד הוצב שלט קטן, עליו נרשם שם החלל, ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לוין אמר פרקי תהילים ותפילת אזכרה.

הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב לליבו. אם אחת אמרה “הרי כולם בנינו הם” – אך הלב נמשך לשם המוכר.

הורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם, שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים.

פעמים ירדה הלויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו ריש, מקום, שנכרה קבר אחים הגדול בתוך חורשת הארנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד…"

(מתוך “גוש עציון במלחמתו”)

7.png

 

אסון הל"ה    🔗

מאת: דוד בן־דוד – מתוך: גשר על תהומות

ביום רביעי בערב, עם שוך הקרבות בגוש, יצאה יחידה בת ארבעים איש בראשות דני מס מעין כרם שבירושלים לכיוון גוש עציון. דרכם נשתבשה, הם חששו שלא יצליחו להגיע מרוב עייפות ושבו באמצע הדרך.

למחרת ביום חמשי, יצאו שוב, והפעם רק שלושים ושמונה איש. הם הלכו מכיוון הר־טוב דרך הוואדיות לעבר הגוש. באמצע הדרך נקע אחד הלוחמים את רגלו ונאלץ לשוב להר־טוב בלוויית שני לוחמים. יתר שלושים וחמשה הלוחמים המשיכו בדרכם לעבר הייעד. דני מס וחבריו נשאו עמם נשק, תחמושת וכלי מלחמה אחרים – תגבורת לגוש המנותק. מטרה נוספת של המסע הייתה לפלס דרך אלטרנטיבית ליישובים בהרי חברון הנתונים במצור. המשימה הייתה קשה, הם תעו בדרך ולמחרת התגלו על ידי ערביות שקוששו עצים באיזור. אלה הזעיקו את הכפריים והבדווים מהסביבה.

הם נכנסו לקרב עם כוח של מאות אנשים מכפרי האיזור וממאהלי הבדווים התעמרים. בקרב על גבעה שבמשולש: ג’בע, נחלין וצוריף נספו כולם עד אחד. מאבק זה, מאבק של מועטים נגד רבים, מהווה את אחד השיאים של גדולת הלוחמים היהודיים.

אנסה לתאר את מאבק הל"ה, כפי שראינו אותו אנו בכפר עציון.

ביום רביעי ג' בשבט קיבלנו הודעה, שיחידה אמורה להגיע אלינו בלילה דרך ההרים, והשומרים נצטוו להיזהר ולא לפתוח באש. הלילה חלף והיחידה לא הגיעה. למחרת קיבלנו שדר שהם שבו לירושלים, שכן לא הצליחו לפרוץ אלינו בלילה. למחרת הודיעו לנו שוב, שהכוח בדרכו אלינו, אך שוב הוא לא הגיע. בגוש השתררה עצבנות. למחרת, בליל שבת, למרות חרדתנו קיבלנו את השבת בחגיגיות. הרגשנו ביטחון וערכנו תפילת הודיה מיוחדת לכבוד הניצחון בהתקפה. בלילה שמרתי ונצטוויתי לעלות על גג “נוה עובדיה” ולאותת בזרקור מערבה, לעבר היחידה שבדרך. השעות חלפו וכל אוושה בעלים הרטיטה את לבי. לפנות בוקר נדמה היה לי, שאני שומע את צעדיהם, דימיתי לשמוע קול שירה ההולך וקרב. הלכתי לישון והתעוררתי בבוקר עם בואו של רב“ט אנגלי באמבולנס, שבא למכור לנו דלק גנוב. בעודו ממלא את הטנק שלנו בדלק, סיפר לי הרב”ט, שהערבים העובדים אצלם במחנה הצבאי סיפרו, שהרגו באחד הוואדיות באיזור חמשים יהודים. דיווחתי לפיקוד על כך, ומשם העבירו את הידיעה לירושלים, ומירושלים אישרו שהמחלקה כולה נהרגה.

לאחר שעה קצרה הופיע דוגאן, מפקח משטרת חברון, כדי לחקור את פשר הידיעה שקיבל ממטה המשטרה בירושלים על קרב שהתחולל בין יהודים לערבים. סיפרנו לו את שידענו, והוא שב לחברון כדי לטפל בעניין. ביום העצמאות תשכ"ח, התארח דוגאן בביתי שבניר עציון, ורק אז, שבע עשרה שנה אחרי האירוע, הוא שחזר באזניי את שהתרחש באותו חודש שבט בהר ג’בע. לפי דבריו, ביום ששי ההוא עסק באימוני ירי במרגמות תוך כדי נסיעה בג’יפ. לפתע קיבל ממטה המשטרה בירושלים ידיעה, שמתחולל קרב בין יהודים לערבים באיזור צוריף.

הוא שב מיד לחברון ויצא לעבר ביתו של המוח’תאר בצוריף. כששאל את המוח’תאר מה מתרחש בכפר, השיב הלה, שדבר לא קרה, ודוגאן שב לחברון. בערב התקשר אליו הרופא החברוני והודיע לו שכמה ערבים נפגעו בקרבות, ויש לאשפזם. דוגאן ניגש למרפאה ומצא שם ארבעה ערבים רטושי איברים. סופר לו שישנם עוד פצועים קשה וכן אחד עשר הרוגים. אנשי חברון ביקשו ממנו להעביר את הפצועים ברכב משטרתי לבית החולים בבאר שבע. דוגאן סירב ואמר שעליהם לטפל בעצמם בפצועיהם. למחרת, לקח אתו דוגאן את סגנו הערבי, המפקח טאהר, ויצא שוב לצוריף. בכפר התגודדו התושבים אחוזי התרגשות. הוא ניגש למוח’תאר והטיח בפניו האשמות על ששיקר לו יום קודם. המוח’תאר השיב לו, שהתקרית אירעה, לאחר שהוא עזב את הכפר. הוא הוסיף, שהיהודים התגלו על ידי שתי ערביות שקוששו זרדים, והן שהזעיקו את הכפריים. הקרב נמשך כשעתיים וחצי ונהרגו בו כל היהודים. המוח’תאר סירב לגלות לו, היכן הגופות, שכן הוא פחד פן יזהו את הכפר עם התקרית ותיערך פעולת נקם בתושביו. לבסוף איים עליו דוגאן, שהצבא יפלוש לצוריף ויעשה בו שמות אם לא ימסור לידיו את הגופות. המוח’תאר נכנע והעמיד לרשותו שני רועים צעירים כמורי דרך. כשעתיים וחצי הוא הלך בין גבעות וואדיות, בדרך לא דרך עד שמצא את הגופה הראשונה ואחריה גופות נוספות. כולן היו עירומות, אך לא ניכרו בהן סימני התעללות. הרועים הובילוהו 750 מטר נוספים ושם התגלתה גופה נוספת.

השוטרים אספו שמונה עשרה גופות והניחו אותן על ראש הגבעה. ליד כמה מההרוגים נמצאו מכתבים בעברית שהם העבירו למטה המשטרה בירושלים. דוגאן ערם גל אבנים מסביב לגופות כדי שלא ייפגעו מחיות הבר. בשעה תשע בערב הוא שב לצוריף.

המוח’תאר הציע לו קפה, אך הוא סירב ואמר, שישתה רק לאחר שהערבים יאספו את כל הגופות ויביאו אותן למקום, שאליו הוא יוכל להגיע בג’יפ, אך הערבים סירבו. דוגאן ניסה להשתמש בנימוק דתי, ואמר להם: “אמנם הרגתם את היהודים, אויביכם, אך הגופות שייכות לאללה ויש להביאן לקבורה.” הערבים סירבו. גם סגנו טאהר ניסה להשפיע עליהם אך ללא הצלחה. קרוב לחצות איים עליהם, שהצבא יפלוש לכפר, יטיל עוצר ויחרים את כל הנשק אך גם איום זה לא הועיל. בסוף, ניסה בדרך שונה: הוא הציע להם כסף. הוא הבטיח להם 500 מא"י על כל הרוג שיובא אל הג’יפ, והם קיבלו את הצעתו. דוגאן שב לחברון, התקשר לצבא וביקש להעמיד לרשותו שלוש משאיות כדי לאסוף את הגופות. ביום ראשון בבוקר ניגש דוגאן לראש עיריית חברון ודרש ממנו להתלוות אליו לצוריף. בדרך הם פגשו שני ערבים מבוהלים. הם סיפרו להם, ששריוניות יהודיות עולות על צוריף. ראש עיריית חברון נבהל וביקש לחזור לביתו, אך דוגאן לא נתן לו. בבואם לצוריף מצאו את בנו של המוח’תאר מפנה אקדח לעבר שלושה גברים עירומים, שפניהם היו מופנות לקיר. דוגאן הוציא מידו את האקדח ופנה לגברים בעברית, אך הם השיבו לו באנגלית. דוגאן ציווה עליהם להסתובב והופתע לראות שהם אינם נימולים.

התברר לו, שאלה הם שני קצינים אנגליים ונהגם. הם שמעו על התקרית ובאו לראות את המלחמה מקרוב. הערבים סברו, שהם יהודים העומדים להתקיף את הכפר, תפסו אותם והתכוונו להוציאם להורג.

מששמעו תושבי צוריף, שעסקו באותה שעה בהעברת הגופות, על התקרית זרקו את הגופות מגב הבהמות לתהום ורגמו אותן באבנים, עד שלא ניתן לזהותן שוב ונמלטו, ואז סירבו הערבים להמשיך בהעברת הגופות אפילו תמורת תשלום. דוגאן הזעיק לעזרתו מחלקה אנגלית, אך החיילים סלדו ממלאכה איומה זו ונאותו לעשותה רק לאחר שדוגאן הבטיח להם ארגזי בירה. ממטה המשטרה יעצו לדוגאן להעביר את הגופות לירושלים, אך הוא סירב, שכן לא רצה לגרום זעזוע בקרב תושבי ירושלים. הוא רצה לקבור את החללים בכפר עציון.

השיירה הגיעה למחסום הגוש, ודוגאן התקרב אליו בידיים מורמות. השומרים התייחסו לבריטים באי אמון וביקשו להציץ לתוך הרכב, אך הוא סירב. בסופו של דבר נתרצו השומרים, והגופות הובאו לחצר כפר עציון.

זה היה תאורו של דוגאן. לדעתו, התגלו הלוחמים בשטח לפני הצהריים, לאחר שבלילה לפני כן טעו ולא הספיקו להגיע לגוש. הם מצאו מחסה בוואדי בין הסלעים התלולים. אחרי הצהריים ניסו אנשי המחלקה לפרוץ את המצור ולהתקדם לעבר הגוש. אחד הלוחמים פנה לאחור כדי לשוב להר־טוב ולדווח על הנעשה, והוא נהרג בדרכו. יתר הלוחמים עלו לגבעה תוך כדי לחימה, ושם נהרגו כולם.

כשהגיע דוגאן לכפר עציון עם השיירה, הוא בירך את אחד החברים לשלום, והלה השיב לו: “לי אין שלום בשבילך”. דוגאן היה המום מיחס זה לאחר מסירות הנפש שגילה באיסוף גופות ההרוגים. ניסיתי ליישר את ההדורים5.

הצוות, שהחל להוריד את הגופות מהרכב, נתקף חולשה ולא יכול היה להמשיך. חשתי לא בנוח כלפי האנגלים, שעסקו בכך קודם לכן, והחלפתי את קודמי. בעלותי לרכב אחזתני חלחלה אך התגברתי. במכונית היו מוטלות שבע עשרה גופות עירומות ושסועות. ביקשתי מדוגאן לכבות את האור. אימצתי את כל כוחותיי הנפשיים והרמתי עם חבר אחר מכפר עציון גוויה אחר גוויה ביד וברגל. העלינו אותן על אלונקות, כיסינו אותן בסדינים לבנים ומסרנו אותן לזוג אחר שעמד למטה.

גופה אחת היתה ללא ראש. לאחרות חסרו איברים אחרים. הרבה גופות היו חבושות, משמע שהם הגישו עזרה ראשונה איש לרעהו בשעת הקרב. סיימנו את המכונית הראשונה ועברנו לשנייה ובה היו שמונה עשרה גופות נוספות. הגופות הועברו ל“נוה עובדיה”, וקבוצה מתושבי הגוש ומאנשי התגבורת עברו בין ההרוגים כדי לנסות לזהותן. לרופא מכפר עציון היה בן יחיד, שריד בודד מכל משפחתו הענפה. הבן הודיע בשעתו, שהוא יגיע לגוש עם המחלקה. הרופא, שהיה בטוח שבנו בין ההרוגים, חיפש אותו על האלונקות. משלא מצאו, חיפש שוב. חשבנו שהאיש יוצא מדעתו מצער. היה זה נורא לראות בצערו של האיש הזקן, שדימה שבנו יחידו נספה. למחרת נודע לו שבנו לא היה עם המחלקה.

הגופות הורדו לקבר, נאמרו הספדים, נורו יריות כבוד, והאבלים התכוננו לחזור בשיירה לירושלים, כשהם לוקחים עמם את עדינה ושתי חברות נוספות מהמשק.


 

מוספי־דברים לזכרם    🔗

יהודה ביתן (ביטנסקי)

יעקב בן־עטר

סבו גולנד

יצחק זבולוני

דוד צברי

טוביה קושניר


יהודה ביתן (ביטנסקי) ז"ל

יהודה נולד בעיר וילנה בדצמבר 1924 לאמו חיה לבית סרבין מדרום אוקראינה, ולאביו משה מרוסיה הלבנה שהיה מנהל קק“ל בעיר וילנה. התקבל למכינה של הגמנסיה העברית בוילנה בגיל 7, ובגיל 9 ב־3.5.34 עלה ארצה עם משפחתו. ישיבתה של המשפחה בבואה ארצה היתה בירושלים. בירושלים נתקבל לכתה ד' בביה”ס “תחכמוני”. ב־1936 עברה המשפחה לת“א וכאן גמר יהודה את ביה”ס “תל נורדאו”.

אחרי הפצצת ת“א, עם ראשית המלחמה עברה המשפחה לגור בירושלים. בירושלים גמר יהודה ביה”ס התיכון של הסתדרות העובדים. בכל בתי הספר הנ“ל היה יהודה אחד התלמידים המצטיינים בכיתה. הוא היה מחונן בכשרונותיו, בעל תפיסה והבנה יוצאים מן הכלל. יהודה היה חבר מסור ונאמן לתנועת הנוער “המחנות העולים”. כאשר סיים את ביה”ס התיכון, בהיותו בן 18, שירת שנתיים בפלמ"ח.

עם גמר מלחמת העולם השניה שוחרר משירותו (שנת תש"ו) התקבל לפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים.

דרך מחשבתו היתה מעמיקה ומקורית, ובעבודותיו באוניברסיטה הפתיע את מוריו, והם תלו בו תקוות רבות. יהודה השאיר עבודות ומחקרים בפילוסופיה, על ברקליי וקנט:

  1. מחקר השוואה בין ברקליי וקנט.

  2. הגישה השונה למדעי הטבע (ברקליי, יום וקנט).

  3. מבחן האמת אצל יום, קנט וברקליי.

  4. השונה והדומה בשיטותיהם של קנט וברקליי.

בשבת, יום ההצבעה באו"ם, ב־29.11.47 היה יהודה בתל אביב ובישר להוריו את בשורת המדינה העברית, בבוקר השכם יצא לירושלים ומאז לא ראוהו עוד…

מפי מכרים, ידידים וחברים:

– מפי מ. כהן:

יהודה קרא הכל, אך התייחס לדברים בבקורת, בניתוח ועמד על דעתו, עצמאי ומקורי.

– מפי י. ל. מגנס, נשיא האוניברסיטה:

יהודה היה ידוע למוריו ולחבריו, מצד אחד עמד בפני בחינות, ומצד שני התפרנס בכבוד מעבודה יום־יומית.

– מפי רקטור אוניברסיטה העברית מ. פקטה:

יהודה היה תלמיד טוב מאוד בעל רצון ללימודים וער לעניני הכלל.

– כותב יששכר, ידיד המשפחה:

"בצאתך לדרכך האחרונה ידעת גם ידעת את הצפוי לך בדרך, כי שש אלי קרב היית, יקוד אהבת עם ישראל, ולהט אהבת ארץ ישראל הם הם שהביאוך אל הרי יהודה להגיש עזרה לנצורים, הלכת, ידעת כי המוות אורב בהר, ידעת אך לא נרתעת להגן על חלקת ארץ ויושביה מפני מרצחים שואפי דם שקמו להכרית את תקוות ישראל. הלכת, הלכת ולא חזרת.

עם מעט הציוד שנשאת איתך בקע לפניך כעמוד אש המאור מגנזי נפשך האיר, ההכרה כי נלחם אתה בעד עצם הזכות לחיות.

ההרגשה כי עומד אתה על הרי יהודה ונלחם מעטים נגד רבים, הוי מה רבים ממך.

זכרונות מיעקב בן־עטר

מאת: חיים בן־עטר – אחיו הצעיר

עוד בילדותו גילה אחי יעקב כושר תפיסה והבנה מיוחדים. הוא היה ילד מחונן ואהוב על משפחתו ועל חבריו. הישגיו בלימודים בבית הספר העממי, חרגו מרמת הלימודים של בני גילו ולפיכך השכיל מנהל בית־ספרו, מר בצלאל בצראוי ז"ל, לקדמו ולהעלותו כיתה ובזאת הקדים את כניסתו לבית הספר התיכון בשנה אחת. בכל שנות לימודיו התיכוניים היה תלמיד מצטיין וחרוץ ואהוב על המורים והתלמידים.

מילדות אהב יעקב את מלאכת איסוף הבולים, תחביב אותו רכש מאבא שמעון ז"ל. ככל שגדל בשנים, כך התעצמה התמסרותו לתחביב. בתחילה, פיתח את כושר המיון והסידור באלבומים ומשצבר אוסף של בולים כפולים בעלי ערך ממקומות שונים בעולם, החל בהחלפות עם שותפים לתחביב. באהבתו את התחביב למד ממכריו ועמיתיו, את כללי ההחלפה הנכונים ושמר במידה רבה על יישומם של כללים אלה. הוא עזב אוסף בולים שמור להפליא, בשישה אלבומי פאר גדושים.

תחביב נוסף היה לו והוא משחק השח־מט. ניצנים ראשונים בהכרת המשחק, קיבל מחבריו בבית־הספר העממי. בשיעור המלאכה הראשון, בבית הספר התיכון, החליט לבנות משחק שח־מט. הוא גילף מעץ בוק את כלי השח־מט והביא הביתה משחק מרהיב פרי יצירתו. באופן טיבעי, הייתי צמוד אליו כיריב למשחק, בהתמודדויות הרבות שערכנו. כמו כן, חברים מכיתתו היו מבלים איתו שעות רבות במשחק האהוב. אציין שניים מחבריו: סורין שרגא ועמוס לוצאטו.

יעקב היטיב לנגן בחליל ובמנדולינה. צלילי המנדולינה נעמו מאוד לאוזננו והיכרותו הטובה עם כלי פריטה זה, מצאה לה ביטוי בהשמעת שירים ומנגינות מדי פעם, במסיבות חברה ובעיקר בתנועת הנוער “המכבי הצעיר”. אי שם במהלך חייו, נטש יעקב את הנגינה ויש לכך לדעתי, קשר עם החמרת המצב הבטחוני בארץ והדרישות להיות ערוך למשימות הבטחוניות.

בתום לימודיו התיכוניים נדרש יעקב למפקדה הארצית של “המכבי הצעיר” ואת שנת ההכשרה שאמור היה לקבל על עצמו בהגשמה בקבוצת ה“סוללים”, הוא הגשים כמדריך ארצי בתנועה. גישתו החינוכית ודבקותו במטרות התנועה (“נפש בריאה בגוף בריא”), הגדילו את האמון שתלו בו ובתום שנת ההכשרה בקשוהו להישאר לעוד שנה נוספת, אולם הוא נטה לכיוון של לימודים באוניברסיטה.

מחודש חשוון שנת תש"ח, בו החלו לימודיו באוניברסיטה ועד חודש שבט שבו נפל, שילב יעקב בחייו תחומים שונים: לימודים, פעילות בסניף “המכבי הצעיר” בירושלים וקריאות למילוי הצרכים הביטחוניים. עיסוקיו הרבים והלחצים הרבים שהיה נתון בהם, לא נתנו את אותותם בתדמיתו היקרה, המחוננת והאהובה השורה עימנו עד היום.


לזכרו של סבו גולנד

מאת תמר דן – בת דודתו

סבו יקירי– האח הבכור שמעולם לא היה לי – כמה גאה הייתי בך.

התקופה היתה תחילת שנות ה־40. בארץ חיים קשים, אנשים עובדים ברובם עבודת כפיים ובקושי מוציאים את פרנסתם. רצה הגורל וסבו ואני – בני דודים – גדלנו באותו בית, כשבכל חדר גרה משפחה אחת, וכאמור התייחסתי אליו כאל דמות דומיננטית בחיי. כשהייתי נקלעת למריבה כלשהי, תמיד יכולתי לאיים: “תיכף אקרא לאחי הגדול”. מספיק היה רק שהייתי קוראת לו והוא היה מציץ מהחלון וכבר הרגשתי את עצמי בטוחה.

זכורתני שבזמן שלטון הבריטים בארץ, בכל שני וחמישי היה עוצר. ממול לביתנו היה מגרש ריק שעליו הציבו תותח ושם היתה מפקדה בריטית. יום אחד, בזמן עוצר, הצצנו דרך חרכי התריס החוצה ולא עברו מספר דקות ודפיקות עזות החרידו את מנוחתנו. היה ברור שאחד מן השוטרים הבריטים עלה לדירתנו. בדירתנו היתה היסטריה גמורה. היחיד שגילה תושיה היה סבו. הוא פתח את הדלת באומץ והשוטר הבריטי התפרץ ואמר:

“I’m looking after terrorists, and who are you?”.

סבו הציג בפניו תעודה של תלמיד תיכון והרגיע את השוטר המתלהם, אחרי שהבטיח שיותר לא יקרה דבר כזה.

תלמיד חרוץ מאוד היה סבו – זכורה לי תמיד ערימה של ספרים בחדרו, ובעיקר ספרי ערבית, כי אמר שיש לדעת את שפתו של האויב. אך גם נפש פיוטית היתה לו ושלח את ידו בכתיבת שירה ונובלות קצרות.

אבי עבד עבודת כפיים קשה, הפרנסה היתה בדוחק וסבו תמיד ריחם עליו – “מה יהיה איתך זקן? תמצא פרנסה קלה יותר” – ולא פעם אף עזר לו, כי לא יכול היה לראות בסבל הזולת.

בעיקר זכורה לי מסיבת בת המצווה שלי, שנחוגה על גג הבית. זו היתה בעצם הפגישה האחרונה שלנו עימו. סבו הזמין חבר לעזרה וביחד שימחו את הילדים בנגינה על מפוחית פה (גרמושקה) ובהכנת חידונים וריקודים. הילדים כל־כך נהנו עד שרצו להזמינו באופן מקצועי.

נראה לי שזו היתה מסיבת הפרידה ממנו. שבוע לאחר מכן, עלה סבו בשיירה לירושלים, ומשם לא חזר.

למרות שחלפו 50 שנה, מאוד תחסר לנו סבו – בן דודי האהוב.


לזכרו של יצחק זבולוני ז"ל

דברים מפי חבריו ובני משפחתו

יצחק היה בנם בכורם של יפה ויונה זבולוני, זוג חלוצים – אנשי העלייה השלישית, אשר התנתקו מהוריהם ומבתיהם באירופה כשהם בני 18 בלבד, ועלו ארצה (ב־1920־22) בחוסר כל אך חדורי האידיאל הציוני – כדי להגשימו במו ידיהם ולגאול את הארץ בעמל כפיים. כאן קשרו נפשם זה בזו והחליטו לבנות את ביתם המשותף ומשקם החקלאי עם ראשוני המתיישבים על אדמות כפר חסידים.

באווירה של ציונות ללא מרכאות, שבאה לביטוי יום יומי בעמל כפיים, באהבת האדמה, בחיי פשטות, צניעות ויושר, ספג יצחק את ערכיו ואת האהבה לארץ, לנופיה ולשביליה.

הוא גדל בבית של אוהבי ספר אשר ניצלו את שעות המנוחה המעטות שנותרו להם, לשיחות על ערכים ונושאים העומדים ברומו של עולם. הוא אהב את העבודה במשק לצד אביו, ועם זאת אהב גם ללמד ולהרחיב דעת.

בעיני חבריו הצטייר תמיד כריאליסט, שקול ו“לוגי”, היה חסכן במלים ובחשיפת רגשות אך מתחת למעטה הקשיחות הצברית היה מתגלה בו גם הצד ההומני ו“התוך הרך”.

בשנת 1945, עם סיום לימודיו התיכוניים בביה“ס האזורי בקיבוץ יגור, השתתף בסמינר המשך לנוער המושבים בירושלים וכבר אז היה נחוש בהחלטתו להתגייס לפלמ”ח. שהרי באותם הימים “מי שראה עצמו אדם בעל ערך ואידיאליסט – התנדב לפלמ”ח".

למחרת “ליל הגשרים”, במחצית יוני 1946 החליט יצחק כי אינו יכול להמתין עוד, למרות “העונה הבוערת” והעבודה הרבה במשק, נטל את חפציו עפ"י רשימה מדוקדקת שהכין ועזב את הבית.

לא חלפו שבועיים מיום התגייסותו לפלמ“ח והוא נעצר ע”י הבריטים ב“שבת השחורה” עם יתר אנשי מחלקתו בקיבוץ רמת רחל.

כחודשיים לאחר מכן ובתום מעצרו, נשלח לקורס מפקדי כתות בג’וערה. למרות שלא אהב להטיל מרות על זולתו הוא נעתר לרצון מפקדיו כיוון שבאותם הימים חייבה הפקודה רק את מי שהכיר אישית בצורך לקיים אותה. בסיום הקורס הוצב יצחק כמפקד מחלקת הפלמ“ח ברמת רחל. במשך כל תקופת שירותו בפלמ”ח פעל באזור ירושלים וסביבתה, “הכיר את כל משעולי ההרים ודרכי המדבר” כדברי יודעיו, ושימש כסייר ומוביל פלוגות הפלמ“ח בעליות למצדה ובנתיבי מסעות האימונים והקרבות. כך נמנה יצחק עם הסיירים והמפקדים של מחלקת הל”ה בצאתה לדרכה האחרונה.

יצחק לא הרבה לשתף את הוריו במה שפעל וחווה בתקופה רבת פעילות זו הן משום שבמשך ששת השבועות שקדמו לנפילתו לא ביקר בבית, והן משום שבמכתבים המעטים שכתב, ניכר בו המאמץ שלא לתאר את הקשיים והחוויות הקשות, בצבעים עזים מידי, כדי להסיר דאגה מלב ההורים.

במכתבו האחרון להוריו שנכתב ביום 31.1.1948 (והגיע לאחר נפילתו), כתב בלשון המעטה ככל שיכל: “בדרך כלל אני מרגיש את עצמי בסדר גמור למרות שלפעמים יש הרגשה קצת קשה כמו היום כשנהרג חבר רבדים שאני מכיר אותו טוב מאוד”.

מותו פער בלב הוריו פצע שותת עד יום מותם. בשנת 1960 חלה אביו, יונה, במחלה קשה וחודשים ספורים לפני מותו ציווה על משפחתו להקדיש סכום נכבד וליצור קרן מילגות על שמו של יצחק בנו “עבור ילדי עולים בבית הספר הממלכתי ברכסים” שנשא את שמו.


הגיגים לזכרו של יצחק זבולוני

מפי חברו ושכנו – יהונתן דג

חלפו שנות יובל ואני יודע שלא ישוב עוד. אולם עדיין לעיתים מזומנות כרחוק הזמן, נפתחת לפתע הדלת, או במשעול ממול, מופיעה דמותו כשבת צחוקו הנצחית מרחפת על שפתיו. נחרתו בזכרוני דברי מורה שזה מחדש הגיע לבית ספרנו: “מה אתה צוחק, הרי כשתגדל יקראו לך הבחור הצוחק”. והמורה מקפיד לבטא את הצירה של צוחק כהלכתו.

היה תלמיד מצטיין, רציני ושקדן, והתבלט בעיקר במקצועות הריאליים. ילד ונער חושב, מנתח, ומסיק מסקנות. כאשר בתוכו מוצנעת גם יכולת של כתיבה יוצרת והומור סמוי, כפי שבאו לביטוי בחיבור חופשי שנכתב בחוג, והפיק גלי צחוק מצלצל ממורת החוג. קשיות מסוימת מלבר, ורגישות פנימית – בקיצור “צבר”.

כרגיל בקרב ילדים, גם תחרות הישגים סמויה, הייתה מלווה בסופו של דבר בתופעה של גאווה והתנשאות מנצחים. אולם יצחק צנוע ועניו, חבר שווה ערך לכולם בכל מצב.

העיקרון של שוויון וכבוד האדם קיבל ביטוי מאוחר יותר בהתלבטויות שעבר בפלמ"ח כשיועד לקורס מפקדי כיתות. מחד היסס אם ללכת לקורס עקב הרתיעה מקבלת סמכות על אחרים שראה בהם חברים לדרך, ומאידך ההירארכיה6 הצבאית המחייבת מסגרת של נותני ומקבלי פקודות. בסופו של ניתוח לוגי ריאלי ואובייקטיבי עד כמה שאפשר מצא עצמו בקורס.

השורשים בעיצוב תכונותיו ועקרונותיו נעוצים בגירסא דינקותא, שספג בבית הוריו.

בית של ציונים, חלוצים, מגשימים, אנשי עבודה עמל ותרבות, ורגישות לצדק חברתי וכלכלי. בימים ההם מושגים אלה היו לחם חוקנו היום יומי, וטרם הומצאו להם המרכאות. הלכה למעשה – התיישבות ועבודת אדמה בה נוטלים חלק כל בני המשפחה כולל הילדים, מכורח המציאות ומהכרת הערך של היהודי העובד במולדתו. בין סיום הלימודים והשרות בפלמ"ח וכן בחופשות הקצרות נמצא יצחק משקיע את כל זמנו ומרצו בעבודה במשק.

הבית היה מעורב בפעילות ציבורית בכפר ובהסתדרות. יצחק בתורו קלט ערכים של צדק חברתי בבית, בחניכות ובהמשכה בהדרכה בתנועת הנוער העובד.

אי אפשר שלא להזכיר תופעה מיוחדת – תרבות.

בימים ההם אין ספריה בכפר ומשפחתו של יצחק הייתה מהראשונות שחתמו על הוצאת עם־עובד. ובשבתות, הימים שיועדו לרוחניות הסבו בני הבית ותמיד ספר בידם. כהמשך טבעי להשכלה והרחבת אופקים השתתף יצחק בסמינר קצר ומרוכז של נוער מושבים בירושלים, בו הרביצו תורה מטובי המרצים של האוניברסיטה העברית.

בפעילות ביטחונית במסגרת ההגנה נטלו חלק ההורים והנוער. מסגרת ביתית וסביבתית זו, וערכים של הגשמה, המשכה הטבעי היה הפלמ"ח.

קשה להצביע על מועד החלטתו של יצחק להתגייס לפלמ"ח. מידיעתי האישית ברור לי שהתהליך בשל וגמל עוד בגיל צעיר מידי לגיוס. על יום הגיוס השפיעו ההתרחשויות והמאבק של ממשלת המנדט נגד העליה והתקומה.

על התעסוקה השוטפת בפלמ"ח מיעט בדבריו. לכן בלטה במיוחד התייחסותו למסע למצדה – עליה למיתוס –. הסיפור של עמידה באתגרי המסלול הרגלי המפרך, כשכל הציוד על הגב, הרחק מכל בסיס יהודי.

כחובב טיולים וטבע התפעל מנופי הקדומים ומהוד המדבר.

ממסעות הפלמ"ח למצדה תמיד הייתה דרך חזרה.

משימת הל"ה נקטעה ללא דרך חזרה.

וכדברי המשורר

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזאת לעולם

לא ניתן את ליבנו לשכוח.


חברים מספרים על דוד צברי

בשנת 1947 הייתי מגוייס לפלמ“ח בפלוגה ז', מחלקת עין השופט. בתקופה ההיא היינו מתנדבים במדים. השיטה היתה שכל חבר פלמ”ח ותיק היה מגייס חבר ומביאו למחלקה בעין השופט. למרות שהחיים במחלקת הפלמ“ח היו על בסיס של חברות ועזרה הדדית ללא פשרות, הרי היו גם מעשי קונדס, שחלקם היו מיועדים לעמוד על טיבם של המגויסים החדשים. לדוגמה: היו נוהגים לקרוא למועמד חדש ולשלוח אותו למשימה סודית ומסוכנת, כביכול. עמיסו עליו תרמיל גב מלא אבנים תוך אזהרה שהתרמיל מלא חומר נפץ. המתגייס החדש היה נשלח לקיבוץ דליה המרוחק כשלושה ק”מ מעין השופט. שם היה מפקד מדומה חוזר וממלא את התרמיל בחול ושולח אותו בחזרה. ברור איך היתה קבלת הפנים…

דוד צברי הצטרף למחלקה בקיץ 1947. לא זכור לי מי גייס אותו, אבל דבר אחד היה ברור: דוד צברי לא היה מאלה המשמשים קורבן לתעלול, וקבלתו בינינו לא לוותה בכל קשיי קליטה. להפך: הבחור הצעיר, השחרחר, התימני הגזעי, התקבל באהבה, ואפילו בהערצה. כבר במבט ראשון הוא כבש את לב כולנו בסיפוריו על החיים בתימן בין שבטי הנוודים. זכור לי שסיפר כיצד שהה בין הנוודים הללו, חי כמותם ונאלץ לאכול את אשר אכלו הם – dir=“rtl”>נחשים ושרצים למיניהם, ובעוד הוא מספר – dir=“rtl”>הדגים כיצד הסיר את העור מן הנחש, ואכל את בשרו… סיפוריו היו כל כך אוטנטים ומשכנעים עד שאיש לא הפסיק אותו כדי לברר מה אמת ומה דימיון. באוקטובר 1947 נשלחתי ע“י מפקד המחלקה, זיוי צפריר ז”ל, למשימה מיוחדת בתל־אביב והקשר שלי עם מחלקת עין השופט נותק. יותר לא פגשתי את דוד. על נפילתו בין הל"ה שיצאו לעזרת גוש עציון הנצור נודע לי מאוחר הרבה יותר.

הכרותי עם דוד היתה כשלשה חודשים בסך הכל, אך אלה הספיקו לי כדי להתרשם ממנו ולזכור את אישיותו המלבבת. עודני רואה אותו היום ממש כמו באותם ימים רחוקים של 1947.

זכרו שמור בלב כולנו.

אמנון ברקאי


דוד צברי – החאבני

מחלקת הפלמ“ח בקריית ענבים הייתה מחלקה קטנה בת 20–25 לוחמים בגילאי 17–19, שחבריה התקבצו כמגוייסים בודדים מכל רחבי הארץ. שם בפלוגה ח' בקריית ענבים פגשתי את דוד מנופלי הל”ה. בחור גבה קומה, שער מתולתל, צנוע, שקט ואפילו ביישן, עם חיוך רחב על פניו בעל חוש הומור ונעים הליכות. הוא “מכר לנו” את הסיפור שמוצאו מחצר מוות בדרום חצי האי ערב וכך נדבק לו השם “החאבני”. מחלקת קריית ענבים הייתה מחלקה מאד פעילה בהכנת תיקי שטח ומודיעין, בין פעולתיה היו משימות כגון: צילום אוביקטים והכנת עותקים של העיר העתיקה בירושלים. צלום אנשים ומנהיגים ערביים בכפרים שונים ומציאת דרך להובלת כח משימה לגוש עציון ועוד. אנחנו הגענו לקריית ענבים בקיץ 1947, מספר חודשים לפני שהתקבלה ההחלטה באו"ם. מחד היינו תמימים ונאיבים ומאידך נועזים ואמיצים.

שתי פעולות מיוחדות עלו בזכרוני שדוד “החאבני” ואני השתתפנו. סיפור הפעולה הראשונה פורסם ב“מעריב” ב־20.4.88 על: “המוכתר שהציל את בכיר השב”כ“. היה זה יומיים לאחר ההחלטה באו”ם על חלוקת א“י, התפקיד שלנו היה לאסוף מודיעין על שני הכפרים: בקטנא ובית דיקו השוכנים בקרבת כביש רמאללה – לטרון. היינו שתי חוליות בנות 4 איש כל אחת, לבושים בגדי חאקי קצרים, כובעי טמבל ומקלות קפא”פ ומצלמות, וללא נשק חם. חוליה אחת צילמה דרכי גישה ואוביקטים מצפון ומערב וחוליה שניה ממזרח ודרום.

את הכפר קטנא עברנו בשקט, המשכנו לעבר כפר בית דיקו. האווירה הכללית הייתה מתוחה מאוד, היה איזה אי שקט באוויר ובפאתי תל־אביב נשמעו כבר היריות הראשונות. כאשר היינו מדרום לכפר בית דיקו וצילמנו את הכפר, חשנו פתאום כמו בסערת טייפון – המון של צעירים וכפריים שהיו בכרמים הקיפונו בצעקות של “אטבח אל יהוד”. המהומה התגברה והפכה ללוהטת וצעקנית והיה צפוי שתוך מספר דקות ייגמר הארוע כאשר ארבע גופות יישארו בשטח. לפתע, לאחר שכמעט אמרנו נואש השתרר שקט. להמון הניסער התקדמה דמות רוכבת על סוס. עדר הזאבים הפך לעדר של כלבלבים ניכנעים 7. היה זה חאג' ראשיד מוכתר הכפר בית דיקו. האיש הטיל עלינו את חסותו. הוזמנו לביתו בהשתתפות נכבדי הכפר, ישבנו שם ארבעה גברים לוחמי הפלמ“ח עד שחולצנו ע”י משטרת אבו־גוש. בינינו דוד היה הטוב בין דוברי הערבית והוא ניהל את עיקר השיחה.

הפעולה השנייה התרחשה מספר ימים לאחר מכן כאשר הערבים החלו לפגוע בתחבורה היהודית הסדירה לירושלים. אחד ממפקדי ההגנה נרצח בדרך לעיר ומטה ההגנה/פלמ"ח החליט להגיב בהתאם. יצאנו עם ערב חמישה לוחמים מנווה אילן למשימת תגובה ונקם. המשימה היתה להגיע עם שחר לשפלה לוואדי סארר להתחבא מתחת למעביר המים על כביש עזה–רמאללה (י"ם) לעצור אוטובוס ערבי הנוסע באופן סדיר בקו זה, להוריד את הנשים והילדים ולפגוע בצעירים. דוד היה לבוש בבגדי שוטר ערבי – פלסטינאי, עמד לבדו ליד התחנה ואותת לאוטובוס לעצור. הכל דפק לפי התכנית. הליכה מאומצת של כ־8 שעות בלילה בוואדיות הרי יהודה, התקלות עם שומרים בכרמים, כלבים וכד'. הגענו בזמן למוביל המים והסתתרנו מתחתיו, ודוד לבש בגדי שוטר ערבי – פלסטינאי כאשר הוא עומד לבדו בתחנה ומחכה כשעתיים לאוטובוס שלא הגיע. מסביב התחיל השטח בפעולתו היום יומית. מספר מכוניות של הליגיון עצרו והציעו לדוד הסעה, והוא היה צריך למצוא תרוצים ולדחות אותם. המתח עלה והיה ברור שתוך זמן קצר יעלו עלינו. מצד אחד מחנה הליגיון הערבי במרחק קצר, וממול כפר ערבי ורועים היוצאים לשטח. המפקד קיבל החלטה. נסוגנו במהירות לקיבוץ חולדה במרחק כמה קילומטרים. בלילה חזרנו ברגל לקריית ענבים באותה הדרך. דוד עמד וחיכה לאוטובוס באומץ לב, בקור רוח, שקט, רגוע וידע להסתדר עם אלו שהציעו לו עזרה.

הוא היה גבר. יצא לכל משימה שהטילו עליו, האחרונה הייתה הל“ה, משימה שבוצעה בעבר ע”י חולית סיור ממחלקת קריית ענבים, מספר חודשים לפני שהל"ה יצאו לדרך, מבלי שוב.

יהי זכרם ברוך.

ישראל קרן


דוד צברי במחלקת עין השופט

דוד צברי הצטרף למחלקת עין־השופט ב־1947. הייתה זו מחלקת פלמ"ח שגובשה מבודדים שגויסו בשנים 46 עד 47. מרביתם עירוניים והשאר בני מושבות ומושבניקים.

המחלקה צורפה לפלוגה ז' (גדוד 4 של הפלמ"ח – לימי “גדוד הפורצים”). הפלוגה כללה שתי מחלקות סיירים (משמרות ועין השופט) “מחלקת מסתערבים” (תחילה באלונים ואח"כ עברו לעין שמר) ומחלקת ימאים (מעברות).

עם הגיעו למשק, השתלב דוד מייד בעבודות הפיזיות הקשות ביותר שעסקו בהכשרת קרקעות טרשים והכנתם לשטחי מטעים באמצעות סיקול סלעים ובניית טרסות אבן.

דוד בלט בדמותו התמירה והחסונה, בחיוך הביישני שהיה נסוך על פניו ובנכונותו לעזור לחברים שחלקם התקשו להתאקלם בעבודה קשה זו. בערבים בהם היינו מתקבצים סביב המדורה, שותים קפה, שירה ושיחות נפש, היה מספר לנו אודות אביו ומשפחתו שהגיעה מתימן לאחר תלאות בדרך והשתקעה בירושלים בשנת 1887 (גל שני באעלה בתמר). הוא תאר בכשרון רב את הסבל והמגורים במעברות. לאחר מכן את המעבר לבתים שנבנו בכפר השילוח (סילוואן) – הציז’באטים ריתקו אותנו עד לשעות המאוחרות.

בקיץ 1947 במלואת 10 שנים לעליית קיבוץ עין השופט על הקרקע (5.7.37 במסגרת התיישבות “חומה ומגדל”) נערכה במשק חגיגה גדולה שכללה הצגה ומופעי שירה וריקוד. במסגרת זו נערכה גם תערוכת הישגים – שהמחישה את הישגי המשק בענפיו השונים. חברי המחלקה גילו עניין רב בעיקר במוצגי הפירות ושאר מיני מאכלים והביקורים בתערוכה גברו. חברי המשק הרגישו כי התערוכה הולכת ונעלמת במהירות.

הם הציבו “אמבוש לילי” ותפסו כמה פלמ“חניקים עם כיסים מלאים. נערך בירור מהיר, ו”המבקרים" סולקו מהמשק ונשלחו לאזור ירושלים ובית הערבה (“סיביר” של הפלמ"ח). דוד, הועבר לפלוגה ח' והוצב בקריית ענבים, הוא השתתף במספר סיורי שטח והכנת תיקים בכפרים הערבים, ולאחר הכרזת המדינה באו"מ השתתף גם בכמה פעולות תגמול שנעשו במסגרת המאבק על הדרך לירושלים. ב־ה' שבט (15.1.48) נפל עם 35 הלוחמים בדרכם לגוש עציון.

לימים, קראתי את תיאורו של הקצין הבריטי האמיש דוגאן (הממונה על נפת חברון) שהביא את גוויות החללים לכפר עציון, הוא סיפר כי שמע מהערבים כי הלוחמים נאבקו עד לכדור האחרון. הם הזכירו בחור שחום, גבוה שנמצא לופת אבן באגרופו לאחר שתחמושתו אזלה.

הדמעות חנקו את גרוני – יהי זכרו ברוך.

שרון לב־טוב


מחלקת סיירים (בקרית ענבים)

דוד צברי (החבאני)

קיץ 1947. מחלקת הסיירים בקרית ענבים. את תקופת האימונים שלנו חילקנו לחלק העיוני – לימוד טופוגרפיה וניווטים – ולחלק המעשי שכלל ניווטים בשטחים הרריים. במקביל למדנו גם חבלה, צילומים וקפ"פ (קרב פנים אל פנים).

כמובן שכל זה נעשה בהסתר מפני השלטון הבריטי שהיה עוד בארץ. ימי האימונים היו חלק מהסכם בין הפלמ“ח והקיבוץ. היה עלינו לשלם עבור אחזקתנו בקריה ע”י 14 ימי עבודה בחודש שבהם נכללו גם השבתות וחופשות המחלה, והיתר לאימונים. וכך אנו מוצאים את עצמנו בסיורים קצרים וארוכים בסביבות ירושלים וקרית ענבים.

כדי לצאת לסיור יומי או לילי ולשלב אותו גם בעבודה מעשית היינו לומדים את המפה ביסודיות ומעתיקים את המסלול על נייר שקף עם ציון נקודות חשובות לאורך המסלול משני צידיו. ציוד הסיור כלל תרמיל גב ובו מזון, מים, מצלמה, מחברת רשימות ומקל קפ“פ (קצר) שלא נחשב בתור נשק אבל היה יעיל למשתמש בו. השילוב של סיור ועבודה מעשית נעשה כדי לקבל כסף לאחזקת הפלוגה. תיקי השטח נעשו עבור הפלמ”ח ועבור חי"ש ירושלים שהוא היה המממן (היינו דלפונים). בעוברנו בכפרים הערביים כמתוכנן היינו צריכים לרשום תרשימים של הדרכים לכפר, מרכז הכפר, המעיין ונקודות שולטות סביב הכפר, הגורן והמדפה. כדי לקצר בזמן השהייה בשטחים היו מקפיצים אותנו בכביש רחוק עם הטנדר של הפלוגה, ומשם דרך הרים ועמקים היינו עוברים מכפר לכפר, מצלמים ורושמים עד לחזרה לבסיס בקיריה.

באחד הסיורים זכור לי שיצאנו מכביש בית חורון עליון לכיוון הכפר בית דיקו ומשם לבית עינן – כפר קטן ממערב לצומת בית בידו. עברנו בתוך שטח חקלאי השייך למנזר קטן בקצהו הצפוני של הכפר בית עינן וחצינו במהירות את הכפר. אי אפשר לעבור בכפר ערבי מבלי להתקל בילדי הכפר, ואנו ארבעה נערים צעירים עם נעלי עבודה וחותלות, כמו שלבשו אז בפלמ“ח, תרמילי גב עם מקלות קפ”פ הבולטים משני צידי התרמיל. תמונה לא מעודדת, ולהפך מחשידה את המקומיים הערבים.

באותו סיור היו ישראל קרן, אהרון שושני, דוד צברי (החבאני) וכותב שורות אלה (סנוקי) מאיר שמיר. כמובן שכולם פרט לאחד דוברים עברית ומעט אנגלית. הארבעה צועדים כבר ביציאה מהכפר כשמזדנבים מאחורינו ולידינו הרבה ילדים. פתאום החבאני פותח בסלסול של שיר בערבית וכשהילדים מתקרבים הוא שואל אותם בערבית איזו תפילה עליהם לאמר היום והוא ממשיך לדקלם להם בע"פ את התפילה. מיד השתרר שקט בסביבה. הילדים נדהמו לשמוע אחד שמדבר בשפתם ועוד יודע את התפילות, והיה מי שאמר ביניהם: יא־אבן ערב (הוא ערבי). וכך נרגעו הרוחות ועזבנו בשלום את הכפר.

דוד צברי הגיע אלינו באמצע תקופת האימונים והיה קצת שונה משאר המחלקה (רובנו הגענו מההתישבות העובדת, והוא בא מהעיר הגדולה ירושלים). שנית, הוא היה שחרחר ממוצא תימני ורצה להשתלב במהרה ככל האפשר בתוך המחלקה, ולכן גם סיפר לנו שהוא עולה חדש מתימן מהעיר חבאן. הוא סיפר לנו כי הגיע עם הוריו לארץ בתור ילד קטן רכוב על חמור ואיך אמו לימדה אותו להגמל מהפחד בעוברם במדבר (כל אחד שותה את השתן של עצמו). ואנו בימים הראשונים האמנו לו מילה במילה. לא עברו מספר ימים ונודע לנו שהוא ירושלמי שנולד בירושלים ולמד את הערבית משכניו הערביים. לא הרבה זמן הייתי איתו במחלקה היות ונדדתי מקורס מ"כ לבית הערבה וחזרה לקרית ענבים. היה עוד סיור נוסף כשהייתי איתו במחלקה אבל שכבתי מרותק למיטה.

יצאו ארבעה בחורים – אהרון, פשוש, ישראל והחבאני (כך קראנו לו). הסיור יצא לבית דיקו ביום סיום הראמדן (עיד אל פיטר). יום קודם החלו מאורעות ביפו ונהרגו 7 ערבים. כשהארבעה עוברים בתוך הכפר כל השבאב רודף אחריהם ודוחף אותם לתוך הואדי למטה במטרה להרוג אותם ולהשוות את התוצאות. למזלם, ביניהם היה נער לבוש אירופאית שבא להתארח אצל דודו מוכתר בית דיקו. הנער לא בדיוק הבין למה הנערים רוצים להרוג אותם, רץ לכפר להזעיק את דודו המוכתר שהיה גם ידיד של חברי קרית ענבים. הוא הביא אותם לביתו, שמר עליהם ושלח שליח לקריה להודיע למוכתר הקריה שיבוא להחזיר אותם שלמים הביתה. וכך ניצלו ארבעת הפלמחניקי"ם.

לימים יצאתי לקורס מ“כ ובאותו זמן יצאה מחלקת הל”ה מהר טוב לעזרה לגוש עציון ולא הגיעה ליעדה. החבאני היה ביניהם.

יהא זכרו ברוך.

מאיר שמיר גניגר (סנוקי)


לזכר דוד צברי ז"ל

הכרתי את דוד צברי בשרותנו בפלמ"ח. אנו קראנו לו בחיבה “חבאני”. הוא זכור לי היטב כבחור צנוע וחברותי, חבר טוב שניתן היה לסמוך עליו. באותם ימים לא ניהלנו שיחות נפש, אך החברויות שעמדו במבחנים שהועיד לנו הגורל, היו עמוקות ומשמעותיות. כך למשל אירועי אותו היום, בסוף חודש אוגוסט 1947 (מועד חג אל פיטר המוסלמי) בכפר בית דיקו שליד רמאללה.

נשלחנו, פלוגה של שמונה צעירים חברי פלמ"ח לסייר בשטח הכפרים הערביים מצפון מערב לקרית ענבים. משסיימנו את משימתנו התחלקנו לשתי חוליות. האחת חזרה לקרית ענבים, והשניה שמנתה את דוד צברי, ישראל קרן, אריה הלפרין ואהרון שושני פנתה בדרך אחרת והתגלתה על ידי צעירי הכפר בית דיקו. תוך זמן קצר התקבצו עשרות צעירים משולהבים שדחפונו לוואדי ואיימו לפגוע בנו.

למזלנו היה ביניהם אורח מניקרגואה, בן אחיו של מוכתר הכפר שהזעיק את דודו. המוכתר – חאג' ראשד עבדאללה מוחמד דאוד, הגיע מיד, שמר עלינו ואירח אותנו בביתו עד אשר הגיעו קצינים בריטיים שלקחו אותנו למשטרת אבו גוש, שם המתנו כמה שעות עד שיחרורנו.

בכל אותה חוויה טראומטית, שמר דוד צברי על קור רוח. הוא היה היחיד מבינינו שהבין ערבית, תירגם לנו את הנעשה סביב וניסה ליצור דו שיח עם ההמון שכמעט וביצע בנו לינץ'.

לימים נפל דוד יחד עם הל"ה בדרכו לגוש עציון, ואבד לי חבר ורע.

יהי זיכרו ברוך.

אהרון שושני


אחי דוד

לחשוב עליך, כעל ילד בן 17 ו־9 חודשים, עלם צעיר וכבר לוחם בעל שם – הגיבור שלי. דמות האב־האח הגדול לנגד עיני. הדמות שהזדהתי איתה כל כך ואשר שימשה נשוא הערצתי.

הנה אני כבר בן 50, אב לילדים־נערים בני גילך וגדולים ממך. אני הילד שאת שמו נתת לי, שידבק שמי בשימך כרעים האהובים דוד ויונתן.

את חבריך פגשתי, את אלה ממחלקת עין השופט וממחלקת המסתערבים בקרית ענבים המספרים על מעלליך, פעולותיך ואפילו על שובבות הנעורים שלך – כל כך אנושי ועם זאת כל כך הרואי.

לשמוע את סיפורו של חברך ישראל קרן על8 ילד בן 17 ו־9 חודשים המבצע פעולה צבאית עפ“י פקודה, כאשר הוא מחופש לשוטר ערבי הממתין לבדו בשטח אויב, במשך שעות רבות ללא קשר אלחוטי עם חבריו, כדי לעצור אוטובוס ערבי שהיה אמור לעבור בכביש. ורק אז עפ”י סימן יד, היו מצטרפים אליו חבריו שהיו מוסווים בשטח, כדי לשבות את מי שהיו צריכים מנוסעי האוטובוס הערבי – ולדעת שהילד הזה הוא אתה, סה"כ בן 17 ו־9 חודשים.

אחיך הקטן, יונתן

8.png

טוביה קושניר

מתוך דברי דוד בן־גוריון

היו לנו אבדות. לא רבות אולי באופן יחסי, אבל אבדות יקרות, יקרות מפז. כי אין לנו – לא לישוב ולא לעם היהודי – נכס יקר יותר מהנוער שלנו. ואין אומה בעולם שלא היתה מתגאה בנוער זה. בין הל"ה היו בעלי כשרון מופלא, ואחד מהם, קושניר הצעיר, היו בו ניצוצי גאונות מדעית, אם כי היה עול־ימים.

דוד בן־גוריון

מתוך “בדרך לצבא ולמדינת ישראל” (69) “דבר” 6.11.64.


שער שנסגר

עבודתו של טוביה על מוצא הערצב המצוי Geryllotalpa geryllotalpa L. נתפרסמה לאחר נפילתו בירחון הגנטי Journal of Genetics בבריטניה (ראה צילום השער המובא כאן). מאמר זה ומאמר קודם בנושא, שטוביה הספיק לשלחו לפני מותו, והתפרסם בירחון הכלל־מדעי Nature – נסקרו וצוטטו כשלושים שנה לאחר מותו בספר “דרכי הווצרות המינים” (Modes of Speciation) מאת חוקר האבולוציה והכרומוסומים הנודע הפרופ' מ.ג'.ד. ווייט. משך עשרות השנים האחרונות התוסף והתחדש ידע בסוגיית מוצא הערצב המצוי, הנחקרת מאז ראשית המאה על ידי חוקרים בני אומות שונות. מסתבר שהיה זה טוביה, אשר לחופי ים המלח שבישראל מצא את “אבי הערצב המצוי” – צורת המוצא הקדומה ביותר, ממנה נגזרו הצורות המאוחרות יותר של המין בארצות מזרח הים התיכון ובארצות מערב אירופה וצפונה.

בשער מאמרו של טוביה על הערצב המצוי מצא לנכון עורך הירחון הגנטי, פרופ' ג'.ב.ס. הולדיין – מגדולי הגנטיקאים של זמנו (אליו עתיד היה טוביה להגיע ללימודי דוקטוראט) להוסיף הערה בלתי שגרתית בשולי המאמר:

“נערך לדפוס לאחר מות המחבר על ידי רעייתו וחברים. (המחבר נהרג במערכת הקרבות האחרונה בירושלים). לקוראי מאמר זה תתברר האבדה שנגרמה לביולוגיה עם מות מחברו.”

נישא צער מותו של טוביה למרחקים, חצה יגון אבדתו גבולות משפחה, עם וארץ.

9.png

מהרצאות סמינריוניות שנשא טוביה כסטודנט לפני חבריו ומוריו בנושא “בעיות גנטיות ביוכימיות בתלופיטה” (אצות ופטריות), הרצאות שהעלה גם בכתב במחברתו – עולה עולם ומלואו. יֶדע פורש כנפיים, חובק שאלות גנטיות במערכות הביולוגיות השונות ומקשרן ביסודות תהליכיהן הביוכימיים, מן הבקטריות הנמוכות ועד לאדם. מתוך בחינה אנליטית של אפשרויות ומגבלות המחקר הגנטי־ביוכימי במערכות השונות מפנה טוביה את מבטו ועניינו אל הייצורים הירודים דווקא כמתאימים ביותר לפיתוח ענף המחקר החדש – הגנטיקה הביוכימית9. בדבריו מצביע הוא על הכוון והשאלוֹת שהוא עצמו ביקש להעמיק בהם ולפתח את תנופת מחקרו. כיום, לאחר שנות דור, לאחר שהשערות שהעלה בדבריו הִתְאמתו, וכיווני מחקר שחזה היו למציאות, נכרת ראייתו האוניברסלית במדע החיים, שניחן בה כבר אז כסטודנט, בכל עמקותה. מתוך ראייה זו ידע למקד את עניינו אל שאלת השאלות במדע הביולוגיה ואולי במדע בכלל – פשר סוד החיים – בפעילות הגנים והתבטאותם. יתרה מכך, טוביה אף הכין עצמו לקראת עבודה בשאלות אלו בכך שטרח להצטייד בכלים המתאימים להתמודד עמן להבקעתן – שיטות המדע הביוכימי. אל מדע מתפתח זה נסחף לא רק בקריאה וידיעה תאורטית אלא אף בהלכה המעשית והממשית בעבודת המעבדה. זמן קצר לפני נפילתו החל כבר בעבודתו הביוכימית הראשונה עם אהרן קצ’לסקי (לימים פרופ' אהרן קציר ז"ל) במחקר אנזימאטי על התפתחות צבעי העור בעכבר השדה.

כעדות והמחשה נביא אחדים מדבריו באותן הרצאות; ניצני רעיונות מרחיקי ראות ושואפי חקר, שעם מותו נקטפו באִבּם, נעצרה תנופת המראתם ונעקרה הגשמתם ממפעל חייו. (ההדגשות נעשו בידי טוביה בכתב ידו המקורי).

דברים מסוף 1946 – חמש עשרה שנים לפני ראשית פענוח הצופן הגנטי10

– – דרך פעולתו של כל גן היא דרך פעולה ביוכימית, ודרך פעולה זו היא השאלה המעניינת ביותר בכל הביולוגיה כולה. עניינה אינו נובע רק משום שדרך פעולה זו היא הראשונית ביותר, אלא שהיא האחראית במישרין או בעקיפין לכל אחת ואחת מכל אותן התופעות הנכללות בכלל ההופעות הביולוגיות. מכאן שדרך פעולת הגן צריכה להוות את נקודת המוקד לכל המחקר הביולוגי."

" – – האפשרות לעקוב ב־Neurospora (פטריות עובש) אחר גנים הקשורים בביוסינטזות של חמרי הטבע העיקריים כחומצות אמינו, חומצות גרעין וויטמינים מאפשרת לא רק ללמוד על מהותו של התהליך הביוסינטטי אלא אף להתקרב ביותר ולהבין את הפונקציה של כל גן וגן."

” – – במעגל האוריאה המתקיים ב־Neurospora כמו בבן האדם אפשר לראות בפטריה ירודה זו, שכל צעד וצעד בביוסינטזה הכימית הוא פונקציה של גן מסויים. תהליך פשוט כאמינציה, קרבוכסילציה המתקבל מאליו במבחנה – באורגניזם הריהו ביטוי למציאותו של פקטור גנטי. בהעדר הפקטור לא יתקיים התהליך. כאן ניתן לנו לראות את תפקידו הפרימארי של הגן. אותו גן 1 הנמצא בכרומוסום פלוני וקשור בתאחיזה עם גנים אחרים תפקידיו היסודיים הם שניים: ליצור גנים כמותו ולבצע תהליך כימי פשוט כלומר הפיכת ציטרולין לארגינין. ייתכן שבהבנת תופעה זו “גן מסוים – ריאקציה מסויימת” הננו מתקרבים גם להבנת דרך הפעולה הפשוטה הזו. ונקודה זו אם תושג תהיה לדעתי השיא במחקר הביולוגי כולו".

“– – ייתכן שעניין הפלסמה – גן (תוצר הגן המועבר לציטופלסמה) איננו כה נדיר כפי שהוא נחשב היום, ואינו מוגבל אך ורק לסנדלית ולשמרים. ייתכן שזוהי תופעה כללית בהתנהגות גן ויצירת אנזים, אלא שהטכניקה הנהוגה במחקר כיום איננה מסוגלת לגלות את הדברים.”

" – – לפי הבקרת והשאלות שנשאלו אחרי הרצאתי הראשונה הוברר לי, שכמה מן השומעים לא הבינו את הקשר בין הגנטיקה והביוכימיה. ייתכן מפני שחסרות להם הידיעות האלמנטריות בביוכימיה. מכאן ברור שלא הבינו את משמעות הרצאתי. ידיעת הביוכימיה כבר היום חיונית לביולוג, והעדרה יהיה אבסורדי ביותר עבורו עוד כמה שנים. שיטת המחקר הביוכימית היא היום שיטת המחקר העקרית בביולוגיה כולה, והגנטיקה הביוכימית שהולכת ומתפתחת מחודש לחודש פותחת ענף, שעשוי לזרוע אור חדש לא רק על הגנטיקה והביוכימיה אלא על הביולוגיה כולה."


על ארעיות ונצחיות בחיים

(בדברי מבוא לביולוגיה של המיניות בקביעת המין באצה)

" – – הפרט בכל מיני הייצורים החיים הינו תופעה חולפת, ואילו המין, שאליו הוא שייך, הוא הקיים ועומד. במלים אחרות הנצחיות קיימת אך ורק במסילת הנבט בעוד שהייצורים, שהם הביטוי למציאותה של המסילה הולכים ומתחלפים. כבר בדרגה מוקדמת מאד בהתפתחות הפרט נמצא תאים המתנהגים באופן מיוחד; אינם עוברים דיפרנציאציה כשאר התאים, אלא ממשיכים ומתחלקים במקום הקבוע והמיוחד להם – תאי המין. תאים אלה יוצאים לבסוף מחוץ לאורגניזם וימשיכו את קיומם באורגניזם שני ושלישי; הם הם בבחינת היוצרים, הם המסילה הנצחית, בעוד שהאורגניזם המושלם נבנה מפעם לפעם על ידם לצורך שעה בלבד. משנִי הוא למסילה, וחשיבותו – ביתרון ובתועלת שיביא לא רק לעצמו אלא לאותה מסילה ולשמירת קיומה".


על עתיד המחקר הגנטי־ביוכימי בביולוגיה של המיניות

“– – חשיבות ההופעות המיניות ברורה, שהרי קשורות הן ביותר בקיומה ונצחיותה של מסילת הנבט. בחקירת הביולוגיה של המיניות עתידה החקירה הגנטית־ביוכימית להיות החשובה ביותר. ממנה יואר הקשר בין גנים מצד אחד ובין אנזימים והורמונים מהצד השני, ובין אלו והתכונות המיניות־ביולוגיות מצד שלישי. כיוון שהגנים הם האחראים להווצרות ההורמונים, ולכל שלב ביוכימי בהווצרות ההורמון קיים גן מתאים, הרי שבאורגניזמים הגבוהים, בהם מספר ההורמונים המיניים מגיע לעשרות, מספר הגנים הקשורים בהווצרותם צריך להגיע למאות. אם נצייר בדמיוננו כמה מאות גנים הפועלים בדרגות שונות עם כל התלות בינם לבין עצמם ובינם לאנזימים והורמונים מסויימים, נבין כמה מופלאה ונפלאה צריכה להיות התמונה השלמה והמקשרת. אין ספק שפתרון התהליכים הללו, אם בכלל יגיעו פעם לפתרונם המלא, יהיה אחד הפרקים היפים ביותר במסגרת הביוכימיה והביולוגיה”.


עם קריאת דבריו של טוביה והדגשותיו, אותם סימן בקווים אדומים, נסחף הקורא בלהט הרצאתו, כאילו קולו החי נשמע וכולו התלהבות נפש לאפשרויות החדשות, שייפתחו לאדם עם צמיחת הענף הביולוגי החדש – הגנטיקה הביוכימית. אפשרויות לפענוח צפונות החיים, שכה השתוקק טוביה ליטול בהן חלק.

על כרחך אתה מהרהר מה נפלאות ונדירות היו התכונות שהצטרפו בדמותו של טוביה; כוחות חקר בלתי נדלים, מטעני ידע ביולוגיים כה מקיפים, מוקפים מיתרי־נפש רגישים ליופי, הנגלה בפרטיהם ובתמונתם הכוללת. אבחנה בשאלות המחקר המרכזיות בחשיבותן, והעלאת השערות מעמיקות לפתרונן. השאיפה לרכישת שיטות המדע המתקדמות והחדישות ככלים לפריצת אופקים חדשים. מכל אלה עמד טוביה להפוך תוך זמן קצר לחוקר, שפסגות עבודותיו11 עשויות היו להיות אף פסגות בעולם המדע. שיא פעילותו המדעית האישית יכול היה להתרחש, כאשר שדה המחקר בו ביקש ליצור – הגנטיקה המולקולארית העפילה לשיא פריחתה עוד בטרם הפכו השאלות, שאת פתרונן חזה – תגלית הצופן הגנטי ומנגנוני התבטאותו – מדברי חלום לשאלות חזית הביולוגיה ולאחד משיאי המדע.

… ובראשית עלומיו, בתנופת הישגָיו השיגוֹ המוות. תקוות וחלומות באחת נגוזו, ירדו עימו אלי קבר. על תקומת עמו ועצמאותו מסר טוביה נפשו. בלהבות איבת ישראל עלו חייו הקצרים קרבן, אך דמותו המופלאה עוד תצית לבבות. עוד יבקשו נערים ונערות בעמנו לצאת בעקבותיו, להכבש לעוֹלמות החקר והיופי, לחשוף נסתרות הטבע, לפתור תעלומות אנוש, ליצור נכסי דעת ורוח, להיות לפרחי הארץ המכסים את עין המִדבָּר.

אחיו – ד"ר אורי קושניר

מתוך: “מחקרי טבע ומכתבים” / טוביה קושניר

משרד הבטחון / ההוצאה לאור, תשמ"ג – 1982


מכתב רב־אלוף (מיל.) מרדכי (מוטה) גור

תשמ"ג – 1982

לשמעון ולמשפחה שלום רב.

חידודים חידודים נעשה עורי, כשאך התחלתי לקרוא את הדפים המרתקים של יומן הטיולים – עוצמת ההתמזגות עם הטבע ויפי הנוף המשתנה – תוך כדי בקורת עצמית על שיקול דעת וטוב טעם. וכך לאורך כל הספר – והערותיו הפילוסופיות על מעשים פשוטים דהיום, אשר יהפכו לאגדות גבורה של העתיד.

דמויות כמו של טוביה עומדות לעצמן. יש מי שמתגמד על ידו – ואלו בודאי רבים. ויש מי שמשתוקק אליו ואל אישיותו – הן מכח ההתגמדות והן מעוצמת הרצון לחקוי והתחזקות.

אשריכם שטוביה היה שלכם,

ואוי לכם שנלקח מכם.

שלכם,

מוטה


 

יום יבוא    🔗

יום יבוא ובו תתואר תקופתנו, הרוויה דם טהור ותמים, ממרחק המשחרר מן האישי והטפל. אולם לנו, שׁחוּקי האסונות והמומי־הכאב, יקשה להשקיף על מאורעות ימינו במבט מרחיק־ראות, ואך בחוש נחזה, כמו בעד ערפלים כבדים, את אור ימינו הבוקע, והוא נשקף בשלות עולמים על פני ערכי־הנצח, שנולדו וקורצו מדם דורנו.

אנו רק זאת נדע, כי אמנם נחלץ העם, כי קמו בניו היקירים ונשאוּ את חייהם מתת־כליל למולדת, אם במאמץ אפור יום־יומי, אם בגבורה על־אנושית. בלי מלים גבוהות־גבוהות, בפשטות כמובנת מאליה קמו הבנים, אשר צמחו ליושר ולגובה בשמשה הטובה והמיטיבה של הארץ, קמו בלא־היסוס, בלא הרהור, מאות ואלפים, נערים ונערות, ברי־לבב וטהורי־עין, והלכו קשובים לקול הקורא להם, לא לקול מצווים ומפקדים אלא לקול לבם־הם.

כאשר נקראו לעֵבר ים, חצוּהוּ, היטו שכמם לסבול, לשמש דוברות חיות בין חופי הנכר ובין סיפוני הספינות, לגשר נתיבי יסורים בין חופים רחוקים ובין החוף האחד והיחיד, חוף־המבטחים האחרון.

הם הלכו להשיב רוח גאה ושיעור־קומה לאחים, אשר ברוב ענוּתם שכחו צלם־אלהים מהו; הלכו ללבּוֹת מלבם, הזוהר באהבה גדולה, זיקי אמונה וטוהר בנפשותיהם של שברי־אדם שכוּחי־אלהים.

לכל אשר עזרתם נדרשה, רצו דחופים. וכוחם עמד להם, כי רב הוא, מקורו מקור־אמת, מקור לא־אכזב.

וכאשר זע מעט מצפּוּנו של העולם, העיור בטירוף־זדונו, וניתן לעם ישראל תגמול מיצער על יסוריו התהומיים והוּרשה לו לחיות את חייו־הוא, קמו אלה הנערים להיות מגן חי לחיים האלה. הבריקו העינים בברק חדש, ששים דורות לא ידעוהו, ברק של מגינים על מדינתם־הם.

והגנו, אמנם הגנו, אף נפלו קרבן. נפלו בודדים, נפלו חבורות, וכל אחד בן יקיר לאמו ולעמו, כל אחד חלל־עולם השאיר אחריו, ללא ניחומים.

אך לא לשוא. מוכרח להיות שׁילוּם גדול מאוד בעד הטהורים והשלמים שנקרעו ככה משאֵרה החי של האומה, שהלכו ככה לחיים ולמות. רוחם, האצור אֵי־שם בחללו של עולם, עתיד להיות לכוח מפרה עצום. יש איזה הגיון איום, המופלא ממנו ומתפיסת חושינו האבלים; ברי, כי הערכים אשר הנחילו לנו בנינו אלה בחייהם ובמותם יהיו לאור־חיים; בזכותם, בזכות נערים אלה, ובדמם יחיה העם.

בין רבבות הנערים, שנחלצו למלחמת־המגן, היה היו שלושים וחמישה.

אך מעט מזעיר, אך הצצה קלה בת־רגע ביריעת־הנצח, הפרושה־פלאים על אֵלם מותם של הל"ה. שלושים וחמישה בחור וטוב, אחד אחד, כל תקוות החיים השלמים והמושלמים נפתחו לפניהם לרווחה, עוד זינוק והיו צוללים בעולם שכולו עשייה ויצירה. והנה נקרוֹא נקראו, והלכו, בלא כל היסוס, אל אשר נקראוּ.

ומאחר שלא שבו – נתלו הערכים, ערכי נשמתם, מיותמים בחללו של העולם, ערטילאים ותוהים: מי ירימנו כי נוטשנו?

אֵי טוביה זה, אשר גילה מסתרי הצמחים והעשבים?

אֵי דני המפקד־החבר הטוב, שבכל מעשה נועז ידע להלהיב, לעורר ולעודד, מתוך צהל הבוקע ופורץ ישותו הזוהרת?

אֵי יצחק זה, אשר דובב אבנים דוממות במבטו החולם?

אֵי יעקב אשר ניגן ביד בוֹטחה על מיתרי הנשמות הרכות של ילדים, כעל מיתרי נבל קסום?

אֵי יוּפ, שידע לקשור את דרכי העולם של יום־יום עם יופי עילאי של חסד אלוה מבורך?

אֵי דניאל שצבר אל קרבו אוצרות מדע ומוסיקה, ומתוך חיוך נבון וסלחני הביט בהבאי העולם?

אֵי דוד זה, ואֵי יהודה, הבונים עולמות בספירות נעלות של אידיאה וחזון, ומעמיקים הבחן בין עיקר לטפל?

אֵי ברוך ואֵי עודד, אשר גשרו את הארץ לרום, בסולמות של מחשבה צרופה בנויה לתפארת?

אֵי אלכסנדר הצייר המופלא, שידע להסתכל ביפי־העולם ולהעבירו דרך נשמת־האמן שבו להיותו נכס קיים?

אֵי כל אלה, אשר עוד טל הילדות פיזז וקסם בתלתלי ראשם, וכבר היטו שכמם לשאת כל משא?

כולם נחלצו למלחמה. הם לא ששו לקרב, כי לחיים ולשלום, ובשם החיים והשלום יצאו למערכה, להושיט עזרה לגוש־ישובים נצור. הם הלכו להביא סמי רפואה ודם־עירוי לפצועים, נשק ותחמוֹשת למגינים. הם הלכו בחשכה, הלכו בין סלעים, חתרו בין קוצים ובין אבנים. ההר אמר לכסות עליהם במסתריו, אך הוא מעל בפקדונו והסגירם למאות ואלפים נושמי־שנאה ושוחרי־רצח. עד נשימתם האחרונה נלחמו – ולא נותר מהם אחד.

ואך סלע לסלע, הר להר יספרו גבורתם. שיחי בר ועשבים יצמחו וינועו בהדים עמומים, ירשרשו וימסרו חרש זה לזה את שמועתם התמה. כי אכן לא נותר עוד עֵד זולתם. ואולי אך אוֹרחת עגורים, כשל איביקוס, תשא שמועתם במשק כנפיהם ותמסרנה לגלי הנצח – תדובב לדורות יבואו את שמעם של הל"ה.

כולם נפלו בגבורה שהנחילה תהילת נצח לעם הלוחם במולדת. המנצחים לא נלאו מלספר:

כיצד זינק אחרון הנופלים, והטיל את רמונו האחרון באלה אשר עטו אל גוויות חבריו.

וכיצד נמצאה אבן בימינו של אחד הנופלים, אחר שאזלו רימוניו.

וכיצד מצאו את הנשק, אשר חשבו לרשתו, והוא מפוץ, לא יכשר עוד לשימוש.

נפלו השלושים וחמשה. מותם יאיר ויפרה את חיי הבאים אחריהם, כי נפלו למען החיים.

ואין פלא שאנית המעפילים, אשר הגיעה באותם הימים לחופי הארץ, נשאה של השם ‘ל"ה’ לתפארת. ואין פלא, כי חורשות רבות ניטעו לזכרם, סמל לחיים עולים ומשגשגים בארץ שנוטשה ונשמה.

אנדה פינקרפלד – עמיר


גּוּשׁ עֶצְיוֹן


 

בימים רחוקים    🔗


רווּיה אדמת גוש עציון זכרי מאורעות בתולדות ישראל.

על גבול הישוב העברי משתרע עמק ברכה, הוא העמק שהיה לברכה בפי כל יהודה, כאשר בָּאוּ בְנֵי־מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל־יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה,… נָתַן יְהוָֹה מְאָרְבִים עַל־בְּנֵי עַמּוֹן, מוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִנָּגֵפוּ. ימים שׁלושׁה היו יהושׁפט ועַמו בוזזים את השלל, כי רב הוא, וּבַיוֹם הָרְבִיעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה, כִּי שָׁם בֵּרְכוּ אֶת־יְהוָֹה, עַל־כֵּן קָרְאוּ אֶת־שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם. (דברי הימים ב, כ).

מעֵבר לעמק ברכה דרומה, על הר המתרומם כדי תשע מאות תשעים ושבעה מטרים מעל פני הים, שוכן הכפר הערבי חלחול, היא חַלְחוּל העיר שבנחלת יהודה לפנים (יהושע ט“ו נ”ח). בימי־הבינים היו באים לכאן עולי־רגל יהודיים, להשתטח על קבריהם של גד החוזה ונתן הנביא. לדברי המסורת הערבית נמצא כאן גם קברו של יונה הנביא.

מערבית־צפונית מחלחוּל מתנשא התל טַבִּיקָה (טֻבַּיקָה), היא בית־צור העתיקה, שהיתה גם היא, כמוה כחלחול, בנחלת מטה בני־יהודה למשפחותם. בימי עזרא ונחמיה, בהיבנות הארץ מחדש, הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן־עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית־צוּר עַד־נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִבֹּרִים (נחמיה ג' ט"ז). בהתחַזק מלכות יהודה, בימי רחבעם, בנה המלך עָרִים לְמָצוֹר בִּיהוּדָה, וַיִבֶן אֶת־בֵּית־לֶחֶם וְאֶת־עֵיטָם וְאֶת־תְּקוֹעַ וְאֶת־בֵּית־צוּר… וַיְחַזֵּק אֶת הַמְּצוּרוֹת וַיִתֵּן בָּהֶם נְגִידִים וְאֹצְרוֹת מַאֲכָל וְשֶׁמֶן וָיָיִן. וּבְכָל עִיר וָעִיר צִנּוֹת וּרְמָחִים וַיְחַזְּקֵם לְהַרְבֵּה מְאֹד (דברי הימים ב, י"א).

בימי הבית השׁני שׁימשׁה בית־צור תריס בפני התפשׁטות האדוֹמים צפונה.

לאחר שיהודה המכבי נחל את נצחונו הגדול על מחנהו של לוּסיאַס בסביבת עמָאוס, אסף שר צבא היוונים, מקץ שנה, ששים אלף איש בחור וחמשת אלפים פרשׁים להלחם על ישׂראל. וַיָבֹאוּ לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בְּבֵית־צוּר וַיִּפְגְּשֵׁם יְהוּדָה בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ. וַיַּרְא אֶת הַמַּחֲנֶה הַכָּבֵד וַיִּתְפַּלֵּל וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַתָּה מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל, הַמַּשְבִּית עֶבְרַת הַגִּבּוֹר בְּיַד־דָּוִד עַבְדְָּך וְהַמּוֹסֵר מַחֲנֵה פְּלִשְׁתִּים בִּידֵי יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל וְנוֹשֵׂא כֵלָיו… וַיִּתְגָּרוּ וַיִּפְּּלוּ מִמַּחֲנֵה לוּסִיאַס כַּחֲמֵשֶת אֲלָפִים אִיש… וְכִרְאוֹת לוּסִיאַס אֶת־הַמַּכָּה אֲשֶׁר הָיְתָה בִּצְבָאוֹ וְאֶת הָאֹמֶץ אֲשֶׁר־הָיָה לִיהוּדָה וְכִי־נְכוֹנִים הֵם אִם־לִחְיוֹת אִם־לָמוּת בִּגְבוֹרָה וַיִּסַּע לְאַנְטִיוֹכִיָה… (ספר החשמונאים א, ד).


שלוש שנים אחרי כן יצא צבאו של אנטיוכוס, מלוּוה פילים מלומדי־מלחמה, לקראת מחנהו של יהודה המכבי אשר חנה בבית־זכריה (ח’רבֶּת־זכּריה). במלחמה זו היתה ידם של היוונים על העליונה ובה נפל גם אלעזר, אחי יהודה המכבי. הלא כן יסופר בספר החשמונאים (א, ה־ו):

וַיֵּצֵא יְהוּדָה וְאֶחָיו וַיִּלָחֲמוּ אֶת־בְּּנֵי־עֵשָׂו בְּאֶרֶץ אֲשֶׁר אֶל־נֶגֶב וַיַּךְ אֶת־חֶבְרוֹן וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וַיַּהֲרֹס אֶת־מִבְצָרֶיהָ וְאֶת־מִגְדָּלֶיהָ שָׂרְפוּ מִסָּבִיב….וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ כְשָמְעוֹ וַיֶאֱסֹף אֶת־כָּל אֹהֲבָיו שָׂרֵי חֵילוֹ וְאֶת אֲשֶׁר עַל הָרָכֶב. וּמִמַּמְלָכוֹת אֲחֵרוֹת וּמֵאִיֵּי הַיָּם בָּאוּ אֵלָיו צְבָאוֹת שְׂכִירִים. וַיְהִי מִסְפָּר צִבְאוֹתָיו מְאַת אֶלֶף רַגְלִי וְעֶשְׂרִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וּפִילִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם יוֹדְעֵי מִלְחָמָה. וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ אֱדֹם וַיַּחֲנוּ עַל־בֵּית־צוּר וַיִּלָּחֲמוּ יָמִים רַבִּים וַיַעֲשׂוּ מְכוֹנוֹת וַיֵצְאוּ וַיִּשְׂרְפוּן בָּאֵש וַיִּלָּחֲמוּ בִגְבוּרָה. וַיִּסַּע יְהוּדָה מִן הַמְּצוּדָה וַיִּחַן אֶל־בֵית־זְכָרְיָה מוּל מַחֲנֵה הַמֶּלֶךְ. וַיַּשְׁכֵּם הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיַּסַּע אֶת־הַמַּחֲנֶה בְעֶבְרָתוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית־זְכַרְיָה וַיַּעֲרְכוּ הַצְבָאוֹת לַמִּלְחָמָה וַיִּתְקְעוֹ בַחֲצֹצְרוֹת. וְאֶת הַפִּילִים הֶרְאוּ דַם־עֵנָב וָתוּת לְהַעֲמִיד אוֹתָם לַמִּלְחָמָה. וַיְּחַלְּקוּ אּת־הַחַיוֹת לַגְּדוּדִים וַיַּעֲמִידוּ לְכָל־פִּיל אֶלֶף אִיש מְשֻרְיָנִים בְּקַשְׁקַשִׁים וְקוֹבְעֵי נְחֹשֶׁת עַל־רָאשֵׁיהֶם וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פָּרָשִׁים בָּחוּר הוּכְנוּ לְכָל חַיָּה. אֵלוּ הָיוּ לִפְנֵי כֵן בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה הַחַיָּה וּלְכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ הָיוּ הוֹלְכִים יַחְדָּו לֹא־נִפְרְדוּ מִמֶּנָה. וּמִגְדְלֵי עֵץ עֲלֵיהֶם חֲזָקִים וּמְכֻסִּים עַל־כָּל־חַיָּה חֲגוּרִים עֲלֵיהֶם בַּמְכוֹנוֹת וְעַל כָּל־אֶחָד אַנְשֵׁי חַיִל אַרְבָּעָה נִלְחָמִים מֵעֲלֵיהֶם וּבֶן־הֹדּוּ לוֹ….וְכִזְרֹחַ הַשֶּׁמֶש עַל מָגִנֵּי הַזָּהָב וְהַנְּחֹשֶׁת הִזְרִיחוּ הֶהָרִים מֵהֶם וְלָהֲטוּ כְלַפִּידֵי־אֵשׁ….וַיָּזוּעוּ כָל־הַשּׁוֹמְעִים קוֹל־הֲמוֹנָם וְצַעֲדֵי הֶהָמוֹן וְצִלְצוּל הַנָּשֶׁק, כִּי־הָיָה הַמַּחֲנֶה גָּדוֹל מְאֹד וְכָבֵד. וַיִּקְרַב יְהוּדָה וּמַחֲנֵהוּ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְַלוּ מִמַּחֲנֵה הַמֶּלֶךְ שֵׁשׁ מֵאוֹת אִיש. וַיַּרְא אֶלְעָזָר חוֹרָן אַחַת הַחַיּוֹת מְשֻרְיֶנֶת בְּשִׁרְיוֹנוֹת הַמֶּלֶךְ וְהִיא הָיְתָה גְּבוֹהָה מִכָּל הַחַיּוֹת וְנִרְאָה כִי־עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ. וַיִּתֵּן אֶת נַפְשׁוֹ לְהוֹשִׁיעַ אֶת־עַמּוֹ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. וַיָּרָץ אֵלָיו בִּגְבוּרָה אֶל־תּוֹךְ הַגְּדוּד וַיַּהֲרֹג עַל־יָמִין וְעַל־שְׂמֹאל וַיִּפָּרְדּוּ מִמֶּנּוּ הֵנָּה וָהֵנָּה. וַיָּבֹא אֶל־תַּחַת הַפִּיל וַיִּתְקַע־לוֹ וַיְּמִיתֵהוּ וַיִּפֹּל אַרְצָה עָלָיו וַיָּמָת שָׁם. וַיִּרְאוּ אֶת גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת וְעֶבְרַת הַצְּבָאוֹת וַיִּטוּ מֵעֲלֵיהֶם…

בשנת 1931 נערכו חפירות בבית־צור העתיקה. נתגלו חומות מבצר, הבירה אשר בה ישב חיל־המשמר, רחובותיה ומבואותיה של העיר; אף נמצאו מטבעות וכלי־חרס לרוב – עדים אלמים לחיי ישראל ולמלחמות ישראל במקום הזה.

אכן רבים מעללי הגבורה הקשורים בגוש עציון מימים מקדם ועד היום הזה.


 

ההתישבות החדשה    🔗

בשנת תרפ"ז גאלה קבוצת יהודים חרדים חלקת אדמה בקילומטר העשרים ואחד בדרך ירושלים – חברון, על־מנת להקים שם מושב. הראשונים שעלוּ למקום היו מעולי תימן; הם הקימו שם כתריסר צריפים וקראו למקום בשם ‘מגדל עדר’, על־פי הכתוב (בראשית ל"ה): וַתָּמָת רָחֵל… וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָה… וֲיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר.

טרם הספיקו להכות שׁורשׁ, באו מאורעות תרפ"ט ועקרו אותם ממקומם.

שש שנים אחרי־כן נוסדה חברה פרטית בשם ‘אל ההר’, ומטרתה לייסד כפרים עבריים בהרים, ובקרבתם ערי־גני, קיטנות ובתי־הבראה. חברה זו גאלה כעשרים אלף דונאמים בסמוך לאדמת מגדל־עדר וקראה למקום בשם ‘כפר עציון’. החברה נטעה עצי פרי ועצי נוי ומכרה חלקות למשתכנים ולמתישבים. מאורעות תרצ“ו־תרצ”ט מחו את כל ההתחלות האלה.

לבסוף נתנו המוסדות המיישבים את ידם לגאולת המקום ולביסוסו והקימו ארבע נקודות־התישבות בזו אחר זו, ואלו הן:

כפר־עציון. נוסדה ביום כ“ג ניסן תש”ג (28 באפריל 1943). המתנחלים ­– קבוצת אברהם, קיבוץ דתי שקיבל את הכשרתו ליד כפר־פינס.

משואות יצחק. ע“ש הרב הראשי לארץ־ישראל ר' יצחק הלוי הרצוג. נוסדה ביום ל' תשרי תש”ו (7 באוקטובר 1945). המתנחלים – קבוצת ‘משואות’; יוצאי מרכז אירופה, שהתחנכו במוסדות עליה הנוער במקוה־ישראל, בכפר הנוער הדתי ובבתי צעירות מזרחי.

עין צורים. נוסדה בראשית שנת תש"ז. המתנחלים רובם ילידי הארץ, חברי תנועת ‘בני־עקיבא’, שקיבלו את הכשרתם בטירת־צבי ובביריה.

רבדים. נוסדה בשנת תש"ז. המתנחלים – קיבוץ של השומר הצעיר; נוער ארץ־ישראלי, שקיבל את הכשרתו בבית־זרע.

לעזרת ארבעת הישובים האלה חשו שלושים וחמשת הבחורים, הלמד הא.


 

במצור    🔗

עם פרוץ המאורעות, בתחילת דצמבר 1947, החלו אנשי גוש עציון להתבצר ועסקו בזאת בלבד, בדחותם את כל יתר העבודות עד לאחר מכן. בערב הקרב היו הנקודות מבוצרות במידה המניחה את הדעת פחות או יותר.

חִירבֶּת־זַכַּריה הוא כפר ערבי קטן שתושביו, כחמש־עשרה משפחות, נטשוהו, מחשש פעולות תגמול, לאחר שנהרגו מן המארב עשרה נוטרים ונהגים יהודיים, בדרך ירושלים – כפר־עציון. אנשי הגוש תפסו את הכפר והציבו בו מיזקף, כדי לקיים את הקשר הטאקטי בין כל ישובי הגוש.

על השיירות שיצאו לגוש עציון נערכו שלוש התקפות, בהן נהרגו שנים־עשר יהודים, ומאז לא היתה אפשרות להגיע לשם בלא כוח־הבטחה ניכר וליווי מכוניות משוריינות. בסוף דצמבר החל הצבא ללוות שיירות מזון, אך סירב להעביר אנשים וחמרי ביצור. לא הסכמנו לכך והקשר נפסק לחלוטין.


 

ההתקפה על כפר־עציון    🔗

ב־13 ביאנואר בלילה נתקבלה ידיעה שהכביש חסום ושהערבים מתכוננים להתקיף את הגוש. הגיעו ידיעות כלליות על ריכוזי כנופיות ערביות בהרי חברון.

בשעה שבע בבוקר למחרת הודיעה התצפית בכפר־עציון על תנועה מוגברת של ערבים בבית־אוּמַר. נתארגנה חוליה לשם תפיסת ‘הגבעה החומה’. טרם יצאה החוליה לדרכה חזרה התצפית והודיעה כי הגבעה כבר נתפסה על־ידי ערבים. אז נשלחה אותה חוליה לתפוס את ‘הגבעה האדומה’, וניתנה לה הוראה לפתוח באש על כל ריכוז של ערבים, שמספרו יעלה על עשרה. כשהגיעה החוליה לפסגת הגבעה, מיד נשמעו יריות מאותו כיוון. נתברר, שאנשי החוליה פתחו באש על ריכוז של 20–30 ערבים, הרגו אחד ופצעו שני. הערבים החלו לתקוף את ‘הגבעה האדומה’ ולכתרה ממזרח וממערב. אנשינו נסוגו, תחת אש, בחיפוי מקלע ורובים, והגיעו לכפר־עציון בשעה תשע לערך. בינתיים נפתחה אש משלושה עברים: מן ‘הגבעה החומה’, אשר בה קנו שביתה כחמישה־עשר צלפים, שהמטירו אש על המשק; מן ‘הגבעה האדומה’ ומעמק־הברכה, בו החלו להתקדם שלוש מאות ערבים לערך, שנעו גושים־גושים, ללא פיזור, עד שנפתחה עליהם אש רובים, מקלע ומרגמה. לאחר מכן המשיכו מקצתם להתקדם במפוזר לעֵבר כפר־עציון, והגיעו עד כדי ארבע מאות וחמישים מטר מעמדות הכפר ולא הוסיפו עוד. למגינים ניתנה הוראה להמשיך במתן אש בקצב איטי, כדי לאלץ את הערבים – מבלי לבזבז תחמושת – להאיט את התקדמותם ולהיפרס. בצפון ‘הגבעה האדומה’ היה ריכוז של 200–300 ערבים, שירו על משואות־יצחק; חלק מהם פנה והחל להתקדם, לאורך השלוחות, בכיוון לכפר־עציון. כעשרים מהם נתקרבו עד כדי שלוש מאות ומחישים מטר מן המשק ופתחו עליו באש מכוּונת ומדוייקת עד מאוד. הריכוז מצפון ל’גבעה האדומה', שהחל לירות על משואות־יצחק, הפסיק את אשו ושימש מילואים

למתקדמים אל כפר־עציון. מיעוט התוקפים מעֵבר ‘הגבעה האדומה’ מסתבר ממיעוט אפשרויות התנועה בשטח שבין הגבעה לכפר־עציון, שהמרחק ביניהם הוא כתשע מאות מטר. לאחר שנורו על ריכוז זה מספר כדורים מכוּונים, נסוג לעֵבר הרכס, אך אחר־כך שב וחזר. השמש היתה נגד עיני המגינים (כבר היו השעות המוקדמות של אחר־הצהרים) והיה קושי מסויים להבחין בתוקפים מן העֵבר ההוא.

10.png

בשעה עשר לערך התקדם גוש שלישי של ערבים על הרכסים מכיוון בית־אוּמר, במרחק קילומטר וחצי עד שני ק"מ. מטה התוקפים היה בחירבּת־מרינה, כשני קילומטרים מן הנקודה. נקודת תובלה־ואיסוף־פצועים אחורית וכן מפגש־נסיגה היו על הכביש הראשי, כשלוש מאות מטר מן המשתלה הממשלתית של עין־ערוב12. מצב זה נמשך לסירוגין עד חמש בערב. הערבים ניסו להתקדם, הפסיקו, וחזרו וניסו, תוך כדי המטרת אש חזקה. עם חשכה נסוגו לחירבת־מרינה ולנקודת־התובלה, ומשם חזרו במכוניות לכפריהם. תשע מכוניות משא עמוסות לעייפה יצאו בכיוון לחברון; שתים מן המכוניות נסעו לבית־פַג’אר. בנקודת־התובלה שרר אי־סדר גמור. יש לשער שנגרמו לתוקפים כחמש־עשרה אבידות בנפש מפגז מרגמה בעמק־הברכה ומנשק קל ב’גבעה האדומה'. הערבים היו לבושים רובם תלבושת ערבית רגילה ועבּאיות. מדי־קרב כמעט שלא נראו.


 

חזית חירבת־זכריה    🔗

עם הידיעות על ההתקפה הוחלט לשלוח פאטרול־משמר, בן חמשה־עשר איש, לסביבת הכביש הראשי ירושלים־חברון, לשם סיור והבטחה. הפאטרול הגיע לכביש לפנות בוקר, ועם שחר החל לסגת. לאחר שנסוג מרחק קילומטר לערך, הבחינו אנשיו בתנועה על רכס 6; הערבים אף הם הבחינו בהם, אך חשבום לאנשיהם, כי השטח היה מלא ערבים. כיון שכך, החליט מפקד הפאטרול לסגת לעין־צורים ולא לכפר־עציון, כפי שנקבע תחילה בתכנית. אך כשעברו את הרכס שליד הכביש ונכנסו לגיא הרחב (שבין עין־צורים וחירבת אל־הבון) נתקפו באש מרכס 6, שכּן החל כבר היום להאיר ונתבררה לערבים זהותם. אנשי הפאטרול לא השיבו אש ונסוגו במבנה מתאים לחירבה, בחיפוי המיזקף שנמצא בה, לאחר שמפקדו הודיע להם בצעקה, כי ב’גבעת העץ' מצויים ערבים.

חירבת־זכּריה אינה בנין אחד, אלא כפר ובו כמה בתים קטנים ובנין אחד גדול יותר. הפאטרול נצטרף למיזקף שבמקום, תפס את החירבה והבטיחה היקפית, בהשיבו משם אש לערבים, שהתקדמו על משלט 6, בקרבת ‘גבעת העץ’. התוקפים התקדמו תחילה בצדו הדרומי של הרכס, אך לאחר שהותקפו באש כפר־עציון, עברו לצדו הצפוני. עד לצהרים נראתה תנועת ערבים על שלוחה 6 בכיוון ל’גבעת־העץ'. עין־צורים הודיעה למטה־הגוש, כי תוקפים את נקודתם (אחר־כך נתברר כי נתקפה באש מן הגיא שממערב לחירבת אל־הבון, ממרחק שש מאות מטר בלבד, על־ידי כמאתים ערבים, שלא ניסו להתקדם), ולמפקד הפאטרול ניתנה הוראה לעבור לעין־צורים. הפאטרול יצא לשם, תחת אש חזקה ובחיפוי אנשי המיזקף שנשארו בחירבה. השעה היתה 12.00 לערך. הערבים, שהבחינו ביציאת הכוח מן החירבה, החלו להתקדם אליה; הם היו כמאה איש, ונעזרו בחיפוי שני מקלעי־ברן. אחריהם בא גם כוח־מילואים, שמנה אף הוא כמאה איש. מפקד הכוח הנייד ברבדים שלח רץ אל מפקד הפאטרול ופקד עליו לחזור לחירבה ולהחזיק בה, מאחר שנוכח כי ההתקפה העיקרית מכוּונת לכיבוש חירבת־זכּריה. מאת הערבים התוקפים התקרבו מרכס 6, דרך הואדי שמצפון לו, עד מרחק מאה מטר לערך מן החירבה. אותה שעה כבר הספיק הפאטרול לחזור לחירבה, והכוח שנמצא בה חוּזק במקצת. הערבים נסתדרו, במחסה המדרגות במעלה ההר לחירבה, כשהם נערכים להסתערות. משמאלם, באמצע המדרון הצפוני – צפוני־מזרחי, על ‘גבעת העץ’, הציבו מקלע, שהטריד את המגינים באש בלתי־פוסקת. באש זו נהרג יהושע מרכס. נשלח רץ למסור תשדורת על כך לאחת הנקודות. עם יציאתו נפגע הרץ בידו, אף־על־פי־כן המשיך בדרכו כל עוד רוחו בו, תחת אש הצלפים הערבים, כשחבריו מחפים על תנועתו. כשהגיע לשער הנקודה נפל, אך ידי חברים נאמנות קיבלוהו, והוא מסר את התשדורת. אז נשלחה לחירבה תגבורת באנשים ובתחמושת וכן צרכי־אוכל. תחת חיפוי חזק הגיעו לחירבה.

מפקד הכוח הנייד ברבדים הודיע, שהוא רואה אפשרות למכה נגדית. לאחר בירור עם מפקד הגוש, ניתנה הוראה למחלקה מוקטנת, עם כמה מקלעים, לצאת לפעולה. ב’גבעה הירוקה‘, נמצאו כל הזמן כמה אנשים ומקלע, שפעלו נגד הערבים שב’גבעת־העץ’; אחד מהם נפצע והורד למשואות־יצחק. המרחק בין שתי הגבעות הנ“ל, שמשני עברי הדרך, הוא מאתים וחמשים עד שלוש מאות מטר לערך. השטח שביניהן היה פנוי מערבים, הואיל ואלה מהם (כארבעים במספר) שניסו בשעות הבוקר לנוע בו, כדי לתפוס את ‘הגבעה הירוקה’, או כדי לתקוף את רבדים ואת עין־צורים גם ממערב, נתקפו באש המיזקף וכעשרה מהם נפגעו. כוח־המכה־הנגדית יצא לפעולה לערך בשעה שתים אחה”צ. כיתה אחת עם מקלע תפסה עמדה על האוכף שליד הדרך לעין־צורים ולרבדים מול ‘גבעת־העץ’, דרומית־מערבית מהחירבה ובמרחק כמאה וחמישים מטר ממנה. תחת חיפוי האש של כיתה זו (שהערבים כמעט לא הבחינו בה ובאשה, מחמת רעש היריות המרובות מכל עֵבר), התקדם יתר הכוח ותפס עמדה ב’גבעת־העץ', בלי שהערבים השגיחו בכך. הערבים לא הבטיחו את אגפם השמאלי, הואיל וריכזו את כל מעייניהם בהכנת ההסתערות על החירבה. נשמעו קריאותיהם: ‘עליהוּם’, ‘ג’יהאד’ ועוד.

אותה שעה כבר היו הערבים קרובים למדרגת־ההר האחרונה, שנתנה להם מחסה בעמידה. הם נתכוונו כנראה להסתער קצתם מדרום וקצתם – מדרום־מזרח. מקלע ערבי ולידו קבוצה בעצמת כיתה נמצאו, כאמור, במדרון הצפוני – צפוני־מזרחי של ‘גבעת העץ’ והיו מטיחים מכאן אש על המגינים. הכוח שהגיע ל’גבעת העץ' קרא אליו את כיתת החיפוי. מעמדתם נתגלה לעיניהם המקלע המרתק, המזרחי, של הערבים, שנמצא בבית בודד, קטן, באמצע המדרון של רכס 6 (צפונית־מערבית – מערבית מחירבת סוּאר, ובמרחק מאתים מטר לערך ממנה; במפה מסומן ב־+), ולידוֹ כחמישים איש, שהיו אוכלים תפוחי־זהב מאחורי מחסה וממתינים לתורם להתקדם אל החירבה. הכוח המסתער פתח במלוא עצמת אשו לכיוון המקלע שבבית הבודד הנ"ל, וחיסל לפחות עשרים וחמשה מן הנמצאים לידו. מיד לאחר כך הסתער על הערבים שנמצאו ב’גבעת העץ'. אנשינו לא השתמשו ברימונים, מחוסר זמן וכי גם מתוך כוונה שלא להניח לערבים לברוח. אלה מהם שלא נפגעו, נסוגו בכיוון מטה־ההתקפה הערבי, שנמצא בבוסתן, במשלט 6 (חירבת סואר; שם הופיע בשעות הבוקר הג’יפ הלבן של מפקד הכנופיות עבד־אל־קאדר חוסייני). הכוח שבחירבת־זכריה ריתק כל אותו זמן את הערבים, גרם להם אבידות וסייע בכך לכוח המסתער. לאחר מכן גילה כוח־המכה־הנגדית את מאת הערבים, שהתכוננו, במחסה מדרגות־ההר, להסתערות על חירבה, ותקף גם אותם בכל כוח אשו. הללו נדהמו, הואיל ולא ידעו מהיכן באה האש, ולאחר ש־20 – 25 מהם הושמדו (ממרחק מאתים מטר לערך), נסוגו בבהלה דרך הואדי לבית הבודד שבמשלט, ששימש, כפי הנראה, גם נקודת־איסוף. פצועים והרוגים רבים נישאו שמה על־ידי חבריהם. כוח־המכה־הנגדית התקדם, בחיפוי עצמי ובחיפוי הכוח שבחירבה, לכיוון משלט 6; אך לאחר שהבחין בתכונה ערבית להסתערות־נגד, נסוג במקצת. הערבים הסתערו על עמדות ריקות. אנשינו, שהיו אותה שעה כמאתים מטר משם, שכבו כשעה וחצי תחת האש, ולא השיבו עליה כלל – חוץ מן המקלע, שירה באש בודדת – כדי שלא לגלות לאויב את מקומם. אותה שעה כבר פחת מספר אנשינו במקום עד כדי שנים־עשר בלבד. מפקד כיתה נהרג, כשפקד לסגת לפני הסתערות הערבים; מקלען אחד נהרג, שני מקלענים נפצעו קשה, מקלען אחד נפצע קל, וחובש נפצע ברגלו.

עבודתו ראויה לציון מיוחד: לאחר שהוציא שני פצועים מקו האש, שימש כמקלען מס' 2 ונשא על גבו נשק נוסף של חברים פצועים בשעת התקפת־הנגד הערבית ובשעת הנסיגה הכללית. בשדה לא נשאר אפילו כלי־נשק אחד משל הפצועים ואף לא מחסנית אחת. הבריאים נשאו את הפצועים וההרוגים על נשקם; הפצועים וההרוגים הועברו, תחת אש, אל העץ (הנמצא ממש על פרשת דרכי־העפר בין שתי הגבעות), ששימש נקודת־איסוף. כוח־המכה־הנגדית יצא כאמור לפעולה בשעה שתים וסיים את מלאכתו בשעה חמש וחצי. הקרב נמשך שתי שעות, וכשעה וחצי שהו האנשים בשדה מבלי לירות. עם חשיכה נסוגו לחירבה, בהבטיחם את עצמם היקפית. הפצועים הורדו לרבדים. בחירבה נשארו כשתי כיתות.

בשעה ארבע לערך תפסו עשרים צלפים ערביים עמדה בשלוחה הנמצאת צפונית־מערבית מעין־צורים, כחמש מאות מטר מגדר הנקודה, ופתחו באש מדוייקת על רבדים. מאש זו נפצעה בחורה אחת פצעים קשים. אחר־כך נסוגו הערבים לנקודות־התובלה שלהם ועזבו את השטח, מי ברגל ומי ברכב, בלי שהפיקו את זממם.

(“מערכות”, מארס 1948)


 

איך להחיש עזרה?    🔗

גוש עציון הנצור נתון להתקפה קשה, הוא עומד בגבורה, אך האספקה והתחמושת הולכות וכלות. עיני הישוב העברי כולו, לב הישוב העברי כולו לגוש הנצור. כיצד להחיש עזרה, אספקה, תחמושת – והחייל הבריטי, ‘הנייטראלי’, חוסם את כל המבואות. ליהודי אסור לשאת נשק, אסור להסיע אספקה, אסור לשלוח תגבורת לאחיו הנצורים.

אף־על־פי־כן לא נפקיר את אחינו העומדים במערכה! אם לא בדרך־המלך – נחוש אליהם במשעולי ההרים; אם לא לאור היום – נלך בלילה, עם חשיכה; אם לא במכוניות – נטעין המשא על כתפינו – ונלך. סכנה? אמנם כן. סכנה כפולה: הישובים הערביים אשר בדרך מכאן והבריטים המשגיחים עלינו בשבע עינים מכאן. אף־על־פי־כן לא נכּנע, לא נשקוט, ונחוש לעזרה.

מוכנים?

כמובן – השיבו פה אחד שלושים וחמשה בחורים.

א.פ.


עֲלֵי נָתיב

 

משפחה גדולה אחת    🔗

משהחלו המאורעות נקראנו, אנשי־המילואים של הפלמ"ח – אנשים זרים זה לזה מפלוגות שונות וממקומות שונים. האוירה היתה מתוחה והסקרנות מרובה – למַה ולאן? והנה הוקראה רשימה של עשרים איש, בכללם גם אני, וניתנה פקודה: “בעוד שעתים תהיו מוכנים ליציאה”. בשעת הנסיעה סקרתי את פני האנשים, שרובם לא היו מוּכּרים לי אלא מאולפני האוניברסיטה, ונראה לי מוזר שאצטרך מעתה לחיות עמהם במחנה אחד. אולם עד־מהרה בטלו חששותי. שריקה עליזה מפי אחד עוררה את כולם. בּן־רגע נעלם מן הפנים הזרים עדיין מַעטה הקרירות, הופיע החיוך הפלמחי החברי, החבריה פרצה בשריקה ומעין חברוּת־ללא־מלים החלה להתרקם. בהגיענו למקום, כבר נישאו ברמה ‘חכמות’ מחכמות שונות וברור היה שעל־כל־פנים ‘משעמם לא יהיה כאן’. התפקיד הוסבר לנו בקצרה – שמירת התחבורה על־ידי פאטרולים בשטח. ניתן יום אחד לאימונים, כדי להחזיר לידים את בטחונן בסטן ובטוֹמי ולהזכיר לרגלים מסעות ארוכים בנגב ובגליל.

בו בערב מצאנו את עצמנו כולנו יחד באחד החדרים. השירה פרצה כמאליה, הקפה רחש בקומקום, ואף הצ’יזבּאת לא אֵחר לבוא. ובזה עלה בּנצ’יק (בנימין פרסיץ) על כולם. אכן לא שיערתי תחילה שאותו בחור בעל משקפים, צנום וחיור, מסוגל לעורר בחבריה גלי צחוק בלתי־פוסקים. בתיאוריו הצבעוניים ובביטוייו המיוחדים, המלאים חריפות וחן, העלה לפנינו מעשים שהיו ושלא נבראו – ומיד קנה את עולמו כמלך הצ’יזבּאת. הכוכב השני שנגלה באותו ערב היה איציק (יצחק הלוי) – תחילה ישב לו מכונס בפינה, אך לפתע הקריב הרמוניקה לפיו וצלילים עליזים של שירי־עם ושירי־לכת נישאו בחלל. אכן את איציק למדנו להעריך הרבה יותר למחרת, כשיצאנו לאימונים. הוא היה המ"כ. בשקט ובבטחה נתן את ההסברים הדרושים והכיתה התלכדה סביבו באֵימון ובהרגשה אינסטינקטיבית שאכן לפניה חייל ואדם למופת.

יום האימונים היחידי שלנו נסתיים בעייפות רבה, אך בהרגשה שיכול נוכל לתפקיד שהוטל עלינו. הקבוצה הראשונה יצאה מיד לתפקידה. הנשארים הביטו בהנאה ה’מסורתית' ב’יוצאים לג’ובּ' וחיכו להם כל אותו יום בקוצר־רוח. הם חזרו… עייפים ומלאי רשמים. סיפרו על הפאטרול ויותר מכן – על יפי המקום, על העצים הירוקים, היוצרים כעין סוכה על כיפת ההר, על הצפרים המקננות בסביבה, ומכאן נתגלגל ויכוח על סוגי העצים והצפרים והיה להתמודדות מדעית בין סטודנטים צעירים. זכורתני שישבתי אותה שעה ב’מועדון' ותיארתי, במכתב לחבר, אותה תמונה בלתי־רגילה: בחורים צעירים, מיוזעים ומלוכלכים לאחר יום סיור קשה מנהלים, בכל חום לבם, ויכוח מדעי. בתמונה זו נתגלתה המשמעות האמיתית של החברה שנתגבשה כאן. אנשי־שלום ושוחרי דעת, שנתמזגו בנפשם רוח־כוננות פלמחית ורצון להמשיך איש איש במקצועו ובתלמודו.

החיים במחנה נכנסו למסלול מסויים. יציאות לשטח, מנוחה, ישיבה בצותא וחוזר חלילה. כל יציאה ומאורעותיה המיוחדים, ולכל ערב הווי משלו. זכור לי ערב אחד במיוחד. הימים ימי חנוכה ואנו, בתוקף תפקידנו, כמעט שלא הרגשנו בכך. חזרנו מארוחת הערב זועפים במקצת, הארוחה היתה דלה והתיאבון רב, בעיקר לאחר יום שלם בשדה. נכנסנו ל’מועדון' והנה דוד (צוובּנר) וי’וֹרדן (יעקב כהן) עומדים ומתקינים נרות להדלקה. מישהו ניסה להתלוצץ, אך מיד חדל. התמונה ריתקה אותנו. הפשטות ויראת־השמים, בה נדלקו הנרות ונאמרה הברכה, השפיעו עלינו, ולפתע מצאנו עצמנו שרים יחד בקול גדול ‘מעוֹז צוּר’. תוך כדי שירה היה סיפּק בידי להתבונן בשנים אלה. האחד, דוד החובש – נער דתי שלא ויתר מעולם, בין במחנה ובין בפאטרול, על תפילת הבוקר שלו, ועשה זאת בפשטות וברוממות שעוררה בכולנו רחשי כבוד, אף כי לא היינו דתיים. השני, י’ורדן, היה הבּרניסט שלנו, מעולם לא ויתר על יציאה לפעולה, כשהוא מחייך את חיוכו הטוב והברן על כתפו. בשעות הפוגה היה מספר לנו על חניכיו, שכה אהבם. עכשיו עמד מכתפו ומעלה גבוה מכולם, מחזיק בנר החנוכה ושר בכוונה רבה את שיר גבורת המכבים.

בינתים נוספו לתפקידינו הרגילים תפקידי עונשין בכפרי הסביבה. בלווֹתנו את היוצאים היו מתלוצצים ומשתדלים להפיג את דאגתנו, ובשובם היו מלוכדים שבעתיים וגאים על האמון שניתן בהם ושלא הכזיבוהו.

כשבועיים לפני שיצאו לדרך ממנה לא חזרו עוד, התכנסנו, ‘אנשי השטח’ לפגישה. שרנו יחד את שירינו והפגַנו את ליכודנו. כה שונה היתה פגישה זו מהראשונה: הורגש בבירור שנוֹצרה משפחה אחת גדולה, אשר חבריה קשורים זה בזה קשרים אמיצים.

ח. נעמי


 

המחלקה יוצאת    🔗

השעה שתים וחצי. הבסיס כמעט עזוב. על השולחן שיירי אוכל, קליפות וכמה צלחות; נעליים, מעילים ושמיכות מפוזרים מסביב, על המטות ומתחת להן. מפקד הפלוגה נרגש מאוד: ‘זה סקאנדאל, זה לא יתכן, איפה כל האנשים? השעה מאוחרת, יש למהר ולצאת!’. מפקד הכיתה גמר את לבישת המדים; הוא מחייך ועיניו התכולות צוחקות. בשקט ובטחון הכין את עצמו ואת חבריו ליציאה. עד־מהרה נתכּנסו האנשים. הבחורות נשלחו להכין צרכי־אוכל, והבחורים עסקו בנעילת נעליים, קשירת החותלות ולבישת החגור. לאט־לאט התברר מי ומי היוצאים. המפקדים הקפידו מאוד: רק האמיצים והזריזים ביותר אושרו, – כולם בהתנדבות. עמדתי ליד בחור שפניו עודם ילדותיים, אך רצינות רבה נשקפה מעיניו. ‘אתה מוכן לצאת?’ שאל המפקד. ‘כמובן’ – ענה קולו השקט והשלו של הנער. כלום יש צורך בשאלות? אמנם המסע יהיה קשה, הדרך מייגעת והמטען כבד מאוד, וחלק מן האנשים חזרו רק הבוקר מפעולה, אך הרי שם, בגוש עציון נתונים אחים במצור ויש לחוש לעזרתם. כולם במצב־רוח טוב, מחייכים ומתלוצצים, ומאחרי בת־הצחוק, הנשקפת משתים־עשרה זוגות עינים, אותה החלטה ואותו בטחון: הלילה נגיע. ובדמיון כבר מצטייר מראה הכניסה למשק, וכבר שמחים מראש לקראת לחיצת־הידים החזקה והחברית ולקראת הצהלה שתפרוץ במחנה. ומה בכך אם הדרך ארוכה, כלום אין אנו יודעים לצעוד בלילה? ומה בכך שההרים מלאים ערבים, הן נשק אתנו ותחמושת לרוב, ואנו חברים, הסומכים איש על רעהו, אם תבוא ח"ו עת צרה. ובּרניסט אתנו אשר אפשר לסמוך עליו, גבוה ורחב־כתפים, בעל פני ילד ורצינות ומסירות של גבר.

והפקודה ניתנת. שנים־עשר חברים יוצאים למרפסת. ואלה שאינם יוצאים, יושבים בחדריהם ומביטים בחבריהם ספק בקנאה ספק בהרגשת הקלה.

בינתיים מכינים בחצר את התרמילים, תרמיל לכל שני אנשים, ובתרמיל כמה טבלאות שוקולד, כמה חפיסות ביסקוויטים ולימון אחד. בחוץ מונחים מספר תרמילים מלאים תחמושת, וחבר עומד לידם.

ומחכּים… כבר אחרי ארבע ועדיין לא הגיעו המכוניות, שצריכות להובילם להר־טוב ועדיין לא הופיעו שאר הכיתות. מוזר, אין כל עצבנות, החברים יושבים על מעקה המרפסת ומשוחחים. החודש חילק זה עתה את התחבושות האישיות, חבירה מחלקת מימיוֹת, ועוד אחד מחלק סוכריות שקיבל בצאתו מבעלת־הבית הנדיבה. ומשוחחים כמובן על ערכו של הברן ועל טיב התחמושת ותוך כדי שיחה צפה השאלה: ‘מתי נחזור?’ אחד מעיר, ספק בצחוק ספק ברצינות, כי עליו להיות בשבת אצל אשתו, ושני אומר, כי הוא מוכן להיות כמה ימים בכפר־עציון.

לפתע הגיעו המכוניות ועליהן שאר החברים, ובכללם מפקד המחלקה היוצאת, דני מס, הממהר לסדר את הסידורים האחרונים. ניתנת פקודה להטעין את תרמילי התחמושת על המכונית הראשונה, המשוריינת למחצה, וכן נטענים עליה תרמילי האוכל. התכונה רבה עד שניתנה הפקודה לעלות על המכוניות. כמעט כל הבחורים עולים למכונית הראשונה, והצפיפות איומה. אחדים מחשים ופניהם מביעים רצינות, אך בהיפגש עינם לרגע בעיני אחד העומדים מסביב הם מחייכים חיוך של עידוד, והחיוך רוצה לומר: ‘אין דבר, יהיה טוב, אַל דאגה!’.

השעה קרובה לחמש. המכוניות מתחילות לזוז. החברים העומדים מאחור מנפנפים לשלום, ולפתע מתברר לך שאכן זו היא הפרידה, בזה הרגע הם יוצאים לדרך הרת הסכנות. יש רצון לתפוש עוד רגע, לעצור בעד המכוניות לעוד כמה דקות… אך השיירה נוסעת. עוד כמה רגעים, המכוניות עוברות את הסיבוב… והם אינם.

מרים קופלר


‘יוצאים, יוצאים לכפר־עציון!’ – נשמע הקול, תחילה בלחש מפיו של אחד, אחר מפיו של שני ושלישי, וכבר הוא מתנגן מפיות רבים, בצלילה בטחה גברית־קולנית או גם בצליל נערי רוטט־קמעה, ונתלה באוירו של החדר, חשוף הקירות, שבו שכובים על גבי אלונקות, מכורבלים בשמיכותיהם, אנשי הכיתה, הנחים לאחר ליל־מסע.

עייפים היו. מי שנם שנתו, ומי ששכב הוזה, כשמבטו דבוק בפיסת חלון שכנגד, ומי שישב על מטתו כשגבו אל הקיר ועיניו השחורות פקוחות ולוהטות ופיו קמוץ בכוונה, שקוע באֵלם. והיו גם שקשתה עליהם הדממה, והפכו גופם מצד אל צד. הגופות העייפים ביקשו מנוחה, דבקו בה ולא רצו דבר. עד שמי־שהוא נכנס לפתע, כנראה המ"מ, והטיל את הצו, ופרע המנוחה והסעיר הדממה, וטלטל הגופות בלהט, בלהט של אש; דומה, בא אחד סמוי, אולי עצם התפקיד, וישב ליד כל אחד, כי למה זה נתכווצו כולם והזיזו גופותיהם כמפַנים מקום? מי בהתנערות־פתע ומי בהרכנת ראש, ואותו שישב לו דוֹמם והוזה הסיט עיניו, שלהטו עכשיו עוד יותר, ונעצן משום מה בכתם משחיר שבתקרת החדר. והיו שקמו וקרעו את קורי־השינה וניערו שמיכות, והיו שקפצו ממטתם באחת, ונשמעה נקישת נעליהם על רצפת החדר וענו לה הדים. והיה אחד שהחריש ושקע כבתפלה ושפתיו לא נעות.

כך חלפו שניות, רגעים, ואולי יותר, עד אשר נפגשו מבטים: מבטי חיוך אמיץ וגלוי ומבטי חיוך בישני, המבקש כאילו להסתיר מבוכת רגע שחלף, ומבטים תמימים, הנולדים בעינים פקוחות־שואלות, ומבטי עינים עייפות, המבקשות שינה, ותמהון־עולם ניבט בהן. נפגשו מבטים ונתרקם הקשר: נקראנו כולנו, כולנו יחדיו.

‘נראה שנלך’ – הלם בקולו החזי בחור גבוה, שפניו רציניים ביותר, ודברוֹ נתקבל בשתיקה־הקלה, כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים: מתי? ואיך? ומה הדרך בה נלך? ועונים: יש להקדים ולצאת, העזרה דחופה, יש לצאת… כמובן… הלא מחכים לתחמושת ולציוד רפואי… יש למהר…

ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועינים לו גדולות ובוערות, שניכּרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות – כבר יושב גחוּן על גבי מפה, וממלמל לעצמו: 'כפרים גדולים, כפרים מאוכלסים כידוע, פה יש לעקוף, ומכאן יש להתרחק ככל האפשר ‘להתחמק ולהגיע’… ובזויות פיו חיוך אל רעיו, ומבטי אֵמון נישאים אליו.

וכבר קרבו חברים, שירבּבו ראשיהם לעֵבר המפה: ‘מה טעם ללכת בדרך זו?’. אף נמצא אחד, ששתק כל הזמן ועתה אמר: ‘צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, והדרך תהיה כנראה קשה, והמשא רב’. והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר, תחילה בלחש: ‘באמת, האנשים עייפים כל־כך, ודאי נצטרך הלילה להכנס לקרב, והאנשים עייפים’. ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: ‘אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת’. ולקח עפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט, וביד בטוחה, ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר־טוב, בדרך ההולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה עולה על גבעות, ועוֹלה ועוֹלה עד משואות־יצחק. ושם נח העפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העפרון על פניה, קפאו בשתיקה, שתיקה ממושכת.

וכך בשתיקה היה טוב. עוד היתה מנוחה, ועוד לא פגה חמימות השינה, ועוד ישבו יחד, ומישהו עוד חייך לדבר הלצה, ואף נמצא מי שחילק תפוחים עסיסיים, בעלי לחיים אדמוניות, שריח להם וטעם להם שאין לכנותו בשם. לעסו הבחורים בחמדה, והמפה עודנה בידיהם, אך הוסרו הראשים מעליה וניתז מפיהם עסיס התפוחים על קָצֶהָ המורם, וכבר דיברו על החופש. ‘כשנשוב משם…’ – כך התחיל המשפט ולא נסתיים, כיוון שפרצו ובאו הפקודות בעניני היציאה, וכבר לא היה זמן. מיהרו הבחורים להתלבש ולאסוף ילקוטים או להודיע בקולי קולות על כובע שנעלם, וכבר יוצאים כולם בחבורה מן החדר. בצעדים מתנערים שלאחר מנוחה כל־שהיא.

השעה היתה שעת אחר הצהרים, ודממה היתה ברחוב. והרחוב ירוק, יורד במדרון עשוי מדרגות מדרגות רחבות, מכוסות נשל מחטי אורן כמרבד ונוף ארנים להן כחופה. והצועדים צעדו מחרישים כמעט. עטויה רוח נאדרת, ומלוּוה הרבה־הרבה משאי־אהבה צעדה החבורה לקראת תפקידה. ולא כולם ראו בצאתם מבין הארנים, כי השמש עמדה כבר לשקוע והציפה באודם דולק את הפסגות מסביב, פיזרה זהבה בשולי עננים, גנזה שפעת אור חרישי בין ענפי העצים, ותלתה געגועי־אין־מוצא באויר המדמים. ואולי בכל־זאת הרגישו. כי ירדה עצבות של ערב ושל קצו של יום, בעוד ליל הקרב מחכה ליוצאים בהרים. מי יודע מה יארך לילה שכזה? אכן לאחריו יבוא ויעלה השחר, יאיר היום…

כך הלכו מחרישים, איש איש נושא עולמות הגיגים. והנה נשמע קול: ‘פה חכו, מיד יבוא אוטו’. חיכו. תחילה בשתיקה, עצובה כמעט, ואחר החל אחד לפזם לעצמו, עד שקולו, ערב ומוכר, נסתלסל והתרונן: אָז תָּשִׁיר כָּל בִּקְעָה ויָרִיעַ13 כָּל הָר… ושנים, שישבו מן הצד, החרו אחריו, תחילה בפיזום, ואחר־כך, כמעט במפתיע, בעידוד: נָרִיעַ, נָרִיעַ בְּקוֹל… והיה טוב, וכבר לא עצוב כל־כך. משהו קל ורונן היה בשיר, ורבים כבר פזמוהו בקולות בוטחים ושקטים: עוּרָה, עוּרָה… והנה בא האוטו, טרטר ורעש, כולם קמו וקפצו, בשובבות נערית, בחפזת־מה מלוּוה צהלה, על האוטו הפתוח, אף נתלו בכנפיו, ונסעו כברת דרך. כאן עמדו וחיכו להם המשוריינים, כבדים, אטומים, וסביבם רחש־תנועה; מעמיסים משא, וקוראים קולות. ויש מתלוצצים, ומי שנשאר לו עוד מה לומר עם לבו עומד מן הצד, מדשדש ברגלו אבן קטנה בצדי הדרך, אוֹ מגלה פתאום עוד הפעם שהנה שקעה השמש, חלף־עבר יום. עוד יום…

ניתנה פקודה לעלות. צפופים הם עומדים באוטו, וכבר אין נראים אלא השורות האחרונות. הם פושטים ראשיהם קדימה, ועיניהם שולחות ברכת פרידה, ואומרות עוד ועוד דברים של פרידה, שאין להם שיעור לעולם. רגע, והמשוריינים ניתקים ממקומם, רעש, קריאות ברכה, קריאות שלום. והנה הרחיקו. רצת אחריהם, רצית להיות עמהם, לעצרם, לומר עוד מלה, ונעצרת מבלי דעת. הניפות ידך אליהם, וידיהם הונפו לעומתך, מבעד המסך שהורם. והיו ידיהם מונפות, מונפות לשלום, עוד זמן רב, עד אשר נעלמו מעֵבר הדרך הפונה דרומה.

אביבה קושניר


ביום החמישי, 15 ביאנואר לפנות ערב, באה קבוצתנו מתלפיות לבית־הכרם וכאן עלתה על מכוניות משוריינות ויצאה להר־טוב. נסיעה שקטה, מצב־רוח מרומם; אף התחלנו לשיר, אלא שנצטוינו לא להרעיש. הגענו להר־טוב עם חשכה. היתה פגישה לבבית עם אנשי המקום. בשמונה ­– הכנה ליציאה. בקורת נשק, ציוד, חלוקת ציוד נוסף. צריכה היתה להיות מנוחה, אך לא היתה. מהתלות, עקיצות. קרוב לאחת־עשרה התחילו לזוז. הלצות: ‘אם אחד משנינו לא ישוב – תמסור דרישת שלום’. יעקב, בתור סגן־מפקד, דאג לעניני הכיתה, לסידורים, לארגון הציוד, דאג לכולם. הלכנו ברגל, בשרשרת. מפעם לפעם הערה לשקט, לצורת ההליכה. חושך־צלמות. ההליכה היתה קלה ונעימה. על־יד הכביש העולה לבית־ג’מאל נתעכבנו לשתות מים מהמעין. חנינו בואדי ואחר חזרנו ועלינו, כדי לרדת לואדי שני, ההולך דרומה. בהיותנו על הרכס, כשמונה ק"מ מהר־טוב, חלה אחד החברים והחובש המחלקתי נתן הוראה להחזירו לבסיס. דני קרא לי ופקד עלי להחזיר את החולה. ביקשתי עוד חבר לעזרה ונפרדנו. ‘שלום לרבדים’, ‘שלום לירושלים’. חכינו עד שנדם קול צעדיהם ופנינו לדרכנו.

א.ג.


 

איך נפלו גבורים    🔗

(מתוך דו“ח של הפלמ”ח)


17 ביאנואר 1948

לאחר אזעקה מגוש עציון ב־14 לחודש, הורכבה מחלקה משבעה־עשר אנשי חי“ש ושמונה־עשר אנשי פלמ”ח, בפיקודו של המפקד דני מס, ונשלחה כתגבורת לגוש. הדרך סומנה תחילה מבסיס היציאה בּית־דג’ן לעין־צורים, אך בגלל עיכובים שונים נדחתה היציאה ליום אחד ובסיס היציאה הועבר להר־טוב. המחלקה הושמדה, לאחר שעמדה בקרב קשה וממושך עם כוח ערבי, שעלה עליה פי כמה. סברה שאושרה ממקורות ערביים ומשטרתיים מהימנים אומרת, שהמחלקה נתגלתה בצאתה על־ידי סיירים ערביים, שעקבו אחריה והודיעו עליה לכפרים שבדרך. האויב הזעיק כוח גדול והסתער על המחלקה בשטח שנתן יתרון עצום למתקיפים. נראה שהמחלקה הצליחה לסגת עד בּית־נתיף, אולם הוכרעה. כחמשה־עשר ערבים מבין התוקפים נהרגו ושבעה־עשר נפצעו קשה.

(מתוך פקודת־יום של ההגנה)

18 ביאנואר 1948

על אבדן המחלקה, אשר חשה לעזרתו של גוש עציון – אנו אבלים.

מן הרגע שהמחלקה עזבה את הבסיס עשתה את דרכה בלילה, בשטח אויב, והצליחה להבקיע לה דרך עד למרחק חמישה ק"מ ממטרתה. ממקורות מהימנים נודע, שהמחלקה גרמה אבידות רבות לכנופיות ערביות, שניסו לעצרה על דרכה. האויב ריכז כאלפיים מזוינים, כיתר את היחידה וחסם את המעברים. היחידה המוקפת לחמה כל אותו יום – מעטים מול רבים – והוכרעה בקרב, לאחר שהסבה לאויב אבידות כבדות. בקֶרב הערבים, החונים בהרי יהודה, חברון וברחבי הנגב, מתהלכות אגדות מופלאות על מלחמת הגבורה של המחלקה, אשר נלחמה עד הכדור האחרון ואף הספיקה לפוצץ את ארבעת מקלעיה לבל יפלו בידי האויב. הערבים מספרים, כי לאחר שהיה ברור לכל כי המחלקה הוכרעה, התקרבה כיתת ערבים לעמדותיה והנה התרוממו אחרוני הפצועים ובאש תת־מקלעית הפילו את הכיתה כולה. גם אחרון הפצועים הטיל רימון מול כנופיה שנתקרבה.

* * *

ליל יום רביעי ג' בשבט, בחשיכה יצאה המחלקה דרך עין־כרם, והאנשים כולם עמוסים משא כבד: מכשירי עזרה ראשונה, בקבוקי דם לערוי, נשק מגן וכדורים לגוש העומד בקרבות. ומקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאלה, ואנשי חי"ש הבלתי־מנוסים מעכבים גם הם. הם נתקלו במחסומים, בגדרות אבנים ודרכם נשתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש וניתכו יריות. רוב הלילה עבר ומטרתם מהם והלאה. אור הבוקר עלול לחשפם לעיני האויב… אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים.

בהגיעם לירושלים, בבוקר יום החמישי, ניתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח. והפקודה לחזור ולהגיע לגוש עציון – בעינה עומדת. נקבעה השעה ליציאתם – חמש אחר הצהרים. הפעם יֵצאו בדרך אחרת. במשורין יגיעו להר־טוב ומשם בדרך ההרים ‘יסתננו’ ויגיעו ברגל לגוש עציון. שתי חבירות בלבד, שחברים קרובים להם בין בני החבורה, היו עמהם בצאתם לדרכם וליוום, בחרדת־נפש ובהרגשת כל הסכנה שבשליחותם הדחופה, עד גבול ירושלים.

אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד. חשש מפני עייפותם הרבה – אם יאלצו להיכנס בקרב לא יעמוד בהם כוחם. אחד הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר! שמא ילך ויביא אוקי טוקי14? אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים, כל רגע יקר!

בראשית דרכם הדביקם משורין אנגלי עם משדר ועיכבם שעה קלה, הסתובב ומיד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה כי מכאן נמסרה ידיעת ריגול לאויב על צאת הקבוצה. וכך סיפר לי על הענין החבר רפאל מפקד הר־טוב: קיבלנו ידיעה כי עם חשכת הערב, עד שעה שבע, תעבור אצלנו מחלקה בדרכה לגוש־עציון. עלינו להגיש להם את עזרתנו. אתם עמדה להגיע אלינו כיתה נוספת, שהצטרפה אליהם בדרך ירושלים. כיתה זו באה אלינו לחיזוק ההגנה בהר־טוב, נוכח הסכנות הצפויות מן הסביבה. המחלקה והכיתה התאחרו בדרך, מחמת קלקול במכונית, ורק בשעה תשע וחצי בערב הגיעו אלינו, עמוסים משאם, עייפים ורעבים. ערכנו להם סעודת ערב ופתחנו בהתיעצות על דרכם. סמוך להר־טוב עמד בית המשטרה האנגלית ובו אנגלים ביחד עם חיילי הלגיון הערבי, מן ההכרח היה להוסיף דרך של שבעה־שמונה קילומטרים כדי לעקוף את אלה. בהתפקדם היתה השעה אחר אחת־עשרה בלילה. המפקד רפאל וכמה ממגיני המקום יעצו להם לדחות את יציאתם לגוש עציון לליל שישי, כי ברור היה לאנשי הר־טוב, גם אם המחלקה תעשה חמישה קילומטרים לשעה ולא תיתקל בשום מכשולים – לא יגיעו למחוז חפצם, כי שעות הלילה המעטות לא יספיקו להם. המפקד רפאל דרש מדני מס, כי יתקשר עם ירושלים. ניסו להתקשר ולא הצליחו ודני מס עמד על דעתו, כי יש הכרח להגיע ויהא מה בו בלילה. הוא סמך על ההסכם עם המפקד בירושלים, שאם יהיה צורך להניאם מצאת את הר־טוב, יבוא אוירון ויאותת להם זאת. המחלקה מנתה ארבעים מגינים. שנים מהם לא היה בידם כל נשק. דני מס דרש ממפקד הר־טוב נשק לשנים אלה, אך המפקד המקומי לא יכול למלא דרישה זו, כי בהר־טוב עצמה לא היה נשק במידה מספיקה והשנים נשארו בהר־טוב.

באותו יום שלפני צאתם – מספר רפאל – נפסק השידור מגוש עציון. דני מס הניח כי סוללת המשדר בגוש עציון נתקלקלה ולקח עמו מהר־טוב סוללה בשביל גוש עציון.

אל שלושים ושמונת היוצאים נילוו המפקד המקומי וכמה ממגיני המקום ללוותם בדרך צאתם מהר־טוב. הם ירדו מגבעת הר־טוב בדרך הואדי מול צרעה, הקיפו את שדות הר־טוב ופנו שמאלה, בדרך הואדי, עד גשר פסי הרכבת, ועל־יד התאנה הגדולה נפרדו. הפלוגה המשיכה את דרכה בואדי. בין מורדות הגבעות של בית־שמש מזה וגבעות והרי דירבּאן מזה נקעה רגלו של אחד מבני החבורה. שני חברים חזרו עמו לסעדו ולהשיבו להר־טוב. בחרדה רבה לגורלם נפרדו מהם בני החבורה. השלושה הגיעו להר טוב עם בוקר. אותה שעה, מספר רפאל, הגיע אוירון שלנו להר־טוב, הסתובב, אולי גם מסר סימנים כל־שהם וחזר. הל"ה כבר עמדו בקרב.

ביום שישי בשעה עשר בבוקר, הסתננה אלינו ידיעה, על־ידי אחד הערביים שעמד אתנו בקשרים ומסר מפעם לפעם ידיעות על המתרחש בסביבה, כי חמישים יהודים וביניהם בחורה אחת, נכנסו בקרב בסביבת ‘בית־נתיף’ והערבים אומרים כי כולם עד אחד נהרגו. אותו ערבי מסר למפקד כי ‘היהודים’ סימנו את דרכם בואדי ופיזרו בעקבותיהם מין סיד או קמח המוליך עד הר־טוב. (רפאל משער, כי היה זה דינמיט ממשאו של אחד מן החבורה, שלא הרגיש בחור אשר בשקיק העמוס). רפאל לא נטה להאמין לדברי הערבי, כי משעות הבוקר התחדש קשר המשדר מגוש עציון לירושלים. סבור היה כי הקשר התחדש בעזרת הסוללה שהביאו עמם הל"ה.

למחרת ביום השבת הגיעה פלוגה של שמונים מגינים, שיצאו דחופים לחפש את עקבות הל“ה. עם כניסתם לואדי, בקרבת דירבּאן ארבו להם ערביי הסביבה ונכנסו עמהם בקרב. הפלוגה קיבלה פקודה לסגת והמערכה נסתיימה בקרבן שנפל מתוכה, משה לוי ז”ל.

בימים אלה, ימי סוף אדר, כעבור שנה לנפילתם, הלכתי לפי ציוני הדרך של המפקד רפאל, בלוית איש הר־טוב ההרוסה, בעקבות הל"ה. יצאנו מהבית בו סעדו, עברנו בדרך הואדי עד סמוך למנזר הארמני בבית־ג’מאל הצופה מהגבעה. ממנו ראינו את בית־נתּיף ואת צוריף ואת גוש עציון.

החבר יהויכין מכפר־עציון שחזר מהשבי כותב באחד העלונים ההקטוגרפיים של צבא ההגנה:

"עייפים ויגעים מיום הקרב על הגוש אספנו את פצועינו והרוגינו שנפלו במשך היום והתארגנו מחדש, מוכנים לקרב, העלול להתחדש למחרת היום. באותו לילה שמענו כי מחלקה מצוידת במקלעים ובתחמושת לרוב נמצאת בדרכה לגוש עציון. בלילה הבא נתחזקה השמועה. המתיחות גברה והלכה, מדוע בוששה היחידה לבוא? יום שישי, היום השני לאחר הקרב הגדול, עבר בעצלתים. במשואות־יצחק טענו, כי מרחוק נשמעו באותו יום יריות רבות כהדי קרב גדול. בליל שבת הדלקנו מדורות על פסגות הגבעות, להורות את הדרך לבאים. בשבת החלה להתפשט השמועה האיומה, כי מחלקת התגבורת נפלה בקרב עד האיש האחרון. הדבר נודע מפי הקצין שעמד בראש משטרת חברון, שיחסים טובים שררו בינו ובין הגוש.

אמרו כי נערכים חיפושים מקיפים אחרי המחלקה האבודה. ביום הראשון מסרו לנו ממקורות רשמיים למחצה, כי ביום השישי לפנות בוקר נכבש הכפר צוריף, למשך שעות מספר בידי יחידה יהודית. המתיחות ואי־המנוחה גברו ורק כעבור יומים הפכה השמועה הנוראה לודאות מוחלטת. לפנות ערב הופיעה בגוש שיירה של צבא אנגלי ובראשה הקצין האנגלי ממשטרת חברון. מכונית־משא מכוסה ברזנט היתה עיקר השיירה. הקצין ירד נבוך מאוד, התקשר עם מפקד הגוש והודיע לו כי הביא עמו שלושים וחמש גויות של חיילים יהודים. אל האולם, בבית־עובדיה, הוא בית־התרבות של כפר־עציון, העבירו את הגוויות מן המכונית. במשך חצי שעה הלכו ושבו זוגות זוגות ואלונקה בידיהם, ועליה גויה עטופה סדין לבן. מנורת־חשמל קטנה דלקה ליד המדרגות בכניסה לאולם ושנים מחיילינו עמדו דום על נשקם.

הקצין האנגלי סיפר כי יומיים בלי הפסק חיפשו בכל הסביבה. הערבים לא רצו לגלות את מקום הגויות, חששו לגילוי התעללותם בגויות החללים. לאחר שידולים ואיומים גילו את מקום המערה. לא הרחק מן הכפר ג’בע, באחד הואדיות מצאום.

אין לדעת את הפרטים. הם לחמו כאריות. נראה שתעו בדרך; רועה ערבי, שנתקלו בוֹ בדרכם, כיון אותם והוא שהזעיק עליהם את תושבי הסביבה. לחוצים מערפם ורדופים התקדמו חיש מהר ולפנות בוקר כבשו בסערה חלק מן הכפר הגדול צוריף (אחד המשכנות של עבדול קאדר אל חוסיני). אולם מחמת כוחם העודף של הערבים ומאחר שלא ראו תכלית בהשתלטותם על הכפר נאלצו לסגת צפונה אל עבר הגוש. בתוך מערה בואדי, לא הרחק מג’בע התבצרו: נראה שחבשו את הפצועים והכינו את עצמם לקרב המכריע. בסערה פרצו החוצה קדימה ונקטלו אחד, אחד".

למחרת ביום ב' ח' בשבט כרו קרב אחים בבית־הקברות של כפר־עציון, הנשקף אל השפלה והים.

ש. קושניר


כפסל גבורה עומד לנגד עיני אותו בחור פצוע פצעי מות, שגם לאחר ככלות הכול התנער והתאושש – התאוששות אחרונה – והטיל את הפצצה באויביו; ואותו בחור שהוציא נשמתו ואבן – נשקו האחרון – בכפו הקפואה.

מי היה האיש, שכך הוציא נשמתו? אפשר דני ואפשר אחר. כל אחד מהשלושים וחמישה מסוגל היה לכך.

ערבים מספרים בחרדת־הערצה על גבורתם העילאית של אלה שנפלו בקרב. אך הם גם מסבירים, בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה החריד עליהם את הכפר והזעיק נגדם את הכפרים בסביבה.

אין ספק, כי לא כך היו נוהגים מזויינים ערבים, אילו פגשו ביהודי בדרך. ולא ערבים בלבד. ידוע, כיצד נוהגים אנשי־צבא אחרים במקרים דומים. אך הלוחמים שלנו, לא רק עזי־נפש הם, הם גם אנשים יקרי־נפש ואנושיים מאוד. כי מלחמתם – מלחמה היא בעד החיים ונגד המות.

וכמוהם נוסיף ונלחם: בעוז־רוח ובאהבה לאדם. רבים מאתנו יפלו עוד במלחמה זו, יקרים וקרובים עוד נשכל, אך הדרך מוליכה לנצחון, לחיים, ליצירה לעתיד.

יצחק שדה

(‘במחנה’, ינואר 1948)


 

בעקבות המחלקה האבודה    🔗

משנתברר, כי המחלקה לא הגיעה לגוש עציון, פשטו יחידות־סיור של ההגנה בהרי חברון, לחפש אחרי המחלקה האבודה. להלן דו"ח של איש־ההגנה, אשר השתתף בחיפושים, על פעולת יחידתו.


ביום השבת בשעה 9 בבוקר חג מעלינו אוירון והודיע, שהוא יוצא לחפש אחרי המחלקה האבודה, וכי עלינו בינתיים להתארגן ליציאה. כעבור שעה חזר האוירון והודיע שלא נתגלה דבר. היה ברור, כי השלושים וחמשה לא הגיעו למחוז־חפצם ועקבותיהם לא נודעו.

יצאנו לחפש אחרי חברינו. היינו כששים איש מצויידים היטב. חלק מהדרך עשינו במכוניות. כאשר הגענו לערוץ שלפני הכפר הערבי, ירדנו, תוך כדי הגנה היקפית, מהמכוניות, והן נשארו לחכות לנו. אך התחלנו להתקדם, הרגשנו מיד תכונה רבה בין ערביי הסביבה, שהיו בשדה. ניתן להם סימן אזעקה על־ידי פעמון המנזר שבכפר. מנזר זה שימש כרגיל בית־ספר לערביי הסביבה, אולם עכשיו הפך כנראה גם הוא בסיס לכנופיות. התקדמנו לעֵבר המשלט הראשון. משהגיע החוֹד שלנו למשלט, נפתחה עלינו אש ממרחק של ארבע מאות וחמשים מטר בערך. אולם אנשינו תפסו את הנקודה, בהבטיחם את עצמם. פתחנו באש על כנופיה ערבית, שהתחילה להתקדם לעברנו. ראיתי שני ערבים שנפגעו ונפלו.

ערבי אחד, שהיה בטווח קרוב, איבד כנראה מרוב התלהבות, את עשתונותיו, והסתער על אנשינו, בנופפו בחרב שבידו. ניתנה פקודת אש לאחד מצלפינו, והערבי נפל הרוג. לקחנו את החרב אתנו, ומאחר שמחסן הנשק לא מצא בה חפץ, הרי היא שמורה ביחידה למזכרת.

אותה שעה קיבלתי ידיעה, שאחד מחברינו נהרג. נגשתי למקום. החבר היה מוטל במדרגה נמוכה מאוד של הגבעה, בגובה של מטר בערך. הוא נמצא בשטח פתוח לגמרי, בלי כל מחסה, ולאותו המקום כוּונה כל הזמן אש צלפי האויב. נתתי פקודה להוריד ממנו את נשקו ולהעבירו למכוניות, שחנו במרחק של ק"מ בערך. שלושה מאנשי נגשו למקום, על־אף האש שניתכה על השטח, ותוך כדי חיפוי חזק, התחילו להעלות את החבר למקום מחסה. קשה היה התפקיד ודרוש היה אומץ רב כדי למלאו. אולם האנשים ידעו את אשר לפניהם, והצליחו, במאמצים רבים, להביא את גופת חברם לשטח מוגן.

בינתיים נתברר, כי אין טעם להמשיך בחיפוש. כוחות גדולים של האויב התחילו להתרכז מסביב. ניתנה פקודה לנתק את המגע, וכוחותינו התחילו לסגת, תוך כדי חיפוי הדדי, לעֵבר המכוניות. שתי כיתות נשארו להבטחת הנסיגה.

באותו זמן התחיל האויב להתקדם אלינו משלושה עברים. מפקדי הכיתות שלטו, בבטחה ובקור־רוח, באנשיהם. חסכנו תחמושת, וכל כדור שנורה היה מכוּון כלפי מטרה ברורה. ואמנם הצלחנו בכוחותינו הקטנים לעכב פעולה גדולה של האויב. אף אין ספק שסבל אבידות רבות. מקלע אחד, שחיפה על הנסיגה, היה כל הזמן תחת אש צלפי האויב ושנים מאנשי המקלע נפצעו, אף־על־פי־כן המשיך בחיפוי בלא הפסקה.

אנשינו היו בפעולה כל היום, בלי אוכל ובלי מים, אך איש לא התלונן. כל אחד עשה בשקט את מלאכתו ולבסיס הנסיגה הגענו בלא תקלות.

יש לציין במיוחד את הכיתה, שחיפתה על הנסיגה מצד דרום. המקלען שלה היה למופת. בכלל היה ציות מלא לפקודות והבנה הדדית רבה, אולם הורגש חסרון רב בתחמושת.

לאחר יומיים נודע לנו ממקורות מוסמכים, כי עשרה ערבים נהרו בקרב, ולפחות עשרים נפצעו. אבידותינו היו: הרוג אחד (משה לוי) ושני פצועים.


 

מנוחת עולמים    🔗

אבל כבד ירד על הישוב, בהגיע הידיעה על מות הגבורים של מחלקת ההגנה, בחושה לעזרת גוש עציון. ביום ח' בשבט תש"ח (19 ביאנואר 1948) הובאו החללים למנוחת עולם בכפר־עציון, בקבר אחים גדול, לרגלי הר הנשקף אל שפלת יהודה וחוף הים.

11.png

 

הנה מוּטלות גופותינו    🔗

מאת חיים גורי

לדני וחבריו

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה.

פָּנֵינוּ שֻׁנּוּ, הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ, אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.

כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים, וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר

רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּךְ בִּדְרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה

לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִּים וּדְמוּמִים,

לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.


רְאֵה, אִמּוֹתֵינוּ שְׁחוּחוֹת וְשׁוֹתְקוֹת, וְרֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת בִּכְיָם.

וּמַפַּץ רִמּוֹנִים מִקָּרוֹב וּדְלֵקָה… וְאוֹתוֹת מְבַשְּׂרִים סְעָרָה!

הַאֻמְנָם תַּטְמִינוּנוּ כָּעֵת?!

הֵן נָקוּם, וְהִגַּחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה.

נְדַדֶּה אֲיֻמִּים וּגְדוֹלִים וְאָצִים לְעֶזְרָה,

כִּי הַכֹּל בְּקִרְבֵּנוּ עוֹד חַי וְשׁוֹצֵף בָּעוֹרְקִים… וְלוֹהֵט.


לֹא בָּגַדְנוּ, רְאֵה, נִשְׁקֵנוּ צָמוּד וּמְרֻקַּן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה,

הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תֹּם, עוֹד קָנָיו לוֹהֲטִים,

וְדָמֵנוּ מֻתָּז בִּשְׁבִילִים שַׁעַל־שָׁעַל.

עֲשִׂינוּ כְּכָל שֶׁנּוּכַל, עַד נְפֹל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם.

הַאֻמְנָם נֶאֱשַׁם אִם נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים,

וּשְׂפָתֵינוּ צְמוּדוֹת אֶל אַדְמַת הַסְּלָעִים הַקָּשָׁה?


רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָּדוֹל וְרָחָב…

רְאֵה, פְּרִיחַת כּוֹכָבִים בַּמַּחְשָׁךְ.

נִיחוֹחֵי אֳרָנִים. תִּקְבְּרוּנוּ כָּעֵת, וְרִגְבֵי הֶעָפָר עַל פָּנֵינוּ.

פֹּה הַתַּיִל סָמוּר, חֲפִירוֹת, פֹּה כֻּלָּנוּ יַחְדָּו.

יוֹם חָדָשׁ, אַל תִּשְׁכַּח! אַל תִּשְׁכַּח!

כִּי נָשָׂאנוּ שִׁמְךָ, עַד הַמָּוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ.


הִנֵּה מֻטָּלוֹת גוּפוֹתֵינוּ, שׁוּרָה אֲרֻכָּה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.

אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶּהָרִים… וְנוֹשֶׁמֶת.

וְהַבֹּקֶר נוֹלַד וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רוֹנֵנָה.

עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵש, נַחֲזֹר כִּפְרָחִים אֲדֻמִּים,

תַכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ “מַחְלְקַת הָהָר” הָאִלֶּמֶת.

אָז נִפְרַח, עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה.


 

בנתיב ללא ישוב    🔗

לנשמת הל"ה

ארבעת הישובים בחבל־עציון הותקפו. מכל העברים הקיפום אלפי ערבים ושמו עליהם מצור. מרחוק ומקרוב נתקבצו, חגורי־זין למלחמה ונושאי־שק לשלל. הנצורים עמדו במערכה כבדה בהדפם את התוקפים, ובעוד הם קוראים לעזרת־אחים, ניגף האויב ויטוש את המערכה.

אולם קול הקריאה של מערכות ישראל הגיע לירושלים הבירה העברית ומחלקה של בחורים נחלצה לעזרה. אלא שהדרך הקצרה, דרך־המלך ירושלים־בית־לחם־חברון, חסומה; באין ישוב עברי בין בית־לחם ובין כפר־עציון, מהלך שנים־עשר קילומטר, חסָמה האויב, בשימו מארב במערות ובערוצים אשר משני עברי הדרך, המתפתלת בסתרי־הרים, וממארב יתנקש בכל כלי־רכב יהודי. עתה בבקש מפקד המחלקה נתיב־בטחון לפרוץ את המחסומים, יפקוד במחשבתו את חטא אי־העשייה בהתישבות. על המפה שתי משבצות, סימן לאדמה עברית, והן גובלות עם דרך־המלך, וגובה להן ורום להן בשביל תצפית־מרחק. אלמלי היו כאן שני ישובים שלנו – מהרהר מפקד המחלקה – יכולנו למנוע את המארב ואת המחסום והדרך היתה פתוחה לפנינו, ותגברתנו לגוש עציון היתה מגיעה במהירות הבזק. אבל חשבונות כלכליים ולא ישוביים הכריעו, והאדמה מוזנחת וישובים יהודיים אינם, והדרך חסומה ומלאה פחים ופחתים. לא, דרך זו, אם־כי קצרה היא, לא תצלח, כי ארוכת־סכנה היא. יש לבחור בדרך אחרת, אמנם ארוכה אבל מובטחת. ואז הופנתה המחלקה לשפלה.

ובשפלת הר־יהודה שוכן כפי עברי, קטן במנין, דל בבנין, אך עשיר בקורות. שם הכפר הר־טוב, והוא שוכן בין הכפר צרעה, מולדת שמשון הגבור, ובין אֶשׁתּאוֹל. וגם הכפר הקטן הזה, מוניטין של גבורה יצאו לו. בעצם עלייתם של מנין יהודים מבולגאריה לסביבה רחוקה ומבודדת זו, בתקופה הראשונה של שיבת־ציון, תקופת הביל’ויים, – היתה גבורה נפשית בלתי־מצויה, אך באומץ־יתר חוננו המתנחלים בהחזיקם מעמד מאז ועד עתה, משך חמשים ושתים שנה, והם לא יותר משתים־עשרה משפחות. כל פרשת הסבל שבחבלי ישוב חדש עברה עליהם במלוֹאה; ביחוד סבלו ממחסור מים, באשר מי־תהום מצומצמים שם, וכל החפירות והקדיחות לא העלוּ אלא מים במשׂורה. באחד הימים בשנת תרע“ב קנה המנוח י. ל. גולדברג חלק מאדמת הר־טוב ויסד בה חוה, ואמר לסייע על־ידי כך להגדלת המושבה, אבל את חפצו לא השיג, והר־טוב המשיכה להיות קטנה, דלה, מבודדת ומנותקת מישובים אחרים, באין דרך־מלך אליה, מלבד מסילת־הברזל. רק בשנים האחרונות נסללה לידה ‘דרך השפלה’ המקשרת את הדרך הראשית ירושלים־יפו מצפון ואת הדרך עזה־חברון מדרום. בדרך זו באה המחלקה להר־טוב, ובה ל”ה בחורים מישראל. בהגיע שעת האפס המשיכו ללכת דרומה, בחצותם את מסילת־הברזל.

המחלקה נטתה מזרחה, אבל לא בדרך־המלך כי־אם בגיא, הוא ואדי סאמט, שראשיתו במסתרי ההרים של חבל עציון, והמשכו בשפלה, דרך תל־א־צפי, חוצה את מישור־חוף־הים על פני הישוב החדש קדמה, ועל פני קסטינה וברקאי, ישוב חדש גם הוא, וגן־יבנה, ונופל הימה ליד ערבּ־סוּכּריר. כאן נזכר המפקד בגורלם הטראגי של חבריו לנשק, שיצאו לפני ימים מספר לסייר את סביבת גן־יבנה ונפלו בידי מרצחים, וחלחלה חולפתו. אך בו ברגע מעלה מבטו, שננעץ במפה, זכר מימים קדומים, קדומים. כי הנה בעמק האֵלה רגליו עומדות, בו חנו שאול ואיש ישראל ויערכו מלחמה לקראת פלשתים.

וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל־הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל־הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִישׁ־הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגָּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־ראשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ… וְחֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר־אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

ויחרף את מערכות ישראל. ודוד בן ישי בא מאחרי העדר לראות במערכה, וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר־לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵּי־אֲבָנִים מִן־הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר־לוֹ וּבַיַּלְקוּט, וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי… וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת־יָדוֹ אֶל־הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אָרְצָה…

צאצאיו של דוד דורכים עתה כאן בעוז ובבטחה.

חרמש־הירח צנח לאופק, וההרים עטו עלטה. רק ממרום הבהבו כוכבים ומלמטה הלבינו חלוקי האבנים בנחל. נתיב־הלובן הוא נתיבו של חיל הצבא, היוצא במערכה לקראת הפלשתים של זמננו. והללו שוכנים בכפרים המעוּרמים על הגבעות. סלעי־מגור ושיחי־סבך משמשים מחבוא ומארב לכל נושא רובה, ורבה הסכנה. ואולי מסתתרים הם בחורבות המרובות, המפוזרות על הגבעות וביניהן, אותן החורבות המעידות על ישובים צפופים מימי־קדם, בהם ישבו אבותינו. לפנים ישבו, אבל עתה כל הנתיב שלפני המחלקה, נתיב הגיא, המתפתל ונפתל בשלוחות תלולות באורך של שמונה־עשר קילומטרים בואכה למשואות־יצחק, – ריק הוא מישוב עברי. והאמנם לא יכול היה לקום כאן ישוב עברי? הנה הכפר בית־נתּיף מצפון לגיא. לפני שנים הציעו בני־הכפר למכירה חלק מאדמתו, כחמשת אלפים דונאם. אנשי הקרן הקיימת טיפלו בדבר, אלא שהסביבה נראתה מבודדה ורחוקה ולא באה על־כן שעתה להגאל. לוּ נגאלה אז, ולוּ היה בה ישוב עברי, מה טוב ומה קל היה ללכת עכשיו פה, כשלב אחים עונה בהד קרוב לפעמי־רגליך על פני חלוקי הנחל! ואולי לא היה צורך בהליכת לילה זו, כי ההם היו נחלצים לעזרה מהירה!

– מן הד? – קול עבר־רוטט מהדהד בגיא. ערבי זקן נתקל למפקד בדרכו. שניהם התחלחלו. אך לרגע. כי הנה שניהם שואלים שלום איש רעהו ונפרדים בשלום. כחלוף צעדים אחדים נעלם הערבי הזקן בסתרי־ההר אל עֵבר כפרו הקרוב.

הבהובי־הכוכבים מפזרים את עלטת־ההרים, ונתיב הנחל נמשך מאחורי המחלקה כששה קילומטרים. עתה עומדת המחלקה לפני פרשת־נתיבות, אחד צפונה ואחד דרומה. זה שלצפון קצר הוא, אבל בסופו הוא נוגע במרגלות ההר שעליו שוכן הכפר אלג’בע, הידוע באיבתו לישובי־עציון; וזה שלדרום ארוך ופתלתול, אבל הוא רחוק מכפרים ולידו, מול הכפר צוריף, נמצא שטח אדמה השייך לקרן הקיימת. האדמה – רמה גבוהה חמש מאות וחמשים מטר, רחבה ופתוחה, ממנה נראית משואות־יצחק. בהגיעם אליה יוכלו לאותת משם אל הישוב העברי ולבשר את בואם. המפקד החלוץ פונה לנתיב הנחל הדרומי. מפה ועד רמת הקרן הקיימת כששה קילומטרים, משם למשואות־יצחק עוד ששה קילומטרים. לפי קצב ההליכה תגיע המחלקה אל מחוז־חפצה עם שחר. אולם ההליכה אינה קלה כאן: הנחל משובש באבנים גדולות, שגרפון זרמי המים, ושיפולי־הגבעות מכוסים שיחים סבוכים. הוא מזרז את הבחורים הדרוכים להקשבה ולהבטה.

12.png

יריה חדה קרעה את דומית הלילה, ואלפי הדים נופצו בהרים. שלושים וחמישה זוגות ידים תפסו בנשקם. פתאום ידעו: על ראשי הגבעות אורבים האורבים. המחלקה הוסיפה להתקדם. אך הקרב החל. האויב מסביבם, מלפניהם ומאחוריהם. המצב ברור. הם מוקפים, אך לא ייכנעו. עד האחרון יילחמו, ותמיד קדימה. לעזוב את נתיב־הנחל, לעלות על הגבעות. והנחל מתפתל, והגבעות משתלחות זו בתוך זו, ומעליהן שולח האויב אליהם כדורים, מאחורי כל שיח וכל סלע. המחלקה מתקדמת. הנה היא מול הרמה, רמת הקרן הקיימת. היא מעפילה לעלות, להתפרץ אל הרמה, אך האויב סגר בפניה את העליה מכל העברים. החברים נופלים בזה אחר זה, הם פוחתים והולכים. והאויב אינו נראה, במארב הוא. אך הנה יורדת קבוצת מרצחים בת שבעה לשלול שלל מהנופלים. היא מתקרבת, אחד שולח ידו לבז. אז מתגבר הנופל, כשעוית הגסיסה בגופו, ומשליך רמון־יד עליו, וכל הקבוצה כורעת, נופלת. אותה שעה מתפרצים שנים מהפלוגה ומגיעים לרמה. השנים האחרונים והם מכותרים המון צמא־דם, אכזרי ופרוע. השנים האחרונים. והם נופלים באדמת הרמה… קול צהלה פראית מהלכת אימים על הרי חברון.

נתיב־הגיא שבין הר־טוב ובין כפר־עציון רווה דם בנינו הטהורים. קדושת־קדומיו חזרה ונתקדשה עלינו בגבורתם. מעתה תּירקם מסביבו אגדת ל“ה הגבורים, כאגדת ל”ו הצדיקים, שזכותם תעמוד לנו בכל דור ודור.

יוסף ויץ

[מאזנים, שנה א']


אֶחָד אֶחָד

 

ישראל אלוני (מרזל)    🔗

דיוקן 1.png

נולד בי“ט אלול תרפ”ח (4 בספטמבר 1928) בתל־אביב. למד מתחילה בבית־החינוך לילדי עובדים, ואחר־כך עברו עליו שנים אחדות בנכר, במצרים, בבית־ספר של המיסיון ובפנימיה שלידו. בפרוץ מלחמת־העולם הוחזר לארץ, ובהיותו בן שלוש־עשרה שנה – הוא העלים את גילו הנכון – הלך להכשרה חקלאית בנען. לאחר זמן הצטרף ל’חברה הארץ־ישראלית' של השומר הצעיר והלך עמה לתל־עמל. שלוש שנים חי ופעל בתוך החברה הזאת, ונפשו נקשרה אליה בקשרים אמיצים. משהוקם הפלמ"ח, הצטרף להכשרה המגוייסת שבשער־העמקים. הוא נשא את נפשו לשוב, כעבור זעם, לחיי עבודה בקבוצתו, שעברה מתל־עמל לרוחמה. בינתים הלך לחטיבה שבקרית־ענבים ומשם נקרא להחיש עזרה לגוש עציון. הלך ולא שב. בן תשע־עשרה ורבע היה במותו.


ילדות עגומה

(מפי האם)

כאשה עובדת, ששעות עבודתה בלתי־מוגבלות, לא יכולתי לטפל בבני והוא גדל בלי טיפולה של אם ובלא לטיפת ידה. בהיותו בן שמונה חדשים הכנסתיו לבית־תינוקות, בן שנתים וחצי – לגן לילדי אמהות עובדות, ואחר־כך לבית־החינוך לילדי עובדים. הוא היה אחד התלמידים הטובים. אך הנה בא אביו והעביר אותו למצרים, לבית־הספר של המיסיון. בן תשע מצא את עצמו מוקף, בבית־הספר ובפנימיה שלידו, ילדים זרים, עוינים לו. ואף המורים לא נטו לו חסד. באחד הימים פרצה מריבה בינו לבין ילד ערבי, המורה לא טרח לברר את סיבת המריבה ופנה אל בני: ‘היהודים מארץ־ישראל פראי אדם הם’. בני ענה לו: ‘והערבים הם כלבים פראים’. עזב את הכיתה וסירב לחזור לשיעוריו של אותו מורה, עד שמנהל בית־הספר התערב בדבר והצדיק את בני בריבו. הילד סבל מאוד באוירה העוינת ויום אחד חפר תעלה מתחת לגדר וברח. דודתו מצאה אותו, אחרי חיפושים רבים, והחזירה אותו למוסד השנוא עליו. הוא נשאר במוסד שנים אחדות. לאט־לאט הסתגל לסביבה הזרה ואף שכח את שפתו העברית. בפרוץ המלחמה העולמית הוחזר לארץ ועד־מהרה התאקלם בה מחדש.

בחברת־הנוער בשער־העמקים

(חברה שהיתה יחד עם ישראל אלוני בהכשרה המגוייסת מספרת:)

ישראל בא אלינו לראשונה ביאנואר 1946. זכורתני ערב אחד, באתי להרצאה והנה פנים חדשות: בחור יפה, שחור, גבוה. באותו ערב ראשון להופעתו אצלנו כבר השתתף בויכוח שלאחר ההרצאה. מחשבותיו ודעותיו היו נאות ונבונות. אחר־כך נודע לי, כי בא להצטרף לחברתנו. שוחחתי אתו לא אחת והכרתיו היטב. אהב את הארץ, אהב את האדמה, ובימי שלום, כל כמה שהספיק לעבוד, היה יושב על הטראקטור ונוהגו ביד בוטחת. אלוני היה השם שבחר בו, ואמנם כאלון היה, חסון ונאה, וכאלון נפל שדוד…

בהזדמנויות שונות היה מספר על חייו ולימודיו במצרים, שהיו למורת־רוחו, וכי בשובו הוצרך לחזור וללמוד את שפתו. הוא לא רצה עוד להמשיך וללמוד בבית־ספר, ובהיותו בן שלוש־עשרה שנה עזב את ביתו והלך להכשרה בנען. שם אמר כי הוא בן שש־עשרה, וכך נכנס לחיי עבודה עם גדולי הגרעין, עבד יום שלם ונשא בעול כמוהם. בתאונה בעבודה נשברו לו צלעות אחדות והוא חזר הביתה, לתל־אביב. הנוער העירוני, בריקנותו, לא נראה לו, ואחר שהחלים, הצטרף ל’חברה הארץ־ישראלית' של השומר הצעיר והלך עמה לתל־עמל. שם נעשה עד־מהרה לאחד מעמודי־התוך של החברה, אך בבוא שעת ההכרעה החליט להתגייס לפלמ"ח. רק קבוצת ‘צבר’ בבית־זרע וקבוצתנו בשער־העמקים היוו אז חברה מגוייסת של השומר הצעיר, וכך הגיע אלינו.

ישראל היה אהוב עלינו מאוד. היה חכם, ישר וגלוי־לב; ידע וקרא הרבה; ידע שמחת חיים ואהבת עבודה ועוז־רוח להפליא. גם אצלנו היה פעיל ומורגש בחברה. רצינו כי יצטרף אלינו כחבר, ובטרם מלאה תקופת מועמדותו שאלתיו, בשם המזכירות, אם הוא מסכים להיות חבר בהכשרתנו. הוא סירב, אמר כי עדיין אינו מכיר אותנו די הצורך וכי הוא רוצה להמשיך ולחיות אתנו מבלי להיות לחבר. לאחר חודש חזרנו ודיברנו אתו, מאחר שעמדנו לפני בחירות ורצינו להכניסו לועד. הוא הסכים להצטרף לחברה ולועדה, אולם הרגשתי כי נענה לכך כאילו מתוך לחץ. ישראל לא הרגיש את עצמו בטוב בינינו, לא היתה זו הסביבה המתאימה לו: חברינו רובם מבוגרים ממנו, שקטים יותר, מכונסים יותר לתוך עצמם. ואמנם לאחר זמן לא רב חזר ונצטרף לחברתו הקודמת, שהיתה אז הקיבוץ הימי הראשון בקיבוץ הארצי. ישראל היה עקבי מאוד, ומשהחליט לחזור לקיבוצו ברוחמה נמנע מלהשתתף אתנו בכל פעולה ציבורית והתרחק מחיינו. היה נוסע לעתים קרובות לרוחמה, מחליף עמהם מכתבים כל הזמן. כוחו, מרצו ורצונו יכלו למצוא להם אפיקם המתאים בקיבוץ צעיר, הנתון בקשיים, ואמנם ציפה לסיום הכשרתו המגוייסת כדי לשוב לחברתו. ישראל נשלח לקורס של מפקדים, אך לא סיים אותו מחמת מחלה. אף לא הצטער על כך, כי ברור היה לו שכטוראי ישוב יותר מהר לקיבוצו מאשר כמפקד… אכן לרוחמה, אל קיבוצו אשר כה התגעגע עליו, לא הגיע. הוא נשלח לקרית־ענבים ומשם יצא עם חבריו להחיש עזרה לגוש עציון, הלך ולא שב…

לבטים

(עלים מיומנו)

תל־עמל, 29 במאי 1946

אינני יודע מאין געגועים אלה ולמה הם מתעוררים בי. אומרים, כשחסר לך משהו הרי אז אתה יודע להעריכו, ולי כמובן חסר. לא רק המסגרת, ‘ההיסטוריה’ חסרה לי. חשבתי שקשור אני לדברים כלליים בלבד, וטעות היתה בידי. כבר היום, בישבי ביניכם, אני מתגעגע… ולמעשה אני מתגעגע אל הרגיל, אל החברים… לא פעם אני מתגעגע אל הרעש שבשיחות החברה, אל המלחמה המתמדת לשקט מצד המרַכזים, מתגעגע אני למרץ הנעורים הכביר הנמצא בסכנה… אין אני מתגעגע אל העבר בלבד – לבי נמשך יותר אל העתיד המשַתף, אל הפעולות המשותפות. לדרך האחת. לא למופשט בלבד מתגעגע אנכי, לא לחוויות וזכרונות בלבד – אלא למעשים. אני מחפש במה משותפת לפעולה חברתית, לפעולה תנועתית־חינוכית, אני מחפש פלאטפורמה אחידה לחיים משותפים. לא לכללים בלבד מתגעגע אני, כי־אם לפעולה יום־יומית, מאומצת ומשותפת, על־מנת לבנות בית לנו ולאחרים, על־מנת ליצור חיי חברה משותפים.

כבר אמרתי לא פעם בבירורים חברתיים: העיקר הוא לא מה שחושב עלי חבר זה או אחר מן הפעילים והמבטאים את החברה; לי חשוב אותו האדם השקט שאינו מורגש כמעט בחייה היום15־יומיים של החברה, אותם רותי ויואב וצקי ופלפל, אותו צוציק המתבודד בחדרו שעל חוף האסי. – – אני קשור אל החברים בלי כל קשר להשקפותיהם, אני מתווכח עמהם קשות, אך בלעדיהם עם מי אוכל להתווכח? אני קשור אל אלה השותקים, כי מי יבטא רבים מהם, שלא פעם ביטאתי אני את רצונם, והיום משמשת לי ולהם השתיקה…

שער־העמקים, 22 בדצמבר 1946

… חבר אני לשתי חֶברות. אמנם רק מבחינה פורמאלית, אך גם בחינה זו מחייבת. בלבי ובנפשי אני קשור לחברה אחת בלבד, לחברה שבה הייתי שלוש שנים רצופות, שהשתתפתי ביצירתה, שהקדשתי לה ולבנייתה את רוב מרצי. ואין זה חשוב אם חברה זו פלטה אותי מתוכה בהמשך הימים. היום הנני שוב חבר לחברה זו, ורק לחברה זו, למרות כל המשברים הפנימיים שבה. לחברה בשער־העמקים אומַר בכנות גמורה: אינני קשור בכם, אף כי באופן פורמאלי הנני חבר בעל זכויות מלאות בחברתכם. את זכויותי אלה לא ניצלתי במשך כל מחצית השנה שאני נמצא בתוככם. אולי אני האשם בכך, שלא הצלחתי להתקשר, אולי הקשרים הפנימיים שלי עם רוחמה הם שעמדו על דרכי. אינני מצטער על כך, כי ממילא אינני חושב את עצמי מתאים לחברתכם. הספקתי להכירכם לא מעט במשך אותה מחצית השנה, ובטוח אני שדרכינו שונות. אינני רוצה שתחשבו כי השפיעו עלי מקרים מסויימים וכי יתכן שהדבר יעבור, “ענין של מצב־רוח”. אין הדבר כך. השקפות־חיים מפרידות, הבדלים בסגנון החיים מפרידים, ועוד הרבה דברים חוצצים בינינו. נוסף על כך, אל תשכחו שהנני החבר ארצישראלי היחידי ביניכם. אף לא מצאתי כאן חבר. –


 

חיים אנגל    🔗

דיוקן 2.png

נולד ביום כ“ח שבט תרפ”ט (8 בפברואר 1929), למשפחה נאורה בגרמניה. אביו, שנפטר לפני כמה שנים בירושלים, היה רופא לפי מקצועו, והבן חשב ללכת בדרכיו וללמוד רפואה. הוא סיים בהצטיינות את בית־הספר התיכון ונתכוון להמשיך את לימודיו בחו"ל. כשפרצו המאורעות נרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים וחשב למזג שירות ולימוד. כעבור שבועיים נבחר בין הנבחרים ונפל עמהם. בן שמונה־עשרה היה במותו.

ילד גדול

(מפי אחותו)

ילד מלא חן ואהוב על כולם (כי אכן ילד היה עדיין, אף לפי שנותיו לא היה מבוגר). כרוך אחרי משחק השחמט, להוט אחרי מוסיקה, קלאסית ומודרנית. גבוה, יפה־תואר ובעל נימוסים נאים. מאותם האנשים שחייהם לפניהם בלי מכשולים, כי הכל ממהרים לעזור להם, להקל עליהם.

כשנה לפני מותו גמר את בית־הספר התיכון, ואת שנת השירות שלו עשה במשטרת הישובים העברים. במשך השנה החל להתעניין בתנאי הכניסה לאוניברסיטה בשוויץ או בצרפת והקדיש את זמנו הפנוי ללימוד השפה הצרפתית. חשב ללמוד רפואה ולהיות רופא־מנתח כאביו לפניו (ידיו ואצבעותיו היו זריזות להפליא). כשפרצו המאורעות ביטל מיד את תכנית הנסיעה לחו"ל ונרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים. אמר ללמוד, תוך כדי שירות, מדעים מכינים לרפואה. אך ימים מעטים טעם את טעמם של חיי הסטודנטים, עסק יומם ולילה בקריאה, בהכנת השיעורים החדשים. ולאחר מכן גילה אותה התלהבות עצמה בפעולתו בהגנה ועשה ימים ולילות בעמדות ירושלים ופרבריה. אכן גם בימים אלה היה רץ, בבואו הביתה, למזוה לראות אם אמא הכינה לו שוקולדה. ילד גדול היה עד יומו האחרון.

(מפי אחיו)

בן־זקונים היה להורי, מפונק, כולנו פינקנוהו. כשהיה בן עשר מת עלינו אבינו ומאז נתקשר עוד יותר אל אמא. הזיקה לנוחיות היתה טבועה בנפשו ועל־כן רכש לו בקשיים מסויימים מעמד ‘ככל בני־האדם’. הוא היה ‘חיימקה’ של אמא. תמיד חביב על כולם, נקי ומצוחצח, מכין את שיעוריו בהתמדה ושקידה. אם־כי לא היה מהיר תפיסה, התגבר תמיד על כל הקשיים, מתוך רצון וכוונה. כל מוריו שיבחו אותו. מזלו גרם, כי תמיד נקלע לחברה מבוגרת ממנו ותמיד היה ‘הקטן’. גם בתנועת הנוער, שהיתה גורם חשוב בהתפתחותו. בקבוצת הצופים היה הצעיר, אף קיבל קבוצה להדרכה בגיל צעיר מדי, אם־כי ניהל אותה יפה, לאחר הכנות רבות כמו לשיעור. אכן כל תפקיד שקיבל על עצמו מילא בשלימות, על־אף הקשיים. גם שנת השירות הקדימה לבוא. הוא החליט בנפשו ללמוד רפואה והתכונן בכל מרצו לנסוע לשם כך לחו“ל. בחר בנוטרות כדי להשתכר, למד צרפתית. ההחלטה לא באה לו בנקל, לא קל לילד ארץ־ישראלי מפונק לנסוע לבדו אל הבלתי־נודע, אך משהחליט היתה כל דעתו נתונה לביצוע ההחלטה. הוא לא היה ‘צברא’ טיפוסי; מאז לקחוהו הוריו לטיול לחו”ל זכר את אירופה ולא הסתגר ב’ארץ ישראליות' מכוּונת.

בין שירות לשירות היה בא הביתה ומיד יושב ללמוד או לקרוא. למעשה היה ילד שטרם התבגר. הוא אך התכונן לחיים, והתכונן לכך ברצינות יתירה. לא היה איש־צבא ברוחו, כל התמודדות פיסית היתה ממנו והלאה. ילדותי היה למרות גבהו. הוא היה ‘ילד נחמד’ טיפוסי גם בצאתו לדרכו האחרונה, והוא בן שמונה־עשרה שנה.

בעזבו את הבית בערב האחרון החליף את השמיכה הטובה שהיתה עמו בישנה, ‘שלא ללכלך אותה’. כלום ידע או שיער מה מסוכנת הדרך שלפניו?


 

בּני (סיילור) בּוֹגוּסלבסקי    🔗

דיוקן 3.png

נולד ביום י“ז כסלו תרפ”ג (7 בדצמבר 1922) באוטאבה שבקאנאדה. בילדותו הצטרף אל תנועת השומר־הצעיר. בפרוץ המלחמה העולמית הפליג כמלח באנית־סוחר אמריקאית, ובלבו השאיפה לארץ. כשעגנה אניתו בסוּאץ ערק משם וביאנואר 1942 הופיע בעין־השופט. נכנס לחיי עבודה ועמד בנסיון. בימי אל־עלמיין הצטרף כאחד הראשונים לסקציה הימית של הפלמ"ח. אחרי שלוש שנות שירות השתקע בשער־הגולן, אף הקים משפחה, אך לא ארכו הימים והוא נקרא לדרך ממנה לא חזר עוד.

במונטריאול

(מפי מדריכיו)

הכרנו את בני עוד לפני בואו למונטריאול, מפגישות במושבות־קיץ ומכל מיני סיפורים על־אודותיו. ידענו שהוא ספורטאי מצוין, שחיין טוב ובחור עשוי לבלי חת. לאחר שנתפרק הקן של השומר־הצעיר באוטאבה, החליט בני לעבור למונטריאול, באשר לא יכול, כפי שסיפר אחר־כך, לחיות בלעדי השומר־הצעיר. את מחצית הדרך מאוטאבה למונטריאול (100 מיל בערך) עשה ברגל.

בית לא היה לו, ומכיון שבאותם הימים היתה גם עבודה בצימצום, התגורר במעון הקן שלנו. גם חינוך חסר היה לו, כי לא זכה לבקר בבית־ספר מסודר בעיר־מגוריו; דבר זה היה מורגש בימיו הראשונים במונטריאול. בכל־זאת הספיק, בכוחה של סקרנות טבעית בלבד, לרכוש לו מושג בריא על כל המתהווה סביבו. במשך הזמן עשה גם נסיונות לבטא את הרגשותיו בכתב. הוא היה מביא לי את שיריו לבקורת ואני עודדתי אותו להמשיך. אם־כי היה מביא לפני את יצירותיו בהסתר ובבישנות, היה ביצירותיו גופא בטוי חפשי לרוח המרד שהתפעם בקרבו. זמן קצר אחר־כך עזב את העיר ויצא לנדודיו.

בני ידע להיות רע נאמן וידיד מסור לאנשים שהתקרב אליהם, אם־כי מעטים הכירוהו באמת, וידידו הקרוב ביותר – יוסף גרטל – שהבין לרוחו, נפל במערכות החזית הצרפתית ביוני 1944.

הרוצה להבין את סוד יחסו של בני לתנועת השומר־הצעיר, חייב לדעת משהו על חייו וכן על התפקיד המיוחד של תנועתנו באמריקה בשנות השלושים. לבני היתה התנועה התגלמותו של מרד־נעורים במשטר הקיים ובשממון התרבותי של ימינו. בתנועה מצא גם את החום המשפחתי, אשר נמנע ממנו; ואת האמת, שלא ידע לפני כן, על גאולת עמו ויצירת חברה חדשה. וכל זה הבין יותר מחברים אחרים, ששאבו את ידיעותיהם מספרים…

לנו היה בּני מעֵין אגדה, מעין חלום. וימים רבים לאחר יציאתו ממונטריאול, בדרכו ארצה, היינו יושבים ומספרים בגעגועים על מעשיו ועל עלילותיו.

נחום ר.


ערב קיצי, לפני תשע שנים, במושבת שומרים במונטריאוֹל. סיפרתי משהו על עמידת הגבורה של קיבוצנו בג’וֹערה היא עין־השופט; סיפרתי על לילות התקפה ועל מפעל הבנין, תוך כדי התגוננות. בין היושבים לפָני היה בחור צנום־פנים, כולו קשב, בולע כל מלה. זה היה בּני. לאחר שסיימתי, ביקש פרטים נוספים על יחידים שהכיר (מדריכיו לשעבר), על סוגי הנשק ועל עסקי צבא, אשר רק מעטים מצופי תנועתנו מצאו אז ענין בהם. חייב אני להודות שרק עתה אני מתחיל להבין מה היתה מידת התענינותו בכל אלה, אותה שעה פטרתיו בדברים של מה בכך. הנחתי שאין זו אלא סקרנות סתם של נער אמריקני, אשר רובה וכלי־נשק הם כל מעייניו.

לימים נודע לי כי בני, עם כל פשטותו וחוסר השכלתו, אינו סתם ריקא. בנסיבות חייו ותלאותיו התנסה ולמד להבין את החיים, להוקיר ידידות ולהעריך דברים לפי ערכם האמתי, הפנימי. בני ידע את חכמת הנאמנות לאנשים, למדריכים ולתנועה.

בראשית המלחמה שמענו על הלכי־רוח שונים בין בוגרי תנועתנו במונטריאול. היו שהתהלכו עם תכניות משונות על הסתלקות ליערות קאנאדה הצפוניים, היו שחלמו על צורות עליה שונות לארץ־ישראל, ובסופו של דבר נתגייסו רובם ככולם לצבאות המדינה. היחידי שעשה את דרכו לבלי חת והגיע לארץ בעצם ימי המלחמה היה בני. לא נודעו פרטי מסעו באותם הימים, אבל הידיעה על בואו ארצה עברה כאגדה בתוך התנועה בקאנאדה. סוּפר שעבד כמלח, שהצליח להגיע לארץ־ישראל דרך מצרים, ושעבד זמן מה בעין־השופט.

בשובי ארצה, פגשתיו יום אחד, כשנזדמן לביקור בעין־השופט. הוא בא לחדרי ובלי הזמנה מיוחדת גולל לפני את פרשת עליתו ואת דרך חייו מאז. לפני לא ישב עוד אותו בחור־פרא, המכונה ‘שמעט’, כי־אם איש הארץ, למוּד נסיון ומבוגר בהליכותיו ובדבריו; רק בברק עיניו נשמרה עוד המשובה של ימי־הנעורים. בפשטות סיפר על פגישות וסכנות, על ימים ראשונים בקיבוץ, ובדרך־רמז – על פעולות אחראיות ביבשה ובים. לאחר זה הוסיף וסיפר בגאווה על ביתו בשער־הגולן, על משפחתו הצעירה ועל תקוות לעתיד.

מאז לא ראיתיו, עד שמצאתי את שמו בין הל"ה שנפלו בהרי חברון.

יוסף


מקאנאדה לארץ־ישראל

קשה היה לדובב את בּני, ובעיקר לגבי עברו. מנהג של מלחים הוא, כנראה, לספר על מעשיהם רק לעתים מזומנות, אחרי העבודה, בתוך חדר־האוכל או בתאים – כשהם מתעטפים בעשן המקטרות והסיגריות ולוגמים את המשקה אשר לפניהם. היה צורך ליצור אוירה מתאימה כדי שיתחיל לספר, בקולו השקט ובשפתו הפשוטה, במבטא אנגלו־זאכסי מובהק. כך ישב ערבים בחדר, על־יד מנורה קטנה, כשהקפה רותח על פלאטה חשמלית וסיגריה לא משה מפיו, וסיפר:

זמן ממושך טולטלנו בין סאן־פראנציסקו ונמלי דרום־אפריקה, ובלבי החלום למצוא שעת־כושר לברוח ולהגיע ארצה. בעצם לא הייתי מגוייס, עליתי על אניית־סוחר, בעצת מדריכי הקן במונטריאול, על־מנת להכשיר את עצמי כספן ולעבוד אחר־כך בצי הדייג בארץ. משפרצה המלחמה רותקו כל המלחים לאניותיהם ונחשבו למגוייסים. כך נשארתי הצעיר ביותר והיהודי היחידי בחבר מלחים, רובם איטלקים וספרדים, וכפי שנתברר אחר־כך, רובם הגדול – אנארכיסטים.

בתחילה לא ידעו שאני יהודי (בגלל הניב – הסלענג – המונטריאולי של ילד־רחוב). משנודע להם הדבר מפי, לא שינו את יחסם אלי לרעה, אבל לא הבינו מה המטרה שלפני. התיידדתי ביחוד עם סמל־מלח אחד, אבל גם לו לא יכולתי לספר על התכניות שהתרקמו במוחי.

כל תכניותי התנפצו אל סלע המציאות. אניתנו שהובילה נפט ותוצרת מלחמתית שונה, היתה מזויינת במידה מועטת, נסעה לרוב לבדה בלי ליווי, ולכן לא העיזה לצאת מרחבי האוקינוס ולבוא אל הנתיבות ה’צרים' של ים־התיכון ותעלת סוּאץ. כך עשינו את דרכנו כמה פעמים בין דרום אפריקה והחופים המערביים של ארצות־הברית בדרכים עקלקלות ותוך שמירה תמידית נגד צוללות ואווירונים של האויב. אך ב־1942, בחזור אניתנו ריקה מנמל דרום־אפריקאי, נכנסנו לאוקינוס ההודי, והרגשתי שחלומותי קרובים להתגשם.

היתה זאת נסיעה הרפתקנית מאין כמוה. הנה עברנו את קו־המשווה וערכנו את החגיגה המסורתית הקשורה בכך. לזקיף־הצופה נתלוו צופים־מתנדבים אשר תרו אחרי כרישים. גם אני התנסיתי בחויה של כל יורד־ים בציד הכריש, אשר נתלה על חכה עצומה שנזרקה לו. בתרועות גיל משכנו אותו יום תמים, עד שהעלינו את גופתו על הסיפון.

כך הגענו לפתח תעלת סואץ. עיני היו צמודות לחופים המזרחיים של התעלה. ידעתי שרצועת החוף שלפני מתמשכת ומגיעה למחוז־חפצי.

כשחכינו בתור להכנס לתעלה התחלתי לארגן את המלחים בשיחות פרטיות, שידרשו מהקברניט מנוחה וביקור קצר במצרים. עזר לי בכך הסמל הנזכר לעיל, שנטה להכיר ארצות בעלות ערך היסטורי. הקברניט נענה לכך, אחרי שהחליט לקבל משא בנמל הצבאי של סואץ. הוחלט על הפסקת־המסע לעשרים וארבע שעות. המלחים החלו להצטחצח ולהוציא את פרוטותיהם שחסכו. בעינים נוצצות משמחה התכוננו לרדת. עמדנו במסדר, והקצין ביקש ארבעה מתנדבים שיישארו לשמור על האניה. שניים התנדבו – הטבח ואני. שיחק לי המזל ולא היו עוד מתנדבים. הקצין פקד על ידידי הסמל ועל עוד מלח אחד, שיישארו אתנו. המלחים עזבו בסירה את האניה, והמלח הרביעי שהיה מכונאי, חזר בסירת המוטור אלינו.

הנה עשרים וארבע השעות בהן יוכרע גורלי! אם יתפסוני צפוי לי מאסר בבית־הכלא המצרי המפורסם למלחים בורחים או משפט צבאי בקאנאדה. עלי להיות איפוא שקט ולא לגלות כלום מתכניותי. עבר עלינו חצי יום רגיל למלחי משמר. מחסני־המכולת פתוחים. מתחילים בבישול קדחתני. ובינתיים תולים את הכביסה תוך פיזום. הטבח הראה את כוחו בחברתנו, וכשלגמנו גם מנת משקה נעשה מצב־הרוח מרומם. כלאחר־יד הצעתי שגם אנחנו נהנה במקצת מיופיה של מצרים. לא היתה זו הצעה יוצאת־דופן, מקובל היה שגם מלחי המשמר יורדים לשעות מספר לחוף. הדעת נותנת שיש להתחלק לשתי קבוצות – שניים־שניים. החלוקה נראתה פשוטה – ראשונים הטבח והמלח־המכונאי, ואחר־כך הסמל ואני. פה נתגלו הבנתו ורוחב־לבו של חברי. הוא פתח בניב הגס שלו ואמר: ‘בּבּני אני בוטח (קריצת־עין אלי), הוא לא ישתה לשכרה. אם אתם שניכם תרדו – פנה לטבח ולמכונאי – מי יודע אם לא יביאו אתכם לכאן שיכורים על גבי אלונקה, או שאמצא אתכם באחד מבתי־הסוהר אחרי קטטה. תשאר אתה, בּני, – הוסיף – לכמה שעות לבדך ולאחר שאחזיר את השניים, תוכל לבלות לבדך כמה שעות למטה. גם שמעתי (שוב קריצת־עין אלי), שהרבה חיילים יהודים מצויים בנמל, ובטח תמצא חברה ביניהם, הלא בכל נמל חיפשת אותם’.

סירת המוטור התרחקה, ונשארתי לבדי על הסיפון. נכנסתי לתא, התחלתי לסדר בלי שהיות את חפצי. היה זה מטען דל – כמה מכתבים שהשיגוני בנמל זה או אחר; ציוד בגדים של ספן, שאת רובו קיבלתי ממחסני האניה; כמה תמונות – בעיקר ממחנות התנועה; ושירון עברי קטן – הוצאת התנועה בקאנאדה, כתוב באותיות עבריות ולאטיניות. זרקתי את המכתבים ואת התמונות ואמרתי לזרוק גם את השירון, אך נמלכתי בדעתי – לא יכולתי להיפרד מהספר הקטן שאותיותיו הלאטיניות (טרם ידעתי לקרוא עברית) הזכירו לי את הפגישות היקרות עם חברי על־יד מדורה ובקן.

שמתי את השירון בכיסי. את חפצי ארזתי בשק המלחים ועל הבגדים שמתי פתקה בזו הלשון: ‘את כל חפצי ואת המשכורת המגיעה לי מהחודש אחרון, אני משאיר לידידי הסמל. את הכסף יתן לקרן העזרה של המלחים־האנארכיסטים, ואת הבגדים יקח לעצמו או יתן לנער מלח שיבוא אחרי. תזכרו אותי, חברים, לטובה, – ואני אזכור אתכם בכל דרכי העתידה. גוּדבּיי!’.

את בגדי לא יכולתי להחליף, ונשארתי במכנסי־עבודה כחולים ובחולצת טריקו עשויה פסים־פסים, ועל ראשי כובע מלחים.

אחרי כמה שעות חזרה הסירה. המלחים היו מלאים התפעלות מהתכונה הצבאית העצומה שבנמל. הם הובילו אותי בסירה לחוף. וכך עמדתי בשתיים אחר־הצהריים לבדי, בלי מכיר ועוזר, שייעץ לי איך להמשיך דרכי. התחלתי להסתובב. לא הרחקתי לכת – ופנים יהודים נשקפו אלי מתוך בגדי־צבא בריטיים. נראה שמרוב התרגשות נחפזתי יתר על המידה לגשת אליו והתחלתי לדבר אליו במהירות ובאנגלית. הוא הפנה אלי מבט צונן, ופיטר אותי במלה קצרה – ‘נוֹ אינגליש’ – והסתלק. אני רצתי אחריו ואימצתי את מוחי (הלא שמעתי אי־פעם את אבא מדבר יידיש עם סבתא) ושאלתי: ‘ווי פארט מען קיין פאלעסטיין?’. הוא לא הבין. אך כששמע את המלה ‘פאלעסטיין’ סקר אותי עוד פעם ושאל אותי: ‘ג’וּ?’. אמרתי: כן, כן, והוצאתי את השירון. הראיתי לו – הוא לא אמר עוד כלום. לדבר לא יכולנו. לקח אותי בזרועי והוביל אותי כברת־דרך, עד שהגענו לדוברה שהעבירה מכוניות לרוחב התעלה. הראה לי את הכיוון ואמר: ‘פאלעסטיין’.

ידעתי לאן, אך לא ידעתי איך. הסתתרתי בקרבת המעברה. נסיתי פעם ופעמיים לעלות על מכוניות־משא גדושות חיילים, אך – או שלא הירשו לי, או שהשוטרים הצבאיים הסתובבו יותר מדי קרוב אלי. משהחל להחשיך החלטתי לפעול. שוב נעצרה מכונית־משא גדושה חיילים. ניצלתי את הרגע וקפצתי על המכונית. כנראה לא שמו לב אלי, כי היו שקועים במחזה המעניין של חציית התעלה. רק אחרי כמה קילומטרים השגיחו בי. היו אלה חיילים בריטיים. אחד שאל אותי: ‘לאן?’. זכרתי מחקירותי בקשר לתכנית הבריחה תחנת־גבול אחת ושמה: ‘קנטרה’. אמרתי לו, והוא ענה לי: ‘יס’. בזה נסתיימה השיחה בינינו. בחסות החשכה הגענו לקנטרה.

התחנה היתה הומה מהמוני חיילים. לא ידעתי למה הם מחכים. הם ישבו קבוצות־קבוצות. כשטיילתי בתלבושתי היוצאת־דופן, הסתכלו בי רגע ואז חזרו לעסקיהם – מי לשיחה, מי לקריאה ומי למשחקים. אבל האוירה היתה ארץ־ישראלית. ראיתי את האותיות העבריות המרובעות של העתון, שמעתי את הצלצול של שפה מוּכּרה וזרה, אך חלקי לא היה עמהם. נסיתי לפתוח בשיחה – אך הייתי כנראה יותר מדי ‘גויי’ בעיניהם למרות פרצופי היהודי. לבסוף ישבתי ליד אחת הקבוצות שהתווכחו בעברית. שוב עזר לי השירון. הוצאתי מכיסי את השירון, פתחתי אותו והחזקתיו בידי. כבר הייתי עייף מאוד וכנראה נמנמתי. התמונה היתה מוזרה. אחד החיילים מהקבוצה שם אלי לב, הציץ כנראה בחוברת, סיפר לחבריו מה שראה – והם העירו אותי וצחוק בפיהם. החזקתי את השירון פתוח בדף עברי דוקא והוא היה הפוך. הם התחילו לדבר אלי עברית ויידיש – וכשעניתי להם אנגלית, נמצא מישהו שענה לי בשפה זו. בפעם הראשונה סרה ממני החשדנות וסיפרתי לו בפרטי־פרטים על בריחתי ועל שאיפתי להגיע לעין־השופט. הוא התקשה להבין אותי, אף כי השתדלתי לדבר אנגלית ספרותית. הוא קרא לחבריו והם סידרו ‘מועצת מלחמה’. אחרי־כן חזרו אלי ואמרו, שבעלות החיילים על הרכבת יש בקורת קפדנית, ומכיוון שאין לי כל תעודות, ואין אפשרות להשיג כאלו במקום זה, ינסו להוביל אותי ברגל לתחנה הקרובה. ושם ישתמשו אנשי החבורה באמתלה של שתיית מים, ויעלו אותי אליהם. אבל היו כנראה קשיים בקביעת האנשים שהיו צריכים לצאת אתי להרפתקה.

בינתיים גברה ההתעניינות סביבי. החיילים היהודיים הרבים התחילו להתלחש ונוכחותי נודעה לכולם. ניגש אלי חייל צעיר ושאל אותי: ‘מה לך ולעין השופט?’. סיפרתי לו שהייתי והנני חבר תנועת ‘השומר הצעיר’ ואני רוצה להגיע אל חברי בעין־השופט. הבינותי מדבריו שהקבוצה הקודמת אשר טיפלה בי, היא קבוצה רביזיוניסטית, וכשסיפרתי לו על תכניתם צחק ואמר לי: אל תדאג, אנחנו נעשה את המלאכה ביתר פשטות.

ישבתי שוב עם כמה אנשים. היו אלה ברובם חברי קיבוצים. כשהגיעה הרכבת בבוקר היתה התכנית מוכנה.

מאות חיילים הצטופפו ברציף, על־יד כמה מעברים. בכל מעבר עמדו שוטרים צבאיים, שבדקו את התעודות. אך היה הבדל בין שוטר לשוטר. בצד אחד עמדו ידידינו האוסטראלים, ובצד השני – הפרצופים המוכרים, הבריטים. אותי סחפו בזרם בכיוון האוסטראלי. לפני ואחרי מבצעי התכנית. הגענו לשוטר. החבר שלפני החזיק סיגריה בפיו ובדברי ידידות ביקש מהשוטר אש. השוטר הצית לו את הסיגריה. אני עברתי. בו ברגע הוציא החבר שמאחורי סיגריות אוסטראליות מובחרות והגישן לשוטר, ואני כבר הייתי ברכבת. אבל בזה לא תמה הפרשה.

ליד הרכבת טיילו הלוך וחזור זוגות של שוטרים צבאיים. בפעולות בזק היו נכנסים לקרון זה או אחר, כדי לחטט בחבילות או לבדוק פעם נוספת את התעודות. בתא שלנו היו שמחה וששון אחרי הפעולה המוצלחת, בכל־זאת הציצו אנשינו דרך החלון ושמרו על צעדי השוטרים. והנה עלה בקצה הקרון זוג שוטרים, שההמולה בתאנו נראתה חשודה בעיניהם. בן־רגע לקחו אותי חברי והוציאוני אל מדרגות הקרון מן הצד השני של הרציף. ישבתי מכורבל על המדרגה והדלת סגורה מאחורי. השוטרים סרקו את כל הנוכחים, כנראה חיפשו את המלח המשונה והיחידי– אך אני שתקתי כדג במים.

משזזה הרכבת לא יכולתי להתאפק, פרצתי לתוך הקרון ברגע שהרכבת עזבה לאט־לאט את התחנה, התכופפתי מתוך החלון, נפנפתי בכובעי הלבן, וכך נפרדתי משומרי החוק של האימפריה הבריטית. ובירכתי על כניסתי לארץ־ישראל.

עכשיו התחילה לקלח השיחה. מניתי את חברי הקאנאדיים מהקן, אשר הגיעו כבר לארץ. שמעתי על כמה מהם שנהיו קצינים ביחידות העבריות בצבא הבריטי.

ראיתי את הגאוה בה מדברים חברי החיילים, ואז– בנסיעה הזאת – התחילה להבשיל במוחי המחשבה שגם אני אצטרך ללכת בדרכם.

הנסיעה היתה ארוכה. מכל התרמילים הגישו לי אוכל. רק אז נזכרתי שזה יומיים לא בא אוכל אל פי. אחרי האוכל ניגשו חברי לטפל בלבושי. אחד מהם הוציא זוג מכנסים צבאיים ואני לבשתי אותם על מכנסי־המלחים שלי; השני נתן לי מקטורן, וגם כובע נמצא בשבילי. את כובע המלח קיפלתי והכנסתי לכיסי, ונהייתי כאחד מהם. התחלתי לשוטט בתוך הרכבת הארוכה, ועכשיו כחייל עברי.

באחד הקרונות הכרתי את ידידַי מהלילה. נראה שלא ערב להם כשלון תכניתם אתי, והם משכו אותי לחוג שלהם לשיחה. לא הייתי בקי בהליכות הפוליטיקה הארץ־ישראלית, אך דבר אחד ידעתי – שחברי אשר הלכו לתנועת השומר־הצעיר ולקיבוץ שומרי, בחרו בדרך הטובה והנכונה. ערבים לכך היו מסירותם וידיעותיהם, שעלו בהרבה על ידיעותי, ואני האמנתי להם. והנה בשיחה זאת קלטו אזני נימה אחרת. שמעתי איך משמיצים את האידיאל של חברי ומשוחחים בגסות על עניני הקיבוץ. פתאום עלתה תמונה בזכרוני – זכרתי את אסיפותינו הפומביות במונטריאול, ואת בחורי הבית"ר שהיו באים להפריע. כשהמצב היה מגיע להתפרצות היו אגרופי, שאומנו בפרברי מונטריאול, עומדים בפרץ. גם הפעם לא התאפקתי. קול ההמולה והצעקות הזעיקו את חברי הסמוכים, וכך ניצל הברנש המתרברב מידי.

בהמשך הנסיעה לימדוני החברים מלים מספר בעברית וגם קיבלתי מהם את יסודות התורה וההתנהגות בדרכי הארץ. הם הסתכלו בחיוך על שרירי, שהעבודה המפרכת באניה חיזקה אותם והתחרויות הבוכס בין המלחים הוסיפו להם גמישות, והעירו לי שכדאי להשתמש בהם למטרות מועילות יותר מהרבצות לפרחחי בית"ר.

לא התעכּבתי בתל־אביב, כרוב החיילים, – מצאתי מדריך מביניהם שליווה אותי לאבטובוס. כל הדרך הצמדתי את מצחי לזגוגיות החלון וכשנראה מגדל מים או בתים לבנים, נוצצים מבין הירק– הצבעתי על הנקודה ושאלתי: ‘עין־השופט?’ תמיד נמצא מישהו שהורה לי את הדרך הלאה, וכך מצאתי, בפעם הראשונה בחיי, בין אנשים זרים שאצים ורצים למלאכתם, – פנים מחייכות, ידידותיות.

הגעתי לעין־השופט בשעות שלאחר הצהריים. נכנסתי למשק, התבוננתי בכל בית ועץ. חיפשתי זכר למולדתי – קאנאדה, והנה הכל שונה בתכלית השינוי. גם האנשים העוברים על פני – בתלבשתם, בהילוכם, בתנועות עבודתם – אחרים מאלה שהייתי רגיל בהם. ואני אצטרך להיות אחד מהם. נגשתי לאחד ושאלתי היכן גר ידידי – הלא הוא האיש שהכניס אותי מרחובות מונטריאול לקן ועשה אותי למה שנהייתי. הנשאל חשב אותי בודאי לחייל־מבקר, שכמוהם באו לעשרות באותו זמן למשקים. הראה לי את החדר, אמר לי להכנס, והוסיף: אשלח את ידידך לכאן.

נכנסתי – והנה אוירת־הבית: ספר אנגלי מאלה שלמדנו בהם בקן, מרבד על הספה וכרית – מהבית. גם רדיו קאנאדי. והנה על השולחן תמונה: קבוצת שומרים והמדריך בתוכם. אני נוטל את התמונה והקבוצה היא קבוצתי. אני ילד ויושב בצד המדריך של הקבוצה ומחייך. לא יכולתי להתאפק – המתיחות של השנים ושל הימים האחרונים פרצה מלבי, וכשחברי נכנס לחדר מצא אותי, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, ממרר בבכי באין יכולת להפסיק.

הגעתי הביתה.

המלבה"ד: יהודה רות

[מתוך החוב' ‘בני’, הוצ' שער הגולן]


בארץ

(מדברי חברו)

ביום חורף סגריר בהרי אפרים הופיע אצלנו, בעין־השופט, לבוש מעיל־עור שחור של מלחים, ושאל על חבר, היחיד שהכיר בארץ.

בעודו ילד הגיעו אליו בדרך־מקרה, באחד ממוסדות הילדים שבקאנאדה, הדי התנועה הציונית, וזו עוררה בלבו רחשים גנוזים. ילדותו וסביבתו זרות היו לציונות, אך הוא דבק בה ולא שכחה, גם כשנאלץ, בעודו נער בן שתים־עשרה, לנדוד על פני קאנאדה וללחום את מלחמת קיומו.

בפרוץ מלחמת־העולם הפליג מאחד הנמלים שבצפון אמריקה באנית־סוחר, טעם טעמן של הפצצות גרמניות וראה בעיניו ספינות יורדות תהומה. אניתו ניצלה והוא הגיע למזרח התיכון ולארץ־ישראל– משאת־נפשו הכמוסה וכמעט לא מובנת. הוא הגיע אלינו, לקיבוץ עין־השופט. ובימי דכאון, ימי ‘הספר הלבן’, חוק הקרקעות המביש, בימי ‘פאטריה’ ו’סטרומה', השמיע תכופות שאלה תמוהה: ‘חברה, היכן השירה? היכן הריקודים?’.

מוזר היה במקצת בעינינו, משונה בהליכותיו, כמהסס, בלתי־יציב, והעיקר שונה מכולנו. אך הוא נשאר, עבד והצליח, ובבוא השעה התגייס לשירותי המגן. ומה שמחנו לשמוע, כי בֶּני מצא, כתום שירותו, את תיקונו, כי נתקבל באהדה באחד ממשקינו, כי לבּני יש חבירה, כי בּני היה לאב.

ארוכה הדרך מערבות קאנאדה הנרחבים עד לגוש עציון שבהרי חברון.


(מדברי חברתו)

בעוד בּני בגיל צעיר מתה עליו אמו ומאז התחנך בבית דודו. קשתה עליו האוירה בבית הזה ולא הסכין למשטרו. כמה שנים היה מתרוצץ בין בית דודו ובין בית אביו, ולא אחת ברח משניהם גם יחד, ואף מבית־הספר. היו חייו חיי הפקר, עד שנתקל בקן של השומר־הצעיר. ופה הטיל עגנו, אם־כי לא אחת התמרד גם כנגד המסגרת הזאת של משמעת.

בהרפתקנות של חירוף־נפש הגיע ארצה. דרכו להשתרשות היתה רצופה ירידות ועליות, בשלבים השגורים והמקובלים: השתלמות, הכשרה, גרעין וכו'. להיאחזות שרשית הגיע לראשונה כשסודר בעבודת הפלחה. בראותנו אותו עמל וקוצר בשדה, הרגשנו בחוש כיצד הוא צומח עם העבודה:

וְסָפְגָה הַגְּוִיָּה הַצְּעִירָה,

הַשְּׁרִירִים יְצוּקֵי הַדָּמִים

אוֹר חַמָּה יוֹקֶדֶת מְשַׁזֶּפֶת,

חֹם בְּרָכָה, חֹם חַיֵּי־עוֹלָמִים.

וְרָוְתָה הַגְּוִיָּה הַצְּעִירָה,

וְהָפְכוּ שְׁחוֹרִים הַשְּׁרִירִים

בְּקַרְקַע־קֹדֶשׁ הַשָּׁחוֹר,

צְדַקְתֶּם, הַבּוֹנִים הַצְּעִירִים…

(טשרניחובסקי)


ומאז התקשר בֹּני לחבריו־בעבודה בכל להט נפשו המסוערת. בשמחה היה קופץ לתוך להבות, כדי להציל אחד מהם, בשעת הצורך. וכך התקשר גם לארץ, בלהט רגש לאומי־פרוליטארי של לב יהודי פשוט. וכך הלך, כאשר נקרא.


 

יהודה ביטנסקי    🔗

דיוקן 4.png

נולד בי“ב כסלו תרפ”ה (9 בדצמבר 1924) בוילנה, למשפחה ציונית ותיקה. משחר ילדותו נתחנך על התרבות העברית וערכיה. משנת 1934 בארץ. סיים את בית־החינוך התיכון בירושלים ולאחר שירות של שנתיים בפלמ"ח נכנס לאוניברסיטה ושקע בלימודים. למד מדעי הרוח, ביחוד פילוסופיה, והצטיין בדרך מחשבתו המעמיקה והמקורית. למחרת ‘שבת ההכרזה’ נפרד מהוריו בתל־אביב ומיהר לירושלים, ומאז לא ראוהו עוד. בן עשרים ושלוש היה במותו.

לדמותו

יהודה היה איש־הספר, איש הרוח ובעל שאר־רוח. אחר שסיים את בית־הספר התיכון וקיים במשך שנתיים את חובתו בשירותי הבטחון הישוביים עמד לבחור לו את דרך חייו. בחירה זו היתה מלוּוה אצלו לבטים מרובים וקשים. מצד אחד מילאה את נפשו שאיפה עזה לצאת להגשמה חלוצית־קיבוצית, רעיון שלקראתו חונך וחינך משך כמה שנים ב’מחנות העולים'. מן הצד האחר נמשך ללימודים וידע כי ירגיש מאוד בחסרונם בקיבוץ. צמאונו לדעת לא ידע גבול. הוא רצה ללמוד תורה לשמה ובחר בלימודים, אם־כי עד יומו האחרון לא היה מחוּור לו מה יעשה לאחר שיסיים את לימודיו באוניברסיטה. הוא רצה ללמוד ולדעת, לחקור, להתעמק ולהבין. מכאן בחירת מקצועותיו באוניברסיטה: פילוסופיה, סוציולוגיה והיסטוריה. ביחוד מילאו הבעיות הפילוסופיות את נפשו, בהן הגה ואותן חי. אין ספק שבמותו אבד כוח מדעי לעתיד, כוח חושב ויוצר. זכורני, מורו לפילוסופיה הציע לו כמה נושאים לעבודה סמינריונית, אולם הוא דחה את כולם. 'אין כאן אלא עבודת ליקוט’– אמר לי– ‘אני מעונין בבעיה שיש להתעמק בה ולנסות לפותרה’. ואמנם כתב עבודה מקורית בעלת־ערך. יהודה התפרנס מיגיע כפיו (לא רצה ליפול למעמסה על משפחתו), אך ידע להתעלות מעל לעניני יום־יום ולשמור על מצב־רוח טוב. מפני שהעמיק לחשוב וידע להחדיר להכרתו את הפרופורציה הנכונה של הדברים הסובבים אותו, הכריח גם את רגשותיו להגיב בהתאם לכך; לא כל אדם מסוגל להכניס את רגשותיו לדפוסים שקבעה להם מחשבתו, רבים אף אינם מנסים לעשות זאת. שתקן ועניו היה יהודה מטבעו ואף בפני חברים וידידים היה ממעט לדבר על הדברים הקרובים לו ביותר. אף על חינוכו העצמי לא דיבר. בשיחה אחת, כשהבעתי לפניו את ספקותי, אם בכלל מסוגל אדם להגיע בזה לידי שלימות, אמר לי יהודה: ‘מובטחני שאין ברנארד שאוּ מפחד מפני המות, כי ודאי שילב גם את המות לתוך מערכת־עולמו המחשבתית־הפילוסופית, וקבע לו את מקומו הנכון’. יהודה שאף להגיע למדרגת השלימות, והיה בדרך אליה.

לכן גם הלך בפשטות כזאת, בלא כל היסוסים, למלא את חובתו בשירותי הבטחון, אם־כי לא היה איש־צבא ברוחו. ברור היה לו, כי זוהי משימה שיש למלאה ומשהגיע להכרה זו, שוב לא היה דבר שעמד בפניו, לא סֵבל ואף לא סכנה. ובאותה הכרה ברורה לחם ודאי גם את מלחמתו האחרונה, בה נפל שדוד.

ד.ג.


בחור כארזים, בעל קומה זקופה, עינים שחורות מפיקות מחשבה, ומבט רציני, חודר ונוקב. בעל כשרון מצויין ושקדן גדול. תקיף ואמיץ ברוחו. שתקן וצנוע.

הצמאון ללימודים והתשוקה להגן על המולדת: באלה ראה חזות הכל. מוריו וחבריו באוניברסיטה תלו בו תקוות גדולות.

בליל ההכרזה על המדינה היהודית היה בבית הוריו בתל־אביב. עם פרידה אמר לאמו: ‘אל תדאגי, מה שלא יתרחש’…. כלום הגיד לו לבו?

רבנאי

[‘הצופה’, 17.2.48]


 

עודד בן־ימין    🔗

דיוקן 5.png

נולד בי“ג כסלו תרפ”ג (3 בדצמבר 1923) בתל־אביב, למשפחת עמלים. רחש חיבה יתירה ללימודים. בחריצותו ובהתמדתו פילס לו דרך לגימנסיה ‘הרצליה’ וסיים אותה בהצטיינות. בימי מלחמת־העולם התגייס לצבא, אך גם פה המשיך ללמוד בקורסים המיוחדים לצבא. לאחר ששוחרר נכנס לאוניברסיטה ולמד מדעי הטבע. יצא לו שם של עילוי במתימתיקה ובפיסיקה. נקרא לשירות עם ההכרזה על המדינה ולא נרתע משום מבצע שהוטל עליו ועל מחלקתו עד יומו האחרון.

עודד

עודד היה בחור מלא חיים ורצון־חיים, נדמה היה כאילו דבק בהם. עשה רושם של אדם שואף ומתקדם בכוחות עצמו. נוהג היה לגולל את תכניותיו בפני החברים בצורה כה חיה ובבטחון כזה בהגשמתן, עד כי איש לא פקפק שאמנם תתגשמנה. בעל אופי חזק היה, ותמיד הלך במרץ ובהתמדה לקראת המטרות שהציג לעצמו. חלומו הגדול היה להיות איש־מדע, ואת מיטב שנותיו הקדיש ללימודים, מתוך אהבת אמת למדע ולתרבות בכלל.

עודד למד בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב. מצבו הכלכלי היה קשה; אף־על־פי־כן למד בהתמדה, לרוב גם בלי ספרים משלו. לעתים היה אנוס לעבוד ולהרויח, כדי להמשיך בלימודים ואף לעזור בבית. הוא הצטיין ביחוד במדעי הטבע, והיה נוהג לומר שתענוגו הגדול ביותר הוא לחדד את מוחו בפתרון שאלה מתימטית'.

נוסף למדעי הטבע התענין עודד בפסיכולוגיה, קרא הרבה והשתתף בחוג מיוחד לכך. אף התעניין במדעי החברה. חלם על צדק סוציאלי, שיווי־זכויות גמור לכל האנשים, ובאחד ממכתביו כתב: ‘יש לעשות שינוי יסודי בעולם, ולמטרה זאת הייתי מוכן להקדיש הרבה’.

גם בהיותו חייל (בריטי) לא פסק מללמוד, ניצל את ההזדמנות שניתנה בצבא לעמוד בבחינות־בגרות (לונדון), ועבר את הקורס הדרוש לכך. אף גמר קורס צבאי להדרכה בפיסיקה ובכימיה.

עודד אהב את הטבע. הוא כתב ממצרים:

…באיים השונים הנמצאים בחלק זה של הדלתה, ישנם גנים יפים. ביליתי באחד מהם, מכוסה כולו דשא רענן ויפה, שיד מומחית מטפלת בו. בגן – עצים וערוגות פרחים. ממקום משכבי יכולתי לראות גינת פרחים, זר גדול של זהב ופלאטינה שקישט גל ירק גבוה בצורת חצי ביצה, ובמרחק כמה צעדים התנשא אילן רב־פארות, שהצל שטח רחב ונתן לאנשים תחתיו חמימות של בית וריננת־לב של מרחב ירוק. זרועות הנילוס התפתלו מכל העברים. היה בו במקום מריח גן העדן, וכמה טובה היתה השפעת המקום על המתינות וההתעמקות בספר שקראתי, ספר המוקדש לנו, האנשים במדים. שם הספר ‘בסער’… וכאן עלה בזכרוני שירו של ביאליק ‘הבריכה’. ביאליק מעמיק לתאר את הממש שבעולם הדמיון, עד שהוא עומד ותוהה מי הוא העולם האמיתי, זה הנראה לו, או זה הנתפש בחוש.

כמו כן אהב והעריך את האמנות. רכש לעצמו הבנה וידיעה במוסיקה, היה מבקר בקונצרטים, והיה מסוגל להקשיב שעות לעבודת הכנה של קטע מוסיקלי. אף בציור התעניין, ובפרוטותיו האחרונות היה קונה רפרודוקציות של אמנים גדולים.

עודד היה חבר נאמן. תמיד היה מוכן לעזור לחברו, אף אם הדבר גרם לו טרחה יתירה. במכתב לחבר, כתב, בין שאר דבריו:

זה זמן רב שלא ראינו איש את אחיו, אולם בטוחני בכך שלוּ היינו מתראים כיום, היינו מרגישים את עצמנו כעומדים לגמור פסוק שזה אך התחלנו, וזהו התוכן המיוחד של ידידות. גם כשהם (הידידים) לא נפגשים במשך זמן רב, הרי בהרגשתם הם זוכרים זה את זה תמיד. ישנם אנשים שאינם מבינים את כל תכנה של המלה ‘ידידות’. בעיני ידידות הוא הקשר החפשי, היפה והאמיץ ביותר שיש בין שני אנשים. קשר שאינו יכול להינתק, ויהיו התנאים אשר יהיו. הידידות היא מבחינה זאת גבוהה מאהבה שיכולה להיפסק.

עודד היה ישר להפליא, איש־אמת ותמים. אף כי היו לו ידיעות רבות בשטחים שונים, הורגשה בו לפעמים תמימות של ילד קטן.

הוא נשא את נפשו להוסיף ולהשתלם באמריקה, ולהקדיש אחרי־כן את כל אוצר ידיעותיו לשירוּת המולדת, אשר אהבה בכל נפשו. כיליד הארץ אהב אותה בפשטות, כמולדתו היחידה. בהיותו במצרים, בעת שירותו בצבא הבריטי, הרגיש עצמו זר, וגעגועיו לארץ היו גדולים; כל מחשבותיו היו נתונות לה.

אך הועלה רעיון החלוקה והקמת המדינה היהודית, אף כי דרך ההגשמה נראתה עדיין רחוקה מאוד, כבר דיבר עודד בביטחון גמור על מדינת ישראל והיה מתאר את עתידה בצבעים מזהירים ביותר: קיבוץ גלויות, פיתוח הארץ, התישבות של אלפי עולים חדשים. והוא גם שאף לתת את חלקו לבנין המדינה.

בימי עצרת או"מ בנובמבר אשתקד היה עודד עושה ימים ולילות ליד הראדיו ומקשיב לשידורים מלייק־סאקסס. בליל ה־29 בנובמבר (שהיה אגב יום הולדתו ה־25) היה בין אלה שישבו ליד המקלט עד הרגע שבו הוחלט על הקמת המדינה. בשמחה ובהתרגשות שלא תתואר, התחיל מעיר את חבריו הסטודנטים שגרו באותו בית (בבית־הכרם). ולמחרת, כאור היום, כבר היה בשירות המגן, בעיר העתיקה ובכל הסביבה כולה, עד אשר נפל בנופלים.

ב.ק.


מדברי קרוביו

… עודד רחש אהבה עמוקה לספר. ומה סבל בילדותו, כשנאלץ למכור מדי פעם בפעם ספר מספריו, כדי שתהא ארוחת שבת בבית, אף־על־פי־כן ידע להעמיד פנים שוחקות, שלא לצער את הוריו…

היה בעל חוש אסתיטי. הירבה להביא מתנות לאמו, אף כי הדבר עלה לו בקרבנות ממש. בכל מחיר השתדל לשמור על יפי הבית, על אף העוני שבו. פעם הביא לאמו מערכת־כלים נאה, מתנת חג, וכאשר אמו נזפה בו והעירה כי בין כה וכה אין לה מה להגיש בכלים הנאים, ענה תוך צחוק: ‘קדחת בצלחת – ובלבד שהצלחת תהא נאה’.

* * *

המצב הכלכלי הקשה של משפחתו אילץ אותו לוותר אף על דבר אשר רבים מהילדים זוכים בו בהיסח־הדעת – על ספרי־לימוד. היה שואלם מחבריו לשם הכנת השיעורים, ואף־על־פי־כן הצטיין תמיד בלימודיו… רגש של חובה לאומית פיעם בו ואך גמר את הגימנסיה – על־אף שאיפתו להמשיך וללמוד – התנדב לחיל התעופה, ושירת בו ארבע שנים, עד תום המלחמה. אכן גם בשנות שירותו הוסיף ללמוד, לקרוא, התענין בכול. במוסיקה מצא מרגוע בחיי הצבא היבשים והקשים.

מיד לשחרורו מהצבא נכנס לפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית. היה בו צמאון רב לדעת והיה מאושר בסַפרו, בעת ביקוריו בבית, על לימודיו באוניברסיטה, על חייו בירושלים, אף כי עמד במלחמת־קיום קשה: היה שומר בלילות, נותן שיעורים פרטיים וכו'. מיד לשיחרורו חזר גם להגנה ובה נשאר מסור ופעיל עד יומו האחרון…


 

בן־ציון בן־מאיר    🔗

דיוקן 6.png

נולד בחודש יוני 1911 בעיר הוּסט שבקארפאטו־רוס. עלה ארצה בפרוץ מלחמת־העולם השניה. לא מלאה שנה לשבתו במולדת, והוא התגייס לשירות בצבא. אחר המלחמה בא לכנרת, להכשרה מגוייסת. מסודר, דייקן, אחראי ומסור, מילא את תפקידיו בנאמנות ובשלימות. כתום השירות עמד להשתקע עם אשתו במושב־עובדים בגליל העליון, אך חיי השיתוף משכו אותם יותר והם חזרו לכנרת ונתקבלו בה כחברים, לשמחת כל אנשי הקבוצה. היה פעיל בהגנה ולעתים קרובות נקרא, בין הראשונים, לתפקידים אחראיים. תמיד נאמן, נאמן עד הסוף.


מן הישיבה אל הפלמ"ח

(מדברי אחותו)

בעודו ילד כבר גילה תבונה וטוב־לב, והיה אהוב על כל סביביו. ביתנו היה בית דתי ובן־ציון למד בישיבה. קראנו לו תמיד ‘פילוסוף’, כי מעולם לא נחפז בתשובתו או בתגובתו, אלא שקל וחשב עד אשר חרץ את משפטו. בעל אופי עשיר־פנים ורב־ניגודים: רציני ועליז, תקיף וּותרן. בן שמונה־עשרה הצטרף להסתדרות ‘המזרחי’ והלך להכשרה חלוצית. בפרוץ המלחמה העולמית השניה התגייס לצבא הצ’כי, אף־על־פי שהיתה לו אפשרות עליה. כאשר נשאל לפשר הדבר הסביר: צ’כיה היטיבה עם היהודים ויש להשיב לה כגמולה! היה חביב על חבריו, אף אירגן בצבא הצ’כי קבוצת חיילים יהודים דוברי עברית. בשנת 1939 לחם נגד הנאצים בהרי הסוּדיטים, ובשנה שלאחריה העפיל ארצה. תחילה הצטרף לקבוצה דתית, אך כעבור זמן קצר עזבה, כי לא מצא עוד את דרכו בין החרדים, והתגייס לפלמ"ח. כאשר הבעתי את חרדתי ענה לי: טובה, אין לפחד מפני המות, אם יש לו טעם; אף אינני הולך למות – כי רצוני לחיות.

בדצמבר 1947 כתב לי מכנרת, שאינו יכול עוד לשקוט ולעבוד במשק, בעוד הארץ כולה בלהבות. נסיתי להשפיע עליו שיישאר במקום, כי גם משפחה לו שעליו להגן עליה ואף העמידה במשק היא פעולת מגן. לא קיבלתי תשובה למכתבי ובאחד הימים הפתיעני בביתי בירושלים. הוא שירת בסביבה. על שאלתי מי חייב אותו להתגייס ענה בצחוקו הרגיל: הארץ. על שאלתי למעשיו השיב לי: ‘האמיני לי, פחות מדי, הרבה פחות ממה שאפשר היה לעשות’. אלה היו הדברים האחרונים ששמעתי מפיו.

היה יפה־תואר ויפה־נפש, טוב־לב ואמיץ, ומעולם לא סטה מן הדרך שבחר בה.


בשירוּת

בסוף הקיץ 1947, כשהחלו בעולם הדיונים בשאלת ארץ־ישראל, היה חשש שמדינות ערב תפלושנה לארץ, על־מנת להשמיד ישובים, לכבוש שטחים ולקבוע עובדות. בקשר לכך הוחל16 בגיוס כל המילואים של הפלמ“ח, וכך נשלחנו לגליל העליון למנוע נסיון של פלישה סורית. גם בן־ציון גוייס, ומאז – היכרותנו הצבאית הקרובה. היינו יחד בבסיס שמנה מספר אנשי־מילואים וכמה אנשי פלמ”ח צעירים. היינו יוצאים בלילות לסיורים ומארבים. הפלישה עמדה להיערך, לפי השערה, בערך ב־2 לנובמבר, ומאחר שלא נתקיימה שוחררו אחרי־כן אנשי־המילואים לביתם. ביום שובו לכנרת, חזר בן־ציון מיד לעבודתו, תורנות במטבח, וכשבאתי יום אחריו כבר מצאתיו בחדר־האוכל רוחץ ספסלים. על שאלתי לשלומו, השיב בשמחה ניכרת: עיניך הרואות, אני כבר ‘בבית’, וטוב שאפשר להמשיך בעבודה כאילו לא קרה דבר.

אחרי שבועיים נקראנו שוב, בן־ציון ואני ויתר אנשי־המילואים, להתיצב בטבריה. מטרת גיוסנו לא צוינה, אך נדרשנו לקחת אתנו בגדים לשבועיים. למחרת התאספו כל החברים בגן־העיר בטבריה, והחלו ניחושים: לאן? מה יהא תפקידנו? היה מי שאמר, כי ודאי ישאירונו בטבריה כמלווי שיירות לעמק הירדן. אולם כשעלינו לאוטו מיד נודע לנו כי תפקידנו יהיה אמנם ליווי שיירות, אך לא בעמק הירדן כי־אם בדרך ירושלים. אותו ערב הגענו לתל־אביב, ולמחרת – לבסיסנו במעלה־החמישה. תפקידנו היה: שמירת המשלטים מעל שער־הגיא וביצוע פעולות עונשין בכפרים שהשתתפו בהתקפות על שיירותינו.

בן־ציון התנדב להיות מקלען, אף כי היה מן המבוגרים שבחבורה. הוא השתתף בכל פעולה ופעולה, ומעולם לא הכביד על הצעירים ממנו. זכורני יום אחד: קמנו בשעה שלוש, כדי להגיע לשער־הגיא בעוד חשכה. בדרך למשלט נרטבנו בגשם, ורוב האנשים דרשו לחזור לבסיס. בן־ציון היה מן היחידים שלא נשמעה מפיו תלונה כל־שהיא, להיפך, הוא עמד על כך שנמשיך בדרכנו, הדגיש את האחריות המוטלת עלינו, שכּן ידענו כי באותו יום עומדת לעבור שיירה מתל־אביב לירושלים, והאנשים נשמעו לו. משעלינו למשלט, שוב החלו האנשים לרטון, כי קר היה בבגדים ספוגי המים וקשה להחזיק בהם מעמד במשך יום שלם. והנה הופיע בן־ציון ואמר, שגילה מערה בקרבת המקום וכי נוכל להתייבש בתוכה מבלי להפסיק את השמירה. שמחנו לכך, נכנסנו למערה, הדלקנו מדורה, התייבשנו, ורוח האנשים נשתפרה מיד. עם ערב, כשחזרנו לבסיס ירד עלינו שוב גשם זועף, מלוּוה סערת רעמים וברקים, ואף עתה מצא בן־ציון אמצעי פשוט להעלות את מצב־הרוח שירד פלאים – הציע להסתדר בשורותיים ולצעוד תוך זמר עליז שזירז את ההליכה, והוא עצמו הלך בדרך ההרים, הסלעים והואדיות, כשהמקלע הכבד על כתפו ושירה עליזה בפיו.

ועוד פעם נתגלה לנו בן־ציון, בשעת פעולת עונשין בכפר לו (אילון). פרצנו לכפר והנחנו חמרי נפץ, אולם חבילה אחת לא נתפוצצה. כדי שלא לגלות לערבים את טיב החמרים שאנו נוהגים להשתמש בהם, היה הכרח לפוצץ את החבלה. בן־ציון ועוד חבר עמו חזרו למקום, שמו פצץ חדש ופוצצוה. בשעת הנסיגה כּשל החבר. מיד היה בן־ציון על־ידו, תמך בו, הובילוֹ אלינו, ואחר נשא אותו יחד עם עוד שני חברים דרך של ארבעה קילומטרים בין קוצים וסלעים לישוב הקרוב.

ערב אחד נקראו מספר חברים, בן־ציון היה המבוגר שבהם, וקיבלו הוראה להתכונן ליציאה. לא נאמר להם לאן יצאו, שיערו כי לגוש עציון שהותקף קשות לפני יומיים, והיה צורך להחיש לו עזרה ותחמושת. האנשים נשאלו לפי צאתם, אם יש בהם מי שמרגיש כי תקשה עליו הדרך, כי אכן קשה היא. כולם היו נכונים. וכך יצאו האנשים לירושלים, כדי להצטרף למספר אנשים מבסיס אחר ולצאת ביחד לגוש עציון הנצור.

אותו לילה יצאו באיחור זמן, וחזרו עם בוקר כלעומת שבאו. בלילה הבא יצאו להר־טוב ומשם – לדרך אשר ממנה לא חזרו עוד.

ש.מ.


 

יעקב בן־עטר    🔗

דיוקן 7.png

נולד ביום י“ד אדר תרפ”ט (24 בפברואר 1929) בירושלים. גמר את לימודיו התיכוניים בעזרה סטיפנדיה, נכנס לאוניברסיטה ואף כאן קיבל סטיפנדיה. למד ספרות ערבית, היסטוריה ושפה עברית. היה פעיל בתנועת המכבי־הצעיר, ובעודו נער בן שבע־עשרה וחצי היה מרכז ארצי של התנועה. התעתד לעבוד בהוראה. לרגל תפקידיו החינוכיים בתנועה נדרש להשתחרר מן הגיוס, אך לא הסכים לכך וניסה למזג לימוד ושירות, כשאר חבריו הסטודנטים, אף נפל עמהם. בן תשע־עשרה היה במותו.


בבית־הספר העממי

יעקב בן־עטר הי"ד היה תלמידי וחניכי למן הכיתה הראשונה ועד סיימו את בית־הספר “בית אהרן” בכיתה הששית, והוא אז בן אחת־עשרה שנה. אחרי־כן רשמתי אותו בבית־הספר התיכון בבית־הכרם, מקום שנתקבל בשמחה ואף ניתנה לו סטיפנדיה.

עוד בשחר ילדותו ניכר יעקב בהליכותיו הנעימות עם חבריו, הוריו ומוריו ועם כל אדם אתו בא במגע. בת־צחוקו המלבבת לא משה ממנו. תמיד חביב, כולו זורח, דיבורו בנחת ובשלווה – אופי יקר.

ובלימודיו – מתמיד ושקדן למופת, מסודר ודייקן; בלא רבב על בגדיו ובלא כתם קל שבקלים במחברותיו. בעל תפיסה וזכרון למופת, קנה לו חכמה משנה לשנה והעשיר את אוצר ידיעותיו בכל מקצוע ומקצוע.

קטן־קומה היה. ילד רך בין חבריו החסונים והמבוגרים ממנו, אך עלה עליהם בשיעור־קומתו הרוחנית. עדין הנפש. שקוע ראשו וכולו בלימוד, ברכישת ידיעות, בהעשרת אוצרו במושגים ובמוצגים. תלמיד־חכם מובהק של הכיתה (בכל כיתה וכיתה) וחבריו נהגו בו כבוד ויחס חברי מצוין, בלא קורטוב של קנאה וטינה, כשם שהוא התייחס אל הכול בחביבות, בנימוס ובדרך־ארץ.

את לימודיו בבית־ספרנו סיים כאמור בעודו רך וקטן, אך לא ילדותי ברוחו ובכוחו הנפשי.

ב. בצראוי


מדריך

(מפי חניכו)

יעקב היה לנו מדריך, חבר טוב, מחנך קשיש. ראינו בו דוגמה וסמל. בגישתו החברית, הפשוטה, ידע להתקרב אל כל חניך ולקשור קשרים אישיים אמיצים. כמוקסמים היינו יושבים לפניו, כי היטיב להעסיק אותנו בדרכים שונות ולכבוש את לבנו. פעולותיו החינוכיות היו מחושבות ומעמיקות. לכל פעולה התכונן ביסודיות. הביא ספרים לדוגמה, תמונות, מפות וכיו"ב. – ידע להחיות את החומר העיוני ולהקל עלינו את הבנתו.

יעקב היה נוהג לבקר אצל רוב החברים בביתם, היה משוחח עם כל אחד כדבּר איש עם רעהו והכיר את כולם, מאוייהם והגיגיהם, אף ידע להושיט עזרה בשעת הצורך ולעודד את הנפש בשעת דכדוך.


דרך חייו

מראשית ימיו ניכרו ביעקב בן־עטר סימני כשרון. כל שנת לימודים גמר בהצטיינות, ונתחבב על כל מוריו. אחר שסיים את חוק לימודיו בבית־הספר התיכון בבית־הכרם, יצא למילוי חובתו הלאומית במסגרת ההכשרה המגוייסת של המכבי־הצעיר (גרעין ד').

כשהצטרף לתנועת המכבי־הצעיר בירושלים היה תחילה צנוע ונחבא אל הכלים, אולם עד־מהרה ניכרו נטיותיו וכשרונותיו המיוחדים בהדרכה, ותוך זמן קצר הפך להיות עמוד־התוך של הפעולה החינוכית בסניף.

כמדריך, הנאמן לקו בו חינך מאות צעירים, החליט להצטרף לגרעין ההגשמה של המכבי־הצעיר ובראשית תש"ז יצא להכשרה. לאחר זמן קצר הכירה התנועה בכשרונותיו והוא הוּצא להדרכה ארצית, אף נבחר, למרות גילו הצעיר, למיפקדה הארצית של התנועה והיה אחד מפעיליה. כשסיים את השירות נתן דעתו ללמוד, להשתלם ונכנס לאוניברסיטה העברית. יומם ולילה שקד על הלימודים, אף לימד תורה לתלמידים צעירים, כדי לכלכל את עצמו ואת משפחתו, ועם זאת הקדיש זמן רב לתנועה ולשירות הבטחון.

בפרוץ המאורעות שוחרר, כחבר המיפקדה הארצית של תנועת המכבי־הצעיר, מחובת הגיוס המלא, כדי שיוכל להמשיך בהדרכה, אולם בראותו את מצוקת ירושלים התנדב לשירות פעיל. מחלקתו עמדה בקו האש, ורבות מפעולות התגובה וההגנה נעשו על ידה. לא אחת ריחפה סכנת מות על ראשו. חבריו השתוממו כיצד הוא יכול לעמוד בכל הסבל הגופני הזה – הוא חש ברגליו ובעיניו – ועוד יותר השתוממו כי יצא לכפר־עציון, דרך קשה וארוכה, ומי שיער כי תהיה זו גם דרכו האחרונה.

[“הבוקר”, 9.2.48]


ממכתביו האחרונים

(יומיים לפני מותו)

לחבר

אגיד לך את האמת בתחילה: במצבנו כיום בירושלים ובמצבי אין לי חשק לכתוב הרבה ולספר. אנו כיום רואים, שומעים ושותקים־סופגים מראות אל תוכנו ומי יודע מתי יעלו מראות אלה עוד הפעם. לולא השכחה, מי יודע לאן היינו מגיעים. ושכחה זו מביאה גם לידי אדישות וקשיחות־הנפש וקהות־ההרגשה.

…ראה נא, אינני שוכח את אשר יבקשו ממני ידידי, אל־נא תשכחני וכתוב גם אתה על הנעשה בין החברה ברעננה ואם תדע – גם בגרעין.

יתכן שאת מכתבך אקרא רק בעוד כחודש או בקירוב לכך, כשאחזור הביתה, אך אין דבר, אף אז ודאי יהא מכתבך דבר בעתו.

… מאחל אני לך הצלחה בעבודתך בתנועה, תפקיד שמאורעות ימינו דחוהו לקרן־זוית נשכחה ו“כביכול” פחות חשובה. פעל והפעל!


לחברה

זה “המכתב” השלישי שאני כותב בחצי שעה זו. שעת “חופש” היא לי, ודומה כי רוצה אני לנצלה עד תוּמה – בין פעולה לפעולה. לא פעם חשבתי לכתוב לך ת., כך סתם, אך מעולם לא הוצאתי זאת אל הפועל. אך כעת התגברתי על רגשות שונים ואני כותב. נראה שמאורעות ימינו גרמו לא מעט לכך.

רואה אַת נקודה זאת (שבסוף המשפט האחרון)? “קטנטונת” זו מסמנת גם נקודה בחוט מחשבותי. אכן קשה להתרכז, אף כי אנו נעשים קשים יותר מיום ליום.

מרגיש אני כי פתקה זו לא תספק אותך. דומה תהיי לאדם, שהפסיק לאכול באמצע הארוחה ואינו יודע לברר לעצמו בדיוק מה טעמה של ארוחה משונה זו. ויותר ממה שנאמר – לא נאמר, אך סומך אני עליך, כי תדעי לקרוא בין השורות.


 

יוסף ברוך    🔗

דיוקן 8.png

נולד בכ“א תשרי תרפ”ו (9 באוקטובר 1925) בווינה. עלה ארצה בשנת 1940, ובתחילת 1943 התגייס לצבא. לאחר ששוחרר עבד ברחובות כפועל מאפיה, ותוך כדי כך עמד בבחינות הבגרות, על־מנת להמשיך וללמוד מדעי הרוח (היסטוריה, סוציולוגיה, יחסים בין־לאומיים) באוניברסיטה העברית. הגיש בקשה ועד שקיבל תשובה הצטרף לשירות הבטחון ונפל בהרי חברון.


הכרתי את יוסף ברוך באחד המשקים הגדולים בארץ. שחרחר, בעל עינים שחורות ונאות ותנועות זריזות. אצילוּת בלתי־מצויה היתה נסוכה על פניו, פני תלמיד־חכם. באחד הימים נזדמנתי לחדר־האוכל של המשק בחברת אורח, חייל אמריקני. יוסף, שהוביל את עגלת־האוכל, קלט את השיחה בשפה הזרה והשתדל להסביר לאורח את טיבה של התנועה הקיבוצית ויעודה. תוך כדי כך התודענו, היינו נפגשים בחדר־האוכל של המשק, באולם־הקריאה, אף יצאנו לעתים למושבה הסמוכה.

באחד הטיולים סיפר לי על חייו. בן למשפחה ספרדית מאמסטרדם. הוריו השתקעו לאחר נשואיהם בווינה, כאן נולד וכאן קיבל את חינוכו, חינוך דתי־מסורתי. הלשון העברית היתה שגורה בפיו, אולם בית הוריו רחוק היה מציונות, עד שהשטן הנאצי הטיל את צלו, ויוסף נשלח עם מאות ילדים של “עלית הנוער” לארץ. הגעגועים לאמו, לאביו ולאחותו, אכלו את נפשו ועשוהו ילד רציני ומכונס, הנושא בחובו סנטימנט סמוי לחוג־משפחה, לבית.

ימיו הראשונים בארץ עברו עליו בלימודים באחד ממשקי־העובדים, בין עשרות ילדים שגורלם כגורלו, אלא שרב היה המרחק הנפשי ביניהם.

הקריאה לשירות הבטחון הביאה אותו לפלמ“ח, בימים שעצם השם פלמ”ח היה עדיין בגדר סוד. לא ארכו הימים והדי החורבן היהודי באירופה הניעו אותו ללבוש את מדי הבריגאדה העברית ולחוּש לעֵבר ביתו, שרק אודים עשנים נותרו ממנו. לאחר חיפושים מרובים נודע לו כי אחותו ניצלה ונשלחה לאנגליה, אף עלה בידו להיפגש אתה. הפגישה היתה מזעזעת, ומזעזעת פי שבע – הפרידה. משפחה נוצרית אימצה את אחותו, טיפלה בה באהבה ובמסירות, ואחותו הכירה להם תודה וסירבה לחזור לדת אבותיה.

שבור ונדכא חזר לארץ. התגורר באחת המושבות בחדר צר וקטן, עבד כאופה ולמד ב“בריטיש אינסטיטיוטס”. לאחר שעמד בבחינות־הבגרות עבר לירושלים, על־מנת ללמוד באוניברסיטה העברית. כאן נקרא שוב לשירות ונמנה עם מגיני העיר, עד שיצא עם חבריו לעזרת גוש עציון ולא חזר עוד.

שושנה מ.


 

איתן גאון    🔗

דיוקן 9.png

נולד ביום י“ט אדר תרפ”ז (21 בפברואר 1927) בקרית־חיים. לאחר שנת הכשרה בקבוצת אלונים התגייס לפלמ"ח. התמחה בסיירות ולקח חלק במבצעים חשובים (פיצוץ גשרים ועוד). בימי המאבק הושם במעצר בלאטרון וברפיח. לאחר מכן חזר לבסיסו ברמת־רחל ומשם יצא לדרכו האחרונה.


איתן

בעל אופי מוצק ורצון כביר. נאמן ומסור לחבריו עד כדי הקרבה עצמית. מרצו היוצר מצא לו אפיק מתאים עם בואו לקבוצת אלונים להכשרה; שם הצטיין הן כתלמיד והן כעובד (מסגר, טראקטוריסט). ביחד עם חבריו עבר לפלמ"ח והתמחה בסיירות. עבר את הארץ לארכה ולרחבה וביחוד היטיב להכיר את אזורי הנגב וגוש עציון. “הסביבות האלה – אמר באחד הימים – ידועות לי ככף ידי”.

מדי בואו הביתה לחופשה היה מספר בהתפעלות על תפקידו ועל נוף הנגב ששבה את לבו. היה אומר: בטיולי בין הרים וגבעות וחולות אין־סוף למדתי להכיר עד מה כדאי לנו ללחום עם השממות האלה. לא נגד האדם האויב עלינו ללחום שם, כי־אם נגד הטבע וכוחותיו, כדי לכבשו. אדמתנו משולה לתינוק המצפה לאהבת אֵם. אהבה זו חסרה לה עדיין, על־כן הצמיחה מנפשה השוממה קוצים ואף חרבה כליל. עלינו לאהוב אותה בלי מצרים, כדי להשיב לה את כוח פריונה.

ואמנם אהֵבה בלי מצרים, ואף נתן נפשו עליה.


 

סבו גולנד    🔗

דיוקן 10.png

נולד בי“ג סיון תרפ”ח (1 ביוני 1928) בתל־אביב. בן יחיד להוריו. גמר את הגימנסיה ‘בלפור’, ואחר הכשרה מגוייסת נכנס לאוניברסיטה ולמד היסטוריה, ספרות עברית וערבית. חביב ונוח לבריות. בהיר מחשבה ובעל נטיות ספרותיות (בעזבונו נמצאו מחברות רבות בהן רשם את נסיונותיו בסיפור ובשיר). אך החל בלימודים של השנה השניה התיצב לשירות. בן עשרים היה במותו.


סבו

(מפי אביו)

מימי ילדותו המוקדמת גילה כובד־ראש, פקחות וכושר־התמצאות. בהיותו בן שלוש מצאתיו באחד הימים עומד עצוב ומדוכא ליד החלון ומסתכל בדבר־מה. נגשתי וראיתי תימני צנום, קטן־קומה וחלוש, עובד בכביש, סוחב שקי חול, שופך אותו על הסוללה ומיישרו, ואותות של עייפות ניכרים בו. שאלתיו: במה נוכל לעזור לו, סביק? אם אתם וכל הדודים כולם יעבדו – ענה – האיש הזה יעבוד פחות ולא יהיה מסכן ושחור כל־כך.

לא אחת ראיתיו מעמיד עצמו בין שני נערים ניצים, גדולים בהרבה ממנו, ועל־ידי כך מפסיק את הקטטה. שאלתיו פעם למה הוא עושה זאת. ענה לי, כי היות והוא קטן מהם לא יכו אותו ורק יכעסו עליו, ובינתים ישכחו את מריבתם ולא יכו אחד את השני.

סבו ביקר בגן־ילדים, בבית־ספר עממי (בו העלוהו המורים כיתה אחת, מאחר שנראה להם מפותח למעלה מכפי גילו) ואחרי־כן בגימנסיה באלפור. לא אהב כאשר דאגנו ללימודיו. כל עוד לא נכשל, היה טוען, עלינו לרחוש לו אמון מוחלט ולא לשאול ולא לדאוג. ואמנם היה תלמיד טוב מאוד, אך גם לא התפאר מעולם בכך; הצלחתו בלימודיו היתה לו כמובנת מאליה.

כמה פעמים ניסה להתקשר לאיזו תנועת־נוער, אך לא מצא בהן את אשר חיפש. הוא לא רצה להיות מושפע, רצה לרכוש לו דעות בדרך עצמאית. לא נטה למפלגתיות כלשהי. ל’שורה' נכנס עוד בהיותו בכיתה הששית של הגימנסיה. כסבור היה שכל יהודי בארץ חייב להיות חבר בשורה וכי היא הכרח לעם ישראל.

עם גמר לימודיו בגימנסיה עמדה בפניו שאלת ההתגייסות לנוטרות או לפלמ“ח. בנוטרות ראה סכנה של ניוון רוחני, באשר אין עושים כלום מלבד מילוי התפקיד הצבאי וההכנה לו, מה שאין כן בפלמ”ח, שבו האנשים מתאמנים וגם עובדים עבודה חקלאית במשק, ועל־כן בחר בפלמ"ח. בתחילה נראה כמאוכזב. ‘יותר מדי מודדים כאן את השרירים של האדם’ – כתב אלי באחד הימים. אך כעבור זמן קצר נחה דעתו. מצא את מקומו המתאים לו, נעשה פעיל גם בחיי החברה וגם העבודה שימחה אותו. באותה תקופה כתב: ‘לא כל־כך קל לעבוד בחורף בבריכות הדגים, אך אני עומד בנסיון, ואף מוצא סיפוק רב בעבודה’. ועוד: ‘…מענין, לעתים קשה, אך בעזרת קצת שכל יכול אדם להביא תועלת לענין, וגם להקל על עצמו’…

סבו חזר מהפלמ"ח כמבוגר; ממש הפתיע בבגרותו ומנוחתו הנפשית. הוא רצה מאוד להמשיך ללמוד – היתה לו נטיה מובהקת לספרות ולמדעי הרוח, אך לא רצה להכביד על הוריו, אשר מצבם החמרי לא היה מזהיר. לבסוף נענה לבקשת הוריו ונרשם באוניברסיטה בירושלים, אלא השתדל לקמץ מאוד בהוצאות, שלא להכביד עלינו, ובימות החופש היה מוצא לו מיד עבודה בבנין. בכל מקום רכש לו ידידים, ואף בין הפועלים אשר עמהם עבד. כשביקרתי אותו בעבודתו, סיפרו לי בשבחו. בראותו אדם מבוגר מקבל על עצמו עבודה הנראית לו קשה משלו, הוא מציע להתחלף ומקל בכך על חבריו; אף יודע להקשיב ולהבין לצרת חברו. ואמנם היה נבון ומבין, ומשתתף בצרת הזולת.

בחופש חנוכה האחרון (תש"ח) בא הביתה, לתל־אביב, אך כאשר היתה ההתנקשות הראשונה בשיירה להר־הצופים נחרד, ולא מצא לעצמו מנוחה. אמר לחזור מיד ולהתיצב להגנת המקום. ברור היה לו, כי שם מקומו, והוא קם ועלה ירושלימה.

רק שלושה מכתבים הספיק לשלוח לנו משם, ובכולם אותה הבקשה לסלוח לו על שאינו מרבה לכתוב, כי הוא עסוק מאוד. ‘העבודה רבה ומועילה מאוד, וחבל שלא אוכל לספר לכם פרטים’…

ובמכתבו האחרון: ‘בך, אבא, הלא אוכל לבטוח, ובכן, בכל אשר עלול לקרות – היה חזק ודאג לאמא, שתעמוד גם היא על הגובה’…


מעזבונו

היש צדק בעולם?

הצדק, מונח כה קבוע וברור, כה מכריע ומסכם!

שנים על שנים מאיר הצדק אפלת דברים. במטה־הדין, בשבט־מושלים, בשיחת אנשים ובקולמוס סופרים מופיע הצדק באור בהיר, כנהרה סוחפת־כל, מבררת, מלבנת, מביאה ספינה תועה אל חוף מבטחים.

ומאידך, היש עוד מושג כה הפכפך? שאלו נא את פי איוב, קהלת, ודורות הספקנים ומרי־הנפש ההולכים בעקבותיהם, הצדק מהו? ויענוכם: ‘אפס ואין’. מצות אנשים מלומדה, כלי שנוצר בידי השבעים, השליטים ובעלי־הגוף הקטנים, למען שלוט ודכא ולמען התמד בטובם־הם.

והנוגע ללב מכל הוא שבעוד פשוטי אדם שואלים ותובעים: ‘היש צדק בעולם?’ מתגלית בכל מעשיותה המחלוקת העיונית שבין הפילוסופים, והאדם נופל שבי בידי היאוש, הספקנות וה’לא־איכפתיות'.

בעבודתי נקרה לפני מהנדס צעיר, שאך זה עתה הוציא את כ"ב שנותיו. גבה־קומה, רחב־כתפים, חריף, נבון־הליכות, וידים לו אמונות. בקצרה – הטיפוס הארצישראלי, שכה רבה גאותנו עליו. היש הצדקה לטיפוס כזה? ודאי וודאי. מולדת, חינוך, אידיאלים, ועוד ועוד דברים השגורים בפי כל בר־בי־רב. מהנדס זה חביב על כולנו. הוא פשוט ‘בחור משלנו’, יודע אשר לפניו ומאחוריו, ודמותו הספורטיבית נוסכת גם בך בטחון, יציבות וכל אותן ההרגשות המורכבות־הפשוטות, שמעורר טיפוס ‘בן תקופתנו’.

ובאותה חצר עצמה עובד, עמי ועם המהנדס, יהודי פליט. בן פולניה. קטן־גוף, בעל כרס עגלגלה. פרצופו מבהיק ומאדים מלהט קרני השמש של ארצנו, ועל זרועו מכחיל מספר, המספר המפורסם. הוא, תפקידו פשוט: מכחול בידו, ובצבע גס הוא מכסה זויות ברזל, וכדומה.

ראיתיו בעבודתו, הטיתי אוזן לדבריו, והנה אדם. אדם קטן: עָרמת חיים שנרכשה במחנות, עינים חומות, פשוטות, שמבּען אחד: כמיהה לקצת טוב, לבית נוח, אשה טובה, תיאטרון, קולנוע, וכל אותם הדברים הקטנים־הגדולים.

באחד הימים עבדתי לידו. השיחה נתגלגלה על דא ועל הא, על נערה עוברת, על מכונית חולפת, על פוליטיקה גבוהה, על מנהל העבודה, וגם על המהנדס בן העשרים ושתים. תמה ידידנו: בן עשרים ושתים – וכבר מהנדס? שתק רגע והוסיף: ואילו אנכי כבן 25 וּראֵה בי, עומד אני פה כל היום וצובע. (ניחא – חשבתי – רבים כמוך). והוא שוב: ‘ראה, איזו קומה לו, למהנדס’. ועיניו הושפלו אל כרסו העגלגלת ואל ידיו הקצרות. ‘היש צדק בעולם?’ – אמר.


לֵיל חֹרֶף

כְּאִי בּוֹדֵד בְּלֶב יַמִּים

הָאֹהֶל עַל שׁוֹכְנָיו,

יְרִיעוֹת הַבַּד לוֹ הַחוֹפִים,

יַם־שְׁחוֹר מֵסִיט גַּלָּיו.


נָעִים, קוֹמְרִים מוֹטוֹת הָעֵץ,

גַלֵּי קָרָה פוֹרְצִים.

רַק חַיִץ דַּק מַבְדִּיל, חוֹצֵץ

בֵּין כְּפוֹר לְמִבְטַחִים.


לָשׁוֹן כְּחֻלָּה שֶׁל אֵשׁ כִּירָה,

זִמְזוּם פִּינְגַ’אן קָפֶה.

רָאשִׁים, גּוּפוֹת בְּעַב עָשָׁן,

מְרִירוּת טַבַּק בַּפֶּה.


דָּמוּ אֲזַי הַבַּחוּרִים

לְחֶבֶל מַלָּחִים

סְפִינָה בְּמִשְׁבָּרִים נָטְשׁוּ,

בְּאִי שׁוֹמֵם נָחִים.


הִנֵּה, אָחִי, יִסְעַר הַלֵּיל,

וְלָנוּ פֹה מִקְלָט.

אוּלָם נָעִים בְּזֶה הַלֵּיל

אַחִים חַסְרֵי מִפְלָט.


 

יצחק גינזבורג    🔗

דיוקן 11.png

נולד בחג השבועות תרפ"ו (19 במאי 1926) בפינסק. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1935. למד בבית־הספר ‘המרכז’ ובבית־הספר התיכון החדש בתל־אביב. היה פעיל בתנועת השומר־הצעיר, והצטיין בכוח ארגוני מובהק ובכשרון של השפעה והדרכה. משנקרא לעבוד בתנועה, עזב את בית־הספר והתמסר כולו לעבודה זו. אף העתיק את דירתו לקומונה העירונית של השומר־הצעיר. למעלה משנה היה בהכשרה מגוייסת בבית־זרע, עד שעלה עם חברי קבוצתו לרבדים שבגוש עציון, והיה שם מרכז הקבוצה ומזכירה. בהיותו לרגל עניני המשק בתל־אביב הגיעה אליו הידיעה על נפילת שלושת חברי הקבוצה בקרב, ועל־אף הסכנה אץ הביתה, הצטרף למחלקה שנשלחה לעזרת הגוש הנצור, הלך עמה ועמה נפל.


חבר

תיק היה בארץ, תיק ככל התיקים. מונח היה בחנות, בחברת רבים מבני מינו, עד שנקנה באחד הימים ונתגלגל לידיו של איציק. ומאז – שוב אינו תיק ככל התיקים, משהו מיוחד בו, משהו מאופיו של איציק. ראשית, נעלם אבזם אחד, ככה סתם, איש לא קרעוֹ, אך נעלם. וברכה היתה בכך: מעתה אפשר להכניס לתוך התיק יותר מאשר קודם לכן. והתיק הכיל בתוכו דברים רבים, שונים ומשונים. מה לא היה בו? פתקאות, ניירות, ניירות רבים כמספר הענינים המטרידים את בעליו, חולצה מלוכלכה, כמה ספרים ש’נסחבו' בשביל הספריה, סבון ריחני בשביל החבירות העובדות בקרית־ענבים, חתיכת פרוה לדוגמה מ’המפעל' של רבדים, שוקולד לחבר ‘מצוברח’, גלגל ומספר ברגים למסגריה, חבילה מאַחד ההורים, מפתח לאוטו, בקבוק עם נוזל אשר איש לא ידע מה טיבו, בקיצור – מה לא היה שם? כי לכול דאג איציק, כולם פנו אל איציק, והוא – השתדל תמיד לספּק את כולם. ועתה נתרוקן התיק, נתייתם.


‘בעל־בית’

… זוכר אני כיצד אסף איציק בחצר מקלות־לכביסה שנפלו מהחבלים. ‘זה של הקומונה’ – הסביר, כנתפס בעבירה. בעל־בית! היה זה כחצי שנה לפני ייסוד ה’קומונה'. אף זוכר אני כיצד אירגן את פלוגות העבודה בקיבוצים למען ‘הון יסודי לקומונה’. ואחר־כך התמסר כולו לרכישת האוטו. ומה לא עשה כדי להשיגו? אפילו בשנתו היה חולם עליו. ולימים נסע לבית־זרע והגה רעיון של קיבוץ עצמאי וזכה להיות מזכירו הראשון. מבעד לצניעותו יכולת לראות את גאותו התמימה על כך. הוא התמסר לעבודתו במרץ, עד כי שכח את עצמו; אם לא נמצאו חברים דואגים לו – היה שוכח את צרכיו הראשוניים. הוא לא היה רושם דבר, ולעולם לא היה שוכח.


איציק

איציק, בשם זה ידעוהו הכול, חבר הקיבוץ כאיש המוסדות. ואכן, מי לא הכיר את המזכיר המחונן והמסור של קיבוץ רבדים הנחפז תמיד. את חיבתו של מי לא רכש בכשרונו המופלא למצוא מסילות ללבם של אנשים.

ארבע תכונות עמדו לו, לאיציק, בכל דרכו: מסירות ללא־גבול לקיבוץ, אשר כה רב היה חלקו בבניינו ובהישגיו; פיקחות יהודית ממוזגת הומור שנון; רוחב־לב וכושר־התמצאות. נוח להתלהב היה, התלהבות ממש שיש עמה פעולה. בכול היתה ידו, בכול גילה עניין, בענייני משק כבבעיות חברה, בשאלות יום־יום כבשאלות ציבור ומדינה.

בטרם היות קיבוץ רבדים, בימי פעילותו בתנועה החינוכית ובקומונה של גדוד ‘נחשונים’, שבּה היה האיש המרכזי בתחילה, בשעת פעילותו בגרעין ‘צבר’ – אלה שני הגופים שהתאחדו ביזמתו והיו לקיבוץ רבדים – חלם איציק את חלום הקיבוץ העצמאי שהוא – כך האמין – עוד עתיד לפעול בשליחותו. והוא זכה והיה למזכיר ולבא־כוחו הראשון של הקיבוץ. והוא בתל־אביב, בשליחות, לא ידע מנוח, הצטרף למחלקה שיצאה ברגל לעזרת הגוש ויחד עמה נפל בקרב. והוא בן עשרים ושתים.

[“נירים”]


 

יצחק הלוי    🔗

דיוקן 12.png

נולד ביום א' באדר תרפ"ה (24 בפברואר 1925) בנהלל. למד בכפר מולדתו, במשמר־העמק, בבית־החינוך לילדי עובדים בירושלים ולאחר מכן בבית־הספר המחוזי ביגור. כאן כאילו נגלו מסתרי נפשו, העונה ליפי המולדת, הצומח והדומם שבה; כל צמח וכל אבן דובבו את לבו ועוררוהו לחקור, להכיר ולדעת. בטיוליו ובסיוריו הרבים על פני הארץ היה אוסף צמחים, צדפים, אבנים, כלי־צור, מטבעות וכדומה והניח אחריו אוסף עשיר וחשוב.

בפלמ"ח התמחה במיוחד בסיירות והשתתף בהרבה מפעלים נועזים. אך לבו היה ללימודים, וכאשר שוחרר הפתיע את הוריו ומוריו בכוח שקידתו וכשרונו. כלאחר־יד התכונן ועמד בהצטיינות בבחינות־הכניסה לאוניברסיטה, ומוריו ניבאו לו גדולות. בשנה השלישית ללימודיו באוניברסיטה, אף כי חלה באותו זמן, התיצב לשירות והיה למפקד, אהוב על אנשיו. כסייר מומחה הוביל את המחלקה אשר נשלחה לעזרת גוש עציון ועמה נפל.


יצחק

ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'

יצחק (על שם זקנה של אמו, רב בישראל; את שמו השני, התנכי, אצליה, דחה). נולד בשנת 1925 במושב נהלל. הוריו, יעל ומשולם הלוי, היו תושבים ‘בעלי מקצוע’ במושב, מורים. היה להם ‘מגרש’ גדול, עטוף ירק ונתון במסגרת של מרחביה, אך העיקר בשביל הילד הכפרי, בעלי־חיים, חסר היה, פרט חתולים, שיצחק אמנם אהבם וגידלם אחר־כך גם בעיר, למרבה הטרדה והסבל להוריו. ילדי המושב היו יוצאים מדי שבת רכובים על סוסים או פרדות, לטייל בסביבה. ומאוד עגמה נפשו של יצחק, שרק לעתים רחוקות ניתן גם לו התענוג הזה. ועוד היה חסר במשק הוריו – שדות הפלחה. מרחבי השדות היו אמנם פתוחים לפני הילד והיה משוטט בהם מתוך שכרון החושים, אך לאביו לא היה חלק בהם, לא היה נוסע אליהם ומהם בעגלה, לא היה רותם ונוהג ומתיר. אולי משום זה נתחבבה אחר־כך על יצחק העבודה בשדה יותר מכל ענפי העבודה החקלאית שהתנסה בהם. ותמיד קסם לו המרחב. הרי דבריו, באחד ממכתביו, בהיותו כבן שבע־עשרה:

אני כותב את מכתבי זה במרום מושבי על עגלה מלאה חבילות חציר. העגלה מתנהלת בכבדות. מדי פעם בפעם אני מזרז את הבהמות בקריאת “דיוֹ”. ריח החציר החריף עולה מהחבילה, שיצאה זה עתה מפי המכבש. האביב קרב לקצו. בשולי הדרכים עולים ברקנים ושאר מיני קוצים, הפורחים עתה במלוא פריחתם. המון רב של דבורים, זבובים, פרפרים וחגבים רוחשים בשדה. הדרך חוצה שטחים נרחבים של עשרות אלפי דונאמים.

העובדה שלהוריו לא היה משק חקלאי מלא, השפיעה בלי ספק על הליכותיו של יצחק מימי ילדותו הראשונים. אף כי היו לו כמה ריעים קרובים, הרגיש את עצמו, בחברה הכללית של בני־גילו בכפר, יוצא־דופן. הוא היה חברתי מאוד וניסה לחפות על נחיתותו בכושר־המצאה במשחקיו. הוא ניסה להעלות את ערכו בעיני הילדים במלאו את כיסיו עוגות בשבילם, באוסף של גרוטאות ברזל מהנפחיה הסמוכה ובמציאות שונות. פעם המציא ‘מכונה’: הצמיד צינורות לברז המים בחצר והזרים דרכם את המים לחריצי ההשקאה. בין חלקי הצינורות שׂם מערכת גלגלים שונים, שהונעו על־ידי זרם המים. הוא הזמין ילדים לראות בפלא. הילדים, באו, ראו, התפלאו, אבל החצר לא הפכה על־ידי כך מרכז משיכה למשחקים.

בבית־הספר למד בלי חמדה. במקום לשבת בכיתתו, היה בא ל’משק' אביו, לכיתה גבוהה יותר, ולא הסכים לזוּז ממנו בשום פנים. לא שיעור אחד נתן אביו כשבנו ‘העריק’ יושב על ברכיו. אחרי כיתה ד' נתברר הצורך בשינוי יסודי והוחלט להחליף לנסיון את סביבתו ובית־ספרו ולשלחו למשמר־העמק – התחנה הראשונה בנדודיו. אולם שינוי מקום זה לא הביא ארוכה לנפשו. גם כאן היה זר, ונוספו לכך הגעגועים הביתה. ילדי החוץ היו מועטים לפי ערך במוסד, ושוב הפלייה. הוא לא השתתף כמעט במשחקים המאורגנים. במקום זה היה משוטט בחורש או בגן הירקות ומחפש ‘צברים’. באחד הימים, כשאמו ביקרה אותו במוסד, העלה אותה על גג הבית, הצביע על רגלי הגבעות הרחוקות מעֵבר לעמק ואמר: ‘שמה הבית שלנו. בלילה אני מביט על האור בחלונות עד שייכבה’. ובאחד הימים נלוה אל חבר חיפאי ונסע אתו לחיפה, על־מנת להפליג משם למרחקים. הדבר נודע, ומנהל המוסד חש לחיפה. – לבסוף התחיל יצחק דורש להחזירו הביתה, אף איים בבריחה אל הכפר הערבי הסמוך, שהיה בו אורח לא־נדיר.

הוא עבר עם הוריו ירושלימה. ממרחבי העמק לדירה צרה ולחצר זרת על זרת. את העיר אהב – מרחוק, ממרומי הגגות, המקום האהוב עליו במשחקיו, לרוגזם של בעלי הבתים, אשר הטרידם באהלים, באבני רחוב ובחפצים שונים שהיה מעלה על הגג לשם משחקיו המגוונים, ביחוד משחקי מחנה. את רחובות העיר שנא תכלית שנאה. בזמן הראשון התהלכו בהם, הוא ואחותו, בנחירים סתומים, שלא לנשום את ה’סרחון‘, ובמשך שנים התהלך בעיר כמי שנקלע לתוכה נגד רצונו. רק כשנתים לפני שיצא להגן על התחבורה עליה, התחיל לגלות בה ענין רב. – הוא בוחל בלימודים, חסר סבלנות לאימוני נגינה (בצ’ילו), שמוֹרו מבטיח לו בה עתידות. לעומת זאת אינו מחמיץ כל מאורע פומבי וענין ראוי לתשומת־לב. הוא מרואי פניו הראשונים של מלך חבש, הוא המצליח ביותר באיסוּף סמלים מהחיילים, נכנס ויוצא במחנות הצבא כבן־בית. הוא קשור מאוד בתנועת הנוער וביחוד במגרשה הנרחב, מאריך ב’פעולות’, שוהה ומתעסק יחידי בצריף הריק ובמגרש השומם והמחשיך. מזמן לזמן הוא פורש לסלעים מחוץ לתחום הרחובות ואוסף אבנים יפות ופרחים.

צר לו במסגרת העירונית והוא שואף, כנראה שלא מדעת, לפריצתה. פעם נמצאו בפינת חדרו שתי מזודות קטנות. ארוזות. מאחת מהן נשמע ציוץ של עכברים (הוא גידל עכברים לבנים והיה נושאם בחיקו או בכיס מעילו). נתברר כי זה היה חלק מהכנותיו לנסוע להודו.

בכיתה ז' נדבק בהתענינות בחשמל. חדרי הדירה הפכו בית־מלאכה ונתמלאו עד אפס מקום חמרים, כלים ומכשירים מתוצרת עצמית. הוא הפליא בעומק הבנתו ובהתמצאותו בסבך הפרטים המורכבים. החשמל נשאר ‘הובּי’ שלו לכל ימי חייו.

ובבית־הספר אין נחת. המשך הישארותו בעיר כרוך בסיכויים לא טובים, ועם גמר בית־החינוך הוא נשלח לבית־הספר המחוזי ביגור.

ובבת־אחת, כבמטה־קסמים, נושרת קליפת המעצורים. הנפש הכבולה יוצאת למרחביה, ועוטה נהרה. פה חברו יחד כל שאהבה רוחו: משטחי שדה; הכרמל, מלוהו מראשית ימיו, מושל האופק בנהלל וּשכנוֹ במשמר העמק, הכרמל שהיה לו מקור המתגבר למציאוֹת טבע, למראות שגב, להתבודדות, לטיולים ולהשראה, שזכרו בלבד עשוי היה להלהיבו: ‘אינכם יודעים, אינכם יודעים’…; הקיבוץ רב המידות והעשיר בחברות־נוער; האוירה בבית־הספר המחוזי; מדריכים קרובים. ביגור פגש את ריעו אהובו, הקשיש ממנו במעט, טוביה קושניר, שעמד בגמר לימודיו. הפגיעה הזאת היתה גורלית לשניהם ועלולה היתה להוסיף ברכה למדע ארץ־ישראל ולהפרחת המולדת.

התשוקה לטבע וחֶדות ההסתכלות ניכרו בו ביצחק מילדותו הרכה. היה פורש תכופות מגן הילדים לסבך הקוצים בירכתי החצר ועומד שרוי בהסתכלות. היה נושא אתו תמיד קופסת פח שמא יזדמן לו משהו. בעזרו לאמו בדילול ערוגות הירק, היה מבחין בין נבטי הגזר לשל גזר הבר. כרגיל, היה מהלך עמוס פרחי שדה. בשנת 1940, בהיותו בן חמש־עשרה, כתב לטוביה חברו:

בודאי שמעת על הצמח “אצבעות־פרעה”, ממשפחת האסקלפיסיים. נדיר, נמצא רק בהרי יהודה ועבר־הירדן. ובכן, לפני 5 שנים, עוד בזמנים הטובים, עשיתי טיול בסביבות ירושלים (הדבר היה בתקופת החורף). אז פגשתי בצמח בפעם הראשונה. הוא מצא חן בעיני והבאתי אותו אלי הביתה, ועד עתה הצמח נמצא אצלי בבית. לבסוף נודע לי מפי ד"ר זהרי שהוא אותו אצבעות־פרעה.

‘בזמנים הטובים’ כלומר בהיותו בן עשר!

הוא כרת ברית נצחים עם טוביה ועם צמח הארץ. לצמחים נתונים עתה כל מעייניו. הם שיחו ושיגו עם חבריו, הם התוכן העיקרי לחליפת מכתביו. במשך שנה־שנתיים הכיר את הפלוֹרה היסודית של ארץ־ישראל והספיק בטיוליו להבחין בצמחים, שהוגדרו כחידושים (ביניהם חדשים לארץ) רק לאחר מכן, כמה שנים אחרי האספם ולאחר ההוצאה החדשה של המגדיר.

ביגור התחיל בסיוריו בארץ ובאחד מהם חולל שערוריה. על טיול מעין זה כתב אל חברו דניאל זהרי:

הטיול היה לכנרת ביום אחד. רוב הדרך בלי כביש ולפעמים בלי כיוון בטוח. כמובן, בלי נטילת רשות. מנקודת הבטחון לא היה כל נימוק שיצדיק אותנו ואת טיולנו. אילו היינו יודעים מה עלול לקרות בדרך, לא היינו יוצאים בכלל. לפני יציאתנו היתה התכנית: לחצות בקו ישר את הגליל התחתון, דרך ואלדהים ובית־לחם, נצרת וכפר־החורש, ולהגיע לעמק נטופה. את התכנית הזאת אמנם קיימנו. אולם משהגענו לעמק שמנו לב כי השחר ממשמש ובא. היינו מוכרחים להמשיך את דרכנו בכיוון הכנרת, למצפה. בדרך עברנו כפרים ערביים, ואני מתפלא איך יצאנו מהם בשלום, בפרט בלילה. עברנו את כפר־רנה ואת כפר־כּנה ואת כפר־לוּבּיה, כפרים בעלי “שם”. רק בתשע בלילה הגענו למצפה. הרוגים שכבנו על המטות, שסודרו למעננו. למחרת לא יכולנו להגיע ליגור בבוקר. מחוסר כסף. נשארה לנו רק ברירה אחת: לעשות “טרמפ” ברכבת.

במשק קמה בהלה. הוזמן בחיפה טכסי מיוחד, שיצא לחפשם בכבישי הגליל. סופו של דבר: היוזם, יצחק הלוי, קיבל נזיפה חמורה, ועל הוריו הוטל תשלום הוצאות הטכסי.

יגור היתה לו בית שני. ביגור התגעגע הביתה, ובבית נמשך ליגור. ואף־על־פי־כן הועבר לשנת־הלימודים השניה לגבעת־השלושה, מחשש ההפצצות בסביבות חיפה. בגבעה חסרו לו קסמי יגור, חסרה לו האדמה השחורה. הוא לא אהב את נוף השפלה עם ירק ההדר ה’סטאנדארטי', שקיצו דומה לחרפו. היה לו שם רק ענין אחד של קורת־רוּח: קשריו עם חובב הצמחים הותיק נוח נפתולסקי, שנקשר אליו ועזר לו בסידור עשבייתו.

כשוך ההפצצות הוחזר, לשנת־הלימודים האחרונה, ליגור. שם היה הממונה על חדר הטבע ויזם סידור גינה בוטאנית; בשל התגייסותו לפלמ"ח לא יצא הדבר אל הפועל.

כבית־ספרו החשוב ביותר ראה את הפלמ“ח. אחרי שנכנס לאוניברסיטה, העריך מאוד את העובדה שעשה את דרך לימודיו לא על ספסל בית־ספר תיכוני, כי־אם לאחר שעבר את האסכולה של הפלמ”ח, אשר בה הפך לגבר זקוף גו ורוח, ממושמע ובעל אופי. הפלמ"ח עיכב לשלוש שנים את המשך לימודיו, אבל הפסד זה יצא בריווח כפול ומכופל, כי הכין בשבילו קרקע דשן ועמוק. הוא שימש לו מסגרת מצוינת לידיעת הארץ, לידיעה־חויה, שנעשתה לו ליסוד שבנפש. כי אין בטוי ואין גבול לדבקותו בארץ. כגודל התלהבותו אחרי כל טיול, כן רבו תמהונו והתמרמרותו על מיעוט ידיעת הארץ. ‘אי־אפשר לתאר – כתב – בשום אופן וצורה ובודאי לא על הנייר, את מראות הטבע האדירים: קירות זקופים, מפלים בגובה של מאות מטרים… ומה משונה כי חי בארץ עם, אשר מחוץ לבודדים, אין איש ממנו יודע מה נתון וצפון בגבולות ארצו במרחק מועט ממנו’.

הוא עבר את הארץ לארכה ולרחבה17. בטיוליו היה לא פעם על עברי פי פחת וניצל בנסים מפגיעות רעות ומתאונות. בזמן התאונה המחרידה בעין־גדי, אֵרעה התפוצצות על ידו, בדיוק ברגע שסר הצדה לקראת אחד החברים. ומי ימנה מספר לטיולים בתנאי בטחון קשים. בקורס לסיירים, שהשתתף בו כטוראי יחיד, רכש ידיעה יפה בטופוגראפיה. הוא טייל על פני המפה הפרושה לפניו כמטייל בשטח. הוא שסימן במפה את הדרך האחרונה לשלושים וחמישה. כמדריך נודד בטופוגראפיה התנסה בהוראה, שהצליח בה לפי דבריו. מקצוע זה היה רחוק מאוד מתכניותיו לעתיד, ואת הצעת בית־הספר המחוזי ביגור להתכונן לתפקיד של מורה לטבע במוסד, ראה כבדיחה מוצלחת והתגלגל מצחוק. – בסיוריו עסק בהתמדה בבוטאניקה. נוסף לציוד הרגיל היה מעמיס על עצמו מכבּשים לצמחים. ילקוטו וכיסיו היו מלאים אבנים, מאובנים, וביחוד כלי־צור שהיה להוט מאוד אחריהם, תר ומבקש אותם בכל מקום. ה’מיון', המשמוש וההשתעשעות בהם היו לו אחת מצורות המרגוע החביבות עליו ביותר אחרי עבודה מותחת.

מבית השיטה:

הימים חולפים כברק, עד כי אין לי שהות להביט ברווחה עליהם, ומשום כך העתים שעברו נראות לי מטושטשות. מהן נשאר לי רק הד של שמחה ועייפות גם יחד. היום אני קוצר: החרמש שורק תחת התלתן הנופל שדוד. למחרת אני עובד במחצבה: רעש, שקשוק מכונות. הכל חדש, ולכן גם מעניין. מחרתיים אני חורש…

ואף־על־פי־כן הלכה וגברה בו, במשך שנות השירות, הרגשת אי־הסיפוק. החלה כמיהה ללימודים. לבסוף קץ בנדודים ונשא את נפשו לחיי קבע ולמטרה מגובשת.

משנת שירותו האחרונה:

ביתי הוא אוהל נחמד, כעין אוהל משפחה. אני משוכן עם בחור בן־גילי, בעל השכלה גבוהה. בימים אלה אינו בנמצא, ואני פה עם עצמי ועם רוחי (חברה זו משעממת בדרך־כלל מאוד)…

לעצמו, מאותה תקופה:

העיקר בחיים היא המטרה. היא הנותנת את הסיפוק ואת העניין להמשיך ולחיות. היא המעודדת את האדם בכל מעשיו ואינה נותנת לו להסחף בזרם הסתמי של השעמום וירידת־הנפש. היא הממציאה לאדם את הכוח והעקשנות לשחות נגד זרם הלעג, הבוז ואי־ההבנה. האדם המאבדה הוא כנטול הגה מדריך ומורה בכביש הזמן. – לכן החזק בה, כּבדה וטפח אותה!

זוהי קריאת ‘חזק’ לעצמו, תוך היאבקות פנימית בסביבה חיילית־’קוּמזיצית', שלבו לא היה כנראה שלם עמה.

הביתה:

מזמן חופשתי האחרונה הוכרחתי לארוז את תרמילי כחמש פעמים. כזר הופעתי בין חברות ואנשים שונים. הורגלתי במשך חמש השנים האחרונות להתאזרח במהירות בכל מקום חדש ולהרגיש את עצמי חפשי כמו בבית. אולם… עם שינוי תדיר של המקום, ביסוסי וריכוז מחשבותי הם רופפים. יש לי הרגשה כאילו אני כלי ריק ומרחף. רצוני העז – מקום קבע ותכנית סדירה.

הוא הגיש בקשת שיחרור לשם השתלמות בלימודי הטבע, הבקשה נתקבלה, ובטבת תש"ה שב הביתה.

תקופת לימודיו האחרונה היא פרשת גבורה רצופה ועדות לרצון ברזל. הוא הודיע כי בדעתו לגשת לבחינות־הכניסה לאוניברסיטה בה בשנה; כשהעירו לו שלא נוסה מעודו בלימוד ראוי לשמו ועליו להתחיל מאלף, וכי הכשלון הבטוח עלול רק לרַפות את ידיו, ענה בשתיקה. סידר את שולחן־הכתיבה ומערכת ספריו ומחברותיו באותו סדר מובהק, מיוחד לו, שהניא את אנשי הבית מנגוֹע נגיעה כל־שהיא במגרותיו, רשם בכתבו הזעיר, הדקיק והשקוף את תכנית עבודתו וישב ללמוד – ברצינות! זה האיש, שהיה רגיל מילדותו לתנועה סוערת, לחברה רועשת, להרים ולשדות, ישב כפוף ודומם על ספריו.

מרוב ישיבה בחדר החויר, תאבונו המצויין פג. לימודיו דורשים ממנו מאמצים במידה גוברת והולכת. ו’יצר הרע' של הטיולים מציק, ביחוד עם בוא האביב. הוא ‘חוטף’ לפעמים טיול כל־שהוא, ועד־מהרה משתבש המשך ההתכוננות על־ידי ‘טיולים’ מסוג אחר: כינוסים מטעם הפלמ"ח, ואחר־כך פעולות מסוכנות: פיצוץ מסילת הברזל, ליל וינגייט (הוא עמד בתפקיד אחראי, במרחק כמה עשרות מטרים מברכה פולד), פיצוץ גשר אלנבי (הוא שירה לתוך חלון בית המשטרה ושיתק, לפי ההשערה, את מכשיר הראדיו). זכור ביחוד המקרה האחרון. במשך שני ימים נעדר מהבית. כדרכו לא סיפר על מקום שליחותו, אף־על־פי־כן הבינו בני הבית, כי ידו היתה בפעולה זו ושיערו שנאסר יחד עם חברי בית־הערבה. בבוקר יום השלישי התפרץ הביתה – שחור, בליל זיעה ורפש, מכנסיו קרועים, ידיו זבות דם (איך לא עצרו בדרך ‘טרוריסט’ כזה!). הוא נפל למיטה וישן שעות רבות במשך ימים. כך התכונן לבחינות־הכניסה לאוניברסיטה.

‘הננו להודיעך שעל סמך בחינות ההתחרות נתקבלת לשנת תש"ז ללימודי הביולוגיה’ – היתה הודעת מזכירות האוניברסיטה, אות כבוד למאמץ גבורה במשך שנה וחצי.

אבל התוצאה הגופניות של ההתאמצות לא אֵחרו לבוא. בשעת אחת ההרצאות הראשונות חש חולשה בלתי־רגילה, מיהר הביתה וצנח על גבי מדרגות הכניסה.

לאחותו:

מכתב זה נכתב במקום שמעולם לא שיערתי שאגיע אליו: אני נמצא בבית־ההבראה, במוצא. כן – במוצא! הדבר קרה לפני שבועיים, בעת שהאזנתי לאחת ההרצאות. לפתע הרגשתי שאני חדל להיות יצחק. איני יכול להסביר לך בדיוק מה קרה. חשתי משהו מוזר בחזה ולא יכולתי להרים את ידי מרוב חולשה. כעבור יום מצאתי את עצמי על השולחן הלבן בקופת חולים, בעת שקיבלתי “מין” התקפה. תארי לך שאני הפחדן דימיתי שאלה הם רגעי האחרונים. אין לי “אומץ” לספר לך בדיוק מה שארע לי אחר־כך, למשל, כיצד מצאה אותי אמא על גבי המדרגות, מבלי יכולת לדבר ולזוז וכו'. חמישה רופאים שבדקו אותי מצאו התקפת חולשה חזקה מאוד וש… בעצם הם אינם יודעים מה יש לי. שבוע וחצי שכבתי כשאיני יכול כלל לא לדבר ולא לנוע ורק כך סתם הסתכלתי בפינת התקרה של החדר הגדול. לאחר סירובים מצדי, שעלו בתוהו, ובהתחשב במצבה של אמא, אני עתה במוצא. דרך־אגב, אמא התנהגה להפליא במשך כל התקפותי, בעוז־רוח ובבהירות מחשבה. אולם עתה, לאחר מה שעבר עלי, היא מדוכדכת מעייפות וממתיחות.

הקדים ואמר מה שהיה צריך להאמר על אמו אחרי מותו.

במשך שבועות נאסר עליו, וגם לא יכול, לעשות מאמץ גופני קל ביותר. בקושי היה עולה ויורד במדרגות. הריכוז הפנימי היה קשה עליו מאוד. רוב לימודו היה בשכיבה, לאור מרוכז של מנורת חשמל. בכל־זאת לא נכשל בשום בחינה. בסוף החורף שוּפּר המצב, ולאט־לאט החל לעבוד בישיבה. קיבל בבחינה בבוטאניקה ‘טוב מאוד’ ובשלהי הקיץ, אחרי עבודה מתישה במחנק המעבדה הכימית, זכה ב’מעולה' בכימיה אורגאנית – הציוּן האחרון בחייו.

ללאה:

היה נדמה לי, כי אסיים במהירות את התכוננותי בכימיה ואגש בהקדם לבחינה. אולם הימים עברו ונוכחתי שכמות החומר גדולה הרבה יותר מכפי ששיערתי מראש. דחיתי את מועד הבחינה לשלושה ימים, ומובן שכעבור שלושת הימים הרגשתי (כרגיל לפני בחינה) שעוד אינני מוכן, ושוב דחיתי. וכאן אבן־הנגף: בחינה זו היא היחידה בין השאר שאני בעצמי יכול לקבוע את תאריכה… לבסוף, בוקר אחד, קמתי בהחלטה שהיום הוא הזמן. אולם הרגשתי כי שוב אדחה את המועד לא עברה. וזו היתה הסיבה שברדתי מהאוטו על הר־הצופים, התחלתי לרוץ ישר אל חדר הבוחן. ואמנם טוב עשיתי, כי לוּ הייתי נעצר לרגע, בודאי שהייתי מחליט לדחות.

עם הכרזת המדינה, הכריז כי השנה לא יהיו לימודים באוניברסיטה, סידר את ספריו וגנז את מחברותיו. בטוחים היינו כי אינו בא בחשבון לגיוס, ואחרי שהתגייס בטוחים היינו כי מילא את דרישתנו והודיע לפיקוד שמצב בריאותו אינו מרשה לו להרבות בהליכה. בטחוננו היה לשוא. הוא התנדב לתפקידו ללא כל הסתייגות, מתוך מאמץ התגברות עילאי. ואם־כי לא שב עדיין לאיתנו, שבו אליו מרצו הקודם ורוחו הנפלאה. בביקור חופשתו האחרון בא ישר לבית־החינוך, כאילו גבוה משהיה, זקוף־גאה, מגוּלח חצי שפמו העליון (המודה האחרונה בפלמ"ח מחוז ירושלים), לבוש ‘בטל־דרס’ חדש ומרוצה מהצלחתו בבחירת סְבֶדר אפור, בעל צוארון זקוף, ש’התאים' לו מאוד. כנראה הבריא. אמר לאמו כי אין סכנה בפעולות, ביחוד בשביל מפקד הקבוצה, ההולך בראש ומשקפתו בידו… לאבא גילה פרטים מדוייקים יותר. נודע למשל כי בליל אפלה, בסערת הגשם הראשונה באותו חורף, ניהל פעולה קשה באחד הכפרים בהרים. נודעו גם הנסיבות שבהם נפצע חברו לאוניברסיטה, שיצחק אסָפו, אחרי צאתו מ’הדסה', לביתנו וטיפל בו במסירות נוגעת־ללב. יצחק יצא עם כיתתו לסביבות שער־הגיא ותפס עמדה נוחה. והנה ראה כששים ערבים מתפזרים על־מנת להקיף את העמדה. הוא העיף אחת היונים שהיו ברשותו, ביקש תגבורת והודיע כי יחזיק מעמד בכל מחיר. כעבור זמן־מה הופיעו פתאום במדרון ההר חיילים בריטיים. אלה היו מלווי השיירה של הנציב העליון, שהודיעו עליה בעתונות. השיירה עצמה היתה מחוץ לתחום הראיה, בקטע הכביש המוסתר על־ידי המדרון. בחשבו כי החיילים מחפשים אחרי הכיתה, הודיע יצחק על כך על־ידי היונה השניה, ועיכב בזה את התגבורת שעמדה לחוש לעזרתו. הכיתה היתה איפוא בסכנה חמורה. החיילים הסתלקו, הערבים ניסו מדי פעם להתקרב, אך לא העיזו להתקיף. הכיתה לא היתה חפשית בתנועותיה, בגלל הפצוע, וניצלה רק הודות לקור־רוחו ולהתאפקותו של יצחק.

אחר־כך הגיעו ידיעות שונות על מעשי גבורתו, אך לא היתה אפשרות לברר פרטים מדוייקים. עמדו להעבירו למקום אחר, אגב העלאה בדרגה, אך הדבר נדחה לפי־שעה, בגלל התנגדותם של חברי כיתתו. חברו יונה לוין, שעסק בליווי שיירות לים המלח, ביקש שיעבירו אותו לכיתה של יצחק. טוביה קושניר התגייס וביקש לצרפו לכיתה של יצחק, ומבלי לחכות לאישור לקח את צרורו ונסע למעלה־החמשה. הקאריירה הצבאית שלו נסתיימה בדרגת מפקד מחלקה.

ימים אחדים לפני האסון סיפרה אביבה קושניר, כי טוביה מוקסם מיצחק. הוא גילה אותו מחדש. באחריותו, בשקט־רוחו, בידיעתו אשר לפניו, ומה שחשוב ביותר – בהליכתו הבטוחה בדרכים הוא נוטע אמון ובטחון בלב ‘אנשיו’. יצחק היטיב לדעת את אזור פעולתו ולא ראה סיכויים לעבור בדרך הגורלית. הוא התנגד למעשה בויכוח סוער, אבל נכנע, כמובן, לפקודה. בשבתו באוטו האחרון הוציא מארנקו לירה שקיבל מהבית דמי־כיס, נתן לאביבה וביקש להחזירה להוריו – ‘למה תיפול בידי ערבים’.

רם־קומה, דק גזרה, תמיר מאוד. צועד קצובות ונמרצות. הרמוני בתנועותיו. ידיו ורגליו גבריות. חזהו לא רחב, אבל גמיש מאוד וחזק. ארך־נשימה וקשה להתעייף – סייר מלידה. עיניו תכולות, מפיקות התבוננות שקטה ויושר בינה. זיקי שובבות מנצנצים תכופות בהן ובזויות פיו הרחב במקצת, הילדותי והמוחלט כאחד. שערו הבלונדי ה’שגצי', נושא עקבות השמש והאויר, אינו ממושמע ביותר וגורם לו קשיים. בדרך־כלל מבצבץ יותר מדי. פרצופו הרזה המאורך, החיור במקצת, אם אינו שזוף, פתוח ומביע רוחב־לב, בדיחוּת־הדעת ועֵרות פנימית. בת־צחוקו מקסימה.

חושיו חדים, ביחוד חוש השמע. הסתכלותו דקה מאוד. עינו מבחינה גוני גונים. מי מסוגל למצוא עכשיו משהו על פני השטח בחוּרבות קיסריה? ויצחק הביא מטיולו לשם מטבעות זעירות ופעמון נחושת עתיק, זעיר ופריר. התמצאותו בשטה בלתי־רגילה. שכלו בהיר ומנתח. תפיסתו רחבה ומפשיטה. מחונן ‘כוח־מדמה’ לבינויים במרחב.

היו לו אצבעות זהב והרגשת שרירים דקה בעבודה – מקציר החציר ועד לכינון של לשונות הטונים הזעירות בהרמוניקות־פה. צייר מפות למופת (אחת מהן שימשה במשך שנים דוגמה בהוראה בידי ד"ר שאטנר). ההסתכלות והנטיה לניסוי הולידו אצלו מערכת כללים בעניני יום־יום, הלכות סידור ושימוש בעבודה, – תכונות שהיו עשויות להצעידו הרחק בדרך החקירה המדעית.

היה בו חוש מעשיות מפותח מאוד. אהב סדר ודיקנות והכנה מדוקדקת, אבל לא היה טיפוס דיקני־מעשי קפדני. לא! הוא היה איציק. ואיציק יכול להשתטח על הספה ולא להקפיד, כדרישת אמו, שנעליו לא יבואו במגע עם כיסוי הספה. איציק יכול לכתוב עמודיות שלמות בכתב זעיר וברור כפנינים, וכן גם טיוטות לטיוטות בכתב הירוגליפי, אשר שום חכם־רזים לא יוכל לפענחו. איציק צריך להיות בהרצאה בשעה שמונה בדיוק, והשעה מתקרבת והולכת, אבל הוא יושב כפוף על החביתה שהכין בעצם ידיו לפי טעמו, קורא בעיתון, לועס במתינות, ופתאום – קפוץ! ילקוטו בידו וחבטה בדלת, ודילוגיו שלוש־שלוש מדרגות בבת־אחת מרעישים את הבית.

חם־מזג ונלהב, עובר מדי פעם לדיבור 'צבר’י־פלמחי כמתוך רמקול – לא ידע מידת רתחנות ושכחה עצמית. נוח באפיו, נוטה להשתובבות ולמעשי ילדות – לא היה בו קורטוב של קלות־דעת; וכל מעשיו והליכותיו מתוך שיקול ומתינות. טבעי ופשוט כטבע עצמו. לא היתה בו עניווּת מדעת, אבל גם לא סימן של התהדרות. לא השתמש מעולם במלה מנופחת, לא בעל־פה ולא בכתב. מברר ושוקל במאזני ההגיון כל מלה כתובה. הקטעים התיאוריים המעטים שהשאיר מצטיינים בפלאסטיות ובהירות, וכן גם רישומי־האגב המיניאטוריים שלו.

13.png

הכרת יכולת ותשוקה לביצוע אמנותי היו לו רק במוסיקה. בילדותו הופיע כמה פעמים באולפן הראדיו כמשתתף בתזמורת ילדים, בצ’ילו. הפליא לעשות בהרמוניקת־פה, בזריזות, בהשתפכות־הנפש, בדקות ביצוע.

הצטיין בנועם הליכותיו. איש־ריעים להפליא. מעולם לא הסתכסך עם מישהו. ואין מספר לידידיו, אשר על רבים אפשר להגיד, כי כל אחד מהם היה הקרוב לו ביותר.

הוא היה מבוע של אהבה ומסירות למשפחתו. הוא, המשענת המוסרית אשר כל אחד במשפחה מצא בו עידוד והבנה מיוחדת, היה ילד בעל צורך עמוק להתרפקות ולשיתוף בחויותיו. מדי שובו מטיוליו, היה מתפרץ בזרם רשמים, אשר סיפּקו לאמו חומר לסיפוריה הדימיוניים לילדים. היה אוהב לשתף את עצמו בעבודת ההכנה של האֵם, אשר מצא בה הד נאמן להתפעלותו ואשר, ביחסה לצמח ובתבונת־כפּיה, היתה לו לעֵזר. קשריו לאחותו – פרשה נדירה של קשר נפשי עמוק ו’אהבה לאין שיעור' (כפי שהתבטא במכתבו האחרון).

היתה לו, כמובן, דעה מגובשת בעניני ציבור ופוליטיקה, אבל לא היה כפוף לקו מקובל. נאבק על דעתו, אך לא התעקש. היתה לו גישה בקרתית חפשית. כחניך ה’חטיבה' היה אקטיביסט ומלא בקורת על ימין ועל שמאל, אבל – ‘מבפנים’ כּאב מאוד את כאב הפילוג. עקרון האחדות היה קדוש לו.

דיקנות ורומנטיות, מעשיות ומעוף, העזה וזהירות, התלהבות ומתינות, אמביציוזיות ופשטות, 'צבר’יות ועדינות־הנפש, קלות האופי ויציבות ברזל, חרדה לחיים והקרבה עצמית; עין של נשר, חוש מרחב של כלב, רגלים של אילה, – זהו התרכיב היחיד במינו ובסוגו: יצחק הלוי.

אביו

אליו ועליו

מחברו מ. ק. בנשר־יגור, יאנואר 1941:

כתוֹב על הכל – במדה מצומצמת כאשר אהבת, קצר וקולע, מועט המכיל את המרובה. – אני נמצא ליד נופך האהוב, ליד סלעיך המנושקים בפיך. אם מעוניין אתה במשהו מהכרמל: יבושים, פקעות וכד' אשתדל לשלוח לך.

מחברו ח. ביגור, שנת 1944:

דיברנו על פיתוח בית־הספר ויש לנו תכניות לשנה הבאה. אולם מה שאני רוצה ממך – זוהי הדרכה בשטח ‘שלך’, כלומר: סידור חדר־טבע וגן בוטאני. כתוֹב לי בערך כיצד אתה רואה את הדבר ומה הם הצעדים הראשונים.

מחברו א. (בשם ועדת יובל העשור לקיום ביה"ס המחוזי ביגור), פברואר 1945:

אשר לתערוכה הבוטאנית, ננהג כפי שהצעת לנו. התערוכה תהיה מצומח חי, ונראה שבימים האחרונים תצטרך לבוא לארגן אותה.

מחברו ח. ביגור, שנת 1945:

הענין (סידור גן בוטאני) מקבל צורה רצינית. אולם היות ואתה היוזם בענין זה (בש' 1942) וביררת לעצמך תכנית וכיוון עבודה… לכן הכרחי הדבר שתבוא ליגור בזמן הקרוב ביותר, כי בלעדיך לא נוכל להתחיל בשום דבר.

הח' צרבניק (המדריך לעבודה החקלאית בביה"ס המחוזי):

… בכתר גאולתנו תהי נשמתו משובצת כאחת האבנים הטובות. נפשי היתה קשורה בנפשו והייתי מתברך בו בפני בני אני וחברי במשק. לעולם, לעולם לא אשכחהו. עוד מצלצלים באזני משפטים שלו משיחותינו…

מורי המחלקה הבוטאנית של האוניברסיטה העברית:

הכרנו את יצחק הלוי הרבה לפני לימודיו באוניברסיטה. מדי פעם בפעם הופיע בלוית חבריו טוביה קושניר ז"ל ויבדל לחיים דניאל זהרי. בחברתם שוטט בארץ, אסף, הסתכל ולמד. לא היתה פינה בארץ שלא כיתת את רגליו בהריה ובגיאותיה. בזמן האחרון השתתף בסיור נועז ורב־סכנות לג’בּל רוּמן בנגב הרחוק. טיוליו לא היו טיולים לשמם. הוא ידע להכניס תוכן בכל סיור, ותוכן זה סיפק לו הטבע. בין הצמחים שאסף היו כמה וכמה מינים נדירים ואף חדשים לארץ18.

לאוניברסיטה נכנס שתי שנים לאחר שחבריו התחילו בלימודים. לא יכול היה להשתחרר משירותו אלא לאחר שלוש שנים ועל־כן התחיל באיחור. ראינוהו בזמן הלימודים בהרצאה ובמעבדה, שקדן, שקט ומנומס ביותר, כמעט קשה היה להאמין, לפי התנהגותו, שזהו ‘פלמחניק’ כה ותיק. היה יושב במעבדות צמוד למקום עבודתו, מרוכז בחומר שנמסר לו להסתכלות, ברצינות ובצניעות האופיניות לו. היה בעל הסתכלות מצויינת וחונן בכשרון של ביולוג ואוסף צמחים מובהק. כשבוע לפני פרוץ המאורעות הביא לאחד ממוריו בבוטאניקה אוסף צמחים אשר התקשה בהגדרתם. ואמנם היו אלה צמחים נדירים ברובם וביניהם אחדים המהוים חידוש פלוריסטי, גם לאחר עיבוד המהדורה השניה של ‘המגדיר’.

יצחק הלוי לא אהב להבליט את עצמו וגם טרם הספיק, במשך שנת לימודיו הראשונה, להגיע לעבודה עצמאית במדעי הטבע, כפי ששאף.

אולם הכרנו בו תלמיד מן המעולים ותלינו בו תקוות רבות, כי אמנם קורץ מן החומר, אשר ממנו עשויים ונוצרים חוקרי טבע. וכעת חשים אנו כמה נתדלדל אותו מקור, בו קוינו לראות מילואים למשפחת חוקי הטבע בארץ בעתיד.

חברה:

יצחק היה בעל שאר־רוח. היה בו משהו נאיבי, ועם זאת כל־כך הרבה עומק וחן. רוחו היתה קורנת מעיניו, מחיוכו, מכל הופעתו. כשהיה לוקח צמח בידו, היה נדלק ואומר: ‘תראי איזה יופי’. פעם, כשעמדנו והסתכלנו במיקרוסקופ, עבר אמנון ואנטיק – גם הוא נפל אחר־כך – הביט ביצחק, חייך ואמר לי: ‘כשמדליקים אותו הוא בוער’.

פעם שאלתיו איך מגיעים לרבדים והוא הסביר לי את כל הדרך בעל־פה, ותוך כדי הסברתו התחמם והואר באותו נוגה שקט: ‘הולכים עד עץ… פונים בהצטלבות’… שאלתי: ‘איך אתה זוכר כל זה?’. על כך השיב: ‘אני פלמחניק, וכל הארץ אצלי בלב’. התחלתי לבחון אותו על סביבות באלפוריה וגבעת־המורה, ונוכחתי שאכן כל הארץ בלבו.

רק מי שהכיר אותו בחיי יום־יום יכול להבין מאַין שאבה מחלקת הל"ה את הכוח להלחם עד הסוף. ולי מוזרה היתה אפילו המחשבה שיצחק פושט את החלוק הלבן ולוקח סטן.

מ. חבר:

מעטים היינו בימים הראשונים למאורעות, והתפקידים היו מרובים וקשים. יצחק לא היה בריא. שנות השירות בפלמ"ח נתנו בו את אותותיהן19, אך מעולם לא דיבר על כך ולא התאונן. בשקט היינו הולכים אחריו בלילות, בעינים עצומות. ידענו כי יצחק לא יטעה בדרך, יצחק ידע מה לעשות אם יקרה דבר־מה. כשהותקפנו על־ידי כנופיה, שעה שפעלנו בכפר ערבי, נתן את פקודותיו בשקט ובבהירות ונטע בנו בטחון ושקט נפשי. יומם ולילה היינו יחד כמשפחה אחת, עד אותו יום בו הוחלט לשלוח תגבורת לכפר־עציון, שהיתה מוכרחה להגיע ויהי מה. ברור היה מיד מי ומי ההולכים, ברור היה כי יצחק הולך, יצחק וחבריו־אנשיו, המנוסים ביותר והטובים ביותר. ידוֹע ידעו, אם הללו לא יגיעו, איש לא יגיע.

מאיר מוהר:

צעיר גבה־קומה, ישר־מבט ורחב־צעד, מהיר בהילוכו וכולו דרוך, דרוך תדיר. כבוש ומפוכח כלפי־חוץ, מעשי בתכלית־המעשיות, ומבפנים – עולם מלא! רגש סוער, המון תכניות, נר־תמיד של התלהבות פוריה, והעיקר – זו הנכונות השלמה, המלאה, הנובעת מתוך אהבת־ישראל חדשה, ארץ־ישראלית, אהבה שאינה יודעת מלים אלא מעשים, מעשים, מעשים! איזה צמאון בלתי־נשבר לפעולות, לתיקון, ליישור־הדורים. רק לפעמים גילתה בת־צחוקו המאירה את עולמו הגנוז, את כל העושר החבוי במעמקי־הנפש.

תנ"ך וספרות בא ללמוד מפי, כדי להתכונן לבחינה באוניברסיטה. ולא ידע כלל צעיר ענוותן זה, שיותר ממה שאני הייתי נותן לו, היה הוא נותן לי, בישרותו הטבעית, בתומתו היסודית, ביסוד־המתכת של רצון עז ויוצר שבאישיותו המגובשת. הוא היה לי עדות חיה לכוחות הגדולים והטהורים הצפונים עוד באוצר־האומה. הוא היה לי גילוי מפתיע בדור של פושקי־שפתים ורפי־ידים, אות וערובה להצלחת מפעלנו. מדי ראותי אותו עברני רגש סתום של בטחון: הגשמת חלום־גאולתנו נתונה בידים אמונו.

תערב לו שנתו בין ישני־חברון!


 

אליהו הרשקוביץ    🔗

דיוקן 13.png

נולד ביום י“ז אב תרפ”ג (30 ביולי 1923) בבראילה שברומניה. בן יחיד להוריו. אביו, ציוני ותיק, חינך אותו על ערכי התרבות והשפה העברית. בן עשר עלה עם הוריו, ועד־מהרה היה כאחד מילדי הארץ. אחר שסיים בהצטיינות את הגימנסיה העברית בירושלים, הלך לפלמ“ח ושירת בו כשנתיים ומחצה, בכפר־גלעדי ובסיורים על פני הארץ. בשנת תש”ה נכנס לאוניברסיטה העברית ולמד ביאולוגיה וחקלאות. תוך כדי לימודיו, המשיך גם בעבודתו הציבורית כמדריך מחונן ב’משמרת הצעירה'. עם ההכרזה על המדינה התיצב והשתתף בפעולות שונות בסביבת ירושלים. שם נפל.

הרשקו

אליהו, או־כפי שכינוהו חבריו מיום בואו – הרשקו, עלה עם הוריו בעודו ילד, ונתקבל בכיתה המתאימה בגימנסיה רחביה בירושלים. חברי כיתתו היו ברובם ילידי הארץ ועד־מהרה נקלט הרשקו בתוכם, למד את השפה ונחשב לבן הארץ לכל דבר. מראשית צעדיו נתבלט בייחודו ובעצמיותו. בעל תפיסה מהירה היה וכושר ניסוח. לא מהתלמידים הצייתנים היה; לא היה מקבל מוסכמות מבלי להרהר אחריהם, אלא מברר ומלבן כל דבר, ויוצא לעתים קרובות כנגד דעת חבריו וקרוביו.

זמן־מה לאחר עליתו הצטרף לתנועת ‘גורדוניה’, כשהתנועה היתה עדיין צעירה, ואנשיה צעירים וצמחו אתה יחד. הרבה משברים עברו על התנועה ועל הרשקו בתוכה. הוא השתתף במרבית הכינוסים, המועצות והמחנות של התנועה. בהופיעו בלווית כמה מחבריו הירושלמיים, היתה עוברת הרינה במחנה: ‘הויכוח החל’. כי עֵר ותוסס היה, ולמרות גילו הצעיר לא נרתע מבקורת אף על דברי מדריכיו. בויכוח היה חורג ממסגרת הבעיות המצומצמות של עניני התנועה ובעיותיה הארגוניות ומפליג לענינים שבהשקפת העולם, אל נבכי יעודו ומעמדו של הנוער החלוצי בארץ. רבות התלבט ולא קיבל דבר טרם בחנוֹ בעצמו.

הרשקו לא היה איש נוח בחברה. בעל בקורת היה, בעל עין חודרת ולשון שנונה. לפעמים היה פוגע מתוך כך בחבריו, אולם כולם ידעו להעריכו.

עם גמר הלימודים בגימנסיה – והימים ימי אל־עלמיין – נתפרדה החבילה, מקצת חבריו פנו והתגייסו לצבא ומקצתם פנו לחיי ההכשרה. באותה תקופה טרם נודע דבר ההכשרה המגוייסת, הברירה היתה בין ההכשרה והחטיבה, והרשקו החליט, לאחר היסוסים, להתגייס לחטיבה. מאמין גדול היה ביעוד החטיבה ובתפקידה, על־אף כל המשברים הפנימיים שעברו עליה. לא היה איש־צבא במהותו, גם לא מבחינת כשרו הפיסי, אולם רכש לו הכל בכוח רצונו. גם במסגרת החטיבה הלך בנתיבו המיוחד, נטה לבקורת ושחה כנגד הזרם. השתדל להיות קשור לתנועה ולהכשרה, אולם חוסר הקביעות שבמסגרת המגוייסת ואף יחס המשק הרחיקו אותו במידת־מה, בודאי לא מהרוח החלוצית, כי־אם מרצון ההשתקעות בתלם הקיבוצי וראייתו כחזות הכל. בשנים אלה נדד הרבה, הכיר אנשים, התבגר והתגבש וחתר בנתיבו העצמי. כל אלה הקטינו את רצונו להשתקע במקום אחד והוא החליט להמשיך בלימודיו.

בחזרו ירושלימה השתקע בלימודיו במרץ מחודש. למד חקלאות ועמד לפני סיום הלימודים. בתוך ציבור הסטודנטים היה פעיל למדי, הן בהסתדרות הסטודנטים, הן בגוש א“י העובדת והן בתא הסטודנטים של מפא”י וה’משמרת'. למפא"י הצטרף עוד בחטיבה עם יסוד המשמרת הצעירה. וגם כאן שקל את הדברים לא מעט. הרי שהה הרבה בין אנשי הפלג שעזב את המפלגה, ונפשו נקרעה בין שתי ההשפעות. גם בחירת מקצועו נעשתה מתוך מגמה מסויימת, – קשר להתישבות ולחקלאות.

אם־כי הקדיש זמן־רב ללימודים ולפעילות ציבורית, מצא זמן פנוי גם לקונצרט ולתיאטרון. חרדתו הגדולה היתה פן ישקע במסגרת מצומצמת ויינתק משטף החיים. חשש בן ייהפך לבעל מקצוע סתם ורצה להמשיך בלימודיו, לאחר קבלו את התואר אגרונום, במקצוע המדיניות הכלכלית.

למרות הופעתו הבוטחת היה מלא ספקות, ולא נטה לקבל על עצמו דבר אשר לא האמין כי יש ביכלתו לבצעו; האמין ביכלתו, תיכן תכניות והכין עצמו לקראת העתיד. כל חייו היו התכוננות לקראתו.

ראיתיו ימים מספר לפני לכתו לקרב האחרון. היו בו קצת תוגה וחששות יחד עם אמונה רבה והכרה בכורח המלחמה. קצת ליגלוג נשמע מדבריו, בספּרו על הסיכון הרב שבעבודתו. בראשית המהומות, עוד טרם נקרא, עזב את לימודיו וחזר מרחובות לירושלים לתפקידים מסוכנים. ופרשת חייו הסוערת נסתיימה בקרב גיבורים, בהרי חברון, עם מיטב חבריו שאתם חי שנים רבות.

איתן

מדברי מדריכו:

… הוא עמד בויכוח מתמיד עם כל מדריך, מנהיג, מפקד. הוא ניסה לחתור לאמת יותר מעמיקה ויותר שרשית, שתיתן מנוחה לנפשו והשלמה עם הציבור, לא על יסוד פשרה וּויתור אלא על יסוד ההישג המכסימלי והבהירות השלמה.

הוא התנגד לדברי יריביו, על־מנת להכריח אותם לרכז את כל כוח נפשם, הכרתם, אמונתם ובטחונם – לשם ביסוס גמור של עמדתם. לא היה חניך קל. למדריכיו ולמוריו גרם קשיים מרובים – אלא שקשיים אלה היו דירבון נפשי רב, סם מתסיס ומפרה.

כתום לימודיו נפרדו דרכינו. הוא הלך לפלמ"ח – ואני לצבא. רק לעתים רחוקות הייתי קולט הדים מהווי הבחורים שנשארו בארץ לבנות את הכוח העברי העצמי, ולהכין את הכלים למאבקנו עם הפולש הגרמני, באם יחדור לארץ, ולמאבקנו הצבאי לאחר מכן.

חשבתי תמיד ש’הרשקו' ימשיך ללמוד מדעי החברה ויכשיר את עצמו כאיש־ציבור פעיל במערכה מדינית, בתנועת הפועלים. כל מזגו, תפיסתו, עירנותו הציבורית הורו על כך. ומה הופתעתי, כשמצאתיו לאחר המלחמה כתלמיד במכון לחקלאות באוניברסיטה העברית. ידעתי שאין זה דבר שבמקרה, והתפלאתי על בחירתו. שוחחתי עמו על כך ומצאתי שנשתנה, שככו שאיפותיו העזות, מבטו הופנה פנימה. בחוג הסטודנטים של ה’משמרת הצעירה' היתה התנהגותו שונה מזו שלפני חמש־שש שנים. התבגר, עיצב את דרכו וידע לקראת מה הוא הולך. נשתקעה בנפשו מרירות־מה ואכזבה משנות המלחמה וניסה להשתרש בעבודה מדעית, צמודה לקרקע ולמערכת ההתישבות הכפרית שלנו. הוא התאכזב מרעש הויכוחים ומהמולת הציבוריות, ואמר לתת את מרצו העז והרב לעבודה בטוחה, חסרת תנודות מדהימות. הוא חדל מלהתריע קבל עם ועדה ולא היה עוד איש ויכוחים והתנצחות, תוקפני בדעותיו ואכזרי בניתוחיו.

נפגשנו יום אחרי ‘ליל הגשרים’. חברינו נפלו במבצע זה, ובתוכם גם חברים שנתחנכו אתו יחד בקבוצה אחת ובכיתה אחת. לוינו את יחיעם למנוחות, ולבנו היה מר ודואב על האבדה. לא ניחשנו אז, כי אנו אך בראשית הדרך הזרועה מות ודמעות. לא דיברנו הרבה אותו יום, אך לאט־לאט גילה לפני את רגשותיו הכבדים, בעלותנו לדרך מרה זו.

באחד הימים דרשתי ממנו לחזור לעבודה בהגנה. עמדנו אז על סף התקופה החדשה, ללא כל בהירות ובטחון בעתיד. הרגשנו מחסור רב באנשים בעלי יכולת ארגונית וחינוכית. הוא לא נענה לי, רצה לסיים תחילה את חוק לימודיו.

כעבור חדשים מעטים – פרצו המאורעות. כל אחד מאתנו היה טרוד בשלו. והנה פגשתיו, בימי מלחמתנו הראשונים: טרוד, לבוש בגדי־השירות שלנו (מתניה קצרה. כובע חקי) וקמט־דאגה בין עיניו. הרשקו חזר לשורה; התיצב מיד לשירות בפלוגת הפלמ"ח, בלא היסוס ובלא רתיעה. נסע בדרכים כמלוה שיירות, מילא כל תפקיד שהוטל עליו. עבר קורס מיוחד כאיש קשר ואיתות. ואחר התנדב למסע המסוכן. גוש עציון במצור – יש להסיר את המצור. בשעת חירום היתה ההססנות ממנו והלאה, ידוֹֹע ידע שיש דברים ומעשים שאין מקשים עליהם, אלא עושים…


מתוך מכתביו

ירושלים, 2 ביוני 1942

בעצם נדמה לי, כי כל העולם עסוק כמוני בבחינות־בגרות. אני כל־כך חי את ‘הקלחת’ הזאת ששמה בחינות וההתכוננות אליהן, עד שאינני רואה כרגע את כל שאר הדברים היפים והמכוערים הקיימים בעולם הזה. אמנם בין בחינה לבחינה, מנצנצות בקרבי מחשבות שונות והרגשות שאינן קשורות לתוכן של בחינה זו או אחרת, אך עלי להתגבר על רגעי ‘התנפשות’ אלה ולעבור שוב ללימודים.

יש בלימודים הרבה יופי וכל־כמה שאני הולך ונפטר מהם אני מצטער יותר ויותר על כך. כי סוף־סוף יפה ללמוד וכדאי ללמוד מכל הבחינות. וביחוד אני מצטער על התקופה היפה ללא שוב, שאותה אני מסיים. אני הולך והופך מאיש האילוסיות והנעורים לאיש החיים ואין בכך משום סיפוק רב וביחוד אין בכך משום תקוה רבה. כי החיים הם אכזריים מאוד. כי סוף כל סוף החיים הם מלחמה, וכל אחד רוצה להיות משהו בתוך הזירה הענקית הזאת, וכדי להיות משהו יש להלחם. והייתי אומר שהמלחמה על המשהו הזה, איש איש כמתאים לו, היא בעצם תמצית החיים, מטרתם ותוכנם. הממשות של החיים רחוקה מאוד מאוד מאידיאולוגיה ומאידיאליזציה. ובטוח הדבר שגם האידיאולוגיה והאידיאליזציה הן צורות של המלחמה על המשהו. כל אחד לוחם אותה מלחמה בצורות שונות, שאחת מהן היא ‘הרוחנית’.

כן, בפה מלא אומר מפורשות: האמונה באדם איננה נחלת דורנו. לכן הוא ציני ואגואיסטי. זה פרצופו וזה הלך־רוחו. הננו חניכי המאה העשרים, מאה אינדיבידואליסטית ואגואיסטית במחשבתה, ברצונה ובהלך־רוחה.

בעצם שני דברים יפים יש בעולם והם הלימוד והאהבה. וביחוד יפה לימוד הטבע, הכוונה למדעי הטבע.

15 ביולי 1947

…בקיצור את מציעה תנועת נוער, המתקבלת על דעתי בהחלט. אל־נא נהיה נאיביים; לא נוכל לעשות זאת. אי־אפשר לחנך נוער על בסיס מופשט של ‘רחבות־אופק’. ואם לחנך אותו ליסודות של ארץ־ישראל העובדת, שוב תקום תנועה עם אותם הסכסוכים.

ולמה? באשר גם היסוד הזה, ארץ־ישראל העובדת, הפך כבר למשהו כללי מדי. היה בו היסוד החלוצי, שבזמנו היה מספיק לאַחד סביבו נוער ולטשטש את הגוונים. בזמנו – כאשר היסוד החלוצי היה רחוק וזר לרוב הציונות והיה אז צורך להדגיש במיוחד את הכפר, חיים משותפים וכו‘. כיום החיים בציונות התפתחו, והיסוד המשותף הזה מקובל על התנועה הציונית, יותר נכון על רוּבה, כיסוד שאין לערער עליו. כיום, לאחר שהונח היסוד הממשי לציונות העובדת, הולכים ובולטים הגוונים; באשר החיים כבר יוצאים מגדר הנחת היסוד ומתפתחים לקראת פרטים, כגון חינוך, משטר, צורת חברה, מתחילים הגוונים להופיע כבעיות יסוד. הנה נתברר שהשומר־הצעיר הציוני, החלוצי, תהום מפרידה כיום בין דעותיו ומגמת חייו לבין זו שלנו. ענין מלחמת המעמדות למשל, הויכוח על רוסיה, טיפוס האדם והחברה, אינם עוד דברים קלי־ערך, ניגודים מדומים. יש בהם, בניגודים אלו, משום ויכוח יסודי; הניגודים עמוקים ולא מלאכותיים, אם־כי יש בהם הרבה מן המדומה והמופרז. הזלזול הזה של חברי תנועתך בערך האדם, במחשבותיו, בדעה שאינה ‘לפי הקו’ – זה איננו מקרי. חוסר האפשרות לברר בדרך כנה וחברית לבטים ומחשבות בלי קנאות, התנצחות, צעקנות זולה, – כל זה איננו מקרי, לדעתי. זהו קו חינוכי מכוּון, הנובע מתפיסת־עולם מסויימת, תפיסה המזלזלת בערך האדם, המעריכה דיקטאטורה והפוסקת שניגודים אפשר ליישר רק בדרך של מלחמה בכוח. מדוע יש בתנועתי מקום למארכסיסטים ואנטי־מארכסיסטים; מדוע אפשר בתנועתי הרבה יותר מאשר בתנועתכם להביע דעה אפיקורסית, לברר, להתלבט? זה איננו סתם מקרה; זו איננה מלאכותיות. ואעיז להיות קצת חצוף, אם תרשי לי. יש לי רושם, אמנם רושם שטחי, כי תנועתכם הולכת ומקבלת בזמן האחרון מן ההשקפות הפאשיסטיות בעמדתה כלפי ענינים של התנהגות בישוב וכל המערכה הזאת הידועה. למען האמת גם אצלי כיחיד השתנה הרבה בתפיסתי, עקב המלחמה ועקב היותי בשנת שירות. אף־על־פי־כן אינני כופר ואולי להפך, התבססתי יותר, בהשקפה ההומאנית־סוציאלית; באותה השקפה רומן־רולאנית הידועה. ויש לי הרושם שתנועתכם, אולי עקב השפעת סיעת ב’, כופרת כבר בכל אותה השקפה אנושית רחבת־האופק.

ביקשת לציין קוים מבדילים. עד כמה שאפשר לעשות זאת לאחר ימי קיץ קשי־עבודה ומעייפים, נדמה לי שעשיתי זאת. בטח יש מקום לבירור יותר רציני, רחב ומקיף. סלחי לי על השטחיות והפשטנות.

ואם לשוב להצעתך, אולי יהיה קצת דמיוני לדבר על תנועת נוער חדשה, אך אפשר לדבר על מועצת בוגרים משותפת, יותר נכון על במת בוגרים לבירור עניני הנוער לאור התקופה.

ואשר לקטנות בחיים, נכון שהן הקובעות. הן היוצרות את הגדולות והן הבוחנות אותן. ואת ‘הגדולות’ שלי אני בוחן לפי פרטים קטנטנים שנאספו פעם פה פעם שם.

אכן עברה שנה. שנה גדושה, מעניינת. למדתי להכיר קצת את החיים. יחד עם זה אתקשה להגיד שיש סיכום של סיפוק בעבודה או בחברה. תנאינו המיוחדים בשטחים אלו אינם מאפשרים אחרת, כנראה. תנאי חיינו רחוקים מאלו של הכשרה בשני המובנים כאחד. כאן מסגרת ארעית שנקלטו אליה מכל המינים, ההשקפות והסוגים. קשה לגבש חברה כה מגוונת על רקע ארעי של חירום. ובעבודה: לא הכשרה ולא כל זכויות אחרות. מביטים עלינו כעל רֶזֶרְוָה לכל מקום שאין שם אנשים. וזהו גם היחס הנפשי אלינו. אין כאן לא בית ולא כל הרגשה ביתית. זרות מוחלטת מצד הקיבוץ: יחס לפועלים שחורים, שמחובתם למלא יום עבודה מאומץ ומאכסימאלי. השאר איננו מעניין כלל. אכן זהו היחס היום־יומי, של הקטנות. ביחס כזה, בתנאי עבודה כאלה קשה לקבל סיפוק.

28 באבגוסט 1943

אחת הנקודות המצערות מאוד בחיי העבודה היא חוסר היכולת של המשק לפיתוח תרבותי. שטף החיים והעבודה האינטנסיבית שוללים ממך כמעט כל אפשרות לקריאה, למחשבה ולריכוז. וביחוד מצער הדבר לגבי אדם שרואה את השכלתו מאוד בלתי־מושלמת ורוצה היה להוסיף הרבה דעת ותרבות. ומעניין שגם חברי הקיבוץ עצמם מרגישים מאוד בחסרון זה ומחייבים את אלה הרוצים להמשיך בלימודיהם.

כל ההקדמה הזאת אינה באה לומר משהו על רצוני לעתיד, אלא להסביר לך קצת את התלבטויותי מדי פעם בפעם, בכתבי מכתבים מהסוג הזה. מובן שכל הענין הנ"ל הוא בעיה בפני עצמה, שאינני רוצה להכנס אליה, אם־כי היא די אקטואלית, עקב מעשים שנעשו בשטח זה על־ידי חברות כיתתי.

ואשר למכתבך האחרון. ראשית, אינו עונה לעיקר ול’מסמר' שבו; פשוט מתעלם מזה, ובקצת חוצפה כדאי להגיד – משתמט. ובזה שאין הוא עונה עליו הוא ממילא גם לא משכנע בשאלת האדם בתנועתכם. משפטי על כך מבוסס ומוחלט. אני עדיין ממשיך לחשוב שתנועתכם, עד כמה שאפשר לראות בה קו ואידיאולוגיה, אינה מחנכת כלל וכלל להערכת האדם; והתוצאה מזה – גם חוסר־השתתפות מוחלט בהתלבטויות האישיות של החבר. לזאת הרבה דוגמאות מהזמן האחרון בקשר להכשרות ועוד. ועל צעקנות וכו' אין זה נכון שהחברים הלא־מוצלחים הם כאלה. ראינו זאת בהזדמנויות רשמיות מצד ההנהגה והמזכירות, וביחוד התבלט הדבר בענין האיחוד. אילו היה בקו החינוכי שלכם משהו ששמו הערכת האדם, היינו רואים התנהגות אחרת מצד המנהיגים, היינו רואים הבנה אחרת, אולי אדם אחר היודע להבין דעה אחרת ולהתוכח אתה; היודע להעריך צורת התישבות אחרת ולא לשנוא ולבוז לה כלמשהו טמא ואויב. ודוקא החברים הפשוטים, שקיבלו את החינוך באופן גס, בלא בקורת עצמית, הם הביטוי הנאמן לקו בו חונכו ועליו הודרכו.

אינני מחפש את הרע אצלכם. רציתי, כפי שרצית את, לציין קוי־אופי יסודיים המבדילים בינינו. יש הרבה החושבים שקוי־האופי שציינתי אותם אינם רעים כלל וחשבתי שאת תצדיקי את הקוים האלה ולא תאמרי לי כי הם אינם קיימים כלל. להתכחש לאמת, זה לא ויכוח. הויכוח הוא להודות על האמת ולהוכיחו. ולזה חיכיתי ועדיין אני מחכה. וגם הבדלי־המשנה שהפכו להבדלי־יסוד בתנועת ההתישבות בארץ הם עובדה בלתי־מוכחשת.

אני מסכים להנחה שלך, כי אפשר ואפשר לחנך על היסודות הראשוניים, אם־כי כל אחד מסביר ומבין אותם אחרת, את אותם היסודות עצמם. ובכלל כיצד אפשר לחנך ולקיים תנועת־נוער על יסוד אופי פרטי של כל אחד. זה בניגוד לתפיסת ההגשמה של תנועת־הנוער. היא נלחמת באופי מסויים ויוצרת ומחנכת לאופי מסויים אחר, המוכשר לחיים מסויימים, שונים מאלה שמהם הוא בא. אם לוותר על חינוך האופי, אזי ויתרנו על הכל. תנועת־נוער צריכה לכוון; חוסר־הכיוון זה אסונן של תנועות־הנוער הכלליות ובתי־הספר. ולכוון לחצאין, כפי שאת רוצה, נדמה לי שזה למעשה חוסר־כיוון בכלל. הבדלי־אופי וצרכים רצויים במסגרת חברותית מסויימת: בקיבוץ, בקבוצה. אבל הבדלי־אופי סתם, טיפוחם והתפתחותם, זוהי הפקרות חינוכית. השאלה היא איזה אופי ניתן לחברה ולאדם בתוכנו, אך אם נוותר על האופי, אזי ויתרנו על הכל.

עלינו לחנך לאופי מסויים וטיפוס מסויים. ואני בטוח שנמצא אותם במשותף, אך זה מחייב גם מציאת פשרה וצורת התישבות חדשה ומסויימת. השאלה היא די מורכבת ודורשת כמה בירורים וניתוחים עמוקים, שלא כדאי להיכנס לתוכם. אין ספק שעלינו להתאחד, לאור השוֹאה בגולה ועל בסיס הצורך לחנך את הנוער לטיפוס שיהיה מיזוג של השקפותינו.

ואשר לשיטות חינוך, אגיד לך את האמת, שעל־אף היותי ער לשאלות התנועה, לא שמתי את לבי ביותר לחינוך. אולי מעציב הדבר, שלא חינכתי ילדים קטנים אלא נוער יותר בוגר; עד השנה הזאת גם לא הערכתי את החינוך בכללותו כגורם כה ממשי ומשפיע בחיים. ולקשקש סתם על השיטות התיאורטיות של חינוך בלי נסיון עצמי, בכך אינני רוצה.

ירושלים, 28 באבגוסט 1947

… אתמול סיימתי את עשרת ימי העבודה בבנין ומהיום התחלתי להתכונן לבחינה הבאה. הימים האלה היו מלאי ענין וסיפוק: מצד אחד הפגישה עם הפועל העירוני ומן הצד האחר הרגשה עצמית בריאה. הפגישה הזאת עם החיים האלה ועם העבודה הקשה הוסיפה לי בגרות רבה. אילו לא חששתי להגזים הייתי אומר שאני מרגיש עצמי מבוגר יותר…

…המקצוע, כלי־הבנאות, גם בו כשלעצמו מצאתי ענין. לבנות בית, אמנם לפי תכניות של אחרים, אין זה דבר כל־כך קל, כפי שנדמה היה לי מרחוק. אילולא הבחינה, הייתי בודאי ממשיך ב’ספורט' המעניין הזה.

בתור פועל בנין מביטים על החיים קצת אחרת: בפחות אינטליגנטיות ילדותית וביותר מעשיות. הייתי שולח את כל חברי הטובים לבית־ספר להתבגרות, לבנין…

רחובות, 26.10.47

…אני מתחיל את שנתי האחרונה בפאקולטה ללימודי החקלאות. ישנם רגעים שבהם אני שמח מאוד על שנה אחרונה זו, נדמה לי כי אחריה כל העולם פתוח לפני, ללא כבלים כל־שהם; אך יש רגעים שאני ירא מפני הגמר והייתי מסכים להוסיף דעת ומדע עוד שנים רבות. ירא – לא מפני היציאה למערכות הקרב, למען קיים את עצמי, אלא מפני שנדמה לי, כי השנים האלה אשר בהן דירבן צמאון הדעת את כל רמ"ח אברי, יחלפו וייפסקו. והקושי השני הוא מהות הדעת הזאת, שאני כה רוצה להשיגה. היא איננה מוגבלת, אלא רחבה מאוד וקשה להקיפה. בהיותי יותר צעיר, לפני כמה שנים, חשבתי שאם אכנס לפקולטה מסויימת, אגביל את שטח התעניינותי. אך ככל שאני מתבגר יותר, אני פורץ ביתר עוז את הגדרים של לימודי האוניברסיטה הרחק־הרחק, וראשי כואב בחשבי, איך ומתי אספיק להשיג כל אשר אני חולם על־אודותיו. ויש לי אמביציה שזה יהיה לא סתם אוסף ידיעות אלא משהו יותר. ולכן לבי לא קל עלי כלל, שחיי האקדימיים יהיו בשנה הבאה פחות אינטנסיביים, ואתחיל לעבוד עבודה שחורה איזו־שהיא…

ירושלים, 1 בדצמבר 1947

…אלפיים שנה חיכו יהודים לרגע זה, לאותה שעה של ליל יום א' כאשר הצביעו על התכנית המפורסמת. היה לי המזל ושמעתי את מהלך הישיבה וההצבעה בסוף. זו היתה חויה עצומה. רחובות ירושלים היו אותה שעה ריקים מאדם, ורק בבתיהם של פוליטיקאים מושבעים הקשיבו למתרחש באותה ישיבה גורלית. כשהוכרז סוף־סוף על עצם ההצבעה התחילו אברי גופי רועדים, כשתקוה וחשש מתחלפים עשרות פעמים בשניה… בכל No ובכל Yes הרגשתי את ההיסטוריה היהודית הכמהה, דרך כל מדורות הגיהנום והחולשה, לחסדי העולם. ולבסוף, כשכבר ספרתי את הקולות, הייתי המוּם. הייתי יחידי ברחוב כשחזרתי הביתה, ולא עוד אלא שחששתי מהמכוניות המשורינות, שהסתובבו בעצבנות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. להעיר אנשים? את מי? חזרתי הביתה ושכבתי לישון. אך זה היה רק כשעה וחצי. הרחובות התמלאו, פרצה שמחה ספונטאנית, בריאה מאוד, לבבית מאוד, אנושית מאוד, ללא טכסים, ללא תהלוכות מאורגנות, ללא סדר, ממש אקסטאזה. הרחוב סחף אותי והשכיח מלבי את כל ה’חישובים', המלווים את המאורע. ביחוד התרשמתי מהישישים שבחוגגים, שנראו מאושרים ביותר בהגיעם ליום זה… סלחי על ‘העתונאות’ שלי, אך הרגשותי אלה הן כל־כך עמוקות, שאינני יכול לא לספר לך עליהן. אני כשלעצמי השתגעתי קשות. שמחה עמוקה כל־כך, אמיתית כל־כך, חושבני שלא ראיתי עוד…

ירושלים, 27 בדצמבר 1947

… ובכן זה כעשרה ימים ויותר, שנותקתי מלימודי, עבודתי וכו', ונלקחתי לחזית התחבורה העברית, ובמיוחד זו שבקטע ירושלים.

ברחובות החיים נורמאליים בהחלט ויש בה הרגשת עורף. לא־כן בירושלים, שאתה מרגיש בה עיר־חזית. התחבורה עם הנקודות בסביבה, עם ים המלח ועם תל־אביב עוברת שטחים ערביים רצופים, המסכנים את האספקה והקשר אתה. אף השכונות המעורבות וכן השכונות הרחוקות, כגון תלפיות וכו', מועדות להתקפות וכן התחבורה אליהן…

… עברתי כמה מבחנים רציניים, ביניהם תאונה קשה של אוטו משא עמוס, וכן היריות שנורו על השיירה של אתמול, בה שלושה הרוגים וכמה פצועים קשה. היה זה מבחן אש רציני מאוד, באשר האש היתה מכוונת היטב, קרובה וחזקה מאוד. תודה לאל יצאתי שלם ולא אבד לי אלא מעיל־הגשם שלי. אגב, בשיירה היו גם יצחק גרינבוים וגולדה מאירסון והם התנהגו יפה להפליא. בין ההרוגים חבר טוב, סטודנט איש מפא"י, ואיש החטיבה אהרון סילמן. רק תמול־שלשום ראיתיו, שוחחנו, תיכּנו יחד תכניות רבות, וכבר איננו. לנסוע באוטו ו’לחטוף' כדור מקרי, ללא אפשרות רצינית להתגונן ולפעול נגד הרוצחים במארב, זהו מות לא ‘סימפאטי’ ביותר…

אצלנו לא עמדו עדיין על כל ההיקף של רצינות המצב. מקובל, שעם הערבים נקל להסתדר, ועדיין לא נשתלטה ההכרה שהפעם המזימה שחורה ואכזרית מאוד. הכרה זו צריכה, לדעתי, לחדור להכרתו ולתת־הכרתו של כל הישוב, וזה צריך להתבטא בכל, וגם באהבה.


 

יצחק זבולוני    🔗

דיוקן 14.png

נולד ביום י“ד אדר תרפ”ט (24 בפברואר 1929) בכפר־חסידים. הוריו מראשוני המתישבים החקלאיים במקום. למד בבית־הספר העממי שבכפר, ואחר־כך בבית־הספר המחוזי ביגור. משסיים את בית־הספר הלך לפלמ"ח, והשתתף במבצעים רבים, אף נאסר ביוני 1946, וישב זמן מסויים בלאטרון. לאחר מכן צורף לקורס של מפקדים ונשלח לשירות בירושלים. צנוע ושקט, רציני וטוב־לב, חלם לשוב, כתום המאורעות, לכפרו ולעבוד במשק. הוא היה אחד ממבצרי גוש עציון, בבוא המצור נקרא לעזרתו, ועליו נפל.

בן־האדמה

מדברי בן כפרו

גבוה, תמיר וחסון. כמעט שאיש לא הרגיש בגידולו, והנה לפנינו אדם במלוא שיעור־קומתו. שקט, אינו מרבה לדבר, כמעט סגור, אך אם הצלחת להוציא מפיו רעיון או דעה הרגשת שהירבה לחשוב עליה, והיא ערוכה ומסודרת במוחו. דרכו ישרה וקבועה לפניו. מעולם לא הסתפק בידיעותיו, תמיד חתר להרחבתן. גם בהיותו מגוייס ניצל כל שעת־כושר, כל רגע פנוי ללימוד. ‘בן־האדמה’ במלוא מובנה של המלה, בלכתו אחרי המחרשה, בתלם ישר, גדל, ובאור פניו השקטים אפשר היה להבחין את זהרי השמש המאירה בנפשו פנימה. לעתים, בשעות התפרקות, היה עוד כילד בין ילדים, שיחק אתם, השתובב וצהל.

חניך בית־הספר העממי בכפר, בית־הספר המחוזי ביגור, סמינריון לארגונים ומושבים בירושלים. ומשאת נפשו – האדמה, עליה נולד וגדל.

ובינתיים הישוב מסוער, המלחמה נסתיימה בעולם, אך לא בעולמנו. אחים מתדפקים בשערי הארץ, והיא נעולה. הישוב נחלץ למלחמת החירות, ולמלחמה זו דרושים בנים רבים. הישב בחיבוק־ידים ויראה אחרים לוחמים את מלחמתו? הוא צמוד למשק, נפשו בוחלת בצבאיות, אולם הכרח הוא ואין מנוס מפניו. הוא קם ומתגייס לפלמ"ח ונשלח לסביבות ירושלים.

מאז גיוסו ראינוהו לעתים רחוקות מאוד, אך כל־אימת שהגיע, מיד היה פונה לעבודה במשק. בחופשתו האחרונה אמר לאביו: ‘כשאשוב, אעזור לך, נסדר פה נסדר שם’. ובראשו תכניות מתכניות שונות לשיפור המשק והשבחתו. כולו געגועים לכתת את החרב לאת.

מדברי חברו

גדל במשק וחונך להגשמה. היה חבר בסניף ‘הנוער העובד’, וכשגדל קיבל לידיו קבוצה להדרכה. חניכיו אהבוהו לאין שיעור. עֵר היה לכל בעיה חברתית וחדור רוח פועלית־חלוצית. אוהב טיול היה, ולבו המה לכל פרח ועץ, לכל גבע ושביל. כואב היה את כאב הארץ, הכמהה ליד בונה ומטפחת, וחש את יסורי העם הנכסף למולדתו ושעריה נעולים לפניו. נאמן לחינוכו ולדעותיו, עזב את משקו אשר אהב והתנדב לפלמ"ח.

מדברי אחיו הצעיר

יום אחרי פיצוץ הגשרים – והוא אז בן שמונה־עשרה – גמר בדעתו להתגייס, ואף העבודה הדחופה במשק לא הניאה אותו מכך. ב־29 ביוני נאסר יחד עם חבריו וישב בלאטרון כחודש וחצי. ארבעה חדשים אחרי התגייסותו נשלח לקורס של מפקדי כיתות, שלא מרצונו, כי פיקוד על אחרים היה למורת־רוחו. לאחר שחזר מהקורס היה אחראי למחלקה ברמת־רחל. במחלקתו לחם בעישון, וניסה לנצחו בחלוקת שוקולדה בין אלה שאינם מעשנים. התנגד לבילוי־זמן קלוקל, כגון משחק קלפים, שנא טקסים צבאיים וניסה ליצור במחלקתו יחסי חברות ואהבה בין המפקדים ובין הטוראים. כשמפקדו דרש ממנו לנהוג יתר כבוד בעצמו התנגד לכך בכל תוקף והמשיך בדרכו, דרך החברות עם אנשיו. כל זמן שירותו בפלמ"ח היה בסביבות ירושלים. שנה וחצי היה שם, ובטיוליו וסיוריו הכיר את כל משעולי ההרים בסביבה, ולכן היה בשעתו אחד המלווים של הפלוגות העולות למצדה. לפני המבצע האחרון בו נפל, עסק שבועות אחדים בשמירה ובטמינת מארבים בגוש עציון.


 

דוד ט"ש (טור שלום)    🔗

דיוקן 15.png

נולד בכ“ח אייר תרפ”ח (18 במאי 1928) בבריסק־דליטא. בהיותו בן ארבע עלה ארצה עם הוריו, שנשתקעו בכפר מל"ל. דוד למד בבית־הספר שבכפר – אשר אביו היה אחד ממוריו – ולאחר מכן בגימנסיה הריאלית ‘בלפור’ בתל־אביב. בסיימו את הגימנסיה, והוא בן שבע־עשרה שנה, התגייס לנוטרות, ולאחר גמר השירות התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים והצטיין בלימודיו. גם עסק בהדרכה ב’נוער הלומד'. בעל מחשבה ובעל כושר בטוי בכתב ובעל־פה. בן תשע־עשרה היה במותו.


לדוד להזכיר

(מרסיסי נפשו של דוד ט"ש)


היתה בי יד הגורל האכזרי, והריני בא לצרף ניצוצות מנשמתו הטהורה של בני דוד, אשר חסרו לו, בנפלו, כארבעה חדשים עד עשרים שנה. הגורל המר בחר דוקא בבנים הטובים, העולים על אבותיהם. לאחר שבני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, נשרפו באש הקודש, ‘אמר משה לאהרון: אחי, בסיני נאמר לי, שאני עתיד לקדש את הבית הזה, ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא בי או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו – שני בניך גדולים ממני וממך’ (ויק“ר פי”ב).

כסבורים היינו, כי מעשים שלנו הם מעשים של ערך, שהן זכינו להיות בין מעצבי דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, מרדנו בחיי הגלות ועלינו, החיינו את לשוננו בפיותינו ובפיות אחינו ובנינו וכיוצא באלה מעשים טובים, והנה אין לנו אלא לומר עם משה רבּינו: לא בנו – בבנינו יתקדש שם עמנו, בבנינו היקרים, שמסירות־נפשם היתה ללא שיור, שאהבו את עמם ואת ארצם בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם, הל"ה העלו את אש לבם הקדוש, כולה קודש, לעמם ולארצם.

בילדותו בגיל שלוש, חביב היה על דוד הסיפור על דוד וגלית, ויש שידיד חמד לו לצון – זה היה בבריסק דליטא – הזמין את הילד לטלפון ושאל: ‘דוד’ל, איך ניצח דוד את גלית?’ ועל כך ניתנה התשובה הגאה: ‘מיט פינעף קליינע שטיינדאלאך’ (בחמש אבנים קטנטנות). ומי יודע אם ברגעים המרים האחרונים, כשאזלו הכדורים, לא עוררה בו אגדת חמש האבנים את זיק התקוה האחרון: להשתמש בנשק העברי הקדמון, להרים כל אחד אבן ולזרקן באויב.

מילדותו הטרידו את מוחו הרך שתי שאלות שהן אחת: אי־הצדק ביחסים שבין אדם לחברו, והעוול המשווע של העולם ביחס לעמנו. היינו פעם בקיטנה. בגן הציבורי היה סובב־הולך כל היום זקן פושט־יד. נתתי לו מטבע נחושת. אחרי הצהרים באו הביתה שתי בחורות צעירות וביקשו נדבה, והן קיבלו מטבע של כסף. התמרמר הילד בן השלוש וקרא תגר על אביו: ‘היתכן? לאיש בגן, חולה, זקן ובלתי־מוכשר לעבוד, נתת רק פרוטה, ולבחורות הצעירות, הבריאות והיכולות לעבוד, נתת נדבה גדולה!’. וכבר אז החלה להתרקם בנפשו גם השאלה הנוקבת: מה זכותם של האנגלים לסגור בפנינו את שערי הארץ! עליתנו נדחתה מדי פעם, מחוֹסר רשיון־עליה, שאל הילד בן הארבע את אביו שאלה פשוטה: ארץ־ישראל היא ארצנו, ומה צורך לנו בסרטיפיקט, כדי לבוא שמה?

שתי שאלות אלה מגלות את המתרחש בנפשו, ובהן גלומה כבר דרכו בעתיד: שאיפה לתיקון החיים החברתיים ולשחרור עמו.

ראשית תרצ"ג. אנחנו חדשים בארץ. הילד עומד ומתבונן בתנועת האבטומובילים. נגש אליו איש אחד וביקש שיעזור לו להעמיס את שקו על חמורו. טרח הילד בכל כוחותיו, הגיש לרוכב את מטענו, אמר תודה רבה לרוכב והלך לו. שאלתיו: ‘למה אמרת לו תודה? הרי הוא היה חייב לך תודה’. ענה לי: ‘אמרתי לו תודה בעד האפשרות שנתן לי לעזור לו’. היתה כאן הבנת ערך המצוה לפי רוח היהדות, בבחינת ‘שכר מצוה – מצוה’.

שברירי רעיונות אלה, שבצבצו פה ושם מתוך חידודי שאלות ותשובות, התחילו ללבוש צורה ממשית, אם־כי ילדותית עדיין, מן הרגע שמצא לו אפשרות של בטוי בכתב עד דרכו האחרונה.

בשנת תרצ"ח, בכיתה ה' של בית־הספר העממי, הוא כותב על המצב בארץ:

אֲנַחְנוּ עַל מִשְׁמַרְתֵּנוּ נַעֲמֹד

גַּם אִם לֹא יִהְיֶה בָּנוּ כֹחַ עוֹד.

עַל עֶמְדָתֵנוּ נַעֲמֹד עַד אַחֲרוֹן יִשָּׁאֵר

וְהוּא בֵּין חַיִּים וּמָוֶת מְפַרְפֵּר.

כאילו נזרקה בו רוח נבואה!

בערב שבועות תרצ"ט, כשהוקמו שבע נקודות ‘חומה ומגדל’, הוא כותב: ‘שבע נקודות חדשות ביום אחד: שבע פעמים ‘לא ניכּנע’, לא ניכּנע ממושך, שלא יינתק לעולם. נשים את נפשנו בכפנו ונגן על מולדתנו ולא ניכּנע’.

ובאותה תקופה הוא כותב כמה שירים על הקולות שהוא שומע מתוך הים:

וַאֲנִי עוֹמֵד לְחוֹף הַיָּם,

מְהַרְהֵר וְהוֹזֶה:

מָה רַבּוּ הַתְּלָאוֹת, הָרָעוֹת

בָּעוֹלָם הַזֶּה.

מָה רַבּוּ הַפְּלִיטִים מִמַּלְכוּת הַשְּׁאוֹל

טָבְעוּ בַּיָּם הַכָּחֹל,

וְהוּא כֹה שָׁלֵו וּבָטוּחַ

מְשַׂחֵק לוֹ עִם הָרוּחַ.

בשיר אחר הוא שומע ממצולות ים קול בוקע: ‘הצילו! הצילו!’ והוא קורא להם בשם המולדת: ‘העפילו!’. ילד עברי משחק על שפת הים ושומע קולות אחים מעונים מבין גליו.

הרע שבעולם אינו נותן מנוחה לילד בן האחת־עשרה, והוא מחפש תיקון לעולם נלוז זה. בשנת תרצ"ט הוא כוֹתב:

אֵשֵׁב לִי, אֲבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנוֹת, הוֹזֶה:

הֲיֵשׁ תִּקּוּּן לָעוֹלָם הָרַע הַזֶּה?

לֹא מָצָאתִי פִתָּרוֹן, הוּא אָבַד, –

אֲבָל אֲנִי תִקְוָה כִּי לֹא לָעַד…

ובשנת ת"ש הוא כותב במחברתו, בה הוא שופך את כל נפשו:

מַדּוּעַ אֵין בָּעוֹלָם צֶדֶק וְשׁוֹלֵט הָרֹעַ?

מַדּוּעַ חַי הָעוֹלָם רַק עַל כֹּחַ הַזְּרוֹעַ?

מַדּוּעַ עַמֵּנוּ כֹּה מְרֻדָּף וְאֻמְלָל?

מַדּוּעַ? מַדּוּעַ? – אֶשְׁאַל.

עם פרוץ מלחמת־העולם השניה הוא כותב הרהורים בשם ‘תבל כי מתה…’: למה נהרגים המיליונים? אומרים כי נשחטו בשביל החיים, אבל מי הם החיים, שלמענם כדאי היה לעשות מרחץ דמים זה? האם למען בני־האדם המטורפים של תקופתנו?

עם כניסתו לכיתה ח' של בית־הספר העממי נהפך פתאום הקול הרך של הנער לקול גבר מתמרמר, הדורש שינויים ומחפש דרכים באפלת חיינו. באחד משיריו מאותו פרק זמן הוא כותב:

לָשִׁיר שִׁיר יָגוֹן וְחָמָס אֲנִי נוֹלַדְתִּי,

לִזְעֹק, לִתְבֹּעַ, לְשַׁוֵּעַ נוֹלַדְתִּי בָּעוֹלָם,

לְהַחֲרִיד עוֹלָם חֵרֵשׁ, לִצְעֹק קֳבָל־עָם…

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין וּמְצַפֶּה לַיֶּשַׁע,

לְעֵת בּוֹ יֶחְדַּל הֶעָווֹן וּפָסַק הַפֶּשַׁע.

ובמחזה שכתב על ההתעוררות הציונית בגרמניה עם הופעת הספר ‘מדינת היהודים’, מחזה שהכין בודאי לשם הצגה ב’נוער העובד', אומר גבור המחזה, וילי, אחר שנפצע בהתקפת ערבים על נקודתם: ‘לנוח?… לא! כל עוד חי אנכי לא אנוח. איך אפשר לנוח, והארץ עייפה וחולה?’. וכאשר חברו אומר לו: ‘מי יודע מה עוד צפוי לנו’ – עונה וילי: ‘החושב אתה כי אפשר ללדת מדינה בלי חבלי לידה? בלי כאבים ובלי דם – אין קונים מאומה, ובפרט ארץ מולדת!’. ולשולל הציונות שהגיע לארץ ברגע האחרון הוא אומר: ‘דם הוא הדבק הטוב ביותר בין האדם לאדמה’.

כשהגיע לגיל מצוות, מצא לו הנער אויר לנשמתו, הנכספת לגאולה ולשחרור, בשירי ביאליק ובכתביו של הרצל. בכיתה ט' כתב כמה חיבורים על ביאליק, ובאחד מהם כתב: ‘חלף זמנם של הרהורי לילה, חלף הזמן של בכי כוס ושל נאד הדמעות. הגיע הזמן לקריאה: על אף השמים וחמתם הננו ועלינו! ומה הן הדרכים לגאולה הנכספת? הדרכים שתיאר ביאליק הן אותן הדרכים שהורה הרצל: רצון, אמונה בכוחות עצמנו, ליכוד, סבל ואהבה’.

בהרהוריו ביום היותו ל’בר־מצוה' הוא משוה בר־מצוה לפנים לבר־מצוה היום וכותב, שהנוער הארץ־ישראלי קושר על לוח לבו ושם לטוטפות בין עיניו ארבע פרשיות קדושות חדשות: עבודה, אחריות, נאמנות, תקוה. במתמיד הוא רואה את סוד הקיום הנצחי של עמנו. המתמיד של ביאליק נהפך בזמננו למתמיד של עבודה, למתמיד של הגנה.

פתאום נתעורר לכתוב חיבור מקיף על המשיחיות, כי בתקוה הוא רואה את המעין ממנו שאבו היהודים תעצומות־נפש לקיומם. הוא מסתמך על דברי הפילוסוף הרמן כהן, כי ‘מכל ההיפעלויות של הנפש התקוה היא היחידה שאין כופר בערכה’, ובמשיחיות הוא רואה תקוה כפולה: לניתוק אסוריו של העם ולשחרור כל העולם מהרשע הכללי.

בכל להט נפשו ובכל חום מזגו התחיל לשתף את עצמו בהגשמת השחרור והגאולה. הוא נעשה פעיל בנוער העובד ובגדנ“ע; תלמיד בית־הספר התיכון ובו בזמן שוטר־מוּסף מוּשבע; ובגיל שבע־עשרה, ביום גמרו את חוק לימודיו, התגייס לנוטרות. משנת תש”ז למד פילוסופיה, סוציולוגיה, וכלכלה באוניברסיטה, ומשפט בבית־הספר למשפטים. מלבד הלימודים היה שומר בשבתות, ובשעות הפנאי היה מדריך בנוֹער, שימש קצין תרבות בגדנ"ע, היה מרצה הרצאות, כותב ומתרגם.

בקפיצה עברתי על תקופת חייו מהכיתות העליונות של הגימנסיה עד לדרכו האחרונה עם הל"ה. מעצורים נפשיים מונעים אותי מהרבות פרטים על חייו ומעשיו בתקופה זו. אין זאת עוד תקופת הילדות והנערות. רב־צדדי היה וחוג התענינותו היה רחב, ורק כטפה מן הים אוכל לדלות מתוך תשע־עשרה וחצי שנות חייו השופעות אור ומרץ, חיים ושאיפה, רצינות והוּמוֹר, וגם בזה אני חושש שמא אעבור את גבול המותר.

אולם אינני יכול שלא לציין כמה תכונות יסודיות בנפשו, הואיל והתכונות האלה הן, לפי דעתי, כלליות לנוער שלנו ברובו הגדול. דוד ידע לתת בטוי לתפיסת־עולמו בדיבור ובכתב. הוא חי מילדותו את קצב הזמן ואת קצב בנין הארץ, ורשימותיו מכיתה ה' של בית־הספר העממי עד לימי חייו האחרונים הן כעין בבואה לתולדות בנין הארץ ותקומת מדינת ישראל. על כל נקודה חדשה, על כל אנית מעפילים, על כל מאורע חשוב בחיי עמנו – באה מיד תגובה במחברתו בצורת שיר או מאמר. וברשימות האלה רואה אני אספקלריה נאמנה, בה משתקפת דמותו הנאצלת של הנוער שלנו. כי דוד הוא רק אחד מתוך ל“ה הקדושים, ול”ה הם יחידים מבין האלפים ששמו את כל חייהם קודש לתקומת מדינת ישראל.

כתלמיד המחלקה השביעית, בשנתו השש־עשרה, בכ' אדר תש"ד, כתב בחיבורו: ‘לדעתי, ראוי להקרא בשם ‘יהודי טוב’ מי שהדאגה לחיי עמו משמשת לו הנכס החשוב ביותר של החיים, אפילו יותר מהחיים עצמם. יש חשיבות גם למות, צריך לדעת למות בשביל תקומת ישראל, כשם שצריך לדעת לחיות בשביל העם’. ובאחד ממכתביו האחרונים, כשידע שאנו חרדים לשלומו, כתב לנו: ‘הסירו דאגה מלבכם! הרי יש עשרה מיליונים יהודים לדאוג להם’.

הנוער שלנו, הנוער ה’צברי', כמה זלזולים וגידופים ירדו על ראשו וכמה חטאים מנו בו חכמים וטובים. מי שהדיבור היה בפיו והעט בידו תיאר את הנוער כנעוּר ממצוות וממעשים טובים, מתורה ומדרך־ארץ. בימינו אלה ניתן הנוער להתגלות, והוא נתגלה בכל שעור־קומתו, בכל עוז־נפשו ובכל הוד נשמתו. הנוער הארצישראלי ננער לכל פעולה נועזה למען העם והמולדת, רוחו היא רוח ישראל סבא. ישו הנוצרי, כשהגיע לעינויי הצליבה, קרא: ‘אלי, אלי, למה שבקתני?’, ולא כך נהג רבי עקיבא; כשהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל לא התאונן, כי־אם אמר: ‘וכל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: ‘בכל נפשך’ מתי יבוא לידי ואקיימנו!’. וכך מקיימים בנינו את מצות אהבת ישראל ואהבת ארץ־ישראל בכל נפשם, וכל אחד ואחד מהם ראוי לשמש סמל לדור, סמל לגבורת ישראל בדורנו ובכל הדורות.

ורוח הגבורה וההקרבה מלוּוה אצלם רוח ענוה מתוך פשטות וטבעיות. גיבורים־שתקנים. מי מן ההורים ידע מה פעל בנו – או אילו סכנות עברו עליו. כמעט תמיד נודע להורים על פעולות נועזות ומוצלחות של בניהם מפי אחרים, או רק הסוף המר מגלה את המוסתר והמכוסה על ידם. רק מנפילתו על הרי חברון נתגלה לי שהשתתף בפעולות ההגנה על ירושלים וסביבותיה.

הנאה מיוחדת היתה לדוד ממאמר של ר' ברוך ממז’יבוז‘. ‘אברהם, משה ודוד היו ענותנים. אברהם אמר: ‘ואנכי עפר ואפר’; משה אמר: ‘ונחנו מה’; דוד אמר: ‘ואנכי תולעת ולא איש’. ואולם – המידה היותר גדולה בענוה – זה שאינו אומר כלום’… במאמר זה של נכד הבעש"ט היה דוד משתמש כנגד אלה המתגנדרים בפעולתם ובהצלחתם. ולא רק בפעולות ההגנה – שהשתיקה יפה להן – היה איש־סוד. בשנת חייו האחרונה היה מרצה לעתים תכופות מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות או מטעם מוסדות אחרים, אך מעולם לא הסכים לפרסם בעתון את שם־משפחתו. שם המרצה היה דוד. וכך היה חתום השם דוד בלבד על רפורטאז’ה שלו ‘חגה של חוקוק’, שנדפסה ב’דבר’ שלושה שבועות לפני מותו. באותו זמן קיוה להתכלכל משכר הרצאות, תרגומים, כתּבות ומאמרים פופולאריים בעניני מדע (אחדים מהם נדפסו). הוא היה מרבה לספר על טיוליו בכל פנות הארץ, היה מרבה למסור לנו את רשמיו ודעותיו על ההצגות של כל הבימות שלנו, כי חובב אמנות היה. כן היה מנעים את חברתו בהומור ובבדיחות. לא היה איפוא שתקן מטבעו, אבל ידע לשתוק על קשריו עם כוחות הבטחון, כמו שעבר בשתיקה גמורה על נסיונותיו לחבר מחזות, תסכיתים ומאמרים שנתגלו בעזבונו.

ועוד רגש אחד, המשותף גם הוא לנוער בכללו, רגש החברות והשויון, פעם בלב דוד. הוא היה איש־רעים מילדותו, שמר על הקשרים עם חבריו וכמה הצטער כשראה שהקשר הולך ונפסק.

ויחסו לנוער – כולו רצוף אהבה. ‘נוער זהב, בעל נכונות מתוך רצון ובעל התלהבות ליצרה מתוך הבנה’ – כתב על הנוער שהדריך בעליה לתל־חי ביום כיבוש ביריה. כל הנוער מוכן, לפי דעתו, להקרבה, ועל־כן היה מתרעם כשהיו מקדישים תשומת־לב יתרה בעתונות לאחד מקבוצה שנפלה בפעולות ההגנה. ‘מדוע כותבים מאמרים מרובים על הקדוש האחד, בשעה שעל חבריו שנפלו ביחד אתו עוברים בשתיקה?’ – היה טוען בהתמרמרות. ‘מי יודע תפקידו של מי היה חשוב יותר ומי היה מביא יותר תועלת לעם? מדוע הקימו נקודה על שם האחד, ואילו חבריו היקרים והקדושים נשכחים מן הלב?!’.

אהבתו הגדולה לחבריו, לנוער ולמין האנושי בכלל, האופטימיות, החיפוש אחרי נקודות־האור – נטעו בלבו נטיה כללית ללמד סניגוריה על הבריות. בטרם מלאו לו ארבע־עשרה שנה, פתח מחברת לכתבי סניגוריה, ובדף הראשון כתב: ‘אך ורק בסניגוריה ובהגנה ייתכן שיפור ותיקון דרכי הפושע ומעשי הפשע’. בשמעו טענות הורים נגד בניהם, שהם צעירים ואינם מסוגלים להבין למבוגרים בעלי־הנסיון, אמר פעם, בצורת פאראפראזה, אַפוריזם חריף: ‘אסון הילדים הוא, שהם מקבלים את ההורים כשהם כבר מבוגרים ונוקשים במידה כזאת, שאין הם מסוגלים עוד להשתנות ולהבין את דרכי בניהם’.

דוד נתפעל מאוד מדברי ההספד שנשא אברהם לינקולן על הלוחמים האמיצים שנפלו במלחמת האזרחים למען החופש (‘משא גטיסבורג’), ומרוב התפעלות תירגם את ההספד לעברית. דבריו של לינקולן, שמצאתי בין רשימותיו, יפים גם לל"ה:

‘אין בכוחנו אנו לקדש, לרומם ולפאר אדמה זו. הלוחמים האמיצים, בין החיים ובין שמסרו את נפשם במלחמה כאן, הם קידשו את המקום ואין לאֵל ידינו להוסיף או לגרוע מקדושה זו. העולם ישים מעט אל לב ולא ירבה לזכור את אשר נאמר אנחנו, אולם הוא לא יוכל לשכוח את אשר עשו הם’.

אביו


שתי פגישות

[א]

שנת 1945. נתניה. תחנת הנוטרים. חדר צר וארוך. קירות לא צבועים וסדוקי טיח, חלונות־חזית צרים ומכוסי סבכה, ארבע מיטות עץ, רצפת בטון מחוספסת ולא מטואטאת. אני משמש מפקד פלוגה ד' בגדוד נוער ע"ש ‘סטרומה’. נתניה היא מרכז לכוחות הימין ואני מתקשה בתפקיד ההסברה. התסיסה הולכת ורבה. פניתי למטה הנפה והובטח לשלוח אלי נוטר צעיר, שקצין התרבות הנפתי מתעתד להשתמש בו לתפקידי עזר בהסברה. אני יושב בחדר הנוטרים בנתניה ומחכה לאותו צעיר.

נכנס עלם בעל קומה בינונית, ראש גדול יחסית ועינים ערניות, כובע נוטרים רחב־שולים לראשו ובידו תיק ניירות קטן. מציג את עצמו: דוד ט"ש. נתקשרה שיחה. הוא סיפר לי על נסיונותיו הקודמים בהדרכה ובהסברה לנוער, אני סיפרתי לו על הלך־הרוח הימני בין אנשי נתניה חברי פלוגתי, ולבסוף סוּכּם, ששיחתו תתקיים ביום הששי הקרוב, במסגרת ערב פלוגתי, והנושא: ‘ראשי פרקים בתולדות הגנת הישוב’.

אולם־הרצאות רחב. על ספסלים יושבים נערים ונערות בני 14 עד 17, מהם תלמידי בית־הספר התיכון ומהם פועלי יהלומים – נערים עובדים. כולם זקופים וערים. על הבימה הקטנה מאחורי שולחן יושב דוד, בן השבע־עשרה, לבוש בגדי חאקי פשוטים, בידו פיסת ניר, שבה רשם לעצמו ראשי פרקים של הרצאתו. אני יושב לימינו וכולנו שרים את שירי הפלמ"ח, כדי להשרות אוירה מתאימה. התלחשות: מי הוא הבחור היושב ליד מפקד הפלוגה? הושלך הס! דוד קם ומודיע על נושא השיחה ומתחיל בה ללא הקדמות. אני מסתכל בעיני אנשי הבקורת ורואה כיצד רגש הזלזול הופך להיות עניין וקשב. דוד מנתח ומסביר וחוזר מסביר. ההרצאה נמשכת כשעה. ומיד לאחריה מבול של שאלות. דוד רושם בשקט את השאלות ושב להסביר. התסיסה עצומה. דבריו הרסו מחיצות וערערו מושגים מקובלים. האנשים מתפזרים תוך ויכוחים סוערים.

דוד מילא את תפקידו בהצלחה, והוא נכנס יותר ויותר בעול ההסברה. הוא עובר בכל הפלוגות, מרצה בתל־מונד, כפר־ויתקין ועוד.


[ב]

27 ביוני 1946. כפר־חיים. מחנה נוטרים – בית־בטון גס ובלתי־מטוייח. על הכניסות הראשיות תלויים מנעולים, כלפי חוץ הבית עזוב מאֵין יושב, אך אנשים לרוב מתדפקים על דלת אחורית. מסדרות כניסה אפל וקטן מוביל לחדר גדול יותר ובו מסודרות מיטות לנוטרים כ’סליק'. צמודים זה לזה שני חדרים מוארכים ובלתי־מהוקצעים. בחדר מימין יושב מפקד הנפה ובזה שמשמאל מדריך הנפה. כאן מרכז העצבים של ההגנה בעמק־חפר.

השעה אחת אחר חצות. בחדרו של מפקד הנפה עוד דולק החשמל, המפקד יושב כפוף על גבי ערימת הדו“חים ממנהלי החבלים וממפקדי פלוגות החי”ש והנוער. משמאלו רכון דוד, רק גופיה לעורו, על מכונת־הכתיבה, והוא מקשיב לדברי המפקד. מפעם לפעם גומעים השניים קפה מתוך ה’פינג’אן' החשמלי. בארץ מתחוללות פעולות ה’מרי'. ואני בא אותה שעה עם כיתת נוטרים־סיירים להתריע על כוננות זידונית מצד הבריטים. דוד ממהר להכניסני אל מפקד הנפה, כולו מרץ, כאילו לא עבד כלל אותו לילה. מפקד הנפה שומע את דברי, נותן הוראות מסויימות לדוד וממהר לתל־אביב. אני חוזר למקומי ולתפקידי. לאחר מכן סוּפּר לי כיצד הוקף כפר־חיים, כשאר ישובי עמק־חפר, כיצד התקדמו הצנחנים אדומי הכובע מן הפרדסים שממזרח והחלו בחיפושים יסודיים מבית לבית, בסמנם בגיר את הבתים שכבר חיפשו בהם. בין הבתים הראשונים ‘מחנה הנוטרים’. דוד מצליח להערים על מפקד חולית החיפוש ולהסתיר מעיניו את מרבית החומר. בפיו תשובה מניחה את הדעת לכל שאלה חשדנית. ערימה גדולה של ספרות ההגנה אינה אלא ‘רידר־דייג’סטים’ בעברית. רובה שנמצא באחד הבתים הוא רובהו של שוטר־מוסף, שעמד אותו לילה על המשמר. המחפשים הולכים ומתקרבים למגדל המים, ובו תחנת האלחוט הסודית. דוד מוצא שעת־כושר וממהר לסמן את הבית בגיר, והמחפשים פוסחים עליו. התושבים נכלאים, והמשק החי תובע מים ומזונות. ‘במה אשמות הפרות והתנגולות?’– טוען דוד בפני ראש משטרת תול־כרם ומצליח לשחרר מהמכלאה את המכונאי של הבאר. עם ערב עזבו המחפשים את כפר־חיים וידיהם ריקות.

זאב שפריר


דרכו

כל דרכו הקצרה של דוד ט"ש, דרך נער ועלם עברי בארץ, היתה בכיוון אחד: ביטול חרפת הסרטיפיקאט – ועליה חפשית לארץ־ישראל, למדינה העברית הקמה לתחיה.

המדינה העברית, קסמה והודה, היא־היא הממלאה תוכן את נפשו הסוערת והכמהה, ושוֹבה את ישותו כולה. בגיל שש־עשרה, בעודו תלמיד הגימנסיה, הוא מרצה ב’משמרת הצעירה' הרצאה ‘על הרעיון של המדינה העברית בתולדותינו, מחורבן הבית ועד ימינו’. וכתלמיד האוניברסיטה העברית, בגיל תשע־עשרה שנים, ירצה בקלוב ‘לשכת צעירי בני ברית’ שבירושלים הרצאה שניה על נושא זה: ‘לדמותה של המדינה העברית’.

ומהי הדרך למדינה העברית שבחזון? – הדרכה ב’נוער העובד' בגיל רך; הצטרפות לנוטרות רשמית בגיל שבע־עשרה; התקשרות לכוחות הבטחון והדרכה בשורותיהם בעודו עלם, כמעט נער; מורה לחג"ם בירושלים כתלמיד האוניברסיטה העברית – עד ההליכה בסך באותו לילה אפל מהר־טוב לכפר־עציון.

קומה זקופה וכתפים רחבות, ראש מורם וצעד קצוב ובטוח. ובשקט, בהצנע לכת ובבת־צחוק טובה וספר ביד – בחינת ספרא וסיפא. מי גידל לנו דוידים ושאולים כאלה בארץ־ישראל בימי דור אחד? מי הזקיף את קומתם והרים את ראשיהם של בני מורים ומשכילים יושבי־אוהל ואנשי ספר? – ‘אַל תדאגו לי אבא ואמא – הוא כותב במכתביו האחרונים מעמדתו שבירושלים – נדאג לעשרת מיליונים היהודים ונשתדל להביא את שרידינו לארץ־ישראל. יהיה טוב. מוכרח להיות טוב’.

מוכרחים להביא. מוכרח להיות טוב. ומוכרחים ללמוד בינתים מדעי החברה באוניברסיטה. ומוכרחים גם ללמוד משפטים בעת־ובעונה־אחת. וגם היסטוריה הוא מקצוע מעניין. והאמנות התיאטרלית אף היא ענין בה. וקיום? הן צעירים אנו ואפשר לעסוק בהדרכה, לשמור בשבתות, ולהרצות פה ושם בהזדמנויות. בשעות הצהרים שיחה בבית־חרושת בפני הפועלים הנחים. בערב – הרצאה בין חברי ה’שורה' על נושאים קרובים ללבו. ובבוקר השכם, עד העליה להר הצופים – הכנת חבריו הצעירים לתפקידם החשוב, ללמד את בני ישראל קשת…

מחזיק בשלח ותופש עט. בעל אפקים רחבים ותלמיד־חכם צעיר. מאמר בראדיו־אקטיביות ורשימה בעניני כלכלה. רפורטאז’ה חיה על החיים בקיבוץ העולה על אדמתו שבגליל ורשימה על שלמה מולכו. הלב פתוח והתאבון גדול. יש לדעת את הכל ומוכרחים להספיק הרבה. היום קצר והמלאכה מרובה. צריך למהר ולהתכונן לתפקידים שבמדינה העברית, המדינה הנהפכת מחזון למציאות.

לקחת הרבה בשנותיך המעטות, דוד הטוב והישר, ועוד יותר נתת. נתת את הכל, את כולך ומאודך. הבאים אחריך יעלו לארצנו בלי סרטיפיקטים, יעלו קוממיות למדינה העברית, שעליה חלמת, נלחמת וסייעת בהקרבת חייך הצעירים להקמתה.

א. שמאלי


קטעים מיומנו

ט“ז אייר תש”ה

חשבתי להתחיל ביומן זה בעוד חודש ומחצה, עם סיום לימודי בבית־הספר התיכון. אמרתי בלבי: אני עומד חודש וחצי לפני התחלת חיי, ואולי מוטב שפתיחת היומן תהיה גם פתיחת הדף החדש בחיי. אולם התקופה בה אנו חיים, סוף־הסוף של המלחמה העולמית השניה, היא שהניעה אותי להקדים ולהתחיל מהיום. כי יום יום מביא מחשבות והרהורים חדשים על המצב בכללו ועל זה שלנו בפרט, והם עתידים להשכח ממני. היום, למשל, קראנו: ‘הימלר הסכים לכניעה ללא תנאי, אולם בלי רוסיה’. בשבילי נגמרה בזה המלחמה, אולם השלום עוד לא התחיל. הוא עודנו רחוק, לדעתי, מאוד. המלחמה נגמרה, אבדה כל תקוה מגרמניה לנצח במלחמה, אבל אני פסימי ביחס לסיכויים של בריטניה ושל ארצות־הברית לנצח בשלום, על־כל־פנים בשלום כפי שאנו רצינו לראותו, ולנו יש זכות לרצות שלום שיבטיח לנו חיים.

אין זה מקרה שבול הקהק"ל שהדבקתי בראש היומן הוא בול לזכר אחינו לוחמי גיטו וארשה. זוהי האוירה וזהו העולם בהם אנו חיים. עולמנו הוא עולם של גיטו, של רדיפות וצרות, של יסורים וסבל, וביחד עם זה של גבורים וגבורה, של לוחמים והצלת כבוד. ואם־כי היסורים וההשפלות עולים על הכבוד המוצל, הרי ערך רב לגילויי הגבורה והעמידה על נפש היהודי וכבודו בשביל עתידנו, בשביל חינוך הדורות. הם לחמו בלי כל סיכוי לנצח, בלי כל סיכוי להנצל. רק למען החיים יש ערך למותם.

בזמן האחרון מתעוררים בכלא אירופה פארטיזאנים, לוחמי גרילה. אולם ההבדל בינם לבין לוחמי הגיטו הוא בזה, שמאחורי הפארטיזאנים באירופה עומדות אומות מנצחות ומאחורי רוביהם – טאנקים ומטוסים. ואילו מאחורי האקדח האחד שבו התחילה הגנת וארשה ומאחורי שמונת האקדחים וחמשת הרימונים שהיוו את המשלוח הראשון לגיטו לא עמדו לא צבאות, לא תותחים ולא מטוסים. מאחוריהם עמדו חמשה מיליון אחים הרוגים ושרופים. בגלל היעדרם של הטאנקים והמטוסים אין תוקף גם לדרישותינו; בגלל היעדרם אין לנו זכות כניסה לועידת סאן־פראנציסקו, שנתכנסה לפני ארבעה ימים.


י“ז אייר תש”ה, אור לאחד במאי ולל"ג בעומר

היום הזה עומד בסימן שני ימי־המועד החלים מחר. ואם־כי המרחק הזמני המפריד ביניהם הוא אלפיים שנה בקירוב, הרי הם קשורים על־ידי אותו הגורם שלא ירד מעל במת האנושות כל ימיה – השאיפה לחירות.

מחר בערב נזכיר ברמות־השבים את לוחמי הגיטו, את ל"ג בעומר ואת האחד במאי. שלושה תאריכים המסמלים את הקשר בל־יינתק של השאיפה לחירות: של היהודי כיהודי, של עם ישראל כעם, ושל הפועל והאדם כפועל וכאדם.


י“ח אייר, ל”ג בעומר, 1 במאי

היום עבר בסימן חגיגות, אסיפות וכינוסים. בבוקר – כינוס ספורט בבית־הספר בכפר־מל“ל של בתי־הספר מצופית, מרמת־הכובש ומכפר־מל”ל. שלוש שנים חלפו מאז עזבתי את בית־הספר ועוד נשאר בי יחס מיוחד לאותו בית־ספר, בו קיבלתי את תורתי במשך תשע שנים.

החבר א. הציע לי שאשאר במקום כמדריך הנוער העובד. יתכן שזו היא העבודה המתאימה לי ביותר. יש לי בזה מעט נסיון וגם תכניות שונות ואקוה שההצלחה תאיר לי פנים. אין לי עדיין עמדה ברורה להצעה זו. הדבר יתברר במשך השבוע. הריני מתקרב לשלב השני בחיי, שלב הבינים.

בערב התקיימה מסיבה לאור מדורה. קראתי בה את רשימתו של ברנר ‘הוא אמר לה’. רשימה זו, שידעתיה על־פה כבר מקודם, מדברת תמיד אל הלב, אקטואלית תמיד ותשאר כזאת עד אשר נהיה עם חפשי על אדמתו.


י“ט אייר, תש”ה

הלימודים מתנהלים באוירה המיוחדת שלפני הגמר. הסוף הקרוב משפיע ומשפיע גם הסוף של דבר חשוב יותר – סוף סופה של המלחמה מאחורי דלתינו.

בבית־הספר שוחחתי היום קצת עם י. ועם מ. על יצירותיו של הרצל. הרצל הוא האדם הקרוב ביותר ללבי, אולי מכל גיבורי ההיסטוריה. רבים מסיפוריו ורשימותיו קראתי, אבל החלטתי להשלים את קריאת סיפוריו, לפחות. קראתי הערב חמישה פיליטונים שלו. הם כה נפלאים! חוש פסיכולוגי דק כל־כך, כושר־ביטוי נהדר כזה! אמיתוֹת־חיים שלימות נמצאות אצלו כרשימות־אגב, במשפטים בודדים. וכמה העמיק לחדור לנפש האדם הנה ‘שרה הולצמן’, העבריה הצעירה הסובלת בגלל אהבתה לאביה הזקן והמסכן. איזו דקות של תיאור. טראגדיה של נפש בעמודים מספר. והנה הפסיכולוגיה של ההמונים בסיפורו הנהדר ‘התקוממות באמאלפי’ ו’פיגמאליון‘. אותה חדירה להרגשתו של אדם, לאהבתו בגלל אהבתם של אחרים. על הכוח המגוחך הכופה על אדם את דעת האחרים. וסיפור המקרה – ‘הפעמון השמאלי’. מהו כוחו של מקרה: גורל אדם, גורל של יותר מאדם, נקבע לפעמים רק על־ידי משיכה בפעמון השני, בפעמון השמאלי. בסיפוריו רואים כבר את המנהיג לעתיד. ב’התקוממות באמאלפי’ הוא מנסה להבין את ההמון, הוא כותב כי ההמון נבדל מסכום של פרטים. ‘אין לנבא מה תהיה תוצאת מפעלנו על ההמונים’. אילו זכינו, היינו חוגגים היום את יום־הולדתו השמונים וחמישה. (בדרך־מקרה נזכרתי בפרט זה כרגע. אכן גם זה מקרה שדוקא היום קראתי בכתביו. מי משך כאן בפעמון הנכון?) והוא היה רואה את תוצאת פעלו על המוני ישראל. ההיה שבע־רצון? מי ידע. אולם תוצאה היתה – וגדולה.

נוסף לזה החילותי היום בהשפעת י., לקרוא את מחזהו של איבסן ‘אויב העם’.


כ' אייר

ברלין נכבשה כולה. אין צורך בהערות ובפירושים. הפתגם הגרמני אומר: השולט על ברלין שולט על פרוסיה, והשולט על פרוסיה – שולט על גרמניה כולה.

הוספתי היום לקרוא בפיליטונים של הרצל. ‘קילכברג ובן דודו’, אַחד היפים מבין אלה שקראתי, מסתיים בציון עובדה, מצערת אבל לדאבוננו אמתית לעתים קרובות: ‘אני חושב שלאחוה האמתית זוכים רק אז, כשאין לנו עוד מאומה זולתה’. אילו זכינו לאחוה אמתית ונוסף לה עולם שלם, עם יהודי וכל אשר חרב בינתים! והאם עכשיו, כשהרבה ממה שהיה איננו עוד, כבר נזכה לה? כל עוד יש לעמים ולאנשים שאיפות מנוגדות ומאחרי השאיפות כוח – קלושים, לדאבוננו, הסיכויים לאחוה. בפיליטון הדק ‘רוזלינדה היפה’ כותב הרצל: ‘בכל הופיע הוא, אותו טירוף קל, אותה מרה־שחורה גדולה – הכרת העצמוּת’. ‘כל שירה אמתית אינה דנה אלא בשתי הנערות הצעירות הללו של וירטץ. כי הרי היא החושפת את המשותף לכולנו והנעלם מכולנו, את השלד, את האדם’. תפיסה מעניינת מאוד של מהות השירה ויחד עם זה של עצמוּת האדם. ובאיזו דקות הוא חודר לנשמתו של האדם העומד על סף הזקנה, המרכיב לראשונה משקפים על חטמו, בסיפור ‘המשקפים’. והוא כתב זאת בהיותו בן ארבעים ושתים, בדיוק כאותו יוהאנס, כותב המכתב. ואיזו אהבת הורים־בנים ב’הבן'. אכן, פסיכולוג־אמן היה הרצל, כמו שהיה מנהיג־אמן. והכל בארבעים ושש שנות חיים. רק החל להרכיב משקפים, ונסתלק הסופר־המנהיג.


כ"א אייר

היום סיימתי את קריאת ‘אויב העם’ של איבסן. דראמאטורג גאון הוא. אם־כי הרעיון יכול לשמש חומר לויכוח, הרי הוא מצליח במידה רבה לשכנע. רעיונו העיקרי הוא: ‘האויב המסוכן ביותר לאמת ולחופש הוא הרוב המאורגן. הרוב – לעולם אין הצדק אתו’. האמונה שהרוב צודק תמיד היא אחד השקרים החברתיים, שמחובתו של אדם בלתי־תלוי וחושב לקדש עליהם מלחמה. מיהו המהווה רוב במדינה? התושבים הנבונים או חסרי־הבינה? לעולם לא תוכלו להעמיד פנים שמן הראוי כי חסרי־הבינה בינינו ישלטו על הנבונים. לרוב יש כוח – לרוע מזלנו, אבל צדק – לא. אם להסתכל מנקודת־מבט מוחלטת – הרי הצדק עם איבסן. אבל אם נביט מנקודת־מבט יחסית – בהתחשב בחיים, במציאות ובסיכויים לשנות את המציאות, יש להגביל את מסקנותיו. רעיונו צודק בתנאי חיים אדיאליים. בחיים של ימינו אין כל אפשרות אלא להניח שהרוב צודק. ואם הוא טועה הרי אין עם טועה לעולם ועד, הוא יחזור בו.

בערב ביקרתי במחנה הגדנ"ע. הרושם מעודד! בתנאים של עכשיו נאספו קרוב לארבע מאות נער ונערה מהשרון כולו ליממה שלמה של עבודה קשה, בתנאי מחתרת קשים. ואין זה אלא הכנה למיפקד של גדודים אחדים. וכל המיפקדים אינם אלא הכנה למשהו גדול יותר, שמי יתן ולא יבוא… אבל כנראה – לא נימנע ממנו. הפעם, בניגוד למאורעות הקודמים, יעמוד כוח יהודי מרוכז ומלוכד ומאומן. לעבודה ולשלום באנו הנה, אבל בשעת הצורך נדע לתת ידינו גם להגנה. ולא רק ידינו – גם יותר, את הכל! רק על־ידי נכונות לתת את הכל, להקריב את הכל למען המטרה הנעלה יש סיכויים להגשמה.


כ"ב באייר, יום שבת

הבוקר חזרתי וביקרתי במחנה הגדנ“ע וראיתיו בשעת עבודתו: ספורט שימושי, משיכת חבל, הופעות קפ”פ. הרושם מצוין. רוח המשתתפים טובה, ולמרות החום הקשה – רבה ההתלהבות. במרכז המגרש הדגל הלאומי ולידו דגל גדנ"ע 20, ועל־ידם שמירה המתחלפת בשעות קבועות. תמיד כך: משמר הדגל מתחלף, הדגל נשאר. במשך אלפי שנות קיומנו התחלפו משמרות – הדגל נשאר!


כ"ד באייר

אחה"צ הודיע הראדיו על סוף המלחמה באירופה. שמחה שטפה את הכל. דגלים, ברכות, שירה, ראקיטות מקרוב ומרחוק. אחרי שש שנים זכינו סוף־סוף ליום הגדול – לקץ המלחמה באירופה. אמנם עוד יש מלחמה נגד יאפאן, אבל האויב העיקרי, ובעיקר אויב עמנו, הושמד היום, ב־7 במאי בשעה 14.41. ובכן, אנו עומדים בתקופת שלום. הלאורך ימים?


כ"ה באייר

היום נשארתי כל היום בתל־אביב. רציתי לראות את העיר העברית חוגגת. כל הבנינים מקושטים בדגלי האומות המאוחדות והדגל הלאומי בראש. מה שפוגע בשלימות התמונה וגם בהרגשה היא העובדה, כי אין דגל לאומי אחיד. כל משרד מוציא לעצמו דגל לאומי כרצונו. אמנם כחול־לבן, ועם מגן־דוד, אבל בלי סדר וצורה. אכן, זהו מעוות יוכל להתקן.

השמחה בעיר מרובה. הכול ענוד תויות הנצחון של הקק"ל עם הכתובת: ‘יום נקם בלבי ושנת גאולי באה’. יום נקם – כבר הגיע. האם גם שנת גאולי?

הדבקתי בראש יומני את תו הקק“ל על־יד הבול המסמל את מרד גיטו־וארשה. ישמש תו הקק”ל לאות ולסימן על הגורם החדש שנתוסף להויתנו – הנצחון, והבול הקטן והמזעזע שעל ידו, מרד גיטו ורשה, – לאות קין על מצח העולם המנצח.


כ"ז באייר

היום שוב דיבר אתי א. על הדרכה בנוער העובד כשנת שירות. עבודה זו קרובה אמנם לרוחי. ותוך כדי הדרכה אוכל להמשיך ללמוד ולהשתלם, אולם מסופקני אם הצורה הזאת למילוי שנת שירות היא הנכונה. ארגון הנוער והדרכתו חשובים לאין־ערוך, אך כלום אי אפשר למצוא אנשים שגמרו את שנת השירות שלהם, או שמסיבות שונות אינם יכולים לצאת לשנת שירות. אני כשלעצמי הייתי רוצה לעזוב את הבית למשך זמן־מה, לראות את החיים, את העולם הקטן ולהיות עצמאי. מושך אותי עד מאוד להיות נוטר בירושלים…


כ"ט באייר

בחינות־הבגרות מתקרבות. ביום ג' הבא – הראשונה, חיבור עברי. איני יודע, בכל אופן הספרות על בחינות אלה מפחידה יותר מהמציאות; אין זה נורא כלל ועיקר, אפשר לסבול זאת. לא אוֹמר, כי איני מתרגש כלל, אולם פחות מאשר שיערתי בנפשי לפני שנה. יכול אדם להתרגל אפילו למחשבה על בחינות, העלולות להשפיע בהרבה על עתידו.

קראתי היום את ‘מסדה’ של למדן. אכן, קנה לו למדן את עולמו בפואימה נהדרה זו. זהו ערכה של יצירה – שאין הזמן חל בה לרעה. וטעמה של פואימה זו רענן, ומיום ליום רענן יותר. כיום לאור (יותר נכון – לאפלת) הועידה בסאן־פראנציסקו, הויכוחים והנאומים היפים על עתיד העולם לאחר ליל הנדודים, והספק ואי־הידיעה המאפילים עם זה על שאלתנו אנו, כמה ברורות שורות מעטות אלה מתוך ‘מסדה’:

תַּם לֵיל־נְדוּדִים. לְיוֹם־שֶׁמֶשׁ אָרֹךְ יָצְאוּ לְפָעֳלָם עַמִּים,

וְאָנוּ עַרְעֲרֵי הָעוֹלָם– אֶל דַּרְכֵּנוּ:

הִנָּשֵׂא בְּלִי עֹגֶן עַל כָּל שִׁבְעַת הַיַּמִּים

וְצַפּוֹת לְלֵיל־נְדוּדִים מֵחָדָשׁ יִמְשְׁחֵנוּ,

וְכֵן חוֹזֵר חֲלִילָה. –


אילו רצו, אילו השתדלו אחינו להבין ולהרגיש אמת פשוטה זו, כי ‘כל האורחות רק לאין מוצא אחד יובילו’, כי עתה לא היה מאזננו כל־כך מחריד. אבדן ששה מליון נפשות. בשעה זו גם עלינו לומר וידוי – אשמנו! אשמנו בקשיות־לב, בבטחון עצמי, בחוסר־אימון, אשמנו, הרבה אשמנו.

יום שלישי, ג' סיון תש"ה

היום– בחינת־הבגרות הראשונה. חיבור עברי. אני כתבתי על הנושא הראשון: ‘האנושות ועם ישראל על סף העולם עם תום המלחמה’. נגשתי לבעיה מנקודת־השקפה של העמים הקטנים, שגם אנו ביניהם. הרעיון המרכזי: בחיי העמים, כמו בחיי האדם, צריך לשלוט החוק: ‘אין גדול מכדי להיכנע לחוק, אולם אין גם קטן מכדי ליהנות מהגנתו’. דברים רבים יצאו בודאי לא ברורים די צרכם, והרבה אשמה בזה האוירה המתוחה ומלאת ההתרגשות של בחינות־בגרות.

נזכרתי בנובילה הנהדרה של פטר אלטנברג בשם זה – ‘בחינות בגרות’. במרירות וכאב הוא לועג לצורה בה ניתנים נושאים, שגם מוחות נבונים משלנו ובלי ההתרגשות של בחינות אינם יכולים לכתוב עליהם. תוך שיחה בבית אמרתי היום לאבא, שזוהי תעודת־עניות לגימנסיות בארץ, אם הן ממשיכות ובוחנות כדרך שבוחנים זה עשרות שנים ולא הצליחו במשך הזמן למצוא פתרון אחר, טוב יותר. נדמה לי שצדקתי.

ח' סיון

כל הרע שבבחינות־הבגרות בלט היום בבחינה בכימיה. הוזמנו לשמונה בבוקר, נכנסתי להיבחן – בארבע אחר הצהרים, אחרי שמונה שעות ציפיה מתוחה, וכל הבחינה הזאת לא נמשכה אלא כעשר דקות. הבוחן מצליח – על־כל־פנים אצלי ואצל אלה שהיו אתי בחדר – לקבוע גבול מינימום – יותר ממספיק. אחר־כך באות שאלות, שלא כל תלמיד רגיל זקוק להן והמכוונות לאפשר לתת את הציון מצוין. בין שני גבולות אלה אין לבוחנים כל קנה־מדה ישר. בזה נסתיימה פרשת הבחינה בע“פ. ומעכשיו עליך לחכות לתורך לעבודה מעשית בשמונה בבוקר באתי ובשמונה בערב נתקבלתי. גמרתי את האנאליזה במשך 30 – 40 דקות. קיבלתי ציון כמעט טוב. ½6 בע”פ, 10 באנאליזה. אולם לא הציון הטוב איכפת לי, איכפת לי שהבחינה היתה איומה. החזיקו תלמידים במשך כל שעות היום בהתרגשות ובמתיחות. אילו היה הדבר בידי הייתי בראש ובראשונה מיטיב את תנאי הבחינות, אם־כי הייתי רוצה לבטלן כליל.


ל' בסיון

ב’דבר' באה ידיעה כי חלק מחברי ‘מחנות העולים’ פרש. זהו החלק שהיה מתומכי האיחוד עם גורדוניה, ומדריכיו ברובם הגדול חברי מפא"י. אינני חושב שצעד זה נכון. לא היה עליהם לעשות זאת. אולם כיון שעשו זאת – אני אתם. אין זה נשק לעזוב תנועה בגלל חילוקי־דעות, ויהיו יסודיים כאשר יהיו. אולם אם לא יכלו לשאת עוד בעול – ברכתי אליהם: הצליחו, חברים! בוודאי יתאחדו עם גורדוניה. אולם מזה לא יצמח האיחוד הדרוש לנו. והאיחוד דרוש לנו כאוויר לנשימה. בלי איחוד אין לנו כל תקווה להמשיך בתנאים הקשים של היום.

לפני מועצת בית־השיטה, שבה נידונה בעיית האיחוד ונדחתה, היו לי שיחות עם חברים אחדים משוללי האיחוד. במקצת הצלחתי לשכנע, כי הרי רוב רובם של הנימוקים המתנגדים הם מלאכותיים. כלום יש איזה דבר שאפשר לנמקו באופן יותר טבעי מאשר שאיפת האיחוד? אולם המועצה דחתה את האיחוד. לא הועילו נאומיהם המצויינים – כך סיפרו חברים – של יהודה שרתוק ואליהו גולומב. המועצה פגעה בבבת־עיננו – של כולנו. היא דחתה את יסוד קיומנו – האיחוד. מי יתן ושטן הפירוד יחדל לרקוד בתוכנו להבא. 'הפירוד הוא תרגום, האחדות היא המקור’– אמר בֶּרל ז"ל. הנדע לשמור על המקור במקום התרגום המסולף והמסלף?


א' בתמוז

אליהו גולומב איננו: אחד אחד הם הולכים. הוא, העושה בדבר ההגנה שלנו, הוא האיש שכל ישותו אמרה בטחון. הייתכן שלא יפגע היעדרו קצת בבטחון הפנימי של כל אחד? הננוחם? גם אליהו הלך. לא איש־דברים היה – איש־מעשים. לא בדברים ינחם איש את רעהו, נמשיך ללכת בקו שהוא רצה כי נלך בו – במעשים. תהי נפשו צרורה בצרור נפשות גדולי האומה וגיבוריה מדור דור.


ז' בתמוז

הבחינה האחרונה– פיסיקה. הצלחתי בה, לדעתי, יפה מאוד. ובכן, גם זה עבר. היום בשעה 11.35 סיימתי את הלקח הראשון של פרשת חיי. אודה על האמת: במשך החדשים האחרונים, כשהרהרתי ביום זה, תיארתי לי אותו אחרת. אמנם, ברגעים מסוימים ניסיתי לעמוד על פירוש הדבר ‘סיום חוק־הלימודים בגמנסיה’, אולם בדרך־כלל – לא היה בזה מכל אותן הרגשות שייחסתי בדמיוני ליום זה. מאחדים מהחברים, בעיקר מהטובים שבהם, נפרדתי. בוודאי עוד אוסיף להתראות אתם לעתים, אולם הפגישה הקבועה, היום־יומית – זו חלפה. איש לדרכו, תלמידים. אני רק מברך את עצמי ואת כל יתר בוגרי הגימנסיות: תהיה הדרך אשר תהיה, אולם המטרה צריכה להיות ברורה – העם.

ובכן אני מסיים את הפרק הראשון בפרשת חיי – שנות הילדות. ממחר אני מתחיל להיות אדם. גמרתי ללמוד – ורק עכשיו אוכל להתחיל ללמוד, ללמוד את הקשה בתורות – את תורת החיים.


י"ז בתמוז

מח' בתמוז עד י"ד בו טיילתי ברחבי הארץ. שלושת הימים הראשונים עזרתי לאבא בהדרכת טיול של כיתתו, ז', לגליל ולעמק. הטיול היה יפה, מעניין, מאלף ומרתק. רק חסרון אחד היה בו – שכבר נגמר. חזרתי הביתה. אולם עוד אשוב אליך, נוף מולדתי.

התחלתי בריכוז הסניף של הנוער העובד. אתמול כבר ביקרתי בפעולה של ש. בקבוצתו המתבגרת. פעולה יפה ומעניינת. הכינותי ערב סניף למחר על דרייפוס, כי בכ"ב בתמוז תמלאנה עשר שנים למותו. אשר למזכרת הרצל וביאליק נכין כנראה תכנית משותפת עם ועד המושב. על הכול יוחלט הערב. הערב אני נכנס לתפקידי הראשון ורב־האחריות. נקווה שהדבר יעלה בידי.


ב' באב תש"ה

היום הודעתי במועצת מדריכים, כי החלטתי להתגייס לנוטרות. א. התרגז, הוא ייאלץ להיות מרכז הסניף. חשבתי הרבה על הנוטרות, הרהרתי בה לטובה ולרעה. אכן, זהו החייל העברי הנשאר במולדתו והפועל בגלוי. הנוטרים הם חוליה בשלשלת שומרי אבק־השריפה שלנו. על־ידי זרים וכוחות מבחוץ לא ניוושע.


ח' אדר ב' תש"ו

מסיבות שונות – תלויות ובלתי־תלויות בי – הפסקתי את כתיבת יומני. כעת – לאחר קרוב לשמונת חדשי שירות בנוטרות אנסה לסכּם תקופה ארוכה־קצרה זו. לשירות התגייסתי בכ“ג אב תש”ה, – ביום 2 באוגוסט, שבע דקות לפני אחת־עשרה. אז חתמתי על שבועה לממשלת פלשתינה־א"י. וכבר ביציאתי מחדר הקצין הבריטי שבפניו נשבעתי, ידעתי כי הכוונה שבלב היא העיקר, ואני נשבעתי להוד מלכותו עמי. לחברים אני נוהג לומר בהלצה, כי אני ‘משרתם של אדונים’. אולם רק לאחד אני משרת, לאדון אחד, לעמי.

נשלחתי לכפר־יונה. לאחר שלושה שבועות של שירות – סיורים ועבודת־מחנה רגילה – נשלחתי לכפר־חיים. כאן נחתך גורלי לזמן הנוטרות. מסרו לידי את עניני התרבות וגם תפקיד של עוזר לאחד מהמנהלים. העבודה רבה, קשה, לפעמים נותנת סיפוק.

במשך הזמן הזה עבר עלינו החיפוש בגבעת־חיים. המתיחות רבה, אבל אין עצבנות. יש דריכוּת ונכונות. אני מועבר לגבעת־חיים. אני ממשיך בעבודתי הרגילה.


צִוְחַת הַשְׁחוֹר


יֵשׁ רֶנֶן לַצֶּבַע, שִׁיר לַיָּגוֹן.

אֵימָה תְּהַלֵּךְ מִשִּׁיר הַשְּׁחוֹר,

אֵימַת מָוֶת וַחֲרָדָה מִמֶּנּוּ.

הֲדַר חַיִּים, לִבְלוּב וּפְרִיחָה,

זֶהוּ שִׁיר הַיְרֹק יְנַגֵּן בְּמֶתֶק,

תֹּם מִפִי נֶפֶשׁ הַלֹּבֶן יְפַזֵּם,

פַּשְׁטוּת וְשַׁלְוַת חֵן, בְּחֵן יְרַנֵּן.

וַאֲנִי שִׁיר אַחֵר בַּלֹּבֶן אֶשְׁמָעָה,

שִׁיר נַפְתּוּלֵי כְּאֵב וּדְוָי.

לָבָן הוּא הַבַּיִת, לָבָן הַסָּדִין

וְלָבָן– סִינוֹר הָאָחוֹת.

בֵּית־חוֹלִים. הַכֹּל לָבָן

כְּלֹבֶן שֶׁל תֹּם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט

אֲשֶׁר מִפֹּה יֵרָאֶה.

אֵי לֹבֶן מִמָּקוֹם אַחֵר יִתְגַּל?

וַאֲנִי בוֹ שׁוֹמֵעַ אַנְחַת הַחוֹלֶה

וַאֲנִי פֹה אַקְשִׁיב, לֹא כְּכָל הָאָדָם,

אַנְקַת מַכְאוֹבָיו וְצַעֲרוֹ.

לְלַחַשׁ הָאָחוֹת (סִינוֹרָהּ הוּא לָבָן!)

אַאֲזִין בְּאָמְרָהּ לוֹ, לַנֶּאֱבָק:

אֵין דָּבָר, הַכֹּל יַעֲבֹר.

וְאֵין הִיא יוֹדַעַת מִלֹּבֶן סִינוֹרָהּ

אֵי זֶה צַד יַעֲבֹר הַחוֹלֶה.

אִם יַעֲבֹר זֶה בְכִִי טוֹב

אוֹ אִם יִהְיֶה זֶה בְכִי לַהוֹלֵךְ.

וְעַתָּה הוּא פֹה לְעֵינַי שׁוֹכֵב (עַל סָדִין לָבָן!)

וְנִמּוֹק חֶרֶשׁ.

וְאִם יַעֲבֹר הַכֹּל, וּבָרִי שֶׁיַּעֲבֹר,

וְאִם עוֹד אֶשְׁמַע רֶנֶן הַיְרֹק בְּלִבְלוּבוֹ,

הַאִם נִתְּנוּ הַחַיִּים כְּדֵי לִשְׁכַּב בְּתוֹךְ לֹבֶן,

בְּתוֹךְ לֹבֶן הַקִּירוֹת וּבְתוֹךְ לֹבֶן הַסָּדִין,

וְאֶת צִוְחַת הַשְׁחוֹר הַמְהַלֶּכֶת אֵימִים לִשְׁמֹעַ?

כֵּן, עַתָּה יָדַעְתִּי!

בְּתוֹךְ רֶנֶן הַזֹּךְ אֲשֶׁר לַלֹּבֶן

אֶת צִוְחַת־צִרְחַת הָאֵימִים אֲשֶׁר לַשְּׁחוֹר

שָׁמַעְתִּי –

וּמֵאָז אֵין לִי מַרְגּוֹעַ,

אֵין לִי שַׁלְוָה,

אֵין לִי שֶׁקֶט,

אֵין לִי שִׁיר הַלֹּבֶן.


ירושלים, יאנואר 1948 [בימיו האחרונים]


 

אלכסנדר כהן    🔗

דיוקן 16.png

נולד ביום כ' סיון תר“ץ (16 ביוני 1930). בן יחיד להוריו. למד בבית־הספר ‘תחכמוני’ ובגימנסיה העברית בירושלים. אחרי גמר לימודיו בגימנסיה ויתר בלב כבד על הצטרפות לפלמ”ח, בגלל מחלת אמו, אולם כאשר החמיר המצב לא יכול עוד לעמוד מנגד והלך לקורס מ"כ. שבועיים אחרי־כן נקרא לדרך הגורלית בהרי חברון, בה נפל.

אליק

אליק נולד באביב 1930, לשמחת אמו החולה, שטיפחה וגידלה אותו באהבה רבה. למד בבית־הספר העממי ‘תחכמוני’ ובגימנסיה העברית וניכר בכשרונותיו. היה שקדן, חרוץ והצטיין בכל המקצועות וביחוד במקצוע המתמטיקה, שבו עסק בחיבה מיוחדת ומוריו ניבאו לו גדולות. בגיל צעיר הצטרף ל’הגנה' והיה נאמן לה עד רגעיו האחרונים.

בחופש שלאחר שנת־הלימודים השביעית בגימנסיה יצא עם בני כיתתו לחודש עבודה. במכתביו הביע את שמחתו על העבודה בחיק הטבע, על מאמצי הגוף ואימוץ השרירים; חדות היצירה מפעמת בו. לאחר שסיים, והוא בן שבע־עשרה את הגימנסיה, ויתר, למען אמו החולה, על כוונתו לצאת לעבודה בקיבוץ. הוא עבד בעיר, אם־כי העבודה לא היתה לפי רוחו, כי נמשך למרחב. משהחמיר המצב בארץ הפסיק את עבודתו, יצא לקורס בכפר הנתון במצור, וחזר משם מפקד כתה.

בשובו, בילה רק ערב אחד בבית הוריו ועזבם בהבטחה לחזור כעבור שבועיים בריא ושלם. שני ימים לפני תום השבועיים נפל, והוא רק בן שבע־עשרה ומחצה.

גבה־קומה, חסון־גוף, ‘צבר’ שחום, בעל בלורית שחורה ועינים שחורות. משהו ילדותי ותמים היה בדמותו החסונה. הרגשת טוהר נבעה מכל ישותו; היה ישר ותיעב כל שקר. טוב־לב היה ונכון לעזור לכל, בהשקט וצנעה. כבד־ראש, מעמיק חשוב, ומחבב את המתימטיקה וההגיון. אף ידע להוקיר את היפה, אהב לצייר (ירושת אביו). היה עדין ורגיש ביחסו אל אמו החולה. ידע לוותר למענה על מעשי נערות, על שעשועים, ובלבד להקל על יסוריה; ויתורים מתוך טוב־לב ואהבה בלי מצרים מלוים את ילדותו ונערותו. גם לשנת השירות לא הלך מחמת מחלת אמו. אולם כשהחמיר המצב בארץ לא יכול עוד לעמוד מנגד. ויצא לקורס של מפקדי כיתות. להוריו סיפר שהלך למחנה עבודה. מהקורס חזר אדם אחר, כאילו התבגר לפתע, הילד היה לבחור. שבועים לאחר מכן נפל בהרי חברון.

אגרת אבילות

אחי,

הנני רוצה לספר לך מקצת מן המקצת על בני יחידי אלכסנדר כהן, שנפל עם ל"ד חבריו בהרי חברון, אף כי חוטא אני לרצונו של בני זכרונו לברכה, שהצטיין בענוותנות יתירה והתנגד תמיד בחריפות כשאמרנו לספר את מעלותיו וכשרונותיו.

מילדותו חונן בכל הטוב והיפה שבנפש האדם.

יחסו ללימודים היה תמיד רציני וכן, כשרונותיו היו גדולים בכל המקצועות, וביחוד במתימטיקה. עוד נמצאת אצלי רשימה שרשמתי מפי המורה הותיק מר חברוני בראשית לימודיו וכה דבריו: ‘באלכסנדר הנני רואה את בעל המקצוע בעתיד. יחסו רציני, רואים שחביב עליו המקצוע’. זוכר אני איך היו באים אליו תלמידים מכיתתו והוא תמיד נענה להם ברצון, הדריכם והסביר להם בסבלנות ובחיבה כל דבר הקשה להם במתימטיקה. אולם כשהציעה לו אמו של אחד התלמידים שכר בעד עזרתו, דחה אותה בתוקף. המורה לתלמוד לא ראה בעין טובה את התמסרותו ללימודים הריאליים, כי ראה את הצטיינותו בתלמוד, וכן כל המורים היללוהו בפה מלא.

וכיחסו ללימודים כן היה יחסו לכל תופעות החיים, יחס של רצינות וכנות. מידת הרחמים לכל סובל ונענה היתה טבועה בנפשו. כשהיינו הולכים ברחוב לא נתן לי לפסוח על שום עני, מבלי ליתן לו משהו. היה טוען תמיד להגדלת התרומות לכל מוסד וביחוד לקרנות הלאומיים. 'אין דבר’– היה טוען – ‘אוותר על סינמה או דבר אחר, זה יותר חשוב’. בימי השואה שבאה על עמנו באירופה, והוא עדיין ילד, ראינו תמיד את רגישותו לכל ידיעה הבאה משם. עוד שמור אצלי חיבורו על לוחמי הגיטו בווארשה, שכתב בבית־הספר העממי. כמה רגש וכאב, גאוה והשתתפות בסבל הגבורים האומללים האלה מורגשים בדבריו.

דאגתו לאמו החולה, מסירותו לאביו העובד, השתדלותו להקל עליהם ולא לדרוש מהם משהו שלמעלה מיכלתם, היו למעלה מכל המקובל. תמיד היה אומר ‘אם לא קשה לך להוציא כסף על ספר זה’. תמיד האמנתי לו, כי מעולם לא העלה דבר שקר על שפתיו. ובכל־זאת… כשהגיעו ימי המלחמה, והוא ידע את חרדתנו לו וחשש שמא נעכב בידו, לא היסס להשלות אותנו בכל מיני הבטחות, כי הוא הולך רק להדריך קבוצות נוער הרחק ממקום סכנה, והוא הלך בשליחות מסוכנת וחמורה, שקיפחה את חייו הצעירים והרעננים. כי אמנם צעיר ורענן היה, החיים תססו בקרבו בכל עוזם ולא היה דבר שעמד בפני רצונו.

כמו חי הוא עומד לפני בחזרו משבועות העבודה עם תלמידי הגימנסיה העברית ברמת־הכובש. הימים היו ימי חרדות, ימי מאסרם של חברי הסוכנות היהודית, והילדים שיצאו לעבודה לרמת־הכובש היו צפויים להתעללות מצד קלגסי הבריטים, אך מכתביו משם היו מלאי שמחה והתעוררות. העבודה בשדה, החיים בין חברי הקיבוץ, בין חבריו לגימנסיה, וההתקרבות לנוער העולה, מילאו את כל ישותו. הוא התקשר מאוד למקום, לעבודה ולאנשים ואף לאחר מכן היה פותח בסיפור רשמיו: ‘אצלנו ברמת־הכובש’. הורגש בעליל כי לא החידוש שבדבר הוא שמשך אותו, אלא תוכנו העמוק יותר. עבודת הבנין והקשר עם האחים שבאו מהגולה, עם העם הסובל והנענה, שלמען גאולתו יש לעשות הכל וכדאי להקריב הכל…

משה כהן


מדבריו

מעולם לא נתתי לעצמי דין וחשבון על חיי ומעשי. הייתי שקוע בחיי בית־הספר, חייתי באותה האוירה של לימודים ומשחקים, תמיד ימי־לימודים מאחרי ולפני, ודומה היה שכך יימשך המצב לנצח. והנה הוצבה הנקודה. נחתם העבר, והעתיד לפניך ריק, כשהוא טומן בחובו סימן־שאלה גדול. אולי הוא רב סכנות ויסורים ואולי אף שמחה ותענוג, שהרי עתידי הוא חלק זעיר מעתיד האומה, מעתיד גדול, שאף הוא מלא חששות…

בית־הספר, שגזלני מתוך אוירת הילדות החמימה ובלעני אל תוכו, מקיאני עתה ישר אל זרועות החיים, אשר הוא עצמו לימדני לדעתם. והחיים ניצבים לפני עוד יותר קשים ונוגים מכפי שתיארתים לי.

העבודה נעשית מתוך שאיפה ליצירה. נותנים בידך חומר גלמי, ‘משהו’ מגושם, פשוט, חסר־צורה ועליך להקציעו, לשפרו ולשווֹת לו צורה מושלמת ונאה. הנך רואה כיצד החומר הופך תחת ידך נאה ומתוקן ואתה מתמלא שמחה על שהשגת את המטרה הרצויה, היא חדות היצירה.

מוטב שירעבו מאה איש, משירעבו עשרה והשאר ישבעו.

לעולם לא אעזוב את הארץ ואפילו על־מנת ללמוד.

אנו עומדים כגזול התופש בכל כוחו בשלו, בעוד הכל נצבים סביבו, מסתירים עיניהם ומחוים דעה: ‘ראו, זה חפץ לקחת בחזקת־יד את נדבת־ידו של פלוני’. אך אין הדברים כן, אין החירות מתת־יד. אין להעניקה כחסד, שלנו היא. חמסוה, ועל העולם העוָל להשיבה. והשב ישיבנה! משנהרג אדם, ייצאו אנשי־חסד המנסים לתקן את המעוות, בהשפיעם מתנות על קרובי המת. אך מה לנו טובות ומי לנו מיטיבים? לא דרשנו פיצויים על אבידותינו. אנו דורשים פרעון חוב. נלקחה מאתנו החירות ועל התבל להחזירה. לא לתיתה, שכן אין החירות ניתנת, אלא להחזירה מאחר שנטלה ממנו.


 

יעקב (י’ורדן) כהן    🔗

דיוקן 17.png

נולד ביום כ“ט אדר ב' תרפ”ד (4 באפריל 1924) בברלין. למד בלוכסמבורג ובפאריס. בהיותו בן עשר עלה ארצה עם הוריו. סיים את הגימנסיה באלפור בתל־אביב ולאחר שירות של שנתים בפלמ"ח, נכנס לאוניברסיטה ולמד היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. חבר ומדריך ב’מכבי הצעיר' וב’הבונים'. בשנות לימודיו בירושלים עבד כמדריך במוסד הילדים ‘בית חנה’, מיסודם של ‘בני־ברית’. משאת נפשו – עבודת הוראה וחיי קיבוץ במשק דפנה, שאליו נתקשר בהיותו שם בהכשרה מגוייסת.

לדמותו

שוב חוזר האביב לארץ, שוב מתכסים הר וגיא ירק רענן ופרחים צבעוניים. אך רבים מטובי בנינו לא יראו עוד אביב זה, ובכללם ל"ה הצעירים אשר נפלו בהרים בדרך לכפר־עציון. אחד מהם היה יעקב כהן.

יעקב נולד באפריל 1924 בברלין, למד בבית־ספר בפאריס, ועלה ארצה, בהיותו בן עשר, בשנת 1934. מאביו נחל אצילות־נפש, נטיה לידיעה שיטתית, והבנה להווי היהודי. מאמו קיבל שמחת חיים, אהבה לטבע ולכל הטוב והנאה, ענוה, אדיבות, וכשרון ליהנות אף מן הדברים הקטנים שביקום. ויעקב עוד חיזק את היסודות הטובים שבנפשו. היה נלבב, שוחר־דעת, בעל הבחנה דקה, ונטיה לשירה ולציור. בנפשו נתמזגו התכונות הטבועות ביהדות הגולה עם הגאווה, האומץ, הכרת האחריות, אהבת החופש והשאיפה לעבודה גופנית קשה, המציינים את הנוער הארץ־ישראלי.

כבר בבית הוריו בגולה למד לאהוב את עמו ומולדתו, חלם על ארץ־ישראל. והוא שמח בגורלו שהביאוֹ ארצה בעודו נער.

יעקב למד בגימנסיה באלפור בתל־אביב. אחרי בחינות־הבגרות הצטרף לפלמ"ח. במשך שנתיים עבד בנקודות שונות: תל־יוסף, כפר־גלעדי ודפנה. היה מלא אושר על קרבתו לאדמת המולדת, לא נרתע מכל עבודה קשה. בכל מקום לשם בא, עשה למעלה מחובתו, בלא התרברבות, בלי דיבורים, בבת־צחוק, שר, שורק, מלא חדוות חיים. באלבום תמונותיו מאותה תקופה שפע תמונות קטנות ופשוטות – הרים, פרחים, אילנות, מפל־מים, עדר צאן, ברוזים לבנים שטים באגם. בעמקות ובפשטות כאחת, בהכרה מלאה הרגיש את החיים. התגאה ביפי הארץ, בשמחה ובהתלהבות הורה על כל עץ, כל מעין. לרבים פתח את העינים ואת הלב. את כל הקרב אליו שיתף במחשבותיו ובחויותיו. היה שמח בחלקו, ומאושר בכוח נעוריו הזוהר.

לאחר התלבטות קשה נפרד יעקב מן החיים בכפר, על־מנת למלא את שאיפתו לדעת. הוא עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, והתמסר ללימוד מדעי הרוח. ככל שרבתה העבודה היו צחוקו עליז יותר ותנועותיו זריזות יותר. היה בו שפע של בטחון, חיות ועליזות, עד שברצון קיבל על עצמו אף את ההתחיבויות הקשות ביותר.

בירושלים לא הסתפק בלימודים בלבד. הוא בחר לטפל בילדים ולהקל עליהם את דרכם בחיים. ובמידה שהילדים עלובים יותר ומקופחים יותר, היה נכון יותר להדריכם, לקדמם, ולהשקיע בהם מנפשו וממרצו.

יעקב היה למדריך לילדים מפגרים מבין העולים במוסד של בני־ברית ‘בית־חנה’, ועד־מהרה הפך לעוזרו העיקרי של המנהל. במשך שלוש שנים העניק לילדים אלה משפע הוויתו. וכפי שהיה מראה בגאוה למבקריו בקיבוץ את יפי הסביבה, כן היה מציג עתה בגאוה את ‘ילדיו’. כל אחד מהם היה יפה ומוכשר בעיניו ויש אך לטפחם. היתכן אחרת – הרי ילדים יהודיים הם – ילדי עמו.

כל מגמתו היתה לא ‘לחנך’ כי־אם לתת להם אושר, שלוה ובטחון. בימי החופש שלו היה נוהג לבקר את ‘ילדיו’ ובכל מקום אליו בא, כאילו האירה קרן־שמש את חיי הילדים האלה. בחלקו נפל אביב־חיים קצר בלבד, אך הוא השקיע בחניכיו כל־כך הרבה מנשמתו עד שחלק מנעוריו ימשיך לחיות בנפשותיהם.

יעקב היה יפה ובריא. לעולם לא עיף, לא חלה; שקט ועליז פנה מעבודה לעבודה. עניו ותמיד נכון לתת, ולעצמו לא דרש מאומה.

נאמנותו היתה קו־יסודי באפיו, נאמנות שלא חשת בה כבלים מעיקים, אלא פעולה מובנת מאליה של אדם תם וטהור. נאמנות למשפחה – הוא היה בן נפלא ומסור; נאמנות לחבריו, נאמנות לעמו, נאמנות לשאיפותיו, נאמנות של אדם לאדם.

יעקב למד בשקידה. גדולה היתה שמחתו כאשר מצא ספר טוב, או שמע הרצאה מעניינת; ומה אהב לספר על כך, למסור על כך לזולת. לעולם לא רצה לשמור דבר טוב ויפה לעצמו.

מחמיר היה עם עצמו, וסלחן לאחר. לעולם לא נשמעה מפיו ביקורת חסרת אהבה ורצון להבנה.

אחרי עבודת־יום קשה, כשהילד האחרון הושכב לישון, אחרי עוד מלה טובה לזה ולטיפה לאחר – היה אץ יעקב אל ספריו האהובים, ולהם וללימוד רציני בהם היה מקדיש את שעות הלילה השקטות.

מה עשיר היה אדם צעיר זה בפשטותו ובענונותו. הוא אהב דברים ואנשים כה רבים, ורבים אהבו אותו.

יעקב נשא את אלוהיו בלבבו, והוא היה לו למקור כוחו. אמונתו לא היתה מן השפה ולחוץ. כל חייו היו עבודת אלהים. את אלהיו עבד בשמחה, וברכת ה' היתה על חייו ועל מותו.

כשבאה שעת ההכרעה לעמנו, חש יעקב לתפקידו. היה בין מלווי השיירות בכבישי הארץ, שמר יום ולילה בעמדות מסוכנות, – גאה שניתן לו להגן בחייו על חיי אחרים, ולהילחם על היקר לנו ביותר. הוא אהב את החיים, אך לא ירא בפני המות. לא היה בחייו יום בלא תועלת, וגם מותו לא היה מקרי ומיותר.

קשור הוא עתה לעולם עם ההרים אשר כה אהבם. הוא מת על אדמת עמו, אשר למענה עבד, אשר לשחרורה נלחם. ‘האדמה חזקה ממני’ – אמר זמן מועט לפני מותו לאמו, כאשר הביע את רצונו לחזור לכפר. האדמה היתה חזקה ממנו, כי היא חזקה מכולנו.

אניטה מילר־כהן


בעיני חניכיו

(מתוך מכתבי ‘ילדיו’)

זכורני, בהיותי במוסד ויעקב כהן היה מדריכנו, לא היה יום שלא בא אלינו מהאוניברסיטה שמח וטוב־לב. את צפצופו המגוון היינו שומעים עוד מרחוק, וכל הילדים היו מחכים לפני השער כדי לקבל בשמחה את פניו, להגיד לו שלום ולשאלו אם הצליח בבחינות. יעקב זה היה לו טבע משונה: כאשר הילדים היו בוכים או עצובים הוא היה בא אל הילדים והיה מדבר אתם בהלצות, בדברי לעג (כאילו). ילדים שבאו מצרפת היה מדבר אתם בשפה צרפתית שנונה ובהלצות, עד שהם היו מוכרחים לצחוק… כאשר היינו יוצאים לטיול והיינו עייפים וצמאים היה אומר תמיד: לא טוב שאחד ישתה ואחד יצמא, והיה מראה על מקום רחוק או על פסגה גבוהה ואומר: שם ננוח, ושם נאכל ונשתה… בלכתו אתנו לטיול תמיד היה זמר בפיו. יעקב הדריכנו לחיות בשלום עם החברים ועם השכנים, נקוה כי נחיה עם כולם בשלום…

רוצה אני לספר קצת על טיולינו בהרים. יעקב אהב את ההרים וגם בלבנו נטע את האהבה להרים ולקרקע המולדת. בכל הזדמנות, בשבתות, בימי החופש היינו יוצאים להרים. היו בינינו כאלה אשר ביכרו ללכת העירה, לשוטט ברחובות, אך יעקב תמיד טען: נעזוב את האויר הרע שבעיר, נצא לשאוף אויר הרים צח. ודאי כולכם זוכרים עוד את ‘הגבעה הלבנה’. זוכר אני היטב איך הופתע יעקב מיפי המקום. כמה עליז היה בהרים. גם את שיר המוסד חיברנו בהרים. יעקב עוד איננו, לא יוסיף עוד לטייל בהרים, לא נוסיף עוד לשמוע את שירו בהרים, ולא את צחוקו בתוך המוסד. נישבע כולנו, כי נלך בדרכיו ונגשים תורתו ואהבת המולדת…

יעקב הקדיש לנו את כל זמנו. תמיד היה עליז ושמח, עורך אתנו הצגות, ‘פעולות’, ריקודים וטיולים. תכונותיו היפות, כאדם וכמחנך, נראו יום־יום ושעה־שעה, בעת היותו עם הילדים. הוא היה תמיד מוכן לעזור לכל. אם ילד היה מתקשה במשהו, היה יעקב יושב ומסביר לו מאה ועשרים פעם עד שהילד היה אומר כי הוא מבין.

כאשר טיילנו באחד הימים בהרים הופיע פתאום ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין שבידו. הילדים רצו לברוח, אך יעקב האמיץ נשאר במקומו איתן, הרים אבן גדולה, והערבי לא העיז להתקרב. כך ניצלנו והמשכנו בדרכנו, ויעקב שימש לנו דוגמה. אקוה כי כל ילד ילך בדרכו, ולא נשכח את יעקב האהוב על כולם…

כמה אהבני יעקב וכמה עזר לי? ולכל הילדים? ואף הילדים כולם אהבו אותו. בשכבי לישון אני חושבת על מדריכי יעקב ומתחילה לדבר עליו עם הלילה ולשאול את הלילה מתי יבוא יעקב להגיד לי לילה טוב, כמו שהיה בא אלי תמיד. כולכם ודאי מכירים את יעקב, כמה היה עליז וכמה היה אוהב טיולים ושירה וריקודים. ואולי גם זוכרים אתם את ההצגות היפות שסידר יעקב ואחד השירים שחיבר בזמן היותו במוסד? השיר היה על כל המבוגרים וגם עליו, על עצמו. וזה השיר של יעקב: ציק ציק בום בום – כולכם זוכרים…

אנחנו, חניכיו, דבקנו בו כמו באב, את כל חיינו מילא בצחוקו, בעליזותו… היה גבוה ובעל שער חום ומסולסל מעט, עינים חומות, חודרות ללב. הוא אהב לסלק מצב־רוח רע מחניכיו ומאנשים אחרים. מה אהבנוהו, ומה חסרה לנו עליזותו בהיעדרו לימים אחדים. זה שנה תמימה שעזבתי את המוסד ותמיד אני זוכרת את המוסד כמו את ביתי, ויעקב בתוכו… מה שמחתי לראותו בביקורו, אחרי זמן כה רב. רצתי לקראתו ודבקתי בו כמו שלא דבקתי מעולם באיש. עלינו על ההר, כמו בימי קדם, והעלינו זכרונות נעימים שחלפו, עלינו על המגדל והתבוננו בכל העמק הפורח והמלבלב. סבבנו את כל המשק, התעכבנו בדיר, ברפת, בלול. ומה שמחנו לשחק עם העגלות, עם הטלאים והטליות והכבשים ולשמוע את קרקור התרנגולות. אחרי־כן ישבנו על הדשא ושוחחנו ארוכות על חברתי שבה אני נמצאת כיום, והוא סיפר לי על המוסד והשינויים שחלו בו. הבטחתי לו באחת החופשות לבוא לבקרכם. ומה צר היה כשהוא הלך כעבור שלוש שעות. מה זה שלוש שעות? לא כלום. רציתי שיישאר יום־יומיים לפחות…

מתוך יומנו

2 בדצמבר 1947

שמחים אנחנו ויש טעם לשמחתנו, ועל־כן לא ישביתו אותה המאורעות האחרונים ושום דבר אחר. ידענו כי עלולים להיות מצבים בלתי־נוחים, ומוכנים אנו גם לזמנים חמורים יותר, ועל־כן לא נירתע מכל סכנה ותבוא מאיזה צד שתבוא. היום היה לירושלים מראה שונה לגמרי מאשר ביום־הראשון (למחרת ההצבעה באו"מ), אך זה מציין בדיוק באיזו תקופה אנו חיים, וכי הדרך לעצמאות זרועה תוגה וששון לסרוגין. ועל כן ניכון לבאות בבטחון ובאמונה בצדקת מפעלנו ותנועתנו הנעלה.

17 בדצמבר 1947

קשה היה לעמוד בפני המציאות החדשה שהועמדתי בפניה, וכנראה איני היחידי שהמציאות טפחה על פניו. העם נאבק עתה על בטחונו, ומלחמת הבטחון היא בפי כל. על כל אחד בישוב לתת את חלקו למען הבטחון, ואי־אפשר לסבול עתה, כבכל שעת חירום אחרת, כל משתמט בקרבנו. יש כנראה, ואין ספק בכך, עבודות חיוניות שאין לוותר עליהן גם בשעות חירום, ועל האיש הפשוט לעשותן באותה אמונה ומסירות, כבימים כתיקונם. אם שחררוני לעת־עתה, בגלל תפקידי החינוכיים, הרי קיבלתי את הדבר כגזירה מן השמים, ולא עמדתי להתווכח ולשנות את דעתם של אחרים והעיקר של הממונים עלי, אם־כי, וזאת יודע אני אל נכון, בוחר הייתי להמשיך בחיי החיילים שנמשכו עשרה ימים רצופים.

היו אלה ימים מלאי־סיפוק, מלאי מאורעות וסכנות, ימים בהם חירפת את נפשך מנגד, והיית מוכן לכל פעולה ולוּ גם הקשה ומסוכנת ביותר. אמנם לא חסרו ימים בטלים, מלאי ציפיה, אך כאן התהוה ההוי הישן הידוע של חיי מחנות, במובנם האופיני ביותר. ולא חשוב היה באיזה תנאים שכנו, אם בבסיס הבטוח והנוח במעלה החמשה, מקום משכנם של מבריאים בימות הקיץ, ואם בנוה־אילן, הקבוצה הצעירה על ראש פסגות, שעם חבריה התקשרנו ביותר. מובן ש’החיים' לא פסקו על ההרים, על היערות שהשתלטנו עליהם, על הואדיות שהתהלכנו בהם ועל הכפר הערבי (דיר־איוּבּ) שכבשנו. בכל מקום היינו בבית והרגשנו את עצמנו בטוחים ושלוים. ידענו כי חיל החלוץ אנו לכוח המגן של הישוב ובתור שכזה כל יגע לא יהיה גדול יותר מדי. הצטערנו רק שלא הכל הלך כשורה, שלא הרבה הוצאנו לפועל, וכי הביצוע לא תמיד עלה יפה. אכן התנחמנו מהר – והיה במה להתנחם, כי אשרי העם שבנים כאלה לו, בנים למופת, ואני גאה שהייתי והנני אחד מהם.

1 ליאנואר 1948

לא יכולתי לסיים את הרשימה בפעם הקודמת, כי לא עצרתי כוח עוד, והיה עלי ללכת לישון. ועד כמה נחוץ היה הדבר תוכיח השינה במשך שתים־עשרה שעות רצופות, עתה מבולבל במקצת סדר הימים אצלנו, בגלל המציאות שלנו, שאינה מבדילה בין יום ובין לילה, ובין יום אחד למשנהו. משום כך טוב, כי קיים עוד דבר כזה כמו לוח, ובלוח כתוב כי היום התחילה שנה אזרחית חדשה. איני רוצה להתעכב הרבה על שנה אזרחית חדשה זו, אך אין לעבור על כך בשתיקה. לפני מאה שנה התעוררו עמי אירופה להכות את שרידי הפיאודליזם ולהבטיח את קיומם של עקרונות המהפכה הצרפתית. היתה זו השנה הסוערת ביותר בכל המאה התשע־עשרה וסבלם של האנשים באותה שנה פינתה את הדרך לאושר היחסי של השנים הבאות. והפעם, לאחר מאה שנה, מופיעה שנת 1948, שתהיה שנת הכרעה בשבילנו. זו תהיה השנה שתבטיח לנו את עצמאותנו בארץ־ישראל.

כשם שקשה כל דרך אל העצמאות, כך קשה גם דרכנו אנו אליה. נראה שלא די קרבנות וסבל, יסורים ותלאות עברו על עמנו האומלל כדי שנוכל לקצור בבת־אחת את פירות העצמאות. נשאר לנו עוד להיאבק עליה, להבטיח לה זכות –קיום, ובתנאים קשים ומסוכנים דוקא.

…בהתקפה של בּאבּ־אל־ואד, שאני השתתפתי בה, היה לי הרושם של קרב ממש, וכך זכיתי גם לטעום טעם שכזה ולמלא כראוי את התפקוד שניתן לי. האמנם ההוראה לא הוצאה לפועל ממש, בגלל התנגדותם החזקה של הערבים, בכל־זאת היינו בסדר גמור. הכלי שלי פעל כראוי והכדורים עפו במהירות מפליאה. לא קלה היתה הדרך לשם, על־אחת־כמה־וכמה הדרך חזרה, אך הגענו בשלום כאור היום אל נוה־אילן.

טרם עבר היום יצאנו שנית, אל משלטנו המפורסם ביער הארנים שבקרבת בּאבּ־אל־ואד. היות והכל עבר בשקט נהניתי הפעם מן הנוף הנהדר הנשקף מן המשלט, ומהרי יהודה בכללם, דבר שגם על חייל להעריכו כראוי. במקרה זה היתה קשה בעיקר החזרה מהנוה למעלה, תוך עלטה וערפל ועם משא כבד מנשוא – אך אין אנו מדברים על קשיים שבהליכה, כי הרי זו המומחיות שלנו. התאמנו גם בהליכה לאור הירח כמו בהליכה לאור היום ובשעת ערפל, ומה רב ההבדל.

זה היום השני ששוב הננו בבסיסנו הבטוח והשלו. גשם כבר ירד עלינו, אך בדרך־כלל עוד יפה להפליא, למזלם של החיילים ולרוע מזלם של אנשי־האדמה.

5 ביאנואר 1948

המצב המיוחד מחייב אותנו להגביר מאמצנו למען הענין שלנו. היות והועד הערבי העליון רוצה דוקא במלחמה, הרי נשיב לו מלחמה עד שיחזור בו. קרבנות נופלים מדי יום ומזדעזע אתה לשמוע במיוחד כאשר בין הנופלים אנשים מוּכּרים לך או חבריך לחייל. אך בפני הגורל אין לעמוד, ואתה מתנחם וממשיך בנאמנות בשירותך.

11 ביאנואר 1948 [ארבעה ימים לפני נפלו]

הרבה יש עתה לספר ולאמר, ואיני יודע אם אצליח לכתוב הכל. חיים אנו במתיחות מתמדת ותוך סכנות האורבות מכל צד. קשה לעתים לעכל את כל הרשמים, ולהעלות אותם בכתב, ובמיוחד כשעוברים עליך בזמן קצר ביותר מאורעות ומשברים רבים כל־כך.

ראשית דומני, עלי לברך ברכת הגומל על מספר הפעמים בהן ניצלתי וניצלנו מסכנות כליה. אי־אפשר לדעת היכן אורב המות, אך להסתכן אפשר בכל מקום ומשום כך זכות קדימה לברכת הודייה לבורא על ששמר עלינו עד כה, ותפילתי כי נעמוד ונעבור את זמן החירום בשלום, ושלוה תשרור בארץ.


פגישתי האחרונה עם בני יעקב

היה זה בבוקר יום ששי. השמש קרנה. לא מיהרתי בקניותי ליום השבת. הן אף אחד משני בני אינו מצפה לי בבית. והנה יעקב שלי עומד לפני הדלת. בריא, זוהר, שזוף משמש־ההרים:

– אמא, כמה חיפשתיך, זה למעלה משעה! בעוד חמש שעות עלי ללכת.

רבים ראוהו ברחוב הקטן שלנו, וזר שושנים אדומות בידו. יותר מששמחתי, נבהלתי. ידעתי על כל הסכנות שבכביש ירושלים. אך כעת, בעמדו לפני והשושנים בידו ובספרו לי מה טוב חלקו, מה מאוד דואגים לו ידידיו, ומה גאה הוא בהשקיפו על ארץ מולדתו היפה מעל ההרים, חזרו האמונה והתקוה ללבי הרועד.

– רק היום עוד נסיעה בתפקיד, ויתכן שמחר או מחרתיים אוכל לבלות את חופשתי אתכם.

ליוויתיו למכונית. בשולי ‘הגרב’ שלו ניגב בבת־צחוק את דמעתי. נשיקה, לחיצת־יד, ועוד מבט אחד מתוך עיניו הנאמנות והטובות – ומאז לא ראיתיו עוד.

אמו


יגון וגאון

משק דפנה קיבל מאמו של יעקב כהן את המכתב דלקמן:

אני מרגישה צורך פנימי לכתוב אליכם, כאמו של יעקב כהן – אחד מן הל"ה אשר הקריבו את חייהם בהרי חברון. בני עשה בתוככם בתקופת שירותו בהכשרה. הוא אהב אתכם, את ההרים ואת הנחלים, את אדמתכם. השנה עמד לסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית וגילה לי, כי משאלת־לבו היא לחזור אליכם. המולדת קראה אותו והוא נענה. היה בין המתגייסים הראשונים, הלך גא, בפנים קורנים ומאושר.

עוז־הרוח, שפעם בקרבו והניעו לתת את חייו למען עמו, יוסיף לכם כוח בשעות הקשות. על־ידי כדור המרצחים שפגע בו נדם לבו החם, שפעם גם אליכם.

ביגון ובגאון

אמו של יעקב כהן


מדברי התנחומים שנשלחו מהמשק לאם השכולה:

הוחרדנו לשמע הבשורה על מות יעקב. הכרנו את בנך וידענו את תכונותיו הנעלות. הוא חי בישובנו שנתיים ימים בהכשרה המגוייסת, אחרי־כן היה נוהג מדי שנה בשנה, בזמן חופשתו מלימודים לבקר את משקנו, עובד בו, מתענין בנעשה. הכרנוהו ואהבנוהו. הוא היה מאותם האנשים הנענים ראשונה לכל קריאה. הלך ונפל.

הערצתנו לך, אם שכולה, אשר מיטב מרצך מסרת לחינוכו. אסונך כבד, אולם אינך מקוננת על גורלך, אינך מתלוננת, בגבורה ובאומץ קיבלת את הבשורה האיומה. זכרו של יעקב יהיה שזור במסכת יצירתנו, דמותו תשמש לנו כעמוד אור במלחמתנו למען עתיד העם.

משק דפנה

[צרור מכתבים, 14.3.48]


 

יחיאל כלב    🔗

דיוקן 18.png

נולד בשנת 1923 בתימן. בעודו תינוק עלה עם הוריו ירושלימה וכאן קיבל את חינוכו, תחילה ב’חדר' תימני ולאחר מכן בבית־הספר לבנים ובשיעורי־ערב. פועל–בנין, שיומו לעבודה וערבּו – בסניף ‘הפועל’, כמארגן ומדריך. כמה שנים שירת במשטרת הישובים העברים ועוד לפני הכרזת הגיוס נמצא בשורות המגינים, עד שהתנדב למבצע הקשה ונפל עם חבריו.

יחיאל

מדברי מדריכו:

יחיאל נולד בתימן בשנת 1923. הגיע ארצה עם הוריו בהיותו בן שנה. קיבל את חינוכו ב’חדר' תימני עד גיל שמונה ואחר־כך בבית־הספר לבנים. בהיותו בן שתים־עשרה הצטרף למשמר הבריאות שבבית־הספר ולקבוצה ‘מגל’ שליד מגרשי הספורט ע“ש גוגנהיים, ואותה קבוצה הצטרפה בשנת 1937 ל’הפועל'. הקבוצה מנתה ששה־עשר ילד. הילדים היו שובבים ופרועים ועלי הוטל לטפל בחינוכם. כלב היה ‘ראש המדברים’ בקבוצה ועל־כן מיניתי אותו לראש הכיתה. הקבוצה גרמה לנו קשיים מרובים, עד שהחלטנו לשתפם בנשף שנתי של ‘הפועל’. הנסיון הצליח, השובבים הקטנים התמסרו בכל לבם להכנות, ובעיקר הצטיין והשגיח על שאר הילדים יחיאל כלב. אחרי הצלחתם בהופעה זו התמסרו לספורט לכל ענפיו, ובעיקר לאטלטיקה קלה. כלב התבלט ביותר. הוא הגיע לשיאים ארציים בריצה וקיבל את האליפות בריצת 1500 מטר לנוער בכינוס ‘הפועל’. הוא הוסיף להשתלם ולהתאמן בענף זה וכעבור שלוש שנים השיג את המקום הראשון בין עשרות רצים, יהודים, ערבים ואנגלים בתחרות ריצה של שמונה קילומטר, אשר סודרה ע”י אגודת הנוצרים הצעירים, בירושלים. מאז השתתף בכל התחרויות באטלטיקה קלה מטעם ‘הפועל’ ולא במעט עזר להעלאת קרנו.

הוא נשלח ע"י הסניף להשתלם כמעמל, ובגמרו בהצלחה את הקורס המרכזי החליט לרכוש לעצמו גם ידיעות כלליות והתחיל לבקר בערבים בבית־הספר ‘בגרות’. עם גיוס החברים בשנת 1942 – 1943 לצבא, התגייס כלב לנוטרות, ועם זאת המשיך לפעול בסניף ולהדריך קבוצות צעירות. אף קיבל על עצמו תפקיד של מזכיר טכני וגובה ומעמל ראשי. בשנת 1945 הצטרף לפלוגת ‘הסדרן’ וגם כאן מילא את תפקידו באמונה ומסירות. בשנים האחרונות סיגל לעצמו תכונות של ‘ספורטסמן’ לכל דבר, וחבריו כינוהו ‘האינטליגנט’. הוא גדל וצמח בתוך ‘הפועל’. את מחיתו הרויח כפועל בנין (בטופסנות), ולחייו היה מסלול קבוע: היום לעבודה והערב לפעולה בסניף.

מדברי מפקדו:

בשנות המלחמה שירת כנוטר במשך כמה שנים, ועם זאת התמיד באימוניו הספורטיביים. כשחזרתי מהצבא, מצאתיו על פיגומי הבנינים בירושלים. טרדות העבודה והדאגות הפרנסה ליווּהו מילדותו. כשראה אותי ממרומי הפיגום, חייך אלי ועיניו השחורות והטובות הפיקו שמחה ורצון: שוב מפגשנו אחרי שנים של תלאות וסכנות.

היה בא למועדון של ‘המשמרת הצעירה’ לשמוע שיחה, להשתתף בויכוח ולחיות את חיי תנועת הפועלים.

היה חבר השורה מזה שנים ובפרוץ המלחמה התגייס מיד. נפגשנו באחד הבסיסים הדרומיים של ירושלים. תמיד ידע להאיר פנים, לשבת בצותא עם החבריא, ברוח טובה, בידידות לבבית ובצנעא. פעם נבחר לפעולה. המשימה היתה קשה ומסוכנת, היה צורך להנחית מהלומה כבדה על אחד הבסיסים הראשיים של האויב, תוך חדירה עמוקה ופעולת חבלה. יחיאל לא התבייש לגלות למפקדו, כי הוא חושש שמא לא יעמוד במבחן־האש הראשון ויכשיל את המשימה בהתנהגות בלתי־זהירה ובלתי־מאומנת כראוי, והציע לשימו במקלע־חיפוי, עד שיתנסה מעט באוירת הקרב ויתגבר על חששותיו. בקשתו נתמלאה – והוא מילא את תפקידו בדיקנות, רציפות ובלא כל עצבנות. מאז ועד מסעו האחרון עבר חודש ימים. ואף בחודש זה השתתף בפעולה לא אחת.

* * *

‘נחלת אחים’ בירושלים, שכונת העוני, שרובה בני העדה התימנית, היתה באותו יום נרעשת במקצת. מילא, מהבנים הגדולים שבשכונה כבר התיאשו, אבל הקטנים, בני עשר – שתים־עשרה, שהיו עוד רגילים לבוא לבית־הכנסת לתפלת מנחה, והנה גם הם אינם. כעשרים ילדים הלכו במאורגן ואין יודע לאן. היו שסיפרו, כי הם הלכו ל’הסתדרות'.

בקומה התחתונה של בית ההסתדרות היה אז האולם של ‘הפועל’ ואמנם לשם נכנסו באותו לפנות־ערב אביבי כעשרים נערים שנעלמו מהשכונה. עוד לפני כן הופיעו שני נערים תימנים, אחד מהם יחיאל כלב, וביקשו להתקבל כחברים בסניף. דחיתי אותם בטענה ששנים אינם יכולים להוות קבוצה, דרושים לפחות עשרים. חיוכו רב־המשמעות של יחיאל הבטיח ‘לסדר את הענין במאה אחוז’. ואמנם מילא את תפקידו הציבורי הראשון בשלימות, והיה שותף ביצירת הקבוצה הראשונה של נוער ב’הפועל', שהיתה ברובה תימנית.

ב’מרוץ האביב' הראשון הגיע יחיאל למקום נכבד ומאז ראינוהו גם בספורטאי. הוא התחיל באימונים, התמיד והתקדם יפה. הופיע בתחרות פנימית. נלחם על ריבונות ויצא כמנצח. נשלח להגן על כבוד הסניף בין יתר סניפי הארץ וחזר גם משם כמנצח. נלחם בעקשנות במגרש הנוצרים הצעירים. הנה מיטלטל לפניו בריצה נכרי בריא וגבוה, ו’התימני הקטן', הרזה והצנום, עובר על פניו לפי כל חוקי הספורט ונימוסיו. גם פה ידו של יחיאל על העליונה20.

ויחיאל עובר לענפים חדשים בספורט, מארגן את הכדור־עף והכדור־סל. בתחרויות הראשונות לאליפות יוצאת הקבוצה במקום האחרון. אך בעקשנותו והתמדתו וברצונו הכביר מגיעה קבוצתו לאחר זמן למקומות הנכבדים ביותר בטבלאות המשחקים בכלל ובאליפות ‘הפועל’ בפרט.

בן שש־עשרה הצטרף לפלוגת–הקשר של ההגנה, מצטיין בה בדיקנותו ובמסירותו. מתבגר, עובד ביחד עם אביו בעבודות בנין, כטופסן, מרויח את לחמו מיגיע כפיו, וממשיך להיות חבר נאמן בהגנה וב’הפועל‘. הוא נכנס לעבודת הדרכה ולתפקידים אדמיניסטראטיביים ב’הפועל’. דואג לסידור כל דבר שהוזנח, תמיד ממלא את החסר. ‘לא צריכים להשיב פניהם ריקם’ – היה נוהג לומר, והיה מקבל קבוצה אחרי קבוצה, שמדריכה היה חסר.

תחילת דצמבר 1947. הימים ימי הכרעה. הישוב מתיצב למערכה. יחיאל מתיצב אף הוא ונשלח למילוי כל תפקיד קשה ואחראי. ראיתיו בימיו האחרונים. ‘אל תדאג’ – אמר לי ונפרדנו.

מ.ס.


 

יעקב כספי    🔗

דיוקן 19.png

נולד בפורים תרפ"ב (14 במרס 1922) בוארשה. נכדו של הרבי מיאבּלוֹנה, מייסד כפר־חסידים. משפחתו בין חלוצי הכפר הראשונים, ויעקב אז בן ארבע. למד בבית־הספר העממי במקום ובבית־הספר המחוזי ביגור, אחר חזר לכפרו, נשא בעול המשק, הדריך בנוער העובד וריכז את העבודה התרבותית. נמשך אחרי אמנות התיאטרון ואחרי לבטים ונדודים עלה ירושלימה והצטרף לסטודיה הדרמטית של הסתדרות העובדים, בהדרכתו של רפאל צבי. עבד כמדריך נוער ומדריך ארצי למחנאוּת מטעם מחלקת החינוך, אף נתמנה למזכיר ומרכז של האגודה ‘אכסניות־הנוער’. בפרוץ המאורעות התגייס, עשה הכנות ליצירת להקה צבאית ותוך־כדי כך השתתף במבצעים קרביים שונים בסביבות ירושלים, עד שנפל עם חבריו, בהרי חברון.


מדריך

בשנת 1946 בא יעקב לירושלים ונתקבל כמדריך למחנה־קיץ מטעם לשכת־הנוער של מחלקת החינוך, בתלפיות. מיד נתגלה כמחנך מעולה. ביחוד הצטיין במחנאוּת ובצופיות, שהוא שהקים בכשרונו הרב את המחנה הזה, אשר ריכז במשך הזמן מאות ילדים עזובים. הילדים אהבוהו כמו אב וכמו ידיד, ורבה היתה השפעתו עליהם. לממונים עליו, מחנכים ותיקים ובעלי־נסיון, נתגלה עם סיכום תקופת הקיץ הראשון. הזהיר ממש בכושר־הביטוי שלו, בבהירות מחשבותיו ומגמותיו החינוכיות. המפקחים הוקסמו ובו במעמד מינוהו למדריך־מרכז בקיטנה שבבית־הכרם לילדי תל־אביב. בתחילת שנת־הלימודים 1947 נעשה מדריך במועדון ‘תחכמוני’ וכן מדריך ארצי למחנאות; הוא ניהל קורסים רבים למדריכי המגרשים ע"ש גוגנהיים. אף נתמנה למזכיר של האגודה למען אכסניות־נוער, וריכז את הפעולה הארגונית.

אף־כי חי בתנאים חמריים לא קלים, נראה תמיד שמח ורוחו טובה עליו. היה חביב על הכל. לפניו היתה מטרה ברורה: ללמוד אמנות. הוא השתתף בלהקה הדרמטית של ה’הסתדרות', בהנהלתו של צבי, והצליח בתפקידיו, אשר העמיק להבינם ולמסרם בכשרון רב. בתחילת המאורעות קיבל על עצמו תפקיד במחלקת האמנות וההסברה לנוער ירושלים. נתכוון להקים להקה דרמתית בצבא ואף עשה הכנות לכך. בינתיים השתתף גם בפעולות קרביות שונות, עד שמצא את מותו בהרי חברון.

א.מ.


בבואו ירושלימה עמדנו על כשרו החינוכי של יעקב ועל יכלתו לקיים יחסים נלבבים עם הילדים, שאהבוהו בשל הליכותיו הפשוטות והחברתיות. הוא הועסק ע"י לשכת הנוער של מחלקת החינוך בעבודה חינוכית בקיטנות ובמועדוני התלמידים והצליח יפה בעבודה ואף חבריו לעבודה חיבבוהו.

מאחר שהרגיש כי העבודה עם הילדים תופסת את לבו ומפריעה לו להתמסר לשאיפת־חייו – השתלמות כשחקן בסטודיה – ביקש לעבור לתפקיד אדמיניסטראטיבי, וניתן לו תפקיד באגודה למען אכסניות־נוער בארץ־ישראל – מפעל שמצא חן בעיניו והתמסר לעבודה בו.

בפרוץ המהומות נענה יעקב לצו השעה והתגייס גיוס מלא. הוא נפרד מעלינו בפשטות ובהרגשה, שהוא עושה חובה פשוטה ורגילה, שאין צורך לשבח אותה, – חובת כל אדם בישראל.

בכל הליכותיו, בעבודתו, ביחסו לחברים ולילדים, בכל תפקיד שקיבל על עצמו – גילה תמיד רוח נכונות, סבלנות והתמדה. רוחו היתה טובה עליו תמיד, ויותר מכל ציינה אותו בת־הצחוק, שלא סרה מעל שפתיו, גם כשדאגה העיקה על לבו. כל קושי היה נעשה קל יותר וניתן להתגברות לאחר פֶּרץ צחוקו הגלוי והמדבּק.

יד ברוכה היתה לו, המחזקת איתן ביתדות אוהל נטוי במחנה ילדים ובחרב המלחמה.

לשכת הנוער של מחלקת החינוך


בסטודיה הדרמטית

נפלו השלושים וחמשה וביניהם שנים מחברינו: יעקב כספי ואליהו מזרחי. והרי לפני זמן לא רב דיברנו, פעלנו, חלמנו ביחד.

הכרתי את יעקב בעודו ילד בבית־הספר ביגור, כאשר הציג – נער קטן־קומה, חינני וממולח – את תפקיד הראשי של נער תימני, בהצגת הנוער. כעבור שנה ראיתיו שוב בתפקיד חייל ב’מרד המתים' לשאוּ. לאחר שנים הוזמנתי לכפר־חסידים, להכין הצגת נוער – מערכה משלום־עליכם. המרַכז – יעקב כספי, והוא גם המציג את התפקיד הראשי של שימלע סוֹרוֹקר. הפעם עמד לפני בחור גבוה, שקט, מדריך של נוער, נוטר. כעבור כמה שנים קיבלתי ממנו מכתב מלא התלבטויות. הוא עזב את הכפר. אינו יכול למצוא לו מקום. בלי במה חייו אינם חיים. מבקש עצה. הזמנתיו לבוא לירושלים. הוא בא. תחילה נבוך במקצת, מהסס, אבל כולו דרוך־רצון ללמוד, לספוג, לדעת, כולו חותר לשרשים. כוחות רדומים זנקו ממנו. מיד הרגשתי בו קרבה נפשית עמודה להלך־הרוח של בית־ספרנו.

בהתמדה בלתי־רגילה התחיל לסגל לעצמו את האלף־בית של השיטה הדרמטית ולאט־לאט השיר מעליו את השיגרתיות של חובב. כבר בתפקיד הראשון – זרח של פרץ – הגיע לגילוי יצרים אמתיים. כשהצעתי לו תפקיד ב’אפורים כשק' למוֹסינזוֹןֹ – קיבל אותו בזהירות ובחרדה, כמו שליחות ישובית חשובה. הן לא דבר קטן הוא: תפקיד במחזה ארץ־ישראלי. זמן רב גם לא הצליח בתפקיד זה, סבל יסורים, לא ישן בלילות, כל הבושה הטבעית שלו התקוממה: איך אפשר לגלות לכל את מערומי נשמתו? כל הנימים הנפשיות נמתחו, החויות הסתבכו. האמנם אפשר בחזקה ‘לסחוב’ רגש לראוה? הוא לחם בעצמו קשות, אך גם ידע ללכת בקו ההתנגדות הגדולה, ולאט־לאט התחילו לבקוע מקורות חיים בתפקיד. ובמשך הזמן התחיל משחקו לשכנע, ותפקידו הלך וצמח והיה לחטיבה חיה.

מה התגעגע יעקב לשלימות. את התפקיד של מישא בקומדיה הסובייטית עשה בקלות, בחן רב. בקומדיה הרגיש את עצמו כדג במים. לשיא עבודתו הדרמטית הגיע בקומדיה של שמיר ‘שתי שבתות’. הוא שיחק שם את ירדני, ‘קיבוצניק’ טיפוסי. טיפוס חביב, קצת מגוחך, של אמן בקיבוץ, הרוצה למזג יום עבודה קשה עם שעות פנויות ליצירה ספרותית. בהומור סלחני שירטט את הדמות גם בצורתה החיצונית – דמות אדם בעל גב עקום, מפוזר, וגם בצורתו הפנימית – ערבוב של הרגשות נחיתות והרגשת־יעוד עליונה, המתבטאת תוך חיוך ביישני. הוא מסר להפליא את המלחמה בין רגש החובה של בן־הקיבוץ לבין יצר הכתיבה. כל הנוכחים בחזרות, ובחזרה הכללית, היו מופתעים מטוב הטעם ורגש המידה הנבון והבטוח בביטוי התיטראלישל הדמות. ההומור נבע ממהות הדברים. לא היה זה סתם אדם מצחיק, כי־אם אדם חי על כל חולשותיו. בתפקיד זה הגיע יעקב לשלימות, אך לא הספיק להציגו לפני הקהל.

באו המאורעות ויעקב, אשר לא ידע לחלק את עצמו, התגייס גיוס מלא.

האמנות שלו היתה אמנות לוחמת, שואפת. הוא לא אבה במלים ‘שחקניות’, הוא רצה תפקידים מחנכים, הקוראים לפעולה, למחשבה. ולכן היה מוכרח גם לפעול מיד, משנמראה לו הצורך בכך. הוא חלם על יצירת להקה צבאית נודדת,

14.png

אשר תחזיק נשק וגם תילחם בנשק האמנותי מעל הבמה: לעודד, לתבוע, לרומם ולשעשע. מאז התגייסותו נמצא במקומות־התורפה של חזיתות ירושלים, אם במקור־חיים, אם ברמת־רחל, לוחם, מאמן, מדריך כיתה, עד דרכו האחרונה לכפר עציון.

באחת השבתות ביקר בביתנו. סיפר על מקור־חיים, פרטים על התקפות, והכל בהומות וצחוק. זוכר אני את דבריו: ‘… אני עם כיתתי יושב ואוכל ארוחת־ערב, ופתאום התחילו יריות. החבריא התרוממו מיד, כדי לרוץ לעמדות. אמרתי להם: מה? בגלל כמה יריות נפסיד ארוחת־ערב טובה? הבחורים פרצו בצחוק ומיד פגה כל המתיחות’…

תמיד ידע ברגע הנכון לעודד, אף בשעות הקשות ביותר.

15.png

היה לו כוח ארגוני בלתי־מצוי. במשך השנתיים שהיה אתנו העמיד על רגלים מוצקות את ה’נשמה הנידחת' של הסטודיה שלנו. היה בו מיזוג של חוש המציאות ושאיפה לחזון. הוא ידע להטיל מרות ולקבל מרות. ידע לדרוש מהאחרים ומעצמו. הוא פיזר את כוחותיו ברוחב־לב, בנדיבות בלתי־רגילה, ולכן גם השפיע על אחרים. לעתים יכולתי ללכת אחריו בעינים עצומות. על־כן היו לו כל־כך הרבה אוהדים ומעריצים. גם אליהו שלנו (מזרחי) אהב אותו בלי־מצרים, שאף להיות בקרבתו, לשמוע הצעותיו, עצותיו. ואמנם תמיד נראו יחד, המזכיר והגזבר שלנו, יעקב ואליהו גם הגנו יחד על ירושלים,עלינו, יחד הלכו ויחד נפלו.

רפאל צבי

* * *

מילדותו ניכרו בו: מסירות ואחריות: ‘אמא, אני כבר גדול. תני לי תה בלי סוכר כמו לאבא’ – אמר לאמו בעודו ילד קטן, אף כי היה להוט, ככל הילדים, אחרי דברי־מתיקה.

יעקב גמר את בית־הספר העממי שבכפר, המשיך ביגור בבית־הספר המחוזי. אחר הלימודים היה עוזר במשק הוריו, פעיל בסניף הנוער העובד במקום, אהוב הילדים והנוער. לאחר שירות של שנתים בנוטרות – עבודה מלאה ואחראית במשק, פעיל ומפעיל בסניף ההסתדרות במקום, יוזם בנין בית־הפועלים. גבוה, תמיר, בלורית שובבה, עיני דבר עצובות – יכולת לראותו ממהר אחרי יום עבודה מאומץ אל חבריו וחניכיו ומפיח בכולם רוח־חיים בצחוקו המצלצל.

בא היום, וכתלי הבית נעשו צרים לו. זמן קצר עבד בהדרכה במשק הפועלות בצפון תל־אביב, היה שומר במקוה ישראל, ואחר־כך עבר ירושלימה את הסטודיה הדרמטית, בהדרכתו של רפאל צבי, שהכירוֹ מאז. בלהט הוא צולל בעולם המשחק ומרגיש כי זה יעודו.

בפרוץ המאורעות התגייס מיד לשירות, מילא כל תפקיד שהוטל עליו בקלות ובבת־צחוק. מכתביו הביתה עליזים וקלים: ‘אני שומר על עצמי היטב, בירושלים המסוערת, עובד את עבודתי הרגילה ואַל לך לדאוג, אמא, הן לא הגיע עדין תורי להתגייס ודיה לצרה בשעתה’. כדברים האלה כתב אל הוריו לאחר ליל־שמורים בקו החזית. היו בו אומץ ועוז למדי, אך נמנע מלגלות לאמו את כל האמת – כי ידע את אהבתה הגדולה אליו ואת חולשת גופה.

א.י.


 

יונה לוין    🔗

דיוקן 20.png

נולד ביום א' אייר תרפ“ה (24 באפריל 1925) בגרמניה. הוריו, רופאים לפי מקצועם, עלו אתו ארצה בשנת 1933 והשתקעו בתל־אביב. יונה סיים את בית־החינוך לילדי עובדים בצפון ואחר המשיך את לימודיו, לפי רצונו, בגבעת־השלושה. ארבע שנים למד בגבעה ולאחר שנת שירות בפלמ”ח ושנה של הכנות לבחינות־הכניסה, נתקבל לאוניברסיטה העברית, ובחר במקצוע החקלאות. שנתים למד בירושלים והתחיל את שנת־הלימודים השלישית במכון ברחובות, עד שנתגייס למלחמת החירות ונפל עם חבריו בהרי חברון.

מפי הוריו

גבה־קומה, בעל עינים כחולות, שערות בהירות, פנים גלויים ונפש גלויה. רציני ויודע צחוק כאחת. ומה לבבי היה צחוקו, שחיבב אותו על כולם.

בעל כשרונות למעלה מהממוצע. עניו ושתקן ושלם עם עצמו. כסבר המובן מאליו היתה לו הזכיה בפרס באוניברסיטה, בגלל בחינתו המצוינת, וכן בפרס ע"ש כצנלסון מדי שנה בשנה. וכמובנת מאליה היתה אהבתו הגדולה לארצו ולמקצועו. וכדבר המובן מאליו נראה לו, שבשובו הביתה עליו לעזור מיד בכל עבודת־הבית. בחופש עבד והשתכר, אם בחקלאות אם בעבודה אחרת, אף הקשה והמפרכת ביותר. כאשר נבחר להיות הדבר של תלמידי המכון ברחובות בפגישה עם הנהלת האוניברסיטה בירושלים, אף לא מצא לנכון לספר על כך בביתו. וכן כאשר נדב מדמו לחבירה שנפצעה קשה בתאונה.

כתלמיד בגבעת־השלושה היה ישן בלול, המרוחק מבתי־המגורים, ולא אחת היה קם בלילה לגרש את התנים המדריכים את מנוחתו. אך מה בכך?

בחייו הקצרים והעשירים שאף לקלוט כל וכל: לראות, ללמוד, להבין, וביחוד להכיר את הארץ. בלי היסוסים ערך טיולים מסוכנים למדי לנגב, לחולה, לעקבה. בטיוליו אסף צמחים, מאובנים, אבנים, צדפים, דברי עתיקות, אוספים שלמים, ובשובו היה מסדרם ולעתים גם עורכם למין תערוכה, תוך הנאה מרובה.

חיבב מאוד מוסיקה טובה. ביקר בקונצרטים. התענג על משחקי הפינג־פונג ושח־מט. שמח אם זכה, אולם ידע גם להפסיד.

מימי ילדותו נתגלו בו סימני עקביות. אופיו הישר לא ידע פשרות, לא ידע השתמטות או פחד. וכך, מתוך הכרה מלאה, היה יונה לחייל. ב־12 בדצמבר 1947 עזב את ביתו תוך אמירת ‘שלום’ קצר, כמנהגו. ב־8 ביאנואר 1948, משנאסר עם עוד עשרה על נשקם ושוחרר בערבות, כתב הביתה: ‘היה לנו כאן מקרה פעוט עם המשטרה, אולי ייגמר הדבר במשפט’… ולא עוד. במכתבו האחרון הביתה כתב: ‘לא לבלות את זמני נמצא אני כאן, אין ברירה אחרת. אין אני מקרה מיוחד’.

אחיו שנמצא אותו זמן בחו"ל כתב: ‘פריץ (יונה) התנהג תמיד כפי שחשב לנכון ועד הסוף עשה כן. אולי הוא המאושר ביותר’.

בגבעת־השלושה

הכרתי את יונה לוין מיום בואי להורות בבית־הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן בגבעת־השלושה. כל כיתה וכיתה וצביונה המיוחד, וקבוצת תלמידים מרכזית הקבועת אותו, וכן גם כיתתו של יונה. חוט־השדרה של הכיתה היתה קבוצת ילדים, בוגרי בית־החינוך בצפון תל־אביב. ילדים אלה הצליחו לשכנע את הוריהם שבעיר, כי יאפשרו להם להתחנך בכפר, במוסד־המשך של ההסתדרות. מוסד זה לא הקנה לתלמידיו תואר ותעודה, וחינכם לעבודה קשה ולתפקידים קשים: להיות פועלים חקלאיים ומשכילים במולדת. בין ילדים אלה, שהצטיינו גם בכשרונותיהם, מצאתי את יונה לוין, בן הרופא מגרמניה. נער גבוה, בעל שער בהיר ועינים כחולות ועמוקות. שתקן וצנוע, רציני מדי בשביל גילו, מוכשר וחרוץ בכל המקצועות וביחוד הצטיין בלימודי הטבע. נער אחראי בכל מעשיו, עובד בשדה ובבית־המלאכה באותה הרצינות, בה הוא מקשיב לדברי המורה בכיתה. והלימוד אצלו איננה הקשבה בלבד, המורה מרגיש כל הזמן, שמאחורי המצח הזה נמצא מוח העובד בחריצות, החודר לעוּמקה של כל שאלה ושאלה.

יונה חי את חיי המוסד כשיומוֹ מלא לימודים, עבודה, תורנויות, אימונים, ובלילה גם שומרים על המשק. סדר־יום עמוס יתר על המידה, ובכל־זאת הוא מוצא עוד זמן לסדר אוסף של פרפרים בשביל חדר הטבע של המוסד.

עם גמר לימודיו התגייס, יחד עם חבריו, לשירותי הבטחון ומילא גם שם את כל תפקידיו בנאמנות. אחרי השחרור החליט להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. אף כי נמשך ללימודי הביולוגיה, החליט להכנס למחלקה לחקלאות, כי לא רצה לעזוב את העבודה החקלאית, שהתקשר אליה ושבּה ראה את יעוד חייו. הכניסה לאוניברסיטה למחלקה החקלאית איננה קלה. המועמדים רבים ומתקבלים רק יחידי סגולה. חסרה לו גם תעודת־בגרות רשמית. יונה חליט להתכונן לבחינות־כניסה. באותו הזמן רצה גם להקל על הוריו והמשיך בעבודה חקלאית. הוא עבד כפועל שכיר במשק בית־הספר המחוזי שבו התחנך. נסע להיבחן וחזר לעבודה. זוכר אני את היום, בו קיבלתי את ההודעה, שיונה עמד בהצטיינות בבחינות ואף זכה בפרס. הוא היה אותה שעה בשדה מאחרי המחרשה. קראתי לו והראיתי לו את ההודעה. רגע היה מופתע, רגע נראה ניצוץ של שמחה בעיניו וחיוך על שפתיו, אחר־כך קם וחזר לעבודה.

באוניברסיטה מילא את התקוות שנתלו בו. הצטיין בלימודיו, תר את הארץ וחקר את החי והצומח, גדל לאיש־מדע. בימות החופש היה חוזר לעבודת־האדמה.

בפרוץ המאורעות התגייס, כתמיד לא דיבר על תפקידים, אלא מילא אותם.

יהושע קוגלר


קטעים מתוך מכתביו

15 באוקטובר 1947

זה עתה סיימתי את קריאתו של הספר ‘בן אלמות העם’ – ויודעת אַת, הלב חרד קמעה עם קריאת פקודות המטה הראשי של הצבא הגרמני לזרוע מות בכול, פקודות שנכתבו בידי חיות־טרף, או אולי באצבעות ברזל של כלי חשבון והנדסה… חיים צעירים באמצע נפסקו, חלומות ומאוויים אבדו. לכאורה הן כל אלה הם כבר נחלת העבר, אך בכל־זאת רוטט דבר־מה פנימה.

20 באוקטובר 1947

הנה הגיעוני התצלומים ממסע הנגב, בו שירכנו את דרכנו בדרך־לא־דרך, במקום לא דרכה כף־רגלו של יהודי זה יובלות בשנים. עצים בודדים, שיחים דלים ושחוחים, שטחי קרקע נרחבים, שוממים ואדמות טרשים. לא שבעו עינינו מראות במשך שבועיים ימים. והנה קניונים מרהיבי־עין בשלל צבעיהם. שבועיים צעדנו עייפים ויגעים, אך בבטחון ובעוז, בהדרכתו של ערבי מן הסביבה. כל השבילים בחבל־ארץ זה היו כמונחים על כף ידו, אך אנו מלאי בטחון היינו, שעוד מעט קט יפרחו וישגשגו גם במקומות נדחים אלה חיים חדשים.

27 באוקטובר 1947

שׂשׂ אני לקראת העברתנו לרחובות. לימוד החקלאות בירושלים היה בבחינת סיפור־מעשה של סופר בעל־דמיון. קצת משונה היה ללמוד בירושלים על שדות קמה מזהיבים, צפרי שיר מגוּונות, וכשהרימות עיניך לעֵבר החלון הפתוח והנה לפניך בתים אפורים ושחוחים וסמטאות אפלות. כאן ברחובות תהיה לנו ודאי ההזדמנות להכיר את בעיות החקלאות בארצנו מקרוב יותר.

2 בנובמבר 1947

הלימודים ברחובות החלו כבר. היום אני פותח דף חדש בספר החיים שלי, דף אשר בסקירה ראשונה הוא עושה רושם מעט משעמם. לכאורה לפנַי שבועות על שבועות של חיי שיגרה – לימוד ושוב לימוד. אך לאמיתו של דבר מורגשת בדף זה מתיחות לקראת סיומים, בגרות מחשבה ובחירת דרך לעתיד.

כאמור, אך זה התחלתי פרק זה בחיי וכל אלה הם רשמים של סקירה מרפרפת ראשונה, ומי יודע מה צופן העתיד למעני?

2 בדצמבר 1947

ההחלטה באו"מ נתקבלה, על־אף היותי ישן אותה שעה, ודבר התוצאות נודע לי רק בבוקר. התנערתי מיד ומיהרתי תל־אביבה לחזות בעיר החוגגת. רחובותיה המו ממש. היו אלה שעות של רוממות, שאין אדם זוכה בהן תכופות, אך בכל־זאת העיב משהו על שמחתי – האם אין שמחה זו מוקדמת עדיין? או אולי רצוי לפרוק יום אחד כל העצור זה ימים רבים בלבנו פנימה, כל אשר טיפחנו וגנזנו זה יובלות בשנים? הן דרך לסגת – אין, וממילא – נעלה ונצליח.

13 בדצמבר 1947

נמצא אני עתה בתל־אביב מפאת מחלתי, אולם קשה לי להשלים עם זאת. מסרי ליצחק הלוי שמחכה אני להוראות חדשות מפיו.

על־אף ההשתדלות המרובה לשכנעני, שיהא סיפק בידי לקחת עוד חלק במחלמתנו זו ועלי לסיים קודם לכן את הריפוי, אין ביכלתי לשבת עוד בחיבוק ידים, שעה שחברי שם בהרי ירושלים נושאים בעול.

אך הצגתי כף־רגלי ברחובות תל־אביב וכבר נדמה היה לי שתחת שמים אחרים אני נמצא – שאננות ושלוה בכל, והן רק כברת־ארץ קטנה מפה – ביאזור – נראים עוד סימני הפורענות מאמש – מכונית־משא הרוסה מצד הדרך, שלוליות דם גלויות לעין השמש ואין פוצה פה…

15 בדצמבר 1947

עודני שרוי בתל־אביב מאֵין יכולת לחזור; סבלנותי פקעה זה כבר. מכיון שמחוּסר מעשה אני כעת ביקרתי באחד מסרטי המלחמה האמריקאים – ‘ממחר ולנצח’ – הו כמה מתאכזר הגורל לפעמים לבני־האדם, והן רק כפשׂע היה ביניהם ובין האושר; ומה עגומות הן תוצאות המלחמה אף למנצח עצמו.

20 בדצמבר 1947

ושוב אני נמצא בתל־אביב השאננה. רק ספרי־הלימוד ותקותי שבעוד ימים מספר אחזור לתפקידי נותנים לי את היכולת להמשיך בריפוי.

31 בדצמבר 1947

אכן הגיעוני זמנים קשים, מי יתן והיו כבר נחלת העבר. נמצא אני עתה במעלה־החמשה, וימי הלימודים ורחובות עטורת הירק נראים לי כחלום רחוק, כעולם זר ונכרי. מפליא הדבר, שהפכתי לפתע איש־דמים, אושף־קרבות. לעתים מתבונן אנוכי בידי המגוידות האוחזות בשלח וקשה לי להאמין שרק לפני זמן קצת מאוד אחזו ידים אלה בפרח זעיר ורך, פירקוהו21 לחלקיו – עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים, עלי שחלה. והן רק ימים מעטים עברו מאז ואנו, אותה חבורה עצמה, היינו מטיילים באותם הרים וגאיות, משוטטים שעות מרובות וששים לקראת כל צמח חדש, כל פרח שהקדים לפרוח. ואילו עתה – עינינו נשואות אל ההרים הרחוקים, תרות ומשוטטות שמא תיראה איזו תנועה חשודה, ורגלינו המאובקות רומסות ללא הבחנה פרחי שדה דקי־מבנה, הפורחים ומלבלבים על־אף הכל.

בחזרנו ממשלטי בּאבּ־אל־ואד לבסיסנו עייפים ורצוצים, איני מסוגל פשוט לפתוח ספר כל־שהוא, ואפילו ספרי־הלימוד בבוטניקה, בזואולוגיה ובגיאולוגיה, שכל הגיגי היו בהם, הוזנחו. אך כמה משונה הדבר, שאף עתה, כשנפשי אטומה כאילו לכל רחש יופי, איני יכול שלא להיעצר רגע קט בשמעי צלילי מוסיקה מתרוננים במרחק.

3 ביאנואר 1948

הן יודעת את שאינני שש לקרב ומימי לא חיבבתי חי צבא. אולם לעתים נדמה לי שהפכתי לאדם אחר – קשה־לב יותר. נראה שעתה זמנם של היצרים האפלים שבאדם, ואילו ההרגשות האחרות הנעלות והעדינות יותר נדחקו בנשמתך לפינה נידחת ונשכחת ומצפים בקוצר־רוח לעת אחרת. אכן מדי פעם צצים ועולים גם רשות אלה. הנה בעברי ליד בניני בית־ההבראה הלבנים ובשמעי קול כנור מתייפח, והקול כל נוגה ורועד, עולה ויורד ומסתלסל חליפות, זעו כמה נימים שבלב פנימה כמימים ימימה.

ועתה בשבתי כך, ביום השבת, בצל עצי האורן – קרני השמש מפזזות בין הענפים ורק קטעי שמים נראים ממעל; מתענג אני על היופי שבטבע ומשקיע מבטי בשרטוטיהם הדקים של ענפי העצים על פי האדמה – נרתעתי לפתע – הן לא לי להתבונן בשלמות היצירה; אני הן יוצא, ואולי מחר אפילו, להרוס, להרוג ולשחת, אם־כי לשם בנית חיים חדשים יפים יותר ומתוך הכרח והגנת הקיים, אך בכל־זאת להרוס…

מכתב ראשון הוא לי לשנת 1948 – נקוה ששנה זו תבוא עלינו לברכה.

15 ביאנואר 1948

רק רגעים מספר נותרו בידי לכתוב לך, כי עוד מעט קט אנו יוצאים לדרך ארוכה וקשה. עודנו עייפים ורצוצים מן ההליכה בלילה הקודם, כהעייפים עד שאין ביכלתנו לעמוד ממש על רגלינו. שעות רבות צעדנו בלילה בשורה ערפית, ארוכה ומפותלת בשבילי ההרים. מדי פעם נצמדנו בגוּפנו אל האדמה ושוב המשכנו ללכת. אך עם הנץ החמה חזרנו לבסיסנו כלעומת שבאנו – כולנו בציו מלא ועמוסים לעייפה – תחמושת וצרכי־מרפא לאחים יקרים במצור. לו ראית אותנו כאן – חברים נבחרים ונאמנים – לפני צאתנו אמש, היית חוזה במחזה מרהיב באמת: כולנו בתלבושת פארטיזאנית ממש – מצנפת לראשנו ונעלים אוסטראליות אדומות־עור לרגלינו.

חושבני שלא נישאר זמן רב בנקודה, וכשנחזור נקבל בודאי חופש קטן…

להתראות בקרוב…


יונה

כל אדם הוא עולם מלא, יונה היה גם עולם שלם.

כל אדם יש בו קו משלו, הקובע את דמותו. יש וקו זה מורכב מנקודות זעירות, שרק הקרובים לו מרגישים בהם ורואים את דמותו, ואילו אחרים עוברים על פניו מבלי לראותו. יש והקו בנוי עקומות מעורפלות וקשה לו לזר לעמוד עליהם ולקבוע את הדמות. הקו של יונה היה פס מוצק, רחב ובולט.

שלימות היתה בו, הוא היה ישר ביסודו וישר בכל פרט ופרט. אור פניו קרן תמיד רענננות, שקט ובטחון. הוא היה רציני וקל. בטוחני שלכל אחד היה טוב בסביבתו, להורים כלמורים, לחברים כלכל אחר שנזדמן אתו. כל אחד הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו בלב שלם. בהיר היה בגופו, במוחו ובלבו. גופו חטוב, חסון ועדין כאחד, וכן היתה מחשבתו ישרה ומעמיקה, פשוטה ומנתחת כאחד. מסודר ודייקן, עובד את עבודתו הוא ודעתו נתונה לזולת. אף פעם, נדמה לי, לא יכולת להגיד לו תודה. כל דבר נעשה אצלו בפשטות וקלות. לא הרגשת היסוס, לא הרגשת מאמץ. לא הבחנת בעשותו דבר, אם לעצמו עשה או לחבריו.

זכורני איך עזר לחבריו בהכנת חתכים מיקרוסקופיים. כל הזמן עבד לעצמו והחתכים עברו לידי חברו מבלי שתוכל להכיר שעשה משהו בשבילו. באיזה צניעות ושקט עסק בלכידת בעלי־חיים במדבר. ובאיזה רצון הביא אותם, מבלי שיורגש אף מקצת מן העמל והמסירות שהשקיע בכך. לא מתוך כוונה או נימוס נהג כך, התנהגות זו היתה מעצם טבעו.

בחשבי עליו אני רואה שאכן יכול האדם להיות יחיד לעצמו, בעוד היחסים בינו לבין חבירו כיחסים לבין שני חלקים של כלל אחד.

ד"ר מ. דור


 

אלכסנדר (אברהם) לוסטיג    🔗

דיוקן 21.png

נולד ביום כ“ג אלול תרפ”ד (26 בספטמבר 1924) בהונגאריה למשפחה משכילה, מתבוללת. למד בבית־ספר לציור ואחר־כך באקדמיה לאמנות בבודאפשט. במלחמת־העולם הצטרף אל לוחמי המחתרת ההונגאריים. כתום המלחמה לא מצא עוד איש ממשפחתו הענפה, מלבד אחיו הקטן, שנחבא בין הגויים וניצל בנס. הוא עלה עם אחיו, בשנת 1946, לארץ־ישראל. כאן נכנס לקיבוץ ‘דורות’, אך אם־כי אהב מאוד את חיי הקיבוץ גברה בנפשו השאיפה להשתלם באמנות, ולאחר חצי שנה עלה לירושלים, למד ב’בצלאל' ועבד בשביל המחלקה הגראפית של הקרן הקיימת. בפרוץ המאורעות הצטרף לשורות המגינים, אף כי התנגדו לכך במקום עבודתו. האמן – טען – חייב לתת לעצמו לא רק את כשרונו אלא גם את כוח זרועו, ובשעת הצורך – אף את חייו…

מדבריו האחרונים

(קטעים מיומנו)

11 ביאנואר 1948

אני מרגיש שאין עוד דרך חזרה, גורלי למות, אך אינני רוצה לברוח מזה.

12 ביאנואר 1948

אולי חבל למות בגיל צעיר כל־כך. אני מרגיש שצפוי לי עתיד יפה וכי הייתי יכול לצייר עוד הרבה דברים יפים, לתת את כשרוני לעולם ולעם. אולם לעומת זאת אני יודע היטב את החובה להגן על עצמי ועל עמי, על העם הזה אשר נתן לי חיים חדשים והשכיח מלבי את הסבל הגדול באירופה.

14 ביאנואר 1948

לסבול? – אין דבר. למות? – אין דבר, אם אך יודעים בשביל מה ומדוע!

16.png
17.png

 

אליהו מזרחי    🔗

דיוקן 22.png

נולד בשנת 1924 בירושלים, למשפחת עמלים. ביום עסק במלאכה, דפק בקורנס סנדלרים, ובערבים ובכל שעה פנויה דבק בספר, למד בשיעורי־ערב של הסתדרות הנוער העובד ובסטודיה הדרמטית של ההסתדרות, בהדרכתו של רפאל צבי. בפרוץ המאורעות התגייס, השתתף בפעולות רבות ונועזות, אף חלם על הקמת להקה צבאית, כדי להנעים ולפאר את חיי החייל האפורים. כבן עשרים ושלוש היה במותו.


אליהו

איש העם, מטיפוסי גורקי ב’מהדורה מזרחית'. בעל־מלאכה עליז וזריז. פיקח, לבבי, אציל וסלחן, מחפש אמת. יודע להיות מסור בלא גבול.

אחרי עמל של יום תמים, ללא הפסקת צהרים, בסנדלריה, היה מבלה ערבים ולילות על ספסל הלימודים, כובש השכלה, ‘מכרסם’ דעת. בסטודיה הדרמטית שלנו מאחר לשבת, פותח בסקרנות־ראשונים את נשמתו לגמוע ולבלוע סודות מגנזי היצירה התיאטרלית. בחרדת־קודש ניגש להכנת תפקידו הראשון: ציון, מ’היושבת בגנים' להזז. לאט־לאט הוא מעמיק להבין את הדמות ומעכלה. משוטט בבתי־כנסת, תופס טיפוסים ברחוב, מבין לקוחותיו בסנדלריה, בשכונת העוני; ירושלים, עיר־מולדתו, מספקת לו חומר למכביר. חדשים של התעמקות בהעלאת התפקיד והנה לפנינו ציון־אליהו, – דמות מרתקת את הצופה בחיוניותה, דמות ערמומית של נוכל חינני, מתחסד, מרמה, שלימה באקזאלטיות שלה.

18.png

והנה הוא מכין את תפקידו השני, תפקיד פלח ערבי מהקומדיה הלירית ליעקב חורגין. גם כאן ירושלים ורשמי ילדותו בתוכה מספקים לו חומר. הן מילדותו ‘התעסק’ עם ה’שקצים' הערביים, ידע שפתם, התרועע עמהם, שחק אתם וגם התקוטט. הוא ידע את הליכות העם השכן, על כל קיפולי נפשו ומסתריה. על־כן עלתה לו בקלות עיצב הדמות של מאהב מסכן, אמין. גל של אהדה עובר בשורות הצופים מרגע הופעתו לפניהם. מה נכונה הדמות! ומה משכנעת! כה תמים וקוסם בשירו לאהובת־נפשו. וכה מגוחך ובלתי־מנוסה בדרכי האהבה ולבטיה. ומה פראי ואכזרי בקנאתו! אכן ביצירת דמויות מתוך הסביבה שבה גדל הוא כבר בטוח, הן ‘שלו’. בעיצובן אין לו עוד קושי.

עתה גדל התיאבון שלו. הוא רוצה להתגבר על טיפוסים זרים לו, אשר לא ידעם בחייו. נגש להכנת דמותו של צולקש משל גורקי. האם יצליח? בתקופת ההכנות לתפקיד זה פורצים המאורעות. ידידו, אף הוא מהחברים המרכזיים של הסטודיה, יעקב כספי, מתגייס. אליהו עוזב את הסנדלריה ואת מוקד־חייו – הסטודיה, ולובש מדים. הוא נשלח לתלפתיות ומשתדל שם בכל כוחותיו, שיעבירוהו ליחידה בה משרת ידידו יעקב. חפץ להיות עמו ביחד. חולמים על יצירת להקה דרמטית בצבא. יחד הולכים למבצע הל"ה. ‘הנאהבים והנעימים’…

רפאל צבי


תפקידי הראשון בסטודיה

(מתוך יומנו)

כשהודיע הבמאי, שהוא מוצא אפשרות לבצע קטעי משחק מ’היושבת בגנים' להזז, הרגשתי שהפעם עלי לעמוד במבחן. עוד טרם נבחרו האנשים הנאותים לתפקידים. טרם הכרתי את תוכן הספר ומחברו. השם של הספר גירה את היצר לדעת את פירוש כוונתן של שתי המלים ‘היושבת בגנים’, והידיעה כי הספר מתאר הווי תימני המריצה אותי לחפשו בחנויות הספרים ולרכשו לעצמי.

מתמיד היה לי ענין בפולקלור של עדות המזרח. מנהגיהם, סיפוריהם ושיריהם מגלים לנו, לדור שנתחנך כבר בארץ, את רוח הגלות ממנה באו אבותינו, הגלות אשר בה חיפשו במשך דורות דרך של הסתגלות, כדי להתקיים בין זרים כעם יהודי לכל דבר. אהבתי לשמוע מפי העולים ואף מזקנים שבארץ, את יצירת הפולקלור לעדותיהם, ולא אחת שמעתים מתלוננים ומתמרמרים על היעלמות הפולקלור הזה מתוך חיינו פה, אף שהיה מלא תוכן וענין.

נכון אני לקבל ברצון תפקיד ב’היושבת בגנים' והוא קרוב ללבי. והנה גם הספר בידי ואני קוראו. הנאתי היתה משולשת בקראי את הספר; שמחתי מאוד א) על אפשרות הביטוי של ההווי המזרחי בספרות; ב) על הלשון הנאותה שניתנה להווי זה ולחוויותיו; ג) על עוצם ידיעתו של הסופר את הפולקלור של עולי תימן ויכלתו הכבירה להעלות את הטיפוסים.

המשיכה לתפקיד הלכה וגדלה בלבי. באחד הערבים, בבואי לשיעור בסטודיה, נודע כי הערב תחל פעולתנו בביצוע קטעים. והנה הגיע תורי להראות כוחי באטיוד אשר תכנו לקוח מן הספר הזה. עשיתי אותו רע, אולם כפי הנראה היה בו משהו מהענין ומהנושא, וניתנה לי הרשות להתחיל בעבודה על תפקיד.

‘ירוק’ אני במשחק על במה, אך כוח הרצון אינו יודע מכשולים. פחד עבר בכל גופי בבואי לחזרה הראשונה. אמנם חשבתי הרבה מה עלי לעשות – אך רגש האחריות כלפי השם הנורא ‘אמנות’ הפחידני מאז ומתמיד.

הטכסט בידי, כולי רעד.

‘אנו נגשים למעשה!’ – מכריז הבמאי, ואני כמעט ושבץ אחזני; אלא שחיוכו החביב והלבבי של צבי, טפיחת כף־ידו על ברכו לאות התחלה והתלהבותו בעבודה כאילו באו להצילני מן השבץ.

‘תחילה, חברים’, אמר צבי, ‘עלינו להבין את תוכן הקטעים אשר אנו נגשים לבצעם’… – ותוך כדי דבריו הלכו והרצינו פניו, ולנו הוברר והובהר מה עלינו לעשות.

‘אני משוכנע – ממשיך צבי – שכולכם קראתם את ‘היושבת בגנים’ וכי הנכם מוכנים לנתח את ההווי ואת הטיפוסים הנתונים אחד אחד’.. וכבר עלם הפחד מקרבי ואני חפשי במחשבותי ובדברי. ‘כך מעבירים שיטה למעשה’ – אמרתי לעצמי.

הושטתי ידי לשני קצות המשענת של הספסל אשר לפני, זקפתי את גבי, הרימותי את ראשי כלפי מעלה לתוך החלל ו’ברוך השם' – אמרתי לעצמי – הבה ואתחיל. ולא עוד אלא שנהניתי מהשתתפותי בהתלהבותם של חברים בשעת ניתוח הטיפוסים. אכן היתה זו התחלה טובה.

אך למעשה רק עתה החלו העינויים. תפקידים קשים היו אלה. ולא זו בלבד שטירון אני, חסר שיטה ונסיון על הבמה, אלא אף חסר אני חופש בגוף ובנפש. לא אחת באתי לידי יאוש. אולם הבמאי מבין־כל. הוא עובד קשה כדי להביאנו אל דרך התלהבותו. ורצונו הטוב עודדנו. קמעא־קמעא הולכת ובאה הבהירות למשחק.

לילות קשים היו אלה. אחרי יום של עבודה בבית־המלאכה, עלי להופיע לשיעורים ולחזרות הנמשכות כמעט עד חצות הלילה. ואם העבודה בסטודיה בערב זה או אחר נתנה פיר, הריני בא הביתה אמנם עייף ורצוץ, אך שבע־רצון, ושנתי ערבה בחציו השני של הלילה. אך אם חלילה נכשלתי בחזרות, והן נכשלתי לא אחת, כי אז גזלו ממני המחשבות את שלוות שנתי גם במחצית השניה של הלילה.

וכך עוברת עלי תקופה של שנה לערך, עד להופעה הראשונה. מוזר היה לי הדבר. תחילה, נדמה היה לי שבהופעה זו סיימתי את עבודתי בתפקיד. הבטחון ישנו. עליתי על הבמה מרוכז ומוכן. הקהל קיבלני יפה ואף תשואות ניתנו לי. אני יורד מהבמה, וחברי לוחץ את ידי. ‘עשינו חייל!’ – הוא אומר. ‘אכן!’ – אני עונה בשמחה. אולם לאחר רגעים מספר אני חוזר למרר את רוחי. עוד הרבה יש לפתח ולשפר במשחק; אין זאת כי משחקנו היה רע, רע עד למאוד, אין אנו יודעים לשחק, אנו מיותרים על הבמה, טעות היתה כל הופעתנו.

‘צבי קרב’, אומר אני לחברי, וכלימה האדימה פנינו. אך הוא מחייך, מושיט לנו יד ומברך אותנו. אנו מחפים על כלימתנו בחיוך מעושה, כאילו שמחים. ‘דומני המשחק היה טוב – על־כל־פנים כך היתה הרגשתי’.

אחר חילופי דברים בינינו לבין צבי גילינו לו את הרגשותינו האמתיות, והנה הוברר לנו דבר חדש: לעולם אין להניח שיש סוף לעבודה על תפקיד זה או אחר. אף הוברר לנו פירושו של הביטוי: ‘יצירת תפקיד’. ‘להופיע צריך’, אמר צבי, ותשובתו היתה משמחת, מעודדת ומעציבה כאחת, ‘אך תמיד הולך וגדל הרצון ליצור דברים חדשים באותו התפקיד עצמו’.


 

אמנון (מישל) מיכאלי    🔗

דיוקן 23.png

נולד בשנת 1931 בירושלים, למד בבית־הספר ‘תחכמוני’, בבית־החינוך לילדי עובדים ולאחר מכן בבית־הספר המקצועי ‘עמל’. נחן בתבונת־כפיים והצטיין בלימודים הטכניים. חבר תנועת־הנוער ‘השומר הצעיר’. בהיותו מפותח למעלה מכפי גילו הערים על המגייסים והתגייס לשירות מלא. הילד שבחבורת הל"ה, בן שש־עשרה שנה ומחצית השנה היה בנפלו.

אמנון

שמחת ילדותו נעכרה בגלל היעדרו של האב, אשר עזב את הארץ וחי בפאריס. אמו, תופרת, פירנסה בקושי את שני בניה, אשר הבכור בהם היה אמנון, וכבר בשנות ילדותו המוקדמות למד הילד לדאוג לבית ולהיות עצמאי. הוא חלם לגמול לאם, העמלה למענו ולמען אחיו הקטן, ורצה לאפשר לה, בבוא היום, חיים נוחים ושקטים ולהסיר ממנה כל דאגה. חשב להיות ימאי ולראות את העולם במסעיו. אולם בפרוץ המאורעות והוא אז בן שש־עשרה, אך חזק ומפותח מאוד, הערים והתגייס לשירות מלא. כאשר נודע לאם דבר התגייסותו והיא טענה כלפיו, שאינו חייב גיוס, ענה: אין ערך לשנים כיום, כל אשר יכול צריך ללכת. כולם צריכים להיות ‘בתפקיד’ לפי כוחותיהם. יש לי כוח, ולכן יש לי גם ‘תפקיד’.

כאשר היה הולך ונעלם לימים שלמים, לא היה מגלה לאמו את מקום הימצאו ואת הפעולות בהן השתתף. וכאשר התחננה לפניו האם, כי ימסור לה לפחות איזו כתובת אשר לפיה תוכל לקבל ידיעה כלשהי עליו, מסר לה מספר של טלפון, אולם ביקש לא להשתמש בו אלא במקרה דחוף ביותר, כי גילוי הטלפון עלול להמיט אסון עליו ועל חבריו. אכן למודי עבודה במחתרת היו הנערים האלה.

אמנון למד בבית־הספר ‘תחכמוני’ ובבית־החינוך, אולם לא הצטיין בלימודיו, מלבד במקצועות האהובים עליו; אלה אשר לא אהב לא רצה ללמוד. הוא אהב מאוד טבע, בעלי־חיים, צמחים, ואף בביתו סידר ‘פינת החי’ ואקוואריום; גידול כלבים, חתולים, צבים, צפרים, וכל בעלי־החיים היו כרוכים אחריו. חיבה מיוחדת נודעה ממנו למכונות ואכן הצטיין מאוד בלימודיו הטכניים, כאשר עזב את בית־הספר העממי ועבר לבית־ספר המקצועי ‘עמל’. גם במוסך בו עבד כמתלמד ניתנו לו עבודות אחראיות ביותר והוא זכה לתשבחות רבות מצד הממונים עליו. הוא ידע והבין כל מכונה לאהבה.

היה חבר לתנועת ‘השומר הצעיר’. השתתף בפעולות הקן, לקח חבל בכל הטיולים והמחנות, ועבר את הארץ לארכה ולרחבה. במזגו הער והעליז נתחבב על כולם. לא ידע קשיים ולא נכנע למכשולים. האם מזכירה, כי ערב אחד בחזרו הביתה ביקש כי תרקום לו ליום־המחרת חולצה ‘רוסית’, הנחוצה לו להופעה בריקודים. היא לא נענתה לו בגלל עיפותה. מה עשה הילד? ישב לילה תמים ורקם בעצמו, ועם בוקר הביא לפני אמו את החולצה רקומה רקמה יפה להפליא.

אמנון חונן בתבונת כפים מאין כמוהו. הוא ידע להרכיב ולפרק כל מנגנון, אף העדין ביותר, ידע לתקן כל כלי מורכב, לנצל גרוטאות ושאריות של חמרים וליצור מהם חפצים שיש בהם תועלת. בחדר אמו מוצגת לתפארת אנית־מפרשים, בנוי לכל דקדוקיה ופרטיה, מלאכת־מחשבת מופלאה, אשר עשאה להנאתו.

ביום ה' הגורלי, אם־כי ראוהו בעיר, לא סר עוד הביתה, פן ידאיג את אמו. כפי הנראה חשש, כי דרך קשה לפיו. אך בן שש־עשרה וחצי היה בנפלו. אחד אחד נבחרו, מבין הנבחרים והטובים, למשימה קשה זו, ואף הוא צורף אליהם.

נתייתמו חיותיו, צפריו, נתייתם אחיו הקטן שהוא דאג לחינוכו, נתרוקן הבית העני מרוח־החיים שמילא אותו אמנון הילד־הגבר, בכוח חייו המפכה והעשיר.


 

דניאל (דני) מס    🔗

דיוקן 24.png

נולד ביום ט' חשון תרפ“ד (18 באוקטובר 1923) בברלין. משחר ילדותו גדל ברוח ציונית־עברית. אביו, המו”ל הידוע ראובן מס, קירב אותו לספרות העברית, וסבו לימדהו משנה וגמרא. בהיותו בן עשר עלה עם הוריו ארצה, נתקבל לגימנסיה העברית בירושלים והיה מטובי התלמידים. נטיה מיוחדת היתה לו לציור. הקאריקאטורות שלו היו מקור הנאה לכל רואיהן בבית הספר ולאחר זמן בקיבוצים שונים. הספר 300' משחקים', שיצא בשנת תש“ח, מלווה ציורים מפרי עטו. ממדריכי צופי שבט מתתיהו בירושלים. הביא לאיחוד ‘קהילת הצופים’ עם ‘הבונים’ ועמד בראש השבט המאוחד. לאחר גמר לימודיו בגימנסיה (1941) הצטרף לפלמ”ח ושירת בו עד יומו האחרון, במקומות שונים בארץ, בגליל, בנגב, בשרון, במחוז תל־אביב ולבסוף בסביבת ירושלים. מטובי המפקדים של הפלמ“ח, ביצע מבצעים נועזים ביותר, עד שנפל, בחושו לעזרת גוש עציון, בראש מחלקת הל”ה. המבצע הצבאי שהביא לשחרורן של לוד ורמלה נקרא לזכרו בשם ‘מבצע דני’.


דני

תפקיד קשה, קשה מאוד, הוטל עלי – לכתוב אי־אלו שורות על בני המת. על בני דניאל, שבכל שעה ובכל רגע הוא עומד לנגד עיני בכל חיוניותו התוססת. בכל מרצו השופע, בעליצותו השובה לבבות, בפניו המאירים ובבלוריתו הפרועה מעשי קונדס. אך מעט מאוד אוכל לספר על דני הפלמ’חניק, חבריו יודעים הרבה יותר מאבא־אמא, כל מה שידוע לנו מתקופת חייו זו – מפיהם נודע לנו לאחר מותו. לנו, להורים, לא היה מגלה אף חצי טפח מפעולותיו הנועזות ומעבודתו האחראית. אף ביקוריו בבית ההורים היו נדירים למדי בשנתיים האחרונות, מחמת הבלשים הבריטיים שעקבו אחריו. (משום כך היה מופיע בארץ בשינוי שם: דן שלטר; שני בחורים בשם מס אף נעצרו בגללו, בשנת 1946, ברפיח). אכן בבואו פתאום לבית ההורים היו חיים ושמחה ושירה נכנסים עמו לבית, כאילו בא זה עתה מטיול מעניין, כאילו היו לו כל הימים שבין ביקור לביקור ימי תענוגות. אנסה איפוא לתת ציור־מה מחיי דני עד כמה שהם קשורים בבית ההורים.

שתי תכונות אופייניות עוברות כחוט השני בחיי דני מימי ילדותו ועד יום מותו: חוש הומור וענוותנות יתירה.

בדיחות הדעת היתה נסוכה תמיד על פניו העליזות. מעולם לא יכולתי להענישו; אפילו כשהפך את הבית ורציתי לדבר אתו קשות, היה נועץ בי את עיניו המחייכות ונסתתמו כל טענותי. אף הילדים היו כרוכים אחריו. זכורני כשהיה בן שלוש והיה מבקר ב’גן העברי' בברלין, היו הילדים משתוקקים לשבת על־ידו, והגננת עשתה אפילו פעמים אחדות משגה פדגוגי בהענישה ילד טרדן באיסור לשבת על־יד דני. ופעם בא הביתה בטענה: אמא, אינני יודע למה כל הילדים רוצים לשבת על ידי… בחג או ביום־הולדת היו מתכנסים לביתנו עשרות ילדים, ודני היה יושב באמצע ומשעשע אותם בבדיחות. ביום הולדתו השתים־עשרה (זה היה כבר בירושלים) הזמין ילדים מכיתתו לחגיגה בבית ההורים, חשב שיבואו כעשרים ילד. והנה באו… כל 42 התלמידים של הכיתה; אף אחד לא נעדר מלהשתתף בשמחה בביתו של דני.

בברלין, עוד בגיל הרך, היה משתדל להילוות לאבא או לאמא, בלכתם לרופא השיניים. עד־מהרה עמדנו על סוד התשוקה הזאת: בחדר ההמתנה של הרופא היו מונחים ספריו של הקאריקאטוריסטן המפורסם אדמסון וספריו של וילהלם בוש. שעות שלמות יכול היה לעיין בספרים אלו, ובת־צחוק על פניו. משחר ילדותו היתה לו נטיה לציור מבדח, וכל מחברותיו, למן כיתה א' בבית־הספר היהודי בברלין ועד הכיתה האחרונה בגימנסיה שבירושלים, מלאות ציורים וקאריקאטורות. מי שראה את ציוריו, האקטואליים תמיד והמלאים שפע של מחשבה והומור, שהיה מצייר בכל שנה על קירות הסוכה של הוריו – היה מלא התפעלות מיכולתו הציורית. אמנות הציור הקאריקאטורי עמדה לו גם בבית־הספר וגם בשנות פעולתו בפלמ“ח. אין לך מורה ותלמיד ואין לך מפקד וחבר בפלמ”ח – החל מיעקב דורי ויגאל ידין וכלה בטירוני הפלוגה שלא עברו תחת שבט בקרתו הקאריקאטורית. הסרטים המבדחים שלו המלאים חן היו משמשים, בעברם דרך פנס הקסם, חומר משעשע בנשפים בקיבוצים, בעיקר בימי שבתו באילת־השחר. (חלק ניכר מן החומר הזה פוזר בשעתו, מחשש חיפושים, ואבד). חוש ההומור שלו מצא את ביטויו גם בשיחותיו בבית ובמסיבת חברים. זכורה לי שיחה על־יד השולחן עם סבא הזקן שלו, שהיה מחבבו מאוד, מלמדוֹ בכל שעה פנויה דף גמרא, ומתמוגג מן הקושיות המחוכמות של נכדו. פעם אמר לו סבא: דני, הוה־נא זהיר יותר במצוות, הרי למדת שאם נגזרה חלילה גזירה על יהודי לגיהינום, אפילו הנכד בצדקתו יכול להוציאו משם. דני: מה אתה חושב סבא, אולי כדאי לי לסמוך על הנכד שלי?…

התכונה השניה האופיינית לו, היא כאמור, מידת הענוה; צניעותו ופשטותו, התרחקותו מכל גאוה ומכל התרברבות. זכורני ויכוח שפרץ פעם בינו לבין אחיו הבכור בשעת ארוחת הצהרים, בשובם מבית הספר, יונתן לדני: דני, כמה ילדים מהכיתה שלך אמרו לי היום שאתה הראשון בכיתה. דני: זה לא נכון! אני לא הראשון. יונתן: אבל כל הילדים בדעה אחת שאתה הטוב בכיתה, דני: ואני אומר לך שי. ב. טוב ממני.

וכך היה עד יומו האחרון: נמנע מלהתבלט ולייחס חשיבות מיוחדת לפעולה ולמיבצע שהוטלו עליו, אף המסוכנים ביותר. חבריו סיפרו לנו, אחר מותו, שבעת ההתקפה על המשטרה הבריטית בשרונה, שנעשתה בפיקודו, חטף את הכדים עם חמרי הנפץ מידי חברים שהתחילו לסגת והטיל אותם לתוך הגדר מתחת לאפם של השוטרים הבריטים, ואחר הלך וחזר פעם ופעמיים לתוך האש הקטלנית כדי להוציא חברים פצועים. מאתנו, ההורים, הסתיר את כל הענין ולא הזכירוֹ אף בחצי מלה. ומקרה שני: ביוני 1946 שהינו, אשתי ואני, בנהריה לשם נופש. בבוקר שלאחר פיצוץ הגשרים היה בדעתנו לצאת לחניתא. לא ידענו שגשר אכזיב בסביבות נהריה פוצץ בלילה ההוא וכי עלינו לעבור באותה סביבה. והנה מופיע דני על האופנוע שלו, בכל מרצו ורעננותו, כאילו זה עתה חזר מטיול נאה. מה? אתם רוצים לחניתא, ניחא, אלווה אליכם. הצבא האנגלי הקיף את כל הסביבה ובעברנו באוטובוס על־יד גשר אכזיב מצאנו את עצמנו מוקפים מחנה שלם של חיילים. דני הצליח באיזה אופן שהוא להתחמק ולחזור. לאחר מותו נודע לנו שבאותו לילה פיקד על פיצוץ הגשרים בנגב; עשרות קילומטרים עבר עם חבריו, הצליחו לפוצץ שלושה גשרים ולחזור בריאים ושלמים לבסיסם. רק אז הבינונו למה נדחק להתחמק מידי האנגלים בדרך לחניתא.

רק מקצת פעולותיו בפלמ“ח הגיעו, כאמור, לאזנינו, וחבריו שנשארו עוד בחיים עשויים בוודאי לספר הרבה יותר. נראה שלא לחנם היה לבסוף סגן מפקד גדוד בפלמ”ח. ברצוני עוד לעמוד רק על פרשת גוש עציון.

בתחילת דצמבר 1947 נשלח לגוש עציון והוטל עליו לדאוג לבטחון המקום. הוא התמסר בכל חום לבו לתפקיד זה. כפי שאמרו לנו החברים בכפר־עציון בשעת ההלויה, יכלו להחזיק מעמד בשעת ההתקפה הגדולה הראשונה, שבה נהרגו, כפי שהודיעו העתונים, כמאה ערבים, רק בזכות התמסרותו, מרצו והבנתו, של דני. אחר־כך היה בשיירה לכפר־עציון, שנתקפה על־יד בית־לחם ושבה נהרגו אחד־עשר צעירים. הוא ניצל עם עוד חמישה חברים, רק הודות לקור־רוחו: חטף את הרובה מידי הנוטר והפיל את הערבי שכיוון נגדם את הסטן. בערב בא הביתה עם חבר שני, שניהם מכוסים דם, התרחצו והחליפו את הבגדים ותיכף הלכו מן הבית. אחר־כך נודע לנו שהוא הלך למטה הפלמ"ח בירושלים ודרש לשלחו עוד באותו לילה בראש פלוגת עונשין אל הכפר שממנו יצאו המתקיפים. בקשתו לא נתמלאה. למחרת היה שוב בכפר־עציון. פעם הופיע לפנות בוקר עם הטנדר שלו. הימים היו ימי העוצר בדרכים, השונאים הערבים והבריטים היו אורבים לכל יהודי, והדרך מכפר־עציון עוברת כידוע רק בין ישובי ערבים. מאין אתה בא? נו, מכפר־עציון. חשבנו שבא עם שיירה. אחר־כך סיפרו החברים שהוא לבדו נסע בחשכה מכפר־עציון, חבוש עגל וכפיה ואקדח במתניו, כדי לתבוע הספקה ותגבורת בשביל הגוש.

על מחלקת הל“ה, שיצאה בדרך לא דרך, בלילה, בהרים, להחיש עזרה לגוש עציון ושעמדה בפיקודו של דני – כבר הרבו לכתוב. עמידתם בגבורה עילאית כנגד מאות הערבים שהקיפו אותם, הדהימה את האויב. מותם הטראגי של הל”ה יישאר מן הסתם חידת עולמים. ביניהם מצא את מותו בדמי ימיו גם דני. כשיצאו מהר־טוב באותו הלילה הגורלי פנה אליהם, כפי שמספרים, אחד מזקני הכפר והזהיר אותם באידיש: קינדערלאך גייט ניט (ילדים, אל נא תלכו), הערבים אורבים לכם מכל צד. ודני ענה לו: קיבלנו פקודה ואנו הולכים. מסירות־נפש, בלי פחד ובלי רתיעה – עד יומו האחרון.

אביו


דני וּויינטשיק

תמונות שניהם עומדות תמיד על שולחני. על האחת דמותו של נער: עינים כחולות, גדולות פתוחות לרווחה, מביטות למרחוק: שערות מסורקות, שפתים קפוצות. זה בני – ויינטשיק22. תמונתו על שולחני, דמותו תמיד בלבי, קברו בנשמתי, והקבר ילווה אותי אל קברי אני… אף על השנייה דמותו של נער. עיניו הערמוניות קמוצות, פניו קמוטים מאור השמש, שפתיו פתוחות קצת, בלוריתו הגדולה פרועה, פלמחניק טיפוסי. זהו – דני, דניאל מס.

ילד קטן, חינני מאוד, היה בא תמיד אל ויינטשיק לשחק אתו. כשלא היה בא, היה ויינטשיק הולך אליו. לא חששתי. ידעתי: הלימודים של ויינטשיק לא ייפגעו על־ידי המשחקים שלו עם דני.

לא הספקתי להעיף עין – והנה הם יוצאים כבר לא למשחקים, הם הולכים יחד לקהילת הצופים.

בגילי השנים עוברות בדהרה, בטיסה ממש. ושוב לא הספקתי להעיף עין – והנה אני מוצא את עצמי יושב על־יד אשתי באולם הגימנסיה בירושלים. עיני אשתי זולגות דמעות. אני מתאמץ לעצור אותן פנימה בלבי: בננו כבר בן שבע־עשרה ומקבל תעודת גמר של הגימנסיה. מאחורינו יושבים ראובן מס ואשתו. בפניהם אותה ההבעה ואותן ההרגשות: אף דני שלהם מקבל את תעודת־הגמר.

ימים קצרים של שמחה וחדוה בלתי־נשנות – הרגשת חופש גמור – חופש מלימודים, משיעורים, ממורים, מקימה בבוקר… הרגש הבלתי־נשכח כל ימי החיים.

אולם ימי חירות אלה חלפו חיש. עתה לא הצופים קוראים – קורא הפלמ"ח ושניהם נענו.

חלפו שלוש שנים. ויינטשיק סיים את קורס האימונים וחזר הביתה. לדני חיכתה עבודה בהוצאת הספרים של אביו, אך החליט להקדיש את עצמו לפלמ"ח ונשאר שם. מדי פעם בפעם היה בא לירושלים וכמובן – נכנס לביתנו להתראות עם ויינטשיק. – דני, – שואלת אשתי – היית כבר בבית? אמא ראתה אותך?

– לא – עונה דני בחיוך, נבוך במקצת.

– לך הביתה, ילד רע ושובב, לך, שאמא תראה אותך! – נוזפת אשתי בדני. אמנם ‘הילד הרע והשובב’ הוא כבר מפקד בפלמ"ח, אבל מה מבינה אשה בדרגות צבאיות? דני – הוא דני, אפילו לא דניאל…

ריעוּת, ידידות, חברות, אהבה היתה ביניהם – בין דני ובין ויינטשיק. שמחה כנה להצלחת החבר והריע, המצוייה רק אצל נשמות טהורות וגלויות. רק פעם אחת ראיתי את ויינטשיק מתקנא בחברו, כשדני פקד על שחרור המעפילים ממחנה עתלית. לא נחה דעתו עד שעלה בידו אף הוא לקחת חלק בפעולה דומה – בפיצוץ גשר אלנבי על הירדן.

הביקורים של דני נעשו נדירים יותר ויותר. הפעולה בפלמ"ח דרשה אותו כולו. שוב לא היה זה אותו הילד החינני – זה היה כבר בחור שזוף, רחב־כתפים, וקולו קול גברי נמוך. רק צניעותו נשארה כבימי ילדותו, נמנע מלספר על עבודתו החשובה והמסוכנת. כך, כאילו היה לומד באיזה בית־ספר או יושב באיזה משרד. אין מה לספר…

והנה הגיע השלושים בנובמבר 1947. באותו לילה היתה מסיבה מצומצמת של ראשי הפלמ“ח בירושלים. מובן, שדני היה בה מראשי המסובים. אף ויינטשיק השתתף בה. הרחובות המו מהמונים שכורי שמחה ונצחון. על כוס יין בירכו גם הפלמחניקים על הנצחון בעצרת האו”מ, אולם הבינו ואמרו: התפקיד שלנו רק מתחיל…

והוא – התחיל…

ויינטשיק יצא לקרבות לשער הגיא. על דני הוטל הפיקוד על כוחות הבטחון בגוש עציון המנותק.

זמן־מה שמר עליו הגורל האכזרי, כאילו רצה לשחק קצת בחייו הצעירים. הוא פקד על השיירה שהותקפה בדרך מירושלים לכפר־עציון על־ידי כנופיה ערבית גדולה. טבח נורא ואכזרי נערך באנשי השיירה הבלתי־מזויינים; דני מיהר להזעיק עזרה וכך ניצל באותו יום ממות בטוח. אביו הלך לבית־הכנסת ועלה לתורה ובירך את ברכת הגומל על הנס שנעשה לילדו. עד… עד הארבעה עשר ביאנואר 1948, באותו יום הוטל על דני הפיקוד על מחלקת הל"ה.

כל אשר ייתקל בשורות אלה, אם בתוך המולת העיר, שאונה וסאונה, ברדיפה אחרי משרה או רווחים, במשרד, בחנות, אם בתוך עבודה מפרכת בכפר, ובלבו פינה לרגשות אשר לכנותם במלים לא אדע גם אני, כי אז… יישל נעליו ויקרא את הדברים. ולא – יפסח עליהן…

כפר־עציון אי־שם בהרי חברון מוקף ערבים מכל צד. התחמושת אזלה. הרבה פצועים, ובמה לרפא אותם אין…

ל"ה נערים, אשר טל הילדות טרם נמחה מעל פניהם, מעיניהם ניבטות נשמות טהורות כטוהר השמים ולבם לב הארי, העמיסו על שכמם נשק ותחמושת וצרכי רפואה ככל אשר יוכלו לשאת. באישון לילה, בשבילי תנים וצביים בהרים, מוכנים בכל רגע לקרב עם אלפים, הם יוצאים. ומפקד עליהם דניאל מס – דני …

אור ליום־רביעי, הארבעה־עשר ביאנואר 1948, נפרדו הנערים איש איש ממשפחתו ויצאו, מבלי להודיע כמובן לאן ולשם מה הם יוצאים. למחרת בבוקר ביום־החמישי, חזרו כלעומת שבאו. אחדים ממכרינו ראו את ויינטשיק בעיר; הביתה לא נכנס. הוריו של דני לא ראוהו ביום־חמישי, כי הביתה לא נכנס. אני ראיתיו במקרה באותו יום, כולו מאובק ומעופר וטרוד. ארשת פניו היתה רצינית כאומרת: אנא, אל תטרידוני, הנני עסוק כעת, עוד מעט ואיפנה…

כזה נשאר דני תקוע בלבי – מאובק, מעופר, טרוד…

תמונות שניהם עומדות על שולחני – ויינטשיק ודני מביטים אלי מתוכן.

תמונתו של ויינטשיק… זהו – כל מה שנשאר לי מבני, מילדי… אולם גם בתמונתו של דני רואה אני לא רק את דני החמוד, הזך, הטהור, הצנוע – אני רואה בה גם חלק מויינטשיק שלי. הם חיו יחד, יחד חלמו את חלום עלומיהם הטהורים, הזכים, הצנועים. וחבוקים יחד הם ישנים את שנתם בקבר אחד בהרי חברון…

י. פרסיץ


מדבריו

זכרונות ילדות23

‘יהודי!… יהודי!’ בכל רחוב שאני עובר, אותה קבלת פנים: ‘יהודי!’ והמלה הזאת, כשהיא יוצאת מפי המקללים, ספוגה לעג ובוז מר, וכל שנאתם הגדולה נשמעת בה… אני מכופף את קומתי עוד יותר ומרחיב את צעדי. אני רוצה לפנות הצדה ברחוב הראשון, והנה שלט גדול חוסם את דרכי ועליו אותיות מזהירות ובולטות לעין: ליהדים וכלבים אסורה הכניסה!'. במרירות אני נשאר עומד ומסתכל, והנה אני רואה שבכל־זאת, מסתובבים שם כלבים. אני גרוע, אם כן, מכלב! אני ממשיך את דרכי ובמוחי מתרוצצות מחשבות שונות: ‘מה חטאתי, ומה חטאו היהודים, שהשנאה של הגויים גדולה אלינו כל־כך?’..

אפילו בבית־הספר היהודי לא נותנים מנוחה. אמנם, אין שם אותו הלעג והבוז, אך המורים היהודים צריכים להטיף לנו להתנהג בשקט ברחובות ולהשתדל להגיע מהר הביתה אחרי גמר הלימודים. ואין די בזה: כיוון שהשכנים הנאצים, הגרים ליד חצר בית־הספר, אינם יכולים לסבול את רעשם של ילדי היהודים בהפסקות, עלינו ‘להיות מנומסים ולהניח להם לישון שנת אחר הצהרים בשעה 11 בבוקר!’. בהפסקות מסתדרות הכיתות בשורת־עורף אחת ומהלכות על־פני החצר בדממה – לדבּר אסור! – כמו בבית סוהר ממש! ולא עוד, אלא היינו צריכים לשמוע גם את נאומיו של היטלר בראדיו, ולשיר אחר־כך ביחד את ההימנון הגרמני. התלוצצנו וצחקנו תמיד בשעת מעשה, והמורים המסכנים היו צריכים להשתיק אותנו ולהזהירנו, כי גם ‘לקירות אזנים’!

גם בבית לא היה המצב בטוח ביותר, כי הרי המשרתת גויה היא, ויש להזהר מפניה. זכורני מעשה בהורי שנמנעו מלהכנס הביתה בשובם מעבודתם, כיוון שבחור נאצי עמד לפני הדלת; שעה שלמה הסתובבו בחוץ, עד שהסתלק.

ועוד זוכר אני יפה־יפה את נסיעתנו לארץ־ישראל וביחוד את הנסיעה ברכבת עם עוד הרבה חלוצים. כל זמן שהיינו בגבול גרמניה ישבו כולם בשקט ובפחד כבוש. והנה אך עברנו את תחנת־הגבול הגרמנית והרכבת נשארה עומדת מעבר לגבול, התעוררו כולם, וביחוד החלוצים, כמו מתוך שינה עמוקה, כאילו מחלום רע, נכנסה בהם רוח־חיים חדשה, וצעקות בוז לגרמניה ולהיטלר ושירים וקריאות גיל מילאו את חלל התחנה.


מתוך מכתביו

עין השופט, 17 בנובמבר 1944

…העבודה שלך בבית־החולים ודאי מעניינת מאוד, אם אפשר לקרוא לזה “מעניין”. מכל מקום בודאי אפשר ללמוד ולהכיר שם פרק חיים. אכן יש לי תמיד הרושם, שרואים שם רק פרק חד־גוני מאוד, ומכירים את החיים מן הצד העגום שבהם. כשאני רואה את האחות בתפקידה, מסתובבת כל היום בין חולים מסכנים ואין בידה לעזור עזרה של ממש, שהרי אם החולה ימות או יבריא לא האחות אשמה בכך, אלא שניתן לה רק למצוא סיפוק בעבודתה, בהקלה הנפשית שהיא מביאה אולי לחולה זה או אחר, הרי אני תמה מהו באמת אחוז התלמידות היכולות ומוכשרות לבצע תפקיד כזה. כי הרי בסופו של דבר, אין זה מקצוע ככל המקצועות, עם משכורות וכיוצא באלה, אלא בראש וראשונה – מקצוע שבלב או באופי.

…אני מתאר לי אותך במצב מאוד לא נעים של לוויה ובכיות ועל הכל – צעקות היסטריות מפי x. אמנם אל תדון את חברך וכו', אלא שבכל־זאת תופעות כאלה (צעקות וכו') מרגיזות תמיד יותר מאשר מעוררות רחמנות. כאב, ביחוד אם הוא כאב שבלב או בנפש, וצער – אין מוכרים בשוק בקולי קולות! הקהל בדרך כלל בז לצעקות, ולא עוד אלא שכל כמה שלא יפגין השתתפות בצער, הרי הוא נהנה מתופעות כאלה כסנסאציה מענינת. מי שמכבד את כאבו לא יעשה ממנו סנסאציות.

ואשר לעצם מותו של אותו בחור, חבל עליו, כעל כל בחור צעיר שמת בלא עתו, ביחוד מות בזוי ביותר – במיטה בבית־חולים ואחר מחלה ממושכת. אבל יש עוד צד למטבע: באחת התפילות בזמן ההלויה אומרים בין השאר: “כי על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון”. הדו"ח הזה הוא לדעתי העיקר, כי לגבי הנפטר יש בדרך כלל שתי הערכות: אחת סובייקטיבית – והיא ענין שבלב של כל אחד ממקורביו וחבריו; והאחרת אובייקטיבית: אותו דין וחשבון שבעל כרחו צריך כל נפטר ליתן, ולדעתי אנו צריכים להעמיד את הדגש על כך: לשם מה חיית, או יותר נכון, האם באותו פרק־זמן שחיית הספקת להביא איזו תועלת שהיא? זהו המבחן. הצער שבלב המקורבים חולף, נשכח ואין לו ערך לרוב. העיקר הוא אם אתה יכול לעמוד לדין, כאילו לפני עצמך, ולומר כי לא לחנם חיית, לא חיית בביטול זמן ומתוך שעמום, כי־אם שאפת לפחות לבצע משהו ופעלת בכיוון זה. אשרי האיש שאנו מצטערים על מותו, בגלל המפעל שנעזב על ידו ולא רק בשל קרבתנו הפרטית אליו, וחבל על זה שהולך מבלי שהספיק להשאיר כלום. לעתים אני מגיע לקיצוניות וחושב שיש להצטער יותר על חיים שעוברים בלא תועלת מאשר על המות. זה אמנם מאוד מאטריאליסטי, אבל גם זו השקפת עולם, אם לדבר במלים ‘מפוצצות’, ואני לעת־עתה נוקט בהשקפה זו.


תל־יוסף, 26 במארס 1945.

היה כאן אינצידנט קטן ביני ובין ‘החניכים’ (הזקנים ממני ברובם בחמש – עשר שנים). כולם התחילו לזלזל במקרה מסויים בנוהג הקבוע, ודבר זה גרר אחריו תגובה מצדי, שהיתה חריפה מאוד בכוונה, כי זו גורמת למרירות, והמרירות מכריחה אנשים לחשוב. בצבא יודעים למפרע את ה־ Kings Regulations, כל עבירה ועונשה, ואדם יכול להיות חייל טוב להוד מלכותו מבלי לחשוב דרכו. מובן שבמקום שכּל זה איננו, שאף אנו איננו יודעים עדיין נוהג ומשטר קבוע, שאף אנו מחטטים עדיין ועושים נסיונות, דנים וחושבים לא לפי חוקה כתובה אלא לפי ההגיון הפשוט אשר לא תמיד שוה אצל כל האנשים; במקום אשר אנו עצמנו משתדלים ככל האפשר לשמור על רמה אישית ויכולת ביטוי לכל האנשים, כחברים למפעל אחד, ולהתרחק במידה מכסימלית משיגרת הקסרקטין; במקום זה חייב כל אחד ואחד לעזור ולקדם את המפעל, ולשם זה יש לעמוד מפעם לפעם ולהרהר, על עצמך, על הווי חייך ונוהגו. אצל אנשים מבוגרים כל יציאה מהתלם נובעת בעיקרה מחוסר מחשבה, ותגובה חריפה מועילה לעורר לפחות בנקודה זו. אתמול קראתי לאספה ולשיחה, גם כן דבר אשר יש בו סכנה ואחריות רבה במסגרת כשלנו, כי יש צורך באפשרות לשוחח על הכל ובאופן חפשי, ובכל־זאת לשמור על הנימוס המינימאלי הדרוש ועל ‘הבדלי המעמדות’ כביכול. והשיחה באמת היתה מוצלחת. האנשים התבטאו, ביקרו את שיטת החיים והנוהג הקיים. אין ספק, שכל בירור פנימי כזה מלכד ומקרב.


ירושלים, 30 במארס 1945

אתמול ‘סחבו’ אותי כמה חברה בערב לנשף. בדרך־כלל אינני נוהג לבקר ככגון זה, אלא שהחלטתי בכל־זאת לנסות פעם ולראות איך ומה זה. רקדו שם כל הזמן ריקודים סאלוניים. היות ואינני רוקד, גם בריקודים עממיים אינני אמן, ישבתי לי בנחת כל הזמן מן הצד, אבל לא השתעממתי אלא כעסתי ורתחתי. הסתכלתי בבחורים ובבחורות, ראיתי את הריקנות, הציניות וחוסר כל דאגה אלא לחיים הפרטיים, לקאריירה משרדית וכיוצא באלה. אני לא אבוא לקטרג על הנוער העירוני האדיש והמשתמט וכו' וכו', כי אני יודע שיש גם אחרים. אולם אני יודע שיש גם הרבה והרבה כאלה, וזה מעורר תמיד כל מיני מחשבות נוגות על הווי היינו וחינוכנו כאן ובכלל. תחילה נתעורר בי החשק לקלקל להם את הערב, להתחיל פתאום בויכוחים על הגיוס, לשאול בתמימות כביכול אם הם אינם יודעים על הנעשה בארץ, אם לא קראו במקרה את הספר ‘בשבי ובמחתרת’ או ‘פרשת השואה’, אם לא גוּנב אליהם במקרה שמץ דבר על איזו בריגאדה יהודית שנלחמה באיטליה. אלא שחזרתי בי. לא זו הדרך. סוף־סוף אינני שולל מאיש את הזכות לשמוח ואפילו בזמנים אלה, ישמח לו כל אחד לפי הנוסח שלו. קלקול השמחה שלהם עשוי היה אך לקלקל ולהשניא את המפעל שלנו כולו, את עצם הדבר שרוצה הייתי כי יחשבו עליו. יש למצוא דרכים אחרות להגיע אליהם, ואפשר להגיע, אלא שזה דורש מאמצים רבים, סבלנות, ומפעם לפעם גם לחשוף את מקל־החובלים הטמון בכיס…


ירושלים, 5 באפריל 1945

אתמול ושלשום, כמעט יומיים שלמים, ישבתי ונסיתי לחשוב. אינני יודע אם אַת מכירה או התנסית במצבים כאלה, שאתה רוצה לחשוב על נושא מסויים, לקבל תמונה ברורה ולנקוט עמדה ברורה. הפעם היה הנושא – המחנות שלנו, החטיבה, אופייה, תפקידיה וכו‘. אם אגיד, שהחלטתי משהו מסויים או התקדמתי במשהו, זה יהיה לא נכון. בכלל קשה לחשוב ביחידוּת. כי קשה להתרכז בנושא מסויים מבלי לצאת מן התלם. אתה מתחיל פתאום לחשוב על חמישים דברים בבת אחת, ולבסוף אתה מגלה בדרך־כלל, אחר ‘מחשבה’ של שעות, מה שהיה גלוי וידוע לפניך כבר מזמן. "הולך־סובב הרוח – ואל מקומו שב הרוח’. בכל זאת לא הזיק לשוב ולהרהר קצת על מעשינו וחיינו, ואפילו אם ההרהורים מעורבים המון דברים הנוגעים לאו דוקא בענין הזה…


תל־יוסף, 9 במאי 1945 [יום הנצחון]

מתוך כל התיאורים בעתונות אפשר היה לחשוב שבארץ שמחה וששון – אבל זה רחוק מלהיות אמת. דכאון, ממש דכאון מיוחד, שורר בכל. וגם אדישות מוחלטת. אינני יודע בדיוק מהי הסיבה, או שמא יש יותר מדי סיבות למצב־רוח ממין זה. גם בלבי אין אף טיפת שמחה, להיפך, כאילו כל הענין לא איכפת ולא נוגע. גם במשק אמנם הוכרז היום כשבתון, אך שמחת חג לא מצאת. הניפו דגל, אלא שהדגל היה בחצי תורן. אני חושב שרק עכשיו, ודוקא עכשיו פורצת וצפה הכרת אסוננו כיהודים, חשבון הנפש שלנו, חשבון העבר והכליון, והחשבון הלא־מזהיר לגמרי לגבי העתיד. ‘עוד נצחון כזה ואבדנו’! – מימרא זו אפשר לשמוע בכל מקום. מה יהיה הלאה? – זוהי השאלה הנשאלת בלי מלים מפי כל אחד. מה יהיה מבחינה פוליטית, מבחינת הבטחון בארץ, מה יהיה עם החיילים המשוחררים, מה יהיה מבחינה כלכלית, מה יקרה לתעשיה העברית, למשק וכו' וכו‘?… שאלות המעוררות דאגה, כשאתה רואה את חוסר־האונים שלנו, את חוסר האירגון והמשמעת הפנימית, ואת הפירוד והפילוגים. תהיינה עוד בודאי צרות צרורות. אל תחשביני לפסימיסט מושבע, גם הפעם לא באתי לכלל פסימיות, אלא לכלל מחשבות והרהורים, וזה אף פעם לא מזיק. אך, אילו היה זה וזה, ואילו אפשר היה לעשות כך ואילו היינו כאלה ולא כאלה – זהו תמיד סיכום המחשבות. נצטרך למצוא איזה מוצא לדרך־המלך, ו’אינשאללה’ יימצא ואינשאללה יהיה טוב. אם שעממתי קצת ב’ציונות', אתך הסליחה, אבל לפעמים אני גם קצת ציוני…


22 במארס 1947

היום מלא בדיוק שבוע מאז נסתיימה אותה חוייה בת ארבעת הימים שכמעט הביאתני לאי השכן24. אני אומר חוויה, לא בגלל שפע המאורעות והנסיעה כשלעצמה, אלא בגלל זה שלמדתי בימים האלה, כמדומני, יותר מאשר בהרבה שנים, ויתכן שהיותי כאן זה ארבע וחצי שנה היה כדאי למענם בלבד. (קצת הגזמה, אבל ‘מעליש’).

קודם כל חזרתי ולמדתי להכיר את אנשינו בשעת פעולה, בשעת צרה ואחריה. ואני חוזר ואומר: רכוש אין לנו, אבל כוחנו – באנשינו. צריך היה לראות את ה“צ’וצ’יקים” האלה, סוף־סוף ילדים בני 18–19, כשהם עומדים בימים הסוערים, נלחמים בגלים ומעבירים עולים אחד־אחד, 750 איש, מן הספינה אל החוף. היו שעמדו במים חמש שעות בלא הפסק כמעט, והיה קר, והם היו כחולים ורועדים, אבל המלאכה נמשכה. וכשמגיעים לחוף – מתישבים כמעט הרוגים, ללא טיפת כוח, אבל רק לרגע – המלאכה טרם נסתיימה. נו, סדר וארגון יש עדיין הרבה ללמוד, אך לא זה כנראה המכריע. המכריע הוא בכל־זאת – האנשים.

וסעיף שני וגדול – העולים עצמם. נו, אינני סופר ואמן, אבל כמדומני שאיש לא תיאר עדיין את התמונה הזאת כפי שצריך, לאמיתה, עם כל הרושם שהיא טובעת בך. נוער, ילדים, בחורים ונשים, ונשים הרות לא־מעטות, וזקנים בעלי שערות שיבה ממש, נתלים ומתחלקים בחבלים, קופצים למים, לא למים סתם – כי־אם לתוך ים סוער, נלחמים בגלים, מגיעים רטובים ורצוצים, ובכל־זאת, לכשמגיעים: חיוכי אושר, ‘שלום–שלום’. יש שמנשקים את אדמת החול, יש שרוצים לעזור עם אנשינו על החוף ובקושי דוחקים אותם הלאה: ‘לכו לישוב – אנחנו כבר נגמור בעצמנו’. תמונות לאלפים. משפחה עומדת על הסיפון – אב, אם וילדה בת שש בערך. עומדים ומפחדים לקפוץ. משדלים, והם מפחדים. הילדה רוצה. האם מונעת.

לבסוף הילדה מתגברת – וקופצת, וכמובן, מיד אחריה – ההורים. הילדה נישאת לחוף ראשונה – היא רטובה, אך צוחקת… האם מגיעה אחר־כך, לפי בגדיה – כנראה משפחה מכובדת אי־פעם, אבל עכשיו פרועה ורטובה. ובקול חנוק היא ממלמלת באידיש: ‘שנתיים אחרי המלחמה ולמה לא מגיע לנו לנסוע ככל העמים!’. השאלה הרגילה, ששמענוה מפי הרבה נואמים ומאמרים – אלא שכאן היא נוקבת ואמיתית. בחיי – אני לא הייתי היחידי שמצמצתי בעינים. ועוד פעם מצמצתי – על הרציף, לפני אנית־השילוּח. המון אנשים על הרציף, בתווך, מכל המינים והגילים והסוגים, והחיילים מסביבם. מנסים להעלות ילדה, צברית 100%, כבת 18, על הסיפון. היא מתנגדת ובועטת, הם סוחבים ואינם יכולים לה. היא צועקת בקול עקשני ובכייני ודופקת באגרוף על המעקה: ‘לא, לא תקחו אותי מפה’ – והחיילים נבוכים ואינם יודעים איך יוכלו לה. ובינתיים על הרציף קבוצות קבוצות – אלה מתקוטטים עם חיילים, ואלה היודעים אנגלית, מדברים בין התקוטטות אחת לשניה עם החיילים, מסבירים להם את העוול הנעשה, בקיצור – ציונות. ובחיי, שנוכחתי – ציונות מתאימה, תוך התנגדות ועמידה זקופה, יש לה השפעה על החייל האנגלי, שמקור ידיעותיו בציונות הוא כנראה מקור אחר לגמרי. יש והחייל נסוג, נבוך ומצטדק, באמונה – מצטדק בלב שלם ומסתלק מהמקום! העולים, נבוכים ומדוכאים, ואצל רבים – הדמעות זולגות, זולגות בשקט ובהתמדה. ודאי דמעות יאוש, אבל בודאי ובדאי גם דמעות אושר, בראותם שהישוב אתם. הפעם לא עזבום סתם ככה, הפעם גם הישוב בצרתם ממש והוא עומד להם, והוא נלחם למענם ונשלח אתם חוצה לארץ. (המדובר הוא רק באלה שהיו מלכתחילה על החוף, ואלה שבאו אחריהם לעזור, אך על העומדים בחוץ – נוּ, הרבה והרבה יש לומר, אבל הצנזורה לא תרשה). רק משפט קצר נפלט מפי כולנו עת עברנו את העיר חיפה בשעה 9.10 בבוקר עם כל שיירת הגירוש: ‘בחיפה אין אפילו עוצר!’.

נוּ, וסעיף שלישי וחשוב מאוד – הישוב עצמו, כלומר אנשים מהישוב. היית צריכה לראות אותם, איך באו בבוקר, לאחר שנזעקו עם שחר לחוף, כמו שהם, ישר מהעבודה, מי במגפיו ומי בגופיה בלבד, פועלים, חקלאים, פקידים ‘אינטליגנטים’ עם דג מלוח, בחורים ונשים בעיקר (‘מושבניקיות’ בריאות, שמנות ולמקצתן אף שערות שיבה – טפוס של אכרות). השאירו את הכל וקמו ובאו, כמו שמושבניק אחד אמר לנו אחר־כך: ‘השארתי בבית ארבעה ילדים קטנים וארבע פרות, וזה הכל’… כי הוא ואשתו ובנו הגדול היו אתנו. המון גדול לא מאורגן, אבל מוכן לשאת בכל. צריך היה רק לתת לו דחיפה ולשמש דוגמה וסמל לעמידה ולהתנגדות ולאי־נפילת־הרוח, ומיד התלכדו ועמדו גם הם. כמובן, את הדחיפה נתנו אנחנו, אבל לבסוף היווה כל ההמון הזה גוף מאורגן ומלוכד.

היתה פרשה קשה – להזדהות או לא להזדהות, והיתה לנו ‘שפיכות דמים’ ממש, כדי לשכנע את כולם לעמוד איתן ולא להזדהות רק – ‘יהודי מארץ־ישראל’, כי אחרת יזהו מיד את העולים. ובכלל הלא לכולנו זכות בארץ הזאת ולא בחסדם אנו כאן, ו’יהודי מארץ ישראל' הרי זו תעודת זהות מספקת המקנה לך את הזכות לשבת בארץ הזאת. נוּ, כך וכך טרחנו והסברנו מאה פעמים. לרוב האנשים היה זה קשה מאוד, סוף־סוף עזבו בית, עזבו משפחות, משק, ומי יודע – עלולים להסיע אותם לקפריסין, לרפיח, ללטרון או השד יודע לאן. אך לבסוף עמדו. כי כאן היו רק שתי אפשרויות: להזדהות עם הממשלה ולהגיד שם וכתובת או להזדהות עם העולים ולא להגיד, וכל הקהל עמד ובחר בברירה השניה. וכשהתגברו על המשבר הנפשי הזה ועברו את החקירה ועמדו בה בכבוד, אפשר היה להרגיש ולמשש ממש את השלמות הנפשית שמילאה את לבות כל האנשים האלה. כל הציבור התישב, ושר, בסולו ובמקהלה, אידיש ועברית, הצעירים עם הזקנים. וצריך היה לראות את המושבניקים, האכרים הזקנים בני העליה השניה והשלישית, כשהם יושבים ושרים את שירי האידיש מאז… ועל פניהם – שלמות.

נו, אני מוכרח להתחיל לסיים. בודאי בעל־פה, השד יודע מתי, ביתר פירוט, כי עוד הרבה יש לומר, ולמדתי בימים האחרונים הקשים, במישרים ובעקיפין, דברים אשר אין להעלות על הכתב. אגב, למדתי גם שאפשר לא לאכול ולשתות 48 שעות ולא לישון ממש שלושה לילות רצופים, והשד לא נורא. ועוד דבר הרגשתי, וזה דוקא מעורר מחשבות – קשה לשנוא את החייל הבריטי! אינני מדבר על פרטים, יש ביניהם נבלות, רוצחים וסאדיסטים וסתם מנוולים, אבל החייל הממוצע – קשה! סו"ס ראיתים דוקא בתנאים אויבים בהחלט, שוטר ואסיר, מגרש ומגורש, כובש ו’נייטיב'! אבל בשיחה אתם, והרבה שוחחנו, הרוב הגדול סתם בחורים, בחורים פשוטים, היודעים שעושים ‘ג’וב’ לא נעים, באין ברירה, ויודעים להביט בכבוד על מי שנוהג בעצמו כבוד. וחבל שפוליטיקאנים ‘מחורבנים’ שלהם, היושבים אי־שם למעלה, אינם מניחים לנו ברירה אחרת אלא לראות בחייל את האויב. אפשר היה לעשות ביניהם דברים חשובים בהסברה וכדומה. אלא שבינתים, למרות הכל, הוא מייצג אויב, לפחות פוליטיקה אויבת, ואתה חייב להלחם בו, כי האחרים אינם באים הנה, וכשחסר רגש השנאה העמוקה – אנו כנראה עוד לא יודעים בכלל כראוי, שנאה מהי – קשה. עמידתנו עוררה כבוד, והם צחקו יחד אתנו על הקצינים ועל הסי אַי די, כשלא העלו כלום בחקירתם. חבל, שיש הדיוטות בישוב, הנלחמים באימפריה על־ידי פגיעה חסרת־טעם בסתם חייל פה ושם. הבנתי שיש אמצעים יותר תקיפים.


מדברי חברים לנשק

כבר עברו ימים ושבועות, ובכל־זאת עודך חושב שהנה ירד מן האופנוע, חיוך קל של נער על שפתיו, ויושיט את ידו לשלום, – ואתה מהרהר איך זה הטילו על שכמו של נער זה תפקידים כה אחראיים וכה קשים. כל חבריו וכל אלה שהיו תחת פקודתו הביטו עליו כעל חבר שאפשר לסמוך עליו בשעת צרה.

נפגשתי אתו פעמים אחדות – בפעם הראשונה כשהעלים דבר ממני ואני התרעמתי עליו, עקב תפקידי, קשות. הוא ענה לי בפשטות: ‘לא יכולתי אחרת. קיבלתי פקודה’. ראיתי את מבטו הישר והבינותי.

זוכר אני לילה או שנים אחרי שברכה [פולד] לא חזרה. התהלכנו זה על יד זה מבלי לדבר דבר, כל אחד שקוע במחשבות. ועוד פגישות חטופות. והנה יום 29 ביוני, כשישבנו בחדר־הפיקוד עם עוד חברים מספר – ובחוץ מתכוננים החיילים הבריטים להסתערות על המשק. ברגע האחרון יצאנו להצטרף אל החברים להתגוננות הפאסיבית, ואז אמרתי לו: ‘את זה תשאיר לנו, אין זה תפקיד בשבילך, שונים הם התפקידים שכל אחד מאתנו ממלא’.

אכן שונים הם התפקידים. שמעתי על־אודות פעילותו בסביבת כפר־עציון ואחרי־כן מצאתי את שמו ברשימת הל"ה. רואה אני לפני את הרי חברון ואת הואדיות העמוקות החוצות אותם – שם נפל בקרב הגבורה של המחלקה האבודה.

מה היה לי הנער הזה? לא חבר היה לי, כי הרבה שנים הבדילו בינינו, אף לא הכרתיו מקרוב. ידעתי אותו רק מפגישות חטופות, אבל כל פגישה היתה מלוּוה שמחה. הרי הוא היה אחד הגילויים של הדור הצעיר בארץ, ראיתי בו ובשכמותו את ממשיכי המעשה החלוצי שאנו, הנוער הקודם, ה’ותיקים'. התחלנו בו, ומה חרדנו פן לא נמצא דור של ממשיכים.

ולא ממשיכים בלבד מצאנו בדור צעיר זה – הוא עולה עלינו בפשטותו, במסירותו ובקלות־המעשה.

אין מבכים חבר שנפל בקרב, אך רק עתה אני מבין את פשר המלים: יהיה זכרו ברכה!

פרנטו

הספקנו להכיר את דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו, וכולנו מלאי הערצה ליקר מידותיו וכשרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה כי דני הי"ד נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה בטחון־יתר בין חברינו, אבל הבינונו, כי הוא נחוץ במקום יותר חיוני. נפרדנו ממנו באהדה רבה וקיוינו כי נפגש עמו בימים שמחים.

אחרי ההתקפה. כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני, שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאֵבל ולא זכינו כי דני יתרום עוד מכשרונו ונסיונו הרב לבטחון הגוש.

אצלנו מזכירים לא פעם: ‘דני עשה ככה’, ‘דני אמר ככה’, ‘זה סידר עוד דני ז"ל’. האמינו, כי זכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המדות הנאות חי וְעֶר בלב רבים מציבורנו. בתקומת ישראל ומדינתו בעזה"ש ננוחם כולנו.

קבוצת אברהם / כפר־עציון


מפקד מוכשר ואיש־רעים להתרועע, היה למופת נאמן של שליטה בכוח האישיות ולא בגינוני מרות. עוד בימים הראשונים, כשבא אלינו נער שקט ותאב־דעת, נתבלט בכשרונו זה.

עד מהרה עלה בדרגה, אולם הכוח שניתן לו בתוקף הסמכות לא שיכר אותו. עד יומו האחרון, כמדרגד, היה נכון להטות אוזן לרמים ממנו ולנמוכים ממנו. משולל פניות אישיות היה, ולא נעכרה תכונתו אף פעם בגלל נימוקים שבפרסטיז’ה. את פרטי הפרטים שבביצוע ובניהול וביחסים שבין אדם לחברו שקל לאור המטרה הגדולה, לאור החזון הרחוק. לא היה אצלו חייץ בין זוטות של יום וחזון רחב־אופק.

צנוע, סבלני, שקט, לא מתבלט, לא מעמיד פנים. אמיץ וחברי, מפקד וידיד.

את התיל בשרונה עבר הראשון. כשנתקלה היחידה באש יצא וחזר עם המהססים. גם בנסיגה חזר שנית להחיש עזרה לפצועים. וכזה היה בכל הפעולות שהשתתף בהן או ניהל אותן.

אישיותו, החיה עמנו כמופת של מפקד נאמן, תוסיף להדריך את רוח החטיבה גם בהיעדרו.

[פלמ"ח, מס' 58־57, יאנואר 1948]

19.png

 

שאול (סאלי) פנואלי    🔗

דיוקן 25.png

נולד ביום כ“ד אייר תרפ”ה (18 במאי 1925) בירושלים לאביו יעקב פנואלי, מבני העליה השלישית ולאמו שולמית חזנוב – בת גדרה שגדלה בביתו של הבילו’יי יעקב־שלמה חזנוב. למד בגימנסיה העברית בירושלים ובמוסד החינוכי במשמר־העמק. התקשר לחיי הקיבוץ ולתנועת ‘השומר הצעיר’, בה המשיך לעבוד ולהוריך. טרם סיים את לימודיו יצא עם קבוצת ‘נירים’ להכשרה מגוייסת, עשה כשנתיים בשער־העמקים ובתל־עמל ואחר המשיך בחטיבה ונמנה עם הפלוגה שמרכזה היתה עין־חרוד. עבד בקביעות ברפת, חיבב בעלי־חיים ולאחר שחרורו מן השירות – בשנת חייו האחרונה – התחיל להתכונן לבחינות־בגרות, על־מנת להשתלם כרופא בהמות. בפרוץ המלחמה חזר לשירות, היה בין מגיני גוש עציון ובדרך שובו לשם – עם מחלקת הל"ה – משליחות שהוטלה עליו, נפל בקרב־גבורים יחד עם שאר כל חבריו.

חבר מספר:

קראתי לו ‘יוניור’ למן הרגע הראשון שהכרתיו.

היה יום חמסין ירושלמי, מחניק ודחוס. חזרתי מדרך רחוקה מאובק ועייף, ונזדמן לי לבוא לביתו. חסון, שופע חיים, הושיט לי את ידו החזקה והגיש לי כוס מיץ מרענן, בפנים מחייכות מפיקות ידידות. לא ידע מעצורים. נהג כלפי חבריו בנדיבות־לב פשוטה ובלתי־טרדנית, שמח להעניק להם מכל הבא לידו, ונהדר היה בנתינה הבלתי־מסוייגת הזאת. קראתי לו ‘יוניור’, כי זרם עצום של חיים צעירים נבע ממנו וסחף כל מי שנזדמן על דרכו.

בתחילה היו פגישותינו פגישות של ארעי. לעתים פגשתיו בערב, פוסע פסיעות גדולות ויציבות, מנפנף בידו לשלום ומקדם את פני בחיוך רחב, שיכולת לראות בו, אם רצית, ידידות בהירה בלא פירושים, או גם פקחות ותהייה על קנקנך, ואף לעג קל וחודר. במהירות עמד על תכונותיהם של אנשים, בדרך של ראייה חדה, זריזה וכוללת. היה ערני ומלא חיים והוא שיזם וקבע, בכל פגישותינו, את תוכן השיחות והמעשים. היה חי את ההווה. לא שגה באשליות ובזכרונות, ולא היה טרוד בניחושי עתידות ובחיטוטי גורל.

לא הירבה לספר על עצמו, ולשאלות מסוג זה נענה בדרך־כלל בתנועת־יד רחבה ובדבר־חידוד, שהעביר מיד את השיחה לפסים אחרים. אך לאט־לאט וטיפין טיפין – אגב טיול ברחובות העיר, ליד כוסית של יין ולעתים דרך משל ודוגמא לדברים שבהווה – סיפר על פרשת שירותו בפלמ"ח.

שאול צמח יחד עם צמיחת הכוח הזה. הוא ושכמותו בנו את הפלמ“ח – והפלמ”ח בנה אותם. המפליא שבו, הגדול והחזק שבו – היותו טיפוסי לדור שצמח וגדל בשדות ובהרים, במסעות מייגעים, באימונים מפרכים, בלילות אפלים של הורדת עולים, בשעות ארוכות של סיור, ברגעים רוטטים של חדירה לשטח־אויב, הצתת פתיל וציפיה לקול הנפץ המשתחרר מכלאו ומתנשא אל־על כעמוד אדום של אבק פורח. הוא בא לפלמ"ח כמעט בראשיתו, והיה במסגרתו שנים רבות. לא היה כמעט מיבצע, מהמיבצעים הגדולים שלא השתתף בו.

באחד המסעות – סיפר לי – נטרדו החברה על ידי כמה ערבים מזוינים שדרשו מהם כופר־נפש. אף נורו עלהם יריות מן הכפרים שבקרבתם עברו. כל הסיפור היה רווי פקחות והומור, פרטים מבדחים, ערמה ותושיה. נסיגתם היתה מבוהלת במקצת, ואין לך דבר גרוע מזה. יש לעשות הכול – העיר – כדי לסגת בסדר ובטחון. מגרונו דיבר המפקד המנוסה, האמיץ, שהבין לרוחה של יחידה בתנועה. לא נזדמן לי לראותו בעבודה – אך מובטחני, שחייליו בטחו בו, ולא היתה בעיית משמעת בחברתו. הוא הטיל את המשמעת הדרושה בפשטות מובנת מאליה – בלא מחשבות יתירות ובלא היסוסים.

בליל הגשרים היה בצפון. ראה את חבריו בצאתם – ולא ראה אותם חוזרים לבסיס. בסיסו – היה מרוחק מאוד, והוא הוצרך להבקיע לו דרך בהרים. פעם אחת הצלתי מפיו את עצם סיפור המעשה. הוא נמנע מלדבר על כך. לא גילה דעתו על המעשה, אף לא הסיח את רגשותיו, את צערו על אבדן חברים.

שאול היה חניך "השומר הצעיר', אך לאמיתו של דבר היה חפשי בדעותיו ולא ביקש אישור להן בעתון, מפלגה או תנועה. דעותיו על הכלל והפרט היו עצמאיות מאוד. יחד עם כמה מחבריו וחברותיו חשב על ייסוד קיבוץ חדש כתום לימודיו – ורעיון זה, אף כי לא הבשיל עדיין כל הצורך, נראה לו פתרון דרכו בעתיד. בהומור האופיני לו, שמקצתו רצינות ומקצתו לגלוג קל, תיאר בפני את תכניותיו, והשקיע בהן דמיון רענן מאוד.

לאחר השירות חזר הביתה להפוגה קצרה, רצה ללמוד ולהשלים את השכלתו. התכונן לבחינות הבגרות, על מנת להשתלם כרופא וטרינארי; מילדותו אהב מאוד בעלי־חיים וטיפל בהם במסירות ובהבנה.

באותם הימים פגשתיו. היה שקוע כולו בלימודים. פעם נתגלגלה השיחה על נסיעתו להשתלמות והוא הציע לי, ספק בצחוק ספק ברצינות, כדרכו, לנסוע יחד אתו לאיטליה ולחיות שם שנה או שנתיים חיי־לימוד ושמחה פשוטה, בלא כל אותם הדברים החשובים והרציניים, שמילאו את חיינו בשנים האחרונות.

לפני פרוץ המלחמה שקע בדאגה. חרד היה ליום המלחמה כי יבוא. נדמה היה לו שלא נעשה כל הצורך לקראת היום הזה. התעורר בו שוב החייל, הפלמ"חניק, המפקד. "מדוע עוד לא גייסנו רבבות? מדוע עוד מסתובבים בחורים צעירים. שאינם יודעים ‘קרוא וכתוב’ ב’כלי' ובשדה? מדוע לא רוכזו עדיין אמצעים כבירים למימון גיוסנו? – שאל והוסיף ושאל. הוא הרגיש שהפעם לא תהא זאת שאלה של חדירה מוצלחת של חוליה זריזה ואמיצה, או הטלת כמה צרורות נפץ מתחת לשתות של גשר מקומר. הוא הרצין מאוד וכמעט שהתכחש לעצמו ולדרכו בחיים.

יום אחד ידע שמחה במלואה – יום ההכרזה. אותו יום שכח את העבר, סילק הצדה את העתיד וחי רק את היום הזה כולו עד תומו. היה בין ההמון המריע והחוגג בחוצות העיר – ופניו הגלויים והמאירים נשקפים מאחד הצילומים שנעשו באותו יום.

למחרת הוגש החשבון. המרכז המסחרי עלה באש, וההמון הערבי שלח ידיו בביזה. לא היינו מוכנים. רק יחידים – אף כי היו רבים – פעלו. ראיתיו ממהר ואוסף בטכסי כמה בחורים, על־מנת להבקיע דרך לשכונה המותקפת. בלא פקודה, בלא הוראה מפורשת – מתוך הרגשה נבונה ומובנת מאליה.

ביום סגריר אחד באתי לביתו והודעתי לו, כי בעוד ימים אצא כנראה לכפר־ עציון. הוא קרץ לי בעינו ולחש: ‘נתראה בקרוב’. הבנתי שרצה להסתיר בפני בני ביתו, שגם הוא עומד ללכת לשם. אחר כך שוחחתי אתו. ‘איני יכול עוד להיות תקוע במשרד – טען – אקבל מחלקה ואעשה את עבודתי ו’חלס’. אמנם שוחררתי מתפקידי במשרד רק לחודש ימים, אך לפני שיראו אותי, יראו תחילה את אזניהם. אני נשאר עם מחלקתי בשדה'. כשנודע לו שהגיוס מתרחב ומספר הגדודים הולך וגדל מיום ליום – חזרו אליו בטחונו, רעננותו וחיוכו המלא. ‘שמע, זה בכל זאת ענין. הצנחנים מתאמנים 18 שעות ליום – ‘הורגים’ שלושה מדריכים במשך יום אימונים – נעשה מהם חיילים. חייך שנעשה מהם חיילים’. הזניח את הלימודים, ויתר על בחינות־הבגרות, ועסק רק בדבר האחד והיחיד. היה נעלם מהבית לימים – חוזר ופורץ בסערה ליום, יומיים או אף לשעות ספורות. כששמע תלונות על מצב האספקה ההולך ומחמיר, היה משיב: ‘עזבו שטויות – המצב הרבה יותר רציני, מכפי שחושבים, יש דברים הרבה יותר חשובים’. והיתה בדברים אלה אמת־חיים, שמאחריה מסירות־נפש ללא סייג.

יצאתי לשבוע ימים לתפקיד במקום אחר ובשובי – שמעתי מפי חברים על יציאת המחלקה בדרך ההרים. זה היה ביום החמישי. ביום השבת כבר התהלכנו מלאי דאגה – ובמוצאי שבת ידעתי ש’יוניור', החבר הטוב והחייל העברי, שילם את המחיר היקר שאף אחד אינו רשאי לדרשו אלא אם הנותן מוכן לתיתו בהכרה ברורה ובלב שלם.


מדברי אחותו:

אהבנו את חברתו, בשל קלותו, פשטותו ומאור־פניו. תמיד נתן הרגשה של שמחת־חיים, תוך כדי בקורת פקחית ולגלגנית על הכל. כלפי חוץ קליפה עבה של ציניות וזלזול בהרבה והרבה דברים; כלפי פנים – לב חם, טוב ורחב. רוחב־לב היה ממידותיו הבולטות ביותר. מעולם לא ויתר על הזכות להיות המכבד בחברה, והכיבוד – כיד המלך. הוא ידע לחיות וליהנות מהעולם ביד רחבה. שנא את הקטנוניות ואת חשבון הפרוטה.

בשעת מצב־רוח מרומם קשה היה להחזיק מעמד במחיצתו. היה כמעין המתגבר ו’חכמות' היו נזרקות מפיו זו אחרי זו. טרם הספקנו לעכל את האחת וכבר באה השניה והיא שנונה מן הראשונה. היה ממלא את הבית בשירתו. היה נותן את קולו החזק, החם והמלא, בשירים רוסיים, וכל חזותו אומרת שירה. אהב לשיר בעת רחיצת הכלים במטבח – המים היו ניתזים לכל עבר, אך הוא לא היה נותן דעתו על כך ומשתפך עד כלות הנשמה.

במסיבות של חברים היה שוכח את עצמו, שר במלוא הרגש ומוחא כפיים לקצב שירי הפלמ"ח הרומנטיים. עיניו היו נוצצות ולחייו אדומות כאש. עודני רואה אותו לנגד עיני במסיבה האחרונה שלנו. יושב בפינה, מקום שהתרכזו הפלמחניקים הותיקים. עד מהרה הפכו הם למרכז החברה, מרכז השירה, מרכז בקבוקי־היין ומרכז הצחוק.

בערבי הקיץ היינו יוצאים לעתים לבלות, לרקוד או לטייל במכונית בסביבות העיר, ואז היינו מחליטים שאח ואחות, בהבדל של שנה ביניהם, הם בכל־זאת דבר לא כל־כך רע, ואפשר להסתדר.

שנות השירות בפלמ"ח חישלו את אופייו עד מאוד. אף כי שנא את הלימודים בילדותו והם היו לו מקור עינויים, החליט לחזור אל הספרים. רצה לעמוד בבחינות הבגרות ולהשתלם כרופא־בהמות. היתה לו גישה טבעית ומלאה אהבה לבעלי־חיים. אהבתי לבקרו ברפת בשעת החליבה, ביחוד חליבת לילה. כשנוצרת באופן טבעי קרבה מיוחדת בין האדם והבהמה, בהיות שניהם בודדים באפלה לוטה מסתורין. עם הכלבים היה משוחח כדבר איש אל רעהו. ‘לילית’ היתה הבוקסרית האחרונה שלו. לילינקה היה קורא לה, מחזיק את ראשה בשתי ידיו, והיא מביטה בו ברוב אהבה בעיניה הכהות.

הוא התמסר ללימודים למעלה מכפי שציפה לכך בעצמו. תחילה השש שהדבר לא יקל לו אחרי שנות חיים של אי־סדר ואי־קביעות בפלמ"ח. אמו היתה מעירה אותו מוקדם בבוקר ומכינה לו כוס קפה ומיד היה יושב ליד שולחן הכתיבה הגדול ומסתער על ספריו. במשך זמן קצר התקדם יפה.

משהתחילה המלחמה, היה עסוק מאוד. בלימודים היה ממשיך ברגעי הפנאי אבל אלה היו מעטים ולבסוף נאלץ להפסיקם לגמרי. לא מצא סיפוק בתפקידו בעיר, אבל מפקדו לא הסכים לשחררו. פגשתי את מפקדו באותם הימים. ‘סאלי עושה לי את המות, שאתן לו לצאת מהעיר לשדה’ – אמר לי. לבסוף ניתנה לו חופשה לחודש ימים, על מנת לצאת מעט לחזית.

עכשיו הרגיש את כל חומרת המצב. על כל דבר השייך לאורח־החיים הסדיר של זמן שלום, היה אומר: ‘אלה קטנות, אין לזה כל ערך עכשיו’. כשקניתי לו אקורדיון צחק ואמר: ‘מה תמימה את, אינך תופסת כלל את המצב, אבל בכל זאת טוב עשית’. בפעם האחרונה ראיתיו ביום רביעי. באותו יום היה שאול בתל־אביב. אני עבדתי אז בליווי השיירות, לא הייתי צריכה לנסוע באותו יום. אך משום מה התעוררתי בבוקר מוקדם והחלטתי לנסוע. משהגעתי לתל־אביב, פגשתיו ב’אגד'. ישב לו בטכסי מהודר, עם עוד שתי בנות, שרוע בניחותא על גבי המושב האחורי. כשגילינו זה את זו, היתה ההפתעה גדולה ושמחנו בלי גבול. בדרך שובנו התעקשנו לנסוע יחד בטכסי, על אף התנגדותו של מרכז השיירה. שאול היה עסוק מאוד לפני היציאה עם הצנחנים שלו, שהוטל עליו להביאם לכפר־עציון. כמה מהוריהם באו להיפרד מבניהם ופנו אליו, שידאג להם בנסיעה ואחר־כך. היה כל כך נחמד בהשיבו להם באידיש המגומגמת שלו, שאין מה לדאוג, ובעיניו הניצוץ הלגלגני על ההורים הדואגים כל־כך.

הנסיעה היתה חויה מלאת אור, ואני מודה לכוח האינטואיציה שהניעני לנסיעה זו, ונתן לי במתנה את שעות הזוהר האחרונות בחברתו. הוא היה מאושר בלי גבול. הדרך עברה בשירה בלתי־פוסקת, ממש כמו בימי שלום כשהיינו חוזרים עייפים ומאושרים ממסע. לידו ישבה נערה צעירה מהליווי והוא שבה את לבה כליל. מה נהדר היה בשבתו, שכוב למחצה על המושב האחורי של המכונית, רגליו פשוטות לפניו, עיניו נוצצות, שר ומתבדח. התחיל מספר לנו בהברה רוסית סיפור פיקאנטי מאת יגאל מוסינזון, אשר לא הגיע לסופו… ‘עכשיו אני מבין למה את נמשכת לעבודה בשיירות’ – אמר בעת שעברנו בין פרדסים ליד גזר, והשתפכנו בשיר, – ‘הרי זה הג’וב’.

לירושלים הגענו עם ערב. הוא היה עסוק עם אנשיו. נפרדנו, לא ראיתיו עוד. ובכל זאת אני משוכנעת, בכתבי את הדברים האלה, שהוא לא מת. הרי אין זה נתפס כלל במחשבה, שהוא איננו. בודאי תיפתח עוד מעט הדלת והוא יופיע צוהל כתמיד, ויצחק לנו על שהיינו טפשים כל־כך ובכינו.


אמו מספרת:

הייתי לבדי בבית ביום־רביעי, כשלפתע פרץ שאוליק בסערה, והתחיל לעסוק בעבודתו, כדרכו, ברעש ובשירה. הוא היה קורן באור נפלא, התחנחן לפני הראי ושפע אושר והתלהבות. לא גילה לי לאן הוא הולך. הרגשתי, שהוא שש אלי קרב. היה משהו נפלא בהתנהגותו. מעולם לא היה כה יפה וכה רענן. שאלתיו שמא התאהב לפתע – כי מכל תנועותיו שפעו חדוה ואושר, שאך לעתים רחוקות ראיתים אצלו. הוא ידע לאן הולכים. אינני יודעת אם האמין בהצלחת המסע – אך היה מאושר, מאושר מאוד.


מדברי האב:

כשראיתי את האולם הגדול בכפר־עציון מכוסה כולו גויות עטופות סדינים לבנים, לא יכולתי כבר לבכות. הייתי מאובן כולי, ואף שריר לא נע בפני. הם היו כה רחוקים וכה נשגבים, שאנו כבר לא יכולנו להגיע אליהם. הם לא היו מהעולם הזה ולא ידעתי אם הם שייכים עוד לעולם הזה. הם כבר היו סמל בלבד.


 

משה־אביגדור פרלשטיין    🔗

דיוקן 26.png

נולד בברוקלין שבניו־יורק בשנת 1926, להוריו שמואל ואלה פרלשטיין– ציונים ותיקים ופעילים. למד בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו־יורק והיה חבר ומוריך בתנועת ‘תורה ועבודה’ במקום. לאחר שסיים, בשנת 1946, את לימודיו בישיבה־האוניברסיטה הנ"ל, יצא לחות־הכשרה של השומר הדתי בקראנבורי שבניו־ג’רסי. בשנה שלאחריה בא ארצה, עשה זמן־מה בקיבוץ עין־הנציב ולאחר מכן עלה ירושלימה, להשתלם באוניברסיטה בלימודי היהדות והחקלאות, על־מנת לשוב כתוֹם לימודיו לחיי עבודה. בפרוץ המלחמה ראה זכות לעצמו להשתתף בהגנת הישוב, לחם ונפל עם חבריו בהרי חברון.

חברנו משה איננו עוד.

בן עשרים ושתים, הגיע ארצה לפני זמן קצר, למד חקלאות באוניברסיטה.

שלושים וחמישה בחורים נהרגו בבת־אחת. הקבוצה יצאה מירושלים ועל גבם תחמושת וצרכי־רפואה עבור גוש־עציון.

אנחנו יושבים בחדר־האוכל לארוחת ארבע של תה וריבה. כמה מחברי הגרעין יושבים ליד שולחני. גם הם קראו את הידיעה הקצרה. איש אינו מביט בפני אחיו. משה איננו עוד.

אני יושב בחדרי לפני השלהבת המהבהבת של המנורה. מן החדר הסמוך נשמעים קולות החברים המדברים כרגיל על עניני יום־יום. אך – משה איננו עוד.

הכרתיו בעודו נער, כשלמד במכון העברי של בּוֹרוֹ־פּארק, אולם רק לאחר שהצטרף לתנועה הכרתיו באמת. זכורה לי אותה שבת, כשבא בפעם הראשונה ילד כבן ארבע־עשרה, מרכיב משקפיים עבות־מסגרת – אל מקום הפגישה של סניף ‘השומר הדתי’ וביקש להצטרף לקבוצת עליה. היה הדבר בערך בחודש מרחשון 1939, ואני הייתי מדריכו הראשון. מני אז היו חייו וחיי הסניף שלובים אלה באלה.

לא דבר קל הוא לתאר את בעיות הנוער העברי בגולה. אף כי הסביבה הציעה תענוגות רבים, היתה השפעת התנועה חזקה מזו של הסביבה: בית הספר, הרחוב ואפילו הבית. משה חי בתנועה, הוא היה פעיל בקבוצה, בשיכבה, ולבסוף מדריך וראש קן. אביו היה בא אלי בטענות, שאינו לומד כל הצורך, כלומר, שבמקום לחזור על תלמודו בשבתות, הוא רץ אל הסניף, בו היו החברים יושבים ומתווכחים על השאלות הבוערות שלפניהם: ארץ־ישראל והגשמה.

אכן הכרתיו גם במסגרת בית־הספר. חמש שנים למד בבית־המדרש למורים שליד ישיבת ר' יצחק־אלחנן ואחרי־כן בישיבה גופא. דעתו לא היתה נוחה מכך שלמדו שם גמרא באידיש, ופעם גם שמעתיו מתווכח בעניין זה עם ראש הישיבה.

כתוֹם לימודיו עבר להכשרה. אחר־כך חזר העירה והתכונן לעליה. לפני נסיעתו התקיימה שיחת פרידה בסניף, ולאחריה הלכנו לביתו, ועל המרפסת ישבנו ודיברנו שעות רבות. זכורה לי הערתו, שעתה יכול הוא להבין את בעית המצוה ‘כבד את אביך ואמך’, בעיקר לאותם החברים הצריכים לפרנס את הוריהם. נפרדנו בתקוה להפגש כעבור כמה חדשים בארץ.

הגעתי ארצה והבאתי לו זוג סנדלים מאמו וגמרא בבא־בתרא מאביו. חדשים מספר היה אתנו בגרעין האמריקאי שבעין־הנציב, ואחר־כך עבר לאוניברסיטה להמשיך את לימודיו בחקלאות. זכור לי, כשהחברים בעין־הנציב הבריחו כמה ערבים מן הנחל השכן, התרעם מאוד וטען שיש להשתדל לקרבם. אכן, בירושלים, עם פרוץ המאורעות, החל מיד באימונים, וכל הזמן – מספרים חברינו – נשא את נפשו לעשות דבר של ממש.

מצוה לספר בשבחו של המת, אך משה לא רצה שימנו את מעלותיו, כל מבוקשו היה להיות חבר ממוצע.

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהֹוָה

דִּמְעָה מֵעֵל כָּל־פָנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל־הָאָרֶץ

כִּי יְהֹוָה דִבֵּר.

נחום ס.

* * *

היה שומר תורה ומדקדק במצוות. לא פעם הביע צערו והשתוממותו על כך, שהמתגייסים הדתיים ירוכזו בפלוגות דתיות וממילא לא יהיה מי שיפקח על המצב הכללי ב’שורה'.

פרק מיוחד הם טוהר נפשו ורמתו המוסרית האידיאלית. הצטער על כך, שהגענו לידי ההכרח הבלתי־נמנע לשפוך דמי אדם. ובה במידה היה נלהב לקיים בכל נפשו את חובת הדיפת ההתקפות על ישובים עבריים, שחיי ישראל נתונים בהם בסכנה. נתמזגו בו אידיאליזם טהור ותמים לכל הקדוש והיקר לעמנו, מוסריות נעלה ופאטריוטיזם עמוק. מחונן היה בכושר ניתוח הגיוני ובשיפוט כן, היה רציני ומעמיק לחשוב, אדיב ומדבר בנחת עם הבריות, ובת צחוק לא סרה מפניו.

ראה והדגיש תמיד את תכלית שיבת ישראל לארצו: לכונן בה חיי צדק ומוסר נעלים ברוח התורה. מדבר היה על כך בהתלהבות. מסתכל תמיד בתופעות חיינו מנקודת־מבט ראשונית, לפי מה שהם צריכים להיות.

בעל כשרונות מעולים, בכל עת־פנאי מלימודיו המקצועיים מצאוהו יושב בספריה ולומד גמרא.

ימים ספורים לפני צאתו להרי חברון אמר שהוא מודה לה' שהוא עתה בארץ הקודש ויכול לקחת חלק בהגנת הישוב. [ ‘הצופה’, ט“ו בשבט תש”ח]

אריה פיק


 

בנימין (ויינטשיק) פרסיץ    🔗

דיוקן 27.png

נולד בי“ב אדר ב' תרפ”ד (18 במארס 1924) בקורסק שברוסיה. עלה, עם אמו, לארץ בשנת 1929 (אביו, מגולי ציון בסיביר, הקדים לעלות). בנימין למד בבית־הספר העממי ‘תחכמוני’ ובגימנסיה העברית בירושלים והצטיין בלימודיו, ביחוד במתימטיקה. נמנה עם תנועת הצופים, ובסיימו את לימודיו, בשנת 1941, הצטרף לפלמ"ח, שירת בכפר־גלעדי, דפנה ועוד, עד שנת 1944. למד מדעי הטבע באוניברסיטה העברית והתכוון לנסוע חוצה לארץ ללמוד משפטים. עם הכרזת העצמאות חזר והצטרף לחטיבה, השתתף בקרבות בשער הגיא ובליווי השיירות תל־אביב – ירושלים. אף כי נתמנה קצין הסברה, דרש את צירופו למחלקה היוצאת לעזרת גוש עציון, ועמה נפל.

בן חמש וחצי היה בנימין בעלותו עם משפחתו ארצה. ארבע שנים למד בבית־הספר "תחכמוני' ואחר־כך בגימנסיה העברית בירושלים. כל מוריו בגימנסיה ציינו את עירנותו ואת הצטיינותו בלימודים. כל השנים היה בתנועת הצופים. בהיותו מדריך בתנועת הצופים, הובא פעם הביתה נטול הכרה: שוטרים בריטיים התקיפו אותם ואחד מהם הרים את אלתו על אחד הצופים הצעירים, אך בנימין הספיק להדוף את הנער וקיבל בעצמו את המהלומה.

בשנת 1941 גמר את לימודיו בגמנסיה ולאחר זמן־מה הצטרף לפלמ“ח, עבד והתאמן בכפר־גלעדי, דפנה ועוד. בשנת 1944, לאחר סיום שירותו בפלמ”ח, קיבל משרה בממשלת המנדאט. ובשנה שלאחריה עזב את עבודתו ונכנס לאוניברסיטה לפאקולטה למתימטיקה. כעבור שנה הפסיק את לימודיו באוניברסיטה העברית, עמד בבחינות־הבגרות מטעם האוניברסיטה של לונדון והתחיל ללמוד משפטים, על־מנת לנסוע לאנגליה ולהשתלם שם במקצוע זה. מפאת המצב נמנע מלצאת לחו"ל וחידש ב־1947 את לימודיו באוניברסיטה בירושלים בפאקולטה לכימיה. רק שבועות מעטים הספיק ללמוד.

זכור לי סיפורו האיום והפשוט, בשובו ביוני 1946 מהריסת גשר אלנבי – שיבתם בשבילי ההרים מגדות הירדן, בעוד הצבא הבריטי יורד לקראתם בכביש. לו נשקפה אז סכנה מיוחדת – כי פקודה היתה בידי הבולשת לאסור ויהי מה את ‘ויינטשיק’, אשר שמו נמצא בדו"ח שנפל לידה.

באחד בדצמבר 1947 עזב את הבית, השתתף בקרבות על שער הגיא, ורק אחת לשנים־שלושה שבועות היה סר הביתה לכמה שעות. כבר בשלושים בנובמבר, כשרקדו בחוצות ירושלים, ידעתי: ימי בּני ספוּרים… בערך באמצע יאנואר נתמנה קצין־הסברה. תחלה סירב לקבל את התפקיד החדש, טען שזה תפקיד בשביל נכה, אולם המפקדה עמדה על דעתה. ביום שלישי 13 ביאנואר קיים את שיחתו הראשונה בתפקידו החדש. שומעיו סיפרו לאחר האסון את תוכנה. קצין־הסברה – אמר להם – איננו נואם ואיננו מרצה. הוא מסביר את המצב לחברים הצעירים, אולם ההסברה הממשית היא בשדה־הקרב, שם עליו להדריכם, בעידוד ובדוגמה. ואכן למחרת יצא להסביר ולהדריך על־פי דרכו בדרך הגורלית, לכפר־עציון – יצא ולא חזר.

אחת מחברותיו ר.ס. סיפרה על ימיו האחרונים במכתב אל ההורים והרי קטע ממנו:

נדמה לי שאיטיב לעשות אם אספר לכם על פגישתי האחרונה עם בנצ’יק. זה היה יום לפני היציאה למיבצע הנועז. בנצ’יק התמרמר על שנלקח ממעלה־החמישה, מתפקיד ראשון במעלה של יציאה לשטח ונתמנה להיות "פוליטרוּק' של הגדוד. הוא ביקש להחזירו אל השטח, אולם לאחר שהוסבר לו תפקיד הפוליטרוק לכל קשייו וחשיבותו, שוכנע. באותו לילה נקבעה יציאת העזרה לכפר־עציון. בנצ’יק עמד על דעתו שלפוליטרוק תפקיד גדול במיבצעים עצמם ועליו לצאת. נערכה בחירה אישית של האנשים והוא נבחר למחלקה שיצאה ולא חזרה. כשנבחר, לחץ את ידי מרוב אושר, קרץ בעינו והעלה חיוך. גאה אני על אשר הייתי בין חבריו הקרובים של בנצ’יק, ועליכם להיות גאים על היותכם הוריו'…

שתי תכונות יסודיות היו לבנימין, אשר רק לעתים רחוקות הן מתישבות בנפש אחת: שכל כשֶל אדם בא־בשנים ולב בר ותמים כלבו של ילד. הוא ידע לעבוד עבודה גופנית כעבודה רוחנית שש־עשרה שעות רצופות. היה מסתפק בכל לבוש, אף כי היה בעל טעם אסתיטי יוצא־מהכלל. היה מוסיקאלי מאוד. בפתחו בשיר היה קולו הלבבי מביא לא אחת לידי דמעות. אך בדרך כלל היה עליז, רקדן נפלא, הומוריסטן מטבעו ומרכז החברה בכל מקום הימצאו.

ביום הרביעי אור ל־14 ביאנואר נפרד מאתנו. הוא ידע לאן הוא הולך, אך לנו אמר שהוא חוזר למעלה־החמישה וכי ישוב ויהיה בבית ביום ששי. הבינותי, לפי פרידתו, שהוא יוצא לדרך מסוכנת ביותר. הם יצאו באותו לילה, אך מסיבות מסויימות חזרו העירה. ביום החמישי נראה בעיר, אך לא סר הביתה. שלא להביא את ההורים לידי התרגשות נוספת… בזה היתה אולי גבורתו הגדולה ביותר.

אביו


 

ברוך פת    🔗

דיוקן 28.png

נולד ביום ד' אלול תרפ“ד (3 בספטמבר 1924) בביאליסטוק (פולין), למשפחה ציונית מסורתית. בהיותו בן שתים־עשרה עלה עם משפחתו ארצה. למד בבית־הספר הדתי־לאומי ‘תחכמוני’ בעיר מולדתו והמשיך בבית־הספר הריאלי ‘תחכמוני’ בתל־אביב. בסיימו את לימודיו התיכוניים התגייס למשמר־החוף. בשנת 1943 נכנס לאוניברסיטה, למד מדעי הטבע ועמד בשנת 1948 לסיים את חוק לימודיו. התעניין הרבה במדעי החברה והגה בתורת המארכסיזם להלכה למעשה. חבר חי”ש ירושלים, שהשתתף בהגנת גוש עציון בעת ההתקפה הראשונה, חזר וחש לעזרתה עם מחלקת הל"ה.


ברוך

ברוך נולד בשנת 1924 בעיר ביאליסטוק. הולדתו השרתה אושר במעוננו. גדל הילד רך ויחיד לפני אמו ומרנין לב אביו. האֵם, נצר למשפחה חדורה אהבה לציון, חינכה ברוח זו את בן טיפוחיה.

בגיל שבע חל המשבר הראשון בחיי ברוך – מות דודו החביב, תלמיד־חכם ידוע, מבוני החינוך הלאומי בעיר.

מות אבא היווה את המשבר השני בחייו. הקרקע כאילו נשמטה מתחת לרגליו, יאוש קודר קסס את לבו. ברוך התכנס בתוך עצמו, פרש מרעיו והתייחד עם צערו העמוק. מדי ערב בערבו היה סר לבית הכנסת, פורש לו לקרן זוית ומעיין בגמרא. בבית הכנסת היה מוצא תנחומים וסעד.

מאז עסק ביתר שקידה בלימודים. בנפשו גמלה ההחלטה להמשיך ולהשתלם באוניברסיטה בירושלים. תקף אותו צמאון להרחיב את חוג ידיעותיו, לבססן ולהעמיקן. בחיוך היה חוזר על פזמונו: ‘בור ועם הארץ הנני’.

תקופה רודפת תקופה. מלחמת־העולם השניה. ים של דמים הציף את העולם ואף התקרב לשערי ציון. צעירים וצעירות נקראו להחלץ לעמדות ההגנה של הישוב העברי, לתת את ידם למאמץ העבודה העברית. ברוך ידע את יעודו הוא ואת יעודו של הנוער העברי במולדת.

עתה בשעה שיסודות התבל מתמוטטים והעולם טובע בים של אש – כתב אז באחד מחיבוריו והוא בן שש־עשרה שנה – ידע הנוער למלא את תפקידו, ידע לחלץ את אומתו ומולדתו מן המצוקה. יצטרף נא הנוער לשורות ההגנה ויילחם עד טיפת דמו האחרונה. ילבש עוז וידרוך עוז; ישמשו לו נר ואבוקה בדרכו המכבים, אשר בצחצוח חרבות וברננת התהלים הצילו את העם. מאות ואלפים צעירים התגייסו לצבא – המשיך – מי ימלא עתה, במושבות, במושבים, בקיבוצים ובקבוצות, את מקום המגוייסים? מי ימשיך במפעלם הפרודוקטיבי? עלינו מוטל התפקיד הזה, עלינו חניכי הגימנסיות. נקדיש את זמננו למען המטרה הקדושה: העבודה. עמל החלוצים לא יאבד בציה.

בתקופה זו חל משבר חמור בחייו של ברוך. עולם הדת, אשר בו מצא סעד בתקופות של לבטים, התרוקן לגביו מתכנו. הריאקציה היתה חריפה.

כתום שירותו שם ברוך את פעמיו ירושלימה לאוניברסיטה. הוא סירב לקבל עזרה; במו ידיו ובכוחותיו יילחם את מלחמת קיומו. פניו הולכים ורעים, אבל הנפש מתעדנת, מתגבשת ומתחסנת. שחוק קל מרחף תמיד על שפתיו. הוא שמח בחלקו.

ברוך התגייס לנוטרות. הלילה לשמירה והיום ללימודים, בלי ליאות, בלי תלונות. וזמן חוצב מאין. שמירה, לימוד, משחק בשח ובכדור־רגל. ומי יתן מזמנו להורות פליט המתדפק על דלתות האוניברסיטה, הרי ברוך. שנה ומעלה לימד אותו בלי תשלום עד אשר עמד בבחינותיו. לאט־לאט התחבב על כל מכיריו. רצו לבחור בו כיושב־ראש אגודת הסטודנטים. אין איש מצביע נגדו, פרט לברוך עצמו. בתפקידים אחראים מאוד עליו לשאת עתה – בשטח אחר.

מפרק לפרק היה מרגיש צורך לרענן את גופו ונפשו. היה נוטש את העיר ויוצא בלוית חבר לתוּר את הארץ לארכה ולרחבה. באופנוע עשו את דרכם והגיעו לנקודות מרוחקות ביותר, בלי מורא ובלי פחד. קסמו לו איתני הטבע. הרים מתנשאים עד שמי מרום, שמים ללא מצרים, שדות רחבי־ידים, מרחב אין־קץ. וכמה אהב לתעות בשבילים־לא־שבילים ובנתיבות עקלקלות.

שזוּף שמש וספוּג עוז היה חוזר לחיי החול. אולם גם אז לא היה מסוגל לשקוע בלימודים בלבד. הוא התעניין בכל בעיות הארץ. באחד ממכתביו הביע את דעתו על הפילוג:

יד זדונית מתנכלת במפעלנו, יד חוטאת רוצה להכרית את מולדתנו ולהפכה לגלות. על העם להתלכד בכוח כנגד המזימות של האויב, אך הוא הולך ומתפלג לכיתות שונות ומשונות. על כל יחיד לוותר עתה על השקפותיו האישיות. בזמן חירום אין להתווכח על הפרטים, כי בזה הורסים את החזית האחידה, כדברי מחנך העם, ח. נ. ביאליק:

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ,

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

חדשים על חדשים נקפו. גם שנים חלפו. ברוך סיים את בחינותיו בהיסטוריה ובמתימטיקה, עליו להתכונן לבחינת סיום בפיסיקה, ועדיין הוא נראה בעיניו ריק ובער. מקצוע חדש יבוֹר לו – כימיה.

עוד ברוך משעשע את נפשו בתקוה להתחיל במקצועו החדש, והמצב בארץ הולך ומחמיר. הוא נטש את לימודיו ויוצא לקורס להדרכה. אמא בירכה אותו: הנני שמחה, שנטעתי בלבן את הרעיונות וההרגשות, שפעמו ופועמים בלבי. מאושרת אני, שזכיתי לראותך מגשימם. לך בני בדרך, שמורה לך המצפון ואני אתפלל לשלומך.

כחבר ‘חי"ש’ תר את הרי חברון, למד להכיר כל עמק וכל גיא; כל שביל פתלתול היה נהיר לו. חבר מחלקתו של ברוך סח לי (לאחר היספוֹת המחלקה). כי ברוך השתתף בפעולות רציניות ואחראיות מאוד בירושלים ומחוצה לה. באחת מהן הציל את מחלקתו מכליון.

זמנו אינו פנוי לביקורי בית. מדי התגבר ערגונו לאמא האהובה עליו מאוד, לאחיותיו ולמקורביו, פקדם לשעות מספר. בחיוך התמיד על פניו שאל בלבביות ובחמימות לשלום כל אחד. נשק לאמא, הבטיחה כי בירושלים הוא שוכן לבטח במעונו ואין כל סכנה נשקפת לו. חמד דברי לצון והישרה אוירה של הומור בדברים שמתקבלים על הלב. לעתים הבריק מברק הרגעה לאמא: ‘שלומי טוב’. לפעמים אף גלויה שיגר. גלויתו האחרונה הגיעתנו יומיים לפני שניתק פתיל חייו. גלויה מעוכה, מלים מטושטשות: שלומו טוב; הוא בירושלים ומפציר באמא להיות שקטה.

אולם לב האם חרד ומרטט. משום־מה החלה לצבור כל מברק, כל גלויה וכל מכתב.

חרדתה של אמא הולכת וגוברת עם הידיעה, כי ברוך השתתף בהגנה על כפר־עציון בהתקפה הראשונה על הקבוצה. ובדרך אקראי ידיעה שניה, כי ברוך העביר את שיירת האמהות והטף מהקבוצה לירושלים. האם רואה בביעותי לילה את בנה תועה בין הרי חברון. הלב מנבא רעות…

בערב יום־החמישי, הוא הלילה שבו יצאו הל"ה לדרכם, התפרץ בפעם הראשונה בכי עצור מלב אמא. כיצד לא תתגברי על כאבך? – שאלתיה – הן תמיד שימשת לנו סמל לעוז והתאפקות? ‘לא אוכל שאת יותר את מר גורלי’ – היתה תשובתה.

דבריו האחרונים עם ביקורו האחרון בת"א זכורים לי:

‘יש ואני חושב: קרוע נקרע כל חוק מעלינו, וכל מכשיר לא יצלח לנו, העם המנוסה בצרות. אנו לועגים לחוקים הכתובים בידי אנוש. כוח ההכרעה אינו נתון בידי הכוח הגשמי. יש כוח נעלה יותר. אשר לו השליטה על העולם, עליו לא יצלח כל נשק שביד אדם’.

כפר ויתקין, נחמה פת


בעל כשרונות נפלאים היה, בעל תפיסה מהירה ומוח יוצר. חבר נאמן ויקר. בן נאמן לארץ, שידע למלא את חובתו עד הסוף בלי כל התחכמויות. כאשר סיימנו בימי־חירום קשים (הגרמני אז במצרים) את חוק לימודינו בבית־הספר התיכון ונצטווינו לצאת לשירות חובה, ניסו אחדים להשתמט, לדחות; הוא לא ידע ‘חכמות’. צריך ללכת – והלך. היה הראשון שהתגייס למשמר החופים.

היה איש־אמת ושנא צביעות וחנופה במידה בלתי־מצוייה. ובאותה המידה, ממש, התקומם נגד העוול ואי־הצדק השוררים בחברה. אכן, כל אדם צעיר בעל רמה מוסרית מסויימת, היוצא לראשונה אל שוק החיים, סולד מסדרי החברה המקולקלים והיחסים הבלתי־הוגנים בין אדם לחברו. אך כמיהתו של ברוך לאמת, היתה מסוג אחר לגמרי, כמיהה אשר רק בעלי־ניצוצות של נשמה גדולה זוכים לה. אמו אמרה לי פעם: מרגישה אני, כי הוא סובל בגלל העוול, העושק והצביעות שבחברה… פעם הלכתי עמו לגן־החיות. בעוד אני מסתכל בחיות ובעופות השונים בסקרנות ובהתפעלות מרובה, היה הוא אדיש לכך לחלוטין. כשאמרתי לו: ראה־נא, מה נהדרת חיה זו! מה נפלא עוף זה! השיב לי ביגון כלשהו ובעינים חולמות: חיות אינן מעניינות אותי… העיקר הוא האדם! לא הייתי יורד לסוף דעתו, אלמלא קראתי לפני ימים מעטים, בספר זכרונות על י.ח. ברנר, בו הוא. ברנר, השיב אותה תשובה ממש. לאדם שהסב את תשומת לבו ליפי ההרים והדרם. העיקר הוא האדם!

משולה היתה נשמתו של ברוך לפלג מים זכים, מסוייג גדרות ומחיצות, מהם דוקרניים ומחוספסים; רק אדם קרוב לו ידע לעבור דרך המחיצות והסייגים ולשתות ממימיו הצלולים.

הגורל הזעיף לו פנים. אביו לוּקח מעמו עוד בהיותו ילד, ואף המחסור פקד אותו מדי פעם בפעם. הגורל העוין לא עזבו אף ברגעי חייו האחרונים, כשפלוגת־הישע מצאה את עצמה לפתע חסרת־ישע, כש’אחד אחד נפלו גבורים בתקוע שופר אדירים על הרי חברון'.


 

דוד צברי    🔗

דיוקן 29.png

נולד ביום ו' אדר תר“ץ (6 במארס 1930) בירושלים, למשפחה תימנית, עמלה ואצילה. למד בת”ת לתימנים ואחרי־כן גמר בהצטיינות את הת"ת מזרחי. הצטרף לתנועת הנוער־העובר, הלך עם קבוצתו לעין־החורש ועשה שם שנתים ימים. שם גם נתן ידו לפעולות ההגנה והמשיך בכך בשובו ירושלימה. בפרוץ המלחמה הצטרף לחטיבה, השתתף במיבצעים נועזים בסביבות ירושלים, עד שנפל בחושו לעזרת גוש עציון והוא בן שבע־עשרה שנה ומחצית השנה.


דוד

בן להורים עמלים וישרים. למד מספר שנים בת“ת התימנים שבירושלים ואחר כך השלים את לימודיו בת”ת מזרחי. בבית־הספר נתחבב על חבריו ועל מוריו, בשל אפיו הטוב ובשל השקט והענוה, שנחל מהוריו. בכל עת היה נכון לבוא לעזרת הזקוקים לכך. היה בן מסור ונאמן להוריו ומכבד את מוריו. לאחר שסיים את חוק־לימודיו בבית־הספר העממי גמר אומר לעבור לחיי עבודה. זמן קצר עבד בירושלים. קסמו לו חיי קבוצה והוא עבר לעין־החורש. למעלה משנתיים נמצא בקיבוץ ובהיותו שם הצטרף אל שורות המגינים והוא עוד ילד כמעט. גם שם נתחבב על מדריכיו וחבריו. כל פקודה וכל הוראה מילא בנאמנות, בלא היסוס. עז היה רצונו לעזור לפרט ולכלל ומתוך נאמנותו לעם ולארץ למד ערבית והלך בשליחויות מסוכנות ביותר אל ישובים ערביים. אף חלם על נסיעה לקפריסין, כדי לפעול למען המעפילים הנמצאים שם. משאלותיו היו צנועות, כנות וטובות, הוא חלם על חיי עבודה והגנה. אך ראשיתם של חיים אלה ראה, והנה בא המות וקיפד את פתיל חייו, והוא אך בן שבע־עשרה וחצי שנה.

ביליג


מדברי אביו:

בגמר לימודיו הצטרף דוד לתנועת הנוער־העובד, ואחר חדשים מספר יצא לעבודה באחד הקיבוצים אי־שם בארץ. ביקר בבית לעתים מזומנות, אך נמנע מלספר על תנועותיו. היה אומר: שלום לי בכל מקום, אך אין אני רשאי למסור ולהודיע על מקום הימצאי. אכתוב לכם, אבקר אתכם, ואל נא תדאגו לי. נתברר לנו, כי הוא נע בשבילים של הסתכנות למען המולדת, אך יותר מזה נבצר ממני לדעת. צנוע ושקט באפיו, חדור אהבה לעם ולמולדת, מסור מאוד להוריו ולחבריו. תמיד היו פניו צוהלים ושופעים מרץ וקסם אישי, מדבר מעט ועושה הרבה. נחון במידות תרומיות, כשרונות נעלים, הבנה ותפיסה מהירה וזכרון חזק, אך לדאבוננו לא היו בידינו האמצעים להמשכת לימודיו בבית־ספר תיכון. מתמיד היה ובעל רצון כביר. גבוה כעץ תמיר וחמוד בארשת פניו.


מזכרונות חברו:

דוד היה אוהב צדק, וכוחו שימש לו להגנת החלש. זכור לי משחק בכדור־רגל בחצר בית הספר. אני הייתי בקבוצה אחת, ודוד בראש הקבוצה האחרת. אחר שניצחנו, החלו חברי קבוצתו להתמרמר ולשחק בפראות, אך דוד נשאר שקט ואמר: הם משחקים יותר טוב ולכן הם מנצחים, נשתדל גם אנחנו לשחק יותר טוב ובודאי נצליח. המשחקים לא שמעו בקולו, החלו משתוללים, ופתאום חשתי כאב חזק ברגלי ולא יכולתי עוד להמשיך ולשחק. בו ברגע נגש דוד אל בן קבוצתו אשר בעט בי וסטר לו על פניו. מקבל המכה אף לא התנגד לו, ראשית משום שדוד בעל שרירים הוא ולא כדאי לריב עמו, שנית משום שהרגיש כי הצדק עמו.

בכיתה ח' הציע לנו המורה לבחור מזכיר, שיטפל בכל עניני הכיתה. כולנו בחרנו בדוד, אך הוא הצנוע טען כי יש בכיתה ראויים ממנו לתפקיד זה. עמדנו על דעתנו ובחרנו בו לבא־כוחנו פה אחד.


קטעים ממכתביו

22 באפריל 1947

לכבוד הורי היקרים, שלום רב לכם.

הנני להודיעכם כי אני נמצא בקו הבריאות ולא חסר לי שום דבר אלא ראות פניכם היקרים, הרחוקים מעיני והקרובים אל לבי. הורי היקרים, עכשיו חזרתי מהטיול בנגב, וכולי עייף. אולם ראיתי הרבה מאוד דברים חדשים ולמדתי איך בני אדם חיים בנגב בלי מים ושמחים בחלקם. התפעלתי מאוד־מאוד ממראה הנוף היפה…


12 ביאנואר 1948 [שלושה ימים לפני נפילתו]

לכבוד הורי היקרים שלום רב לכם.

הנני להודיעכם כי אני נמצא בקו הבריאות ולא חסר לי שום דבר אלא ראות פניכם היקרים, הרחוקים מעיני והקרובים אל לבי… אולי אתם יכולים לשלוח לי עוד פעם גרעינים וחומוס ושוקולדה, מפני שאני חושב כי זמן רב לא אבוא הביתה… אבא, אני מבקש ממך שתתפלל עלינו שנצליח בכל דרכינו …


 

דוד צוֶבּנר    🔗

דיוקן 30.png

נולד בז' סיון תרפ“ב (3 ביוני 1922), למשפחה ירושלמית מיוחסת. למד בישיבת ‘עץ חיים’ ואחרי־כן בבית־המדרש־למורים מזרחי. מכובשי ביריה. שלוש שנים שירת בפלמ”ח הדתי וגמר קורס למדריכים ולחובשים. בגמר השירות נרשם באוניברסיטה העברית, בפאקולטה למדעי הטבע (בקטריולוגיה). טרם הספיק להתמסר ללימודיו חזר לשירות ונפל עם חבריו בהרי חברון.

הספר יוצא לאור בסיועם של דוד ורונית צוובנר וילדיהם,

לזכרו של הרב אברהם שאג־צוובנר זייל

לדמותו

מצאצאי הגאון ר' אברהם שאג זצ“ל (תלמידו של ה’חת"ם סופר') ונכדו של אחד מזקני ירושלים ויקיריה, מראשוני הבונים מחוץ לחומות ומראשוני ההוגים את רעיון יסוד פתח תקוה – הרב ר' יחזקאל צוובנר זצ”ל. בן־זקוניו של העסקן הירושלמי המובהק, הרב אברהם־חיים צוובנר, מנהל בית־חינוך־עוורים.

רחים ויקיר, מחניכי ישיבת ‘עץ חיים’ ומבוגרי בית־המדרש־למורים מזרחי, הצטיין דוד בכשרונותיו מילדותו. משסיים את למודיו בבית־המדרש־למורים הצטרף אל כובשי ביריה, ומאמר נוגע עד הלב פירסם ב’הצופה' מיום ז' אדר ב' תש"ו בשם ‘כך כבשנו את בירייה’. המאמר נכתב לאחר מאסר חברי בירייה, שדוד צוובנר ניצל הימנו בנס. כשנה ומחצה הסתתר מפני מאסר ובאותו פרק־זמן עבד במסירות־נפש למען חבריו האסירים, לספק להם ספר. באורח פלא הצליח לקבל מתוך הכלא מכתבים, שלא עברו את הבדיקה החמורה, בהם תוארו ההתעללויות בגופם וברוחם של הבחורים היקרים הללו, ומסרם לעתונות.

דוד נכנס כתלמיד למכון הבאקטריולוגי באוניברסיטה העברית, שם למד עד חדשיו האחרונים. כאשר התגייס לשמירה ולתפקידי הגנה, לאחר תקופה ממושכת של אימונים מחוץ לירושלים, בילה לילות שלמים בעמדות שבין הסלעים בהרי יהודה בדרך ירושלים־תל־אביב והשתתף בהדיפת התקפה על אחת השיירות. קופא מצינה תחת כיפת השמים, בילה שבועות בסביבות נוה־אילן ומעלה־החמשה ואף פעם לא שכח את התפילין שלו בבית. גם ביום המר והנמהר, ה' בשבט תש"ח, בו נפל עם שלושים וארבעת חבריו הקדושים בסביבת כפר־עציון, השאיר בבית הפצים הכרחיים בשל תיק התפילין, שלא היה מקום באמתחתו לאלה ואלה גם יחד, בצאתו ברגל דרך ההרים לכפר־עציון.

כאשר שאלתוּ אמו בעזבו את הבית: ‘אינך מפחד, בני?! השיב קצרות: ‘אשר בוטח בה’ כיצד יוכל לדעת פחד!’. כל מי שידעוֹ הוקסם מתום הליכותיו, פשטותו, צניעותו, אהבתו את העבודה הפשוטה ומסירותו לכול. שומר מצוה היה וזהיר בקלה כבחמורה. מרחק של קילומטרים רבים היה הולך מדי שבת בשבתו מבית אחותו הבכירה אשר בשכונת יפה־נוף הרחוקה בירושלים, בה היה מתגורר בזמן האחרון, על־מנת להשתתף בשיעור הקבוע לתלמוד שהיה לו יחד עם קרובו בעיר, ולא החסיר שיעור בכל מזג־אוויר. השתדל להשתכר את לחמו בעמלו בשעותיו הפנויות מלימודים, שהיו מועטות מאוד. מששמע על מגבית מיוחדת המתנהלת בירושלים למען יהודי העיר העתיקה מיהר והביא את תרומתו – לירה – ומיד חזר בו, פשפש בכיסיו, מצא לירה נוספת ומסרה.

דוד יוסיפון


בבית אבא קיבל אמונה מוצקת ושפע של יהדות. מושרש היה במסורת אבותיו, אולם היתה בו גם מרעננותו ופשטותו של הנוער הארץ־ישראלי החדש. אהב את הארץ אהבה עזה, וטייל לאורכה ולרוחבה. מאות חניכיו הכירוהו וכיבדוהו, כי מקדש היה שם שמים בכל מקום בואו. לא נחבא אל הכלים בדתיותו ולא הפגינה בצעקנות מופרזת, כי על־כן שלם היה באמונתו, יציב באופיו, ישר ואמיץ. בדרכיו שימש מופת. דבריו היו נשמעים ונוכחותו היתה משפעת. מטבעו עסקן ובעל מרץ היה, אולם לא שאף להתעלות על־ידי עסקנותו. יבש היה מלבר ובעל רגש רב מלגו. בעל טאקט כן ושלם. בקי ואוהב תנ"ך, בעל־קורא, חזן ונעים זמירות מאין כמוהו.

בשלהי תש“ג התגייס ליחידה דתית. היה מכובשי בירייה הראשונים וחולית הקשר העיקרית בין אסירי ביריה וחבריהם בחוץ. עבר קורס לחובשים ומדריכים ב’עזרה ראשונה‘, עסק במקצועו בנאמנות והעמיד תלמידים הרבה. עם שחרורו נכנס לאוניברסיטה בכוונה ללמוד רפואה; יד אמונה היתה לו בחבישת פצעים. גוייס שנית עם פרוץ המהומות. שיפר ביזמתו את מצב ה’עזרה ראשונה’ בשיירות היוצאות מירושלים תל־אביבה והדריך חברים חדשים. עם שלושים וארבעה מבחירי החברים נקרא להחיש עזרה לכפר־עציון, נפל בקרב והוא בן כ”ה שנים.

ד. א. [ הצופה, ט“ו בשבט תש”ח]


מדבריו

כך כבשנו את ביריה

בכ“ג טבת תש”ה עם ערב הגענו לצפת. לא יכולנו להמתין והחלטנו לעלות מיד ולסייר את הנקודה ואת אדמותיה. השארנו את החבילות במלון ושמנו את פנינו צפונה. הלכנו עם השביל הפונה ליד פרשת הדרכים צפת – ראש־פינה. לא הליכה היתה זאת אלא ריצה. מאליהן נישאו הרגלים כעל כנפי נשרים. רק עברנו את העצים ואת התל המפריד, נתגלתה לפנינו כיפה מאורכת ועליה אוהל קטן נטוי. הרגלים התרוממו, הידים התנועעו בלי סדר ובלי קצב, ריצה של התלהבות. מפוזרים על פני השדה, כל אחד השתדל להקדים את חברו להגיע. תחילה. זו היתה העליה! בלי נאומים, בלי ברכות, נושפים ונושמים הגענו למקום ומיד הקפנו את האוהל. הכל כל־כך יקר, כל יתד, וכל חוט. רתוקים היינו לנוף הנהדר, משתוממים לחולה אשר הבריקה כראי גדול, ולחרמון אשר ראש שיבה לו. כל הארץ לפניך! שא עיניך וראה, הנה העצמון ומירון, הנה הלבנון, החולה והכנרת, ושם דפנה והיכן מטולה?… חברים? – מכריז אחד – השמש שוקעת, הבה נתפלל מנחה. על־פי הכנרת והחולה קבענו את הרוח הדרומית ואת מקומה של ירושלים ועמדנו לתפילה. לא היה מנין שמונה היינו במספר, ביחידות התפללנו. בין הסלעים השוממים ושיחי הקוצים התייחד כל אחד עם בוראו בקול דממה: ‘הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, מעולם קוינו לך’, ‘וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם’…

בטרם עזבנו את המקום, בחשיכה, כבר זכינו לפרוק מכונית חצץ.

למחרת עם שחר יצאנו לעבודה. יום בהיר היה, אבל רוח קרה נשבה מן הצפון והביאה לנו את בשורת השלג. קשה היה לעבוד, הידים קפאו ושריריהן התכווצו. והיה אם החזקת בטוריה ונצמתה היד אליה ולא נפתחה בנקל. ברם, איש לא שם לב לזה, בטוריה חפרנו ובה חצבנו בסלע. גירדנו את החלק הרך והוצאנו מן החפירה עפר, אבנים וטרשים. לאט־לאט ניכרו סימני היסודות לחדר־האוכל ולמגדל. עם ערב חזרנו לצפת, ומאותו יום ואילך התחילה פרשת ההליכה לביריה.

הולכים היינו פעמיים ביום, ולעתים אף שלוש וארבע פעמים: הולכים לעבודה, הולכים חזרה מהעבודה, ושוב הולכים לשמירה. משמרות משמרות היינו, החצי לעבודה והחצי לשמירה. אלה עולים ואלה יורדים. וכשהיה גשם ובוץ עד לברכים היו מחליפים את הבגדים, היבשים לשומרים או לעובדים והרטובים להולכים. אלה מסירים את הנעליים והגרביים, ממש כמו בבית־מרחץ. ובתוך כל אלה עומד אחד השומרים ומטגן ביצה לארוחת־ערב. כל זה היה בצריף האחד. שם היה מחסן הכלים והמריצות, שם היה המשרד של סולל־בונה, שם היה חדר השומרים, שם היה מטבח ושם היתה המכבסה – שם ייבשו את הבגדים הרטובים, ולא אמר אדם צר לי המקום. כדבר המובן מאליו הוא אלה הם התנאים שלנו. עד שלא נסלול את הדרך נצטרך לבוסס בבוץ עד הברכים, להתחלק, לקום ולהמשיך ללכת בבוץ ובמים. להליכה הזאת לא היה שום מעצור. אם לא היו לאיש בגדים או נעליים, לקח את של חברו, וכשהגיעה השעה הקבועה הלך על־אף הגשם והרוח. סערה אם תהיה או ערפל, ברד כי ירד, שום דבר לא יעכב. בבוקר צריך להחליף את השומרים ובערב את העובדים. ולא ראו אלה את אלה כל השבוע ויותר, עד שהיו המשמרות מתחלפים. במשך שלושת החדשים הראשונים לא יכולנו לערוך שום פעולה תרבותית משותפת, כי חלק היה בביריה וחלק בצפת, אולם חסרונה לא היה מורגש ביותר. מנת תרבותנו היו שורות האבנים שנתווספו למגדל ולחומה. מדי ערב בערב היינו בודקים וסופרים מחדש את מספר האבנים והשורות שנתווספו. ביחוד עשו זאת השומרים אשר לא היו במקום במשך היום.

כזה היה מנהגם של השומרים. בראשונה החליפו את הבגדים, מסרו חדשות היינו אם יש מקלחת חמה או שיש צורך להתקלח במים קרים. מיד כשהסתלקו העובדים ערכו את הסיור היומי. כל מקום שעבדו בו, היו בודקים לראות מה עשו ומה נתווסף, מלטפים היו בעיניהם כל שורת אבנים חדשה, ובהתרגשות היו מגלים הנה כאן נוסף, וכאן כבר חפרו בור סיד. בשעת הסיור היו מתכנים כל מיני תכניות, מאַין תהיה הכניסה לחדר־האוכל והמגדל, איך תהיה העלייה למגדל מבפנים או מבחוץ, בפינה הזאת יהיה המחסן ושם המטבח, ובמטבח יהיו הברזים אשר ישפיעו מים. ממש ברזים ומים, ולא נצטרך לרוץ כל ערב למעין הקרוב למלא את הפח? דבר כזה פשוט לא ייאמן, בשמים הוא ולא בארץ. אחרי הסיור הולך אחד להביא מים מן המעיין והשני מכין עצים לעשות אש. מכינים את ארוחת־הערב, ואוכלים אותה ביחידות, כלומר האחד שומר והשני אוכל ושוב מתחלפים. אחר האוכל מחלקים ביניהם את השמירה לשעות או לחצאים לשליש ולרביע. כשהיה גשם סופה או סערה אי־אפשר היה להיות בחוץ זמן רב, והיו מתחלפים כל חמש־עשרה דקות. כיום, כשיש מגדל וחומה. קשה להבין למה צריך להחליף כל רבע שעה, אולם אז היה רק צריף ואף סכנה היתה שיעוף בלילה מחמת הרוחות והסערות, ולכן היה הכרח בדבר. קשה היתה שמירה כזאת של שלוש־עשרה שעות רצופות, ברם על־פי רוב היו השומרים מקבלים ריצוי ופיוס בזריחת שמש. מי שלא ראה זריחת שמש בחורף בבירייה לא ראה מחזה טבע נהדר מימיו. אין כדבר הזה בכל הארץ, אף לא בעצמון. העננים המעטים שנשתיירו במזרח אחרי הגשם מאדימים כדם, הולכים ומתלבנים כרמחים, פושטים צורה ולובשים צורה כל רגע ורגע עד הנץ החמה. בזמן הזה היו השומרים על פי רוב באמצע התפילה, מכותרים בתפילין ביד שמאל והרובה על הכתף השני. ‘פסוקי דזמרה’ היו מתרוננים מעצמם, עם היקום התפללו ונתנו שבח והודיה לבורא עולם. על־אף הלילה הקשה היתה מתמלטת מפיהם הקריאה: ‘לא נעזוב את בירייה’.

עקב קריאה זו הגענו עתה למה שהגענו. יש כאן בתים, חדר־אוכל, מגן וחומה וכו' וכו'. עוד ישגה ויפרח המקום ויהיה למקום יישוב גדול בארץ.

כך כבשנו אנחנו את ביריה, בטוריה, במעדר ומכוש, בעמל וזיעה. הצבא אף הוא כבש את ביריה. ב’דבר' מיום ג' אדר תש"ו נאמר: ‘צבא בריטי כבש אתמול את ביריה, הצבא פלש למחנה והסתער על הבניינים. לפנות ערב נגמר כיבושה השלם של ביריה על־ידי צבאות הוד מלכותו’. את האנשים אשר נתנו חלבם ודמם להקים את הנקודה אסרו בשל עלילת שוא. את אלה שחסכו שינה מעיניהם ולא מנעו את עצמם מללכת בכל עת ולעבוד בכל שעת הצורך, את אלה אסרו על לא עוול בכפם, ורק אחרי זה בא הצבא שלא עמל ולא יגע לערוך תמרון לכבוש את ביריה. הראשונים גידלו את המקום, היפרו את השממה, טיפלו באהבה ובמסירות במקום, ואלה האחרונים באו והסתערו על החדרים ועל הבתים. הניתן להם להפוך את המקום לשממה? לא ולא. היה לא תהיה. הם יעזבוה, הם לא יחזיקו בה מעמד. אנו את בירייה לא נעזוב!

בעזרת הבוחר בציון נגביר חיילים ונקים עוד נקודה ועוד נקודה. הנוער לא יכזיב, במקום עשרים האסירים האלה יבואו שלושים אחרים, אשר ימשיכו לבנות את הארץ ולהיבנות בה. ולאסירים האלה נאמר את דברי ישעיהו: כִּי־כה אָמַר יְהוָה גַם־שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ

יִמָלֵט וְאֶת־יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת־בָּנַיִךְ אָנֹכִי

אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת־מוֹנַיִךְ אֶת־בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם

יִשְׁכָּרון וְיָדְעוּ כָל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ

וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב.

[‘הצופה’, ז' אדר ב' תש"ו]


יחיעם

לא הכרתיו היטב, לא ראיתי אותו הרבה ולא נמצאתי בחברתו זמן רב. הוא השתייך לחוג אחר ואני לחוג אחר, הוא לא היה דתי ואני בעל השקפה דתית. אף־על־פי־כן היה קשר בינינו, קשר מוסווה, קשר בל־יינתק.

איש לא עשה הכרה בינינו, את שמו לא ידעתי, אך אותו ידעתי היטב, את האור שבעיניו, את הראש המורם ואת ההליכה הקלה והבטוחה.

פעם ראשונה ראיתיו בתחנה המרכזית בתל־אביב. שנינו עמדנו בתור לירושלים. עם המבט הראשון ידעתי את המשותף שבשנינו. הוא חושב כמוני. שנינו הולכים בדרך אחת. כדרך צעירים שהגאווה שבהם אינה מניחתם לפתוח בדיבור – רק הבטתי בו, ישר לתוך עיניו. ומעניין! אף הוא הרגיש כנראה כמוני, אף הוא הביט אלי ישר לתוך העינים ונראה כמבקש התחלה. אך בינתיים הגיעה המכונית, קמה התעוררות בין האנשים ותנועה… אני מביט בו שנית. הפעם מתוך המכונית, ואף הוא לא על המכונית מסתכל כי־אם בי, והפעם לא יכול היה להתאפק וחיוך הופיע על פניו. הרגשתי, כי קרובים אנחנו מאוד ואמרתי לו שאני מביריה, וענה לי על זה: ‘זאת אני יודע! אבל…’ יותר לא הספקתי לשמוע כיוון שהמכונית זזה. ברם, לא היה צורך ביותר מזה. זה הספיק לי, ידעתי מי הוא ותמונתו עמדה לנגד עיני. כיון שאת שמו בין כך לא ידעתי הפך בעיני סמל להתגלמות שאיפות היישוב. כזה מראה הנוער העברי בארץ.

בזמן האחרון פגשתיו כמה פעמים בירושלים, במכונית וברחוב, ושוב לא היה בי העוז לפתוח בדיבור, אם מפאת המאורעות האחרונים בביריה, או מתוך ביישנות בפני חברת אנשים זרה, אך תמיד הבטנו האחד לתוך עיני חברו וזה הספיק.

פעם דרשתי בשלומו במכונית והוא ענה לי שלום, ובמקום החלטתי: ‘בפעם הבאה אפתח אני בשיחה’. ולא הספקתי. הפעם הוא נסע לפני …

בראותי בעתון את התמונה מיד הכרתיו, זהו האיש! שמו היה ‘יחיעם’. בחייו היה לי לסמל, אף עתה אחרי שהלך – הסמל נשאר ויישאר לעולם. כי על־כן שמו ‘יחיעם’.

[ ‘הצופה’ 17.2.48 ]


 

יעקב קוטיק    🔗

דיוקן 31.png

נולד בי“ג אייר תרפ”ט (23 במאי 1929) בירושלים. למד בבית־הספר ‘תחכמוני’ ובגימנסיה העברית. נמנה עם תנועת הנוער ‘עקיבא’. הצטרף למשטרת הישובים העברים והשתתף במיבצעים שונים בתקופת ‘המאבק’. כתום שנת השירות נרשם באוניברסיטה העברית ונתכוון ללמוד מתימטיקה ופיסיקה, אך עד־מהרה נקרא לשירות אשר בו מסר את חייו, בן שמונה־עשרה שנה היה בנפלו.


יעקב

(מדברי אביו)

מילדותו גילה יעקב נטיה לכתיבה וכבר בכיתה ג' החל להשתתף בעתון בית־הספר ‘חברינו’. בסיפוריו באו לידי ביטוי אהבה וחמלה לחי, הערצה לאישים שעשו להדברת המות והמחלות; ולעומת זאת שנאה ובחילה לאויבי האנושות. כגון היטלר ודומיו.

יעקב גם אהב לצייר, ואחד מציוריו הרבים, המתאר את נבואתו של יחזקאל, עודנו תלוי בגימנסיה.

במלאת לו ארבע־עשרה שנה קרה אסון בכיתתו: בשעת טיול לשרון התפוצצה פצצה בין התלמידים, ארבעה נהרגו ואחדים נפצעו. המאורע זעזע אותו עד מאוד, אף־על־פי־כן לא אבד לו קור־רוחו. ביומנו רשם על כך בין השאר: ‘אין להאשים את המדריכים, אולם יש לעמוד על העובדה המעציבה שהמדריך לא ידע להבחין בסכנת הפגז’… בספר ‘מצבה’ שהוצא לזכרם של הארבעה, כתב דברי הערכה על חברו מלכיאל חיות, ‘הרציני והנבון, בעל התפיסה המהירה וההומור’ – כי אכן מצא במלכיאל תכונותיו הוא.

היה עֵר לכל דבר ציבורי, לאומי, ולא היה נרתע מסכנה. ביום הכיפורים תש"ד ירד אל הכותל המערבי, כדי להשתתף בהפגנה הדתית הבלתי ליגאלית של תקיעת השופר ושירת ‘התקוה’. הוא נאסר יחד עם חבריו והובל ל’קישלה'. ביומנו ציין: ‘צעדתי כפושע, מוקף משני הצדדים שוטרים בריטיים’…

הוא רחש הערצה עמוקה להתישבות העובדת. בחופשת הקיץ שנת תש"ד נסע לכפר־וארבורג לבן דודו, לעזור לו בעבודת המשק, ולאחר מכן כתב, שלמד להכיר את המשק החקלאי והוא רואה את עצמו מתאים לו ‘הן בגוף והן ברוח’ …

בחודש יולי 1945 יצא לשפיים, מטעם הגימנסיה, לחודש עבודה, והעבודה בקטיף השביעה אותו רצון.

לשנת השירות נשלח כנוטר לבית־השיטה ומשם היה יוצא לשמירה על בריכות הדגים במסילות. כשהיה בא מדי פעם לחופשה הביתה וההורים שאלוהו לסיבת קימוצו בדיבור, ענה: ‘למדתי את תורת השתיקה מהדגים שאני שומר עליהם’. בטירת־צבי בילה רק שבועיים ולפני סיום השנה יצא לטיול בגליל העליון והתחתון, ולסיור מטעם חי"ש. היה עולה הרים ויורד גבעות, מתפעל מהנוף ומצלמו.

הוא הוקיר את הדת, והרגשה עילאית אפפה אותו כאשר נשלח בשנת השירות שלו ממסילות לעזרת טירת־צבי. המזכרת היחידה ששמר לו היתה ‘קאפעלע’ ( כיפה) סרוג, מלאכת יד.

הדאגה ליקרים לו היתה טבועה באופייו ומרחוק היה שולח את אזהרותיו. במכתבו מאפריל 1947: ‘… ביחס למצב בעיר, אצלכם, חששתי מאוד שימי מצור קשים נכונו לכם, ועודני חושש, וּודאי גם אתם. אנא שמרו על עצמכם’…

באבגוסט 1947, בגמר שנת השירות, נרשם באוניברסיטה העברית בפאקולטה למדעי הטבע (פיסיקה ומתימטיקה). בארגון עקיבא', קן ירושלים, היה עורך עתון־קיר ומרצה כל ליל שבת על נושאים תנ"כיים.

שבוע אחרי הכרזת האומות המאוחדות כבר עמד לשירות העם ולצו מפקדיו. יומיים לפני פעולתו האחרונה בא הביתה ללילה אחד, גילה לאב את מספר הטלפון של העמדה והוסיף: ‘אם יש לכם צורך דחוף בקריאה טלפונית השתמשו בו, אך אל־נא תרשמו אותו, תזכרוהו בעל־פה’…

* * *


 

יוסף (יופ) קופלר    🔗

דיוקן 32.png

נולד ביום ט' כסלו תרפ“ג (29 בנובמבר 1922) בסטאניסלאב (פולין), בבית ציוני־מסורתי. בעודו ילד עברה משפחתו לדרזדן שבגרמניה. שם למד בבתי־ספר כלליים וכן בת”ת של קהל החרדים, זמן־מה אף בישיבת ד“ר הופמן בפראנקפורט־ע”נ־מיין. בן תשע הצטרף לתנועת ‘תורה ועבודה’, ובשנת 1938 עלה ארצה עם חברת־הנוער הראשונה, שנתקבלה במקוה־ישראל. מראשוני הגרעין ‘אמונים’, שהתיישב בשנת תש“ו בעין־הנציב, ומפעילי הקבוצה. בראשית תש”ז עלה ירושלימה, על־מנת להשתלם במכון לחקלאות, ושימש מזכיר הסמינריון למדריכים דתיים מטעם המחלקה לעלית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית. בעודו נער הצטרף לשירות הבטחון ובימי מלחמת העולם השניה לקח חלק בפעולות מעֵבר לגבול הצפוני. בפרוץ מלחמת השחרור היה פעיל בהגנת ירושלים וסביבתה וראה לו חובה וזכות מיוחדת לחוש לעזרת גוש־עציון.


קורות חייו כתובות בידי עצמו25

נולדתי בסטאניסלאבוב שבפולין ב־29 לנובמבר 1922. גדלתי בדרזדן בגרמניה ועד לעלייתי ארצה ביליתי רוב שנותי בעיר זו. הורי, יוצאי חבל־ספָר רוסי־פולני, עסקו, כרוב יהודי העיר, במסחר, והשתייכו למעמד הבינוני. ביתנו היה בית מסורתי, ואבי היה מאורגן בתנועה הציונית שנים רבות לפני עליית הנאצים.

מאחר שלא היה בית־ספר יהודי בעיר, ביקרתי בבית־הספר הגרמני. כעבור ארבע שנים עמדתי בהצטיינות בבחינות־כניסה לבית־ספר־תיכון והמשכתי את לימודי בבית־ספר זה. נמניתי עם טובי התלמידים ולא פעם זכיתי בפרסים בתחרויות שבין בתי־ספר שונים. עבודותי ברוב המקצועות (מלבד בשטח האמנותי) השביעו את רצון המורים, אף בימי היטלר, והדבר צויין גם בתעודות מדי שנה בשנה. תעודות אלו הושמדו זמן קצר לפני עלייתי, בחיפוש שנערך בדירתנו על־ידי הגסטאפו, מאחר שאבי היה חבר פעיל במפלגה הסוציאל־דימוקראטית.

בהיותי בן תשע הצטרפתי לתנועת ‘תורה ועבודה’ ועד היום הנני חבר פעיל בה. בעזרת התנועה נכנסתי למסגרת ‘עלית־הנוער’, עברתי מחנה־הכנה, ולפני עלייתי למדתי שני סמסמטרים בישיבת הופמן בפראנקפורט־דמיין.

בשנת 1938 עליתי ארצה עם חברת־הנוער הראשונה, שנתקבלה במקוה־ישראל. היה זה מגעי הישיר הראשון עם החקלאות ובזמן קצר נתקשרתי אליה בכל נימי נפשי והתמסרתי במלוא המרץ, הן לעבודה המעשית והן ללימודים העיוניים.

בגמר הלימודים יסדה חברתנו גרעין קיבוצי, ואחר הגלגולים במקומות שונים בארץ הצטרפנו לקבוצת ‘אמונים’ על־יד ראשון־לציון (כיום עין־הנצי"ב בעמק בית־שאן). מראשיתו של הגרעין ואחרי־כן גם בקבוצה הייתי חבר המזכירות ופעיל בועדות שונות, ועל־ידי כך באתי במגע ישיר עם השאלות הכלכליות המשקיות.

מאחר שבמקוה־ישראל התמסרתי במיוחד לענף המטעים, השתדלתי גם אחרי כן להיות קשור במידת האפשר בענף זה. השתתפתי ברוב הכינוסים והסמינריונים המקצועיים, זמרתי בעונות החורף בכרמי ראשון־לציון וכשהקבוצה חכרה כמאה וחמישים דונאם כרם הייתי אחראי לכל הקשור בכך. בו בזמן המשכתי את הלימוד העיוני והתחלתי לעסוק בצד הכלכלי של בעית המשק.

בשנות 1941/42 נהלתי את ענף המטעים בכפר־הנוער הדתי שבכפר־חסידים, אף נתתי שיעורים בחברות־הנוער על נושאים חקלאיים שונים (תורת ריבוי הצמח, תורת הקרקע וגידול מטעים). בזמן זה חכרה הקבוצה מספר משקים בכפר־חסידים, בסך הכל כאלף דונאם פלחה, ואני ריכזתי את הפלוגה שתי עונות, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כספית־כלכלית. בחורף 1942 – 1943 התקשרנו בחוזה־עבודה עם כפר־יהושע וקיבלנו עלינו את עבודת גיזום המטעים – גם בפלוגה זאת היה ריכוז הענינים בידי.

בסתיו 1944 הוטלו עלי ריכוז הקניות, ריכוז המשק ומזכירות הפנים. בשנת עבודה זו למדתי הרבה, מאחר שהיתה זאת שנת התכוננותנו להתישבות, בה בדקנו וחקרנו הרבה תכניות משקיות, שאלות תקציביות, סיירנו באיזורים שונים וכו'.

בסתיו 1945 קיבלתי עלי את הגזברות, מזכירות החוץ וריכוז הקניות. כעבור שלושה חדשים אושרה התישבותנו בעמק בית־שאן, ולי נמסר ריכוז פלוגת ההתישבות, שעלתה על הקרקע בט“ו בשבט ש”ז. בתפקיד זה הנני מכהן עד היום.

אחרי לבטים רבים החליטה הקבוצה לשחררני, לשם לימוד חקלאות באוניברסיטה, כדי להבטיח לעצמה בעל מקצוע מוסמך ויחד עם זה להגשים את שאיפתי עוד מימי היותי תלמיד במקוה־ישראל.


מתוך מכתביו

שותפות גורל

איני יכול להשתחרר מהצל הכבד, שהתקופה, שאנו חיים בה, מטילה על הכל. זה מזמן נואשתי מלדאוג לכלל האנושות וגורלה, אין ראשי פנוי לאינדוֹניזים, קורדים, פרסים וכו' – אלא במידה שיש לדבר השפעה עלינו, על עם ישראל. איני שותף מלא לנרגנותו של ד"ר קארליבאך, אך אין להתעלם מזה שמצבנו חמור, שאנו חסרים הנהגה מוכשרת ובעלת כושר־ביצוע, שהפילוגים המפלגתיים והסיעתיים מפצלים את כוחנו הדל בלאו הכי. ברור, איזו הכרעה שלא תהיה תפגע לכל אחד מאתנו, לרעה או לטובה. אין מפלט ומנוס מזה ואסור לחפש מפלט ומנוס. שותפות הגורל היא קללתנו וברכתנו גם יחד, ומי יודע מה יהיה בסוף כל החלטותינו? אין זאת פסימיות, אין זאת ‘ראיית שחורות’, איני ירא, אך אני אוהב לראות את הדברים כמו שהם, בלי קישוט ובלי תפאורות. גורל הישוב – גורלי. את רואה בכך משום ‘פראזיאולוגיה’? אין בידי הוכחות להכחיש זאת, אך הרי את מכירה אותי קצת.


המשטר הקיבוצי

אכן לא תמיד המעשים במשטר הקיבוצי הולמים ועולים בד־בבד עם הכוונות, אך אין להתעלם מהסיבות הגורמות לכך. הרי ברור לכל, שהמשטר הקיבוצי מהווה מהפכה במלוא מובן המלה בצורת ובתפיסת החיים, שהיו נהוגים זה מאות אלפי שנים, ועיקר המהפכה אינו בשינוי הסדרים הטכניים והחמריים. עיקרה של המהפכה היא באדם, באשר הוא ועוד בני־אדם נוספים יוצרים את המשטר. ולא ייתכן, והריאליסטים מבין הוגי רעיון הקבוצה גם לא ציפו לכך, שהאדם על־ידי החלטתו הספונטאנית פחות או יותר (ואפילו אם החלטה זו הושגה בעזרת השכל הקר והתבונה הבריאה) לחיות חיי שיתוף במסגרת קיבוצית – יפשוט את עורו, ייהפך לאחר, יפרוק מעליו מטען של תכונות שפותחו משך דורות. לא ולא. מלחמה קשה ועקשנית לו לאדם, כדי שיצליח לגרש מתוכו אינדיבידואליזם המתנקש בכלל, אנוכיות שעלולה לקפח את הזולת, שאיפת כבוד ורדיפת כבוד העשויות בהכרח להשפיל אחרים וכו' וכו', תנאי מוקדם להצלחה במאבק פנימי זה היא הידיעה הברורה של הפרט על עצם הנחיצות למצוא תיקון לעצמו. אך גם כל אלה היודעים ומכירים בהכרח זה, לא תמיד מובטחת להם תוצאה חיובית, כי אין זה מן הדברים הקלים לעקור תכונות ויצרים שהפכו לטבע! ומה דינם של אלו החברים שגם ידיעה מוקדמת זאת חסרה להם? והם אינם מעטים!

כל הדברים האלו ועוד רבים כמותם גרמו וגורמים לכך שחיינו השיתופים לקויים לא במעט. חסרונות אלו מוצאים את ביטויים במובן המשקי, הכלכלי – אך בראש וראשונה בהרגשת החבר, וכתוצאה מזה – בעמדתו כלפי קבוצה. נקודה זו (ולפי הערכתי היא הקובעת) היא המכרעת בגישתנו ליחסים שבין הפרט לקבוצה. אני מודה שבנידון זה דעתי אולי קיצונית ולא מקובלת אצלנו. אני סבור שבדור שלנו, שחונך על התפיסה האינדיבידואליסטית, לא נגיע לכך, שהפרט ירגיש עצמו בטוב וימצא את סיפוקו בכל שטחי החיים במסגרת הקבוצה. ואם כן הריני כופר בכך שהרגשתו וסיפוקו של הפרט בציבור שלנו כיום יכולים לשמש אבן־בוחן להצלחת המשטר הקיבוצי או לכשלונו. עלינו לקבל ולהשלים עם הגזירה שבמרכז הענינים עומדים החזון, האידיאה, והכרח הגשמתה דורש מהפרט ויתורים על ויתורים ולא דוקא בשטח החמרי. מתוך אותן ההנחות אני חושב כמובן שאין זה תנאי־בל־יעבור, שכל פרט ימצא חוג חברים שהוא קשור אליו קשר אישי. כמובן מאליו שדבר זה רצוי ועלול להביא ברכה רבה, אך כאמור לא זה העיקר. חבר שתנאי זה הוא החיוני בשבילו והוא המקיים אותו בקבוצה – עלול להינתק ממנה כל יום, בגלל קלקול יחסים אישיים וכדומה. אילו הייתי דן מבחינה זו על היותי בקבוצה– לא הייתי נמצא בה כבר מזמן. רחוק ממני והלאה לבוא ולהטיל דופי בחברי קבוצתי, וכמו כן רחוקה ממני כל הרגשת ‘עליונות’ איזו־שהיא – אך ליצירת קשרים אישיים (ואין כוונתי ליחסים אינטימיים) נחוצים עוד הרבה הרבה גורמים שאין לי צור לפרשם כאן.

אני משקיף על המשטר הקיבוצי כעל מהפכה מתוך כוונה טהורה וכנה, כעל נסיון נועז, שאין כלל לדרוש ממנו שלימות בזמן כה קצר. מפעלנו הוא מפעל קם ומתהווה. בתוכו עומד האדם ומידה בידו, ובה הוא מודד עד היכן הגענו: מאזן כספי, מאזן הרכוש – נמתח הקו ורואים בעליל התקדמות או נסיגה. ואיך לעשות את החשבון בנוגע לאדם עצמו, לחברה? לזה אין כמעט מודד, אין סיכום ברור. רואים את האדם, את החברה באלפי גילוייהם, בעלייתם ובירידתם, מרגישים לפעמים בחדוות הצמיחה, בהשתרשות ובהתלכדות, ולפעמים חשים בגילויי חולשה, אפס־אונים והתפרקות; וקשה למתוח את הקו ולסכם. עלינו לדעת שטרם הוצקו דפוסים איתנים, טרם הגענו לסגנון של קבע ויציבות. חברי הקבוצה חיים כל הימים את תהליך הבנייה של החברה, בחרדה לקראת הקשיים. הקשיים הם טבעיים, הכרחיים, אין מנוס מהם – אך בלעדיהם אין יצירה.

רבות הן שאלות החברה הקיבוצית. יום־יום ושעה־שעה חי בתוכה האדם, וחייו מבחן הם בעצם היותו בחברה, במפעל.

ודאי, יודע אני יפה, שלהט זה ודביקות זו שאני ‘מכניס’, כביכול, לשורות אלו, אינם מורגשים למעשה תמיד ובלי הפסק. יש ובטרדות המצוקה וביום־יום האפור שלנו במושבה נשכח לשם מה יצאנו לאותה הדרך והשקענו בה מאמצים כה מרובים. חיית אצלנו זה קרוב לשנה, כלום יש צורך להסביר לך, שלא תיתכן מתיחות ודריכות בלתי־פוסקים במשך שנים?

אני עדיין מאמין בצדקת המשטר הקיבוצי ובהכרח קיומו. אני אהיה האחרון להתעלם מהחסרונות ובמיוחד מאותו חסרון גדול של דחיקת הפרט ושאיפותיו האישיות לקרן־זוית, אף אינני משלה את עצמי שבאחד הימים אמצא את מלוא סיפוקי בחיי הקבוצה. ובכל־זאת, אילו עזבתי את חיי הקבוצה הייתי הורס בקרבי חזון גדול, אידיאלים כבירים, שנשאתי אתי זה שנים, לחמתי בעדם בתוך הקבוצה והטפתי למענם מחוצה לה. לא אוכל להישבע שבהשקפתי זאת (וכאן ציינתיה רק בקוים גסים ובלתי־מספיקים בהחלט) לא יחול שינוי, אך לא אוכל לגשת היום במצפון טהור לשאלת לימודי, מתוך הנחה מוקדמת שאוכל להסתדר נוח וטוב בחוץ. לפי זה רצוני להשתדל ללמוד גם להבא לימודי חקלאות באוניברסיטה.


טובת הפרט וטובת הכלל

הרבה כבר דיברנו על כך, איך אפשר ליישב את הניגודים (כביכול) שבין חיי האושר של הפרט ובין טובת הציבור ואין זה חשוב שלא מצאנו פתרון לכך. איננו הראשונים ואיננו היחידים המחפשים את שביל־הזהב. חשובה הכוונה, חשוב שבשעת הצורך (וזה יקרה אולי רבות) נדע להכריע בין שתי האפשרויות – נוותר על עצמנו מתוך הכרה ומתוך רצון טוב וחפשי. דוקא בימים אלו ודוקא במסיבות שהישוב נמצא בהן כיום כה נחוץ הדבר, כי ראשונית חובה זו, עד שכל סטיה מדרך זו תיחשב, בעיני לכל הפחות, – כפשע. מאורעות הימים האחרונים עוררו בי שוב הד חזק בכיוון הנ"ל ונתברר לי מחדש וביתר שאת מה חשובים הם התפקידים שנטל עליו דוקא אותו המחנה בישוב שאנו משתייכים אליו. איני יודע מה עלול להתרחש בימים הקרובים, אך אין ספק שהמחנה החלוצי־הקיבוצי יעמיס על שכמו חלק ניכר מן התפקידים שיועמדו לפנינו. כלום יש באמת מקום לחשבונות קטנים ופרטיים?


משמעת

… יוצא אני מתוך הנחה שבחרת בדרך שגם אנו הולכים בו – ולוּ רק משום ‘אחרי רבים להטות’, ולא מתוך הכרה גמורה שזאת היא הדרך הנכונה. מלחמת דעות לחוד – ושפת מעשים לחוד. בטוחני (ואני אומר זאת מתוך נסיון של שנים), שתיתקלי בדברים ואולי במיוחד באנשים, שיעוררו את התנגדותך ובקורתך. בטוחני שתראי סדרים ותצטרכי לעשות דברים שבעיניך ויתכן בעיני רבים הנם מחוסרי־טעם ומגוחכים – אנא אל תפרקי מעליך את המשמעת. אין כרגע דרך אחרת! ‘נעשה ונשמע’!


על המות

אף־על־פי שלנגד עינינו עברה כל אותה מלחמה איומה, אף כי שנים על שנים נתבשרנו על מותם של מיליוני אחינו, שיום־יום אנו קוראים בעתון על מקרה זה או אחר של תאונה או אסון, – קשה לנו עדיין לתפוש שמתהלך בינינו חבר צעיר, תוסס, מלא חדוות חיים והוא אלמן ולו שני ילדים קטנים. הרבה חשבתי היום על כל זה: על דרכי ההשגחה העליונה הסמויות מתבונת האדם, על צידוק הדין, על דא ועל הא, כפי שרגיל אדם לחשוב על ענין שמגעו הפתאומי והבלתי־אמצעי מעוררו לכך. ודאי לא העליתי חדשות, ודאי כבר נכתבו הדברים עשרות פעמים – ואין ספק שאי־פה אי־שם כבר קראתים אף אני. אך עצם הפגישה הישירה הזאת נותנת לענין פנים חדשות, אספקלריה אחרת, המשנה את הגישה.

המות – אורח כה רגיל ויום־יומי סביבנו – מאפיל פתאום בצלו הענקי של כולנו, והפרט (‘בורג’ קטן זה במפעל הגדול) חשיבותו עולה לאין־ערוך – כשנלקח מאתנו בחטף, בלא עת…


החובה הלאומית

אל לכם, הורים יקרים לדאוג יתר על המידה! איננו עושים יותר מהאחרים, ואין לנו זכות לעשות פחות מזה.

יודעת את, מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ, שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את הכל – וגם (אל־נא תחשדיני ב’פראזיאולוגיה') את חיי. כלום תפקפקי בכך שאעזוב את כל היקר לי, כדי למלא את חובתי הלאומית־היהודית?


בעיבורה של עיר

הדבר היה לפנות ערב, אור ליום ה' של חנוכה. ביתנו, בעיבורה של ירושלים העברית, שרוי באוירה של ‘חזית’. התריסים מוגפים, הדלתות החיצוניות נעולות וחסומות, וילאות כבדים נמתחו ונהדקו, פן תיראה קרן־אור בגבעות שממול, מעֵבר לואדי.

כבר הועלו האורות בחדר־המגורים, שבו התכנסה כל המשפחה, בעוד אני אופה במטבח את הלביבות המסורתיות. לפתע־פתאום נבח כלבנו, נשמעה נקישה וקול שאל – לרווחתי – בעברית: ‘המותר להיכנס?’

פתחתי את הדלת. בחור גבוה, טוב למראה, לבוש מכנסים אפורים ואפודה כחולה, עמד בפני. פנים נמרצים, עינים ירקרקות, שערות כהות ועליהן כיפה זעירה, ללמדך, כי הוא חבר לתנועת־נוער דתית. ‘החשקה נפשך בלביבות?’ – שאל בעלי, שבא אל המטבח לקול הנקישה. מתנועת ידו למדתי, כי בא בשל ענין נכבד יותר. ‘דבר לי אליך, אזהרה ממפקד המקום – אמר – כנופיות נמצאות בקרבת מקום, ביתך הוא הקיצוני בסביבה, לא תוכלו לישון כאן הלילה’. לא ניכר בו אף קורטוב מהרגשת־חשיבות נערית בשל הידיעות שהביא. והעוז, הזריזות המרגעת שעה שפנה אלי: ‘מובן, יכולים אתם לסעוד תחילה’, הניעו לציית בלי שאלות יתירות.

היו לנו עוד שעות־כושר להפגש עם יופ, כשחזרנו לביתנו ושהינו בו כשבועיים נוספים, קולו המרגיע הוא שנשמע בלילות מעֵבר לחלונותינו המואפלים: ‘הכל בסדר, אתם יכולים לעלות על משכבכם’.

הוא שניסה ללמדנוּ שימוש ברימונים במקרה התקפה: ‘הדבר פשוט בתכלית, במשך עשר דקות תלמדו את המלאכה’. ובפנותו אלי אמר: ‘אף אתן הנשים חייבות ללמוד זאת, על־מנת לדעת בשעת הצורך. כמובן נגיע עם הקריאה הראשונה שתישמע מביתכם, ראי את הרימון כקריאה לעזרה’.

איש לא היה יכול לבוא לעזרתו של יופ, כאשר נזקקו לה, הוא וחבריו, בקרב על הרי חברון. התנהגותו ומבט עיניו נסכו ודאי עוז בלב חבריו עד נפול האחרון בהם. הם ידעו כי יצאו לעזרת עמם.

[‘פלשטיין פוסט’]

מרים בן־צבי


פרידה

(מדברי חברו)

ביום הרביעי, ג' בשבט, חיפש אחרי וכשמצאני לבסוף חייך קצת בראותו אותי עוסק בדברים שהוא היה מומחה להם הרבה יותר ממני. בירכנו אחד את חברו לשלום. בלי לומר דבר הוציא מתיקו, כאילו במפתיע, בתנועה שהיתה בה משום הרגשת סיפוק, כמה צ’יקים. היינו במצב דחוק וחכינו לכך בקוצר־רוח. ‘תחתום’ – אמר – ‘אני ממהר לבנק, כדי להוציא כסף, הבנק ייסגר עוד מעט’. חשבתי לתומי שאמנם הוא ממהר רק לבנק. היה שקט מאוד. ‘מה נשמע יופ? היה איזה דבר? איפה היית אמש?’ – ‘שום דבר, יהיה טוב!’. חתמתי ונתתי לו את הצ’יקים. הכניסם לתוך התיק ופנה ללכת. נלויתי אליו ושנינו יצאנו החוצה: ‘שלום יופ, כל טוב’ – ‘להתראות!’.

הוא כבר ידע שבלילה ילך לכפר־עציון, ולאחר שכבר יצאו לשם בלילה הקודם וחזרו בבוקר לבסיס. ידעתי שבאחד הלילות הקודמים היה בשיך־ג’ראח וחזר מרוצה ומעודד. הוא סיפר לי על כך בקצרה כדרכו למחרת בבוקר. לא ידעתי שהוא הולך שוב לפעולה.

מזכיר המוסד, לכאורה עוסק בפרוזה שבפרוזה, בעסקי כספים ובסדרי משק, ותוך כדי־כך ממלא את השליחות הגדולה, מוכן למסור נפשו על קידוש השם. כלום אין כאן תבנית חטובה של העם, המוכרח להעסיק ואף להקריב את טובי בניו בשליחות כפולה, של שלום ויצירה יומם, ושל הגנה ומלחמה לילה?


יופ

עוד לפני פרוץ המלחמה חידש את מגעו עם ‘השורה’, שהיה פעיל בה בביותו בן חמש־עשרה במקוה־ישראל, ואחר־כך בקבוצה. הוא השתתף בכמה קורסים, בין השאר בקורס למפקדי כיתות, ואמנם היו בו כל תכונות המפקד הטוב: שקט נפשי, כוח־שיפוט, כוח־החלטה מהיר, אומץ רב, דאגה לחבר וכשרון צבאי. אופיינית ליוסף העובדה, כי מעולם לא סיפר שהשתתף בימי מלחמת־העולם בפעולות בסוריה.

בפרוץ מלחמת החירות נכנס מיד במלוא המרץ לעבודתו ‘בשורה’ והיה אחראי לבטחון בסמינר בבית־וגן. הוא לא אמר די בזאת אלא יצא נוסף על כך לפעולות בסביבה עם אנשי החי"ש. עם כל זאת המשיך בעבודתו היום־יומית כרגיל. בשבוע בו יצא לכפר־עציון, השתתף גם בפעולה בשיך ג’ראח ואף הצטיין בה. היציאה לכפר־עציון היתה בשבילו, חבר הקיבוץ הדתי, צו שבלב: ‘לכפר־עציון אני מוכרח ללכת’ – אמר. והוא הלך בלילה הראשון, חזר ויצא ולא חזר עוד.

לא אהב שירי־תהילה ומאמרים על ‘הגבורה’ ובשמעו פעם שיר על ליל פיצוץ הגשרים אמר, ספק רציני ספק מחייך: ‘לנו אסור לכתוב שירים על פעולותינו, מוטב נעשה יותר מתוך ענוה’.

השיר שהיה חביב עליו ביותר היה שירו של טשרניחובסקי: ‘שחקי שחקי על החלומות’.

אמיץ וישר, נבון ומציאותי, אוהב חיים ופעולה ולימוד, אוהב כל צמח וכל חי, חולם החזון הגדול של תקומת האדם והעם ומגשים חזון זה בעקביות עד הסוף.

חבר


 

טוביה קושניר    🔗

דיוקן 33.png

נולד ביום ב' חשון תרפ"ג (12 באוקטובר 1923) בירושלים, הוריו שמעון ואסתר, מחלוצי העליה השניה וחקלאים ותיקים בכפר־יחזקאל. למד בבית־הספר העממי שבכפר ובבית־הספר המחוזי ביגור, גמר את בית־הספר התיכון בירושלים ועמד לסיים את לימודיו במדעי הטבע באוניברסיטה העברית. בעל סגולות מובהקות של חוקר מעולה, הגה רעיונות נועזים ותכניות גדולות, אף הספיק כבר לפרסם ממחקריו בעתונות המקצועית. לפי דברי מוריו עתיד היה לתפוס בקרוב מקום חשוב בעולם המדע. אף כי נפשו סלדה מצבאיות, הלך בפרוץ המלחמה לשירות מזוין, ונפל בנופלים בדרך גוש־עציון.


קוים לתולדותיו

מהחיים המופלאים, שרוכזו בעשרים וארבע שנות חייו של טוביה, נשארו לנו הפסגות, שמעליהן עמד ופרש כנפיו לעבודות מחקר, לגילוי מכמני הטבע. בשיתוף יצירה עם הטבע ראה את שדה־פעולתו בתקומת נשמותינו במולדת.

מילדותו היתווה לו את דרכו המיוחדת. כנקרא ליעודים גדולים נשא בנפשו, בשנות לימודיו, את הזיקה אל המקורות.

מחונן בעין מסתכלת; ביד אמונה בציור ובשרטוט, במעבדה ובשדה; בלהט והמית־נפש של משורר. כּבוּש, פשוט וצנוע; עֵר לסבלות עמו ולתוחלתו, בן ואח לבני דורו – במערכה על תקומתנו.

בימי שכול ויגון אציין קוים לתולדותיו.


אך זה עלו המתישבים למגרשים. אחרי חנותם חורף וקיץ במחנה הארעי, באהלים וסוכות־מחצלאות, כבר החל להסתמן הכפר בעיגולו, על שני אגפיו, כפי תכניתו של האדריכל. והתכונה לקראת החורף השני בתוקפה: הסיקול, חיזוק היסודות של צריפי־המגורים, הכנת המגרשים לגידולי ירקות ומטע, חפירת התעלות לצנורות המים, המובאים ממעין עין־חרוד.

זה כמה שבועות שאמו נסעה לירושלים ונרשמה בבית־החולים, הנחשב למוסד רפואי טוב, כי בית־החולים הארעי שלרגלי הגלבוע, ששכן בצריפים, שימש בעיקר לחולים במחלות של ימי הכיבוש, בעיקר הקדחת.

שירות הדואר והקשר עם ירושלים היו עדיין בלתי־סדירים, והבשורה על לידתו בוששה לבוא. רק ביום השלישי להיוולדו הודיע מנהל תחנת־הרכבת בביתר הסמוכה לירושלים למנהל תחנת הרכבת בעין־חרוד, כי ביום ששי, ב' חשון תרפ“ג, נולד הילד. ביום ה' הגעתי ירושלימה ולמחרת, בט' חשון, הבאנו את ילדנו, במעמד קרובים ובני־משפחה, בברית א”א וקראנו לו לזכר אֲחי האם שנספה באורח טראגי וכן מתוך הודיית־הלב על מתנת־החיים בשם: טוביה.

בצריף־עץ על גבעת הכפר ינק הילד את ראשית חיותו, בתנאי חיינו החלוציים. חלף החורף עם רוחותיו וסערותיו, נצטרפו שבועות לחדשים, והילד, גם במרי בכיו על מיעט המזון – גדל, מתאמץ להגות ולהביע; בטרם מלאו לו שנתיים החל לדבר ולבטא מלים רבות. כל מלה חדשה שקלט היה משמיעה בגעגוע שפתיים בלחש, ואת מבוקשו היה כולל ב’את זה'. בתנועת גופו היה מטה אותך לרצונו בכדי להשיג ‘את זה’.

בערב היה מושך החוצה לראות באור ירח מלא, מתמודד ומתמוגג לאורו. בשנה השלישית הרפו ממנו אותם יסורי גידול ומחלות ילדים, שלא פסחו עליו, הבריא בגופו והיה חמוד בראשו המתולתל. רוחו הטובה מאירה, ומושגיו מתרחבים מיום ליום. הוא חי בחצר, ברפת, בלול, בגינה. מעסיקה אותו הצמיחה: בערימת החול לשעשועיו הוא זורע חיטה ושעורה ומשקה אותן; חותך גזר לגזרים ותוקעם בחול למען יצמחו. אין גבול לאושרו בנסעו לשדה בעגלה.

בגן־הילדים איננו שר יחד עם הילדים, הוא אומר שהילדים אינם שרים טוב. ספר האלף־בית המצוייר שקיבל מדודו שבה את לבו. תמונות החיות והאותיות – נחקקות, והוא מחפשן בכל ספר ועתון. מבקש לחזור ולקרוא לפניו את השירים בספר ‘קומו קומו ילדים’ ו’משה הנער תעה ביער', משננם וזוכרם. מכיר כל סיפור לפי עמודו. צמא לסיפורים ונרגש

עד דמעות לסיפור עצוב. בעפרונות הצבעוניים הוא מצייר על כל נייר וכל ספר. תענוג מיוחד הוא לו להוריד תאנים בשילות מעץ התאנה. מתגברים קשריו עם החי במשק, ברפת.

ערב אחד הסתכל בשקיעת השמש והיה נרגש למראה גווני השמים.

אבא, מי צבע את השמים?

אלוהים.

בקש ממנו צבע כזה – אדום.

לאן יורדת השמש? לים.

עכשיו אני יודע את הדרך לדוד מרדכי (עבד אז במרכז ‘החלוץ’, בגרמניה) אלך ישר לשמש ובאניה אסע אליו.

מתגלות הפתעות בהסתכלותו ובזכרונו. הוא זוכר דברים ומאורעות ואוהב להזכירם. מתבלטת אקטיביות, רצון חזק, תפיסה מהירה, עקשנות ועריצות.

בשנה הרביעית ביקרה אצלנו המשוררת רחל. סיפרתי לו על שיריה וקראתי לפניו את השיר ‘בּן לוּ היה לי’. טוביה נתרשם וזכר כל חרוז.

בבית־הספר היה יחיד ומיוחד לעצמו. לא כל הלימודים לקחו את לבו. גם היו סכסוכים בינו לבין המורים. לעומת זה רבו קשריו עם הסובב בשדה ובמשק, נמשך למשחקים ולסיורי־שדה בתקופת הפריחה, לאסוף פטריות, לאסוף דום, התרשם מפרקי התנ"ך.

באחד מביקוריו בבן־שמן, התרשם מאוד מגן־הצמחים. דודו יוסף, הגנן, העניק לו סידרה של קאקטוסים, וטוביה נמשך לריבויים ואף להרכבתם. קשר קשרים עם משתלות הסביבה, גם מצא דרך אל החובבים בחיפה. אוסף הקאקטוסים שלו הלך ונתגוון, הוא ידע את שמותיהם המדעיים, ושש לחליפת צורותיהם וגוניהם בשעת פריחתם. וטוביה אז בן תשע.

שנות המאורעות חרתו אותותיהם בחיי ילדינו. חיי העמל בשדה, השמירה בימים ובלילות, קרבנות הנופלים על משמרתם עוררו בטוביה בן האחת־עשרה, מחשבות ורגשות, שנתן להם בטוי במחברת צנועה בשירים על החיים והמות, על העמל והשמירה, על הזית העתיק שלרגלי ההר, שסערות הימים־השנים מנחמות אותו בחיי־עולמים, על ברוש שרינת בוקר ותפלת ערב מעוררות אותו, על מות גבורים: דָּם בָּלְעָה אַדְמָתֵנוּ, דְּמֵי צְעִירִים, בְּנֵי

עֲלוּמִים. נִשְׁמֹר זִכְרָם. נִשָּׂא שְׁמָם לְחוֹף מוֹלֶדֶת עַמָּם.

חיבורו בבית־הספר באותם הימים, על המאורעות, צויין על־ידי מורו, שהוא כתוב בלב ובשאר־רוח. טוביה מתלבט בעצמיותו, בבדידותו ובקשי־רוחו בבית ובסביבה. בשירו הוא מבטא הלך־רוח של אי־מנוחה נפשית:

בָּשָּׁמַיִם אֶמְצָא חֲבֵרִי,

בְּכוֹכָב גָדוֹל מַזְהִיר נוֹצֵץ,

מֶה עָרְגָה נַפְשִׁי אֶל כּוֹכָבִי,

לוּ אַחַת מֵרְסִיסֵי אוֹרִי

בּוֹ לְפוֹצֵץ.

לא ברצון קיבל את נטל־העבודה במשק, שהועמס על הילדים בני גילו. בהסתכלותו החריפה עקב רק אחר הדברים המיוחדים שעניינו אותו. זעזוע גורלי, שעבר עלינו בשנת 1939, הוציא אותו מן הבית לסביבה אחרת, לפנימיה בבית־הספר המחוזי ביגור, בו המשיך את לימודיו אחר בית־הספר העממי בכפר־יחזקאל. חייו ולימודיו ביגור השפיעו השפעה מכרעת על המשך התפתחותו בשדה המחקר. הוא נלכד כולו ללימודי הטבע, להכרת החי, הצומח והדוֹמם.

על הסתגלותו לפנימיה של בית־הספר, כתב לי מנהל המוסד מ.ש., לאחר השנה הראשונה:


עיקר הקושי הוא לא בלימודים ולא במקצוע זה או אחר. הפרובלימה העיקרית היא בחייו הוא ובחייו בפנימיה. יש והוא מופיע כמבוגר הרוצה בעצמו לקבוע את דרך־חייו, את חלוקת שעותיו, את עניניו, ואז זר לו כל משטר, כל סדר־חיים קבוע; זר לו רצון חבריו ומוזרות לו דרישות מוריו. לעומת זאת הוא יודע לפעמים להתעלות בחברה, להיות ער ועליז, פעיל ומפעיל, כולו שופע שמחה והומור, ואז הוא ברגעיו החביבים ביותר. קשה לו כל הערה, הנראית לו כפוגעת בעצמותו. ועם כל זה הוא חוזר לעתים קרובות ומתקן בעצמו, כעבור ימים מספר, את הדרוש תיקון, אם גם לא לזמן רב. נסיתי להעלות במלים מספר את הקשיים בהם אני נתקל, אך יודע אני שלמען טוביה כדאי להשקיע כוחות. יש לי תקוה שעוד נראה ברכה בו ובעבודתו.


וטוביה הלך לו בדרכו המיוחדת, שקע כולו בעולם הצומח ובחיי הטבע. לימודי בית־הספר נילוו ללהט הנפשי היוקד בו, ולא היטוהו ממטרתו. לימוד התנ"ך מפי יהודה שרתוק הוסיף גוונים עמוקים לאהבת הארץ וטבעה. פינת־החי, שסידר בבית־הספר, היתה למופת להכרת החי והצומח של סביבות הכרמל. הוא למד את חיי הפרפרים, הרפרפים, הדבורניות והנחשים, וכן את חיי הצמחים ותנאי גידולם. קשר קשרים עם אנשי המדע מחוץ למוסד ושאב ידיעות, למד וחקר בסיוריו באזורים השונים שבארץ, ועד לחרמון והלבנון הגיע. במכתב מאותו פרק־זמן מתגלה היסוד השירי שבנפשו. בעושר בלתי־שכיח הוא מבטא את רשמיו ממראות הטבע. הוא משתתף בעתון המוסד ‘יגורים’, במדור הטבע. מקשט אותו בציוריו הנפלאים והנאמנים למקור, פרי הסתכלותו ותפיסתו. וכאן פירסם גם את מאמרו המקיף הראשון, על החי והצומח בעמק החולה, שאך זה עלו לכבשו.

קשריו עם אנשי מדעי־הטבע של האוניברסיטה, ביחוד ד"ר מ. זהרי, עוררו אותו להמשיך את לימודיו, לאחר שסיים את בית־הספר המחוזי, בקרבת האוניברסיטה, בבית־הספר התיכון בירושלים. נדרש ממנו מאמץ להדביק את רמת הלימודים הכללית, והוא ידע לשים את צוארו בעול ועד־מהרה נמנה עם התלמידים הטובים. גם כאן מרכז עולמו – לימודי הטבע. כמקודם הוא ממשיך בסיוריו לחקר הצמחיה, נודד במדבריות ובאזורים, שלרגל חוק הקרקעות אסורה בהם הכניסה ליהודים. מצטיין בטביעת־עינו לגלות צמחים בלתי־נודעים, מטפח צמחי־בר וביחוד את האיריס האהוב עליו, וחותר להכין כלי־מחקר לעבודת חייו.

עם סיום לימודיו בבית־הספר התיכון הוא מפסיק לשנה את הלימודים כדי למלא את חובת השירות בעבודת המשק, בכפר־יחזקאל. הוא מתאמן באימוני התגוננות ומתקין עצמו להמשך לימודיו באוניברסיטה.

מסתמנת לפניו מטרתו במחקרי הטבע – בחקר התורשה והביוכימיה הוא רואה שדה־פעולה גדול לשיתוף המדע בבנין הארץ. הוא בוחר לו למגוריו את הכפר עסויה הסמוך לאוניברסיטה. בחדר בנוי למטה מפני הקרקע, שרק חלון אחד בו הפונה צפונה, הוא חי את חייו הרובינזוניים, מבשל בעצמו וחי חיים צנועים וענוים. הוא שוקד על לימודיו מעֵבר למסגרת הלימודים הרגילים באוניברסיטה. וחוסך מלחמו ורוכש לו ספרים מהחדשים ביותר בתורשה, בציטולוגיה וביאוכימיה. קרבת חדרו לאוניברסיטה מאפשרת לו לעבוד במעבדות גם בערבים, וכן להמשיך בניסוייו להכלאת צמחים על חלקת אדמה של האוניברסיטה.

טוביה הצטיין בלימודיו וזוכה בפרסים – בפרס ביאליק, בסטיפנדיה מטעם הסתדרות העובדים, בהמלצתו של ברל כצנלסון ז"ל, ובשנה האחרונה – בפרס של המכון לחקר החקלאות. כל פגישה אתו מוארת במאור הגדול שבנפשו, בחייו המלאים ענין. ופשטותו וצניעותו דבקים בו, גם כשהצלחותיו הולכות ורבות. מהלכים לו בין טובי אנשי המחקר, ושמו הטוב חביב ויקר עליהם ועל התלמידים אשר אתם למד ואשר אותם היפרה בהרצאתיו הסמינריוניות.

זכות גדולה לפגישת טוביה, בשנות לימודיו, עם אהבת נעוריו, שהעשירה את נפשו במאוֹרה והיפרתה אותו בשנות גידולו והתבגרותו, בחנוכה תש"ז בא בברית הנשואין עם אביבה לבית גינזבורג מבית הלל. באהבת־כרובים חתרו לדרך־חיים משותפת ולעבודתם הגדולה. וטוביה אז בשנת לימודיו האחרונה באוניברסיטה, ואתו התחלות של עבודות־מחקר מקוריות, הפותחות לפניו אפקים חדשים. באיזה כוח־הסברה היה מספר על נושאי מחקריו, על עבודתו המדעית, על האיריסים ועל הערצבים, על הצבעים ושינויהם, על ההכלאות ועל האפשרויות הגדולות לפיתוח החקלאות בשיתוף יצירה עם הטבע! ובנפשו גנוז עוד חלום עבודה גדולה בנגב.

כל יום־עבודה ארוך הוא: בלימודים במעבדה, בתצפיות וניסויים; בדריכות דינאמית ערוכה תכונתו לבאות, כשמאור נפשו גדל והולך, עיניו שופעות רוך וחיוכו מפיק טוב־לב.

יד ביד עם אביבה הוא צועד לקראת ימי יצירה גדולים.

הנה נתקבל מאמרו על האיריס הארץ־ישראלי ברבעון מקצועי באמריקה, מכה הדים במרחקים – מתקבלים מכתבים מחברות בוטניות המבקשות קשרים, הדים מעודדים הפותחים אפשרויות נוספות לתרבות הצמחים בארצנו.

טוביה עומד בסיום עבודת־מחקר על הערצבים, שיכולה לשמש גם עבודת־הגמר, ורגליו כבר עומדות בהתחלות של עבודות מדעיות אחרות.

בנפשו הוא כבר מוכן להמשיך את לימודיו בנכר – כנראה באנגליה הבלתי־ידידותית. פרופ' אדלר מבטיח את עזרתו בקשירת הקשרים עם גדול הגנטיקאים בעולם. טוביה ערך תמצית של מחקרו על הערצבים ושלחה ל’נייצ’ור' – אחד העתונים המקצועיים לגנטיקה. על הפרק עבודות־מחקר משולבות, וטוביה מוכן לעבודה מדעית משותפת עם אנשי־המחקר הנערצים עליו באוניברסיטה, והוא עומד כבר בהתחלתן ובעשייתן.

כל פגישה אתו קורנת אור. אתה חש את יומו הגדול עולה ובוקע. אך באופק – מתקבצים עננים, ענני־הדליקה שלאחר עשרים ותשעה בנובמבר. יד זידונית בוחשת וזוממת את חורבננו. ועם ההתנקשויות הראשונות באה המבוכה במשכן־מקדשו, אשר בו הכין את וכן כל חייו ויעודם.

טוביה עובד בימים ושומר את חומות האוניברסיטה בלילות. שומרים יחידים, באקדח קטן, בחילופי משמרות. בלילות משמרתו הוא חושב על חלקו במערכה, אם יש להשתמש בידיעותיו המדעיות למאמץ המלחמה, והוא גם מציע הצעות מפורשות, שלא נמצא להן הד. ואז הוא מחליט לצאת עם הבחורים להרים.

במעלה־החמשה הוא מקבל אימונים, אצל חברו־מפקדו יצחק לוי. הוא מתאמן ויוצא עם בני החבורה לפעולות בלילות. תופסים עמדות ומשלטים ושומרים על הדרכים המוליכות לירושלים.

במכתבו האחרון אלי עולה תוגת שירתו על אהבת הטבע ועל גורל האדם.


כאן, בּינות לסופות חורף ורוחות סוערים, רוגעים אף ימות שמש, ימי אביב־הרים, בין מפלשי החורש ובינות לצוקים עולות ‘בנות החן’, אלה פרחי הזוהר אשר להרים. במורדות מלבינה עתה הזלזלת, והם עמוסים עיבורי פרחים ורקפות ונרקיסים. ועולה זכר ימים ונמחק זכרונם, כשצער חרישי מפעפע בלב. הנה כאן הטבע כבימים ימימה בשלו. ואף האדם. וכנראה גם הוא כבימים ימימה בשלו. ואין הערכים מזדהים…

אם גם יודע אני שהמעשה שאני עושה הוא היחיד העלול לתת עתה לנער יהודי קורטוב של סיפוק, הרי על־אף כל זאת נשארים הימים האפורים, כי אין אני רואה את עצמי גבור־חיל, אף שיודע אני שמעשים שעלול אני לבצע מחר־מחרתיים יתוארו כמאוד עזים.


והמחר והמחרתיים לא אֵחרו לבוא.

לאחר שמחלקתו חזרה לבסיסה, הגיעה הקריאה לעזרה מגוש־עציון. המחלקה יצאה לדרך ואחר ליל־תעייה חזרו לעיר. בו ביום יצאו שנית בדרך אחרת.

רק אביבה לויוותה את טוביה אותו לפנות־ערב של יום חמישי, ד' בשבט, לפני צאתם שנית. ובדרכם בשביל, כפופים תחת משאם וכלי־נשקם, עוררה והפיגה את העייפות, שירה שפתח בה טוביה בלחש, שירה כבושה ומלכדת: עוּרָה, עוּרָה ישׂרָאל…

אביו


טוביה

לפני שלוש שנים נקראתי מהמעבדה לראות תלמיד חולה. הלכתי ומצאתי צעיר חולה קדחת קשה והכנסתיו לבית־החולים ‘הדסה’. לפני שנה וחצי בערך, פגשתיו שוב בביתי. הוא בא לבקר את בני. פתחתי בשיחה עמו והשתוממתי. היה מלא ידיעות להפליא על ביולוגיה כללית וביחוד על תורת התורשה, ויחד עם זה ממש מומחה בטבע הארץ. מה שמשך את תשומת־לבי היתה לא רק בקיאותו (בקיאות איננה נדירה בינינו) אלא ביחוד דמיונו הממריא, לא סתם דמיון אלא דמיון ממושמע ורתוּק למציאות.

דיברתי עם מורים אחרים ושאלתי על ‘הצעיר’, הרי זה טוביה קושניר אמרו לי, ‘טוביה’. ובמלה טוביה אמרו את הכל. כל אחד הבין. שטוביה מצטיין, מקבל פרסים, שהוא נערץ על־ידי מורים ותלמידים, כל זאת רצו להביע במלה טוביה.

טוביה התחיל לבקר בשיעורי על מיקרוביולוגיה כללית וניתנה לי הזדמנות להכיר אותו עוד יותר. ביחוד התענין בגנטיקה של חד־תאיים (פרוטצואה), והיה מביא לי מזמן לזמן את הספרות החדישה ביותר במקצוע זה, אגב הערות ובקורת. מצאו חן בעיניו העבודות על גנטיקה של סנדלית (פאראמציוּם), שבוצעו באמריקה על־ידי מספר חוקרים כמו ג’ניגס (Genings) וסנבורן (Sonnebotm). עודדתי אותו לבקרני לעתים קרובות ואמנם היה בא מדי פעם ופעם ותמיד הסב את השיחה לעניינים מדעיים הקרובים ללבו.

עוד דבר עשה עלי רושם. הוא לא רצה ‘פרוטקציה’ של איזה מורה שהוא – סירב בהחלט. רק פעם אחת בא אלי טוביה עם דרישת עזרה אדמיניסטרטיבית – בעד חבר. איש כמו טוביה אף פעם לא היה דורש עזרה כזאת בשביל עצמו. לעזור לרחוק ולקרוב כן, אבל לקבל ‘פרוטקציה’ לעצמו לא ולא.

והנה דוגמא מענינת: מעבדה גנטית בלונדון היתה זקוקה לטריטון ארץ־ישראלי, להשלמת מחקר. פנו אלי ואני פניתי לזואולוגים, אך הם ענו: ‘קשה להשיג’. פניתי לטוביה, שהכיר את החי בכל אגם ובכל ביצה בעמק. הוא לא דיבר הרבה, נסע לעמק ליומיים וחזר עם שלל רב, והטריטונים של טוביה קיימים עד היום בלונדון.

והנה התחיל לפתח לפני את תכניותיו למחר. מה שכבר ביצע תלמיד צעיר זה בשנה השלישית היה נותן כבוד, לפי דעתי, לחוקר מנוסה. הוא הביא לי עבודה כתובה עברית על הציטולוגיה של הערצב ­(Gryllotalpa) ובה השערות מבוססות על התהוות גזעים ומינים. הבאתי את העבודה לאנגליה ורציתי לתרגם אותה בשביל עתון מקצועי, אבל טוביה אמר: ‘לא, עוד חזון למועד, יש לי להוסיף כהנה וכהנה’. הצעתי לו לשמור את העבודה בשביל עבודת דוקטור, או לכל־הפחות לעבודת־גמר, ושוב ענה: ‘לא’. למטרות אלה יש לו רעיונות אחרים, והנה הוא מפתח את רעיונותיו. אינני גנטיקוֹן לפי מקצועי ולא שלטתי בספרות ובפרטי המקצוע כמוהו, לכן לא ירדתי תמיד לסוף דעתו וביקשתי ממנו הסברות נוספות. והנה שוב טס העלם החמוד הזה על כנפי דמיונו היוצר והממושמע – איאוּכרוֹמאטין ומוצאו, הצורך לקשר את הגנטיקה לביוכימיה, ויש כבר רמזים וסימנים לכך בזרמים החדשים בגנטיקה, ופתאום הוא מדבר על מחקריו בגנטיקה של עכבר השדה, שהוא מבצע עם פרופ' בודנהיימר. אני מסתכל בו. תמימות ועמקות חברו בו יחד. ‘הנה’ – אמרתי לעצמי – ‘פרי עמל דור שלם בכל ענפי התרבות בארץ – טבע, חקלאות, מסירות לתורה. יליד הארץ הראשון, אשר יתפוס בקרוב מקום חשוב בעולם המדע’.

וטוביה היקר והנעים איננו. זכרו לא ימוש מכל מי שזכה לבוא במגע אתו.

ש. אדלר


קטעי מכתבים


פינת קסמים

בטוחני, מי שייכנס לאותו אפיק הואדי הנסתר בכרמל, החבוי בסבך עצי הרַמנוס והאלונים, ישכב על מצע הטחבים ויזין את עיניו בגזע הקטלב, יחוש את דם החיים הרזיים בגוני הגזע החסון, יראה בו את חילוף האורות המתמיד, את ברק הארגמן עם בוקר־יום, ההולך והופך אדום־מוּפז ואחר נמוג כתמונה רחוקה בהיחבא קרני השמש במסך העצים; יתעורר פתאום מהזיית החלומות לקול צליל דוקר ונישא של שַחרוּר עובר בסערה, יראה, לשמע קולות הפחדים, בלבוֹש פינת הסתר דמות אפלה, מטילת פחדים, ואחר ישוב וישקע בתמונת קסם, לקול צלילי החמודות של אָדוֹם־החזה, המקפץ לו מסביב לתחום העצים, פינת נחלתו; – אזי ירגיש גם הוא, כאותה צפור קטנה, כי אכן אין פינה נאה מזו בעולם! ואחר תיעלם המנגינה, ובהשתלט שנית רשרוש העצים, יבלע בעינוֹ את פרחיו הוורוּדים־ענוגים של שוּם נפלא, ורגשות שונים ממלאים אותו בידעו ששום זה, היחיד והמיוחד, גדל אך במקום זה ולא נמצא בכל חורש אחר על פני תבל כולה. ואחר יקום ממצעו, יזחל בּינות הסבך לפינה ההיא, במקום ניקוו שמי בדולח בגב סלע השיש החלקלק, ומעל יפריח המוֹרן במעטה שלגים, ואף כי יצמא לא ידע למי לשעות תחילה, אם למים הצחים או לבושם העץ. ואחר יפנה פתע לתמונת הצללים אשר בראי המים ושם, בּינות לכוכבי פרחי המוֹרן שנשלוּ הצפים על המים כפתיתי־שלג מפזזים, תיראה דמות העץ מרפרפת בהדרה, כי אז ישקיע הוא את ראשו באגן המים לפני ולפנים, כרוצה לגמוע את בּרד המים עם תמונת הקסמים ופרחי המוֹרן גם יחד. ובנטשו את המקום ירגיש, כי קרני השמש מרצדות בצמרות האלון מפאת מערב והלילה הנה זה בא. ויזכור פתע, כי את מבוקשו טרם מילא, והרי הוא לחפש את צמחי הזכריני העדינים יצא, שנדמה לי כי זה המקום היחיד בעולם הראוי להיות מקום סתרם, והוא עוד טרם מצאם עד כה, ויחטט בּינות לעצים ויראה בּקהלי פטריות נפלאות בצבעים.


‘בנגב הנגב’

אתה נמצא אני ב’נגב הנגב‘. יצאנו ביום רביעי מעסלוג’ בשני טנדרים בואדי טְמֶלֶה. נוף הלֶס נעלם, ובמקומו הופיעו הרי טרשים חשופים, נושאים בדלותם רק צמחי דוּעלָה בודדים. באפיק עצמו מצֵילים עצי־שיטים יחידים, אך ככל שעלינו בהרים שונו גם הצמחים. כך ישבנו על גב האוטו, על הכנפיים החרטום ובלענו צורות ההרים של הר הנגב.

בדרכנו עברנו את עבְּדֶה: מישור רחב בו עובר ואדי נַפֶח, אשר הרים לבנים סוגרים עליו, ומישורו – שדות לס קרחים. לפני אלפי שנים היו חיים במקום, עתה מדבר שממה. במדרון ההר ממזרח בנויה עיר גדולה, מאות בתים חצובים בסלע הרך, מהם הבנויים אבנים, מבצר אדיר נישא במרומי העיר, המשקיף על הבקעה והרי אדוֹם הרחוקים. אך מה שמענין מכל הם התּיראסוֹת, הסכרים העצומים לרוחב העמק, כקילומטר ארכם. גם כיום אפשר עוד לראות את העבודה העצומה ביישור המישור בדירוגים ובהטיית מי הנחלים. אֵי־פעם היו כאן גנים, הוריקו עצים מול הרים לבנים, כיום שנים־שלשה שיחים, ולטאות מדבר רצות בּלס היבש, המה נותרו כשרידים. כך עברנו במהירות ערים, הרים ובארות ואנו מעפילים ומעפילים בהר. אין ספק שרבים ונועזים יותר היו הרשמים אילו היינו עושים כל הדרך הזאת ברגל, עמוסים משא לעייפה ותרים אחר מחסה בהרים. אולם כך עשינו ביום אחד דרך שלושה ימים. אחרי הצהרים הגענו לעצי האֵלוֹת, עצים כבירים ואדירים הנישאים במרומי ההרים, טעמו ודאי טעמן של מאות שנים, שנות ברכה וימי בצורת קשים, אך כאז וכתמיד כה רענן נופם וכה חסון גזעם המקומט משנים. לפנות־ערב היה השגיא במראות, כשנעצרנו כאן, על פי התהומות הנוראים. כאן אין לעבור, כאן עמוקים התהומות ואיומים, מכאן והלאה עולמות אחרים.

ושם למטה, מתחתי, שלוש מאות מטר במעמקים, מתחילים עולמות אחרים, עולמות אגדה איומים ונפלאים: גבעות, תלים שחורים, ולידם מישורים לבנים ואדומים וסגולים… הנחלים מתפתלים, חוצים בהרים ירוקים וחומים וצהובים, והכל הרים, לא הרים רגילים, אלא הררי־מרד איומים, הנישאים בזעקה למרומים, צוקים־צוקים, פרצים־פרצים, ומצדות מצדות; ולכל מצדה צבע משלה, זאת אדומה וזאת שחורה, וביניהן מתפתלים ערוצים, החוצים חולות סגולים! אין משטר וסדר, לכל גבעה צבע משלה, לכל הר חידודים אחרים, לכל צוק זעקה משלו, עולמות משגעים. לא, לעולם לא אוכל לשכוח את המראה. כה איום, כה עשיר וכה רב־גוני. שם בדרום מתרוממים הצוקים הנגדיים, ומצטיירים ברור במרחק עשרה ק“מ. אך במזרח רחוקים הם הצוקים, מכאן אליהם כארבעים ק”מ, מתאחדות הגבעות ומתמזגים הצבעים לתמונה אינסופית אחת.


נבו

באתי לפשחה שכחתי גם את עצמי וגם את צערי. אינני יודע אם כדאי לתאר לך את הוד המדבר, לדעתי כל תיאור גורע ולא מוסיף. לעמוד ליד עֵינוֹת הפשׂחה (כארבעים במספר), להשקיף על צוקי הסלע החשוף, מזדקרים השמימה בגובה של מאות מטרים, לראות את ‘ההרים הגבוהים ליעֵלים’, את הוד המות והנצחיות מצד אחד, ולידך בתוך אגמי המים בּינות לצמחים, שטים מיני דגים טרופיים, כחולים־סגלגלים. המות והחיים מתמזגים זה בזה ואין לך אלא לעמוד ולחוש את כל אפסיותך לגבי האיתנים החולשים כאן משנות דור ודור.

אחרת היתה ההרגשה שעה שעמדתי במרומי הצוקים ומתחתי השתרע הים המכסיף והנרדם. צפונה – הערבה הגדולה ובתוכה יריחו עיר התמרים. בעֵבר השני השתקפו הרי מואב האדומים, כחולים שחורים, עם בתרי הנקיקים וכפי הסלעים, במי הנחושת השלווים. ושם הרחק במרומי ההרים, כעין כּתם לבד, מתרומם ההר הבודד על פני סביבתו – נבו, כאז כן היום צופה הוא למרחקים: ימה, צפונה ונגבה. לא קשה להרחיק במקום זה, בשלות הנצח, לחוש את הימים שעברו. שם, במקום ההוא עמד הוא, משה, לפני רק כשלושת אלפי שנה. שם עמד, נדהם, לפני ארץ כנען הנכספת. ודאי השינוי לא היה רב; הארץ היתה אותה ארץ, הערפילים החורורים מעל לים הקדמון ריחפו גם אז, וכאב היחיד וסבלו היו גם אז. כאב נבו נשאר אותו הכאב.


בממלכת הרים

הבוקר עמדתי כמה שעות במקום הרם ביותר במצפה, והנוף על רכסיו, פסגותיו ומשעוליו פרש סודותיו בפני, סוד סוד ויפיו, ונימה עזה לוחנת ללב ומפתה לדלג כאיל בשבילים, עמך עמך ילדתי הקטנטונת. הנה כאן ממש למטה, ממערב, חורט הכביש S אפרפר בּינות לזיתים. פתע מגיח הוא ממעבה היער עם שיפולי הגבעה, ואחר נעלם הוא מעברה של הגבעה השניה, וכל פעם שהעין נפגשת בו נשאלת מחדש השאלה: מה לו בכאן, בממלכת הגבעות והיערים? לא פחות מוזר מזדקר המנזר ופסל הקדושים שבראשו. אך שם ממערב, ומעֵבר לזה צפונה ונגבה, שולטת ציית ההר שלטון אין מצרים. שם תזדקר גבעה מגביהה ומיתמרת לרום, ושם אחריה שניה ושלישית. גבוה מכולם ובראשה, נישא מעל, יושב לו זה הכפר הערבי הקטון, בוטח מכל מעל לממלכת ההרים. אף במערב מזדקרות שתים־שלוש גבעות מתרוממות אל על, ואחריהן פתע משתלבות גבעות אחרות, חובקות זו את זו בשלוה ורוך, עולות מה ויורדות, חוזרות ויורדות כגלי הים. וכמותן הארנים שם במרחקי הגבעות, מופיעים וכלים, ומופיעים שנית בלבוש יער עבות. וכן עם רכּות גלי הגבעות, היער, והחורשות לוחשות השפתים לפתע ובלי כוונה… ואחר נישאות העיניים לנוף אשר מעֵבר להן, אותו הנוף הערפילי אשר במערב גובלהו הים. בבוקר יש ומתגלה לפתע בבהירותו, כאילו הציץ וחשף מכמניו לפניך כאן, בדמות מרבדי חול עצומים ונרחבים מוכתמי ירק פרדסים ואדמה שחורה. במשקפת מתגלים פרטים על פרטים, עשרות עשרות כתמים של גושי בתים ונקודות, ונדמה רגע כאלו צופים ממארס על יושבי השפלה. ושם במרחקים, מעֵבר לכל הרי ההר, שוכנים שלום הישובים, ישוב ישוב ועולמו וחויותיו. ואז נראות הגבעות כאן כה עזות, תובעניות, וההרים מדרום זועפים, רכסים ברכסים ההולכים ומגביהים כלפי דרום, זועפים ההרים כבמלתעות אבן. מדרגות־מדרגות מתנשאים הם לאפקים. לא פחות מאלו יש בה בשקיעה יופי מיוחד, הכובש את הלב. לפתע ולעתים אט־אט, משתנית האוירה, היער הופך אדמדמם, ובנות־החן רוכנות ראש, צללי הגזעים נפרשים ורעד חולף בגו. אז מאדימה השמש כדם ורקיע עוטר לה זהב, וערפל דק שבדק פושט ועובר אל אחרוני המפלשים ומציף את כל השפלה. והשמש נישאת עוד כשתי אמות מעל לנישא שברכסים, זה שבראשו מזדקרים אדירי האלונים לבית־מחסיר, ונראה לך שעוד כחצי שעה לפניך, כשלושים דקות, שבכל אחת מהן תיטוף חופן קרני ארגמן. ואז פתאום, כשהשמש ממש כאמתיים מעל ההרים, ושפת הים נראית מטושטשת עוד למטה בגיאיות הנפרצות מימין ומשמאל, אז ממש במפתיע ודקות מספר, פורחת השמש ונעלמת מעֵבר לים. ומתברר לך שגבוה מכל הוא הים, ואפקו עובר ומתנשא אף מן הגבוהים בהרים ואף מצמרות העצים.

ב' שבט תש"ח

עולם המדע

אני רואה שלאט־לאט מאבד אני את המושגים המקובלים של יופי. ביחוד הרגשתי את הדבר בקשר לטחב. ברור שאין לקשר את היופי למדע כבוטאניקה, אולם ברור לי כי אף שאין קשר מדעי בין הדברים, שאחד מהם כולו רגש מה שאין כן השני שמחויב להיות כולו מדע, הרי הבוטאניקה עצמה היתה חסרה הרבה אלמלי צד היופי שבה. אני רואה דוגמה בולטת לכך מעצמי. אין לי ספק שבתחילה נמשכתי אחרי היופי שבטבע. המוֹרן בכרמל משכני משיכה עצומה, בלי כל קשר עם הענין המדעי שבו, אלא ביופיו בלבד. רבבות הפרחים הצחים, השלגיים, הסוככים בצפיפות על העלים הירוקים־כהים, וכנגדם ציבורי הפירות המבריקים בברק שחור־סגלגל, ואשכולות הפרחים הנמוּכים יותר – אלה שטרם נפתחו – הצופנים בתוכם מעין רפרוף של צבעי ורוד, כה עדינים, תאותניים. והכל באפלולית החורש, המכילה לחות רעננה של ימי אביב ראשונים, עם ריח גשמים רענן, על מרבד מוריק של טחבים ומיני שרך, וריח המוֹרן – עדין ועז הריחות, נוסך על הכל מעֵין אגדת חלום מתוקה. ברור לי בהחלט שחוויות אלה, שנחרטו בי כה עמוק, הם שנתנו לי את הדחיפה הראשונה להתעמקות מדעית בדברים, שמשכו אותי לראות את צדם השני, המדעי. אמנם כשמגיעים למדע עצמו אין כאן עוד ענין של ‘רומאנטיקה נלבבת’, אלא של גיבוב דברים יבש, של נוסחה וחוק, אף־על־פי־כן ודאי שאותו מראה רחוק־קרוב של המוֹרן בכרמל ועוד רבים כמותו הם שהשרישו בי אותה הדביקות והמשיכה השגעוניים לדברים אלו. עתה אני נוכח שהמדע, בזה שאינו קשור ליופי (אשר נפש האדם איננה יכולה למצוא את סיפוקה בלעדיו), יוצר לו דמות יופי משלו, על־ידי סילוף היופי האמיתי, יותר נכון לאמור – המקובל. כבר מזמן שמתי לב לעובדה, שהייתי מתפעל מיופיים של טחבים ידועים, בה בשעה שאחרים לא היו מוצאים בהם מאום. התפעלות זו היתה מופיעה על־פי רוב בשעה שהטחב היה בצורה שלא הכרתיה או שהיו לו דברים אנאטומיים או פיזיולוגיים מיוחדים. לאחר שידעתי על הטחב הנ"ל, שנראה ככתם ירקרק־קטן חסר צורה והוד, ספק אצה ספק סתם ליכלוך, מאחר שידעתי עוד קודם עד כמה מעניין הוא טחב זה מכל הבחינות, מכמה בחינות אולי הוא המענין בצמחים, ונוסף לכך ודאי הסיפוק הרב והעצום של הגדרתו – של מציאת הנעלם, הסתכלתי על טחב זה בהתפעלות עצומה, מצאתיו אותה שעה כ’היפה' בדברים. כשחשבתי אחר זאת על הדבר חייכתי ו’צחקתי' לעצמי. בלי ספק, שדברים אלו ומעין אלו עושים את איש המדע מוזר בעיני הכלל – כמשוגע בעיני הכל.


… אני למשל ‘מזפת’ את מצב־רוחי בשעה שאני חושב על אותם שיכולים לעשות ואינם עושים, ובכלל על שאלת הצדק, שבלי ספק לא תיפתר כלל על־ידי מלחמה זו. כל התופעות הארורות הללו הם פרי יצר האדם שהוא טוב ורע כאחד. אינני יודע אם יצר זה יוכל להשתנות בזמן מן הזמנים. עד היום, מתחילת ההיסטוריה, לא ראינו כל התקדמות שהיא ביצרי האדם ושאיפותיו, ובלי ספק שהתקדמות כזאת היא מן הנמנע. הדבר היחידי שיש לאדם, והוא בעל ערך קיים ונמצא בהתקדמות והתפתחות מתמדת, הריהו המדע. ברור שלמדע אין כל יד וחלק בכל התעתועים שנגרמו ונגרמים על־ידי יצר האדם (אף כי האדם משתמש במדע לסיפוק יצריו – ומלחמה זו היא מלחמה מדעית בהחלט). אף ברור כמעט שהמדע, אפילו יתפתח להפליא, לא ישפיע לעולם על צורת המשטר והחברה האנושית. כבר כיום יכולים אנו לייצר מצרכים וחמרי־גלם בהיעזרנו בכל התגליות המדעיות, פי שלשה מכפי צרכיו של האדם בריווח. בכל־זאת עוד נפוצות ותהיינה נפוצות גם להבא – בעית הרעב ותופעות המשבר, כל הדברים האלה הנובעים בהכרח לא מהמדע אלא מיצר האדם. כשאני משווה לנגד עיני את כל העובדות הללו ועוד רבות אחרות, מבין אני את כל טעם החיים – במעשים שיכולים להביא איזו תועלת שהיא (ואפילו האפסית שבאפסית) לערך הנצחי והקיים הזה, – למדע.

קראתי את ‘הלוחמים במות’, אף כי הדברים ידועים ומפורסמים הוסיף לו הספר הרבה בדרך כתיבתו ובגישתו הישרה אל האדם החוקר. אמנם חסר לדעתי הביאור המדעי להרבה דברים ופרטים שהספר נוגע בהם ומי שאינו קרוב פחות או יותר לענין לא יוכל להבין את עצם התגליות ופלאיהן, יראה את הדבר כמעשה נסים. אולם לומדים הרבה על רוח הגבורה הטהור והנעלה של ההקרבה העצמית על מזבח המדע. גבורה זו עולה על כל מה שהיה והתחולל מימים ימימה. לעתים מצטער אני שבמקצוע אשר אעסוק בו אין מקום לגילוי גבורה כזאת, שהיא היחידה יכולה להראות גם על אומץ האדם וגם על מעלות נפשו ותרבותו, לא כגבורה בחזית, שאינה מראה חוץ מאומץ אלא על רגש בהמי ותאותני לדם.


… אספר לך, צ., עתה על טיול קטן שערכנו לפני שבוע בסביבות זכרון־יעקב. זה מזמן שלא נהניתי מהטבע כבטיול זה. מימי לא הקדשתי הסתכלות מיוחדת לצפרים ולא ידעתי עד כמה אפשר למצוא ענין בדבר זה. לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, וזה היה כל עולמי. אחר־כך מצאתי כי יש דברים המענינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על־ידי הצלבת שני מינים זה בזה, אפשר ללמוד וללמוד על קרבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם; בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך לשחק בטבע, בכוחות־בראשית עצמם, עד שאתה מרגיש את עצמך לא כמסתכל מהצד אלא שולט על כוחות־הבריאה.


זה עתה סיימתי קריאת מאמר מסכם ומנתח על בעיות הגנטיקה המודרנית, המביא רעיונות לכיוון התפתחותה בעתיד. המאמר נכתב על־ידי אחד מגדולי הגנטיקאים הוֹלדן, והנה נוכחתי כי הלכתי בדרך הנכונה. עוד לפני שידעתי על סיכום זה הוקסמתי מאותם הדברים שהולדן מביאם כדוגמה לפתיחת כיוונים חדשים בדרך המחקר הגנטי. במלים אחרות: כיוונתי לעבודות החדשות על המהוּת הגנטית והביוחימית של צבעי הפרחים. עוד לפני שנה לא הייתי מסוגל להבין את משמעותם של שאלות מרחב ופתיחת אופקים במדע. הסיסטמטיקה מביאה מטבעה לידי צמצום אופקים – להתעסקות בפרטים. מדע הגנטיקה הוא מטבע ברייתו אולי הרחב והעמוק ביותר, כי היא הנותנת את הפירוש והמשמעות לכל שאר מדעי הביאולוגיה, היא הגורם הקובע את כל שאר הפרטים. בזאת הרגשתי עוד לפני חדשיים־שלושה; כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים, צמחו לי ממש כנפיים.


 

דניאל (צִ’יצ’וֹ) רייך    🔗

דיוקן 34.png

נולד ביום י“ב תמוז תרפ”ז (12 ביולי 1927) בלבוב. בעודו תינוק עלתה משפחתו ארצה והשתקעה בירושלים. בן יחיד להוריו. למד בבית־הספר קאלין, בבית־החינוך לילדי עובדים ובבית־הספר־התיכון וסיים את לימודיו בהצטיינות. לאחר שנת שירות בפלמ"ח נכנס לאוניברסיטה בפאקולטה למדעי הטבע. מוריו הוקירו את כשרונותיו בחימיה, פיסיקה ומתמטיקה. מילדותו ניגן. בשעות הפנאי היה יושב אל הפסנתר ושוקע בעולם הצלילים הנשגב. לא שש אלי קרב, אך מילא את חובתו בלב שלם ובהכרה מלאה. השתתף למן היום הראשון במערכות ההגנה על ירושלים, עד שנפל עם חבריו בהרי חברון.


דניאל

אביו איש מדע, אמו ציירת ומורה לאמנות, שניהם תופסים את החיים לעומק, מבחינים בין טפל לעיקר, נוטלים תוכו של הפרי וזורקים קליפתו. וכך גדל הילד באוירה של טוהר ואמת, מדע ואמנות. מצד אחד חונן ברגש דק, היטיב לראות את היופי ולהכירו, ומצד שני חתר ליסודם של הדברים והצטיין בדייקנות מדעית. וערכים אלה התמזגו בו להרמוניה מופלאה.

למד בבית־הספר קאלין, בבית־החינוך, ובבית־הספר־התיכון שבבית־הכרם. נודע למוריו בכשרונותיו, בבהירות מחשבתו ובאהבתו לטבע. פעמיים ‘הקפיצוהו’ מוריו לכיתות גבוהות יותר, אף כי הוריו חששו שמא עלולות העלאות אלו לפגום באופייו. אולם אופייו לא נפגם, ענווה ושקט רוגע היו מסגולות נפשו עד ימיו האחרונים.

בהיותו בן עשר ביקר עם הוריו באיטליה, באַלפּים ובדולומיטים, והביקור השאיר רישומים עמוקים בנפשו לכל ימי חייו.

אחרי בחינת־הבגרות, שעמד בה בהצטיינות, בהיותו בן שבע־עשרה, הלך עם חבריו הצופים להכשרה מגוייסת. ניתן להם לבחור בכנרת או בפוריה (קבוצת ‘אלומות’), והוא היה בין אלה שתמכו בהליכה ל’אלומות', הואיל וקבוצה זו זקוקה יותר מכנרת העשירה ומבוססת לעזרת כוחות צעירים.

אחרי שירות של שנה ורבע ואחרי קדחת שהתישה את כוחו שוחרר לשם לימודים באוניברסיטה. פה הגיעו כשרונותיו לביטויים המלא, והוא הפליא את מוריו בידיעותיו במתימטיקה הגבוהה, בכימיה, פיסיקה; גילה גם התענינות עמוקה במקצועו של אביו: זואולוגיה. נוספה לכך אהבה עמוקה למוסיקה, שהיתה נחלתו מגיל אחת־עשרה. כל שעות־הפנאי, אף בין שירות לשירות, הקדיש לשתים אלו: למדע ולמוסיקה. גם ערב צאתו למסע הגורלי, בעת ביקורו בבית האהוב עליו מכל, קרא להנאתו בספר הפיסיקה וניגן על פסנתר, על־אף עייפותו הקשה.

הליכתו למילוי תפקידו היתה תמיד מובנת מאליה, טבעית וברורה, – כמו חייו עצמם, אשר שבילם הלך ורחב אל השלימות, והנה נגדעו בליל־אימים אחד.

א. פ.


חדל מפעום לבו הנדיב של דניאל שלנו. לבו המלא אהבה וסליחה לכל בריה. נאלמה דום גם תיבת־הקסמים שלו – הפסנתר – שאצרה שלל צלילים, ביטוי מלא לנשמתו. כבה זהרן של עיניו הזורחות ולא תבטנה עוד במבט נפלא של שלוה, הבנה וסלחנות וכבוד. כי אכן רגשות של כבוד הדדי והבנה הדדית ליוו תמיד את חיינו עם הבן, למן הרגע המבורך בוא ראינוהו חי בעולם ועד הפרידה האחרונה. אולי בשל אותה ההבנה ההדדית לא היו לנו מעולם קשיים כל־שהם בחינוכו, צער כל־שהוא בגידולו. הוא היה מתת אלהים ופרח חיינו במשך כל עשרים ומחצית שנות חייו.

תכניות כה נפלאות הגה לעתיד: לעבודה, למדע, ליופי. אולם מהמעבדה הכימית הלך ישר למילוי חובתו הראשונה – להגנה. מאותו היום שבו הוכרז על המדינה עמד על משמרתו, עד שהביא את קרבנו האחרון.

לא איש־מלחמות היה, אף במשחקי הילדות המוקדמים סלדה נפשו תמיד מכל ברוטאליות, מעולם לא הרים קולו או ידו על איש. ומה טראגי הוא הגורל, כי אדם זה השלו עד עומק־נשמתו, הוצרך להלחם ולעמוד על נפשו בנשק רצחני ולמות מות־אימים כזה.

גורלו האישי הוא סמל ודמות לעוול העמוק ביותר.

ידידי ביתנו קראו לא אחת לשלישיה שלנו ‘המשפחה הקדושה’. בחיוך קיבלנו כינוי זה ולא העלינו על הדעת כי אכן יתקיים הדמיון. מכל הגדת הברית־החדשה תמיד נגעו עד עומק לבי יסורי האם, אך לא שיערתי כי גורלי עתיד להיות גורלה.

בלבי תפילה – מי יתן והקרבן של חיים צעירים אלה, של לב אציל זה, ושל גורלנו השבור לעד, לא יהיה קרבן שוא.

אמו


שתי פגישות

[א]

לפני לכתנו לשם סוּפר לי: קן נפלא. בחדר צמחים מטפסים, אקואריונים עם דגים חמודים, צפרים ממלאות את החלל שירה ופטפוט, צבעים וגינוני שובבות, ובנם, ‘צ’יצ’ו’, יחיד להוריו. אך בינו לבינם חבירות נפלאה. הוא נער טוב, שקט וצנוע. בעודו ילד חמדה נפשו באוירונים ובדאונים, היה בונם ומטיסם, אך קודם היה עושה את חישובי בנייתם, בידיעה ואהבה. עתה הוא לומד באוניברסיטה בשקט, בעמקות, בידיעה ובאהבה. איננו מהלהוטים אחר חברה, עולמו שלם ומלא אושר בתוך ביתו. שם הוא צומח בחשאי, לומד ומנגן, הוא מרבה לנגן ואוהב ביותר את המוסיקה.

עודנו מדברים, נכנסנו… חשנו בחמימות האושר שזרחה מפניהם של בני־הבית. אך הילת האושר השלם, הרגשנו מיד, היתה לראשו של דני. הוא עמד בפינה, חייך בביישנות שלווה, שעה שתמהנו לתעלולי הצפרים. והיתה בעמידתו זו בפינת החדר כל־כך הרבה בטחת־אושר ועיניו הביעו על־כך הרבה אמון! וחיוך מיוחד היה לו: חיוך של תבונת־סליחה, שהיתה בו גם ביישנות מסותרת, ויותר מכל: תום, עולמות של תום.


[ב]

בכניסה היה מחסום – שני עצי אורן גדועים, מכוסים נגוהות טל, רעננים עדיין, זה עתה נגדעו. חלפנו לידם, יצאנו מצל העצים לככר גלויה וטבענו בים של אור חמים. מולנו בא דני, לבדו. שאר חבריו הלכו בחבורה, מתלוצצים, צועקים קמעה כדרך חבורה מעֵין זו. לא הרגשנו בהולכים, אך שעה שראינו את דני הולך וחיוך מאיר על פניו נעצרנו, ונפגשו המבטים. דני שאל: מה מעשיך כאן? וכך מלים ספורות, קטעי שאלות, תשובה־לא־תשובה ועל הכל היה משוך חוט של הומור דק, החיוך השקט והרך והטוב: כך, הולכים… והלך. צעד חרישי, עינים פקוחות, ירוקות, זוהרות בזוהר ילדות ושלוה, המהול עתה בתבונת נסיון, שמזג לתוכן מידה של עצב הוריד עליהן מסך של שתיקה. משהלך, השפיל קמעה ראשו, צעד בכבדות־מה. ועל גבו מעיק משא לא־נראה.

א. ק.


בהכשרה מגוייסת

הוא לא התבלט על פני הנוף החברתי של קבוצת הכשרתנו, כי לא היה בין הפעילים ביותר, אף כי היה מעוּרה בחיי החברה, שיתף עצמו בכל פעולותיה, והיה חביב על כולם, הן חברי ההכשרה והן חברי המקום, בגלל פקחותו החריפה ונועם הליכותיו. אלה שהתקרבו אליו מצאו בו ידיד נאמן ואהבתו אהבת־רעים רבה.

צ’יצ’ו לא הרבה להשמיע את קולו בשיחות ובויכוחים, אולם תמיד היתה לו דעה ברורה ועצמאית, ואף גילה אותה בנחת בעת הצורך. הוא נחשב עם ה’פליגמאתיים‘, באשר היה מתון ואולי אטי במקצת. אולם תמיד היה נכון להשתתף בטיול, בשירה בציבור או ב’קוּמזיץ’. נדמה לי, שמעולם לא התרגז או התכעס, ואף את המהתלות שהושמעו לעתים על חשבונו היה מקבל באותה הרוח בה נאמרו – מתוך רעוּת וטוב־לב.

כולנו הכרנו שיתרונו אינו בכוח כי־אם במוח, בעניני מדע היה נחשב לאינסטאנציה העליונה והמכרעת בחברתנו. אכן, הגורל חמד לו לצון: דוקא הוא, שהירבה להרצות על היתושים למיניהם בפרט מעבירי הקדחת, דוקא הוא חלה קשה בקדחת.

בחורף, בגלל הבוץ, הגשמים, והערבים הארוכים, התרכזו החיים החברתיים בעיקר בחדרי־המגורים (לרוב חמישה דיירים לחדר). חדר־מגוריו של צ’יצ’ו היה לאו דוקא מסודר ביותר, אולם בלא ספק התרבותי שבכולם. בחדר זה קראו ספרים טובים; שיחקו שח והתווכחו על נושאים רבים ושונים, החל בבעיות התור לשטיפת־הרצפה וגמור בתורת היחסיות של איינשטיין; התפלפלו בהתלהבות על שאלות הרוח הצבאית, אמנות הציור המודרנית, אילוף כלבים, מוסיקה קלאסית לעומת ג’אז, עגלונות, חידקים, צופיות, פלמ"ח וחלוציות בכל תחומי החיים; ולבסוף חזרו וקראו עד שעה מאוחרת בלילה. בחוג קטן זה יצא צ’יצ’ו מגדר שתיקתו והיה נואם ארוכות ובהתלהבות. אם־כי היה הצעיר שבחבורה, הקשיבו כולם לדבריו והחשיבו אותם. לעתים קרובות היה כאילו מרכּזו של החדר.

נראה שידע או הרגיש, כי לא נוצר לחיי קיבוץ, אף־על־פי־כן השתדל, בכל זמן היותו בהכשרה, לקחת חלק מלא בחיים האלה כמיטב יכלתו. בעבודה הראה רצון והשתדלות כנה, גם כשלא מצא בה סיפוק. צ’יצ’ו רצה להיות טראקטוריסט, אולם מסיבות שונות לא יצאו רוב תכניותנו ה’משקיות' לפועל, ואף הוא לא השיג את מבוקשו. הוא עבד בענפים שונים של המשק ואף בשירותים (שמירה, מטבח). עבד מתוך הכרה ולא חס על כוחותיו, שלא היו מרובים ביותר. אף כאן לא היה מאבד אף פעם את השקט הפנימי ואת מצב־רוחו הטוב, ולא היה נתפס לעצבנות הכרוכה בעבודות מסויימות. חוש ההומור הדק עמד לו תמיד בחיי העבודה כמו בחיי החברה.

אופייני במיוחד היה יחסו של צ’יצ’ו אל החטיבה, הפלמ"ח. כולנו התגייסנו אז יותר מתוך הכרה מוסרית וציות לצו המוסדות ולצרכי הזמן מאשר מתוך נטיה לצבאיות. במושג ‘ההכשרה המגוייסת’ שמנו את הדגש ב’הכשרה'. צ’יצ’ו היה תמיד בין הנאמנים ביותר לקו זה. אם־כי דגל במשמעת מלאה לגבי כל עניני החטיבה והאימונים, התנגד במרץ ובעקשנות לכל נסיון לשווֹת לאורח חיינו צביון צבאי.

באימונים ראיתיו תמיד מקרוב. יחד גרנו באוהל־’כלבים' קטן באלונים, ורצנו על פני אבנים וקוצים דרך שלבי ‘אימון הפרט’. זה אחר זה, הלכנו במסע מירושלים למצדה ולסדום, ואכלנו סארדינים, חול, וסולת בלי סוכר. יחד ניסינו ללמוד את השימוש בסכין בחורשת הזיתים בביתניה. צ’יצ’ו השתדל תמיד ללמוד ולהתאמן; כוחותיו הגופניים לא היו מספיקים, אך בכוח רצונו החזיק מעמד. מתוך הכרה עמוקה השתדל בכל כוחותיו להיות חייל טוב ומאומן; ובאותה מידה נזהר מכל שמץ של רוח מיליטאריסטית, ושנא בכל לבו את הצבאיות והמלחמה. לא במקרה היה מנצל כל הפסקה קטנה בימי האימונים בכדי לקרוא איזה ספרון, שהיה נושא עמו בכיס. תמיד חשש פן ‘יתנוון’, אם לא יוכל לעסוק, בגלל עיפותו הגופנית, בעבודה רוחנית; ולכן עזב אותנו אחרי שנה והלך בדרך הלימודים באוניברסיטה. הוא ידע שלא רק לאשרו האישי כי אם גם לעמו ולארצו יועיל יותר בדרך זו.

נחום


סטודנט וחייל

הכרתי את צ’יצ’ו כסטודנט וכחייל.

כסטודנט היה מהטובים שבנו – בעל ידיעות מקיפות והגיון בריא. אף כי עלה בידיעותיו על רבים מאתנו לא התגאה בכך – אלא השתדל להסביר ולעזור לחברים שפיגרו אחריו. כמעט שלא היה רושם הרצאות, היה קולטן תוך כדי שמיעה, בעוד שכולנו היינו מתעמקים להבין את פירוש הדברים. תפיסתו המהירה וזכרונו הטוב עמדו לו בכך. בזמן האחרון הייתי עובד אתו ביחד, מעולם לא ראיתיו רוגז; תמיד היתה בת־צחוק מרחפת על שפתיו. שקט היה ושקוע בעבודה.

ספורטאי לא היה, אולם היה מיטיב לשחות, רגיל היה לומר, שאין כוחו אלא במים. עם זאת הקדיש מנעוריו חלק ניכר של זמנו באימונים צבאיים, ואף התגייס לחטיבה לשנת שירות. לפעמים היה מסיח על ימים אלה של ההכשרה המגוייסת. החיים הצבאיים לא היו לפי רוחו, אך ידע את חובתו, ומילא בנאמנות את המוטל עליו.

זוכר אני יום מימי פסח כשחנינו בעין־גדי והנה הופיעה הפלוגה השניה, אחרי שתעתה במדבר, ובתוכה צ’יצ’ו מזיע ועמוס לעייפה ציוד מחלקתי. רצוץ ישב לידי בקרבת המעין, ולא התאונן, כחבריו, על שהעמיסו עליו משא רב. וכשפרצו המהומות בירושלים ורץ הגיע אל המעבדות והזעיק את הטובים שבּנו לרדת למרכז המסחרי – היה אף הוא בין ההולכים.

נפרדנו, הוא ליחידתו ואני בשלי. לפרקים הייתי פוגשו ברחוב הולך לאטו. בחיוך היה מספר על משמרות, אימונים ועל הוי הבסיס. אף הייתי נוסע אליו, כשהיתה לי אפשרות. הייתי מוצא אותו מעיין בספר; לא היה מתבטל כרוב הבחורים.

פעם סח לי: השתתפתי בפעולה בעין־כרם. אחר הוסיף וסיפר כי בעת סיור בסביבות עין־כרם באה פתאום לקראתם כיתה אויבת, חמשה מהם ירו בבת־אחת בגשש הערבי, והלה נפל בו במקום. אהן כמעט ש’דפקו' אותנו; כי הכיתה שמאחורי הגשש תפסה עמדות, ועמדה לאַגף אותנו – הוסיף. לימים נודע לי, כי היתה זאת פעולה מסוכנת מאוד וכי רק בנס ניצלו.

אכן צ’יצ’ו שאף לעזור לעמו בדרך אחרת – בדרך המדע, אף עמד לצאת לקורס מתאים; ימים מעטים לפני מותו אושרה מועמדותו והוא שמח על כך.

שלושה ימים לפני נפלו ראיתיו מתהלך ברחוב. נתלויתי אליו, סיפר כי קיבל חופש. עודנו מדברים, והנה עבר אחד ממדריכינו באוניברסיטה, התעכב, טפח לצ’יצ’ו על כתפו ואמר כי שמע עליו טובות, וכי הוא נועד לגדולות, הוא אוּשר לקורס ואחרי זה יהא מועמד לתפקיד אחראי.

צ’יצ’ו שמח – כי לזאת שאף כל הימים. עוד הסתובבנו קצת. הזמינני לבקר אצלו ואחר נפרדנו.

לא ראיתיו עוד.

כשקיבלתי בשבת את הידיעות על הל"ה לא העליתי בדעתי, כי הוא ביניהם. וכששמעתי לראשונה, שדניאל בנופלים, לא האמנתי בדבר, לא נתקבל על דעתי שאמנם נלקח למיבצע זה. משנוכחתי כי אמנם כן הדבר היתה מחשבתי הראשונה – נקמה!

כשהתקפנו לפנות־בוקר אחד מכונית של האויב באותם ההרים לחשתי לעצמי אחרי פקודת מתן האש: בעד צ’יצו'!

אך מה מועיל בנקמה?

א.


עלם רך וענו. עדנה וזוך הילדות היו טבועים בהליכותיו. אדיב ושקט, תמיד נכון לעזרה. לא דבקה בו הקוֹציות של ה’צבר'. מזיגה נפלאה של תרבות עמוקה, חיבה ללימודים ולמוסיקה ואהבת המולדת. עולמו היה הבית השקט, הספר, הנגינה; מקום ההכשרה והשירות. לא היה ניגוד בין אלה, אלא שלימות ומזיגה הרמונית.

תלמיד מצטיין באוניברסיטה, השתתף בכל מערכות ירושלים. זמן־מה לפני צאתו למסע ה’ל"ה' כתבה אמו: ‘דניאל סר הביתה רק לעתים רחוקות לשעות מספר. מה נפלאים בטחונו הפנימי ושלות־נפשו. אחרי שנח מעט הוא יושב אל הפסנתר ומנגן’…

לא היה ‘שש אלי קרב’. נלחם משום שהיה נאמן, מפני שהבין כי עליו, על הנוער, לעמוד בפרץ, לחוש לעזרה. כאשר נקרא ונשאל – ימים מספר לפני העברתו לתפקיד אחר – האם הוא מוכן לצאת, ענה בפשטות: ‘כמובן מוכן’. בלא ספקות ובלא היסוסים. באותו הבטחון הפנימי, באותה שלות־הנפש המיוחדת לו, הלך, נלחם, נפל. הוא ושלושים וארבעת חבריו.

והוא בן עשרים ויחיד להוריו. האם הוריו בלבד?

א. ע.


דני ניגן

מרוכז מאוד היה שוקע בספירת הצלילים, כנטול מן העולם הזה; תנועותיו היו שקטות ורכות, ופניו זורחות בהתעלות פנימית. הייתי מקשיבה לנגינתו. ובראותי את פניו המאירים נדמה לי לא אחת שיותר מדי שם הוא בעושר עולמו, כמעט לא־ארצי, ואימה נפלה עלי. זכרתי את שוּבּרט הצעיר, את מוצארט, אשר לא האריכו ימים.

בדרך־כלל ניגן בשקט, אך כאשר היתה באה הפיסקה ‘טוטי’26 (ביחוד בקונצרט החמישי של בטהובן) היה מזהיר אותי בחיוך: כעת, אמא, יבוא הרעש ה’אינפרנלי‘. ושוב היה שוקע בעולם הצלילים, כולו צהלה, וה’פוֹרטיסימוֹ’ היה ממלא את חלל דירתנו מקצה אל קצה.

אהב מאוד את שופּן ובּטהוֹבן, ולאחרונה שקע בבּראמס ובּאך. בימיו האחרונים, בבואו לשעות ספורות הביתה עיף מפעילות צבאית, היה אוהב לנגן את ה’שירים בלי מלים' למנדלסון או את בּאך, והיה שוקע בעולמם הנצחי, הרחוק מכל מציאות מעיקה, כטובל בעולם שכולו יופי עילאי.

אהבתו לנגינה באה לו עוד מילדותו הרכה; היה מקשיב לנגינתי, וערב־ערב לפני הירדמו היה מבקש כי אנגן לו איזה שיר האהוב עליו. על־פי רוב ביקש שירי־עם או שירי־ערש שקטים – וכך היה נרדם בשקט.

לפני בחינת־הבגרות היה נוהג לנגן, לתמהוננו, במשך שעות שלמות. ללימודים הועיד, לפי החלטה ברורה, לא יותר משעתים ביום. וככל שקרב מועד הבחינות כן הירבה לנגן. דאגנו לתוצאות הבחינה, אך הוא המשיך בדרכו זו, – ועמד בבחינה בהצטיינות. וכך נהג גם בבחינות הבאות. היה מרבה לנגן לפניהן, הולך אל הבחינות מתוך שקט וצחוק, והיה תמיד מצטיין בהן.

אמו


 

יעקב שמואלי    🔗

דיוקן 35.png

נולד ביום כ“ב אייר תרצ”ט (11 במאי 1929) בצפת. בהיותו בן שש נתייתם מאמו. בעודו ילד עזר ליד אביו, נגר לפי מקצועו. בשנת 1933 הצטרף להסתדרות הנוער־העובד והלך יחד עם אחיו הבכור להכשרה לנען. אחר שאחיו נפל על משמרתו, עבר אל אחותו בירושלים, עבד במוסך והתמחה במכונאות, ואף בהגנה החל לשמש במקצועו. בפרוץ המלחמה נדרש להמשיך ולעבוד במוסך, אך לא ידע מנוח לנפשו עד שהתגייס. הלך לאשר נדרש, ונפל בנופלים.


יעקב שמואלי

פרח רענן מפרחי צפת, בעודו נער שאף לצאת מד' האמות הצרות של האוירה הצפתית בה גדל – לאוירה אחרת, דינאמית יותר.

עם ראשוני נערי צפת יצא בשנת תש"ג להכשרה בנען. יצא מצפת ומאז לא חזר אליה עוד. המולדת קראה לו ובבוא אליו הקריאה נשמע לפקודה וחש לעזרת מגיני גוש עציון.

לחם ונפל יחד עם ל"ד חבריו. רחוק מעיר־מולדתו. רחוק מבית אביו.

נער שקט ועמל, בן למשפחת עמלים צנועים.

כמוהו כאחיו מנחם, מותיקי השומרים בנען, שנפל בידי מרצחים לפני שנתיים בהיותו על משמרתו בפרדסי נען. פרחי הדור החדש, שהשיבו לה לצפת את כבודה, בחייהם ובמותם.

מ.


עַל מוּת

 

איכה הלכו בנים    🔗

אנדה פינקרפלד־עמיר

לל"ה אמהות


יֵשׁ סוֹד, אִמָהוֹת, לִמְתִים,

אֵין סוֹד, אֵין סוֹד לַנֶּצַח.

הוּא לִפְנֵיכֶן יִקֹּד,

הוּא יְדוֹבֵב הַדָּם,

אֻבַּן עַל אֲבָנִים,

וְתֵדַעְנָה.

אַתֶּן, אִמָּהוֹת, תֵּדַעְנָה.

צֶאנָה, הָאִמָּהוֹת,

הַקְשֵׁבְנָה לַסְּלָעִים,

לְלֵב כָּל צוּק קֵרֵחַ,

פָּצַע רַגְלֵי בְנֵיכֶן.

סְפֹגְנָה הֵד־טְפִיפָה

שֶׁל צְעִידַת־עֵיפָה,

וְתֵדַעְנָה:

אֵיכָה הָלְכוּ בָנִים,

אֵיכָה נָפְלוּ כֻלָּם,

נְפוֹל־אַחִים יַחְדָּו,

לְלֹא הוֹתֵר אֶחָד,

יָעִיד עֵדוּת־יָחִיד,

יָעִיב מְתֹם־הַהִלָּה,

יַחַרְגֶנָּה.

אָתֶּן, אַתֶּן תִּקְרַעְנָה

מֵחֹב־הָרִים סוֹדָם.

לָכֶן תִּזְעַק כָּל אֶבֶן,

כָּל שְׁבִיל יְגַל רָזוֹ.

אַתֶּן, אַתֶּן תִּשְׁמַעְנָה

מִלְמוּל כָּל בֵּן יַקִּיר.

(יָשׁוּב הֵד לִמְקוֹרוֹ

מֵאֵימַת אִמָּהוֹת).

לָכֶן הָרִים יָשִׁיבוּ

קְרִיאָה שֶׁל בֵּן וּבֵן,

קְרִיאַת עֶשְׂרִים שְׁנוֹתָיו,


עֶשְׂרִים שָׁנִים כְּרוּתוֹת

מִכֶּן, הָאִמָּהוֹת,

בְּמָוֶת זֶה תָמִים,

שָׁלֵם לְלֹא־הוֹתִיר.

אַתֶּן תְּפַעֲנַחְנָה

מִכְּתַב־הַחַרְטֻמִּים

שֶׁל אֲבָנִים פְּזוּרוֹת,

קְפוּאוֹת בְּאִלְּמוּתָן,

סוֹד מוֹת־בְּנֵיכֶן סָתוּם,

סוֹד זֹהַר־חִיּוּתָם,

שְׁלֵמוּת הֲלִיכָתָם,

זְרִיחָה אַחֲרוֹנָה.

תֵּצֶאנָה לֶהָרִים,

חַפֵּשְׂנָה צֵל־צִלָּן

שֶׁל נִשְׁמַתְכֶן, שְׁלוּיָה

בַבָּנִים,

עִקְּבֵי בְנֵיכֶן־בָּנוּכֶן,

בְּנֵיכֶן בָּם תֵּהָרַסְנָה,

תִּכְלֵינָה בָּם לַעַד,

חַפֵּשְׂנָה –

וְתִמְצֶאנָה

בְּהֵד־צְעִידָתָם

סוֹד שֶׁל עֵדוּת־אֶמֶת:

לָכֶן הוּא יִפָּתַח,

הָאִמָּהוֹת,

וַעֲלֵיכֶן יִגְדַּל

וִיצַוֶּה חַיִּים,

גָּלוּי יִגַּהּ לַעַד.

גַּלְעֵד לְעוֹלָמִים.


 

אגרת    🔗

ירושלים, 18 ביאנואר 1948

שלום יקרים,

עודני נמצא תחת הרושם הכבד של האסון שאירע אתמול בהרי חברון. את כולם עד אחד הכרתי. עם כולם חייתי יחד בהרבה הזדמנויות ועם כמה מהם השתתפתי בהפחתת מספר ערבים ובתיהם מן העולם. כשאתה קורא בעתון שוב ושוב את רשימת השמות המלאה, הלב מזדעזע ואין אתה יכול להאמין. אני מסתובב כל היום כמטורף, כשהם כולם עומדים לנגד עיני.

דני מס (בנו של ראובן מס המו"ל), בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד חיוך על פניו. הוא היה אתי יחד בכפר־עציון שבוע לפני ההתקפה ועבדנו יחד להגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האזור מעמד. היה יושב אתי בערבים, שותה קפה, והיינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, שלוּ היה לנו היה לנו צבא סדיר היה מקבל עבורן מידאליות על אומץ וגבורה. מאחדים מהם יצא בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש־העבודה, איש־השדה. שש שנים שרת בפלמ“ח. השנה צריך היה להשתחרר, ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב ככל בחור. הוא היה המפקד בה”א הידיעה ב’ארגון'. בחור־חמד.

ברוך פת, תלמיד האוניברסיטה. בחור נמוך, בעל שפם גדול, תמיד עליז. שחקן בקבוצת כדורגל של האוניברסיטה – זה היה ה’הוֹבִּי' שלו. הביא לי פעם חבילה ששלחתם אלי, לכפר עציון. לפני שיצא אמר שהוא מרגיש שלא יחזרו מדרכם. אינטואיציה!

אליהו הרשקוביץ, בחור בריא, פיקח. יום לפני צאתו אמר (מתוך צחוק) שאם לא יחזור מונחת צואתו בשולחן הכתיבה. דוד טש –סטודנט גם כן. הוא היה בביתי מספר פעמים. אהבנו להתלוצץ יחדיו. בעל הומור לגלגני. גם הוא בחור חמד. יעקב כהן, עודד בנימין (תלמיד הגימנסיה) – שניהם סטודנטים. האחרון גר לידי בבית־הכרם, ועוד כל הרשימה הארוכה הזאת – ממיטב הבחורים. את כולם היטבתי להכיר ועכשיו כשאני כותב לכם הם עוברים לפני אחד־אחד, איש איש וחיוכו, איש איש ותנועתו האופינית המיוחדת. לעולם לא נדע כיצד אירע הדבר. לא נשאר מי שיספר. הם מתו בגבורה בקרב, עד האיש האחרון.

לנו החיים – נשאר רק לנקום. לנקום את דמם של אלה, להשמיד, להרוס, לא לרחם. על כך אני מדבר כל היום. אני מוכרח למצוא פורקן לרגשות אלה.

וכשאתה מתחיל לחשוב על הענין ביתר צלילות (אם אתה יכול לעשות כן) אתה אומר לעצמך – זוהי מלחמה. ומלחמה, אני אומר, איננה חברת־ביטוח. וקרבנות מן ההכרח שיפלו. אבל אין הדבר כן כשאתה מכיר את האנשים אחד־אחד, כשישבת אתם יחדיו, טפחת להם על השכם, שתית עם כמה מהם ביום הכרזת המדינה. שוב אכנס למסעדה הקואופראטיבית, מקום שהייתי פוגשים, אבל אף אחד לא יברכני עוד לשלום. מכה קשה, אבידה רצינית. כן, יקירים, אלה הם החיים. ושוב אנו מתנחמים כי מתו בעד משהו – בעד משהו יקר.

הרביתי לכתוב על הענין, אבל כנראה יעבור זמן רב עד שאשתחרר מהרגשה זו. כל מה שאני עושה כרגע ולאן שאני פונה אינני יכול לשכוח את ל"ה הבחורים.

נועם גרוסמן27


 

הגמול    🔗

הייתי באחת החוליות שיצאה בשעתה לחפש את הל“ה, ואיני סבור שאצליח לתאר לך את הרגשתנו. אותו יום ידענו, בלא צל־צילו של ספק, ששוב לא נראה אותם, את דני ובנציק, וי’ורדן וכל היתר. ידענו שאם לא הגיעו עד עתה, משמע שאינם – – – אבל לא רצינו להודות בידיעה זו שלנו. והמעשה – מעשה ביקוש עצמותיהם שימש מפלט מהתודעה המציקה, הנוקבת ביגון־אימתה. טוב, לפחות, שיש לנו כוח זה של עשייה, המדחקת את המציק ומכאיב למקום מסתור ומתעלמת ממנו. אלא שלא ניתן לנו להתעלם מהידיעה זמן רב. לא יצאו עשרים וארבע שעות, וכבר לא היה שום מעשה שבעולם העלול להשכיח ולהרחיק את בשורת־האֵבל על מותם של הל”ה – על הירצחם, על גוויותיהם המחוללות…

מאז עברו עשרה חדשים. לא בהרוג אחד פגשתי מני אז. לא תמונת־חרדות אחת היתה לעיני. אלא שכל אלה נראו לי כעין חזרות על אותה פרשה. ואף אחת מהן לא היתה חריפת־גוון ואכזרית כמו הפרשה הראשונה, בלא שאוכל לומר לך אם מקור ההבדל הוא בדברים כשלעצמם או בהרגשותי אני.

כן, הם היו הראשונים, ביתר דיוק: זו היתה הפעם הראשונה שבה נוכחנו כיצד יכול המוות לעקור מתוכנו בבת־אחת מחלקה שלמה, שלושים וחמישה אנשים. ועוד: לא היו לפניהם (ולא רבים אחריהם) שגילמו באופן תמציתי כל־כך את המוות כבחירה אישית, כהכרעה של כוחות־חיים; שהרי הלכו משום שאצו לעזור, להציל; שהרי הלכו משום שרצו לסייע לחבריהם… ולכן לא ראיתי את מותם כקץ, כסוף של חיים: תמיד שיוויתי לנגד עיני בחינת חוליה אחת בשלשלת הנצחונות על הרע ועל הרע־מכל, שהוא המוות: תמיד דימיתיו כהתחלה לשורה ארוכה־ארוכה של נצחונות, אם־כי התפללתי שמחירם לא יהא יקר כל־כך…


על מוּת

מות הל“ה תבע שילם ונקם. מאז ראינו את גוויותיהם מונחות זו ליד זו – אילמות, מחוללות, עזות־ביטוי, נשבענו לנקום את דמם השפוך. אלא שלא ידענו איך. רבים מחברינו־חבריהם היו קוראים על גווייתו של כל מרצח ערבי שנפל בידיהם – קוראים בקול או בחשאי: ‘זה חֵלף דני! זה חלף יעקב! זה חלף בן־ציון!’ – אבל ידענו שאין הדבר כן, מרצח שחור זה, שלא ידע אפילו לאן הוא הולך ולמה הוא נלחם, אינו יכול לשמש כפרה לדני, יקר הלוחמים, יקר האדם. גם לא עשרה או מאה מרצחים. ואֵי הנקם? – או שמא רעיון־שוא הוא, שאינו ניתן כלל להתגשמות בעולמנו? או שמא יש מעבר לנו איזה חשבון של שכר ועונש, של מות־קדושים וגמולו? לא ידעתי. לא ידענו. ואילו תאוות הנקם לא שככה בי מאז – וסבורני, כמוני כן ריבם מרעי, שמות הל”ה פגע בהם במישרין, כחתוך אבר מן החי.

כשיצאנו השבוע דרומה, ביום הראשון לקרבות, עוד לא הרהרתי בכך, על־כל־פנים לא מדעת. טורח הייתי בארגון האנשים, בדאגה לפעוטי־דברים שהם כדם לעורקי הלוחמים, ונתפס מדי פעם להשוואה בין אז ועתה, בין ציודנו עתה ובין זה שניתן אז לידינו, בין כמויות הנשק, בין מספר האנשים המוקצב לביצוע אותה משימה, וכיוצא באלה. מכאן לכאן הרהרתי גם בכך שאילו היו כל חברינו, שנפלו בסביבות אלו, רואים אותנו בעצמתנו, בנצחונותינו, בנוּס אויבינו מפנינו – היו ודאי מברכים אותנו ויודעים מה רב חלקם בעצמה זו ובנצחון זה. אל תחשוד בי שאני מאמין בעולם הבא ובהשארות־הנפש. אבל מאמין אני שיש נפש להיסטוריה של מפעל אנושי, ובה מתמזגות איך־שהוא שמותיהם של כל אלה שנטלו חלק במפעל. והיא־היא הנפש החיה־לעד, הקובעת את רציפותה של ההתרחשות ההיטורית… אבל לא זה רציתי לומר. רציתי לומר שתוך כדי פעולה שכחתי מה משמעותו של המקום אליו נגיע מחר־מחרתיים, כמנצחים, כובשים, רבי־עצמה. ורק בערב נזכרתי בו משום־מה: בית־נטיף. כפר המרצחים. כפר העלוקות. לא. לאויבינו זר מאוד תואר האבירות שרומאנטיקונים של נפט ואיסטרטגיה שיווּ להם. לפיכך ראויים הם באמת שננהג בהם כשם שנוהגים בכלב שוטה. ראויים הם שנהרוס בתיהם, אבן על אבן לא נותיר – אותם בתים שראו ברצח המתועב ולא נזדעזעו… איני רוצה ל’מלץ' בלשון העתונים ומשוררי־ההזמנה שלנו. אף לא מליצה היא: מרגע שזכרתי מה הכפרים שבדרכנו, ידעתי שכך נעשה: אבן על אבן לא נותיר. לדראון עולם. ההרים האלה, שידעו מלחמות הרבה בעבר, שראו את דם הל"ה ניגר על סלעיהם – ולא לשוא – הם יראו את הגמול…

הגענו לכפר. תושביו לא היו בו עוד. הם ידעו, כנראה, מה צפוי להם מחבריהם של דני ואנשיו ונתיראו מפני הנקמה. אבל הבתים עמדו על מקומם: שונאים ושנואים. עדות אילמת לתועבה. בתים שבין קירותיהם המשיכו המרצחים לאכול ולשתות ולישון. שאליהם נמלטו מפני גשם וסערה וחושך. שבהם ראו בלידת בן חדש למשפחה. שבהם אהבו אפילו… כן, כל־כמה שלא יהיה הדבר מוזר ומבעית: גם הללו, המרצחים, המשיכו בפועַל היום־יום האנושי שלהם, המשותף לנו ולהם. ואולי משום כך דוקא ראויים הבתים שנהרסם כליל, על שהניחו לפועַל האנושי הזה להימשך גם לאחר ביצוע התועבה הלא־אנושית לידם.

החבריה עשו את מעשם במתיחות, בציפיה. הם רצו מאוד שכל קיר מתמוטט תחתיו ישאג נקם, שכל רעם־נפץ ימלא את ליבותיהם בסיפוק־הנקמה. הם נתאוו להרגיש, לאחר שיסיימו את מלאכת ההרס בכפר הזה, שאכן ובאמת נקמו את מות הל"ה. רצו, נתאוו, אנסו את עצמם להרגיש כן – ולא עלה הדבר בידם. ומובטחני: לא היו מצליחים גם אילו נתפשו כל המרצחים ונהרגו לפי חרב אחד־אחד…

אחרי תום המלאכה, משפגה המתיחות העשויה, נשאר בפי כולנו טעם תפל, טעם הידיעה הברורה שאין שום חיבור־הרגשות בין האֵבל על מות רעינו ובין ההרס הזה. והרי הנקם והגמול אינו ניתן להתבטא בערכים אובייקטיביים כלשהם. או שאתה מרגיש שנקמת – או שאין אתה מרגיש כך. וזה הכל. לא כיפרו בתי בית־נטיף על עוונם, עוון־שאוֹל.

מרחוק, מהלך קילומטרים אחדים דרומית־מזרחית, נשקפו עץ בודד אחד ושניים־שלושה שלדי בנינים, שרידים אחרונים לארבעה ישובים, תאבי־חיים, שעמדו על נפשם, שלחמו בגבורה, שקראו אל דני להחיש להם תגבורת וסעד.

רק משראיתי את העץ הזה ושרידי הבתים לידו חשתי פתאם כיצד אותה נפש מסתורית של המאורע ההיסטורי – שלא יסתיים כל עוד אנו לוחמים – סחה באזני: ‘הל"ה חשו להציל, להחיש חיים, לסייע לבנין לעמוד על תילו. ההרס והרצח הם ניגוד לפעלם שנפסק ולא המשכו הרצוף. לפיכך אין ברצח ובהרס משום גמול. ואילו הגמול היחיד הוא ההמשך – המשך טווייתו של חוט החיים שנקפד, המשך חישולה של שרשרת־העשייה שנפסקה. עליכם להגיע לכפר־עציון ולרבדים ולבית־צורים ולמשואות־יצחק ולבנותם מחדש, לבצרם, להזרים אליהם מחדש חיים שוקקים, חיי אדם. או־אז… כשם שלא יוּקם דמם של כל הנופלים במערכה זו עד שלא יבוא השלום על הארץ, שלום של חיים, של יצירה, של בטחון. זה יהא הגמול – הגלום בהמשך, הגלום בהשארות־הנפש של ההיסטוריה’. ואני – מצפה ליום הגמול הזה, אך לא בחיבוק־ידיים ובאפס מעשה. מובטח לי שעוד נגיע שמה ועוד ניקום.

(פלמ"ח דצמבר 1948)


 

אֶשֶל אַבְרָהָם    🔗

אנדה פינקרפלד־עמיר

לנשמת דניאל רייך,

בן קארל והילנה

אחותי הקטנה,

ול"ד חבריו


אַתָּה אֲשֶׁר זְרָדֶיךָ קוֹשֵׁש אָב מִשְׁתַּכֵּל,

לְהַבְעִיר בָּם קָרְבָּנוֹ,

אֲשֶׁר יִבְבַת בִּכְיוֹ תְלוּיָה בָעֳפָאֶיךָ,

אֲשֶׁר כִּמְעַט שַׁחֹתָ כָּרַעְתָּ לְרַגְלָיו,

הָמִיתָ בְּהַוָּה,

טָרַפְתָּ עֲנָפֶיךָ,

פִּכַּרְתָּ אֶצְבָּעוֹת שֶׁל כָּל זַלְזַל דָקִיק,

בְּזַעַם הִסְתָּעַרְתָּ לְכָל רוּחוֹת תֵּבֵל,

יִלַּלְתָּ עִמָּהֶם עַל בֵּן יָחִיד־אָהוּב,

כָּפוּת, עָקוּד כַּשֶּׂה,

בְּרַחֶמְךָ הָאָב.

וְכַאֲשֶׁר חוֹנַן, כַּאֲשֶׁר רֻחַם הָאָב,

שִׁחְרֵר אֶת בְּנוֹ עָקוּד,

חָתַךָ הַיְתָרִים מִקַרְסֻלֵּי יָדָיו,

מִקַּרְסֻלֵּי רַגְלָיו,

עֻלְפוּ מִתּוֹךְ רִפְיוֹן כַּפֶּיךָ הַיְרֻקִּים,

אַחַר זִנְּקוּ לְמַעְלָה בְּרַעַשׁ הוֹדָיָה,

הוֹרִיקוּ פִּי שִׁבְעָה עַל תְּכֵלֶת הַשְׁחָקִים

שֶׁל אֵל חַנּוּן־רַחוּם, נִחַם מִגְּזֵרָתוֹ.


מֵאָז, הָעֵץ, חָיִיתָ,

עֵץ־עֵד הָרַחֲמִים,

לְעַד אֶל עָל נָשָׂאתָ זְרוֹעוֹתֶיךָ הַפְּשׂוּקוֹת;

וְרַעַם לֹא אֶחָד בָּזַע, פִּצֵּל קְרָבֶיךָ,

הִזִּיל בְּיִסּוּרִים דַּם־וְדִמְעוֹת־שְׂרָפֶיךָ,

אַךְ לֹא יָכֹל לְךָ; לָנֶצַח צֵהַלְךָ,

הֵד־צַהַל אָב עַל בֵּן נִצַּל,

יָחִיד אֲשֶׁר אָהָב.


רַבַּת רָאִיתָ, אֵשֶׁל, צְמִיחָה וְהוֹד מַלְכוּת,

רַבּוֹת שָׁמַעְתָּ, אֵשֶׁל, קִינָה וּבְכִי חֻרְבָּן,

וְחָיִיתָ.

הַזְמָן פָּסַח עָלֶיךָ, שָׁכַח, לֹא פְקָדְךָ,

וְלֹא מָנָה שְׁנוֹתֶיךָ.

אַף תְּקוּפוֹת נִתְלוּ בְךָ, כְּמוֹ אַגָּדוֹת,

חֲרִיפוּתָן כָּהֲתָה, סֻלְּחָה אַכזָרוּתָן,

אַף שָׁרָה, פִּזְזָה בֵין שְׂעַר־יַרְקוּתְךָ.

הָלְכוּ וְהֶעֱמִיקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בֵּין סְלָעִים,

וְרָחֲבוּ מְאֹד:

יָדְעוּ כָּל נָקִיק חָבוּי, כָּל עֹרֶק שֶׁל חַיִים,

פִּכָּה וְאַף חָרַב לְמַעַן הַחֲיוֹתְךָ,

יָנְקוּ כָּל חִיּוּתוֹ,

גְּזָעֶיךָ כְּמוֹ אֻבְּנוּ בְּגָאֲוָה וּפְאֵר.

הָיִיתָ עֵד לָעַד לְרַחֲמֵי אֱלֹהַּ.

שָׁלֵו שָׁקֵט נִבַּטְתָּ בְּאַפְסֵי תֵבֵל.


וְהִנֵּה בָא הַלַּיְלָה, הֶחֱרִיד אֶת נִצְחֲךָ:

בָּאוּ לַעֲקֵדָה שְׁלֹשִׁים וַחֲמִישָּׁה

וּתְחִנַּת אָב וָאֵם לַדֶּרֶךְ לֹא לִוָּתָם.

וְשוּב נִרְעַד נוֹפְךָ בְּתַחֲנוּנִים לַנֵס,

בְּדוּמִיָּה צִפִּיתָ לְהוֹפָעַת מַלְאָךְ,

יִקְרָא לַמָּוֶת: דֹּם! טוֹל שֶׂה חֲלִיפָתָם!


לֹא בָא מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ.

נָפְלוּ הַלָּמֶד־הֵא,

יְחִידִים־נֶאֱהָבִים, כֻּלָם, נָפְלוּ בַּקְּרָב,

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ.


קָרַעְתָּ בְּיָגוֹן אֶת שַׂלְמַת־שׁלְוָתֶיךָ.

בְּזַעַם התְרָעַשְׁתָּ, שִׁלַּחְתָּ סַרְעַפֶּיךָ

לָרוֹם, בִּילָלָה.

לְפֶתַע נְדַמֹּתָ –

אָכֵן הָבֵן הֵבַנְתָּ

סוֹד קִיּוּמְךָ לָנֶצַח,

מִקַּדְמַת עֲקֵדָה

עַד עֲקֵדָה הַזוֹ.

מֵאָז הָיָה תָלוּי הַגְּזַר־שֶלֹּא־נִרְצָה,

בֵּין עֳפָאֶיךָ.

לֹא