פרשת חייו של המיג’ור ג’ון    🔗

בכתב העת ‘עתמול’ (234) התפרסמה כתבה שכותרתה ‘קצין וג’נטלמן בנמל יפו’, על הקצין הבריטי שהציל עשרות עולים ממוות בטוח ב’בית החלוץ' ביפו, במהומות שפרצו ב-1 במאי 1921. מעשיו היו ידועים, אולם פרטי זהותו היו עלומים. ב-2 במאי 2021 נערך בנמל יפו טקס חשיפת שלט הנצחה לזכרו של הקצין, מיג’ור ליונל ג’ון (Jeune), ששימש כמפקד נמל יפו. בטקס נכחו יצחק הרצוג, יושב ראש הסוכנות היהודית, ראש העיר רון חולדאי, השגריר הבריטי והנספח הצבאי, והאלוף דן טולקובסקי בן המאה, שאביו היה מיודד עם הקצין. לאחר המאורעות אולץ הקצין לעזוב את הצבא בלחץ מנהיגי הערבים בעיר. הוא הואשם בשיתוף פעולה עם היהודים לאחר שסיפק רובים ממחסנו לחיילי ‘הגדוד העברי’ שחשו להגנת תל אביב. “אינני מוכן להיות שעיר לעזאזל על מחדלי אחרים” כתב בזעם לוועדת החקירה. הוא עזב את הצבא והתגורר עם משפחתו ב’מלון בלפוריה' ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. ד"ר חיים ויצמן כתב לו שלעולם לא נשכח את מעשיו ואומץ ליבו. מאיר דיזנגוף ומאה ושמונים מנכבדי העיר בקשו מהנציב העליון סמואל להעניק לו עיטור. שמואל טולקובסקי כתב לנציב העליון הרברט סמואל, כי בריטניה צריכה להודות למיג’ור ג’ון, ולו בלבד, שהאירוע הסתיים בעשרות הרוגים ולא עם מאות. אלא שהקצין נשכח. סייעו לו אמנם במציאת תעסוקה כמנהל חברת ספנות עברית, אך היא פשטה את הרגל. הוא עסק ביבוא מוני מוניות, בשיווק מכוניות, וניסה את מזלו גם בעסקי קבלנות בשותפות עם אפרים ארבר בראשית שנות השלושים. עקבותיו נעלמו לאחר פרסום ידיעה בעיתון ‘פלסטין פוסט’, בספטמבר 1932, על כך שבנו הצעיר פרנקי הציל תייר אמריקאי מטביעה בחוף תל אביב. הוא התגלה שוב תחת מצבה בבית הקברות הצבאי בהליופוליס שבקהיר. הוא התגייס שנית במלחמת העולם השנייה, ושרת במודיעין הבריטי בקהיר בדרגת לוטננט קולונל. הוא מת ב-1 ביולי 1943.

בכל העדויות של ניצולי ‘בית החלוץ’ הוזכר הקצין כמושיע. “ואז הגיע המיג’ור ג’ון” הן חזרו שוב ושוב. מסע החיפוש אחר צאצאיו החל בשנת 2014 עם פרסום כתבה אודותיו בעיתון האי הבריטי ג’רזי. קרוב משפחה רחוק חקר וסיפק מידע על המשפחה מארכיון האי, אך החיפוש לא צלח. בעיתון ‘הארץ’ התפרסמה ב-7 במאי 2021 כתבתו של עופר אדרת על פועלו של הקצין במהלך המאורעות, ועל הסיוע שנתן שנה קודם בהגנה על הנציב העליון, בעת שהגיע לחוף יפו והגיעו ידיעות על כוונה להתנקש בחייו. הכתבה פורסמה גם בגרסה האנגלית של העיתון, ובעקבות הטקס בנמל פרסמה שגרירות בריטניה קול קורא ברשתות החברתיות לסיוע בחיפוש צאצאיו. החיפוש הסתיים בהצלחה הודות לחוקר גנאלוגי שהצטרף למסע החיפוש וחקר בארכיוני העולם. שתי נכדותיו של הקצין אותרו בבריטניה, במרחק של שלוש שעות נסיעה זו מזו, אך לא ידעו אחת על רעותה. הן לא ידעו דבר על עברו הצבאי של סבן, ועל העובדה שהתגורר בתל אביב. לאחר איתור הנכדות שלח אליהן נשיא המדינה יצחק הרצוג מכתב הוקרה:

“…סיפורו של סבכן הוא חלק בלתי נפרד מסיפורנו הלאומי, ומדינת ישראל לעולם לא תשכח את שירותו ואומץ ליבו. המיג’ור ג’ון ראוי לכבוד שהוענק לו, ומשפחתו יכולה להיות גאה בכך ולהעביר זאת לדורות הבאים. מהאומה אסירת התודה”.

את יומו כמושיע תיאר המיג’ור ג’ון באחד עשרה עמודי עדות בפני וועדת החקירה בראשות השופט סיר תומס הייקרפט, ומכתב זועם שכתב לה כשהאשימו אותו בהאשמות שווא. מאלה ניתן לשחזר את פעילותו באותו יום. הוא סיפר כי הגיע לפלשתינה ביולי 1919, וסיוריו ברחבי הארץ אפשרו לו להכיר היטב את התושבים. בצהרי יום ראשון התקשר סגנו וסיפר לו שהחלו קרבות בין יהודים לערבים. הוא יצא לכיוון העיר, ובשדרות המלך ג’ורג' (שדרות ירושלים) ראה קבוצות בוזזים שנשאו שקי ביזה. הוא פיזר אותם והם השליכו את השקים. הוא המשיך אל השוק היווני בו היו חנויות יהודים רבות, ועצר גם שם את השוד והביזה. בכיכר השעון הייתה מהומה ובחור צעיר בשם רוזנברג ביקש ממנו להתלוות אליו לבית העולים. בדרך ראה ארבע גופות על הכביש, שרועות בשלוליות של דם. בפתח ‘בית החלוץ’ נצבו שני שוטרים שלא עשו דבר, והוא נכנס לחצר. היא הייתה מלאה “באספסוף מהסוג הנמוך ביותר של נשים וילדים”. נשים וילדים נצבו בקומה השנייה וצעקו בחרדה לעזרה. הוא שלף את אקדחו וירה באוויר, וכשראה אותו ההמון הוא נמלט דרך השער האחורי. הוא נכנס לחדר האוכל ומתים ופצועים היו פזורים בכל מקום. יהודי צעיר סיפר לו שבית החולים הצרפתי הסמוך מותקף, והוא חש לשם ומצא את בית החולים “מוקף בזונות של יפו”, והדלת הייתה נעולה. מישהו פתח את הדלת והוא עלה לקומת החולים. הוא ראה שם יהודים ויהודיות פצועים שהאחיות טפלו בהם. כשיצא מבית החולים נגש אליו זוג ערבים שסיפר כי נתן מחסה ליהודים, וביקש סיוע בחילוצם. הוא דאג לפינוי הפצועים מ’בית החלוץ', והוזעק גם לרובע מנשייה. הוא ראה קהל של יהודים וערבים זורקים אבנים זה על זה, והוא נכנס אל בין המחנות והפריד ביניהם. הוא הציל גם ערבים כשיהודים ניסו להתנפל עליהם. מוריס שיינברג, שהתגורר ברחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל), ראה אותו ממרפסת ביתו, כשהוא עוצר לבדו את הבוזזים ברחוב. כשחזר לבניין הממשל בכיכר דיווח לו המושל על קבוצת יהודים שמצאה מסתור על גג בית סמוך לביתו. כשהגיע למקום ראה שישה יהודים מותקפים בידי ערבים שטיפסו על עץ כדי להגיע אליהם. הוא חילץ אותם כשהם במצב טוב, אך מבוהלים לדבריו.

ביום השני במאי התקיימה פגישה במשרדו של מושל המחוז אליה הגיעו גם הקולונל מרגולין, מפקד הגדוד העברי, ומזכיר הממשלה מירושלים. הם דנו בהגנת תל אביב, ומאחר ולא היו רובים פנויים במחסן המשטרה, הורו לג’ון לספק שמונה עשרה רובים ישנים ממחסנו שבנמל. הוא מסר אותם לקפיטן יפה מהגדוד העברי. לדברי ג’ון החלה נגדו חרושת שמועות בקרב ערביי העיר, ועל כך שסירתו נראתה כביכול בים וגופות ערבים מושלכות ממנה. במכתב זועם שכתב לוועדת החקירה, הוא התרעם על כך שאיש ממפקדיו לא יצא להגנתו, ואשתו הותקפה כשנסעה בעיר. הוא כתב: “אני לא מוכן לשמש כשעיר לעזאזל למחדלי אחרים. אני ואנשי היינו היחידים שהגנו על מתקני הנמל ומנענו הרג של רבים, ועכשיו מנסים להאשים אותי”. הוא אולץ לעזוב את שירותו ועבר להתגורר ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. הוא התגורר בעיר העברית עד שנת 1935, ועבר לביירות לרגל עסקיו.

פרשת חייו של המיג’ור ג’ון הייתה טרגית. הוא נולד ב-15 במאי 1880 בעיירה סנט מרטין שבאי ג’רזי. מוצא משפחתו בהוגנוטים שנמלטו מצרפת במאה ה-16 בעקבות מלחמות הדת. אביו ג’ורג' מנזלה (Manzzela) נשא לאישה את אליזבט הנדסייד פופלוול (Popelwell), ונולדו שלושה ילדים. הבכור הרברט נולד בשנת 1875 ומת בשנת 1910. הבת ליליאן שנולדה שלוש שנים לאחר מכן, נישאה לבן משפחת ריקס, וצאצאיה אותרו באוסטרליה. בשנת 1903 נשא ליונל לאישה את אדה גורדון דריידן (Dryden). הבן ליונל גורדון נולד באותה שנה, ואילו הבת מרג’ורי מרי נולדה בשנת 1906. ‘וילה אלמורה’ בה התגוררה המשפחה עלתה באש ב-12 בינואר 1910, ורעייתו נספתה בשריפה. הבן שחזה במות אמו, הושפע מכך קשות, והוא מעולם לא נישא ועבד כל חייו כגנן. את שני ילדיו הפקיד ליונל בידי אחותו ליליאן כשחזר לעבודתו כספן בצי הסוחר בה החל בצעירותו.

בשנת 1912 הגיע למצרים ושנה לאחר מכן נשא לאישה את אפטיציה רואידיס, בת למשפחה יוונית שכונתה בשם החיבה “הונור”. שנה לאחר מכן נולד בנם פרנקי. במהלך מלחמת העולם הראשונה שרת ג’ון כנווט ראשי של תעלת סואץ בדרגת קפיטן. במכתב שכתב בשנת 1929 לעורך העיתון היהודי ‘פורוורד’ בניו-יורק, כשביקש ממנו לכתוב על פרשת חייו, סיפר כי מנע את חסימת התעלה עם פרוץ המלחמה, כשהגרמנים ניסו להטביע אניית סוחר בכדי למנוע העברת חיילים מאוסטרליה וניו זילנד. לאחר המלחמה עבר לשרת ביפו כמפקד הנמל.

סליה היטס (Heats) בת השבעים, בתו של הבן פרנקי, שעבדה כמורה ומתגוררת סמוך לברמינגהם, הופתעה לשמוע על חיפוש צאצאי המשפחה. היא לא הכירה את סבה וידעה מעט עליו. אביה שנשא לאישה בפלשתינה את מרג’ורי אוולין, מעולם לא סיפר על עברו, והיא לא ראתה כלל את תמונת סבה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס פרנקי ושרת כקצין בצבא הבריטי. לאחר המלחמה סייעה לו שליטתו בערבית לקבל משרה בחברת הנפט הבריטית בבגדד, ובשנת 1950 נולדה הבת היחידה סליה. שבע שנים לאחר מכן חזרו לבריטניה. פרנקי מת ב-29 ביולי 1994. אפטיציה אלמנתו של המיג’ור ג’ון התגוררה בבירות, וסליה זוכרת כי אביה נהג לשלוח לה כסף כדי לסייע לה. היא הייתה אחוזת התרגשות כששמעה על פועלו של סבה, ושיש לה קרובי משפחה שלא ידעה עליהם. “לא יאומן, לא יאומן” חזרה שוב ושוב בשיחה הטלפונית.

מרג’ורי מרי, בתו של ג’ון מאשתו הראשונה שנספתה בשריפה, נישאה להרולד טיילור בכנסייה טריניטי שבווריק. היא עבדה כמורה, והם התגוררו בעיר סאריי (Surrey). בתם לורנה, שנולדה בשנת 1943, מתגוררת עדיין בעיר. היא עבדה כמורה לאומנות, והיום פסלת להנאתה. אצלה שמורים צילומי המשפחה וגם של הסבא ליונל בילדותו. בין הצילומים נמצא גם צילום קברו בקהיר שנשלח למשפחה לאחר מותו ביולי 1943. צלב עץ הוצב אז על הקבר, וזר פרחים הונח עליו. ב-1 ביולי 2021 נפגשו נכדותיו של המיג’ור ג’ון לראשונה.