ויהי היום ובעלי כנף נִקְרֹה נִקרוּ יחדו על שן־סלע אשר בשדה־צופים, ובהפָגשם ובהביטם זה אל זה פנים בפנים – ויתחמץ לבבם וילטשו עיניהם איש לרעהו אף הביעו תלונות זה בכֹה וזה בכֹה; כי שבעה דרכים לבעלי כנף בממלכת הרוח, אלה יאמינו ואלה ישמאילו, יש אשר יאבירו במרחב וחוג שמים יתהלכו, ויש אשר מֻטּות כנפיהם מלא רֹחב כברת־ארץ, כי כח־מעופם צר, אך נפשם רחבה ועיניהם למעלה וקולם הולך ונשמת אפם רוח־קנאה; על כן יתפרדו ולא יתאחדו, וכי יצפצפו: שלום, ברכה, ידידות – יכזבו בפיהם ולבם לא נכון עמם. – אך הנה זכרו, כי גבוה מעל גבוה עליהם למינם והכל אומרים כבוד לו. והקנאה השלימה ביניהם רגע אחד, ויביעו רוחם איש לרעהו ויאמרו: הן הנשר מרחף בגבהי שמים ואל בין עבים יפרוש כנפיו, ואולם אנחנו משפילים לָעוּף וקרובים את משכנות תחתיות: ומדוע אפוא יִנָשא הוא על כל פֶּה וגם במשלי המושלים והחוזים, בני אדם הנותנים אמרי־שפר, גדול שמו, ואותנו אין זוכר ואין פוקד, אף את שמותינו לא רבים יודעים?

ויאמר האחד: אכן היתה זאת יען כי אנחנו, אשר לא נגביה עוּף ולא נרחיק ראוֹת, עינינו משוטטות במרחקים ופיותינו מפצפצים ומהגים זרות, והנשר, אשר תועפות־רוּם לו ועיניו למרחוק יביטו – גם מגבוה ישפיל לראות, מן העולמות הרחוקים הרבים אל העולם האחד הקרוב: מרחף הוא במרומים וקרוב הוא לבני האדם מכֻלנו.