רקע
יצחק ליבוש פרץ
יין־שאמפּאן
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

(מערכון)


הנפשות:

גרוּנה – אלמנתו של סופר־סת"ם. אשה קטנה, רזה ועצבנית.

{ שלוש בנותיה של גרוּנה}

1. מרים – בתולה זקנה, כבת שלושים וכמה.

2. סרל – עגונה, כבת עשרים.

3.*הדס* – נערה־תופרת, כבת שבע־עשרה.

דבורה – אשה גבוהה וכבדה, בלי ריסים.


חדר־מרתף עני. פתח־היציאה באחורי־הבימה. קרן־הזוית הימנית מוסתרת במחיצה מיטלטלת. כשמזיזים אותה ממקומה, נראית מטה פרועה. בקרן־הזוית השׂמאלית – גבעה של תפוחי־אדמה וערימת בצלים. סמוך לקיר מימין – שתי מטות. משׂמאל – ארון בין שני אשנבים קטנים גבוהים, הנשקפים אל הרחוב. באמצע החדר – שולחן, כסאות.

מרים (יושבת ליד השולחן, פניה אל הרואה, ראשה שעוּן על ידה, מפהקת מתוך דכדוך).

גרוּנה (נכנסת, סורגת בזריזות פוזמק): מהם חובות לתבוע! כמו זפת! (רואה את מרים, ברחמים) חוששת אַת בראשך? (נאנחת, כשאינה מקבלת תשובה – היא הולכת מסביב לשולחן, עד שמגיעה ועומדת ליד מרים מן הצד, מנידה ראשה מצער).

מרים (בחומרה): לא. (קמה ממקומה, הולכת ונעלמת מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מביטה אחריה רגע, מקשיבה לצד הפתח): אַ, סֶרל עם הנפט (נגשת אל המנורה, מתקנת את הפתילה).

דבורה (נכנסת, נושׂאת סל קטן): ערב טוב!

גרוּנה (מאוכזבת): אַתּ היא… ברוכה הבאה!

דבורה (מניחה את הסל על הרצפה, מימין לדלת בלעג): כן, “ברוכה הבאה”… יהי רצון שתתבשׂרי בשׂורות טובות מאלו! (נגשת כמה צעדים קרוב יותר, נעמדת, מביטה בגרוּנה, בטרוּניה ובהשתתפות־בצער): גרוּנה! (הפסקה).

גרוּנה (מתגברת על סערת־נפשה): מן הכפר אַת באה? (הצצה אל תוך הסל).

דבורה: קניתי משהו…

גרוּנה: וסַרת להנפש… מהיכא תיתי, שבי!

דבורה: יכולה אני לעמוד! (נגשת אל השולחן, משעינה ידיה, מבלי להסיר עין מגרוּנה, בכובד־ראש מרוּבּה ובנעימה של הטפת־מוסר) יודעת אַתּ מי, עליו השלום, בעלך היה, גרוּנה?

גרוּנה (מוּפתעת, פותחת את פיה, אינה מוצאת מה לומר, מפילה מתוך ידה הימנית את הפוזמק, מאבדת את מחט־הסריגה).

דבורה (מבלי להמתין לתשובה): יהודי למדן, גרוּנה, יהודי ירא־שמַיִם, סופר! (הפסקה) לפני כל שורה של התורה הקדושה היה הולך לטבילה.

גרוּנה (במרירות עיקשת): שקר… כמה פעמים בשבוע – כן!

דבורה (בחוּמרה): זכותו תעמוד לנו, גרוּנה!

גרוּנה (בקול נבוב): היא לא עמדה לנו!

דבורה: מפני שאַת אשה חַטאה!

גרוּנה (קופצת כנשוכת נחש): אני?

דבורה: אַתּ, אלמנתו של סופר, ושל סופר כשר כל־כך, אַתּ נוהגת בדרך אחרת – אֶת בנותיך!

גרוּנה (בתנועת יד אל המחיצה): שתקי!

דבורה: היא איננה שם!

גרוּנה: מרים’ל שוכבת – היא חוששת בראשה – דבּרי – יותר בלחש!

דבורה (נגשת יותר אל קדמת־הבימה): נערה צריך לשמור… אילו בתי היא, כדג הייתי קורעת אותה!

גרוּנה: אל תחתכי בבשׂר בחי! דבּרי אל הענין…

דבורה (במרירות): מה אַת נחפזת כל־כך, אל הנחת הגדולה?

גרוּנה: אַל תוציאי את הנשמה, אומרת אני לך!

דבורה (מתיישבת על כסא): אל הכפר אני הלכתי. ובעברי על יד הגינה עם בית־האוכל, במקום שהכלי־זמר מנגנים… וכי מאזינה אני לנגינה? נגינה חסרה אני! אין אני פונה אפילו להביט לשם… מה לי גינה… בת בתולה גדֵלָה אצלי וראשה מלבין. מן העסקים שלי נדוניה היה לא תהיה… והולכת אני… לא העינים רואות, לא האזנים שומעות… פתאום – קול צחוק! הריני פונה ומביטה, ואני רואה…

סרל (נכנסת): הנה אמא’לי, נפט! (רוצה לגשת אל השולחן, מרגשת בדבורה, מעמידה את הבקבוק על הרצפה בסמוך לדלת; אל האֵם) בעצמך תמלאי את המנורה! (רוצה להכנס אל מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מהססת מאוד): מרים שכבה מעט, היא חוששת בראשה.

סרל (נעצרת): תבשלי, אמא’לי, תפוחי אדמה?

דבורה: ולי לא צריך לומר ערב טוב?

גרוּנה (יחד עם הקודמת): תפוחי אדמה!

סרל (נוטלת סיר וסכין לקלוף תפוחי אדמה ונגשת אל הפתח).

גרוּנה: קריר, סרל!

סרל (מבלי לענות, יוצאת).

(הפסקה מעיקה)

גרוּנה: ומה ראית שם, דבורה?

דבורה: הלוַאי לא היו עיני רואות מה שראו! רודף אחד בכובע אחרי צנועה אחת… מתוך בית־האוכל… על־פני אורך הגדר… היא מכרסמת סוכריות וצוחקת, השׂמלה פורחת באויר, והוא – אחריה… רודף הוא אחריה, חוטפת היא חופן עלים ומשליכה לו אל פניו… וצוחקת… וצוחקת!

גרּונה (בלגלוג): אַת התבוננת?

דבורה: את הצחוק הכרתי!

(הפסקה)

גרוּנה: הדס’ל?!

דבורה: אַתְּ ידעת?! מה? חתן הוא זה?

גרוּנה: לא…

דבורה: לא? ואַתּ… אַתּ שתקת?

גרוּנה: כן!

דבורה: גרוּנה!

גרוּנה (מעמידה את המנורה על השולחן, בשלוָה חותכת): שתקי עכשיו אַתּ, ושמעי מה שאספר לך אני. (תופסת לה לדבורה בשרוול, מכריחה אותה לשבת). הכול אספר לך, אלהים בשמים – הוא לבדו ישמע ויקשיב!

דבורה (חוזרת ויושבת).

גרוּנה: לאחר שבעלי מת…

דבורה: היאך אַת מדברת, גרוּנה?

גרוּנה: והיאַך צריכה אני לדבר?

דבורה: בלי “זכרונו לברכה”? ו“נפטר” אומרים!

גרוּנה: היינו הך, נפטר או מת, קבוֹר קברו אותו…

דבורה: לקבר אבות הוּבא..

גרוּנה: יהא לקבר אבות… אך אותי השאיר עם שלוש בנות יתומות…

דבורה: צער גדול, יצא מן העולם בלי קדיש…

גרוּנה: שלוש בנות, הגדולה שבהן…

דבורה (מציצה אל המחיצה): מרים…

גרוּנה: היתה בת תשע־עשרה…

דבורה: אצל הבריות נערה כזאת נערה מאוֹרשׂת היא, כלה…

גרוּנה: אצלנו לחם לאכול לא היה; דובשן לשׂמחות – בוַדאי ובוַדאי לא…

דבורה: היאך אַתּ מדברת היום?

גרוּנה: לא אני מדברת, הצרות מדברות… הנערה היפה ביותר בעיר היתה…

דבורה: היום גם כן… בלי עין־הרע!

גרוּנה: היום היא לימון חמוץ – בתולה שהלבין ראשה! אך אז היתה זוהרת כשמש בצהרים… ואני אז אלמנתו של הסופר הירא־שמים הייתי. אני שמרתי אותה, כמו בבת העין… ידוֹע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כליזמרים, שוליות של חייטים, וסתם אשכנזים ורוָקים זקנים… בחורים מבית־המדרש אפילו היו עוברים ושבים לפני החלון… אך לשם מה יש אֵם בעולם? נערה־כלה, ידעתי, חייבת להיות כמו מראָה… נקיה וטהורה… ואני את שלי השׂגתי, קול־הברה לא נפל עליה! שמוֹר שמרתי אותה. שמרתי, רגע אחד לא הסירותי עיני מעליה, צעד אחד לא יצאה מן הבית בלעדי, וכל הזמן הטפתי לה מוסר… אַל תביטי לכאן, אַל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אַל תתייצבי… אל תתני עיניך בצפרים פורחות…

דבורה: טוב מאד…

(הפסקה)


(מרים וסרל מופיעות בפתח, מבלי שגרוּנה ודבורה תרגשנה בהן, רואות שדבורה עדיין היא כאן ונסוגות בחשאי).


גרוּנה (במרירות): טוב מאד ויפה מאד! אך מה מראֶהָ עכשיו? נערה כשרה באמת, אך שלושים ושש שנים תמימות! רזה – העצמות לספוֹר, העור יבש ולבן, כמו קלף לתפילין, העינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי חיוך – השׂפתיים תמיד הדוקות… אך לעתים תכופות ביותר משתלהבות אף־על־פי־כן העינים הכבויות; השׂנאה היא המתלקחת בהן אז, משׂטמה קשה כשאוֹל… ויודעת אַתּ אל מי? יודעת אַתּ את מי היא שׂונאת? את מי היא מקללת, בשׂפתים נעות, קללה החודרת עד לעצמות?

דבורה: את מי?

גרוּנה: אותי! אותי – את אמה־יוֹלדתה!

מרים (יוצאת מאחורי המחיצה, מביטה בשׂנאה אל האֵם הנחרדת, יוצאת).

גרוּנה: ראית?

דבורה: אך מפני מה?

גרוּנה: היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אך אני יודעת ויודעת! אני התייצבתי בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! אני לא נתתי, איך אומַר לך זאת? אני לא נתתי לאור ולחום להגיע אליה… לילות תמימים חשבתי על הדבר הזה, עד שנתברר לי, בבירור גמור נתברר לי! היא חייבת לשׂנוא אותי… בכל אבר מאבריה היא שׂונאת אותי!

דבורה: מה אַתּ שׂחה?

גרוּנה: מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שׂונאת, יפות הן ממנה וצעירות יותר (נושמת בכבדות).

דבורה: רבונו של עולם!

גרוּנה: את הצעירה, את סרל, כבר בבית לא החזקתי… מסרתי אותה להיות משרתת…

דבורה: אני באמת צעקתי חמס, מעשׂים עשׂיתי… בתו של סופר – להיות משרתת…

גרוּנה: רציתי לפחות אותה להשׂיא לאיש. שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מתפוחי־האדמה והבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבּוֹר נדוניה… ואותה גם כן שמרתי… לא אחד בעל־בית נתן בה עין… לא אחד בנו של בעל־בית ביקש לעשׂותה לו שעשוע…

דבורה: יִמַח שמם וזכרם!

גרוּנה: אך אני הרי אֵם הנני! אֵם נאמנה הייתי! את רגלי כיליתי מרוב הליכה, עשׂר פעמים אצלה במטבח הייתי, בכיתי, התחננתי, מוסר הטפתי…

דבורה: לייסר חייבים, אני מייסרת את שלי גם כן…

גרוּנה: לילות שלימים לא ישנתי; את קב־הישר קראתי וספרים קדושים אחרים בעברי־טייט"ש, ולמחרת חזרתי וספּרתי לה הכול… ועוד משלי הוספתי, שימחל לי אלהים…

דבורה: שימחל לך?

גרוּנה: על השקר! משלושה שדים עשׂיתי אני עשׂרה… ממלקוּת – פוּלסין די־נוּר! גפרית ואש המטרתי! וילדה חלשה הרי היתה היא: ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה!… דומה לאביה שלה לכל דבר – חיורת ובלי טפּת דם בפנים, ועינים טובות ולחות כל כך – אך יפה יותר היתה…

דבורה: אַתּ מדברת עליה, רחמנא ליצלן, כמו על בר־מינן!

גרוּנה: ואַתּ סבורה, היא חיה? אני אומרת לך: היא איננה חיה! היא אספה לה נדוניה, ואני נתתי לה בעל! היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה. אך בן־תורה אינו לוקח נערה משרתת, בפרט עם שלושים רוּבּל נדוניה! אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה! שויליה־של־חייט – יהא שויליה־של־חייט! ובכן, חי עמה שנה אחת, לקח ממנה את הכסף והשארית של מעט הכוח – וברח… עֵירוֹם ועֶריה החזיר אותה לי, אבל עם מחלת הריאה! היא רוקקת דם!… צל־אדם היא, ולא אדם! היא מתרפקת עלי, כמו ילדה קטנה, כמו כבשׂה חולה! וכל הלילה בוכה היא… ויודעת אַתּ על מי היא בוכה?

דבורה: על הבעל, יִמַח שמו?

גרוּנה: לא, דבורה. עלי בוכה היא! (נגשת אל פי הארובה, מתאמצת כל הזמן להעלות אש ואינה מצליחה) אני היא שגרמתי לה את אסונה. (מנשפת) דמעותיה נופלות על לבי כמו עופרת רותחת, הן מסַממות אותי, הדמעות… (משתתקת, נושמת בקושי).

דבורה: ובכן?

גרוּנה: ובכן (מנשפת בחזקה) ובכן, אמרתי לעצמי: די! תיהנה כבר בתי השלישית מן החיים! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה! היא משׂתכּרת במחט, שש־עשׂרה שעות ביום היא עובדת, ובקושי ללחם יבש היא משׂתכּרת… היא רוצה סוּכּריות גם כן… אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק – כרצונה! אני דברי־מתיקה אינני יכולה לתת לה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשׂות ממנה אין אני רוצה! מחלת ריאה לתת – לא, לא! אל תהא בת אחת שׂוטמת אותי, אל תהא בוכה עלי! (מנשפת).

דבורה: אבל, גרוּנה, מה יאמרו הבריות?

גרוּנה: הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עניות. לא להעביד אותן כמו חמורים ובחינם. יהיו להם לאנשים לבבות אנושיים. ואַל יחזיקו את העניים לשם סחיטה כמו לימונים…

דבורה: והקדוש ברוך הוא? והקדוש ברוך הוא!

גרוּנה (קמה ממקומה, צועקת, כאילו היתה מבקשת שאלהים ישמע במכון שבתו): הקדוש ברוך הוא היה צריך תחילה לאלה לדאוג!…

(דומיה מעיקה, שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן עומדות זו כנגד זו וחזיזים בעיניהן).

דבורה (צועקת): גרוּנה – הקדוש ברוך הוא ענוֹש יענוש!

גרוּנה: לא אותי, לא את בנותי! האלהים ישר הוא. את מישהו אחר יענוש! מישהו אחר!

(קול מאחורי הדלת: טריי־לה־לה, טריי־לה־לה).

גרוּנה: צפורי שלי, צפורי המתוקה שלי! צפור־הרננים שלי!

הדס (נופלת לתוך החדר עליזה, משהו מבוסמת): טריי־לה־לה! אַה! דבורה הגבאית… דבורה המגדת, דבורה המטבּלת – חַ־חַ־חָה!

דבורה (בגשתה אל הדס): הסי, חצופה! (נרתעת לאחור) הרי נודף ממך… ריח של יי"ש נודף ממך.

גרוּנה (מתקרבת חרידה אל השולחן. מחזיקה בשולחן, שלא לפּוֹל).

הדס: שקר! יי“ש שתתה בתך עם הבר־נש הקבצני שלה! היא היא שירדה למדרגה של יי”ש…

דבורה: שתקי, חצופה…

הדס: לא, היא שותה יי"ש!… פוֹניֶה הוא, הבר־נש. רובּאַשקאַ לבוש הוא… וגרונו כמרתף עמוק! (צוחקת בחשאי).

דבורה: להרוג אותה הולכת אני (מרכינה עצמה אל הסל, תופסת אותו, מפזרת את סחורתה, מאספת בעצבנות).

גרוּנה: לא לכך נתכּוַנתי… לא עד כדי כך. (בטענה כלפי מעלה) לא ריחמת… ענשת כל־כך קשה, כל כך קשה…

הדס (שצחקה כל אותו זמן בלא קול, באדישות): יין־שאַמ־פּאַן!


המסך



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות