שעה מאוחרת בערב. באמצע החדר שולחן קטן ערוך לפת־ערבית. מימין כירה כבויה. משׂמאל שתי מטות. באמצע, בעומק סמוך לחלונות, שולחן־עבודה עם כלים של חרט. מנורת־נפט מפיצה אור קלוש מעל לשולחן.

הנפשות:

גבריאל וסֶרל – זוג צעיר.

סרל (יושבת ליד השולחן ומנמנמת, שעוּנה בראשה על ידיה, מתעוררת כשהיא שומעת את צעדיו של גבריאל).

גבריאל (נכנס): ערב טוב!

סרל: כל־כך מאוחר! (מפהקת) מפני מה התמהמהת כל־כך? (מתמתחת) ארוחת הערב כבר נתונה תחת הכר (מפהקת). נטוֹל ידים.

גבריאל (מהלך לכאן ולכאן): אֶט, סרל, כן ארוחת ערב, לא ארוחת ערב! אף זו תכלית היא!

סרל (שביקשה לגשת ולהוציא את הארוחה מתחת לכר, מתעכבת ומביטה בתמיהה): מה זה היה לך, גבריאל?

גבריאל: אוכלים סעודת הערב, סעודת הבוקר… חיים… אך כיצד חיים? כאותו חולד שבאדמה! הם יודעים, אנשי בית־המדרש! מי שמעיין בספרים, יודע! הכול כתוב שם, הכול! הנה היום בין מנחה ומעריב, כשישבתי ליד התנור הקשבתי למה שהם מדברים. מה אומַר לך? דברים עריבים, נלבבים כלביבות!

סרל (נגשת אליו קרוב יותר): באמת לבּבתי לך היום לביבות! מן הבשר שנשתייר מאתמול… לא אכלת.

גבריאל (כבא בטרוניה): אשה לעולם אשה היא! שכחי רגע אחד את ענין האכילה… אילוּ שמעת את הוכּוּח!

סרל: באיזה ענין?

גבריאל: לא בענין דגן או שיפון, כמו שמדברים הבעלי־בתים שלנו בכותל־המזרח…

סרל: בענין מלחמה?

גבריאל: פתיה שכמותך… בענין עולם הבא!

סרל (רוצה שוב לגשת אל המטה): תספר אחר־כך, בזמן ארוחת־הערב…

גבריאל (לא מרוצה): המתיני רגע! אומר אני לך, דברים נפלאים ומופלאים, אוזן לא שמעה! בֶּרילי המלמד, זה הקטן והיבש ככפיס־עץ… דומה לך, זבוב ולא יותר, וכשהוא מדבּר – אש מלהטת בתוך עיניו… ועוד אחד, איזה חסיד, נדמה, שלא מבני־העיר. ומדברים הם! אומר ברילי בפשטות, – הרי מלמד דרדקי הוא, – אומר הוא, כמו שכתוב אצלך ב“צאינה וראינה” שלך… הרי אני שומע! באשר בכן, יהיו אוכלים ושותים, לא כמו כאן; אלא טוב יותר! ועוד איך טוב יותר! הרי אַתּ יודעת: שור־הבר… זה נימוח, אומר הוא, בפה! ועכשיו יין! יין ישן! הוא קרא לו איזה שם משונה. אין אני זוכר בדיוק, עוד מששת ימי בראשית, אומר הוא, וגם, אומר הוא, אור גדול יהא מאיר בכל פינה ופינה. זיו מזיוָה של השכינה, מין זוהר קורן, ובזוהר הזה, מבינה אַת (מזמר לחצאין), יהיו יושבים הצדיקים ועטרות של זהב בראשיהם, ויהיו נהנים ומתמוגגים ממש מרוב תענוג!

סרל: יהי רצון שנזכה לכך, רבונו­־של־עולם! (בעצב) אפילו קופתו של ר' מאיר בעל־הנס עדיין אינה מלאה… זה כבר חצי שנה, שהיא תלויה!

גבריאל: אבל הקשיבי עוד! החסיד יש לו דעה אחרת: הכול יהא נוהג, אומר הוא, בדיוק כפי שנוהג כאן! אלא, מבינה אַת, בלי דאגות, בלי עגמת־נפש, בלא משהו של צער! מבינה אַת, עולם שהוא דומה בכל דבר לעולם הזה, אלא בלי שום דבר רע. כדומה למשל? קח, אומר הוא, בעל־עגלה, מצליף־סוסים, ממה יש לו לאדם כזה הנאה? מסוסים טובים, מצליפת־שוט יפה ומצפצפת! אומר הרבונו־של־עולם: אדרבה ואדרבה! ואם אין הוא נוסע ונכנס אל תוך השבת, אינו עובר על האִסוּר של צער־בעלי־חיים, אינו מרמה בפתקאות־ההזמנה, אינו סוחב ומוציא מתוך השׂקים – הריהו מוסיף ונוסע גם שם! כך שמע הוא מפיו של הרבי שלו, והרבי שלו מקוּבּל אצלו הדבר מן הבעל־שם! קצוּרו של דבר – הוא נוסע! ולשַמֵן את האופנים אין הוא צריך… שמן־זית הולך ונשפך עליהם, על האופנים! ודרך יש לו, כעל־גבי השולחן… ושוט, למשל, משן־הפיל, והרצוּעה של השוט, למשל, ממֶשי! והטרטוּר מתפשט והולך בכל ש“י עולמות… ממש כקול הרעם בגלגל! וסוסים, שני צמדים, שלושה צמדים, וארבעה גם־כן… כפי שכל אחד ראוי… ונוסעים נַשפּי”ץ¹ ולרוחב… והסוסים – אריות, נשרים… טסים, פורחים באויר! כהרף עין מקצה העולם לקצה העולם, ובחזרה…

סרל: וכך תמיד?

גבריאל: הרי הוא נהנה מזה! דבר זה, הרי שומעת אַת, הוא הגן־עדן שלו! ויש בזה גם צד של יושר! מה שאדם מאַחל לעצמו, אומר הוא, בעולם הזה, יש לו לעולם הבא, הרבונו־של־עולם ממלא לכל אחד ואחד בפני עצמו את תאוָתו שלו… פושט־יד, אומר הוא, מאַחל לעצמו בעלי־בתים טובים – נותנים לו! עומדים כל הפתחים פתוחים לפניו… מַמטירים עליו פרוטות, כמו שמַמטירים כשות על הכלה! כך הוא מזלו שלו… והוא הולך ומהלך… והנה, למשל, דרך דוגמה: מלמד כשר, מה מבקש לעצמו מלמד ירא־שמים? תלמידים טובים הוא מבקש לעצמו, חריפי־מוח, עלוּיים… ושיום ה"א בשבת לא יהא ממרר את חייו… שהרבנית לא תהא צוֹוחת באזנו: לצרכי שבת, לצרכי שבת! ויש לו מה שהוא מבקש, והוא מלמד שם את בניהם של גדולי הגבירים! ויש לו התלמידים הטובים והמיוחסים ביותר, צאן־קדשים טהורות ורכות, והוא רועה אותם ומפטם אותם בתורה! ויוצאים למדנים מהם, למדנים גדולים, רבנים, צדיקים גדולים… כל “זמן” הוא מוציא מן החדר גאון אחד, וזהו הגן־עדן שלו! כמה פעמים בשנה באים אליו תלמידיו שלו לבקר אצלו, רב זה ורב אחר, צדיק זה וצדיק אחר, והוא מתמוגג באמת מרוב תענוג, והם אומרים לו: כל מה שיש לנו אין לנו אלא ממך, רבי! מה דעתך על כך?

סרל: כל זה אינו ענין בשבילנו.

גבריאל: על חרט לא דבּר. סַפּר ספּר רק על דיין. בעיר אחת היה דיין, והיה פוסק בשאלות, אבל היה אדם בעל לב טוב מאד, אבן־טוב ממש, אוהב־ישׂראל אמיתי. “כשר” היה משיב בשׂמחה גדולה. וכשהיה “טריפה” כמעט היה בוכה, יודע היה מה פירושו של הפסד אצל יהודי החי בדוחק, שכל דבר עולה לו בדמים! אפילו כשבא לידו להטריף קדירה־של־חרס היה בוכה! ובפרט תרנגולת לשבּת, ואין צריך לומר – הכלים של פסח… ומשום כך באמת היה רועד ומרעיד, כשראה נכנסים לשאול שאלה. שמא, חס ושלום, יהיה אנוס להטריף! ויומם ולילה היה מתפלל להקדוש־ברוך־הוא, לא על עשירוּת, ולא על פרנסה אפילו, אלא ששמו יתברך יזמן לו שאלות שכולן כשרות! ושמו יתברך שמע תפילתו. והריהו יושב שם ופוסק שאלות, ונהנה בלי סוף: כל שאלה ושאלה הבּאה, הכול כשר! כשר ושוב כשר! והשׂמחה שלו גדולה עד אין לשער! לאחר כל שאלה הוא עושׂה רקידה על פני החדר… ומזמר זמר מרוב תענוג… ככנף־רננים מזמר הוא!

סרל (פחוּדה למחצה): יודע אתה, גבריאל, הרי זה מין עולם הדמיון!

גבריאל: העיקר שטוֹב שם! יהא עולם הדמיון! ויהודי, אומר הוא, שהוא בעל־צדקה, מכניס־אורחים… יהודי שאינו נותן כך־סתם, ובלבד להפּטר, ולא דרך בזיון, אלא בלב מלא, ובעין טובה, ויש לו נחת מכך שהוא נותן… יהודי כזה, אומר הוא, יושב בעולם הבא בחדר גדול, אולם עם פתחים פתוחים לכל ארבע הרוחות… פתוחים לרוָחה! וכל השנה כולה אצלו פורים… או חנוכה! השולחן ערוך בכל מיני מאפה וצפיחיות, חלות עם זעפרן, דגים ובשׂר, ושזיפים… ונוסף על כל זה משקאות! והוא יושב ליד שׂקים פתוחים ומלאים מטבעות של זהב, ומחלק, מטבעות של זהב מחלק הוא ומכריז ואומר: אכלו, רבותי, אכלו ושתו! לחיים, לחיים! וקחו כסף! ואין פיו פוסק מלומר לכל אחד ואחד דברי ברכה, והיד אינה מתעייפת מלחַלק, וגדלים כוחותיו משׂמחה, והם מתחדשים בו מיום ליום… ועניים באים והולכים, באים והולכים… כשהם באים – הם חיורים, מיוגעים ומיובשים, והמרה־השחורה שרויה על פניהם, וכשהם הולכים – הם שׂשׂים ושׂמחים, שרים ורוקדים… והוא יושב ונהנה ושואב נחת, ולבו מתרחב בו מגודל התענוג… מה שקעת במחשבות, סרל?

סרל: וכי יודעת אני? הריני מהרהרת: בכמה עניים יש צורך, בשביל שיהיה לו לבעל־בית אחד גן־עדן?

גבריאל: אשה לעולם אשה היא! מוטב שכבר תגישי את ארוחת הערב! (הוא מגביה את הפתילה במנורת־הנפט).

הנפשות:

האלמנה.

שתי דודות.

הבימה: מימין ומשמאל – דלתות. ממול הצופה – שני חלונות מאחורי וילאות. על הקיר מראָה הפוכה. על סף־חלון – נר־נשמה; ומעליו פיסת בד. באמצע החדר – נברשת ובה נרות צבעוניים נעוצים. בין החלונות – כסא של מטבח, ועליו: חתיכת כעך, קלפּות של ביצים, ביצה שנאכלה מקצתה; שיירים של סעודת־הבראה. רהיטים מרופדים, באנדרלמוסיה.

לפנות ערב. אחר־כך מופיעה הלבנה בחלון.

האלמנה (יושבת על שרפרף, מאובנת ומדומדמת).

הדודות (יושבות ליד השולחן, מסתכלות בה בפחד וברחמים).

הדודה הראשונה: דמעה אחת עוד לא הורידה…

הדודה השניה: היא מביטה – מה רואה היא?

(הפסקה)

הדודה הראשונה (במעט תקוָה): פניה, נדמה, מתעוררים מעט…

האלמנה (בחבּה): דודה, מה עשית בבית־העלמין?…

הדודה הראשונה: לא כלום…

האלמנה (בבת־שׂחוק קפואה): ציצי־פרחים קטפת?

הדודה הראשונה (אל השניה): דבר זה עשׂתה היא… באמצע חתּוּך־הקריעה התכופפה…

האלמנה (אל השניה): ואַת, דודה? (משתקעת שוב בדמדום).

(הפסקה)

הדודה הראשונה: שוב נתאבנה.

(הפסקה)

הדודה השניה: אילו היה לה אב…

הדודה הראשונה: אֵם אילו היתה לה… אֵם יודעת תמיד מה לעשות…

הדודה השניה: או ילד קטן.

הדודה הראשונה: היה בוכה…

הדודה השניה: תינוק. והיה מוצץ מן השד…

(הפסקה)

הדודה הראשונה: כשיצאה מן השער, שאלה: “היכן הוא בעלי?”

הדודה השניה: וכן גם כשנכנסה הביתה… “לא בא עדיין?”

(הפסקה)

הדודה הראשונה: אני מוכרחה ללכת הביתה! הילדים יבואו מן החדר… לפחות קצת תפוחי־אדמה…

הדודה השניה: שלי אך זה חזר מן הדרך. הוא יקלל.

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון… (רוצות לגשת).

האלמנה: בעודי נערה ידעתי לרקוד…

הדודות: (נרתעות לאחור מפחד).

האלמנה (מדברת כמעט אל עצמה): ולשרוק גם כן… (אל הדודות בחיוך ערמומי) שום בן אדם לא ידע זאת… הוא – גם כן לא…

הדודות (נגשות קרוב יותר): אלהים עמך!

האלמנה: אלהים? – עמי?

(הדודות נעצרות בפחד)

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון…

הדודה השניה (נגשת אליה): בואי, בואי לישון…

הדודה הראשונה: בואי, אקרא אתך קריאת שמע…

הדודה השניה (מקריאה לה): “המפיל” – (האלמנה אינה חוזרת אחריה).

הדודה הראשונה: אפשיט אותך…

הדודה השניה (רוצה לעשׂות כן).

האלמנה (נרתעת לאחור): לא… לא… אני מוכרחה לשבת על־ידו… אני מוכרחה לשבת על־ידו (הולכת לצד ימין). לא אתן לאדם זר לגשת אליו… אני עצמי… אני עצמי… (על הסף, כבר בהתפארות) ממני לוקח הוא הכול… אני מיישנת אותו… אני שרה לו שירים (יוצאת).

הדודות (הולכות אחריה; חוזרות לאחר רגע, מתייצבות על הסף, זו כנגד זו).

הדודה הראשונה: כמה מהר נרדמה…

הדודה השניה: בעינים פקוחות!

הדודה הראשונה: היא נוחרת!

הדודה השניה: נדמה לי, יותר מדי מהר… היא מרמה!

הדודה הראשונה: לשם מה?

הדודה השניה: וכי יודעת אני? (הפסקה) ואולי שכחה… (נאנחת) בואי!

הדודות: (הולכות ומתעכבות באמצע החדר).

הדודה הראשונה: אפשר שהיא תתעורר, תכּנס לכאן ותראה פתאום. (בהביטה על נר־הנשמה) לכבּות?

הדודה השניה: אסור… להסתיר! (מזיזה את נר־הנשמה אל קרן־זוית שבחלון, מאחורי הוילון. נצנוצו כמעט אינו נראה).

הדודה הראשונה: פיסת הבד? (מסיטה גם אותה אל הפינה).

הדודה השניה: והמַראָה?

הדודה הראשונה: חושך בחדר, אפשר שלא תראה… להפוך אסור… בואי… רק הכסא עוד (מסיטה אותו אל עבר החלון, מכסה עליו בוילון).

הדודה השניה: והשרפרף… (מזיזה אותו לצד החלון השני, מכסה עליו בוילון השני. הפסקה). כשאין עמה שום נפש חיה בבית…

הדודה הראשונה: שני אנשים בודדים היו…

הדודה השניה: הרי נחזור לכאן מיד…

(הולכות אל הפתח משׂמאל)

האלמנה (מופיעה על הסף, רואה את הדודות מאחוריהן, מחייכת בערמומיות, נסוגה במהירות).

הדודה הראשונה: ננעוֹל מן הצד האחר…

הדודה השניה: מן הצד האחר…

הדודות (יוצאות. הדלת ננעלת מבחוץ).

האלמנה (מופיעה על הסף, על פניה החיוך הקודם. מסתכלת מסביב): רימיתי אותן! (מהלכת על־פני החדר, דורכת על קלפּת־ביצה, נשמע קול פצפוץ. היא נבהלת, נשארת עומדת, מסתכלת באי־מנוחה על סביבותיה – תולה מבט בלבנה שבחלון) הלבנה זורחת!… (מציצה החוצה).

הרחוב ישן. (פונה לצד החדר בחבּה יתירה) בוא, חתני שלי, לטייל… (כאילו היא נותנת זרוֹעה בזרועו של מישהו. מטיילת). אך אַל תנשק אותי… שומע אתה, יש לך שהות!… (מרכינה את הראש) את השׂערות רשאי אתה… ריח טוב נודף מהן? – אין אני מבשמת אותן בשום דבר… נשמתי שלי, היא המפיקה ריח טוב כזה… כך אתה אומר? כן? – מפני מה אתה מדבּר היום כל־כך מעט? שׂפתיך נעות, אך את קולך אין אני שומעת… (מתעכבת) מפני מה אתה מביט כך מן הצד?… (הפסקה, באי־מנוחה) משום מה אין אני מרגישה את ידך… ואותך גם־כן לא… (פחודה) היכן אתה? – הַא! (מחייכת) ערב שבת! הלך להתפלל… (מתבוננת בעצמה) ואני עדיין איני לבושה! (רוצה לגשת אל הספסל, נשארת עומדת רגע, מחייכת) הוא יבוא תיכף ויאמַר (מחַקה) “שבת שלום”… כך, בזמר־למחצה: “שבת שלום”… ואחר־כך (מצמצמת את הפה לנשיקה) יתהלך הנה והנה: “שלום עליכם” (שרה בקול של גבר, מפסיקה באמצע) איך זה… עדיין לא הדלקתי נרות… (מוציאה מתוך הארון נרות ופמוטות – מדליקה ומברכת לאט מאד, פורצת באמצע בצחוק) אני רואָה אותך מבעד לאצבעות (מסיימת במהירות) – כבר חזר… אַל תגש, אַל תגש… “שלום עליכם” זַמֵר… ואני אחליף שׂמלתי… לכבוד שבת… אל תביט… לקקן, אל תביט… זַמֵר! (מזמרת “שלום עליכם”, נגשת אל הארון פותחת את דלת הארון לצד הרואה, נשארת מוסתרת ליד הארון, שרה בלי מלים, ומפסיקה תכופות) מפני מה אינך מזמר? אין אתה שומע, שאני מזמרת? (מופיעה מלובשת לבן) מפני מה אינך מזמר? – אתה כועס? מפני מה? (רוצה להזכיר לעצמה. מגביהה יותר את הגבות, רואה את הנברשת התלויה; כאילו הבינה פתאום) האַ! יום־טוב היום ולא הדלקתי את הנברשת! אתה רוצה יותר אור!

מכירה אני אותך, אתה רוצה לטבול באור – בחג… טוב, טוב… וטוב שהיום יום־טוב ולא שבת… חכה, הדלק אדליק… ובבת־אחת בשני הנרות… (לוקחת אותם מעל השולחן) הגש לי כסא! אינך רוצה? מפני מה? עודך כועס? רע שכמותך, (בדמעות) רע שכמותך… אך אין בכך כלום! יכולה אני בעצמי… (מזיזה לעצמה כסא ברגלים, קופצת ועולה ומדליקה) חכה, חכה – אחר־כך… לאחר הסעודה… אהיה אני “ברוגז”… אני (יורדת) לא, לא! אני משטה רק… אתה, מסכן, חלוש מאד… (משיבה את הנרות למקומם)… נו, בוא לאכול… שב… כך… אני מביאה מיד את האוכל (יוצאת לימין, מכניסה כלים, מסדרת על השולחן, מתיישבת כאילו מישהו יושב ממולה). אכול, אהובי שלי, אכול לבריאות… דגים עם צמוּקים, כמו שאתה אוהב… אינך אוכל, העינים נעצמות?… אִי… אנו מבינים את הדבר הזה! חכה, אני כבר אעיר אותך (יוצאת במהירות ימינה. חוזרת יחפה, עטופה סדין לבן, מפחידה): בּוּ־בּוּ־בּוּ! היכן אתה? הסתתרת? מה שעולה בדעתו! מצוֹא אמצאך! (מחפשת אותו מתחת לכסאות, מתחת לשולחן, בארון, נשארת עומדת עיפה) די כבר… אני עיפה… כל־כך הרבה לילות לא ישנתי! בוא כבר… בוא כבר… הא לך! (מצמצמת את שפתיה מוכנות לנשיקה) הא לך! (מגישה לו בחלל־האויר את מחלפותיה) עטוֹף אעטפך… בוא כבר… אַ! מאחורי התנור יצאת… ח־ח־חה! (מפסיקה באמצע הצחוק) לאן אתה הולך? לאן אתה הולך? משום מה אתה נעשׂה דק יותר ויותר… (מהלכת אחריו) אל החלון?… אל החלון? אתה רוצה להעלם דרך החלון? (רצה אל עבר החלון) אינני רוצה! אני מפחדת! (מושיטה את ידה, כמבקשת לתפוס בכנף־בגד, נתקלת בכסא־המטבח, ממשמשת בו, מסיטה מעליו את הוילון, רואה את השיירים של סעודת־ההבראה, צועקת) הוֹ! (נרתעת לאחוריה עד אל הדלת משׂמאל, נופלת, משתקעת בדמדום, נשענת אל הכסא; מאחורי הקלעים קול רך של קתרוס).

הסמטה נרדמת… נרדמת… הס… הס… (מאחורי הקלעים: צפצוף צפרים, שהוא פוחת והולך ומשתתק).

הצפרים שרות בחשאי־בחשאי, ונרדמות, נרדמות… הס, הס! (נגינה רכה וחשאית ביותר).

הפלג הקטן בין העצים הרכים נרדם, נרדם… והוא מתנוצץ, והוא מרעיד כל־כך בחשאי, כל־כך בחשאי…

והברבור שט על־פני הנצנוּצים, על־פני ראי־המים, שט כל־כך בחשאי…

(מיתר מתפקע. המסך).

(משׂחק עצבים)

הבימה:

פינה בבית־הקברות.

משׂמאל באחורי־הבימה – הגדר. ליד הגדר – עצים קטנים, מפוזרים. בשטח בית־הקברות הם דלילים ומפוזרים יותר. כמה מצבות עלובות. השאר הם קברים חדשים, עם ציוּנים ארעיים של לוחות־עץ.

מימין – ביתו של הקברן. סמוך אליו – חדר־המתים. הלאה לימין – אֵת ליד קבר פתוח.

באחורי הבימה מרחוק – עיירה רדומה.

ענן עולה על הירח ומכסה את שׂפתו הדקה האחרונה. המראה באחורי־הבימה שקוע בערפל, ואותה שעה כבה גם השלהבת היחידה בחלון של בית הקברן.

אשה צעירה (דם קרוש על הלחי, יוצאת פתאום מאחורי העצים שליד הגדר, מסתכלת מסביב פחודה, מאזינה לכל צד, מרגישה עצמה לבד, נושמת לרוָחה, רצה ונגשת אל מצבה אחת, נופלת בסמוך לפניה על הקרקע, אומרת בנשימה חנוקה): הִכָּה!

זו אני, אמא… רק בקושי בטאתי את המלה הזאת! היא חינקה אותי, טלטלה אותי… חשבתי, היא לא תצא מפי לעולם – מוֹת אמות ולא אביע אותה… עכשיו הוקל לי…

אמא, אני נמצאת כאן כבר כמה שעות… מפני הבריות מאחורי העצים התחבאתי, עכשיו חושך ושקט, והדבּוּר הזה יצא מפי…

הכּה, אמא, הכּה!

את מי?

את הבת־יחידה שלך, אמא, את האחת והיחידה שלך, זו שאַת טפחת אותה ורבּית אותה ושמרת עליה מכל משמר וכל־כך הרבה פעמים מפני עין־הרע ליחשת לה; וכל־כך הרבה פחדת קודם הפטירה, שלא תאונה לי, חלילה, רעה בלעדיך…

מי זה הכּה אותי? מי?

– הוא!

זה שקודם הפטירה את ידי בידו הנַחתּ, ואמרת: קח אותה… שמור אותה… זה, שנתן לך תקיעת־כף, שנשבע לך…

מפני מה? סבורה אַתּ, חלילה, אין הוא אוהב אותי? סבורה אַתּ, חלילה, אני קובלת עליו לפניך? – שאני רוצה, חס ושלום, שתפני שם למקום מן המקומות, חלילה, ותספּרי? –

מרעב, אמא! ומפני שאני לא רציתי לבכות. אבל אני רציתי! אלהים עדי, אני רציתי… אני לא יכולתי… הייתי מאובנת כל־כך, קפואה! והוא אומר: אשה צעירה, שהבעל אינו מפרנס אותה, צריכה לצעוק, לקלל!

– ואש שחורה נדלקת בעיניו: “צעוֹק תצעקי! מוכרחה אַתּ לבכּות!” – אני אינני יכולה; הוא חושב – להכעיס! אינני רוצה, חושב הוא! – והריהו תופס אותי בידי ולוחץ, האצבעות שלי מתפרכות, הכאב צובט בלב… אך אינני יכולה…

אני רוצה מאוד לבכות; יודעת אני שאני מוכרחה! כשיראה רק דמעה, מיד יתרכך לבבו הממורמר, המאוּבּן – ואינני יכולה.

העינים בוערות יבשות כל־כך, ואין אני יכולה להסיר אותן מעל פניו הזועמים, מעל עיניו הקמות, והוא צועק: “בכי”! “אַתּ מוכרחה לבכות”! ו“בכה תבכי”! שמים וארץ יחזרו לתוהו ובוהו – ואַתּ בכה תבכי"! ואינו מרפּה ממני. אני רוצה לחבּק אותו, והוא אינו מניח. הוא דוחף אותי – וסוטר לי על הלחי. – “בכי – צועק הוא, לא בקולו שלו; בקול של חיה רעה! – בכי, קרוֹע אקרע אותך”! וסוטר, וסוטר – עד דם…

וכשראה את דמי שלי, אמא, יצא מכליו, צעק צעקה גדולה ומרה, תפס ראשו בידיו וברח…

הוא ברח, אמא… הוא יעשׂה לעצמו מעשׂה, אמא! הוא לא יוכל לשׂאת את הדבר… זה שני ימים, שאני מחפשׂת אחריו…

אמא, לא אזוז מקברך! – אם אני באה הביתה, והחדר ריק, הריני תולה את עצמי, – שומעת אַתּ, אמא?

אשכב כאן, למרגלותיך…

כל־כך קר לי, כל־כך עיפה אני… אני אֵרדם כאן. ואַתּ, אמא, בואי אלי בחלום! גלי לי, היכן הוא נמצא… אם לא כן, הריני יוצאת מן העולם הזה… הנה, אמא, אני נרדמת, אַל תניחי לי לצפות הרבה… קר לי, כל־כך קר… (מחבקת את המצבה, משתטחת – נרדמת).

(בחור קופץ ובא מעל לגדר, משיל מעל רגליו את המגפים, רץ ונגש יחף אל האשנב שבבית הקברן, דופק בלאט, בעוד רגע יוצאת מן הפתח בתו של הקברן).

הבחור: ובכן?

בת הקבּרן: כבר…

הבחור: כאב מאד?

בת הקבּרן: (זועפת): לא ענינך הוא!

הבחור: אבא שלך לא שמע – –?

בת הקבּרן: מת־מצוָה הביאו; הנושׂאים מצאו אותו באיזה מקום בדרך – קבר כּרו, השתּכּרו – את המת בבית הניח – בעצמו אל המטה – לא שמע – אני את לשוני נישכתי, את כל הלשון כולה. רק עכשיו חתכתי את השרר…

הבחור: חי?…

בת הקבּרן: אוּ־הוּם…

הבחור: הוציאי אותו!

בת הקבּרן: למה?

הבחור: רוצה אַתּ, שיהרוג אותך?

בת הקבּרן: עשׂה קץ בענין אשתך – וקח אותי לאשה! – –

הבחור: אני מכּה; היא איננה רוצה, שוכבת כל הזמן – היא איננה רוצה – –

בת הקבּרן: עשׂה בה מה שאתה רוצה לעשׂות בילד שלי.

הבחור: הוציאי! נֵפל איננו אדם… אדם אין יכולים בבת־אחת… הביאי!

בת הקבּרן (נכנסת, מוציאה את התינוק עטוף): הסתכל לפחות…

הבחור: (מפנה ראשו): לא צריך… אני אראה אחר־כך אחרים… עוד יש פנאי… יש לך אֵת?

בת הקבּרן (בפחד): בעודו חי?

הבחור (זועף): לא ענינך שלך. (רואה את האת בקבר הפתוח, מוציא אותו בחטיפה) לכי לפנַי – לכי! (דוחף אותה, היא הולכת, הוא חונק את התינוק, בלכתו אחריה) אני שומע קול צעדים!

בת הקברן: אני גם כן!

(מסתכלים מסביב, רואים: שלושה גנבים קופצים ועולים על הגדר – הם בורחים הרחק יותר מפחד. הוא מאבד, אגב ריצה, את הצרור. הגנבים קופצים ויורדים מעל הגדר).

הגנב הראשון: (מוצא את מגפיו של הבחור, מרים אותם): זוג מגפים? – בוַדאי של הקבּרן השכּור – – יהיה צורך בהם!

הגנב השני: הס! יש משהו יותר חשוב לעשות! (מתבונן על סביביו) לאיזה קבר לגשת? שוּמן בשביל חֵלב וגיד קטן בשביל פתילה צריך לקחת מגויתו של חוטא…

הגנב השלישי: מי אינו חוטא?

הגנב הראשון: הכל חוטאים! – ואני הייתי הולך בלא נשימה… בצעדים קלים!

הגנב השני: אנשים זקנים… אינם ישנים… ישמעו מיד…

הגנב הראשון: אם כן – עושים חִיק! ואחר־כך – “בורא מאורי האש” – ענין גדול!

הגנב השלישי: מוטב עם נר… נעים יותר. אתה רואה ואחר אינו רואה! – אני מביט וצוחק…

הגנב השני: ניסית?

הגנב השלישי: בעצמי עוד לא!… אנשים אומרים כך… כוועֶדקוֹ אומר… אתה מביט וצוחק, אתה לוקח וההוא ישן…

הגנב הראשון (מוצא את החבילה שאבּד הבחור): הנה, עוד מציאה כשרה – לילה מבורך. (מגולל ופותח) ילד!

הגנב השני: מוטב! בודאי ממזרון…

הגנב השלישי: ובן־הנידה… מה יכול להיות חוטא יותר?

הגנב הראשון: (מסתכל בתינוק, ממשש בו): אבל מעט שוּמן…

הגנב השני: יהיה מספיק! אני יודע, היכן דבר מונח… רגע אחד – ודי!

השלישי (שומע משהו): הס… צעדים.

השני (רואה משהו): מתים הולכים…

הראשון: לאחר חצות!

(הולכים, התינוק המת בידם, ומתרחקים, נעלמים באפלה. מן הערפל יוצאים ובאים שלושה מתים; מתבוננים מסביב באי־מנוחה).

המת הראשון: חוץ מאתנו, שום אחד לא קם?!

המת השני: מתייראים!

המת השלישי: הקברן שכּוֹר… יש לו חלומות רעים, והוא קופץ ויוצא עם המקל העבה…

המת הראשון: פעם אחת שבר לי עצם; ועדיין אני צולע!

המת השלישי (עומד ומביט אל מחוץ לבית־העולם): מישהו זוחל מבחוץ ועולה על הגדר.

המת השני: בלילה לקבר אבות?…

המת השלישי: אם כן, בוַדאי רע ומר שם מאד.

המת הראשון: בואו ונראה!

המת השני: בואו ונשמע.

(נסוגים אל תוך הערפל)

האיש הצעיר (יושב כבר על הגדר, ביד אחת – חבל, ובשניה – ככר־לחם. הוא משליך אותה): אם היא נעלמה, אין צורך בלחם… לא רצית לבכות? תהיי לאלמנה, ואז בכה תבכי! (קופץ ויורד מעל הגדר, פונה והולך לקראת עץ צעיר אחד).

האשה הצעירה (מתוך תנומתה הטרופה): אמא! מפני מה אינך באה אלי בחלום, אמא? כל־כך קר לי… ואני מפחדת… רשרושים מעירים אותי – אמא – –

האיש הצעיר (מניע גזעו של העץ הרך): טוב… תוכל לשׂאת… כבד, לאחר כל־כך הרבה ימי־רעב, בוַדאי אינני… נשׂוֹא תשׂא.

האשה הצעירה: אמא, מישהו מדבר… מתים בוַדאי…

האיש הצעיר (בהטילו את החבל על ענף): ודוּי לומַר? לשם מה? בין כך ובין כך שני העולמות אבודים… תקיעת־כף נתתי – ולא קיימתי… נשבעתי בכל השבועות, ואף־על־פי־כן הכיתי… ועכשיו אני מאבד עצמי לדעת בתליה… מאחר שהיא איננה, לא צריך… למה החיים האלה? למה ודוּי?

האשה הצעירה: אמא, קולו שלו, נדמה לי, אמא… הוא מחפש אותי! הוא! (קופצת ממקומה, רואה שהאיש הצעיר כורך את החבל מסביב לצָוארו, צועקת בקול אימה גדולה): מנדלי!… (ונופלת; מראה האיש הצעיר התולה את עצמו נמוג בערפל).

הקבּרן (שכּוֹר, יוצא מביתו ומקל עבה בידו): קול צעקה שמעתי! אינם נותנים לנוח, המתים הללו! לא, אצלי לא יהיה כדבר הזה! אני אינני מרשה! במלכותי שלי צריך להיות שקט! (קורא לתוך החשכה) מי צעק? (לאחר הפסקה) המת־מצוָה? (מאזין לעבר חדר־המתים): שקט?! (נכנס, יוצא לאחר רגע) כעכבר בחורו! מגולה – מתחת לסדין נגס לו עכבר אצבע אחת מן הרגל – הוא שותק… מת, כנראה בשכרונו, ועדיין שכרותו לא נתפוגגה (מתבונן לעברים) אף־על־פי־כן, של מי הקול?

עורב (מתייצב על הגגון של בית־הקברן) קרע! קרע!

הקבּרן (נרגז): תשתוק, ממזר?! רק אתה חסרת לי… (משליך את הכלונס אל העורב, העורב פורח לו. הכלונס פורץ פרצה בגגון). לכפּרת־כפּרות! ובלבד שנפטרתי ממנו… אף־על־פי־כן, מי צעק? התחבא בוַדאי! (הולך וחוזר, רואה מרחוק את האשה הצעירה) אַהאַ! בתי שלי בוַדאי… נדברה עם מישהו ונרדמה… חבל, שאין הכלונס בידי… אבל אפשר גם באגרופים. (מתקרב יותר) לא – דקה מדי!… אחרות מתחבטות גם כן… (נגש, נוגע בה ברגל) אִי, שכמותך – קומי! – מתה? דם קרוש על הלחי? הרוגה? והניחוה אצלי, להעליל עלי? אותי אין תופסים! עלי אין מעלילים על נקלה! – יש קבר פתוח – המת־מצוָה יכול להמתין – (רוצה לסחוב אותה אל הקבר).

האשה הצעירה: אמא, מישהו מושך אותי!

הקבּרן: שתקי, אַתּ! אתי אין עושים מהתלות! מתה הרי היא מתה! ואם יכולה אַת לצעוק, יכולה אַת ללכת! קומי, במחילה, ולכי בעצמך – אל הקבר!… מאַרש!

(האשה הצעירה קופצת ממקומה – הירח צף ויוצא מתחת לענן ומאיר את כל בית־הקברות, – את האשה הצעירה עם הקברן, את בת־הקברן עם הבחור, הרחק יותר – הגנבים, כשהם מטפסים ועולים על הגדר שבאחורי־הבימה. באמצע בית־העלמין עומדת עז, קשורה בחבל אל אבן־מצבה, ולועסת עשב בשויון־נפש גמור).

הנפשות:

שמריהו – למעלה מבן שבעים.

חנה־רויזה – אשתו, כבת עשׂרים ושתים.

דויד – בנו החורג של שמריהו.

יהודי – מופיע בחלון.

חדר כמנהג בעלי־בתים עם פתח אל המטבח אל מול פני הצופה. במטבח מול הדלת כירים. בחדר מימין, מקידמת־הבמה ולמעלה: שידה, חלון אל הרחוב, ארון, ובפינה – שׂקי תבואה מעורמים גבוה; משׂמאל – דרגש מאחורי מחיצה מיטלטלת, פתוחה לצד הצופה; שתי מיטות מוצעות עם כלי־מיטה הרבה. באמצע, מתחת לנברשת תלויה – שולחן עם כסאות. הזמן: לפני תיקון־שבועות.

דויד (שוכב על־גבי הדרגש).

שמריהו (גומר את ברכת המזון).

חנה־רויזה (כבר גמרה, מביטה באי־מנוחה אל עבר המחיצה המיטלטלת, אחר־כך אל שמריהו, אוספת בשקט גמור את הכלים מעל השולחן, הולכת על קצות אצבעותיה אל המטבח).

שמריהו: אדונָי עוז לעמו יתן, אדונָי יברך את עמו בשלום!

יהודי (בא מן החוץ ונגש אל החלון, מטיל מבט לגלגני אל המחיצה המיטלטלת, מחפשׂ בעינים את חנה־רויזה במטבח, מחייך; אחר־כך בקול אל שמריהו): חג טוב, ר' שמריה…

שמריהו (פונה אליו באי־מנוחה): חג טוב, שנה טובה…

היהודי (במבט עין אל המחיצה): יש לך אורח, ר' שמריה! לא הלך אפילו להתפלל?

שמריהו: כך הוא שוכב באפלה… אפילו לסעודה לא קם. (בכעס שהשתלט עליו) בא הביתה… שותף לבית!

חנה־רויזה (ששטפה כלים במטבח, פונה ואומרת בטרוניה): שמריה!

היהודי: נו, אין להכחיש, שותף הריהו באמת… קנית את הבית עם אמו, עליה השלום, דומה אני, אשתך השלישית… בשותפות? (הפסקה). אתה הולך לתקוּן־שבועות?

שמריהו: בוַדאי, מה שאֵלה היא זו?

היהודי: רצוני לומר, מפני שהשעה מאוחרת (הפסקה). אני הולך מיד (נעלם).

שמריהו (קורא אחריו): לך ושבור את רגליך! (נושם בכבדות, מדליק סיגריה, קורא): חנה־רויזה! (בקול רם יותר) חנה־רויזה’לי!

חנה־רויזה (נכנסת): מה? (נשארת עומדת לא הרחק מן הדלת, מנגבת את הידים בסינור מתוך עצבנות).

שמריהו: מה דעתך על בני־חורגי ומי־שהיה־כמעט־בעלך?…

חנה־רויזה: שמריה, הרי הוא שומע כל מלה.

שמריהו: מה? לא נכון? לא השתדך אליך? אם ירצה השם, מיד מוצאי יום־טוב אני משלם לו חלקו, וילך לחיים ולשלום!

חנה־רויזה: אך מה רצית ממני?

שמריהו: ממך?

חנה־רויזה: הרי קראת לי.

שמריהו: ואם קראתי, נגשים קרוב יותר. העֶ, ואילו צעיר־לשנים קרא לך?

חנה־רויזה (בגשתה): המים מצטננים לי.

שמריהו: ולי מצטנן הלב (הפסקה). אני הולך לתקוּן־שבועות!

חנה־רויזה (נפחדת): אַל תלך! (מתאוששת) יש עננים, גשם יורד…

שמריהו (לאחר שהביט בחנה־רויזה רגע ממושך בחשד צונן): אין בכך כלום! אינני עשׂוי סוּכּר ואין אני ערב עליך כסוּכּר! (לאחר הפסקה קצרה, בזעם) ולהיות שׂחוק לבריות אינני רוצה… שום אדם אינו צריך לדעת ולא כלום. שומעת אַתּ?

חנה־רויזה (מתאפקת בקושי מלבכות): אַל תעַנה אותי, שמריה, אני כל־כך חולה…

שמריהו: נוּ… נוּ! מחלות שבהתפנקות! רוצה אני, שתתלבשי מחר ותלכי אל בית־הכנסת. שומעת אַתּ? שלא תשביתי לי את החג, כשם שעשׂית בפסח! אוציא לך את התכשיטים, ואחר־כך שלא יהיה לך תרוּץ: לא רציתי להעיר אותך! הוציאי לך את השמלה… את החדשה.

חנה־רויזה: בשביל מה?

שמריהו: בשביל שתלכי אל בית־הכנסת, כמו בן־אדם!

כמו שנאה ויאה לשמריה סוחר־התבואות. די בושות וכלימות גרמת לי בפסח! הלכת אל בית־הכנסת בשׂמלה הישנה, אותה שׂמלה שבה הוציאו אותך קרוביך הקבצנים מביתם! את חג הפסח לתשעה־באב הפכת לי! ואפשר שׂמחת במשהו אחר.

חנה־רויזה: אני?

שמריהו: וכי יודע אני? אפשר היה לך די שׂמחה בכך, שאכלת מצוֹת משל עצמך!

חנה־רויזה (בלעג): משל עצמי!

דויד (קופץ ממקומו, מתאפק בקושי וחוזר ויושב).

שמריהו: בכל אופן לא ממעות־חיטין!

(הפסקה)

חנה־רויזה: מה אתה רוצה מחיי שלי?

שמריהו: מה אתם רוצים מחיי שלי? שותקת אַתּ? חֶה־חֶה־חֶה. צנועה שלי!… בבקשה ממך, ברגע שהשמים נפתחים מה היית מבקשת?

חנה־רויזה: את המות!

שמריהו (לאחר הפסקה של הבטה בוחנת): למי?

חנה־רויזה (נושאת את מבטו הבוחן): לעצמי…

שמריהו: כך! אם כן עדיין אַתּ אשה כשרה – קבלי מתנה בשׂכר זה – תכשיטים. (פותח את השידה, מחפש) כך, אַתּ אשה כשרה! חֶה־חֶה־חֶה! (מוציא) מחרוזת פנינים!

דויד: הירושה מאשתו הראשונה!

שמריהו (יחד עם הקודם): לבת־נסיכים… (פונה ומביט אל עבר המחיצה) מה מהַמה הוא שם, האפיקורוס הזה? (חוזר ופונה לחנה־רויזה) לבת־נסיכים נאות ויאות הן. (אל עבר המחיצה) מילא כרסו בטריפות, והרי זה מהמה בתוכו! (אל חנה־רויזה) הסגוֹר מלאכת־מחשבת הוא, עם יהלום. (אל המחיצה) שומע אתה? היה לי דין־תורה עם היורשים שלה; ופסקו שהן שייכות לי! (אל חנה־רויזה) לדוּכּסית נאה ויאה לענוד שכמותן. הנה, קחי וענדי לחיים ולבריאות!

חנה־רויזה (נוטלת ומפילה את הפנינים מתוך היד על־גבי השולחן).

שמריהו: בזהירות! (מוסיף ומחפש בשידה, מוציא) והנה עגילים!

דויד: מן השניה!

שמריהו: אמנם, הוריקו במקצת; לאחר החג תצחצחי אותם. גיר, ברוך השם, אינו חסר, ואחרון אחרון חביב – הרי אַתּ יודעת מאמרי חז״ל – הרי הוא לימד אותך! – שעון עם שרשרת. (פונה אל צד המחיצה, לשמוע אם אין דויד אומר משהו).

חנה־רויזה: כבר כל שלוש הנשים!

שמריהו: לא נאה לך? שום אחת מהן לא הרימותי מעל האשפה! כולן מלבושי־חתונה ונדוניה היו להן. (בצאתו) חַזקי את התריס בוָו, אני אגיף אותו מבחוץ (יוצא).

חנה־רויזה (נגשת אל החלון).

(הפסקה)

שמריהו (מן החוץ, אחרי הגיפו את התריס): כבר?

חנה־רויזה (שהפילה את הוָו מתוך ידה בהיסח־הדעת): כבר.

דויד (מזיז את המחיצה הצדה): חנה־רויזה!…

חנה־רויזה (פונה אליו נפחדת): הוי!…

דויד (בקומו): אינך רוצה אולי לענות לי?

חנה־רויזה (נושמת בכבדות, תולשת את המטפחת מעל צוָארה): אסור, דויד!

דויד (בתמיהה): מה?

חנה־רויזה: אשת־איש אני, לא עוד אני מה שהייתי!

דויד: מה זה היה לך, חנה־רויזה?

חנה־רויזה: לפחות אתה אַל תענה אותי, דויד! (אינה יכולה להסיר מבטה מעל זנב־הנר הדועך, מפרפר וחוזר ומתלהב) אינו רוצה למות… אינו רוצה לדעוך… אבל אנוס הוא… הכול אנוסים! (זנב הנר קופץ קפיצה אחרונה וכבה).

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה: ובי דועכת ודועכת נשמתי שנים על שנים! שנים על שנים!

דויד (מתרחק מן המחיצה): דבּוּר אחד בשבילי אין לך (מהלך הלוֹך ושוב על־פני החדר. מהליכתו מתחילה הנברשת התלויה מתנדנדת. לאורה הקלוש של עששית־הנפט מרקדים צללים על־גבי הקירות. צעדיו של דויד נעשׂים מהירים ועזים יותר ומעוררים אותה מהרהוריה הקשים. היא יושבת ופוכרת אצבעותיה).

חנה־רויזה: זה שלושה ימים הוא מתהלך כך… הלוֹך ושוב, הלוֹך ושוב… (תופסת ראשה בידיה) ממש להשתגע! עלי ועל לבי הוא דורך כך!

דויד (ניגש אל המחיצה): אַתּ אומרת משהו לי, חנה־רויזה?

חנה־רויזה (נפחדת): לא, לא!

(הפסקה)

דויד (לאחר רגע): מה זה עשׂית לי, חנה־רויזה?! מה זה עשׂית לנו לשנינו?!

חנה־רויזה (בקול בלי צליל): מה אתה רוצה ממני, דויד? רחם אתה עלי!

דויד: מפני מה לא האמנת לי, חנה־רויזה!

חנה־רויזה (כמו לפני כן): אַל תענה אותי, דויד – אלהים עדי הוא! חלשה ורפויה אני… הוצאת אותי לרגע אחד מן החשכה. אחר־כך, לאחר שאתה יצאת, חזרתי ונפלתי שוב אל תוך החשכה! הם התגברו עלי על נקלה, סבבו אותי בדברים ובטענות… כיתוש של טיטוס ניקרו במוחי! “רק לַמד לימד אותך”… “שם אין מחסור בכלות”… “וכי הבטיח לך משהו?!” “וכי הוא כותב לך?”

דויד (יוצא מגדרו): כתוֹב כתבתי, חנה־רויזה, כתוֹב כתבתי!

חנה־רויזה: אם כן, העלימו את המכתבים!… ובעניות המדכדכת הזאת… וכי יודעת אני? כל פּרוֹר־לחם החניק, וכל לגימת מים החניקה! מתוך פיהם של ילדים חולים הוצאתי אותם… ואתה יודע – חלשה אני ורפויה; אדם בלא דם… זבוב… ובא העכביש… (הפסקה) זבוב חלש!

דויד: מפני שלא האמנת, חנה־רויזה!

חנה־רויזה: אולי… אך כל פרוֹר החניק, כל לגימת מים החניקה… ובא הוא… סביב־סביב ארג את קוריו, סחור־סחור הקיף הכול! וכאן אני יחידה ובודדה… יחידה ובודדה, יתומה… ובלי כוח… וקפצתי אלתוך הקבר השחור, ואני עצמי אשמה בזה… ניצוץ אחד של שׂכל… ניצוץ אחד לוּ היה לי… וכאן התחילו חיים, חיים… פחד, ענוּיים, גועל־נפש… ולילות… לילות! דויד, אני כבר די נענשתי!

דויד: לא בענשך רוצה אני! לשחרר אותך אני רוצה, לשחרר!

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! המתים – לקבורה! אני מפחדת מפניך, דויד! אסור לי לשמוע את דבריך, דויד… חטא הוא… חטא נורא! הוא קרא באזני לילות תמימים מתוך ספרים… יש גיהנום… תולים בשׂערות, בשדיִם… מעל־גבי זפת בוערת… אני מפחדת מפניך, דויד! מפני החטא, מפני אלהים!

דויד (נפחד): מה זה עשׂה ממך, חנה־רויזה? מה זה נעשׂה כאן? הסירי מעליך את קללתו, התנערי ממנה, כַשֵף כישפו לך! מה זה היה לך, עטרתי שלי, חנה־רויזה, חיי שלי! נשמתי שלי!

חנה־רויזה (מביטה במבט תוהה על הצללים): לא, לא שלך. לא שלך! אשת־איש אני, אשתו של שמריה אני… הוא קנה אותי… תפס אותי בתוך קורי־העכביש והוא מוצץ ומוצץ… לא שלך אני… שלך, דויד, אינה עוד בחיים… הוא חירף וגידף אותה, ירק עליה, המאיס אותה, ואחר־כך חינק בידיו היבשות, באש־הזִקנה המלהטת בעיניו שׂרף את נשמתי בתוך גופי. מה שהיה היה! אשתו של שמריה אני, אשת־איש אני… אני חייבת לברוח ממך, דויד. (נסוגה לאחוריה עם הכסא אל השׂקים שבפינה) ואל תעַנה אותי, דויד! אַל תדבר, אַל תהיה אתה מלאך־המות שלי! אַל תעשׂה אותי לפחות חַטאָה! הקול שלך ספוג חטא, כל דבּוּר שלך ננעץ בלבבי כמו מחט… ועל־פני החדר אַל תתהלך… אסור לי אפילו את קול צעדיך לשמוע! אסור לי, וגם איני יכולה עוד! אין לי עוד כוח, וכשאתה מתהלך כך מרקדים הצללים על־גבי הקירות והם זוחלים ומגיחים אלי! ופושטים אלי לשונות ארוּכּות… ידים ארוּכּות ויבשות! שב לך, דויד!

דויד (יושב על הדרגש, משעין ראשו בדלת): ומה קרוב הזמן, שלא היית מתייראה מפני… מה קרוב הזמן, שנפרדנו זה מזו באמונה רבה כל־כך… בשׂדרה על הספסל, אַתּ זוכרת! לילה בהיר היה… נפרדנו זה מזו. “יוציאו אותך לחפשי”, ניחמת אותי, “ושוֹב תשוב…” ישבת שעוּנה אל משענת הספסל… חלשה, חיורת, וחיוך שלֵו חייכת! אמונה שליוָה ושקטה ריחפה על פניך… השענת את ראשך על כתפי; אני נשקתי לך, ופניך העלו סומק, האירו כשחר בזהרו! ומתוך עיניך, מתוך עיני־האיזמרגד הירוקות, קרנו קרני זהב… ברקים הבריקו מתוכן… ואַתּ נתעייפת, וראשך צנח ונח על לבי… “כמה הוא דופק!” אמרת בקול לחישה, וכמה רעד קולך זה… ועל פני שׂערך, על־פני עטרת־ראשך השחורה, רטטו זהרים מופלאים. ביד מרעידה הוצאתי את מכבנותיך ושׂערך השחור התפזר, עד לארץ הגיע…. ואני ליטפתי בידי את שׂערותיך… גיצים התמַלטו לכף־ידי.

חנה־רויזה (מתעוררת, בתחינה): שתוק, דויד, שתוק! אַל תזכיר מה שאבד ואיננו! זה מכאיב כל־כך!

דויד (בטרוניה): ואנחנו לא דבּרנו, חנה־רויזה! אך אַתּ ידעת והאמנת!

חנה־רויזה: אני האמנתי לך אז, דויד, ונפשי התרחצה אז בסילון האור הבהיר, וגם נשמתי בהירה ומאירה היתה! אתה היית על־ידי, לבי הרגיש בך מקרוב כל־כך, ונשמתי פרחה אליך, כאותה יונה רפויה הפורחת מפני הרוח והגשם אל השובך הטוב!

דויד (בשׂמחה): השובך פתוח לפניך, חנה־רויזה! אַתּ שלי!

חנה־רויזה: לא, לא! חנה־רויזה שלך מתה ואיננה… אשתו של שמריה – היא חיה!… בתוך קבר היא חיה, בתוך קבר אפל… חרופה, גדופה… עינַי שלי אינן מקרינות עוד קרני אור, אני כיליתי אותן בבכיה… ואין לי עוד עטרת־שׂערות שחורות על ראשי… גזוֹז גזזו את שׂערותי, והוא מכר אותן, עם קרני האור ועם הזהרים שבהו, למישהו לעשׂות מהן פאה נכרית, ואני חובשת מטפחת לראשי!…. כבה כבה סילון־האור המאיר וחשכה בלעתני.

דויד: אני רוצה לשוב ולהוציאך אל אור!

(מבחוץ נשמע קול רוח ההולך וגובר. מימין מרעיד ודופק התריס).

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! שומע אתה, אני מתייראה דויד! אני מפחדת – מפניך, מפניו, מפני העולם… מפני כל אדם… ויותר מזה מפני אלהים!

דויד: אלהים טוב הוא, חנה־רויזה.

חנה־רויזה (מניעה ראשה): האלהים שלך, בורא העולם… העולם שלך היה בשבילי גן של ורדים… ורדים לוהטים… ויודע אתה, גם הרבה פרחי אמנון־ותמר היו, צבעוניים ושקטים, ופרחי־דגן כחולים, צנועים… וכחול ומלא רחמים היה הרקיע ממעל לראש… באלפי אלפים עינים קטנות רחמניות השקיף האלהים מן השמים ארצה… ואת הפרחים שבגן בירך, ורוח קלילה נשבה בשם אלהים: אהבו זה את זו, אהבו! אלהים רוצה בכך, אלהים מצווה על כך! לשם כך בוַדאי ברא את הגן – – כל זה, דויד, נחרב עד היסוד, אשת־איש אני – – – זבוב בתוך רשת, בתוך רשתו, בתוך קורי העכביש! והוא יושב מעלי ומוצץ ומוצץ… ימים שלימים, לילות שלימים… הוא מצץ מתוכי את נשמתי הקודמת! ומן הגן־עדן גרוֹש גורשתי! אני שלו, ובתוך עולמו שלו אני חיה, בתוך הגיהנום שלו! ומתחתי בוער הגיהנום, ומעל מתוחים שמים קרים כאבן… ומסביבי מרקדים צלליו שלו, השֵדים שלו! ימים שלימים, לילות שלימים טוָה חשכה וארג אפלה מסביבי, ומבין המפלשים שבשמי־האבן משקיף למטה אֵל זועם! אינו מנחם, אינו מרחם, הוא מקלל! בעינים חדות, כמו ברק חלפים שנונים, הוא רואה אל האדם ישר אל הלב, והוא חוקר ודורש ועונש – בעד כל רגע של אושר עונש הוא! הרוח מתגבר, שומע אתה? זה הוא חוקר ודורש! כך הוא מדבר אל האדם המיוּתם, העני, החלש! מתוך הסערה! (נשמע רעם) ומיד! חטא מצא, והריהו עונש! אומר ועושׂה!

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה (בזעם): שתוק בשעה שהוא מדבר! (הרוח פורצת ופותחת את תריס־החלון מצד ימין. נראות להבות־אש. בפחד) להבות באות אלי, דויד, להבות!

דויד (רץ ונגש אל החלון. נשמע קול פעמונים מן הרחוב).

חנה־רויזה (נרתעת שמאלה): מצלצלים! הטומאה מצלצלת! הגיהנום! על נשמתי החוטאת מצלצלים… הגיעה שעתי לצאת מן העולם! אני הולכת למות, בלי שום דבּוּר בפי… בלי ודוּי! וחַטאָה כל־כך! דויד, הצילני, דויד! (הולכת אליו בזרועות פשוטות) רק אתה בלבד שלי בעולם הזה, רק אתה בלבד!

דויד (פונה מן החלון, ממהר אליה): לא הרחק מכאן בוער!

שמריהו (נכנס בידים שלוחות, שאינן מניחות לדויד ולחנה־רויזה להפּגש): כאן, כאן בוער! הגיהנום בוער!

(המסך יורד במהירות)

(מערכון)

הנפשות:

מנשה – למעלה מבן שבעים, סובל ברגלים; רגל אחת הוא גורר אחריו. מדבר עם עצמו, כאדם שהוא בודד זה זמן רב.

חיים – בנו, סוחר בדברים ישנים; כבן ארבעים וכמה.

שׂרה – אשתו של חיים, באותו גיל, סוחרת בפירות.

רבקה – בתם. נערה מוצלחת. כבת שמונה־עשׂרה או תשע־עשׂרה.

לאה – אחותה הצעירה, כבת חמש־עשׂרה או שש־עשׂרה; חסרת־דם, מבחינה רוחנית לא־מפותחת. יפהפיה חיוַריינית עם עינים בוהות.

יעֶנקעֶלי – תינוק בעריסה.

רוכל – מציץ בעד החלון.

בית עניים. – באחורי־הבימה: שתי מטות, ליד אחת המטות למראשותיה – עריסה של תינוק, בין המטות, מתחת למַראָה קטנה ישנה, מבוקעת בכמה מקומות – כסא ועליו קערת מים; מגבת על המסעד ודלי מתחת לכסא. – מימין, מצד הרואים: פתח, תנור וכירים, תיבה ובה פחמים; משכב על־גבי ארגז עם כסאות שהוגשו אליו. – משמאל: חלון, למעלה מזה – מראשותיה של מטה, מוסתרת מצד החדר במחיצת־בד ישנה. ליד המטה – שולחן קטן; ועליו עששית־נפט קטנה. למעלה מזה – שידה. באמצע החדר, מתחת לנברשת של נחושת, ישנה ומוריקה – שולחן. ועליו: שׂק של טלית ותפילין, תרמיל של רוכל וכיוצא באלה דברים. בפינה – שׂקים, סלים ריקים, באמצע סל ובו ירקות, ובשני – מיני דברים ישנים.

שׂרה ולאה (ישנות במטה שעל־ידה עומדת העריסה, ידה של שׂרה משורבבת כלפי מַטה, נכּר שהניעה את העריסה אך זה עתה; העריסה מתנועעת עוד באיטיות יתירה).

חיים (שוכב במטה השניה; ישן באי־מנוחה, נאנח).

רבקה (שוכבת במשכב שעל הארגז; השׂערות מפוזרות, יורדות למטה).

מנשה (כבר מלוּבּש. יושב על המטה לפני השולחן: אומר משהו מאד בלחש ובניגון נוגה מתוך סידוּר).

(אור הבוקר מתחיל מאפיר)

מנשה (מרגיש באפרוריתו של הבוקר, נושק לסידוּר הקטן, סוגרו, קם לאט־לאט, בחלצו את כתפיו שנתעייפו מרוב ישיבה, אוחז במסעד המטה ומביט בעינים עייפות אל תוך החלון): שוב החזרת לי את נשמתי בחמלה, את הפקדון שהפקדתי בידך… ברוך אתה וברוך שמך! דרוש אני לך כאן מאד, מה? – עוד פעם “חצות” של מנשה הזקן, עוד פרק תהילים (הפסקה קצרה) – יהודים חסר אתה, מה? (במבט שאין בו הבנה, אבל יש בו הכנעה, כלפי מעלה) מילא, אם אתה רוצה בכך! (מושך בשקט־בשקט וביגיעה יתירה את המחיצה לצד הכירים, נשאר עומד עמה באמצע החדר, מביט בשׂרה) היד משורבבת… עור ועצמות… וגידים… והעריסה מתנועעת עוד… לא היא ישנה כדי מנוחה, לא היא אוכלת כדי שׂובע… (במבט־עין אל החלון) ואתה רוצה, שאוציא לה את בלעה האחרון מתוך פיה… מילא, מסתמא יודע אתה יותר טוב ממני… (חוזר למשוך את המחיצה, אך עוזב אותה בחפזה) הנה הוא זע, הגזלן הזה! (ממהר אל העריסה מניע אותה) אַ…אַ… (חוזר בחיוך אל המחיצה) לחָיים, כמו תפוחים! והוא ממצמץ בשׂפתותים, הרעבתן הקטן הזה! את השד הואה רואה בחלומו… בלא עין הרע… בלא עין הרע… (במבט־עין אל החלון) אפשר אתה רוצה, שאזכה עוד לראות בו נחת? “עברי” שאלמד אותו?… מהיכא תיתי… (בעצב) אך להוליך אותו אל החדר לא אוכל עוד… (נאנח) הרגלים אינן רוצות לעמוד בתפקידן… (מזיז את המחיצה לצד הכירה, במעט זריזות).

רבקה (מתנועעת באי־מנוחה מתוך שנתה).

מנשה (מרגיש בכך, עוזב את המחיצה פתאום): כמה היא מתחבטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור… (באנחה) דם חמים, דם רותח… וחלומות…. אלהים יודע, איזה חלומות… (הפסקה) כל היום כולו היא מתהלכת – ולא כלום… ובלילה – חלומות… (מתוך הזכרון) שיינדל, מה את מתחבטת כל־כך? (מחַקה קולה של אשה המדברת מתוך השינה) “אני? – אני — מה עולה על דעתך?” (לאחר הפסקה קצרה, בקולו שלו) ולמראית עין – כאילו חזרה ונרדמה… ומשליכה מעל עצמה לחצאין את השׂמיכה… בחדר קור… ולה חם… (הפסקה… קורא) רבקה! (אך הקול לא נשמע לו) עד אל הרצפה מגיעות שׂערותיה הלוהטות… נהר של אש, וכזאת בוַדאי גם הנשמה… שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור… (קורא בקול רם מעט יותר) רבקה! (נגש, נוגע ברבקה בידה) רבקה’לי!

רבקה (מתעוררת, מעט באי־מנוחה): אתה, סבא, מה?

מנשה: קפצי ועברי אל מטתי שלי…

רבקה (מפהקת): מה זה הקדמת כל־כך לקום, סבא?

מנשה: כבר שכחת! הם מקדימים לצאת… אבא הרי מצא איזו מציאה, ואין לו במה לשלם, והוא מוכרח להשׂיג לו כסף… ואמא צריכה להכין את הקניה בשביל מרת פּימסעֶנהוֹלץ… בשביל אירוּסין.

רבקה: אַהאַ, מאַניה מתארשׂת… (מתעטפת בחפזה בשׂמיכה, קופצת ועוברת אל מטתו של מנשה).

מנשה: אש לוהטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור! (נגש, מתקן לה את הכר מתחת לראשה).

רבקה (במשהו של אי־מנוחה): סבא, שם החתן גוֹלדשטיין?

מנשה: גוֹלדשטיין, בנו של סוחר־התבואה (הפסקה). ישני, רבקה’לי, אכין טה (מסיט את המחיצה לצד הכירים, כך שהוא מבדיל אותם מאחורי־הבימה, מוציא מן הארגז כמה קיסמים, מחתך אותם דק־דק, מסדר אותם באומנות יתירה על הכירה מתחת לארובה, בוזק על כך רסיסי פחם, מצית ומעלה אֵש, שופת קומקום עם מים, חולט מעט טה בסיר קטן).

רבקה (בלחש): סבא, מה שמו של החתן? לשמו הפרטי אני מתכוונת.

(משתתקת, מאחר שמנשה אינו שומע)

שׂרה (מגביהה את הראש, מתאמצת לזחול ולעבור למטה השניה):

הוא ישן עוד, ברוך השם… (במרירות) כשיש לו לאדם מוח שקט ולב שלֵו… מהיכא תיתי…

חיים (פוקח את העינים, אומר בלחש “מודה אני”).

שׂרה (ממתינה עד שהוא מסיים): ומהיכן תקח כסף, חכם שלי?!

חיים: אלך אל בעל המחסן…

שׂרה: שיוציא לך את הנשמה?

חיים: ואולי אקח הלוָאה באיזה מקום…

שרה: מיד ליד… בכמה רבּית? (הפסקה) חָמי, במחילה ממך, הזז נא אלי את המחיצה…

מנשה (עושה כן).

שׂרה: חָמי, את מחותנו של פּימסעֶנהוֹלץ מכיר אתה?

מנשה: את גוֹלדשטיין? (באנחה) כשהיו רגלי עומדות עוד בתפקידן, הייתי משׂתכר אצלו רוּבּל־כסף (הולך וחוזר אל הכירים).

שׂרה (בהתרחצה, מאחורי המחיצה): שני אלפים נותן הוא נדוניה… פּימסעֶנהוֹלץ על אחת כמה וכמה שהוא נותן.

מנשה: בודאי… מצד הכלה צריך לתת יותר.

שרה (בצאתה מאחורי המחיצה):ומה הוא גוֹלדשטיין? וכי כמה רחוק הזמן, שהיה ריש־דוכן?… ופּימסעֶנהוֹלץ?… על זה לא כדאי כלל לדבּר… אבל מי שעושׂה מעשׂה כלשהו, הקדוש ברוך הוא מסייע עמו! (במבט־עין אל מטתו של חיים) וזה…. בל אחטא בשׂפתי…

מנשה: הכול תלוי בהשם יתברך…

רבקה: אבא, מה שמו של גוֹלדשטיין הצעיר?

שׂרה (מסתובבת ופונה אליה, משתוממת על השאלה).

יעֶנקיל (מתנועע בעריסה).

שׂרה (שוכחת את רבקה, ממהרת אל העריסה, חולצץ שד לתינוק, בחפזה): משוך, משוך, גזלן שלי – תכשיטי שלי. שאזכה כבר לשמוע אותך מברך על החלב! (נזכרת, פונה אל רבקה): מה זה שאלת, רבקה? – היא ישֵנה כבר.

חיים (יוצא מאחורי המחיצה, מלובש, אל שׂרה): ואַתּ אין לך מעט כסף?

מנשה (מוזג שתי כוסות טה).

שׂרה (קמה מעל העריסה, מיישרת את כתפיה ונוטלת מתוך ידו של הזקן כוס טה): מאַיִן?

חיים (במשהו תרעומת): לא יכולת לקחת משהו מראש אצל מרת פימסעֶנהוֹלץ?

שׂרה (בחפזה, אגב שאיפת הטה): הלוַאי שתשלם מיד לאחר־כך… היא תמַשך את הדבר חצי שנה. (הפסקה) ומה היא המציאה שקנית, השמיעֵני נא ואדעה?

חיים: מקטורן ארוך – כמעט חדש עוד, שלושה זוגות מכנַסים, מקטורן של סַמוּ“ט – אפור, חדש לגמרי, כנור, – התיבה עצמה שוָה הון רב – מעץ־האודם, מַהאַגוֹני! כמה סדרי קלפים – עם קרטון, מברשת לקלפים – ידית חדשה של כסף, פרוָה לבנה. – (מתוך השתתפות בצער) וַדאי מת מישהו אצל ה”פריצה" ההיא… דמעות עמדו לה בעינים…

(מתהלך בחדר, מתקרב אל רבקה)

רבקה (באי־מנוחה): אבא, מה מראהו של גוֹלדשטיין הצעיר?

חיים (מרוגז): מה שמעסיק את מוחה של בתולה… מוטב שתתלבשי… אמרי “מודה אני” ולכי אל התופרת…

שׂרה (אגב טפול בסלים, שהיא מקשרת אותם יחדיו): היא לא תלך היום… היא תהיה דרושה לי היום ל“מעמד”… תן לה לשכב עוד. – ולאיזה סכום השתוית אִתה?

חיים (לוקח את התרמיל ומשׂים בתוכו חתיכת לחם ובצל, שהוא מוציאו מתוך השידה): הרי אמרתי לך, ששה רוּבּלים ועשׂרים ושלושה גרוֹשים…

שׂרה: אולי באמת מציאה – –

חיים: בזכותה של לאה’לי.

שׂרה ומנשה (מסתכלים בו בתמיהה).

חיים: אני עומד על המקח עם ה“פריצה” הזקנה, והיא אינה מוַתרת כלום… פתאום אני מהרהר: רבונו של עולם, תן לי שאַרויח משהו בשביל לאה’לי…

שׂרה (מוחה כף אל כף): רבונו של עולם, הרי שכחתי לגמרי לשאול… חָמי, הרופא מן החברה היה כאן?

מנשה: היה… (נאנח) אמר שהיא צריכה לישון הרבה, לאכול הרבה, מעט יין…

חיים (שהמתין מעט באי־מנוחה לסוף השיחה הזאת): מיד כשאני מהרהר כך, נעשׂית היא, ה“פריצה” הזקנה, רכה כחמאה – מורידה מן המחיר עשׂרות גרוֹשין, ואחר־כך זהובים… והופכת פתאום את פניה אל הקיר, ומושיטה אלי אחורנית את ידה: תן כבר, יהודי, כמה שתתן!… היד רעדה אצלה, ונתתי לה דמי־קדימה… (תולה לעצמו את התרמיל על שכמיו, בקוצר־רוח ובהתחנפות) ועל כן חושב אני באמת, כי לאה’לי שותפת היא לקניה.

שרה (מסתכלת בו בחשד).

חיים: והיא תהיה באמת שותפת לאמיתה… הרי יש לה מעט הכסף שלה…

שׂרה (קופצת כנשוכה): הַא! לכך נתכּוַנת? להוציא את מעט הפרוטות של הילדה המסכנה, שהיא מאַספת לה משליחויות? כך? בבריאותה של הילדה המסכנה רוצה אתה לעשׂות סחורה, בנשמתה של הילדה העלובה?…

חיים (מניע ידו תנועת ביטוּל, מכין עצמו לצאת).

רבקה (שנרדמה, מתעוררת באי־מנוחה; אל מנשה, הנמצא סמוך אליה יותר מאחרים): סבא, מפני מה צועקת אמא כל־כך?

מנשה (קורא אחרי חיים שיצא): לך כבר, לך… חפשׂ לך שותף ברחוב… פירוֹר גדול תופסות שתי צפרים יחדיו… אל תבקש לבלוע את כל העולם…

רבקה: אמא, גוֹלדשטיין הצעיר יש לו משקפים של זהב?

שׂרה: מה שמַעסיק את מוחה! ישני! אחר־כך אשלח לקרוא לך (יוצאת עם הסלים).

(הפסקה)

רבקה: איפה גר גוֹלדשטיין?

מנשה (מוכנית): ברחוב שלנו, בבית הגדול.

רבקה: יש לו משקפים של זהב?

מנשה: מן הסתם… כשהייתי נכנס אל אביו, היה נער קצר־רואי… כהיום הזה הוא מרכיב בוַדאי משקפים, ומן הסתם של זהב…

רבקה: בבית הגדול הוא גר? באדום?

מנשה: ביתם שלהם… כלפי מה שואלת אַתּ?…

רבקה: סבא, ראה נא (מוציאה בידים רועדות תצלום מבית־החזה). זאת מצאתי אתמול ברחוב…

מנשה (לוקח, מתבונן): הרי זה הוא, גולדשטיין הצעיר… (באי־מנוחה) מצאת ברחוב?

רבקה (אינה משיבה, פונה אל הקיר, לאחר רגע נשמעת התייפחות חנוקה).

מנשה: רבונו של עולם – מה זה? מה זה היה לך? רבקה, רבקה’לי? – איננה עונה… כמה היא רועדת… לא טוב לך, רבקה’לי? אַתּ חשה כאב בלבך? רבקה’לי, רבקה’לי… לתת לך טה? רבונו של עולם, כמה היא רועדת, כמה היא חיורת… אני הולכת לקרוא למישהו שיכּנס… לקרוא רופא… או מישהו… (קורא בקול) לאה, לאה –

לאה (מתעוררת): מה, סבא?

מנשה: רבקה נֶחלתה… גשי אליה, אני הולך לקרוא מישהו. (יוצא).

לאה (מתעטפת בשמיכה ועוברת אל רבקה. בדרך היא משתקעת בהרהורים, מתחילה לזמר משהו; שוכחת את הנגון, מתייצבת ועומדת, רוצה להזכר במשהו. משלבת את כפות ידיה על החזה, מרגישה במשהו קשה בבית־החזה, מתפלאה, ממששת ביד, מחפשׂת, מוציאה לבסוף רובל של כסף, מחייכת אליו – “מראה קטנה!” נזכרת משהו – נגשת קרוב יותר אל המטה): רבקה, רואה אַת? (מראה לה את הרובל). רבקה, – רבקה, יצאה נשמתך? פקחי את העינים, רבקה, שאם לא כן יצווּ לקבור אותך, רבקה…

רבקה: כבר קברו אותי…

לאה (מתגוננת, מתוך פחד): שקר! בבית אַתּ נמצאת… במטה!… קבוֹר קוברים באדמה… והרחק הרחק מכאן (נרגעת ומשתקעת בהרהורים, נזכרת ברוּבל). רואה אַתּ? ויודעת אַתּ מי נתן לי? איש צעיר אחד… איזה איש צעיר זר… בצילינדעֶר מתנוצץ… בבית־המלון הוא גר… שומעת אַתּ, רבקה, אני עוברת, רואה הוא אותי בעד החלון… רומז אלי, ואני נכנסת… נותן הוא לי רוּבּל ונשיקה… בואי מחר, אומר הוא, ואתן לך שנַים… הוא יסע אתי, אומר הוא, באניה, וכל יום, אומר הוא, יתן לי רוּבּל… הרחק הרחק… נסע… הוא שאל, אם יש לי אחות… אומרת אני: כן… אם היא יפה… שואל הוא… (הפסקה. קרובה להשתקע שוב בהרהורים. פתאום). – למה הוא מתכוון בזה, רבקה! מה הוא רוצה, רבקה? (מושכת אותה) – רבקה!

רוכל (ברחוב, מציץ מבעד החלון, בסקרנות ובחוצפה, קורא בקול רם): האַנדעֶל, האַנדעֶל… האַנדעל…

המסך

(מערכון)

הנפשות:

גרוּנה – אלמנתו של סופר־סת"ם. אשה קטנה, רזה ועצבנית.

{ שלוש בנותיה של גרוּנה}

1. מרים – בתולה זקנה, כבת שלושים וכמה.

2. סרל – עגונה, כבת עשרים.

3.*הדס* – נערה־תופרת, כבת שבע־עשרה.

דבורה – אשה גבוהה וכבדה, בלי ריסים.

חדר־מרתף עני. פתח־היציאה באחורי־הבימה. קרן־הזוית הימנית מוסתרת במחיצה מיטלטלת. כשמזיזים אותה ממקומה, נראית מטה פרועה. בקרן־הזוית השׂמאלית – גבעה של תפוחי־אדמה וערימת בצלים. סמוך לקיר מימין – שתי מטות. משׂמאל – ארון בין שני אשנבים קטנים גבוהים, הנשקפים אל הרחוב. באמצע החדר – שולחן, כסאות.

מרים (יושבת ליד השולחן, פניה אל הרואה, ראשה שעוּן על ידה, מפהקת מתוך דכדוך).

גרוּנה (נכנסת, סורגת בזריזות פוזמק): מהם חובות לתבוע! כמו זפת! (רואה את מרים, ברחמים) חוששת אַת בראשך? (נאנחת, כשאינה מקבלת תשובה – היא הולכת מסביב לשולחן, עד שמגיעה ועומדת ליד מרים מן הצד, מנידה ראשה מצער).

מרים (בחומרה): לא. (קמה ממקומה, הולכת ונעלמת מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מביטה אחריה רגע, מקשיבה לצד הפתח): אַ, סֶרל עם הנפט (נגשת אל המנורה, מתקנת את הפתילה).

דבורה (נכנסת, נושׂאת סל קטן): ערב טוב!

גרוּנה (מאוכזבת): אַתּ היא… ברוכה הבאה!

דבורה (מניחה את הסל על הרצפה, מימין לדלת בלעג): כן, “ברוכה הבאה”… יהי רצון שתתבשׂרי בשׂורות טובות מאלו! (נגשת כמה צעדים קרוב יותר, נעמדת, מביטה בגרוּנה, בטרוּניה ובהשתתפות־בצער): גרוּנה! (הפסקה).

גרוּנה (מתגברת על סערת־נפשה): מן הכפר אַת באה? (הצצה אל תוך הסל).

דבורה: קניתי משהו…

גרוּנה: וסַרת להנפש… מהיכא תיתי, שבי!

דבורה: יכולה אני לעמוד! (נגשת אל השולחן, משעינה ידיה, מבלי להסיר עין מגרוּנה, בכובד־ראש מרוּבּה ובנעימה של הטפת־מוסר) יודעת אַתּ מי, עליו השלום, בעלך היה, גרוּנה?

גרוּנה (מוּפתעת, פותחת את פיה, אינה מוצאת מה לומר, מפילה מתוך ידה הימנית את הפוזמק, מאבדת את מחט־הסריגה).

דבורה (מבלי להמתין לתשובה): יהודי למדן, גרוּנה, יהודי ירא־שמַיִם, סופר! (הפסקה) לפני כל שורה של התורה הקדושה היה הולך לטבילה.

גרוּנה (במרירות עיקשת): שקר… כמה פעמים בשבוע – כן!

דבורה (בחוּמרה): זכותו תעמוד לנו, גרוּנה!

גרוּנה (בקול נבוב): היא לא עמדה לנו!

דבורה: מפני שאַת אשה חַטאה!

גרוּנה (קופצת כנשוכת נחש): אני?

דבורה: אַתּ, אלמנתו של סופר, ושל סופר כשר כל־כך, אַתּ נוהגת בדרך אחרת – אֶת בנותיך!

גרוּנה (בתנועת יד אל המחיצה): שתקי!

דבורה: היא איננה שם!

גרוּנה: מרים’ל שוכבת – היא חוששת בראשה – דבּרי – יותר בלחש!

דבורה (נגשת יותר אל קדמת־הבימה): נערה צריך לשמור… אילו בתי היא, כדג הייתי קורעת אותה!

גרוּנה: אל תחתכי בבשׂר בחי! דבּרי אל הענין…

דבורה (במרירות): מה אַת נחפזת כל־כך, אל הנחת הגדולה?

גרוּנה: אַל תוציאי את הנשמה, אומרת אני לך!

דבורה (מתיישבת על כסא): אל הכפר אני הלכתי. ובעברי על יד הגינה עם בית־האוכל, במקום שהכלי־זמר מנגנים… וכי מאזינה אני לנגינה? נגינה חסרה אני! אין אני פונה אפילו להביט לשם… מה לי גינה… בת בתולה גדֵלָה אצלי וראשה מלבין. מן העסקים שלי נדוניה היה לא תהיה… והולכת אני… לא העינים רואות, לא האזנים שומעות… פתאום – קול צחוק! הריני פונה ומביטה, ואני רואה…

סרל (נכנסת): הנה אמא’לי, נפט! (רוצה לגשת אל השולחן, מרגשת בדבורה, מעמידה את הבקבוק על הרצפה בסמוך לדלת; אל האֵם) בעצמך תמלאי את המנורה! (רוצה להכנס אל מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מהססת מאוד): מרים שכבה מעט, היא חוששת בראשה.

סרל (נעצרת): תבשלי, אמא’לי, תפוחי אדמה?

דבורה: ולי לא צריך לומר ערב טוב?

גרוּנה (יחד עם הקודמת): תפוחי אדמה!

סרל (נוטלת סיר וסכין לקלוף תפוחי אדמה ונגשת אל הפתח).

גרוּנה: קריר, סרל!

סרל (מבלי לענות, יוצאת).

(הפסקה מעיקה)

גרוּנה: ומה ראית שם, דבורה?

דבורה: הלוַאי לא היו עיני רואות מה שראו! רודף אחד בכובע אחרי צנועה אחת… מתוך בית־האוכל… על־פני אורך הגדר… היא מכרסמת סוכריות וצוחקת, השׂמלה פורחת באויר, והוא – אחריה… רודף הוא אחריה, חוטפת היא חופן עלים ומשליכה לו אל פניו… וצוחקת… וצוחקת!

גרּונה (בלגלוג): אַת התבוננת?

דבורה: את הצחוק הכרתי!

(הפסקה)

גרוּנה: הדס’ל?!

דבורה: אַתְּ ידעת?! מה? חתן הוא זה?

גרוּנה: לא…

דבורה: לא? ואַתּ… אַתּ שתקת?

גרוּנה: כן!

דבורה: גרוּנה!

גרוּנה (מעמידה את המנורה על השולחן, בשלוָה חותכת): שתקי עכשיו אַתּ, ושמעי מה שאספר לך אני. (תופסת לה לדבורה בשרוול, מכריחה אותה לשבת). הכול אספר לך, אלהים בשמים – הוא לבדו ישמע ויקשיב!

דבורה (חוזרת ויושבת).

גרוּנה: לאחר שבעלי מת…

דבורה: היאך אַת מדברת, גרוּנה?

גרוּנה: והיאַך צריכה אני לדבר?

דבורה: בלי “זכרונו לברכה”? ו“נפטר” אומרים!

גרוּנה: היינו הך, נפטר או מת, קבוֹר קברו אותו…

דבורה: לקבר אבות הוּבא..

גרוּנה: יהא לקבר אבות… אך אותי השאיר עם שלוש בנות יתומות…

דבורה: צער גדול, יצא מן העולם בלי קדיש…

גרוּנה: שלוש בנות, הגדולה שבהן…

דבורה (מציצה אל המחיצה): מרים…

גרוּנה: היתה בת תשע־עשרה…

דבורה: אצל הבריות נערה כזאת נערה מאוֹרשׂת היא, כלה…

גרוּנה: אצלנו לחם לאכול לא היה; דובשן לשׂמחות – בוַדאי ובוַדאי לא…

דבורה: היאך אַתּ מדברת היום?

גרוּנה: לא אני מדברת, הצרות מדברות… הנערה היפה ביותר בעיר היתה…

דבורה: היום גם כן… בלי עין־הרע!

גרוּנה: היום היא לימון חמוץ – בתולה שהלבין ראשה! אך אז היתה זוהרת כשמש בצהרים… ואני אז אלמנתו של הסופר הירא־שמים הייתי. אני שמרתי אותה, כמו בבת העין… ידוֹע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כליזמרים, שוליות של חייטים, וסתם אשכנזים ורוָקים זקנים… בחורים מבית־המדרש אפילו היו עוברים ושבים לפני החלון… אך לשם מה יש אֵם בעולם? נערה־כלה, ידעתי, חייבת להיות כמו מראָה… נקיה וטהורה… ואני את שלי השׂגתי, קול־הברה לא נפל עליה! שמוֹר שמרתי אותה. שמרתי, רגע אחד לא הסירותי עיני מעליה, צעד אחד לא יצאה מן הבית בלעדי, וכל הזמן הטפתי לה מוסר… אַל תביטי לכאן, אַל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אַל תתייצבי… אל תתני עיניך בצפרים פורחות…

דבורה: טוב מאד…

(הפסקה)

(מרים וסרל מופיעות בפתח, מבלי שגרוּנה ודבורה תרגשנה בהן, רואות שדבורה עדיין היא כאן ונסוגות בחשאי).

גרוּנה (במרירות): טוב מאד ויפה מאד! אך מה מראֶהָ עכשיו? נערה כשרה באמת, אך שלושים ושש שנים תמימות! רזה – העצמות לספוֹר, העור יבש ולבן, כמו קלף לתפילין, העינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי חיוך – השׂפתיים תמיד הדוקות… אך לעתים תכופות ביותר משתלהבות אף־על־פי־כן העינים הכבויות; השׂנאה היא המתלקחת בהן אז, משׂטמה קשה כשאוֹל… ויודעת אַתּ אל מי? יודעת אַתּ את מי היא שׂונאת? את מי היא מקללת, בשׂפתים נעות, קללה החודרת עד לעצמות?

דבורה: את מי?

גרוּנה: אותי! אותי – את אמה־יוֹלדתה!

מרים (יוצאת מאחורי המחיצה, מביטה בשׂנאה אל האֵם הנחרדת, יוצאת).

גרוּנה: ראית?

דבורה: אך מפני מה?

גרוּנה: היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אך אני יודעת ויודעת! אני התייצבתי בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! אני לא נתתי, איך אומַר לך זאת? אני לא נתתי לאור ולחום להגיע אליה… לילות תמימים חשבתי על הדבר הזה, עד שנתברר לי, בבירור גמור נתברר לי! היא חייבת לשׂנוא אותי… בכל אבר מאבריה היא שׂונאת אותי!

דבורה: מה אַתּ שׂחה?

גרוּנה: מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שׂונאת, יפות הן ממנה וצעירות יותר (נושמת בכבדות).

דבורה: רבונו של עולם!

גרוּנה: את הצעירה, את סרל, כבר בבית לא החזקתי… מסרתי אותה להיות משרתת…

דבורה: אני באמת צעקתי חמס, מעשׂים עשׂיתי… בתו של סופר – להיות משרתת…

גרוּנה: רציתי לפחות אותה להשׂיא לאיש. שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מתפוחי־האדמה והבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבּוֹר נדוניה… ואותה גם כן שמרתי… לא אחד בעל־בית נתן בה עין… לא אחד בנו של בעל־בית ביקש לעשׂותה לו שעשוע…

דבורה: יִמַח שמם וזכרם!

גרוּנה: אך אני הרי אֵם הנני! אֵם נאמנה הייתי! את רגלי כיליתי מרוב הליכה, עשׂר פעמים אצלה במטבח הייתי, בכיתי, התחננתי, מוסר הטפתי…

דבורה: לייסר חייבים, אני מייסרת את שלי גם כן…

גרוּנה: לילות שלימים לא ישנתי; את קב־הישר קראתי וספרים קדושים אחרים בעברי־טייט"ש, ולמחרת חזרתי וספּרתי לה הכול… ועוד משלי הוספתי, שימחל לי אלהים…

דבורה: שימחל לך?

גרוּנה: על השקר! משלושה שדים עשׂיתי אני עשׂרה… ממלקוּת – פוּלסין די־נוּר! גפרית ואש המטרתי! וילדה חלשה הרי היתה היא: ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה!… דומה לאביה שלה לכל דבר – חיורת ובלי טפּת דם בפנים, ועינים טובות ולחות כל כך – אך יפה יותר היתה…

דבורה: אַתּ מדברת עליה, רחמנא ליצלן, כמו על בר־מינן!

גרוּנה: ואַתּ סבורה, היא חיה? אני אומרת לך: היא איננה חיה! היא אספה לה נדוניה, ואני נתתי לה בעל! היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה. אך בן־תורה אינו לוקח נערה משרתת, בפרט עם שלושים רוּבּל נדוניה! אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה! שויליה־של־חייט – יהא שויליה־של־חייט! ובכן, חי עמה שנה אחת, לקח ממנה את הכסף והשארית של מעט הכוח – וברח… עֵירוֹם ועֶריה החזיר אותה לי, אבל עם מחלת הריאה! היא רוקקת דם!… צל־אדם היא, ולא אדם! היא מתרפקת עלי, כמו ילדה קטנה, כמו כבשׂה חולה! וכל הלילה בוכה היא… ויודעת אַתּ על מי היא בוכה?

דבורה: על הבעל, יִמַח שמו?

גרוּנה: לא, דבורה. עלי בוכה היא! (נגשת אל פי הארובה, מתאמצת כל הזמן להעלות אש ואינה מצליחה) אני היא שגרמתי לה את אסונה. (מנשפת) דמעותיה נופלות על לבי כמו עופרת רותחת, הן מסַממות אותי, הדמעות… (משתתקת, נושמת בקושי).

דבורה: ובכן?

גרוּנה: ובכן (מנשפת בחזקה) ובכן, אמרתי לעצמי: די! תיהנה כבר בתי השלישית מן החיים! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה! היא משׂתכּרת במחט, שש־עשׂרה שעות ביום היא עובדת, ובקושי ללחם יבש היא משׂתכּרת… היא רוצה סוּכּריות גם כן… אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק – כרצונה! אני דברי־מתיקה אינני יכולה לתת לה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשׂות ממנה אין אני רוצה! מחלת ריאה לתת – לא, לא! אל תהא בת אחת שׂוטמת אותי, אל תהא בוכה עלי! (מנשפת).

דבורה: אבל, גרוּנה, מה יאמרו הבריות?

גרוּנה: הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עניות. לא להעביד אותן כמו חמורים ובחינם. יהיו להם לאנשים לבבות אנושיים. ואַל יחזיקו את העניים לשם סחיטה כמו לימונים…

דבורה: והקדוש ברוך הוא? והקדוש ברוך הוא!

גרוּנה (קמה ממקומה, צועקת, כאילו היתה מבקשת שאלהים ישמע במכון שבתו): הקדוש ברוך הוא היה צריך תחילה לאלה לדאוג!…

(דומיה מעיקה, שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן עומדות זו כנגד זו וחזיזים בעיניהן).

דבורה (צועקת): גרוּנה – הקדוש ברוך הוא ענוֹש יענוש!

גרוּנה: לא אותי, לא את בנותי! האלהים ישר הוא. את מישהו אחר יענוש! מישהו אחר!

(קול מאחורי הדלת: טריי־לה־לה, טריי־לה־לה).

גרוּנה: צפורי שלי, צפורי המתוקה שלי! צפור־הרננים שלי!

הדס (נופלת לתוך החדר עליזה, משהו מבוסמת): טריי־לה־לה! אַה! דבורה הגבאית… דבורה המגדת, דבורה המטבּלת – חַ־חַ־חָה!

דבורה (בגשתה אל הדס): הסי, חצופה! (נרתעת לאחור) הרי נודף ממך… ריח של יי"ש נודף ממך.

גרוּנה (מתקרבת חרידה אל השולחן. מחזיקה בשולחן, שלא לפּוֹל).

הדס: שקר! יי“ש שתתה בתך עם הבר־נש הקבצני שלה! היא היא שירדה למדרגה של יי”ש…

דבורה: שתקי, חצופה…

הדס: לא, היא שותה יי"ש!… פוֹניֶה הוא, הבר־נש. רובּאַשקאַ לבוש הוא… וגרונו כמרתף עמוק! (צוחקת בחשאי).

דבורה: להרוג אותה הולכת אני (מרכינה עצמה אל הסל, תופסת אותו, מפזרת את סחורתה, מאספת בעצבנות).

גרוּנה: לא לכך נתכּוַנתי… לא עד כדי כך. (בטענה כלפי מעלה) לא ריחמת… ענשת כל־כך קשה, כל כך קשה…

הדס (שצחקה כל אותו זמן בלא קול, באדישות): יין־שאַמ־פּאַן!

המסך