בפתח הקובץ    🔗

שבעים ואחד הסיפורים הנכללים בקובץ זה נרשמו בישראל, בשנים 1955–1967, מפי אחד-עשר מספרים, כולם יוצאי לוב, בידי שבעה רושמים, אשר שישה מהם הם יוצאי לוב (ארבעה מהם – בני המספרים או נכדיהם) ואחד – יוצא מזרח אירופה. כולם עשו את מלאכתם במסירות ובהתנדבות.

כתבי-היד של הסיפורים משומרים ב“ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י)¹ שבמוסיאון החיפני לאתנולוגיה ולפולקלור, והם בתהליך ההעברה ל“ארכיון הפולקלור בישראל” באוניברסיטה העברית בירושלים. בין 8,000 הסיפורים הרשומים בו בסוף שנת 1967 נרשמו מפי יוצאי לוב 156, ומהם נבחרו 71 הסיפורים שבקובץ זה, כולם מפי מספרים שסיפרו לפחות שלושה סיפורים.

בשנת 1963, כאשר אלכסנדר פרג ז“ל, מי שניהל אז את המדור לחקר התפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, התוודע אל מפעל רישום הסיפורים מפי עדות בישראל והכיר בשעת ביקורו בחיפה את החומר המשומר באסע”י, הועלה הרעיון על סידרת קבצים, שכל אחד מהם יכלול מבחר סיפורי-עם הרשומים מפי יוצאי עדה יהודית מסויימת והמשקפים את ה“אני” שלה. הוחלט אז להתחיל את הסידרה בקובץ המשקף את הפזורה היהודית במערב (מארוקו), להמשיכה בכיוון מזרחה (טוניסיה, לוב, מצרים וכן הלאה), כדי לסיימה במזרח-אירופה, באפגאניסטן ובהודו.

עובדי אסע"י נרתמו ברצון למפעל זה ובשנת 1964 יצא לאור הקובץ שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מארוקו, ובו מיבחר מבין 270 הסיפורים שהיו רשומים בארכיון בסוף 1963 מפי יוצאי מארוקו², בליווי מבוא, הערות ומבחר ביבליוגראפי. בגלל קשיים תקציביים ואירגוניים יצא הקובץ לא כראשון בסידרה, כי אם כילקוט עצמאי, חוברת מס' 29 (שנה ו‘, חוברת ב’) של בתפוצות הגולה.

במבוא לקובץ מארוקאי זה (עמ' 10–11) כתבתי: “ד”ר אלכסנדר פרג, מנהל המדור לחקר התפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, יזם את הוצאת הקובץ ולא חסך מאמצים כדי להוציאו בצורה רפרזנטאטיבית ונאה, כעדות נאמנה למסורות הספרותיות העשירות של יהודי מארוקו. יורשה נא לי להביע כאן את התקווה כי בעקבות קובץ ראשון זה, המעלה את תרומתה של אחת מעדות ישראל בתחום ספרותנו העממית, יראו אור קבצים נוספים שיביאו לידיעת הקורא העברי את ספרותנו שבעל-פה. ספרות זו פירנסה והיא מוסיפה לפרנס את עדות-ישראל השונות, והיא ראויה לבוא בקהל ישראל, כלבנים חזקות, נאות ויציבות, של בניין הספרות, אחד הבניינים החשובים ביותר בתרבות-ישראל החדשה והמקורית".

מחלתו הממארת של יוזם ההוצאה לא איפשרה לנו להתגבר על הקשיים שנרמזו לעיל' ולקובץ הראשון לא היה המשך… רק אחרי פטירתו של אלכסנדר פרג ולאור הצלחת הקובץ המארוקאי³ נתחדש הדיון על התוכנית המקורית – פירסום מידגם של י“ב ילקוטים, שכל אחד מהם ייצג, ע”י 71 סיפורי-עם, את הספרות העממית של אחד מי“ב שבטי ישראל, בכללם גם פזורת מזרח-אירופה. חידוש הדיון איפשר את ההוצאה לאור של הקובץ שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי טוניסיה, ובו מבחר מבין 254 הסיפורים הרשומים באסע”י, בסוף שנת 1965, מפי יוצאי טוניסיה⁴. אך גם אחרי אישור הוצאתו של הקובץ הטוניסאי לא הוסרו כל המכשולים מדרך הסידרה והמפעל הכולל. ולכן לא היווה גם קובץ זה את הספר השני בסידרה ויצא לאור, בדומה לקובץ המארוקאי, כקובץ עצמאי, בלי מיספור סידורי שוטף. במבוא לקובץ טוניסאי זה כתבתי (עמ' 10): “יורשה נא לי להביע כאן את התקווה כי המפעל יאושר בהקדם וההוצאה תתגבר על הקשיים הטכניים. הן מבחינת החומר העשיר השמור באסע”י והן מבחינת כוח האדם הנחוץ לשם הכנת החומר לדפוס במתכונתם של שני הקבצים הראשונים, יש באפשרותנו לבצע את משימת הסידרה כולה בתקופה קצרה ביותר".

ואכן, התקווה שהובעה בסעיף הקודם נתגשמה והודות להדים החיוביים של הקובץ הטוניסאי⁵ ולמאמציהם של יהודה עדין, מנהלו החדש של המדור לחקר התפוצות, ומיכאל לוין, עורך “בתפוצות הגולה”, אושר המפעל ע"י מר צבי לוריא, מנהל המחלקה לאירגון ופירסום של הנהלת הסוכנות. ברצוני להביע כאן לכולם את תודתי הנאמנה. נקווה כי נצליח להתגבר על הקשיים התקציביים ונוכל להביא לדפוס יותר מקובץ אחד לשנה. מבחינת כוח האדם והחומר הארכיוני העשיר יכולים אנו לסיים את המפעל (9 ילקוטים נוספים) במשך שלוש שנים (3 ילקוטים בשנה), ולא במשך תשע שנים, כמתוכנן. כי אכן, בשנים אלו של ליכוד תרבויות בישראל מן הדין הוא לזרז את הנצחת המורשה התרבותית העשירה של עמנו כגשר למיזוג עדות מבחינה לאומית-תרבותית. ויפה שעה אחת קודם, לפני שמכמני היצירה העממית יורדים לתהום הנשייה.

ברצוני להודות כאן גם למזכירת המדור לחקר התפוצות, רחל תורן, וכן לעובדי-אסע"י המתנדבים שעזרו בהכנת החומר לדפוס: רחל סרי בירושלים, עליזה בלוך, אוטו שניצלר ועדנה צ’יצ’יל בחיפה, זלמן בהרב באשקלון. תודתי המיוחדת נתונה לאברהם הטל ממכון בן צבי, שהגיש עזרה נדיבה כל אימת שהיא נדרשה ממנו.

יבואו כולם על הברכה.

דב נוי

האוניברסיטה העברית בירושלים שחוברה לה יחדיו

מנחם-אב תשכ"ז (אוגוסט 1967)

במאמר “כתבי־עת עבריים בלוב” (זוארץ עמ 182 - 190) מונה פריג’א תייר אחד־עשר כתבי־עת מקומיים שראו אור בלוב, רובם בטריפולי, מאש 1920 (הגליון הראשון של השבועון “דגל ציון” יצא לאור בי“ז באלול תר”ף) ועד לעלייה ההמונית של יהודי לוב ב -1949 (שבועון “חיינו” שנערך לסירוגין ע"י פריג’א זוארץ, עמישדי גויטא, גבריאל ארביב; כמזכיר המערכת שימש צוריאל שקד). על אלה יש להוסיף את פירסומי־הדוחות העבריים של ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה. השווה, למשל, את הדוח על פעולת “בן יהודה” בבית־הספר “התקווה”, טריפולי תרצ"ד (14 עמ' בעברית, 14 עמ' בערבית מקומית ובאותיות עבריות, 16 עמ' באיטלקית)

מבוא    🔗

אם כי ילקוט זה של 71 סיפורים הרשומים מפי יוצאי לוב מהווה ספר שלישי בסידרה המיועדת להכיל י"ב ספרים⁶ הרינו רואים בו קובץ העומד ברשות עצמו, בדומה לעדה המיוצגת בו המהווה גם היא יחידה אתנית עצמאית. מכאן החזרות פה ושם על ההנחיות התיאורטיות שנתבררו כבר במבואות לשני הילקוטים הקודמים בסידרה⁷. אלא שאין בית-מדרש בלי חידוש, והמשווה את שלושת המבואות ימצא בהם לא רק דוגמאות שונות, הלקוחות כולן מן החומר שבילקוט המסויים, כי אם גם נושאים שונים העומדים במרכז הדיון. וזאת נוסף על האספקטים התיאורטיים המתחדשים אגב חדירה השוואתית לחומר הסיפורי הנאסף.

חינוכנו בתחום הספרות הרגילנו לראות כ“יצירה ספרותית” את היצירה שבכתב (בדפוס) בלבד, יצירה אשר בראשה או בסופה מצויין לרוב שם מחברה. אך לא בכל הזמנים ולא בכל המקומות נושאת הספרות אופי כזה. בחברות קמאיות ובחברות קדם-אלפביתיות, בעבר ובהווה, נמסרת היצירה הספרותית בעל-פה בלבד. גם בחברות האלפביתיות המוכרות לנו אין היצירה שבכתב היצירה הספרותית הבלעדית וקיימים בהן שני מסלולים מקבילים של יצירה ספרותית: זו שבכתב מכאן וזו שבעל-פה מכאן. המסלולים האלה משתלבים זה בזה ויונקים זה מזה, אך המוני העם שואבים את הנאתם הספרותית בעיקר מן היצירה שבעל-פה ומעדיפים אותה על פני היצירה שבכתב.

זה קרוב ל-150 שנה מהווה הספרות שבעל-פה על סוגיה השוגים דיסציפלינה מדעית מיוחדת. חוקרי ספרות ולינגוויסטים, אתנולוגים ואנתרופולוגים תרבותיים, סוציולוגים ופסיכולוגים פיתחו שיטות-מחקר שונות ומסובכות והניחו יסוד לאסכולות רבות וחובקות זרועות עולם. אסכולות אלו מנסות, כל אחת על-פי דרכה, לנתח ניתוח ספרותי-פילולוגי, חברתי-היסטורי ואתנו-פסיכולוגי, את החומר הספרותי העממי, וליישם את דרכי הגישה בתחום זה אל השקפות-העולם ואל שיטות-המחקר הרווחות במדעי הרוח והחברה בכלל. כהנחה כללית, המשמשת מכנה משותף לגישות השונות, יש לראות את כל הנוגע להתהוות הספרות הזאת, הנמסרת ע"י החברה מדור לדור בעל פה. התהוות זו מייחדת ספרות זו שבעל-פה לעומת הספרות שבכתב.

הספרות הנוצרת לכתחילה ע“י יחיד בכתב מושפעת בלי ספק ע”י גורמים רבים, אך כולם מתרכזים ב“בית-היוצר” ומקבלים את ביטויים הסופי והמגובש באמצעות היוצר (הסופר, המשורר וכו'), שהוא המעצב היחיד של יצירתו ועל שמו היא נקראת. גם אם ידיים זרות רבות עוסקות בה אחרי היווצרותה (עורך, קריין, במאי, מנגן ועוד), הרי אסור להן לשנות שינויים ביצירה הנושאת את שם מעצבה-יוצרה היחיד, כי כל שינוי בטקסט הרשמי והמוסמך, הוא בגדר סילוף וזיוף. לא כן היצירה שבעל-פה. אותה מעצבים גורמים רבים (מבצעים, רושמים, עורכים ועוד), ולכולם חלק בה, בהיותם בגדר יוצרים פוטנציאליים. משום כך אופייה הוא “קיבוצי” והיא משקפת לא רק את ה“אני” של היוצר הראשון – ה“ממציא” (הקיים, כמובן, גם ביצירה העממית), כי אם גם את ה“אני” של יוצרים רבים, יוצאי העם ונציגיו, שתרמו לעיצובן הסופי של הנוסחאות השונות, בעיקר על-פי הדרישות המפורשות או המישאלות המובנות מאליהן של רבבות צרכנים-מאזינים, גם הם בני העם. גם הנוסחה ה“אחרונה”, כלומר זו המגיעה אלינו מפי מספר “אחרון”, היא פרי עיצוב וגיבוש של מסרנים (טראדנטים) רבים, חוליות בשלשלת הקבלה והמסירה, שהעבירו את היצירה מדור לדור וממקום למקום, ובכלל זה: עורכים שכללוה במהדורות מדעיות ובאנתולוגיות, המושפעות ע“י מגמות שונות (ספרות ילדים, מחקר, עיבוד ביצירות ספרות וכו'); מעבדים למיניהם שהתייחסו אליה כאל נחלת-הכלל, אשר אין זכות-היוצרים הפרטית חלה עליה. לכל אלה, לעם, זכות לגיטימית להיחשב על מעצבי היצירה, וזכותם אינה נחותה מזכות ה”יוצר הראשון". שינוייהם בגוף היצירה, אגב העברתה והנחלתה, הם לגיטימיים, וכהוכחה לכך משמשת גם העובדה, כי האילתור מתקבל על-דעת המאזינים הקולטים את היצירה בצורתה החדשה, כששינויי המסרן-היוצר קונים לעצמם שביתה בה. אלמלא היו השינויים הולמים את רוח המאזינים ואת ציפייתם, לא היו הנוסחאות החדשות מתאזרחות בקהל וברפרטואר של המסרנים, כשהן מצליחות לדחוק את רגלי הנוסחאות הישנות, או להתייצב לידן.

העובדה כי יצירה מסויימת, וסיפור בכללה, נתקבלה על העם והיא מוסיפה לחיות בו, כלומר, המספרים והמאזינים כאחד מוסיפים לתת לה את הגושפנקה החברתית והספרותית, ליהנות ממנה ולהימשך אליה עוד ועוד, – עובדה זו, יש בה כדי להעיד, כי העם מזדהה אתה. ומכאן הכינוי של הספרות שבעל-פה הנמסרת מדור לדור ע"י החברה: עממית.

לאמיתו של דבר אפשר ליישם את הדברים האלה על התהוותה ומוצאה של הספרות העממית, גם כלפי כל הגילויים של היצירה העממית: מנהג, תרבות חומרית, אמנות עממית ועוד. מאות המסרנים-היוצרים המטפחים את הערך המסויים, ורבבות המאזינים-הצרכנים הדבקים בו, – כל אלה משמשים גם גורם מסנן ומווסת, המכריע איזו יצירה מן היצירות הרבות הנוצרות בכל עת, תישאר לדורות. שלא כמו בספרות שבכתב, אשר בה נתונה לרוב הכרעה זו בידי גורמים חיצוניים, נסיבות שהזמן גרמן וקוניונקטורה אישית המשפיעה עליהן (גם ע"י “צו מגבוה”), נקבעת ההכרעה בדבר הצלחתה או כשלונה של היצירה העממית ע“י קריטריונים החורגים ממסגרת צרה של קוניונקטורה זמנית. אין שכבות-העם הרחבות חייבות לתת ליצירה את האסמכתה המיידית, במקום מצומצם ובדור יחיד, אלא לטווח-זמן ארוך ולמרחב-מקום מקיף. כי רק אז ורק כך מוסיפה היצירה לחיות: להנות, לבדר ולחנך את ההמונים, והכל מרצונם החופשי. באין אסמכתה הניתנת ע”י העם, גוועת היצירה בעודנה באיבה, או זמן קצר אחרי צעדיה הראשונים במסלול ההתפשטות והתפוצה.

מתן האסמכתה והגושפנקה, ההזדהות המירבית בין היצירה לחברה, בין הספרות לעם, – גורמים אלה מאפשרים לאסכולות השונות הקיימות בתחום המחקר של הספרות העממית את השימוש בשיטות ובקריטריונים שאין להם מקום בחקר הספרות שבכתב. היצירה, שהוכיחה את עצמה מבחינת הגושפנקה המוסמכת שניתנה לה ע“י הכלל, מעוררת שאלות רבות: בזכות מה ניתנה לה האסמכתה? מה הם הגורמים הצורניים והתוכניים שהקנו ליצירה האלמונית והקיבוצית (שאין מאחוריה לא יוצר נערץ ולא הכרזות מן הסוג “כזה ראה וקדש”) את סגולות האלמוות? המבטאים גורמים אלה את “טעמו” של העם מכאן ואת ה”אני" היוצר שלו מכאן? ובמה שונה “אני” זה, המתבטא במתן האסמכתה ליצירות מסויימות דווקא, מן ה“אני” של מרחבי-תרבות אחרים, שכנים ורחוקים, שגם בהם רווחת אותה יצירה עצמה, אלא שנוסחאותיה שונות ושינוייה אופייניים בוודאי? האין ללמוד ממגמות היצירה הקיבוצית (הנמסרת בלי שהמסרן-המבצע יצטרך להזדהות אתה הזדהות רשמית, שהרי אינה נקראת בשמו), מגמות החסרות ביצירת הפרט (החושש בדרך כלל מפני הצנזורה החברתית או השלטונית), על הדיפרנציאציה בין החברה והיחיד? המותר לו לחוקר להיעזר בקריטריונים, שפותחו בחקר החלומות ופישרם, בבואו לפתור סמלים בסיפור העממי, שדינו כדין חלום קיבוצי? המבטא הסיפור העממי את התת-הכרה של העם – מחאה חברתית, ניסיון להתייצב נגד המוסכמות בחיי הפרט והכלל? שאלות אלו, שאפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה, מעסיקות את החוקרים, המשוכנעים, כי היצירה הספרותית שבפי המספר-המסרן, המשיח לפי תומו, מגלמת את מורשת הדורות ומעידה כמאה עדים על מהות ה“אני” האתני-התרבותי. המישאלות שביצירה, ובמיוחד מישאלותיה הכמוסות, משותפות למסרן ולקהל המאזינים, כפי שמשותפת להם התרבות שבה צמחו וממנה ינקו.

מובן, כי ההנחיות דלעיל והשאלות המתבססות עליהן ניתנות ליישום גם בתחום-תרבות מצומצם, כגון בחקר ה“אני” של עדות ישראל על המשותף והנבדל בהן, על יסודות אגדת-ישראל הקדומה, שנשארו בתודעתן הסיפורית עד ימינו וכיו“ב. אך במה הדברים אמורים? כאשר החוקר מסתמך על חומר אותנטי שנמסר מדור לדור בעל-פה, ושלשלת-היוחסין שלו, כלומר שלשלת “הקבלה והמסירה”, מוכיחה, כי אכן, זכה לגושפנקה מוסמכת של העם. רק אז יש מקום לשאלות, לתשובות ולמסקנות. כל עוד אין החוקר משוכנע כי בידיו דוקומנטאציה נאמנה המוכיחה כי הערך המסויים, שנקלט או נרשם זה עתה מפי מספר מסויים, הוא פרי מסורת-דורות ולא יצירת-פרט שצצה אתמול ומחר תיבול; כל עוד אין תולדות-ההיגוד של הערך המסויים ידועות לו – לא יוכל להשתמש בערך שבידו שימוש ראוי לשמו. מסקנותיו תהיינה בגדר השערות ספקולאטיביות, וכל הנוגע ללימוד ה”אני" האתני-הקיבוצי, שמאחורי הערך הבודד, יהיה בגדר מגדל הפורח באוויר.

בשני הדורות האחרונים פותחו ע“י הסוציולוגיה והאתנולוגיה שיטות רבות הבאות להעמיד על בסיס מוצק ונאמן את הדוקומנטאציה, כלומר את ה”מיסמוך" הקשור במסירה שבעל-פה ובהיגוד סיפורי-עם. ריאיון מספרים נושאי המסורת, שאלוני-מסרנים המתחקים על שלשלת היוחסין של כל סיפור, ניתוח סממניו הצורניים-השמיעתיים של הערך, השוואת הנוסחאות השונות לפי מפתחות טיפוסים ומוטיווים בינלאומיים, בדיקת אויקוטיפים (טיפוסים סיפוריים מקומיים, המיוחדים למרחב-תרבות מסויים בלבד) – כל אלה באים במידה רבה כדי לבדוק את האותנטיות העממית ואת המהימנות של היצירה כ“תעודה” מוסמכת העשוייה לשקף את ה“אני” של דורות הנוחלים והמנחילים, המקבלים והמוסרים.

אימות “הדוקומנטאציה” מסתמך בעיקר על החוליה האחרונה בשלשלת הקבלה והמסירה, כלומר על המספר האחרון שמפיו נרשמה הנוסחה. לפני שאנו מנתחים את הנוסחה המסויימת ניתוח צורני ותוכני, עלינו לאמת את מהימנותה באמצעות תהייה על קנקנו של המספר. אין איפוא פלא, שגם בסידרה זו של סיפורי-עם, הרואים אור לפי מידגם עדתי, מוקדשת למספרים ולרושמים מפיהם שימת-לב יתירה⁸, הנראית לעתים מיותרת או מוגזמת בעיני מי שדרכי ה“דוקומנטאציה” המדעית אינן נהירות לו.

המספר כגורם מעצב    🔗

כאמור, נשמרות יצירות-ספרות עממיות בזיכרון המסרנים, סיפורי-עם – בזיכרון המסַפרים למיניהם. נסיוננו מוכיח, כי אין הבדל מהותי בין מספר יהודי מלוב ובין מסַפר סיפורים לא-יהודי. כי אכן, המוסד של היגוד סיפורים הוא מוסד-תרבות אוניברסאלי. המספר מצטיין בזכירה מעולה, בכושר משחק ובתחושת ייעוד למסור את היצירה לזולת; הוא משמיע את היצירה, הרצוייה לחברה והמקובלת עליה בפני קהל מאזינים, לרוב במועדים מסויימים ובמסגרת חברתית קבועה: לילות-חורף ארוכים, חגי משפחה, דרשות-שבת, סעודות חג ומועד וכיוצא באלה. בהזדמנויות אלו שומע קהל המאזינים סיפורים מפי מספרים, ניגוני-זמר מפי מזמרים, פתגמי-עם מפי מפתגמים.

המשותף לכל האמנים האלה הוא, שהם לא רק מבצעים טכניים, כי אם גם יוצרים, המוסרים לדור הבא את מיטב היצירות שאותן קיבלו מן הדור הקודם. כי המסרנים האלה אינם רק בגדר מקבלים ונותנים, קולטים ופולטים, נוחלים ומנחילים. הם גם המווסתים את היצירות שהגיעו אליהן: מה שראוי בעיני החברה לשימור לדורות, נמסר על-ידיהם; מה שראוי לשיכחה ולגניזה, נשכח ונגנז; מה שטעון שינוי, משתנה בפי המסרן, המתאים את הפרטים לשינויים שחלו בחברה, לדרישותיה ולטעמה הספרותי, וזאת בלי לגרוע משלמות העלילה הסיפורית ומאופייה. כושר השינוי והאילתור, אגב שמירה על המסגרות המסורתיות המקודשות, ובלי לחרוג לתחום של עיבוד ו“תיקון”, הוא הוא המציין את המסרן המעולה והופך אותו ליוצר, לגורם חשוב ביותר בעיצוב היצירה העממית.

חשיבות המסַפר כנושא המסורת העממית בעדות ישראל מובלטת בילקוטי סידרתנו זו ע"י העובדה, שהסיפורים אינם ערוכים בהם לפי נושאיהם, אזורי מוצאם או רושמיהם (שלוש דרכים לגיטימיות בפירסום הספרות העממית), כי אם דווקא לפי סדר האלף-בית של מסַפריהם.

הספרות העממית, שהיא ביסודה “שמיעתית”, אינה נמסרת בלשון אחת בלבד.

מספר השולט בשתי שפות מריק את הסיפור משפה לשפה, מעם לעם, ממרחב-תרבות אחד למשנהו. כך מתפשט, נודד ונפוץ הסיפור בעקבות נוסעים (תיירים, מלחים), חיילים (פולשים, כובשים, שבויים), מבקשי עבודה ופרנסה במרחקים (מהגרים, הרפתקנים) וכיו"ב. הסיפורים מתגלגלים עם “בעליהם”, כלומר עם מסרניהם – מספריהם בגילגולי מחילות גלויות וסמויות, ואגב היגוד וקליטה והיגוד מחדש הם פושטים צורה ולובשים צורה, הכל בהתאם לאופיו של המסרן – המספר – המבצע ולהשפעת האידיאלים החברתיים עליו ועל ציבור המאזינים לו, ביודעין או שלא-ביודעין.

כל נוסחה של סיפור עממי, אשר “דוקומנטאציה”, כלומר “שלשלת יוחסין”, בצידה, היא בגדר יצירה עצמאית העומדת ברשות עצמה, ואין לראות בה חיקוי או עיבוד. מובן, לסיפור-עם, שהוכיח את “חיניותו” ע"י כך שזכה לגושפנקה חברתית של דורות רבים, והוא רווח במרחבי-תרבות שונים, בשפות שונות ובתקופות שונות – לסיפור-עם כזה יש נוסחאות ומקבילות לרוב, המאפשרות את חקר תולדות-חייו: מוצאו, גילגוליו ותפוצתו. אך לכמות המקבילות אין ערך, כל עוד אין לנו הוכחות ברורות על מהימנותן העממית, כלומר כל עוד אין בידינו דוקומנטאציה מספיקה.

אגדת ישראל וסיפורי-עם יהודיים    🔗

כאשר באנו לפני כתריסר שנים לעסוק, במסגרת המחקר וההוראה באוניברסיטה העברית, במדע הפולקלוריסטיקה והספרות העממית של עם ישראל, ניצבנו לפתע, בכל הנוגע לדוקומנטאציה זו, בפני שוקת שבורה. אכן, הרשימה הביבליוגראפית של “אגדת-ישראל” במרוצת הדורות, פרי דמיונו היוצר של עם ישראל בתקופות-יצירתו השונות, היתה ארוכה ומרשימה ביותר, ואין תקופה בתולדות ישראל, מאז הספרות המקראית והבתר-מקראית, שאין בה שכבות עממיות ויסודות עלילתיים שנמסרו בוודאי בעל-פה לפני שנתנסחו ונתגבשו בכתב. אך חקר היסודות העממיים בספרות שבכתב חורג מתחום הפולקלוריסטיקה אל תחום הספרות, ואנו נשאנו את עינינו לאו דווקא לחקר האגדה התלמודית-מדרשית, כפי שנתגבשה גיבוש סופי וסטאטי במדרשים ובילקוטים השונים שבכתב, כי אם לספרות העממית הרווחת עדיין בעדות ישראל, הפושטת צורה ולובשת צורה, המוסיפה לחיות בעם בנוסחאות רבות ושונות שבעל-פה. לשם הדגמת הבעייה נזכור את 2,358 הפתגמים הרשומים בסוף ספר האגדה לביאליק-רבניצקי, בפרק “פתגמים ומבטאים”. המותר להסיק מפתגמים אלה, המביעים, כדרך הפתגם, את “חכמת הכלל בניסוחו של הפרט”, על חכמת החיים של עם ישראל, על רוח ישראל-סבא? לכאורה כן, כי מאמרי חז“ל, חלק אינטגראלי של “התורה שבעל-פה”, מבטאים את “נשמת” האומה, וזו גם התשובה הניתנת לשאלתנו במאמרים פופולאריים רבים. אלא שבדיקת החומר, הן ע”י ניתוח צורני של נוסחאותיו הספרותיות שבכתב, והן ע“י עריכת ראיונות עם מסרנים פוטנציאליים, בבתי-הכנסת של עדות-ישראל השונות ובשווקי ירושלים, הוכיחה, כי רק כל ערך שמיני בין ערכי הפרק הנ”ל שגור עדיין בפי העם (בשכבותיו הלמדניות! האחוז פחת והלך, כאשר הנשאלים היו מפשוטי-העם, ששפת-המקורות אינה שגורה בפיהם). יש לשער, כי חלק גדול של החומר שנשתכח לא היה מעולם שגור בפי ההמונים, ורבים המאמרים שנשתמרו במקורותינו אך אינם אלא מימרה ממושכלת של פרט; לא “אמרי אינשי” – נחלת הכלל, כי אם פאראדוקס של פילוסוף יחיד, שנרשם משום מה רישום חד-פעמי ונשאר בניסוחו היחיד באחד המקורות שבכתב. העם לא הצמיח לו כנפיים, לא קיבלו ולא החדירו לשימוש, ובהתאם למינוחנו: לא זיכה אותו באסמכתה לדורות. מיספר הפתגמים והניבים העממיים שזכו באסמכתה מגיע ל-300 בלבד.

בדומה לכך בתחום הסיפור העממי. מסתבר כי רק סיפורי-עם מועטים מאלה שנרשמו בדורנו, ראויים למחקר מבחינת מהימנותם העממית. רוב החומר, אשר הפולקלוריסטים הסתמכו⁹ עליו בעבר כעל חומר עממי הבא ללמד על “רוח העם” ועל “יצירת העם”, היה חומר חסר מיסמוך, כלומר, חומר לא-אותנטי. רבות היצירות, שגם אם סופרו בעבר בעל-פה (גם דבר זה טעון ברוב המקרים בדיקה והוכחה), הרי ברור שאינן רווחות כיום בפי העם. בין 923 סיפורי ממקור ישראל¹⁰, מפעל-כינוס חשוב ביותר של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (ומי כמוהו הדגיש והוקיר את ערך היצירה העממית!), יש רק סיפור אחד ויחיד (סי' תר"י), שנרשם ע“י המלקט מפי השמועה, וזו, כנראה, גם הפרופורציה בספרות-העם החסידית על מאות ספרוניה, ילקוטיה וקבציה. הסקר שנערך לפני כתריסר שנים הוכיח, כי המצב טוב יחסית בתחום הספרות העממית החילונית של יהודי מזרח-ארופה (דוברי יידיש), וזאת בעיקר בזכות פעולת-הרישום האינטנסיבית של המכון היהודי המדעי (ייוו"א) בווילנה, וכן בתחום הבדיחה והחידוד, וזאת בזכות אספנים, מלקטים ועורכים, אשר שבילי הרישום המהימן היו נהירים להם. לעומת זאת ייצגו רק טקסטים אותנטיים מועטים את הספרות העממית העשירה של יהודי ארצות האיסלאם, וגם יש מועט זה מפוזר על פני כתבי-עת לינגוויסטיים נדירים, אלמאנאכים של הוצאות שוקן, קבצים לועזיים וכיו”ב.

ניצבנו, כאמור, בפני שוקת שבורה, ובלבנו גומלת ההכרה, כי באין חומר-יסוד מהימן, אין מקום למחקר של ממש המושתת עליו. במלים אחרות: מלאכת הרישום והצלת החומר, לשם שימורו וריכוזו במקום המאפשר גישה ציבורית ומחקר, היא תנאי לכינון דיסציפלינה מדעית ראוייה לשמה. מלאכת הרישום והאיסוף קודמת לעבודת המחקר.

תחושה זו ליוותה אותנו בראשית צעדינו לקראת כינונו של “ארכיון הסיפור העממי בישראל”.

שלוש השאלות של פרופ' תומפסון    🔗

תחושה זו נתעצמה בעקבות הקונגרס הבינלאומי השני למדעי היהדות, שהתקיים בקיץ 1957 בירושלים. באחת ההרצאות שהתקיימו בו, במסגרת המדור לספרות עממית של עדות ישראל, הרצה פרופ' סטית תומפסון מארצות הברית, מגדולי הפולקלוריסטיים בעולם וזקן חוקרי המעשייה בדורנו, על חשיבותו של חקר הפולקלור בישראל¹¹. בהדגישו, כי “מאז ומתמיד היה המזרח הקרוב בעל חשיבות יתירה בשדה המחקר של מסורות-עם במזרח ובמערב”, העמיד החוקר בפני באי הקונגרס ובפני משתתפי המדור כמה שאלות בתחום הספרות העממית, שלא היתה בפינו תשובה עליהן. וזאת בשל מיעוט, אם לא אפסיות, של חומר מהימן שעמד אותה שעה לרשותנו.

והרי שלוש מן השאלות של תומפסון, שאלות המהוות בעיות מרכזיות בחקר כל גוש של ספרות עממית בדורנו, אך בפי החוקר הגדול הן יושמו לתחום הספרות העממית היהודית במדינת ישראל:

1. מה מן המסורת שבעל-פה מימי שלמה המלך או מתקופת המכבים מחזיק עדיין (הריווּח הוא שלנו – ד.נ.) מעמד על אדמת ישראל ובזיכרון עם ישראל, אחרי אלפיים או שלושת אלפים שנה?

2. הקיימים יסודות משותפים המבדילים את הפולקלור החילוני של החברות היהודיות באירופה ובאמריקה מן הפולקלור של שכניהם שבתוכם חיו ואתם באו במגע תרבותי?

3. הקיים יסוד יהודי משותף ואופייני לכל עדות ישראל, ואם התשובה לשאלה זו היא חיובית, – השואב פולקלור זה ממקורות ישראל העתיקה?

ניסוח בהיר וחד-משמעי של מיכלול השאלות, אשר מתוכו נבחרו שלוש השאלות הנ"ל, המתייחסות לבעיות הרציפות של המסורת שבעל-פה, תלותה במקורות שבכתב ובדפוס, קיום פולקלור המיוחד לעם מסויים, המגע הבין-תרבותי והאקולטוראציה, – ניסוח זה הוכיח לנו הוכחה נוספת, כי בלי חומר מהימן ובמידה מספיקה, אין באפשרותנו להתמודד עם האתגרים אשר המדע הפולקלוריסטי מטילם בימינו על החוקר. הכמות הקטנה והמקרית של סיפורים מוסמכים ומהימנים לא איפשרה עריכת מידגם סטאטיסטי ראוי לשמו.

מסקנות הסקר הנ"ל והאתגר שנבע משלוש השאלות של פרופ' תומפסון גרמו לכינון “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י)¹² ולמפעל הרישום והאיסוף של סיפורי-עם בישראל. לפי התוכנית, שהותוותה בשיתוף פעולה עם פרופ' תומפסון ועם גורמי-מדע בינלאומיים, היה המפעל צריך להוות שלב ראשון בתוכנית תלת-שלבית. הרישום והאיסוף חייבו, בשלב שני, פירסום טקסטים, ושני השלבים הראשונים חייבו את השלב השלישי – שלב המחקר, הסינתיזה והמסקנות.

במלאת עשר שנים לכינון אסע"י סוכם בדפוס השלב הראשון (איסוף ורישום) בעברית¹³ ובלועזית¹⁴ ילקוט זה של סיפורי לוב וכן קבצים הדומים לו מבחינת המבנה והמטרה¹⁵ מעידים, כי השלב השני (פירסום טקסטים בליווי הערות) הוא בעיצומו. מבוא זה, בדומה למבואות בילקוטים הקודמים של הסידרה ולמאמרים המתבססים על הסיפורים¹⁶, רומז לראשית השלב השלישי (המחקר הסינתיטי).

מקור ישראל ומורשת ישמעאל    🔗

הסיפור העממי היה רווח כסוג ספרותי מיוחד גם בעולם העתיק ובמזרח הקדום. הוכחות רבות לכך מצויות ביצירות שנשתמרו והגיעו לידינו בכתב. גם המקרא והספרות הבתר-מקראית, ובעיקר הספרות החיצונית והאגדה התלמודית-מדרשית (והרי זה שמה: התורה שבעל-פה), שמרו על סיפורי-עם רבים ומתכונתם הצורנית מעידה על שלשלת קבלה ומסירה בעל פה, שנמשכה בוודאי תקופה ארוכה ורצופה. עד עצם היום הזה, רגילים דרשנים ומגידים להסביר את דבריהם בשפת העם לקהל הנאסף בבתי-הכנסיות כדי לשמוע את הדרשה ואת הסיפורים הכלולים בה. לרוב אלה סיפורי מוסר וחכמה, שעליהם מתלווים ובמסגרתם משתלבים גם מעשיות ואגדות, משלים וחידות.

ברבות מעדות ישראל שלטת עדיין הספרות שבעל-פה. אם הצליחו כמה מסממני הטכניקה המתקדמת בתחום הבידור (הקולנוע, הרדיו ועוד) לדחוק את רגלי הספר והספרות שבכתב, הרי ספק אם הספרות שבעל-פה סבלה מכך באותה מידה עצמה. בכפרי תימן ובבתי הכנסיות של טוניסיה, בהרי קורדיסטן ובחצרות צדיקים במזרח אירופה הוסיפו המוני מאזינים ליהנות מסיפורים הנמסרים בעל-פה, ושני הזמן לא יכלו להם. לעתים קרובות היה זה הבידור האחד והיחיד (ולא רק בתחום הספרות), שעמד לרשותו של אדם בישראל.

בעדות המזרח, ויהדות לוב בכללן, היה עיקר ההיגוד נעשה בחיק המשפחה המורחבת, או בהיאסף חוג מכרים וידידים למסיבה, לרגל חג, מועד ושמחה. מספר מעולה היה מצליח לרתק סביבו קהל רב בבית-הכנסת ובמקום העבודה, בדרשה ובמסיבה, הן בשל צורתם האמנותית של דבריו והן בשל תוכנם המותאם למשאלות הכמוסות שבלב מאזיניו.

קבוצות מאזינים היו מצטופפות בערי לוב ובכפריה לא רק סביב המספר היהודי. שימת-לבם היתה נתונה, כמו בשאר ארצות ה“מערב” (מארוקו, טוניסיה), למספרים ערביים, שפרנסתם היתה על אמנות ההיגוד שבעל-פה. זקן כזה היה מספר תמורת תשלום ומפסיק את סיפורו (“כעת לשלם!”) ברגעים המתוחים ביותר. לעתים היה סיפור אחד נמשך כמה ימים, והקהל חיכה בסבלנות ובציפייה למספר ולהמשך הסיפור, גם אם הסיפור היה ידוע ומפורסם בחברה והמאזינים שמעוהו לא פעם בעבר. כי זה כוחו של מספר טוב וזה כוחו של סיפור טוב: אין הם נמאסים על שומעיהם, וכל שמיעה נוספת יש בה משום הזדהות מחדש עם העלילה ועם גיבוריה ומשום חוויה חדשה. גורם ההפתעה המדהימה והסיום המרתק והבלתי משוער הוא נחות דרגה בתודעת המאזינים, לעומת החווייה הקשורה בשמיעה מחודשת של סיפור ידוע יפה וחרות בזיכרון, אך קרוב ויקר ללב.

זיקה כפולה ומכופלת זו למקורות עתיקים וחדשים, למקור ישראל ולמורשת ישמעאל, פירנסה את המספר היהודי בארצות האיסלם בכלל ובלוב בפרט. היא היא שעיצבה עיצוב סופי את הרפרטואר הסיפורי שלו, שהיה מטבעו דואליסטי: מכאן אגדות היונקות מים התלמוד ומתולדות ישראל, שבחי חכמים וצדיקים, ומכאן יצירות אוניברסאליות ומעשיות המשותפות לכל תושבי המרחב. דואליזם זה משתקף גם בילקוטנו זה: מכאן גיבורים כמשה רבנו (סי' ל“ה, ל”ט), שלמה המלך (סי' מ', נ“ז, נ”ח), אליהו הנביא (סי' י"ד), שד"רים מארץ-ישראל (סי' מ"א) וגיבורים מקומיים – חכמים, רבנים וצדיקים לרוב¹⁷, ומכאן שדים ורוחות (סי' א', י“ב, ט”ו, ל“ז, נ''א, נ”ה), מלכים (סי' א‘, ג’, ח', כ“ב, ל”ג, ל“ז, נ”א, נ“ד, ס”ג) ושודדים (סי' ט“ו, כ”ה, ל“ג, ל”ו, נ"ז). מכאן אגדות מקומיות על בתי כנסיות ובתי מדרשות ברחבי לוב (בכל סיפור רביעי!) ועל קברי-צדיקים מקודשים (סי' כ“ה, ס”ו), ומכאן שווקים לרוב (בכל סיפור תשיעי; בכללם של צורפים, רוקמים ועובדים), חנויות (סי' כ“ג, ל”ו, מ"ט), וארמנות מלכים ושליטים (סי' כ“ב, מ”ז, נ“א, ס”ב). ליד ירושלים (סי' מ') – אמריקה (סי' מ"ג) וליד בעלי-תשובה (סי' י“א, כ”ח, מ“ד, נ”ט) – מאהבים צעירים (סי' מ“ט, נ”ח).

לעתים נראית הדו-ערכיות היהודית-גויית ביחס המספר והמאזינים לאותו חפץ עצמו: היין מקודש כשהוא יין-קידוש יהודי (סי' ס"ח), אך הוא יין מאגי כשהוא הופך נערה ליונה במעשייה אוניברסאלית (סי' ב'). הלימוד הוא כמובן לימוד תורה, חכמה והלכה (סי' כ“ו, כ”ט, מ“ט, ב”א, נ"ט), אך הוא גם.לימוד סודות משדים או מתרנגול ששפתו מובנת (סי' מ“א, נ”ב).

על הדוגמאות דלעיל אפשר להוסיף נושאים רחבים ומוטיווים מצומצמים המוכיחים את היסוד הדואליסטי השולט בסיפורי-העם של יהודי לוב ואת השילוב של היסודות היהודיים והאוניברסאליים בהם. חקר דרכי השילוב יש בו כדי להשיב על עיקר שאלותיו של תומפסון, ואם כי אנו רחוקים עדיין מתשובה כוללת וסופית העונה על כל השאלות, הרי בזכות החומר הרב והנאמן, שנצטבר אגב רישום “בשדה” ושימור בארכיון, אנו רשאים לענות כבר בשלב-מחקר זה תשובות חלקיות; גם אם הן מקוטעות פה ושם, אין אנו פטורים כבר בראשית השלב הזה מנסיונות סיכום, סינתיזה ומסקנה. דברי הסיכום שלמטה, המשקפים כמה מן האספקטים של סיפורי-העם היהודים-לוביים, הם בגדר ניסיון והתחלה, וכוונתם היא להתוות את הדרך לחקר החומר בעתיד.

הסממנים הצורניים    🔗

בניגוד לדעה הרווחת עדיין בחוגים רחבים, אין סיפורי-העם מיועדים לכתחילה לשעשוע ילדים ולבידורם. סיפורים אלה שימשו בעבר והם מוסיפים לשמש במקומות רבים גם עתה כספרות למבוגרים. ואם כי אפשר להגיש חלק ניכר מן הסיפורים שבקובץ זה גם כספרות ילדים, הרי ברור, כי הם סופרו לכתחילה והם מסופרים עדיין בעיקר ע“י מבוגרים למבוגרים, ומהווים חלק מן הספרות העממית, היודעת לרתק את קהל המאזינים ע”י אמצעי-השפעה שמיעתיים. אם זוכים עדיין המספרים בישראל, יוצאי העדות השונות ובני המעמדות החברתיים השונים, לקהל-מאזינים קשוב ודרוך הבולע כל מלה היוצאת מפיהם, הרי זה בעיקר בזכות אמנותם של המספרים-האמנים. לא זו בלבד שהם מביאים בפני המוני העם מידגם נאמן של ספרות העבר, שעמדה במבחן הדורות, והוכיחה את עצמה ע"י קבלת הגושפנקה “עממית”, כלומר האסמכתה של המוני-העם. הם יודעים גם בהווה, כפי שידעו זאת בעבר, כיצד להביא ספרות זו בפני העם וכיצד לחבבה עליו. אם ספרות זו היא גם בימינו ספרות חיה ומשמשת גורם חשוב באקולטוראציה, בחינוך ההמונים ובשימור המורשה התרבותית-העממית של עם ישראל, הרי זה בעיקר בגלל כושרם האמנותי ורמת-הביצוע הגבוהה של המספרים-המבצעים, השולטים יפה בסממניה הצורניים של הספרות העממית.

לדאבוננו, אמורים דברים אלה בעיקר כלפי אמנות ההיגוד בשפת המקור, היא שפת הורתם ולידתם של המספרים. אין הדברים אמורים כלפי ההיגוד בשפת המולדת החדשה-ישנה, היא שפת-התפילות הקדושה – העברית.

אילו הוקלטו הסיפורים בקלטקול, מפי מספריהם, בשפת-אמם שבה היו רגילים לשמעם ולספרם, היו מהווים בוודאי יצירה מגובשת ומלוטשת, על כל פרטיה ודקדוקיה מבחינה צורנית, ולא היו זקוקים אלא לעריכה ולסיגנוּן קלים שבקלים. כי לשונו המקורית של המספר המעולה בחברה היהודית-לובית יונקת, כלשונם של מספרים משובחים ברוב מרחבי-התרבות בעולם ממסורת-היגוד בת מאות שנים, שבה משתרשים לצמיתות מטבעות לשון, דימויים ציוריים וביטויים נוסחאיים ללא שינוי. לשון מושרשת זו משמשת עדות נאמנה לתרבות-היגוד רצופה ומפותחת ביותר.

ההקלטות המועטות שנעשו מפי מספרים מעולים בישראל, שעה שסיפרו את סיפוריהם בשפת-אמם המקורית, הוכיחו את מקוריותם הצורנית. לדאבוננו, נרשמים רוב סיפורי-עם המגיעים לאסע“י ע”י רושמים שאינם מבינים את שפת האם של מספריהם, ומבחינה זו גורעת השפה העברית שבפי המספרים או בפי המתרגמים, מיופיה המקורי של היצירה. גם אם הרושמים מבינים את שפתם המקורית של המספרים (מבין שבעת הרושמים המשתתפים בילקוטנו זה, שישה הם יוצאי לוב), גם אז מנסה המספר לספר בעברית, בעיקר כדי להנות גם מאזינים (לרוב צעירים), שאינם מבינים את שפתו המקורית של הסיפור. ומה עוד שגם לרושם המתנדב קל ונוח יותר לרשום סיפור בעברית מאשר בשפת המקור, אשר גם אם הוא מבין אותה, הרי האלפבית שלה זר לו והוא נאלץ לרשום את הלועזית בתעתיק עברי.

העברית שבפי מספרינו היא לרוב דלה ומגומגמת, עילגת ורחוקה מן הלשון העממית, העסיסית והעשירה של הסיפור המקורי.

כפי שנהגנו בילקוטים הקודמים בסידרה זו, כן נהגנו גם הפעם: תיקנו פה ושם את השפה ואת הסגנון, אך לא התיימרנו לעבד ולסגנן. ניסינו לשמור, אגב עיצוב העברית, על רוח הסגנון והשפה, אך לא הוספנו מליצות וקישוטים סיפוריים, גם אם שיערנו את מציאותם במקור הלא-עברי. לא ניסינו לשכתב כדי להעשיר את העברית, אם כי דאגנו לכלול בילקוט סיפורים אשר העברית שלהם נאה. נרשה לעצמנו לחזור כאן על תקוותנו אשר הבענוה לא פעם:¹⁸ עם היווצרות מסורת-היגוד עברית בישראל, תבוא בעיית השפה העממית על תיקונה באורח טבעי, והמספר העברי יקשט את סיפוריו בסממני לשון, צורה וסגנון המייחדים את סיפורו כסיפור עממי עברי.

עם זאת אין להסיק מדלות השפה העברית שבפי המסַפרים (לעומת שפת-המקור העשירה של הסיפורים), על אופיים הצורני והסיגנוני של סיפורינו, המשופעים בסממנים שנמנו בחקר הסיפורת העממית כאופייניים לסיפורים הנמסרים מדור לדור בעל–פה¹⁹ בולטים במיוחד: 1. דו-שיח (דיבור ישיר); 2. שאלות רטוריות; 3. חזרות; 4. משחקי מלים; 5. שילוש נוסחאי. לא תמיד נזכר היסוד החמישי במפורש, אך גם כשאין המיספר “שלוש” ושלוחותיו מפורשים בסיפור²⁰, הרי אין כמעט סיפור שבו נעדר השילוש. זהו לרוב מיספר הגיבורים הפועלים והסיטואציות, והוא בולט גם במבנה המישפטים. לעומת זאת מועטים יחסית משחקי המלים, ומבחינה זו מצטיין בוודאי המקור יותר מן העברית. גם אם נשמרו קטעי-חריזה בסיפורי הילקוט (סי' י“ב, כ”א, ל"ב ועוד), הרי יש לשער כי מיספרם היה גדול יותר בסיפורים המקוריים.

בדיקת המתכונת הצורנית של סיפורי מידגמנו מוכיחה, כי שלושה מבין חמשת הסממנים הצורניים שנמנו בסעיף הקודם, קיימים בכל סיפור וסיפור.

התוכן והעלילה    🔗

בניגוד למתכונת הצורנית, הירודה בוודאי בקובץ עברי זה לעומת המתכונת המקורית של הסיפורים המסופרים בלהג המקומי של יהודי לוב, אין לציין הבדלים בתוכנם העלילתי. ואם חלו פה ושם שינויי סגנון וצורה בשעת עריכת מידגמנו לקראת הדפסתו בקובץ זה, הרי אין לומר זאת על תוכן הסיפורים.

שמירת המקור התוכני-העלילתי של הסיפורים מאפשרת לנו, שלא כבדיקת הלשון וסממניה שנשתנו אגב הרקה משפה לשפה, בדיקה מעולה של תוכן הסיפורים וניתוח המוטיווים היהודיים והאוניברסאליים שבהם. אמנם, אין הטקסטים²¹ המועטים יחסית שברשותנו מאפשרים לנו הכללות מרחיקות לכת ומרקיעות שחקים, אך יש כבר מקום לניתוח החומר.

מה הם, איפוא, הנושאים העלילתיים בסיפורים הרווחים אצל יהודי לוב ומה המיוחד בהם? בדומה לשיטה, שבה נקטנו בקובץ הקודם בסידרתנו²² נייחד גם כאן את הדיבור על אחד הנושאים בלבד, שהוא בגדר פרט הבא ללמד על הכלל כולו.

בין ישראל לעמים    🔗

כאשר הצגנו שאלה דומה בנוגע לנושאים שבפי יהודי מארוקו²³, על-פי מידגם דומה של 71 סיפורים, היתה תשובתנו: “המספרים והמאזינים שלובים במסכת-חיים משותפת עם בני עם אחר שהם גם בני דת אחרת. הסיפורים מתארים מגע בינעדתי ובינדתי על צורותיו השונות, ולרוב זהו מגע של התנגשות ומתיחות”. ואכן, בשליש מ-71 סיפורי המידגם המארוקאי בא לביטוי מגע זה.

מה שאין כן המידגם הטוניסאי, שכלפיו הסקנו²⁴: "אם כי המתיחות מורגשת בכמה מן הסיפורים, הרי אין היא תופסת בהם מקום נכבד, לא מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית: לעומת שמונה סיפורים על תחרות וחיכוכים בין יהודי צדיק (קהילה יהודית) לגוי-רשע (מלך שונא יהודים, שר צורר) בקובץ המארוקאי, היו בקובץ הטוניסאי רק שני סיפורים מטיפוס סיפורי זה. בדומה לכך, במקום שבע נוסחאות מארוקאיות של האויקוטיפ הסיפורי היהודי על ביזוי-הקודש הנענש (א"ת *771), הראה המידגם הטוניסאי רק ארבע נוסחאות של טיפוס סיפורי זה.

כיוון שיהודי לוב שייכים מבחינה אתנית למרחב-התרבות של ה“מגרב”, הכולל גם את יהודי מארוקו וטוניסיה, מצווים אנו להשוות את שלושת המידגמים וללמוד מן ההשוואה הזאת על ה“אני” המיוחד של כל עדה ועדה.

ההשוואה בנושא הנידון מוכיחה, כי יהדות לוב דומה יותר ליהדות מארוקו מאשר ליהדות טוניסיה. שישה מסיפורי מידגמנו (סי' י“ט, מ”א, מ“ב, מ”ד–מ"ו) שייכים לאויקוטיפ הסיפורי הנ“ל “ביזוי-הקודש נענש”, והדיפרנציאציה הדתית והלאומית נראית יפה גם בסיפורים החורגים מתחום האויקוטים היהודי. כך, למשל, גומל המוסלמי כפוי-הטובה רעה ליהודי שהטיב עמו (סי' ט"ו), וגם בהיותו ידידם ואף שותפם של הנוצרי והיהודי (סי' ל"ח) הוא רוקם מזימות בלבו ובוגד ביהודי (סי' ל"ג). עם זאת מוכיחים הסיפורים המשיחים לפי תומם על שותפות בין יהודי וגוי (פתיחת סי' ל"ח), על נדבת גוי לבית-הכנסת (סי' מ“א, מ”ב, מ"ה), על השתתפות גוי ב”הילולא" (סי' מ"ד), על שומר ערבי בבית-הקברות היהודי (הע' לסי' י"ח) וכיו"ב, על חיפושי דרך לדו-קיום בשלום בין היהודים למוסלמים, ובמשך שלושים השנים של השלטון האיטלקי – גם בין היהודים לנוצרים.

בהתאם לסממן התוכני של “מילוי המשאלה הכמוסה”, האופייני ליצירה העממית, יוצאים היהודים מן העימות בינם לבין העולם הלא-יהודי, כשידם על העליונה. ניצחון זה מושג לרוב ע“י התערבות כוחות עליונים, כלומר ע”י יסודות עלטבעיים, הגורמים להענשת הגוי-היריב מן השמיים (סי' י“ז, י”ט, מ"ז ועוד). אך אין היהודי סומך על הנס בלבד. ביטחונו בא לו גם בזכות הפיקחות הטבועה בו, המאפשרת לו להתגבר הן על הרוב המקיף אותו והן על הכוח העומד מולו. בעת צרה וגזירה עומדת ליהודים פיקחותם (סי' ד', י“ג, מ”ז ועוד).

שילוב היסודות העלטבעיים והריאליסטיים – ישועה בזכות חסדי אל מכאן, והצלה בזכות תחבולה מחוכמת מכאן – אינו מצטמצם לתחום שבין ישראל לעמים. גם בסיפורים אחרים משובצים לעתים מוטיווים עלטבעיים במסגרת ריאליסטית ומוטיווים ריאליסטיים במסגרת עלטבעית. גם מבחינה זו דומים סיפורי לוב לסיפורי מארוקו, שבהם מצויים יסודות המעשייה המאגית ומוטיווי הטראנספורמאציה (ההיפוך) במחצית הסיפורים, בו בזמן שבקובץ הטוניסאי הם מצויים בשליש מן הסיפורים בלבד. הכוונה אינה רק לדוגמאות מובהקות של סיפורי-בעל-חיים (סי' מ', נ"ג) או של מעשיות מאגיות (סי' א’–ג‘, ו’, מ', נ“ז, נ”א, ס“ד, ס”ז, ס"ט), כי אם גם למוטיווים עלטבעיים, השולטים גם ב-14 הסיפורים הדתיים וב-13 הסיפורים הנובליסטיים שבמידגמנו²⁵.

עלינו לציין' כי המסַפרים, בהביאם כיום את הרפרטואר שלהם בפני בני הדור הצעיר, משתדלים לקצר בסיפורים, כי מכירים הם את פזיזותם של שומעיהם, אשר אין סיפורי-העם משמשים אמצעי בידורי יחיד ובלעדי שלהם. מכאן שהמסַפרים מרבים בהיגוד מהתלות וסיפורים ריאליסטיים, הקצרים מטבעם, ובבואם לקצר במעשיות הקסם, הם משמיטים תחילה את המוטיווים העלטבעיים. האחוז הגבוה יחסית של המוטיווים העלטבעיים במידגמנו מוכיח, כי חשיבתם של המסַפרים היהודיים בלוב ושל מאזיניהם שם יונקת עדיין מתחומי האמונה המאגית, שביסודה “מקור ישמעאל” לא פחות מ“מקור ישראל”.

 

שבעים ואחד סיפורי-עם    🔗

הסיפורים ערוכים לפי סדר הא"ב של המסַפרים, אשר תולדות החיים שלהם ושל הרושמים מפיהם מובאים להלן בסוגריים שאחרי שם-המספר ניתן מקום גידולו (שהוא מקום קבלת הסיפור) בלוב, ולידו – מקום מושבו של המסַפר (שהוא מקום ההיגוד ומסירת הסיפור לרושם) בישראל.

המיספר הוא מיספר אסע"י.

א. האשה המיועדת/ ציונה בוארון (טריפולי – תל-מונד) (6509)    🔗

היה היה עשיר זקן, ולו שלוש בנות ובן. ארבעתם הגיעו לפרקם אך לא נישאו לאיש.

יום לפני מותו קרא האב לבנו והראה לו ארבע תמונות: שלוש תמונות של הבעלים היעודים לשלוש בנותיו, ותמונה אחת של הנערה היעודה לבן. בדברי צוואתו חייב הזקן את בנו ואת בנותיו להינשא רק לאנשים שצורתם נראית בתמונות.

האב הלך לעולמו ולמקום הגיעו שלושה גברים, שצורתם כצורת הבעלים המיועדים בתמונות. נשאו האורחים את הבנות לנשים ונעלמו כלעומת שבאו. והבן, בראותו כי הנערה המיועדת לו בוששת לבוא, יצא לחפשה.

הלך והלך הנער, עד שנרדם בשערו של אחד הארמונות. והנה ראתה אותו משרתת אחת והתפעלה מאוד מיופיו של הישן, שכן דומה היה בכל לגבירתה הנאה. סיפרה המשרתת לגבירתה על הצעיר הישן בשער הארמון, וכשהגברת הגיעה לשם, נתברר כי אין הנער אלא אחיה, עצמה ובשרה.

קיבלה האחות את אחיה בשמחה, אך גילתה לו כי בעלה הוא שד. לפני שוב בעלה הפכה את אחיה למטאטא והיא עצמה ישבה עצובה ובוכיה.

– מה קרה? – שאל השד בהגיעו.

– אם אראך את אחי, התעשה לו רע?– ענתה האשה בשאלה.

הבטיח השד לאשתו כי לא יגע באחיה לרעה, והיא הוציאה את אחיה ממחבואו. סיפר הנער את סיפורו, והשד הזמין את כל חבורתו והראה להם את תמונת הנערה. אך איש לא הכירה. נתן השד לגיסו שערה ואמר לו: – אינני יכול לעזור לד מייד, במקום, אך כאשר תזדקק לעזרתי אי-שם בדרכך, שרוף שערה זו, ומייד אבוא לעזרתך.

המשיך הבן את דרכו והגיע אל אחותו השניה. גם מגיסו השני קיבל שערה, והמשיך בדרכו אל אחותו השלישית.

בהגיעו אליה קיבל שערה גם מגיסו הצעיר, שסיפר לו על אילן הגדל במקום והמגלה נסתרות. הבין הנער כי אילן זה יידע גם את מקום הימצאה של נערתו המיועדת. ואכן הוא שאלו על כך.

מענפי האילן השיבה לו ציפור, שביקשה כמה גמלים לאכילה. אחרי שנתמלא רצונה, הטיסה הציפור את הנער אל מחוז חפצו והורידה אותו במדבר.

התחיל הנער בהליכה עד שהגיע לארמון מפואר. המשרתים יצאו לקבל את פניו ושאלו לרצונו. סיפר הנער: – מחפש אני את הנסיכה הנחמדת, תמונתה בידי והיא לי מיועדת.

המשרתים הזהירו את הנער: – המלך מעמיד תנאים קשים למחזרים הרבים המבקשים את יד הנסיכה, – אך הצעיר לא ויתר, עד ששיכנע את המלך לקבל את מועמדותו.

ביום הראשון הטיל עליו המלך משימה: אכילת מאה פרות. כיצד יעשה זאת? אך הנה צץ רעיון במוחו: הוציא את השערה שברשותו ושרפה. מייד הופיע השד הראשון וחבורתו. אכלו השדים בתיאבון רב את כל מאה הפרות, כאילו היה זה בשר תרנגולת אחת.

כך בוצעה המשימה הראשונה.

למוחרת היום ציווה המלך למלא שתי תעלות, אחת בדבש ואחת בחמאה, והטיל על הצעיר לשתות ולרוקן את שתיהן. שרף הנער את השערה השנייה שברשותו והשדים שהופיעו ביצעו במהירות את המשימה ונעלמו.

כך בוצעה המשימה השנייה.

ביום השלישי הוטל על הנער למצוא את בת המלך בין מאה בנות, שכולן כוסו מכף רגלן ועד ראשן. כיצד יגלה אותה? הרי כולן שוות במראה, בצורה ובלבוש?! נזכר הצעיר כי נשארה לו השערה השלישית, שרף אותה, ומייד הופיע גיסו השלישי שנראה רק לנער ולא נראה לאחרים, והצביע על אחת הבנות. ידע הנער כי זוהי בת המלך והצביע עליה.

כך בוצעה גם המשימה השלישית.

התפעל המלך מיכולתו הנפלאה של הנער ונתן לו את בתו לאשה. בני הזוג חיו חיי אושר ורווחה, ובבוא היום ירש הנער את כיסא המלוכה.

ב. יסמין תמורת עיניים/ ציונה בוארון (טריפולי – תל-מונד) (6710)    🔗

היה היה מלך ולו שלוש בנות: הבכורה עבר עליה זמנה, הבינונית הגיעה לפירקה, והצעירה קטנה עדיין. ושלושתן לא ידעו איש.

שמעה אחת הזקנות על שלוש הנערות ונכנסה לבקרן, בהעמידה פני דודתן. בהיכנסה אליהן אמרה: – עד מתי תישארנה ללא חתן?

– ומה עלינו לעשות? – שאלו הבנות.

יעצה להם הזקנה: – קחנה שלושה מלונים, שאחד מהם רקוב, אחד בשל ואחד ירוק, והגשנה אותם לאביכן המלך לבית משפטו. אביכן יבין בוודאי את הרמז.

עשו הבנות כעצת הזקנה, אך האב לא הבין את הרמז, עד שהסביר לו סגנו הווזיר: – המלון הרקוב אינו אלא בתך הבוגרת, הבשל בתך הבינונית, והירוק בתך הצעירה.

ערך המלך מסיבה גדולה והזמין אליה את כל בני העיר. התחילה הבת הבכורה בבחירת חתנה מה עשתה? נטלה בידה תפוח זהב והשליכה אותו לעבר הקהל. נפל התפוח על בן-המלך ולו נישאה הנערה.

כך עשתה גם הבת השנייה, ובגורלה נפל בן-הווזיר. אך התפוח של הצעירה נפל שלוש פעמים על ראש אופה ולו נאלצה הנערה להינשא.

היו חייה של הבת הצעירה, הנשואה לאופה, חיי סבל ומצוקה. בהרגישה כי קרוב יום לידתה, הלכה לבקר אצל שתי אחיותיה הגדולות, אך הן גירשוה מעל פניהן. שהרי עשירות גדולות היו וחששו שמא תבקש אחותן איזו טובה מהן.

כאשר אחזו את האחות הצעירה צירי-לידה, מיהר בעלה האופה למיילדת. אחרי שהלך, התחילה לפתע להשתולל סערה גדולה ומתוכה נשמעה בת-קול שניבאה לצעירה: – תיוולד לך ילדה משונה ופלאית. בבכותה ייהפכו דמעותיה פנינים, בסרקה את שערה הוא יהיה לזהב, ובדרוך כף-רגלה שם יסמין יפרח. אלו תהיינה סגולות התינוקת.

כדברי בת-הקול כך היה. המשפחה התעשרה, והבת גדלה ויפתה עד מאוד. שמה נתפרסם בעולם כולו והגיע גם לנסיך איסטאמבול, שהחליט לשאתה לאשה.

מה עשה? מילא שבע אוניות בכסף וזהב, ויצא לדרך. בהגיעו לעיר שבה התגוררה היפהפייה, הסכימה אמה להשיאה לנסיך, והוא השאיר לה את הכסף והזהב. כן העמיד לרשות אשתו המיועדת אונייה שלמה ובה אשה זקנה שתשמור עליה אך זקנה זו היתה מרשעת ודאגה לבתה שלה שהייתה אתה, ולא לכלת הנסיך. היא הרעיבה אותה, וכשכוחות הנערה אפסו והיא ביקשה דבר מה לאכול, אמרה לה: – עין תחת אוכל, אוכל תמורת עין.

לא היתה לנערה ברירה אלא לתת לזקנה את אחת מעיניה תמורת אוכל.

כאשר ביקשה הנסיכה לשתות, דרשה הזקנה את עינה השנייה, ובאין ברירה ויתרה הצעירה גם עליה. בסוף השאירה הזקנה את הנערה העיוורת על אחד הסלעים, כדי שבתה תתפוס את מקומה ותינשא לנסיך. והאונייה ממשיכה כל הזמן את דרכה בלב ים.

בינתיים התעופפו שתי יונים אל הנסיכה העיוורת והבודדת. הן האכילוה ירק, שהפך אותה ליונה.

אוניות הנסיך חזרו לאיסטאמבול והנסיך הגיע לארמונו. גם היונה הגיעה לאיסטאמבול והתחילה לבקר מדי יום ביומו בגנו של הנסיך ולאכול מפרי גנו. יום אחד נלכדה היונה ונכלאה בכלוב. היא מצאה חן בעיני הנסיך והיה מלטפה, מחבקה ומפנקה כל הימים. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהזניח את הדברים החשובים לו ביותר. גם לאשתו לא שם לב כלל. ומה עוד, שהשמועות עליה נתבדו: דמעותיה לא נהפכו לפנינים, זהב לא נשר בהסתרקה, ויסמין לא גדל בצעדה. הנסיך הרגיש עצמו מרומה ומאוכזב.

התאוננה האשה בפני אמה הזקנה, וזו שיחדה את רופא החצר ואמרה לו: – תכריח את הנסיך להאכיל את אשתו מבשר היונה האהובה עליו מכל.

הרופא המשוחד עשה כדברי הזקנה והיונה הוגשה כמאכל לאשה. אחרי הארוחה זרקה האשה את עצמות היונה החוצה ובמקום גדל אילן-תפוח נהדר. נתחבב האילן על הנסיך שהיה מטפחו, עודרו ומשקהו כל הימים. לא היה לו דבר יקר בארמון כאילן-התפוח.

ושוב התלוננה האשה המוזנחת בפני אמה על בעלה, ושוב שיחדה הזקנה את הרופא וציוותה עליו: – דרוש מן הנסיך לעקור את האילן כדי שאשתו תאכל את כל תפוחיו.

וכך היה. אלא שאחת הנשים בארמון עברה ליד העץ העקור ולקחה את גזעו כדי שישמש לה מושב לפני ביתה. והנה יום-יום, כשהייתה האשה הולכת לעבודה, הייתה יוצאת מגזע העץ נערה עיוורת, מנקה ומסדרת את הבית וחוזרת בתום העבודה למקומה.

יום אחד גילתה האשה את הנערה העיוורת ואימצה אותה לבת. סיפרה לה הבת את כל קורותיה, והאשה הציעה לה: – יודעת את מה? הרי זהב נושר משערך ויסמין גדל במקום צעדייך. מלאי סל ביסמין, עברי ברחובות העיר וקראי: “יסמין תמורת עיניים! יסמין תמורת עיניים!”

עשתה הבת כעצת אמה המאמצת, והגיעה אל ארמון המלך. שמעה הזקנה את הקריאות, נזכרה בעיני הנערה שברשותה, והחליפה אותן אצל המוכרת ביסמין.

כך חזר אור העיניים לבת המאומצת.

ובימים ההם חילק הנסיך פרות לתושבי-העיר והודיע להם: – מי שיגדל ויפטם את פרתו ומשקלה יהיה הגבוה ביותר, יזכה בפרס.

התחילה גם האשה שאימצה את הנערה לפטם את פרתה, וכאשר הגיעה העת להחזרת הפרות למלך, היתה פרתה מפוטמת ושמנה עד כדי כך שאי אפשר היה להקימה ממקומה. קראה האשה לבתה המאומצת וזו הצליחה להקים את הפרה.

והנה ראה המלך, כיצד גדל יסמין לרגלי הנערה ונזכר פתאום בסגולות כלתו המיועדת. מייד הביאה אליו ושאלה: – מי את? מניין באת? מדוע עד עתה לא באת?

סיפרה הנערה לנסיך את כל קורותיה ואת הצרות הצרורות שעשתה לה הזקנה.

ציווה הנסיך להוציא להורג את המרשעת ואת בתה, ואת כלתו המיועדת נשא לאשה. נערכה חתונה גדולה ומפוארת, ובה הגישו את הפרות המפוטמות לעניים שהוזמנו מכל קצות המדינה. ובני הזוג חיו חיי אושר ונחת.

ג. ערמונית באומנות מלכים / ציונה בוארון (טריפולי – תל-מונד) (6711)    🔗

אשתו של השולטן עמדה ללדת בפעם השמינית, אחרי שילדה בעבר שבע בנות. זמן קצר לפני הלידה ניגש אליה בעלה השולטן ואמר לה: – אם בן תלדי, הו מלכה, יהיה אושר עליון מנת חלקך. אך אם בת נוספת תלדי לי, ייערף מעלייך ראשך.

הייתה המלכה מבוהלת מאוד, כי חששה שמא יהרוג השולטן גם את שבע בנותיה, אם תלד בת שמינית. וכשהודיעה לה המיילדת כי אכן, נולדה בת, היא רחצה, הלבישה וקישטה את התינוקת, ואחר-כך הכניסה אותה לתוך סלסלה מלכותית ושלחה אותה אל השולטן. והיא עצמה מתה מרוב צער…

בהגיע הסלסלה המלכותית לידי השולטן, הביאה ליער הסמוך והשאירה שם מתחת לעץ ערמון. והתינוקת בתוך הסלסלה.

אותו יום עצמו טייל ביער בנו הצעיר של מושל המחוז, והנה הוא שומע קול-בכי צרחני. פנה בכיוון הקול, התקרב אליו יותר ויותר, והנה מתחת לעץ ערמון סלסלה ובה תינוקת.

הביא הנער את התינוקת אל אמו והיא נשארה בבית המושל. וכיוון שנמצאה מתחת לעץ ערמון, קראו לה הכל “ערמונית”.

גדלה ערמונית במשפחת מושל המחוז ויפתה מיום ליום. בוקר אחד נזדמן למקום אחד הנסיכים ולפתע פתאום הבחין בנערה היפהפייה. מייד הלך אל אשת מושל המחוז ושאלה: – מי הנערה הזאת?

– זוהי ערמונית, יתומה מסכנה וגלמודה – ענתה האשה.

מצאה הצעירה חן בעיני הנסיך, הביאה לארמונו ונשאה לאשה. החתונה הייתה מפוארת והשמחה בה רבה. ובין המשתתפים והאורחים הרבים היו גם אנשי חצרו ובני פמלייתו של המלך, אבי החתן. באותו מעמד התחיל הווזיר הרשע לבלבל את מוחו של המלך ולהסיתו: – הכיצד נשא בנך דווקא יתומה? מן הראוי שתרחיק אותו מאשתו, כדי שימצא לעצמו אשה אחרת, הראויה לו יותר.

מצאו דברי ההסתה של הווזיר אוזן קשבת אצל המלך והוא שלח את בנו בשליחות למחוז רחוק.

נשארה ערמונית בודדת וגלמודה, יושבת יומם ולילה בפתח החלון ומצפה לשוב בעלה. כך הייתה יושבת עד אשר היו עיניה מתעייפות והיא נרדמת.

ערב אחד, בהיותה ישנה בחלון ביתה, התקרב למקום הווזיר וגנב את אחד מעגיליה. אחר-כך שלח עגיל זה אל בן המלך ובאיגרת שצירף כתב: “ערמונית שבחרת, ראה את מעשיה… מה עושים מחוץ לארמון עגיליה?”

הבין הנסיך את הרמז, חזר לארמון המלך ובכעסו כי רב הכה את ערמונית בלי לדבר אתה כלל. אחרי שנפלה מתייפחת ארצה, ציווה לגרשה מן הארמון.

במקרה עברה במקום זקנה אחת. בראותה את הנערה המעולפת, אספה אותה, טיפלה בה והציעה לה: – אנא, הישארי אצלי. אין לי איש בעולם מחוץ לשליח המביא לי פעם בשבוע את המצרכים. וכדי שלא יראך איש, אומר לו שלא ייכנס מעתה פנימה, אלא ישאיר לי את המצרכים בפתח הבית.

הסכימה הבת ונשארה אצל הזקנה.

באחד הימים הבחין במקרה השליח בנערה והתאהב בה. היא נישאה לו וילדה שלושה בנים. אך גם כאן התערב הווזיר הרשע שפנה יום אחד במתק שפתיים לשליח: – שמעתי כי נשאתה אשה ושלושה בנים נולדו לכם. ומדוע לא ערכת מסיבה לרגל חתונתך? ומדוע מעולם לא הזמנתני לביתך?

סיפר בעל הערמונית לאשתו על רעיון המסיבה, והיא הסכימה לעורכה, בתנאי שלא יראנה איש.

וכך היה. למסיבה הגיעו כל נכבדי המחוז, אך ערמונית נשארה בחדרה ושלושת ילדיה אתה. עד שנרדמה.

כשראה הווזיר שאין אשת המארח נראית במסיבה, התחמק מן האולם והתחיל לרחרח מחדר לחדר ולחפש את האשה, עד שמצאה רדומה וילדיה בחיקה. מה עשה הווזיר הרשע? נטל סכין חדה, שחט את שלושת הילדים והסתלק מהר מן המקום.

כשקמה ערמונית בבוקר וראתה את אסונה הכבד, ברחה מן הבית, ושוב יצאה לדרך נדודים. הלכה והלכה, נדדה ונדדה, עד שהגיעה אל אחד הארמונות באחד המחוזות. שם קיבלוה כעוזרת בית.

יום אחד יצאו השולטן, הוא אביה של ערמונית, הווזיר הרשע, בעלה הראשון ובעלה השני לטייל. אותו ערב אמרה ערמונית למלך שאצלו שירתה כעוזרת בית: – תשתולל כאן הערב סערת אימים, יגיעו אלינו ארבעה אורחים.

וכך היה. בחוץ השתוללה סערה, וארבעת האורחים שהגיעו למקום נאלצו לשהות בארמון עד עבור הסערה. הציע המארח לאורחיו: –יודעים אתם מה? כדי שלא תשתעממו אציג בפניכם את העוזרת העובדת אצלי והיודעת לספר סיפורים נפלאים. היא תספר לכם סיפור.

הכניס המארח את ערמונית לחדר, ואחרי שהציגה בפני הנוכחים נעלה האשה את החדר שבו היו היא, המארח וארבעת האורחים, והתחילה את סיפורה. בהרחבה סיפרה המספרת על נערה שנזרקה כתינוקת ליער, כיצד נישאה התינוקת לנסיך שעבר במקום, כיצד העליל עליה הווזיר הרשע, כיצד נישאה שנית וכיצד נרצחו ילדיה. הנוכחים ובמיוחד הווזיר, התחילו מרגישים אימה ופחד בלב לשמע הסיפור. ובחוץ משתוללת הסערה.

הודה הווזיר בפשעיו כלפי ערמונית, ואחריו כל הנוכחים. הכל ביקשו סליחה ומחילה מערמונית, והיא חזרה אל בעלה ואל ארמונה וחייתה אתו חיי אושר ועושר.

ד. תחבולת אביחיל /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל)(202)    🔗

לפני שנים רבות חי איש ושמו אביחיל. רזה היה האיש ופניו צנומות, ואם כי היה גבר בן שלושים וחמש, עמד ברווקותו, כי כל אהבתו נתונה לכסף. עשיר מופלג היה והונו רב ועצום, אך לא חדל לצבור ממון.

לאביחיל היה בית רחב שלא היה כדוגמתו בעיר כולה, לא בגובהו ולא בנקיונו. אך רוחות פרצים היו מנשבות מבעד לחלונותיו, כי אביחיל היה שוכן בו, בודד וגלמוד. מדי ערב היה חוזר לביתו המרווח, אוכל את פתו, מתעטף בגלימתו וישן באחת הפינות.

לילה אחד נדדה שנתו של אביחיל, כי חשב בלבו: מה אעשה בביתי הגדול שבו מקום למשפחות רבות, ואני בו אחד ויחיד? הירהר והירהר עד שהחליט למכור את הבית ולהסתפק בארבע אמות בו בלבד. מייד פירסם מודעה על כך, ורבים היו הקופצים על המציאה. אחד מהם שהסכים להקצות לאביחיל ד' אמות בשביל שנת הלילה שלו, קנה את הבית.

מאז מכירת ביתו היה אביחיל הולך בוקר בוקר לעבודתו, חוזר עם ערב, פותח את הדלת, נכנס בלי להוציא הגה מפיו, אוכל את פת לחמו והולך לישון. וזה מנהגו מדי יום ביומו.

יום אחד אמר בלבו: די לי לשבת ערירי. מה עשה? התחיל לחפש בת זוג, וכמו שאומרים “יגעת – מצאת”. הוא מצא אשה טובה, אך דרוש היה לו בית, וביתו מכור ולא ברשותו. מה עשה? שם את פניו לתחבולה והיא האירה לו פנים.

אותו ערב, בדרכו הביתה, ראה אביחיל נבלת תן. מייד נעצר, התכופף, הרים את הנבלה והמשיך בדרכו.

בהגיעו לד' אמותיו שבבית, העלה את התן על ראש עמוד שעמד ליד מיטתו. בעל-הבית בא לפני אביחיל ואמר לו: – עשה לי טובה, קח מכאן את הנבלה המסריחה הזאת.

אך כל ההפצרות לא הועילו. אביחיל טען את טענתו: – במוכרי לך את ביתי לא מכרתי לך את ארבע האמות הללו. עתה שלי הן והרשות בידי לעשות בהן כטוב בעיני וכאוות נפשי.

בעל הבית פנה לבית המשפט, אך אביחיל יצא זכאי. ריח-הנבלה הוסיף להחניק, יתושים נושאי מחלות הוסיפו להצטופף בבית, ואביחיל היה מוסיף להביא למקום השייך לו לפי החוק והמשפט, נבלות חתולים וחולדות.

כאשר ראו בעל-הבית ובני ביתו, שאין לאל ידם לעשות דבר נגד אביחיל, החליטו לעזוב את הבית. ערב אחד, בשוב אביחיל הביתה, לא מצא בו איש. הפסיק אביחיל לעבוד עבודות חוץ והתמסר כולו לעבודות הבית, לטיפול בנקיונו ובסידורו, לקראת חתונתו עם בחירת לבו.

ה. הזבובים הגנבים /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל)(203)    🔗

מחוסר עבודה וביש מזל היה משה, אב לחמישה בנים. אך לא לעולם חיי עוני ושפל. כאשר הציעו לו קניית איטליז, לא החמיץ את ההזדמנות, ואת הכסף שחסך השקיע בעסק החדש, כדי שיוכל להתפרנס בכבוד.

ואכן, האיטליז של משה נתפרסם ביותר, ואנשים הלהוטים אחרי בשר טרי וטוב היו עומדים בחוץ בתור ארוך ומחכים עד שיקבלו את מנתם. כדבורים בכוורת דמו. אלא שלרוב היה הבשר כלה לפני כלות התור, ורבים מן הקהל היו חוזרים מאוכזבים לביתם.

החליט משה להזמין מעתה שלושה בני-בקר לעומת האחד והיחיד שהיה מגיע בעבר למקום. וזאת כדי לספק את דרישותיהם של קוניו. אך בבוקר השכם בהגיעו לאיטליז, נוכח משה לדעת כי חלק גדול מן הבשר איננו והמעט שנמצא באיטליז מכוסה כולו זבובים. הוא לא העלה על דעתו כי הבשר נגנב בלילה, כי היה בטוח שהזבובים הם הם שהספיקו להנות בלילה מן הבשר החסר.

משה לא היה מוכן לוותר על הבשר והגיש לשופט תלונה נגד הזבובים. כאשר סיים את טענותיו בבית-המשפט, פסק השופט: – רשאי אתה להרוג כל זבוב החשוד בעיניך בכל מקום ומקום.

– תודה, אדוני השופט, – הפטיר משה, ולפני שסיים את משפטו, ראה זבוב מתיישב על פני השופט. בן רגע סטר בידו על פניו והרג את הזבוב.

ידע השופט כי משה שתבע למשפט את הזבובים יוכל על-סמך פסק-הדין שזכה בו, לסטור על פני רבים, ואלה יאשימו בכך את השופט. מה עשה? חזר בו מפסק-דינו וציווה לשלם למשה דמי-פיצויים תמורת הבשר שאכלוהו הזבובים.

ו. השיכור בבית הקברות /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל)(204)    🔗

בבית-קפה אחד ישבו שתיינים ושתו בירה. בעל בית-הקפה היה עייף וחיכה בקוצר רוח לצאת השתיינים, שלא התחשבו בו כלל.

החליט בעל-הקפה להיפטר מראש השתיינים. מה עשה? פנה אל הנוכחים ואמר: – מי מכם גיבור ואיש חיל ילך עתה לבית הקברות ויתקע בו יתד?!

– אני! אני אלך, – קרא ביהירות ראש השתיינים. – אך לשם מה יש לתקוע יתד שם?

ענה בעל-הקפה: – כדי שיהיה לנו סימן, כי אכן, היית שם. שלא תגיד כי היית בבית העלמין, ולמעשה לא דרכו שם רגליך כלל.

– ואף על פי כן אלך. אך מה יהיה שכרי? – הוסיף ראש השתיינים לשאול.

– ארשה לך לשתות בבית-הקפה שלי חודש שלם בלי תשלום.

– באמת? – התפעל ראש השתיינים והעיד שניים מבין חבריו כעדים. הוא לקח לידו יתד-ברזל, שם אותו על כתפו ויצא לדרך. מובן שגם שאר השתיינים הלכו הביתה, ואפשר היה לסגור סוף סוף את בית-הקפה.

הלילה היה אפל כל כך, עד שראש השתיינים לא הבחין אפילו שהגיע לבית העלמין, רק כאשר נכשלה רגלו באחד הקברים, נוכח לדעת איפה הוא. נעצר האיש לתקוע את היתד אך נתברר לו שלא הביא אתו פטיש. מה עשה? גשש וגשש, עד שמצא אבן והתחיל דופק בה על היתד. כך הפריע את מנוחת המתים.

הלילה היה אפל כל כך, עד שהדופק לא הבחין כי העבאיה (גלימה) שלו פרושה על האדמה, ובה הוא תוקע את היתד.

בהיותו כפוף ומקיש באבן על היתד, חש מאחוריו כאילו חיה ממששת אותו. נבהל מאוד, השליך את האבן ורצה להמלט בריצה. אך גלימתו היתה תקועה ביתד לאדמה, ואחרי שרץ צעדים אחדים, משכה אותו העבאיה בחזרה, סובבה את צווארו, והוא נחנק ונפל מת על אחד הקברים.

ז. העשיר שירד מנכסיו / נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל) (341)    🔗

באחת העיירות שבלוב היה גר עשיר חרוץ בעל מרץ רב, שהתעלה בחברתו הן בכשרונותיו והן במסירותו לעבודה. אין איפוא פלא ששכר יגיעתו היה רב, והונו התעצם מהונם של שאר בני העיירה ונכבדיה. כן נתברך העשיר בשבעה בנים ועליהם כל גאוותו. לעת ערב, בשובו הביתה, היה אבי המשפחה מתיישב עם בניו, משוחח ומשחק אתם, ומשבח בלבו את חלקו כי טוב.

אך גלגל חוזר הוא בעולם. שמחתו והנאתו לא ארכו ימים רבים. מחלה איומה פגעה בבניו של העשיר והשביתה כל משוש מבית העשיר. עצוב וקודר התהלך האב, גם פנה למנחשים ולקוסמים, שנודעו בלהטיהם לריפוי מחלות והוציא את מיטב כספו לקניית סמי מרפא. אך הכל לשווא. לא נמצאה תרופה לבניו האומללים, והרופאים עמדו אובדי עצות ונטולי יכולת להושיע מול הבנים השוכבים על ערש דווי ללא אפשרות לנוע מרוב מכאובים ויסורים. בריאותם של הבנים הלכה ונתרופפה מיום ליום, עד שבשבוע אחד חטף המוות את כולם. אבל, קודר ומיואש שכב האב השכול על האדמה, קרוע בגדים וממרר בבכי. ידידיו אצו לנחמו, אך האב לא יכול היה להתנחם, כי במות בניו, אבד לו כל אושרו בחיים.

באחד הלילות הופיע בבית העשיר אחד ממכריו שהיה פיקח ביותר וידע כי אין סם מרפא לילוד אשה כסם-השיכחה. מה עשה? שם מתחת לגלימתו הרחבה (עבאיה) נאדות-יין קטנים ומלאים יין ואחרי ששהה במקום שעה קלה, שלפם מקיפולי הגלימה. כיבד האורח את האב האבל ביין והצליח להביאו לידי השתכרות כבדה. וזו הפיגה את רגשי-צערו המרים.

כך נהג הידיד לילות אחדים, וכתום שבועיים ימים של שתיית יין מדי ערב בערב התנחם האב על בניו ששיכלם. עם זאת המשיך לשתות, כי היין גרם לו הנאה יתירה, ולאט לאט נהפך האיש החרוץ לאחד השתיינים הגדולים במקום.

עברו שנים, חלפו זמנים, לעשיר נולדו בנות ובנים, ושמחתו שבה לאיתנה. אך הוא המשיך לשתות. מדי ערב בערב, בשובו מעבודתו, לא פסק יין מפיו. כך נהג לילות רבים עד שכמעט ונטרפה דעתו מרוב שתייה.

לילה אחד שוטט העשיר באפלה אחרי שתייה כדת, והנה פגשוהו שומרי-הסדר וכשראוהו מתנודד בחשכת הלילה חשבוהו למשוגע. כאשר נודעה להם זהותו, לא האמינו למשמע אוזניהם. בלי שהות ובלי היסוסים הכניסו את העשיר לתוך כירכרה והובילוהו לבית-הכלא המיוחד, שבו נכלאים המשוגעים לכל ימי חייהם, ובני-משפחתם משלמים כסף רב תמורת החזקתם. שומרי-הסדר קיוו, כי גם משוגע זה יבלה את אחרית ימיו בבית-המשוגעים, ובני משפחתו יתרמו תרומה שמנה וקבועה לקופת המקום.

כעבור יומיים-שלושה נתפקח העשיר מעט מיינו והרגיש כי הוא נמצא בבית הכלא. מייד רץ לחפש את השומרים וכשמצאם, נשא לפניהם את תחנוניו: – הרי לא גנבתי דבר… מה חטאי ומה פשעי? ועל מי הרמתי יד להכותו? ומדוע אתם סוגרים אותי כאן?

תחינותיו וטענותיו של האסיר השפיעו על השומרים והם החליטו לבחון את “המשוגע” ולראות כיצד יפול דבר.

באחת הפינות שבחצר בית-הכלא היה בור מים, ולידו היתה שקועה בתוך האדמה, חבית-חמר, שנקב קטן היה נקוב בתחתיתה. מסרו השומרים כד בידי העשיר ואמרו לו: – בכד הזה תשאב מים ואחרי שתסיים למלא את החבית שבאדמה תקרא לנו ונשחרר אותך.

במהירות בזק התחיל העשיר לשאוב, בכד שבידו, מים מתוך הבור וניסה למלא בהם את החבית מים, אך כעבור זמן קצר הבחין כי החבית נקובה ואיננה מתמלאת. על אף עבודתו המאומצת לא הגיעו המים אל פי החבית.

תוך כדי עבודה ניסה העשיר לראות עד היכן כבר הספיק למלא את החבית. כאשר התכופף, נפל התרבוש החבוש לראשו לתוך החבית, ובהוציאו אותו נתגלה לעיניו הנקב הקטן. כך נוכח העשיר לדעת, כי החבית אינה עמוקה כל כך. מה עשה? ברוב התרגשות ובלי מחשבות יתרות קרע את שולי גלימתו, קיפל את החתיכה הקרועה וסתם בה את הנקב. עתה יכול היה ביתר קלות למלא את חבית המים עד לגדותיה. ואכן, לא עבר זמן רב והוא רץ אל השומרים והודיעם, כי הצליח במילוי המשימה שהוטלה עליו.

לא האמינו השומרים לדבריו כי היו בטוחים שיספר להם, כי החבית נקובה. ואכן, כיצד אפשר למלא חבית נקובה?

– מרוב יאוש אתה מנסה לשקר כדי להשתחרר – טענו השומרים לעומתו והחזירוהו בזעם לתוך תא הכלא.

עברו ימים רבים ובאחד הסיורים בחצר בית-הכלא מצאו השומרים לתמהונם את החבית השקועה באדמה כשהיא מלאה מים. מייד נזכרו בדברי הכלוא והחליטו לשחררו. ולא זו בלבד אלא כיבדוהו בבגדים חדשים ונאים ושילחוהו אל משפחתו. וזאת על אף הכלל הנהוג שם, כי כל הנכנס לבית-הכלא הזה יבלה בו את שארית חייו עד יום מותו.

בשובו הביתה חדל העשיר לשתות ולהשתכר, אך לא היה זה עוד אותו אדם עצמו כתמול שלשום. הוא חדל לעבוד, כי גזר על עצמו מנוחה גמורה מכל מלאכה בבית ובשדה. כל הימים היה יושב ומשתעשע במטבעות שבפוזמקו, כנער ממש: היה סופר וחוזר וסופר את כספו, עד שנוכח לדעת כי יספיק לו כדי מחייה לכל ימי חייו. מה עשה? קבע סכום מסויים להוצאותיו מדי יום ביומו, וכך חי לו במנוחה ובשלווה, בוטח בהונו ובעושרו.

בינתיים הגיעו בניו לפרקם, נשאו נשים ונפרדו מעל שולחן אביהם. רק פעם בשבוע היו באים לבקרו ומוצאים אותו תמיד יושב בטל מכל עבודה ומחכה ליום המוות. כי כך היה אומר בלבו: אין מנוס מן המוות ואין מפלט ממנו. אך מה לעשות, והמוות רחוק ומתמהמה…

עברו ימים, חלפו שנים, ומאז נישאו הבנים ונפרדו מעל אביהם עבר זמן רב. כספו של העשיר הזקן הלך וכלה מדי שבוע בשבוע, וכאשר ראה כי עוד מעט ויעמוד בפני קופה ריקה החליט כי מעתה יכלכלוהו בניו. הם יתנו לו כסף כדי מחייתו, ונוסף על כך יתארח מדי שבוע בשבוע אצל אחד מהם. ההחלטה הראשונה של האב, זו בדבר דמי-קיצבה מצאה חן בעיני הבנים. מה שאין כך החלטתו השנייה בדבר האירוח, שהייתה נגד רצונם ונבצר מהם לקבלה. החליטו הבנים לתת לאביהם מדי ביקור אצלו כסף שיספיק כדי מחייתו, עד לביקורם השני. אמרו ועשו. ומאז, בכל ביקורם אצל אביהם, פעם בחודש, היו נותנים לו כמשאת נפשם וכיכולתם. אלא שהכסף לא הספיק לאביהם שהיה רגיל כל ימיו לחיות חיי עושר, פינוק ורווחה. הוא הוציא את הסכום שנשאר אצלו במשך זמן קצר, ובבית לא נשארה אף מטבע שחוקה להחיות בה את נפשו. מרוב יאוש החליט לשלוח יד בנפשו. מה עשה? שלף תער מנדנה ורצה לדקור בה את עצמו. אך ידיו רעדו ואומץ-הלב נטשו על סף המוות. יצא הזקן אל פתח ביתו והזמין את עובר-האורח הראשון להיכנס פנימה, סיפר לו את קורותיו וסיים את דברו בבקשה: – אנא, בוא אלי בלילה והרגני בשנתי.

עובר האורח סירב למלא את בקשת העשיר והתנצל: – למה תסכן את חיי? וכי מי שפך דם-אדם ונוקה? מדוע אתה מטיל עלי חיי-צינוק כל ימי חיי? ומה הרווח שיצמח לי ממעשה ההריגה?

הורה העשיר על שרשרת הזהב על צוארו, היא השרשרת ששמה לו אשתו על צוארו לפני מותה, ופנה לעובר-האורח: – תקבל ממני שי יקר זה כשכר, אם תסכים למלא את בקשתי.

הבטיח האיש להרוג בלילה את הזקן, קיבל את שרשרת הזהב והלך לו. והעשיר נשאר במקום מחכה ללילה שבו ייהרג. ובינתיים הציק לו הרעב עד מאוד.

לעת ערב חזר עובר-האורח לבית-הזקן ואתו סלים מלאים כל טוב ודברי מאכל רבים. כי הוא מכר את השרשרת ותמורת הכסף שקיבל קנה את המצרכים.

התאושש הזקן, החייה את נפשו ולא דיבר עוד על מוות. גם עובר-האורח חזר לביתו שמח וטוב לב, כי אמר בלבו: הצלתי והחייתי נפש מיואשת.

האוכל הספיק לזקן לשבוע ימים. בתום השבוע מכר את רהיטיו ואחר-כך את כלי ביתו, ותמורת הכסף שקיבל בעד הרהיטים והכלים היה קונה מצרכים למחייתו. עד שבסוף מכר גם את בגדיו היקרים במחיר מוזל ונשארו לו רק מיטה צרה בחדרו ובגדים בלויים לבשרו.

באין ברירה התחיל הזקן שנתרושש להסתובב בשווקים וברחובות, לפשוט יד ולבקש נדבות, אגב השמעת קינות ותלונות על רוע מזלו. עד שיום אחד, שעה שהיה עסוק בחיזור על הפתחים ובקיבוץ נדבות הגיעו לאוזניו הדי שיחה בין שני בני-אדם על פלא ירידתו ודילדולו. בראותו את עצמו נתון למשל ושנינה בפי כל, חזר הזקן בזעם לחדרו והחליט לא לצאת ממקומו. בלב בוטח ובכיליון עיניים חיכה לביקור בניו. אך הם לא באו, אם כי מאז ביקורם הקודם חלף חודש, חלפו חודשיים. כי בלבם אמרו: הכסף המועט שברשותנו בוודאי לא הספיק לאבינו וחרפה היא לנו אם נבקר אותו בלי להשביע את רצונו. כך דחו את ביקורם אצל אביהם הזקן שוב ושוב.

והאב הזקן, כוחותיו הלכו וכלו, כי לא אכל ימים מרובים. וכסף בכיסו לשבור רעבונו אין. ולבו מלא דאגות לגורל בניו, כי בלבו אמר: שמא רצחום שודדים? שמא מתו ברעב? ולא יכול היה הזקן המסכן לברר את הדבר, כי לא יכול היה לפסוע וללכת.

באחד הימים תקף יאוש מר את הזקן. מה עשה? נטל את תער-הגלבים בכפו ותקעה בלבו. כך נפל על התער ועל המיטה, מתבוסס בדמו, כשפניו מקומטים ומצומקים.

והבנים מתכוננים כל הזמן לבקר אצל אביהם, בלי לדעת דבר על מעשיו ועל מותו. מקץ שלושה חודשים מאז ביקורם הקודם, הגיעו סוף סוף לדירת אביהם, עמוסים כל טוב, כדי לערוך חגיגת-משפחה גדולה. והיה זה בדיוק כמה שעות אחרי שאביהם הוציא את נפשו. דרכו הבנים על מפתן הבית והנה אביהם מוטל על הרצפה עטוף סחבות ונעול נעליים בלויות, בלבו תער ארוכה והרצפה והמיטה מגועלות בדם. כולם עמדו משתוממים ונבהלים כאחד, כי לא הבינו את פשר הדבר. מעולפים נפלו הבנים על פניהם.

כעבור שעה ארוכה קמו הבנים ממקומם כדי לגמול לאביהם את החסד האחרון, הוא החסד של אמת. במספד מר ובקינות זועקות עד לב השמיים ליוו לקבורות את אביהם העשיר שירד מנכסיו.

ח. אשת חיל מי ימצא /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל) (501)    🔗

היה היה סוחר, שאהב מאוד את אשתו, וגם היא שמרה לו אמונים. שניהם חיו חיי שקט, שלווה ונחת.

פעם הפליג האיש לרגל עסקיו לאחת ממדינות הים. מרוב געגועיו היה מוציא מחיקו מדי פעם בפעם את תמונת אשתו, מציץ בה ובוכה מרוב אהבה וגעגועים.

תנועותיו של האיש והתמונה שהיה מוציאה מדי פעם בפעם מכיסו משכו את שימת-לבם של עבדי המלך, והם ביקשו את האיש שיראה להם את התמונה. הציצו בה ונוכחו לדעת, כי אכן, אשה יפת מראה לסוחר מאין כמוה. מייד רצו העבדים אל מלכם, סיפרו לו על הסוחר ואשתו והוסיפו: – יופיה עולה פי שבעים ושבעה על יופי המלכה.

הבהיל המלך את רציו, וכעבור שעה קלה הביאו בפניו את הסוחר ואת תמונת אשתו. ראה המלך את תמונתה ומייד שלח שליח אל מעבר לים, למקום מגוריה של האשה, כדי להביאה בפניו. ואת הבעל כלא בבית–האסורים.

יצא השליח מלפני המלך ואתו סחורה המושכת את העין: בדים ודברי-חפץ יקרים. בהגיעו אל מקום האשה שכר לו חנות והתחיל למכור בדים וסחורה בחצי חינם. ראתה זאת שפחת האשה וסיפרה לגבירתה על הסוחר החדש ועל מעשיו. שמחה האשה ושלחה את שפחתה לקנות משהו. כאשר שמע הסוחר, בשביל מי מנסה השפחה לקנות חפצים, לא רצה לקבל ממנה תמורה ונתן לה חפצים רבים חינם אין כסף.

עשתה השפחה את הדרך מן הבית לחנות שלוש פעמים, הלוך ושוב עם הסחורה, ולעת ערב הגיעה שוב, עייפה ויגעה, לחנות, כדי להוביל בפעם הרביעית את החפצים מחנות הסוחר אל בית גבירתה. אז אמר לה הסוחר: – ראי, ארבע פעמים לקחת מסחורתי ללא כסף. לכן אמרי לגבירתך: “עייף הסוחר ורעב. הכיני, איפוא, בשבילו, במקום כסף כשכר הבדים, סעודה שתשיב את נפשו”.

שלחה הגברת את תשובתה על ידי שפחתה: – הלילה אתה לביתי מוזמן לסעודה שמנה ולאירוח נאמן.

שמח השליח, כי חשב בלבו: הנה, הצליחה תחבולתי, ולא לשווא יגיעתי.

לעת ערב האירה האשה את החצר ואת ביתה בנרות ובפנסים, כבליל התקדש חג, והכינה לסוחר ארוחה שמנה. בהיות הכל מוכן ומזומן, קראה לו לאכול. אך לפני שקראה לו לקחה את הסולם המוביל למרתף והחביאה אותו על הגג. ולשפחה אמרה: – צאי החוצה ושהי שם עד אשר אקרא “אדוני! אדוני!” אז תדפקי בחוזקה על הדלת, אבל אל תכנסי! רק כאשר תשמעי ממני פקודה מפורשת, רק אז תכנסי.

מיהרה השפחה וקראה לשליח, וזה שמח מאוד על האירוח הנאה וחשב בלבו: באמצע הארוחה אחטוף אותה ואפליג עמה אל המלך.

נכנס השליח אל הבית, אכל ושתה, והאשה ליד השולחן אתו. אגב המשתה התחיל לדבר על לבה של האשה ולפתותה, שתפליג אתו אל המלך. בשומעה זאת הרימה האשה את קולה וקראה, כאילו בהתפעלות של תודה: אדוני! אדוני!

שמעה השפחה את הסיסמה, ומייד דפקה בחוזקה בדלת. שמעה האשה את הדפיקות וקראה בפחד אל השליח: – או ואבוי לי! אחיו של בעלי כאן. מייד ייכנס ויהרוג אותי, כי בעלי ציווה עלי לא לדבר עם איש. והנה הפרתי את פקודתו.

נבהל השליח והאשה לחשה לו: – היכנס בינתיים מתחת למיטה, עד אשר יצא גיסי. ואחר כך תצא ממחבואך. נכנס השליח במהירות מתחת למיטה והאשה דחפה אותו אל פתח המרתף שהיה שם. נפל השליח לתוך המרתף העמוק, אשר הסולם שלו הוזז ממקומו, ונשאר כלוא בו.

ראה המלך כי שליחו אינו חוזר ושלח שליח שני למקום מגוריה של האשה. וזו נהגה כלפיו, כפי שנהגה כלפי השליח הראשון. בסופו של דבר נפל גם הוא לתוך המרתף העמוק ונכלא בו.

שלח המלך שליח שלישי, וגורלו לא היה שונה מגורל שני קודמיו.

התייאש המלך משליחיו והחליט לצאת בכבודו ובעצמו אל מקום מגוריה של האשה היפה. גם הוא התחפש לסוחר, ומכר לשפחת האשה פירות, ירקות ודברי מתיקה חינם אין כסף. ושוב שלחה האשה את שפחתה והזמינה את האיש לארוחה בביתה, וכשהתחיל במשתה היין לפתות אותה ולהגיד לה: “אני המלך ורב כבודי”, אמרה לו: – מוכנה אני להינשא לך.

שמח המלך והאשה הוסיפה: – כיוון שתישאר אצלי הלילה, פשוט נא את בגדי מלכותך כי חבל ללכלכם.

הסכים המלך, הוריד את כתרו ולבש במקומו תרבוש, פשט את בגדי המלכות ולבש במקומם בגדי איכר. עודנו חולץ את נעליו והאשה קראה: אדוני! אדוני!

מייד נשמעו דפיקות חזקות בדלת והן חוזרות ונשנות:

– מי הוא זה? – שאל המלך.

האשה ענתה בלחש ובבהלה: היחבא, אדוני המלך, מתחת למיטה, כי אחי בעלי הוא זה. אם יראך כאן, יהרגני, כי נאסר עלי לשוחח עם איש זר. על כן – הוסיפה ללחוש – היכנס מהר מתחת למיטה! עוד מעט ייצא גיסי מן הבית, ואז תצא ממחבואך.

נכנס המלך מתחת למיטה והאשה דחפה אותו אל פתח המרתף והפילה אותו פנימה, אל שלושת השליחים הכלואים שם.

לבשה האשה את בגדי המלך וגם את הכתר עטרה לראשה, ופניה אל עיר הבירה. ועל שפחתה ציוותה: – הגישי יום-יום למלך ולשלושת שליחיו הכלואים אתו לחם צר ומים לחץ, ודאגי שלא ימותו.

בחצות הלילה הגיעה האשה ללא תקלה אל עיר הבירה ונכנסה לארמון. התיישבה על כיסא המלכות וציוותה על העבדים: – הוציאו את הסוחר החבוש והביאוהו לכאן!

כשהביאו את הבעל בפני אשתו, לא הכיר אותה כמובן, כי היתה לבושה בגדי מלכות. והנה הוא שומע את הפקודה: – החלטתי לשחרר אותך ועליך לעזוב מייד את העיר הזאת. אם תימצא מחר במדינתי, מות תמות!

עוד באותו לילה עצמו הפליג האיש אל ביתו. בבוקר נכנסה אשתו המחופשת למלך אל אוצר המלכות, לקחה משם כסף, זהב ואוצרות לרוב, והפליגה בו ביום אל ביתה. למחרת היום, בצוהורים, הגיעה הביתה, ושם מצאה כבר את בעלה מצפה לה בגעגועים, כי השפחה סיפרה לו את הקורות את גבירתה. שמחה האשה בבעלה והוא שמח בה, ומה עוד שראה את כל הכסף והזהב בידיה, שלל מאוצר המלכות.

ומן המרתף התחננו המלך ושליחיו בפני הבעל והאשה, וביקשו לשלחם לחופשי. אך אלה לעגו להם: – בקדרה שבישלתם, בה תתבשלו! כאשר חשבתם לעשות לנו, כן נעשה לכם.

הטילו בני הזוג שני לפידים בוערים לתוך המרתף, והאש אחזה בבגדי המלך ושליחיו, ושרפה את ארבעתם.

כן יאבדו כל פועלי אוון.

ט. בת-האיכר והצעיר העני /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל) (995)    🔗

בקצה הכפר עמד לו בית דל של איכר עני. אשתו מתה עליו לפני שנים רבות, בהשאירה לו בת יחידה ודברי צוואה: – תחוס על הבת ואל תעביד אותה בשום עבודה קשה.

עברו שנים מאז יום מות אשתו, והאלמן קיים בנאמנות את צוואת אשתו המנוחה. אך במרוצת הזמן תש כוחו של האיכר וגם אדמתו חדלה להניב את יבולה, כי הזקן לא יכול היה לעבד את הקרקע כתמול שלשום. ובמשך הזמן גדלה ויפתה הבת, ובראותה את המצב בבית לא חדלה להפציר באביה, השכם והערב: הרשה-נא לי לצאת לעיבוד השדות ולסיקול כרמי השכנים.

למרות הפצרותיה המרובות של הבת, לא נתן לה אביה לצאת, כי נשאר נאמן לצוואת אשתו.

באחד הימים תלתה הנערה על אדן החלון יריעת בד, ועליה בכתב רקום, ברור ומובן לכל אנשי הכפר, ההודעה: – כאן גרה מלכת היופי של הכפר, המוכנה להראות את פניה תמורת תשלום.

לעת ערב, שעה שבני-אדם מהלכים בחוצות, עברו רבים על פני ביתו של האיכר העני ונעצרו שם תקועים במקומותיהם ומהרהרים במודעה המיוחדת במינה.

נכנסו בני-אדם פנימה ומצאו בכניסה את האיכר שוכב על הרצפה. כל מי שנכנס זרק אליו את התשלום ונכנס אחר כך לחדר הפנימי, שבו היתה הנערה היפהפייה מסירה את הצעיף מעל פניה. היה מסתכל בה דקות אחדות, מביט ברוב התפעלות ותמיהה ביופי המפליא. בתום כמה דקות היתה הבת מכסה את פניה, כלעומת שגילתה אותם, והמסתכל היה יוצא החוצה.

בערב הראשון ביקרו אצל היפהפייה אנשים רבים, וכולם יצאו ממנה מלאי רשמים. גברים ונשים כאחד חזו בה, כי היתה הנערה יפה מאוד.

רק בשעה מאוחרת בלילה פסקה ה“עלייה לרגל”. אז יצאה הבת אל אביה ומצאה אותו ישן כלעומת שעזבה אותו, שעה שתלתה את המודעה. מה עשתה הנערה? העירה את אביה והראתה לו את המטבעות הרבות המפוזרות על הרצפה. התעודד האב למראה עיניו, ושמח וטוב לב יצא בחשכת הלילה לקנות מאכלים לעצמו ולבתו. בשובו נהנו שניהם מן המאכלים הטובים, והלכו לישון מרוצים ומאושרים.

שמע הנערה ויופיה הגיע גם לאוזניו של צעיר עני, שהחליט החלטה נחושה בלבו: להגיע בשארית כוחותיו לביתה של בת-האיכר ולראות את פניה של מלכת היופי. וזאת על אף העובדה כי המרחק אל היפהפייה היה רב ולרשותו של הצעיר לא עמדו לא גמל ולא חמור.

בלילה שלאחר ההחלטה שכב הצעיר ודימה בעיניו את יפי הנערה. כל אותו לילה לא באה שינה לעיניו ולמחרת היום התעורר השכם בבוקר ויצא לדרך, כבשתו היחידה בחיקו וגרזנו לחוץ בין חגורתו לבין בגדו.

בהגיעו לבית האיכר, הוריד הצעיר את כבשתו מחיקו וכשזו התחילה ללכת, התחיל להניף עליה את הגרזן שבידו. בת-האיכר, שהיתה מציצה מבין סדקי החלונות, כדרכה, כדי לראות מי יבוא לראותה, הבחינה בעני המנסה כנראה, לשחוט את הכבשה. לבה נתמלא צער בעלי-חיים ורחמיה נכמרו.

מה עשתה? יצאה אל הצעיר ואמרה לו: – לא כך שוחטים כבשה.

העני השתאה על יפי הנערה ולא שם את לבו לנעשה סביבו. ובינתיים התקרבה אליו הנערה, לקחה את הכבשה בידיה, הזמינה את העני לחדרה, ושחטה לו את הכבשה.

העני יצא מן הבית, התרחק קצת ממנו, התיישב על אם הדרך, גזר בגרזנו את הכבשה לנתחים והכניס אחד מהם לתוך קופסה מוחלדת שנתגלגלה בקרבת מקום. מן האבנים שבצדי הדרך בנה תנור, ואחרי שהבעיר בו אש, שם עליו את הקופסה.

היפהפייה ראה את הכל ממקום מחבואה, ושוב נכמרו רחמיה על הצעיר, שנראה תמים וחסר אונים. מה עשתה? יצאה אליו שנית, הביאה אותו לביתה ובישלה לו את הכבשה.

כאשר ירד הערב בגמר הבישול הסבו לשולחן שלושה אנשים: העני, האיכר ובתו.

סעודה זו היתה גם סעודת-חתונתה של מלכת היופי עם הצעיר העני. מאז חדלה הנערה לקבל כסף תמורת יופיה והאנשים חדלו לראות את פניה. מאידך, הוכיח הצעיר, כי הוא עובד חרוץ ונאמן והשדה הניב את יבולו ביתר שאת וביתר עוז.

בזכות מרצו של הצעיר שבעו נחת כל בני המשפחה, וכולם הגיעו לעושר רב.

י. העשיר ושלושת בניו /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל)(2206)    🔗

לאיש אחד, עשיר מופלג ובעל גנים ופרדסים לרוב, היו שלושה בנים. שלושתם היו שווים בעיניו ולא ידע למי מהם לתת את משפט הבכורה. ובינתיים קפצה הזיקנה על העשיר, וכאשר הרגיש כי קרבה שעתו למות, קרא לשלושת בניו ואמר להם: – בני, מחר אני מושיב כל אחד מכם בגן אחר. כאשר יעברו במקום עוברי-דרכים, הכניסום לתוך הגן וטלו מהם שכר. כן תנו להם מקום לנוח, בשכר כמובן, ופירות לאכול במחיר שאותו תקבעו. בערב חובה על כל אחד מכם להביא אלי את סכום הכסף שנצטבר אצלו במשך היום.

למוחרת היום הגיע כל אחד משלושת הבנים כמצוות האב, אל גן אחר בנחלת אביהם. עמד כל בן בפתח גנו, כדי להזמין לתוכו עוברים ושבים מבין האנשים העתידים להזדמן במקום.

אותו יום עברו עוברים ושבים רבים על פני גנו של הבן הבכור. אך מי שעבר לא נכנס פנימה, ומי שנכנס כמעט ולא קנה כלום. כי הבכור ביקש מחיר גבוה תמורת פירות גנו.

כך עמד הבן הבכור כל היום בפתח גנו.

הבן האמצעי נהג בדרך אחרת. הוא נטש את הגן, בראותו כי אין העוברים ושבים מבקרים בו, והלך ליטול מעות ממכריו וידידיו. כי אמר בלבו: לא אהיה תלוי בחסדם של עוברי אורח. מוטב שאשקר לאבי ואספר לו כי קיבלתי את המעות מעוברי אורח. כאשר אזכה בירושה, אוכל להחזיר למכרי ולידידי את כל החובות.

בין כה וכה נזדמנו עוברים ושבים ליד גנו של הבן הצעיר שהיה מרוחק מאוד, אך הוא ביקש דמי-כניסה מועטים ביותר. עוברי-אורח שנכנסו פנימה קיבלו במחיר מועט פירות הרבה, משקאות מחיי נפשות וכל מה שביקשו. אך מכיוון שאכלו, שתו ומילאו את כריסם נזקקו גם לעשיית צרכיהם. הצעיר הקים במקום רק בית-שימוש אחד, וכל מי שרצה להקדים את חברו צריך היה לשלם מחיר גבוה יותר. כך שילמו האורחים דמים מרובים, והמטבעות שברשות האח הצעיר הלכו ונתרבו.

לעת ערב חזרו שלושת האחים לאביהם. הוא מנה את מעותיהם ומצא את כספו של הצעיר, עולה בהרבה על זה של אחיו. תמה האב, ושאל לפשר הדבר.

סיפר הצעיר, כיצד זכה בכספו הרב. שמעו האב והאחים את סיפורו ונהנו ממעשהו המחוכם.

אותה שעה עמד האב וחילק את נחלתו לארבעה חלקים: חלק אחד לבן הבכור, חלק אחד לבן האמצעי ואילו הצעיר בבנים קיבל מנה אחת אפיים.

יא. השבת אבידה נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל)(2915)    🔗

אדם אחד נזדמן לבית הכנסת בשבת, בשעת הדרשה, ושמע כיצד משיח החכם-הדרשן על השבת אבידה: – דין מי שאינו מחזיר אבידה גרוע מדינו של גנב. הוא אף התרה, שאם יתגלה לחכם מי שמצא אבידה ולא הכריז עליה או לא הביאה אליו, קשה יהיה דינו, ומר ונמהר גורלו.

החריש האיש ושמר את דברי החכם בלבו. פעם חזר מעבודתו הביתה, והנה מונח לו דלי בקרן הרחוב. מה עשה האיש? נטל את הדלי בידיו והיה קורא בקולי קולות: “מי אבד לו”, “מי אבד לו” ובלחש היה מוסיף: “דלי”.

נתקבצו האנשים לשמוע מה אבד ומה נמצא, אבל איש לא שמע את המלה האחרונה במשפטו של המכריז. ומכיוון שלא שמעו את פרטי ההכרזה, חזרו למלאכתם. והאיש, כאשר ראה כי שימת-לבם של האנשים אינה נתונה להכרזתו, חזר לביתו והדלי אתו.

לא עברו ימים רבים, והאיש ראה חמור בדרך. נטל את החמור, רכב עליו וקרא בקולי קולות: “מי אבד לו”, “מי אבד לו” ובלחש היה מוסיף “חמור”.

נתקבצו האנשים, כמנהגם, לשמוע מה אבד ומה נמצא, אבל איש לא שמע את המלה האחרונה בפיו של המכריז, וכולם חזרו כלעומת שבאו. אחרי שנתפזרו האנשים, התחיל האיש להאיץ בחמורו והדהירו הביתה. כיוון שדהר, נשמט מן הרוכב הפוזמק ובו כיס-כספו.

זקן אחד, שנזדמן לאותו מקום, ראה את הכיס נשמט ממושבו של הרוכב. מה עשה? ביקש ממכריו סוס, עלה עליו והדביק ברכיבה את רוכב החמור. אז התחיל לקרוא בקול רם: “מי אבד לו”, “מי אבד לו” ובלחש היה מוסיף: “כסף”.

כאשר שמע הרוכב את קריאת הזקן, צחק כנגדו ונשא שנית את קולו: “מי אבד לו”, “מי אבד לו” ובלחש הוסיף “חמור”.

חזר הזקן על עקבותיו והאיש המשיך את דרכו לשוק כדי למכור בו את החמור. לאחר שסיים את המשא ומתן, נוכח לדעת, שאין כיסו איתו. נתמלא לבו הרהורי חרטה, כי היה בטוח שאותו זקן שפגשו בדרכו וחיקה אותו בקוראו “מי אבד לו”, הוא שמצא את ארנקו.

הלך האיש לחפש את הזקן ולא מצאו. מה עשה? הלך לחכם כדי להודיע על אובדן כיסו. בהגיעו לשם מצא את הזקן במקום. אותה שעה הצביע הזקן על האיש ואמר לחכם: – לאיש הזה התכוונתי בדברי.

ניגש החכם לאיש ואמר לו: – תלונות רבות מגיעות לאזני עליך, כן נודע לי כי בימים האחרונים אבדו לתושבי המקום דלי וחמור, ואיש לא הכריז על מציאתם. לא תקבל בחזרה את הפוזמק ואת כיס הכספים שבו, עד שבעלי-האבידה לא יודיעו לי שקיבלו את אבידתם בחזרה.

כועס וזועף יצא האיש מעל פני החכם והפעם קרא ברחובות, שלא כמנהגו, בקול רם: – מי אבד לו חמור? מי אבד לו דלי?

אחרי שעבר ברחובות רבים, מצא את בעלי האבידות. לאחד מהם החזיר את הדלי וגם את החמור השיב למקומו. בעלי האבידות הודיעו לחכם כי אבידתם נמצאה והאיש קיבל את כיס כספו בחזרה.

מאותו יום ואילך, במוצאו אבידה, היה האיש נוטש אותה, אם לא היה לו פנאי, אך מביאה לחכם, אם היתה לו שהות לכך. החכם היה מודה לו על השבת האבידה, משבחו ומבטיחו שכר הרבה.

יב. טחנת הקמח /נהוראי ברנס (טריפולי – חניאל) (3245)    🔗

בקצה אחד היישובים בארץ לוב הייתה טחנת קמח. היתה זו הטחנה היחידה בסביבה כולה. אין איפוא פלא, שרבים באו לשם, כדי לטחון בה את החיטים ואת השעורים שלהם.

באחד הימים באו האנשים כמנהגם לטחנה, כשהם עמוסים שקי שעורה וחיטה, כדי לטחון את התבואה, אבל מצאו את שער-הטחנה נעול. חיכו שעה, חיכו שעתיים, חיכו שלוש לבוא הטוחן, אך הטוחן איננו. חיפשוהו בשוָקים, חיפשוהו ברחובות, אך לא מצאוהו. שלחו לביתו, אך כאן נתגלה, שמאז ליל אמש נעדר הטוחן מן הבית. הגיעה שעת הצוהריים, הגיעה שעת הערב, ובעל-הטחנה איננו.

וביישוב זה היתה משפחה אחת, שנתגבר רעבונה ביותר, מכיוָן שבביתה לא היה כלל לחם. נטל הבן הבכור גרזן לידיו, פרץ לתוך הטחנה והתחיל טוחן בעצמו. תחילה טחן את השעורה שבשקיו, ואחר כך הסכים לטחון גם בשביל אחרים. כל היום היה הוא הטוחן ואף קיבל תשלום תמורת הטחינה.

עבד הבן בטחנה יום, יומיים, שלושה, והנה הוא רואה: מלאכת-הטחינה משתלמת יפה לבעליה. מה עשה? הלך וקבע את דירתו בטחנה. אך בלילה הראשון, שאותו עשה הצעיר בטחנה הוא נעלם, ואיש לא ידע לאן.

למחרת היום באו אנשים לטחנה, כמנהגם והצטופפו סביבה, אך הטוחן איננו. גם הפעם נמצא אדם, שפרץ את הדלת, נכנס לטחנה ומצאה ריקה. התחיל גם הוא לטחון, כקודמו, בשביל הבאים לטחנה, ואת שכר הטירחה נטל לעצמו. כך נעשה גם הוא לבעל הטחנה. אבל בלילה, שבו העביר את חפציו לטחנה וישן בה, באותו לילה עצמו נעלם ולא נראה עוד.

בין כה וכה נתפשטה בסביבה השמועה, כי בטחנה גרים שדים, ההורגים בלילה את בעלי הטחנה ואוכלים את בשרם.

כאשר הגיעו הדברים על אודות הטחנה ההורגת את בעליה אל השליט המקומי, תמה מאוד למשמע אוזניו. הייתכן, כי מי שעושה לילה בטחנה, לא יימצא למחרת היום בעולם החיים?

השליט מה עשה? ציוָה להכריז ברחובות העיר: – ברחוב פלוני קיימת תחנה, ומי שיישן בה לילה אחד וייצא ממנה בריא בגופו, יעשירנו המלך עושר רב.

לא סיימו השליחים להכריז בחוצות העיר על הפרס, וכבר הגיע איש אחד אל השליט והביע את הסכמתו לישון לילה אחד בטחנה ולטחון בה קמח בשביל בני-אדם הזקוקים לו.

נטל האיש את חפציו והלך לטחנה. בין החפצים, שבהם הצטייד, היתה גם חרב, כי חשב להציל את נפשו על-ידי מלחמה בשדים.

כל היום עבד האיש בטחנה. בלילה הניח את חרבו לצדו ונתנמנם. עברה שעה קלה, והוא פקח את עיניו, האיר בנרו את החשיכה ובדק בפינות הטחנה. אך לא נראה לו שום דבר חשוד. במשך הלילה בדק בדרך זו את הטחנה פעמים רבות, אבל לא מצא בה שום דבר המעורר פחד או דאגה.

בחצות הלילה נשמע קול רעש על הגג. האיש פחד בעומק לבו, אך התגבר על פחדו ונטל את החרב בידו. פתאום נשמע קול חבטה, ואדם זקן קפץ לתוך החדר דרך החלון שבגג. הקופץ התקרב לאיש המבוהל, הוציא מתוך ידו את החרב ואמר בקול זקן וחלוש: – אני הוא שהרגתי את בעלי-הטחנה שנעלמו מעירכם. ומדוע? מפני שלא ידעו לענות על שאלתי. עתה הגיע תורך לענות על שאלה זו. אם תדע לענות עליה, תקבל פרס, וָלא – מות תמות!

פחד האיש מאוד, אבל מה יכול היה לעשות? לא היתה לו ברירה אלא להסכים להצעת האורח: – מוכן אני לנסות את כוחי בתשובה לשאלתך.

שאל הזקן את שאלתו:

– עם מי ישבע האדם הנשוי?

עם מי יהיה מאושר ורווי?

אשה שחורה או אשה לבנה,

עדיפה לו לאיש המבקש מתנה?

ביקש האיש שהות לחשוב, וזו ניתנה לו. אחר-כך חשב וחשב, עד שענה בפחד ובהיסוס מה:

– את אשר יבחר הלב,

עמו יהיה אדם שלוו

ואם האשה לבעלה נאמנה,

דין השחורה כדין הלבנה.

חייך הזקן, התיישב ליד האיש וליטפו.

– אתה תחיה – הודיע לטוחן הנדהם.

– מתנת-חיים היא המתנה הטובה ביותר שיכול אני לתתה לך.

* * *

ועד שהספיק לסיים את דבריו, השליך כנגדו שרשרת, ונעלם כלעומת שבא, דרך החלון שבגג.

בבוקר, בעלות השחר, ראה האיש כי השרשרת עשוייה זהב טהור. מייד הלך לשליט וסיפר לו את קורות הלילה. המלך השתומם לשמע הסיפור, ובראותו את השרשרת, חזר ושינן בינו לבין עצמו: – דין השחורה כדין הלבנה! דין השחורה כדין הלבנה!

ציוָה השליט לתת לאיש הפיקח כסף וזהב, אבל האיש סירב לקבלם. רק בקשה אחת היתה לו: להישאר טוחן קבוע בטחנה.

נענה לו השליט ונתן לו את הטחנה לנחלת-עולמים.

שנים רבות עבד הטוחן בטחנה זו, ושמו יצא לתהילה בפי כל אלה שהכירו את יושרו, צדקתו וחוכמתו.

יג. “שירת הים” של דייג יהודי / חלאפו דאבוש (זליטין – אשקלון) (4094)    🔗

רבים מערביי עיר-הנמל מיסורטה שעל חוף הים התיכון עסקו בדייג. ואין פלא. לאורך החוף השתרעו מרבצי דגים לרוב, ודייגי מיסורטה הרבו להשתמש בחומרי נפץ, אם כי שיטת-דייג זו עמדה בניגוד לחוקי לוב ולמקובל בעולם כולו. ולא תמיד הסכימו הדייגים היהודיים של מיסורטה לדוג בשיטה אכזרית זו, וסירובם עורר לא פעם את זעמם של חבריהם למקצוע המוסלמים.

בין הדייגים היהודיים היה חלאפו דאבוש, שלא היה כמותו היודע את סתרי תורת הדייג ואת המקומות המסויימים שבהם שורצות להקות דגים במועדים מסויימים. מכיוון שחלאפו סירב להשתמש בחומרי הנפץ, רצו הדייגים להיפטר ממנו ותיחבלו לשם כך תחבולות שונות.

יום אחד הזמינו הדייגים הערבים את חברם היהודי לצאת עמם למרחבי הים, כדי שיגלה להם שדות-דייג חדשים. הסכים חלאפו ללכת אתם, בתנאי שיתחלקו אתו שווה בשווה, והדייגים הסכימו לתנאי זה.

כאשר התרחקה הסירה כשני מיל ימיים מן החוף, הבחין חלאפו בלהקה גדולה של דגים מן המין המשובח “פרושי” (מסוג דגי “אמנון”). מייד פרשו הדייגים את רשתם הגדולה. וחלאפו עצמו צלל למים. בהיותו במצולות-הים הבחין בדג-ענק המתרחק במהירות מן המקום. התחיל חלאפו לרדוף אחריו, בלי להשגיח בכך שהוא מתרחק מן הסירה. הודות לכושרו המקצועי ולזריזות ידיו הצליח חלאפו ללכוד את הדג, אך כאשר עלה על פני המים עם הדג הנסחב במרחק מה ממנו, ראה לתמהונו כי הסירה והיושבים בה נעלמו. הוא הפנה את ראשו ימינה ושמאלה, אך דבר לא נראה על פני גלי הים.

כשעה וחצי שחה חלאפו על גבי הגלים הסוערים, וכמעט שאבדה לו כל תקווה להישאר בחיים, כי היה עייף ויגע מן המאמץ הגדול. לפתע נזכר ב“שירת הים” שאותה מזמרים בבית-הכנסת בשבת שבה קוראים את פרשת “בשלח”. מאז היותו נער מקשיב ל“שירת הים” שבפי החזן, זכר חלאפו כי שירה זו, אשר את משמעותה לא הבין, משמשת סגולה נגד טביעה, והיא טובה להכנעת שר-הים. עתה, כאשר נחשולי-הים עמדו עליו לכלותו, וסביבו אין נפש חיה שתבוא להצילו, נזכר לפתע במילים הקדושות של השירה, כפי שנרשמו במוחו בתקופת נעוריו, והתחיל לחזור עליהן: “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור” – והוא המשיך לחרוז את הפסוקים עד שהגיע למלים “ברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו-נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים”. ולפתע הרגיש שרגליו דורכות על הסלע.

נפל חלאפו על הקרקע המוצקה ומייד התעלף. כמה זמן שכב כך, תחת קרני-השמש הלוהטת, לא זכר. אך למזלו עבר לא הרחק ממקום זה סגן בצבא הבריטי שראה במשקפת איש עירום השוכב על הסלע שבלב הים. הוא הזעיק את המשמר וכך ניצל חלאפו והועלה על היבשה.

בשבת עלה חלאפו לתורה בבית-הכנסת של מיסורטה, בירך את “ברכת הגומל” והודה לאלוהים על הצלתו ממצולות הים.

הדייגים היהודים תבעו את דייגי הסירה לדין, על שעזבו את חברם בודד, וגזרו עליו מיתה במאבקו עם הגלים הזידוניים. ברור היה לתובעים, כי הנתבעים הפקירו את עמיתם היהודי ולא הושיטו לו עזרה בעת צרה, כי רצו להיפטר ממנו.

בפסק דינם הטילו השופטים עונש מאסר על הדייגים הערבים ונוסף על כך קנסום בקנסות-כסף כבדים.

מאז התרחק חלאפו מחבריו הדייגים, רכש בעזרת בני הקהילה סירה לעצמו, וה' שלח ברכה בכל מעשי ידיו.

יד. “מלח העומר” משקיט את הים / חלאפו דאבוש (זליטין – אשקלון) (4095)    🔗

בליל הסדר השני של פסח נוהגים יהודי טריפולי להחזיק בכיסיהם גבישי מלח סדומי. הלילה הראשון של פסח הוא ליל שימורים, בני-ישראל קוראים בו את ההגדה ואליהו הנביא מתהלך בתוכם; לכן אין יראת הסיטרא-אחרא חלה עליהם. מה שאין כן ליל-הסדר השני, של הגלויות, שהוא בחזקת ספק, וחוגגים אותו בארצות הגולה בלבד. אז צריך כל איש מישראל לשמור את נפשו. וכיצד ישמור? – ישים קמצוץ של מלח או גביש שלם באחד מכיסי בגדו. את ביתו של יהודי שומרת מצת-האפיקומן שאותה מחליפים פעם בשנה. אבל מחוץ לביתו הוא משתמש בגביש-מלח הקרוי בפיו “גביש העומר”, והוא תלוי בחדר האורחים של המשפחה.

הדבר קרה שעה ששלטו בארץ לוב נציבי איטליה. להם היה שייך נמל-הדייג טונרה, הנמצא במרחק קטן מנמל מיסורָאטה, הוא הנמל עמוק המים במדינת לוב. בנמל זה מצוי ציוד דייגים: סירות, רשתות בגודל שונה, מחסנים מלאי חבלים ומכשירי דייג לרוב.

כל הרכוש העצום המפוזר על פני שטח הנמל היה שייך לאיטלקי עשיר בעל הזיכיון. במעמקי הנמל היו שורצים דגי ענק, שכל אחד מהם היה שוקל עשרות קילוגרמים, וגם עליהם היתה זכות הבעלות לאיטלקי העשיר.

יום אחד עלו נחשולים גדולים בים. גלי-זעם, שהתרוממו לגובה שבעה-שמונה מטר, הסתערו על החוף, על האנשים ועל הציוד הרב שבמקום. הסערה גברה והלכה, דפנות-הסירות התנגשו זו בזו, עוד מעט והיו מתנפצות. גם המחסנים נתמלאו מים זידוניים. האיטלקי, בעל המקום, עמד נדהם, חיוור ואובד עצות. כמה מן החבלים שקשרו את הסירות אל העוגן נותקו, והוא ידע שכל רכושו העצום יירד לטימיון אם לא תימצא דרך להצלתו. באותו רגע עבר שם הפרנס היהודי שאול שואני, אחד מנכבדי הקהילה היהודית בעיר. כאשר ראה שאול הפרנס כי האסון קרב, וכי אין עצה ואין תחבולה נגד גלי-הים, פנה אל האיטלקי העשיר ממיסוראטה ואמר לו: – אדוני, רב החובל! יש בכוח אלוהים לעזור לך עכשיו. שליחו של הקדוש-ברוך-הוא אני, מוכן לעשות למען השקטת הים בעזרת הסגולה הנמצאת בידי. רק היא עשוייה להסיר את רוע הגזירה ממך ומאנשיך.

– מאמין אני כי יצליח הדבר בידך בעזרת הכוחות העליונים. ומה שתשים עלי אקיים – השיב הנוצרי.

מייד זרק רבי שאול גביש של מלח-העומר לתוך מימי-הים, וכעבור שעה קלה שקט הים מזעפו והנחשולים שעלולים היו להטביע אדם ורכושו נסוגו עמוק לתוך המצולות.

ראה הנוצרי את הנס הגדול ובירך בקול את אלוהי העם הנבחר באומרו: – גדול שם האלוהים ומהולל מאוד. שומר הקדוש-ברוך-הוא את עמו ונותן בידי בניו שליטה על כוחות-הטבע האיתנים.

– ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – בירך הפרנס, בשם ובמלכות. בעל המקום שרכושו ניצל תרם תרומה גדולה לטובת בתי-הכנסת של יהודי לוב והפריש סכום הגון לטובת עניי העיר.

מאז היתה רוָחה לתושבי-לוב היהודיים והכל בזכות הפרנס רבי שאול שואני.

טו. טובות שאינן נשכחות / חלאפו דאבוש (זליטין – אשקלון) (5042)    🔗

בעיר טריפולי, בירת ארץ לוב, התגורר בשכונה היהודית רוכל יהודי עני. היה רוכל זה מחזר על בתי הפלחים בכפרים, ואתו חמור עמוס סחורה: בדים, כפתורים ומחטים, שמן, צמר לסריגה ודברי תמרוקים ממכירת סחורה זו היה הרוכל מתפרנס.

המעשה המסופר כאן אירע בתקופת שלטון הטורקים בלוב. שודדים וגנבים היו שורצים בכל האזור ובעיקר במדבריות ובהרים שלא היו מיושבים. המערות שימשו להם משכן ושודדי דרכים היו מלסטמים את הבריות ומטילים את פחדם על תושבי הערים.

אך מה יעשה יהודי הצריך לפרנס את עצמו, את אשתו ואת ילדיו הרכים? המסוגל הוא להביא בחשבון את הסכנות האורבות לנפשו? מובן שלא. הוא מתגבר ויוצא לדרכו, כי מאמין בחסדי האל שיצילנו מכל צרה ומצוקה.

וכך היה הרוכל העני וירא השמים מחזר בכפרי הפלחים, ועל אף המורא והפחד שבלב היה מפרנס בכבוד את עצמו ואת בני ביתו. המשא ומתן שלו היה מתנהל ביושר ובצדק, האיכרים היו מאמינים בו ובמוצא פיו, מכבדים אותו ומגינים עליו מפני המתנכלים לרכושו.

יום אחד נשאר הרוכל היהודי בעיר. והנה, לפני שגמר לקנות את סחורתו, ראה בשוק פלח נכרי בלתי מוכר לו, הלבוש מלבושים מוזרים. שני פרחחים יהודיים מבני ההמון הפרוע נטפלו לאיש זר זה בכיכר שליד בתי הקפה ופתחו במריבה אתו. הפלח היה יחיד והם רבים, כי כל הריקים והפוחזים שהיו אותו יום בשוק סובבו את המוסלמי, שלא מצא מפלט בפניהם. ריחם הרוכל היהודי על הפלח, ניגש אליו, הכניסו אל ביתו ונתן לו לאכול ולשתות. כן הלין אותו באחד מחדרי ביתו.

למוחרת היום, עם ההשכמה, נפרד האורח ממיטיבו במלים אלו: – שלום לך, יהודי. אני מודה לך על האירוח ועל כל מה שעשית למעני. עוד נפגש ביום שחור. – סיים הגוי את דבריו, עבר את מפתן הבית והסתלק במהירות.

נשאר הרוכל עומד בקרבת הבית, תמה ומתפלא: – לאחר כל הטובות שעשיתי לו לזר זה, שהצלתיו מידי הפרחחים, האכלתיו, השקיתיו ואיכסנתיו בביתי, הוא עוד מאיים עלי ב“יום שחור”… כפיות-טובה היא דרכו של עולם.

עברו חלפו שנים ומלבו של הרוכל היהודי נשכח לחלוטין עניין הפלח המוזר ודבריו התמוהים.

ערב אחד נאלץ היהודי לצאת את הכפר ששהה בו, כדי לעשות את דרכו הביתה. והדרך ארוכה והיא עוברת במדבר, ובמדבר נמצאות מערות, והשמועה אומרת כי שדים, מלאכי-חבלה ורוחות שולטים בלילה בסביבה נוראה זו. הרוכל היה מחזק את לבו בתפילה חרישית ומחמר אחרי בהמתו העמוסה סחורה. פתאום ראה שלוש דמויות גולשות מן ההר ומצוות עליו לעצור. אנשים רעולי פנים נגשו אליו, ורובים בידיהם. והרוכל רועד מפחד.

– יהודי! – אמרו לו השודדים. – תן לנו את החמור ואת הסחורה אשר עליו!. שתי אפשרויות בידך: או שאתה מניח את הרכוש בידינו והולך חופשי לנפשך בדרך הקצרה ביותר, או שאתה מתנגד לנו, ואז נעביר אותך אל דרך ארוכה מאוד, שממנה לא תחזור לעולם.

לא הייתה לרוכל העני אפשרות אחרת אלא להשאיר את החמור בידי השודדים וללכת ברגל באישון לילה לכל אשר ישאוהו רגליו. ובלבו הוא נושא תפילה שלא יתחרטו הגויים על אשר הניחוהו בחיים.

לא הרחיק הרוכל כברת ארץ ממקום הגזל, והנה הוא רואה באפילה דמות אחרת מתקרבת אליו. והדמות עטופה עבאיה, המכסה את האיש מכף רגל ועד קודקודו.

עצר האיש את היהודי: – לאן אתה הולך, יהודי, באמצע הלילה? הרם את ידיך!

הרים הרוכל המסכן את ידיו, והגוי אמר לו: – אל תפחד, יהודי! לא אעשה לך כל רעה. אתה יחיד בדרך זו וחייך תלויים לך מנגד. ספר לי מה קרה לך.

רחש היהודי אימון למוסלמי זה שהאיר לו פנים וסיפר לו את אשר קרה לו, וכיצד גזלו שודדים את כל רכושו.

– בוא אתי – זעם האלמוני.

הלך היהודי בעקבות הזר עד ששניהם הגיעו אל חורשה ובה בית גדול. נכנסו שניהם פנימה והנה רואה היהודי את השודדים יושבים בפינת החצר. הערבי הזר פנה אליהם: –החזירו מייד את החמור עם הסחורה ליהודי זה, ועשו זאת מהר! ולא, מרה אחריתכם! – ואל היהודי פנה ואמר: – הסתכל בי, התכירני?

– לא, אדוני. – ענה הרוכל רועד כולו. – אני רואה אותך בפעם הראשונה.

– בואך לשלום – אמר הערבי כאשר הוא מגלה את פניו. – הזוכר אתה את הפלח שעמד ברחוב היהודים, והפרחחים הטרידוהו והציקו לו? אני הפלח הזה, ואתה הצלת אותי. נתת לי לאכול ולשתות, ואף התארחתי בביתך. בירכתיך אז שנפגש ב“יום שחור”. והנה נפגשנו ב“יום שחור”. קח לך את חמורך ואת סחורתך ואני אוסיף לך כהנה וכהנה. ויהיה “השחור” ל“לבן”.

הוביל הערבי את הרוכל עד למבואות העיר, כיבדו במתנות רבות, דברי צמר ומאכלים. ובהיפרדו מן הרוכל, אמר לו: – אם ישאלך איש, מי נתן לך את המתנות האלו ומי הצילך ממוות, תענה: “את זאת עשה מאנסור בן סאלם, השודד המפורסם ביותר במדברה של לוב. וזאת בגלל הטובה שעשיתי לו פעם. כי טובות אינן נשכחות”.

כאשר הגיע הרוכל לביתו, שמח על הגאולה והפדות; בשבת עלה בבית הכנסת לתורה ובירך את “ברכת הגומל”.

טז. “ולא ידע איש את קבורתו”/ פנחס דהואן (טריפולי – שבות עם) (3463)    🔗

הגאון ר' שמעון לביא זצ"ל, נקבר בטריפולי, במקום הידוע בשם “אלצ’הרה”. כעבור זמן מה הפקיעו המוסלמים את הקבר, שנתפרסם בגלל הניסים הרבים שקרו בזכותו, מידי היהודים ולא נתנו להם לגשת אליו. הם בנו עליו כיפה, הפכוהו למקום תפילה וקראו לו: “אבן לימאם”. מעשה זה לא הצליח לעקור מלב יהודי טריפולי במשך דורות רבים את התקווה, כי סוף סוף יבוא יום והקבר הקדוש יוחזר לבעליו, לעם ישראל.

ואכן, כאשר כבשו האיטלקים את לוב והיחסים בינם ובין תושבי-טריפולי הערביים היו רעים מאוד, נענו השלטונות לבקשת הקהילה היהודית להעביר את עצמותיו של הגאון הקדוש אל בית-העלמין היהודי בטריפולי. קהל של אלפים רבים השתתף בהלוויה, אך ראשי הקהילה לא הרשו את הכניסה לבית-העלמין פנימה אלא למיניין מצומצם בלבד. ולא זו בלבד, אלא שראשי הקהילה, על אף הרשיון שבידם, החליטו, מפני דרכי שלום עם שכניהם הערבים, להודיע להם על החזרת העצמות הקדושות למקום קברן הראשון.

עד היום הזה אין איש בטוח במקום-קבורתו האמיתי של רבנו.

יז. בזכות ר' שלום עגיב / פנחס דהואן (טריפולי – שבות עם) (3468)    🔗

המצב הכלכלי של יהודי טריפולי תחת שלטון הטורקים היה ירוד מאוד, ומחוץ לכמה עשירים בודדים, היתה העניות מנת חלקם. בין העניים המרודים היה גם “בארה”, שמשו של הגאון הרב שלום עגיב. משכורתו הדלה לא הספיקה למחייתו ועל כן חיפש, ככל יהודי המקום הכנסות צדדיות: היה לו סכום כסף לא מבוטל, שאותו צבר במשך שנים רבות, ובו היה משתמש כדי להלוות לשוטרי המקום סכומי-כסף קטנים עד לתשלום משכורתם ע"י השלטונות. וכך היה מרוויח משהו נוסף על משכורתו הדלה.

פעם בא אליו שוטר שהיה צריך למול את בנו, וביקש הלוואה גדולה מן הרגיל ולזמן ארוך מן הרגיל. סירב “בארה” למלא בקשה זו, כי לא רצה לסטות מן המקובל עליו. אמר לו השוטר: – אגלה לך סוד, שיגרום לך רווח גדול מאוד: בעוד ימים אחדים עומדת המלכות לפסול מטבע פלונית, ואם תיפטר מן המטבעות האלו אשר ברשותך, תצא ברווח גדול.

בזכות גילוי הסוד החשוב הזה זיכה “בארה” את השוטר בהלוואה המבוקשת, והוא עצמו ישב והרהר: מה לעשות במטבעות אלו הנמצאות תחת ידי? הירהר והירהר עד שהחליט לקנות תמורתן חיטה ושמן בשוק. אמר ועשה, וביום-השוק הקרוב נטל את צרור כספו וקנה בו את כל כמויות החיטה והשמן שהגיעו אותו יום לשוק. לשאר הקונים, שבאו לקנות מצרכים אלה, כדרכם מדי שבוע בשבוע, לצורכי ביתם, לא נשאר מה לקנות. כי כל הסחורה אזלה.

החליטו התושבים להתלונן אצל חמודה באשה, שהיה בימים ההם מושלה של טריפולי. המושל חקר בדבר, וכאשר נודע לו על מעשהו של “בארה”, ציווה להשליכו לבית-הסוהר ולפצות את האנשים, שבאו להתלונן על המחסור בחיטה ובשמן, במצרכים ממחסני הצבא.

למוחרת המאסר קיים המושל את משפטו של “בארה”, שהואשם בכוונה להרעיב את תושבי העיר ולגרום ע"י כך להתמרדות ולמהומות. דינו של הנאשם יצא לתלייה, ומועדה נקבע ביום השבת הקרוב, מול בית הכנסת הגדול, וזאת למען ישמעו וייראו כל המעיזים להמרות את חוקי המלכות.

חיש מהר נתפשטה השמועה בעיר ואבל כבד ירד על יהודי טריפולי. מאות נשים נהרו אל ביתו של “בארה” כדי לבכות שם יחד עם אמו הזקנה ואשתו הצעירה על גורלו המר של אביהם ובעלם. בין הנשים האלו היתה גם רוכלת בשם מסעודה, שהיו לה מהלכים בבתיהם של נכבדי העיר והקצינים הטורקיים, ובכללם גם ביתו של המושל. צרת אמו ואשתו של “בארה” נגעה ללבה, והיא אמרה להן: – מוכנה אני ללכת אתכן אל בית המושל ולהתחנן בפני אמו שתשפיע על בנה לבטל את גזר-הדין.

הגיעו שלוש הנשים אל אם המושל, וזו הושפעה מדבריהן והבטיחה להן לעשות כמיטב יכולתה: –תשובנה אלי מחר ותמצאנה תשובה בפי.

בבוא המושל ביום שישי אל אמו לקבל את ברכתה לפני לכתו לתפילה במסגד, סירבה לברך את בנה, עד שיבטיח לה לחון את “בארה”. אבל כל הפצרותיה והוכחותיה שלא לשפוך דם נקי, עלו בתוהו.

למוחרת היום, הוא היום השישי בשבוע, שמעו שתי הנשים, אמו ואשתו של “בארה”, את הבשורה המרה מפי אמו של המושל. שתיהן חזרו מיואשות לביתן ולאבלן.

מישהו יעץ להן אז לפנות למורנו הרב שלום עגיב ולבקש אצלו רחמים על שמשו הנאמן. נאחזו הנשים בתקווה קלושה זו, הלכו לבית הרב ומצאוהו מתכונן לקבלת השבת כי כדרכו בקודש היה מהר"ש עגיב מתחיל את קבלת השבת ביום ו' בשעת הצהריים.

אחרי ששמע הרב מפי הנשים מה ששמע, אמר להן: – לכנה הביתה להכין את כל צורכי השבת ואל תחסרנה דבר! עוד הלילה, לפני חצות, ישוב “בארה” הביתה ויספיק לקדש על שולחנו, כרגיל.

אחרי אכילת פת ערבית בליל שבת, נרדם המושל חמודה באשה במיטת-הפאר שלו. לא עברה שעה קלה והוא הרגיש כי חבטות ומכות קשות יורדות על בשרו.

התעורר המושל בבהלה, העלה אור, אך בחדר אין איש, והשומרים עומדים על משמרתם בחוץ, כרגיל. חזר המושל למיטתו ונרדם, אך כעבור רגעים מספר חזרו המכות והחבטות, וביתר שאת ועוז. צעקות וצריחות איומות נשמעו בפי המושל, וראש המשמר והשומרים שהוצבו גם בתוך חדר השינה, היו אובדי עצות, כי לא ראו דבר. הובהלו היועצים ממיטותיהם להתייעצות דחופה בארמון המושל, ואחד מהם יעץ: – אדוני המושל, אנחנו רואים במכות אלו עונש מן השמיים. עליך לבקש חנינה מן המכים ולשאול לסיבת הדבר.

דברי היועץ נכנסו ללבו של המושל, וכאשר חזרו ונשנו המכות, הוא צעק כלפי המכים: – מה פשעי ומה חטאתה רבותי? הודיעוני ואדע לתקן את דרכי.

בת-קול נשמעה אז בחדר: – איך העזת, פושע, להשאיר את ר' שלום עגיב בלי שמש שילווה אותו לבית-הכנסת? מדוע אסרת את שמשו?

– מי אתם, רבותי? – תמה המושל.

שוב נשמעה בת-קול: – אנחנו ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו, אשר ר' שלום הוגה יומם ולילה בספרנו, ספר ה“זוהר”. אם לא תשחרר את שמשו עוד הלילה, מרה תהיה אחריתך.

קם המושל ממיטתו, מבוהל ורועד, התלבש ויצא בחשכת הלילה עם יועציו אל בית-הסוהר. שם דרש ממנהל הכלא לפתוח לו מייד את דלת התא, שבו כלוא “בארה”, כבול בידיו וברגליו. “בארה”, שחשב כי באים להובילו לתלייה, ביקש בקול תחנונים שהות לקרוא “וידוי” וקריאת שמע. אך המושל הרגיעו ושאלו: – מדוע לא הודעת לי, כי אתה שמשו של ר' שלום עגיב? עליך למהר עכשיו וללכת אתי לבית הרב, כדי לבקש יחד את סליחתו.

בחשכת הלילה עשתה שיירה משונה את דרכה אל בית הרב: המושל, יועציו וכמה שוטרים. ובראש השיירה “בארה”, המראה את הדרך. בהגיעם אל בית הרב ביקשו כולם את סליחתו, והרב האיץ ב“בארה” שימהר לביתו ויקדש על שולחנו לפני חצות.

– כך הבטחתי לאמך ולאשתך – זירז הרב את “בארה”.

הדבר היה לנס ולמופת בעיני כל תושבי טריפולי, יהודים ונכרים כאחד. ושם שמיים נתקדש ברבים.

יח. כיצד ניצל בית"הקברות של טריפולי / פנחס דהואן (טריפולי – שבות עם) (3472)    🔗

אחד הואדיים הגדולים בטריפולי שמו: ואדי למג’ינין. כאשר גואים לפעמים מימיו בסוף החורף, שוטף הואדי היורד מהרי תרחונה שדות וכרמים בדרכו ועושה שמות והרס בעיר.

באחת השנים גאה הואדי ביותר. המים שטפו בשצף קצף לעבר בית-העלמין היהודי בטריפולי הנמצא על חוף הים, בקרבתו של שפך הואדי, וסכנת השיטפון וההצפה נשקפה לקברים. שומר הלילה של בית-העלמין, ערבי זקן בשם מחמד אלמסחיד, שמע באמצע הלילה את קול המים הרבים המתקרבים ישר לעבר בית-הקברות, אך לפתע פתאום ראה שני אנשים זקנים ניצבים על חומת בית-העלמין ומכוונים בתנועת ידיהם את מהלך המים למען יעקפו את בית העלמין. ואכן, המים סובבו את בית העלמין, זרמו דרך “ים הסוויך” אל “סוק לחטב”, הרסו אלפי בתים ועקרו כרמי זית ודקלים לרוב, אך בקברים לא נגעו. מאות רבות מצאו את מותם באסון הגדול הזה וגוויותיהם הוצפו לים עם המים או נשארו תחת עיי המפולת של הבתים שנהרסו, אך בבית-העלמין לא נגע השיטפון ומבני ישראל לא ניזוק איש.

השומר הושפע מאוד מן המחזה שעיניו חזו בו אותו לילה, ומאז היה בהשפעת הנס, עובר ברחובות העיר וקורא בכל כוחו: “לא דין אילא דין אליהוד!” (אין תורת אמת אלא תורת היהודים). קריאות אלו עוררו עליו את חמת בני דתו בטריפולי והם ביקשו את נפשו. המשטרה הצילה את חיי השומר מידי ההמון הפרוע, ע"י כך שכלאה אותו בבית-הסוהר. בו נשאר קרוב לשמונה שנים עד לכיבוש האיטלקי.

יט. עונש על התגרות בצדיק / פנחס דהואן (טריפולי – שבות עם) (3475)    🔗

לעתים קרובות היו היחסים בין היהודים והערבים בטריפולי מתוחים עד כדי כך, שיהודי לא היה יכול לעבור ברחובות הערביים וערבי ברחובות היהודים.

באחד מימי-המתיחות האלה עבר ר' אברהם חביב זצ"ל באחד הרחובות הערביים, בדרכו לביתו, והנה בריון אחד הנודע לשמצה התגרה בו ומשכו בזקנו ובגלימתו.

מישהו ראה מחזה מביש זה והודיע עליו ברובע היהודי. כהרף עין התארגנה קבוצת בחורים בעלי אגרופים, כדי לצאת לרובע הערבי ולעשות שפטים ברשע. אך הרב שאותו פגשו בדרכו לביתו, מנעם מכך והגיע את ידו כאומר: – אל תדאגו, יהיה בסדר.

הדבר הזה קרה ביום רביעי. כעבור פחות מארבעה ימים, כלומר ביום הראשון, עם שחר, נמצא הרשע, שביזה את כבוד הרב, מוטל ברחוב, הרוג בצורה אכזרית. לא נודע מי התנכל בו, וכל העם, יהודים וערבים, ראו בכך אצבע אלוהים, עונש על התגרות בצדיק.

כ. שבועת שקר ועונשה / פנחס דהואן (טריפולי – שבות עם) (3476)    🔗

בטריפולי חי יהודי זקן בשם יהודה לזון, שהיה ידוע בכינויו “אלו”. האיש היה נגר עני והתפרנס בקושי רב מעבודתו. ירא שמים היה, תמים ופשוט, והכל הכירו ביושרו ורחשו לו אימון מלא. יהודים וערבים כאחד היו מזמינים אצלו עבודות-עץ ולעולם לא הסתכסך עם איש.

פעם הזמין אלפזאני, חנוָני ערבי מ“באב-בחר”, הידוע כאיש רע ובליעל, עבודה אצל יהודה לזון הנגר, ולפי ההסכם ביניהם היה צריך אלפזאני לשלם שכר של 300 לירטות איטלקיות לבעל-המלאכה.

לזון התחיל לעבוד ומדי פעם בפעם היה לוקח מאלפזאני כסף על חשבון השכר. עד תום העבודה קיבל הנגר בסך הכל מאתיים לירטות ואלפזאני נשאר חייב לו מאה לירטות עד לגמר התשלום המלא. ואולם, כאשר בא לזון לדרוש את היתרה, כיחש אלפזאני ואמר לו: – ההסכם שלנו היה על מאתיים לירטות ולא על שלוש מאות, וממילא אינני חייב לך כלום.

לשווא צעק היהודי הזקן, לשווא התחנן. הרשע לא רצה לשמוע דבר וחזר על טענתו: – ההסכם היה על מאתיים, ואותן כבר קיבלת.

שוטרים שעברו במקום הובילו את שניהם אל תחנת²⁶ המשטרה, ואחד הקצינים, לאחר ששמע את טענותיהם, לא מצא דרך אחרת אלא לשולחם אל הקאדי (השופט הערבי).

הקאדי חייב את אלפזאני להישבע, שאומנם ההסכם היה על מאתיים לירטות בלבד, ואמר ללזון: – אתה יכול להשביעו בכל מקום שבו אתה רוצה. אך יותר משבועה אינני יכול לחייבו. הרי אין לך עדים שהיו נוכחים במקום בשעת ההסכם.

קיבל עליו היהודי את דינו של הקאדי ואמר: – רוצה אני שאלפזאני יישבע לי במושב-הזקנים שלנו, אצל ר' מאנו, הוא ר' שמעון גויטע, המנהל של מושב הזקנים.

הקאדי ניסה למנוע שבועת שקר והשתדל לפשר בין לזון ואלפזאני: הוא הציע שהערבי ישלם חמישים לירטות והיהודי יוותר על מחצית הסכום המגיע, לו לדבריו, וכך יועמד מחיר העבודה על מאתיים וחמישים לירטות. אך אלפזאני לא הסכים לפשרה, ובאין ברירה השביע ר' מאנו את אלפזאני על החומש שבידו, אחרי שהודיע לנשבע מה חמורה שבועת שקר, וכיצד מעניש אלוהים את הנשבעים בשמו לשווא.

ביום חמישי נשבע אלפזאני ולמוחרת היום התפאר ב“באב-בחר” בניצחונו על הנגר היהודי. בלעג ובשחוק סיפר, כיצד השביעו הרב היהודי, וכיצד יצא לזון היהודי ממושב הזקנים שחוח ומדוכא. רבים שמעו ביום ששי את דברי ההתפארות והשמחה לאיד של אלפזאני.

למחרת היום, בשבת בבוקר, נמצא אלפזאני במיטתו בלי רוח חיים, אם כי היה תמיד בריא כשור ומעולם לא התלונן על שום מיחוש. הכל ידעו, היהודים והערבים כאחד, כי המוות בא לו כעונש מן השמים, על עושק הנגר ועל שבועת השקר.

כא. שני אחים ושמונה חמורים / ראובן דואני (טריפולי – רחובות) (6812)    🔗

היה היה מחמר יהודי, שהיו לו שמונה חמורים ועליהם הוביל מצרכים שונים לתושבי הכפרים שבסביבת טריפולי. ולאיש, נוסף על שמונת החמורים, גם אשה ושני בנים. אין לדעת מדוע מצא הבן הבכור חן בעיני אביו הזקן יותר מן האח הצעיר, אך עובדה היא, כי במות הזקן הוא ציווה שבעה מן החמורים לבנו בכורו, ולצעיר הניח חמור אחד בלבד.

הבן הבכור היה שקט, מיושב בדעתו ומהלך בעצלתיים. לא כן הצעיר, שהיה זריז וממולח וידע להסתדר יפה בכל עת ובכל שעה. שני האחים עסקו אחר מות אביהם בהובלת חול, שהיה מבוקש ביותר, כי שימש לטיהור כלים, לניקוי רצפות ולכביסת בדים עבים.

עמדו שמונת חמורי הירושה באורווה אחת, אך דרכי השימוש בהם היו שונות: הבן הצעיר היה יוצא לעבודתו על חוף הים עם זריחת החמה, מעמיס את החול על חמורו במהירות רבה, פונה מייד העירה, מוכר את החול בשוק וחוזר מייד אל שפת הים. לא כן האח הבכור. הוא היה מתרשל קצת, עושה את הכל בנחת ולאט, ועד שהספיק להעמיס את שבעת חמוריו ולהוליכם העירה, הספיק כבר אחיו הצעיר להעמיס ולפרוק את החול כמה פעמים.

כך חיו שני האחים, בשלום ובשלווה, והצעיר מרוויח בעזרת חמורו היחיד אותו סכום-כסף עצמו, שאותו הרוויח האח הבכור בעזרת שבעת חמוריו. אלא שהוצאותיו של הבכור היו גדולות פי שבעה, כי היה צריך להאכיל שבעה חמורים. אין איפוא פלא שעסקו של האח הצעיר פרח, והוא שמח בחלקו. האח הבכור היה מקנא באחיו והקנאה היתה אוכלת אותו בכל פה.

יום אחד הגיעה קנאת האח הבכור לשיאה. מה עשה? אותו לילה שחט את חמורו של אחיו הצעיר. הצעיר שתיאר לעצמו מי גרם לו את הרעה הגדולה ונטל ממנו את מקור-פרנסתו היחיד, החליט להתרחק מאחיו, לעזוב את המקום, ולשוטט בכפרים ובעיירות, בתקווה שתזדמן לו מלאכה אחרת המפרנסת את בעליה בכבוד. מה עשה? פשט את עורו של החמור, ייבשו מול השמש וגירד את השומן מעליו. ושעה שהיה מכה במקלו על העור המתוח על חישוק של עץ, היה עור זה משיב בצליל עמום.

בבוקר קם הצעיר, לקח את העור אתו והלך עד שהגיע אל ביתו של איכר עשיר. עלה שם על עליית הגג, והסתכל באשנב כדי לראות מה נעשה בתוך הבית. ומה הוא רואה? עקרת ביתו של האיכר מתנה אהבים עם איש שהביא לה מטעמים שונים, מאכלים ומשקאות. האיש ביקשה להכין ארוחה משותפת לשניהם, והאשה נכנסה למטבח, בישלה, אפתה והכינה למאהבה מאכלים נאים ומשובחים. לפני הארוחה לבשה האשה שמלות פאר, והצעיר יושב כל הזמן על הגג, אוזניו נטויות ועיניו פקוחות.

כאשר אשת האיכר ואהובה התיישבו לסעודה, נשמעו לפתע פתאום דפיקות על הדלת. הרגישה האשה כי בעלה חזר הביתה במועד שלא ציפתה לו, אך לא איבדה את עשתונותיה והחביאה במהירות את ידיד-נפשה באחד הארונות, סילקה מן השולחן את המאכלים הערבים, ולבשה חלוק על בגדיה המפוארים. בהיכנס בעלה התנפלה עליו בצעקות וקללות נמרצות: – איפה היית, ביש מזל שכמוך? מדוע מיהרת לחזור מהר כל כך הביתה? הרי צריך היית לגמור את הדיש! מה יהיה עתה על הגורן? סימן שהתרשלת בעבודתך!

הגישה האשה לבעלה פליאמה (בליל של פתיתי לחם עם מים רותחים), וזה אוכל בגוף רועד מרוב פחד שהטילה עליו אשתו המרשעת.

אותה שעה ירד הצעיר, באין מרגיש, מעליית הגג, והוא דופק על דלת הכניסה, מתופף על העור שבידיו ומדבר אליו: – סַפר לי בן-אתון, ספר דבר נכון, בבית זה מה יכון?

מייד ענה העור, והיה זה קולו של האח הפיקח, שנשתנה לשם כך: – נאום בן האתון, בפיו דבר נכון. כאן בחדר, בארון, נמצא אהובה של אשת אדון.

ושוב שאל האח הממולח את עורו של החמור: – סַפר לי בן-אתון, ספר דבר נכון, מה הכינה אשת האדון?

שוב ענה עור-התוף בקולו המשתנה של האח: – נאום בן-האתון, בפיו דבר נכון התבשיל במטבח ערוך ומוכן, לאהוב של אשת-אדון מזומן.

שמע היושב בארון, כי נתגלה סודו, ולא היתה לו ברירה אלא לצאת ממחבואו. הרביץ בו בעל הבית מכות נאמנות וגירשו מן הבית, וכן נהג גם באשתו הסוטה. התיישבו האח הפיקח והאיכר בעל-הבית כדי לאכול ולהנות מן הסעודה הדשנה, וגמרוה בשובע וברווייה. האח התפאר כל הזמן בפני בעל הבית בתכונת-הנבואה של תופו הפלאי: – כל דבר הוא עשוי לנחש, העבר, העתיד והיש.

רצה האיכר לקנות את העור, אך האח הפיקח סירב למוכרו, עד שהפציר בו האיכר מאוד, והאח הפיקח מכר לו את התוף תמורת סכום-כסף הגון.

נפרד האח מבעל הבית, יצא לדרכו והגיע אל העיר הקרובה שמח וטוב לב. התיישב בפונדק והזמין כמה מן הבחורים לשתייה ולבילויים. כי כסף היה לו די והותר.

סיפרו עוברים ושבים לאח הבכור על תעלולי אחיו הצעיר: – אחיך יוצא בפונדק במחול, ארנקו השמן פתוח לכל. הוא שותה משקאות ואוכל מאכלים, בחברת ידידים פוחזים והוללים.

הגיע האח הבכור אל הפונדק, ואכן, הוא רואה את אחיו רוקד ומפזר את כספו לאחרים. פנה הבכור אל הצעיר ושאלו: – מניין לך, אחי הצעיר, כספך שהפך את הדל לעשיר? הכסף הרב הזה?

סיפר לו האח הצעיר, כיצד מכר את עור חמורו לאיכר, שהאמין בסגולות-הנבואה שלו. מה עשה האח הבכור? שחט את אחד החמורים שלו וכעבור שבוע-ימים הביא את עורו לאיכר.

התחיל הבכור לשכנע את האיכר, כי סגולות עורו עולות על סגולות העור שקיבל מאחיו, אך האיכר שרומה כבר פעם ושילם כסף רב תמורת “תוף היודע הכל”, שנתברר כי אין חפץ בו, לא חסך מלקות וקללות מן הרמאי. כל עוד נפשו בו נמלט האח הבכור מביתו של האיכר הזועם.

החליט האח הבכור לנקום את נקמתו מאחיו הפרחח הפוחז מה עשה? השחיז את מאכלתו והחליט לבוא באישון הלילה לבית אחיו כדי לרוצחו נפש. אותו לילה השכיב האח הצעיר את אשתו במיטה והוא עצמו הסתלק מביתו. נכנס האח הבכור בחשאי לחדר אחיו, ובאפלה לא הבחין בישנים במיטה. במאכלת שבידו שחט הרשע את האשה והסתלק מן המקום. בשעות-הבוקר המוקדמות נכנס האח הצעיר לחדרו, ומה הוא רואה? אשתו שוכבת בלי רוח חיים. הלביש האח את אשתו בבגדי החמודות שלה, הרכיבה על החמור, וקשר את ראשה אל הצוואר במטפחת אדומה, כדי שלא ירגישו, כי אין רוח חיים ברוכבת. בבוא האיש לבית הקפה, הושיב את המתה על כיסא ליד השולחן וביקש שני ספלי קפה. כאשר הגיש המלצר את ספל הקפה לאשה, היא לא לקחה אותו ביד, והמלצר שהיה מטבעו רגזן וכעסן, דחף את הספל בכוח ליד האשה, ומן החבטה נפל הראש מן הגוף.

הרים האח הצעיר קול זעקה: – ראו נא! המלצר רצח את אשתי בכוונה.

פחד בעל בית-הקפה שמא תבוא המשטרה, תנעל את בית-הקפה שלו, והוא יקפח את פרנסתו. מה עשה? נתן לאח הצעיר מטמון של כסף כדי להיפטר ממנו.

כך שוב התעשר האח הפיקח, ושוב הזמין את חבר מריעיו לבלות אתו כמה ימים ולילות, באחד מבתי המרזח שבעיר. ושוב סיפרו ידידים לאח הבכור: – הנה אחיך, שחשבת כי איננו בין החיים, יושב לו בנחת בבית-המרזח, אוכל, שותה ונהנה מן החיים. וחבריו הריקים והפוחזים אתו.

יצא הבכור אל העיר הקרובה וביקש להיפגש עם אחיו ולהתפייס אתו. עם זאת התעניין לדעת מנין לו כל הרכוש שבידו.

סיפר האח הצעיר את כל קורותיו בבית-הקפה: כיצד פייסו בעל בית-הקפה במטמון גדול. מה עשה האח הבכור? שחט את אשתו, שם על צוארה מטפחת אדומה והושיבה לידו באותו בית-הקפה עצמו. המלצר התייחס גם הפעם בגסות, והראש שוב ניתק מן הגוף, אך בעל-בית-הקפה, שהיה כבר בעל ניסיון והרגיש, כי שוב רוצים לסחוט ממנו כסף רב, כניסיון האח הצעיר, הזעיק הפעם שוטרים וסיפר להם על כל העניין. אסרו השוטרים את האח הבכור ולפי פסק-הדין של השופט הוא נדון לשלוש שנים מאסר עם עבודת פרך.

כעבור שלוש שנים, כאשר יצא האח הבכור מבית הכלא, החליט להרוג את אחיו שגרם לו צרות צרורות, להטביעו במימי הנחל ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. מה עשה? לילה אחד שם מארב לאחיו, תפסו, קשר את רגליו וידיו ושם אותו לתוך שק. כך, סחב האח הבכור על כתפיו את אחיו הצעיר הכבול בשק בדרך אל הנהר הנמצא במרחק רב מן העיר. בהגיעו אל המים חשב בלבו: הרי אחי בחור זריז הוא, בוודאי ימצא עצה כיצד להתיר את עצמו ולהימלט בשחייה. מוטב שאביא אבן גדולה, אקשור אותה אל השק, ואז יצלול אחי לתוך המים העמוקים. כך אפטר ממנו הפעם לעולמים.

הלך האח הנקמן לחפש אבן גדולה, כדי לקשור אותה לרגלי האח שבשק.

כאשר הרגיש האח הצעיר, כי הוא שוכב על הקרקע, התחיל לצעוק: – אינני רוצה לגן-עדן! אינני רוצה לגן-עדן!

אותה שעה עמד ליד חוף הנהר רועה זקן, שבא להשקות את צאנו – כמה מאות של כבשים וכן עזים במיספר גדול מאוד. כאשר שמע הזקן את קול הצעקות הבוקעות מן השק, התיר את החבלים של האח הצעיר ואמר לו: – בני, עודך צעיר ללכת לגן-העדן, ואני זקנתי ושבתי, וימי ספורים. אנא, שלח אותי במקומך!

הסכים הצעיר לשים את הזקן בשק, ולקשור אותו, כדי שייכנס לגן-עדן, והוא עצמו התחבא מאחורי השיחים הגבוהים.

האח הבכור חזר למקום נושם ונושף, ואבן גדולה על שכמו. שעה שקשר את האבן על פי השק ראה סירה על החוף. הוא סחב את השק עם הזקן בו עד לסירה, שם אותו בסירה, ונכנס גם הוא פנימה, כי חשב בלבו: כאשר אגיע אל לב הנהר, אשליך את אחי למים ולא אראה את פניו עוד.

פתאום סחבו המים את הסירה בזרם עז, עד שנתהפכה ושני האנשים, הזקן שבשק והמחזיק אותו ירדו למצולות.

האח הצעיר ראה כיצד טבעו השניים, לקח לעצמו את הצאן ואת העזים ונעשה עשיר גדול. והכל בזכות פיקחותו.

כב. ההתמודדות הגורלית/ ראובן דואני (טריפולי – רחובות) (6870)    🔗

יום אחד עבר שונא ישראל מובהק ליד אחד מבתי-המדרש בטריפולי, שבו למדו התלמידים אצל הרב במוסד של “תלמוד תורה” בספר ישעיה. לאוזני הרשע הגיעו דברי הנבואה של ישעיהו בראש פרק ס‘: "קומי עורי כי בא אורך וכבוד ה’ עליך זרח“. פרק זה מסתיים במלים שבפסוק כ”ב: “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה”.

שמע הצורר את הפסוקים האלה, ולבו נחמץ עליו. הוא נכנס לישיבה פנימה וביקש את הרב להסביר לו, מה כוונת הפרק ומה פירושו.

מילא הרב את בקשתו של הצורר הסקרן ותיאר בפניו את עתידו המפואר של עם ישראל בבוא היום.

חשב הצורר בלבו: עם בזוי זה, הנמצא בשפל המדרגה וכל העמים רודפים אותו, מחזיק עדיין באמונה כי פעם יגדל אורו על כל העמים היושבים עתה בשלווה על אדמתם? אלך למלך ואגלה לו את מזימות היהודים. כדי להגיע לגדולה הם מתכוננים בוודאי להפיל את ממשלת המלך ולהתנקם בבני העם השליט.

הביא הצורר את דיבת היהודים בפני המלך, וסיפר כי הם חורשים רעה על המלך ומלמדים את ילדיהם להתקומם נגדו ונגד ממשלתו.

כעס המלך מאוד והחליט להתנקם ביהודים ולשים לאל את מזימותיהם. פנה אל הצורר ושאלו: – מה לעשות כדי להביא על היהודים צרה, מצוקה ומבוכה?

הציע לו הצורר: –אדוננו המלך לעולם יחיה! צווה לערוך ויכוח פומבי עם הרב כדי שאשאל אותו שאלות בענייני דת ואמונה. והיה אם לא יענה על שאלותי נשפוט אותו למיתה. וגם אם יענה תשובות מתקבלות על הדעת נמצא אפשרות להטיל עליו ועל כל היהודים פחד ואימה עד שלא יעזו להתקומם, ויבינו כי מה שאמר הנביא הוא רק בגדר משל.

שמע המלך לעצת הצורר הרשע, ועוד באותו יום עצמו שלח אל הרב הראשי במקום מכתב-הזמנה לבוא אל הכיכר הראשית שליד הארמון, ושם, על הבמה הנישאת לעיני כל העם חובה עליו להשיב על שאלות. הרב רשאי גם לשלוח ממלא-מקום, אם לא ירגיש עצמו די חזק להתמודד עם יריבו המלומד.

קיבל הרב את ההזמנה וחרד מאוד, כי הרגיש, שגזירה קשה זו עלולה לגרום צרות איומות ליהודי טריפולי ולכל יהודי לוב. במכתבו נתן המלך לרב שהות להופיע בפניו במשך חמישה עשר יום מתאריך קבלתו, והרב ניצל את הזמן כדי לקרוא לעצרת את פרנסי הקהילה ואת נכבדיה. ישבו הזקנים כמה ימים בדיונים ובהתייעצויות, עד שהחליטו להתפלל בבתי-הכנסת ולצום, כדי לבקש מאת היושב במרומים לתת חכמה ותבונה בלב הרב, שיוכל לנצח את יריבו הרשע.

כל בני הקהילה ציפו בקוצר רוח לבוא יום הוויכוח, שבו יתמודדו הרב הצדיק והצורר הרשע. כולם ידעו שהתמודדות גורלית זו תקבע את גורלם של יהודי טריפולי בפרט, ושל יהודי לוב בכלל.

רק ארבעה ימים נשארו למועד שנקבע לקיום הוויכוח, והנה באותו יום הגיע לעיר יהודי אחד, רוכל שהיה מסתובב בכפרים הסמוכים לטריפולי. לפתע הופיע בחצר בית הכנסת והנה הוא רואה את קהל המתפללים זועק ובוכה, והחזן אומר סליחות. התפלא האיש מאוד ושאל לפשר הדבר. כאשר סיפרו לו על מעשה ההלשנה של הצורר פנה הרוכל לרב ואמר לו: – מלאכתי היא לסובב בין הכפרים, לסחור עם הכפריים ולמכור להם את סחורתי: תבלינים שונים, מלח, סוכר ושמן תמורת חיטה, שעורה, מצרכי חלב, גבינה ושאר ירקות מעשי ידיהם. תורה לא למדתי אך יודע אני לעמוד במיטב שכלי נגד כל צר ואוייב. תנו לי לעמוד מול הצורר. אם ינצחני תגידו, כי נוצח יהודי שלא למד תורה ואין שכלו משיג את כללי האמונה הישראלית. ואם אני הדל בישראל אנצחהו, יאמרו הכל, כי רוכל יהודי פשוט ניצח גוי מלומד.

קיבל הרב את הצעת הרוכל.

בבוא היום המיועד נאסף עם רב בכיכר המרכזית של טריפולי, מול ארמון השליט. על הבמה שהוקמה ניצבו זה מול זה היהודי הרוכל והצורר.

אמר הצורר ליהודי: – אראה לך סימנים בידי, וגם אתה תשיב לי בסימנים, ותוכיח לי על-ידי כך את חכמתך ואת פיקחותך.

– בסדר– הסכים היהודי.

הוציא הצורר מחיקו ביצה ונופף בה מול עיני היהודי. מה עשה היהודי? הוציא מתוך תרמילו גביש מלח, שם אותו על כף ידו והושיטו לצורר.

הרים הצורר שתי אצבעות של ידו הימנית. מה עשה היהודי? הושיט מול הצורר אצבע אחת.

זרק הצורר חופן חיטה על פני האדמה. מה עשה היהודי? פתח מייד את תרמילו, והתרנגול שקפץ מתוכו ליקט את הגרעינים עד שאחד מהם לא נותר.

הפנה הצורר את פניו אל המלך ואל השרים שעל הבמה ואמר: – יהודי זה ענה על כל שאלותי. לאלוהים המשפט, ואתם תדונו אותו ואותי לשבט או לחסד.

אמר המלך לצורר: – אנא, הסבר לנו בטובך את שפת הסימנים והרמזים, כדי שגם אנחנו נבין אותה.

הסביר הצורר: – הראיתי ליהודי את הביצה כסימן האומר: לבו של היהודי לבן מבחוץ אך צהוב מבפנים; היהודי הגיש לי את גביש המלח לאות, שלב היהודי צח וטהור כגביש-מלח זה. הושטתי ליהודי שתי אצבעות כאות שהיהודים סוגדים לשני מיני אלוהים. בהושיטו לי אצבע אחת רצה היהודי לומר: רק אלוהים אחד לנו, ורק לו אנו סוגדים. פיזרתי את החיטה על פני האדמה כהוכחה שבני-ישראל מפוזרים בין העמים ולא יחזרו אל ארץ מולדתם. תרנגולו של היהודי שאסף את גרעיני החיטה הביע את אמונת היהודים בביאת המשיח שלהם שיאסוף באחרית הימים את פזורי ישראל ויחזירם לארץ אבותיהם.

דברי התשובה של היהודי, כפי שהסבירם הצורר, עשו רושם חזק על השרים ועל המלך, שהבין כי אם הצורר עצמו מקבל בהכנעה את תשובות היהודי, אות הוא, כי הוא מתחרט על מזימתו הרעה. מייד שיחרר המלך את הרוכל היהודי ושלחו לרב, כדי להודיע לו על ביטול הגזירה נגד היהודים. ואת הצורר דן למיתה על שהסית את עם הארץ נגד היהודים החכמים, המביאים בפיקחותם עושר למדינת לוב.

בהגיע הרוכל אל בית הרב, התאספו בו כל פרנסי הקהילה ובירכוהו על הצלחתו. אך הרוכל צחק ואמר: – טיפש גדול הוא הצורר, והמלך גם הוא לא חכם ביותר. יריבי רצה תחילה לזרוק בי ביצה; הראיתי לו גביש המלח והזהרתיו, שאם יזרוק בי ביצה, אטיל בו גביש-מלח, וכאבו יגדל מכאבי. אחר"כך הראה לי שתי אצבעות, כי רצה לנקר את עיני. הראיתי לו אצבע אחת שלי, שהיא ארוכה יותר, כדי שיבין: לפני שינסה לנקר את שתי עיני, אוציא לו עין אחת. תרנגולי היה רעב מאוד כי זה יומיים שלא בא דבר אוכל לפיו. כאשר ראה גרעיני חיטה פזורים על הקרקע, מייד הסתער עליהם, ליקטם ואכלם בתיאבון, ולא נודע כי באו אל קרבו.

שמחו יהודי טריפולי על שזכו להינצל מגזירה רעה בזכות רוכל תמים, ועל מות הצורר הרשע שהתנכל להם ורקם נגדם מזימות שפלות.

יום הוויכוח נהפך ליהודי טריפולי ליום חג ושמחה, תפלה ורננה, והם חגגוהו בגיל מדי שנה בשנה.

כג. מחיר מפולפל בעד ביצים מבושלות / ראובן דואני (טריפולי – רחובות) (6871)    🔗

היה היה בטריפולי העיר סוחר יהודי מפורסם בשם נחום. חנות-הבדים שלו שבכיכר השוק הייתה תמיד מלאה סחורה, והלקוחות שבאו לקנות אצלו היו מרובים, כי ידע האיש את דרכי המקח וממכר.

אך הנה נשתנו העתים, נתחלפו הזמנים, והגיעו ימים חדשים וקשים. בעקבות כמה שנות בצורת במדינה התרוששו הקונים ומשום כד נתערער גם מצב הסוחרים. גם כספו של נחום הלך לטמיון, ועד לסף פשיטת הרגל הגיע. בביתו שררו עוני ודלות, עד שלא נשאר לו מזון אפילו לסעודה אחת.

לא רצה נחום, שמעמדו היה לפני זמן קצר איתן כל כך, לגלות ליושבי השוק מה קשה מצבו. מה עשה? היה מבקר הרבה בבתי קפה ובמסעדות, לשם היו באים הסרסורים והמתווכים בענייני פרקמטיה.

יום אחד נכנס נחום לתוך המסעדה בשעת הצוהוריים, וביקש מן המלצר להגיש לו ארבע ביצים מבושלות וכמה פרוסות לחם.

הגיש המלצר לסוחר את מבוקשו ושאלו:–הגד-נא לי, ר' נחום, מדוע צנועה כל כך סעודתך היום?

ענה לו הסוחר, שירד מנכסיו אך שמר על גאוותו: – לא מתחשק לי לאכול הרבה, כי טרוד מאוד אני. ואת שכר סעודתי זו רשום נא בפנקסו של בעל המסעדה. בהזדמנות ראשונה אסלק את החוב.

גמר נחום את סעודתו והלך לדרכו.

מאז עברו ימים, חלפו שנים והמזל הביש הוסיף ללוות את נחום. אך לאט לאט התאושש הסוחר ובעזרת השם התחיל לעלות ולשגשג, אם כי לא הגיע למצבו הקודם.

בעל-המסעדה חיכה כל הזמן לתשלום החוב תמורת הסעודה האחת, כי האמין שבסופו של דבר יקבל את המגיע לו מידי מי שהיה סוחר נאמן.

פתאום פשטה בעיר השמועה כי נחום הסוחר פתח בחזרה את חנותו ועסקיו שוב פורחים ומצליחים. הזמין אותו בעל המסעדה ודרש ממנו את סילוק חובו: מאתיים דינרי זהב.

שאל נחום את בעל המסעדה: – על מה זה אשלם לך תמורת ארבע ביצים וכמה פרוסות לחם סכום-ענק זה?

ענה לו בעל האכסניה: – אילו הייתי מושיב תרנגולת על הביצים והייתה דוגרת עליהן ומוציאה אפרוחים קטנים, האפרוחים גדלים ונעשים תרנגולות. וכך במשך כל הזמן שחלף מאז, היו הביצים מכניסות לי כסף רב. אני מעריך את הסכום הזה בסך מאתיים דינר, כפי שדרשתי.

סירב נחום הסוחר לשלם סכום זה ובעל-המסעדה הגיש נגדו תביעה משפטית.

יום אחד קיבל נחום הסוחר הזמנה להתייצב בפני בית-הדין הממשלתי במועד פלוני, שעה פלונית, והיה מתהלך אבל וחפוי ראש ברחובות העיר. בדרך נזדמן לו יהודי אחד בלתי מוכר לו ששוטט בכיכר. שאלו האיש: – על מה זה התעצבת אדוני הנכבד?

סיפר לו ר' נחום את עניין הארוחה והתביעה שבעל המסעדה הגיש נגדו.

אמר לו היהודי הזר: – אל נא תדאג. הנה אציע לך מה לומר לקאדי כאשר תובא בפניו.– שמע נחום את דברי עצתו של היהודי הזר וחזר הביתה שמח וטוב לב.

הגיע יום המשפט. הקאדי, בעל המסעדה וכל הקהל מחכים שעה, שעתיים, שלוש, לבוא הנתבע, אך זה אינו מופיע. רק בשעה שתים עשרה בצוהריים הגיע. שאלו השופט: – איפה היית, אדוני, ומדוע הגעת באיחור?

ענה היהודי: –אדוני השופט! הייתי עסוק מאוד, כי הלכתי לשדה לזרוע פולים מבושלים בטרם יירד הגשם! מקווה אני כי השדה יתן לי יבול הגון.

שאל השופט: – האם יכולים פולים מבושלים לתת יבול?

ענה היהודי: – אדוני השופט, והביצים המבושלות שהזמנתי לארוחה אצל בעל-המסעדה הזה, התובע ממני תמורתם סכום של מאתיים דינרים, היכולות הן להוליד אפרוחים?

פסק השופט: – כאשר יבשילו הפולים המבושלים שנזרעו בשדה ויתנו יבול, יימכר היבול וממנו ישלם הנתבע לבעל התביעה את הכסף הנדרש.

כך ביטל השופט את המשפט וחייב את התובע לשלם שלוש מאות דינרים שכר בית המשפט והוצאותיו השונות – עונש על התביעה האווילית.

כד. הדרשן והנער / ראובן דואני (טריפולי – רחובות) (6872)    🔗

אחד מרבני טריפולי היה אדוק במצוות, יודע חוק ומשפט ושופט את בני קהילתו, כאב בית-דין, בצדק וביושר. כן היה מדריך את צעירי הקהילה בדרכי נועם, מרבה לשוחח אתם ודורש מהם שמירת תורה ומצוות, ונאמנות למנהגי ישראל.

יום אחד זימן אליו הרב לשיחה את אחד הצעירים, שלדעתו היה מתנהג שלא כראוי, מתבטל מדברי תורה, ומציץ לבתי קפה ולפונדקים מפוקפקים. ייסר הרב את הבחור בשבט לשונו בנוכחות עם רב, והבחור שנפגע שמר בלבו טינה על הרב שהלבינו ברבים.

פעם, כאשר דרש הרב את דרשתו בפני הקהל בבית המדרש, נכנס הבחור פנימה באמצע הדרשה והתיישב על הספסל הראשון. חשב בלבו הרב: בחור זה, סורר ומורה, מתחרט בוודאי על מעשיו הרעים, לכן בא אל בית המדרש. והוא המשיך לדרוש מעל לבמה. והנה הוא רואה, כי הנער פורץ בבכי. הפסיק הרב את דרשתו ופנה אל הנער: – בני, היכנס אלי אחרי הדרשה.

כאשר נכנס הנער לביתו, שאל אותו הרב: – מדוע בכית, בני, שעה שדרשתי בפני הקהל?

– אדוני הרב, – ענה הנער.– הבוקר מת התיש שלי, שהיה דומה לך, כי זקנו היה כזקנך. אלא שלא ידע לדרוש כמוך, כי לא ניחן בכישרון הדיבור. אילו היה מסוגל לדבר, היה בוודאי נשאר בחיים ונעשה דרשן מפורסם. ועכשיו אני בוכה ומצטער על שהתיש הלך לעולמו לפני שרכש לעצמו כח-דיבור משכנע כזה שלך, אדוני הרב. – סיים הנער את דבריו ומיהר להסתלק מן המקום.

והרב, שהבין כי אין תקנה לנער, לא הוסיף להטרידו.

כה. בזכות הקבר הקדוש / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3464)    🔗

על קדושת קברו של ר' שמעון לביא זצ“ל בהיותו עוד ב”אלדחרה" (בית הקברות המוסלמי) מספרים את המעשה שאירע לרב הישיש, ר' כמוס ימין, רבה של קהילת עמרוס.

פעם השכים ר' כמוס ימין לבוא מעמרוס לטריפולי. מכיוון שהיה ליל-ירח בהיר ושעון לא היה לו, יצא מעמרוס כמה שעות לפני עלות השחר בחושבו, שאור היום קרוב לבוא. בהיותו קרוב ל“אלדחרה”, שבו היה קברו של ר' שמעון לביא, התנפלו עליו שודדים. רץ הרב, כל עוד כוחו בו, עד שהגיע למקום הקבר הקדוש, שם אחז בשתי טבעות הברזל שבדלת וצעק: – ר' שמעון לביא, ר' שמעון לביא, זכותך לי תעמוד, גאולה לי תביא!

כך עמד הרב במקום, נרגש, מרעיד ומחזיק בטבעות הדלת, מאין עוד כוח ברגליו לרוץ ולברוח.

השודדים הגיעו למקום וניצבו בקרבת הקבר, והרב שמע אותם אומרים זה לזה: – אבל איפה הוא? לאן נעלם? הרי ראינוהו נכנס לכאן! בעינינו ראינוהו!

כך עמד הרב כמוס ימין, רואה ואינו נראה, על קברו הקדוש של ר' שמעון לביא, עד שהשודדים נסתלקו מן המקום.

עם עלות השחר המשיך הרב את דרכו לטריפולי.

כו. שאלת חלום של ר' שלום עגיב / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3466)    🔗

הרב הגאון רבי שלום עגיב זצ"ל היה אב בית דין בטריפולי על אף היותו סגי נהור. פעם באו לבית דינו שני בעלי-דין, שהיו ביניהם טענות ומענות על סכום-כסף מסויים. לא היו עדים לצדדים, ולתובע לא היו הוכחות מכריעות. פסקו איפוא שני הדיינים שישבו בדין עם ר' שלום עגיב, והם ר' אברהם אדאדי ור' פריגה דאבוש, שאין לחייב את הנתבע.

לבו של ר' שלום הגיד לו שפסק-הדין נוגד את דין התורה, והציע לדחות את מתן הפסק למחר. ואכן, הצעתו נתקבלה.

אותו ערב, אחרי תפילת מעריב ולימוד הלכה עם התלמידים, ביקשם ר' שלום שילונו אתו בביתו. וכך אמר להם: – הלילה אעשה שאלת חלום. עליכם להישאר ערים מחוץ לחדרי כשאני בתוכו. והיה אם תראו כי דלתות החדר נסגרות מאליהן, תחכו כרבע שעה ואחר-כך תשתדלו לפתוח אותן בכוח.

התלמידים עשו כמצוות רבם ונשארו ללון מחוץ לחדרו. בחצות הליל נסגרו הדלתות בחבטה חזקה. התלמידים חיכו כרבע שעה וניגשו לפתוח את הדלתות. אך מאמציהם היו לשווא.

כאשר ראו התלמידים שכוחם אינו עומד להם, קראו לשמשו של הרב, ר' יצחק גביזן פסאק ז"ל, וביקשוהו לעורר את הרבנית שישנה בחדר השני. היא קמה ואך שמה ידיה על הדלת, היא נפתחה. התעורר הרב וקרא: – ברוך ה‘, ברוך ה’!

אחר כך התיר לתלמידים ללכת לישון וביקש מן השמש ללוותו מייד לישיבת ר' אברהם אדאדי זצ"ל.

בואו של ר' שלום עגיב בשעת-לילה כזאת הפליא מאוד את רבי אברהם. הפליאה גברה במיוחד כאשר האורח לא רצה לגלות את סיבת בואו, ורק שלח את השמש להזמין את הדיין השלישי, הוא ר' פריגה דאבוש זצ“ל. אחרי שעסקו בדברי תורה עד עלות עמוד השחר והתפללו תפילת שחרית, ביקש ר' שלום להזמין את שני בעלי הדין וביקש מר' אברהם אדאדי להוציא ספר מסויים, כדי לעיין בו. מהר”א אדאדי ענה: – אינני חושב שיש לנו בישיבה ספר כזה.

העיר לו מהר"ש עגיב: – ובכל זאת נמצא ספר זה בישיבה זו, במדף פלוני, במקום פלוני.

ניגשו הנוכחים לארון הספרים ומצאו את הספר על המדף, ובו את פסק-ההלכה הנכון, והוא שונה ממה שבית-הדין החליט לפסוק אתמול.

הודיע מהר“ש עגיב לרבנים: – לבי לא היה שלם עם דעתכם ולכן עשיתי שאלת חלום וביקשתי ממרן יוסף קארו, בעל “השולחן ערוך”, לבוא ולגלות לי את הדין לאמיתו. בחלום הלילה נתגלה לי מהר”י קארו ואמר לי: “את ההלכה הפסוקה בעניין הזה תמצא בספר פלוני העומד בישיבת ר' אברהם אדאדי, על מדף פלוני, במקום פלוני”. בבוקר חזרתי בפניכם על דבריו של מרן יוסף קארו…

כז. לומדי ה“זוהר” ב“צלאת לישיבה”/ ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3467)    🔗

בית-הכנסת “צלאת לישיבה” שבטריפולי, שהוא, לפי המסורת שבידי התושבים, בית-הכנסת הראשון שנבנה במקום, עמד בקרבת מקום לביתו של ר' שלום עגיב זצ“ל. יום-יום לפני עלות השחר היה גאון זה נוהג ללמוד מן ה”זוהר" הקדוש בחדר המיוחד שבבית הכנסת “צלאת לישיבה”. שמשו היה גר בבית רבו, ויום-יום היה גם הוא מתעורר לפני עלות השחר, כדי ללוות למקום התפילה את מהר"ש עגיב, שהיה, כידוע, סגי-נהור.

יום אחד השכים ר' שלום עגיב קום, יצא את ביתו בשעה מוקדמת מאוד ובא לבית-הכנסת, בלי שנעזר במלווהו הקבוע, כלומר, בלי שמשו. והנה הוא שומע קולות של לומדי “זוהר” עולים ובוקעים מן המקום. מצורת לימודם ומקול הסבריהם הבין ר' שלום, כי בני-החבורה הנמצאים במקום אינם חכמים שאתם רגיל היה ללמוד מדי יום ביומו.

לא עבר זמן רב והחכם הרגיש עייפות רבה ונטייה לישון.

מישהו מן הנוכחים שאל אז את מהר"ש עגיב: – רוצה אתה ללכת הביתה ולנוח שם?

– טוב – הסכים הרב.

אמר לו האיש: – אלווך עד הבית.

יצאו השניים והלכו יחדיו, עד שהגיעו לבית ר' עגיב. בשעת הפרידה שאל הרב את מלווהו: – למען ה', הגד-נא לי: מי אתה? ומי אלה שהיו בבית הכנסת?

התשובה הייתה: – אני ר' אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, ואלה שהיו בבית הכנסת הם אבי וחבריו.

סיים האורח את דבריו ונעלם.

ואשרי הזוכים לגילוי…

כח. יד המארה / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3470)    🔗

הרב הגאון הסגי-נהור ר' פריגה דאבוש זצ"ל היה אב-בית דין בטריפולי בימיהם של הרבנים ר' שלום עגיב ור' אברהם אדאדי, זכרם לברכה. גדולתו בתורה, חסידותו וקדושתו נודעו לכל.

מספרים על ר' פריגה, שהיה רגיל לקנות לכלכלת ביתו סאה שעורה ורבע סאה של חיטה מדי יום חמישי בשבוע, וכמות זו הייתה מספיקה ללחם לקונה ולבני ביתו – אשה, חמישה בנים ושתי בנות – למשך שבוע שלם.

פעם ביום רביעי, הודיעה אשתו של ר' פריגה לבעלה: – הקמח אזל ויש לקנותו היום ולא לדחות למחר, יום חמישי כרגיל.

הלך ר' פריגה לשוק וקנה קמח, כבקשת אשתו.

כעבור שבוע אזל הקמח ביום שלישי, כלומר: שוב הספיקה הכמות לשישה ימים בלבד ולא לשבעה. וכך היה גם בשבועות שלאחר-כך. הגיעו הדברים עד כדי כך, שהכמות שהייתה מספיקה לשבוע ימים לא הספיקה אלא ליומיים בלבד.

הבין ר' פריגה, כי יש דברים בגו, ואם העניינים אינם כשורה, יש לעשות משהו לתיקון המצב.

מה עשה ר' פריגה דאבוש? ציווה על אשתו להכין את הארוחה²⁷, אך לא לתת לילדים לאכול עד שובו. לפני הארוחה ביקש לשים את כל האוכל לתוך קערה גדולה, כדי שכל בני המשפחה יאכלו מתוכה יחדיו.

הסבו כולם מסביב לקערה והתחילו לאכול, והרב פריגה עצמו, בהיותו סגי-נהור היה ממשש בידיו ותופש ידיהם של האוכלים בזה אחר זה, ושואל בכל פעם: – של מי היד הזאת? של מי היד הזאת? – ומקבל תשובה עד שתפש איזו יד וכאשר שאל: – של מי היד הזאת?– לא נתקבלה תשובה. שאל הרב פעם שנייה ושלישית, אך אין מענה. עד שהכריז: –גוזרני על בעל היד הזאת לענות!.

לפתע נשמע קול בחדר: – מארת הרעב זו אני, והיד התפוסה היא ידי. נגזר עליכם רעב, הזכו וחיזרו למוטב!

למוחרת היום אסף ר' פריגה דאבוש את חברי בית הדין ואת ראשי הקהילה וסיפר להם את הדבר.

ידעו הכל, כי משהו אינו כשורה בעיר ובקהילה ושמו את לבם לתיקון הדברים ולתשובה שלמה.

עברו ימים אחדים והמארה סילקה את ידה מאוכל ר' פריגה, והמצב בביתו חזר לתיקונו.

כט. שלושה אורחים / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3471)    🔗

בביתו של הרב פריגה דאבוש זצ"ל הייתה עליית גג, שבה היו מתאספים תלמידי חכמים ולמדנים. בהזדמנויות כאלו הייתה אחת מבנות הרב מגישה ספלי קפה לכל הבאים.

פעם ראתה בת הרב שלושה תלמידי-חכמים אצל אביה, והביאה ארבעה ספלים כמספר הנוכחים. אך לתמהונה הגדול מצאה את אביה לבד.

שאלה הבת את אביה: – לאן הלכו שלושת החכמים שלפני כמה דקות היו כאן?

התפלא האב לדברי בתו ואמר: – אם זכית לראותם, והמחזה הקדוש נתגלה לעינייך, אני מבטיחך שהן לא ייזוקו ולא יכהו כל ימי חייך.

ברכת הצדיק נתקיימה: הבת, שזכתה לשיבה טובה, לא ידעה כל ימיה מחלת עיניים, ואף בימי זקנתה, אחרי שעברה את גיל השמונים, לא נחלשה ראייתה ולא כהו עיניה.

ל. “גילוי” לסגי-נהור / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) (3473)    🔗

ר' יצחק ואתורי הדיין היה סגי-נהור במשך שלושים ושלוש שנים. עד שפעם נזדמן לביתו ערבי ממארוקו היודע פרק ברפואת עיניים, ובעזרת השם, שהוא הרופא-כל-בשר, נתרפא הדיין ונתפקח.

לפני שנתפקח היה לרוב יושב בביתו ותלמידי חכמים מבקרים אצלו ולומדים אתו תורה.

פעם אחת רצתה קרובתו של הדיין לעשות שאלת חלום על נדרה, ושלחה את בנה לבית ר' יצחק, כדי לראות אם הרב פנוי לכך. וכך ציוותה את בנה:

– אל תיכנס לחדר אם יש בו אנשים. חכה עד שייצאו ואחר כך תיכנס ותשאל את הרב.

הלך הנער אל בית הדיין. אמו חיכתה לו זמן הרבה, אך הבן אינו חוזר. הלכה האשה לבית הדיין ומצאה את בנה עומד ליד הפתח. שאלה אותו: – מדוע לא נכנסת?

ענה הנער: – הרי יש אנשים הלומדים עם הרב בפנים.

הציצה האשה פנימה, אך לא ראתה איש. הרב היה יחיד.

כך נודע כי לרב יצחק ואתורי ז"ל היה “גילוי” ורק עיני הנער ראו אותו.

ואשרי הזוכים לגילוי…

לא. פטירתו של ר' משה אסרוסי / ציון ואתורי (טריפולי – שבות עם) 3474)    🔗

ר' משה אסרוסי היה מגדולי החכמים והפוסקים של טריפולי בדורות האחרונים, ובמיוחד נודעו פסקי-דיניו בהלכות שחיטה וטריפות, שלהן הקדיש חלק מיוחד מספר השאלות-ותשובות שלו וישב משה.

על אף גדולתו בתורה לא שימש ברבנות וזאת בשל כובד השמיעה שאזניו לקו בו, אך היה ראש לשוחטי טריפולי והפוסק האחרון בכל הספקות שנתעוררו בהלכות אלו. רבנים מכל קהילות לוב היו פונים אליו בשאלותיהם, אך הוא היה איש-עם צנוע במלוא מובנה של המלה, דרשן מחונן בכישרון הסברה יוצא מגדר הרגיל, ואל דרשותיו הקבועות מדי שבת בבית הכנסת “דאר זטלאוי” היו זורמים אלפי מאזינים מכל שדרות העם. תלמידי חכמים, בעלי בתים ופשוטי העם כאחד, היו נהנים מדבריו שנאמרו מתוך ידיעה עמוקה והבנה מלאה בענייני השעה. כל דרשה ודרשה הייתה חווייה גדולה לכל המאזינים.

כגדולתו בתורה כן גם מידת יראתו וחסידותו. הוא לא היה נכנס לבית-הכנסת כשצרור-כסף בכיסו, כי על חלק מן המטבעות היה חקוק ציור הדומה לשתי וערב. מה היה עושה? היה מוסר צרור כספו ליהודי הראשון שנזדמן לו בפתח בית הכנסת, ובצאתו היה מקבלו בחזרה.

ר' משה אסרוסי זכה לאריכות ימים ונפטר בן תשעים ושמונה שנה, כשהוא במלוא כושר שכלו ומאור עיניו. בכתובת שעל נר-הנשמה המוקדש לזכרו בבית-הכנסת נכתב בין השאר: “ומשה בן שמונה ותשעים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו”.

כשחלה את חוליו האחרון והגיע למצב של גסיסה, נאספו סביב מיטתו אנשי חברה קדישא, כמנהג המקום. ר' משה אסרוסי התעורר לפתע פתאום, פקח את עיניו ופנה אל העומדים לידו:

– כבר באתם? טרם הגיעה השעה. לכו עכשיו ושובו מחר בבוקר בשעה זו וזו.

הלכו אנשי החברה קדישא וחזרו כדברי הצדיק.

ואכן, רק אז, למחרת היום, החזיר ר' משה אסרוסי את נשמתו הקדושה והטהורה לבוראו.

זכותו תגן עלינו.

לב. סופו של רברבן / שלום ז’אן (אורפולה – נווה ימין) (7580)    🔗

היה היה בן-מלך שנודע בפיקחותו. מכיוון שהכיר בכך, היה מתווכח עם כל מי שפגשו. לכל אחד השתדל להוכיח, שהוא פיקח ממנו.

יום אחד יצא לצייד בראש גדוד חיילים. בדרך פגשו רועה עם עדרו, וגם לו רצה בן-המלך להוכיח את פיקחותו ועליונותו. מה עשה? התחיל לגנות את בורות הרועה ולצחוק עליה. בסוף אמר לו: – הבה ונעשה הסכם. תטיל עלי שני דברים לעשותם. אם אצליח, אכרות את ראשך; ואם אכשל, אעזבך לנפשך.

באין ברירה הסכים הרועה המסכן להסכם ולתנאיו.

התיישב הרועה על הגבעה וחשב בלבו: מה לדרוש מבן-המלך? עד שפתח ואמר: – הדבר הראשון שאני מבקשו ממך הוא, שתקטוף במשך שעה אחת את כל הפרחים בשדה מרעה זה.

צחק בן-המלך בלבו על הרועה התמים, וערך את גדודו לקטיפת הפרחים. לא עברה חצי שעה והחיילים ביצעו את המשימה, ובן-המלך הודיע לרועה: – הנה, גמרתי. אף פרח אינו נראה במרעה. התודה כי ניצחתיך?

ענה הרועה: – טוב, אני מסכים אתך, אך שב וחכה עד שתסתיים השעה. כפי שסיכמנו.

התיישב בן-המלך ושוחח עם הרועה ובתום השעה אמר לו: – הנה נסתיימה השעה. התודה כי ניצחתיך?

הודיע הרועה לבן-המלך: – אכן, השעה נסתיימה, אך את כל הפרחים לא קטפת.

התרומם הרועה ממקומו, והנה נראו בו פרחים אחדים.

השתומם בן המלך: – אמנם, צודק אתה. ניצחתני הפעם. עתה תטיל עלי את המשימה השנייה.

הסתכל הרועה סביבו והנה בבואת הירח משתקפת מתוך הנהר, ונראית כמגל. אמר הרועה לבן-המלך: – הרואה אתה את המגל הזה? לך והביאהו אלי בעוד שעה.

פשט בך-המלך את בגדיו, ירד לנהר, משה ומשה, אך את המגל לא תפש. בתום השעה אמר לו הרועה: – עברה חלפה שעה ולא הצלחת. וגם אם תעבור שעה נוספת, שעתיים ושלוש לא תצליח; כי אין זו אלא בבואת הירח. הבין בן-המלך כי הפסיד, השפיל את ראשו והודה בהכנעה:

גם אם נסובב את כל העולם,

לא נצליח למצוא בן חכם מושלם.

חכם רברבן – הוא אינו אלא כסיל,

ודינו של יהיר כדינו של אוויל.

לג. היהודי העני שחיפש את מזלו / שלום ז’אן (אורפולה – נווה ימין) (7763)    🔗

יהודי אחד, עני וביש מזל, החליט לעזוב את עירו, ביתו ובני-משפחתו כדי לחפש את מזלו בעיר אחרת. החליט ועשה. בהגיעו לשדה רחב-ידיים פנה אל בעל השדה וביקש ממנו עבודה. שאלו בעל-השדה: – מה תבקש כתמורה, משכורת או אגורה כשרה?

חשב העני בלבו: – אם אקח את המשכורת, אבזבז אותה, כי ביש מזל אני. מוטב לקבל אגורה כשרה.

עברה שנה והאיש שעבד בנאמנות ובמסירות קיבל את “האגורה הכשרה”, כמובטח.

מה עשה באגורה? הלך לשוק, וכאשר פגש ברוכל, קנה אצלו, באגורה שבידו, שלושה רימונים. אחר כך הלך לנמל, פגש כמה מלחים מבני-עירו וביקשם שיעבירו את שלושת הרימונים לאשתו.

לקחו המלחים את הרימונים ופנו לדרכם. והנה הגיעו לעיר שבה חלה המלך, ורופאיו קבעו כי תרופתו היחידה היא מיץ רימונים. אלא שלא היו רימונים בארץ זו. זכרו המלחים את הרימונים שברשותם והביאום למלך.

המלך שתה מן המיץ. הבריא והחלים, ושקל למלחים כסף וזהב כמשקל הרימונים. לקחו המלחים את התמורה והביאוה לאשת העני. זו הייתה בטוחה כי מזל בעלה נשתנה ובנתה בזהב ובכסף שנפל בחלקה בית יפה, קנתה בגדים נאים, וחייה היו חיי שמחה ואושר.

גם בתום שנת עבודתו השנייה קיבל העני “אגורה כשרה” אחת תמורת עבודתו. מה עשה? הלך לשוק וקנה שלושה חתולים בשביל שלושת ילדיו. ושוב הלך לנמל וביקש את המלחים שיקחו את החתולים לביתו. בדרכם הגיעו המלחים לעיר שבה נטרד המלך בארמונו ע"י עכברושים, שאי-אפשר היה להיפטר מהם. חיפשו בני העיר חתולים, אך הם לא היו בנמצא בעיר זו. נזכרו המלחים בחתולים והביאום למלך. עשו החתולים כלייה בעכברושים, והמלך שנחלץ מצרה שקל להם כסף וזהב כמשקל החתולים.

גם הפעם הביאו המלחים את התמורה אל בית האשה, וכך גדל ונתעצם עושרה. וכל הזמן היא מחכה לשוב בעלה.

עברה חלפה שנה שלישית, והעני השתכר “אגורה כשרה” נוספת. ושוב הלך לשוק כדי לקנות משהו, והפעם פגש ברוכל שהכריז: – שלוש עצות למכירה! שלוש עצות למכירה!

הסכים העני לרכוש את שלוש העצות ולשלם תמורתן לרוכל באגורה שבידו. ואלה העצות:

א. זכור כי המוות בא עם הגיל.

ב. תכבד ותחבב כל אדם, גם כושים – אדום צבע דמם.

ג. מוטב שתשכב לישון כשבלבך חרטה על שלא הרגת מאשר שמחה על שהרגת.

עזב העני את המקום ופנה לעבר ביתו. בדרך פגש בשיירת ערבים. הוא בירכם בשלום והם צירפו את היהודי אליהם. כאשר לא היו להם מים, ציוו עליו להביאם מתוך באר סמוכה והורידוהו לתוכה. אחרי שרוקנו את דליי-המים שהעני העלה אותם מתוך הבאר, ניתקו אנשי השיירה את החבל והעני נפל לתוכה.

נתמלא לב העני פחד וייאוש והוא חיכה בחיבוק ידיים לשעתו האחרונה. אך לפתע נזכר בעצה הראשונה: “זכור כי המוות בא עם הגיל”. מייד השתחרר מן הייאוש, כי ידע שטרם הגיעה שעת מותו. מה עשה? התחיל להסתכל סביבו, עד שהבחין באור המנצנץ ממרחקים. זחל העני בכיוון האור, זחל עד שהגיע לבית גדול. נכנס לתוכו, והנה הכל בו מרווח ומפואר. שבעה חדרים היו בבית, והיהודי עבר בהם, מחדר לחדר. החדר הראשון היה מלא סולת, השני – שמן, וכן הלאה, עד שהגיע לחדר השביעי. בו ראה אשה יפהפייה מיניקה ילד כושי מכוער, כששערה השחור והגולש מעל ראשה, מכסה אותה ואת גוף הילד.

נזכר העני בפתגם השני – “תכבד ותחבב כל אדם, גם כושים – אדום צבע דמם”, וקרא: – איזו אשה יפה, איזה תינוק נהדר!

שמחה האשה על האורח הזר, שאמר על בנה המכוער כי יפה הוא, קיבלה אותו בסבר פנים יפות וסיפרה לו: – בעלי הוא ראש-השודדים. הוא חטפני והביאני לביתו.

והנה הופיע הבעל, ענק שחור, שקרא באוזני אשתו: – ריח אדם כאן עולה באפי.

ענתה לו האשה: – נכון, איש טוב לב הגיע אלינו.

היהודי חזר על דבריו: – אדוני, יש לך בן נהדר ואשה יפהפייה!

שמח ראש השודדים ושאל את העני: – מה הביאך לכאן?

סיפר לו העני את קורותיו והכושי הרגיעו: – אל תירא! אוציאך מתוך הבאר!

נתנו בני הזוג לעני סל מלא פירות זהב, בירכוהו לשלום וראש-השודדים הוציאו אל פני האדמה.

נשאר היהודי יחידי לנפשו והתחיל לנדוד בדרכו לביתו. עלה הרים, ירד גבעות, נדד בערים ובמדבריות, עד שהגיע בלילה למקום ביתו. והנה במקום ביתו הדל עומד ארמון מפואר, חשב היהודי בלבו: נישאה אשתי לאיש עשיר, שכחה אותי ובגדה בי. זעם גדול מילא את לב היהודי, מה עשה? החליט להרוג את אשתו הבוגדת ולנקום את נקמתו. אך לפתע נזכר בעצה השלישית, שלפיה מוטב לו לשכב לישון כשבלבו חרטה על שלא הרג מאשר שמחה על שהרג. ולכן עלה על גג הארמון ונרדם כשתאוות-הנקם מפעמת עדיין בלבו.

בבוקר התעורר היהודי והנה הוא רואה עלם יפה-תואר על מרפסת הארמון. מייד כיוון היהודי ממארבו את הרובה אל לב העלם, בחושבו כי זהו בעלה החדש של אשתו, שתפס את מקומו, אך לפתע פתאום שמע את קול אשתו: – בני, חכה רגע! מדוע תצא בלי מעיל? עלול אתה להצטנן!

הבין היהודי שהעלם יפה-התואר אינו אלא בנו ושמח על שלא הרגו. מה עשה? ירד מן הגג, התרחץ, החליף את בגדיו, ואחר כך נכנס לביתו פנימה.

שמחו כל בני-ביתו לשובו, ואשתו אמרה לו: – מדוע איחרת כל כך לבוא? שלחת לי כסף רב כל-כך ובעצמך לא באת! ומה ערך כל הכסף בלעדיך?

תמה היהודי: – איזה כסף?

סיפרה לו על מתנות המלחים, והיהודי שהשתומם מאוד ניגש אליהם ושאלם לפשר הדבר. סיפרו לו המלחים על הקורות אותם ועל התמורה היקרה לרימונים ולחתולים.

שמחו בני הזוג המאוחד זה בזה והודו לה' על רוב חסדו.

מאז חיו בני-הזוג חיי עשירים מופלגים, חיי נחת, שלווה ומעשים טובים. עד סוף ימיהם אהבו זה את זה, מי יתן וישאירו גם לנו מזה…

לד. ה“שי” בכד (אורפולה – נווה ימין) (7764)    🔗

היה היה נער עליז שאהב להתבדח עם כולם. יום אחד, בלכתו בדרך, פגש במוכר פחמים. אמר לו הנער: – מכור לי את הפחמים בחמישה פראנק ו“שי” (“שי” פירושו בערבית “משהו”, “דבר מה”, “כלום”).

הסכים מוכר הפחמים, הלך לבית-הנער וסיפר לאביו על העיסקה. חייך האב בטוב-לב ואם כי לא נזקק לפחמים נתן למוכר חמישה פראנק.

נשאר מוכר-הפחמים עומד במקומו ושאל: – והיכן ה“שי”? רוצה אני גם ארון או מיטה או חפץ אחר בעל ערך.

לא ידע האב מה לעשות והציע לסוחר: – נביא את הדבר בפני הקאדי, והוא יפסוק, מהי תוספת ה“שי”.

כשחזר הנער הביתה סיפר לו האב על טענת מוכר-הפחמים. הצטער הנער מאוד וכשיצא החוצה, פגש בחברו שהציע לו: – הבה נשחק!

דחה אותו הנער: – עזבני לנפשי!

תמה החבר ושאלו: – ספר לי מה קרה לך, מהי סיבת מצב-רוחך העכור?

סיפר לו הנער על מוכר הפחמים ועל דרישתו. אמר לו החבר: – אהיה עורך הדין שלך.

צחק הנער, כי חשב שחברו מתלוצץ. אך זה אמר לו: – מה איכפת לך?

אחרי הפצרות רבות קיבל הנער את הצעת חברו.

בשעת המשפט שטח כל צד את טענותיו והנה הגיע תורו של “עורך-הדין”, חברו של הנער. לפתע גילו שהוא לא נמצא במקום. הכריזו על הפסקה וחיכו לבואו.

בעודם מחכים, הוא הופיע עם כד בידו. אמר לו הקאדי: – מה ברצונך לטעון? רשות הדיבור היא עתה שלך.

ענה הצעיר: – אין אני רוצה לטעון כלום, אך אני מבקש את מוכר-הפחמים שיכניס את ידו לתוך הכד פנימה.

הכניס המוכר את ידו לתוך הכד והוציאה מייד. שאלו עורך הדין הצעיר: – מה מצאת בכד?

– שי– ענה המוכר.

– אז קח “שי” זה בשבילך, כפי שביקשת– קרא הנער.

צחקו כל הנוכחים, הקאדי אישר בפסק-דינו את משפטו המחוכם של הנער, והמוכר נאלץ היה להסתפק ב“כלום” שבכד.

לה. מדוע אין המרות דת בלוב? / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3519)    🔗

הדבר קרה לפני כשלושים שנה, בטריפולי שבלוב, שבה יש שוק מפורסם הנקרא בשם “שוק של מושיר”, ובו מסגד הנקרא “מסגד אלב”. ליד המסגד היה מקום הגותו של יהודי בשם עזרא בך יהודה, שהיה בעל-צדקה גדול. כידוע, באים ביום שישי פושטי יד רבים לחנויות המוסלמים והיהודים כאחד, ועזרא בן-יהודה לא היה מוציא איש ריקם. בבוקר, בבואו לחנותו היה מכין לעצמו שקית של מטבעות, וכל מי שנכנס לחנות וביקש נדבה, היה בעל הצדקה נותן לו מתוך השקית, בלי להסתכל כמה שהוא נותן, ובלי לבדוק אם המבקש הוא יהודי או מוסלמי.

היו אנשים שניצלו את צדקתו ותמימותו של עזרא הסוחר. הם היו רבים זה עם זה ליד חנותו, עד שבעל החנות היה יוצא וקורא אליהם: – למה אתם רבים ביניכם?

אז היה אחד מן הרבים עונה: – איש זה חייב לי כסף, ואני שלושה ימים לא עבדתי, ואשתי והילדים סובלים חרפת רעב.

וחברו עונה אחריו: – נכון שאני חייב לו כסף, אבל גם אני לא עבדתי ואין לי ממה לתת לו. גם אני רעב וגם אצלי בבית חרפת רעב.

מה היה עושה עזרא הסוחר? היה מוציא את הסכום מתוך השקית לצדקה ונותן לשני ה“רעבים”.

רוב המוסלמים, שהיו באים להתפלל ביום שישי בצוהוריים, היו יושבים לפני התפילה בבית הקפה שליד המסגד אז היו המופטי, הקאדי והשייכים נכנסים לתוך חנותו של היהודי, שהיו מכירים אותו כאיש ירא שמים וטוב לב, ומשוחחים אתו על בעיות שונות.

שבת אחת בא הקאדי למופטי ואמר לו: – אתמול בשעת התפילה חשבתי בלבי: חבל שעזרא היהודי, הישר וההגון, מחזיק בדתו ואינו מחליפה בדתנו.

ענה המופטי לקאדי: – מוכן אני לדבר אתו.

למוחרת היום בא המופטי לעזרא הסוחר ואמר לו: – שמע, עזרא. אולי אתה רוצה לעבור לדת מוחמד?

היהודי לא יכול היה להגיד “כן”, כי לא רצה לשקר; הוא לא יכול היה להגיד “לא”, כדי לא להעליב את המופטי. מה עשה? ענה ואמר: – שמע, אדוני. יש לי חמישה גיסים, יש לי בנות ובנים נשואים, משפחה גדולה בת שבעים נפש. ואם אעבור לדת מוחמד, תצטרך כל משפחתי לעשות זאת. ואיך אוכל להחליט בעניין גדול זה על דעת עצמי? תן לי שהות של כמה ימים, כדי שאתייעץ עם בני ביתי.

מובן, שהמופטי הסכים.

חשב הסוחר וחשב: מה לעשות? כיצד לצאת מעסק ביש זה? כעבור שלושה ימים בא אליו המופטי ושאל: – מה נשמע? מה ההחלטה שבפיך?

ענה היהודי: – נדמה לי שביום שישי זה אתפלל כבר אתכם יחד בתוך המסגד.

שאל המופטי: – פירוש הדבר, שתעבור לדתנו?

– נדמה לי שכן – ענה עזרא.

ובינתיים פירסם המופטי את תשובת עזרא ברבים וביום שישי נאספו כל נכבדי העיר בחנותו, כי היו בטוחים שיבוא להתפלל אתם במסגד. השעה הייתה עשר בערך, ועד תפילת הצוהוריים יש עוד שעתיים. שוב שאלוהו: – האם תתפלל אתנו?

ענה להם: – במשך השבוע שחלף חלמתי שלושה חלומות. מוכן אני לספרם לכם, ומה שתחליטו אעשה. אם תחליטו שעלי לבוא להתפלל אתכם, אבוא, ואם תחליטו שעלי להמיר את דתי, אמירנה. גם אם תחליטו שעלי להישאר יהודי, אשאר.

– טוב, נשמע.– הסכימו הנוכחים, ועזרא התחיל לספר:

– ביום שבו הציע לי המופטי מה שהציע, חזרתי הביתה, סיפרתי לאשתי ולבני ביתי על ההצעה והתייעצתי אתם. חלק מהם אמר “כן” וחלק אמר “לא”. ראיתי שהרוב אינו מסכים אתי, ולכן לא אכלתי אותו ערב והלכתי לישון במצב-רוח לא טוב. ועתה תשמעו את חלומי…

– בחלומי ואני נמצא כאילו ברחוב והנה עוברת בו הלווייה של ערבי. ואצלנו היהודים מצווה היא ללכת אחרי כל הלווייה, לפחות שבעה צעדים. הצטרפתי איפוא לקהל-המלווים הגדול ושאלתי: “מי מת”? ענו לי: “הקאדי”.– כאן הצביע הסוחר על הקאדי שהיה בין הנוכחים והמאזינים.

– אני?– תמה הקאדי.

– כן, אתה– אישר עזרא והמשיך: –הלכתי והלכתי עם המלווים, עד שהגענו למקום רחב ובו גן יפה, איילות ופרחים. שמו את הארון על הרצפה והנה הדלת סגורה. בא המופטי ודפק על הדלת. היא נפתחה ונראה בה אדם בעל זקן ארוך והדרת פנים, לבוש ירוק.

– מוחמד!– קראו בהתפעלות הנוכחים בחנות שהאזינו בקשב רב לכל מלה היוצאת מפי עזרא. והוא המשיך: – האיש בירוק פנה לקהל ושאל: “מי בא?” והבאים ענו: “הקאדי מוחמד בן עבדול חמיד”. היה לאיש בירוק ספר גדול, פתחו והתחיל מדפדף בו ומחפש בו את השם. עד שמצא והודיע: “כן, נכון! זהו הקאדי של טריפולי שבלוב. שערי גן-עדן פתוחים בפניו. ייכנס!”

הנוכחים הביטו בקאדי, שגם הוא היה בין המאזינים, ועיניהם הביעו הערצה רבה. ועזרא המשיך: – למוחרת היום, אחרי ליל החלום, הייתי נרגש מאוד. אילו באת אלי אותו בוקר, – פנה המדבר אל המופטי, – הייתי נכנס ישר למסגד ומקבל עלי את דת האיסלאם, בלי להתווכח ובלי להתייעץ עם איש. כל כך הייתי נרגש ומבולבל מן החלום. כי חשבתי בלבי: הייתכן כדבר הזה? והרי אנו מאמינים, כי שערי גן עדן פתוחים בפני היהודים ולא בפני המוסלמים, והנה ראיתי במו עיני את הקאדי נכנס ישר לגן-עדן…

ושוב הביטו כל המאזינים בהערצה רבה בכיוון הקאדי, ועזרא המשיך: – בלילה השני שוב חלמתי חלום ובו ראיתי הלווייה שנייה. הפעם לא של מוסלמי כי אם של כוהן נוצרי, כומר. גם הפעם הצטרפתי והלכתי עם המלווים, עד שהגעתי לאותו גן עצמו, שאליו הגעתי בחלום הקודם. ושוב נפתחה הדלת ומי נראה בה? זקן הלבוש בגדים לבנים.

– ישו!– לחשו המאזינים ועזרא המשיך: – האיש בלבן שאל: “מי בא?” והתשובה היתה: “אנטוניו בנו של סאן מרטין”. פתח האיש בלבן את הספר בידו, מצא בו את השם והכריז: “ייכנס! שערי גן-עדן פתוחים”. ואני– המשיך עזרא– הייתי עוד יותר נדהם ומבולבל. הנה נכנס מוסלמי לגן-עדן, נכנס נוצרי לגן-עדן, וליהודים אין מקום בו? מה קורה כאן?

התרגשות המאזינים גברה, ועזרא המשיך: – למוחרת היום, והוא יום רביעי, צמתי אני וצמה אשתי. טבלתי וחיכיתי ללילה. ובו שוב חלמתי חלום, ובו ראיתי הלווייה של יהודי. הצטרפתי למלווים והפעם יכולתי גם להתפלל אתם, כי תפילות-ישראל שגורות, כידוע לכם, בפי. הגענו למקום שאליו הגענו אתמול ושלשום, וכבר ידעתי שזהו אחד משערי גן-עדן. בדלת ניצב זקן בלבוש אדום, בוודאי משה רבנו, ששאל: “מי בא?” ענו לו: “רחמים בן דויד”. פתח האיש באדום את הספר, מצא את השם והודיע: “בסדר, ייכנס! שערי גן-עדן פתוחים!” ואז הבנתי כי שערי גן-עדן פתוחים לכולם! מוסלמים, נוצרים ויהודים, אם הם אנשים טובים ומקיימים את מצוות דתם, יורשים גן-עדן, ואין הבדל ביניהם.

המאזינים חשבו, שסיפורו של עזרא נגמר, אך הוא המשיך: – ביום חמישי בבוקר, אתמול, הזמנתי את כל בני המשפחה, סיפרתי להם את שלושת החלומות שחלמתי וביקשתי, שכולם יצומו, והערב נתפלל בציבור ונבקש מאלוהים שיראה לי בחלום הרביעי את הדת הנכונה מבין שלוש הדתות, כדי שנדע מה לעשות. ואכן, הלילה שוב חלמתי חלום, ובו אני שוב בהלווייה של מוסלמי. מוסלמים רבים הולכים אחרי הארון, אך בהמון היו גם יהודים רבים. הצטרפתי ושאלתי את המלווים: “מי זה?”, אך איש לא רצה לענות. כאשר הגענו לגן והמופטי דפק על הדלת, היא נפתחה ושוב יצא הזקן הלבוש בגדים ירוקים ושאל: “מי בא?” התשובה הייתה: – “עיזא-דין בן יהודה”. שאל הזקן: – “הייתכן כדבר הזה?” הסבירו לו: “בזמנו היה יהודי, אך בסוף ימיו עבר לאיסלאם; אז קראנו לו עיזא-דין. אך שם אביו נשאר יהודה, כפי שהיה”. הודיע הזקן: “לא נוכל להכניס את האיש לגן עדן עד שנתייעץ”. מייד קרא מוחמד לישו הלבוש בגדים לבנים ושאלו: “מה דעתך על כך? האיש היה תחילה יהודי ואחר-כך עבר לדת האיסלאם. האם נקבל אותו?” גם בפי הנוצרי לא הייתה תשובה…

וכל הנוכחים בחנות, בכללם הקאדי והמופטי, שותים בצמא את דברי עזרא הסוחר, כולם נרגשים, מתוחים ומחכים להמשך. ועזרא המשיך: – החליטו מוחמד וישו: נקרא למשה. קראו לו, ומשהופיע הזקן בלבוש אדום שאלוהו: “מה דעתך, יא מוסא? מת זה, עיזא-דין בן יהודה, שמו מוסלמי ושם אביו יהודי. האם נקבל אותו לגן-עדן?” הציע משה: “נניח את המת פה, ונתייעץ שלושתנו בפנים. אחר-כך נודיע לקהל המלווים את תשובתנו”. נכנסו שלושתם פנימה, סגרו אחריהם את הדלת, וכל הקהל מחכה בחוץ, בסבלנות. לפתע פתאום נפתחה הדלת. בשער נראו שלושת הזקנים, ומוחמד בכבודו ובעצמו הכריז: “תשמעו! תשמעו! בהתייעצות הסכמנו שלושתנו, כי המת לא ייכנס לגן-עדן כי אם לגיהינום. ולמה? הדת היא מתנת אלוהים, שברא מוסלמים, יהודים ונוצרים, וזהו הסימן הברור ביותר שהוא רוצה בקיומם. כל אחד מן הברואים קיבל על עצמו את עול כיבוד אב ואם, וכשנולד אדם לאמו ולאביו היהודים, הוא חייב להישאר יהודי. גם המוסלמים כך. אין להמיר דת בדת, כי זו אינה שייכת רק למומר, כי אם גם לאבותיו ולאבות אבותיו. ובן-אדם, כשנותנים לו דבר יקר ביד והוא זורק אותו, בן-אדם זה חייב עונש. וכך גם אם יהודי עובר לדת שאינה דת-אבותיו, הרי הוא וכל מי שגרם לצעדו זה, כולם נדונים לגיהינום ולשריפה בחיים”. טוב שהתעוררתי–סיים עזרא הסוחר את דבריו.– אלמלא זאת, הייתי נשרף יחד אתכם. ועכשיו הגידו-נא אתם! המסכימים אתם שאבוא להתפלל אתכם? אני מוכן לכך, אך אני מרחם עליכם. אם אתאסלם, יהיה פחות יהודי אחד בעולם, אבל לגרום לכך שכולכם תלכו לגיהינום בגללי? לא הייתי רוצה ליטול אחריות זו על עצמי.

כיבדו הנוכחים את היהודי ואמרו לו: – אתה באמת אדם טוב וישר, ופתרון-חלומך ברור ופשוט. יהודי נולדת ויהודי תשאר, הדת בה נולדת היא הדת בה תמות.

ומאז נאסר בלוב על הערבים לאסלם יהודים ועל היהודים להמיר את דתם.

לו. בזכות גמילות חסדים / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3522)    🔗

מסביב לעיר טריפולי, בירת לוב, מפוזרים הרבה יישובים גדולים וקטנים, כגון: חומס, זליטין ועוד. השוק בטריפולי נקרא “סוק תלת”, מפני שהוא נערך ביום השלישי בשבוע, לשוק של זליטין קוראים “סוק ג’ומה”, כי הוא נערך ביום ו' ובחומס נמצא “סוק תניה”, הנערך ביום ב'.

לכל עיר מן הערים האלו באים ביום השוק איכרים מכל כפרי האיזור. הם מביאים סוסים וחמורים, כבשים ועיזים וכל מיני מאכלים למכירה. למעמד זה מגיעים גם רוכלים יהודים, צורפי זהב וכסף. מקצוע הצורפות מכובד מאוד על יהודי-טריפולי ורק הם עוסקים בו. רבים מהם הגיעו לדרגת-אומנות גבוהה ביותר.

בשוק מסודרים הדוכנים לפי סוגי הסחורה בהם. כל איזור ואיזור והסחורה המיוחדת לו. גם הפונדקים מלאים עם רב: ערבים, יהודים ובני עמים אחרים באים לכאן כדי ללגום משקאות ולעסוק במקח וממכר. טבחי הפונדקים הם לרוב יהודים המפורסמים בטיב מאכליהם, והגויים לוקקים מתבשילי היהודים בתאוה רבה. במיוחד מצטיינים מאכלי הדגים המתובלים ברוטב של פלפל אדום וקוסקוס. הם נקראים חריימי. אין פלא שתושבי-לוב הערבים משלמים במיטב כספם תמורת המאכלים היהודיים האהובים עליהם ביותר.

ביום-השוק נכנס ערבי אחד לפונדקו של שבתאי חלפון, התיישב בלבוש הג’ערד (לבוש עליון) מול שולחן המזיגה והתחיל לאכול. סיים צלחת חריימי אחת, זלל שנייה ושלישית, וכל הזמן הוא מתבל את מאכלו במיץ ענבים.

עברו כמה שעות, והאיש איננו קם ממקומו. ביקש בעל הפונדק מן הערבי תשלום תמורת המזון – חמישה עשר גרוש; והנה לא מצא הערבי אפילו פרוטה אחת בכיסו. ביקש הערבי לוותר לו על מחיר הארוחה כדי שלא לביישו, אך היהודי הרים צעקות, וכל המסובים, יהודים וערבים כאחד, תמכו בו ובטענותיו הצודקות.

במעמד זה היה גם הצורף היהודי יצחק עמירה, איש עשיר ונשוא פנים. שאל הצורף את הפונדקאי: – כמה צריך כפרי זה לשלם?

– חמישה עשר גרוש – ענה שבתאי חלפון.

שילם הצורף את הכסף לבעל הפונדק, והכפרי פנה אליו ושאלו: – יהודי, מה שמך?

מסר לו הצורף את שמו והכפרי פנה אליו בדברי תודה: – אדוני! עשית לי טובה גדולה, ולא אשכחנה לך לעולם. הצלת את כבודי, ועתה, אנא, כבדני גם בסיגריה.

הוציא רבי יצחק עמירה כסף מכיסו וקנה לערבי קופסת סיגריות הושיט לו הגוי את ידו ואמר: – הלוואי ונתראה ביום שחור, שאין בו שמש – ובסיימו את המשפט יצא מן הפונדק.

רבי יצחק התרגז בלבו וחשב: עשיתי טובה לערבי זה, והוא קיללני. אכן, כפוי טובה האיש.

עברו חלפו ימים, חודשים ושנים. האיטלקים התחילו חודרים לאפריקה והם שלחו מרגלים להסית את תושבי לוב בממשלתם. שודדים היו שורצים בדרכים וגוזלים את רכושם של עוברי אורח, רוצחים קציני צבא ואזרחים.

הצורף רבי יצחק עמירה היה מומחה גדול במלאכתו, מפורסם ביושרו ובחסידותו, בעל אימונם של בני כל הדתות במדינה. יום אחד היה הצורף בשיירה שעשתה מרחק של מאה וחמישים קילומטר מטריפולי ליום השוק בזליטין, ועל אצבעו טבעת-זהב משובצת יהלום. גם ברשותם של שאר אנשי השיירה היו דברים יקרי ערך: תכשיטים, כסף וזהב. בלילה נשארו ללון בעיר חומס, אך בערב השני, לפני שהגיעו למחוז חפצם, השיגה אותם חבורה של שודדים רעולי פנים. הובילו השודדים את אנשי השיירה, ובכללם שלושה קצינים טורקיים וקצין איטלקי אחד, אל המערה שבמבואות העיר ושדדום. רבי יצחק עמירה היה אובד עצות וכאשר ראו השודדים כי יש יהודים בין אנשי השיירה אמרו לרצחם נפש. התחננו היהודים, הנתונים בסכנת נפשות, ששוביהם ישאירום בחיים תמורת הכסף והרכוש, אך השודדים עמדו על דעתם שלא להיענות להם.

אותה שעה הגיע למערה רוכב שהיה כנראה ראש השודדים. הוא פקד על אנשיו לאסוף את השבויים למקום אחד, ולהרוג את הקצינים מייד. כך נעשה. את היהודים העמידו בשורה אחת וכל אחד מהם נשאל לשמו. היו היהודים בטוחים כי גורל הקצינים מחכה גם להם והתחילו להתוודות. ואכן, ראש השודדים הודיע: – מחר יבוא גם תורכם – וציוה להביא ליהודים פיתות.

– עתה תוכלו לאכול ולשתות, – לעגו השודדים ליהודים:

– תיטיבו את לבכם לפני שתמותו מחר. תהיה קיבתכם מלאה, כאשר תגיעו לגן עדן.

למוחרת היום קרא ראש השודדים לסוחרים היהודים להתכנס סביבו ופנה לרבי יצחק עמירה: – נדמה לי כי אתה החשוב ביותר בין היהודים האלה. הגד גא לי, האם עשית פעם בחייך מעשה טוב למי שאינו מוכר לך?

ענה רבי יצחק: – אמנם, הרבה טובות ומצוות עשיתי בחיי, אבל עתה אין אפילו אחת מהן באה כדי להציל אותי ואת חברי ממוות.

– הזוכר אתה – הוסיף המנהיג לשאול– יום אחד, שבו נזדמנת לפונדק עם ערבי שלא היה לו כסף לתשלום מזון סעודתו, ואתה, כן אתה, אלוהים עדי, ריחמת עליו ושילמת חמישה עשר גרוש עבור הארוחה, וגם קנית לו קופסת סיגריות? אז אמר לך הערבי: “הלוואי ונתראה ביום שחור שאין בו שמש”. והנה בא היום הזה. אנוכי הוא האיש שמנעת ממנו ביזיון מחפיר. הגרושים והמצווה שלך עמדו לך והצילו אותך ואת חבריך ממוות. עתה לך לשלום וכל חבריך הסוחרים אתך.

יצאו הסוחרים את המערה ורבי יצחק אמר להם: – הנה נתקיים בנו היום הפסוק²⁸: “שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו”.

לז. שותפות עם האשמדאי / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3523)    🔗

באחת מערי לוב שעל גבול מצריים התגורר יהודי, לא יוצלח גדול. כאשר היה הולך לאיזה מקום לא היה חוזר משם במהרה, וכשעמד לעשות משהו, היה שוכח את כוונתו. בקיצור, בכל אשר פנה ליווה אותו המזל הרע. גם זוגתו לא היתה מן הנשים הגורמות אושר. היה בה, בצורתה ובאופייה, מן החייה הדורסת ומן העוף הטורף. כשהייתה מתנפלת על בעלה, היו עיניה בולטות, פיה מלא קללות, וכולה נוהמת כארי טורף.

קצרה רוחו של הבעל מפני אשתו שהציקה לו כל הימים ולא הניחה לו בפקודותיה: – לך לשם!, בוא לכאן!. עשה כך, ולא כך! – כך היתה מצווה בכל הזדמנות כשהבעל היה חוזר לביתו בערב, אחרי יום-עמל קשה.

יום אחד, כאשר הציקה לו האשה למעלה מן הרגיל, החליט הבעל המסכן להתאבד. מה עשה? סגר את הדלת ברוב זעם, ברח מן הבית, וכבר הוא מאחורי חומת העיר. ושם הר גבוה. עלה על ההר כשבדעתו לעצום את עיניו, ולהטיל את עצמו למטה בריצה, עד שיתפזרו עצמותיו. הוציא מתוך כיסו מטפחת קטנה וקשר אותה מסביב למיצחו ועיניו. אך לפני שהספיק לזוז, תפסו אותו שתי ידיים שעירות וחזקות. הוא הוריד את המטפחת והנה הוא רואה איש ענק מחזיק בו. מצחו בולט, רגליו עקומות ושיעור קומתו כאמתיים וחצי.

– למה אתה רוצה להתאבד? הרי אתה צעיר עדיין!– שאל הענק.

– אשתי נמאסה עלי, – השיב. – כל היום היא יורדת לחיי. אין לי מנוחה ממנה, לא ביום ולא בלילה. החלטתי להסתלק מן העולם, ולהיפטר פעם ולתמיד מן הצרות שלי.

– הירגע, בני. אנוכי אשמדאי מלך השדים. גם אני נמצא במצב דומה לשלך. לילית אשתי מציקה לי מאוד, ובכל זאת לא אמרתי נואש. הבה נתחבר ונעשה שותפות. תבוא ההצלה לשנינו כאשר נעבוד יחד. כשנגיע לעיר הבירה תשכור לך חנות, תתלה עליה שלט ועל השלט תכתוב באותיות גדולות: רופא לכל המחלות המסובכות! ואני, – הוסיף האשמדאי,–אכנס לגופו של אדם עשיר שיתחיל להשתולל, ידבר מתוך בטנו ויתהלך כסהרורי. כשיראו אנשי העיר, כי נמצא רופא חדש המרפא מחלות מסובכות, מייד יפנו אליך. אתה תבקש עשרת אלפי דינרים תמורת ריפויו של החולה, ואחר-כך נתחלק בשלל זה שווה בשווה.

– איך אדע כי אתה יושב בגופו של החולה? –שאל האיש.

– כשיפנו אליך קרובי החולה, תבקש להעמיד לרשותך חדר מיוחד שבו תהיה רק אתה עם החולה כשתכנס לחדר זה תתחיל להשתעל: “כחה, כחה, כחה”, ואני אענה לך מתוך בטן החולה: “כחי, כחי, כחי”. אז תדע כי אני הדיבוק היושב בקרבו – סיים האשמדאי את דבריו.

נתנו האדם והאשמדאי תקיעת כף זה לזה ובאותו רגע עצמו נעשו שותפים לכל דבר.

ובעיר הבירה התגורר עשיר גדול אשר כגודל עשירותו כן גודל קמצנותו. קמצן זה אהב מאוד את בתו היחידה שהייתה צעירה, יפהפייה וחכמה. הוא לא רצה להוציאה אל בין אנשים כי חשש שתתאהב בבחור עני, והוא יצטרך לפרנסו. יום אחד השתגעה הנערה: הפסיקה לאכול ולשתות, וכל הלילה היא מטיילת בחצר בית אביה. כשהתחילה לדבר, נשמעו חלילים הומים מביטנה.

אביה חיפש רופא שיידע לגרש את המחלה שדבקה בבתו, אך לא מצא בין רופאי המקום איש שיצליח לרפא אותה.

יום אחד הודיעו לקמצן כי רופא חדש בא לעיר, והוא מומחה למחלות מסובכות, כגון זו של בתו.

הקמצן הלך אליו מייד, והרופא הסכים לרפא את החולה תמורת עשרת אלפי דינרים. למרות הפצרותיו של העשיר-הקמצן לא רצה הרופא לוותר אף על פרוטה אחת. לא הייתה לו ברירה לעשיר, והוא הסכים לשלם הכל.

נכנס הרופא לחדרה של הנערה והתחיל להשתעל: “כחה, כחה, כחה”. ענה לו האשמדאי בשיעול: “כחי, כחי, כחי”. פקד הרופא המדומה על הדיבוק לעזוב את גופה של הנערה.

למוחרת היום נרפאה הנערה והיא קמה בריאה ושלימה. בו ביום נפגשו הרופא והאשמדאי בחנות שבאמצע כיכר העיר וחילקו ביניהם את הכסף, בצדק וביושר.

כעבור כמה שבועות נטפל האשמדאי לבנו של ראש העיר. בבוקר השכם יצא בנו הבכור של ראש העיר לצוד צייד, אך כאשר חזר הביתה נפל מעל סוסו, קצף יצא מפיו והוא לא אכל ולא ישן. מנוחתו הופרעה, ומדי ערב היה מסתובב כמשוגע ברחובות הבירה. משרתי אביו כלאו אותו בחדר מיוחד והבושה היתה רבה.

לראש העיר נודע על הרופא החדש והוא הוזמן מייד. גם הפעם הצליח “רופא” זה לגרש את המחלה. ראש-העיר שילם לו עשרים אלף דינרים וגם מכתב-תודה נתן לו. למוחרת היום ביקר האשמדאי אצל שותפו, קיבל את חלקו במזומנים ונעלם.

פעם נוספת נכנס האשמדאי לגופו של אדם, הפעם לגופה של אשת הווזיר הגדול, והרופא המהולל, ששמו נתפרסם כמגרש דיבוקים, נתבקש לרפא אותה.

הפעם נקב “הרופא למחלות מסובכות” בסכום של חמישים אלף דינר עבור הריפוי, ואכן, קיבל את הסכום במלואו אחרי הצלחת הריפוי.

האיש התהלך עליז ושמח ברחובות הקרייה. שותפותו עם האשמדאי הצליחה, וכספו במקום בטוח. מעכשיו, חשב בלבו, יוכל לשבת בשקט ובשלווה בבית גדול שאותו יבנה בעיר מולדתו. אשתו תשמח בכסף, תצהיל פניה לקראתו ולא תקלל אותו יותר. לפתע ניצנץ רעיון במוחו: אקח את כל הכסף הזה לעצמי. למה לו כסף לשד? מה יעשה האשמדאי בכל הניירות הללו?

הוריד “הרופא” את השלט המודיע כי הוא מומחה למחלות מסובכות והתכונן לעזוב את העיר. לפני שהצליח להוציא זממו אל הפועל, בא האשמדאי לתבוע את חלקו: עשרים וחמישה אלף דינר. האיש סירב למסור לו את הכסף. כעס עליו האשמדאי ואמר: – עוד אנקום את נקמת אכזבתי! – סיים את דברו ונעלם. לא עברה שעה קלה ומשרתי-המלך המבוהלים הגיעו אל הרופא המפורסם ובפיהם דרישה בשם המלך עצמו, לבוא מייד אל הארמון ולגרש את הדיבוק מגופה של בת המלך היפהפייה, שנשתגעה פתאום והתחילה לקרוע את שמלותיה ההדורות לעיני כל השרים. לא הועילו לו לרופא טענותיו, והמשרתים הובילוהו לארמון.

– עזבו אותי! אינני רופא יותר!– התחנן וצעק האיש לפני המלך, אך דבר לא עזר לו.

אחרי הביקור בחדרה של בת-המלך הודיע “הרופא”: –המחלה הפעם מסובכת ביותר, והטיפול יימשך עשרה ימים.– ובלבו חשב: בתקופה זו יסתדרו העניינים. כי ידע שאם יסרב סירוב מוחלט לטפל בנסיכה, יוציאו המלך להורג.

– עזוב את הנערה! הרי יש באפשרותך להשיג כסף ככל העולה על רוחך! – התחנן האיש פני האשמדאי.

– רוצה אני– היה משיב זה, מתוך כריסה של בת-המלך– לראות כיצד ממיתים אותך. אני הצלתיך ממוות ואתה, כפוי הטובה, השבת לי רעה תחת טובה?! אשאר כאן עוד כמה ימים כי טוב וחם לי בגופה של בת-טיפוחים זה ואחר-כך אראה אותך מובל למיתה ומוצא להורג.

הגיע היום העשירי, המועד שנקבע לגירוש הדיבוק, והאשמדאי מתעקש ואינו רוצה לעזוב בשום-אופן את מקומו.

החליט האיש לנהוג בערמה. מה עשה? קרא למלך וביקש לדבר אתו פנים אל פנים בביתן מרוחק שבחצר הארמון. כאשר נפגשו שם, הודיע לו: – הדיבוק שנכנס בגופה של בתך הוא אשמדאי מלך השדים בכבודו ובעצמו. כלפיו צריך להתנהג אחרת, בצורה לא רגילה. עליך להביא אל מול ארמונך את כל התותחים שבבירה, שלוש מאות במיספר, וכאשר אקח את בתך מחר בבוקר לטיול אל מחוץ לטירה המלכותית, תצווה על חיל-התותחנים שלך להפעיל את הנשק. כאשר ישמע האשמדאי רעמים וברקים, ייבהל ויעזוב את בתך לעולמים.

הבטיח המלך לעשות כפי שנתבקש. בשעה מוקדמת של הבוקר יצא הרופא אל מרפסת הארמון, כשזרועו שלובה בזרוע בת המלך. פתאום התחילו לרעום התותחים.

– מה פשר הרעש הזה? – שאל האשמדאי לשמע הרעמים.

– אשתך ואשתי מחפשות אותנו, – השיב האיש.

בשומעו זאת ברח השד מרוב פחד ולא נראה יותר בסביבה. ובת_המלך? היא הבריאה והחלימה.

והרופא המדומה? הוא חזר בכבוד ובעושר לביתו.

לח. חלומו של מי יפה יותר? / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3524)    🔗

שלושה ידידים היו מתגוררים בעיר אחת, ואם כי היו בני שלוש דתות שונות, לא השפיע דבר זה על עצם ידידותם. המוסלמי, הנוצרי והיהודי ניהלו את ענייני מסחרם בשותפות, וחילקו את רווחיהם ביושר, שווה בשווה. אלא שעל פי רוב נמצאו השלושה בהפסד.

כאשר ראו השותפים, כי אין הם מצליחים בעיר מגוריהם, החליטו לעבור לעיר אחרת. אולי יאיר להם המזל פנים בעיר החדשה. כיצד אומרים הבריות? “משנה מקום משנה מזל”. לקח כל אחד מן השלושה את מטלטליו ויצאו לדרך.

בהגיעם לעיר הגדולה, היו השלושה רעבים מאוד, כי במשך כל היום, מאז שעת-בוקר מוקדמת, הייתה השמש מקפחת על ראשם ודבר לא בא אל פיהם. החליטו האנשים לקנות ארוחה דשנה כדי לשבור את רעבונם פתח כל אחד מהם את ארנקו, אך כל הכסף לא הספיק אלא לקניית לחם אחד, תפוח-אדמה אחד ונתח-בשר אחד, בתוספת מעט חומוס, כדי לתבל בו את הפת. באין ברירה צמו שלושתם כל היום ודחו את “הסעודה” לעת ערב.

בערב נשמעה עצת המוסלמי: – נשכב כולנו לישון על בטן ריקה, והרי זו סגולה לחלום. ומי שיחלום חלום יפה יותר, חלום שימצא חן בעיני כולנו, הוא שיאכל מחר בבוקר את הארוחה כולה.

קיבלו השלושה את ההצעה ושכבו לישון, כל אחד לצד אחר. כשעתיים אחרי חצות התעורר היהודי והוא רעב מאוד, וריח-האוכל מגרה את חיכו. מה עשה? זלל את כל הסעודה ושכב לישון.

בשעה מוקדמת בבוקר התעוררו השלושה כדי לספר את החלומות שחלמו. פתח המוסלמי: – בחלומי ראיתי את מוחמד הנביא. הוא נטלני בזרועותיו, חיבקני ונישקני, ואני שמתי את ידי בידו. הובילני הנביא לגן-עדן, ובו ראיתי את שמונה העלמות המשרתות את הצדיקים ועוד פלאים רבים. טיילתי עם הנביא, עליו השלום, כל הלילה, ביקרתי בכל מדורי גן-עדן, בין נהרות-בושם וגנים פורחים…

– גם אני– סיפר הנוצרי– עליתי לשמיים. שם פגשתי את ישו המשיח, והוא הובילני בכל הרקיעים והראה לי עולמות חדשים, ארמנות בדולח וחרסינה, שכל טוב טמון בהם. כאשר הגענו לרקיע השלישי התחילה השמש עולה והתעוררתי.

אמר היהודי: – ואני לא יכולתי להירדם בשום פנים ואופן. חיפשתי אתכם כדי שנאכל יחד את סעודתנו, קראתי בשמכם, צעקתי וצרחתי, אך תשובה אין. עתה אני מבין כי אחד מכם היה בגן-עדן, ואחד – בשמיים. פחדתי שמא לא תחזרו והאוכל ילך לאיבוד. אכלתי אותו, איפוא, בעצמי. ובאמת, היתה זו ארוחה טובה וטעימה…

לט. ניצחונו של השמח בחלקו / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3621)    🔗

פעם התהלכו הכאליף הארון־אל־ראשיד, יועצו הוָזיר ג’אפר אל־ברמאקי והעבד מנצור שומר ראשו, ברחובות העיר בגדאד, כי הכאליף רצה לדעת מה עושים נתיניו בלילה, מה הם חושבים, על מה הם מדברים ואיך הם מבלים את שעות מנוחתם.

שוטטו השלושה ברגל בירכתי העיר, והנה הם רואים באחד החלונות אור מנצנץ. הקיש מנצור העבד על דלת־הבית. נפתחה הדלת וראשו של איש קירח נראה בעד הפתח: – מי דופק באישון הלילה ומה חפצו?

– תועים אנו ברחובות העיר – ענה מנצור. – שלושתנו זרים כאן. תן לנו להיכנס לביתך.

– אבקשכם להיכנס – הזמינם האיש פנימה, – אך תנאי אחד אני מתנה אתכם. אל תוציאו הגה מפיכם אסור לכם לדבר כדי שלא תפריעו את מנוחתי.

הסכימו האורחים לעשות כדברי המארח. ראו את בעל־הבית, גוץ ובעל כרס, יושב ליד שולחן מלא אוכל, ראש הכבש המבושל מונח לפניו ונאד היין בידו. תולש האיש מראש הכבש את האוזניים ואת הלחיים, גומע כוס יין ומקנח את שפמו. רצה הארון־אל־ראשיד להתחיל לדבר, אך האיש רגז עליהם: – הרי ביקשתיכם שלא לדבר במקום זה.

ביקשו האנשים רשות לשאול מה שלומו ומה מלאכתו של הגוץ. לאחר שידולים מרובים ענה האיש: – אני היהודי אבו־ניסים החי כל השנה על ניסים.

– וממה אתה מתפרנס מחוץ לניסים, בעזרת האל?– שאלו הוָזיר.

– נגר אנוכי, ותמורת הכסף שאני מרוויחו ביום אני אוכל בלילה – השיב ניסים.

ביקשו השלושה את סליחתו של ניסים, על אשר הטרידו את מנוחתו, בירכוהו לשלום ויצאו את הבית. הלכו הוָזיר והעבד תוהים לדעת מה יעשה הכאליף לאיש.

למוחרת היום פקד הארון־אל־ראשיד לסגור את כל הנגריות שבעיר לשלושה ימים. בערב השלישי יצאו השלושה מחופשים לרחובות העיר ושוב ראו אור בוקע מחלונו של אבו־ניסים היהודי. דפק הוָזיר על החלון. אבו־ניסים פתח את דלתו לרוחה וביקש את השלושה להיכנס. לתימהונם של הכאליף ומלוויו מצאו את בעל־הכרס יושב מול שני ראשי־כבש מבושלים ובקבוק של אראק בין רגליו, והוא לועס את הבשר ולוגם מן האראק, והשמן נוזל על שפתיו ועל זקנו. נכנסו האורחים בשיחה עם מארחם ושאלוהו: – מה מעשיך מלבד הניסים וממה אתה מתפרנס? הנגריות היו סגורות שלושה ימים, ואצל מי הרווחת את שכר האוכל והשתייה?

– התהלכתי בשוָקים, בשוק הבשר, השמן והתבלינים, התערבתי בין הסוחרים, ונעשיתי סרסור. את מאכלי זה שאתם רואים על שולחני הרווחתי במקצוע התיווך שירשתיו מאבי מנוחתו עדן – השיב אבו־ניסים.

בירכו הכאליף וחבריו את אבו־ניסים לשלום וחזרו שלושתם אל הארמון. והוָזיר והעבד תוהים לדעת מה יעשה הכאליף לאיש.

למוחרת היום פקד הארון־אל־ראשיד לסגור את השוָקים של העיר בגדאד למשך שלושה ימים. כעבור שלושה ימים שוב נזדמנו השלושה לביקור אצל אבו־ניסים. ושוב מצאוהו יושב על סיר הבשר, רגליו מקופלות תחתיו והוא אוכל לתיאבון, שותה יין ומקנח סעודתו בתמרים.

– הגד נא לי, מכשף יהודי, ממה התפרנסת היום, מלבד הניסים המתרחשים רק לעיתים רחוקות?– שאל הפעם הארון־אל־ראשיד בכבודו ובעצמו.

– עובר הייתי – ענה האיש– ליד בית־המדרש, מקום בית־הדין הרבני, והנה רואה אני איש ואשה מתקוטטים, והשמש מוביל אותם לעריכת גט וגירושין. ניגשתי אל האשה, דיברתי אתה דברים נאים ושיכנעתיה להשלים עם בעלה. כאשר הסכימה, פניתי אל בעלה, קראתיו הצידה וביקשתיו לפייסה. כך עשה. כל אחד מהם נתן לי דמי תיווך בעין יפה. והנה כאן האוכל והמשקה שקניתי בכסף זה. ואתכם, אורחי הנכבדים, אבקש: שבו אתי ותהנו ממאכל שולחני. – וכמנהגו מדי פעם הזמין אבו־ניסים גם הפעם את השלושה לסעודה. השלושה שתו מי־תמרים, אכלו ושבעו, הודו לאבו־ניסים על הכנסת האורחים, בירכוהו לשלום והלכו לדרכם.

למוחרת היום שלח הארון־אל־ראשיד את מנצור עבדו ואתו עשרה חיילים משומרי ראשו, אל בית אבו־ניסים, כדי להביאו אל הארמון. מילא העבד את פקודת השליט, ואבו־ניסים הובא בכבוד גדול אל מקום מושב שרי המלך. הושיב הכאליף את אבו־ניסים לימינו ואמר: – שמעתי עליך כי בקי אתה בכל המקצועות, ואין דבר שאינו ידוע לך. מעכשיו רוצה אני שתשרת לפני כאחד משומרי ראשי.

השתחוָה אבו־ניסים לפני הכאליף אפיים ארצה ואמר: – את פקודתך, אדוני המלך, רוצה אני לקיים, אך מה אעשה, ואנוכי קטן קומה ואינני יכול ללבוש בגדי שרד. כיצד אוכל לעמוד על המשמר עם חיילי הוד מלכותו שגבוהים הם וראשם מתנשא מעל קומת אדם? גם בפת המלך לא אוכל לגעת, כי יהודי אני.

– אם כך הדבר, הנני ממנה אותך להיות תליין – פסק הכאליף.

– אדוני מלכי לעולם תחיה. אהיה מוכן לשרתך בכל נפשי ומאודי – אמר אבו־ניסים, כשידו על לבו. והוא השתחוָה בפני המלך, לעיני השרים והיועצים.

פקד הכאליף לשלם לאבו־ניסים משכורת מאוצר המדינה. עשה אבו־ניסים חרב מעור של שור, צבע את הלהב בצבע כסף, שם את החרב לתוך נדן משובצת אבנים טובות ותלאה על יריכו.

כעבור כמה שבועות נשפט אדם למוות בעוון גניבה, ועל אבו־ניסים הוטל להוציא את פסק הדין לפועל ולכרות במכת חרב את ראש הגנב.

ביום התלייה התאספו תושבי העיר הסקרנים בכיכר המרכזית של העיר, ועל בימה גבוהה ישבו הארון־אל־ראשיד ושריו, אנשי צבא וכל בני הפמלייה. פתאום התחילו התופים רועמים והקהל פרץ בצעקה: – יחי הכאליף, שדינו דין אמת!

השוטרים הובילו את הגנב אל הבימה והניחו את ראש הנידון על הסדן. עלה אבו־־ניסים על בימת התליין ושאל את הגנב בלחש: – המודה אתה כי גנבת?

עיני הנידון זלגו דמעות וניכר היה כי הוא מתחרט על מעשהו. הוציא אבו־ניסים את החרב מתערה והכריז בפני כל הנאספים: – חרב זו תשפוט!

הניף התליין את חרבו והורידה בכל כוחו על צוואר הנידון, אך הראש לא הותז. השתחוָה אבו־ניסים לעבר כיסאו של הכאליף ואמר: – אדוני המלך לעולם תחיה. אבקשך לפטור אותי ממשרה כבודה זו. כל המלאכות אני יודע: להיות נגר, לעסוק בתיווך, להשלים בין איש לאשתו, אבל לרצוח אינני מסוגל, כי כתוב בתורתנו הקדושה, בעשרת הדיברות של משה רבנו: “לא תרצח”. ולאיש זה תתן, אדוני המלך, חנינה. כי כבר התחרט על מעשיו הרעים.

פיטר הארון־אל־ראשיד את אבו־ניסים מלהיות תליין ומינהו ליועץ בעל דרגה גבוהה. והגנב שחזר בתשובה זכה לחנינה.

מ. מה לימדו החיות את האיש שהבין את שפתן? / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (3622)    🔗

היה היה בימי קדם סוחר עשיר ובעל אוניות רבות בארץ לוב, שהיה מכבד מאוד את שלמה המלך, החכם מכל אדם. מדי שנה היו מתקבלות בחצרו של המלך מתנות יקרות־ערך מסוחר עשיר זה. ביום הולדתו שאל המלך את יועציו: – מה לעשות לאיש המשגר מדי שנה את מתנותיו? מה לתת לנדבן האציל תמורתן?

– יזמין המלך את הסוחר אל היכלו אשר בירושלים, וישאל מפיו, מה ברצונו לקבל – השיבו יועצי המלך.

מצאה העצה חן בעיני המלך, והוא שלח בידי עבדו נאמן־ביתו הזמנה לסוחר העשיר לבוא ולראות את פניו.

בבוא הסוחר העשיר לירושלים קיבלו שלמה המלך בסבר פנים יפות וכיבדו ביין המשומר במרתפי ההיכל. כטוב לב המלך שאל את ידידו העשיר: – מה חפצך מאת המלך תמורת כל המתנות שאני מקבלן ממך מדי שנה?

– אדוני המלך, ידוע לי כי בחכמתך תדע גם שפת חיות ועופות. בקשתי היא שתלמדני שפה זו – השיב העשיר.

– דבר זה מסוכן הוא – הזהיר המלך את ידידו. – כי אם תספר למישהו על כך, מות תמות. ונוסף על כך יעמדו קשיים גדולים בדרכך בתקופת הלימודים.

אך הידיד הפציר במלך והבטיח לקבל על עצמו את כל הסיכון הכרוך בדבר. מילא שלמה המלך את בקשת ידידו ולימדו את שפת החיות.

חזר העשיר לביתו עליז ושמח. אחרי שנח מעמל הדרך קם השכם בבוקר ולקח אתו את אשתו וילדיו אל נאות הכפר כדי לראות בעבודת אריסיו. נעצרה מרכבתו ליד שדה, והנה הוא שומע שור וחמור משוחחים ביניהם.

אמר השור אל החמור: – נהנה אתה מן החיים, וטוב לך בעולם הזה; בעל־הבית רוכב עליך רק כמה שעות ביום; עורך נקי, כי מצחצחים ומברישים אותו; מקבל אתה אוכל טוב וטרי, מרפדים את משכבך בקש, ובלילה אתה נח באורוה. לא כן אנוכי. רתום אני כל היום למחרשה ומסובב את טחנת הקמח ואת הגלגל של באר המים; לשוקת שלי מובא בליל של תבן וקצת שעורה, ואין בכך כדי להשביעני; רצפת־הרפת קרה, וקשה לישון עליה. לכן קצתי בחיי המרים.

השיב החמור לשור: – אמנם צודק אתה: חייך קשים. אבל משום כך אתה שווה יותר כסף ממני, הן בחייך והן אחרי מותך. אלא שלי יש יותר שכל ממה שיש לך. לכן מקבל אני על עצמי לעזור לך ולהצילך ממצבך הרע ומגורלך הקשה.

– מעתה והלאה אקרא לך “אדוני האציל, הפודה ומציל” – קרא השור ביראת כבוד.

שמע בעל השדה את דבריהן של הבהמות, צחק ונשאר ליד השוקת, כדי להוסיף ולהקשיב.

– מחר בבוקר, – יעץ החמור לשור, – כאשר יבואו האריסים לרתום אותך במחרשה, תעמיד פני חולה. בלילה תשאיר את השחת באבוס, כדי שהעובדים ירגישו כי קרה לך דבר מה. הם לא ירתמו אותך, ותוכל לנוח.

לשמע דברי השיחה פרץ האיש בצחוק רם. אשתו, ששמעה את בעלה צוחק, התפלאה מאוד, כי מעולם לא ראתה את בעלה צוחק בנוכחות משרתיו. היא שאלה אותו לסיבת הצחוק ובעלה השיב כי נזכר בסיפור מצחיק ששמעו בעבר.

לפנות ערב חזר האיש הביתה ושכח את קורות היום.

למחרת היום בא מנהל העבודה לקחת את השור לחריש, והנה הוא עומד ליד אבוס מלא. התיר האיש את החבל שבו נקשר השור והנה כושלות רגליו. בא המנהל אל בית האדון וסיפר לו כי השור חלה פתאום ואינו מסוגל לצאת לעבודת יומו. נזכר בעל השדה בשיחת הבהמות וציוה על מנהל העבודה לרתום את החמור למחרשה ולא להתירו עד שתשקע השמש.

עשה האיש כמצוות האדון. השור שהעלה גירה הציץ דרך החרכים אל השדה וראה את החמור עוסק בעבודת האדמה כשהוא נושם בכבידות ומזיע. בערב הכניסו את החמור לאורוָה, והשור שמח לראות את חבירו במצב שבו הוא נתון כל הימים.

למחרת היום שוב השאירו את השור ברפת ואת החמור אילצו למשוך בעול. – החמור רשלן הוא ואינו רגיל לעבודה. אל תחסוך ממנו שוט ומקל – ציוָה האדון על עבדו. ואכן, כך נהג העבד.

ביום השלישי הקשיב בעל האחוזה שנית לדברי השור והחמור, לפני שהפועלים יצאו לעבודת השדה, והנה הוא שומע את דברי החמור: – אין אני פוחד מהעבודה כלל. במשך היומיים למדתי הרבה ממלאכת הזריעה והחריש, אך רוצה אני לספר לך מה ששמעתי מפי הפועלים. הם סיפרו בשם האדון, כי יש לשחוט את השור החולה שחדל לעבוד. ודע לך, כי כבר הזמינו את השוחט.

– מה אעשה עתה, אדוני האציל, הפודה והמציל? – שאל השור את החמור.

– בבוקר, כאשר יבוא מנהל העבודה לאורוָה, הוא צריך למצוא אבוס ריק. עליך לאכול את כל מה שנמצא בפנים, כדי להוכיח לאדון שהבראת. בבוא המנהל תצהיל פניך ותרקע ברגליך; עליו לראות כי משתוקק אתה לצאת לעבודה. אז ירתמו אותך מחדש, ואת השוחט ישלחו הביתה – השיב החמור.

שמע בעל הנחלה את דברי החמור ופרץ בצחוק.

אשתו רצתה מאוד לדעת בשל מה חזר וצחק בעלה, אך הוא פטר אותה בלא כלום ולא רצה לספר לה את סיבת צחוקו. לא עזרו כל תחנוניה ובקשותיה; האיש לא פצה את פיו.

בלילה הציקה לו האשה מאוד, שיברה את הצלחות, שפכה את האוכל, התעלפה ובכתה; וכל זאת כדי שבעלה יגלה לה את סיבת הצחוק.

– אם אספר לך למה צחקתי, אמות מייד – אמר העשיר לאשתו, משפקעה סבלנותו.

– לא איכפת לי. יכול אתה למות, אבל חייב אתה להגיד לי למה צחקת – השיבה אשתו ברוגז ובתקיפות.

עברו שלושה ימים והאיש נוכח לדעת: עליו לגרש את אשתו או לגלות לה את הסוד ולמות. הוא זכר את השנים שבהן חי אתה בשלום ובשלוה, זכר כיצד גידלו את ילדיהם באהבה והחליט שלא לגרשה. הוא קרב לרב וביקשו לכתוב צוואה לפני מותו, ובה הוראות בעניין חלוקת הרכוש לאשתו ולבניו.

– הרי אדם צעיר אתה, בריא ושלם בכל איבריך, ולמה זה החלטת לצוות לביתך?– שאלו הרב בפליאה.

– נודע לי כי מחר אמות – השיב האיש בהתחמקות. ביקשו הרב להימלך בדעתו, וכך נשארו לו כמה שעות פנויות. הוא יצא להיפרד מרכושו, והנה מצא עצמו ליד מלונת כלבו. תרנגול בעל צורה נאה וכרבולת אדומה ליקט גרעינים וקרא קריאות התפארות לתרנגולות. שמע העשיר את הכלב טוען כלפי התרנגול: – איך אתה מעז להתהולל עם התרנגולות בשעה זו, שבה עומד אדוננו היקר למות?

– ימות לו האדון, אם הוא טיפש כזה.– השיב התרנגול לכלב. – יש לו רק אשה אחת ואינו יודע כיצד לשלוט בה. ולי חמישים תרנגולות וכולן מפחדות ממני, וקול־קריאתי בלבד יש בו כדי להבהילן. אילו היה שומע בקולי, היה נכנס לחורשת עצי־הזית, מוריד שרביט ארוך ומרביץ בו לאשתו. אז היתה מקבלת את מרות בעלה ויודעת מי השליט בבית. אבל אם טיפש אדוננו, מוטב לו שימות – סיים התרנגול את דבריו.

שמע העשיר את דברי התרנגול, מיהר לביתו ואמר לרב שחיכה שם: – יש לי דבר מה להגיד לאשתי.– והוא נכנס לחדר אשתו, נטל את השוט בידו והתחיל מרביץ בה כהנה וכהנה, עד אשר עייפה ידו.

התחרטה האשה על כל דיבוריה וביקשה מבעלה סליחה ומחילה.

נטל העשיר את ענק הזהב מצוואר אשתו ושם אותו על צוואר התרנגול.

וזה מקור השרשרת האדומה שעל צוואר התרנגול עד היום הזה. אין זה אלא דימוי הענק מימי שלמה המלך.

מא. ה“זגייר” בדרנה מחייה ילד מת / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5993 א')    🔗

יהודי אחד בעיר דרנה, מבורך סרוסי שמו, היה סוכנו המקומי של העשיר ר' נחום, שהיה לו בית־מסחר גדול בטריפולי. הסוכן היה עושה את דבר הנגיד ומטפל בעסקיו ביושר ובאמונה, ואנשי דרנה בחרו בו, בהיותו בעל־השפעה, לראש קהילתם הענייה. ומבורך סרוסי היה אז בסך הכל בן ארבעים ורווק. למען העדה הוא נעתר לקבל על עצמו גם את התפקיד של נשיא ה“חברה קדישא” במקום ונשא את משרותיו ברמה.

בליל ראש חודש אלול מקיימים בני קהילת דרנה הילולא לכבוד ה“זגייר”, הוא ספר התורה “הזעיר”, הקדוש והמכובד, שהובא למקום ע“י השד”ר חכם זעירה לפני ארבע מאות שנה, ועל נסיו ונפלאותיו מתהלכות אגדות מרובות בין יהודי לוב כולה.

כשבוע לפני ההילולא פינה ר' מבורך סרוסי את שבעת חדרי משרדו ואת מחסניו מן הסחורה שנצטברה בהם, והכשירם לקבלת האורחים הבאים להשתתף בהילולא, לאיכסון הנשים לחוד והגברים לחוד, כמנהג המקום.

בין האורחים שהגיעו אותה שנה הייתה אשה, שבנה היחיד היה חולה אנוש, ובשעת מחלתו נדרה נדר שאם יבריא ויחלים ממחלתו, ינשק את ה“זגייר” שבדרנה. ואכן, הנער הבריא והאשה הביאה אתה מתנות רבות לכבוד הספר הקדוש והנה בבוקר נמצא הנער שהחלים מחוליו, מונח מת בחדר־האכסנייה המתוקן של ר' מבורך סרוסי. האם המסכנה התייפחה בבכי, קרעה את שמלותיה וביקשה רחמים מאת רבני הקהילה.

הרב המקומי, ר' ראובן סרוסי, בנו של הרב הראשי משה סרוסי, ציווה להביא את הנער אל פתח בית־הכנסת ולהשכיבו מול ה“זגייר”. שכב הנער חצי יום ליד הספר, ואם כי הרופא האיטלקי שהיה במקום, אמר נואש והכריז על מות הילד, קם הילד לפתע והתחיל להתהלך בבית הכנסת.

ראו כל בני העדה כי חי הנער והודו לאלוהים ולשליחו ה“זגייר” הקדוש על מעשה הנס.

מב. חילול הקודש נענש / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5993 ב')    🔗

מן המפורסמות הוא, כי ספר־התורה המקודש בדרנה, ה“זגייר”, אין בו פגם. פעמים רבות בדקוהו סופרים בשבע עיניים, אך שום פגם לא נמצא באותיותיו המאירות עיניים, ומעולם לא גילו בו טעות או שגיאה. יהודים מכל קצות לוב ומחוצה לה היו באים לדרנה, בעיקר כדי לבקש מספר־התורה הקדוש רפואה לקרוב חולה. וכיצד היו יודעים את גורלו? אם מצלצלים פעמוני העטרה שעל ספר־התורה בשעת התפילה, סימן הוא כי החולה לא יקום מחוליו; אך אם “שותקים” הפעמונים, אות הוא כי החולה יבריא ויחלים.

כן יודע השמש באורח פלא מבעוד לילה, כי למשפחה פלונית נולד למזל טוב בן זכר או בת, כי ה“זגייר” מודיע לו גם זאת. ומייד רושם השמש בלוח תושבי הקהילה את התינוק שנוסף ברשימה, בשם שיינתן לו.

לעתים מתחשק לו ל“זגייר”, שיקראו דווקא מתוכו. אז אין הוא מתחשב בתורם של ספרי־התורה האחרים הנמצאים בארון הקודש, ומה הוא עושה? בכוחות עצמו הוא מחליף את מקומו, נדחק לראש התור והשמש חייב אותה שבת להשתמש דווקא בו.

בזכות מעשי הניסים הרבים שנתרחשו באמצעותו היה ה“זגייר” מקבל מתנות רבות: פרוכות מצויירות ומרוקמות, מגדלים, עטרות ופעמונים; והטיפול בו מצד המשרתים בקודש בבית־הכנסת היחיד של דרנה היה מאז ומתמיד מסור ונאמן.

פעם התנכלו גנבים מבני הדת המוסלמית שבדרנה למתנות שהובאו לכבוד ה“זגייר” ורצו לגונבם. מה עשו? נכנסו בחשאי לבית הכנסת, פתחו את ארון הקודש, הוציאו את התכשיטים של הספר ופנו לדלת היציאה. אך מה קרה? הם לא יכלו למצוא את הדלת, כי הוכו בסנוורים. ולייד²⁹ החלונות חיכה להם השמש עם פטיש בידו, והיה מכה על אצבעות ידיהם. בבוקר החזירו את התכשיטים למקומם בארון הקודש, ורק אז נתגלתה להם הדלת בקיר והם יצאו בה כלעומת שבאו, בלי שלל.

בשובם הביתה חלו כולם בשיתוק, ורק כאשר נדבו בני משפחותיהם סכומים הגונים לבית הכנסת, בשביל שמן למאור, הם יצאו מכלל סכנה ונתרפאו.

מג. ה “זגייר” חוזר למקומו / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5993 ג')    🔗

לפני מלחמת־העולם הראשונה ביקרו בדרנה יהודים עשירים מאמריקה, ושמע נפלאותיו של ה“זגייר” בעל־הניסים, ספר־התורה הקטן בבית־הכנסת היחיד שבמקום, הגיע לאוזניהם. מה עשו? רכשו אותו בכסף מלא, אך בדרכים בלתי כשירות, שלא על דעת כל אנשי הקהילה. שמו האורחים את ה“זגייר” בתיבה הדורה ולקחוה אתם באונייה ההולכת לניו־יורק. הגבאים שהובילו את ה“זגייר”, היו משגיחים כל הדרך בשבע עיניים שלא יגעו בו ידיים טמאות, ובודקים מדי פעם את התיבה ההדורה, כדי להיווכח שהוא נמצא בה.

ואכן, כל הזמן ראו את ה“זגייר” במקומו.

הובאה התיבה בהילולא ובחינגא אל בית־הכנסת המפואר שבניו־יורק, וראו זה פלא!

כאשר פתחו את התיבה, לא מצאו בה את ה“זגייר”. ואיפה היה? הוא עמד לו אותה שעה בשלווה ובנחת במקומו הקבוע, בארון הקודש של בית־הכנסת בדרנה.

מד. הגנב שבא על עונשו / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5993 ד')    🔗

מרדכי חדד, נגר בדרנה, קיבל עליו לשפץ את בית הכנסת במקום: לחדש את חלונו, לתקן את ריהוטו ואת כליו. והכל, כמובן, שלא על מנת לקבל שכר. עבד הנגר במסירות ובנאמנות, וסירב לעזוב את עבודתו אפילו בלילות, כי היה מעדיף לישון בעליית הגג של בית־הכנסת.

פעם, באישון הלילה, הרגיש מרדכי הנגר בגנב שבא לגנוב את תכשיטי ה“זגייר” מתוך ה“היכל”. רק שם המוסלמי את ידו על פתח ארון הקודש, ומייד היא שותקה. רק אחרי שהגנב נשבע בקול תחנונים ובכי, כי ישוב מדרכו הרעה ולא ישלח יותר ידו בגניבה, שבה ידו לאיתנה.

עד היום נשאר ה“זגייר” בבית הכנסת שבדרנה, אם כי רוב יהודיה עזבוה. המוסלמים, שגם הם מאמינים בקדושת ספר־התורה הזעיר, שומרים עליו ומתייחסים אליו בכבוד ובהערצה.

גם בישראל נוהגים יוצאי דרנה לערוך מדי שנה, בראש חודש אלול. הילולא גדולה לכבוד ספר־התורה המקודש.

מה. מפר־הנדר שלקה בעיניו / הדויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5994 א')    🔗

בית־הכנסת היחיד הנמצא בעיר הנמל זליטין, ממזרח לטריפולי, נקרא על שם אלמנתו של עשיר אחד, שכל בני העיירה כינוהו בשם “בושאייף”. שם זה ניתן לו, מפני שהיה מתהלך ברחובות העיר עם מקל בידו, ועל כל דבר שהיה רואה – בתים, אנשים, סחורה או חפצים, – היה מצביע במקלו וקורא לאנשים סביבו: – שוף (כלומר: ראה מה שלפניך!)

בושאייף ואשתו היו ערירים, ובנים לא נולדו להם. וכאשר נפטר האיש ולא השאיר יורש, הלכה אשתו הצדקנית, מרת שוישה, ובנתה בית־כנסת על שמו.

לפני מותה ביקשה מרת שוישה את הרב המקומי לערוך לה אזכרה מדי שנה בשנה ביום פטירתה. הרב קיים את בקשתה, ומדי שנה בשנה היו אנשי הקהילה עורכים לזכרה הילולא, שבה השתתפו לא רק בני העיר זליטין, אלא גם בני קהילות־לוב הרחוקות.

בין האנשים שנהגו לבוא בקביעות, מדי שנה בשנה, להילולא, היה גם שלמה הסוחר מטריפולי, שהיה רגיל להביא עמו דברי מתיקה, כעכים ודברי סידקית, ולמכור אותם לאורחים הרבים שמילאו את העיר.

שנה אחת, בדרכו להילולא, כשהוא עמוס סחורות, גדר בלבו: – אם יצליח מסחרי, והפדיון יהיה גדול מן הרגיל, אתרום את מחציתו לטובת בית־הכנסת המקומי.

יום ההילולא נסתיים, והסוחר נתיישב לסיכום חשבונותיו. והנה נוכח לדעת כי פדיונו גדול ועולה הרבה על הרגיל. אמר בלבו: לשם מה עלי לתת לבית־הכנסת סכום כסף גדול כל כך? די אם אסתפק בכמה עשרות פראנקים.

וכך עשה. אחרי שתרם את תרומתו המוקטנת, הלך לבית־הכנסת ללון, כי לא היה לו קרוב בעיר, והאוטובוס לטריפולי עמד לצאת רק למחרת היום.

שכב שלמה הסוחר לישון, והרגשתו טובה, וכל אבריו בריאים ושלמים. בלילה התעורר, והנה הוא רואה אשה זקנה מטאטאת את בית־הכנסת. היא ניגשה אליו ושאלה: – איפה העיניים הטובות שהיו לך? נדרת לתרום מחצית הרווח לבית־הכנסת ואת נדרך לא קיימת. שמא לא היטיבו עיניך לראות את הפדיון שהרווחת בזכות נדרך? שמא משום כך נענשו?

התעורר הסוחר משנתו, עיניו פקוחות, אך הוא אינו רואה דבר סביבו. לשמע צעקותיו התקהלו סביבו אנשים וחקרוהו לפשרן. אך הסוחר לא רצה לגלות את הסיבה. קראו האנשים לראשי העדה ולרבנים ורק בפניהם גילה שלמה הסוחר את חזרנו בלילה.

שמעו זאת מנהיגי העדה ואמרו לו: – עוול גדול עשית למרת שוישה בושאייף הצדקת, שביישת את בית־הכנסת שלה. את הצדקת הזאת ראית בחלומך, ועליך לשלם את כל הכסף שנדרת, בתוספת פיצוי הגון על הפרת הנדר.

הוסיף שלמה הסוחר על המכסה ואור עיניו חזר אליו. ומאז היה מנדב מדי שנה סכום גדול לבית־הכנסת בזליטין.

מו. מדוע לא הועלו ספרי־התורה מזליטין? / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5994 ב')    🔗

עם עליית בני זליטין למדינת ישראל רצו בני הקהילה לפרק את הניתן לפירוק בבית־הכנסת “בושאייף” שם, כדי להעביר את כל הניתן להעברה אל מדינת ישראל.

אך רק נגעו המפרקים בכלי הקודש שבבית־הכנסת, ומייד לקו בשיתוק. ומאז שוב לא ניסה איש להזיז דברים ממקומם המקודש בבית הכנסת.

זו הסיבה שספרי־התורה נשארו בבית הכנסת שבזליטין ולא הועלו למדינת ישראל עד עצם היום הזה.

מז. יוסוף פאחה והרועה היהודי / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (5995)    🔗

כאשר שלטו הטורקים במדינת טריפולי, ייצגו בה את המימשל הטורקי בני משפחת קרמנלי, שמוצאם מאלבניה. הם הם שמילאו את תפקידי הפאחה, שפטו את התושבים במידת הרחמים, ובעיקר הצטיינו באהדתם ליהודים. רבני הקהילה היו מבאי ארמון הפאחה, ושימשו לו יועצים ומתווכים, והיהודים נהנו מזכויות באין מכלים.

המצב נשתנה תכלית שינוי, כאשר נמסרו מוסרות השלטון בידי יוסוף פאחה, שהיה אדם קשה ורשע מטבעו, ויחסו לכלל התושבים היה אכזרי ביותר. במיוחד שנא הפאחה את היהודים שעסקו במסחר. ומה עוד שקופת השולטנים הטורקיים הייתה ריקה, משכורת החיילים הייתה מתאחרת, ורק פעם בשלושה חודשים היו חיילי־המשמר הטורקיים מקבלים את שכר שרותם בצבא השולטן. אין איפוא פלא שיוסוף פאחה היה לווה כסף מידי היהודים, מקנא בעושרם ורוקם מזימות כיצד לא להחזיר להם את הלוואותיו.

יום אחד, כאשר לא היתה בקופה אף פרוטה לתשלום המשכורות, התחילו החיילים להתמרד. מה עשה יוסוף פאחה? גזר על קהילת טריפולי להמציא לו מייד עשרת אלפי דינרי זהב. סכום גדול כזה לא היה בנמצא אצל בני הקהילה, גם אילו היו מוכרים את עצמם לעבדים. הרימו היהודים קול זעקה אל אביהם שבשמיים, התפללו וצמו.

ומחוץ לטריפולי היה גר רועה־כבשים יהודי שישב מחוץ לחומה, ומוסלמים כיהודים היו מוסרים לו את צאנם למרעה, כי היה נאמן על כולם ועושה את מלאכתו ביושר ובמסירות.

לילה אחד, אחרי הטלת מכסת המס, יצאו יוסוף פאחה ושני מזכיריו לשוטט ברובע היהודי של טריפולי, כדי לראות את מעשיהם של יהודי העיר. עברו השלושה ליד בתי הכנסת ומכולם בוקעים קולות תפילה ותחנונים של התושבים היהודים שנאספו בבתי הכנסת ובבתי המדרש לעצרות תפילה וצום. שליחי־הציבור עוברים לפני התיבה, ובפיהם תפילות וקינות הנאמרות בעת צרה.

הגיעו הפאחה ושני מזכיריו אל השער החדש שבחומת העיר וביקשו מן השומרים רשות מעבר אל מעבר לחומה. בעוברם הגיע לאוזניהם קול תפילה של יהודי בודד. ניגש אליו הפאחה ובירכו לשלום, אך היהודי לא ענה, כי לא רצה להפסיק את תפילתו.

בירכו הפאחה שנית ושוב לא נענה, וכן גם בפעם השלישית. כעס הפאחה על היהודי, ניגש אליו קרוב מאוד וקרא בכעס: – מדוע תשתוק, יהודי, כשמדברים אתך? התדע מי אני?

עגה הרועה היהודי בנחת: – כן, אדוני הפאחה. יודע אני מי המדבר אלי, אך לא יכולתי להתפנות ולדבר אתך בשעת תפילתי, כי דיברתי עם מי שגבוה יותר ממך! ועוד אגיד לך, אדוני הפאחה, כי לי ולך אותה דרגה עצמה. ואני מוכן להוכיח לך כי דברי צודקים.

תמה הפאחה הנדהם והרועה המשיך: –תפקידך, אדוני הפאחה, לשמור על אוכלוסיית העיר, להעניש גנבים ושודדים הבאים לגזול את רכוש תושביך; והרי גם אני שומר על הכבשים שהופקדו בידי, שלא יפגעו בהם חורשי רעה. אתה צריך לשמור שאנשיך – השוטרים, השופטים והפקידים – ישגיחו על כך שלא ייעשה עוול לתושבי־עירך השלווים והנאמנים, וגם אני דואג לכך שלא ייכנסו כבשי לתחומים לא להם, לא ירעו בשדות זרים ולא יקלקלו שדות וכרמים. אתה היית בוודאי מציק לתושבים, אלמלא פחדת מאל עליון שמא ידונך לכף חובה בבוא העת, ומשום כך אתה משתדל להיות מתון בדין, וגם אני כמוך: קיבלתי מידי האנשים תמורה על שמירת צאנם, מפני שהם מאמינים ביושרי, ובוטחים בכוונתי לטובת הכבשים והעזים שהופקדו בידי.

אחרי ששמע הפאחה את דברי הרועה היהודי התחיל להרהר ולפשפש במעשיו. בפנותו אל מזכיריו שאלם: – מה דעתכם על דברי היהודי הרועה?

שתקו המזכירים³⁰ והפאחה פנה לרועה: – אתה בדבריך הנבונים לא זו בלבד שהצלת את עצמך מקצף זעמי, אלא שהצלת את כל בני עדתך מגזירות רעות. מבטל אני את המס שהטלתי על היהודים ואללה הרחום והחנון יעזור לי למצוא דרכים אחרות להשיג את הכסף.

מח. המת והחי / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6054)    🔗

באחד הכפרים הגדולים שבמדינת לוב הייתה קהילה יהודית גדולה ועתיקת־ימים. מאחורי הבתים של התושבים היהודים נמצא בית־העלמין של ה“חברה־קדישא”, בן מאות שנים. הסוחרים, הרוכלים וצורפי הכסף והזהב היהודיים, בתוך הכפר ובסביבתו, היו מושרשים בקרב האוכלוסיה, ומנהגים רבים היו מקודשים על היהודים והמוסלמים גם יחד. בני הדתות השונות שבכפר חיו בשכנות קרובה וטובה.

לסעיד חלפון, אחד מעשירי העדה היהודית, יצאו מוניטין בקמצנותו. הוא היה רוכל בכפרים שבאיזור, מוכר את סחורתו בכסף מלא, וכן היה גם מחליף את השמן, המלח, הסוכר והבדים בתוצרת הפלחים: פרי הגן, תנובת השדה, הבקר והצאן. בעסקיו אלה אגר כסף רב, שהיה סגור ושמור בסונדוק (ארגז בעל חישוקי עץ) שמתחת למקום משכבו. שני המפתחות של הסונדוק היו תלויים יומם ולילה על חזהו של העשיר, והוא שמר עליהם מכל משמר. העניים היו פוסחים על ביתו של העשיר הקמצן, כי ידעו: אין לבו של סעיד חלפון לפושטי יד, ואין הוא מחלק נדבות אפילו בימי השוק.

בנו בכורו של העשיר, עטייה, הלך בדרכי אביו ואולי אף עלה עליו בקמצנותו.

גבאי ה“חברה־קדישא” התכוננו לזכות בסכום ניכר תמורת קבורתו של סעיד הרוכל. הם ידעו: בהגיע שעתו של העשיר תגיע גם שעתם לסחוט מבנו עטייה ממון רב כדי לממן הוצאות חשובות של ה“חברה”.

כאשר היה סעיד חלפון במיטב כוחו ואונו נפרצה הגדר של בית הקברות שהיה כבר מתפורר מרוב זיקנה. באותה הזדמנות רצו הגבאים לקנות מאת השלטונות הטורקיים חלקת־אדמה מתאימה להרחבת בית הקברות, אך הואיל ולא היה להם כסף, החליטו להטיל מיכסת־תשלום על עשירי העיר ועל הסוחרים הגדולים, על כל אחד מהם לפי יכולתו. הוועדה שנקבעה למטרה זו והייתה מורכבת מראשי הקהילה, הטילה על סעיד חלפון לשלם לקופת ה“חברה־קדישא” סכום של חמש מאות מג’ידות זהב. סירב הרוכל הקמצן לשלם את דמי השומה ואמר לגבאים שבאו לגבות תרומתו: עני מרוד אנוכי ושלא בדין אתם מצרפים אותי אל העשירים.

על אף השידולים המרובים לא הוציאו הגבאים מן הקמצן אפילו קשיטה אחת. אין איפוא פלא אם החליטו: קמצן עלוב זה לא יימלט מידנו. בהגיע שעתו נמצוץ את דם יורשיו כשם שידע הוא להתעשר על חשבון העניים המרודים, שהיה מלווה להם בריבית גדולה.

הגיע היום וסעיד הזקן נפל למשכב. אם כי הבנים ראו, שמצב אביהם הוא בכל רע, לא רצו לפנות אל הרופא הטורקי המומחה, שהיה דורש כסף רב תמורת ביקורו אצל החולה. עטייה הבכור החליט, כי לא כדאי למסור בידי הגוי את דמי הריפוי, כי הרי ימיו של האב הזקן ממילא ספורים הם.

ביודעו שגם גבאי ה“חברה־קדישא” מתכוננים לבקש סכום הגון בעד קבורת אביהם המת, הכילי, חיפש עטייה חלפון תחבולות כיצד לרמות את הגבאים הלוטשים את עיניהם לזכות מן הממון הרב. מה עשה? בכפר זה התגורר מוסה הסבל, איש יהודי מטופל במשפחה גדולה, שהיה תמיד לבוש סמרטוטים, זקנו מגודל ושערותיו פרועות, כי לא הסתפר מערב פסח עד לימי הסוכות.

נזכר עטייה באיש זה, שקלסתר־פניו דומה לזה של אביו, ורעיון עלה בלבו: תמורת שכר מועט, כמה רוטלים קמח, ומספר מטרים של בד יסכים בוודאי הקבצן להחליף את בגדיו בבגדי אבי, ובמות האב ילבישו בניו על גופתו את בגדי הסבל, והגבאים יחשבו, כי זהו הסבל מוסה שנפטר פתאום. מובן שיקברוהו בלי לקבל כתמורה אפילו פרוטה אחת.

עשה עטייה כפי שתיכנן: הגיע אל ביתו של מוסה הסבל בסימטה רחוקה ואמר לו: – יודע אני, יא מוסה יקירי, כי עני מרוד אתה ובביתך לא נמצא פירור לחם. יש בידי עתה לתת לך עבודה קלה, וממנה תרוויח לירה אחת בזהב וכמה מטרים של בד, כדי לכסות את מערומי אשתך ובניך.

שאל הסבל: – ומהי העבודה שאתה מציע אותה לי?

הסביר לו עטייה: – תבוא אלינו בהחבא, בלי שתראה אותך עין זר. את בגדי־הסבל שלך תתן לאבי, ואתה תלבש את בגדיו. תשב אצלנו זמן מה ואחר־כך תשוב לביתך, ושוב בלי שיראוך השכנים. זו כל העבודה.

הסכים מוסה הסבל להצעת עטייה, וקיבל ממנו דמי קדימה.

הלביש עטייה את בגדי הסבל לאביו, ומוסה הסבל התקשט בבגדי־השבת של סעיד חלפון הגוסס, ונכנס לאחד החדרים שבבית הגדול.

אחרי החילופין הוציא סעיד העשיר את נשמתו, והוא עטוף בבגדיו־סמרטוטיו של מוסה הסבל.

מיהר עטייה אל בית הרב והודיע לו: – אדוני הרב, מוסה הסבל בא אל ביתנו ולפתע אחזו השבץ ומת. הנה שוכב הוא בחדר אבי ואינני יודע מה לעשות בגופתו.

מייד הודיע הרב על המקרה לגבאי ה“חברה־קדישא” והם נחפזו ובאו אל ביתו של סעיד. פשטו את בגדי הסבל המדומה, טיהרו את הגוף לפי המנהג, ובהיותם בטוחים, כי קוברים הם את מוסה הסבל הקצו לו מקום ליד הגדר וקברוהו בלי חקירה ודרישה.

כך ניצל עטייה הבכור, שבקמצנותו עלה על אביו, מתשלומים כפולים ומכופלים בעד קבורת אביו.

ומוסה הסבל שוכב כל הזמן על הכרים הרכים שבאחד החדרים של סעיד, כשהוא מוסתר מעיני הבריות. אחרי ההלווייה והקבורה פשט עטייה את בגדי אביו מעל הסבל ומסר לו את מג’ידת הזהב וכן עשרה מטר של בד לבן באומרו: – עטוף עצמך בסחורה זו וחזור לביתך, כי אשתך וילדיך מצפים לך.

פנה מוסה לביתו שמח וטוב לב, כשהוא עטוף בבד חדש ומג’ידת הזהב בידו השנייה. אך גבאי ה“חברה־קדישא” הקדימו אותו. הם באו, כמנהגם, אל בית הנפטר ובידם מנחת־אבלים: כיכר לחם וקערת זיתים. בהגיעם למקום, הגישו את המאכלים לאלמנה ואמרו: – קחי את הלחם והזיתים!

תמהה האשה: – מה פתאום? מה קרה?

הודיעו לה הגבאים – בעלך מוסה מת לפתע בביתו של חלפון הרוכל.

הרימה האשה קול צעקה ויללה והצטרפו אליה בניו של מוסה. כולם בוכים בכי מר על מות אביהם מפרנסם.

והנה הגיע למקום מוסה עצמו, ושערות ראשו וזקנו הלבנים וכן הבד הלבן שכיסה את גופו מכף רגלו ועד לצוארו שיוו לו פני מת עטוף בתכריכים.

למראה זה נחרדה האשה, בהיותה בטוחה כי בעלה המת קם מקברו. מה עשתה? לקחה את ילדיה וברחה אל בית הרב.

ראה מוסה, כי אשתו בורחת ממנו וחשב: מה קרה היום? חוזר אני הביתה והנה אשתי וילדי בורחים מפני, כאילו הייתי שד משחת או רוח רעה. אלך אל הרב ואשאל לפשר דבר.

בראות השמשים בבית הרב, שידעו כי מוסה הסבל נפטר ונקבר בבית־העלמין, את הסבל המת עטוף התכריכים, מתכונן לדרוך על סף הבית, הרימו קול זעקה. הרב יצא מחדרו, ומה הוא רואה? מולו עומד מוסה המת. פנה הרב אל מוסה ואמר לו: – מה אתה עושה בין החיים? חזור אל מקום מנוחתך, לקבר שנכרה לך. סתמנו עליך את הגולל, ביקשנו ממך סליחה ומחילה על כל פגיעה שפגענו בך בהיותך בין החיים, ואין סיבה שתהלך בין החיים.

שמע מוסה את דברי הרב והרהר בלבו: אולי באמת נכון הדבר? אין לי דרך אלא ללכת אל בית הקברות, כי מה אעשה בין אנשים שאינם רוצים בי?

הגיע מוסה אל בית הקברות, התיישב בבור מכוסה עפר עד מחציתו, ליד מצבה עתיקה, וכולו רועד מקור.

בינתיים הגיעה אשת מוסה אל בית הרב וסיפרה לו על בעלה המת שחזר אל ביתו. אמר הרב: – אכן, אירע משהו בקהילתנו. המתים כועסים ודאי עלינו, על שפגענו, כנראה, בכבודם. מן הראוי שכל בני־הקהילה ילכו לפייסם.

ואכן, בני־הקהילה נזעקו ויצאו אל בית־הקברות. ראה פתאום מוסה הסבל עם רב נוהר לבית הקברות ונתמלא זעם: מה הם רוצים ממגי? לא די שגירשוני מבין החיים, ועתה הם גם באים לכאן להטריד את מנוחתי? ברוב חמתו תפס מקל בידו והתחיל להסתער על ההמון. בבהלה גדולה ברחו האנשים אל כיכר השוק העירוני.

אותו זמן ישבו בבית הקפה נציגי השלטונות, הקצין הטורקי ומפקד המשטרה, כשהם גומעים ספלי קפה מהולים בחלב תמרים. והנה הם רואים פתאום יהודים נמלטים בבהלה איומה מפני זקן אחד עטוף בד לבן, הרודף אחריהם במקל שבידו. עצרוהו ושאלוהו: – למה תרצה להכות את אחיך, בני עמך?

סיפר מוסה לקצין הטורקי את כל מה שקרה, דבר לא העלים ממנו.

בראות עטייה הקמצן את כל ההתקהלות, הבין כי בישל דייסה הגונה. מיד פנה אל המושל הטורקי וביקש את סליחתו על כל הצרות שגרם למוסה הסבל ולכל בני עדתו: – רציתי לקיים – הסביר למושל– את “כבד את אביך”, וידעתי שאנשי ה“חברה־קדישא” יעליבו את אבי ובגלל כל מיני חשבונות לא ירצו לקוברו. משום כך עשיתי מה שעשיתי.

אך המושל הכיר יפה את עטייה ואמר לו: – לא בגלל כיבוד אב עשית את הדבר הרע הזה, כי אם משום שרצית לחסוך דמי־קבורה ולזכות בירושה גדולה יותר. אם לא תודה, כי אתה בעצמך יזמת את הפעולה שגרמה ביזיון למת, צרות למשפחת מוסה הסבל, ועלבון לקהילה היהודית כולה, אצווה להחרים את הכסף הרב הנמצא בתוך הסונדוק שלך, ולחלקו לכל אלה שנפגעו בעקבות מעשיך.

ראה עטייה הקמצן, כי עלול הוא להפסיד את כל רכושו, וסיפר לבאי־כוח השלטונות את כל האמת. הטיל עליו המושל לשלם סכום הגון לגבאי ה“חברה־קדישא” עבור חלקת הקבר שהוקצה לאביו סעיד חלפון וכן ציווה לשלם למוסה הסבל פיצויים. בסך הכל עלה העניין לעטייה בכמה מאות מג’ידות זהב. ומאז נשאר למוסה הכינוי “המת החי”.

מוסה הסבל, שרכושו גדל לפתע, חי מאז חיים טובים, וכינויו בפי הבריות לא הפריעו כלל. ועטייה העשיר, שלמד לקח ממה שקרה, החליט להיות נדיב־לב, ונעשה בעל־צדקה גדול ודואג לעניים.

מט. גילוי הרצח וחקירתו / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6055)    🔗

לפני כמאה וחמישים שנה שלטו בטריפולי העיר, בזכות פירמן (אישור) ממלכתי של ממשלת טורקיה, בני משפחת קרמנלי המהוללה. שליטים אלה, שמוצאם היה מאלבניה, היו מתייחסים בכבוד רב אל היהודים החוסים בצילם והיו דואגים לבני ישראל שלא ייפגעו משנאת התושבים המוסלמים.

הפאחה טאהר קרמנלי, הממונה על עסקי הצבא, היה אוהב לשוטט יחד עם שני עוזריו, אחד מפקד הקראול (המשטרה) ואחד הממונה על האוצר, בסימטאות העיר, ותוך כדי סיור היה בוחן ובודק עניינים שונים.

הדבר המסופר בסיפורנו קרה ביום־חורף קשה. בחוץ השתוללה סערה וירד גשם, והפאחה עם שני מלוויו יצאו לשוטט ברחובות הקריה. ביקשו המלווים את טאהר פאחה להיכנס לאחד מבתי־הקפה כדי להסתתר בו מן הרוח החזקה והגשם העז, אך המושל סירב באומרו: – דווקא בלילות שכאלה מתרחשים דברים שלקחם חשוב לאין ערוך.

תוך כדי דיבור דרך טאהר פחה על צרור כבד. הרימו השלושה את הצרור, חזרו אל הארמון, הניחו את הצרור באחת הפינות, התחממו קצת, ואחר כך המשיכו את דרכם. באחת הסימטאות נזדמנו לחנות של דברי ברזל, שבה מצאו כלים חקלאיים מפוייחים ומכשירי־מלאכה רבים הפזורים בלי סדר על האדמה. בחנות ישב, לאור הנר, אדם צעיר, שפניו המוארים נראו משכילים ופיקחים. על הרצפה נראו בקבוק אראק ופולים מבושלים. והאיש פוצח פיו בזמר, לוגם מדי פעם מן הבקבוק ומקנח בפולים. פנו אליו הבאים:

– שלום עליר, ברזלן מזמר.

ענה להם האיש: – עליכם השלום, נכבדי! ברוד בואכם, יקירי!

הזמין בעל החנות את אורחיו לטעום מן הפולים וללגום מן הבקבוק, אך אלה סירבו לשתות והסתפקו במנות הפולים. תוך כדי ישיבה שאל טאהר פאוזה את המארח: – אמור נא לי, מארחי הזר, השבע־רצון אתה מעבודתך?

נאנח המארח אנחה שוברת לבבות, והפאחה שאלו: – ומדוע אתה נאנח? והרי אנחתך מעידה שאין עבודתך טובה לך.

ענה האיש ואמר: – חנות זו אינה חנותי. נשכרתי לעבוד בה, ולי עצמי אין אפילו מקום־מנוחה. משום כך אני נמצא בחנות מלוכלכת זו אפילו בלילות. אכן, כל עוד מצוי השכל בקודקודי, אני יכול לנהל עניינים חשובים, ואפילו טוב יותר מן המושל טאהר פאחה בכבודו ובעצמו. אלא שאין בידי אפשרות להתפתח, ועל כך אני מצטער.– ושוב נאנח האיש והמשיך: – למדתי הרבה ומילאתי את כרסי תורה, מדע וחכמה, אצל מורים דגולים בסוריה ובמצרים. ורב צערי על שאין ביכולתי להשתמש במה שלמדתי.

שאל אחד המלווים: – ובמה אפשר לעזור לך?

– אינני יודע אם בכלל אפשר לעזור לי – הייתה התשובה.

רשמו האורחים את שמו ואת כתובתו של הברזלן, נפרדו ממנו וחזרו לארמון.

בשובם פתחו השלושה את הצרור, ומה מצאו בו? ראש ערוף של אשה צעירה ויפהפייה, שעדיין מטפטף הדם ממנו, סימן שהרצח בוצע לפגי זמן קצר. נדהמו השלושה לראות מחזה מזעזע זה, והפאחה פנה במנוד ראש אל ראש המשטרה: – מאה אלף ריאל אנו מוציאים מדי שנה בשנה, לשמירה ולהבטחת ביטחונם של אזרחי העיר, ואתה הממונה על כך. וראה מה קרה. הייתכן שלא תוכל למסור לי מאומה על מקרה זה ועל מקום הגופה שנותקה מן הראש?

ענה המפקד: – אדוני הפאחה! הרי במקרה זה היינו שלושתנו יחדיו.

ענה לו טאהר פאחה: – נכון, יש לך סגן, שעליו הייתה מוטלת הלילה מלאכת השמירה. אך עליך מוטלת האחריות. לא אראה את פניך עד שלא תגלה את התעלומה: מיהו הרוצח ומה גרם לרצח המתועב?

הציע המפקד לפאחה: – הבה, אדוננו, נבחן את הברזלן הצעיר, שהתיימר להיות נבון יותר ממך, המושל. יבוא הוא ויחקור את הרצח.

הסכים הפאחה לדברי מפקד המשטרה, ומייד הזעיקו את אנשי המשמר, וציוו עליהם להביא את הברזלן לארמון.

תחילה נבהל הצעיר, בעומדו בפני הפאחה בבגדיו המלוכלכים בשמן ובזוהמת הברזל, אך הפאחה פקד להחליף את בגדיו ולהלבישו בגדים נאים ההולמים פקיד ממשלתי. אחר־כך שאלו: – התכיר אותנו?

ענה הבחור: – איש איש ומבט עיניו. לפי הסתכלותכם בי אתמול הכרתי, כי אנשים רמי־מעלה עומדים לפני; לכן אין פלא שהכרתיכם וזיהיתיכם.

הזמין הפאחה את ראשי העדות לאסיפה גדולה, ולמקום הגיעו המופטי, המוללה ונכבדים אחרים. אז הסיר המושל את המחצלת וגילה את הראש הכרות. הצעיר הכריז: – ראש זה אינו ראשה של נערה בתולה, כי אין מנהג הבתולות לשים כחל על עיניהן. ועיני הראש הערוף הזה משוחות כחל, ופניו מאופרות.

שאלו הנוכחים את הצעיר שאלות שונות, אך זה פנה אל הפאחה ואמר: – יסלח נא לי, אדוני הפאחה, הדן את אנשי המדינה לשבט או לחסד! הרשה נא לי לנהל חקירה זו! מבקש אני, שאנשים נכבדים אלה לא יעזבו מקום זה, עד שלא תסתיים חקירת הרצח.

קיבל הפאחה את הצעת האיש.

אחרי שנודע, כי הפאחה ומלוויו מצאו את הראש הכרות ליד “חומת גריאן”, שבני שבט גריאן גרים בסביבתה, בדקו וסרקו השוטרים את כל השטח, אך לא מצאו בו את הגופה. אז ביקש הצעיר להביא בפניו את היהודיות המאפרות. כי זהו מנהג המקום: את איפורן של הכלות לפני היכנסן לחופה עושות הנשים היהודיות. בטריפולי עסקו במקצוע זה שלוש נשים.

כאשר הובאו שלוש היהודיות בפני החוקר הצעיר, ציווה המושל על מפקד המשטרה לשים כל אחת מהן בתא אחר שבבית־הסוהר. אחר־כך הזמינו את אחת מהן והחוקר שאל אותה: – הגידי נא, אשה, כמה זמן את עוסקת במקצועך?

– ארבע שנים – הייתה התשובה.

– המכירה את את פני האשה ההרוגה?

– לא…

הזמינו את השנייה, אך גם היא לא הכירה את ראש האשה. רק האשה השלישית זיהתה את הראש באומרה: – ראש זה שייך לצעירה, בתה³¹ של בשיר בן מחמוד. לפני חודש וארבעה ימים באה בברית־נישואין עם סעיד בן חליפה בן טאהר. ואת האיפור הנראה כעת על פני הנרצחת עשיתי אני, ביום חמישי שעבר.

פקד החוקר לא לשחרר את המאפרות, אך ביקש להזעיק למקום את הורי הנרצחת ואת בעלה. ההורים הובאו למקום, אך הבעל, סעיד בן חליפה, נעדר מביתו, כי נסע לכפר זאוייה, הנמצא במרחק של כשלושים קילומטר מטריפולי.

אחרי שנכלאו הורי הנרצחת, רצה החוקר לשוחח עם אביה, איש עשיר ומכובד, נודע ומוכר לנכבדים המסובים ליד שולחן החקירה והתמהים על הנעשה סביבם.

הושיט הסוחר בשיר בן מחמוד את ידו לכל מכיריו, אך נעצר ליד כיסאו של החוקר הצעיר, שלא הכירו, ושאל את הפאחה: – מיהו הצעיר הזה ומה מעשיו?

ענה לו הפאחה: – צעיר מלומד זה הוא בן משפחת קרמנלי, אחד מקרובי שהגיע לכאן ממרחקים.

שאל החוקר את האב: – היש לך ילדים, אדוני?

– לא הרבה – הייתה התשובה. – רק בת אחת לי, נשואה לסעיד בן חליפה.

– הטובים יחסי בני הזוג? – שאל החוקר.

– בהחלט, אדוני! – ענה האב.

– מתי ראית את בתך באחרונה? – המשיך החוקר לשאול.

– ביום שני שעבר.

ביקש החוקר מאת הנחקר להסיר את המטפחת האדומה מן החפץ המונח על שולחן החקירה, ומה זועזע האב בראותו את ראש־בתו הכרות מונח על השולחן. מייד התחיל לקונן, לצעוק ולרגוז, עד שהחוקר נתן לו שהות לנוח קצת. אחר כך פנה אליו בשאלות: – מי שונאיך או שונאי בתך או שונאי חתנך?

– אין אני מכיר כאלה – הייתה התשובה.

גם אם הנרצחת נחקרה על דבר בתה, ימי נישואיה ודרכי חייה של המשפחה הצעירה, ותשובותיה לא היו שונות מתשובות בעלה. השאיר החוקר את ההורים במעצר, שיחרר את הנשים המאפרות, ופקד להביא באופן דחוף את בעלה של הנרצחת ממקום הימצאו בכפר זאוייה. עלו השוטרים על ביכרות־גמלים קלות, המכונות “אשיראי”, והבעל הובא בפני החוקר, כשבגדי הדרך עליו, כולו מכוסה אבק דרכים, וזקנו האפור בלתי־רחוץ.

בהגיעו למקום שאל האיש הנסער את הנוכחים: – מדוע הביאוני לכאן?

ענה לו החוקר: – ביום שישי נסעת מן הבית, ונעדרת ממנו שלושה ימים. והרי לפי חוקי הקוראן הקדוש אסור להניח אשה צעירה לבד בשנת־הנישואין הראשונה. וגם לפי תורת היהודים אסור משום כך לאיש הנושא בתולה לאשה לצאת למלחמה בשנת־נישואיו הראשונה³² ועתה תרים מטפחת אדומה זו וראה את הנמצא מתחת לה.

הרים הבעל הצעיר את המטפחת, ומה נזדעזע לראות את ראש־אשתו הערוף. מיד הרים קול זעקה ויללה, עד שהפסיקו החוקר באומרו: – הרגע, הו בעל המזניח את אשתו, כי דמך בראשך על הפרת החוקים המקודשים. היעדרך מן הבית יש בו כדי להאשימך ברצח, ועליך להוכיח את צדקתך. האם היה מאהב לאשתך?

– אין אני יודע על שום מאהב – ענה הבעל המבוהל.

הביאו השוטרים משכונת באשרה־אל־חיר, היא השכונה שמעבר לחומת העיר, את חפצי האשה ואת ארגז סיבלונותיה, והחוקר פקד על הפסקת החקירה לארוחת הצהרים. בתום ההפסקה ביקש מהורי הנרצחת לעזור לו להביא את החקירה לסיומה המוצלח, ושטח את חפצי הנרצחת בפני המסובים, כל פריט ופריט לחוד: טבעות, עגילים ונזמים.

וזאת לדעת: הנשים הערביות לובשות קורדיה, מין בית־חזה מרוקם כסף או זהב, שכולו מיקשה, והחוטים רקומים שתי וערב, מעשה מחשבת. כל בנות העשירים רמי המעלה לובשות את בגד־הקורדיה הזה. הקורדיה שבין חפצי האשה הנרצחת היתה כבדה במשקל ביותר, כי לזהב הרקום בה הייתה גושפנקת המלוכה, והוא היה מן הסוג המשובח ביותר. בין חפציה היה גם אבנט רקום זהב ומשקלו של אבזם הזהב שבו – קילו וחצי, והוא יקר המציאות. גם בעבודת הריקמה של הקורדיה והאבנט עסקו רק יהודי טריפולי, שהיו בעלי־מקצוע מעולים. שאל החוקר את אבי הנרצחת ואת אמה: – האם מכירים אתם את הקורדיה הזאת או את האבנט המשוזר הזה? השייכים הם אל חפצי הבת ולתכשיטים שנקנו לכבוד חג הכלולות?

ההורים תמהו והכחישו דבר זה: – לא קנינו לה מעולם דברים אלה.

התכשיטים נבדקו ונתברר שקנייתם אושרה ע"י מחלקת המכס של הממשלה. מייד הובהלו למקום שני שמאים (“אמינים”) משוק הצורפים ומשוק הרוקמים, שניהם יהודים. כי בדומה לצורפי־הזהב והכסף, היו גם השמאים בטריפולי מבני ישראל בלבד.

אמר אמין הצורפים בנימין רקח: – כן! מכיר אני את האבנט היקר ואת מי שעשהו. הרי זו עבודתו של נסים חיון, אשר סימן חותמו נמצא על האבזם.

כן הודיע אמין הרוקמים מסעוד מחלוף: – כן, מכיר אני את עושה הקורדיה שלא תסולא בפז. זו עבודתו של נסים ארביב הרוקם.

מיד הוזעקו למקום נסים חיון הצורף ונסים ארביב הרוקם. תחילה סיפר נסים חיון את סיפורו: – ביום ראשון בבוקר בא אלי הערבי העשיר מוכתר זאגלי וביקש ממני לעשות לו אבנט נשים מעשה מחשבת, מן הזהב המשובח ביותר, ומשקלו קילו וחצי. הוא ביקש שהאבנט יהיה מוכן באותו ערב, ואני אמרתי לו: “אי אפשר לעשות עבודה זו במשך יום”. אך הוא עמד על כך: “גייס את כל צורפי הזהב העומדים לרשותך, אפילו עשרה! כי גובה התשלום שתשית עלי אין לו ערך בעיני”. עשיתי את המלאכה במועד שאותו קבע העשיר, והוא שילם לי שלושת אלפי ריאלים ועוד הוסיף לי באקשיש, חמישים ריאלים.

אחר־כך סיפר נסים ארביב הרוקם, שכל הנוכחים וראשי השלטון הכירו את עבודתו היפה, את סיפורו: –עבודה זו עשיתי בשביל אלי בן חמדון, בנו של אחד מעשירי העיר. הצעיר הזמין קורדיה שמשקלה שניים וחצי קילו, מן הזהב המשובח ביותר, ואני השלמתי את העבודה, בלי להתמהמה, ביום ראשון.

מייד נצטוו השוטרים להביא לחקירה את מוכתר זאגלי ואת אלי בן חמדון, שניהם גיבורי חיל, המצטיינים ביפי־תוארם, בקומתם הגבוהה ובאצילות רוחם.

בהגיעם שאל החוקר הצעיר תחילה את מוכתר זאגלי: – האם אתה הוא, שהזמנת וקנית את האבנט בשביל אעישה, האישה הנשואה? הרי בזה התחייבת בנפשך!? הסר את המטפחת האדומה וראה את הראש הכרות שמתחת לה.

ראה מוכתר זאגלי מה שראה, ומייד פתח את פיו וסיפר: – הכרתי את אעישה, כאשר הייתה ילדה בת שש. כבר אז שמתי את לבי אליה וקיוויתי, כי באחד הימים, כאשר שנינו נגדל, אשאנה לאשה. בהגיע המועד שלחתי שליחים אל הוריה לבקש את יד בתם, והם הביעו את הסכמתם. כבר עמדתי לעשות “פתחה” (הצעה רשמית של שידוך), אך לפתע פתאום נודע לי, כי אביה של המועמדת אינו רוצה בי, כי אם באלי בן חמדון. ויתרתי על כל העסק, אם כי רציתי באעישה מאוד. בסוף נודע לי, כי גם לאלי בן חמדון לא נישאה הצעירה, כי סעיד בן חליפה נבחר כאלוף לה. התפלאתי על כך מאוד, כי אין האיש ממוצא האצילים והנכבדים, אך ברור היה לי כי לבחירת הוריה היו שיקולים וסיבות, ואין להמרות את פיהם. יום אחד, והיה זה לפני זמן קצר, עברתי ליד השער של באשרה־אל־חיר, והנה אני שומע קול־אשה קורא לי, והקול מוכר לי ביותר. הפניתי את ראשי לעבר האשנב, והנה אעישה, שזכרה לא מש מקרבי כל הזמן, שואלת אותי, אם עדיין אוהב אותה. כאשר עניתי “הן” ודמעות ניגרו מעיני, אמרה לי: "אם עדיין תאהבני, נשיג בעתיד את מה שלא השגנו בעבר. כי בעלי נסע לימים רבים. תפגשני ביום ראשון, בשעה חמש לפנות ערב ליד שלושת עצי־התמר הנמצאים בקרבת המיידן (הכיכר). כן ביקשתני אעישה להביא אבנט משוזר חוטי זהב, יפה והדור. הזמנתי את האבנט וביום המיועד לכך, בשעה הנכונה, הבאתיו לאהובתי במקום המיועד. בשובי, עברתי שנית ליד שלושת עצי התמר, וראיתי שם את אלי בן חמדון, יריבי בעבר. התעלמתי ממנו, וגם הוא השתדל שלא אראנו. הסתלקתי מן המקום, ואת אעישה לא ראיתי יותר. על כך מוכן אני להישבע.

פקד החוקר להחזיר את מוכתר זאגלי אל תא כלאו, ואלי בן חמדון, שהוזמן לחקירה, סיפר: – אהבתי וחמדתי את הנערה אעישה, שהייתה נחמדה וחכמה ביותר והצטיינה בכל המעלות הטובות, מאז היותה ילדה קטנה. שלחתי אנשים חשובים לבקש את ידה, אך האב שהכיר יפה אותי ואת משפחתי, לא רצה להכניסני בסוד משפחתו, ולעומת זאת מסר את בתו בידי סעיד בן חליפה. עדיין רווק אנוכי… לפני שלושה ימים עברתי ליד השער של באשרה־אל־חיר. והנה הגיענגי קול אשה. היה זה קולה של אעישה, שאמרה לי: “אם עדיין תאהבני, יקירי, תבוא אלי ביום ראשון עם מתנה בידך. רוצה אני בקורדיה מפוארת ביותר. בעלי אינו בבית כי נסע למרחקים, ומה שלא השגנו בעבר, נשיג בעתיד”. הבאתי לאעישה את הקורדיה, שהזמנתיה אצל רוקם יהודי, והיא שמה את התכשיט בביתה, וקבעה לי שעה לפגישה, ליד שלושת התמרים, אחרי השקיעה. מכיוון שאני סקרן מטבעי, נעמדתי בפינת המיידן, כדי לראות את המתרחש סביב בית אעישה. כי תמהתי על כך, שבדברה אתי לא באה האשה הנשואה במבוכה, אם כי התכוננה לעשות מעשה שלא ייעשה אצל המוסלמים. והנה ראיתיה מארחת את מוכתר זאגלי, מסתודדת אתו ונפרדת ממנו. התמלאתי כעס רב: הנה אשה בעולת בעל צוחקת עלי, על חברי ועל בעלה, ומי יודע מה עלולה אשה מורדת זאת לעשות למשפחות שלוות. בשעה שש בערב כאשר באתי אליה, כרתתי בחרב חדה את ראשה שחשב מחשבות סוררות ופסולות. את הגופה הבוגדנית הסתרתי בפינה אפלה מאחורי בית עזוב, ואת הראש הערוף עטפתי במטפחת אדומה והשלכתיו החוצה, ליד החומה. אחר־כך ברחתי על נפשי. והנה אני לפניכם כדי שתוציאו פסק־דין כראות עיניכם.

שמעו כל הנוכחים את דרכי החקירה של הצעיר ונוכחו לדעת, כי דעתו צלולה ופעולתו נבונה, וכולם שמחו על שנגד עיניהם נתגלו בבהירות נסיבות הרצח וגורמיו. ביקש החוקר הפסקה של שתים עשרה שעות והציע לפאחה למנותו כשופט יחיד, ומה שיחליט יקבל את הגושפנקה המוסמכת של השלטונות ויחייב את כולם.

קיבלו הפאחה והמסובים את הצעת הצעיר והחליטו למלא את מבוקשו.

בתום ההפסקה קראו את ההורים, את שני היריבים על אהבת אעישה ואת בעלה של הנרצחת מתוך תאי בית־הכלא, שבו היו כלואים, והצעיר התחיל לנמק את פסק דינו. וכל נכבדי העיר– שופטיה, רבניה, המופטי, ובראשם הפאחה – מקשיבים קשב רב. ואלה דברי הצעיר:

– מוכתר זאגלי חף מכל פשע ולכן ייצא לחופשי.

– את אביה של אעישה הנרצחת, הסוחר בשיר בן מחמוד, אני דן לשלוש שנות מאסר, על שלא הצליח לחנך את בתו ועל שלא שם עין מספיקה עליה. אילו נהג כשורה, לא הייתה בתו מסוגלת למעשיה הסוטים.

– לאם הנרצחת אני פוסק חמש שנות מאסר. מחובתה היה להשגיח על הליכות הבית. הבת מוכנה תמיד לספר לאם את ענייני לבה, אך אם זו זנחה את בתה היחידה ולא הקדישה לה זמן מספיק; על־ידי כך איפשרה לה משא ומתן עם בחורים צעירים. הדברים לא נראו לבת כחטאים והכל נראה מותר לה. מסיבה זו פשעה האם של אעישה יותר מאביה.

– לבעלה הצעיר של אעישה, סעיד בן חליפה, מגיעות שבע שנות מאסר עם עבודת פרך, משום שהזניח את אשתו ועזבה לבדה, והיא צעירה לימים. הוא הוא שגרם לה שיעמום ובטלה, ובגללו לא נתמלאו משאלותיה, חלומותיה וגעגועיה הקשורים בבעל נעוריה. עתה יהיה לסעיד בן חליפה זמן רב למחשבה, וכאשר ייצא לחופשי וישא לו אשה אחרת, יידע כבר כיצד לנהוג בה.

– לאלי בן חמדון הרוצח אני פוסק שלושה חודשי מאסר, על שלא היה לו רישיון לשאת חרב, אך לא על עצם המעשה. כי במעשהו מנע מאשה סוררת לסבך ולסכן משפחות הגונות ואין בו אשמה כלל וכלל.

פסק־הדין, שהעיד בדומה לחקירה ועריכת הדברים דבר דבר על מכונו, על חכמתו ופיקחותו של הצעיר המלומד, מצא חן בעיני טאהר פאחה הנאור, והוא החליט להשאיר את הצעיר בחצרו, כשופט עליון במדינה.

ומאז ישב הצעיר החכם בסודו של הפאחה, ושמו נתפרסם לתהילה בטריפולי ובכל רחבי לוב.

נ. שלושה מתים ואחד רעב / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6056)    🔗

יהודי אחד, פקיד השלטון האיטלקי בטריפולי, יצא, לפי פקודת הממונים עליו למסע, כדי לרשום את התושבים המתגוררים בכפרי הסביבה, בכללם – קהילות יהודיות קטנות ונידחות. והימים ימי חול־המועד פסח. ביקר האיש בעיירות חומס, זליטין, מיסורטה ועוד, והתכוון לשהות גם בעיירה קוסבאת המצטיינת בעצי־הזית, בבתי־הבד העתיקים ובתעשיית־השמן המפותחת בה. מרבית אנשי הקהילה בקוסבאת היו בימים ההם נבערים מדעת ומאמינים באמונות תפלות.

ניגש הפקיד אל ראש השלטון המוסלמי בעיירה, ראפיק ביי, וביקר גם אצל חייליו, הקאראביניורי האיטלקיים. ואותו יום היה יום־השוק בקוסבאת, שנקרא בפי הערבים בשם “סוק אל חמיס” (השוק של יום חמישי). אצל היהודים היה אותו יום היום האחרון של פסח.

בבית הממשלה נפגש הפקיד היהודי עם הקצין האיטלקי, הקומיסר פינו ועם מזכירו פרוזאטי, ואלה הזמינוהו לסעוד אתם ארוחת צוהוריים וערב. היהודי סירב, כי לא רצה לחלל את מסורת האבות ולאכול חמץ בעיצומו של חג הפסח הקדוש.

הלך האיש אל השוק העירוני, כשאמתחתו ריקה וקיווה שאחיו היהודים, הידועים כמכניסי אורחים, יתוודעו אליו. הוא מצא אותם ישובים מול עז שזה עתה נשחטה, ועדת זבובים טרדניים מזמזמים סביבם. האנשים היו טרודים בחלוקת הבשר, ולא השגיחו כלל באורח, אם כי התהלך בבגדי השרד בכיכר־השוק.

אותו ערב נכנס הפקיד לבית הכנסת, אך גם בו לא שמו אליו לב. אומנם, כאשר פתח בקדיש־יתום נוכחו המתפללים לדעת כי הפקיד הוא יהודי, אך בתום התפילה לא הואיל איש להזמינו לביתו. כאשר עמד השמש לנעול את בית הכנסת וללכת אל ביתו ואל משפחתו, עזב האורח המסכן בפחי־נפש את המקום.

באין ברירה פנה הפקיד אל בית הפקידות, שם נמצאת דירתו של המזכיר פרוזאטי, שהזמינו לארוחת ערב. כאן נודע לו להפתעתו, כי גם המזכיר הוא מזרע היהודים. אחרי שקידש על היין בנוסח יהודי איטליה בילה האורח את הערב בחיק משפחת־פרוזאטי היהודית.

למוחרת היום, יצא הפקיד את קוסבאת בבוקר השכם, כדי להגיע באוטובוס הראשון אל טריפולי, ובלבו חשב: יהודי קוסבאת הביאוני לידי עבירה בהשאירם אותי ללא אוכל כשר וללא לינה בליל התקדש החג. הם אילצוני להתאכסן בביתו של גוי, שרק במקרה נתברר כי יהודי הוא. אכן, ראויים יהודי קוסבאת לעונש חמור.

כעבור זמן מה נתבקש הפקיד להופיע בפני ראש קהילת טריפולי, הרב גביזון, כדי להסביר מדוע חילל את החג הקדוש. אחרי שהסביר לרב את כל מה שאירע לו בקוסבאת, פסק הרב: הפקיד חף מפשע.

יום אחד באו נכבדי קהילת קוסבאת לטריפולי הבירה כדי לדון עם הפקיד היהודי בעניינם. מה עשה הפקיד? נתן להם תחילה להמתין לו במשרדו כמה שעות, וכך לא יכלו הנכבדים לאכול ולשתות כל אותו יום. הוא ביטל גם את השידוך בין אחד מצעירי קוסבאת לבין עלמה אחת מטריפולי, כי חשד שצעיר זה הביא את דיבתו רעה אל רבה של טריפולי. כן גרם הפקיד צרות צרורות נוספות לתושבי קוסבאת.

הגישו יהודי קוסבאת תלונה על הפקיד לרב, והוא הזמין את שני הצדדים כדי לשמוע את עצומותיהם. הפקיד היהודי סיפר לרב את אשר קרה אתו, כאשר קהילה שלמה של יהודים לא מצאה אפשרות להזמינו ולאכסנו לחג.

טענו אנשי קוסבאת בפני הרב: – היה מעשה בקהילתנו, יהודי בא לעירנו בחג הפסח. קיבלנוהו, כמנהג אבותינו ואבות אבותינו, הוא אכל את מצותינו ושתה את ייננו. אך בסופו של אותו יום מתו שלושה מבני קהילתנו. מאז כולנו נזהרים מעין־הרע של יהודי עובר־אורח ואין אנו מכבדים יהודי המזדמן למקומנו בחג הפסח בשום דבר מאכל. גם לדרוך על סף ביתנו אין אנו מרשים לו.

מחל הפקיד היהודי ליהודי קוסבאת על עלבונו, כי הבין שהם נבערים מדעת, מאמינים בעין־הרע ובאמונות תפלות.

נא. בן־המלך והנסיכה השתקנית / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6057)    🔗

באחת הארצות חי מלך ולו בת יחידה, יפהפייה ופיקחית עד מאוד. רצה המלך כי חתנה יהיה איש נבון ומבין דבר, שיידע לעניין את הבת, שאביה אהב אותה כבבת עינו. מה עשה? שלח כרוזים לכל קצווי מדינתו, שיגר שליחים אל הארצות השונות, ובאמצעותם הודיע: – מי שירצה לשאת לאשה את בת־המלך ירום הודו ולרשת בבוא הזמן גם את כס המלוכה, יבוא אל הארמון וינסה לדבר עם הנסיכה. אם יצליח לדובבה, והיא תדבר אתו בלילה, אחרי ההיכרות, סימן הוא כי מצא חן בעיניה, והיא תינשא לו בכל ההדר והפאר. אך אם ייכשל המחזר, יידון למוות, ואת גופתו יתלו בשער הארמון.

אבירים, בני מלכים ורוזנים, שבאו מארצות שונות, ניסו את מזלם, אך לא הצליחו לקשור שיחה עם בת־המלך. במשך לילה שלם שתקה הנסיכה, ובבוקר הוציאו את המחזר להורג. כבר נמנו עם התלויים בשער הארמון מאה וחמישים בחורי חמד, בני משפחות מיוחסות, והדבר הטיל אבל כבד במדינת המלך ובמדינות הסמוכות לה.

יום אחד הגיע לעיר הבירה נער צעיר, בן־מלך של מדינה מפורסמת מאוד, יודע שפות רבות, חכם ופיקח. שמע הצעיר על בת־המלך ועל הדרך שבעזרתה אפשר לזכות בה לאשה, והדבר קסם ללבו. מה עשה בהגיעו לעיר הבירה? יצא מיד לארמון, התייצב בפני המלך וביקש ממנו את יד בתו.

לא רצה המלך להקשיב לדברי הנסיך הצעיר, והשתדל למונעו מלהוציא את מחשבתו לפועל. אך הבחור שנה ושילש את בקשתו, עד שהמלך אמר לו: – מאה וחמישים בחורים גיבורים כמוך חירפו נפשם כדי לדובב את בתי, וחיי כולם אבדו ותמו, כי לא עלה בידם הדבר. חבל לי עליך, נערי, כי יודע אני שגורלך לא יהיה שונה מגורלם.

אך בן־המלך עמד בתוקף על שלו וטען: – אדון רב החסד! יש בידי למצוא מהלכים אל לבה של בתך הנאה, כי רכשתי לי ידיעות רבות בבתי־האולפן המפורסמים שבמדינת אבי המלך.

הזמין המלך אל ארמונו את הקאדי, ובנוכחותו חתמו המלך והנסיך המלומד על הסכם: אם יצליח הנסיך לדובב בלילה את בת־המלך, ישא אותה לאשה ויירש את כיסא המלוכה בעתיד. אך אם לא יצליח הדבר בידו, יוצא להורג בבוקר השכם.

עד למועד פגישתו עם הנסיכה נשארו ברשותו של הנסיך כמה שעות. מה עשה? יצא לטייל בחוצות העיר. בהגיעו אל שערי בוסתן המלך, רצה להיכנס פנימה, אך השומרים מנעו זאת בעדו. אמר להם: – בעתיד אהיה חתנו של המלך. והיה אם תכניסוני פנימה, אעלה אתכם בדרגה; אך אם תסרבו, אוציאכם להורג, מייד אחרי שאדובב את בת־המלך.

נשתכנעו שומרי הבוסתן והרשו לצעיר להיכנס. התיישב הצעיר ליד בריכת המים, שמולה גדל אילן יסמין מסועף, ופתח בשיר כדי לעודד את נפשו הבודדת. ומולו מרהיב הדשא וריח־היסמין הטוב נודף למרחקים.

תוך כדי שירה הוא שומע שתי ציפורים משוחחות על אחד מענפי האילן.

אמרה ציפור לחברתה: – בן־המלך השוכב פה מתחת לעץ, שעותיו ספורות. הלילה יבוא לדובב את בת־המלך, אך היא לא תענה לו, וכך ייחרץ גורלו למוות. ומה שקרה למאה וחמישים הנסיכים שניסו ולא הצליחו, יקרה גם לו.

ענתה לה הציפור השנייה: – חבל על זה עלם החמודות, הוא צעיר ויפה־מראה עד מאוד. ולמה ימות בטרם עת?

אילו שמע הנער לעצתי, – המשיכה הציפור הראשונה, – היה ניצל מגזר דין המוות. – והיא סיפרה לחברתה, כיצד עשוי הנסיך להינצל.

הנסיך האזין יפה לשיחת הציפורים ושם את סוד־העצה על לוח לבו. כאשר הגיעה השעה המיועדת, התייצב בפני המלך ואמר: – הנני מוכן ומזומן!

אחרי שאכל ושתה, קשרו המשרתים את ידיו כדי שלא ינסה להשתמש בהן, הכניסוהו לתוך חדרה של בת־המלך ופתחו את האשנב כדי להקשיב לכל הגה היוצא מפי הנסיך.

כאשר ניצב בן־המלך מול הנסיכה, נדהם למראה יופיה הנדיר, כי פניה הזהירו כפני החמה. אך התאפק ולא הביע את רגשותיו כלפיה. הוא דרש בשלומה, אך היא לא ענתה על ברכתו. פנה בן־המלך אל הנערה: – אילו מנהגים מוזרים שוררים בארמון אביך?! דרשתי בשלומך ולא ענית על ברכתי. אם תנהגי כך בעתיד, יהיה לך רע בחיים.

שתקה בת־המלך, אם כי דברי הצעיר נאמרו בחן, וקלסתר פניו הנאה, נימוסיו ודיבורו סללו מסילות אל לבה. ובן־המלך המשיך לדבר: – אם לא תשיבי לדברי, אשוחח עם המיטה שאת שוכבת עליה; היא תענה לי במקומך.

פנה הנסיך למיטה: – השיבי לי, מיטת בת המלך, השיבי על שאלותי.

לפתע נשמע רחש־לחש מתחת למיטה, והנסיך המשיך: – את, היושבת מתחת למיטה, צאי נא, צאי נא אלי!

מיד יצאה מתחת למיטה עלמה יפהפייה והנסיך פנה אליה: – רוצה אני לשמוע קולות נגינה וזמרה.

מיד יצאו מתחת למיטה שלוש נערות טובות מראה, אחת מחזיקה כינור בידה, אחת– תוף, ואחת– עוּד (נבל בעל שמונים מיתרים), שלושתן התחילו לשיר ולנגן, והצעיר ניסה לשוחח עם הנסיכה השתקנית על ערך השירה והנגינה. אך הנסיכה לא הוציאה הגה מפיה. פקד הנסיך על הבנות לחזור למקומן, ושוב פנה אל המיטה: – ספרי לי, ספרי, הו מיטה, המשמשת משכב לנסיכה, אגדה נחמדה ויפה.

התחילה המיטה לספר:

היה היו אי פעם שלושה חברים: חייט, נגר וקוסם, שלא היתה להם אפשרות להתפרנס בעיר מושבם. החליטו השלושה לצאת לעיר אחרת, כשהם מצויידים בכלי מלאכתם. שמא ישתנה מזלם עם שינוי המקום. הלכו והלכו עד שהגיעו לחורשה עבותה. השמש שקעה וחושך כיסה את פני היקום. מה עשו? חילקו את הלילה לשלוש משמרות והחליטו: כל אחד ישמור, בבוא תורו, משמרת אחת. עלה בגורלו של הנגר לשמור ראשון, ארבע שעות רצופות. השתעמם הנגר החרוץ, כי הבטלה העיקה עליו. מה עשה? לקח בול עץ שהיה מונח בחורשה, הקציע אותו ופיסל ממנו פסל של נערה. בתום ארבע שעות של משמרתו העיר הנגר את החייט, כדי שיחליפו.

התחיל החייט את משמרתו ומה הוא רואה? בובת נערה יפה וחטובה מעץ מונחת על האדמה. מייד ניגש החייט למלאכה והלביש את הבובה היפה והעירומה מלבושים נאים. ואכן, הבגדים הלמו את הבובה. בינתיים עברו ארבע שעות של משמרת החייט, והוא העיר את הקוסם.

קם הקוסם למלא את תפקידו ומה הוא רואה? בובה יפהפייה, עדוייה במיטב הבגדים, מונחת על האדמה, ורוח אין בה. מה עשה? הפיח בכוח קסמיו רוח חיים בה, והיא התחילה לנוע, לשיר ולרקוד.

בקומם ובראותם כי הבובה חיה וקיימת, וגם כוח דיבור לה, התחילו שלושת בעלי־המלאכה, לריב ביניהם. טען הנגר: – לי שייכת הנערה. אני הראשון שפיסלתיה מגולם־עץ.

טען החייט: – אני הלבשתיה בגדים נאים ומשום כך לי היא שייכת.

טען הקוסם: – אלמלא הפחתי בה רוח חיים, הייתה הבובה נשארת גולם. משום כך היא שייכת לי.

וכך המשיכה המיטה את סיפורה: – והנה עומדים שלושת החברים ורבים ביניהם: למי שייכת הנערה היפהפייה?

אמר הנסיך: – דעתי היא, כי הבובה שייכת לקוסם, שהפיח בה נשמה ורוח חיים.

מייד קפצה בת־המלך ממיטתה וקראה: – טועה אתה, אדוני! החייט, שהלביש את הבובה בגדים נאים והולמים, הוא צריך לזכות בה, כאשר יצאה מידי הנגר הייתה לה רק צורה ודמות, ורק אחרי שהחייט הלבישה, היא נראתה בעיני הקוסם יפת־תואר, טובת מראה וראוייה להכניס בה נשמה.

המלך ובני פמלייתו שמעו להפתעתם המרובה מבעד לאשנב, כי הנה הצליח הנסיך לדובב את הנסיכה. כעס המלך על כישלון בתו והודיע: – אין אני מאמין למיטה, המסוגלת פתאום לדבר. נעשה נסיון שני בלילה הבא.

הסכים הנסיך לנסות את מזלו שנית.

למחרת היום ישב הנסיך הנבון שנית ליד האילן הסמוך לבריכת המים של הבוסתן, ושוב שמע את הציפורים משוחחות ביניהן. שוב גילו לו מה עליו לעשות בליל־הניסיון השני.

גם בלילה השני נהגו בו בני הפמלייה של המלך יפה, האכילוהו והשקוהו, ואחר־כך כפתו את ידיו כאשר הכניסוהו לתוך חדר הנסיכה, היא רצתה דווקא לדבר אליו, כי הצעיר שבה את שימת ליבה, אך קשתה עליה יד אביה האכזר, ולכן לא ענתה לשאלות הבחור היפהפה. עד שזה פתח ואמר: – פיך, היפה בנשים, הוא נעול, אך דוברות אלי עינייך ממול, לכן אנסה לדבר לכיסא, שאת לתפארת יושבת עליו; וזאת לדעת, כי במשך היום הוציאו המלך ומשרתיו את המיטה מן החדר, כדי שהנסיך לא יוכל להשתמש בה.

יושבת הנסיכה על כיסאה ומחזיקה אותו בשתי ידיה, והנסיך שוב מזמין את שלוש המנגנות לשיר, לנגן ולצאת במחולות. אחרי שסיימו את הופעתן, פנה הנסיך אל הכיסא: – ספר נא, ספר לי, כיסא, המשמש כמושב לנסיכה, אגדה נחמדה ויפה.

פתח הכיסא וסיפר:

היה היו שני אחים, אחד עשיר ואחד עני. לעשיר היתה בת יפהפייה, ולעני שלושה בנים יפים ומלומדים; כי למרות עוניים למדו דברי תורה, חכמה ומדע.

פעם בא בנו הבכור של האח העני אל דודו העשיר וביקשו: – תן לי עבודה מדי יום ביומו, בניקוי חנותך.

גם האח השני ביקש מדודו: – הרשה לי לעזור לך בסידור הקניות.

גם השלישי ביקש: – הרשה נא לי לנהל את החשבונות של בית עסקך.

הדוד העשיר הסכים ושלושת הנערים עבדו בלי לקבל תמורה. כי הדוד העשיר והקמצן לא אהב לשלם שכר לעובדים, ולקרוביו העניים על אחת כמה וכמה.

יום אחד בא האח העני אל אחיו העשיר וביקש ממנו את שכר עבודתם של שלושת בניו. ענה לו האח העשיר: – כל אחד משלושת בניך אוהב את בתי היפהפייה והנחמדה. שכרם הוא שהם מסתכלים ביופיה ונהנים ממנו.

השיב האח העני: – אם כך הוא הדבר, תבחר לך את אחד הבנים המוצא חן בעיניך, כחתן לבתך, ולשני אחיו שלם את השכר המגיע להם.

ראה האח העשיר כי צודקים והגיוניים דברי אחיו. מה עשה? קרא לשלושת האחים ואמר להם: – שמעו, בני אחי! אתן לכל אחד מכם מאתיים לירות־זהב, כדי שתצאו לעולם הגדול ותרכשו לעצמכם מקצוע מועיל בחיים. כעבור שנה בדיוק, מעצם היום הזה, תחזרו אלי. מי שיחזור ובידו המקצוע הטוב והחשוב ביותר, לו תהיה בתי לאשה.

ענו האחים: – שמענו מה שאמרת, ונעשה כפי שדיברת!

אחרי שנצטיידו בצורכי אוכל ומלבושים, והכסף מתנת דודם העשיר היה בידם, יצאו השלושה לדרך. הלכו והלכו עד שהגיעו לפרשת דרכים, ושם בחר כל אחד מן האחים את דרכו. לפני שנפרדו קבעו להיפגש יום לפני פגישתם עם דודם.

ואכן, כעבור שנה נפגשו האחים, וכל אחד מהם מספר על השיגיו ועל המקצוע המשובח שרכש לעצמו.

סיפר האח הבכור: – למדתי רפואה בכמה מוסדות חשובים והוכתרתי בתואר רופא מוסמך. יכול אני להשיב את החיים לאדם הנחשב למת בעיני בני־אדם.

סיפר האח הבינוני: –למדתי להיות מגיד עתידות ומגלה נסתרות. יודע אני מה שאירע בעבר ומה שמתרחש במרחקים בהווה ומה שיקרה בעתיד.

סיפר האח הצעיר: – ואנוכי למדתי ולמדתי, עד שהגעתי לדרגה מקצועית חשובה: קופץ אני בשעה אחת מרחק אשר בדרך כלל נחוצה לאדם שנה שלמה כדי לעשותו.

החליטו השלושה לבחון את המקצועות שנרכשו ומגיד הנסתרות הסתכל בחול שלפניו. לפתע פרץ בצעקה: – רואה אני בחול, כי בת־דודנו היקרה נמצאת בסכנת מוות. עוד מעט ומחלתה תתגבר עליה, ואם לא נמהר להצילה ייפסקו חייה.

הרכיב הקפצן את שני אחיו על כתפיו, קפץ יחד אתם קפיצת הדרך, והנה עומדים שלושת האחים על סף בית דודם. בהיכנסם פנימה ובמוצאם את בת־דודם האהובה במצב של גסיסה הוציא האח הרופא את תרמילו, נטל מתוכו תרופה יעילה, ושם אותה בפי הנערה. בלעה הנערה את סם־המרפא וקמה מייד על רגליה. כך ניצלה ממוות בטוח.

סיים הכיסא את סיפורו, ובן־המלך פנה אל הנסיכה ושאל: – ועכשיו הגידי נא, נעימת ההליכות, למי משלושתם תינשא בת הדוד?

קפצה הנסיכה השתקנית מכיסאה וקראה: – לאח הרופא, כמובן. כי הודות לו היא קמה לתחייה ושבה לאיתנה.

– את שלי, מעכשיו ולתמיד!– קרא בן־המלך בהתרגשות.– הנה שוב הצלחתי לשמוע אותך מדברת!

המלך, ששמע את הכל מאחורי האשנב, השתיק את חתנו המיועד: – אינני מאמין לדברי הכיסא, הסיפור כולו משקר וכוזב, ומחר ניסיון מחודש ייעשה.

גם למוחרת היום גילו הציפורים לנסיך, כיצד עליו לנהוג בניסיון השלישי.

ושוב שקעה השמש והצעיר החכם נתקבל בארמון והובא אל חדר הנסיכה, שנאלצה להתהלך בו הלוך וחזור, כי כל הרהיטים והחפצים הוצאו מתוכו, מחשש פן יוסיף בן־המלך לשוחח אתם.

פנה בן־המלך אל הנסיכה ואמר: – הנה את נענשת, על אשר לא רצית לדבר אתי. אינך יכולה לשכב, אינך יכולה לשבת. עלולה את למות לפני שתפתחי את פיך לשיחה אתי. מרחם אני על נערה יפהפייה כמוך ועל הגורל הצפוי לך. אדבר עם הכתר שעל ראשך, אם כי אין לי כל כוונה לביישך.

שרק בן־המלך שריקה עזה, ומייד הופיעו שלוש הבנות המזמרות, המנגנות והמחוללות. כשגמרו לשמח את בני הזוג, התחיל כתרה של הנסיכה לספר את סיפורו:

היה היה מלך, ולו בת יחידה שהצטיינה ביופיה הבלתי רגיל. בסביבת הארמון התגורר עפרית (שד), שהתאהב בה ובא אליה כדי לדבר בה נכבדות. בראות השד כי בת־המלך אינה מוכנה לדבר אתו, חטף אותה, כלאה בארמונו הנמצא עמוק עמוק בקרקעית הים, והעמיד עליה שומרים. אך מכיוון שלא סמך עליהם, השכין אותה בחדר, שבו ישן את שנתו. וזאת לדעת, כי במשך השנה מתעורר השד רק פעם אחת בלבד, וגם אז לשעה אחת בלבד. ולכן היה מחזיק בידו את שערותיה הארוכות של בת־המלך בכל תקופת השינה שלו.

בינתיים גברו געגועיו של המלך, שרצה לראות את בתו האהובה, אך לא ידע לאן נעלמה. מה עשה? שלח את חייליו להתחקות על עקבותיה. ואלה חזרו וסיפרו: – בתך נמצאת ברשות העפרית, בארמונו שבמעמקי הים.

נמצאו שבעה בחורים אמיצים ונאמנים למלך שהתנדבו להציל את בת־המלך השבוייה, ולכל אחד מן הצעירים מקצוע אחר: אחד נגר, אחד מסגר, אחד צבע, אחד מלח, אחד קוסם, אחד גנב, ואחד צייד.

מה עשו השבעה? בנה הנגר סירה, המסגר חיבר את דפנותיה במסמרים והמלח השיט אותה. חתרו בה השבעה, חתרו עד שהגיעו למעמקי הים. שלחו את הקוסם לחפש בחדרים את בת־המלך ולבדוק מהו מקום מגוריה.

חזר הקוסם לחבריו שבסירה, וסיפר להם: – השד נם את שנתו ומחזיק בידיו את שערות הנסיכה.

השליך הגנב חבל ארוך לחדר השבוייה. נמתח החבל מסביב לגופה, אך בעודם מטפלים במעשי הגניבה התעורר השד משנתו. עד שהספיק להוציא הגה מפיו, שלח הצייד חץ מהיר אל לבו. התמוטט השד ונפל ארצה מתבוסס בדמו. כך שיחררו שבעת המתנדבים את בת המלך מבית כלאה. אך למי מהם תינשא הנסיכה?

התרגשה בת־המלך לשמע הסיפור, תפסה את כתרה בידיה והתחילה לצעוק: – בת־המלך תינשא לצייד שהרג את השד, כי רק הודות לו חזרה לבית אביה.

קרא בן־המלך: – ואני אשא אותך לאשה כי זכיתי לדובבך שלוש פעמים.

נכנס המלך לחדר בתו והכריז: – שמח אני בחתני הנאה והנבון. יהיה לי יועץ נאמן ופיקח. בעוד שבוע ימים נחוג יחד עם כל תושבי המדינה את חג כלולותיכם.

חזר בן המלך אל הבוסתן וחילק מתנות כיד המלך לשומרי הגן. אחר־כך ניגש אל אילן היסמין ואמר אל הציפורים: –ציפורי החמד, לכן ההוקרה, שהושעתן אותי בשעת הצרה. הודות לעצתכן לי רכשתי אשה, גם כיסא המלכות לי יבוא בירושה.

רק גמר הנסיך את דברי תודתו, והנה קפצו הציפורים ארצה, נהפכו לשתי עלמות יפהפיות וסיפרו לו: – בנות־מלך אנחנו, אשר אחד השדים הפכנו לציפורים. כיוון שגילינו לך סודותינו, סר הכישוף האיום מעלינו.

הביא בן־המלך את העלמות אל הארמון, השיא אותן לאחיו, וכולם חיו בעושר ובכבוד.

נב. החנווני הערום / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6207)    🔗

באחת הערים התגוררו זוג קבצנים, איש ואשה, אשר כל אחד מהם היה מקבץ נדבות באיזור אחר. וזאת כדי שבני־אדם לא יידעו, כי בני זוג אחד הם, ולא יקנאו בהם על שהם מתעשרים. מדי ערב היו השניים נפגשים בחדרם הדל וסופרים את הכסף שקיבצוהו במשך היום.

עבר זמן רב מאז התחילו בני הזוג לעסוק במקצועם, אין איפוא פלא שהספיקו לצבור מאתיים שקלי כסף. רכושם הלך וגדל עד שהתחילו לדאוג שמא לא יוכלו להחביאו באוהלם הדל מחמת עין הרע וקירבתו לאוהלים אחרים.

ישבו בני הזוג מתחת לעץ בקירבת אוהלם הדל ושוחחו ביניהם כיצד להסתיר את הממון. אמרה האשה: – סבתי, עליה השלום, שוכנת עפר בבית הקברות שבקירבת העיר. נלך אל קברה, כאילו להשתטח עליו, אך נחפור בור לידו, ואת הכד ובו שקלי הכסף שלגו נטמין בו. איש לא יחפש כסף בבית־הקברות.

נראו דברי האשה בעיני בעלה והחליטו לנהוג כך. אך שעה שבני־הזוג התייעצו ביניהם, ישב בקירבת מקומם חנווני ערום, ששמע את דבריהם, בלי שהרגישו בו.

כעבור כמה ימים הגיע החנווני אל מקום המטמון, הוציא את המטבעות מתוך הכד והחזירו ריק למקומו בבור. בשעת המעשה לא היה איש במקום, אין פוצה פה ומצפצף.

כעבור זמן מה, כאשר באו הקבצנים לבדוק את רכושם ומצאו את כדם ריק, חלשה דעתם. האשה התחילה לילל על האבדה הגדולה ועל הכסף שצברוהו בעמל רב במשך שנים. אך בעלה, שפיקח היה, ניחם אותה ואמר: – אל נא תדאגי, זוגתי היקרה. יהא לבך סמוך ובטוח כי הגנב שחשק בכספנו יימצא. ודאי ראה אותנו הנבל שעה ששמנו את כספנו בתוך המחבוא.

שאלה האשה: – ומה נעשה כדי שהמטמון יחזור אלינו?

ענה בעלה: – עלתה מחשבה בלבי. אלך לקבץ נדבות בין החנויות, לא אפסח אף על אחת מהן. את תלכי בעקבותי ותסתכלי בשבע עיניים בפרצופם של החנוונים, שעה שהם שמים את נדבתם בכפי. כאשר תראי שביב של ניצחון בעיניו של אחד החנוונים שבשוק, שימי לבך מי הוא. כי זהו הגנב.

נראו דברי הבעל בעיני אשתו והחליטו לנהוג כך.

יום אחד, כאשר נכנס הקבצן לחנותו של הסוחר שגנב את המטבעות מתוך הכד, הבחינה האשה בפניו אותות של שמחה לאיד. כאילו חייך לעצמו: האם משלי אני נותן? הרי משלו אני מחזיר לו.

סיפרה האשה לבעלה על התרשמותה, הצביעה על החנווני הערום, והקבצן שמר את הדברים בלבו. יום אחד ראה הקבצן, כי חנותו של אותו חנווני ריקה מאדם. מה עשה? נכנס פנימה, פנה אל החנווני ואמר לו: – כסף רב נמצא ברשותי. חלק ממנו טמנתי במקום מסויים, ורובו נמצא אצלי. עתה נודע לי, כי אחד הסוחרים ירד מנכסיו והוא רוצה למכור את חנותו. החלטתי לגמור עם עסקי הקבצנות ולרכוש בכסף שברשותי את החנות המוצעת למכירה. ובך בחרתי כ“נאמן” שלי, ורק לך אני מגלה סוד זה, כי אתה נראה בעיני איש מהימן. אם תעזור לי לרכוש את החנות בסכום של אלף שקלי כסף, תקבל ממני שלוש מאות שקלים דמי תיווך.

שמע החנווני את דברי הקבצן והירהר בלבו: טרם נודע לקבצן זה כי כספו נגנב, והוא יבוא לבית הקברות כדי להוציא משם את מאתיים השקלים. אם לא ימצא את הכסף בכד, לא תצא העיסקה לפועל ואפסיד שלוש מאות שקלים. מוטב שאחזיר את מאתיים השקלים למקומם, ואקבל מאה שקלים נוספים על אלה שהיו בידי.

הסכים החנווני לשמש כ“נאמן” ועוד באותו יום עצמו החזיר את מאתיים השקלים לכד.

אותה שעה יצא הקבצן בעקבות החנווני, וכאשר נוכח לדעת כי אוצרו הוחזר למקומו, הוציא את הכד מן האדמה וחזר שמח וטוב לב הביתה.

בלילה החליטו בני הזוג לשנות את מקום מגוריהם והחנווני לא ראה אותם יותר.

נג. משפט הנמר והשועל / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6207)    🔗

נמר אחד, שהלך לתומו ביער, נלכד בסוגר. ניסה הנמר להשתחרר מבור כלאו בכוחות עצמו, אך כל מאמציו עלו בתוהו. התחיל הנמר לשאוג שאגות גדולות ומרות, כדי להזעיק את בני בריתו, חיות היער, שיבואו וייחלצו לעזרתו, אך הכל לשווא. שום יצור לא נענה לתחנוניו ולא בא להצילו, אם כי הנמר הבטיח לעזור להם ולעמוד לצדם בעת צרה.

ראה הנמר כי מצבו קשה, ומה עוד שחבריו מתעלמים ממנו, והחליט בלבו: גם אם תימצא חייה שאומנם תצילני ממוות, לא אתחשב בעובדה זו ואטרוף את מצילי.

עבר שועל ביש מזל ליד בור כלאו של הנמר ונכמרו רחמיו עליו. מה עשה? בדק את מוטות־העץ המונחים על השוחה והנה הם ניתנים לפירוק. מיד פרץ פירצה מעל הבור, שדרכה יכול היה הנמר להשתחרר.

אחרי שיצא הנמר מן הבור, רצה להפיק את זממו ולטרוף את השועל שהטיב עמו בשעת צרה.

נפל השועל המסכן על ברכיו והתחנן על נפשו: – אדוני הנמר המהולל, זכור את מצבך האומלל, בטרם באתי אני, ושמתי נפשי בכפי, ועשיתי מעשים לרוב, כדי שיהיה לך טוב! ואחרי שיצאת חופשי, וזאת בזכות עזרתי, התמצא הנאה במותי?

– כך החלטתי לנהוג!– ענה הנמר.– לנקום בך את נקמתי, על כי לא חשו חיות לעזרתי. למרות קריאותי המתמידות, כי צרתי גדולה עד מאוד, אצבע לא נקפו למעני, לא חשבו כלל על שיחרורי.

עגה השועל המסכן: – אם נגזרה עלי הגזירה, ואתה דן אותי לצרה, למות בגלל טוב לבי, שמע גם את משאלתי: ברצוני להישפט אתך בפני בית־הדין המפורסם של בעלי־החיים. כי יודע אני: בין עופות ובהמות מפותח חוש הצדק והיושר מאוד. ואם יצא גזר־דינם נגדי, אקבל בהכנעה גמורה את הדין.

הסכים הנמר ללכת עם השועל ולהישפט אתו בפני בית־הדין של הבהמות ועופות הבית. הגיעו שניהם אל שור זקן ושבע ימים, וזה הסכים לשמוע את טענות בעלי־הדין.

סיפר השועל את אשר קרה לו וסיים: – אנכי הצלתי את זה הנמר, אך הוא, כפוי טובה, עלי מתמרמר. אחר שיצא מבורו, הוא רוצה לטרוף את משחררו.

הכריז השור: – ומה על הנמר לעשות לדעתך? גם אני עמלתי הרבה שנים, הריצוני קשה בשדות וכרמים, מחרשה משכתי באדמות טרשים. עבודת פרך היתה כל היום מנת חלקי וחשבתי: בסוף ימי אבוא אל נחלתי. והנה עתה, בימי שיבתי, החליט אדוני לשחוט אותי; מעורי נעליים יעשו, ובני־אדם בהם ישתמשו. אף בן־אדם, שהוא כליל הבריאה, משלם לי רעה במקום הטובה. ובמה אנחנו יותר עדינים? תהנה, הו נמר, מסעודת מעדנים.

לא מצא פסק־דינו של השור חן בעיני השועל והוא פנה אל הנמר ואמר לו: – שור זה מרוב הימים, שכח את דיני חכמים. נלך אל התרנגולת שתשפוט בינינו. היא מקרקרת כל היום בחממה על אפרוחיה, שאותם תכסה מתחת כנפיה; בטוח אני כי לבה לב רחמן, והיא תוציא משפט מתוקן.

הסכים הנמר להישפט אצל התרנגולת.

פגשו שניהם את התרנגולת בחצר המשק, והנמר סיפר לה את קורותיו: כיצד נפל לתוך המלכודת בבור, כיצד צעק ושאג אך החיות לא באו לעזרתו, וכיצד נשבע להינקם כאשר יצא לחופשי. – אמנם, שועל זה הצילני – סיים הנמר את טענותיו, – אך הוא עשה זאת בתום לבו, בעוברו במקום במקרה. לכן דינו כדין חיה שלא עשתה דבר לישועתי. גמרתי אומר בלבי לטרפו, כדי להנות מבשרו.

פתח השועל את פיו ואמר: –תרנגולת תרנגולת, יפת הכרבולת! האם תדוני לכף חובה, צדיק ורשע באותה דרגה? מה פשעי ומה חטאי, שהצלת הנמר עלתה בידי?

הכריזה התרנגולת: – זה מנהגו של עולם והוא מקובל על כולם. מאות ביצים אטיל כל שנה, ומה מקבלת אני כתמורה? קצת גרעינים יבשים ובלים, ואת אפרוחי ממני נוטלים. עתה שזקנתי וכוחי אין אתי, החליט אדוני על שחיטתי. גם אלוהים, מנהיגו של עולם, הצריך לקיים ולדאוג לכולם, ולבו מלא אהבה רבה, גם הוא משיב רעה על טובה.

פנה השועל אל הנמר: – אדוני הנמר הטוב ונחמד, עשה־נא עוד ניסיון אחד. נלך ונשמע מה בפיו של הסוס, הידון הוא אותי לכף זכות? ומה שיחליט הסוס אקיים, בלי לערער ובלי להתקומם.

ניגשו הנמר והשועל אל פתח האורווה, סיפרו לסוס את קורותיהם, ושטחו בפניו את טענותיהם.

העמיד הסוס פני תם ובהטותו את ראשו כלפי הקרקע, בחן בפרסת רגלו את האדמה, כאילו הוא רוצה לקבל עצה ממנה. אחר כך הרים את ראשו ואמר: – כל העניין בעיני הוא לפלא, לא אוכל להאמין לדברים שכאלה. כיצד יכול השועל לשחרר חיה חזקה ועזה כנמר? הוא רזה בגופו וירוד במשקל, ולמעשה־גבורה זה הוא אינו מסוגל. נלך ונראה במקום המקרה, אם בכלל ייתכן סיפור שכזה. אם אראה בעיני את מקום השיחרור, אוכל להאמין בכל הסיפור.

הסכימו הנמר והשועל לחזור למקום הבור ולשחזר שם את כל המצב, כדי להוכיח לסוס שאכן, שיחרר השועל את הנמר. לפי הוראותיו של הסוס חזר הנמר למלכודת הבור, והסוס אסף גזרי עצים ושם אותם על פיו. אחר־כך פנה אל הנמר והכריז: – נסה נא עתה, נמר כפוי טובה לצאת מן הבור בכוחות עצמך. על שאין בלבך התחשבות בזולת, ומלא נקמה הוא ורשע בלבד, תישאר כאן בודד בבור שבייך, עד בוא הצייד ליטול נפשך.

נשאר הנמר שבוי, בתוך מלכודת הבור, נוהם ושואג ומיילל, מחכה לגורלו המר. והשועל הודה לסוס החכם, ושניהם נפרדו בשלום לדרכם.

נד. האלמנה ה“נאמנה”/ דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6445)    🔗

בני הזוג הצעיר נשבעו להיות נאמנים זה לזה עד סוף ימיהם. בתום שנה לחג כלולותיהם שוחחו האיש ואשתו על לקח השנה ועל העתיד, והאשה אמרה לבעלה: – אם חס וחלילה יקרה המקרה ואתה תלך לפגי אל עולם האמת, אשמור את זכרך בקרבי לעד. קברך יהיה ביתי ועליו אשפוך דמעות על שאינך. לא אשכחך עד עולם.

בדבריה אלה פתחה האשה פה לשטן, ואמנם האיש נהרג בתאונה ונקבר בבית הקברות, הרחק מן העיר. האלמנה הצעירה הקימה אוהל על קבר בעלה ולנה שם לילה ועור לילה.

ביום השלישי אמרה המשרתת לאלמנה: – גברתי, אל תלכי הלילה ללון על קבר בעלך, פן יקרה לך אסון.

תמהה האשה: – מה פתאום?

הסבירה המשרתת: – אחד הפושעים, רוצח שנכלא בבית הסוהר והמלך דן אותו לתלייה, נמלט הלילה, לפני שגזר דינו הוצא לפועל. הוא בוודאי משוטט בסביבת העיר, וכל המתרחק מן הבית מסתכן בנפשו.

סירבה האשה לשמוע בקול המשרתת, וכתמול שלשום לקחה את חפציה אתה והלכה ללון באוהל שעל קבר בעלה.

כאשר נודע למלך על בריחת הרוצח מבית־הסוהר, הזמין אליו את שר המשטרה וקרא אליו בכעס ובזעם: – אתה, הממונה על בית האסורים, הזנחת את תפקידך. לא שמרתם, אתה ושוטריך, על הרוצח, ולכן דמך בראשך. אם תמצא את הרוצח, הוא יבוא על עונשו. אך אם לא תצליח לתופסו, יותז ראשך מעליך.

הלך השר לחפש את הרוצח אל בית הקברות. כאשר התקרב למקום ראה אור מנצנץ מתוך אוהל שעל אחד הקברים. הוא הציץ פנימה ומה נדהם לראות במקום שומם זה אשה צעירה ויפהפייה. רצה השר לעזוב את המקום, אך האשה עצרה בעדו ושאלה: – מה מעשיך כאן, אדוני, ומה תבקש במקום נידח זה?

סיפר לה השר על בריחת הרוצח ועל פקודת המלך הציעה האשה: – תבלה אתי את הלילה הזה ובבוקר נחפש יחד פיתרון לתפיסת הפושע הנמלט.

שמע השר בקול האשה הנחמדה ובילה אתה את הלילה באוהל.

למוחרת היום שאל השר את האשה: – ומה בדבר הפושע?

הציעה האשה: – אם תבטיח לשאת אותי לאשה אעשה דבר לפתרון הבעייה ולטובתך.

השר הבטיח והאשה המשיכה להסביר: –נוציא את גופת בעלי המת מקברו. תקטע את יד ימינו ותוציא לו עין ימין, כדי שאי אפשר יהיה להבדיל בינו ובין הרוצח. ולמלך תספר, כי תפסת את הרוצח אך בעת ההאבקות אתו נעקרה עינו ונקטעה אמת ידו.

עשה השר כעצת האלמנה הצעירה: הוציא את גופת בעלה מן הקבר, סימא את עינו הימנית וקיטע את ידו. בו בלילה נתלתה גופת ה“רוצח” על עץ בכיכר השוק. ולמלך סיפר: – תפסתי את הרוצח המבוקש, נאבקתי עמו והרגתיו. והנה תלוייה גופתו על עץ גבוה בכיכר העיר.

בהגיע המלך אל מקום התלייה, הסתכל בגופה ומייד הבחין כי השר שיקר לו. גופת המת לא התאימה כלל לצורת הרוצח הנמלט, שהיה נמוך קומה ובעל שרירים. הבטיח המלך לסלוח לשר שמעל בתפקידו, בתנאי שיתפוס את הרוצח חי ויסגירנו לידיו. ואכן, אחרי רדיפה של שלושה ימים נלכד הרוצח ונמסר בידי המלך. פסק הדין הוצא לפועל וגופת הפושע נתלתה על עץ גבוה, אות אזהרה והרתעה לבני מרי.

נודע למלך, כי בגלל האלמנה ששכחה את בעלה ביום השלישי אחרי מותו, מעל שר־המשטרה בתפקידו. מה עשה? שלח שלושה שוטרים להביא בפניו את האשה וציווה לקושרה לזנב סוס משתולל. האשה נסחבה על־ידי הסוס, עד שנתרסקו עצמותיה, ועונש זה שימש מאז אות ודוגמה לנשים, להשאר נאמנות לבעליהן ולזוכרם לפחות שבוע ימים אחרי מותם.

נה. השייך הפיקח מוציא לאור משפט / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6446)    🔗

באחת ממדינות המזרח היה שולטן שנהג בנתיניו הרבים בחסד וברחמים. אך בני השבטים לא קיבלו על עצמם תמיד את מרותו. מדי פעם היה אחד השבטים פורק את עול המשמעת ומתמרד נגד השולטן.

מאמצים רבים עשה השולטן כדי להתגבר על המורדים. לעתים היה שולח את צבאו להשליט סדר ולגבות את המסים מידי השייכים עזי־הנפש, אך לרוב היה נוהג במקל־נועם ובצורה ידידותית. במיוחד כיבד השולטן את השייך החכם איברהים אבו־ראזי. פיקחותו של השייך היתה לשם דבר, וכל אלה שהתדיינו בפניו רחשו לו חיבה ואהדה על כושרו לפשר בין הניצים ולהוציא לאור משפט צדק. לא היה בכל ארצות השולטן שייך מפורסם בחריפותו ובפיקחותו כאיברהים אבו־ראזי.

ויהי היום, והשולטן שחזר מאחד המסעות שלו שמע מפי וזירו הגדול את הסיור הבא: – ראש הסוחרים, אדם מכובד ובעל השפעה, מתלונן, כי בשובו לביתו אחרי שנעדר ממנו שבוע ימים, מצא את הסונדוק (הארגז), שבו החזיק את המוהר של אשת נעוריו, תכשיטיה ורכושה, ריק ואין בו מאומה. האיש ביקר כבר אצל הקאדי, ניסה להשפיע באמצעות המופטי על המטיפים שיביאו את הגנבים להחזרת הגניבה, ואני ציוויתי על מפקד הקראול (המשטרה) לגלות את השולחים יד ברכוש זר. אך כל אלה בלי תוצאות.

שמע השולטן את סיפורו של הווזיר ושלחו אל אוהלו של השייך איברהים אבו־ראזי, כדי להזמינו לנהל את החקירה עד שיימצא הגנב בן־הבליעל. הוחלט שכל הוצאות מאכלו ואיכסונו של השייך ופמלייתו, יבואו מאוצר המדינה, וכי השייך יתארח בארמון השולטן בכל הכבוד הראוי לו.

קיבל השייך את שליח השולטן בסבר פנים יפות והסכים לשבת על כס המשפט, לחקור ולדרוש את ענין הגניבה, עד שהגנב או חבריו יימצאו ויבואו על עונשם.

ביום המיועד לפתיחת הדיון התכנסו באולם בית המשפט רואי־פניו של השולטן, המופטי והקאדי, נכבדי עיר הבירה ואנשים רבים. ישב השולטן על כסאו ולימינו השייך המהולל, ועיני כל הקהל נטויות אל פני היושבים ראשונה במלכות. בתחילה הובא בפניהם הסוחר התובע, בעל הסונדוק. אמר לו השולטן: – עמוד על רגליך, נכבדי, וספר לנאספים במקום זה כל מה קרה לך.

סיפר הסוחר העשיר את מה שאירע לו.

שאל השייך את הסוחר: – הגד נא, אישי הסוחר, במי אתה חושד? בקרובים, בשכנים או באנשים המוכרים לך?

ענה הסוחר: – אדון רב־החסד ארבעה שכנים לי, ארבעתם מתנכלים לרכושי כל הימים, כי עינם צרה בעושרי שצברתי בדם וביזע, וחלק ממנו בא לי בירושה מאבי המנוח. לא פעם העלו עדרים על אדמתי, התנגשו עם משרתי, חרשו חלקות אדמתי, וגרמו לי צרות רבות. סבורני, כי אחד מהם גנב את רכושי מן הסונדוק.

ציווה השייך: – יביאו בפני את שכניו של התובע.

הביאו השוטרים את ארבעת השכנים, כשהם רועדים מפחד ואימה.

פנה אליהם השייך: – השלחתם יד ברכושו של איש זה? הודו מייד מי מכם עשה את הנבלה הזאת? מי שיודה עכשיו, אקל בעונשו. אך אם אצטרך לגלות בעצמי את הפושע, שנכנס במחתרת לבית זר כדי לגנוב רכוש לא לו, מרה תהיה אחריתו. ידיו תקוצצנה והוא ייתלה במיידן (הכיכר המרכזית) העיר.

כרעו האנשים על ברכיהם בפני השייך והשולטן, והרימו כפיהם אל על כאילו הם מכריזים ואומרים: ראו נא! נקיות ידינו! חפים מפשע אנחנו.

השביע אותם השייך על ספר־הקוראן הקדוש להגיד לו את האמת בלבד והודיע: – באוהל הסמוך נמצא סוס שרוח של שד נכנסה לתוכו. כל אחד מכם יתפוס בזנבו של הסוס. האיש שהסוס לא יפגע בו הוא חף מפשע, ואילו מי שהסוס יבעט בו, סימן מובהק הוא, כי הוא הוא ששדד רכוש זר והעלימו.

כל הקהל נהר החוצה לראות כיצד ינהג הסוס. תפס כל אחד מן השכנים החשודים בזנבו של הסוס, אבל הסוס עצמו לא נע ולא זע.

הורה השייך להביא חצובה מלאה גחלים לוחשות, ואמר אל הנאשמים: – שימו את ידיכם על החצובה, וחממו אותן מעל לאש.

ארבעת החשודים מילאו את הפקודה.

ושוב פקד עליהם השייך: – הרימו ידים!

הרימו החשודים את ידיהם. השייך בדק אותן. אחר כך פנה אל הצעיר שבין השכנים ופקד: – החזק את כפיך פתוחות כלפי מעלה!

הפך הצעיר את כפותיו אל מול פני השייך. ראה אותן השייך וציווה על בעל־השוט באולם: – הצלף שלוש פעמים על ידיו של זה!

הצליף בעל השוט והצעיר התחיל לצעוק: – רחמנות! רחמנות! רחמנות! אני מודה שגנבתי את הכסף והתכשיטים מתוך הסונדוק של שכני!

התפלאו כל הנוכחים כיצד גילה השייך את הגנב, והשולטן שאלו לפשר הצלחתו.

ענה השייך ואמר: – מרחתי את זנבו של הסוס בשמן אווזים המעורב עם עפר. אצל השלושה נשארו כתמים על הידים מפני שתפשו את זנבו של הסוס לכל אורכו ואילו אצל הרביעי היו הידים נקיות, כי פחד שמא יתגלה מעשהו על־ידי הסוס. כך התברר לי, כי הוא הגנב, וידיו הוציאו את רכוש הסוחר מן הסונדיק.

פקד השולטן להעניש את הגנב לפי חוקי המדינה ולמנות³³ את שייך איברהים אבו־ראזי ל“מוצבאר”, כלומר יועץ ויד ימינו של השולטן.

נו. שלושת העצלנים שנתרפאו מעצלנותם / דויד חדאד (דרנה – אשקלון) (6447)    🔗

מעשה בשלושה עצלנים, שמצאו חן זה בעיני זה. שלושתם גרו בבתי הוריהם העשירים וחשק ללמוד לא היה להם; אף להתפלל לא ידעו. במסחר לא שלחו את ידם ובשום מקצוע לא עסקו, עד שמחוסר תעסוקה השמינו ולא יכלו לזוז ממקומם.

מדי בוקר היו השלושה נפגשים, מתיישבים על המדרכה שברחוב הראשי, ושותקים. כי היו מתעצלים להוציא הגה מפיהם. וכך היו מחכים עד שעובר־אורח יביא להם דבר מה. היו העוברים־ושבים רואים שלושה בני אדם יושבים באפס מעשה וחובקים ידיים ללא תנועה, והיו מרחמים עליהם וזורקים להם מטבעות סמוך למקום מושבם. היו השלושה מתווכחים על מי מהם להרים את המטבעות.

יום אחד אמר אחד מהם: – אנא, חבר, תרים את המטבע.

עני השני" – למה זה אנוכי?

גם השלישי לא רצה להטריח את עצמו לקום ממקומו כדי להרים את המטבעות.

ישבו השלושה שעה, שעתיים, שלוש, ולא זזו ממקומם. שמו עוברים ושבים אוכל לידם, אך השלושה לא נגעו בו. כי החליטו פה אחד, שאין רחמים בלב תושבי העיר: אין מי שירים מטבעות בשבילנו, אין תושב בעיר שיסכים להאכילנו. ואנו בינתיים רעבים עד מאוד, לא נוכל בעתיד לסבול כזאת.

החליטו השלושה לעזוב את העיר. קמו באנחה כבדה, השאירו את האוכל במקום, לא נגעו במטבעות ויצאו אל המרחבים הפתוחים.

הלכו שלושת העצלנים זה אחר זה. הבחין הראשון בלירה של זהב הנוצצת בחולות, ונעצר כדי לחכות לחבריו. אך איש מהם לא נגע במטבע, כי התעצלו להרימה. עד שסוף סוף החליטו לעשות מעשה: התפזרו לצדדים כדי להביא חוט, אבן ומסמר. ואכן, שלושת הדברים האלה נזדמנו להם, ואחד הביא חוט, אחד אבן ואחד מסמר.

מה עשו השלושה? אחד מהם קדח חור בלירה, אחד השחיל דרכו חוט ארוך בעל שלושת קצוות, וכל אחד מהם החזיק קצה של חוט. כך המשיכו בדרכם, כשלירת הזהב נסחבת בעקבותיהם.

הלכו והלכו השלושה, עד שהגיעו לאחד הכפרים.

ראה אותם אחד האיכרים שיצא מפתח ביתו ותמה: הנה שלושה בני־אדם שאין להם יחס ללירה של זהב. והרי אפשר במטבע זו הנסחבת על הקרקע לקנות הרבה דברים חשובים! ושלושה אלה כלל אינם שמים לב לרכוש זה?! שאל אותם האיכר: – אדונים נכבדים, לאן אתם צועדים? חבורה חביבה שכזאת, מה ברצונכם לעשות?

ענו השלושה ואמרו: – טוב במטבע זה להשתעשע. זה הזהב הנסחב אחרינו, שעשוע נחמד הוא מאוד בעינינו.

אמר האיכר בלבו: שלושה אלה נראים לי כאנשים עשירים. כדאי לארחם בביתי. אולי אזכה לקבל מהם טובת הנאה כלשהי. מה עשה? הזמינם לביתו, ערך לפניהם שולחן מלא כל טוב, ואת הלירה התיר. ובלבו חשב: אקח לי לירה זו של זהב ואקנה בה מצרכים הנחוצים לי ולמשפחתי.

פתאום נשמעו דפיקות בדלת. אמר האיכר אל שלושת העצלנים: – רבותי, את סליחתכם אבקש על שאני עוזב אתכם. תהנו לבד במסיבה נאה זו. חמותי חולה מאוד במחלתה אנושה, ועלי להיפרד ממנה בטרם תשיב את רוחה לשמיים. ובקשה לי אליכם: סיגרו נא את הדלת אחרי שאצא.

יצא האיכר והשאיר את דלת ביתו פתוחה. שלושת העצלנים לא קמו לסגור את הדלת, כי התעצלו. מאותה סיבה עצמה לא נגעו באוכל שהוגש להם.

בדלת הפתוחה נכנס לפתע קבצן עני, וכאשר ראה שולחן ערוך ועליו לחם ודגים, בשר ופירות, התחיל לסעוד את לבו. כאשר הרגיש שאין איש מבין שלושת המסובים לשולחן עוצר ומונע בעדו, אכל ושתה מכל הבא ליד, ואת מה שנשאר על השולחן שם לתוך תרמילו.

יושבים העצלנים, מתבוננים במתרחש, ועיניהם כלות אחרי המאכלות. ואלה נעלמים לאט בתרמילו של פושט־היד. והשלושה מתעצלים לדבר כל הזמן, עד שעזב, התרחק הקבצן.

כאשר חזר האיכר לביתו, אחרי שקנה בשוק מצרים שונים, מצא את דלת ביתו פתוחה. והאורחים שאותם הכניס לביתו יושבים ושותקים. חשב האיכר כי מתו שלושתם ונבהל מאוד. מה עשה? כיוון שפחד שמא יחשבו כי גזל את רכושם והמיתם, רץ מבוהל אל הקברן וסיפר לו את אשר קרה בביתו. כן הבטיח לשלם לו סכום־הגון, כדי שיבוא בחצות הלילה לאסוף את המתים ולקברם בטרם ייוודע דבר המוות למשטרה.

בחצות הלילה הגיע למקום הקברן עם העגלה ועליה שלושה ארונות־מתים. אותו זמן הסבו שלושת העצלנים ליד השולחן, אלא שמרוב שיעמום נרדמו. אחד מהם שהיה רעב מאוד אכל לפני שנרדם כמה תמרים, אך את האחרון לא הספיק לגמור והוא נשאר תקוע בפיו.

העמיס הקברן את שלושת העצלנים על עגלתו ותוך כדי כך ראה חצי תמר בפי אחד מהם. מה עשה? שפך עליו דלי מים כדי לבדוק שמא חי האיש, אך העצלן לא זז ממקומו ולא הוציא הגה מפיו, כי התעצל לפקוח את עיניו.

הכניס הקברן את השלושה לתוך הארונות המוכנים והביא את המשא לבית הקברות. שם התחיל לחפור בור עמוק שיתאים לשלושתם. ולפתע התעטש אחד העצלנים. כאשר שמע הקברן קול־עטישה בוקע מן הארון נבהל מאוד, כי חשש שהמתים קמים פתאום לתחייה. מה עשה? התיישב בעגלתו ונמלט מן המקום.

אותו לילה יצאו שלושה גנבים אל העיר הקרובה וגנבו שם בביתו של עשיר אחד תכשיטים, כסף וזהב לרוב. כאשר חזרו עם השלל בלילה החליטו להיכנס לבית הקברות כדי לחלק ביניהם את הרכוש הגנוב. ראו שלושה ארונות מתים מונחים על הקרקע, התיישבו עליהם כדי לספור את הכסף ואת התכשיטים ולחלקם ביניהם.

שמעו העצלנים קול רעש, דיבורים וצילצול מטבעות ופקחו את עיניהם. והנה הם רואים את עצמם סגורים בארונות. צעק אחד מהם: – הצילו! הצילו! – והוא דחף את מכסה הארון בגופו. גם שני האחרים התחילו לצעוק.

שמעו הגנבים צעקות מחרידות מתוך הארונות וראו מתים מגיחים מתוכם. ומייד נתקפו מרוב פחד ואימה בפלצות לב וברחו על נפשם. הציצו העצלנים לשטח בית הקברות והנה לפניהם ערימות של כסף, זהב ותכשיטים. ובעלים אין להם. שכחו השלושה את עצלנותם וחילקו ביניהם את האוצר שווה בשווה.

כאשר מצאו השלושה סכום הגון בידיהם, החליטו כי לא כדאי להם להיות עצלנים. מה עשו? התחילו לעסוק במסחר ומלאכה, וראו בכל מעשיהם ברכה. עשירים גדולים נעשו שלושתם ולא נשאר כל זכר למחלת עצלותם. ואם לא מתו, חיים הם עדיין, בעושר, כבוד ויראת שמיים.

נז. ואשה בין כל אלה לא מצאתי / ויטוריו מימון (טריפולי – אשקלון) (4821)    🔗

פעם ישב שלמה המלך, החכם מכל אדם, עם חברי המועצה עושי רצונו, כולם מקשיבים לאמרי פיו של מלכם ושותים בצמא את דבריו. פתח המלך את פיו ואמר: – אם האשה נאמנה עליכם ואתם בטוחים כי היא דואגת לבעל נעוריה ולרכושו, אינכם אלא טועים. נוכחתי לדעת כי ההיפך הוא הנכון, ואף העליתי את הדברים על הכתב³⁴: “אשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי, אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי”.

אמרו שרי המלך: – שמא לא העריך הוד מלכותו את האשה העברייה כראוי לה? והרי היא באה עם בעלה, אלוף נעוריה, בברית־נישואין, כדת משה וישראל?! ואולי נאמרו ונכתבו דברי־המלך רק כמשל, חידה ומליצה? הבה ונבחן את הכתוב הלכה למעשה, כאן בירושלים הבירה. אולי לא נמדד הכתוב במאזני־התבונה והדעת?

השיב שלמה המלך: – אם רצונכם בכך, אהיה מוכן להוכיח כי אכן, נאמנם דברי, ואמת הוא מה שהעליתי על הכתב הנה שמעתי כי אלוף יששכר, השוכן במצודת ציון, חי בשלום ובשלווה עם אשת בריתו, אסנת. הוא נאמן לה וגם היא מתרפקת תמיד על בעל נעוריה. ילדיהם הרכים יושבים בצל הוריהם, ובורא־העולם בירך אותם בכל. נעמיד את שניהם בניסיון ונראה כיצד יעמדו בו.

הסכימו שרי המלך: – יעשה נא המלך כדברו.

יום אחד ציווה המלך על עבדו: – לך אל בית האלוף יששכר ובקש את אשתו לבוא בפקודתי אלי. תביאנה אל ארמוני, בלי שהדבר יוודע לאיש.

מילא העבד את פקודת המלך, ואסנת אשת יששכר האלוף הלכה בעקבותיו, לבושה בגדי הדר ופניה רעולות. קיבל אותה שלמה המלך על מפתן ארמונו, התפעל מקומתה, מיופיה ומתפארת לבושה וביקשה לגלות לו את פניה. אסנת לא המרתה את פי המלך, והוא הושיבה לימינו ואמר לה: – הגיעו אלי שמועות כי אין בעלך נאמן אתי. אני לקחתיו לאחר כבוד, נתתי המשרה על שכמו וגם מתנות רבות הענקתי לו, והוא מעל באוצרותי, אחת איפא החלטתי: לערוף את ראשו. אך כיוון שאין אני רוצה שימות על עץ התלייה כאחד הריקים, אעשה אתו חסד: את תשימי קץ לחיי בעלך במאכלת זו, שאני נותנה לך כעת. ואחרי מותו לארמון אקחך, כתר זהב אשים על ראשך, ועל אלף נשים אשר לי אשליטך.

שמעה האשה את דברי המלך ואמרה בלבה: – המלך יקים בוודאי את איומו להמית את בעלי, ואם לא אמלא את פקודתו, ייתלה בעלי על־ידי תליין בראש חוצות. והרי עדיין צעירה אני והמלך יטה אלי חסד ויספחני אל היכל הנשים אשר לו. מוטב לקבל את גזר דינו של המלך לפני שישנה את דעתו.

גמלה ההחלטה בלב האשה, הסכימה לדברי המלך ולקחת את המאכלת מידו.

חזרה אסנת אל בית בעלה, ואת המאכלת החביאה ליד המיטה. בלילה חזר יששכר האלוף הביתה ושכב ליד אשתו בחדר השינה. בחצות, כאשר הרגישה האשה כי בעלה נרדם וישן שינה עמוקה, לקחה את המאכלת והעבירה אותה על צווארו. ואולם האיש לא נפגע, רק הרגיש עקיצה על חלקת צווארו. כי המאכלת היתה פגומה ולא יכלה להזיק כלל וכלל. צנחה אסנת מעל המיטה, השיבה את המאכלת למקומה, ולבעלה לא סיפרה מאומה על מה שקרה.

למוחרת היום פקד שלמה המלך על אחד משרי צבאו להזמין את האלוף יששכר אל ארמונו, כי דבר לו אליו. התפלא האלוף: למה זה ועל מה זה רוצה המלך לראותני? אך בהיותו איש אמונים, הזדרז להתייצב בפני המלך.

קיבל שלמה המלך את האלוף בסבר פנים יפות, הושיבו לימינו ואמר לו כדברים האלה: – מכיר אני אותך, אלופי יששכר, כאיש אציל ובעל נפש. צעיר לימים אתה ויפה תואר, ומוצאך ממשפחה מיוחסת, מגזע אבירי הארץ. בתי הבכירה בגרה ובקרוב תגיע לפירקה, ועלי למצוא לה בעל כערכה. ואתה מצאת חן בעיני, ועל כן נחושה החלטתי כי רק לך אתן את בתי לאשה. אחרי מותי תירש את כיסאי ועל כך אצווה בצוואתי. אומנם, אשה יפת תואר לך, אך היא פשוטה וחסרת דעת. וזו העצה אשר אתן לך כדי להסיר כל חשש מלבך: קח את המאכלת הזאת ובאישון הלילה תשחוט את אשתך, בלי שירגישו בכך אנשי ביתך. אותו לילה יתנפלו אנשי המחופשים לשודדים על ביתך, אך אתה תהיה רחוק מן המקום. כך לא ייוודע הדבר לאיש. אחרי המעשה תבוא אלי ותהיה תחת חסותי, עד שיגיע מועד הכלולות. ומן הראוי שעוד הלילה תבצע את הדבר.

גמר שלמה המלך לדבר, ויששכר האלוף עלה על סוסו והמאכלת בידו. גברה עליו פקודת המלך לשים קץ לחיי אשתו, כי איך יוכל להמרות את פי אדוניו?

בלילה שכב יששכר לצדה של אסנת אשתו, והמאכלת חבוייה מתחת למיטה. מהרהר האיש כל הזמן בפקודת המלך ובהבטחתו להיות חתנו ויורשו… והוא רואה בעיני רוחו את העושר הרב שיפול בחלקו ואת שרביט המלוכה בידו… ואת הגדולה והכבוד… עוד חשב מחשבות על עתידו המזהיר, והנה האירה הלבנה את פני אשתו וילדיו. מייד נכמרו רחמיו של האלוף על עולליו הרכים ואמר בלבו: אלה הצאן מה חטאו? לא אגזול מהם את אמם, אף אם זהו רצונו של המלך. לא אהפוך אותם ליתומים. מוכן אני לוותר על המלוכה ועל כל הגדולה והעושר והכבוד העשויים ליפול בחלקי, אך את המעשה המחפיר הזה לא אעשה. בן רגע קפץ יששכר ממיטתו, נטל את המאכלת בידו והשליכה לתוך אחד הבורות שבחצרו.

עברו חלפו כמה ימים ובהיכל שלמה המלך נאספו שוב השרים, חברי המועצה. במעמד זה שלח המלך שליחים להזמין את האלוף יששכר ואת אשתו אסנת.

ניצבו בני הזוג מול המלך, והוא ביקשם לספר לו את אשר קרה לכל אחד מהם לפני כמה לילות. – אין נסתר ממני – סיים החכם מכל אדם את דברי פנייתו, – ויודע אני גם על מה משוחחים בני אדם בינם לבין עצמם. לא תפול שערה משערות ראשיכם ארצה, אם תספרו כאן את קורותיכם, את כל האמת ורק את האמת, בלי להעלים דבר. אך מרה תהיה אחריתכם, אם תסתירו ממני דבר.

סיפרה האשה בבושת פנים, כיצד נתפתתה ליטול את נפש בעלה בפקודת המלך.

סיפר גם האיש על המאכלת המוטלת בבור וסיים את דבריו: – טובים לי אשתי וילדי מעושר, גדולה וכבוד.

– הוא אשר אמרתי – פנה שלמה המלך אל שריו, – והוא אשר כתבתי³⁵: “ואשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי; אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי”.

נח. נאד־היין של שלמה המלך / ויטוריו מימון (טריפולי – אשקלון) (4822)    🔗

יום אחד ישב שלמה המלך, החכם מכל אדם, על כיסא מלכותו, כשכל שריו ויועציו עומדים סביבו ומטים אוזן לשמוע את אמרי פיו. הרגיש המלך כי השרים צמאים לדעת מה בפיו וציוָה על אחד העבדים: – לך ותביא את נאד־היין בעל שתי הפיות.

מיד ירד העבד אל המרתף ושבמעמקי הארמון כדי למלא את פקודת המלך. כעבור שעה קלה חזר ושם את נאד היין לרגלי המלך.

פתח המלך את פיו ואמר: – מזמין אני את כל שרי ועבדי הנמצאים כאן לטעום מן היין הזה. כל שותה יחוש ביין זה את הטעם שהוא מתאווה אליו: חמוץ או מתוק, אגס או אפרסמון, הכל כרצונו של השותה.

תחילה טעם המזכיר ואחריו כמה מן השרים. תהילת היין והנאד הפלאי היתה בפי כל השותים. כי אכן, כדברי המלך כן היה.

שתו השרים את היין, איש איש לפי תורו, אך הנוזל הפלאי לא תם, כי ברכה היתה בכלי. אז פנה אחד השרים אל המלך ואמר לו: – אדוני המלך, אנא, עשה עמדי חסד ותן נאד פלא זה בידי, כדי שאביאנו אל עקרת ביתי. תרגיש גם אשתי היקרה את טעם היינות השונים, שהם תאווה נפשה. מחר בבוקר אחזירנו בשלמותו.

הסכים שלמה המלך למלא את בקשת שרו. זה העמיס את נאד־היין על חמורו, ויצא רכוב עליו אל נווהו, כשהוא שמח וטוב לב על האימון שנתן בו המלך החכם.

למוחרת היום, בבוא השר אל ארמון המלך, כדרכו מימיו ימימה, בשעה שבה מתייעץ המלך עם שריו ויועציו, והנה אין הנאד אתו. כאשר נשאל, מדוע הפר את הבטחתו והשאיר את הנאד בביתו, ענה: – מרוב טרדותי שכחתי את נאד־הפלא בביתי. אם יצווה עלי המלך לשוב בה הרגע אל נווי הדל, אביא מייד את נאד היין.

שמע המלך את דברי שרו ואמר לו: – לך לשלום.

רק נסגרה הדלת אחרי צאתו של השר, והמלך פרץ בצחוק רם. שאלו השרים: – על מה תצחק, אדוננו המלך?

– חכו נא זמן מה, עד אשר יגיע השר אל ביתו הגדול והמפואר שבמעלה ההר, כדי להחזיר את הנאד.

הגיע השר אל ביתו, פתח בשקט את הדלת של חדר אשתו, ומה רואות עיניו? אוי לאותה בושה! זוגתו הנאה מחזיקה בפי הנאד אשר משמאל, ולעומתה עלם צעיר, בנו של אחד השכנים מספקי המלך, מוצץ יין מפי הנאד שמימין. ושניהם דבוקים לנאד ונאחזים בו, מבלי שיוכלו להינתק ממנו. שני הנאהבים קפאו במקומם בהיכנס השר לחדר, ובת־צחוק מרה על שפתיהם.

למראה הבגידה נחרד השר מאוד, וכדי לא לעשות שום מעשה פזיז, מיהר לחזור אל ארמון המלך. נכנס לאולם הישיבות, הרגיש כי כל השרים והיועצים מצפים לדעת מה קרה, ולא יכול היה להסתיר דבר. סיפר השר כיצד רומה על־ידי אשתו הבוגדת בו: – גדולה חרפתי מנשוא.

ציווה המלך על משרתיו להביא את שני החוטאים לפניו ולפתוח את הדלתות בפני כל אלה המחכים בחוץ למשפטים הנערכים מדי יום בשעה קבועה בארמונו של החכם מכל אדם.

את אשת־השר הבוגדת ואת מאהבה הושיבו על הבמה, כששניהם דבוקים לנאד ופניהם אל הקהל הרב. והמלך ושריו יושבים למעלה. פתח המלך את פיו ואמר: – יודע אני, כי כל קהל־הנאספים כאן מצפה לשמוע את החלטות המלך ואת פסקי־הדין המוצאים כאן. אך מי חכם, איש או אשה, נקי מחטא ומוכן לשים ידו על שכם הנער או האשה? בנגוע נקי מחטא בהם, יינתקו בני הזוג, שעברו על “לא תחמוד”, מן הנאד, שעתה הם רתוקים אליו כעונש על שחמדו זה את זו.

הוציא המלך את דברו מפיו, וכבר נחפזו בחורים אנשי חייל כדי להציל את העלם, בשימם את היד על כתפו. לעומת זאת היססו הנשים שעמדו מסביב, לגשת אל האשה הבוגדת. אף הצעירות שביניהן נמנעו מלעשות את אשר ביקש מהן שלמה המלך. נשארה האשה צמודה אל הנאד מבלי שתינתק ממנו – עונש על ניאופיה ובגידתה.

כאשר ראה המלך שאין בכל הקהל אף אשה אחת הבטוחה בעצמה ובנקיון כפיה מחטא, פנה אל היושבים לפניו ואמר: – אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי³⁶.

ואל השר אמר: – חזור לביתך ואת אשתך תגרש. תגור היא עם אהוב־לבה הצעיר ממנה, ויהיה זה עונשה.

אכן, אין בעולם שופט כשלמה המלך, החכם מכל אדם.

נט. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך / ויטוריו מימון (טריפולי – אשקלון) (5043)    🔗

סוחר יהודי עשיר וקמצן, שלא נתן לעניים לדרוך על סף ביתו, הגיע לעת זקנה. מאימת יום־הדין המתקרב התחיל לבו נוקפו על מעשיו הרעים, ובלבו חשב: כיצד אתייצב בפני בית־דין־של־מעלה ואין בידי להוכיח שעשיתי מעשים טובים בעולם הזה?

החליט הכילי לבוא בדברים עם בניו ולשמוע מפיהם מה עליו לעשות כדי להבטיח לעצמו זכויות בעולם הבא. הזמין אליו את שלושת בניו, כל אחד מהם לשעה אחרת.

בא הבן הבכור, והאב שאל אותו: – מה תעשה לאחר מותי? איך תפעל כדי שארגיש את מסירותך אלי גם בעולם הבא?

ענה הבן הבכור: – אדוני אבי! אחרי מותך אצווה להדליק נרות זיכרון ואזמין עשרה תלמידי־חכמים שיתפללו יום יום לעילוי נשמתך.

שאל האב את בנו השני: – ראה, נא, בני יקירי. הנה זקנתי ובקרוב אדרש לבוא אל אבותי, מנוחתם עדן. מה תעשה אחרי מותי? כיצד תכבד את זכרי? מה תפעל כדי שיושיבוני בגן־עדן עם צדיקי עולם?

השיב הבן השני: – אדוני מורי! בשבוע הראשון אחרי פטירתך אתאבל, ובמשך שנה שלמה אגיד “קדיש” לעילוי נשמתך ואושיב עשרה קבצנים שיאמרו פרקי תהילים לזכרך. נוסף על כל אלה אנדב מאה דינרי זהב לעניים. בשכר מצוות אלה תיכנס נשמתך ישר לגן־עדן.

בערוב היום קרא האב לבנו הצעיר ושאלו: – ומה תעשה אתה, בן זקונים שלי, אחרי שאלך בדרך כל הארץ? מה תפעל למען אשבע כל טוב בעולם שכולו אמת?

ענה הבן ואמר: – איך אדע עכשיו מה אעשה מחר? הבה נקח את הפנס, נרד למרתף ונראה שם מה צפוי לך בעתיד, כאשר תגיע לעולם הבא.

האב הסכים, ושניהם ירדו למרתף. באחת הפינות ראו חביות יין ושמן, סלים עם פירות מיובשים, תמרים ותאנים. האיר הבן בפנסו את הפינה השנייה ונתגלו בה מטבעות זהב, כסף ואבנים יקרות. בפינה שלישית נערמו בעירבוביה אבנים, סמרטוטים ותילי אשפה.

אמר הבן לאביו הזקן: – רואה אתה, אדוני אבי? את כל הדברים הטובים הנמצאים בצד אחד, לקחת לעצמך; ואילו את האבנים, הסמרטוטים והאשפה נתת לעניים. כאשר תיקבר בקברות אבותיך, ילווה אותך כל מה שנדבת לאחרים, ולך עצמך לא יהיו מעשים טובים להתפאר בהם, כאשר תעמוד בפני הדיינים של מעלה.

שמע האב הכילי את דברי בנו הצעיר וחרת אותם על לוח לבו. החליט מן היום והלאה לחזור בתשובה, לקרב את העניים והאביונים ולהרבות במעשי־צדקה. וכך עשה: היה מרבה לתרום למען הפצת התורה ותומך בתלמידי־חכמים היושבים ולומדים בבתי המדרש. כך אגר לעצמו האיש מצוות רבות בעודו בחיים.

ביום הדין באו המצוות שנצטבר והמליצו עליו, וכך ניצל האיש מכבשונו של גיהנום. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים עם נשמות הצדיקים הגמורים.

ס. הירושה / ויטוריו מימון (טריפולי – אשקלון) (5044)    🔗

בחארה (שכונת היהודים) של טריפולי, ברחוב השוק, גר סנדלר יהודי, שהיה עוסק במלאכתו באמונה ומרוויח בכבוד לפרנסת ביתו. כי היה האיש בעל־מקצוע מעולה ולקוחותיו שילמו לו בעין יפה ונהנו משיחתם אתו.

באחד הפינות שבחנותו עמד סונדוק (ארגז עץ) שחישוקיו ברזל, והוא סגור על מנעול. את המפתח שמר הסנדלר בכיסו ולא נפרד ממנו לא ביום ולא בלילה. אף לבית־הכנסת היה לוקח אותו בימי חג ומועד.

לעת זקנה, כאשר הסנדלר לא היה יכול לעבוד עוד, כפי שהיה רגיל בעבר, היה מתייחד עם הארגז, פותח אותו ומשחק עם הנמצא בו כל אימת שבניו לא היו בבית. גם לאשתו המסורה לא גילה, מה טמון בארגז.

לימים מתה אשת הסנדלר והוא נשאר אלמן וגלמוד. פירנסו הבנים את אביהם הזקן בכבוד, כי חשבו: בארגז זה, שאבינו הזקן שומר עליו מכל משמר, נמצא אוצר גדול של כסף וזהב. אחרי מותו נזכה בירושה הגונה. אין איפוא פלא, כי שלושת הבנים השתדלו למלא את כל משאלות האב הזקן, האכילוהו ממיטב המאכלים, ומדי פעם היו רבים ביניהם, מי יזכה לאכסנו.

כאשר הלך הסנדלר בדרך כל אדם, ישבו עליו הבנים “שבעה”, ובתום שלושים ימי האבל התכנסו בחנות וניגשו בדחילו ורחימו אל הארגז המחושק. פתח הבן הבכור את המנעול במפתחו של האב, הרים את המכסה, ומה הוא רואה? הארגז מלא אבנים. ועל האבנים מעטפה. ובמעטפה גיליון של קלף שעליו כתוב.

“כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. בני, תנו תודה לאבנים אלו, אשר בזכותן קיימתם את מצוות כיבוד אב ואם ואשר בזכותן תאריכו ימים”.

סא. הנערה שנבלעה באבן / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (5418)    🔗

היה היה איש עשיר מאוד, ולו שלוש בנות ושלושה בנים. יום אחד עמל העשיר בחוותו והתבונן בקרקע ומה הוא רואה? שערה ארוכה מאוד. הרים האיש את השערה וגילגל אותה על כף ידו, עד שהשערה הסתירה את כל כפו. תמה העשיר על אורך השערה, ונשבע: – חי אלוהים, כי אשא לאשה את הנערה בעלת השערות הארוכות האלו, גם אם היא פאטמה בתי.

שלח העשיר את משרתיו כדי שיחפשו בין כל בנות העיר את בעלת השערות הארוכות. המשרתים מדדו לכל בנות העיר את השערה, אך זו לא התאימה להן. סוף־סוף הגיעו לבית העשיר עצמו. והנה, כאשר מדדו את השערה לבנותיו, מצאוה מתאימה לשערותיה של פאטמה.

כל הבקשות של בני המשפחה וכל תחנוני פאטמה, שהאב יתיר את נדרו, עלו בתוהו. ההכנות לחתונה נמשכו, אם כי הכל בכו והתאבלו. בעיקר בכתה האם בשאלה את בתה: – בתי היקרה, התהיי צרתה של אמך?

והבת היתה עונה בפתגם: – אמי היקרה, “עד שהבשר יתבשל, יבוא הגואל”.

ואכן, הגואל בה, כדברי הפתגם.

ערב אחד יצא האח הקטן לעשות את צרכיו בחוץ, בחצר, וביקש שאחותו תלווה אותו לשם.

פאטמה קמה וליוותה את אחיה, כרצונו. אך שעה שחיכתה לו, התבוננה באחת האבנים ואמרה: – אבן, אבן! מה טוב היה, אילו היית נפתחת ובולעת אותי!

לפתע נפתחה האבן ובלעה, לעיני האח הקטן, את הנערה. חזר הילד בריצה ובצעקות הביתה וסיפר לכל בני המשפחה את דבר הפלא.

הגיעה האם האומללה אל האבן ופרצה בבכי ובזעקה: – הו, בתי, בתי פאטמה! פתחי לי ואראך.

והנה נשמע קולה של פאטמה:

כיום את אמי, מחר צרתי.

ואיכה אוכל לך לפתוח דלתי?

הגיעה האחות אל האבן וקראה: – הו, אחותי, אחותי פאטמה! פתחי לי ואראך

והנה נשמע קולה של פאטמה:

כיום אחותי את, מחר את בתי.

ואיכה אוכל לך לפתוח דלתי?

הגיע האב אל האבן וקרה: – הו, בתי, בתי פאטמה! פתחי לי ואראך.

והנה נשמע קול תשובתה של פאטמה מתוך האבן:

היום אתה אבא, מחר בעלי.

ואיכה אוכל לך לפתוח דלתי?

כך התחננו בפני האבן כל בני המשפחה, אך תחנוניהם היו לשווא.

בסוף הגיע לאבן האח הקטן וקרא: – הו, אחותי, אחותי פאטמה! פתחי לי ואראך.

ענה קולה של פאטמה:

לך, רק לך אפתח את דלתי,

כי היום אתה אח, גם מחר אחי.

לפתע נפתחה האבן והילד הקטן נבלע בתוכה.

סב. המחיר היקר / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (5527)    🔗

פעם התייצב נער עני בפני איש עשיר, כדי לעבוד אצלו בכל מיני עבודות. שאל העשיר את הנער: – כמה אני צריך לשלם לך בשנה?

ענה הנער: – כמשקלה של חתיכת־הצמר הזאת תתן לי שקלי כסף.

תמה העשיר: – אבל, בני, כמה יכולה לשקול חתיכת צמר זו? הרי היא קלה כנוצה?

– רק את משקלה אבקש ממך, אדוני, לא יותר. – עמד הנער על שלו.

– טוב, – הסכים העשיר. – תתחיל לעבוד, בני.

התחיל הנער לעבוד, ובשעת עבודתו היה מנגב את זיעת פניו בחתיכת הצמר.

במלאות שנה לעבודת הנער, הביא העשיר מאזנים כדי לשקול את חתיכת הצמר. הוא שם על כף־המאזניים האחת את חתיכת הצמר ועל כף המאזניים השניה שקלי־כסף אחדים, אך הכף לא ירדה. הוסיף העשר שקלים, אך הכף לא ירדה. המשיך העשיר והוסיף, עד שנתמלאה כל הכף, וכל הזמן תמה העשיר ומתפלא. עד ששאל: – נער! הרוצה אתה לומר לי מהו סוד המאזניים האלה?

– זהו משקלה של זיעת אפי, – ענה הנער לאדונו.

– תקבל את השקלים על פי ההסכם בינינו. אינני מתנגד לכך! – השלים העשיר עם הגורל.

– תודה אדוני, – הודה הנער,

אבל עלי להשלים את יום עבודתי.

הלך הנער למרעה, ואשת המעביד, בראותה כי הנער יקבל שליש מהכנסות בעלה, לא מצאה מנוח לנפשה. מה עשתה? הכינה אוכל לנער ושמה בו רעל חזק. אחר־כך הסתלקה מן הבית, כדי שלא תהיה נוכחת במות הנער.

אותו יום התאחר הנער במרעה, וילדם של בני הזוג העשיר הקדים לחזור הביתה. הוא היה רעב וכאשר ראה את האוכל, חשב כי הוא מיועד בשבילו ואכל אותו.

בשוב האשה הביתה, מצאה את בנה ללא רוח חיים. צעקות ויללות פרצו מפיה, אך ללא תועלת. רק עכשיו זכרה, כי כורה שחת, בה יפול.

ושכנותיה אמרו עליה: “הרגה את בנה בדם קר, לה חבל על המחיר היקר”. ומאז זהו פתגם המהלך בלוב.

סג. הנסיכה זוהרה והנסיך עלי / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (5528)    🔗

היה היה מלך ולו בת יחידה בשם זוהרה, שנשארה יחידה בחיים מכל הילדים שהיו לו. המלך אהב מאוד את בתו היחידה, בנה לה ארמון זכוכית, והביא לה משרתות ונערות לשעשע אותה.

בוקר אחד קמה זוהרה, השקיפה מבעד לחלון, והביטה על השלג שירד בלילה. והנה עבר מוכר־פחם, וכמה פחמים נפלו מן העגלה על השלג. אחר כך עבר באותה דרך עצמה ילד שהחזיק בידו עוף שחוט, וכמה טפול מדמו טיפטפו על השלג. מראה שלושת הדברים האלה, השלג, הפחם והדם, גרמו לאנחה כבדה ועמוקה מלבה של זוהרה. היא קראה לאחת הנערות ואמרה לה: – הביטי, מה יפים הפחם והדם על השלג! כמה הייתי רוצה בנסיך שיהיו לו עיניים ושער שחורים כפחם, וער פנים ורוד ועדין כדם, ושיניים לבנות כשלג. הקיים אדם שיופי כזה לו!?

השיבה הנערה לגבירתה: – לנסיך עלי יופי כזה.

– אנא, עזרי לי!– קראה הנסיכה. – הגידי לי, איפה אמצאנו?

נאנחה הנערה וענתה– דבר זה קשה מאוד! נסיך עלי דורש מאשתו העתידה דרישות רבות וקשות, ושום נסיכה לא הצליחה לעמוד בהן. אבל נסי וכתבי לו מכתב.

כתבה הנסיכה זוהרה מכתב לנסיך עלי ובו תיארה לו, מה יפה היא, מה אדירה ממלכת אביה, ומה עז רצונה להכיר אותו.

ענה לה הנסיך עלי: – על הנסיכה הרוצה להכירני, למלא את דרישותי הבאות:

א. לקרוע שלושה זוגות קפקפי ברזל.

ב. להימכר שלוש פעמים כשפחה בשוק העבדים.

ג. לרפא חולת רוח.

ד. להחיות מת מקברו.

ה. לשמוע קול רעש, כשק אגוזים, של עצמותיה המתפוקקות, ולראות את המצהיב כמחצלת.

מה עשתה הנסיכה זוהרה? לקחה צידה לדרך ומטבעות זהב מאביה, נפרדה ממנו ומנערותיה ויצאה לדרך. נדדה ביערות ועלתה על הרים, עברה נהרות וירדה למישורים, וכל הזמן משתרע סביבה המדבר השומם. עד שראתה באופק כפר קטן, ואז נקרע זוג קפקפיה הראשון.

בערוב היום הגיעה זוהרה לביקתה קטנה, ובה זקנה ענייה. פני הזקנה העידו, שאין היא רגילה לעשות טובה כלשהי לזולת. כאשר ביקשה זוהרה ללון לילה אחד בביקתה, סירבה הזקנה: – ביקתתי צרה, מלונת כלב וזנבו בחוץ.

מה עשתה זוהרה? הוציאה מטבע זהב ונתנה אותו לזקנה. מייד נתרווחה הביקתה, ונמצא בה מקום. לפני שהזקנה נרדמה, אמרה לה זוהרה: – מחר תמכריני בשוק העבדים, והכסף תקחי לך תמורה.

למוחרת היום מכרה הזקנה את זוהרה, והאדון שקנה אותה הביאה לביתו. על דלת הבית הבחינה זוהרה בסמל האבל. זוהרה נכנסה פנימה והתחילה מייד לעבוד. והנה היא שומעת את המשרתות הוותיקות מתווכחות ביניהן, והן אומרות זו לזו: – היום לא אגיש לה! אני מפחדת! תלכי את! לא, לא! תשלחי את המשרתת החדשה! שתיאבק היא עמה!

התערבה זוהרה ושאלה: – למי אינכן רוצות להגיש? מפני מי אתן מפחדות?

– בתו של אדוננו משוגעת, – הסבירו לה המשרתות הוותיקות, – והיא מטילה אימת־מוות עלינו. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאין אנו יכולות לגשת אליה.

– אני אגיש לה את האוכל! – הודיע זוהרה. – אתן בוודאי זורקות לה את האוכל ובורחות, ודבר זה אסור לעשותו! אגיש לה את האוכל לאט ובמתינות ותראינה שהכל יהיה בסדר.

יום־יום היתה זוהרה עולה לחדרה של חולת־הרוח מדברת אליה יפה ובעדינות, עד שהחולה נרגעה והפסיקה להשתולל.

יום אחד פתחה זוהרה את החלון הסגור בחדרה של בת האדון, ומה היא רואה? קבוצת אנשים משונים מבשלים ומרתיחים דבר מה. צעק אחד מהם לחברו: – זה שנה שאנו מבשלים כישוף זה ואין תועלת בו. הנערה עלולה להבריא!

הבינה זוהרה, כי האנשים המשונים מבשלים כישוף, ומשגעים בו את הנערה המסכנה.

בערוב היום ניגשה אליהם ואמרה: – אני מבקשת גחלת אש כי הערב תינשא הגבירה הצעירה, ומרוב מחוללים ומתהוללים אני חששת שהנרות יכבו.

– מה!? – צעק אחד האנשים. – אנחנו מבזבזים זמן וכסף, כוח ועצבים כדי לשגע את הנערה והיא עומדת להינשא??? – ומייד שפכו את כל סירי הכישוף ונטשו את המקום.

חזרה זוהרה אל בית אדונה, עלתה לחדרה של הנערה ומצאה אותה כשהיא מנסה לצאת מתוכו.

– לא, לא, חכי! – קראה הנסיכה לנערה. – תחילה נכין את אביך. אל תכנסי אליו במפתיע, בלי להודיע לו.

הפסיקה הנערה את דברי זוהרה בשאלה: – איפה הייתי כל הזמן? מה עשיתי? מי חטף אותי מהורי?

ענתה זוהרה: – לא עשית שום דבר רע ואיש לא חטף אותך. היתה כאן עדת מכשפים שעשו לך כישוף רע ושיגעוך. כעת את בריאה ושלמה, ואני הולכת לדבר עם אביך ולספר לו כל מה שהיה לך.

ירדה זוהרה, דיברה עם אדונה ושאלה אותו: – מה היית עושה אילו הבאתי לך את בתך בריאה ושלמה, ככל נערה צעירה מן היישוב?

– אוי! – אמר האב האומלל. – את כל חיי אתן למען בתי!

– הרגע! – ענתה זוהרה. – בתך בריאה, מחר אביא אותה ותראה זאת במו עיניך.

למוחרת היום הביאה זוהרה את הנערה להוריה ואת שמחת האב לא ניתן לשער. עד שאמר לזוהרה: – את ראוייה להנשא לבני יחידי!

נתן האדון לזוהרה את התעודה המבוקשת ונפרד ממנה. הנסיכה נעלה לרגליה את הזוג השני של קפקפי־הברזל ושוב נדדה בדרכים, עברה נהרות, עלתה על הרים וירדה לבקעות; אפילו גמלים וסוסים לא היו מצליחים לעבור שם. עד שהגיעה לביקתת הזקנה. גם הפעם סירבה הזקנה לקבלה. אך הוציאה זוהרה מטבע־זהב, והזקנה הסכימה לארחה. לפני שנרדמה, אמרה לה זוהרה: – מחר תמכרי אותי בשוק העבדים, והכסף תקחי לך תמורה.

למוחרת היום מכרה הזקנה א זוהרה ואדונה החדש הביאה לביתו. גם על הבית הזה היה סמל של אבל. נכנסה זוהרה עם אדונה החדש לתוך הבית פנימה, והנה מצאה המון נשים בוכות ומקוננות. שאלה זוהרה לפשר הבכי והקינות, והסבירו לה: בנו של אדוננו מת לפני שנה, ואביו נשבע שהבכי והאבל לא ייפסקו בבית.

בערב חילקה המשרתת משקה לכל בני הבית, ואחרי השתייה נרדמו כולם ושכבו כמתים. חשדה זוהרה במשקה, ובערב השני, כאשר המשרתת חילקה שוב את המשקאות, העמידה פנים, כאילו היא שותה מכוסה, אבל לאמיתו של דבר שפכה את המשקה לתוך כותונתה. אחר־כך העמידה פני ישנה. בחצות הלילה קמה המשרתת, עלתה על מטאטא ורכבה עליו החוצה. התגנבה זוהרה ורצה אחריה, עד שהגיע לבית־הקברות. שם הסתתרה מאחורי אחד הקברים ועקבה אחרי מעשי המשרתת. זו מרחה חרוז על הקבר, והוא נפתח. מתוכו יצא צעיר יפה תואר, שמפיו נמלטו צעקות: – לא! מעדיף אני למות ולהיות קבור כאן מלשאת אותך לאשה!

– יימאס עליך הקבר! – קראה האשה לעומתו. – סוף סוף בעל כורחך תשאני.

– לא ולא! – צעק הצעיר. נבחה עליו האשה והוא נפל שוב לתוך בור הקבר. סגרה המשרתת את הקבר וחזרה לביתה. בהגיעה לשם, שכבה כבר זוהרה על מחצלתה, כאילו דבר לא קרה.

למוחרת היום ניגשה זוהרה לאדונה, כדי לדבר עמו, ושאלה אותו: – מה היית עושה אילו הייתי מביאה לך את בנך חי ושלם?

ענה לה אדונה: – מדוע את פוצעת את לבי? למה את מדברת דברים מכאיבים על יצורים שלא מן העולם הזה? בני מת לפני שנה!

– לא, אדוני! – קראה זוהרה. – בנך לא מת, ואתה צריך לעזור לו. הקשב היטב למה שאומר לך. תסחוב לי תחילה את המחרוזת מידי המשרתת ותרחיק אותה מכאן.

– נערה! – הפסיקה אדונה בתמיהה. – אינני מבין אותך! מה את מדברת? בני מת, מת, מת! האינך מבינה?

– לא חשוב, אדוני! – חזרה זוהרה על דבריה. – בנך ישוב מחר או מוחרתיים. כאילו היה בארץ רחוקה וחזר ממנה.

הלכה זוהרה אל המשרתת שישנה אותה שעה, וגנבה לה את המחרוזת. אחר־כך חזרה לאדונה ואמרה לו: –בקשה לי אליך. תרחיק את המשרתת מן העיר.

עשה האדון כעצת זוהרה ושלח את המשרתת לעיר רחוקה. בחצות הלילה קמה זוהרה והלכה לבית הקברות, שיפשפה את המחרוזת על הקבר, והנה הוא נפתח והצעיר יצא מתוכו.

– לא ולא! – נשמעו צעקותיו. – מבכר אני למות.

הפסיקה זוהרה את דבריו: – אינך חייב למות! גאל אותך אלוהים ואתה חוזר לאביך בשלום.

– אה! – קרא הצעיר. – ברוך מי שהחזיר לי את נשמתי! מי את? היכן היית?

– אחות טובה אני לך ובאתי להציל אותך. לבית אביך אחזירך, מה ישמח לבו בך.

האב לא האמין למראה עיניו. – הו, בתי! – קרא בשמחה. – אור חדש לביתי הבאת! מה עלי לעשות למענך?

– עליך להרוג תחילה את המשרתת המרשעת! – ענתה זוהרה.

– מייד אוציאנה להורג! אבל מה יהיה גמולך? הרי את הצלת את בני. ראי בו את בעלך לעתיד!

– לא ולא, אדוני. גמולי יהיה, שתתן בידי מכתב שהחייתי את בנך.

נתן האדון לזוהרה את המכתב המבוקש ושיחרר אותה. וזוהרה נעלה את הזוג השלישי של קפקפי־הברזל, כי הזוג השני נשתפשף וכלה.

ושוב כיתתה הנסיכה את רגליה באותן הדרכים, עלתה על הרים ועברה נהרות, ירדה בקעות וטעתה ביערות, עד שהגיעה לביקתת הזקנה. ושוב נקרעו הקפקפים. הפעם קיבלה הזקנה את זוהרה ללא תנאים, ולמוחרת היום מכרה אותה כמו בשתי הפעמים הקודמות.

האדון החדש הרכיב את זוהרה על גמל לבן והביאה לארמון, שדלתותיו היו עשויות כסף מוצק, וטבעת־הנקישה זהב. גברת־הבית קיבלה את זוהרה בשמחה ואמרה לה: – כל כך הרבה שנים חיכיתי לך!

תמהה זוהרה: – כיצד ידעה זו את גורלי?

התחילה זוהרה בעבודתה, והנה פלא! שושנים נבולות שהיו מונחות שם נפתחו מאליהן.

– גברתי, גברתי! – קראה הנערה. – הביטי! השושנים נפתחות מעצמן!

– אה! – קראה הגברת. – הן נפתחות רק כשאחי מבקרני. והוא עושה זאת פעם בשנה.

ציוותה הגברת על זוהרה ללבוש שמלה לבנה ונעלי זהב ואמרה לה: – אשים אבן תחת השטיח, וכשתביאי את הקפה, תיתקלי באבן ותשפכי את הקפה על אחי.

עשתה זוהרה כך והגברת קמה והכתה אותה. הצעיר התערב אז: – אחותי, אין זה יפה! אל תכי אותה! אלך הביתה ואחליף את בגדי.

אחרי שהלך, צחקו שתי הנשים מהצלחת התעלול.

למוחרת היום, בשעת ניקוי הדירה, ראתה זוהרה והנה שוב נפתחות השושנים. התפלאה זוהרה וקראה: – גברת, האם גם היום יבוא אחיך? הרי אמרת שרק פעם בשנה הוא מבקרך.

מיהרה הגברת, הכניסה את זוהרה לשק של אגוזים, צבעה לה את פניה בצבע צהוב כמחצלת והשכיבה אותה במיטה. כך העמידו שתיהן פנים כאילו חולה זוהרה, מפני שהיא מצטערת ונבהלת מן המקרה של אתמול.

זמן מועט לאחר מכן הגיע למקום הנסיך יפה התואר.

– איזו הפתעה הכנת לי, אחי היקר? הרי רק אתמול היית כאן! והרי רגילה אני שתבקרני רק פעם בשנה! מה קרה?– שאלה הגברת.

– אחותי היקרה, – הסביר לה הנסיך, – באתי לשאול לשלומה של הנערה. תיארתי לעצמי כי נבהלה וחלתה בגלל המקרה של אתמול.

– הו! – העמידה הגברת פנים תמהות. – כיצד תשאל על משרתת עלובה?

– אחותי הטובה, היקרה, את טועה טעות גמורה. – ענה הנסיך. – אין היא עלובה כלל וכלל. להיפך! עדינה היא כנסיכה.

– היא באמת חולה. – הודיעה הגברת לאחיה. – האם ברצונך, הוא אחי, לראותה?

נכנס הנסיך לחדרה של זוהרה, והגברת קרצה לה עין. זוהרה עשתה תנועה והאגוזים השתקשקו, עד שהצעיר צעק: – אחותי! מה עשית לה?! הרי עצמותיה מתפוקקות.

– מה חשוב? שתמות! הרי ליכלכה את בגדיך! – השיבה האחות.

הנסיך יצא את הבית כשדמעות בעיניו.

למוחרת היום התחילה זוהרה לנקות את הבית. ושוב הפלא ופלא! שוב נפתחות השושנים.

– מצאת חן בעיני אחי!– קראה הגברת. – עכשיו אטפל בך. – מה עשתה? לקחה את זוהרה, ייפתה אותה, שמה לה כתר מלכות על ראשה וגלימת מלכות על כתפיה. אחר־כך לקחה את שלושת זוגות קפקפי־הברזל הקרועים וקשרה אותם על גבה, ועל הקפקפים שמה את שתי התעודות המעידות שריפאה חולת רוח והחייתה מת מן הקבר.

בראות הנסיך יפה־התואר שלא היה אלא הנסיך עלי בכבודו ובעצמו, את זוהרה בתלבושתה המהודרת, על שלושת זוגות הקפקפים ועם התעודות שבידה, ידע שתנאיו נתמלאו וכמעט שהתעלף על שעינה את זוהרה עינוים רבים וארוכים כל כך. מייד לקח אותה עם אחותו אל בית הוריה ונשא אותה לאשה.

חיו זוהרה ועלי בעושר וברווחה וראו בחייהם ברכה והצלחה.

סד. היפהפייה והנשר / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (5529)    🔗

היה היה גביר עשיר ולו בת יפהפייה. הזמין אביה את זקנות העיר, ערב ערב זקנה אחרת, כדי שתספרנה סיפורים לבתו ואחר־כך תשארנה ללון אצלה.

יום אחד שמה הבת שושנים לייבוש, כדי שתעשה מהן בושם, והיא עצמה ישבה בשמש והבריקה את תכשיטיה: צמידי כסף לידיים ולרגליים וכל מיני שרשרות, קמיעות ומחרוזות. לפתע פתאום התעופף מעליה נשר ענק, שהתחיל לחטט ולנקר בשושנים, לאכול ולפזר אותן. גירשה הבת את הנשר, אך הוא המשיך במעשיו. זרקה עליו חלחל (צמיד לרגליים) והנשר אספו תחת כנפו. זרקה עליו דבלג' (צמיד יד) והנשר אסף גם אותו. כך זרקה וזרקה עליו את כל תכשיטיה, ולא הרגישה כי הנשר אוסף אותם תחת כנפיו. כאשר גמרה לזרוק את כל התכשיטים, התעופף הנשר ונעלם.

רק אז הרגישה הנערה כי תכשיטיה נעלמו. היא לא ידעה מה לעשות ולמי לפנות.

אותו יום הגיע תורה של אחת הזקנות לבוא ללון אצל הנערה ולספר לה סיפורים. לא ידעה הזקנה איזו תשורה להביא, כי רק תרנגולת היתה לה בבית. חשבה הזקנה: אשחט את התרנגולת, אצלה אותה ואביאנה מתנה לנערה.

רצה הזקנה אחרי התרנגולת, מסימטה לסימטה, מחצר לחצר, עד שהגיעה לבית בודד בשדה. נכנסה הזקנה בעקבות התרנגולת פנימה, והנה הגיע לאוזניה רעש איום, כאילו סערה מתקרבת לחצר הבית. הזקנה ההמומה ראתה נשר ענק נוחת ובעקבותיו גמלים וסוסים, חמורים וכבשים, עזים וגדיים. התכרבלה הזקנה במקום סתר, והביטה ללא נוע בנעשה סביבה. ובינתיים השיר הנשר את נוצותיו ונהפך לצעיר יפה־תואר שפקד על הבהמות ללכת כל אחת למקומה. אחר־כך קרא לצעיר הכבשים: – טלה, טלה! בוא נא הנה.

הטלה בא.

– תישחט!

הטלה נשחט מאליו.

תיחתך!

הטלה נחתך מאליו.

תיצלה!

הטלה נצלה מאליו. הצעיר אכל ושתה, ובגומרו פקד: – שאריות ועצמות, תיעלמו!

מייד נעלם הכל מאליו. אחרי שאכל ושתה הציב נגד עיניו את ערימת התכשיטים, שם אותם לפניו ובכה באומרו:

בכינה עיני והורדנה דמעה

על זו שהכתני מכה בצמידה

ואני לא יכולתי השיב כגמולה.

וכך הרים הצעיר כל תכשיט ותכשיט מן הערימה ובכה על כל אחד מהם. הזקנה חיכתה עד הבוקר, שבו לבש הנער את נוצות הנשר והסתלק עם בהמותיו. אחר כך שחטה הזקנה את התרנגולת, והביאה אותה לנערה, אגב התנצלות שלא עמדה בהבטחתה ללון אצלה ולספר את סיפורה.

אותו ערב סיפרה לה את קורותיה בלילה הקודם. הצעירה קפצה מרוב התרגשות וקראה: – הו סבתא טובה! קחי אותי אליו! מוכרחה אני לראותו.

– מפחדת אני מאביך, – חששה הזקנה. – מה יגיד אם אקחך לגבר זר?

– אל תפחדי, אני אחראית לעצמי.

לקחה הזקנה את הצעירה אתה וגם היא ראתה בלילה הזה, מה שראתה הזקנה בלילה הקודם. כאשר סיים הבחור לספור את חלקי התכשיטים ולבכות, יצאה הצעירה ממחבואה וקפצה לחיקו. שמחת בני הזוג אינה ניתנת לשער. הם נישאו וחיו חיי אושר ושלווה.

עד שיום אחד קיבל הנשר מכתב מאביו, ובו נכתב: – תבוא באופן דחוף. במקומך תרטיב את ראשך, וכאן תייבשנו.

הבין האיש, כי אביו עומד להשיאו, וכי אין להמרות את פיו.

האשה התנגדה בכל תוקף לכך, שבעלה יסע. וכדי שלא יימלט ממנה, הייתה כל לילה ישינה על כנף העבאייה שלו.

לילה אחד נטל הבעל סכין בידו, חתך את כנף העבאייה ונמלט כי גברה עליו פקודת אביו.

קמה האשה בבוקר והרגישה בהעדר בעלה. מה עשתה? התחפשה לגבר, עלתה על סוס מהודר, לבשה בארנוס (גלימת קטיפה) ורכבה בעקבות בעלה. בהגיעה ליער, פגשה באיש מצורע הלבוש קרעים, ההולך אחרי חמור ומוכר מלאח (זיתים כבושים). שאלה האשה את מוכר הזיתים: – מה השמחה בעיר זו?

התשובה לא איחרה לבוא: –מאורע הערב בעירנו, חתונת בנו של אדוננו.

ושוב שאלה הנערה: – המסכים אתה לתת לי את בגדיך ואת חמורך, ואני אתן לך את סוסי ואת בגדי?

– אבל אדוני, – טען האיש המבולבל כלפי האשה בבגדי גבר, – יש הבדל גדול בין בגדי לבגדיך ובין חמורי לסוסך.

– מה איכפת לך, אם יש הסכמה מצדי? – נשמעה התשובה המשכנעת. ביצעו השניים את החליפין והאשה המשיכה את דרכה והכריזה על הזיתים הטובים למכירה. והעני? הוא נמלט עם הסוס והבארנוס כל עוד נפשו בו. כי חשש שמא יתחרט המחליף הכסיל.

נכנס מוכר הזיתים בין המון החוגגים והכריז:

זיתים, זיתים, זיתים כבושים,

ראיתי יופי של נשים.

מלחייהן דמעות זולגות,

אנחותיהן הלב קורעות.

נזעק כולנו וניילל

על גבר שנמלט בליל.

קפץ החתן מבין הקרואים וקרא: – רוצה אני את הזיתים הכבושים ואת האיש המכריז עליהם. יבואו מייד לכאן! לא תהיה חתונה אם מוכר הזיתים לא יגיע אלי.

בני־משפחתו של החתן התנגדו תחילה לרצונו המוזר, אבל שום דבר לא עזר להם, ומוכר הזיתים הובא בפני החתן. אחרי שהלכו כל האורחים, הודיע החתן: – לא אכנס לחדר הכלה בלי מוכר הזיתים.

– המשוגע אתה? – עמד החתן על דעתו. להורים לא היתה ברירה אלא להסכים לתנאי בנם.

בחדר הכולולות חיכתה לחתן כלתו המכוערת כיום צום. הוא עטף אותה בשמיכה, הרכיב אותה על החמור המצורע ושלחה מעל פניו כדי לא לראותה יותר.

בבוקר סיפר הצעיר להוריו, כי מוכר־הזיתים לא היה אלא קוסם, וייפה לו את כלתו. איש לא חשד, כי אשתו היפהפייה של החתן אינה אלא מוכר הזיתים בכבודו ובעצמו.

חיו בני הזוג מאושרים ושמחים, עד סוף חייהם הטובים ונוחים.

סה. העצלן והמשוגע / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (6249)    🔗

פעם חי איש עצלן, שכסף רב לא היה לו. יום אחד התפלל לבוראו: – אלוהים, תן לי משוגע ואנצל אותו, ואזכה בכל רכושו.

השעה היתה שעת רצון ואלוהים מילא את בקשתו של העצלן: באחד הימים נזדמן לו שותף משוגע. זרעו שניהם את שדות התבואה והיבול עלה, בלי עין הרע, יפה. התבואה נאמדה במאות “משאות גמל”.

הגיעה עת הקציר. שני השותפים קצרו ודשו ובאו לחלק את החיטה והשעורה. אמר העצלן למשוגע: – הבא את הקב ונחלק את היבול.

– לחלק בקב? המשוגע אתה? אם נחלק בקב, קיימת סכנה שיהיו לי כמה גרעינים פחות ולך כמה גרעינים יותר – צעק והתרגז המשוגע. – לא ולא! קודם כל נמיין את החיטה והשעורה לפי סוגיהן, ואחר כך נחלק אותה, גרעין לי וגרעין לך, לפי הצדק והיושר.

– אוי לי ואבוי לי! – קרא העצלן. – תבואה של כמה מאות משאות גמל, הניתנת היא לחלוקה גרעין גרעין? לא ולא! אני חוזר בי, אלוהים. תן לי אדם שפוי בדעתו שאוכל להסתדר אתו.

סו. ארגז העצמות / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (6636)    🔗

היה היו שלושה אחים, שניים מהם עשירים ואחד עני. שני האחים העשירים לא הסכימו להחזיק אצלם את אמם הזקנה, והיא התגוררה אצל האח העני שאהב אותה מאוד וקיים את מצוות כיבוד אם בכל מאודו. גם האם אהבה מאוד את בנה, ומעולם לא התנגדה לדבריו. רכושם של שניהם היה: חדר קטן ועגלה קטנה שהחזיקוה בחצר.

יום אחד אמר הבן לאמו: – אמא, מה דעתך לשחוט את העגלה ולהזמין את אחי לסעודה? בהזדמנות זו אבקש אצלם איזו הלוואה או עזרה כלשהי, כדי שאוכל להתחיל באיזה עסק ולהתקדם בו.

ענתה האם לבנה: – כדבריך כן תעשה, בני.

שחטו את העגלה והכינו סעודה כיד המלך. אחרי שאכלו ושתו, ביקש האח העני מאחיו העשירים שיתנו לו הלוואה או יעמידו לרשותו חלקת אדמה כדי שיוכל לחרוש אותה. נזפו בו האחים: – מה אתה חושב לך, שקנית אותנו בארוחתך? אין בידינו לתת לך דבר! – כך ניערו את עצמם מאחיהם ומאמם והסתלקו.

הביט האח על ערימת העצמות המלוקקות של העגלה היחידה, ובכה על האכזבה המרה שהיתה מנת חלקו. אחרי שהתאושש, הביא ארגז ואסף לתוכו את עצמות העגלה. את הארגז העמיס על כתפו, נפרד מאמו והלך לאן שהלך, למקום שאליו יובילוהו עיניו, אל הבלתי נודע.

יצא הבן את העיר, נדד בשדות וביערות, עד שהגיע למדבר שומם. בהיותו עייף, שם את הארגז למרשותיו ונרדם. כאשר התעורר, ראה אורחת־גמלים של סוחרים בדרכם למצרים. הוא ביקשם לצרפו אליהם והעמיס את ארגזו על אחד הגמלים והם הסכימו לכך. המשיך הצעיר את דרכו בשיירה ובאישון הלילה, כאשר כולם ישנו, קם, פיזר את העצמות, פירק את הארגז לשני חלקים, חזר למקומו והעמיד פני ישן, כאילו דבר לא קרה. כאשר קם בבוקר התחיל לצעוק: – גנבו לי את הזהב שלי! גנבו לי את הזהב שלי! התעוררו הסוחרים בבהלה: –מה קרה?– שאלו.

– מישהו גנב את הזהב מתוך הארגז שלי, כי הארגז לא היה מוסתר היטב, והיה קל לגנוב אותו.

הסוחרים פחדו, שיתנפלו עליהם בני שבטים בדווים, אם ישמעו את הצעקות, וישדדו את רכושם מידם. לכן ביקשו ממנו לא להקים רעש.

אך הצעיר בשלו: – מה לא אקים רעש?! הרי זה כל רכושי! – צעק.

– נמלא את ארגזך בזהב – הבטיחו לו הסוחרים, – אם תשתוק.

ואכן, הם מילאו את ארגזו זהב והתכוננו להמשיך את דרכם אתו. אך הצעיר, שטען כי איננו רוצה שיגנבו לו את הזהב שנית, חזר אל אמו.

כאשר ראו שני האחים, כי אחיהם הצעיר נתעשר כל כך, באו לבקרו ושאלוהו: – מניין לך כל העושר הגדול הזה?

– אספתי את עצמות העגלה שאכלתם, ונסעתי אתן להודו. שם החליפו לי את העצמות בזהב – היתה התשובה.

האחים הקנאים שחטו את כל בהמותיהם: פרות וסוסים, גמלים וכבשים. שום הולך על ארבע לא נשאר אצלם. אחר־כך הכריזו: – כל תושבי העיר יבואו לאכול אתנו בשר חינם. רק את העצמות ישאירו.

בני העיר עשו כך ושני האחים שכרו אונייה, העמיסו עליה את העצמות והפליגו להודו. שם התנהגו כאילו הם אדוני העולם. בא אליהם איש אחד ושאלם: –מה סחורתכם?

– לך לך מכאן! – סילקוהו. – לא נדבר עם אדם פשוט, רק עם סוחרים גדולים.

באו סוחרים גדולים ושאלו: – מה הסחורה שהבאתם?

– עצמות. – ענו בגאווה.

– עצמות? – שאלו ההודים. – לשם מה עצמות?

– להחליף בזהב! – ענו.

– להחליף בזהב? וכי חסרים אנו שנהבים, כי נחליף עצמות של נבלות מסריחות בזהב?

מייד הוזעקו שוטרים כדי לעמור את הרמאים שבאו ממרחקים, והתושבים שרפו את האונייה, כדי שלא תתפשטנה מחלות בעיר מריח העצמות.

כאשר חזרו שני האחים לארצם אמרו זה לזה: – בדת ובאמונה, כי נהרוג את אחינו הצעיר עוד הלילה, על שהונה אותנו.

נודעה תוכנית הרצח לאח הצעיר והוא בא אל אמו ואמר לה: – אמא, הלילה תלבשי אַת את בגדי ותישני בחוץ, ואני אלבש את בגדייך ואישן בבית.

עשתה האם כדברי בנה. בלילה בא האחים וירו באם, כי חשבו, שזהו אחיהם.

בבוקר קם הצעיר, העמיס את אמו על גמל ויצא את העיר. בהגיעו לשדה פתוח, ראה צייד צד עופות וחיות. פתאום פילח כדור את האוויר, ומייד התחיל הבחור לצעוק: – אוי ואבוי, הרגת לי את אמי! לקחתי אותה לעלייה לרגל לקבר הקדוש הקרוב לכאן, וראה מה עשית! הרגת לי אותה!

הצייד המבוהל התחנן בפני הצעיר שיפסיק לצעוק, כי פחד, שיד החוק תשיגהו. הוא הציע לו: – זהו רצון האל, בני. בוא ונקבור אותה, ואתן לך לאשה את בתי היפה והצעירה. לשניכם אני מאחל שנים רבות של אושר.

גדולה הייתה הפתעתם של האחים כאשר ראו את אחיהם הצעיר בליוויית אשה צעירה ויפהפייה. הוא פנה אליהם: – המופתעים אתם לראותני חי?

– כן.

– בטעות הרגתם את אמא. לקחתי אותה לארץ מצרים, ושם החליפו לי את הגופה באשה חיה, צעירה ויפה. כי במצרים שומרים על המתים לקישוט.

שמעו זאת האחים וחשבו בלבם: לנו נשים זקנות ומכוערות. נהרוג אותן ונקבל תמורתן נשים יפות וצעירות. וכך הוציאו את מחשבתם אל הפועל.

כשהגיעו למצרים, התנהגו שני האחים כאדונים גדולים וסירבו לדבר עם פקידים קטנים. ואולם, כאשר נודע לשלטונות מהי סחורתם, נקנסו וגורשו מתחומי המדינה.

– הפעם לא יהיה לאחינו מפלט מידינו – החליטו האחים. – הפעם נטביע אותו בים ויותר לא ירמה אותנו.

בהגיעם העירה, לכדו את אחיהם וקשרו אותו בתוך שק. כך הביאוהו לשפת הים ואמרו: – נשאיר אותו כאן להתענות כמה שעות בתוך השק. – אמרו והלכו להם.

כעבור זמן קצר עבר על שפת הים רועה שהנהיג עשרות רבות של גמלים, סוסים ופרות. שמע הרועה קול בכי בוקע מתוך השק. התקרב ושאל: – מה מעשיך בתוך השק? מדוע אתה בוכה?

– רוצים להשיא אותי לבת המלך, אך היא עיוורת בעיין אחת ומכוערת, ואין אני רוצה להיות מלך ולהיות בעלה של אשה מכוערת כל כך – ענה הקול מתוך השק. – כך רוצים להשליך אותי לתוך הים, מפני שאני מסרב להיות מלך.

צץ רעיון במוחו של הרועה, והוא פנה לקשור בשק: – אוציאך מתוך השק, ואתה תכניסני בתוכו. תיקח את בהמותי ותלך לדרכך, ואני אשא את בת המלך לאשה.

החליפו שני הצדדים את מקומותיהם, והאח הצעיר לקח אתו את כל הבהמות וחזר בשלום אל אשתו.

כאשר באו האחים לזרוק הימה את השק, שמעו את הרועה קורא מתוכו: – אני רוצה אותה! אני רוצה אותה!

ענו לו האחים: – אנחנו לוקחים אותך אליה. – הם התכוונו למיתה, אך הרועה התכוון לבת המלך.

כאשר חזרו העירה, היתה הפתעתם ללא גבול. הם מצאו את אחיהם מטייל בראש עדר גדול. שאלוהו: – איך זה? הרי זרקנו אותך לים?!

– כן, – ענה האח. – במקום שזרקתם אותי מצאתי את כל הבהמות הללו. לקחתי אותן וחזרתי.

שני האחים שלא למדו לקח ביקשו ממנו שישליך גם אותם לתהום.

הסכים הצעיר למלא את בקשת אחיו, ואמר להם: – אין צורך לקשור אתכם בשק. עד שיצאתי מתוך השק, ברחו לי כמה בהמות, וחבל. אתכם אשליך ישר לים.

הוא תפש את האח הבכור ברגליו והטילו למים. נשמע “גלו, גלו”, והאח השני קרא: – הוא כבר תפש גמל! מהר, מהר, תשליך גם אותי אחריו, שמא לא ישאיר לי כלום.

זרק הצעיר גם את אחיו הבינוני הימה וחזר הביתה.

שמח האח על שנפטר מאחיו הטיפשים, וחי עם אשתו שנים רבות ומאושרות. שניהם זכו לבנים ובנות, נכדים ונכדות.

סז. מידה כנגד מידה / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (6637)    🔗

היה היתה נערה יפהפייה שאהבה בגדים יפים, כי אהבה להיראות כאשה נאה. יום אחד הלכה הנערה לשחק בבית שכנתה שהיתה אלמנה, וזו פתחה ארגז, שבו היו שמורות גלימותיה. ראתה הנערה גלימת “זדד” שבה מתעטפות הנשים, והתפעלה מאוד מן המשי ומחוטי הכסף. – מה יפה גלימתך, דודה! – פנתה בהתפעלות לעבר האלמנה: – הרשי נא לי ללבוש אותה, ולו פעם אחת.

– לא. – ענתה האלמנה: – אך אני מוכנה לתת לך אותה במתנה ולא רק בהשאלה, אם תסכימי להרוג את אמך!

– איך אוכל להרוג את אמי? – שאלה הנערה.

– אגיד לך – הסבירה לה האלמנה, ומחט ארוכה בידה. – תבקשי את אמך שתתן לך תמרים מסל־הזרדים הקלוע, אך תחילה תשימי לתוכו מחט זו. כאשר תתקרב אמך לסל, כדי לתת לך את התמרים, תינעץ המחט בלבה, וכך תמות. רק אחרי שתמלאי את בקשתי, אתן לך את הגלימה.

חזרה הנערה הביתה ומצאה את אמה מאכילה את אחיה הפעוט. נעצה את המחט בסל־הזרדים הקלוע, המלא תמרים, וקראה: – אמא, תני לי קצת תמרים, כי רעבה אני.

– קחי לך בעצמך, יקירתי, – ענתה האם.

– לא, את תתני לי, כי אינני מגיעה לסל הקלוע, – קראה הבת לעומת אמה.

קמה האם לתת תמרים לבתה, ופתאום נפלה ליד סל התמרים ומתה. כי המחט הגדולה ננעצה בלבה.

רצה הנערה אל האלמנה: – הנה הרגתי את אמי כדברייך. עכשיו תני לי את הגלימה.

– לא! – אמרה האלמנה. – אתן לך את גלימתי, אם תדברי על לב אביך שישאני לאשה.

הציקה הבת לאביה יומם ולילה שישא את האלמנה השכנה לאשה, עד שסוף־סוף נענה האב לבקשתה ונשא את האלמנה.

באה הנערה אל אמה החורגת ואמרה: – הנה הרגתי את אמי והשאתיך לאבי. עכשיו תני לי את הגלימה. או שמא מבקשת את להרוג גם אותי בגלל הגלימה?

צעקה האשה על הילדה: – לא אתן לך כלום! גם אוכל לא תקבלו, לא את ולא אחיך. רק שיירי הסעודה, מה שתספיקי ללקק מן הסירים ומן הקערות.

מאז סבלו הנערה ואחיה מרעב וממכות, ואמם החורגת הציקה להם בלי סוף.

יום אחד לקחה האחות את אחיה והלכה לבכות על קבר אמה: – הוי, אמא, אמא! – מיררה בבכי. – מה רעבים אנו, אני ואחי, מה רב סבלנו! עזרי לנו, אמא!

– הגם בקברי תקרעי את לבי? – שאלה האם. – קרעת את לבי לפני מותי, וגם עכשיו את חוזרת לקורעו שנית? אלמלא אחיך, לא ריחמתיך! – כך דיברה האם מתוך הקבר, ואחר־כך המשיכה: – לכי, בתי, לחווה סמוכה. במקום נסתר עומדת שם פרה שרגליה בקרקע, וגבה בלב השמים. יש לה שד אחד של חלב, ושד אחד של דבש, והיא מפרישה תמרי פזן, הלא הם התמרים הטובים בעולם. לכו לשם, את ואחיך, מדי יום ביומו, תאכלו ותשתו.

וכך עשוי. מדי יום ביומו היו האח והאחות הולכים לחווה הסמוכה וקוראים לפרת הפלא: –פרת־אמי, רדי־נא, רדי!

הפרה היתה יורדת והילדים היו אוכלים מן התמרים, יונקים חלב ודבש, וחוזרים שבעים ורוויים.

יום אחד הרגישה האם החורגת כי פני־הילדים טובים. ואין הם נראים רעבים כפי שהיו. אמרה לבתה שלה: – לכי בעקבותיהם לאן שילכו, התבונני במה שיעשו, וספרי לי כל מה שתראי.

ניסו האח והאחות להתחמק מאחותם־חורגתם וללכת בלעדיה, אבל הכל לשווא. היא שמרה עליהם והלכה אחריהם כצל. לא היתה לשני הילדים ברירה, אלא לקחת את אחותם החורגת אתם. היא ראתה את מעשיהם, אבל, כאשר התקרבה אל פרת־הפלא המיניקה חלב ודבש, בעטה בה הפרה והוציאה לה עין.

הילדה חזרה הביתה וסיפרה לאמה מה שראתה, ומה שעשתה לה פרת הפלא. האם החורגת נשבעה בדת ובאמונה, כי הפרה תובא לשחיטה. ואכן, היא קיימה את שבועתה.

חזרה הנערה לבכות על קבר אמה: – הוי, אמא, אמא! היא שחטה את פרת פלא! ממה נחיה אני ואחי? עזרי לנו, אמא!

– לולא אחיך לא ריחמתיך. – השיבה האם מתוך קברה. – כעת תקחי חתיכות קטנות מכל חלקי הפרה, תצררי אותן בצרור ותקברי אותן ליד ראשי. אז יהיה לכם ממה לחיות.

עשתה הבת כמצוות אמה.

למוחרת היום מצאו על קבר אמם דקל נטוע בקרקע, וראשו בלב השמים. היו הילדים אומרים: – עץ־אמי, התכופף! – והעץ היה מתכופף. הילדים היו אוכלים תמרים ולוגמים מים מתוקים, עד ששבעו ורוו.

יום־יום היו האח והאחות נוהגים כך: הולכים אל קבר אמם, לשבור את רעבונם מן הדקל.

שוב הרגישה האם החורגת, כי אין פני הילדים נראים כפניהם של אוכלי שאריות ומלקקי צלחות. שוב קראה לבתה ואמרה לה: – לכי בעקבותיהם לאן שילכו, והתבונני יפה במה שיעשו.

גם הפעם ניסו הילדים לחמוק מאחותם החורגת, אבל הכל ללא הועיל. היא עקבה אחריהם כצל, עד שראתה אותם אוכלים ושותים מן הדקל שכופף את קומתו. כאשר התקרבה גם היא אליו, קפץ לפתע העץ והחזר אל על, והאחות החורגת נפלה ושברה יד.

חזרה הנערה אל אמה, מתייפחת ובוכה, וסיפרה לה על דקל הפלא. נשבעה האם החורגת בדת ובאמונה, כי העץ ייכרת! התחננו בפניה האח והאחות, ביקשו להשאיר להם את מקור המחיה, אך הפעם היא התאכזרה כלפיהם יותר מתמיד.

יום אחד עבר במקום בן־המלך, וראה את הנערה בדרכה אל קבר אמה. היא מצאה חן בעיניו, והוא ביקש את ידה מאביה. הסכים האב, וכעבור זמן קצר נערכה חתונה מפוארת.

בלילה, לפני שבאו לקחתה לבית החתן, החביאה אותה אמה החורגת בחדר בודד, סגרה את החדר על מנעול, ועל הגמל שצריך היה להוביל את הכלה אל חתנה הושיבה את בתה המכוערת.

בראות הנסיך כי רומה על־ידי חמותו, החליט להענישה בצורה בלתי צפוייה. מה עשה?

במדינה זו היה נהוג שמבית החתן מחזירים לאם הכלה ארוחה נקראת “ארוחת תנחומים”, והיא מנחמת את האם על הפרידה מבתה. ציווה הנסיך על משרתיו שיבשלו את הכלה, וישלחו חלקים ממנה לאמה. ואכן, כך עשו: בישלו את הבת ושלחו את הראש והידיים לאמה. וזו, בראותה את המראה האיום, נטרפה עליה דעתה.

הנסיך חיפש את הנערה שאהב ומצאה כעבור זמן קצר. גם את אחיה לקח תחת חסותו, וכולם חיו שנים רבות באושר אין סוף, ונולדו להם בנים ובנות לרוב.

סח. “שבת הגירושין” / אדריה שמכה (מסלאתה – חיפה) (7229)    🔗

יום אחד, בערב שבת של חנוכה, חשק לבן של נשי קוסבאת להתאסף לשתיית תה, לטיגון לביבות ולסיפור רכילות; עם זאת חששו שמא לא יספיק הזמן בידן להכנת השבת. לא ידעו הנשים מה לעשות וכיצד לנהוג. בסוף אמרה אחת מהן: – הבה ונלכוד את השמש בדלי מים, ובערב נסיר את המכסה מעליו. השמש תאיר לנו ונוכל להכין את השבת במהירות וביעילות, ולקבלה בעוד יום.

שמחו נשי קוסבאת מאוד לעצה הנבונה ומיהרו ללכוד את השמש בדלי. אחר־כך סגרוהו בחבלים ובסמרטוטים והתיישבו לבלות בנעימים.

בערוב היום מיהרו הנשים להוציא את השמש שלהן מן הדלי, והנה הדלי מלא מים אך שמש אין בו. ובינתיים החשיך היום לגמרי, והגברים החלו חוזרים מבית־הכנסת. והנה הכל עטוף חשיכה.

התרגזו הגברים וקראו: – איפה הנרות? איפה חלות השבת? איפה היין לקידוש?

אמרו הנשים: – רצינו להתבטל היום, לשתות תה ולטגן לביבות, ולכן עיכבנו את השמש בדלי, כדי שנוכל להכין את שבת בערב, לאור השמש. אך כאשר פתחנו את הדלי, ראינו כי השמש נמלט.

למוחרת השבת גירשו כל הגברים בקוסבאת את נשותיהם.

מאז המעשה הזה שקרה בערב שבת של חנוכה נקראת בקוסבאת השבת שלפני חנוכה בשם “שבת הגירושין”.

סט. “אל תגעו במשיחי” / רחמים תיתו (טריפולי – בני-ברק) (3497)    🔗

בימי הרב הגאון ר' יהודה לביא שלט בטריפולי הפאחה יוסף קרמנלי, בן למשפחה מפורסמת ביותר. בימי זקנתו של הפאחה נדלדל אוצר המדינה ולא היתה לו ברירה אלא להטיל מס מיוחד, נוסף על המסים הרגילים המוטלים על כל תושבי העיר.

כך הטיל הפאחה יוסף קרמנלי על הקהילה היהודית לשלם סכום של כ־35 אלפי פרנק זהב, שהיה בימים ההם סכום עצום, כמעט דמיוני. לשווא התחננו ראשי הקהילה בפני המושל שאין בידם בשום פנים ואופן למלא את דרישתו, כי הם מרוששים ואין הפרוטה מצויה בידם. הפאחה היה אמנם איש צדק ואוהב ישראל, ככל בני משפחת קרמנלי בכל הדורות, אך נוכח צורכי השעה, הקופה הריקה והוצאותיו המרבות, דרש בכל תוקף את מס. כי לא היתה לו ברירה.

נועדו ראשי הקהל, חילקו את הסכום הגדול בין ראשי המשפחות וקבעו מכסה שעל כל אחד לשלמה. אף על הרב יהודה לביא לא פסחו והטילו עליו סכום ניכר, אם כי הוא לא נמנה מעולם בין העשירים. היה הרב אובד עצות. הוא ידע כי הקהל דחוקים ולחוצים, והיו נאלצים להטיל עליו את מה שהטילו, אך מאידך גיסא קצרה ידו לשלם, והיה שרוי בצער גדול.

אותו לילה נגלה לו לרב בחלום זקן אחד, שהרגיע אותו: – בטלה הגזירה ויכול אתה לעסוק בתורתך בלב שקט. איש לא יטרידך ואיש לא יפריע את מנוחתך.

ואומנם, למוחרת היום בא אליו יהודי אחד בשם חי סרוסי, שהיו לו מהלכים בבית הפאחה והודיע לו:

– לפאחה יוסף קרמנלי נגלה בחלום הלילה זקן, שהזהיר אותו בחומרה: “אל תפגע ברבי יהודה לביא, כי הוא צדיק בן צדיקים. ראוי שיהיה פטור מכל תשלומי מס”.

אותו בוקר הזמין הפאחה את ראשי הקהילה וציווה עליהם: – שחררו את ר' יהודה לביא מכל תשלום, ונכו את הסך שהוטל עליו מן הסכום הכללי שעליכם להכניס לאוצר המלכות.

כך נתקיים הכתוב בתהלים³⁷: “ויוכח עליהם מלכים: אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו”.

ע. מי מרפא וישועה / רחמים תיתו (טריפולי – בני-ברק) (3498)    🔗

חז“ל אמרו³⁸: “גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”, ומאמר זה נתקיים גם במורנו הרב שלום תיתו זצוק”ל.

מספרים שפעם אחת פרצה בטריפולי מגיפת טיפוס המעיים שפגעה במיוחד בילדם. רבים מהם מתו ויום יום נפלו קרבנות יקרים באין מושיע.

באחד הלילות נגלה הרב שלום תיתו בחלום לאלמנתו ואמר לה: – לכי אל קברי, אספי את המים שתמצאי עליו וחלקי אותם לאמהות הילדים החולים. תמרחנה את ילדיהן במים האלה ויקומו מחוליים.

למחרת היום השכימה האשה קום, הלכה אל הקבר ומצאה ששני השקעים שעל הקבר מלאים מים על אף החורב מסביב, כי הימים ימי תמוז.

אספר האשה את המים בבקבוקים ונתנה כוסית לכל אם שילדה היה חולה. וראו זה פלא: כל הילדים, שמרחו אותם במים אלה, נרפאו וקמו בריאים ושלמים מחוליים!

כאשר אזלו כמעט המים ונשארה רק כמות קטנה מהם, עד כדי חשש שמא לא יספיקו לכל הנצרכים, עמדה אלמנת הצדיק, שפכה את המים לתוך באר שהייתה בקרבת הקבר הקדוש ואמרה: – בזכות הצדיק ייהפכו כל מימי הבאר למי רפואה!

וכך היה. מאז משמשים מי הבאר כמי מרפא וישועה, והדבר הוא למופת ולנס בעיני הכל.

עא. חכם עדיף מנביא / רחמים תיתו (טריפולי – בני-ברק) (3499)    🔗

בדורות הראשונים, בימי שלטון משפחת קרמנלי בטריפולי, ואחר־כך בימי שלטון הטורקים, היה נהוג שבמועצה העליונה (“אלמג’לס”) של המדינה, בראשותו של ה“ואלי” (מושל העיר) היה משתתף גם ראש הרבנים, בדומה להשתתפות שאר ראשי הדתות, המוסלמית והנוצרית. המועצה הייתה מטפלת גם במשפטים גדולים וחשובים, ופסקי הדין של השופטים הדתיים (הרבנים והקאדים), במיוחד בדיני נפשות, היו טעונים אישור מטעם המועצה. מורנו הרב שלום תיתו היה בזמנו חבר במועצה עליונה זו.

מספרים כי פעם בא לפני המועצה משפט פלילי חמור של ערבי, שנאשם ברצח. בית־המשפט בראשות קאדי דן אותו למיתה, והמועצה הייתה צריכה לאשר את פסק הדין. כל חברי המועצה חתמו ואישרו את פסק הדין, חוץ ממורנו הרב שלום תיתו, שסירב לחתום באומרו: – לבי אומר לי כי עוול נעשה לאיש זה, ואינו חייב מיתה.

כל הנוכחים השתוממו על כך, מכיוון שהעדות הקיימת נראתה בעיניהם מספקת וההוכחות ברורות לחיוב ולהרשעה. אך מכיוון שהכירו את מהר"ש תיתו כאיש חכם, נבון וצדיק, נענו לבקשתו שלא להיחפז באישור פסק הדין, והחליטו לברר היטב את העניין. ואומנם, אחרי חקירה ודרישה מדוקדקת נתברר, כי העדים העידו עדות שקר והנאשם שוחרר.

יומיים אחרי שיחרורו של הערבי, הוא בא לביתו של מהר"ש תיתו והביא אתו מתנות רבות ובכללן אייל מן הצאן. הוא השתטח על האדמה, נשק את רגליו של הרב ואמר: – רק עתה ידעתי את גדולת צדקתם וחוכמתם של רבני היהודים. ועתה שא את פני וקבל את מנחתי.

אחרי הפצרות מרובות הסכים הרב לקבל את המתנות, שחולקו בו ביום בין המשפחות העניות בעיר. ואת בשר האייל חילקו למשפחות תלמידי־חכמים צנועים.

חכמת הרב הגדול, צניעותו ונדיבות לבו, שבאו לביטוי במעשה־הצלה זה, עוררו הד עצום בין כל תושבי טריפולי, יהודים ולא יהודים כאחד. כך נתקדש שם שמיים ברבים.

 

מספרי הסיפורים והרושמים מפיהם    🔗

הקשר המקויים ע“י “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (אסע"י) עם מספרי הסיפורים³⁹ – חוליות בשלשלת הקבלה והמסירה, מתנהל באמצעות המתנדבים, הרושמים את הסיפורים מפי מספריהם, ושולחים אחר־כך את החומר לארכיון. “משפחת הרושמים” כוללת בשנת 1967 למעלה משבעים רושמים נאמנים, חרוצים ופעילים, מהם שהקימו את ה”משפחה" לפני תריסר שנים, ומהם שהצטרפו אליה במרוצת הזמן. לזכות שבעה מהם רשומים בארכיון למעלה מ־240 סיפורים, כלומר, לזכותו של כל אחד מהם רשומים שלושה אחוזים ויותר מכלל הסיפורים (8,000) בארכיון⁴⁰. יבואו רושמים אלה ומסַפריהם על התודה ועל הברכה.

מרבית הנתונים שלמטה, הנוגעים ל־11 המסַפרים ול־7 הרושמים מפיהם, נמסרו ע“י הרושמים עצמם, בחלקם מזכרונם ובחלקם בעקבות פנייתם אל המספרים. לא תמיד יכולנו לאמת נתונים אלה באורח אישי, אך נאמנים עלינו דברי רושמינו ומספרינו אשר לעתים אנו מביאים אותם כלשונם. את הביוגראפיות של שלושת המספרים המיוצגים בילקוט ע”י למעלה משבעה סיפורים – דויד חדד (22 סיפורים: סי' ל“ה–נ”ו), נהוראי ברנס (9: סי' ד’–י"ב) ואדריה שמכה (8: סי' ס“א–ס”ח) – הבאנו בהרחבה יתירה, כמידגם השופך אור על ה“אני” של המספר, על רקעו החברתי, על חינוכו בלוב, על חבלי התאקלמותו בישראל ועל מעשיו בהווה. את דברי־הרושמים השלמנו ע“י נתונים על כמות הסיפורים הרשומים על שמם ועל שם מספריהם באסע”י, לפי המצב בשנת 1967, כאשר מיספר הסיפורים בארכיון הגיע ל־8000.

תולדות־החיים ערוכות לפי סדר האלפבית של שמות הרושמים והמסַפרים כאחד, אגב רימוז מן המספר לרושם ומן הרושם למספר. בסוף הפרק (עמ' 170–171), נזכרו גם המספרים שמפיהם נרשמו סיפורים בודדים בלבד.

הרושם זלמן בהרב הוא מן הרושמים הוותיקים של אסע“י. תולדותיו נתפרסמו בהרחבה בספרו הראשון⁴¹; מאז גדלה תרומתו כרושם סיפורי־עם וכמפיצם ברבים (באסע"י רשומים על שמו 250 סיפורים) ויצא לאור ספרו השני⁴². כמחצית הסיפורים הנכללים בילקוט זה נרשמו ע”י הרושם החרוץ מפי חלאפו דאבוש (סי' י“ג–ט”ו), ראובן דואני (סי' כ“א–כ”ד), דויד חדאד (סי' ל“ה–נ”ו), וויטוריו מימון (סי' נ"ז–ס).

הרושמת מלכה בוארון (סי' א’–ג'), ילידת טריפולי (1948), עלתה לישראל עם בני משפחתה (1949), במלאת לה שנה. עתה תושבת הדר־חיים בגוש תל־מונד. היא רשמה את שלושת הסיפורים המתפרסמים בראש הילקוט הזה (סי' א’–ג') מפי סבתה ציונה (ר' בסעיף הבא). בהיות הרושמת תלמידת ביה“ס התיכון ע”ש בוייאר בירושלים, השתתפה בחוג לאגדה ולפולקלור שם, בהדרכת אליעזר מרכוס⁴³, והצליחה בתקופה זו לדובב את סבתה שסיפרה את סיפוריה בערבית והם תורגמו לעברית ע"י הרושמת עצמה.

המספרת ציונה בוארון (סי' א’–ג'), סבתה של מלכה (ר' בסעיף הקודם), נולדה בטריפולי, לפני כ־80 שנה, במשפחת־חייטים. עלתה עם בני משפחתה בעלייה הגדולה של יהודי לוב (1949), ועתה היא תושבת המושב הדר־חיים בגוש תל־מונד. את הסיפורים הזכורים לה, רובם ככולם מעשיות־קסם שרווחו בין יהודים ומוסלמים כאחד, שמעה בחוג המשפחה, לרוב בשבתות ובשמחות. גם בתה מזל וחתנה ניסים (אמה ואביה של מלכה) בקיאים בהיגוד סיפורים ואוהבים לספר. במיוחד מרבה ציונה לספר מאז נתאלמנה (בשנת 1950; בעלה שלום ז"ל היה גדול ממנה ב־17 שנה), ונכדיה (משבעת ילדיה החיים) אוהבים לשמוע אותה, כי רובם (גם מלכה הרושמת בכלל זה) מבין את השפה היהודית־לובית שבה טווה המספרת את סיפוריה.

הרושם אורי ברנס (מוצא השם אינו ידוע אף לזקני המשפחה), נולד ב־1942 בלוב, בימי הנדודים של משפחתו, ששמרה על עצמה בדרך זו ממהומות ופרעות במלחמת־העולם השנייה. מאז ילדותו שמע סיפורים מפי אמו של סבא ומפי הסבא עצמו (ר' בעמוד הבא). אך לא רק סיפורים מזכירים לאורי את ילדותו. באחד ממכתביו הוא מספר⁴⁴: בעיני ראיתי משחיזי הסכינים כדי לפרוע פרעות ביהודים. באוזני שמעתי קללות על היהודים… וכל אלה היו מעוררים בי שאלות… הייתי מרבה לשאול את סבא: – למה זה כך ולמה זה כך?…

המשפחה עלתה בשנת תש"י (1949), ובניה הצטרפו למייסדי המושב פורת, שמתיישביו שומרים עד היום הזה על סגנון־חייהם הישן מלוב: מאכלים, תלבושת וכיוצא באלה. – בימי שבת ומועד – מספר הרושם – הייתי תר ביניהם ויונק מסיפוריהם ומאגדותיהם, שמשכו את לבבות הצעירים…

אביו המורה הקפיד שבנו יידע תנ"ך ודקדוק על בוריים. ואכן, הוא תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים, ואחד החוגים שלו הוא לשון עברית (השני: מתימטיקה).

באסע"י שמורים 16 סיפורים הרשומים על ידיו, שישה מהם מפי סבו, חיים נהוראי (ר' בסעיפים הבאים).

המספר ר' חיים נהוראי ברנס (סי' ד’–י"ב), עבר את גיל ה־80, עד מאה ועשרים. לפי המסורת שבמשפחה ניתן לו השם “חיים נהוראי”, כתוצאה מגילוי חלום לאמו. ואלה דברי הנכד – הרושם (השווה בסעיף הקודם) על הסב־המסַפר: – ראשית עיסוקו של סבי דומה לעיסוקם של אחרים: מיסחר. סוחר־צמר עני היה סבי בתחילתו, וגם שותפיו עניים היו. מיסחר זה הסתעף אחר כך לכיוונים שונים, והגיע עד להתעסקות בכלי־הכסף וכלי־זהב. אך העיסוק העיקרי היה במשך עשרות השנים המיסחר בצמר. עבודה זו של מיסחר גרמה להתפתחות מלאכת־הסיפור אצל סבי: בעוברו בכפרים, מושבים ועיירות, בין ערבים ויהודים, היה מחליף דברים עם כל אדם, שומע ומשמיע. מצא יהודי מדוכא, סיפר לו סיפור וניחמו; מצא יהודי שמח, שמע את סיפורו והתנחם הוא עצמו. הגויים נתנו בו אימון מיותר משהיו נותנים לכל יהודי אחר, ולעתים מזומנות היה מתקשר אתם בעסקים צדדיים, נוסף על עיסוקו הראשי. מכל מקום שבו עבר, היה סבי יונק חידושים ושם לב לדברים שאין דרכו של אדם רגיל לשים לב אליהם. כך למד, למשל, דרכי־רפואה שונות, ובכללן ריפוי עיניים על ידי מעי דג, ועוד תרופות דומות. יש לציין את מאמציו הבלתי פוסקים לשכנע את הערבים־המוסלמים שבהם נפגש, בעליונותה של תורת משה. במקומות רבים ובזמנים שונים היה מסתבך משם כך במחלוקת קשה.

לפני עלייתו לארץ הפצירו בו הערבים שלא יעזוב אותם, בטענה שאין הוא חסר אצלם דבר. הם לא הבינו לנפשו ולמשאלתו לעזוב את ארץ הנכר. בחשכת הלילה ברח ממקום מושבו לעיר הבירה טריפולי, ומשם עלה לאחר זמן קצר לארץ. ככל בעלי־המיסחר בלוב, זכה להצלחות מרובות ונתעשר יותר מכל בני סביבתו. אך גם סביבתו נהנתה ממנו, כי הרבה לתרום למען פעולות־צדקה שונות, לעניים ולבתי כנסיות.

סבתא מספרת, שבצעירותו לא היה סבא מקפיד ביותר בענייני דת, ואף היא עצמ ה היתה מחממת תבשילי שבת עד סמוך ללילה. אך שלוש־ארבע פעמים נגלו לו לסבא, בחלומו, אנשים המעוררים יראת כבוד, והתרו בו, שאם לא ישמור את השבת כהלכתה, יביאו לידי רציחתו. תחילה היה סבא מזלזל במתרים בו בחלום, שכן “חלומות שווא ידברו”, אבל בשל כפילות החלומות ושילושם, התחיל ירא על נפשו ומקבל את פני השבת שלוש שעות לפני שקיעת החמה. מנהג זה נשתמר בידי סבא עד היום הזה. גם כיום מוכן הבית בשעת הצהריים של ערב־שבת, לקבלת פני־השבת. עתה שומר סבא מצוות כהלכתן, והוא זוכה למה שאין כל אדם זוכה לו: הוא שומר את השבת מעושר, ומקפיד אף על מעשרות ומצוות אחרות; כן העמיד שני בנים מורי הוראה בישראל.

אין סבא מספר סיפור, כדי שימצא חן בעיניך. להיפך, יכול אתה לבקשו ולהפציר בו, ולא תזכה לסיפור של ממש. אימתי אתה שומע סיפורים מרתקים? שעה שהוא רוצה להסביר לך דבר תורה! אז שופע סבא משלים וסיפורים, הלקוחים לרוב מן ההווי ומן המציאות… יש שאני נוסע אליו לכפר חניאל, שבו הוא גר, ומראה לו את הסיפורים ששמעתי מפיו כשהם מועלים על הכתב. הוא אומר לי אז: “הבל הבלים, הכל הבל; שכב לידי”. והוא משכיבני על בטני ומצרף ניגונו בתנ"ך לניגון המפכה בנפשו. ואחר־כך יספר לך סיפור שלא קיווית מעולם לשמעו. ואתה מרגיש, ולו אך לרגע, את הרגשת־הסיפוק המרחפת על ביתו של סבא…

עד כאן דברי הנכד־הרושם אורי ברנס על סבו המסַפר.

סבו של המספר חלאפו דאבוש, דויד, נולד בעיר הנמל זליטין. מכיוון שלא הצליח למצוא פרנסה שם, עבר עם בני משפחתו הענפה לעיר טריפולי. שם נולד (1933) חלאפו לאביו דוכה, רוכל בכפרי הסביבה, ושם גדל על ברכי המסורת. הוריו מתו בהיות חלאפו בן שמונה. הנער למד ב“חדר” אצל הרב חואתו גניש, רבה הראשי של זליטין, שהיה גם חזן בבית הכנסת בנושאייף⁴⁵. מן החדר עבר חלאפו לבית־הספר העממי האיטלקי, אך נאלץ לעוזבו, כאשר נערכו בשנת 1945, בסוף מלחמת ־העולם השנייה, בחסות המימשל האנגלי, פרעות ביהודי טריפולי. בגיל 14 נשכר כשולייה אצל דייג, ובעבודה זו המשיך עד לעלייתו לישראל. עם עלייתו (1950) התגייס לצה"ל, עבד במיטבח והמשיך במקצוע זה גם אחרי שיחרורו. בשנת 1951 נשא לאשה את שושנה בת הרב גניש, הוא רבו מימי נעוריו, עתה רב וחזן בבית הכנסת של עולי לוב באשקלון. חלאפו, אב לארבעה ילדים, מתפרנס מעגלונות ומהובלת סחורות בשכונות אשקלון. כמקור עיקרי לסיפוריו משמש רבו וחותנו, חואתו גניש.

המספר פינחס דהואן (סי' ט"ז–כ'), יליד טריפולי ותושב שבות־עם, שומר בזכרונו סיפורי־דת רבים, כפי שרווחו בין יהודי לוב. מרבית הסיפורים האלה, שנרשמו מפי המסַפר ע"י פריג’ה זוארץ, הם בגדר “שבחי צדיקים”, וגיבוריהם הם חכמים מקומיים שבזכותם נושעו וניצלו קהילות שלמות או יהודים בודדים.

המספר ראובן דואני (סי' כ“א–כ”ד) נולד בשנת 1932 בטריפולי, בן רביעי להוריו (רפאל ורוזינה), רוכלים בשוק־הירקות העירוני, שמהם שמע את סיפוריו. הגיע לישראל עם העלייה הגדולה של יהדות לוב בשנת 1949. עתה הוא קבלן־משנה ברחובות. סיפוריו נרשמו ע"י זלמן בהרב.

המספר ציון ואתורי (סי' כ“ה–ל”א), יליד טריפולי, תלמיד חכם, מורה בבית־הספר “יגדיל תורה” שם, ועוזר לר' חואתו לוזון (ר' להלן, עמ' 227, בערכו); סופר המנציח בדברי זכרונותיו את זכרם של חכמי טריפולי, אשר מצווה לספר את תהילתם וגדולתם. גם סיפוריו כך; הם נרשמו מפיו ע"י פריג’א זוארץ. השווה גם י"ט–כ"ט בטבת (להלן, עמ' 219), עמ' 11–123, 26–27.

הרושמת צילה ז’אן רשמה מפי אביה שלום שלושה סיפורים (סי' ל“ב–ל”ד). המספר, בן 50, הוא יליד טריפולי, עתה תושב נווה־ימין, הרושמת – תלמידת ביה“ס התיכון ע”ש בוייאר בירושלים (ר' לעיל, עמ' 162, הע' 3).

הרושם פריג’א (ב"ר יצחק) זוארץ, יליד (1907) טריפולי, למד שם בתלמוד־תורה ובישיבות אך קיבל גם השכלה כללית בבתי־הספר האיטלקיים. שימש בלוב (לפני עלייתו ב־1949, מכומס) כמורה וכרב, וגם בישראל (בנתניה) המשיך במקצוע זה. מאז 1955 – חבר הכנסת מטעם המפלגה הדתית הלאומית. עסקן ציבורי פעיל זה – חיבה יתירה נודעת לו לסיפורי-העם ולמסורות העדה. כאחד העורכים של הקובץ הרפרזנטאטיבי יהדות לוב (הוצ' “ועד קהילות לוב בישראל”, תל־אביב 1960) דאג לכך שהמסורות העממיות בכלל והספרות העממית בפרט של יהדות לוב לא תקופחנה בו. ואכן, הוא ערך את הפרק האחרון (י"א) של הספר: “מפי העם” וכלל בו (עמ' 403־420) אגדות וסיפורי־עם רבים על אישים ומעשי ניסים (השווה דלהלן, עמ' 177, ערך: זוארץ). בעקבות פעילותו הציבורית, התערותו בעם ומגעו המתמיד עם בני עדתו, קל לו להגיע אל מסרנים נאמנים, לדובבם ולהציל מפיהם מסורות־עם יקרות. את הסיפורים רשם הן בעקבות ההזמנה למספר לבקר בביתו (לרוב, כשהסיפור המקורי סופר בשבת, שאין בה אפשרות רישום), והן (בימות החול) בבית־הכנסת. באסע“י רשומים על שמו 15 סיפורים, שנכללו בקובץ הנ”ל וביניהם גם סיפורי פינחס דהואן (סי' ט"ז–כ'), וציון ואתורי (סי' כ“ה–ל”א).

על המספר דויד חדאד (ברזילי) מספר זלמן בהרב שרשם מפיו שלושים סיפורים: – דויד נולד בשנת 1913 בדרנה. אביו מרדכי, תושב טריפולי, עבר אחר מות אשתו הראשונה לדרנה; שם נשא אשה שנייה ופתח חנות לחומרי בניין. נולדו לו שלוש בנות ושלושה בנים, בכללם דויד. הילד למד תחילה בבית־הכנסת של העיר, אצל הרב ראובן בן הרב משה סרוסי, הידוע כמקובל עילאי (תושבי דרנה מרבים לספר, כיצד הגן רב זה על בני עדתו בפני השליטים וכיצד ביטל את גזירותיהם בעזרת שמות, נסים ונפלאות). עם מות האב (1920) עברו בני המשפחה אל קרוביהם בעיר טריפולי, ודויד התקבל לבית־הספר האיטלקי שם, שבו היו התלמידים פטורים משכר לימוד. הצטיין בלימודיו ובידו מדליית זהב על הצטיינותו. אחרי שסיים את בית־הספר התיכון התחיל לעבוד כפקיד בעיריית טריפולי. עם זאת רכש לו את מקצוע הסַפּרות אצל מומחה איטלקי והצטיין כבעל־מקצוע מעולה. בימי הפרעות ביהודי טריפולי בסוף מלחמת־העולם השנייה (5–6 בנובמבר 1945) אסף דויד באמבולנס העירוני פצועים מבני עדתו והביאם לבית החולים. בסוף 1945 נבחר לנהל את מחנה הפליטים ושירת במועצת העיר כנציג הקהילה היהודית. אחיו חי כיהן כראש הקהילה היהודית בטריפולי (כעת הוא תושב אשקלון). עלה בשנת 1951 והשתקע באשקלון, בקירבת אחיו הצעיר ניסים, בעל חנות לצורכי חשמל, מראשוני המתיישבים בעיר וחבר מועצת העירייה. דויד עבד תחילה מטעם הסוכנות היהודית במעברות השונות, בלשכות העבודה והסעד, אח"כ עבר לעבוד בחברת “עמידר”, ועתה הוא מזכיר בית־הספר המקצועי “אורט”. כעסקן מוכשר ומסור לענייני הכלל והפרט הוא מקובל על יוצאי לוב ועל כלל תושבי אשקלון. שבעה בנים ובנות לו, רובם נשואים, והמשפחות גדלות והולכות; כן ירבו.

דויד נודע באשקלון כמספר־סיפורים וכאיש־שיחה. בעבר ספג סיפורים מבני עדות שונות בטריפולי העיר, אגב מגע קרוב עם האוכלוסיה היהודית והלא־יהודית בה; ועתה, באשקלון, שותים בני העליות השונות בצמא את סיפוריו ומשליו על אדם ובהמה, חיה ועוף, אורחות חיים של מלכים ורוזנים.– עד כאן דברי הרושם, זלמן בהרב. 22 מסיפורי דויד חדאד (סי' ל“ה–נ”ו רואים אור בקובץ זה.

על המספר ויטוריו (חואתו) מימון מספר זלמן בהרב שרשם מפיו ארבעה סיפורים: – סבו של ויטוריו היה דיין ואחד מראשי החברה־קדישא בטריפולי שבלוב. כן היה נפח, מתקן דודים, עושה כדים, ספלים ודליים. אביו של ויטוריו, ניסים (יליד 1892), עסק במלאכת הצבעות ושירת כשמש בבית־הכנסת… ויטוריו נולד בטריפולי, בשנת 1921. בימי נעוריו למד בבית־הספר האיטלקי לפני הצהריים, ובערב – בבית המדרש, אצל המורים ר' חואתו לוזון, שלימדו דברי תורה ודרך ארץ, ור' מאיר בחבוט, שליח מארץ ישראל. בגיל 18 התחיל ויטוריו ללמוד חציבת מצבות, והתמחה בפיסולן ובחריטת אותיות עליהן. כן למד סַפּרות. בשנת 1943 נשא אשה ופתח מספרה, שהיתה מקור פרנסתו עד לעלייתו (1949). שנה וחצי שהה במחנה העולים “פרדסיה” ומשם עבר לאשקלון. תחילה עבד כזבן בבית מסחר, אך לא מצא סיפוק בעבודה זו. עד שנתקבל למפעל הצנורות “יובל־גד”, שבו הוא מוצא בכבוד את פרנסתו ופרנסת ביתו: אשה, שבע בנות ושני בנים.

את סיפוריו מחיי עדתו שמע ויטוריו בטריפולי, מפי לקוחות המספרה, וכן מפי עושה־המצבות, שהיה איש מקובל על הבריות. במסיבות רעים, ליד כוס יין ומטעמים, מלאכת מחשבת של ג’ינה זוגתו, רגיל ויטוריו לספר סיפוריו המאלפים, שטעמם כטעם היין המשומר, ולרובם מתלווה גם מוסר השכל עמוק – מסיים הרושם זלמן בהרב את דבריו על המספר. בקובץ מתפרסמים ארבעת סיפורי המסַפר (סי' נ"ז–ס).

המספרת אדריה שמכה (סי' ס“א–ס”ח) נולדה בשנת 1900 בעיר קוסבאת (מסילאתה) שבצפון לוב. בת למשפחה עשירה ומכובדת, שהיו בה הן רבנים ושוחטים מפורסמים (האחים ר' יוסף ור' מרדכי ג’ראד) והן בעלי רכוש – גנים, פרדסים וכרמים, צאן, בקר ובתים. האם חייתה, ככל המשפחה, חיי תפנוקים ומותרות. אך הגלגל נתהפך, ובשנת המרד של ערביי המקום בטורקים, כאשר נמלטו בני המשפחה לטוניס, נהרסו בתיהם ורכושם נשדד ונבזז. כך ירדו בני המשפחה מנכסיהם, ונשארו להם רק נכסי דלא ניידי: האדמות. בשנת 1920 היית כבר אדריה בת העשרים נשואה ואם לילד. אותה שנה מרדו ערביי לוב באיטלקים. חלק ניכר משטחי האיזור עבר לידי הערבים וכך הפסידו בני המשפחה גם נכסי־דלא־ניידי רבים, ונשארו בחוסר כל, עניים מרודים. כאשר חזרו האיטלקים לשלטון, התחילה המשפחה להתאושש, אך לא חזרה למצבה הקודם. בשנת 1936 מת בעלה מרדכי (בגיל 40), והאלמנה המשיכה באומץ ובמסירות לגדל את ששת ילדיה ולחנכם ברוח המסורת. כשנה אחרי מות בעלה מת בנה הבכור ואסון זה הוא שדיכא את רוחה. מאותו יום ועד יום מותה – מעידה בתה שמחה (ר' בסעיף הבא) – לא העלתה חיוך על שפתיה. הלכה לעולמה בשנת התקומה של מדינת ישראל, על סף עלייתה של יהדות לוב לישראל. 8 מבין 12 הסיפורים הזכורים מפיה לבתה שמחה, רואים אור בקובץ זה.

הרושמת שמחה שמכה נולדה בשנת 1931 בעיר מסילאתה, היא קוסבאת. היא כותבת על עצמה: – נולדתי למשפחה מכובדת ומשכילה. בניגוד לנהוג בעירנו, שלח אבי לא רק את שני אחי ללמוד בבית־הספר האיטלקי (נוסף על לימודיהם ב“חדר”), אלא גם את שתי אחיותי, והיה בשל כך ללעג ולקלס בין יהודי העיר. מצבנו הכלכלי היה טוב. להורי היו גמלים, צאן ובקר, שדות ועצי פרי בכפרים וחנות גדולה בעיר. שפע ושלווה שררו בביתנו. היינו משפחה מאושרת עד… שהגורל הנחית את ידו הקשה עלינו. אבי נפטר בגיל צעיר, בהיותי בת חמש. מרים אמו (סבתי) נפטרה מייד אחריו, כי לב האם השכולה לא נשא את הצער. גם אחי הבכור נפטר כשנה אחרי מות אבא. שנים קשות ורעות באו עלינו, כי אמי אדריה (ר' בערך הקודם) נחלשה, ובינתיים פרצה מלחמת־העולם השנייה וכל הרכוש שהוריש לנו אבא, אבד. ושוב נהגנו שלא כמקובל, אך הפעם מתוך חוסר ברירה: אחותי הלכה לעבוד בבית משפחה איטלקית וכן עשיתי גם אני. בת תשע הייתי אז, ושעה שהדחתי כלים הייתי עומדת על ארגז גבוה כדי להגיע לכיור… אחרי העבודה הייתי חוזרת הביתה ומשחקת עם בובות… מובן מאליו, שלא הלכתי לבית־הספר, אבל לקרוא אהבתי מאז ומתמיד. במקום עבודתי למדתי לדבר איטלקית והדבר הביא לי תועלת רבה, כי אחרי הכיבוש הבריטי (1944), מאז היותי בת 13, שימשתי מתורגמנית בין אשה איטלקיה שהתאסלמה, לבין קרובי בעלה; ועל כך התפרנסתי. בעזרת אשה זו, סילביה, למדתי לקרוא איטלקית. הרביתי לקרוא עתונים, סיפורים ושירים בשפה זו. – עד כאן דברי הרושמת.

לשמחה רצון חזק ובזכותו למדה לקרוא ולכתוב לא רק איטלקית, אלא גם עברית. בעלותה לארץ (יולי 1950) לא ידעה עברית כלל, אך עתה היא תושבת חיפה ומרבה לקרוא, והקטעים מתוך תולדות חייה, המובאים בסעיף הקודם והכתובים במו ידיה, מעידים על שליטה יפה בעברית.

שמחה שמעה סיפורים רבים ו־12 מהם (בכללם 12 מפי אמה)⁴⁶ רשומים על שמה באסע"י. היא גם אוהבת ויודעת לספר בעברית יפה ובקול נעים, והופיעה כמה פעמים כמספרת מצליחה בתוכניות “קול ישראל” ובכינוסים ארציים של מספרים.

הרושם צוריאל שקד, יליד טריפולי ותושב בני־ברק, שרשם את סיפורי רחמים תיתו (השווה בסעיף הבא), הוא אחד הפעילים והמפעילים למען הנצחת מורשתה התרבותית של יהודי לוב⁴⁷.

המספר רחמים תיתו (סי' ס“ט–ע”א). יליד טריפולי ותושב בני־ברק, זוכר סיפורים רבים על צדיקי לוב וקדושיה. שלושה מהם נרשמו מפיו ע"י צוריאל שקד (השווה בסעיף הקודם).

מן הראוי לציין כי נוסף על 11 המספרים יוצאי לוב, אשר הסיפורים הרשומים מפיהם נכללו בקובץ זה ותולדות חייהם הובאו לעיל, מיוצגים באסע“י גם מספרים לוביים שסיפוריהם לא נכללו בקובץ. את סיבת הדבר יש לראות בקריטריון ההגבלה ששימש נר לרגלנו שעה שערכנו את המבחר: כללנו בקובץ רק סיפורים שסופרו ע”י “מספרים” וכקנה־מידה של “מספר” שימשה העובדה שהוא מיוצג ע“י לפחות שלושה סיפורים באסע”י (ר' לעיל עמ' 9). כן יש לציין, כי רושמים רבים (מהם גם המיוצגים בקובץ זה) רשמו סיפורים בודדים מפי יוצאי לוב, אך לא תמיד הצליחו לדובב את מספריהם לשם רישום הפרטים על עברם ועל מקורות יניקתם (“דוקומנטאציה”).

שמות המספרים למטה הם שמות המספרים, שאינם מיוצגים בקובץ זה, אך על שמם רשומים באסע“י לפחות שני סיפורים, ויש לנו עליהם דוקומנטאציה מספיקה. הרשימה ערוכה לפי סדר הא”ב של המספרים. אחרי שם המספר באים (בסוגריים) הנתונים עליו, אחריהם שם הרושם, מיספר הסיפור באסע"י, שמו וכמה פרטים משלימים (הטיפוס הסיפורי, הגיבור, הקובץ שבו נדפס וכיו"ב).

שלום אבינועם (יליד טריפולי, 1924; תושב אשקלון. השווה בהרב 25–26). רשם זלמן בהרב. אסע"י 3946: “בת השייך החכמה” (א"ת 875, בהרב א').

עליזה ארביב (ילידת זליטין, עיוורת; מתגוררת אצל בנה בפרדס־חנה). רשמה הגננת חווה וולפרט. אסע“י 6366: " האם החורגת” (שילוב א“ת 510 חלקים 1–2 וא”ת 450); אסע"י 6367: “הינוקא הפלאי” (א"ת 517 א').

נחום גבריאל (יליד טריפולי, 1904). רשם צ“מ חיימוביץ. סיפוריו משקפים את הדיפרנציאציה הדתית: אסע”י 5201: “ר' מאיר בעל הנס עדיף מחברת הביטוח” (קרוב לא"ת 841); אסע“י 5307: “עונשו של הווזיר שונא ישראל שהתכונן להרוס את בית־הקברות היהודי” (א"ת *771); אסעי”י 5380: “פצוע־כסיל מגיש לטיפול רפואי את הרגל הבריאה כדי למנוע כאבים מעצמו” (א"ת 1200–1349); אסע“י 5382: “ניסיון לנצר יהודי נכשל”; בתגובה לפיתוי ע”י סיכוי להיבחר כאפיפיור, מעדיף יהודי את הסיכוי להיו ישו עצמו (א"ת *1873); אסע"י 5383: “הנער, שאחותו התנצרה”; הנער צועק על “גיסו” (א"ת *1873).

אביגדור חג’ג (יליד טריפולי, תושב נתניה). רשם אורי ברנס. אסע“י 299: “מות העשיר” (א“ת 934, נוי־פולקטיילס י”ג); אסע”י 1760: “חלוקה צודקת של יבול החיטה” (א"ת 1030; היהודי מחלק כל גרגיר ומוציא את הערבי משיווי משקלו).

יוסף ימין (יליד טריפולי, 1934; תושב אשקלון. השווה עליו בהרב 37–38). רשם זלמן בהרב. אסע“י 3808: “בן המלך, השודד והנערה היפה כלבנה” (א“ת 313, א”ת 516א', בהרב כ"ד); אסע”י 3948: “משנה מקום משנה מזל” (א“ת 1641, בהרב כ”ה, בהרב־דור י"א).

מנחם כאמוס (יליד כומס, 1910; תושב דלתון). רשם מילא אוהל. אסע“י 249: “תחבולות בני ישראל” (א"ת 1528* ג'); אסע”י 250: “צדקה תציל ממוות” (א"ת 1540* ב'); אסע"י 326: “חכמתו של כורם” (הפיקח מסיק על פי התנהגותו של הווזיר ג’עפר אל־ברמקי על קצו הקרוב).

דויד כחלון (יליד טריפולי, 1900; תושב דלתון). רשם מילא אוהל. אסע“י 866: “בזכות תרנגולת” (מוטיוו B562.1 – גילוי אוצר בעקבות תרנגולת נוברת); אסע”י 877 “קצץ ראשו, יבשו עצמותיו” (האגדה על יתושו של טיטוס מסופרת על פרעה⁴⁸; בסוף מחליף השטן את ראש פרעה בראש זהב; קרוב לא"ת 757).

אינס מימון (ילידת טריפולי, 1920). רשם צ“מ חיימוביץ אסע”י 2936: “תפילת הגשם של צדיק” (א"ת *771: הגוי הפוגע בצדיק מתאבן); אסע"י 3191: “כורה בור ויחפרהו ויפול בשחת יפעל” (א“ת 980* – *א; הסיפור מסופר לרוב על הרמב”ם כארכיטקט ועל שר־צורר⁴⁹; בנוסחתנו – שני נגרים, יהודי ומוסלמי).

משה נעים (יליד טריפולי, 1921; תושב שבות עם; השווה עליו לעיל, עמ' 169, הערה 1). רשמה שמכה. מרבית הסיפורים הם סיפורי ג’וחה, ובאחד מהם נזכר הגיבור כ“ג’וחה יהודי”. אסע“י 5846: “ג’וחה מוצא את אמו עם גבר זר” (א"ת *1635); אסע”י 5847: ג’וחה “שומר” על חמאה ודבש מורעלים" של סנדלר" (א“ת 1313; אברהארד־בוראטאון שס”א 3); אסע“י 5848: “ג’וחה אוכל את מאכלי אדונו, מוכר האריגים” (אברהארד־בוראטאוו שס"א 1–2); אסע”י 5849: “ג’וחה מסדר את הטוניסאי” (א"ת 1530); אסע"י 6039: “חמור מטפס על דקל וחכמת ג’וחה היהודי” (בחלקו הראשון מנצח נער יהודי, בוויכוח דתי על תאריכי חגים, את הנכבדים המוסלמים; בחלקו השני מאכיל ג’וחה למוסלמים “עוגות” זבל וחול ומוכיח שהן מקנות בינה לאוכלן).

כמוס עמירה (יליד טריפולי, 1915; היה שם עד לעלייתו צורף כסף. עתה תושב אשקלון ופועל חקלאי בסביבתה). רשם זלמן בהרב. אסע“י 6353: “הון יוסיף רעים רבים” (א“ת 893* גק', בהרב־דור נ”ה); אסע”י 6391: “מעשה באשה סוררת ובאשה נאמנה” (א“ת 1510, א”ת 888א‘, א“ת 1730; שני סיפורים השלובים במסגרת על ויכוח שלמה המלך, בדומה לאסע”י 1071: מארוקו מ"ד. השווה להלן, בהערות לסי’ ח', נ"ד).

 

הערות לסיפורים    🔗

ההערות לשבעים ואחד הסיפורים באסופה זו (על שיטת המיבחר השווה לעיל, עמ' 9, 169) נודעו בעיקר לשימושם של המעיין והחוקר המעוניינים להעמיק חקר, מבחינה השוואתית, בתוכן העלילה הסיפורית. בהתאם למתכונת שנתגבשה בהערות לשני הקבצים הקודמים (מארוקו⁵⁰ עמ' 157–165, טוניסיה עמ' 191–224), מורכבת כל הערה גם בקובץ זה משניים או משלושה סעיפים:

בסעיף הראשון מובאים הנתונים הארכיוניים־החיצונייים (“פאספורטורה”) של הסיפור: סימנו באסופה זו (באות עברית), השם שניתן לו בה, מיספרו הסידורי באסע"י (“ארכיון הסיפור העממי בישראל”)⁵¹, ושם המספר שמפיו נרשם הסיפור (בסוגריים צויינו העמודים בפרק על מספרי

הסיפורים ועל הרושמים מפיהם, בפרק “מספרי הסיפורים והרושמים מפיהם” לעיל, שבהם הובאו פרטים ביוגראפיים). נתונים על נסיבות ההיגוד של הנוסחה המתפרסמת בקובץ ופרטים על הדפסתה הקודמת ניתנו, במידה שהיו בידינו, בסוף הסעיף.

בסעיפה השני כוללת ההערה את סימונו של הטיפוס הסיפורי לפי שיטת־המיון הבינלאומית, המשמשת יסוד ביבליוגראפי לחוקרי האסכולה ההשוואתית⁵² והנהוגה במפתחות הטיפוסים הסיפוריים⁵³, שבהם מובאת לרוב גם ביבליוגראפיה מקיפה לכל טיפוס. תוספת (אסע"י) בסוגריים אחרי סימון הטיפוס, וכוכב לפניה, מציינים כי אין הסימון השלם או החלקי נמצא במפתחות הבינלאומיים המיוסדים על שיטת המיפתוח של אארנה־תומפסון (א"ת), אך הונהג באסע“י לצורך מיונם וסיווגם של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל. מיון זה (בכל הנוגע לסיפורי־עם שנרשמו באסע"י מפי מספרים יוצאי עדות המזרח) מפורט במאמרה של הדה יזון⁵⁴, שבו ימצא המעיין גם פירוט תמצית של כל טיפוס או תת־טיפוס⁵⁵ סיפור חדש, המיוחד לאסע”י. אחרי סימון הטיפוס מובא במרכאות שמו העברי. פה ושם מובא גם המוטיוו הסיפורי לפי שיטת הסיווג והמיון במפתח המוטיווים הסיפוריים מיסודו של פרופ' סטית תומפסון⁵⁶. כדי לעמוד על מידת תפוצתו של הסיפור במסורתנו העממית צויינו בסעיף זה גם הנוסחאות המקבילות באסע“י, כפי שנרשמו בין 8,000 הסיפורים הראשונים של הארכיון⁵⁷. הרשימה של ארצות המוצא ערוכה לפי סדר גיאוגראפי: ממארוקו שבמערב, דרך ארצות צפון־אפריקה, הבאלקאן וארץ־ישראל (כאן צויינו הן הנוסחאות הספרדיות והאשכנזיות והן הנוסחאות הלא־יהודיות), אל אפגאניסטן והודו במזרח; נוסחאות מזרח־אירופיות סוגרות את הרשימה. מיספר הנוסחאות (אם הוא גדול מאחת) צויין בסוגריים, אחרי שם העדה או ארץ המוצא. אם המקבילה הנזכרת בהערה נתפרסמה כבר במלואה בדפוס, באחת האסופות שבהן נתפרסמו סיפורי אסע”י בעברית⁵⁸ או בתרגום לועזי⁵⁹, או באחד המחקרים שנדפסו בכתבי־עת או בקבצים, צויין הדבר (בסוגריים) על־ידי רימוז לסימן הסיפור (על־ידי אות) או לעמודיו (על־ידי מיספר, באסופה או במאמר. אם הקבצים מייצגים עדה אחת בלבד⁶⁰, לא חזרנו על ציון המוצא האתני; מה שאין כן כאשר הקובץ הוא בבחינת ילקוט קיבוצי ובו סיפורי עדות שונות⁶¹. במקבילות אסע"י שנרשמו מפי מספרים יוצאי לוב צויינו בסוגריים גם שמות המספר והרושם מפיו (פרטים עליהם נמסרו לעיל, בפרק “מספרי הסיפורים והרושמים מפיהם”).

במרבית הקבצים הנרמזים⁶² ציינו העורכים בהערותיהם את המקבילות היהודיות והלא־יהודיות והרחיבו לעתים את הדיבור על הטיפוסים הסיפוריים אשר נוסחאות־אסע“י עשויות לתרום למחקרם; לא מצאנו לנכון לחזור על הערות אלו והסתפקנו ברימוז אליהן. עם זאת נוסף בהערות אחדות גם סעיף שלישי השופך אור על הטיפוס הסיפורי הבינלאומי במידה שנוסחאות אסע”י עשויות לתרום למחקרו. הציונים הביבליוגאראפיים בסעיף זה מכוונים בעיקר לנוסחאות ממרחב־התרבות המוסלמי בכלל ומצפון אפריקה בפרט.

למטה מפורטים ראשי־התיבות והקיצורים המציינים את אסופות הסיפורים ואת המחקרים שבהם השתמשנו בהערות דלהלן ובקובץ כולו. הרשימה ערוכה לפי סדר הא"ב העברי של הקיצורים⁶³:

 

רשימת הקיצורים וראשי התיבות    🔗

אארנה־תומפסון – ראה: א"ת.

אבו נעמן – מ. אבו־נעמן (משה סתוי), בדרך לארץ האושר, תל־אביב 1960.

אביצוק – יעקב אביצוק, האילן שספג דמעות: ל"ו סיפורי־עם, חיפה 1964.

אכרהארד־בוראטוו – Wolfram Eberhard ubd Pertev Naili Boratav, Typen türkischer Märchen, Wiesbaden 1953.

אגסי – אליהו אגסי, חושם מבגדאד: מעשיות בבליות, תל־אביב 1960.

אוקוטיפ – טיפוס סיפורי מקומי המיוחד למרחב־תרבות מסויים.

אולסכנגר־לחיים – York 1949. Immanuel Olsvanger, L’chayim, New

אנדרייב – N.P. Andreyev. Ukazatel skazochnykh sjuzherov Aarne, Lenindrsd 1929.

אסע"י – ארכיון הסיפור העממי בישראל. השווה לעיל, עמ' 9, הערה 1.

ארטין פאשה – Yacoub Atin Pacha, Contes populaires inédits de la valée du NIL, Paris 1895.

א"ת – Antti Aarne, The Types of the Folktale… Translated and Enlarged by Syiyh Thompson, Second Revision, Helsinki 1961.

כאסה – René Basset, Mille et un contes, récits et legends, 3 vols Paris 1924–1926.

בהרב – זלמן בהרב, ששים סיפורי־עם מפי מספרים באשקלון, חיפה 1964.

בהרב־דוד – זלמן בהרב, מדור לדור: סיפורי עם מפי עדות ישראל תל־אביב 1967.

כוגס –Ralph S. Boggs, Index of Spanish Folktales, Helsinki 1930.

בולטה־פוליווקה – J. Bolto und G. Polivka, Ammerkungen zu den Kinder und Hausmärchen der Brüder Grimm, 5 Bde., Leipzig 1913 – 1932.

בן גריון – עמנואל בן גריון, שבילי האגדה, ירושלים תש"י.

בן יחזקאל – מרדכי בן יחזקאל, ספר המעשיות, 6 כרכים, תל־אביב תשי“ז –תשי”ט. בשנת תשכ"ה יצאה לאור מהדורה חדשה בשני כרכים.

בריברם – גרשון בריברם, סיפורי־עם יהודיים מהונגריה, בעריכת אוטו שניצלר, חיפה 1965.

גאסטר – משה גאסטר, ספר המעשיות, ליפסיא־לונדון 1924.

גיבל – Franz Maria Goebel, Jüdische Motive im märchenhaften Erzäh-kundsgut, Gleiwitz 1932.

גינצבורג – Louis Ginzberg, The Legends of the Jews, 7 vols., Philadelphia 1909–1946.

גראס – נפתלי גראס, מעשהלעך און משלים, ניו־יארק 1955. – ספרו האנגלי המקיף של חיים שוארצבום (“מחקרים בפולקלור כללי ויהודי”, תחת מכבש הדפוס), ערוך לפי הסדר של 540 סיפורי אסופת גראס.

גרינבאום – Max Grünbaum, Neue Beiträge zur semitischen Sagenkunde, Leiden 1893.

דוקינס – Richard M. Dawkins, Modern Greek Folktales, Oxford 1953.

דרוז’ינינה – E.S. Duzhinina, Kurdskiye skazki, Moscow 1959/

דרויאנוב – דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, 3 כרכים (מהדורה ה'), תל־אביב תשט"ז.

הירשברג – חיים זאב הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים 1957.

הירשברג־תולדות – ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב' כרכים, ירושלים 1965.

ויינשטיין – אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת: י"ח סיפורי עם, בעריכת ציפורה כגן, חיפה 1964.

וילנאי – זאב וילנאי, אגדות ארץ־ישראל, ב' כרכים, ירושלים תשי"ד (מהדורה ד').

וסלסקי־הוג’ה – Albert Wesselski, Der Hodscha Nasreddin, 2 Bde., Weimar 1911.

וסלסקי־יה"ב – A. Wesselski, Märchen des Mittelalters, Berlin 1925

זוארץ – פריג’א זוארץ, עמישדי גויטע, צוריאל שקד, גבריאל ארביב, פריג’א תייר (עורכים), יהדות לוב, תל־אביב 1960. – השווה להלן, עמ' 208.

חביב – יפרח חביב, אל תאמר נואש: שבעה סיפורי־עם מפי עליזה אנידז’ר מטאנג’יר, בעריכת עדנה צ’יצ’יל, חיפה 1966.

חחו"ס – חודש חודש וסיפורו. – קובץ שנתי, היוצא לאור מאז 1962, והכולל 12 סיפורים נבחרים גע“י צוות שופטים וכן דוחות על פעולות אסע”י וסקירות ביבליוגראפיות על חקר הסיפור העממי בשנה החולפת. ארבעה מששת הקבצים הראשונים נערכו ולוו בהערות ע“י ד”ר דב נוי (1961, 1962, 1965, 1966), שניים – ע"י צפורה כגן (1963, 1964). תחת מכבש הדפוס נמצא הילקוט חחו"ס 1967, בעריכת עדנה צ’יצ’יל.

מאושר – Budolf Tauscher, Volksmärchen aus Jeyporaland, Berlin 1959.

טוניסיה – דב נוי (עורך), שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי טוניסיה, ירושלים 1966. – מהדורה צרפתית (380 עמ') נמצאת תחת מכבש הדפוס.

טיפוס סיפורי – ר' עמ' 176, ערך: א"ת.

יזון – Heda Jason, "Types of Jewish-Oriental )ral Tales:, Fabula 7 (1965), pp. 115–224.

יזון־אליהו – הדה יזון, “אליהו הנביא בסיפורי עם ובמעשיות”, אליהו הנביא ביצירה העממית, חיפה 1961, עמ' 6–10.

ישיבה – מרים ישיבה שבעה סיפורי עם, חיפה 1963.

כגן־מי חיים – צפורה כגן, “מי חיים וטל חיים”, מחניים קובץ צ"ט (ניסן תשכ"ה), עמ' 146–153.

כהן 1938 – י.ל. כהן (עורך), יידישער פאלקלאר, ווילנע 1938.

כהן 1940 – י. ל. כהן, יידישע פאלקס־מעשיות, ווילנע 1940.

כהן־מורנו – M. Cohen, Gli Ebreo in Libia: Usi e costume. Tradotto e annotato da M. Mario Moreno, Roma s.d. [1928]. – ראה להלן, עמ' 213, הע' 1, וכן ראש עמ' 214.

לאוסט – E. Laoust, Contes berberes du Maroc, 2 vols., Paris 1949.

ליונגמאן – Waldemar Liungman, Die schwcdischen Volksmärchen, Berlin 1961.

ליטמן – Enno Littman, Arabische Märchen, Leipzig 1957.

מארוקו – דב נוי (עורך), שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מארוקו, ירושלים 1964. – מהדורה ב', מורחבת: ירושלים 1967.

מבוע – אליעזר מרכוס (עורך), מן המבוע: 44 סיפורי־עם רשומים ע“י תלמידי ביה”ס מבועים", חיפה 1966.

מוטיוו – Stith Thompson, Motif-Index of Folk-Literature, 6 vols., Copen-hagen-Bloomington 1955–1958.

מזרחי־יהודי – חנינא מזרחי, יהודי פרס, תל־אביב 1959.

מזרחי־בישישים – חנינא מזרחי, בישישים חכמה: ארבעים סיפורי־עם, חיפה 1967.

מילון המעשיה – Lutz Mackensen (ed.), Handwörterbuch des deutschen Märchens, 2 Bde., Berlin 1930–1940.

ממ"י – מיכה יוסף בן גריון (ברדיצ’בסקי), ממקור ישראל, תל־אביב תשכ"ו. – הסיפורים מובאים לפי סימניהם במהדורה חדשה זו (בכרך אחד).

מעשה כוך – Moses Gaster (ed.), Ma’aseh Book, 2 vols., Philadelphia 1934.

נוי־אליהו – דב נוי, “אליהו הנביא בליל הסדר”, מחניים קובץ מ"ד (פסח תש"ך), עמ/ 110–116.

נוי־בדיחה – דב נוי, “הקיימת בדיחת־עם יהודית?”, מחניים קובץ ס"ז (פורים תשכ"ב), עמ' 49–56.

נוי־בעלי נסים – דב נוי, “בעלי נסים בסיפורינו העממיים, מחניים קובץ ס”ה (שבט תשכ"ה), עמ' 74–80. – על השער הנוסף בתדפיס: “מוטיב הרצח המתגלה בסיפורינו העממיים”.

נוי־חידה – דב נוי, “חידות בסעודת החתונה”, מחניים קובץ ק"ז (פסח תשכ"ו) עמ' 64–71.

נוי־טאטיס – דב נוי, היהודים ההרריים – הטאטים“, מחניים קובץ צ”ג–צ"ד (מנחם־אב תשכ"ד), עמ' 30–39.

נוי־כותל – דב נוי, “סיפוריעם על הכותל המערבי”, מחניים קט"ז (מר־חשוון תשכ"ח), עמ' 64–83.

נוי־סיפור – דב נוי, “לסיפור העממי אצל עדות ישראל”, מחניים קובץ ק"ד (אדר תשכ"ו), עמ' 44–53.

נוי־סיפורי גולה – דב נוי, “סיפורי גולה בסיפורת העממית”, מחניים קובץ ס"ד (טבת תשכ"ב), עמ' 94–101.

נוי־עלילות – דב נוי, סיפורי עלילות־דם בעדות ישראל“, מחניים קובץ ק”י (תשרי־חשוון תשכ"ז), עמ' 32–51.

נוי־פולקטיילס – Dov Noy, Folktales of Israel, Chicago 1963.

נוי־רישום – דב נוי, “רישום סיפורי־עם מפי מספרים בישראל: עשורו של מפעל”, בתפוצות הגולה ל"ט (חורף 1967), עמ' 142–154. – המאמר תורגם אגב הרחבתו, לאנגלית, צרפתית וספרדית. ר' בילקוט זה עמ' 21, הע' 8.

נוי־שבזי – דב נוי, “ר' שלם שבזי באגדת־העם של יהודי תימן”, בואי תימן (בעריכת יהודה רצהבי), תל־אביב 1967, עמ' 106–133.

נחמד – משה נחמד, הגלימה החדשה של מולא אברהם, בעריכת אוטו שניצלר, חיפה 1966.

נענה – ראובן נענה, אוצר המעשיות, י' חלקים, ירושלים תשי“ח–תשכ”ז.

סדן־צימוקים – דב סדן, קערת צימוקים, תל־אביב 1952.

סטיוונס – E. S. Stevens, Folktales of Iraq, London 1931.

סי' – סיפור, סימן.

עיראק – דב נוי, הנערה היפהפיה ושלושת בני המלך: 120 סיפורי־עם מפי יהודי עיראק, תל־אביב 1965.

עשני – ישעיהו עשני, בסמטאות צפת, צפת 1961.

פאולי־בולטה – J. Pauli Schimpf und Ernst, ed J. Bolte, 2 Bde., Berlin 1924.

פאלאסין – Arcadio de Larrea Palacin, Cuentos Populares de los Judios del Norte de Marruecos, 2 vors., Tetuan, 1952.

פיפע –שמואל זיינוול פיפע, ג, חיפה 1967.

קמפבל־סיפורים – C. G. Campbell, Tales from the Arab Tribes of the Lower Euphratees, London 1949.

קרוס – C. M. Crews, Recherches sur le judéo-espagnol dans kes pays Euphrates, London 1949.

קריסטנסן – Arthur Christensen, Märchen aus Iran, Jena 1939.

רוטונדה – D. P. Rotunda, Motif-Index of the Italian Novella, Blooming-ton 1942.

ריווייר – J. Riviére, Recueil de contes populaires de la Kabylie du Djurdjura, Paris 1900.

רקח – גבריאל רקח, “רבני לוב”, זוארץ עמ' 65–91. השווה להלן, עמ' 218. סוף ערך: כללי.

שבילי – Dov Noy, Jefet Schwili erzählt, Berlin 1963.

שובן – Victor Chauvin, Biliographie des ouvrages arabes, 12 vols., Liége 1892–1922.

שווארצבוס־אלפונסי – Chaim Schwarzbaum, "Internaional Folklore Motifs in Perus Alphonsi’s Disciplina Vlericalis:, Sefarad, vol. 21 (1961), pp. 267–299; vol, (1962), pp. 18–59, 321–344; vol. 23 (1963), pp. 54–73.

שווארצבום־גראס – ראה לעיל: גראס.

שוורדין – M. I. Sheverdin, Uzbekskiye narodniye skazki, Tashkent 1961.

שמידט־קאהלה – Hans Schmidt und Paul Kahle, Volkserzählungen aus Polästina, 2 Bde., Göttingen 1918–1930.

שקד – צוריאל שקד, צלאת בושאיף, תל־אביב תשכ"ז. – השווה לעיל, עמ' 169, הע' 2, ולהלן, עמ' 195–197.

תומפסון – ר' ערך: מוטיוו.

תומפסון‏־מעשייה – Stith Thompson, The Folktale, New York 1951.

תומפסון־רוברטס – Stith Thompson and W. E. Roberts, Typesof Indic Oral Tales, Helsinki 1960.

הערות

א. האשה המיועדת. אסע"י 6509. מפי ציונה בוארון

א“ת 552 א': ”שלושה בעלי־חיים כגיסים”. את מקום החיות בנוסחאות אירופיות (השווה סי' פ“ב, ק”ד, באסופת האחים גרים) תופסים בנוסחתנו שדים, שלהם נישאות האחיות. חליפין אלה מצויים הרבה בנוסחאות שמוצאן בארצות האיסלם.

לתולדות א“ת 552 א' השווה בולטה־פוליווקה כרך ב' 198–199, 451–458, כרך ג' 424–443, אברהארד־בוראטאוו רי”ח. במרבית הנוסחאות מהווה מוטיוו ה“אהבה בעקבות תמונה” (T 11.2) את המוטיוו הדומינאנטי, אך בנוסחתנו תופס הצילום את מקום התמונה. מוטיוו השערה המאגית (D 991; ביבליוגראפיה עשירה במפתח המוטיווים), ששריפתה מזעיקה עזרה עלטבעית (D 1421.0.3), מצוי הרבה בסיפורי ערב. השווה שובן כרך ה' 230 ק“ל. ביסוד מוטיוו זה מונחות שתי אמונות־עם: א. כוח מאגי (גבורה וכיו"ב) מצוי בשער (D. 1831); ב. שימוש בחלק מגופו של יצור עלטבעי (והשערה היא מעין אבר מן הגוף) מזעיק למקום את הגוף כולו. מכאן גם מוטיוו אזעקת שד־עוזר (D 813) ע”י כתיבת שמו על פתק־נייר וע"י העלאת פתק זה באש (D 2074.2.4).

ב. יסמין תמורת עיניים. אסע“י 6710. מפי הנ”ל.

קונגלומרט של כמה טיפוסים סיפוריים מובהקים מתחום המעשייה, אגב הבלטת המוטיווים העלטבעיים שבהם: א“ת 403: “הכלה השחורה והכלה הלבנה”⁶⁴; א”ת 405: “הנערה המהופכת לציפור (יורינדה ויורינגל)”; א“ת 707: “המשאלות של שלוש האחיות” (אגב הבלטת מוטיוו האשה המושמצת והנרדפת – מוטיווים: K2110.1, S410 – והשלכתה לים: S165); א”ת 709: “”שלגייה" (מכאן מוטיוו הנערה המיסתורית המנקה את הבית: N831.1) תשע מקבילות של א“ת 4093 נרשמו מלוב (להלן, סי' ס"ז), מצרים, טורקיה, ארץ־ישראל – ספרדית, תימן (אחת מ־2 הנוסחאות: שבילי כ"ד), קורדיסטן העיראקית (2), עיראק; מקבילה של א”ת 405 נרשמה מקורדיסטן העיראקית (חחו"ס 1964 ח'); 14 מקבילות של א“ת 707 נרשמו ממארוקו, טוניסיה (אחת מ־3 הנוסחאות: טוניסיה מ"ה) טורקיה (כגן־מי חיים 151–153), תימן, קורדיסטן העיראקית (3) והפרסית, עיראק (אביצוק ל“א, עיראק י”ב), פרס, אפגאניסטן; ארבע מקבילות של א”ת 709 נרשמו מתימן (2 מ־3 הנוסחאות: שבילי י"ז, כ') ומפרס.

ג. ערמונית בארמנות המלכים. אסע“י 6711. מפי הנ”ל.

א“ת 712: “האשה המושמצת”. חמש מקבילות נרשמו ממארוקו (מארוקו ע'), תימן (אחת משתי הנוסחאות: שבילי מ'), עיראק (2). השווה גם גאסטר שי”ג, בן־יחזקאל קל“ה, וכן בהערות אל עיראק ו‘, מבוע ד’. ברוב הנוסחאות של טיפוס סיפורי זה, הנקרא גם, על שם הגיבורה הסובלת, “קרסצנציה”, מקבלת האשה המושמצת כזונה (K2112) והנרדפת (S410) גם אחרי הלידה (עלילת רצח: K2155.1; אם נאשמת באכילת ילדיה: K2116.1.1;המאשים הוא הגיס הבוגדני: K2211.1), סגולת ריפוי פלאי (D2161) מידי יצור עלטבעי. בזכות סגולה זו מגיעים הגברים האכזריים שלקו במחלות שונות, אל פונדק הריפוי, וכל אחד מהם מספר שם את סיפורו (שהוא בגדר וידוי – תנאי להצלחת הריפוי). סיפורים אלה מביאים לזיהוי הגיבורים ולגילוי האמת⁶⁵. בנוסח־תנו נחלשים היסודות העלטבעיים (הריפוי המגי ועוד) והעלילה נוטה בכיוון הסיפורים הריאליסטיים על בני זוג שהופרדו ומצאו זה את זה, על האשה הנטושה והמתחפשת לגבר, על בת־זוג נרדפת הנשארת על אף הכל נאמנה לבעלה וכיו”ב. כל הסיפורים האלה מרוכזים במדור הנובלות של א“ת 881 ואילך. השווה בהערות אל עיראק ו‘, ט’, מבוע א‘, ד’. ר' גם שובן כרך ו' 159 שכ”ג.

ד. תחבולת אביחיל. אסע"י 202. מפי ר' חיים נהוראי ברנס

א"ת 1542* ג' (אסע"י): “מוכר הבית משאיר בו רק מסמר אחד לשימושו”. שלוש מקבילות נרשמו ממארוקו, תימן (השווה בהערה אל שבילי קכ"ו), פרס.

ה. הזבובים הגנבים. אסע“י 203. מפי הנ”ל.

א“ת 1586: “הזבוב שעל פני השופט”. המוטיווים הכלולים בטיפוס סיפורי זה (N333.1,J1833,J1193.1), נפוצים במזרח ובמערב, והם מצויים כבר בסיפורי־הג’אטאקה ההודיים ובסיפורי ערב. השווה שובן כרך ב' 118, וסלסקי־הוג’ה כרך א' 160 קל”ח, כרך ב' 105 תכ“ח, ובמיוחד הביבליוגראפיה העשירה אצל בולטה־פוליווקה כרך א' 519. השווה גם תומפסון־מעשייה 189, שווארצבום־גראס תק”י.

ו. השיכור בבית הקברות. אסע“י 204. מפי הנ”ל. לפי עדותו של המספר, סיפור זה הוא בגדר מעשה שהיה באחד הכפרים שליד טריפולי.

א“ת *1703 (אסע"י): “מהתלות ובדיחות על שיכורים”. יחס הספרות העממית לשיכור ולשיכרות הוא לרוב חיובי, וסיפורי־העם, שגיבוריהם הם שיכורים, מסתיימים בהצלחתם, על אף העובדה שהחברה (לרוב: המשפחה) מתאכזרת כלפיהם ומתנקמת בהם בגלל שיכרותם. כבר בסיפור העממי שבויקרא רבה י”ב א' (אסתר רבה ה' א') מצליח האב השיכור להערים על שלושת בניו ולזכות באוצר. השווה גאסטר ש“ה (ביבליוגראפיה עשירה), מעשה בוך כ”ד, בן־יחזקאל שכ“ז, ממ"י ש”פ עיראק צ“ו, צ”ט (הערות). יחס חיובי זה משותף לסיפורים יהודיים ולא יהודיים. השווה פאולי־בולטה 21 א' וכן בחומר הנרמז במפתח המוטיווים (פרק: “הומור המבוסס על שיכרות”: X800–899), ובמפתח הטיפוסים (עמ' 557, ערכים: Drunkard’s, Drunken). גם הבודק את נוסחאות אסע“י של הטיפוס הסיפורי הנזכר בראש הסעיף, כפי שהן רווחות בעדות ישראל, ימצא את מרביתן בזכות השיכור ובשבח השתייה. מבחינה זו יש לראות את סיפורנו ואת הסיפור הבא אחריו (סי' ז') כיוצאי דופן. מקבילה של נוסחתנו, על המוטיווים העיקריים שבה (H1416: מבחן של אומץ לב – לינה בבית־הקברות, N384.2: מוות מרוב אימה בבית הקברות; בגדי ה“גיבור” נתפסים במקרה, אך הוא אינו יודע את הסיבה הטבעית) נרשמה מן המסורת הארצישראלית־העברית; השווה גם וילנאי תצ”ח.

ז. העשיר שירד מנכסיו. עסע“י 341. מפי הנ”ל.

א"ת *1703 (אסע"י). השווה בהערה לסיפור הקודם. בנוסחתנו מובלט, יותר מאשר בסי' ו' לעילי, היחס הדו־ערכי לשיכרות. מכאן היא מפגינה את האבלות והעצב, ומכאן נכלא בעטיה השיכור בבית־המשוגעים, ורק איבוד לדעת גואלו מצרותיו.

ח. אשת חייל מי ימצא? אסע“י 501. מפי הנ”ל.

שילוב של א“ת 888: “האשה הנאמנה משחררת את בעלה משביו”, וא”ת 1730: “המחזרים נלכדים במלכודת”. חמש מקבילות של א“ת 888 נרשמו ממארוקו (מארוקו מ"ד), טוניסיה (טוניסיה ס"ח), טורקיה, פולין (חחו"ס 1964 ט'), רומניה (בשתי הנוסחאות האחרונות הבעל השבוי הוא רבנו גרשום מאור הגולה, והאשה הנאמנה היא אשתו הראשונה, בניגוד גמור לאשתו השנייה, הצעירה הבוגדנית). תשע מקבילות של א”ת 1730 נרשמו ממארוקו, ארץ־ישראל – ספרדית, תימן (אחת מ־4 הנוסחאות: שבילי קמ"ד), עיראק (עיראק ל“ח, פ”ה), אבגאניסטן. גם במקבילה לובית הרשומה ע“י זלמן בהרב מפי כמוס עמירה (ר' לעיל, עמ' 171), שלובים שני טיפוסים סיפוריים אלה, שנוסף עליהם א”ת 1510 (בוויכוח שלמה המלך והינשוף; ר' הע' לסי' נ"ד). מוטיוו האשה המצילה את בעלה ((J1545.3,R152 נפוץ ביותר בהודו ובארצות ערב. השווה בולטה־פוליווקה כרך ג' 517–531 (לאסופת האחים גרים רי"ח). הנושא המדגיש את עליונות האשה על הגבר היה בוודאי מן הנושאים החביבים ביותר על מספרי הסיפורים (הסריסים) והמספרות אותם בהרמנות הנשים בארצות המזרח. מאידך גיסא סופרו בוודאי, ליד סיפורי נאמנות ומסירות גם סיפורים שביטאו את המשאלה הכמוסה למחאה ולמרד של “המין החלש” ב“מין החזק”, כגון א“ת 1406: “התערבות הנשים המשטות בבעליהן” (השווה נוי־פולקטיילס ס“ט, מבוע כ”ה) וכיו”ב.

מוטיוו המחזרים הלכודים ((K1218.1, המשתלב בסיפורי האשה הנאמנה המערימה על “ידידיה” הטורדניים, חביב במיוחד על הספרות הנובליסטית, ההודית והערבית (השווה שובן כרך ו' 12 קפ"ה, והביבליוגראפיה במפתח המוטיווים: K1218). ר' גם ליטמן 431 וכן ספר המוסר לר' זכריה אלצ’אהרי, מחברת י' **(ידיעות המכון לחקר השירה העברית** ג' 204–208; מהדורת יהודה רצהבי, ירושלים 1965, עמ' 151–155).

ט. בת־האיכר והצעיר העני. אסע“י 995. מפי הנ”ל.

א“ת 1545 א': “האורח לומד לישון במיטה”. ארבע מקבילות נרשמו מתימן, עיראק (עיראק ט"ו), פרס (2). נוסחתנו קרובה יותר אל הטיפוס הטורקי של אברהארד־בוראטוו קצ”ט (7 נוסחאות), מאשר לטיפוס הבינלאומי אצל א"ת, שבו חסרה ההדרגתיות המתחילה בדבר של מה בכך (ראיית פני הנערה) והמסתיימת בנישואין. השווה גם קמפבל־סיפורים 42–55 (סי' ה').

י. העשיר ושלושת בניו. אסע“י 2206 מפי הנ”ל.

א“ת 920 ד': “ארבע הנסיכות”. הסיפור שייך למכלול הסיפורים על מעשי (דברי) חכמה ופיקחות (א"ת 920–929), אשר מבחן הירושה (הבן האמיתי) והאבהות (א"ת 920 ג'; השווה יזון 180–181) ממלא בו את תפקיד המסגרת. מעשה־החכמה עלול להשתנות, אך מסגרת־הפתיחה של צוואת אב⁶⁶ או כיו”ב כפופה למתכונת הטיפוס הסיפורי.

יא. השבת אבידה. אסע“י 2915. מפי הנ”ל.

שלושה סיפורי השבת אבידה נמצאים אצל בן־יחזקאל קצ“ו–קצ”ח, שניים מהם מפי השמועה. ביסוד נוסחתנו מוטיוו הרמאי המרומה וה“עם עיקש תתעקש” (K1600). השווה גם החו"ס 1965 ב‘, שווארצבום־גראס ד’.

יב. טחנת הקמח. אסע“י 3245. מפי הנ”ל. השווה חחו"ס 1961ב'. רושם הסיפור סיפר את הדברים הבאים על הנסיבות שבהן שמע אותו: "סבא סיפר את “טחנת הקמח” בעקבות שיחה על זיווגו של אחד מבני משפחתנו. הקשר בין זיווג זה ובין סיפורנו היה בפיתרון המחורז לחידה, פיתרון המבטל מחיצות חברתיות ועדתיות ומעמיד את ערך האהבה הנאמנה מעל לכל. אמא הוסיפה, כי בהיותה ילדה שמעה על זקן אחד שלן בטחנה זו, המשמשת מקום העלילה בסיפור, עם חמורו, ובלילה, בשומעו צעקות משונות וחבטות איומות, נמלט על נפשו בהשאירו את החמור בטחנה. כששאלתי את סבא אם הוא מאמין בסיפור זה, השיב בשלילה, אם כי סיפרו כמעשה שהיה, והוסיף: “אל תאמינו לדברי הבלים. פתח שקבועה בו מזוזה, הייתכן כי ייכנסו בו שדים? הסיפור נוצר באורחות־סוחרים ניידות, כי הסוחרים מספרים זה לזה סיפורים ככל העולה על דמיונם”.

אם כי מוטיוו הרצון בלב הגיבור האמיץ, שאינו יודע פחד, להתמודד עם תעלומת מותם של הטוחנים הקודמים, עשוי להצביע על טיפוס א“ת 326: “הנער שרצה ללמוד פחד מהו” (השווה חחו"ס 1961 עמ' 87 הע' 2), הרי סיומו של הסיפור מוכיח כי אין הוא אלא נוסחה של א”ת 923: “אוהבת כמלח” (השווה יזון 184, סעיף 2 ד' של טיפוסנו הסיפורי), אשר 25 מקבילותיו נרשמו ממארוקו (2) טוניסיה (2 מ־4 הנוסחאות: טוניסיה ל“ב, ל”ט), מצרים (2), ארץ־ישראל – ספרדית, ערבית ודרוזית, תימן (3 מ־4 הנוסחאות: שבילי כ“א, מ”ד, נוי־פולקטיילס נ"ז), עיראק (6), פרס, אפגאניסטן (2), מזרח אירופה. בשמונה מן הנוסחאות האלו נדרש הגיבור להכריע בעניין יופיין של שתי נשים (אשה וצפרדע או כיו"ב) ותשובתו המחוכמת התולה את היופי באהבה (ולא להיפך) מצילה את חייו. תשובה נבונה אחרת לשאלה “מה עדיף?” – להלן, סי' ל"ג.

יג. “שירת הים” של דייג יהודי. אסע“י 4094. מפי חלאפו דאבוש (ר' עמ' 164). גיבור הסיפור הוא המספר עצמו, והסיפור סופר כ”ממוראט", בגוף ראשון.

א“ת 839* ג' (אסע"י): “הצלת פלא של יחיד נרדף”. באסע”י שמורות כ־70 נוסחאות, שרבות מהן נדפסו: מארוקו ד', חחו"ס 1965 י“ב (מארוקו), טוניסיה נ‘, נענה 75–81–88–96, 182–187, 324–326 (ארץ־ישראל–ספרדית), עיראק ג', מזרחי־יהודי 167 ב’, מזרחי־בישישים י', ט”ו, י“ט. השווה גם להלן, סי' י”ז, ס"ט.

יד. “מלח העומר” משקיט את הים. אסע“י 4095. מפי הנ”ל. ר' בהרב ח'. מוטיווים: D2151.1 (“שליטה מגית במי הים”), D2141.0.8.1 (“צדיק משכך סערה”), D1545) (מיקסם משקיט ים סוער").

טו. טובות־שאינן נשכחות. אסע“י 5042. מפי הנ”ל.

א"ת 955* ג' (אסע"י): “שודד הפוגש את מטיבו חוזר בתשובה”. שבע מקבילות נרשמו מלוב (השווה להלן, סי' ל"ו), ארץ־ישראל – הספרדית (נענה 50–53), מזרח אירופה (5).

טז. “ולא ידע איש קבורתו”. אסע"י 3463. מפי פינחס דהואן

השווה זוארץ 403–404. במקבילה (אסע"י 3462, זוארץ 404), שנרשמה מפי ר' ציון ואתורי (ר' עמ' 165), נקברו אומנם עצמותיו של מהר"ש לביא בבית־העלמין היהודי, אך ראשי־הקהילה סירבו לגלות את מקום קברו ברבים מחשש שמא יבואו הגויים ויגנבו את הגופה הקדושה. האיטלקים כבשו את טריפולי בשנת 1911 והמסופר בחלקו השני של סיפורנו (מתן רשות להעביר את עצמות הצדיק לבית־הקברות היהודי) נתרחש אחרי התאריך הזה. מבחינה זו מעניינת העובדה, כי המעשה, שרבים עדי־הראייה הזקנים הזוכרים אותו עדיין, מסופר בשתי נוסחאות השונות שינוי רב זו מזו.

ר' שמעון לביא, ממגורשי ספרד, הגיע (לפי החיד"א – בדרכו לארץ־ישראל) בשנת ש“ט (1549)⁶⁷ לטריפולי, שבה ישבו אז כארבעים יהודים (חלקם לא ידעו להתפלל), והשתקע שם. בעיר זו תיקן תקנות לחיזוק רוח היהדות ולימוד התורה, ובה כתב את פירושו לזוהר (ספר בראשית) כתם פז (ב' חלקים נדפסו בליוורנו, תקנ"ב, כ־250 שנה אחרי פטירת מחברו)⁶⁸ במיוחד נתפרסם מהר”ש לביא בזכות שירו “בר יוחאי” (שם המחבר נרמז באקרוסטיכון, בראשי הבתים) וכן בתלמידים הרבים שהעמיד. אבי משפחת לביא המסועפת של יוצאי לוב, נפטר בשנת ש“ם (1580), כבן מאה. השווה עליו: גבריאל סי־ויטוריו רקח, קובץ ספרותי לכבוד הגאון שמעון לביא זיע"א למלאת 400 שנה לבואו לטריפולי, טריפולי 1949 (11 עמ' בעברית ו־49 עמ' באיטלקית), וכן זוארץ 66. על קדושת קברו של ר' שמעון לביא ר' גם סי' כ”ה. נוסחתנו קרובה לא"ת 1842* ה' (אסע"י): “בקבר הקדוש לגויים טמון יהודי”. השווה מארוקו ב', חחו"ס 1962 ד' (ארץ־ישראל – אשכנזית).

יז. בזכות ר' שלום עגיב. אסע“י 3468. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 410–412.

ר' שלום עגיב (נפטר בטריפולי תרכ"ט–1869, בגיל 70) היה אב“ד בטריפולי ושימש במשרה זו עם הדיינים אברהם אדאדי (ר' עמ' 218) ופריג' דאבוש (ר' עמ' 223). שמו נזכר במסעי “בנימין השני” (ר' להלן, עמ' 210), באר לחי, עמ' 127. היה סגי נהור, אך חוכמתו ובקיאותו בתלמוד ובקבלה, עוררו התפעלות בין בני דורו עד שדרשו עליו: “אל תקרא עגיב אלא עג’יב” (כלומר: “מופלא”). בנו ותלמידו, ר' רחמים עגיב (נפטר בשנת תרצ"ה–1935), שגם הוא היה חבר בית־הדין בטריפולי, תרגם והרחיב את ספרי־הדינים שלו אלון בכות; השווה זוארץ 70–71. מן הסיפורים הרווחים על ר”ש עגיב בין יהודי לוב מתפרסמים בקובץ זה גם סי' כ“ו–כ”ז).

נוסחתנו שייכת לאויקוטיפ א“ת 839* ג' (אסע"י): “הצלת פלא של יחיד נרדף”. השווה עליו לעיל, הע' י”ג.

יח. כיצד ניצל בית־הקברות של טריפולי. אסע“י 3472. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 415.

לדברי המספר זוכרים יוצאי־טריפולי רבים את השומר הערבי הזקן, שמפיו שמעו את הסיפור פעמים רבות. על פי סיומו אפשר לקבוע כי מעשה השיטפון קרה ב־1903, שמונה שנים לפני הכיבוש האיטלקי (1911).

הנס שעליו מסופר בנוסחתנו מתואר בהרחבה בספרו של ר' מרדכי כהן הגיד מרדכי (ר' להלן, עמ' 213) וכן במאמר ארוך, שנתפרסם בגליון ה' בניסן תרס"ד (1904) של הצפירה.

יט. עונש על התגרות בצדיק. אסע“י 3475. מפי הנ”ל.

השווה זוארץ 417. לדברי המספר קרה הנס המסופר בסיפורנו כשנתיים לפני פטירת הגיבור.

ר' אברהם חביב (תר“י–י”ג בניסן תרפ"ג, טריפולי) היה אב"ד בטריפולי (יחד עם ר' כמוס אג’רבי ור' שלום תשובה; השווה למטה, עמ' 224) ומקובל נודע. השווה עליו זוארץ 83.

א“ת *771 (אסע"י):”חילול הקודש נענש“. בין למעלה מ־120 נוסחאות של אויקוטיפ סיפורי זה יש גם נוסחאות מלוב. השווה להלן סי' מ”א –מ“ו, אסע”י 2936 (רשם צ"מ חיימוביץ מפי אינס מימון) ואסע“י 3500 (רשם צוריאל שקד מפי ראובן שאכיר; זוארץ (407–408). מבין נוסחאות אסע”י נדפסו: מארוקו ה‘, ו’, ל“ו (בהרב ד'), ל”ז–ל“ח (בהרב י’–י"א), מ”א, נ“ט טוניסיה כ”ב, מ“ח, נ”ג, בהרב ז’–ח' (טוניסיה), עשני 110–115 (ארץ־ישראל – אשכנזית), נענה 63–64, 64, 260–264, נוי־כותל (שתי נוסחאות ספרדיות מארץ־ישראל, שתיים מתימן), שבילי קנ“ו, עיראק ל”ד, ק“ז (נוי־בעלי נסים 81–82 נענה 412–414 (עיראק), מזרחי־יהודי 137–138, 138–139, 164 א‘, 167 א’, 168–1699, 169 ב', מזרחי־בישישים י”א, כ"א, נוי־בעלי נסים 81, 82, חחו"ס 1963 ט' (ליטה).

כ. שבועת שקר ועונשה. אסע“י 3476. מפי הנ”ל.

השווה זוארץ 417–418. לדברי המספר אירע מעשה־הנס בשנת תרפ"ד (1924).

ר' שמעון גויטע הנודע בכינויו “מאנו”, תלמיד־חכם וירא שמיים, עמד במשך שנים רבות בראש מושב הזקנים בטריפולי. נפטר בישראל, במעברת בית ליד (שבות־עם), מייד אחרי עלייתו. השווה עליו זוארץ 417, הע' 1.

הסיפור שייך לטיפוס הסיפורי א“ת 779: “חטאים נענשים מן השמיים”, שנרשמו ממנו כ־30 נוסחאות. השווה ויינשטיין ד‘, נענה 104–105 (ארץ־ישראל – ספרדית), חחו"ס 1963 ט’ (מזרח אירופה). רוב החטאים הנענשים בטיפוס סיפורי זה הם בין אדם למקום; השווה להלן, סי' מ”ה (בהרב־דור מ"א). ר' גם גאסטר פ“ט קכ”א 2, קכ“ב, קכ”ד, שמ“א, שע”ז, ממ"י רצ“ג–רצ”ה – סיפורים על שבועת שקר, הפרת נדר ועונשן.

כא. שני אחים ושמונה חמורים. אסע“י 6812. מפי ראובן דואני (ר' עמ' 165). א”ת 1535: “האיכר העשיר והאיכר העני (אוניבוס)”⁶⁹. 18 מקבילות (רובן לקויות) נרשמו מטוניסיה, לוב (להלן, סי' ס"ו), תימן (4; השווה הערה אל שבילי קכ"ט), קורדיסטן העיראקית, עיראק, מזרחי־יהודי 185, אפגאניסטן (2), מזרח־אירופה (אחת משתי הנוסחאות: פיפע א').

לתולדות א"ת 1535 ולתפוצתו הוקדשה המונוגראפיה של יוסף מיללר⁷⁰. השווה גם הביבליוגראפיה העשירה של ואלטר אנדרסון אצל טאושר 172, תומפסון־מעשיה 252, וסלסקי־יה"ב 216 והערות ליונגמן 304 ואילך. נוסחאות שבכתב של הסיפור נודעו כבר מאסופת־סוטרות סינית “טריפיטאקה” (תורגמה בשנת 472 מסאנסקריט) ומשיר לאטיני ממערב־אירופה (מאה י').

כב. ההתמודדות הגורלית. אסע“י 6870. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור ס"ה.

א“ת 922* ג' (אסע”י: “היהודים נאלצים לענות על שאלות, לבצע משימות, לפי הסתת שר צורר”, שבו שלובים מוטיווים מתוך א“ת 924 א': “ויכוח דתי בשפת רמזים”. נרשמו קרוב לששים נוסחאות של א”ת 922* ג' מהן ראו אור: מארוקו מ“ט, נ”ז, ס“ב, ד”ד, אבי־צוק י“א (מארוקו), בהרב ל”א, נענה 179–182 (ארץ־ישראל –ספרדיות), שבילי פ“ח, בהרב־דור ב' (תימן), עיראק ל”ג, נוי־פולקטיילס ל“ח, בהרב־דור מ”ג (עיראק), ישיבה ה‘. השווה גם נחמד 24 הע’ 1, 25 הע' 6.

כג. מחיר מפולפל תמורת ביצים מבושלות. אסע“י 6871. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור ס“ו. גם במקבילה לובית (אסע"י 7762), שנרשמה ע”י צילה ז’אן מפי אביה שלום, מדובר על סכום של 1,500 פראנק, ובנו של הנתבע, המשמש כעורך־דינו של אביו, זורע פולים.

א“ת 821 ב': “אפרוחים מביצים מבושלות” (מוטיוו J1191.2)⁷¹. השווה את ניתוח מקורותיו של הסיפור ע”י מרדכי בן יחזקאל, כנסת ו' (תש"א), עמ' 50, וכן גינצבורג כרך ו' 285 הע' 27, גאסטר שכ“ט, שמ”ב, ממ"י ס“א. באסע”י שמורות מקבילות מלוב (ר' בסעיף הקודם). ומטורקיה.

כד. הדרשן והנער. אסע“י 6872. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור ס“ז. אהדת הסיפור בנוסחתו המקורית היתה נתונה, כנראה, לנער, שפניו הולבנו ברבים ע”י רב קנאי שלא הבין לרוח הצעירים, ויש לשער, כי גם שיחת־הנקמה התנהלה בנוסחת־הסיפור המקורית בפני עם ועדה. אך בנוסחה שלפנינו ניטל העוקץ, הן של אכזריות הרב־הדרשן (בפתיחת הסיפור נמנים שבחיו) והן של הפגיעה בו, לפי הכלל “מידה כנגד מידה”. מכאן פיתרון־התיקו החיוור במשפטו האחרון של הסיפור, שאינו רגיל כסיום המאבק העלילתי.

א“ת 1834: “קולו הערב של החזן”. שתי מקבילות נרשמו מארץ ישראל (ויינשטיין א'; הגיבורים: מגיד נודד שבא לדרוש בבית המדרש, ויהודי מן הקהל) ומאפגאניסטן (הגיבורים: וזיר ואיכר־כסיל). נוסחאות יהודיות של טיפוסנו הסיפורי ידועות מן המזרח ומן המערב כאחד. השווה דרויאנוב תס”ח, אולסבנגר־לחיים 37–38 מ“ד, סדן־צימוקים ל‘, יצחק יהודה, משלי ערב, כרך א’ (ירושלים תרצ"ב) 169 תשל”ו. ר' גם נוי־בדיחה 53–54.

לדעת תומפסון־מעשייה 213, זהו אחד משלושת הסיפורים ההיתוליים על “כלי־הקודש” הנפוצים ביותר בעולם, ומוצאו במזרח. השווה וסלסקי־הוג’ה, כרך ב' 243 תקל“ט, פאולי־בולטה תקע”ו. הסיפור מצוי כבר באסופות הדרשניות של ימי הביניים, כגון אצל ז’א’ק מוויטרי (השווה רוטונדה, מוטיוו X436).

כה. בזכות הקבר הקדוש. אסע"י 3464. מפי ר' ציון ואתורי

השווה זוארץ 404. המספר שמע את הסיפור מפי ר' כמוס ימין, רבה של קהילת עמרוס (נפטר לפני 40 שנה), שלו נתרחש הנס. השווה עליו זוארץ 89.

על גיבור הסיפור, מהר“ש לביא, ר' לעיל, הע' ט”ז.

כו. שאלת חלום של ר' שלום עגיב. אסע“י 3466. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 409–410.

על גיבור הסיפור ר“ש עגיב, השווה לעיל, בהערה לסי' י”ז. על דייני טריפולי הנזכרים בסיפור, ר' אברהם [חיים] אדאדי ור' פריג’ה דאבוש, ר' להלן, עמ' 218–219 ועמ' 223, בערכם.

כז. לומדי ה“זוהר” ב“צלאת לישיבה”. אסע“י 3467. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 410.

על ר“ש עגיב השווה לעיל, בהערה לסי' י”ז. בית־הכנסת “צלאת לישיבה” בטריפולי, המשמש כמקום העלילה בסיפורנו, נבנה לפני כ־700 שנה, ומאז נהרס ונבנה מחדש שלוש פעמים. לפי המסורת המקומית זהו בית־הכנסת הקדום ביותר בטריפולי. השווה זוארץ 113.

כח. יד המארה. אסע“י 3470. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 414.

ר' פריג’ה (פרג’ללה) דאבוש (תקע“ה, זליטין – ת”ר, טריפולי) שימש אב"ד בטריפולי (עם הרבנים ר“א אדאדי, ר”ש עגיב ור"י רובין), ובנימין השני (ר' עמ' 210) מזכירו בספר מסעי. בין יהודי טריפולי רווחות אגדות על גילויי אליהו שזכה בהם בגיל צעיר (השווה זוארץ 70) הבית, שבו עסק בתורה יומם ולילה ושבו נפטר בגיל צעיר (בן כ"ה), נתקדש כישיבה הנושאת את שמו, ונר תמיד היה דולק בה לזכר הגאון.

כט. שלושה אורחים. אסע“י 3471. מפי הנ”ל. השווה זוארץ 414.

על גיבור הסיפור, ר' פריג’ה דאבוש, השווה בהערה לסיפור הקודם.

ל. “גילוי” לסגי־נהור. אסע“י 3473. מפי הנ”ל.

השווה זוארץ 416. גיבור סיפורנו, ר' יצחק ואתורי (נפטר בטריפולי, תרע"א), היה דיין ומקובל, בקיא בספר הזוהר וקובע עתים ללימודו, יום יום, בקיץ ובחורף, היה טובל לפני הלימוד. השווה זוארץ 79.

לא. פטירתו של ר' משה אסרוסי. אסע“י 3474. מפי הנ”ל.

השווה זוארץ 416–417.

ר' משה אסרוסי (תקפ“ה – כ”ט בטבת תרע"ט, טריפולי) לא נתמנה כדיין בשל היותו כבד שמיעה, אך שימש מפקח ופוסק בענייני שחיטה וכשרות. היה דרשן מפורסם וחיבר את הספר וישב משה. ישב כמה שנים בדרנה. השווה זוארץ 81–82. ר' גם למטה, סי' מ‘, וכן להלן, עמ’ 219–222.

לב. סופו של רברבן. אסע"י 7580. מפי שלום ז’אן

א“ת 1178: “מילוט (מידי השטן) ע”י חידות (משימות)”. השווה מוטיוו Ge03.16.19.3): שיחרור מידי שטן אם האדם יכול להטיל עליו משימה שאין בכוחו למלאה". בנוסחתנו תופס הנסיך את מקום השטן.

לג. היהודי העני שחיפש את מזלו. אסע“י 7763. מפי הנ”ל.

קונגלומרט של כמה טיפוסים סיפוריים אשר המובהקים בהם הם: “א”ת 910 ב‘: “שלוש העצות” (מוטיווים: J163.4: “קניית עצות טובות”; J21.2: “תלן כעסך לילה אחד”) וא“ת 1651: “החתול (של ויטינגטון) הבלתי ידוע במדינה”. נרשמו 21 מקבילות של א”ת 910 ב’⁷²: מארוקו ס"ט, לוב (אסע“י 3706: רשם זלמן בהרב מפי דויד חדאד; אסע”י 4569: רשם מנחם בן אריה מפי מיסה כהן), מצרים (2), טורקיה, ארץ ישראל – ספרדית, אשכנזית (עשני 103–110), בדוויות (3), תימן, קורדיסטן העיראקית (מבוע מ'), עיראק (3 מ־5 הנוסחאות: עיראק כ“ג, נ”ג, ס“ד, אפגאניסטן (2), מזרח אירופה. השווה גינצבורג כרך ו' 287 הע' 33, גאסטר שס”ז, ת“ב, פאלאסין קכ”א, ממ"י ע“ט, תרע”ט. תשע מקבילות של א“ת 1651 נרשמו ממצרים (2), טורקיה, ארץ־ישראל – ערבית, תימן, קורדיסטן העיראקית (בהרב־דור ל"ז) והפרסית (מבוע ט'), עיראק אתרוגים במקום חתולים, כמו במדרש ויקרא רבה ל”ז ב'; השווה גאסטר שס“ח, ממ"י של”ד), פולין.

לתשובתו המחוכמת והמחמיאה של הגיבור בדבר הילד הכושי, השווה לעיל, עמ' 185, בהערה למוטיוו דומה בסי' י"ב.

לד. ה"שי בכד. אסע“י 7764. מפי הנ”ל.

סיפורנו שייך למכלול הסיפורים על “העיסקה המוצלחת” (א"ת 1642). שלוש נוסחאות נרשמו מקורדיסטן העיראקית, עיראק (אגסי 25), אפגאניסטן.

לה. מדוע אין המרות דת בלוב? אסע"י 3519. מפי דויד חדאד (

א“ת *1871 (אסע"י): “ויכוח בין יהודי, נוצרי ומוסלמי” השווה גם סי' כ”ב, ל"ב בילקוט זה.

לו. בזכות גמילות חסדים. אסע“י 3522. מפי הנ”ל. השווה בהרב י“ג. א”ת 955* ג' (אסע"י): “שודד הפוגש את מטיבו חוזר בתשובה”. השווה לעיל, הערה לסי' ט"ו.

לז. שותפות עם אשמדאי. אסע“י 3523. מפי הנ”ל. השווה בהרב י"ד.

א“ת 1164 ד': “שותפות אדם ושד”. ארבע מקבילות נרשמו ממארוקו (השווה בהערה אל חחו"ס 1062 ח'), טורקיה, פרס, מזרח אירופה. במפתח הטיפוסים של א”ת נזכרות (עפ"י תומפסון־רוברטס) נוסחאות הודיות בלבד.

לח. חלומו של מי יפה יותר. אסע“י 3524. מפי הנ”ל.

השווה בהרב ט“ו. א”ת 1727: “תחרות חלומות: לחם־החלום” (מוטיוו K444). עשר מקבילות נרשמו ממארוקו, לוב (אסע"י 4916; רשם מנחם בן־אריה מפי סעדה יעקב), מצרים, טורקיה (נוי־פולקטיילס מ"ד). תימן (2; השווה הערה אל שבילי קכ"ו), עיראק (2), אפגאניסטן השווה שווארצבום־אלפונסי י“ט, וסלסקי־הוג’ה כרך ב' 243 תק”מ.

לט. נצחונו של השמח בחלקו. אסע“י 3621. מפי הנ”ל.

השווה בהרב ט"ז.

א“ת 844* ב' (אסע"י): “איזהו עשיר? השמח בחלקו”. הסיפור כולל בסופו את א”ת 1736 א‘: “חרב העץ”. 13 מקבילות נרשמו מסוריה (נענה 247–260), ארץ ישראל–אשכנזית וספרדית, תימן (אחת מ־4 הנוסחאות: שבילי ס"ה), עיראק (אביצוק ל', עיראק מ"ג), פרס (2), אפגאניסטן (נוי־פולקטיילס ל'), מזרח אירופה. למוטיוו של “חרב העץ” בסיפורי המזרח השווה אברהארד־בוראטאוו ש"ט. כן נדון המוטיוו בהרחבה: מילון המעשייה כרך א’ 104, כרך ב' 242 ואילך.

מ. מה לימדו החיות את האיש שהבין את שפתן. אסע“י 3622. מפי הנ”ל.

השווה בהרב י"ז.

שילוב של א“ת 670: “שפות בעלי־חיים” וא”ת 207 א‘: “החמור מסית שור להיבטל מעבודה”. תשע מקבילות של א“ת 670 נרשמו מארץ־ישראל –ספרדית ואשכנזית קורדיסטן הפרסית (מבוע כ"א) עיראק (אחת משתי הנוסחאות: (עיראק כ"ח), פרס (2), מזרח אירופה (אחת מ־2 הנוסחאות: חחו"ס 1961 ה'). ארבע מקבילות של א”ת 207 א’ נרשמו מאשכנזי ארץ־ישראל, קורדיסטן הפרסית (מבוע כ"א), עיראק (עיראק כ"ח), פרס.

על סיפורי שלמה המלך בספרותנו העממית השווה חחו"ס 1961, עמ' 86, 90 ואילך. נוסחאות יהודיות רבות של א“ת 670, שבו ממלא שלמה המלך את התפקיד של מלמד שפת־החיות⁷³, נתפרסמו בדפוס; השווה הביבליוגראפיה אצל גינצבורג כרך ו‘, 287–288 הע’ 34, גאסטר שפ”א, תמ“ט, ממ"י פ', כהן 1940 נ”א 232 ואילך, בן־גריון 108. נוסחאות לא־יהודיות רבות של טיפוסנו נדונו אצל פאולי־בולטה קל“ד, וכן במונוגראפיה גרמנית של אארנה⁷⁴. על המקורות האייסופיים והערביים (פתיחת “אלף לילה ולילה”) של א”ת 207 א' השווה הערות חיים שווארצבום בכתב־העת פאבולה ו' (1962), עמ' 192. השווה גם משלי אייסופוס (מהד' שפאן, ירושלים 1960 קל"ו וכן חחו"ס 1961 עמ' 90 ואילך, הערה לסי' ה'.

מא. ה“זגייר” בדרנה מחייה ילד מת. אסע“י 5993 א'. מפי הנ”ל.

מכלול האגדות על ה“זגייר”, שסופר ע“י המספר בהמשך אחד ונרשם באסע”י כיחידה אחת (השווה בהרב־דור מ') חולק כאן לארבעה סיפורים נפרדים (סי' מ“א–מ”ד). המשותף להם הוא בהבלטת העונש על ביזוי הקודש (א"ת *771). לאויקוטיפ סיפורי זה השווה לעיל, הערה לסי' י“ט. על ספר־התורה הזעיר מדרנה מהלכות בלוב אגדות ומסורות רבות, והרי שש מהן (השווה זוארץ 28–29), המשלימות את סי' מ”א–מ"ד בקובץ זה:

1. לפי המסורת, נכתב “צגייר דרנה” בימי עזרא הסופר, ולאחר חורבן בית שני הובל על ידי הגולים לאלכסנדריה של מצרים. לפני כמה דורות פרעו פרעות ביהודי אלכסנדריה, והספר הקדוש נפל לידיו של אחד הפורעים שחשב למוכרו ליהודים בארץ אחרת במחיר רב. אך בהגיעו לשפת הים, נשתתקו כל איבריו של השודד, והספר נשמט ממנו לתוך הים וצף הלאה על פני הגלים, עד שהגיע לחופה של דרנה. אותה שעה נזדמן לשם אחד מנכבדי העדה היהודית במקום והנה הוא רואה את החפץ הצף על פני המים, ישר נוכחו. מה נדהם כאשר משה אותו, והנה ספר תורה עתיק ימים לפניו. הוא הביאו כשי לבית הכנסת בעיר, והסופרים, שבדקו את הספר, השתוממו בראותם אותו יבש כולו ואף אות אחת מאותיותיו לא ניטשטשה במים. כל בני העיר האמינו כי מן השמים זכו במתנה קדושה.

2. בגלל קדושתו של ספר ה “צגייר” נזהרו יהודי בנגאזי מלומר “אני נוסע לדרנה” בלי להוסיף את המלים “בלי נדר”. כי הנסיעה לדרנה היתה בגדר “עליה לרגל” לכבוד ה“צייגר”.

3. שנה שנה היתה קהילת דרנה עורכת הילולא לכבוד ספר התורה ה“צגייר”, בראש חודש אלול, היום שבו נתגלה הספר בדרנה, לפי המסורת. עולי רגל היו מתאספים לכבוד המאורע מבנגאזי ומכל ערי השדה של קירינייקה. גם ערביי המקום היו נוהגים כבוד בקדושתו של ספר‏־תורה זה ורבים היו מביאים לו את תרומותיהם ונדריהם.

4. אגדה אחת אומרת שהיו זמנים, שמצוות ה“הגבהה” בספר־התורה הזעיר הייתה נעשית מאליה, בדרך נס, ולא ע"י מגביה.

5. פעם אחת, בשבת ר' משה אסרוסי⁷⁵, כדרכו, ב “ישיבה” אשר לפני בית הכנסת בדרנה, נכנס פנימה איש ערבי ובידו כד שמן, “מנחה לבית הקדוש”. על שאלתו של הרב, מה ראה על כך לתת כבוד לבית־הכנסת יהודי, השיב הערבי: – בלילה האחרון התגנבתי לבית הכנסת, כי היה בדעתי לגנוב את הספר הקדוש כדי למוכרו בעיר אחרת. ואומנם, עלה בידי לפתוח את דלתות ההיכל ולהוציא משם את הספר היקר. אבל אך ירדתי ממדרגות ההיכל חשכו עיני מראות, ובשום אופן לא מצאתי את מקום פתח הבית. אחרי שתעיתי זמן רב, נוכחתי לדעת כי מאלוקים יצא הדבר. כאשר החזרתי את הספר למקומו, נפקחו עיני ויצאתי בשלום. ככפרה על החטא אשר זממתי לעשות הבאתי כד מלא שמן למאור, מנחה למקום הקדוש…

6. פעם אחת נזקק הסוחר מאיר חדד בורטה ללכת בדרך המדבר. כדי להינצל מכל סכנה הוציא בחשאי את ה“צייגר” מתוך ההיכל ושם אותו בין חפציו לשמירה. בהיותו בדרך פתח את הארגז, והנה הספר איננו. נחרד האיש ונבהל מאוד וגמר בדעתו לשוב לביתו. רק חזר לדרנה, מיהר ללכת לבית־הכנסת. מה גדלה חרדתו, כאשר נוכח לדעת, כי הספר מונח לו במקומו הקבוע בהיכל… כאילו דבר לא קרה.

מב. חילול הקודש נענש. אסע“י 5993 ב' (השווה בראש ההערה הקודמת). מפי הנ”ל.

א“ת *771 (אסע"י): “חילול הקודש נענש”. השווה לעיל, הערה לסי' י”ט.

מג. ה“זייגר” חוזר למקומו. אסע"י 5993 ג'

(השווה בראש ההערה לסי' מ"א). מפי הנ“ל. –השווה את המקבילה בהערה לסי' מ”א, מסורת 6.

מד. הגנב שבא על עונשו. אסע"י 5993 ד' (השווה בראש ההערה לסי' מ"א).

מפי הנ"ל. גיבור הסיפור, מרדכי הנגר, הוא אביו של המספר.

השווה את המקבילה בהערה לסי' מ“א, מסורת 5. לאויקוטיפ: “חילול הקודש נענש” (א"ת *771) השווה לעיל, הערה לסי' י”ט.

מה. מפר־הנדר שלקה בעיניו. אסע“י 5994 א‘. ראשית הסיפור, שסיומו בא בסי’ הבא. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור מ"א.

על בית הכנסת בזליטין, השווה זוארץ 123–125 והע' 2⁷⁶.

אין לקבל את האטימולוגיה העממית של המספר על השם בושאייף, הנגזר מ“דוף” –ראה. מסתבר כי הדם נתקצר מאבו־שאייף, ובשם “שאייף” נקרא עד היום אחד מנאות המדבר הלובי. ואכן, משפחות יהודיות רבות שמוצאן בנאות המדבר בדרומה של לוב נקראו על שמם אחרי שנטשו אותם והתיישבו בערי הצפון ושפלת החוף; השמות כגון צרור, חג’אג', ועוד, שייכים לסוג שמות זה.

מפי מעתוק שתיוי, גבאי בית־הכנסת בזליטין משנת תרפ"ה ועד לעליית הקהילה ארצה, נרשמו (זוארץ 123–125), מסורות־ניסים רבות, שרווחו בין יהודי זליטין על בית־הכנסת העתיק שלהם, שנוסד לדבריהם לפני כ־900 שנה, אך מאז הורחב ושופר. והרי כמה מהן⁷⁷:

…האדמה לבניין ניתנה לו (לבית־הכנסת) בחינם ע“י התושבים הערבים שהעריכו כל המאמין באל אחד… בית־כנסת זה עמד על תלו עד לשנת 1912, שאז נשרף כתוצאה מנר שנעזב דלוק ע”י השמש. כעבור שנה נבנה מחדש והורחב הרבה⁷⁸… בשנת 1925 שופר הבית בתרומתה של משפחה עשירה מטריפולי… גם משפחת בורג’ס דה־סילווה בנתה בשנים 1927–1930 בתי אירוח ליד בית־הכנסת, ובכללם כשישים חדרי לינה. בחדרים אלה לנו מאות האורחים שנהרו מדי שנה בשנה לחגיגות ל“ג בעומר בבית־הכנסת הקדוש הזה… ליל ל”ג בעומר הוחג בעיירה קטנה זו ברוב פאר, השירה והריקודים לא נפסקו כל הלילה, והאורחים תרמו ביד נדיבה וחפצה כספים, תכשיטים, פרוכות לקישוט המקדש, שמנים ונרות. גם הערבים השתתפו בשמחת ההילולא. בשנת 1915, בעקבות מרד הערבים בממשלה האיטלקית, היגרו כל היהודים מזליטין והמקדש נשאר עזוב למשך חמש שנים. במשך תקופה זו לא העז איש לפגוע בו, מפחד העונש מן השמיים: ערבי שרצה לשבור את אחד העמודים בגרזן, נפגע בראשו ומת במקום⁷⁹.

ערבי אחר שרצה לעקור חלון מעל גג בית־הכנסת נפל ארצה ומת.

גנבים שנכנסו לילה אחד למקדש וגנבו תכשיטי ספר תורה נלאו למצוא הפתח; עד שלא החזירו את הגניבה במלואה לא יכלו לצאת מן המקום⁸⁰. אגדות אלו סופרו ע"י ערביי המקום, שנשארו בעיירה בזמן המהומות, לשכניהם היהודים, אחרי שאלה חזרו למקום. אותות אלה חיזקו את אמונת הערבים בקדושת המקום והם היו שולחים אליו את נדריהם ונדבותיהם. וכך הם נוהגים עד היום…

בשעת ההילולא בל"ג בעומר ישנו בחדרים רק הנשים, התינוקות והזקנים; הגברים, הבחורים והנערים ישנו ברחוב, תחת כיפת השמים, בלי שיאונה להם כל רע, לא להם, לא לישנים בצפיפות רבה בחדרים, ולא למזיעים בריקודים שנמשכו בהתלהבות גדולה כל הלילה…

מספרים על נהג אנטישמי שרצה לביים הפיכת מכונית נוסעים שעליה היו יותר ממאה נפשות הנוסעות לחגיגות ל"ג בעומר, וה' השיב לו גמולו בראשו ומכל הנוסעים נפצע קשה הנהג בלבד…

בלילה אחד של חודש אלול נתעורר גבאי בית הכנסת (המספר מעתוק שתיוי) בטעות לפני זמן קריאת הסליחות ושמע במו אזניו קול קריאת סליחות נעימה בוקעת ועולה מבית־הכנסת. רק כעבור שעה בא השמש להעירו. ולא ידע מי היו הקוראים כי בית־הכנסת היה סגור עד אז… ועוד נס! כנראה, שגם מונה־החשמל של בית־הכנסת אהב לתרום את חלקו לכבוד חגיגת ל"ג בעומר ובכל שנה, למרות מאות המנורות הגדולות, שהיו נדלקות בבית־הכנסת וברחובות הסמוכים לכבוד החג, לא סימן המונה יותר מן הרגיל.

מוטיוו העונש בסיפורנו משתלב במכלול הסיפורים על חטאים הנענשים מן השמיים (א"ת 779); השווה לעיל, הערה לסי' כ‘. אך ביסוד הסיפור (והמקבילות שבהערה) מונח האויקוטיפ היהודי של מבזה־הקודש הבא על עונשו (א"ת *771). השווה לעיל, הערה לסי’ י"ט.

מו. מדוע לא הועלו ספרי התורה מזליטין? אסע“י 5994 ב' (סיום מ"ה לעיל). מפי הנ”ל.

א“ת *771 (אסע"י): “חילול הקודש נענש”. השווה בהערה לסי' י”ט.

מז. יוסוף פאחה והרועה היהודי. אסע“י 5995. מפי הנ”ל השווה בהרב־דור מ"ב.

א“ת *730 א' (אסע"י): “הצלת פלא של קהילה יהודית”⁸¹. היסוד הפלאי שנתקשר בוודאי להופעת הרועה ולמעשיו בנוסחה המקורית של סיפורנו, הוחלף בנוסחתנו ע”י שיכנוע מתוחכם. רבות מארבעים המקבילות של סיפורנו ראו אור: חחו"ס 1965 י“ב, בהרב נ”ה (מארוקו), טוניסיה נ“ה, נ”ז, נוי־סיפורי גולה 100 (מצרים), עשני 85–88 (ארץ־ישראל – אשכנזית), שבילי קנ“ד, קס”ז, בהרב ל"ה, נוי־בעלי־ניסים 82 (תימן), מזרחי־יהודי 165, נוי־אליהו 114–116, אביצוק ב‘, ז’ (מזרח אירופה).

מח. המת החי. אסע“י 6054. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור מ"ה.

א“ת 1704: “מהתלות על קמצנים”. נרשמו 18 נוסחאות של טיפוס קיבוצי זה, מלבד שבע נוסחאות של האויקוטיפ א”ת 1704* א' (אסע"י): “קמצן שהוכה בלילה ע”י אנשים מחופשים לשדים חוזר בבוקר בתשובה“, שגם להן אופי בידורי־הומוריסטי. השווה שבילי קל”ב, עיראק קי“ח, וכן להלן, הערה לסי' נ”ט (א"ת 756* ז': “חלום מחזיר קמצן למוטב”).

מט. גילוי הרצח וחקירתו. אסע“י 6055. מפי הנ”ל.

היגוד הסיפור, שלו הקשיבו מאזינים רבים, נמשך, לפי עדות רושמו, שלוש שעות רצופות. קונגלומרט, שבו משובצים שיירים רבים של סיפורי אהבה ובגידה, אך בעיקר של סיפורי בית־המשפט, שבסופם פסק־הדין פאראדוקסאלי.

נ. שלושה מתים ואחד רעב. אסע“י 6056. מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור מ"ו.

מהתלה ממושכלת, המופנית בוודאי נגד תושבי קוסבאת (“מגדלים”), היא מסילאתה, ה“נבערים מדעת”, מפני שהם “מאמינים בעין־הרע ובאמונות תפלות”, כסיום הסיפור.

נא. בן־המלך והנסיכה השתקנית. אסע“י 6057. מפי הנ”ל.

נוסח הסיפורים המשובצים בסיפור המסגרת _א"ת *559; ראה בסעיף הבא) לקוי, כנראה. יש לשער, כי בסוף הסיפור הראשון (למי שייכת הנערה – בובת העץ?) עונה הנסיך תשובה פרובוקאטיווית: “לחייט”, והנסיכה מעמידה אותו על חלקו של הקוסם שהצליח להחיות (לדובב!) את הבובה ולהפיח בה רוח חיים. בסוף הסיפור השני (במי תבחר בת־הדוד שנרפאה ממחלה אנושה?) חסרה פניית הכיסא לנסיך ותשובתו הפרובואקטיבית: “לקפצן” (או “למגיד הנסתרות”). גם בסוף הסיפור השלישי קדם בוודאי בנוסחה המקורית הפיתרון הפרובוקאטיווי של הנסיך (“לנגר” או כיו"ב) לפתרונה הנרגש (והסביר יותר) של הנסיכה.

סיפור המסגרת שייך לא“ת *559 חלק 1 (אנדרייב): “דיבוב הנסיכה ע”י שיחת המחזר עם חפצים והיגוד סיפורים פרובוקאטיוויים להם”. מבין תשע המקבילות שנרשמו, ראו אור: מארוקו א', כ“ה, מבוע ב', טוניסיה כ”ז, שבילי כ“ט, מזרחי בישישים ט”ז. שלושת הסיפורים המשובצים בו מופיעים גם כסיפורים עצמאיים: סיפור א‘: א“ת 945 חלק 2: “למי שייכת נערת העץ” – 14 מקבילות. השווה, נוסף על המקורות שסומנו לעיל: מבוע מ”ג (קורדיסטן הפרסית) וכן נוי־טאטים 32, הע’ 17.

סיפור ב‘: א"ת 653 א’: “החפץ הנדיר ביותר שגרם לריפוי הנסיכה: – 12 מקבילות. השווה, נוסף על הנ”ל: אביצוק ל“ד (מצרים), נוי־פולקטיילס נ”ג (פולין).

סיפור ג': א“ת 653: “חארבעת האחים הזריזים”. נרשמה מקבילה יחידה קפ”ה, דוקינס מ“ג, מ”ח, ארטין פאשה 69–75.

נב. החנווני הערום וזוג הקבצנים. אסע“י 6206 מפי הנ”ל. השווה בהרב־דור נ"א.

א"ת 1617: “בנקאי רמאי מחזיר פיקדון בקוותו לנתח שמן יותר”. שבע מקבילות נרשמו מטוניסיה (אחת משתי הנוסחאות: טוניסיה ס"ב), מצרים (2), תימן (שבילי קל"ה), עיראק (חחו"ס 1961 ח' = עיראק כ“ה, בהרב־דור מ”ד). בקובץ טוניסיה 220–221 צויינו המקורות התלמודיים־מדרשיים של המוטיוו המרכזי בסיפורנו (K1667) וכן המקבילות היהודיות והלא־יהודיות.

נג. משפט הנמר והשועל. אסע“י 6207 מפי הנ”ל.

א"ת 155: “נחש כפוי טובה מוחזר לשביו”. 9 נוסחאות נרשמו ממארוקו, טוניסיה, מצרים, תימן (שבילי ו'), עיראק (2 מ־3 הנוסחאות: עיראק נ“ב, מבוע ל”ב), אפגאניסטן, רומניה.

הטיפוס א“ת 155 מצוי כבר בספרות התלמודית־מדרשית (תנחומא־בובר, מבוא, עמ' 157; גינצבורג כרך ו' 286 הע' 31), ומשם נפוץ במסורת היהודית שבכתב ושבע”פ (גאסטר תמ“א, ממ"י ס”ג, מעשה־בוך קמ“ד; שווארצבום־גראס ל”ה 53 ואילך, רפ“ב 257–259, תצ”ג 417). כן מצוי הסיפור במשלי אייסופוס (מהד' שפאן רמ"ה), ומשם נפוץ בספרות העממית באירופה ומחוצה לה (בולטה־פוליווקה כרך ב' 420, שווארצבום־אלפונסי 297–298 ה'). נוסחאות מזרחיות נרשמו ונדונו אצל: שובן כרך ד' 120 ק“ט, כרך ט' 18 ד', גרינבאום 236 ואילך, טאושר 170 (הערות אנדרסון לסי' א'), אברהארד־בוראטאוו מ”ח, קריסטנסן ל"א⁸².

נד. האלמנה “הנאמנה”. אסע“י 6445. מפי הנ”ל.

א“ת 1510: “האלמנה הבוגדת”. שלוש מקבילות נרשמו ממארוקו (מארוקו מ"ד), לוב, אפגאניסטן. המקבילה מלוב נרשמה ע”י זלמן בהרב מפי כמוס עמירה (ר' לעיל, עמ' 171; אסע"י 6391), במסגרת ויכוח בין שלמה המלך והינשוף (כמו מארוקו מ"ד), על נאמנותם או בוגדנותם של נשים. כסיפור שכנגד משמש שילוב של א“ת 888 וא”ת 1730. השווה לעיל, בהע' לסי' ח‘. השווה גם גאסטר תמ“ב, ממ"י תרל”ד. הסיפור נפוץ מאוד בספרות העממית הכללית (ה“מאטרונה מאפסוס”)⁸³ ובמקורותינו: תוספות לקידושין פ’ ב' (ד"ה: “כי ההוא מעשה”), ספר השעשועים לר' יוסף אבן זבארה י‘, משלי שועלים לר’ ברכיה הנקדן שפ‘, מעשה בוך ק"א ועוד. ר’ גם פאולי־בולטה תשנ“ב, בולטה־פוליווקה כרך ד' 321, 330, 340. נוסחאות מזרחיות נרשמו ע”י אברהארד־בוראטאוו רע“ח (טורקיה), לאוסט ל”ג (ברברים), שובן כרך ח' 210 רנ"ד (ערב) ועוד.

הסיום האכזרי של נוסחתנו והבלטת עונשה של הבוגדת הם יוצאי דופן לעומת הנוסחאות האחרות של טיפוסנו הסיפורי.

נה. השייך הפיקח מוציא לאור משפט. אסע“י 4666. מפי הנ”ל.

השווה בהרב־דור נ"ז.

א“ת 926* ה’–ב' (אסע"י): " השופט הפיקח מגלה את האשם: כל הנאשמים חייבים לגעת במקום צבוע או מבושם”. שלוש מקבילות נרשמו ממצרים, ארץ ישראל – דרוזית, עיראק.

נו. שלושת העצלנים שנרפאו מעצלנותם. אסע“י 6447. מפי הנ”ל.

נוסחתנו שייכת למכלול הסיפורים על עצלנות אבסורדית ועל תחרות מיהו העצלן ביותר (א"ת 1950). שלוש מקבילות נרשמו מפרס, אפגאניסטן, מזרח אירופה. השווה בולטה־פוליווקה כרך ג' 207 (לאסופת האחים גרים סי' קנ"א), אברהארד־בוראטאוו של“ה. סיום הסיפור יונק ממוטיוו השודדים המחלקים את שללם בבית־קברות. (K335.12.2), המהווה חלק מא”ת 1754, שממנו נרשמו 5 נוסחאות: מארץ ישראל, תימן (שבילי קל"ח), עיראק (אחת משתי הנוסחאות: אגסי כ"ד), פרס (מבוע מ"ח).

נז. “ואשה בכל אלה לא מצאתי”. אסע"י 4821. מפי ויטוריו מימון

נוסחה עממית של הסיפור הנודע מתוך “משלים של שלמה המלך” סי' ג' (בית המדרש חלק ד' 146–148). השווה גינצבורג כרך גו' 286–287 הע' 32, ממ"י ע“ו ובביבליוגראפיה העשירה שם. סיפור אחר, שבו אין עימות בין “אשה בכל אלה” לבין “אדם אחד מאלף” שבקוהלת ז' 28 (אשה מעדיפה ליסטיס על בעלה) נמצא שם (“משלים”) סי' ב'; השווה מעשה בוך קצ”ז, ממ"י ע“ז (ביבליוגראפיה). השווה גם את הערות מרדכי בן יחזקאל במאמרו על מקורות ויהי היום לח”נ ביאליק, כנסת ו' (תש"א), עמ' 55.

נח. נאד היין של שלמה המלך. אסע“י 4822. מפי הנ”ל. השווה בהרב ל"ב.

מוטיווים: D1665.1 (“למשקה יש טעם כנדרש ע”י השותה"), H411.4.2 (“גביע קסם מגלה ניאוף”).

המוטיווים על מבחנים לאשה בוגדת, שניאופיה מתגלים בדרך מאגית, רווחים בארצות האיסלם. השווה שובן כרך ז' 167. באחת הנוסחאות התימניות של הסיפור על “שלמה המלך ואשמדאי” (א"ת 575)ג⁸⁴ מוכיח שלמה המלך בדרך דומה (ע"י כוס־קסם) את בגידתה של אשת חסיד.

נט. מעשיך ירחקוך ומעשיך יקרבוך. אסע“י 5043. מפי הנ”ל. השווה בהרב דור י"ט.

שילוב של מוטיווים הלקוחים מסיפורים מאגיים⁸⁵ על הצלחת הצעיר באחים בביצוע משימה (H1242), שהוטלה ע“י האב על בניו (H1210.1) ומסיפורים ריאליסטיים על מעשים ודיבורים מחוכמים (א"ת 920–929). מוטיווים אלה שיבשו, כנראה, את המתכונת המקורית של הסיפור שהיה שייך לאויקוטיפ 657* ז': טוניסיה ל”ד, מצרים, ארץ־ישראל – ספרדית (נענה 49–50) ואשכנזית, תימן, מזרח אירופה (אחת מ־2 הנוסחאות: בהרב ה'). בניגוד לסיפורים על הקמצנים הנושאים לרוב אופי של מהתלה (השווה לעיל, הערה לסי' מ“ח–א”ת 1704), יש לסיפורנו אופי דתי, ומעשי־הצדקה מגינים ביום־הדיון על החוזר בתשובה. ע“י כך קשורה נוסחתנו לסיפורי א”ת 809*: “בזכות מצווה יחידה”. שלוש מבין 12 הנוסחאות של טיפוס סיפורי זה ראו אור: נענה 49–50) (סוריה), מבוע כ' (קורדיסטן הפרסית), בריברם י"ד. השווה גם חביב 55 הע' 1.

ס. הירושה. אסע“י 5044. מפי הנ”ל.

א"ת 982: “ארגז־כסף מדומה (ירושה צפוייה) גורם לכיבוד אב”. (מוטיוו P236.2). 18 מקבילות נרשמו ממארוקו (2), טוניסיה (טוניסיה ס"א), מצרים, בולגאריה, טורקיה, ארץ־ישראל – ספרדית וערבית, עיראק (בהרב־דור ס"ב), אפגאניסטן (2), מזרח אירופה (אחת מ־7 הנוסחאות: ישיבה ד'). השווה גם חביב 61–62 הע' 1.

בניגוד לרוב הנוסחאות של טיפוסנו הסיפורי הוגה בנוסחתנו הזקן עצמו את רעיון התרמית ואינו נזקק לעצת ידידים. המוטיווים השלובים בטיפוסנו (K476.2: שימוש בחפצים מזוייפים לשם רכישת אימונו של הזולת, 236P: בנים ממרים את פי הוריהם, Q281.1: עונשם של הבנים כפויי הטובה) נפוצים בסיפורי המערב והמזרח כאחד. השווה בולטה־פוליווקה כרך ד' 172 הע' 14, שווארצבום־אלפונסי ל“ו והביבליוגראפיה שם. נוסחה עברית מארץ־ישראל, שנרשמה אצל שמידט־קאהלה קכ”ג, תורגמה לעברית אצל אשר ברש, משיחות ערב: סיפורים עממיים, תל־אביב תשי“ט, 109–112, ובה מוטיוו המחלוקת בין שלושת הבנים והבאת הדבר בפני הקאדי לפני פתיחת ה”אוצר" (פסק־דינו “המחוכם” של הקאדי נותן לנוסחה הערבית תפנית הומוריסטית). השווה גם גראס רע"ו 252 ואילך (הזקן דורש מבניו לפתוח את התיבה רק בתום ימי השבעה) וכן ישיבה 26–28 (ניתוח עלילתי של נוסחאות אסע"י).

סא. הנערה שנבלעה באבן. אסע“י 5418. מפי אדריה שמכה (ר' עמ' 167–168). השווה חחו"ס 1936 י”ב.

הסיפור מבטא את מחאת החברה נגד נטיות אי־נורמליות של אבות הרוצים לשאת את בנותיהם לנשים, על אף האיסור הדתי־חברתי על כך. סירוב הגיבורה הנבלעת באבן, לפתוח אבן זו בפני אמה, אחותה ואביה, והסכמתה לעשות זאת רק כלפי אחיה, מובנים יפה לאור הרקע בחברה הערבית, שבה האח הוא הקרוב ביותר והחשוב ביותר. השווה גם את דברי אנטיגונה לקריאון (אנטיגונה לסופוקלס, תרגום שלמה דיקמן, ירושלים 1964, עמ' 64–65, שורות 869–876).

מוטיוו בחירת האשה המיועדת (התאהבות) לפי שערה ארוכה (T11.4.1) מצוי גם ב“מעשה בעקרב שהיה בנו של אדם הראשון” (גאסטר שט“ז, מעשה־בוך קמ”ג, בן־גריון 201, ממ"י תר"ל, ראש פרק ב'). השווה גם בנוסחאות א“ת 516 ב': “האשה שנחטפה מבעלה”⁸⁶. מוטיוו האב הרוצה לשאת את בתו לאשה (T411.1) אופייני לא”ת 706: “האשה כרותת הידיים”⁸⁷, אך שם הוא מהווה פתיחה למעשייה ארוכה ורבת עלילות, ואינו משמש מוטיוו מרכזי כמו בנוסחתנו.

למוטיוו האבן המאונשת השווה: דב נוי, “אבן השתייה וראשית הבריאה”, ולירושלים: דברי ספרות והגות לכבוד ירושלים המשוחררת, בעריכת גדליה אלקושי, יהושע טן פי ושרגא קדרי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 360–394.

סב. המחיר היקר. אסע“י 5527. מפי הנ”ל.

יסודו של הסיפור הוא חלקו השני – א“ת 837: “כורה שחת בה יפול (העוגה המורעלת)”, אשר נוספה לו פתיחה היונקת מן המוטיוו L220: “הבחירה הצנועה היא הטובה ביותר” ומן הדיפרנציאציה המעמדית (“זיעת אפו של העובד”). נרשמו 12 נוסחאות של א”ת 837: מארוקו מ“ו, מצרים, טורקיה (שטאל י'), ארץ־ישראל – ספרדית ואשכנזית, עיראק, מזרח אירופה (אחת מ־6 הנוסחאות: נוי־פולקטיילס י”ז.

סג. הנסיכה זוהרה והנסיך עלי. אסע“י 5528. מפי הנ”ל.

קונגלומרט שניכר בו שילוב טיפוסים סיפוריים שונים על הגיבורה המצליחה להינשא לנסיך (א"ת 870–879). הרכב המוטיווים ורציפותם דומים לנוסחת אברהארד־בואטאוו ק“ג, שגם לה “צורה מעורבבת” (שם 123). המשימות בנוסחתנו דומות למשימות המוטלות על האשה המחפשת את בעלה האבוד בא”ת 425 (“אמור ופסיכה”; השווה בהערה לסי' הבא). כך למשל המשימה לבלות נעלי־ברזל (מוטיוו H1125) במסע לגילוי הבעל הנעלם (H1385.4), הזקנה העוזרת לבעל המשימה (H1233.1.1), משימות אבסורדיות (H1010) ועוד.

סד. היפהפייה והנשר. אסע“י 5529. מפי הנ”ל.

א“ת 425: “המסע לגילוי הבעל האבוד (אמור ופסיכה)”. נרשמו כעשרים נוסחאות של הטיפוס הסיפורי הזה והתת־טיפוסים שלו, בכללן תשע נוסחאות של האויקוטיפ א”ת 425* ק' (אסע"י): “האשה מוצאת את בעלה הקסום (ילד פלאי שנולד במשפחה ענייה) בעזרת ילד או אשה זקנה, שעה שהוא מתאבל על אשתו האבודה”. השווה בהערות לנוסחאות שראו אור: חחו"ס 1963 י' (מארוקו), טוניסיה י“ג ע”א, חחו"ס 1962 ז' (מצרים), אביצוק (קורדיסטן העיראקית), אגסי י', נוי־פולקטיילס נ"ח (בוכארה).

סה. העצלן והמשוגע. אסע“י 6249. מפי הנ”ל.

נוסחה מדורדרת של מכלול הסיפורים על עיסקת שותפות של מפלצת (שד) ואדם (א"ת 1030–1059). בין סיפורים אלה, שבהם השד הוא כסיל והאדם מסיים את העיסקה כשידו על העליונה, תופס הטיפוס הסיפורי על חלוקת היבול (א"ת 1030) מקום נכבד ביותר, אלא־שלרוב מדובר על חלוקת־תרמית המתבצעת ע“י הצד החלש (K171: החלק העליון לשד, השורשים לאדם וכיו"ב), והגורמת לכניעת החזק. מה שאין כן נוסחתנו, שבה מוציאות האיטיות והדקדקנות הכמותית המוגזמת של המשוגע (החלש) את העצלן (החזק) מן הכלים. דירדור הנוסחה הוא בחילופי האדם במשוגע (“מסכן מן אלוהים”) והשד (המפלצת) – בעצלן. שתי מקבילות של א”ת 1030 נרשמו מלוב (אסע"י 1760; רשם אורי ברנס מפי אביגדור חג’ג') ומאפגאניסטן (חחו"ס 1961 ט').

סו. ארגז העצמות. עסע“י 6636. מפי הנ”ל.

א“ת 1535: “האיכר העשיר והאיכר העני”. השווה לעיל, הערה לסי' כ”א.

סז. מידה כנגד מידה. אסע“י 6637. מפי הנ”ל.

שילוב מוטיווים מתוך א“ת 403: “הכלה השחורה והכלה הלבנה”, וא”ת 450: “האח שגורש ע”י האם החורגת" (מוטיוו S31.5: נערה משכנעת את אביה לשאת לאשה אלמנה המתייחסת אליה יפה). לא“ת 403 השווה לעיל, הערה לסי' ב'. שש נוסחאות של א”ת 450 נרשמו מטוניסיה (2), תימן (אחת משלוש הנוסחאות: שבילי כ'), פרס (מבוע י"א).

סח. "שבת הגירושין. אסע“י 7299. מפי הנ”ל.

בפתיחת הסיפור הוסיפה הרושמת, שמחה שמכה: – את הסיפור הזה הייתה אמי מספרת לי ביום שישי, ערב שבת של חנוכה. רגילה הייתה לומר אז: "הזדרזי ועשי את מה שאת צריכה לעשות, ולא תהיה השבת הזאת “שבת הגירושין”. כששמעתיה אומרת זאת בפעם הראשונה תמהתי ושאלתי: “אבל אמא, הרי אינני נשואה, והגירושין אינם חלים עלי!?” ואז אמרה לי: “כשתגדלי יכול הדבר לקרות”, וסיפרה לי את הסיפור. מאז חזרה אמא פעמים רבות על סיפור זה…

א“ת 1245: “כליאת קרני השמש בשק” (מוטיוו J2123; קרוב לו מוטיוו הניסיון לצוד את הירח, או האור, ולהביאו הביתה: J2271.4). השווה המקבילות היהודיות הרבות אצל שווארצבום־גראס רל”ד, אברהארד־בוראטאוו של"א סעיף ג' 3.

סט. “אל תגעו במשיחי”. אסע"י 3497. מפי רחמים תיתו

לדברי המספר אירע המעשה המסופר בסיפורנו בשנת תק“ץ, שלוש שנים לפני פטירת ר' יהודה לביא. על משפחת קרמנלי השווה גם את הסיפורים מ”ט וע"א בילקוט זה. על ר' יהודה לביא עמ' 226.

הסיפור הוא שילוב של א“ת *730 א' (אסע"י): “הצלת פלא של קהילה יהודית” וא”ת 839* ג' (אסע"י): “הצלת פלא של יחיד נרדף”. המוטיווים העיקריים של הסיפור ומנגנונו (מס המוטל על הקהילה היהודית, חלום אזהרה של מושל ועוד) משייכים את הסיפור לא“ת *730 א', אך העובדה שאין הגזירה מתבטלת ורק פרט יחיד משוחרר מן המס, משייכת אותו לא”ת 839* ג‘. על נוסחאות א"ת *730 א’ השווה לעיל, הערה לסי' מ“ז, על נוסחאות א”ת 839* ג' – הערה לסי' י"ג.

ע. מי מרפא וישועה. אסע“י 3498. מפי הנ”ל.

על ר' שלום תיתו השווה להלן, עמ' 231. הספור שייך לאגדה הביוגראפית (שבחי צדיקים וקדושים) המפארת מעשים שאירעו אחרי פטירת הגיבור. השווה נוי־שבזי 109. לריפוי פלאי ע"י צדיק (קדוש) השווה מוטיוו V221.

עא. חכם עדיף מנביא. אסע“י 3499. מפי הנ”ל.

מטרת הנס במישור הבינדתי והבינלאומי היא להוכיח את עליונותה של דת ישראל. הודאתו של נציג הדת היריבה בעליונות זו (סוף הסיפור) היא מבחינה זו העיקר.

 

מיבחר ביבליוגראפי    🔗

SELECTIVE BIBLIOGRAPHY

מיבחר ביבליוגראפי זה הוא המשך המיבחרים שליוו את שני הקבצים הרא­שונים בסידרה זו של סיפורי־עם, הרווחים בפי עדות ישראל: מארוקו⁸⁸ עמ׳ 166 – 174, טוניסיה עמ' 225 – 246. המתכונת הצורנית, סיווג המדורים ודרכי המיבחר שנתגבשו בשני המיבחרים הקודמים, ובעיקר בקובץ הטוניסאי, משמשים נר לרגלינו גם בעריכת מיבחר זה, המבליט בהתאם לאופי הקובץ את ערכי היצירה והמסורת העממית של יהדות לוב; ספרות־ההלכה, מחקרים היסטוריים וכיו״ב משמשים מבחינה זו כתיאורי רקע היסטורי־גיאוגראפי־חברתי – אחד הגורמים להתהוות היצירה העממית.

כל ערך נכלל ב״מיבחר" פעם אחת בלבד. אומנם יש ערכים שאפשר לשייכם גם לשניים (או יותר) מבין תשעת מדורי ה״מיבחר", אך העדפנו לכלול גם ערכים אלה פעם אחת בלבד, במדור שבו הם נראו לנו מהותיים ביותר. הפרקים סודרו בהתאם לצורכי קובץ זה: תחילה הובאו סקירות ומבואות כלליים המבהירים את הרקע ההיסטורי־גיאוגראפי של יהדות לוב ואת קשריה עם ארץ־ישראל; אחר־כך באים ערכים המאירים את אורחות־החיים הפנימיים, את התנאים החברתיים־כלכליים ואת תחומי־ היצירה השונים. הפרקים האחרונים מוקדשים ליצירה העממית בכלל ולסיפור העממי בפרט, אגב שימת־לב מיוחדת לסיפורי־עם לא־יהודיים בלוב, שלהם הוקדש מדור מיוחד. בכל פרק מסודרים הערכים לפי הא״ב, תחילה העברי ואחר־כך הלועזי, של שמות המחברים.

כניסיון ראוי לשבח להקיף את יהדות לוב מבחינות רבות ושונות יש לראות את הקובץ יהדות לוב, שיצא לאור ע״י “ועד קהילות לוב בישראל״ בשנת 1960, במלאות עשר שנים לעליית יהודי לוב לארץ ישראל, בעריכת חמישה סופרים, עסקני ציבור ופעילי תרבות וחינוך, חמשתם יוצאי לוב (ר׳ למטה, עמ׳ 177, ערך: זוארץ). על השטחים הרחבים אשר הספר מנסה להקיפם, תעיד כותרת המשנה שבשער: “מאמרים ורשימות על חיי היהודים בלוב: ראשית בואם ללוב, מבנה הקהילות והחיים הדתיים, החברתיים והלאומיים שלהן, מאורעות הדמים, הגנה, העפלה, עליה והתייש­בות, הווי ומנהגים ועוד.” מי״א פרקי הספר (ובהם למעלה מ־70 מאמרים) חשובים במיוחד, מבחינת מיבחרנו זה, שני הפרקים המסיימים: “הוויי ומנ­הגים” (ר׳ למטה, מדור ב׳), ו״מפי העם” (למטה, מדור ה׳), שניהם כתובים וערוכים בידי פ. זוארץ. להכרת הרקע חשובים במיוחד פרקי־הזכרונות המשקפים את תולדות יהדות לוב בדורנו, מאז מלחמת־העולם הראשונה, ראשית התנועה הציונית והחינוך העברי. פרקים מיוחדים מוקדשים לגזירות הפאשיסטים בתקופת הכיבוש האיטלקי, למאורעות הדמים במלחמת־העולם השנייה, לארגון ההגנה, ההעפלה והעלייה, ולקליטת העולים במדינת ישראל, בעיר ובהתיישבות. הרשימות הביוגראפיות על 43 הנופלים על משמרתם במערכות ישראל, מאז מלחמת השיחרור (פרק ט׳: “איך נפלו גיבורים”), משקפות גם את התערותם של עולי לוב בישראל ואת השתלבותו למופת של דור ההמשך במשימות וביעדים שהוטלו על כלל ישראל.

שני הפרקים הראשונים בספר (“במהלך הדורות”, “שרשים”) כוללים סיכומי־רקע על תולדות היהודים ומקצועותיהם, גדולי־ישראל, בתי־הכנסת והישיבות, ואם כי עיקר הדברים מוקדשים לטריפולי הבירה, הוקדשה גם שימת־לב לקהילות קירנייקה, ליושבי המערות וכו'. על שום נוחיות טכנית מקוצר בקובץ זה שם הספר, והוא מובא לפי השם הראשון ברשימת עורכיו: זוארץ.

ברצוני להביע כאן תודה כפולה ומכופלת לביבליוגראף של יהדות צפון- אפריקה, אברהם הטל ממכון בן־צבי בירושלים, שעבר על הביבליוגראפיה והעיר הערות חשובות.

(א) סקירות כלליות והיסטוריות    🔗

(a) GENERAL AND HISTORICAL SURVEYS

במדור זה הוקדשה שימת־לב מיוחדת לסקירות היסטוריות המשקפות את עברם של יהודי לוב, בכללן מחקרים כוללים על תולדות יהודי צפון־אפריקה, מאמרים שנתפרסמו בעתונות העברית והלועזית בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת, וכן מאמרים העוסקים אומנם בעיקר ב״אקטואליה", אך מאירים גם את רקעם ההיסטורי של המאורעות. כן מובאים כאן תיאורי מסעות ומאמרים גיאוגרפיים־היסטוריים כלליים, אשר כרקע משמש להם היישוב היהודי המקומי – תולדותיו, מבנהו וכיו״ב. סקירות ומחקרים המדגי­שים את האספקט הארכיאולוגי של היישוב (בתי־כנסיות, כתובות בבתי־ קברות וכיו״ב), שייכים למדור ד', למטה.

שמואל אויערבך, ״החינוך העברי בטריפולי", זוארץ, עמ׳ 171 – 174.

משה בן מיכל אורנשטיין (האריגשטיין), ארחות משה (מסעות בתורכיה, יוון וצפון־אפריקה, חמ״ד (למברג?) תרכ״ב. – על טריפולי: עמ' 19 – 32.

אברהם אלמאליח, “מחיי היהודים בטריפוליטניה”, מזרח ומערב ג' (תרפ״ט), עמ' 50 – 55, 124 – 135.

א. אלמאליח, “בין שוכני המערות בטריפוליטניה”, הד המזרח ב׳, גל׳ י״א (ה׳ באדר ב׳, תש״ג) עמ' 5; גל׳ י״ב (י״ט באדר ב׳, תש״ג), עמ' 8 – 9.

ש. אפלבאום, “יהודי קירנאיקה ומרדם בזמן טריינוס”, ציון י״ט (תשי״ד), עמ' 23 – 56.

ישראל בן יוסף בנימין, מסעי ישראל. – השווה להלן, עמ' 210, הערה ⁸⁹.

יצחק בן־צבי, “מסעות שליח צפת רבי יעקב סיקלי הכהן”, אוצר יהודי ספרד ז׳ (תשכ״ד), עמ' 77 – 86. – בתיאור מסעותיו של ר״י סיקילי (סדר המסעות פותח בשלהי אייר תרל״א) נזכרות כמה קהילות ישראל בלוב.

יעקב גויטע, ״היהודים בקירינאיקה, בנגזי", זוארץ, עמ' 26 – 30.

חיים זאב הירשברג, יהדות צפון אפריקה, הוצאת מטכ״ל, תשי״ט. – על יהדות לוב: עמ’4 – 8, 54 – 55.

ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו. כרך א׳: מימי קדם ועד מחצית המאה הט״ז; כרך ב׳: מימי הכיבושים העותומאניים ועד זמננו, ירושלים תשכ״ה. – על יהודי לוב: כרך א׳, עמ' 95 – 99, 163; כרך ב‘, עמ’ 173 – 206.

פריג׳א זוארץ, עמישדי גויטע, צוריאל שקד, גבריאל ארביב, פריג׳א תייר (עורכים), יהדות לוב, תל־אביב תש״כ. – לאופיו של הקובץ הייצוגי הזה (= זוארץ) השווה לעיל, עמ' 208.

פ. זוארץ, “היהודים שוכני המערות בארץ לוב”, מחניים צ״ג־צ״ד (מנחם־אב תשכ״ד), עמ' 82 – 87.

נחום סלושץ, ״בהררי לוב (מספר מסעותי)״, רשומות ד׳ (תרפ״ו), עמ' 1 – 76. השווה את הערות מנחם זולאי, ש ם ה׳ (תרפ״ז), עמ' 444 – 445.

ג. סלושץ, “פרשת השמדות בדורו של הרמב״ם”, אזכרה (לנשמת הרב א. י. הכהן קוק) ד׳ (דברי מחקר, ירושלים תרצ״ז). – הרדיפות במדבר לוב: עמ' 114 – 123.

נ. סלושץ, מסעי בארץ לוב, ב׳ חלקים, תל־אביב, תרצ״ח – תש״ג.

ג. סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, תל־אביב תש״ב. – כתובות מלוב: עמ׳ 215 – 227.

נ. סלושץ, נפוצות ישראל באפריקה הצפונית מימי קדם ועד ימינו אלה, ירושלים תש״ו. – גלילות לוב: עמ^'5 – 32, 86 – 87.

אלכסנדר פוקס, ״אור חדש על מרד הגולה היהודית בשנים 115 – 117 לספה״נ", האומה (ירושלים), חוב׳ 2 (אלול תשכ״ב), עמ^׳ 207 – 213.

גבריאל די־ויטוריו רקח, רשימה של כתבי יד רבני וחכמי ט רי­פוליטניה עם קטעים ותולדות המחברים, טריפולי 1945 (21 עמ׳).

ג. די־ויטוריו רקח, “רשימות על יהודי לוב (הסטוריה)”, לוח לשנת התשי״א, באר יעקב 1951, עמ׳ 3 – 18. – הרשימות כוללות שני פרקים: ״לוב וירושלים״ (3 – 8), ״גדולי ישראל בלוב״ (8 – 18). השווה גם להלן, עמ^' 218׳ סוף ערך: כללי.

ג. די־ויטוריו רקח, “שליחי ירושלים בטריפוליטניה”, ירושלים א׳ (תש״ח), עמ׳ 109 – 113.

Haim Abravanel, “Les Juifs de l’Hinterland tripolitain”, CA1U No. 90 (Avril-Mai 1955), pp. 20 – 28.

Shimon Applebaum, “The Jewish Community of Hellenistic and Roman Teucheira in Cyrenaica”, Scripta Hierosolymitana 7 (1961), pp. 27 – 52.

S. Applebaum, “Cyrenensia Judaica. Some Notes on recent Research Relating to the Jews of Cyrenaica in the Hellenistic and Roman Periods”, JSS 13 (1962), pp. 31 – 43.

Elia S. Artom, “L’importanza dell’elemento ebraico nelle popolazione della Tripolitania”, Atti del primo Congresso di studi coloniali (Firenze) 4 (1931), pp. 116 – 123.

J. J. Benjamin, Acht Jahre in Asien und Afrika von 1846 bis 1855, Hanover 1858. – Trabolus (Tripoli di Berberice): pp. 230 – 237.¹

E. Brandenburg, “Jüdische Höhlenbewohner in Tripoli”, Der Morgen 1 (1925), pp. 110 – 124.

Esriel Carlebach, Exotische Juden: Berichte und Studien, Berlin 1932. – Tripolis: pp. 97 – 115.

David Cazes, “Israélites de la Tripolitaine”, BA1U No. 14 (1889), pp. 106 – 112

.D. Cazes, “Antiquités Judaïques en Tripolitaine”, REJ 20 (1890), pp. 78 – 87.

Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l’Afrique du Nord; démographie et onomastique, Alger 1936. – Libye: pp. 14 – 61.

Kalman Friedmann, “Gli ebrei in Cireneaica prima della conquista araba”, Atene e Roma 10 (1929), pp. 199 – 210.

J. E. Gurevitch, E. Hasson, E. Margolis, C. Poliakoff, “Blood groups in Jews from Tripolitania”, Annuals of Human Genetics (Annals of Eugenics) 19 (1954 – 1955), pp. 260 – 261.

S. Landshut, Jewish Communities in the Muslim Countries of the Middle East, London 1950. – Libya: pp. 87 – 92.

Henrich Freiherr von Maltzan, Reise in den Regentschaften Tunis und Tripolis, Leipzig 1870. – Die Juden in Tripolis: Vol. 3, pp. 217 – 223, 339 et passim.

Sidney Mendelssohn, The Jews of Africa, especially in the Sixteenth and Seventeenth Centuries, London 1920. – Tripoli: pp. 56 – 79.

M.Rachmuth, “Die Juden in Nordafrika bis zur Invasion der Araber’’, MG WJ 50 (1906), pp. 22 – 58.

Nahum Slouschz, “Les Juifs en Tripolitaine”, RMM 2 (1907), pp. 28 – 34.

N.Slouschz, “Le Djebel Gharian, les troglodytes de Tripolitaine”, RMM 6 (1908), pp. 653 – 660.

M.Slouschz, Travels in North Africa, Philadelphia 1927. – Tripoli: pp. 3 – 224 ⁹⁰.

(ב) מנהג ואמונה עממית    🔗

(b) CUSTOMS AND FOLK BELIEFS

מדור זה משקף אורחות חיים ומנהגים הרווחים ביהדות לוב בקשר למחזור השנה ולמחזור חיי־אדם, וכן מנהגים (ואמונות־עם) בקשר לימי ההילולא, לקברים הקדושים ולרפואה העממית. מנהגים רבים כלולים גם בערכים הכלליים שבמדור הקודם. אוצר המנהגים של יהודי לוב טרם זכה למחקר תיאורי, ממצה ומסכם, ויש לחזור כאן על דברינו בקובץ טוניסיה עמ׳ 231: “ייתכן כי מחקר כזה יתאפשר רק בעקבות מונוגראפיות ממצות על החגים והמועדים במחזור־השנה ובמחזור חיי-אדם אצל עדות ישראל, כדוגמת המונוגראפיה של א. יערי על שמחת־תורה”.⁹¹

אברהם חיים אדאדי, “קונטריס מקום שנהגו” (על מנהגי יהודי טריפולי) בספרו ויקרא אברהם, ליוורנו תרכ״ה (בירור הלכות ושאלות ותשובות לפי ד׳ ספרי השולחן־ערוך; בסופו – שדה מגרש בהליכות גיטין). – מנהגי־טריפולי רבים צויינו גם בספרו השומר אמת, ליוורנו תר״ט. – על המחבר ר' להלן, עמ' 218, בערכו⁹²

אברהם אלמאליח, “ממנהגי היהודים בטריפוליטניה; חתונה יהודית בטריפולי”, הד ירושלים א׳, גל׳ מז־מח (ג׳ בסיון ת״ש), עמ׳ 2 – 3.

שמעון ברנשטיין, “מחזור טריפולי, פייטניו ופיוטיו”, סיני יט (תש״ו), עמ^׳ צט – קד, רח – ריז, שיג – שלז; כ׳ (תש״ז), עמ^׳ ס״ו – ע״ו.

עמישדי גויטע, ״בין יהודי לוב (מנהגי פסח)״, הצופה גל׳ 4358 (כ׳ בניסן תשי״ב), עמ׳ 4.

פריג׳א זוארץ, “כסא אליהו הנביא בברית מילה בלוב”, ידע־עם כ״ה (תשכ״ב), עמ׳ 62 – 63.

פריג׳א זוארץ, ״הווי ומנהגים של יהודי לוב״, זוארץ, עמ׳ 367 – 399. – המאמר הדסקריפטיווי והמקיף כולל את הפרקים: “מראשית השנה ועד אחרית השנה”, “ילד יולד לנו”, “בעול מצוות”, “עזר כנגדו”, “כי הולך אדם לבית עולמו”.

יונה כהן, ״שמחת תורה אצל יהודי טריפולי", הצופה גל׳ 3602 (י׳ במרחשוון תש״י.

נחום סלושץ, “חודש ניסן וחג הפסח בערי לוב”, העולם ל׳ (תש״ב), עמ׳ 211 – 212.

נחום סלושץ, “חג השבועות בתוניס וטריפולי”, העולם ל״ב (תש״ד), עמ' 279 – 280.

יעקב רקח, ליוורנו תרי״ח. – בקובץ נדפסו גם הפיוטים הנאמרים בימי־הפורים המקומיים: קשורים ליעקב, “פורים אשריף” (כ״ג בטבת; לזכר מאורע בשנת תס״ה) ו״פורים בורגול" (כ״ט בטבת; לזכר מאורע בשנת תקנ״ד). הפיוט “מי כמכה” לפורים אשריף, לר׳ שבתי בר ר׳ דוד טייאר (דפים ב׳ ב׳ – ה׳) הזר ונדפס אצל זוארץ עמ^׳ 47 – 49; הפיוט “מי כמכה” לפורים בורגול, לר׳ אברהם בן רפאל כלפון (דפים ה׳ ב׳ – י״א) – ש ם, עמ׳ 49 – 52. כן נדפסו בקובץ (י״א ב׳ – י״ט): ״קינות לפי מנהג טראבלס״. על ימי־הפורים האלה ⁹³ השווה: הירשברג – ­תולדות כרך ב׳, עמ׳ 178 – 183. השווה גם שלושת הערכים הבאים.

י. רקח, אורח מישור, ליוורנו תרכ״ב. – גם כאן נדפסו פיוטי “מי כמכה” הנ״ל (ר^, בערך הקודם), שנוהגים לקרות בימי השבת שלפני פורים השריף (דפים כ״א – כ״ד) ולפני פורים ברגל (עם הקדמה מאת ר׳ אברהם חיים אדאדי; דפים כ״ה – ל״ב ב^').

י. רקח, ויגד יעקב, ליוורנו תרכ״ו. – בחיבור זה נכללו מנהגי חודש ניסן, הגדה של פסח, ספירת העומר וברכת האילנות, כפי שהוסברו ע״י המחבר בחיבורו הקודם פרסומיניסא, ליוור גו תר״ך.

י. רקח, דרך מישור… בהנהגת האדם מעת שיפול על המשכב עד הגיעו למקומו המיוחד לו… ליוורנו תרכ״ט. – על המחבר ועל ספריו האחרים (שאינם כוללים מנהגים) השווה להלן, עמ^' 230.

צוריאל שקד, “יום הלולה להרה״ג ר׳ משה אסרוסי זיע״א”, אגרת (חוברת הדרכה והסברה לעולי לוב, יו״ל ע״י נציגות עולי לוב שע״י המפלגה הדתית לאומית, תל־אביב) 7 (סיון תשי״ז), עמ^' 16 – 17. – השווה גם להלן, עמ^' 219, ערך: א ס ר ו ס י.

Abd-El-Scech, “Ritti e costumanze degli Ebrei di Libia”, Rivista delle Colonie Italiane 3 (1929), pp. 273 – 280.

Giuseppe Cammeo, “Usi e costumi degli Ebrei di Tripoli”, Vessillo Israelitico 60 (1912), pp. 11 – 13.

M. Cohen, Usi, costumi c istituti degli Ebrei libici (fascicolo primo: Religione e magia, Feste e cerimonie, Vita e morte), traduzione e note: M. Mario Moreno, Bengasi 1924 (153 4- 11 pp.)⁹⁴.

שנוהגים לקרות פה טראבלס ביום השבת שלפני הפורים הנקרא “פורים השריף”, שהוא יום כ״ג לחודש טבת, להרב ר׳ שבתאי טייאר זצ״ל [עמ' 1 – 5] וגם שנוהגים לקרות ביום השבת שלפני פורים “ברגל”, שהוא יום כ״ט לחודש הנז׳, להרב אברהם כלפון [עמ' 7 – 11]. – לרקע ההיסטורי ר׳ גם להלן עמ' 237 – 238, ערכים: 1705 dir=“rtl”>, 1795.

ה״מי כמכה" ל״פורים השריף" מתחיל בכותרת "מי כמכה ואין כמכה. דומה לך ואין דומה לך״, והפיוט עצמו (44 dir=“rtl”>בתים וסימנם: א״ב אני שבתי ברבי דוד טייאר הזק) – בבית א': “אבא בגבורות ה׳ אלהים. אזכיר צדקתו אל עם כמהים. כי זכרם בארץ אויביהם. אשר נפוצו שם”.

ה״מי כמך" ל״פורים ברגל״ כולל 58 בתים, שסימנם: א״ב מנצפך אני אברהם בן רפאל כלפון נר״ו יצ״ו חזק אמן. בפיוט נזכר (עמ' 7) “עלי באשא קראמ[נ]לי זרע הפרתמים, אוהב ישראל והולך תמים”.

בשני העותקים של הקונטרס שהיו נגד עיני שונים העמודים האחרונים (עמ' 12). בעותק אחד מהווה העמוד מודעה מטעם הדפוס, המתחילה: “נעדרפו ק״ק הי״ו אלדי ענדנא פ׳דפ׳וס”; בעמוד האחרון של העותק השני מודפסים שני פיוטים: א. “דרך החיים” שנוהגים לומר קודם עשרת הדברות, וסימנו: יצחק חזק; ב. “מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה”.

M. Cohen, Gli Ebrei in Libia, usi e costumi. Tradotto e annotato da M. Mario Moreno, Roma, s.d. [1928] (190 pp.)

T. Sutton, “Usages, moeurs et superstitions des israélites tripolitains”, EAIU 1902, pp. 153 – 157.

T. Sutton, “La thérapeutique chez les Israélites de Tripoli (Afrique)”, EAIU 1902, pp. 209 – 210.

T. Sutton, “ La mort chez les israélites tripolitains”, RAIU 1902, pp. 263 – 264.

T. Sutton, “Coutumes, croyances et légendes [en Tripolitaine]”, RAIU 1902, pp. 421 – 428.

חומר מעניין לחקר מנהגי לוב בכלל וטריפולי בפרט כלול גם ב״פסקי הדיינים". כך, למשל, עוסק אחד מהם (“אעלאן” מן הו׳ באב תרצ״ד, כרזה גדולה שהיתה מודבקת על קירות הבתים ובמקומות ציבוריים) בדינים ובמנהגים של תשעה באב.

בעייה מיוחדת מעוררים הקשרים בין מנהגי לוב לבין מנהגי טוניסיה (ג׳רבה) מכאן ואיטליה (רומי) מכאן, ובדיקת דפוסי איטליה והשוואת המחזורים ופיוטיהם לפי מנהגי רומי וטריפולי עשוייה להרים תרומה חשובה לבירור זה, ואין כאן המקום להאריך. השווה גם טוניסיה עמ׳ 226, הע׳ 3.

(ג) סקירות סוציולוגיות ובעיות אקולטוראציה    🔗

SOCIOLOGICAL SURVEYS AND ACCULTURATION PROBLEMS

לעומת המחקרים הרבים על בעיות האקולטוראציה של יהודי מארוקו וטוניסיה בישראל (השווה מארוקו עמ׳ 170 – 171, טוניסיה עמ׳ 232 – 234), לא הקדישו הסוציולוגים שימת־לב מספקת ליהודי לוב, אם כי ריכוזם בישראל – לרוב במושבים הרבים המאוכלסים ע״י יוצאי לוב (ר׳ את פירוטם למטה, בערך: שקד) ומסביב לבתי־הכנסת העירוניים – מאפשר חקר השוואתי ראוי לשמו. חומר חשוב מבחינה זו שקוע גם ברשימות הנזכרות לעיל, עמ׳ 208, והמוקדשות לזכר הנופלים על משמרתם (פ. תייר). חומר סוציולוגי־דמוגראפי עשיר נמצא גם במקורות המשמשים אסמכתא לטבלאות בנספח של אברהם הטל, למטה, עמ׳ 234 – 235 ⁹⁵

1. במבוא (עמ׳ 6 – 7) מציין המתרגם כי הספר הוא תרגום הפרקים הראשונים של חלק ב׳ מן הגיד מרדכי (חלק א׳ מוקדש לדברי הימים, וחלק ב׳ למנהגים), ואינו מזכיר את הספר הנזכר בערך הקודם (לא היה נגד עיני). יש לשער שלפנינו מהדורת רומא, מאוחרת ומורחבת, של מהדורת בנגאזי.

2. חומר העשוי לשמש מידגם על חבלי הקליטה וההיאחזות (גם מבחינה נפשית ותרבותית) של עולי לוב בישראל, מרוכז ברשימות האוטוביוגראפי™ שבקובץ נפתלי בר־גיורא, "עם יהדות לוב המתקבצת^,/ דפי עליה (הוצאת מחלקת העליה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל) 22 (גיסן תשי״ב), עמ' 21 – 22.

חיים שלום הלו? השפעת מלחמת העולם השניה על התכונות הדמוגרפיות של עם ישראל, ירושלים תש״כ (שיכפול). – לוב: עמ' 157 – 159.

חנה הלנה טהון, העדות בישראל: פרקים בקורותיה ן וחבלי ה א ח ז ו ת ן ב א ר ץ ־ י ש ר א ל, ירושלים 1957. – טריפוליטאניה וקירנייקה: עמ' 59 – 61.

(ד) היצירה העממית    🔗

FOLK-LITERATURE, FOLK-MUSIC, FOLK-ART

כדי לשמור על מתכונת הסיווג הביבליוגראפי שנתגבשה בשני הקבצים הקודמים בסידרה (מארוקו, טוניסיה), השארנו גם בקובץ זה את מדור “היצירה העממית” על כנו, על אף המיעוט המשווע של הערכים. תחומי היצירה האמנותית־העממית החייה במסורת הדורות כוללת את הספרות והמוסיקה, האמנות והתרבות החומרית (ארכיטקטורה, תלבושת), ואנו מקווים כי קובץ זה ידרבן את האיסוף והרישום של יצירות־העם ביהדות לוב, גם אם הן חורגות מתחום הסיפור העממי. מכלל היצירה העממית יצאו למדור הבא אסופות של סיפורי־עם.

אברהם אלמאליח, ״בתי הכנסת בטריפולי" סיני י״ג (תש״ג), עמ' 137 – 155.

המאמר חזר ונדפס בקובץ זוארץ, עמ’103 – 122, והוא מלווה שם תצלומים רבים. דרכי למושב, בעריכת יוסף רובין, תל־אביב (הוצ^' תנועת מושבי העו­בדים בישראל) 1964, פרק: “מתיישבים מספרים”. שני בעלי הרשימות, בן־ציון חלפון (עמ' 135 – 139 ) ורפאל נחום (עמ' 172 – 178) הם ילידי טריפולי ומתיישבי חצב בדרום.

(ה) סיפורי-עם    🔗

(0) JEWISH-LIBYAN FOLKTALES

כעשרים סיפורים בודדים המהלכים בין יהודי לוב, הרשומים מפיהם והשמורים באסע״י, נדפסו בשנים 1955 – 1964 במדור “מפי העם” של העתון המנוקד אומר⁹⁶, אך לרוב לא נתלוו לנוסחאות המודפסות שום הערות ולעתים לא איפשרה המסגרת הצרה של העתון אף דוקומנטאציה מינימאלית על המספר והרושם, על מסורת הקבלה והמסירה⁹⁷. לעומת זאת נתלוו לסיפורי־לוב המפורטים במדור זה, רובם מגנזי אסע״י, הערות מקיפות, המנסות להאיר את דמות המספר, את הרקע ההיסטורי והמוטיווים הבינלאומיים של העלילה הסיפורית את גיבוריה וכיו״ב. הרשימה שלמטה ערוכה לפי סדר הא״ב של העורכים או של המחברים:

זלמן בהרב, ששים סיפורי־עם מפי מספרים אשקלון, חיפה 1964. – עשרה סיפורים: סי׳ א׳ (״בת השייך החכמה״; אסע״י 3946, מפי שלום אבינועם), ח׳, י״ג – י״ז (בקובץ זה, סי׳ י״ד, ל״ו – מ׳), כ״ד ("בן המלך, השודד והנערה היפה כלבנה״; אסע״י 3808, מפי יוסף ימין), כ״ה ("משנה מקום משנה מזל״; אסע״י 3948, מפי הנ״ל), ל״ב (בקובץ זה, סי׳ נ״ח). פרטים נוספים על סיפורי ש. אבינועם וי. ימין מובאים לעיל, עמ’170.

זלמן בהרב, דור לדור, תל־אביב 1967. – 13 (מבין 71) סיפורים, כולם סיפורי אסע״י, ש־ 11 מהם נכללו בקובץ זה: סי׳ י״א (“משנה מקום משנה מזל”; אסע״י 3948, מפי יוסף ימין; השווה בערך הקודם), י״ט (בקובץ זה, סי׳ נ״ט), מ׳ – מ״ב, מ״ה, מ״ו, נ״א (בקובץ זה, סי׳ מ״א – מ״ז, מ״ה נ׳, נ״ב), נ״ה ("הון יוסיף רעים רבים״; אסע״י 6353, מפי כמוס עמירה; השווה לעיל, עמ׳ 171), נ״ז ס״ה – ס״ז (בקובץ זה, סי׳ נ״ה, כ״ב – כ״ד).

פריג׳א זוארץ, ״סיפורי עם ואגדות על אישים ומעשי נסים״, זוארץ 403 – 420. – מרבית הסיפורים שמורים באסע״י וכמה מהם, מפי פינחס דהואן, ציון ואתורי ורחמים תיתו, נכללו בקובץ זה, סי׳ ט״ז – כ׳, כ״ה – ל״א, ס״ט – ע״א. גם במקומות אחרים שבקובץ זוארץ שלובים סיפורי־עם הרווחים במסורת שבעל־פה אצל יהודי לוב. השווה, למשל, עמ׳ 41 – 47 (״פורים אשריף ופורים ברגל״), 123 – 125 (״בית כנסת אבושאייף), 203 – 204 (“נס בבנגזי בחג הפסח תרכ״ב”) ועוד.

צפורה כגן, חודש חודש וסיפורו 1963, חיפה 1964. סי׳ י״ב: “הנערה שנבלעה באבן” (בקובץ זה, סי׳ ס״א).

משרד החינוך והתרבות: המחלקה לתרבות תורנית, סיפורי עדות: לקט סיפורי־עם של עדות ישראל, ירושלים תשכ״ז (מהדורה שנייה), עמ' 17 – 20. – שני סיפורים: ״המלך החולה והאיכר היהודי החכם״ (אסע״י 469): רשם אורי ברגס מפי יעקב מסעוד), ״צדקה תציל ממוות״ (אסע״י 250; רשם מילא אוהל מפי מנחם כאמוס. השווה לעיל, עמ' 170). – בילקוט נכללו 30 סיפורי־עם מפי מספרים יוצאי י״ב עדות־ישראל.

משרד החינוך והתרבות: המחלקה לתרבות תורנית, משבטי ישראל: לקט סיפורים, מעשיות־עם ופתגמים של עדות יהודיות, ירושלים תשכ״ו, עמ' 54 – 59. – שלושה סיפורים: “הגזירה על העקרבים” (אסע״י 3500; רשם צוריאל שקד מפי ראובן שאכיר), “ה' לא יעזוב את חסידיו” (בקובץ זה, סי׳ ס״ט), ״תחבולות בני ישראל״ (אסע״י 249; רשם מילא אוהל מפי מנחם כאמוס. השווה לעיל, עמ' 170). – בילקוט נכללו 40 סיפורי־עם מפי מספרים יוצאי י״ב עדות־ישראל.

דב נוי, חודש חודש וסיפורו 1961, חיפה 1962. – סי׳ ב,: “טחנת הקמח” (בקובץ זה, סי׳ י״ב).

  Dov Noy, Folktales of Israel, Chicago 1963. – Nos. 13 (IFA 299), 27
> (IFA 196), 39 (IFA 250), 41 (IFA 249), 55 (IFA 322). –   " חמשת הסיפורים 

הלוביים בקובץ זה, הכולל 71 סיפורי־עם מפי מספרים יוצאי י״ז עדות ישראל, נרשמו ע״י: מילא אוהל מפי מנחם כאמוס (אסע״י 249, 250; השווה במדור זה לעיל, בערכים: משרד החינוך) ומפי מנחם מבורך (אסע״י 322: “הקוסם ותלמידו”), אורי ברנס מפי אביגדור חג׳ג׳ (אסע״י 299: “אין מנוס מן הגזירה”), נחום רפאל (אסע״י 196: “חלקה של חתולה”).

סיפורים רבים המהלכים בין יהודי לוב שלובים בחוברות שהוצאו לאור בעשרים השנים האחרונות ע״י עולי לוב והוקדשו לגיבורי־עם מקומיים, לרוב במלאת מיספר נוסחאי של שנים לפטירתם. השווה בסעיף הבא (״גיבורי הסיפורים״), ערכים: ר׳ משה אסרוסי, שמעון ברכה (מוני גבאי), ר׳ רפאל דאבוש, ר׳ חואתו לוזון, ר׳ שמעון לביא, ר׳ נסים נחום.

(ו) גיבורי הסיפורים    🔗

(f) THE HERO OF THE JEWISH-LIBYAN FOLKTALE

ב־ 71 הסיפורים שנכללו בקובץ זה אין אגדות המכילות רמזים היסטוריים לעבר הרחוק והמפואר של יהדות לוב, מתקופת מרד טראיאנוס⁹⁸, אך גדול אחוז האגדות שגיבוריהן מקומיים: רבני לוב וקירנייקה בדורות האחרונים. אין כמעט חכם מחכמי־לוב המובהקים ובכלל זה רבני קירנייקה, אשר האגדה העממית לא פיארה את שמו ע״י מעשי־נסים ושבחי צדיקים.

הרשימה הביבליוגראפית שלמטה ערוכה לפי סדר הא״ב של שמות הגיבורים המקומיים ובראשה באים הערכים המוקדשים לכמה גיבורי־עם. מובן, שנוסף על הגיבורים המקומיים מן הדורות האחרונים (הראשון מבחינה כרונולוגית הוא ר׳ שמעון לביא), חביבות על האגדה העממית של יהודי לוב (כמו על אגדות־העם הרווחות בשאר עדות ישראל) הדמויות המקראיות המקובלות⁹⁹, וכן חז״ל וגדולי התורה המפורסמים בישראל והמקובלים על כלל־העדות. אלא שמיספר האגדות על הגיבורים המקומיים עולה בסיפורי לוב השמורים באסע״י, על זה של הגיבורים הכלל־יהודיים. למטה מובאות (בסוגריים, אחרי שם הגיבור) ביוגראפיות קצרות על חכמים ואנשי־מעשה מקומיים, שעליהם רווחים או עשויים להתהוות סיפורי־עם¹⁰⁰. בכל ערך ניסינו להדגיש את “הפוטנציה המיטופיאית” של האישיות, הגורמת להתהוות השמועות, המסו­רות והאגדות. אם הגיבור נזכר בסיפורי הילקוט הזה או בהערה אליו צויינה גם אות הסיפור (סי,).

כללי: אליהו לביא, גאולת ה׳, ליוורנו תרכ״ד. – הקדמת הספר (“פתח טוב למחזיקי תורה”) כוללת חומר היסטורי וסוקרת שמות חכמים ורבנים מטריפולי; גבריאל רקח, ״גדולי ישראל בלוב״, זוארץ עמ' 53 – 61. – 12 ערכים על מנהיגים (חילוניים), שעמדו בקשר (מאז אלכסנדר מקיריני, שליחו של נירון קיסר) עם העולם הלא־יהודי; ג. רקח, ״רבני לוב״, ש ם עמ' 65 – 91. – מאמר מסכם, המובא להלן ע״י הקיצור רקח ורמז לעמוד שבו¹⁰¹

א ג ׳ ר ב י (אזאוי), כמוס (ת״ר בערך – כ״ט בטבת תרע״ג, טריפולי): רקח 80: “הוא היה בן למשפחה ענייה מאד ובצעירותו היה עובד כל מיני עבודות קשות ופשוטות כדי שיוכל לקנות קצת שמן להדליק וללמוד לאורו בשעות הלילה. ומספרים עליו שלא פעם היה עולה על הגג בלילות ירח ולומד לאורו… במשך שנים היה סוחר בנוצות בנות היענה, שהיה אז מסחר נפוץ בטריפולי, מכיוון שלא רצה לקבל עליו עול ציבור, ורק לבסוף לא היה יכול לסרב יותר לבקשת ראשי הקהל ונתמנה לאב״ד”.

אדאדי, אברהם חיים (ב״ר נתן, נכד מצד אמו של ר' מסעוד חי רקח; תק״ס – שבת כ״ח בסיוון תרל״ד, טריפולי; תלמיד בקבלה של ר׳ שלום עגיב. בגיל י׳ הובא ע״י אביו לצפת, ובה ישב עד הרעש בשנת תקצ״ג. אחרי עוזבו את צפת נדד בבבל ופרס, וחזר לטריפולי שם נתמנה אב״ד; מחבר ויקרא אברהם – שו״ת על השולחן־ערוך, ליוורנו תרכ״ה; השומר אמת – מנהגי טריפולי, ליוורנו תר״ט; נזכר במסעות ר׳ בנימין השני; אביו של ר^, שאול אדאדי) – סי׳ כ״ו, כ״ח; רקח 66 (ערך: ר׳ שמעון לביא), 67 (ערך: ר׳ דוד טייאר), 71. השווה לעיל, עמ' 212, בערכו.

אדאדי, נתן (ת״ק – אלול תקע״ח, צפת; יליד ארץ־ישראל וחניכה; שד״ר לאיטליה, השתקע בליוורנו וקיבל אזרחות איטלקית; בי״ב בתשרי תקנ״ב נתמנה דיין בטריפולי, שם נשא את בת ר' מסעוד חי רקח לאשה; בשנת תק״ע חזר עם בנו ר׳ אברהם לצפת): רקח 68 (ערך: ר^, יהודה לביא).

אדאדי, שאול (ב״ר אברהם ב״ר נתן, תר״י – י״ג בתשרי תרע״ט, מייסד “תלמוד תורה” ומפקח עליהם ועל ישיבות, משכלל ישיבת אדדי שנוסדה ע״י סבו ואביו – הש׳ זוארץ 120; פייטן, מסייע לתלמידי־חכמים): רקח 82 – 83.

אזאוי – ר^, לעיל: אג׳רבי­

אסרוסי, יצחק (נפטר תק״ע בערך, טריפולי; סופר בי״ד, נתמנה כדיין בשנת תקנ״ז, וישב בבי״ד עם ר' חיים ואתורי ור׳ שלום פלוס): רקח 68.

אסרוסי, משה (תקפ״ה – כ״ט בטבת תרע״ט, טריפולי; לא נתמנה כדיין בשל היותו כבד שמיעה; מפקח ופוסק בענייני שחיטה וכשרות; מחבר וישב משה; דרשן; ישב כמה שנים בדרגה): סי׳ ח', ל״א; רקח 81 – 82: "בגדלותו בתורה היתה גדלותו בדרשנות. הוא היה דרשן גדול ועממי, בכל מובן המלה. לדרשותיו השבועיות מדי שבת בביהכ״נ “דאר זטלאוי״ (השווה זוארץ 109 – 111) ששם קיים עד היום נר תמיד לזכרו ומצבה לכבודו ¹⁰² באו אלפים לשמוע. חסידותו הגדולה היתה מתבטאת גם בזה שלא היה נכנס לבית הכנסת עם צרור כספו בכיסו, מכיוון שעל מטבעות אחדות היה סמל הדומה לצלב”. זכרונות רבים על אישיותו ובכללם סיפורים ואגדות רוכזו בחוברת המוקדשת לזכרו: ועד קהילות לוב בישראל, י״ט – כ״ט טבת: חוברת מוקדשת לימי זכרון למורינו ורבותינו הרה״ג: ר׳ משה אסרוסי ז צ ״ ל, ארבעים וחמש שנה להסתלקותו (כ״ט טבת תרע״ט), ר׳ חואתו לוזון, עשר שנים להסתלקותו (י״ט טבת תשי״ד), תל־אביב תשכ״ד.

מן הראוי להביא כאן חלק מרשימת עמרם מזרחי בחוברת זו (עמ' 14 – 16), שבה מצטיירת לעינינו דמותו של ר׳ משה אסרוסי כדרשן עממי למופת, הבא ללמד על כלל הדרשנים בתפוצות ישראל שבמזרח ובמערב. ואלה דברי הזכרונות של עמרם מזרחי, המובאים כאן כלשונם, אגב השמטות קלות:

עוד בימי ילדותי אהבתי להתאבק בעפר רגליהם של חכמים ומטה אוזני לשמוע את דבריהם. מאות רבנים זכיתי לראות בימי חלדי ועשרות דרשנים ומוכיחים שמעתי. כולם קדושים, כולם טהורים ודבריהם דברי אלקים חיים, וחלילה לי לקבוע “מי גדול ממי” ולחלק ציונים לאלה שאיני כדאי להיות עפר תחת עפר רגליהם. בכל זאת, אם תשאלוני: דרשותיו של מי נשארו חקוקות על לבך, ועשרות השנים לא הצליחו לטשטש אותן ולמחוק את הרושם העז שעשו עליך בזמנו, ושאתה זוכר אותן כאילו רק אתמול הושמעו באוזניך, הייתי עונה ללא כל היסוס: אלה של ר׳ משה אסרוסי…

כשגדלתי קצת והייתי מסוגל להבין דברי חכמים, הייתי מאזין קבוע לדרשותיו מדי שבת… לא הפסקתי אף שבת אחת ועקבתי לא רק אחרי הדברים שהוא אמר, אלא גם, ובעיקר, אחרי הרושם העז שהשאירו דרשותיו ותוכחותיו בלבות שומעיהם, והתוצאות הפוריות שיצאו מהן.

בין באי בית הכנסת לשמוע דרשתו, היו גם אנשים שהיו ידועים כבעלי זרוע, משחקים בקוביה, ובכלל “אנשים שאינם מן הישוב^”^. בדרך הדיבור המיוחד שלו, ידע לכלול בתוך דבריו תוכחות־מוסר שהיו נקלטות באוזנים ומתקבלות על הלב. זוכרני, למשל, כשהיה דורש בשבת שלפני פורים והיה מזכיר את החובה לשתות “עד דלא ידע”, לשמוח על מפלת המן ואויבי ישראל, היה מוסיף ואומר: אבל כל זה צריך להיות בחוג המשפחה והבית, כדי לשמח גם את האשה והילדים, ולא באופן פרוע ובראש חוצות. ישראל קדושים הם ויודעים לחוג ולשמוח בצורה הנותנת כבוד להם ולתורתם וכו^' וכו^'. הרמז היה ברור מאוד. והדברים לא הלכו לריק ועשו את שליחותם כהלכה, ולא רק לגבי שמחת פורים…

ומכיוון שחלק גדול מן הקהל הבא לשמוע את דרשותיו היו אנשים עמלים, אנשים בעלי משפחות, שהפרנסה שלהם לא הייתה מצרייה, ובכל ששת ימי המעשה היו מתלבטים להשיג את לחם ביתם, וממוצאי שבת ועד לכניסת השבת הבאה היו שרויים בדאגה ובמצב־רוח מדוכא, היו זקוקים למלה חמה שתרומם אותם ממצבם זה ותתן להם הרגשה שלא הכל אבוד ואין המצב הזה נצחי, ויש לבטוח בה^', המשנה עתים ומחליף זמנים. ר' משה אסרוסי ז״ל בחכמתו הגדולה ידע את אשר לפניו. הוא הבין, שכמנהיג הדור מוטלת עליו החובה לא רק ללמד ולהוכיח, אלא גם לרדת לתוך נשמתו של הקהל הסובב אותו ושותה בצמאון את דבריו, להרים אותו לעילא ולעילא מטיט היוון שהיה שקוע בו במשך כל ימות השבוע, ומן המרה שחורה שהיתה מנת חלקו בכל ששת ימי המעשה, ולתת לכל אלה החלכאים והנדכאים להרגיש שהם בחינת “בני מלכים”, ואינם עצמות יבשות שאפסה להם תקווה.

והוא עשה את המלאכה, באמונה ובשלמות. בתארו את דברי ימי האבות ובספרו את הנסים שקרו לעם ישראל בכל התקופות ובכל הזמנים, היה יודע לשלב את הזמן שבו הוא חי, ולתת לקהל השומעים את ההרגשה שהדברים נאמרים גם עליהם. “מילתא דבדיחותא” היתה מצוייה תמיד בפיו, על חשבונם של שונאי ישראל בכל הזמנים… הקהל היה פורץ בצחוק בריא, היוצא מלב מלא אמונה בעתיד ובישועת ה׳ שהנה תבוא כהרף עין. וכל משא ששת הימים שעברו היה נפרק מעל גבם. רוח חדשה היה נופח בהם בדבריו, ומכין אותם לקראת השבוע הבא, לישא את עמל החיים הקשים בקלות ובתקווה לימים טובים יותר.

צורת־דיבור מיוחדת במינה היתה לר' משה א ס ר ו ס י. היה לו מין כשרון נפלא לחקות את אופן דיבורו ותנועותיו של האדם שעליו הוא מדבר בדרשתו. כשהיה מדבר על משה רבנו בעומדו לפני פרעה, היה השומע מאמין שהוא רואה את משה לפניו. וכשהיה מדבר, להבדיל, על פרעה, היית מאמין שפרעה לפניך. וכן בדבריו על מרדכי, המן, אסתר וכו' וכו' – אמנות נפלאה שלא ראיתי אותה אצל דרשן אחר.

על דרכו באמנות הדרשה וההיגוד של ר' משה אסרוסי מעיד גם הרב חי גביזון¹⁰³:

רבים השיב מעוון ע״י דרשותיו הנפלאות שהיה דורש מדי שבת בשבתו בבית­ הכנסת “דאר זטלאוי”. קהל רב מאוד היה נוהר לשם, ואפילו ממרחק קילומטרים היו אנשים מכתתים את רגליהם כדי לשמוע את דבריו, שהיה בהם חן מיוחד למשוך את לב שומעיהם, תלמידי חכמים וההמון הפשוט כאחד. עוד זמן רב לפני התחלת הדרשה היה כבר בית־הכנסת מלא מפה לפה ורבים מאוד היו העומדים בפרוזדור הארוך, מאפס מקום. הפה הפיק מרגליות, ובאמנות גדולה שאין כמוה היה עובר מנושא לנושא. כשהיה מספיד איזה נפטר, כמנהג העדה להספיד את הנפטר כל ימות ה״שבעה" בביתו, והיה נכנס באמצע הדרשה תלמיד־חכם, מייד היה עובר מן הנושא שהיה מדבר עליו והמיועד להמון הפשוט שלפניו, אל נושא אחר, עמוק יותר, מן התלמוד והפוסקים, בלי שמישהו ירגיש במפנה החד שחל בדרשה. הכל קשור וחרוז במחרוזת אחת להפליא.

אין פלא, שדרשן עממי מעולה כר' משה אסרוסי נהפך גם לגיבור עממי נערץ, שסיפורי־אגדה על מעשי נסיו ונפלאותיו מתחילים להתרקם עליו בעודנו בחיים או סמוך לפטירתו. מבחינה זו משמש גיבורנו פרט הבא ללמד על כלל התהוותה של אגדה עממית מסביב לגיבור נערץ. והרי דוגמה של “ממוראט” (סיפור בעל סממנים עממיים מובהקים, המסופר בגוף ראשון, בבחינת “לדידי הווה עובדא”), מפי ר׳ ציון ואתורי ¹⁰⁴.

באותם הימים (שנת תרע״ט, סוף מלחמת העולם הראשונה) הייתי מלמד את בניו ובנותיו של המנוח ר׳ שמעון חג׳אג׳ ז״ל, תלמיד־חכם, אוהב תורה ולומדיה, שהיה גם מפרנסיה החשובים של הקהילה. הייתי בא אל ביתו יום־יום, גם בערבי שבתות וחגים, ומלמד את הילדים מקרא ותפילה. באותו יום, ערב חג הסוכות (תרע״ט), לאחר שקניתי מה שיכלותי לקנות ממצרכי החג, הלכתי כרגיל לבית חג׳אג׳, ולאחר שגמרתי את שיעור היום עם הילדים פניתי ללכת. אז קרא אלי המנוח ר׳ שמעון ואמר לי: “היום ערב חג, הנה אשתי הכינה לך מתנת חג קטנה” ומסר לי קופה מלאה כל טוב: סוכר, קפה, ערק ומגדנות, מה שאי אפשר היה להשיג רק בשוק השחור ובמחירים שיד אדם בינוני אינה יכולה להשיג. שמחתי מאוד, הודיתי לו והלכתי.

מכיוון שהייתה הסחורה “שחורה” והשוטרים מסתובבים בכל המקומות, ואוי לו למי שייתפס עם סחורה שכזו בידו, הייתי צריך ללכת בדרכים עקלקלות, בסימטאות צדדיות, לשמירה מפני “עינא בישא” של השוטרים. הלכתי כל הדרד הרחוקה, מביתו של המנוח חג׳אג׳ ב״צור אלבחר" עד לביתנו מול בית־הכנסת הגדול. כשהגעתי ל״זגקאת דאר רחומה" והנה לקראתי מו״ר ר' משה אסרוסי זצ״ל. נתתי לו שלום בכל יראת הכבוד וחשבתי להמשיך את דרכי. הוא קרא אלי ואמר לי: “אני רואה שאתה מסתיר משהו תחת כנף בגדך. אני מבין אותך: נושא אתה לביתך דברים “אסורים” שהצניעות יפה להם”. עניתי: “כן רבנו”. עמד רגע ואמר, כשפניו מאירים כמלאך אלקים: “תראה, ר׳ שאול הלך ושיחרר את השמן¹⁰⁵; כשאני אלך, אשתדל לשחרר את הכל”. היה זה, כאמור, ערב חג הסוכות תרע״ט.

נשמתו הקדושה והטהורה של ר׳ משה אסרוסי עלתה למרום בשחרו של יום כ״ט בטבת של אותה שנה. באותו יום עצמו, בשעות הצוהריים, נתלו בכל רחובות העיר טריפולי, מטעם העירייה, מודעות גדולות הכתובות בשלוש שפות: איטלקית, ערבית ועברית, והמבשרות לכל תושבי העיר שהקיצוב נגמר, כל המצרכים הם חופשיים וכל אדם יכול למכור ולקנות כל מיני סחורות ללא שום הגבלה ובמחירים השווים לכל נפש! אכן, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם…

עד כאן דברי ר' ציון ואתורי. סיפור אחר על פטירתו של ר׳ משה אסרוסי ה­רואה אור בילקוט זה, סי׳ ל״א. השווה גם לעיל, עמ׳ 213, ערך: שקד.

ב ו כ ב ז ה, יצחק חי (ת״ר – כ״א בשבט תר״ץ, טריפולי; אב״ד, מקובל ודרשן, מחבר הספרים; חי יודך בקבלה, לחם לפי הטף בהלכה; שניהם נדפסו בג׳רבה, תש״י): רקח 87.

בורתא, משה. – ר׳ למטה, ערך: חדד.

ביתן, ציון (תר״ך, טריפולי, – י״ח בחשוון תשט״ז, טוניס; במשך שנים רבות אב״ד טריפולי, שם הרביץ תורה למעלה מששים שנה; העמיד מאות תלמידים, שדאג גם למצבם החומרי): רקח 89, 91 (ראש ערך: ר׳ יוסף ג׳יעאן).

בן־דויד, חכמון (ת״ר, טריפולי – תרס״ח, צפת; ספרו בקבלה נשאר בכתב־יד, בגיל 40 עלה והצטרף לחבורת המקובלים בצפת): רקח 78: "היה גדול בתורה הגלוייה והנסתרת וחסיד בכל מעשיו. היה יושב עטוף בטלית ומוכתר בתפילין על התורה ועל העבודה ולא עזב את חדרו כל היום. היה מפורסם בכל המדינה כבעל־שם שיודע לרפא בשם המפורש, כותב קמיעות וסגולות ופותר חלומות… בצפת עסק בתורת הקבלה יומם ולילה. מספרים עליו, שיום אחד בשבתו בחברת המקובלים בצפת, עמד פתאום וקרע את בגדיו וישב לארץ משמים. וכששאלו על פשר מעשיו, אמר להם: ברגע זה יצאה נשמתו של אחי הגדול בטרי­פולי. חקרו ודרשו ומצאו כי אמת, נכון הדבר: ממש באותו יום ובאותו רגע נפטר אחיו הגדול בטריפולי.

ברכה, שמעון (נודע גם בכינויו: מוני גבאי; טריפולי, תרנ״ה – כ״ח בתמוז תרצ״ט; בן־קצב, חניך “תלמוד תורה” של הקהילה, הצטיין מאז ילדותו בכוח גופני מפליא, אומץ לב ונפש אצילה; עמד בפרץ מול כנופיות מרצחים ומתנכלים ליהודים; הרבה במעשי חסד וצדקה; נהפך ל"גיבורם הלאומי של יהודי לוב״, כדברי פ. זוארץ בחוברת המובאת להלן, עמ' 12: "ויגדל הנער ותחל רוח ה׳ לפעמו, ויעש חיל בכל אשר הלך, ויהי שמו לברכה בקרב כל אחיו, ולפחד ולמורא לכל פועלי אוון, צוררי אחיו ושונאי עמו״). במלאות 25 שנה לפטירתו הוציא ועד קהלות לוב בישראל חוברת לזכרו, בעריכת פ. זוארץ ופ. תייר, שמעון ברכה ז״ל (מוני גבאי): הגבור הלאומי של יהודי לוב, תל־אביב 1964. בעמ' 21 – 33 של החוברת מובאים מפי מספרים 15 סיפורים על עלילות גבורתו של המנוח, בעומדו מול מתנכלים, בעלי שררה ועשירים, איטלקים וערבים. לאחדים מהם (עמ׳ 33 – 34 על חלומות המגלים את מותו הקרוב, ועוד) חדרו מוטיווים עלטבעיים מובהקים.

גבאי, מוני. – כינויו של שמעון ברכה. השווה בערך הקודם.

גביזון, חי (אב״ד של טריפולי לפני העלייה הגדולה מלוב ישראל): **זוארץ **21, רקח 80 (ערך: ר׳ כמוס אג׳רבי) ולעיל, סי׳ נ׳. ר׳ גם לעיל, עמ' 220 – 221, את דבריו על ר׳ משה אסרוסי.

גויטע, חואתו (רב ולמדן, חבר הרבנות, נפטר בטריפולי, תרע״ח): רקח 81.

גויטע, שמעון. השווה לעיל, הערה לסי' כ'.

ג׳יעאן, יוסף (תרע״ג, טריפולי – ח' בשבט תשכ״ח, רמת גן; תלמידו והתנו של ר' ציון ביתן, מורה ב״תלמוד תורה׳ ודיין בטריפולי, תרע״ז – תרצ״א, ואח״כ, עד לעלייתו ב־1949, בבנגאזי, שם מילא את מקומו של ר' כמוס פלאח כאב״ד; ב־1942 הוגלה עם בני קהילתו לג׳אדו): רקח 91: “אוהב ישראל גדול, אוהב אמת ושלום וציוני עד למעמקי נפשו”

גראד, יוסף (ת״ר, מסילאתה, שם שימש כרב, שו״ב, מלמד וחזן – ת״ש, טריפולי; בימי ההגלייה לג׳אדו, 1942, גלה בראש בני קהילתו): **רקח ****88**; “היה חסיד ועניו והסתפק במועט, אהוב ומכובד בעיני בני קהילתו וכל מיודעיו”.

דאבוש, ( פרג׳אללה) פריג^'א (תקע״ה, זליתן – ת״ר, טריפולי; ראב״ד בטריפולי, עם הרבנים ר״א אדאדי ור״י רובין; מקובל, אביו של ר׳ רפאל דאבוש): רקח 70: “מקובל אלוהי ומספרים עליו כי נגלה אליו אליהו הנביא ז״ל וגילה לו רזין בתורת הנסתר… התנהג כל ימיו בחסידות ובקדושה ועסק בתורה ימים ולילות בישיבה אשר בביתו, המקודשת בעיני הקהילה… בשעת צרה נודרים לכבודו שמן למאור”. השווה לעיל, סי׳ כ״ו, כ״ט וכן רקח ג7 (ערך: ר׳ אברהם אדאדי), 85 (ערך: ר^, רפאל דאבוש). ר^, גם בחוברת המוקדשת לזכר ר׳ רפאל דאבוש (מובאת בסעיף הבא), עמ' 17 – 18.

דאבוש (ב״ר פריג׳א) רפאל (יליד זליתין, אב״ד בטריפולי, שם נפטר בי^' בכסליו תרפ״ז): רקח 85: “איש חסיד ועניו גדול, השאיר אחריו בנים גדולים בתורה ובחכמה”. השווה חומר עשיר עליו בחוברת הערוכה ע״י פ. זוארץ, צ. שקד, פ. תייר, ארבעים שנה (תרפ“ז – תשכ”ז): חוברת מוקדשת למלאות ארבעים שנה להסתלקותם של מורינו ורבינו הרה“ג: ר^, רפאל דאבוש ז צ ״ ל… ר^, נסים נחום זצ”ל, תל־אביב תשכ״ז. עמ' 5 – 23 של החוברת מוקדשים לר' רפאל דאבוש, ובהם, מלבד סי^, כ״ח וכ״ט לעיל (שבחי אביו, ר^, פרג׳אללה דאבוש) גם סיפור נוסף (בעמ' 20) על ר^, רפאל דאבוש והגוי המקורב למלכות, ממכלול הסיפורים על ״ביזוי־הקודש נענש״ (א״ת 771):

משנתהלך פעם ר' רפאל דאבוש ברחובם של היהודים, נקרה לו בדרכו גוי בעל זרוע המקורב למלכות, איש רשע ובעל קומה. בראותו את רב היהודים שאלו בליוויית בוז: – מי אתה? – השיב לו הרב: – עפר ואפר.

בתנועת ביטול רמז לו הגוי: “כלך!” והלך.

לימים נודע, שאותו גוי חולה אנוש היה, וכל סמי עולם לא העלו לו ארוכה, בשרו נתבצק והיה מפרפר ימים רבים בין חיים למוות. בא אליו חכם של גויים (קאדי) ושאלו: – כלום דבר רע עשית? כלום פגעת באדם קדוש מעודך?

נשבע לו הגוי, כי לא עשה כל רע. האיץ בו הקאדי עד שנזכר והודה: – עברתי ברחובם של היהודים ופגשתי ביהודי אחד, כך וכך היה מראהו. מששאלתיו מי הוא, השיב לי: “עפר ואפר”. נתרגזתי עליו ונזפתי בו.

אז ידע הקאדי בשל מי באה לו הרעה הזאת ופקד על בני ביתו של החולה לחוש אל בית הרב ולבקש מחילה.

משבאו בני בית הערבי עם כל בני פמלייתם ובידם דורונות לרב, דחה הרב את הדורונות ורק בקשתם קיבל. עמד הרב, כחוני המעגל בשעתו, שם ידיו על עיניו, הרים ראשו השמיימה, מילמל שתי מילים ולא יסף, ופנה אליהם בנימה חרישית: – לכו לבתיכם.

נשתוממו הגויים, אך מצוות הרב צו הוא להם, והלכו…

לימים נודע שהגוי קם ממשכבו, והוא עם בני ביתו השכימו לבית הרב, המתיני לצאתו וכיבדוהו.

והיה הדבר למופת, לקידוש שם שמים ושם ישראל בין הגויים…

דואני, פדלון (חבר בי״ד בטריפולי): רקח 74: “היתה לו חכמה וענווה במקום אחד, בקי מאוד בכל הפוסקים, הרביץ תורה ברבים שלא על מנת לקבל פרס, נהנה מיגיע כפיו… והתנהג בחסידות רבה”.

דעדוש, כליפה (תקע״ח, טריפולי – תרנ״ח, טבריה; חבר הרבנות בטריפולי, שם ייסד בית־כנסת וישיבה): זוארץ 101, 116 – 117.

הכהן, חיים בן שלמה (נודע גם בשערי ספריו, כ״חיים הכהן מטראבלוס"; יליד ג׳רבה בטוניסיה, נפטר תרס״ה בטריפולי, שם היה דיין ואב״ד, עם ר' פריג׳א דאבוש, ר׳ חי מימון ור^, יוסף רובין). העם מספר, כי חיבר ח״י ספרים, מהם (לפי סדר הא״ב): גרש ירחים… סדרי גטין והשמות ודיני טעיות בגט ומנהגים של ק״ק ג׳רבא וטריפולי…, תל־אביב תשכ״ב; דבר המשפט, שו״ת על ארבעה טורי השולחן ערוך… דרושים לשבת כלה, ג׳רבה תרפ״ח; וערך הכהן, ביאורים וחידושים לכמה פסוקים ומאמרי רבותינו ז״ל בש״ס ומדרשים על דרך הדרש והרמז… ג׳רבה תרפ״ח; זכרנו לחיים (פירוש להגדה של פסח), ליוורנו תרל״ה (נדפס מחדש בספר ערב פסח, ליוורנו תרמ״ד, תרפ״ז, תרצ״ח – צולם, ירושלים תשכ״א, תל־אביב תשכ״ב; מצוות המלך… שם הספר נוטריקוני: נימוקי אור קדושת דברי שיר השירים ותרגומו), ליוורנו אזהרות… ביאורים, ליוורנו תרל״ט; נאוה קודש (פירוש לשיר השירים; תרל״ב (בספר זה נדפס ייחוסו של ר׳ חיים הכהן עד עזרא הסופר¹⁰⁶), תורת חיים (פירוש לרבנו בחיי על התורה), ליוורנו תרנ״ד (נדפס גם בגראסווארדיין תש״ב, ירושלים תשי״ח – תשי״ט).

ואתורי, בנימין (יליד פיזה באיטליה, נפטר כ״ז בשבט תקט״ו בטריפולי; חבר הרבנות עם ר׳ מסעוד חי רקח ור׳ דויד טייאר).

ואתורי, חיים (נפטר י״ב בתשרי תקס״ב בטריפולי, שם היה דרשן ודיין עם ר' נתן אדאדי ור״ש פלוס; מחבר ספרים בהלכה ופירושים שלא זכו לצאת לאור ואבדו): רקח 68: “דורש כתרי אותיות”.

ואתורי, יצחק (מקובל, נפטר תרע״א, טריפולי): רקח 79: “בחצות לילה היה מתעורר ללמוד בספר הזוהר, התנהג בחסידות, יום יום בקיץ ובחורף היה יורד וטובל לפני לימודו”. השווה לעיל, סי׳ ל^,.

זטלאוי, יעקב (נפטר תקפ״ד, טריפולי; מקובל, חבר הרבנות שם ואבי המשפחה שבנו את בית־הכנסת ״דאר זטלאוי"): זוארץ 109 – 111.

חביב, אברהם (טריפולי, תר״י – י״ג בניסן תרפ״ג; ראש בית־דין, מקובל): רקח 83. השווה לעיל, סי׳ י״ט, וכן רקח 80 (ערך: ר׳ כמוס אג׳רבי).

חביב, רחמים (טריפולי, תק״ץ – תרע״ה; דיין ולמדן): רקח 80: “עשה לילות כימים בלימוד התורה והזוהר, והעמיד תלמידים הרבה”.

חגאג, כליפה (יליד גריאן, שם נפטר בימי מלחמת־העולם הראשונה; רב, משורר ומפורסם כרופא־חולים): רקח 81.

חדד (בורתא), משה (יליד טריפולי, מקובל ועשיר, מייסד הישיבה “דאר בורתא” ללימוד הזוהר, – זוארץ 101; עלה תרנ״ו, השתקע בצפת עיר המקובלים, ובה נפטר, תר״ס): רקח 75: "מדי לילה היה קם בחצות, ואחר טבילה במקווה וקריאת תיקון חצות, היה מעורר בעצמו את חבריו ולומד יחד אתם בספרי הקבלה עד אור הבוקר. כל ימיו התנהג בחסידות וקדושה יתירה, והתפרנס מיגיע כפיי כצורף מומחה ומוכשר. מתוך נאמנותו ויושרו, נתמנה על ידי הרשות “אמין”, כלומר נאמן בשוק הצורפים¹⁰⁷ לקביעת הקאראט והחתמת כל התכשיטים וכלי־ הכסף המיוצרים ע״י הצורפים, יהודים ונוכרים כאחד. ההצלחה האירה לו פנים, זכה לעושר רב ומממונו תמך בכל נזקק וכושל. רדף צדקה וחסד, ובהיוודע לו על איזה חנווני שקשתה לו השעה, היה תומך בו בהלוואות, שאותן גבה קמעא קמעא ע״י קניית מצרכים בחנות זו במשך כל השנה. בשנת תרנ״ו נטש את ביתו ועושרו ועלה לארץ ישראל.. ¹⁰⁸.

חזן, אליהו (רבה הראשי, ״חכם באשי״, של טריפולי בשנים 1874 – 1888, אחר־כך, עד לפטירתו ב־1908, רבה הראשי של אלכסנדריה; מחבר ספרים רבים, השווה להלן, עמ׳ 238, ערך: 1874): זוארץ 54 וכן מחניים קובץ קי״ד (אדר ב^, תשכ״ז), עמ׳ 18 – 49.

טייאר, אפרים (נתמנה אב״ד בטריפולי בט״ו באב תקמ״ב, נפטר שם, תקפ״ח; מייסד ישיבה): רקח 69: “חכם גדול בתורת הנגלה והנסתר… מספרים עליו שהיה יודע בע״פ כל סדר נזיקין וסדר נשים, כולל גמרא, רש״י ותוספות”.

טייאר, דויד ב״ר שבתאי (ת״נ, טריפולי – כ״ג באדר תקכ״ג, טבריה; מקובל ודיין עם ר׳ מסעוד חי רקח ור׳ בנימין ואתורי): רקח 67: “מסופר עליו שידע בעל ־פה את ארבעת חלקי הטור ושולחן ערוך”.

טייאר, שבתאי (דיין ופייטן בטריפולי בראשית המאה ה־18). על פיוטו ״מי כמוך״ לזכר ״פורים השריף״ בשנת 1704, השווה לעיל, עמ' 212 – 213.

ימין, כמוס (עמרוס, תר״י – תר״ץ; מקובל; ספרו בקבלה נשאר בכתב־ יד): רקח 89: “בקי בחוכמת הנסתר ובעל קבלה מעשית, התנהג בחסידות ובקדושה”. השווה לעיל, סי׳ כ״ה.

כהן, מרדכי (תרט״ז, טריפולי – תרפ״ג, בנגאזי; מלמד תינוקות ב״תלמוד תורה" ושען בשעות הפנאי. ב־1906 מלווה את פרופ׳ נחום סלושץ במסעיו בלוב; בשלוש השנים האחרונות של חייו – דיין בבנגאזי; כת״י של ספרו הגיד מרדכי נמצא בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ובו ב׳ חלקים: ח״א עוסק בדברי הימים של יהודי לוב וח״ב – במנהגיהם; הפרקים הראשונים של חלק המנהגים תורגמו לאיטלקית; השווה לעיל, עמ׳ 213): רקח 83 – 84, וכן שם 66 (ערך: ר^, שמעון לביא).

כלפון, אברהם (תצ״ה, טריפולי – שבת שובה תק״ף, צפת; בשנים תרל״ח – תקנ״ה נשיא הקהילה בטריפולי; מחבר חיי אברהם על ערך המצוות (ליוורגו תקפ״ו), ספר דברי הימים (כרוניקה) לקט הקציר (בכתב יד), ״מי כמוך״ ל״פורים ברגל״ – ר׳ לעיל, עמ' 213, ערך: יעקב רקח): רקח 69. על קשריו עם רחי״ד אזולאי ר‘: מאיר בניהו, “שבחי הרב חיד״א”, ספר החיד״א, ירושלים תשי״ט, 238, עמ^׳ 178 – 184. ר’ גם להלן, עמ׳ 238, ערך: 1778.

לביא, אליהו (ב״ר מרדכי; בנגאזי תק״ף – תר״ם; מצאצאי ר׳ שמעון לביא, מחבר ומתרגם לערבית מדוברת ספרים רבים, מהם – לפי סדר הא״ב: אורח ישרים, ליוורנו תרל״ב – ליקוטים מספרי מוסר; גאולת ה׳, ליוורנו תרכ״ד – דיני הסדר, פירוש להגדה של פסח¹⁰⁹; מנוחה לחיים, ג^, חלקים, ליוורגו תר״ם – תרמ״ב – דיני תפילה, שבת ברכת הלבנה, ברכת המזון וכר): רקח 72: "גדול בתורה, בנגלה ובנסתר ובעל מופת. בני בנגאזי נוהגים להשתטח על קברו״. בעמ׳ 216 ואילך של אורח ישרים, מוקדשים שערים לסגולות, עינים, ראש, הריון, רפואה, וכיו״ב.

לביא, יהודה (מצאצאי ר' שמעון לביא, נפטר בטריפולי, ר״ח אלול תקצ״ג; מקובל סגי־נהור, מחבר ספרים רבים שנשארו בכתב־יד). השווה סי׳ ס״ט וכן רקח 69 – 70: ״מפורסם בחכמת הקבלה ובעל נסים… לא עבר עליו חצות לילה בשינה״… ובכל לילה, בקיץ ובחורף, הוא ראשון לבוא לבית־הכנסת לקריאת תיקון חצות… ורוב השנה מסגף עצמו בתעניות… קברו ידוע כאjד המקודשים ביותר, שעליהם באים להשתטח ולהתפלל בשעת צרה שלא תבוא. בבתי הכנסת מדליקים בקביעות נר לכבודו ושמו נזכר ברטט של קדושה בפי בני הקהילה עד היום… מדי שנה, ביום ההילולא שלו, באים אלפים על יד קברו ולומדים משניות, תהלים וזוהר, ורבנים דורשים לפני הצבור בשבחי הצדיק ומענינא דיומא…״.

לביא, יוסף (מצאצאי ר׳ שמעון לביא, נפטר בטריפולי, תרפ״ו; דרשן נודע): רקח84: "גדול בתורה ומזכה את הרבים. חי מיגיע כפיו ולא רצה ליהנות מקופת הקהילה. גידל יתומים בביתו ורדף צדקה וחסד כל ימיו…״

לביא, שאול (טריפולי, 1829 – 1899, ראש הקהילה ואחד מעמודי התווך שלה; קונסול של אוסטריה־הונגריה, רומם את קרנם של היהודים ורב את ריבם נגד אויבים מתנכלים; על הפרתו את המזימה של עלילת־הדם בבנגאזי בשנת תרכ״ב, ר׳ למטה, הע׳ 22): זוארץ 54 ואילך. במכתבו אל ר׳ יצחק דייטש בווינה (צילומו: זוארץ 60) כותב הקונסול: "עשיתי ככל המוטל עלי לכבד ולפאר את שם ממשלת אדוננו הקיסר… לא חסתי על ממוני והוצאותי המרובות תחת אשר יתרומם ויתנשא על ידי שם ישראל… דרכי אשר אני הולך עליה לטוב לבית ישראל תמיד…״

לביא, שמעון (ממגורשי ספרד, הגיע בשנת ש״ט לטריפולי שבה מצא 40 יהודים, שחלק מהם לא ידע אפילו להתפלל¹¹⁰, ונשאר בה להנהיג את הקהילה בקודש; מחבר כתם פז על ס׳ בראשית מן הזוהר, שנדפם 250 שנה אחרי פטירתו בליוורנו, תקנ״ה, ואח״כ בג׳רבה ת״ש; מחבר הפיוט הנודע “בר יוחאי” שנדפס פעמים רבות ¹¹¹; העמיד תלמידים רבים; נפטר בטריפולי בשנת ש״ם והוא כבן מאה). השווה המונוגראפיה של גבריאל די־־ויטוריו רקח (לעיל, עמ' 186), רקח 66, וכן לעיל, הערות לסי^' ט״ז, כ״ה.

לוזוו, חואתו (תרמ״ח, טריפולי – י״ט בטבת תשי״ד, ירושלים; תלמיד ר׳ ציון ביתן, מאז גיל 17 – חזן, בעל־קורא ותוקע ב״דאר אסרוסי"; כמורה נערץ ומנהל תלמודי־תורה, בתי־ספר וישיבות – “יגדיל תורה”, “נוה שלום”, “דאר ביבי” ועוד – החדיר את לימוד השפה העברית וביאר הגמרא בעברית, במקום הערבית; בימי מלחמת־העולם השנייה אירגן את החינוך העברי של גולי טריפולי בכפר עמרוס; בשנות חייו האחרונות – הרב של המושב חצב). בחוברת י“ט – כ”ט טבת (ר׳ לעיל, עמ' 219, ערך: אסרוסי), עמ' 19 – 42, נתפרסמו זכרונות (של תלמידיו ובני משפחתו) ושבחים רבים עליו. כדוגמא נביא שני קטעים, פרי עטו של יהודה בנו, המשקפים א. את אמנות הדרשה של המחנך־הדרשן, וב. את דרכי התהוותו של ממוראט על חלום נבואה ובשורה (הקמת מדינת ישראל):

א. ר׳ חואתו לוזון היה, אמן הדרשה כאמן השיחה. כדרשן השתמש בכל הכלים של מטיף גדול: ידע לדבר, הן בקול דממה דקה והן בקולות וברקים; בשעת הצורך דיבר גם במשלים וחידות, בבדיחות ודעות פילוסופיות… עם כל אדם רגיל היה לדבר בפשטות לבבית, וזאת היתה הנימה היסודית בפנייתו אל הקהל. אלא שלפעמים הייתה לשונו כחרב חדה, וכל מאזיניו הרגישו שלא היה שום דבר מעושה או מלאכותי בדבריו… פעם דרש את הפסוק שמות י״ד, 15): “מה תצעק אלי, דבר אל בני־ישראל ויסעו” ואמר: זוהי דרכו של הקב״ה; הוא רוצה תמיד לשלב את הנס עם הטבע ורוצה שבן־אדם יהיה היוזם. לכן אמר למשה רבינו: "מה תצעק אלי?״ – הפסק להרבות בתפילה! ״דבר אל בני ישראל ויסעו!״ – שיתחילו לנסוע! אח״כ (שם 16): “אתה הרם את מטך” – שהוא נשקך, “ונטה את ידך”, ואז אני אעשה לכם נס. כך יהיה בהקמת מדינת ישראל. לא מספיק רק להתפלל ולחונן את עפרה ולבכותה; צריכים לעלות ולהעלות, להיכון לתפילה, לדורון ולמלחמה, ואז יתרחש הנס.

ב. פעם, באחת השבתות, בשנות מלחמת־העולם השנייה, קם ר' חואתו לוזון בהשכמה, כדרכו בקודש, ובת־צחוק על שפתיו. שאלתיו: – מה פשר הדבר? – ענה לי: – בני! חלום חלמתי ומדינת ישראל קום תקום בע״ה בימינו אנו. – הוא המשיך לומר: – ראיתי בחלום את חיים וייצמן ואמרתי לו תוך כדי שיחה: “המלכות שלך היא! אתה תהיה נשיאה הראשון של מדינת ישראל המתחדשת בקרוב בע״ה”.

לחמייש, משה (טריפולי, ת״ץ – תקס״ה; מתלמידי ר׳ מסעוד חי רקח, ורבו של ר׳ אברהם כלפון; על שם בקיאותו בתלמוד כונה “מרא דמתניתין”; חבר בי״ד עם ר׳ נתן אדאדי ור׳ שלום פלוס): רקח 68: “כל ימיו קיים תורה מעוני ולא רצה ליהנות מקופת הקהילה. התנהג כל ימיו בחסידות ונתקדש בעיני העדה. לעילוי נשמתו היו מדליקים נר בבית הכנסת הגדול בטרפולי, ונודרים לו שמן למאור”.

מימון, חי ב״ר יעקב (טריפולי, תר״ז – כ״א באלול תרמ״ה; תלמיד ר' שלום עגיב, נתמנה דיין ואב״ד; למדן דרשן ומטיף; חיבורו באר לחי… דרושים לחגים לשבתות ולמועדים… וחידושים לתנ״ך, נדפס בליוורנו, תרמ״ח¹¹², אחרי פטירת המחבר): רקח 72 – 73.

מימון, יעקב (טריפולי, תק״ס – תר״ז; גדול בתורה ומקובל; חבר בית־הדין הרבני עם ר' אברהם חיים אדאדי; נשיא הקהילה; מרבית ספריו בכתב־יד; יצאו לאור: מיים חיים – קבלה, דרך חיים – דרוש על התורה, שניהם: ליוורנו תר״כ): רקח 70. כתב הסכמה בראש השומר אמת לרא״ח אדאדי.

נחום, נסים (תרכ״ד, טריפולי – ט״ז בשבט תרפ״ז, ירושלים; בן למשפחת־ סוחרים עשירה ומצליחה, נתחנך בבית הספר האיטלקי והתכונן לנהל את עסקיו הענפים של אביו, אחד הסוחרים הגדולים במדינה. בהשפעת שד״ר מארץ־ישראל עזב את המסחר והתמסר לתלמוד תורה ולחיי פרישות וקדושה, המלווים סיגופים ותעניות ¹¹³ נהג עד יומו האחרון כבעל תשובה; בעלותו עם אמו הישישה¹¹⁴ אשתו ובניו לירושלים, תרנ״ו, הצטרף למקובלי “בית אל” וייסד בשכונת הבוכארים היא “רחובות” שבירושלים, את ישיבת “רחובות הנהר”; בסיועו יצאו לאור ספרים רבים בקבלה, בעיקר של ר׳ שלום שרעבי; בשנות מלחמת־העולם הראשונה גלה למצרים, וגם שם פיתח פעילות ציבורית ענפה): רקח 85 – 87 ובהרחבה: יעקב ש. קצין, פרי עץ הגן (“ענף היסטורי מתולדות רבני ירושלים והמסתעף בשליש התיכון לאלף הששי”), חלק א׳ (ירושלים תרצ״א), עמ' 75 – 104: “תולדות ר׳נסים נחום״. בחוברת ארבעים שנה, המובאת לעיל, עמ׳ 223, ערך: דאבוש, מוקדשים עמ׳ 27 – 47 לר׳ נסים נחום. והרי אחד ה״שבחים” הרבים המובאים שם ע״י ר׳ כמוס עגיב וראובן נחום (בנו של הרב):

בהיות ר׳ נסים נחום נוטה מאוד לחכמת הקבלה… התלהב מאוד למקרא הסיפור שקרא בספרים על מימי גיחון ודרישתו ש ל המלך אבו סיפין מר׳ חיים ויטאל (מהרח״ו) זצ"ל לגלות את המעיין. וזהו הסיפור¹¹⁵:

המלך אבו סיפין כבש את ירושלים מידי הצלבנים ¹¹⁶. באחד מימי שישי, בהיות המלך הולך בדרכו לתפלת יום ששי במסגד “אל אקצה” בירושלים העתיקה, הגיע למקום שקוראים לו “באב אל עמוד” ושמע קול שאון של מים זורמים מתחת לאדמה. שאל את אנשי פמלייתו לפשר השאון הזה, וענו לו: מסורת בידינו, שאלה הם המים של מעיין גיחון שבזמנו נסתמו ע״י המלך חזקיה ומאז הם זורמים מתחת לאדמה ואין יכולת בידי מישהו לגלותם בדרך הטבע. ואולם יתכן מאוד, שבין היהודים נמצא מי שיוכל בדרך מסתורית, למעלה מהטבע וכוח אנוש, לגלות מה שסתם המלך היהודי בזמנו.

מייד קרא המלך למורנו ר׳ חיים ויטאל (מהרח״ו) ואמר לו: – אני עכשו הולך לתפלת יום שישי ואני רוצה שבצאתי מהמסגד אמצא את המעין פתוח! אם לא תעשה כדבר הזה, דמך בראשך!

ראה מהרח״ו שאין לו מפלט מידי המלך העריץ, ברח לדמשק בקפיצת הדרך אצל רבו האר״י זצ״ל שהיה אז שם. כששמע האר״י את סיפור תלמידו אמר לו: – חבל שהחמצת את השעה שבה יכולת להביא לגאולת ישראל. נשמתך היא ניצוץ של נשמת המלך חזקיהו, ולהבדיל, נשמתו של המלך אבו סיפין, היא ניצוץ של סנחריב (וגם שמו מעיד על כך: “סיף” הוא תרגום המלה “חרב”). אתה יכולת לגלות את המעיין ובזה היית מביא את הגאולה.

טען מהרח״ו לפני רבו: – לא רציתי להשתמש בשמות הקודש.

ענה לו הרב: – הרי השתמשת בהם בעשותך קפיצת הדרך.

אמר מהרח״ו: – יש עוד זמן ביום ויכולני לחזור לירושלים לגלות את המעין.

ענה הרב: – איחרת את המועד, החמצת את ההזדמנות.

עד כאן סיפור האגדה שהלהיב מאוד את ר׳ נסים נחום והחליט לפעול משהו. מה עשה? הלך לבעל בית־המרחץ הנקרא “חמאמם אל שפא” שלפי האגדה הנ״ל מימיו – מי גיחון, וביקש מהבלן להסביר לו איך מגיעים המים לבית המרחץ. הבלן הסביר: – יש כאן באר בעומק של 18 – 20 מטר. בתחתיתה ישנה בריכה ולצדה ישנה מנהרה בקיר באורך של 5 מטר בערך. משם פונים ימינה עוד 3 – 4 מטר ורואים קיר שיש בו שתי בליטות של סלע, ובכל בליטה נמצא חור קטן. משני החורים האלה יוצאים המים דרך תעלה קטנה ומגיעים עד לבריכה. מהבריכה הזאת דולים את המים למעלה. קורה שהתעלה שבה עוברים המים נסתמת מחול ועפר, ואז יורד הבלן ומנקה את צינור המעבר.

כששמע הרב את הדברים, הזמין לו סולם־חבלים ארוך מהעיר יפו, כדי שיוכל לרדת דרכו אל קרקעית הבור, וכדי שיוכל לראות בחשיכה, הזמן מחוץ־לארץ פנסי־יד עם סוללות (באטריות) שלא היו אז בארץ. הכל היה מוכן לירידה (לאחר תשלום הגון לבלן, כמובן), אך הדבר נודע לשלטונות הטורקיים ששלטו אז בארץ, והם האשימו את הרב במעשי ריגול, ורק אחר התערבותו שלו הקונסול האיטלקי, שהרב היה נתינו, ושהסביר לשלטונות את אופיו ויושרו, עזבו

הענין נכשל, אך לא איש כרב נסים נחום מוותר בקלות על רעיון גדול שבו קשורה גאולת ישראל. הוא שמר את הדבר עד לכיבוש ירושלים ע״י הבריטים, ואז פנה אל השלטונות הבריטיים והציע לגלות את המעיין לטובת ירושלים, שהייתה אז סובלת מחוסר מים. הסבירו לו: – הדבר דורש הוצאה גדולה, שלושת אלפים שטרלינג בערך. הרב הציע תרומה מכספו בסך אלף שטרלינג, אך המושל האנגלי סטורס התנגד בכל תוקף לרעיון. אז פנה המנוח למרן הרב קוק זצ״ל שישתדל בפני הנציב העליון דאז, הרברט סמואל ז״ל. ואמנם הרב קוק פנה לנציב והסביר את גודל התועלת שיש בדבר לעיר ירושלים, שתוכל לשתות ממימיה שלה. ובין השאר כתב הרב לנציב “וזה יבא לידי תשועת ישראל בימינו”. אך המכתב עוכב. כנראה, על־ידי הפקידות העליונה ולא הגיע לידי הנציב.

מה עשה הרב נסים נחום? החליט לקנות בית ערבי ישן בקרבת המסגד “אל אקצה” שלפי המשוער עובר תחתיו קו המים של המעיין, וחשב לחפור בקרקע הבית עד שיגיעו למים ואז יפרצו המים החוצה! סכום של שני אלפים שטרלינג היה הרב מוכן לשלם תמורת הבית הישן, סכום עצום באותם הימים. הכל היה מוכן לפעולה. אך לאנשי הוועד הערבי העליון של ערביי ארץ ישראל נודע, כי יהודי רוכש לו בית בקרבת המסגד ״אל אקצה״ והם הכשילו את כל העסק…

סרוסי, משה. – ר׳ לעיל: אסרוסי.

עגיב, שלום (חבר בי״ד בטריפולי, שם נפטר בגיל 70, תרכ״ט; סגי־נהור, נודע בבקיאותו המופלאה; חידושיו הובאו ע״י תלמידו ר' חי מימון בס׳ באר לחי, ליוורנו תרמ״ח; רבם בקבלה של ר״א אדאדי ושל בנו ר' רחמים, שהרחיב ותירגם את ספר הינים אלון בכות, ונפטר בשנת תרצ״ה). השווה לעיל, סי׳ י״ז, כ״ו – כ״ח, וכן רקח 70 – 71, 88.

פלאח, כמוס (טריפולי – כ״ד בתמוז תש״א, בנגאזי, שם שימש כאב״ד; בקי בחכמת הקבלה, נערץ על התושבים): רקח 89.

פלוס, שלום (טריפולי, ת״ף – כ׳ באלול תק״ן; תלמיד רמ״ח רקח, עסק תחילה במסחר ומסעיו הביאוהו לערי טורקיה ואיטליה; בהשפעת ר׳ דויד פארדו, רבה של אספלאטו באיטליה, נטש את המסחר והקדיש את זמנו ללימוד תורה, ובשובו לטריפולי נתמנה דיין עם ר' חיים ואתורי ור׳ נתן אדאדי): רקח 68.

רובין, יוסף (אב״ד עם ר׳ פריג׳א דאבוש ור׳ שלום עגיב; חבר המועצה בימי הטורקים; ייסד ישיבה ובית־כנסת, הנקראים על שמו): רקח 70. גם בנו, ר׳ דויד, שימש כאב״ד (שם 78); ספרו יוסף חן יצא לאור בטריפולי תרפ״ח, ובו דרושים פיוטים ופירושים.

רקח, יעקב (טריפולי, תק״ס – תרנ״א, דור חמישי לר׳ מסעוד חי רקח; תלמיד־חכם מובהק, סירב לעשות את תורתו קרדום לחפור בו ודחה את משרות הרבנות שהוצעו לו). חיבר פיוטים וספרים רבים, מהם נדפסו, לפי סדר הא״ב: אורח מישור… על בית הדמים… וקינה על חרבן הבית…, ליוורנו תרכ״ג (בסוף הספר שני הפיוטים ״מי כמכה״; השווה לעיל, עמ' 212); דרך ישר… בהנהגת האדם מעת שיפול על המשכב עד הגיעו למקומו המיוחד לו…, ליוורנו תרכ״ד; ויגד יעקב [סדר חודש ניסן, הגדה של פסח, ספירת העומר]… דינים וברכת האילנות…, ליוורנו תרכ״ו (ר׳ להלן: פרסומי גיסא); טוב להודות (פירוש לס' תהלים), ליוורנו תרל״ד (מהדורה אחרת: תר״ס); מעלה תהילה… על כל ספר תהלים…, ליוורנו תרי״ח; פרסומי גיסא, ליוורנו תר״ך (מעין מהדורה א׳ של ויגד יעקב, ר^, לעיל); קול יעקב, דרושים, פירושים, רמזים ופרפראות על הפרשיות וההפ­טרות ותהלים וקצת דרושים…, ליוורגו תרי״ב (מהדורה מורחבת, בשם קולו של יעקב, ליוורנו, תרנ״ג); קשורים ליעקב…מי כמכה… קינות … מ״ב מסעות הנאמרים בזמן העיפוש… ומים מלוקטים אשר הם טובים להקזה …שבעה פרקים… דברי מוסרים… רמזים ופירושים קצרים…, ליוורנו תר״ח; שערי תפלה… קצת דיני שמונה עשרה (הלכות תפלה עפ״י כוונת האר״י), ליוורנו תר״ל.

רקח, מסעוד חי (ת״ן, איזמיר – י׳ באב תקכ״ח, טריפולי; חניך ירושלים וישיבותיה, הגיע כשד״ר לטריפולי, נתמנה אב״ד עם ר' בנימין ואתורי ור׳ דויד טייאר, ונשתקע בה; הרביץ תורה בישיבתו “דאר סויד״ – ר' זוארץ 102, ועמד בקשרי איגרות בענייני הלכה עם רבני איטליה ואיזמיר; רוב הספרים שחיבר אבד; ראו אור: מעשי רקח… על דברי הרמב״ם… לספר משגה תורה…, ד׳ חלקים: ויניציאה תק״ב, ליוורנו תרכ״ב, ליוורנו תרכ״ג, תל־אביב תשכ״ד. נשארו בכת״י: ״חידושי הש״ס”, ״דברי הברייתא״ – חידושים על הברייתות, ספרי דרוש, פירוש לחמש המגילות ועוד; אבי משפחת־רקח המיוחסת): רקח 67, וכן להלן, עמ' 237, ערך: 1749.

רקח, ציון חיים (נפטר בטריפולי, תרס״ח; הניח בכתובים פירושים לס׳ תהלים ולזוהר; מייסד חברת “דויד המלך” לקריאת תהלים בביהכ״ג "בן דעדוש אלחדרה״, הוא בית־הכנסת ״הירוק״ – ר' זוארץ 118 – 119): רקח 79.

תיתו, שלום (טריפולי, תקמ״ח – י״ז בכסלו תרל״ח; מעשירי העיר, נשיא הקהילה מטעם הממשלה וקרוב למלכות, הקים בביתו ישיבה ששימשה גם בית־כנסת; קיים קשרי־ידידות עם רבני איטליה וביקר שם כמה פעמים; סייע להביא לדפוס כמה חיבורים מחכמי טריפולי; עזר לשד״רי ישראל ואיכסנם בביתו): השווה לעיל, סי׳ ע^,, ע״א, וכן רקח 71 – 72.

תשובה, שלום (נפטר בטריפולי, תרע״א; סגי־נהור, מפורסם בבקיאותו בתלמוד ובפוסקים; הרביץ תורה ברבים והעמיד תלמידים הרבה; שימש כדיין עם ר׳ כמוס אג׳רדי ור' אברהם חביב): רקח 79.

(ז) סיפורי־עם לא־יהודיים בלוב    🔗

(g) THE NON-JEWISH FOLKTALE IN LIBYA

מדור זה, המכוון בעיקר לחוקר, יהודי ולא־יהודי, המעוניין להשוות את הסיפורים הרווחים בעדות ישראל עם נוסחאות מקבילות הרווחות אצל שכניהם באותו מרחב־התרבות עצמו, הוא המשכו של המדור הזה בקובץ טוניסיה, עמ' 242 – 244. בפתיחת המדור שם ימצא הקורא סקירה היסטורית על חקר הספרות העממית בארצות המגרב, אשר מבחינה תרבותית נכללת בה גם לוב. בדומה למדור הנ״ל, מבוסס גם עיקר הסקירה שלמטה על שני מאמרים של הפולקלוריסטית הצורפתייה ג. מאסיניון בכתב־העת הבינ­לאומי לחקר הסיפור העממי פאבולה ¹¹⁷ 1 . מן הראוי לציין כי גם במחקרים שאינם מזכירים את המרחב האתני הלובי בגוף הכותרת התימאטית, מובאות הדגמות רבות מתחום הסיפור העממי הרווח בלוב ובקירנייקה.

Francesco Beguinot, Il Berbero Nefùsi di Fossato, Rome 1931 (VIII+ 314 pp.).

G. Buselli, “Testi berberi del Gebel Nefusa”, Af. Ital. 1921, pp. 26 – 34.

Antonio Cesará, “Due racconti in linguaggio nefùsi”, Annali del Istituto Universale Orientale di Napoli 3 (1949), pp. 395 – 404 (Scritti in honore di Francesco Beguinot).

Ester Panetta, Pratiche e credenze poplari libiche (testi in arabo bengasino tradotti c annotati), Roma 1940 (136 pp) – עמ' 109–135 סיפורים

Ester Panetta, L’arabo parlato a Bengasi, voi. I: Testi con traduzione c note, Roma 1943 (190 pp.). – dir=“rtl”>סיפורי־עם 28

E. Panetta, Forme e soggetti della letteratura popolare libica, Milano 1943 (120 pp.).

E. Panetta, “Motivi fiabeschi del mondo africano”, Lares 1951, pp. 133 – 140.

E. Panetta, “Quclche rapporta fra “ginn” e altri esseri fantastici”, Rivista di antropologia 39 (1951–52), pp. 205 – 224.

E. Panetta, Cirenaica sconosciuta, Firenze 1952 (208 pp.). בספר נכללו גם הערות מעניינות על הסיפורים.

E. Panetta, “Su alcuni personnagi della favolistica africana”, Lares 1953, pp. 37 – 49.

E. Panetta, “Note sulla novellistica dell’Africa settentionale”, Levante (Rassegna del Centro per li Relazioni Italo-Arabe) 6, No. 2 (giugno 1959), pp. 7 – 32.

E. Panetta, “Motivi fiabeschi del Maghrib”, Levante (dèe. 1960), pp. 1 – 12.

Stanislao Prato, La leggenda del tesoro di Rampsinit nelle varie redazioni italiane e straniere, Como 1882 (XII+52 pp.).

H. Stumme, Marchen und Gedichte aus dcr Stadi Tripolis in Nordafrika, Leipzig 1896 (319 pp.).

( ח) ספרות יפה, תיאורי מסע וזכרונות    🔗

(h) BELLES LETTRES, TRAVEL ACCOUNTS AND MEMOIRS

לא זכו יהודי לוב ולא קם מקרבם מי שינציח בעברית או בלועזית את אורחות חייהם ביצירות־ספרות המגיעות לקהל הרחב. בהשוואה ליצירות מסוג זה על יהודי טוניסיה (השווה טוניסיה 244 – 245), הרי היבול הלובי מועט ודל. ובכל זאת כולל מדור זה כמה יצירות־ספרות, העשויות להוות חומר חשוב בידי החוקר הזהיר, שיידע להבדיל בין היסוד העובדתי לבין “מיטב השיר – הכזב” שבהן.

מילא אהל, איש נדהם, ירושלים תשכ״ג (304 עמ'). – רומאן מתקופת העלייה של עולי לוב (מסילאתה) לישראל וחבלי התאקלמותם בארץ.

ברכה חבס, שני־עשר פליטים, תל־אביב תש״ג. – עמ' 83 – 89: שרידי הפליטים מבנגאזי.

Serge Groussard, Pogrom, Paris (J. Ferenezi) 1948 (295 pp.).

S. Grousard, Schreckensnacht, Bonn (Auer Verlag) 1952 (234 pp.).

(ט) סקירות ביבליוגראפיות    🔗

(i) BIBLIOGRAPHICAL SURVEYS

אברהם הטל, “פירסומים על יהדות לוב: רשימה ביבליוגראפית”, ספונות (ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח) ט׳ ותשכ״ה), עמ' 383 – 398. – 337 ערכים, בליווי מפתחות.

להכרת הרקע הכלל־לובי (הלא־יהודי) בעבר ובהווה (ביבליוגראפיות):

Roy Wells Hill, A Bibliography of Libya, Durham 1959 (100 pp.).

Majid Khadduri, Modern Libya, Baltimore 1963 (VII, 404 pp.).

 

נספח – אברהם הטל    🔗

נספח זה כולל, בדומה לנספח שבקובץ טוניסיה 248 – 249, ארבע טבלאות סטאטיסטיות־דמוגרפיות על יהודי לוב וכן מפת הישובים של יהודי טריפוליטאניה וקירנייקה (בשני העמודים הקודמים), פרי עטו של אברהם הטל ממכון בן־צבי. סימן – בטבלאות מציין: אין יהודים; סימן x מציין, כי ידוע על קיומם של יהודים, אך לא עלה בידי בעל הנספח למצוא ולוודא את הנתונים המוסמכים על כך.

א. האוכלוסיה הכללית בלוב בשנת 1954    🔗

(על־פי מיפקד האוכלוסין של ממשלת לוב) ¹¹⁸

ב. יהודי לוב בשנת 1954    🔗

(על-פי מיפקד האוכלוסין הנ"ל)

ג. מיספר היהודים בלוב במאה ה־20    🔗

ד. היישוב היהודי כלוב לפי מקומות המגורים (לפי סדר הא״ב העברי של מקומות מושבם)    🔗

 

תאריכים בתולדות לוב ויהודיה    🔗

115 –116 מרד יהודי לוב נגד טראיאנוס.

1510 כיבוש טריפולי ע״י הספרדים. 800 משפחות יהודיות נמלטות מן העיר לתאג׳ורה ולג׳בל גריאן.

1510 – 1551 שלטון נוצרי בטריפולי.

1530 – 1510 שלטון ספרדי־נוצרי בטריפולי.

1551 – 1530 שלטון מיסדר אבירי מאלטה בטריפולי.

1549 (ש״ט) הרב שמעון לביא מגיע לטריפולי ומתיישב בה.

1551 כיבוש טריפולי ע״י הטורקים (סנאן פאחה ודראגוט) וכינון מרכז טורקי־עותמאני (“אוצ׳אק”) בחבל.

1911 – 1551 טריפולי בתחומיה הריבוניים של הקיסרות הטורקית־עותמנית.

1580 (ש״ם) פטירת הרב שמעון לביא.

1589 – 1588 מרד נגד הטורקים (בראשו המאהדי המוסלמי יחיא בן יחיא) וגזירות איסלום (הירשברג־תולדות ב׳ 175 – 177).

1628 (שפ״ח) הקמת בית הכנסת “הגדול^”^ בטריפולי.

1674 – 1663 השבתאי אברהם מיכאל קארדוזו (רופאו של הביי) פעיל בטרי­פולי; ההתעוררות השבתאית גורמת להתפשטות הקבלה המע­שית (שם 185 – 188).

1680 פטירת הרב הכולל “נעים זמירות” מוסא בו ג׳נאח.

1705 (כ״ג בטבת תס״ה) ״פורים אשריף" לזכר הסרת מצורו (1702 – 1705) של אבראהים אל־שריף על טריפולי (שם 178 – 179, זוארץ 14 – 15, 26, 41). השווה לעיל, עמ' 212, הע׳ 3.

1711 המתת חוכר־המיסים היהודי רחמים ארביב ומשרתו לביא אל־ גריאני באשמת שווא ( שם 181); מינוי אחמד קאראמאנלי לפאחה.

1835 – 1711 בני שושלת קאראמאנלי משמשים בתפקידי הפאחה הטורקי.

1749 ר׳ מסעוד חי [בן אהרן] רקח, יליד (1690) איזמיר, מגיע כשד״ר מירושלים לטריפולי, נבחר לרבה ומשתקע בה. מחבר מעשה רקח לספר משנה תורה לרמב״ם; מאז הדפסת חלקו של החיבור (ויניציאה תק״ב) ועד להדפסת חלקו האחרון (הרביעי: תל־אביב תשכ״ד) עברו למעלה מ־220 שנה; חלקים ג׳ וד׳ ראו אור בליוורנו (תרכ״ב, תרכ״ג).

1793 – 1754שלטון הפאחה עלי קאראמאנלי.

1756 מהומות בטוניס. רבים מיהודיה נמלטים לטריפולי וחוסים בצלו של עלי פאחה.

1781 – 1778 ר׳ אברהם כלפון, יליד (1735) טריפולי, עומד בראש קהילתה. מחבר חיי אברהם (״טעמי תורה ומצוות״, ליוורנו תקפ״ו; חזר ונדפס שם: תרי״ז, תרכ״א, וכן כלבתה תר״ד, ירושלים תשכ״ה), ופיוטים רבים¹¹⁹. נפטר בצפת, 1820.

1795 (כ״ט בטבת תקנ״ה) “פורים בורגול” לזכר הצלת עדת יהודי טריפולי מגזירת עלי בורגול פאחה (קורסאר פולש מאלג׳יריה), ששלט כשנה וחצי בטריפולי (זוארף 14 – 15, 26, 41). ר׳ לעיל, עמ', הע׳ 1.

1835 – 1795 שלטון הפאחה יוסוף בן עלי קאראמאנלי (הירשברג – תולדות כ״ב 184).

1802 השד״ר ר׳ נתן אדאדי, יליד ארץ־ישראל וחתנו של ר׳ מסעוד חי רקח (ר׳ לעיל, שנת 1749), מתמנה לדיין; נפטר בצפת, 1818.

1805 פרעות באלג׳יר, רבים מיהודיה נמלטים לטריפולי.

1835 הפיכת טריפוליטאניה וקירנייקה ל״וילאיה" (פרובינציה) טור­קית, בראשות ואלי.

1911 – 1835 טריפוליטאניה תחת שלטון טורקי ישיר מקושטא.

1837 השד״ר מצפת, ר׳ אברהם חיים (נכדו של ר׳ נתן; ר׳ לעיל, שנת 1802) אדאדי, מתמנה לדיין בטריפולי; נפטר בצפת, 1874.

1868 פרעות ביהודי זליטין והעלאת בית־הכנסת המקומי באש (טוקם ב־1870).

1888 – 1874 הרב אליהו (בן חיים דוד) חזן, שד״ר מירושלים, משמש כ״חכם באשי" (ראש הרבנים) עפ״י פורמאן טורקי. מחבר זכרון ירושלים, ליוורנו תרל״ד (ויכוח בשאלות אקטואליות; השווה הירשברג – תולדות ב׳ 202), נאה שלום, מנהגי נא אמון וארץ מצרים, נא אמון תרנ״ד (נדפס שם גם תר״צ), תעלומות לב, שו״ת על הטורים, אשר ד׳ חלקיו ראו אור בליוורנו (ח״א: תרל״ט, ח״ב: תרנ״ג) ובאלכסנדריה (ח״ג: תרס״ג, ח״ד: תרס״ז). בתום י״ד שנות כהונה בטריפולי עבר לאכלסנדריה של מצרים.

1876 ייסוד בית־הספר האיטלקי לתלמידים יהודיים בטריפולי.

1890 ייסוד בית־הספר של “כל ישראל חברים” (בטריפולי).

1899 (15 ביאנואר) מת שאול לביא, יליד טריפולי (1829), יו״ר קהילתה וקונסול של כמה מדינות אירופה בה.

1912 – 1911 כיבוש טריפוליטאניה וקירנייקה ע״י איטליה; חוזה לחאן (1912) נותן תוקף בינלאומי לסיפוח טריפוליטאניה לממלכת איטליה; השווה זוארץ 117, וכן:

Ernest Nathaniel Bennett, With the Turks in Tripoli, London 1912 (VI, 319 pp.).

1915 מרידת ערביי חבל ההר (אג׳בל) באיטליה; ב־5 באוגוסט: בחירת ועד־הקהילה הראשון של יהודי טריפולי.

1916 (26 באוגוסט) מתן אוטונומיה דתית־משפטית (דיני אישות, ירושה ועוד) ליהודי לוב.

1917 כינון המועצה הגדולה של הקהילה היהודית בטריפולי.

1920 הרב אליהו שמואל הרטום מתמנה ע״י שלטונות איטליה לרבה הראשי של יהודי לוב.

1931 מפקד האוכלוסין בלוב האיטלקית מראה: בטריפוליטאניה – 21.000 יהודים (4% מכלל האוכלוסיה) ב־15 מקומות יישוב, מהם למעלה מ־15.000 בטריפולי; בקירנייקה – למעלה מ־ 3.000, מהם 2.236 בבנגאזי. השווה הירשברג־תולדות ב' עמ׳ 352, הע׳ 35, וכן לעיל, עמ׳ 235, הע׳ 3.

1934 השם “לוב” נקבע כשמה הרשמי של המושבה האיטלקית שנוצ­רה ע״י איחוד טריפוליטאניה וקירנייקה.

1937 “גזירת השבת” של המושל האיטלקי, המארשאל באלבו. הלקאה פומבית של סוחרי טריפולי, שסירבו לפתוח את עסקיהם בשבת.

1938 החוקה הפאשיסטית מפלה בין יהודי לוב לבין תושביה המוס­למיים.

1939 (9 בינואר) הכרזה על סיפוח לוב לממלכת איטליה, כחלק אינטגראלי ממנה.

1942 (אביב) הגליית יהודי קירנייקה (אחרי נסיגת הצבא הבריטי מן האזור) לאיזור ההררי (ג׳אדו) דרומית־מזרחית מטריפולי (הירשברג־תולדות ב׳, עמ' 352, הע׳ 36).

1943 – 1951 שלטון בריטי בלוב בעקבות כיבוש טריפולי ע״י הצבא הבריטי (ינואר 1943).

1943 (אפריל) מינוי ועדה בראשות נחום כלפאללה לשיקום קהילת טריפולי ומוסדותיה, חידוש הלימודים בסיוע אנשי היחידות היהודיות מארץ־ישראל בצבא הבריטי.

1945 (נובמבר־דצמבר) פרעות ביהודי טריפולי וביישובי השדה: עמרום, תאג׳ורה, זאויה, מסלאתה; כ־140 הרוגים.

1948 (15 ביוני) הניסיון לפרוע פרעות ביהודי טריפולי נתקל ב״הגנה" יהודית מאורגנת; 13 קרבנות יהודיים לעומת מספר הגדול פי כמה של הפורעים־המתקיפים.

1949 (21 בנובמבר) החלטת ארגון האומות המאוחדות על מתן עצמאות לממלכה־לוב המאוחדת (טריפוליטאניה, קירנייקה, פזאן).

1952 (1 בינואר) הקמת ממלכת לוב תחת שלטון המלך אדרים (אמיר מוחמד אדרים אל־סנוסי).

1953 (28 במרס) צירוף לוב לליגה הערבית.

1955 (15 במאי) קבלת לוב כחברה באו״ם.

1967 (יוני) פרעות ביהודי לוב בעקבות ״מלחמת ששת הימים״. מבין 3100 היהודים שהיו בלוב לפני פרוץ המלחמה הזאת, נמלטו רובם ככולם לאיטליה ונשארו (בעיקר בטריפולי) 200 בלבד. המיספר הזה אינו כולל 2500 בעלי נתינות־חוץ (אנגלית, צרפתית, אי­טלקית, טוניסית וכו^'), שהתגוררו בלוב לפני יוני 1967.¹²⁰

 

מפתחות    🔗

סיפורי הקובץ לפי מספריהם באסע"י    🔗

הרשימה ערוכה לפי המיספרים הסידוריים של הסיפורים הרשומים מפי יהודי לוב והשמורים באסע"י, כשהמספר מלמד גם על שנת רישומו של הסיפור.

האות רומזת למיספר הסידורי של הסיפור בקובץ זה, הסיפרה – למיספר העמוד שבו נזכר הסיפור (לרוב – בהערה)

שמות המסרנים (המסַפרים והרושמים)    🔗

ברשימה שלמטה נכללו, לפי סדר הא"ב, המספרים (מ) והרושמים (ר), ששמותיהם נזכרו

בשלושת פרקי הספר: “מספרי הסיפורים והרושמים מפיהם” “הערות לסיפורים”, “מיבחר ביבליוגראפי”.

ההזכרות ב“הערות לסיפורים” נרמזו ע“י אות הסיפור, אשר הטקסט שלו מתפרסם בקובץ זה במלואו, כפי שסופר ע”י המסַפר ונרשם ע"י הרושם.

ההזכרות בשני הפרקים האחרים מובאות ע"י ציון מיספר העמוד.

שלום אבינועם (מ) 170, 216

מילא אוהל (ר) 170, 202, 217

נינו ארביב (מ) 196

עליזה ארביב (מ) 170

זלמן בהרב (ר) יג-טו, כא-כד, לה-נו, נז-ס, 162, 167–165, 171,216,200,192,183

אברהם בוארון (מ) 196

מזל בוארון (מ) 162

מלכה בוארון (ר) א-ג, 162

ניסים בוארון (מ) 162

ציונה בוארון (מ) א-ג, 162, 180

מנחם בן־אריה (ב) 192

אורי ברנס (ר) ו-יב, 164–162, 170, 217,205

חיים נהוראי ברנס (מ) ד-יב, 163, 181,164

נחום גבריאל (מ) 170

חואתו גניש (מ) 164, 165

חלאפו דאבוש (מ) יג-טו, 162, 164, 185

פינחס דהואן (מ) טז-כ, 165, 166, 216 185

ראובן דואני (מ) כא-כד, 162, 165, 188

רוזינה ורפאל דואני (מ) 165

ציון ואתורי (מ) כה-לא, 165, 166, 222,221,216,190,185

חווה וולפרט (ר) 170

צילה ז’אן (ר) לב-לד, 165, 189

שלום ז’אן (מ) לב-לד, 165, 189, 191

פריג’א זוארץ (ר) טז-כ, כה-לא, 216,165

אביגדור חג’ג' (מ) 170, 205, 217

דויד חדאד (מ) לה-נו, 161, 162, 192,167,166

צבי משה חיימוביץ (ר) 170, 171, 187

יוסף ימין (מ) 170, 216

כמוס ימין (מ) 190

סעדה יעקב (מ) 193

משה יששכר (מ) 196

מנחם כאמוס (מ) 170, 217

מיסה כהן (מ) 192

דויד כחלון (מ) 170, 202

מנחם מבורך (מ) 217

אינס מימון (מ) 171, 187

ויטוריו מימון (מ) נז-ס, 162, 167, 201

יעקב מסעוד (מ) 217

חואתו סלהוב (מ) 196, 197

משה נעים (מ) 169, 171

כמוס עמירה (מ) 171, 183, 200, 216

נחום רפאל (ר) 217

ראובן שאכיר (מ) 187, 217

אדריה שמכה (מ) סא-סח, 161, 167, 205,203,168

שמחה שמכה (ר) סא-סח, 168, 169, 205,171

צוריאל שקד (ר) סט-עא, 169, 187, 217

מעתוק שתיוי (מ) 196, 197

רחמים תיתו (מ) סט-עא, 169, 206, 216

מפתח הטיפוסים הסיפוריים¹²¹    🔗

TYPE-INDEX ¹²²

מפתח המוטיבים הסיפוריים¹²³    🔗

MOTIF-INDEX ¹²⁴

מפתח השמות והעניינים    🔗

המפתח סוקר את הסיפורים (המובאים ע"י אות הסיפור) ואת ההערות (הע) אליהן. אם העניין נזכר בהערה בלבד או נידון בה בהרחבה, צויין הדבר ע"י תוספת (הע) אחרי אות הסיפור.

המפתח ערוך לפי כללי הכתיב המלא. את המישקל “מיפעל” הבאנו בכתיב מלא, כדי להבדיל בין מספר הסיפורים ומיספר הנוסחאות וכיו"ב. לעומת זאת אין י' בבניינים התפעל ונתפעל אחרי הה' ובבניין נפעל אחרי הנ'.

שמות בני אדם הובאו לפי שם המשפחה (אם ישנו), ולא לפי השם הפרטי.

פה ושם צויינו במפתח גם הטיפוסים (א"ת) והמוטיווים הסיפוריים (אות לועזית ומיספר), כפי שהובאו בהערות. במקרה זה ברור שהסימן הובא בהערה בלבד, ולא בגוף הסיפור.

לפתרון ראשי התיבות השווה לעיל, עמ' 179–175

אב – (שכול), כג (הע: מוגן ע"י על בניו:1210.1 H), ס (לועג לבנו, עורך דין), מד (הע: של המסַפר – גיבור הסיפור, נט (מטיל משימה ניו), סא (רוצה לשאת את בתו לאשה: 11.1 T), סז (אלמן משתכנע ע"י בתו לשאת אלמנה – 31.5 S). ר' גם: הורים, כיבוד אב ואם

אב בית דין – כד, כו (סגי–נהור)

אבו־נסים (שם יהודי השמח בחלקו) – לט

אבו־ראזי, אברהים (שיך חכם) – נה

אבל (ות) – ז (אב על מות בניו, מנהגי), נד (אשה על מות בעלה), נט, ס, סג (מתמיד על מות בן – סימן על דלת הבית)

אבן – ס (במקום כסף), סא (בולעת אדם)

“אבן לימאם” (מקום קודש למוסלמי טריפולי) – טז

אבנט רקום זהב (בין חפצי הכלה) – מט

אבסורד (תביעה משפטית) נענה באבסורד – כג

אגדה ביוגראפית – ע (הע)

“אגורה כשרה” (שכר) – לג

אג’רבי, ר' כמוס (דיין בטריפולי) – יט (הע)

אדאדי, ר' אברהם (אב"ד בטריפולי) – יד (הע), כו, כח

אדום (צבע היהדות ומשה רבנו) – לה

אדישות אשה לגורל בעלה – מ

“אדם אחד מאלף” – נז, נח

אדם הראשון – סא (הע)

אדם ושד כשותפים (א"ת 1164 ד') – לד

אהבה – א (הע: תוצאה מראיית תמונה), ח (בין בעל לאשתו), יב (“כמלח” – א"ת 923)

אוהל על קבר – לד

“אוכל תמורת עיין” – ב

“אוכלוסיה דומה לכבשים” – מז

אומץ־לב של גיבור – יב (הע)

“אוניבוס” – כא (א"ת 1535)

אונייה מלאת עצמות – סו

אופה כסמל העניות – ב

אופי האשה כאופייה של חיה – לז

אוצר – נו (מרפא עצלנות), ס (מדומה בארגז)

אור (ירח, שמש) נצוד (א"ת 1245) – סח

אורח – א (שד נושא מארחתו לאשה), ז (מסרב להרוג את מארחו), ט (פיקח לומד לישון במטה – א"ת 1545 א'), כט ו־ל (קדוש מעולם אחר; למדן)

אורחת גמלים – ס

אזהרה שהגיבור אינו מתחשב בה – י (הע)

אזכרה ביום הפטירה – מה

אזעקת שד עוזר (813 N) – א

אח(ים) – כא (נקמן, קנאי נענש), נא (זריזים מצילים נסיכה – א"ת 653), סא (עדיף מאב, אם, אחות), סז (מגורש ע“י אם חורגת – א”ת 450)

אחות – ב (בכירה אכזרית כלפי אחותה), סג (חורגת)

אחרית הימים – כב

איבוד לדעת – ז (מרוב ייאוש), לז (ניסיון, בשל אשה מרשעת, ע"י קפיצה מהר)

“איגרת אוריה” ועצות (א"ת 910 כ') – לג

איום – ג (עריפת ראש המלכה אם תלד בת שמינית), לז (בהבאת אשה מגרש שד)

איזהו עשיר השמח בחלקו (א"ת 844* ב') – לט

איחוד המשפחה בסוף הסיפור – ח

איחור פרובוקאטיבי של עורך הדין לבית המשפט – לד

איטליז – ה

איטלקי(ם) – יד (עשיר), טז, לו (חיילים), מא, נ (בטריפולי)

איכר(ים) – ט (עני), כד (הע: כסיל), לו (ביום השוק), נו, סו (עשיר ועני – א"ת 1535)

אילן בכות (ספר דינים של ר' שלום עג’יב) – יז (הע)

אילן מגלה נסתרות – א

אילן תפוח גדל מעצמות יונה–נערה – ב

אין אמונה בגוי (א"ת 910 * מ) – לג

אין תורת אמת אלא תורת היהודים –יח

אינוש הרעב (המארה) – כח

איסור –ו (להפריע מנוחת מתים), ח (לדבר עם איש – פקודת בעל לאשתו), לה (להמיר את הדת), מט (להשאיר אשה צעירה לבד בשנת נישואיהם הראשונה)

איסטאמבול (נסיך מ…) – ב

איסלאם – לה

איפור נשים וכלות (מלאכה יהודית) – מט

אירוח של עובר אורח – נ

אכזריות – ב (האחיות הגדולות), סז (נענשת)

אכזריות של רב־דרשן – כד (הע)

אכילה – א (מאה פרות כמשימה), ב (ירק גורם להיפוך), נ (חמץ בפסח)

“אל תאמין לקדוש מדי” (א"ת 910 * כ') – לג

“אל תגעו במשיחי” – סט

“אל תסחר עם איש מסויים” (א"ת 910 * ר') – לג

אלבניה – מז, מט (מוצא משפחת קארמאנלי)

אלדחרה (בית קברות מוסלמי בטריפולי) – כה

אלול – מא (הילולא בראש חודש), מד אלוף צבא (בימי שלמה המלך) – נז

אליהו הנביא בליל הסדר – יד

אלכסנדריה של מצרים – מא (ע)

אלמן (ה) – ט, ס, סד (מרשעת), נד (צעירה בוגדנית – א"ת 1510)

אל־מסחוד, מחמד (שומר מוסלמי של בית הקברות) – יח

ר' אלעזר בר' שמעון (תנא) – יז (גילוי בחלום), כז

אלף – נב (שקלי כסף), נז (נשי שלמה)

“אלף לילה ולילה” – מ (הע)

אלפזאנו (שם ערבי רשע) – כ

אלצ’הרה (שכונה בטריפולי) – טז

אם – סו (זקנה), סז (חורגת, מרשעת, משתגעת, הע: מגרשת אח – א"ת (450

אמונות תפלות – נ

אמונים בנישואין במות בן הזוג – נד

אמור ופסיכה (א"ת 425) – סג, סד

“אמין” (שמאי) – מט

אמירת תהילים לזכר מת – כט

אמן – נב אמריקה – נג

אנדרסן, האנס כריסטיאן – כא (הע)

אנטוניו בן סאן מרטין (נוצרי) – לה

אסנת (שם אשה בימי שלמה המלך) – נז

אסרוסי, ר' משה (רב בטריפולי) – לא, מא

אעישה (שם נערה) – מט

אפיקומן (סגולה) – יד

אפרוחים מביצים מבושלות (א"ת 821 ב', 1191.2 J) – כג

אפריקה – לו

ארבע(ה) – א (בני עשיר), ד (אמות בבית נשארות ברשות המוכר), י (נסיכות – א"ת 920 ד'), לה (חלומות), נה (שכנים חשודים)

ארגז – מט (סיבלונות), ס (אבנים במקום כסף), סו (עצמות)

ארוחת תנחומים – סז

ארון מתים – נו

ארון קודש – מב, עג

אריסים – מ

ארכוב, נסים (רוקם בטריפולי) – מט

ארמון – כב (השליט בטריפולי), מז, נא (בקרקעית הים), סב (זכוכית)

אשה – אדישה לגורל בעלה (מ), בוגדת (כא, לג, מט, נד, נח), חכמה (ח), כרותת ידיים (סא – א"ת 706), לבנה או שחורה? (יב), מושמצת (ב, ג – א"ת 712, לג), מחופשת כגבר (ג– הע', ח, סד), מחפשת בעלה האבוד (סג – א"ת 425), מיועדת (א), מעדיפה ליסטים על בעלה (נז – הע), מצילה את בעלה (ח ו־סד – הע'), משחררת בעלה משבי–א"ת 888 (נח), מרשעת (כא, לז, סב), נאמנה (ג – הע, לג, נז: לא בנמצא), נחטפת מבעלה (סא – א"ת 516 ב'), נרדפת (ב – הע, ג– הע), סקרנית (מ), ראשונה נאמנה, שנייה בוגדנית (ח – הע)

אשיראי (ביכרות גמלים) – מט

אשם אמיתי ברצח אינו הרוצח דווקא – מט

אשמדאי – לז (מלך השדים כדיבוק), נח (ושלמה המלך – א"ת 757)

אתראת יהודי מצילה מלך המבטל גזירתו (א"ת * 730 י) – מז

אתרוגים בלתי מצויים מרפאים (א"ת 1651) – לג

באב־בחר (שכונה ערבית בטריפולי) – כ

באקשיש – מט

באר – לג (ירידה לתוכה), מ (אנטיליה), ע (מרפאה)

באר־לחי (ספרו של ר' חי מימון) –יז (הע)

“בארה” (שמשו של ר' שלום עגייב) – יז

בארנוס (גלימת קטיפה) – סד

באשרה אלחיר (שכונה בטריפולי) – מט

בבואת ירח במים נחשבת כמגל – לב

בגדאד – לט

בגדים שצבעם סמלי – לה

בגידת אשה – כא, לג, מט, נד, נח

בדחן – לד

בובת עץ נהפכת לנערה – נא (למי שייכת? – א"ת 945)

בוסתן המלך – נא

בורטה, מאיר חדד (סוחר מדרנה) – מא (הע)

“בושאייף” (בית–כנסת בזליטין) – מה, מו

בושם משושנים מיובשות – סד

בחירה –ב (של חתן ע"י השלכת תפוח), סב (צנועה היא הטובה ביותר (J 220

בטן ריקה סגולה לחלום – לח

ביאת המשיח – כב

ביום גניבה – סו

ביזוי הקודש – ר': חילול

ביטול – גזירה (כב, כח, מז: ע“י מלך אסיר תודה ליהודי – א”ת * 130 י', סט), פסק–דין מוות (יז)

בילוי נעלי־ברזל כמשימה (1125_H) – סג

ביצה – כב (לבן בחוץ, צהוב בפנים), כג (מבושלת שממנה מתבקע אפרוח)

ביקור פעם בשנה – סג

ביקתה – סג

בירה (משקה) –ו

ביש־גדא – לג, לז

בית־בד עתיק – נ

בית־דין (משפט) – ה, כא, כג, כו, כח, לט, נג (של חיות), נה

בית־כנסת – יא, יג, יד, טו, יז, כז, לא, מא, מג, מד, מה, מו, מז, נ, ס, סח

בית־מדרש – כב, כד, לט, נט

בית־משוגעים – ז

בית־משפט – ר': בית דין

בית־סוהר – ח, יז, נד

בית־קברות – ו, טז, יח, כה (מוסלמי), מח, נב, נד, (הע: כמקום לחלוקת שלל – א"ת 1654, 3351.2.2 K), סג

בית־קפה – ו, טו, כג, כד, מט

בית־שימוש שדמיו יקרים – י

בכייה באמצע דרשה (על מות תייש) – כד

“בלי נדר” – מא (הע)

בן – בכור עדיף (כא), הולך בדרכי אביו (מח), יחסו להורים (ז, כא, לג), נענש על מעשי הוריו (סב), הצעיר הוא הפיקח ביותר (כא, נט)

בן־חמדון, אלי (צעיר ערבי עשיר בטריפולי) – מט

בן־יהודה, עזרא (בעל־צדקה) – לה

בן־מחמוד, בשיר (שם) – מט

בן־מלך – לב, נא, סז (נושא נערה פשוטה לאשה)

בנגאזי (עיר) – מא (הע)

בני־זוג שנפרדו ומצאו זה את זה – ג (הע)

בנים ממרים (236 P) – ס

ר' בנימין השני" – יז (הע), כח (הע) בנקאי רמאי מחזיר פיקדון בקוותו לנתח שמן יותר (א"ת 1617) – נב

בעל – אבוד (סג ו־סד – א"ת 425), אופה (ב), איטליז תובע זבובים למשפט (ה), הבית נאלץ לעוזבו (ד), בית־קפה מערים על לקוחותיו (ו), חשדן (לג), מפתיע את אשתו עם מאהבה (כא), נאמן יותר מאשה (נז), צדקה (לה, מח: מי שהיה קמצן), קסום מתאבל על אשתו (סד – א"ת 425 * ק), שבוי (ח–הע), שד (א)

בעל(י)־חיים – א (הע: כגיס), מ (תכונותיהם, מלמדים אדם – א"ת 670), נג (במשפט), נט (ככלה – א"ת 402)

בעלי־מלאכה מקדישים לעבודה למען הקהילה – מד

בעלי־מקצוע (דייגים בוגדניים) – יג

בצורת גורמת להתרוששות – כג

בקבוק דם בארון הקודש (א"ת * 730 ז') – מז

“בקדירה שבישלתם בה תתבשלו” – ח

בקשת סליחה ומחילה ממתים – מח

ברזלן – מט

“בר־יוחאי” (שירו של ר' שמעון לביא) – טז (הע)

בריון מתגרה ברב – יט

בריחה –ג (של מלכה מארמונה), לז (מאשה מרשעת)

בריכת מים בארמון – נא

ברית מילה – יז

ברכת – אב מוסלמי ביום ו' (יז), בת הרב (כט), “הגומל” (יג, טו), היין (נח), צדיק (כט)

“בשלח” (פרשה) – יג

בשר אדם מבושל מוגש כארוחה – סז

בת – בורחת מאביה הרוצה לשאתה לאשה (סא), יחידה (ט, סג), ליד מסגד (לה), מלך (א, לז – משתגעת, נא), משדלת אביה האלמן לשאת אשה (סז), עוזרת לאביה (ט), עלטבעית (ב), רב זוכה לגילוי (כט), רוצחת את אמה (סז)

בת קול –ב (מבשרת לידה פלאית), יז

בתי־אולפן – נא

בתי אירוח ליד בית־הכנסת – מה (הע)

גאווה מושפלת עד דכא (א"ת 757) – נח

גאות מים בוואדי גורמת להרס – יח

גבאי(ם) – מג, מה (הע: בית הכנסת), מח (“חברא קדישא”)

“גבוה יותר מן הפחה” (פיתגם) – מז

גביזון רבה של טריפולי (ראש הקהילה) – נ

גביית מסים – נה

גביע מגלה ניאוף (411.4.2 H) – נח

גביר עשיר – סד

“גביש העומר” – יד

גוויות המגיעות לחברה קדישא לפני קבורת המת – מח

גוי(ים) – יד (מודה בעליונות היהדות למראה נס), מז (לווים מיהודים)

גויטע, שמעון – כ (ר': מאנו)

“גומל”, ברכת – יג

גופת מת מוצאת מקברה – נד

גורלם המר של מחזרי הנסיכה – נא

גושפנקת המלוכה על זהב – מט

גזירות על יהודים – כב, כח, מז, סט (מסים)

גט (גירושין) – לט

“גיבור” בלילה בבית הקברות –ו

גיבורה מצליחה להינשא לנסיך (א"ת 879–870) – סג

גיהינום – לה, נט

“גילוי” – כז (לרב עיוור), כח (הע:אליהו), כט (לבת רב), ל (לרב עיוור ולנער), ע (בחלום)

גילוי – א (בת–מלך בין בנות רעולות פנים – משימה), מ (סוד גורם למות המגלה), נא (סוד ע"י ציפור מסיר כישוף), נה (הגנב)

ג’ינג’י מסוכן, שאין לסחור אתו (א"ת 910 * ר') – לג

גיס(ים) – א (עוזרים, בעלי חיים–א"ת 552 א'), ג' (בוגדני – 2211.1 K)

גירוש –ג (המלכה מן הארמון בעוון בגידה), טז (הע: היהודים מספרד), לז (דיבוק), נח (אשה בוגדת)

גירושין – לט, סח

גלגל חוזר הוא העולם – ז

גלגל סובב מתהפך – כג

גלימה שנתקעה באדמה גורמת למוות – ו

“גם זה יעבור” (א"ת 910 * ק) – לג

גמול רעה תחת טובה – לז

גמילות חסדים – לו

גמל(ים) – א (מזון לציפור), מט, סג (לבן), סו, סז

גן, אוכלים ונחים בו בשכר –י

גן־עדן – כא (בועטים בו), לו (כניסה אחרי המוות), לח (בחלום)

גנב(ים), גניבה – לט, מא (נענש), מב (שיתוקם), מד (מבית הכנסת נענש בשיתוק), נא, נה, נו (מטמינים רכושם בבית הקברות), סו (מבויימת)

געגועי הבעל על אשתו – ח

ג’ער (לבוש עליון) – לו

ג’עפר אל־ברמאקי (וזיר) – לט

גרוש (מטבע) – לו

גריאן, שם שבט בטריפולי – מט

ר' גרשום מאור הגולה – ח (הע)

דאבוש, ר' פריג’ה (אב"ד בטריפולי) – יז (הע), כו, כח, כט

“דאר זטלאוי” (בית כנסת בטריפולי) – לא

דבלג' (צמיד יד) – סד

דברי חכמה ופיקחות (א"ת 929–920 ) – י

דברים תמוהים של פלאח מוזר – טו

דבש – אַ (תעלה מלאה), סז (משדי פרה)

דג(ים) – יג, מ (הע: מלמד שפת חיות)

דה־סילווה, בורג’ס (משפחה עשירה) – מה (הע)

דיבוב הנסיכה (א"ת * 559 I אנדרייב) – נא

דיבוק באדם – לז

דיבור – לו (אניגמאטי), סא (בחרוזים)

דיבורים ומעשים מחוכמים (א"ת 920 929) – נט

דייג(ים) – יג (יהודי), יד

דיין עושה שאלת חלום –ל

דין חכם רברבן כדין כסיל – לב

דין מוות, באשמת ניסיון “הרעבת העיר” – יז

דין קשה למי שאינו מחזיר אבידה – יא

“דין השחורה כדין הלבנה” – יב

דינר זהב – כג, מז, נט

דיפרנציאציה מעמדית – סב (הע)

דלת – מב (נעלמת מעיני גנבים מסונוורים), נו (עצלנים אינם רוצים לסוגרה)

דמעות נהפכות לפנינים (475.4.5 D, 1454.4.2 D) – ב

דקל פלא (ענק) – סז

דרישות הנסיך כלפי מחזרותיו – סג

דרישת כסף תמורת צאצאי הביצים המבושלות – כג

דרכי שלום עם שכנים (ערבים) – טז

דרנה (שם של עיר) – מא (הע), מב, מג, מד

דרשן, דרשה – יא, כד (הע: משול לתייש – א"ת 1834), לא, לח (הע)

דת־האבות היא הדת הטובה ואין להמירה – לה

הארון־אל־ראשיד (כליף) – לט

האשמת –ג (שווא על אשה), ה (זבובים בבית־דין)

הבטחת אמונים – נד

"הגבהת ספר תורה – מא (הע)

הגדה, קריאתה בליל הסדר – יד

הגדת עתידות (ע"י הסתכלות בחול, מקצוע) – נא

הגיד מרדכי (ספרו של ר' מרדכי כהן) – יח (הע)

הדרגתיות בסיפור העממי – ט (הע)

הובלת חול על חמורים – כא

הודאה (של גוי) בגדולת אלוהי (דת) ישראל – יד, יח, עא

הודאת הרשע בפשעיו בסוף הסיפור – ג הודו, מסע ל…– סו

הומור המבוסס על שיכרות (X800–899) — ו

הורים נענשים על שלא חינכו את בתם – מט

הזנחת אשה ע"י בעלה –ב

החזרה – טו (של רכוש שדוד), נב (הע: של פיקדון – א"ת 1617), נג (לכלא של כפוי טובה)

החייאת מת – מא (בזכות ספר תורה), מז (הע: ילד נרצח – א"ת * 730 ד'), נא, סג (משימה)

החלפת – יז (מטבע), סו (גופה באשה חייה)

הטלת הבוגדנית לתוך באר – לג הטמנת אוצר (כסף) בבית–הקברות – נב הטפה – כד (של רב לצעיר), נה (מחזירה למוטב)

הטרדת גוי ע"י פרחחים יהודים – טו

היגוד סיפורים להפגת השיעמום (להעברת הזמן) – ח

“היזהר מן הצבועים” (א"ת 910* כ) – לג

“היכל” (ארון הקודש) – מד

הילולא – מא (בכ"ח אלול), מג, מד, מה (לזכר נדבנית, הע: בל"ג בעומר) היעלמות מיסתורית של אנשים – יב

היפוך – א (אדם למטאטא), ב (דמעות לפנינים, שער לזהב, הע: נערה ליונה – א"ת 405, 150D 684.2 D), נא (נערה לציפור ולהיפך), סד (נשר לנער ולהיפך)

הכנסת אורחים – טו, לט, נה, סח (של יהודי קוסבאת)

הכרזה על מציאת אבידה – יא

הכרעה על יופי של אשה – יב (הע)

הכרת תודה – טו

“הלבנת פנים” ברבים – כד, לו

הלוואה – יז (של יהודי לשוטרים), מז (גוי מיהודי), מח (בריבית גבוהה)

הלווייה – טז (שנייה, אגב העברת עצמות), לה (מוסלמית, נוצרית ויהודית), מח

הלכות שחיטה וטרפות – לא

הלנת כעס עד בוקר – לג

הלשנה – כב (צורר על היהודים בפני המלך), נ

המרות דת בלוב – לה

הסתה נגד יהודים נענשת (מוות) – כב

הסתכלות (בבת יפהפייה כשכר עבודה, בחול לשם הגדת עתידות) – נא

הסתפקדות¹²⁵ במועט – כח, לט

הסתת בעל נגד אשתו – ג העברת עצמות של צדיק מקודש – טז

העלאת תשמישי קדושה מן הגולה לישראל – מו

הערמה – ט (צעיר עני על יפהפיה), לז (אדם על שד), לח (יהודי על ידידיו)

הפלגה באונייה לשם מסחר – ח

הפקעת קבר יהודי ע"י מוסלמים – טז

הפקרת – ב (הגיבורה בלב–ים), יג (דייג ורשתו בלב ים)

הפרת – מה (נדר נענשת, נד (הבטחת־אמונים), סו (נסיונות התנכלות)

הצלחת הצעיר באחים (1242 H) – נט

הצלפות בשוט כעונש – נה

הצלת – גוי ע"י יהודי (טו), כבוד האורח (לו), נשמה מגיהינום בזכות צדקה (מט, פלא של יחיד נרדף (הע' אל יג, יז, סט – א"ת 839 * ג'), של קהילה יהודית (הע' אל מז, סט)

הצפת עיר ע"י מים גואים – יח

"הרגה את בנה בדם קר, לה חבל על

“המחיר היקר” – סב

הרדמה בעזרת משקה – סג

הריגת –ג (ילדים כדי לטפול אשמה על אמם), ה (שופט אגב הריגת זבוב על פניו, הע: 1193.1 N333.1,J 1833,J), נא (מחזרים שלא עמדו במשימה)

הרמנות נשים בארצות המזרח – ח (הע)

הרעלה – סב

השבעת הנתבע – כ

השבת אבדה – יא

השלכת הגיבורה לים (165 S) – ב

השמצת אשת בן המלך – ג (כזונה – (K 2112

השפלת היהיר – לב

השקטת הים ע"י “מלח העומר” – יד

השתטחות על קבר סבתא – נב

השתכרות מפיגה אבל – ז

השתתפות בהלווייה (גם של לא יהודי) היא מצווה – לה

התאבדות – ר': איבוד לדעת

התאהבות למראה שערה ( 11.4.1 T) סא

התאסלמות – לה

התאפקות מביאה הצלחה – נא

התחפשות – ח (אשה למלך), לט (הכליף המשוטט בין נתיניו), סד (אשה לגבר)

התמודדות גורלית – כב

התממות של צעיר – ט

התנדבות בעלי מלאכה לשיפוץ בית־הכנסת – מד

התנכלות ליהודים נענשת (א"ת * 730 ג') – מז

התערבות הנשים המשטות בבעליהן (א"ת 1406) – ח

התעשרות – נב (מקיבוץ נדבות), סו (מעוררת קנאה)

התפקחות מעיוורון (פלאית) – לו, מה

התפרקות עצמות בגוף המשמיעות קול כאגוזים – סג

התרוששות בגלל הוצאות ריפוי – ז

התרת נדר – מה

ואדי למג’ינין (בטריפולי) – יח

ואלי (מושל העיר) – עא

ואתורי, ר' יצחק (דיין) –ל

וזיר (יועץ למלך) – ב, ג (רשע), כד (הע), לז, לט, נה

וידוי לפני המוות – יז, לו

וידוי חולים לפני ריפויים –ג (הע)

ויטינגטון וחתולו (א"ת 1651)–לג (הע)

ויכוח – כב (קובע גורל היהודים, בשפת רמזים – א"ת 924 א'), לב, לה (בין

יהודי, נוצרי ומוסלמי – א"ת * 1871)

וישב משה (ספרו של ר' משה אסרוסי) – לא

זאגלי, מוכתר (ערבי עשיר) – מט

זאוויה, כפר (30 ק"מ מטריפולי) – מט

זבוב – ה (נאשם בבית המשפט – א"ת (1586

“זגייר” (“זעיר”): ספר תורה פלאי בדרנה – מא–מד

“זדד” (גלימת נשים) – סז

זהב – ב (נושר משערות– 1454.1.2 D), לג (כמשקל הרימונים), סו (תמורת עצמות)

“זוהר” (ספר) – יז, כז, ל (הע)

זוהרה, נסיכה – סג

זיהוי – א (הנסיכה בין מאה בנות בלבוש זהה – 324 H), ג (הע: הגיבור בעקבות סיפור)

זיעת אפיים (משקלה) – סב

זית(ים) – מח (סעודת אבלים), נ (עץ), סד (כבושים)

זכות – ד (על חלק מן הרכוש שנמכר), נט (המיצווה היחידה – א"ת 809*)

זליטין (עיר) – כה (הע), לו, מה, מו, נ

זעירא, שליח מארץ־ישראל לדרנה – מא

זקן (מפלצת) מיסתורי הורג מי שאינו יודע לענות על שאלתו – יב

זקן התייש כזקן הרב – כד

זקנה –ב (מתחזה כדודה, מירשעת), ג (רחמנייה), סג (עוזרת – 1233.1.1 H, מירשעת), סד (מספרת סיפורים)

זקנים מופלאים בבית הקברות – יח

זר (יועץ פיקח) – כג

זריעת פולים מבושלים – כג

חארה (שכונות היהודים) –ס

חביב, ר' אברהם (אב"ד בטריפולי) – יט

חבית נקובה, מילוייה במים – ז

חברא קדישא – לא, מא, מח

חג’אג' (שם מקום ומשפחה) – מה (הע)

חדד, מרדכי (נגר בדרנה) – מד

חול – כא (לניקוי מיצרך מבוקש), נא (מגידים עתידות לפיו)

חול המועד פסח – נ

חולדות (נבלות) – ד

חומוס (מאכל) – לח

חומס (עיר) – לו, נ

חומרי נפץ, דייג בעזרתם – יג

חומש, נשבעים עליו –כ

“חומת גריאן” בטריפולי – מט

“חוסר אונים” המבויים ע“י הצעיר מזכה אותו ב”עזרת" הנערה – ט

חוקי נישואין – מט

חורבן “בית שני” – מא (הע)

חושב עצמו למת – מח

חזיון לילה – מה

חז"ל (מאמר) – ע

חזן – כב, כד (תייש – א"ת 1834)

חזרה בתשובה – יא, טו (של שודד – א"ת 955 * ג'), כח (גורמת לביטול גזירה), מד (מרפאה), מח (של קמצן – א"ת 1704 * א'), נט (לעת זקנה)

חזרה למוטב של עצלנים – נו

חטאים נענשים מן השמיים (א"ת 779) – כ, מה

חטיפת אשה – ח, ל (ע"י מפלצת שחורה), סא (א"ת 516 ב' 2)

חי – מת (מחופש בתכריכים כמת שקם מקברו), סג (קבור)

חידות – יב (על עדיפות אשה לבנה או שחורה), לב (מצילות מידי מפלצת־שטן – א"ת 1178)

חיון, נסים (צורף בטריפולי) – מט

חיות – ר': בעלי חיים

חיטה ושמן (מיצרכים חיוניים) – יז

חייט – נא

חיילים – לו (איטלקיים וטורקיים), מז (לווים כסף מיהודים)

חילול גופה – נד

חילול הקודש נענש (א"ת * 771) – יט, מא (הע), מב, מד, מה (הע), מו

חילוף גופות כדי למנוע תשלום ל“חברא קדישא” – מח

חיפוש המזל – לג

חיקוי כסילי – כא, סו

חכם – יא (דרשן), לב, מא (שד"ר מארץ–ישראל), סט (משתחרר ממס)

חכמה בבית המשפט – מט (הע), נה

חלאפו, דאבוש (שם דייג) – יג

חלב ודבש – סז

חלום – יז (אזהרה, ריאליסטי), כו (פותר בעייה), ל, לה (מבויים), לח (היפה ביותר), מה (גורם לסימוי), מז (מגלה מציאת בקבוק דם בארון הקודש – א"ת * 730 ז'), נט (מחזיר קמצן למוטב – א"ת 756 * ז'), סט (אזהרה למושל), ע

חלוקה – כא (של ירושה), מח (של נדבות ביום שוק), נו (של שלל בבית הקברות – א"ת 1654), סה (“צודקת” של יבול – א"ת 1030)

חלות שבת – סח

חלחל (צמיד לרגליים) – סד

חלילים הומים בבטנה של בת עשיר – לז

חלפון, סעיד (עשיר יהודי קמצן) – מח

חלפון, שבתאי (בעל פונדק בטריפולי) – לו

חלק הגוף כגוף כולו – א (הע)

חמאה (תעלה מלאה) – א

חמודה באשה (מושל טריפולי) – יז

חמור מסית שור להיבטל מעבודה (א"ת 207 א') – מ

חמיד, עבדול (מושל) – לה

חמש (ה) –ה (בני עני), לד (פראנק), סג (משימות)

חמשה עשר גרוש (דמי ארוחה) – לו

חמש־מאות מג’ידות תשלום לקופת חברא קדישא – מח

חמץ בפסח – נ

חנווני ערום – כ, נב

חנוכה – סח

חנות – כא (בדים), מט (ברזל), לז

חפצים מזוייפים – ס (הע)

חצות – סג

חקירת רצח – מט

חרב – לט (עץ – א"ת 1726 א'), מט

חרוזים (בשיר) – לב, לג

חריימי (מאכל) – לו

חשדנות בעל החוזר הביתה אחרי היעדרות ארוכה – לג

“חשוב לפני התחלת המעשה” (א"ת 910 ג') – לג

חתול (ה) –ד (נבלות), לג (של ויטינגטון – א"ת 1651), נט (ככלה – א"ת (402

חתונה– ב, ט, סד

חתיכת צמר (שכר עבודה כמשקלה) – סב

חתן לבת המלך – נא

טאבו, איסור לגלות סוד – מ

טאהר פאחה (ממשפחת קרמאנלי), – מט

טבחים יהודים בפונדקי טריפולי – לו

טבילה לפני לימוד זוהר –ל (הע)

טביעה, הצלה ממנה – יג

טבעת הנקישה בדלת – סג

טוב לב “נענש” – נג

טובה תחת טובה– טו, לו

טוחן פיקח – יב

טורה (נמל דייג) – יד

טורקים – טו, יז, לו (חיילים), מז, מט

טחנת קמח – יב, מ

טיסה על גב ציפור – א

טיפוס מעיים (מגיפה) – ע

טיפשותם של אחים שאינם לומדים לקח – סו

טירוף דעת – סד

טעם המשקה כרצון אדם (1665.1 D) – נח

“טריפיטאקה” סינית – כא (עה)

טריפולי – יד–כג, כה–כז, כח (הע), ל (הע'), לא, לה, לו, מא, מה מז, מט, נ, ס, סט–עא

טריפות, הלכות – לא

יבול הקציר מתחלק גרגיר גרגיר – סה

“יגעת – מצאת” –ד

יד בלתי נראית של מארה – כח

ידיד – ה (הע: מטריד אשה), ס (הע: מייעץ)

ידיעה – לא (של עתיד), מ (של שפת היות), מב (על לידת הילד, מינו ושמו בעתיד, מושגת מספר תורה)

יהודי – טו (מציל זר מוסלמי ומארחו), לח (“מסדר” מוסלמי ונוצרי), לט (חי מנסים)

יהודיות מאפרות כלות – מט

יהודי(ם) – יג (מסרבים לדוג ע"י חומרי נפץ), כב (נאלצים לבצע משימות – א"ת 922 * ג'), לה (לגן עדן)

יהירות מושפלת – לב

יום הדין – נט (הע)

יום השוק – יז, לו, נ

“יום שחור” (יום של צרה) הופך ל“לבן” – טו, לו

יום שישי (יום תפילה במסגד) – יז

יונים הופכות נערה ליונה (בעזרת ירק פלאים) –ב

יוסוף פאחה – מז

ר' יוסף קארו (בעל ה“שולחן ערוך” באהבה)

יופי – ח (גורם לצרות), יב (הע: תלוי מופיע בחלום – כו

“יורינדה ויורינגל” (א"ת 405) –ב

יושר במסחר – כג

יחסים בין יהודים וערבים – יט (מתוחים), מח (טובים)

ייאוש גורם לאזלת יד – לג

יין –ב (הופך נערה ליונה), סח (לקידוש)

ייפוי מאגי – סד

ילד –ל (רואה דברים שאינם נראים למבוגרים), לג (כושי), מז (גוי שנח שב כנרצח נמצא חי ושלם – א"ת * 730 ו')

ים – יג (תיכון), מא (הע: מעביר ספר תורה ממקום למקום)

ימין, ר' כמוס (רבה של עמרוס) – כה

יסמין –ב (פורח מן האדמה, כאשר דורכת עליה כף הרגל של הגיבורה), נא (אילן)

יפהפייה – ט (מגלה פניה תמורת תשלום), לז

יצור עלטבעי –ג (הע)

יקרן אינו נשכר – י

ירוק (צבע האיסלם ומוחמד) – לה

ירושה –י (חלוקתה), כא, מח, ס (מדומה)

ירושלים, בה היכל שלמה המלך – מ

ירח משתקף בנהר ונחשב לחפץ – לב

ירידה –ז (מנכסים), לג (לבאר)

ישו הנוצרי – לה (בלבן), לח (בחלום)

ישיבה – כב, כו (של ר' אברהם אדאדי)

ישעיה, ספר – כב

יששכר (אלוף בצבא שלמה המלך) – נז

יתד ברזל (תקיעתה בבית הקברות כמשימה) – ו

כליף ויועצו – לט

“כבד כל אדם, גם אם הוא כושי” – לג כד – לד (מכיל “כלום”), נח (קסם)

כהן, ר' מרדכי (מחבר הגיד מרדכי) – יח (הע)

כובד שמיעה מונע מינוי כדיין – לא

כוח – א (מאגי בשערות – 1821 D) יד (עליון עוזר ליהודי), כד (דיבור משכנע של רב)

כומר נוצרי – לה

כוס־קסם מגלה בגידה – נח (הע)

“כורה שחת בה יפול” – ה, כא, סב (א"ת 837)

כושי, גם הוא אדם – לג

כחל (לייפוי עיניים) – מט

כחש של ערבי החייב כסף ליהודי –כ

כיבוד אב ואם – לה, ס (בזכות ירושה צפוייה – א"ת 982), סה, סו

כיבוש לוב (טריפולי) ע"י האיטלקים ( 1912–1911 – טז (הע), יח

כיכר לחם (סעודת אבלים) – מח

כיכר השוק – נ

כילי – נט

כינור – נא

כיסא מספר סיפור – נא

כיעור (כיום צום) – סד

כיפה מעל קבר צדיק – טז

כישוף מביא למחלת רוח – סג

כלה – א (מיועדת), ב ו־סז (מוחלפת, שחורה ולבנה – א"ת 403), מט (איפורה)

“כלי קודש” (בדיחות עליהם) – כד (הע)

כליאת – ז (שיכור בבית המשוגעים), ח (מחזרים ע"י האשה החכמה), יח (אדם (בעל ע"י מלך הרוצה לזכות באשתו, בבית סוהר כדי להצילו מזעם ההמון) סח (קרני השמש בשק – א"ת 1215)

כניסה לגן עדן – לה

כסיל –ה (סבור כי הזבובים אכלו את הבשר), לב (וחכם)

כסף –י (מי ירוויח יותר? –מיבחן), לא (ועליו צורת שתי וערב – אסור בבית–הכנסת), נב (גנוב מוחזר כדי לזכות בסכום גדול יותר)

כפיות טובה – טו, לו (של ערבי כלפי יהודי), לז, נג (של נמר)

כפר – סג

כפרה על חטא: כד שמן לבית הכנסת – מא (הע)

כשרות נשמרת ע"י יהודי בשרות הכאליף – לט

כתם פז (פירוש ר' שמעון לביא לזוהר) – טז (הע)

כתר – נא (מספר סיפור), סג (מלכות)

“לא ידע איש את קבורתו” (של ר' שמעון לביא) – טז

לא־יוצלח – לז

“לא ינום ולא יישן שומר ישראל” (א"ת * 730 ה') – מז

“לא תרצח” – לט

לבוש ירוק למוחמד – לה

לביא, ר' יהודה – סט

לביא, ר' שמעון – טז, כה (קברו)

לביבות חנוכה – סח

לבן (צבע הנצרות וישו) – לה

ל"ג בעומר, חגיגות – מה (הע)

להיטות ליותר גורמת לאיבוד ה“יש” – נב

“להתראות ביום שחור” – לו

לוח התושבים – מב

לזון, יהודה (נגר יהודי בטריפולי; כינויו “אלו”) –כ

“לחם החלום” (א"ת 1626) – לח

ליל – יד (הסדר, שימורים), סד (כלולות), סח (השבת)

לילית (אשת אשמדאי) – לז

לימוד – יב (הפחד מהו – א"ת 326), כו (הלכה עם תלמידים), כז (ב“זוהר”), כט (בצוותא), מ (מתרנגול כיצד נוהגים באשה), מט (תורה), נא (תורה וחכמה מועיל), נב (סודות ע"י האזנה מקרית לשיחה), נט (תורה)

לינה בבית הקברות – (מיבחן של אומץ לב – 1416 H), נד

ליסטים מועדף ע"י אשה על בעלה – נד (הע)

לירה זהב – מה, נו

לירטה (מטבע איטלקי) – כ

לכידת השמש בדלי מים – סח

למי שייכת הנערה? – נא

לעג – כד (בפי צעיר כלפי רב), לו (כלפי העומד למות)

מאה – א (פרות), נט (דינרים)

מאה וחמישים מחזרים תלויים – נא

מאהב – כא (מוחבא בארון), מט (רוצח את אהובתו), נח (צעיר)

מאזניים – סב

מאטרונה מאפסוס (א"ת 1510) – נד

מאכלת פגומה – נז

מאנו (כינוי מנהל מושב הזקנים, ר"ש גויטע) –כ

מאנסור בן סאלם (שודד לובי מפורסם) – טו

מאסר כעונש – יג, מט (על הזנחת אשה)

מאפרות יהודיות – מט

מארוקו –ל

מארת הרעב (לא נראית לעיין) – כח

מאתיים – כג (דינרי זהב תמורת ביצים מבושלות), נא (לירות)

מגיד נודד – כד (הע)

מגיד עתידות – נא

מג’ידה (מטבע) – מח

מגיפת טיפוס בטריפולי – ע

מגל הירח, הוצאתו מנהר כמשימה – לב

מגלה נסתרות – נא

“מג’לס” (מועצת המדינה) – עא

מדי שרד – נ

“מה עדיף” בסיפורי עם – יב (הע)

מהתלות על קמצנים (א"ת 1704) – נט

מוהר – נה

מוות –ג (מרוב צער), ו (מרוב אימה בבית הקברות – 384.2 N), ח (בשריפה), י (בחנק), יב (חטוף של טוחנים), יט (של בריון שהתגרה בצדיק), כ (משמיים, כעונש על שבועת שקר), כג (למפסיד בוויכוח), לא (של ר' משה אסרוסי), לג

מוחמד בן עבדול חמיד (קאדי) – לה

מוחמד הנביא (בחלום) – לה, לח

מוכר – זיתים (סד), פחמים (לד, סג)

מוכתר זאגלי (ערבי עשיר) – מט

מולה (כלי־קודש ערבי) – יז, מט

מומר רע וחוטא – לה

מונה־החשמל נוהג לטובת בית הכנסת – מה (הע)

מוסלמי – טו (גומל רעה ליהודי), לה (מקבל נדבה מיהודי), לח (ידידם של נוצרי ויהודי), מד (גונב מבית־כנסת)

מוסר השכל בסוף הסיפור – לב

מופטי – לה, מט, נה

מוצא – מ (שרשרת אדומה בצוואר התרנגול), סב (פיתגם)

מוצבאר (יועץ השולטן בענייני חוק ומשפט) – נה

מושב זקנים בטריפולי –כ (הע)

מושל – מז (דומה לרועה, מטייל מחופש בלילות), עא (של טריפולי)

מזימה – ח (ערמומית לחטיפת אשה), סו (נקמה)

מזל – לג (חיפוש), לז (הע)

מחולות – נא

מחזר(ים) – ח (לכודים במלכודת – א"ת 1730, 1218.1 K), נא (אי הצי לחתו גורמת למוות)

מחט, דקירתה גורמת למוות – סז

מחיר מפולפל תמורת ביצים – כג

מחלוקת בין בנים – ס (הע)

מחלה – ז (ממארת), סג (רוח)

מחלוף, מסעוד (אמין הרוקמים) – מט

מחמד אלמסחיד (שומר לילה) – יח

מחמר יהודי (רוכל) – כא

מחרוזת קסם – סג

מחרשה – מ

מטאטא – א (היפוך ל־), סג (כאמצעי תחבורה מאגי)

מטבע(ות) – מח, נו (עצלנים מתעצלים להרימה)

מיבחן – ו (אומץ לב – 1416 H), ז (מילוי חבית נקובה במים), י (הבן האמיתי, האבהות והירושה – א"ת 920 ג'), לב (לחשודים בגניבה), נז (נאמנות לזוג צעיר), נח (הע: לאשה בוגדת)

“מיגדלים” של ספר תורה – מב

מידבר (שדים שולטים בו בלילה) –טו

מידה כנגד מידה – כ, יא, כד (הע), סז

מיטה מספרת סיפור – נא

מיטפחת אדומה מכסה את הראש הערוף – מט

מיידן (כיכר העיר) – מט, נה

מיכתב – סג, סד

מיל (מידת אורך ימית) – יג

מילוט מידי שטן ע"י חידות (א"ת 1178) – לב

מילוי חבית נקובה במיים (משימה) – ז

מילחמה בשדים – יב

מים – יח (גואים גורמים לאסון), לג (במדבר), לט (של תמרים כמשקה), ע (מרפאים מבאר של קבר קדוש)

מימון, ר' חי (תלמיד ר' שלום עגיב) – יז (הע)

מין התינוק הנולד ידוע מראש – מב

מינהגים משותפים ליהודים ולערבים – מח

“מינחת אבלים” למשפחת הנפטר – מח

מיניין – טז

מיסגד – יז, לה, נא

מיסגרת סיפורית –י (הע)

מיסורטה (עיר נמל) – יג, יד, נ

מיסחר ביושר ובצדק – כג

מיסעדה – כג

מיספד וקינות בשעת קבורה – ז

מיפלצת – יב (בוחנת אדם), סה (בשותפות עם אדם – א"ת 1030 –1059)

מיץ רימונים מרפא – לג

מיצווה – נט (ירודה וזכותה – א"ת 809*). ר' גם: כיבוד אב ואם

מיקסם משקיט ים סוער (1545 D) – יד

מיקצוע – לו (צורפות), מח (יהודי), נא (מועיל בחיים)

מירבצי דגים – יג

מירשם תושבים – נ

מירשעת – סב

מישאלה –ב (של שלוש אחיות – א"ת 707), סא (מתגשמת)

מישטרה –כ, מח, מט, נד, נה

מישפט – יז, כא, כג (הביצים – א"ת 920 א'), לד, נג (החיות), עא (פלילי)

מישקל זיעת אפיו של עובד – סב

מיתה – ר': מוות

מכות –ג (למלכה נחשדת), יז (בחלום), מ (מחזירות סוררת למוטב)

מכירה לשפחה – סג

מכס – מט מכשפה (משרתת) – סג

מלאח (זיתים כבושים) – סד

מלווה בריבית (קמצן) – מח

מלון (סמל לנערה הבשלה לנישואין) – ב

מלח – יד (מאגי), לג, נא

מלך – א, ג, ז, ח, כג, לג, לו, נא, נד, סג

מלכודת –ח (למחזרים – א"ת 1730), נג (לחיות)

מלכת יופי, משלמים כדי לראותה –ט

מלצר – כג

“ממוראט” (סיפור בגוף ראשון) – יג (הע), יח (הע: נהפך לסיפור־עם)

מנהל עבודה – מ

מנוחת המתים מופרעת ע"י רעש – ו

מנחשים (רופאים) – ז

מנצור (עבדו ושומר ראשו של הארון־אל־ראשיד) – לט

מס מיוחד על הקהילה היהודית – מז, סט

מסילאתה = קוסבאת – נ (הע), סח

מסמר יחיד נשאר בבעלות בעל הבית אחרי שביתו נמכר – ד (הע)

מסע – סג (להחזרת הבעל הנעלם – 1385.4 H), סד (לגילוי הבעל האבוד – א"ת 425)

מסעוד מחלוף (אמין הרוקמים בטריפולי) – מט

מסעודה (שם רוכלת) – יז

מעביד ועובד (נער) – סב

מעילה בתפקיד – נד

מעריב (תפילה) – כו

מעשה –י (מחוכם מביא רווח כספי), לו (טוב משתלם)

מעשי (דיבורי) חכמה ופיקחות (א"ת 929–920) – י, נט

מפקד המשטרה – מט, נה

מפתחות האוצר – מח

מצה – יד (אפיקומן), נ

מצודת ציון – נז

מצרים – מא (הע), מט, סו (מסע ל-)

מקור פרנסה יחיד (חמור) נהרס – כא

מרגליות מן הפה המדבר של הגיבורה (1454.2 D) – ב

מרגלים – לו

מרד נשים בבעליהן – ח (הע)

מרידות שבטים – נה

מריחה במים מרפאה – ע

מרכבה – מ

מרתף כמקום כליאת שליחי המלך –ח

“משא גמל” (מידה) – סה

משה רבנו – לה (בלבוש אדום), לט

משוגע כ“מסכן מן אלוהים” – סה (הע)

משיח – כב

משיכה – יט (בזקן: כעלבון), נה (בזנבו של סוס: מיבחן לחשודים בגניבה)

משימה – א (לחתן מיועד), ז (למשוגע הרוצה להוכיח את פיקחותו), כב ליהודים – א"ת 922 * ג'), לב (הבאת בבואת ירח, קובעת גורל אדם), נא (דיבוב הנסיכה), סג (לנסיכה הרוצה לזכות בנסיך; אבסורדית – 1010 H; לאשה המחפשת את בעלה האבוד – א"ת 425)

משך הסיפור הוא שלוש שעות – מט (הע)

“משנה מקום משנה מזל” – לג, לח, נא

משקה – נח (בעל טעמים שונים – 1665.1 D), סג (מרדים)

משרתת – נד, סג (מירשעת, בוגדנית) מת –ו (מתנקם), כא, מח (חי), נו (מדומה)

מתווך מהימן – נב

מתיחות בין יהודים לערבים – יט

מתנה – כב (חיים), לה (דת), מה (הע: מערבי לטובת בית הכנסת), עא (לעניים)

נאד־יין – ז, נח (בעל שתי פיות)

נאמנות בחיי המשפחה – ח, ט, נד, נז

“נבון יותר מן המושל” – מט

נביחת אשה (מכשפה) – סג

נבלות של חיות בבית מבריחות את בעליו – ו

נגיעה – נה בגחלים כמיבחן לחשודים בגניבה; הע: בחפץ מגלה אשם – א"ת 926 * ה’–ב')

נגר – כ (יהודי), לט (מסתפק במועט), מד, נא

נדבה, נדבן – לה, מב (של גוי לבית הכנסת), נט

נדידת ספר תורה ממקום למקום – מב

נדן של חרב משובצת אבנים טובות – לט

נדר – ל, מא (בשעת מחלה, לעלות לרגל), מה (הפרתו), סא

נהג אנטישמי נענש – מה (הע)

נובלות (א"ת 881 ואילך) –ג

נוסחאות שונות של מעשה היסטורי – טז (הע)

נוצרי(ם) – לה, לח

נזמים – מט

נחש – מ (מלמד שפת חיות – 165 B) נג (כפוי טובה מוחזר לשביו – א"ת (155

ניאוף מתגלה ע"י גביע ( 411.4.2 H) – נח

ניו–יורק – מג

ניחום אב שכול – ז

ניסיון לאסלם יהודי – לה

ניסים ארביב (רוקם) – מט

ניסים חיון (צורף) – מט

ניצול תמימותו של בעל־צדקה – לה

ניצוץ ניצחון בעיני החנווני הערום – נב

ניצחון במענה פיקחי ולא בחרב – יב

ניקוי בית ע"י נערה מיסתורית (831.1 N) –ב

נישואין – א (הע: בין שדים לבני אדם), נד (שכר פיתרון בעייה), סא (בין אב לבתו), סג (מתגברים על כישוף)

נמל – לג

נמר כלוא ניצול ע"י שועל, מוחזר לכלאו – נג

נס(ים) – יד (השקטת הסערה בים), טז (בזכות ר' שמעון לביא), יז (הצלה ממוות), יח (הטיית זרם מים), לט (מפרנסים יהודי), מג (בזכות ספר תורה)

נסיבות ההיגוד – יב (הע), סח (הע)

נסיך (נסיכה) – טז, נא (מלומד מצליח), סג (יפהפה; צבעיו: שחור, לבן, אדום)

נער פיקח – לד

נערה –ב (מיסתורית מנקה את הבית – 831.1 N), נא (מעץ; למי תינשא? – א"ת 945), סא (נבלעת באבן)

נקמה – כא (של אח), לג (של בעל על בגידת אשתו)

נר נשמה – לא, נט, סח (שבת)

נשים מקוננות – סג

נשיקת רגליים לאות כבוד – עא

נשר – סד (גונב תכשיטים, נהפך לגבר)

סאן מארטין (קדוש נוצרי) – לה

סבל יהודי עני – מח

סגולה –ב (של הבת העתידה להיוולד; הע: להפיק מרגליות ומטבעות מן הפה – 1454.2 D), יג (נגד טביעה), יד (מלח כתכסיס נגד מזיקים), לח (לחלום: שינה על בטן ריקה), מ (הע: להבין שפת חיות)

סגי־נהור – כז, כח, ל. ר' גם: סימוי

סגירה –ו (בית–קפה בשעה מאוחרת), לה (שערי גן עדן בפני מומר)

סדר שני של פסח – יד

סודות מתגלים ע"י האזנה מקרית לשיחה – נב

סוחר(ים) – יב (הע: מספרים סיפורים),כג (בדים מתרושש), לה, מ, מא, מה, מח, נא (קמצן), נב, נה, נט (קמצן)

“סוטרות” סיניות – כא (הע)

סוכות – מח

סונדוק (ארגז עץ להחזקת כסף) – מח, נה, ס

סוס – נג (חכם כשופט), נד (משתולל, קשירה לזנבו כעונש)

סופרים בודקים ספר תורה – מא (הע), מב

סוק (שוק) – יח (“לחטב”), לו (“תני” בכומס, “תלת” בטריפולי, “ג’ומעה” בזליטין), נ (“אל–חמיס”). ר' גם: שוק

סוריה – מט

סחיטת כסף – כא

סטירה לשופט, כדי להרוג זבוב על אפו – ה

סיבלונות (בארגז) – מט

סיגריות – לו

סיום הסיפור – כד (הע: חיוור), נד (הע: אכזרי)

סיור המושל (בלילה, בעיר) – מט

סיטרא אחרא – יד

סימוי –ב (הגיבורה ע"י זקנה מירשעת – 165 S), מה (כעונש). ר' גם: סגי־נהור

סימן – מב (להחלמת החולה בעתיד), מט (של רצח: דם)

סיפור(ים) – ג (אוטוביוגראפי מגלה את האמת וגורם לזיהויים), ח (הע: בפי סריסים), י (הע: הרפתקה וחכמה), נא (פרובוקאטיבי מדובב שתקנית – א"ת *559 אנדרייב), סד

סירה – יג (של דייג)

סירוב ראשי הקהילה לגלות מקום הקבר הקדוש – טז (הע)

סכנת הצפה לקברים – יח

סל זרדים – סז

סליחות – ה (אמירתן מעבירה רוע גזירה), מה (הע)

סם־מרפא פלאי – נא

סמל של אבל על דלת בית – סג

סנדלר יהודי – ס

סנוורים – כה, מב (גנבים בבית–הכנסת)

סעודה –ח (במקום כסף), ט (חתונה), מח (אבלים), סו

סעיד בן־חליפה בן טאהר (בעלה של אעישה) – מט

סערה בים – יד (הע: שוככת כתוצאה ממעשה מאגי: 2141 D 1545,D )

ספר – יז (“זוהר”), לה (בשמיים, שם נרשמים מעשי־אדם)

ספר תורה קדוש מחולל ניסים – מאמד (מגביה עצמו, נודד וחוזר למקומו, מחייה ילד), מו. ר' גם: “זגייר”

סקרנות אשה – מ

סרוסי, ר' חי – סט

סרוסי, מבורך (סוכן בדרנה של סוחר מטריפולי) – מא

סרוסי, ר' משה – ר': אסרוסי

סרוסי, ר' ראובן ב"ר משה (רבה של דרנה) – מא

סריסים מספרים סיפורים – ח (הע)

סרסור (מתווך) – כג, לט

עבאייה (גלימה רחבה) – ו, ז, טו, סד

עבד – לט, נז, נח

עבדול חמיד, שולטן – לה

עבודת פרך כעונש – כא

עבירה על “לא תחמוד” – נח

עגיב, ר' רחמים (דיין בטריפולי) – יז (הע)

עגיב, ר' שלום (סגי־נהור, אב"ד בטריפולי) – יז, כו–כח

עגיל (הוכחת בגידה) –ג

“עד שהבשר יתבשל יבוא הגואל” – סא

עדות – לג (נקנית בכסף), עא (שקר במשפט)

עובר אורח תופס את מקום הנידון למוות – כא

עוגה מורעלת (א"ת 837) – סב

עוד (נבל בעל שמונים מיתרים) – נא

עוזרת בית (מלכה בעבר) – ג

עולם – לג (בבאר), נט (הבא)

עונש –ב (הרשע בסוף הסיפור), ג (עריפת ראש), ה (שריפה), יג (מאסר), יז (מן השמיים), ט (התגרות בצדיק), נ (שבועת שקר), לט (תלייה על גניבה), מא, מד (גניבה), מה (הפרת נדר), מט, נד (ריסוק עצמות על בגידה), נה (קיצוץ ידיים על גניבה), נה (היצמדות לכד קסם על ניאוף, נישואין עם המאהב על בגידה), ס (הע: הבנים על כפיית טובה – (Q 281.1

עור – כא (של חמור כ“תוף נבואי”), סג (פנים – צהוב כמחצלת)

עורך־דין – כג (הע: בן משמש כעורך־דין של אביו), לד

עושק נענש – כ

עושר המדינה נגרם ע"י יהודים – כב

עזרא בן־יהודה (שם של יהודי) – לה

עזרא הסופר – מא (הע: כתב את ה“זגייר”)

עזרא עלטבעית מוזעקת ע"י שריפת שערה – א (הע)

עטרת ספר תורה – מב

עיוורון – ר': סגי–נהור, סימוי

עיזא־דין בן יהודה (שם של מומר) – לה

עיניים –ב (מוחזרות מחזירות את כושר הראייה – 781.7 E), כט (שלא תכהינה לעת זיקנה: ברכה)

עין הרע – הע), נב

“עין תחת אוכל” –ב

עיסקה – לד (א"ת 1612), סה (בין אדם לשד – א"ת 1059–1030)

עכברושים, מכת – לג

עלי (נסיך) – סג

עליונות – ח (הע: אשה על גבר), עא (הע: דת ישראל)

עלייה – ט (לרגל), יג ו־טו (לתורה), לח (לשמיים בהלום), מא (הע: לרגל), מד, מו (הע: לישראל), סו (לקבר קדוש)

עליית גג, לומדים בה – כט

עלילה –ג (אכילת הילדים ע"י האם – 2155.1 K 2116.1 K), מז (הע: מופרת)

“עם עיקש תתעקש” (1600 K) – יא

עמירה, יצחק (צורף יהודי בטריפולי) – לו

עמרוס (קהילה) – כה

עני – ט, לג, סב, סו

ענק – לג (שחור, ראש השודדים), לז (אשמדאי)

עפרית (שד) – נא

עץ – ר': זית

עצה – י (נבונה, בזכותה ניצל הגיבור – א"ת 910), לג (הע: קנוייה מצדיקה את עצמה)

עצמות – טז (של קדוש מועברות לבית עלמין יהודי), סג (מתפוקקות ברעש כשק אגוזים), סו (מוחלפות בזהב)

עקרב (בנו של אדם הראשון) – סא (הע)

ערבי(ם) – יח (הע: שומר בית–הקברות מספר סיפורים), ל (ממארוקו, בקיא בחכמת הרפואה), לג (בוגד ביהודי), מא (הע: נוהג כבוד בספר־תורה), מה (מנדבים אדמה לבית הכנסת, משתתפים בהילולא)

עריפת ראש כעונש – ג, נז (על מעילה)

ערירות של זוג עשיר – מה

ערמונית (שם) – ג

עשיית שלום בין איש לאשתו – לט

עשיר – א (זקן), ד (קמצן), ז (חרוץ שמח בחלקו), יד (איטלקי), כא (ועני – א"ת 1535), לז ו־מח וינט (קמצן), סד, סו

עשרה – לט (דיברות), נט (תלמידי־חכמים מתפללים על קבר אב)

עשרת אלפי דינרים (תמורת ריפוי)–לז

פאטמה (שם נערה ערבייה) – סא

פולים מבושלים, זריעתם – כג

פונדק –ג (הע: הריפוי), כא, לו (מלא ביום השוק)

פושט־יד – ז, לה, מה, נב (מקצוע)

פושע נמלט – נד

פחה – מז (בדרגה אחת עם רועה), מט (טאהר קרמאנלי), סט (יוסף קר מאנלי)

פטירת צדיק – לא

פיוס –ג (בסוף הסיפור), לט (בין בעל ואשתו), מח (של מתים)

פיות –ב (הע: מעניקות מתנות לתינוקות)

פיטום פרה (תחרות) – ב

פינו, שם קומיסר (קצין) איטלקי –נ

פיצויים לבעל איטליז על נזק שגרמו זבובים – ה

פיקחות – יב (תשובה על שאלות), כא (של הבן הצעיר מצילה ממוות), לב (בן המלך), מז (הרועה היהודי מביא לביטול גזירה), נא (הנסיכה), נב (הקבצן), נה (השייך), נט ו–סו (הצעיר בבנים)

פירוק כלי הקודש, גם לשם העלאתם לישראל, אסור – מו

פירוש מלה (ביסוד תביעה משפטית) – לד

פירחחים יהודיים נטפלים לפלח ערבי – טו

פירמן (אישור ממלכתי טורקי) – מט

פיתגם(ים) – לג (נרכשים תמורת “אגורה כשירה”), סא, סב (מוצאו)

פיתוי – ח (אשה ע"י מתן סחורה חינם)נז (אשה נשואה לרצח), סז (לרצח אם)

פיתרון חידה קובע את גורלו של אדם –יב

פליאמה (מאכל) – כא

פלחים ערביים – טו

פנינים מדמעות – ב

פסאק, ר' יצחק גביזן – כו

פסח – יד, מח, נ

פסק–דין – לט (מחוכם של נער), מט (הע: פאראדוקסאלי), ס (הע: “מחוכם”)

פסק הלכה סתומה מתגלה לאדם בחלום – כו

פעמוני־עטרה של ספר תורה מצלצלים (סימן למות החולה) – מב

פקיד יהודי (אצל איטלקים) –נ

פראנק זהב (מטבע) – לד, מה, סט

פרה – א (אכילתה כמשימה), סז (ענקית נותנת חלב ודבש)

פרוזאטי (מזכיר המושל האיטלקי) – נ

פרוטה – לז

פרוכת (מתנה לספר תורה) – מב

“פרושי” (סוג דג אמנון) – יג

פרחים –ב (צצים מפי צדיק מדבר – 222.11 V, או מן האדמה שבה נוגעים – 971.6 D 1454.7,F)

פרנסה מרוכלות – טו

פרנסי הקהילה – כב

פרס –ו (על ביצוע משימה), יב (על שהייה במקום סכנה)

פרעות ביהודי אלכסנדריה – מא (הע)

פרשת דרכים – נא

פשיטת רגל של סוהר – כג

“פתחה” (הצעה רשמית של שידוך) – מט

פתיחת פה לשטן – נד פתק מאגי: שם של שד ( 2074.2.4 D) – א

צבא מדכא מרידה – נה

צבועים – המסוכנים ביותר (א"ת 910 * כ') – לג

צבירת ממון כמטרה בחיים – ד

צבע – נא

צבעי בחיר ליבה של נסיכה: שחור, לבן, אדום – סג

“צגייר” (ס' תורה בדרנה) – ר': ספרי תורה, “זגייר”

צדיק (צדקת) – יד (משכך סערה – 2141.18.1 D), מה, ע (קברו מרפא – (V 221

צדק (חוש מפותח בחיות) – נג

צדקה – לה, נט (הניתנת בעולם הזה, מלווה לעולם הבא, מצילה מגיהינום)

צהיבות פנים (כמחצלת) – סג

צוואת – א (אב), ט (אשה לבעל), י (הע: אב בסיפורי הרפתקה וחכמה), כא (אם), מ (שכיב מרע)

צום – לה (שאלת חלום), כב ו־מז (להעברת רוע הגזירה)

צורפי כסף וזהב – לו, מח, מט (יהודיים בטריפולי, שוק של)

צורר ישראל מסית נגד היהודים – כב

צחוק הבעל מעורר את חשד אשתו – מ

ציד הירח (האור) כדי להביאו הביתה (J2271.4) – סח

ציון, מצודה – נז

צייד – נא, נג, סו

צילום (בנוסחה מאוחרת) במקום תמונה

(בנוסחה מקורית) – א (הע)

צילצול פעמוני העטרה של ס' תורה – מב

ציפור – א (מגלה נסתרות, אוכלת גמלים), נא (מדברת, נהפכת לנערה)

“צלאת לישיבה” (בית הכנסת הראשון בטריפולי) – כז

צמידים – סד

צניעות (של חכם) – לא

צעיף לכיסוי הפנים – ט

צעיר(ים) – ט (מתחזה כחסר אונים, זוכה לעזרת הנערה), יט (רוצים לנקום עלבון רבם), מט (מתמנה לשופט ראשי, נט (האחים מצליח)

צער – ט (בעלי–חיים), מט (על אי יכולת להשתמש בשכל ובכישרונות)

צפרדע ככלה (א"ת 402) – נט

צרור (שם מקום ומשפחה) – מה (הע)

קאדי (שופט ערבי) – כ, כג, לד, לה, נא, נה, ס (הע), עא

קאראביניירי (חיילים איטלקיים) – נ

קארו, ר' יוסף (בעל ה“שולחן ערוך”) – כו

קבורה – ז (של אב), מח

קבלת שבת – יז

קבר – נד, סז (אם)

קבר קדוש – טז (של ר' שמעון לביא, הע: לגויים טומן יהודי – א"ת 1842 * ה'), כה (של ר' שמעון לביא), ע

קדושה – ר' בית–כנסת, ספר תורה, קבר קדוש

קדיש – נ, נט

קהילה יהודית – טז, כח, מא–מג, מה, מז (הצלתה – א"ת 130% ב'), מח, נ, סט

קוהלת – גז

קול – יב (חלוש של מפלצת), כד (“ערב” של חזן – א"ת 1831)

קומיסר (קצין איטלקי) – נ

קומפלימנט למכוער – לג

קוסבאת־מסילאתה (=“מגדלים”) – נ, סח

קוסם (ים) – ז (רופאים), נא (נופח רוח חיים בנערת העץ), סד

קוסקוס (מאכל) – ל

קורתאן – מט (חוקי הנישואין כו), נה (שבועה בו)

קורדיה (בית־חזה מרוקם של הערביות) – מט

קטיפת כל הפרחים בשדה (משימה) – לב

קידוש – יז (בליל שבת, עד חצות), נ (על היין)

קינאה – כא (אח בכור באחיו הצעיר), נה (שכנים בעושר שכנם), סו (בין אחים)

קינה על מות ילדים – מט, סג

קיצוץ ידיים (עונש על גניבה) – נה

קירח – לג (אין לסחור אתו – א"ת 910 * ר'), לט (פיקח)

קירנייקה – מא (הע)

“קלאוס הקטן וקלאוס הגדול” (א"ת 1535) – כא

קמיעות – סד

קמצן – ד, לז, מח (הופך לבעל צדקה; חוזר בתשובה בעקבות מכות בלילה –א"ת 1704 א'), נא, נט (נענש; חוזר בתשובה בעקבות חלום – א"ת 756 * ז')

קניית חכמה (עצות טובות) – לג (א"ת 910 ז', 163.4 J)

קנס כעונש – יג

קפה ללומדים – כט

קפיצת דרך – נא

קפקפי ברזל – סג

קצב – ה

קצין – יג (בריטי), לו (איטלקי, טורקי), מח (טורקי), נ (איטלקי)

קראול (משטרה) – מט, נה

קריאת התורה – מב

קריאת שמע – יז

קריעת – ז (בגדים לאות אבל), לז (שמלה – סימן לשיגעון), סג (קפקפי ברזל: משימה)

קרמאנלי (משפחת מושלים בטריפולי) – מז, מט, סט (יוסוף פאחה), עא

“קרסצנציה” (א"ת 712) –ג

קשיטה (מטבע) – מח

קשירת בוגדת לזנב סוס משתולל – נד

ראייה חוזרת עם החזרת עיניים –ב

ראיית פני הנערה מסתיימת בנישואין – ט (הע)

ראפיק ביי (שליט מוסלמי בקוסבאת)

ראש – אשה ערוף (מט), דת (עא), חודש אלול (מא, מד), כבש כמיטעם (לט), עיר (לז), קהילה (כב, מא), שודדים (לג, לו)

רב(נים) – כב, כד, כו–כח (סגי–נהור), כז (סגי–נהור לומד בחברת ר' שמעון בר יוחאי), ל (סגי–נהור זוכה לגילוי) מ, מה, מז, מט, ע (מתגלה לאלמנתו בחלום), עא

רברבן נענש ומושפל – לב

רדיפה אחרי דג – יג

רואה ואינו נראה – כה

רובין, ר' יוסף (דיין בטריפולי) – כח (הע)

רובע יהודי (בטריפולי) – מז

רווחה ליהודים בזכות מעשה יחיד – יד

רווק בגלל קמצנות – ד

רוזנים – נא

רוכל – טו (יהודי ירא שמים), יז, כב (מנצח גוי בוויכוח, מציל קהילה יהודית), לג (מוכר עצות, פיתגמים), לו, מח

רועה – כא (תמים וכסיל), לב (פיקח מבן־מלך), מז (כבשים יהודי – פיקח), סו (גמלים – כסיל)

רופא(ים) – ז, לג, לז (בעזרת אשמדאי מגרש דיבוק מגוף החולה), מא (איטלקי), מח (טורקי), נא

רוקמים יהודים בטריפולי, שוק של – מט

ריאל (מטבע) – מט

ריב מבויים – לה

ריבית גבוהה – מח

ריח אדם עולה באף המפלצת – לג

רימונים מרפאים במקום שבו אין רימונים – לג

ריסוק עצמות (עונש לבוגדת) – נד

ריפוי –ג (פלאי – 2161 D), לז (ע"י שותפות עם אשמדאי), מב (של גוי, בזכות ספר תורה), מד (בשל חזרה בתשובה), נא (הנסיכה, מי גרם לו? – א"ת 653 א'), סג (חולת רוח: משימה), ע (ע"י צדיק – 221 V)

ריקמה על קורדיה – מט

רישום תושבי הכפרים – נ

רישיון לנשיאת חרב – מט

רכיבה על מטאטא – סג

רכישת – מג (ספר–תורה מקודש), ס (הע: אימון, בזכות הפצים מזוייפים)

רמאי מרומה – יא (הע), נב (ע"י תקווה לזכות בנתח שמן יותר – 1667 K)

רמז לאב שבנותיו הגיעו לפירקן (פרי מלון) –ב

רעב – כח (מאונש: יד), לה (בגלל חוסר עבודה)

רפואה (מקצוע) – נא

רצח – יט, מט (של אשה, נחקר), סו, סז

רקח, בנימין (שמאי הצורפים בטריפולי) – מט

רקיע שלישי – לח

רשות להרוג זבובים בכל מקום (פסק דין) – ה

רשת דייג – יג

שאייף (נווה מדבר) – מה (הע)

שאלות – כב (ליהודים – א"ת 922*ג'), נא (פרובוקטיביות לדיבוב הנסיכה)

שאלת חלום – כו, ל, לה

שבועה – (על חומש), סז (בדת ובאמונה)

שבועיים של השתכרות – ז

שבטים – נה

שבע(ה) – אוניות (ב), בנות־מלך (ג), בנים (ז), בעלי מקצוע (נא), חדרים (לג, מא), חמורים (כא), ימי אבל (ס), לידות (ג), צעדים (לה)

שבעים נפש במשפחה – לה

שבת – יא (דרשה בה), יג (פרשת “בשלח”), טו, יז, לא, סח

שבתאי חלפון (פונדקאי) – לו

שד(ים) – א (נושא אשה, רואה ואינו נראה, עוזר, הע: במקום היות), יב (הורג בני אדם ואוכל בשרם), טו, לז (בשותפות עם אדם – א"ת 1164 ד'), מח (“מבויימים” מחזירים קמצן בתשובה – א"ת 1704 * א'), נא (חוטף נסיכה, מהפך נערות לציפורים), נה (נכנס בסוס), סה (כסיל – א"ת 1030 (1059

שד"ר (שליח דרבנן מארץ–ישראל) – מא (חכם זעירא)

שואני, שאול (פרנס יהודי במיסורטה) – יד

שודד(ים) – טו (חוזר בתשובה – א"ת 955 *ג'), כה (מוכים בסנוורים), לג, לו (פוגש את מטיבו – א"ת 955 4 ג'), מא (הע: שיתוקו כעונש על גניבת ספר תורה), נז (מבויים)

שוחטים – לא

שוטטות בעיר בליל סערה – מט

שוטר(ים) – יז (לווים אצל יהודי), סו “שולחן ערוך” (ספר) – כו

שולטן – ג, מז (טורקי), נה

שומר(ים) – ז (לילה), יח (מוסלמי של בית עלמין יהודי), לט (ראשו של הכליף)

שונא ישראל – כב

שועל משחרר נמר שבוי – נג

שופט – ה, יג (חוזר בו), נג (סוס), נה (מגלה את האשם – א"ת 926 * ה' ב'), נח (חכם)

שוק – טו, כג, כח, לה (“מושיר” בטריפולי), מח, מט (צורפים ורוקמים), נ, סג (עבדים). ר' גם: סוק

שור – מ (מתלונן על גורלו; מוסת ע“י חמור – א”ת 207 א'), נג (שופט במשפט בעלי–חיים)

שושנים – סג (נבולות נפתחות מתליהן), סד (מיובשות לבושם)

שותפות – לז (אדם ושד – א"ת 1164 ד'), לח (במיסחר), סה (עם משוגע – א"ת 1059–1030)

שחיטה – ט, לא (הילכות –), סו (של עגלה יחידה)

שחרית (תפילת) – כו

שטן משחרר את קרבנו כשאינו יכול לבצע משימה שאדם הטילה (303.16.19.3 G) – לב

“שי” (משהו, כלום) – לד

שי מן השמים – מא (הע)

שיבחי צדיקים וקדושים – ע (הע)

שיגעון – לז, סג (נרפא)

שידוך (ביטולו כנקמה ע"י פקיד נעלב)

שיחרור מידי שטן, כשזה אינו יכול למלא את המשימה שהוטלה עליו 303.16.19.3 G) – לב

שיחת – כב (רמזים), נו (עופות)

שיטוי הנשים בבעליהן (א"ת 1406) – ח

שיטפון אינו פוגע ביהודים – יח

שייך – לה, נה (חכם)

שיירה – לג, סו

שיכור(ים) –ו (מהתלות ובדיחות עליהם – א"ת * 1703), ז (הע: בבית־ משוגעים)

שיכחה כמרפא – ז

שיכנוע–מז (הע: במקום מעשה מאגי), נט (הע: ריאליסטי במקום חלום)

שיכרון מפיג צער – ז

שילטון הטורקים – יז

שימחה לאיד –כ, נב

שינה על בטן ריקה, סגולה לחלום – לח

שינוי מזל לטובה – ה

שיפשוף חרוז על קבר פותח אותו – סג

שיר בסיום הסיפור – לב

“שירת הים” – סגולה נגד טביעה – יג

שיתוק כעונש על הילול הקודש – מא (הע), מב, מד, מו

שכונת היהודים – טו, ס

שכיבה על האדמה לאות אבל – ז

שכל אדם וכשרונותיו ללא שימוש – מט

שכנות טובה בין יהודים לערבים – מח

שכנים חשודים בגניבה – נה

שכר – יא (על השבת אבידה), כב (עבודה כמשקל הצמר שספג את זיעת העובד)

שלג – סג

“שלגייה” (א"ת 709) –ב (הע)

שלוש(ה) – אבידות (יא), אורחים (כט, לט), אחים (נא, סו), בנות (א, ב, סא), בנים (ג, י, נט, ס, סא, עא), גנבים (נו), דברים (סג), דתות (לה, לח), זוגות קפקפי ברזל (סג), זקנים (מוחמא, ישו, משה – לה) חברים (נא), חודשים (מז), חפצים (נו), חתולים (לג), ידידים (לח), ילדים (ג), ימים (לט, מ, נד, לה), מחזרים (ח), מנות (לו), משימות (א – לחתן מיועד, נא), משמרות (נא), מתים (נ), ניסיונות (נא), נשים (מט), עצות (לג: קנויות – א"ת 910 ב'), עצי־תומר (מט), עצלנים (נו), פינות (נט), פעמים (ב, ח, נא – דיבוב, נה, סג), צלחות (לו), קצוות (נו), רימונים (לג), רקיעים (לח), שודדים (טו), שוטרים (נד), שותפים (לח), שליחים (ח), שנים (כא – מאסר), שעות (נו), תלמידי חכמים (כט)

שלוש מאות –כ (לירטות), לז (תותחים), נב (שקלים)

שלושים (ימי אבל) – ס

שלושים ושלוש (שנים) –ל

שלושת אלפים – מט (ריאלים)

“שלח לחמך על פני המים” – לו

שליה –ח (המלך מנסה לפתות אשה יפהפיה), מז (ציבור). ר': גם שד"ר שליטה מגית במי הים (2151.1 D) – יד

שלל מתחלק בקבר על–ידי שודדים ( 335.1.2.2 K, א"ת 1654) – נו

שלמה, סוחר מטריפולי – מה

שלמה המלך – מ (הע: מלמד שפות חיות), נז, נח (ואשמדאי – א"ת 757)

שם של שד על פתק מאגי – א (הע)

שמאי (“אמין”) יהודי – מט

שמונה – כא (חמורים), לח (עלמות בגן העדן המוסלמי)

שמונים מיתרים (של עוד) – נא

שמח בחלקו מנצח – לט (א"ת 844 * ב)

שמירה – מט (של העיר), נא (בלילה, בחורשה)

שמן – יז (מיצרך חיוני), מא ו־מב (למאור בבית הכנסת), נ (תעשיית) שמנים (במשקל) בלתי רגילים – נו

ר' שמעון בר יוחאי – יז (בחלום), כז

שמש בית–הכנסת (בית־הדין) – יז, כז, לט, מב, מה (הע), מח, נ

שמש נלכדת בדלי מים – סח

שנה – מט (ראשונה לנישואין, חוקים מיוחדים), נא (לביצוע משימה)

שנהב – סו

שני – אחים (כא, נא), פירושים לשיחת רמזים (כב)

שערות – א (שריפתן מזעיקה עזרה – 991,D 1421.0.3,D 1454.2,D 71.3 H), ב (נהפכות לזהב), לג, סא (גורמות להתאהבות – 11.4.1 T)

שערי גן עדן – לה

שעת רצון בשמיים – סה

שפת חיות ועופות (א"ת 670) – מ

שפת רמזים (סימנים) בוויכוח דתי (א"ת 924 א') – כב

שקית לצדקה – לה

שקל כסף (מטבע) – נב, סב

שר – יג (הים), כב (צורר יהודים), נד (המשטרה), נז

שרביט המלוכה – נז

שריפת – א (“שם” או שערה מזעיקה בעליהם – 2074.2.4 D 1421.0.3,D ) ח (הרשעים כעונש), לה (בגיהינום)

שרשרת – יב (זהב טהור – מתנת שד לאדם), לט (אדומה בצוואר התרנגול)

שתיוי, מעתוק (גבאי בית הכנסת בזליטין) – מה (הע)

שתייה – א (של תעלות דבש וחמאה), ו' (של בירה)

שתיקת פעמונים (סימן טוב) – מב

תאונת מוות – נד

תביעה משפטית אבסורדית – לד

תובע קובע את מקום שבועתו של הנתבע –כ

תוף – כא (“פלא” מעור חמור), נא

תורה – לט. ר' גם: לימוד תורה, ספר תורה, “תלמוד תורה”

תותחים לגירוש הדיבוק – לז

תחבולה –ו (לסילוק בעל הבית), יג (להיפטר מדייג לא רצוי)

תחייה – ר': החייאה

תחנת משטרה – כ

“תחפושת” של מת – מח

תחרות –ב (פיטום פרות), י (כישרונות להרוויח כסף), יג (כלכלית בין ערבים ליהודים), לג (בין שר יהודי ולא יהודי – א"ת 910 * ל), לו (העצלן ביותר – א"ת 1950), לח (חלומות – א"ת 1626)

תיווך (מקצוע) – לט

תייש – דרשן, חזן (א"ת 1834) – כד

תינוק־פלא מציל קהילה יהודית (א"ת * 730 ח') – מז

תכונות בעלי חיים – מ

תכריכים – מח

תכשיט(ים) – לו, מב (ספר תורה), מט (כלה), סד

“תלה עצמך באבוד הונך” (א"ת 910 ד') – לג

תלייה – יז (כעונש על “הרעבת עיר”). נא (בשער הארמון), נד (פומבית כעונש על גניבה), נז (בראש חוצות)

תליין (מקצוע של יהודי) – לט

“תלין כעסך לילה אחד” (21.2 J) – לג

“תלמוד תורה” (מוסד) – כב. ר' גם: לימוד

תלמידי חכמים – נט. ר' גם: רבנים)

תמוז – ע

תמונה – א (גורמת לאהבה – 11.2 T) ח (של אשה בידי בעלה גורמת לו צרות)

תמיכה בתלמידי חכמים – נט

תמימות – ט (מבויימת של צעיר משפיעה על נערה), כב, לב (של רועה)

תמרי פזן משובחים – סז

תן (נבלה של) –ד

תספורת בין פסח לסוכות – מח

תעודה חתומה כעדות על ביצוע משימה –סג

תעלות מלאות מלאות דבש וחמאה, שתייתן כמשימה – א

תער־גלבים (כלי התאבדות) –ז

תעשיית שמן – נ

תפוח (זהב) קובע את בחירתו של החתן – 316 H) – ב

תפילה – טו, יז (במיסגד ביום ו'), כב ו־מז (להסרת רוע הגזירה), לה (יום ו' בצוהוריים), מז (עצרת, אינה נפסקת גם בפני מלך), נט (לעילוי נשמה)

תפנית הומוריסטית בסיפור – ס (הע)

תפקידים זהים לפחה ולרועה – מז

תקיעת – (יתד כהוכחה על נוכחות בבית הקברות – 384.2 N), לז (כף לסיום העיסקה)

תקנות לחיזוק היהדות בטריפולי – טז (הע)

תרבוש – ז

תרומות ונדרים – מא (הע: של ערבים לבית־כנסת), מה

תרהונה (שרשרת הרים) – יח

תרנגול(ת) – כב (סמל המשיח לעתיד), מ (לועג לבעל־כסיל), נג (שופטת במישפט חיות), סד (מובילה לבית קסום)

תשובה – ר': חזרה בתשובה

תשובה לשאלה – יב (קובעת גורלו של אדם לחיים או למוות), לג (הע: מחמיאה לשואל)

תשובה, ר' שלום (דיין בטריפולי) – יט (הע)

תשלום תמורת ראיית פני היפהפייה – ט

 

מפת היישובים היהודיים בלוב.    🔗

 

תמונות    🔗

חובה נעימה היא לי להודות כאן לכל אלה שהעמידו לרשותנו את הצילומים שברשותם לשם גילוף ופירסום בקובץ זה: המספר ויטוריו מימון מאשקלון – לוח 16; משה זוארץ (ח' לוח 6) – לוחות 1, 6, 10; ועד קהילות לוב בישראל (באמצעות פריג’א תייר מתל-אביב – לוחות 4, 7, 11; “ארכיון הסיפור העממי בישראל” (המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור של עיריית חיפה) – לוחות 14, 15; שאר הלוחות נלקחו מתוך כהן-מורנו.