"אִם אַתה רוֹצה להיוֹת גיבּוֹר כּאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ,
מנַתק השלשלָאוֹת, הרבּה לאכוֹל עֵשׂב. תהיה חָזק כּשוֹר". כּך אָמר הדוֹד יוֹחנן קפּליוּק ללמ’לה. ולוּלא הגנן של כּכּר דיזנגוף שחָרד לדשאָיו, לא היה קץ לגבוּרת למ’לה.
הכּל, אַנשי השכוּנה כּוּלָם, דיבּרוּ על למ’לה ועל גבוּרתו. אָמרוּ שהוּא מפּיל בּיד אַחת את כּוּלָם, אפילו את צבינג’י. אָמרוּ שהוּא קוֹרע בּידיו תיִל דוֹקרני. אָמרוּ שהוא יכוֹל להריץ מריצה מלאָה בּטוֹן. אָמרוּ שראוּ אוֹתוֹ מרים אַרגז, אַרגז מַמש, מלא עגבניוֹת, אֵצל הירקן.
התּמיהה היתה אֵפוֹא לא קטנה, שכּן מעוֹלָם לא נוֹדע למ’לה במעשׂי גבוּרה. אִם קשרוּ לוֹ שבחים היה זה בּשל חָכמתוֹ, בּשל קריאתוֹ השקוּדה בּספרים וידיעתוֹ הרבּה, אבל מעוֹלם לא בּשל גבוּרתוֹ.
עד שיוֹם אֶחד ראוּ את אִמוֹ של למ’לה רצה למרפּאת קוּפת־חוֹלים הסמוּכה. שם תפשׂה אחד הרוֹפאים והריצה אוֹתוֹ אַחריה לביתה, כשסינרוֹ הלבן מתלבּט בּין רגליו וּשני צינוֹרוֹת גוּמי אדוּמים משתלשלים מאָזניו.
אז נוֹדע שלמ’לה נפל למשכּב.
ועוֹד נוֹדע, שלמ’לה אָכל עֵשׂב, בהאמינו שהעֵשׂב הוּא סם גבוּרה וכוֹח.
שבעה ימים, בּסך הכּל, אָרכה גבוּרתוֹ הפּלאית של למ’לה.
מקצת מן הדברים שאַספר לכם בּזה שמעתי מפּי דוֹדוֹ של למ’לה, יוֹחָנן נתניה קפּליוּק, מקצתם נוֹדעוּ לי מפּי אִמוֹ וחבריו.
יום אֶחד לפני שבוּעיִם – כּך מתחיל הסיפּוּר – הלך למ’לה עם דוֹדוֹ נתניה קפּליוּק לחנוּת המַכּוֹלת. למ’לה זה אך שב מלימוּדיו בבית־הספר והסכּים להילָווֹת אל דוֹדוֹ, שיצא לקנוֹת לחם לסעוּדת הצהריִם.
בדרכּם עמדוּ למ’לה ודוֹדוֹ ליד לוּח המוֹדעוֹת. היתה שם מוֹדעה אַחת על “נשף כּוֹח וּגבוּרה” שיערך בּבית־העם. למ’לה קרא את המוֹדעה כּוּלָה, אוּלָם התקשה בּקריאַת שמוֹ של גיבּוֹר ההצגה.
“אֶמיל קוֹרוֹ… קוֹרצ’אֶ…” ניסה למ’לה לקרוֹא את השם המוּדפּס במוֹדעה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת מאירוֹת עֵינַיִם.
“אינךָ יכוֹל לקרוֹא שם כּל כּך פשוּט?” שאַל אוֹתוֹ דוֹדוֹ כמתגָרה.
“אֶמיל אני יכוֹל לקרוֹא,” אמר למ’לה, “אבל שם משפּחתוֹ משוּנה: קוֹרצ’א… לא, אי אפשר. דוֹד נתניה מה השם הזה?”
“למ’לה, נא לקרוֹא לי בּשמי המלא – דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק!” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה, שלעתים (בּזמן האַחרוֹן – לעתים תכוּפות מדי) נכנסה בו רוּח תזזית.
“דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק, מה השם הזה שבּמוֹדעה?”
“השם הוּא אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ!” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה.
"ומי זה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, דוֹד
יוֹחָנן נתניה קפּליוּק?" שאַל למ’לה בּחיל ורעדה, שכּן דוֹדוֹ בּיטא שם זה בכוֹח ועזוּז.
“אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ,” אמר דוֹדוֹ של למ’לה, “הוּא ידידי. והוּא ודאי לא ישכּחני ויבוֹא לשתוֹת עמי כּוֹס תה. ודאי יבוֹא לראוֹת אִם עוֹדנוּ יכוֹל להשכּיב אוֹתי על הרצפה בּמפתח חצי־נלסוֹן…”
“אבל דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק…” קרא למ’לה.
“למ’לה יקירי, למען הקיצור אַתה יכוֹל לקרוֹא לי דוֹד י”ן קפּליוּק," אָמר דוֹדוֹ י"ן קפּליוּק.
" דוֹד י“ן קפּליוּק,” התחנן למ’לה, “מי הוא אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ?”
“לא. לא. לא,” קרא הדוֹד בהתרגשוּת, “לא – אברהם. שאַל אוֹתי מה שתשאַל, אבל בשאלָה כזאת אַל תּעליבני. פשוּט לא יפה. ‘מי זה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ?’ הרי הוא ספוֹרטאי צ’כי. מרים משקלוֹת, קופץ ומתהפּך, מרקד על חבל ועל חוֹל כּבוּש, ועל הכּל – לוֹבש מכנסיִם מעוֹר נמר, הקרוּיים בּפי כל ‘מכנסי טרזן’. הרי כּך כּתוּב כּאן במוֹדעה: 'העֶרב בּשעה שמוֹנה וָחצי, בּאוּלָם בּית־העם, יציג אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ את הצגת הגבוּרה והכּוֹח!”
הדוֹד סיפּר אז ללמ’לה על היכּרוּתוֹ עם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, וכיצד היוּ שניהם מתחרים בהיאָבקוּת, בּבּוֹכּס, בהרמת משקלוֹת ובמיני ספורט אחרים. לאַחר שהלהיב את דמיוֹנוֹ של למ’לה – וּללמ’לה, כּידוּע, דמיוֹן לוֹהט – החליטו שניהם ללכת להצגת הגבוּרה והכּוֹח של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ שהיתה עתידה להערך אוֹתוֹ עֶרב.
האוּלָם היה מלא מפּה לפה. הקהל פּיצח זרעוֹנים, שתה גזוֹז מבּקבּוּקים ושתה בּצמא את דברי הכּרוֹז שעל הבּמה. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ עצמוֹ היה חבוּי מאחוֹרי המסך. הכּרוֹז הזמין את גיבּוֹר ההצגה אל הבּמה, ולקוֹל תשוּאוֹת ומחיאוֹת כּפּיִם החוָה הגיבּוֹר הצ’כי קידה.
הכּרוֹז קרא:
"הגיבּוֹר הידוּע ־ אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ. הסוּ – הסוּ –
הסוּ! איש מכּם לא יפלוֹט נשימה עֵת ינתק אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ את שלשלאוֹת הפּלדה המפוּרסמוֹת, שבּמשך מאַת השנים האחרוֹנוֹת לא ניתּקן איש אף פעם אַחת. רק אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ! שׂימוּ לב – "
אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, לבוּש מכנסיִם מעוֹר נמר, נטל את השלשלאוֹת לידיו.
“מכנסי טרזן!” קרא למ’לה בהתרגשוּת רבּה.
“שׂימוּ לב,” קרא הכּרוֹז, " אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ ינתק את שלשלאוֹת הפּלָדה המפוּרסמוֹת – בצפּרניו האיוּמוֹת! שׂימוּ לב בבקשה, בצפּרניו האיוּמוֹת! ואַל נא תגרעוּ עֵיניכם משרירי הנחָש שבּמתניו, משרירי השוֹר שבּערפּוֹ, משרירי הפּרד שעל צלעותיו. ושׂימוּ לב, בּבקשה מכּם, לצפּרניִם, לצפּרניִם האיוּמוֹת של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ!"
עֵיני הקהל היו דבוּקוֹת בּאֶמיל ובשלשלָאוֹתיו. הוּא ניתקן כּאילוּ היוּ עשׁוּיוֹת פּשתן. אך ניתקו השלשלָאוֹת, ומייד חָזר הכּרוֹז וּפּתח את פּיו וקרא:
“ועתה – ועתה – קהל נכבּד! אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ יראה לַכם כּיצד הוּא מרים משקוֹלת בּת מאָה־וחמישים קילוגרם! שׂימוּ לב: בּת מאָה־וחמישים קילוֹגרם, אף לא גרם פחוֹת. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ הוּא האֶחָד והיחיד שהרים משקוֹלת זוֹ במאַת השנים האַחרוֹנוֹת. שׂימוּ לב, רבּוֹתי, אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ אוֹזר את מתניו…”
עֵיני הקהל היו מרוּתקוֹת אל אֶמיל. למ’לה היה מלא התפּעלוּת.
“דוֹד י”ן קפּליוּק," לָחַש לדוֹדוֹ. “תראה אוֹתוֹ, תראה אוֹתוֹ! גם אני רוֹצה להיוֹת גיבּוֹר נוֹרא ואָיוֹם כּמוֹהוּ!”
“אין לךּ דבר קל מזה. קח אותי לדוּגמה,” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה, “דמה בנפשךָ, כּי כּשהייתי בּן גילך, בּן שתים־עֵשׂרה, היתה קוֹמתי כּקוֹמתךָ בּדיוּק. רגע, אוּלי קצת נמוּך אפילוּ! ותבּיט עלי עכשיו – גבוֹה?”
“אבל אני הכי חלש בּכּתה,” אָמר למ’לה כּמעט בּקוֹל בּוֹכים, “כּל הילדים מרבּיצים בּי, ויש בכּיתה אפילוּ ילדות שיכוֹלוֹת להפּיל אוֹתי…”
ברגע זה פּרץ הקהל במחיאוֹת כפּיִם וּבשריקוֹת. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ הרים את המשקוֹלת. הכּרוֹז הכריז על הפסקה קצרה, שלאַחריה יראה הגיבּוֹר הנוֹדע, אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, לקהל את הקטע “גלגלי הרכּבת”.
–“התזמוֹרת והמזנוֹן,” קרא הכּרוֹז, “ישיבוּ לָכם את רוּחכם שאָבדה לָכם מרוֹב פּחד בּעֵת הצגת הגבוּרה של הגיבּוֹר הנוֹדע!”
בּעֵת ההפסקה לא הרפּה למ’לה מדוֹדוֹ. הוא רצה לָדעת מהוּ סוֹד הגבוּרה. “אבל, דוֹד י”ן קפּליוּק," אָמר, “מה עשׂית אַתה כּדי להיות כּה גיבּוֹר?”
“אָה־ה,” אַמר הדוֹד, “עתה אני בּן חמשים וחָמש, ושוּב נמכתי בּעשׂרים סנטימטרים, ועיקר משקלי נצטבּר בכרסי. אוּלָם, כּאשר משקלי היה 100 ק”ג, וקומתי 185 ס“מ, האמן לי אברהם, כי אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ צריך היה לָבוֹא ללמוֹד אֵצלי כּיצד מבצעים מחזוֹת גבוּרה. אוּלָם הלא שמעת באָזנךָ את דברי הכּרוֹז. לא שלשלָאוֹת הפלָדה ולא המשקוֹלת בּת 150 הק”ג לא נזדמנוּ לידי מישהוּ, מלבד אֶמיל, בּמשך מאַת השנים האַחרוֹנוֹת. כּיצד אֵפוֹא תבקש ממני להרימן וּלנתקן?"
הדוֹד היה מסוּגל לדבּר בּלי סוֹף ובלי קץ.
" אבל דוֹד י“ן קפּליוּק,” אָמר למ’לה קרוֹב לבכיה, “אֵיני מבקש מידךָ כּזאת. שאלתיך מה עשׂית אַתה, ומה עשה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, כּדי להיוֹת חָזק כּל כּך. כּי גם אני רוֹצה להיות חָזק וגיבּוֹר. אני רוֹצה להיוֹת כּל כּך חָזק, שאַף אֶחד לא יוּכל להרבּיץ בּי בּרחוֹב. מה עשׂיתם אַתם כּדי להיוֹת כּל כּך חזקים?”
“אָכלנוּ הרבּה עֵשׂב,” אָמר הדוֹד לאַחר מחשבה. “קוֹדם כּל אָכלנוּ הרבּה עֵשׂב. גם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ וגם אנוֹכי. כּכל שתרבּה לאכוֹל עֵשׂב כּן תחזקנה עצמוֹתיךָ. קח לדוּגמה את הסוּס, את החמוֹר, את הפּרד ואת השוֹר. כּי הנה, מה לוֹחך השוֹר?”
“עֵשׂב,” אָמר למ’לה.
“עֵשׂב?!” שאַל הדוֹד בּתמיהה, “שלוֹש פּעמים עֵשׂב! שלוֹש פּעמים עֵשׁב ויוֹתר. אכוֹל הרבּה עֵשׂב. נכוֹן יוֹתר – רק עֵשׂב.”
למ’לה הרגיש שנחשׂפים לפניו סוֹדוֹת העתיד. בּלב פוֹעם מיהר להוֹציא מכּיסוֹ את פּנקסוֹ הקטן ואת עֶפרוֹנוֹ ורשם את דבריו של דוֹדוֹ. כּשראה י"ן קפּליוּק שלדבריו ניתּנת תשׂוּמת־לב רצינית בּיוֹתר והם נרשמים בּפּנקס, נתמַלא מרץ מחוּדש, וּלשוֹנוֹ התחילה מתגלגלת בּפּיו במשנה מהירוּת.
“בּודאי,” אָמר י"ן קפּליוּק, והוֹרה בּאֵצבּעוֹ ללמ’לה על הפּנקס, כּאוֹמר רשוֹם בּני, רשוֹם! – " קוֹדם כּל עֵשׁב. האִם חושב אַתה
בּאמת, כּי אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ שוֹתה עתה, בּהפסקת המנוּחה שלוֹ, ספל קקאוֹ? הוֹי, ילד תמים! קח נא את נעלי במַתּנה אִם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ אינוֹ לוֹעס עתה מלוֹא לוּגמיו מסַל העשׂב השמוּר עמוֹ בּמסתרים".
הדוֹד הבּיט סביביו, שאַף רוּח והמשיך: "לוּ מלאת את האוּלם הזה סוּסים, פּרדים, שוָרים וּפּילים, מַבטיח אני אוֹתךָ נאמנה, כּי למראֵה פּלאַיו של קוֹרוֹצ’נקוֹ היוּ עֵיניהם זוֹלגוֹת מיִם מרוֹב חמלה.
המשעֵר אַתה כּי סוּס יתמלא התפעלוּת למראֵה הרמת משקוֹלת בּת מאָה־וחמישים קילוֹגרם? הוֹ, ילד, אֵינךָ מכּיר את טבע הסוּסים. כּל סוּס ולוּ גם העלוּב שבּסוּסים, ירים כּמשקוֹלת הזאת בּשׂערה אַחת משׂערוֹת זנבוֹ והדבר לא יהיה ניכּר בּפניו, כּפי שהוּא ניכּר בפניו של אֶמיל. וּלמוֹתר להוֹסיף וּלשעֵר
מה יוּכל לעוֹלל השוֹר! והפּרד!! והפּיל!!! – וכל אֵלה לָמה?"
“עֵשׂב,” אמר למ’לה, שרוּח דבריו של דוֹדוֹ התחילה מפעמת אוֹתוֹ, “שלוֹש פּעמים עֵשׂב. רק עֵשׂב. אבל, מה עוֹד עלי לעשוֹת כּדי להיוֹת חזק?”
“מה עוֹד?” שאל הדוֹד בּתמיהה וגרד את סנטרוֹ באצבּעוֹ, " מה עוֹד? הוֹ, כּן, בּרוּר! עליךָ לבוֹר לעצמך שם־גיבּוֹרים הוֹלם. כּסבוּר אַתה שלאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ היתה גם מחצית הכּוֹח בּמתניו לוּ היה שמוֹ שם רך וגמיש כּגוֹן פוליסיה לארפיצייני? וזה היה שמוֹ בּאמת. לא, לא. הוּא שינה את שמו לאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ! זה דבר אַחר! שמע את הצלצוּל הזה," אַמר הדוֹד, וצוַארוֹ ופניו האדימו, ועוֹרקים כּחוּלים התבּלטוּ בּהם. “שמע: אֶמיל קוֹ־רררררוֹ־צ’צ’נקוֹ! שמע את הרררררררריש! שמע את הצדי! איזה צדי! צ’צ’צ’צ'! שמוֹ – זהוּ סוֹד גבוּרתוֹ!”
למ’לה מיהר לרשוֹם את הדברים האֵלה בּפּנקסוֹ. הרהוּר טרד את מוֹחוֹ, והוא אמר לדוֹדוֹ:
“אבל, דוֹד י”ן קפּליוּק, שמי אברהם, וקוראים לי אברהמ’לה, או למ’לה; אין זה מוצא חן בּעֵיניךָ?"
“רע מאד,” אַמר הדוֹד, “פּנוֹקיוֹ לבדוֹ יוּכל לפרק את עצמוֹתיךָ בּמַכּה אַחת וּלשחקן באֵין מפריע. עליךָ לגזוֹר כּליה על השם אברהם, לא כּל שכּן על אברהמ’לה או למ’לה!”
“וּמה תאמר אִמי על כּך?” שאל למ’לה בחרדה.
“היא אך תשׂמח!” ענה דוֹדוֹ. “החוֹשב אַתה בּאמת וּבתמים, כּי שמי היה יוֹחנן נתניה קפּליוּק מתחילת בּרייתי?”
הדוֹד פּרץ בּצחוֹק.
“שמי היה ליבּ בּנקל,” אַמר בּלחש. “אבל, יוֹם אחד בּאתי הבּיתה ואָמרתי לאִמי, מַאמא, מהיוֹם והלאָה לא יִקרא עוֹד שמי ליבּ בּנקל, אלָא יוֹחנן נתניה קפּליוּק. כּבר אָכלתי עשׂב דיִי, כּך אָמרתי לאִמי, וראוּי אני, בּצדק, להיקרא בּשם ההוֹלם את רוֹב כּוֹחי.”
למ’לה הקשיב בּנשימה עצוּרה לדברי דוֹדוֹ. “אָז מה קרה?” שאַל.
“בּתחילה,” אָמר הדוֹד," עטוּ עלי כּל בּני המשפחה ורצוּ לשסעני כּשסע לחמניה טריה. אבל אז חזרתי וּביטאתי את שמי הגדוֹל והאַכזרי בּמילוּאוֹ. ‘יוֹחנן נתניה קפּליוּק’ אָמרתי והכּל ננעצוּ לפתע בּמקוֹמם, בּאין כּוֹח להניד תלתל. זהוּ כוֹחוֹ של שם."
עֵצב רב ירד על למ’לה. “אבל אני איני יוֹדע שמוֹת אַכזריים,” אָמר לדוֹדוֹ, “מה עלי לעשׂוֹת?”
“ראשית,” אָמר הדוֹד, “הייתי מציע לךָ לשנוֹת את שמךָ מאברהם לאברם. אברם ולא אברהם.”
“מה ההבדל?” שאַל למ’לה.
“ההבדל רב,” אָמר הדוֹד, “למשל, אם ירצוּ לקרוֹא: הי אברהם, רוֹדפים אַחריךָ בּרח! אוֹ: הי, אברהם רסק את עצמוֹתיו. כּכה, אברהם בּכל הכּוֹח! כּלוּם אינךָ מרגיש מה חלָש כל הענין?” “אברה־ה־הם,” אָמר הדוֹד, וּביטא את שמוֹ של למ’לה בּבּוּז, “אברה־ה־הם – האינךָ מרגיש בחוּלשת השם?”
למ’לה ניסה לבטא את שמוֹ המלא כּדרך שעשׂה דוֹדוֹ.
“וּלעוּמַת זאת,” אָמר הדוֹד, “אברם, רוֹדפים אחריךָ! בּרח! אברם, רסק את עצמותיו. כּכה אברם. כּכה אברם, בּכל הכּוֹח! אברם! אברם! השם יוֹתר קצר, יוֹתר חזק, יותר קוֹלע למטרה!”
למ’לה ניסה את שמוֹ החדש וחיוּך של אוֹשר הציף את לחָייו.
“כּן, אברם,” אמר הדוֹד, “אברם זה שם נפלא. עכשיו נבחר לךָ כּינוּי. השמוֹת המוֹדרניים אינם כּינוּיי משפּחה כבימי קדם, אלָא כּינוּיים מַמש. בּימי קדם, עליךָ לָדעת, כּשרצוּ לציין את גבוּרתו של מישהו, היוּ נוֹהגים לבחוֹר לו שם משפּחה יפה, ותוּ לא. כּך קראוּ לשמשוֹן – שמשוֹן הגיבּוֹר. לאלכסנדר – אלכסנדר הגדול, או אלכסנדר מוּקדוֹן. בּימינוּ ודאי היוּ מכנים את שמשוֹן – ‘שמשוֹן כּפוּל־המַפרקת’, ואת אלכסנדר – ‘אלכסנדר חמש־מאוֹת־טוֹן’. לכן עלינוּ לבחוֹר לךָ שם חדיש, חזק ומבּיע. תן לי רגע לעיין בדבר…”
למ’לה ודוֹדוֹ ישבו ועיינו בדבר. לפתע, קרא למ’לה בּשׂמחָה רבּה: “מה תאמר על ‘אברם מוות־לכּל’?”
“הוֹי, הוֹי,” צחק הדוֹד, “אַתה מצחיק אוֹתי. הרי זה שמה של משחָה למלחמה בג’וּקים – ‘מוות־לג’וּקים’. אבל תן לי לחשוֹב.”
הדוֹד חָשב. וחשב. וחשב.
“יותר־מדי־אברם?” אָמר הדוֹד, “איך זה מוֹצא חן בּעֵיניךָ?”
למ’לה היה מאוּשר.
“יותר־מדי־אברם! רסק את עצמוֹתיו!” קרא למ’לה.
“רגע, רגע!” קרא הדוֹד וּפּניו הבריקוּ משׂמחה, " יש לי שם יוֹתר טוֹב. פּעמיִם אברם! רסק את עצמוֹתיו – פּעמיִם אברם! בּכל הכּוֹח – פּעמיִם אברם!"
למ’לה היה כחוֹלם. את דבריו הבּאים של הדוֹד שמע כּמתוֹך חלוֹם. הדוֹד אָמר: "ועכשיו, פּעמיִם־אברם לאַחר שידוּע לךָ, כּי עליךָ לאכוֹל עֵשׂב ושמךָ שם־גיבּוֹרים נפלָא. אין לך אלָא לכוֹפף ולשבּוֹר, לעקם וּלרסק, למחוֹץ וּלהשמיד, להרוֹס ולנפּץ, ולזעזע וּלקרקר, לטלטל וּלהשליך
כּל עצם אוֹ חפץ שבּדרכּךָ. ראית חוּט תַיִל? קח אוֹתוֹ בידיך וּקרע! לָראשונה יִקשה עליך הדבר, אבל אין זו אלָא שאֵלָה של הרגל. ההרגל הוּא הכּוֹח היוֹתר חָזק שבּחיינוּ, לכשתתרגל תוּכל לקרוֹע חוּטי תַיִל, חוּטי
טלפוֹן וחוּטי חשמל. ראית אַרגז עגבניוֹת אֵצל הירקן – קפּל את שרווּליךָ, אחוֹז בּוֹ כּבצבת והניפהוּ: הירקן יוֹדה לךָ. וּבעשׂוֹתך מעשׂי אַכזריוּת כּאֵלה, אמוֹר ושנן לעצמך: פּעמיִם אברם, פּעמיִם אברם, זרוֹק את הבּית הזה מכּאן, טלטל את הכּביש הזה ימינה, פעמיִם אברם…"
דבריו אֵלה של הדוֹד היוּ באָזניו של למ’לה כּמוּסיקה הנפלָאָה בּיוֹתר. וּבשעה שהכּרוֹז אָמר: “ועתה קהל נכבּד, לאַחר שנַחתם ונהניתם מהתזמוֹרת ומהמזנוֹן, ואֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ בּא על סיפּוּקוֹ מספל הקקאוֹ (מסַל העֵשׂב – אך הדוֹד ולמ’לה ידעוּ את האמת ושמרוּה בּלבּם) תוּצג לפניכם הצגת ‘גלגלי הרכּבת’ על־ידי הגיבּוֹר העוֹלמי הנוֹדע…”
“פּעמיִם אברם!” קרא למ’לה בחוֹם, “פּעמיִם אברם!”
הצוֹפים שישבוּ לידוֹ הבּיטוּ בּוֹ בפליאָה, אבל הדוֹד חייךְ חיוּך של שׂביעוּת־רצוֹן וליטף את ראשוֹ של למ’לה.
למ’לה חָזר מההצגה של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ בּשעה מאוּחרת. אִמוֹ כּעסה על דוֹדוֹ כּעס רב, כי למחרת בּבּוֹקר היה על למ’לה להשכּים ולָלכת לבית־הספר. באוֹתוֹ עֵרב לא ידעה אִמוֹ של למ’לה את דבר התוֹרה החדשה שלָמד מפּי דוֹדוֹ. לָכן, תארוּ לעצמכם, מה גדוֹלה היתה התרגשוּתה בּשמעה את בּנה יחידה קוֹרא משנתוֹ:
פּעמיִם אברם – רסק.
קרקר – פעמיִם אברם.
פּעמיִם אברם – נענע.
מעֵך – פּעמיִם אברם.
פּעמיִם אברם – כּווץ.
נפּץ – פּעמיִם אברם.
'כּל עֵשׂב, 'כל עֵשׂב. פּעמיִם אברם – 'כּל עֵשׂב.
היא קפצה ממיטתה, העירה את למ’לה ושאלה אוֹתוֹ לחלוֹמוֹ.
אבל הוּא לא ענה דבר. הבּיט בּה בעֵיניו המנוּמנמוֹת ונרדם. בּבּוֹקר הקיץ עייף ויגע. שלא כּדרכּוֹ הלך לבית־הספר ללא כל התלהבוּת.
אוֹתוֹ יוֹם היה יוֹם מוּזר מאד ללמ’לה. בּעֵת השיעוּר לתנ"ך ביקש המוֹרה את נעמי לספּר בּקצרה את תכנוֹ של פּרק ו' בספר יהוֹשע. “קראנוּ”, סיפּרה נעמי לכּיתה, “כּי יריחוֹ היתה סגוּרה ומסוּגרת מפּני בּני ישׂראל. אין יוֹצא ואין בּא. ויהוֹשע ציוַה על בּני ישׂראל לעבוֹר וּלסוֹבב את יריחוֹ, וארוֹן ד' בּראש ושבעת הכּהנים נוֹשׂאים שוֹפרוֹת יוֹבלים. ששה ימים סבב העם את יריחוֹ…”
“מספּיק נעמי,” אמר המוֹרה לתנ“ך, " עכשיו תספּר לנוּ אַתה, אברהם, את המשך הפּרק. בּבקשה, אברהם.”
ולמ’לה אמר: “הוֹלכים הלוֹך ותקוֹע בשוֹפרוֹת, והחלוּץ הוֹלך לפניהם, והמאַסף הוֹלך אַחרי ארוֹן יהוה, הוֹלך ותוֹקע בּשוֹפרוֹת. ויסוֹבּוּ את העיר בּיוֹם השני פעם אַחת. וביוֹם השלישי פּעמיִם…”
לפתע נשתנה קוֹלוֹ של למ’לה והיה לקוֹל קשה ומַתכתי, כּקוֹל כּרוֹז בּהצגת הקרקס. “פּעמיִם,” אַמר למ’לה, “פּעמיִם אברם. פּעמיִם אברם…”
“מה לךָ אברהם?” שאַל המוֹרה, “המשך נא: ‘ויהי בּפעם השביעית, ויתקעוּ הכּהנים בשוֹפרוֹת’…”
“תוֹדה לָכם, שוֹפרוֹת,” אָמר למ’לה למוֹרה, שהיה מוּכּה תדהמה, “סליחה – חצוֹצרוֹת. ועתה קהל נכבּד!” קרא למ’לה, " הגיבּוֹר הישראלי הנוֹדע פּעמיִם אברם, יראה לכם את הצגת ‘מעשה חוֹמַת יריחוֹ’. שׂימוּ לב ־ שׂימוּ לב! בּמשך השנים האַחרוֹנוֹת לא נמצא איש אשר יזיז בּשיניו, בּשיניו בּלבד, את חוֹמַת יריחו! פּעמיִם אברם!"
התרגשוּת גדוֹלה קמה בכּיתה. המוֹרה חָשב תחילה, כי למ’לה חוֹמד לוֹ לצוֹן ולכן אָמר לגעוֹר בּוֹ, אוּלָם לאַחר שהתבוֹנן בּוֹ בּתשׂוּמת לב אָחז אוֹתוֹ פחד גדוֹל, והוּא שלָחוֹ מיד הבּיתה בּלווית אחוֹת בּית־הספר.
הרוֹפא שבּיקר אֵצל למ’לה הרגיע את אִמוֹ הנבהלת ואָמר, שבּנה לא לקה בּמחלה לא בּקלה ולא בּחמוּרה. “אברהם עייף במקצת, הוּא משוּלהב עדיִן מהצגת הגבוּרה שראָה אֶמש,” כּך אמר הרוֹפא וציוָה עליו לישון.
ואָכן, לאַחר שעצם למ’לה את עֵיניו וישן שנת מרגוֹע, קם מלא מרץ. יוֹם המחרת עבר בבית־הספר ללא תקלוֹת, וגם בּיוֹם שלאָחריו לא נשמעוּ על למ’לה שוּם תלוּנוֹת.
אוּלם, יוֹמיִם לאחר בּיקוּר הרוֹפא, בּא לביתוֹ של למ’לה הגנן העירוני וּביקש לדבר עם אִמוֹ בסוֹדי סוֹדוֹת. היא הוֹציאָה כּל איש מעל פּניה ועשׂתה אָזנה כּאפרכּסת, לשמוֹע מה בּפיו.
“מאוֹד לא נעים לי הדבר,” אָמר לה הגנן ועל פּניו צער עמוֹק, “אוּלָם דוֹמני, שמחוֹבתי להוֹדיעֵךְ, שבּנךְ אוֹכל את הדשא שבּכיכָּר דיזנגוֹף…”
“אוֹכל את הדשא שבּכיכּר דיזנגוֹף?” קראה אִמוֹ.
“סליחה,” אָמר הגנן בּנימוּסיוּת רבּה, " מלחךְ את הדשא שבּכיכּר דיזנגוֹף."
אִמוֹ של למ’לה הבּיטה בגנן. פניו היוּ צמוּקים וּמוּכּי־שמש, ואף כּי נראָה כּנכוֹן בּרוּחוֹ, חָששה שמא נשדפה בּינתוֹ מחוּמה של השמש הקוֹפחת על ראשוֹ.
“הנוֹהג אַתה,” שאלה האֵם, " לעבוֹד בּקיִץ ללא כּיסוי ראש?"
“לא, גברתי היקרה,” אָמר הגנן והוֹציא מכּיס מכנסיו האחוֹרי כּוֹבע קסקט אפוֹר, “אני עוֹבד תמיד בכּיסוּי ראש. בּקיִץ כּבחוֹרף. בּנךְ, הדבר מאוֹד לא נעים לי, בּנךְ מלחך את הדשא שבּכיכּר דזנגוֹף”. הגנן כּילה את דבריו והלך לדרכּוֹ.
כּשבּא למ’לה הבּיתה ניגשה אֵליו אִמוֹ וּבחנה את פּניו מקרוֹב. מסביב לפיו נראָה קו ירוֹק. אֵין ספק כּי אמת דיבּר הגנן. למ’לה אף הוֹדה בּכך בּעצמוֹ.
אִמוֹ לא סיפּרה את הדבר לאָביו, כּי בּטוּחה היתה שלמ’לה אָכל מן הדשא כּדי להפתּיע את חבריו ועשׂה זאת סתם כּמעשׁה קוּנדסוּת. אוּלם, בּאוֹתוֹ עֶרב בּא לביתם בּעל חנוּת־הפּרחים שבּפּינה והתלוֹנן בּאָזניה כּי בּנה למ’לה אָכל שני שׂיחי אַספּרגוּס מטפּס.
אִמוֹ לא יכלה להאמין למשמַע אָזניה.
“בּנךְ אָכל את שני שׂיחי האַספּרגוּס המטפּס,” אָמר בּעל חנוּת־הפּרחים בּקוֹל בּוֹכים, “בּנוֹכחוּת הזבּנית שלי, פּנינה וּבנוֹכחוּת אשתי, פניה.”
בּעל כּרחה היה עליה לשלם לבעל חנוּת־הפּרחים את מחירם של שני שׂיחי האַספּרגוּס המטפּס. כּשחָזר אביו של למ’לה מן העבוֹדה, סיפּרה לוֹ אִשתוֹ, בּזהירוּת רבּה את סיפּוּריהם של הגנן העירוֹני ושל בּעל חנוּת־הפּרחים.
“הילד פּשוּט אינו מקבּל ירקוֹת בּמידה מספּיקה,” אמר אבי למ’לה לאִמוֹ, “ולָכן הוּא מלחך ירק. אין בּכך כּל רע. כּדאי שתוֹסיפי לוֹ ירק לארוּחוֹתיו.”
אִמוֹ של למ’לה ניסתה את הדבר, וּלשׂמחָתה הרבּה ראתה כּי צדק בּעלה. למ’לה אָכל כּל מין ירק אוֹ פּרי ששׂמוּ בּצלחתוֹ. מעוֹלם לא ראתה אוֹתוֹ זוֹלל כּל כּך הרבּה ירקוֹת וּפירוֹת.
אוּלָם צרוֹתיה לא תמוּ בּכך. למ’לה לא חדל מקרוֹא מתּוֹך שנתוֹ בּלילוֹת:
פּעמיִם אברם – רסק.
קרקר – פּעמיִם אברם.
פּעמיִם אברם – נענע.
מעֵךּ – פּעמיִם אברם.
פּעמיִם אברם – כּווץ.
נפץ – פּעמיִם אברם.
'כל עֵשׂב. 'כל עֵשׂב. פּעמיִם אברם – 'כל עֵשׂב.
וּביוֹם לא ידעה אִמוֹ מנוּחה מרוֹב הבּאים להתאוֹנן על בּנה. פּקידי חברת־החשמל, ביחוּד, היוּ בּאים להתאוֹנן פעמיִם ושלוֹש בּיוֹם.
“בּנך אברהם מַזיק לרכוּשה של חברת־החשמל הארץ־ישׂראלית”, היוּ אוֹמרים לה.
“בְני, למ’לה, מַזיק לרכוּשה של חברת־החשמל?” היתה האֵם שוֹאֶלת. “הדבר הלא מגוּחך. לָמה זה יזיק בּני לרכוּשה של חברת־החשמל?”
“גברת,” היוּ עוֹנים לָה, " גם לנוּ אין כּל מוּשׂג מדוּע מַזיק בּנך אברהם לרכוּשה של חברת־החשמל. אוּלָם הוּא נתפּשׂ פעמים מספר כשהוּא מנַסה לקרוֹע את חוּטי התיִל הדוֹקרני שמסביב לבנין הטרנספוֹרמטוֹר, וּבראוֹתוֹ שלא יוּכל לקרוֹע את החוּט בּידיו עוֹלה חמתוֹ להשחית והוּא מנַתקוֹ בּצבת. בּשעת מעשׂה הוּא ממַלמל איזה פזמוֹן…"
אִמוֹ לא ידעה את נפשה מרוֹב מבוּכה. מיוֹם ליוֹם רבוּ התלוּנוֹת על למ’לה ונעשׂוּ מרוֹת יותר. גננים, פרטיים ועירוֹניים, התלוֹננוּ על למ’לה שהוּא אוֹכל את הדשא שבּגניהם. ירקנים בּאוּ להתלוֹנן עליו, שהוא מטלטל בחנוּיוֹתיהם אַרגזי־עגבניוֹת, מבּלי שיבקשוּהוּ; ותוֹך כּדי כּך הוּא מחבּל בסחוֹרתם. והאֵם, נפשה דאבה בּראוֹתה את למ’לה בּנה משתּוֹלל, ודעתה קצרה מהבין מה השינוּי שחָל בּוֹ פתאוֹם.
עד אוֹתוֹ היוֹם אשר בּוֹ הוּבהלה אל הבּנין שבּוֹ עובד סשקה הבּנאי. שם היה למ’לה מוּטל ודם זב מרגלוֹ ומידוֹ. הבּנאים סיפּרוּ, כּי בּאין משגיח התגנב למ’לה אל אַחת המריצוֹת המלאוֹת בּטוֹן והתחיל מַסיעה על הקרש הצר אל מקוֹם היציקה. “הילד,” כּך אמר סשקה, “לא עצר כּוֹח, וכוֹבדה של המריצה היטה אוֹתוֹ מהמַסלוּל. המריצה התהפּכה ולמ’לה נפל ונחבּט.”
הרוֹפא שהוּזעק לטפּל בלמ’לה ניסה לפתּוֹר את תעלוּמת התנהגוּתוֹ. לאַחר עמל ויגיעה עלה הדבר בּידוֹ. למ’לה סיפּר לָרוֹפא את קוֹרוֹת העֶרב שבּוֹ בּילה עם דוֹדוֹ י"ן קפּליוּק בהצגת הגבוּרה של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ.
אבל כּל מאַמציו של הרוֹפא להכחיש את דבריו של הדוֹד ולהפריכם – עלוּ בתוֹהוּ. לא היתה בּרירה אלא להכריח את הדוֹד שיבוֹא ויאמר ללמ’לה, שכּל דבריו אוֹתוֹ עֶרב לא היוּ אלא דברי הבל וָריק.
הדוֹד קיבּל מנה הגוּנה שכּמוֹה לא קיבּל בחייו – אפילו לא מאִמוֹ, בּעֵת שהוֹדיע לָה ששינה את שמוֹ. וכן נאסר עליו להיפּגש ולדבּר עם למ’לה בּשעוֹת שלאַחר שקיעת החמה. איסוּר זה תּקפוֹ יפה לעשר השנים הבאוֹת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.