סַשקה הבּנאי היה החָזק מכּל הבּנאים ואָהוּב מכּל על ילדי השכוּנה. אֵלה קראוּ לו שסקה והוא נתן להם מלחמוֹ. יום אֶחָד נפל סַשקה מהפּיגוּם וּזרוֹעוֹ נשבּרה.
בּחוֹלוֹת השכוּנה חָפרוּ יסוֹדוֹת והקימוּ בּנינים חדשים למגוּרים. שיירוֹת גמלים הביאוּ זיפזיף לבנין, וּפּוֹעלים שזוּפים, בּגוּפיוֹת אפוֹרוֹת, עמלוּ בּמלט וּבלבנים, אֶחד מהם היה סשקה.
“הוּא בּודאי האיש הכי חזק בּעוֹלם!” אָמר דוּדוּ.
“בּטח!” אָמר עמי.
“יש לוֹ כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לחמישה אנשים בּשתי ידיִם!” אָמר למ’לה.
"תּאמינוּ לי, שיש לו כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לשישה אנשים בּשתי ידיִם! אָמר צבינג’י.
הילדים ישבוּ על ערימת חוֹל, ליד הבּנין הנבנה והוֹלך, והבּיטוּ בּהערצה על סשקה. הוא היה החסוֹן בּפּוֹעלים, שזוּף מחגוֹרתוֹ וָמַעלָה וידיו מעוּגלוֹת וּמלאוֹת שרירים.
“עשׂה שריר!” קראוּ אֵלָיו הילדים בתחינה בעֵת מנוּחת הצהריִם.
סשקה היה מניח את כּוֹס הלבּן מידוֹ והיה מתפּיח את קיבּוֹרת ידוֹ הימנית להנאַת הילדים. בּידוֹ השניה היה נתוּן כּיכּר לחם מארך, שסשקה מילא את תּוֹכוֹ גבינה, עגבניוֹת ובצל ירוֹק.
“איזה שריר!” קראוּ הילדים.
“תּן לנגוֹע!” בּיקש דוּדוּ, “תּן לנגוֹע, שסקה!”
“סשקה שמי, פּרא אדם,” היה סשקה אוֹמר, “ולא שסקה.”
“תּן לנגוֹע בּשריר. שס… שס…שסקה,” בּיקש דוּדוּ.
“איזה שריר!” קראוּ הילדים בראוֹתם כּיצד קצרה ידוֹ של דוּדוּ מלהקיף את שרירוֹ של סשקה.
“שסקה! שסקה! שסקה!” קראוּ הילדים בהתלהבוּת.
סשקה היה אָדם נפלא. הילדים אהבוּ אוֹתוֹ בּכל נפשם, והם לא ידעוּ בּדיוּק בּשל מה. אהבוּ לשבת לידוֹ בּעת מנוּחת הצהריִם וּלשׂוֹחח עמוֹ. פּעם לא אכָל דוּדוּ ארוּחת צהריִם, משוּם שהוֹריו אֵחרו לחזוֹר מעבוֹדתם. סשקה פּרס לוֹ מלחמוֹ.
חיוּך של אוֹשר הציף את פּניו של דוּדוּ. הוּא ישב עם סשקה בּצל הסככה שכּוֹפפוּ בּה פּסי־בּרזל. חבריו הבּיטו בו בקנאָה. הוּא אָכל מלחמוֹ של סשקה, וזה היה האוֹכל הטעים בּיוֹתר שטעם בחייו. הגבינה, העגבניוֹת, הבּצל והלחם שבּאוּ לוֹ מידוֹ של סשקה לא דמוּ גם בּמעט למה שאָכל בּבית הוֹריו.
כּשהציע לוֹ סשקה לגימה של תה מן התרמוֹס שבּילקוּט־הצד שלוֹ לא ידע דוּדוּ את נפשוֹ מאוֹשר. לבּוֹ פּעם והתה עבר על פּתחי פּיו. זה היה התה הנפלא בּיוֹתר שדוּדוּ שתה מעוֹדוֹ. כּך סיפּר לחבריו. הוּא היה פּוֹשר כּל כּך והסוּכּר והלימוֹן נשרוּ בּוֹ זמן רב.
“תּוֹדה שסקה!” אָמר דוּדוּ כּשסיים לאכוֹל והבּיט בּגאוָה על חבריו.
“כּבר גמרת?” שאַל סשקה, “זה הכּל ולא יוֹתר?”
“תּוֹדה,” אָמר דוּדוּ, “זה היה לחם נפלא, שסקה!”
“כּן, ילדים,” אָמר שסקה, “אין לחם נפלא מזה שמַרויחים בּעמל כּפּיִם”.
“כּשאני אֶהיה גדול,” אָמר למ’לה, “אני ארויח את לחמי בּעמל כּפי, שסקה, ויהיוּ לי ידיִם כּמוֹ לךָ!”
“כּשאַתּה תהיה גדוֹל, למ’לה,” אמר שסקה, “תהיה תּל־אביב כּוּלָה בּנינים, כּכּרוֹת וּרחוֹבוֹת, ואוּלי גם אני אוֹכל אָז את ארוּחת צהריִם שלי בּמטבּח ולא תחת כּיפּת השמיִם, ושׂמחָה גדוֹלה תהיה בּלבּי, כּי אדע שידי הקימוּ את הבּנינים האֵלה. אני אוֹכל תמיד לחם שהרווחתי בּעמל כּפי!”
“כשאני אני אֶהיה גדוֹל, שסקה,” אָמר עמי, “אני אֶהיה בּדיוּק כּמוֹךָ, שסקה!”
סשקה הביט בּילדים בּחיבּה.
“לָמה, לכל הרוּחוֹת, אַתם אוֹמרים שסקה? אינכם יכוֹלים לוֹמר סשקה?” שאַל. הילדים הבּיטוּ בּוֹ בּתמיהה. איש מהם לא שׂם לבּוֹ, כּי שסקה יבטאוּ ולא סשקה.
“מה שמוֹ של האיש העוֹמד בּראש הקרן הקיימת בּארץ?” שאָל סשקה.
“אוּשיסקין!” קראוּ הילדים בּשׂמחָה.
“אוּסישקין!” אָמר להם סשקה, “אִמרוּ אוּסישקין וסשקה!”
אבל הילדים לא למדוּ לבטא את שמוֹ כּהלָכה, ואוּלי כּשעמדוּ סוֹף סוֹף על טעוּתם לא חפצוּ עוֹד את השם שהיה כּבר שגוּר על לשוֹנם. הם הוֹסיפוּ לקרוֹא לוֹ שסקה והוּא חדל מהגיב על כּך.
כּל יוֹם בּצהריִם היוּ הילדים מתאספים ליד הבּנין. כּמה מהם קיווּ בּסתר לבּם שיִזכּוּ אַף הם, כּדוּדוּ לאכוֹל מלחמוֹ של סשקה. אוּלָם הם התבּיישוּ לבקשוֹ. ודוקא אֶחד שלא בּיקש זכה לכבוֹד זה.
המאוּשר לא היה אֶלא כּלבלב מצוּלק ומוּכה, שנער ערבי השליכוֹ על המגרש הגדוֹל שבּוֹ הוּקם הבּנין. הכּלבלב שלא זז מהמקום בּוֹ נפל, יִלל בּקוֹל דק. כּשבּאוּ הילדים אל סשקה בעת מנוּחת הצהריִם מצאוּ אוֹתוֹ מחזיק בּידיו הגדוֹלוֹת את הכּלבלב הקטן וּמאכילוֹ מכּוֹס הלבּן.
“עתה הוּא כּלבלב חלש ומסכּן,” אָמר סשקה לילדים, “אבל אם נטפּל בּוֹ כּראוּי יהיה גדוֹל וחזק וּבעל־בּרית נאמן.”
“כּן, כּן,” אָמר עמי, " יש אנשים שלוֹעגים לחלש וּלקטן".
“כּן, כּן,” אָמר למ’לה, “אבל דוֹדי יוֹחָנן אוֹמר שהחלשים והקטנים הם חזקים אִם הם מתאחדים!”
סשקה טפח בּחיבּה על ראש הכּלבלב, בּין אָזניו.
“אני יוֹדע!” קרא דוּדוּ, “נקרא לכּלב בּשם היטלר!”
“כּן, כּן!” קראוּ הילדים בשׂמחָה, “נקרא לוֹ היטלר!”
סשקה הבּיט בּהם בעֶצב.
“לכּלבלב כּה קטן וחלש תקראוּ היטלר, הרשע, המתעמר בּקטנים וּבחלשים?”
הילדים בּאוּ בּמבוּכה ולא ידעוּ מה לענוֹת.
“אבל,” אָמר צבינג’י, “פישל הקצב קוֹרא לכּלב שלוֹ היטלר!”
“כּן, כּן,” אָמר עמי, “אבל הכּלב של פישל גדוֹל ומכוֹער!”
סשקה אמר לילדים, שלדעתוֹ השם המתאים בּיוֹתר לכלבלב הוּא “יקטן”. וכך קראוּ לוֹ יקטן. הילדים הביאוּ לוֹ מאָכלָם והוּא גדל ונעשׂה לכלב יפה.
פעם מצא עוּזי גוֹזל שנפל מן העֵץ שבּגן. מייד הביאוֹ בּשׂמחָה לסשקה.
“שסקה, שסקה,” קרא מרחוֹק לסשקה, “הנה גוֹזל, גם הוּא קטן וחלש. עלינו לעזוֹר גם לוֹ.”
אבל סשקה ציוָה על עוּזי להחזיר את הגוֹזל אל קינוֹ שבּעץ. מבוּיש חזר עוּזי כלעוּמת שבּא. הוּא החזיר את הגוֹזל לקינוֹ, אל אִמוֹ.
כּזה היה סשקה.
יוֹם אֶחד פּגשתי את עמי ודוּדוּ רצים מבוֹהלים.
“מה קרה?” שאַלתי, כּי פּחד נשקף מעֵיניהם.
“שסקה, שסקה נפל!” קראוּ ורצוּ לעֵבר קוּפּת־חוֹלים, “שסקה נפל מן הפּיגוּם!”
כּאשר עבד סשקה על הפּיגוּם הגבוֹה מעדה רגלוֹ על שלב רעוּע, והוּא נפל ארצה. השמוּעה עשתה לה כּנפיִם בּין הילדים וכוּלָם רצוּ אל המרפּאָה. הם צבאוּ מסביב וקראוּ “שסקה, שסקה!”
האָחוֹת יצאָה אליהם בסינרה הלָבן וָאמרה להם: “ילדים, הרעש מפריע, והוּא עשׂוּי רק להזיק לסשקה ולא להוֹעיל לוֹ.”
מייד השׂתררה דממה מוּחלטת. מעוֹלם לא ראה איש קהל ילדים כּה גדוֹל וכה שקט. פְּני כּוּלָם הבּיעוּ חרדה, ונעמי ורחל’ה אף הזילוּ דמעוֹת מעֵיניהן.
עברה כּשעה והאָחוֹת חָזרה ואָמרה לָהם בּקוֹל שקט: “ילדים, לסשקה נשבּרה זרוֹע. זה עתה התעוֹרר מן התרדמה שהפּילוּ עליו כּדי לשׂים את ידוֹ בּגבס.”
אך גמרה האחוֹת את דבריה, והילדים ראוּ את סשקה נישׂא על אלוּנקה אל מוֹנית שהוּזמנה לקחתוֹ לביתוֹ. עיניו היוּ עצוּמוֹת למחצה, כּאילוּ בּתנוּמה קלָה.
“שסקה, שסקה,” לחשוּ הילדים בקוֹל דק. הוּא היטה ראשוֹ לעֵברם וחייךְ. ידוֹ הבּריאה והשזוּפה היתה מיטלטלת לצידי האלוּנקה.
“תראוּ איזה שריר!” אָמר דוּדוּ.
“אני בּטוּח שיש לוֹ כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לחמישה אנשים בּשתי ידיִם!” אָמר למ’לה, “כּשאֶהיה גדוֹל אני אֶהיה כּמוֹהוֹ!”
סשקה הרים את ידוֹ הבריאָה ונפנף בּה לילדים לשלוֹם. האחוֹת והרוֹפא תמכוּ בּוֹ ועזרוּ לוֹ להיכּנס למוֹנית.
“שלוֹם, שסקה!” קראוּ לוֹ הילדים, “שלום!”
“אַל תהיוּ כּל כּך עצוּבים,” אָמרה האָחוֹת לילדים כשנעלמה המוֹנית בּקרן הרחוֹב, “הוּא ישוּב לעבוֹדתוֹ בּריא כּשהיה!”
“בּאמת?! בּאמת?!” שאלוּ הילדים בּשׂמחה.
“כּמוּבן,” אָמרה האָחוֹת.
לא היה קץ לשׂמחת הילדים. נדמה היה להם שמשהוּ איוֹם קרה לסשקה. נדמה היה להם שזרוֹעוֹ לא תשוּב עוֹד לאֵיתנה לעוֹלם. אבל דברי האָחוֹת הפיחוּ בּהם שׂמחה ועליצוּת.
“יחי שסקה!” קראוּ הילדים, “יחי שסקה שלָנוּ!”
“רק יטפּלוּ בּוֹ כּראוּי והוּא ישוּב ויִהיה גדוֹל וחָזק!” אָמר עמי.
“כּן, כּן,” אָמרוּ הילדים. “בּודאי.”
וּביוֹם שלישי שעבר, שבוּעוֹת מספר לאָחר נפילתוֹ של סשקה, פּגשתי את דוּדוּ, והוּא אָמר לי: “סשקה בּריא! והוּא עוֹבד בּבּנין החָדש!”
“אַתה הוֹלך לראוֹת אוֹתוֹ?” שאלתי את דוּדוּ.
“עכשיו היינוּ אֶצלו, כּל הילדים,” אָמר דוּדוּ, “היד שלוֹ בּריאה כּמוֹ קוֹדם.”
רציתי עוֹד לשׂוֹחח עם דוּדוּ על סשקה, אבל הוּא מיהר אל עמי כּי לעמי, כּך סיפּר לי דוּדוּ, קנוּ תּוּף!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.