"אִם אַתה רוֹצה להיוֹת גיבּוֹר כּאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ,

מנַתק השלשלָאוֹת, הרבּה לאכוֹל עֵשׂב. תהיה חָזק כּשוֹר". כּך אָמר הדוֹד יוֹחנן קפּליוּק ללמ’לה. ולוּלא הגנן של כּכּר דיזנגוף שחָרד לדשאָיו, לא היה קץ לגבוּרת למ’לה.

הכּל, אַנשי השכוּנה כּוּלָם, דיבּרוּ על למ’לה ועל גבוּרתו. אָמרוּ שהוּא מפּיל בּיד אַחת את כּוּלָם, אפילו את צבינג’י. אָמרוּ שהוּא קוֹרע בּידיו תיִל דוֹקרני. אָמרוּ שהוא יכוֹל להריץ מריצה מלאָה בּטוֹן. אָמרוּ שראוּ אוֹתוֹ מרים אַרגז, אַרגז מַמש, מלא עגבניוֹת, אֵצל הירקן.

התּמיהה היתה אֵפוֹא לא קטנה, שכּן מעוֹלָם לא נוֹדע למ’לה במעשׂי גבוּרה. אִם קשרוּ לוֹ שבחים היה זה בּשל חָכמתוֹ, בּשל קריאתוֹ השקוּדה בּספרים וידיעתוֹ הרבּה, אבל מעוֹלם לא בּשל גבוּרתוֹ.

עד שיוֹם אֶחד ראוּ את אִמוֹ של למ’לה רצה למרפּאת קוּפת־חוֹלים הסמוּכה. שם תפשׂה אחד הרוֹפאים והריצה אוֹתוֹ אַחריה לביתה, כשסינרוֹ הלבן מתלבּט בּין רגליו וּשני צינוֹרוֹת גוּמי אדוּמים משתלשלים מאָזניו.

אז נוֹדע שלמ’לה נפל למשכּב.

ועוֹד נוֹדע, שלמ’לה אָכל עֵשׂב, בהאמינו שהעֵשׂב הוּא סם גבוּרה וכוֹח.

שבעה ימים, בּסך הכּל, אָרכה גבוּרתוֹ הפּלאית של למ’לה.

מקצת מן הדברים שאַספר לכם בּזה שמעתי מפּי דוֹדוֹ של למ’לה, יוֹחָנן נתניה קפּליוּק, מקצתם נוֹדעוּ לי מפּי אִמוֹ וחבריו.

יום אֶחד לפני שבוּעיִם – כּך מתחיל הסיפּוּר – הלך למ’לה עם דוֹדוֹ נתניה קפּליוּק לחנוּת המַכּוֹלת. למ’לה זה אך שב מלימוּדיו בבית־הספר והסכּים להילָווֹת אל דוֹדוֹ, שיצא לקנוֹת לחם לסעוּדת הצהריִם.

בדרכּם עמדוּ למ’לה ודוֹדוֹ ליד לוּח המוֹדעוֹת. היתה שם מוֹדעה אַחת על “נשף כּוֹח וּגבוּרה” שיערך בּבית־העם. למ’לה קרא את המוֹדעה כּוּלָה, אוּלָם התקשה בּקריאַת שמוֹ של גיבּוֹר ההצגה.

“אֶמיל קוֹרוֹ… קוֹרצ’אֶ…” ניסה למ’לה לקרוֹא את השם המוּדפּס במוֹדעה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת מאירוֹת עֵינַיִם.

“אינךָ יכוֹל לקרוֹא שם כּל כּך פשוּט?” שאַל אוֹתוֹ דוֹדוֹ כמתגָרה.

“אֶמיל אני יכוֹל לקרוֹא,” אמר למ’לה, “אבל שם משפּחתוֹ משוּנה: קוֹרצ’א… לא, אי אפשר. דוֹד נתניה מה השם הזה?”

“למ’לה, נא לקרוֹא לי בּשמי המלא – דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק!” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה, שלעתים (בּזמן האַחרוֹן – לעתים תכוּפות מדי) נכנסה בו רוּח תזזית.

“דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק, מה השם הזה שבּמוֹדעה?”

“השם הוּא אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ!” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה.

"ומי זה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, דוֹד

יוֹחָנן נתניה קפּליוּק?" שאַל למ’לה בּחיל ורעדה, שכּן דוֹדוֹ בּיטא שם זה בכוֹח ועזוּז.

“אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ,” אמר דוֹדוֹ של למ’לה, “הוּא ידידי. והוּא ודאי לא ישכּחני ויבוֹא לשתוֹת עמי כּוֹס תה. ודאי יבוֹא לראוֹת אִם עוֹדנוּ יכוֹל להשכּיב אוֹתי על הרצפה בּמפתח חצי־נלסוֹן…”

“אבל דוֹד יוֹחָנן נתניה קפּליוּק…” קרא למ’לה.

“למ’לה יקירי, למען הקיצור אַתה יכוֹל לקרוֹא לי דוֹד י”ן קפּליוּק," אָמר דוֹדוֹ י"ן קפּליוּק.

" דוֹד י“ן קפּליוּק,” התחנן למ’לה, “מי הוא אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ?”

“לא. לא. לא,” קרא הדוֹד בהתרגשוּת, “לא – אברהם. שאַל אוֹתי מה שתשאַל, אבל בשאלָה כזאת אַל תּעליבני. פשוּט לא יפה. ‘מי זה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ?’ הרי הוא ספוֹרטאי צ’כי. מרים משקלוֹת, קופץ ומתהפּך, מרקד על חבל ועל חוֹל כּבוּש, ועל הכּל – לוֹבש מכנסיִם מעוֹר נמר, הקרוּיים בּפי כל ‘מכנסי טרזן’. הרי כּך כּתוּב כּאן במוֹדעה: 'העֶרב בּשעה שמוֹנה וָחצי, בּאוּלָם בּית־העם, יציג אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ את הצגת הגבוּרה והכּוֹח!”

הדוֹד סיפּר אז ללמ’לה על היכּרוּתוֹ עם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, וכיצד היוּ שניהם מתחרים בהיאָבקוּת, בּבּוֹכּס, בהרמת משקלוֹת ובמיני ספורט אחרים. לאַחר שהלהיב את דמיוֹנוֹ של למ’לה – וּללמ’לה, כּידוּע, דמיוֹן לוֹהט – החליטו שניהם ללכת להצגת הגבוּרה והכּוֹח של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ שהיתה עתידה להערך אוֹתוֹ עֶרב.

האוּלָם היה מלא מפּה לפה. הקהל פּיצח זרעוֹנים, שתה גזוֹז מבּקבּוּקים ושתה בּצמא את דברי הכּרוֹז שעל הבּמה. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ עצמוֹ היה חבוּי מאחוֹרי המסך. הכּרוֹז הזמין את גיבּוֹר ההצגה אל הבּמה, ולקוֹל תשוּאוֹת ומחיאוֹת כּפּיִם החוָה הגיבּוֹר הצ’כי קידה.

הכּרוֹז קרא:

"הגיבּוֹר הידוּע ־ אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ. הסוּ – הסוּ –

הסוּ! איש מכּם לא יפלוֹט נשימה עֵת ינתק אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ את שלשלאוֹת הפּלדה המפוּרסמוֹת, שבּמשך מאַת השנים האחרוֹנוֹת לא ניתּקן איש אף פעם אַחת. רק אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ! שׂימוּ לב – "

אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, לבוּש מכנסיִם מעוֹר נמר, נטל את השלשלאוֹת לידיו.

“מכנסי טרזן!” קרא למ’לה בהתרגשוּת רבּה.

“שׂימוּ לב,” קרא הכּרוֹז, " אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ ינתק את שלשלאוֹת הפּלָדה המפוּרסמוֹת – בצפּרניו האיוּמוֹת! שׂימוּ לב בבקשה, בצפּרניו האיוּמוֹת! ואַל נא תגרעוּ עֵיניכם משרירי הנחָש שבּמתניו, משרירי השוֹר שבּערפּוֹ, משרירי הפּרד שעל צלעותיו. ושׂימוּ לב, בּבקשה מכּם, לצפּרניִם, לצפּרניִם האיוּמוֹת של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ!"

עֵיני הקהל היו דבוּקוֹת בּאֶמיל ובשלשלָאוֹתיו. הוּא ניתקן כּאילוּ היוּ עשׁוּיוֹת פּשתן. אך ניתקו השלשלָאוֹת, ומייד חָזר הכּרוֹז וּפּתח את פּיו וקרא:

“ועתה – ועתה – קהל נכבּד! אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ יראה לַכם כּיצד הוּא מרים משקוֹלת בּת מאָה־וחמישים קילוגרם! שׂימוּ לב: בּת מאָה־וחמישים קילוֹגרם, אף לא גרם פחוֹת. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ הוּא האֶחָד והיחיד שהרים משקוֹלת זוֹ במאַת השנים האַחרוֹנוֹת. שׂימוּ לב, רבּוֹתי, אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ אוֹזר את מתניו…”

עֵיני הקהל היו מרוּתקוֹת אל אֶמיל. למ’לה היה מלא התפּעלוּת.

“דוֹד י”ן קפּליוּק," לָחַש לדוֹדוֹ. “תראה אוֹתוֹ, תראה אוֹתוֹ! גם אני רוֹצה להיוֹת גיבּוֹר נוֹרא ואָיוֹם כּמוֹהוּ!”

“אין לךּ דבר קל מזה. קח אותי לדוּגמה,” אָמר דוֹדוֹ של למ’לה, “דמה בנפשךָ, כּי כּשהייתי בּן גילך, בּן שתים־עֵשׂרה, היתה קוֹמתי כּקוֹמתךָ בּדיוּק. רגע, אוּלי קצת נמוּך אפילוּ! ותבּיט עלי עכשיו – גבוֹה?”

“אבל אני הכי חלש בּכּתה,” אָמר למ’לה כּמעט בּקוֹל בּוֹכים, “כּל הילדים מרבּיצים בּי, ויש בכּיתה אפילוּ ילדות שיכוֹלוֹת להפּיל אוֹתי…”

ברגע זה פּרץ הקהל במחיאוֹת כפּיִם וּבשריקוֹת. אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ הרים את המשקוֹלת. הכּרוֹז הכריז על הפסקה קצרה, שלאַחריה יראה הגיבּוֹר הנוֹדע, אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, לקהל את הקטע “גלגלי הרכּבת”.

–“התזמוֹרת והמזנוֹן,” קרא הכּרוֹז, “ישיבוּ לָכם את רוּחכם שאָבדה לָכם מרוֹב פּחד בּעֵת הצגת הגבוּרה של הגיבּוֹר הנוֹדע!”

בּעֵת ההפסקה לא הרפּה למ’לה מדוֹדוֹ. הוא רצה לָדעת מהוּ סוֹד הגבוּרה. “אבל, דוֹד י”ן קפּליוּק," אָמר, “מה עשׂית אַתה כּדי להיות כּה גיבּוֹר?”

“אָה־ה,” אַמר הדוֹד, “עתה אני בּן חמשים וחָמש, ושוּב נמכתי בּעשׂרים סנטימטרים, ועיקר משקלי נצטבּר בכרסי. אוּלָם, כּאשר משקלי היה 100 ק”ג, וקומתי 185 ס“מ, האמן לי אברהם, כי אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ צריך היה לָבוֹא ללמוֹד אֵצלי כּיצד מבצעים מחזוֹת גבוּרה. אוּלָם הלא שמעת באָזנךָ את דברי הכּרוֹז. לא שלשלָאוֹת הפלָדה ולא המשקוֹלת בּת 150 הק”ג לא נזדמנוּ לידי מישהוּ, מלבד אֶמיל, בּמשך מאַת השנים האַחרוֹנוֹת. כּיצד אֵפוֹא תבקש ממני להרימן וּלנתקן?"

הדוֹד היה מסוּגל לדבּר בּלי סוֹף ובלי קץ.

" אבל דוֹד י“ן קפּליוּק,” אָמר למ’לה קרוֹב לבכיה, “אֵיני מבקש מידךָ כּזאת. שאלתיך מה עשׂית אַתה, ומה עשה אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ, כּדי להיוֹת חָזק כּל כּך. כּי גם אני רוֹצה להיות חָזק וגיבּוֹר. אני רוֹצה להיוֹת כּל כּך חָזק, שאַף אֶחד לא יוּכל להרבּיץ בּי בּרחוֹב. מה עשׂיתם אַתם כּדי להיוֹת כּל כּך חזקים?”

“אָכלנוּ הרבּה עֵשׂב,” אָמר הדוֹד לאַחר מחשבה. “קוֹדם כּל אָכלנוּ הרבּה עֵשׂב. גם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ וגם אנוֹכי. כּכל שתרבּה לאכוֹל עֵשׂב כּן תחזקנה עצמוֹתיךָ. קח לדוּגמה את הסוּס, את החמוֹר, את הפּרד ואת השוֹר. כּי הנה, מה לוֹחך השוֹר?”

“עֵשׂב,” אָמר למ’לה.

“עֵשׂב?!” שאַל הדוֹד בּתמיהה, “שלוֹש פּעמים עֵשׂב! שלוֹש פּעמים עֵשׁב ויוֹתר. אכוֹל הרבּה עֵשׂב. נכוֹן יוֹתר – רק עֵשׂב.”

למ’לה הרגיש שנחשׂפים לפניו סוֹדוֹת העתיד. בּלב פוֹעם מיהר להוֹציא מכּיסוֹ את פּנקסוֹ הקטן ואת עֶפרוֹנוֹ ורשם את דבריו של דוֹדוֹ. כּשראה י"ן קפּליוּק שלדבריו ניתּנת תשׂוּמת־לב רצינית בּיוֹתר והם נרשמים בּפּנקס, נתמַלא מרץ מחוּדש, וּלשוֹנוֹ התחילה מתגלגלת בּפּיו במשנה מהירוּת.

“בּודאי,” אָמר י"ן קפּליוּק, והוֹרה בּאֵצבּעוֹ ללמ’לה על הפּנקס, כּאוֹמר רשוֹם בּני, רשוֹם! – " קוֹדם כּל עֵשׁב. האִם חושב אַתה

בּאמת, כּי אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ שוֹתה עתה, בּהפסקת המנוּחה שלוֹ, ספל קקאוֹ? הוֹי, ילד תמים! קח נא את נעלי במַתּנה אִם אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ אינוֹ לוֹעס עתה מלוֹא לוּגמיו מסַל העשׂב השמוּר עמוֹ בּמסתרים".

הדוֹד הבּיט סביביו, שאַף רוּח והמשיך: "לוּ מלאת את האוּלם הזה סוּסים, פּרדים, שוָרים וּפּילים, מַבטיח אני אוֹתךָ נאמנה, כּי למראֵה פּלאַיו של קוֹרוֹצ’נקוֹ היוּ עֵיניהם זוֹלגוֹת מיִם מרוֹב חמלה.

המשעֵר אַתה כּי סוּס יתמלא התפעלוּת למראֵה הרמת משקוֹלת בּת מאָה־וחמישים קילוֹגרם? הוֹ, ילד, אֵינךָ מכּיר את טבע הסוּסים. כּל סוּס ולוּ גם העלוּב שבּסוּסים, ירים כּמשקוֹלת הזאת בּשׂערה אַחת משׂערוֹת זנבוֹ והדבר לא יהיה ניכּר בּפניו, כּפי שהוּא ניכּר בפניו של אֶמיל. וּלמוֹתר להוֹסיף וּלשעֵר

מה יוּכל לעוֹלל השוֹר! והפּרד!! והפּיל!!! – וכל אֵלה לָמה?"

“עֵשׂב,” אמר למ’לה, שרוּח דבריו של דוֹדוֹ התחילה מפעמת אוֹתוֹ, “שלוֹש פּעמים עֵשׂב. רק עֵשׂב. אבל, מה עוֹד עלי לעשוֹת כּדי להיוֹת חזק?”

“מה עוֹד?” שאל הדוֹד בּתמיהה וגרד את סנטרוֹ באצבּעוֹ, " מה עוֹד? הוֹ, כּן, בּרוּר! עליךָ לבוֹר לעצמך שם־גיבּוֹרים הוֹלם. כּסבוּר אַתה שלאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ היתה גם מחצית הכּוֹח בּמתניו לוּ היה שמוֹ שם רך וגמיש כּגוֹן פוליסיה לארפיצייני? וזה היה שמוֹ בּאמת. לא, לא. הוּא שינה את שמו לאֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ! זה דבר אַחר! שמע את הצלצוּל הזה," אַמר הדוֹד, וצוַארוֹ ופניו האדימו, ועוֹרקים כּחוּלים התבּלטוּ בּהם. “שמע: אֶמיל קוֹ־רררררוֹ־צ’צ’נקוֹ! שמע את הרררררררריש! שמע את הצדי! איזה צדי! צ’צ’צ’צ'! שמוֹ – זהוּ סוֹד גבוּרתוֹ!”

למ’לה מיהר לרשוֹם את הדברים האֵלה בּפּנקסוֹ. הרהוּר טרד את מוֹחוֹ, והוא אמר לדוֹדוֹ:

“אבל, דוֹד י”ן קפּליוּק, שמי אברהם, וקוראים לי אברהמ’לה, או למ’לה; אין זה מוצא חן בּעֵיניךָ?"

“רע מאד,” אַמר הדוֹד, “פּנוֹקיוֹ לבדוֹ יוּכל לפרק את עצמוֹתיךָ בּמַכּה אַחת וּלשחקן באֵין מפריע. עליךָ לגזוֹר כּליה על השם אברהם, לא כּל שכּן על אברהמ’לה או למ’לה!”

“וּמה תאמר אִמי על כּך?” שאל למ’לה בחרדה.

“היא אך תשׂמח!” ענה דוֹדוֹ. “החוֹשב אַתה בּאמת וּבתמים, כּי שמי היה יוֹחנן נתניה קפּליוּק מתחילת בּרייתי?”

הדוֹד פּרץ בּצחוֹק.

“שמי היה ליבּ בּנקל,” אַמר בּלחש. “אבל, יוֹם אחד בּאתי הבּיתה ואָמרתי לאִמי, מַאמא, מהיוֹם והלאָה לא יִקרא עוֹד שמי ליבּ בּנקל, אלָא יוֹחנן נתניה קפּליוּק. כּבר אָכלתי עשׂב דיִי, כּך אָמרתי לאִמי, וראוּי אני, בּצדק, להיקרא בּשם ההוֹלם את רוֹב כּוֹחי.”

למ’לה הקשיב בּנשימה עצוּרה לדברי דוֹדוֹ. “אָז מה קרה?” שאַל.

“בּתחילה,” אָמר הדוֹד," עטוּ עלי כּל בּני המשפחה ורצוּ לשסעני כּשסע לחמניה טריה. אבל אז חזרתי וּביטאתי את שמי הגדוֹל והאַכזרי בּמילוּאוֹ. ‘יוֹחנן נתניה קפּליוּק’ אָמרתי והכּל ננעצוּ לפתע בּמקוֹמם, בּאין כּוֹח להניד תלתל. זהוּ כוֹחוֹ של שם."

עֵצב רב ירד על למ’לה. “אבל אני איני יוֹדע שמוֹת אַכזריים,” אָמר לדוֹדוֹ, “מה עלי לעשׂוֹת?”

“ראשית,” אָמר הדוֹד, “הייתי מציע לךָ לשנוֹת את שמךָ מאברהם לאברם. אברם ולא אברהם.”

“מה ההבדל?” שאַל למ’לה.

“ההבדל רב,” אָמר הדוֹד, “למשל, אם ירצוּ לקרוֹא: הי אברהם, רוֹדפים אַחריךָ בּרח! אוֹ: הי, אברהם רסק את עצמוֹתיו. כּכה, אברהם בּכל הכּוֹח! כּלוּם אינךָ מרגיש מה חלָש כל הענין?” “אברה־ה־הם,” אָמר הדוֹד, וּביטא את שמוֹ של למ’לה בּבּוּז, “אברה־ה־הם – האינךָ מרגיש בחוּלשת השם?”

למ’לה ניסה לבטא את שמוֹ המלא כּדרך שעשׂה דוֹדוֹ.

“וּלעוּמַת זאת,” אָמר הדוֹד, “אברם, רוֹדפים אחריךָ! בּרח! אברם, רסק את עצמותיו. כּכה אברם. כּכה אברם, בּכל הכּוֹח! אברם! אברם! השם יוֹתר קצר, יוֹתר חזק, יותר קוֹלע למטרה!”

למ’לה ניסה את שמוֹ החדש וחיוּך של אוֹשר הציף את לחָייו.

“כּן, אברם,” אמר הדוֹד, “אברם זה שם נפלא. עכשיו נבחר לךָ כּינוּי. השמוֹת המוֹדרניים אינם כּינוּיי משפּחה כבימי קדם, אלָא כּינוּיים מַמש. בּימי קדם, עליךָ לָדעת, כּשרצוּ לציין את גבוּרתו של מישהו, היוּ נוֹהגים לבחוֹר לו שם משפּחה יפה, ותוּ לא. כּך קראוּ לשמשוֹן – שמשוֹן הגיבּוֹר. לאלכסנדר – אלכסנדר הגדול, או אלכסנדר מוּקדוֹן. בּימינוּ ודאי היוּ מכנים את שמשוֹן – ‘שמשוֹן כּפוּל־המַפרקת’, ואת אלכסנדר – ‘אלכסנדר חמש־מאוֹת־טוֹן’. לכן עלינוּ לבחוֹר לךָ שם חדיש, חזק ומבּיע. תן לי רגע לעיין בדבר…”

למ’לה ודוֹדוֹ ישבו ועיינו בדבר. לפתע, קרא למ’לה בּשׂמחָה רבּה: “מה תאמר על ‘אברם מוות־לכּל’?”

“הוֹי, הוֹי,” צחק הדוֹד, “אַתה מצחיק אוֹתי. הרי זה שמה של משחָה למלחמה בג’וּקים – ‘מוות־לג’וּקים’. אבל תן לי לחשוֹב.”

הדוֹד חָשב. וחשב. וחשב.

“יותר־מדי־אברם?” אָמר הדוֹד, “איך זה מוֹצא חן בּעֵיניךָ?”

למ’לה היה מאוּשר.

“יותר־מדי־אברם! רסק את עצמוֹתיו!” קרא למ’לה.

“רגע, רגע!” קרא הדוֹד וּפּניו הבריקוּ משׂמחה, " יש לי שם יוֹתר טוֹב. פּעמיִם אברם! רסק את עצמוֹתיו – פּעמיִם אברם! בּכל הכּוֹח – פּעמיִם אברם!"

למ’לה היה כחוֹלם. את דבריו הבּאים של הדוֹד שמע כּמתוֹך חלוֹם. הדוֹד אָמר: "ועכשיו, פּעמיִם־אברם לאַחר שידוּע לךָ, כּי עליךָ לאכוֹל עֵשׂב ושמךָ שם־גיבּוֹרים נפלָא. אין לך אלָא לכוֹפף ולשבּוֹר, לעקם וּלרסק, למחוֹץ וּלהשמיד, להרוֹס ולנפּץ, ולזעזע וּלקרקר, לטלטל וּלהשליך

כּל עצם אוֹ חפץ שבּדרכּךָ. ראית חוּט תַיִל? קח אוֹתוֹ בידיך וּקרע! לָראשונה יִקשה עליך הדבר, אבל אין זו אלָא שאֵלָה של הרגל. ההרגל הוּא הכּוֹח היוֹתר חָזק שבּחיינוּ, לכשתתרגל תוּכל לקרוֹע חוּטי תַיִל, חוּטי

טלפוֹן וחוּטי חשמל. ראית אַרגז עגבניוֹת אֵצל הירקן – קפּל את שרווּליךָ, אחוֹז בּוֹ כּבצבת והניפהוּ: הירקן יוֹדה לךָ. וּבעשׂוֹתך מעשׂי אַכזריוּת כּאֵלה, אמוֹר ושנן לעצמך: פּעמיִם אברם, פּעמיִם אברם, זרוֹק את הבּית הזה מכּאן, טלטל את הכּביש הזה ימינה, פעמיִם אברם…"

דבריו אֵלה של הדוֹד היוּ באָזניו של למ’לה כּמוּסיקה הנפלָאָה בּיוֹתר. וּבשעה שהכּרוֹז אָמר: “ועתה קהל נכבּד, לאַחר שנַחתם ונהניתם מהתזמוֹרת ומהמזנוֹן, ואֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ בּא על סיפּוּקוֹ מספל הקקאוֹ (מסַל העֵשׂב – אך הדוֹד ולמ’לה ידעוּ את האמת ושמרוּה בּלבּם) תוּצג לפניכם הצגת ‘גלגלי הרכּבת’ על־ידי הגיבּוֹר העוֹלמי הנוֹדע…”

“פּעמיִם אברם!” קרא למ’לה בחוֹם, “פּעמיִם אברם!”

הצוֹפים שישבוּ לידוֹ הבּיטוּ בּוֹ בפליאָה, אבל הדוֹד חייךְ חיוּך של שׂביעוּת־רצוֹן וליטף את ראשוֹ של למ’לה.

למ’לה חָזר מההצגה של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ בּשעה מאוּחרת. אִמוֹ כּעסה על דוֹדוֹ כּעס רב, כי למחרת בּבּוֹקר היה על למ’לה להשכּים ולָלכת לבית־הספר. באוֹתוֹ עֵרב לא ידעה אִמוֹ של למ’לה את דבר התוֹרה החדשה שלָמד מפּי דוֹדוֹ. לָכן, תארוּ לעצמכם, מה גדוֹלה היתה התרגשוּתה בּשמעה את בּנה יחידה קוֹרא משנתוֹ:

פּעמיִם אברם – רסק.

קרקר – פעמיִם אברם.

פּעמיִם אברם – נענע.

מעֵך – פּעמיִם אברם.

פּעמיִם אברם – כּווץ.

נפּץ – פּעמיִם אברם.

'כּל עֵשׂב, 'כל עֵשׂב. פּעמיִם אברם – 'כּל עֵשׂב.

היא קפצה ממיטתה, העירה את למ’לה ושאלה אוֹתוֹ לחלוֹמוֹ.

אבל הוּא לא ענה דבר. הבּיט בּה בעֵיניו המנוּמנמוֹת ונרדם. בּבּוֹקר הקיץ עייף ויגע. שלא כּדרכּוֹ הלך לבית־הספר ללא כל התלהבוּת.

אוֹתוֹ יוֹם היה יוֹם מוּזר מאד ללמ’לה. בּעֵת השיעוּר לתנ"ך ביקש המוֹרה את נעמי לספּר בּקצרה את תכנוֹ של פּרק ו' בספר יהוֹשע. “קראנוּ”, סיפּרה נעמי לכּיתה, “כּי יריחוֹ היתה סגוּרה ומסוּגרת מפּני בּני ישׂראל. אין יוֹצא ואין בּא. ויהוֹשע ציוַה על בּני ישׂראל לעבוֹר וּלסוֹבב את יריחוֹ, וארוֹן ד' בּראש ושבעת הכּהנים נוֹשׂאים שוֹפרוֹת יוֹבלים. ששה ימים סבב העם את יריחוֹ…”

“מספּיק נעמי,” אמר המוֹרה לתנ“ך, " עכשיו תספּר לנוּ אַתה, אברהם, את המשך הפּרק. בּבקשה, אברהם.”

ולמ’לה אמר: “הוֹלכים הלוֹך ותקוֹע בשוֹפרוֹת, והחלוּץ הוֹלך לפניהם, והמאַסף הוֹלך אַחרי ארוֹן יהוה, הוֹלך ותוֹקע בּשוֹפרוֹת. ויסוֹבּוּ את העיר בּיוֹם השני פעם אַחת. וביוֹם השלישי פּעמיִם…”

לפתע נשתנה קוֹלוֹ של למ’לה והיה לקוֹל קשה ומַתכתי, כּקוֹל כּרוֹז בּהצגת הקרקס. “פּעמיִם,” אַמר למ’לה, “פּעמיִם אברם. פּעמיִם אברם…”

“מה לךָ אברהם?” שאַל המוֹרה, “המשך נא: ‘ויהי בּפעם השביעית, ויתקעוּ הכּהנים בשוֹפרוֹת’…”

“תוֹדה לָכם, שוֹפרוֹת,” אָמר למ’לה למוֹרה, שהיה מוּכּה תדהמה, “סליחה – חצוֹצרוֹת. ועתה קהל נכבּד!” קרא למ’לה, " הגיבּוֹר הישראלי הנוֹדע פּעמיִם אברם, יראה לכם את הצגת ‘מעשה חוֹמַת יריחוֹ’. שׂימוּ לב ־ שׂימוּ לב! בּמשך השנים האַחרוֹנוֹת לא נמצא איש אשר יזיז בּשיניו, בּשיניו בּלבד, את חוֹמַת יריחו! פּעמיִם אברם!"

התרגשוּת גדוֹלה קמה בכּיתה. המוֹרה חָשב תחילה, כי למ’לה חוֹמד לוֹ לצוֹן ולכן אָמר לגעוֹר בּוֹ, אוּלָם לאַחר שהתבוֹנן בּוֹ בּתשׂוּמת לב אָחז אוֹתוֹ פחד גדוֹל, והוּא שלָחוֹ מיד הבּיתה בּלווית אחוֹת בּית־הספר.

הרוֹפא שבּיקר אֵצל למ’לה הרגיע את אִמוֹ הנבהלת ואָמר, שבּנה לא לקה בּמחלה לא בּקלה ולא בּחמוּרה. “אברהם עייף במקצת, הוּא משוּלהב עדיִן מהצגת הגבוּרה שראָה אֶמש,” כּך אמר הרוֹפא וציוָה עליו לישון.

ואָכן, לאַחר שעצם למ’לה את עֵיניו וישן שנת מרגוֹע, קם מלא מרץ. יוֹם המחרת עבר בבית־הספר ללא תקלוֹת, וגם בּיוֹם שלאָחריו לא נשמעוּ על למ’לה שוּם תלוּנוֹת.

אוּלם, יוֹמיִם לאחר בּיקוּר הרוֹפא, בּא לביתוֹ של למ’לה הגנן העירוני וּביקש לדבר עם אִמוֹ בסוֹדי סוֹדוֹת. היא הוֹציאָה כּל איש מעל פּניה ועשׂתה אָזנה כּאפרכּסת, לשמוֹע מה בּפיו.

“מאוֹד לא נעים לי הדבר,” אָמר לה הגנן ועל פּניו צער עמוֹק, “אוּלָם דוֹמני, שמחוֹבתי להוֹדיעֵךְ, שבּנךְ אוֹכל את הדשא שבּכיכָּר דיזנגוֹף…”

“אוֹכל את הדשא שבּכיכּר דיזנגוֹף?” קראה אִמוֹ.

“סליחה,” אָמר הגנן בּנימוּסיוּת רבּה, " מלחךְ את הדשא שבּכיכּר דיזנגוֹף."

אִמוֹ של למ’לה הבּיטה בגנן. פניו היוּ צמוּקים וּמוּכּי־שמש, ואף כּי נראָה כּנכוֹן בּרוּחוֹ, חָששה שמא נשדפה בּינתוֹ מחוּמה של השמש הקוֹפחת על ראשוֹ.

“הנוֹהג אַתה,” שאלה האֵם, " לעבוֹד בּקיִץ ללא כּיסוי ראש?"

“לא, גברתי היקרה,” אָמר הגנן והוֹציא מכּיס מכנסיו האחוֹרי כּוֹבע קסקט אפוֹר, “אני עוֹבד תמיד בכּיסוּי ראש. בּקיִץ כּבחוֹרף. בּנךְ, הדבר מאוֹד לא נעים לי, בּנךְ מלחך את הדשא שבּכיכּר דזנגוֹף”. הגנן כּילה את דבריו והלך לדרכּוֹ.

כּשבּא למ’לה הבּיתה ניגשה אֵליו אִמוֹ וּבחנה את פּניו מקרוֹב. מסביב לפיו נראָה קו ירוֹק. אֵין ספק כּי אמת דיבּר הגנן. למ’לה אף הוֹדה בּכך בּעצמוֹ.

אִמוֹ לא סיפּרה את הדבר לאָביו, כּי בּטוּחה היתה שלמ’לה אָכל מן הדשא כּדי להפתּיע את חבריו ועשׂה זאת סתם כּמעשׁה קוּנדסוּת. אוּלם, בּאוֹתוֹ עֶרב בּא לביתם בּעל חנוּת־הפּרחים שבּפּינה והתלוֹנן בּאָזניה כּי בּנה למ’לה אָכל שני שׂיחי אַספּרגוּס מטפּס.

אִמוֹ לא יכלה להאמין למשמַע אָזניה.

“בּנךְ אָכל את שני שׂיחי האַספּרגוּס המטפּס,” אָמר בּעל חנוּת־הפּרחים בּקוֹל בּוֹכים, “בּנוֹכחוּת הזבּנית שלי, פּנינה וּבנוֹכחוּת אשתי, פניה.”

בּעל כּרחה היה עליה לשלם לבעל חנוּת־הפּרחים את מחירם של שני שׂיחי האַספּרגוּס המטפּס. כּשחָזר אביו של למ’לה מן העבוֹדה, סיפּרה לוֹ אִשתוֹ, בּזהירוּת רבּה את סיפּוּריהם של הגנן העירוֹני ושל בּעל חנוּת־הפּרחים.

“הילד פּשוּט אינו מקבּל ירקוֹת בּמידה מספּיקה,” אמר אבי למ’לה לאִמוֹ, “ולָכן הוּא מלחך ירק. אין בּכך כּל רע. כּדאי שתוֹסיפי לוֹ ירק לארוּחוֹתיו.”

אִמוֹ של למ’לה ניסתה את הדבר, וּלשׂמחָתה הרבּה ראתה כּי צדק בּעלה. למ’לה אָכל כּל מין ירק אוֹ פּרי ששׂמוּ בּצלחתוֹ. מעוֹלם לא ראתה אוֹתוֹ זוֹלל כּל כּך הרבּה ירקוֹת וּפירוֹת.

אוּלָם צרוֹתיה לא תמוּ בּכך. למ’לה לא חדל מקרוֹא מתּוֹך שנתוֹ בּלילוֹת:

פּעמיִם אברם – רסק.

קרקר – פּעמיִם אברם.

פּעמיִם אברם – נענע.

מעֵךּ – פּעמיִם אברם.

פּעמיִם אברם – כּווץ.

נפץ – פּעמיִם אברם.

'כל עֵשׂב. 'כל עֵשׂב. פּעמיִם אברם – 'כל עֵשׂב.

וּביוֹם לא ידעה אִמוֹ מנוּחה מרוֹב הבּאים להתאוֹנן על בּנה. פּקידי חברת־החשמל, ביחוּד, היוּ בּאים להתאוֹנן פעמיִם ושלוֹש בּיוֹם.

“בּנך אברהם מַזיק לרכוּשה של חברת־החשמל הארץ־ישׂראלית”, היוּ אוֹמרים לה.

“בְני, למ’לה, מַזיק לרכוּשה של חברת־החשמל?” היתה האֵם שוֹאֶלת. “הדבר הלא מגוּחך. לָמה זה יזיק בּני לרכוּשה של חברת־החשמל?”

“גברת,” היוּ עוֹנים לָה, " גם לנוּ אין כּל מוּשׂג מדוּע מַזיק בּנך אברהם לרכוּשה של חברת־החשמל. אוּלָם הוּא נתפּשׂ פעמים מספר כשהוּא מנַסה לקרוֹע את חוּטי התיִל הדוֹקרני שמסביב לבנין הטרנספוֹרמטוֹר, וּבראוֹתוֹ שלא יוּכל לקרוֹע את החוּט בּידיו עוֹלה חמתוֹ להשחית והוּא מנַתקוֹ בּצבת. בּשעת מעשׂה הוּא ממַלמל איזה פזמוֹן…"

אִמוֹ לא ידעה את נפשה מרוֹב מבוּכה. מיוֹם ליוֹם רבוּ התלוּנוֹת על למ’לה ונעשׂוּ מרוֹת יותר. גננים, פרטיים ועירוֹניים, התלוֹננוּ על למ’לה שהוּא אוֹכל את הדשא שבּגניהם. ירקנים בּאוּ להתלוֹנן עליו, שהוא מטלטל בחנוּיוֹתיהם אַרגזי־עגבניוֹת, מבּלי שיבקשוּהוּ; ותוֹך כּדי כּך הוּא מחבּל בסחוֹרתם. והאֵם, נפשה דאבה בּראוֹתה את למ’לה בּנה משתּוֹלל, ודעתה קצרה מהבין מה השינוּי שחָל בּוֹ פתאוֹם.

עד אוֹתוֹ היוֹם אשר בּוֹ הוּבהלה אל הבּנין שבּוֹ עובד סשקה הבּנאי. שם היה למ’לה מוּטל ודם זב מרגלוֹ ומידוֹ. הבּנאים סיפּרוּ, כּי בּאין משגיח התגנב למ’לה אל אַחת המריצוֹת המלאוֹת בּטוֹן והתחיל מַסיעה על הקרש הצר אל מקוֹם היציקה. “הילד,” כּך אמר סשקה, “לא עצר כּוֹח, וכוֹבדה של המריצה היטה אוֹתוֹ מהמַסלוּל. המריצה התהפּכה ולמ’לה נפל ונחבּט.”

הרוֹפא שהוּזעק לטפּל בלמ’לה ניסה לפתּוֹר את תעלוּמת התנהגוּתוֹ. לאַחר עמל ויגיעה עלה הדבר בּידוֹ. למ’לה סיפּר לָרוֹפא את קוֹרוֹת העֶרב שבּוֹ בּילה עם דוֹדוֹ י"ן קפּליוּק בהצגת הגבוּרה של אֶמיל קוֹרוֹצ’נקוֹ.

אבל כּל מאַמציו של הרוֹפא להכחיש את דבריו של הדוֹד ולהפריכם – עלוּ בתוֹהוּ. לא היתה בּרירה אלא להכריח את הדוֹד שיבוֹא ויאמר ללמ’לה, שכּל דבריו אוֹתוֹ עֶרב לא היוּ אלא דברי הבל וָריק.

הדוֹד קיבּל מנה הגוּנה שכּמוֹה לא קיבּל בחייו – אפילו לא מאִמוֹ, בּעֵת שהוֹדיע לָה ששינה את שמוֹ. וכן נאסר עליו להיפּגש ולדבּר עם למ’לה בּשעוֹת שלאַחר שקיעת החמה. איסוּר זה תּקפוֹ יפה לעשר השנים הבאוֹת.

סַשקה הבּנאי היה החָזק מכּל הבּנאים ואָהוּב מכּל על ילדי השכוּנה. אֵלה קראוּ לו שסקה והוא נתן להם מלחמוֹ. יום אֶחָד נפל סַשקה מהפּיגוּם וּזרוֹעוֹ נשבּרה.

בּחוֹלוֹת השכוּנה חָפרוּ יסוֹדוֹת והקימוּ בּנינים חדשים למגוּרים. שיירוֹת גמלים הביאוּ זיפזיף לבנין, וּפּוֹעלים שזוּפים, בּגוּפיוֹת אפוֹרוֹת, עמלוּ בּמלט וּבלבנים, אֶחד מהם היה סשקה.

“הוּא בּודאי האיש הכי חזק בּעוֹלם!” אָמר דוּדוּ.

“בּטח!” אָמר עמי.

“יש לוֹ כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לחמישה אנשים בּשתי ידיִם!” אָמר למ’לה.

"תּאמינוּ לי, שיש לו כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לשישה אנשים בּשתי ידיִם! אָמר צבינג’י.

הילדים ישבוּ על ערימת חוֹל, ליד הבּנין הנבנה והוֹלך, והבּיטוּ בּהערצה על סשקה. הוא היה החסוֹן בּפּוֹעלים, שזוּף מחגוֹרתוֹ וָמַעלָה וידיו מעוּגלוֹת וּמלאוֹת שרירים.

“עשׂה שריר!” קראוּ אֵלָיו הילדים בתחינה בעֵת מנוּחת הצהריִם.

סשקה היה מניח את כּוֹס הלבּן מידוֹ והיה מתפּיח את קיבּוֹרת ידוֹ הימנית להנאַת הילדים. בּידוֹ השניה היה נתוּן כּיכּר לחם מארך, שסשקה מילא את תּוֹכוֹ גבינה, עגבניוֹת ובצל ירוֹק.

“איזה שריר!” קראוּ הילדים.

“תּן לנגוֹע!” בּיקש דוּדוּ, “תּן לנגוֹע, שסקה!”

“סשקה שמי, פּרא אדם,” היה סשקה אוֹמר, “ולא שסקה.”

“תּן לנגוֹע בּשריר. שס… שס…שסקה,” בּיקש דוּדוּ.

“איזה שריר!” קראוּ הילדים בראוֹתם כּיצד קצרה ידוֹ של דוּדוּ מלהקיף את שרירוֹ של סשקה.

“שסקה! שסקה! שסקה!” קראוּ הילדים בהתלהבוּת.

סשקה היה אָדם נפלא. הילדים אהבוּ אוֹתוֹ בּכל נפשם, והם לא ידעוּ בּדיוּק בּשל מה. אהבוּ לשבת לידוֹ בּעת מנוּחת הצהריִם וּלשׂוֹחח עמוֹ. פּעם לא אכָל דוּדוּ ארוּחת צהריִם, משוּם שהוֹריו אֵחרו לחזוֹר מעבוֹדתם. סשקה פּרס לוֹ מלחמוֹ.

חיוּך של אוֹשר הציף את פּניו של דוּדוּ. הוּא ישב עם סשקה בּצל הסככה שכּוֹפפוּ בּה פּסי־בּרזל. חבריו הבּיטו בו בקנאָה. הוּא אָכל מלחמוֹ של סשקה, וזה היה האוֹכל הטעים בּיוֹתר שטעם בחייו. הגבינה, העגבניוֹת, הבּצל והלחם שבּאוּ לוֹ מידוֹ של סשקה לא דמוּ גם בּמעט למה שאָכל בּבית הוֹריו.

כּשהציע לוֹ סשקה לגימה של תה מן התרמוֹס שבּילקוּט־הצד שלוֹ לא ידע דוּדוּ את נפשוֹ מאוֹשר. לבּוֹ פּעם והתה עבר על פּתחי פּיו. זה היה התה הנפלא בּיוֹתר שדוּדוּ שתה מעוֹדוֹ. כּך סיפּר לחבריו. הוּא היה פּוֹשר כּל כּך והסוּכּר והלימוֹן נשרוּ בּוֹ זמן רב.

“תּוֹדה שסקה!” אָמר דוּדוּ כּשסיים לאכוֹל והבּיט בּגאוָה על חבריו.

“כּבר גמרת?” שאַל סשקה, “זה הכּל ולא יוֹתר?”

“תּוֹדה,” אָמר דוּדוּ, “זה היה לחם נפלא, שסקה!”

“כּן, ילדים,” אָמר שסקה, “אין לחם נפלא מזה שמַרויחים בּעמל כּפּיִם”.

“כּשאני אֶהיה גדול,” אָמר למ’לה, “אני ארויח את לחמי בּעמל כּפי, שסקה, ויהיוּ לי ידיִם כּמוֹ לךָ!”

“כּשאַתּה תהיה גדוֹל, למ’לה,” אמר שסקה, “תהיה תּל־אביב כּוּלָה בּנינים, כּכּרוֹת וּרחוֹבוֹת, ואוּלי גם אני אוֹכל אָז את ארוּחת צהריִם שלי בּמטבּח ולא תחת כּיפּת השמיִם, ושׂמחָה גדוֹלה תהיה בּלבּי, כּי אדע שידי הקימוּ את הבּנינים האֵלה. אני אוֹכל תמיד לחם שהרווחתי בּעמל כּפי!”

“כשאני אני אֶהיה גדוֹל, שסקה,” אָמר עמי, “אני אֶהיה בּדיוּק כּמוֹךָ, שסקה!”

סשקה הביט בּילדים בּחיבּה.

“לָמה, לכל הרוּחוֹת, אַתם אוֹמרים שסקה? אינכם יכוֹלים לוֹמר סשקה?” שאַל. הילדים הבּיטוּ בּוֹ בּתמיהה. איש מהם לא שׂם לבּוֹ, כּי שסקה יבטאוּ ולא סשקה.

“מה שמוֹ של האיש העוֹמד בּראש הקרן הקיימת בּארץ?” שאָל סשקה.

“אוּשיסקין!” קראוּ הילדים בּשׂמחָה.

“אוּסישקין!” אָמר להם סשקה, “אִמרוּ אוּסישקין וסשקה!”

אבל הילדים לא למדוּ לבטא את שמוֹ כּהלָכה, ואוּלי כּשעמדוּ סוֹף סוֹף על טעוּתם לא חפצוּ עוֹד את השם שהיה כּבר שגוּר על לשוֹנם. הם הוֹסיפוּ לקרוֹא לוֹ שסקה והוּא חדל מהגיב על כּך.

כּל יוֹם בּצהריִם היוּ הילדים מתאספים ליד הבּנין. כּמה מהם קיווּ בּסתר לבּם שיִזכּוּ אַף הם, כּדוּדוּ לאכוֹל מלחמוֹ של סשקה. אוּלָם הם התבּיישוּ לבקשוֹ. ודוקא אֶחד שלא בּיקש זכה לכבוֹד זה.

המאוּשר לא היה אֶלא כּלבלב מצוּלק ומוּכה, שנער ערבי השליכוֹ על המגרש הגדוֹל שבּוֹ הוּקם הבּנין. הכּלבלב שלא זז מהמקום בּוֹ נפל, יִלל בּקוֹל דק. כּשבּאוּ הילדים אל סשקה בעת מנוּחת הצהריִם מצאוּ אוֹתוֹ מחזיק בּידיו הגדוֹלוֹת את הכּלבלב הקטן וּמאכילוֹ מכּוֹס הלבּן.

“עתה הוּא כּלבלב חלש ומסכּן,” אָמר סשקה לילדים, “אבל אם נטפּל בּוֹ כּראוּי יהיה גדוֹל וחזק וּבעל־בּרית נאמן.”

“כּן, כּן,” אָמר עמי, " יש אנשים שלוֹעגים לחלש וּלקטן".

“כּן, כּן,” אָמר למ’לה, “אבל דוֹדי יוֹחָנן אוֹמר שהחלשים והקטנים הם חזקים אִם הם מתאחדים!”

סשקה טפח בּחיבּה על ראש הכּלבלב, בּין אָזניו.

“אני יוֹדע!” קרא דוּדוּ, “נקרא לכּלב בּשם היטלר!”

“כּן, כּן!” קראוּ הילדים בשׂמחָה, “נקרא לוֹ היטלר!”

סשקה הבּיט בּהם בעֶצב.

“לכּלבלב כּה קטן וחלש תקראוּ היטלר, הרשע, המתעמר בּקטנים וּבחלשים?”

הילדים בּאוּ בּמבוּכה ולא ידעוּ מה לענוֹת.

“אבל,” אָמר צבינג’י, “פישל הקצב קוֹרא לכּלב שלוֹ היטלר!”

“כּן, כּן,” אָמר עמי, “אבל הכּלב של פישל גדוֹל ומכוֹער!”

סשקה אמר לילדים, שלדעתוֹ השם המתאים בּיוֹתר לכלבלב הוּא “יקטן”. וכך קראוּ לוֹ יקטן. הילדים הביאוּ לוֹ מאָכלָם והוּא גדל ונעשׂה לכלב יפה.

פעם מצא עוּזי גוֹזל שנפל מן העֵץ שבּגן. מייד הביאוֹ בּשׂמחָה לסשקה.

“שסקה, שסקה,” קרא מרחוֹק לסשקה, “הנה גוֹזל, גם הוּא קטן וחלש. עלינו לעזוֹר גם לוֹ.”

אבל סשקה ציוָה על עוּזי להחזיר את הגוֹזל אל קינוֹ שבּעץ. מבוּיש חזר עוּזי כלעוּמת שבּא. הוּא החזיר את הגוֹזל לקינוֹ, אל אִמוֹ.

כּזה היה סשקה.

יוֹם אֶחד פּגשתי את עמי ודוּדוּ רצים מבוֹהלים.

“מה קרה?” שאַלתי, כּי פּחד נשקף מעֵיניהם.

“שסקה, שסקה נפל!” קראוּ ורצוּ לעֵבר קוּפּת־חוֹלים, “שסקה נפל מן הפּיגוּם!”

כּאשר עבד סשקה על הפּיגוּם הגבוֹה מעדה רגלוֹ על שלב רעוּע, והוּא נפל ארצה. השמוּעה עשתה לה כּנפיִם בּין הילדים וכוּלָם רצוּ אל המרפּאָה. הם צבאוּ מסביב וקראוּ “שסקה, שסקה!”

האָחוֹת יצאָה אליהם בסינרה הלָבן וָאמרה להם: “ילדים, הרעש מפריע, והוּא עשׂוּי רק להזיק לסשקה ולא להוֹעיל לוֹ.”

מייד השׂתררה דממה מוּחלטת. מעוֹלם לא ראה איש קהל ילדים כּה גדוֹל וכה שקט. פְּני כּוּלָם הבּיעוּ חרדה, ונעמי ורחל’ה אף הזילוּ דמעוֹת מעֵיניהן.

עברה כּשעה והאָחוֹת חָזרה ואָמרה לָהם בּקוֹל שקט: “ילדים, לסשקה נשבּרה זרוֹע. זה עתה התעוֹרר מן התרדמה שהפּילוּ עליו כּדי לשׂים את ידוֹ בּגבס.”

אך גמרה האחוֹת את דבריה, והילדים ראוּ את סשקה נישׂא על אלוּנקה אל מוֹנית שהוּזמנה לקחתוֹ לביתוֹ. עיניו היוּ עצוּמוֹת למחצה, כּאילוּ בּתנוּמה קלָה.

“שסקה, שסקה,” לחשוּ הילדים בקוֹל דק. הוּא היטה ראשוֹ לעֵברם וחייךְ. ידוֹ הבּריאה והשזוּפה היתה מיטלטלת לצידי האלוּנקה.

“תראוּ איזה שריר!” אָמר דוּדוּ.

“אני בּטוּח שיש לוֹ כּוֹח בּיד אַחת כּמוֹ לחמישה אנשים בּשתי ידיִם!” אָמר למ’לה, “כּשאֶהיה גדוֹל אני אֶהיה כּמוֹהוֹ!”

סשקה הרים את ידוֹ הבריאָה ונפנף בּה לילדים לשלוֹם. האחוֹת והרוֹפא תמכוּ בּוֹ ועזרוּ לוֹ להיכּנס למוֹנית.

“שלוֹם, שסקה!” קראוּ לוֹ הילדים, “שלום!”

“אַל תהיוּ כּל כּך עצוּבים,” אָמרה האָחוֹת לילדים כשנעלמה המוֹנית בּקרן הרחוֹב, “הוּא ישוּב לעבוֹדתוֹ בּריא כּשהיה!”

“בּאמת?! בּאמת?!” שאלוּ הילדים בּשׂמחה.

“כּמוּבן,” אָמרה האָחוֹת.

לא היה קץ לשׂמחת הילדים. נדמה היה להם שמשהוּ איוֹם קרה לסשקה. נדמה היה להם שזרוֹעוֹ לא תשוּב עוֹד לאֵיתנה לעוֹלם. אבל דברי האָחוֹת הפיחוּ בּהם שׂמחה ועליצוּת.

“יחי שסקה!” קראוּ הילדים, “יחי שסקה שלָנוּ!”

“רק יטפּלוּ בּוֹ כּראוּי והוּא ישוּב ויִהיה גדוֹל וחָזק!” אָמר עמי.

“כּן, כּן,” אָמרוּ הילדים. “בּודאי.”

וּביוֹם שלישי שעבר, שבוּעוֹת מספר לאָחר נפילתוֹ של סשקה, פּגשתי את דוּדוּ, והוּא אָמר לי: “סשקה בּריא! והוּא עוֹבד בּבּנין החָדש!”

“אַתה הוֹלך לראוֹת אוֹתוֹ?” שאלתי את דוּדוּ.

“עכשיו היינוּ אֶצלו, כּל הילדים,” אָמר דוּדוּ, “היד שלוֹ בּריאה כּמוֹ קוֹדם.”

רציתי עוֹד לשׂוֹחח עם דוּדוּ על סשקה, אבל הוּא מיהר אל עמי כּי לעמי, כּך סיפּר לי דוּדוּ, קנוּ תּוּף!

עמי היה בּטוּחַ שנגינת התוֹף שלוֹ מתוּקה משיר ערשׂ לתינוֹק. השכן לוּשק אַף הוּא היה בּטוּח בּכך ולמשמע התוֹף נזכּר בּצבא הצאר. שניהם עמדוּ בּמערכה נגד קהל גדוֹל ועוֹין של שכנים – וניצחוּ.

אנשים לא הילכוּ ברחוֹב.

הצפּרים לא צייצו.

הכּלָבים לא נבחוּ.

השמש לא זע, ועמַד במרוֹם הרקיע נבהל.

והרוּח נשב בּכל מקוֹם אַחר שבּעוֹלָם, רק לא בּרחוֹב פרישמַן.

לָכן לא רעדוּ העלים שעל העצים ולא רשרשוּ.

כּי התוֹף רעם! התוֹף של עמי!

פּעם נידרדרוּ תיפוּפי התוֹף כּשעטוֹת סוּסים הנסים

בעדריהם, וּפעם רעמוּ כאוֹת להתקפה אדירה. פּעם בּישׂר התוֹף על צבא מתקדם שאֵין מַעצוֹר לפניו, וּפּעם השמיע סתם ערבּוּביה של דפיקוֹת נוֹראוֹת וּמחרישוֹת אָזניִם, המסוּגלוֹת להרקיד את החרמוֹן ממקוֹמוֹ.

השכנים כּוּלָם בּיקשוּ לטרוֹף את קדקדוֹ של האיש שנתן לעמי את התוֹף. אבל מי נתן לוֹ את התוֹף, וכיצד היה כּל הדבר?

את הסיפּוּר הזה סיפּר לי השכן לוּשק, שכנוֹ של עמי, איש גבה קוֹמה ששׂערוֹתיו לבנוֹת מַצהיבוֹת ואָזניו גדוֹלוֹת ואדוּמוֹת.

אבל, בּטרם אספּר את סיפּוּרי –

כּך פּתח השכן לוּשק את סיפּוּרוֹ – עלי לקבּל הבטחָה נאמנה, כּי מה שיסוּפּר כּאן לא יוָדע לאיש. חיי אָדם תּלוּיים בכך, שמעתּם? חיי אָדם תּלויים בּכך!

וּבכן, בּשעה שרעמי התּוֹף צללוּ בּחָלל, הייתי אני, השכן לוּשק צוֹפה לי מפּינה מרוּחקת שעל הגג וּשני גלילי צמר־גפן בּידי, כּדי לסתוֹם בּהם את אָזנַי בּעת הצוֹרך.

על הגג, שממנוּ אפשר היה להשקיף על המהוּמה שחוֹלל התּוֹף, עמַד בּעל התּוֹף – עמי. עמידתוֹ היתה עמידה צבאית למוֹפת. מכנסי ההתעמלוּת הכּחוּלים שלוֹ היוּ ענוּדים אוֹתוֹת הצטיינוּת רבים וּפּסים צבעוֹניים.

הגוּפיה שלוֹ נעלמה בּתוֹך שלל רצוּעוֹת וקישוּרים וחגוֹרוֹת שהחזיקו את התוֹף על ירכוֹ. השעה היתה שעת צהריִם יוֹקדת המוּקדשת, בּדרך כּלל, למנוּחת הבּריוֹת. אוּלָם… עמי ניהל עתה התקפה איוּמה על עמדוֹת האוֹיב.

הוּא עשׂה כפּוֹת ידיו כּשפוֹפרוֹת וּבכל כּוֹחַ גרוֹנוֹ קרא, כּקוֹרא אל חַיִל כּבד ורב מספוֹר –

“ארבּעים אלף – מימין!”

וּמייד הרקיד את מַקלוֹתיו על עוֹר התוֹף והשמיע דרדוּר של רעמים.

“ארבּעים אלף – משׂמאל!”

התּוֹף: “טרא־טא־טא־טא־טא־טא־טם.”

“מאָה אֶלף – בחזית! הפּרשים והתּוֹתחים בּתּווך. להתקפה – קדימה – צעד!”

התוֹף רעם. ההתקפה התנהלה לפי התכנית. במרץ ובאוֹמץ לב מיוּחדים בּמינם. גם חייל אחד לא פּיגר, וּברך כּוּלָם היתה ישרה ואיתנה. אוּלָם השכנים כּוֹפפוּ את צואריהם עוֹד יוֹתר, וּפניהם הוֹריקוּ במין פּחד משוּנה.

אבל, עמי! – הוּא עמד כּלוֹ מרוּכּז וּנתוּן לקסם הרעש, שהתגלגל ויצא מהתוֹף רעמים רעמים. הוא היה נרגש עד למאוֹד. התוֹף היה כּלי נגינה נהדר, מוּזהב עם שני מַקלוֹת שחוֹרים. והשאוֹן שהוציא מקרביו היה יכוֹל, לפי דעתוֹ של עמי, כּמוּבן, להרדים במתיקוּתוֹ תינוק בּעריסה. אַח! דמעוֹת התגלגלוּ מעֵיניו של עמי ונתלוּ על מדלית הזהב הגדוֹלָה שהתנוֹססה על אמצע חזהוּ.

“ארבּעים אֶלף בּחזית!” “הפרשים בּתּווך!” קרא עמי בקוֹל גדוֹל, “להתקפה – קדימה!…”

“עמי!”

הקריאה הזאת, הראשוֹנה מאָז שעה וַחצי, השבּיתה אֶת רעש התוֹף. זוֹ היתה קריאַת אִמא, אִמוֹ של עמי.

לרגע נזדקפוּ המַקלוֹת בּידיו של עמי. אַךּ רק לרגע, כּי מייד התעוֹדד והמשיך בּהתקפתוֹ, כּשהוּא קוֹרא בּקוֹל גדוֹל:

“אַרבּעים אֶלף – מימין! והשאָר בּאגפּים! להתקפה איוּמה, קדימה – צעד!”

תוּפּוֹ של עמי רעם. השכנים כּמעט התפּקעוּ מזעם. השאֵלָה “מי נתן לוֹ אֶת התוֹף האָרוּר הזה?” ניקרה חוֹר בראשם. אבל עמי התעלם מזעמם וּמקריאָתה של אִמוֹ. תּוּפּוֹ רעם.

“עמי!”

שוּב אִמוֹ של עמי. יכוֹלתי לראוֹת ממקוֹמי שהקריאָה הזאת פגעה בעמי. אֶפשר היה לראוֹת שהילד מַמש נעלב. “בּאֶמת עמי”, אָמַרתי לוֹ, “מה יש?”

“אֵיך אִמא אֵינה מבינה,” אָמַר לי עמי מתּוֹך כּעס ועלבּוֹן, "כּי אסור לָה להפריע כּשאני מנגן? אַתּה רוֹאֶה, השכן לוּשק, כשעוּזי חוֹרק בחריקות על הכּינוֹר שלוֹ, אִיש מבּני בּיתוֹ אֵינוֹ מַפריע לוֹ. רוֹצים הם שינגן עוֹד ועוֹד. שינגן שעה שעתיִם, שינגן שלוֹש שעוֹת, שינגן כּל היוֹם – להם לא אִכפּת. אַדרבּה, כּכל שירבּה לנגן כּן ייטב לוֹ מהוֹריו. אָביו עוֹשה את עצמוֹ כּקוֹרא בּעתוֹן וּמַסתיר אֶת

חיוּך העוֹנג המשתּפּך על לחָייו. ואִמוֹ פוֹתחת את החלוֹנוֹת לַרחוֹב, שהכּל ישמעוּ וידעוּ אֵיזה בּן יש לָה. רוֹצים הם, הוֹריו שהכּל יהנוּ

מאֶטיוּדים לכינוֹר שאֵיזה למך מגרמַניה כּתב לכינוֹרוֹ של עוּזי. אבל כּשאני, עמי, מנגן על התוֹף, הכּל מתנפּלים עלי. תּשמַע!"

ואָכן, רק עתה, כּשנדם קוֹל התוֹף, נשמעוּ קוֹלוֹת השכנים.

“חדל, פּרא אָדם, חדל, חדל, חדל!” קרא השכן מַרגלית.

“הרפּה נא, הרפּה נא!” קראָה השכנה טוֹבה.

“לכה נא, לכה נא למקוֹם אַחר!” קרא שוָרץ.

“שמַעתּ?” שאַל עמי בּזעם, “ותשאַל אַתּה, השכן לוּשק את החבריה כּוּלָה, מה מוֹצא חן יותר בּעֵיניה, התוֹף אוֹ הכּנוֹר? ויענוּ לךָ, כּמוּבן, שהתּוֹף. וכי בּשביל מי אני מנגן על התּוֹף, אִם לא למַען החבריה? הרי גם עוּזי מנגן על הכּינוֹר למַענם. לכל חגיגה בּבית־ספר, לכל הזדמנוּת מביאִים אֶת התּרח עם הכּינוֹר החרקן שלוֹ שינגן סוֹ… אֵיך קוֹראים לזה סוֹ… סוֹליל…”

“סוֹנאטינה, נדמה לי,” אָמַרתי לוֹ.

“סוֹנאטינה,” אָמַר עמי, “כּן, כּן, זהוּ זה. סוֹנאטינה הוּא מנגן. משהוּ שמַרדים אֶת כּל החבריה. אפילוּ המוֹרים, שׂמים ידם על הפה כּשהם מפהקים משיממוֹן.”

עמי הבּיט סביבוֹ. לפתע, הריע בּנקמה:

“הנה לכם סוֹנאטינה! מאתים אֶלף סוֹנאטינוֹת בּאגפּים! מיליוֹן בּעוֹרף!! להתקפה קדימה – צעד!”

התּוֹף רעם, אוּלָם נדם מייד: אִמוֹ של עמי הוֹפיעה על הגג.

עיניה היוּ צבוֹת מבּכי והשכנה פּוֹלָה ניצבה מאחוֹריה.

אִמא של עמי עמדה בּלי נוֹע והבּיטה בּעֵינַים מלאוֹת האשמה על בּנה. פּוֹלָה סבוּרה היתה, שאִמוֹ של עמי מבקשת עידוּד מפּיה, והיא פּתחה בּקוֹל צרחָני: “מַכּוֹת – ונגמַר הענין! וישוּבוּ החיים לָרחוֹב. הבּיטי־נא וּראי, אִמא של עמי, את השׁממה שהטיל בּנךְ בּרחוֹב: החנוּיוֹת נעוּלוֹת, הקיוֹסק ריק משוֹתי גָזוֹז, ואפילוּ חמוֹרי הרוֹכלים ועגלוֹת הלחם נעלמוּ כּוּלם מן הרחוב. וכל זה משוּם שלבּך אינוֹ נוֹתן לָך להרבּיץ בּפּרא־האָדם שלָך!”

אִמוֹ של עמי עצרה בּעד פּוֹלה. “עזבי אוֹתוֹ, השכנה פּוֹלָה,” אָמרה בּקוֹל שקט וּמאוּפק, “בּלי מַכּוֹת, בּבקשה ממך. אביו ידבּר אִתּוֹ וזה יספּיק.” לאַחַר שהצליחָה להדוֹף את התקפתה של פּוֹלָה פּנתה אליו אִמוֹ ואָמרה לוֹ: “עמי – הכּנס הבּיתה.”

עמי התפּרק אֶת מַדיו ורוּחוֹ נפלה עליו. הרצוּעוֹת הרבּוֹת צנחוּ על הגג אַחַת־אַחַת ואִתּן – לבּוֹ של עמי. לרגע היתה דממה. אוּלָם לפתע פתאוֹם הרימה פּוֹלה קוֹל צעקה עד לב השׁמים.

“גברת כּספי, גברת כּספי! הרצוּעה הזאת היא של בּעלי!” פּוֹלה הרימה את אַחַת הרצוּעוֹת, רצוּעה משוּפשפת וּבלָה, שהוּשלכה מן הסתם לאַחַר שלא נמצא בה עוֹד חפץ. “זוֹ הרצוּעה של בּעלי! אתה לָקחת את החגוֹרוֹת של בּעלי, אתה!”

פּוֹלָה אָמרה לחַדש את הסתערוּתה על עמי, אבל עמי היה כּבר בּחדר המַדרגוֹת. אַחרי כן היה עמי יושב בּביתו וּמבּיט ישר בּפני הוֹריו.

אני עצמי יצאתי ממקוֹם מַחבוֹאי על הגג וירדתי לביתי לסעוֹד את ארוּחַת־הצהריִם. שבּודאי הצטננה כבר לגמרי. מַה שקרה את עמי אַחַר־כּך, מיוּתר לספּר. הילָדים לחשוּ מפּה לאוֹזן, כּי שמעוּ את חזי, אָחיו של עמי, בּוֹכה בּקוֹלי קוֹלוֹת. סימן שמלחָמה היתה נטוּשה בּין עמי לאָביו. אוּלָם בּדבר הזה איני בטוּחַ, משוּם שכּל בּר־דעת יבין מעצמוֹ, כי לשׂדה־קרב כּזה הכּניסה לזרים אסוּרה ואפילו למַשקיפים צבאיים.

השכנים, על כּל פּנים, לא הסתפּקוּ בשעת־הנוֹפש הקלָה שהוּענקה לָהם עם ירידתוֹ של עמי מהגג. הם ידעוּ היטב, כי תּיפוּפים אלה שעמי השמיע להם אֵינם מעשׂה של יוֹם בּהיר אֶחָד בּלבד. הם ידעוּ היטב, כּי עוֹד נכוֹנוּ לָהם ימים קשים וכל יוֹם יקשה מתּמוֹלוֹ, כּי בהמשך הימים ילמַד עמי להיטיב את תיפוּפיו וּלהגבּיר את מכּוֹתיו בּמשנה כוֹחַ וּמלאכת מַחשבת. והדבר היה מסוּכן.

השכן שוַרץ והשכנה פּוֹלָה קראו לאַספה כּללית של יוֹשבי השכוּנה בּביתוֹ של השׁכן שוַרץ. מוּבן מאֵליו שאיש מהשכנים לא נעדר – חוץ מהשכן שמעוֹני, שחוּש השמיעה שלו אָבד לחלוּטין בּשבוּעוֹת האַחרוֹנים, ולָכן לא ראָה טעם להשתתף בּאספה. מוּבן שגם אני, השכן לוּשק, הייתי נוֹכחַ בּאספה.

האספה נפתחָה מתוֹך מהוּמה רבּה.

“השכנים מתבּקשים לשתוֹק. שקט. שקט!”

“הלהג לָמה, השכנה פּוֹלָה?” קרא השכן מרגלית שהיה נזעם מכּוּלָם, " אֵין אָנוּ צריכים לדברים, אֶלָא למַעשׂים, למַעשׂים!"

פּוֹלָה דפקה על השוּלחָן שהשכן שוַרץ העמיד לפניה. וּלאַחר שגברה על ההמוּלָה, אָמרה כּך:

“התאַספנוּ הפּעם, חברים שכנים, לדוּן בּענין רציני בּיוֹתר. כּוּלָנוּ יוֹדעים מי הוּא עמי. וצר לי באֶמת שהוֹריו אֵינם כּאן אתנוּ. הם, כּנראֶה, אֵינם מסוּגָלים לשׂאת את פּניהם מרוֹב בוּשה…”

“הלהג לָמה, השׁכנה פּוֹלָה?” קרא השׁכן מרגָלית שלא יכוֹל לעצוֹר בזעמוֹ, “אֵין אנוּ צריכים לדברים אֶלָא למַעשׂים. אני מַציע לָלכת בּמשלחַת לָעיריה. זהוּ המוֹסד היחיד בּעיר שמחוֹבתוֹ לָקחַת לידיו את הטפוּל בּמקרה רציני כמקרה שלָנוּ…”

מחיאוֹת כּפּיִם הפסיקוּ את דבריו של השכן מרגלית. אִמוֹ של עוּזי קמה על רגליה וקראָה מבּעד לשפוֹפרוֹת ידיה: “נדרוֹש שראש־העיר בּעצמוֹ יטפּל בּענין שלָנוּ!”

“זהוּ מַה שאמַרתי,” אָמרה השכנה פּוֹלה, שהשתדלה להחזיר לעצמה את השליטה בּאספה, שנשמטה מידיה עם קריאָתוֹ של השכן מרגלית, “זהוּ מַה שאָמרתי. נַזעיק גם את מנַהל בּית־הספר של עמי. המנהל ידוּע כּאיש תקיף ושוֹחר צדק…”

“ואת מנַהל גן החַיוֹת!” – קראָה שכנה אַחַת.

“ואת המַציל משׂפת־הים!” קרא שכן אַחר.

כּאן קם השכן שוַרץ, אֶזרח בּעל קוֹמה בּנוֹנית, כּרס

קטנה, קרחַת וּמשקפיִם שחוֹרים, ציחצח את גרוֹנוֹ, בּשני שעלוּלים וּפתח ואָמַר:

"חברים. לדעתי לא נוּכל לקיים את השלוֹם והסדר בקהילת השכנים שלָנוּ כּל עוֹד לא נדע מי הוּא האִיש, שבּרצוֹן הייתי מכנה אוֹתוֹ בשם מסוּים, אשר נתן אֶת התּוֹף האָרוּר הזה לעמי. נקוה, כּי ההצלחָה תאיר לָנוּ פּנים, והמשלחַת שלָנוּ, אשר תּזעיק את הנוֹגעים בּדבר, תשׂא פרי עסיסי והתוֹף יסוּלק. אוּלָם, אשר לעתיד, הרי הבּעיה בּעינה עוֹמדת. זה האיש אשר נתן לעמי את התוֹף, זה האיש החָסר כּל אַחריות חברתית־שכוּנתית וכל מצפוּן אנוֹשי – הוּא אָדם היוֹשב בּקרבּנוּ!

ואיש חסר־מַצפוּן זה, אִם לא נעכּב בּידוֹ, עלוּל לָתת מחָר לעוּזי, נוֹסף על הכּינור שלוֹ, גם…"

הוּא לא לא כּילָה את דבריו, כּי אִמוֹ של עוּזי, פּניה אדוּמים כּאבטיחַ, נוֹפפה בּידיה וקראָה בּקוֹל מלא קצף:

– " אני מוֹחָה, אני מוֹחָה. בּני עוּזי מַנעים לשכנים את מנוּחַת־הצהריִם שלָהם בּנגינתוֹ על כּינוֹרוֹ. אני דוֹרשת בּקשת סליחָה על העלבּוֹן הזה. אני דוֹרשת בּקשת סליחָה, ־ תיכף ומייד!"

השכן שוַרץ עמַד נדהם, וּשכנים אחדים החוירוּ מחשש פּן יִנזק השכן שוַרץ אִם לא ימהר ולא יבקש סליחָה. אוּלָם השכן שוַרץ הסיר את משקפיו, צחצחָם בּכנף מעילוֹ, החזירם למקומם על אַפּוֹ ואָמַר:

“אני מבקש סליחָה. אוּלָם האיש חסר־המצפוּן עלוּל לָתת לעוּזי חצוֹצרה, כּי שמעתיו מַבּיע משאָלָה כּזאת, ותקיעתוֹ לא תנעים את מנוּחת־הצהריִם שלָנוּ. אִיש זה, חסר־מצפּוּן, עלוּל לָתת ללמ’לה מַשרוֹקית. וּמי יוֹדע למַה עוֹד מסוּגָל אָדם שהוֹכיח את חוֹסר־מצפּוּנוֹ בּתיתוֹ את התּוֹף לעמי! לָכן, חוֹבתנוּ לגלוֹת מי נתן את התוֹף לעמי!”

השכנים התחילו מבּיטים איש בעֵיני רעהוּ, ומבּטיהם היו מלאֵי חשד והאַשמה. אַף הגה לא נשמע בּחדר. כּוּלָם הבּיטוּ זה בּזה. וּלפתע נשמע קוֹל, ספק צחוֹק ספק בּכי. היה זה קוֹלוֹ של השכן צמרוֹני:

“אני?” כּך קרא, “חַה, חַה, חַה… אני אֶתן לפרא־אָדם זה את התּוֹף? שמעתּם? אני? הרי אני הוּא שארגנתי את קניית צמר־הגפן שאַתּם תסתמוּ בוֹ את אָזנכם למגן מפּני רעש התּוֹף, ועכשיו אתם מעיזים להעליל עלי שאני! – שאני! – שאני נתתי לוֹ את התּוֹף!”

השכנים הבּיטוּ על השכן צמרוֹני. אחדים סבוּרים היוּ שעל ראש הגנב בּוֹעֵר הכּוֹבַע, והשכן צמרוֹני הוּא שנתן לעמי את התּוֹף. אוּלָם אִשתוֹ ועוֹד אחָד הסבּירוּ לכוּלָם שהשכן צמרוֹני היה נתוּן במשך היוֹמיִם האַחרוֹנים לרפיוֹן עצבים מוּחלָט, ולכן על כּוּלָם להבין ולסלוֹחַ לוֹ את התפּרצוּתוֹ. מר צמרוֹני כּשהוּא מוּבל בּידי אשתּוֹ ושכנוֹ עזב את האספה.

השכנים בּוֹשוּ להבּיט זה בעיני זה. פּתאוֹם שמעתי באָזני קוֹל לחישה דקה: “השכן לוּשק, אוּלי אַתה הוא שנתת את התּוֹף לעמי?…”

הלוֹחשת היתה פּוֹלָה.

נפשי נסערה. הרהרתי באֵימה שאני עשׂוּי אוּלי לקפּחַ את ראשי בכל המעשׂיה הנהדרת הזאת.

שכּן שערוּ בנפשכם ששבוּעיִם לפני שאֵרע כל המסוּפּר כּאן מלאוּ לעמי שתים־עשׂרה שנה. ויוֹמיִם לפני כן, ניגש אֵלָיו אני, השכן לוּשק, ואוֹמר לוֹ:

“שמַע נא עמי, יקירי, האִם לא חָשקה נפשך במַתּנה ליוֹם מלאת לך שתּים־עשׂרה שנה?”

למשמַע הדברים האֵלה אוֹרוּ פניו של עמי, שכּן אין אני סתם השכן לוּשק, אֶלָא ידידוֹ הטוֹב של עמי הגַר בּאוֹתוֹ בית, ובּאוֹתוֹ רחוֹב, ומַתּנה ממני יקרה בעיניו עד מאוֹד.

ובראוֹתי את ילד הפז הזה, שפּניו וזרוֹעוֹתיו שוֹרצוֹת נמשים, חבּוּרוֹת וּמַכּוֹת, והנה הוּא נוֹהר וזוֹהר כּוּלוֹ, הוֹספתּי

מייד ואָמַרתּי: “שמַע, נא עמי, יקירי, אבל בּקש ממני מַתּנה שתוּכל לעשׂוֹת בּה מַשהוּ. לא ספר, לא עט, ולא אחת מאוֹתן מַתּנוֹת שאין לשכּמוֹתךָ צוֹרך בּהן…”

ועמי אֵינו נוֹתן לי לגמוֹר את דברי. בּהתלהבוּת וּבהתרגשוּת רבּה הוּא אוֹמר לי בּמיטב הדבש שעל לשוֹנוֹ: “השכן לוּשק, אִם נא מצאתי חן בעיניךָ, תּן לי בבקשה תוֹף!”

תוֹף? התחַלחַלתי ממש.

"בּררר…בּררר…בּררר… תּוֹף עמי? כּך אָמַרתּי.

“כּן,” אוֹמר לי עמי והתרגשוּתוֹ גדלָה והוֹלכת. “כּן, תּוֹף כּזה, מוּזהב כּזה, עם שני מַקלוֹת שחוֹרים כּאֵלה. כּלי נגינה כּזה, מתוֹפף כּזה!…”

“מתופף כּזה?…”, שאַלתי “הבה נראֶה…תוֹף? חַה, חַה, חַה,” צחַקתי פתאוֹם בּקוֹל, כּי רעיוֹן עלָה בּלבּי. “עמי!” אָמַרתי לוֹ, “אַתה יוֹדע מה?”

“מה?” שאַל עמי במתיחוּת.

“אתּה צריך להבטיחַ לי הבטחָה אחת נאמנה”, אמרתי לוֹ, “אִם תבטיחַ לי תקבּל את התּוֹף בּמַתּנה. אַתה יוֹדע, מוּזהב כּזה, עם מַקלוֹת שחוֹרים כּאלה, מתוֹפף כּזה, אַתה יוֹדע…”

“אני יוֹדע. אני יוֹדע,” אוֹמר עמי בּהתרגשוּת עצוּמה, ואני רוֹאה שעֵיניו דוֹמעוֹת קימעה, “אני מוּכן, השכן לוּשק, להבטיחַ לך כּל הבטחָה שתּרצה. אני רוֹצה להיוֹת המתוֹפף הראשי של הגדוּד. אַתּה יוֹדע, כּשיש מפקד, ומניפים את הדגל, וצוֹעדים בּרחוֹב, ואני צוֹעד בּראש עם התּוֹף…”

ראיתי את התלהבוּתוֹ של עמי והדבר נגע עד לבּי. אוּלָם הייתי חַייב להסבּיר לוֹ, שאין אדם נעשׂה בּין יוֹם המתוֹפף הראשי של הגדוּד.

“אוּלָם עמי,” אָמַרתּי לוֹ, “הרי לא יִתּנוּ לך להיוֹת, תיכף ביוֹם הראשוֹן, המתוֹפף הראשי של הגדוּד. תהיה צריך להתאַמן ולשקוֹד. תיפּוּף תוֹרה היא ולימוּד היא צריכה.”

“בּטח, בּטח, בּטח.” אָמר עמי, “שמי לא יהיה עמי אִם אני לא אשקוֹד כּמיטב יכוֹלתי על מלאכת הנגינה על התּוֹף.”

זוֹ, למעשׂה, היתה ההבטחָה שבּיקשתי מפּי עמי. לָכן אָמרתי לוֹ: “וזוֹ ההבטחָה, עמי, שאני מבקש שתבטיחַ לי. את אִמוניך בּנגינה על התּוֹף תּתחיל כּל יוֹם בּשעה אַחַת בּצהריִם ותעבוֹד על שיפּוּר נגינתך עד לשעה אַרבע אחרי־הצהריִם.”

פניו של עמי לָבשוּ תמיהה.

“בּצהריִם?” שאַל עמי.

“בּדיוּק, בּדיוּק,” אָמַרתי לוֹ, “הרי משוּם כּך אני מבקש את הדבר. שכּן בּשעוֹת האֵלה גם אני בּא הבּיתה למנוּחת הצהריִם ואוּכל, אֵיפוא, להאזין בהנאָה לנגינתך. בּתנַאי זה תקבל את התוֹף. והעיקר, עליך יהיה לשמוֹר את הדבר בּסוֹד!”

“בּטח, בּטח,” אָמַר עמי בשׂמחָה רבּה.

“ואני גם מוּכן ללמד אוֹתך לנַגן על התּוֹף, ככל שאוּכל.”

“אתַה יוֹדע לתוֹפף?” שאַל עמי.

“אם אני יוֹדע לתוֹפף? אַני?” שאַלתי וצחַקתי בּקוֹל גָדוֹל, “אני הייתי המתוֹפף הראשי בּגדוּד הקלעים הראשוֹן של הקוֹזקים של הדוֹן, בּצבאוֹ של הצאר ניקוֹלאי! אני!”

למשמַע דברי האחרוֹנים, זרח עמי כּוּלוֹ מעוֹנג.

“המתוֹפף הראשי של הקוֹזקים!” קרא, “י־בּא־יא!”

ואכן, יוֹם אחָד לאחר שמלאו לעמי שתים־עשׂרה הבאתי לוֹ את התּוֹף.

שנינוּ עלינוּ על הגג בּדיוּק בשעה אַחַת אַחרי־הצהריִם. לימַדתי את עמי כיצד עלָיו לקרוֹא בּקוֹלוֹ לחַיִל הגָדוֹל שלפניו וכיצד עלָיו לתופף.

“הפּרשים בּצד, והתּוֹתחים בּתווך, להתק…” קרא עמי, אבל קוֹלוֹ היה חַלָש וּבלתי משכנע.

“לא, לא, לא!” קראתי בּקוֹל, "החַיילים, עמי, לא יאמינוּ לך כּי אַתה הוּא מפקדם העליוֹן. הנה תשמע – "

ואַני סבבתּי על עקבי וקראתי בּקוֹל, שהרעיד את נשמתם של כּל חנוָני המַכּוֹלת בקוֹטר של קילוֹמטר אֶחָד.

“הפּרשים בּצד,” קראתי, “התּוֹתחים בתּווך. הקוֹזקים בּעוֹרף. להתקפה – קדימה – צעד!”

עמי לָמַד עד מהרה את שעוּרוֹ, ותּוּפּוֹ הרעים כּשהוּא שוֹלח למוות גדוּדי קוֹזקים גבּוֹרים בּזה אַחַר זה.

כּך עבר היוֹם הראשוֹן. מה נעים היה לראוֹת את עמי ותוּפּוֹ רוֹעשים ורוֹעמים על הגג. ולָמה לא? כּמה פּעמים צעיר אָדם בּחייו? היוּכל עמי בהיוֹתוֹ בּן שלוֹשים לטפּס על גג בּיתוֹ, להתיצב עלָיו בּמלוֹא תפאַרתוֹ, תוּפּוֹ על ירכוֹ, וּלהריע “הקוֹזקים בּעוֹרף?”

והאמת ניתנה להיאַמר, האמת לאַמיתּה, שאַף אני עצמי מצאתי בּכך סיפּוּק רב. הנה, כּך אָמרתי בּלבּי, יהוּדי שהיה חַייל בצבאוֹ של הצאר ניקוֹלאי, יכוֹל ללמד עתּה את בּנינו מלחָמה… האין בּכך סיפּוּק לנפש?

ומה יפה היה לראוֹת את הנער ענוּד סרטיו ומכּה בּמקלוֹת השחוֹרים שבּידיו על העוֹר המתוּחַ!!

מַחשבוֹת אֵלה היוּ מפעמוֹת בּלבּי בימים שבּהם הייתי

עוֹמד עם עמי על הגג, וּלעתים קרוֹבוֹת, כּשהיה קוֹרא “אַרבּעים אֶלף קוֹזקים מימין – ששים אֶלף קוֹזקים משׂמאל,” הייתי אַף שוֹכח את עצמי, ודרך שפוֹפרוֹת ידי הייתי קוֹרא אל הנַער המתוֹפף:

“כּכה, עמי! יוֹתר חָזק! זה יוֹתר טוֹב! ידעוּ נא השכנים שעוֹד לא פּסוּ ילָדים ורעש מן העוֹלָם!”

קריאוֹתי אֵלה היוּ מחַזקוֹת את רוּחוֹ של עמי ומעוֹדדוֹת אוֹתוֹ להפליא. לעתים היה בקריאוֹתי אפילוּ משוּם עידוּד מוּגזם. שכּן פּעם אחת, לאַחַר שקראתי כך, פּנה אלי עמי ואָמַר:

“שכן לוּשק, ועכשיו אני רוֹצה לתוֹפף מיליוֹן קוֹזקים בּחזית וּמיליוֹן קוֹזקים בּעוֹרף, וּשני מיליוֹן קוֹזקים בּאגפּים, אַתה מַרשה לי?”

“הו, עמי,” אָמַרתי לוֹ אָז, “זה אוּלי יוֹתר מדי. נדמה לי שאֵין כּל כּך הרבה קוֹזקים בּעוֹלָם וּמַה יגידוּ השכנים?”

“רק עוֹד פּעם, טוֹב?”

ועמי קרא למיליוֹן קוֹזקים בּחזית, מיליוֹן קוזקים בּעוֹרף וּשני מיליוֹן קוֹזקים בּאַגפּים. וגם אַני עצמי לא עצרתי כוֹח ונתתּי קוֹלי בּקריאָה. והרעש שהקים עמי אַחרי קריאוֹתינוּ המשוּתפוֹת לקוֹזקים הביא עלָיו את זעמם המַר של השכנים.

כּאֵלה היוּ מַחשבוֹתי בשעה שהשכנה פּוֹלָה לָחשה לי לאמוֹר:

“השכן לוּשק, ואוּלי אַתה הוּא שנתתּ את התוֹף לעמי?”…

בּקוֹשי התחַמקתי מלענוֹת על שאֵלתה.

לא היה ספק בּדבר: התוֹף הרעיל את דם השכנים, והם החליטוּ לעשׂוֹת הכּל, ויהי מה, וּבלבד שעמי יחדל מתּוֹפף. האספה קיבּלָה את ההחלָטוֹת הבּאוֹת: על עמי הוּטל עוֹצר־ביִת; משלַחת השכנים תּצא להגיש עצוּמוֹתיה למנהל בּית־הספר וראש העיר;ועד סיוּם פעוּלתה של המשלחַת אסוּר על עמי להוֹציא את חָטמוֹ מהבּית.

יוֹם צאת המשלחַת נקבּע ליוֹם ראשוֹן, וּבראשה הוּעמדה פּוֹלָה.

הימים היוּ אֵפוא ימים עצוּבים. בּשכוּנה שׂררה דממה מַחרידה. החברים של עמי, דוּדוּ, למ’לה, עוּזי, מיכאֵל, נעמי, רינה ורבקה, הרגישוּ כי עד שיעבוֹר זעם השכנים, מוּטב להם שלא יתבּלטוּ יתר על המידה.

הכּל חיכּוּ ליוֹם ראשוֹן.

רק השכן שמעוֹני, שלא היה נוֹכחַ בּאַספת השכנים ולא נוֹדעוּ לוֹ החלָטוֹתיה החשוּבוֹת, בּא לפתע לבית עמי לביקוּר. שמיעתוֹ של השכן שמעוֹני, כּאמוּר, היתה כּבדה במאד. כּיוָן שלא היה שוֹמע אפילו את קוֹלוֹ שלוֹ בשלמוּתוֹ, היה מגמגם בּמקצת.

השׂיחָה בּינו ובין עמי היתה בערך כּך:

עמי: שלוֹם, השכן שמעוֹני.

שמעוֹני: מממה? דבּר בּקול רם, נערי. אֵיני שוֹמע דבר. מממה?

עמי: מה אתה רוֹצה?

שמעוֹני: אנ־ני רוֹצ־צ־ה לָדעת בּכמה עלָה הת־ת־וֹף.

עמי: גם אַתּה רוֹצה ללמוֹד לנַגן על תוֹף?

שמעוֹני: ממממה? דבּר בּבּקוֹל רם, נערי, לָמה אַתּה לוֹחש?

עמי: (בּצעקה) אתה רוֹצה שגם בּתּךָ וַרדה תלמַד לנַגן על תוֹף בּמקוֹם על הצ’לוֹ שלָה? זה כּדאי!

שמעוֹני: חַס וחָלילָה, נַערי. אני לגמרי ל־ל־לא רוֹצ־צ־צה לשתּוֹת תּה. רק עכשיו שתיתי. שמַע, נַערי, אני אֶתּן פּי שנַיִם וּשלוֹשה תּמוּרת הת־ת־וֹף, וּבלבד שתיתן אוֹתוֹ לי. אני אֶמסוֹר אוֹתוֹ בּמַתּנה למַסיקי הרכבת…

והנה בּאָה השבּת. השבת שלפני יוֹם ראשוֹן הגוֹרלי.

בּתּחילָה לא ידעוּ השכנים את נַפשם. קוֹלוֹת תוּפים, חזקים וּקרוֹבים, נשמעוּ בּרחבי השכוּנה. וּלאַחר שהתאוֹששוּ השכנים וקוֹלוֹת התוּפים נתחַזקוּ, החלוּ הכּל מתרוֹצצים ומַכּים על ראשיהם. משלחת משלהם רצה לבית עמי, לראוֹת אִם עוֹדוֹ נתוּן בּהסגר.

המשלחת הזאת היא שהפיצה את הידיעה: “עמי אֵינוֹ בּביתוֹ!”

אבל אני, שעמדתּי בּפתח חלוֹני, קראתי אל השכנים הנדהמים: “הרי התהלוּכה היא זאת! תהלוּכה!”

השכנים תפשוּ לעצמם מקוֹמוֹת ליד החלוֹנוֹת וּבגזוּזטראוֹת.

התהלוּכה הלכה וּבאָה ותוּפּיה לפניה: תהלוּכת צוֹפים.

הנה היא בּאָה. השוּרוֹת צוֹעדוֹת בּקצב, כּתף אַחר כּתף.

הדגלים מתנוֹססים ברמה על מתני נוֹשׂאיהם הצעירים. המַשרוֹקית קוֹראת בּכל כּוֹח גרוֹן־הנחוֹשת שלָה, שריקה נפלאָה וחזקה. וּמפקד התּהלוּכה קוֹרא בּקוֹל:

גו זקוּף – בּרכּיִם ישרוֹת – שׂמאל, ימין שׂמאל!

קוֹלוֹת התּוּפים הוֹלכים וחזקים. וּמי הוּא המתוֹפף?

עמי. עמי הוּא המתוֹפף! כּן, כּן, עמי הוּא המתוֹפף. בּראש השוּרה הוּא צוֹעד והתּוֹף הצמוּד לירכוֹ פולט קוֹלוֹת גבוּרה וָזעם. והוּא צוֹעד בּראש מוּרם ומַבּיט בּגאוֹן אֵל חלוֹנוֹת השכנים. והם, השכנים, עוֹמדים על מרפּסוֹת הבּתּים כּמחוּשמלים. מציצים בּפחד אל הרחוֹב, וּמחַיכים בּמבוּכה.

“תהלוּכה יפה,” קוֹרא השכן מרגלית מפּתח חלוֹנוֹ, “הנה עמי!” והוּא מצבּיע על עמי.

“עמי?”

“עמי?”

“היכן?”

“עמי המתוֹפף! עמי המתוֹפף!” קראתי אני בשׂמחָה.

“איפה?”

“אֵיזה עמי?”

“עמי שלָנוּ?”

כּן, כּן. בּראש השוּרה הוּא צוֹעד. “הוֹ־הוֹ עמי!” קראתי לוֹ.

“תראוּ, תראוּ – עמי! זה עמי שלָנוּ!” קראוּ השכנים.

“בּראש השוּרה הוּא צוֹעד. ראוּ כּמה הוּא יפה. המתוֹפף. עמי שלָנוּ!” קראוּ השכנים.

“חבל שהוֹריו אֵינם כּאן. עמוּשקה, עמוּשקה שלָנוּ. עם התּוֹף שלָנוּ…”

“הי, הי אַתּם,” קראתי אני לשכנים, “חכוּ רגע. אֵיזה תּוֹף ‘שלָנוּ’? ממתי הוּא התוֹף שלָכם. וכי מי נתן לוֹ את התוֹף אִם לא…”

טוֹב ששמרתּי על לשוֹני בּרגע האַחרוֹן ולא גיליתי מי נתן לעמי את התּוֹף. זכרוֹ היה רענן למדי בּלב השכנים.

ועמי צוֹעד וּמתוֹפף. השמיִם תּכוּלים, השמש זוֹרחת, ועמי הוֹלך וּמתוֹפף. הנה הוּא עוֹבר מתּחת לחלוֹני.

" הלוֹ – עמי!" קראתי אֵליו, "הלוֹ – עמי! תּן לָהם שמוֹנים אֶלף קוֹזקים בּעוֹרף, עמי! תּן לָהם מאָה קוֹזקים בּחזית,

עמי!"

עמי הבּיט אלי, כּוּלוֹ קוֹרן וידיו מַכּוֹת בּתוֹף.

“הוֹ, זהוּ תיפּוּף!” קראתי אֵלָיו, “הוֹ, זהוּ תיפּוּף, עמי! זוֹהי נגינה, עמי, אֵיך קוֹראים לָזה, עמי?”

“סוֹנטינה, נדמה לי,” קרא אלי עמי מן הרחוֹב וידיו מַכּוֹת בּתוֹף.

“זהוּ זה. כּן, כּן, סוֹנטינה.” קראתי אֵלָיו, “זוֹהי סוֹנטינה כהלָכה. כּכה מנגנים. כּכה מנגנים, עמי!”

התּוֹף והתּהלוּכה התרחקוּ בּמעלה הרחוֹב.

וּמאָז –

אנשים לא הילכוּ בּרחוֹב.

הצפּרים לא צייצוּ.

הכּלָבים לא נבחוּ.

השמש לא זע, ועמַד בּמרוֹם הרקיע נבהל.

והרוּח נשב בּכל מקום אַחר שבּעוֹלָם, רק לא בּרחוֹב פרישמַן.

לָכן – לא רעדוּ העלים שעל העצים ולא רשרשוּ.

התּוֹף רעם! – ואין מפריע.

התּוֹף של עמי.

אַמיץ היה כלב גדול ועצוּב־עין. מסוּגל היה להיות כּלב־שמירה מעוּלה אוֹ כּלב־ציִד נדיר. תּכוּנוֹתיו אֵלה נעֶלמוּ מעיני הבּריוֹת. רק נפשו של עמי דבקה בּנפש כּלבוֹ אַמיץ לאַהבה, וּבּשלָה בּאוּ עלָיו עֶלבּוֹנוֹת ואַכזבוֹת.

מהיכן וכיצד בּאוּ הכּלָבים לרחוֹבוֹת?

אֶתכם אוּלי, אֵין שאֵלָה זוֹ מעסיקה כּלל, אַך אֶת אִמוֹ של עמי העסיקה והעסיקה.

תּחילָה, לא הקדישה גם אִמוֹ של עמי תשׂוּמת לב רבּה לכלָבים. אוּלָם ערב אֶחד נכנס הבּיתה אָביו של עמי, וּמה סבוּרים אַתם השׂתרך אַחריו, אִם לא כּלב? ולא כּלב קטן, אֵלָא כּלב גדוֹל, עצוּב־עיִן, שראשוֹ בּלבד גדוֹל כּפח בּנזין כּמעט, והוא כוּלוֹ טלוּא בּכתמים חוּמים וּלבנים.

כּשראתה אִמוֹ של עמי כּלב ארך־שׂיער זה חישב לבּה להתפּלץ. עמי, כּפי שתבינוּ, לא היה שוּתּף כּלָל להרגשת אִמוֹ. הוא ניתּר ממקוֹמוֹ, תפשׂ את הכּלב בּשתי ידיו ליטפוֹ בּין אָזניו.

אָביו של עמי עמד פּשוּק רגליִם וגאוָה רבּה נסוּכה על פּּניו. “הרי לךָ כּלב, עמי בּני,” אמר לעמי והושיט לוֹ אֶת החבל שהיה כּרוּך על צוַארוֹ של הכּלב. “מצאתיו בּרחוֹב,” אָמר אָביו לאִמוֹ, שהבּיטה בּוֹ בּמבּט מלא טרוּניה.

הכּלב שנמסר לעמי, השתטח על הרצפּה והתחיל בּוֹחש בּכף רגלוֹ הקדמית בּאזנוֹ. הבּחישה היתה לקרצוּף ותוֹך כּדי קרצוּף השמיע קוֹל המיה דקה.

למראֵה הקרצוּף וּלמשמע קוֹל ההמיה נחלצה אִמוֹ של עמי וניגשה אל הכּלב בצעידה מלאָה החלטיוּת. עמי חש בסכּנה המתקרבת אֶל כּלבו.

“אִמא! אִמא!” קרא בהתרגשוּת, “מה אַתּ רוֹצה לעשׂוֹת לכּלב?”

אִמו של עמי עמדה מלכת. היה בּרצונה לבצע בּעיטת עוֹנשין, שתטלטל את הכּלב בתעוּפה אחת ותחזירנוּ אֶל מקוֹמוֹ – הרחוֹב. אוּלָם עֵיניה נפגשוּ בּעֵניו הַמבריקוֹת של עמי, שהבּיעוּ תחינה אִלמת. לבּה, לב אֵם, נתרכך, והיא חייכה ואמרה: “יש לרחצוֹ, עמי!”

לא היה קץ לחדוָתוֹ של עמי. הוּא רצה לצעוֹק וּלילל משׂמחָה, אך מנע אוֹתוֹ מזאת פּחדוֹ, פּן ירעוּ צעקוֹתיו וחדוַתוֹ לכלבּוֹ. שׂמחתוֹ היתה גדוֹלה כּל־כּך, שהיה מוּכן להבטיח לאִמוֹ כל הבטחה שבּעוֹלם, אפילו היתה מבקשת שיחדל מתּופף ויתן את תוּפּוֹ במתּנה לאחד מילדי המוֹשבה מטוּלה – היה נכוֹן להבטיח ש… מכּל מקוֹם אִם היתה אִמוֹ מבקשת שיבטיחנה שיישן כּל יוֹם אַרבע שעוֹת אָחרי־הצהריִם, היה מבטיח לַה זאת הבטחה נאמנה, ללא כּל פּקפּּוּק. אבל, לאָשרוֹ, לא בּיקשה אִמוֹ ממנוּ כּזאת, והוּא מיהר לרחוֹץ את כּלבּוֹ בּמי סבּון־כּביסה ונפט, כּעצתה. לאחר שעלה הכּלב מהרחצה נראוּ לעין־כּל יפיו וגם העצבוּת שבּעֵניו.

היה זה בּאמת כּלב מַמש. אָמנם, תּבוּנה רבּה לא נשקפה מעֵיניו, שהיוּ נתוּנוֹת במסגרת אדוּמה. אבל גוֹדלוֹ עינג את לבּוֹ של עמי מאוֹד. אַך רוּחץ, הביא לו עמי ארוּחה שמנה של עצמוֹת וּשיירים מארוּחת־הצהריִם. הכּלב אָכל הכּל באדישוּת כּשהוא מכשכּש בּזנבוֹ לאוֹת תוֹדה.

לכּלב נקבּע מקוֹם על מרפּסת־המטבּח, ושם ישב עמי וחשב מַה שם יקרא לוֹ. זמן רב פּשפּש בּאוֹצר מליו. לבסוֹף החליט לקרוֹא לכלבּוֹ בּשם אַמיץ. לדעתוֹ של עמי הלם השם אַמיץ יפה את כּלבּוֹ רב־המלתעוֹת.

אַך מצא שם לכלבּוֹ, יצא אִתוֹ עמי לשוּט בּשכוּנה. הוא קשר לכּלב רצוּעת־עוֹר, מרצוּעוֹת התוֹף, וּמשך אוֹתוֹ אַחריו לפני חלוֹנוֹתיהם של חבריו.

עוּזי היה הראשוֹן שהבחין בּאַמיץ. אַך ראָה אוֹתוֹ ומיד קפץ החוּצה, בפּיז’מה, מלא סקרנוּת וקנאה.

“אני חוֹשב שהוּא פּחדן,” אמר והקנאה דיבּרה מגרוֹנוֹ, “כּלבים גדוֹלים הם תמיד פּחדנים, כּך אוֹמר גם אָבי.”

“לא ראיתי שהוּא מפחד,” אָמר עמי, “אלָא מפּני הרחיצה בּלבד. שמוֹ, לידיעתךָ, אַמיץ”.

עוּזי קיבּל חרבּוֹן כּהלָכה ועמד בּמקוֹמוֹ נבוֹך, ועמי ואַמיץ המשיכוּ את טיוּלם בּשכוּנה. מיכאֵל יצא אליהם מבּיתו בּזניקה ובחן את הכּלב לידיעוֹתיו.

“שב!” אָמר לכּלב.

הכּלב נשאַר עוֹמד במקוֹמוֹ.

“נשוֹך אוֹתֹוֹ!” אָמר לכּלב.

הכּלב לא נע ולא זע.

“על ארבּע!” אָמר לכּלב.

הכּלב עמד בְמקוֹמוֹ, וּפניו העידוּ בוֹ שהוּא מעיין בּאחת מבּעיוֹתיו.

“הוּא רעֵב!” אָמר מיכאֵל לעמי.

“אֵיך זה, הוּא רעֵב?” אָמר עמי בּרוֹגז על שחוֹשדים בּוֹ שאֵינוֹ יוֹדע, כּי כּלב יש להאכיל, ובעיקר כּלב גדוֹל שכּזה, “זה עתה האכלתי אוֹתוֹ!”

מיכאֵל מישש בּאֶצבּעוֹתיו את זרבּוּביתוֹ של אַמיץ.

“הוּא חוֹלה,” אָמר מיכאֵל, “חָטמוֹ יבש כּחרס.”

ואָכן, הכּלב צנח על בּטנוֹ והחל מקרצף את פּדחתוֹ בּכפּוֹ, כּשהוֹא מנהם חרישית.

“הוּא לא חוֹלה!” אָמר עמי, “הוֹא עוֹד לא רגיל אלינוּּ!”

“יש לוֹ שם?” שאַל מיכאֵל.

“בּטח,” אמר עמי, “שמוֹ אַמיץ.”

“שם טוֹב.” אָמר מיכאֵל.

אוֹתוֹ רגע יצא חתוּל מבּין הפּחים. מאַז המעשׂה האחרוֹן שקרה לָהם הוּרשוּ החתוּלים לשוֹטט בּשכוּנה כּאַות־נפשם. אַך ראַה אַמיץ חתוּל חָפשי זה, וּמיד רחפוּ עצמותיו מפּחד. החתוּל שלא ידע מוֹרא עשׂה דרכּוֹ בּנחת. ישר אל אַמיץ. אַמיץ לא התמַהמה וּפרץ בּדהרה מסוֹערת וּמשך את עמי אַחריו. רק כּשנוכח שעֵיניו הירוּקוֹת של החתוּל אֵינן מאירוֹת עוֹד בּאַפלוּלית העֵרב, עצר מנוּסתוֹ.

“הוּא פּשוּט אֵינוֹ רוֹצה להתחיל כּאן את חייו בְּשערוּריוֹת,” אָמר עמי בּקוֹל מלא התנצלוּת למיכאֵל שרץ וּבא אַחריהם.

“לא, לא,” אָמר מיכאֵל בּקוֹל שׂמח: “הוּא כּלב שמירה. הוּא כּלב שמירה בּמאָה אָחוּז. כּלבים כּאֵלה לעוֹלָם אינם נוֹגעים לרעה בּחתוּלים. הם עשׂוּיים כּך שרק בּגנבים הם פּוֹגעים. אַתּה מבין לָמה? אִם כּלב שמירה יתחיל לנבּוֹח על חתוּלים, על חמוֹרים ועל כּל מיני דברים אחרים, הוּא יגלה את מקוֹמוֹ לגנב וזה יעקוֹף אוֹתוֹ בּערמתוֹ. לָכן אֵין כּלבי שמירה פּוֹגעים אֵלא בּגנבים ורק בּהם!”

עמי, ששמע בּשׂמחה רבּה את דבריו של מיכאֵל, היה מלטף את כּלבּוֹ בּין אָזניו כּשהוּא מלחש לוֹ חרישית: “אַתּה טוֹב.”

שני החברים הבּיטוּ בּכּלב. עמי אָמר: “אבל אני חוֹשב שהוּא דוקא כּלב ציִד. ראֵה אֵיך הוּא טלוּא וכמה ארוּכּוֹת אָזניו. אבל מדאיג אוֹתי חָטמוֹ. יבש. גע בּחוטמוֹ עוֹד פעם!”

“יבש וּמחוּספּס כּלבינה,” אַמר מיכאל שנגע בּזרבּוּבית בכּלב.

“הוּא גדוֹל ואַמיץ,” אָמר עמי, “אֶלא שחוֹלה הוּא. צריך להבריא אוֹתוֹ. בּוֹא ניתן לוֹ לאכוֹל!”

“כּן,” אָמר מיכאֵל בּהתלהבוּת, “אִם יאכל הרבּה יבריא”

ואִם כּי אָכל אַך לפני שעה קלָה, הוֹסיף אַמיץ וכילָה

בּתיאבוֹן עצוּם ארוּחה דשנה שהגיש לוֹ מיכאֵל ליד דלת בּיתוֹ. הארוּחה היתה: מרק ירקוֹת, חָציל מטוּגן, פּלפּלים מטוּגנים, אַרבּע פּרוּסוֹת לחם מרוּחוֹת בּמרגרינה, כּוֹס לבּניה, שתי סוכּריוֹת ועצם גדוֹלה שנשארה מיוֹם השבּת. מיכאֵל נתמַלא בהתפּעלוּת: “אֵין ספק שהכּלב טוֹב. כּלב של מַמש. אני רוֹצה להיוֹת שוּתּף, עמי,” אָמר וליטף את אַמיץ בּין אָזניו. עמי חָשב רגע בּדבר. “טוֹב,” אָמר “נהיה שוּתּפים, מיכאֵל”

הכּלב המשוּתּף גרם צער וּתלאוֹת לא רק לאִמוֹתיהם של עמי וּמיכאֵל, אלא גם לשכוּנה כּוּלָה. הוּא היה מלקק את החָלב מתוֹך הסירים המוּצגים לפני הפּתחים. מיוֹם שבּא לשכוּנה אי אפשר היה עוֹד להשאיר סל מכּולת ללא שמירה. בּעלי עגלוֹת־הלחם שהיו בּאוֹת אל השכוּנה נאֶלצוּ לקנוֹת מַנעוּלים, כּדי לנעוֹל את דלתוֹת עגלוֹתיהם בּפני אַמיץ.

נדמה היה כי אַמיץ מסוּגל לאכוֹל מַחסן־קירוּר שלם וּלקנח סעוּדתוֹ זוֹ בפרדס תּפּוּחי־זהב. לא היה גבוּל ולא היה קץ לכוֹשר אכילָתוֹ. אבל עם כּל זאת, לא נתלחלחה זרבּוביתוֹ, והוּא המשיך לקרצף את פּדחתוֹ וּלנהם תּוֹך כּדי כדך נהימה דקה.

הימים חָלפוּ ואַמיץ נתרגל כּל כּך לדירוֹתיהם של עמי ושל מיכאֵל, עד שהיה עוֹשׂה בּהן כּבתוֹך שלוֹ, וּבשוּם פּנים אי אֶפשר היה לחנכוֹ לנקיוֹן. הוא היה מסאֵב את הרצפוֹת וּמשיר שׂערוֹתיו על השטיחים ועל המיטוֹת. ולא אַחת ולא שתיִם נתגלוּ שׁערוֹתיו של אַמיץ בּצלחוֹת האוֹכל. האכילה הרבּה הגדילה והשמינה אוֹתוֹ, אבל העֶצב לא סר מעֵיניו.

אנשים וילָדים לעגוֹ וּבזוּ לכּלב אַמיץ שנראָה להם כּלב פּחדן וּמטוּפּש. רק עמי ומיכאֵל רחשוּ לוֹ בּלבּם חיבּה רבּה.

“הוּא כּלב טוֹב, אַמיץ” היה עמי אוֹמר למיכאֵל.

“אבל העֵצב בּעיניו הוֹלך וָרב, עמי” העיר מיכאֵל בּדאָגה.

“זה לא עֵצב, מיכאֵל.”

“מה זה, עמי?”

“זה חָכמה,” אָמר עמי, “לא הייתי מתפּלא, כּלָל וּכלל, אילוּ היוּ בּאים אֵלי מחרתיִם וּמודיעים לי שאַמיץ קוֹרא, בּהיחבא את ‘דברי ימי עמנוּ’ לח. זוּטא ולי. ספּיבק, כּרך ב'.”

אבל אחרים לא חָשבוּ כּך. על כּל פּנים, לא חָשבוּ כּך אִמוֹתיהם. והגיע היוֹם שבּוֹ קצה נפשה של אמוֹ של עמי בּאַמיץ, אַף על פּי שהלָה היה מכשכּש בּזנבוֹ לעוּמתה כּשכּוּש היכוֹל להפיח רוּח צינה בּיוֹם חמסין. אִמוֹ של עמי פּסקה כּי מעתה לא ילוּן עוד אַמיץ על מרפּסת־המטבּח, אלָא בּחדר־המדרגוֹת, למעלָה. אמוֹ של מיכאֵל חָרצה פּסק־דין דוֹמה (עד כּה היה אַמיץ לָן על מרפּסוֹת־המטבּח של עמי ושל מיכאֵל חליפוֹת בּהתאֵם לתוֹר שקבעוּ לוֹ).

משבּא החוֹרף גרמה לינתוֹ של אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת להתמַרמרוּתם של כּל דיירי הבּיִת. קרת הלילוֹת היתה מוֹציאָה מגרוֹנוֹ גניחוֹת ואנחוֹת שהחרידוּ את לבּותיהם.

עתה הבּיטוּ הכּל בּעיִן רעה על עמי, מיכאֵל ואַמיץ. לעתים היה בּמבּטי הבריוֹת לא רק לגלוּג וָבוּז, אלָא גם טינה. וּבא היוֹם וגם נפשוֹ של מיכאֵל נקעה מאַמיץ.

“עמי.” אָמר מיכאֵל לעמי, “אָבי נתן לי אוֹפנַיִם בּמתנה.”

“יוֹפי!” קרא עמי, “אִם כּן לָמה אַתּה עצוּב?” כּי מיכאֵל אָמר את דבריו בּשמץ תּוּגה.

קיבּלתי את האוֹפנַיִם בּתנַאי… " אָמר מיכאֵל.

“בּתנַאי?” שאַל עמי, “בּאיזה תּנַאי?” שלא תּשבּוֹר את הראש?"

“לא, עמי,” אָמר מיכאֵל לעמי, “אָבי נתן לי אוֹפנַיִם בתנַאי שאֵצא מהשוּתפוּת. שהלילָה לא יישן עוֹד אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת שלָנוּ…”

מיכאֵל פּרש לוֹ מהשוּתפוּת. ועמי היה לבעליו היחיד של אַמיץ. ואִם בּקיץ היה אַמיץ כּלב יפה, גדוֹל וארוֹך שׂיער, הרי בּחורף נשתנה מראֵהוּ תּכלית שינוּי.

השכנים התקוֹממוּ כּוּלָם כּאֶחד נגד עמי ואסרוּ עלָיו להלין את אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת. הכּלב גוֹרש לַרחוֹב המרוּפש. עתה היה לבריה מדוּבללת שׂיער, עמוּסה פּקעוֹת זוּהמה. הוּא היה מתקרצף יוֹתר ויוֹתר וגוֹרר את עכּוּזוֹ על המדרכה.

יוֹם אֶחד לָקה אַמיץ בּעוֹרוֹ וּשערוֹ התחיל נוֹשר מירכיו וַמַעלָה. לבּוֹ של עמי נתחמץ בּקרבּוֹ למראֵה הכּלב גדוֹל־הקוֹמה המַקריח והוֹלך. עתה היה כּלבּוֹ לכלב־רחוֹב עלוּב, וּבראוֹתוֹ את עמי חוֹזר מבּית־הספר היה מכשכּש בּזנבוֹ הדליל.

אִמוֹ של עמי אסרה עליו לגשת אל אַמיץ. אבל עמי היה מביא לוֹ דבר־אוֹכל מדי פּעם. היה שׂם לפניו את אָכלוֹ ומתבּוֹנן בּוֹ ממרחָק, מתבּוֹנן ואוֹמר לעצמוֹ: “הוּא טוֹב, הוּא טוֹב. אני חוֹשב שהוּא כּלב ציִד. כּשיבריא – הכל יאהבוּ אוֹתוֹ. הזרבּוּבית שלוֹ תהיה לחָה והוּא יהיה כלב ציִד למוֹפת. נכוֹן אַמיץ?”

ואַמיץ היה מכשכּש בּזנבוֹ וּמרכּין ראשוֹ ללטיפה, כּזאת שהיה רגיל לה בּעבר. “זרבּוּביתוֹ כּל כּך יבשה,” אָמר עמי בּלבּוֹ והתייסר למראֵה צלעוֹתיו של אַמיץ הבּוֹלטוֹת מבּעד לעוֹרוֹ החָשׂוּף. “הוּא כּל כּך עצוּב…” אָמר והבּיט בּעֵיניו של אַמיץ שהכילוּ ים של עֶצב. כּל העת היה הכּלב מכשכּש בּזנבוֹ וּמחכּה ללטיפה. עמי היה חוֹכך בּדעתו, ללטף או לא ללטף. אָמנם רצה מאוֹד ללטף את כּלבּוֹ, אבל חזקה עליו מצוות אִמוֹ, וגם הוּא עצמוֹ נתירא קצת מפּני כּלבּוֹ החוֹלה.

לבסוֹף אָזר עמי כּוֹח, קרב אל אַמיץ וליטפוֹ בין אָזניו. הכּלב השמיע המיה דקה.

עֶרב אֶחד, ראָה עמי לתמהוֹנוֹ הגדוֹל שאָביו ניגש אל אַמיץ ומניח לפניו אוֹכל.

“אַבּא!” קרא עמי.

“הוּא כּלב טוֹב, עמי,” אָמר לוֹ אָביו, “אבל אתה אל תיגע בּו. הוּא חוֹלה. אָסוּר לנגוֹע בּוֹ.”

בּבית־הספר היוּ הילדים מתגָרים בּעמי בּשל כּלבּוֹ.

“לָמה זה לא תּטבּיע את אַמיץ בּחָבית?” שאַל אוֹתוֹ דוּדוּ יוֹם אֶחד. עמי לא ענה דבר.

“מה אַתּה אוֹמר על כּך?” שאַל דוּדוּ את עוּזי.

“זוֹ דרך לא רעה להיפּטר ממנוּ. הוּא כּל כּך מסריח!” אמר עוּזי.

“לא!” אָמר עמי.

בּבּית ניסתה אִמוֹ גם היא לשדלוֹ שיִפּטר מאַמיץ. “עמי, חביבי,” אָמרה לוֹ, “לָמה זה לא תיפּטר מכּלב מסכּן זה היוֹשב בקצה המדרכה וּמפחיד את הבּריוֹת?”

“לא!” היה עמי עוֹנה לה.

ואָכן, היה בּאַמיץ כּדי להבעית את העוֹברים והשבים. גוּפוֹ קרח, ראשוֹ העצוּם תלוּי בּרפיוֹן, עֵיניו עמוּמוֹת ונוּגוֹת. דוֹמה היה שאַמיץ יוֹדע את כּיעוּרוֹ וסוֹבל בּשל כּך. בּכל זאת היה מחכּה לעמי על המדרכה בּשוּבוֹ מבּית־הספר.

יוֹם אֶחד עברוּ אדוֹן חבוּש מגבעת ועמוֹ כּלב לבן־עוֹר ואדוֹם־עיִן. האָדוֹן ראָה את אַמיץ יושב בּשוּלי המדרכה, הוֹציא את מקטרתוֹ מפּיו ושיסה בּו את כּלבּוֹ. הכּלב הלבן, שדמה לחזיר, הסתער על אַמיץ בּמַלתעוֹת חשׂוּפוֹת. אַמיץ נשתטח ואָזניו הארוכּוֹת כּסוּ את פּניו.

קהל רב נתאסף לראוֹת בּמחזה. בּעל־הכּלב עוֹדד את כּלבּוֹ, וזה נעץ ניביו החדים בּערפּוֹ של אַמיץ וטלטלוֹ אָנה וָאָנה כּשקצף רב ניגר מפּיו. מגרוֹנוֹ הקרוּע של אַמיץ נשמעה נהימתוֹ הדקה. דמוֹ שתת וְנקוָה על המדרכה בּשלוּלית.

האָדוֹן קרא לכלבּוֹ בּשריקה, והכּלב לבן־העוֹר קיפּץ בּחדוָה אחרי בּעלָיו. אַמיץ נשאר מוּטל על המדרכה, מקוֹרע כּשׂק. הוּא שכב ללא ניע, ורק נשימתוֹ הכּבדה הרטיטה את גוּפוֹ. רגליו היו כּמאוּבּנוֹת וּכאֵבוֹ לא ניכּר בּעֵניו העצוּבוֹת.

כּשחזר עמי מבּית־הספר ובידוֹ מעט אוֹכל לא מצא עוֹד את אַמיץ. הכּלב נאסף בּידי אלמוֹנים. כּתם הדם שעל המדרכה היה הסימן האחרוֹן שעמי ראָה מכּלבּוֹ. כּששמע את סיפּוּר המעשה מפּי אַחד השכנים התמַלא לבּוֹ של עמי משׂטמה עזה כּלפּי כּל הסוֹבב אוֹתוֹ, כּלפּי אלה שהדיחוּ את כּלבּוֹ והשליכוּהוּ לַרחוֹב. הוּא זכר את כּלבּוֹ הגדוֹל ועצוּב העֵיניִם וּפרץ בּבכי מר.

לאָביו שניסה לנחמוֹ אַמר עמי: “הוּא היה כּלב כּל כּך טוֹב. לא עשׂה רעה לשוּם איש. הוּא היה כּלב ציִד מצוּין, ואילוּ הבריא הייתם רוֹאים כּוּלכם בּעֵיניכם אֵיזה כּלב מצוּין ואַמיץ הוּא.”

מה אַתם יוֹדעים על מַלכּה האדוּמה? היא יכלה להפּיל את דוּדוּ בּידה האַחַת ולאכוֹל תירס בידה השניה. וּבכל זאת עלתה בדעתם של ידידי דוּדוּ תחבּוּלה, שבעזרתה נוּצחה מַלכּה האדוּמה הכּל מפחדים מפּני מַלכּה האדוּמה. היא כּל כּך חזקה. היא כּל כּך פּרוּעה. היא כל כּך אדוּמה – כּך פּתחה נעמי את סיפוּרה. כּל הכּיתה מפחדת מפּניה, אפילו הבּנים. לפני כּמה ימים עמדה מלכּה האדוּמה בּחצר בּית־הספר ואִיימה על כּל הבּנים והבּנוֹת שתרסק את עצמוֹתיהם. תמיד היא מאַיימת אבל לפני ימים מספּר היו אִיוּמיה נוֹראים יוֹתר מתמיד.

היא עמדה ליד בּרז המים בּחצר בּית־הספר וקראה בקוֹלה הצרוּד: "אני מלכּה האדוּמה, מוֹדיעה לכוּלכם, כּי אם דוּדוּ יקרא לי ‘תרנגוֹלת’ ארסק את עצמוֹתיו ואֶמחה את עקבוֹת נעליו מעל פּני המגרש הגדוֹל. אני מלכּה האדוּמה, הוֹדעתי ואָמרתי. ואִם דוּדוּ –העוֹמד כּאן

אתנוּ – יחשוֹק בּקרב עתה, יבוֹא נא אֵלי ואמדוֹד אוֹתוֹ."

כּוּלָם עמדוּ ושמעוּ את הדברים הנוֹראים האֵלה בּחיל וּרעדה, אפילוּ דוּדוּ לא נראָה בּטוּח בּעצמוֹ כּתמוֹל שלשוֹם. לאַחר דבריה של מלכּה האדוּמה ניגשוּ אֵליו חבריו, עמי, צבינג’י ולמל’ה ודיבּרוּ על לבּוֹ.

“מה אַתה מפחד ממנה?” אָמר צבינג’י, “לוּ היתה אוֹמרת לי דברים כּאלה הייתי מראֶה לה!”

“היית מרבּיץ לילדה?” שאַל עמי.

“מר עמי,” אָמר למל’ה, “רצוֹני לתקן טעוּת שטעית מלכּה האדוּמה אינה ילדה. היא מלכּה האדוּמה.”

“מה?” אָמר צבינג’י, “אִם דוּדוּ לא ירבּיץ בּה, היא תרבּיץ בּוֹ. אִם לא תרבּיץ בּה, יחשבוּ כּוּלָם שאַתה מפחד,” אָמר צבינג’י.

דוּדוּ לא אָמר דבר. נראֶה, שאָמנם התגנב שמץ פחד ללבּוֹ, ויתכן שהיה מהרהר כּיצד יצא בּכבוֹד מהמַערכה עם מלכּה האדוּמה. כּלוֹמר, כּיצד יקרא לה “תרנגוֹלת” והיא לא תמלוֹק לוֹ את ראשו.

בּערב אוֹתוֹ יוֹם הלך דוּדוּ אל ידידוֹ סרוּל, אָביה של רחל, ואל ידידתוֹ שוֹשנה, אִמה של רחל.

פּניו של דוּדוּ נפלוּ מאוֹד. ידידיו נבהלוּ למראהוּ.

“מדוּע פּניך רעים כּל כּך דוּדוּ,” שאֵלוֹ סרוּל, “מה קרה לךָ?”

“מלכּה האדוּמה, סרוּל,” אָמר דוּדוּ, “מלכּה האדוּמה אוֹמרת שהיא תרסק לי את העצמוֹת! הוֹי, מחזה נוֹרא! אִלוּ שמעת אוֹתה מדבּרת!”

“אבל אַתה הרי הפּלת את יוֹסי,” אָמר סרוּל, “וּמדוּע זה תפחד מפּני מלכּה האדוּמה?”

“כּן,” אָמר דוּדוּ, “זה לא כל כּך פּשוּט כּמוֹ לוֹמר ‘אחשוורוֹש’, מלכּה האדוּמה הפּילה שלשוֹם גם את יוֹסי. היא קיצרה גאוָתוֹ עד החצי… עכשיו היא אוֹמרת שתוּכל להפּיל אוֹתי ביד אַחת ולאכוֹל תירס בּיד השניה…”

“אַתה ירא מפּני מלכּה האדוּמה?” שאלה שוֹשנה, אִמה של רחל.

“אַני?” שאַל דוּדוּ.

“כּן, כּן אַתה!” אָמרה שוֹשנה.

“אני לא מפחד מפּניה,” אמר דוּדוּ בעוֹז, “אני מפּיל אוֹתה בּאצבּע אַחת…”

“את זה אתה אוֹמר כּאן בּבית,” אָמרה רחל, “נראֶה אוֹתךָ מכריז כּך בּאָזני מלכּה האדוּמה בּבית־הספר!”

“תסלחוּ לי רבּוֹתי,” אָמר סרוּל, “אוּלָם צר לי להוֹדוֹת, כּי עוֹד לא נפל בּחלקי העוֹנג להכּיר ולָדעת מי היא מלכּה האדוּמה!”

“מלכּה האדוּמה,” קראָה רחל, “היא בּתוֹ של הקצב פישל, ויש לה שׂערוֹת אדוּמוֹת כּריבּה!”

“כּן, כּן,” קרא דוּדוּ, “אדוּמוֹת נוֹרא!”

“והיא הכי גבוֹהה בּבית־הספר,” המשיכה רחל, היא נשארה שנתיִם בּכיתה, והיא יוֹדעת רק פּרק אֶחד בּתנ“ך. אבל אפילו המוֹרה לנגרוּת ולמלָאכה מפחד ממנה בּעת שהיא אוֹחזת בּידיה את המגרפה של השמש. כּי לפעמים היא משתגעת…”

“משתגעת נוֹרא, בּאמת!” אָמר דוּדוּ.

“היא פּעם השתגעה ונשכה כּלב!” אָמרה רחל.

“כּן,” אמר דוּדוּ, “נשכה אוֹתוֹ נוֹרא!”

“אוֹי ואבוֹי לי!” ספקה שוֹשנה ידיה, “ואַתּ משׂחקת אִתה, רחל’ה? אני בּשוּם אוֹפן איני מרשה לָךְ לשׂחק אִתה!”

“מי משׂחק אִתה?” שאַל דוּדוּ, “היא נוֹשכת נוֹרא!”

“ואַתּ יוֹֹדעת, אִמא,” קראָה רחל בּהתלהבוּת, “כּשרצוּ להעיף אוֹתה מבּית־הספר היא בּאָה עם אָביה פישל ועם אִמא שלָה והם אָמרוּ למנהל בּית־הספר שהם יטגנוּ אוֹתוֹ לארוּחת־צהריִם אִם יעיפוּ את מלכּה שלהם מבּית־הספר, כּי היא מוּכרחָה ללמוֹד, כּך הם אָמרוּ והיא כּשרוֹנית מאוֹד, כּך הם אָמרוּ. והיא תהיה האַלוּפה הארצית של ‘מכּבּי’ ו’הפוֹעל' בּהדיפת כּדוּר־בּרזל, כּך הם אָמרוּ. וּכשהמנהל שלָנוּ אָמר להם שכּדי להיוֹת אַלופת ישׂראל בּהדיפת כּדוּר־בּרזל אין צוֹרך ללמוֹד כּל כּך הרבּה בּבית־הספר, הם הזכּירוּ לוֹ את דבר ארוּחת־הצהריִם. ועכשיו מלכּה עוֹשׂה מה שהיא רוֹצה!”

“יש לה המוֹן כּוֹח, סרוּל,” אָמר דּוּדוּ, “אבל אני, כּמוּבן, לא מפחד ממנה.”

“כְּמובן.” אָמר סרוּל.

“כּמוּבן,” אָמרה שוֹשנה.

כּן, כּן," אָמר דּוּדוּ, “בּאמת.”

“חָה, חָה, חָה,” צחקה רחל בּקוֹל גדוֹל, “אז מדוּע אַתה מדבּר כּל כּך הרבּה? מדוּע לא הפּלת אוֹתה היוֹם? מדוּע בּאת הנה וּפניךָ רעים כּל כּך?”

דּוּדוּ היה נתוּן בּמבוּכה רבּה. הוּא התבּייש לגלוֹת את סיבּת בּוֹאוֹ האמיתית. הוּא אָמר: “לא הפּלתי אוֹתה היוֹם, שוֹשנה, כּי החוּלצה הזאת שאני לוֹבש היא חוּלצה חדשה. מלכּה האדוּמה מסוּגלת לקרוֹע את החוּלצה שלי. וּמה הייתי אוֹמר לאמא? שמלכּה האדוּמה קרעה לי את החוּלצה? היא היתה שוֹאלת: וּמי שלח אוֹתךָ להתקוֹטט עם מלכּה האדוּמה? כּי פישל, אָביה של מלכּה האדוּמה, אוֹמר תמיד, לאִמא שלי: שמעתי, כּי דוּדוּ קוֹרא למלכּל’ה שלי ‘תרנגוֹלת’. וּבכן, תאמרי לדוּדוּ כּי יזהר. מלכּה שלי יכוֹלה לרסק את עצמוֹתיו בּנפנוּף עפעף אֶחד בלבד. ואִמא שלי סבוּרה שזה יכוֹל לקרוֹת בּאמת…”

“אִם לוֹמר את האמת,” אָמרה רחל, “הרי אני סבוּרה שמלכּה האדוּמה יכוֹלה לרסק את עצמוֹתיו של דּוּדוּ!”

דּוּדוּ שמע את הדברים האֵלה בּעֶצב רב ויצא אל המרפסת. על המגרש הגדוֹל עמדה מלכּה האדוּמה. דּוּדוּ מיהר לקרוֹא לסרוּל וּלשוֹשנה והצבּיע על מלכּה האדוּמה. “הנה היא!” קרא.

מלכּה האדוּמה הרגישה שמסתכּלים בּה. אַך ראתה כּי דוּדוּ הוּא זה וּמיד התיצבה בּפיסוּק רגליִם, זקפה אֶצבּעוֹתיה על חָטמה, חָרצה לשוֹן והוֹשיטה אֶצבּע משוּלשת. כּל הדברים נתרחשוּ בּאוֹר שמש בּין הערבּים, וּלדברי דוּדוּ היה זה, מַחזה נוֹרא! וּמה גם שמלכּה האדוּמה הכריזה בכל כּוֹח גרוֹנה: “אני – מלכּה – האדוּמה – מוּכנה – להשמיד – כּל ילד – שיעיז – לקרוֹא – לִי – בּשם – ‘תרנגוֹלת’ – אוֹ – כּל ילד – שסתם – יתחצף – נגדי. עצמוֹתיו – תרוּסקנה ותפוּזמקנה. ועכשיו – שקט!!”

קוֹלה של מלכּה האדוּמה הלך מקצה השכוּנה ועד קצה. שכנים רבּים יצאוּ למרפּסותיהם, אוֹ ניצבוּ ליד חלוֹנותיהם, כּדי לראוֹת מי הוּא זה הקוֹרא קריאוֹת תגר כּאֵלה.

“עכשיו אתה מבין, סרוּל?” שאַל דוּדוּ בּעצב.

“זה עצוּב מאוֹד,” אָמר סרוּל, “זה עצוּב מאוֹד!”

“כּן, כּן,” אָמר דוּדוּ.

“דוּדוּ,” אמר סרוּל, “עליךָ לעשׂוֹת משהוּ. הילדה הזאת תשפּיל את כּבוֹדך עד עפר אִם לא תזדרז לעשׂוֹת משהוּ. האִם אַתה בּאמת מפחד מפּניה?”

“אני?” שאַל דוּדוּ, “לגמרי לא!” שיניו רעדוּ בּמקצת בּאמרוֹ דברים אֵלה.

“לגמרי לא?” שאַל סרוּל בּתמיהה וּבשמץ חשד.

“קצת אני מפחד,” אָמר דוּדוּ, “רק קצת. היא כּל כּך אדוּמה וּפראית!” דוּדוּ חָשב לרגע ואַחַר מיהר ואָמר: “אָתה אינךָ יוֹדע מי היא, סרוּל! היא נוֹרא חזקה! היא גבוֹהה כּמוֹני ואוּלי יוֹתר, כּשהיא לא מסוֹרקת. היא נוֹרא חזקה! היא משׂחקת כּדוּרגל נפלא וחברה בּנבחרת של בּית־הספר. היא הוֹדפת כּדוּר־בּרזל יוֹתר רחוֹק ממני. אַתה מבין?”

“זה בּאמת עצוּב מאד, דוּדוּ, עצוּב מאד,” אָמר סרוּל. “אני מַציע שמחר תגש אֵליה, תקרא לה ‘תרנגולת’, תפּיל אוֹתה וגמרת אִתה אַחת וּלתמיד.”

“זה לא כּל כּך קל כּפי שזה נדמה לךָ, אבּא!” אמרה רחל.

“זה לא כּל כּך פּשוּט כּמוֹ לוֹמר ‘אחשוורוֹש’,” אָמר דוּדוּ.

“אתה חוֹשב שלא תוּכל להפּיל אוֹתה?” שאַל סרוּל.

“הוֹי, הוֹי,” אָמר דוּדוּ נעלב, בּטח שאני יכוֹל להפּיל

אוֹתה. אבל זה לא כּל כּך פּשוּט. אִם אני אפּיל אוֹתה ילעגוּ לי כוּלם ויגידוּ שהפּלתי והכּיתי ילדה, ואבּא שלה…" דוּדוּ הוּכרח להפסיק את דיבּוּרוֹ, כּי שיעוּל עז תקף אוֹתוֹ בּרגע שהזּכּיר את אָביה של מלכּה האדוּמה. “אָביה פישל,” אָמר דוּדוּ כּאשר חזרה אֵליו נשימתוֹ, “עוֹד יכוֹל לקצץ לי את הראש בּגרזן שלוֹ. ואִם מלכּה האדוּמה תפּיל אוֹתי? מה יהיה גוֹרלי אז? כּוּלָם יגידוּ ‘ילדה הפּילה אוֹתוֹ!’ אני לא יוֹדע מה לעשׂוֹת…”

“אם תתפּלל,” אמרה שוֹשנה, “אוּלי יעזוֹר לךָ השד.”

“צריך לעיין בדּבר” אמר סרוּל, "איך אָמרת? אם תפּיל אוֹתה – יאמרוּ ילדה הפּיל. אם היא תפּיל אוֹתךָ – יאמרוּ ילדה הפּילה אוֹתוֹ.

נוֹרא ואיוֹם!"

“מַחזה נוֹרא!” אַמר דוּדוּ.

“וּמה יקרה אם בּכלל לא תפּיל אוֹתה והיא לא תפּיל אוֹתךָ?” שאַל סרוּל.

“הוֹי, הוֹי,” אָמר דוּדוּ, “זה יהיה גם כּן נוֹרא – יאמרוּ הוּא לא מפּיל ילדה אפילוּ”

“אני אינני מבינה,” אָמרה שוֹשנה בּרוֹגז, “לָמה הוּא צריך, בּכלל, להפּיל ילדים וילדוֹת?”

“זהוּ בּדיוּק מה שאִמא אוֹמרת,” אָמה דוּדוּ. “צריך לעיין בּדבר,” אָמר סרוּל, “צריך לחשוֹב בּדבר!”

סרוּל חָשב. דוּדוּ חָשב. רחל חָשבה. שוֹשנה חָשבה – ועֵצה לא נמצאָה.

דוּדוּ הלך לביתוֹ ורוּחוֹ נכאָה. מעוֹלם לא מצא את עצמוֹ עוֹמד מוּל בּעיה כּה חמוּרה כּבעיה זוֹ: איך להשיב בּכבוֹד על חרפוֹתיה של מלכּה האדוּמה. בּלילה נדדה שנתוֹ. דמוּתה של מלכּה האדוּמה לא סרה מנגד עיניו גם לרגע, וריצדה לפניו בּאוֹרוֹת סגוּלים וירקרקים.

“מחזה נוֹרא!” נאנַח דוּדוּ על מיטתוֹ.

“מה לךָ דוּדוּ בּני?” שאלָה אוֹתוֹ אִמוֹ שחָשה אלָיו לקוֹל אַנחוֹתיו.

“אני לא יכוֹל להפּיל אוֹתה…” אָמר דוּדוּ בּקוֹל רפה.

“את מי אינךָ כוֹל להפּיל, דוּדוּ בּני?” שאלה אִמוֹ בדאָגה.

“את מלכּה האדוּמה…” אָמר דוּדוּ.

החדר הוּאר כּוּלוֹ בּאוֹר המסנוור של שלוֹש נוּרוֹת הנברשת. אִמוֹ הבּיטה ישר לתוֹך עֵיניו. היא אָמרה: “דוּדוּ, היצאת מדעתךָ? הגם בּשנתךָ אַתה רוֹדף אַחרי בּת הקצב המסכּנה? מתי תחדל להתאנוֹת לה ולחרוֹש רעוֹת עליה?” היא קראָה לאָביו והשמיעה בּאָזניו כּדברים האלה: “הילד הזה אינוֹ נוֹתן מנוֹח למלכּ’לה, בּת הקצב המסכּנה. כּל היוֹם הוּא רוֹדף אוֹתה מבּית־הספר ועתה גם בּשנתוֹ אינוֹ מרפּה ממנה וקוֹרא לה ‘תרנגוֹלת’. עלינוּ לשׂים קץ לדבר. דבּר אלָיו!”

“שמע דוּדוּ בּני,” אָמר אביו בְּקוֹל של נזיפה, “זוֹ אַזהרתנוּ האַחרוֹנה. אִם תניח את ידךָ על מלכּה, אִם רק נשמע שנגעת בּה אַתה תקבּל מאִתנוּ את העוֹנש החמוּר בּיוֹתר. אך נשמע שהתגָרית בּילדה המסכּנה, וכל הבטחוֹתינוּ לךָ, שעוֹן־יד ואוֹפנַיִם, יהיוּ כּלא היוּ! זכוֹר זאת! ועתה: ליל מנוּחה!”

האוֹרוֹת כּבוּ ודוּדוּ שכב מהרהר בּאפלה על מר גוֹרלוֹ ועל יוֹם המחר האוּמלל המחכּה לוֹ. מחדר־השינה של הוֹריו שמע את אִמוֹ אוֹמרת לאָביו: “בּאמת, אינני מבינה את דוּדוּ, לָמה נטפּל למסכּנה זאת?”

“מסכּנה, מסכּנה,” אָמר דוּדוּ בּלבּוֹ בּזעם רב, “המסכּנה הזאת עוֹד תוּכל לרסק את עצמוֹתי וּלפזמק אוֹתי, ואני אאבּד בּגללה את האוֹפנַיִם ואת השעוֹן שהוּבטחוּ לי!”

למחרת, בּבית־הספר, ציפּוּ הכל בּמתיחוּת גדלה והוֹלכת להתמוֹדדות בּין דוּדוּ וּמלכּה האדוּמה. הכּל חיכּוּ לרגע שבּוֹ יקרא דוּדוּ למלכּה “תרנגוֹלת” הוּא האוֹת להתחלת המערכה.

אבל דוּדוּ לא פּצה פּיו ולא השמיע גם הגה אֶחד שיש בּוֹ משוּם עלבּוֹן כּלשהוּא למלכּה האדוּמה. חבריו ניסוּ להמריצוֹ שיקרא “תרנגוֹלת”, הוּא האוֹת להתחלת המַערכה.

אבל דוּדוּ לא פּצה פּיו ולא השמיע גם הגה אֶחד שיש בּוֹ משוּם עלבּוֹן כּלשהוּ למלכּה האדוּמה. חבריו ניסוּ להמריצוֹ שיקרא “תרנגוֹלת” במעמדה.

“מה אַתה מפחד?” שאַל צבינג’י, “אַתה מפחד מפּני ילדה?”

“מר דוּדוּ”, אמר למ’לה, “הלא תקרא לה ‘תרנגוֹלת’ כּמוֹ שצריך?”

“בּאמת,” אמר עמי, “מוּזר הדבר. היא הזמינה אוֹתך לקרב ואַתה מתחמק. אמנם היא ילדה וזה לא חָכמה להיאבק אִתה, אבל עליךָ לעשוֹת משהוּ!”

דוּדוּ לא השיב על דבריהם. הוּא היה תוֹהה ונבוֹך. הוּא התהלך קוֹדר וּמצחוֹ חרוּש קמטים. מחשבוֹתיו נדדוּ הרחק־הרחק, ודעתוֹ לא היתה נתוּנה לשיעוּרים. מלכּה האדוּמה ראתה במבוּכתוֹ של דוּדוּ נצחוֹן גדוֹל לעצמה. היא היתה בטוּחה שדוּדוּ יתגרה בּה. אוּלם מאַחַר שלא עשׂה כּן, חָגגה את נצחוֹנה בּקוֹלי קוֹלוֹת.

ליד הבּרז, בּחצר בּית־הספר, עמדה מלכּה האדוּמה וקראָה: “אתמוֹל אָמרתי שאִם היוֹם יקרא לי דוּדוּ ‘תרנגוֹלת’, אפצח את עצמוֹתיו. אתמוֹל הזמנתי את דוּדוּ לקרב. עד עכשיו לא נתן דוּדוּ את האוֹת שהוּא מוּכן להתמוֹדד אתי פּנים אל פּנים. כּעת אני חוֹזרת וּמזמינה אוֹתוֹ לקרב. ברגע הזה וּבמקוֹם הזה!”.

מלכּה ציפּתה שדוּדוּ יסתער עליה בּשצף קצף. אוּלָם הוּא הסתוֹבב על עקביו והתרחק מן המקוֹם, עצוּב ונוּגה. מעשׂהוּ זה עוֹרר בּלב הילדים תמיהה רבּה מאוֹד. מלכּה האדוּמה שגאוַתה גאתה בּה קראָה אחרי דוּדוּ: “ואם אַתה חוֹלה היוֹם, מוּכנה אני לקרב גם מחר. רק תוֹדיע לי רגע אֶחד לפני הקרב ואני אהיה מוּכנה!”

אַחרי הצהריִם לא יצא דוּדוּ מפּתח בּיתוֹ, כּי בּוֹש להראוֹת את פּניו בּשכוּנה, וחָשש שמא תראהוּ מלכּה האדוּמה ותזמינוֹ לקרב פּעם נוֹספת. לפנוֹת־עֶרב בּאה אליו רחל ואָמרה לוֹ שאִמה שוֹשנה רוֹצה לוֹמר לוֹ דבר.

שוּב עמד דוּדוּ בּבית רחל, מוּל סרוּל ושוֹשנה, ושוּב נדוֹנה הבּעיה מה לעשׂוֹת למלכּה האדוּמה. אלא שהפּעם נמצא מוֹצא.

“אני אינני מבינה,” אָמרה שוֹשנה, "ואם דוּדוּ רוֹצה להפּיל את מלכּה האדוּמה, מדוּע לא יתחפשׂ הוּא בּעצמוֹ לילדה? אִם הוּא יפּיל אותה – מה טוֹב, אִם תפּיל היא אוֹתוֹ – יסתלק דוּדוּ בּחשאי, מבּלי להוֹציא הגה, ויעלם. איש לא ידע שהילדה שמלכּה האדוּמה הפּילה היתה דוּדוּ…?

“רעיוֹן מצוּין!” אָמר סרוּל, “רעיוֹן מצוּ–יו!”

“זה באמת…” אָמר דוּדוּ, “רעיוֹן מצוּין… אבל איך תגיע פתאוֹם ילדה זרה לבית־הספר ותיכּנס בּריב, ללא כּל סיבּה, עם מלכּה האדוּמה?”

“זוֹ אינה בּעיה כּלָל וּכלָל,” אָמרה שוֹשנה, “רחל’ה תביא את הילדה החדשה לבית־הספר ותאמר שהיא בּת־דוֹדתה מנס־ציוֹנה שבּאה לביקוּר בּתל־אביב. המוֹרה ודאי ירשה לה להשתתף בּשיעוּרים, ואת הסיבּה לריב…”

“הילדה החדשה תקרא למלכּה האדוּמה ‘תרנגוֹלת’,” אָמרה רחל, “וזוֹ תהיה סיבּה מספּיקה לריב!”

“הוֹי, הוֹי הוֹי!” קרא דוּדוּ, “תאמרוּ מה שתאמרוּ, אבל לשוֹשנה יש רעיוֹנוֹת שאפילוּ השד מפחד להרהר בּהם כּשהוּא יחידי בּבּית…”

הרעיוֹן מצא חן בּעֵיני הכּל. ואִם אָמנם רעד דוּדוּ מתחת לגוּפיה שלוֹ למשמע ההצעה הזאת, הרי לא גילה דבר כּלפּי חוּץ, סוֹף־סוֹף נמצא המוֹצא כּיצד לטפּל בּמלכּה האדוּמה. והיה זה מצב שבּוֹ יכוֹל היה דוּדוּ רק לקוּם אבל לא ליפּול.

וּבכן הוּסכּם כּי למחרת, בּבּוֹקר השכּם, יבוֹא דוּדוּ לביתה של רחל ושם יתקינוּ לוֹ את תחפּוֹשׂתוֹ.

בּלילה חָלם דוּדוּ שוּב חלוֹם נוֹרא על מלכּה האדוּמה, וּדמוּתה ריצדה לנגד עֵיניו בּאוֹרוֹת סגוּלים וירקרקים. הוּא ראָה בּחלוֹמוֹ את מלכּה האדוּמה חוֹלמת עליו. וּבחלוֹמה היא אוֹמרת לעצמה: “כּן, כּן, על מה חָשבתי? דוּדוּ. מוּטב שאֶפשוֹט את עוֹרוֹ מחר. הוֹי, הוֹי, וכל מי שיקרא לי ‘תרנגוֹלת’ אוֹי ואבוֹי לוֹ!”

“מַחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ והחלוֹם נגוֹז מנגד עֵיניו.

למחרת, בּבּוֹקר השכּם, יצא דוּדוּ מבּיתוֹ, והוֹריו לא הרגישוּ בּצאתוֹ. הוּא הלך לביתה של רחל, שם חיכּוּ לוֹ שוֹשנה, סרוּל ורחל בּתם, ועל הכּסאוֹת סביב היוּ מפוּזרוֹת שׂמלוֹת, חצאיות, נעלי־ילדה, פּאָה נכרית וחוּלצוֹת.

לאחר דיוּן הוּחלט כּי דוּדוּ ילבּש חצאית וחוּלצה ולא שׂמלה, מתוֹך ההנחה שבּלבוּש זה יקל עליו להתגוֹשש עם מלכּה האדוּמה. הוּא לָבש חּצאית כּחוּלה וחוּלצה לבנה. אחרי־כן נעל את נעלי הילדה. שוֹשנה וּסרוּל הסתכּלוּ בּוֹ בּהנאָה ורחל גיחכה.

“איזוֹ ילדה מתוּקה!” קראָה רחל.

“אבל הם יכּירוּ את הפּנים שלי!” קרא דוּדוּ בּפחד. הוּא חשב על הבּוּשה שימיט על עצמוֹ אִם יכּירוּהוּ חבריו ויראוּ אוֹתוֹ לוֹבש שׂמלה.

“אַל דאגה,” אָמרה שוֹשנה, “חשבתי גם על זה.” היא הוֹציאה מהארוֹן קוּפסת־איפּוּר, שהיתה שמוּרה עמה עוֹד מימי היוֹתה שׂחקנית בּתיאטרוֹן. “אני אעשׂה לךָ איפּוּר כּזה, שגם חברך הטוֹב בּיוֹתר לא יכּיר אוֹתךָ!”

ואָכן, שוֹשנה פּתחה את קוּפסת האיפּוּר והחלה למרוֹח על פּניו של דוּדוּ מיני משחוֹת וּצבעים שכּמוֹתם לא ראה מימיו. היא האריכה את גבּוֹתיו, השחירה את עפעפּיו, ניקדה לוֹ נקוּדת־חן והוורידה את לחָייו.

“איזוֹ ילדה מתוּקה!” קראָה רחל בּצחוֹק. “אני מתפּוֹצצת!”

“חכּי, חכּי,” אָמרה שוֹשנה, “עוֹד לא ראית כּלוּם!”

עתה הוֹציאה שוֹשנה מקוּפסתה מין חימר שצבעוֹ כּצבע העוֹר, לָשה אוֹתוֹ בּידיה והתקינה חלק ממנוּ על חָטמוֹ של דוּדוּ. אפּוֹ הקטן של דוּדוּ נראָה פתאוֹם מעוּקם, גדוֹל ונשרי, מטיל אֵימוֹת.

“מחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ שראָה את אשר עשׂוּ בּפניו בּראי קטן ששוֹשנה נתנה בידוֹ.

“חכּה, חכּה, עוֹד לא ראית כלוּם!” אָמרה שוֹשנה ונטלה את הפּאה הנכרית מעל הכּיסא.

“היא ג’ינג’ית!” קרא דוּדוּ, “כּמוֹ מלכּה האדוּמה!”

שׂערוֹתיה של הפּאה הנכרית היוּ אדוּמוֹת כּדגלים של האֶחד־בּמאי. לאַחר שהפּאה הנכרית הוּתקנה על ראשוֹ של דוּדוּ סרקה אוֹתה שוֹשנה בּמסרק מיוּחד, וּפילגה את השׂיער לשנַיִם, בּאמצע. לבסוֹף נטלה זוּג משקפיִם שמסגרתם שחוֹרה והרכּיבה אוֹתם על חָטמוֹ הנשרי של דוּדוּ. העדשוֹת היוּ של זכוּכית פּשוּטה.

“הוּא נראֶה כּקוֹף מלוּמד!” אָמר סרוּל.

רחל התפּקעה ממש מצחוֹק. דבר כּזה, בּאמת, לא ראתה מימיה!

“הם לא יכּירוּ אוֹתי?” שאַל דוּדוּ, שהיה מוּדאג, משוּם־מה.

“אפילוּ אני,” אָמרה שוֹשנה, “אינני מכּירה אוֹתךָ עכשיו.”

“לָמה לא תיוַכח בעצמך?” שאַל סרוּל, “לך לביתךָ, דפוֹק על הדלת ושאַל את אִמךָ אִם ראתה את דוּדוּ…”

“זה רעיוֹן!” קראָה שוֹשנה. “אבל לפני כן עלינו לבחוֹר שם בּשבילךָ.”

הוּחלט לקרוֹא לדוּדוּ “רבקה”.

כּך הלכוּ רחל ורבקה אל בּיתוֹ של דוּדוּ. רבקה (דוּדוּ, כמוּבן) צלצלה בּפּעמוֹן, ואִמוֹ של דוּדוּ יצאָה. אך ראתה את רבקה התרחבו נחיריה ועֵיניה הבריקוּ.

“אוֹלי אַת יוֹדעת איפה דוּדוּ?” שאלה רבקה.

“האִם ניסה להתגרוֹת בּךְ, מלכּל’ה?” שאלה אִמוֹ של דוּדוּ בּזעם, “הבינוֹתי מעצמי שהוּא יצא להתגרוֹת בּךְ, כּשלא מצאתי אוֹתוֹ הבּוקר בּמיטתוֹ!”

רבקה ורחל עמדוּ נדהמוֹת.

“אַל תחששי מלכּל’ה,” אָמרה אִמוֹ של דוּדוּ, “הוּא רק יחזוֹר הבּיתה ואָביו כּבר יטפּל בּוֹ. הוּא לא יקבּל את השעוֹן והאוֹפנַיִם שהוּבטחוּ לוֹ!”

רבקה מצמצה בעֵיניה. חשיכה ירדה עליה. הנה, לפני שקרה משהוּ, כּבר הפסיד דוּדוּ את האוֹפנַיִם והשעוֹן. רחל חָשה לעזרה.

“להפך,” אָמרה רחל, " מלכּה האדוּמה בּאה להוֹדוֹת לדוּדוּ."

“מה?” קראה אִמוֹ של דוּדוּ בּהשתוֹממוּת.

“היא בּאה להוֹדוֹת לדוּדוּ שהגיש לה פּרחים וּביקש סליחה על שהתגָרה בּה בּעבר!”

“מה אַת אוֹמרת?” אָמרה אִמוֹ של דוּדוּ. “בּאמת אני מתפּעלת.” היא צבטה את לחיה של רבקה וכמעט תלשה לה חצי אף. “אוּלי תיכּנסוּ לרגע…”

“לא,” אָמרה רחל, “לא, אנחנוּ ממהרוֹת לבית־הספר!” וּשתיהן מיהרוּ להיפּרד מאִמוֹ של דוּדוּ. הן עוֹד הספּיקו לשמוֹע אוֹתה אוֹמרת לאָביו: “מה אתה אוֹמר? דוּדוּ השכּים הבּוֹקר כּּדי להביא פּרחים למלכּה האדוּמה! בּאמת ילד מוּזר!” המוֹרה לא התנגד שרבקה תשתתף בּשיעוּרים. “רק שתשב בּשקט,” אָמר.

בהפסקה עמדה מלכּה האדוּמה ליד הבּרז והכריזה::הנה ראוּ, דוּדוּ הפּחדן לא בּא היוֹם לבית־הספר, כּי הוּא מפחד ממני, עכשיו אני אַגיד לכם: כּי מי שיקרא לי ‘תרנגוֹלת’, אִם ילד אוֹ ילדה, תרוּסקנה עצמוֹתיו, תפוֹרקנה לגרעינים, תקלינה בּמלח ותמכרנה בּזוֹל ליד קוֹלנוֹע בּית־העם!"

מלכּה האדוּמה הבּיטה סביבה ומבּטה נפל על רבקה. “דוּדוּ הפחדן לא בּא היוֹם, לכן תדעי גם אַתְ, הוּא לא בּא מפּני שהוּא פּחד לקרוֹא לי ‘תרנגוֹלת’. אִם היה קוֹרא לי כּך הייתי מרסקת את עצמוֹתיו!”

אַך גמרה מלכּה האדוּמה לוֹמר את דבריה, ורבקה האדוּמה שׂמה את ידיה כשפוֹפרת על פּיה וקראָה בּקוֹל: “קיט־קיט־קיט־קוּ־קוּ־רי־קוּ! תרנגוֹלת!”

דממה נפלה בּחָצר.

מלכּה האדוּמה ניגשה אל רבקה וּמעֵיניה שצף זעמה.

“מה אָמרת טמבּלית?” שאלה מלכּה האדוּמה.

“אָמרתי קוּ־קוּ־רי־קוּ תרנגוֹלת!” אָמרה רבקה.

“אַת יוֹדעת מי אני?” שאגה מלכּה האדוּמה. אַת חדשה כּאן ועליךְ עוֹּד ללמוֹד הרבּה. לכן דעי לָךְ – אני מלכּה האדוּמה!"

“ואני רבקה האדוּמה!” שאגה רבקה

“מאֵיפה? מחיפה?!” שאלה מלכּה.

“מנס־ציוֹנה!” שאגה רבקה.

אף פּעם לא ראיתי שתי ילדוֹת בּמצב כּזה. פּניה של מלכּה האדימוּ עוֹד יוֹתר. היה נדמה לי שעוֹד רגע והיא טוֹרפת את דוּדוּ על שׂמלתוֹ ועל פּאָתוֹ הנכרית.

“וּבכן רבקה האדוּמה,” אָמרה מלכּה האדוּמה, “אַל תרגיזי אוֹתי, אני אספּוֹר עד שלוֹש, ואִם לא תסתלקי מכּאן, אני…”

“רגע אחד,” אָמרה רחל, שחששה פּן תטרוֹף מלכּה את החצאית שלָה, “רבקה האדוּמה היא חדשה כּאן ואַת צריכה להתחשב בּזה. היא עוֹד לא מכּירה אוֹתךְ…”

אבל דוּדוּ נתמלא אוֹמץ בּאמת. הוּא עשׂה ידיו כּשפוֹפרת והוֹציא קרקוּר נהדר של תרנגוֹלת.

אַך גמר דוּדוּ את קרקוּרוֹ וענן אָבק התאבּק וכיסה את רבקה ואת מלכּה האדוּמוֹת. ההיאָבקוּת החלה: השׂמלוֹת התעוֹפפוּ, השׂערוֹת האפירוּ מהאָבק, הידיִם התלבּטוּ, הרגליִם בּעטוּ בּאויר. רגע היתה מלכּה

האדוּמה רוֹכבת על רבקה, ורגע שני רכבה רבקה על מלכּה. הנה נראתה מלכּה לוֹעסת את שׂערוֹתיה של רבקה. והנה נראתה רבקה כּשהיא חוֹבקת בּחָזקה את מלכּה האדוּמה והוֹפכת אוֹתה על גבּה. ושוּב נראתה מלכּה האדוּמה כשהיא רוֹכבת על גבּי רבקה וידיה תוֹלשוֹת את שׂערה. אבל רבקה הצליחה לנערה מעליה, הסתערה עליה בּמשנה כּוֹח וָעוֹז, טלטלה אוֹתה והפכה אוֹתה על גבּה. וּכשישבה רבקה על מלכּה האדוּמה, כּוּלה נוֹשמת ונוֹשפת,

הריעוּ כּל הילדים בּשׂמחה וּמחאוּ כּף: “תראוּ, תראוּ! הילדה הזאת מנס־ציוֹנה הפּילה את מלכּה האדוּמה! אפילוּ דוּדוּ יכוֹל ללמוֹד ממנה!”

“דוּדוּ צריך להתבּייש לוֹ!” קרא צבינג’י.

“כּן, כּן!” קרא עמי, “דוּדוּ צריך להתבּייש!”

אותו רגע ניסתה מלכּה האדוּמה לחזוֹר ולהפוֹך את רבקה ותוֹך כּדי כּך משכה את שׂערוֹתיה בּשתי ידיה. וּלפתע לחרדת לב כּל הילדים, נקטע ראשה של רבקה מעליה, טוּלטל בּידי מלכּה האדוּמה.

“היא הרגה את רבקה מנס־ציונה!” קראוּ הילדים בּפּחד.

מלכּה נתמלאה מרץ מחוּדש, זרקה את השׂערוֹת לצידה והחלה ללוּש את אפּה של רבקה בּידיה. והנה, למרבּית התמהוֹן, נעשׂה אַפּה של רבקה בּידיה של מלכּה כּחוֹמר בּיד היוֹצר. הוּא נע לכאן ולכאן, מתקמט ונבקע, וּפתאוֹם והנה נתלש חציוֹ, והנה הוּא בידי מלכּה האדוּמה.

“היא הוֹרגת את רבקה מנס־ציוֹנה!” קראוּ הילדים.

אוּלם עתה ראוּ שאֵין זאת כּלָל וּכלָל רבקה מנס־ציוֹנה.

“הרי זה דוּדוּ!” קראוּ כּוּלם, “יחי דוּדוּ!”

ודוּדוּ קם, מנצח וגא, וניער את האָבק מעל עצמוֹ. הכּל טפחוּ על גבּוֹ ואָמרוּ את שבחוֹ בּפניו.

כּך הצליח דוּדוּ לצאת בּכבוֹד מהמערכה עם מלכּה האדוּמה. בּשוּבוֹ הבּיתה, אָחרי הלימוּדים, החזיר לשוֹשנה את הבּגדים ואת הפּאה הנכרית, שניזוֹקה בּמקצת. אוּלם שוֹשנה לא שׂמה לב אל הנזק. גם היא שׂמחה על נצחוֹנוֹ של דוּדוּ.

הכּל שׂמחוּ, ורק לבבוֹ של דוּדוּ לא היה טוֹב עליו כּל כּך. הרי עתה נוֹדע הדבר כּי הילדה מנס־ציוֹנה היתה דוּדוּ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וּמה יקרה אם יוָדע לאִמוֹ, כּי למרות הכּל, נכנס בקרב עם מלכּה האדוּמה.

ואָכן, נוֹדע הדבר לאִמוֹ.

שבוּעיִם ישב דוּדוּ כּלוּא בּביתוֹ, בּשעוֹת שאַחרי־הלימוּדים, ולא ניתנה לוֹ רשוּת לצאת לחבריו בּחוּץ אוֹ לקבּל את פּניהם בּבּית. מתן שעוֹן־היד נדחָה על־ידי אביו עד להוֹדעה חדשה “כּאשר שוּב תהיה ילד טוֹב.”

מר היה גוֹרלוֹ של דוּדוּ, מר בּיוֹתר. אוּלם בסתר לבּוֹ, – אָמרה נעמי בסיוּם סיפּוּרה – בסתר לבּוֹ חשב שכּדאי להפסיד את השעוֹן תמוּרת הנצחוֹן על מלכּה האדוּמה. “הכּבוֹד שלי יקר בעיני יותר מאשר לדעת כּל רגע מתי נגמר השיעוּר,” אָמר לנעמי והוֹסיף: “מחזה נוֹרא!”.

מילוּש היה תמיד נוֹשא לצחוֹקם של חבריו. מכנסי ההתעמלוּת שלוֹ היו מציצים מתחת לשוּלי המכנסיִם. בּכּיתה היה רוֹב הזמן צד זבוּבים וטוֹמנם בשׂקיקי נייר. מי יוֹדע מה היה עוֹלה בּסוֹפוֹ, לוּלא פּרחים לשבּת שהשיבוּהוּ אֶל חבריו.

אתמוֹל שוּב שׂיחק מילוּש עם ילדי השכוּנה. וּמפליא מכּל – דוּדוּ הוּא שהחזירוֹ אל ילדי השכוּנה והוּא המשמש לוֹ מגן.

הכּל שאלוּ כּיצד היה הדבר?

שכּן בּשנים האחרוֹנוֹת היה מילוּש חברם של מנשה ונחצ’ה ונחשב לאוֹיבם של ילדי השכוּנה.

וזהוּ הסיפּור ששמעתי.

אך יצא החוֹפש הגדוֹל והנה נכנַס חוֹפש הימים הנוֹראים. דוּדוּ חזר לביתוֹ מבּית־הספר ואוֹשר ממלא את לבּוֹ. הוא שר לעצמוֹ שיר וּבמקל שבּידוֹ השמיע ליווי בּפרטוֹ על סוֹרגי הגדרוֹת והנה, לפתע, הפכה השׂמחה שבּלבּוֹ למוּעקה כּבדה.

מפּאת אַחד הרחוֹבוֹת צצוּ, כּאילוּ נבטוּ מהאדמה, שלוֹש דמוּיוֹת רבּוֹת אֶגרוֹפים וחוֹרשוֹת רעה. אָכן ימי החגים השכּיחו מלבּוֹ של דוּדוּ, כּי אסוּר לוֹ לעבוֹר יחידי בּרחוב זה כּאן היוּ חייבים לוֹ מכּוֹת. מכּוֹת רבּוֹת מאוֹד.

היוּ אֵלה נחצ’ה וּמילוּש, ועליהם מנשה. דוּדוּ נשאר תּקוּע בּמקוֹמוֹ מרוֹב תדהמה. החבוּרה המשוּלשת התקרבה אלָיו, וחיוּךמנבּא רעוֹת חצה את פּניו של מנשה לשניִם.

“הפּעם דוּדוּ,” אָמר מנשה, “תפשׂנוּ אוֹתך.” הוּא רמז לשני חבריו הנשׂרכים מאחוֹריו לקרב אלָיו. “אָמרתי לךָ,” אָמר מנשה, “שאִם נתפוֹשׂ אוֹתךָ מחוּץ לשכוּנה שלךָ, נשבּוֹר לך את השיניִם. נכוֹן מילוּש?”

“נכוֹן,” אָמר מילוּש בשׂמחה רבּה, “אנוּ מקווים שלא שכחת שאנחנוּ חייבים לךָ מכּוֹת.”

“אַתה גיבּוֹר בּשכונה שלךָ,” אמר מנשה, “כשעמי, צבינג’י ומיכאֵל יכוֹלים לעזוֹר לךָ. אבל כּאן, אצלנוּ, אַתה רוֹעד מתחת לגוּפיה שלך. נכוֹן, מילוּש?”

מילוּש נענע בּראשוֹ לאוֹת הן.

“אל תנענע בּראש, מילוּש,” קרא מנשה, “אני לא שוֹמע שוּם דבר מזה שאַתה מנענע בּראש. דבּר!”

“נכוֹן!” אָמר מילוּש.

נחצ’ה שעדיִן נעל סנדלי־קיץ לרגליו, סגר על דוּדוּ מאחוֹריו. בּתנוּעוֹת מבשׂרוֹת־רע רמז נחצ’ה רמזים בּרוּרים לחבריו, והשמיע קוֹל צחוֹק גבוֹה וצרחני “חי, חי, חי, חי!” מוּעקה העיקה על קרביו של דוּדוּ, רקוֹתיו הלמוּ. היה עליו לחשוֹב מהר.

“רגע אחד,” אָמר דוּדוּ, בּעצם, בּעד מה אַתם חייבים לי מכּוֹת? שכחתי."

השלישיה, שאָמרה להתחיל בּטבח, נעצרה. החברים החליפוּ מבּטים שוֹאלים. לבסוֹף ננעצוּ העֵיניִם בּמנשה. פּעוּר־פּה הבּיט מנשה בּדוּדוּ. הוּא גרד בּראשוֹ כּדי לזרז את מוֹחוֹ להיזכר בּזכוּיוֹתיו וחוֹבוֹתיו של דוּדוּ זה שלפניו.

“האִם אנחנוּ לא חייבים לוֹ מכּוֹת בּעד מעשׂה־פּוּרים?” שאַל מנשה את מילוּש, בּפקפּּוּק.

“נכוֹן,” אָמר מילוּש בּעמל רב, “נכוֹן, בּעד מעשׂה־פּוּרים!”

נחצ’ה, שהיה סבור שבּכך נגמרה החקירה, חָבט בּערפּוֹ של דוּדוּ חבטה הגוּנה וצחק בּקוֹלוֹ הצרחני “חי, חי, חי, חי, חי!”

“אַתה, בּלי ידיִם!” קרא דוּדוּ בּקוֹלוֹ על נחצ’ה, “איזה מעשׂה־פּוּרים?”

“הוּא עוֹשׂה את עצמוֹ כּּאילוּ הוּא לא זוֹכר,” אָמר מנשה. “תזכּיר לוֹ, מילוּש!”

“אז, על הגבעוֹת,” אָמר מילוּש, בּלשוֹן סתוּמה.

“על איזה גבעוֹת?” שאל דוּדוּ כּלא־זוֹכר, אף כּי ידע יפה־יפה בּמה מדוּבּר.

“על הגבעוֹת, אַתה לא זוכר?” שאַל מילוּש בּתמיהה אמיתית.

“איזה גבעוֹת, מילוּש?” שאַל מנשה בּקוֹל אכזרי, “תגיד משהוּ שאֶפשר להבין אוֹתוֹ. דוּדוּ רוֹצה לדעת בּדיוּק בּעד מה אנחנוּ חייבים לוֹ מכּוֹת.” אמר מנשה, “איזה גבעוֹת מילוּש?”

“הגבעוֹת שעל שׂפת הים,” אָמר מילוּש בּמאמץ רב.

נחצ’ה חָזר וחָבט בּדוּדוּ והדפוֹ על מנשה. “אוּלי נרבּיץ בּוֹ קוֹדם ואחר כּך נברר את הענין?” שאל נחצ’ה וצחק “חי, חי, חי, חי, חי!”

“סתוֹם!” קרא מנשה בּקוֹלוֹ ונחצ’ה נאלם. ידיו של מנשה תפשׂוּ בּצָארוֹ של מילוּש שהתקפּל כּמפּוּחית, “וּבכן מילוּש?”

“זה לא היה על הגבעוֹת…” אָמר מילוּש בּקוֹל חנוּק.

“כּן,” אָמר מנשה ולא הרפּה מצוָארו של מילוּש, “אז זה לא היה אז על הגבעוֹת…”

“זה כּן היה אָז על הגבעוֹת,…” אמר מילוּש שנתחרט פתאוֹם.

“הא! אז זה כּן היה אז על הגבעוֹת?” מנשה הסיר ידיו מעל צוָארו של מילוּש וסטר בּידוֹ הימנית על לחיוֹ בּעצמה ששינתה לרגע את כּיווּן פּניו מצפוֹן־דרוֹם למזרח־מערב. נחצ’ה השמיע את ה“חי, חי, חי, חי, חי!” שלוֹ וּבעט בּאחוֹריו של מילוּש.

“כּן, מילוּש, אז מה?” שאַל מנשה, “אז אני מבין שזה לא היה אז על הגבעוֹת?”

“לא,” אמר מילוּש בּשׂמחת־מה, בּחָשבוֹ שהוּא רוֹאה אוֹר, סוֹף־סוֹף, “זה לא היה אז על הגבעוֹת.”

“הנה, עכשיו אַתה מדבּר בּרוּר,” אָמר מנשה וקרץ בעינוֹ לנחצ’ה, וזה בּעט שוּב בּמילוּש. “אז זה גם לא היה מעשׂה פּוּרים, נכוֹן?”

“לא,” אָמר מילוּש והשׂמחה בּקוֹלוֹ גדלה, “אז זה גם לא היה מעשׂה־פּוּרים, נכוֹן,”

“אז אִם זה לא היה גם מעשׂה פּוּרים, אז בּמה מדוּבּר מילוּש, בּמה?” שאַל מנשה וידיו אחזוּ בּצוָארו של מילוּש.

“אני חוֹשב ש…” אמר מילוּש בּקוֹל חנוּק, “אַל תח־נוק,” התחנן.

“אִם לא תחשוֹב אז אני לא אחנוֹק, אני רוֹצה שלא תחשוֹב, אלָא שתגיד בּדיוּק,” אמר מנשה וריפּה את הצבת בּמקצת.

זה היה המעשׂה בּקוּפסת הקרן־הקיימת."

מנשה ניסה להיזכר ורמז לנחצ’ה שלא יבעט. “מעשׂה בּקוּפסת קרן־קיימת?” הרהר מנשה בּקוֹל, “בּאמת אני זוֹכר מעשׂה כּזה… אז מה היה מעשׂה־קוּפסת־קרן־קיימת, מילוּש? אני רוצה שדוּדוּ ידע בּדיוּק לָמה אנחנוּ חייבים לוֹ מכּוֹת.”

נחצ’ה קרב אף הוּא כּדי להאזין לנימוּקוֹ החָדש של מילוּש, ותוֹך כּדי כּך צרם את אָזנוֹ של דּודוּ בצפּרניו המגוּדלוֹת וליחש לעצמוֹ “חי, חי, חי, חי!” דוּדוּ לא חָש בּכאב, כּי מעשׂה קוּפסת הקרן־הקיימת היה ידוּע לוֹ באוֹתה מידה שהיה ידוּע לו סוֹד החניטה של המצרים הקדמוֹנים. לא היה לוֹ כּל רצוֹן לספּוֹג הרבּצוֹת בּעד מעשׂה שלא היה לוֹ כּל חלק בּוֹ.

“מעשׂה־קוּפסת־הקרן־הקיימת,” אמר מילוּש, “היה אז כּשנכנסנוּ לכּיתה של דוּדוּ בּבית־הספר והרקנוּ אוֹתה…”

“אה־ה כּן!” אָמר מנשה מוּפתע, “נכוֹן, נכוֹן מילוּש. דוּדוּ סיפּר למנהל בּית־הספר שאני לקחתי את הקוּפסה, וּמנהל בּית־הספר בּא אל אבּא שלי ורצה לעשׂוֹת חיפּוּש בּבּית. נכוֹן מילוּש?”

“נכוֹן מאד,” אָמר מילוּש ונאנַח אַנחת הקלה, כּי גרוֹנוֹ שוּחרר.

השלוֹשה הבּיטוּ עתה בדוּדוּ הבּטה שלפני מַכּוֹת.

“אבל, אבל רגע,” קרא דוּדוּ במהירוּת וּבהתרגשוּת, “נדמה לי בּאמת שהמעשׂה לא היה בּקופסת קרן־קיימת, אלָא כּך: אַתם רציתם לשדוֹד ממני בפּוּרים את הפּקקים שלי, על הגבעוֹת של שׂפת־הים, ואני יריתי בּפניו של מנשה…”

"נכוֹן, נכוֹן! קרא מילוּש בּצהלה וּפניו לבשוּ שׂמחה גדוֹלה, “נזכּרתי נזכּרתי”. השׂמחה נתגלגלה פּתאוֹם לצוַחה מרה של כּאב. ואחריה יצאָה מחָזהוּ של מילוּש אנקה של פּצוּע, כּי מנשה התחיל לָש ודש בּו בּידיו. מילוּש נפל על המדרכה, וּמנשה קפץ עליו כּנמר על טרפּוֹ. ונחצ’ה בּעט בּוֹ בּסנדליו וקרא “חי, חי, חי, חי, חי!”

דוּדוּ נדהם. נדהם מכּל אשר קרה, וּמן ההצלחָה שבּאה לוֹ פתאוֹם. כּעת יכול היה להסתלק אל מקוֹם מבטחים. הוּא רץ בּכל כּוֹח רגליו ונעצר רק בּקרן הרחוֹב. שם הסתוֹבב והבּיט בּשלישיה. מנשה היה מרבּיץ בפניו של מילוּש. “עזוֹב אוֹתי, עזוֹב אוֹתי,” צווח מילוּש בּקוֹל, “עזוֹב אוֹתי!”.

מנשה קם על רגליו, ניקה את בּגדיו מהאָבק, שלף מסרק מכּיסוֹ, הסתרק, וּכשהיה נקי וּמהוּדר סר ממילוּש, שהיה מוּטל עדיִן על המדרכה. ונחצ’ה מיהר בעקבוֹתיו.

אַך נעלמוּ השניִם בּפינת הרחוֹב, קם מילוּש על רגליו. כּשהוּא צוֹוח מכאב. זרוֹעוֹ האַחת היתה שמוּטה על צידוֹ. הוּא קרב אל איש אֶחד שחָש אֵליו להצילוֹ וּבידוֹ הבּריאה הצבּיּע על הזרוֹע השמוּטה. עוֹד אנשים נזעקוּ לקוֹל צווחוֹתיו והוֹבילוּּהוּ למרפּאת קוּפּת־חוֹלים הסמוּכה.

עתה, בּראוֹתוֹ את מילוּש מוּבל בּידי האנשים, עלה זכרוֹ בּלבּוֹ של דוּדוּ.

פּעם למד מילוּש עם דוּדוּ ועם עמי ולמ’לה בּכיתה אַחת. הוּא היה תמיד נוֹשׂא לצחוֹקם של חבריו. מכנסי־ההתעמלוּת שלוֹ היוּ מציצים מתחת לשוּלי מכנסי החַקי. בּכּיתה היה רוֹב הזמן, יוֹשב וצד זבוּבים וטוֹמנם בּשׂקיקי נייר. אֶפשר היה לחשוֹב אז, שאִם יתמוּ הזבוּבים מן העוֹלם יִתם גם ענינוֹ של מילוּש בחיים. עד שיוֹם אֶחד חָדל מילוּש מלבוֹא לבית־הספר. לא הרגיש בּכך איש. אפילוּ למוֹרים, הפּוֹקחים בּדרך כּלל עין־נשר על המאַחרים והחסרים, נוֹדע דבר חסרוֹנוֹ של מילוּש אך כּשבוּעיִם לאַחר העלמוֹ. הראשוֹן שהרגיש בהיעדרוֹ של מילוּש היה המוֹרה־לזמרה, אשר שמע את זמזוּם הזבוּבים והתפּלא לדעת היכן הצייד שהיה צד אוֹתם.

שמוֹ של מילוּש נמחק מן היוֹמן, ולאחר זמן נמחק גם מזכרוֹנם של חבריו לכּיתה. רק פּעם אַחת נזכּר עוֹד שמוֹ, כּמשתתף בּפריצתה של קוּפסת הקרן־הקיימת. אוּלָם גם בפּעם ההיא לא נזכּר אלָא בּדרך אַגב. כּל הכּבוֹד נפל בּחלקוֹ של מנשה עצמוֹ.

אלה הזכרוֹנוֹת שעלוּ בּלבּוֹ של דוּדוּ, אוּלָם עד מהרה שכח את כּל אשר קרה לוֹ, כּי בּביתוֹ ציפּתה לוֹ הפתעה משׂמחַת. בּאוֹתוֹ יוֹם נתן לו אבּא את זוּג האוֹפנַיִם שהבטיח לוֹ זה כּבר.

“אבּא!” קרא דוּדוּ כּשחזר מסיוּר ראשוֹן על אוֹפניו, “אבּא, תוֹדה!”.

“תוֹדה לאִמא, דוּדוּ,” אָמר אָביו בּחיוּך, “אילוּ לא היתה מַרשה, לא היוּ לךָ אוֹפניִם.”

“אִמא!” קרא דוּדוּ.

“גם עכשיו סבוּרה אני שהוּא לא צריך לאוֹפניִם,” אָמרה אִמו בּקוֹל אדיש, “עוֹד יספּיק לשבּוֹר את הראש גם בּלי אוֹפנַיִם!”

“נוּ בּאמת,” אָמר אָביו, אַתּ מוּכרחה לקלקל לילד את ההרגשה?!" אבל דוּדוּ שמע את דבריה של אִמוֹ ולא נפגע, כּי ידע שבּלבּה מפעֵם רגש חם של חיבּה אליו.

“לא אָמרתי כּלוּם – הרגעוּ!” אָמרה בּצחוֹק, “הוּא בּאמת יכוֹל לרכּב על האוֹפנַיִם אל השוּק וּלהביא משם ירקוֹת…”

“אִמא!” קרא דוּדוּ.

“וכי מה תרצה לעשות בּאוֹפנַיִם אִם לא להביא בּהם את הירקוֹת מהשוּק?” שאלה אִמוֹ

“אני יכוֹל לעשוֹת בּאוֹפנַיִם הרבּה מעשׂי גבוּרה. אבל בּעיקר אני רוֹצה להוֹביל בּהם –פּרחים בּערבי־שבּתוֹת וחגים!”

“להוֹביל פּרחים!” קראָה אִמוֹ בּתמיהה, “אז בּאמת כּדאי יוֹתר שתביא ירקוֹת מהשוּק!”

“אני רוֹצה לחסוֹך את הכּסף שאקבּל בּשׂכר הוֹבלת הפּרחים!” אָמר דוּדוּ.

“עשׂה בּהם כּרצוֹנךָ, בּני!” אָמר אביו וחיבּקוֹ.

לשׂמחתוֹ של דוּדוּ לא היה קץ. בּימי החוֹפש הראשוֹנים עשׂה בּאוֹפניו מעשׂי גבוּרה: התחרה באוֹפנוֹעים, בּאוֹטוֹבוּסים ובהוֹלכי־רגל. ויוֹם ששי אֶחד, כּשהיה רכוּב על אוֹפניו החדשים, פּגש את מילוּש. מילוּש היה רוֹכב על אוֹפנַיִם שבוּרים ורצוּצים, שנראוּ כּאילוּ נוֹצרוּ בּידי נפּח הדיוֹט. אוֹפניו של מילוּש היוּ עמוּסים חבילוֹת מכּוֹלת לעייפה והוּא חָתר בּדוָשוֹת בּכל כּוֹחוֹ. דוּדוּ פּגשוֹ בּמעלה הרחוֹב וסגר עליו בּאוֹפניו בּחוּגוֹ שמיניוֹת. צירי אוֹפניו של מילוּש צרחוּ מהמַאמץ שבּנסיעה בּמעלה החוֹב.

לרגע שכח דוּדוּ כי על אוֹפנַיִם הוּא רכוּב. בּעֵיני רוּחוֹ דימה שהוּא פּרש לבוּש שריוֹן, ידוֹ האַחת אוֹחזת בּרוֹמח וידוֹ

השניה מנוֹפפת את הגרזן. מילוּש נראָה לוֹ כּראש שבט האוֹיב הנוֹדע בּכל הישימוֹן בּשם “זמבּולה האָיוֹם”…

סוּסוֹ של דוּדוּ זקף את עצמוֹ על רגליו האחוֹריוֹת וגיצי אש ניתזוּ מנחירי אפּוֹ. דוּדוּ הזדקף באוּכּפוֹ, וּבגרזן שבּידוֹ כּרת מעל “זמבּוֹלה האָיוֹם” את ראשוֹ ואת תיק העוֹר שבּוֹ צפוּנה מפּת האוֹצר שבּאוֹפיר…

מילוּש נפל מאוֹפניו על הכּּביש. וחבילוֹת המכּוֹלת

התפּזרוּ סביב. הוּא קם בּזהירוּת וּבשקט כּוֹאב אסף את חבילוֹתיו, ליקט עגבניה פּה וקלח של סלק שם, עלה על אוֹפניו והמשיך דרכּוֹ מבּלי להבּיט לצדדים.

“הוּא היה שווה מכּוֹת!” קרא דוּדוּ, שנבהל ממעשׂהוּ. הוּא דהר על אוֹפניו בּמוֹרד הרחוֹב, נוֹפף ידוֹ וקרא “אני עוֹד אַראה לוֹ!”

יוֹם הששי שלאחר־כּךְ היה ערב ראש־השנה. לדוּדוּ נדמה היה שאין יוֹם שההמוּלה והרעש רבּים בּוֹ מאשר בּערב ראש־השנה. הדבר ניכּר במיוּחָד אצל מר כּץ, מוֹכר־הפּרחים. מוֹכר־הפּרחים עסוּק היה אוֹתוֹ יוֹם יוֹתר מתּן בּלוּל תרנגוֹלוֹת. אוֹפניו של דוּדוּ היוּ מוּכנים למשלוֹח

פּרחים. ואף שהיה בּוֹחר כּמוּבן, למלא שליחוּיוֹת חשוּבוֹת מאלה –כּנשׂיאת לפּיד מוֹדיעין, למשל – מילאה את כּל חדרי לבּוֹ ההרגשה הנעימה שהנה ישׂתכּר כּסף, כּספּוֹ הראשוֹן. הוּא ניגש אל מר כּץ והסבּיר לוֹ את רצוֹנוֹ.

“יש לי כּבר ילד שמוֹביל את הפּרחים, דוּדוּ”, אָמר מר כּץ, “אני מצטער, בּאמת.”

פּניו של דוּדוּ נפלוּ. “אוּלי בכל זאת, אדוֹן כּץ.”

מר כּץ הרהר. “אַתה יוֹדע מה, דוּדוּ?” אָמר בחביבות שכּוּלה ערמה, “אִם מוּכן אַתה להוֹביל את הפּרחים בּשׂכר שיתן לך הקוֹנה…”

“בּשׂכר הקוֹנה בּלבד?” שאַל דוּדוּ, “הרי גם מוֹכר־הפּרחים משלם דמי הוֹבלה. כּך נהוּג, לא? כּוּלָם נוֹתנים. וּמה אִם גם הקוֹנה לא יתן לי דמי הוֹבלה? לא יהיה לי כּלוּם.”

“כּן, זה נכוֹן,” אָמר כּץ בּערמוּמיוּת, “יִתכן שפּעמים אחָדוֹת לא תקבּל כּלוּם. אבל רוֹב מקבּלי הפּרחים נוֹתנים דמי־הוֹבלה בּרצוֹן. וחוּץ מזה, רבּים עתה הילדים המוּכנים לעשׂוֹת שליחוּיוֹת בּשׂכר שיתן להם מקבּל הפּרחים… אֶצלי עוֹבד כּבר ילד אחד, אבל אני רוֹצה, להחליפוֹ. הוּא נראה בּלתי־מסוּדר וּמכנסי ההתעמלוּת שלוֹ מציצים מתחת למכנסי החַקי. זה עוֹשׂה רוֹשם רע על הקוֹנים…”

דוּדוּ הבין מיד כּי הוּא מדבּר במילוּש. רגש הנקמה המוּזר שהיה בּלבּוֹ שב לפעמוֹ. “טוֹב,” אָמר למר כּץ, “אני מסכּים!”

מיד יצא דוּדוּ בּשליחוּת, ועל אוֹפניו עציץ ענף ודוֹקרני. מקבּל העציץ העניק לוֹ דמי־הוֹבלה בּעיִן יפה, ודוּדוּ חָזר שׂמח וטוֹב לב לחנוּתוֹ של מר כּץ.

מר כּץ הוֹרה לוֹ על עציץ פיקוּס וּמסר לוֹ כּתוֹבת. דוּדוּ חָש להעמיס את העציץ על אוֹפניו, אבל בּרגע שנגע בּוֹ נוֹכח שלא הוּא לבדוֹ מרימוֹ. עיניו של מילוּש הבּיטוּ בּוֹ, וידיו אָחזוּ בעציץ בּחָזקה. דוּדוּ משך את העציץ אֵלָיו. מילוּש נרתע בּמקצת והיטה את ערפּוֹ, כּאילוּ הפקירוֹ לַמהלוּמה. המַהלוּמה לא אֵחרה לבוֹא מצידוֹ של דוּדוּ. אך ידי מילוּש נשארוּ צמוּדוֹת אל העציץ.

"קח את הידיִם שלךָ מהעציץ שלי! " קרא דוּדוּ.

“אני לא יכוֹל, אני לא יכוֹל,” קרא מילוּש בּפחד.

“קח את הידיִם שלךָ, אני אוֹמר לך,” אמר דוּדוּ.

“אני לא יכוֹל. אני לא יכוֹל!”

מר כּץ התיר לעצמוֹ שעה קלה של קוֹרת־רוּח והסתכּל בּניצים בּבת־צחוֹק זחוּחה. אוּלם בּרגע שחָשש שהקרב עשׂוּי לעלוֹת לוֹ בּהפסד העציץ, קרב אל מילוּש מאחוֹריו, קלע חבטה בעוֹרפו, וּבידיו החסוֹנוֹת נשׂא אוֹתוֹ אל מחוּץ לחנוּת.

ודוּדוּ וּמר כּץ צחקוּ למראהוּ של מילוּש העוֹמד ומבּּיט בחנוּת בּפחי נפש.

“עוֹד תקבּל ממני!” קרא אליו דוּדוּ.

בּצאתו וּבשוּבוֹ משליחוּיוֹתיו ראה דוּדוּ את מילוּש עוֹמד בּמקוֹמוֹ מוּל חנוּת־הפּרחים, וקוֹדח את מר כּץ בּמבּטיו. אוּלם ידיו של דוּדוּ היוּ עמוּסוֹת עבוֹדה והוּא לא אָבה להיכּנס לתגרה חדשה. במרץ מחוּדש עבד ושכח את עצמוֹ בּעבודתוֹ.

אִמוֹ יצאָה אל המרפּסת הפּוֹנה לרחוֹב וקראה אוֹתוֹ הבּיתה. מר כּץ אף הוּא התכּוֹנן ללכת לביתוֹ והחל נוֹעל את חנוּתוֹ. הוא טפח לדוּדוּ על שכמוֹ וּבבת צחוֹק ידידוּתית אָמר לוֹ “תּבוֹא בּיוֹם ראשוֹן, דוּדוּ!” נטל צרוֹר פּרחים מפּחית־מים, הוֹשיטוֹ לדוּדוּ ואָמר: קח את הפּרחים האֵלה, תביא אוֹתם מַתּנה לאִמא שלךָ!"

דוּדוּ מיהר לביתוֹ.

“פּרחים בּשבילךְ, אִמא!” קרא בשׂמחה ונתן את הפּרחים בּיד אִמוֹ, “פּרחים לשנה החדשה!”

“בּאמת תוֹדה, דוּדוּ,” אָמרה אִמוֹ בּפנים שׂמחוֹת וליטפה את ראשוֹ, "יפה שזכרת להביא לי פּרחים!:

“וגם כּסף יש לי מהפּרחים שהוֹבלתי,” אָמר דוּדוּ והניח את הצרוֹר לפני אִמוֹ.

“בּאמת חסרוֹת לךָ גוּפיוֹת, דוּדוּ,” אָמרה אִמוֹ, “בּכּסף הזה תוּכל לקנוֹת לך גוּפיוֹת…”

“אִמא!” קרא דוּדוּ. אביו חייךְ. יוֹשב היה אל השוּלחן וגוֹמע תה. דוּדוּ סיפּר לוֹ בּחטיפה כּיצד השׂתכּר את כּספּוֹ, כּיצד מסר מר כּץ את הוֹבלת הפּרחים לידיו, כּיצד נאבק עם מילוּש.

“מעשׂה לא טוֹב עשׂית בּני,” אָמר אָביו בּמתינוּת וּבשיקוּל הדעת. “מעשׂה לא טוֹב.”

“לָמה?” שאַל דוּדוּ נפגע, “אבל לָמה אבּא?”

גָזלת מהנער את כּספּוֹ; לא נתת לוֹ להרוויח את לחמוֹ!" אָמר אָביו בּאוֹתה מתינוּת. אביו היה הוֹגה חיבּה לכל הילדים וקוֹרא להם “נערים”. לדוּדוּ חָרה הדבר שאָביו מכנה גם את מילוּש בּשם “נער”.

“הנער עני מאד.” אָמר אביו, “בּשבילךָ היה הדבר משׂחָק ולא יוֹתר. אינךָ זקוּק לכסף. אנחנוּ נקנה לךָ את כּל הגוּפיוֹת שאתה צריך, ואִמא רק התלוֹצצה. אבל מילוּש ואִמוֹ עניים הם. הכּרתי את אָביו המנוֹח. חוֹשבני שגם אתה זוֹכר אוֹתוֹ. הוּא סייד את הדירה שלָנוּ לפני שלוֹש שנים…”

“כּן,” אמר דוּדוּ וּמעט עֵצב בּקוֹלוֹ. “מילוּש רוֹכב על האוֹפנַיִם שלוֹ.”

“אָביו של מילוּש היה אָדם חוֹלני. רוֹב הזמן היה שוֹכב חוֹלה בּמיטתוֹ ולא יכוֹל היה לפרנס את משפּחתוֹ כּשמת נשארה משפּחתוֹ בּחוֹסר כּל, הנער, נדמה לי, הפסיק את לימוּדיו בּבית־הספר?” שאַל אָביו.

“נכוֹן,” אָמר דוּדוּ, “מילוּש אינוֹ לוֹמד עוֹד אתנוּ…”

“אִמוֹ של הנער,” אָמר אָביו, “עוֹבדת בּבית החוֹלים העירוֹני, פּגשתיה שם לא מזמן. עבוֹדתה קשה והיא מרת־נפש. היא סיפּרה לי, כי נאֶלצה להוֹציא את מילוּש מבּית־הספר, כּדי שיעזוֹר לה. יש למילוּש עוֹד אח ועוֹד אחוֹת. אבל הנער התחבּר אל חברה רעה. אל מנשה.”

“אתה מכּיר את מנשה?” שאַל דוּּדוּ בּתמיהה.

“אִמוֹ של הנער סיפּרה לי עליו.”

אִמוֹ של דוּדוּ שלחָה אוֹתוֹ לחדר־האמבּטיה להתרחץ לקראת החָג. אוּלָם הרגשת החג הנהדרת עזבה אוֹתוֹ. אחרי ארוּחת־הערב החגיגית עם הוֹריו יצא אל המרפּסת וישב בּאפלָה שעה ארוּכּה. חלוֹנוֹת בּית־הכּנסת הסמוּך היוּ מוּאָרים, והמתפּללים חזרוּ עתה איש־איש לביתוֹ. יד בּיד צעדוּ עם בּניהם, נכוֹנים לחָג. דוּדוּ הרהר במילוּש. היש חג בּביתו של מילוּש? שאַל את נפשוֹ. ואוּלי, חָשב, השבּית את שׂמחת האָלמנה וּבניה, גזל את כּספּוֹ וחילל את חגם?

למחרת בּבוקר, כּאילו נדבּרוּ ביניהם, יצאוּ דוּדוּ ואָביו אל בּיתוֹ של מילוּש. אָביו דיבּר בּנעימוּת עם אִמוֹ של מילוּש בּשעה שדוּדוּ ישב אל השוּלחן, מוּל מילוּש, זקוּף ונבוֹךְ. מילוּש היה מרוּחץ ומסוֹרק שלא כּרגיל. על השוּלחן היתה פּרוּשה מפּה לבנה ומעומלנת ועליה צנצנת פּרחים.

דוּדוּ הבּיט במילוּש. ידוֹ הפכה בּכּסף שבּכיסוֹ, שׂכר הוֹבלת הפּרחים, שרצה לתתוֹ למילוּש. אוּלָם חוֹשש היה שמילוּש יסרב לקבּלוֹ. היד הממשמשת בּכּסף נתקלה בּאוֹלר־הכּיס שלוֹ. מילוּש הבּיט בּוֹ בעֵיניִם לחוֹת.

“אַתה… אַתה…” גמגם דוּדוּ, “אַתה משׂחק בּאוֹלָר, מילוּש?”

“כּן,” אָמר מילוּש. “אני משׂחק בּאוֹלר.”

“אַתה רוֹצ־צה לשׂחק בּאוֹלר?” שאַל דוּדוּ.

“אני רוֹצה,” אָמר מילוּש ועֵיניו נתיבּשוּ.

“בּוֹא נשׂחק בּאוֹלר,” אָמר דוּדוּ.

“בּוֹא!” אָמר מילוּש.

בּחצר הבּית היתה ערמת חוֹל. הילדים שׂיחקוּ עליה בּאוֹלר. מדי פּעם היה דוּדוּ נוֹשׂא עֵיניו ומבּיט בּעֵיניו של מילוּש. לפתע, לא יכוֹל עוֹד דוּדוּ למשוֹל בּרוּחוֹ, הוֹציא את כּספּוֹ מכּיסוֹ ואמר: “קח, מילוּש, קח נא את הכּסף הזה. זה הכּסף שלקחתי אתמוֹל ממךָ בּחנוּת הפּרחים!”

מילוּש לא אָמר דבר.

“עשׂה לי טוֹבה מילוּש!” קרא דוּדוּ, “קח ממני את הכּסף הזה!”

“אני לא יכוֹל,” אמר מילוּש, “אני לא יכוֹל לָקחת את הכּסף הזה ממךָ!” עֵיניו היוּ לחוֹת.

“לָמה אינךָ יכוֹל?” שאל דוּדוּ בּחוֹם, “לָמה?”

“אני לא יוֹדע לָמה,” אָמר מילוּש, “אני רק יוֹדע שאני לא יכוֹל.”

“אז קח את האוֹלר הזה!” התחנן דוּדוּ.

“את האוֹלר?” שאל מילוּש. להביו הנוֹצצים של האוֹלר שבוּ את לבּוֹ.

כּן, כּן," קרא דוּדוּ בּשׂמחה, “את האוֹלר. אני נוֹתן לךָ אוֹתוֹ בּמַתּנה.”

“טוֹב,” אָָמר מילוּש והדמעוֹת שעלוּ בּגרוֹנוֹ כּמעט חנקוּהוּ.

“מחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ. “אז בּוֹא נשׂחק עם החבריה!” וּשניהם קמוּ על רגליהם ורצוּ לעבר המגרש הגדוֹל.