מילוּש היה תמיד נוֹשא לצחוֹקם של חבריו. מכנסי ההתעמלוּת שלוֹ היו מציצים מתחת לשוּלי המכנסיִם. בּכּיתה היה רוֹב הזמן צד זבוּבים וטוֹמנם בשׂקיקי נייר. מי יוֹדע מה היה עוֹלה בּסוֹפוֹ, לוּלא פּרחים לשבּת שהשיבוּהוּ אֶל חבריו.
אתמוֹל שוּב שׂיחק מילוּש עם ילדי השכוּנה. וּמפליא מכּל – דוּדוּ הוּא שהחזירוֹ אל ילדי השכוּנה והוּא המשמש לוֹ מגן.
הכּל שאלוּ כּיצד היה הדבר?
שכּן בּשנים האחרוֹנוֹת היה מילוּש חברם של מנשה ונחצ’ה ונחשב לאוֹיבם של ילדי השכוּנה.
וזהוּ הסיפּור ששמעתי.
אך יצא החוֹפש הגדוֹל והנה נכנַס חוֹפש הימים הנוֹראים. דוּדוּ חזר לביתוֹ מבּית־הספר ואוֹשר ממלא את לבּוֹ. הוא שר לעצמוֹ שיר וּבמקל שבּידוֹ השמיע ליווי בּפרטוֹ על סוֹרגי הגדרוֹת והנה, לפתע, הפכה השׂמחה שבּלבּוֹ למוּעקה כּבדה.
מפּאת אַחד הרחוֹבוֹת צצוּ, כּאילוּ נבטוּ מהאדמה, שלוֹש דמוּיוֹת רבּוֹת אֶגרוֹפים וחוֹרשוֹת רעה. אָכן ימי החגים השכּיחו מלבּוֹ של דוּדוּ, כּי אסוּר לוֹ לעבוֹר יחידי בּרחוב זה כּאן היוּ חייבים לוֹ מכּוֹת. מכּוֹת רבּוֹת מאוֹד.
היוּ אֵלה נחצ’ה וּמילוּש, ועליהם מנשה. דוּדוּ נשאר תּקוּע בּמקוֹמוֹ מרוֹב תדהמה. החבוּרה המשוּלשת התקרבה אלָיו, וחיוּךמנבּא רעוֹת חצה את פּניו של מנשה לשניִם.
“הפּעם דוּדוּ,” אָמר מנשה, “תפשׂנוּ אוֹתך.” הוּא רמז לשני חבריו הנשׂרכים מאחוֹריו לקרב אלָיו. “אָמרתי לךָ,” אָמר מנשה, “שאִם נתפוֹשׂ אוֹתךָ מחוּץ לשכוּנה שלךָ, נשבּוֹר לך את השיניִם. נכוֹן מילוּש?”
“נכוֹן,” אָמר מילוּש בשׂמחה רבּה, “אנוּ מקווים שלא שכחת שאנחנוּ חייבים לךָ מכּוֹת.”
“אַתה גיבּוֹר בּשכונה שלךָ,” אמר מנשה, “כשעמי, צבינג’י ומיכאֵל יכוֹלים לעזוֹר לךָ. אבל כּאן, אצלנוּ, אַתה רוֹעד מתחת לגוּפיה שלך. נכוֹן, מילוּש?”
מילוּש נענע בּראשוֹ לאוֹת הן.
“אל תנענע בּראש, מילוּש,” קרא מנשה, “אני לא שוֹמע שוּם דבר מזה שאַתה מנענע בּראש. דבּר!”
“נכוֹן!” אָמר מילוּש.
נחצ’ה שעדיִן נעל סנדלי־קיץ לרגליו, סגר על דוּדוּ מאחוֹריו. בּתנוּעוֹת מבשׂרוֹת־רע רמז נחצ’ה רמזים בּרוּרים לחבריו, והשמיע קוֹל צחוֹק גבוֹה וצרחני “חי, חי, חי, חי!” מוּעקה העיקה על קרביו של דוּדוּ, רקוֹתיו הלמוּ. היה עליו לחשוֹב מהר.
“רגע אחד,” אָמר דוּדוּ, בּעצם, בּעד מה אַתם חייבים לי מכּוֹת? שכחתי."
השלישיה, שאָמרה להתחיל בּטבח, נעצרה. החברים החליפוּ מבּטים שוֹאלים. לבסוֹף ננעצוּ העֵיניִם בּמנשה. פּעוּר־פּה הבּיט מנשה בּדוּדוּ. הוּא גרד בּראשוֹ כּדי לזרז את מוֹחוֹ להיזכר בּזכוּיוֹתיו וחוֹבוֹתיו של דוּדוּ זה שלפניו.
“האִם אנחנוּ לא חייבים לוֹ מכּוֹת בּעד מעשׂה־פּוּרים?” שאַל מנשה את מילוּש, בּפקפּּוּק.
“נכוֹן,” אָמר מילוּש בּעמל רב, “נכוֹן, בּעד מעשׂה־פּוּרים!”
נחצ’ה, שהיה סבור שבּכך נגמרה החקירה, חָבט בּערפּוֹ של דוּדוּ חבטה הגוּנה וצחק בּקוֹלוֹ הצרחני “חי, חי, חי, חי, חי!”
“אַתה, בּלי ידיִם!” קרא דוּדוּ בּקוֹלוֹ על נחצ’ה, “איזה מעשׂה־פּוּרים?”
“הוּא עוֹשׂה את עצמוֹ כּּאילוּ הוּא לא זוֹכר,” אָמר מנשה. “תזכּיר לוֹ, מילוּש!”
“אז, על הגבעוֹת,” אָמר מילוּש, בּלשוֹן סתוּמה.
“על איזה גבעוֹת?” שאל דוּדוּ כּלא־זוֹכר, אף כּי ידע יפה־יפה בּמה מדוּבּר.
“על הגבעוֹת, אַתה לא זוכר?” שאַל מילוּש בּתמיהה אמיתית.
“איזה גבעוֹת, מילוּש?” שאַל מנשה בּקוֹל אכזרי, “תגיד משהוּ שאֶפשר להבין אוֹתוֹ. דוּדוּ רוֹצה לדעת בּדיוּק בּעד מה אנחנוּ חייבים לוֹ מכּוֹת.” אמר מנשה, “איזה גבעוֹת מילוּש?”
“הגבעוֹת שעל שׂפת הים,” אָמר מילוּש בּמאמץ רב.
נחצ’ה חָזר וחָבט בּדוּדוּ והדפוֹ על מנשה. “אוּלי נרבּיץ בּוֹ קוֹדם ואחר כּך נברר את הענין?” שאל נחצ’ה וצחק “חי, חי, חי, חי, חי!”
“סתוֹם!” קרא מנשה בּקוֹלוֹ ונחצ’ה נאלם. ידיו של מנשה תפשׂוּ בּצָארוֹ של מילוּש שהתקפּל כּמפּוּחית, “וּבכן מילוּש?”
“זה לא היה על הגבעוֹת…” אָמר מילוּש בּקוֹל חנוּק.
“כּן,” אָמר מנשה ולא הרפּה מצוָארו של מילוּש, “אז זה לא היה אז על הגבעוֹת…”
“זה כּן היה אָז על הגבעוֹת,…” אמר מילוּש שנתחרט פתאוֹם.
“הא! אז זה כּן היה אז על הגבעוֹת?” מנשה הסיר ידיו מעל צוָארו של מילוּש וסטר בּידוֹ הימנית על לחיוֹ בּעצמה ששינתה לרגע את כּיווּן פּניו מצפוֹן־דרוֹם למזרח־מערב. נחצ’ה השמיע את ה“חי, חי, חי, חי, חי!” שלוֹ וּבעט בּאחוֹריו של מילוּש.
“כּן, מילוּש, אז מה?” שאַל מנשה, “אז אני מבין שזה לא היה אז על הגבעוֹת?”
“לא,” אמר מילוּש בּשׂמחת־מה, בּחָשבוֹ שהוּא רוֹאה אוֹר, סוֹף־סוֹף, “זה לא היה אז על הגבעוֹת.”
“הנה, עכשיו אַתה מדבּר בּרוּר,” אָמר מנשה וקרץ בעינוֹ לנחצ’ה, וזה בּעט שוּב בּמילוּש. “אז זה גם לא היה מעשׂה פּוּרים, נכוֹן?”
“לא,” אָמר מילוּש והשׂמחה בּקוֹלוֹ גדלה, “אז זה גם לא היה מעשׂה־פּוּרים, נכוֹן,”
“אז אִם זה לא היה גם מעשׂה פּוּרים, אז בּמה מדוּבּר מילוּש, בּמה?” שאַל מנשה וידיו אחזוּ בּצוָארו של מילוּש.
“אני חוֹשב ש…” אמר מילוּש בּקוֹל חנוּק, “אַל תח־נוק,” התחנן.
“אִם לא תחשוֹב אז אני לא אחנוֹק, אני רוֹצה שלא תחשוֹב, אלָא שתגיד בּדיוּק,” אמר מנשה וריפּה את הצבת בּמקצת.
זה היה המעשׂה בּקוּפסת הקרן־הקיימת."
מנשה ניסה להיזכר ורמז לנחצ’ה שלא יבעט. “מעשׂה בּקוּפסת קרן־קיימת?” הרהר מנשה בּקוֹל, “בּאמת אני זוֹכר מעשׂה כּזה… אז מה היה מעשׂה־קוּפסת־קרן־קיימת, מילוּש? אני רוצה שדוּדוּ ידע בּדיוּק לָמה אנחנוּ חייבים לוֹ מכּוֹת.”
נחצ’ה קרב אף הוּא כּדי להאזין לנימוּקוֹ החָדש של מילוּש, ותוֹך כּדי כּך צרם את אָזנוֹ של דּודוּ בצפּרניו המגוּדלוֹת וליחש לעצמוֹ “חי, חי, חי, חי!” דוּדוּ לא חָש בּכאב, כּי מעשׂה קוּפסת הקרן־הקיימת היה ידוּע לוֹ באוֹתה מידה שהיה ידוּע לו סוֹד החניטה של המצרים הקדמוֹנים. לא היה לוֹ כּל רצוֹן לספּוֹג הרבּצוֹת בּעד מעשׂה שלא היה לוֹ כּל חלק בּוֹ.
“מעשׂה־קוּפסת־הקרן־הקיימת,” אמר מילוּש, “היה אז כּשנכנסנוּ לכּיתה של דוּדוּ בּבית־הספר והרקנוּ אוֹתה…”
“אה־ה כּן!” אָמר מנשה מוּפתע, “נכוֹן, נכוֹן מילוּש. דוּדוּ סיפּר למנהל בּית־הספר שאני לקחתי את הקוּפסה, וּמנהל בּית־הספר בּא אל אבּא שלי ורצה לעשׂוֹת חיפּוּש בּבּית. נכוֹן מילוּש?”
“נכוֹן מאד,” אָמר מילוּש ונאנַח אַנחת הקלה, כּי גרוֹנוֹ שוּחרר.
השלוֹשה הבּיטוּ עתה בדוּדוּ הבּטה שלפני מַכּוֹת.
“אבל, אבל רגע,” קרא דוּדוּ במהירוּת וּבהתרגשוּת, “נדמה לי בּאמת שהמעשׂה לא היה בּקופסת קרן־קיימת, אלָא כּך: אַתם רציתם לשדוֹד ממני בפּוּרים את הפּקקים שלי, על הגבעוֹת של שׂפת־הים, ואני יריתי בּפניו של מנשה…”
"נכוֹן, נכוֹן! קרא מילוּש בּצהלה וּפניו לבשוּ שׂמחה גדוֹלה, “נזכּרתי נזכּרתי”. השׂמחה נתגלגלה פּתאוֹם לצוַחה מרה של כּאב. ואחריה יצאָה מחָזהוּ של מילוּש אנקה של פּצוּע, כּי מנשה התחיל לָש ודש בּו בּידיו. מילוּש נפל על המדרכה, וּמנשה קפץ עליו כּנמר על טרפּוֹ. ונחצ’ה בּעט בּוֹ בּסנדליו וקרא “חי, חי, חי, חי, חי!”
דוּדוּ נדהם. נדהם מכּל אשר קרה, וּמן ההצלחָה שבּאה לוֹ פתאוֹם. כּעת יכול היה להסתלק אל מקוֹם מבטחים. הוּא רץ בּכל כּוֹח רגליו ונעצר רק בּקרן הרחוֹב. שם הסתוֹבב והבּיט בּשלישיה. מנשה היה מרבּיץ בפניו של מילוּש. “עזוֹב אוֹתי, עזוֹב אוֹתי,” צווח מילוּש בּקוֹל, “עזוֹב אוֹתי!”.
מנשה קם על רגליו, ניקה את בּגדיו מהאָבק, שלף מסרק מכּיסוֹ, הסתרק, וּכשהיה נקי וּמהוּדר סר ממילוּש, שהיה מוּטל עדיִן על המדרכה. ונחצ’ה מיהר בעקבוֹתיו.
אַך נעלמוּ השניִם בּפינת הרחוֹב, קם מילוּש על רגליו. כּשהוּא צוֹוח מכאב. זרוֹעוֹ האַחת היתה שמוּטה על צידוֹ. הוּא קרב אל איש אֶחד שחָש אֵליו להצילוֹ וּבידוֹ הבּריאה הצבּיּע על הזרוֹע השמוּטה. עוֹד אנשים נזעקוּ לקוֹל צווחוֹתיו והוֹבילוּּהוּ למרפּאת קוּפּת־חוֹלים הסמוּכה.
עתה, בּראוֹתוֹ את מילוּש מוּבל בּידי האנשים, עלה זכרוֹ בּלבּוֹ של דוּדוּ.
פּעם למד מילוּש עם דוּדוּ ועם עמי ולמ’לה בּכיתה אַחת. הוּא היה תמיד נוֹשׂא לצחוֹקם של חבריו. מכנסי־ההתעמלוּת שלוֹ היוּ מציצים מתחת לשוּלי מכנסי החַקי. בּכּיתה היה רוֹב הזמן, יוֹשב וצד זבוּבים וטוֹמנם בּשׂקיקי נייר. אֶפשר היה לחשוֹב אז, שאִם יתמוּ הזבוּבים מן העוֹלם יִתם גם ענינוֹ של מילוּש בחיים. עד שיוֹם אֶחד חָדל מילוּש מלבוֹא לבית־הספר. לא הרגיש בּכך איש. אפילוּ למוֹרים, הפּוֹקחים בּדרך כּלל עין־נשר על המאַחרים והחסרים, נוֹדע דבר חסרוֹנוֹ של מילוּש אך כּשבוּעיִם לאַחר העלמוֹ. הראשוֹן שהרגיש בהיעדרוֹ של מילוּש היה המוֹרה־לזמרה, אשר שמע את זמזוּם הזבוּבים והתפּלא לדעת היכן הצייד שהיה צד אוֹתם.
שמוֹ של מילוּש נמחק מן היוֹמן, ולאחר זמן נמחק גם מזכרוֹנם של חבריו לכּיתה. רק פּעם אַחת נזכּר עוֹד שמוֹ, כּמשתתף בּפריצתה של קוּפסת הקרן־הקיימת. אוּלָם גם בפּעם ההיא לא נזכּר אלָא בּדרך אַגב. כּל הכּבוֹד נפל בּחלקוֹ של מנשה עצמוֹ.
אלה הזכרוֹנוֹת שעלוּ בּלבּוֹ של דוּדוּ, אוּלָם עד מהרה שכח את כּל אשר קרה לוֹ, כּי בּביתוֹ ציפּתה לוֹ הפתעה משׂמחַת. בּאוֹתוֹ יוֹם נתן לו אבּא את זוּג האוֹפנַיִם שהבטיח לוֹ זה כּבר.
“אבּא!” קרא דוּדוּ כּשחזר מסיוּר ראשוֹן על אוֹפניו, “אבּא, תוֹדה!”.
“תוֹדה לאִמא, דוּדוּ,” אָמר אָביו בּחיוּך, “אילוּ לא היתה מַרשה, לא היוּ לךָ אוֹפניִם.”
“אִמא!” קרא דוּדוּ.
“גם עכשיו סבוּרה אני שהוּא לא צריך לאוֹפניִם,” אָמרה אִמו בּקוֹל אדיש, “עוֹד יספּיק לשבּוֹר את הראש גם בּלי אוֹפנַיִם!”
“נוּ בּאמת,” אָמר אָביו, אַתּ מוּכרחה לקלקל לילד את ההרגשה?!" אבל דוּדוּ שמע את דבריה של אִמוֹ ולא נפגע, כּי ידע שבּלבּה מפעֵם רגש חם של חיבּה אליו.
“לא אָמרתי כּלוּם – הרגעוּ!” אָמרה בּצחוֹק, “הוּא בּאמת יכוֹל לרכּב על האוֹפנַיִם אל השוּק וּלהביא משם ירקוֹת…”
“אִמא!” קרא דוּדוּ.
“וכי מה תרצה לעשות בּאוֹפנַיִם אִם לא להביא בּהם את הירקוֹת מהשוּק?” שאלה אִמוֹ
“אני יכוֹל לעשוֹת בּאוֹפנַיִם הרבּה מעשׂי גבוּרה. אבל בּעיקר אני רוֹצה להוֹביל בּהם –פּרחים בּערבי־שבּתוֹת וחגים!”
“להוֹביל פּרחים!” קראָה אִמוֹ בּתמיהה, “אז בּאמת כּדאי יוֹתר שתביא ירקוֹת מהשוּק!”
“אני רוֹצה לחסוֹך את הכּסף שאקבּל בּשׂכר הוֹבלת הפּרחים!” אָמר דוּדוּ.
“עשׂה בּהם כּרצוֹנךָ, בּני!” אָמר אביו וחיבּקוֹ.
לשׂמחתוֹ של דוּדוּ לא היה קץ. בּימי החוֹפש הראשוֹנים עשׂה בּאוֹפניו מעשׂי גבוּרה: התחרה באוֹפנוֹעים, בּאוֹטוֹבוּסים ובהוֹלכי־רגל. ויוֹם ששי אֶחד, כּשהיה רכוּב על אוֹפניו החדשים, פּגש את מילוּש. מילוּש היה רוֹכב על אוֹפנַיִם שבוּרים ורצוּצים, שנראוּ כּאילוּ נוֹצרוּ בּידי נפּח הדיוֹט. אוֹפניו של מילוּש היוּ עמוּסים חבילוֹת מכּוֹלת לעייפה והוּא חָתר בּדוָשוֹת בּכל כּוֹחוֹ. דוּדוּ פּגשוֹ בּמעלה הרחוֹב וסגר עליו בּאוֹפניו בּחוּגוֹ שמיניוֹת. צירי אוֹפניו של מילוּש צרחוּ מהמַאמץ שבּנסיעה בּמעלה החוֹב.
לרגע שכח דוּדוּ כי על אוֹפנַיִם הוּא רכוּב. בּעֵיני רוּחוֹ דימה שהוּא פּרש לבוּש שריוֹן, ידוֹ האַחת אוֹחזת בּרוֹמח וידוֹ
השניה מנוֹפפת את הגרזן. מילוּש נראָה לוֹ כּראש שבט האוֹיב הנוֹדע בּכל הישימוֹן בּשם “זמבּולה האָיוֹם”…
סוּסוֹ של דוּדוּ זקף את עצמוֹ על רגליו האחוֹריוֹת וגיצי אש ניתזוּ מנחירי אפּוֹ. דוּדוּ הזדקף באוּכּפוֹ, וּבגרזן שבּידוֹ כּרת מעל “זמבּוֹלה האָיוֹם” את ראשוֹ ואת תיק העוֹר שבּוֹ צפוּנה מפּת האוֹצר שבּאוֹפיר…
מילוּש נפל מאוֹפניו על הכּּביש. וחבילוֹת המכּוֹלת
התפּזרוּ סביב. הוּא קם בּזהירוּת וּבשקט כּוֹאב אסף את חבילוֹתיו, ליקט עגבניה פּה וקלח של סלק שם, עלה על אוֹפניו והמשיך דרכּוֹ מבּלי להבּיט לצדדים.
“הוּא היה שווה מכּוֹת!” קרא דוּדוּ, שנבהל ממעשׂהוּ. הוּא דהר על אוֹפניו בּמוֹרד הרחוֹב, נוֹפף ידוֹ וקרא “אני עוֹד אַראה לוֹ!”
יוֹם הששי שלאחר־כּךְ היה ערב ראש־השנה. לדוּדוּ נדמה היה שאין יוֹם שההמוּלה והרעש רבּים בּוֹ מאשר בּערב ראש־השנה. הדבר ניכּר במיוּחָד אצל מר כּץ, מוֹכר־הפּרחים. מוֹכר־הפּרחים עסוּק היה אוֹתוֹ יוֹם יוֹתר מתּן בּלוּל תרנגוֹלוֹת. אוֹפניו של דוּדוּ היוּ מוּכנים למשלוֹח
פּרחים. ואף שהיה בּוֹחר כּמוּבן, למלא שליחוּיוֹת חשוּבוֹת מאלה –כּנשׂיאת לפּיד מוֹדיעין, למשל – מילאה את כּל חדרי לבּוֹ ההרגשה הנעימה שהנה ישׂתכּר כּסף, כּספּוֹ הראשוֹן. הוּא ניגש אל מר כּץ והסבּיר לוֹ את רצוֹנוֹ.
“יש לי כּבר ילד שמוֹביל את הפּרחים, דוּדוּ”, אָמר מר כּץ, “אני מצטער, בּאמת.”
פּניו של דוּדוּ נפלוּ. “אוּלי בכל זאת, אדוֹן כּץ.”
מר כּץ הרהר. “אַתה יוֹדע מה, דוּדוּ?” אָמר בחביבות שכּוּלה ערמה, “אִם מוּכן אַתה להוֹביל את הפּרחים בּשׂכר שיתן לך הקוֹנה…”
“בּשׂכר הקוֹנה בּלבד?” שאַל דוּדוּ, “הרי גם מוֹכר־הפּרחים משלם דמי הוֹבלה. כּך נהוּג, לא? כּוּלָם נוֹתנים. וּמה אִם גם הקוֹנה לא יתן לי דמי הוֹבלה? לא יהיה לי כּלוּם.”
“כּן, זה נכוֹן,” אָמר כּץ בּערמוּמיוּת, “יִתכן שפּעמים אחָדוֹת לא תקבּל כּלוּם. אבל רוֹב מקבּלי הפּרחים נוֹתנים דמי־הוֹבלה בּרצוֹן. וחוּץ מזה, רבּים עתה הילדים המוּכנים לעשׂוֹת שליחוּיוֹת בּשׂכר שיתן להם מקבּל הפּרחים… אֶצלי עוֹבד כּבר ילד אחד, אבל אני רוֹצה, להחליפוֹ. הוּא נראה בּלתי־מסוּדר וּמכנסי ההתעמלוּת שלוֹ מציצים מתחת למכנסי החַקי. זה עוֹשׂה רוֹשם רע על הקוֹנים…”
דוּדוּ הבין מיד כּי הוּא מדבּר במילוּש. רגש הנקמה המוּזר שהיה בּלבּוֹ שב לפעמוֹ. “טוֹב,” אָמר למר כּץ, “אני מסכּים!”
מיד יצא דוּדוּ בּשליחוּת, ועל אוֹפניו עציץ ענף ודוֹקרני. מקבּל העציץ העניק לוֹ דמי־הוֹבלה בּעיִן יפה, ודוּדוּ חָזר שׂמח וטוֹב לב לחנוּתוֹ של מר כּץ.
מר כּץ הוֹרה לוֹ על עציץ פיקוּס וּמסר לוֹ כּתוֹבת. דוּדוּ חָש להעמיס את העציץ על אוֹפניו, אבל בּרגע שנגע בּוֹ נוֹכח שלא הוּא לבדוֹ מרימוֹ. עיניו של מילוּש הבּיטוּ בּוֹ, וידיו אָחזוּ בעציץ בּחָזקה. דוּדוּ משך את העציץ אֵלָיו. מילוּש נרתע בּמקצת והיטה את ערפּוֹ, כּאילוּ הפקירוֹ לַמהלוּמה. המַהלוּמה לא אֵחרה לבוֹא מצידוֹ של דוּדוּ. אך ידי מילוּש נשארוּ צמוּדוֹת אל העציץ.
"קח את הידיִם שלךָ מהעציץ שלי! " קרא דוּדוּ.
“אני לא יכוֹל, אני לא יכוֹל,” קרא מילוּש בּפחד.
“קח את הידיִם שלךָ, אני אוֹמר לך,” אמר דוּדוּ.
“אני לא יכוֹל. אני לא יכוֹל!”
מר כּץ התיר לעצמוֹ שעה קלה של קוֹרת־רוּח והסתכּל בּניצים בּבת־צחוֹק זחוּחה. אוּלם בּרגע שחָשש שהקרב עשׂוּי לעלוֹת לוֹ בּהפסד העציץ, קרב אל מילוּש מאחוֹריו, קלע חבטה בעוֹרפו, וּבידיו החסוֹנוֹת נשׂא אוֹתוֹ אל מחוּץ לחנוּת.
ודוּדוּ וּמר כּץ צחקוּ למראהוּ של מילוּש העוֹמד ומבּּיט בחנוּת בּפחי נפש.
“עוֹד תקבּל ממני!” קרא אליו דוּדוּ.
בּצאתו וּבשוּבוֹ משליחוּיוֹתיו ראה דוּדוּ את מילוּש עוֹמד בּמקוֹמוֹ מוּל חנוּת־הפּרחים, וקוֹדח את מר כּץ בּמבּטיו. אוּלם ידיו של דוּדוּ היוּ עמוּסוֹת עבוֹדה והוּא לא אָבה להיכּנס לתגרה חדשה. במרץ מחוּדש עבד ושכח את עצמוֹ בּעבודתוֹ.
אִמוֹ יצאָה אל המרפּסת הפּוֹנה לרחוֹב וקראה אוֹתוֹ הבּיתה. מר כּץ אף הוּא התכּוֹנן ללכת לביתוֹ והחל נוֹעל את חנוּתוֹ. הוא טפח לדוּדוּ על שכמוֹ וּבבת צחוֹק ידידוּתית אָמר לוֹ “תּבוֹא בּיוֹם ראשוֹן, דוּדוּ!” נטל צרוֹר פּרחים מפּחית־מים, הוֹשיטוֹ לדוּדוּ ואָמר: קח את הפּרחים האֵלה, תביא אוֹתם מַתּנה לאִמא שלךָ!"
דוּדוּ מיהר לביתוֹ.
“פּרחים בּשבילךְ, אִמא!” קרא בשׂמחה ונתן את הפּרחים בּיד אִמוֹ, “פּרחים לשנה החדשה!”
“בּאמת תוֹדה, דוּדוּ,” אָמרה אִמוֹ בּפנים שׂמחוֹת וליטפה את ראשוֹ, "יפה שזכרת להביא לי פּרחים!:
“וגם כּסף יש לי מהפּרחים שהוֹבלתי,” אָמר דוּדוּ והניח את הצרוֹר לפני אִמוֹ.
“בּאמת חסרוֹת לךָ גוּפיוֹת, דוּדוּ,” אָמרה אִמוֹ, “בּכּסף הזה תוּכל לקנוֹת לך גוּפיוֹת…”
“אִמא!” קרא דוּדוּ. אביו חייךְ. יוֹשב היה אל השוּלחן וגוֹמע תה. דוּדוּ סיפּר לוֹ בּחטיפה כּיצד השׂתכּר את כּספּוֹ, כּיצד מסר מר כּץ את הוֹבלת הפּרחים לידיו, כּיצד נאבק עם מילוּש.
“מעשׂה לא טוֹב עשׂית בּני,” אָמר אָביו בּמתינוּת וּבשיקוּל הדעת. “מעשׂה לא טוֹב.”
“לָמה?” שאַל דוּדוּ נפגע, “אבל לָמה אבּא?”
גָזלת מהנער את כּספּוֹ; לא נתת לוֹ להרוויח את לחמוֹ!" אָמר אָביו בּאוֹתה מתינוּת. אביו היה הוֹגה חיבּה לכל הילדים וקוֹרא להם “נערים”. לדוּדוּ חָרה הדבר שאָביו מכנה גם את מילוּש בּשם “נער”.
“הנער עני מאד.” אָמר אביו, “בּשבילךָ היה הדבר משׂחָק ולא יוֹתר. אינךָ זקוּק לכסף. אנחנוּ נקנה לךָ את כּל הגוּפיוֹת שאתה צריך, ואִמא רק התלוֹצצה. אבל מילוּש ואִמוֹ עניים הם. הכּרתי את אָביו המנוֹח. חוֹשבני שגם אתה זוֹכר אוֹתוֹ. הוּא סייד את הדירה שלָנוּ לפני שלוֹש שנים…”
“כּן,” אמר דוּדוּ וּמעט עֵצב בּקוֹלוֹ. “מילוּש רוֹכב על האוֹפנַיִם שלוֹ.”
“אָביו של מילוּש היה אָדם חוֹלני. רוֹב הזמן היה שוֹכב חוֹלה בּמיטתוֹ ולא יכוֹל היה לפרנס את משפּחתוֹ כּשמת נשארה משפּחתוֹ בּחוֹסר כּל, הנער, נדמה לי, הפסיק את לימוּדיו בּבית־הספר?” שאַל אָביו.
“נכוֹן,” אָמר דוּדוּ, “מילוּש אינוֹ לוֹמד עוֹד אתנוּ…”
“אִמוֹ של הנער,” אָמר אָביו, “עוֹבדת בּבית החוֹלים העירוֹני, פּגשתיה שם לא מזמן. עבוֹדתה קשה והיא מרת־נפש. היא סיפּרה לי, כי נאֶלצה להוֹציא את מילוּש מבּית־הספר, כּדי שיעזוֹר לה. יש למילוּש עוֹד אח ועוֹד אחוֹת. אבל הנער התחבּר אל חברה רעה. אל מנשה.”
“אתה מכּיר את מנשה?” שאַל דוּּדוּ בּתמיהה.
“אִמוֹ של הנער סיפּרה לי עליו.”
אִמוֹ של דוּדוּ שלחָה אוֹתוֹ לחדר־האמבּטיה להתרחץ לקראת החָג. אוּלָם הרגשת החג הנהדרת עזבה אוֹתוֹ. אחרי ארוּחת־הערב החגיגית עם הוֹריו יצא אל המרפּסת וישב בּאפלָה שעה ארוּכּה. חלוֹנוֹת בּית־הכּנסת הסמוּך היוּ מוּאָרים, והמתפּללים חזרוּ עתה איש־איש לביתוֹ. יד בּיד צעדוּ עם בּניהם, נכוֹנים לחָג. דוּדוּ הרהר במילוּש. היש חג בּביתו של מילוּש? שאַל את נפשוֹ. ואוּלי, חָשב, השבּית את שׂמחת האָלמנה וּבניה, גזל את כּספּוֹ וחילל את חגם?
למחרת בּבוקר, כּאילו נדבּרוּ ביניהם, יצאוּ דוּדוּ ואָביו אל בּיתוֹ של מילוּש. אָביו דיבּר בּנעימוּת עם אִמוֹ של מילוּש בּשעה שדוּדוּ ישב אל השוּלחן, מוּל מילוּש, זקוּף ונבוֹךְ. מילוּש היה מרוּחץ ומסוֹרק שלא כּרגיל. על השוּלחן היתה פּרוּשה מפּה לבנה ומעומלנת ועליה צנצנת פּרחים.
דוּדוּ הבּיט במילוּש. ידוֹ הפכה בּכּסף שבּכיסוֹ, שׂכר הוֹבלת הפּרחים, שרצה לתתוֹ למילוּש. אוּלָם חוֹשש היה שמילוּש יסרב לקבּלוֹ. היד הממשמשת בּכּסף נתקלה בּאוֹלר־הכּיס שלוֹ. מילוּש הבּיט בּוֹ בעֵיניִם לחוֹת.
“אַתה… אַתה…” גמגם דוּדוּ, “אַתה משׂחק בּאוֹלָר, מילוּש?”
“כּן,” אָמר מילוּש. “אני משׂחק בּאוֹלר.”
“אַתה רוֹצ־צה לשׂחק בּאוֹלר?” שאַל דוּדוּ.
“אני רוֹצה,” אָמר מילוּש ועֵיניו נתיבּשוּ.
“בּוֹא נשׂחק בּאוֹלר,” אָמר דוּדוּ.
“בּוֹא!” אָמר מילוּש.
בּחצר הבּית היתה ערמת חוֹל. הילדים שׂיחקוּ עליה בּאוֹלר. מדי פּעם היה דוּדוּ נוֹשׂא עֵיניו ומבּיט בּעֵיניו של מילוּש. לפתע, לא יכוֹל עוֹד דוּדוּ למשוֹל בּרוּחוֹ, הוֹציא את כּספּוֹ מכּיסוֹ ואמר: “קח, מילוּש, קח נא את הכּסף הזה. זה הכּסף שלקחתי אתמוֹל ממךָ בּחנוּת הפּרחים!”
מילוּש לא אָמר דבר.
“עשׂה לי טוֹבה מילוּש!” קרא דוּדוּ, “קח ממני את הכּסף הזה!”
“אני לא יכוֹל,” אמר מילוּש, “אני לא יכוֹל לָקחת את הכּסף הזה ממךָ!” עֵיניו היוּ לחוֹת.
“לָמה אינךָ יכוֹל?” שאל דוּדוּ בּחוֹם, “לָמה?”
“אני לא יוֹדע לָמה,” אָמר מילוּש, “אני רק יוֹדע שאני לא יכוֹל.”
“אז קח את האוֹלר הזה!” התחנן דוּדוּ.
“את האוֹלר?” שאל מילוּש. להביו הנוֹצצים של האוֹלר שבוּ את לבּוֹ.
כּן, כּן," קרא דוּדוּ בּשׂמחה, “את האוֹלר. אני נוֹתן לךָ אוֹתוֹ בּמַתּנה.”
“טוֹב,” אָָמר מילוּש והדמעוֹת שעלוּ בּגרוֹנוֹ כּמעט חנקוּהוּ.
“מחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ. “אז בּוֹא נשׂחק עם החבריה!” וּשניהם קמוּ על רגליהם ורצוּ לעבר המגרש הגדוֹל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.