רקע
שבתי טבת
הילד שקראו לו רבקה

מה אַתם יוֹדעים על מַלכּה האדוּמה? היא יכלה להפּיל את דוּדוּ בּידה האַחַת ולאכוֹל תירס בידה השניה. וּבכל זאת עלתה בדעתם של ידידי דוּדוּ תחבּוּלה, שבעזרתה נוּצחה מַלכּה האדוּמה הכּל מפחדים מפּני מַלכּה האדוּמה. היא כּל כּך חזקה. היא כּל כּך פּרוּעה. היא כל כּך אדוּמה – כּך פּתחה נעמי את סיפוּרה. כּל הכּיתה מפחדת מפּניה, אפילו הבּנים. לפני כּמה ימים עמדה מלכּה האדוּמה בּחצר בּית־הספר ואִיימה על כּל הבּנים והבּנוֹת שתרסק את עצמוֹתיהם. תמיד היא מאַיימת אבל לפני ימים מספּר היו אִיוּמיה נוֹראים יוֹתר מתמיד.

היא עמדה ליד בּרז המים בּחצר בּית־הספר וקראה בקוֹלה הצרוּד: "אני מלכּה האדוּמה, מוֹדיעה לכוּלכם, כּי אם דוּדוּ יקרא לי ‘תרנגוֹלת’ ארסק את עצמוֹתיו ואֶמחה את עקבוֹת נעליו מעל פּני המגרש הגדוֹל. אני מלכּה האדוּמה, הוֹדעתי ואָמרתי. ואִם דוּדוּ –העוֹמד כּאן

אתנוּ – יחשוֹק בּקרב עתה, יבוֹא נא אֵלי ואמדוֹד אוֹתוֹ."

כּוּלָם עמדוּ ושמעוּ את הדברים הנוֹראים האֵלה בּחיל וּרעדה, אפילוּ דוּדוּ לא נראָה בּטוּח בּעצמוֹ כּתמוֹל שלשוֹם. לאַחר דבריה של מלכּה האדוּמה ניגשוּ אֵליו חבריו, עמי, צבינג’י ולמל’ה ודיבּרוּ על לבּוֹ.

“מה אַתה מפחד ממנה?” אָמר צבינג’י, “לוּ היתה אוֹמרת לי דברים כּאלה הייתי מראֶה לה!”

“היית מרבּיץ לילדה?” שאַל עמי.

“מר עמי,” אָמר למל’ה, “רצוֹני לתקן טעוּת שטעית מלכּה האדוּמה אינה ילדה. היא מלכּה האדוּמה.”

“מה?” אָמר צבינג’י, “אִם דוּדוּ לא ירבּיץ בּה, היא תרבּיץ בּוֹ. אִם לא תרבּיץ בּה, יחשבוּ כּוּלָם שאַתה מפחד,” אָמר צבינג’י.

דוּדוּ לא אָמר דבר. נראֶה, שאָמנם התגנב שמץ פחד ללבּוֹ, ויתכן שהיה מהרהר כּיצד יצא בּכבוֹד מהמַערכה עם מלכּה האדוּמה. כּלוֹמר, כּיצד יקרא לה “תרנגוֹלת” והיא לא תמלוֹק לוֹ את ראשו.

בּערב אוֹתוֹ יוֹם הלך דוּדוּ אל ידידוֹ סרוּל, אָביה של רחל, ואל ידידתוֹ שוֹשנה, אִמה של רחל.

פּניו של דוּדוּ נפלוּ מאוֹד. ידידיו נבהלוּ למראהוּ.

“מדוּע פּניך רעים כּל כּך דוּדוּ,” שאֵלוֹ סרוּל, “מה קרה לךָ?”

“מלכּה האדוּמה, סרוּל,” אָמר דוּדוּ, “מלכּה האדוּמה אוֹמרת שהיא תרסק לי את העצמוֹת! הוֹי, מחזה נוֹרא! אִלוּ שמעת אוֹתה מדבּרת!”

“אבל אַתה הרי הפּלת את יוֹסי,” אָמר סרוּל, “וּמדוּע זה תפחד מפּני מלכּה האדוּמה?”

“כּן,” אָמר דוּדוּ, “זה לא כל כּך פּשוּט כּמוֹ לוֹמר ‘אחשוורוֹש’, מלכּה האדוּמה הפּילה שלשוֹם גם את יוֹסי. היא קיצרה גאוָתוֹ עד החצי… עכשיו היא אוֹמרת שתוּכל להפּיל אוֹתי ביד אַחת ולאכוֹל תירס בּיד השניה…”

“אַתה ירא מפּני מלכּה האדוּמה?” שאלה שוֹשנה, אִמה של רחל.

“אַני?” שאַל דוּדוּ.

“כּן, כּן אַתה!” אָמרה שוֹשנה.

“אני לא מפחד מפּניה,” אמר דוּדוּ בעוֹז, “אני מפּיל אוֹתה בּאצבּע אַחת…”

“את זה אתה אוֹמר כּאן בּבית,” אָמרה רחל, “נראֶה אוֹתךָ מכריז כּך בּאָזני מלכּה האדוּמה בּבית־הספר!”

“תסלחוּ לי רבּוֹתי,” אָמר סרוּל, “אוּלָם צר לי להוֹדוֹת, כּי עוֹד לא נפל בּחלקי העוֹנג להכּיר ולָדעת מי היא מלכּה האדוּמה!”

“מלכּה האדוּמה,” קראָה רחל, “היא בּתוֹ של הקצב פישל, ויש לה שׂערוֹת אדוּמוֹת כּריבּה!”

“כּן, כּן,” קרא דוּדוּ, “אדוּמוֹת נוֹרא!”

“והיא הכי גבוֹהה בּבית־הספר,” המשיכה רחל, היא נשארה שנתיִם בּכיתה, והיא יוֹדעת רק פּרק אֶחד בּתנ“ך. אבל אפילו המוֹרה לנגרוּת ולמלָאכה מפחד ממנה בּעת שהיא אוֹחזת בּידיה את המגרפה של השמש. כּי לפעמים היא משתגעת…”

“משתגעת נוֹרא, בּאמת!” אָמר דוּדוּ.

“היא פּעם השתגעה ונשכה כּלב!” אָמרה רחל.

“כּן,” אמר דוּדוּ, “נשכה אוֹתוֹ נוֹרא!”

“אוֹי ואבוֹי לי!” ספקה שוֹשנה ידיה, “ואַתּ משׂחקת אִתה, רחל’ה? אני בּשוּם אוֹפן איני מרשה לָךְ לשׂחק אִתה!”

“מי משׂחק אִתה?” שאַל דוּדוּ, “היא נוֹשכת נוֹרא!”

“ואַתּ יוֹֹדעת, אִמא,” קראָה רחל בּהתלהבוּת, “כּשרצוּ להעיף אוֹתה מבּית־הספר היא בּאָה עם אָביה פישל ועם אִמא שלָה והם אָמרוּ למנהל בּית־הספר שהם יטגנוּ אוֹתוֹ לארוּחת־צהריִם אִם יעיפוּ את מלכּה שלהם מבּית־הספר, כּי היא מוּכרחָה ללמוֹד, כּך הם אָמרוּ והיא כּשרוֹנית מאוֹד, כּך הם אָמרוּ. והיא תהיה האַלוּפה הארצית של ‘מכּבּי’ ו’הפוֹעל' בּהדיפת כּדוּר־בּרזל, כּך הם אָמרוּ. וּכשהמנהל שלָנוּ אָמר להם שכּדי להיוֹת אַלופת ישׂראל בּהדיפת כּדוּר־בּרזל אין צוֹרך ללמוֹד כּל כּך הרבּה בּבית־הספר, הם הזכּירוּ לוֹ את דבר ארוּחת־הצהריִם. ועכשיו מלכּה עוֹשׂה מה שהיא רוֹצה!”

“יש לה המוֹן כּוֹח, סרוּל,” אָמר דּוּדוּ, “אבל אני, כּמוּבן, לא מפחד ממנה.”

“כְּמובן.” אָמר סרוּל.

“כּמוּבן,” אָמרה שוֹשנה.

כּן, כּן," אָמר דּוּדוּ, “בּאמת.”

“חָה, חָה, חָה,” צחקה רחל בּקוֹל גדוֹל, “אז מדוּע אַתה מדבּר כּל כּך הרבּה? מדוּע לא הפּלת אוֹתה היוֹם? מדוּע בּאת הנה וּפניךָ רעים כּל כּך?”

דּוּדוּ היה נתוּן בּמבוּכה רבּה. הוּא התבּייש לגלוֹת את סיבּת בּוֹאוֹ האמיתית. הוּא אָמר: “לא הפּלתי אוֹתה היוֹם, שוֹשנה, כּי החוּלצה הזאת שאני לוֹבש היא חוּלצה חדשה. מלכּה האדוּמה מסוּגלת לקרוֹע את החוּלצה שלי. וּמה הייתי אוֹמר לאמא? שמלכּה האדוּמה קרעה לי את החוּלצה? היא היתה שוֹאלת: וּמי שלח אוֹתךָ להתקוֹטט עם מלכּה האדוּמה? כּי פישל, אָביה של מלכּה האדוּמה, אוֹמר תמיד, לאִמא שלי: שמעתי, כּי דוּדוּ קוֹרא למלכּל’ה שלי ‘תרנגוֹלת’. וּבכן, תאמרי לדוּדוּ כּי יזהר. מלכּה שלי יכוֹלה לרסק את עצמוֹתיו בּנפנוּף עפעף אֶחד בלבד. ואִמא שלי סבוּרה שזה יכוֹל לקרוֹת בּאמת…”

“אִם לוֹמר את האמת,” אָמרה רחל, “הרי אני סבוּרה שמלכּה האדוּמה יכוֹלה לרסק את עצמוֹתיו של דּוּדוּ!”

דּוּדוּ שמע את הדברים האֵלה בּעֶצב רב ויצא אל המרפסת. על המגרש הגדוֹל עמדה מלכּה האדוּמה. דּוּדוּ מיהר לקרוֹא לסרוּל וּלשוֹשנה והצבּיע על מלכּה האדוּמה. “הנה היא!” קרא.

מלכּה האדוּמה הרגישה שמסתכּלים בּה. אַך ראתה כּי דוּדוּ הוּא זה וּמיד התיצבה בּפיסוּק רגליִם, זקפה אֶצבּעוֹתיה על חָטמה, חָרצה לשוֹן והוֹשיטה אֶצבּע משוּלשת. כּל הדברים נתרחשוּ בּאוֹר שמש בּין הערבּים, וּלדברי דוּדוּ היה זה, מַחזה נוֹרא! וּמה גם שמלכּה האדוּמה הכריזה בכל כּוֹח גרוֹנה: “אני – מלכּה – האדוּמה – מוּכנה – להשמיד – כּל ילד – שיעיז – לקרוֹא – לִי – בּשם – ‘תרנגוֹלת’ – אוֹ – כּל ילד – שסתם – יתחצף – נגדי. עצמוֹתיו – תרוּסקנה ותפוּזמקנה. ועכשיו – שקט!!”

קוֹלה של מלכּה האדוּמה הלך מקצה השכוּנה ועד קצה. שכנים רבּים יצאוּ למרפּסותיהם, אוֹ ניצבוּ ליד חלוֹנותיהם, כּדי לראוֹת מי הוּא זה הקוֹרא קריאוֹת תגר כּאֵלה.

“עכשיו אתה מבין, סרוּל?” שאַל דוּדוּ בּעצב.

“זה עצוּב מאוֹד,” אָמר סרוּל, “זה עצוּב מאוֹד!”

“כּן, כּן,” אָמר דוּדוּ.

“דוּדוּ,” אמר סרוּל, “עליךָ לעשׂוֹת משהוּ. הילדה הזאת תשפּיל את כּבוֹדך עד עפר אִם לא תזדרז לעשׂוֹת משהוּ. האִם אַתה בּאמת מפחד מפּניה?”

“אני?” שאַל דוּדוּ, “לגמרי לא!” שיניו רעדוּ בּמקצת בּאמרוֹ דברים אֵלה.

“לגמרי לא?” שאַל סרוּל בּתמיהה וּבשמץ חשד.

“קצת אני מפחד,” אָמר דוּדוּ, “רק קצת. היא כּל כּך אדוּמה וּפראית!” דוּדוּ חָשב לרגע ואַחַר מיהר ואָמר: “אָתה אינךָ יוֹדע מי היא, סרוּל! היא נוֹרא חזקה! היא גבוֹהה כּמוֹני ואוּלי יוֹתר, כּשהיא לא מסוֹרקת. היא נוֹרא חזקה! היא משׂחקת כּדוּרגל נפלא וחברה בּנבחרת של בּית־הספר. היא הוֹדפת כּדוּר־בּרזל יוֹתר רחוֹק ממני. אַתה מבין?”

“זה בּאמת עצוּב מאד, דוּדוּ, עצוּב מאד,” אָמר סרוּל. “אני מַציע שמחר תגש אֵליה, תקרא לה ‘תרנגולת’, תפּיל אוֹתה וגמרת אִתה אַחת וּלתמיד.”

“זה לא כּל כּך קל כּפי שזה נדמה לךָ, אבּא!” אמרה רחל.

“זה לא כּל כּך פּשוּט כּמוֹ לוֹמר ‘אחשוורוֹש’,” אָמר דוּדוּ.

“אתה חוֹשב שלא תוּכל להפּיל אוֹתה?” שאַל סרוּל.

“הוֹי, הוֹי,” אָמר דוּדוּ נעלב, בּטח שאני יכוֹל להפּיל

אוֹתה. אבל זה לא כּל כּך פּשוּט. אִם אני אפּיל אוֹתה ילעגוּ לי כוּלם ויגידוּ שהפּלתי והכּיתי ילדה, ואבּא שלה…" דוּדוּ הוּכרח להפסיק את דיבּוּרוֹ, כּי שיעוּל עז תקף אוֹתוֹ בּרגע שהזּכּיר את אָביה של מלכּה האדוּמה. “אָביה פישל,” אָמר דוּדוּ כּאשר חזרה אֵליו נשימתוֹ, “עוֹד יכוֹל לקצץ לי את הראש בּגרזן שלוֹ. ואִם מלכּה האדוּמה תפּיל אוֹתי? מה יהיה גוֹרלי אז? כּוּלָם יגידוּ ‘ילדה הפּילה אוֹתוֹ!’ אני לא יוֹדע מה לעשׂוֹת…”

“אם תתפּלל,” אמרה שוֹשנה, “אוּלי יעזוֹר לךָ השד.”

“צריך לעיין בדּבר” אמר סרוּל, "איך אָמרת? אם תפּיל אוֹתה – יאמרוּ ילדה הפּיל. אם היא תפּיל אוֹתךָ – יאמרוּ ילדה הפּילה אוֹתוֹ.

נוֹרא ואיוֹם!"

“מַחזה נוֹרא!” אַמר דוּדוּ.

“וּמה יקרה אם בּכלל לא תפּיל אוֹתה והיא לא תפּיל אוֹתךָ?” שאַל סרוּל.

“הוֹי, הוֹי,” אָמר דוּדוּ, “זה יהיה גם כּן נוֹרא – יאמרוּ הוּא לא מפּיל ילדה אפילוּ”

“אני אינני מבינה,” אָמרה שוֹשנה בּרוֹגז, “לָמה הוּא צריך, בּכלל, להפּיל ילדים וילדוֹת?”

“זהוּ בּדיוּק מה שאִמא אוֹמרת,” אָמה דוּדוּ. “צריך לעיין בּדבר,” אָמר סרוּל, “צריך לחשוֹב בּדבר!”

סרוּל חָשב. דוּדוּ חָשב. רחל חָשבה. שוֹשנה חָשבה – ועֵצה לא נמצאָה.

דוּדוּ הלך לביתוֹ ורוּחוֹ נכאָה. מעוֹלם לא מצא את עצמוֹ עוֹמד מוּל בּעיה כּה חמוּרה כּבעיה זוֹ: איך להשיב בּכבוֹד על חרפוֹתיה של מלכּה האדוּמה. בּלילה נדדה שנתוֹ. דמוּתה של מלכּה האדוּמה לא סרה מנגד עיניו גם לרגע, וריצדה לפניו בּאוֹרוֹת סגוּלים וירקרקים.

“מחזה נוֹרא!” נאנַח דוּדוּ על מיטתוֹ.

“מה לךָ דוּדוּ בּני?” שאלָה אוֹתוֹ אִמוֹ שחָשה אלָיו לקוֹל אַנחוֹתיו.

“אני לא יכוֹל להפּיל אוֹתה…” אָמר דוּדוּ בּקוֹל רפה.

“את מי אינךָ כוֹל להפּיל, דוּדוּ בּני?” שאלה אִמוֹ בדאָגה.

“את מלכּה האדוּמה…” אָמר דוּדוּ.

החדר הוּאר כּוּלוֹ בּאוֹר המסנוור של שלוֹש נוּרוֹת הנברשת. אִמוֹ הבּיטה ישר לתוֹך עֵיניו. היא אָמרה: “דוּדוּ, היצאת מדעתךָ? הגם בּשנתךָ אַתה רוֹדף אַחרי בּת הקצב המסכּנה? מתי תחדל להתאנוֹת לה ולחרוֹש רעוֹת עליה?” היא קראָה לאָביו והשמיעה בּאָזניו כּדברים האלה: “הילד הזה אינוֹ נוֹתן מנוֹח למלכּ’לה, בּת הקצב המסכּנה. כּל היוֹם הוּא רוֹדף אוֹתה מבּית־הספר ועתה גם בּשנתוֹ אינוֹ מרפּה ממנה וקוֹרא לה ‘תרנגוֹלת’. עלינוּ לשׂים קץ לדבר. דבּר אלָיו!”

“שמע דוּדוּ בּני,” אָמר אביו בְּקוֹל של נזיפה, “זוֹ אַזהרתנוּ האַחרוֹנה. אִם תניח את ידךָ על מלכּה, אִם רק נשמע שנגעת בּה אַתה תקבּל מאִתנוּ את העוֹנש החמוּר בּיוֹתר. אך נשמע שהתגָרית בּילדה המסכּנה, וכל הבטחוֹתינוּ לךָ, שעוֹן־יד ואוֹפנַיִם, יהיוּ כּלא היוּ! זכוֹר זאת! ועתה: ליל מנוּחה!”

האוֹרוֹת כּבוּ ודוּדוּ שכב מהרהר בּאפלה על מר גוֹרלוֹ ועל יוֹם המחר האוּמלל המחכּה לוֹ. מחדר־השינה של הוֹריו שמע את אִמוֹ אוֹמרת לאָביו: “בּאמת, אינני מבינה את דוּדוּ, לָמה נטפּל למסכּנה זאת?”

“מסכּנה, מסכּנה,” אָמר דוּדוּ בּלבּוֹ בּזעם רב, “המסכּנה הזאת עוֹד תוּכל לרסק את עצמוֹתי וּלפזמק אוֹתי, ואני אאבּד בּגללה את האוֹפנַיִם ואת השעוֹן שהוּבטחוּ לי!”

למחרת, בּבית־הספר, ציפּוּ הכל בּמתיחוּת גדלה והוֹלכת להתמוֹדדות בּין דוּדוּ וּמלכּה האדוּמה. הכּל חיכּוּ לרגע שבּוֹ יקרא דוּדוּ למלכּה “תרנגוֹלת” הוּא האוֹת להתחלת המערכה.

אבל דוּדוּ לא פּצה פּיו ולא השמיע גם הגה אֶחד שיש בּוֹ משוּם עלבּוֹן כּלשהוּא למלכּה האדוּמה. חבריו ניסוּ להמריצוֹ שיקרא “תרנגוֹלת”, הוּא האוֹת להתחלת המַערכה.

אבל דוּדוּ לא פּצה פּיו ולא השמיע גם הגה אֶחד שיש בּוֹ משוּם עלבּוֹן כּלשהוּ למלכּה האדוּמה. חבריו ניסוּ להמריצוֹ שיקרא “תרנגוֹלת” במעמדה.

“מה אַתה מפחד?” שאַל צבינג’י, “אַתה מפחד מפּני ילדה?”

“מר דוּדוּ”, אמר למ’לה, “הלא תקרא לה ‘תרנגוֹלת’ כּמוֹ שצריך?”

“בּאמת,” אמר עמי, “מוּזר הדבר. היא הזמינה אוֹתך לקרב ואַתה מתחמק. אמנם היא ילדה וזה לא חָכמה להיאבק אִתה, אבל עליךָ לעשוֹת משהוּ!”

דוּדוּ לא השיב על דבריהם. הוּא היה תוֹהה ונבוֹך. הוּא התהלך קוֹדר וּמצחוֹ חרוּש קמטים. מחשבוֹתיו נדדוּ הרחק־הרחק, ודעתוֹ לא היתה נתוּנה לשיעוּרים. מלכּה האדוּמה ראתה במבוּכתוֹ של דוּדוּ נצחוֹן גדוֹל לעצמה. היא היתה בטוּחה שדוּדוּ יתגרה בּה. אוּלם מאַחַר שלא עשׂה כּן, חָגגה את נצחוֹנה בּקוֹלי קוֹלוֹת.

ליד הבּרז, בּחצר בּית־הספר, עמדה מלכּה האדוּמה וקראָה: “אתמוֹל אָמרתי שאִם היוֹם יקרא לי דוּדוּ ‘תרנגוֹלת’, אפצח את עצמוֹתיו. אתמוֹל הזמנתי את דוּדוּ לקרב. עד עכשיו לא נתן דוּדוּ את האוֹת שהוּא מוּכן להתמוֹדד אתי פּנים אל פּנים. כּעת אני חוֹזרת וּמזמינה אוֹתוֹ לקרב. ברגע הזה וּבמקוֹם הזה!”.

מלכּה ציפּתה שדוּדוּ יסתער עליה בּשצף קצף. אוּלָם הוּא הסתוֹבב על עקביו והתרחק מן המקוֹם, עצוּב ונוּגה. מעשׂהוּ זה עוֹרר בּלב הילדים תמיהה רבּה מאוֹד. מלכּה האדוּמה שגאוַתה גאתה בּה קראָה אחרי דוּדוּ: “ואם אַתה חוֹלה היוֹם, מוּכנה אני לקרב גם מחר. רק תוֹדיע לי רגע אֶחד לפני הקרב ואני אהיה מוּכנה!”

אַחרי הצהריִם לא יצא דוּדוּ מפּתח בּיתוֹ, כּי בּוֹש להראוֹת את פּניו בּשכוּנה, וחָשש שמא תראהוּ מלכּה האדוּמה ותזמינוֹ לקרב פּעם נוֹספת. לפנוֹת־עֶרב בּאה אליו רחל ואָמרה לוֹ שאִמה שוֹשנה רוֹצה לוֹמר לוֹ דבר.

שוּב עמד דוּדוּ בּבית רחל, מוּל סרוּל ושוֹשנה, ושוּב נדוֹנה הבּעיה מה לעשׂוֹת למלכּה האדוּמה. אלא שהפּעם נמצא מוֹצא.

“אני אינני מבינה,” אָמרה שוֹשנה, "ואם דוּדוּ רוֹצה להפּיל את מלכּה האדוּמה, מדוּע לא יתחפשׂ הוּא בּעצמוֹ לילדה? אִם הוּא יפּיל אותה – מה טוֹב, אִם תפּיל היא אוֹתוֹ – יסתלק דוּדוּ בּחשאי, מבּלי להוֹציא הגה, ויעלם. איש לא ידע שהילדה שמלכּה האדוּמה הפּילה היתה דוּדוּ…?

“רעיוֹן מצוּין!” אָמר סרוּל, “רעיוֹן מצוּ–יו!”

“זה באמת…” אָמר דוּדוּ, “רעיוֹן מצוּין… אבל איך תגיע פתאוֹם ילדה זרה לבית־הספר ותיכּנס בּריב, ללא כּל סיבּה, עם מלכּה האדוּמה?”

“זוֹ אינה בּעיה כּלָל וּכלָל,” אָמרה שוֹשנה, “רחל’ה תביא את הילדה החדשה לבית־הספר ותאמר שהיא בּת־דוֹדתה מנס־ציוֹנה שבּאה לביקוּר בּתל־אביב. המוֹרה ודאי ירשה לה להשתתף בּשיעוּרים, ואת הסיבּה לריב…”

“הילדה החדשה תקרא למלכּה האדוּמה ‘תרנגוֹלת’,” אָמרה רחל, “וזוֹ תהיה סיבּה מספּיקה לריב!”

“הוֹי, הוֹי הוֹי!” קרא דוּדוּ, “תאמרוּ מה שתאמרוּ, אבל לשוֹשנה יש רעיוֹנוֹת שאפילוּ השד מפחד להרהר בּהם כּשהוּא יחידי בּבּית…”

הרעיוֹן מצא חן בּעֵיני הכּל. ואִם אָמנם רעד דוּדוּ מתחת לגוּפיה שלוֹ למשמע ההצעה הזאת, הרי לא גילה דבר כּלפּי חוּץ, סוֹף־סוֹף נמצא המוֹצא כּיצד לטפּל בּמלכּה האדוּמה. והיה זה מצב שבּוֹ יכוֹל היה דוּדוּ רק לקוּם אבל לא ליפּול.

וּבכן הוּסכּם כּי למחרת, בּבּוֹקר השכּם, יבוֹא דוּדוּ לביתה של רחל ושם יתקינוּ לוֹ את תחפּוֹשׂתוֹ.

בּלילה חָלם דוּדוּ שוּב חלוֹם נוֹרא על מלכּה האדוּמה, וּדמוּתה ריצדה לנגד עֵיניו בּאוֹרוֹת סגוּלים וירקרקים. הוּא ראָה בּחלוֹמוֹ את מלכּה האדוּמה חוֹלמת עליו. וּבחלוֹמה היא אוֹמרת לעצמה: “כּן, כּן, על מה חָשבתי? דוּדוּ. מוּטב שאֶפשוֹט את עוֹרוֹ מחר. הוֹי, הוֹי, וכל מי שיקרא לי ‘תרנגוֹלת’ אוֹי ואבוֹי לוֹ!”

“מַחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ והחלוֹם נגוֹז מנגד עֵיניו.

למחרת, בּבּוֹקר השכּם, יצא דוּדוּ מבּיתוֹ, והוֹריו לא הרגישוּ בּצאתוֹ. הוּא הלך לביתה של רחל, שם חיכּוּ לוֹ שוֹשנה, סרוּל ורחל בּתם, ועל הכּסאוֹת סביב היוּ מפוּזרוֹת שׂמלוֹת, חצאיות, נעלי־ילדה, פּאָה נכרית וחוּלצוֹת.

לאחר דיוּן הוּחלט כּי דוּדוּ ילבּש חצאית וחוּלצה ולא שׂמלה, מתוֹך ההנחה שבּלבוּש זה יקל עליו להתגוֹשש עם מלכּה האדוּמה. הוּא לָבש חּצאית כּחוּלה וחוּלצה לבנה. אחרי־כן נעל את נעלי הילדה. שוֹשנה וּסרוּל הסתכּלוּ בּוֹ בּהנאָה ורחל גיחכה.

“איזוֹ ילדה מתוּקה!” קראָה רחל.

“אבל הם יכּירוּ את הפּנים שלי!” קרא דוּדוּ בּפחד. הוּא חשב על הבּוּשה שימיט על עצמוֹ אִם יכּירוּהוּ חבריו ויראוּ אוֹתוֹ לוֹבש שׂמלה.

“אַל דאגה,” אָמרה שוֹשנה, “חשבתי גם על זה.” היא הוֹציאה מהארוֹן קוּפסת־איפּוּר, שהיתה שמוּרה עמה עוֹד מימי היוֹתה שׂחקנית בּתיאטרוֹן. “אני אעשׂה לךָ איפּוּר כּזה, שגם חברך הטוֹב בּיוֹתר לא יכּיר אוֹתךָ!”

ואָכן, שוֹשנה פּתחה את קוּפסת האיפּוּר והחלה למרוֹח על פּניו של דוּדוּ מיני משחוֹת וּצבעים שכּמוֹתם לא ראה מימיו. היא האריכה את גבּוֹתיו, השחירה את עפעפּיו, ניקדה לוֹ נקוּדת־חן והוורידה את לחָייו.

“איזוֹ ילדה מתוּקה!” קראָה רחל בּצחוֹק. “אני מתפּוֹצצת!”

“חכּי, חכּי,” אָמרה שוֹשנה, “עוֹד לא ראית כּלוּם!”

עתה הוֹציאה שוֹשנה מקוּפסתה מין חימר שצבעוֹ כּצבע העוֹר, לָשה אוֹתוֹ בּידיה והתקינה חלק ממנוּ על חָטמוֹ של דוּדוּ. אפּוֹ הקטן של דוּדוּ נראָה פתאוֹם מעוּקם, גדוֹל ונשרי, מטיל אֵימוֹת.

“מחזה נוֹרא!” קרא דוּדוּ שראָה את אשר עשׂוּ בּפניו בּראי קטן ששוֹשנה נתנה בידוֹ.

“חכּה, חכּה, עוֹד לא ראית כלוּם!” אָמרה שוֹשנה ונטלה את הפּאה הנכרית מעל הכּיסא.

“היא ג’ינג’ית!” קרא דוּדוּ, “כּמוֹ מלכּה האדוּמה!”

שׂערוֹתיה של הפּאה הנכרית היוּ אדוּמוֹת כּדגלים של האֶחד־בּמאי. לאַחר שהפּאה הנכרית הוּתקנה על ראשוֹ של דוּדוּ סרקה אוֹתה שוֹשנה בּמסרק מיוּחד, וּפילגה את השׂיער לשנַיִם, בּאמצע. לבסוֹף נטלה זוּג משקפיִם שמסגרתם שחוֹרה והרכּיבה אוֹתם על חָטמוֹ הנשרי של דוּדוּ. העדשוֹת היוּ של זכוּכית פּשוּטה.

“הוּא נראֶה כּקוֹף מלוּמד!” אָמר סרוּל.

רחל התפּקעה ממש מצחוֹק. דבר כּזה, בּאמת, לא ראתה מימיה!

“הם לא יכּירוּ אוֹתי?” שאַל דוּדוּ, שהיה מוּדאג, משוּם־מה.

“אפילוּ אני,” אָמרה שוֹשנה, “אינני מכּירה אוֹתךָ עכשיו.”

“לָמה לא תיוַכח בעצמך?” שאַל סרוּל, “לך לביתךָ, דפוֹק על הדלת ושאַל את אִמךָ אִם ראתה את דוּדוּ…”

“זה רעיוֹן!” קראָה שוֹשנה. “אבל לפני כן עלינו לבחוֹר שם בּשבילךָ.”

הוּחלט לקרוֹא לדוּדוּ “רבקה”.

כּך הלכוּ רחל ורבקה אל בּיתוֹ של דוּדוּ. רבקה (דוּדוּ, כמוּבן) צלצלה בּפּעמוֹן, ואִמוֹ של דוּדוּ יצאָה. אך ראתה את רבקה התרחבו נחיריה ועֵיניה הבריקוּ.

“אוֹלי אַת יוֹדעת איפה דוּדוּ?” שאלה רבקה.

“האִם ניסה להתגרוֹת בּךְ, מלכּל’ה?” שאלה אִמוֹ של דוּדוּ בּזעם, “הבינוֹתי מעצמי שהוּא יצא להתגרוֹת בּךְ, כּשלא מצאתי אוֹתוֹ הבּוקר בּמיטתוֹ!”

רבקה ורחל עמדוּ נדהמוֹת.

“אַל תחששי מלכּל’ה,” אָמרה אִמוֹ של דוּדוּ, “הוּא רק יחזוֹר הבּיתה ואָביו כּבר יטפּל בּוֹ. הוּא לא יקבּל את השעוֹן והאוֹפנַיִם שהוּבטחוּ לוֹ!”

רבקה מצמצה בעֵיניה. חשיכה ירדה עליה. הנה, לפני שקרה משהוּ, כּבר הפסיד דוּדוּ את האוֹפנַיִם והשעוֹן. רחל חָשה לעזרה.

“להפך,” אָמרה רחל, " מלכּה האדוּמה בּאה להוֹדוֹת לדוּדוּ."

“מה?” קראה אִמוֹ של דוּדוּ בּהשתוֹממוּת.

“היא בּאה להוֹדוֹת לדוּדוּ שהגיש לה פּרחים וּביקש סליחה על שהתגָרה בּה בּעבר!”

“מה אַת אוֹמרת?” אָמרה אִמוֹ של דוּדוּ. “בּאמת אני מתפּעלת.” היא צבטה את לחיה של רבקה וכמעט תלשה לה חצי אף. “אוּלי תיכּנסוּ לרגע…”

“לא,” אָמרה רחל, “לא, אנחנוּ ממהרוֹת לבית־הספר!” וּשתיהן מיהרוּ להיפּרד מאִמוֹ של דוּדוּ. הן עוֹד הספּיקו לשמוֹע אוֹתה אוֹמרת לאָביו: “מה אתה אוֹמר? דוּדוּ השכּים הבּוֹקר כּּדי להביא פּרחים למלכּה האדוּמה! בּאמת ילד מוּזר!” המוֹרה לא התנגד שרבקה תשתתף בּשיעוּרים. “רק שתשב בּשקט,” אָמר.

בהפסקה עמדה מלכּה האדוּמה ליד הבּרז והכריזה::הנה ראוּ, דוּדוּ הפּחדן לא בּא היוֹם לבית־הספר, כּי הוּא מפחד ממני, עכשיו אני אַגיד לכם: כּי מי שיקרא לי ‘תרנגוֹלת’, אִם ילד אוֹ ילדה, תרוּסקנה עצמוֹתיו, תפוֹרקנה לגרעינים, תקלינה בּמלח ותמכרנה בּזוֹל ליד קוֹלנוֹע בּית־העם!"

מלכּה האדוּמה הבּיטה סביבה ומבּטה נפל על רבקה. “דוּדוּ הפחדן לא בּא היוֹם, לכן תדעי גם אַתְ, הוּא לא בּא מפּני שהוּא פּחד לקרוֹא לי ‘תרנגוֹלת’. אִם היה קוֹרא לי כּך הייתי מרסקת את עצמוֹתיו!”

אַך גמרה מלכּה האדוּמה לוֹמר את דבריה, ורבקה האדוּמה שׂמה את ידיה כשפוֹפרת על פּיה וקראָה בּקוֹל: “קיט־קיט־קיט־קוּ־קוּ־רי־קוּ! תרנגוֹלת!”

דממה נפלה בּחָצר.

מלכּה האדוּמה ניגשה אל רבקה וּמעֵיניה שצף זעמה.

“מה אָמרת טמבּלית?” שאלה מלכּה האדוּמה.

“אָמרתי קוּ־קוּ־רי־קוּ תרנגוֹלת!” אָמרה רבקה.

“אַת יוֹדעת מי אני?” שאגה מלכּה האדוּמה. אַת חדשה כּאן ועליךְ עוֹּד ללמוֹד הרבּה. לכן דעי לָךְ – אני מלכּה האדוּמה!"

“ואני רבקה האדוּמה!” שאגה רבקה

“מאֵיפה? מחיפה?!” שאלה מלכּה.

“מנס־ציוֹנה!” שאגה רבקה.

אף פּעם לא ראיתי שתי ילדוֹת בּמצב כּזה. פּניה של מלכּה האדימוּ עוֹד יוֹתר. היה נדמה לי שעוֹד רגע והיא טוֹרפת את דוּדוּ על שׂמלתוֹ ועל פּאָתוֹ הנכרית.

“וּבכן רבקה האדוּמה,” אָמרה מלכּה האדוּמה, “אַל תרגיזי אוֹתי, אני אספּוֹר עד שלוֹש, ואִם לא תסתלקי מכּאן, אני…”

“רגע אחד,” אָמרה רחל, שחששה פּן תטרוֹף מלכּה את החצאית שלָה, “רבקה האדוּמה היא חדשה כּאן ואַת צריכה להתחשב בּזה. היא עוֹד לא מכּירה אוֹתךְ…”

אבל דוּדוּ נתמלא אוֹמץ בּאמת. הוּא עשׂה ידיו כּשפוֹפרת והוֹציא קרקוּר נהדר של תרנגוֹלת.

אַך גמר דוּדוּ את קרקוּרוֹ וענן אָבק התאבּק וכיסה את רבקה ואת מלכּה האדוּמוֹת. ההיאָבקוּת החלה: השׂמלוֹת התעוֹפפוּ, השׂערוֹת האפירוּ מהאָבק, הידיִם התלבּטוּ, הרגליִם בּעטוּ בּאויר. רגע היתה מלכּה

האדוּמה רוֹכבת על רבקה, ורגע שני רכבה רבקה על מלכּה. הנה נראתה מלכּה לוֹעסת את שׂערוֹתיה של רבקה. והנה נראתה רבקה כּשהיא חוֹבקת בּחָזקה את מלכּה האדוּמה והוֹפכת אוֹתה על גבּה. ושוּב נראתה מלכּה האדוּמה כשהיא רוֹכבת על גבּי רבקה וידיה תוֹלשוֹת את שׂערה. אבל רבקה הצליחה לנערה מעליה, הסתערה עליה בּמשנה כּוֹח וָעוֹז, טלטלה אוֹתה והפכה אוֹתה על גבּה. וּכשישבה רבקה על מלכּה האדוּמה, כּוּלה נוֹשמת ונוֹשפת,

הריעוּ כּל הילדים בּשׂמחה וּמחאוּ כּף: “תראוּ, תראוּ! הילדה הזאת מנס־ציוֹנה הפּילה את מלכּה האדוּמה! אפילוּ דוּדוּ יכוֹל ללמוֹד ממנה!”

“דוּדוּ צריך להתבּייש לוֹ!” קרא צבינג’י.

“כּן, כּן!” קרא עמי, “דוּדוּ צריך להתבּייש!”

אותו רגע ניסתה מלכּה האדוּמה לחזוֹר ולהפוֹך את רבקה ותוֹך כּדי כּך משכה את שׂערוֹתיה בּשתי ידיה. וּלפתע לחרדת לב כּל הילדים, נקטע ראשה של רבקה מעליה, טוּלטל בּידי מלכּה האדוּמה.

“היא הרגה את רבקה מנס־ציונה!” קראוּ הילדים בּפּחד.

מלכּה נתמלאה מרץ מחוּדש, זרקה את השׂערוֹת לצידה והחלה ללוּש את אפּה של רבקה בּידיה. והנה, למרבּית התמהוֹן, נעשׂה אַפּה של רבקה בּידיה של מלכּה כּחוֹמר בּיד היוֹצר. הוּא נע לכאן ולכאן, מתקמט ונבקע, וּפתאוֹם והנה נתלש חציוֹ, והנה הוּא בידי מלכּה האדוּמה.

“היא הוֹרגת את רבקה מנס־ציוֹנה!” קראוּ הילדים.

אוּלם עתה ראוּ שאֵין זאת כּלָל וּכלָל רבקה מנס־ציוֹנה.

“הרי זה דוּדוּ!” קראוּ כּוּלם, “יחי דוּדוּ!”

ודוּדוּ קם, מנצח וגא, וניער את האָבק מעל עצמוֹ. הכּל טפחוּ על גבּוֹ ואָמרוּ את שבחוֹ בּפניו.

כּך הצליח דוּדוּ לצאת בּכבוֹד מהמערכה עם מלכּה האדוּמה. בּשוּבוֹ הבּיתה, אָחרי הלימוּדים, החזיר לשוֹשנה את הבּגדים ואת הפּאה הנכרית, שניזוֹקה בּמקצת. אוּלם שוֹשנה לא שׂמה לב אל הנזק. גם היא שׂמחה על נצחוֹנוֹ של דוּדוּ.

הכּל שׂמחוּ, ורק לבבוֹ של דוּדוּ לא היה טוֹב עליו כּל כּך. הרי עתה נוֹדע הדבר כּי הילדה מנס־ציוֹנה היתה דוּדוּ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וּמה יקרה אם יוָדע לאִמוֹ, כּי למרות הכּל, נכנס בקרב עם מלכּה האדוּמה.

ואָכן, נוֹדע הדבר לאִמוֹ.

שבוּעיִם ישב דוּדוּ כּלוּא בּביתוֹ, בּשעוֹת שאַחרי־הלימוּדים, ולא ניתנה לוֹ רשוּת לצאת לחבריו בּחוּץ אוֹ לקבּל את פּניהם בּבּית. מתן שעוֹן־היד נדחָה על־ידי אביו עד להוֹדעה חדשה “כּאשר שוּב תהיה ילד טוֹב.”

מר היה גוֹרלוֹ של דוּדוּ, מר בּיוֹתר. אוּלם בסתר לבּוֹ, – אָמרה נעמי בסיוּם סיפּוּרה – בסתר לבּוֹ חשב שכּדאי להפסיד את השעוֹן תמוּרת הנצחוֹן על מלכּה האדוּמה. “הכּבוֹד שלי יקר בעיני יותר מאשר לדעת כּל רגע מתי נגמר השיעוּר,” אָמר לנעמי והוֹסיף: “מחזה נוֹרא!”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50099 יצירות מאת 2767 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!