מה יקר וקדוש היה לכל אחד מאתנו, לו השגנו אך מלים אחדות אשר יצאו מפּיות אבותינו או אבות־אבותינו לפני מותם, ומה גם דבריהם האחרונים לפני צאת נפשם, לו השגנום, כי אז חקונום באותיות זהב ונשקנום יום יום.

פּרשת השבוע וההפטרה מוסרות לנו שתי צוואות מקדושי האומה ומחולליה – יעקב ודוד. הראשונה מאבינו השלישי והשניה ממלכנו השני.

*

“ויהי יעקב בארץ מצרים” –

כל ימי יעקב היו מלאים נדודים ותלאות, ורק במצרים, לעת זקנתו, חיה בטוב יחד עם שנים עשר בניו, ובכל זאת לפני מותו התחנן כי ישכיבוהו עם אבותיו, ובמרי נפשו קרא:

“אל נא תקברני במצרים!”

כמה אהבה וכמיה, חבה וגעגועים לארץ אבות בבקשתו זאת, ולא מצא מרגוע לנפשו הגוססת עד אשר השביע את יוסף, והאחרון ענהו:

“אנכי אעשה כדבריך!”

*

ישראל סבא מברך את נכדיו מנשה ואפרים, ויבכר את הצעיר על הבכור בשכלו את ידיו, מפּני שהשם מנשה, מהפּעל “נשה”, לא מצא חן בעיניו, והשם אפרים, מהפּעל “פרה”, השביעהו רצון – ולכן זכר את מנשה בברכתו באחרונה.

*

אלמלי ירשנו מאבותינו בלתי את דברי יעקב לפני מותו והמסורת על דבר מערת המכפּלה, לאמר:

"שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו: שמה קברו את

יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" –

גם אז יכלנו להקרא בשם “עם הנבחר”.

*

הראשון צוה לבנו המלך, והשני – המלך לבנו, לאמר:

“אנכי הולך בדרך כל הארץ”.

כי לפני המות לא נכר שוע לפני דל, –

“וחזקת והיית לאיש”

ואחרי כן:

”ושמרת את משמרת ה' אלהיךָ…."

*

“ר”ג ור"י הוו יתבי בסעודתא. אמר לו: לימא לן מר מלתא.

א"ל: הכי אמר רבי יונתן: אין משיחים בסעודה, שמא

יקדים קנה לושט. בתר דסעדי א"ל: הכי אמר רבי יוחנן:

יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדיא, חנטו

חנטיא וקברו קבריא? א"ל: מקרא אני דורש: "ואתה אל

תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק

ואת זרעך מארץ שבים – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים,

אף הוא בחיים." (תענית ה')

האב והמלך: יעקב ודוד, שניהם לא מתו –

“יעקב אבינו לא מת”

וגם –

“דוד מלך ישראל חי וקים”.

אם אינם אתנו בגופם, אבל רוחם בנו לנצח.

*