"ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל

המזבח. ויגע על פי ויאמר: הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך

וחטאתך תכפּר".

נעלה ונשגב הוא בן אמוץ על כל אחיו הנביאים בסגנונו העז, במליצתו הנשגבה, ברעיוניו הזכים והחדים, במקור תולדתו, בהיותו אחד מצאצאי המלוכה, – כי אמוץ אביו ואמציהו מלך יהודה אחים היו.

*

אם כל הנביאים הביעו את האמת ולא נשאו פני כל, וכל מעינם היה להציל את העשוקים מידי עושקיהם, לא נתפּלא על זאת, יען כי בני העם היו, ויחושו וירגישו את צרות אחיהם וענים הנורא מהעושקים דלים והרוצצים אביונים. אולם ישעיה האציל, המורם מעם, הרעים בקולו על מגיעי בית בבית, וקורא:

"ה' במשפּט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם,

גזלת העני בבתיכם, מה לכם תדכאו עמי ובני עניים תטחנו –

נאום ה' צבאות!"

*

דברים קשים כאלה יוצאים מפי אחד מזרע המלוכה לא נוכל לשער זאת בלתי אם “אחד השרפים לקח רצפּה מעל המזבח” – כשרון נפלא מבורא ניב שפתים. ובזאת הסיר חטאתו, אשר מראש הבינה בהתאוננו כי איש טמא־שפתים הוא ובתוך עם טמא־שפתים הוא יושב…

ויהי בהרגישו את אש האמת הבוערת על שפתיו, ויען ויאמר:

“הנני, שלחני!”

*

אמנם כן, רבות פּעל ועשה השרף עם הרצפּה הקדושה על החוזה, כי המטיר גחלים לוהטות על הצבועים המתחפּשים. ארבעים שנה עמד החוזה הנאדר הזה על עמדתו, ובחרף נפש עבד את עבודתו עדי אשר האגדה תכריעהו ותמיתהו בימי מנשה המלך.

*

נוראה היתה מלחמתו עם כהני בית־אל ושכורי־אפרים, אשר חקו כקופים את הגוים אשר סביבותיהם.

*

הוי, איה השרף אשר ישים את הרצפּה על פּיות נביאינו ומטיפינו בדורנו זה, כי אז גם המה נלחמו כאריות על ימין ועל שמאל – על הצביעות מעבר מזה ועל ההתבוללות מעבר השני.

*