"ועשו לי מקדש – זה השבת: ושכנתי בתוכם –

זאת היא הנשמה היתרה".

חיי העם, כחו, קיומו, כשרונותיו, מדותיו הטובות; רחמיו על האומללים, וחיי משפּחתו הטהורים, – כל אלה צפונים במלה אחת: “שבת”.

קסם במלה הזאת! החלק השביעי מחיי היהודי נתון ומקדש לאלהיו, לנשמתו, לתורתו ולרוח לאומיותו.

אלמלא נברא עם ישראל אך להמציא את השבת ליתר העמים, יוכל בצדק להקרא בשם "העם הנבחר".

היונים והרומים צחקו על השבת ויכנוה בשם “עצלות” ואת השובתים – בשם “עצלים”, יען כי לא אבו לתת מנוחה לעבדיהם גם שעה אחת, בעת אשר המה – האצילים והמטרוניות – לא עשו בעצמם כל מלאכה בכל ימי השבוע.

ובעת היותנו לעם נצטוינו: “ששת ימים תעבוד” ויום השביעי יהיה יום דרור ומנוחה גם לעבדים, לשפחות, לגרים וגם לבהמות אשר בקרב שערינו.

במשנה תורה: “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”.

*

“כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיותה בסקילה, ואדון הנביאי הרג עליה” (מקושש עצים).

(מורה נבוכים, ח“ש פל”א)

*

חיי החרדים ביום המנוחה: ערב שבת; ליל השבת; יום השבת; התפלה והרנה; מבחן הילדים בצהרים; בין השמשות; תפלת ערבית וההבדלה.

"תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו; אחד טוב ואחר רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק, שולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, מלאך רע עונה אמן בעל־כרחו; ואם לא – מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל־כרחו. (שבת קיט: )

השבת הראשונה בנויאָרק: העם התפּלל בבית הכנסת, החזן שר “ושמרו” עם מקהלתו, ברחוב חכו ילדים מוכרי העתונים להמתפּללים, אשר בצאתם קנו מהם את העלים. המחזה המכוער והמגואל הזה הזכירנו את המאמר של חכמינו, כי המלאך הרע אומר יהי רצון והטוב עונה אמן בעל כרחו.

עלינו להלחם עם מחריבי מקדשנו הרוחני, אשר הרסו ולא בנו, החריבו ולא הקימו, גזלו ולא השיבו.

מנוחת השבת אפסה תמה ואתה יחד גם מנוחת נפשנו, ותחתה פּזור הנפש, רגז ומהומה.

“לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז”.

*