מלחמת מצוה היתה משנות דור ודור בין הכהנים והנביאים: הראשונים הקדישו והעריצו את האמצעים, אשר בראשיתם נבראו לאיזו מטרה ותכלית, עדי התקדשו בעצמם והמטרה היתה כלא היתה; והאחרונים, אנשי הרוח, נלחמו במסירות נפש נגד הפּעולה החמרית הזאת, ויתאמצו להחיות ולהקים את המטרה והתכלית.
*
אולם שניהם כאחד טובים לקיום האומה ותרבותה. כי כשם שהמעשים אינם שווים מאומה מבלי דעות והנם כגוף בלי נשמה, כן הדעות בלי מעשים כנשמה בלי גוף. הכהנים בעלי המעשה, והנביאים אנשי הרוח בעלי הדעה, ושניהם יחד הם המה מכלכלי העם ומחזיקיו בחומר וברוח.
*
בפרשת ויקרא וכל תורת הכהנים המכלכלת את כל פולחן המזבח, ובהפטרת הפּרשה “עם זו יצרתי לי” חשים ומרגישים אנחנו את מלחמת הכהונה והנבואה.
*
הבה נראה: הר הבית הקדוש, אליו ינהרו מכל עברים המונים המונים אחרי עדרי צאן ובקר להביאם לעולות על מזבח ה'. והנה הנביא הענתותי, אחד מהכהנים, עולה על הבמה ובקול חוצב להבות מרעים על ההמון לאמר:
“כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח.”
(ירמיה ז,)
“רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים, דכתיב “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים” (ויקרא י"ז). אמר הקב”ה יהיו מקריבין לפני ויהיו נפרשין מעבודה זרה."
(ויקרא רבה פ' כ"ב)
*
הרמב“ם בפרק ל”ב בחלק השלישי במורה נבוכים באר היטב את ענין הקרבנות לפי הכונה הראשונה: “ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם”. על השאלה: “מדוע לא צוה עליהם לבלי הקריב כל קרבן?” השיב בשאלה: “מדוע לא נחם אלהים דרך ארץ פּלשתים?” התשובה על שתי השאלות ברורה, כי אביר הטבע ממאן לעשות שנויים בטבע האדם, כי אם יחנכנו כאשר יחנך האומן את היונק, לאט לאט מכינו ומכשירו אל התכלית, כבחומר כן ברוח.
*
כשם שהעם לא היה מוכשר עוד להיות עם בטרם עברו את המדבר, כן לא היה יכול להבין עבודת אלהים בלי קרבנות.
*
הכונה הראשונה נשחתה, העם הקדיש את האמצעים מבלי הבין את התכלית, והכהנים בעלי המזלג דמו באמת, כי כל בני ישראל לא נבראו רק לטובתם ולהנאתם. אז התפּרצה הנבואה ויצאה במחאה עזה נגד הכהונה על ידי זקן הנביאים בן אלקנה בדברים נמרצים כאלה:
"הנה שמוע מזבח טוב,
להקשיב – מחלב אילים".
*
הענתותי היה כהן ונביא כאחד ולכן נבא בפרק ז' כנביא אל כל עם יהודה, אל בעלי האותיות המתות ומביאי עולות, ויורם, כי המעשים בלי דעות הם כפגרים מתים בלי כל רוח חיים, כי “מצוות צריכות כונה”, כי המצוה היא רק הגוף, והכונה היא נשמתה. ובפרק י"ז: “שמעו דבר ה' מלכי יהודה” המתמרמר ככהן על בעלי הרוח על אדות “שמירת שבת” להבינם, כי הדעות דורשות מעשים ואוי להן להנשמות דאזלין ערטילאין בלי גויות.
*
חכמי התלמוד יורונו את דרכי היהדות הטהורה:
“כל העושה מצוה אחת מיטיבים לו ומאריכים את ימיו; אמר רבי יוסי ברבי בון: מי שיחד לו מצוה אחת.”
(ירושלמי קדושין פ“א ה”ט)
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש.
(מכלתא פרשת אז ישיר)
כשהיה ר"ג מגיע למקרא זה – “עשה אלה לא ימוט לעולם” – היה בוכה. אמר מן דעביד להו לכלהו הוא דלא ימוט, הא חדא מנייהו ימוט? אמרו לו: מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב אפילו חדא מינייהו.
(ירושלמי קדושין)
דרש רבי עקיבא: “לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק”, לבלי חוקים אין כתיב כאן, אלא לבלי חק, למי שאין בידו מצוה אחת.
(ירושלמי קדושין)
“מי שמיחד לו מצוה אחת להתחזק בה הוא נקרא עובד ה'.”
(רס"ג, באמונות ודעות, זכות וחובה)
“מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי”ג מצוות כראוי, הנה זכה בה לחיי העולם הבא".
(רמב"ם בפירוש המשניות, מכות)
כי מצוה אחת בלבד תספּיק לתת השלמות האנושי, ואולם מה שנמצאו בתורה מצוות לא היה זה על צד ההכרח, אבל על צד היותר טוב.
(ר' יוסף אלבו, בעקרים פּרק כ"ט מאמר ג')
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.