רקע
צבי הירש מסליאנסקי
תקופה השופטים

בן נון, הנמשל להירח, לא עצר כח לגרש את צללי החשך מעם ישראל, ובהרגישו את קצו הגה נכאים, בראותו, כי חפצו עוד לא נשלם להרגיע את ישראל בארצו, כי שבטו “אפרים, רועה רוח ורודף קדים”, מתגאה על אחיו, ויחש, כי ישאיר את העם כיתומים.

ומה נעצב המחזה, בקראו שלום לעמו לפני מותו…

העם לא הבין לערוך את ערך מנהיגו כראוי ולא הספּידו כהלכה…

*

עזובים, גלמודים נשארו בני ישראל אחרי מות משרת משה. האחדות הופרה, השבטים נפרדו איש מאחיו, “ומגן ורומח לא נראו בארבעים אלף בישראל”, התערבו בשכניהם ויעבדו אליליהם, וגם ההתבוללות לא הועילה למו, כי יד אויבם הלכה הלוך וקשה עליהם ויענום וידכאום; שבט אחר שבט היה לבז ולמשסה, – וככוכבים מזהירים בחשכת הלילה, כן התנוצצו השופטים בתקופה ההיא, ואיש איש מהם היה למקור ישע אך לשבטו – במקומו.

*

עתניאל, אהוד, שמגר, דבורה, גדעון, אבימלך, תולע, יאיר, יפתח, אבצן, אילון, עבדון ושמשון – כלם לא הביאו תשועת עולמים לעמם, כי אם הקלו מעט מעליו את נטל צרותיו ותלאותיו, אשר נשא עליו מאויביו מסביב.

*

מה רב ההבדל בין שני השופטים, המצוינים במלחמתם באויביהם, – גדעון ויפתח, – בתכנית רוחם וביחוסם לעמם. כי תחת אשר השני התנה מראש לפני צאתו לקרב בבני עמון, להיות לראש ולקצין על עמו. וכאשר התעברו עליו בני אפרים על אשר לא קרא אותם לקחת חלק במלחמה, לכד את מעברות הירדן וישחט מהם ארבעים ושנים אלף במספּר. הנה את ההפך נראה בהראשון, כי אחרי נצחונו הגדול על מדין ועמלק, הציעו לפניו למשול בעם ולהנחיל את ירושת ממשלתו לבניו אחריו, השיב בתום לבו:

"לא אמשול אני בכם,

ולא ימשול בני בכם, –

ה' ימשול בכם".

ולבני אפרים, אשר כעסוהו בהבליהם, השיב בחכמתו:

“הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר” –

וחמתם שככה.

*

השם “ירבעל”, אשר קראו יואש אביו, המכלכל בתוכו את תשובתו המחוכמה והנאורה לבני עפרה עירתו, אשר דרשו ממנו להמית את בנו על אשר נתץ את מזבח הבעל ועל אשר כרת את האשרה אשר עליו, לאמר:

"האתם תריבון לבעל? אם אתם תושיעון אותו?… אם אלהים

הוא יריב לו". – ”ויקרא לו ביום ההוא ירבעל, לאמר:

ירב בו הבעל!"

כמה מן הסבלנות, אור, חיים וישועה צפונים בהשם הנאור הזה לכל בני תבל לדור דורים!

לו זכרו בני האדם בכל העתים והזמנים את האמרה של יואש אבי העזרי, אשר הביע אותה לפני שלשת אלפים שנה:

“אם אלהים הוא – ירב לו!”

לו הבינו המקנאים בכל דור ודור איך להשתמש בה בארחות החיים, כי אז לא שלט האדם באדם לרע לו, ודם אלפי אנשים צדיקים וקדושים לא נשפך כמים. סוקרט לא היה מורעל ואחריו כל הוגי דעות חפשיות לא היו מומתים מות אכזרי, טורקוימדה וסיעתו האינקויזיטורים לא היו מתחפּשים באפר היראה ולא היו נושאים את שם ה' לשוא בהעלותם על מוקדי האוטו־די־פה את נפשות הצדיקים אשר הקריבו את עצמם על קדושת השם. המנדים והמחרימים בכל ימי־הבינים, למין המימוני ועד אקוסטה ושפּינוזה, והלאה עד עמדין ואיבשיץ, הבעש“ט והגר”א, – לו שוו לנגדם תמיד את השם "ירבעל", כי אז לא געלו את פיהם ולא חטאו בלשונם נגד מתנגדיהם בדעות.

*

“ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי, וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפּני מדין. וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו: ה' עמך, גבור החיל! ויאמר אליו גדעון: בי אדוני, ויש ה' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת?… ויפן אליו ה' ויאמר: לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין – הלא, שלחתיך!” (שופטים ו')

*

במחזה הקטן הזה, אם רק נתבונן בו בשום לב, אז נמצא בו את כל הטרגדיה הלאומית ומצב העם כלו עם כל תלאותיו תחת עול אויביו ומציקיו, את פּחדו ומוראו, שפלות רוחו, מחבואיו ומסתריו מחמת רודפיו ומגרשיו.

הבה נראה ונבין:

מלאך ה' דאה על כנפי רוחו, ירד משמים ארצה, ישב תחת האלה אשר ליואש אבי העזרי, האיש היותר נכבד בעפרה העירה, והנה תמונה מוזרה ומשונה לנגד עיניו: גדעון, בן התקיף והאמיד, חובט חטים בגת, – עבודה מוזרה ופראית היא לחבוט חטים בגת, הלא חטים דשים בגורן, ובגת דורכים ענבים.

– גדעון בן יואש! – קורא אליו המלאך הטוב – מדוע תעשה מדחה כזה? הטרם תדע, כי כל בני אדם דשים את החטים בגרניהם ולא בגתותיהם? בגורן הנך עומד בקומה זקופה, נושם אויר טהור ומבריא, ואור השמש עליך מלמעלה, בריאות ורעננות בכל יצורי גוך; לא כן גורלך בחבטך חטים בגת, במעמקי האדמה, המעלה טחב וטרי, האויר מחניק, שחוח וכפוף אתה עובד תחת צללי החשך אשר בעמקי הגת, – “ה' עמך, גבור החיל!”

*

גדעון מרים ראשו לקול הקורא אליו, מזדקף לעומת המלאך ומשיב:

– הנך שואל אותי: מה לי ולגת? מדוע אינני עושה את מלאכתי בגורן ככל האכרים? כן, גם אנכי יודע את ההבדל בין גורן לגת, אבל לצערי ולבשתי מוכרח ונאלץ אני וכל אחי בני עמי להסתתר ולהסתיר את החטים בגת, “להניס מפּני מדין!”

“והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק – – – וישחיתו את יבול הארץ”.

גדעון מתלהב ומתגעש וקורא אל המלאך:

– בי אדוני! ויש ה' עמנו – אחרי קראך אלי “ה' עמך, גבור החיל!”, אם ישנו עמנו – ולמה מצאתנו כל זאת?! – ברמזו באצבעו על אלומת החטים החבוטה בגת הרטובה מטחב.

*

המלאך לא השיבו דבר, כי אם ה' בכבודו ובעצמו פנה אליו ויאמר לו:

"לך בכחך זה – ברוח אהבתך לעמך – והושעת את ישראל מכף מדין. הלא שלחתיך!…"

*

אכן כתמונת זעיר אנפין הוא גדעון בעמדו כפוף ושחוח וחובט חטים בגת האפלה בלי אויר ובלי אור, להניס מפני מדין, לעומת החיים הבלתי־נורמלים של העם כלו זה כאלפים שנה, חיי מחבואים ומסתרים; מתחבא הוא ומסתתר העם העברי בחבטו את חטיו בגתות זרים, בעת אשר כל העמים חובטים את חטיהם בגרנותיהם הם בתוך אויר מבריא ותחת קרני השמש המזהירות, משתמש העם העברי באמצעים אסורים להשיג רשיון לגור במקומות הסגורים בעדו. אסור היה בהגיטו החשוך והסגור, בניו לא ידעו את הנוער והעלומים, כל בתי־הספר היו סגורים לפניהם, ובנותיו התמימות נאלצו לחיות בהערים הגדולות אשר מחוץ לגבול המושב, תחת מסוה הזמה, בתעודות הצהובות המפורסמות, בימי ממשלת הצרים ממשפּחת רומנוב הרשעה. ככה חבט ישראל – גדעון הכללי – את חטיו בגתות נכריות בכל ארצות התבל תחת הערפל.

*

והיה אם תשאלו את שאלת המלאך, אשר שאל את הגדעון הפּרטי, לגדעון הכללי: “למה הנך חובט חטים בגת?”, תשמעו את התשובה ההיא, אשר השיב ירבעל בשעתו, אך בשנוי השם: "להניס מפני בבל, להניס מפני יון, מפני רומה, ספרד, צרפת, אשכנז, רוסיה, פולניה ורומיניה; בגת, רק בגת ולא בגורן, יכול לחבוט את חטיו ולהניסם מעושקיו כח…

*

בדור האחרון החל גם גדעון הכללי לשאול:

"ויש ה' עמנו – ולמא מצאתנו כל זאת? כל הפּרעות והרעמים, הרדיפות והשחיטות?"…

ותשובת שדי, אשר השיב לגדעון, שמענו גם אנו על ידי מלאכי התחיה ועל ידי בלפור, כורש השני:

“לך בכחך זה והושעת את ישראל!”

*

כגדעון בן יואש אבי העזרי נעשה גם אנו: נבור נא את “המלקקים, כל אשר ילק בלשונו מן המים” – מי התחיה והלאומיות, נתן להם שופרות התעמולה ולפידי האהבה לעמנו, לארצנו ולשפתנו וילכו לפנינו להאיר את דרכנו למולדתנו, נחלת אבותינו.

כמוהו נשלח את “יתר העם, אשר כרעו על ברכיהם לשתות מים” – מי ההתבוללות, המים הזדונים – לאהליהם. יבוא היום, והיום ההוא לא ירחק, כי גם אלה ישובו אלינו.

ולציון יאמר:

“שאי סביב עיניך וראי: כלם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבאו…”

גם אלה אשר עמדו ועומדים עדין מרחוק, יבאו אלינו למחננו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!