“אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב!” (ירמיה ד, ו)

 

א. (ליום התשיעי בירח החמישי)    🔗

יום התשיעי באב, יום הקרץ בא בא, וליל אפל וצלמות צרר בכנפיו השחורות את העיר ציון השדודה והנהרסה, וילט בעלטה את מחנה האויב שובי־מלחמה, שבעי נקם ועליזי גאוה; על מסלה, אשר מעבר מזה התרוממה על הרים נשאים, ומעבר מזה ירדה בגיאיות עמוקים, נראה המון אנשים, נשים וטף, אשר התנהלו לאט לאט ברגליהם וראשיהם השחו לארץ; קול אנחות ואנקות, אשר התפּרצו מלבות ההמון הרב, קול הנחושתים וכבלי הברזל אשר הושמו על רגליהם; קול בכי הילדים וצוחת הנשים אשר התעטפה נפשן עליהן; קול נחרת הסוסים וקול אנשי החיל המזוינים הרוכבים עליהם וקוראים אל הנרדפים באכזריות חמה: “הלאה! הלאה!” כל הקולות האלה התאחדו יחד בשאון והמולה גדולה ויחרידו את כל הככר ההוא.

פּתאום והנה צללי החשך נעלמו ואור אש בוער נראה על כל המחנה הזה ויאר את פני כל ההמון. למראה הנגה הזה התפּרצה צעקה נוראה ואיומה מפי ההמון, קול מרגיז לב ומדכא נפש, וצוחת האנשים האומללים עלתה השמימה:

“הה, ציון עירנו בוערת באש! הה, בית מקדשנו וצבי תפארתנו היה לחרבה!”

עוד רגע והנה כל ההמון נאלם דומיה ולא דברו מאומה, ורק אנחות ואנקות נשמעו לרגעים, כי ידי רודפיהם חזקו עליהם, כי לא ירימו קולם בבכי.

מחזה איום ונפלא נראה אז על גבעות ציון. ממרום ההר אשר שם עמדו האסורים והנרדפים אל צואריהם מידי מעניהם ומציקיהם נראה מרחוק לנגה ברק אש הלוהט הנורא הר הלבנון ברוב גאונו והדרו, וסביבו שושנים, פרחים ועצים רעננים הנותנים פרי למכביר; ומעבר מזה התנוסס הר הכרמל בגאונו אשר מכל עבריו נטועים גני עדן, ומעינות טהורים הזורקים מימיהם הזכים והצחים כעין הבדולח שטפו סביבם; זיתים ותמרים אשר הגדילו לשמים שיאם שתולים שמה באין מספּר; על פני כל הנוף ההוא יראו ערים וכפרים הרבה מאד, אשר רבים מהם נהרסו עד היסוד ולא נשאר במו גם אבן על אבן, ואחדים עודם שלמים ולא חלו בהם עוד ידי האכזרים; שם, אצל הכרמל במורד, יופיע לנגד עינינו הדר עמק השרון בחין ערכו ויפעת הודו, ובתוכו תועים עדרי צאן אשר נשארו באין רועה. חצי הלילה כבר עבר ועוד לא נשמע בדממת הליל קול שריקות רועיהם הנאמנים אשר יאספום תמיד הביתה כנטות היום לערוב, כי הרועים האלה כבר נפלו על שדי קטל וישפכו את נטף דמם האחרון בעד אהבת ארץ מולדתם…

לא רחוק מההר הזה המכוסה בירקרק דשא נראה עיר נהרסה ושוממה אשר מסביבה עוד יראו גני עדנים, מעיני מים טהורים, מימינה ומשמאלה שוטפים לאט לאט כגשמי נדבות על קירות היכליה וארמנותיה הנשרפים והנהרסים, וכמו יעידו ויגידו אל המביט עליהם כי שנים רבות עמלו ויגעו ידי אנשים רבים ושלמים עדי אשר סללו ועשו את כל אלה במקום הנהדר הזה, ועתה על נקלה הפכו האכזרים את יפה הנוף הזה בעת קצרה למעי מפּלה. רבים מאד מהאנשים אשר אוו למושב למו את יפה הנוף הזה ויתענגו בו על רב טובו ויפיו נמנו כעת בין הגולים האסורים בכבלים ובנחושתים המובלים בידי רודפיהם ושוביהם במעלה ההר, ויענו כעת בענויים קשים ומרים תחת ידי מציקיהם ומעניהם. אך האומללים האלה לא ישימו לבם אל נחלתם השוממה ועירם הנהרסה, רק אל ירושלים עיניהם נשואות, אל ירושלים מקום קדשם וצבי תפארתם אשר אך בה כל מעיני רוחם ונפשם, אל ירושלים גאון עוזם והדרת יקרתם, אשר בה התפּארו ויתהללו לעיני כל העמים והארצות, אל ירושלים הקדושה אשר בה התנוסס בית מקדשם ביפיו ובהדרו, ועתה היא שרופה כסוחה באש מתגרת ידי פראים ועריצים אשר התנפּלו עליה באכזריותם ויחריבוה וישימו שמות בה ובמקדשה גם יחד. אריאל קרית חנה דוד תהרס לעיניהם, ואיך יחשו וישקטו?! אתם יחד יושבות גם נשותיהם ובנותיהם, עיניהן השחורות תזרמנה דמעות כפלגי מים, ראשיהן השחו לארץ מרוב עקת לבן ומצוקת נפשן, הבנות האומללות האלה חשך משחור תארן, כי השמש שזפתן, העוני והמועקה דכאו לעפר נפשן וקול גערת רודפיהן יכריען עד עפר מבלי תת חנינה להן, שערותיהן פרועות בלי משטר וסדרים ובכל מאמצי כחן עוד תרומנה לרגעים את ראשיהן להביט ולהתבונן על פני ערוגות הבושם אשר בעמק השרון, אשר זה לא כבר יצאו שמה במחול משחקים וישירו שירי ציון…

פּה יושבת בת־ציון הרכה, העדינה והמעונגה ועליה שמלה קרועה ובלה, חורת פּניה ולבן לחייה מעידים על עז עצבונה ויגונה אשר יציקו את לבה מאד, רגליה היחפות אשר מעודה לא נסתה להציגן על הארץ בלי מצע רקמת צמר, פּצועות עתה מאבנים חדות וצורי מכשול המושלכים על פני ההרים הרמים והנשאים, נהרי נחלי דם יזובו מפּצעיה האנושים, רק היא לא תשים לבה לזאת, כי כל רעיונותיה ומחשבותיה שמה אך בבנה, בבנה יחידה אשר בידים רועדות תלחצהו אל לבה, תחלוץ שד לו, תנשקהו, תחבקהו וכמו תאבה להשקיטהו ולהרגיעהו כי לא יחוש את זלעפות הרעב אשר יציקוהו ולא תדע האומללה ולא תתבונן כי תאר בנה כבר נהפך לירקון ועוד מעט ואיננו…

פּה הלוים יושבים כפופים ועפר על ראשיהם, בידיהם הם אוחזים את כנורותיהם ונבליהם, כמו יפחדו ויגורו לבל ישלול האויב מהם גם את כלי זמרתם, אשר אך המה כל רכושם ונחמתם האחרונה הנשארה להם מכל חמודותיהם בארצם השוממה. למה כה תחרישו, אומללים? מדוע נאלמתם דומיה, משוררים נפלאים? הכו בכנורותיהם ויירעשו הלבבות! תנו חופשה לנבליכם ושפכו על עוגביכם את מרי שיחכם ומצוקת נפשכם עליהם תנו, אולי ירוח לכם מעט…

על ראש ההר, בצל אלונים עבותים וארזי־אל, שכבו הרודפים לנוח מעט מעמל דרכם לעת ערב ויתנו מנוחה גם להנרדפים כי יחליפו כח. רק איש אחד מורם מעם לא נתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפּיו. האיש הכביר והנאור הזה הוא החוזה בן חלקיהו הענתותי, אשר ברוחו הכביר ידע עוד מראש ויחש את הרעה החופפת עליו ועל עמו גם יחד. ובכל זאת עמד מוצק בדעתו ולא שם לבו אל מצוקותיו ותלאותיו, לא דאג על נפשו הנענה תחת ידי בני עמו הפּריצים אשר השליכוהו בבור ויטביעוהו בטיט היון, כי אם אל העם הקדיש את כל כחו ואונו, וכל מעיניו רק בגורלם המר והנמהר. החוזה הקדוש הזה העביר מול עיניו קורות שנות מאות רבות ויעמוק בעשתונותיו להביט ולהתבונן באותיות מרחוק, והנה פתאום עלה על רעיונו הטהור המחזה הקדוש והנפלא בעת אשר העם האומלל הזה עמד תחת הר האלהים, הר סיני, אשר שם בחרהו ה' לעם סגולה להפיץ אורו על כל יושבי תבל ולהורותם דעת כי רק אל אחד בשמים ובארץ ובלעדו אפס אלהים, זכר את המחזה הנשגב והנעלה הזה ויערכנו אל המחזה הנורא והאיום אשר עיניו תחזינה עתה; זכר, שוה ויתאר את תכונות שני המחזות אחד מול רעהו, ויבהל וישומם מאד.

אך לא העם אשם בזאת, כי אם מנהליו וראשיו, נביאי השוא וקוסמי הכזב אשר אך לבצעם ולטובתם שמו לבם ולא הביטו על העם ההולך בחושך ולא אור, לא שמו לבם להבין את האסון הנורא הנכון לו. שרי יהודה והכהנים פנקו את נפשם בתענוגות בשרים ובמנעמי החיים והסכינו לחיות חיי עצלות, ולכל דברי שוא ומדוחים אשר שמעו מפי נביאיהם האמינו באמונה אמן. הם רק המה היו בעוכרי עמם ואמונתם גם יחד, ויעוללו בעפר קרנם, ואך מעט מזער היו האנשים השרידים אשר לחמו בעד ארץ מולדתם ויערו למות נפשם. לשוא לחם ירמיהו בכל ימי חייו נגד הנביאים והשרים הפּוחזים והבוגדים בעמם,לריק נתן גוו למכים ולחייו למורטים, לריק המטיר עליהם השכם והערב את דבריו ואת תוכחותיו החוצבים להבות אש, בהציעו לפניהם כי יכנעו תחת ידי מלך בבל, ואחרי ראותו כי רפתה יד יהודה מעמוד לפני צר, לשוא נחר גרונו לקרא לבני מרי בשם ה' כי אחריתם להכרית אם ימאנו לסבול עליהם את עול מלך בבל, – כי הפּריצים והשובבים לא האזינו לו ולא הקשיבו בקול דבריו, בהשענם על פרעה הקנה הרצוץ, על מצרים אשר רהב הם רק בשבתם בארצם שלוים ושאננים בלי כל מגור מסביב, ויקשו את ערפּם ולא אבו להכנע תחת ידי הכשדים, עדי אשר בא קצם ובת יהודה האומללה נהרסה עד היסוד בה.

 

ב. (יום התשיעי לירח החמישי בשנת השבעים לספירת הנוצרים)    🔗

העיר ביתר הרמה והנשגבה, הנפלאה ביקרתה וחין ערכה, מסביבה עצים רעננים ועמקים עטופי בר; העיר אשר היתה לחמדת עינים ולמשיבת נפש להביט עליה, העיר הזאת כבר נהפכו הדרה והודה למעי מפּלה, ארמנותיה וטירותיה הבצורות והמלאות כסף וזהב נהרסו עד היסוד במו ולא נשאר כל זכר למו, אלפי רבבות יושביה הנכבדים והנעלים נהרגו, או נמכרו לעבודת עולם לעבוד את בני הרומאים האכזרים, אחרי אשר גבורי ישראל אשר בכחם הכביר התיצבו נגד הרומאים נפלו שדודים תחת ידי שונאיהם ומנדיהם פּטישי כל הארץ.

אך לא בכח הרומאים נהרסה בת יהודה, כי גבורי בני עמנו העצומים, אשר לא חתו מפני כל, התיצבו גם נגד הרומאים אבירי הלב ואמיצי הכח. ואם יהודה הקטנה לא השחה את ראשה לארץ ורוחה לא עזבתה ומנהליה לא בגדו בה, אז מאד יוכל היות כי לקחה לה דרך אחרת ותשאר על עמדתה. אך יהודה אשמה פעם אחת והמירה את רוח אמונתה בכוננה אשוריה ללכת בדרכי שכניה העמונים והמואבים וימליכו עליהם מלך ממשפּחת החשמונאים אשר לא היתה ישרה בעיני העם, והמלך בקש לו עזר מידי שונאי ישראל ומנדי יהודה למען תכון מלכותו וימצא לו משען ברומח, והרומאים בראותם כי נכנעה יהודה תחתם, פרשו רשתם לרגליה ויגורוה במכמרתם ויפלוה לבלי תוסיף עוד קום.

אכן לא רומה הרסה את בת יהודה העזה והחזקה, רק מנהליה וראשיה, אשר לא שמו לבם ולא הביטו על צרת נפש העם, הפילוה לטבח ויגירוה לחרב ובראשם יוסף בן מתתיהו, איש החיל, גבור הכח, גדל האומץ והעוז, תחת אשר ברב כחו היה לו להתאמץ לבלי תת מהלכים לאויבו בארצו, זרע עוד שטנה ומשטמה בלב איש לרעהו, ולאחרונה נפל גם הוא לאנשי חיל הרומאים תחת ידי טיטוס העריץ ויסגר לשבי עזו ותפארת כל ישראל עמו. הנה כי כן בגדו כל שרי ואלופי יהודה ויתמכרו להרומאים בכל לבם ונפשם, באמרם בלבם, כי בזאת ימצאו חן בעיני טיטוס ומלכו אשר יעשה עמם חסד להחיותם ולרוממם מעלה מעלה. אך העם נשאר תמים עם ארצו ויעמוד מוצק בדעתו ובעוז ואומץ רוח עמד נגד אויבו בעד ארץ מולדתו ובעד תורתו ואמונתו.

ארבעה ירחים רצופים לחמו שמונה מאות אלפים אנשי חיל רומה על ירושלים. הרעב האיום והדבר הנורא, שני המשחיתים האלה, הפּילו לאחרונה את יושבי ירושלים. אך את רוחו לא הכניעו. רעבים וצמאים אשר נפשם התעטפה בהם לחמו באומץ ובגבורה ויכריעו לטבח אלפי רבבות בני הרומאים.

היום הנורא הנה בא! יום המר והנמהר, יום התשיעי לירח החמישי, וטיטוס אשר נתץ את כל מבצרי ירושלים צוה להצית אש בבית המקדש, ואיש רומי אחד לקח לפיד אש בידו וישליכהו הביתה מבעד אחד חלוני הזהב, והנה מהרה קל אחזה האש בקירות התאים והאולמים ותתלקח סביב ותעל עד תועפות ספון הבית ויתאבכו גאות עשן ושם בשלהבת האש הנוראה השלימו בני ציון את המלחמה האחרונה בעד מקדשם ולאומם.

קול תרועה וקול חצוצרות נשמע ממחנה הרומאים, וקול מרגיז לב ומדכא נפש, קול בוכים איום ונורא התפּרץ בשאון מלבות היהודים בהביטם על מקדשם הנשרף, ויוכחו כי אין עוד כל תקוה ותוחלת למו, והעם בראותם את הריסות מצודת ציון השליכו את נפשם, נשיהם וטפּם אל תוך התבערה. אמנם כן! ברוב חכמתם ובדעתם הרחבה עשו זאת, כי זאת ידעו נאמנה, כי אין חמלה וחנינה בלבות הרומאים אבירי הלב, ולזאת הצילו את נפשם מתלאות העתיד על ידי האש הנוראה, ויבחרו מחנק לנפשם מעבוד את הרומאים כל ימי חייהם. בקול פּחדים התפּרצו הרומאים אל תוך בית המקדש ויעמדו על מקומם כנטועים במסמרים ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם בראותם את ההוד והתפארת אשר בתוך המקדש אשר לא היה על עפר משלו.

והרומאים נוכחו לדעת, כי כח ואומץ בת יהודה לא בגוה כי אם ברוח, והרוח לא יכנע לעולם. בעת התבערה, אשר האש אחזה בכל פנות בית המקדש והעמודים נפלו ויתפּוצצו בהמולה נוראה, בעת המבוכה הזאת עמדו בתוכו כהנים רבים, יחד עם חברת לוים, אשר נשאו רנה ותפלה לאל עליון, כמו עמד בית המקדש על תלו ולא חשו מפלט למו. לא ידעו ולא הבינו את האסון הנורא החופף על ראשיהם. אז ראו הרומאים את הרוח הקדוש המושל בלבות עם אלהי אברהם, ראו את העוז והאומץ אשר בתוכם ויתפּלאו בראותם כי כל העמים אשר נלחמו בם שחו ראשם לפניהם ויעזבו את אלהיהם ויאמרו: לא המה, והיהודים בעוז ובגאון נתנו את נפשם להורגים וגום לממיתים בעד דתם ואמונתם.

אנחנו לקחנו בחזקת היד את ארצם, שסינו את הונם ורכושם, האם שללנו מהם גם את אמונתם ורוחם? – שאלו הרומאים את נפשם.

“פּלא העם הזה בתכניתו ורוחו המרומם, אשר בעד בצע כסף לא נפתה לבו, וגם בחרב ובאש לא יכולנו להכניעם תחתנו”.

הוי, רומאים, עם אין תבונות! אתם שלחתם אש במקדש העם הזה ולא הבנתם להעביר באש את ספריו הרבים:

איש אחד מהעם הזה, חכם ונבון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, תלמיד טוב למלמדו הגדול הנודע בכל תפוצות ישראל, הלא הוא הלל הזקן, האיש המורם מעם הזה התבונן על אחרית עמו ויגמור אומר בלבו להציל את הרוח המחיה אותו בכל עת, ובתבונתו הרבה הצליח לצאת מחוץ לעיר ירושלים הנצורה ולבוא לפני אספּסינוס, וינבא לו כי בעת לא ארוכה ימלוך על ארץ רומה, והאחרון מלא פיו צחוק בשמעו כי במחיר נבואתו זאת לא בקש רבי יוחנן כל הון ורכוש בלתי כי ירשהו ליסד אחרי הריסות ירושלים בית תלמוד תורה בעיר יבנה. אספסינוס לא הבין, כי רק בבית הזה יאצר ויחסן רוח העם והרוח הזה לא יכלה לעולם.

הוי, רומאים, אשר עינים לכם ולא תראו! כגבורים אבירים נלחמתם את מלחמתכם על בת יהודה, לרויה שתיתם כוס נצחון וגבורה, ולמזכרת גבורתכם תארתם בשרד נאמן את כל נצחונכם החרות גם היום בקורות התבל. התמונה הזאת תראה לעין כמו אשה יפת תואר מאין כמוה שוכבת תחת אלון אחד פצועה ומבוססת בדמיה לרגלי איש חיל אחד אשר לב ברזל לו. על הצלם והתמונה הזאת הלא ששו ויגילו גבוריכם אשר בה ראו עין בעין את מפּלת יהודה הנהרסת.

שנים רבות חלפו ונגוזו – ואיפה הוא כעת איש גבור החיל ההוא אשר לפנים רעשה הארץ ותרגז כל התבל מפניו?

איהו?

אים איפוא גבוריך, רומה האדירה, אשר בעוז חסנם התגברו על בת יהודה, אשר עוד גם היום בחיים חיתה? אמנם כן! בת יהודה עודנה חיה ועוד חיה תחיה לעולם! פּצעיה הרבים זרו וחבשו מעט, כי רוח התורה הנסוכה בה תחיה אותה לאורך ימים; והגבור אספּסינוס שתום עינים היה ולא העמיק לראות ולהתבונן אל העתיד בתתו רשיון ליסד את בית ועד החכמים בעיר יבנה, לא הבין כי הבית הזה יהיה יסוד מוסד לכל היהדות.

 

ג. (יום התשיעי לירח החמישי, ה' רנ"ב)    🔗

באחת הערים הגדולות בארץ ספרד, עיר ק., על ככר רחב ידים נראה חצר־מות גדול, אשר בו ינוחו עצמות מתים רבים מבני ישראל. שם נשמעו אנחות נוראות ויללו איומות אשר התפרצו מלבות מרי הנפש המחבקים שם את עפר הקברים הקדושים. תחת האלונים המעולפים בירקרק דשא שוכבים למעצבה אנשים, נשים, זקנים וטף, יתגוללו על פני הארץ וחובקים את מצבות האבנים וערמות העפר באהבה רבה. פני כולם זועפים סרים מאד ונחלי נהרי דמעות שטפו ועברו מעיניהם מבלי הפוגות. הה! איך לא נבקעו האבנים מהדמעות הרבות אשר שפכו עליהן?

שלשה ימים ושלשה לילות רצופים חלפו ויהודי ספרד שוכבים על גלי הקברים וזועקים מרה על שברם ואסונם כי גדול מנשוא ומרוב יגונם ועצבונם שוכבים המה מבלי הניע יד ורגל, כמו רוח אפּם אין בקרבם, רק אנחות ממושכות יוציאו מקרב ולב עמוק. האנחות האלה תעדנה כמו כי עודם בחיים חיתם, – אוי לחייהם המרים והנמהרים התלויים מנגד עיניהם! ואיך מקנאים המה את אלה שוכני הארץ, אשר אינם יודעים מאומה, השוכבים שקטים ושאננים באין מגור ופחד מסביב. הה! לו נתנו למו רשיון למות בארץ ספרד היקרה להם מנפשם, כי אז מאושרים היו, בזכרם כי אבותיהם הערו למות נפשם בעד מלכם וארצם, וישפכו את נטף דמם האחרון על שדי קטל, הה! לו נתנו למות פּה כי אז נתנו את כל רכושם בעד האושר הזה.

“הונם ורכושם!” – האם יש להם מאומה מלבד נפשם? אחרי אשר הארץ גרשתם מהסתפּח בנחלת האזרחים ויהיו נודדים ללחם העצבים. לשוא שם עצות בלבו הישר באדם השר המרומם דון יצחק אברבנאל, אשר כהן פאר בחצר מלך ספרד, לריק שם נפשו בכפּו להיטיב לבני עמו ולהשאירם לפליטה בארץ ספרד, – כי כל עמלו נשאר מעל!

היום הנורא, התשיעי באב, הנה זה בא בא. היום ההוא אשר בו החריבו עד היסוד את שני מקדשי אל בארץ יהודה השדודה והאומללה ויגרשוה מארצה, ביום הזה בא הקץ גם ליהודי ארץ ספרד. צו נתן מאת המלך פרדינאנד אשר ביום מחר לא תדרוך כף רגל יהודי על אדמת ממלכתו, ואם ימרה איש מהם את מצות המלך אז דמו בראשו, כי המות יקחהו כרגע מארצות החיים.

המות! – זועה ורעד יאחזו כל לב איש בשמעו את המלה הנוראה הזאת. אך האם לא הראו הגבורים לדעת את רוחם הכביר לא אחת ולא שתים כי לא יחתו ולא יפחדו מחמת המות? הלא טוב למו המות מחיות תחת סבלות ידי בני נכר?!

אמנם כן! לא מהמות חלו ורגזו, רק מחמת האינקויזיציה הארורה, משאתה פחדו ורגזו.

הרב הזקן, ר' יצחק אבוהב, לבש את בגדי כהונתו וישם לדרך פעמיו, ויקח את ספר תורת אל חי וישאנה על זרעותיו לבית מועד לכל חי לקרוא שלום לעצמות אבותיהם השוכנים בארץ האכזריה ההיא.

הרב הישיש נתן אות לכל בני עדתו כי הרגע האחרון הנה זה בא, פּלצות אחזה את כל העם, ובלי הניע יד ורגל כרעו נפלו יחד על ברכיהם. דומיה איומה שררה אז בכל פנות המקום הקדוש ההוא, רק קול בוכים גדול ונורא התפּרץ אחרי רגעים מספּר מאנשי ספרד ומנשותיהם העדינות אשר באו שמה לבכות על אידם ולקרוא שלום לעצמות גואליהם וקרוביהם הנאהבים והנעימים אשר ינוחו שלום בקבריהם.

אחרי רגעים מספּר נשא הרב הזקן קול גדול ונורא, קול יליל ותוגה, ויטיף אמרותיו לעדתו הקדושה כדברים האלה:

– אחי בני עמי! הרגע האחרון הנה זה בא, ואנחנו לא נפּול ברוחנו, נעמוד מוצק בעדתנו בעד אמונתנו הטהורה ובעד תורת אבותינו הקדושים והישרים! הבה, נראה מופת לדור אחרון בנים יולדו, כי לא אפס הרוח הלאומי מקרבנו ולא יכנע גם לפני כידון וחנית ואם גם יעלוהו על המוקד גם אז ימריא במרום רוחו וירכב בגאותו שחקים, ידעו בנים יולדו כי אבותיהם הוקירו את דתם ואמונתם וילכו גם הם בעקבותינו. הנה, נלכה נא! וה' יהיה מגן ומחסה לשארית צאן מרעיתו ולא נוסיף לדאבה עוד.

– אמן! אמן! – הריע ההמון בקול אדיר וחזק.

– חיו בטוב, אחים יקרים! – פנה הרב בקול אל בני ספרד הנוצרים הישרים בלבותם אשר עמדו מסביב הככר ויבכו גם המה על שבר בני יהודה הנרדפים, – וגם אליך, ארץ ספרד, ארץ מולדתנו, אקרא שלום! שלום לך, ארץ ברוכה! – נשא הרב קולו – עוד ימים יבואו אשר תקיאי מקרבך את האכזרים החשכים המשכלים יושביך מקרבך ולא יוסיפו עוד לערוץ אנוש מן הארץ.

כל ההמון כרעו עוד הפּעם על ברכיהם על יד קברי אבותיהם ויחוננו את עפרם ורבים מהם שברו את המצבות ויקחון אתם לזכרון עולם. אחרי כן נתן הרב אות אל המנגנים וישמיעו מנגינותיהם המעוררות אבל ונהי וישימו לדרך פּעמיהם.

אנה הם הולכים? לאן פניהם מועדות? ומתי יהיה הקץ למסעם?

ה' יודע!…

המה הולכים אל אשר תובילם רגליהם ועיניהם נשואות הלאה, הלאה, ולא יתבוננו כי לרגליהם ישרך דרכו גם הרעב הנורא ואחריו הדבר האיום.

שם על שפת הים נראה אנשים אומללים עומדים על יד האניות ומפּילים תחנוניהם לפני החובלים כי יקחום אתם.

ביום הזה תשוט אניה יפה מאד בנויה בטוב טעם ודעת, והיא תחת ידי קולומבוס התיר הגדול אשר שם פעמיו לים האוקינוס לחפּש ולמצוא ארץ חדשה, אשר ראה אותה בעין שכלו ותבונתו. היהודי הספרדי אברהם זכותא התוה את הדרך על לוח נחושת כיד חכמת התכונה הטובה עליו, והיהודי השני יוסף וויזינא היה גם הוא בעוזרי קולומבוס, אשר דבר דברי נחומים לכל היהודים האומללים אשר עמדו על החוף, כי אם אך יצליח חפצו בידו אז ישים לבו לחמלה עליהם ויאספם בארץ החדשה ויתן למו רשיון לשבת ולהאחז בה כחפצם. אך קולומבוס עדין לא מצא את הארץ החדשה ובין כה וכה לכו לכם אומללים לכל ארבע קצות התבל, שוטטו בכל מרחבי ארצות וזרעו לכם זרע הדעת מאלה הזרעונים אשר נשארו באמתחותיכם מורשה מאבותיכם הקדושים. כי אך בזאת תמלאו את משלחתכם אשר שלחכם אלהיכם עוד מקדם קדמתה, עוד רבה המלאכה לפניכם להפיץ אור הדעת והדת על כל מחשכי ארץ, לגרש באור תבונתכם את ענני הסכלות וערפּלי האולת הפּרושים על כל קצוי תבל ואז אור חדש יהל גם עליכם סלה.

“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.

ויזכור ישראל הנרדף את יום אידו ושברו אשר עבר עליו פעמים רבות, ויזכור את הבטחת אל עליון אשר הבטיחוהו על ידי חוזיו הקדושים, כי כל עוד ימי השמים על הארץ ינון שמם לדור דור, ויתאמץ ויתעודד ויתאושש להחזיק במעוז תורת אל חי עוד ביתר שאת, ואת ספרו הנצחי הקדוש אשר בידו שמר מכל הון ורכוש, ואת נפשו יחרף בעדו, בדעתו, כי רבים שאבו מי ישועה מבורו אשר חפר לפנים וישאב גם היום, רבים הלכו לאור דתו וימצאו דרך נאמנה העולה בית אל. כל זכרונות אלה יפיחו בו רוח תקוה לקוות, כי עוד יבוא יום אשר יחדלו כל העמים להביט עליו כעל זמורת זר, וכל באי עולם יכירו וידעו כי שגו במשפטם אשר חרצו עליו ללא אמת, יפקחו עיניהם ויוכחו כי משוגתם אתם תלין ועם ישראל יאחז שנית את מחרשתו בידו לעבוד את אדמתו הקדושה כמלפנים ושבו לנויהם כקדם.

“נחמו, נחמו, עמי! – יאמר אלהיכם”.

היהודי יחכה ויקוה. אך לא לחמלה ולרחמים יחכה, כי כבר נוכח לדעת, כי העמים אשר בקרבם הוא יושב לא יתנכרו לו ובפה מלא יודו, כי אחיהם הוא, ובצלם האדם נברא גם הוא כמוהם, אך אין חמלה ורחמים בלבותם, ואם גם יחמלו עליו, אז יקיימו את המאמר התלמודי על “ואהבת לרעך כמוך” ויבררו לו מיתה יפה, ורק מחמלתם אשר חמלו על אבותינו להציל את נפשם מבלהות שאול הובילום הישועיים אל מקום התופת ויעלום כליל על במת המטבח…

אמנם כן, לא על חמלה וחנינה, לא על חסד ורחמים נוכל לקוות, כי אם על צדק ומשפט, יושר ואמת, אשר בימים יוצרו יהלו אורם על כל באי תבל, וישראל סבא יחדש נעוריו וישוב שנית לארץ אבותיו, ארץ קדשו ומשאת נפשו, ואז יושע שנית תשועת עולמים ולא יוסיף לדאבה עוד לעולם.