ממלכת אפרים היתה כאבר מדולדל בעם ישראל מעת הפּרדו ממנו ושלמנאסר מלך אשור הסירהו כליל מעליו; העיר שומרון נלכדה אחרי מלחמת שלש שנים, והמלך האחרון, הושע בן אלה, אוסר בזיקים ויובא נינוה, וימת בבית כלאו.

*

מכל הנביאים רק אחד הגה נכאים על חורבן אפרים והוא ירמיהו הנביא המקונן, בתארו את בכית האם האהובה על בניה, לאמר:

"כה אמר ה':

קול ברמה נשמע,

נהי בכי תמרורים, –

רחל מבכה על בניה,

מאנה להנחם על בניה, –

כי איננו" – (ירמיה לא, יד)

אפרים בן יוסף בנה.

*

אחרית אפרים המרה הביאה מרפּא וישע ליהודה, ובמות המלך אחז המתבולל, ישב על כסאו בנו הטוב והלאומי הנאמן חזקיהו המושל ביראת אלהים; הוא בער את חטאת הבמות מארצו, פּתח דלתות בית ה' הסגורות בימי אביו, ובתור מחאה נמרצה לרשעת אחז ותעתועיו, לא נתן לקבור אותו בכבוד מלכים ו“גירר את עצמותיו במטה של חבלים” (פּסחים נ"ו). ביחוד הצטיין המלך הישר הזה באהבתו להספרות, ובימיו העתיקו אנשיו את “משלי שלמה”.

ולא לחנם קרא רבי יוחנן בן זכאי לפני צאת נפשו הקדושה:

“הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא!” (ברכות כח:)

*

חזקיהו היה הראשון אשר עבר את השנה להתאים את שנ“ד ימי הלבנה לשס”ה ימי החמה, ככתוב:

“כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים”. (מלכים ב', כג)

*

את ההבדל הקיצוני בין חזקיהו ובין אחז אביו נראה באגרתו, אשר שלחה על ידי הרצים לכל העם, לאמר:

"בני ישראל! שובו אל ה' אלהי אברהם, יצחק וישראל,

וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור, ואל תהיו

כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בה' אלהי אבותיכם ויתנם

לשמה, – כאשר אתם רואים". (דברי הימים ב' ל)

הוא האחד אשר הביע את המבטא השנון הזה, "אל תהיו כאבותיכם", כי מבשרו חזה זאת.

*

מאתים וששים שנה ארכה ממלכת אפרים. עשרים מלכים מלכו על ישראל מימי בן נבט עד הושע בן אלה. אחרי כן נבלעו בגוים ולעשרת השבטים אין כל זכר עד היום הזה. אולם המשפּחות הגדולות נמלטו לארץ יהודה ויתאחדו.

*

והמלך יחזקיהו, בעצת הנביא ישעיהו, הסיר את שבנה, הסוכן אשר על הבית, ממשמרתו, לבל יתעה את העם שולל בערמתו. כי זה האחרון תפס בידו את כל מוסדי הממלכה ויתן לבו כלב המלך, ויתנשא לכל לראש. חזקיהו התאמץ להשיב על תלה את עבודת בית ה', הרים את מצב הלוים שומרי משמרת הקודש, כתת את נחש הנחושת אשר העם תעה אחריו, שם קץ ותכלה לעבודת האלילים ויטהר את הארץ מתזנוניה ותבליתיה.

הנה כי כן שב תור הזהב ליהודה כבימי שלמה, והעם הקדיש והעריץ את המלך האהוב הזה, עדי אשר אחד מחכמי התלמוד הביע את משפּטו, כי “אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה”.

(סנהדרין צט:)

לאמר: אין מלך כביר ואהוב לעם כחזקיהו המלך.

*

ישעיהו נבא בשם ה' לחזקיהו לבל יכנע תחת מלך אשור ולא ישים לבו אל דברי רבשקה ציר סנחריב, אשר הזהירהו בשם מלכו הגדול. חזקיהו מלא את דבר הנביא ומפּלת סנחריב וחילו היתה נוראה על יד חומת ירושלים.

*

כמאה שנה אחרי כן נשמע את הזהרת הנביא ירמיהו להמלך צדקיהו, בגשת נבוזראדן וחילו על פי פקודת נבוכדנצר מלך בבל לשערי ירושלים, כי יכנע תחת עול בבל ולא יעיז למרוד בו. צדקיהו סרב לשמוע בקול הנביא, הארץ נלכדה והמלך ושריו הגלו בבלה בראש עמם.

*

מדוע נפלגו ככה שני הנביאים, ישעיהו וירמיהו, בעצותיהם למלכיהם?

אם נעמיק להבין את שני ההפכים האלה, אז נמצא כי אך פּעולותיהם היו שונות, אבל כונתם אחת היתה להגן על הארץ ועל העם גם יחד. סנחריב רצה להוציאם מארצם ולהושיבם בארץ אחרת; נבוכדנצר הואיל להשאירם תחתם בארץ יהודה, – והארץ היתה משאת נפש הנביאים. בן אמוץ מחה נגד כונת סנחריב הנוראה; בן חלקיהו השתדל להשאר בארץ תחת יד התקיף.

*

לולא התקוממו הבריונים בימי חורבן הבית השני נגד בן זכאי, כי אז לא נסחנו עוד עד היום מאדמת קדשנו.

ירמיהו בן חלקיהו

הכהן הענתותי ירמיהו נהיה לנביא בימי נערותו. נפשו היתה רכה, תמה, קדושה ורחמניה. ובשמעו בפעם הראשונה את קול ה' הקורא אליו, השיב:

“אהה ה', הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי!”

ובורא ניב שפתים השיבהו:

"אל תאמר: נער אנכי.

כי אל כל אשר השלחך תלך

ואת כל אשר אצוך תדבר".

*

כל החוזים נבאו לימים רחוקים, לדורות הבאים, וירמיהו חזה חזות קשה לבני דורו אשר חיו אתו יחד, וינבא למו את כל אשר תבאנה עליהם בימיהם. לכן שנאוהו בני ענתות עירו וירדפוהו עד מות.

*

אם כל הנביאים, – המאושרים אחרי מותם, – היו אומללים בחייהם, הנה בן חלקיהו, המקונן הלאומי, היה האומלל שבאומללים. צרותיו, תלאותיו, ענוייו ויסוריו עלו על צרות איוב. כי תחת אשר איוב – אם היה ונברא – סבל יסורי עצמו, יסורי הגוף, הנה ירמיהו, מלבד אשר אוסר בבית האסורים שמונה פעמים; הושב שקוע וטבוע בטיט היון אשר בחצר המטרה, עדי אשר הוכרחו לשים בלויי סחבות תחת אצילי ידיו מתחת החבלים להוציאו משם; סבל רעב וצמא; השרים ונביאי השקר הכוהו ויבזוהו; כל מצוקותיו אלה כאין נחשבו בעיניו נגד יסורי העם, אשר סבל אתו יחד ובמר נפשו יתיפּח:

“מבליגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי, הנה קול שועת בת עמי!”

(ירמיה ח, יח)

אמנם כן, על צרותיו הבליג ורק על צרות עמו התאונן, בראותו את חורבן הארץ לנגד עיניו:

"ראיתי את הארץ – והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין

אורם; ראיתי ההרים – והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו;

ראיתי – והנה אין האדם, וכל עוף השמים נדדו; ראיתי –

והנה הכרמל, המדבר וכל עריו נתצו מפּני ה', מפּני חרון אפּו".

(ירמיה ד, כג)

*

כאש אוכלה בערה בקרבו דבר ה' ויוציאה מפיו, ויביע את האמת בלי כל משוא פּנים ויקרא:

"שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה

אם תמצאו איש, אם יש עשה משפּט, מבקש אמונה – ואסלח

לה!" (ירמיה ה, א)

*

חזיונותיו הסמליים (סימבוליים) פּעלו פעולה עזה על שומעיהם ורואיהם: “המקל השקד”, “הסיר הנפוח”, “האזור”, “הבקבוק” ו“דודאי התאנים”, – כל הסמלים האלה השפּיעו שפע רב על שומעי נבואותיו באופן נפלא מאד.

*

עוד גם היום הננו מתפּעלים ומשתוממים על המראות הסמליים. האשכנזים מספּרים, כי בעת אשר הורד דגל ממלכת פּרוסיה, אחרי נצחונם על צרפת, ודגל ממלכת אשכנז המאוחדה הועל על נס, ויהי בהפגשם יחד, הראשון ברדתו, והשני בעלותו, השתובב כל ההמון הנאסף על יד ארמון הקיסר בברלין, ויצעק בקול נורא ומחריד ומכל רבבות העינים אשר הביטו על הנס שטפו דמעות כמים.

זה כחו של סמל.

*

בנפול הגבור הצרפתי, לטורדי אברן, על שדה קרב, צוה נאפּוליאון לחנוט את לב הגבור ואחד מפקידי הצבא נשאהו תמיד עמו בראש המחנה, ובשעת הצורך, כאשר התנפּלו על האויב, קרא המפקד בשם הגבור: “לטורדי אברן!” והנושא את הלב החנוט השיב: “הנני!” וזאת הוסיפה אומץ לכל החיל.

*

נבואתו, יחד עם תלאותיו, התפּתחו בימי יהויקים, בראותו כי שבה יהודה לגלוליה ולשקוציה, אחרי מות המלך הצדיק יאשיהו. אין בעין ראה את אחרית העם והארץ גם יחד, ויהי גלמוד, נרדף מחמת שרי המלוכה וירב לשפוך שיחו לפני ה', אשר השיבו:

"אל תתפּלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל

תפגע בי, כי אינני שומע אותך". (ירמיה ז, טז)

"אם יעמוד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה. שלח

מעל פני ויצאו!" (ירמיה טו, מ)

*

משאת נפשו היתה הדעת והתבונה, באמרו, כי –

“כלם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם”. (ירמיה לא, לג)

*

בנפול ארצו ביד צר, הראה את הסמל הנבואי האחרון, בקנותו, בדבר ה', את שדה חנמאל בן דודו, בתקותו, כי –

“עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת”. (ירמיה לב, טו)

*

יסוריו לא הרפּוהו עד יומו האחרון: ארצו הושמה, מלכו הומת, מקדשו שורף, עמו הגלה, והוא מת בארץ השנואה לו – במצרים.