“כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כל – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”. (מיכה ז)
האויב היותר נורא ומסוכן להאדם, הוא אחד מאנשי ביתו. נקל להלחם עם שונא או להשמר ממנו, אם ימצא מחוצה לנו; אולם נורא מאד גורלנו, אם אחד מקרבנו הנהו ובתוך ביתנו הוא יושב. מה אומללה היא האם, אשר בתה קמה בה! בתה, אשר הרתה, ילדה וינקה אותה, נחרה בה ונצבת כצר נגדה להכריעה ולהכחידה. נורא הוא גורל האם השכולה הזאת וחייה מרים עד מאד.
*
רבו ועצמו צרינו ושונאינו מעת היותנו לגוי. כמה גוים וממלכות עמדו עלינו לכלתנו, אך מכולם לא סבלנו אף עשיריה מכל הצרות, התלאות והרדיפות, אשר הביאה בת נצרת על כנסת ישראל, בת ציון אמה.
*
המיסד היה איש יהודי, נולד מאשה יהודית, חונך על ברכי היהדות. בטבעו היה הוזה הזיות ובעל דמיון כביר, נטה אחרי תורת האיסיים, ויהי כרוך אחרי יוחנן האיסי המטבל ותלמידיו, אשר התרוממו מהארץ והחיים, ויעופו על כנפי הדמיון למלכות השמים.
*
הרומים שפטוהו משפּט מות על התימרו בשם “בן-אלהים” ו“מלך היהודים”. רובי פתגמיו לקוחים מרבותיו התלמודיים, למשל, באמרו:
"אנכי לא באתי לבטל תורת משה, כי אם להוסיף, אם נאמר
אל הקדמונים “לא תרצח”, אני אומר לכם, שאף המקניט את
חברו מתחייב בדין והקורא לחברו רשע והמלבין פּני חברו
וקוראו שוטה, נופל לגיהנם". (מתיא ה, כא-כב)
ובאמת התלמודיים כבר אמרו את כל אלה:
“המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא”.
(ירושלמי חגיגה פּ“ה, ה”א)
“הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו” (קדושין כח)
“המלבין פּני חברו ברבים, כאילו שופך דמים” (בבא מציעא נח)
לדברת “לא תנאף” הוסיף, שאף “המסתכל באשה נקרא נואף”; וכבר הורו חכמינו שלא להסתכל בנשים ושלא להתיחד ושלא להרבות שיחה עמהן.
להגרושין הוסיף, כי לא יגרש האיש את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, והלא בית שמאי כבר הורו זאת. (גטין פט)
לדברת “לא תשא” עשה משמרת, כי לא ישבע האיש כלל, וזאת היא דעת האסיים; וחכמינו כבר אמרו:
“לעולם יהיה דברך הן הן ולאו לאו”.
הנוצרים מתפּארים, כי מחוקקם הרים את מצב האהבה, באמרו:
“מה דסני עלך לחברך לא תעבד”.
ואנחנו יודעים, כי כבר קדמהו נשיאנו הבבלי בזה אשר יזכיר את הפּתגם בתור ישן נושן וקראהו: “כלל גדול בתורה”. (טוביה ו)
*
אחרי הצלבו מידי הרומים נפלגה עדת מאמיניו לשתי מפלגות, האחת החזיקה במעוז התורה והיהדות, והשניה – אשר בראשה עמד שאול־פּאול, אחד משליחיו – בטלה את כל המצוות המעשיות ובזאת הצליח פּאול במשלחתו להפיץ את תורתו החדשה בין הגוים הזרים עובדי האלילים, למרות דברי משיחם:
“גם שמים וארץ יעברו ויחלופו, אך אות אחת מן התורה לא תפּול ארצה!”
*
יותר משלש מאות שנה היתה הדת הנוצרית כסניף להיהדות: היהודים המשיחיים שמרו את השבתות ואת המועדים. גם את חג פּסחם – חג התחיה – חגגו ביום חג האביב, על פּי קביעות הנשיא והסנהדרין בארץ ישראל, עד האספה הגדולה (בשנת שכ"ה למספּרם) לההגמונים הנוצרים בעיר ניקוא באסיה הקטנה, והקיסר קונסטנטינוס בראשם, ומהם יצאה התורה הקתולית השחורה, הבת הבוגדה, אשר קמה באמה זה כאלף ושש מאות שנה.
*
חוק יצא מהקיסר, לבל יחוגו עוד הנוצרים את חג פּסחם יחד עם היהודים ביום אחד. ואלה דברי קונסטנטינוס בכנסיה הניקואית:
"מדוע נצא אנחנו בעקבות זעומי-אלהים אלה, לחוג את חגנו
הקדוש עמהם יחד? היש לך עזות גדולה מזו, כי יאמרו
היהודים השנואים, אשר לא נוכל לחוג את חגנו ולשמור אותו,
אם לא נצא בעקבותם לעשות כתורתם?"
גזרות רעות ונוראות יצאו מאת הקיסר על עם ישראל, ועל כולן הגזרה המרה לבל יקרב איש יהודי אל שערי ירושלים. אך כל אלה כאין מול השנאה, אשר שנא הקיסר קונסטנציוס בן קונסטנטינוס את בני עמנו. שנאתו נגלתה בגזרותיו החדשות, בהבדילו את היהודים מהרומים בזכיותיהם, ויציגם במדרגה נמוכה מהאזרחים, בבארו את טעם הגזרות:
“למען לא ימשלו היהודים, רוצחי אלוה, בהנוצרים המאמינים הקדושים”.
שם־התואר האיום הזה לבני ישראל היה כמבשר נורא להמון הצרות והתלאות, אשר תבאנה עליהם מאספת ניקוא עד ההרג הרב באוקרינה, משך אלף ושש מאות שנה.
הדעה המשובשת הזאת מצאה מסלות בלבות הכהנים הקתוליים ותוצאותיה – הרג, אבדן, תשפּוכת דם ומבול דמעות על כל כדור הארץ.
אז התפּרצה ההסתה הממארת, ומסיתים נשלחו אל היהודים בשם הכנסיה הנוצרית ודברים כאלה בפיהם:
“עד מתי אתם מומתים על אלהיכם? עד מתי תהיו נותנים נפשכם עליו? כמה צער הוא מביא עליכם, כמה בוזים, כמה יסורים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם דוכסים, אפרכים ואיסטלטיליתון”. פסיקתא רבתי פ' בא)
אין כל חדש בפי המסיתים גם בימינו אלה.
עד מתי?
ה' יודע!
*
בראות הלל השני הנשיא בטבריה את מצב העם והארץ כי ברע הוא, אחרי אשר קונסטנציוס חדש את כל גזרות אנדרינוס והוסיף לבלי עבר שנים, לבלי קבוע מועדים ולבלי קנות ומכור חפצי קדושה: תפלין, ציצית ומזוזות, התעורר להקריב את כבודו, ויגל את סוד העבור וסדר הזמנים הנהוג בבני ישראל עד היום (בשנת שנ"ט למספּרם).
ככה קמה הבת באמה וכהניה וחשמניה הקנאים – להכחידה. אבל הזקנה לא חדלה ללחום מלחמת מגן האמת והצדק העולמי תעמוד על משמרתה עד אשר תפקחנה עיני העורים לחזות נכוחות.
"לא יכהה ישראל ולא ירוץ, עד אם ישים בארץ משפּט
ולתורתו איים ייחלו". (ישעיה מב, ד)
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.