הגפן הענפה ורבת הדליות הזאת תחשב גם היא להגפנים הפּוריות הנטועות ביבנה, נשמת התלמוד, רוח החיה בים הגדול הזה – הוא עקיבא בן יוסף.

*

ראשית דרכו בלמודים הנחילהו מורהו הנודע נחום איש גם זו. אחרי כן יצק מים על ידי התנא הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס. כשלש עשרה שנה למד תורה מפיו ובכל העת ההיא לא שם רבי אליעזר את לבו אל רבי עקיבא תלמידו, עדי אשר התפּתח בידיעותיו ויכבד אכפו על מורהו הגדול בשאלותיו הרבות והשנונות להשיבו. אז פנה רבי יהושע בן חנניה אל רבי אליעזר בהתול מר, לאמר:

“הלא זה העם אשר מאסת בו, צא והלחם עמו!”

*

סדר, משטר וערך ומספּר סדורי נתן עקיבא בן יוסף אל הפרטים וישימם לכללים, באמרו:

“ארבעה אבות נזיקין”, “חמשה לא יתרומו”, “שלשים ושש כריתות”,

ורבות כאלה, ויקראום בשם “משניות”.

*

שלהבת יה ואש קודש, אשר בערו בלב מתתיהו הזקן אבי החשמונאים הגבורים הקדושים בימי אנטיכוס אפּיפנוס אשר קם להשמיד את היהדות ותורתה, הציתו גם את לב התנא הגדול רבי עקיבא בן יוסף בימי אנדרינוס מלך רומה לקנא את קנאת עמו, ארצו ותורתו, ובדמיונו העז חשב את בר כוכבא, או בר כוזיבא על שם עירו “כזיב”, אשר נולד בה, למשיח אלהי יעקב, ויקו, כי הגבור האחרון הזה יראה נפלאות לקומם את הריסות עמו וארצו, כיהודה המכבי בשעתו, וישפּיע מהודו וכבוד תורתו עליו ויתמכהו בהמון אלפי תלמידיו, אשר סרו למשמעתו, וידרוש עליו את הפּסוק בחגי:

"עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ…

והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכת הגוים".

(סנהדרין צז)

*

ביתר (בית־תור) היתה העיר הבצורה הגדולה, אשר בתוכה התרכז כל כח עם יהודה האחרון. כשלש שנים נלחמו גבורי עמנו את מלחמתם האחרונה ושמעון בר כוכבא מלכם טבע מטבעות חדשים הנקובים בשם “מטבעות בר כוכבא”.

בר כוכבא הרג את רבי אליעזר המודעי, אשר חשדו, כי ידו תכון עם רומה. אחרי כן סר צלו ויפּול חלל בחרב הרומים, ורבי עקיבא שב לארבע אמות של הלכה.

*

כאשר הומת רעו רבי ישמעאל בן אלישע בימי רדיפות אנדרינוס קיסר, נשא רבי עקיבא מספּד מר עליו, וינבא גם לעצמו אחרית רעה ונוראה, אשר באה עליו אחרי כן וימת מות קדושים.

*

התנא האלהי הזה ראה בעיניו את אשר עוללו שרי רומה לאחיו בני עמו, וביחוד בעת גבית המסים השונים, כי פשטום ערומים לבדקם אם יהודים הם. אחד מסופרי רומה בזמן ההוא מספּר, כי מול עיניו פשטו ערום איש זקן בן שמנים שנה, למען דעת אם יהודי הוא או בן נכר.

אנדרינוס הרומי הלך בעקבות אנטיכוס הסורי, גזר גזרות קשות על אלה המשמרים את חוקי התורה. וחכמי התלמוד מספּרים על דבר הגזרות האלה, לאמר:

"לאוהבי ולשומרי מצוותי – אלה היהודים שבארץ ישראל.

בשעת השמד שואלים אותו: מדוע אתה יוצא ליהרג? –

על שנטלתי את הלולב! מדוע אתה יוצא להתלות? – על

שאכלתי מצה בפסח! מדוע אתה יוצא להסקל או לידון

בסיף? – על שלמדתי תורה ומלתי את בני!"

(פסיקתא)

*

רבי עקיבא היה מאנשי המופת, אשר האגדה עטרה אותו בספּורים יפים ונפלאים. היא מספּרת, כי מבני בניו של סיסרא היה ובימי עלומיו היה “עם הארץ” אשר שנא את חכמי התורה תכלית שנאה, הוא היה רועה את צאנו של העשיר “כלבא שבוע”; רחל, בתו היפה, אהבתו ותבטיח אותו להנשא לו, אם יתחכם בלמודי התורה. אביה גרשה מביתו והיא נשארה נאמנת באהבתה לו ותמכור את שעריה היפים להחיותו.

*

תוכן שיטתו היה להפיח רוח חיים ולהביא סדר ומשטר בתורה שבעל פה, שלא תהיה רק אוסף דינים בלי כל התפּתחות, נגד דעת מורהו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר כל למודיו נוסדו רק על המסורת ועל השמועות מרבותיו. רבי עקיבא דרש אותיות ותגים בתורה עדי אשר רבי טרפון חברו קרא אליו:

“עקיבא! הפּורש ממך כפורש מן החיים!”

*

שיטה שלמה והשקפה ברורה מוצאים אנו במאמרו הקטן: “הכל צפוי והרשות נתונה, והכל לפי רוב המעשה”.

הפּתגם הזה הוא יסוד כל תורת היהדות.

מחאה נגד הגזרה הקדומה (פאַטאַליזם) של אמונת המחמדים –

“הכל צפוי והרשות נתונה” –

הידיעה והבחירה.

מחאה נגד תורת האמונה שבלב לבד של הנוצרים –

“הכל לפי רוב המעשה”.

*

השמועה נותנת לו שנים עשר אלף תלמיד ובית מדרשו היה בבני־ברק.

רבי דוסא בן הרכינס אמר:

“אתה הוא עקיבא, ששמךָ הולך מסוף העולם ועד סופו!”

רבים נכנסו לפרדס, הציצו ונפגעו, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום…

*

נוראה ואיומה היתה אחרית התנא הגדול הזה, אשר מרוב אהבתו וקנאתו לתורת ה' לא שם לב לגזרת אינדרינוס ויקהל קהלות ברבים ויעסוק בתורה. פּקידי הממשלה אסרוהו ובשבתו במאסר השיב לשואליו שאלות בדבר הלכה. רבי יוחנן הסנדלר התחפש לרוכל ויכריז את חפציו למכירה: מחטים, ווים, כפתורים וחריטים, ובתוך הכרזתו שאל את שאלתו ורבי עקיבא השיבהו מאשנב של בית־הסוהר.

היום הנורא הגיע, סרקו את בשרות במסרקות של ברזל והוא קבל עליו מלכות השמים ונשמתו הקדושה יצאה ב“אחד” – המלה הקדושה, המכלכלת בתכנה את עצם היהדות. ובמותו הספּידוהו:

“בטלו זרועות התורה ונסתתמו מעינות החכמה!”