כאשר הועם אור “בר כוכבא”, היתה יהודה לעמק הבכא מתנופת יד אנדרינוס האכזרי; הערים נשמו, חללי חרב התגוללו באשפּתות; פּליטי בת יהודה התחבאו במערות, וחכמי ישראל הומתו באכזריות רשע וגזרה יצאה מהמלכות:
“כל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג”.
*
רבי יהודה בן בבא הזקן הציל את שארית חכמי יהודה, שבעה במספּרם, ויתחבאו כולם בבקעה, בין שני הרים רמים, ויסמוך את ידו עליהם להורות ולדון בישראל, – והנה לגיון רומי התנפּל עליהם פּתאום. התנא הקדוש קרא בקול אל תלמידיו:
“המלטו על נפשותיכם!”
הם נמלטו אחרי הסמכם והוא נפל חלל מחניתות הרומים וגויתו נעשתה ככברה.
(סנהדרין)
הדגול והמורם משבעת התלמידים הנסמכים מבן בבא היה רבי מאיר תלמידם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. שמו בעצם היה "מיאשה" (משה ביונית) ויכנוהו בשם “מאיר” בעברית ו“נהוראי” בארמית, מפּני שמאיר עיני חכמים בהלכה.
(ערובין יג)
נוכל לשער כי השם “משה” היה הקדוש בעיניהם ולא רצו להשתמש בו, כאשר באמת לא ימצא השם “משה” בתלמוד, ויקראוהו בשם "מאיר" או “נהוראי”, כי קרן פּני משה מקרני ההוד.
רבי מאיר היה סופר, הצטיין באומנתו והשתכר שלשה שקלים לשבוע. שני שקלים הוציא למחיתו ובשקל השלישי תמך את חבריו העניים.
"רבי מאיר היה כתבן טוב ומובחר והוה לעי תלת סלעין כל
שבת והוה אכיל ושתי בחדא, מתכסיא בחדר ומפרנס רבנן
בחדא? (מדרש קהלת)
רבי מאיר המציא דיו חדש ויפה לכתיבה בשומו בו קנקנתום.
ההגדה מספּרת, כי רבי מאיר היה נין ונכד לנירון קיסר; גוללה אור מפּני חשך; ומעז הוציאה מתוק – נירון ההולל ורבי מאיר הנאור!
חכמי התלמוד מנשאים אותו מאד באמרם:
"כל הרואה את רבי מאיר בבית המדרש, נדמה לו, כאילו
עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה". (סנהדרין סב)
רבי יוסי הציגהו לפני אנשי צפּורי בתור –
“אדם גדול, קדוש וצנוע”.
רבי מאיר היה סבלן אמתי וילמוד תורה וחכמה גם מאלה שהיו מנודים ומחרמים מחכמי ישראל, ויהי כרוך אחרי אלישע בן אבויה, אשר הציץ ונפגע. בן אבויה רכב על סוסו ביום השבת ורבי מאיר היה מהלך אחריו לשמוע חכמתו מפיו, את “תוכו אכל וקלפּתו זרק”. וכשמת “אחר” ועשן עלה מקברו – מספּרת האגדה (ירושלמי, חגיגה) – פּרש רבי מאיר את טליתו על הקבר ויאמר:
"ליני פה הלילה, והיה בבוקר, אם יגאלך טוב –
יגאל, ואם לא – וגאלתיך אנכי".
הבה, נתעמק לחשוב ולהגות בהתמונה הנאדרה הזאת, אז נבין את גודל החבה והאמונה של התלמיד הקדוש לרבו המנודה והמחרם, נבין גם את הלילה ואת הבוקר ומשפּט הגאולה…
גם עם אחד מחכמי אומות העולם – נמוס הגרדי – התרועע ובמות הורי החכם הנכרי בא אליו רבי מאיר לנחמו.
*
השקפתו על אהבת בני האדם בכלל היתה טהורה ונאורה, אשר תביש גם היום את המלומדים באירופּה, המרעלים בארס שנאת בני שם, וככה חרץ משפּטו:
"מנין שאפילו נכרי ועסק בתורה, שהוא ככהן גדול? תלמוד
לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, – כהנים, לוים,
ישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת: נכרי העוסק
בתורה הוא ככהן גדול". (עבודה זרה, גטין)
ויחד עם אהבתו לכל בני האדם, היה לאומי נלהב ויחוה את דעתו, לאמר:
"כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש,
מובטח לו שהוא בן עולם הבא". (תורת כהנים, קדושים)
*
מלבד גדולתו בהלכה, היה כחו רב למשוך אליו את ההמון במשלים ואמרי אגדה, עדי אשר גם הנשים הקשיבו את נאומיו ברגש. ויהי היום, ואשה אחת מהשומעות את לקחו שבה לביתה בשעה מאוחרת במוצאי השבת. ויחר בה אף בעלה ויגרשה מביתו, באמרו לה:
“לא תשובי אלי עד אשר תלכי ותירקי בפני הדרשן”.
בשמוע רבי מאיר את זאת, קרא להאשה ויאמר לה: הנני חש בעיני, והרופאים צוו עלי, כי אשה תירק בעיני ורפא לי. האשה מלאה משאלתו. אחרי כן אמר לה: שובי לבעלך והגידי לו, כי מלאת את דבריו. על שאלת תלמידיו: “האם כה מבזים את התורה?” השיב לאמר: “האם לא די לרבי מאיר להיות שוה לקונו, אשר צוה למחות שמו במים למען עשות שלום בין איש לאשתו?”
(ויקרא רבה פ"ט)
רבי מאיר נשא לו את ברוריה בת רבי חנניה בן תרדיון לאשה. חותנו הקדוש נשרף יחד עם ספר התורה בפקודת הנציב הרומי, ואחות אשתו היפה נמכרה לבושת, והוא ואשתו נמלטו בבלה. אחרי שובו לארץ ישראל, נעתר לבקשת ברוריה אשתו ויסע רומתה להציל את גיסתו מבית הזמה. וברוב חכמתו, אחרי הוכחו לדעת כי עודנה בתומתה, הוליך שולל את שומרי הבית ויוציאה לחפשי.
(ילקוט)
*
ברוריה, ובכתב עמים “וואבריאה”, אשת רבי מאיר, היתה חכמה גם בחכמת התורה, ורבי יהושע בן חנניה הללה על רוחב בינתה, ותהי לעזר לבעלה הגדול במעשי צדקותיו. פּעם אחת העירה למוסר את רבי מאיר, כי לא יקצוף על החוטאים כי אם על החטאים, בהזכירה לו את הכתוב:
“יתמו חטאים מן הארץ”.
*
ספּור נפלא ונעים, המלא אומץ לב וגבורת נפש לשאת כל עמל ותלאה ולקבל יסורים באהבה, יסופר במדרש על הפּסוק “אשת חיל מי ימצא”:
"מעשה ברבי מאיר, שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה את שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו:
הלכו לבית המדרש. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה:
בני היכן הם? אמרה לו: הלכו למקום פּלוני ומיד הם באים.
הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול: קודם היום בא אחד ונתן לי פּקדון, ועכשו הוא בא ליטול ממני, אחזיר לו או לא אחזיר לו?
אמר לה:
בתי, מי שיש לו פּקדון האם אינו צריך להחזיר לרבו?
אמרה לו:
חוץ מדעתך לא הייתי נותן לו.
תפשתו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעל פניה וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: “בני! בני! ורבי! רבי! – בני בדרך ארץ, ורבי – שניו מאירים עיני בתורתם!” באותה שעה אמרה לו:
רבי! לא כן אמרת לי, שאנו צריכים להחזיק פּקדון לרבו, שכך אמר איוב: “ה' נת וה' לקח – יהי שם ה' מבורך!” אמר רבי חנינא: בבר הזה נחמתו ונתישבה דעתו, לכך נאמר: “אשת חיל מי ימצא!”
הספּור הנפלא הזה תורגם לשפות רבות ומשוררים רבים שרו שירים וחוזים חזו חזיונות, אשר נקבום בשם:
“ברוריה אתתא דרבי מאיר”.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.