בו ביום שנהרג רבי עקיבא בן יוסף על קדושת השם, נולד רבי יהודה הנשיא לרבי שמעון בן גמליאל דיבנה, אשר אחרי כן נקרא בשם “רבי” סתם, או בשם “רבנו הקדוש”.

והעת ההיא היתה עת צרה ליעקב, עת גזרות רעות ונוראות; הרומים השגיחו לבל ימולו היהודים את ילדיהם, ושלא ישמרו את השבתות, כי גזרות אנדרינוס עדיין בתקפן עמדו. ולא לחנם אמרו חכמינו:

“אם באנו לכתוב הצרות, אין אנו מספיקים!”

בעת החשכה ההיא זרח הכוכב המזהיר הזה מגזע הלל הנשיא. ההגדה מספּרת, כי רבי שמעון אסף אל ביתו בחשאי עשרה אנשים ויבא את בנו הנולד לו בבריתו של אברהם אבינו. בהודע זאת לשר העיר, לא ערב את לבו לענוש את רבי שמעון בעצמו, וישלח את הנשיא, הנשיאה ובנם רומתה אל המלך, כי הוא ישפטם. המלכה היתה רעיה נאמנה להנשיאה, אשר הפּילה תחנוניה להגן על בעלה. רחמי המלכה – אשר גם היא ילדה בן בעת ההיא – נכמרו על הנשיאה ותאמר אליה: הבה נחליף את בנינו, והיה כאשר יביאוך לפני המלך, אז תראי לו את בני הערל תחת בנך הנימול, ותנצלי מכל רע. למחרת הציג השר את הנשיא, הנשיאה ובנך הרך לפני הקיסר. ויהי כראות הקיסר את הילד הערל, התעבר על השר ויחרוץ עליו משפּט מות ואת הנשיא וביתו שלח בשלום.

(תוספת ע"ז בשם המדרש)

*

רבי יוחנן בן זכאי יסד את היכל התנאים ביבנה, ורבנו הקדוש הציב דלתיו. הראשון זרע זרעו והעמיד תלמידים רבים, אשר כל אחד מהם יסד לו בית אולפנא בדרישת התורה, אשר התפּשטה לענפים וחלקים רבים; והשני אסף את הנפזרים, ויצרף וילבן את כל חלקי ההלכה השונים ויחברם לאחר ויקראם בשם “משניות”.

גדולה היתה אהבתו לשפתנו הקדושה, וירע לו מאד בשמעו, כי היהודים מדברים בשפת עלגים ויביע את צערו:

“בארץ ישראל לשון סורסי למה? – אלא או לשון הקודש או לשון יונית”.

(בבא קמא פב)

בביתו דברו רק עברית, גם משרתיו דברו עברית צחה, ומאמתא דבי רבי למדו התלמידים דברים רבים בשפת עבר: הם לא הבינו את המלה “סלסלה” (משלי ד), וישמעו את השפחה אומרת אל איש אחד: “למה אתה מסלסל בשערך?” כן גם לא הבינו את ביאור השם “מטאטא” (ישעיהו יד), ויהי היום וישמעו את השפחה אומרת לעוזרתה: “קחי מטאטא וטאטאי את הבית”.

(מגלה יח)

*

רבי היה עשיר גדול, עדי אשר שומר אורוותיו היה עשיר משבור מלכא.

(בבא מציעא פה)

ואמרו עליו, כי –

“מימות משה לא נמצא תורה וגדולה במקום אחד”. (גטין ט.)

במזגו הרך ובלבו הטוב הצטיין מכל העשירים, ובצדק אמרו: “רבי מכבד עשירים”, כי בכבודו התימרו; כל תלמידיו אכלו על שלחנו תמיד. בשנת בצורת פּתח בית תמחוי לתלמידי חכמים ויאמר:

“יכנסו בעלי מקרא, משנה, הלכה ואגדה, אבל לא עמי הארץ”.

ורבי יונתן בן עמרם, אחד מתלמידיו, התחפש לעני ויבוא לפני רבי ויתחנן:

“פּרנסני, רבי!”

רבי שאלהו:

“קרית? שנית?”

ויען רבי יונתן: “לא!”

ורבי השיבהו:

“אם כן, איך אוכל לפרנסך?”

אז קרא רבי יונתן בנזיפה: “פּרנסני ככלב וכעורב!”

הקריאה הלעגנית (סארקאזם) הזאת מצאה הד בלב הנשיא הנדיב ויתן צו:

"יכנסו הכל! כי “אין בודקין למזונות!” (בבא בתרא ח.)

*

פעם אחת באה אשה אחת אל ביתו ותפּל את תחנתה לפניו:

“רבי, פרנסני!”

וישאל אותה הנשיא:

"בת מי את? –

והאומללה השיבה:

״בת אלישע בן אבויה אני" –

ויגער בה הנשיא: “היש עוד מזרעו בתבל?” –

ותען האשה העניה:

“רבי זכור נא תורתו ואל תזכור מעשיו!”

רחמי הנשיא התעוררו בקרבו וימלא חפצה.

(ילקוט)

*

חן וחסד מצא הנשיא בעיני קיסר אחד מקיסרי רומה ואנטונינוס שמו, ויהיו אוהבים נאמנים איש לרעהו. ספּורים רבים נתנה לנו האגדה על דבר המלך והנשיא.

פּעם אחת שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש: “היאות לאדם להתפּלל כל היום?” ויען הנשיא: כי בזאת יקל האדם את כבוד ה'". המלך לא הסכים לדעתו.

ויהי ממחרת, ויבוא רבי אל המלך בבוקר ויברכהו בשם “מלך אדיר”. בעוד שעה אחת בא אליו שנית ויקראהו בשם “מלך טוב”. כעבור עוד שעה הופיע לפניו עוד הפּעם ויכנהו בשם “מלך מלכים”.

“מדוע תהתל בי?” – שאלהו המלך.

"מלכותא דארעא, כמלכותא דרקיעא" –

השיב הנשיא, – עתה תבין את משפּטי מיום אתמול.

(תנחומא ט).

*

פּעם אחת הלשינו לפניו על איש עני, מלמד תינוקות, כי חלל את השביעית. הנאשם הובא לפני הנשיא, אשר כרגע הכיר בו את עניו ודלותו. הנשיא גער בהמאשימים באמרו:

“ומה יעשה זה העלוב, הלא כל מה שעשה לא עשה כי אם להחיות את נפשו!”

(ירושלמי תענית פ“א ה”א)

כל משפּטיו, הוראותיו ותקנותיו היו מלאי חיים וכל מעיניו היו אך להתאים את הדת עם החיים.

בן חמש ועשרים שנה עלה על כסא הנשיאות ושלשים שנה שרר על העם. כשלש עשרה שנה לפני מותו חלה מחלה עזה. כאשר קרבו ימיו למות, קרא לבניו ויצום:

"גמליאל בני יהיה הנשיא; שמעון בני – החכם; הזהרו

בכבוד אמכם; נר יהיה דלוק במקומי, שלחן יהיה ערוך

במקומו, מטה תהיה מוצעת במקומה."

ולחכמי ישראל אמר:

“אל תספדוני בעירות ואל תבטלו את החכמים מתלמוד תורה”.

"רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי

ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי; יהיה רצון שתהיה

שלום מנוחתי!"

העם התאסף על ארמון הנשיא לדעת שלומו, ובצאת נפשו יראו החכמים לגלות להעם, פּן תרבה המהומה.

בר קפרא עלה על העליה, בגדיו קרועים, ובקול בוכים צעק:

"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את

המצוקים ונשבה ארון הקודש!"

גם הכהנים התעסקו בקבורת הנשיא הקדוש.

*