רקע
יעקב לנדאו
יהודים במצרים במאה התשע עשרה

להורי, באהבה ובתודה



קיצורים

AE = Ministre des Affaires Etrangéres, Archives (Paris).

AER = Archivio Storico, Affari Esteri Roma (Roma).

AIU = Alliance Israélite Universelle, Archives (Paris).

AZdJ = Allgemeine Zeitung des Judenthums (Leipzig).

FO = Public Record Office, Foreign Office Series (London).

HUCA = Hebrew Union College Annual (Cincinnati, Ohio).


 

הקדמה    🔗

יהדות מצרים במאה הי“ט, עם שהיתה יוצרת ובעלת מעשים, לא זכתה עד עתה לחיבור מקיף, שיתארה ויעריך את פועלה. לא כן תקופותיה הקדומות, בימי הפאטמים, האיובים והממלוכים, אלו נחקרו וידועים פירסומיהם של הפרופיסורים ש”ד גויטיין, ד' איילון, א' אשתור ואחרים. רק מעט נכתב על יהודי מצרים בדורות האחרונים וכל שנכתב אינו אלא סוגיות מצומצמות בהיקפן, בעיקר על התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה1. נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא מיעוט החומר הנדפס. העתונות היהודית במצרים אף היא ברובה מן המאה העשרים. בודדים הם כתבי־העת היהודיים שראו אור במצרים לפני מלחמת העולם הראשונה ואף הם לא האריכו ימים. כדי להשלים את ידיעותינו במידת מה, יש להשתמש בעתונות היהודית שמחוץ למצרים, בייחוד ארץ־ישראל, בריטניה, צרפת וגרמניה. בספר זה נעשה נסיון למלא במקצת חלל זה. אין הוא מבוסס על עיון2 בספרים, במאמרים ובידיעות עתונאיות הנוגעות למצרים ויהודיה במאה הי"ט ועל מיצוי יצירתם החומרית והרוחנית בלבד, אלא אף על חומר בלתי ידוע אודות יהודי מצרים מתוך ארכיונים שונים, בייחוד הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, הארכיונים של משרדי החוץ בלונדון, פאריס ורומא, חברת “כל ישראל חברים” בפאריס וועד שלוחי הקהילות בלונדון3. כן נסתייעתי בכתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים ובאוסף התמונות שברשותה של גב' מזל מתילדה מוצירי.

התקופה שבה דן הספר, תחילתה חיסול שלטון הממלוכים במצרים והתחדשות חיי המדינה ועמה עלייה בפעילות היהודים, וסופה ­– מלחמת העולם הראשונה. עד תקופה זו פתוחים הארכיונים הממשלתיים למעיינים בהם; ולא זו בלבד: אחרי מלחמת העולם הראשונה התחיל פרק חדש בתולדות מצרים המודרנית ­– דור של לאומנות קיצונית, שהביאה לערעור קיומן4 של הקהילות היהודיות בארץ. עניין זה הינו נושא הראוי לחיבור בפני עצמו. אין החומר על יהודי מצרים במאות הי"ט והעשרים שלם, כל עוד לא נפתחו בפני החוקרים גם הארכיונים המצריים והעותמאניים בשלימותם. מכאן שאופי החומר וכמותו קבעו לעתים בהכרח את אורך הפרקים השונים. יחד עם זאת, נעשה מאמץ להעלות תמונה אחידה ככל האפשר של הנושא על־פי המקורות שבידינו. מקורות אלה הם בסיס עיקרי לעבודה זו וכוונתם להאירה באור נוסף ובלתי אמצעי. מרביתם הועתקו מן הארכיונים שהוזכרו לעיל. מקצתם קטעים מעתונים או תיאורים מודפסים אחרים של בני הזמן ההוא, שלא ניתנה הדעת עליהם או שהם נדירים ביותר.

תודתי נתונה לד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן־צבי באוניברסיטה העברית, על טרחתו בהבאת ספר זה לדפוס; לפרופ' ברנרד לואיס מאוניברסיטת לונדון, שהעניק לי מספרייתו הפרטית חיבורים אחדים שיש בהם נגיעה ליהודי אלכסנדריה; לפקידי הארכיונים ועובדי הספריות השונות שבהם חיפשתי חומר, שהתעניינו בעבודתי והשיאוני עצות נכונות. פרופ' ג' בר ופרופ' ח' ביינארט קראו חלקים מכתב־היד והעירוני כמה הערות. מר י' טובי סייע בעריכה הלשונית של הספר. יעמדו כולם על הברכה.


 

פרק ראשון: מספריהם, משלוח ידם והיחסים עם שכניהם    🔗

בימי שלטון הממלוכים, היו היהודים נתונים לשרירות לבם של השליטים המקומיים, שהתעמרו בהם וגזלו את רכושם; בימי מוחמד עלי (1802­–1849) ויותר מכך בימי יורשיו, התייצב מעמדם. היו לחוצים, אבל שלטון החוק הגן עליהם ועל רכושם. הבטחון האישי והחומרי העלה את מספרם של היהודים ושינויים חלו במשלחי־ידם.


מספרי היהודים    🔗

גידולם המספרי היה בכלל גידולה של אוכלוסיית מצרים מהגירת זרים (מסיבות כלכליות) ומשיפור התנאים הסניטאריים. בין המהגרים היה אחוז ניכר של יהודים. מספרם אינו ידוע, כשם שאין בידינו ידיעות דימוגראפיות מהימנות על מצרים בכללותה עד לסוף המאה הי“ט, משהוחל, בהדרכת השלטונות הבריטיים ובהשגחתם, בעריכת מפקדי אוכלוסייה. אנו נזקקים, איפוא, לעדויות מקומיות או של תיירים זרים, שדבריהם אינם תמיד מוסמכים. אלה סומכים על כתבי קודמיהם, על שמועות או על אומדנים הרחוקים מן האמת. במחצית הראשונה של המאה הי”ט נע מספר היהודים במצרים מסביב לשבעת אלפים. כך מוסרים לנו מקורות מקומיים מראשית המאה5 והערכותיהם מתאשרות על־ידי מלומדים במצרים באותה תקופה. אדוארד וויליאם ליין, מזרחן בריטי שבילה שנים רבות במצרים, אמד את מספרם, בשנת 1834 לערך, ב5,000 (מתוך אוכלוסייה של כשני מיליון)6. זמן קצר אחר־כך, סמוך לשנת 1840, נאמד מספרם ב־7,000 על־ידי קלוֹט־בי, אותו רופא צרפתי אשר פעל רבות לשיפור ההיגיינה הציבורית במצרים בימי שלטונו של מוחמד עלי7. יתכן, כי ההפרש הוא בגלל כך, שקלוט כלל בין 7,000 היהודים גם 1,200 קראים8 ואילו ליין לא הביאם במנין זה; ואפשר שהחל מספרם לגדול9. יעקב ספיר מעריך מספרם כדי 6,000 עד 7,00010. בנימין השני שעבר באותה עת במצרים ציין, שבקהיר ובאלכסנדריה ישבו כ1,500 משפחות11, ואנו יודעים שרק משפחות בודדות נמצאו מחוץ למקומות אלה, היינו הערכה דומה לזו של ספיר. בסקירה על יהדות העולם בשנת 1861, אמד עתון יהודי בריטי את מספר יהודי מצרים ב10,000 בקירוב12; ואילו התייר הצרפתי ג’ליון־דאנגלאר (ספטמבר 1867) ­– 8,000–7,00013. אפרים דיינארד (1880­–1881) כותב 50,00014, ומספר קטן בהרבה, 30,000 נפש, אנו מוצאים בספרו של פוגט15 והוא כנראה קרוב יותר למציאות. מספר זה חוזר שנים מעטות אחר־כך ברשימות התיירים תיאודור נוימאן בשנת 189216 ופון פירקס שנתיים לאחר מכן17.

הרדיפות באירופה המזרחית ובארצות המזרח, בייחוד מארוקו, ויותר מכך תופעת ההגירה הכללית הגדולה של זרים למצרים, הביאו יהודים הרבה למדינה זו. בשנת 1858 הותר לזרים לרכוש קרקעות. מעתה נפתחו השערים בפני הזרים להשקיע כספים במצרים. בעלי הון זרים נמשכו למצרים בימי שלטונו של אסמאעיל (1863­–1879), עקב השפע הכלכלי ועקב כדאיות ההשקעות והצורך בידים עובדות שיצרם שפע זה. מספר היהודים לא היה קטן. האומדנים שהובאו לעיל, מראים עלייה ניכרת במספרם בשליש האחרון של המאה הי"ט. במפקד המסודר הראשון, שנעשה בשנת 1882, נמצא כי היו במצרים 90,886 זרים, בתוך אוכלוסייה של 9,806,381 תושבים. ברם, דתם של התושבים לא נבדקה במפקד זה, ולא כל היהודים היו נתינים זרים. מה שאין כן המפקדים משנת 1897 ואילך, שנעשו בפיקוח בריטי כל עשר שנים18.


הדת 1897 1907 גידול באחוז 1917 גידול באחוז
מוסלמים 8,977,702 10,269,445 14.3 11,623,745 13.1
קופטים 609,511 706,322 15.8 834,474 18.1
נוצרים אחרים 121,724 175,370 44.0 191,641 9.2
יהודים 25,200 38,635 53.3 59,581 54.2
ס"ה 9,734,137 11,189,772 14.9 12,709,441 13.5

הגידול היחסי במספר היהודים בשנים 1897­–1917 לא היה גדול מן הממוצע של הגידול היחסי בלבד, אלא אף משל יתר העדות בתוך מצרים. גידול זה מתפרש לא רק בחלוקה שקולה של גברים ונשים (מחצית־מחצית בקירוב, בקרב היהודים19) ובירידה מתונה בפוליגמיה בקרב המוסלמים, אלא בעיקר בהגירת יהודים רבים למצרים.

בסוף המאה הי“ח היו בקהיר כ3,000 יהודים20. מספר זה נשתנה רק מעט בשליש הראשון של המאה הי”ט. ליין ציין21, כי רוב היהודים, כ4,000־3,000, חיים בקהיר. דעה זו הביע אף קלוט22. תיירים שונים באמצע המאה הי“ט, העריכו גם הם את מספר יהודי קהיר ב3,000 נפש23. האוכלוסייה היהודית באלכסנדריה, אשר מנתה כנראה רק מאות אחדות בראשית המאה הי”ט24, התפתחה גם היא והגיעה, באמצע המאה, לאלפיים בקירוב25. רוב היהודים במצרים התרכז בהדרגה בשתי ערים אלו. ברור, איפוא, שהמספר 3,000 נפש בשנת 188026 קטן בהרבה מן המספר הממשי. אף דיינארד אינו מדייק באומדו בשנות 1880­–1881 את מספר היהודים באלכסנדריה ב25,000 ובקהיר 15,00027. הערכתו תואמת כלשהו את השערתו של מוקאטה (1888) שבכל מצרים היו כשלושים אלף28. קרובה יותר למציאות היא הערכתו של הקונסול הבריטי בקהיר, רפאל בּוֹרג אשר מתוך היכרותו את קהיר, אמד את מספרם בשנת 1890 כדי 8,000־7,000 נפש29. הדבר מתאשר גם מתוך נתוני המפקדים המוסמכים משנות 1897 ואילך, המחלקים את יהודי מצרים מבחינת מקום יישובם כדלהלן30:

היישוב 1897 1907 1917
קהיר 8,819 20,281 29,207
אלכסנדריה 9,831 14,475 24,858
טנטא 883 1,104 1,183
פורט סעיד 400 378 594
מנצורה 508 522 586
סואץ 120 74 157
אסמאעיליה 39 11 95
אחרים 4,600 1,790 2,901
סה"כ 25,200 38,635 59,581

היהודים היו מרוכזים ברובם ביישובים עירוניים, ובייחוד באלכסנדריה ובקהיר. ריכוזם זה גדל והלך בסוף המאה הי"ט ועוד יותר בראשית המאה העשרים, עד למלחמת העולם הראשונה. דוגמה מאלפת לכך תשמש העובדה שר' אליהו חזן, הרב הראשי במצרים, שסייר בשנת 1908 במצרים העילית, מצא אך יהודים מעטים בעיירות ובכפרים. רק משפחות ספורות היו בכל יישוב: בלוּכּסוֹר, שתי משפחות יהודיות; באסואן, חמש משפחות; בעיירות אחרות ­– פיוּם, מיניא, ועוד, כמספר הזה31. הסיבה לכך כפולה: ראשית, יהודים אשר באו להשתקע במצרים לרוב נשארו בתחנתם הראשונה32, בנמל אלכסנדריה; שנית, אופיים המיוחד של משלחי־היד של רוב יהודי מצרים חייב התיישבות בעיר.


משלחי־היד של היהודים    🔗

יהודי מצרים בעת החדשה עסקו כמעט בכל שטח משטחי החיים. רבות העדויות על משלחי־היד שלהם, אך בדרך כלל אינן מוסמכות. כל שהזכיר דבר על כך לא הזכיר אלא עיסוקם של היהודים שעמם בא במגע, כלומר, סוחרים שיש לזרים עסק עמהם. סידני מונטגיו סמואל מלונדון, שביקר במצרים בשנת 1879, כתב, שכמעט לא נשמע במצרים על משרת או פועל יהודי: “בני עמנו מצויינים גם כאן בתיעוב עבודת כפיים קשה; מבכרים הם להרוויח את פרנסתם בראשיהם משבידיהם”33. ודברים אלה נכונים לגבי כל המאה הי"ט.

כבר בסוף המאה הי“ח, ועוד יותר במשך המאה הי”ט, יצא שמם של יהודי מצרים כבעלי ממון, חלפנים, מלווים בריבית ועוסקים במשכונות34. אמת, יהודים לא מעטים עסקו בענייני כספים, אולם מעטים בלבד היו בעלי ממון רב. מזמן לזמן הוטלו עליהם מיסים מיוחדים, ואפשר משום שחשבו שעושרם יספיק. דבריו של ליין, ששהה במצרים בשנים 1825­–1835, בנידון זה35, מתארים למעשה את מצב היהודים באופן הנכון: רבים הם העניים המתפרנסים מן הציבור, יש גם “בנקאים ומלווים בריבית; מהם חלפנים הנחשבים לישרים ביותר ומהם צורפי זהב או כסף; ואילו מקצתם עוסקים במסחר קמעוני או במכירת פירות, ועוד. מעטים, מן העשירים עוסקים במסחר סיטונאי”. קלוט36 מתאר גם הוא את עיסוקיהם ומגדירם יפה כ“העיסוקים הדורשים את הפעילות הרבה ביותר ואשר רווחיהם הם הקשים והמסוכנים ביותר”. כסמך לדבריו נוכל לציין, כי אכן היו בסמוך לשהותו במצרים מקרים של רציחת רוכלים יהודים או שדידת סחורותיהם. כך למשל נרצחו ונשדדו שני רוכלים יהודיים בדרכם מקהיר לדמייאט37, בסוף שנת 1848. בשנת 1876 או בסמוך לה, החרימו השלטונות זהבם של צורפי זהב יהודים, ובלחץ קונסולים זרים הוחזר להם38. אף בימי השלטון הבריטי היו צורפי זהב וכסף יהודים שסובבו בכפרים מועדים לרצח ושוד, כפי שאירע למשל בשנת 189439. הסחר האירופי היה בידי נוצרים ויהודים מעטים עסקו בו. ליהודים היו חנויות בבאזארים שבערים הגדולות40. לדברי בנימין השני41, היה רוב המסחר הקמעוני של יהודי מצרים בפירות, בייחוד תמרים, בטבק, בכותנה, במשי ובבדים42 ויותר מאוחר ­– גם בסוכר43. במחצית השניה של המאה, הירבו היהודים לעסוק בתיווך.

עם גידול מספר התיירים במצרים, חדרו היהודים במידה גדלה והולכת לסחר העתיקות והמוצרים הדרושים לתיירים, בתחילה בקהיר ואחר־כך גם מחוצה לה, כולל יבוא ויצוא44. התפתחות ענף התיירות עודדה אף את התפתחותו של ענף החלפנות. בסוף שלטונו של הח’דיו סעיד (1854­–1863), שומעים אנו על מינויו של יהודי עשיר, יעקב קטאווי, לראש החלפנים המצרים45. קטאווי היה לפני כן פעיל בחכירת המכסים במצרים ואחרי מינויו נחשב לבנקאי חשוב. מתוך פניות שונות אל הקונסוליה הבריטית46 באותה תקופה, ידוע אף על צבּעי משי יהודים בקהיר. באלכסנדריה חיו טוֹוי משי יהודים47. היו יהודים שעסקו במלאכות אחרות, לרוב מלאכות קלות48 (כגון חייטות וגילגול סיגריות49), וללא זיקה לתעשייה. היהודים עסקו גם במלאכות הקשורות לצורכי הקהילה, כגון שוחטות וקצבות50. במחצית השניה של המאה הי“ט, בעקבות התפשטות החינוך בין ילדי היהודים51, נטשו היהודים מספר עיסוקים. אין כמעט למצוא ביניהם אופים ובוודאי לא משרתים וכובסות52. מאידך, גדל מספר הפקידים בין צעירי היהודים בחברות מסחריות מקומיות וזרות ואף בפקידוּת הקונסולארית53 ובפקידות המצרית המקומית, כגון בצמרת משרד הכספים (יוליוס בּלוּם, המזכיר הכללי של המיניסטריון, 1878; זליגמן, ראש המזכירוּת במיניסטריון זה, 1883)54 או פקידות בכירה במיניסטריון זה ואחרים (וויקטור הררי, אפרים עאדה, מארק חיים בּיאלוס)55. דומה כי ליהודים לא היה חלק בהקמתם של מפעלי התעשייה הראשונים במצרים בימי אסמאעיל יורשו של סעיד, אך השקיעו אחר־כך כספים במפעלים אלה. בשנות השמונים של המאה הי”ט, היתה מועטת ביותר השתתפותם הפעילה של היהודים בתנועה הלאומית המצרית56; בנקאים יהודים מצריים בני חסות זרה עמדו בקשר עם החוגים הלאומיים במצרים ואולי תמכו בהם בכסף57.

סמוך לסוף המאה הי“ט עלה מספרם של הבנקאים היהודים וגדלה חשיבותם58. עלה חלקם בין הרופאים (מהם מומחים נודעים59), עורכי הדין60, האגרונומים61 ובעלי מקצועות חפשיים אחרים. בצד האינטליגנציה בעלת נטיות מערב־אירופיות, ובצד הפקידים, הסוחרים, בעלי המלאכה62 והרוכלים63, התפתחה בהדרגה, מסוף המאה הי”ט ואילך, שכבה של אנשי עסקים, אשר בממונם, בחריצותם, ובקשריהם תרמו תרומה ניכרת לכלכלתה של מצרים ולסחרה. הדין וחשבון השנתי של הלורד קרוֹמר, הקונסול הכללי הבריטי במצרים (1905), מציין שמקצוע החייטוּת (וחלק ניכר מסחר הבדים) היה ברובו בידי יהודים, והיוונים והארמנים שלטו על ענף הסנדלרות. ברם, דין וחשבון זה מבליט את פעילות התיירים ואנשי העסק הזרים, ובתוך כך המיעוטים, בכלכלה המצרית. לדברי קרומר ניתן להוסיף, כי בשעה שהיהודים הצליחו בעסקיהם בערים, הרי שלטו בני המיעוט היווני על עסקי הכספים (כולל הלוואות בריבית) ברבים מכפרי הארץ64. היהודים המשיכו לעסוק במסחר הזעיר, אבל חדרו לתחום המסחר הסיטונאי במצרים ומחוצה לה. רבים מבתי המסחר היהודיים במצרים פנו בראשית המאה העשרים בהדרגה לחוג לקוחות אמיד ובררן65, הם העניקו אשראי נוח ועשו לפיתוח הבנקאות, המסחר והתעשיות, בייחוד תעשיות הסוכר, הכותנה, הפחם והרכבות66. בין עשירי היהודים היו תעשיינים. קטאווי ודי־מנשה יסדו מפעלים לסוכר בחלואן (נזכרו בשנת 188967); מנדלבאום והורוביץ הקימו בתי חרושת לסיגריות סמוך לאלכסנדריה בשנת 190168. בראשית המאה העשרים גדל מספר היהודים, בייחוד ממשפחות קטאווי, הררי, רוֹלוֹ, עאדה, מוצירי וסוּארס, בהנהלות החברות המצריות הגדולות, כגון חברת כּוּם אוֹמבּוֹ69, שטיפלו בעיבוד שטחי אדמה גדולים70. בודדים מבני משפחות אלו היו בעלי משקל פינאנסי או מקצועי עוד לפני כן71, אף מאמצע המאה הי"ט72.

סמוך לסוף המאה נכנסו יהודים בתנופה ובמספר רב לעולם העסקים הגדולים. בכך יש משום חידוש לגבי משלחי־היד של היהודים במצרים. במשך רוב המאה הי“ט היו מעטים בלבד בעלי ממון רב כדי לקחת חלק פעיל בבנקאות. כל שהיתה ליהודים יד בעסקים בנקאיים גדולים, היה הדבר קשור לעסקיהן של חברות בנקאיות יהודיות מאירופה ששלוחותיהן פעלו במצרים73. השפע הכלכלי בסוף המאה הי”ט כבש ליהודים במצרים עמדות מפתח בהנהלות הבנקים השונים, כולל הבנק האנגלי־המצרי, הבנק החקלאי, הבנק הלאומי למשכנתאות ובנק מצר74, בהנהלת חברות להשקעות ועסקים שגם להן אופי של בנקים (כגון Crédit Foncier d’Égypte)75. ובחברות מסחריות, שהיו מן הראשונות שהידקו קשרי המסחר בין חברות מקומיות לבין ארצות חוץ76. כדוגמה להשפעת היהודים על החיים הפינאנסיים בקהיר ולמעמדם בכלכלה בכלל, יכולים לשמש דברי טריידל77 שנאמרו בשנת 1906: “בימים נוראים סגורים בית המכס, הבורסה, וכל הבנקים החשובים וגם המוסד הכנסייתי “קרדיט ליוֹנֶה”78. אחת התוצאות העיקריות של השפע היתה עליית מחירים ניכרת במחירי הקרקעות העירוניים, בגובה שכר הדירה ובמחירי המזון, והיא הביאה להתעשרות בעלי הנכסים ולהחמרת מצבם של מעוטי היכולת. בן־ציון טראגאן, משכיל יהודי שהיה הסופר המצרי של “ההשקפה”, עתונו של אליעזר בן־יהודה, כתב בר”ח סיוון תרס"ו: “לרגלי הגירה זו עולה שכירות הבתים. גם צרכי אכל נפש נתיקרו מאד בזמן האחרון, וכן בעלי מלאכה העניים וכמו כן אותם הרוכלים הסובבים כל היום למכור את סחורותיהם, בקשי גדול יעלה בידם לשלם שכר דירתם, כמעט מחצית או שליש ממשכורתם עליהם להפריש לתשלום שכר הדירה. אפס כי בשעה שדלוּת העניים מתרבה, הנה הונם של העשירים יגדל מיום ליום…”79. יש בכך עדות להגדלת הפער הכלכלי, ולהסתמנותה של מתיחות חברתית ניכרת בקרב יהודי מצרים, כשמקצת עשירים חדשים עשו ממונם מתיווך בעסקי קרקעות או מבנין בתים80.

גיוון התעסקויותיהם של היהודים, החל בסוף המאה הי"ט, לא שינה את אופי הכלכלה היהודית. רובם הגדול המשיך לעסוק במלאכה ובמסחר81, כולל מנהלי חשבונות או סוכנים בבנקים ובבתי עסק. מכאן, שבעת משבר רציני בבורסה, כפי שאירע בשנת 1907, נפגעו יהודים רבים, עשירים כעניים, מירידת שערי המניות וניירות הערך. מובן שדווקא בעלי האמצעים הדלים נפגעו קשות. חלקם איבד חסכונותיו וחלקם את פרנסתו (רבים פוטרו מעבודתם עקב פשיטות הרגל של בנקים ובתי עסק)82. אך גם לאחר מכן, במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, היו יהודים רבים קשורים לעסקי הבורסה ואף היו בה בעלי השפעה ניכרת83.


היהודים ושכניהם    🔗

חלוקתם הדימוגראפית של יהודי מצרים בין יישובים עירוניים ושאינם עירוניים, התעסקותם במשלחי־יד הקרובים למסחר ובפקידות (ומאוחר יותר אף במקצועות חופשיים), היו פועל יוצר של מצבם הנחות מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית. הם נאבקו באופן מתמיד על קיומם84 וניסו להיחלץ מתנאי הנחיתות במרחב עויין. במאה הי"ט פסק בהדרגה הלחץ החברתי המיוחד שפגע ברכושם ולעתים גם בגופם. הם הפכו לחלק מהמון רב של מיעוטים זרים, ומצבם דמה יותר ויותר למצב שכניהם הן מבחינת הרעת תנאי החיים והן מבחינת הטבתם. בימי השלטון הבריטי במצרים, משנת 1882 ואילך, הוכרו היהודים בפני החוק כשווי זכויות לשאר התושבים. לא כן היה הדבר במעמדם החברתי־הכלכלי, שכן רוב בני סביבתם ראו אותם כנחותים מהם. חוץ מענין השוני שבדת, נוסף יחס של זילזול בחסרי מולדת אשר אף מדינה לא תבעה את עלבונם. אפשר תרמה לכך במקצת גם העובדה, שהיהודים לא שירתו בצבא85 אלא במקרים נדירים ביותר86. כנראה שילמו כופר לשלטונות מצרים, תמורת שיחרורם מהצבא87. ליחס זילזול זה היו שותפים גם הקופטים, בני הגדולה שבכנסיות הנוצריות במצרים.

קופטים רבים שנאו יהודים, העליבו אותם ואף מנעום מלהתקרב אל בתי התפילה הקופטיים88. לכך תרמה התחרות הכלכלית בין היהודים והקופטים, שכתושבי ערים התעסקו בענפים מקבילים או אף זהים, כעסקי ממון שונים ובעיקר בנקאות והלוואה בריבית ואף פקידות. ברם, עמדתם של המוסלמים, שהיו הרוב המכריע של תושבי הארץ, קבעה יחס הסביבה ליהודים. הרבה מיחסם של המוסלמים כלפי היהודים, בייחוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט, נקבע לפי דוגמת השלטון. לא במהרה נטש השלטון מדיניותם המסורתית של הממלוכּים והשלטונות העותמאניים בעשיקת היהודים, דיכויים והשפלתם89. בראשית המאה הי”ט, נאסרו יהודים לא פעם, ורק אחרי תשלום מס גבוה שוחררו90. כאשר אבראהים פאשא, בנו ויד ימינו של מוחמד עלי, נזקק בשנת 1803 לשלם את משכורותיהם של חייליו האלבניים, הטיל מס כבד על יהודי מצרים91, בכלל המיעוטים. מוחמד עלי עצמו, במשך שנות שלטונו הרבות, לחץ את היהודים, כנתיניו האחרים וחייבם לשלם מס לקופתו. הלחץ היה כה חזק עד שמשה מונטיפיורי ראה צורך לעצמו להתערב בדבר92. בכך חיקו אבראהים ומוחמד עלי את הצרפתים, אשר בעת שלטונם הקצר במצרים הטילו בה מס לפי העדוֹת (היהודים חוייבו אז לשלם 30,000 פראנק מתוך סכום כולל של 1,270,000)93.

מדיניות מסים אחידה הקיפה את היהודים והמיעוטים הנוצריים, שהמשיכו לשלם בימי מוחמד עלי את הגִ’זיה מוטלת על לא מוסלמים94. ישנם סימנים לכך שיורשיהם של מוחמד עלי ואבראהים נקטו במדיניות דומה. כך למשל וויתר סעיד מושל מצרים לנוצרים וליהודים על תשלום הג’זיה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון (1854), כנראה לכבוד המאורע95. אף־על־פי־כן כשהיה זקוק לכסף הכביד את נטל המיסים על כלל התושבים והיהודים בכלל זה96. לעתים נדירות נהנו היהודים, כעדות דתיות אחרות, ממענקים כספיים. כך קיבלו 15,000 פיאסטרים (150 לירות), מתוך מענק כולל של 900,000 פיאסטרים שציווה הסולטאן העותמאני עבדול־עזיז לחלק בין כל העדות הדתיות, בתום ביקורו במצרים בשנת 186397. ליין, ששהה במצרים בשנות 1825­–1835, תיאר לראשונה בפירוט את מצב היהודים98. לדבריו, "המוסלמים, בדרך כלל, בזים ומתעבים ביותר את היהודים שעליהם נאמר, כי הם שונאים יותר מכל עם אחר את המוסלמים ואת דת האיסלאם… המוסלמים רגילים לומר: פלוני שונא אותי בשנאת היהודים. אין להתפלא, איפוא, כי המוסלמים עויינים את היהודים הרבה יותר מן הנוצרים. עד לזמן האחרון שכיח היה לדחוק אותם ברחובות קהיר, ואפילו להכותם אך ורק בגלל עוברם לימינו של מוסלם. עכשיו מדוכאים הם פחות, אך עדיין אין הם מעיזים לפלוֹט מילת עלבון כלפי הערבי או התורכי הנקלה ביותר, כאשר זה מגדף אותם או מכה אותם על לא דבר, שכן רבים היהודים שהוצאו להורג על סמך האשמה כוזבת ונרשעת של ביטוי מילת עלבון כלפי הקוראן או הנביא (מוחמד). חזיון נפוץ הוא שערבי המחרף את חמורו והמכנהו בכינויי גנאי שונים, מסיים בכך שהוא מכנה את בהמתו ‘יהודי’ ".

דור אחד לאחר ליין וקלוֹט99, מספר מוֹריץ ליוּטקה על יחס דומה ליהודים, ואלה דבריו100: “הם נמצאים בחייהם ובעיסוקיהם בלחץ חזק ונוקשה של דעת קהל העויינת אותם מאוד. אין המוסלם חדור שנאה לשום אמונה דתית אחרת כמו ליהדות… גם עתה, אחרי שפסקו כל סוגי הדיכוי מטעם המדינה, בעת גילוי סובלנות כה רבה כלפי התושבים הנוצריים, עדיין קיימת בקרב ההמון הערבי אותה שנאה בזוייה כלפי היהודים. דבר שכיח הוא, למשל, כי שני ערבים המגדפים איש את רעהו, מכנים זה את זה ‘אבּן יהודי’ כקלף אחרון… יש לציין כי במקרים אלה יודעים הם לבטא את המילה ‘יהודי’ בנעימת רוגז ובוז שאין לחקותה”.

מוטיבים אלה חוזרים ונשנים. מעניין כי גם הפלאחים, אותם איכרים מצריים (כמעט כולם מוסלמים), שבוודאי לא הכירו מקרוב יהודים רבים, היו שותפים לרגש האיבה כלפי היהודים101. עוד נראה, כי תוצאות יחס איבה זה היו הסתה, רדיפות ופגיעות גופניות. חשוב לזכור, כי איבה זו, גם אם גרמה לפגיעות גופניות ממש, כבשנת 1882, גררה אחריה בעיקר אווירה של חוסר בטחון. במאי אותה שנה, בלא סיבה סבירה לחששות, נמלטו עשירים יהודים מקהיר לאלכסנדריה ובעקבותיהם יהודים אחרים. אחר־כך ברחו גם מאלכסנדריה102. יהודים רבים היו עניים וחסרי כל. לעתים, נאלצו לפנות בבקשת עזרה כספית לאחיהם שמעבר לים. בשנת 1844 פנו יהודי קהיר בבקשת עזרה אל וועד שלוחי הקהילות בלונדון103. פנייה דומה היתה בשנת 1882, כאשר אלפיים מיהודי אלכסנדריה נשארו בחוסר כל ואחרים מיהודי מצרים ברחו למאלטה בגלל המהומות שפרצו נגד הזרים104.

מעדויות שונות נראה, שיהודי מצרים נקטו במדיניותם המסורתית של בני מיעוטים במזרח המוסלמי החוסים בצל שלטון עריץ והתראו כעניים. כמעט כל התיירים תמימי דעים בענין זה. לדבריהם, רובע המגורים היהודי, בייחוד בקהיר, צפוף, צר, מלוכלך105 ונראה עני. בתי היהודים, אף של האמידים שבהם, מעוטי חלונות ונראים כבתי עניים. יהודים רבים לבושים בפשטות וברישול בגדים בלויים ומלוכלכים כמתוך עוני, בכוונה להידמות לבני סביבתם המוסלמים. הגברים חבשו את התרבוש והנשים התכסו בצעיף106. בתקופה יותר מאוחרת החלו יהודים ללבוש בגדים אירופיים107. מהלל העדני ציין בזכרונותיו, כי אף יהודים תימנים שהתיישבו במצרים היו דומים בלבושם ובהתנהגותם לבני מצרים האחרים, עקב נישואיהם עם יהודיות שלא מבנות תימן108. כלומר, היה נסיון מצד היהודים לא להתבלט ולהסתיר את עושרם ונכסיהם109 כדי לא לעורר קנאת הסביבה העויינת.

אף־על־פי־כן לא נראו פושטי־יד ברחובות הרובע היהודי בקהיר, להבדיל מאיזורי העיר האחרים110. היו מקרים מעטים במחצית השניה של המאה הי"ט, שיהודים, כנראה מבני ליוורנו, התרברבו111 בלבושם והליכותיהם. אך החשש והזהירות היו כמעט נחלת הכל, אפילו במאה העשרים, וחזרו ונתעוררו פעם בפעם בגלל ההסתה בעתונות המקומית וחילול בתי קברות יהודיים112. דומה, שרצונם לחקות את שליטי הארץ, הבריטיים ואחר־כך המצריים, נבע גם מכך.


החסות הזרה    🔗

כדי להבטיח עצמם מפני פגיעה שרירותית, השתדלו יהודים רבים להשיג נתינות זרה או לפחות חסות זרה, נוסף להסתרת רכושם וממונם. משטר הקאפיטוּלאציות היה נהוג אז במצרים, כבשאר חלקי האימפריה העותמאנית. במשטר זה נהנו נתינים (בלשון הדיפלומטיה הצרפתית דאז (sujets) או בני חסות (protégés) של מדינות זרות מסויימות מזכויות וערובות מיוחדות. אסור היה לשלטונות לפגוע בהם, לאוסרם, לגייסם לעבודת הצבא ולהחרים את רכושם ללא הסכמת נציג המדינה הזרה במקום. בכמה מקרים העניקה להם המדינה הזרה תמיכה משפטית. למעשה, היו זכויות אלו בעלות משמעות רבה יותר מכפי שנתכוונו לכך בתחילה, משום שהשלטונות המקומיים חששו לרוב לפגוע בכל דרך שהיא בנתינים או בבני חסות זרה, ביודעם שנציג המדינה הזרה ימחה על כך בחריפות או אף ידרוש פיצויים לנפגעים והענשת הפוגעים.

הנהנים מהחסות הזרה היו בדרך כלל אזרחי חוץ או יוצאי חלציהם. יהודים ולא יהודים ניסו להשיג מעמד של נתיני חוץ או בעלי חסות זרה, אך לא תמיד עלתה בידיהם. כמעט שלא היתה משפחה יהודית במצרים שראשיה לא היו נתינים זרים113. השלטונות המצריים התנגדו לכך, שנתין עותמאני יקבל נתינות אחרת, הן מפני שלא חפצו מבחינה עקרונית בהרחבת התחולה של הקאפיטולאציות, והן מפני שחששו ליצירת אפשרויות נוספות לחיכוכים עם נציגי מדינות זרות. עוד בסוף ימיו של מוחמד עלי, פרצו סכסוכים על רקע זה בינו ובין בנו אבראהים פאשא לבין הקונסולים הזרים114. למרות עמדתם של השלטונות המצריים, גדל והלך מספר בעלי הנתינות או החסות הזרה, בייחוד במחצית השניה של המאה הי"ט. הסיבה העיקרית לכך היתה ההגירה הגדולה של זרים באותה תקופה.

בתחילה, העניקה נציגות אוסטריה־הונגריה חסות ביד נדיבה, וכפי שנראה להלן, כך הוקמה והתפתחה הקהילה האשכנזית במצרים. אליה זו היה קוץ בה, שכן יהודי אלכסנדריה נתקפו בבהלה כאשר קרא הקונסול האוסטרי־ההונגרי לנתיניו להתגייס לצבא האוסטרי בימי המלחמה באיטליה115. אין בידינו פרטים רבים על יחסן של הנציגויות האחרות. על כל פנים הרושם המתקבל הוא, כי הנציגות הצרפתית היתה נוחה יותר, בייחוד לגבי יהודים שהתיימרו להיות מיוצאי אלג’יריה או מצאצאיהם116, ללא התחשבות במצבם הכלכלי והחברתי. הקונסוליות הבריטיות במצרים הקפידו הרבה יותר בענין זה. פקידי הקונסוליות בדקו היטב עדויותיהם של יהודים רבים על עצמם שכאילו מוצאם מהודו, מגיברלטאר, ממאלטה, או מארץ אחרת בעלת שלטון בריטי. כך למשל ניהלו בשנת 1846 הרשויות הבריטיות חליפת מכתבים ארוכה עם יהודי בשם לאון נחמייאש117; בשנת 1856 עם קבוצת יהודים גדולה שבראשה עמד יצחק הררי118; בשנת 1874 עם חיים, שלמה ויוסף לוי119, ועוד. לא ייפלא, איפוא, אם במפקד פנימי שנערך במשרדי הקונסוליה הבריטית בקהיר בשנת 1856, נמצא כי היו רשומים בה רק 48 יהודים מקהיר וסביבותיה120. מספר זה זעום בהשוואה למספר החפצים בחסות הבריטית.

הביטחון היחסי לנפש ורכוש בימי שלטון הבריטים לעומת התקופה שלפניו, לא מנע מרבים, ויהודים בכללם, ליהנות מחסות זרה, ספק מתוך הרגל ספק מתוך חשש לאשר יקרה משיפקע שלטון הבריטים בארץ. במקרים נדירים ניצלו היהודים את החסות הזרה על מנת שבית הדין של הקהילה לא יוכל לכפות עליהם את החלטותיו121. מסוף המאה הי“ט ואילך, הצטמצמה החסות לעניינים של כבוד ויוקרה. קונסול אוסטריה־הונגריה השתתף בחנוכת בית ספר חדש של הקהילה באלכסנדריה122, ואילו נכבדי קהילה זו הוזמנו לחגיגת יובלו של הקיסר פראנץ־יוזף123. ממפקד האוכלוסייה בשנת 1897 מתברר, שאף־על־פי שהחסות הזרה התרוקנה מתוכנה, כמחצית מיהודי מצרים היו נתינים זרים, 12,507 מתוך 25,200124, ייתכן בגלל ההגירה הזרה הגדולה בשליש האחרון של המאה הי”ט. במשך המאה העשרים השתנה יחסם של היהודים לענין זה במשהו והסתפקו בנתינות מקומית. על כל פנים גדול היה כוחו של ההרגל, וזכר רדיפת חסרי החסות הזרה בעבר. בשנת 1901 פנתה האגודה הציונית בר כוכבא אל הועד הפועל הציוני בווינה בשאלה125 אם על האגודה לבקש חסות בריטית או איטלקית. בגלל כך היו עדיין, בשנת 1917, 34,601 נתינים זרים מבין 59,581 יהודי מצרים126. שינוי מהותי חל רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מצרים השיגה את עצמאותה, ורוב יהודיה לא חפצו להבליט את זרותם, מלבד אלה שכבר היתה להם נתינות זרה.

הלאומנים המצריים ראו זאת בעין רעה127. עמדתם מובנת לאור המספרים הגבוהים של יהודים בעלי אזרחות או נתינות זרה במצרים: 31,230 מתוך 63,550 יהודים בשנת 1927, ו22,653 מתוך 62,953 יהודים בשנת 1937128. היינו, בשנת 1927 היו עדיין כמחצית יהודי מצרים אזרחים או נתינים זרים, ורק בשנת 1937 ירד לכדי שליש.


העדות היהודיות והיחסים ביניהן    🔗

השלטונות העותמאניים לא מנעו את ההגירה ברחבי האימפריה, ויהודים מעיראק ומארצות אחרות היגרו למצרים129 שהממשל בה היה טוב ממקומות אחרים. אלה באו טפין טפין, גל ההגירה הראשון, שהשאיר רישומו, היה מאיטליה, מקורפו, מחופי יוון, ומאיי הארכיפלאג האגאי, אשר שמרו על נתינותם האיטלקית, שנים או שלושה דורות. יהודי ליוורנו הביאו אתם את מנהגיהם ואירגנו את קהילתם ותפילתם על־פי מנהגי העיר ליוורנו. אליהם הצטרפו יהודים רבים אחרים ממוצא איטלקי או שלשונם היתה איטלקית. תהליך ההגירה החל כנראה בשנת 1821, עם מלחמת יוון־תורכיה130. מספר המהגרים היה גדול במיוחד סמוך לשנת 1840, כאשר מוחמד עלי עודד יהודים אלה לבוא למצרים, לבין שנת 1854, כאשר התגבשו היהודים האיטלקים באלכסנדריה לקהילה מאורגנת אחת131. על גידולם המספרי של יוצאי איטליה במצרים ניתן ללמוד גם מדברי בנימין השני132 שמצא באלכסנדריה, באמצע המאה הי"ט 150 משפחות יהודים איטלקים, חוץ מ500 משפחות יהודים מקומיים. בקהיר מצא מאתיים משפחות יהודים איטלקים. אמנם נראה כי לא כל אלה היו יהודים בני איטליה או בני התרבות האיטלקית. יש סימנים לכך, כי היהודים שאינם ילידי מצרים או הארצות המוסלמיות הסמוכות לה נקראו אז איטלקים. היהודים “האיטלקים” דיברו בדרך כלל איטלקית או לאדינו ולעתים צרפתית. לרוב היתה רמתם התרבותית גבוהה מזו של היהודים בני המקום שדיברו בייחוד ערבית. בתחילה נבדלו שתי העדות זו מזו133. הגירה זו הביאה להיווצרותו של פסיפס תרבותי־לשוני ולריבוד מקצועי, אשר היה עתיד, במשך כל ההיסטוריה החדשה של מצרים, להפריע להתארגנות קהילתית. למרות ההבדלים ביניהם, ניסו לארגן לקהילה אחת לא רק יהודים איטלקים וילידי מצרים ויהודים אחרים מיוצאי המזרח, אלא גם יהודים אשכנזים במספר לא גדול. בשנת 1855 ערכה הקהילה היהודית באלכסנדריה אסיפה, ובה החליטה לבקש את חסותה של אוסטריה־הונגריה ואמנם בקשתה נענתה בחייוב134.

בשנים הבאות, גדל מספרם של בני הקהילה האשכנזים דוברי האידיש. הם ניסו לקבל תמיכת הקונסוליות של אוסטריה־הונגריה להיבדלותם מהקהילה המקומית בעלת הרוב הספרדי ולהקים קהילה נפרדת שתהיה לא רק בעלת נוסח תפילה מיוחד לה, אלא אף בעלת תקציב הכנסות והוצאות משלה. גרמו לכך גם החיכוכים בין המיעוט האשכנזי לבין רוב בני הקהילה על גובה מס הבשר (גאבּילה)135. לאחר הקמת מדינת איטליה המאוחדת החדשה, חששו נציגיה במצרים, כי אויבתה המסורתית, אוסטריה, תקבל תחת חסותה, בדרך של פירוד העדות, חלק מן היהודים נתיני איטליה ובכך תפגע בהשפעה האיטלקית בארץ זו136. בקהיר ובאלכסנדריה נעשו נסיונות התקרבות בין העדות, שלא הצליחו. בשנת 1865 קמה הקהילה האשכנזית בקהיר137. הקהילה היהודית באלכסנדריה היתה תחת חסות אוסטרית־הונגרית. בעקבות תחרות אישית בין נכבדי הקהילה ומתיחות בין האשכנזים לבין הספרדים בעיר138, קם בשנת 1871 וועד קהילה חדש שניתק חלק מהקהילה והעבירו לחסות המצרית. הקהילה המתבדלת השתדלה להחזיק גם בחסות האוסטרית־הונגרית. הקונסול הכללי האוסטרי, הברון פון־שריינֶר, לא חפץ לתת ידו להתבדלות והיסס אם לאפשר לה זאת139. הקהילה הוותיקה פנתה אל הקונסוליות האיטלקיות במצרים, בנסיון להעמיד את הקהילה בחסות האיטלקית. שתי סיבות היו לכך: רוגזת ראשי העדה על החסות שהעניקה אוסטריה־הונגריה בחופזה לקהילה המתבדלת, והעובדה שבראשות הקהילה הוותיקה היו יהודים רבים בעלי נתינות איטלקית. לדברי הממונה על הקונסוליה האיטלקית באלכסנדריה, סיגריי, היו תשעה עשר מתוך שלושים וששה חברי וועד הקהילה הוותיקה, לרבות יושב־הראש, הגזבר והמזכיר, נתינים איטלקיים140. נראה שלא היה המשך לפנייה לקונסוליה האיטלקית. שבע שנים לאחר מכן, כאשר שבו שני הפלגים ונתאחדו, נשמרה הנתינות כבזמן הפילוג, כדי שאפשר יהיה לפנות הן אל השלטונות המקומיים והן אל הקונסוליה האוסטרית־הונגרית141.

גם נסיונות אחרים להתבדלות היו מלווים במאבק ובסיכסוכים. נסיון הקמת קהילה אשכנזית בקהיר, בשנת 1865, לא עלה יפה, בגלל התנגדות העדה הספרדית שלחצה על שלטונות מצרים לבל יכירו בעדת המתבדלים142. בשנת 1893, למשל, פנתה העדה האשכנזית בקהיר אל לורד קרומר, הקונסול הבריטי במצרים בבקשה הבאה143: העדה האשכנזית בקהיר רוצה להיבדל מהעדה הספרדית, ואילו ראשי העדה הספרדית, בהנהגתו של קטאווי, מונעים זאת מהם בלחצם על השלטונות המקומיים. הופעל לחץ כדי שהקהילה לא תפסיד את המיסים שהאשכנזים שילמו. המתיחות בין העדות נמשכה, הן בקהיר והן באלכסנדריה, בשלהי המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים. מתיחות זו גברה עם גידולן המספרי של העדות האשכנזיות בערים אלו בעקבות הגירתם של יהודים רבים יוצאי רומניה, שהיו רחוקים ממנהגי בני המזרח יותר מן האשכנזים שחיו במצרים והתרגלו במקצת לשוני שבמנהגי הדת ובלשון. במכתב שנשלח בשנת 1899 אל חברת כל ישראל חברים בפאריס, צויין שרבים מבין היהודים האשכנזים שהגיעו לקהיר בשנים האחרונות, בייחוד מרומניה, אינם חשים קירבה רבה אל היהודים הספרדים באותה עיר144. מכתבים מאלכסנדריה, משנות 1900­–1901, מאשרים קיומה145 של מתיחות דומה גם שם, ותולים את הקולר בחוסר נכונותם של מהגרים יהודים מרומניה לשתף פעולה146. המתיחות והתחרות נמשכו בכל התקופות שלפני מלחמת העולם הראשונה147, ואחריה גברו הקולות שקראו לסילוקן. ברבות השנים פּגה המתיחות148 ושלוש סיבות עיקריות היו לכך: נישואי תערובת היו עניין נדיר במצרים החדשה149; במאה העשרים רבו הנישואים בין יהודים אשכנזים וספרדים במצרים150 ובין יהודים בני ארצות שונות בכלל151; הצרות שתכפו על היהודים במצרים והתמעטות מספרם.



 

פרק שני: קהילות מצרים 152    🔗


קהיר    🔗

קהיר היתה אחד משני המרכזים העיקריים לחיים היהודיים במצרים. במרבית המאה הי"ט היה מניינם כשלושת אלפים–ארבעת אלפים נפש. בשנת 1882 – כחמשת אלפים153, בשנת 1897 – 8,819, בשנת 1907– 20,281, ובשנת 1917 – 29,207 נפש154. יהודי קהיר התרכזו ברובע מיוחד. הם לא התגוררו בפוסטאט155 ואף לא ברבעים המהודרים יותר. ליין156 מספר שהרובע היהודי לא נקי, קטן וצפוף, שרבים מרחובותיו היו כה צרים, עד ששני בני אדם לא היו יכולים לעבור איש לצד רעהו. בפי הערבים, כונה רובע זה בשם “חארת אליַהוד” (שכונת היהודים). לדברי ליין, הצליחו היהודים לפטור עצמם מביקור המוּחתסבּ (המפקח על המחירים בשוק) על־ידי מתן תשלום. לכן יכלו למכור מצרכיהם במחירים גבוהים ולהחזיק בחנויותיהם מצרכים טובים ויקרים (בייחוד פירות). החנויות התייחדו במסחר קמעונאי של מוצרים רבים157. בזאת לא היה שונה הבאזאר היהודי מן הבאזארים הלא יהודיים, אלא שעקב חריצותם וקשריהם, משכו היהודים את הקונים ובעיקר את התיירים בטיב מוצריהם ובגיוונם158.

המוסלמים בזו ליהודים והציקו להם. בשנת 1844 התחוללה עלילת דם ויהודי קהיר הואשמו ברציחת נוצרי. רק תקיפותו של מוחמד עלי מנעה פרעות וסייעה לגילוי האמת159. יהודי קהיר חיקו את שכניהם המוסלמים העויינים, בלבושם ובלשונם, כדי לא להסב תשומת לבם (יהודי קהיר, ומצרים בכלל, שמעו לשונות שונות: ערבית, לאדינו, איטלקית, אידיש ועוד160).

אופייה של חארת אליהוד כמעט לא נשתנה למרות גידולה המספרי של הקהילה. העשירים ואף בעלי האמצעים הבינוניים עזבו את הרובע החל במחצית השניה של המאה הי“ט, ועברו לרבעים האחרים של קהיר161 ואף מחוץ לה. מהגרים יהודים עניים באו אל חארת אליהוד כדי לגור בה, וכך גוונה אוכלוסיית הרובע, אך לא נשתנתה במהותה. הצפיפות נמשכה גם בגלל מנהגם של יהודי המזרח שהבנים הנישאים ממשיכים לגור בסמוך למגורי הורי החתן162. גם בשנת 1920, דרו ברובע כשלושת אלפים יהודים, שהיו מתאוננים על הצפיפות, הליכלוך והמחלות שפשטו בו163. עתונאי יהודי, שביקר אז בחארת אליהוד, מצא בה “את בני עמנו צפופים ודחוקים בבתים רעועים המטים לנפול, במרתפים אפלים, בסמטאות צרות ועקלקלות מלאות רפש וצחנה, ופרנסתם הדלה – בחנויות חשכות, בבתי מלאכה מחניקים, בכפיפת גו164, בשזיפת שמש, בנדודי שינה. מלחמת חיים קשה להם מבית ומחוץ, ושכרם מכל עמלם: מעט פול ולחם שחור”165. הדברים אינם שונים בהרבה ממה שנאמר על מגורי היהודים בקהיר במאה הי”ט166.


אלכסנדריה    🔗

הקהילה היהודית הגדולה, נראה שקייומה היה רצוף מימי בית שני. מראשית המאה הי“ח, עם עלייתה האיטית וההדרגתית של אלכסנדריה כנמל בעל חשיבות, היגרו אליה יהודים מרוזיטה (רשיד) וממקומות סמוכים אחרים, והתיישבו בקצה המזרחי של אלכסנדריה. חלקם עסק בדייג, חלקם בסחר הים ובנה בתי עסק קטנים או מגורים קרובים לחוף הים. בין השנים 1750–1775, נוספו באלכסנדריה משפחות יהודיות שבאו מרוזיטה, דמייאט וקהיר, ורק רעידת האדמה, בסוף המאה הי”ח, פגעה ביישוב היהודי באלכסנדריה167. אולם במאה הי“ט נמשכה ההגירה היהודית אל העיר. בשנת 1805168 מנתה האוכלוסיה היהודית רק מאות אחדות. בשנת 1847 הגיעה לכדי 1,200, עקב ההגירה מארץ יוון ומהאימפריה העותמאנית169. באמצע המאה הי”ט מנתה כאלפיים170. בשנת 1882 כשלושת אלפים171, בשנת 1888 כשמונת אלפים172, בסוף אותה מאה כרבבה ואחרי־כן אף יותר מכך (לפי מספרים שהבאתי לעיל). עליית מספר היהודים באלכסנדריה במשך המאות הי"ט והעשרים היה מקביל לגידול האוכלוסייה הכללי בעיר. גידולם המספרי ופעילותם הכלכלית של יהודי אלכסנדריה היו בין הגורמים מעוררי הקנאה, שגררו עלילת דם בעיר זו173.

יהודי אלכסנדריה, לא פחות מיהודי קהיר, נטלו חלק פעיל בהפיכתה של עירם מיישוב קטן למרכז מסחרי רב חשיבות, לא רק בקנה מידה מזרח תיכוני, אלא עולמי. יהודים ילידי מצרים ומהגרים מצפון אפריקה (בייחוד ממארוקו), ממזרח אירופה (בייחוד מרומניה) וממרכז אירופה (בייחוד מהאימפריה האוסטרית־הונגרית), הרימו חלקם ביוזמה כלכלית ובקשרים עם ארצות אחרות. היותה של אלכסנדריה העיר הקוסמופוליטית ביותר במצרים ושערה התרבותי לאירופה גרם לכך, שגם בקהילות היהודיות בה יוכרו ההשפעות האירופיות יותר מאשר בקהילות מצרים האחרות. נוסף למוסדותיה הקהילתיים הרגילים (אשר על מקצתם נמסר כבר לעיל, ועל יתרם עוד ידובר בהמשך), הוקמו בה גם מוסדות מסונפים לאירגונים יהודיים או לא יהודיים עולמיים: כל ישראל חברים, בני ברית, הבונים החופשיים, מועדון רוטרי ועוד174.

עם התפתחותו, נשתנתה במידה רבה אופיו של היישוב היהודי באלכסנדריה, כפי שתיארו בנימין השני באמצע המאה הי“ט175: יישוב קטן, מחולק לעדה אפריקנית (כל' יהודים מקומיים ומזרחיים) ולעדה איטלקית (כל' יהודים מאיטליה ומאירופה), רובם דלי אמצעים ונוטים לעסוק במסחר וברוכלות מכל הסוגים. בסוף המאה הי”ט ועוד יותר בראשית המאה העשרים, מסתמנים שינויים לא רק במספר היהודים באלכסנדריה176, אלא גם בפיזור מגוריהם בכל שכונות העיר, כולל העשירות שביניהן, עד כדי כך שהשמש חדל להכריז על קבלת שבת177.

רבים התבססו במקצועות חופשיים, בייחוד עורכי דין ורופאים178, ובעסקי מסחר בקנה מידה גדול. עשירי היהודים ומיוחסיהם הפכו לחלק בלתי נפרד מן ה“חברה הגבוהה” באלכסנדריה, קשורים בפגישות החברתיות של החוגים הפינאנסיים, הדיפלומאטיים והפוליטיים179. לצד החברה הגבוהה ובעלי המקצועות החופשיים, התפתחה בקרב יהודי אלכסנדריה, בייחוד מראשית המאה העשרים, שכבה של פקידים מכל הסוגים בבנקים, בחברות פרטיות, שעסקו בהנהלת חשבונות, גבייה, עמילות ועוד, ושהשתכרו עד 20 לירות מצריות לחודש, סכום נכבד באותם ימים180. מובן כי היו גם עניים רבים שנצרכו לשרותי הסעד והחינוך, המאורגנים יפה בקהילת אלכסנדריה181. העלייה במעמד היהודים ובכוחם הפינאנסי נבעה מחשיבות היסוד האירופי באוכלוסיה המצרית, מהשפע הכלכלי והרחבת מערכת החינוך, מהגירת יהודים אירופיים למצרים שהביאו איתם יידע מקצועי ומנהירת יהודי מצרים ובייחוד המוכשרים שבהם, מקהילות קטנות שונות אל קהיר ואל אלכסנדריה. שתי הערים הגדולות היוו מרכזי משיכה ובכך דילדלו את הקהילות הקטנות ממנהיגותן, כפי שנראה להלן.


פורט סעיד    🔗

רק לאחר השלמת כרייתה של תעלת סואץ (בשנת 1869) והפיכתה של פורט סעיד, מישוב זעיר שהיה קיים לפני כריית התעלה, לעיר של ממש בעלת זכות קייום כלכלית, קיבלה הקהילה היהודית בפורט סעיד את חשיבותה. מכאן, שכמעט כל האוכלוסייה בפורט סעיד היתה חדשה, כולל יהודיה. כך יובן, מדוע התארגנה הקהילה אירגון של ממש ואף הצליחה לקבל את החסות האוסטרית־הונגרית182 רק סמוך לסוף המאה הי"ט. 

פרטים מהימנים על היישוב היהודי בפורט סעיד נמצאים בידינו כבר שנים אחדות לאחר הקמת העיר. לפי דו"ח סטטיסטי של השלטונות המצריים משנת 1873, היה בפורט סעיד בית ספר יהודי לבנים, כנראה תלמוד תורה, אשר מנה חמישה עשר תלמידים183. ב1879 היו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודיות אשר מנו כשבעים נפש184. רוב יהודי המקום עסקו בחלפנות, חייטות ומכירת סדקית וחפצי תיירות. לאחדים מהם היו מהלכים בין נוכלי העיר185. הכל היו עניים, אך למרות זאת השביתו את כל עסקיהם ביום השבת: סגרו חנויותיהם, הפסיקו להחליף כספים וחדלו לעלות על האניות בנמל העיר לשם מקח וממכר. במאמצים משותפים חכרו (או קנו) יהודי המקום צריף קטן, אשר שימש בית כנסת בו התפללו בערב שבת חמישה עשר אנשים, ובשבת בבוקר – כחמישים.

למרות דוחק הפרנסה, נמשכו יהודים רבים לעיר, יחד עם זרם המתיישבים הלא יהודיים, שרבים מהם קיוו להתפרנס ממסחר ותיירות. בשנת 1879 מנתה פורט סעיד כשנים עשר אלף תושבים186. לפי אחד המקורות היו בה בשנת 1892 חמש עשרה משפחות יהודיות187, כלומר פחות מאשר נמסר לגבי 1879. בין אם מספרים אלה נכונים בין אם לאו (וכנראה האומדן נמוך במשהו מן המציאות), הרי בשנת 1897 מוצאים אנו כ400 יהודים מתוך 42,972 תושבים וכמעט כמספר זה בשנת 1907– 378 יהודים (מתוך 50,959)188. מספרם לא נשתנה בהרבה עד למלחמת העולם הראשונה (בשנת 1917 – 594 נפשות) ורק אחריה ירד באופן ניכר189.

מספרם ותחרותם עם היוונים, הסורים הנוצריים והמוסלמים המקומיים, אפשר שהם עוררו את ההסתה הדתית נגדם. הנוצרים, למשל, נהגו מדי שנה בחג הפסחא להכין דמות תבן בלבוש יהודי ולשרפה באש190. לעתים היתה ההסתה מלווה במהומות ממש (בשנת 1883)191, בעלילות דם או בחילול בית הכנסת (בשנת 1902)192. לא רכושם היה זה שהביא לקנאתם של אוכלוסי פורט סעיד. מי שביקר בעיר ופגש ביהודיה, התרשם ממצבם הדחוק. בשנת 1884, לערך, עבר בעיר שליח מטעם האגודה האנגלית־היהודית. שליח זה, ב“ל בֶּנַאס193, עמד על מצבם החמרי הקשה של יהודי פורט סעיד שבעטייו לא יכלו לחנך את ילדיהם בתורת משה ונאלצו לשלחם לבתי ספר ישועיים. נכונות עדוּתוֹ מתאשרת גם מארכיוני משרד החוץ הצרפתי, אשר לפיהם למדו שלושה ילדים יהודים בבית ספר נזירות אחד בלבד194. יהודי פורט סעיד בעצמם פנו בשנת 1899 בעניין זה אל חברת כי”ח בפאריס, וביקשו מורים מטעם כי"ח195, לבל ייאלצו להמשיך לשלוח ילדיהם להתחנך בבתי ספר נוצריים. הם נענו בשלילה196.

פרטים חשובים נוספים על יהודי פורט סעיד ומצבם הכללי, ניתן לקרוא בתאורו של ש' סומך, המורה הוותיק בבתי הספר של כל ישראל חברים בקהיר, אשר ביקר בפורט סעיד בשנת 1908. סומך מסב תשומת לבם של חוגי כי"ח בפאריס אל עוניים וחוסר בטחונם הכלכלי. ועל סגירתו של תלמוד התורה שלהם מחוסר אמצעים. דומה כי גם הרכב המוצא של יהודי פורט סעיד מסביר את עוניים. לדברי סומך, היו בפורט סעיד כ400 יהודים, שהם שבעים משפחות, כדלהלן197:

מוצא משפחות
מקומיים 5
תימנים198 16
ספרדים מתורכיה 25
רוסים ורומנים 21
איטלקים 2
אלג’ירים 1
סה"כ משפחות 70

מתוך שלוש הקבוצות העיקריות של יהודי פורט סעיד אז, הספרדים מתורכיה, הרוסים והרומנים, והתימנים, לפחות שתים היו ידועות בעוניין: היהודים מתימן ומרוסיה ורומניה, שכן אלה גם אלה היו ברובם מהגרים חדשים מחוסרי אמצעים וכנראה כמעט כולם פליטי רדיפות בארצותיהם. היהודים הרוסים והרומנים נמשכו לפורט סעיד, שבגלל ריבוי התושבים האירופים בה הוקלו חבלי הסתגלותם199.

עם גידול אוכלוסייתה היהודית של פורט סעיד (1916), הצליחו אחדים מהעסקנים הציבוריים להקים אולם קריאה ציוני בשם “הרצליה”, ולידו אולם המיועד לשיעורי ערב. כוונת המייסדים היתה לאפשר לילדי היהודים ללמוד את הלשון העברית ודברי ימי ישראל, שכן לא היה בית ספר יהודי בעיר200.

סואץ    🔗

בסואץ היה יישוב יהודי קטן, שבמחצית השנייה של המאה הי“ט מנה, לדברי חוקר ערבי מצרי, ארבעים ותשעה יהודים, מהם עשרים ואחד חלפנים201. במפקדים הרשמיים מספרים מדוייקים ומפורטים על האוכלוסייה היהודית והשינויים שאירעו בה. נראה שאחרי כריית סואץ וחיבור העיר לרשת מסילות הברזל, נמשכו היהודים לסואץ, כמו ליישובים עירוניים אחרים הסמוכים לתעלה והתפרנסו ממסחר ומתיירות; מקצתם התפרנסו גם ממכירת משקאות חריפים, בבתי מרזח, או אפילו מזונות202. להלן נתונים אחדים על העלייה במספר היהודים, מסוף המאה הי”ט203:


השנה מספר היהודים
1897 120
1907 74
1917 157

המחנות הצבאיים הבריטיים בקירבת סואץ סיפקו ליהודים פרנסה והביאו לעלייה ניכרת במספרם סמוך לשנת 1917. בתום מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד אחרי שנת 1920, ירד מספר היהודים והגיע ל126 בשנת 1927204, המספר פחת והלך כשחלק ניכר מיהודי סואץ עקר לקהיר ולאלכסנדריה.

למרות מצבה הדחוק של הקהילה, לא נמנעה ממתן סייוע כלכלי, כאשר נמצאו יהודים אחרים במצוקה. הדוגמה המופתית לכך היא משנת 1905, כאשר הגיע לעיר סואץ מספר ניכר של יהודים מתימן, אשר ברח בגלל רדיפות ומחסור. על אף מספרם הקטן של היהודים בסואץ ודלותם, עזרו ליהודי תימן בכל האמצעים אשר בידם. רק עם מיצוי אמצעיהם הכלכליים נאלצו לפנות אל אחיהם שבקהיר ולעורר אותם להשתתף במפעל עזרה זה205.


מנצורה    🔗

באמצע המאה הי"ט, או קצת לאחר מכן, היו כבר במנצורה כארבעים משפחות יהודיות206. בשלהי המאה היה היישוב היהודי במנצורה אחד הגדולים במצרים207:


השנה מספר היהודים
1897 508208
1907 522
1917 586

במרבית המאה הי“ט דרו היהודים בשכונה אחת,ּ “רבּע אליהוד” (רוֹבע היהודים), ולאחר מכן נתפשטו לשכונותיה השונות של העיר209, יותר מיישובים יהודיים אחרים, בשל ההבדל בין העשירים והעניים שהורגש כאן במיוחד והיה מלווה מתיחות מסויימת. נציג חברת כל ישראל חברים בצרפת, ש' בנדיקט (הוא עצמו לא ביקר במנצורה) שמע פרטים מאלפים על הקהילה היהודית במנצורה מפי דאנוֹן, מנהל כי”ח באלכסנדריה, המעידים על המתיחות ואי רצונם של העשירים לעזור לעניים בהחזקת בית ספר יהודי210. ייתכן שמתיחות זו היא שעיכבה אירגונה של הקהילה עד לסוף שנת 1918211.

בין המאורעות הבולטים קודם לכן, היתה ההאשמה שטפלו מוסלמי מנצורה על יהודי המקום בפסח תרל"ז (1877), כי חטפו ילד מוסלמי ושחטוהו לצורך אפיית מצות. המוסלמים חיפשו את הילד בבית הכנסת ובבתי היהודים. היהודים הבריקו אל אחיהם שבאלכסנדריה וביקשום לבוא לעזרתם. אברהם פּיחא, מחברי וועד הקהילה באלכסנדריה, שכר במחיר גבוה רכבת מיוחדת וחש למנצורה עם פקיד ממשלתי חשוב מאלכסנדריה. בהגיעם לעיר נמצא הילד, והפקיד המצרי אסר אחדים מראשי המוסלמים והטיל עליהם קנס גבוה212.

מספר היהודים במנצורה פחת בהדרגה, לאחר מלחמת העולם הראשונה213; מספר אמידים עבר לקהיר או לאלכסנדריה. בשנת 1927 נמצאו בה עדיין 563214 יהודים, אבל שנים מעטות לאחר מכן לא היו בה אלא כמאה וחמישים עד מאתיים יהודים בלבד215, ואף־על־פי־כן המשיכה הקהילה לקיים מוסדות צדקה פעילים, בתי כנסת ובחלק מן התקופה גם תלמוד תורה216.


טנטא    🔗

קהילת היהודים בטנטא היתה וותיקה למדי במצרים, למן המאה הי“ח, וייתכן אף קודם לכן217. היתה זו הקהילה השלישית בגודלה אחרי אלכסנדריה וקהיר. כבר במחצית המאה הי”ט היה גדול מספר היהודים בעיר218. אחרי כן גדל היישוב היהודי בטנטא במהירות219:

השנה מספר היהודים
1897 883
1903 1,000
1907 1,104220
1917 1,183221

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עזב בהדרגה חלק ניכר מיהודי העיר את טנטא, היגר לארץ־ישראל (בקהילה התנהלה פעילות ציונית222) או התיישב בקהיר ובאלכסנדריה. גם בטנטא, כמו בכמה וכמה יישובים מצריים קטנים או בינוניים, נשארו בעיקר העניים223.

נקל להבין, מדוע נמשכו יהודים להתיישב בטנטא, עיר הנמצאת על מסילת הברזל המקשרת את אלכסנדריה לקהיר. חלק גדול מבני הקהילה היו יהודים יוצאי מארוקו, שהצטיינו באדיקותם, תופעה שעמדו עליה מבקרים בטנטא הן בסוף המאה הי“ט224 והן בראשית המאה העשרים225. אלה לא נמנו דווקא עם האמידים. כן היו יהודים עשירים אשר הונם הסתכם ברבבות פראנקים זהב. בתחילת המאה העשרים, ניהלו העשירים לא רק את החיים הכלכליים והפינאנסיים של הקהילה היהודית, אלא במידה רבה אף את כל החיים המסחריים בעיר226. חלקם היה ניכר בהקמת בית הספר של חברת כי”ח227. מובן, כי עושרם היה אחד הגורמים לקנאת תושבי טנטא. הקנאה והשנאה גרמו להסתה חריפה נגד היהודים בעתון שהופיע בטנטא בשנת 1902. על חריפות ההתקפות ניתן ללמוד מכך, שעורך העתון נידון לארבעה חודשי מאסר בפועל228.

שקיעתה של הקהילה היהודית בטנטא והתרוששותה, כפי שניתן ללמוד עליה מהתמעטות מספר התלמידים המשלמים לבית ספר כי“ח ומירידת מספר משלמי ה”עריכה" משנה לשנה229, סיבות שונות היו לה. עזיבת רוב עשיריה לא היתה הסיבה, אלא אחד הסימפטומים להשתנות התנאים. היו יהודים אשר פשטו את הרגל בעקבות התהפוכות הפינאנסיות בגרמניה מייד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחרים לא יכלו לשאת יותר שנאת היהודים שפגעה בהם פעם בפעם230. אחרים סבלו מפעילותו של הבנק המצרי לאשראי חקלאי (Crédit agricole égyptien) אשר אחרי מלחמת העולם הראשונה איפשר לפלאחים המצריים בסביבות טנטא לשמור על יבוליהם, תמורת תשלום מועט, באסמיו של הבנק בכפריהם; בעוד קודם לכן היו מביאים את יבולם למשמרת בטנטא, מפקידים אותו שם בתשלום, וגם מקבלים מפרעות על חשבון מכירתו. יתר על כן, השיפור בדרכי התחבורה איפשר לפלאחים לשגר את יבולם ביתר קלות לערים. לא פחות מכך, נפגעה כלכלת טנטא מהקמת המרכז התעשיתי לעיבוד כותנה במחלה אלכּובּרא231, ודומה שהיהודים נפגעו במיוחד. כתוצאה מכך, גדלה האבטלה בין יהודי טנטא באותה תקופה, ורבים חיו על גמילות חסד מצד בעלי האמצעים מתי המספר שעדיין נשארו במקום.

שלושה בתי הכנסת232, בית ספר כי"ח ומוסדות הצדקה שפרחו בטנטא בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה לא פסקו מלהתקיים. המשיכה בפעולתה גם אגודת נשים צדקניות, שעמלו בחריצות לספק מלבושים ומנעלים לתלמידים נצרכים, ובהצלחה ניכרת233.


דמנהור    🔗

קהילה זו היתה מן הקהילות הבינוניות בגודלן במצרים. בשנת 1875, היה זה יישוב קטן, אבל מבוסס. רבני טבריה פנו באותה שנה אל ר' משה שלמה אלמשעלי בדמנהור לסייע לשליח שלהם234. בשנת 1897 מנה המקום 228 יהודים ובשנת 1917235 חמישים ושישה בלבד. דומה, שהיישוב היהודי בדמנהור לא היה קבוע. האמידים, יהודים ולא יהודים, היגרו לאלכסנדריה, ואילו בעלי האמצעים הבינוניים חיקו אותם והשתדלו למצוא מגורים למשפחותיהם באלכסנדריה ולבוא לדמנהור – מרחק שעת נסיעה אחת בלבד ברכבת – לימות החול או למשך היום, לשם עסקיהם בלבד236. משום כך הורגש תדיר בדמנהור העדר חיים קהילתיים יהודיים סדירים. מובן, כי אלה שלא ראו עצמם כתושבי קבע בדמנהור, לא רצו להירתם לעבודה סדירה למען הקהילה היהודית וגם לא לתרום לצרכיה. כך נוצר מעין מעגל קסמים, שקייומו השפיע גם על קייומן של קהילות יהודיות קטנות אחרות במצרים: בגלל חוסר פעילותם של יהודי המקום, לא פותחו מוסדות קהילתיים ובגלל העדר חיים יהודיים מאורגנים, ובייחוד חוסר בתי ספר יהודיים, עזבו היהודים את היישוב, שנתדלדל יותר בחומר וברוח. על כל פנים בדמנהור היה קיים בית כנסת במרבית הזמן. בגלל בניית מסילת הברזל הרסוהו ובנו אחר, בריחוק מקום קצת. מקימו היה ר' משה סרוּסי237.

הטקס היחיד שציין במיוחד את החיים היהודיים בדמנהור היה העלייה לרגל, לקברו של הרב יעקב אבו חצירה ממארוקו, שנפטר בדמנהור ושאגדות שונות נקשרו בדמותו. שנה בשנה בחודש טבת עלו יהודים מאלכסנדריה, מקהיר וממקומות אחרים לקברו והעלו נרות לזכר נשמות קרוביהם. בקרבת מקום ערכו מסיבה גדולה ובה היטיבו ליבם במאכלים ומשקאות. פרנסת רבים תלוייה היתה בחגיגה זו. עולי הרגל היו מקימים אהלים, שוטחים שמיכות ומחצלאות, מזמרים ורוקדים, כשקבצנים ופושטי יד לפניהם238. השלטונות המקומיים שחששו מהישנות המהומות, כעלילות הדם בשנים 1871 ו 1892239, העמידו משטרה בשרשרת מסביב לחוגגים240, בעיקר אחרי הקטטה החמורה שפרצה כאשר בני המקום הלעיגו על עולי הרגל היהודים241.


אלמחלה אלכוברא    🔗

במשך דורות ישבו יהודים במחלה אלכּוּבּרא. רובע מיוחד של עיר קטנה זו נודע בשם “ח’וח’ת אליהוּד” (שער היהודים242) בו היו חנויותיהם ורכושם243. לפי עדות אחת היו בה במאה הי“ט כשלוש מאות משפחות יהודיות, כלומר כאלף וחמש מאות עד אלפיים נפש244. בשנת 1864 היו במחלה אלכוברא עשרים משפחות יהודיות245. מספר זה סביר יותר מתוך השוואה לידוע לנו על יהודי המקום בסוף המאה הי”ט ובראשית המאה העשרים246:

השנה מספר היהודים
1897 197
1907 145
1917 102

בשנת 1927 הגיע מספר היהודים לכדי תשעים ואחד נפש247 וכעבור עשר שנים – לעשר משפחות בלבד248. כמו בקהילות יהודיות קטנות אחרות במצרים, נגרם הדבר בשל עקירת יהודים לאלכסנדריה ולקהיר, ובמקרה דנן – גם לטנטא. בראש חודש אייר היו מתאספים בבית הכנסת ה“אוּסתאד”' (המורה), הוא ר' חיים אלאמשאטי. בית כנסת זה וספר התורה שבו היו נערצים על ידי יהודי מצרים249. יש דמיון רב בין עלייה זו250 לבין זו שבדמנהור שתוארה לעיל, והן מושפעות מחגיגות המַוְלִד המוסלמיות, בייחוד בכל הנוגע לשמחה, לאכילה ושתייה251.


קהילות יהודיות קטנות    🔗

באיזורים שונים של מצרים, היו מפוזרים יהודים בריכוזים קטנים וזעירים, מהם אין לכוללם במושג קהילה. ריכוזים אלו בלטו בקטנותם ובדילדול החיים היהודיים שבהם, במשך המאות הי"ט והעשרים. בדרך כלל פחת מספרם של היהודים ביישובים אלה. דוגמה בולטת לכך היא דמייאט, שבה נמצאו בשנת 1833 כשלוש־ארבע מאות יהודים252, ואילו בשנת 1897 – שמונה, ובשנת 1907 רק אחד253, למרות הגידול הכללי באוכלוסיה היהודית במצרים.


כִפְר אלזַיַאת.    🔗

מן הטבלה הבאה נראה כי היישוב היהודי בעיירה זו היה בירידה254: 


השנה מספר היהודים
1897 61
1907 32
1917 68

בימי מלחמת העולם הראשונה, גדל מספר היהודים, כנראה בגלל פריחת עסקי הכותנה במקום. אולם אחרי המלחמה שבה הקהילה והתדלדלה. בשנת 1927 היו בה רק חמישה עשר יהודים255 ועשר שנים לאחר מכן כעשרים בלבד256. כבר במאה הי"ט ובמידה רבה יותר במאה העשרים גרו בכפר יהודים בודדים, אבל רבים באו אליה בעונת הכותנה, מסוף אוגוסט עד סוף פברואר, בשליחות החברות השונות. בכל שבת, חג וחופשה חזרו הם, ובייחוד הצעירים, אל משפחותיהם וידידיהם באלכסנדריה, קהיר או טנטא. נראה שאף הדור הצעיר יליד המקום נטה לעזוב את העיירה כדי לגור בערים הגדולות257. בשל כך לא היו כמעט מתפללים בבית הכנסת ואף בית הקברות היהודי הוזנח258.


מִית גַמְר.    🔗

גם בקהילה זו ניכרת התופעה של ירידה הדרגתית במספר היהודים במאה העשרים, אחרי עלייה במספר היהודים במאה הי“ט. בשנת 1858 היו בה עשרים בתים יהודיים בלבד259. במחצית השניה של המאה הי”ט גדל היישוב היהודי במית גמר, אך פחת שוב מסוף המאה ואילך260:

השנה מספר היהודים
1897 258
1907 190
1917 176

הירידה נמשכה, ובשנת 1927 היו בעיירה 157 יהודים261 ואילו עשר שנים אחרי כן רק כעשר־חמש עשרה משפחות262. בסוף המאה הי"ט ובמידה רבה יותר במאה העשרים, נמשכו גם כאן הצעירים אל הערים הגדולות. נוסף לכך, בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה263, גברה אדישותם של עשירי היהודים במית גמר לענייני הקהילה. יהודי המקום התכנסו לתפילה בבתים פרטיים אחרי הריסת בית הכנסת המקומי בשנת 1932, לשם הרחבת אחד הכבישים העיקריים264. חיסולה המוחלט של הקהילה היה קרוב, ובית הקברות הוזנח כמעט לגמרי265.


זִיפְתַא.    🔗

בשנת 1858 היו בזיפתא חמש משפחות יהודיות266. בסוף המאה גדל מספר היהודים אולם ירד שוב לאחר מכן. בזיפתא, עוד יותר מאשר ביישובים רבים אחרים במצרים, ברורה המגמה של ירידה באוכלוסייה היהודית, אחרי העלייה שבסוף המאה הי"ט. דילדולה המספרי מתחיל מסוף המאה267:

השנה מספר היהודים
1897 184
1907 81
1917 62

בשנת 1927 היו בזיפתא שלושים ושבעה יהודים בלבד268, ואילו עשר שנים לאחר מכן, רק משפחה יהודית אחת269. בזיפתא, כמו במית גמר, היתה סגירת בית הכנסת תופעת לואי אופיינית לירידה המספרית. בזיפתא נמכר (כבר בשנת 1924) לקבלן מקומי שבנה על המגרש הפנוי חנויות ודירות מגורים270. גם זיפתא נעזבה מיהודיה, בעיקר הצעיריס שבהם, בגלל המשיכה הכלכלית והאינטלקטואלית של הערים הגדולות.


זַקַאזִיק.    🔗

במאה הי“ט ובראשית המאה העשרים, היתה בזקאזיק קהילה יהודית גדולה ואיתנה במצבה הכלכלי, שהושפעה ממצבה הכלכלי הטוב של עיר ראשית זאת, מרכז המוּדירייה של אלשרקייה. ההיסטוריון המצרי עלי מבּארכּ מספר, כי במאה הי”ט (התאריך איננו וודאי) היה יהודי תושב זקאזיק בשם גד שהיה בעל ספינת קיטור בעלת מנוע של שמונה כוחות סוס, להובלת קמח בתעלת השייט אלמסלמיה271. הקהילה היתה יציבה גם מבחינת מספר חבריה272:


השנה מספר היהודים
1897 238
1907 240
1917 241

רק אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו היהודים לעזוב את המקום. בשנת 1927 היו בזקאזיק 149 יהודים בלבד273, ואילו כעשר שנים אחרי¬כן, ארבעים־חמישים274. למרות התדלדלות הקהילה, נותרו בה בית כנסת ובתי קברות.


בֶנְהַא.    🔗

מספר היהודים בבנהא גדל במחצית השנייה של המאה הי"ט, מעשרה בשנת 1858275, למספר לא מבוטל בסוף המאה276; ברם, בסמוך למלחמת העולם הראשונה, פחת שוב מספר חבריה. קהילה לא קטנה זו מנתה, בשנת 1917, 248 נפש, בשנת 1927 – 126, ובשנת 1937 – 43 נפש277. דילדולה של הקהילה הורגש גם בהזנחת בית הכנסת, אשר בו ביקרו בעיקר בימים הנוראים, ובהעדר חינוך יהודי. ילדי היהודים נשלחו לבתי ספר של המיסיון הקאתולי278.


באסמאעיליה    🔗

כמו בפורט סעיד, התיישבו יהודים מיד אחרי הקמתה של העיר. בבית הקברות היהודי במקום נמצאה מצבה משנת 1866, של יהודי בשם אהרן אלטאראס (Aron Altaras )279. אך יישוב זה לא היה גדול: בשנת 1897, מנה שלושים ותשע נפשות ובשנת 1907 – אחת עשרה בלבד280. רק בעת מלחמת העולם הראשונה נהרו לאסמאעיליה משפחות יהודיות רבות כדי לסחור עם חיילי הצבאות של בנות הברית אשר חנו באיזור התעלה. בשנת 1917 היו בה תשעים וחמישה יהודים281. אחרי תום המלחמה עזבו היהודים בחלקם את אסמאעיליה. מיעוט היהודים במקום מנע רציפות של חיים יהודיים ערים, לא נבנה בית כנסת מיוחד, והתפילות קויימו בדירות פרטיות282.

בבואנו לסכם את התפתחותן של קהילות היהודים במצרים, מבחינת פיזור האוכלוסייה והתנודות בה, עלינו לציין כמה תופעות בולטות במיוחד: א. רובם התגוררו בערים הגדולות, ובייחוד באלכסנדריה וקהיר. מיעוטם גר במספר לא גדול של יישובים שפורטו לעיל, וכן באסואן, בני סוּויף, פיום ומיניא, שידיעוֹתינו על יישובן היהודי קלושות ביותר283. באחדים מן היישובים, עיירות וכפרים, היו משפחות יהודיות מועטות ובודדות284; ב. היהודים נדדו תמיד למקום פרנסה. דוגמה בולטת לכך היא תקופת מלחמת העולם הראשונה. סוחרים נהרו לאיזור תעלת סואץ בה חנו צבאות זרים; ג. ברוב הקהילות הבינוניות, וקל וחומר הקטנות, היו חיים יהודיים עֵרים יחסית. אולם העזיבה של חלק מעשיריהן ומצעיריהן לערים הגדולות דילדלה את מקורות ההכנסה של הקהילה והגבילה את אפשרויותיה להחזיק בבית כנסת285, בית קברות, מקווה ובתי ספר יהודיים, ולשלם משכורותיהם של רב, שמש, שוחט, מורה וכו'. בשל הזנחת חלק ממוסדות הקהילה, נאלצו יהודיה לוותר על תפילה בצבור, על אכילת בשר כשר או על משלוח ילדיהם לבית ספר יהודי (הילדים נשלחו לבתי ספר של המיסיון). עקב כך, עברו יהודים שלא השלימו עם תנאים אלה, אל הערים שבהן ניתן לקיים חיים יהודיים. תהליך הנהירה של היהודים לערים הגדולות ועזיבתם את מקומות היישוב הקטנים לא היו איפוא תוצאה של הלאומיות המצרית המקומית דווקא. בתקופת המלוכה במצרים (1923–1952) לא כוונה הלאומיות נגד היהודים, יותר מאשר במאה הי"ט. כאשר עלו ג’מאל עבד אלנאצר ועוזריו לשלטון, ביולי 1952, היה כבר רוב היהודים מרוכז בערים הגדולות. 


 

פרק שלישי: האירגון הקהילתי והמוסדות העיקריים    🔗


מחוץ ליישובים שהיו בהם יהודים בודדים וגרו באופן עראי התארגנה קהילה בכל יישוב יהודי, וביישובים הגדולים אף שתיים ושלוש. בענייני דת ביקשו הקהילות הקטנות את הדרכתן של קהילות קהיר ואלכסנדריה. הקהילות בפורט סעיד, במנצורה, בבנהא ובמית גמר כפופות היו לרב הראשי בקהיר, ואילו הקהילות בטנטא, בדמנהור ובכפר אלזיאת – לרב הראשי באלכסנדריה. מכאן יובן, כי עד להקמת המינהל החדש במצרים העצמאית, אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו למעשה שני מרכזים לחיים היהודיים.

עליונותן של שתי הערים הגדולות הצטמצמה לעניינים דתיים בלבד. בענייני מינהל וכספים היתה כל קהילה אוטונומית. בדרך כלל, השתייכו היהודים הספרדים והאשכנזים ואף הקראים לקהילה אחת, אם כי הקראים ביקשו הדרכה רוחנית מהחזן הראשי שבקהיר286. רבני מצרים ראו את הקראים כלא יהודים, ואסרו גבינות הקראים287 או למכור להם ספר תורה כשר288.

למרות השוני בגודל הקהילה וההבדלים שנבעו מאופי כל יישוב ויישוב, היתה המסגרת הכללית של האירגון הקהילתי דומה בכל היישובים היהודיים, הן מבחינת מיבניה והן מבחינת השירותים שסיפקה לבני הקהילה. בראשית המאה הי"ט נמשך בכל הקהילות הנוהג שהרב הראשי, שהיה מתמנה מטעם קושטא, ניהל את ענייני הקהילה289, לעתים בתקיפות רבה290. תמיכת השלטונות מובטחת היתה לרבנים הראשיים בקהיר ובאלכסנדריה. נכבדים יהודיים תבעו בהדרגה זכות הכרעה בעניינים חשובים, תוך כדי צימצום סמכויות הרב הראשי. באלכסנדריה הוקם וועד הקהילה הראשון בשנת 1840, אם כי תקנות הקהילה נוסחו סופית רק ארבע עשרה שנים לאחר מכן. בקהיר הוקם וועד דומה מאוחר יותר. אף־על־פי־כן נשארו לרב סמכויות רחבות בענייני דת ורוח. הוא היה הפוסק היחיד בענייני איסור והיתר291 ולידו דיין שדן על־פי־רוב יחיד292. לעומתם, ניהלו עסקנים שונים את ענייני גביית המיסים, טיפוחם של בתי ספר, בתי חולים ומוסדות שונים לעזרה הדדית.

נראה שאופייה הקוסמופוליטי של אלכסנדריה הוא שהשפיע על עריכת בחירות עונתיות לוועד הקהילה, על כל הלהט וחילוקי הדעות שהיו כרוכים בכך.

בקהיר וביישובים אחרים, ניהל את ענייני הקהילה, במחצית השנייה של המאה הי“ט, וועד שהיה מורכב בדרך כלל מבני משפחות רבות השפעה. הוועד נעזר בהסכמים פנימיים ביניהן ובמשא ומתן אישי לשם ניהול ענייני הקהילה. באלכסנדריה, בקהיר וביישובים אחרים, שימשו אותם אישים או בני משפחותיהם במשך תקופה ארוכה במשרות ציבוריות בקהילה, תוך כדי מאבק על עמדות כוח. באלכסנדריה293 גרם מאבק זה לפילוגים רציניים בתוך הקהילה: פלג אחד בראשות בכור אַגיוֹן והשני בראשות משפחת די־מנשה שעקרה בחלקה מקהיר לאלכסנדריה. גם לאחר איחוד הפלגים, נמשכו החיכוכים האישיים במנהיגות, בסוף המאה הי”ט וראשית המאה העשרים. בקהיר הצליחה משפחת קטאווי, שנתמכה על־ידי משפחת מוצירי ואחרות, לנהל את הקהילה כמעט ללא ערעור של ממש על סמכותה. 

לפני מלחמת העולם הראשונה ובזמנה, קמו עוררים על ניהול ענייני הקהילה ללא תקנון מוגדר וללא דין וחשבון על ענייניה הכספיים. בשנת 1908, פירסמה294 אגודה יהודית חדשה בקהיר, “התחייה היהודית” (ג’מְעִיַת אלנַהְדִה אליַהוּדִיַה בִמִצְר) קול קורא, בערבית ובצרפתית, נגד שליטתם הבלעדית של הקטאווים בקהילת קהיר, ותבעה תיקונים בשדה החינוך. בימי מלחמת העולם הראשונה, ניסו מתנגדיה של ההנהגה ללכת בדרך דומה, ודרשו פירסום דין וחשבון על התקציב (לדבריהם, הגיעו עודפי התקציב של קהילת קהיר, בשנת 1912, לסכום של 22,000 לי“מ ובשנת 1917, לסכום של 18,000 לי”מ) ואף הדחת ההנהגה. משלא הצליחו, פנו לשלטונות המצריים לעזרה, אך לא נענו295. בני ברית בקהיר נטלו חלק, בייחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בתעמולה לתיקונים בגופים שניהלו את הקהילה296. מגמתם של מתנגדי המנהיגות הקיימת בקהילה היתה, כנראה, בדרך כלל, להביא לתחיקתן ולפירסומן של תקנות קבועות, אשר תגדרנה בבירור את סמכויות המנהיגות.


תקנות הקהילות    🔗

הנסיון הראשון לנסח בכתב תקנות ברורות היה בקהילת אלכסנדריה, שהוועד שלה היה קיים משנת 1840. משה מונטיפיורי, שהיה אז במצרים, כינס את בני הקהילה בבית הכנסת עזוּז למעין אסיפה מכוננת. לאחר וויכוחים במשך שנים, נבחר וועד כללי חדש לקהילה ונקבעו לה תקנות, מיום 17 לספטמבר 1854297. מחבר התקנות לא נזכר בהן, אך לפי עדותו של אברהם אלברט כהן, היה הוא מחברן. כהן איש צרפת (אחר כך היה קשור גם עם כי"ח), שהה אז במצרים298 ועשה גם לטיפוח החינוך היהודי. התקנות במקורן אבדו כנראה299 אך טופס אחד שהיה כתוב ערבית באותיות רש"י300 היה לנגד עיניו של מחבר אלמוני, אשר פירסם אותו בתרגום צרפתי בכתב־עת יהודי במצרים בימי מלחמת העולם הראשונה301, עד כמה שניתן לשפוט מסגנון התקנות ומהידוע לנו על התקופה, נראה שהתקנות אותנטיות והתרגום נכון.

התקנות הפורמליות הראשונות מקהילת אלכסנדריה302 קרובות ברוחן לתקנות הקונסיסטוריות היהודיות בצרפת, מסתמא משום שמחברן היה איש ציבור יהודי מצרפת. כוונתן להפריד בין ענייני הדת שבסמכות רב הקהילה (ס' 2־5) לבין ענייני הקהילה החילוניים, בייחוד ההכנסות וההוצאות, השומא וגביית המיסים (ס' 6־18), שבסמכות וועד נבחר בן חמישה חברים. נשיא הקהילה הוא אחד מחמשת חברי הוועד ולא רב הקהילה (ס' 1, 6) והתקנות מחייבות אותם (ס' 17).

במשך שמונה עשרה שנים היו התקנות בתוקף באלכסנדריה, עד שהוחלפו בתקנות פורמליות אחרות, מפורטות הרבה יותר. התקנות החדשות הן פרי סיכסוך על דמות הקהילה ועל אחדותה בשנות השבעים של המאה הי"ט303. מהתקנות הכתובות איטלקית ושפורסמו בשנת 1872304, למדים אנו יותר על אירגון הקהילה היהודית באלכסנדריה מבחינה פורמלית.

לפי מיסמך זה חברים בקהילה כל היהודים הדרים באלכסנדריה, ללא הבדל מוצא, נתינות או עדה (ס' 2). הרב נבחר על־ידי רוב רגיל באסיפת כל משלמי המיסים בקהילה. הוא אחראי על המנהיגות הרוחנית והחינוך הדתי (ס' 3־5)305. מועצת הקהילה מונה שלושים וששה חברים הנבחרים באסיפה הכללית של משלמי המיסים בקהילה. המועצה בוחרת מתוכה שנים עשר חברים המרכיבים את וועד הקהילה. וועד הקהילה הינו מוסד של קבע הנועץ בעשרים וארבעה החברים האחרים בכל עניין עקרוני או חשוב במיוחד. הוועד בוחר מתוכו נשיא וסגן נשיא. כל שנה, עוזבים את תפקידיהם, לפי הגרלה, ארבעה מחברי הוועד ושמונה מחברי המועצה ומתקיימות בחירות חדשות. העוזבים רשאים להיבחר שוב (ס' 6־8). וועד הקהילה מנהל את ענייניה ומייצג אותה, מכין הצעת תקציב ודואג לשומת בני הקהילה ולגביית המיסים, מפקח על בתי הכנסת, בתי הספר, המוסדות הרפואיים וחברות הצדקה, עורך את רשימות הבוחרים והמועמדים וקורא לאסיפות הכלליות (ס' 9)306.

הבוחרים הם כל יהודי מבן שמונה עשרה שנה ומעלה, הנהנה מזכויות האזרח ואשר שילם את מיסיו (ס' 10). רשאים להיבחר למועצה כל היהודים בני עשרים ואחת ומעלה היודעים קרוא וכתוב (ס' 11). האסיפה הכללית, המורכבת מכל הבוחרים (ס' 17), מאשרת את הצעות וועד הקהילה (ס' 20) ובוחרת בבחירות סודיות את מועצת הקהילה או את הרב הראשי לפי הצעת וועד הקהילה (ס' 21). שליש מהבוחרים רשאי לדרוש כינוס האסיפה הכללית. אם באותה אסיפה נוכחים שני שלישים מן הבוחרים, רשאי רוב הנוכחים לשנות את התקנות (ס' 22). סעיפים אחרים דנים ברכוש הקהילה, מיסי בני הקהילה, ההשגחה על בתי הכנסת, בתי הספר ובתי הקברות, העזרה לנצרכים וכיוצא בזה.

תקנות קהילת אלכסנדריה משנת 1872 ערוכות במתכונת מערב אירופית יותר מאלו הקצרות של שנת 1854; וזאת כנראה לפי דוגמת קהילות זרות אחרות במצרים (ואולי דווקא בדומה לתקנות של הקהילה האיטלקית הגדולה במצרים). נראה שתקנות דומות, אם כי לא זהות, היו קיימות בקהילות יהודיות אחרות. התקנות של הקהילה בקהיר הוכנו זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה, כנראה בשנת 1912307. בשנת 1926 אנו מוצאים ניסוח מורחב של התקנות308 אם כי הן ערוכות במתכונות דומה309, אין ניכרת בהן השפעה ברורה מתקנות הקהילה באלכסנדריה. בתקנות השפעה אירופית כמו באלכסנדריה, ההבדלים הם בייחוד בפרטים, במספר חברי וועד הקהילה (בקהיר – 18, ס' 4), משך כהונתם (3 שנים, ס' 5), הבלטת הגבלה בסמכויות הרב הראשי לתחומי הרוח והדת בלבד (ס' 28) וכדומה. השפעת התנאים החדשים שנוצרו עם התגברות הלאומיות המצרית וצעידת הארץ לקראת עצמאותה, ניכרת בקביעה כי לפחות שישה מקרב שמונה עשר חברי וועד הקהילה חייבים להיות אזרחים מצריים (ס' 5).

כל האמור מצביע על קייום אירגון מפותח ויעיל בקהילות היהודיות במצרים, בעיקר בגדולות שבהן. הארגון לא שימש בקעה לבעלי השררה להתגדר בה, אלא בעיקר, להכנסת כספים ממיסים ותרומות, לשם מתן שירותים קהילתיים כגון בתי ספר, בתי כנסת, בתי קברות, טיפול רפואי ועזרה לנצרכים שונים. לשם כך, קויים מנגנון שלם, רובו הגדול ללא שכר. דעתו של הרב בענייני חינוך, תפילה, כשרות וקבורה, היתה עוד נשמעת, לעתים אף מכרעת. הדבר נבע הן מכוח אישיותו והן מכוח סמכותו הרוחנית שקיבלה תוקף לא רק מעצם משרתו, אלא אף מהיוקרה שממנה נהנו רבני מצרים במשך דורות. רבים מהם היו בעלי שם גדול, כבר במאות הט“ו והט”ז310, ויהודי מצרים שמרו את זכר רבניהם במאות הבאות, בהרבה הקפדה וכבוד311. ברם, תקנות הקהילה באלכסנדריה312 הגבילו את סמכויות הרב לעניינים רוחניים ודתיים בלבד. בקהיר דאגו תקנות הקהילה313 לכך, כי וועדות מיוחדות, שביטאו את רצון גבירי הקהילה, ישתפו פעולה עם הרב הראשי בקהיר, כלומר, יפקחו על החלטותיו.


מימון צורכי הקהילה    🔗

הבעיה החמורה ביותר של כל קהילה, כעשירה כענייה, כמאורגנת היטב כרופפת באירגונה, היתה השגת הכספים הדרושים לכיסוי הוצאותיה. לעיתים הוקם והוחזק מפעל חינוכי, רפואי או פילאנטרופי בתרומות שונות. ברם, היו מקורות כספיים קבועים ועיקריים, והם: א. רנטה שהשתלמה מנכסי דלא ניידי שהיו רכוש הקהילה, כולל בתי כנסת וחזקה על השחיטה; ב. דמי רישום (נישואין, פטירה וכיוצא בזה מסמכים אחרים), דמי קבורה ותשלום מיוחד למילה; ג. מיסים. מס ירושה שנרשמה ברבנות (בקירוב אחוז אחד מערך הירושה); מס בשר כשר ולעיתים אף יינות, גבינות וכדומה, וכן מס ה“עריכה” החשוב. העריכה היתה מס אישי שנתי אשר שולם לפי הכנסתו המשוערת של בן הקהילה, בהתאם לשומה של וועדה מיוחדת. לרוב ניסו לגבות את העריכה מראש. תשלומה היה תנאי לחברות בקהילה ולהשתתפות באסיפה הכללית314. מס זה היה הקשה ביותר לגבייה, כיוון שאת הרנטה, את דמי השימוש או הרישום, או את המס על מצרכי אוכל היו הצרכנים הנהנים חייבים לשלם מייד ללא עירעור, ואילו ממס ישיר זה, העריכה, רבים היו המשתמטים, הן במאה הי“ט והן במאה העשרים315. כך, למשל, נגבו בשנת 1912 בקהילת אלכסנדריה שמנתה אז כעשרים אלף נפש 500 לי”מ בלבד! 316 ; ד. הכנסות שונות כגון תרומות, ירושות, הגרלות, נשפים וכדומה.

שיעור ההכנסה של כל אחד ממקורות המימון והיחס ביניהם שונים היו בכל קהילה, לפי גודלה ואמצעיה317. אולם בדרך כלל השתדלה מנהיגות הקהילה למצוא את כל מקורות המימון האפשריים. שיעור ההכנסות היה צפוי מראש באופן משוער, בתקציב השנתי של כל וועד קהילה, אשר האסיפה הכללית אישרה אותו ומנהלי חשבונות פיקחו עליו, בייחוד בקהילות הגדולות. אלה פיקחו גם על הוצאות הכספים, בעיקר לתשלום משכורות כלי הקודש והפקידים. בקהיר, למשל, הפכו השוחטים, בשנת תרס“א, לשכירי הקהילה ונאסר עליהם לקבל תשלום נוסף על השחיטה318, כן הוצאו הכספים לחינוך ולהחזקת המוסדות שהקהילה תמכה בהם. ההוצאות היו כה כבדות בהשוואה לאמצעים הכספיים שעמדו לרשות הקהילות עד שתמיד נצטבר גרעון. הגרעונות גדלו עם בואם של נזקקים מאירופה, בסוף המאה הי”ט וראשית המאה העשרים, ועם ירידתם של פליטי ארץ־ישראל למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה319.

על בתי הספר הקהילתיים השונים ידובר בפרק הבא. יצויין כי שערי מרביתם היו פתוחים לילדי עניים דווקא, שלא בשכר.


בתי הכנסת    🔗

בתי הכנסת מרובים היו, ותומכיהם היו בני הקהילה שכיסו את הוצאות האחזקה והתשלום לשמש ולכלי הקודש. העשירים ראו לעצמם זכות להקים בתי כנסת חדשים או להשתתף בבניינם320. בקהיר321 ובאלכסנדריה322 היו בתי כנסת יפים. באלכסנדריה נבוזו בתי כנסת ואף נשרפו במהומות של שנת 1882323. גם יישובים קטנים ודלים השתדלו לקיים לפחות בית כנסת אחד. כך למשל היישוב הקטן והחדש בפורט סעיד324, היישוב החדש בדמנהור325 והקהילות העניות בכפר אלזיאת326, אלמחלה אלכוברא327, מית גמר328, זיפתא329, בנהא330, אסמאעיליה, סואץ, טנטא, זקאזיק ומנצורה331. גם ביישובים קטנים שלא עלה בידיהם לבנות בית כנסת, כחלואן (בה לא היתה קהילה יהודית מאורגנת כלל) או אסואן (שמנתה בשנת 1907 רק חמש משפחות יהודיות)332, התכנסו היהודים לתפילה בבית פרטי.


עמ 64.png

בתי הקברות    🔗

כל קהילה הקפידה על קבורה יהודית333 לא פחות מעל קיום בית כנסת. בית קברות היה ליד העיר או הכפר שבו התגוררו, ועד אשר השיגו רשיון, קברו מתיהם בחלקה לא מגודרת שהיתה בבעלות הקהילה. כך למשל הושג באלכסנדריה רשיון רשמי לגדור את בית הקברות רק בשנת 1856, בתיווכו ובהמלצתו של הקונסול האוסטרי שהקהילה נהנתה מחסותו, אחרי שקברו בה למעלה מעשרים וארבע שנים334.

לאחר שעקר הבארון יעקב די־מנשה מקהיר לאלכסנדריה, פרש חלק מן הקהילה ובחר ביעקב די־מנשה לראש הקהילה. ברם, לפורשים לא היה בית קברות משלהם, והקהילה הוותיקה סירבה להתיר קבורת מת מהפורשים בבית הקברות. הדברים הגיעו לידי כך שהפורשים פרצו את שער בית הקברות כדי לקבור את אברהם פיחא, קרובו של די־מנשה, והסיכסוך הגיע לערכאות. הקהילה תבעה רשיון מהשלטונות להקים בית קברות משלה, והדבר ניתן לה. בשנת 1878 נתאחדו שתי הקהילות ומעתה היו בידיהן שני בתי קברות (בשנת 1908 חנכו בית קברות נוסף ליד אלכסנדריה)335. בקהיר היו כמה בתי קברות336, בקהילות קטנות – אחד, ואם לא היה בית קברות במקום היו קוברים בבית קברות יהודי סמוך, או כפי שהיה באסמאעיליה, קברו את מתיהן בפינת בית הקברות במקום337.

הקהילה היתה מפקחת על בית הקברות ועל סדרי הקבורה בו. דמי הקבורה שימשו מקור הכנסה חשוב לקופת הקהילה. באלכסנדריה היו דמי הקבורה למשלם העריכה או לבן משפחתו, כשיעור העריכה השנתית (לבני משפחתו בגיל חמש עד שמונה עשרה שנים, חצי שיעור, ולילדיו עד גיל חמש – חינם); לאלה שלא שילמו עריכה – לפי מצבם הכלכלי בהתאם לקביעת הקהילה, ואילו לעניים – חינם338. בקהיר נקבע התשלום בכל מקרה באופן נפרד, לפי מצבו הכספי של הנפטר339. בשתי הקהילות ניתן היה שטח קבורה מיוחד לנפטר. 


שירותי הבריאות    🔗

במאה הי"ט רבו המחלות האנדמיוֹת והאפידמיוֹת. שירותי הבריאות הציבוריים במצרים היו לקויים ביותר, והיה מקום למאמץ מיוחד מצד הקהילות היהודיות. הקהילות הקטנות לא יכלו להקים בית חולים או אפילו קליניקה מיוחדת לטיפול בחולים יהודים; ועניי הקהילה, שלא היה בידם לשלם לרופא פרטי, נזקקו לקבל טיפול רפואי במוסדות לא יהודיים שהיו בדרך כלל בתי חולים מיסיונריים. הקהילות הגדולות חפצו למנוע היזדקקות זו והקימו שירותי בריאות משלהם, מיועדים בעיקר לעניים. ברם, בגלל רמתו הגבוהה של הסגל הרפואי (שחלקו עבד בהתנדבות ללא כל תשלום) השתמשו לעתים תכופות גם לא יהודים בשירותי בריאות אלה.

העדרם של בית חולים ובית הארחה קהילתי באלכסנדריה היה בולט, ובשנת 1871, למשל, מתו שלושה יהודים בגלל חוסר טיפול340. מקרה זה ומצבם המעציב של החולים היהודים באלכסנדריה עוררו שני אחים בשם מזרחי להקים בשנת 1872 בית חולים קטן. הונפקו לשוק מניות, ותמורתן נשכרה דירה קטנה ששימשה בית חולים ובו חמש מיטות. עיריית אלכסנדריה עקרה אותו ממקומו פעמים אחדות בטענה של חשש מהפצת מחלות מדבקות. בית החולים החזיק מעמד בשל התלהבות מקימיו ובשל שירותי החינם שניתנו בו. הקהילה תמכה בו במידה מועטת בלבד. בית החולים נסגר בשנת 1882, כאשר חיל הים הבריטי הפציץ את אלכסנדריה ובני אירופה פונו מן העיר. אולם מנהלו היהודי, מארטֶלי, נשאר על מקומו וטיפל בפצועים שהובאו לבית החולים341. לאחר מכן כאשר נפתה שוב, היה מצבו החומרי קשה ונתעורר חשש כי יהיה צורך לסוגרו. בהתערבות בני משפחת די־מנשה בשנת 1885 חולץ בית החולים ממצוקתו הכספית. המשפחה הועידה לו מגרש שעליו נבנה בהשתתפות הקהילה בית חולים חדש, שבשנת 1891 חנכו הבארון בכור די־מנשה, ראש הקהילה; לכבוד המאורע, הופיעה חוברת מיוחדת, “תהלה לדוד”, על פעולותיה של משפחת די־מנשה. בשנת 1893 עבר לידי הקהילה, שהפכה מאז אחראית להכנסותיו ולהוצאותיו342. הנה כי כן חברו מרצם הציבורי של עסקנים אחדים, נדיבותם הכספית של בני אחת המשפחות העשירות ורגש האחריות של הקהילה באלכסנדריה, לקייום בית חולים טוב ומועיל בחינם לעניי הקהילה. בבית החולים על שם מנשה היו בשנת 1897 שלושים מיטות. מפקח מטעם חברת כי"ח, שביקר בו אז, ציין לשבח את אחזקתו המופתית343. בשנת 1906 היו בו חמישים מיטות, ועבדו בו שבעה רופאים מומחים שאף ערכו ביקורי בית, הכל בחינם344. נוסף לבית החולים החזיקה קהילת אלכסנדריה גם בקליניקה בשם ביקור חולים בחלק אחר של העיר. זו הוקמה בשנת 1909 והסתייעה, לפי הצורך345, בבית החולים346.

עמ 67.png

בקהיר היה קיים בית חולים קטן, ולידו קליניקה, כבר בסוף המאה הי"ט. תייר, אשר סייר במצרים בשנת 1884, התפעל מן הנקיון בשני מוסדות אלה347. קליניקה גדולה יותר הוקמה בשנת 1909348 כדי לספק צורכי האוכלוסייה היהודית הגדלה והולכת בעיר הבירה. ברם, שירותם של כל אלה היה מצומצם למדי, בהשוואה לצורכיהם של יהודי קהיר, ובשנות 1917–1918 הוחל בהקמת בית חולים חדש וגדול349. 


חברות הצדקה    🔗

העזרה הרפואית שנתנו הקהילות באלכסנדריה ובקהיר לעניים בתשלום מועט או ללא כל תשלום היתה רק אחת הצורות של סייוע לנצרכים. בכל הקהילות, ובייחוד בשתי הגדולות, מרובות האביונים, הרבו העשירים במעשי צדקה רבים, (אף בבניין מסילת ברזל צדדית כדי להקל על יהודי קהיר המבקרים בבית הקברות ליד חלואן350). כן התפתחו מוסדות וחברות לסייוע הדדי. לא ניתן לפרט כאן תולדותיהן ומעשיהן של כל החברות שפעולותיהן אופיניות לפעולות צדקה בקהילות היהודים בכל פזוריהם.

בשנת 1863 נוסדה באלכסנדריה חברת “מוהר הבתולות” במטרה להמציא מוהר לצעירות נצרכות שהיו בנות שמונה עשרה לפחות351, וחברת גמ“ח מטרתה היתה לסייע בידי מי שירד מנכסיו352. בשנת 1882 נוסדה חברת “הכנסת אורחים” שסייעה לעוברי אורח יהודים עניים353. בשנת 1885 הוקמה חברת “עזרת אחים” שעזרה לפושטי יד ומנעה מהם את חרפת הקבצנות354. בשנת 1894 הקימו הרב הראשי באלכסנדריה, ר' אליהו חזן, ואב”ד באותה עיר, ר' אברהם אביכזיר, את חברת “עמלי תורה” לשם ייסוד תלמוד תורה ולשם מתן אוכל לתלמידים נצרכים355. בשנת 1905 הקימה קבוצת גברות חברת “מחסה לילדי ישראל” אשר ביקרה בגני ילדים והעניקה מלבושים ונעליים לנצרכים. בשנת 1913 הוקמה חברת “צדקה בסתר” שנועדה להקל בסתר על סבלם של נצרכים. בשנת 1914 נוסדה חברת “אמהות יהודיות” שמטרתה היתה להמציא כסף ליולדות וחלב וחיתולים לתינוקותיהן הרכים. כן נוסדו כמה אגודות אחרות לטיפול בתינוקות ובילדים: “מטבח לחולים”, הוקם בשנת 1916 במטרה לספק חלב בחינם לחולים, מבריאים ויולדות; טיפת חלב נוסדה בשנת 1917 וסיפקה ארוחת בוקר (כוס חלב ולחם לבן) מדי יום ביומו למאות רבות של ילדי בית ספר נצרכים.

כמה אגודות נועדו לעדה מסויימת כגון “אגודת יוצאי קורפו”, שנוסדה בשנת 1913 באלכסנדריה, ו“איחוד היהודים המזרחיים”, בשנת 1916. שתיהן התכוונו לעזור מבחינה כלכלית ומוסרית לנצרכים בני קבוצה מוגדרת של האוכלוסייה היהודית356. וועד הקהילה באלכסנדריה357 וכן נדבנים שונים358 יהודים ספרדים ברובם359, השתתפו במימון הוצאות החברות360. החל בשנים 1891–1892, קמה בעיר לשכה מטעם בני ברית שחבריה היו פעילים ביותר בהשגת כספים למפעלי הצדקה השונים361. פעילות זו של הגופים השונים שנמנו התחזקה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה362, כפי שנראה להלן.

בקהיר היו מוסדות צדקה וחסד בעלי אופי דומה, כגון מוהר הבתולות (מבנה מיוחד שערכו 75,500 פראנק – הוקצו הכנסותיו להשיא, פעמיים בשנה, צעירות עניות שהגיעו לגיל שמונה עשרה363), צדקה בסתר, בית מחסה לזקנים מחוסרי אמצעים364, טיפת חלב365 וכן בשנת 1917, בית יתומים366. נראה שאלכסנדריה שימשה דוגמה לקהיר, שכן רוב החברות בקהיר נוסדו אחרי היווסד החברות המקבילות באלכסנדריה. כך למשל חנכה קהילת קהיר ספרייה ובה אגף היסטורי רק בשנת 1913367. גם בקהיר התעניינה הקהילה בפעילות החברות ואף סייעה להן368. גם בקהיר תרמו נדבנים לכיסוי ההוצאות369 וכן לשכת בני ברית הוותיקה שנקראה על שם הרמב"ם. לשכה זו היתה קיימת בקהיר כבר בשנות 1886–1887, וחבריה היו בעיקרם יהודים אשכנזים. לשכה נוספת, שרוב חבריה היו יהודים ספרדים, הוקמה בקהיר בשנות 1911–1912370. בני ברית שבקהיר, כאחיהם שבאלכסנדריה, השתתפו במפעלי צדקה ועזרה שונים ואף יזמו מקצתם, כמו למשל, לשכת עבודה בקהיר שיסדוה בשנת 1913 ושסיפקה עבודה למחוסרי פרנסה371.

בקהיר, כבאלכסנדריה, היתה באותה תקופה פעילות פילאנטרופית במגמה תרבותית. בשנת 1897, קמה חברה לעזרה הדדית בין צעירי האשכנזים372 בקהיר, שנתכנתה “הנוער”373. לאחר פעולות צדקה שונות כהקמת גן ילדים, הקימה החברה ספרייה למדעי היהדות ואולם קריאה מסונף אליה374. האגודה (או אחרת שהמשיכה בפעולותיה375) פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית מדעית והיסטורית. חלק מחברי האגודה היו בוגרי בתי הספר של כי"ח בתורכיה או בבולגריה376. גם בקהיר, כבאלכסנדריה, קמו אגודות ונתחסלו. אך הפעילות הפילנטרופית, לסוגיה, נמשכה377.

בשנת 1907 קמה באלכסנדריה אגודת צעירים משכילים, בשם “אחוה”. משימתה היתה הפצת השכלה באמצעות עיתונים וספרים עבריים או שעסקו בנושאים יהודיים. לשם כך פתחו אולם קריאה. כן נערכו שיעורי ערב ללימוד עברית378.

כאמור, גם קהילות יהודיות אחרות היו בהן מוסדות צדקה, כמובן בקנה מידה קטן יותר – בטנטא הקימו בשנת 1911379 שישים נשים אגודה לסייוע ליולדות ענייות, למתן מלבושים וציוד לימודי לתלמידים נצרכים ולהקמת בית ספר למלאכה לבנות (על מנת להכשירן לתופרות)380, בפורט סעיד, שקהילתה התארגנה במאוחר, הקימה קבוצת נשים בשנת 1917 חברת צדקה שפעילותה היתה ניכרת381.


העזרה לפליטים יהודיים    🔗

קהילות היהודים במצרים, במאורגן ובודדים, לבן היה פתוח לעזרת הפליטים שזרמו למצרים. בשנת 1891 הגיעו למצרים יהודים נרדפים מתימן382, מקושטא, איזמיר, ושאלוניקי. הוקמה אגודה כדי לסייע להם383. עזרה רבה יותר ניתנה, החל בשנת 1891 ועד סמוך למלחמת העולם הראשונה, לפליטים יהודים שברחו מרוסיה ומרומניה עקב רדיפות ואפליות. בשנת 1891 באו מרוסיה פליטים יהודים שהברון הירש התכוון לסייע ביישובם בארץ־ישראל ומאה ועשרים מהם החליטו להישאר באלכסנדריה. יהודי העיר נרתמו לעזרתם בלהט וסיפקו להם מזון, לבוש וטיפול רפואי. נמצאו ששבו לאודיסה בעזרה כספית של יהודי העיר, אך גדול היה מספר הנשארים, וגדל יותר עם בואם של פליטים חדשים והגיע לכדי 185. כיוון ששלושה רבעים מבין הפליטים היו מחוסרי דרכונים המשיכו יהודי אלכסנדריה לעזור להם384. גם ליהודי קורפו, שנרדפו באכזריות, אספו יהודי אלכסנדריה כסף באותה שנה ושלחו להם385. עזרה דומה, בקנה מידה קטן יותר, ניתנה באלכסנדריה בשנת 1900 למהגרים יהודים שבאו בחוסר כל מרומניה386. באותן שנים, נפל עומס הסייוע לפליטים בעיקר על הקהילות בערי החוף, ובייחוד אלכסנדריה וסואץ, שכן הפליטים פנו לערים אלו. אך גם קהילות אחרות השתתפו בכך, כקהילת קהיר שאספה כספים למען נפגעי הפרעות בקישינוב בשנת 1903387. משנת 1905, לאחר פרעות קישינוב, גדל מספר הפליטים היהודים שעזבו את מזרח אירופה. הדבר עורר דאגתם של יהודי קהיר388 ואלכסנדריה389. אלה גם אלה השתדלו לעזור לפליטים, בייחוד במציאת תעסוקה. בעייה מיוחדת היתה לגבי הפליטים מחוסרי המקצוע390.

מאמץ רב עוד יותר נדרש מיהודי מצרים בראשית מלחמת העולם הראשונה. במשך שנה, בין דצמבר 1914 לבין דצמבר 1915, הגיעו למצרים 11,277 פליטים יהודים מארץ־ישראל, רובם נתינים רוסיים. מצב הפליטים היה בכל רע, חסרים היו בגדים ונעליים. רק חלקם עזב את ארץ־ישראל לפי הודעה מוקדמת מן השלטונות העותמאניים ואילו רבים נאסרו ברחובות העיר או בבתי הספר, כנתינים אויבים וגורשו אל מחוץ לגבולות האימפריה העותמאנית. הפליטים, בייחוד מחוסרי האמצעים, שוכנו בתחילה במחנות שניהלו הבריטים, בהם חיו חיי מחנה צבאי391. ביניהם היו רבנים, תלמידי חכמים, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי נכסים, סוחרים, אומנים ופועלים. יהודי מצרים עזרו למקצתם לפתוח עסקים קטנים392. בעידוד הקונסול הרוסי באלכסנדריה קם בעיר וועד יהודי אשר שם לו למטרה לאכסן את הפליטים, להאכילם, להלבישם, להגן על הבנות הצעירות בפני גברים שיחפצו לנצל את מצבן, למצוא לפליטים קרובים, רשיונות עבודה ופרנסה, לחנך את הילדים בבתי הספר של הקהילה ובקורסים שהוקמו אז במיוחד למענם, ולהשתדל בפני השלטונות המצריים לטובתם (ואכן, הושגה תמיכה כספית מן הממשלה). בני ברית וועדות שונות עסקו במשימות הנזכרות לעיל ואספו תרומות בשביל הפליטים. למרות תקלות מועטות, הוכתרה פעולת העזרה לפליטי ארץ־ישראל בהצלחה מרובה393. בעקיפין אף השפיעה על חדירה עמוקה יותר של רעיון הציונות בקרב יהודי מצרים, שכן צעירים יהודים, פליטים מארץ־ישראל, אירגנו במצרים שיעורים לעברית, הרצאות על ארץ־ישראל וכיו"ב394.


 

פרק רביעי: החינוך במצרים    🔗

לפי עדות משנות השבעים של המאה הי"ט, מפי מי שהכיר את תנאי החיים במצרים, הקפידו היהודים מאד על חינוך ילדיהם וכמעט שלא נמצא יהודי שלא ידע קרוא וכתוב395. דברים אלה אינם מדוייקים, אלא שאחוז יודעי קורא וכתוב היה גבוה משאר חלקי האוכלוסייה. זאת ניתן לראות מהטבלה המבוססת על מפקד האוכלוסייה בשנת 1907396:


העדה אוכלוסיה יודעי קרוא וכתוב זכרים יודעי קרוא וכתוב נקבות נבערים – זכרים נבערים – נקבות
מוסלמים 10,269,445 402,090 10,579 4,743,024 5,113,752
קופטים 706,322 67,256 5,765 289,541 343,760
יהודים 38,635 11,024 5,910 8,706 12,995
אחרים 175,576 68,299 38,399 26,700 42,178

העדה יודעי קרוא וכתוב לפי 1:1000397 – זכרים יודעי קרוא וכתוב לפי 1:1000 – נקבות יודעי קרוא וכתוב לפי 1:1000 – ממוצע נבערים – זכרים נבערים – נקבות נבערים – ממוצע
מוסלמים 78 2 40 922 998 960
קופטים 188 16 103 812 984 897
יהודים 559 313 438 441 687 562
אחרים 719 477 608 281 523 392

היהודים פיגרו, איפוא, באחוז יודעי קרוא וכתוב, רק אחרי הסוג “אחרים”, שכלל את כל בני אירופה שהתגוררו במצרים ושהשכלתם היתה גבוהה, וכן כמה עדות נוצריות קטנות שהקפידו על חינוך בניהן. יתר על כן, יותר ממחצית היהודים וכמעט שליש מן הנשים היהודיות ידעו קרוא וכתוב398 (מסתמא, לפחות בלשון אחת) לעומת הקופטיות ­– שישה עשר לאלף, והמוסלמיות ­– שנים לאלף. מציאותם של מורים במספר מספיק399 והרקע ההשכלתי שהביאו איתם המהגרים היהודים מאירופה (בייחוד ממזרח אירופה) בסוף המאה הי"ט וראשית המאה העשרים הם שהשפיעו על רמת החינוך הגבוהה בקרב יהודי מצרים. גם, במידה רבה גרמה לכך הדאגה לחינוך של היהודים מכל העדות.

מספרי התלמידים במצרים לפי העדות, 1907­–1913400

השנה

מוסלמים

קופטים

אורתודוכסים

קאתולים

פרוטסטנטים

יהודים

אחרים

סה"כ

1908־1907 54,186 28,961 10,365 11,792 751 7,149 226 113,430
1911־1910 74,990 40,535 11,823 13,308 942 7,521 892 150,011
1913־1912 83,789 40,512 13,185 14,227 914 8,338 1,391 162,356

הישגים גבוהים אלה, יחסית למצב הכללי במצרים, לא באו אלא אחרי מאמץ רצוף וארוך של חינוך הבנים. היהודים שלחו את בניהם למוסדות שונים: בתי ספר יהודיים מקומיים, בתי ספר נוצריים, ומאוחר יותר בתי ספר של כי“ח. במשך כל המחצית הראשונה של המאה הי”ט, הסתפקו היהודים בחינוך בניהם בחדרים. הלימודים בחדרים התקיימו באופן סדיר רק בקהיר ובאלכסנדריה, ואילו ביישובים אחרים לא היו קבע, משום שבכל יישוב היו רק משפחות אחדות. לבנות לא ניתן בדרך כלל חינוך מסודר. אדוֹלף כּרמייה אשר ביקר במצרים בשנת 1940, בעקבות התערבותו בפרשת עלילת־הדם בדמשק, הזדעזע ממצב החינוך הירוד. במכתב אל ידיד בצרפת, ציין כרמייה, כי “הילדים לומדים רק עברית בניגון ואילו הבנות אינן לומדות דבר, אלא יושבות או שרועות”401. כרמייה פעל לממן טיפול רפואי לילדים חולים, בייחוד לחולי עינים, ולהלבשתם ולהנעלתם של הנצרכים402. במרצו האופייני פעל אף להקמת בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, תחילה בקהיר403 ואחר־כך באלכסנדריה. המזרחן שלמה מוּנק (מתרגם “מורה נבוכים” לצרפתית) שנלווה אל כרמייה במסעו, פנה בעניין זה בקול קורא ליהודי מצרים ואלה נענו לקריאת כרמייה, אך טענו, כניראה בצדק, כי חסרים הם אמצעים כספיים. כתוצאה מכך פעל כרמייה להקמת בתי ספר בתרומת יהודי צרפת404. בייחוד גדולה היתה תרומתה של משפחת רוטשילד בפאריס שהעניקה לבתי ספר אלה בקהיר סכום של עשרים אלף פראנק405, כסף רב באותם ימים. כרמייה אף קבע את עיקרי תוכנית הלימודים בבתי הספר: לבנים ­– יהדוּת, עברית, ערבית, צרפתית וחשבון; לבנות­ – מלאכות יד במקום חלק מהמקצועות הנ"ל. למרות הקשיים שהתעוררו בתחילה, גדלו בתי הספר ורמת הלימודים בהם השביעה את רצון הקהילה ורצון המפקחים עליהם מטעם השלטונות. בשנת 1842 למדו בבית הספר באלכסנדריה בלבד מאתיים תלמיד, ביניהם כחמישים נוצרים (קאתולים ויוונים קאתוליים). למרות זאת לא חסרו בעייות. מגיפת החולירע הפריעה ללימודים חודשים אחדים בשנה, לחלק מההורים היה משפט קדום נגד לימודיהם הלא יהודיים של בניהם ובנותיהם, הבעייות בהקמת מיבנים חדשים ראויים לשמם ­– כל אלה הקשו על קידום בתי הספר406. לאחר שנים ספורות, אין שומעים דבר על בתי ספר אלה; מסתמא נסגרו בשנת 1842407 או מיד אחריה, מסיבות בלתי ידועות. נראה שחוסר כסף גרם לכך. היהודים בשתי הערים, כבמרבית יישוביהם האחרים, חזרו ושלחו את בניהם לחדר. מקצת עשירי היהודים, באלכסנדריה יותר מאשר בקהיר, שלחו את בניהם לבתי ספר לא יהודיים.


מוסדות החינוך של הקהילה    🔗

באלכסנדריה נשאו בודדים, לרוב הורי התלמידים, בהוצאות תלמודי התורה. לשבחה של קהילת אלכסנדריה ייאמר, כי מיד עם הקמתה הרשמית כגוף מוכר, ייסדה בשנת 1854 מיבנה חדש לתלמוד תורה, באיזור שבו התגוררו יהודים רבים. בתחילה הוקמו שני תלמודי תורה, אחד בתשלום והשני חינם. עד מהרה מוזגו שניהם לאחד408, ובו למדו כארבעים תלמידים, בתקציב שנתי של כ240 לי"מ409. כבר במאי 1857 למדו בתלמוד תורה זה שבעים ושמונה תלמידים410 בשנת 1862, הוקם בית הספר הראשון לבנות אשר למרות קוטנו (הוא נחנך בשבעים תלמידות בלבד), סימן את תחילתה של מדיניות חינוכית חדשה ­– חינוך בנות411 ­– אשר מאז לא פסקה במצרים. ברם, היו אלה רק צעדים מאורגנים ראשונים שיכלו לחנך מספר קטן בלבד מקרב התלמידים הפוטנציאליים412. בשנת 1865, תרמו בּכוֹר ויצחק אַגיוֹן, מעשירי הקהילה באלכסנדריה413, נכסים שהכנסתם צריכה היתה להספיק לבניין בתי ספר ולמימון החזקתם. אישים אחרים מאותה משפחה תרמו או הפקידו סכומים ניכרים נוספים, להלבשתם של תלמידים נצרכים ולמטרות לימודיות שונות. התרומות הצליחו ליצור גרעין לבתי הספר היהודיים, ברובם תלמודי תורה שעברו אחר כך לרשות הקהילה באלכסנדריה (ההמון המשיך גם אז לכנותם בשם בתי ספר אגיוֹֹן). תלמודי התורה עשו רבות לחינוך התורני של ילדי היהודים באלכסנדריה, אולם לא יכלו לקלוט את כל הילדים414.

עמ 80.png

בשנת 1872­–1873 היו בכל בתי הספר הקהילתיים 171 תלמידים ו112 תלמידות (לפי דין וחשבון של משרד הפנים המצרי)415. בלט במספר תלמידיו תלמוד התורה הקהילתי על שם אגיון: כבר בשנת 1884­–1885 היו בו שמונים ושישה תלמידים (לתלמידות היה בניין נפרד)416, בשנת 1897 ­– מאה ושלושים תלמידים417, ואילו בשנת 1901 ­– מאה וארבעים תלמידים418. בדצמבר 1892, נפתחו קורסים נוספים בשעות הערב419 . בבית ספר זה ניתן החינוך חינם או תמורת תשלום קטן ביותר. משקיפים ואורחים420 התרשמו מסביבתו הנאה של בית הספר (קרוב לשפת הים), מנקיון הבניין ומהופעתם המסודרת של תלמידיו. יחד עם זאת, הושמעו טענות צודקות למדי בעניין תוכנית הלימודים לפיה נלמדו, בעת ובעונה אחת, ארבע לשונות: עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית. היתה הצדקה עניינית ללימוד כל אחת מהלשונות הללו: עברית ­– לשון הקודש; ערבית ­– הלשון המקומית; צרפתית ­– שפת התרבות והעסקים; איטלקית ­– הלשון המדוברת בפי רבים מבני אירופה במצרים. ברם, ההדגשה הלשונית המופרזת הפריעה להתקדמות במקצועות אחרים; אף נמנעה מהתלמידים ידיעה טובה בשפה אחת421. הגישה הזאת התמידה בבתי הספר הקהילתיים, עד מלחמת העולם הראשונה, ולא הועילו גם ספרי לימוד שחוברו במיוחד, כגון “צפנת פענח… מטרתה להפיץ השפה העבריה בתוך בני ישראל בארצות המזרח” (אלכסנדריה, מחברת א, חשוון תרע"ה ­– 1914), ואחרים. כאמור, נועד בית הספר אגיון לחנך גם בנות. בסוף המאה הי“ט ובראשית המאה העשרים, למדו בו כמאה ושלושים בנות422. בבית ספר זה לא לימדו לשונות רבות כמו בתלמוד תורה לבנים. שפת ההוראה היתה איטלקית, הלשון הנהוגה אז באלכסנדריה, אף במשק הבית. מכאן, מגמתו העיקרית של בית הספר. בהתאם לכך, קיבלו הבנות גם הכשרה במלאכות יד שונות, בייחוד בתפירה. בפברואר 1897, הוקם בית ספר מקצועי סמוך לבתי הספר לבנים ולבנות. תכליתו היתה להורות מלאכות לבנים. התחלות צנועות נעשו כבר קודם, עת הוקמה אגודת יד חרוצים באלכסנדריה, ב24 לאפריל 1888, לעידוד החינוך למלאכה בין נערי היהודים423, ואחר־כך בשנת 1890, כאשר נתן גם הקונסול הבריטי הנוצרי צ’ארלס קוּקסוֹן ידו למפעל זה424. אמנם, כל הוראת המלאכות התקדמה בעצלתיים, עד שנרתם לכך הרב הראשי אליהו חזן. הוא גייס לעזרתו אחד מפעילי היהודים בקהיר, פליכּס סוּארס. זה ייסד וועד שאסף כסף לבית ספר למלאכה באלכסנדריה425. בשנת 1897 נפתח בית הספר רשמית, והיו בו שתי מגמות, חייטות ונגרות בית המלאכה לחייטוּת נוהל בידי יהודי מקורפו, והיו בו מתחילה עשרה שוליות. בית המלאכה לנגרות נוהל בידי יהודי רוסי, והיו בו מתחילה שנים עשר שוליות. הלימוד היה חינם והשוליות קיבלו שכר מועט, מחוץ לארוחת צהרים חינם, כי עדיין לא יצרו ולא כלום426. מאחר שבית ספר זה התפתח באיטיות, בגלל קשיים מינהליים ותקציביים, התחילה כי”ח להתעניין בו ועודדה פתיחת מגמות לימוד נוספות וקשות יותר לנפחוּת ועבודות שייש; נוספו שיעורי ערב לציור וללשון הערבית427. בשנת 1911 היו בו עשרים ושלושה תלמידים; בשנת 1912 ארבעים ושניים תלמידים שלמדו רצענוּת, נגרות, חשמלאות, דפוס, רתכוּת ורפדוּת428. עם זאת, בגלל מספרם המוגבל של התלמידים וגודל ההוצאות הסתמנה, מראשית המאה העשרים ואילך, נטייה למסור את התלמידים כשוליות לבעלי מלאכה יהודים שקיבלו שכר מועט מהוועד המפקח על בתי הספר למלאכוֹת429. אין בידינו נתונים רבים על מערכת תלמודי התורה הללו באלכסנדריה, אך ידוע, לפחות לגבי שנת 1896, על חלוקת תלמידים לפי מקום מוצאם בתלמודי התורה של קהילת אלכסנדריה. על בית הספר למלאכה אין נתונים דומים. מנהלי בתי הספר סיכמו בנפרד את הנתונים לגבי תלמוד תורה של הבנים ובית הספר לבנות, בדינים וחשבונות שהגיעו לארכיוני חברת כל ישראל חברים בפאריס430:

מקום המוצא בנים בנות סה"כ
מצרים 57 59 116
סוריה 19 20 39
איזמיר 6 10 16
קושטא 6 7 13
קאנדיה 1 1 2
יאנינה 5 1 6
מארוקו 21 19 40
תוניסיה 3 9 12
יוון (כולם מקורפו) 6 2 8
איטליה 1 1 2
רוסיה ­– 2 2
אוסטריה 1 1
סה"כ 125 132 257

עייון במספרים האלה יעמידנו על כך, שכמעט כל התלמידים היו מיוצאי האימפריה העותמאנית. בני מצרים היו, כמובן, כמעט מחצית התלמידים, ואחריהם צועדים בני מארוקו וסוריה. אחוז התלמידים האשכנזים ­– שנים מרוסיה, אחד מאוסטריה (אולי יש לכלול בקטיגוריה זו את שני האחוזים מאיטליה), היה זעום ביותר. אלה נזקקו יותר לבתי ספר אחרים. מובן, כי המספרים נשתנו, מבחינה מוחלטת ויחסית כאחת, עם התגברותו של זרם ההגירה ממזרח אירופה למצרים, דבר שחייב את קהילת אלכסנדריה להקים תלמודי תורה נוספים (למשל בשנת 1911, עץ חיים, ליד בית הכנסת זרדאל)431. מפעל חינוכי חשוב אחר, בסמכותה של קהילת אלכסנדריה, היה בית הספר הפרטי שהקים הבארון יעקב די־מנשה. הוא שוּכּן בבניין גדול מחוץ לעיר, מצוייד במגרשי ספורט ומקושט בגנים. בהיפתחו, בשנת 1885, היו בו 139 תלמידים432. בשנת 1897 הגיע מספרם לכדי 150433, ובשנת 1903 ­– ל125 (בשבע כיתות)434, אם כי היה מקום ליותר. שלא בדומה לבתי הספר הקהילתיים שהיו בעלי אופי של תלמוד תורה, היה בית הספר של די־מנשה בעל אופי חילוני: רוב המורים היו קאתולים, מכאן, מיעוט הרוח היהודית שבבית ספר זה. ברם, נראה שגם הלימודים החילוניים לא הוקנו כולם בהתאמה להתפתחותם האינטלקטואלית ולצורכיהם העתידים של התלמידים. לדוגמא, הם לא למדו את תולדות מצרים והגיאוגרפיה שלה, אלא את ההיסטוריה הצרפתית ואת חלוקתה האדמיניסטרטיבית של צרפת למחוזות, יחד עם ריבוי מונחים ותאריכים435. הבנות למדו בחלק נפרד של המוסד ­– שדי יעזור. אף הוא נבנה ביוזמתה ובתמיכתה של משפחת די־מנשה בשנת 1892436. בנוסף למלאכות יד ובייחוד תפירה, למדו בו גם עברית, אנגלית ואיטלקית. בית הספר לבנות גדל ובשנת 1916 היו בו 365 תלמידות437.

בקהיר התקיימו בתי הספר שהוקמו בשנת 1840, ביוזמת כרמייה ואחרים, זמן ארוך יותר מאשר באלכסנדריה ומנו קרוב למאה תלמידים משני המינים. בתי הספר עברו גילגולים שונים. משנת 1860 ניהלה אותם הקהילה שסגרה את הכיתות לבנות. בשנת 1872 היו בקהיר לפי חישובי משרד הפנים המצרי438, ארבעה בתי ספר יהודיים (מתוך שמונה עשר בתי ספר מקומיים) ובהם 155 תלמידים. נוסף לכך היה בי“ס יהודי לבנים (כנראה בחסות זרה) ובו מאה ועשרים תלמידים. שלוש שנים לאחר מכן נפתחו שוב כיתות לבנות הודות לתרומות של דוד אגיון ופעילותו של משה קטאווי, ומספר התלמידים משני המינים הגיע ל225439. תלמודי התורה בקהיר התפתחו, איפוא, במחצית השנייה של המאה הי”ט, הודות לפעילותם ונדיבותם של אישים יהודיים, בייחוד רבני קהיר ואנשי משפחת קטאווי, אגיון ומוצירי. בני עניים מיהודי מצרים או ילידי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה למדו בהם חינם. יהודי בריטי, אשר ביקר בקהיר בשנת הלימודים 1884­–1885, מצא בתלמודי התורה שבפיקוח הקהילה 175 תלמידים ו175 תלמידות שלמדו עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית. לשון ההוראה היתה בדרך כלל צרפתית. מספר התלמידים היה קטן, אך רמת הלימודים היתה טובה440. מספר התלמידים בבתי הספר הקהילתיים בקהיר לא נשתנה בסוף המאה הי“ט, כאשר ביקר בהם בּנדיקט, מפקח שנשלח מטעם כי”ח בפאריס. בנדיקט ציין בדין וחשבון שלו441 כי בבית הספר הקהילתי לבנים בקהיר מאה ותשעים תלמידים, ובבית הספר לבנות מאה ושלושים תלמידות. בנדיקט ציין כי רמת ידיעותיהם של התלמידים נמוכה, כי הם משננים מבלי להבין וכי לומדים הם על צרפת מבלי לדעת צרפתית. אפשר שרמת ההוראה ירדה, או שהרמה לה ציפה בנדיקט היתה גבוהה יותר. בשנת 1904, שבע שנים לאחר מכן, ביקר קלוד מונטיפיורי, נשיא האגודה האנגלית היהודית, בבתי הספר של קהילת קהיר. רמת הלימודים הנמוכה תלוייה היתה, לדעתו, בתנאי הלימוד הקשים442. בראשית המאה העשרים443 עלה מספר התלמידים במידה רבה יותר. מספר הבנות היה שווה בערך למספר הבנים444:

השנה המספר הכולל
1903 350
1908 500
1909 790
1910 900
1911 1,050
1912 1,180
1913 1.402

נוסף לכך, היו קיימים בקהיר גם מוסדות חינוך אחרים מטעם הקהילה. מהם ראוי לצייון בית ספר מקצועי קטן, שבו שלוש מגמות לימוד. בשנת 1898, למשל, מבין עשרים ושמונה תלמידים למדו אחד עשר חייטוּת, תשעה רצענות ושמונה נגרות445. בית ספר אחר ע“ש הרמב”ם הוקם בקהיר, בשנת 1892, בתמיכת הלשכה המקומית של בני ברית. היו בו חמש כיתות ולמדו בו מאה ושלושים תלמידים. שפת ההוראה היתה צרפתית, אך בבית הספר למדו גם עברית, ערבית ואנגלית. עם הקמת בתי ספר כי"ח, התמזג בהם בית ספר זה446.

אחת הסיבות לגידול מספר התלמידים בקהיר היתה גידול האוכלוסייה היהודית בכלל ופיזורה מחוץ לרובע היהודים, בייחוד בעלי האמצעים. בבתי הספר של הקהילה היה מקום רק לחלק מן התלמידים, אחרים למדו בבתי ספר כי“ח, שעליהם ידובר להלן. בגלל חוסר מקום הוקמו מוסדות חינוך נוספים447. כך למשל הוקם בסוף שנת 1900 בית ספר בהנהלת מאכּס מוּשלי ובסגנות י' הורנשטיין. כיוון ששניהם היו פעילים בתנועה הציונית בקהיר, כונה בית ספרם בית הספר הציוני. בעת פתיחתו היו בו כמאה תלמידים אך מספרם הלך וגדל עד מהרה למאתיים ותשעים, משני המינים, ברובם בני העדה האשכנזית. תוכנית הלימודים הותאמה במידה רבה לתוכנית הרשמית של בתי הספר המצריים בתוספת שעות רבות ללימוד הלשון העברית448. למרות תמיכת ההסתדרות הציונית בקהיר, נתעוררו עד מהרה בעייות כספיות חמורות שכן חניכיו למדו חינם. מושלי עזב את קהיר, ובהיעדרו החמירו הקשיים, כך שבשנת 1903 נשארו בבית הספר כארבעים תלמדים ותלמידות בלבד. המוסד עמד להיסגר449. חלק מן התלמידים שעזבו את בית הספר הציוני שבו אל בית הספר של כי”ח. אחרים, מתוך בושה או בגלל סיבות אחרות, פנו לבתי הספר המיסיונריים. פניהם של שונאי הציונות בקהיר צהלו: בית הספר הציוני הביא תועלת, בעקיפין אמנם, לפעילות המיסיונרית450. גם אחרי פתיחת בתי ספר כי“ח לא היו מקומות במידה מספקת בכל בתי הספר שבקהיר, שכן האוכלוסיה גדלה וקיבלה אופי הטרוגני יותר. אלכסנדריה, שקלטה את מרבית ההגירה היהודית, פתחו בה הבונים החופשיים ואחרים בית ספר ליד בית הכנסת זרדאל שעל יד הרובע היהודי כבר בשנת 1911. למעשה היה זה חדר שהכין את תלמידיו ללימוד בתלמוד תורה. מספר הלומדים בו הגיע עד מהרה למאה וחמישים451. בשנת 1915, נפתחה ישיבה בשם צפנת פענח. הלימודים התקיימו בה בשעות היום והערב. לעתים נערכו בה תפילות מיוחדות והרצאות על נושאי יהדות452. נוסדו גם בתי ספר פרטיים יהודים כגון זה שהקים יצחק חרוּש באותה שנה ממש. בבית ספר חרוש היו גן ילדים ושש כיתות. נוסף לקהילה באלכסנדריה השתתפו בכיסוי הוצאותיו אירגונים פרטיים כבני ברית, עמלי תורה, ואף ממשלות מצרים וצרפת453. מפעל החינוך היהודי נמשך454. תלמידים יהודיים ביקרו בבתי ספר לא יהודיים, ובכלל זאת בתי ספר מיסיונריים. לא היה מספיק מקום בבתי ספר יהודיים ואף לא תמיד נקלטו הילדים בבתי ספר אלה. כמקרה קיצוני נציין כי הרב אליהו חזן, הרב הראשי לאלכסנדריה, שלח את בניו ללמוד בבית ספר לא יהודי (חילוני, לא מיסיונרי)455. האמידים שלחו בדרך כלל את בניהם לבתי ספר לא יהודיים456. כמעט כל בתי הספר העירוניים, שלא היו מוסלמים, היו באחזקת איגודים מיסיונריים או במימונם, והיה, איפוא, חשד גם על בתי ספר שלא היו מיסיונריים. בשנת 1849, ניסו בתי ספר פרוטסטנטיים בקהיר, בסייועו של המומר לוּריא, למשוך אליהם תלמידים יהודים, כעדוּת משלחת נוצרית מבריטניה שבאה למצרים למשימה זו457. בשנת 1857 למדו חמישה תלמידים יהודים בבית הספר של האחים הקאתוליים (Frères) באלכסנדריה ועשרים בבית ספרם בקהיר, לפי דו”ח רשמי על מצב בתה“ס הצרפתיים או הקשורים לצרפת במזרח התיכון458. מקרים של המרת דת, כבשנת 1873, עת התנצר יהודי מקהיר בשם הימן459, היו נדירים, ומכל מקום לא הרתיעו הורים מלשלוח את בניהם לבתי ספר מיסיונריים. בשנת 1882, הגיע מספר התלמידים היהודים שלמדו בבתי ספר של האחים הקאתוליים, לתשעים; עוד ארבעה למדו בבית הספר של הישועים, שנחנך שלוש שנים לפני כן460. לפחות שלושה תלמידים יהודים נוספים התחנכו בפנימיית נזירוֹת בפורט סעיד461. מאלפים הם הנתונים הסטטיסטיים שאסף וויקטור אגיון, נציג האגודה האנגלית־היהודית462 באלכסנדריה, בעניין התלמידים היהודים בעיר זו בשנת הלימודים 1883­–1884. לדבריו, כשליש מילדי היהודים בגיל בית הספר אינם זוכים ללימוד סדיר. 453 תלמידים וארבעים וארבע תלמידות מבקרים בעשרה בתי ספר יהודיים, 233 תלמידים ו184 תלמידות בארבעה עשר בתי ספר חילוניים, ועוד ארבעים ושנים תלמידים וחמישים ושמונה תלמידות מבקרים בשישה בתי ספר קאתוליים. כדי להבין מדוע למדו ילדים יהודים בבתי ספר אלה, יש להסתייע במכתביהם של יהודים מאלכסנדריה שנתפרסמו בשנת 1888 בכתב העת המגיד463. הכותבים טענו, כיוון שאין המורים בבתי הספר היהודיים במצרים מבינים גרמנית או אידיש, ואילו ילדי האשכנזים שהיגרו זה מקרוב אינם מבינים אלא לשונות אלה, העדיפו אשכנזים לשלוח את בניהם לבתי ספר מיסיונריים, בהם לימדו יהודים מומרים באידיש! נראה שהמספרים הנ”ל אינם כוללים את כל התלמידים היהודים וכי מספרם בכל בתי הספר הנוצריים במצרים היה גדול הרבה יותר. במכתב משנת 1897 אל נשיא חברת כי“ח464, ניסה מאיר זבולון לוי מאלכסנדריה להניעו להקים בעיר בית ספר כי”ח. נימוקו היה עניין נהירת ילדי היהודים אל בתי ספר נוצריים, אשר לדבריו, אינם מלמדים עברית, אלא מטיפים בגלוי לנצרות. במכתבו נמצאים נתונים אלה:

בית הספר מספר התלמידים היהודים
האחים הקאתוליים 250
האיטלקי 250
השוויצי 150
הסקוטי 100
סה"כ 750

תופעה זו הדאיגה יהודים שונים. לשכה של בני ברית, על שם אליהו הנביא התארגנה באלכסנדריה בשנת 1893 ופעלה להצלת ילדי היהודים מלימוד בבתי ספר נוצריים. היא פתחה בית ספר יום ובית ספר ערב לשוליות מלאכה. בשני אלה ביקרו חמישים וחמישה תלמידים. רובם למדו לפני כן בבתי ספר נוצריים465. אמנם, בתי ספר אלה לא התמידו, ואף מספר המקומות היה מוגבל. ארבע שנים אחר נסיון זה פנה ש' סומך, מנהל בית ספר כי“ח בקהיר, אל מרכז כי”ח בפאריס (כנראה ללא ידיעה על פנייתו של מאיר זבולון לוי). במכתבו הביע דאגה רבה בעניין עליית מספר הילדים היהודים בבתי הספר המיסיונריים באלכסנדריה466. שנתיים לאחר מכן, נוסדה בפורט סעיד אגודת בני ישראל ­– לשכת פתח תקוה, שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית כדי להיאבק בפעולות המיסיונרים הנרחבות בעיר467. ברם, בכל אלה לא היה כדי פתרון כולל. המיסיונרים הרחיבו את פעולתם, באו לבתי ספר יהודיים כדי למשוך תלמידים, בהציעם להם נסיעה חינם מהבית לבית הספר ועוד468. הטבות אלה השפיעו בוודאי על הורים מסויימים לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי ספר של המיסיונים469.


“כל ישראל חברים” במצרים    🔗

בסוף המאה הי“ט, היו יהודים במצרים שחשבו כי הדרך הטובה ביותר לבטל את השפעת הפעילות המיסיונרית בקרב ילדי היהודים, היא פתיחת בתי ספר מטעם חברת כי”ח. כבר הזכרנו בקשר לכך את פנייתו של מאיר זבולון לוי אל כי“ח. אמנם עוד בשנת 1868 יסד יוסף הלוי סניף כי”ח בעיר שהיו בו מנשואי הפנים שביהודי העיר470. ברם, פעולות הסניף מועטות היו ועל כן פנו אישים שונים מיהודי מצרים אל כי“ח בפאריס והציעו הצעות שונות471, בייחוד הקמת בתי ספר. אישים אלה שבחלקם היו קשורים לכי”ח472 שלחו פטיציות לחברה זו, בקהיר החל בשנת 1895473, ובאלכסנדריה החל בשנת 1896, וטענו כי אין מקום לילדיהם בבתי ספר של הקהילות474. אחרים פנו בפטיציה אל צדוק כהן, הרב הראשי בפאריס, וביקשו התערבותו בעבור פתיחת בתי ספר, בייחוד למען היהודים האשכנזים במצרים475. היו שפנו ישירות לסגן נשיא כי“ח נארסיס לוון476. אחרים פנו אל העתונות היהודית בצרפת, בייחוד אל ה Univers Israélite הפריסאי477. רבות מפניות אלו באו אחרי הידיעה שכי”ח בודקת אפשרות הקמתם של בתי ספר במצרים. היתה התנגדות מסויימת בקרב אחדים מנכבדי היהודים במצרים שחששו מהתערבות כי“ח בחינוך, שהיה עד עתה בניהולם הבלעדי כמעט של נכבדים אלה478, אולם מספרם היה קטן. נארסיס לוון, בחיבורו על פעולות החברה479, כותב, כי הסיבה העיקרית לפתיחת בית הספר היתה נהירת ילדים יהודים לבתי ספר לא יהודיים, ובמידה רבה אל מוסדות חינוך נוצריים מובהקים שלא לימדו בהם יהדות, עברית והיסטוריה ישראלית; אדרבא, ניסו להעביר את הילדים על דתם. משום כך, בעיקר, הקימה כי”ח בתי ספר בקהיר, באלכסנדריה ובטנטא (בסדר זה). חברת כי“ח חנכה את בית הספר הראשון שלה במצרים (בקהיר) בשני לפברואר 1896. היה זה אחרי משא ומתן עם הקהילה אשר לא הביא לתוצאות המקוות. כוונת כי”ח היתה, מלכתחילה, להעניק מהיידע ומהנסיון שלה, ולא להשקיע כספים במפעל זה, מתוך הנחה כי שכר הלימוד יכסה את המשכורות והוצאות האחזקה. ואכן כל שבעים התלמידים שחנכו את בית הספר, שילמו שכר לימוד. הצלחת בית הספר היתה כה גדולה, עד שבסתיו אותה שנה, בהתחדש הלימודים, היו בו כמאתיים תלמידים (ועוד כחמישים לא נתקבלו בשל חוסר מקום). גידול מספרי זה המריץ את חברת כי“ח לרכוש בניין גדול יותר ברובע היהודי בשנת 1897 ובשנה הבאה להעביר את התלמידות, שגם מספרן עלה, אל בית ספר לבנות בשכונה הקרובה. בשנת 1902, הוקם סניף בפרבר הקהירי עַבּאסייה, אשר גם בו היו משפחות יהודיות רבות. בשנת 1912, העבירה כי”ח את בית הספר לרשות הקהילה480. להלן מספרים על בתי הספר של כי"ח (בנות ובנים)481:

שנת הלימודים סה"כ תלמידים הערות
1896–1895 60
1897–1896 200
1898–1897 316 249 בנים, 67 בנות
1900–1899 329 187 בנים, 142 בנות
1902–1901 486 334 בנים, 152 בנות
1903–1902 587 242 בנים, 141 בנות (ועוד 109 בנים ו 99 בנות בעבאסייה)
1904–1903 428482
1905–1904 484
1910–1909 466 331 בנים, 135 בנות
1913–1912 318 ירידה, בלי סניף עבאסייה
1914–1913 294

בסוף המאה הי“ט היתה אוכלוסייתה היהודית של אלכסנדריה גדולה מזו שבקהיר, ובתי הספר הנוצריים היו פעילים יותר באלכסנדריה. כמעט בכל רובע של העיר היה לפחות בית ספר מיסיונרי אחד. כאן נהגו דוווקא היהודים האמידים483 לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי הספר המיסיונריים484, מפני שבכך הקנו לעצמם מעמד, להבדיל מעניי הקהילה שלרוב למדו בתלמודי התורה, וגם מפני שהלימוד בבתי הספר הנוצריים הקנה לאותן משפחות יהודיות קשר עם שכניהן הנוצרים. בתי הספר של כי”ח באלכסנדריה נחנכו בקיץ 1897. שלוש מאות תלמידים ביקשו להירשם בבית הספר לבנים ובנות485. המספר פחת בשל דלות הבניין ואולי גם בשל קבלת ילדים עניים אשר אמידי היהודים סלדו מהם; בבית הספר לבנות ­– בשל רמת הוראה ירודה. כך, שבשנת 1900, נמצאו רשומים רק 134 תלמידים. אך אט אט כבשו בתי ספר כי“ח באלכסנדריה שוב את אהדת הציבור היהודי האמיד ובסוף שנת 1913 עלה מספר התלמידים ל206486. בשנים הבאות, לא שונה המספר, אם כי הרמה שופרה, בעיקר בגלל המנהל החדש, דאנון, שמשנת 1900 ניהל את בית הספר לבנים, ואשתו ­– את בית הספר לבנות487. בני אמידים קיבלו שיעורים פרטיים ממורי כי”ח, הוכחה לרמתם הטובה של מורים אלה. אך הילדים לא נשלחו לבתי ספר כי“ח488, כנראה בגלל טיבו הגרוע של הבניין והרכּב התלמידים. אמנם, גם בקהיר לא היה הרכב התלמידים אחיד מבחינת מעמדם החברתי והכלכלי של הוריהם ומוצאם. סיר פיליפ מאגנוּס, יהודי בריטי שנשלח בראשית שנת 1898 מטעם האגודה האנגלית־היהודית למצרים לבדוק את בתי הספר היהודיים שם, דיווח כי מצא בבית ספר כי”ח בקהיר ספרדים, אשכנזים, ואפילו חמישה עשר תלמידים קראים489. ברם, מספר האשכנזים היה קטן. התלמידים השתייכו למעמד הבורגני ­– בעלי מלאכה מצליחים, סוחרים, פקידים שונים490. לא כן באלכסנדריה, בה בלטו בבתי הספר של כי“ח ההבדלים הניכרים באוכלוסייה היהודית של העיר ­– עשירים ומיוחסים לעומת דלי אמצעים; ולא פחות מכך ­– ערב רב של מהגרים מאירופה שהגיעו מצריימה בסוף המאה הי”ט ובראשית המאה העשרים, ואשר ילדיהם היוו גושים הטרוגניים בבתי הספר של כי“ח באלכסנדריה491. קווים אלה היו אופייניים עד לסגירת בתי הספר של כי”ח באלכסנדריה והעברתם לידי הקהילה בשנת 1919. קהילת טנטא, על עשיריה וענייה, נרתמה במאמץ מיוחד לענין חינוך בניה. ואמנם השיגה הישגים טובים יותר מכמה וכמה קהילות אחרות (אולי יותר מכולן, פרט לקהיר ואלכסנדריה). עוד בסוף המאה הי“ט, פנו אחדים מיהודי טנטא אל כי”ח בפאריס, בבקשה לפתוח בית ספר בטנטא. כי“ח ביקשה חוות דעת בנידון מש' סומך, מוותיקי מוריה במצרים ומנהל בית ספר כי”ח בקהיר. סומך ביקר בטנטא והמליץ בחמימות על פתיחת בית ספר כי“ח492. בינתיים, נאלצו בנים ובנות לבקר בבתי ספר מיסיונריים, בייחוד של הישועים. בשנת 1903 כאשר תלמיד נוצרי העליב אחד מילדי היהודים, הפסיקו הוריו את לימודיו בבית הספר המיסיונרי, וכן עשו גם יהודים אחרים בטנטא493. שוב היתה פנייה לכי”ח, והפעם שלח בּיגארט, מזכירה רב הפעלים של החברה, את המפקח בנדיקט למצרים. באפריל 1903 ביקר בטנטא, והתרשם מרצונם הכּן של יהודי העיר לקיים בית ספר ומנכונותם לשלם שכר לימוד כדי להשתתף בהוצאותיו494. עשיר יהודי תרם מגרש, אחרים אספו תרומות, ועד מהרה נבנה הבניין לבית הספר. בשנת 1906־1905 למדו בו 232 תלמידים ותלמידות495. אמנם כי“ח והאגודה האנגלית־היהודית העניקו תמיכות קבועות, אך קטנות (השנייה, תמורת התחייבות להוראת אנגלית)496. השתתפות זו כיסתה את ההוצאות של תלמידים שהוריהם דלי האמצעים הוציאו אותם מבתי הספר של המיסיונרים ורשמו אותם בבתי ספר כי”ח497. למעשה כיסו עשירי היהודים במקום את מרבית התקציב. הם שילמו את שכר הלימוד בקביעות ואף הוסיפו עליו. הגרלה שנתית, חלק מהכנסותיה הועבר אל בית הספר, וכך הצליחה הקהילה הקטנה, בשנת 1907­–1908, להוציא על בית ספר כי“ח שלה, בתחום ההוראה בלבד, 18,000 פראנקים498 ­– ממון רב באותם הימים. תוכנית הלימודים היתה דומה לזו שבבתי ספר כי”ח בקהיר499 ובאלכסנדריה, וגם ההישגים היו דומים. בוגריו מילאו תפקידים אחראיים במוסדות ממשלתיים ופרטיים, בבנקים ועוד, בטנטא ומחוץ לה500, חלק מן התלמידים היו מוסלמים. בניגוד לבתי ספר כי“ח באלכסנדריה שנסגרו בשנת 1919, נתקיימו בתי ספר כי”ח בטנטא גם אחרי תאריך זה501. ברם, מספר התלמידים המשלמים שכר לימוד ירד כבר קודם לכן ממאתיים וחמישים (מתוך שלש מאות) בשנת הלימודים 1913­–1914, למאה וחמשים (מתוך מאתיים), בשנת הלימודים 1919­–1920502. המספר503 פחת בהתמדה, עד סמוך למלחמת העולם השנייה, בגלל הגירת היהודים לקהיר ולאלכסנדריה504. באלכסנדריה היו כמה תנאים אובייקטיביים שהפריעו לפעילותה החינוכית של כי“ח, כגון ההטרוגניות המרובה של התלמידים מבחינת מוצאם505 ודילדול אמצעיה הכספיים של הקהילה עקב הגירת חסרי כל לעיר506. בטנטא, פגעה בבית הספר ההגירה אל הערים הגדולות של יהודים רבים, במיוחד מן העשירים. אך אף־על־פי־כן, אין לבטל את ערך פעולתה של כי”ח, בחינוך ובהוראה. חינוך יסודי שלם (כיתת גן ושמונה כיתות לימוד) ניתן לאלפים רבים של ילדים יהודים, אשר לולא בתי ספר אלה לא היו מקבלים כל השכלה, או שהיו לומדים בבתי הספר של המיסיונרים. מקרבם יצאו משכילים ומנהיגים. אחד מבוגרי בית ספר כי“ח בטנטא כותב בשנת 1921507: בוגרי בית הספר הם אנשי עסקים, סוחרים מצליחים, עורכי דין, כתבי עתונות, פקידי בנק גבוהים; אין איש מהבוגרים שהיה מובטל או שמצבו החומרי יהא רע. יצויין, כי הדברים נכונים בכללותם, גם לגבי בוגרים של בתי ספר כי”ח בקהיר ובאלכסנדריה.

דומה כי מתוך קריאת הדינים והחשבונות של מנהלי בתי הספר והמפקחים ומתוך עייון בתכנית הלימוד508, ניתן לסכם את המגמות העיקריות של החינוך וההוראה ולהעריך אותם כגורמי הצלחה: חינוך לסדר, נקיון ודייקנות; מתן ידיעה בסיסית, אך לא תמיד מבוססת, בענייני יהדות; לימוד לשונות ­– צרפתית, אנגלית509, עברית510 וערבית במרבית שנות הלימוד, ואין תימה, כי התלמידים הגיעו לשליטה טובה למדי בהן511. אמנם, בגלל ההדגשה הלשונית הקיצונית ופיזור המאמץ, לא הגיעו רבים מן התלמידים512 להתעמקות יסודית בשום תרבות של ממש; התאמה למציאוּת. תכנית הלימודים הבליטה, יותר מאשר זו שבבתי הספר הקהילתיים, את למידת התנאים של ארץ מצרים, הגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה, תוך מגמה תכליתית. בדומה, וויתרה כי"ח בדרך כלל על לימוד אחת הלשונות (עפי"ר ערבית) בבתי הספר של הבנות שלמדו במקום זאת מלאכות יד. לימוד החשבון כוון להנהלת חשבונות, כך שאפילו המפסיקים לימודיהם ­– וקל וחומר הבוגרים ­– יכלו למצוא בנקל משרה המפרנסת את בעליה513.



 

פרק חמישי: חיי הרוח והספרות    🔗

היצירה הרוחנית    🔗

קהילות מצרים בתקופתנו לא היתה רמת היצירה הרוחנית שלהן גבוהה במיוחד ורחוקה ממה שהיתה במאות הט“ז והי”ז. אפשר שהנדידה אל היישובים הגדולים מנעה רציפותה. בליל הלשונות ששמעו לא הבטיח שוק רחב דייו לספרים ועיתונים בכל אחת מלשונות אלו. נסיון שנעשה בקהיר בשנת 1740 להקים בית דפוס עברי, לא עלה יפה ולא חודש עד שנה 1905514. באלכדנסריה הקים שלמה אוטולינגי מליוורנו לראשונה בית דפוס עברי בשנת 1862 ובו נדפסו רק שני ספרים. שלוש שנים לאחר מכן נעשה נסיון אחר שגם הוא לא עלה יפה. רק בשנת תרל“ג (1873) הקים פרג' חיים מזרחי בית דפוס של קיימא515. יהודי מצרים עצמם הרגישו בחסרון זה, שבשנת 1898 היה בכל מצרים רק בית דפוס עברי אחד516. בסוף המאה הי”ט ובראשית המאה העשרים נתמעט מספר המורים לעברית ובכפרים לא נמצאו כלל517. כתב רש“י היה כספר החתום בעיני פשוטי העם518. בחיבורו “נוה שלום” (תרנ"ג) מוחה ר' אליהו חזן, הרב הראשי ליהודי אלכסנדריה, על הבוּרות של עשירי הקהילה בלשון העברית: “האידנא נהגו לעלות לס”ת ע”ה519 גמורים שאינם בקיאים כלל, ואי אפשר למחות בידם כמובן“520. ולהלן הוא כותב “פה נא אמון521 נהגו להניח בתיבה לוח כתוב בו ברכות התורה בכתב מרובע ובנקודות למען ירוץ הקורא בו הן רבים עתה עם הארץ”522. יתר על כן בראשית המאה העשרים נאלצו הדרשנים לדבר ערבית בדרשה ואף בייחודים (שנקראו על דרך הערבית תואחיד) שיהודי מצרים היו רגילים לעשות שנה בשנה בליל ראש חודש ניסן523. אף נדפס סידור עברי בתרגום מלא לערבית, עמוד מול עמוד524. המאבק על הפרנסה היום יומית עמד בסימן של תחרות קשה, בייחוד עם איטלקים ויוונים, ואילץ את היהודים לעסוק במלאכות קשות ולעיתים בלתי מהוגנות525. ריכוז תשומת הלב בבעייות חומריות526 גרמה להתקרבות למנהגי הגויים (כגון השימוש בלוח האזרחי במקום העברי527) ואף לכך, שתפחת ההתעניינות בנושאים יהודיים או תרבותיים כלליים528. הגיוון בהרכב האוכלוסיה היהודית, בסוף המאה הי”ט, התבטא גם ביחסה לשאלות היהדות והדת. היהודים מבני המזרח המשיכו, ברובם הגדול, בשמירת מצוות. בין האשכנזים, לעומת זאת, רבו פורקי העול. ציבור רב עוד נתכנס תכופות להאזין לדרשות שבין מנחה למעריב בשבת, או באזכרה לנפטר529. בימים הנוראים היו בתי הכנסת מלאים530, אך לרוב היה זה רק בימים אלה וניכרה ברורות ירידה בחיים הדתיים531. יצירות בעלות ערך במדעים היו נדירות ביותר. כותביהן היו בדרך כלל יהודים שלא מבני מצרים, שדבריהם נדפסו בה532, או של יהודים ששהו בה שנים אחדות מבלי להתערות בה כאלי רוסי (Elic Rossi). רופא וחוקר מחלות יהודי זה שחי במצרים ובסודאן כמה שנים, זכה בכבוד רב ונשאר דבק ביהדותו533. עיקרה של היצירה נשאר בתחום הלימודים התורניים. מרבית החיבורים שראו אור היו כתביהם של רבני מצרים וחכמיה, חיבורים לצרכי הקהילה, ספרי לימוד ומעט הדפסות של כתבי־יד534. אחד מקווי האופי של המנהיגות הרוחנית והדתית, שצמיחתה אינה במצרים גופא. לא כל הרבנים הראשיים בלבד, אלא אף רבים מהדיינים וכלי הקודש השונים הוזמנו למצרים מקהילות יהודיות אחרות ובעיקר מירושלים וקצת מאיטליה535. הסיבה לכך נעוצה בהיעדר בית מדרש לרבנים, או אפילו ישיבה ראוייה לשמה במצרים כולה536, שלא בדומה למצב בכמה קהילות יהודיות אחרות במזרח, כגון קושטא או מארוקו.

עמ 102.png

הרבנים הראשיים    🔗

זכתה יהדות מצרים לרבנים ראשיים באלכסנדריה ובקהיר, שהעלו את דמותה והעשירו את יצירתה537. נוסף לתפקידם כמורי הוראה, היו הרבנים גם מנהיגים ויועצים ליהודי עירם. יתר על כן, רבנים ושובי“ם מקהילות מצרים האחרות538, ולעתים אף מחוץ למצרים, נהגו לפנות אל הרב הראשי באלכסנדריה או בקהיר. הרבנים הראשיים באלכסנדריה במאה הי”ט היו: א. ר' משה ישראל, נפטר בשנת תקס“ב (1802). בן למשפחת ישראל שהעמידה רבנים ראשיים קרוב למאה שנה (בערך 1730­–1830)539. ב. ר' ידידיה שלמה ישראל. כיהן בשנות תקס”ב­–תקצ“א (1802­–1831)540. עם מותו פרץ סיכסוך על מינוי יורשו, ולבסוף נתמנה ר' שלמה חזן לרב ראשי ור' נתן עמרם לדיין, מפקח על בתי הספר היהודיים ואחראי על כמה שירותים קהילתיים541. ג. ר' שלמה חזן. שימש בשנות תקצ”ב­–תרט“ו542 (1832­–1856). ידוע חיבורו “המעלות לשלמה”, שהוא המשך ל”שם הגדולים" ו“בן שלמה”, מזכרת הגיטין, שבו חומר רב חשיבות לתולדות המשפחות באלכסנדריה. כמה משיריו נדפסו, עם שירי אחרים, ב“שיר חדש” (אלכסנדריה, תרל"ו)543. ד. ר' ישראל משה חזן מירושלים. נקרא מקורפו לאלכסנדריה וכיהן בה בשנות תרט“ז­–תרכ”ב (1857­–1863)544. רב בעל שיעור קומה גדול בדורו ומפורסם בכל קהילות ישראל. השאיר חיבורים חשובים. במצרים נדפסה מהדורה של ספרו “נחלה לישראל” בתוספת “שארי הנחלה” ­– וויכוח בין שני חכמים וסוחר, לקוח מספרו “נצח ישראל”545. חיבור חשוב אחר משלו, שיצא אחרי מותו, הוא “כרך של רומי” (ליוורנו תרל"ו) שבו כינס תשובות מזמן רבנותו ברומא וקצת במצרים. ה. ר' נתן עמרם. מוצאו מארץ־ישראל. לפני כן שימש דיין. כיהן בשנות תרכ“ג­–תרל”א (1863­–1871)546. עסק גם במסחר547 והיה רופא ידוע בעירו. חיבר חיבורים רבים מהם נזכיר את “קנין פירות” ו“קנין הגוף”, ריכוז הדינים לימים הנוראים ודיני חושן משפט548. אף הוא הביא מזכרות הגיטין בספריו. בהלוויתו רבת הרושם הביעה קהילת אלכסנדריה את הוקרתה הרבה למנוח549. ו. ר' משה פארדו מירושלים. שימש בשנות תרל“א­–תרמ”ח (1871­–1888), בעל ספרים רבים מהם יצויין “שמו משה” (איזמיר תרל"ד) ובייחוד “הוראה דבתי דין” (שם תרל"ב) שבו נרשמו שמות הגיטין שנתן במצרים550.

עמ 105 ב.png

ז. ר' בכור אליהו חזן. נולד באיזמיר בשנת תר“ו, בא מטריפולי שבאפריקה ושימש רב ראשי באלכסנדריה בשנות תרמ”ח­–תרס“ח (1888­–1908). חיבר ס' שאלות ותשובות נפוץ ונודע בשם “תעלומוֹת לב” (ארבע חלקים), “נוה שלום” כולל מנהגי נא אמון (שתי מהדורות, תרנ“ד, תר”צ) ועוד חיבורים רבים וחשובים551. מעמדו ובקיאותו הביאו לכך שגם אנציקלופדיות חשובות פנו אליו וביקשו את השתתפותו בהן552. היה פעיל בקהילה ופיקח בהתמדה על חיזוק התודעה היהודית בה553. תיקן תקנות שונות: א) ביטול נישואין מחוץ למשרד הרבנות; ב) קביעת תנאי האירוסין ברבנות, רק לפי תעודת זיהוי, שעל הצדדים המתארסים להמציא ולהוכיח שהם פנויים; ג) הכרזה בכל בתי הכנסת, ארבעה שבועות מראש, על שמות העתידים להינשא; ד) איסור הכנסת ארון המת לבית הכנסת בדרך לקבורתו554, ועוד. עזר לבני קהילתו בעניינים שונים. נזכיר עובדות אחדות. בסוף אייר תרנ”ג, הפליגו עולי רגל רבים מאלכסנדריה לא“י, מתוך כוונה לחוג בה את חג השבועות. בנמל יפו דרשו מהם השלטונות לתת ערבות, שייצאו מארץ־ישראל בתום ביקורם. משלא יכלו להמציא ערבות כזאת, הוחזרו מצריימה. ר' אליהו חזן הגיב על כך, בכתבו אל ר' יעקב שאול אלישר, הראשון לציון, וביקש ממנו להתערב אצל הסולטאן555. ר' אליהו חזן נחלץ לעזרת עדתו גם בשנת 1896 כאשר פרץ החולירע ורבים ברחו מאלכסנדריה556, ואחרי־כן שוב בשנת 1902 וכן לנפגעי הפוגרום בקישינוב זמן קצר לאחר מכן. משהעלה ר' אהרן מענדל כהן, אב”ד קהילת אשכנזים באלכסנדריה (ובעל החיבורים “אבל מצרים” ו“כלילת חתנים”) את הרעיון של כנס רבנים בקראקוב, תמך בו ר' אליהו חזן ואף עורר את נשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה, הבארון ז’אק די־מנשה ואת ראשי הקהילה, לתרום סכום ניכר להוצאות הוועידה. ר' אליהו חזן היה אחד הפעילים העיקריים באותה וועידה ואף נבחר לנשיא הכבוד שלה (אוגוסט 1903)557. ח. ר' רפאל די לה פרגולה. כיהן בשנות תר“ע­–תרפ”ג (1910­–1923). היה פעיל ביותר בענייני הקהילה וסייע הרבה לפליטים שבאו מארץ־ישראל למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה558.

רבנים ראשיים גדולים היו בקהיר במחצית הראשונה של המאה הי“ט, כר' שבתי עאדה, ר' שלמה סכּנדרי ור' יוסף משה אלגאזי559, אך ידיעותינו רבות יותר על הרבנים במחצית השנייה של המאה: א. ר' אליהו ישראל הנקרא שיריזלי. כיהן בשנות תר”ז­–תרכ“ו (1847­–1866). מיוחס לו ביטול המנהג של התקיעה קודם התפילה בראש השנה560. ב. ר' יום טוב ישראל. שימש בשנות תרכ”ו­–תר“נ (1866­–1890). היה תלמיד חכם מובהק561. עזר הרבה ליהודים, במייוחד במהומות שפרצו בשנת תרמ”ב (1882). בין חיבוריו, יש לציין את ספר מנהגי מצרים, מנהגים קדומים וחדשים המייוחדים ליהודי מצרים ובעיקר לקהיר (ירושלים תרל"ג).

עמ 108.png

ג. ר' רפאל אהרן בן שמעון כיהן אחריו, בשנת תרנ“א­–תר”פ (1891­–1920)562. בין חיבוריו החשובים ­– “נהר מצרים”, מנהגי היהודים בארץ זו, “טוב מצרים”, על רבני מצרים ובתי הכנסיות, “ומצור דבש”, שו“ת על ארבעת חלקי השולחן הערוך563, החשוב מבחינה הלכתית בגלל סיכומיו הבהירים וחידושי התקנות שבו. ביניהם, היתר להוביל ארון מתים ביום טוב ראשון בעגלה רתומה לסוסים; היתר לשימוש בחשמל ובגפרורים, בתנאים מסויימים, ביום טוב; היתר להתקנת מכונת קיטור צרפתית להבאת מי הנילוס והוצאתם במקווה מיוחד בקהיר וכיו”ב564. הספר הוא גם תעודה אנושית רבת עניין, בה באה לידי565 ביטוי מסירותו של הרב לענייני קהילתו: “את כובד המשא אשר בכתף ישא, האיש אשר ההשגחה העליונה שמתהו בבחירתה, רועה צאן קדושים בארץ מצרים, אשר עוּלה כבד מנשוא, כי גל עסקי הצבור בעיר הגדולה לאלהים הזאת566 ואגפיה, בכל עסק דת ודין, ובכל עסקיהם הנדרשים אל הממשלה יר”ה, כלם נתונים המה על שכם האיש הזה…"567.

הדפוס העברי במצרים    🔗


מלבד חיבורי הרבנים הראשיים באלכסנדריה ובקהיר, נדפסו ספרים בתחום התפילות, הגדות של פסח, קובצי דרושים, ספרי לימוד, הן להוראת כתבי הקודש לתלמידים והן ללימוד עברית, דוגמת “ספר מילון עברי עם תרגום ערבי” לאברהם קעסטין (אלכסנדריה, 1910). אין בחיבורים אלה משהו בעל ערך רב. ספרי מחקר היו נדירים, ואף רבים מאלה היו בעלי אופי דידאקטי. לדוגמה, מחקרו של ר' מסעוד חי בן שמעון (אחיו של ר' רפאל אהרון בן שמעון), “שם חדש” (קהיר תרע"ז), עסק בשמות יהודים בלשון בקודש, ערבית ושפות לועזיות אחרות, לשם דייוק בכתיבתם בגיטין; או חיבורו האחר, “שערי משפט” (קהיר, תרע"ב), בעברית וערבית. דידאקטי הוא גם ספרו של דוד נחמיאש (נחמייאש) ­– “אלאסראיליון” (הישראלים), שנדפס בשנת 1917568, או ספרו של קראי בשם מוּראד פַרַג' על הקראים והיהודים הרבניים (1918), גם הוא בערבית569.

עמ 110.png

עד תום מלחמת העולם הראשונה מעטות היו גם יצירות הספרות היפה. אף חוברת חרוזה של הלל יעקב פרחי (בערבית הִִלאל פַרְחִי), “אלאֻרג’וּזה אלפַארִחִיה פי אלוַצִאיא אלאִלאהִיה” (בערבית, השיר של פרחי בעניין המצוות האלוהיות)570, שנדפסה בשנת 1914, היתה דידאקטית באופיה: הוראת תרי“ג מצוות. אף הוא הדפיס תפילות, “סידור פרחי” בעברית עם תרגום ערבי (קהיר 1917). הספרות המתורגמת דלת כמות היתה ולא תמיד מובחרת במייוחד, כדוגמת הספר “נִסַא אִסרַאאיל” (נשי ישראל) אשר מתרי קנדלפת תרגמו מאנגלית בשנת 1914571, או ספר אפולוגיטי על כללי התלמוד שתורגם מצרפתית עוד קודם לכן, בשנת 1899, בשם “אלכּנז אלמִרצוּד פי קַואעִד אלתלמוּד” (האוצר הצפוי בכללי התלמוד)572. אפולוגיטיים הם אף ספריהם של ג’אקומוֹ קאסטרוֹ573, “נַצִיחת עַדוּ אלאנסאניה ען אלהג’וּ פי אלדִיַאנה אלעִבּראניה” (עצתו של אוייב האנושות בדבר הלעגּ על הדת היהודית) 574, שנדפס בשנת 1872, ושל נסים מלוּל, “אַסראר אליהוּד” (סודות היהודים)575 שנדפס בשנת 1911. ראוייה לצייון מיוחד חברת “דובבי שפתי ישנים” שיסד רפאל אהרן ן' שמעון, שמטרתה היתה להדפיס כתבי־יד ישנים בעלי ערך. חברה זו הוציאה בשנות תרנ”ב­–תרנ“ד באלכסנדריה את “לוח משפט וצדקה ביעקב” (2 חלקים) לר' יעקב ן' צור וקבצי השירה “עת לכל חפץ” ו”צלצלי שמע", שערכם הספרותי, ההלכתי וההיסטורי הוא רב.

עמ 118.png

השבועון “מצרים”, שנה א גליון ב (תרס"ד)

אך חיבורים מסוג זה נדפסו לעתים נדירות. כמה מספריהם של רבני אלכסנדריה וקהיר נדפסו מחוץ למצרים. הספרים היו יוצאים בעזרת נדיבים576, מה שאין כן העתונות, ואין פלא שלא היתה לה הופעה סדירה. גם בראשית המאה העשרים עד מלחמת העולם הראשונה, היו כתבי העת היהודים במצרים נדירים. ביניהם Le Messager Sioniste משנת 1902 והעתון “מצרים” משנת 1904577, שניהם עתונים ציוניים, שהופיעו רק זמן קצר578. אחריהם היה “לה בֿארה” (המקל) בלאדינו ובאותיות רש"י ונדפס באלכסנדריה (על העתון צויין כי הוא מופיע בקהיר, כיוון שעורכו אברהם גאלאנטי דר בקהיר)579. עתון זה הופיע באופן לא סדיר בשנות 1905­–1908 580. בשנת 1906, הופיעו בקהיר במשך חודשים אחדים עוד שני עתונים בלאדינו: הדו־שבועון “לה טריבּוּנה” (הבמה), בעריכת יצחק ציסאנה581 והשבועון “לה לוּז” (האור) בעריכת אליעזר מינדה582. משהגיעו למצרים כוחות אינטלקטואליים מארץ־ישראל, גברה ההתעניינות בשאלות תרבות583, והחלו להופיע כתבי עת כגון Revue Israélite d’Egypte (נדפס באלכסנדריה פעמיים בחודש, החל בשנת 1912) או La Renaissance Juive (ירחון שנדפס בקהיר החל בשנת 1917)584.

עמ 114.png

מנהגי מצרים    🔗

במחצית הראשונה של המאה הי"ט דבקו יהודי מצרים במסורת אבות (כמעט ללא אמונות תפלות585). במחצית השנייה של המאה גרמו המודרניזאציה של מצרים וההגירה המגוונת לשינויים בעניין זה. חיקוי התרבות של מערב אירופה התבטא לא רק בלבישת בגדים אירופיים או תגלחת בתער586, אלא בהעדפת הצורה על התוכן, כגון רכישת כלי נוי לרוב, גם כלים שיש בהם צורת אדם587;

בחירת שמות זרים, לרוב אירופיים או ערביים. כבר ר' יום טוב ישראל588 בשנות תק“פ­–תר”ו (1820­–1846) ליקט שמות אלה שהופיעו בגיטין שנסדרו בבית הדין של ר' יוסף משה אלגאזי ושל ר' אליהו ישראל (אביו של ר' יום טוב). כמוהו עשה גם ר' אליהו חזן589.

במשך התקופה שעד מלחמת העולם הראשונה הבעייה החמירה כל כך עד שר' מסעוד חי בן שמעון הקדיש ספר שלם590 לשמות הזרים, בערבית ובלשונות אחרות591. חלק ניכר מן השמות הערביים והלועזיים שהוא מביא, מועתקים מספרים שונים שנדפסו מחוץ למצרים, או מצויינים כנהוגים ב“מערב” דווקא, שבה התגורר המחבר, אך וודאי שחלק לא קטן מהם נוהג היה גם במצרים. סימן נוסף להתרופפות האמונה הוא הגידול במספר המתאבדים, אפילו בשל דברים של מה בכך592. מתנדבים לכתיבת ספר תורה, או לקניית ש“ס ומדרשים וכיו”ב593, היו עושים זאת כדי להתהדר במתנתם594. יתר על כן, בייחוד מסוף המאה הי"ט ואילך, נמצאו שזילזלו במצוות.

רוב הציבור נזהר אמנם בשתיית יין נסך595, אך לא בחלב שחלבוֹ גוי, או באכילת גבינה המגיעה מאירופה ללא חותם הכשר596. על אחת כמה וכמה שלא הקפידו להתענות597. כבר הוזכר לעיל כי פחת מספר המתפללים598 ונהגו לשוחח בבית הכנסת בעת קריאת התורה, עד שהשמש והגבאי היו נאלצים להסות את הקהל599. גם בבניית סוכה ואכילה ושינה בתוכה היו מקילים ראש600. כמה חיבורים על מנהגי מצרים נתחברו בתקופתנו. הבדלים מעטים היו במנהגים הדתיים בין יהודי המזרח והאשכנזים. הראשונים אחזו במנהג יהודי תורכיה. בדיני ירושה, למשל, נקבע מנהג אחיד כמעט בכל האימפריה, על סמך תקנת טוליטולא הידועה בשם תקנת דמשק601. רבים ממנהגיה של אלכסנדריה הושתתו על מנהגי קושטא ואיזמיר602. בקהיר, כבארץ־ישראל ובערי תורכיה, נהגו שלא לומר בשבת חזון שום קינה מאלו הכתובות בסידורים603.

לעיתים קבעו הרבנים הראשיים באלכסנדריה ובקהיר מנהגים חדשים. ר' משה פארדו, למשל, ציין בחיבוריו, כי מנהג היה באלכסנדריה להביא גוי לבתי הכנסת בשבתות ומועדים, כדי שירשום שמות הנודרים. בימי ר' אליהו חזן בטל המנהג בכל בתי הכנסת604; ר' פארדו התיר להביא מנגנים גויים לחופה הנערכת ביום טוב, ואילו ר' אליהו חזן תיקן שאסור לערב מנגנים זרים בשמחה יהודית, אלא אדרבא יש להביא מנגנים יהודים605. לעומתו סבר ר' רפאל אהרון בן שמעון, שאין למחות בידי המביא מנגנים גויים בשבת, בתנאי שההסדר אתם נקבע לפני השבת606. להלן נביא כמה מנהגים המיוחדים ליהודי מצרים. השוני הוא כמובן רב יותר בחגים, בשמחות ובאבלות, או במקרים אחרים שתנאי הארץ עשויים להשפיע על הדרים בה.

במאה הי“ט, ואפילו בראשית המאה העשרים, התרכזו חיי הרוח של רבים מיהודי מצרים בבתי הכנסת. בכל יישוב יהודי, ואף הקטן שבהם, היה בית כנסת או לפחות מקום תפילה. ביישובים העירוניים היו בתי כנסת רבים ומפוארים607. בכל יישוב נמצאו, בדרך כלל, חכמים ונדיבים, שנתנו דעתם על בדק בתי הכנסת ותיקונם. יחד עם זאת, ניסו הרבנים לצמצם זיקתו של בית הכנסת לפרנס יחיד: “פה מצרים יע”א608 תקנה קדומה נוהגים בה דור אחרי דור שאין רשות לשום אדם הן חכם או בעה”ב609 יהיה מי שיהיה לבנות בית הכנסת או בית המדרש שיתפלל בו לזכותו הפרטית, כלל ועיקר. כי אם כל הבתי כנסיות הם מקנת וזכות הקהל. ואין לשום יחיד לעשות בית כנסת לעצמו כולל שיהנה בה ובשררתה כלל. ואולם לפתוח בית המדרש להתפלל בו צריך רשיון זט“ה610 מנהיגי הצבור אשר יהיו בימים ההם אשר יתנו לו הרשיון כפי מה שיתפשרו ביניהם יהיה כתוב וחתום מידם. ולא בע”פ. וחוץ מזה אסור"611.

בבתי כנסת רבים נהוג היה שסומא רשאי להיות ש"צ היורד לפני התיבה612. בקהיר התירו לסומא לעבור לפני התיבה ולהיות שליח צבור קבוע, אפילו בימים הנוראים, אם הוא בקי ורגיל613. בקהיר רגיל היה גוי לבוא בלילות שבת וימים טובים כדי לכבות את הנרות בבתי הכנסת ובתי בעלי בתים614. באלכסנדריה בא גוי בשבת והוסיף נרות למקום בו דולק נר תמיד לפני ההיכל, וכן בא גוי במוצאי שבת והדליק נרות בכמה בתי כנסת615. כל זה סיפק את אלה שרצו להצית גפרורים ולהדליק חשמל בשבת, למען לא יישבו בחשיכה616. בנטילת ידיים נהגו במצרים, וכן בארץ־ישראל ובתורכיה, ליטול מים מכלי נחושת הקרוי אִבּריק617. יש שנהגו לטהר ידיהם באבק הדוּקאק, הוא אבק תורמוסים יבשים שטוחנים אותם בריחיים ומשתמשים בו במים גם בשבת618. כדי להימנע בפסח מחשש חמץ, נהגו לפני הפסח לנקר את אבני הריחיים היטב מאבק הקמח אחרי גמר טחינת החיטים למצות ולמצה שמורה, ולשרוף את אבני הריחיים כדי להבעיר את אבק הקמח. כן היו טוחנים שקים אחדים של תורמוסים יבשים, כדי שהדוקאק יהא נקי וכשר לפסח619.

יהודי קהיר, ובייחוד בנות היהודים, המעיטו בהדרגה בביקורים במקוואות, כיוון שהיו במעבה האדמה, והמים בהם היו מי הנילוס המלוכלכים, שלא ניתן להחליפם. הירידה אל המקווה במדרגות רבות כרוכה היתה בקשיים ובסכנת נפילה. נוסף לכך היו המקוואות פתוחים למדי לרשות הרבים. על כן התיר ר' רפאל אהרון בן שמעון התקנת מכונת קיטור צרפתית שתשאב את מי הנילוס אל בנין נאוֹת למקווה ואחר כך תפלוט אותם620.

בתי הדין בכל מצרים היו מקפידים שלא לשדך שום שידוך, עד שחקרו ששני הצדדים פנויים מקשר שידוכין, וקל וחומר נישואין. הדבר היה נחוץ במייוחד בגלל הגירה הרבה של יהודים למצרים והתנודה בתוך הארץ מיישוב למשנהו. משום כך חוייבו הרוצים להשתדך להביא הוכחות על היותם פנויים. בדרך כלל הקפידו על תעודות כתובות כחוק ולא הסתפקו בעדים621. תוקנו תקנות למניעת לכידת בנות ישראל תמימות בנישואי פתע622. ביניהן: א) סידור כתוּבת אירוסין; ב) קידוש בת ישראל בפני עשרה ובהודעת בית דין. נישואים ללא תנאי זה בוטלו והבעל חוייב לתת גט623; ג) ביטול המנהג הנפוץ לערוך חופה וקידושין בלילה (ר' אליהו חזן באלכסנדריה ור' רפאל אהרון בן שמעון בקהיר, הצליחו בסוף המאה להשפיע בתקנות ושידולים, שהחופות תיערכנה בשעות היום דווקא)624; ד) הקפדה שלא להשיא את הבנות צעירות מדי, אלא רק כשתהיינה מבוגרות ותוכלנה לומר: רוצה אני בפלוני. לא השיאו, איפוא, נערה צעירה מבת שתים עשרה ויום, ולרוב לא פחות מבת ט“ו או ט”ז625; ה) ניסיון למנוע נישואין עם שתי נשים, שלא ברשות בית דין626. דרך נוספת בהקפדה על נישואין כהלכתם היתה לדרוש הכנת כתובה כדת וכדין.

באלכסנדריה לא נהגו לקרוא בקול רם את הכתובה627, אלא דיקדקו בפרטיה ובניסוחה. משראה ר' אליהו חזן באלכסנדריה, כי כתובות רבות אובדות, תיקן שנוסח כל כתובה יועתק במילואו בפנקס שיישאר בבית דין. כן הקפידו על כך, שהחתן יחתום גם בכתובה וגם בהעתקה בפנקס הכתובות הנ“ל628. תקנה דומה תיקן ר' רפאל אהרון בן שמעון בשנת תרנ”ב629. פידיון הבן נערך באלכסנדריה ובקהיר, כבטריפולי שבאפריקה, ביום ל“ח ללידתו, ונוהגים היו בייחוד באלכסנדריה, להביא כוס יין והדר ולברך עליהם630. באלכסנדריה, אך לא בקהיר, היו שנהגו בימי ר' נתן עמרם ואחר כך בימי ר' משה פארדו להכניס את ארון המת לבית כנסת לשם הספד. כמה רבנים יצאו נגד מנהג זה, ובשנת תרנ”ג נבנה חדר מיוחד מאחורי בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה, ולתוכו הכניסו את המתים631. סדר הקבורה היה בדרך כלל קבוע: “והמנהג פה632 שבבית האבל אומרים בפניו צה”ד633 וחצי קדיש. ובחדר המיוחד בחצר ק“ק אליהו ז”ל מניחים הארון ואומרים משנת עקביא ן' מהלל ואיזה פסוקים ואומרים קדיש לחדתא עלמא. ומשם מוליכים אותו לבה“ק634 ואחר סתימת הגולל אומרים השכבה וקדיש”635. כבירושלים ובתורכיה, נהגו לקבור את המת בקרקע ממש, ללא ארון. בסוף המאה הי"ט נמצאו שביקשו לעשות כמנהג אירופה, לקבור בארון636.

בעייה מיוחדת נוספת נתעוררה עקב ריחוק בית הקברות מן העיר. כבר דובר לעיל על מסילת ברזל צדדית מיוחדת, שבנוה לשם כך עשירי הקהילה בקהיר. ברור כי לא ניתן להשתמש במסילה זו ביום טוב. מכיוון שקשה היה לשאת את הגווייה על הכתפיים לבית הקברות בקהיר, מרחק של כשעה וחצי, התיר ר' רפאל אהרון בן שמעון לשאת את המת בעגלות של גויים במקום על הכתפיים. ההיתר ניתן בניסן תרנ"ו (1896) בעת שפשטה מגיפת החולירע במצרים. ר' רפאל אהרון אף התיר לומר לגוי, ביום טוב ראשון, שיסיע את המת היהודי לבית הקברות, משום כבוד המת637.

יש שנהגו באלכסנדריה ללכת אל בית הקברות בערב יום כיפור, באשמורת הבוקר638. באלכסנדריה נהגו האבלים, משנים קדמוניות, לשבת במקום מיוחד בבית הכנסת, ובאים ויושבים אצלם ומתפללים ביחד איתם639. בדרך כלל, “המנהג פשוט פה במצרים640 שבא האבל לבית הכנסת בשחרית להתפלל עם הציבור. ובתפילת מנחה ומעריב מתפללים בביתו. ויש רבים שאין להם מקום לתפילה בביתם ומתפללים גם מנחה ומעריב בבהכ”נ ויושבים בס' אבלים. ואחר התפילה הולכים אצלו כל העם אשר בבהכנ“ס. והחזן אומר צדוק הדין והשכבה לנפש המת. והקהל אומרים לו שינוחם מן השמים והולכים לבתיהם”641. רבים מאנשי קהילת אלכסנדריה היו עורכים בבתיהם משמרת לימוד בשבת שבעה ושבת החודש ותשלום השנה וכן בכל שנה, כאשר חל יום הזכרון לאביהם או אמם642.

לחגים היהודיים נתייחד גוון מיוחד. בגדים לבנים לבשו לא רק בראש השנה וביום הכיפורים, אלא גם בחג השבועות643. בגלל האקלים, התירו שלא לישון בסוכה644. מנהג קדום היה בקהיר ובאלכסנדריה, שרק לאב“ד ומורה הצדק רשות לקנות את האתרוגים מכיסו, והיה שולח לכל הקהילות אתרוג ולולב. קונה המצווה (שילם תמורתה רק לאחר יום טוב) היה נותן לכל האחרים לברך ונקרא מזכּה, על שזיכה את הרבים. משיגי גבול מורה הצדק היו צפויים להענשה645. כך ידוע שר' שלמה חזן, רבה של אלכסנדריה, שלח אתרוגים לר' נתן עמרם והפרנס סוּארס646. יש נהגו, אחרי הלימוד בליל הושענה רבא ושבועות, לשתות יי”ש ולאכול מיני פירות ופת647, וכן להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל בשמחת תורה, שחרית וערבית648. בשמחת תורה ובשבועות היה קיים מנהג יפה, לשטוח עשבים וירק בבית הכנסת לאות שמחה649

עמ 122.png

פורים היה חג מלא שמחה. את המגילה נהגו לקרוא ביום י“ד באדר, הן בקהיר והן באלכסנדריה. לדעת רבנים אחדים650, מוצדק הדבר לגבי קהיר, שהיא עיר חדשה, אך לא כן לגבי אלכסנדריה, שהיא עיר ישנה. בעת קריאת המגילה, נהגו באלכסנדריה להכות באגרוף, או אפילו בקרדום, על ספסלי בית הכנסת כל אימת שהזכירו את המן651. בקהיר היכו את המן רק בעת קריאת שמות עשרת בניו652. ילדים ונערים לבשו מסכות, ומקצתם רכבו על סוסים, פרדים, חמורים או אף גמלים לזכר מה שנאמר “והרכיבוהו על סוס ברחוב העיר”653. עזאר מורדוך חאמי חיבר “הגדת פורים (קהיר תרס"ח) בערבית. זוהי פארודיה מבדחת, מבוססת על ההגדה של פסח, תוך רמיזה למנהגי היהודים במצרים החדשה, בייחוד באכילה ושתייה. במצרים חגגו ביום כ”ח באדר בכל שנה חג מיוחד, פורים של מצרים, ובליל כ”ח באדר קראו בבתי הכנסת את מגילת פורים זה, “לזכר נס שעשה בו בשנים קדמוניות”654. בפורים זה נהגו שלא ליפול אפיים בתפילה655.

בליל ראש חודש ניסן היו עורכים חגיגת ייחוּד (בערבית ­– תַוַאחִיד, לשון רבים), בחבורה בבית הכנסת. וזה דבר הייחוד: סדר הלימוד מפרשת החודש, הלל הגדול ועוד פיוטים לכבוד התורה וללומדיה. אחרי הקריאה בניגון ערב, היה עומד הש“צ ומספר בקול ברור, בלשון הערבית כנראה, על מנת שיבינוהו היטב, על גדולת הבורא, ייחודו, נפלאותיו וחסדיו עם ברואיו. בסוף הייחוד היה הש”צ אומר תפילה בערבית656.

כנראה מפני שפסח קשור בארץ מצרים, היה בו הרבה מהמייוחד. באלכסנדריה נהגו ללוש מצת מצווה בי“ג בניסן והשתדלו להקדים הכל לפני זמן איסורו657. יש שנהגו להקדים את אפיית המצות, כדי לשלוח אותן בזמנן אל יהודים בכפרי מצרים, שלא היה להם תנור כשר לאפיית מצות658. מנהג מצרים היה לאפות מצת מצווה על ידי גוי, כשלא נמצא אופה יהודי, וזאת בשעת הדחק בלבד. אבל הלישה, העריכה והקטיפה, תמיד על־ידי ישראל659. מנהג מצרים לחלק לעניים חינם חיטים אפויות ומוכנות וכן אורז (שהירבו לאוכלו בפסח) בתנאי שיהיה אורז מצרי, ארוז בסלים מענפי דקלים (שכן שקי האורז מאירופה נועדו גם לאריזת קמח חיטים660). הגעלת כלי הפסח לעניים נעשתה חינם, בהשגחת תלמיד חכם661. בימי ספירת העומר נהוג היה שברוב בתי הכנסת באלכסנדריה ובקהיר יושב חכם, בין מנחה למעריב, ודורש או לומד מתוך ספרי דרש או מוסר, ואחרי צאת הכוכבים מתפלל ערבית וסופרים את העומר662. כבירושלים נהגו שביום כ למנחם אב, כלומר, ארבעים יום לפני ראש השנה, מתירים נדרים וקללות663. בחודש אלול היו מחלקים את קריאת כל ספר הזוהר והתנ”ך והתיקונים, ונותנים לתלמידי חכמים ולעניים לקרוא אותם בשכר ולזכות בכך את הקהל664.

הרבנים ועוזריהם הדריכו בכל מקום לא רק את חיי הדת לפרטיהם, אלא אף פיקחו על עניינים שונים, כגון השחיטה. כבירושלים, איזמיר ועוד, נהוג היה גם באלכסנדריה ובקהיר, כי כל שוחט מקבל סמיכה מרב העיר, אפילו אם היתה לו כבר סמיכה לשחיטה ממקום אחר. הרב היה בודק היטב את סכיני השוחטים בכל שנה בחודש אלול. לפי מנהגי מצרים, חייבים היו תמיד לשחוט שני שוחטים, וכל אחד בודק את סכין רעהו לפני השחיטה665. באלכסנדריה, למשל, “נמצאים עופות קטנים הגדלים על נהר נילוס. ומרוב קטנותם קשה מאד שחיטתם. וכאן נמצאו ב' שוחטים בקיאים בשחיטתם מזמן קדמון. ועל כן הזהרנו לשאר השוחטים שלא ישחטו ממין זה, עד שישחטו קודם בפני אחד השוחטים הבקיאים. וכאשר יסכים שהם זהירים וזריזים בשחיטתם, אזי הרשות נתונה בידם לשחוט עוד”666. בעייה דומה היתה בעניין שתיית קפה, שהפכה למעין נוהג עממי בכל השכבות. בעניין זה נתקלו רבני מצרים בנוהגים מושרשים. אין אדם שותה או אוכל לפני שיתפלל, אך במצרים התירו, וכך נהגו, לשתות קפה ללא סוכר, ואחרי זמן אפילו עם סוכר, למען תתיישב עליו דעתו של אדם לפני התפילה667.



 

פרק שישי: ראשית הציונות במצרים    🔗


התנועה הציונית במצרים הוקמה לפני הקונגרס הציוני הראשון. מחוללה הוא יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא (1872), שלמד פילסופיה באוניברסיטאות פריס וברן. בשנת 1894–1895, עזב את חוגי האנרכיסטים, שבהם היה מעורב, והחל לפעול למען הציונות, בהצלחה ניכרת, למרות גילו הצעיר. הוא התחיל באלג’יריה, המשיך בווינה והגיע לבולגריה. בסופיה יסד עתון ציוני בצרפתית, “הכרמל”, ומשם עבר למצרים (1896?). לאחר מכן הפיץ את הציונות בקורפו ובאיטליה, ונשלח כציר מטעם ציוני איטליה לקונגרס השני והשלישי. ברוך איבד עצמו לדעת בפירנצי ב24 לאוגוסט 1899, והוא אז בן עשרים ושבע בלבד.668

ברוך היה דמות רומאנטית לא רק באישיותו, אלא גם בדרכי פעולתו. נואם היה על הציונות, האידיאלים שלה והרצל מנהיגה, בסימטאות העיר ובבתי קפה. רבים לעגו לו וכינוהו “לוֹקוֹ” (משוגע בלאדינו); אישיותו ונאומיו הלהיבו צעירים יהודים. כשגדל מספרם ונזקקו למקום התכנסות, החלו להתאסף עם ברוך בעלייות גג. כדי שיהיה המשך לפעולתו הקים אגודות ציוניות בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד669. הצליחה והתמידה ביותר זו שבקהיר “החברה הציונית בר כוכבא”. מאז ייסודה ועד ראשית מלחמת העולם הראשונה, התרכזה סביבה הפעילות הציונית במצרים.

אגודת בר כוכבא הוקמה בא' באדר א תרנ"ז (1897). נשיא האגודה ז’אק הארמאלין ומזכירה יוסף לייבוביץ670 הודיעו על כך להרצל כחודשיים אחר־כך. האגודה פעלה בדרכים שונות.

א. איסוף שקלים. פעולה זו פעמים שהצליחה ופעמים שלא הצליחה, אף671־על־פי שמאמציהם של ראשי האגודה הציונית לא פסקו ועדה על כך חליפת־המכתבים הערה עם המוסדות הציונים בווינה ובברלין672. האגודה פעלה גם להשגת חתימות על מניות הבנק הקולוניאלי היהודי במצרים, בייחוד בשנת 1899673, אך לא רק חבריה עשו זאת אלא גם ציונים שלא בארגון זה674. בשל איסוף הכספים למטרות ציוניות, נפלו לא פעם דברי ריב עם המתרימים לחברת כי"ח675.

ב. גיוס החברים. עם ייסודה, מנתה אגודת בר כוכבא שבעה חברים בלבד. במשך הזמן עלה וירד חליפות מספר החברים. בשנת 1900 הגיע מספרם לששים והוא נמוך מן השנים שלפני כן676. בשנה שאחריה עלה שוב והגיע בחודש מרס ל150677 ובחודש אוגוסט ל260678; בשנת 1901 היה מספר החברים 300 ואחר־כך ירד שוב679. הסיבה לתנודות אלו היו שונות. חלק מן החברים נמשך לתנועה מטעמים אידיאולוגיים, חלק – מתוך גישה פילאנטרופית, ואף מתוך רצון להשתתף בנשפים הציוניים; מנהיגי האגודה השתדלו לספק את רצון הכל אך לא יכלו לעמוד זמן רב680. משנת 1898 ואילך חיבלה בגידולה ובתנופתה של האגודה קינאה אישית שתפסה את מקום ההתלהבות ההתחלתית, כעדות נשיאה מאכס הרדאן681. יתר על כן, היהודים האשכנזים והספרדים במצרים לא יכלו למשוך במשותף בעוֹל המשימה הציונית משום שהמנהגים ודרכי החיים השונים של שתי העדות היקשו על שיתוף הפעולה למען הציונות. כאמור, היה ברוך מייסדה של התנועה הציונית במצרים, ובשנותיהם הראשונות של בר כוכבא נמנו היהודים הספרדים כבּן־רוּבּי על המנהיגות682. גם אחרי מלחמת העולם הראשונה היו יהודים ספרדים רבים בין האישים הבולטים בתנועה הציונית במצרים. אולם, בין שתי התקופות הללו, היו מנהיגי האגודות הציוניות וחבריהן בעיקר, ולעיתים אך ורק יהודים אשכנזים.

אמנם, לפני מלחמת העולם הראשונה, ניסו ראשי הציונות במצרים למשוך לציונות גם יהודים ספרדים ואף קראים683. ברם, לא כל היהודים הספרדים רצו בכך684. נסיון שיתופם של היהודים הספרדים בתנועה הציונית בקנה־מידה נרחב נכשל. סיבות שונות היו לכך. לדעת האשכנזים אין הספרדים במזרח למודי־סבל כמותם, ומשום־כך אין הם נמשכים אל הפתרון הציוני לבעייה היהודית685. ברם, היהודים הספרדים לקחו חלק בעבודה הציונית במצרים בשנים שאחרי 1918. מסתבר שחוסר העניין של האוכלוסייה היהודית המקומית במצרים בפוליטיקה וההרגל לא להתערב בחיים המדיניים, במאות הי"ט וראשית הכ', הם שגרמו לאדישותה כלפי התנועה הציונית. אפילו יהודים שהיה להם ענין בפוליטיקה משהשתקעו במצרים כמעט שנתפסו גם הם לאדישות הכללית686 (מה גם שדאגותיהם כמהגרים העסיקו אותם במידה רבה). אפשר לומר גם שלא נעשה ניסיון רציני לקרב את מנהיגי היהדות הספרדית במצרים לתנועה הציונית. כך למשל, ראשי משפחת קטאווי ליגלגו על הציונות687. גדולה מזו, נעשתה אף שגיאה הסברתית: חא נמצא חומר נאות להסברה בלשונות העיקריות שהיו ידועות אז ליהודים הספרדים.

ג. פעולת ההסברה. מטרתה העיקרית היתה חיזוק התנועה הציונית. במידת מה נועדה פעולה זו אף לבטל השפעתה המועטת של האנטישמיות במצרים688. אודת בר כוכבא ואגודות אחרות קיימו אסיפות שונות לאיסוף כספים ולהסברה689. אורחים שעברו במצרים, כפרופסור פראנץ אופנהיימר וד“ר ה”ג היימן690, הוזמנו להרצות באסיפות אלו. עם זאת, לקתה ההסברה בכללה בחוסר תנופה691, בייחוד נפגעה קשות מבעיית הלשון, שכן, יהודי מצרים דיברו וקראו במספר לשונות, באסיפות התגברו על הקושי באופן זה שהנאומים תורגמו או נאמרו בשפות שונות. ברם, דברי הסברה שבכתב היו כולם בשפה הגרמנית. ראשי התנועה הציונית במצרים692 כתבו וחזרו וכתבו למוסדות הציוניים המרכזיים, תחילה בווינה ואחר־כך בברלין, בחזרות כמעט פאתטיות, כי חומר ההסברה בגרמנית איננו מועיל להם, וביקשו חומר כתוב צרפתית, ערבית, עברית או לאדינו693, אך ללא הצלחה. משלא נענו, פנו אל התנועה הציונית בבולגריה וביקשו ממנה חומר בלאדינו694. הם עצמם תירגמו לערבית כרוזים וחוברות קטנות והפיצו אותם במצרים695 ומחוץ לה ברצותם להפוך את ארץ מצרים למרכז המפיץ חומר ציוני ליהודי המזרח מאלג’יריה ועד המזרח הרחוק696. ברם, חומר ההסברה שבכתב לא הספיק. אולם הקריאה והספרייה, שהוקמו בקהיר בשנת 1898, לא סייעו רבות לענין זה, כי הספרים שהיו בהם היו רובם כתובים גרמנית ואידיש697. קשיי לשון אלה הם אשר גרמו לכשלון הנסיונות להוציא לאור כתבי־עת ציוניים. כתבי עת אלה הופיעו בקהיר ואלה שמותיהם: Le Messager Sioniste – ירחון, בשנת 1902698; “מצרים” בשנת 1904699; Israël – בשנת 1911700; La Renaissance Juive – בשנת 1912701. קהל הקוראים היה מצומצם לאותם ששלטו בלשון העתון הנדפס.

ד. הקמתו של בית ספר ציוני בקהיר בסוף שנת 1900 בייזמת אגודת בר כוכבא. רמת הלימודים בבתי הספר הקהילתיים היתה נמוכה ורבים מהורי התלמידים לא יכלו לשלם שכר לימוד כנדרש בבית הספר של חברת כי"ח. דבר זה סייע להוצאת ילדים מבתי ספר מיסיונריים, הוראת הלשון העברית והחדרת רגשו לאומיים בלב הנוער702.

פירוד הלשונות היה סימן חיצוני לפירוד הלבבות. הפירוד גרם לריבוי אגודות ציוניות, קטנות גודלן ומעטות בחשיבותן. מלבד “בר כוכבא”, שזכתה לאריכות ימים, צצו עוד אגודות שונות, שלא נתקיימו זמן הרבה. בקהיר היו האגודות הבאות: א. “בני ציון”. אגודה לבני נערים עד גיל חמש עשרה. בעת ייסודה בשנת 1900, מנתה 15 חברים703; ב. “אגודה ספרותית עברית”. נוסדה בשנת 1905 ביוזמת פרופ' ריכארד גוטהייל704 (בהנהגת ספרדים?); ג. “מוריה, אגודה ציונית, קהיר”, פעלה משנת 1906 ועד שנת 1907, או עד ראשית שנת 1908705; ד. “אהבת ציון”. נוסדה ב18 בפברואר 1906. האריכה ימים יותר מ“מוריה”706; ה. “וועד המרכז הציוני בקיירא”. פעל משנת 1909 יחד עם “אהבת ציון”707; ו. “בני ציון קדימה”. פעלה משנת 1910708; ז. אגודת “ילדי ציון”. נוסדה בשנת 1911. היו בה חברים אשכנזים וספרדים, והאשכנזים השתדלו להגדיל מספרם של החברים הספרדים709; ח. “החוג הלאומי היהודי”. פעל בקהיר בשנת 1912. סידר הרצאות בנושאים יהודיים וציוניים שונים. היה מכוון אל החברה היהודית המובחרת שבעיר710; ט. “חוג הרצל”. צעירים עשירים (סטודנטים ותרלמידים, בעיקר), ייסודה 1912711; י. “התחייה היהודית”. נוסדה בשנת 1912712; יא. “ילדי הרצל”. נוסדה בשנת 1913713.

בתחילה פיגרה הפעילות הציונית באלכסנדריה אחרי זו שבקהיר. התפתחותה קשורה בשמו של צ’ארלס בּוֹגדאדלי הנ"ל714, שבאפריל 1898 הקים באלכסנדריה אגודה ציונית. הוא ניסה לקרב לאגודה זו נכבדים אשכנזים וספרדים שנטו לציונות715. ב3 לאוגוסט 1901 נערכה באלכסנדריה אסיפה פומבית גדולה, בה השתתפו כארבע מאות איש (בּוֹגדאדלי נעדר). באסיפה זו הקימה משלחת מאגודת בר כוכבא הקהירית סניף באלכסנדריה בשם דומה. רוב מניגיו היו מחשובי היהודים הספרדים716. אגודה זאת היתה פעילה פחות מאחותה שבקהיר. כבר בשנת 1903 ניכר בקרבה חסרון כיס717 וכמדומה שלאחר שנה זו בטלה. אבל הדבר לא גרם לביטול הפעילות הציונית באלכסנדריה718.

באלכסנדריה כבקהיר הוקמו אגודות ציוניות לא מעטות, שהיו קצרות ימים: א. “תקות ציון”. נוסדה בשנת 1904, ונשיאה היה בוגדאדלי719 (כמתחרה ל“בר כוכבא”?); ב. “פועלי ציון”. נוסדה בשנת 1906, בעיקר לשם מתן סייוע לפליטים יהודיים מרוסיה שהתגוררו במצרים720; ג. “בני ציון”. נוסדה בשנת 1906 והיתה פעילה גם בשנת 1908 בסידור הרצאות721; ד. “צעירי ציון”. נוסדה בשנת 1907 והיתה פעילה גם בשנת 1912. אותה שעה היו בה שבעים חברים פעילים. בשנת 1910, קיבלה לשורותיה את חברי אגודת “בני ציון722; ה. אגודת “תקות ציון”. כנראה, שאין היא זהה לאגודה בשם זה שנוסדה בשנת 1904, שכן תחילת פעולתה היתה בחמשה לדצמבר 1908. באגודה זו נתאחדו “בי ציון” ו”האחווה הישראלית“723. נשיאה היה שלמה לוי. חבריה שילמו דמי חבר והאגודה הקימה אולם קריאה מסודר724. בשנת 1899 הוקמה בפורט סעיד אבודה ציונית אגודה ציונית ע”י יוסף גרינבּערג ויוסף בּוּשכּילה725. חברי אגודה זו היו כמעט כולם ילידי מצרים ויהודים תימניים726; כנראה, לא האריכה ימים727. אגודות ציוניות שלא האריכו ימים היו אף בטנטא ובמוצורה728.

המספר הרב של האגודות – עשר בקהיר במשך שמונה שנים (1905–1913) וחמש באלכסנדריה במשך ארבע שנים (1904–1908) – היה סימפטומאטי לחוסר היכולת לשיתוף פעולה נאות ביניהן, אף כי היו ניסיונות בודדים לאחד אגודות. קל וחומר, שלא היה קשר ממש בין האגודות הציוניות שבערי מצרים השונות – קהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד, טנטא ומנצורה, פרט לאותו ניסיון עקר של בר כוכבא שבקהיר להקים סניף באלכסנדריה.

המנהיגות הציונית באוסטריה ואחר־כך בגרמניה לא ראתה בעין יפה את הפילוג במצרים. היא העדיפה שלא לטפל בענייניה של כל אגודה ציונית קטנה במצרים, אלא לשאת ולתת עם פדראציה ציונית כלל ארצית; ואכן המריצה פעמים רבות את האגודות הציוניות השונות להקים פדרציה כזאת729. עד שנת 1913730, לא נשאו המאמצים הללו כל פרי731, כך נכשלו גם מרבית הפעולות לאחד אשכנזים וספרדים באגודות הציוניות. גם אם היו אגודות שבהן השתתפו בני שתי העדות, הרי כמעט תמיד היו חברי האגודה וראשיה מבני אחת העדות כשהנהלתה של האגודה קשורה על־פי־רוב בעדה732. רק בסוף השנה, ב2 לנובמבר 1913, בכינוס ארצי של אגודות ציניות במצרים, נעשה מאמץ רציני להקים וועד מרכזי למצרים, בנשיאות נורמאן בנטוויץ'. אך לא כל האגודות נטו להכיר בוועד המרכזי ולתמוך בו733, ורק אחר כך נאותו רובן לקבל מרותו734.

דומה, כי רק בימי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות הניסיונות הרציניים לליכוד הכוחות בייחוד מאז שנת 1915, עם בואם של פליטים רבים מארץ־ישראל מצריימה, חל שינוי מהותי במצב זה. כזכור, נרתמו אז רבים מיהודי מצרים לפעולות עזרה חומרית וסעד רוחני לפליטים אלה. וכך נוסף, אולי, מימד של שיתוף גורל יהודי ותכלית של עזרה ממשית לחיי היהודים במצרים. נוסף על כך, החלו הפליטים מארץ־ישראל להתארגן במצרים עוד בראשית 1915735. צעירים מבין הפליטים התחילו להורות עברית, מקרא, דברי ימי ישראל ואגדה, באורח פרטי או במסגרת אגודה ציונית שהקימו במצרים, “אוגדת שפת עבר”, פעולות האגודה, שדאגה גם להעלאת מחזות אחדים בעברית של הבמה, עשו רושם רב. דווקא העובדה, שקמה לה אגודה מתחרה, “כתר תורה”, שגישתה היתה דתית וללא פנייה ציונית, היא שפרסמה ברבים את פעולותיה. סניפים או אגודות דומות נוסדו, נוסף לאלו שבקהיר או באלכסנדריה, גם בטנטא ומנצורה, ועשו למען הפצת רעיון הציונות ואיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל, בהרצאות, פעילות ספורט ועוד736. “חברת התאגדות בני יעקב”, שנוסדה ביפו תרע“ד, קמה שוב באלכסנדריה בתרע”ח ושינתה שמה בתרע“ט (1918) ל”העברי הצעיר"; משימותיה היו הפצת עברית והקמת מושבה בארץ־ישראל737. יתר על כן, ציוני אלכסנדריה ניסו לגייס א תמיכת השלטונות הבריטיים במצרים לפעולותיהם738. כך הונחה אבן יסוד לפעילות ציונית עניפה בסוף מלחמת העולם הראשונה739, ועוד יותר – אחריה740.

עמ 135 - 1.png
פנים קק.png
עמ 135 - 3.png
עמ 135 - 5.png
עמ 135 - 6.png
עמ 135 - 7.png
עמ 135 - 8.png


 

מקורות    🔗


[א] חיי היהודים ועיסוקיהם    🔗


א. מצב היהודים ועיסוקיהם


1. מצבם הכללי של יהודי מצרים (1825–1835, בערך)
There are in this country about five hundred Jews... most of whom reside in the metropolis [^741] , in a miserable, close, and dirty quarter, intersected by lanes, many of which are so narrow as hardly to admit of two persons passing each other in them.

Oriental Jews differ less from other Eastern nations than do those in European countries from the people among whom they live. Many of the Egyptian Jews have sore eyes, and a bloated complexion; the result, it is supposed, of their making an immoderate use of the oil of sesame in their food. In their dress, as well as in their persons, they are generally slovenly and dirty. The colours of their turbans are the same as those of the Christian subjects. Their women veil themselves, and dress in every respect, in public, like the other women of Egypt.

The Jews have eight synagogues in their quarter in Cairo; and not only enjoy religious toleration, but are under a less oppressive government in Egypt than in any other country of the Turkish empire. In Cairo, they pay for the exemption of their quarter from the visits of the Mohtesib 741 ; and they did the same also with respect to the Walee742, as long as his office existed. Being consequently privileged to sell articles of provision at higher prices than the other inhabitants of the metropolis, they can afford to purchase such things at higher rates, and therefore stock their shops with provisions, and especially fruit, of better qualities than are to be found in other

parts of the town. Like the Copts, and for a like reason, the Jews pay tribute, and are exempted from military service.

They are held in the utmost contempt and abhorrence by the Mooslims in general; and are said to bear a more inveterate hatred than any other people to the Mooslims and the Mohammadan religion… It is a common saying, among the Mooslims in this country “Such a one hates me with hate of Jews.” We cannot wonder, then, that the Jews are detested by the Mooslims far more than are the Christians. Not long ago, they used often to be jostled in the streets of Cairo, and sometimes beaten merely for passing on the right hand of a Mooslim. At present they are less oppressed; but still they scarcely ever dare to utter a word of abuse when reviled or beaten unjustly by the meanest Arab or Turk; for many a Jew has been put to death upon a false and malicious accusation of uttering disrespectful words against the Ckooran or the Prophet. It is common to hear an Arab abuse his jaded ass, and, after applying to him various opprobrious epithets, end by calling the beast a Jew

A Jew has often been sacrificed to save a Mooslim…

The Jews in Egypt generally lead a very quiet life: indeed, they find few but persons of their own sect who will associate with them. Their diet is extremely gross; but they are commonly regarded as a sober people. The more wealthy among them dress handsomely at home; but put on a plain or even a shabby dress before they go out; and though their houses have a mean and dirty appearance from without, many of them contain fine and well furnished rooms. In the house, they are not so strict as most other Orientals in concealing their women from strange men, or, at least, from persons of their own nation, and from the Franks: it often happens that an European.

visitor is introduced into an apartment where the women of the Jew’s family are sitting unveiled, and is waited upon by these women. The same custom also prevails among many of the Syrian Christians residing in Cairo. Intrigues are said to be common with the Jewesses; but there are no avowed courtezans among them. The condition of the lower orders is very wretched; many of them having no other means of subsistence than alms bestowed upon them by their superiors of the same sect.

Avarice is more particularly a characteristic of the Jews in Egypt than of those in other countries where they are less oppressed. They are careful, by every means in their power, to avoid the suspicion of being possessed of much wealth. It is for this reason that they make so shabby a figure in public, and neglect the exterior appearance of their houses. They are generally strict in the performance of their religious ordinances; and, though overreaching in commercial transactions,

are honest in the fulfilment of their contracts.

Many of the Eeyptian Jews are sarrafs (or bankers and money־lenders): others are seyrefees, and are esteemed men of strict probity. Some are goldsmiths or silversmiths; and others pursue the trades of retail grocers or fruiterers, &c. A few of the more wealthy are general merchants.


Edward William Lane, An account of the manners and customs of the modern Egyptians.

כרך ב (1836), עמ' 349־344– קטעים.

תיאורו של המזרחן ליין, שהכיר יפה את מצרים בשנות 1825–1835, הוא אולי המלא ביותר, לגבי יהודי מצרים, בתקופה ההיא. חשוב תיאורו על יחסם של הלא־יהודים כלפי היהודים.


2. מצבם החברתי והכלכלי של יהודי מצרים (1872)
Wenn demnach für die Juden sich grosse und wichtige Erinnerungen an Aegypten knüpfen, so ist leider ihre gegenwärtige Stellung in diesem Lande keineswegs der Art, dass sie sich darin wohl oder gar heimisch fühlen. Ihre Zahl ist zwar nicht gering, ihr materieller Besitz ebenso wenig, auch in Hinsicht auf ihre Religionsübung geniessen sie jetzt volle Duldung und Freiheit – sie haben eine beträchtliche Anzahl von Synagogen, in Kairo allein zehn, in Alexandria fünf bis sechs, welche allerdings nicht lauter eingeborene jüdische Gemeinden repräsentiren, – aber sie stehen, wie schon erwähnt, in Leben und Verkehr unter dem harten Drucke einer ihnen bitter feindliche Volksmeinung. Der Mohammedaner ist wol gegen kein einziges anderes Religionsbekenntnis von solchem Hass erfüllt, wie gegen das Judenthum[^744]… Noch jetzt, nachdem von Staats wegen alle Bedrückungen aufgehört haben, nachdem den eingeborenen Christen gegenüber eine so grosse Toleranz eingetreten ist, lebt unter dem arabischen Volke. Jener verachtungsvolle Hass gegen die Juden fort, Es ist z.B. etwas schr Gewöhnliches, dass zwei sich schimpfende Araber, nachdem sie schon verschiedene der kräftigsten Verwünschungen, an denen ihre Sprache so reich ist, angewandt, haben, sich noch wie einen letzten Trumpf ein “Ibn־Jehûdi” (du Judensohn) zuwerfen, oder dass ein Araber seinen müden, abgegetrieben oder störrigen Esel, nachdem er ihn sehon mit allen möglichen liebenswürdigen Titeln belegt hat, schliesslich noch einen “Juden” nennt. Bezeichnend ist es dabei, wie sie in solchen Fällen das Wort Jehüdi mit einem wahrhaft unnachahmlichen Ausdruck von Indignation und Verachtung auszusprechen wissen.

Abgesehen von dieser traurigen Lage in Hinsicht auf die bürgerlichen und gesellschaftlichen Verhältnisse sind die Juden hier, wie fast überall, sonst keineswegs übel situirt. Sie sind mit Vorlieben Saraffen (Geldwechsler) und schwingen sich dann leicht zu einer Art von Bankiers, manche auch zu wirklichen, grossen Bankiers auf; andere sind Juwäliere, noch andere Kaufleute, Kleinhändler, Ladeninhaber, oder auch Trödler und Hausirer. Viele von ihnen verfügen über ein beträchtliches Vermögen, die meisten sind wenigstens wohlhabend: sie bewähren eben in diesem Punkte ihre in aller Welt bekannte Geschicklichkeit. Nichtsdestoweniger hat ihre Erscheinung und ihr ganzes äusseres Auftreten meist einen ärmlichen Anstrich, was zum Theil aber auch Nachwirkung der Zeiten, wo sie sicher sein konnten ausgepresst zu werden, sobald man bei ihnen Reichthümer vermuthete, und wo sie daher nichts so ängstlich vermieden als den Schein der Wohlhabenheit.

Moritz Lüttke, Aegyptens neue Zeit, כרך א, עמ' 97–99.

בהמשך דבריו, מתאר המחבר את ה“פרצוף” היהודי הטיפוסי (כרך א, עמ' 99–100). מעניין הניגוד בין הופעתם העלובה של היהודים במצרים והשנאה אליהם לבין התבססותם הכלכלית.


3. היהודים באלכסנדריה ובקהיר, עיסוקיהם ותרבותם (1880)

מהרתי לבקר את הרב הישיש הנכבד ר' משה פרדו איש ירושלים, המכהן פאר בעיר הזאת743 זה שנים רבות ושאלתיו על כל פרט מהנוגע למצב אחינו המדיני, החמרי והמוסרי, ולשמחת לבי נודע לי, כי בני ישראל

יושבים על האדמה הזאת שלוים ושקטים יותר מבכל ארצות תוגרמה, ומלבד אשר אין איש יהין לגזול משפטם לעין השמש, הנה לא ידעו מכל חוק מגבל בזכות… וכן גם במצבם החמרי נעלים המה על אחיהם בתוגרמה, ורבים מהם אשר עשרו עושר רב, ומהנוגע למצבם המוסרי, נודע לי כי בתי ספר מיוחדים לבני ישראל אינם בעיר, וכל החפץ שולח את בניו לבתי ספר הכוללים, וכבר נמצאים איזה מבני ישראל אשר גמרו חק למודם בבתי הספר הגבוהים, והנם כעת עורכי דין, סופרים בבתי צירי ממלכות744 איירופא, רואי חשבונות ופקידים בבתי הממשלה. חדרי מלמדים כברוסיא ופולין וגאליציא נמצאים גם פה, ועל פי רוב ילמדו שמה רק בני הספרדים הנקראים פה אישפניולים, ומבני איטאליא נמצאים רק מעטים הנותנים את בניהם ללמוד שפת עבר. ולפי הנראה רוח אחד לאלה את אחיהם אשר נשארו בארץ מולדתם – באיטאליא – אשר קשרו קשר על ד' ותורתו להשכיחה מבניהם עד עולם.

מספר בני ישראל בעיר הזאת כחמשה עשר אלף משפחות (בערך 25,000 נפש אדם), ולהם בית חולים מיוחד על ככר נחמד בקצה העיר. מלבד איזה משפחות יהודי רוסיא, פולין ורומניא אשר באו לגור הנה זה לא כביר.

לבני ישראל בעיר הזאת איזה בתי כנסיות יפים, וביחוד נפלא מאד יפי ההיכל החדש אשר בנו לאביר יעקב על מקום ביהכ“נ הישן הנקרא בפיהם בשם “בית הכנסת של אליהו הנביא.'' הבית הזה נבנה מאבנים לבנות ומוצקות. הקיר הראשון של המבוא הוא מאבן שיש־לבן ומצופה בציצים ופרחים מעשי חרש חכם; גם השלבים והאולמות ורצפת הבית נעשו מאבני שיש. גודל הבית כגודל ביהכ”נ הגדול ברחוב וויקטאריע בפאריז, ועומד בלב גן גדול מאד המעלף בכל פרי חמד לגאון ולתפארת. אחרי הבית הזה ימנה ביהכנ”ס השני אשר בנה הבאראן יעקב ביי745 על חשבונו, אשר גם הוא לא נופל כמעט מן הראשון.

רוב סחר העיר הוא בידי. ילידי איירופא, והערביים מושלי הארץ הנם רק עבדים להם, העובדים עבודת פרך בבית ובשדה, במחיר מצער מאד, אשר לא יספיק להם גם ללחם חקם, בעוד אשר האיירופים מתענגים על רוב טוב ומשמני הארץ יאכלו….בעיר הזאת פגשנו איש יהודי צעיר לימים אשר עבד בצבא רוסיא בראשית המלחמה בתוגרמא בשנת 1877…

מספר היהודים בעיר הזאת746 כשלשה אלף משפחות (15,000 נפש). רבם המה ילידי הארץ המדברים בשפת ערב ומהם המדברים אישפאניולית, ורק מעטים מהם ילידי איטאליא המדברים איטלקית. מיהודי רוסיא, פולין ורומניא נמצאות כשתי מאות משפחות. מצב הדת והדעת טוב הוא פה ממצבן באלכסנדריא. הרב לעדת ישראל וראש כל רבני מצרים, הרב היקר ר' יו"ט ישראל, הוא איש חכם ונשוא פנים ועשיר גדול, הרועה את צאן מרעיתו בחכמה ודעת, ושמו גדול ונכבד גם בעיני יושבי הארץ הנוצרים והמחמדים, ויד ושם לו גם בהיכל המלך. היהודים אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא “רבע או רחוב היהודים”.

היהודים שולחים בכל מסחר ידיהם, ומהם רבים בעלי מלאכה, מחליפי מטבעות וכדומה, ‏ובכלל אינם שנואים בעיני עם הארץ747 ורק כאשר התלקחה המלחמה בין רוסיא ותוגרמא בשנת 1877, פחדו היהודים

והנוצרים מחמת ילידי הארץ אם תעוז יד תוגרמא על רוסיא; אפס כאשר באה השמועה כי תוגרמא הכתה במלחמה ויד רוסיא הייתה על העליונה, אז רפו ידי הערביים והדבר הזה ספרו לי פה אחד גם בארץ הקדושה, כי היהודים והנוצרים היו בסכנה גדולה, לוא היתה ימין תוגרמא רוממה במלחמה. ואמנם בארץ הקדושה, אשר מספר האירופים מעט מאד, והערביים הנם עוד פראים נוראים, נקל היה להאמין כזאת; אבל במצרים, אשר מספר הנוצרים גדול ‏ בערך, והם המה כמעט אדוני הארץ, וגם הערביים אינם עוד במצב פראי כאחיהם בארץ הקדושה, יוכל להיות כי פחדו פחד אשר לא היה פחד.

מספר היהודים בכל ארץ מצרים עולה עד חמשים אלף איש…

מבני ישראל נמצאות748 רק איזה משפחות, וכפי אשר הראיתי לדעת לא נקו גם המה מסחר ערות מצרים.


אפריים דיינארד, מסע בארץ הקדם והוא מורה דרך לכל ההולכים לארץ הקדושה ולמצרים, תרמ"ב, עמ' 13–23.


4. מצוקת היהודים בקהיר בימי המהומות (1882)

בעה“י י”ב לחדש תמוז שנת התרמ"ב ליצי'

ראשי אלפי ישראל ושרידי יהודה המה השרים הרמים, אשר מצודתם פרוסה. ועיניהם פקוחות לטובת נדחי ישראל עומדים לנס עמים, הלא המה עדת אבירים כבירים, השרים והסגנים הוועד הגדול הנקרא בשם חברת כל ישראל חברים, אשר אור להם בעיר הבירה פאריס יע''א עיר ואם בישראל.

אחרי דרישת שלומם וטובתם כמשפט. שמעו מלכים האזינו רוזנים.

אם ממשפט האחוה ותנאי החברים המקשיבים זה לזה להודיע איש את שמחתו לשמוח איש בשמחת רעהו כל שכן בעת צרתו להשתתף בצרת רעהו, כי אח לצרה יולד, זאת היתה לבא בארשת שפתי לקראת אחינו שרי ישראל חברת “כל ישראל חברים” להודיע להם את גודל צערינו, והוא כי מזה שלשה חדשים קול שאון מעיר ותרועת מלחמה נשמע בארצינו הלזו היא ארץ מצרים לגבולותיה סביב ועינינו רואות אניות אבה אדומים כשנים ואניות תרשיש האיים הרחוקים749 ומכל המלכיות על יד הים הגדול עוטרים את ארץ מצרים ואין אתנו יודע אם לשלום יצאו אם למלחמה ומה תהיה אחריתנו ולא נכחד תחת לשונינו ופינו מלא תהלות למלכנו, לשרינו, ושרי ויועצי ומנהיגי המדינה אשר אנחנו מתגוררים בארצם על כל הטובות אשר המה עושים לכל יושבי הארץ הזאת ושמירתם הגדולה עליהם לבל יאונה להם כל נגע וכל מחלה ובפרט עלינו עם בני ישראל אשר פחד ורעדה יקראנו מקול עלה נידף הגדילו לעשות משמרת למשמרתינו, ולעת כזאת בטוחים אנחנו בחסד אל עליון ונורא השומר אמת ובחסדם ואמונתם כי לא תאונה אלינו רעה, האמנם אם ליום שידובר תסוב המלחמה לא יבוא ולא יהיה לא טוב טוב אנחנו מהם ואזי משפט אחד יהיה לכלנו, אנחנו, נשינו, טפינו, גם עלולים כמונו כמוהם את אשר תקראנה ליושב הארץ גם עליך יעבור כוס בתולת ישראל.

ועל דבר העניים האמת כי לעת כזאת אנחנו בדוחק ובצער אם מחמת שברחו ונסו מנוסת חרב כל כבירי ושועי העיר לא השאירו אחריהם כי אם העניים האומללים, ואם מבעלי המלאכות אשר מעולם לא פשטו ידיהם לצדקה כי המלאכה היתה דים ועתה הם בטלים ממלאכתם והטילו עצמם על הצבור לאמר תנו לנו לחם, ואנן בדידן לא נסוג אחור לבנו וכל אשר מצאה ידינו לעשות לפי העת והזמן עצרנו כח לנהלם בלחם ועשינו תקון לחלק עליהם מידי שבוע בשבוע על הלחם לבדו לפי הטף, והנה אנחנו מצפים רחמי האל ישקיף עלינו בהמון רחמיו יתב' לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו ושבו בנים איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ונחה שקטה הארץ.

ואחת שאלתי מאת פני העדה החברה הקדושה אם קצת מדברי אלה יעלו לרצון לפניהם להעתיקם בלשון העמים ולפרסמם על ידי מכתבי העתים המפורסמות הנה מה טוב ומה נעים.

הלא כה דברי החותם בדמע דורש שלומם וטובתם ברב עז ושלום.

יום טוב ישראל

ב“ד ק”ק בתוך עמי מצרים יע"א

ארכיוני כל ישראל חברים בפאריס, AIU, Archives, Egypte, I.C. 5.

יב לתמוז תרמ“ב. נתקבל במשרדי כי”ח בפאריס ביום 21 ליולי 1882.


5. תלונתו של סוחר משי יהודי בקהיר (1844)
Ho l'onore di sottosporre a V. S. Illma.[^752], che avendo dato per tingere ad un Tintore /200/ Due Cento Dramme seta, vennero confiscati dall’Appaltatore delle Tintorie [^753] , pretendendo di obligare qualunque di tingere nella pubblica, quandocche è dato ad ognuno di procurare di fare il meglio del proprio interesse e di tingere ove meglio e piu gli piaccia: in conseguenza faccio umilmente Istanza onde V. S. Illma. voglie prendere in considerazione il fatto, e mediante i di lei buoni Ufficj fare valere il mio Diritto, e fare obbligare all'immediata resa delle Due Cento Dramme seta soverchiamente confiscate per prevenire che mi vengano fatte per il seguito tale prepotenze. Che della Grazia Va. con tutto il rispetto ho l’onore di rassegnarmi.

ארכיוני משרד החוץ הבריטי בלונדון, 141/11 FO. מתוך הפנקסים המשפטיים של הקונסוליה הבריטית בקהיר, עדותו של אברהם פינטו (Pinto), קהיר, 18 ליולי 1844. הועברה ע"י הקונסול Walne אל הקונסול הכללי Stoddart. קהיר, 6 לאוגוסט 1844.

פנייתו של היהודי אברהם פינטוֹ אל בית המשפט הקונסולארי הבריטי בקהיר באה בשל החרמת כמות משי אשר פינטו נתן לצביעה ומפקחי השלטונות החרימוהו מחשש מונופול. במכתבו של קונסול בריטניה בקהיר, Walne, אל עמיתו באלכסנדריה J. L. Stoddart (שם, שם), העביר תלונת פינטו וציין את פעולותיו אצל השלטונות המצריים; כמות המשי קטנה, אך גישה מונופוליסטית זו מהווה תקדים רע.

אברהם פינטו היה נתין בריטי, ממשפחה יהודית מאנקוֹנה. ר' שם, מכתב אַרטין בּכּ אל Stoddart, מיום 1 למרס 1845 והלוּטה.


6. בקשת כסף מאת משה מונטיפיורי

אלכסנדריה (1849)

To His Excellency

The Right Honorable

Sir Moses Montefiore Esqr.

Most worthy Sir.

With these few lines I take the liberty, to lay before your feet the prayer of a poor jewish750 young man, what religion I have the honour to belong to, to assist me in some way, and relieve from the distressed situation, in which I find myself here. I have had the honour this morning to see Mr. Myers, whom I am related with in some degree, but who told me, that I could not see your Excellency. But driven by the utmost necessity I was so bold to come on board and hand these lines to you. Hoping not to be obliged to go back on shore without some small relief, I have the honour to remain

Your Highness’

Most obedient humble Servt.751

Elasar Isaac Berlin from Hamburg 752

Alexandria

13th June 1849.

מארכיון מונטיפיורי. צילום במכון בן־צבי.

מסמך זה מרמז על התקוות שתלו מקצת יהודי מצרים בביקורו של מונטיפיורי.


7.  ייסוד העתון “מצרים” (1904)
Plusieurs journaux de notre ville[^757] poursuivent depuis quelque temps une campagne antisémite qui prend de jour en jour des proportions très inquiétantes pour nous.

Notre communité quoique assez nombreuse se trouve malheureusement obligée faute de moyen de laisser se prolonger cet état de choses et ne peut y porter aucun remède.

La fondation dans ce pays d’un journal essentiellement Juif publié en langue arabe devient donc d’une nécessité absolue car ce n’est qu’avec des armes pareilles que nous pourrons combattre nos adversaires et sauvegarder ainsi les intérêts du Judaisme dans ce pays.

C’est pour répondre à ce besoin actuel que nous avons fondé un Journal El Misraim dont nous vous envoyons un exemplaire et nous espérons que vous n’hésiterez pas à nous prêter tout votre appui tant moral que matériel, grace auquel nous pourrons poursuivre avec succès cette oeuvre éminement nationale.


AIU, Archives, Egypte, I.C. 19. מכתב י' כּרמונה (Karmona), מדפיס יהודי מקהיר, אל נשיא כי"ח. קהיר, 27 לנובמבר 1904.


ב. הגירת היהודים למצרים


8. עזרת יהודי אלכסנדריה לפליטים יהודיים מרוסיה (1891)

א

Les soussignés membres d’un comité qui vient de se fonder à Alexandrie pour secourir l'effroyable misère d'une centaine d'Israélites Russes réfugiés dans leur ville, sachant qu'aucune infortune Juive n'a vainement solliciter[^758] votre appui, prennent la respectueuse liberté de vous exposer ce qui suit:

I1 y à huit jours environ est arrivé à Alexandrie un Vapeur Russe chargé d’émigrants Israélites embarqués en Russie par les soins de Monsieur le Baron de Hirsch, à destination de Jaffa. Quand le bateau arriva à Jaffa les Autorités Turques s’opposèrent formellement au débarquement des passagers qui durent être amenés à Alexandrie.

Là, la moitié d’entr’eux, surtout les femmes et les vieillards, effrayés de la perspective d’une vie à recommencer dans un pays inconnu supplièrent qu’on les reconduisit dans leur pays: ce qui fut fait. Mais 120 d’entr’eux préferèrent rester dans notre ville.

Un comité se forma aussitôt pour venir en aide à ces pauvres gens qui sont ici dans le dénument le plus absolu. Une quête faite à la hâte a pu nous procurer du pain pour deux jours. Mais déjà notre caisse est vide, et la charité de nos coreligionnaires s’ingénie en vain à trouver des secours à de si grande et de si intéressante infortune.

On nous a prié hier par dépêche télégraphique venue de Jaffa de faire attendre ces émigrants chez nous, Monsieur le Baron de Hirsch étant en négociation avec le Gouvernement Ottoman pour faire lever l’interdiction dont ils ont été frappés.

Nous aurons donc à les nourrir pendant un mois au moins: et cela, au moment où la majeure partie de la Colonie juive étant absente il devient presque impossible de pourvoir à leur entretien d’un jour753. C’est dans ces conditions, Monsieur, que nous venons vous prier de nous aider, par un prompt envoi de fonds, à soulager tant de misère, Ce sont des Frères malheureux qu’il s’agit de faire vivre. Un pareil appel n’est jamais resté sans réponse de votre part. Mais pour doubler le prix de votre bienfait il faudrait, Monsieur, que vous nous envoyiez ces fonds télégraphiquement à l’adresse de Monsieur H. Erlanger de notre ville.

Vous savez combien la nécéssité est impérieuse, et que la faim ne sait pas attendre; c’est pourquoi nous avons dû vous faire ce pressant appel, qui nous en Sommes certains sera favorablement accueilli…

Victor Aghion Le faisant fonction de Secrétaire

Jussef Salama Vor754 Samama |

I. Srousheim (?)


AIU, Archives, URSS. I.C. 2. מכתב וועד העזרה אל נשיא כי"ח.

המכתב ללא תאריך. נתקבל במשרדי כי“ח בפאריס ביום 27 לאוגוסט 1891. עם קבלת התשובה מטעם כי”ח (שלא מצאתיה, אך נתחברה ביום שהגיע מכתבו של וועד העזרה), כתבו שוב מאלכסנדריה אל כי"ח:


ב

Nous avons l'honneur de vous accuser reception de v/ honorée du27 de l’écoulé[^761] et nous vous remercions de son contenu, ayant votre appui en cas de besoin nous nous sommes mis à l'œuvre pour arriver à une entente avec n/ Communauté, et sommes très fier[^762] que nos doléances ainsi que nos demarches aient aboutis.

1° La quête continu toujours parmi nos Israélites et cela nous a rapportés les frais quotidiens (Pain, Soupe, lait pour les malades, bains, Savons, habillements). 3 Medecins Israelites ce sont spontanement offert pour soigner nos malades ce sont les Docteurs Sierra e Pollak, l’occuliste le Docteur Rothstein, outre que le medecin de la Communauté M. Camerini, qui soigne également.

2° Nous avons placé comme ouvrier 30 personnes qui aujourd’hui subviennent à leurs besoins.

3° La Communauté Israëlite a repatrié cette semaine 27 personnes pour Odessa.

Nous avons 35 personnes malades dans n/ ambulance (Fièvres, dyssenterie, maladies de la peau, 25 personnes sont atteintes. d’ophtalmie).

Il nous reste en tout 185 personnes y compris les enfants.

Nous avons voulu exécuter vos désirs à ce qu’ils soient tous repatriés en Russie, mais malheureusement nous ne le pourrions pas, vu qu’il y a parmi les émigrés plus de 3/4 qui ne sont pas munis de leurs passeports, que devrions nous faire avec?

Les autres soit une vingtaine sont munis de passeports Russes. A ceux là nous les repatrierons à leur pays en Russie si comme nous l’espérons la quête en soit la Communauté nous viendront en aide, quant aux autres il y en a qui désirent aller en France, d’autres à Trieste, à Constantinople, à Venise etc. que devons nous faire?

Veuillez nous vous prions nous donner quelques conseils à ce sujet. Nous avons omis de vous faire Savoir que les quelques membres de la Communauté présente à Alexandrie se sont reunis sous les auspices de M. Giacomo Castro; nous avons été convoqué à celte reunion et 1à ils se sont décidés de faire souscrire 12500 francs servant pour acheter de terrains et créer une colonie agricole, cette colonie pourrait contenir 500 personnes émigrés nous pensons et croyons que déjà presque la moitié de la dite somme a été souscrite, c’est en outre de renseignements que nous vous en faisons part.


AIU, Archives, Egypte, I.C. 6. מכתב וועד העזרה אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 22 לספטמבר 1891.

מהמסמך הזה ומקודמו, מאוגוסט 1891, יוצא עד מה השתדלו יהודי אלכסנדריה לעזור לפליטים מרוסיה. הם חזרו והגישו עזרה כזאת, גם בשנים שלאחר־כך, ובמייוחד בשנת 1905.


9. אופי ההגירה היהודית למצרים (1905)
L'immigration juive en Egypte a pris un grand développement ces derniers temps. La Roumanie et la Russie, en raison des persecutions et des lois d'exception qui pèsent sur nos coreligionnaires, l’alimentent à jets continus. Le massacre de Kischineff et la guerre russo־japonaise ont encore accentué ce mouvement. Le Caire compte déjà pas mal d’israélites de Kischineff tous exerçant des métiers, à ce qu'il m'a été rapporté, mais réussissant difficilement à cause de leur ignorance de la langue du pays, qui est l'arabe, ou des langues européennes les plus répandues en Egypte après l'arabe, l'italien et le français. Leur porte־voix, M. Zaydenberg, employé au Crédit Lyonnais, lui־même émigrant de Kischineff, est Venu me voir, il y a quelques jours, à l'effet de me signaler cette situation et de me Prier d'organiser un cours du soir à l’intention des émigrants russes, mariés pour la plupart et âgés de plus de 30 ans. Le caractère de ce Cours serait purement pratique, il consisterait en leçons orales d'exercices de langue…

Les communautés israélites, portugaise et allemande, s’en désintéressent; les Sionistes croient avoir tout fait pour le judaïsme en critiquant – et avec quel parti pris – l’Alliance et les Sociétés similaires consumant leurs forces dans de vaines polémiques… Je prie, en conséquence, le Comité Central de vouloir bien m’autoriser à organiser ce cours et de voter un crédit de 120 frs par mois pour payer les professeurs et les frais accessoires…


AIU, Archives, Egypte, XI.E. 182.g. ש' סוֹמך אל נשיא כי“ח. קהיר, 19 לאפריל 1905 – קטעים. ר' שם גם XI.E.192.h. מהנ”ל אל הנ"ל. 9 לפברואר 1906.


10. עזרת יהודי סואץ לפליטים יהודיים מתימ (1905)
J'ai l'honneur de vous rendre compte de mon voyage à Suez, où je viens de passer quelques jours à l’effet d'organiser un Comité de secours pour les Yéménites fuyant la famine et les persécutions et d'étudier la question de leur colonisation dans les environs, de cette ville. Il y a à peine une dizaine de juifs à Suez; mais, malgré leur petit nombre et la médiocrité de leur état de fortune, ils se sont montré d'une charité touchante envers les émigrants yéménites qui ont relâché dans leur ville. Mais ils m'ont déclaré qu'ils ne pouvaient plus continuer à s'imposer des sacrifices pour eux. La Communauté du Caire leur avait envoyé la somme de frs 200 en leur enjoignant de les faire rembarquer pour la Palestine. Cette somme a été vite épuisée... >
>

AIU, Archives, Egypte, I.D. 3. סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 22 לספטמבר 1905.

מכתבו של סומך, מנהל ביה“ס של כי”ח בקהיר, מספר לנו קצת על נדודיהם של היהודים התימניים, ושופך אור על יחסן של הקהילות לפליטים אלה: סואץ, למרות קוטנה ודלותה, נרתמה במסירות לסייע לפליטים; ואילו קהיר נתנה תרומה נכבדה, אבל התכוונה שזו תהא חד־פעמית ושיהודי תימן יומרצו להמשיך בדרכם לארץ־ישראל, שלא יפלו למעמסה על יהודי מצרים.



11./ הגירת יהודי מזרח־אירופה למצרים וקליטתם בה (1906)
Seit 10–12 Wochen hat die Einwanderung nach Aegypten ernstlich angefangen. Es kommen nicht mehr nur einzelne Personen wie im vorigen Jahre, sondern ganze Familien mit jedem russischen Schiffe an. Bis heute existirt in Alexandrien weder in Kairo noch kein zweckmässig organisirtes Komit, um den Neuangekommenen schnell Arbeit oder Beschäftigung zu verschaffen. Glücklicherweise sind die meisten Eingewanderten Professionisten, die als solche einige Tage nach ihrer Ankunft in Alexandrien und Kairo placirt werden konnten. Mit den nicht Professionisten hat man schon ein wenig Mühe, besonders aber mit den Schulkindern, die der Direktion der Alliance Israelite Schule ohne Entgelt für keinen Fall aufnehmen will. Die Aschkinasische Gemeinde ist hier noch sehr klein und ist infolgedessen nicht imstande, auf ihre Kosten eine Kinderschule nach europäischem Charakter einzurichten...

הארכיון הציוני המרכזי, A 12.5. קטע ממכתבו של M. Zaydenberg, מבּנק Crédit Lyonnais. קהיר, מיום 10 לפברואר 1906.

הדו"ח, שנשלח להסתדרות הציונית בווינה, מלמד על השינוי באופייה של ההגירה היהודית למצרים – הגירת משפחות, במקום יחידים; מספר ניכר היו בעלי מקצוע, שנקלטו בקלות במצרים מהירת ההתפתחות. כושר התארגנות לעזרת הפליטים החל לבלוט, כנראה, אצל יהודי מצרים רק מימי מלחמת העולם הראשונה.



[ב] היהודים ושכניהם    🔗


א. מיסים מקומיים וחסוּת זרה


12.  מס מיוחד שהוטל על יהודי קהיר (1803)

لزم ان ابراهيم بيك عصر طلب من طائفة الاقباط الف واربعهاية كيى نكبيرالاقباط الذي يقال له العلم جرجس الجوهري الذكور في هذا التاريخ فهذا الذكور فرق هذا الجر م على باقي الطوايف الموجودة عٜصركالاروام والشوام والارمن واليهود والفناصل الافرنجية وقبض من للذكورين مقدار خمسهاية د كيس وتقاعلى طايفة الاقباط مقدار تسعهاية كيس وضاجت هذه الطوايف جداࣧ واشتد عليهم الكرب.

مذكرات نقولا الترك הוצ' G. Wiet, 1950, עמ' 151.


תרגום

שומה היתה755 על אבראהים בכּ756 בקהיר757 לבקש מעדת הקופטים אלף וארבע מאות ארנקי כסף. הילכך ראש הקופטים – הנקרא אלמעלם758 ג’רג’ס אלג’והרי, שנזכר לעיל בהיסטוריה הזאת – חילק את הנטל הזה בין שאר העדות הנמצאות בקהיר, כגון היוונים והסורים והארמנים והיהודים והקונסולים הזרים. הוא קיבל מהנזכרים סך חמש מאות ארנקי כסף, ונשאר לחובתה של עדת הקופטים סך תשע מאות ארנקי כסף. והעדות הללו רגשו מאד וחזק עליהם הצער…759


13. הנחה ממס ליהודי מצרים (1855)

في ٢٩ ريبع الثاني سنة ١٢٧١ ارادة لديواݖ المالية منطوقة: من حيث ان دوام النظر نعين الزافة الى الرعايا هو ملقزم ارادتنا كما علميم وقد سبقت ارادتنا بالتجاوز عن حمٜلة مبالغ كانت تحت التحصيل الى الميري بناء على حصول المرحمة بهم فالآن قد تعلقت ارادتنا بالتجاوز عن تحصيل الوركو الشرعي الرتب تادية من الرعايا اهل الذمة العيسوية والاسرائيلية وقد علم لدينا من الكشف الذي ورد مع مكنوب ديوان الملية الرقم ٢٦ ريع الآخر سنة ١٢٧١عرة ٥٤ انه قد بلغ مقداره في السنة الواحدة عن جميع الذي في الاقاليم القبلية والبحرية والبنادر والثغور ومصر للحروسة الفين وڠاغائة سبعة وستون كيسا وماثة, وخمسة عشر فاحسانا من لدنا760 قد تجاوزنا عن ذلك وتركناه واصدرنا امرنا هذا اليكم لتحرروا باجراء مقتضاه كيلا يصير مطالبة احد من اهل الذمة الذكورين بشيء من ذلك كها تعلقت به ارادتنا. (صفحة ١٥٦من دفتر ‎١٨٨٠عربى).

امين ساي، تقوم النيل، כרך ג, חלק א, עמ' 106.


תרגום

ביום 29 לחודש רביע אלת’אני שנת 7611271, יצאה תקנה מלפני משרד הכספים, בזו הלשון:

כיוון שמרצוננו מתחייב, כפי שידעתם, להמשיך לראות בעין טובה את נתינינו, וכבר התקננו לוותר על כל הסכומים שהיו צריכים להיגבות למס המירי, בכדי להטות להם חסד, הרי שעכשיו נתקשר רצונו לוותר על גביית מס הוורכּוֹ הסדיר החל על הנתינים בני־החסות הנוצרים והיהודים. נודע לנו מהדו"ח הנספח למכתב משרד הכספים מיום 26 רביע אלאח’ר שנת 1271762, מסי 54, כי סכום המס בשנה אחת, מכל המחוזות בקבּליה ובּחריה, ערי החוף, המבצרים, וקהיר, 2,876 ארנקי־כסף763 ועוד 156. על־מנת להשפיע חסד מצידנו, וויתרנו על זאת ועזבנוהו. הוצאנו את צוונוּ זה היום, בכדי שתוציאו מכתבים לביצוע הנחוץ בקשר אליו, למען לא יקרה, שידרשו ממישהו מבני החסות הנזכרים, דבר מזאת – כפי שנתקשר בו רצוננו.


(העורך אַמין סאמי מעיר שהתעודה נלקחה מפנקס 1880 בערבית, עמ' 156).


14. בקשת בנקאי יהודי מאלכסנדריה לקבל חסות צרפתית (1851)

Par une dépêche sous la date du 19 octobre 1851, le Ministère des Affaires Etrangères m’a chargé de lui faire connaître la situation de M. Moïse Valensin, négociant domicilié à Alexandrie qui demandait à jouir des droits attachés à la nationalité Algérienne. Comme le Sieur Moïse Valensin, ainsi que son père Abraham Valensin ont longtemps résidé à Livourne, j'ai demandé sur leur compte à M. le Consul Général de France dans cette ville des renseignements desquels il est résulté que le réclamant n’a jamais fait en Toscane aucun acte qui put le faire considérer comme ayant perdu sa qualité d'Algérien; En conséquence j'ai d'autant moins hésité à faire inscrire le sieur Valensin au nombre de nos protégés à la Chancellerie du Consulat Général que c'est un homme fort honorable et qui jouit d'une certaine considération à Alexandrie où il exerce la profession de banquier.

ארכיוני משרד החוץ הצרפתי בפאריס, AE, Corr. Pol., Egypte, כרך כ', דף 97.

A. Le Moyne אל שר החוץ הצרפתי. קהיר, 6 ליוני 1852.

אותו משה וואלינסין היה עתיד להיות חבר בוועד הקהילה הראשון של יהודי אלכסנדריה, כשהוקם בשנת 1854, ר' Revue Israélite d’Egypte, שנה ה, גל' 20, 1–12 לנובמבר 1916, עמ' 184. לאחר שנה, הוא ידוע לנו בתור הבנקאי בן־החסות הצרפתי, אשר מינה סעיד פאשא, השליט החדש, לטפל בהעברת ההשתתפות המצרית לתשלום “החוב העותמאני”, והוא האיש שסייע בעצתו לסעיד, כיצד לממן זאת – הלווה לו את הסכום הנדרש, על־מנת לקבלו בחזרה מהכנסות המכס המצרי. ר' ארכיוני משרד החוץ הצרפתי, כנ"ל. כרך כז, דפים 32–33. Benedetti אל Colonna Walewski, מס' 14. אלכסנדריה, 18

לאוקטובר 1856. שנתיים לאחר מכן, היה בין הגבירים שצורפו לבית הדין באלכסנדריה, לפי “כרך של רומי” לר' ישראל משה חזן, דף צה, ב.

מהמסמך המובא לעיל יוצא, שהצליח להירשם כבן־חסות צרפת במצרים, כי בתור אלג’ירי היה כמובן זכאי לכך, במשך הזמן, גדל מספר האלג’ירים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – אשר פנו לקונסולים הצרפתיים במצרים, לבקש חסות צרפתית, כשזה היה נוח להם, ללא נכונות לכבד תמיד את החוק הצרפתי (לדברי אותם הקונסולים). ר' ארכיוני משרד החוץ הצרפתי, כנ"ל, כרך מה, דפים 13–18. E. Poujade אל De La Valette, מס' 91. קהיר, 10 לינואר 1869. ר' גם המקור מס' 15, להלן.


15. מאמצי יהודים באלכסנדריה לקבל חסות צרפתית (1874)
Nous avons l’honneur de vous adresser ci־jointe une requête au Ministre des affaires Etrangères et une supplique à Monsieur Crémieux Ancien Ministre, Président honoraire de l'Alliance Israélite &c &c. dont nous avons déjà eu l'honneur de vous entretenir longuement au sujet de nos griefs contre l'Autorité Française d'Alexandrie.

Nous vous prions de vouloir bien transmettre ces pièces à Monsieur Crémieux l’appuyant de votre influence et priant ce personnage de vouloir bien nous protéger et faire cesser notre implorable764 situation en ce pays.

Vous savez Monsieur le président que nous représentons environ deux cents de nos coreligionnaires Algériens établis en ce pays.


AIU, Archives, Egypte, I.B. 2. העתק מבקשתם של יהודים אלג’יריים במצרים אל A. H. Mondolfo. אלכסנדריה, 10 לפברואר 1874.


את הפטיציה. עצמה לא מצאתי בארכיוני כי“ח בפאריס (אפשר הועברה למשרד החוץ הצרפתי?). בהעתק הזה נמצאים שמות של עשרים וחמשה יהודים אלג’יריים שחתמו על המקור. מונדולפו, יו”ר הוועד של כי"ח באלכסנדריה, העביר את מכתבם אל כרמייה (ר' שם, שם, מאלכסנדריה, 16 לפברואר 1874, עם בקשה מצידו, שיטפלו בדבר בפאריס).

מכתב ממונדולפו ומאת מזכיר וועד כי"ח באלכסנדריה, שם, מאלכסנדריה, מיום 6 לאפריל 1874; הם פונים שוב אל כרמייה, ומזכירים לד את העניין, בהודיעם כי בכל עת מגיעות תלונות חדשות על קונסוליית צרפת באלכסנדריה, המסרבת להכיר ביהודים אלג’יריים בתור צרפתים.


16. מאמצי יהודים בקהיר לקבל חסות בריטית (1874)
To James Lane Esq.

Judge of Her Britannic Majesty’s

Chief Consular Court for Egypt.

The humble petition of

Hiam Levy, Solomon Levy and

Joseph Levy, Merchants established at Cairo

Sheweth


That their Father Jacob Hiam Levy was the son of a British Subject, Hiam Levy, and was born in London.

That their said father left London in the year 1830, and went to establish himself in Syria.

That he there married and your Petitioners are the issue of the said Marriage.

That their said father died in 1845, whilst your Petitioners were still in infancy.

That Your Petitioners’ mother married again, and went to reside at Damascus.

That Your Petitioners were left by their said mother with a relative and were brought up without knowing that their father was a British Subject.

That Your Petitioners established themselves some years ago as merchants at Cairo.

That Your Petitioners’ mother recently lost her second husband and has come to live with Your Petitioners.

That it was then only that Your Petitioners were informed by their mother, and thus became aware of the fact that their Father was a British Subject.

That in consequence of this information Your Petitioners have obtained the accompanying Notarial Certificate in verification of the fact of their father having been a British Subject.

Your Petitioners therefore humbly pray, on the Statement of facts contained in the Petition, to be permitted as sons of a British Subject to Register themselves at Her Britannic Majesty’s Consular Court as protected British Subjects.

كاتبه

يوسف ليبي

غه ٲعسي وغه اخوٲي signes

حايم وسلامون ليبي


FO 78/4336. אלכסנדריה, 10 לאפריל 1874. העתק, מיום 15 לינואר 1875, הועבר ע"י הקונסול הבריטי בּוֹרג (Borg.R), קהיר, 31 לאוגוסט 1889, אל משרד החוץ הבריטי.

הבקשה הזאת, שהוגשה לקונסוליה הבריטית באלכסנדריה בשנת 1874, היא אופיינית לבקשות דומות רבות, הנמצאות בארכיוני הקונסוליות הבריטיות במצרים במאה הי"ט, ובייחוד במחציתה השנייה. זהו העתק מאושר על־ידי הקונסוליה של בקשתם לקבל חסות בריטית, בזכות היותם בני נתין בריטי. על הבקשה חתום, בערבית, יוסף לוי, בשם עצמו ובשם אֶחיו, חיים ושלמה לוי. ג’יימס ליין, שופט בית המשפט הקונסולארי הבריטי, אשר אליו הופנתה הבקשה לקבלת החסות הבריטית, רשם בשולי הבקשה: “יש לרשום את המבקשים כנתינים בני חסות בריטית”.


17. מורה יהודי משתדל לרכוש חסות צרפתית (1895)
J'ai l'honneur de vous rendre compte d’une Communication officielle qui m'a été faite hier à l'Agence diplomatique de France, où j'avais été prié de me rendre. M. Boutron, premier secrétaire de l'Agence, qui m'a reçu, m'a annoncé que le ministre des affaires étrangères s'intéressait beaucoup à mon école et qu’en témoignage de cet intérêt il m'a recommandé à l'Alliance française. En conséquence, M. Boutron était heureux de me notifier cette communication et m'engageait à m'adresser à l'Alliance française pour le cas où j'aurais besoin de livres de prix pour mes élèves où de fonds pour la réfection de mon mobilier scolaire. Je lai naturellement remercié de la bienveillance qu'on voulait bien me témoigner, mais, comme au fond j'étais médiocrement satisfait de cette communication, j'ai posé carrément la question de la protection. Il m'a repondu que je pouvais compter sur l'appui moral du représentant de la France au Caire. Il est bon de rappeler que ce résultat est dû à la démarche que j'avais faite à la chancellerie française au mois de juillet dernier, démarche qui a été objet d'une démarche spéciale à Paris, C'est évidemment quelque chose, je puis, jusqu’à un certain point, compter, le cas échéant, sur la protection officieuse du Consulat de France au Caire. Mais rien de plus incertain et de plus précaire, Elle pourrait tout aussi bien me faire défaut, et vous savez combien il importe de relever ici d'une Puissance étrangère. J'ai eu l'honneur de vous l'expliquer dans de précédentes lettres. C’est pourquoi je viens vous prier, Monsieur le Président, de vouloir bien m'aider pour me faire obtenir personnellement, sinon la naturalisation du moins la protection française. >
>

AIU, Archives, Egypte, IX.E.182.a. ש' סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 25 לדצמבר 1895.

מאלף הוא מכתבו זה של יהודי קהירי, אשר עם היותו נציג כח“ח שם, ואח”כ גם מנהל בי“ס כי”ח בקהיר, עדיין הרגיש חוסר בטחון והתאמץ להשיג חסות צרפתית. הדברים נכתבו יג שנים אחרי תחילתה של האוקופאציה הבריטית במצרים.



ב. עלילות־דם    🔗


18. הסתה ועלילות על יהודי אלכסנדריה (1870)
In questa città d'Alessandria nel giorno 21 Aprile pp. alle ore 5 p.m., un povero vecchio israelita di circa 60 anni ( Abram Sasson d'Aleppo) passando per una via fu incolpato da un Maltese di tentare il rapimento d’una bambina di circa 4 anni figlia dell detto, Maltese. – Su tale incolpazione fu condotto alla Polizia e carcerato, –Quindi s'istrui un processo che ancora non è ferminato ma che, come dal primo momento si prevedeva l'innocenza più evidente del Sasson, risulta da tutte le circostanze e dalle contradizioni degli stessi testimoni Maltesi.

I capi della Comunità Israelitiea, scorgendo bene a qual causa s’attribuiva il preteso reato, intervenne con ogni sollecitudine presso le Autorità Locali, non soltanto per proteggere il detto Sasson dai stolidi pregiudizi del volgo che calunniosamente accreditarono l’accusa, ma per riservargli tutti i diritti a soddisfazioni e indenizzazioni quando legalmente fosse riconosciuto innocente, – ed a tal fine non furono risparmiate nè cure nè spese – Intanto i Maltesi facendosi forti dell’assistenza del Dragomanno Inglese mandato con lettera speciale della Corte Inglese, autorità protectrice dei Maltesi medesimi, si dettero moto ad impedire la sollecita soluzione dell’aflare e spargendo voci offensivi all’ebraismo che addebitavano di abbisognare del sangue cristiano per le Azzime. – I deiti capi della Comunità israelitica (ch’è sotto la giurisdizione e protezione Austriaca previo preavviso a questa Autorità) non troppo contando sull’energie dell’Autorità locali, e conoscendo l’elevatezza del carattere del Colonello Stanton Agente & Console Generale d’Inghilterra si determinarono d’informarlo di quanto accadeva e reclamare da esso una benevole intervenzione, il di 23 Maggio Corrte765. Ricevuti dal prelodato alto funzionario, lo fecero talmente compenetrarsi dell’ingiustizie che si commeteva a danno di un povero vecchio, che volonterosamente richiese et ottenne dal Ministro dell’interno S.E. Cherif Pachà un

ordine d’immediata liberazione del Sasson sotto garanzia. – Il Sasson dopo 32 giorni di prigionia usci il do giorno 23 Maggio. Ma il processo non è ancora chiuso, l’individuo non è ancora giudicato. – In tale stato di cose, nell’eventualità possibile in Oriente di non riuscire ad ottennere giustizia e per qualunque altro caso imprevedibile, – si porta a Cognizione dell’Alliance Israélite Universelle, il fatto di sopra narrato, riservandosi d’invocare l’alto suo intervento secondo le circostanze e di tenerla informata di tutto quanto accadrà e risulterà dalla discussione che dovrà aver luogo il 1° Giugno prossimo al Tribunale di prima Istanza d’Alessandria.

AIU, Archives, Egypte, I.B. 1. Robino766 אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 29 למאי 1870.

על עלילות־הדם במצרים משנת 1870 ואילך, דנתי באריכות במאמרי “עלילות דם ורדיפות יהודים במצרים בסוף המאה הי”ט“, ספונות, ספר ה, תשכ”א, עמ' תיז–תס. כאן יובאו מסמכים נוספים מעטים בלבד, שיש בהם להשלים במשהו את המאמר הנ"ל.


19. עלילת־דם בדמנהוּר (1877)
…Le mercredi 4 Avril[^775] septième jour de Pâque était jour de marché à Damanhour. –La population de ce village ainsi que beaucoup Fe personnes qui étaient venues pour cet[^776] occasion des villages voisins se trouvaient sur la place du marché, lorsque vers 1

heure et demi de l’après midi une femme arabe musulmane commença à jeter des hauts cris, en distant qu’un Israélite lui avait enlevé sa fille d’environ 2 ans, qu’elle tenait dans les bras et qu’il l’avait portée dans la synagogue et tuée. Ces cris ont mis en emoi presque toute la population qui animée par quelques fanatiques, voulait se jeter sur les Israelites et les massacrer. Un certain Moise Scerusi, Israelite qui se trouvait là s’empressa de porter ces faits à la connaissance de S.E. Giafer Pacha gouverneur du village qui envoya aussitôt querir la femme. Elle accourut suivie par beaucoup des habitants du village et elle repeta en sa presence ce qu’elle venait de crier sur la place. Procès verbal fut redigé de sa declaration et signé par elle même. Le mari de la femme appelé ensuite à déposer sur ce fait, declara seulement qu’il était en train de rechercher sa fille que sa femme disait avoir égarée, mais qu’il n’avait aucune connaissance du rapt dont elle accusait les Israelites. Son Excellence le Gouverneur se porta sur le champ dans la synagogue pour faire des recherches, en declarant cependant qu’il y venait par pure formalité et naturellement on n’y trouva pas d’enfant.

Les Israclites du village justement effrayés demanderent au Gouverneur des gardes pour les sauvegarder contre le fanatisme de la population et pour les aider à rechercher l’enfant pour leur justification. Le Gouverneur fit raison à leur demande et en effet vers 5 heures on trouva dans un quartier arabe une petite abandonnée, qui fut ensuite reconnue devant le Gouverneur comme l’enfant en question. La femme arabe, interrogée de nouveau, avoua alors qu’elle avait menti, et qu’elle n’avait raconté cette histoire contre les Israelites que d’après les instigations des Arabes. Elle fut alors imprisonnée avec son mari et S.E. le Gouverneur fit administrer des coups de bâton à 7 ou 8 personnes qui s’obstinaient encore à vouloir animer la population contre les Israelites. L’affaire en resta là. Les Israelites doivent bien des remerciments à S.E. Giafer Pacha pour avoir su les proteger contre le fanatisme des musulmans, mais je me permettrai cependant d’observer qu’on n’aurait pas du laisser tomber les choses comme־ça. S.A. le Khédive puisque S.E. le Gouverneur ne l’a pas fait aurait du donner des ordres pour que celte affaire fut éclaircie et pour que les instigateurs et les calomniateurs furent recherchés et severement punis, d’autant plus que la population de Damanhour a donné déjà en plusieurs occasions des marques d’une grande malveillance envers les Israelites.

Voilà le simple exposé des faits d’après les informations que j’ai recueilli moi même et que je crois de la plus grave exactitude…


AIU, Archives, Egypte, II.B.19. מתתיה נחמן אל נשיא כי"ח. קהיר, 7 למאי, 1877 – קטע.

כותב הדו“ח הזה, מתתיה נחמן, היה אחד הפעילים ביותר בוועד המקומי של כי”ח בקהיר. להלן יובאו במסמכים עוד פרטים על עלילות דומות בדמנהור, בה שררה מתיחות בין היהודים ותושבי העיירה האחרים.


20. עלילת־דם באלכסנדריה (1881)
La croyance enracinée chez les populations chrétiennes de l'Orient et particulièrement chez les grecs orthodoxes qui veut que les israëlites sacrifient un chrétien dont le sang doit servir à leur Pâque vient, cette année encore, de mettre en émoi la ville d'Alexandrie.

Dans la journée de Dimanche, 20 Mars767, le bruit se répandit en ville qu’un enfant grec de 9 ans, originaire de Crête, sujet local, avait disparu depuis deux jours, après avoir diné dans une famille israélite de son voisinage. Les commentations ne manquaient pas d’ajouter que certainement l’enfant avait été égorgé par les Israëlites dont la Pâque arrive dans quelques semaines. La journée du Lundi, 21, s’est passé à commenter le fait de la disparition, mais le lendemain 22 je reçus au Consulat une nombreuse députation d’Israëlites Algériens qui vinrent m’annoncer qu’ils étaient sérieusement menacés. Je m’empressai de me rendre auprès du Gouverneur de a ville que je trouvai très préoccupé et très inquiet sur les suites que pouvait avoir cet incident. Il s’occupait activement des mesures à prendre et réclamait l’appui de la Troupe768. Après m’être concerté avec lui, je quittai le Gouverneur avec la persuasion que rien ne serait négligé pour maintenir le bon ordre.

Enfin le Mercredi matin le corps de l’enfant disparu était retrouvé dans le port. Le Gouverneur pria immédiatement les Principaux Consuls de désigner chacun un médecin pour procéder à l’examen du cadavre et nous nous empressâmes d’accéder à ce désir. La famille de l’enfant s’étant formellement opposée à l’autopsie, les médecins durent se borner à l’examen extérieur du corps; il suffit cependant à démontrer que le corps ne portait aucune trace de violence, ainsi que cela ressort du rapport que j’ai l’honneur de placer ci־joint en annexe sous la lettre A. La déclaration médicale, appuyée et confirmée par M. l’Agent et Consul Général de la Grèce et par les principaux membres de la colonie Hellénique présents à l’examen n’eut cependant pas le don de convaincre la foule très surexitée, et elle n’accorda pas plus de confiance aux députations admises à voir le cadavre.

Durant toute cette journée la population grecque a été très excitée, plusieurs israëlites ont été maltraités et au nombre des victimes de l’aveuglement populaire nous comptons trois administrés français blessés dont un assez grièvement. Sur les démarches du corps consulaire le Gouvernement a redoublé d’énergie et lon doit, en fin de compte, se féliciter du résultat obtenu.

Le lendemain, Jeudi, la famille du jeune garçon gre étant venue sur sa détermination première, l’autopsie complète du cadavre eut lieu en presence de 23 médecins désignés par l’autorité locale et divers Consulats. Les conclusions du rapport ci־inclus annexe D. ne laissent aucun doute sur le genre de mort du jeune Vangheli Fornarachi.

Néanmoins l’agitation grecque ne s’est calmée que lentement, malgré un sermon très sage prononcé à l’église grecque en présence du Patriarche orthodoxe, par son archimendrite au moment du service funèbre célebré en grande pompe.

Le Gouverneur de la ville a parfaitement compris tout E parti qu’il pouvait tirer de l’appui des Consuls étrangers dans les circonstances difficiles où nous nous trouvions; nous lui avons, de côté, prêté le concours le plus actif et nous sommes heureux que nos efforts combinés ont réussi à prévenir une agression en masse de la colonie grecque contre la colonie israëlite.

L’Agent et Consul־Général de Grèce en Egypte se trouve placé dans une situation particulièrement difficile par le fait que la famille israëlite accusée par les grecs du meurtre de l’enfant est administrée Hellène, tandis que la victime appartient à une famille ottomanc.

Les choses étaient dans l’état que je viens de rapporter lorsque le Samedi matin le Gouverneur invita le corps consulaire à venir conférer avec le Ministre de la guerre, arrivé du Caire dans la nuit, sur les mesures qu’il convenait de prendre. Au sortir de cette longue conférence, j’en consignai les résolutions principales dans un télégramme…


AE, Corr. Pol. Des Consuls de France, Egypte, כרך ב, דפים 66–68.

A. Dobignie אל Barthélemy st. Hilaire, מס' 19. אלכסנדריה, 28 למרס 1881 – קטע. דו“ח זה של הקונסוליה הצרפתית באלכסנדריה משלים את לקט המסמכים שהבאתי על עלילת־הדם הזאת, במאמרי הנ”ל ב“ספונות”. במשרד החוץ הצרפתי יש עוד דו“ח על עלילת־הדם הזאת, ראה AE, Corr. Pol., Egypte, דפים 381–382. Monge אל Barthélemy st. Hilaire, מס' 36, קהיר, 28 למרס 1881. גם בארכיוני כי”ח בפאריס יש דו“ח מפורט מאד על עלילת־הדם הזאת באלכסנדריה, באיטלקית. הדו”ח הוא לא חתום וללא תאריך (אך נתקבל במשרדי כי"ח בפאריס ביום 15 לספטמבר 1881). עיין AIU, Archives, Egypte, I.C. 3.


21. עלילת־דם בעתון יווני באלכסנדריה (1901)
Accusation du sang. – Le journal grec “O kyrix” qui se publie à Alexandrie, a, dans son numéro du 6/20 février dernier, fait paraître un article très malveillant au sujet du prétendu meurtre ritual. On en attribue la paternité à un certain Papadopoulo, ancient prêtre, qui a été ou qui s’est exclu du sacerdoce, un. peu détraqué. Il a sans doute pensé que son travail lui vaudrait des secours de la part de nos coreligionnaires. Il n'a eu heureusement qu'un résultat, c'est faire suspendre le journal qui, en insérant une insanité pareille, s’est fait complice de l’auteur du libelle. >
>

AIU, Archives, Egypte, II.E.35.a. י' דאנון (J. Danon) אל נשיא כי"ח, 1 למרס 1901.


22. עלילת־דם בקהיר ואדישות המנהיגוּת היהודית (1901–1902)
...Mon enquête a mis à nu la coupable indifférence du Grand Rabbin du Caire, dont le devoir était de prendre franchement position dans l'affaire en réclamant dès le début contre la pretention monstrueuse du ministère public d'échaffauder tout un acte d'accusation sur la dénonciation d'une femme imbue du préjugé du sang et le témoignage d’une fillette de 6 ans à qui on avait fait la leçon. Il a laissé faire et il a eu le coeur d'aller passer l'été en villégiature au Liban pendant qu'un pauvre Juif se défendait en vain contre une accusation dont l'infamie rejaillissait sur tous ses coreligionnaires. Les chefs temporels de notre communauté ne se sont pas montrés

plus jaloux de leur dignité de Juifs que leur chef spiritual. Ils ont cru avoir beacoup fait en renvoyant l’infortuné Kahana, qui était venu implorer leur assistance, à un des administrateurs de la Communauté, Mosséry Bey, colossalement riche il est vrai, disowns cela à son honneur, mais dont j’ai eu l’autre jour l’occasion d’éprouver la sécheresse de coeur et l’outrecuidance aristocratique. Ce richard avait eu la charité de charger son avocat de s’occuper de l’affaire de l’inculpé. In s’en est si bien occupé que le tribunal condamna son client. J’ai fait quantité de démarches pour m’aboucher avec cet avocat. On m’a toujours répondu qu’il était absent. Je me suis contenté de voir son premier employé et j’ai acquis la certitude que le Juif n’avait pas été défendu ou il l’avait été très mollement par le correspondant de l’avocat de Mosséry Bey. Ce qui est effrayant, c’est que ni au rabbinat ni à l’office de l’avocat on ne possède de données exactes sur cette affaire attristante. J’ai pu toutefois obtenir la copie de l’acte d’accusation qui date du mois d’octobre de l’année dernière769. Je vous enverrai la traduction de cette pièce par le prochain courrier ainsi qu’une relation authentique de cet incident dramatique à l’usage de votre bulletin mensuel. En attendant, je suis allé au plus pressé. J’ai chargé un avocat caraïte770 à défaut d’un avocat israélite de plaider l’affaire en appel. L’avocat est convaincu que le tribunal d’appel acquittera le Juif à moins qu’une pression étrangère ne pèse sur son jugement. Vous savez que la justice indigene est loin de briller par son intégrité. L’acte d’accusation est tellement inepte que je partage aussi l’oplimisme de l’avocat. Je lui ai promis 4£ pour ses honoraires. Je suis sûr que le Comité Central771 approuvera mon initiative dans celte circonstance et qu’il me remboursera les honoraires de l’avocat…

AIU, Archives, Egypte, IX.E.182.e. ש' סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 17 לאוקטובר 1902 – קטע.

העיקר במסמך הזה הוא לא עניין עלילת־הדם על דוד כהנא, אלא אדישות הקהילה, ‏מן הרב ועשירי הקהילה עד פשוטיה. התערבות נציג כי“ח בקחיר היתה הגורם המכריע בהגנה המשפטית. לפי מסמכים רבים בארכיוני כי”ח, יוצא שכהנא הואשם, שבאוקטובר 1901 נתן סוכריות לילדה קאתולית, בעלת נתינות איטלקית, בפורט סעיד, ובשל כך חשדה בו אם הילדה והואשם בכוונה לרצחה או לאנסה. בית המשפט בזקאזיק הרשיעו וזוכה בערעור, בדצמבר 1902, אחרי שבילה כי"ד חודשים בבית הסוהר.


23.\השתקפות עלילות־הדם בעתונות המצרית

(1910–1903)

(תרגום מערבית)

א. הדיבורים רבוּ בזמן הזה, בעניין נער יווני, אשר איש יהודי נחשד בחטיפתו. שמעתי מקצת אנשים אומרים, כי היהודים חוטפים את ילדי הונצרים ומקיזים את דמם על־מנת ללוש בו לחם, למטרה דתית משלהם, ומה דעתכם?

(סלים אפנדי אסעד – אלכסנדריה).

אלהלאל, כרך יג, 15 לאפריל 1903, עמ' 435.


ב. כתבו העתונים על זאת שהיהודים הורגים תינוקות ומקיזים את דמם למילוי מצוות דתיות אחדות, האם זה נכון?

(אליאס אפנדי אלע’ז – ווּסטר, ארצות־הברית).

אלמקתטף, כרך כח, 1 ליולי 1903, עמ' 616.


ג. נתכנסתי במושב אנשי־ספר אחדים. התנהלה שיחה על־אודות היהודים ועל־אודות אשר יאמרו בני האדם, כי היהודים לוקחים את דמו של אחד הנוצרים, בכדי להוסיפו למצוֹתיהם, בחג הגדול, וכי זה אחד מעקרונות דתם. אחדים מהנוכחים הזכירו, כי היהודים הירבו להרוג תינוקות לתכלית הזאת, והביאו עובדות לחיזוק דבריהם. לי נראה הדבר רחוק מהתקבל על הדעת, והחלטתי לפנות אל ''אלהלאל" ולשאול אותו. מה דעתכם?

(ח’ליל אפנדי מנצור רפול – נאצ’ז, מיסיסיפי, ארצות־הברית)

אלהלאל, כרך יט, 1 לאוקטובר 1910, עמ' 53.


שני הירחונים הנ"ל הפריכו את עלילת־הדם. ברם, החזרה על השאלות מעידה על הלך־רוח מסויים ואמונה עממית בעלילת־הדם.


ג. הקהילות הקטנות


24. תקיפת יהודי, נתין אוסטרי, בפורט סעיד (1873)
Je crois devoir vous rendre compte, ne ffit־ce qu'à titre de simple renseignement, d’un incident qui a produit ici quelque sensation, et à la suite duquel M. Gsiller, Gérant du Consulat d'Autriche, amena son pavillon, le 30 du mois dernier[^782].

Le lundi 27 octobre, un inspecteur de la police locale arrêtait, en le maltraitant, dans la maison consulaire d’Autriche, dont les bureau étaient alors fermés et dont aucun cawas772 ne gardait la porte à ce moment, un Israélite, protégé Autrichien, qui venait de s’y réfugier. Relché trois heures plus tard, cet individu vint porter plainte à M. Gsiller. Une courte enquête et le témoignage des voisins suffrent pour établir les faits et, après quelques inutiles pourparlers, le Gérant du Consulat d’Autriche notifiait le lendemain Edhem־bey, Gouverneur de Port־Saïd, qu’en présence de cette violation flagrante du domicile consulaire, il abaisserait son pavillon si, dans les quarante huit heures, on ne lui avait pas accordé les satisfactions suivantes:

Punition de l’Inspecteur de police;

Indemnité de cent florins à l’individu arrêté et maltraité;

Visite oficielle du Gouverneur en personne, dans laquelle ce dernier exprimerait ses regrets de l’incident …


AE, Corr. Pol., Egypte, כרך נד, דפים 195–196.B. St־Chaffray אל,de Broglie מס' 6. פורט סעיד, 9 לנובמבר 1873 – קטע.

קשה להבין מתוך הדו"ח הזה של הקונסול הצרפתי בפורט סעיד אל שר החוץ הצרפתי, אם האדם שנאסר ועונה סבל בגלל יהדותו. אולם ברור, שהיותו נתין אוסטרי־הונגרי ותקיפותו של מנהל ענייני הקונסוליה האוסטרית־הונגרית בפורט סעיד הצילוהו מרעה גדולה. מכאן נקל להבין, מדוע כה השתוקקו יהודים רבים לחסות זרה. הנציג האוסטרי־הונגרי השיג את כל דרישותיו מהשלטונות המצריים.


25. הסתה נגד היהודים בפורט סעיד (1883)
Un incident regrettable et qui aurait pu avoir des conséquences très graves s’est produit hier devant l'Eglise Grecque de Port־Saïd. L’autorité locale avait résolu depuis quelques jours d'interdire aux grecs ce que l’on appelle l'exécution du Juif, vieille coutume qui consiste à tirer des coups de fusil sur un mannequin représentant un juif et à le brûler ensuite. Le Consul de Grèce avait fait part à ses nationaux de la don du Gouverneur et la nouvelle n'a fait que surexciter les esprits, Après quelques concliabules une députation de la Colonie grecque s'est rendue le Samedi au Consulat de Grèce pour prier le Consul d'intervenir auprès du Gouverneur afin d'obtenir l'autorisation de brûler le Juif et l'informer qu'ils étaient résolus à ne tenir aucun compte de la défense qui leur était faite.

Les grecs étaient d’autant plus surexcités qu’ils avaient la certitude que cette interdiction avait été provoquée par le Consul de Grèce. Il est certain que dans une entrevue qu’il avait eue avec le Gouverneur la veille, le Consul de Grèce avait déclaré accepter la responsabilité des événements qui pourraient se produire et n’avait pas craint d’affirmer que son autorité suffirait pour disperser les rassemblements. Néanmoins le Gouvernement prit quelques mesures d’ordre et envoya dès le matin une trentaine d’agents de police pour cerner l’église et s’opposer à l’érection du mannequin. Les mesures prises étaient tout־à־fait insuffisantes si l’on songe que la Colonie grecque est la plus importante comme nombre de toutes les Colonies européennes de Port־Saïd. Aussi la présence de la police n’a־t־elle pas intimidé les fanatiques qui n’ont pas hésité devant si peu d’agents à hisser le mannequin au haut du clocher et le tir a commencé immédiatement. Les agents ont voulu empêcher le tir, mais ils n’étaient pas en nombre suffisant pour faire face à la multitude des grecs qui se sont précipités sur eux dès que leur commandant a donné l’ordre de charger les armes. On a cherché à désarmer les agents et à partir de ce moment les manifestants ont paru oublier le mannequin pour tirer sur la troupe qui nécessairement a riposté. La bagarre serait devenue plus sanglante si l’arrivée du gouverneur n’avait imposé une sorte de trêve aux combattants. En quelques minutes le calme s’est rétabli, on a descendu le mannequin accroché au clocher de L’église et les pourparlers ont commencé. Mais le Consul de Grèce accompagné du Gérant du Consulat d’Angleterre (car le premier ne fait rien sans le second) s’étaient déjà rendu à bord des deux stationnaires pour demander l’intervention des troupes anglaises. Cette démarche était

prévue car on m’assure qu’à leur arrivéelles marins étaient déjà sous les armes. La descente à terre s’est opérée immédiatement et sans l’intervention du gouverneur de Port־Saïd. Tout était donc terminé quand les troupes anglaises sont arrivées sur le lieu de combat.

AE, Corr. Pol. des Consuls de France, Egypte כרך ד, דפים 121–122. A. Dobignie, הקונסול הצרפתי במצרים, אל שר החוץ הצרפתי Challemel Lacour. פורט סעיד, 30 לאפריל 1883.


26. רדיפות היהודים בפורט סעיד (1903)

Comme je vous l'annonçais par ma lettre du 27 Courant[^784], j'ai pris le lendemain le train de Port Saïd, où je suis arrivé vers 6 heures du soir. Les juifs étant peu nombreux dans cette ville… 500 âmes sur une population de 40 mille habitants. et devenus très craintifs depuis les derniers événements[^785], je n’en ai guère rencontré à cette heure tardive dans les rues de Port Saïd. Toutefois, de recherche en recherche, je me suis fait désigner le chef nominal de cette Communauté naissante, M. Isaac Loria, changeur, et en sa Compagnie, j'ai parcouru le quartier israélite, jeté un coup d'oeil, en passant, sur la petite synagogue à la porte de laquelle stationne depuis sa profanation et sa mise au sac un agent de police et me suis rendu finalement à la maison du soi disant ravisseur de l'enfant grec, cause involontaire de l'explosion de la fureur populaire. C'est un israélite d'Aden, sujet anglais par conséquent, à la mine bronzée et paraissant âgé de 25 ans. Il répond au nom de Yehouda Ahrani (Aaron) et est le neveu de Ménahem Messa, le notable le plus riche et le plus en vue de la Communauté israélite d’Aden, celui־là même pour lequel je m'étais fait munir de lettre de recommandation pour ma mission au Yémen. Le pauvre homme souffrait encore cruellement des suites des coups qu'il avait reçus et bien que sa vie ne se trouvât pas en danger, sa physionomie exprimait la plus profonde des angoisses. C'est à peine s'il a pu répondre à mes questions, ses yeux égarés semblaient chercher dans le vide des bourreaux invisibles et des secousses violentes agitaient tout son Corps. Il parle l'arabe d'Aden qui diffère beaucoup de l'arabe égyptien et, si je le comprenais facilement, il ne saisissait pas mon langage que ses compatriotes plus anciens que lui dans le pays devaient lui traduire en quelque sorte. Le malheureux ne se doute même pas de ce qu'on l'accuse, le préjugé du meurtre rituel n'existant pas dans son Pays; il sait seulement qu'il a été poursuivi par une multitude forcénée, qu'il a été traîné et piétiné sur un long parcours et que c'est à une sorte de miracle qu'il doit avoir échappé à une mort inévitable, L'aspect pitoyable de cette victime des violences populaires m'a profondément troublé et m'a fait faire d’amères réflexions >
>

AIU, Archives, X.E.182.f. ש' סומך אל נשיא כי"ח. פורט סעיד, 29 למרס 1903 – קטע.

הקטטה אירעה בפורט סעיד, במרס 1903, בין יוונים ויהודים בני המקום. היוונים האשימו את היהודים בעלילת־דם. בתיק זה של כי"ח יש פרטים נוספים על חיסול הסכסוך. אחדים מהמתפרעים הועמדו לדין ושלושה נינודו לשלושה חודשי מאסר.


27. תקיפת יהודי ברחובות פורט סעיד (1908)
Chaque année, à l'approche de la Paque israélite, nous avons à déplorer, dans notre ville[^786], des éclats de fanatisme excités par les plus sots préjugés.

Hier un israélite, protégé russe, arrivé le matin de Syrie, se trouvant au marché pour acheter des oranges, fut assailli par une horde d’indigènes qui le rouèrent de coups en criant: mort aux juifs, qui nous volent nos enfants!

Ce matin, ce malheureux porta plainte au consulat de Russie, où on lui remit une lettre pour le gouverneur du canal.

A son retour du gouvernorat, à l’heure de l’après־midi, il allait rentrer à l’hôtel de Jérusalem, dans la rue El־Dagla, lorsqu’il fut de nouveau assailli par une bande de boïaguis773 qui lui auraient fait un mauvais parti si de nombreuses autres personnes ne les en avait empêché.

L’israélite réussit ainsi à se réfugier dans son hôtel, et pendant plus d’une heure une foule en délire, amassée dans la rue El־Dagla, continua à crier “mort aux Juifs!” et ce fut à grand’peine que la police, accourue sur les lieux, ainsi que le commandant lui־même, réussit à les disperser.

Nous espérons que le gouverneur trouvera le moyen de prévenir le renouvellement de pareilles explosions de fanatisme ou de sauvage bêtise.

Journal du Caire, 2 לאפריל 1908.


28. הסתה נגד היהודים בפורט סעיד (1908)
Les faits révoltants que nous avons rapportés hier et qui se sont passé devant l'hôtel de Jérusalem[^788] ne sont pas les seuls dont notre ville a été le théâtre.

Le lendemain à la même heure, une scène encore plus grave se déroulait dans la rue du Commerce, près des bureaux Drossos et la victime, cette fois, était non plus un israélite russe, mais un israélite français.

Voici les faits tels que nous les tenons d’un témoin de ce nouveau scandale:

“Je me trouvai sur le trottoir devant le magasin de M. Lagani, quand j’entendis crier ‘mort aux Juifs!” et je vis une bande d’environ 800 forcenés donnant la chasse à cette malheureuse victime, la frappant et la gratifiant de tous les projectiles qui leur tombaient sous la main.

Beaucoup de messieurs en chapeau, spectateurs de la scène, n’osaient s’approcher du malheureux qui allait rester infailliblement sur place, lorsque, indigné et au mépris de tout danger, je m’élançais à travers la foule des agresseurs, et, prenant leur victime avec un de mes bras, je réussis à le défendre avec l’autre jusqu’à l’arrivée de deux agents, qui mirent plus de dix minutes À accourir à mes appels.

Ceux־ci appréhendèrent quatre individus, dont l’arrestation fut maintenue, et nous dûmes notre salut à l’arrivée d’une voiture, qui nous conduisit, par des chemins détournés, au consulat de France où je remis le malheureux français entre les mains de M. 1e Consul lui־même, qui prit immédiatement toutes les mesures nécessaires pour le protéger.”

A la suite de ces scènes barbares, plusieurs israélites de notre ville décidèrent de tenir sans retard une réunion dans la salle du Temple jsraélite de la rue du Commerce.

Cette réunion eut lieu hier à 7 heures p.m. Un grand nombre de personnes y assistaient, et S.E. le Gouverneur, considérant leur légitime appréhension, a bienvoulu se présenter aussi, accompagné du commandant de la police, pour assurer ces messieurs des bonnes intentions du gouvernement et des mesures de rigueur prises par lui.

Journal, du Caire, 3 לאפריל 1908.

המעניין בדיווּח זה ובקודמו, שאלה הם קטעים מעתון קהירי, לא יהודי, המדווח על כל הפרשה בענייניוּת ובדייקנות.


29. סבלם של היהודים בדמנהוּר (1873–1878)
Nous prenons la liberté de vous rédiger la présente qui n'a pas d'autre but que celui de vous faire part des faits succédés chez nous afin de voir à quel point d'indignation sont arrivés à souffrir vos misérables frères habitant à Damanhour (près Alexandrie d'Egypte) pour les barbaries qui règnent jusqu’à présent en Egypte.

Le 17 du mois de Hesvan 5634774 ayant trouvé un petit garçon jeté dans la rue avec le viril coupé, l’Autorité après avoir fait les recherches nécessaires a pu découvrir par le moyen de son père et sa mère que c’était un chien qui le lui a coupé et l’enfant fut envoyé à l’hôpital du pays pour y être soigné.

Mais malheureusement était présent à la Justice un indigène nommé Bassiouni Bechara qui, étant d’accord avec le médecin du pays ont excité le père du garçon à dire que c’était le rabbin Moïse Salomon (Chohet du pays) qui a fait cette mauvaise action comme d’usage chez les Israélites de commettre des faits de ce genre, et le père du dit garçon se trouvant dans l’extremité de la misère et croyant d’en retirer un grand profit il consentit à leurs conseils.

En effet le pauvre rabbin Moïse dont on parle fut assigné devant le Moudir (Juge du pays)775 qui voulut avant tout le mettre en prison; mais le voyant découragé de cet accident fâcheux, renvoya Ia Cause à trois jours après, lui faisant intimation de se présenter lui avec les Jsraélites qui se trouvent à Damanhour.

Alors de Damanhour on a écrit à M. le Baron Jacques Menache Cattaout au Caire et à M. Ibrahim Piha à Alexandrie776 leur informant de ce fait lesquels tout de suite ont envoyés des dépêches par le moyen du Gouverneur au Moudir afin de ne poursuivre le dit Rabbin Moïse ni le menacer.

Le Moudir suivant les dépêches ne poursuivit pas le susdit Rabbin mais lui demanda de déposer le fait en écrit pour être vérifié et le même s’en est adhéré.

Mais le dit Bassiouni Bechara s’étant élevé en haut degrés toujours cherchait d’accuser les Israélites d’un crime et il a réussi en effet le septième jour de Pâques l’an 5637777 on nous a accusé d’avoir tué une petite fille, et jetée dans les lieux d’aisance de l’École.

Alors la plupart des turcs indigènes se réunirent et entrant dans l’Ecole frappèrent les Israélites qui s’y trouvèrent, cassèrent l’armoire où il est la Loi Sainte cherchant partout la fille. A ce fait était présent le Juge du pays778 mais craignant l’insurrection n’osait rien dire. A trois heures de relevée on a trouvé la fille dans les champs et de nouveau on a écrit à Ms. le Baron Menache et à M. Piha qui s’engagèrent de tenter la Cause et de ne négliger pas mais ils n’obtiendrent pas leurs promesses puisque chacun traite pour les propres intérêts et pas pour les intérêts communs et surtout dans ces cas que s’agit de l’honneur de tous les Israélites.

En conséquence nous nous sommes déterminés à vous adresser la présente invoquant Votre assistance, certains que vous voudrez nous l’accorder, puisque l’Autorité locale ne cesse jamais de nous appeler de temps en temps pour ces affaires et nous ne Pouvons plus souffrir ces barbaries en l’Egypte qu’à présent on peut dire partie de

l’Europe.

Veuillez donc, Messieurs, nous aider et faire que cette sotise779 n’existe plus et Dieu saura Vous compenser de vos bienfaits.

AIU, Archives, Egypte, I.C.1. Moïse Salomon ו־Mooussa Serussi אל חברי כי"ח בפאריס. דמנהוּר, 15 לספטמבר 1878.


אל חברי כ"ח בפאריס. דמנהוּר, 15 לספטמבר 1878.

פניית יהודי דמנהור היא משנת 1878, אך מתייחסת להסתה נגדם בשנת 1873, לעלילת־דם משנת 1877, ולהמשך הטרדתם בשנות 1877–1878. חותמים עליו השוחט שהיה קרבן העלילה הזאת ועוד יהודי אחד, Serussi, הידוע לנו מדו“ח אחר אל כי”ח, משנת 1877 (ר' להלן) בתור האיש שהזעיק את עזרת השלטונות, בתחילת עלילת־הדם של שנת 1877.

בדף האחרון של הפנייה הזאת בצרפתית יש גם נוסח עברי של תיאור האירועים, מקוצר במקצת ובו יותר חתימות של יהודי דמנהור:

משה שלמה (השוחט)

משה סרוסי (זהו החותם בצרפתית, והוא מתכנה כ’גבאי דמנהור")

יעקב טולידאנו

יצחק אטנטין (השם מטושטש)

יצחק ביבי.

בעניין עלילות־הדם בדמנהור הוחלפו הרבה מכתבים בין הוועד המרכזי של כי“ח לבין הוועד המקומי, אשר שיגר פרטים נוספים (עיין שם, תיק I.B. 2. מכתב Mandolfo, מאלכסנדריה, 7 למאי 1877, ומכתב מוועד כי"ח באלכסנדריה, מ־9 לנוב' 1878). אדולף כּרמייה פנה אל נובּאר פאשא, בממשלה המצרית (דיווח על כך, שם, תיק I.B. 4, B. Fischer מאלכסנדריה, מיום 17 לדצמבר 1878). למרות זאת, חזרה ונשנתה עלילת־הדם בדמנהור גם בפסח הבא, באפריל 1879 (שם, תיק I.C. 1, מכתב של משה שלמה ומשה סרוסי, מאלכסנדריה, 27 לאפריל 1879). ושוב היו מהומות, על רקע דומה בדמנהור, בפסח שנתיים לאחר מכן, 1881 – לפי דו”חות משרד־החוץ הצרפתי. ר' AE, Corr. Pol. des Consuls de France, Egypte, כרך ב, דפים 68–69. דוֹביני אל סנט־הילר, מס' 19. אלכסנדריה, 28 למרס 1881; שם, דפים 90–91. דוביני אל סנט־הילר. אלכסנדריה, 4 לאפריל 1881.


30. שנאת הפלאחים המצריים ליהודים (1888)
Armenians, Syrians, Circassians, Jews, are all hated as well as the Turk himself. I think it would be difficult to discover which particular race is most hated[^795], but I fancy that the Jew or Armenian would take the palm. I mention Jews because one of the most powerful and most disliked Pashas is said to be of Jewish descent. He is spoken by many as a Jew, and always in terms of disgust[^796].

FO 78/4145. דו“ח E.W.F. Foster אל Baring. אלכסנדריה, 21 למרס 1888. הועבר ע”י Baring אל שר־החוץ הבריטי, Salisbury. קהיר, 24 למרס 1888. הערכתו של פוסטר, בריטי מעוּרה, דרך עבודת ההשקייה שלו בכפרים, לגבי שנאת הפלאחים את הזרים, נכונה בוודאי לאותן השנים, ומעניינת התרשמותו, כי היהודים שנואים מאחרים.


31. הסתה נגד יהודים בעתונות הערבית בטנטא (1903)
Antisémitisme. Depuis quelque temps se publie à Tantah un journal hebdomadaire arabe intitulé “Al raied el Osmani”. Le directeur et unique rédacteur de cette feuille, Tewfik effendi el Azhari, s'en fait une spécialité d'attaquer les Israélites et d'exciter contre eux la haine de leurs concitoyens musulmans. Poursuivi en diffamation par

nos coreligionnaires de Tantah, ce triste sire a été, il y a quelques semaines, condamné à la prison. Il a eu une piètre attitude devant le Tribunal, il a nié avoir voulu diffamer les Israélites et s’en offre à écrire un article de réparation dans son journal. Cette condemnation n’a pas assagi notre ennemi, elle l’a exaspéré. Trempant sa plume dans du venin plus subtil, plus violent, il a renouvelé ses attaques. Dans le numéro de son journal du 10 mai780, rééditant, mais avec une variante, la stupide calomnie du meurtre rituel (il aurait dit que, lors de la bénédiction nuptiale, le rabbin fait boire du sang chrétien aux jeunes époux qu’il vient d’unir) il a eu l’audace de prêter au Grand Muphti d’Egypte, des opinions et des appréciations qui ne tendraient à rien moins qu’à soulever les Musulmans contre nous. Le Muphti est la plus grande autorité religieuse du pays et vous concevez que les affirmations de Tewfk Effendi aient ému tous les esprits libéraux du pays. Nous attendons de la part du Muphti un démenti qui tarde malheureusement de se produire. Je vous ai transmis ce matin les journaux qui s’occupent de cette affaire…

AIU, Archives, Egypte, I.C.9. י' דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 22 למאי 1903 – קטע.

תיאור ההסתה סימפטומאטי לאימון ההמונים בשפלות היהודים ובהתמכרותם לשתיית דם נוצרי. עניין “אלראיד אלעותמאני” נראה חמוּר ליהודי מצרים, ולכן פנו אל לורד קרומר, הקונסול הכללי הבריטי רב ההשפעה. עיין שם, תיק II.E.35.d. מהנ“ל אל הנ”ל. אלכסנדריה, 5 ליוני 1903.


[ג] אירגון הקהילה    🔗

הקהילה וגורמים זרים


32.  נפוליאון בונאפארטה ויהודי מצרים (1798)

ORDRE

Quartier général au Caire

21 Fructidor An VI781

BONAPARTE, Général en Chef, ordonne:

Article Ier.–

Sabbato Adda et Telebi Di Figura sont nommés Grands Prêtres de la Nation Juive.

Article 2.–

Ils sont assistés dans les grandes affaires qui regardent la Communauté, de sept Conseillers dont les noms suivent: David Darcon – Elias Frances – Joseph Gouzlan –Elias d’Eham – D’Eham el Attar – Mordokai Foua — Ephraim Adda.

Article 3–.

Les deux Grands Prêtres et les Conseillers seront responsables de la mauvaise conduite et des désordres que pourraient commettre les Juifs.


BONAPARTE.


, עמ' 19–20.Noury Farhi, La communauté juive d’Alexandrie


33. סופר מוסלמי מצרי על אירגונם הפנימי של היהודים במצרים (1868, בערך)

(תרגום מערבית)

ראש היהודים הוא קצין עדתו, למרות מספרה הקטן, והוא הערב על קהלם, אשר לולא הובטחו על־ידיו מפגיעה, היה טורפם הזאב עקב שפלותם. עליו לכנס את בני חבורתו וביכולתו לקבץ את פזוריהם. משפטו על בסיס ה''מלה“782 ונוהגי ראשי דתו בענייני משפט, ככל שהם מחוורים לו, בכל דיני הנישואים ובכל המייוחד אצלם, בתכלית, ובכל הנזקק בהם להסכמת שני הצדדים – לנישואים וגירושים… כל הנ”ל וכן מחייב ראש היהודים באחריותו את כל מי ששלט דוגמתם על בני־החסות [היהודיים] אשר התגוררו בארצות הללו783 ומשגיח עליהם שיצטיינו בציוּת ובהכנעה, בהשפלת ראשיהם בפני המוסלמים, שמירה על אות החסות תוך מרוּת והתמסרות מוחלטות, אי־הבלטת מה שמתבקש כסתירה או מתפרש כהתנגדות. על ראש היהודים הזה להסדיר את מעלות החכמים מבני ה“מלה” שלו, לפי מידת היותם ראויים; כל החלטה שלו – דיבור מוסכם להם. כן סמכותו לטפל בכל בתי הכנסת הקיימים עד עתה והנמצאים בידיהם…


رفاعة افم، كتاب مناهج الالباب الصرية في مباهج الاداب العصرية، עמ' 267–268 –

קטעים.

מדברי רפאעה ראפע על הרב הראשי ניתן לחוש כיצד נראו סמכויותיו בעיני מוסלמי משכיל. רפאעה היה פקיד שמוחמד עלי שלחו בשעתו להשתלם בצרפת, וספג קצת מתרבות אירופה. זיקתם של היהודים לרבּם נראתה לו כמרות וסמכות אצל חכמי הדת המוסלמים (וכך מתפרש גם מהמשך דבריו, שלא הובאו כאן).


א. קהילת אלכסנדריה

34. התקנות הראשונות של קהילת אלכסנדריה (1854)

1. כל היהודים המתגוררים באלכסנדריה, למוצאם ולנתינותם, מהווים קהילה אחת, ולה נשיא אחד, חוץ מזה הממונה על ענייני הדת.

2. ההנהגה הדתית תימסר לרב, אשר יציע וועד ההנהלה וייבחר ברוב קולות ע"י הבוחרים.

3. תפקידי הרב יהיו כדלהן: ביצוע כל הנוגע לדת, להשיא, להתיר ולאסור על־פי הדין המותר והאסור, לבחון את השוחטים, לשבת בראש בישיבות בית־הדין כל אימת שהוא נקרא לפסוק; בקיצור, לדאוג לקיומם של כל חוקי הדת על־ידי כלל היהודים.

4. משכורתו של הרב נקבעת ל15,000 גרוּשים מצריים, אשר קופת הקהילה תעביר לו שנה בשנה. נוסף לכך, תהא לו דירה ראוייה למעלתו; אין הוא רשאי לקבל עבודות אחרות, מתוך הנחה כי כל זמנו קודש לענייניה הדתיים של הקהילה.

5. הרב המכהן עתה, ר' שלמה חזן, יוסיף לכהן בתפקידו.


מינהל

6. ענייני הקהילה יתנהלו על־ידי וועד, ייבחר ברוב קולות. יהיו בו חמישה חברים, וביניהם נשיא, סגן נשיא ומזכיר. כל שנה תתחלף מחצית חברי הוועד, כלומר שנה אחרי בחירתם יוחלפו שלושה חברים, ובכללם סגן הנשיא, ובשנה שאחריה יגיע תורם של שני האחרים, ובכללם הנשיא. מותר לחזור ולבחור באותם חברים.

7. כל יהודי שהגיע לגיל עשרים, והמשלם את מיסיו, רשאי לבחור.

8. תפקידי הוועד יהיו כדלהלן: לנהל את ענייני הקהילה בכל הנוגע להכנסות והוצאות, לתבוע מכל היהודים מס בהתאם לאמצעיהם האישיים, לפקח על בתי־הקברות ואדמותיהם, על בתי־הכנסת וחשבונותיהם, לטפל בהתכתבות הרשמית עם השלטונות והקונסולים בכל הקשור לענייני הקהילה, לפקח על בית־הספר שהוועד יקים אותו, לחלק את הצדקה לנצרכים, לסייע לראויים לכך; בקיצור – לנהל [הכל] לטובת הקהילה.

9. אם יתעורר צורך בפקיד מיוחד להתכתבות ולחשבונות, יוכל הוועד למנות איש לכך, שהוועד ישלם לו ויפקח על עבודתו.

10. המס, אשר כל יהודי חייב לשלמו לפי אמצעיו, מחולק לחמש דרגות: א. דרגת 1,200, 1,500 ו־2,500 גרושים מצריים לשנה; אין לעבור על הסכום הנקוב לאחרונה. ב. דרגת 800 גרושים מצריים לשנה. ג. דרגת 400 גרושים מצריים לשנה. ד. דרגת 200 גרושים מצריים לשנה. ה. דרגת 100 גרושים מצריים לשנה. בכדי לקבוע, באופן צודק, את הדרגה של כל משלם מיסים, ייבחרו שלושה חברי קהילה, שיבדקו ויקבעו [זאת] תוך תיאום עם הוועד. הוועד לא יהיה רשאי להכניס שום חידוש בכל הנוגע למס, כי החלוקה לדרגות הללו היא תקנת יסוד, ואין לשנותה אלא אחרי זמן מסויים ובקולות של כל הקהילה או של נציגיה.

11. מס הקבורה היה ביחס למס השנתי. אם הנפטר לא היה בין משלמי המס, ישלם ראש המשפחה בשביל הנפטר (אם היה יותר מבן עשרים שנה) מס יחסי לעמדתו. אם הנפטר לא הגיע לשנתו העשרים, ישלם רק את מחצית המס. הקבורה חינם לילדים פחות מחמש שנים, ויוחזרו רק דמי הקבורה.

12. בתי־הכנסת נמצאים בפיקוחו של וועד מיוחד, הנמצא בעצמו תחת הפיקוח של וועד הקהילה. הוועד [הזה] יגיש, אחת לשישה חדשים, דין־וחשבון על הכנסות והוצאות. עודף ההכנסות על ההוצאות יימסר לקופת הקהילה. בחירת הוועד הזה תיעשה בפיקוח וועד הקהילה, שיוכל להרחיק מתפקידם את החברים המרכיבים אותו. אם הוועד784 מוצא, כי יש לבצע תיקונים או שינויים בבית־כנסת, חייב נשיא בית־הכנסת הזה להשתתף בישיבת הוועד ולקחת חלק בדייון על כך.

13. בתי הספר נמצאים תחת פיקוחו של הוועד, הממנה בכל חודש שני חברים שמתפקידם לפקח על מהלך הלימודים ולדווח על כך לוועד. רק הוועד ימנה את מנהל ביה"ס, סגנו, המורים והשמשים; הוא יקבע את משכורותיהם וישלם אותן להם. הרב נ[תן] עמרם נתמנה למפקח ראשי על כל בתי הספר. נקבעה לו הקצבה שנתית של 6,000 גרושים מצריים, נוסף לדירה פרטית למגוריו.

14. הוועד נוטל על עצמו לפעול בכל האמצעים הדרושים לחיסול פשיטת היד. בענין השלוחים, יתן להם הוועד סכום שווה לזה שהיו רגילים לדרוש מן הציבור. התקנה הזאת תפחית את מספר השלוחים.

15. זכויות הקצבים תבוטלנה לחלוטין, כיוון שהן מטילות מס כבד על העניים. עכ"פ הגבינה והיינות יהיו פטורים ממס ומוּתר יהיה למוכרם באופן חופשי, תוך שמירה על הדינים. כיוון שהשוחטים מקבלים שכרם

מן הקהילה, חייבים הם למלא את תפקידיהם מבלי לדרוש דבר מן הציבור. יש להפנות לוועד כל תלונה על כך.

16. כל ההוצאות האחרות על הקהילה, כל זמן שתשיג ידה, ובלי שתהא רשאית לתבוע תשלומים אחרים. ההוצאות הללו הן: בניית חומה מסביב לבית הקברות; הקמת בית ספר. הוועד חייב להתחיל בבנייה הזאת לפני שיטפל בבית החולים.

17. התקנות הללו אושרו, לאחר דייון, ע''י משלמי המיסים, ויש להן תוקף של חוק לגבי כל היהודים הדרים באלכסנדריה. המתגוררים מחוץ לעיר הזאת אינם חייבים לציית להן.

18. כל הסידורים שיובאו לאישור הוועד ושיתקבלו, יהיה להם חוק לכל היהודים. אשר ל“עריכה”, חייב כל אחד לשלם אותה שנה בשנה; במקרה של אי־תשלום, יבדוק הוועד, אם מדובר בחוסר אמצעים או בחוסר רצון. ובמקרה האחרון ינסה לשכנע את הסרבן או יפעיל נגדו את כל האמצעים המוקנים לוועד בחוק.

19. אם יראה הוועד צורך בשינוי אחד מן הסעיפים האלה, יטיל על משלמי המיסים לבחור וועדה, שתדון עמו על השינוי, וההחלטה שתתקבל תבוצע בקפדנות.

אוּשר ביום 17 לספטמבר 1854 ע“י הקהילה שנתכנסה בבית־הכנסת עזוּז, לאחר שנקרא ע”י הוועדה שנבחרה ביום 3 לספטמבר 1854 לשם עריכת התקנות.


המקור, שנכתב ערבית באותיות רש"י, איננו בנמצא (לפי מיטב ידיעתי). אולם הוא תורגם לצרפתית, ופורסם ב־ Revue Israélite d’Egypte, שנה ה, גל' 21, 15–25 לנובמבר 1916, עמ' 193–196 ואני תרגמתיו מצרפתית לעברית.


35. תקנות חדשות של קהילת אלכסנדריה(1872)    🔗

א. החסות

1. הקהילה היהודית באלכסנדריה נמצאת בחסות אוסטריה־הונגריה.

ב. הקהילה

2. כל היהודים המתגוררים דרך קבע באלכסנדריה, ללא הבדל מוצא, עדה או "מנהג'', מהווים קהילה אחת ויחידה.

ג. ההנהגה הדתית

3.  ההנהגה הדתית נתונה בידי רב, שייבחר, כשתתפנה המשרה, ברוב קולות של משלמי המיסים שזומנוּ לאסיפה כסידרה, ועל־פי הצעתו של הוועד המייצג.

4. חובות הרב וזכויותיו ייקבעו בהסכם שבין הוועד המייצג של הקהילה והרב, בהתאם לתקנון.

5. נוסף על־כך, על הרב הראשי החובה לדאוג להכשרתם העיונית והמעשית של שני נערים נצרכים לשוחטים, ועוד שנים לחזנים; וזאת בכל תקופת שלוש שנים. הנערים ייקבעו ע"י הוועד.

ד. הוועד המייצג

6. נציגוּת הקהילה מורכבת משלושים וששה אנשים, הנבחרים ע"י האסיפה הכללית של משלמי המיסים, ברוב יחסי. לאחר שנבחרה הנציגות, תבחר מקירבה, ברוב יחסי, שנים עשר חברים, שייקראוּ וועד מייצג

ושבידיהם יהיו הניהול והאירגון של ענייני הקהילה. לעשרים וארבעה האחרים יהיה מעמד של יועצים, והוועד ישאל לדעתם בכל עניין חשוב ורציני.

7. תפקידיהם המיוחדים של הוועד ושל היועצים ייקבעו ע"י תקנון פנימי, שינוסח במעמד שלושים ושישה הנבחרים; והוועד יבחר מקירבו נשיא וסגני נשיא.

8. בכל שנה, יוצאו ארבעה חברי וועד ושמונה יועצים, לפי גורל; והאסיפה הכללית של משלמי המיסים תמנה שנים עשר חברים. כך, במשך כל שלוש שנים, אפשר יהיה לחדש את הרכבה של כל הנציגוּת. מותר לחזור ולבחור את היוצאים.

ה. תפקידי הוועד המייצג

9. הוועד מנהל, מארגן ומייצג את הקהילה; מכין את התקציבים השנתיים ומפיץ אותם בין משלמי המיסים; תובע את תשלום ה“עריכה” ממשלמי המיסים, דרך וועדה; מרכיב את רשימת הבוחרים והזכאים להיבחר; וגובה את התשלומים לבית־הקברות. הוא מפקח על מהלך העניינים התקין בבתי־הכנסת, בא בדברים עם השלטונות המקומיים ועם הקונסוליות בעיר הזאת; מפקח ודואג שייוּצג בתלמוד התורה, בבתי הספר לבנות, ובכל חברות הצדקה והאגודות שבהן הוא תומך; מחלק נדבות; דואג למינוי הרופא המנתח בשביל לסייע לנצרכים החולים, ולחלוקת רפואות חינם; הוא יוזם מוסדות צדקה ותומך בהם; קובע את היחסים בין הרב והקהילה ובוחר גזבר מקרב חבריו.

ו. הבוחרים והזכאים להיבחר

10. כל היהודים, הנהנים מזכויות אזרחיות, שעברו את גיל השמונה עשרה והמשלמים “עריכה”, נחשבים לבוחרים.

11. כל הבוחרים, שעברו את גיל העשרים ‏ואחת, והיודעים קרוא ו‏כתוב, זכאים להיבחר לתפקידים בקהילה.

12. ה“עריכה”, או התשלום השנתי, היא אישית, לפי התחייבות בחתימה מראש, ומוטלת לשלוש שנים; לכל המשלמים זכויות שוות, ללא התחשבות בתשלום. מוסדות הקהילה יכינו בשנה השלישית “עריכה” חדשה.

13. המיסים האישיים הם משלוש דרגות, לאיש איש כרצונו; דרגה א לא פחות מאלף גרושים מצריים; דרגה ב לא פחות מחמש מאות גרושים מצריים. דרגה ג לא פחות ממאה גרושים מצריים.

14. את התשלומים יש להשליש מראש, שנה בשנה, במזומנים.

15. משלמי המיסים, המאחרים בתשלומיהם שישה חדשים, נמחקים מרשימת הבוחרים. הם רשאים להירשם מחדש [רק] אחרי שישלימו את הפיגורים.

16. במקרה שאי אפשר יהיה להשיג חתימת התחייבות לתשלום, או תשלום הסכום שהתחייב עליו ממי שמצבו הכלכלי מאפשר לו להתחייב, ולשלם אחרי שהתחייב, הרי אותו אדם מוציא עצמו מן הקהילה בסירובו המתמיד. לאותו איש ולמשפחתו לא תוענק [שוּם] עזרה מטעם הקהילה, בכל מקרה; לא תינתן להם רשות לערוך שום טכס דתי, עד שלא ישולמו – לפני מתן רשות כזאת – כל פיגורי המיסים, בשעור כפול מהמס השנתי שעליו התחייבו ואותו לא שילמו, או – אם לא התחייבו – השיעור הכפול של אותה דרגת מס, שהוועד יחליט על המקרה המיוחד.

‏ז. האסיפות

17. האסיפה מורכבת מכל הבוחרים הרשומים, בהתאם לס' 10 של התקנות הללו.

18. האסיפות תהיינה בנות תוקף, כשהבאים מהווים רוב מוחלט של הבוחרים הרשומים, שהוזמנו כדין.

‏19. אם חסר רוב מוחלט בהתכנסות הראשונה, עורכים התכנסות שנייה, אשר דייוניה בני־תוקף בכל מספר נוכחים שיהיה.

20. האסיפות דנות, מאשרות או דוחות את הצעות הוועד, או הצעות הבאות ביוזמה אישית, בתנאי שיופיעו בסדר־היום; ההחלטות ברוב קולות של הנוכחים.

‏21. האסיפות בוחרות, ברוב קולות יחסי: א) את הנציגות של הקהילה, כאמור בס' 6 – בבחירות חשאיות. ב) את הרב, אם משרתו פנוּיה, לפי הצעת הוועד.

2‏2. אין לכנס אסיפה לשם שינוי התקנות, אלא אם יחתמו על הבקשה שליש [לפחות] מהבוחרים הרשומים. הדיונים בדבר שינוי התקנות יהיו בני תוקף כאשר יתנוֹכחוּ שני שלישים מבעלי זכות הבחירה, וכאשר ההצעות זוכות ברוב מוחלט של האסיפה.

23. הוועד המייצג דואג לכינוס האסיפה, ע''י משלוח ההזמנות לבית. מכתב ההזמנה משמש בתור כרטיס כניסה לאסיפות.

ח. הקבורה

24. הוועד ימנה כל שנה וועדה של חמישה חברים לניהול בית הקברות ושיפורו, ולהשתדל להקים חברה לגמילות חסדים, שמטרתה העיקרית תהיה אירגון הקבורות וכל הקשור בהן, ולדאוג לכך שמלווי המת ילבשו בגדים נאותים בביצוע תפקידיהם.

25. דמי הקבורה קבועים בגובה העריכה לכל בן משפחתו של משלם ה“עריכה” וכן למשלם עצמו. התשלום לנפטרים בגיל חמש עד שמונה עשרה הוא מחצית התשלום השנתי. ילדים בני פחות מחמש פטורים מן התשלום.

26. אם הנפטר לא שילם מיסים, וגם לא היה בן משפחה למשלם מיסים, קובע הוועד את התשלום, לפי הגיל [של הנפטר] והמצב הכלכלי של משפחת הנפטר, בזהירות רבה והשתדלות לעשות צדק בקביעת התשלום.

27. הנצרכים פטורים מהתשלומים [האלה].

28. הוועד קובע, בדרך של משא ומתן, תשלום למבקשים חלקת אדמה גדולה מן הדרוש בדרך כלל.

ט. בתי הכנסת וניהולם

29. לנציגוּת השלימה785 הסמכות הבלעדית למנות ולפטר גבאים, אחראים לבתי הכנסת ועוזריהם.

30. הגבאים חייבים להגיש את תקציביהם השנתיים לוועד, והוא יאשר או ידחה אותם בכתב.

31. עודף ההכנסות של בתי הכנסת שייך לקהילה; הוא יועבר לקופתה כל שנה, ביחד עם מסירת התקציב, שיש להגישו לא יאוחר מסוף תשרי בכל שנה.

32. הוועד והגבאים יקבעו בהסכמה את הסכום שיש להפריש מן התקציב לבדק בתי הכנסת ולשיפוצם.

33. על הנציגות מוטל לתקן תקנות לסדרים הפנימיים בבתי־הכנסת. הגבאים ועוזריהם צריכים לפעול על־פי תקנות אלו, אך רשאים להציע לוועד הצעות מועילות לניהול טוב של בתי הכנסת.

י. צדקה

34. בכל שנה עורכים “נדבות” בשביל ארץ הקודש, האחת ביום השני של שבועות, והאחרת בשבת של חנוכה. ההכנסות מן ההתרמות הללו מיועדות לעזור ליהודי ירושלים, צפת, טבריה וחברון, כל עיר לפי תורה. ה“שלוּחים”, שיוזמנו בתקופות קצובות, חייבים לדאוג בעצמם להוצאות הכלכלה והמגורים שלהם.

35. הוועד המייצג מפקח על כל חברות הצדקה, כגון “מוהר הבתולות” ואחרות הקשורות לקהילה. הנציגוּת ממנה, לפי הנוהלים הנהוגים ב“תלמוד תורה”, את שלוחיה בוועד המנהל של כל אחד מהמוסדות, והיא צריכה לקבל כך, כל שנה, דין וחשבון מפורט על כל אחד מהם.

יא. מיסים על מאכלות ומשקאות

36. אין להטיל שום מס על בשר, יין, משקאות חריפים, גבינה או מיני מזונות אחרים, ללא אישור האסיפה הכללית של משלמי המיסים.

37. הרבנות מפקחת על כל ענייני הכשרוּת.

38. הוועד ישלם לשוחטים, בין של בהמות גסות, בין של בהמות דקות, בין של עופות, בהתאם לשערים הקצובים ונהוגים עד עתה. אסור איפוא, לקצבים להעלות את מחיר הבשר במשהו, מכיוון שכל מס אינו רובץ על הבשר. לעופות נשאר בתוקף המס הנוכחי, שישלמוהו לשוחט.

יב. על חינוך חובה חינם

39. על הוועד המייצג את הקהילה מוטל הפיקוח על בתי הספר הדתיים, שלימודיהם בחינם, לבנים ובנות (תלמוד תורה ושׁדי יעזור), שהוקמו באישור הקהילה עצמה ובסייועה.

40. הקהילה תשתדל, לפי מצבה הכספי, לעזור לבתי הספר הדתיים, בכל שנה, כדי להרחיב ולפתח עד כמה שאפשר את החינוך בין בני הנעורים.

41. הוועד המנהל של בתי־הספר הדתיים, שלימודיהם בחינם, מורכב משבעה חברים, שמהם שלושה הם שלוחיה של נציגוּת הקהילה וארבעה נבחרים ע"י התומכים מכספיהם באחזקת בתי הספר. הוועד המנהל בוחר מקרבו את הנשיא [שלוֹ].

42. הניהול הפנימי של בתי הספר נתון לסמכותו הבלעדית של הוועד המנהל.

43. הוועד המייצג את הקהילה לא יתמוך בכסף בראשי המשפחות או באפוטרופסים, אם לא יוכיחו שבניהם, או הילדים הנמצאים באפוטרופסותם, בגיל שנקבע ע"י בתי הספר הדתיים, מבקרים בתלמוד תורה או בבתי ספר אחרים, או שניתן להם, בדרך אחרת, חינוך יסודי.

44. נציגי הקהילה בבתי הספר הדתיים ידאגו כל שנה להגשת דין וחשבון על מצבם של בתי הספר.

יג. על נכסי דלא ניידי

45. נכסי דלא ניידי מכל סוג, שהם רכוש הקהילה באלכסנדריה, אין להעבירם, לוותר עליהם, למוכרם, למשכנם, או להשכירם ליותר מחמש שנים, אלא לאחר דייון באסיפה הכללית של משלמי המיסים שייערך באסיפת מליאה שזומנה כדין. בכדי שהדייון יהיה חוקי ובן תוקף, יש לנקוט בצעדים הפורמאליים דלהלן: א) האסיפה הנ“ל חייבת להתכנס על ידי הוועד המייצג: לפי הזמנות בכתב בהן תצויין המטרה. מסירת ההזמנות תאושר ע”י חתימת המוזמן בתוך החוזר המתאים. ב) משלוח ההזמנות ייעשה לפחות חמישה עשר ימים לפני האסיפה. ג) מספר הנוכחים באסיפה חייב לייצג שני שלישים ממשלמי המיסים. ד) ההחלטה צריכה להתבסס על רוב של לפחות שני שלישים ממספר הנוכחים בישיבה. ה) הקולות ייספרו ע“י שלושה מונים, שייבחרו לפי הצורך באותה האסיפה עצמה. ו) הפרוטוקול של הישיבה חייב להיחתם אחרי קריאתו ע”י שלושה המוֹנים, הנשיא והמזכיר של האסיפה.

46. אם בהזמנה הראשונה לא יבוא מספר משלמי המיסים, כאמור בס' 45 דלעיל, יערוך הוועד הזמנה שנייה, ע"י מודעות מודבקות בבתי הכנסת, נוסף למשלוח הזמנות בכתב, ובהן יקבע את יום האסיפה, אשר בה מספיקה נוכחותה של מחצית מספר משלמי המיסים בכדי שהדיון יהיה בן תוקף. ההזמנות תישלחנה עשרה ימים לפחות לפני הישיבה. אם גם בהתכנסות השנייה יתברר שאין מספר משלמי המיסים הנוכחים חוּקי [לשם דייון], תחזור ותכונס האסיפה, וההזמנות תישלחנה לפחות שמונה ימים קודם. במקרה זה, אם יגיע המספר לשליש משלמי המיסים, תהא האסיפה חוקית. בכל אופן, ההחלטות תהיינה בנות תוקף רק ברוב שני שלישים ממספר הנוכחים באסיפה, ובתנאי שיישמרו כל הסייגים הפורמאליים כאמור בס' 45.

47. סדר העניינים לדייון, שנערך לצורך האסיפה הראשונה, איננו ניתן לשינוי; הוא חייב להיות זהה גם להתכנסות האסיפה השנייה והשלישית, ואין אפשרות להוסיף עליו או לגרוע ממנו, שאם לא כן – יהיה בטל.

48. באסיפה השנייה והשלישית, חייבים להזכיר את פרטי הס' 45 ואת הסיבות שבגללן מחילים אותם.

49. הצעדים הפורמאליים המוכתבים ע"י החוק הזה חייבים להישמר בקפדנות, גם כשהקהילה תקנה נכסים דלא ניידי.

50. תקנות יסוד קודמות, שהיו נוהגוֹת עד היום, בטלות.


לתקנות אלו ניתן תוקף ע''י החלטת האסיפה הכללית של משלמי המיסים שנתקבלה ביום 11 לספטמבר 1871.

הושווה בהתאם למקור, אלכסנדריה, יום 27 לפברואר 1872,

נשיא הוועד המייצג, ג. דל וואלה786.


חוברת בשם Staturi della communità Israelitica di Alessandria d’Egitto, 1872. תורגמה מאיטלקית לעברית.


36. סיכסוכים בקהילת אלכסנדריה (1872)

Serii dissensi che da due anni circa si sono elevati e col tempo si resero ognora più gravi hanno portato scissure fra gli ebrei d’Alessandria, che costituiti finora in una comunità sotto la protezione austriaca, sono ora invece divisi in due associazioni ambe sotto la stessa protezione, quella però recentemente sorta, in via solamente

provvisoria.

I membri del comitato dell’antica comunità preoccupati di un tal fatto ed irritati forse che, mentre l’Autorità Austriaca si era dapprima rifiutata a proteggere i dissidenti, abbia ora cambiato sistema, si presentarono a me e m’interpellarono intorno alla probabilità di ottenere per la vecchia comunità la protezione italiana, quando dovesse rendersi definitiva quella provvisoria accordata dall’Austria alla nuova associazione.

Risposi evasivamente nell’intenzione di richiedere in proposito, prima di dare una qualche lusinga, l’avviso dell’E.V.: rammostrai però, la necessità preliminare in ogni caso dello svincolo d’ogni anteriore protezione.

Fanno parte d’una e dell’altra comunità israeliti d’ogni nazionalità, indigeni per la massima parte, ed il governo locale che forse, secondo le regole di diritto, anche per quelle eccezionale vigenti nell’impero ottomano, avrebbe ragione ad opporsi a che una potenza europea prenda sotto la sua protezione un corpo morale composto in massima parte di suoi sudditi, non se ne preoccupa, nè mai dimostrò di amettervi importanza o vedere in tal fatto lesione alle sue prerogative.

La vecchia comunità differenzia dalla nuova in questo che avendo tendenze progressive e mirando a scalazare vieti pregiudizi, in numero maggiore vi sono gli stranieri e fra questi prepondera l’elemento italiano, del quale si compone quasi esclusivamente il comitato direttivo che consta di dodici individui, essendo esso pure preponderante nella rappresentanza che formano 36 persone, organizzazione fissata da statuti che qui annetto per copia perche la E.V. possa conoscere lo scopo dell’associazione ed i mezzi dei quali si vale.

Non riesco a comprendere come il Governo Austro־Ungarico non abbia mai reclamato il diritto dell’approvazione degli statuti: ho creduto di far sentire ai membri del Comitato che hanno avuto a me ricorso che, qualora il Governo del Re so disponesse ad accogliere favorevolmente la domanda di protezione, che eventualmente potrebbe essergli diretta, intenderebbe certo di esaminare e sanzionare gli statuti stessi.

Ho creduto riferire quanto sovra all’E.V. onde, ove lo creda, mi voglia mettere in grado di far conoscere ai membri del Comitato Israelitico se e sotto quali condizioni il Governo del Re potrebbe coprire una comunità israelitica della sua protezione.


ארכיוני משרד החוץ האיטלקי ברומא, Archivio Storico, AER, Serie Politica, כרך 1296 Segre .(Egitto) אל שר החוץ האיטלקי Visconti Venosta, מס' 6581, אלכסנדריה, 5 ליולי 1872.


איטליה היתה מעוניינת להרחיב את השפעתה במזרח התיכון, בייחוד על חשבון אוייבתה המסורתית של הממלכה הצעירה, אוסטריה־הונגריה. על התפתחות המריבה בקהילה היהודית באלכסנדריה, ממשיך סיגריי, מנהל ענייני הקונסוליה הכללית האיטלקית באלכסנדריה, לדווח לשר החוץ האיטלקי במסמך מיום 13 לאוגוסט 1872, להלן.


37. התפתחות הסיכסוך בקהילת אלכסנדריה (1872)

Col dispaccio di questa serie No. 70 in data 22 scorso Luglio[^804], l'E.V. mi faceva l'onore di richiedermi nuovi elementi d'informazione prima d'adottare una risoluzione în merito all'accoglimento della domanda di protezione che potesse venir fatta dall’antica Comunità Israelitica di Alessandria. Mi pregio comunicare a V.E. le informazioni che mi fu dato raccogliere e spero Le perveranno prima che il Commendatore De Martino[^805] abbia lasciato l’Italia.

La cosa pubblica israelita era affidata ab antiquo ad un Rabbino nominato a vita, il quale non rendeva conto a nessuno: tale stato di cose durò fino all’anno 1854 epoca in cui gli israeliti si costituirono in corpo morale con regolamenti approvati da una assemblea generale: un Comitato ne assunse la rappresentanza e l’amministrazione, lasciando al rabbino un limitato potere spirituale.

La Comunità domandò la protezione austriaca, e la ottene mediante risoluzione sovrana: furono applicate a suo favore le disposizioni di legge che danno all’autorità politica la facoltà di riconoscere privilegiatamente i corpi morali.

L’attuale scissura è da ascriversi a suscettibilità frivole ed a ambizioni personali, le quali perdurando e viepiù pronunziandosi, ne risultarono due separati gruppi. Non è probabile che il gruppo dei dissident muova mai questione d’interessi pecuniarii e di divisione di patrimonio: quelli che lo compongono non avvrebbero un diritto collettivo da esperire, e potrebbero solo avanzare pretese come individualmente già cointeressati alle bisogne dell’antica comunità.

Il loro capo che fino all’anno decorso fece parte della rappresentanza e della amministrazione fece erigere a sue spese una sinagoga e valendosi della sua infiuenza e di quella dei suoi amici presso questo governo, ottenne ultimamente un terreno ad uso di cimitero. Credo abbiano dichiarato di volersi costituire in associazione con mezzi loro proprii.

Son quasi certo che la Comunità antica ritenga che sarebbe improvvida cosa il ricercare di svincolarsi dalla giurisdizione austro־ungarica senza aver la certezza che il governo Stesso vi acconsenta e prima di aver l’assicurazione che potrebbe ottenere altra protezione,

La considerazione che la determina ad uscire dalla giurisdizione di una potenza tanto benmerita dello israelitismo in Oriente sarebbe il torto787, seconda essa, fattole788 colla ricognizione legale quantumque a titolo provvisorio e colla protezione elargita ad un associazione d’individui dichiaratisi contro la medesima.

Per quell’influenza che potrebbe avere nelle determinazioni dell’E.V. mi permetto di esporle la considerazione del numero sempre crescent di notabili ebrei italiani in Alessandria su quelli di altra nazionalità, e ne è prova che dell’attuale Comitato il presidente, un Vice Presidente, il Tesoriere ed il Segretario sono italiani, e del Consiglio composto di 36 individui, 19 sono cittadini italiani.

L’autorità locale interpellata potrebbe certamente rilevare l’anomalia che nel suo stato sianvi comunità con protezione straniera; non credo però vi ametterebbe tale importanza da spingerla ad opporvisi decisamente.


שם, Segre אל Visconti Venosta, מס' 186. 13 לאוגוסט 1872.


38. פנייות מטעם הקהילה היהודית המסוכסכת באלכסנדריה (1873)

א

Illustrissimo Signore

L’I e R Governo Austro־Ungarico, ispirandose dalla Sovrana Resoluzione del’Undici Decembre 1854, la quale vuole costituire l’unità degli interessi Israeliti in Alessandria d’Egitto, e nell’intendimento di conservare intatta l’opera di unione sancita dalla Grazia Sovrana, e non dare adito a farla periclitare estendendo la sua protezione a nuove comunità che potrebbersi formare da membri separatisti da quella primitiva, od in altra via; ha deciso di ritirare al protezione provvisoria che aveva accordata con Decreto del 26 Giugno 1872 ad una comunità che si era constituita sotto la denominazione di Comunità Israelitica Egiziana.

L’I e R Agente diplomatico e Console Generale Signor Cavaliere Cischini ne ha datto partecipazione al Comitato sottoscritto col pregiato suo officio in data 12 Marzo corrente, che il Comitato ha l’honore di quì trasmetterle in copia, onde Ella degni prenderne cognizione ai fini eventuali di diritto.

Aggradesca, Illumo Signore, i nostri saluti distintissimi

Per il Comitato rappresentante

La Comunità Israelitica d’Alessandria

Il Presidente

G Del Valle.


FO 141/85. דל וואלה אל הקונסול הכללי הבריטי במצרים, E. Stanton. אלכסנדריה, 20 למרס 1873.

ב

Al Comitato rappresentante la

Comunità Israelitica

alle mani del di lui Presidente Signor G Del Valle

Alessandria.

Ho l’onore di rimettere quì acchiuso a codesto Spettabile Comitato Copia autentica di un Decreto che ho diretto al Comitato dirigente la “Comunità Israelitica Egiziana” in questa città.

Con questo decreto viene ritirata la protezione provvisoria Austro־Ungarica che era stata accordata a quella comunità col Decreto anteriore 26 Giugno 1872 No. 1787.

L’I e R Agente Diplomatico e Console Generale

Cischini.


שם. Cischini אל דל וואלה, מס' 296. קהיר, 12 למרס 1873. נספח למכתבו של דל וואלה אל Stanton. אלכסנדריה, 20 למרס 1873.


39. היהודים האשכנזים באלכסנדריה (1900)
La ville d'Alexandrie renferme une colonie importante d'Israélites appartenant au rite allemand. Elle est relativement riche, prospère, malheureusement elle n’est pas du tout organisée. Elle ne fait pas partie de la Communauté officielle, elle en est exclue et elle s'en exclut, et elle ne s'organise pas en groupe indépendant, Elle ne contribue pas aux dépenses de la Communauté qui, de son côté, a l'air de la traiter en étrangère. C'est pourquoi le concours effectif nous a manqué dans ces circonstances d'un côté comme d’un autre. J'ai voulu profiter de l'immigration roumaine pour lâcher de grouper les Aschkenazim de former un Comité qui s'occupât des secours à accorder à nos coreligionnaires nouvellement arrivés, de leur trouver du travail, de moraliser ceux que la misère pousse à se déshonorer et à nous déshonorer en même temps. Mes tentations furent infructueuses, Je n'ai réussi qu’à me créer quelques ennemis … >
>

AIU, Archives, Egypte, II.E. 35.a. י' דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 21 לדצמבר 1900.

דאנון, מנהל ביה“ס של כי”ח באלכסנדריה, מוסר, בהמשך לדברי סומך בקהיר משנת 1899 (ר' להלן, מקור 44) על מתיחות מתמדת בין אשכנזים לספרדים באלכסנדריה, עד כדי אי־שיתוף פעולה לעזרת פליטים יהודים שהגיעו מרומניה למצרים. במכתב אחר (שם, שם, מכתב דאנון לנשיא כי"ח, מיום 31 למאי 1901), מוסר דאנון על המשך המתיחות גם בשנת 1901.


40. אופייה המגוון של קהילת אלכסנדריה (1904)
Notre oeuvre d'éducation à Alexandrie est particulièrement difficile. Sans parler de l’esprit de la population dont le snobisme ridicule consiste une entrave incessante au succès et au développement de nos Ecoles, il y a à tenir compte de la constitution même de notre population scolaire qui n'offre pas de point de ressemblance avec celles de nos écoles d'Orient.

Qu’il s’agisse de Salonique ou de Tanger, d’Adrinople ou de Damas, de Choumla ou de Mogador, la population y est partout bien homogène. L’élément étranger y faisant presque complètement défaut, l’influence du milieu a développé chez la majorité des individus des mêmes régions des instincts, des aptitudes communes à chacun d’eux. Mêmes moeurs, mêmes coutumes, même langue – par consequence même tournure d’esprit, les différences individuelles dans ces diverses localités ne peuvent être profondes et tiennent à seule prodigieuse fécondité de la nature dont la loi est de tout diversifier, de ne jamais donner le jour à deux êtres identiques.

I1 n’en est pas de même à Alexandrie, où la marée montante de l’immigration devient chaque jour plus sensible. Milieu cosmopolite par excellence, notre ville abrite une population des plus bariolées, où se croisent des individus d’origines les plus diverses, que des qualités natives distinguent profondément et que rien de commun ne semble rapprocher, si œe n’est pas – disons le en passant – cet amour de pélicule dont tous poursuivent la conquête avec un égal acharnement.

L’homogénéité, toute naturelle dans les établissements scolaires des régions que nous avons cilées, serait un phénomène inexplicable dans nos Ecoles d’Alexandrie. Aussi bien nos institutions offrent־elles le spectacle d’un petit monde de la plus étrange diversification. A l’élément arabe indigène et syrien vient se mêler l’élément européen, formé en grande partie d’Espagnols, d’Italiens et de Roumains. Chacun de ses groupes a un caractère à lui, un cachet particulier qui permet de le distinguer facilement de l’ensemble… Est־il besoin de faire ressortir ce qu’un milieu de composite offre de difficultés à l’éducation? Il ne s’agit point ici d’adopter un système et de l’appliquer indistinctement dans toute sa rigueur. Un tel procédé aboutirait infailliblement à un échec lamentable. En face de substance d’inégale dureté, le sculpteur ne saurait faire usage des mêmes instruments pour en dégager la belle oeuvre qu’il a revée. Pas plus que lui nous ne saurions appliquer un même régime pédagogique à des natures si contraires. Tels procédés réussiraient pour les uns qui seraient sans aucun effet sur les autres.

De là la nécessité d’agir ici, plus que partout ailleurs, avec beaucoup de tact, de clairvoyance et de discernement. C’est à quoi nous nous appliquons de notre mieux. Les difficultés ne nous ont jamais rebutés. Nous avons d’autant plus au coeur de mener à bien notre oeuvre à Alexandrie qu’on essaye de la dénigrer par tous les moyens, machinations purement jésuitiques qui n’ont d’autre but que de soustraire

à notre champ d’action les enfants israélites en qui nous nous efforçons de maintenir et de développer l’esprit de Ja liberté, le sentiment de Ja vérité et de la justice, qualités tout instinctives à notre race, à cette race si traquée et si souvent éprouvée, mais d’autant plus vivace et triomphante.


.AIU, Archives, Egypte, LE. 18לאון בנבנישתי (Benveniste) אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 20 למאי 1904.


41. הגיווּן בהרכב הקהילה באלכסנדריה (1910)
Communauté. – M. le Rabbin Raphaele de la Pergolla, de Goritz. est arrivé cette semaine à Alexandrie. Il a fait bonne impression en ville. Il est possible que le choix du Conseil se porte sur lui. Il aurait alors 9000 frs. de traîtement annuel, un logement et peutêtre un équipage. M. de la Pergolla est jeune encore, 32 à 34 ans, mais il est sympathique & paraît animé de bonne volonté. Voyons ce qu'il donnera à l'usage. La Communauté d'Alexandrie est trop complexe, plus complexe que certaines communautés d'Algérie. Ceux qui la composent diffèrent par la langue, les moeurs, la culture, par l'intensité de la ferveur religieuse. Si M. de la Pergolla fait la conquête des

riches, s’imposera־t־il à la classe pauvre…?


AIU, Archives, Egypte, I.B. 12. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 4 למרס 1910.

דה לה פרגולה ניהל גם הוא חליפת מכתבים עם כי“ח בעניינים שונים, עיין שם, תיק I.B. 13. חשובה התרשמותו של דאנון, מנהלו של בי”ס כי"ח באלכסנדריה מאז שנת 1900, מההטרוגניוּת של הקהילה הזאת ומהפער בין עניים לבין עשירים בקרבה.


42. בעייותיה החומריות של קהילת אלכסנדריה (1913)
Votre lettre du 25 Avril[^808] m'a chagriné mais pas surpris. Vous avez une fausse idée de notre communauté et moi qui ai tant lutté pour seconder vos vues, je dois m'incliner aujourd'hui devant les tristes réalités.

C’est le coeur déchiré que je dois faire le bilan de la situation générale de notre communauté. Toutes nos grandes familles ont été atteintes plus où moins par In crise – d’aucunes mortellement –, la classe moyenne décimée, abimée et Ia classe pauvre s’est accrue de tous ceux qui y sont descendus et du tout le flot d’immigrants que la guerre italo־turque d’abord, la guerre actuelle ensuite ont forcé de quitter leur pays pour essayer de venir vivre ici.

Nous avons fait des efforts impossibles pour soulager toutes ces misères et année après année nous mangions nos réserves et notre patrimoine. Mais l’année dernière a été vraiment désastreuse: elle a cloturé par un déficit de cent mille francs et à moins de décider de vendre nos “rimonim” dans quelques années (comme l’a dit un contribuable) nous devons faire machine en arrière et ramener nos dépenses à nos seules ressources sans attendre au point de vue communal rien de la charité de nos contribuables.

Nous sommes forcés cette année de déduire hôpital, écoles, bienfaisance etc. et je vous le demande, si nous privons nos pauvres de secours comment pouvons־nous venir en aide aux demi־pauvres qui sont les clients de votre école?

Je vous le repète, le coeur m’en saigne – mais qu’y faire? Tous ces enfants iront chez les congréganistes qui y attendent cette proie. Quelle douleur!

Vous savez, mon cher Monsieur, que je ne bluffe pas; que je suis un fervent ami de l’oeuvre de l’alliance789. Mais aujourd’hui c’est au־dessus de mes forces de soutenir l’école et si vous êtes décidés de la fermer parce qu’il vous manquera cinq mille francs, je ne puis qu’assister impuissant à ce désastre et pleurer mes dix ans d’efforts.


.AIU, Archives, Egypte, I.B.10 אד' סוּארס (Suares) אל מזכיר כי"ח ביגארט (Bigart). אלכסנדריה, 1 למאי 1913.

המכתב הוא מאדוּארד סוּאַרס, אחד מנכבדי היהודים בקהיר, פעיל בענייני ציבור ומהמטפלים במסירוּת בקידום מפעלה של כי“ח באלכסנדריה, אל בּיגארט, המזכירהכללי של כי”ח בפאריס. סלע המחלוקת הוא מימון הוצאות בתי“ס כי”ח באלכסנדריה. דילדול כלכלי פקד את קהילת אלכסנדריה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אין המדובר במשבר הבורסה דווקא, שכנראה מרמז עליו סוארס במכתבו הנ"ל, אלא נידלדלו מקורותיה הכספיים של הקהילה בשל התמיכה בפליטים.


ב. קהילת קהיר


43. נסיון האשכנזים בקהיר להקים קהילה נפרדת (1893)

It is with deep regret that the representatives of the Ashkenasi Community of Cairo feel themselves again obliged to appeal to you in regard to their application for recognition as an independent Body. Circumstances however render this imperative.

I beg leave, therefore, by direction of our President, to place in your hands a statement of how the matter now stands, and to respectfully solicit your further aid, without which it appears that we are helpless to combat the powerful private influence which has at the last moment been sufficiently strong to nullify even the effects of Lord Cromer’s kind interest on our behalf.

A short resumé of the case may perhaps not be out of place here:

In reply to our Petition to his Lordship we were informed that His Excellency Tigrane Pasha790 had stated that there would be no objection on the part of His Highness’791 Government to our request being granted on receipt of a memorial embodying the same. This having been done, we were in due course informed by an official from the

Ministry for Foreign Affairs that the necessary instructions had been given to the Governor of Cairo on the subject. On presenting ourselves at the Governorat792 to complete the necessary formalities we were told that, although such orders had been actually received, they were subsequently countermanded.

We therefore had recourse to His Lordship793, who most kindly furnished us with a note to Tigrane Pasha. Having waited upon His Excellency with this note, he informed us without affording any explanation of the cause, that the case had been Des in the hands of Riaz Pasha794 for reference to Constantinople795, and His Excellency’s manner left no doubt upon our minds that some hostile influence had

been at work in the meantime, with the result that all our efforts – supported as they had been by Her Majesty’s Agent796 – have been worse than useless.

We are quite unable to see upon what grounds it has suddenly been found necessary to refer a minor local nonpolitical question such as this to the Suzerain797, and we receive the statement with hesitation798.

May I now venture to invite attention to a few points which appear to us to deserve special consideration:

(1) In our Memorial to His Lordship we alluded to the probability that strenuous efforts would be made to defeat our object on account of the financial loss involved to the Sephardin799 Community.

(2) These efforts – so far successful – are based upon no principle of right or justice. They apparently arise from the cause above mentioned800, and are made in that intangible and obscure manner in which personal influence and intrigue make themselves felt.

(3) We recognise that the influence of Mons: Cattawi (the Head of the Sephardin Community), in Society and other circles is considerable, and that it is generally used in a beneficent and wise direction; but we venture to say that it is intolerable that a Community such as ours should be forcibly kept in spiritual and social thraldom by such means. We are alien to the native Jews in nationality, language, customs and traditions, whilst our differences of opinion on religious points are sharply defined and recognised all over the world.

(4) The mysterious way in which the orders to the Governor of Cairo were countermanded also invite comment. What had happened up to that time was the outcome of straightforward representation and action, but we are unable to obtain any explanation regarding the causes which led to the withdrawal of the authorization, nor were we informed of the fact at the time as might reasonably have been expected.

I beg further to inform you Sir, that the present state of affairs is likely to lead to serious complications, of which the following may be taken as an instance. A marriage has recently been solemnized by our Rabbi, but his certificate would not be recognised by the Austrian Consul, and registration has been refused. It is unnecessary to enlarge upon the grave results which will inevitably arise if this matter is not speedily and satisfactorily settled, and 1 therefore feel justified in respectfully asking you to call upon the Government of His Highness801 to give full effect to the promise made to His Lordship as communicated to us.

F.O. 141/301, מס' 71 מסידרת “From Miscellaneous”. בקשתו של מ' מוריס (Morris), מזכיר הקהילה האשכנזית בקהיר, אל הקונסול הכללי הבריטי במצרים. קהיר, 7 ליולי 1893.


44. בין ספרדים לאשכנזים בקהיר (1899)
Le Comité Central[^822] sait, par mes Communications autant que par celles de M. Bénédict à la suite de son inspection en Egypte, qu'il existe au Caire un groupe assez important d'israélites ashkenazim, d'origines diverses, de provenance plus ou moins récente, et où lélément roumain parait dominer. Il m'a été impossible d'en évaluer le nombre exactement. Les données statistiques fournies par l'administration de la synagogue allemande – c’est ainsi qu’on désigne au Caire le temple des israélites ashkenazim – et par celle des inhumations sont absolument insuffisantes. Pour des raisons qui m'échappent, plusieurs familles de ce rite, celles notamment qui jouissent d'une certaine aisance et qui viennent d'Allemagne, évitent avec le plus grand soin de passer pour israélites[^823]. Toutefois, malgré ces defections qui forment l'infime minorité et dont les violences antisémites ont eu pour effet de restreindre le nombre, on peut estimer à 200 familles au moins les israélites dits ashkenazim résidants au Caire. Il serait difficile de dresser une statistique tant soit peu exacte des métiers et des professions exercées par eux. J'en connais plusieurs qui sont tailleurs, graveurs, bijoutiers, orfèvres; mais la majorité sont employés à la journée à rouler des cigarettes, dont la fabrication est une industrie des plus prospères en Egypte. Il y en a aussi qui sont cabaretiers, mais en très petit nombre, je crois. Les brasseries sont plutôt tenues par les femmes, dont le nombre est assomément exagéré au Caire comme à Alexandrie, et ce n’est pas la moindre des infamies reprochées aux israélites roumains surtout. Enfin, en dehors de 2 ou3 grandes maisons de confections, beacoup de magasins de nouveauté sont tenus par des israélites ashkenazim et paraissent prospères. Ce qui caractérise nos coreligionnaires de ce rite, c’est leur grande ténacité et leur acharnement d'arriver que rien ne lasse, que rien ne rebute, et, peut-être aussi leur peu de scrupules dans les moyens employés. Cet esprit contraste, d'une façon très frappante, avec l'inertie et l'indolence des israélites indigènes, qui, à l'instar de leurs

compatriotes musulmans, semblent se complaire dans un fâcheux fatalisme. Si, par ci par là, on peut signaler de nombreuses exceptions, – et des exceptions remarquables – elles sont fournies par l’élément étranger – italiens et syriens pour la plupart – qui est venu se juxtaposer au noyau indigène primitif et s’y fondre jusqu’à un certain point. Pour revenir à nos ashkenazim, ils n’ont jamais pu vivre en bonne harmonie avec la communauté mère, dont ils différaient par les moeurs et par le rite. Ils sont d’ailleurs très divisés entre eux, chaque groupe tenant à ses us et coutumes, à son idiome suivant son pays d’origine. Cependant une entente ne tarda pas à s’établir entre eux, entente à la suite de laquelle ils se séparèrent de la grande Communauté égyptienne et tentèrent de s’organiser en communauté indépendante. La tentation date depuis quelques années déjà, mais il ne semble pas qu’elle ait réussi. La jeune Communauté manquait de ressources et, ne pouvant compter sur les contributions volontaires de ses membres, pauvres pour la plupart, elle crut s’en créer une par l’institution de la gabelle. Cette mesure, qui parut attentoire aux droits de la Communauté égyptienne et qui créa des conflits regrettables, n’eut pas grand succès d’ailleurs. Les revenus de la gabelle furent dérisoires, la consommation de la viande cacher n’ayant pas atteint les proportions qu’ont s’était flatté qu’elle atteindrait. Quoi qu’il en soit et pour arriver déjà au sujet que je voulais traiter dans cette lettre, j’ai hâte de dire que les affaires de la communauté vont très mal et que, faute de moyens, tous les services sont suspendus. Le Talmud Tora lui même, au sujet duquel des propositions, sans consistance, il est vrai, avaient été faites à M. Benedict dans le cours de son inspection, n’existe plus. Il ne rendait pas de grands services assurement, au moins servait-il d’asile à une quarantaine d’élèves pauvres, qui courent aujourd’hui les rues…

ALU, Archives, Egypte, IX.E.182.c. ש' סומך אל נשיא כי"ח. 7 לספטמבר 1899.


45. סיכסוכים בקהילת קהיר (1908)
Les juifs du Caire commencent à se réveiller de leur torpeur. Ils sont las de la tyrannie avilissante de M. Cattaui. Les progrès prodigieux réalisés dans ces derniers temps par leurs compatriotes coptes et musulmans dans le domaine de l'instruction et de l'apprentissage manuel et agricole alors qu'ils n'ont fait aucun pas en avant, les rendent honteux à leurs propres yeux. Ils ont pris leur courage à deux mains et ont osé faire à l'autocrate Cattaui Bey, des représentations respectueuses sur l'état déplorable des écoles de la communauté sur lesquelles il a la haute main. Mais leurs démarches sont demeurées stériles. Alors ils se sont décidés à agir par eux־mêmes el ont fondé, dans cette intention, une société dénommée “le réveil israélite”. Ils veulent réagir contre la mauvaise volonté des grands, des dirigeants, dont l'indifférence égoïste laisse croupir dans l'ignorance et la misère des milliers d’âmes qui grouillent dans l'immonde ghetto du Caire …

Archives, Egypte, XIL.E.182.i. ש' סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 15 ליולי 1908.

סומך איננו מדבר כאן דווקא כמנהל מוסד מתחרה לבתיה“ס הקהילתיים בקהיר וכאדם המתמרמר על קטאווי בכּ בשל התנגדותו העקבית לכי”ח ולמוסדותיה. המצב בתלמודי התורה של קהילת קהיר היה באמת ירוּד אז.


46. הקהילה האשכנזית בקהיר (1909)
Communauté allemande du Caire. On sait de quels éléments hétérogènes elle se compose. Différents par leur origine de provenance, ils se rapprochent cependant par leur idiome commun, le yeudich. Le langage, plus que le rite, les a amalgamé en un bloc résistant à tout danger de fusion dans la masse indigène, qui a pour elle la supériorité du nombre. On a tenté, il est vrai, un rapprochement entre les deux rites en les plaçant sous l'autorité religieuse d’un rabbin unique. Mais, comme la sincérité faisait défaut aux alliés, l'essai ne réussit pas. Depuis quelques jours, la scission est devenue définitive. Les askenazim ont élu, en effet, un grand rabbin d’origine de Hambourg, M. Salomon Ulmann, qu’ils ont chargé de la mission de réorganiser leur Communauté. 11 aura de plus la direction de l'école, essentiellement allemande,

dont ils annoncent l’ouverture pour le mois d’octobre de l’année prochaine.

שם. סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 3 לדצמבר 1909.


ג. הקהילות הקטנות


47. מנצוּרה – והפער הכלכלי־החברתי בקרב יהודיה (1903)
Mansoura. Je n'ai pas été à Mansoura, M. Danon vient d'y passer une journée. La communauté israélite qui se compose de 80 familles environ est toujours divisée. Les classes moyennes et pauvres sont désireuses de posséder une école israélite, mais les riches ne sont guère disposés à leur Venir en aide. Pour le moment il n'y a rien à faire à Mansoura, maïs si vous fondez une école à Tantah, peut־être que cela exercera une influence heureuse sur la communauté de Mansoura...

.AIU, Archives, France, V.F.10(36) המפקח בנדיקט (S. Benedict) אל המזכיר הכללי ביגארט. טנטא, אפריל 1903.

המפקח המיוחד מטעם כי“ח, שנשלח בשנת 1903 למצרים, לבדוק את אפשרות הקמתם של בתי”ס חדשים, לא ביקר במנצורה, אך קיבל פרטים עליה מדאנון. מעניין הקיטוּב החברתי. העשירים אין דעתם ניתנת על שיפור חינוך ילדי העניים, ע“י ייסוּד בי”ס כי"ח במנצורה.


48. יהודי פורט סעיד, סבלם ודילדוּלם (1908)
A différentes reprises, la petite communauté israélite de Port Saïd m'a prié d'intercéder auprès du Comité Central pour qu'il la dotât d'une modeste école primaire. Ses ressources sont minimes, ses membres étant presque tous pauvres. La sécurité des juifs à Port Saïd, la terre classique, comme on sait, des accusations de meurtre rituel: Grecs et arabes indigènes exploitent, à tour de rôle, contre eux, cette calomnie redoutable, qui a le don de parler à l'imagination facilement excitable

de la foule grossière et ignorante. Il ne se passe pas d’année sans que nous ayons à enregistrer des troubles antisémitiques plus ou moins graves. Les victimes de ces explosions du fanatisme populaire ne se comptent plus. Le meurtre du malheureux Carmona perpetré en plein jour, la détention arbitraire et prolongée de Cahana, dont l’Alliance a eu à s’occuper, sont encore présents à toutes les mémoires. On n’aura pas non plus oublié l’échauffourée de 1904 à la suite de laquelle la synagogue fut saccagé et profanée et qui amena l’intervention de l’Alliance auprès des autorités responsables. Ces violences répétées et demeurées souvent impunies, ont terrorisé les juifs, qui, ne se sentant pas en sécurité dans une ville où la basse classe fait la loi, émigrent à l’intérieur chaque fois que leurs moyens le leur permettent. Cela explique le nombre si restreint des juifs à Port Saïd et leur situation économique embarrassée. D’après une statistique documentée, faite il y a quelques jours, par M. Zouana, la communauté de Port Saïd comprend actuellement 70 familles de 400 âmes environ, répartis, quant à leur origine, comme suit:


Familles indigènes 5

id. yéménites 16

id. espagnoles de Turquie 25

id. russo־roumaines 21

id. Italiennes 2

id. algériennes 1

Total 70

Elle avait possédé jadis un Talmud Tora sous la direction d’un rabbin, qui remplissait au même temps les fonctions de hazan et de chochet. Cet établissement est aujourd’hui fermé, son titulaire n’y trouvant plus son compte et la communauté est complètement désorganisée…

.AIU, Archives, Egypte, XI.E.I182.iסומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 14 לאוגוסט 1908.

בדו"ח זה יש גם נתונים סטאטיסטיים חשובים על חלוקת הקהילה בפורט סעיד לפי ארצות המוצא ופרטים על הלחץ של האוכלוסיה על הקהילה ורדיפתה. האמידים עזבו את המקום ועברו לקהיר ולאלכסנדריה.


49. חברות צדקה בטנטא (1911)
Société de Dames. – Les dames israélites de Tantah ont eu l’heureuse idée de fonder une société qui s’est constituée en quelques jours avec un élan et une ardeur remarquables. Cette société a pour but 1° de venir en aide aux femmes indigentes en couches, 2° de fournir aux élèves nécessiteux de nos écoles un vêtement et le matériel scolaire, 3° de créer un atelier à l'école des’ filles, pour former des lingéres et des couturières. Avec un empressement généreux digne de tout éloge, toutes les dames ont tenu à adhérer à cette société qui compte déjà aujourd’hui plus de 60, abonnées payant ensemble une cotisation, annuelle de près de fr. 2000. Déjà l'atelier a été ouvert, mais en attendant que les ressources soient suffisantes à permettre d'engager

une maîtresse de coupe et de couture, ce qui ne pourrase faire qu’au mois d’octobre prochain, les dames sociétaires, non contentes de donner seulement leur argent, viennent une ou deux fois par semaine à l’atelier sacrifier leur temps et leur travail, et confectionner elles־mêmes les commandes qui affluent de toutes parts et qui sont payées très Jargement. La création de cette société peut être considérée comme

un résultat direct des idées de solidarité et de charité propagées par notre école.

Habillement des élèves pauvres. La présidente de cette société est Mme Gohara Cohen dont j’ai eu occasion de signaler au Comité Central la piété et la générosité. A l’occasion de la Bar Mizvah de sons fils, elle a habillé à ses frais tous les garçons pauvres de l’école au nombre de 40, et distribué beaucoup d’argent aux indigents. De son côte, la Société des dames a fourni du linge et unerobe à toutes les élèves nécessiteuses.

AIU, Archives, Egypt, XII.E.192. G. Alphandary אל נשיא כי"ח. טנטא, 8 למרס 1911.

בדו“ח שלו אל כי”ח בפאריס, מתאר אלפנדארי, מנהל בי“ס כי”ח בטנטא, בשנת 1911, את מפעלי העזרה והצדקה בעיר הזאת. בקהיר ואלכסנדריה ידוע על מפעלים דומים ומעניין כי גם במקום יישוב קטן יותר, נרתמו בני הקהילה, ובייחוד נשיהם, למעשי צדקה ותמיכה בתלמידים ותלמידות.

[ד] החינוך    🔗


א. החינוך היהודי והמאבק במיסיונרים


50. פטיציה לכי"ח על קשיי החינוך היהודי באלכסנדריה (1896)
Les Israëlites de cette ville[^824], corfiotes, Espagnols, russes, polonaise et roumains, (rite aschkenase), souffrent d’un grand mal, qui consiste en ce qu'ils sont obligés de laisser grandir leurs enfants des deux sexes, sans écoles particulières et sans l'enseignement qui leur est nécessaire.

Il existe bien de bonnes écoles à Alexandrie qui ont été fondées et sont entretenues par des riches familles israëlites, seulement, celles־ci ne sont que pour les enfants des israëlites du pays802, peut־être que quelques autres enfants y sont admis, mais rarement.

Quelles sont maintenant les conséquences de ceci?

La Jeunesse des nations indiquées plus haut, se développe à peu près sans principes, c’est־à peine si les premières notions lui sont données dans de soi־disant écoles enfantines, il n’existe aucune école pour les jeunes gens et les jeunes filles israëlites.

Ceux־ci, arrivés à certain Age sont donc, par conséquent, par leur peu d’études, de connaissances et d’occupations, exposés à toutes les tentations et y succombent tôt ou tard; nous en avons malheureusement un grand nombre d’exemples.

Le besoin le plus pressant, afin de remédier à ce mal־là, serait de fonder une bonne école élémentaire, où la jeunesse des deux sexes serait activement poussée à l’étude et où les jeunes filles apprendraient divers travaux manuels, afin de ne pas tomber plus tard dans une vie légère et oisive. Comme les Israélites cités plus haut ne sont malheureusement pas placés de manière à pouvoir remédier à cela et ne possèdent pas la somme nécessaire, nous nous permettons d’adresser cette demande pressante à la très honorée Direction générale de l’Alliance universelle Israëlite, afin qu’elle veuille bien leur venir en aide et qu’une école pareille puisse être fondée.

Aussitôt que l’honorée Direction aura accueilli favorablement cette requête, nous avons la ferme persuasion que d’autre part aussi, des moyens suffisants abonderont pour arriver au but indiqué.

Dans l’agréable espérance d’une réponse favorable, les soussignés saluent avec la plus haute estime et la plus profonde reconnaissance, le comité central de l’Alliance universelle Israëlite.

AIU, Archives, Egypte, I.C.5. פטיציה לכי“ח. אלכסנדריה, ללא תאריך (נתקבלה בפאריס ביום 3 ליולי 1896). חתימות בעברית, ערבית, ואותיות לאטיניות. זוהי אחת מהפטיציות השונות, מיחידים ומקבוצות, שנתקבלו במשרדי כי”ח בפאריס.


51.  מוסדותיה החינוכיים והרפואיים של קהילת אלכסנדריה (1897)
Le Comité Central m'a chargé d'étudier la situation de la communauté d'Alexandrie et la possibilité de créer dans cette ville une école sur le modèle de celle du Caire. J'ai passé une huitaine de jours à Alexandrie et ai eu, par conséquent, tout Je loisir de visiter les diverses institutions de la communauté.

La ville d’Alexandrie compte 12.500 israélites environ, presque le double de la population juive au Caire. C’est une ville commerciale, tout à fait européenne, les pauvres sont bien nombreux relativement. Il faut dire de suite à la gloire de la communauté d’Alexandrie, qu’elle s’impose de grands sacrifices pour les pauvres. La communauté juive possède des oeuvres de bienfaisance dont elle est fière, à juste titre. Parlons d’abord des écoles, elles sont au nombre de trois, toutes les trois gratuites.

Ecole de Menasce. L’école de Menasce se trouve dans un local magnifique, très vaste, entouré de tous les côtés par des cours et des jardins. Le directeur est logé à l’école. L’école compte 150 élèves, elle pourrait facilement contenir le double. Le personnel tout enter est catholique, aussi ne vous étonnerai־je pas ee so disant que le côté religieux de l’enseignement est tout à fait négligé. Le gd. Rabbin Hazan803 ne vient jamais dans cette école. Il ma dit en souriant que si l’administration avait pu trouver un rabbin non juif elle l’aurait engagé avec plaisir.

Le directeur, un Alsatien, nommé Carle est un brave homme, mais n’a pas l’air de se douter qu’il enseigne à de petits orientaux et non à de petits français. Il s’attache aux moindres détails; les élèves se perdent dans les nomenclatures sèches de dates et de noms propres. J’ai constaté ce grave défaut dans toutes les écoles que j’ai visité et qui ne sont pas dirigées par un professeur de l’Alliance. La science ne manque pas toujours aux maîtres, mais toujours leur méthode est défectueuse et peu appropriée à l’intelligence des élèves. Je dois cependant à la verité de dire que cette école rend de grands services et que plusieurs élèves qui en sont sortis ont trouvé des emplois assez

lucratifs dans des administrations ou chez des particuliers. Le baron de Menasce lui־même a 2 employés qui n’ont jamais fréquenté une autre école que la sienne et dont il est très satisfait. L’école a un budget de fr. 20.000 pour 150 élèves. Ses ressources consistent dans les revenus d’un capital de fr. 390.000 et les revenus d’un temple qui est également une fondation de la famille Menascé.

Talmud Tora Aghion. Cette école se trouve au bord de la mer et au centre de la ville. Elle est fréquentée par 130 élèves divisés en 5 classes. Les élèves sont très faibles dans toutes les branches de l’enseignement. Ils ne savent pas traduire l’hébreu, ne savent que le lire en chantant. L’histoire sainte n’y est pas enseignée, et c’est un talmud tora! Par contre, le directeur est très fier de faire apprendre à ses élèves toutes les définitions de la rhétorique… et pas un élève n’est pas capable de construire par lui־même une phrase en français.

I1 m’a été impossible de savoir le budget exact de cette institution, mais je sais qu’elle vit des revenus d’un immeuble cédé à la communauté par la famille Aghion et d’une contribution de la communauté.

Ecole des filles. Elle compte également 130 élèves. L’école est proprement tenue et les filles sont vêtues toutes un. tablier pareil avec un numéro. L’enseignement se fait tout entier en italien, langue de la domesticité à Alexandrie. Pas de français, pas d’hébreu, pas de catéchisme, rien que de l’italien, Une maîtresse de couture enseigne les travaux manuels. Le budget de l’école des filles s’élève, m’a־t־on dit, à plus de 16.000 frs. Ces ressources consistent dans les revenus d’un fonds s’élevant à fr. 100.000 et dans une contribution de la communauté.

Ecole des arts et métiers. C’est ainsi qu’on nomme les 2 ateliers qu’on vient de créer il y a 2 mois et qui se trouvent au rez de chaussée de l’école des garçons et de l’école des filles. Les 2 ateliers sont un atclier de menuiserie et un atelier de tailleur. L’atelier de menuiserie compte 12 apprentis et est dirigé par un israélite russe qui était employé comme menuisier dans une colonie804. Les apprentis ne savent pas encore tenir un outil, il ne peut donc pas être question encore de résultat. Le patron est payé fr. 150 par mois, les bénéfices reviennent à l’atelier. L’atelier de tailleur compte 10 apprentis. Le patron, un israélite de Corfou touche frs. 100 par mois et a droit à tous les bénéfices de l’atelier. Le Comité d’apprentissage composé pour la plupart de jeunes gens attend beaucoup de cette création, mais les patrons ne sont pas contents, on vient les déranger à chaque instant, chaque membre a une opinion différente sur la marche des ateliers. Je ne crois pas du tout au succès de cette oeuvre.

Hôpital. J’ai visité également l’hôpital de Menascé. C’est un hôpital vraiment coquet et très bien entretenu. Il contient 30 lits, 16 lits étaient occupés par des malades le jour de ma visite. L’hôpital possède un capital de 250.000 fr, son budget s’élève à fr. 30.000. Le deficit est comblé par une fête qu’on organise chaque année et qui rapporte

en moyenne de 10 à 15.000 fr.

Dot. Tous les ans la communauté accorde à 30 jeunes filles une dot de 500 frs.

Asile international. C’est une espèce de fourneau économique dirige par un pasteur, le Père Rudolf, un israélite converti. Chose curieuse, le Père Rudolf aime beaucoup les israélites, mange des matzoth pendant Pâques, vient au temple quelquefois. La cuisinière est juive, les mets sont préparé selon le rite juif, ainsi les israélites et les musulmans peuvent venir manger en même temps que les chrétiens. J’ai constaté avec étonnement que les israélites sont mieux traités que les adherents des autres confessions. Ils mangent dans une salle à part, ont de la vaisselle plus belle, leur table est couverte d’une nappe. Le samedi et jours de fête le Père Rudolf leur donne du vin pour le Kidouch. Ces israélites pauvres ne paient pas, la communauté accorde une petite subvention à l’école. L’asile reçoit également une subvention de la municipalité.

Communauté israélite. J’ai vu presque tous les jours le baron Jacques de Menascé, Président de la communauté et président de Comité de l’Alliance. J’ai entretenu le baron des projets de création d’une école de l’Alliance à Alexandrie… Les élèves ne nous manqueront pas. Trois cents garçons seulement fréquentent les écoles gratuites, mettons que 200 fassent leurs études en Europe, il reste encore un nombre assez élevé qui fréquentent les écoles congréganistes à grands frais. M. Hazan805 lui même envoie 3 de ses enfants dans une école suisse et paie 20 fr. par mois et par enfant. Je n’ai pas pu savoir au juste combien d’élèves vont dans les écoles congréganistes, mais on peut

les évaluer à près de 400. Ce sont ces 400 élèves qu’il faudrait gagner à notre école…


בנדיקט אל ביגארט. אלכסנדריה, אפריל 1897..AIU, Archives, France, IILF.8(3)

דו“ח המפקח המיוחד שנשלח ע”י חברת כי“ח לאלכסנדריה, בשנת 1897, ושבעקבותיו החליט הוועד המרכזי של כי”ח לפתוח בתי"ס באלכסנדריה.


52. תלמידים יהודיים בבתי־הספר המיסיונריים (1897)
L'Alliance à une grande mission à remplir en Egypte, Elle aura à soustraire le judaïsme de ce pays à l'action dissolvante des congréganistes qui détiennent, en quelque sorte, Je monopole de l'instruction et, partout, exercent une influence néfaste sur. l'esprit, le coeur de la jeunesse israélite, livrée dans leurs mains sans défense...

סומך אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 17 לספטמבר 1897..AIU, Archives, Egypte, IXE.182.a

פניית ש' סומך, מנהל ביה“ס של חברת כי”ח בקהיר, מדברת בזכות הקמתו של בי"ס דומה באלכסנדריה.


53. צעירי היהודים והחינוך המקצועי (1898)
… Etat actuel de votre oeuvre d'apprentissage.

Fondée au printemps de l’année dernière, cette oeuvre devrait, dans la pensée de ses généreux promoteurs, procurer à la jeunesse indigente de notre Communauté806 un gagne pain assuré et honorable par l’exercice d’une profession manuelle. Aussi le public l’accueillit־il avec faveur et ses débuts furent ils des plus heureux. Ni les encouragements, ni les sympathies des philanthropes ne lui manquèrent et des personnes éminentes l’honorèrent de leur patronage. Et pourtant elle ne tarda pas à péricliter; les apprentis désertent et leur nombre se réduit chaque jour. J’attribue, pour ma part, la cause de cet insuccès au système d’ateliers qui a prévalu, dès l’origine, à l’insuffisance du mensuel payé à l’apprenti et au manque du cours du soir. L’entretien d’un atelier occasionne toujours de grandes dépenses et n’offre aucune garantie sérieuse quant à l’éducation professionnelle de l’enfant. Celle־ci est la dernière préoccupation d’un patron à gages. Il touche à la fin du mois le traitement convenu et tout est dit. Il n’encourt aucune responsabilité morale ou matérielle et on ne peut user à son égard d’aucun procédé d’intimidation efficace. L’insuffisance du mensuel décourage l’apprenti et ses parents qui tablaient sur ce secours pour le soulagement momentané de leur misère. Enfin, sans une culture intellectuelle quelconque, que ne peut donner qu’un cours du soir régulier, le travail seul serait un instrument incomplet de relèvement et manquerait de prestige aux yeux de l’enfant, que tant de causes extérieures tendent à détourner.

Il y a en ce moment 28 apprentis placés par les soins du Comité. Sur ce nombre, Il apprennent le métier de tailleur, 9 celui de cordonnier et 8 celui de menuisier. À l’origine, ces trois métiers étaient enseignés dans les ateliers que le Comité avait organisé à ses frais dans le local des Ecoles gratuites de la Communauté. Un seul atelier est resté, celui où se forment les apprentis־tailleurs. J’en parlerai tout à l’heure. La cordonnerie et la menuiserie ne tardèrent pas à être supprimées et on plaça les apprentis chez des pente en ville J’ai vu les cordonniers dont l’un était absent, le jour de ma visite. Les 8 avaient l’air appliqué au travail tout à fait élémentaire qui leur était confié. Quelques־uns, les plus avancés, reçoivent un faible salaire de leur patron, M. Zacarie Cohen qui m’a paru s’intéresser à ses apprentis. Il est vrai que le Comité lui alloue une subvention mensuelle de PE. 100807 – ce qui diminue le mérite de sa générosité envers ses élèves. Le travail de ces derniers, quelque rudimentaire qu’il puisse être, est assez profitable à leur patron pour justifier, à mon avis, la suppression de l’allocation qui lui a été accordée jusqu’à présent.

Les menuisiers, au nombre de 8, sont répartis entre deux patrons, M. M. Rossi et Francesco. Ce dernier en occupe 3, je n’ai pu les voir; à l’atelier Rossi, que j’ai visité, sur 5 apprentis qui le fréquentaient ou qui sont censés le fréquenter, un seul était présent. Les 4 autres travaillaient dans des maisons ou étaient occupés à transporter des matériaux aux dires du patron. Quoi d’étonnant après celà, que, réduits souvent au rôle de domestiques, ces pauvres enfants en arrivent à prendre l’apprentissage en dégoût et à déserter le métier!

Je n’ai pas grand’chose à dire de l’atelier où l’on se forme à la profession de tailleur. C’est une haute pièce où s’étiolent808 11 apprentis. L’ouvrage Manque pour tout ce monde. Le jour de ma visite, ils étaient tous présents, ils cousaient un pantalon et les manches d’un veston en étoffe commune. Le patron, M. Isaac Mizan, payé 3£ par mois, peut être un excellent tailleur – mais il ne peut improviser de l’ouvrage à volonté. Aussi bien l’emplacement, l’aspect et le manqué total d’outillage de cet atelier ne sont־ils pas fait pour attirer le client…

AIU, Archives, Egypte, IX.E.182.b. העתק מדו“ח סומך לבארון אלפרד די־מנשה. 27 לדצמבר 1898. נשלח לכי”ח, אלכסנדריה, 30 לדצמבר 1898.


54. היהודים והחינוך המקצועי באלכסנדריה (1900)
Je n'ignore pas qu’une des oeuvres dont l'Alliance attend le plus pour le relèvement complet des Israélites de l'Orient est celle des arts &métiers. Aussi n’ai־je pas manqué de lui consacrer une bonne partie de mes soins dès mon arrivée ici. Vous savez déjà comment elle a pris naissance à Alexandrie. Sur l'initiative de M. le Grand Rabbin E. Hazzan qui a beaucoup d'idées et qui ferait beaucoup de bien s'il avait le pouvoir de les réaliser, M. Félix Suarez, du Caire, réunit quelques bonnes volontés, ouvrit une souscription et forma un capital qui permit de créer une oeuvre d'apprentissage, intitulée "Ecoles gratuites israélites d’Arts et Métiers." Le Comité de ces écoles était plein d’ardeur, mais pauvre d'expérience. Il gaspilla beaucoup d'efforts et d'argent. Son système d'ateliers devait échouer et échoua: C'est alors qu’il eut l’idée de s'adresser à l’Alliance et lui demander le secours de son expérience et le concours de son personnel. Vous lui avez accordé l'un et l’autre. Le Comité des Ecoles d'Arts et Métiers en tira un premier avantage. Ses dépenses se restreignirent immédiatement. Il y avait cependant beacoup à faire pour engager l'oeuvre dans une bonne voie & pour lui éviter des déceptions. C'est à quoi) je mesuis employé dès mon arrivée à Alexandrie[^832].

Les métiers encouragés jusqu’à présent étaient trop faciles: tailleur, cordonnier, doreur etc. Nous avons décidé de patronner préférablement des forgerons, des marbriers, des menuisiers. Le recrutement était très défectueux, nous ramassions en quelque sorte tous ceux qui se présentaient, ceux que les écoles avaient rejeté.

Dorénavant, nous irons choisir nos apprentis dans les écoles de la Communauté. Nous les surveillerons plus fréquemment & plus sérieusement. Toutes les semaines, à tour de rôle, un member du Comité et moi nous visiterons les ateliers & stimulerons le zèle des patrons & des ouvriers.

Le cours du soir n’était guère sérieux. Nous l’avons réorganisé. Les enfants suivent un cours de dessin & de langue arabe. Dès que cela sera possible, nous remplacerons la langue arabe par une langue européenne.

L’oeuvre réorganisée, il s’agit maintenant de lui assurer une longue existence…

AIU, Archives, Egypte, II.E.35.a. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 28 לדצמבר 1900.

בית־ספר מקצועי זה, נציג כי“ח באלכסנדריה סייע לארגנו מחדש. הוא נשאר קטן אך מילא תפקידו שנים רבות (גם אחרי מלחמת העולם הראשונה) ודמה בזאת לביה”ס המקצועי בקהיר, שעליו דיווח סומך בשנת 1898 (ראה מקורות, 53).


55.  המתיחות בין מיסיונרים ליהודים באלכסנדריה (1904)
Having come to my knowledge that you are a member of the Comité Central of the Alliance Israélite Universelle, I take the opportunity of addressing you on behalf of the Society’s Schools here. I am pleased to say that considering the circumstances, they are progressing favourably; their object is to fight the Roman Catholic congregational Schools, which through their nefarious influence have brought religion and normal principles in the once ideal Jewish homes to a state of utter demoralisation. You cannot imagine the venal means they are using in fighting your schools. Priests and Nuns visit Jewish families and by their cunning principles they succeed in taking the chidren, and this at an age which we, in our youth, used to attend Chedarim. In fact almost all Jewish Children from the age of 4 years are in their hands, without counting that the parents themselves were brought up under their influence.

Last year before my departure for Europe I urged your Director, Mr. Danon, to open an Asile or Kindergarten, which was opened at the begining of the present term; he succeeded in having about 20 children paying a uniform fee of P 40 (8/–)809 a month, but could not go further. I have been working very hard with several families put they object sending their little ones for the reason that your school has no Omnibus to take the children in the morning and bring them back after school hours; a thing which all the local schools have with the exception of yours. I spoke several times to your Director on the matter but as he appears to be very slow I thought better to write to you and show you the facts as they are, so that, you will impress upon the Comité the absolute necessity of the Omnibus and to give immediate instructions to your Director to start with it without delay, say by Passover term, (children using the Omnibus will have to pay for it).

I trust and hope, dear Mr. Gubbay, that you will give your great attention to this question which is of the greatest importance for the future of the school. I venture to presume that, after the first year, not only it will pay its way, but it will be a source of revenue to the school. Egypt is a very rich country and if you do the right things, in the long run, will prove to be a gold mine for your society.

I left H. Kong810 about four years ago and have settled down in Egypt…

AIU, Archives, Egypte, II.B.34. לאון א' לוי אל ראובן א' גבא. אלכסנדריה, 6 למרס 1904.


56.  עידוד החינוך החקלאי בקרב יהודי אלכסנדריה (1904)
Notre Comité a décidé de répandre le goût de l'agriculture parmi là jeunesse pauvre d'Alexandrie et, dans ce but, de former quelques agronomes et quelques chefs de culture israélites.

Cette année nous comptons envoyer un des premiers élèves de notre école811 à l’institution agricole de Guiseh, au Caire. Il en sortira avec le diplôme d’ingénieur. Le comité serait désireux de savoir si l’Alliance est disposée à admettre deux autres élèves à son école de Jaffa. Ils s’y prépareraient aux fonctions de chefs de culture. Nous avons chargé M. Danon812 de vous en proposer deux qui remplissent les conditions nécessaires. Nous aimons à espérer que vous voudrez bien les admettre.


57. בתי־הספר הקהילתיים באלכסנדריה (1904)
La Communauté israélite vient de procéder à la réorganisation de ses écoles. Elles étaient, vous le savez, au nombre de 4, dépendant plus ou moins d'elle.

°1 l’école Menasce qui possède un fonds spécial – 400.000 francs environ – et dont la rente suffit amplement à en assurer la marche. Ce fonds s’accroit des revenus nets du Temple Menasce.

°2l’Ecole Aghion ou Talmud Tora. C’est sans doute l’ancien Talmud Tora de la Communauté. Elle a bénéficié d’un legs de 50.000 frs. dû à la la famille Aghion. Elle ne jouit pas, comme la précédente, d’une autonomie financière, elle est à la charge du budget communal.

°3L’école de filles Chadaï Yehazor813 doit son existence à l’initiative privée. Ses ateliers de lingerie, de broderie & de confection, les dons qu’elle reçoit lui permettent de ne pas être complètement à la charge de la Communauté.

Tandis que dans les écoles de garçons la langue d’enseignement est le français, à l’école de filles ce privilège appartient à la langue italienne. Espérons que cela n’empêchera pas les futures ménages de s’entendre.

Ces quatre institutions comptaient, il y a quelques mois, un ensemble de 600 élèves environ.

דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 22 ליולי 1904. .AIU, Archives, Egypte, ILE.35.b


58. חינוך חילוני לילדי היהודים באלכסנדריה (1911)
Il y a quelques mois s'est fondée, à Alexandrie, une ligue internationale de l'enseignement laïque. Beaucoup de nos coreligionnaires, la plupart des franc־maçons, en font partie et paient une cotisation mensuelle de frs. 1,25. Au mois d'octobre prochain s'ouvrira, sous les auspices de cette ligue, une école mixte, destinée à la classe ouvrière et à la petite bourgeoisie et qui recueillira les enfants des deux sexes de 6 à 12 ans. Ceux־ci payeront une contribution scolaire de frs. 5, 7,50 & 10 par mois. Cette école sera subventionnée par les loges maçonniques d'Alexandrie et patronnée par la Mission laïque de Paris qui mettra à la disposition du Comité un couple de professeurs munis du brévet supérieur et du certificat d'aptitude pédagogique.

Je doute que cette institution prospère. Les souscripteurs se fatigueront de payer et les snobs la mettront à l’index…

AIU Archives, Egypte/IIT.E.35.k. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 18 לאוגוסט 1911.


59. החינוך היהודי באלכסנדריה (1916)
Me voici à mon nouveau poste depuis une dizaine.de jours.

Naturellement cela me change de mon travail de Tanta, je suis en ce moment à la tête d’une école de 365 élèves. Divisés en 9 classes ayant en moyenne 25 à 35 élèves dans les 4 classes supérieures et 40 à 60 dans les 5 dernières classes. Je sais que j’aurai beaucoup à faire, mais je tâcherai de me montrer digne de la confiance qui m’a été témoigné tant par le Comité Scolaire qui m’a demandée que par le Comité Central qui

a bien voulu me mettre à sa disposition pour la place de Directrice.

On enseigne chez nous 1’anglais, l’Italien, l’Hébreu sans oublier la Couture, ce qui fait que le Français a été jusqu’ici un peu sacrifié, mais je me suis arrangé dans l’élaboration de mon programme à faire une juste part à chacune des ces langues et j’espère que cela marchera désormais comme dans nos écoles814.

.AIU, Archives, Egypte, L.E.12a פאני בכר (Béhar) אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 10 לנובמבר 1916.

קהילת אלכסנדריה ביקשה מכי“ח מנהלת לבי”ס לבנות, שנקרא “שדי יעזור”; כי“ח העמידה לכך אחת ממורותיה בטנטא, פאני בּכר. היא הוסיפה לכתוב לחברת כי”ח כי היא נותנת דעתה על ביסוס הצרפתית בביה"ס לבנות.


60. בתי־הספר הקהילתיים בקהיר (1840–1914)
Les Ecoles Gratuites ont été fondées par la Communauté Israélite du Caire, sous le nom de “Talmud Torah”, il y a environ 74 ans[^839], avec je concours de M. le Grand Rabbin Moïse Joseph Algazi et sur l'initiative des philanthropes bien connus, Montefiore, Salomon Munk et Adolphe Crémieux, créateurs de l'Alliance Israélite Universelle...

Elles comptaient à l’origine une centaine d’élèves des deux sexes et étaient installées près de la Synagogue Rab Ishmaël, en plein quartier israëlite (Haret El־Yahoud).

Jacob Saphir, qui visita l’Egypte en 1858 et 1864, rapporte dans ses récits de voyage qu’on enseignait au Talmud Torah “l’hébreu, l’arabe, l’italien, le calcul et la géographie”.

À partir de 1860, les écoles furent dirigées par MM. Nahman־Mattatia, président, et Robino, vice־président, qui en eurent la charge pendant environ 15 ans. Mais pendant cette période la section des filles fut supprimée.

Plus tard, en 1875, grâce à une généreuse donation de M. David Aghion, cette section fut rétablie et la présidence de l’oeuvre confiée à M. Moïse Cattaui Bey, lequel en vit bientôt augmenter le nombre des élèves à 225, chiffre qui alla s’accroissant d’année en année, de manière qu’il atteignit 500 en 1906, 850 en 1909, 900 en 1911 et 1402

en 1913.

Parmi les personnes qui, à une époque où les collaborateurs étaient rares, ont mis au service de l’oeuvre et leur zèle, il y eut les Grands Rabbins Eliahou et Yomtob Israël, Salomon Green ct Moussa Haïm Mosseri.

La Direction avait été confiée de 1890 à 1894 à M. Delcroix, lequel fut nommé plus tard Chef du Service européen au Ministère de l’Intérieur au Caire. MM. Gaston Boniteau, Somekh et Hornstein lui succédèrent à tour de rôle.

En 1909, à la suite de la nomination d’un Comité scolaire, présidé toujours par S. E. Moïse de Cattaui Pacha, les écoles de filles et de garçons furent réorganisées et transférées du quartier israëlite à Abdin. Cependant, un Asile Mixte fut établi au quartier israëlite pour recevoir les enfants de 4 à 6 ans. L’asile mixte est préparatoire et les écoles d’Abdin sont primaires.

La langue française est la langue fondamentale de l’enseignement.

La directrice de la section des filles est, depuis 1907, Madame Saporta, à laquelle est également confiée la direction de la section enfatine, et le directeur de l’école des garçons est, depuis 1909, M. Calef.


Rapport du Comité Scolaire de la communauté israëlite du Caire

(1914) année 1913, עמ' 3. החוברת נמצאת בארכיוני כי"ח בפאריס (תיק Egypte, II.B.36)


61. החינוך היהודי בקהיר (1897)
Je vous ai déjà dit que le jour même de mon arrivée au Caire, 23 Mars[^840], j'ai fait une visite à l’école et que j'ai trouvé directeur et personnel à leur place. L'école était proprement tenue, les salles bien balayées, les élèves comendablement mis et cependant on était loin de s'attendre à ma visite. J'ai senti de suite qu'il! y avait dans cette institution une surveillance active et constante. L'inspection minutieuse que j'ai faite depuis à l'école a confirmé en tous points ma première impression. L'école du Caire n'existe que depuis 15 mois et déjà les classes sont homogènes, notre école est,

sans contredit, la meilleure école de la ville. J’ajoute de suite que tout le mérite en revient au directeur, M. Somekh.

Personnel. Je n’ai que du bien à dire de M. Somekh. C’est un professeur actif, travailleur, pédagogue exercé et expérimenté, directeur consciencieux et dévoué. M. Somekh ne vit que pour l’école, Je n’ai vu encore nulle part un professeur aimant autant son métier et le faisant aimer par son personnel. Il est le premier à l’école, assiste à l’arrivée des élèves et ne quitte l’école que lorsque le dernier élève est parti. Non seulement M. Somekh passe toute sa journée à l’école, mais il donne 30 heures d’enseignement personnel par semaine, Je ne vois guère parmi nos directeurs que M. Bassous815 qui donne cette somme de travail.

M. Somekh est fier de son école, c’est lui qui l’a fondée, c’est lui qui l’a amenée à cet état de prospérité où elle se trouve actuellement. Il faut donc excuser notre directeur si dans sa correspondance, il insiste un peu trop sur son travail exclusif et sur les résultats qu’il obtient. J’ai pu constater que M. Somekh ne nous a jamais écrit que la stricte vérité… L’école a encore 2 professeurs d’arabe, un israélite et un musulman. M. Somekh se plaint beacoup du dernier.

Local. Je ne vous décrirai pas le local actuel, il est tout à fait insuffisant …

Etudes. Les études sont très avancées pour le peu de temps que l’école existe, les élèves travaillent bien et ont, en général, fort bien répondu à mes questions Je vais passer brièvement en revue toutes les classes…

Hébreu. Les élèves savent tous lire hébreu, même la toute petite classe. Dans les 2 premières classes on enseigne la grammaire hébraïque, mais cet enseignement laisse beaucoup à désirer. J’ai prié M. Somekh de faire de temps en temps un cours d’hébreu aux élèves de la ire classe.

Anglais. C’est M. Rahmani qui enseigne l’anglais, mais il ne sait certainement pas assez cette langue pour pouvoir l’enseigne convenablement. Il faudrait à cette école un bon. professeur d’anglais, les parents tiennent beaucoup à ce que leurs enfants apprennent l’anglais. M. Rahmani désirerait passer quelques mois à Londres pour se

perfectionner en anglais, qu’en pensez vous?

Arabe. Les élèves sont, paraît־il, très forts en arabe, beaucoup plus forts qu’en hébreu.

Dessin. M. Skynder, beau־frère de M. Somekh, enseigne le dessin 1 h. par jour, il est payé 1 l.816 par mois. Les élèves ont fait de grands progrès dans cette branche.

Musulmans. L’école compte 7 musulmans, c’est la meilleure preuve que notre école commence à être considérée en ville.

Ecole de filles. Vous savez que notre école est une école mixte, elle contient 42 filles divisées en 2 classes. Mlle Israel, une ancienne monitrice de Salonique tient fort bien ces classes. M. Somekh et M. Rahmani y enseignent également. Mlle Israel est aussi maîtresse de couture, les filles cousent et brodent 2 h. par jour, j’ai vu de leurs travaux gentiment exécutés…

Matériel scolaire. Les cahiers sont fort bien tenus, les élèves n’ont qu’un seul cahier. M. Somekh est l’économie personifiée.

Bibliothèque. L’école n’en possède pas encore, c’est une lacune qu’il faudrait combler.

Comptabilité. Elle est tenue avec un soin scrupuleux…

Ecole orientale. M. Somekh aura un élève à présenter à l’école orientale817.

Ecole agricole. Plusieurs élèves de la première classe et quelques uns de la 2e classe818 m’ont demandé à aller à la ferme école de Djeideïda819. Chose étonnante: 2 musulmans ont broqué820 la même faveur. Ne pourrait־on pas admettre de suite 2 ou 3 élèves à Djeideïda. Dans ce cas je vous proposerais…

Cours supérieur. La création d’un cours supérieur821 s’impose …

Cours de soir. Plusieurs jeunes gens ont offert à notre directeur de le payer pour leur faire un cours du soir. M. Somekh a décliné jusqu’à présent…

Oeuvre d’apprentissage. La création d’une oeuvre d’apprentissage au Caire rencontrerait beaucoup de sympathie…

Déjeuner. La distribution d’un déjeuner chaud aux élèves pauvres de l’école produirait un excellent effet sur la population…

Institutions de la communauté: J’ai visité toutes les institutions de la communauté, elles sont dans un état déplorable. Procédons par ordre:

Talmud Tora (école Cattaoui). L’école compte à peu près 190 élèves. Elle est dirigée par M. Benoit, un catholique. Je trouve comme professeurs, un certain Hayat qui a été pendant quelques mois élève à l’école orientale il y a 7 ou 8 ans, un certain Negri, neveu de M. Cattaoui, denié d’intelligence, pour ne pas dire plus, que son oncle a placé à l’école pour ne pas l’avoir à sa charge. Il y a enfin 2 rabbins, dont822 M. Antebi et un professeur d’arabe. Lorsque je suis arrivé à l’école, le directeur était en train d’interroger les élèves sur les sous־préfectures de la France et les enfants savent à peine le français …les élèves récitent par coeur des morceaux de poësie de Victor Hugo auxquels ils ne comprennent pas un mot, savent à peine les 4 opérations, pas d’histoire, ne savent même pas la géographie de l’Egypte. Que voulez vous? Ils apprennent les sous־préfectures de la France! Ils apprennent l’histoire sainte dans le Duruy, ne comprennent pas un mot d’hébreu. Ils ne savent que le lire en le chantonnant …

Ecole de filles. Elle se trouve dans un local bien aménagé et compte130 élèves… Les 2 écoles coutent à la communauté 30.000 frs.823

Talmud Tora des Aschkenazim. Il compte 50 élèves. C’est une école allemande et on n’enseigne pas un mot d’allemand, depuis 3 mois ils apprennent un peu de français…Je ne vous parlerai pas des petits talmud tora qui existent encore au Caire, ils sont tout simplement infectes et j’avais hâte d’en sortir à peine entré…


. בנדיקט אל ביגארט. קהיר, 27 למרס 1897. AIU, Archives, France, V. F. 10 (21)

זהו הדו“ח הראשון המפורט על ביה”ס לבנים ולבנות שהקימה כי“ח בקהיר. הוא ממצה ומאלף, בתיאור של המוצלח והכושל, הראוי לעידוד והטעון שיפור. נוספו פרטים גם על בתיה”ס של הקהילה היהודית בקהיר אז. כוֹתבו הוא בנדיקט, מפקח מיוחד שנשלח מצרפת לפקח ולדווח על בתי“ס כי”ח במזרח. את הדו“ח הוא מפנה אל ביגארט, המזכיר הכללי של חברת כי”ח בפאריס.


62. “בית־הספר הציוני” בקהיר (1901)
...Aussitôt après la réception des brochures en différentes langues que vous nous avez envoyées nous avons de notre part fait imprimer 300 brochures en arabe que nous avons distribuées de main en main parmi les juifs du Caire. Cette distribution a causé une grande propagande surtout parmi les juifs indigènes. C’est pourquoi notre Société compte maintenant 150 membres tandis qu’au mois de juin dernier nous n’étions que soixante. Parmi ces membres nous avons beacoup qui ne sont pas achkenazims mais des Italiens, des Espagnols & des Arabes[^850].

Aussi avons nous songé à venir en aide à nos frères malheureux de la Roumanie.

C’est ainsi que le 8 Septembre passé824 nous avons organisé une fête champêtre. Depuis longtemps on n’avait pas assisté au Caire à une fête si splendide & réussie dans tous les points de vue; elle était surtout remarquable par les illuminations qui avaient un caractère sioniste représentant un Magen־David avec les mots “Vive Dr. Herzl”. Cette fête aussi nous a servi beaucoup à la propagande. Le profit net en était mille francs.

Vu le grand nombre des juifs roumains qui étaient venus au Caire, nous avons à la veille des fêtes de Roch Hachana distribué la somme de cinq cent cinquante francs parmi nos frères nécessiteux. Cette distribution a soulagé beaucoup la misère de ces pauvres émigrants.

Un des principaux faits de l’année passée est la fondation de l’Ecole Sioniste du Caire. Jusqu’au mois de Novembre dernier825, date de la fondation de notre Ecole, il n’existait au Caire que deux Ecoles; l’une est celle de la Communauté Israélite Sepharadite à laquelle personne ne voulait envoyer ses enfants parceque le programme est inférieur. La seconde est celle de l’Alliance Israélite, qui refusait absolument d’accepter des enfants gratuits et c’est ainsi que les enfants devaient avoir recours aux Ecoles Chrétiennes; et nous connaissons déjà bien le résultat de l’instruction et de l’éducation que reçoivent ces enfants dans ces Ecoles, surtout chez les Frères & les Jésuites.

D’ailleurs si l’Alliance acceptait des enfants gratuits, nous n’étions jamais d’accord avec le programme que suivait cette école au point de vue de l’instruction et de l’éducation juive nationale et où on n’enseignait la langue hebraïque que par forme.

Pour remédier à cette situation, la Société Sioniste Bar־Kochba a ouvert le mois de Novembre dernier une Ecole acceptant des enfants gratuitement. On y enseigne d’abord lhébreu selon le programme Sioniste. Puis viennent les langues Anglaise, Française & Arabe enseignées selon le programme des Ecoles du Gouvernement Egyptien, afin que l’élève en terminant les cours de notre Ecole puissent826 obtenir les certificats nécessaires du Gouvernement.

Pour la direction de cette Ecole nous avons engagé Mr. Max Mouschly de l’Ecole de l’Alliance même. Cet homme a toujours été pour notre cause, ce que lui valait quelques reproches de la part du Comité Central de l’Alliance et nous espérons qu’avec sa capacité l’Ecole fera du progrès.

Notre Ecole contient déjà plus de 100 Elèves dont la plupart sont gratuits.

La fondation de cette Ecole a causé beaucoup de joie parmi les classes pauvres parce qu’ils peuvent déjà envoyer leurs enfants à une Ecole juive au lieu d’avoir recours aux Ecoles Chrétiennes, une fois que l’Alliance les refusait.

Le Budget de notre Ecole demande trente livres sterling au moins par mois. Le fonds nécessaire pour cette Ecole est en grande partie fournie827 par la Colonie Juive du Caire en réponse à un appel lancé par nous & dont nous vous envoyons une copie ci־inclus828. La Société Bar־Kochba même subventionne l’école d’une grande somme, prise sur son fonds de propagande.

Mais nous croyons que nous aurons besoin d’encore de subventions pour maintenir l’Ecole et c’est pourquoi nous faisons appel à vous et à toutes les Sociétés du monde entier pour venir à notre aide et subventionner cette Ecole qui est très nécessaire pour l’Egypte.

Nous espérons que notre appel à vous et à toutes les Sociétés ne sera pas en vain…

הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.320.1070. קטע מדו"ח גאליצנשטיין וקרצ'מר, הנשיא והמזכיר של אגודת "בר כוכבא" בקהיר, אל הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 10 למרס 1901.

63. נציג כי"ח על בית־הספר הציוני בקהיר
...Ecole Sioniste. Dirigée successivement par M. Mouchly et M. Hornstein, l’école Sioniste s'est peu à peu effritée malgré le prestige du sionisme dont elle se réclamait et, le 1 juillet[^856] elle a dû fermer les portes. Les intéressés font répandre le bruit que sa fermeture est provisoire et que le 1^o^ octobre elle sera rouverte complètement réorganisée. La vérité est qu’elle est tombée pour ne plus se relever. Tout le monde en avait assez, parents et communauté. Les premiers s'étaient enfin aperçus que leurs enfants n'apprenaient rien et la communauté allemande avait fini par refuser la subvention de 100 fr. Par mois à une oeuvre qui ne rendait aucun service. Le public lui־même s'était enfin lassé de l'exploitation en règle dont il était devenu l'objet de la part du Comité Sioniste. Celui־ci réclamait sa charité sous les formes les plus variées:

bals, théâtres, loteries, quêtes. Mais ce n’étaient que des expédients et une oeuvre pareille ne peut toujours vivre d’expédients. Elle disparaît…


.AIU, Archives, Egypte, X.E.182.e סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 15 לאוגוסט 1902.

על התהוותו של ביה“ס הזה ועל קשייו כבר כתב בנדיקט בדו”ח שלו באפריל 1903 (ראה לעיל). ביה“ס נקרא “ציוני” כיוון שציונים ניהלוהו, וכנראה שהוועד הציוני המקומי תמך בביה”ס. סומך רואה שחורות, אף־על־פי־כן הוסיף ביה"ס להתקיים.


64. תסיסה בענייני חינוך בקהיר (1908)

Réveil de l'Esprit Educateur des Israélites du Caire

Il y a une dizaine de jours une pétition approuvée par une centaine de signatures environ, a été adressée à Mr. le Président de la communauté Israélite du Caire, présentant avec une parfaite courtoisie les doléances des habitants du quartier israélite concernant l’insuffisance des professeurs, et l’anarchie complète qui règne dans les écoles de la communauté: Pour toute réponse Mr. Le Président manda auprès de lui quelques uns des signataires et leur tint ce langage: Si vous êtes mécontents de la marche des écoles du quartier proposez moi un homme qui soit de mon goût, et la direction de ces établissements lui sera confiée.


Coreligionnaires et Amis,

Il est temps d’agir, le temps presse. A l’encontre de leurs émules des autres confessions qui avancent tous les jours dans la voie du progrès, nos pupilles israélites suivent une autre voie: celle de l’obscurantisme qui les mène à la ruine.

D’Aucuns objecteraient peut־être que la faute en est aux enfants eux mêmes, posséderaient qui ne posséderaient pas les aptitudes requises pour l’instruction. Grosse erreur que cela! Nous répondrions avec raison à ceux־là, pourquoi nos jeunes gens ne seraïent־ils pas à la hauteur de leurs rivaux? Ils n’en sont certes, ni moins intelligents, ni moins actifs. Seulement les enfants sont des enfants. Et ceux־ci, fréquentant des écoles sans programme, sans méthode, n’étant astreints à aucune discipline, ayant affaire à des professeurs sans contrôle, inconscients de la noble et rude tâche qui leur incombe, préfèrent, certes, les jeux au grand air ou la vente des billets de loterie à leurs devoirs scolaires. Mais qu’on essaye d’apporter un changement à cet état de choses, qu’on tente de reformer les assises de ces écoles, qu’on charge des professeurs qui aient conscience de l’énorme importance de leur mission et des lourdes responsabilités qu’elle comporte, qu’on établisse des examens périodiques et des récompenses annuelles, vous verrez alors les jeunes esprits courir à l’école qui offrirait un aspect moins rébarbatif, et où l’esprit d’émulation trouverait un terrain propice à son développement. Il serait, certes, prétentieux de notre part et même téméraire, de vouloir exiger dans notre quartier des écoles à même de rivaliser avec celles de l’Europe. Il nous suffirait amplement d’atteindre le niveau des autres établissements scolaires du Caire ou d’Alexandrie telles que: l’école de l’Alliance Israélite, ou l’admirable institution de Mr. Le Baron de Menaché,qui se trouve être à l’abri de toute détraction, et d’où l’enfant d’hier sort un homme accompli, soucieux de sa dignité personnelle, conscient de ses devoirs envers lui־même, envers ses parents, envers ses semblables, doté d’une heureuse instruction sanctionnée par un certificat qui lui permet de gagner laborieusement sa vie et de venir en aide aux siens grâce à un labeur aussi lucratif qu’honnête.

Nos enfants obtiennent des certificats eux־aussi: Mais dérision amère!!! ce sont des brevets pour des vendeurs de pépins, des billets de loteries ou mieux encore pour des querelleurs!!

Et penser que tels, seront les maris de demain, les pères des familles à venir, quelle honte; quel opprobre!!!

En voilà assez sommeiller!! Debout! amis coreligionnaires. Secouez la torpeur qui vous assaille chaque jour davantage. Ayez conscience du mal qui grandit à vue d’oeil, et qui finira par vous atteindre tous. Riches et pauvres rasez les frontières qui vous séparent, et venez la main dans la main associer vos efforts aux nôtres, dans la lutte du

progrès, dans la lutte du progrès contre l’ignorance, de la lumière contre les ténèbres!…

Soyons unis et nous aurons raison; l’union fait la force…

N. B. Pour tous adhésions et renseignements S adresser au conscil de la société au quartier Israélite.

מתוך כרוז שהודפס בצרפתית ובערבית ב1908 והופץ בין יהודי קהיר ע"י קבוצת מתנגדים למדיניות ה חינוך של הקהילה. נמצא ב־ AIU,XI.E.182.i.


65.  בית־ספר אשכנזי בקהיר (1910–1911)
La fameuse école allemande...a été ouverte au mois de février dernier[^857]; mais elle n'a pas eu le succès que ses promoteurs en attendaient. Elle compte à peine une quinzaine de pelits enfants de 7 à 9 ans. On avait escompté le concours pécuniaire des Sionistes et de l'Hilfsverein de Berlin. Or, je crois savoir que, jusqu'ici, les encouragements extérieurs ont manqué à cet établissement. D’aucuns prédisent sa fermeture prochaine.

.AIU, Archives, Egypte, XI.E.182.j סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 29 לאוגוסט 1911.

פתיחת ביה“ס לעדה האשכנזית היתה צעד במאבק הפנימי בינה לבין העדה הספרדית. מעניינות תקוותיהם של מקימי ביה”ס לקבלת סיוע מ“עזרה” ומההסתדרות הציונית.


66. מאבק בפעילות החינוכית של המיסיונים

לשכת פתח תקוה מספר ב“ה. פורט־סעיד יע”א יום… לחודש… שנת תר…

בעי“ת פורט־סעיד יע”א Port־Saïd le 25 octobre 1899

לאגדת בני ישראל הי"ו Monsieur le Président de l’Alliance

Israélite Universelle Paris

Nous avons l’honneur de vous remettre la présente pour vous informer que la Société “Agoudath Béné Israel” a fait tout son possible pour défendre les enfants d’y aller étudier chez les écoles étrangères comme Mission et autres, on a défendu aussi l’entrée même aux hôpitaux étrangers et plusieurs Israelit829 ont changé leur religion à ce propos, mais ici à Port Saïd depuis une année nous avons fondé une Société sous le titre de Pétah Tikva Agoudath Béné Israël et nous avons très fatigué pour avoir une école de Talmoude Torah et une place pour les étrangers que chaque semaine nous aurons actuellement de 10 à 15 personnes que nous leur donnons leur nourriture et leur voyage et nous avons portés un professeur pour la langue Hébreu, pour tous ces motifs nous avons besoin de 200 à 250 francs par mois et d’où est ce que nous allons avoir cette somme et tous les Israëlites de Port Saïd sont à peu près tous pauvres et comme depuis quelques mois le Mission ont ouvert ici une école pour les enfants à cette école pour en apprendre la langue Arabe et Anglaise, et nous regrettons beaucoup qu’on leur apprend la prière chrétienne avant toute chose et tout ça parceque nous n’avons pas le pouvoir pour chercher un professeur Arab et Anglais et comme nous avons entendu que M. le Président est très content de la Société Béné Israel et que vous aimez à leur aidé830, Nous venons par la présente courir à votre piété à nous aider de pouvoir avoir un professeur pour les deux langues Arabes et Anglais et comme ça nous évitons le doute que nos enfants ne changeront pas leur religion.

En attendant votre réponse favorable, Veuillez agréer…

Pr la Société Agoudath Béné Israël

הק' יוספ בושכילה Le Président

הי"ו Joseph Boushkella


. בושכילה אל נשיא כי"ח. פורט סעיד. 25 לאוקטובר 1899. AIU, Archives, Egypte, XIII.E.185(1)

החברה סירבה (הטיוטה שם, 8 לנובמבר 1899). קשה לדעת מהי הסיבה. אפשר שלא רצתה לפתוח במאבק אנטי־מיסיונרי; וודאי גם הבקשה להורות הלשון האנגלית לא נראתה לה.


67. החינוך בטנטא (1898)
Tantah. J’ai visité la Communauté de Tantah qui m'a fait un excellent accueil. Elle désire de tous ses voeux une école de l'Alliance[^860]. Plusieurs sont dans l'aisance, mais l'élément indigène prédomine. L'union est parfaite dans la communauté, qui s'administre assez bien. J'ai étudié la question pour laquelle j'avais fait le voyage, je l'ai examiné sous toutes les phases et les données que j'ai recueillies à cet effet me permettent d'avancer qu'une école de l’Alliance à Tantah aura de l'avenir. Je suis certain qu'à peine ouverte, elle comptera 150 élèves – garçons et filles – entre payants et gratuits. Nous sommes assurés, dès le commencement, d'un écolage mensuel de 500 frs. Somme garantie formellement par un groupe de parents. Je l'ai examiné. Il est très convenable et assez grand pour recevoir au moins 200 élèves et loger tout notre personnel …

סומך אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 22 לאוגוסט 1898. .AIU. Archives, Egypte, IX.E.182.b

עד כמה שידוע לי, זה הוא מסמך ראשון המעיד על תחילת התעניינותה של כי“ח בהקמת בי”ס בעיר טנטא. עברו שבע שנים (ראה גם מקורות, 68), עד שהוחלט להקימו ובשנת 1905 הוקם.


68. קשיי החינוך בטנטא (1903)
Tantah, ville importante de 75.000 habitants est située sur la ligne d'Alexandrie au Caire, à 2 heures de la 1re ville et à 1/2 h. de la seconde. La communauté israélite de Tantah se compose de 200 à 250 familles environ formant ensemble plus de 1000 âmes. Le nombre des enfants en âge de fréquenter les écoles ne doit être beaucoup supérieur à 200 dont 120 garçons et 80 filles. Les tous petits, des classes moyennes et pauvres, sont reçus[^861], les autres fréquentent les écoles congréganistes, les écoles des jésuites et l’école des soeurs.

La communauté israélite de Tantah est, comme toutes celles de l’Egypte, extrémement mêlée. Toutefois les israélites originaires du Maroc semblent former la majorité et se distinguent de leurs coreligionnaires d’autres provenances Par une piété plus étroite et moins éclairée. Tous sont très attachés à leurs Croyances et souffrent d’être obligés de confier leurs enfants aux jésuites. Aussi ontils été très heureux de mon arrivée et comme vous le verrez, sont prêts à faire les plus grands sacrifices pour avoir une école.

Je vous envoie ci־joint le procès verbal qui a été rédigé à la suite de la réunion des notables que j’avais convoqués. La communauté de Tantah, toute petite qu’elle est, avait la prétention d’avoir deux écoles, une école de riches, et une école de pauvres. Je me suis élevé avec indignation contre cette prétention et après 3 heures de discussions, la rédaction du procès־verbal que vous lirez a été adoptée.

… Je suis donc d’avis d’ouvrir une école à Tantah.


. בנדיקט אל ביגארט. טנטא, אפריל 1903.AIU, Archives, France, V.F.10(36)

בעקבות דו“ח בנדיקט (ראה המסמך הנ"ל), החליטה, כנראה, כי”ח לפתוח בי"ס בטנטא; הוא נפתח בשנת 1905. מאלפים גם דברי בנדיקט על הקהילה בכלל, ההטרוגניות שלה מבחינת השכלה, עושר ודת; גם הנתונים המספריים חשובים.


ב. כי"ח במצרים


69. ראשית דרכו של בי“ס כי”ח באלכסנדריה (1897–1898)
L'école d'Alexandrie n'est fondée que depuis 5 mois. C’est moi qui ai eu l'honneur d’en jeter les premières bases et de préparer le terrain à M. Somekh[^862] qui n'avait qu'à jeter la semence dans un sol fécond et fertile. La récolte cependant ne répond pas entièrement à mon attente. L'école ne marche pas comme j'aurais désiré qu’elle marche. La faute en est au personnel, la faute en est au local, la faute en est au directeur …

Etudes. Les élèves sont, en général, studieux et ont le désir d’apprendre. Il est difficile encore de suivre le programme de l’Alliance. La 1re classe831 est bonne, très bonne même, les autres classes sont médiocres et composées surtout d’éléments peu homogènes. Donnez encore un bon professeur de français à l’école et tout changera. Les élèves apprennent 4 langues: l’arabe, l’hébreu, le français et l’anglais. Ils sont plus faibles en hébreu…

Ecole des filles. L’école des filles compte 67 élèves, nous aurions le triple, le quadruple si nous avions de la place. Je vous ai dit que le personnel de l’école des garçons est insuffisant, ici il est nul. Il me sera difficile de vous dire laquelle des 3 institutrices est la plus médiocre… Les pauvres enfants piétinent sur place et ne peuvent faire aucun progrès. C’est déplorable. Aussi les parents retirent déja les enfants de l’école. Si cet état de choses devait continuer longtemps, il serait fait vite de l’école des filles…


. דו"ח בנדיקט לביגארט. אלכסנדריה, 13 לינואר 1898.AIU, Archives, France, III.F.8(3)

הדו“ח הראשון שנשלח לחברת כי”ח על ביה“ס שלה באלכסנדריה. ממנו משתקפים אחדים מקשייו ההתחלתיים. המפקח של כי”ח מרוּגז במיוחד על כך, שמפעל שהיה שותף להקמתו מתגלה כקרוב לכשלון.


70. בית־הספר של כי"ח באלכסנדריה ובעייותיו (1900)
Le Comité Central[^864] a bien voulu nous confier à Mme Danon et à moi, la direction de ses Ecoles d'Alexandrie. Arrivé dans la ville le 7 avril dernier[^865], je n'ai pu, à cause de nos vacances de Pâques, prendre possession de mon poste que le 24 avril.

J’étais prévenu, par vos communications, que je trouverais vos institutions d’ici dans un état précaire. Ce que j’ai vu a cependant dépassé ce que mon imagination a pu concevoir.

Local. – Le local scolaire m’a tout d’abord causé une surprise pénible. C’est une grande et vieille bâtisse qui ne répond nullement à sa destination présente et que son état actuel de vétusté et de délabrement rend impropre à toute habitation. Les salles de classe sont défectueuses, irrégulières, mal payées et planchéiées, humides en hiver et chaudes en été; quelques unes reçoivent en outre une lumière insuffisante. Les lieux d’aisance sont mal installés, de sorte qu’il est impossible d’y faire régner une propreté méticuleuse. Ils dégagent des émanations délétères qui sont un danger pour les enfants. En un mot, l’intérieur du local est en harmonie avec l’extérieur; il n’est guère susceptible d’effacer, ni même d’atténuer la mauvaise impression que celui־ci produit, et je comprends que les personnes riches ou même aisées éprouvent de la répugnance à y envoyer leurs enfants. Ce qui est plaisant, c’est que les pauvres eux־mêmes croient nous faire un honneur en les y plaçant.

Elèves. – J’ai trouvé un effectif scolaire de 134 élèves. Il présente une image assez fidèle de la classe pauvre de notre Communauté. Celle־ci est en effet composée, en majorité, de tous ceux que nous envoient les ports méditerrannéens: des russes, des autrichiens, des roumains, tous ceux qu’on désigne ici sous le nom de valaques et qu’on tient en petite estime pour leur absence de scrupules et pour leurs moeurs relâchées. Puis, des Espagnols, des Syriens, des Grecs, des Mograbins qui nous arrivent des Etats barbaresques. Chaque groupe a ses idées, ses

habitudes, ses moeurs, De sorte que nos élèves manquent d’homogénéité morale et sont difficiles à manier.

Discipline. – La discipline faisait donc défaut dans nos écoles, non seulement cette discipline extérieure, matérielle si je puis dire, mais encore cette discipline morale, qui a sa source dans les idées et les sentiments sains de l’enfant, sans laquelle l’autre ne saurait normalement exister. Les élèves étaient indociles, irrespectueux et arrogants. Quelques uns ont, à la maison, de déplorables exemples sous les yeux, et marquaient une perversité qui nuisait au bon renom de nos institutions. Les maîtres n’avaient peut être pas une vision assez nette de leur devoir, ils avilissaient leur rôle, le réduisant à attirer et à retenir le plus d’élèves et à obtenir le chiffre le plus élevé de recettes, sans penser qu’il est plus judicieux de procéder lentement, mais sûrement, de recruter les bons éléments qui constituent les bases solides du développement futur de nos institutions. Parents et élèves profitaient de ces dispositions, méprisaient écoles & professeurs et, par des exigences de toutes sortes, rendaient Impossible la tâche de ceux־ci. Nos enfants ignoraient l’exactitute et l’assiduité. Insensibles aux réprimandes, indifférents aux punitions qui ne les touchaient pas toujours, ils venaient en retard où s’abstentaient sans motif. La dernière division lait inoccupée à la première heure parce que ceux qui la composaient venaient les uns après les autres à 5 au 10 minutes

d’intervalle.

Organisation, Méthodes d’enseignement. – Le défaut d’une direction effective et constante & les changements fréquents dans le personnel ont été des causes sérieuses de l’insuccès de notre oeuvre à Alexandrie. Ces professeurs que vous avez successivement chargé de la direction provisoire de nos écoles d’ici, n’avaient peut־être pas toute la liberté désirable & leur initiative s’en est trouvée paralysée: Ils sont restés inertes et sans autorité. Pas donc de direction nette et ferme, pas de méthode uniforme. Comme s’il s’agissait d’un lycée, un même professeur, s’attribuant le monopole de l’enseignement d’une matière et passait par toutes les classes sans s’imposer dans aucune. Si le système de punition était incohérent, il n’existait par contre aucun moyen d’entretenir l’ardeur de l’élève, de mesurer ces efforts par les résultats obtenus, de stimuler son zèle et son émulation. Pas de notes appréciant le travail de l’enfant, pas de classement mensuel, pas de bons points, de tableau d’honneur & de tableau noir. Avec les parents aucun de ces rapports qui attirent leur attention sur les progrès de leurs enfants, qui les y intéressent & qui en font les collaborateurs du maître.

Voilà dans quel état nous avons trouvé nos écoles. Quelles sont les causes multiples de leur insuccès, momentané, je l’espère?

Examinons d’abord le but que vous vous êtes proposé en venant en Egypte. Il n’est, sans doute, pas le même que celui que vous poursuivez ailleurs où, en répandant l’instruction, vous relevez le niveau intellectuel & moral de nos coreligionnaires. Nos communautés d’Egypte sont prospères, riches & fortes, elles suivent le mouvement de la civilisation; elles sont composées d’éléments instruits, actifs, dignes. Elles sont seulement abandonnées à elles־mêmes, jouissant du présent, mais ne songeant pas à leur avenir comme agglomération religieuse juive. Là est le danger. L’Egypte possède de superbes écoles, parfaitement et magnifiquement outillées. Elles dispensent l’instruction élémentaire et secondaire et sont accessibles à presque toutes les bourses.

Les Israélites riches et aisés envoient leurs enfants chez les Jésuites ou chez les Frères de la Doctrine chrétienne; la classe moyenne, celle qui est composée de petits commerçants, d’employés ou de courtiers les y envoient également par snobisme, elle est fière que ses fils & filles frayent avec l’aristocratie du pays et elle s’épuise en privations pour satisfaire sa vanité. Nos juives à la mode parlent avec attendrissement des chers Pères, des bonnes Soeurs de la Mère de Dieu. Les pauvres ont les Ecoles gratuites de Ia Communauté, celles qu’a édifiées la munificence des Menasce et des Aghions. Quelques uns confient aussi leurs enfants aux Frères qui les instruisent gratuitement, mais qui froissent profondément les sentiments les plus respectables de leurs élèves juifs et torturent leur conscience en attendant qu’ils confisquent leurs corps pour sauver leurs âmes.

Il existe, il est vrai, encore une classe très restreinte de gens pieux qui ne saurait ou ne pourrait profiter de tous ces établissements scolaires & qui est heureuse de trouver une école de l’Alliance, Mais il nous est impossible d’en fonder une pour elle seule. Elle fournirait à peine une clientèle de 100 à 150 élèves.

Reportons־nous done à quelques années en arrière, à l’indignation générale soulevée par la prétention des Jésuites, maintenue d’ailleurs et acceptée depuis – d’obliger leurs élèves israélites à suivre leurs cours pendant le jour de Kippour. Je ne veux pas calomnier nos coreligionnaires, mais je ne crains pas de me tromper beaucoup en disant qu’ils furent tout autant blessés dans leur amour־propre que dans leurs sentiments religieux. Ils furent profondément froissés de voir leurs fils chassés de l’école. Ils entreprirent de fonder un collège laïque international. Ils échouèrent. A chacun son métier et les enfants sont bien élevés.

L’Alliance apparut alors en Egypte. Etait־ce hasard, simple coïncidence? Je ne sais. Mais tous les Israélites tresaillirent de joie. Pour un, c’était la délivrance, de l’affranchissement de la servitude morale que les prêtres faisaient peser sur eux. Aussi l’enthousiasme fut־il grand à l’inauguration de nos institutions d’Alexandrie. Plus de trois cent élèves se présentèrent, appartenant à toutes les classes de la Communauté. C’était pendant la période des vacances. Nos écoles recueillirent un grand nombre d’enfants dont les parents ne savaient que faire à la maison; nous aurions pu les garder si nous avions été mieux préparés à profiter des heureuses dispositions de nos coreligionnaires. C’est ici une des principales causes de notre insuccès, Cette affluence d’élèves de toutes catégories, de toutes sortes a nui à notre oeuvre qui se fût fortifiée & dévelopée avec des débuts plus modestes. Nous étions en effet insuffisamment outillés. Le local était celui que nous occupons encore & que je vous ai déjà décrit. Et il faut noter que toutes les écoles d’Alexandrie sont richement installées, les écoles indigènes elles־mêmes. Celles des Jésuites & des frères sont des véritables palais où tout est combiné pour flatter l’oeil & frapper l’imagination des parents & pour donner satisfaction à tous les besoins des enfants.

Le personnel était insuffisant, il était mal dirigé et il manquait de prestige. Certains incidents ont causé beaucoup de tort à nos écoles& certains maîtres, par leur conduite, ont aggravé encore ce tort: un notable de la Communauté battit M. Moal en pleine classe; M. Blum, non content de dénigrer partout son chef, le souffleta en plein café. Quelques professeurs n’auraient pas mené non plus une vie conforme à la dignité & au caractère de leurs fonctions, ce qui a produit un certain scandale en ville. La présence des élèves gratuits dans nos écoles, leurs habitudes communes & leur langage trivial, leur tenue négligée, les conditions hygiéniques défectueuses de l’établissement, toutes ces raisons ont concouru à éloigner de nos institutions la

meilleure partie de nos coreligionnaires.

Pour atteindre notre but en Egypte, pour enlever aux Etablissements congréganistes leur clientèle israélite, pour protéger le judaïsme égyptien et lui préparer une génération qui soit pénétrée de ses besoins et s’attache à leur donner satisfaction (les futurs chefs de nos Communautés sont actuellement élevés dans des institutions où ils s’imprègnent d’idées et de sentiments qui les rendent au moins indifférents à la cause juive) il est indispensable de s’imposer tous les sacrifices nécessaires pour le succès de notre oeuvre en Egypte.

1° Il faut avant tout acquérir un immeuble beau, spacieux, bien aménagé et offrant tout le confort désirable; 2° tenir compte de j’orgueil de nos coreligionnaires riches qui ont de la répugnance à voir leurs enfants coudoyer des camarades pauvres et procéder à une sorte de sélection aristocratique; 3° relever le niveau des études, ne jamais décourager ni reprouver les élèves sous prétexte que nous ne pouvons leur offrir qu’enseignement primaire. Leur faire croire au contraire qu’il est dans notre intention, si les circonstances l’exigent, de les préparer au baccalauréat égyptien; 4° Adapter nos programmes aux conditions nouvelles du pays, donner de l’importance à l’enseignement de l’anglais & créer réellement des cours de certificat d’études& de baccalauréat égyptien.

Remarquez que nous ne pourrons jamais rivaliser avec les Jésuites & les Frères de la Doctrine chrétienne qui ont une existence séculaire en Egypte, qui se sont depuis longtemps imposés à la population, qui jouissent de la sollicitude exclusive de la France & qui emploient une bonne partie de l’argent des snobs à les intéresser ou les amuser par des innombrables fêtes scolaires. Ce serait folie d’essayer de lutter sur ce terrain. Mais nous pouvons conquérir l’estime publique en donnant à notre enseignement un but pratique et obtenant des résultats tangibles…

AIU, Archives, Egypte, II.E35.a. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 28 ליוני 1900.

דו“ח ראשון של דאנון, שבא לאלכסנדריה עם אשתו, שנתמנתה לנהל את ביה”ס לבנות. התרשמותו העגומה מתאשרת מתיאורים אחרים. חלק מפתרונותיו לא יכול היה להיות מציאותי, כגון ייחוּד בי“ס כי”ח לאריסטוקראטיה היהודית בלבד. ברם, בדרך כלל דבריו שקולים ונבונים. עד כמה שהצליחו בתיה“ס של כי”ח באלכסנדריה למלא שליחותם, הרי לא מעט הוא בזכות דאנון ואשתו.


71. החינוך באלכסנדריה (1903)
Vous avez vu par mon rapport sur le Caire que nos écoles de cette ville sont très florissantes, que malgré l'abstention pour ne pas dire l'hostilité, de la communauté israélite, la situation financière de nos établissements scolaires va toujours en s'améliorant et que d'ici quelques années – deux ou trois tout au plus – toute notre oeuvre scolaire du Caire ne nous imposera plus aucune charge. Je ne puis malheureusement pas en dire autant d'Alexandrie. Je ne crois pas que nos écoles d'Alexandrie puissent jamais æ pitt et si les dépenses devaient diminuer aussi quelque peu, nos institutions nous couteront toujours des sommes encore assez élevées.

Nos écoles ont été fondées ici pour attirer la clientèle de la classe bourgeoise, de la classe aisée, celle qui n’a pas les moyens d’envoyer ses enfants en Europe et qui ne veut pas les envoyer dans les écoles gratuites. Il ne faut pas se faire des illusions. Les élèves riches, nous ne les aurons jamais. L’Alliance est ici synonime de la bienfaisance. On se croirait abaissé, déshonoré même en envoyant ses enfants à l’école de l’Alliance. Parlez moi des écoles des jésuites, des frères, parlez moi des écoles des soeurs. C’est bien vu, c’est du dernier chic d’avoir son enfant dans une école congréganiste. Ne nous occupons donc pas des riches.

Mais pourquoi la classe moyenne boude־t־elle notre école? Pourquoi aime־t־elle mieux aller à l’école suisse ou l’école anglaise qu’à l’école où l’enseignement est au moins aussi bien donné et où on reçoit en même temps une éducation juive?

Je me suis entretenu longuement à ce sujet avec les notables d’Alexandrie, ai organisé plusieurs réunions. Je vous en parlerai plus loin. Je vais d’abord vous décrire la situation telle qu’elle est. Je vous signalerai le mal, vous exposerai le remède proposé par les notables et vous donnerai ensuite mon opinion sur la question.

Passé des écoles. Les écoles d’Alexandrie ont été créées fin 1896, c’est même le signataire de ce rapport qui est allé dans cette ville pour jeter les bases des futures écoles. Nos établissements ont été accueillis au début avec enthousiasme et bientôt nous comptions plus de 300 élèves dans les deux écoles. Malheureusement les premiers directeurs étaient mal choisis… Les écoles déclinaient, les élèves désertaient…

Présent des écoles. Les écoles d’Alexandrie valent comme enseignement celles du Caire. Pas une voix discordante sous ce rapport. Tout le monde – même les riches – sont d’accord que l’enseignement donné dans nos écoles est supérieur à celui donné dans les autres écoles. On m’envoie pas les enfants à l’école de l’Alliance, mais on leur fait donner des leçons à la maison par nos professeurs. Les écoles, aussi bien l’école des garçons que l’école des filles, sont bonnes…

Effectif scolaire. L’école compte 5 classes… Nous n’avons donc que 134 élèves, nous devrions avoir au moins 250 à 300. La place ne manque pas…

Bibliothèque. Les élèves lisent beaucoup et les professeurs les interrogent de temps en temps sur leurs lectures. C’est là un excellent exercice qu’on ne saurait trop recommander

Ecole des filles. C’est l’école des filles surtout qui manque d’élèves. L’effectif de cette école est absolument dérisoire. Les 3 classes de l’école des filles comptent seulement 61 élèves…

Enfin l’asile récemment créé compte 11 élèves, je n’y ai trouvé présents que 7 enfants, garçons et filles … Les filles832 n’apprennent pas l’arabe, mais en échange elles apprennent la lingerie et la broderie…

Ecole Menascé. Je vous en ai parlé en 1896. L’école Menascé a encore le même directeur M. Carle, un chrétien. Le local est un véritable palais. L’école compte 125 élèves repartis en 7 classes… L’enseignement donné…On s’adresse à la mémoire des élèves plutôt qu’à leur esprit. Les enfants n’ont aucune idée générale. Ils ignorent complètement l’histoire et la géographie de leur pays, mais ils sont ferrés sur l’histoire de France et sur les sous־préfectures de la France…

Ecoles Aghion. J’ai visité également l’école Aghion, elle est faite à l’image de l’école de Menasce. A l’école des garçons l’enseignement se donne en français, à l’école des filles en italien. Comprenne qui pourra![867]

AIU, Archives, France, III.F.8(3). דו"ח בנדיקט לביגארט. אלכסנדריה, אפריל 1903.

אגב הדו"ח על בתי הספר באלכסנדריה נמצאים בו פרטים מעניינים על יהודי אלכסנדריה אז, חלוקתם החברתית והבעייות החינוכיות של בני כל המעמדות.


72. תלונת ר' אליהו חזן על בי“ס כי”ח באלכסנדריה (1904)
J'ai l'honneur de vous informer que, malgré tous mes bons sentiments envers les Ecoles de l'Alliance, comme d’ailleurs vous le savez fort longtemps, on m'a obligé, à mon plus vif regret, de placer mon fils dans une école non Israélite.

Je crois juste de vous mettre au courant, afin que vous même, puissiez juger ma situation et aussi833והייתם נקיים.

Voici le fait: Mon fils qui se trouve à votre école d’Alexandrie, depuis plus de quatre ans, a été battu sur le corps le 8 janvier par un instituteur, les traces sur le bras et le dos, qui sont demeurées longtemps, dénotent de forts coups de bâtons. Depuis l’enfant n’allait plus à l’école.

Jai eu l’espoir que Mr. Danon834, comme ami et voisin, vint me demander les motifs de cette absence et pourtant j’aurais pu lui montrer les traces des coups que je ne croirai jamais être permis par le Comité Central835. Les coups de bâton sur le corps, sont d’ailleurs, défendus même dans nos écoles populaires du Talmoud Torah.

J’ai attendu Mr. Danon, jusqu’au 29 – Voyant qu’il se montrait indifférent et comme il n’était pas possible de garder l’enfant plus longtemps à la maison j’ai fait téléphoner à Mr. Danon, le priant de passer au Rabbinat. Je voulais lui faire part de tout le chagrin que je ressentirai en renvoyant mon fils dans une autre école, moi qui ai toujours prêché pour les oeuvres de l’Alliance et qui ai blâmé par écrit et par des discours, tous les Israélites qui n’envoyaient pas leurs enfants aux écoles de l’Alliance. Je voulais aussi savoir pour quel motif, il ne tenait pas à ce que mon fils restât à l’école.

Mr. Danon, à mon plus grand étonnement, refusa de venir me voir. Je voulais envoyer mon fils à l’école de l’Alliance du Caire, mais vu qu’il est chétif et faible et vu que d’autre part, sa mère refusait de l’envoyer dans une autre ville, j’ai été donc obligé de le placer dans une autre école, jusqu’au jour où je pourrai le placer dans une école de l’Alliance.

J’envoi836 aujourd’hui même, une copie de cette lettre, à Mr. Danon, pour que s’il a des raisons si graves contre moi, jusqu’à rompre les relations amicales d’un voisin, voire jusqu’à refuser, sous ma prière, de venir au Rabbinat, il vous le dise et que je puisse au moins le savoir par vous.

Veuillez agréer etc.

P.S. La copie de cette lettre a été envoyée à Mr. Danon le vendredi 12 ct.837, au matin, aftendant qu’il m’enverrait [a copie de sa réponse pour vérifier les arguments qu’il vous y donnera; mais jusqu’aujourd’hui, il ne m’a rien envoyé.

Jugez, Monsieur le président, de la conduite de Mr. Danon, dans cette circonstance aussi.

E. B. Hazan.

AIU, Archives, Egypte, I.B.7 הרב אלי' חזן אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 12 לפברואר 1904.

זהו מסמך מיוחד, דברים שעברו בין ר' אליהו חזן ודאנון. אין בידינו פרטים נוספים על הרקע. תביעת הרב שמנהל ביה“ס יופיע לפניו, הרגיזה כנראה את המנהל. עכ”פ, המורה המלקה, בן בסאט, כתב לכי"ח (שם, I.E.16, 26 לפברואר 1904), כי הילד הכעיסו במיוחד, וכי אין סימנים בגופו.


73. בתי־הספר של כי"ח בקהיר (1898)
M. Duparc m'a informé que le Conseil de l’Anglo־Jewish Association serait bien aisé de recevoir un petit rapport sur les Ecoles que l'Alliance Israélite entretient au Caire et à Alexandrie. Je suis heureux de vous envoyer les renseignements suivants:

J’ai visité l’Ecole du Caire Vendredi 14 et Dimanche 16 Janvier838. L’Ecole fut fondée en Février 1896 et elle a quité déjà le petit local qu’elle occupait au commencement. Elle occupe maintenant un immense local dans la rue Gameh el־Banat, près de la mosquée du même nom, à proximité du Mousqui et pas loin du quartier Israélite. Le nouveau local qui comprend une superficie de 4.500 mètres carrés, a été récemment acheté par l’Alliance… Les chambres sont hautes, bien aérées et bien éclairées et il y a deux cours où les enfants peuvent jouer. L’école contient à présent 270 garçons et 110 filles…

Quoique récemment ouverte, les avantages de l’instruction qu’elle donne paraissent pleinement appréciés par ce qu’on appelle la classe moyenne des Juifs du Caire qui sont fort désireux, au prix de quelque sacrifice, de donner à leurs enfants une instruction solide. L’école reçoit peu ou point de secours des Juifs riches. Ils n’y envoient pas leurs enfants ni contribuent à son entretien. L’écolage varie selon les moyens des parents; quelques uns payent jusqu’à 25 frs par mois. Un grand nombre sont admis gratuitement; mais l’Ecole n’est pas destinée aux masses des classes pauvres pour qui existent les écoles du Talmud Tora annexées aux synagogues. Ces écoles que je n’ai pas visitées ressemblent aux écoles des Musulmans tenues dans les Mosquées. A chacune de mes visites à l’Ecole de l’Alliance, j’ai rencontré des parents, dans les corridors et les escaliers, priant le Directeur d’admettre leurs enfants.

L’interprète qui m’accompagnait à l’Ecole était très frappé des commodités fournies aux élèves et chercha savoir si des enfants musulmans y étaient admis aussi. Il fut très surpris d’apprendre que l’Ecole est ouverte aux enfants de tous les cultes et que parmi les élèves il y en avait 10 musulmans et 1 chrétien. La grande majorité des élèves Juifs sont Sepharadim; mais il y a déjà beacoup d’Ashkenazim et le nombre de ces derniers va en augmentant. J’ai appris avec beaucoup d’intérêt qu’il y a au Caire une communauté de 50 familles Caraïtes et que 15 de leurs enfants fréquentent l’Ecole. Les Caraïtes ont une synagogue à eux que je regrette de n’avoir pas eu le temps de visiter. Les élèves de l’Ecole appartiennent principalement à la classe des artisans, des petits commerçants et à la classe modeste des employés de commerce. Ils sont de différentes nationalités. J’y ai rencontré – en dehors de ce qu’on appelle des Egyptiens indigènes – des Grecs, des Turcs, des Syriens, quelques Allemands &c. J’étais frappé de la physionomie peu sémite des enfants. Quelques uns sont très beaux et tous en général sont plus beaux que les enfants Egyptiens à qui ils ressemblent cependant par les traits. L’ophtalmie – dont la classe pauvre souffre si souvent est due probablement à la négligence des parents dans les premières années – est moins prépondérante chez les Juifs que chez les autres garçons,

A chaque visite à l’Ecole, j’ai examiné une ou deux classes sur quelques matières du programme. On enseigne aux enfants quatre langues: l’Arabe, le français, l’anglais et l’hébreu. L’enseignement de l’anglais est limité aux classes supérieures. J’ai entendu les élèves lire l’Anglais et j’ai écrit au tableau des phrases en Anglais qu’ils ont traduites en français. Leur accent laissait à désirer: mais j’étais enchanté de la promptitude et de la précision avec lesquelles ils traduisaient du Français en Anglais et de l’Anglais en Français. J’ai aussi examiné en Hébreu deux autres classes des filles et des garçons. Je les ai entendus lire et traduire en français et en Anglais. Je leur

ai donné des phrases en Hébreu qu’ils ont écrites au tableau sous ma dictée et qu’ils ont traduites ainsi en Français. Ils emploient tous les caractères Raschi et non les caractères carrés et ils écrivent l’hébreu facilement et correctement. J’étais réellement frappé de leur connaissance des trois langues dans lesquelles j’ai pu les examiner.

J’ai examiné, superficiellement je dois le dire, les élèves des classes supérieures en Arithmétique. Ils paraissent moins avancés en cette matière que dans les langues. J’ai regardé leur cahiers et j’ai constaté qu’ils apprennent la comptabilité, la géométrie, le dessin et ce qu’on appelle les sciences élémentaires. Ces dernières matières telles qu’on les enseigne actuellement, présentent peu d’utilité aux élèves. Cependant j’ai appris qu’on fera dans la nouvelle construction un laboratoire pour un enseignement pratique dont on a un grand besoin. J’ai examiné quelques enfants sur la géographie et l’histoire de l’Egypte, surtout en ce que concerne notre histoire. Je les ai trouvé très au courant des faits les plus importants.

La même remarque sur les progrès des enfants dans les langues s’appliquent aux filles. J’ai vu quelques échantillons de broderie auxquelles les filles travaillaient pendant que je les ai visitées.

J’étais parti culièrement satisfait de la vivacité et de l’intelligence des élèves des deux Ecoles; et, je ne doute pas que, grâce à elles, l’Alliance Israélite ne fasse prospérer, de la manière la plus efficace, la situation des Juifs du Caire.

Les dépenses annuelles montent à £1.200. Elles sont couvertes par l’écolage qui atteint £1.,000 et par une subvention de £200 de l’Alliance… Le besoin d’un bon professeur d’Anglais se fait grandement sentir…

Il serait bon que l’Alliance organisât dans le nouveau local une sorte d’enseignement manuel. L’enseignement actuel ne prépare les élèves qu’aux places d’employés et de petits commerçants. Il présente peu d’utilité à ceux qui voudraient devenir des artisans. Un atelier suffirait à classer les élèves en séparant ceux qui montreraient du goût et de l’aptitude pour les travaux manuels…

La veille de mon départ d’Egypte, Mercredi 19 janvier, j’ai visité l’Ecole de l’Alliance d’Alexandrie. Sans avoir un aussi bon local que celle du Caire, elle est cependant située dans un bon endroit de la ville, à proximité de la Place Méhemet Ali; et on y pénètre par une avenue plantée de palmiers et d’accacias.

Beaucoup de ce que j’ai dit sur l’Ecole du Caire peut s’appliquer à l’Ecole d’Alexandrie. Les deux Ecoles d’ailleurs suivent la même ligne de conduite. Les mêmes matières y sont enseignées et avec le même succès. On est plus avancé dans les langues que dans l’arithmétique et on ne fait aucun essai de donner un vrai enseignement scientifique. Quoique l’Ecole soit ouverte depuis six mois, elle est déjà bondée. Les classes sont bien éclairées et bien aérées; mais elles sont trop pleines. Les enfants sont intelligents, avides d’apprendre et paraissent bien instruils. Plusieurs d’entre eux ont quitté leurs écoles pour fréquenter de préférence l’Ecole de l’Alliance. Elle est ouverte, comme l’Ecole du Caire, aux enfants de tous les cultes; mais ceux qui s’y trouvent sont tous Israélites. L’Ecole reçoit quelques dons des Israélites riches, ce qui permet d’admettre un certain nombre d’enfants pauvres.

La direction désire également que l’Anglo־J. Association envoie un bon professeur d’Anglais … Philip Magnus

AIU, Archives, Egypte, IX.E.182.b. תרגום צרפתי מהדו"ח שהכין מאגנוס לוועד האגודה האנגלית־היהודית. 21 לינואר 1898.


74. סדרי הלימוד של כי"ח בקהיר (1900)
ALLIANCE ISRAÉLITE UNIVERSELLE

ÉCOLES DU CAÏRE


Dans le courant de l’année 1896, l’Alliance Israélite fut amenée à fonder au Caire une école de garçons et une école de filles. L’accueil empressé fait à ces établissements et leur succès croissant montrent que leur création répondait à un besoin réel.

L’Alliance n’a d’ailleurs reculé devant aucun sacrifice pour en faire des écoles modèles. Dès 1898, elle les installait dans une grande propriété, située au centre de la ville, et que des aménagements successifs ont rendue tout à fait propre à sa destination. Les salles de classes, les cours de récréation, l’installation sanitaire répondent à toutes les conditions d’hygiène et de commodité qu’on peut exiger d’un établissement de ce genre.


BUT

A l’instar des écoles que l’Alliance possède dans presque toutes les parties du monde, celles qu’elle a fondées au Caire ont pour but d’élever la jeunesse israélite d’Egypte dans l’amour et le respect du Judaïsme, de leur donner une instruction adaptée aux exigences du pays ainsi que l’éducation morale, complément inséparable de toute

culture intellectuelle.


ENSEIGNEMENT

L’enseignement comprend:

1. Une classe enfantine pour les enfants de 5 à Jans.

2. Une classe préparatoire.

3. 4 classes pour l’enseignement primaire.

4. 3 classes pour l’enseignement secondaire.

Les matières enseignées sont les mêmes que celles exigées aux examens du certificat d’études primaires et du baccalauréat égyptien.

Des notions générales de comptabilité, de correspondance commerciale et de droit usuel sont données aux élèves pour leur faciliter, à leur sortie de l’école, l’accès des maisons de commerce, des établissements financiers et industriels.

Pour être admis à suivre les cours de l’enseignement secondaire, l’élève devra être muni du certificat d’études primaires.

L’enseignement, dans ses grandes lignes, est à peu près le même pour les jeunes filles. Leur programme comporte en outre les travaux propres à leur sexe, tels que couture, tapisserie, broderie, etc., etc.


ADMISSION

Le enfants âgés de moins de 5 ans et de plus de 16 ne sont pas reçus à l’école.

Tout élève nouvellement admis subit un examen qui détermine la classe qu’il doit suivre.

Les admissions se font généralement le ler. et le 15 de chaque mois.


RÉTRIBUTION SCOLAIRE

La rétribution scolaire est proportionnée aux moyens des parents. Toutefois il est fixé, pour chaque cours, un minimum d’écolage irréductible conformément au tableau suivant:

Classes enfantine et préparatoire

25 à 50 P.E.


Enseignement primaire Enseignement secondaire

40 à 100 P.E. 60 à 100 P.E.


Les fournitures scolaires et les livres d’études sont donnés gratuitement aux élèves. Cependant les cahiers de dessin, les cahiers imprimés de calligraphie arabe et européenne, de géographie et de cartographie ainsi que certains ouvrages tels que bibles, dictionnaires, atlas, etc. sont payés à part.

L’écolage se paie d’avance du ler au 3 du mois, terme de rigueur. L’élève admis au milieu du mois, devra payer, outre la quinzaine qui reste à courir, le mois suivant.

Tout mois commencé est dû en entier. Il n’est fait aucun remboursement en cas d’absence pour maladie ou autre motif, en cas de départ volontaire ou d’exclusion.


DISCIPLINE

Les punitions corporelles sont strictement interdites. Les seules punitions autoris par le réglement sont les réprimandes privées et publiques, la privation des récréations, la retenue du soir, le renvoi temporaire de l’école, enfin le renvoi définitif.


EXAMENS

Chaque trimestre, les élèves passent un examen général et reçoivent des notes sur l’assiduité, la conduite et l’instruction. Ces notes sont communiquées régulièrement aux parents.

Des examens de fin d’année permettent aux élèves, qui les ont subis avec succès, de passer dans la classe immédiatement supérieure.


DISPOSITIONS GÉNÉRALES

Les écoles de l’Alliance sont ouvertes aux enfants de toutes les confessions. L’amour de tous les hommes et le respect de toutes les croyances religieuses sont la base même de la morale enseignée à nos élèves.

A moins d’indications contraires, les heures de classe sont de 8 à 12 heures du matin et de 2 à 5 heures du soir.

Il y a congé le samedi et les jours de fêtes israélites.

Les grandes vacances comprennent tout le mois d’août. La rentrée a lieu le ler septembre.


PROGRAMME

1. Hébreu, français, anglais, arabe.

2. Histoire sainte.

" des israélites jusqu’à nos jours.

" D’Egypte ancienne et moderne.

" Générale.

3. Géographie d’Egypte et générale. – Cartographie.

4. Arithmétique – Algèbre – Géométrie.

5. Sciences physiques et naturelles.

6. Dessin linéaire et d’ornement.

7. Calligraphie française, arabe et hébraïque.

מתוך חוזר שהופץ ע"י חברת “כל ישראל חברים”, בקהיר, בשנת 1900.


75. החינוך בקהיר (1903)
Les écoles du Caire ont été fondées en 1896 avec les seules ressources de l'Alliance; la communauté s'en est complètement désintéressée, Depuis 7 ans nos écoles n'ont cessé de prospérer et n’imposent à l'Alliance que des charges très légères. Il est à prévoir que d'ici 2 à 3 ans au maximum, non seulement nos institutions scolaires de la capitale de l'Egypte se suffiront à elles־mêmes, mais auront des excédents de recettes.

Vous devrez ce résultat à M. Somekh, notre représentant au Caire…

Ecole de garçons. L’école de garçons est une très bonne école. Les élèves sont, en général, intelligents et travaillent avec zèle et ardeur. Ils apprennent à fond 4 langues, le français, l’arabe et l’hébreu et savent fort bien les 4 langues. Le colonel Goldsmid839, de passage au Caire, invité par moi à venir visiter nos écoles, a interrogé en ma présence les élèves en anglais et en hébreu et a été littéralement enchanté de son inspection. Dans les premières classes les élèves parlent très couramment l’anglais, on commence à parler le français dans les classes les plus élémentaires. Je vais passer en revue les unes après les autres.

Effectif scolaire. L’école compte 8 classes…

Histoire Juive. Les élèves de la 1re classe connaissent l’histoire juive jusqu’à nos jours. Le colonel Goldsmid qui a assisté à l’inspection chez cette branche était tout surpris de voir les élèves répondre avec tant de précision et d’exactitude sur l’Inquisition, sur les théologiens juifs et sur la vie et les oeuvres philosophiques de Spinoza…

Ecole des filles. L’école des filles ne vaut pas de beaucoup l’école des garçons. Les institutrices de cette institution ont été changées trop fréquemment ces derniers temps et les études s’en sont ressenties. A peine les élèves s’étaient elles habituées à une maîtresse, qu’une autre venait la remplacer. Cette instabilité du personnel à été très préjudiciable à notre école. Personnel ct élèves toutefois rivalisent de zèle et avec d’aussi bons éléments, les résultats scolaires seront satisfaisants…

Etudes. La re classe de l’école des filles ressemble comme niveau des études à la 2e classe de l’école des garçons, ce qui n’est déjà pas mal. Je n’ai eu qu’à me louer des réponses des élèves. Elles ne sont pas aussi avancées que les garçons, mais ce qu’elles savents, elles le savent bien. Elles apprennent comme les garçons 4 langues, l’hébreu avec moins de développement, mais elles s’initient, en plus, aux travaux de la couture, de la lingerie, de la broderie, etc…

Effectif scolaire. Les 5 classes de l’école des filles se composent de la manière suivante… Comme vous voyez la moitié des élèves presque était absente. Même fait se renouvelle tous les ans aussi bien pour les filles que pour les garçons. Pendant le mois où tombe la fête de Pâque, un grand nombre d’élèves s’absentent durant tout le mois pour ne pas payer l’écolage mensuel. C’est une habitude déjà prise, habitude qui existe dans les autres écoles égyptiennes. Vous savez que dans aucune institution en Egypte on ne paie les mois de vacances.

Ecoles de l’Abbassieh. L’école des garçons et l’école des filles ont été ouvertes en 9bre840 1902, elles n’ont donc que 5 mois d’existence. Les résultats obtenus jusqu’à présent sont excellents. On se heurtait au début contre de nombreuses difficultés. Les élèves venaient de diverses institutions, les uns des écoles anglaises, les autres des écoles des jésuites, d’autres encore d’établissements privés. Il fallait grouper toutes les forces inégales, il fallait faire de ces éléments disparaits de classes homogènes. M. Somekh y a fort bien réussi…

Nos écoles d’Abbassieh comptent près de 200 élèves… Comme vous voyez nos deux écoles comptent relativement beaucoup d’élèves pour le peu de temps qu’elles existent. Le contigent augmentera sensiblement à la rentrée de Pâque, c’est à dire au ler Mai.

Les écoles de l’Abbassieh se suffisent à elles mêmes, je veux dire que les recettes couvrent entièrement les dépenses…

Ecole sioniste. L’école sioniste fut ouverte au commencement de 1901 la direction de M. Mouchly, qui nous faussa compagnie à cette école, au moment où nous étions loin de nous attendre à cette désertion. Une campagne acharnée fut alors menée contre nos écoles et on réussit à nous enlever presque la totalité de nos élèves aschkenazim des deux sexes, au nombre de 80 environ. Dans 24 heures de prospérité, l’école sioniste compta jusqu’à 290 élèves – garçons et filles. Pendant un an l’idée sioniste avait hanté les têtes et les sympathies irrefléchies allaient à l’établissement de M. Mouchly,

secondé de M. Hornstein, l’orateur attiré du sionisme du Caire et ancien professeur de l’Alliance, congédié pour son incapacité et son inconduite. Mais le débâcle ne tarda pas à succéder à cette période d’éclat tout artificiel. Les yeux furent déssillés et les parents s’aperçurent qu’ils avaient été les dupes d’un charlatanisme effronté. Ce fut alors un sauve qui peut général que le départ de M. Mouchly à la suite de son mariage ne fit qu’accentuer. Plusieurs élèves entrèrent à l’ordre de l’Alliance, mais la majorité, par un amour propre déplacé, ne voulant pas avoir l’air de faire amende honorable en réintegrant leurs places dans nos écoles, allèrent chez les frères. Et c’est ainsi que les sionistes ont travaillé inconsciemment je veux le croire, pour les congréganistes. Depuis cette époque, l’école sioniste ne fait que péricliter. Les recettes diminuèrent et de guerre lasse, le Comité sioniste céda son école à M. Hornstein et à un certain rabbin Weinstein qui l’exploitent directement pour leur compte. L’école ne renferme plus qu’une quarantaine d’élèves.

Il serait à souhaiter qu’on pût faire quelque chose pour les enfants pauvres de la communauté aschkénazite du Caire. Mais celle־ci ne veut accorder aucune subvention et il ne serait pas juste que l’Alliance la déchargeât d’un sacrifice qui lui incombe…

Ecoles de la communauté. La communauté possède deux ecoles gratuites, une école des garçons et une école des filles. La première compte à peu près 180 élèves, la seconde 170. J’ai visité l’une et l’autre, accompagné de M. Cattaoui. Le résultat de l’inspection a été déplorable. Les élèves – garçons et filles ne savent absolument rien. Aucun élève n’a pu me dire en première classe qui était Moïse et ce qu’est la thora. Pour vous donner une Preuve de l’ignorance des élèves, je vous citerai ce simple cas. M. Antebi, directeur de l’école professionnelle de Jerusalem vient de retirer son neveu de l’école de la communauté pour le mettre à l’école de l’Alliance. L’élève qui était le premier de la Ire classe, ne pourra suivre qu’a la 5e classe dans notre école…

L’école des filles est dirigée par une chrétienne et toutes les maîtresses sont chrétiennes. Les élèves n’apprennent ni l’hébreu, ni l’histoire sainte, mais, par contre, elles apprennent les règles des. participes et la géographie de la France… La Communauté dépense annuellement plus de 20.000 frs. en pure perte et les écoles sont logées gratuitement…

AIU, Archives, France, V.F.10(21). דו"ח בנדיקט לביגארט. קהיר, אפריל 1903.


76. בעיות חומריות והחינוך בטנטא (1905)
IL y a de la part de l'Alliance une méprise qu'il est utile de dissiper; la situation matérielle de nos coreligionnaires de Tantah n'est aussi florissante que vous êtes tentés de le croire. En dehors d'un nombre très restreint de familles relativement riches, la majorité dela population israélite croupit dans la misère. A l'ouverture de nos Ecoles, plusieurs de nos enfants venaient en classe les souliers éculés, les habits déchirés. Saisi par tant de misère, nous nous empressâmes de faire agir la Société de bienfaisance que nous avions créée pour habiller les enfants pauvres, et dernièrement, nous avons distribué une cinquantaine de tabliers aux petites filles; des costumes, encore en confection, seront bientôt distribués aux garçons indigents. Notre oeuvre cependant n'est pas encore complète; nous aurions voulu procurer à ces enfants maigres et chétifs, qui se nourrissent à midi de pain et de sel, de châtaignes ou de fromage, une nourriture substantielle conforme aux exigences de cet âge si critique de la croissance. Je comptais justement prier cette semaine le Comité Central de créer, comme dans plusieurs villes de l'Orient, une oeuvre de nourriture pour nos enfants pauvres...

Leon Benveniste


AIU, Archives, Egypte, XIII.E.199. לאון בנבנישתי אל נשיא כי"ח. טנטא, 22 לדצמבר 1905.

לאון בנבנישתי, מנהל ביה“ס לבנים ולבנות של כי”ח בטנטא, מאשר את המימצאים של המפקח בנדיקט, שביקר בטנטא עוד לפני הקמת בי“ס כי”ח (ר' מסמך 68). המצב הכלכלי של יהודי טנטא הוחמר עם צאת עשירי היהודים לקהיר ולאלכסנדריה, וידי חברות העזרה והצדקה היו מלאות עבודה (ראה, למשל, מסמך 49).


77. בית־הספר של כי"ח בטנטא (1906)
Me voilà depuis deux mois et demi à Tantah... L'école est ma seule préoccupation. Depuis la rentrée, nous avons obtenu de nos élèves de grands progrès surtout en conduite, Le premier jour j'ai été désespérée en voyant mes futures élèves. Elles ne savaient même pas se tenir en rang. Elevées les unes à l’école des Soeurs, les autres par des parents, habituées à courir les rues, comme les Arabes, leur éducation était

tout à fait négligée. J’ai eu bien de la peine à me faire comprendre des plus jeunes filles, les premiers jours, parce qu’aucune d’elles ne comprenait le français. C’est avec des gestes que je me faisais obéir. A l’heure qu’il est toutes comprennent le français et parviennent même à faire des petites phrases. Les élèves de troisième classe comprenaient un peu, il y en avait même qui ne savaient pas du tout le français. Des élèves qui ont été pendant cinq ans à l’école des Soeurs n’arrivaient pas à former une phrase, tandis qu’à notre école nous avons réalisé en quelques jours ce que les Soeurs n’ont pu arriver à faire en plusieurs années. Pour expliquer une leçon j’étais obligée de répéter cinq ou six fois en employant des termes extrémement faciles. A présent la plupart comprend bien plus facilement qu’auparavant. Les élèves de la deuxième classe étaient celles qui à la rentrée savaient le français, pourrai־je dire en comparaison des autres qui ne savaient rien Leur instruction était presque nulle. La plus forte n’arrivait pas à résoudre un petit problème d’addition, ce que les élèves des plus petites classes de nos écoles savent faire. Dans les autres branches, elles n’étaient pas plus avancées, parcequ’à l’école des Soeurs, elles étaient obligées d’apprendre par coeur sans jamais comprendre un seul mot de leur leçon qu’on ne leur expliquait jamais. Depuis la rentrée elles ont beaucoup avancé. En deux mois et demi des grands progrès ont été obtenus, nous espérons que tout ira de mieux en mieux…

E. Alcalay

AIU, Archives, Egypte, I.C.24. דו“ח אלקלעי לנשיא כי”ח. טנטא, 18 לינואר 1906.

זהו הדו“ח הראשון ממנהל בי”ס כי"ח שהוקם בטנטא בשנת 1905. מעניין תיאור חומר התלמידים ודרכי הלימוד.


78. ירידת בתי־הספר של כי"ח בטנטא (1913–1920)

En 1913/14 nos écoles comptaient 3 professeurs français de votre cadre et environ 300 enfants dont plus de 250 payants. Les dépenses mensuelles ne s’élevaient pas à plus de f40.–

Aujourd’hui l’effectif scolaire n’est plus que de 200 enfants seulement dont 50 gratuits; et bien que nous n’ayons plus que 2 professeurs de votre cadre, que notre personnel indigène soit aussi quelque peu réduit, nos dépenses mensuelles s’élèvent à £90.– d’où un surcroit841 de dépenses de £50.– par mois ou £600.– par an…

Zaki Cohen

AIU, Archives, Egypte, III.B.47. זכּי כהן (יו"ר וועדת־החינוך של קהילת טנטא) אל נשיא כי"ח. טנטא, 9 לאוגוסט 1920.



[ה] הציונות במצרים


79. המכתב הראשון של אגודת “בר כוכבא” אל תיאודור הרצל (1897)

Société Juive

“Barkohba”

Cairo – Egypte


Fondée le ler Adar I 5657

Février 1897


Siège Central


Monsieur Theodor Herzel842

Rédacteur de la “Neue Freie Presse”

Vienne

Monsieur, cher coreligionnaire en votre Etat Juif,

Il y a plus d’une année que le “Carmel” a été non seulement le 1er à saluer votre entrée solennelle dans les rangs sionistes, mais encore à encourager votre projet aussi génial que patriotique. Vous savez Monsieur que c’était à843 Bulgarie, que vous avez obtenu votre 1er succès, aujourd’hui encore la plupart de vos partisans, sont les

sionistes de la Bulgarie.

Eh bien, Monsieur, vous serez heureux d’apprendre la fondation au Caire, à force de patience, de persévérance et d’activité, une société patriotique Sioniste “Barkohba” dont le programme et844 celui qui a été tracé par le “Carmel”.

Veuillez, Monsieur, nous vous prions, nous tenir au courant de tout ce qui se passe dans le monde Sioniste à Vienne en même temps de nous faire parvenir votre brochure “L’Etat Juif” traduction française sil est possible.

Vive “L’Etat Juif.”

Veuillez agréer, Monsieur, l’assurance de nos sentiments distingués, avec nos chaleureuses salutations de Sion.

Le Secret. Le presid.

Joseph Leibovich J. H. Armalin

Le Caire (Egypte) le 8 avril 97.


הארכיון הציוני המרכזי. H.VIII.43. יש עניין, בין השאר, גם בהדי דיעותיו של מ' ברוך על חשיבות הציונות בבולגריה.


80. קשיי הציונות במצרים (1898)

בשם ה' הבוחר בציון וירושלים!

חכז“ל ברוחב בינתם ובחכמתם העמוקה אמרו “כל התחלות קשות” זהו כלל גדול בעולם המעשה. והרי זה בא ללמד כי החפץ להתחיל איזו ד845 לחדש וליסד, הנה מלבד כי מוכרח הנהו לתקן לשכלל ולסדר את חפצו בחשבון ומשטר ישר כי יהי' סוף מעשה במחשבה תחלה. מלבד כל אלה המלים “כל התחלות קשות” מוכרחים כנס להתנוסס לפניו על כל מדרך כף רגלו ובכל משלח ידו. המלים הללו מוכרחים להיות נר לרגלו ואור לנתיבתו בכל אשר הוא פוגה ולבלי הסיח דעתו מהם אף מעט קט. ולפי דעתו אנו – חוב קדוש הוא על כאו”א מהעושים או החפצים לעשות איזו דבר לנקוט כלל זה בידו, למען לא יפול לבו עליו אם יפגוש מכשולים רבים שומים על דרכו בו בחרה נפשו, וגם אחרי עמל רב ויגיעת בשר והלואי וחפצו בידו יצליח להוציאו לאור, וע“י כלל זה לא ינוח ולא ישקוט, וכל הרוחות שבעולם גם האינם מצויות לא יסערוהו מלהוציא לאור חפצו ו846 ואם לפעמים לא יעלה בידו לבוא לתכלית הנרצה, עכ”פ זאת תהא נחמתו בעיניו, כי גם זאת היתה במחשבה תחלה, ואנו מה נענה אבתרייהו? דברי חכמים כדרבנות, וכלל זה אמת ויציב ונכון, ותורה שלמה על הכלל כלו יצאה לאמר: אם ההתחלה כבר נעשתה ויצאה לאור,

אזי המעשה בעצמה תוביל לתכליתה, והכבדות מעצמה לאט לאט תלך הלך וחסר, ומעשים בכל יום יוכיחו למדי על אמיתת הדברים האלה.

ומה אנו רואים פה אלקאהרה מצרים מקום אשר קבוצת אנשי' היא מארצות שונות וערים רחוקות, מקום אשר אך זה כארבעים שנה כי החלו אחים האשכנזים להתישב בו, מה אנו רואים ביניהם אם באים היו ליסד או להוציא איזו דבר מכח אל הפועל? פה זה הכלל “כל התחלות קשות” לא יכירנו מקומו, פה נראה הכלל הזה בהיפך מן הקצה אל הקצה. התחלות קלות היה למאד, ואל תכליתן לעולם בל תגיענה. ולמרות רצוננו מוכרחים אנחנו לתת לפניכם איזו מושג כל שהוא מהנעשה פה, למען תדעו ותוכחו כי דרכנו איננה סוגה בשושנים, פה אם ידרש איזה דבר לעשותו, יתקבצו חברים נלהבים לא מעט, מבלי חקור ומבלי דרוש, אם הדבר הזה תפארת הוא לעושיו או תפארת לו מן האדם, כ“א מיד יתרבו הנואמים נאום והמשאות יחלו, וכהרף עין והנה החברה או האגודה כבר נתיסדה, והרואה יוכל לאמר “כזה ראה וקדש” אולם אחרי עבור זמן מה, הלבבות יתקררו, החבילה תתפרד, ואם אחד יהלל – השני יחלל, והשלישי מלים לצד ההרס ימלל, ואת אשר יאמר האחד קשר משנהו לעומתו יענה ויאמר שקר, ועי”ז כל המעשה גם אם לטובה כונתה תהי' כקיקיון דיונה אשר בן לילה הי' ובן לילה אבד והי' כלא הי‘, ופעמים גם הקנאה ברוב משלחותיה הרעים תרבה לשום שמות ופרעות, וזאת תהי’ בעוכרם מבלי להתאחד ולבנות חומת אחדות ישראל. ועי“ז קהלת אחב''י האשכנזים פה ריקה הנה מכל דבר טוב ומועיל לעדות בישראל, ובכל אשר אנחנו פונים רואים אנחנו את הפרוץ מרובה על העומד, והנה גם לאגודתינו הציונית “בר כוכבא” פה נפל הגורל הזה למנה, בראשית התיסדותה, נתרבו החברים יום יום. האסיפות הכלליות אשר עשתה חברתינו פעם לחודש או לשני ירחים היו ברוב פאר והדר, אנשים ונשים זקנים עם נערים בחורים וגם בתולות נהרו המונים המונים אל מקום האסיפה לשמוע הנאומים הנעימים, והמשאות היפים אשר יצאו מפי מדברים שונים בלשונות שונות, מחיאת כפים וקריאת הידד החרישו את כל האזנים, והי' באמת לשמחת לב כל איש ישר אשר אך בשם ישראל יכונה. ברם דא עקא, כי הקולות והלפידים כאשר אך חלפו עברו, ואתם עמם גם המחזות המפוארות, ולאט לאט הוצער מספר הבאים אל האסיפות הכלליות, עדי כי בהאסיפה הכללית האחרונה בירח מרץ נוכחתי לדעת כי כל היגיעה שיגענו במשך זמן שנה תמימה תשאר מעל ותקותינו למפח נפש וכ”ז הוא מקנאת האגודות האחרות פה כי התקנאו בנו מדוע היינו אנחנו מן החלוצים הראשונים אשר התעוררנו וקול האות הראשון אשר התחיל להרעיש ולפעם במחנה ישראל, וע“כ יתנגדו לנו ותחת להחזיק ולאמץ אותנו ולתת את ידם אלינו אל המטרה הנשגבה הלזאת, או לכהפ”ח לבלי להתנגד ולבלי להרוס את אשר אנחנו בונים בזיעת אפים, עוד להותינו יועילו לשלול מאתנו אמץ רוחנו ולרפות את ידינו בדבר הלזה, ויוכל היות כי עוד ילשינו עלינו לכתוב ולחפאות עלינו דברים אשר לא כן, – אם אך כבר לא כתבו עלינו – ועי“ז גם אסיפת השקלים ושלוחם קשה לנו כקריעת ים סוף. כללו של דבר כמעט אל עקרבים אנו יושבים, ובראותינו כי כן, ויסודי אגודתינו החלו להתמוטט, נתאספנו יחד חברי האגודה אשר לבם ונפשם נתונים נתונים המה אך למטרה הזאת, ולא יראנו מפני כל, והזמננו את כל החברים אשר יחזיקו במעוזנו בכל נפשם, וקבענו זמן אסיפה לכל החברים הללו, אור ליום ה, כ”ט ניסן התרנ"ח. החברים באו כלם לזמן המיועד להם, ובחרנו ועד חדש להיותה גם ועד המרכז באגודתינו הציונית “בר כוכבא'”, אנשים מתונים בדעותיהם ובמדברותיהם, אנשים יודעים להשפיע בנועם לקחם על לבות בני האדם ולמשכם כמו בחבלי הקסם אל המטרה הנשגבה הלזאת, ונקוה כי מאמר מלך החכמים

באמרו “טוב מעט כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח” זאת תהי' נחמתינו לעודדנו ולהוסיף אמץ בנו ללכת הלאה ולצעוד קדימה בדרך הישר אשר בו בחרנו, גם לא נאמר נואש לתקותינו כי האנשים אשר

התרחקו מעט מעלינו לאט לאט ישובו אלינו, בהכירם את מעשינו כי לטובה כונתינו…

הארכיון הציוני המרכזי, 1.283.952 Z. קטע ממכתב מאת מאכס הרדאן ושמעון וויינשטיין, הנשיא והמזכיר של אגודת “בר כוכבא”, קהיר, אל הוועה"פ של הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, בלי תאריך (1898).


81. ראשית ההתארגנות הציונית בפורט סעיד (1899)

אדונים יקרים! לשלום אין קץ!

אחרי השלום באנו להודיע למעלתכם כי זמן קצר אשר שמענו מהאסיפה אשר עשיתם בעיר בזל וגם הוגד לנו מרגשתכם והרעיון הקדוש אשר שמתם מגמתכם להוציאו לפועל ויתעורר גם בלבנו רגש חזק להאגד אתכם יחד ולהיות כי לא ידענו למי לכתוב לכן אחרנו עד כה ומזה זמן לא כביר בא לפה מעיר מצרים847 יע''א איש אחד שמו סי' יוספ גרימבירג848 והוא אמר שנמסור בידו מעשרים אנשים מכל אחד שקל ותכפ מסרנו לידו הסך הנז' ומזה עשרה ימים הביא לנו איזה פנקסים כתובים בלשון אוסטרייא ובתוכם מצאנו אחת ידיעה כתובה עברית שפתנו הקדושה: קץ לצרה. וכאשר קראנו אותה נתוספ הרגש בקרבנו ועשינו אסיפה ויתחברו אלינו עוד אנשים אשר נתנו ידם אלינו עוד עשרים ולכן יגיע לידם סך עשרים שקל וישלחו לנו קבלות אחרים ובטחנו שירבו עוד דוקא אנחנו מבקשים שתשלחו לנו ספרי החקים וגם ספרי הקונגרס של שנה ראשונה ושניה וכל התנאים באר היטב תחילה בלשון עברית וגם בלשון איספאנייה849 ואם באפשר בלשון איטאליה כי הלשון הנהוג פה לשון איספאנייה אם ימצא אצלכם הוא היותר שגור וגם לשון עברית כי בלשון אוסטרייה אין אתנו יודע עומדים ומצפים לתשובתכם ובודאי שתשלחו לנו כל ספרים אשר נמצאו אתכם אודות הציונים וגם כל התנאים ואם יש איזה סמנים הכל כאשר לכל תשלחו לנו ולהיות כי הר' סי' יוספ גריבירג850 הנז' נוסע מפה להיות שאינו בקו הבריאות ולכן הסכמנו ע“י בחירה ונתננו למ”ע הר' יוספ בושכילה היו לנשיא עלינו וע''י תשלחו המכתבים וכל דבר אודות הציונים שבפה וגם עשינו לסי' יצחק לוריא הי“ו סוכן ולמ”ע הערמאן זאברינעצק הי''ו לגובה ולכן כל המכתבים וגם הספרים אשר ישלחו בשם הנשיא הנז' בלשון עברית ורק אין דבר זולת לשלום ומבקשים מהאל שיהיה בעזרכם להקים דגל ישראל ובא לציון גואל בקרוב אכי“ר כ”ד יתידי ק"ק פורט סעיד יע''א אשר סמכו את ידם עלינו ומלאו את ידינו לכתוב למעלתכם.


הארכיון הציוני המרכזי, ‏ 1.296.1774 Z. מכתב מאת יוסף בושכילה, Isaac Loria ו־Herman Zabrinetzky. פורט סעיד, כו בסיוון תרנ"ט. על בושכילה זה ופעילות האגודה הציונית בפורט סעיד השווה שם, Z 1.305.1102. מכתב מאת גאליצנשטיין וקרצ’מר, הנשיא והמזכיר של האגודה “בר כוכבא'” בקהיר, אל מזכירות הוועד הפועל בווינה. קהיר, 21 לדצמבר 1899.


82. מאבקם של הציונים במצרים (1900)
Nous conformant à l'avis inséré dans “Die Welt” nous vous envoyons le rapport suivant sur le travail de notre Société.

La Société Bar־Kochba s’était fondée, sur l’initiative du feu Marco Barukh, au mois de Février 1897.

Ne comptant au commencement que sept membres, elle en a maintenant soixante, après que plusieurs s’y étaient déjà inscrits et puis l’ont quitté. Ces derniers sont la plupart des juifs indigènes; et la raison de leur éloignement est l’ignorance du mouvement Sioniste et cela résulte de la manque des brochures qui leur parlent en leur langue. Nos moyens ne nous permettaient pas d’en faire imprimer et par conséquence nous ne pouvions pas les tenir régulièrement informés du progrès du Sionisme.

Le Cercle de notre propagande depuis le commencement du mouvement au Caire, s’est restreint autour des Juifs Achkenazim, parce que les moyens nous le permettaient, ayant toutes les brochures nécessaires sous la main.

Les souscriptions pour la Banque ont été recueillies seulement chez les Achkenazims et la plus grande partie des payeurs du Chekel sont des mêmes.

Nous avons discuté maintenant de commencer à faire une propagande énergique parmi les Juifs indigènes – affaire un peu difficile. Pour ce but nous avons écrit à Paris, à El Progresso à Vienne, et à Trieste de nous faire parvenir des brochures sionistes en Français, en Espagnol & en Italien, s’il y en a.

Par le travail sérieux et énergique des membres fondateurs de Bar־Kochba, la partie adversaire du Sionisme a échoué et notre mouvement a pu attirer au Caire, parmi les Achkenazims, des gens d’influence et qui font beaucoup de bien à notre cause. Se basant sur ce dernier résultat, la Société Bar־Kochba a donné pendant le mois de Février 851 dernier, un grand bal au profit de sa caisse. Le résultat en était magnifique et le profit net en était Fr. 2150, un chiffre qui n’a pas encore été atteint par aucun bal donné par la colonie Juive du Caire. Les 2150 francs ont été déposés dans une banque. Nous espérons que dans quelques mois, nous donnerons un autre bal dont le profit, nous l’espérons, sera plus fort que celui du dernier; et une fois, ayant une grande somme en main, la Société se propose de fonder un club Sioniste avec un Café public. Dans ce Café sera installée une grande salle de Lecture, contenant le Sionisme, et dans toutes les langues. Nous sommes surs que ce eafé sera le meilleur champ dans lequel nous pourrions semer la propagande pour notre cause. Aussi avons nous décidé d’employer le profit de ce café, au secours des indigents juif852 du Caire.

En général, le Sionisme est bien connu et par la Colonie Achkenazite. Un853 idée vague de notre mouvement voltige chez les juifs indigènes, non pas au Caire seulement mais dans toute l’Egypte et il ne sera pas difficile de les gagner à notre cause, une fois que nous aurons une grande quantité d’imprimés Sionistes, en arabe, en Italien, en Espagnol et en français.

Des Sociétés Sionistes s’étaient fondées à Alexandrie et à Tantah (Basse Egypte); mais toujours, pour le manque des brochures, ces sociétés ne savaient pas comment faire la propagande et s’étaient, par conséquence, dissoutes.

Quant à nous, c’est grâce aux personnes sérieuses qui se trouvent dans la Société et qui travaillent énergiquement que notre Société fait des progrès d’un jour à l’autre.

Il y a déjà quelques mois, nous avons réussi à fonder au Caire une Société des jeunes gens, agés au plus de 15 ans, sous le nom de “Bnei־Zion”. Cette Société promet beaucoup quoiqu’elle ne compte maintenant que quinze membres. Ils assistent déjà, une fois par semaine, à un cours d’hébreu qui leur est donné gratuitement par un

professeur du Caire.

Cette Société est sous notre direction et un contrôle permanent est exercé sur tout son travail. Un membre de notre Société se rend chez eux, chaque fois qu’ils ont une assemblée et leur tient un discours à propos du Sionisme …

הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.308.1582. קטע מדו"ח של גאליצנשטיין וקרצ’מר, הנשיא והמזכיר של האגודה “בר כוכבא”, קהיר, אל מזכירות הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 13 ליוני 1900.


83. ההסברה הציונית במצרים (1900)
Nous vous avions déjà, avec remerciements, accusé réception des brochures françaises, espagnoles & hébraïques que vous nous avez expédiées. De notre côté nous avons traduit la Brochure “Ende der Judennoth” en arabe en 3000 exemplaires dont nous vous envoyons deux sous pli séparé.

Nous avons fait la distribution de ces brochures gratis. Cela a fait de la grande propagande & nous avons attiré beaucoup d’adhérents. C’est pourquoi nous vous prions de nous envoyer tout de suite encore des brochures en français et en espagnol (en lettres hebraïques et non latines) avec “l’Extrait des Statuts du parti Sioniste”. Nous en avons besoin 300 au moins de chaque sorte. Aussi envoyez nous n’importe quelles autres brochures que vous avez en langues française & Espagnol…


הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.313.335 l". קטע ממכתב מאת גאליצנשטיין וקרצ’מר, הנשיא והמזכיר של אגודת “בר כוכבא” בקהיר, אל הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 5 לאוקטובר 1900.

מעניין התיאור, כיצד התגברו ראשי האגודה על הבעייה הסבוכה של הסברת הציונות לציבור יהודי שלא נזקק ללשון הגרמנית, לשונה הרשמית של התנועה הציונית אז: הם תרגמו בעצמם חומר והפיצוהו והשתדלו להשיג חומר מודפס בצרפתית ובלאדינו.


84. אגודת “בר כוכבא” מבקשת חסות זרה (1901)
Messieurs,

Comme chaque Société en Egypte cherche toujours à être protégée par une puissance étrangère, qui sympathise avec le but poursuivi par cette Société, notre Société, aussi, avant d’imprimer ses statuts définitivement, a décidé de se mettre sous la protection d’une puissance étrangère, non pas temps854 pour la protection que pour les avantages que nous pouvons en tirer pour nous défendre contre les intrigues secrètes des antisémites. – Ceux־ci sont des Européens et non pas des indigènes, et qui connaissent à fond le mouvement sioniste.

Ici nous avons à choisir entre l’Angleterre et l’Italie.

Nous ne voulons prendre aucune ini jative au sujet sans vous consulter et savoir votre opinion.

C’est pourquoi nous vous prions de nous répondre au plus tôt possible, en nous envoyant les instructions nécessaires.


הארכיון הציוני המרכזי Z 1.322.1451 ". פניית גאליצנשטיין, נשיא אגודת “בר כוכבא” בקהיר, וקרצ’מר, מזכיר האגודה הזאת, אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 15 למאי 1901.

לא ברור לאיזה אנטישמים הכוונה שהיתה להם בקיאות בשאלות הציונות. כדי לעמוד נגד טענות האנטישמים הללו, ראו עצמם ראשי האגודה הציונית חייבים לחפש גם לאגודתם חסות זרה; תשע־עשרה שנה אחרי שהבריטים שלטו במצרים. לשון אחר: אין היהודים מרגישים בטוחים, ללא חסות זרה, אפילו תחת השלטון הבריטי!


85.  פעילוּת ציונית בקהיר (1901)
Leur encaissement[^890] est singulièrement entravé par l'agitation sioniste qui sévit dans la communauté du rite allemand du Caire et qui a son répercussion sur le milieu israélite indigène, généralement paisible et peu impressionable. En thèse générale, les achkenazim sont les ennemis déclarés de l'Alliance[^891], à laquelle ils cherchent à opposer le sionisme, dont les allures nationales flattent leur instinct batailleur et un vague besoin de chauvinisme qui sommeille en eux. Nous ne devrons plus compter sur leur concours et les rares adhérents que nous avions dans leurs rangs nous ont lâchés en répondant par des injures à l'adresse de l'Alliance à notre caisseur qui s'était présenté chez eux pour réclamer le montant de leurs cotisations annuelles. J'ai cherché à éclairer quelques uns d’entre eux sur les menées coupables du Comité Sioniste qui travaille à déconsidérer l'oeuvre de l'Alliance en en dénaturant la portée et en en niant le caractère humanitaire par les calomnies les plus audacieuses...

AIU, Archives, X.E.182e. סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 12 ליולי 1901.


86. הפעילות הציונית במצרים (1902)
... L'année dernière[^892], elle[^893] ne comptait pas moins de 360 adhérents et avec le local dont elle disposait clle aurait pu marcher de pair avec les institutions similaires qui florissent en Europe \[et\] en Orient et sont même vues de bon oeil par les gouvernements dont relèvent nos coreligionnaires, si nos frères apportaient à l'oeuvre commune les mêmes dispositions; mais notre contingent renfermait des éléments hétérogènes avec des tendances opposées. Les uns étaient attirés par les bals, les soirées qui sont des moyens de propagande d’une certaine efficacité dans notre pays, les autres obéissaient à un sentiment de gloriole et étaient attachés par la perspective des titres, un petit nombre voyaient dans notre sphère d'action un champ propre au développement de leurs idées socialistes, un plus petit nombre un terrain favorable à leur philanthropie et un infiniment excessivement réduit, convaincu de l'élévation du but du sionisme de l'esprit d’abnégation, de désintéressement que sa poursuite, sa réalisation exigent de ses adeptes avait sincèrement adhéré à ce noble idéal. Le Comité s’est efforcé de se concilier tous les goûts, toutes les sympathies et la confiance qu'il a du inspirer par une tactique appropriée aux circonstances lui a permis de procéder à la fondation d’une école Sioniste gratuite dont l'absence compromettait l'avenir de l'enfance des classes indigentes. Le progrès de cette institution était lié naturellement à celui de la Société. Les deux oeuvres eussent certainement pris l'extension qu'elles comportent sans les réparations que réclamait le local du Cercle de la Société et qui nous ont obligés de nous mettre à la recherche d'un autre adapté à nos besoins. Il était fort difficile d'en trouver un de convenable et dans les limites restreintes de notre budget. En attendant les séances étaient tenues chez Mr. Galitzenstein[^894] et les Assemblées Générales se réunissaient au siège de l'Ecole. Cette lacune nous a édifiés sur les dispositions de soi־disant Sionistes prêts au plaisir et loin de la peine, car la plupart ne trouvant plus dans nos réunions d’aliment à leur goûts frivoles se sont retirés et même les membres du Comité non seulement ne s'acquittaient plus de leurs engagements, mais ne figuraient pas dans les séances qui durent bien souvent être ajournées, faute de majorité présente.

Le Président ne pouvant réagir malgré ses exhortations contre l’indifférence de ceux־là sur lesquels il comptait le plus a donné il y a neuf mois sa démission855 dans la dernière Assemblée Générale qui n’a pu se résigner à l’accepter. En maintenant sa résolution, il s’est formellement engagé de constituer un bureau de membres actifs, résolus à faciliter la tâche à son successeur pour ne pas le rebuter de son mandat. Ceux qui ont assisté à la Convention en question n’ignorent pas que les protestations, les démonstrations tout s’est réduit à des paroles et qu’à l’exception de quelques membres, le reste s’est retranché derrière une indifférence inexplicable. Sur l’invitation du Président, j’ai accepté le Secrétariat par intérim, non sans éprouver de la peine de voir depuis cette époque la Société veuve de son Vice־Président, de son Comptable, veuve de ses Conseillers, en un mot privée du personnel nécessaire à son existence et sa durée dans des conditions pareilles, vous en comprendrez, Messieurs, tient vraiment du miracle. Il est vrai que des personnes étrangères à notre Corps ont bien voulu à l’occasion nous seconder provisoirement dans nos efforts. On ne pouvait exiger de ces braves auxiliaires un concours assidu et régulier. Mais nous nous flattions de l’espoir que leur exemple exercerait une influence salutaire sur les frères qui nous tournaient le dos; malheureusement cette consolation nous a été refusée et la Société déclinait faute de local, faute de pionniers, faute de travailleurs, faute de corps et faute d’âme. Tout vient à point à qui sait attendre. Le Président n’avait pas désespéré et continuait à apporter sa fermeté et son activité connues à la glace, à la nonchalance des indifférents. Mr. Galitzenstein est parvenu après des recherches dont tout le monde a connaissance à découvrir le local attendu et cette aubaine a réveillé la Société du sommeil auquel des malintentionnés la croyaient condamnée, tant le sentiment national est affaibli dans les masses, tant on se rend peu comple du devoir qu’incombe à chaque juif en sa qualité de membre du judaïsme…


הארכיון הציוני המרכזי Z 1.343.2616 dir=“rtl”. קטע ממכתב י' הורנשטיין וא' בראונשטיין, הנשיא והמזכיר של אגודת “בר כוכבא” בקהיר. הכותרת “דו”ח שנתי לשנת 1902". נתחבר בקהיר, 1 לפברואר 1903.



87. יהודי מצרים והציונות (1910)
...nous ferons un petit aperçu sur nos coréligionnairs[^896] du point de vue national et tâcherons de ressortir l'utilité d'une propagande intense du Sionisme en Egypte qui est de nature à porter les meilleurs fruits pour notre mouvement.

La population juive du Caire se divise en trois communautés distinctes formant un total de 30 à 40000 âmes dont la plus grande partie les Sépharadim et les Karaïtes forme un bloc compacte établi depuis des longs856 années en notre pays, et en vertue857 de leur long séjour dans le sein de notre peuple durant le dernier quart de siècle, ils n’ont que des notion858 très limitées de tout ce que la masse juive a souffert pendant ce dernier temps, et sont tout à fait etranger859 à ce que le Sionisme a créé les derniers860 dix années. Et si l’Egypte fait quelque chose sur le terrain sioniste c’est grâce à la mineur861 partie, les juives862 Aschkenazim, emigrés dans le pays depuis une trentaine d’année863. Ce־ci mis au point n/864 passerons graduellement en revue les divers rouages de la vie juive au Caire.

Communautés & Culte. – Quoique les trois communautés sont représenté865 chaqu’une par son chef religieux, nous nous trouvons dans le866 mêmes conditions qu’en Turquie où la seule communauté séphardith est reconnue officiellement, et c’est ce que fait qu’elle soit la plus grande en englobant la communauté Karaïte. La communauté aschkenasith dans l’impossibilité de s’assimiler à l’esprit indigène s’est groupée pour soi et toutes ses tendances à créer en Egypte un centre d’activité juive sont anihilées en première ligne par l’opposition des séphardim et en suite à leur minorité dans le sein de la communauté juive du Caire. Ce qui est caractéristique pour les séphardims qu’ils constituent le groupe matériellement mieux placés867 et c’est justement qu’avec eux l’on pourrait beaucoup faire surtout pour ce qui concerne la collaboration des juives868 d’Egypie dans le Sionisme. – Le chef de la communauté Séphardith Mr. Cattaui avait acueilli ironiquement l’idée de la fondation d’un état juive869 selon le principe que le Dr. Herzel lui avait personnellement expliqué, mais des hommes qui resserrent tout leur savoir et leur force dans une vie matérielle, pourraient mieux comprendre le travail pratique que nous faisons actuellement en Palestine, ce qui pourrait les entraîner de faire en Palestine avec énormément moins de sacrifices ce qu’ils pratiquent en Egypte. – Il est inutil870 d’ajouter que la situation oposée871 des askenasims est la cause du travail si réduit que fournit notre pays et s’est872 justement cette situation qui rende873 impossible et sans fruit les démarches de faire quelques choses dans leur sein, d’autant plus à pouvoir faire quelque chose dans le sein de la communauté séphardit …


הארכיון הציוני המרכזי 2.373 Z. > קטע ממכתב מאת אגודת “אהבת ציון” אל הוועד הציוני המרכזי בקלן. 21 לדצמבר 1910.

המכתב מעיד על המשך חילוקי הדעות בין העדה האשכנזית והספרדית במצרים, על יחס קטאווי לציונות, והקושי הרב בהידברות בין שתי העדות לשם שיתוף פעולה למען הציונות. הצעתם של כותבי המכתב לתיקון המצב היא, שאישיות ציונית בולטת מחוץ למצרים תבקר במצרים.


[ו] משפחות ודמויות


88. משפחת מוֹצירי (170 ואילך)

משפחת מוצירי

המשפחה המכובדת הזאת ממקור ספרדי… הראשון מבניה, אשר ירד מצריימה, הוא המנוח נסים מוֹצירי, בשנת 1750 לספירה. הוא נשאר בה… והמשפחה החלה לגדול, עד אשר עלה מיספר בניה על חמישים, במשך מאה וחמישים שנה, והיו כולם מופת בזריזותם, חריצותם ואחריות מעשיהם… כשהם נמנים על בני החסות של מדינת איטליה. עיסוקיהם היו מגוונים: חלקם עסק בענייני כספים, חלקם במלאכות ואומנויות שונות. הם הצטיינו בכל אלה, עברו את בני־דורם וזכו לפירסום רב. אנו רואים כי בני המשפחה הזאת עוסקים עתה874 בעורכוּת־דין, רפואה, הנדסה, חקלאות875, ומסחר לכל סוגיו…

משה מוצירי המנוח, סבו של מר משה מוצירי, היה גבר אדוק, קנאי לעדתו, מתמסר לכל הנוגע לבתי־הכנסת ולענייני צדקה. בנו, דוד הלך בעקבות אביו… וכן יוסף נסים מוצירי המנוח, אביהם של נסים, ז’אק, וויטא ויצחק מוצירי…


נסים יוסף מוצירי בּי

נסים יוסף מוצירי בי המנוח נולד בקהיר בשנת 1848 ולמד בה… בשנת 1868 נשא לאשה את אַלינא בת יעקב קטאווי בי המנוח… במות עליו אביו, היה נסים בן עשרים ושמונה. הוא קיבל לידיו את עסקי אביו והצליח להגדילם ולהרחיבם עד מאד… הוא היה סגן ראש הקהילה היהודית ונציגה בבית־המשפט המעורב לענייני־מסחר, תפקיד שכיהן בו כמה שנים… נפטר ביום 4 לינואר 1897…

ז’אק יוסף מוצירי המנוח, אחיו של נסים מוצירי בי, מת זה מקרוב בקהיר… וויטא876 מוצירי הוא בנו של יוסף מוצירי המנוח ואחיו של נסים מוצירי המנוח. הוא נולד בקהיר ב10 לפברואר 1856… ועסק ביחד עם אחיו במסחר… וויטא מוצירי הוא בנקאי ידוע בקהיר, מפורסם בנאמנותו; הוא חבר [פעיל] בחברת הצדקה היהודית, ראש חברת “הכנסת כלה” נשיא בית הכנסת “אלאסמאעיליה” בקהיר…


יוסף נסים מוצירי בּי

יוסף מוצירי בּי, בנו של נסים מוצירי בי המנוח, נולד בקהיר, ב23 ליוני 1869. הוריו רשמוהו לבתי־ספר [מעולים]; הוא קיבל חינוך טוב ביותר, ולמד צרפתית, ערבית ואיטלקית… בהגיעו לגיל עשרים וחמש, נשא לאשה את ז’יאן, בתו של משה אגיוֹן המנוח… הוא התעניין מאד בבדק בית־הכנסת “אלאסמאעיליה” הנודע והשתתף עם בני עדתו במפעלי צדקה. בשנת 1900 נבחר כחבר בחברת הצדקה [של העדה] האיטלקית. הוא [גם] סגן ראש הקהילה היהודית ואחד משופטי בית־המשפט המעורב למסחר בקהיר.


וויקטור משה מוצירי

… נולד ב14 לנובמבר 1873. בגיל שבע, הכניסוהו הוריו לביה“ס… אח''כ למד מדעי ההנדסה והאגרוגומיה בצרפת, וזכה בתוארים של מהנדס ואגרונום במכללות פאריס ומונטפלייה. בשובו מצריימה, הוכיח את בקיאותו, הלכה למעשה, ומוּנה בתור מנהל העבודות ההנדסיות, הכימיות והאגרונומיות, בבית־חרושת לסוכר, משנת 1895 ועד שנת 1897. אח”כ התפנה לחקור בעייות החקלאות במצרים, כגון גידולי הכותנה וקנה־הסוכר, מחלות צמחים וכיו"ב. כן נתן דעתו על אדמותיו הפרטיות וטייב אותן עד שהפכן לפוריות ומוריקות. ב28 לינואר שנת 1901 נשא לאשה את אסתר, בת דודו נסים מוצירי המנוח… הוא חבר בכמה אגודות [מדעיות] במצרים ובאירופה…


شاهين مكاريوس ، تاريخ الاسسراأياڍين (שאהין מכאריוס, “תולדות היהודים”) 1904, עמ' 240–248 – קטעים. תורגם מערבית.

הכותב הוא ההיסטוריון הנוצרי מכּאריוֹס. מעניינים דבריו גם על נישואיהם של בני־המשפחה – תמיד בינם לבין עצמם, או עם נכבדי הקהילה – ועל עיסוקיהם המשתנים: עסקי ממון במאה הי“ח וחלק מהי”ט, מקצועות חופשיים בסוף המאה הי“ט, הנדסה ואגרונומיה בסוף המאה הי”ט וראשית המאה הכ'.


89. משפחת קטאווי (1807 ואילך)

יעקב קטאווי בי

אבי המשפחה המפורסמת הזאת הוא יעקב קטאווי בי המנוח, שנפטר ב13 לאפריל 1883. נודע היה בדורו… היו לו קשרים עם השליטים [של מצרים]‏ והם כיבדוהו וקירבוהו אליהם ברום־המעלה. שימש במשרות ממשלתיות מצריות בתקופתו של עבאס פאשא המנוח שליט מצרים877, [אז] קיבל את הנהלת העבודות לכל סוגיהן בבית טביעת המטבעות המצרי. אח"כ עסק בחכירות והתחייב לספק צורכי הממשלה: הוא חכר את בריכות הדגים ואת המכסים המצריים, בשותפות עם אחרים, ונשאר כחוכר שלהם

בימי שלטונו של סעיד פאשא המנוח878. אחר־כך נתמנה לראש [הגילדה של] חלפני־הכספים, באורח רשמי, והיה אחראי לערבויותיהם של כל חלפני הכסף של הממשלה, בכסף מזומן וזולתו.

אלהים חנן אותו בארבעה בנים זכרים, הם אצלאן, יוסף, אֵלי ומשה… הוא נמנה על הסוחרים הגדולים ונכנס לשותפויות עם הבארון מנשה ואחרים; הם הקימו את בתי המסחר הידועים שלהם בקהיר, אלכסנדריה ולונדון, בשם “מנשה ושותפיו'”. כאשר גדלו בניו ונראו בהם אותות התבונה והכשרון לעסק, נפרד [יעקב קטאווי] מבית המסחר של מנשה, והתחיל בעסקים ביחד עם בניו… ופתח שלושה בתי מסחר, בפאריס, קהיר ואלכסנדריה: הוא הטיל את ניהול העסק בפאריס על בנו מר אלי, וניהול העסקים בקהיר ובאלכסנדריה על בנו אצלאן ועל אחיו, בשותפות עם משפחות אַגיון ופיחא.

הוא נטל לידיו את הנהגת הקהילה היהודית בארץ מצרים, למשך חייו, וגילה כשרון וקנאה לאינטרסים של בני הקהילה… בנו אצלאן נפטר ב2 לפברואר 1883, ואח''כ נפטר הוא [עצמו] ב13 לאפריל אותה השנה.

כאשר ביקר במצרים הנסיך רודולף, יורש העצר של אוסטריה, ערך יעקב קטאווי בי חגיגה נאותה למעמדו הרם. הוא רצה להציב זכר ראוי לביקורו והתחיל בבניין בית־חולים בתוך [שכונת] אלעבאסיה, מיועד לבני העדה האוסטרית בקהיר. הנסיך שמח בזאת, ודרש להניח בעצם ידו את אבן היסוד. לשם כך נערך טכס מזהיר… ובניו הנכבדים קמו אחריו והשלימו את בניינו ומסרוהו לנציג הממשלה האוסטרית.


אצלאן יעקב קטאווי בי

אצלאן יעקב קטאווי בי נולד בקהיר, בשנת 1824… ובניו עוסקים בבנקאות, כפי שהוא ידוע ומפורסם. אצלאן בי המנוח השתתף, בשעתו, בהקמתו ובהפעלתו של בית־חרושת לזיכוך סוכר, ביחד עם האחים סוארס. אצלאן היה ראש ההנהלה של בית החרושת הזה כל חייו, ולקחו אלהים ביום 2 לפברואר שנת 1883…


יוסף יעקב קטאווי בי

יוסף בי נולד בקהיר ב10 למאי שנת 1845 ולמד בה… אח"כ החל ללמוד את עסקי הבנקים… בניו הם אלי ומוריס ואלברט; מוריס נטה להנדסה, למד ועשאה מקצועו, והאחרים עסקו בבנקים כאביהם.

הקהילה היהודית התכנסה לאסיפה גדולה במות נשיאה יעקב קטאווי בי המנוח והחליטה לבקש מכבוד יוסף בי ואחיו משה בי לעמוד בראשה… ומילאו שניהם את עול החובה הנכבדת הזאת…

יוסף בי נתמנה מנהל כמה חברות, שהחשובות ביניהן החברה המצרית למקרקעין וחברת מימי טנטא. היה גם אחד ממנהלי חברת הרכבות של חלואן…


אלי קטאווי

אלי יעקב קטאווי נולד בקהיר, ביום 3 למרס שנת 1849… עכשיו הוא אחד ממנהלי חברת מפעלי הסוכר הנקראת “ראטין ריסייה” וחבר [בהנהלת] הבנק המצרי למשכנתאות ובנקים אחרים. הוא גם מנהל עסקים

אחרים בפאריס הקשורים למצרים…


משה יעקב קטאווי בי

משה קטאווי בי, בנו של יעקב קטאווי בי המנוח… נולד בקהיר ביום 2 לפברואר שנת 1850… למד במצרים ובאירופה… אביו דרשו והכניסו בחוג עסקיו. משה קטאווי גילה כושר מעולה בכל התפקידים שהוטלו עליו והצליח בהם מאד. כאשר ראה [אביו] את יעילותו וחריצותו בעסקים, לקחו כשותף לו בבנק שלו… ריבוי עיסוקיו המסחריים והפרטיים לא מנעו ממנו לפעול בענייני צדקה. הוא נתן דעתו על חינוך הילדים, בין עניים בין עשירים…. לכן החל בהקמתו של בית־ספר פרטי, על חשבון משפחתו הנכבדה; הוא השלימו ופתח את שעריו בפני דורשי הדעת, ללא הבדל גזע ודת, וקרא לו בשם “בית־הספר למסחר”, שנקרא אח“כ “בית המידרש הגבוה” והצליח מאד. פירותיו נתגלו בתלמידים שסיימו את לימודיהם בו ובחינוך מידותיהם: צעירים רבים יצאו ממנו, בסיימם בו את לימודיהם היסודיים והתיכוניים, ומקצת הצעירים האלה לא יצאו ממנו אלא על־מנת ללמוד רפואה, הנדסה ומשפט בבתיה''ס באירופה… והיפנה [משה קטאווי] את תשומת ליבו לשפר את מצב בתיה”ס היהודיים, שנתנו חינוך חינם, שהיה מנהלם ומפקח על ענייניהם. על־כן הצליחו בתיה"ס האלה עד מהרה…

כל העיסוקים האלה לא הפריעו לו לעשות למען ענייני צדקה אחרים… ללא הבחנה בין דתות ועדות… הוא זכה בנשיאות הקהילה היהודית ביחד עם אחיו הנכבד יוסף קטאווי בי, אחרי מות אביהם, יעקב קטאווי בי,

בשנת 1883, ושניהם ממשיכים עד עתה879 למלא את תפקידי הנשיאות בדאגה ובנאמנות אשר אין למעלה מהן… כאשר בּלוּם פאשא, המנהל הכללי של משרד הפינאנסים במצרים לשעבר880, עזב את מצרים, בחרה בו הקהילה האוסטרית־הונגרית בקהיר כנשיא חברות הצדקה שלה, במקום הפאשא הנזכר, וכיו"ר ההנהלה של בית החולים האוסטרי באלעבאסיה, הוא בית־החולים אשר הקימו אביו, יעקב קטאווי בי המנוח, מהונו הפרטי… הוא השתתף, בהונו והנהלתו, בהקמת הרכבות של חלואן ובזאת בין קנא לבין אסואן וברכבות החקלאיות במזרחה של מצרים… פעל לייסוד חברת מימי טנטא וחברת האוטובוסים בקהיר. כיום הוא אחד המנהלים בכל החברות הללו, נוסף להצטרפותו להנהלה בבנק מצרים למשכנתאות, בבנק המקומי, בחברה החקלאית, ובעוד חברות מסחריות ופינאנסיות גודעות. הוא נשיא לשכת “בני־ברית”…

שם, עמ' 223–237– קטעים. תורגם מערבית.


90. משפחת מנשה (1800 ואילך)

הבארון יעקב די מנשה

זקן משפחת מנשה, הבארון יעקב די מנשה המנוח, נולד בקהיר בשנת 1810 ונפטר באלכסנדריה בנובמבר 1883… היו למנוח ארבעה בנים ושלוש בנות… ומתו הזכרים כולם… הבארון יעקב די מנשה נתמנה, בראשית נעוריו, לחלפן במחוז אלג’יזה; אח“כ נתמנה לממונה על עסקיו של חסן אלמנסתרלי, אביו של ראשד פאשא שהיה ואלי בסוריה בתקופה ההיא… בשנת 1869 בא מצריימה פראנץ־יוזף קיסר אוסטריה, להשתתף בטכסים לפתיחת תעלת סואץ; הבארון קיבל את פניו בתור ראש בני־החסות האוסטריים ונשיא הקהילה היהודית במצרים, וכיבדו הקיסר… ואמרה לו נפשו לפתוח בתי־מסחר בשיתוף עם אירופה; בכך היה המצרי הראשון שנתן את דעתו לעניינים המועילים האלה. הוא הקים בתי־מסחר גדולים במרסי ובליברפוּל… היה נדיב ומיטיב, שחייו לא ניראו לו אלא בהשפעת מפעלי צדקה: הוא בנה לקהילתו בית־כנסת באלכסנדריה, וקצב לו פירות הֶקדֵש בקהיר, ובנה בה גם את ביה'”ס הידוע היום בשם “בית־ספר מנשה” והעניק לו ארבעת אלפים לירות מצריות, לשיפורו. כן תרם קרקעות ביפו, לבניית בית־ספר – והוא ניבנה – תרם הרבה לבתי חולים, וקצב לפני מותו נכסים, שפירותיהם נועדו לעניי היהודים. אלהים לקחו באלכסנדריה בנובמבר שנת 1883…


בניו ונכדיו

אמרנו, כי הבארון יעקב מנשה השאיר ארבעה בנים ושלוש בנות, ונפטרו הזכרים כולם. ביניהם, בכור המנוח נתפרסם בחייו במעשי הצדקה שלו…


הבארון ז’אק בכור די מנשה

הבארון ז’אק די מנשה, בנוֹ של הבארון בכור המנוח, בן הבארון יעקב די מנשה המנוח, נולד בקהיר בינואר 1850. כאשר גדל, נכנס לביה"ס ולמד היטב ערבית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ואנגלית… בניו הנרי וגאסטון משרתים בצבא אוסטריה, הראשון בדרגת סגן והשני בדרגת סגן־משנה, ובניו האחרים עוזרים לאביהם בעסקיו. הבארון ז’אק די מנשה בנקאי ידוע… הוא היה חבר מועצת עיריית אלכסנדריה והתפטר ממנה לפני ארבע שנים881 עקב ריבוי עיסוקיו. היום882 הוא נשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה ונשיא חברות הצדקה האוסטריות…


הבארון פליכּס בכור די מנשה

הבארון פליכּס, בנו של הבארון בכור המנוח, בן הבארון יעקב די מנשה המנוח, נולד באלכסנדריה באוגוסט שנת 1865…והוא בנקאי כמו אָחיו. … הוא מנהל את בית־החולים…


הבארון אלפרד בכור די מנשה

הבארון אלפרד בן הבארון בכור המנוח, בן הבארון יעקב די מנשה המנוח, נולד בפאריס בשנת 1868… ובשנת 1894 נשא לאשה את הלנה בת פליכּס סוּארס… הוא בנקאי בשותפות עם ה"ה רוֹלוֹ ושות'… והוא

היום חבר פעיל במועצת העירייה של אלכסנדריה… הוא מנהל את ענייניהם של בתיה"ס המקצועיים היהודיים…883

שם, עמ' 213 ־222 – קטעים. תורגם מערבית.


91. משפחת רוֹלוֹ (1844 ואילך)

בין הסוחרים שהשתקעו במצרים, לפני זמן רב, היה ראובן רולו המנוח… אלוהים חנן אותו בבנים… שמעון נולד בקהיר, בשנת 1844, וג’אקומו נולד, גם הוא בקהיר, בשנת 1847. שניהם למדו בבתי־הספר את הדרוש לעסקי מסחר… בשנת 1870 פתחו את בית־המסחר הנודע שלהם באלכסנדריה, בהנהלת ג’אקומו, בשם “ראובן רולו ובניו”. ג’אקומו ממשיך לנהל את עסקיו [באלכסנדריה]… ראובן רולו המנוח ובנו הבכור שמעון ניהלו עסקיהם בקהיר, ושם בית המסחר שלהם “ראובן רולו ובניו”. בשנת 1876 נכנסו בתי המסחר שלהם, בקהיר ובאלכסנדריה, לשותפות עם האחים סוּארס, והם ממשיכים בשותפות עד עתה884…נוסף לעסקיהם הרבים ה"ה שמעון וג’אקומו [רולו] הם גם חברי הנהלה בכמה מפעלים פרטיים וחברות כגון… “חברת הרכבות של חלואן”, הבנק למשכנתאות, החברה המצרית למשכנתאות, הבנק המקומי, ועוד…

שם, עמ' 238–239 – קטעים. תורגם מערבית.


92. וויקטור הררי (1857 ואילך)

וויקטור הררי פאשא הוא בנו של רפאל הררי המנוח. נולד בקהיר בשנת 1857… בגיל עשר נשלח לאירופה ללמוד בה ועשה בבתי הספר בצרפת ובבריטניה שמונה שנים… אח''כ חזר מצריימה ושהה בה שנים אחדות… הוא נכנס לשירות הממשלה המצרית ב1 לספטמבר שנת 1876. הראה חריצות מעולה והתמסרות נדירה, וב25 לינואר 1880 התמנה לראש מחלקת התקציבים במשרד הכספים, וב18 לפברואר 1882 – לראש מחלקת החשבונות במשרד זה… ב18 למאי 1884 נתמנה ראש הנהלת הקוּפה במשרד הכספים, ובאותה השנה בעצמה נשלח כמזכיר ביחד עם בלום פאשא885, להשתתף בוועידה לענייני כספים בלונדון; הוא שהה שם עד חודש אוגוסט אותה שנה ואח"כ חזר מצריימה. ב28 לאוגוסט 1890 נתמנה לממלא־מקום החשב הכללי במשרד הכספים.

אח"כ מינתה אותו הממשלה המצרית לטפל בריפורמה של התקציב במשרד ההקדשים886. בתפקיד זה גילה כושר של איש מחונן… ושירת את ההקדשים במשך זמן־מה… ב10 לנובמבר 1890 נתמנה למפקח על כל חשבונות הממשלה… ב1 לינואר 1899 נתמנה למנהל של כל החשבונות… והוא עכשיו887 נציג הממשלה בבנק המקומי ובבנק החקלאי, חבר במועצה העליונה למסילות הברזל הצרות, ונציג הממשלה לריפורמה בפינאנסים של משרד ההקדשים, מאז שנת 1897; נוסף על כך, הוא מנהל עניינים שונים, פילאנטרופיים ומכוונים לטובת הארץ. הוא שולט בערבית, צרפתית אנגלית ואיטלקית.

שם888, עמ' 251–253 – קטעים. תורגם מערבית.


93. אפרים עאדה ומעשיו (1858 ואילך)

אפרים עאדה בן יצחק עאדה המנוח נולד בקהיר בשנת 1858. כאשר גדל, נרשם לביה'“ס של “האַחים”889 ולמד בו ערבית, צרפתית ואיטלקית… בשנת 1877 נכנס לשירות הממשלה המצרית, ובשנת 1878 נתמנה לפקיד במחלקת הפיקוח על ההכנסות במשרד הכספים. הוא גילה כשרון וחריצות עד שהעלוהו בדרגה בסוף שנת 1879 והיה למזכיר מחלקת התקציבים; הוא טיפל בענייניה וחשבונותיה והסדיר ענייני העבודה. בראשית שנת 1882 נתמנה לראש מחלקת התקציבים, ונוספה לו הנהלת המחלקה לענייני עובדים; אח”כ נוספה לו גם מזכירוּת הלשכה הכספית… בשנת 1883 הועלה למישרת מ"מ מנהל התקציבים לענייני עובדים… ונשאר בשירות הממשלה עד שנת 1886. כשראו המקנאים בו והמתאווים למישרות, כי אם יישאר בשירות הממשלה, ישמש סיבה למנוע מהם עלייה־בדרגה והצלחה… התחילו לטכס עצות להרע [וזה] הביא לפרישתו משירות הממשלה… ונשאר עוסק שנתיים תמימות בעניינים פרטיים… ב10 לדצמבר שנת 1888, נתמנה ראש לחשבונות הרכבות של חלואן… ובשנת 1890 נמסרה

לו הנהלת העבודות של הרכבות בדמנהוּר, קנא ואסואן… בשנת 1893 נתמנה למנהל המשרד הראשי של חברת הסוכר. במאי אותה השנה עצמה נתמנה מנהל הרכבות של חלואן. בשנת 1896 נמסרה לו הנהלת ענייני החברה המצרית למקרקעין ועוד מפעלים…

שם890, עמ' 254–256 – קטעים. תורגם מערבית.


94. מארק חיים ביאלוס (1862 ואילך)

מארק חיים ביאלוס בי…, בן חיים ביאלוס המנוח, נולד בקהיר ב5 למרס שנת 1862… ובשנת 1875 שלחו אביו לצרפת, למען ישלים את לימודיו בבתי־הספר הידועים ביותר שם. ונישאר בצרפת חמש שנים… וחזר מצריימה בשנת 1879… הוא נכנס לשירות הממשלה המצרית ונתמנה מזכיר במשרדי הוועדה לאדמות מירי, ב29 ליולי שנת 1880… הוא התפטר מתפקידו בראשית שנת 1884 ונתמנה, במשרד הכספים, למשרה גבוהה יותר מהקודמת… ובשנת 1887 נתמנה סגן למנהל מחלקת החשבונות

במשרד המלחמה… ובשנת 1895 נתמנה מנהל המזכירות הכספית במשרד המלחמה… ובשנת 1901 נתמנה מפקח על… חשבונות הצבא וענייני הסודאן השונים…

מכּאריוס, שם891, עמ' 259–257 – קטעים. תורגם מערבית.


95. ביקור שליט מצרים בנשף הבנקאי די מנשה
Le Vice Roi[^933] est venu avant hier à Alexandrie pour assister au bal du banquier juif Menasce. C'est le financier qui est intervenu à Londres pour le paiement des échéances de Moustapha Pacha[^934], dont jai entretenu Votre Excellence dans une de mes précédentes dépêches. Partie du Caire à 6 heures du soir, S.A.[^935] s’est rendue directement à la fête où Elle a passé trois heures. A deux heures du matin Elle est remontée en wagon, pour rentrer dans la Capitale. On évalue à 150 mille francs les dépenses de cetie fête, pour laquelle on avait construit une salle de bal qui contenait mille personnes. Le Vice Roi a tenu s'entourer des chefs des principaux Consulats־Généraux et s'est montré fort aimable avec eux, Suivant du reste en cela son usage habituel en dehors des affaires.

AE, Corr. Pol., כרך 40, דף 308. הקונסול הצרפתי באלכסנדריה, Th. Roustan אל שר־החוץ הצרפתי, de Moustier. אלכסנדריה, 19 לדצמבר 1867.


96. עלילותיו של חסין, יהודי שהתאסלם (1804)

كانت الروضة في يد الامير حسين بك الزنطي الذي كانوا يدعونه اهل مصر حين بك اليهودي لانه فى الاول كان يهوديا وتنصر في جزرة زائطه وكان اصله من جزيرة زانطا يهودي الاصل وهذا الذكور اسلم في مدينة مصر مع اخوئه الاثنين وكان احدهم اسمه احمد اغا وهو البكير واصعرهم كان اسمه ابراهيم اغا وهذين الاثنين ماتوا فاحدهم الذي هو احمد اغا مات فى بلاد سنار ٓقتلا وابراهيم اغا صغيرمات فى مدينة مصر سنة ١٢١٨‏ واسطيم الذي هو حسين بك بقي في مصر وصازله شهرة وتقدم بين الامراء وحين دخول الغزو الى مصر سنة ١٢١٨‏ ‏فوضعوا له الامر حمع عسكر براي فاجتمعت عليه عدة جنوس فمهم اروام نصارى واقباط وتكارنه سود من جبال تكرور وفرنسوية من الذين بقوا في مصر وجميع هؤلاء كانت الفرتساوية تعلمهم صنعة حرب الافرنج وصار عسكره ينيف عن ڠاغاية نفر.


مذكرات نقولا الثرك (זכרונות נקולא אלתרכּ), הוצ' G. Wiet, 1950, עמ' 175–176.


תרגום

אלרוצ’ה היתה בידי האמיר חסין בּכּ איש זַנטַה, אשר בני קהיר היו מכנים אותו חסין בכ היהודי, מכיון שהיה יהודי בראשונה והתנצר באי זנטה. מקורו היה מהאי זנטה, ממוצא יהודי וזה האיש התאסלם בעיר קהיר, ביחד עם שני אחיו: אחד מהם נקרא אַחמד אַגא והוא הבכור, והקטן שביניהם נקרא אִבּראהים אגא ושני אלה מתו; אחד מהם, אחמד אגא, מת בהיהרגו בארץ סנאר892, ואבראהים אגא, הקטן שבהם, מת בעיר קהיר בשנת 1218 להג’רה893. האח שביניהם, הוא חסין בכּ, נשאר במצרים וזכה לפירסום רב. הוא התקדם בין האמירים (המפקדים) ובעת הפלישה למצרים, בשנת 1218 להג’רה, הטילו עליו לאסוף צבא יבשתי. אז התכנסו אליו בני כמה גזעים, ביניהם יוונים נוצריים, קופטים, כושים מהרי תכּרוּר, וצרפתים מאלה שנשארו במצרים894. לכל אלה היו הצרפתים מלמדים את תורת המלחמה; והגיע צבאו ליותר משמונה מאות איש.


הכרוניקה של נקוֹלא אלתרכּ מספרת על שלושת האחים היהודיים מהאי זנטה, שבאו למצרים, התאסלמו, וזכו לעלילות קרב והרפתקאות. המפורסם בין השלשה הוא המפקד חסין בּכּ, ונזכר בכרוניקה בעוד כמה מקומות, וכן נזכר חסין בכּ “היהודי” הזה בעוד מקורות בני הזמן. עיין שם, בהערות Wiet לתרגום הצרפתי שהכין לכרוניקה, עמ' 226–227.


97. הרפתקן יהודי במצרים (1885)
G. Selikovitch.

Jew, born in Littau־Russia of Polish descent, came from Paris to Egypt in service of an Egyptian, and to represent a Nihilist society. He obtained an Egyptian Teskeré895 through the head of the Israelite community.

Being in poor circumstances was assisted by the “Société de Bienfaisance Israélite” at Alexandria and also at Cairo. Subsequently gave instruction in languages to the son of Pini Bey, and through him was employed in same capacity by several natives of good position. Soon took to gambling and drinking and lost his employment.

Was then taken on as interpreter with Sir O. Lanyon; went with him to Cairo. Was afterwards employed at Boulak Arsenal896 for a short time but being found to be lazy and unpunctual was dismissed 7 July.897

Has written an article about battle of Abou Klea898 in the Hebrew journal “Hamagid" published at Lick in Prussia, in number of 23rd July899.

Has not a good reputation.

Selikovitch’s address is: 46, Boulevard St. Germain, Paris.


FO 78/3807. העתק תזכיר מאת J.C. Ardagh. 22 לאוגוסט 1885. לוטה בתוך הדו"ח של הקונסול הכללי בפועל של בריטניה במצרים, E.H. Egerton, אל שר־החוץ Salisbury, מס' 606. קהיר, 21 לאוגוסט 1885.

דו“ח מעקב זה, על יהודי שנחשד בניהיליזם, נשלח אל שר החוץ הבריטי ע”י הנציגות הבריטית במצרים. מעניינת העובדה כי זליקוביץ' נסתייע בקהילה היהודית בהשגת כרטיס־נתינות מצרית, קבלת כסף ועבודה.


98. מוֹעל יהודי בקהיר(1910)
Incident Hadra – M. Soncino, un employé israélite a été condamné à un an de prison pour détournement de £g [^944] 1000 au préjudice de son patron, un de mes bons amis. Il a été incarcéré à la prison de Hadra. Ses condétenus se sont mutinés, et ont menacé leurs gardiens. La force armée, qui a été aussitôt appelée, a fait usage des armes& Soncino tomba blessé d'une balle. Une société israélite du Caire voulut intervenir en faveur de la famille de la victime & les journaux prétendirent que l“Alliance Israélite” avait adressé un télégramme au Président du Conseil égyptien. Ce sont ces bruits que j'ai fait démenti comme vous l'avez constaté par les journaux que je vous ai adressés.

AIU, Archive, Egypt, I.B.12. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 26 לאוגוסט 1910.



 

ביבליוגרפיה נבחרת    🔗

אשתור, אליהו, תולדות יהודי מצרים, הוצאת מטכ"ל (סדרת יהדות התפוצות, 1), 1957.

בן־זאב, ‏ ישראל, התעודות העבריות שבגנזי הקהילה יהודית בקהיר, ספונות, ספר ט, מכון בן־צבי, ירושלים תשכ"ה, עמ' רסג–רצג.

בן־צבי, יצחק, מסעות בשבילי הארץ ושכנותיה, המכון להוצאה לאור בישראל, ירושלים תש"כ.

בן־שמעון, ‏רפאל אהרן, נהר מצרים, מנהגי דינים, ב' חלקים, אלכסנדריה תרס''ח; ומצור דבש, ירושלים תרע“ב; טוב מצרים, שם רבני מצרים, ירושלים תרס”ח.

גאון, משה דוד, העתונות בלאדינו, ביבליוגרפיה, מכון בן־צבי, ‏ ירושלים תשכ"ה.

דיינארד, אפרים, מסע בארץ הקדם, פרסבורג תרמ"ב.

וינשל, יעקב, מרקו ברוך נביא מלחמת השחרור, ספרית ראשונים, תל־אביב תשי"ט.

חזן, אליהו, נוה שלום, מנהגי נא אמון וארץ מצרים, אלכסנדריה תרנ“ד; שו”ת תעלומות לב, חלק א, ליוורנו תרל“ט; ב, שם תרנ”ג; ג, אלכסנדריה תרס“ג; ד, שם תרס”ז.

חזן, שלמה, בן שלמה, אלכסנדריה תר“ס; המעלות לשלמה, שם תרנ”ד; שער הקדים, שם תרנ"ה.

טולידאנו, יעקב משה, אוצר גנזים, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"כ; בתי הכנסיות העתיקים באלכסנדריה וסביבותיה, Hebrew Union College Annual כרך יב־יג, 1937–1938, עמ' 701–714.

טנטאוי, יום טוב לוי, אגרת הליכות יום טוב, לזכר יובל החמישים לשנת מות הרב יום טוב ישראל, מדרש ר' שמעון בן יוחאי זיע“א בקהיר, קהיר תש”א.

טראגאן, ‏ בן־ציון, לקורות הקהלה היהודית באלכסנדריה בארבעים השנים האחרונות תרס''ו–תש“ו, אלכסנדריה תש”ז.

יערי, אברהם, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק א, הוצ' ספרים ע“י האוניברסיטה העברית, ירושלים תרצ”ז.

ישראל, אליהו, כסא אליהו, שאלוניקי תקע"א.

ישראל, יום טוב, מנהגי מצרים, ירושלים תרל"ג.

כהן־צידון, שלמה, 1954־55 דרמה באלכסנדריה… ושני הרוגי מלכות. תל־אביב תשכ“ה; קהילת יהודי קהיר, מחניים, חוב' קיד, הוצאת הרבנות הצבאית הראשית, אדר ב תשכ”ז, עמ' לח–מה.

הלוי, יעקב ספיר, אבן ספיר, חלק א, מקיצי נרדמים, ליק תרכ"ו.

לנדאו, ‏ יעקב מ‘, עלילות דם ורדיפות יהודים במצרים בסוף המאה הי“ט, ספונות, ספר ה (ספר זכרון לישעיהו זנה), מכון בן־צבי, ירושלים תשכ”א, עמ’ תטו–תס.

מ. ב. (מאיר בניהו), עולי רגל שלא הורשו להכנס לא“י, הד המזרח, ירושלים, כרך ד, גל' 50־49, יד לניסן תש”ו, עמ' 19.

מלכו, יצחק ר‘, בהאיר המזרח, הוצ’ הספרים הארץ־ישראלית, ירושלים תש"ד.

מסלתון הכהן, יהודה חיים, שו“ת וזאת ליהודה, קהיר תרצ”ז.

מענדל, אהרן, אבל מצרים, ב' חלקים, קהיר־אלכטנדריה תרס“ט; כלילת חתנים, קהיר תר”ע.

מרכוס, סימון, תולדות הרבנים למשפחת ישראל מרודוס, ר' מס, ירושלים תרצ"ה.

סוסייטה החמלה Ahemla די קאיירו קון לה אפרובאסיון דיסו אימיננסייה איל גראן ראבינו די קאיירו רפאל אהרון ן' שמעון. קהיר תרס"א.

סלושץ, נחום, זכרונות פורים בקהירה, בשבועון ישראל, קהיר, שנה א, גל' 47, 25 למרס 1920, עמ' א; חיהודים במצרים, לוח אחיאסף, כרך ה, וורשה תרנ"ח, עמ' 104–119.

פארדו, משה, הוראה דבית דין, איזמיר תרל“ב; שו”ת שמו משה, איזמיר תרל"ד.

سامى.، امين، تقويم النيل، الجلد ال־٣، الجزء ال־١.

القاهرة، مطبعة دار الكتب المصرية، ١٩٣٦.

الطائفة الاسمرائيلية بالفاهرة، كن من دافعي العاريخاه ־ القاهرة، ب.ت. (١٩٤٥)، ١٢ ص.

مباركء علي، الخطط التوفيقية الجديدة ملصر والقاهرة ومدنها وبلادها القديعة والشهيرة. بولاق مصر، الطبعة الكبرى الاميرية، ١٣٠٤–١٣٠٦.

مكاريوس، شاهين، تاريخ الاسم ائيابين. مطبعة المقتطف، ١٩٠٤. ٢٧٥ ص.

Abu Heif, Tewfik Soliman, Les relations entre égypliens et juifs. Alexandrie, Imp. Salah El Dine, 1939.

Adler, E.N., Jews in many lands. London, Macmillan – for the Jewish historical society of England, 1905.

Amélé Tora société d’assistance scolaire israélite Alexandrie – Egypte, Exercice 1913. Alexandrie, Imp. Ventura, 1914.

Annuaire des juifs d’Egypte et du Proche Orient 1942, 5702–5703. Le Caire, Société des éditions historiques juives d’Egypte, s.d.

Baer, Gabriel, A history of landownership in modern Egypt 1880–1950. London, etc., Oxford university press (=Middle Eastern monographs, IV), 1962.

Benas, B. L., Report of his travels in the East reprinted from the annual volume of the Anglo־Jewish association, extracts. 1885.

Benjamin, J. J., Acht Jahre in Asien und Afrika von 1846 bis 1855.

Zweite Auflage, Hannover, Selbstverlag des Verfassers, 1858.

Budge, B. A. W., Cook’s handbook for Egypt and the Sudan. 2nd ed., London, Cook, 1906.

Cleland, W. The population problem in Egypt a study of population trends and conditions in modern Egypt. Lancaster, Pa., Science press printing co., 1936.

Clot־Bey, A.־B., Aperçu général sur l’Egypte. 2 tomes, Paris, Fortin & Masson, 1840.

Communauté israélite du Caire, Liste des members 1) en règle avec la taxe communale (arikha 2) en retard avec cette taxe 3) ne s’étant jamais inscrits comme arikhistes. Le Caire, Imp. A. Gherson, 1934.

Compte rendu du comité d’asssiance aux réfugiés israélites de Syrie et Palestine 19 décembre 1914 – 31 décembre 1915. Alexandrie, Societé de publications égyptiennes, 1916.

Dodwell, Henry, The founder of modern Egypt a study of Muhammad ‘Ali. Cambridge university press, 1913.

Ecoles gratuites israélites d’arts & métiers (oeuvre de patronage) Alexandrie (Egypte), Rapport sur l’exercice 1912 présenté & I’Assemblée générale annuclle ordinaire du 25 mai 1913. S.p. (Alexandrie), Imp. Ottomane J. Ben Attar, 1913.

Egypt, Ministry of finance – statistical department, Statistical yearbook of Egypt 1909, first issue. Cairo, National printing department, 1909.

Egypte. Direction du recensement, Recensement général de l’Egypte ler juin 1897 – ler Moharrem 1315. Rapport préliminaire. Le Caire, 1897.

Egypte. Ministére de l’intérieur, Statistique de ' Egypte – année 1873. Le Caire, Imp. française Mourès, 1873.

Egyptian government. Ministry of finance. Statistical department, The census of Egypt taken in 1917. 2 vols., Cairo, Government press. 1920–1921.

E.H. (=Eli Hazan), Alexandria, Egypt – modern, in The Jewish Encyclopaedia, s.v.

Fargeon, Maurice, Les juifs en Egypte, depuis les origines jusqu’a ce jour histoire générale suivie d’un apercu documentaire. Le Caire, Imp. Paul Barbey, 1938.

Id., Médecins et avocats juifs au service de l’Egypte. Le Caire, Société des éditions historiques juives, s.d.

Farhi, Noury, La communauté juive d’Alexandrie, Alexandrie, 1946.

Fircks, A.R.G.H.T. von, Aegypten 1894. Staatsrechtliche Verhiiltnisse, wirtschafilicher Zustand, Verwaltung. 2 Bände, Berlin, Reimer, 1895–1896.

G. (=Richard Gottheil), Egypt, in The Jewish Encyclopaedia, s.v.

Gadsby, John, My wanderings being travels in the East. Stereotype ed., London, publ. by the author, 1855.

Galante, Abraham, La langue espagnole en Orient et ses déformations, in Bulletin de l’Institut d’Egypte, Caire, 5e série, t. I, 1907, pp. 15–23.

Gellion־Danglar, E., Lettres sur l’Egypte contemporaine 1865–1875. Paris, Sandoz, 1876.

Gendzier, I.L., The practical visions of Ya‘qüb Sanü‘. Cambridge, Mass., Harvard university press, 1966 (=Harvard Middle Eastern monographs, XV).

Godio, Guglielmo, Cose d’Egitto. Torino, Roux & Favalo, 1882.

Harris, Murray, Egypt under the Egyptians. London, Chapman & Hall, 1925.

The history and state of the Jews in Alexandria, in The Jewish Chronicle (London), August 10, 1849, pp. 350–351.

I. C. (=Israel Cohen), Ägypten, in Jüdisches Lexikon, s.v.

Issawi, Charles, Egypt: an economic and social analysis. London, etc., Oxford university press, 1947.

Jewish agency for Palestine – economic research institute, Statistical handbook of Middle Eastern countries. 1st ed., Jerusalem, Jewish agency for Palestine, 1944.

Journal of a deputation sent to the East by the committee of the Malta protestant college in 1849: by a member of the committee. 2 vols., London, James Nisbet, 1854.

Kingdom of Egypt. Ministry of finance – Statistical and census department, Population census of Egypt, 1927. Part I, Government press, 1931.

Kohn, Albert, Aus dem Oriente, in Allgemeine Zeitung des Judenthums. Leipzig, vol. 28, no. 36, 1864, pp. 558–560.

Lambelin, R., L’Egypte et l’Angleterre vers l’indépendance, de Mohammed Ali au roi Fouad. Paris, B. Grasset, 1922.

Landau, Jacob M., Abu Naddara an Egyptian Jewish nationalist, in Journal of Jewish Studies, vol. III, 1952, pp. 30–44, & vol. v, 1954, pp. 179–180.

Id., Manuscript materials on the teaching of Hebrew in the Egyptian schools of the Alliance Israélite Universelle, in Doron Hebraic studies, essays in honor of Professor Abraham I. Katsh, N.Y., 1965, pp. 26–36.

Landes, D.S., Bankers and pashas, international finance and economic imperialism in Egypt. Cambridge, Mass., Harvard university press, 1958.

Lane, E. W., An account of the manners and customs of the modern Egyptians. 2 vols., London, Natali, 1836.

Leader, S.H., Modern sons of the Pharaohs a study of the manners and customs of the Copts of Egypt. London, etc., Hodder & Stoughton, 1918.

Leibovitz, Jonas, La communauté juive de Tanta ses splendeurs passées – son histoire de “Petite Jérusalem” – sa situation actuelle, in L’Aurore, 12 Nov. 1936, p. 4.

Leven, N., Cinquante ans d’histoire, l’alliance israélite universelle (1860־1910). 2 tomes, Paris, F. Alcan, 1911–1920.

Lüttke, Moritz, Aegyptens neue Zeit. Ein Beitrag zur Culturgeschichte des gegenwärtigen Jahrhunderts sowie zur Charakteristik des Orients und des Islam. 2 Bände, Leipzig, Brockhaus, 1873.

Magnus, Philip, Report on the schools at Alexandria and Cairo, in Anglo־Jewish Association, The twenty־seventh annual report, 1897–1898, London, A.J.A., 1898, pp. 5I–55.

Mboria, L. La population de I’Egypte. Le Caire, Procaccia, 1938.

Milano, Attilio, Storia degli ebrei italiani nel Levante. Firenze, Casa editrice Israel, 1949.

Ministry of Finance, Egypt, The census of Egypt taken in 1907 under the direction of C. C. Lowis. Cairo, National printing department, 1909.

[Montefiore, Claude G.,], Report by the president on his visits to the schools at Cairo and Alexandria, in Anglo־Jewish Association, Thirty־third annual report 1903–1904, London, A.J.A., 1904, pp. 68–71.

Nantet, Jacques, Les juifs et les nations. Paris, Editions de minuit, 1956.

Nassau, Rudolf, Briefe aus Kairo, in Die Welt (Wien), vol. 8, no. 13, Mar. 25, 1904, pp. 3–4; no. 18, Apr. 29, 1904, pp. 5–6; no. 20, May 13, 1904, pp. 7–8.

Neumann, Theodor, Das moderne Agypten mit besonderer Rücksicht auf Handel und Volkswirtschaft. Leipzig, Duncker, 1893.

P. e H., Egitto moderno – dominazione di Mehemet Alì, in L’universo o storia e descrizione di tutti i popoli. Venice, Antonelli, 1853.

Paton, A.A., A history of the Egyptian revolution from the period of the Mamelukes to the death of Mohammed Ali; from Arab and European memoirs, oral tradition, and local research. 2 vols., London, Trübner, 1863.

Peretz, Don, Egyptian Jews today. New York, American Jewish committee, Jan. 1956.

Rapport du Comité des écoles gratuites de la communauté israélite d’Alexandrie. Alexandrie, Imp. nouvelle Molco, Petrini & co. 1912.

Rapport du comité scolaire de la communauté israélite du Caire année

  1. Le Caire, Imp. M. Roditi, 1914.

Rivlin, H.A.B., The agricultural policy of Muhammad ‘Ali in Egypt. Cambridge, Mass., Harvard unversity press, 1961.

S.A.R., Ägypten, in Encyclopaedia Judaica, s.v.

Samuel, S. M., Jewish life in the East. London, Kegan Paul & Co., 1881.

Shaw. S.J., Ottoman Egypt in the age of the French revolution by Ḥuseyn Efendi. Cambridge, Mass., Harvard university press, 1964 (= Harvard Middle Eastern monographs, XI).

Statuti della comunita israelitica di Alessandria d’Egitto. Alessandria, Tipografia della posta europea di V. Minasi, 1872.

Statuts de la communauté israélite du Caire 1927. Le Caire, Imp. A. Gherson, 1927.

Steindorff, Georg, Aegypten in Vergangenheit und Gegenwart. Berlin, etc., Ullstein, 1915.

Taragan, B., Les communautés israélites d’Alexandrie apercu historique depuis les temps des Ptolémées jusqu’a nos jours. Alexandrie, Les Editions Juives d’Egypte, 1932.

Vogt, Hermann, Die kriegerischen Ereignisse in Ägypten wahrend des Sommers 1882. Leipzig, 1882.



  1. ראה להלן, בהערות השונות ובביבליוגרפיה בסוף הספר.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות כך: “עייון”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. מהנוגעים לענייננו, ארכיונו של דוד יוּדלוֹביץ (A. 192) הוא החשוב שבאוספים הפרטיים בארכיון הציוני.  ↩

  4. במקור נדפס בטעות כך: “קייומן”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  5. מובאים בספרו של M. Fargeon, Les juifs en Egypte depuis les origines jusqu‘à ce jour (להלן, פארז'וֹן), עמ’ 157, 305. ספרו דן בעיקר בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אך יש בו חומר חשוב גם על שנים קודמות. דומה, כי האומדן של 30,000 יהודים, בימי הפלישה הנפוליאונית למצרים, בשלהי המאה הי"ח (פארז‘ון, עמ’ 135), אין לו על מה לסמוך.  ↩

  6. E. W. Lane, An account of the manners and customs of modern Egyptians (להלן, ליין), כרך א, עמ‘ 32; כרך ב, עמ’ 344.  ↩

  7. A.־B. Clot־Bey, Aperçu général sur l‘Egypte (להלן, קלוט), כרך א, עמ’ 243. קלוט העתיק עכ"פ נתונים רבים מספרו של ליין, מבלי לציין זאת כלל.  ↩

  8. שם, שם. מספר הקראים, אגב, עלה גם הוא, וסמוך לשנת 1877, היה כאלפיים. ר‘ J. C. McCoan, Egypt as it is (להלן, מק־קון), עמ’ 35.  ↩

  9. עם זאת, דומה כי ההערכה “ממקורות בטוחים”, בשנת 1838, בשבועון היהודי הלייפציגי Allgemeine Zeitung des Judenthums (להלן, AzdJ), כרך ב, גל‘ 105, 1 לספטמבר 1838, עמ’ 424 (20,000 נפש) מופרזת מאד.  ↩

  10. ר' גם Univers Israélite (מצוטט ב The Jewish Chronicle, 10 לאפריל 1857, עמ' 962), האומד את מספר יהודי מצרים אז ב5,000.  ↩

  11. J. J. Benjamin, Acht Jahre in Asien und Afrika von 1846 bis 1855 מהדורה שנייה, 1858 (להלן, בנימין), עמ' 222­–225. המהדורה הגרמנית היא המקור (התרגום לעברית איננו תמיד שלם ומדוייק). לפי מפת מסעותיו, נראה כי בנימין היה במצרים בשנים הראשונות לדרכו.  ↩

  12. A retrospective glance, ב The Jewish Chronicle, 17 לינואר 1862, עמ' 4.  ↩

  13. E. Gellion־Danglar, Lettres sur l‘Egypte (להלן, ג'ליוֹן־דאנגלאר), עמ’ 69, מכתב 4.  ↩

  14. מקורות, 3.  ↩

  15. H. Vogt, Die kriegerischen Ereignisse etc., עמ‘ 30; ובתרגום האנגלי של הספר, עמ’ 43.  ↩

  16. Theodor Neumann, Das moderne Ägypten, עמ' 34.  ↩

  17. Von Fircks, Aegypten 1894 (להלן, פירקס), כרך א, עמ' 180.  ↩

  18. ,L. Mboria, La population de l‘Egypte עמ’ 125, טבלה 39. וכן L‘Egypte, aperçu historique et géographique, gouvernement et institutions vie économique etc., עמ’ 373. ­– Jewish Agency for Palestine economic research institute, Statistical Handbook of Middle Eastern countries (להלן, הסוה"י), בייחוד עמ' 54, טבלה 3.  ↩

  19. W. Cleland, The population problem in Egypt, טבלה 9, עמ' 48, מביא נתונים על כך.  ↩

  20. לפי מקורות בני הזמן, מסוכמים בS. J. Shaw, Ottoman Egypt in the age of the French revolution (להלן שאו), עמ' 130.  ↩

  21. ליין, כרך א, עמ' 33.  ↩

  22. קלוט, כרך א, עמ‘ 243. המספר הזה מופיע גם בדו"ח בAZdJ, כרך ה, גל’ 5, 30 לינואר 1841, עמ' 57.  ↩

  23. John Gadsby, My Wanderings etc. (להלן, גדסבי), עמ‘ 211 (מתייחס לשנת 1847, בערך). וכן הספר האנונימי Journal of a deputation sent to the East by the committee of the Malta protestant college in 1849: by a lay member of the committee, כרך א, עמ’ 10 (מתייחס ל1849).  ↩

  24. Noury Farhi, La communauté juive d‘Alexandrie (להלן, פרחי), עמ’ 20.  ↩

  25. עדות הרב הראשי באלכסנדריה, דו"ח ב The Jewish Chronicle, 10 לאוגוסט 1849, עמ' 350.  ↩

  26. S. M. Samuel, Jewish life in the East (להלן, סמואל), עמ' 6.  ↩

  27. א‘ דיינארד, מסע לארץ הקדם (להלן, דיינארד), עמ’ 14, 17. כבר הזכרנו, כי הערכותיו מופרזות.  ↩

  28. The Jews at the present time in their various habitations, a lecture by Mr. F. D. Mocatta, נדפס בדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, כרך 17, לשנת 1887­–1888, עמ' 50.  ↩

  29. ארכיוני משרד החוץ הבריטי, 78/4310 Foreign Office (להלן, FO) בוֹרג אל ביירינג, מס‘ 15. קהיר, 24 ליוני 1890. לוטה במכתב ביירינג אל שר החוץ הבריטי סולסבורי, מס’ 207. קהיר, 25 ליוני 1890. את המכתב במלואו פרסמתי במאמרי עלילות דם ורדיפות יהודים במצרים בסוף המאה הי“ט, ספונות, ספר ה, תשכ”א, עמ' תנ­–תנה.  ↩

  30. הטבלה מבוססת על נתונים בMinistry of finance, Egypt, The census of Egypt taken in 1907, הופיע בשנת 1909 (להלן, מצרים, מפקד 1907), עמ‘ 118­–119; Egyptian Government, Ministry of finance. Statistical department, The census of Egypt taken in 1917 (להלן, מצרים, מפקד 1917), כרך א, עמ’ 30, 32, 86­–88; הסוה"י, עמ‘ 54, טבלה 3, וכן E. A. Wallis Budge, Cook`s handbook for Egypt and the Sudan, מהד’ 1906, בייחוד עמ‘ 73, השווה גם ערכים בEncyclopaedia Judaica, The Jewish Encyclopaedia; פארז’ון, עמ‘ 306­–308; G. Steindorff, Aegypten in Vergangenheit und Gegenwart עמ’ 211­–212. האומדנים של N. Leven, Cinquante ans d‘histoire, l’alliance Israélite universelle (להלן, לוון), כרך ב, עמ' 127, נמוכים מן האמת.  ↩

  31. על סמך אינפורמציה שמסר ר‘ אברהם אביכזיר, מזכירו של הרב הראשי אליהו חזן, לבן־ציון טראגאן, שפירסמה בעתון ה“השקפה” של אליעזר בן־יהודה וחזר עליה בלקט שלו, “לקורות הקהילה היהודית באלכסנדריה” (להלן, טראגאן, הקהילה היהודית), עמ’ 24­–26. המספרים מתיישבים עם הנתונים של מפקדי האוכלוסייה משנת 1907. ר' גם להלן, בסוף הפרק על הקהילות היהודיות.  ↩

  32. תופעה טיפוסית למהגרים בכלל, בארצות ובזמנים שונים, ובייחוד לאלה שלא הוכן להם מקום פרנסה אחר, מחוץ לתחנתם הראשונה בארץ החדשה.  ↩

  33. סמואל, עמ' 6.  ↩

  34. על סוף המאה הי"ח (1798, לערך), ר‘ A. A. Paton, A history of the Egyptian revolution from the period of the Mamelukes to the death of Mohammed Ali, כרך א, עמ’ 80; ושאו, עמ' 46, 115. שני החיבורים מבוססים על מקורות בני הזמן.  ↩

  35. ליין, כרך ב, עמ‘ 348­–349. ראה גם להלן, חלק המקורות, מס’ 1.  ↩

  36. קלוט, כרך ב, עמ' 142.  ↩

  37. פרטים ב The Jewish Chronicle, 5 לינואר 1849, עמ' 104.  ↩

  38. היתה זו החרמה של זהב צורפים רבים, וביניהם לפחות שני יהודים, נתיני ספרד. ר‘ הלבנון, שנה יג, גל’ 16, יב לכסלו תרל"ז (29 לנובמבר 1876), עמ' 128, מבוסס על Die Zeit.  ↩

  39. ר‘ רפאל אהרן בן שמעון, ומצור דבש, חלק אה"ע, ס’ ג, דף צו, א.  ↩

  40. H. A. B. Rivlin, The agricultural policy of Muhammad ‘Ali in Egypt, (להלן, ריבלין), עמ’ 100 ו179 ­– מבוסס על מקורות מימי מוחמד עלי.  ↩

  41. בנימין, עמ' 229  ↩

  42. על סוחר בדים עשיר מאד, שאף היו לו עבדים בביתו, היהודי יעקב רוֹלוֹ, ר' FO 84/1290. נספח לתזכירו של ריד, לונדון, 13 לאוגוסט 1868.  ↩

  43. ר' אליהו חזן, נוה שלום, דף כ, ב­–כא, א.  ↩

  44. E. N. Adler, Jews in many lands (להלן, אדלר), עמ' 25. רשמי המסע במצרים הם משנת 1888.  ↩

  45. شاهين مكاريوس تاريخ الاءرائيليين (להלן, מכּאריוס), עמ‘ 223­–224. ר’ גם האסמכתא בהערה 10 בפרק זה.  ↩

  46. מקורות, 5.  ↩

  47. לפי דו"ח ביקור באלכסנדריה, ב,The Jewish Chronicle 10 לאוגוסט 1849, עמ' 350.  ↩

  48. מק־קון, עמ' 35.  ↩

  49. שם, שם; אדלר, עמ‘ 25. R. Nassau, ב Die Welt, ווינה, שנה ח, גל’ 20, 13 למאי 1904 (להלן, נסאו, 20), עמ‘ 7­–8. ג’ליון־דאנגלאר, עמ‘ 68­–69 (מתייחס לשנת 1867); M. Lüttke, Aegyptens neue Zeit (להלן, ליוּטקה), כרך א, עמ’ 98­–99 (לשנת 1872); דיינארד, עמ‘ 18 (לשנות 1880­–1881); Guglielmo Godio, Cose d’Egitto, עמ' 41 (לשנת 1882).  ↩

  50. נוה שלום, דף ל, ב; נהר מצרים, חלק א, דף סט, א. Henry Dodwell, The founder of modern Egypt, a study of Muhammad Ali, עמ' 240 (מתייחס לשנת 1840).  ↩

  51. ר' להלן, הפרק על החינוך.  ↩

  52. נהר מצרים, חלק א, דף א, ב; לא, א; עא, א  ↩

  53. בין המעטים האלה היה אוגוּסטוס כהן, יהודי מצרי, שהיה מזכירו של הקולונל סטנטוֹן, הקונסול הכללי הבריטי במצרים, ואחר־כך, בשנת 1866, מנהל ענייני הקונסוליה הבריטית בקהיר. ר‘ FO 78/1942. קונסול ריד אל לורד קלרנדוֹן, קהיר, 14 למרס 1866. וכן משה פראנקו, יהודי מצרי אחר, שהגיע בשנת 1870 לדרגת מנהל הקונסוליה הצרפתית בקהיר. ר’ ארכיוני משרד החוץ בפאריס, Affaires Etrangères (להלן, AE), Correspondance Politique, Egypt, כרך מח, דף 328. 24 למרס 1870.  ↩

  54. הלבנון, שנה יז, גל‘ 18, א לטבת תרמ"א (3 לספטמבר 1880), עמ’ 142. שנה מג, גל‘ 4, 21 לינואר 1879, עמ’ 85, וגל‘ 34, 19 לאוגוסט 1879, עמ’ 538; שם, שנה מז, גל‘ 35, 28 לאוגוסט 1883, עמ’ 537.  ↩

  55. מקורות, מס' 92, 93, 94.  ↩

  56. יוצא מהכלל, כמעט יחיד, היה יעקב צנוּע (James Sanua). ע"ע מה שכתבתי באנציקלופדיה של האיסלאם, מהדורה ב, ערך Abū Naddāra, וכן מאמרי Abū Naddāra, an Egyptian Jewish nationalist, ברבעון Journal of Jewish Studies, כרך ג, 1952, עמ‘ 30­–44 וכרך ה, 1954, עמ’ 179­–180.  ↩

  57. AE, Corr. Pol., Egypte, כרך עב, דף 227. סיינקביץ‘ (הקונסול הכללי של צרפת במצרים) אל שר החוץ הצרפתי, מס’ 126. קהיר, 29 לינואר 1882.  ↩

  58. לפי פירקס, עמ' 179­–180.  ↩

  59. Maurice Fargeon, Médecins et avocats juifs au service de l`Egypte.  ↩

  60. Tewfik Soliman Abu Heif, Les relations entre Egptiens et Juifs עמ‘ 31­–33, 47­–48, ועוד. השם אבוּ חיף הוא שמו הספרותי של מוֹריס פארז’וֹן הנזכר בהערה הקודמת (להלן, אבוּ חיף).  ↩

  61. מכּאריוס, עמ‘ 247­–248, ועוד. ר’ גם מקורות, 88.  ↩

  62. בשנת 1899, מציין מורה יהודי באלכסנדריה, כי מספר ניכר מיהוּדיה, בייחוד מבין היהודים האשכנזים בה, עוסקים בחייטות, צורפוּת, תכשיטנות, גילגול סיגריות ואף (לדבריו, מהגרים חדשים מרומניה) בניהול בתי מרזח ומועדונים. מקורות, 44. ר‘ גם לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, עמ’ 108, 117.  ↩

  63. מהם מוכרי שטרי הגרלה שמצאו פרנסתם ברווח. עיין Nassau ב Die Welt, שנה ח, גל‘ 18, 29 לאפריל 1904, (להלן, נסאו, 18), עמ’ 5; וכן טראגאן, הקהילה היהודית, עמ‘ 7­–8. אגב, יהודי מצרים המשיכו לעסוק, בחלקם, במכירת שטרי הגרלה גם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ר’ השבועון “ישראל”, קהיר, שנה א, גל‘ 20, 13 לאוגוסט 1920, המאמר نائعو أوراق العالصيب וכן שם, גל’ 24, 10 לספטמבר 1920, וגל' 31, 29 לאוקטובר 1920.  ↩

  64. נסאו, 20, עמ' 7.  ↩

  65. טאראגן, הקהילה היהודית, עמ‘ 8. Ch. Issawi, Egypt: an economic and social analysis, עמ’ 112 במהד' 1947. מהדורות מורחבות של הספר (בשנות 1954, 1963) לא הוסיפו פרטים על יהודי מצרים.  ↩

  66. פרטים נוספים ב Murray Harris, Egypt under the Egyptians (להלן, האריס), עמ‘ 163­–165; וכן Don Peretz, Egyptian Jews today, עמ’ 8­–9. על חלקם במפעלי רכבות, נהר מצרים, דף מג.  ↩

  67. לפי עדותו של שמחה שולמאן, במכתב מאלכסנדריה, ד לאדר ב תרמ“ט (7 למרס 1889), נדפס בהמגיד, שנה לג, גל' 14, ג לניסן תרמ”ט (4 לאפריל 1889), עמ' 109.  ↩

  68. הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.326.1994. מנדלבאום והוֹרוֹביץ אל משרד הקונגרס הציוני בווינה. אלכסנדריה, 5 לנובמבר 1901.  ↩

  69. על משפחת קטאווי, ר‘ י"ר מלכו, בהאיר המזרח, עמ’ 46­–52. על אפרים עאדה, אשר מת בשנת 1921, והיה בשתים עשרה שנות חייו האחרונות מנהל חברת כּוּם אוֹמבּוֹ, ר‘ ההספד בשבועון ישראל, כרך א, גל’ 45, 4 למרס 1921, החלק הצרפתי, עמ' 3. השווה מקורות, 93.  ↩

  70. G. Baer, A history of landownership in modern Egypt, 1800­–1950, עמ‘ 130. ר’ גם מאמר ההספד על יוסף קטאווי, ב La Tribune Juive, (אלכסנדריה־קהיר), 13 למאי 1942, עמ' 1.  ↩

  71. מכאריוס מביא מספר דוגמאות. ר' מקורות, 89, 91.  ↩

  72. כמקרהו של הבנקאי רב הפעלים באלכסנדריה, משה וואלנסין; ר' מקורות, 14.  ↩

  73. ר‘ D. S. Landes, Bankers and Pashas, במקומות שונים, למשל עמ’ 61.  ↩

  74. Lambelin, L‘Egypte et L’Angleterre R. (להלן, לאמבלן), עמ‘ 194­–198, האריס, עמ’ 163 ואילך.  ↩

  75. על יהודים בהנהלת ה“קרדיט פוֹנסייה” (אמנם, אחרי מלחמת העולם הראשונה), ר‘ יצחק בן־צבי, מסעות בשבילי הארץ ושכנותיה, עמ’ 132.  ↩

  76. לפי מכאריוס, עמ‘ 217, היה הבארון יעקב די מנשה הראשון שפתח סניף לחברה מסחרית מקומית בחוץ לארץ, במרסיי, ר’ גם מקורות, 90.  ↩

  77. “שריידל” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  78. הארכיון הציוני המרכזי, A 12.5. מתוך הדו"ח של טריידל (Treidel). קהיר, 8 לפברואר 1906.  ↩

  79. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 14.  ↩

  80. נסאו, 20, עמ' 8.  ↩

  81. אפשר, כי מקצתם נכנסו ­– בסוף המאה הי“ט וראשית המאה העשרים ­– אפילו לסרסרות לדבר עבירה: על סחר יהודים ביצאניות, בקהיר, בשנת 1904, ר‘ נסאוּ, Die Welt, שנה ח, גל’ 13, 25 למרס 1904 (להלן נסאוּ, 13), עמ‘ 4. עדוּת מוקדמת יותר על יצאניות יהודיות, באלכסנדריה וקהיר, בשנת 1885, ר’ המגיד, שנה כט, גל' 29, יא לאב תרמ”ה (23 ליולי 1885), עמ‘ 251; באלכסנדריה, המגיד לישראל, כרך ב, גל’ 14, 15 לאפריל 1893, עמ‘ 5; ובטנטא, בסוף המאה הי“ט, ומצור דבש, חלק אה”ע, ס’ ב, דף צה, א.  ↩

  82. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 20.  ↩

  83. נראה, כי מגזים Issawi, בספרו הנ"ל, עמ' 121, ביחסו ליהודי מצרים בתקופה הנדונה שלטון מוחלט על הבורסה.  ↩

  84. “קייומם” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  85. לכך מרמז כנראה ליין, כרך ב, עמ' 345. ברם, ספק אם הסבר זה נכון, משום שגם מיעוטים לא מוסלמיים אחרים היו פטורים מעבודת הצבא; ולמעשה, גם מרבית המוסלמים במצרים.  ↩

  86. למשל, בינואר 1833, ר‘ ריבלין, עמ’ 204. אמנם, גם אז הוכרחו היהודים, בכוח, לשרת בצבא.  ↩

  87. AZdJ, כרך ה, גל‘ 5, 30 לינואר 1841, עמ’ 58; השווה The Jewish Chronicle, 10 לאפריל 1857, עמ' 962, מבוסס על כה"ע Univers Israélite.  ↩

  88. ר‘ למשל עדותו של התייר E. H. Leeder, Modern Sons of the Pharaohs, עמ’ 317­–318.  ↩

  89. ר‘ שאו, עמ’ 64, 172.  ↩

  90. דוגמאות אצל פארז‘ון, עמ’ 157 ו160, על סמך מקורות מקומיים.  ↩

  91. לפי זכרונותיו של בן התקופה, בספר مذكرات لطولا الترك הוצ‘ G. Wiet, קהיר, עמ’ 151. מתרגומו הצרפתי של ווייט לזכרונות האלה, שם, עמ' 192, מסתבר כי הכוונה לקהילות המיעוטים בקהיר.  ↩

  92. כאשר ביקר במצרים, בשנת 1839. אז הציע כנראה למוחמד עלי, כתמורה, הקמת בנק במצרים ­– לפי AZdJ, שנה ג, גל‘ 88, 7 לספטמבר 1839, עמ’ 445, המסתמך על Morning Chronicle.  ↩

  93. AE, Mémoires et Documents, Egypte, כרך יט, דף 34, המסמך Administration des finance de l‘armée d’Egypte, an VI–IX par A. Peyrusse. מחבר דו"ח זה שמצאתיו בכתב־יד, היה המזכיר הכללי של הנהלת הפינאנסים הכללית מטעם צבא הכיבוש הצרפתי במצרים. יצויין, כי לפי B. Taragan, בספרו Les communautés Israélites etc. (להלן, טראגאן, ספרו הצרפתי), עמ' 30, הוטל על היהודים מס בסך 50,000 טאלרים.  ↩

  94. הנתונים המספריים אצל ריבלין, עמ' 333, הערה 64, אינם מבחינים בנידון זה בין יהודים לבין נוצרים.  ↩

  95. מקורות, 13. המסמך הוא מיום 29 לחודש רביע אלת‘אני 1271 = 20 לינואר 1855. תודתי לפרופ’ גבריאל בר, שהפנה את תשומת לבי לכך.  ↩

  96. יוסף חאטשנר, במכתב. ממצרים, שנדפס בהמגיד, שנה ו, גל‘ 31, יא לאדר תרכ"ב (7 לאוגוסט 1862), עמ’ 244.  ↩

  97. AE, Corr. Pol., Egypte, כרך לא, דף 221. נספחות 1 עד 8 לדו“ח E. Tastu, הנציג הפוליטי של צרפת במצרים. אלכסנדריה, 18 לאפריל 1863. מכתב מקהיר על כך, שנדפס בהלבנון, שנה א, הועתק בהמגיד, שנה ז, גל' 24, ער”ח תמוז תרכ"ג (17 ליוני 1863), עמ‘ 192, וכן נמסר בקיצור ב The Jewish Chronicle, 26 ליוני 1863, עמ’ 2.  ↩

  98. בספרו הנ"ל, כרך ב, עמ‘ 344­–349. התרגום שלי. ר’ גם מקורות, 1.  ↩

  99. חלק מדברי ליין הועתק מלה במלה ע"י קלוט, כרך ב, עמ' 141.  ↩

  100. מקורות, 2.  ↩

  101. ישנן אסמכתאות שונות לכך. ר‘ מקורות, 30. השווה מכתב מאלכסנדריה, נדפס בהמגיד, שנה כו, גל’ 34, טו לאלול תרמ"ב (30 לאוגוסט 1882), עמ' 277.  ↩

  102. המגיד, שם, גל‘ 21, יג לניסן תרמ"ב (31 למאי 1882), עמ’ 172; שם, גל‘ 26, יח לתמוז תרמ"ב (5 ליולי 1882), עמ’ 213­–214.  ↩

  103. הדינים והחשבונות בכתב־יד של וועד שליחי הקהילות, לונדון, כרך ה, עמ' 218, מישיבת 25 למרס 1844. לא צויין שם, כיצד הגיבו על פנייתם של יהודי קהיר. אפשר כי אפילו לא דנו בה.  ↩

  104. הם פנו אז לעזרה אל האגודה האנגלית־היהודית בלונדון. ר‘ דו"ח האגודה, כרך יב, לשנת 1882­–1883 (לונדון, 1883), עמ’ 14. על מצבם אז, ר‘ AZdJ, שנה מו, גל’ 31, 1 לאוגוסט 1882, עמ‘ 515; גל’ 33, 15 לאוגוסט 1882, עמ‘ 546 וגל’ 34, 22 לאוגוסט 1882, עמ' 563.  ↩

  105. לאמיתו של דבר, היה הרובע היהודי בקהיר נקי הרבה יותר מהרבעים הלא יהודיים, כפי שמסתבר מכך שמגיפת החולירע בשנות 1883­–1884 קטלה רק 16 מיהודי קהיר, הודות להיגיינה קפדנית, ר‘ AZdJ, שנה מח, גל’ 11, 11 למרס 1884, עמ' 172.  ↩

  106. ליין, כרך ב, עמ‘ 344, 348­–349. קלוט, כרך ב, עמ’ 139­–140. גדסבי, עמ‘ 243. בנימין, עמ’ 228­–229. ג‘ליון־דאנגלאר, עמ’ 68. ליוטקה, עמ‘ 99. מק־קון, עמ’ 34­–35. פירקס, עמ‘ 180. הנשים היהודיות חיקו את המוסלמיות בהצטעפותן כמובן רק מחוץ לבתיהן, ר’ בעניין זה עדויות שונות, כגון L. A. Frankl, Aus Aegypten (ווינה, 1860), עמ' 131.  ↩

  107. בשנת 1893, בערך, ר' נוה שלום, דף טו, א.  ↩

  108. ר‘ בן תימן שנשתל במצרים, אפיקים (ת"א), א לאב תשכ"ה, עמ’ 7.  ↩

  109. ידוע שהיו ביניהם גם בעלי נכסים. יהודי קהיר הגישו שי, לשחקנית היהודית רחל (Rachel), בבקרה במצרים בשנת 1857, ענק פנינים יקר ערך. ר‘ The Jewish Chronicle, 8 למאי 1857, עמ’ 997. על עושרם של יהודי קהיר, באותה שנה ממש, מעיד גם משה מונטיפיורי במכתב מה12 למאי 1857 שנדפס שם, 29 למאי 1857, עמ' 1021.  ↩

  110. סמואל, עמ' 9­–10.  ↩

  111. עדות אנטי יהודית על כך מובאת בAZdJ, כרך יט, גל‘ 11, 12 למרס 1855, עמ’ 136­–137.  ↩

  112. ישראל, שנה א, גל‘ 12, 18 ליוני 1920; שם, גל’ 15, 9 ליולי 1920.  ↩

  113. למשפחת סוּארס, למשל, היתה נתינות איטלקית. ר‘ ההספד על פליכס סוארס בכה"ע לה בארה, בלאדינו, שנה א, גל’ 20, 27 לאפריל 1906, עמ' 1­–2. גם המוצירים היו נתינים איטלקיים, ברובם. משפחות קטאווי ודי־מנשה נהנו מהחסות האוסטרית־הונגרית.  ↩

  114. M. Sabry, L‘empire égyptien sous Mohamed־Ali et la question d’Orient 1811–1849, עמ‘ 305­–306, מצוטט בפארז’ון, עמ' 165­–166.  ↩

  115. The Jewish Chronicle, 13 למאי 1859, עמ' 5.  ↩

  116. מקורות, 14. לגבי שנת 1869: AE, Corr. Pol., Egypte, כרך מה, דפים 13­–18. א‘ פוּז’אד (Poujade) אל שר החוץ הצרפתי די לה וואלט, מס‘ 91. קהיר, 10 לינואר 1869. הנדון: אלג’ירים ­– יהודים ואחרים.  ↩

  117. Chasseaud. FO 141/11 אל C. A. Murrayוהנספחות. דצמבר 1846.  ↩

  118. שם, 141/30 עד A. S. Walne 141/36 אל F. W. A. Bruce ונספחות. ספטמבר 1856 עד אוקטובר 1858.  ↩

  119. מקורות, 16.  ↩

  120. Walne.FO 141/30 אל Bruce. נספחות 1, 3. קהיר, 31 ליולי 1856.  ↩

  121. בין הרבנים שהתאוננו על כך, ר‘ רפאל אהרן בן שמעון, ומצור דבש, חלק אה"ע, ס’ ו, דף קה, א.  ↩

  122. בשנת 1908, לפי טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 29 ואילך.  ↩

  123. שם, עמ' 36.  ↩

  124. ר‘ גם פארז’ון, עמ' 306.  ↩

  125. מקורות, 84.  ↩

  126. לפי מצרים, מפקד 1917, כרך ב, עמ' 538­–539.  ↩

  127. Jacques Nantet, Les juifs et les nations, עמ‘ 192­–193. לפי נאנטה, בתקופה הסמוכה למלחמת העולם השנייה, היו רק 7% מבין היהודים במצרים בעלי אזרחות מצרית, אך אין הוא מביא אסמכתאות לנתונים אלה. ר’ גם ההערה הבאה.  ↩

  128. הסוה"י, עמ' 56, טבלה 6, על סמך הנתונים הרשמיים של המפקדים במצרים.  ↩

  129. דוגמה ר‘ בספרו של אברהם בן יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, ירושלים תשכ"ה, עמ’ קד.  ↩

  130. לפי לוון, מובא אצל פארז‘ון, עמ’ 160.  ↩

  131. A. Milano, Storia degli ebrei italiani nel Levante (להלן, מילאנו), עמ‘ 197 ואילך. ר’ גם להלן, בפרק האירגון הקהילתי.  ↩

  132. בנימין, עמ' 222.  ↩

  133. ר‘ עבודתו הסמינריונית של סטודנט האוניברסיטה העברית, שלמה חביליוֹ, התפתחות היישוב היהודי במצרים החדשה (במכונת כתיבה), ירושלים, 1961, עמ’ 8.  ↩

  134. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ‘ 4. Revue Israélite d’Egypte, שנה ו, גל‘ 2, 31 לינוא­ר–9 לפברואר 1917, עמ’ 17.  ↩

  135. על חיכוכים כאלה, בשנת 1858, למשל, ר‘ The Jewish Chronicle, 5 למרס 1858, עמ’ 90.  ↩

  136. ר' ארכיוני משרד החוץ האיטלקי Archivio Storico, Affari Esteri Roma (להלן, AER)

    Serie Politica, vol. 1296 (Egitto). די מארטינוֹ (G. de Martino), הקונסול הכללי של איטליה במצרים אל שר החוץ האיטלקי וונוֹסטה, מס' 176. קהיר, 28 לינואר 1872. מכתבים נוספים: להלן, במקורות 36, 37.  ↩

  137. פארז‘ון, עמ’ 169, 230.  ↩

  138. דוגמאות בהמגיד, שנה טו, גל‘ 12, ער“ח ניסן תרל”א (22 למרס 1871), עמ’ 92, מכתב מאלכסנדריה.  ↩

  139. פרטים ב AZdJ, כרך לה, גל‘ 37, 12 לספטמבר 1871, עמ’ 742, וכרך לו, גל‘ 14, 2 לאפריל 1872, עמ’ 275.  ↩

  140. ר' המקורות האיטלקיים שבהערה 8 דלעיל.  ↩

  141. פארז‘ון, עמ’ 169­–170. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 6, כותב כי “חברוּ שוב הקהילות בשנת 1875”; וצ"ל: 1878.  ↩

  142. ר‘ לדוגמה הפרטים המאלפים במכתב מקהיר, שנדפס ב AZdJ, כרך נ, גל’ 34, 17 לאוגוסט 1886, עמ‘ 540, וכרך נא, גל’ 16, 21 לאפריל 1887, עמ' 250­–251.  ↩

  143. מקורות, 43.  ↩

  144. מקורות, 44, 46.  ↩

  145. “קייומה” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  146. מקורות, 39.  ↩

  147. מקורות, 46.  ↩

  148. דוגמאות בשבועון היהודי הקהירי ישראל, כרך א, גל‘ 7, 7 למאי 1920; גל’ 17, 23 ליולי 1920; גל‘ 46, 16 למרס 1921, ועוד. ר’ גם Annuaire des juifs d‘Egypte et du Proche Orient, 1942 (להלן, שנתון 1942), עמ’ 123­–125.  ↩

  149. דוגמה נדירה אחת לכך היא פנייתה של מצרייה, לא יהודייה, בשם חַבּיבּה, אלמנתו של היהודי יצחק משה אשכנזי (Schinasi), אל בית המשפט הקונסולארי הבריטי בעניין ירושת בעלה שהיה נתין בריטי. ר‘ FO 78/5164. מכתב של גוּלד (Gould), הקונסול הבריטי באלכסנדריה, אל שר החוץ הבריטי, מס’ 21. אלכסנדריה, 16 ליולי 1901, והנספח. השווה גם ר‘ מסעוד חי בן שמעון, שם חדש, תרע"ז, עמ’ ח.  ↩

  150. גם במאה הי"ט היו נישואים כאלה, ר‘ מכאריוס, עמ’ 229.  ↩

  151. ר‘ דבריו של ר’ רפאל אהרן בן שמעון, בת נעות המרדות, תרע"ז, חלק א, דף ד, א.  ↩

  152. בפרק הזה ישורטטו רק קווים כלליים בתולדות הקהילות של יהודי מצרים במאה הי"ט. לנושאים מיוחדים, כגון העדוֹת, האירגון הקהילתי, החינוך, ועוד, הוקדשו פרקים נפרדים.  ↩

  153. ר‘ מכתב סירגאני מקהיר, ח לתשרי תרמ"ג, נדפס בהמגיד, שנה כו, גל’ 40, ח לחשון תרמ"ג (18 לאוקטובר 1992), עמ' 324.  ↩

  154. עיין לעיל, במה שכתבתי על מספרי היהודים במצרים.  ↩

  155. ר‘ מכתבים ממצרים בהמגיד שנה ה, גל’ 6, כו לשבט תרכ“א (6 לפברואר 1891), עמ‘ 23, ושנה ו, גל’ 31, יא לאב תרכ”ב (7 לאוגוסט 1862), עמ' 244.  ↩

  156. ליין, כרך ב, עמ‘ 344 ואילך. דומים דברי קלוט, כרך א, עמ’ 243, וכרך ב, עמ‘ 142־139. ר’ גם תיאור הרובע היהודי ב־The Jewish Chronicle, 10 למרס 1865, עמ' 8  ↩

  157. סמואל, עמ' 4–3, לגבי שנת 1879. הדברים נכונים, בדרך כלל, לגבי כל מחציתה השנייה של המאה הי"ט.  ↩

  158. אדלר, בייחוד עמ' 25  ↩

  159. פרטים על כל הפרשה ב The Jewish Chronicle, 18 לאוקטובר 1844, עמ‘ 6–7. AZdJ, כרך ח, גל’ 44, 28 לאוקטובר 1844, עמ' 629.  ↩

  160. דיינארד, עמ' 18  ↩

  161. ר‘ הדו“ח של קלוד מונטיפיורי, נשיא האגודה האנגלית־היהודית, בדו”ח השנתי של האגודה הזאת, כרך לג לשנת 1903–1904, עמ’ 68.  ↩

  162. נהר מצרים, חלק ב, דף קצה.  ↩

  163. למשל, במכתב בערבית אל השבועון ישראל, שנה א, גל' 11, 11 ליוני 1920.  ↩

  164. “גיו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  165. יהושע קנטרוביץ, ליהודי מצרים, שם, גל' 12, 18 ליוני 1920.  ↩

  166. ר‘ לעיל, וכן יוסף חאטשנר, במכתב ממצרים אל המגיד, שנה ו, גל’ 31, יא לאב תרכ"ב (7 לאוגוסט 1862), עמ' 244.  ↩

  167. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 29.  ↩

  168. פרחי, עמ' 20. הערך Alexandrien ב Encyclopaedie Judaica אומד זאת אף בפחות, לגבי אותו הזמן.  ↩

  169. לפי דו"ח ביקור בה, The history and state of the Jews in Alexandria, נדפס ב The Jewish Chronicle, 10 לאוגוסט 1849, עמ' 350.  ↩

  170. שם, שם. וכן יעקב ספיר, אבן ספיר, מהד' ליק, 1866 (להלן, אבן ספיר), דף ג, א.  ↩

  171. לפי מכתב של יהודי מאלכסנדריה אל המגיד, נדפס שם בשנה כו, גל‘ 29, י לאב תרמ"ב (26 ליולי 1882), עמ’ 236.  ↩

  172. לפי ב‘ טראגאן (שהיה אז מורה לעברית באלכסנדריה), בהקדמתו לנוה שלום, מהד’ ב (אלכסנדריה, תר"צ) עמ' ה.  ↩

  173. ר‘ הלבנון, שנה ו, גל’ 22, כג לסיוון תרכ“ט (3 ליוני 1869), עמ‘ 176, ושנה ז, גל’ 25, טו לתמוז תר”ל (14 ליולי 1870), עמ' 200. והשווה מאמרי הנ"ל בספונות.  ↩

  174. פרחי, עמ' 20–23.  ↩

  175. בנימין, עמ' 222–223.  ↩

  176. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 7, העריך את מספרם, במרס שנת 1906, כדי עשרים אלף, בקירוב. השווה לעיל, בפרק על מספרי היהודים, לנתונים סטטיסטיים רשמיים שונים.  ↩

  177. נוה שלום, דף טו.  ↩

  178. אבו חיף, במקומות שונים, למשל, עמ' 47–48.  ↩

  179. לאמבלן, עמ' 192–199.  ↩

  180. לפי אחד ממכתביו של טראגאן, משנת 1906, ר‘ טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 7.  ↩

  181. ש‘ כהן־צידון, 1954–1955 דרמה באלכסנדריה… כרך א: המהנדס שמואל עזאר הי"ד ויהדות אלכסנדריה, עמ’ 18–21.  ↩

  182. פארז‘ון, עמ’ 172.  ↩

  183. Ministère de l‘Intérieur, Statistique de l’Egypte – année 1873 (להלן, משרד הפנים, 1873), עמ' 257. הדברים מוסבים כנראה על שנת 1872–1873.  ↩

  184. סמואל, עמ' 12–17.  ↩

  185. על העובדה, כי יהודי פורט סעיד אז לא כולם מהוגנים היו, מרמז באותו זמן (1880–1881) התייר היהודי דיינארד, עמ' 23. הוא אומר עליהם, כי “לא נקו גם המה מסחר ערות מצרים”.  ↩

  186. סמואל, עמ‘ 12–13. נתוניו כנראה נכונים, כי בשנת 1882, לפי נתונים מצריים רשמיים, היו בעיר 16,978 תושבים. השווה הסוה"י, עמ’ 54, טבלה 3.  ↩

  187. לפי מכתב מפורט סעיד, ב Der Israelit שנה לג, מם‘ 29–30, 11 לאפריל 1892, עמ’ 569.  ↩

  188. הסוה"י, עמ' 54.  ↩

  189. נתונים במפקדים הרשמיים במצרים, ובפארז‘ון, עמ’ 295–296.  ↩

  190. על מעשים כגון אלה, בשנת 1877 למשל, ר‘ הלבנון, שנה יג, גל’ 40, ד לסיוון תרל"ז (16 למאי 1877), עמ' 320.  ↩

  191. מכתב פרג‘ חיים מזרחי, מאלכסנדריה, נדפס בהמגיד, שנה כז, גל’ 20, טז לאייר תרמ"ג (23 למאי 1883), עמ' 160  ↩

  192. מאמרי הנ“ל בספונות. השווה גם וועד שליחי הקהילות, הדו”ח השנתי ה52, אפריל 1903, עמ‘ 65–66; והדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, כרך לב, לשנת 1902–1903 (לונדון, 1903), עמ’ 24–25, המביא גם את הדו"ח של לורד קרומר על פרעות אלו.  ↩

  193. B. L. Benas, Report of his travels in the East (להלן, בנאס), עמ' 6.  ↩

  194. AE, Correspondance politique des consuls de France, Egypte, כרך ג. דו"ח שחוּבר בידי H. Coussidon, פורט סעיד, 5 ליוני 1882, בכותרת Statistique de l'établissement des religieuses du bon pasteur à Port Saïd.  ↩

  195. מקורות, 66.  ↩

  196. ארכיון כי“ח בפאריס (להלן, AIU), AIU, Archives, Egypte, XIII.E.185(1). טיוטה מ 8 לנובמבר 1899; המקור איננו בארכיון כי”ח, מכיון שנשלח כמובן כתשובה אל יהודי פורט סעיד.  ↩

  197. מקורות, 48  ↩

  198. חלקם היחסי של יוצאי תימן (ועדן) בין יהודי פורט סעיד עלה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם עזיבת אחרים (שבחלקם עלו לארץ ישראל) והגיע עד 75% מכלל יהודי פורט סעיד, ר‘ פארז’ון, עמ' 296.  ↩

  199. בנאס, עמ' 6.  ↩

  200. Revue Israélite d‘Egypte שנה ו, גל’ 3, 15–28 לפברואר 1917, עמ' 38–39, דו"ח מאת רבינוביץ.  ↩

  201. عنى مبا ك, النخطط الجديدة التوفيقية (להלן, מבארכ), כרך יב: עמ' 95: وواحد و عشرون صيرفيا يهوديا و بها من اليهود غير الصبار فة نمالية و عشرون. לא ברור, אם הכוונה לבודדים או למשפחות שלמות.  ↩

  202. כך יש להבין, לדעתי, את מכתבו של אברהם סקאליענסקי, מהעיר סואץ, בהלבנון, שנה ו, גל‘ 41, כ’ לחשון תר"ל (25 לאוקטובר 1869), עמ' 325–326.  ↩

  203. מסוכם בטבלאות אצל פארז‘ון, עמ’ 306–308 בניגוד למספרים אלה, כותב פארז‘ון בעצמו (שם, עמ' 300), כי יותר ממאה משפחות יהודיות התיישבו בעיר סואץ במשך מלחמת העולם הראשונה. השווה גם מצרים, מפקד 1907, עמ’ 119־118.  ↩

  204. פארז‘ון, עמ’ 309.  ↩

  205. מקורות, 10.  ↩

  206. לפי עדותו של אבן ספיר, דף ח, א.  ↩

  207. מסוכם בטבלאות של מצרים, מפקד 1907, עמ‘ 118–119, ומצרים, מפקד 1917, כרך א, עמ’ 86–88; ופארז‘ון, עמ’ 308־306. שליח מטעם כי“ח – שבדק בשנת 1903 במנצורה את האפשרות להקמתו של בית ספר כי”ח בה, והגיע למסקנה שלילית – מצא בה שמונים משפחות יהודיות. ר' מקורות,  ↩

  208. דומה שזהו המספר הנכון (לפי כל האינפורמציה שבידינו), ולא 49 נפשות, כפי שכתוב בדו"ח המפקד הרשמי משנת 1907.  ↩

  209. פארז‘ון, עמ’ 287.  ↩

  210. מקורות, 47  ↩

  211. ביוזמת יהודי בן המקום, בשם דוד בּוֹטוֹן, ר‘ Revue Israélite d’Egypte, שנה ח, גל’ 3, 15–20 לפברואר 1919, עמ' 35.  ↩

  212. פרטים בהלבנון, שנה יג, גל‘ 40, ד’ לסיוון תרל"ז (16 למאי 1877), עמ' 320.  ↩

  213. פארז‘ון, עמ’ 287.  ↩

  214. לפי המפקד הרשמי משנת 1927 – Kingdom of Egypt, Ministry of finance – Statistical and census department, Population census of Egypt, 1927 כרך א, עמ' 223.  ↩

  215. פארז‘ון, עמ’ 287.  ↩

  216. שנתון יהודי מצרים 1942, עמ' 236.  ↩

  217. פארז‘ון, עמ’ 279. על יישוב יהודי קדום יותר קיימות מסורות בעל־פה, בלתי מוכחות כל צורכן.  ↩

  218. שם, עמ' 167 ו 305, מדבר על עשרים משפחות יהודיות, תוך הסתמכות על אבן ספיר, אבל ספרו של יעקב ספיר איננ מזכיר נתון זה כלל ועיקר.  ↩

  219. מסוכם בפארז‘ון, עמ’ 306–308. ר‘ גם מקורות, 47. השווה מצרים, מפקד 1917, כרך א, עמ’ 144–146.  ↩

  220. פרט זה מתיישב עם המספר של 180 משפחות באותו הזמן, עליו נמסר בדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, כרך לו, לשנת 1906–1907, עמ‘ 41; אולם אין הוא מתיישב עם האומדן של 1,800 נפש, עליו נמסר שם, כרך לח, לשנת 1908–1909, עמ’ 37.  ↩

  221. מספר זה מדוייק יותר מהאומדן של 800 נפש המופיע שם, כרך מד, לשנת 1916–1917, עמ‘ 30–31, והוא מסתמך על המפקד הרשמי של ממשלת מצרים לשנת 1917, עמ’ 144–146.  ↩

  222. ר' להלן, הפרק על ראשית הציונות במצרים.  ↩

  223. Jonas Leibovitz, La communauté juive de Tanta (להלן, לייבוביץ), בעתון היהודי L‘Aurore, 12 לנובמבר 1936, עמ’ 4.  ↩

  224. מקורות, 67.  ↩

  225. מקורות, 68.  ↩

  226. AIU, Archives, Egypte, XIV.E.212. דו“ח ב' מזרחי אל נשיא כי”ח. טנטא, 12 לדצמבר 1936, על סמך התגוררותו שלש שנים בטנטא.  ↩

  227. ר' להלן “החינוך במצרים”.  ↩

  228. מתוך הדו“ח של לורד קרוֹמר אל שר החוץ הבריטי, מצוטט בדו”ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, כרך לב, לשנת 1902–1903, עמ' 25.  ↩

  229. ר‘ פרטים בדו"ח התקציב של קהילת טנטא, בערבית, בשבועון הקהירי ישראל, שנה ב, גל’ 1, עמ‘ 5, 2 לאפריל 1921, וגל’ 4, 25 לאפריל 1921, עמ' 6.  ↩

  230. מקורות, 31.  ↩

  231. ר‘ מכתבו של מזרחי הנזכר ב“מכתב מאלכסנדריה”, בהמגיד, שנה לב, גליון 16, 26 לאפריל 1888, עמ’ 126–127. גםהיהודים האשכנזים נהנו ממוסדות צדקה אלה.  ↩

  232. על כך העיר, עוד בשנת 1901, ר' רפאל אהרן בן שמעון, נהר מצרים, חלק ב, דף קעה, א.  ↩

  233. מקורות, 49, 76.  ↩

  234. המכתב מיום כד לאייר תרל“ה, ר' נוסחוֹ י”מ טולידאנו, אוצר גנזים, עמ' 169–170.  ↩

  235. לפי הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים, מסוכמים אצל פארז‘ון, עמ’ 306, 308. מספר היהודים בדמנהור לא השתנה הרבה, בעשרים השנים שאחרי זאת, ר‘ שם, עמ’ 272 ואילך.  ↩

  236. ר‘ שם, עמ’ 272 ואילך.  ↩

  237. י"מ טולידאנו, בתי הכנסיות העתיקים באלכסנדריה וסביבותיה, HUCA, כרך יב־יג, שנת 1937–1938 (להלן טולידאנו, בתי הכנסיות), עמ' 711.  ↩

  238. תיאור בפארז‘ון, עמ’ 275.  ↩

  239. פרטים על עלילות הדם הללו ועל הפרכתן בAZdJ, שנה מא, גל‘ 28, 10 ליולי 1877, עמ’ 446 ובהמגיד, שנה לו, גל‘ 18, 20 למאי 1892, עמ’ 135.  ↩

  240. ר‘ לדוגמה הידיעות בשבועון ישראל, שנה ב, גל’ 37, 19 לינואר 1921, חלק ערבי, עמ' 6.  ↩

  241. פרטים ביומוֹן La Réforme (אלכסנדריה), מן ה15 וה16 לינואר 1906.  ↩

  242. R. Dozy, Supplément aux dictionnaires arabes, s.v.  ↩

  243. מבארכ, כרך טו, עמ' 20.  ↩

  244. אלפרד ילוּז (Yallouz), מובא בפארז‘ון, עמ’ 286.  ↩

  245. אבן ספיר, דף כא, ב.  ↩

  246. נתונים סטטיסטיים רשמיים, לפי מצרים, מפקד 1907, עמ‘ 118–119, ולפי פארז’ון, עמ' 306–308.  ↩

  247. מסוכם בפארז‘ון, עמ’ 310.  ↩

  248. שם, עמ' 282.  ↩

  249. טולידאנו, בתי הכנסיות, עמ' 714.  ↩

  250. תיאור בפארז‘ון, עמ’ 283.  ↩

  251. ר‘ לדוגמה חגיגות פורים בקהיר, בסוף המאה הי"ט, לפי עדות נחום סלושץ, זכרונות פורים בקהירה (להלן, סלושץ), נדפסו בשבועון ישראל, שנה א, גל’ 47, 25 למרס 1921.  ↩

  252. ריבלין, עמ' 204, על סמך מקורות מימי מוחמד עלי.  ↩

  253. נתונים בפארז‘ון, עמ’ 306–307.  ↩

  254. נתונים שם, עמ‘ 306–308, ובמצרים, מפקד 1907, עמ’ 118–119.  ↩

  255. פארז‘ון, עמ’ 310.  ↩

  256. שם, עם' 277.  ↩

  257. שם, עמ' 277–278.  ↩

  258. שם, שם.  ↩

  259. אבן ספיר, דף ח, א.  ↩

  260. לפי מצרים, מפקד 1907, עמ‘ 118–119, ופארז’ון, עמ' 306–308.  ↩

  261. פארז‘ון, עמ’ 310.  ↩

  262. שם, עמ' 290.  ↩

  263. ישראל, שנה א, גל‘ 7, 14 למאי 1920, וגל’ 12, 18 למאי 1920.  ↩

  264. פארז‘ון, עמ’ 290.  ↩

  265. שם, עמ' 290–291.  ↩

  266. אבן ספיר, דף ח, ב.  ↩

  267. לפי מצרים, מפקד 1907, עמ‘ 118–119, ופארז’ון, עמ' 306–308.  ↩

  268. פארז‘ון, עמ’ 310.  ↩

  269. שם, עמ' 292.  ↩

  270. שם, שם.  ↩

  271. מבארכ, כרך יא, עמ' 94: وابور طحين الخواجة جاد اليهودي على نرعة المسامية في شهال المسكن الشرقي قونه عسالية حصن.  ↩

  272. לפי מפקד 1907, עמ‘ 118–119, ופארז’ון, עמ' 306–308.  ↩

  273. פארז‘ון, עמ’ 311  ↩

  274. שם, עמ' 293.  ↩

  275. לפי אבן ספיר, דף ח, ב.  ↩

  276. המספר המדוייק איננו ידוע.  ↩

  277. פארז‘ון, עמ’ 293, 308, 310  ↩

  278. שם, עמ' 293–294.  ↩

  279. לפי בדיקתו במקום של פארז‘ון, ר’ עמ' 298–299.  ↩

  280. שם, עמ‘ 306, ומצרים, מפקד 1907, עמ’ 118–119.  ↩

  281. מצרים, מפקד 1917, כרך א, עמ' 32.  ↩

  282. פארז‘ון, עמ’ 298  ↩

  283. על יהודי אסואן, בשנת 1907, ר‘ טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 24–25. לפי מצלרים, מפקד 1907, עמ‘ 120–123, היו אז באסואן 44 יהודים, בבני סוויף 57, בפיום 43, ובמיניא 54. לפני כן, ב 1859, היו בפיום רק כעשרים יהודים. השווה מכתב ממצרים בהמגיד, שנה ג, גל’ 23, יב לסיוון תרי"ט (14 ליוני 1859), עמ' 92.  ↩

  284. טראגאן, שם, עמ‘ 24 ואילך. פארז’ון, עמ' 302–303.  ↩

  285. כאשר עלה בידיהם של היהודים המעטים באסיוט לבנות בית כנסת ולהזמין שוחט ובודק, בשנת 1920, ציין זאת השבועון ישראל כמיקרה יוצא מהכלל, ר‘ ישראל, שנה א, גל’ 7, 14 למאי 1920  ↩

  286. פארז‘ון, עמ’ 189 ואילך; לוח אחיאסף לשנת תרנ"ח, עמ' 111–115.  ↩

  287. נהר מצרים, חלק א, דף עד, א.  ↩

  288. שם, דף קיט, א.  ↩

  289. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 31. פארז’ון, עמ' 92–93.  ↩

  290. ר‘ מכתב מקהיר, כח לניסן תרכ"ג, בהמגיד, שנה ז, גל’ 24, ער“ח תמוז תרכ”ג (17 ליוני 1863), עמ' 192.  ↩

  291. נהר מצרים, חלק א, דף צג, ב.  ↩

  292. ר' יום טוב ישראל, מנהגי מצרים, דף יז, א; נוה שלום, דף סח, ב.  ↩

  293. ר' לעיל: “העדות היהודיות והיחסים ביניהן”.  ↩

  294. מקורות, 64.  ↩

  295. לנוסח הפניות והכרוזים שהוצאו בנידון, ר‘ פארז’ון, עמ' 192–197.  ↩

  296. פרטים ב Revue Israélite d‘Egypte, שנה ו, גל’ 7, 1–17 למאי 1917, עמ 86–87.  ↩

  297. שם, שנה ה, גל‘ 20, 1–12 לנובמבר 1916, עמ’ 184.  ↩

  298. ב AZdJ, כרך כח, גל‘ 36, 30 לאוגוסט 1864, עמ’ 559.  ↩

  299. אפילו מחברים, המזכירים את קיומן, אינם מביאים שום פרטים עליהן, למשל מילאנו, עמ' 198.  ↩

  300. Revue Israélite d‘Egypte, שנה ו, גל’ 20, 1–12 לנובמבר 1916, עמ' 185.  ↩

  301. שם, גל 21, 15–25 לנובמבר 1916, עמ' 193–196. לדעתי, המתרגם הוא בן־ציון טראגאן, מחשובי העתונאים היהודים באלכסנדריה.  ↩

  302. מקורות, 34.  ↩

  303. ר' לעיל: “העדות היהודיות והיחסים ביניהן”.  ↩

  304. מקורות, 35.  ↩

  305. כאמור, יש בכך צמצום זכויותיו של הרב בתחום ההנהלה של ענייני הציבור. אפילו מינוי גבאים ופיטוריהם צריכה מועצת הקהילה לאשר (ס' 29–30). וכן נהגו גם בקהיר.  ↩

  306. בראשית המאה העשרים, נהג וועד הקהילה להתכנס בכל יום ראשון בשבוע לישיבה (במשרד הרבנות) ולדון במשותף בענייני ציבור. ר‘ טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 8, מכתבו של טראגאן מאלכסנריה, מרס 1906.  ↩

  307. Revue Israélite d‘Egypte, שנה א, גל’ 19, 1 לדצמבר 1912, עמ' 332–333.  ↩

  308. Statuts de la communauté israélite du Caire 1927 (להלן, תקנות קהילת קהיר), התקנות אושרו כבר בשנת 1926.  ↩

  309. אלו התקנות השלמות היחידות שמצאתי אותן כתובות, אך מקריאתן מסתבר כי הן חוזרות בפרטים רבים על תקנות קודמות.  ↩

  310. M. Franco, Essai sur I‘histoire des israélites de l’empire ottoman, עמ' 44–45.  ↩

  311. פרחי, עמ‘ 27–28; טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 51–62; פארז‘ון, עמ’ 201–202, 247–250; שלמה חזן, המעלות לשלמה, דף קיג–קטז.  ↩

  312. מקורות, 35, בייחוד ס' 3–5.  ↩

  313. תקנות קהילת קהיר, ס‘ 26–29, 31. השווה פארז’ון, עמ' 230.  ↩

  314. תקנות קהילת קהיר, ס‘ 33 ואילך, 68–69, תקנות הקהילה באלכסנדריה, 1872, ס’ 10–16, 36–38. פארז‘ון, עמ’ 192–193.  ↩

  315. ר' החוברת كن من دفعي العاريخاء (היה ממשלמי העריכה!), 1939. עוד קודם־לכן, הופיעה בקהיר רשימת משלמי העריכה כסדרה, ולצידה רשימת המאחרים (משנת 1934), Communauté israélite du Caire, Liste des membres.  ↩

  316. Revue Israélite d‘Egypte, שנה א, גל’ 21, 31 לדצמבר 1912, עמ' 362–363.  ↩

  317. ר‘ למשל לגבי טנטא, פארז’ון, עמ' 280.  ↩

  318. נהר מצרים, חלק א, דף נז, א.  ↩

  319. דוגמאות ב Revue Israélite d‘Egypte, שנה ב, גל’ 8, 1 למאי 1913, עמ‘ 120 ואילך; שנה ד, גל’ 4, 28 לפברואר 1915, עמ‘ 46; ושנה ה, גל’ 5 (בטעות רשום עליו גל' 4), 1–5 למרס 1916, עמ' 61.  ↩

  320. דוגמאות בהלבנון, שנה ח, גל‘ 6, ר“ח מרחשון תרל”ב (16 לאוקטובר 1871), עמ’ 47, וגל‘ 17, כב לטבת תרל"ב (3 לינואר 1872), עמ’ 134.  ↩

  321. ר‘ בסדר כרונולוגי, ליין, כרך ב, עמ’ 344 (שמונה בתי כנסת); קלוט, כרך א, עמ‘ 243 (כנ"ל); בנימין, עמ’ 225; AZdJ, שנה יט, גל‘ 11, 12 למרס 1855, עמ’ 136–137; רפאל אהרן בן שמעון, טוב מצרים, דף לד, א, ואילך; The Jewish Chronicle, 10 לאפריל 1857, עמ‘ 962 ו 29 למאי 1857, עמ’ 1021 (שישה–שמונה בתי כנסת); סמואל, עמ‘ 6–7 (עשרה בתי כנסת, מהם אחד לאשכנזים); אדלר, עמ’ 18 ואילך; פירקס, עמ‘ 85 (13 בתי כנסת); פארז’ון, עמ' 198 ואילך.  ↩

  322. בסדר כרונולוגי, The Jewish Chronicle, 10 לאוגוסט 1849, עמ‘ 351 (ארבעה בתי כנסת); שם, 6 ליולי 1855, עמ’ 229, ובנימין, עמ‘ 222–223 (שלשה בתי כנסת); דיינארד, עמ’ 14; אדלר, עמ‘ 17; פירקס, עמ’ 85–86 (שלשה בתי כנסת); E.H. (הוא אליהו חזן, רבם הראשי של יהודי אלכסנדריה), ב The Jewish Encyclopaedia, s.v. Alexandria, Egypt־modern; פרחי, עמ‘ 26–27; טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 41–46, ובספרו הצרפתי, עמ‘ 29–30 ו 42; טולידאנו, בתי הכנסת, עמ’ 701 ואילך; פארז‘ון, עמ’ 242–246.  ↩

  323. AZdJ, שנה מו, גל‘ 33, 15 לאוגוסט 1882, עמ’ 546.  ↩

  324. סמואל, עמ' 14–16.  ↩

  325. פארז‘ון, עמ’ 271 ואילך, בייחוד עמ‘ 276. כשנחרב בית הכנסת בדמנהור, עקב בנייתה של מסילת ברזל, נבנה אחר במקומו, ר’ טולידאנו, בתי הכנסת, עמ' 711.  ↩

  326. פארז‘ון, עמ’ 277–278.  ↩

  327. שם, עמ' 284,  ↩

  328. שם, עמ' 290.  ↩

  329. שם, עמ' 292.  ↩

  330. שם, עמ' 293–294.  ↩

  331. שם, עמ‘ 280, 288, 293, 300, ועוד. פירקס, עמ’ 85–86 (לגבי שנת 1894).  ↩

  332. מכתב מאת טראגאן, אדר תרס"ז, ר‘ הקהילה היהודית, עמ’ 24–25, בעיקר על בית הקברות היהודי באסואן.  ↩

  333. פארז‘ון התעניין במיוחד בבתי הקברות היהודיים במצרים, והביא דוגמאות רבות של מצבות וכתובותיהן, בספרו במקומות שונים, ר’ עמ' 239, 271, 274–276, 278, 281, 284–286, 291–293, 297–298, 300–301.  ↩

  334. פרחי, עמ' 22.  ↩

  335. שם, עמ‘ 25–26. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 41 ואילך.  ↩

  336. אדלר, עמ‘ 28. ר’ לתקופה מאוחרת יותר תקנות הקהילה בקהיר, ס' 31, 57.  ↩

  337. פארז‘ון, עמ’ 299.  ↩

  338. מקורות, 35.  ↩

  339. תקנות הקהילה בקהיר, ס' 57–62.  ↩

  340. מכתב מאלכסנדריה, מחודש אדר תרל“א, בהמגיד, שנה טו, גל' 12, ער”ח ניסן תרל"א (22 למרס 1871), עמ' 92  ↩

  341. פארז‘ון, עמ’ 171.  ↩

  342. פרחי, עמ‘ 24–25. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 74–78, 93–94. פארז‘ון, עמ’ 172.  ↩

  343. מקורות, 51  ↩

  344. לפי מכתב טראגאן מאלכסנדריה, מרס 1906, ר‘ ספרו הקהילה היהודית, עמ’ 9.  ↩

  345. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 145–146. פארז’ון, עמ' 254.  ↩

  346. על בית החולים ועל המשך התקדמותו, במאה העשרים, ר‘ פרחי, עמ’ 25; וכן החוברת בת 47 העמודים Compte rendu, hôpital israélite du Caire, exercice 1932 (Le Caire, Imp. Menikidis, 1933).  ↩

  347. בנאס, עמ' 6.  ↩

  348. פארז‘ון, עמ’ 209–210.  ↩

  349. שם, עמ‘ 194, 204 ואילך, העובדה, כי בתי חולים יהודיים ובתי הארחה נאותים חסרים היו בקהילות מצרים, במשך מרבית המאה הי“ט, צויינה ע”י תיירים יהודיים שונים, כגון החוקר יוסף הלוי, בהלבנון, שנה ה, גל’ 21, ערב שבועות תרכ“ח (26 למאי 1868), עמ‘ 335–336. על שירותי הבריאות היהודיים במצרים ר’ גם בכה”ע לה ב‘ארה, שנה ג, גל’ 64, 3 לאפריל 1908, עמ' 4.  ↩

  350. נהר מצרים, חלק א, דף מג.  ↩

  351. המועמדות חוייבו להוכיח זאת, בהצגת תעודת לידה, ר‘ שם, חלק ב, דף קע, א. בתחילה, הומצא מוהר בסך 500 פראנק לכל אחת מעשר כלות עניות, ר’ מכתב פרג‘ חיים מאלכסנדריה, כח לתשרי תרכ"ט, בהמגיד, שנה יב, גל’ 43, יט לחשון תרכ"ט (4 לנובמבר 1868), עמ‘ 339–340. אחר־כך, בשנת 1897, הומצא מוהר זהה לכל אחת משלשים כלות עניות, ר’ מקורות, 51. בשנת 1906, המשיכה החברה להשיא שלשים בנות לשנה, מחציתן בחג הפסח ומחציתן בחג הסוכות, ר‘ טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 9. בימי מלחמת העולם הראשונה, הוקצו כספים ממוהר הבתולות באלכסנדריה גם לצעירות יהודיות נצרכות מבין הפליטים שירדו אז מארץ־ישראל למצרים, ר‘ Revue Israélite d’Egypte, שנה ה, גל‘ 18–19, 15 לאוקטובר 1916, עמ’ 178  ↩

  352. לא ברור לי, אימתי נוסדה, אך היתה פעילה בשנת 1885, ר‘ מכתב מאלכסנדריה בהמגיד, שנה כט, גל’ 19, כט לאייר תרמ"ה (14 למאי 1885), עמ' 156.  ↩

  353. E.H., במאמרו הנ"ל.  ↩

  354. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 9, מכתב מאלכסנדריה, מחודש מרס 1906, על פעילוּת החברה הזאת.  ↩

  355. לפי טראגאן, שם, עמ‘ 52, נוסדה בשנת 1892. על פעילות האגודה ר’ גם החוברת Amélé Tora, Société d‘assistance scolaire israélite, Alexandrie – Egypte, Exercice 1913. יצויין, כי בימי המלחמת העולם הראשונה, המשיכה חברת עמלי תורה במאמציה הפילאנטרופיים, בגרעון גדל והולך, בגלל התייקרות המחיה ואדישות חלק מהציבור. ר’ הארכיון הציוני המרכזי, תיקים 192.138A ו 192.637A.  ↩

  356. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ‘ 52 ואילך, ובספרו הצרפתי, עמ’ 97–99, 143 ואילך.  ↩

  357. זה חילק ישירות חלק מכספי העזרה: למשל, בשנת 1899, חילק 1,700 ק“ג מצות לנצרכים, ר'.E. H, במאמרו הנ”ל.  ↩

  358. דוגמאות אצל מכאריוס, עמ' 217–222, ועוד.  ↩

  359. מכתב מאלכסנדריה, בהמגיד, שנה לב, גל‘ 16, 26 לאפריל 1888, עמ’ 126–127. גם היהודים האשכנזים נהנו ממוסדות צדקה אלה.  ↩

  360. מקורות, 35.  ↩

  361. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 140–143. פארז’ון, עמ' 172, 250–251.  ↩

  362. על השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, ר‘ החיבורים בהערה הקודמת ופרחי, עמ’ 29–30.  ↩

  363. היה זה בהתאם למגמה לא לעודד נישואי בוסר, ר‘ נהר מצרים, חלק ב, דף קע, א. ר’ גם מכתב מאלכסנדריה בהלבנון, שנה ט, גל‘ 36, י לאייר תרל"ג (7 למאי 1873), עמ’ 286.  ↩

  364. פארז‘ון, עמ’ 203–212  ↩

  365. Revue Israélite d‘Egypte, שנה ה, גל’ 4, 15–22 לפברואר 1916, עמ‘ 49, ושנה ז, גל’ 17, 15 לאוקטובר 1918, עמ' 205.  ↩

  366. פארז‘ון, עמ’ 220.  ↩

  367. Revue Israélite d‘Egypte, שנה ב, גל’ 9, 15 למאי 1913, עמ' 139.  ↩

  368. תקנות הקהילה בקהיר, ס' 31.  ↩

  369. דוגמאות שונות אצל מכאריוס, בייחוד עמ‘ 223–237, ובהלבנון, שנה ט, גל’ 36, י לאייר תרל"ג (7 למאי 1873), עמ' 286.  ↩

  370. פארז‘ון, עמ’ 171, 174, 203 ואילך, ו232–233.  ↩

  371. שם, עמ‘ 204. השווה Revue Israélite d’Egypte, שנה ו, חוב‘ 1ב (=נספח), 1 לפברואר 1917 (כל החוברת מוקדשת לבני ברית במצרים) ושם, שם, חוב’ 3, 15–28 לפברואר 1917, עמ' 31–33.  ↩

  372. “האשכזנים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  373. La Jeunesse.  ↩

  374. הדבר ידוע לנו מתוך פניית האגודה הקהירית אל כי“ח, ר‘ AIU, Archives, Egypte, II.B.29. אליהו מ’ ברוך (Baruck) אל נשיא כי”ח. קהיר, 22 למרס 1897. למכתב זה מצורף מכתב אגודת הנוער. ברוך ממליץ לסייע לה בהמצאת ספרים. על בקשת האגודה חתומים הנשיא A. W. Goldenberg והמזכיר Jacques Matalon  ↩

  375. אין הדבר בטוח, כי זאת אותה אגודה. זו מתכּנית הנוער היהודי (La Jeunesse Israélite).  ↩

  376. AIU, Archives, Egypte, II.B.36, מכתב מהאגודה אל כי"ח. קהיר, 3 למרס 1908. על המכתב חתום נשיא האגודה, B. Israel.  ↩

  377. על התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, עיין בחוברות הבאות Société de bienfaisance de la communauté israélite du Caire, Statuts (Le Caire, imp. Schindler 1934). והחוברת חברת העזרה לעדת ישראל בקהיר לוח לשנת 5707. וכן לגבי עדת הקראים בקהיר

    جمعية زؤاج الفقيرات للاسرائيليين القرائين, شارع العباسية رقم ۸ بالقاهرة “تقرير الجمعية عن السنة الأولى المنتهية قي ۳۱ مارس سنة ۱۹٤١” (مطبعة اوليمبيا, ۱۹٤١).  ↩

  378. פרטים בטראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 27–28, מכתב מניסן תרס"ז.  ↩

  379. מקורות, 49.  ↩

  380. כבר העירו על נחיצותה של עזרה מסוג זה ליהודי טנטא, ר'AIU, Archives, Egypte, XIII.E.199. בנבנישתי אל נשיא כי"ח. טנטא, 22 לדצמבר 1905.  ↩

  381. פארז‘ון, עמ’ 178.  ↩

  382. גם בסוף המאה הי"ט וגם אחר־כך, ר' עזרתם של יהודי סואץ להם, לפי מקורות, 10.  ↩

  383. תקנות האגודה פורסמו אז בלאדינו, בשם סוסייטה החמלה Ahemla די קאיירו קון לה אפרובאסיון דיסו אימיננסייה איל גראן ראבינו די קאיירו רפאל אהרן ן' שמעון. ח תמוז 5661.  ↩

  384. מקורות, 8. השווה I.C.6 AIU, Archives, Egypte,. מכתב מהוועד אל כי"ח. אלכסנדריה, 22 לספטמבר 1891. על מקרה נדיר של סירוב לקבל פליטים יהודים למצרים, ר‘ המגיד לישראל, שנה ב, גל’ 39, 21 לדצמבר 1893, עמ‘ 3, ושנה ג, גל’ 5, 1 לפברואר 1894, עמ‘ 41, וגל’ 9, 1 למרס 1894, עמ' 72.  ↩

  385. מכתב מאלכסנדריה בהמגיד, שנה לה, גל‘ 24, 18 ליוני 1891, עמ’ 190–191.  ↩

  386. .AIU, Archives, Egypte, I.C. פטיציה מיהודים רומניים. אלכסנדריה, 21 לספטמבר 1900.  ↩

  387. הארכיון הציוני המרכזי, 1.346.3380 Z. גאליצנשטיין אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 26 ליוני 1903.  ↩

  388. מקורות, 9.  ↩

  389. פרטים בטראגאן, הקהילה היהודית, עמ' 18, מכתב מאלכסנדריה, ו לחשוון תרס"ז.  ↩

  390. מקורות, 11.  ↩

  391. ר' מסמכים בארכיון הציוני המרכזי, תיק 28J.  ↩

  392. שם, תיק 27 J.  ↩

  393. שם, תיק 192.636A Revue Israélite d‘Egypte, שנה ד, גל’ 1, 2 לינואר 1915, עמ‘ 10–11, וכן החוברות הבאות של כתב העת הזה, עד שנה ז, גל’ 16, 15 לספטמבר 1918, עמ‘ 196–197. השווה גם *Compte rendu du comité d’assistance aux réfugiés Israélites de Syrie et Palestine* 19.12.1914–31.12.1915, בייחוד עמ‘ 3–15. ר’ גם טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 111–123, 136–138; פרחי, עמ’ 30; פארז‘ון, עמ’ 176–178, 232, 250–251, המסתמך על העתונות המקומית; טראגאן, הקהילה היהודית, עמ‘ 66 ואילך, כנראה על סמך זכרונותיו; הדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, כרך מד, לשנת 1914–1915 (לונדון, 1915), עמ’ 25–26.  ↩

  394. חיים בן־קיקי, מה זה חנכה, ישראל, שנה ב, גל‘ 32, עמ’ 5. דבריו מתייחסים לחנוכה תרע"ז (1917).  ↩

  395. מק־קון, עמ' 227.  ↩

  396. מצרים, מפקד 1907, עמ‘ 97, טבלה 7, ועמ’ 98, טבלה 10.  ↩

  397. שם, עמ' 114, טבלה 12.  ↩

  398. לפי מצרים, מפקד 1917, כרך ב, עמ' 567, ירד חלקם של היהודים היודעים קרוא וכתוב במקצת, לכדי 519 לאלף, ולעומתו עלה חלקן של הבנות לכדי 358 לאלף. רק הקאתולים השיגו, לגבי שני המינים, חלק יחסי גבוה יותר.  ↩

  399. לפי עדוּת בן הזמן V. E. Dor, L‘instruction publique en Egypte, פאריס, 1872, בייחוד עמ’ 201­–202.  ↩

  400. לפי 1909Statistical yearbook of Egypt , עמ‘ 200­–201. ר’ גם Annuaire statistique de l‘Egypte, שנה ג, 1911, עמ’ 89, טבלה 7; שנה ד, 1912, עמ‘ 103, טבלה 10; ושנה ה, 1913, עמ’ 97, טבלה 8.  ↩

  401. פרחי, עמ‘ 23. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 41.  ↩

  402. AZdJ, שנה ד, גל‘ 49, 5 לדצמבר 1840, עמ’ 694.  ↩

  403. שם, שנה ה, גל‘ 5, 30 לינואר 1841, עמ’ 60.  ↩

  404. פרחי, עמ‘ 23­–24. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 41­–42. אדלר, עמ' 26.  ↩

  405. The Jewish Chronicle, 16 לאפריל 1847, עמ' 115.  ↩

  406. AZdJ, שנה ד, גל‘ 49, 5 לדצמבר 1840, עמ’ 694; שנה ה, גל‘ 39, 25 לספטמבר 1841, עמ’ 553­–554, וגל‘ 52, 25 לדצמבר 1841, עמ’ 751; שנה ו, גל‘ 18, 30 לאפריל 1842, עמ’ 258­–259.  ↩

  407. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 85. פארז’ון, עמ' 258.  ↩

  408. הדבר אירע כנראה בשנת 1855. ר‘ The Jewish Chronicle, 6 ליולי 1855, עמ’ 229.  ↩

  409. פרחי, עמ' 21.  ↩

  410. The Jewish Chronicle, 29 למאי 1857, עמ‘ 1023; שם, 11 ליוני 1858, עמ’ 203; ושם, 25 למרס 1859, עמ' 3.  ↩

  411. שם, 21 לנובמבר 1862, עמ‘ 5, מציין כי הוקם במרס 1862, ולא בשנת 1860, כדברי טראגאן, בספרו הצרפתי, 86­–87 ובקהילה היהודית, עמ’ 49.  ↩

  412. שם, 14 לפברואר 1862, עמ‘ 5, מוסר על 130 תלמידים זכרים, וב21 לנובמבר 1862 על 103 בלבד; ב16 לספטמבר 1864, עמ’ 5, על 130 תלמידות גם־כן.  ↩

  413. בכור אגיוֹן היה לאחר מכן גם ראש העדה הספרדית באלכסנדריה, ר‘ מכתב שמחה שולמאן מאלכסנדריה, בהמגיד, שנה כט, גל’ 19, כט לאייר תרמ"ה (14 למאי 1885), עמ' 156.  ↩

  414. מכתב פרג‘ חיים מזרחי מאלכסנדריה, שם, שנה טו, גל’ 13, ז לניסן תרל"א (29 למרס 1871), עמ' 100.  ↩

  415. משרד הפנים, 1873, עמ' 256. מובן, כי נוסף לכל אלה, היו גם תלמידים יהודים רבים בבתי הספר הזרים באלכסנדריה.  ↩

  416. בנאס, עמ' 3­–4.  ↩

  417. מקורות, 51.  ↩

  418. AIU, Archives, Egypte, XF.17. דו“ח שנתי של דאנון, מנהל בית ספר כי”ח באלכסנדריה, אל נשיא כי"ח. 6 לספטמבר 1901.  ↩

  419. מכתב מאלכסנדריה, המגיד החדש (קראקא), שנה א, גל‘ 7­–8, כח לכסלו תרנ"ג (16 לדצמבר 1892), עמ’ 63.  ↩

  420. ר' ההערות הקודמות.  ↩

  421. מקורות, 51.  ↩

  422. בנדיקט ודאנון, בדו“חות שלהם לכי”ח, הנזכרים בהערות הקודמות. מק־קון, עמ' 227, כותב על 145 תלמידות; נראה שהערכתו מופרזת.  ↩

  423. מכתב בהמגיד, שנה לג, גל‘ 20, מיום 23 למאי 1889, עמ’ 158.  ↩

  424. The Jewish Chronicle, 13 ליוני 1890, עמ' 7.  ↩

  425. מקורות, 54.  ↩

  426. מקורות, 51. ר' גם AIU, Archives, Egypte. I.E.S. דו“ח V. Agiman לנשיא כי”ח על שנתו הראשונה של בית הספר הזה. אלכסנדריה, 30 ליוני 1897.  ↩

  427. מקורות, 54.  ↩

  428. Revue Israélite d‘Egypte, שנה ב, גל’ 9, 15 למאי 1913, עמ‘ 140. ר’ גם החוברת Ecoles dratuites Israélites d‘arts & métiers, Alexandrie Rapport sur l’exercice 1912, (Egypte).  ↩

  429. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 106­–109. השווה פארז’ון, עמ' 265­–266.  ↩

  430. AIU, Archives, Egypte. דו“ח של S. Gesua, מנהל בית הספר לבנים באלכסנדריה. 14 ליולי 1896; ודו”ח של F. Mordo, מנהל בית הספר לבנות באלכסנדריה. 15 ליולי 1896.  ↩

  431. פארז‘ון, עמ’ 261.  ↩

  432. בנאס, עמ‘ 4­–5. לפי פארז’ון, עמ‘ 262, וטראגאן, בספרו הצרפתי, עמ’ 101 ­– רק 100 תלמיד.  ↩

  433. מקורות, 51.  ↩

  434. מקורות, 71.  ↩

  435. לפי דו"חות בנדיקט, מקורות 51, 71.  ↩

  436. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 87­–88, פארז’ון, עמ' 259­–260.  ↩

  437. ר‘ החוברת Rapport du comité des écoles gratuites de la communauté Israélite d’Alexandrie (1912). והשווה מקורות, 59.  ↩

  438. משרד הפנים, 1873, עמ' 251 ו255; מובן כי נוסף על כך, היו גם תלמידים יהודים רבים בבתי הספר הזרים בקהיר.  ↩

  439. Rapport du comité scolaire de la communauté israélite du Caire année 1913 (להלן, דו“ח וועד בתיה”ס), עמ' 3.  ↩

  440. בנאס, עמ' 5­–6.  ↩

  441. AIU, Archives, France, V.F.10 (21). בנדיקט אל ביגארט. קהיר, 25 למרס 1897.  ↩

  442. בתיאור ביקורו, שראה אור בדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה לג, 1903­–1904; ר‘ בייחוד עמ’ 70. דיעות דומות מאד, בקורתיות אף יותר, ר‘ נסאו, 18, עמ’ 5­–6: המורים אינם מוכשרים לתפקידיהם, התלמידים אינם לומדים דבר ורק מסכנים את בריאותם בתנאים של חוסר היגיינה.  ↩

  443. בדו"ח פיקוח אחר, מציין בנדיקט, באפריל 1903, כי המספרים הם 180 תלמידים ו170 תלמידות. ר' מקורות, 75.  ↩

  444. דו“ח וועד בתיה”ס, עמ‘ 12. מספרים שונים במקצת שם, עמ’ 3.  ↩

  445. מקורות, 53.  ↩

  446. פארז‘ון, עמ’ 232.  ↩

  447. בייחוד באזורי מגורים יהודיים חדשים בקהיר. ר‘ הסקירה של Joseph Aslan, ישראל, שנה א, גל’ 39, 5 לינואר 1921, מדור צרפתי, עמ' 5.  ↩

  448. מקורות, 62.  ↩

  449. מקורות, 63, 75.  ↩

  450. מקורות, 75.  ↩

  451. מקורות, 58. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 93.  ↩

  452. טראגאן, שם, עמ' 135.  ↩

  453. שם, עמ' 109.  ↩

  454. פרטים ר' שם, שם.  ↩

  455. מקורות, 51, 72.  ↩

  456. מקורות, 70. השווה טראגאן, הקהילה היהודית, עמ‘ 38­–39; מק־קון, עמ’ 227.  ↩

  457. Journal of a deputation sent to the East etc., הספר הנ"ל, כרך א, עמ' 8­–10.  ↩

  458. AE, Corr. Pol., Egypte. כרך כז, דפים 187­–188. דו"ח Sabatier, הקונסול הכללי הצרפתי במצרים, אל שר החוץ הצרפתי וואלבסקי, מס' 22. אלכסנדריה, 11 ליולי 1857.  ↩

  459. הלבנון, שנה ט, גל‘ 37, יז לאייר תרל"ג (14 למאי 1873), עמ’ 296; שנה לז, גל‘ 21, 20 למאי 1873, עמ’ 345.  ↩

  460. AE, Corr. Pol., Egypte, כרך עו, דפים 285, 289. דו"ח מצורף למכתבו של Raindre, הקונסול הכללי בפועל של צרפת במצרים, אל ראש הממשלה ושר החוץ הצרפתי דיוּקלרק, מס' 53. קהיר, 11 לדצמבר 1882.  ↩

  461. לפי הנתונים הסטטיסטיים, שם, Corr. Pol. des Consuls de France, Egypte, כרך ג, דפים 463­–468. נספח לדו"ח דוֹביני אל דיוּקלרק. פורט סעיד, 16 לאוקטובר 1882.  ↩

  462. סוכמו בדו"ח השנתי של האגודה, כרך יג, לשנת 1883­–1884 (לונדון, 1884), עמ' 23­–24.  ↩

  463. מכתב מאלכסנדריה, המגיד, שנה לב, גל‘ 16, 26 לאפריל 1888, עמ’ 126­–127.  ↩

  464. AUI, Archives, Egypte, I.B.8. מאיר זבולון לוי Mayer Zabulon Levi)) אל נשיא כי"ח. אלכסדריה, 31 לינואר 1897.  ↩

  465. שם, I.E.S. עג‘ימאן אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 19 למאי 1893. על לשכת אליהו הנביא ופעולותיה בראשית המאה העשרים, ר’ גם הארכיון הציוני המרכזי, תיק 192 A.  ↩

  466. מקורות, 52.  ↩

  467. מקורות, 66.  ↩

  468. מקורות, 55.  ↩

  469. ר‘ עדותו של מורה יהודי בשם Myers, אשר שירת בצבא הבריטי במצרים, וכתב על כך אל האגודה האנגלית־היהודית. קטעים ממכתבו נדפסו בדו"ח השנתי של האגודה, שנה לד, 1904­–1905, עמ’ 37.  ↩

  470. לפי עדות פרג‘ חיים מאלכסנדריה, כו לתמוז תרכ"ח, בהמגיד, שנה יב, גל’ 31, יז לאב תרכ"ח (5 לאוגוסט 1868), עמ' 244, היו בסניף המקומי באלכסנדריה, בעת יסודו, שלש מאות חברים, ובראשם דוד רובינו ויוסף סוּארס.  ↩

  471. למשל, בהצעה (בשנת 1869), שכי“ח תדאג לתרגום המקרא לערבית למען היהודים יושבי ארצות אפריקה ואסיה. ר‘ קול מעיר אלכסנדריה, בהלבנון, שנה ו, גל’ 30, כא לשבט תרכ”ט (29 ליולי 1869), עמ' 237­–238.  ↩

  472. לדוגמה, מקורות, 52.  ↩

  473. לוון, כרך ב, עמ' 128.  ↩

  474. הפונים היו בדרך כלל יהודים אשכנזים וספרדים שלא מבני המקום. ר' לדוגמה מקורות, 50.  ↩

  475. AIU, Archives, I.C.7. פטיציה מיהודים באלכסנדריה. התקבלה במשרדי כי"ח בפאריס, ביום 10 ליולי 1896.  ↩

  476. שם, שם, פטיציה מאלכסנדריה, 21 ליוני 1896.  ↩

  477. פנייה מיהודי אלכסנדריה, 12 לספטמבר 1896, לפי טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 103.  ↩

  478. AIU, Archives, Egypte, IX.E.182a. סומך אל נשיא כי"ח. קהיר, 27 למרס 1896.  ↩

  479. לוון, כרך ב, עמ' 126.  ↩

  480. שם, עמ' 127­–130.  ↩

  481. עדותו של מאגנוס, שביקר אז במצרים, ר‘ שם, עמ’ 129­–130. AIU, Archives, Egypte, IX.E.182.a. סומך אל נשיא כי“ח. קהיר, 6 לפברואר 1896; שם, France. V.F.10(21). דו”ח פיקוח של בנדיקט אל ביגארט. קהיר, 7 לינואר 1898; שם, Egypte, IX.E.182.c. סומך אל נשיא כי“ח. קהיר, 3 לדצמבר 1899; שם, שם, סומך אל נשיא כי”ח. קהיר, 24 לנובמבר 1899; שם, X.E.182.e, הנ“ל אל הנ”ל, קהיר, 8 למרס 1901; שם, XI.E.128.1. סומך אל נשיא כי“ח. קהיר, 11 למרס 1910; Egypte.E.80.a. אביגדור אל לוון. קהיר, 26 לנובמבר 1913; שם XII.E.128.1. סומך אל נשיא כי”ח. קהיר, 7 לאפריל 1914. ר' גם מקורות, 75.  ↩

  482. לפי הדו“ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה לג, 1904־1903, עמ' 40, 44. הבאתי את המספר לגבי שנה זו ממקור זה, כי לא מצאתיו במקורות כי”ח. עכ“פ יצויין, כי לא תמיד תואמים בעניין זה מספרי האגודה למספרי כי”ח.  ↩

  483. לוון, כרך ב, עמ' 131­–132.  ↩

  484. ואכן, משכו בתי ספר כי“ח באלכסנדריה, מאז ייסודם, תלמידים ממוסדות החינוך המיסיונריים. המעבר לבתי ספר כי”ח גבר לאחר מקרים אחדים של התנצרות. ר‘ הדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה מג, 1913­–1914, עמ’ 36.  ↩

  485. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 103. פראז’ון, עמ' 258.  ↩

  486. לוון, כרך ב, עמ‘ 132­–133. טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 57. פרטים סטטיסטיים נוספים, לפי השנים, ניתן למצוא בדו"חות של האגודה האנגלית־היהודית, החל משנה כז, 1897­–1898, ואילך. ברם, הנתונים אינם תמיד מדוייקים.  ↩

  487. מקורות, 70.  ↩

  488. מקורות, 71.  ↩

  489. מקורות, 73. מובא, בציטוט חלקי, גם בלוון, כרך ב, עמ‘ 129. הדו“ח באנגלית נדפס בדו”ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה לז, 1897­–1898, עמ’ 51­–55.  ↩

  490. לוון, שם, שם.  ↩

  491. מקורות, 40.  ↩

  492. דברי סומך, על סמך ביקור במקום ­– מקורות, 67.  ↩

  493. ר' לייבוביץ, במאמרו הנ"ל.  ↩

  494. מקורות, 71.  ↩

  495. הדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה לו, 1906­–1907, עמ‘ 30. המספר נשאר יציב למדי: בשנת 1909־1908, למשל, היו 231 תלמידים, ר’ שם, שנה לח, 1909־1908 עמ' 37.  ↩

  496. שם, שם; שם, שנה לז, 1908־1907, עמ‘ 40. לוון, כרך ב, עמ’ 134­–135.  ↩

  497. מקורות, 77.  ↩

  498. הדו"ח השנתי של האגודה האנגלית־היהודית, שנה לז, 1908־1907, עמ' 41.  ↩

  499. מקורות, 74.  ↩

  500. AIU, Archives, Egypte, XIV.E.212. דו“ח ב' מזרחי אל נשיא כי”ח. טנטא, 12 לדצמבר 1936.  ↩

  501. שם, XV.E.218.b. ד' ששון (Sasson), מנהל בית ספר כי“ח בטנטא, אל נשיא כי”ח. טנטא, 26 לספטמבר 1921.  ↩

  502. מקורות, 78.  ↩

  503. נתונים בירחון של כי"ח, Paix et Droit, שנה ב, גל‘ 8, אוקטובר 1922, עמ’ 16; שנה ג, גל‘ 10, דצמבר 1923, עמ’ 12; שנה יא, גל‘ 1, ינואר 1931, עמ’ 10; שנה יג, גל‘ 1, ינואר 1933, עמ’ 8; שנה יד, גל‘ 4, אפריל 1934, עמ’ 16; שנה יט, גל‘ 1, ינואר 1939, עמ’ 12.  ↩

  504. ר‘ לעיל, עמ’ 46.  ↩

  505. מקורות, 40.  ↩

  506. מקורות, 42.  ↩

  507. במכתבו אל,Paix et Droit שנה א, גל‘ 1, מרס 1921, עמ’ 15­–16.  ↩

  508. מקורות, 74.  ↩

  509. האגודה האנגלית־היהודית מלונדון השתתפה במימוּן ועודדה בעצה את לימודה של הלשון האנגלית בבתי ספר אלה.  ↩

  510. על הבעייות וההישגים בהוראת עברית בבתי ספר אלה, ר' מאמרי Manuscript materials on the teaching of Hebrew in the Egyptian schools of the Alliance Israélite Universelle, ב Doron Hebraic studies in

    honor of Abraham I. Katsh, ניו־יורק, 1965, עמ' 26­–36.  ↩

  511. אם כי היו סבורים, שעל־ידי הוראת ארבע לשונות, בעת ובעונה אחת, נפגמה ידיעת התלמידים בכולן. ר‘ למשל בדו"ח הביקור של קלוֹד ג’ מונטיפיורי, נשיא האגודה האנגלית־היהודית, בדו"ח השנתי של אגודה זו, שנה לג, 1904־1903, בייחוד עמ' 69.  ↩

  512. ר‘ גם נסאו, 20, עמ’ 7.  ↩

  513. J. Boccara.AIU, Archives, Egypte, I.E.20, מורה בבית ספר כי“ח באלכסנדריה, אל נשיא כי”ח. אלכסנדריה, 16 לאפריל 1910.  ↩

  514. א. יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק א, עמ' 54.  ↩

  515. שם, עמ' 55­–56.  ↩

  516. הארכיון הציוני המרכזי, Z.1.286.1848. מ‘ הרדאן (Herdan) וא’ קרצ'מר (Kreutschmar) אל משרד הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 11 ליולי 1898.  ↩

  517. נוה שלום, דף מט, א.  ↩

  518. נהר מצרים, חלק א, ההקדמה.  ↩

  519. לספר תורה עמי הארצות.  ↩

  520. נוה שלום, דף ה, ב.  ↩

  521. אלכסנדריה.  ↩

  522. נוה שלום, דף ו, א.  ↩

  523. נהר מצרים, חלק א, דף כז, א.  ↩

  524. סדור פרחי (שמו המלא: סדר התפלות כפי מנהג ספרדים יצ"ו כולל תפלות מדי יום ביומו לכל ימות השנה), קהיר, תרע"ז (1917).  ↩

  525. דוגמאות במכתבו של געציל זעליקאוויץ, במכתב מאלכסנדריה, כ‘ לתמוז תרמ"ה (3 ליולי 1885), המגיד, שנה כט, גל’ 29, יא לאב תרמ"ה (23 ליולי 1885), עמ‘ 251. על הכוֹתב, ר’ מקורות, 97.  ↩

  526. מכתב פרג‘ חיים מזרחי מאלכסנדריה, ג’ לאדר תרל“א, שם שנה טו, גל' 13, ז לניסן תרל”א (29 למרס 1871), עמ‘ 100. פרטים ר’ בארכיון הציוני המרכזי, Z.3.752. השמשוני (S. Hasamsony) אל הוועד הציוני המרכזי בברלין. קהיר, 16 למרס 1912.  ↩

  527. נהר מצרים, חלק א, דף לט, א.  ↩

  528. כך התרשם עכ“פ יוסף קלוזנר, שביקר במצרים בשנת 1912 (אמנם, בעיקר בפורט סעיד). ר' מאמרו עולם מתהוה, השלוֹח, כרך לא, תרע”ד­–תרע"ה, עמ' 385­–386.  ↩

  529. סקירה על הדרשנוּת במצרים, ר‘ חיים בן־קיקי, התרבות העברית במצרים (ב), החינוך בבית הכנסת, ישראל, שנה ב, גל’ 23­–24, 28 לאוקטובר 1921, חלק עברי, עמ' ד.  ↩

  530. Revue Israélite d‘Egypte, שנה ה, גל’ 18­–19, 15 לספטמבר­–15 לאוקטובר 1916, עמ' 176­–177.  ↩

  531. ומצור דבש, חלק או"ח, ס‘ א, דף א, א; וכן טראגאן, הקהילה היהודית, עמ’ 16.  ↩

  532. כגון גיא חזיון לאברהם בן חנניה יגל, חכם יהודי מאיטליה בסוף המאה הט“ז, שנדפס במצרים בשנת תר”מ (1880). ר‘ יערי, מחקרי ספר, עמ’ 77­–78.  ↩

  533. פרטים עליו ר‘ The Jewish Chronicle, 21 לאוגוסט 1875, עמ’ 1117; שם, 16 לדצמבר 1859, עמ‘ 6; שם, 6 למאי 1864, עמ’ 5. אחדים מחיבוריו המדעיים של רוֹסי נמצאים בספרייה הלאומית ע"ש וויטוריו עמנואלה ברומא.  ↩

  534. יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק א, עמ' 56 ועוד.  ↩

  535. א‘ אשתור, תולדות יהדות מצרים, הוצ’ מטכ"ל ­– קצין חנוך ראשי, עמ' 64. היו גם רבנים שבאו ממארוקו.  ↩

  536. בן־קיקי, התרבות העברית במצרים (ג), על האגודות, ישראל, שנה ב, גל‘ 33­–34, 8 לינואר 1922, החלק העברי, עמ’ 2.  ↩

  537. דברים אלה נכונים בעיקרם גם לגבי הרבנים הראשיים שלפני התקופה הנדונה. פרטים ר‘ M. Franco, Essai sur l’histoire des Israélites de l‘empire ottoman, בייחוד עמ’ 44­–45; פרחי, עמ' 27.  ↩

  538. שתי דוגמאות מני רבות: יוסף בּוּשכּילה ואחרים מפורט סעיד פנו בשנת תר“נ אל ר‘ אליהו חזן, הרב הראשי באלכסנדריה, עיין ר’ אליהו חזן, תעלומות לב, חלק ב, אה”ע, ס‘ ב, דף לז, ב­–לח, ב. ר’ דוד נחמייאש, שו“ב בקהילת טנטא, פנה בשנת תר”ס אל הרב הראשי בקהיר, ר‘ רפאל אהרון בן שמעון, עיין ומצור דבש, חלק יו"ד, ס’ יא, דף נז, ב­–נח, א.  ↩

  539. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 51. פרחי עמ’ 27.  ↩

  540. עדותו של שטר משנת תקפ"ה, טולידאנו, אוצר גנזים, עמ‘ 134­–135. השווה ש’ מרכוס, תולדות הרבנים למשפחת ישראל מרודוס, עמ' 56­–57.  ↩

  541. טראגאן, בספרו הצרפתי עמ' 51. המעלות לשלמה, דף קיג.  ↩

  542. “טרט”ו“ במקור המודפס – הערת פב”י  ↩

  543. המעלות לשלמה, דף קיג, ב; טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 51­–52. בין חיבוריו האחרים: כרוב ממשח, אלכסנדריה תרנ“ה; שער הקדים, אלכסנדריה תרנ”ה; בן שלמה, אלכסנדריה תר"ס.  ↩

  544. המגיד, שנה א, גל‘ 44, 23 לאוקטובר 1857, עמ’ 176.  ↩

  545. המעלות לשלמה, דף קיג, ב­–קיד, ב; טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 52­–53.  ↩

  546. תאריך זה הוא הנכון, ולא ככתוב במעלות לשלמה, דף קיד, ב. ר' נוה שלום, ההקדמה.  ↩

  547. טולידאנו, אוצר גנזים, עמ‘ 135­–136. טולידאנו מצא את ארכיונו של ר’ נתן עמרם ומביא בספרו זה מסמכים מעניינים ממנו.  ↩

  548. המעלות לשלמה, דף קיד, ב­–קטו, א; טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 53­–54.  ↩

  549. תיאור במכתב פרג‘ חיים מזרחי מאלכסנדריה, ח לכסלו תרל“א, בהמגיד, כז לכסלו תרל”א (21 לדצמבר 1870), עמ’ 388.  ↩

  550. שם, שנה טו, גל‘ 13, ז’ לניסן תרל“א (29 למרס 1871), עמ‘ 100; שנה כט, גל’ 19, כט לאייר תרמ”ה (14 למאי 1885), עמ‘ 156; שנה לב, גל’ 32, ט לאלול תרמ"ח (16 לאוגוסט 1888), עמ' 254. המעלות לשלמה, דף קטו.  ↩

  551. על חלקם ר‘ רשימתו של Nissim Cardozo, Notices biographiques sur la famille Hazan, בRevue Israélite d’Egypte, שנה א, גל‘ 20, 15 לדצמבר 1912, בייחוד עמ’ 346. ר‘ גם ומצור דבש, חלק אה"ע, ס’ א, דף עט, ב. לאלה יש להוסיף דברים שכתב אליהו חזן בחיבורי אחרים, כגון ההסכמה שלו ל“ישמח משה” מאת ר' אברהם אשכנזי.  ↩

  552. המעלות לשלמה, דף קטו, ב­–קטז, ב; פרחי, עמ‘ 27­–28. ר’ גם בביבליוגרפיה בסוף הספר, E. H..  ↩

  553. הוא הורה, למשל, כי יש להחמיר, דרך קבע, בכל דקדוקי השחיטה הכשרה, ר' נוה שלום, דף לג, ב­–לד, א.  ↩

  554. שם, דף נ, א, ודף נב, ב; טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 57­–58, ובמאמרו תולדות הרב הגאון הגדול רבי בכור אליהו בר’ יוסף חזן, ספר כנסת ירושלים ואחותה אלכסנדריה של מצרים, בעריכת פ' גראייבסקי.  ↩

  555. נוסח המכתב, מיום כט לחשוון תרנ“ד, והערות עליו מאת מ”ב (מאיר בניהו), עולי רגל שלא הורשו להכנס לא“י, הד המזרח, ירושלים, כרך ד, גל' 49­–50, יד לניסן תש”ו, עמ' 19.  ↩

  556. המגיד לישראל, שנה ה, גל‘ 25, יד לתמוז תרנ"ו (25 ליוני 1896), עמ’ 25.  ↩

  557. טראגאן, בהקדמתו לנוה שלום, מהד‘ ב, אלכסנדריה, תר"צ, עמ’ ה (בכל מקרה אחר, צוטטה מהד' א של הספר הזה).  ↩

  558. טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ' 58­–60.  ↩

  559. ידיעותינו על הרבנים בקהיר במחצית הראשונה של המאה הי"ט מקוטעות ומקריות, עיין ר‘ רפאל אהרן בן שמעון, טוב מצרים, בייחוד דף לב, א; ר’ יום טוב ישראל, ספר מנהגי מצרים, ההקדמה. ר‘ יוסף משה אלגאזי עסק גם בהוראה בקהיר, ר’ טולידאנו, אוצר גנזים, עמ' 89­–90.  ↩

  560. טולידאנו, שם עמ‘ 155­–156; והשווה נהר מצרים, חלק א, דף מא, ב. יש להבדיל בינו לבין ר’ אליהו ישראל, שנולד באלכסנדריה בשנת 1710, ר‘ מרכוס, בספרו הנ"ל, עמ’ 36 ואילך.  ↩

  561. נהר מצרים, חלק א, ההקדמה.  ↩

  562. טוב מצרים, דף לב, ב, ואילך. פרטים נוספים ישראל, שנה, גל‘ 2, יד לניסן תר"פ (2 לאפריל 1920), חלק עברי. פארז’ון, עמ‘ 201. א’ אשתור, תולדות יהדות מצרים, עמ' 64.  ↩

  563. טוב מצרים, דף לג, א ואילך, לחיבוריו האחרים.  ↩

  564. ומצור דבש, הקדמה, דף יא, א ואילך, חלק או“ח, ס' ז, דף כב, א ואילך, חלק יו”ד, ס' ד, דף לח, ב ואילך.  ↩

  565. “לדי” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  566. קהיר.  ↩

  567. ומצור דבש, הקדמה.  ↩

  568. אלהלאל, כרך כו, 1 לינואר 1918, עמ‘ 375; אלמקתטף, כרך נב, 1 לפברואר 1918, עמ’ 133­–134.  ↩

  569. אלמקתטף, כרך נג, 1 לספטמבר 1918, עמ' 293. שם הספר בערבית הוא אלקראוּן ואלרבּאנוּן. לעיל הזכרנו עוד ספרי לימוד, דוגמת “צפנת פענח”.  ↩

  570. ר‘ גם יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק א, עמ’ 61.  ↩

  571. אלהלאל, כרך כב, 1 ליולי 1914, עמ' 759.  ↩

  572. שם, כרך ח, 15 לדצמבר 1899, עמ' 188.  ↩

  573. جياكومو كاسترو, نصيدحة عدو الإنسانية عن الهجو في لديانة لعبرانية  ↩

  574. ר‘ עליו גם י’ בן־חנניה, לתולדות עלילת הדם בדמשק, הד המזרח, כרך ד, גל‘ 49­–50, יד לניסן תש"ו, עמ’ 15­–16.  ↩

  575. אלהלאל, כרך יט, 1 לאפריל 1911, עמ' 448.  ↩

  576. דוגמה ר' בנוה שלום, ההקדמה.  ↩

  577. עיין תמצית הרצאתו של יעקוּב אַרתין, באלהלאל, כרך יג, 1 ליוני 1905. בטופס הראשון של “מצרים” (הנמצא במכון בן־צבי) רשום בטעות 5 לינואר 1903, וצ"ל 1904.  ↩

  578. בקהיר, עכ“פ בשנת 1904, הופיע נספח היתולי לכה”ע מצרים, ושמו איל קלאב‘וֹ (בלאדינו: המפתח); עורכו היה יצחק כּרמונה, ר’ מ"ד גאון, העתונות בלאדינו, עמ' 114.  ↩

  579. על גאלאנטי ופעולתו, ר‘ מאמרי שתי תוכניות להקמת מולדת יהודית בסודאן בראשית המאה העשרים, בשיבת ציון ­– ספר השנה לחקר הציונות, כרכים ב־ג, תשי“א־תשי”ב, עמ’ 300­–327. ר‘ גם רשימתי עליו בקרית ספר, כז, תשי"א, עמ’ 212.  ↩

  580. גאון, בספרו הנ"ל, עמ' 26.  ↩

  581. שם, עמ' 59.  ↩

  582. שם, עמ‘ 71. מתוך כה"ע לה ב’ארה, שנה ג, גל‘ 51, 9 לאוגוסט 1907, עמ’ 4, משתמע כי ראשית לה לוּז היא משנת 1907 דווקא (ולא 1906).  ↩

  583. בן־קיקי, ישראל, שנה ב, גל‘ 34־33, 8 לינואר 1922, חלק עברי, עמ’ 2­–4.  ↩

  584. כרך א נדפס (כולו?) בפאריס, בשנת 1916.  ↩

  585. אחת האמונות התפלות המעטות בקהיר: מי שעקר לדירה חדשה, נזהר מלשוב לדור בדירתו הראשונה, עד שעברו שבע שנים. ר' נהר מצרים, חלק א, דף פו, ב.  ↩

  586. “ובפרט ישיתו לב שלא להניח לשום ש”ץ או תוקע למי שיודעים שהוא מגלח זקנו בתער כאשר רבתה מאד בעו“הר המכשלה הזאת בזמן הרע הזה.” שם, דף מ, ב.  ↩

  587. שם, דף פח, א.  ↩

  588. מנהגי מצרים, דף יד, א­–יז, א.  ↩

  589. תעלומות לב, חלק ב, אה"ע, ס' ו, דף מ, א,­–נט, ב.  ↩

  590. שם חדש, קהיר, תרע"ז.  ↩

  591. שם, עמ' כה­–קלא, קלב­–רמה.  ↩

  592. נהר מצרים, חלק א, דף קמא, ב.  ↩

  593. נוה שלום, לט, א.  ↩

  594. נהר מצרים, חלק א, דף קטז, ב, קכח, ב ואילך.  ↩

  595. נוה שלום, לג, ב.  ↩

  596. שם, דף לב; השווה מנהגי מצרים, דף ז, ב­–יג, א.  ↩

  597. לדוגמה: נוה שלום, דף כד, א.  ↩

  598. שם, דף כה.  ↩

  599. שם, דף ח, ב ודף ט.  ↩

  600. שם, דף כו, א.  ↩

  601. נהר מצרים, חלק ב, דף רב, א­–רט, א.  ↩

  602. נוה שלום, דף ח, א.  ↩

  603. שם, דף כ, ב; נהר מצרים, חלק א, דף לה, ב.  ↩

  604. נוה שלום, דף טז, ב ודף כב. יצויין, כי בחיבורו החשוב של ר' משה פּארדוֹ, שמו משה, שנדפס באיזמיר, מצוי רק חומר מועט ביותר על מנהגי מצרים.  ↩

  605. נוה שלום, דף יז, א. השווה מנהגי מצרים, דף ד, א.  ↩

  606. נהר מצרים, חלק א, דף טו, ב ואילך.  ↩

  607. כפי שהוסבר לעיל, בפרק על הקהילות היהודיות. פרטים נוספים, מאלפים בעיקר לגבי קהיר, בטוב מצרים, דף לד, א­–לו, ב.  ↩

  608. יכוננה עליון אמן. כבמקומות רבים, מצרים היא קהיר.  ↩

  609. בעל הבית.  ↩

  610. שבעה טובי העיר.  ↩

  611. נהר מצרים, חלק א, דף יא, ב.  ↩

  612. נוה שלום, דף ב, א.  ↩

  613. נהר מצרים, חלק א, דף ג, א ודף ט, א.  ↩

  614. שם, חלק א, דף טו, א.  ↩

  615. נוה שלום, טו, ב.  ↩

  616. ומצור דבש, חלק או"ח ס' ח, דף כב, א ואילך.  ↩

  617. נוה שלום, דף יג, א. נהר מצרים, חלק א, דף יב, ב.  ↩

  618. ומצור דבש, חלק או"ח ס' ו, דף י, א ואילך.  ↩

  619. שם, דף יא, א.  ↩

  620. שם, חלק יו"ד, ס' ד, דף לח, ב ואילך. נהר מצרים, חלק א, דף צב, ב.  ↩

  621. נהר מצרים, חלק ב, דף קסה, ב, ודף קסו, ב ואילך.  ↩

  622. ר‘ ישראל משה חזן, כרך של רומי, ס’ כד, מביא דוגמה לגבי שנת תרי"ח.  ↩

  623. נהר מצרים, חלק ב, דף קעא, א ואילך. ומצור דבש, חלק אה"ע, ס' ו, דף קה, א ואילך.  ↩

  624. נוה שלום, דף נה; נהר מצרים, חלק ב, דף קע.  ↩

  625. נוה שלום, דף נב, א. נהר מצרים, חלק ב, דף קע, א.  ↩

  626. מנהגי מצרים, דף יב, א. נוה שלום, דף מח, ב. נהר מצרים, חלק ב, דף קסד, ב ואילך. השווה גם אהרן מענדל, כלילת חתנים, קהיר, תר"ע.  ↩

  627. נוה שלום, דף נד, ב.  ↩

  628. שם, דף נה, ב­–נו, א.  ↩

  629. נהר מצרים, חלק ב, דף קפט, א.  ↩

  630. שם, חלק א, דף קכח, ב­–קלג, ב; מנהגי מצרים, דף ט, א; נוה שלום, דף מ, ב­–מא, א.  ↩

  631. נוה שלום, דף מא, א­–מד, א; נהר מצרים, חלק א, דף יא.  ↩

  632. אלכסנדריה, כנראה נכונים הדברים גם לגבי קהיר ויישובים אחרים.  ↩

  633. צידוק הדין.  ↩

  634. לבית הקברות.  ↩

  635. נוה שלום, דף מו, א.  ↩

  636. נהר מצרים, חלק א, דף קמה, א.  ↩

  637. שם, דף לד, ב ודף קמ, ב; ומצור דבש, חלק או"ח, ס' ז, דף יא, א ואילך.  ↩

  638. נוה שלום, דף כה, א, המגנה מנהג זה.  ↩

  639. שם, דף טו, ב­–טז, א.  ↩

  640. קהיר.  ↩

  641. נהר מצרים, חלק א, דף י, א.  ↩

  642. נוה שלום, דף טז, א. השווה גם דרושים שונים על מנהגי אבלוּת, שדרש ר' אהרן מענדל, אבל מצרים, שני כרכים, קהיר.  ↩

  643. נהר מצרים, חלק א, דף מא, ב­–מב, א.  ↩

  644. נוה שלום, דף מו, ב.  ↩

  645. שם, דף כו, נהר מצרים, חלק א, דף מו, ב­–מז, א.  ↩

  646. ר‘ מכתבו של ר’ שלמה חזן, ב לחשוון תקפ"ה, טולידאנו, אוצר גנזים, עמ' 132. שמו הפרטי של סוארס איננו רשום שם.  ↩

  647. נוה שלום, דף כו, ב.  ↩

  648. שם, דף כז, א.  ↩

  649. שם, דף כב, א.  ↩

  650. שם, דף כח, א.  ↩

  651. שם, שם.  ↩

  652. נהר מצרים, חלק א, דף נב, ב. על שמחת פורים ר‘ גם סלושץ בשבועון ישראל, שנה א, גל’ 47, 27 למרס 1920, עמ' א.  ↩

  653. נוה שלום, דף כז, ב­–כח, א. נהר מצרים, חלק א, דף נג, א.  ↩

  654. נהר מצרים, חלק א, דף ו, ב.  ↩

  655. שם, שם, ודף ז, א. נוה שלום, דף ה, א.  ↩

  656. נהר מצרים, חלק א, דף כז.  ↩

  657. מנהגי מצרים, דף ה, ב; נוה שלום, דף כ, ב.  ↩

  658. נהר מצרים, חלק א, דף לא, א.  ↩

  659. מנהגי מצרים, דף ה, ב; נוה שלום, דף כ, ב; נהר מצרים, חלק א, דף לא.  ↩

  660. נהר מצרים, חלק א, דף כז, א­–כח, ב.  ↩

  661. שם, דף ל, א.  ↩

  662. נוה שלום, דף כא, ב.  ↩

  663. נהר מצרים, חלק א, דף לח, ב.  ↩

  664. שם, דף מ.  ↩

  665. נוה שלום, דף כח. נהר מצרים, חלק א, דף נד, א ואילך.  ↩

  666. נוה שלום, דף ל, ב ודף לא, ב­–לב, א.  ↩

  667. שם, דף ג, א; מנהגי מצרים, דף א, א; נהר מצרים, חלק א, דף ג, א.  ↩

  668. Die Welt, ווינא שנה ג, גל‘ 37, 15 לספטמבר 1899, עמ’ 9–10.  ↩

  669. שם, שם. עיין המאמר מרכו ברוך, ישראל, שנה א, גל 24, 10 לספטמבר 1920. על האיש ופעולותיו, במצרים ומחוץ לה, ר‘ י“ר מלכו, יוסף מארקו ברוך עפ”י מקורות חדשים, העולם שנה לג, יג לתשרי תש"ו (20 לספטמבר 1945), עמ’ 16–18; יעקב וינשל, בספרו מרקו ברוך נביא מלחמת השחרור (על מצרים: פרק ג). בעזבון ברוך, הנמצא בארכיון הציוניי המרכזי, A.50, רק חומר מועט על מצרים.  ↩

  670. מקורות, 79.  ↩

  671. “עף” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  672. לדוגמה, הארכיון הציוני המרכזי, 1.283.951Z. מכתב מקהיר, 27 לאפריל 1898; שם, 3.283.957Z. מכתב מקהיר, מהתאריך הנ“ל; שם, 1.283.968Z. מכתב מקהיר, 4 למאי 1898; שם, 1.283.982Z. מקהיר, מהתאריך הנ”ל; שם 1.284.1138Z. מכתב מקהיר, 20 למאי 1898; וכן חומר שם, בתיק 2.373Z..  ↩

  673. שם, Z 1.297.1974. בר כוכבא אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 23 למרס 1899. Die Welt, שנה ג, גל‘ 21, 26 למאי 1899, עמ’ 7.  ↩

  674. בייחוד איש העסקים צ''ארלס בּוֹגדאדלי. ר‘ הארכיון הציוני המרכזי, H.V.B.10. מברק בוגדאדלי להרצל. אלכסנדריה, 24 למרס 1899. על האיש ופעולתו הציונית, ר’ שם, 1.300.400Z. בוגדאדלי לוועד הפועל. לונדון, 4 לנובמבר 1899; ר' גם מקורות, 82.  ↩

  675. מקורות, 85.  ↩

  676. מקורות, 82.  ↩

  677. הארכיון הציוני המרכזי, 1.320.1070Z. האגודה למשרד הציוני בווינה. קהיר, 10 למרס 1901.  ↩

  678. שם, Z 1.324.1652. האגודה אל הרצל. קהיר, 27 לאוגוסט 1901.  ↩

  679. מקורות, 86.  ↩

  680. עיין שם, שם.  ↩

  681. מקורות, 80. בנוגע לסכסוכים, עיין הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.286. הרצר (H. Herzer) אל הרצל. קהיר, 10 ליוני 1898; שם, 1.354.5073Z. סילברו (Isacco S. Silvero) אל הרצל. קהיר, 21 לינואר 1904.  ↩

  682. שם, Z 1.281.473. הארמאלין (Jacques Harmalin) אל קוֹקש במשרד הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 21 לינואר 1898.  ↩

  683. שם, Z 1.288.1 k. אגודת בר כוכבא אל הרצל. קהיר, 29 ליולי 1898.  ↩

  684. שם, Z 1.286.1618. הארמאלין אל קוקש. קהיר, 3 ליוני 1898.  ↩

  685. למשל, ישראל, שנה א, גל' 19, 6 לאוגוסט 1920, החלק הצרפתי.  ↩

  686. על אדישות זו עמדו גם מבקרים יהודים במצרים, אף בראשית המאה העשרים. עיין לדוגמה נסאוּ, ב Die Welt, שנה ח, גל‘ 13, 25 למרס 1904, עמ’ 4.  ↩

  687. מקורות, 87.  ↩

  688. מקורות, 84. ז'אק גאליצנשטיין היה מחסידי הציונות בקהיר ומהאישים הפעילים ביותר בבר כוכבא; במשך זמן־מה כיהן גם כנשיא האגודה.  ↩

  689. דוגמאות במקורות דלעיל מהארכיון הציוני המרכזי וב Die Welt, שנה א, גל‘ 18, 1 לאוקטובר 1897, עמ’ 11 ושנה ב, גל‘ 26, 1 ליולי 1898, עמ’ 11–12 ועוד.  ↩

  690. Die Welt, שנה יד, גל‘ 13, 1 לאפריל 1910, עמ’ 286.  ↩

  691. שם, שנה יז, גל‘ 17, 25 לאפריל 1913, עמ’ 529.  ↩

  692. דבריהם נתאשרו גם ע“י ציונים מחו”ל, שהיו אורחים במצרים, כמו רוּדולף נסאוּ. עיין הארכיון הציוני המרכזי, Z1.352.4512. נסאו אל מזכירוּת הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 15 לדצמבר 1903.  ↩

  693. שם, 1.291.627Z. בר־כוכבא אל הוועד הפועל בווינה, קהיר 12 לפברואר 1899; שם, Z 1.298.2078 . יוסף גרינבערג אל הרצל. פורט סעיד, 10 ליולי 1899; ר' גם מקורות, 82.  ↩

  694. שם, Z 1.289.318, בר כוכבא אל הוועד הפועל בווינה. קהיר 30 לנובמבר 1898.  ↩

  695. שלשת אלפים חוברות במצרים. ר' מקורות, 83. השווה הארכיון הציוני המרכזו, Z 1.320.1070. האגודה הנ"ל אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 10 למרס 1901.  ↩

  696. שם, Z 1.286.1848. האגודה הנ"ל אל משרד הקונגרס בווינה. קהיר, 11 ליולי 1898.  ↩

  697. שם, Z 1.283.968. האגודה הנ"ל אל הוועד הפועל בווינה. 4 למאי 1898.  ↩

  698. שם, Z 1.339.2152. חוזר משוכפל על הופעת כתב העת. אלכסנדריה, 15 לנובמבר 1902 (לא הופיע בשנת 1908, ככתוב ב Revue Israélite d’Egypte, שנה ד‘, גל’2 31 לינואר 1915, עמ' 20).  ↩

  699. גליונות אחדים ממנו ברשותי. בתרס“ו הופיע למצרים נספח היתולי בלאדינו, בשם ”איל קלאב‘ו" (המפתח). ר’ גאון, העתונות בלאדינו, עמ' 114.  ↩

  700. הארכיון הציוני המרכזי, Z 2.373. פוֹרטר (Ben Zion Porter) אל המרכז הציוני בקלן. קהיר, 1 לפברואר 1911 ו23 לפברואר 1911.  ↩

  701. שם, Z 3.752. השמשוני אל הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בברלין. קהיר, 13 לנובמבר 1912.  ↩

  702. פרטים שם, Z 1.320.1070. בר כוכבא אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 10 למרס 1901. על בית ספר זה ר' בפרק על החינוך.  ↩

  703. שם, Z 1.308.1582. בר כוכבא אל משרד הקונגרס הציוני בווינה. קהיר, 13 ליוני 1900.  ↩

  704. בקשת שקלים ע"י האגודה שם, Z 1.370.8403. אברהם חנוכה אל הוועד הפועל הציוני בווינה. קהיר, 23 למרס 1905.  ↩

  705. שם, 2.373Z. אגודת מוריה אל המשרד הציוני המרכזי בקלן. קהיר, 25 ליוני 1906.  ↩

  706. שם, אהבת ציון, 17 לינואר 1908. היא פעלה לפחות חמש שנים, עיין שם, Z 3.752. השמשוני אל הוועד הפועל הציוני המרכזי בברלין. קהיר, 16 למרס 1912.  ↩

  707. שם, תיק Z 2.373.  ↩

  708. שם, שם.  ↩

  709. שם, Z 3.945. ילדי ציון אל הוועד המרכזי בקלן. קהיר 8 לספטמבר 1911; שם, אהבת ציון לוועד הפועל הציוני בברלין, קהיר, 23 ליולי 1912. לפי התיק הזה, התחזקה במעט הפעילות של אגודת ילדי ציון בשנת 1912.  ↩

  710. שמו המלא של החוג היה Le Cercle National Juif, ר' שם Z 3.752. השמשוני אל הוועד הציוני המרכזי בברלין. קהיר, 25 למרס 1912.  ↩

  711. שם, Z 3.945. פנייה מהחוג, שהתכנה Cercle Herzl, אל הוועד הפועל הציוני המצומצם. קהיר, 28 לאוקטובר 1912.  ↩

  712. שם, התיק הנ"ל, מסמכים שונים.  ↩

  713. שם, תיק Z 3.752. האגודה אל הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בברלין. קהיר, 10 לאוגוסט 1913.  ↩

  714. יצויין, כי בוגדאדלי היה ציר מטעם ציוני מצרים בקונגרסים השני והשלישי ואף נבחר לוועד הפועל הציוני הגדול.  ↩

  715. פרטים בDie Welt, שנה ב, גל‘ 17, 29 לאפריל 1898, עמ’ 11.  ↩

  716. הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.324.1652. אגודת בר כוכבא אל הרצל. קהיר 27 לאוגוסט 1901. עיין גם Die Welt, שנה ה, גל‘ 36, 6 לספטמבר 1901, עמ’ 16.  ↩

  717. הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.243.2658. דו"ח האגודה אל הוועד הפועל הציוני. אלכסנדריה, 20 לינואר 1903; שם Z1.352.4418. קרצ‘מר אל הרצל. אלכסנדריה,20 לנובמבר 1903. ר’ גם מקורות, 86.  ↩

  718. דוגמאות בDie Welt, שנה ו, גל‘ 22, 30 למאי 1902, עמ’ 13.  ↩

  719. הארכיון הציוני המרכזי, Z 1.359.6049. בוגדאדלי וקרצ'מר אל הוועד הפועל הציוני בווינה. אלכסנדריה, 25 ליוני 1904. עיין שם, Z 1.365.7518. האגודה אל משרד הקונגרס הציוני בווינה. אלכסנדריה, 8 לספטמבר 1904.  ↩

  720. Juedische Rundschau, שנה יא, גל‘ 17, 1906, עמ’ 250.  ↩

  721. שם, שם. הארכיון הציוני המרכזי, Z 2.373. מכתבים מאלכסנדריה, 16 למאי ו15 ליוני 1906. Die Welt, שנה יב, גל‘ 43, 30 לאוקטובר 1908, עמ’ 12. טראגן בספרו הצרפתי, עמ' 124, סבור כי אגודה זו הוקמה בשנת 1908.  ↩

  722. טראגאן, שם. הארכיון הציוני המרכי, Z 3.945. פנייה מאגודה זו אל הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בברלין. ל לתשרי תרע"ג; שם Z 3.752. השמשוני אל גדעון היימן בברלין. קהיר, 22 ליולי 1912. לגבי שנות 1909–1910, ר' גם שם, תיק Z 2.122.  ↩

  723. שמה המלא היה Union Fraternelle Israélite.  ↩

  724. הארכיון הציוני המרכזי, תיק Z 2.373.  ↩

  725. שם, Z 1.298.2078. יוסף גרינבערג אל הרצל. פורט סעיד, 10 ליולי 1899; שם, Z 1.296.1774. יוסף בושכילה, מפורט סעיד. כו לסיוון תרנ"ט.  ↩

  726. שם, Z 1.305.1102. גאליצנשטיין, נשיא בר כוכבא בקהיר והמזכיר קרצ'מר, אל מזכירות הוועד הפועל בווינה. קהיר, 21 לדצמבר 1899.  ↩

  727. על יוסף בושכילה, הרוח החייה בפורט סעיד, ר‘ תעלומת לב, חלק ב’, אה"ע, ס' ג, דף לז, ב–לח, א.  ↩

  728. מקורות, 82, 86. השווה גם בן־קיקי, בשבועון ישראל שנה ב, גל‘ 33–34, 8 לינואר 1922, חלק עברי, עמ’ 4.  ↩

  729. למשל לגבי שנת 1906: הארכיון הציוני המרכזי, Z 2.373. אגודת מוריה אל הוועד הפועל הציוני בקלן. קהיר, 12 לדצמבר 1906.  ↩

  730. על ניסיון כזה בשנת 1910, ר‘ Die Welt, שנה יד, גל’ 15, 15 לאפריל 1910, עמ' 336.  ↩

  731. כמסתבר ממכתב מאת יהושע ברזלי על יהודי מצרים, כג לשבט תרע"ג. ר' הארכיון הציוני המרכזי, Z 3.1449.00262.  ↩

  732. שם, Z 3.752. השמשוני אל המשרד המרכזי של ההסתדרות הציונית בברלין. קהיר, 21 לפברואר 1913.  ↩

  733. שם, Z 3.753. נ‘ בנטוויץ’ לנשיא המרכז הציוני בברלין. קהיר, 11 לנובמבר 1913. בתיק הנ“ל ישנה גם ”הצעת תקנון להסתדרות ציונית במצרים", בצרפתית ללא תאריך.  ↩

  734. שם, מכתב בלום (A. Bloom). 18 לינואר 1914.  ↩

  735. שם, A.192.142. מסמך מ9 לינואר 1915.  ↩

  736. פרטים ר‘ בן־קיקי, בשבועון ישראל, שנה ב’ גל‘ 33–34, 8 לינואר 1922, חלק עברי, עמ’ 2–4. השווה טראגאן, בספרו הצרפתי, עמ‘ 124. אגודה בשם שיבת ציון פעלה, בייחוד בין הפליטים מא"י, בקהיר, באלכסנדריה ובפורט סעיד, ר’ הארכיון הציוני המרכזי, 192.141.A. אחרת, בשם צעירי ציון, טיפחה באלכסנדריה לימוד עברית ויהדות בשנת 1918, ר' שם

    A.192.637.  ↩

  737. שם, תיקים A.192.141, 192.142.A וA.192.637.  ↩

  738. AIU, Archives Egypte, J.G.2. דאנון אל נשיא כי"ח. אלכסנדריה, 28 לאוגוסט 1917.  ↩

  739. למשל, בהפגנה רבת מימדים באלכסנדריה ביום השנה להצהרת בלפור, 1918. ר‘ פרטים בטראגאן, הקהילה היהודית, עמ ’ 83 ואילך.  ↩

  740. זו התבטאה יפה בעתון ישראל, שנדפס בקהיר, מאז שנת 1920, בעריכת א"ד מוֹצירי, בעברית, ערבית וצרפתית.  ↩

  741. ה“מחתסבּ” היה פקיד, אשר מטעם המדינה פיקח – בין השאר – על השווקים.  ↩

  742. הנציב, שהסולטאן העותמאני היה ממנה על מצרים.  ↩

  743. אלכסנדריה.  ↩

  744. הקונסוליות.  ↩

  745. קטאווי.  ↩

  746. קהיר.  ↩

  747. התרשמותו של דיינארד שונה מהתרשמותם של תיירים נוצריים באותו הזמן. הללו ציינו את השנאה ליהודים.  ↩

  748. בעיר פורט סעיד.  ↩

  749. הכוונה לבריטניה?  ↩

  750. כך (במקום Jewish) וכן שאר השגיאות במקור.  ↩

  751. Servant.  ↩

  752. לא ברור במקור.  ↩

  753. כוונת מחברי המכתב לומר, כי קשה להם להשיג מימוּן נאות, לעזרת היהודים פליטי רוסיה, מפני שרבים מעשירי היהודים במצרים לא נמצאו אז בה.  ↩

  754. Victor.  ↩

  755. בכדי לשלם משכורת לחיילים האלבאניים שלו.  ↩

  756. אבראהים פאשא, בנו (או בנו המאומץ) של מוחמד עלי, ועוזרו במלחמות ובשלטון במצרים.  ↩

  757. לפי תרגומו הצרפתי של Wiet, שם, עמ' 192, יוצא כי המדובר בקהילות קהיר (לא מצרים) וזה גם סביר.  ↩

  758. תואר כבוד – המורה, או המומחה.  ↩

  759. לא ברור מכאן, אם המס הוטל בחלקים שווים על העדות הקטנות הללו; אם כך קרה, היה זה בוודאי נטל כבד על היהודים המקומיים, בשל מספרם הקטן.  ↩

  760. צ"ל: لدينا  ↩

  761. כלומר, 20 לינואר 1855.  ↩

  762. כלומר, 17 לינואר 1855.  ↩

  763. ארנק־הכסף (ערבית: “כיס”) – 5 לירות מצריות.  ↩

  764. כך.  ↩

  765. שנת 1870.  ↩

  766. ד' רוֹבּינוֹ היה יו“ר הוועד המקומי של כי”ח באלכסנדריה.  ↩

  767. שנת 1881.  ↩

  768. כלומר, כוחות הצבא.  ↩

  769. אוקטובר שנת 1901.  ↩

  770. הוא מוּראד פרג‘, סופר קראי שחיבר הרבה, בפרוזה ובשירה, בעברית ובערבית. ר’ לעיל, עמ‘ 111. על חלקו במשפט הזה, ר’ גם ש‘ כהן־צידון, קהילת יהודי קהיר, מחניים, קיד, אדר ב תשכ"ז, עמ’ מד. לפי זה, היה שם הנאשם חיים דוד כהנא.  ↩

  771. הוועד המרכזי של כי"ח.  ↩

  772. שומר או משרת בקונסוליות הזרות.  ↩

  773. צבּעים, או מצחצחי־נעליים.  ↩

  774. 7 לנובמבר 1873.  ↩

  775. בעצם, היה ה“מודיר” המנהל האדמיניסטרטיבי של המחוז, אך למעשה היתה לו גם השפעה על ניהול התביעה במשפטים.  ↩

  776. נכבדי העדה היהודית בקהיר ובאלכסנדריה.  ↩

  777. כלומר, 4 לאפריל 1877.  ↩

  778. הכוונה, כנראה, ל“מודיר” שהוזכר בראשית המכתב הזה.  ↩

  779. כך, וכן שאר השגיאות – בכתב היד.  ↩

  780. שנת 1903.  ↩

  781. 7 לספטמבר 1798.  ↩

  782. עדה דתית מוּכרת באימפריה העותמאנית.  ↩

  783. הכוונה למצרים.  ↩

  784. כנראה וועד הקהילה. לפי אותו כת"ע, שנה ה, גל‘ 20, 1–12 לנובמבר 1916, עמ’ 184–185, נבחרו האישים הבאים לוועד הראשון (ארבעת האחרונים – מחליפים): Isachetto Loria, Moché Valensin, Michael Adlenger, N. Wohlheim, I. Morpurgo, Moïse Nahman, Pereyra de Léon, Rouben Abousnagh, Menahem Suares.  ↩

  785. של שלושים ושישה הנבחרים.  ↩

  786. במקור: G. Del Valle.  ↩

  787. מלה בלתי ברורה בכתב־היד.  ↩

  788. מלה בלתי ברורה בכתב־היד.  ↩

  789. כי"ח.  ↩

  790. אחד הפקידים הגבוהים בשלטון המצרי, ששימש שר החוץ.  ↩

  791. הכוונה לח'דיו, שליט מצרים דאז, הוא עבּאס חלמי (המכונה גם עבאס השני).  ↩

  792. הכוונה למשרדו של מושל העיר קהיר. וצ"ל Governorate (באנגלית) או Gouvernorat (בצרפתית).  ↩

  793. לורד קרוֹמר, הקונסול־הכללי הבריטי, שבגלל מעמדה של בריטניה במצרים ואישיותו התקיפה גם יחד, היתה לו השפעה מיוחדת על המהלך של ענייני־הציבור.  ↩

  794. פקיד גבוה בשלטון המצרי, אז ראש הממשלה.  ↩

  795. הסולטאן בקושטא היה ריבונה של ארץ מצרים (בעיקר להלכה, בימי האוקופאציה הבריטית).  ↩

  796. לורד קרומר.  ↩

  797. כינוי לסולטאן העותמאני.  ↩

  798. הפירוש, בלשון מנומסת, כי רואים בתשובה הזאת רק טכסיס לדחיית התשובה.  ↩

  799. Sepharadim.  ↩

  800. החשש של הפסד מיסים לקהילה הספרדית.  ↩

  801. כלומר ה“משלה” של הח'דיו, היא מועצת השרים שניהלה יחד איתו את מצרים (בפיקוח בריטי, אמנם).  ↩

  802. ארץ מצרים.  ↩

  803. אליהו חזן, רבה הראשי של אלכסנדריה אז.  ↩

  804. אחת המושבות בארץ־ישראל?  ↩

  805. רבם הראשי של יהודי אלכסנדריה.  ↩

  806. קהילת קהיר.  ↩

  807. 100 גרושים מצריים.  ↩

  808. מילה בלתי ברורה.  ↩

  809. 40 גרוּשים מצריים, שהם 8 שילינגים בריטיים.  ↩

  810. הונג־קונג.  ↩

  811. Ecole Gratuites Israélites d'Arts & Métiers, שבפיקוח ובמימון הקהילה באלכסנדריה, ואשר לבארון די־מנשה ומשפחתו היה בהם (בבתי"ס אלה) עניין מיוחד.  ↩

  812. מנהל בית־הספר של כי"ח באלכסנדריה.  ↩

  813. כמובן: שׁדי יעזוֹר.  ↩

  814. בתי־הספר של חברת כי"ח.  ↩

  815. השם איננו כתוב בבירור.  ↩

  816. לירה מצרית אחת.  ↩

  817. בי“ס גבוה של כי”ח בפאריס, בעיקר להכשרת־מורים.  ↩

  818. יש להזכיר, כי כיתה א היתה הגבוהה ביותר בביה"ס היסודי, והכיתה ב אחריה (כנהוג בצרפת).  ↩

  819. לחברת כי“ח היה שם בי”ס חקלאי.  ↩

  820. המילה איננה ברורה די הצורך.  ↩

  821. הכוונה ללימודי המשך, שאחרי ביה"ס היסודי.  ↩

  822. המילה איננה ברורה.  ↩

  823. הכוונה: לשנה.  ↩

  824. 8 לספטמבר 1900.  ↩

  825. נובמבר 1900.  ↩

  826. צ"ל: puisse.  ↩

  827. צ"ל: fourni.  ↩

  828. הכרוז הנזכר כאן לא נמצא בארכיון.  ↩

  829. כך בכתב־היד. השארתי גם את שאר טעויות הכתיב, והוספתי רק אקצנטים אחדים, שנחוצים היו להבהרת הכתוב.  ↩

  830. צ"ל: aider.  ↩

  831. המחלקה הראשונה בבתיה"ס האלה, כבצרפת, היתה הגבוהה ביותר.  ↩

  832. בנדיקט מפסיק כאן את הדיון ב“אַזיל”, מעין גן־ילדים, וחוזר לדון בהישגי ביה“ס לבנות של כי”ח באלכסנדריה.  ↩

  833. צ"ל: ainsi?  ↩

  834. מנהל ביה“ס לבנים של כי”ח באלכסנדריה.  ↩

  835. הוועד המרכזי של כי"ח בפאריס.  ↩

  836. כך.  ↩

  837. 12 לפברואר 1904.  ↩

  838. 1898.  ↩

  839. הכוונה לקולונל גולדשמיד, אישיות יהודית בריטית, פעיל באגודה האנגלית־היהודית בעלת הקשרים עם כי"ח.  ↩

  840. נובמבר.  ↩

  841. כך.  ↩

  842. כך. וכן שאר הטעויות במקור.  ↩

  843. צ"ל: en.  ↩

  844. צ"ל: est.  ↩

  845. דבר?  ↩

  846. מילה בלתי ברורה.  ↩

  847. כלומר, קהיר.  ↩

  848. שמו המדוייק היה יוסף גרינבערג, וגם מפרי עטו נשאר מכתב מעניין על הקמת האגודה הציונית בפורט סעיד. ראה מכתבו באידיש להרצל, הארכיון הציוני המרכזי, ‏ 1.298.2078 Z, מפורט סעיד, מיום 10 ליולי 1899.  ↩

  849. לאדינו.  ↩

  850. צ"ל: גרינבערג.  ↩

  851. 1900.  ↩

  852. צ"ל: juifs.  ↩

  853. צ"ל: une.  ↩

  854. צ"ל: tant.  ↩

  855. הכוונה לגאליצנשטיין, שעליו מספר הורנשטיין, יורשו בנשיאות האגודה.  ↩

  856. צ"ל: longues.  ↩

  857. צ"ל: en vertu.  ↩

  858. צ"ל: notions.  ↩

  859. צ"ל: étrangers.  ↩

  860. צ"ל: dernières.  ↩

  861. צ"ל: mineure.  ↩

  862. צ"ל: juifs.  ↩

  863. צ"ל: d'années.  ↩

  864. כלומר: nous.  ↩

  865. צ"ל: représentées.  ↩

  866. צ"ל: les.  ↩

  867. צ"ל: placé.  ↩

  868. צ"ל: juifsץ  ↩

  869. צ"ל: juif.  ↩

  870. צ"ל: inutile.  ↩

  871. צ"ל: opposée.  ↩

  872. צ"ל: c'est.  ↩

  873. צ"ל: rend.  ↩

  874. כל' בראשית המאה העשרים (ספרו של מכּאריוס הופיע בשנת 1904).  ↩

  875. הכוונה, כנראה, לאגרונומיה.  ↩

  876. בעברית: חיים.  ↩

  877. הח'דיו עבּאס, 1849–1854.  ↩

  878. הח'דיו סעיד, 1854–1863.  ↩

  879. כל', בשנת 1903–1904.  ↩

  880. יוּליוּס בלוּם היה יהודי אוסטרי, יליד בודפשט, אשר שימש יועץ כספים לח'דיו תופיק.  ↩

  881. כלומר בשנת 1899 או 1900.  ↩

  882. כלומר בשנת 1903 או 1904.  ↩

  883. על המשפחה הזאת ר‘ גם הסקירה של פישל ראזענצווייג מאלכסנדריה. "המגיד’, שנה כט, גל‘ 5, יג שבט תרמ"ה (29 ינואר 1885), עמ’ 42. על ראזענצווייג עצמו, ר‘ שם, גל’ 19, כט אייר תרמ‘"ה (14 מאי 1885), עמ’ 156.  ↩

  884. כלומר 1903–1904.  ↩

  885. יהודי שהיה אז יועץ הכספים של הח'דיו תופיק.  ↩

  886. בערבית: אוקאף.  ↩

  887. כלומר 1903–1904.  ↩

  888. לדברי המחבר, שם, עמ' 251, הכיר אישית את וויקטור הררי.  ↩

  889. בי"ס מיסיונרי, הFrères.  ↩

  890. המחבר הכיר את עאדה אישית. ר‘ בספרו, עמ’ 251.  ↩

  891. המחבר הערבי הכיר גם את ביאלוס, ר' שם.  ↩

  892. חבל ארץ בסודאן.  ↩

  893. היא שנת 1804 לספירה הנוצרית.  ↩

  894. כנראה, לאחר שהצבא הצרפתי (שפלש למצרים בראשוּת נפוליון בונאפרטה) עזב את הארץ.  ↩

  895. כרטיס־נתינות.  ↩

  896. בקהיר.  ↩

  897. בשנת 1885.  ↩

  898. קרב בין הבריטים והמצרים לבין תומכי המהדי הקנאי בסודאן.  ↩

  899. בשנת 1885. האיש חותם על מאמרו: געציל זעליקאוויץ. הדברים כלולים במכתבו להמגיד, מאלכסנדריה, כ לתמוז תרמ"ה (3 ליולי 1885). בראשית דבריו, מתאר הוא את מצבם המוסרי של יהודי מצרים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!