רקע
רות בונדי
אדלשטיין נגד הזמן

לטלי ולבני דורה


דברי תודה

ספר זה לא היה רואה אור אילמלא עזרתם הרבה של אנשים ומוסדות, שעמדו לצדי לכל אורך הדרך הארוכה של כתיבתו. תודתי נתונה בראש ובראשונה לקרן הזכרון לתרבות היהודית בניו־יורק ולקרן תל־אביב לספרות ולאמנות על הסיוע שהעניקו לי במימון המחקר. רוצה אני להביע את תודתי לד"ר ה.ג. אדלר, שמחקריו על טרזיינשטאדט חסכו ממני עמל רב; לכל המרואיינים, שנתנו לי ביד נדיבה מזמנם; לעובדי הארכיונים, שהיו לי למשענת; לכל יוצאי צ’כוסלובקיה ואסירי הגטו לשעבר, שענו לשאלותי הרבות והחוזרות; ולכל האנשים שקראו פרקים מכתב־היד והעירו את הערותיהם. תודה מיוחדת נתונה לפרופ' לני יחיל, על שהיתה לי מקור עידוד ויועצת סבלנית כמשך כל שנות עבודתי על “אדלשטיין נגד הזמן”. לבסוף רוצה אני להודות לחיים איזק, שערך את כתב־היד, להוצאת זמורה, ביתן, מודן, על עצם נכונותה להסתכן בהוצאת הספר, ולעובדיה, שעברו יחד אתי את כל שלבי לידתו המסובכת.

רות בונדי


 

פתח דבר    🔗

יעקב אֶדֶלשטיין לא היה מגדולי הרוח של יהדות אירופה שנגרפו בשואה. לא חוזה ולא גיבור מלחמה. אילמלא הציב אותו הגורל, או אילמלא הציב את עצמו בראש יהדות צ’כוסלובקיה אחרי הסכם מינכן והיה עולה לארץ לפני נעילת השערים, קרוב לוודאי שהיה נמנה עם צמרת תנועת הפועלים. מכהן אולי כראש עיר, אולי כשר בממשלה וחייו היו רק הערת שוליים בתולדות מדינת ישראל. ייחודו במקום ובזמן, בתפקידו כזקן־היהודים של גיטו טֶרֶזין, ברצונו להציל את היהודים בשטח החסות של בוהמיה ומוראביה בעת הכיבוש הגרמני עד יעבור הזעם, מתוך מרוץ נואש עם הזמן, שהסתיים בתבוסתו.

בעצם, כתבתי ספר זה ברוחי במשך שלושים שנה, מאז עליתי לארץ, ומאז ההאשמות החוזרות שהופנו אל ניצולי השואה על ידי תושבי ארץ־ ישראל: מדוע לא נלחמתם? מדוע לא התגוננתם? חוסר ההבנה של הישוב למה שהתחולל באירופה בתקופת שלטונו של היטלר מצא את ביטויו הנאמן באימרה השגורה “הלכו כצאן לטבח” ובשימת הדגש, ללא כל קנה־מידה, ללחימה בנשק בפרק שהוגדר כ“שואה וגבורה”. ואם היחס להמונים האפורים חסרי־הישע המובלים להשמדה היה מסוייג – העמדה כלפי נציגי היהודים מול השלטונות הגרמניים היתה של שלילה כוללת, הוצאת גזר־דין ללא משפט.

היודנראטים לא היו עשויים מקשה אחת. היו הבדלים מהותיים בהרכבם ובדרך פעולתם לא רק בין מקום ומקום, אלא גם בגלגולים השונים של אותו יודנראט עצמו, באותו מקום עצמו תוך התקדמות מלאכת החיסול. מועצות הזקנים שיקפו את יהדות אירופה הכבושה, את תפיסת־עולמה, את דרך־ מחשבתה, את אשליותיה ותקוותיה. רק מתוך יהירות נעדרת אהבה לאדם – אדם נבוך, כושל, תועה – אפשר להגיע, כדוגמת חנה ארנדט, לחריצת פסק־דין כולל על היהודים המסייעים להשמדתם. יש להעניק לששת המיליונים ולמנהיגות היהודית בתוכם את הזכות הבסיסית להיות כל יחיד ויחיד אדם בפני עצמו. לא גוש ערפילים חסר צורה.

רציתי כי הדור אשר נולד אחרי השואה יידע את העובדות. כל כמה שניתן לגלותן, בטרם ישפוט, ורציתי להבהיר לעצמי, כיצד התגלגלו הדברים מראשית עלייתו של היטלר לשלטון ועד מתקני ההשמדה של אושוויץ. אך היו דרושות לי שלושים שנה של נסיון כתיבה ושל צבירת כוח כדי להתמודד עם הנושא. לא כעד לתקופה, אלא כחוקר. מבחינת העובדות אין כל משמעות לדבר, שעברתי את גיטו טרזין, שהייתי בבירקנאו. הרי התקופה עברה עלי כשאני מנותקת ממאורעות המלחמה, כאילו מחוץ לזרם הזמן. מרוכזת בעצמי, בסביבה הקרוֹבה, בחברי בתנועת־הנוער. במאבק למען ההישארות בחיים. גם עלי היה ללמוד את העובדות מן ההתחלה.

בחרתי בדמותו של יעקב אדלשטיין דווקא משום שלא היה ענק, אלא אדם ככל אדם, יודע גם גבורה, גם פחד: מתוך נאמנות לשרש, ליהדות פראג, מתוך תחושה כי אנו ששרדנו, מתוך מקריות שבגורל, חייבים לחברינו בתנועות־הנוער, ב“החלוץ”, בתנועה הציונית, שעמדו בראש גיטו טרזין ובראש מחנה המשפחות בבירקנאו, לפחות את חסד ידיעת המציאות ולו רק מתוך נסיון לאזן את שיווי־המשקל בין הגבורה שבנשק והגבורה שבשמירה על צלם האדם' בחינוך ילדים ובני נוער, בכל מקום' בכל תנאי, כהבטחת המשכיות הדורות.

בתוך העבודה על הספר הגעתי לכלל מסקנה מפתיעה. שיהדות הגולה ויהדות ארץ־ישראל לא היו כה שונות, כה מנוגדות זו מזו, כפי שנדמה היה בימי התעלות־הרוח בעקבות נצחון מלחמת הקוממיות; שהתגובות על סכנות התפשטות הרייך היו ביסודן דומות וההבדל המהותי נוצר רק מתוך לקח השואה. אלה כאלה לא העלו כלל על הדעת, כי תיתכן השמדה ממוכנת של בני־אדם בשיטת הסרט הנע. כאן הקו המפריד לא רק בין הדורות בתוך העם היהודי, אלא בתולדות האנושות כולה. כאן נפילתו השניה של האדם. מי שבא לדון במעשי היהודים בעת הכיבוש הגרמני חייב לשנן לעצמו בכל עת: הם לא ידעו שבתי־חרושת למוות אפשריים. היהודים פעלו על־פי נסיונם ההיסטורי של פרעות, רדיפות, פוגרומים, שהתלקחו ודעכו. שהפילו קרבנות, אך הרוב נותר, ונמלט. גם אותם יהודי מרכז אירופה, דור שני ושלישי להתבוללות, רחוקים ממסורת, נשאו בלבם את האמונה. כי נצח ישראל לא ישקר, אף אם לא ידעו לבטאה. הקו המנחה ביחסים עם הגרמנים לא היה תחושת המוות הוודאי, אלא האמונה העקשנית בהצלה אפשרית.

המוסדות היהודיים באירופה הכבושה תחת השלטון הנאצי היו המשך טבעי, הגיוני, להתארגנות היהודית הנפרדת במרוצת הדורות והם לא נוצרו מתוך מחשבה על השמדה כוללת, אלא מתוך דבקות בחיים, מתוך היענות לצרכים הבסיסיים למען המשך הקיום, בחינוך ילדים, במתן מחסה לזקנים, בתעסוקה למובטלים־מאונס, בהסבה מקצועית לנפלטים ממקומות העבודה, מתוך חוש אחריות לגורל המשותף ומתוך אשליה, שעולם־האתמול עדיין קיים.

לחייו של יעקב אדלשטיין משמעות רק על רקע תקופתו ולכן, גם אם העלילה בעצם מתחילה רק עם ביתורה של צ’כוסלובקיה בעקבות חוזה־מינכן וכניסת הגרמנים לפראג, ראיתי צורך לחזור לשרשיו, למונארכיה האוסטרית־הונגרית, לראשית הרפובליקה הצ’כוסלובקית החדשה בהנהגתו של פרופ' ת. ג. מַסַרִיק, כדי להבהיר את המנטאליות, את תפיסת־העולם, את גישת היהודים למאורעות הזמן. אין זו ביוגרפיה של אדלשטיין ולו רק מתוך היעדר חומר (הוא לא ניהל יומנים ומספר מכתביו הפרטיים ששרדו, זעום), אלא נסיון להאיר תקופה שלמה דרך חיי היחיד. גם אם הקדשתי לאיסוף החומר יותר משלוש שנים, לא יכולתי להסתמך רק על דברים שבכתב, משום שחומר רב מתוך גנזכי הרייך הושמד ואולי טמון אי־שם במרתפים ולא נתגלה עדיין. נעזרתי בזכרונות אישיים, תמיד מתוך נסיון לאמֵת, ככל האפשר, את הדברים בעזרת מסמכים. ואף־על־פי־כן נותר סיפור חייו של אדלשטיין קטוע, מלא סימני־שאלה שאין מי שיענה עליהם. על שהותו בבונקר העונשים של אושוויץ מצאתי רק שלוש עדויות קצרות. על מחשבותיו בששת החודשים של ציפיה למוות אין בידי מאומה.

אם אני מנסה לענות לעצמי על השאלה, מה היתה שגיאתו העיקרית של אדלשטיין, תשובתי היא שהיתה בהגיונו. כמוהו כל היהודים – נאמנים להשכלתם – לדרך מחשבתם – הניחו מתוך הגיון בריא, כי הגרמנים זקוקים למירב כוחות העבודה במלחמתם בשלוש המעצמות הגדולות – בריטניה, ברית־המועצות, ארצות־הברית – ולא העלו על הדעת, שלגבי היטלר ונושאי האידיאולוגיה הנאצית השנאה התהומית ליהודים, הרצון לחסל אותם אחת ולעולמים, היו חזקים אף מן הרצון לנצח במלחמה ורק התחזקו, כאשר אבדה התקווה לנצחון כולל. אדלשטיין, כמו כל היהודים, האמין בלב שלם בתבוסתו הבלתי־נמנעת של היטלר, בנצחון הוודאי של בעלות־הברית. היתה זו רק שאלה של זמן. צריך היה להחזיק מעמד עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עד לאביב, עד לחורף, עד לשנה הבאה. אילו הסתיימה המלחמה בשנת 1943, כפי שהניח המטה הבריטי, ואפילו בשנת 1944, כפי שאכן יכלה להסתיים, לא היתה האופטימיות העקשנית של היהודים כה כואבת וכה תמימה.

ר.ב.

רמת־חן, אייר תשמ"א

מאי 1981



 

1. האם אדם נולד זקן־היהודים    🔗

יעקב אדלשטיין וחבר עוזריו, רובם מקרב חבריו ב“החלוץ”, נסעו לגיטו טרזיינשטאט ב־4 בדצמבר של שנת 1941 ברכבת רגילה, בלי ליווי משטרתי. ובידיהם מזוודות קטנות כמטיילים לכל דבר. בעת הנסיעה הקצרה מפראג הם התבדחו, סיפרו מעשיות ועיקר דאגתם אם ימצאו את הדרך לעיר טרזין עצמה. המרוחקת כשעת הליכה מן התחנה. ואמנם תעו בדרך, נאלצו לשאול עוברי־אורח לכיוון הנכון ובאו יגעים למדי לעיר־המבצר, אל בין החומות. שבה עדיין התנהלו חיי האוכלוסיה הצ’כית כרגיל. רק קסרקטין אחד מבין הרבים שבעיר הועד לקבוצות־החלוץ של היהודים, שבאו להכין ליהודי צ’כיה ומוראביה עיר־מקלט עד יעבור שלטון הגרמנים מעל פני אירופה.

כאשר סגר השוטר הצ’כי את שער הקסרקטין מאחורי אדלשטיין וחבריו להנהגת הגיטו, אמר להם אחד מוותיקי המקום, מבוגר בנסיון של עשרה ימים ארוכים בתור תושב גיטו: “ועכשיו, רבותי, אתם בַּתחת.” במלים דומות סיכם את המצב האנס גינתר, ראש “המרכז להגירה יהודית”, מפקודיו של אייכמן. כאשר בא אליו יעקב אדלשטיין בטענות על הפער בין הבטחות הגרמנים והמצב לאמיתו: “עכשיו, יהודים, כאשר אתם בבוץ, תַראו מה שאתם יודעים.” היהודים נענו לאתגר שנזרק לעברם. הם יראו לגרמנים. הם יוכיחו לעולם לְמה יהודים מסוגלים, הם יקימו כאן, חרף המכשולים, חרף ההתחלות הקשות, חרף מרות הגרמנים, עיר יהודית למופת.

ומכאן, למעשה, מתחיל הסיפור. אבל לפני שיהיה אפשר להמשיך חייבים לעשות סיבוב גדול ולחפש תשובה על השאלה, אם אופיו, חינוכו והשקפותיו של יעקב אדלשטיין הובילו אותו בדרך ישרה אל הנהגת הגיטו. האם נולד אדם זקן־היהודים? אין מנוס – מתחילים בהוֹרוֹדֶנְקָה.

יהודי הוֹרוֹדֶנְקָה היו חלוקים בהשקפותיהם בין אדוקים לשומרי מסורת וחופשים, בין חסידים למתנגדים, בין ציונים לבונדאים, אך לגבי הקיסר פרַנץ

יוֹזף היו הדעות מאוחדות: הוא היה סמל הקביעות והבטחון, מעוז השלום שנמשך קרוב לחמישים שנה והשכיח אימת מלחמות רחוקות. הקיסר ירום־הודו, שהיהודים קראו לו בקיצור הקיר"ה או בחיבה יוסל פרוֹיִים, היה המגן, הערוּבה שלא יאונה להם כל רע, לא מצד בני האצולה הפולניים. ששלטו על אחוזות־ענק, חבלי ארץ שלמים עם כפרים, ערים ועיירות; לא מצד הפקידות הפולנית. שראתה במורת־רוח את חדירת היהודים למשרות המימשל המקומי ולא מצד הלאומנים האוקראינים, שניסו לשחרר את בני עמם מן התלות במסחר היהודי.

כזאת היתה החלוקה בהוֹרוֹדֶנְקָה. כמו בכל עיירות מזרח גליציה שתחת שלטון המונארכיה האוסטרית־הונגרית: הפולנים – נוצרים קתולים – היו הפקידים. האוקראינים – נוצרים יוונים – היו עובדי האדמה והיהודים היו הסוחרים. היתה תמיד הרגשה שבשעת סכנה לקיומם, לפרנסתם – כמו בעת ביטול הרשיונות של בתי־המזיגה למשקאות חריפים, שנראו לשלטונות כמכשול עיקרי בפני התקדמות בני הכפר האוקראינים, או בזמן סכסוך בענייני מסים עם בני האצולה – יוכלו היהודים לפנות ישירות לווינה, אל המלכות, ולבקש את הצדק שם ואם לא זכו בו, ודאי שלא היה זה באשמת הקיסר ירום־הודו, אלא באשמת פקידיו קשוחי־הלב. וכי לא היה ידוע לכל, כי הקיסר התבטא פעמים רבות בשבחם של היהודים, בגלל מסירותם למשפחה ונכונותם למעשי צדקה, וכי העניק לנבחרים שבהם אף תארי אצולה וידע להעריך יפה את נאמנותם למונארכיה?

הלאומים הרבים שבממלכת ההאבסבורגים – הונגרים, סרבים, קרואטים, פולנים, צ’כים, סלובקים, איטלקים, אוקראינים – כולם טולטלו בסחרחורת השאיפות הלאומיות של המאה ה־19 וחלמו על שלטון עצמאי או איחוד של כל בני עמם. אבל היהודים, בברית משונה שלא נתנו עליה את הדעת. יחד עם הצבא האוסטרי, בני האצולה, המנגנון הממשלתי והכנסיה הקתולית, היו פטריוטים של המונארכיה, שוחרי אחדותה. אהבת המונארכיה לא תבעה מן היהודים הזדהות לאומית אוסטרית דווקא. אלא קודם־כל נאמנות לשושלת ההאבסבורגים ולקיסר הזקן, שעלה על כיסא המלוכה בהיותו נער, בעקבות מהפכת 1848. נאמנות זו ניתנה בלב שלם. ביום הולדתו של הקיסר, שחל ב־18 באוגוסט, נערכה בהוֹרוֹדֶנְקָה תפילה מיוחדת בכל בתי־הכנסת, כנוכחות נציגי השלטון. וכל ילדי בתי־הספר יצאו בתהלוכה לכיכר העיר, שם נערך בשעות הבוקר טקס חגיגי בהשתתפות פקידי הממשלה בבגדי השרד ובכובעים השחורים המסורתיים בעלי שני הקצוות. תזמורת כלי־נשיפה ניגנה שירי־לכת. דגלי המונארכיה השחורים־צהובים והנִסים שעליהם סמל הנשר האוסטרי בעל שני הראשים התבדרו ברוח – היה זה החג הגדול של השנה, היחיד שהיה המשותף לבני כל הדתות.

תלמידי בית־הספר ע"ש הברון הירש, ויעקב אדלשטיין בתוכם, מסורקים למשעי, בבגדי חג, במכנסיים קצרים־ארוכים, היו אף הם בין החוגגים: הרי בזכות הקיסר ניתנה לברון מוריס דה־הירש, הפילנטרופ הידוע, רשות לפתוח בגליציה ובבוקובינה בתי־ספר יהודיים, בעיקר למען בני העניים. הברון הירש, כך ידעו גם בהוֹרוֹדֶנקה, היה עמיתם וריעם של מלכים ורוזנים – של הנסיך מוויילס, בנה של המלכה ויקטוריה, של יורש־העצר האוסטרי, רודולף המסכן, שאיבד את עצמו לדעת בארמון מאיירלינג – וכשרצה הקיסר לגמול לברון הירש על פעלו הרב, כפי שסוּפר לתלמידי בית־הספר שנקרא על שמו, לא ביקש הברון אלא לבנות ולקיים מכספו בתי־ספר מיוחדים ליהודים, שלא היו מוכנים לשלוח את בניהם למוסדות החינוך הכלליים.

בית־הספר של הברון הירש בהורוֹדֶנקה היה בן ארבע כיתות והוא עמד בקצה העיר, בניין של קומה אחת עם חצר גדולה, שבהפסקות נהפכה למגרש משחקים. רבים מבין תלמידיו היו מדלת־העם והיו קונים להם מכספי הברון זצ"ל לקראת החורף מגפיים ומעיל חם קצר ובימי הקור היו מגישים להם עם תום הלימודים גם ארוחה חמה. בבית דיברו הילדים יידיש. אבל שפת הלימוד בבית־הספר היתה גרמנית והמורים היו יהודים שלא מבני המקום, יוצאי אוסטריה ומוראביה, שבאו לכאן כדי לקרב את דרדקי גליציה אל התרבות הגרמנית הנעלה, אל שפת ההשכלה, שנועדה לאחד, עוד מימי הקיסר יוזף השני. את העמים הרבים של המונארכיה ההאבסבורגית.

אותו יוזף השני הוא שציווה על מתן שמות־משפחה ליהודים, לפי הדֶקרֶט שלו משנת 1785, וכעבור שש שנים כבר הופיעו ברשימת אבות־המשפחה היהודים מהוֹרוֹדֶנקה לצרכי גביית מס כמה אדלשטיינים – ירוחם אדלשטיין ומורדקו אדלשטיין ולייב אדלשטיין ומאיר אדלשטיין. מוצאו של מוטל אדלשטיין, אבי יעקב, היה אמנם מצ’ורטקוֹב, עיר סמוכה להוֹרוֹדֶנקה. מרבית תושבי צ’ורטקוב היו יהודים ומרכזה הרוחני היה בחצרו של ר' דוד ישראל פרידמן, הרבי מצ’ורטקוב, שאליו היו נוסעים החסידים ממרחקים כדי לבקש ברכה, עצה ונחמה. אך יהודי בשם מוטל אדלשטיין נמצא גם בין חברי קהילת הוֹרוֹדֶנקה, שהודיעו, לפי הפרוטוקול מה־13 ביולי 1792, לשלטונות בווינה, אחרי שנתבעו לפרוע חוב של 38 פלורין לכל משפחה על חשבון מס המגורים, שהסכום אינו נכון הואיל והעבירו בשעתו את המס בצורת דמי סבילות וחסות לאוצר המדינה. ביטול חלק מאפליית היהודים – ברכישת נכסי־דלא־ניידי, כקניית השכלה כללית – עקב סיפוחה של גליציה למונארכיה האוסטרית אחרי חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772, הביא עמו גם את ביטול פריבילגיות היהודים לשיפוט עצמאי ולזכות הקהילה לחלק את נטל המסים לפי ראות־עיניה וכל זכר של שוויון נעלם כשמדובר היה במסי הרשות. שעה שהנוצרים שילמו בממוצע קצת יותר מפלורין אחד לשנה לנפש, נגבו מהיהודים ששה פלורינים: דמי חסות, מס משלח־יד ורכוש, מס נישואים (שבלעדיו אסור היה ליהודי לשאת אשה), מס בשר כשר, מס נרות שבת.

מוטל אדלשטיין היה איש ירא־שמים ונוח לבריות, בעל פנים רחבות ושטוחות. שפתיים עבות ושיער מקורזל, שעברו בירושה לבנו יעקב שנקרא בפי כולם יענקל’ה. האישיות השלטת במשפחה ובעסקים היתה אשתו מאטל או מאטילדה, לפי שמה הגרמני. בעלת הייחוס האמיתי בהוֹרוֹדֶנקה. בתו של מנחם מנדל קוך, בעל ה“איינפור־הוֹיס”, האכסניה הגדולה לבעלי עגלות וכרכרות ברחוב הראשי. הרבדים החברתיים של יהודי הוֹרוֹדֶנקה היו מוגדרים היטב ויסוד החלוקה ביניהם קודם כל בממון. היו עשירים מעטים, בעלי אחוזות, טחנות־קמח, מחצבות, כמו הגביר הגדול הבנקאי אלתר יונגרמן ובנו שמואל; היה המעמד הבינוני הרחב של סוחרים ובעלי־עסקים, אחר־כך היה רובד בעלי המלאכה ולבסוף דלת־העם, הרוכלים והפועלים ומיני מחפשי פרנסות, וקצת בנפרד מהם האינטליגנציה, כדוגמת הרופא היהודי היחיד בעיר, ד"ר קאנאפס, ובעל בית־המרקחת מירון לוריא, שפתח את עסקו גם בשבת, אם משום פיקוח־נפש ואם משום חופשיות דעותיו. שאר חנויות היהודים היו סגורות בשבת כדבר מובן מאליו ויום העסקים האמיתי, שהכל ציפו לו במשך השבוע, היה יום ג', יום השוק. אכן, לפי כתב קיום מטעם הרוזן פוטוצקי מראשית המאה ה־18, שהיה אחיד לכל ערי אחוזתו (וביניהן גם הק"ק בוצ’אץ') הובטח ליהודי הוֹרוֹדֶנקה שיום השוק לא יחול בשבת.

ביום השלישי בשבת, שנכפל בו כי טוב, היתה העיר מתמלאה בני־אדם, עגלות ובהמות, רעש ומהומה, התנועה ברחוב הראשי היתה סואנת ובחנויות היו מצלצלים הפעמונים שמעל הדלתות. ביום השוק באו האיכרים האוקראינים בפרווֹת־הכבשים שלהם מעשרות כפרי הסביבה שהיו שייכים למחוז הורודנקה, קודם־־כל כדי למכור את סחורתם, חיטה, ירקות, פירות, ביצים, עופות, בקר. אחר־כך כדי לשתות כמה כוסיות יי"ש ולקנות את המצרכים המעטים שלא היה אפשר לייצרם בבית: מלח, גפרורים, סבון, דגים מלוחים, כלי עבודה. לכן היו בהורודנקה שני סוגי חנויות מכולת, אלו שדאגו לצרכי הכפריים ואלו שנועדו לתושבי העיר ובהן גם סחורה מובחרת ומעדנים שהובאו ממרחקים.

החנות של מאטל ומוטל אדלשטיין נקראה “דליקאטֶסין”, דהיינו מעדנים (אבל אז, במונארכיה, היה פירוש דליקטאסים בעיקר מיני מתיקה) ואף הותקן בה האוטומט הראשון שבעיר: מצד אחד שלשלת לתוכו מטבע ומצד שני יצא מלבן שוקולד עטוף נייר. החנות היפה, המבהיקה נמצאה כביתו של וֶלוֶל זיידמן, שעליו אמרו הכל שהוא גם גדול בנכסים, גם גדול בתורה. הוא ובני ביתו היו יושבים בקומה הראשונה של בית־אבן – רק האמידים גרו בבתי־אבן, השאר היו דרים בבתי עץ וטיט – ולמטה בקומת הקרקע היו החנויות, ביניהן החנות של זיידמן עצמו, לאריגים ולבדים. בניגוד לרוב החנוונים, שהיו גרים בחדר ומטבח שמאחורי החנות, התגוררו האדלשטיינים בדירה נפרדת, ליד בית־המשפט, דירת שני חדרים ומטבח, כיאה למעמד הבינוני.

מנחם מנדל קוֹך היה מפרנסי העיר ובין מתפללי הקלוֹיז הישן של הרבי מצ’ורטקוב. היה זה בניין נמוך בעל קירות עבים, מחמיר פנים במקצת כדרך השושלת, לעומת קלות הרוח שבקלוֹיז השכן של חסידי ויז’ניץ עם חלונותיו הרבים. בזכות חתנו היה מתפלל מוטל אדלשטיין, לעתים יחד עם בנו יענקל’ה, בין חסידי צ’ורטקוב המיוחסים – והייחוס בהורודנקה היה עניין נכבד בין היהודים, לגבי מקום התפילה, זכות ה“מי שבירך”, ההשכלה לבנים והשידוכים לבנות. מנחם מנדל קוך היה מן האדוקים, אבל שני בניו כבר היו מודרנים, מראשי התנועה הציונית. בנותיו היו חברות במועדון “צעירי ציון” שייסדו צעירי המקום, מאחר שחברי אגודת “ציון” הכללית, שהוקמה בעיר עוד בשנת 1897, היו לטעמם מבוגרים ושמרנים יותר מדי.

הציונות המדינית של הרצל מצאה בהוֹרוֹדֶנקה, כמו בשאר ערי גליציה. חסידים נלהבים הרבה יותר מאשר ברוסיה השכנה. הרי ד“ר תיאודור הרצל היה בעצם אחד משלהם, שייך למונארכיה האוסטרית־הונגרית כמותם, יושב בווינה, בירתה, ושפתו גרמנית־וינאית כשפת השכלתם החילונית. ואולי נדלקו לרעיון הציוני, מפני שהציפיה למשיח לא היתה מעולם רחוקה מלבם. אנשי הוֹרוֹדֶנקה היו בין שליחיו הנאמנים של משיח־השקר שבתי צבי, גם כאשר רוב היהודים כבר פנו לו עורף בשברון־לב על החלום שנמוג. ואולי היו קרובים לארץ־ישראל מפני שהיתה להם בה גם חלקה משלהם: קברו של רבי נחמן מהוֹרוֹדֶנקה, מתלמידי הבעל שם־טוב, שזכה לשמוע תורה עוד מפי הבעש”ט עצמו. רבי נחמן, שאימרתו השגורה היתה “גם זו לטובה”, עלה לארץ־ישראל עם חבורה מחסידיו בשנת קכ"ד. היא שנת 1764 לפי מניין הגויים, התיישב כטבריה ובה הוציא את נשמתו.

מעטים מאוד בהוֹרוֹדֶנקה היו שונאי הציונות. אם מבין המחמירים במצוות, אם מבין חברי ה“בונד” מחייבי הגולה. ציונים פעילים היו רבים, מתפללי המניין הציוני, דוברי העברית החדשה כמו צבי פרמינגר, יצרן משחת נעליים בשם “לבנון” בקופסאות, שהתנוססה עליהן תמונת הגימנסיה הרצליה. אבל הרוב הגדול, כמו מוטל אדלשטיין, היו אוהבים את ארץ־ישראל ותורמים למענה, בלי להתחייב בנפשם. מוטל אדלשטיין היה בעל אמונה, מדקדק בשמירת מצוות, אבל כרוב בני הדור הצעיר כבר לבש בגדים בסגנון אירופי, בהתאם לצווי האופנה, שבאו – באיחור מה – מווינה וכללו בזמן ההוא צווארון לבן נוקשה ומעומלן. מה שלא הצליחו שלטונות המונארכיה להשיג בראשית המאה ה־19 בכוח, כלומר להכריח את היהודים לזנוח את מלבושיהם המסורתיים כדי להחיש את התבוללותם בתוך האוכלוסיה הכללית, בא עתה מעצמו עם רוח הזמן.

החיים בקהילת הוֹרוֹדֶנקה התנהלו עדיין לפי הלוח היהודי, עם מועדיו לשמחה וימי צום לאות אבל. ימי החול עם שעות־העבודה הארוכות שלהם, היו רק גשר הכרחי בין שבת לשבת, בין ראש־השנה לסוכות, בין סוכות לחנוכה והחוט העובר דרך כל הימים, בחול ובמועד, היה הניגון החסידי, שנשמע כהמהום במטבח עם רדת הלילה, כחיוב החיים, כקריאת שמחה בערב שבת, כסם משכר בצלו של הרבי.

כיוון שלא היו אוטומובילים בהוֹרוֹדֶנקה, ובכרכרות נסעו רק לתחנת הרכבת וממנה. לא נחפזו הבריות ושעתם לא דחקה, גם כאשר עמלו מהשכם בבוקר עד הערב למען פרנסת ביתם. הילדים למדו בשעות הבוקר בבית־הספר של הברון הירש או בבית־הספר הפולני הכללי ואחר־הצהריים ב“חדר”, לעתים גם אחרי רדת החשיכה וחזרו לבתיהם אוחזים פנסים קטנים בידיהם ונר דולק בתוכם. תאורה לא היתה ברחובות הורודנקה של ראשית המאה העשרים, כיוון שלא היו הרבה רחובות של ממש, עם מדרכה מרוצפת. רק ברחוב הראשי היו תעלות הביוב חבויות מתחת למדרכה ובכל שאר הרחובות היו התעלות פתוחות וכימי הגשם קלחו בהן המים. רק את הרחוב הראשי היו מטאטאים בקפידה ובימי הקיץ אף ממטירים לכל רוחבו מים מחבית ברזל גדולה נגררת על עגלה. לאורך הרחוב הראשי, על עמודי העץ, היו תלויים פנסי נפט ולעת ערב היה עובר שוטר, נושא סולם, ומדליק אותם בזה אחר זה.

רוב הבנים למדו ב“חדרים”, עוד לפני גיל בית־הספר. ובמרוצת השנים עברו תחת ידיהם של כמה מלמדים בהתאם לגילם ולכושר הכנתם. הקטנים למדו לקרוא אותיות מאירות־עיניים ולפעמים הלכו עם הרבי לקריאת שמע ליד עריסת תינוק, ערב הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו, כדי שלא יפגעו בו הרוחות הרעים. בגיל חמש החלו ללמוד חומש־רש“י, ובכיתה האחרונה של ה”חדר" הגיעו עד לגמרא. אחרי שגמר יעקב אדלשטיין יחד עם חברי כיתתו את ארבע שנות בית־הספר של הברון הירש, נכנס בשנת 1913 לגימנסיה הפולנית שבבניין המנזר העתיק. מאבקים ממושכים התנהלו בין הורים ובנים, בין סבים ונכדים, על הכניסה לבית־הספר הפולני, שהלימודים התקיימו בו גם בשבת, אם כי התלמידים היהודים היו באותו יום פטורים מכתיבה. לעתים ויתרו ההורים, בלב דואב, כיוון שבית־הספר הכללי הוביל אל ההשכלה הגבוהה, אל תואר הדוקטור הנשגב. הוויתור לדרישות הזמן לא נעצר שם: בשנת 1907 נפתח בהוֹרוֹדֶנקה גם בית־הספר העברי הראשון וחלק מתלמידי כית־הספר הכללי למדו בשעות אחר־הצהריים המוקדמות, ועוד לפני הלימודים ב“חדר”, עברית בעברית, לרוב לא די לשימוש בה כבשפת דיבור, אך די לדקלום “אל הציפור” לביאליק בראשית הלימוד, ובסופו לקריאת עתונים עבריים במועדון “צעירי־ציון”. הנה־כי־כן נערי הוֹרוֹדֶנקה, שרובם לא יצאו ממנה אלא אל כפרי הסביבה, ידעו בגיל אחת־עשרה לדבר, לקרוא ולכתוב ביידיש, בגרמנית, בפולנית ובעברית ולשוחח מעט באוקראינית כתוספת.

היו כמה ריכוזים של שכונות יהודים בהוֹרוֹדֶנקה, אבל לא נוצר גיטו נפרד, ודווקא הכנסיות היפות, הפרבוֹסלבית והקתולית עם מגדל השעונים שלה, שפעמוניו מדדו את הזמן כל רבע שעה, היו מוקפות בתי יהודים וביום ראשון בשבת ובחגי הנוצרים עברו המתפללים ליד חלונותיהם. בתי־התפילה של היהודים, בית־הכנסת הגדול, בתי־המדרש, הקלויזים, לא פנתה חזיתם – משום עין הרע – לצד הרחוב, אלא נצטנעו בסימטאות שמאחורי הרחוב הראשי. לא הוחלפו קללות ולא היו קטטות בין יהודים ונוצרים. אלה ואלה היו מודעים לקו החד המפריד ביניהם ובקרב היהודים שררה, מול הנסיון לדחוק את רגליהם מן המסחר, הרגשת הבטחון שהורודנקה לא תוכל בלי יהודיה – ויש שומר ישראל, בווינה ובמרום.

הורודנקה, בעלת 11,000 התושבים, כשליש מהם יהודים, עם בית המשפט ומשרדי המימשל המחוזי, עם גן עירוני ותחנת רכבת, היתה העיר הגדולה ליהודים הכפריים שבסביבה. בעיניהם נראָה המרחק של כמה קילומטרים מן הכפר להוֹרוֹדֶנקה גדול מן המרחק בינה לבין לבוב, בירת גליציה העתיקה. בכפר חיו האנשים על האדמה, והיו קרובים זה לזה. בהוֹרוֹדֶנקה חיו האנשים על אנשים, כפי שכתב בזכרונותיו כעבור שנים השחקן הנודע אלכסנדר גראנאך, שעליו היתה גאוות יהודי העיר. בעודו נער עזב את בית הוריו ובן חמש־עשרה הגיע עם להקה נודדת של שחקנים יהודים לברלין ובשנת 1914 כבר היה שחקן בתיאטרון של מקס ריינהארדט בברלין ובעל שם בגרמניה.

מי חשב באביב 1914 על מלחמה? מאז 1867 ידע פרנץ יוזף לשמור על השלום. לפחות לגבי צבאות האויב מבחוץ. להוגי דעות ולדיפלומטים באירופה אולי נראתה המונארכיה האוסטרית־הונגרית, בעלת בריתה הנגררת של גרמניה אכולת שאיפות ההתפשטות, כענק העומד על כרעי תרנגולת, כממלכה עייפה בדומה לקיסר הקשיש שלה, המוקפת אויבים המבקשים להכניעה ולקרוע ממנה גזרים. אבל בעיני אנשי הורודנקה היתה איתנה מאוד. אם לדעת הסוציאליסטים בווינה היתה המונארכיה ההאבסבורגית “רודנות ממותקת ברשלנות,” הרי לעומת רוסיה הצארית של שלטון האימה, של הפוגרומים, של תחום המושב, היא היתה ליהודים כבית חמים. כאשר הגיש הקיסר בעקבות הרצח של יורש־העצר פרנץ פרדיננד ורעייתו סופי בסאראייבו, ביוני 1914, אולטימאטום לסרבים וכ־28 ביולי הכריז מלחמה נגדם, היו היהודים בטוחים, בדיוק כפי שהניחו ראשי המטה בווינה, שיהיה זה מסע עונשין קצר ומוחץ. צעירי הוֹרוֹדֶנקה גוייסו לצבא, יהודים ונוצרים כאחד, ובתחנת הרכבת בכו האמהות והנערות, שעה שהחיילים צמאי ההרפתקה התבדחו, או לפחות העמידו פני אמיצים: מה יש כאן לבכות? בעוד שבועות מעטים ייגמר הכל. ברחובות העיר הודבק מינשר הקיסר בן ה־84 אל עמיו: “היתה זו משאלתי הגדולה להקדיש את השנים, שהאל בחסדיו עוד יואיל להעניק לי, לחיזוק השלום ולהגנת העמים שלי מפני המעמסה הכבדה והקרבנות של המלחמה. אבל לא כן רצה הגורל.” ובסוף המינשר: “אשים את מבטחי בצבא אוסטריה־הונגריה, באומץ לכו ובנאמנותו ללא סייג, אשים את מבטחי באל שדי שיעניק נצחון לנשקי.” על החתום: פרנץ יוזף.

ביום פרוץ המלחמה עם סרביה החלה רוסיה בגיוס כללי. למחרת הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. ב־2 באוגוסט שלחו הגרמנים אולטימאטום לבלגיה ותבעו מעבר חפשי לכוחותיהם. ב־3 באוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת. למחרת שלח ראש ממשלת אנגליה אולטימאטום לברלין ודרש תשובה לאלתר, אך זו לא הגיעה, וב־4 באוגוסט, ט' באב תרע"ד. היתה כל אירופה שקועה במלחמה. העולם הגדול ידע בעיקר על הנעשה בחזית המערב, בפלנדריה, בצרפת. על הקרבות הממושכים, הנוראים, המתישים בין צבא רוסיה לצבא אוסטריה לאורך חזית של אלף וחמש־מאות קילומטרים, עם שני מיליונים לוחמים אחוזים במאבק־אימים, תוך גבורה עיקשת משני הצדדים, ידעו בעיקר תושבי אזורי הקרבות מבשרם.

שבועות מעטים אחרי פרוץ הקרבות בא על הוֹרוֹדֶנקה הזעזוע הראשון: הרוסים הצליחו להבקיע את קווי האוסטרים ליד הדנייסטר וכבשו את העיר. רק מעטים מן היהודים ברחו לפני בואם, האחרים ניסו שלא להתבלט ולשמור על החיים, הרכוש והבנות. אירעו רק מקרי שוד ואונס מעטים ובלב היהודים היה הבטחון הגמור, שמדובר רק בנצחון מקומי וזמני והתותחים הכבדים ושאר הנשק המעולה של צבא אוסטריה עוד יוכיחו את עליונותם. ואכן, בראשית אביב 1915 נהדפו הרוסים אל מעבר לנהר, האוסטרים חזרו להוֹרוֹדֶנקה ובעקבותיהם כל היהודים. הם רקדו על שולחנות ושתו לחיים והעלו תפילות הודייה על השחרור. יורש העצר קרל ביקר בהוֹרוֹדֶנקה, נתקבל על־ידי משלחת נכבדי העיר, ובתוכה רבניה, והיהודים נשמו לרווחה. אולם תוך זמן קצר חזרו הרוסים שנית. הפעם, עוד לפני שהכוחות הרוסיים והקוזאקים בתוכם הגיעו לפרברי העיר, כבר ברחו רוב היהודים בחרדה מפני החיילים המשולהבים הבאים הישֵר משדה־הקרב, שהחיים בעיניהם אינם שווים יריקה. אכן, הפעם כילו הרוסים את חמתם ביהודים ותלו תשעה מהם בכיכר העיר באשמת הצתה, שלטענתם נועדה להזהיר את הכוחות האוסטריים. הרוסים הרסו, שרפו, שדדו, אנסו וכששבו שנית, כעבור חודש, הכוחות האוסטריים להורודנקה ואחריהם היהודים, שהמתינו עד אז בכפרי הסביבה ובעיירותיה לראות איך יפלו הדברים, מצאו את בית־הכנסת הגדול וחלק מבתיהם הרוסים והחנויות שדודות וריקות. אם על־ידי החיילים. אם על־ידי שכניהם הטובים.

הפעם כבר לא היתה הילולה, רק אימת הבאות. ואכן, כאשר התקרבו הרוסים בשלישית, עזבו כל היהודים את הורודנקה בבריחה מבוהלת יחד עם הצבא האוסטרי הנסוג. על הכבישים נעה שיירה רצופה של עגלות, נשק, סוסים וחיילים של צבא הקיסר המובס ומשני צירי הדרכים נסו היהודים, רובם רק צרורותיהם בידיהם ועל גבם או עמוסים על עגלות־יד, הילדים קשורים בחבל לבגדי אמם או לעגלה, כדי שלא יאבדו בזרם האנושי. קודם־כל ברחו לקולומיאה השכנה, שעדיין לא נכבשה, ומשם ברכבת, לעתים בקרונות־משא פתוחים, לִפְנים המונארכיה – להונגריה, למוראביה. לבוהמיה ולאוסטריה גופא.

מוטל ומאטל אדלשטיין נעלו את ביתם, כאילו מנעול ובריח יכלו למנוע שוד ושריפה, נטלו כמה בגדים, קצת לבנים, מעט דברי־ערך, ויחד עם ילדיהם יעקב בן השתיים־עשרה ואחותו דורה הצעירה ממנו בשנתיים, הצטרפו לנחשול, מבוהלים ומפוחדים ככל השאר. השלטונות האוסטריים פיזרו את היהודים לכל אורך מסילות הברזל. לכל עיר הוקצתה מכסת פליטים משלה. כדי שמעטים ככל האפשר יגיעו לווינה ולא יוסיפו על האוכלוסיה הכללית והאוכלוסיה היהודית הווינאית הגדולה ממילא, וגם לא יתרכזו בבירה עדים רבים כל כך לתבוסה. השלטונות לא שאלו הרבה: את משפחת אדלשטיין הורידו מן הרכבת בברין, בירת מוראביה, מרחק שש שעות נסיעה לווינה הגדולה.

הבית הבטוח בהורודנקה, הפועם בקצב־חיים קבוע, נמחק. תחושת ההשתייכות למקום בטלה. מותו של הקיסר בן ה־86 בנובמבר 1916 סימל סוף־פסוק לתקופה שהגיעה לקיצה. היה ברור, שמהריסות המלחמה העולמית תקום אירופה אחרת, אם כי רק מעטים, אף בין מנהיגי־העמים שראו בהתלקחות העולמית את שעת־הכושר הגדולה להשגת שלטון עצמי, חזו את ההתפוררות המוחלטת של המונארכיה ההאבסבורגית, ששלטה בלב אירופה יותר משש־מאות שנה.

במלחמה מתבגרים הילדים מהר וילדי הפליטים מהר כפליים. האוכלוסיה המקומית, הגרמנית והצ’כית, בבוהמיה ובמוראביה, לא התלהבה מן התוספת של מבקשי מזון, שכן כבר הורגשו סימני הרעב הראשונים והאנשים חיו בעיקר על לחם תירס, סלק בהמות מבושל ודייסת דוחן. בתור ללחם רטנו בני־המקום לא אחת שבגלל הפליטים אין להם עצמם מה לאכול. הם התרחקו מן היהודים המוזרים במעיליהם השחורים הארוכים, בכובעיהם השחורים, בזקניהם ובפיאותיהם, כאילו לא די היה להם ביהודים משלהם, המקומיים. שלפחות התלבשו כשאר בריות, דיברו צ’כית כבני המקום וגרמנית בלא מבטא יהודי ונראו כבני־אדם נורמלים, כמעט, אילמלא צורת האף והבעת עיניהם.

המשפטים הקדומים נגד יהודי גליציה היו משותפים לנוצרים וליהודי המקום. לגביהם הביטוי “האליצ’סקי ז’יד”, יהודי גליצאי, או בכלל “יהודי פולני” היה כולו טעון שלילה: לא ישר, לא נקי, לא הגון בעסקים, דבק במנהגים של ימים חשוכים, מדיף ריח שום ובצל. לקהילת ברין, שעם פרוץ המלחמה היו בה כעשרת אלפים יהודים, היתה הפגישה עם אלפי פליטי גליציה, עם יהודים עניים, חרדים, דוברי יידיש, מבחן של הזדהות. גם אם היו הפליטים שונים מן היהודים “הנורמלים”, היינו היהודים הדומים בחיצוניותם לשכניהם הנוצרים, הרי היו קודם כל בני ברית הזקוקים לעזרה. הקהילה אספה כסף, שמיכות, כלי־בית ובגדים למען הפליטים, שרובם שוכנו במחנות ובבתי־חרושת שיצאו מכלל שימוש. רק האמידים ביניהם התגוררו בחדרים שכורים. נשי הקהילה טיפלו בילדים, בחולים, פתחו מעונות, בתי־תמחוי, אבל החלוקה החדה למעמדות נשארה בעינה: הפליטים היו יהודים מדרגה שניה. רבים מיהודי בוהמיה ומוראביה עזרו, מעטים מהם פתחו את ביתם ורק יחידים הושפעו מן היהדות השרשית שחבקה את כל החיים, כפי שהושפעו פרנץ קפקא וידידו מקס ברוד, שחשו אז ביתר שאת כמה חיוורת, חסרת תוכן פנימי היא אותה דת משה של יהדות פראג המתבוללת.

ילדי הפליטים למדו בבתי־ספר גרמניים ממלכתיים, כמו הרוב המכריע של ילדי היהודים המקומיים. גם אם בבית דיברו צ’כית. שפת ההשכלה היתה גרמנית. בתי־הספר הצ’כיים נחשבו לנחותי־דרגה והשפה הצ’כית היתה שפתם של פשוטי־העם, של העוזרות, של האיכרים, של בעלי־המלאכה, והזכירה ליהודים את חיי הדלות, שממנה ביקשו להשתחרר בכל כוחם. וכי מה יכלה להציע הספרות הצ’כית הצעירה, שרק קמה לתחיה במאה ה־19, אחרי גסיסה ארוכה בעקבות המפלה הנוראה של התנועה הרפורמיסטית בקרָב על ההר הלבן בשנת 1620. מי היו קְלִיצִפֶרה, נֶרודה, יִרַאסֶק, מול גיתה, שילר, היינה? מי ישלח את ילדיו לבית־ספר צ’כי, כדי שידברו באותה גרמנית עילגת של הצ’כים, עם מבטאם הקשה, כאשר הגרמנית הטובה פתחה את השערים לכל – להשכלה, לקריירה, למשרה ממשלתית, לעולם הגדול, ואפילו לציונות.

הסטודנטים של בְרין, אולי מפני שהיתה בעיני רבים רק פרוזדור לווינה, היו הראשונים שנענו לקריאתו של הרצל ובראשם ברטולד פייבל, עורך העיתון הציוני המרכזי “די וֶלט”, שעבר בזמן מאוחר יותר ללונדון, ורוברט שטריקֶר, שהיה למנהיג הציונים־הלאומיים בווינה. במוראביה צמחה תפיסת “עבודת ההוֹוה” – טיפוח התודעה הלאומית בגולה עד לאותה יציאה המונית מסודרת לארץ־ישראל בבוא היום; בברין קמה “אמונה”, ההתארגנות הראשונה של עובדים שכירים יהודים, בעלת תפיסה סוציאליסטית; ברין היתה אחד המעוזים של ארגון ההתעמלות “מכבי”, התשובה היחודית ל“סוֹקוֹל”, ארגון ההתעמלות הסלאבי שאיחד תרבות הגוף עם לאומנות לוחמת. אך יעקב אדלשטיין לא נמשך אל הנוער הציוני ואולי זו הסיבה, שבין כל יוצאי ברין בארץ־ישראל לא נמצא כעבור ששים שנה אחד ויחיד שהכיר אותו בתשע שנות שהותו שם.

כאשר הגיעו ילדי הפליטים לגיל בר־מצווה, נהגה הקהילה לערוך את הטקס בבית־הכנסת על חשבונה. ב־31 באוגוסט 1916. א' מנחם אב תרע“ו. מלאו ליעקב אדלשטיין י”ג שנים. איך חגג, איפה חגג, האם היה אביו בין המגוייסים בצבא הקיסרי, משרת באפסנאות או בשלישות בעורף, כפליטים רבים אחרים, ממה התקיימה המשפחה – אין מי שיענה. בגיל מבוגר לא הזכיר יעקב אדלשטיין במלה אחת, גם לא בפני ידידיו הקרובים, את נעוריו כבן פליטים בברין, כאילו ניסה למחוק תקופה שלֵמה מחייו.

בתום המלחמה, עם סיום ארבע כיתות של בית־הספר העל־יסודי. החל אדלשטיין ללמוד באקדמיה הממלכתית למסחר בברין, מוסד תיכוני בעל יוקרה ומוניטין, שהכשיר את תלמידיו בכל מדעי המסחר, מכתיבה תמה וקצרנות עד לכלכלה בין־לאומית ובנקאות. בוגר האקדמיה למסחר היה תואר שראוי להתגאות בו באותם הימים, כאשר השכלה תיכונית עדיין היתה ערך בפני עצמו.

האקדמיה למסחר שכנה בבניין גדול ומרשים לרגלי השפילבֶּרג, המצודה העתיקה של שליטי מוראביה. בפרוזדוריה התת־קרקעיים החשוכים, ספוגי הלחות שָׁכַן בית־סוהר ידוע־לשימצה. כאן מצאו את מותם לוחמי חירות מכל עמי המונארכיה, ששמם נשאר חרות כסמל המרי, ויחד עמם נמקו שם אלפי אלמונים ללא זכר. עם קץ המונארכיה בנובמבר 1918, כאילו בא גם הקץ לכלא שפילברג. חלקו נהפך לקסרקטין, חלקו למוזיאון למען הדורות הבאים. שלא יידעו עוד אימי משטרה חשאית.

לצ’כים היו אלה ימי התקוות הגדולות, ימי השכרון מן העצמאות החדשה, אחרי ארבע מאות שנה של שיעבוד הדרגתי להאבסבורגים. מסימני השיכרון הראשונים היו גם מעשי איבה נגד היהודים־המתגרמנים, אוהבי המונארכיה, סוחרי השוק השחור, המתעשרים על רווחי מלחמה. לא פוגרומים ממש, כמנהג הרוסים הפראים, כפי שחששו היהודים, רק שמשות מנופצות, רק ביזת רכוש, רק מכות ברחוב, בחשמלית, בגנים ציבוריים, רק מבט עויין בכל מי שהעז לדבר גרמנית בפרהסיה. אבל מול רצון ההמונים, הניזונים בתעמולה שיטתית, שגברה עם העייפות הנוראה מן המלחמה הממושכת, לבוא חשבון עם היהודים כקאפיטליסטים, היהודים כבולשביקים, היהודים כאוהבי גרמנים, היהודים כאופורטוניסטים הנעשים לפתע צ’כים, עמדה דמותו האיתנה של תומאס גאריג מסריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה החדשה. צ’כוסלובקיה היתה – במידה רבה יותר משניתנה הדעת על כך – היורשת הישירה של המונארכיה ההאבסבורגית, מדינה רבת־לאומים אף היא וגם במרכזה פאטריארך. פרופסור מסריק בן ה־68, תמיר, אצילי, בעל זקנקן לבן, אשר אליו העבירו היהודים את הערצתם מן הקיסר הזקן. בעצם, רק היהודים ברפובליקה הצ’כוסלוכקית היו צ’כוסלובקים, השאר היו צ’כים, סלובקים (ושני עמים אלה, שונים בדתם, בשפתם, בדרגת התפתחותם, התאחדו עתה אחרי ניתוק של אלף שנה). רותֶנים, גרמנים, פולנים והונגרים.

הרפובליקה החדשה, בעלת הצורה המשונה של בומראנג, נולדה על שולחן הדיונים בוורסיי, לא כיחידה טבעית, והיו לה גבולות ארוכים מאוד. מתוך שלושה־עשר מיליון תושביה היו חמישה מיליונים בני מיעוטים (קרוב ל־3.5 מיליונים גרמנים, 700,000 הונגרים, 400,000 פולנים) והיא היתה מורכבת משלושה חלקים נפרדים ושונים תכלית שינוי זה מזה: ארצות הכתר ההיסטוריות של המלך ואצלאב הקדוש (דהיינו בוהמיה, מוראביה ושלזיה), סלובקיה ורוסיה־הקארפטית.1 המיעוט הגרמני (22% מן האוכלוסיה), אשר אך עתה החל מתקרא גרמנים סודטים (הרי הסודטים היו רק רכס אחד, מזרחי, בין רכסי ההרים שהקיפו את מערב הרפובליקה, שם היו ריכוזי הגרמנים הגדולים), תבע הגדרה עצמית, ביקש להיספח לרפובליקה האוסטרית הקטנה, שנותרה מן האימפריה ההאבסבורגית העצומה. אך כיוון שהצ’כים, שנלחמו לצד בעלות־הברית המנצחות, תבעו את הגבולות ההיסטוריים של ארצות הכתר, עם רכסי ההרים המגינים עליהן משלושה צדדים, נכלל המיעוט הגרמני הגדול בתוך הרפובליקה הסלאבית החדשה. תחילה ניסו הגרמנים באזורי הגבול להתקומם נגד גזר־הדין של ועידת השלום, אך אט־אט נרגעו הרוחות ונראה היה כאילו השלימו עם גורלם.

המיעוט היהודי מנה 350,000 נפש ומורכב היה, כמו הרפובליקה החדשה עצמה, משלושה אגפים נפרדים, שהקשר ביניהם היה עד אז רופף ביותר. הכוח המאחד בשותפות החדשה, לבד מההזדהות היהודית והציונית, היה ההערצה לנשיא מסריק, להשקפת־עולמו – להומניזם הריאליסטי והפעיל, לאמונתו בצדק, בנצחונה הסופי של האמת, בחובת האזרח לחנך את עצמו, באחריות היחיד לכלל, בדמוקרטיה כזכות לוויכוח – שנבעו מאותם מעיינות תרבות כמו המוסר היהודי. הרי מסריק יצא להגנת היהודים עוד בהיותו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פראג, כאשר בשנת 1899 בכפר הצ’כי פוֹלְנֶה הואשם ליאופולד הִילזְנֶר, סנדלר בן 22, ברצח הנערה אַנֶזְ’קָה הרוּזוֹבה לצרכי פולחן דתי ונידון למיתה. מסריק התערב בפרשת עלילת־הדם, שעוררה בבוהמיה גל של שנאה היסטרית ליהודים, בעקבות פניה מצד תלמידו לשעבר, הסופר היהודי זיגיסמונד מינץ, שביקש את חוות־דעתו על המשפט בשביל העיתון “נוֹיֶה פריֶה פרֶסֶה”. העיתונות הצ’כית הלאומנית והכנסיה הקתולית יצאו בהתקפות חריפות נגד מסריק, על ש“מכר את נפשו ליהודים”. סטודנטים הפגינו נגדו באוניברסיטה של פראג, אך מסריק לא נרתע מן הנידוי. הוא נאבק בעלילת־הדם, כדבריו. לא כדי להגן על היהודים, אלא כדי להגן על הנצרות מפני דעות קדומות. הילזנר, דמות מפוקפקת למדי. שוחרר לבסוף כעקבות חנינה לכבוד עליית קרל, הקיסר ההאבסבורגי האחרון, לשלטון. נדד על פני מרכז אירופה וטען כי הוא שהביא למסריק את התהילה.

אמת, היהודים לא שכחו למסריק את חסדי פרשת הילזנר וכאשר הגיע בשנת 1917 לאמריקה כדי להשפיע על ממשלת ארצות־הברית והציבור האמריקאי לתמוך בהקמת הרפובליקה הצ’כית־הסלובקית העצמאית. מצא אוזן קשבת ותמיכה מעשית אצל היהודים. והם. כדבריו, היו בעלי ההשפעה הקובעת בעיתונות האמריקאית. הציונים, שהיו ביניהם ידידים אישיים של מסריק כמו נחום סוקולוב והשופט לואיס ברנדייס, שמוצא משפחתו בצ’כיה, בירכו את הרפובליקה החדשה, אחרי שהוועד הלאומי הגולה הוכר על ידי בעלות־הברית כממשלה זמנית, והביעו את התקווה שבמדינה החדשה ייהנו המיעוטים, ובתוכם היהודים, מחירות מלאה. תשובתו של מסריק לציונים פורסמה כ“ניו יורק הראלד טריביון” ב־7 באוקטובר 1918, ביום שהחל המשא־ומתן על השלום, ובה הבטחה להעניק ליהודים זכויות מלאות כמו לכל שאר המיעוטים ודברי אהדה לציונות, לתנועה היהודית הלאומית כתנועה הומניסטית ובעלת ערך מוסרי פנימי גדול. בפגישתו הראשונה עם נציגי הוועד היהודי הלאומי, זמן קצר אחרי שנבחר לנשיא, חזר מסריק על דבריו בזכות הציונות. הדברים היו בסיס למעמדה המיוחד של התנועה הציונית הצ’כוסלובקית, שהיתה מיוצגת על־ידי מפלגה פוליטית – המפלגה הלאומית היהודית – בבחירות לפרלמנט ולרשויות המקומיות. אמנם בין חבריה ובוחריה היו גם לא־ציונים, אך ההנהגה היתה כל שנות קיומה בידי הציונים והם שקבעו את דרכה.

הוועד היהודי הלאומי, שנולד עם הרפובליקה החדשה, הכין תכנית נרחבת לפעולה עצמאית של המיעוט היהודי, לא מעט בהשפעת ההתלהבות שאחזה ביהודים עם מתן הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי בארץ־ישראל. לפי קווי הפעולה נועדו הקהילות להיות נושאות האוטונומיה היהודית החדשה בכל ענייני דת, תרבות, חינוך, סעד והוראת השפה העברית. אך רוב סעיפי התכנית לא יצאו לפועל: המיעוטים לא זכו לאותה העצמאות המלאה שחלמו עליה, ההתלהבות דעכה, היהודים נבלעו בזרם החיים ובעיות פרנסה וקיום עמדו בראש דאגתם. היהודים־הצ’כים המתבוללים התנגדו לעצם זכותו של הוועד היהודי הלאומי לייצג אותם, הקומוניסטים מזה והחוגים החרדים מזה לא רצו ביהדות כלאום, אך כעיקר נוצחה התכנית על ידי הרוח הזעיר־בורגנית בקרב היהודים (ובכך לא היו שונים משכניהם הצ’כים) שרצו קודם־כל להתקיים בנוחות, להקנות השכלה לילדיהם, למצוא שידוכים טובים לבנותיהם, לאכול בשפע, לצאת בסוף־שבוע לטיול ביערות, לנסוע פעם בשנה לקארלסבאד, למריינבאד, לפיישטיאני, או לאחד ממקומות־המרפא המפורסמים האחרים, לשבת עם ידידים בבית־קפה, ללכת מפעם לפעם לתיאטרון ולא לשנות את העולם.

אחרי המלחמה החלו פליטי גליציה לחזור לבתיהם, או ליתר דיוק, אל הריסות הבתים, אל שלדי החנויות. אחרים שהצליחו בינתיים להתבסס במקומות מושבם החדשים כפקידים, כבעלי מלאכה, כמורים, כסוחרים זעירים, שלמדו להכיר את יתרונות החיים בארץ מערבית (והמזרח פירושו אז מזרח־אירופה), עשו כל מאמץ להיות לתושבי־קבע ברפובליקה החדשה. כאשר חזרו מוטל ומאטל אדלשטיין עם בתם דורה להוֹרוֹדֶנקה, נשאר יעקב בברין לבדו כדי להמשיך בלימודיו. בעיר היתה קיימת מֶנזה לסטודנטים יהודים. שהיו מספקים בה ארוחות חמות בצהריים ובערב, במחיר סמלי או חינם, בעיקר לסטודנטים הזרים מפולין, מהונגריה, מרוסיה, מרומניה שלמדו כאן. משום שהאוניברסיטאות בארצותיהם היו סגורות בפניהם. הסטודנטים הזרים חיו רובם בדוחק, התפרנסו ממתן שיעורי־עזר, מעבודה במוסדות יהודיים, ממיני מלאכות זמניות, מהלוואות, מארוחות של ימים קבועים בבתי היהודים המקומיים, מתמיכות זעומות מידי הקהילה ומבני משפחתם ומחלומות. כאשר נפגש יעקב אדלשטיין כעבור שנים עם דב איצקוביץ‘, מורה בגימנסיה העברית במונקץ’, אמר לו, כי היה רואה אותו אוכל במנזה של הסטודנטים היהודים בברין, אבל כיוון שאיצקוביץ' היה אז תלמיד הטכניון ויעקב רק תלמיד בדרגה תיכונית. לא איפשר מרחק השנים ביניהם התקרבות.

מוטל ומאטל פתחו שוב חנות במקום אחר, בהורודנקה שונה. על הנייר נסתיימה מלחמת־העולם בנובמבר 1918, אבל בפינה זו של אירופה המזרחית, שגבולותיה ניידים, נמשכה עוד שנים ואולי לא נסתיימה כלל, אלא רק קיבלה מספר סידורי חדש בשנת 1939. גם הפולנים וגם האוקראינים רצו במדינה עצמאית רחבת־ידיים ואלה ואלה ראו במזרח גליציה את נחלתם. סֶמיון פֶּטליורה, מנהיג הלאומנים האוקראינים, שנלחמו נגד הבולשביקים ובאותה הזדמנות אף ערכו פרעות אכזריות ביהודים, כבש חלק מגליציה ובתוכה אח הורודנקה. השלטונות האוקראיניים אמנם הבטיחו ליהודים עצמאות לאומית בשטחי חיים רבים, אבל הקוזאקים של פטליורה פעלו לפי מיטב המסורת של האנטישמיות האוקראינית העממית. במידה של הקלה מסוייגת קיבלו אנשי הורודנקה את הפולנים, שהצליחו בשנת 1919 להניס את האוקראינים ולאחד את ממלכתם. הוֹרוֹדֶנקה היתה לעיר פולנית ואת מקום תמונת הקיסר תפסה כעבור זמן תמונתו של המארשאל פילסודסקי.

יעקב אדלשטיין לא חזר להוֹרוֹדֶנקה ונשאר בצ’כוסלובקיה גם אחרי שסיים את הלימודים באקדמיה למסחר. רצונו היה להמשיך בלימודים גבוהים, ללמוד כלכלה מדינית, אך הדבר לא עלה בידו, מטעמי כלכלה פרטית: הוא לא הצליח לקיים עצמו כסטודנט, אפילו בתנאים הצנועים ביותר. לא נותר לו אלא לרכוש את השכלתו כדרך בני העניים, בקריאה, וקודם כל בקריאת אבות הסוציאליזם: מרקס, אנגלס, בֶּבֶּל, קאוטסקי, אוֹטוֹ באואֶר, מקס אדלר. עתה כבר לא היה בן־פליטים, לא־שייך – הוא מצא מסגרת, משענת, חברות, עם הצטרפותו לשכבה הצעירה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית בתוך צ’כוסלובקיה, שהיתה עד שנת 1918 חלק מן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית וגם אחרי הקמת הרפובליקה שמרה על הקשר הרעיוני והארגוני עם וינה. יעקב אדלשטייץ נשלח מטעם הס.ד. לסמינריון לפעילים בווינה והשתתף בקורס למרצים מטעם המפלגה. שם למד, בין השאר, איך לנאום בלי להיזדקק לטקסט כתוב. קודם־כל הטילו על תלמידי הקורס ללמוד בעל־פה פרקים שלמים מתוך כתבי מרקס וקאוּטסקי. אמרו לסוציאליסטים הצעירים: אתה עולה על הבימה, נרגש, קשה לך לפתוח בדברים, אין לך זמן לחשוב על ניסוח מדוייק – אז תבחר משהו מן הדברים הזכורים לך בעל־פה. השומע יתרשם, אם הוא יודע את מקור הציטטה, ואם לא, כבר עוררת את תשומת לבו ומכאן ואילך יהיה לך קל יותר להמשיך בכוחות עצמך.

היו רק שתי מפלגות גרמניות בצ’כוסלובקיה, שקיבלו יהודים לשורותיהן: המפלגה הדמוקרטית הקטנה, שארית המפלגה הליברלית האוסטרית רבת ההשפעה מימים־עברו, שמנהיגה היה ד“ר ברונו קפקא, בן דודו של פרנץ קפקא, פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטה הגרמנית של פראג, מומר ואוהב גרמנים מושבע. השניה היתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, שמשכה אליה יהודים רבים, אשר מצאו בה ביטוי לכיסופיהם לאחוות עמים, לצדק חברתי, ומקלט בפני הלאומנות הגרמנית. יושב ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית היה במשך קרוב לעשרים שנה ד”ר לוּדויג צֶ’ך, עורך־דין יהודי מבְּרְנוֹ (בְרין, כפי שנקראה בצ’כית) והצירוף הזה של מפלגה גרמנית, שבראשה עומד יהודי בשם צ’ך, שיקף נאמנה את הסבך הלאומי שלתוכו נקלעו היהודים.

היו גם יהודים שהצ’כיות באה להם באופן טבעי. תושבי ערי השדה הקטנות בבוהמיה ובני הכפרים, שבהם חיו לעתים שתיים־שלוש משפחות יהודיות במשך דורות בדו־קיום עם שכניהן, כשהן מחלקות מצות בפסח ומקבלות חלות קלועות מתוקות בחג המולד. והיה קיים ציבור קטן של יהודים צ’כים (או צ’כים־יהודים, כפי שקראו לעצמם) מתוך הכרה, שטיפחו במשך שנים את אחוות היהודים והצ’כים ומצאו דמיון רב בין גורל שני העמים הנדכאים. לעתים נתקבלו נסיונות התקרבות אלה בשלילה על־ידי האינטליגנציה הצ’כית, שראתה ביהודים את בעלי־בריתם הטבעיים של הגרמנים המנצלים את העם הצ’כי, ונלחמה ביהודים בסיסמה “svüj k svému” – מין למינו – אף ערכה מסע להחרמת הסחר היהודי. קרל הַאבְלִיצֶ’ק־בוֹרוֹבְסקי, עיתונאי בעל עט שנוּן ולוחם למען החירות הצ’כית, אף נזף בזיגפריד קַאפְּר, הסופר היהודי הראשון בן המאה התשע־עשרה שהחל לכתוב בשפה הצ’כית: היהודים הם עם בפני עצמו, הקשרים ביניהם ובין עצמם ואל העם השליט יהיו תמיד חזקים יותר מן הקשר אל האוכלוסיה שבתוכה הם חיים ועל כן מוטב שיכתבו בגרמנית – או אפילו בעברית.

עצתו של הרצל ליהודים ברשימתו “ציד בבוהמיה” שלא לצדד אף עם אחת משתי התנועות הלאומיות, הצ’כית והגרמנית, העורכות מאבק עקשני על השלטון הלשוני והתרבותי בארצות הכתר, היתה אולי נבונה, אבל לא מעשית ובעיקר לא אחרי קום המדינה הצ’כית: לא היה אפשר לחיות בחלל ריק ועל היהודים היה להחליט. רבים פתרו את הדילמה על־ידי הצטרפותם למחנה היהודי הלאומי, אך גם בתוכו היתה גרמנית שפת התרבות השלטת עד לשנות השלושים המאוחרות. בכספי היהודים התקיים התיאטרון הגרמני בפראג, ו“פּראגֶר טאגבלאט” המהולל נחשב לעיתון יהודי כמעט, גם לפי חבר עובדיו, גם לפי ציבור קוראיו. הבטאון המרכזי של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה, “דִי זֶלבְּסְטְוֶהר”, הופיע בגרמנית, מודפס באותיות גותיות גרמניות. בבתי־הקפה של פראג, שבהם הרבו לשבת יהודים, נשמעו בעיקר צלילי גרמנית – והדבר חרה לצ’כים, שניסו באותה תקופה לחזור אל שרשיהם, לדלג על שלוש מאות שנות גלות גרמנית בתוך ארצם. היהודים עדיין לא הבינו אז כמה חזקים מאוויי עם, שזה עתה זכה לעצמאות מחודשת ומעטים זכרו את דברי סימון הוֹק, ההיסטוריוגראף הראשון של יהדות פראג: יהיה המאבק בין הגרמנים והצ’כים חריף ומלא חמת זעם כל כמה שיהיה, שני העמים יגיעו לידי הסכמה בחוסר אהדתם לעם היהודי האומלל. רבים מבין היהודים סירבו לזנוח את התרבות הגרמנית, רק משום שהשלטון עבר לידי הצ’כים, גם אם ידעו את שתי השפות במידה שווה: בעיניהם היה בכך טעם של אופורטוניזם זול.


 

2. חלוץ ללא הגשמה    🔗

אם בעיירות ובכפרים הצ’כיים בבוהמיה ובמוראביה נקשרו היהודים אל התרבות הצ’כית, אם בערים הגדולות ניסו היהודים לחיות בשני עולמות בעת ובעונה אחת, הרי לגבי אזורי הגבול הגרמניים לא היתה קיימת כל שאלה: היהודים הוסיפו להשתייך לחוג התרבות הגרמנית. אחרי שגנז יעקב אדלשטיין את חלומו על לימודים גבוהים, כיוון שהיה רעב ללחם, פשוטו כמשמעו, עזב את ברין ועבר לטֶפּלִיץ־שֵנאוּ, עיר מעיינות בצפון בוהמיה. בעיר זו היו היהודים, כשלושת אלפים במספר, כמעט עשירית מן האוכלוסיה, השיעור היהודי הגבוה שבכל ערי בוהמיה, בעיקר בזכות המושבה הגדולה של יהודי גליציה, שבחלקם התיישבו בעיר עוד בראשית המאה ובחלקם באו כפליטי המלחמה.

קשה לדעת מה קדם למה שעה שבחר בטפליץ־שנאו דווקא: צרכי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית במאבקה עם הזרמים הגרמניים הלאומניים באזורי הגבול (שהעניקו לנאציזם הגרמני כמה אבות רעיוניים ואף את השם נאציונל־סוציאליסטישה דויטשה ארבייטרגרוּפֶּה לתנועה שנולדה בסודטים ועוד בראשית שנות העשרים יצרה מגע עם היטלר) או התקווה למצוא שם קיום בעזרת יוצאי גליציה שבמקום. מדינות אירופה התאוששו רק אט־אט מן ההרס הכלכלי של מלחמת־העולם ואם כי המצב בצ’כוסלובקיה, המפותחת מבחינה תעשייתית, שאוכלוסיה מאומנים וחרוצים, היה יחסית יציב יותר מאשר במדינות אחרות של האזור, לא היה מקום לבררנות בענייני פרנסה. בעיקר כשמדובר בנתין זר. ללא משפחה, ללא כסף, ללא אותם הקשרים החיוניים אל בעלי המפעלים הגדולים: אדון פיק, אדון ויינמן. אולי אתה זקוק לבחור אינטליגנטי זריז?

טפליץ־שנאו היתה בעבר הרחוק, לפני שהחלה ההתיישבות הגרמנית השיטתית באזורי הגבול של בוהמיה, ישוב צ’כי, כפי שהעיד שמה הסלאבי הראשון – טפליצה – המרמז על המעיינות החמים שלה, מעיינות שעשׂוּהָ לעיר־מרפא מן המפורסמות באירופה, שבה נפשו קיסרים, בני אצולה. גיתה, שילר, בטהובן, ואגנר. כאשר יבשוּ זמנית מעיינות מי־השתיה הנודעים בסוף המאה התשע־עשׂרה עברה הבכורה בין ערי המרפא לקארלסבאד ולמאריינבאד הסמוכות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר היתה על תעשיה ובמיוחד על תעשיית חרסינה וזכוכית ועל מכרות הפחם שבסביבה. אך טפליץ־שנאו שמרה על צביונה המטופח של עיר נופש, מושב בית האצולה קלארי־אלדרינגן, שארמונו משקיף על העיר מלמעלה, וגן גדול חוצה בין האצולה לבני תמותה רגילים. אוכלוסיית העיר היתה שקדנית. בורגנית, אוהבת־סדר, שוחרת־מוסיקה ולא מסתייגת מן היהודים יותר מן המידה המקובלת. הקשרים כין נוצרים ליהודים היו כעיקר קשרי עסק ועבודה בשעות היום, בימי החול. הרווקים היו מבלים לפעמים יחד בערבים בבתי־קפה ובמסעדות, אכל חיי המשפחות התנהלו בשני מישורים נפרדים: נוצרים לחוד ויהודים לחוד.

האוֹסטיוּדֶן, כפי שנקראו יהודי גליציה בטפליץ, חיו בנפרד מן האוכלוסיה היהודית הוותיקה, שהקדימה אותם במאה שנות התבוללות הדרגתית. עוד בראשית המאה ה־19 התאימו את עצמם יהודי טפליץ־שנאו לדרכי הפולחן החדשות, כפי שהונהגו על־ידי יהודי וינה: הרבנים היו בעלי תואר דוקטור ונשאו את דרשתם בגרמנית. בבית־הכנסת, ב“טֶמפֶל”, שנבנה על־ידי אדריכל מווינה והיה אחד הבניינים היפים בעיר, ניגנו בעוגב ושרה מקהלה מעורבת, אך הוא התמלא רק ארבעה ימים בשנה. אחדים ניתקו את עצמם כליל מן הקהילה, כי לא היו להם עוד צרכים דתיים. מספר נישואי התערובת היה בעליה, שיעור הילודה בירידה: בין ותיקי טפליץ־שנאו הופיעו כל הסימנים האופייניים ליהדות שחדלה להיות מעיין חיים ונהפכה לזכרון מטושטש, לקשר משפחתי ולתחושה של שוני, רצוי או בלתי־רצוי.

האוֹסטיוּדֶן התמקמו בבית־הכנסת הישן. ששימש מאז הקמת הטמפל החדש כמחסן, והפכו אותו שוב לבית־כנסת חרדי; קיימו חצי תריסר בתי־ תפילה נוספים, שמרו על כשרות. שלחו את ילדיהם לבית־הספר היהודי ולתלמוד־תורה. המשפחות היהודיות הוותיקות בטפליץ, שחלקן ישב בעיר היפה מאות שנים, ידעו על הרחוב היהודי עם התנור המשותף לחמין של שבת, עם המקוואות ואיסור היציאה ביום ראשון, רק מסיפורו הפופולארי של ליפמן זֶמֶל על אהבתם של פיירלע ונות’ל. זה כבר לא נקראו ילדיהן פיירלע או פרומט, גולדה או נות’ל. כגיבורי ספרו של זמל. הם היו חברים בכל הארגונים והמועדונים החשובים בעיר – בארגון ההתעמלות הגרמני, בארגון משוטטי־ההרים הגרמני, במועדון הקריאה הגרמני. בארגון הסעד לנוער הגרמני – נשאו תארי דוקטור ויועץ, היו פעילים במועצת העיר, בורגנים ליברליים, עמודי התווך של חיי המוסיקה והתיאטרון בעיר. האמהות במשפחות היהודיות הוותיקות לא ראו לרוב בעין יפה יחסי ידידות בין בניהן ובין ילדי האוֹסטיוֶדן, כאילו היתה בכך פחיתות כבוד. לעתים הוטח נגד יהודי המזרח, כי הם־הם, בשיטות המסחר התוקפניות, גורמים שנאת יהודים או “רישעס”, כפי שנהגו לומר. רישעס היתה, אחרי המסע השיטתי נגד הגרמנית־היהודית, ה“מאוּשֶלן” הבזוי. אחת המלים היהודיות האחרונות במילון בני דת משה, יחד עם שִיקְסֶע, חוּצְפֶּה, צוּרֶעס, עזיס־פוֹנִים ושוֹלֶט (החמין בנוסח המיוחד של מרכז־אירופה, העשויים אורז או גריסי פנינה, אפונה ירוקה ובשר אווז).

בני המשפחות הוותיקות היו עורכי־דין, רופאים, תעשיינים, בעלי השכלה אירופית רחבה וזמן רב כבר שכחו מניין צמחו: מאותם הסוחרים היהודים הקטנים, שהיו נודדים על פני הכפרים, וקונים אצל האיכרים המשועבדים לבתי אצולה את תוצרתם – נוצות, פשתן, פרוות, חציר. לעתים היה הכסף היהודי אמצעי התשלום היחיד שהגיע לידי הכפריים והוא שוב עבר לידי התגרים והרוכלים היהודים שהיו מוכרים את סחורתם לפשוטי־העם בכפרים – סידקית, בדים, מטפחות־ראש, כלי־בית – איש איש ואזור לקוחותיו. הרוכלים היו יוצאים לסיבוב על פני הכפרים ביום ראשון בשבוע וחוזרים לבתיהם בערב שבת, חיים בדוחק וחוסכים כל הֶלֶר כדי להגשים את שאיפתם הגדולה: להקים חנות משלהם בעיר.

יוצאי גליציה החלו במחזור חדש בתולדות הכלכלה היהודית של טפליץ. אף הם חיזרו על הכפרים והעיירות בסביבה ומכרו באשראי בגדים. לבנים. אריגים, כלי־בית ולא אחת הושמעה נגדם הטענה שהם משעבדים את לקוחותיהם, השוקעים בחובות חדשים עוד לפני שסיימו לשלם את הישנים. הסוחר בתשלומים נמצא בתחתית הסולם החברתי של טפליץ־שנאו וכאשר הגיע אליה יעקב אדלשטיין כשנת 1925, כבר היו רוב האוֹסטיוּדן בעלי חנויות בעיר עצמה, אך הם לא ויתרו על חוג הלקוחות שלהם בסביבה והיו שולחים במקומם את סוכניהם לגבות את התשלומים ולקבל הזמנות חדשות.

יעקב אדלשטיין, שבטפליץ קראו לו כולם “ייקף”, עבד כזבן וסוחר בתשלומים בשירות החנות הגדולה במאריין־שטראסֶה, שהיתה שייכת במשותף לשני האחים קְלֶטֶר ולאחותם צילה גְלַסבֶּרְג, וכל אחת משלוש המשפחות היתה שולטת על מחלקה נפרדת משלה: קונפקציה, אריגים, כלי־לבן. בניגוד לסוכנים הנוסעים של בתי־החרושת והפירמות היהודיות הגדולות, שבילו חלק גדול מחייהם ברכבות ובבתי־מלון זולים והיו חוזרים הביתה רק בסוף השבוע, היה ייקף יוצא כל בוקר לסיבוב שלו בסביבות לייטמריץ, טראוּטנאוּ, אוֹסיג ובּוֹדנבאך השכנות וחוזר כמעט כל ערב לטפליץ. חבורת הסוכנים הנוסעים הצעירים מבין יוצאי גליציה בטפליץ נהגה לצאת ברכבת־בוקר קבועה, תמיד באותו קרון עצמו, באותו תא עצמו. תחילה היו המדקדקים במצוות, וייקף בתוכם, מניחים תפילין ומתפללים. אחר־כך היו אוכלים פת בוקר ואת עיקר זמן הנסיעה מבלים בסיפורי בדיחות ומעשיות עד שיורדים, אחד־אחד, בתחנות השונות, לפי חלוקת הנחלאות.

לכל חנות היה גרעין של 400–600 לקוחות קבועים, שהיוו לעתים קניין העובר בירושה. לאדלשטיין היה סדר ביקורים או “טור” קבוע ויום העסקים הטובים היה יום שישי, כאשר השכירים היו מקבלים את שכרם ועוד לא הספיקו להוציא את רובו בבית־המרזח. הוא היה גובה את התשלומים מלקוחותיו, לרוב משפחות של פועלים מן המעמד הנמוך. היה מוציא את הדוגמאות מן המזוודה ושואל: נו, גברת מאייר, מה את מזמינה היום? הסוכנים הנוסעים היו עובדים לפי אחוזים או תמורת תשלום קטן קבוע, ה“פיקס”, בתוספת אחוזים לפי מידת חריצותם המסחרית. לבו של ייקף לא היה לסחר בתשלומים ולעתים, כאשר נשאל לטיבה של סחורה זו או אחרת, היה אומר בכנות: “אינני יודע” במקום להפליג, כמנהג הסוכנים הזריזים ממנו, בשבח בלתי־מסוייג על סחורתו, אם כי לדבריו נמשך אחרי השיחה עם בני העם. ברור היה שבעיניו הסחר בתשלומים הוא רק כורח כלכלי ועיקר עניינו בתנועה הסוציאל־דמוקרטית.

הוא היה חוזר מן המסע לפנות ערב, מסדר את העניינים בחנות, אוכל ארוחה כשרה אצל הגברת גְלַסְבֶּרְג, ניגש לחדר הרווקים הצר שלו, שלא היה בו הרבה יותר ממיטת־ברזל, מתרחץ ויוצא למועדון המפלגה או להרצאה בקרב “הנץ האדום”, תנועת הנוער הסוציאל־דמוקרטי הגרמני, חוזר לחדרו קרוב לחצות ולמחרת השכם בבוקר שוב יוצא לדרך. באחד במאי צעד סוכן התשלומים יעקב אדלשטיין בתהלוכת הפועלים, מאחורי דגלים אדומים, דרך רחובות העיר, שהנהגתה היתה אז בידי הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים.

בטפליץ היו דוברי צ’כית מעטים ואלה בעיקר פקידי הממשלה. שהרגישו את עצמם מבודדים למדי. אם שאלת שוטר ברחוב בצ’כית על כיוון הדרך, לא הבין ולא ידע לענות בשפת המדינה. ייקף דיבר צ’כית פגומה, אך גרמנית צחה ועשירה (אם כי במבטאו נשמעו עדיין הדי שפת אמו, היידיש) והיה נואם מבוקש בחוגים סוציאל־דמוקרטיים. חברי “תכלת־לבן”, תנועת־הנוער הציונית במקום, ששמעו עליו, החליטו להזמין אותו לסידרת הרצאות על המרקסיזם, שעליו ידעו הם עצמם רק מעט על אף העובדה, שהגדירו את עצמם כסוציאליסטים. ייקף עשה עליהם רושם גדול, בידענות, בכושר הדיבור, בניתוח הדברים הבהיר, בכוח השכנוע שלו והוא עצמו, שלא מצא את מקומו בקרב הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים ילידי הסודטים, קיבל, מבלי לשנות את השקפותיו, את ההנחה הבורוכובית, שהסוציאליזם היהודי דורש פתרון נפרד והתקרב אט־אט למחנה הציוני.

טפליץ־שנאו היתה אחד המעוזים של “תכלת־לבן”, “החלוץ”, “תרבות” (הארגון להפצת השפה העברית). ובכלל של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה שצמחה צמיחה אטית, מהתחלות קשות. ד“ר אֶמיל מרגוליס (בעצם היה צריך לכתוב מרגליות – אבל לא כך ביטא את שמו), יליד סוֹסנוביץ, שלמד משפטים באוסטריה, הגיע לטפליץ בשנת 1903 כעורך־דין מתחיל. אבל כציוני ותיק ובלהט 26 שנותיו ואופיו הלוחם ניגש להפצת הרעיון הציוני המהפכני במקום מגוריו החדש. חברי אגודת “ציון” במקום היו אז מיעוט תמהוני ונרדף בתוך הרוב הגדול של יהודים גרמנים ליברלים, שלא היססו לאסור על עורך “טפליצר צייטונג”, בטאונה של מפלגת הקידמה הגרמנית במקום, לסרסם מודעות מטעם הציונים. היהודים הגרמנים ראו בציונות סכנה למעמדם בתוך החברה ובהגדרת היהודים כלאום ראו תורה שיכולה להעמיד בספק את נאמנותם לעם הגרמני או, ליתר דיוק, לתרבות הגרמנית. כתגובה על האיסור פירסם ד”ר מרגוליס חוברת בצורת מכתב גלוי בשם “הציונות ומפלגה הקידמה הגרמנית” ובה לא נרתע מלבטא בפרהסיה מה שיהודי טפליץ לא היו מוכנים להודות בו גם מאחורי דלתות סגורות: שהגרמנים אנטישמים ברובם הגדול. אחרי הרבה סערות, הרבה שנאת אחים, הרבה לחצים חברתיים וכלכליים הושגה כעין שביתת־נשק: הציונים עיניהם לארץ־ישראל, אך אין הדבר מונע את היהודים מלחיות כגרמנים נאמנים במקום מושבם.

ד“ר מרגוליס, שדאג למימון רכישת ה”זֶלבּסטוֶהר“, בטאון התנועה הציונית בארצות הכתר שיצא לאור בפראג, היה, כרוב היהודים בבוהמיה ומוראביה, מתומכי חיים וייצמן והציונות המעשית שלו. אך לימים התרחק ממנו מפני שהתנגד לצירוף הלא־ציונים לסוכנות היהודית המורחבת. דבר שלדעת מרגוליס עתיד היה לסכן את עצם אופיה הציוני, ויִסד יחד עם רוברט שטריקר מווינה את הסיעה הרדיקלית. הטראגדיה של ד”ר מרגוליס היתה השפה הגרמנית או, לשם דיוק, חוסר כשרונו לשפות אחרות. אף שהיה בין מייסדי המפלגה הלאומית היהודית בצ’כוסלובקיה, לא יכול לייצג אותה בפרלמנט, מפני שלא שלט בצ’כית, ומאחר שלא היה מסוגל לנאום באנגלית או בצרפתית רהוטה, נאלץ כחבר ועדת המיעוטים שליד חבר הלאומים בז’נווה להסתפק בעבודת רקע ואת הנאומים נשא חברו לעבודה ד"ר ליאוֹ מוֹצקין.

“תכלת־לבן”, תנועת־הנוער החלוצית הראשונה של צ’כוסלובקיה, צמחה במקביל ל“בלאו־וייס” של גרמניה, ברית המשוטטים היהודים, שהיתה כעין תשובה יהודית ל“ואנדֶרפוגֶל” הגרמני ולהלכי הרוח האנטי־יהודיים שבו. בטפליץ־שנאו קם אחד הסניפים הראשונים של “בּלאו־וייס” בארצות המונארכיה האוסטרית ומייסדיו השתתפו כולם במלחמה הגדולה. כאשר שבו כעבור ארבע, חמש, שש שנים מן הקטל. מבוגרים בתילי גוויות, לא רצו עוד להסתפק בטיולים באחו הירוק, ברומנטיקה ציונית מעורפלת וחיפשו פתרונות ראדיקליים לשאלת קיומם כיהודים וכבני־אדם. חלק מן החיילים המשוחררים הושפעו עמוקות מן המהפכה הבולשביקית, שהיו עדים להתרחשותה במחנות השבויים על פני רוסיה, ומתוך אמונה שבא עידן חדש של צדק חברתי, הצטרפו למחנה הקומוניסטים; בחלקם שבו החיילים הביתה אחרי שנות יסורים עם השקפת־חיים של “חטוף ואכול” וחלקם החליטו, עוד בחזית, עוד במחנות השבויים, כי עתה, אחרי מתן הצהרת בלפור, הגיעה השעה להגשמה ציונית הלכה למעשה.

אחרי המלחמה נהפך “בלאו־וייס” ל“תכלת־לבן”, שכבת המייסדים יצאה להכשרה אצל איכרים בצ’כיה ובגרמניה, עלתה בשנת 1920 לארץ־ישראל ויסדה בה כעבור שנתיים, יחד עם יוצאי ארגון הסטודנטים “בר־כוכבא”, את קבוצת חפצי־בה. חברם פרַנץ קאן, משפטן בעל אינטלקט מבריק, אשר כקצין צעיר איבד את ידו השמאלית במלחמה הגדולה, לא ראה אפשרות שגם הוא יחרוש כמותם את אדמת ארץ־ישראל וביקש להקדיש את חייו לרעיון הציוני על־פי כוחותיו, בתוך התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה.

כרגיל בתנועת־נוער ציונית המצליחה במשימתה לחנך את שכבת הבוגרים לקראת עליה – נוצר עם עזיבתה של הנהגת “תכלת־לבן” חלל ריק בתוך צ’כוסלובקיה ועברו שלוש שנים עד שהתגבש גרעין חדש מתוך בני אותם השנתונים, שכבר לא גוייסו למלחמה. הגרעין קרא לעצמו “בִּבְרכָה”, לפי מקום הכשרתם בבִּיבֶּרַך שבגרמניה. באותן השנים היה קשה מאוד למצוא מקומות הכשרה קבוצתיים אצל האיכרים הצ’כים. שהעדיפו את הפועלים העונתיים ממזרח הרפובליקה שלא היו להם דרישות ולא אידיאולוגיה – ורק בעל־חווה יהודי בקאמייק שליד לייטמֶריץ הסכים להעסיק את הסטודנטים בעלי הידיים הרכות בחודשי הקיץ בעבודות חקלאות עונתיות, מתוך ידיעה ברורה, שתועלת מעשית רבה לא תצמח לו מכך.

“תכלת־לבן” היתה אז תנועה חופשית ללא חובת הגשמה עצמית וכשאלה זו התנהלו בתוכה ויכוחים אינסופיים בשיחות בסניפים, במחנות קיץ, במושבות חורף. אם אכן ההגשמה, כלומר חיי חלוץ בארץ, חייבת להיות מטרתה הבלעדית או אם יש מטרות שוות־ערך כדוגמת הדרכת הנוער היהודי בגולה. חברי גרעין “בברכה” ביקשו הגשמה ללא פשרות, אך רק לגבי עצמם, ואף עזבו את התנועה כדי לא לכפות את דעתם על חניכיהם. אנשי “בברכה” ביקשו להקים בארץ־ישראל קבוצה אינטימית, שבה לא רק הייצור והצריכה משותפים, אלא גם החוויה תהיה משותפת. הם לא רצו לוותר על היצירה העצמית של “תכלת־לבן”, על אותה רוח ציונית מיוחדת של מרכז אירופה, שהיתה מושפעת מדעותיהם של מרטין בובר ושל הוגו ברגמן, ואשר ראתה בתנועה הציונית בעיקר מכשיר להגשמת יעדים רוחניים ואנושיים בחיי האומה. דיונים ממושכים הוקדשו לשאלה, אם יהודי המערב, הוֶוסטיוּדן, צריכים להקים בארץ קבוצות הומוגניות משלהם או אם עליהם להתמזג עם קבוצות מפולין, מליטא, מרומניה, בקיצור עם האוסטיודן. קבוצת “בברכה”, שדגלה בסוציאליזם אך ללא דוגמות, שללה ממרחק את המיזוג, אבל המציאות בארץ־ישראל היתה, כתמיד, שונה מן ההלכה בגולה, ואחרי גלגולים רבים ותקופות מדכאות של חוסר עבודה מצאה הקבוצה כשנת 1926 את ביתה בעמק יזרעאל ונקראה שריד (ואת משענתה הרעיונית מצאה כעבור חמש שנים בחיק הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”).

קבוצת “בברכה” עשתה היסטוריה בארץ, כיוון ששני חבריה – ברטל צוקר, שהיטיב לנגן בפסנתר, ואשתו מרתה, זמרת בעלת קול יפה, הביאו ארצה פיאנינו וזאת בתקופה שהחלוצים ממזרח־אירופה באו בהתאם לתקן החלוציות רק עם תרמיל־גב או לכל היותר עם ארגז ובו החפצים האישיים החיוניים ביותר. במשך שנים היה הפיאנינו של ברטל צוקר הפסנתר היחיד בעמק יזרעאל. היו גם חוזרים מבין החלוצים הצ’כים, אם מטעמי בריאות, כאוסקר קַרְפֶּה, שסבל ממחלת־לב, או מטעמים רעיוניים כבני הזוג שטראסֶר מטפליץ, שחזרו מאוכזבים מן המציאות בארץ־ישראל והצטרפו למפלגה הקומוניסטית. סיבות האכזבה של החוזרים היו רבות: הדלות, הרעב, המחלות, התחרות עם הערבים על מקומות העבודה המועטים, החדגוניות של העבודה הגופנית הפשוטה, חיי הקולקטיב, שלא כל אחד נועד להם או, פשוט, הפער בין החלום למציאות. התיאורים מן הארץ האוכלת את יושביה שבפי החוזרים, הביאו את “החלוץ” בצ’כוסלובקיה אל סף ההתפוררות, שממנה ניצל רק בזכות קומץ קטן של מתמידים בעלי אמונה.

חפצי־בה ושריד היו שתי המושבות הצ’כיות על אדמת ארץ הקודש, גאוות התנועה הציונית המקומית וילדי טיפוחיה. שליחים משתי הקבוצות היו מגיעים מפעם לפעם לצ’כוסלובקיה, למען פעולות הסברה וחינוך, כנציגי ארץ־ישראל בוועידות שונות וכדי לערוך באותה ההזדמנות מגבית לצרכי המשק, לרכישת טרקטור, לקניית אדמות (הרי ההסתדרות הציונית עמדה אז על סף פשיטת־רגל וקופות הקרנות הלאומיות היו ריקות). באביב 1927, במסגרת מסעותיו לארצות הים התיכון הגיע הנשיא מסריק לביקור בארץ־ישראל. כאן נפגש עם בני ארצו – עם שמואל הוגו ברגמן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, עם אנשי חפצי־בה, עם מרים זינגר מדגניה א', החלוצה הצ’כית היחידה באם־הקבוצות.

בעת ביקורו בדגניה א' שאל מסריק את מרים, מדוע אין במקום בית כנסת. “אי־אפשר לשלוח לחלל סתם תפילה אנונימית, ללא מען,” השיבה לו מרים. מסריק לא הסכים לדבריה: גם תפילה אילמת מחזקת את הלב. לגבי מסריק, שהיה בן 77 בעת ביקורו, היתה האמונה אידיאל השלמות ומשום כך קנה־המידה האובייקטיבי לכל מעשי האדם. למסריק, שהגדיר את אמונתו כ“רוורנציה” – בטחון, אמון, תקווה – היה הביקור בארץ־ישראל, במקומות הקדושים לנצרות, חוויה עמוקה, וליהודי צ’כוסלובקיה היתה זו הוכחה נוספת לכך, שהרפובליקה של מסריק היא מעוזם וביתם. מילות ההימנוץ הצ’כי “אֵי מולדתי” ביטאו בנאמנות גם את רגשי לבם: “בעמקים קול נהרות, על הרים הד יערות, אדמת צ’כיה מולדתי.”

כאשר הצטרף יעקב אדלשטיין ל“תכלת־לבן” בטפליץ, היה בן 23. מבוגר מאוד לפי מושגי תנועות־הנוער, בגיל שבו מרבית הבוגרים כבר היו מעבר לשעת האמת: הגשמה. הצעד המהפכני המכאיב, הניתוק מן הבית, מן המשפחה, מנוחות החיים הבורגניים, מנופיה הירוקים של צ’כוסלובקיה או הליכה בעקבות דור האבות, אל חיבת־ציון אפלטונית, ממרחקים. ייקף רכש לעצמו עד מהרה חסידים נאמנים מבין מדריכי “תכלת־לבן”, שהיו כולם צעירים ממנו, ונמשכו אחריו בגלל ידיעותיו בתורת הסוציאליזם. כושר־הביטוי שלו, אהבתו לבריות ויהדותו השרשית (אם כי איש מהם לא ידע אז שהוא מניח תפילין וכאשר נתגלה הדבר באחד ממחנות־הקיץ, היתה זו תגלית מרעישה בעיני בני דור, שלמד לכל היותר פעמיים בשבוע אחר הצהריים, בבית־הספר שומם, אצל רב המקום או החזן, קצת סיפורי תורה, קצת תפילות והרבה תעלולים להתגבר על השיעמום). היתה כאן איזו תגובה נגדית להסתייגות ההורים מן האוֹסטיוּדֶן והיא באה במידה רבה בהשפעת מרטין בובר ובני חוגו, שפתחו לפני הדור השני להתבוללות את השער אל יהדות מזרח־אירופה ואוצרותיה הרוחניים.

אפילו מקצועו של ייקף, המסחר הנחות בתשלומים, לא היה מכשול בעיני הצעירים, שלכולם היה בית ומשענת והם היו פטורים מדאגה לקיומם. כאשר יצאו לטיולים של סוף השבוע, להרים שהקיפו את העיר, ליערות עצי־המחט השקטים, הספוגים לחות ריחנית, לאורך הנהר אֶגֶר עד למקום שנשפך לאלבה, ליד המבצר העתיק טֶרֶזיינשטאט, כדי לראות את עצי הפרי בפריחתם, הצטרף אליהם ייקף רק לעיתים רחוקות: הוא היה עסוק בפרנסה. היה ברור לכל, שייקף, במשקפיים עבי הזגוגיות, דמות הבחור היהודי הלמדן, הלובש תמיד מכנסיים ארוכים ובדרישות משלח־ידו גם עניבה, שהיתה סמל כל ערכי הבורגנות הרקובה, לא יחולל גדולות בעבודת־כפיים, גם אם ייצא להכשרה. מוטב, אם כן, שיעסוק בדברים שבהם כוחו גדול: בארגון, בהרצאות, בהוראת ריטוריקה. לקומוניסטים, לסיעה הראדיקלית בתנועה הציונית, היו נואמים שידעו להלהיב, אבל בתוך תנועת “תכלת־לבן” המאופקת היה זה כשרון נדיר. אולי מפני שהנואמים מן האסכולה הגרמנית היו מכינים מראש את דבריהם השקולים, המעמיקים. המלווים ציטטות, וקוראים אותם מן הכתב, ואילו הנואמים שצמחו בתוך יהדות מזרח־אירופה העממית ידעו לנאום בלי להזדקק לדברים כתובים, יצרו מגע ישיר עם קהל השומעים ובמידה של אינטואיציה כיוונו את דבריהם בהתאם לתחושת הקשר שנוצר.

סניף טפליץ־שנאו העמיד את הכוכב החדש שלו כנואם ב“בונדסטאג”. הכינוס השנתי של התנועה, ששם ידע להתגבר אפילו על המהומה המסורתית ששררה באולם בזמן הדיונים הממושכים. קבוצת המדריכים של “תכלת־לבן”. שהתקשו לנאום מחוסר בטחון עצמי ומאימת הציבור. אף ביקשו ממנו לערוך למענם מעין קורס למרצים. נניח, אמר ייקף לאוריאל פלוס, שאתה מייצג את “תכלת־לבן” וחייב להופיע בכינוס של נשי ויצ"ו. שמסרו לנו תרומה, איך תברך אותן? קודם כל עליך לחפש את המשותף בין הנוער והנשים: אלה כאלה מקופחים. אלה כאלה מתרחקים מן הפוליטיקה, מן המפלגות, ושמים את הדגש ביחסים שבין אדם לאדם. אחר כך. אחרי שעמדת על המשותף, אתה עומד על ההבדל: אנחנו, הנוער, גם עושים משהו נוסף על איסוף כסף – אנו מגשימים.

לכושר הנאום של יעקב אדלשטיין היתה אז משמעות מיוחדת, כי היו אלה שנות המשבר הכלכלי הגדול בארץ־ישראל בעקבות כשלון הקליטה של העליה הרביעית. העליה החופשית הופסקה על־ידי האנגלים, אשר קבעו את ממדיה לפי כושר הקליטה הכלכלית של א"י בניגוד לרוח המנדט ובניגוד לתפיסה הציונית שגרסה, כי העולים עצמם הם היוצרים את התשתית הכלכלית לקליטתם. תוצאות הפסקת העליה לגבי כל התנועה החלוצית בגולה היו הרסניות: איך אפשר לחנך להגשמה כאשר ההגשמה בלתי־אפשרית? מבחינה מספרית ההבדל בין אפס עליה מצ’כוסלובקיה בשנים 1926–1927 ובין 84 עולים בשנת השיא 1925 לא היה, אולי, מהותי לגבי אוכלוסיה של 350,000 יהודים, אבל מבחינת הלך־הרוח היה זה הבדל מכריע. הציונות הוצגה כאן כאל שהכזיב, בדיוק כפי שטענו הקומוניסטים זה כבר: פתרון הבעיה היהודית אפשרי רק במסגרת מהפכה סוציאליסטית חסרת פשרות.

לעומת החזון הגדול של מהפכה סוציאליסטית עולמית נראתה הציונות פרובינציאלית, ריאקציונית, בדלנית. אפילו הדמוקרטיה הסוציאליסטית, על אף פשרנותה, היתה בעיני רבים מושכת יותר, בעיקר עתה, בשנות עליית כוחה: בגרמניה עמדה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בראש הקואליציה הממשלתית, באנגליה זכתה המפלגה הסוציאליסטית לנצחון מזהיר ורֶמזי מקדונלד היה ראש ממשלה, ובבחירות הכלליות בצ’כוסלובקיה בסתיו 1929 זכו הסוציאל־דמוקרטים הצ’כים בתוספת קולות ניכרת וחזרו שוב לממשלה ועמם, בתפקיד שר המשפטים, גם ד"ר אלפרד מייסנר, יהודי צ’כי, מאבות החוקה הצ’כוסלובקית.

המפלגה הקומוניסטית בטפליץ־שנאו ניסתה לנצל את המבוכה שהשתררה בקרב הציונים כגלל הבריחה מארץ־ישראל, בעקבות המשבר הכלכלי ובעיקר אחרי מאורעות הדמים של 1929. הקומוניסטים ערכו אסיפות מוקדשות לדיון בנושאים “יהדות וארץ־ישראל” או “הקומוניזם והציונות” והציונים מצדם גייסו נגד דוברי הקומוניזם הבין־לאומי (יהודים אף הם) את כל ה“תותחים” המקומיים: את ד“ר פליקס זיידמן, יו”ר ההסתדרות הציונית במקום, את אדלשטיין, היחיד שידע להשתמש בוויכוח בדיאלקטיקה המרקסיסטית, ובעיקר את ד“ר מרים שוֹייאֶר, רופאת שיניים, ממייסדות ארגון הנשים ויצ”ו בצ’כוסלובקיה, בת לאחת המשפחות הוותיקות בטפליץ, שלעומתה היה ייקף אדלשטיין, סוכן־נוסע, מדריך קטן בתנועת־נוער בגיל שבו אלכסנדר הגדול כבר היה בדרך לכבוש את העולם, רק שוליה באמנות הוויכוח הציוני. ד“ר שוֹייאֶר, בעלת שכל חריף ודעות פוליטיות מוגדרות, התמודדה ללא פחד עם ברנרד שיף מן ה”ארבייטסהילפֶה" הקומוניסטי ועם השקפתו של יעקב וסרמן, הסופר הגרמני הנודע, שסבר אז, כי היהודים אינם אומה, מעולם לא היו אומה ואם תקום ביום מן הימים בארץ־ישראל מדינה, אולי יהיה בה עם, אבל לא יהיה עוד עם יהודי ויבוא הקץ לשליחות היהודית בין העמים.

ד“ר שוֹייאֶר היתה גיסתו של ד”ר מרגוליס, חברה בסיעת הציונים הראדיקליים כמוהו. מרגוליס התגורר עתה בלייטמֶריץ, עיר קטנה על גדות הנהר אלבה ובתים לבנים לה, שבמשך מאות שנים היתה לה הזכות של “נון טולרנדוס יודיאיס”.2 לעתים, בעיקר במוצאי שבת, היתה חבורה של אנשי האינטליגנציה הציונית מטפליץ נוסעת למסיבה אל בית מרגוליס בלייטמריץ. לפעמים, לשם שעשוע אינטלקטואלי, היו פותחים אחד מכרכי האנציקלופדיה הגרמנית, סתם, ללא אבחנה, והיו מקדישים את שיחת הערב לנושא שהצביעה עליו יד המקרה, אם אמנות מיקֶנית או שירי ואלטר פון דֶר פוֹגֶלוויידֶה. אבל יעקב אדלשטיין מעולם לא השתייך לאותה עילית ציונית, שחבריה היו ברובם בעלי תואר אקדמי. היה גם שוני יסודי בין ייקף ומרבית חבריו בטפליץ. הם, כיוון שגדלו בתוך השפע, היו מוכנים לזנוח לימודים גבוהים, לעיתים לשברון־לבם של הוריהם (וכי לשם מה עמלו אם לא למען עתיד ילדיהם?), לוותר על מעמד ורכוש למען הרעיון הציוני, ההגשמה האישית, דווקא משום שהדברים היו בהישג ידם. אבל אצל ייקף בא הויתור על השכלה גבוהה מתוך כורח הנסיבות. בלי בית, בלי משענת המשפחה, אפילו חלוץ היה קשה להיות. בשנת 1929, כאשר נתחדשה העליה לארץ־ישראל ושוב עלה מספר היוצאים להכשרה והמכינים את עצמם לחיים חדשים, הוסיף ייקף לעבוד אצל הפירמה קלטר – אריגים, כלי־לבן, קונפקציה. זאת היתה בעיית־היסוד בכל תנועות־הנוער החלוציות בארצות מרכז־אירופה, שבהן היתה העליה עדות עליונה להשקפת־עולם ולא באה מתוך דחף כלכלי: ומה על כל אלה שאינם מכינים את עצמם לחיי יצירה בארץ? וחיי יצירה – פירושם אז אך ורק עבודה באחד מענפי החקלאות, לכל היותר במלאכה ואצל הבנות בגננות, בבישול, בטיפול בילדים (התנועות החלוציות היו רחוקות מאוד משוויון בין המינים. עבודות השירות הוטלו, אוטומטית, על הבנות). אפילו מקצוע ההוראה, שכמה מחברי “תכלת־לבן” ובראשם חיים הופמן, מן הכוחות האינטלקטואליים העולים בתנועה, רצו להשתלם בו, נראה כנסיגה מאידיאל עובד־האדמה. עמדה זו נבעה משני זרמי מחשבה מנוגדים (ואולי שניהם נבעו ממקור אחד): מצד אחד, מן האמונה השלמה בכוחה המטהר של העבודה הגופנית – המגע עם האדמה, השיבה אל השרשים, הכמיהה לעבודה יצרנית; ומן הצד השני, כצורה מודעת או לא מודעת, מהתייחסות הגויים אל היהודים כאל עם של טפילים. החיים מפרנסות־אוויר ומניצול העמים המארחים.

בעיני מחייבי ייחוד החלוציות היה זה כמעט חילול־קודש, כאשר ד“ר ואלטר מוזס, מראשי “בלאו־וייס” בגרמניה (וממייסדי בית־החרושת “דובק” בשנים מאוחרות יותר) דגל בעמדה, שארץ־ישראל זקוקה גם לתעשיינים חלוצים, בתנאי שיעסיקו פועלים יהודים. האבטלה האיומה בא”י של השנים 1926–1928 שינתה במידת־מה את יחס השלילה לחלוץ כתעשיין. כאשר ביקש אֶריך מוֹלר, חבר גרעין “חפצי־בה”, לעלות בסוף שנות העשרים כחלוץ, אמרו לו חבריו בארץ־ישראל: במקום להיות חלוץ גרוע ולא צעיר, למה לא תעשה משהו למען הפועלים בארץ? הבריות הביטו על אריך מולר ועל בן־דודו הַנְס, בן למשפחת תעשייני טקסטיל ותיקה במזרח־בוהמיה, כעל חולי־רוח: ניחא, לתרום כסף למען ארץ־ישראל. אבל להשקיע בה כספים, להקים מפעל טקסטיל באיזה מקום נידח ששמו כפר אתא?

גם איש הרוח חש כחוסר השלֵמות שבמעשיו, אם לא היה שותף ליצירה החלוצית. ד"ר שמואל הוגו ברגמן, פילוסוף, ממייסדי “הפועל הצעיר” בפראג ואחד העולים הראשונים מצ’כוסלובקיה החדשה, למד, בהיותו מנהל בית־הספרים הלאומי, סנדלרות במוסד הגרמני שִנֶלֶר שבירושלים מתוך תקווה, כי ביום מן הימים יורשה לו להצטרף לחפצי־בה, אך מכתב בקשתו לקבוצה נותר ללא מענה.

ראשיתו של ארגון “החלוץ” בצ’כוסלובקיה אף היא היתה בטפליץ־שנאו, תחילה רק כנספח ל“תכלת־לבן”, כשמשימתו העיקרית הכוונה מקצועית והשגת מימון לעליית חבריו. באותה תקופה דרש “החלוץ” מחבריו לפחות שנה אחת של הדרכה בתנועה, הכשרה חקלאית יסודית במשך ארבע שנים, במקרים יוצאים מן הכלל הכשרה מקצועית בנגרות או במסגרות, ידיעה יסודית בעברית, התאמה לחיי קולקטיב, לפני שההנהגה שיחררה מועמד לעליה (וזה היה המונח המקובל: freigesprochen – זוכה לעליה).

מעל דפי “זֶלבסטוֶהר”, בעיקר בחודשי הקיץ, כאשר הפעילות כקרב הנוער – הודות למחנות הקיץ – היתה אינטנסיבית יותר, הועלתה שוב ושוב השאלה, מה דינם של אותם הבוגרים שאינם מגשימים, הנבלעים ברובם בתוך הבורגנות וסופם – לא עלינו – ריקודי טאנגו ומשחקי־קלפים בבתי־הקפה. היו שטענו, שייחודיות ההגשמה החלוצית היא בעצם לרועץ: רק אחוז קטן מתוך הנוער היהודי המאורגן בתנועת־נוער ציונית (המקסימליסטים טענו – שני אחוזים, המינימליסטים – אחוז אחד) יוצא להכשרה ומהם, שוב, רק שיעור זעום, אחד מכל עשרה, מגיע לכלל עליה. אולי חייבות לקום תנועות־נוער מקבילות – למען ארץ־ישראל ולמען הגולה; אולי אחת כתנועת־נוער והשניה כארגון־נוער. שוללי הרעיון סברו, שלא ניתן לנתק את ציון מתנועת־נוער ציונית ולא ניתן להפריד בין ציונות אפלטונית כגולה לציונות מעשית למען ציון. בוגרי תנועות־הנוער, שהעדיפו את חיי הגולה הדוויה, מצאו, לבסוף, מקלט לדחפיהם הציוניים בארגון הספורט “מכבי”, שהסתפק בחיוב הציונות בלי לדרוש הקרבת קרבנות למענה. או ב“בני־ברית” ושאר המסדרים היהודיים, בפעולה למען הקרנות הציוניות או במפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות. אך אי־שם במעמקי לבם נשאו את התחושה, שבעצם לא עמדו במבחן.


 

3. סוכריות עם צלב קרס    🔗

היו דרושים כשרון רב, אישיות חזקה ואמביציות גדולות, כדי להתגבר על המכשולים של מוצא פולני, פרנסה כסוכן־נוסע, היעדר תואר, כדי להגיע תוך שלוש שנים גם להנהגת “תכלת־לבן”, גם להנהלת “החלוץ”, להיות לאדם בעל השפעה בכל המוסדות הציוניים בטֶפליץ־שֵנאוּ ואחד האישים המרכזיים בחוג הרעיוני של הציונים הסוציאליסטים בצ’כוסלובקיה. אכן, יעקב אדלשטיין היה תופעה יוצאת־דופן בכל. אף כי נבחר לחבר מועצת “תכלת־לבן” ועקרונית ראה את “תפקידה העיקרי של תנועת־הנוער הציונית לחנך את הנוער לעבודה יצרנית – והמסקנה המעשית הנובעת ממנה היא החלוציות,” כפי שהכריז בשם הנוער בוועידה הציונית הארצית בדצמבר 1929 – הוא עצמו לא יצא להכשרה. במחנות הקיץ, שהחברים עבדו בהם מעט והתווכחו הרבה, ובחוות הלימוד של “החלוץ” בלייטמֶריץ הופיע רק כמרצה, הדן בתפקידים הפוליטיים של הנוער לעתיד ובנושאים רעיוניים אחרים: לשם פרנסה עסק במשלח־יד השייך לעידן הקפיטליזם הראשוני הגס ואף לא עשה שום הכנות לרכישת מקצוע יצרני – ובכל זאת נבחר למרכז “החלוץ”.

בסתיו 1929, בעקבות מאורעות תרפ“ט, כתגובה הפגנתית של אף־על־פי־כן, עלו לפי קריאת “החלוץ” קרוב למאה חלוצים מצ’כוסלובקיה, כלומר כמעט כל חברי פלוגות ההכשרה ובתוכם פלוגה של “השומר הצעיר” (שלאחר זמן התיישבו בשער־הגולן) וגרעין התיישבות חדש של “תכלת־לבן”, שקרא לעצמו “רצון” (בכתיב גרמני נהגו לכתוב, אולי בצורה הולמת יותר, Razon), הגרעין הראשון שהצטרף לקיבוץ המאוחד והיה בין מקימי גבעת־חיים. גם אז לא היה קל להשיג בצ’כוסלובקיה את הוצאות העליה והציוד הדרוש לארץ־ישראל; החלוצים עבדו בחודשי החורף בעבודה שחורה כדי לחסוך כסף לעלייתם, חלק מן ההוצאות שילמה ההסתדרות הציונית המקומית, נשי ויצ”ו ותעשיינים יהודים בעלי לב רחב תרמו את מעילי הגשם הארוכים המסורתיים ושאר הציוד: נעליים גבוהות, מכנסי עבודה, שמיכות, מצעים, כלי עבודה. בחלק מן ההוצאות נשאה המשפחה, אך בעקבות מאורעות הדמים סירבו הורים רבים לשלם את דמי הנסיעה בעד בניהם כדי למנוע על ידי כך את יציאתם לארץ, שהמוות אורב בה בכל פינה. “החלוץ”, כרגיל, צבר גירעון ניכר, כפי שדיווח קורט טיברגר, בעל בית־חרושת ללכה ולצבעים, בתוקף תפקידו כיו"ר של תנועת “החלוץ” מטעם ההסתדרות הציונית.

בצ’כוסלובקיה היה קיים מנהג מבורך, אופייני לדרכי הנועם שבהן התנהלה התנועה הציונית, והוא שבראש “החלוץ” עמד תמיד יהודי בעל־בית, אמיד, שעיקר דאגתו היה השגת כספים ותרומות. אם כי רוב הציונים בצ’כוסלובקיה היו ציונים כלליים על־פי אופיים ועל־פי אהדתם לווייצמן, הם היו, בניגוד למצוי במדינות רבות, אוהדי תנועת הפועלים ותומכים ביד רחבה, יחסית, ב“החלוץ”. ראשי ההסתדרות הציונית ידעו תמיד לעמוד בפרץ, במיוחד בתקופות של שפל בעליה, כאשר גברו הקולות נגד הנטל הכספי וההסתבכויות הפיננסיות התדירות של “החלוץ”, בעיקר בגלל החזקת חוות לימוד, שהיו חיוניות מחמת מספרם הקטן של מקומות הכשרה חקלאית קבועים. החלוצים היו לרוב חדורי תחושת שליחות ורצון טוב, אבל לא הצטיינו בניהול משקי, ואם מוסיפים על כך את חילופי העובדים התמידיים – בגלל עליה, מחלה, חרטה, עבודה במרכז התנועה ועונת החורף הדלה – אין להתפלא, שמצב הכספים החמור של “החלוץ” היה אחד הנושאים החוזרים ועולים בכל כנס ציוני.

ייקף נבחר למרכז “החלוץ” מטעם “תכלת־לבן” בסתיו 1929, אחרי שעלו כל חברי המרכז הקודם, כדי שירכז את ענייני התרבות והחינוך הרעיוני ומשום שחבריו ביקשו בדרך זו להקל על המשבר הנפשי שעבר עליו. במשך שנים נחשב ייקף בקרב נאמניו, ספק פּוריטן, מבחינת יחסו לנערות, ספק בטלן, העסוק בענייני אידיאולוגיה מכדי להתפנות למעשים. הוא נודע כמי שאינו נמשך אחרי הבנות וכמי שהבנות אינן נמשכות אחריו, בעיקר בגלל מראהו – הפנים השטוחות ובהן האף העבה הפחוס, העיניים הקטנות מאחורי משקפיים עבים – עד לפרשת אהבתו למאלי מאואר, בת למשפחת יוצאי גליציה מטפליץ, חברת “תכלת־לבן” אף היא, נערה חיוורת אינטליגנטית, רצינית, סגורה. מאלי רצתה לצאת להכשרה. ייקף לא רצה או לא יכול לצאת, עדיין לא. הוא ביקש ממאלי להמתין לו, אך היא יצאה בלעדיו, נסעה כעבור זמן־מה ללמוד כלכלת בית בווינה, נישאה לשליח מארץ־ישראל ועלתה ארצה כחלוצה. ייקף פתח את לבו הפצוע לפני חברו אוריאל פְלוס מהנהגת “תכלת־לבן”, וסיפר לו, שחיפש אצל מאלי קודם־כל את הקירבה הנפשית, אבל מאלי ביקשה דבר מוחשי יותר. היה זה הסבר תמוה במקצת מפי רווק בן עשרים וחמש, בעיקר לאור העובדה, שמאלי היתה נערה עדינה מאוד ורחוקה מחושניות מופגנת. אמנם, החברות בתנועת־נוער היתה לגבי רוב הצעירים והצעירות גם הֵיתר לחירות מינית, כגילוי של מרד בבית הבורגני על איסוריו והגבלותיו. אך ייקף נשאר בתחום זה, ובעיקר לגבי עצמו, נאמן לחינוך המסורתי של בית הוריו. אכן היה זה ייקף מדוכדך מאוד שהגיע בסתיו 1929 למרכז הסתדרות “החלוץ” במוֹרַבסקה אוֹסטרבַה – עיר מפוייחת של תעשיית פלדה ומכרות שבה שכן מרכז ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה.

מורבסקה אוסטרבה, או אוסטרבה. כפי שנקראה בקיצור, או מֶריש אוסטראו בגרמנית (לעתים קשה לי להחליט, אם להשתמש בשם המקומי הצ’כי או בשם הגרמני: בדרך כלל אני נוהגת לפי המקובל יותר בין היהודים) היתה באותה התקופה הקהילה השלישית בגודלה בצ’כוסלובקיה. אחרי פראג וברין. בגלל צורתה המוארכת של הרפובליקה החדשה נמצאה פראג הבירה בקצה המערבי, מרחק יממת נסיעה ברכבת מן המחוזות המזרחיים. ועל כן הוחלט, בשנת 1921, להעביר את מרכז התנועה הציונית לאמצע הדרך. מפראג לאוסטרבה, שהיתה גם בעלת אופי מעורב. רבים מ־7,000 בני הקהילה היו יוצאי פולין או בניהם, ולצד בעלי המקצועות האקדמיים והסוחרים היו בה גם בעלי־מלאכה יהודים רבים, בני יהדות עממית, כפי שהיתה מצויה בעיקר במזרח. ואולי עניין המרכזיות היה רק ביסוס רעיוני למציאות החיים: ד“ר יוסף רופאייזן, עורך דין מאוסטרבה, שבשנת 1921, מתוך אופוזיציה לממסד הציוני הקיים, שהפך – כך נאמר – את עבודת ההווה בגלות למטרה לשמה נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה (תפקיד ששימש בו 17 שנה), והעמיד עם היבחרו שני תנאים: המרכז יעבור לאוסטרבה ומנהלו יהיה ד”ר פראנץ קאן, כפי שהיה בפראג.

אוסטרבה היתה מרכז תעשיית הפלדה והפחם – יער של ארובות מעלות עשן – ורוב מפעליה היו בידי משפחת רוטשילד מווינה ומשפחת הברונים גוטמן (המשורר הצ’כי הלאומי פטֶר בֶּזְרוּץ' הנציח אותם בשיריו כמוצצי לשד עצמותיהם של הכורים השלזיים. יחד עם דמויות יהודיות “נלבבות” אחרות של בעלי בתי־המרזח, מלשינים ואונסי נערות טהורות). מייסד שושלת הגוטמנים, דוד, אסף בשנת 1840, והוא נער בן 17, כמה דוגמאות ממרבצי הפחם סביב אוסטרבה ונסע אתם אל הרוטשילדים לווינה, שבבעלותם כבר היו מפעלי הפלדה בוויטקוביצה השכנה. אל דוד גוטמן הצטרף אחיו, וילהלם, ובמרוצת הזמן צמחה בשותפות הרוטשילדים (51%) והגוטמנים (49%) אימפריה תעשייתית, שסיפקה כמעט שני שלישים מכל תצרוכת הפחם של צ’כוסלובקיה. מנהלי המפעלים היו יהודים. ובתיווכו של פראנץ קאן פתח בית־הספר לפועלי המתכת, מוסד לשוליות שנוהל כפנימיה, את שעריו להכשרה מקצועית של חברי “החלוץ”.

באוסטרבה לא היתה קיימת באותו זמן קומונה של מדריכי “החלוץ”, כנהוג במרכזים אחרים – ואם היתה קיימת, ספק אם ייקף היה מוכן לחיות בתוכה. במשך זמן־מה היה ישן באחד החדרים של משרדי מרכז “החלוץ”. כפי שעשה גם וילי פוֹיירשטיין, נציג “השומר הצעיר”, ואחר־כך התגורר לבדו, בחדר שכור. כאשר החל “השומר הצעיר”, בשנת 1924, את פעולתו המאורגנת במזרח צ’כוסלובקיה, הושג כעין הסכם ג’נטלמני עם “תכלת־לבן” על חלוקת התחומים: “השומר הצעיר” פועל בסלובקיה ו“תכלת־לבן” בבוהמיה ובמוראביה. אך שני הצדדים הפרו את ההסכם – “השומר הצעיר” בכשרון גדול יותר. תוך עשר שנים הוא נהפך לתנועת־הנוער הציונית הגדולה בצ’כוסלובקיה.

אם כי אדלשטיין – דרך “תכלת־לבן”, הליגה למען ארץ־ישראל העובדת בת טיפוחיו של בן־גוריון – נחשב לאיש אחדות־העבודה ואחר־כך לאיש מפא“י, הרגיש וילי קירבה רעיונית אליו בגלל דעותיו הפוליטיות, הקרובות לסוציאליזם הלוחם מן האסכולה האוסטרית, ומתוך חיבה אישית, תופעה נדירה למדי ביחסים בין אנשי “השומר הצעיר” ו”תכלת־לבן", שהיו לרוב צהובים – ואולי מוטב לומר אדומים – אלה לאלה.

באותן השנים התנהל עיקר המאבק ביניהם על כיבוש המזרח, דהיינו רוסיה הקרפאטית, שם נמצא המאגר הגדול של הנוער היהודי. היה קיים מרחק גדול מדי בין חברי תנועות־הנוער מהמחוזות המערביים האינטלקטואליים ובין החלוצים מרוסיה הקרפאטית, שהיו בחלקם מה שנקרא בנימה של פחיתות־ערך “סתם חלוצים”, כלומר אנשים שלא עברו את כור־ההיתוך הרעיוני והאליטיסטי של תנועת־הנוער. בוועידת “החלוץ” שהתקיימה בז’ילינה שבסלובקיה, בסוף דצמבר 1929, דובר על כך בגלוי: יש צורך בעבודה חינוכית מיוחדת, מותאמת למנטאליות השונה של צעירי רוסיה הקרפאטית, היינו, כפי שנאמר בעליונות המיטיבים לדעת – אנשים שכל מושג מופשט זר להם, המאמינים רק במה שעיניהם רואות. אמנם לזכותם של אנשי פּוֹדְקַרְפָּאטְסְקָה רוּס, או פֶּא.קַא.אֶר., כפי שנקראה בקיצור, צויין שיש בהם זיק יהדות טבעי, אך לגנותם נרמז, שהם פונים לחלוציות מתוך רעב ולא מתוך נימוקים רעיוניים וסוציאליסטיים. ההכשרות המעורבות של אנשי פא.קא.אר. ויוצאי המערב לא עלו יפה ולו רק מתוך קשיים לשוניים: אלה דיברו גרמנית וצ’כית ואלה בעיקר יידיש והונגרית.

יעקב אדלשטיין יצא בוועידת “החלוץ” נגד התנשאות יוצאי תנועות־הנוער על “הסתם־חלוצים”: “לגבי הציוני הצעיר, המעמיד מול השמרנות הפַטַליסטית של הזקנים את הרצון למעשה יצירה, קיים רק עם יהודי אחד. אם כדרך לבניין החברה החדשה מצטרפים גם אנשים מן החוץ לתנועות־הנוער, תפקידן הנעלה לסייע להם ולא להדגיש את ההבדלים בין יהודי המזרח והמערב.”

בין שאר נושאי הדיון בוועידת ז’ילינה היתה האפליה המשוועת של בחורות בחלוקת רשיונות העליה. וכאילו עוד להוסיף חטא על עוון חוייבו החברות בהחלטות המסכמות לשירות חובה של חודשיים, לפחות, במטבח. חובה שלא חלה, מיותר לומר, על החברים. היו לחוסר השוויון גם יתרונות: שעה שהבחורים שבאו לוועידה ישנו בכיתות בית־הספר היהודי בז’ילינה. התאכסנו הבחורות בבתי־מלון, על חשבון בני הקהילה היהודית במקום, אשר הופיעו לערב הפתיחה החגיגית במלון “אירופה”, בחליפות כהות, הגבירות בפרוות, עם מחרוזות פנינים, כדי להאזין לנאומי הברכה ולצפות בתכנית האמנותית, בעיקר מהווי ההכשרות, שהסתיימה בהתאם למסורת בריקודי הורה סוערים.

בוועידה בז’ילינה נדונה גם השאלה מה עדיף: הכשרה של יחידים אצל איכרים או של קבוצות באחוזות הגדולות. המעטים שצידדו בהכשרה אצל האיכרים הדגישו – לשם חיוב – שהפועל היחיד מנוצל הרבה יותר ומשום כך מגיע לדעות מהפכניות יותר לגבי המאבק המעמדי. על ייקף, שפתח את הוועידה בעברית וגם נעל אותה, הוטלה האחריות לפעולות התרבות של “החלוץ” שהתנהלו בדרך כלל גלים־גלים: כל מרכז חדש החל במרץ מחודש, אירגן קורסים, סמינריונים, הוציא לאור פרסומים (בתקופת כהונתם של ייקף ווילי פויירשטיין יצא החוזר מטעם “החלוץ” בצורת חוברת מודפסת ולא בסטנסיל – הישג ארגוני מכובד), אך תוך שנה־שנתיים דעך המרץ. המרכז כולו התחלף, ויחד עמו השליחים מארץ־ישראל, וכל הסיפור התחיל מחדש.

במארס 1930 התכנסה מועצת “החלוץ” באוסטרבה ועיקר דיוניה הוקדש לשאלת הנוער ברוסיה הקרפאטית, שם חיו אלפי משפחות יהודיות ברעב ובעוני משווע. כמו כל רוסיה הקרפאטית, היו גם יהודיה סיפור בפני עצמו. תושביה העיקריים היו רוּתֶנים, סלאבים הרריים, קרובים לאוקראינים. ויהודיה, שרבים מביניהם הגיעו לשם מרומניה, מגליציה ומאוקראינה השכנות, היו בחלקם הגדול כמו שכניהם הרותנים: שני שלישים ממאה אלף יהודי רוסיה הקרפאטית ישבו בכפרים, גידלו תירס, תפוחי־אדמה וצאן בשיטות חקלאיות פרימיטיביות, עם יבולים דלים; התפרנסו בדוחק כסבלים. כחייטים, כסנדלרים, כבעלי מלאכה קטנים וכעובדי יער; חיו בביקתות־עץ של חדר אחד עם שבעה־שמונה ילדים. הכפרים היו מפוזרים בתוך ההרים. מרוחקים לעתים עשרות קילומטרים מתחנת הרכבת הקרובה. בחודשי החורף המושלג היו מנותקים מן העולם והחיים היהודיים נשמרו שם כאילו לא התחוללה תנועת ההשכלה מעולם. בשעה ששיעור היהודים כתוך האוכלוסיה הכללית במערב הרפובליקה היה 1.4%, הרי ברוסיה התת־קרפאטית הם היו 15% מן האוכלוסיה ובמונקץ', העיר הגדולה, אף הגיעו ל־45%.

כאשר נסעו ד"ר לודוויג זינגר ומקס ברוד, שני חברי הוועד הלאומי היהודי שקם אחרי המהפכה. בפעם הראשונה לרוסיה הקרפאטית, נתגלה להם עולם יהודי חדש ולא־נודע. אך מרבית היהודים מן המחוזות המערביים לא הגיעו מימיהם אל רוסיה הקרפאטית הנידחת וידעו על יהודיה רק מתוך “גלות בעמק”, סיפוריו המופלאים של הסופר הצ’כי אִיוַן אוֹלְבְּרַכט. עם קום הרפובליקה הצ’כוסלובקית הובטחה אוטונומיה לרותֶניה אך זו לא הוענקה לה מן הנימוק המקובל שתושביה עדיין אינם בשלים לשלטון עצמי והנציב הצ’כי שלט במחוז זה שלטון קולוניאלי כמעט. צירופה של רותניה לרפובליקה היה ליהודים שם ברכה חלקית: אם כי שופרו תנאי התחבורה, פותחה תעשיית־העץ, הוקמה רשת בתי־ספר, הרי הסחורות הזולות מבתי־החרושת הגדולים שבמערב המיטו הרס על בעלי המלאכה הקטנים.

היהודים נהפכו לכדור־משחק בידי השאיפות הלאומיות של ההונגרים, הרותנים והצ’כים, שלכולם היה עניין למשוך את היהודים לצדם ואת ילדיהם לבתי־הספר שבשפתם. אם כי היהודים הכפריים דיברו יידיש ורותנית, הרי האינטליגנציה ובני מעמד הביניים היו אוהבי ההונגרית עוד מן הימים שהאזור היה שייך לחלקה ההונגרי של המונארכיה הכפולה. כיוון שבתי־הספר ומוסדות תרבות הוקמו על־ידי הממשלה המרכזית בהתאם לשיעורו של כל לאום בתוך האוכלוסיה, העדיפו השלטונות הצ’כיים שהיהודים יצהירו על השתייכותם ללאום היהודי ולא אל אחד הלאומים שחתרו תחת קיום הרפובליקה. הצ’כים אף הסכימו, שלגבי ההשתייכות ללאום היהודי לא תקבע שפת־האם כנהוג לגבי הלאומים האחרים. במפקד האוכלוסיה בשנת 1930 אכן הצהירו 88% מיהודי רוסיה הקרפאטית ו־57% מכל יהודי צ’כוסלובקיה על לאום יהודי, גם אם לרבים לא היה נהיר, מה בעצם פירושו, שהרי מספר הציונים המאורגנים לא עלה מעולם על 25,000, פחות משביעית של היהודים המוצהרים על־פי הלאום. בין כותבי צ’כית היתה זו קודם כל בעיה של כתיב: יהודי על פי דתו כתב žid באות ראשונה קטנה. בהתאם לכללי הכתיב שחלו על כל הדתות. ואילו יהודי לאומי כתב Žid באות גדולה, כיאה לכל הלאומים, ללא הפלייה. באותו המפקד ראו את עצמם רק 21% מיהודי הרפובליקה הצ’כוסלובקית כבעלי לאום סלאבי (צ’כי או סלובקי) ו־12% כבעלי לאום גרמני. ההצהרה ההמונית על לאום יהודי היתה תופעה יחידה במינה בארצות מרכז־אירופה, מושפעת ללא ספק ממאבק הלאומים בין צ’כים וגרמנים, סלובקים והונגרים, רותנים ופולנים, שבו היה הלאום היהודי משום מוצא־כבוד של נייטרליות, אך הדבר לא מנע תקריות אנטי־יהודיות עם החרפת המשבר הכלכלי העולמי.

בבוהמיה ובמוראביה היו התקריות קטנות בהיקפן, חולפות ומעוטות־חשיבות בעיני רוב יהודי המקום. בפראג ארעו התנגשויות בין סטודנטים גרמנים ויהודים ואף בין סטודנטים צ’כים ויהודים בעיקר בגלל הפחד מפני הצפת מקצוע הרפואה על־ידי יהודים, שהיו 25% עד 40% בין הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. בעקבות הקרנת סרטי־קופה גרמניים נזרקו אבנים לתוך חנויות יהודיות ובתהלוכת האחד במאי, שהשתתפו בה חברי “פועלי־ציון” במאורגן, נשמעו צעקות “לכו לפלשתינה.”

ברוסיה הקרפאטית צצה שוב עלילת־דם על רצח שני ילדים נוצרים בידי שני רוכלים יהודים, תזכורת ליהודים במערב שימי הגיטו עדיין לא הגיעו לקיצם. משפטם של שני היהודים. שטיינברגר וליברמן, שלא הובאו בו הוכחות מרשיעות, נמשך יותר משנתיים והופסק רק לפי הוראה של הנשיא מסריק.

לכן היתה מידה רבה של אירוניה בדבר, שהיהודים החרדים ברוסיה הקרפאטית (ובראשם רבי חיים אלעזר שפירא, רבי ממונקץ'), שנאבקו עד חורמה עם הכופרים הציונים, התחברו עם המפלגה האגררית הצ’כית, שהיתה ידועה בנטיותיה האנטישמיות, רק כדי למנוע את בחירת נציגי המפלגה היהודית הלאומית לפרלמנט. מצד שני, במידת אירוניה גדולה לא פחות, ראו היהודים הלאומיים לנכון להגיע לקראת הבחירות הכלליות של שנת 1929 להסכם עם שתי מפלגות פולניות לאומיות, שאף הן לא היו מֵאוֹהבות היהודים, כדי לעבור את אחוז החסימה ולהגיע סוף־סוף לייצוג פרלמנטרי. עושי ההסכם עצמם לא התלהבו מברית משונה זו. במיוחד נוכח האיבה המסורתית בין פולנים וצ’כים, ומשלחת מטעמם נסעה אל הנשיא מסריק לשאול בדעתו ולקבל את הסכמתו. “כדי למנוע עוול אני מוכן להתחבר גם עם השטן,” אמר להם מסריק אז ויש להניח שהעוול התייחס ליהודים, והשטן לפולנים.

ב־7 במארס 1930 מלאו לנשיא מסריק שמונים שנה והמוסדות הציוניים ערכו מגבית שבראש תורמיה היה בנק פֶּצֶ’ק עם צ’ק על סך 5,000 כתר, הם נטעו לכבודו את יער מסריק ליד קיבוץ שריד, ערכו אסיפות חגיגיות, דנו ביחסו אל היהדות. גם ליהודים, כמו לצ’כים, היה מסריק “טאטיצ’ק” – אבא האהוב, שתרם מכספו להחזקת בתי־הספר העבריים, למֶנזה של הסטודנטים היהודים, ועם חוג ידידיו הקרובים ביותר, שהיו נפגשים עמו כל יום ששי, נמנה הסופר קרל פּוֹלאצ’ק, שכתב באותו הומור צ’כי־יהודי מיוחד, המביט על הנעשה בעולם מתוך סלחנות, במשיכת־כתפיים ואינו מוליד לוחמים. אכן, כאשר הציע כשנת 1929 הרוזן רונטלוב בבית־הנבחרים של פרוסיה שהיהודים שוב יענדו את אות הקלון והפניה אליהם תהיה שוב כאל “דֶר יוּדֶה”. הגיב “זֶלבסטוֶהר” בחיוך, בשיר הומוריסטי. וכי איך אפשר להתייחס אחרת לאנשים המבקשים להחזיר את האנושות אל ימי־הביניים?

מורבסקה אוסטרבה שוכנת במוראביה המזרחית. לא הרחק מן הגבול הפולני, באזור שעליו היה נטוּש בעת ייסוד הרפובליקה מאבק מר בין הצ’כים לפולנים, ובאחד הימים בא יעקב אדלשטיין אל וילי פויירשטיין ואמר לו, כי עליו לנסוע לפולין, אל משפחתו. כיוון שייקף לא דיבר מעולם על עברו ועל משפחתו, לא העז איש במרכז “החלוץ” לשאול על פרטים. הוא קיבל חופשה וסיוע כספי ונסע להוּרוּדֶנקה, כנראה בפעם הראשונה מאז עזב אותה בילדותו. עתה היתה זו הוֹרוֹדֶנקה חדשה, עם רחובות מרוצפים ותאורה חשמלית, עם בניינים מודרניים שקמו אחרי המלחמה, עם גינות ושדרות, אוטובוסים ומכוניות והשפה הפולנית היתה שלטת בכל. מוטל ומאטל אדלשטיין התפרנסו בדוחק מן החנות הקטנה לכלי־בית שפתחו אחרי המלחמה. האחות דורה, בחורה נאה ומקפידה על לבושה, עבדה כפקידה אצל עורך־דין ובין יהודי העיר רווחה השמועה, שייקף תומך בהוריו לפי מיטב יכולתו. בחליפתו, בעניבתו, בדיבורו הגרמני הצח היה יעקב עכשיו דמות האיש שבא מן המערב, גאוות משפחתו. הוא חזר לאוסטרבה במועד מאוחר יותר מכפי שנקבע ולא אמר מלה על מטרה נסיעתו הדחופה, אם הסיבה לכך היתה חתונת אחותו או מחלת אחד ההורים או סתם געגועים.

השהות באוסטרבה קירבה את יעקב אדלשטיין אל צמרת ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה והעמיקה את קשריו עם ד"ר רופאייזן ופראנץ קאן, שעמדו בראשה. רופאייזן היה יליד אוסטרבה, בן למשפחה יוצאת פולין מעיר קטנה בשם אושוויץ ובעל אזרחות פולנית. כאשר ביקש עורך־הדין הצעיר לשאת את אשתו לבית שלזינגר, עמדו הוריה על כך, שתחילה יקבל אזרחות צ’כוסלובקית: בתם לא תוכל להינשא ליהודי פולני. רופאייזן לא היה נואם גדול ונעדר כאריזמה ואולי משום כך לא זכה בתוך התנועה הציונית העולמית למקום הראוי לו. הוא היה בעל זכרון פנומלי, איש המסוגל לראות תמיד תמונה כוללת, אמן הסינתזה. אם כי הציונות בצ’כוסלובקיה היתה על־פי טיבעה הרבה פחות קנאית מן הציונות בפולין ובשאר ארצות מזרח־אירופה, לא היו חסרים גם בה חילוקי־דעות והיה זה ייחודו של רופאייזן שמצא את הנוסחה המיישרת את ההדורים. הוא היה בעל משרד של עורך־דין, אך הזניח את פרנסתו למען התנועה הציונית שבה עבד, כנהוג אז, בלא תמורה כספית. היה לו בית גדול, עם מבשלת ועוזרת, תמיד מלא אורחים ציונים. שליחי התנועה הציונית אהבו לבקר בצ’כוסלובקיה, כי היתה בה יהדות מכניסת אורחים, נדיבת־לב ואיש הבא מארץ־ישראל היה בעיניה בעל סמכות ששום יהודי מקומי לא יכול להתקרב אליה. הביקורים בבתי היהודים האמידים של פראג, ברין, אוסטרבה יצרו לפעמים אצל האורחים מארץ־ישראל ומלונדון את הרושם, שיהדות צ’כוסלובקיה כולה מבוססת היטב, דבר שהיה להם לרועץ בעת חלוקת הסרטיפיקטים; צרכיהן של רומניה ופולין, שבהן היתה סכנת אנטישמיות אלימה מרחפת על היהודים, נראו תמיד דחופים יותר.

לרופאייזן קראו החלוצים תמיד דוקטור רופאייזן, אבל לד“ר קאן, שהיה משפטן אף הוא, אם כי מימיו לא עבד במקצועו, קראו לרוב פראנץ או פראנצל קאן, בלי תואר. קאן, יליד פילזן, שגדל אצל סבתו אחרי הגירת אביו לארצות־הברית, היה שנון, בעל חוש הומור נפלא, מאגר מהלך של בדיחות, מין מזיגה נדירה של בעל אמונה וספקן, של פילוסוף ואיש מעשה, של פסימיסט החי בתקווה, ואולי משום כך נמשכו אחריו הצעירים. פראנץ קאן ואשתו אולגה, עבדו שניהם בשכר, קאן כמנהל משרד התנועה הציונית ואולגה כמזכירתו. בימי ראשון, כאשר היו המשפחות בדרך־כלל מבלות יחד, היו פראנץ ואולגה עסוקים בעניינים ציוניים. בערבים יצאו לאסיפות, בחופשות לקונגרסים ולכינוסים. שני ילדיהם למדו להיות לבדם. קאן, בעל מצח גבוה מחורץ חריצים עמוקים. שעליו לחץ לעתים בתנועה אופיינית לו בשתי אצבעות ידו הימנית, היה בין מארגני הקונגרס הציוני הי”ב שהתקיים בשנת 1921 בקארלסבאד ומאז מילא בכל הקונגרסים תפקיד מרכזי, לרוב כראש משרד הקונגרס.

יעקב אדלשטיין בא לאוסטרבה לא רק מטעם “החלוץ” אלא גם כאיש מרכזי בחוגי־העבודה של הציונים הסוציאליסטים או א.גֶא.אֶס.צֶט., כפי שנקראו לפי ראשי תיבות השם הגרמני. היה זה גוף פוליטי מיוחד רק לצ’כוסלובקיה וקשה להגדיר אותו כמפלגה. היתה זו במידה רבה, לפחות בשנים הראשונות לקיומה, שותפות של ידידים, יוצאי תנועות־נוער וארגוני סטודנטים ציוניים, סוציאליסטים על פי השקפתם, שראו את עצמם קשורים לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית. “א.ג.ס.צ.” צמח בחלל הריק שהותירו בצ’כוסלובקיה שתי המפלגות הסוציאליסטיות – “פועלי־ציון” ו"הפועל הצעיר', שלשתיהן היו ימי זוהר בראשית הרפובליקה.

ברגמן, ברוֹד – אנשי החוג הפראגאי – היו חברי “הפועל הצעיר”, מושפעים מכתבי א.ד. גורדון ומאמונתו, כי גאולת האדם קודמת לגאולת העם. ועידת האיחוד העולמית בין “הפועל הצעיר”, שפעל בעיקר בארץ־ישראל וכמה מדינות מרכז־אירופה, ובין “צעירי־ציון”, שמרכזו במזרח־אירופה, התקיימה בשנת 1920 בפראג. נוכחותם של א.ד. גורדון, בובר, ארלוזורוב, שפרינצק, נאומיהם, המפגש עמם, עשו רושם כביר על הציונים הצעירים בצ’כוסלובקיה והעניקו ל“התאחדות”, כפי שנקראה השותפות בין “הפועל הצעיר” ל“צעירי־ציון”, השפעה רבה בתוכם – אך רק לזמן קצר. בובר התרחק מפוליטיקה, גורדון מת. שמואל הוגו ברגמן עלה ארצה ואם כי על הנייר הוסיפה “ההתאחדות” בצ’כוסלובקיה להתקיים, למעשה חדלה אט־אט לפעול.

ל“פועלי־ציון”, שהיתה מפלגה מרקסיסטית, הביאו המהפכה הבולשביקית והתחושה שהמהפכה הסוציאליסטית העולמית קרבה ובאה. תומכים רבים. אולם הפילוג העולמי של “פועלי־ציון”, בעיקר בגלל שאלת ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי השלישי, סופו שהרס גם את המפלגה בצ’כוסלובקיה, הפלג השמאלי הצטרף למחנה הקומוניסטי והשאר התפזרוּ.

במחצית השניה של שנות העשרים החל להתגבש גרעין של הציונים הסוציאליסטים, מין חוג רעיוני של עילית אינטלקטואלית, שהיה במידה רבה המשך ישיר ל“התאחדות”. במקביל חידשו גם “פועלי־ציון” את פעולתם ברפובליקה. אם כי ההבדלים הרעיוניים לא היו עוד חדים כבימי המאבק הגדול בין “פועלי־ציון” ו“הפועל־הצעיר” בארץ־ישראל ומבחינה אישית היו חברי שני הגופים שייכים לאותו המעמד הבינוני ולא היה ביניהם פועל אחד לרפואה, עדיין היתה קיימת מחלוקת בדבר הפעולה בגולה למען הגולה. “פועלי־ציון” סירבו מטעמים רעיוניים־מעמדיים לקחת חלק בפעילות הפוליטית הבורגנית של המפלגה היהודית ולא היו חברים בפדרציה הציונית הארצית.

הציונים הסוציאליסטים דגלו אף הם במרכזיותה של ארץ־ישראל, המחייבת את חבריה קודם כל למענה. אך יחד עם זאת תמכו גם בפעילות פוליטית בגולה, כדי “להגן על זכויות היהודים שנרכשו ולהילחם על זכויות שטרם הוגשמו,” כדברי יעקב אדלשטיין. לכאורה הבדלים חסרי משמעות – ואכן לא עברה ועידה בלי החלטה על איחוד כל הכוחות הסוציאליסטיים, אך מבחינה מעשית לא חלה שום תזוזה.

על אף מספרם המועט היו הציונים הסוציאליסטים בעלי השפעה ניכרת בקרב הציונות בצ’כוסלובקיה, בגלל המשרות המרכזיות שמילאו חבריה: ד“ר הנס ליכטוויץ כעורך ה”זֶלבסטוֶהר“, ד”ר אוסקר נוימן כיו“ר התנועה הציונית בסלובקיה, ד”ר חיים קוגל כמנהל הגימנסיה העברית במונקץ'. היתה זו חבורה אקסקלוסיבית למדי, שבה חיזק איש את רעהו במילוי תפקידו. בכלל, כל הציונים הפעילים היו מעין משפחה מורחבת, תזמורת קאמרית, אותם אנשים עצמם בכל מקום.

בוועידה הארצית השמינית של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה בדצמבר 1928 כבר השתתף יעקב אדלשטיין כחבר הציונים הסוציאליסטים. הם לא הופיעו בוועידה כקבוצת אופוזיציה להנהגה, שהיתה בידי הציונים הכלליים (כלליים במובן המקורי של המלה, דהיינו אנשים שמאמינים בציונות כוללת, שיש בה מקום לדעות שונות), אשר תמכו לכל אורך השנים בתנועת הפועלים וראו בה את כוח ההגשמה העיקרי. אכן, לקונגרס הציוני הט“ו כשנת 1927 הופיעו הציונים הכלליים יחד עם אנשי ה”התאחדות" ברשימה בשם “המרכז השמאלי” ובקונגרס הט"ז – בשנת 1929 – שוב במשותף תחת הסיסמה: “למען הסתדרות ציונית חזקה – למען ארץ ישראל העובדת.”

בוועידה הארצית ב־9 בדצמבר 1929, שהתקיימה באוסטרבה, כבר היו הציונים הסוציאליסטים מיוצגים על־ידי 59 צירים ויעקב אדלשטיין נבחר מטעמם לוועד הארצי המרכזי – שלב אחד קדימה בדרך אל הצמרת. על־פי רוב התנהגו אנשי “א.ג.ס.צ.” כילדים טובים וההצעה היחידה שהיתה מנוגדת לקו הכללי היתה הדרישה, שאדלשטיין היה בין יוזמיה, לגנות את התנועה הרוויזיוניסטית – נאמני זאב ז’בוטינסקי – שמאז 1925, בהיותם מאוכזבים מן הקצב האיטי של יישוב הארץ, דונם פה ודונם שם, דרשו רוויזיה במדיניות הציונית: השגת רוב יהודי בארץ־ישראל והקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל תוך זמן קצר בעזרת יצירת מאגר קרקעות וחידוש הלגיון היהודי כחיל־מצב בארץ וכל זאת על ידי מתקפה פוליטית על האנגלים. אך ההצעה לגנות את הרוויזיוניסטים לא נתקבלה ובוויכוח הכחיש אדלשטיין את האשמה שהוטחה נגד “החלוץ” הכללי על שהוא מסית נגד “ברית טרומפלדור”, תנועת־הנוער של הרוויזיוניסטים. אולם הוא הטעים, כי לא ייתכן ש“החלוץ” יישאר שאנן כאשר חברי בית"ר מנסים להקים ארגון “החלוץ” נפרד, מתחרה.

הפעילות הציונית בחלקה הגדול הזינה את עצמה: בהכנות ובבחירות לוועידה הארצית, בהכנות ובבחירות לקונגרס הציוני, בקונגרס, בוועדות. במגביות, בהפצת שקלים, במבצעים, בקרנות, בוויכוחים רעיוניים, בהרצאות, בחוגים, במשרות כבוד; היא היתה משענת, תוכן־חיים, שבת־אחים. הטוב בשני עולמות היה להיות ציוני ולהוסיף לחיות בצ’כוסלובקיה. הרי לא היה שום צורך בחפזון, השעה לא דחקה. כפי שביטאו זאת מודעות השידוכים בעתונים הציוניים: “ציונית פעילה בת עשרים עם נדוניה גדולה רוצה להינשא רק לציוני פעיל, עורך־דין צעיר, רופא או מהנדס. נכונות לסייע בפתיחת משרד עצמאי. לכתוב לפרובינציה צ’כית.”

עם תום שנת העבודה במרכז “החלוץ” קיווה יעקב אדלשטיין שתימצא בשבילו משרה מטעם התנועה הציונית בפראג. ואכן, הוא שהה זמן קצר בבירה, והקדיש את עיקר זמנו לענייני הציונים הסוציאליסטים. אך פראג של שנות השלושים, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי לא הסבירה לו פנים. המשרות בשכר במוסדות הציוניים היו מעטות, בעיקר בדרגת האחריות שאליה שאף. וכוחו לא היה בכתיבה עתונאית, שפירנסה רבים מנושאי הרעיון הציוני. הכתיבה שלו היתה יבשה, עניינית, רעיונית, בלי שמץ של הומור, בניגוד גמור לדרך שבה ידע לקנות את לב שומעיו כנואם מלהיב ומרתק. לא נותר לו אלא לחזור לטֶפּליץ־שֵנאו, אל המסחר בטקסטיל, הפעם על מנת לפרנס משפחה.

זמן קצר אחרי שובו לטפליץ כשנת 1930, התארס יעקב אדלשטיין ונשא לאשה את מרים אולינר, אחותו של מקס אולינר, אחד מחניכיו ומחבריו ב“תכלת־לבן” ובתנועה הציונית הסוציאליסטית. משפחת אולינר נמנתה אף היא עם יוצאי גליציה ובבעלותה היה מחסן לדברי טקסטיל. בין הסוכנים־הנוסעים רווחה הדעה, שהיה זה שידוך וחברותיה של מרים סברו, שיכלה להשיג מישהו טוב יותר אילמלא פחד נעילת־השערים בגיל המתקדם של 23 שנים. מרים היתה צעירה מייקף בארבע שנים, בעלת מצח גבוה ועיניים חומות גדולות, נערה עדינה, ערנית, אוהבת תיאטרון ומוסיקה, נושאים שלא עניינו את בחיר־לבה כלל. היא היתה בוגרת הליצֵאוּם הגרמני. השתלמה כמורה לאנגלית ועסקה במתן שיעורים פרטיים. בניגוד לרוב חברי תנועות־הנוער, שנטו אז לזלזל במוסד הנישואים, ראה ייקף בנישואים ברית מחייבת לכל החיים. בלי “מיטה חטופה”, בלי רומן מן הצד. בית אולינר היה בית ציוני, מסורתי. שבו הדליקו נרות בשבת, שמרו על חגי ישראל. לחתונה הצנועה הגיעה אמו של ייקף מהורודנקה לביקור קצר, הראשון והאחרון. מרים ניהלה בית כשר וייקף הקפיד יותר מבימי רווקותו על שמירת מסורת. או שרק עתה, כאשר היה לו בית משלו, בדירה שכורה קטנה, נתנו הבריות, דהיינו חבריו היהודים על פי הלאום, את דעתם על העובדה התמוהה שאדם יכול להיות גם סוציאליסט וגם שומר מסורת בעת ובעונה אחת. בעיני אדלשטיין לא היה קשה למזג את השניים: הרי הסוציאליזם האמיתי מצוי בתנ"ך וקרל מארקס הפך אותו לשיטה, מצא נוסחה טכנית להגשמת עקרונות הצדק, התאים את חזון הנביאים לדרישות העידן החדש.

היהודים בסודטים הרגישו את זרמי הלאומנות הגרמנית ואת השפעתה הגוברת של התנועה הנאצית מעבר לגבול ביתר שאת מאשר תושבי פראג, שהיתה מעין ממלכה בפני עצמה. בפראג נראתה תגובתו של פרופ' אלברט איינשטיין על נצחון המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית בבחירות הכלליות בגרמניה בשנת 1930, שבהן קיבלה כמעט ששה מיליון קולות, סבירה והגיונית: “זו רק תוצאה של המשבר הכלכלי. מחלת־ילדות של הרפובליקה הגרמנית. אם כי אחדות יהודית תמיד רצויה, אין כל טעם בתגובה יהודית מיוחדת על תוצאות הבחירות.”

בטֶפליץ־שנאו, כמו בשאר ערי הסודטים, חשו את השינוי ההדרגתי של הלכי־הרוח בתוך האוכלוסיה הגרמנית, שהתפרנסה בעיקר מתעשיה קלה ונפגעה קשות מן המשבר הכלכלי העולמי. באותה תקופה החל ד"ר לודויג צ’ך. שכיהן אז בתפקיד שר הסעד, לחלק מה שנקרא בפי העם “תלושי צ’ך”, שוברי קנייה לכל מחוסרי־העבודה שלא היו זכאים עוד לדמי אבטלה. אולם בתוך האוכלוסיה הגרמנית בסודטים קיננה התחושה, שמצוקתם משאירה את השלטונות הצ’כיים אדישים לגורלה.

ואולי לא היה מדובר כלל בשינוי בהלך הרוחות, אלא רק בשינוי מידת הנכונות להסוואה. באזורי הגבול הגרמניים צמחו כמה אידיאולוגים של הלאומנות הגרמנית הקיצונית כמו קארל הֶרְמן ווֹלף, רוּדוֹלף יוּנג, הַנס קְנִירְש, הַנס קרֶבּס, שהקדימו את היטלר בשנאה ליהודים כגזע. בעיר אֶגֶר העמידו עוד בראשית המאה משמרות ליד חנויות היהודים, כדי להיווכח, מי מן הגרמנים קונה את המתנות לחג המולד של הנוצרים אצל היהודים המזוהמים. וכבר בשנת 1900 הופיע על אחד מבתי־הקפה במקום שלט: “לצ’כים. ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה.” הסטודנטים הלא־יהודים במוסדות הגרמניים להשכלה הגבוהה של פראג וברין, מוצא רובם היה מאיזור הסודטים והם הביאו עמם את שנאת היהודים התוקפנית, שהתבטאה עוד בשנת 1922 בהפגנות אלימות נגד מינוי יהודי (פרופ' ס. שטיינהֶרץ) לרקטור האוניברסיטה הגרמנית של פראג. וכבר אז ראה בהם פרנץ קפקא כוח חלוצי חתרני, עויין.

אם בפראג הלאומנים היו רק מיעוט נסבל בין הצ’כים, הרי בסודטים היו הגורם המרכזי. רבו לובשי הגרביים הלבנים הסרוגים ומכנסי העור הקצרים בין הבחורים ולובשות ה“דירנדל” הפרחוני עם הסינר הצבעוני הקטן בין הבחורות כאות היכר של ההשתייכות ללאום הגרמני. כאשר תקפו כמה פרחחים משורות הנוער הנאצי ברחובות טֶפליץ עוברי־אורח יהודים בצעקות: “עוד אחד מן הפולנים האלה!” ופצעו אותם פציעות קלות לפני שברחו, הגיבו יהודי טפליץ, ובראש דובריהם ד"ר מרגוליס ויעקב אדלשטיין, נמרצות: “לא נעבור בשתיקה על חוצפת אנשי צלב־הקרס ונעשה הכל כדי למנוע הישנות מקרים דומים. אנו נמצאים כאן עשרים קילומטרים מן הגבול הגרמני ויודעים מה גדולה סכנת החיקוי לנעשה בגרמניה.”

הרצון לחיקוי פעל בכל הכיוונים. בישיבת הוועד הארצי הציוני, שהתקיימה בסתיו 1932 בפראג, התפתח ויכוח בעניין הפסיכולוגיה של ההמונים בעידן החדש והתפקיד החשוב שנועד בה למדים ולסמלים. ד"ר פראנץ קאן, שהיה הממונה על ענייני תעמולה ונוער בתנועה הציונית. סבר שגם בקרב הנוער היהודי מורגשת השפעת רוח הזמן – ואכן האולם היה מלא בנושאי תלבושת אחידה, חולצות כחולות של חברי “תכלת־לבן”, חולצות תכלת בהירות יותר של חברי “מכבי הצעיר”. מדים חומים של “ברית טרומפלדור”, כובעים סגולים של חברי ארגוני הסטודנטים, ובעת שירת “התקווה” הרימו רבים את יד ימין לשבועה צופית. מדיהם היפים של חברי “סוקול”, ארגון ההתעמלות הצ’כי הלאומני, עוררו מכבר את קנאת ילדי היהודים (שרק מעטים, המתבוללים ביותר, היו בין חבריו) ורובם היו כמהים לתלבושת אחידה: להיות כמו כולם. יעקב אדלשטיין שלל את משיכת הנוער היהודי באמצעות סמלים חיצוניים, שכן ראה בה סימן להתבוללות פוליטית, דרך תעמולה מוטעית, מנוגדת לאופיו של העם היהודי, שהצלחתה יכולה להיות חולפת בלבד. הדעה הכללית היתה שיש לחפש את שביל הזהב: צריך להשתמש באמצעים החדשים של תעמולה, המחזקים את תחושת ההשתייכות. ובכל זאת לעמוד על המשמר. כי המשחקים הללו עלולים להיות מסוכנים.

אחרי שובו ממרכז “החלוץ” היה יעקב אדלשטיין לאחד מעמודי־התווך של התנועה הציונית בטֶפּליץ־שֵנאו, והיה מקבל דרך־קבע פני כל אורח שבא לנאום בעיר (ובאו רבים): את נחום גולדמן, את שמריהו לוין, את יצחק גרינבוים. אשר נוכחותם משכה קהל מכל ערי הסביבה. הוא היה פותח לפני דבריהם, נועל את האסיפות, מתרגם דברי אורחים מארץ־ישראל מעברית לגרמנית ומשתתף בכל עתון בעל־פה, שנערך דרך־קבע מטעם הארגונים הציוניים על ידי ד"ר פריץ טאובר, עורך־דין צעיר בעל חוש עיתונאי. בעיתון בעל־פה שנערך ב־28 בדצמבר 1931 הירצה יעקב אדלשטיין על מאבק הבחירות בתנועת הפועלים היהודית ובמוסף המיוחד לאשה דיברה הגב' מרים אדלשטיין על האשה והפאציפיזם. היתה זו אחת ההופעות הפומביות הנדירות של מרים, אחרי שבמאי של אותה שנה נולד בנם הבכור והיחיד של האדלשטיינים שנקרא בשם העברי אריה, לא כתוספת סמויה לשם הפרטי “האמיתי”, אלא חד וחלק: אריה, במלרע.

בחיי הציונות של טֶפליץ־שֵנאו כמעט לא התרחש שום מאורע בלעדֵי יעקב אדלשטיין. הוא היה פעיל בכל מקום: בארגון “תרבות”, באגודת “ציון”, בליגה למען ארץ־ישראל העובדת, ב“החלוץ”. הליגה קיימה סמינר ציוני בניהולו של יעקב אדלשטיין וכאשר דיבר במסגרת זו על תורת גורדון לאור המרקסיזם ידעה הכרוניקה הציונית המקומית לספר על השתתפות המונית, גם בגלל הנושא, גם בגלל המרצה. בוועידה הציונית העשירית, שנערכה ביולי 1932 באוסטרבה, הביעה ההנהגה תודה ליעקב אדלשטיין על פעולת ההסברה שלו והוא נבחר כסגן היו“ר של המועצה הארצית. הגוף המייצג של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה, ולא כנציג אחת משלוש המפלגות – הציונים הכלליים, הציונים הסוציאליסטים והראדיקלים, שהיו מאוגדים בה – אלא כאיש “החלוץ”. אם כי ייקף היה חבר מרכז “החלוץ” שנה אחת בלבד, נחשב לדוברו גם לעתיד ובמרוצת כל השנים לא נבחר למוסד העליון כאיש מפלגה, אלא כ”ויריליסט“, תואר שנשמר לאנשים שנבחרו בזכות עצמם ופעלם: חנה שטיינר בזכות ויצ”ו, אירמה פולאק בזכות “תרבות” ויעקב אדלשטיין כזכות “החלוץ”.

בפתיחת הוועידה הציונית ביולי 1932 התייחס ד"ר רופאייזן לזמנים הקשים שבאו ליהודים ולנסיון הנפשע לראות בהם את האשמים למשבר הכלכלי המתחולל בעולם, תוך שימוש בתורה על נחיתות גזעם. מול איומי הלאומנים הגרמנים להוציא בבוא השעה את יהודי גרמניה מחוץ לחוק, הציג רופאייזן את הרפובליקה הצ’כוסלובקית, שיהודיה אזרחים חופשים, ושהיתה עד כה, מבחינה חוקית ומינהלית, נקיה מנטיות אנטישמיות המתפשטות כמגיפה על פני מדינות אירופה. “אך אסור לנו להעלים עין מן העובדה, שבהשפעת הדוגמה הגרמנית נעשו גם בקרב הציבור הצ’כוסלובקי נסיונות ראשונים להפיץ אותה תורה אנטי־יהודית” (הרמז היה למשפט עלילת הדם של שני הרוכלים בוֶלְקָה־בְּרֶזְנָה שעדיין לא הסתיים). ודבריו נתקבלו במחיאות־כפיים. בעיקר לאחר שהביע רופאייזן את בטחונו, שמנהיגי הרפובליקה יעשו הכל כדי למנוע שיבה לשנאת־היהודים של ימי־הביניים.

אולם כל אלה היו דברים שהיו שייכים לצד הטקסי – מה שהעסיק את הוועידה באמת היה הקרע עם הרוויזיוניסטים, שהלך והחריף אחרי שז’בוטינסקי דרש פעולה פוליטית עצמאית של הרוויזיוניסטים בזירה הבין־לאומית, דבר שהיה בו, בעיני הרוב, הפרת המשמעת של התנועה הציונית. ז’בוטינסקי לחץ ליציאה משורות ההסתדרות הציונית, אבל השאיר לעת־עתה בידי הארגונים הארציים את ההחלטה אם להמשיך ולפעול במסגרת ההסתדרות הציונית המקומית ואם לא. בהתאם לאופי הצ’כי בחרו הרוויזיוניסטים המקומיים בפשרה: אמנם לא השתתפו בבחירות לוועידה הציונית, אך נכחו בה ונציגם הַנס לֵב השמיע דברי ביקורת בוטים נגד ההנהגה הציונית העולמית ועל־ידי כך פגע כציפור־נפשם של רופאייזן והציונים הכלליים, שהיו מנאמני וייצמן, אך הם סלחו ללב, כיוון שהיה ידוע כציוני מסור. הנימה המסכמת היתה פייסנית וד"ר קאן נתן לה ביטוי במישאלה, שהרוויזיוניסטים ישובו בקרוב לפעילות הרגילה בתוך ההסתדרות הציונית כבעבר.

יעקב אדלשטיין היה הרבה פחות פייסני כלפי הרוויזיוניסטים מרופאייזן ומקאן, קודם־כל כסוציאליסט וכאיש ארץ־ישראל העובדת, המאבק נגד הרוויזיוניסטים היה בעיניו מאבק של הדמוקרטיה כנגד הפאשיזם וקשור קשר ישיר במאורעות הפוליטיים שהתרחשו באירופה, ושהיתה להם השפעה על היהדות. הוא סבר, שגם בעם היהודי צומח זרם, המסתגל לרוח הזמן והמאגד בתוכו את כל הגורמים המנסים בשיטות של דיקטטורה, כוח ואלימות להרוס את המוסדות היוצרים של הישוב, שקמו בכוחות הסתדרות העובדים. “אחרי שהרוויזיוניסטים הראו את פרצופם האמיתי, הכריזו גלויות על חרם נגד הקרנות הציוניות והעמידו את עצמם מחוץ לתנועה הציונית, תביא לה כל עמדה הססנית לגבי ההורסים נזק בל־ישוער.”

גם כאיש “החלוץ” ו“תכלת־לבן” לא היתה דעתו של אדלשטיין נוחה מן הרוויזיוניסטים: הרי יום־יום היה עליו להילחם בכוח המשיכה הגובר של “ברית טרומפלדור” ולהיאבק על בניית “החלוץ” עצמאי משלו. בית"ר לא העמידה את חניכיה לפני שאלות אינטלקטואליות סבוכות של מיהו יהודי ומה זאת יהדות, אלא דיברה אליהם במושגים מגובשים וברורים: מדינה, מאבק, עצמאות. אצלם לא היה הדגש על ויכוחים רעיוניים כמנהג “תכלת־לכן”, אלא על משמעת צבאית, סמלים, מדים, כיאה לרוח הזמן. ובעיני אדלשטיין, כבעיני רבים אחרים, היתה זו רק נוסחה יהודית של הפאשיזם העולמי.

ב־ 31 בינואר 1933 בא יום נצחונו הגדול של הנאציונל־סוציאליזם הגרמני: פלדמארשאל הינדנבורג, נשיא רפובליקת ויימר, הטיל על אדולף היטלר את הרכבת הממשלה החדשה והמשפטים הקדומים של תנועתו נהפכו לפתע למדיניות רשמית. הפרעות ביהודים באו כרוח תזזית. יהודי צ’כוסלובקיה ראו את תצלומי יהודי פרנקפורט, עירו של גיתה, שוטפים מדרכות, את יהודי מינכן נושאים שלטים בגנות עצמם ובעיקר שמעו סיפורי זוועות מפי אלפי הפליטים שהחלו לנהור לרפובליקה. לבעלי דרכון גרמני בר־תוקף לא היה צורך באשרת־כניסה לצ’כוסלובקיה והיה קל מאוד לעבור דרך היערות ההרריים את הגבול בין שתי המדינות. הראשונים היו הפליטים הפוליטיים, הסוציאל־דמוקרטים והקומוניסטים, וביניהם יהודים רבים, שנסו על נפשם. אחריהם בא זרם הפליטים שברחו בשל היותם יהודים ורובם נטלו עמם רק צרור קטן של חפצים אישיים.

בשבוע הראשון לשלטון הנאצים שלחה ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה את ד“ר קאן לגרמניה כדי שיברר מה בעצם המצב שם. קאן נפגש בעיירה גרמנית בקרבת הגבול עם נציג התנועה הציונית וזה דיווח לו בשם נשיאה קורט בלומנפלד. עם שובו שלח קאן דו”ח מפוכח לוועד הפועל הציוני בלונדון ובירושלים, עם העתק למנהיגי הציונות הצ’כית (רופאייזן, פליקס וֶלטש) ובו בקשה לשמירה על סודיות מוחלטת, כדי לא לסכן את מוסרי האינפורמציה מחוגי הממשלה הגרמנית: כבר שבוע אחרי עליית היטלר לשלטון נוכח החוג שסבב את הינדנבורג לדעת איזה משגה פוליטי נעשה. הם הניחו שהאיש הקובע בממשלה החדשה יהיה הוּגֶנבּרֶג (איש ה“שטאהלהֶלם” – “קסדת־הפלדה”), אך בינתיים אוחז היטלר בהגה והפאשיזם שולט, מהפכה שוב אינה אפשרית והמצב הנוכחי יכול להימשך גם שנים. גרמניה נהפכה למדינה פאשיסטית.

“אשר למצב היהודים: לא כדאי לחזור על מה שכתבו העיתונים. המשטרה ואנשי ס”א הופיעו, תפסו את בניין ההסתדרות הציונית ואת החצר במיינֶקֶה־שטראסֶה, כיוונו את נשקם מול החלונות ונתנו הוראה לסגור את הבניין. מאז יום ג' מצותתים לכל שיחות הטלפון. לשאלה מה על היהודים לעשות, ענה איש אמוננו (שאסור להזכיר שמו אפילו בכתב) בחוגי הממשלה: זהו מצב טראגי וחסר־מוצא. אין טעם להישען על מפלגות המרכז. התקווה היחידה היא לחפש משענת אצל הנאציונל־סוציאליסטים עצמם ואכן זה מה שעשה ד“ר אוסקר וייסמן, בלי הסכמת ההסתדרות הציונית: חתם על כרוז המביע תמיכה בנאציונל־סוציאליזם מתוך הנחה שכך יעזור ליהודים. כידוע, יש בתכנית הנאציונל־סוציאליסטית כמה נקודות אנטישמיות, אבל אין הם מזכירים אותן במצע הבחירות. בהסתדרות הציונית מחכים לחידוש הפעילות כל יום. מתקינים סורגים על החלונות ובריחים על הדלתות, כדי להרוויח מעט זמן במקרה של התנפלות מצד אנשי ס”א, ומשקיפים על המצב בפסימיות. למעשה, קיימת אפשרות של פוגרום, יבש או עם שפיכות־דמים. בקשרים עם בעלי עמדה בעבר, אין עוד תועלת. נסיונות להקמת הגנה עצמית נכשלו באיבם. הציונים עומדים כמעט חסרי־אונים בפני המצב החדש. מדינה פאשיסטית: איך מתנהגים במקרה כזה? שיחות על הקמת מחתרת נשמעות במקום זה – כתוכנית ל’מעשה קונדס של נערים'." ד"ר קאן חזר פסימי מאוד, או מה שנחשב אז לפסימי מאוד, ולא היה פסימי דיו – והירבה להרצות על מצב היהודים בגרמניה באסיפות ציוניות, ובין השאר גם בטֶפליץ־שֵנאו, שם הסתיימה הרצאתו בשירת “התקווה”: “להיות עם חופשי בא־א־א־ רצֵנו”.

אולם בתוך יהדות גרמניה, אחרי שעבר הזעזוע הראשון בשל שריפת הרייכסטאג, הנצחון המוחץ של היטלר בבחירות וגלי האלימות שנתלוו אליהן, ניכרו סימני רגיעה. במכתבים לחוץ־לארץ הכחישו היהודים את סיפורי הזוועה שהופיעו בעיתוני העולם: לא צפות מאות גוויות בתוך הנהר שְׁפְּרֶה בברלין: נכון שהיו מעשי נקם מצד אנשי ס"א חמומי־מוח, אבל עתה מנסה הממשלה לעצור בעדם; התחושה הכללית היא שהגרוע מאחורינו – עברה תקופת הסכנה הפיסית לחיים. עתה חוששים רק לסכנת ההרס הכלכלי; יש תקווה שהמהפכה תבוא תוך שנה ותקום מונארכיה. המשטר הנאצי יתמוטט ושוב יעלו הסוציאליסטים לשלטון. הנטייה של היהודים היתה שלא לברוח, אלא לעמוד על משמר זכויותיהם. החרם על חנויות יהודיות. על רופאים ועורכי־דין יהודים, שנקבע ל־1 באפריל 1933, נתקבל על־ידי הציבור הגרמני ברגשות מעורבים. אם כי הרוב הגדול הסכים להנחת־היסוד שיש לצמצם את ההשפעה הכלכלית של היהודים ברייך, הרי לא היתה דעתם נוחה משיטות אלימות, בעיקר כאשר הדבר עורר תגובות שליליות חריפות מעבר לגבולות.

היטלר הבין. שלפי שעה מוטב לפעול בשקט ולא כמבצעי ראווה, אך מרבית היהודים פירשו את הרגיעה היחסית שאחרי סערת החודשים הראשונים כשינוי מהותי במדיניות הנאצית, המתחילה להשתחרר ממחלות־הילדות. הרי הנסיון היהודי שנצבר במשך הדורות העיד על כך, שכמעט כל שינוי משטר על פני אירופה היה מלווה בפרעות ביהודים וכולן דעכו עם הזמן.

פרופסור תיאודור לֶסינג, פילוסוף ומחנך יהודי, שהמיר בזמנו את דתו ושב אליה כציוני, היה שנוא על חוגים לאומניים גרמניים עוד משנת 1925, כאשר יצא בחריפות נגד בחירת פלדמארשאל הינדנבורג לנשיא גרמניה. ביום עליית הנאצים לשלטון ברח לצ’כוסלובקיה, התיישב במאריינבאד והיה מרצה על העתיד (הקודר בעיניו) של גרמניה ויהודיה, לפי האני־מאמין שלו: “אני גרמני ואשאר גרמני. אני יהודי ואשאר יהודי. אני סוציאליסט ואשאר סוציאליסט.” אחרי הרצאתו בטֶפליץ־שֵנאו במאי 1933, שנערכה מטעם הליגה לא“י העובדת, ליוו אותו ד”ר פרידריך וייס, רב העיר, וקומץ ציוני המקום אל בית־המלון שבו התאכסן. ד“ר וייס, שכמורה לדת עמד על הלכי־הרוח בקרב הגרמנים הסודטים, בעיקר בין בני הנוער (כאשר לימד בכיתה אחת שיעורי דת, שרו בכיתה השכנה את שיר הוֹרסט וֶסֶל, ילדים הביאו הביתה סוכריות־משי שבמרכזן צלב־קרס במקום פרח, חלק מן התלמידים הגרמנים חדלו לברך אותו לשלום), הזהיר את ד”ר לסינג: חייך עלולים להיות בסכנה. אפילו נטה לסינג לשמוע לאזהרת ד"ר וייס, מה היה עליו לעשות? אלפי פליטים פוליטיים מצאו מקלט בצ’כוסלובקיה ולא היתה כל אפשרות לבקש את הגנת המשטרה לכולם. שבועות מעטים לאחר מכן נרצח פרופ' לֶסינג, שעל ראשו הוּשׁת פרס, על ידי שליחי הנאצים שעברו את הגבול לגרמניה מבלי שנתפסו. היה זה הרצח הפוליטי הראשון של הנאצים על אדמת צ’כוסלובקיה והוא עורר סערה עצומה.


 

4. קונסוליה של מדינה שאינה קיימת    🔗


יהודי צ’כוסלובקיה הגיבו על עליית היטלר לשלטון בהתאם לאופיים, למקום מגוריהם. באזורי הגבול, בתוך הסודטים, היתה תחושת הסכנה שהמגיפה יכולה להתפשט, גדולה יותר מאשר בפראג, ליבה של הרפובליקה, שכה הביע הנשיא מסריק בתגובה למאורעות כגרמניה את בטחונו הבלתי־מעורער בדמוקרטיה. הארגונים הציוניים ערכו אסיפות־מחאה נגד הנעשה בגרמניה מתוך הרגשת בטחון: כאן דבר כזה לא יכול לקרות. המפלגה היהודית הלאומית קראה לאסיפות פומביות וד"ר מרגוליס, שעמד בראשה, נאמן לכל דרך חייו. החליט להשיב מלחמה שערה. במכתב לוועד הפועל הציוני בלונדון הציע להגיש לחבר הלאומים תלונה על הפרת סעיף 147 של החוזה בין פולין לגרמניה משנת 1922 בעניין שלזיה העילית (שנערך בחסות חבר הלאומים), בו התחייבו הגרמנים לשמור על כל זכויות המיעוטים באזור שצורף אליהם. “יש לארגן עצומה של היהודים מכל מדינות העולם, יש להרחיב את היוזמה על כל חלקי היהדות. בז’נווה מצפים שהיוזמה תבוא מצד היהודים ואסור להם לשתוק ולחכות עד שאחרים יפעלו למענם. יש להסתמך על הצד המשפטי ולא על מה שנקרא ‘ידיעות זוועה’ – על הפרת חוזה3 בין־לאומי בכך, שבשלזיה העילית אין היתר עבודה ליהודים שהם עורכי־דין, רופאים בבתי־חולים, פרופסורים באוניברסיטאות ובעלי משרות ממשלתיות.”

בשם פריץ בֶרנהיים, עובד שכיר קטן במחסן ממשלתי בגלַיייץ4 שפוטר ממשרתו על־ידי הנאצים וכתוצאה מכך היגר לצ’כוסלובקיה, הכין ד“ר מרגוליס עצומה לחבר הלאומים, שלפי חוזה שלזיה העילית היה רשאי לפנות אליו כל פרט5 שזכויותיו הלאומיות נפגעו. מרגוליס צירף אל העצומה פניות של מאה ארגונים יהודיים למורת רוחו של פוֹן קֶלֶר, נציג גרמניה בחבר הלאומים, שטען כי אין לאיזה ברנהיים שום זכות לדבר בשם כל היהודים. לחיזוק דבריו הגיש פוֹן קֶלֶר מכתבי תמיכה מארגונים יהודיים מתבוללים בגרמניה, שמחו על זכות נציגי מיעוט יהודי כלשהו לדבר בשמם. אולם ועדה משפטית דחתה אחרי דיון עקרוני את השגות הגרמנים ואכן במאי 1933 נדונה עצומת ברנהיים לפני מועצת חבר־הלאומים ובכך הגיעה בעיית הזכויות האזרחיות של יהודי גרמניה לפחות בדרך זו לידיעת העולם כולו. נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית, הציע לפני־כן באמצעות יאן מסריק, בנו של הנשיא, שכיהן בתפקיד שגריר צ’כוסלובקיה בלונדון, כי ד”ר אדוארד בֶּנֶש, שר החוץ הצ’כוסלובקי, יעלה את שאלת רדיפת היהודים בגרמניה לפני חבר־הלאומים, אבל ד"ר בנש דחה את הפנייה: מוטב שמדינה נייטרלית כנורבגיה תעלה את העניין לדיון.

הגרמנים אמנם הצביעו בעת ועידת המיעוטים הלאומיים בז’נווה על העובדה התמוהה שמדינות העולם מוחות על רדיפות היהודים בגרמניה, אבל מסרבות לקבל את היהודים “העודפים המבקשים לעזוב את גרמניה.” אולם היטלר, שחשש לפגיעה במיעוט הגרמני בפולין ובמדינות אחרות, ידע להתאים את מדיניותו, לפחות למראית־עין, לרוח הזמן, ובספטמבר של אותה שנה הודיעה ממשלת גרמניה לחבר־הלאומים, כי ליהודי שלזיה העילית הושבו כל הזכויות האזרחיות. אכן, מצב זה של שלזיה העילית כאי מוגן, שבו היתה ליהודים אפילו זכות שחיטה כשרה, נמשך עד יולי 1937, כאשר פג תוקפו של החוזה הגרמני־הפולני ואז לא היה להיטלר עוד צורך להתחשב לא בדעת העולם ולא בדעת חבר־הלאומים.

בשנת 1933 עדיין היה הכל בהתהוות. עדיין עמדה זכות הזעקה, עדיין סמכו על דרכים דיפלומטיות בדיונים עם גרמניה. בפראג החלו הפליטים הגרמנים להוציא חוברות הסברה על ההתרחשויות ברייך הגרמני כדי לעורר את מצפון העולם, לא נגד האומה הגרמנית כולה, אלא רק נגד השלטון הנאצי שבה. עדיין היו היהודים בטוחים בעצמם, בכוחם הכלכלי: יש כלים ודרכים להילחם. ד“ר אנגלו גולדשטיין. כנציג המפלגה היהודית הלאומית, פנה בדחיפות לשר המשפטים, ד”ר אלפרד מייסנר, מראשי הצ’כים היהודים, בדרישה לפעולה נמרצת נגד פרסומים אנטישמיים ב“סוּדֶטֶנדוֹיטשֶר בֶּאוֹבאכטֶר”, בטאון מפלגת הגרמנים הלאומיים בסודטים, שנאלצה לוותר על שמה המקורי – מפלגת הפועלים הנאציונל־סוציאליסטית (N.S.D.A.P) והתארגנה מחדש, בהנהגת קונרַד הֶנליין, מורה להתעמלות מעיר־הגבול אַש, כמפלגת הגרמנים הסודטים (ס.ד.פ.), שם חיוור שנבחר בלחץ השלטונות הצ’כוסלובקיים. עדיין היו אנשי ס.ד.פ. מיעוט בקרב הגרמנים ברפובליקה, עדיין קיימה ההסתדרות הציונית בקיץ 1933 בית־ספר ציוני על הר קיילברג, על גבול גרמניה ממש – ומעל הבתים שמעבר לגבול כבר התנוססו הדגלים האדומים ובהם צלב הקרס השחור. הסמינריון אורגן על־ידי ד"ר פריץ אוּלמן, וגם קאן, גם אדלשטיין הופיעו בו כמרצים.

עם זרם הפליטים היהודים שמצאו מקלט בצ’כוסלובקיה גברה גם ההתעניינות באפשרויות העליה לארץ־ישראל. אל המשרד הארץ־ישראלי בפראג הגיעו יום־יום עשרות אנשים כדי לקבל אינפורמציה על הסיכויים לקבלת רשיונות־עליה. המשרד הארץ־ישראלי, כעין קונסוליה של מדינה שאינה קיימת, הוקם בפראג עוד בשנת 1921. מנהלו הראשון היה משה ישייביץ, סטודנט פליט מפולין, דובר עברית, ונציג “החלוץ” בו היה אז פראנץ קאן. אחרי עלייתו של ישייביץ ארצה בשנת 1924 התחלפו מנהלי המשרד הארץ־ישראלי פעמים מספר וביניהם היו ד“ר הַנס לִיכְטְוויץ, אוֹסקר קַארפֶה ורוּזָ’ה לוי, חברת קבוצת חפצי־בה, שחזרה בשנת 1929 לפראג מטעמי בריאות (אז לא השתמשו עדיין במלה ירידה, לפחות לא בצ’כוסלובקיה. אנשים חזרו וזהו זה). ממדי פעולתו של המשרד הארץ־ישראלי היו מצומצמים למדי, בהתאם לתנועה של נוסעים בין צ’כוסלובקיה וארץ־ישראל: בשנת 1932 נסעו לארץ 180 איש – 85 עולים, 20 מבקרים חוזרים לא”י ו־75 תיירים. אכן, מרים זינגר מדגניה א' התלוננה על כך במכתבה מארץ־ישראל: הציונים הטובים וילדיהם נוסעים לחופשת קיץ לגראדוֹ – מקום־קייט על שפת הים האדריאטי, האהוב על יהודי צ’כוסלובקיה – ולארץ־ישראל באים בעיקר תיירים נוצרים, שיש להם עניין במזרח־הקרוב.

עתה, עם העליה המוגברת הצפויה של פליטי גרמניה, היה צורך בארגון מחודש של כל עבודת המשרד הארץ־ישראלי בפראג, בפעולה בממדים רחבים. ומשימה זו הטילה הוועדה לארץ־ישראל של ההסתדרות הציונית על יעקב אדלשטיין. בראש הוועדה עמד אוסקר קארפֶה, אחד משבי גרעין “בִּבְרָכָה”, שחזר מטעמי בריאות, אך גם מתוך אכזבה מחיי הקולקטיב (דווקא כיוון שעליה וחיי קולקטיב נראו לחלוצים כשני מרכיבים בלתי־נפרדים להתחדשות החיים, גררה עזיבת הקולקטיב לעתים גם עזיבת הארץ בכלל). קארפה עבד לשם פרנסתו בחברת ביטוח, אך הקדיש את כל זמנו הפנוי לעניינים ציוניים. היה ממייסדי חוג הציונים הסוציאליסטים וידידו האישי של ייקף.

משפחת אדלשטיין העתיקה את מגוריה מטֶפליץ־שֵנאו לפראג ושכרה דירה בת שלושה חדרים ברחוב בילסקה בעיר העתיקה, מרחק כמה דקות הליכה ממשרדי הקהילה של פראג ומ“בית העם” שברחוב דְלאוּהָה, שבו היה מרכז כל הפעולה הציונית בעיר. עדיין היה זה רובע יהודי, אם כי כל הבתים הקטנים של הגיטו, שהיו בנויים טלאי על גבי טלאי, שעונים זה על זה לבל יפלו, נהרסו אגב שיקום הרובע היהודי בסוף המאה הקודמת. רבים מן היהודים ובעיקר העשירים שבהם התפזרו על פני כל העיר – אך גם ברבעים החדשים שמרו על ריכוזיות, אם כדי להיות קרובים לבית־הכנסת, אם מתוך צורך בקרבת בני ברית, כדי שיהיה עם מי להתיידד ועם מי לריב. אזור הרובע היהודי לשעבר, בין כיכר העיר העתיקה וחוף הנהר וולטבה, עם בתי־הכנסת העתיקים היפים שהיו מרוכזים בו, עדיין היה טבוע בו אופי יהודי: בתי־הכנסת אלט־נוי (ועד היום לא הוברר, אם פירוש השם על־תנאי או ישן־חדש בגרמנית), מייזל, פינקס, דוּשְנָה, ובניין “העיריה” היהודית עם השעון שספרותיו כתובות באותיות עבריות ומחוגיו נעים בכיוון הפוך. החנויות עדיין נשאו שמות יהודיים וחלק מן המשפחות היהודיות הוותיקות הוסיפו לשבת בסביבה שבה גדלו הוריהם והורי־הוריהם. גם אחרי שבמקום בתיהם הקטנים צמחו בנייני מגורים בורגניים בני ארבע וחמש קומות, עם תבליטי פרחים ועמודים עשויים גבס וטיח כתחליף לקישוטי השיש בחזיתות בתי האצולה, שאותם ניסו לחקות.

דירת האדלשטיינים היתה צנועה, בריהוט, בציוד, לפי משכורתו הצנועה של מנהל המשרד הארץ־ישראלי ולפי אופיים של ייקף ומרים, שלא היו רגילים להוציא כסף על עצמם ועל מותרות. מבחינה זו היתה מרים שונה מאוד מן הרוב הגדול של נשי פראג, שמעיל פרוות קארקול שחור ומחרוזת פנינים אמיתיות היו שייכים לציודן הבסיסי. דבר־המותרות היחיד שהרשתה לעצמה מפעם לפעם היה ביקור בתיאטרון הגרמני, בליווי ידידה או בת־משפחה שגרה בפראג (בשביל ייקף היו כל אסיפה, כל ועדה, כל ישיבה חשובים יותר מ“כרמן” או “וילהלם טל”). מי שהכיר את מרים בנעוריה מצא אותה אחרי נישואיה לייקף שקטה יותר, סגורה יותר ומחייכת פחות.

בערב שבת היה ייקף עורך קבלת שבת בביתו, מברך על יין קידוש מתוך כוונה “יום הששי ויכולו” כמקובל כבתים מסורתיים במזרח (ודבר נדיר מאוד בפראג) ולארוחת ליל שבת הוזמנו תמיד אורחים, בעיקר מבין השליחים מא"י. ייקף סיפר ליהודה רזניצ’נקו, ששהה באותה תקופה בצ’כוסלובקיה כשליח הסתדרות העובדים הכללית והיה לעתים אורח בליל שבת, כי הוא חוסך באופן קבוע מאה כתר לחודש ממשכורתו למען נסיעה לארץ־ישראל ולא פירש, אם לנסיעה כתייר או על מנת להשתקע.

אדלשטיין הגיע לפראג בשנה הסוערת של רצח ארלוזורוב וההכנות לקונגרס הציוני שעמד להיערך כצ’כוסלובקיה. חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שלפי המנדט הבריטי ייצגה את ענייני הישוב היהודי בארץ־ישראל, והכוכב העולה בתנועה הציונית, שהה במאי 1933 בגרמניה כדי לעמוד מקרוב על הנעשה שם ולבדוק את האפשרויות של עליה המונית ממנה. בדרכו חזרה לארץ התעכב ארלוזורוב בפראג ונפגש עם ראשי הציונות במקום בשני חוגים סגורים, לדון עמם על הסיוע ליהודי גרמניה. כאשר נרצח כעבור שבועיים על שפת ימה של תל־אביב הזדעזעו הציונים בצ’כוסלובקיה, כמו בעולם כולו, עד עומק נפשם. הרי רבים הכירו אותו אישית עוד מימי הכנס העולמי של “הפועל הצעיר” ומן העבודה הציונית השוטפת. בערב זכרון שנערך ב־27 ביוני בפראג. נאם יעקב אדלשטיין על פעילותו של ארלוזורוב כציוני וכסוציאליסט. לדעתו, עצם העובדה, שגם אנשי השמאל וגם אנשי הימין הציוני מסוגלים להאמין, שחבר התנועה הציונית אשם ברצח, העידה על כך. שהתערערו יסודותיה המוסריים של התנועה.

בוויכוח הגדול על מידת אשמתה של התנועה הרוויזיוניסטית במות ארלוזורוב התפלמס אדלשטיין, בין השאר, גם עם אנשי “המזרחי”, שראו את שורש השנאה בין השמאל והימין הציוניים בהתרחקות תנועת הפועלים מדת ישראל. הרי די לקרוא, טענו אנשי “המזרחי”, את הכתוב בעתון “דבר”. בטאון הסתדרות העובדים הכללית, שכותב: “גאוות היהודים על התנ”ך, הנביאים, קדושת המסורת אינן קיימות עוד בדור של ימינו. חינוך הפועלים חייב להינתק ניתוק מוחלט מן העבר. לנו שוּב אין צורך באלוהים." אדלשטיין השיב, כי הוא מקוראי “דבר” הקבועים, אבל מעולם לא ראה בו דברים כתובים ברוח זו. תנועת הפועלים מודעת לכך, שהדת היהודית הטביעה במשך מאות שנים את חותמה על היהודים כשם שהשפיע עליהם הרעיון הציוני בעשרות השנים האחרונות ועל כן היא עושה כמיטב יכולתה כדי למנוע פגיעה ברגשות שומרי המסורת. אך מצד אחר, כשם שלא יעלה על דעת יהודי בעל אמונה אמיתית לכפות על מישהו שמירת מצוות, גם תנועת הפועלים רואה מחובתה לשמור על חופש הדעות בארץ־ישראל.

כסוציאליסט התנגד אז אדלשטיין עקרונית לדין־המוות שנגזר על אברהם סטבסקי. שנמצא אשם ברצח ארלוזורוב, ולהוצאה להורג בכלל, גם כאשר מדובר בלא־יהודים. הוא ראה את שורש הרע בהנהגת שיטות מאבק אלימות בתוך התנועה הציונית וביצירת אווירה של שנאה, שיכולה להביא איש צעיר עד כדי רצח. חובה לערוך חקירה נמרצת, אם אכן קיימות בתוך התנועה הציונית קבוצות הדוגלות ברצח פוליטי, אם בימים כתיקנם, אם בימי מלחמה, ומנימת דבריו היה ברור, שהוא עצמו סולד מעצם הרעיון של רצח, בכל תנאי שהוא.

הקונגרס הציוני הי“ח היה אמור להתקיים על־פי התכנית המקורית בקארלסבאד, הגדולה בין ערי־המרפא של צ’כוסלובקיה, שתמיד נודע להן כוח־משיכה גדול בעיני היהודים והמוסדות הציוניים השונים: נוף שליו, בתי־מלון בשפע, גם כשרים למהדרין, אולמות לכינוסים, גנים לטייל בהם ולבד מכל אלה הזדמנות להקל בעזרת מי המעיינות הנודעים על דרכי העיכול העמוסות שומן־אווז והפגועות מחמת ישיבות ממושכות. אולם עתה, אחרי עליית היטלר לשלטון, נראתה קארלסבאד קרובה יותר מדי למוקד הצרות. היה ספק, אם אפשר יהיה לערוב בתוך האוכלוסיה הגרמנית לבטחון כל משתתפי הקונגרס ולכן הוחלט לקיים את הקונגרס בפראג בסוף אוגוסט, כפי שנקבע מראש. השהות הקצרה להכנות המחודשות היתה מבחן לכוח הארגוני של ד”ר קאן, שעמד כרגיל בראש משרד הקונגרס, ושל חבר עוזריו. עיריית פראג העמידה לרשות הקונגרס את בית הארועים המפואר שלה בכניסה לעיר העתיקה וכל ציוני פראג נרתמו למבצע. ההתעניינות בקונגרס הציוני עלתה הפעם על המידה שהיתה רגילה כקודמיו, ומכמה טעמים: בגלל ההתעוררות היהודית בעקבות עליית הנאצים לשלטון והחיפושים אחרי משענת; בגלל רצח ארלוזורוב, שעדיין הסעיר את הרוחות; ובגלל העובדה הפשוטה, שבפראג עצמה היו הרבה יותר ציונים מאשר בבאזל או בקארלסבאד, שבהן נערכו הקונגרסים הקודמים, וכולם רצו להשתתף, לפחות, בערב הפתיחה החגיגית, הפתוח לקהל הרחב. בפעם הראשונה לא נאלץ הצייר גוטמן, דמות ידועה בין יהודי פראג, לכתת את רגליו למרחקים, תיק ציוריו תחת זרועו. כיום היו משייכים את גוטמן לאסכולת הציירים הפרימיטיבים, אבל אז עוררו ציוריו את לעג האקדמאים והופעתו העלתה חיוך בעיני הבריות. הוא התהלך תמיד לבוש שכמיה וברֶט, סרט קשור לצווארו, כמנהג ציירי פאריס מן המאה הקודמת. מעל הכל היה גוטמן ציוני מסור ומחוסר דמי נסיעה הלך לכל קונגרס – בבאזל, בווינה, בציריך, בקארלסבאד – ברגל.

השאלה הגדולה שריחפה באוויר לקראת הקונגרס היתה: האם וייצמן, שלא נבחר בקונגרס הקודם לתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, יבוא לפתיחה? בשעת ההצבעה הגורלית בשנת 1931 לא הצטרפו הציונים הכלליים של צ’כוסלובקיה וד“ר רופאייזן בראשם לשוללי הנהגתו של וייצמן בגלל מדיניותו הפייסנית לגבי הבריטים, אלא נשארו נאמנים לו והיוו גרעין של הציונים הכלליים א‘, שהסתייגו מן העמדה האנטי־וייצמנית של הציונים הכלליים ב’. היתה מידה של טראגדיה בעבודת הציונים הכלליים בצ’כוסלובקיה ופליקס ולטש, עורך “זֶלבסטוהר” ובעל השפעה רעיונית גדולה בקרב ציוני צ’כוסלובקיה בשנים 1918–1938, עמד על כך בימי הקונגרס: הם היו חסרים פילוסופיה של המרכז. אל הציונים הכלליים השתייכו בעלי השקפות ימניות ושמאליות. תומכי המעמד הבינוני ותומכי תנועת הפועלים, אנשים שלא ידעו להחליט ואחרים שסברו, כי למעשה נקבעת ההתקדמות האמיתית על־ידי פשרה בין שני קטבים. אך מעטים ביניהם היו בעלי אידיאולוגיה אמיתית של המרכז, שלגביהם איחוד התנועה הציונית היה הדבר החשוב ביותר ולכן התנגדו לפירוד הסיעות. כאשר הצטרפו ציונים כלליים כמו רופאייזן וקאן ל”ציונים הכלליים" כארגון פוליטי נפרד. עשו זאת מתוך כורח יותר מאשר מרצון: הם שנשאו כל השנים בעול הפעולה המעשית, בקרנות, בהפצת השקל, בעבודה הארגונית, בתמיכה ב“החלוץ”, אבל השפעתם הפוליטית היתה בירידה, כיוון שהיתה חסרה אידיאולוגיה של כלליות ככוח יוצר, כפי שביטא זאת פראנץ קאן: לפעמים גם פאציפיסטים מוכרחים להצטייד בנשק כדי לחסל את המלחמה. לציונים כלליים דרושה סיעה נפרדת, כדי להביא לידי חיסול הסיעות, ההורסות את כוחה של ההסתדרות הציונית.

הקונגרס הציוני נפתח רשמית ב־21 באוגוסט באולם “לוּצרנה” בלי וייצמן, שלא נענה להפצרות ידידיו, ובחידוש גדול: גרמנית לא היתה עוד שפת הנאומים העיקרית. בשל המצב הפוליטי בגרמניה העדיפו המברכים לדבר בעברית (גם אם מעטים הבינו אותה), באנגלית, בצרפתית ובצ’כית. ציינו את העובדה, שפראג בדומה לירושלים נקראת עיר של זהב, הזכירו את אלף שנות הקיום היהודי בבוהמיה, את הדמיון בין יהודים לצ’כים. “אנו חיים בתוך עם היודע מה זאת חירות ואשר יידע להילחם עליה,” אמר ד"ר רופאייזן וסיים בעיקר־אמונתו של מסריק: “האמת מנצחת.” נחום סוקולוב, שנשא כנשיא ההסתדרות הציונית את הנאום המרכזי, הסכים למתן את דבריו בגנות השלטון הגרמני אחרי דיונים קשים שקדמו לפתיחה כדי שלא להזיק ליהודי גרמניה: “אין אנו אויביה של גרמניה, אלא ידידיה ומעריצי תרבותה. אין ברצוננו לשסות עם בעם, פנינו לשלום, אבל כאשר מדובר בקיומנו ובכבודנו, לא נוכל להחריש. היכן התרבות, היכן אירופה, היכן חבר־הלאומים? האם נידון עמנו לגירוש נצחי מארץ לארץ? הטרגדיה של אלפיים שנה נחשפת באופן מחריד לנגד עינינו.”

כל כך הירבו אז לדבר על טראגדיה מחרידה ועל חיסול היהדות עד שהשתחקו המלים מרוב שימוש, וכאשר הגיעה שעתן האמיתית, כבר לא היה בכוחן לזעזע (כאשר כתב באותה שנה ד"ר פראנץ פרידמן, עורך־דין, עיתונאי וחבר מועצת העירייה של פראג מטעם המפלגה היהודית הלאומית על “מלחמת חיסול ביהודי גרמניה”, הוא התכוון לחיסול כלכלי בסך־הכל). אחרי ויכוחים סוערים, שבהם דרשו הרוויזיוניסטים החלטה חד־משמעית בגנותה של גרמניה הנאצית ושיתוף־פעולה של ההסתדרות הציונית במאמצי החרם המסחרי עליה, ניסח הקונגרס החלטת פשרה: הציונות לא תנוח ולא תשקוט עד שיושם קץ לשלילת זכויות היהודים ולהשפלתם. הקונגרס ביקש ממדינות העולם לסייע לפליטים היהודים למצוא מקלט חדש, פנה לממשלת המנדט בדרישה לפתוח את שערי הארץ לרווחה לעליה מגרמניה וקרא לחבר הלאומים לפעול נגד האסון, שפקד את יהודי גרמניה.

עם תום הקונגרס הוזמן נחום סוקולוב לחופשה בארמון־הקיץ של הנשיא מסריק בטוֹפוֹלצ’אנקי, שלפנים היה ארמון יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדינאנד שנרצח. סוקולוב הכיר את מסריק עוד מלפני המלחמה, מן הימים שישבו שניהם ועבדו בספריית המוזיאון הבריטי בלונדון ומדיוני השלום בפאריס, אך הזמנה זו היתה גם מחווה לתנועה הציונית העולמית, שסוקולוב עמד בראשה. היה זה מפגש משפחתי: אל סוקולוב נלוו שתי בנותיו, ומלבד הנשיא שהו בטיפולצ’אנקי גם בתו, ד“ר אליס מסריק, נשיאת הצלב האדום הצ’כוסלובקי, ובנו יאן מסריק, שהיה שונה מאוד במראהו מן הנשיא דק־הגיזרה, הלבוש תמיד בצורה צבאית למחצה, במקטורן הדוק, במכנסי רכיבה ובמגפיים. יאן, שמנמן, אֶקסטרוֹבֶרט, בעל נפש של אמן, לבש בגדים ספורטיביים עליזים, שיעשע את כל החבורה, סיפר בדיחות ומעשיות, ניגן בהארמוניקה. הנשיא בן ה־83 היה עירני כתמיד, ביקש מסוקולוב דו”ח מפורט על דיוני הקונגרס, היה שותף לדאגותיו של סוקולוב, שחיפש אצל מסריק משענת: הליברליזם בעולם בירידה, החמרנות מתפשטת ומעצמות המערב נכנעות לגרמניה.

לציונים הסוציאליסטים של צ’כוסלובקיה היו בקונגרס לפי רשימה משותפת שלושה צירים, אחד של “פועלי־ציון”, אחד של א.ג.ס.צ. ואחד, כנהוג, של שליח מארץ־ישראל. בימים הראשונים של הקונגרס השתתף ד"ר חיים קוגל בדיונים כציר א.ג.ס.צ. כעבור ארבעה ימים, כמוסכם, החליף אותו יעקב אדלשטיין. גם אם קולו לא נשמע בין הנואמים במליאה, היתה לעצם הנוכחות בדיוני הקונגרס ובדיוני סיעת הפועלים חשיבות רבה לגביו. זו היתה הזדמנות להיפגש עם כל ראשי התנועה הציונית, להבהיר עמדות, ללבן את שאלת האיחוד בין “פועלי־ציון” וא.ג.ס.צ. ובין אנשי האיחוד מארץ־ישראל, לדון כשאלות המעשיות של עליית פליטי גרמניה. לרגל הקונגרס התקיימה בפראג גם ועידת נציגי כל המשרדים הארץ־ישראליים בעולם ודובר בה בעיקר על העליה המוגברת של יהודי גרמניה והמחסור הכספי הגדול המתלווה אליה (כרגיל).

מינואר 1933 עלו 6,000 יהודים מגרמניה ועד סוף מיכסת הקיצוב, ה“שדיוּל”, עתידים היו לעלות כמספר הזה. יעקב אדלשטיין ציין. כי העליה המוגברת אינה נטולת סכנה, כיוון שחלק מן העולים לא עברו הכשרה נאותה. לא די בכושר גופני לשחרר מישהו לעליה והדבר נכון לא רק לגבי חלוצים, אלא גם לגבי בעלי־הון העולים לארץ: דרוש חינוך נפשי לקראת העליה. אם כי הוועידה הדגישה את חשיבות הסלקציה של המועמדים ועמדה על כך, שבדרך־כלל אסור שלעליה יגיע איש שאינו שולט לפחות בעברית בסיסית ולא שהה לפחות שנה אחת בהכשרה, הרי הוחלט שלא לדבוק בעקרון זה בצורה נוקשה מדי, כיוון שיש פליטים שמחמת גילם או מעמדם הפוליטי אינם יכולים להתקבל להכשרה. אך הדעה הכללית בפראג כבלונדון ובירושלים היתה, שלאור המספר המוגבל של רשיונות העליה אין להציף את ארץ־ישראל בעליה בלתי־מבוקרת מגרמניה, אלא יש צורך בבחירה, בהתאם לגיל, למקצוע, לחינוך ציוני, קודם כל כדי למנוע את זרימת העולים לערים על חשבון ההתיישבות החקלאית. הרי היעד היה עליה הדרגתית, מתוכננת, לאורך עשר–חמש־עשרה שנה.

חיים בַּרְלַס, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, ציין בכנס מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים, שתפקידם העיקרי הוא לארגן “עליה טובה, נוחה וזולה, בלי ביורוקרטיה מיותרת, מתוך גישה נינוחה לעולים.” אך מה מועילה גישה נינוחה, כאשר מספר מבקשי רשיונות העליה מבין פליטי גרמניה גדול עשרת מונים ממספר הסרטיפיקאטים שממשלת המנדט היתה מוכנה להעניק? לא היה מנוס מניפוי קפדני. רשיונות העליה לחלוצים מגרמניה אמנם הוקצבו דרך המשרד הארץ־ישראלי בפראג, אך לפי אישור הנהגת “החלוץ” בברלין, שהכירה את האנשים מהכשרתם בגרמניה. פליט, עמנואל בוכנר שמו, שמצא מקלט בעיר בּריקס בסודֶטים, ביקש מן המשרד בפראג לדעת, אם יוכל להתקיים בארץ־ישראל כמורה לעברית. אדלשטיין היה מסופק: בארץ־ישראל אין חסרים מורים מעולים, הדרישות לגביהם גבוהות, שכרם זעום. מוטב שהחבר בוכנר ירכוש מקצוע יצרני כדוגמת חשמלאות, שבה כבר עסק, לדבריו, בעבר. “אבל אתה חייב להיות מוכן לעבוד בארץ־ישראל עבודה גופנית. מי שעולה ארצה בסרטיפיקאט של חלוץ, מן הדין שיהיה נכון לעבוד כפועל שחור בכל מקום שיידרש.”

כאשר התכנסה ועדת הסרטיפיקאטים בפראג נדחתה בקשתו של עמנואל בוכנר על סמך הודעת חיים הופמן, נציג “החלוץ” של גרמניה בפראג, שלפיה לא הוכיח בוכנר את עצמו בהכשרה בגרמניה ולא נראה מתאים לעבודה גופנית. בעקבות סירובו של “החלוץ” בגרמניה פנה אדלשטיין לברלין: כיוון שמצד סניף התנועה הציונית בבריקס ומצד עסקנים שונים הופעל לחץ כבד, מבקשים לדעת מה היה השיקול שהביא לידי דחיית בקשתו של עמנואל בוכנר, שהתארס בינתיים עם בתו של עסקן ציוני בבריקס וזה רוצה לדעת, אם הסירוב להעניק לו רשיון עליה נובע מחסרונותיו כאדם. “החלוץ” בברלין ענה, שלדברי איש האמון עליהם, חייב בוכנר לעבור הכשרה יסודית וממושכת לפני שיוכל לקבל רשות עליה. אבל בוכנר וחותנו לעתיד, קרוב־משפחה שנשא אותו שם עצמו, לא היו מוכנים להשלים עם הסירוב. מסניף ההסתדרות הציונית בבריקס החלו להגיע למשרד הארץ־ישראלי בפראג מכתבים נרגשים: גברת אחת סיפרה למר בוכנר, שקרוב שלה השיג סרטיפיקאט ב־14,000 כתר וגברת אחרת מסלובקיה. שלא היתה חלוצה ולא היתה בהכשרה ומימיה לא התעניינה בציונות קיבלה סרטיפיקאט תמורת תשלום של 10,000 כתר, כיוון שארוסה חי בארץ־ישראל, ומקרים דומים לא חסרים. מר בוכנר האב לא היה מוכן לגלות את שמות מוסרי המידע אלא תמורת התחייבות מפורשת, שלא יהיו לכך תוצאות לגביהם. על האשמות בוכנר הגיבה ועדת ארץ־ישראל, עם אוסקר קאַרְפֶה בראשה, בתביעה נמרצת לסניף בריקס לחקור בדבר ללא דיחוי כדי לשמור על טוהר התנועה. נשלחו מכתבים לירושלים בדרישה להזמין לבירור אותם האנשים שלפי טענת בוכנר קיבלו רשיונות עליה תמורת כסף.

בסוף ינואר 1935, אחרי שנתיים של מאבק על עלייתו, שם עמנואל בוכנר קץ לחייו. אדלשטיין דיווח על כך לירושלים והציע לסיים את הפרשה, אולם בוכנר הקשיש, אבי כלתו של עמנואל, האשים עתה את אדלשטיין, כי הוא הנושא באחריות למות חתנו. העניין הובא אל בית־הדין־של־כבוד שליד ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה, שמצא את מנהל המשרד הארץ־ישראלי חף מכל פשע ודן את מר בוכנר לתשלום קנס (סמלי – בהתחשב במות חתנו לעתיד), אולם זה לא ויתר ופנה לבית־הדין של הקונגרס הציוני וגם שם נמצאו ההאשמות נגד אדלשטיין משוללות כל יסוד.

האשמה לא היתה באיש, אלא במציאות: שערי ארץ־ישראל נפתחו ונסגרו בהתאם למדיניות הבריטים ומעולם לא נפתחו לרווחה עד כדי לאפשר עליה המונית של כל פליטי השלטון הנאצי שרצו בכך, ודבר זה הפך מתן כל סרטיפיקאט לעניין של שיקול, ניפוי, בחירה. אולי השפיע על התאבדותו של בוכנר גם מצבו הנפשי המעורער. הרי היו אלה חוזי השחורות, אחוזי הפחדים, שברחו ראשונים מגרמניה. אנשים נורמלים לא היו מסוגלים להבין כפשוטם את דברי השיר המקובל על הנאצים: “כאשר דם יהודי מן הסכין ניתז, ייטב לכל” ונכונותם להתייחס ברצינות לדברי התעמולה הנאצית על גורל היהודים בעתיד נעצרה במקום שנעצר ההגיון האנושי הבריא.

וכי מה אפשר היה לחשוב על דברי יוליוּס שטרייכֶר. עורך “דר שטירמֶר”, שפירסם באותו זמן את הצעתו לפתרון עולמי של בעיית היהודים: החרמת כל הרכוש היהודי, חרם כלכלי חסר רחמים. שלילה שיטתית של זכויות היהודים כעם נכרי בעזרת חקיקה בכל המדינות האָריות, הנהגת כרטסת יהודים בכל מדינה ומדינה, בכל עיר, בכל מועצה מקומית, והקמת מדינה יהודית בטריטוריה גדולה במידה מספקת, בשליטה ארית, תוך הגליית היהודים ויישובם־מאונס. כיוון שארץ־ישראל קטנה מדי, נראה האי מאדאגסקר מתאים ביותר למטרה זו.

הפליטים הגרמנים הוסיפו לבוא והתיישבו בעיקר בפראג ובאזורי הגבול הגרמניים של הרפובליקה. מבחינה מסויימת היה מצב הפליטים הגרמנים בצ’כוסלובקיה טוב מבארצות אחרות. קודם כל היתה נכונות לקבל אותם: הנשיא מסריק קבע מיד עם ראשית זרם הפליטים, שצ’כוסלובקיה תעניק מקלט לכולם, וד"ר בנש הצהיר באזני העולם, שהרפובליקה הקטנה גאה על העזרה שהיא מושיטה להם. גרמנית היתה השפה השניה במדינה, גם מי שלא אהב לדבר בה, הבין אותה. אם כי בגלל האבטלה, ששררה כאותה תקופה בצ’כוסלובקיה, היה קשה מאוד להשיג רשיון־עבודה רשמי, נמצאו בכל זאת אפשרויות פרנסה בעיתונות הגרמנית, בהוצאות הספרים הגרמניות, בחנויות ובעסקים פרטיים קטנים, שבהם היתה דרושה ידיעת השפה הגרמנית. בעלי אזרחות גרמנית וחסרי נתינות קיבלו משלטונות צ’כוסלובקיה רשות מגורים, בעלי אזרחות של מדינות אחרות רק רשות לשהות ארעית עד להגירתם.

בשנה הראשונה באו לצ’כוסלובקיה כארבעת אלפים פליטים. מלבד כארבעת אלפים בעלי נתינות צ’כוסלובקית, שהתגוררו בגרמניה וחזרו משם אחרי עליית היטלר לשלטון. תחילה קמו ועדי הפליטים לפי ההשתייכות הפוליטית – דמוקרטים לחוד, סוציאל־דמוקרטים לחוד, קומוניסטים לחוד. היהודים אף הם הקימו ועד עזרה לפליטים, שבראשו עמד ד“ר יוסף פּופֶּר, נשיא “בני ברית” ונשיא מועצת הקהילות, האישיות הייצוגית ביותר בתוך יהדות צ’כוסלובקיה. אך הרוח החיה בו היתה מריה שְמוֹלְקָה, מנהלת משרד היצ”ם. אשה מופלאה ויוצאת־דופן. היצ"ם – איש לא ידע מה, בעצם, מסמלות האותיות (היה זה צירוף שמות של שני ארגונים יהודיים אמריקאיים לעזרת מהגרים חדשים. שהעבירו עם דעיכת זרם ההגירה לארצות־הברית את פעולתם לעזרת פליטים באירופה), אך כולם ידעו מה פירושן המעשי: כתובת בעת מצוקה.

אחרי שהוברר, כי הפליטים מגרמניה אינם פליטים לחודשים מספר, לשנה, עד שיפול המשטר הנאצי, כפי שהניחו תחילה, אלא מהגרים בפועל, הועבר הסעד לפליטים יהודים למרכז לעבודה סוציאלית בפראג, שבראשו עמד חיים הופמן. ואילו הוועד לפליטים טיפל בעיקר בשאלות משפטיות. כהשגת תעודות ובמימון ההגירה – וכבר אז היתה זו משימה קשה מאוד. במרוצת הזמן התחברו כל ועדי הפליטים בארגון־גג אחד ומריה שמולקה היתה כעין נציב עליון לכולם. מריה או מַאשְקה, כפי שקראו לה כולם, היתה במבט ראשון מפחידה קצת: הליכה גברית, שערות קצרות משוכות לאחור ומצח גבוה מאוד. היא לבשה תמיד חליפה אפורה וכובע אפור בסגנון גברי. אבל באישיותה היתה מזיגה של נפש גבר, אשה וילדה, של כושר ארגוני ורכות ואהבה לזולת ותמימות. להורי מריה לבית אייזנר היתה חנות טקסטיל בעיר העתיקה בפראג ואחרי מות אביה היא ניהלה גם את העסק המשפחתי. וגם בנק קטן פרטי משלה (אז תופעה בלתי־מצויה בין הנשים) ובגיל שלושים נישאה לד“ר שמולקה, עורך־דין אלמן, מבוגר ממנה בשלושים שנה. ד”ר שמולקה מת אחרי נישואים קצרים ומאושרים ומריה, כדי לברוח מצערה, החליטה לצאת למסע למזרח־הקרוב ולהתעכב גם בארץ־ישראל. אירמה פולאק, מראשי ויצ“ו, ופליקס ולטש (שגדל כאותן סימטאות של העיר העתיקה כמו מריה ושבהן גדלו גם קפקא, הוגו ברגמן, מקס ברוד, אגון ארווין קיש) ציידו אותה בכמה מכתבים לידידים בארץ־ישראל. מריה שמולקה, שהיתה עד אז פעילה בחוגים סוציאל־דמוקרטים וראתה את עצמה קודם־כל כצ’כית, חזרה משם ציונית ויהודיה מתוך הכרה. היא השקיעה את מרצה בפעולה בויצ”ו, במפלגה היהודית, עד שמצאה את יעודה בטיפול בפליטים, והוא דחק כל דבר אחר מחייה.

בביתה הישן הקטן בעיר העתיקה, על פרוזדוריו החשוכים ותקרותיו הגבוהות, ושפע התמונות וחפצי־האמנות שנאספו בטעם, בקפידה ומתוך ידיעה רבה, לא פסק הטלפון מלצלצל והפליטים חיכו לה גם בכניסה לביתה. היו למאשקה שמולקה מהלכים בכל החוגים הקובעים ברפובליקה והיא ניצלה אותם למען פליטיה עד תום. כנהוג באותם הימים עבדו היא וידידתה חנה שטיינר, נשיאת ויצ"ו ומנהלת ועד הסיוע לפליטים, לא רק במשרה של 24 שעות ביממה ללא תשלום, אלא גם הירבו לנסוע על חשבונן בענייני עבודה. וכך גם יעקב אדלשטיין: אם נסע להרצות מטעם איזה גוף ציוני לעיר־שדה – והוא היה אחד המרצים המבוקשים – הורה להעביר את התשלום לחוג הציונים הסוציאליסטים, ואם הגיש לארגון שמטעמו נשלח חשבון הוצאות, הן כללו לרוב רק שני סעיפים: כרטיס־נסיעה ברכבת ותה.

בין מסעותיו הרבים למזרח הרפובליקה נכללה דרך־קבע פעם אחת בשנה נסיעה להוֹרוֹדֶנקה, לשם ביקור אצל הוריו. בעת שהותו בעיר היה מרצה לפני חברי תנועות־הנוער הציוניות ולפני חברי “פועלי־ציון” על בעיות השעה בעולם הציוני, אך במיוחד על שאלות רעיוניות במהות הסוציאליזם. הוא הופיע לפניהם כאיש העולם הגדול, הירצה בגרמנית, סיפר להם גם על חוויותיו האישיות מקונגרסים, ועל פגישתו עם אוטו באוּאֶר, אבי הסוציאליזם האוסטרי, שאליו נשלח על־ידי ברל כצנלסון אחרי מפלת הסוציאליסטים באוסטריה בשנת 1934 כדי לשכנעו לשנות את דעתו לגבי הציונות ולהזמין אותו לביקור בארץ. באואֶר, לדברי אדלשטיין, אכן הודה לפניו שטעה, שליהדות מזרח־אירופה יש כל המאפיינים של עם ושיש הצדקה לריכוז טריטוריאלי, לאו דווקא בארץ־ישראל. אך לביקור לארץ־ישראל לא הגיע.

כל דרכי הציונות בפראג הוליכו אל דְלאוּהָה טְשִידַה, “השׂדרה הארוכה”, שלא היתה בעצם שדרה ולא ארוכה, אלא רק בהשוואה לסימטאות מימים עברו. היה זה רחוב פראגאי רגיל, ובו בתים מטוייחים בטיח אפור ומדרכות מרוצפות באבני מוזאיקה מרובעות, אבל רחוב יהודי מבחינת הנוף האנושי, העורק המקשר בין העיר החדשה לרובע החמישי, העיר היהודית לשעבר. באחת מפינות רחוב דְלאוּהה עמד “בית העם”, שנפתח בשנת 1930, בניין בסגנון חדיש לאותם הימים, דהיינו בנוי בטון, ברזל וזכוכית, בקווים ישרים, ללא קישוטים, ובתוך שש קומותיו כל העולם הציוני: המשרדים של הקרן הקיימת וקרן היסוד, מערכות ה“זֶלבּסטוֶהר” ו“הי ז’ידובסקה זְפְרַאווִי” – השבועון בשפה הצ’כית, המשרד הארץ־ישראלי. המרכז של “מכבי” ושל “הגיבור”, מועדוני תנועות־הנוער, אולמות לחגיגות, חדרים להרצאות, ובקומות התחתונות קולנוע והמוסד הציוני החשוב מכל – קפה אשרמן (או לשם קיצור “אשרמנקה”).

למשרד הארץ־ישראלי היו באותם ימים רק שני חדרים קטנים ב“בית העם”. אנשים לא נהגו לקבוע מראש פגישות עם יעקב אדלשטיין ועם רוז’ה לוי. שניהלה את כל העבודה האדמיניסטרטיבית, אלא עברו ונכנסו. אם היה ייקף במקום, מה טוב. אם לא היה – לא נורא. אם היה, והיה עסוק, חיכו והתווכחו בינתיים. בתוך “בית העם” הפרידו קומות ופרוזדורים בין המוסדות השונים. ואילו בקפה אשרמן הכירו הכל את הכל. לאורחים הקבועים ב“אשרמן,” כנהוג בכל בית־קפה שכיבד את עצמו, היה שולחן משלהם, שלידו ישבו יום־יום בשעה קבועה, עם אותם הידידים. היה שם גם שולחן עברי, עם עיתונים עבריים, לאותם בחירי האומה שידעו לשוחח בעברית ולא נתקעו לנצח בלימודי קל, הפעיל והתפעל. “בן ארבעים הייתי כאשר התחלתי ללמוד את שפת עמי,” כתב מקס ברוד, ובגיל שבעים עדיין לא שלט בה שליטה מלאה. ב“אשרמן”, כבשאר בתי־הקפה, היתה צפיפות־תמיד. עשן עמד באוויר ובתוך החלל בעבע זרם של קולות, לא טונים גבוהים של מריבות ולא לחשים של שחקני שחמט, שהיו להם מקומות מפגש משלהם, אלא מין המהום קולות של עשרות אנשים שקועים בוויכוח.

הרי איש לא בא לבית־קפה כדי לשתות קפה, זה היה אפשר לעשות גם בבית, אלא לקרוא עיתונים – ובבתי־הקפה הגדולים החזיקו מלבד כל העיתונות המקומית גם עיתונים יומיים מכל בירות אירופה וז’ורנאלים לגבירות – ובעיקר לפגוש אנשים. בעלי המעמד הבינוני – ורוב היהודים השתייכו אליו, היו מארחים בבית רק את בני המשפחה (העניפה לרוב) וידידים קרובים ביותר ואילו חיי החברה התנהלו בבתי־הקפה, בהשגחת המלצר הראשי, מקצוע שהיה בגדר אמנות ודרש טאקט, אינטליגנציה, זכרון, תושיה, הבנה בנפש האדם וחכמת חיים. המלצרים היו קבועים ומאומנים ולא היה צורך לומר להם דבר. הם עצמם אמרו6 “כרגיל” והביאו קפה גדול, מנת שטרודל ו“פרנקפורטר אלגמאיינה צייטונג”, לאיש ואיש לפי טעמו והרגליו. לנשים היה “ז’וּר”, יום קבוע בשבוע, קודש לפגישה עם אותו חוג ידידות, לשם חילופי מתכונים, טענות על עוזרות, ידיעות על מחלות ילדים, כתובות של תופרות ופרוונים. לשחקני “מאריאש” ורֶמי, לאנשי בוהמה, לעיתונאים, לסופרים צ’כים, ללאומנים הגרמנים, לסטודנטים, לציונים, לכולם היה בית־קפה משלהם. ייקף לא היה שייך לרובצי קפה “אשרמן” המקצועיים. לכך לא היה לו לא זמן ולא נטיה, אך הוא היה נכנס לשעה קלה, להפגש שם עם ידידים. איש לא ראה אותו אוכל במסעדות, מבלה במסיבות ורק על חולשה אחת ידעו מקורביו: לפעמים היה מסתלק מן המשרד ונבלע בחשכת “קוֹרוֹנה” או אחד מבתי־הקולנוע האחרים הרבים בסביבה כדי לראות סרט־מתח או מערבון.

לא היו בין 36,000 יהודי פראג עשירים מופלגים רבים כפי שהיו בווינה או בברלין. להוציא משפחת פֶּצֶ’ק, הרוטשילדים של יהודי צ’כיה, בעלי אימפריה משפחתית, צאצאי יהודי מטופל בעשרה ילדים מן הכפר פֶצְ’קִי שבדרום בוהמיה, ממסחר בנכסי־דלא־ניידי, ומסוכנות למכירת פחם בנו האחים פֶּצֶ’ק ממלכת מכרות אדירה (בעיקר של פחם־עץ), שמרכזה בסודטים, אך הם היו גם בעלי נכסים בענפי תעשיה רבים אחרים על פני מרכז־אירופה. לבית פֶּצֶ’ק היה בנק משלו, שבניינו הראשי המפואר עמד ברחוב בְּרֶדובְסְקָה בלבה של פראג ונקרא בפני הבריות פֶּצֶ’ק־פַּאלֶה. הפֶּצֶ’קים היו הכתובת הראשונה לכל מגבית יהודית, ציונית ולא ציונית, ולבנק היתה מחלקה מיוחדת לטיפול בתרומות.

רוב יהודי פראג היו רחוקים מאוד מן הפצ’קים. הם היו מבוססים, מבוססים היטב או מבוססים למדי, שייכים למעמד הביניים, אם כי היו בהם גם עניים, בעיקר בין הזקנים. אבל לא היו קבצנים יהודים אלא מבין יוצאי פולין שנתקעו בעיר. לכן היה הַאשִילֶה, הקבצן היהודי היחיד מבני המקום, דמות ידועה לכל, בעל ייחוס כמעט אגדתי. סיפרו עליו שהיה חובש מגבעת שחורה ולובש חליפה, כדרך הפקידים (ואכן שמו היה יעקב וייס והוא היה בגלגולו הקודם הרחוק פקיד אצל עורך־דין), מצלצל בדלת וממלמל משהו כאילו בא לבקר אצל ידיד. לא היה מבקש נדבה, וכשהיה מקבל אותה, היה כועס: “האם חושבים אותי לשנורר?” – ותוחב את המטבעות לכיס.

אם דוברי גרמנית היו מיעוט בתוך פראג הצ’כית והיהודים דוברי גרמנית מיעוט בתוך מיעוט והציונים מיעוט במיעוט שבמיעוט, הרי היהודים שומרי מסורת היו רק קומץ זעיר. הבולטים ביניהם היו ד"ר סלומון לִיבֶּן, דמות מופלאה של רופא אוהב אדם, שלא רק טיפל חינם אין כסף ברוב החולים שלו, אלא לעתים גם הוסיף להם מכספו לקניית תרופות, מזון או פחם, וגיאורג מרדכי לאנגֶר, בן למשפחה מתבוללת, אחיו של הסופר הצ’כי הלאומי פראנטישֶק לאנגֶר. גיאורג לאנגר נעלם יום אחד מפראג, שהה כמה שנים בחצרו של הרבי מבֶּלז, וחזר כחסיד, לבוש מעיל שחור ארוך כמנהגם. לתמהונם של כל יהודי המקום, וניסה לחבר את שני העולמות של החסידות ושל פראג בספרו הכתוב צ’כית “תשעת השערים”.

אם כי כבר גדל דור, שלא רק שפת הוריו, אלא גם שפת לימודיו בבתי־הספר היתה צ’כית, הרי שפת הציונות עדיין היתה גרמנית. אמנם מפעם לפעם התקיימו כנסי ציונים דוברי צ’כית ולמענם החל להופיע “ז’ידוֹבְסְקָה זְפְרַאווי”, בטאון ציוני בשפה הצ’כית, אך עדיין הם היו מיעוט. כיוון שכולם ידעו גרמנית, גם אם היתה זו לפעמים הגרמנית המיוחדת של יהודי בוהמיה עם הדים רחוקים של הביהמיש־טאייטש, שפת הגיטו המיוחדת מימים־עברו, דיברו עם ייקף לרוב בגרמנית. אבל אם פנה אליו מישהו ביידיש נוצרה מיד תחושת קרבה ובמיוחד כאשר היה האיש יוצא גליציה כמוהו, או חובב ניגונים חסידיים.

שמעון אורנשטיין, שנבחר בשנת 1933 להנהגת החלוץ מטעם “השומר הצעיר”, בן למשפחת חסידי ויז’ניץ ופעיל מטעם המפלגה הקומוניסטית לשעבר, הרגיש מיד בקשר ההבנה, כאשר אחרי פגישתם הראשונה בעת ישיבת ועדת הסרטיפיקאטים ביקש מיעקב לסייע לו בהשגת מקומות הכשרה במפעלי תעשיה. הודות לקשריו בטֶפליץ־שֵנאו מצא ייקף מקומות עבודה בבתי־חרושת מקומיים שונים, של יהודים ולא־יהודים, והוקמה שם הפלוגה התעשייתית הראשונה. ייקף השיג ראיון אצל טוֹמאש באטיה, מייסד מפעלי הנעליים בזְלִין, בכבודו ובעצמו, ושניהם, אורנשטיין ואדלשטיין, נסעו אליו לשיחה. באטיה היה מוכן לקבל קבוצה של 20–30 חלוצים לעבודה ולהכשרה מקצועית – ואצלו לא היה מדובר בסנדלרות, אלא בניהול תעשייתי משוכלל ביותר לפי מושגי אותם ימים (צ’כוסלובקיה היתה היצואנית הגדולה של נעליים באירופה ובידי באטיה 90% של הייצור). אך הוא העמיד תנאי אחד: המתלמדים יצטרכו לגור בפנימיה, כמו כל שאר הפועלים הרווקים, ילמדו אצל מדריכים מטעם המפעל ולמדריכים מבחוץ לא תהיה דריסת רגל. לתנאי כזה לא יכלו אנשי “החלוץ” להסכים: וכי מה יהיה על החינוך הציוני?


 

5. המורים בירושלים, התלמידים בפראג    🔗

הצ’כים קראו לפראג “מַאטִיצ’קה”, אמאל’ה, ואם כי פראנץ קפקא הרגיש בציפורניה החדות של אותה אמא, שתופסת את קרבנה ואינה מרפה, הרי רוב תושביה רחשו לה חיבה כבנים נאמנים. כמעט לא היה אפשר לחיות בפראג ולא לאהוב אותה. אנשים עברו מאה ואלף פעמים לאורך חופי הוולטבה ותמיד הרגישו מחדש איזו צביטה קלה בלב, חולשה של אהבה, למראה קשתות הגשרים והארמון והקתדרלה הגותית על שם ויטוס הקדוש, המתנשאים מעבר לנהר. פראג היתה יפה בכל שעות היום, בכל עונות השנה, בחורף מכורבלת בשלג כמו מוכרת ערמונים צלויים, באביב ככלה בתוך פריחת עצי פרי. יופיה של עיר נמדד לפי סודותיה ופראג היתה מעולפת סודות, בתוך ארמונות האצולה הקסומים של הרובע השלישי, במעברים קמורים דרך בתים, בכיכרות קטנות שכוחות, בבתי־מגורים דבוקים לכנסיות, ברחוב האלכימאים עם בתי־הצעצועים הנצמדים לארמון, בין סדקי מצבתו של המהר“ל בבית־הקברות היהודי הישן. גם אם הדור היהודי החדש, שצמח ברפובליקה, ידע על המהר”ל רק דרך הגויים, מקריאת “הגולם” לגוסטאף מאיירלינק ולא ידע דבר על דוד גאנס, יחזקאל לנדא, על זוהרה של קהילת פראג, הגדולה בקהילות היהודים באירופה, עדיין נותרה בו הגאווה: עדיין היה ‘יליד פראג’ כעין תואר של אצולה.

רק עשירים מופלגים היו בעלי מכוניות פרטיות. במונית נסעו הבריות רק לתחנת־הרכבת, בדרך לחופשת הקיץ, עמוסים בתריסר מזוודות וסלים, או לבית־חולים ולבית־קברות. בשעת הצורך נסעו בחשמלית, שני קרונות בצבעי לבן־אדום על פסים קבועים בתוך מרצפות הרחובות, ניצוצות ניתזים מן החוטים מדי עבור החשמלית בהצטלבות וצלצולה נשמע למרחקים. אבל בעיקר הלכו האנשים ברגל, חצי־שעת־הליכה היה מרחק סביר, שלא הצדיק נסיעה, במיוחד כאשר היתה הנאה בעצם ההליכה, במראה של חלונות הראווה, בריח־הקפה, בריח הבדים בחנויות ובריח החמצמץ של בירה ליד בתי־המרזח, במעבר דרך גנים, בפגישה עם העוזרות בטיול עם כלבים. עם הכפריות המוכרות מלפפונים כבושים מהחבית, מן היבול החדש בראשית הקיץ והסיגליות באביב. בעת הליכה ברגל ממרכז העיר לפרבר פוֹדוֹלי שעל שפת הנהר, שם היתה גרה אירמה פולאק, מרכזת פעולת “תרבות”, אמר ייקף לרב איצקוביץ‘, מורה בגימנסיה העברית במוֹנקץ’, שהוא מרבה ללכת ברגל, כיוון שהנסיעה בחשמלית גורמת לו תחושה של מחלת־ים.

בעקבות שטפונות עזים ואבטלה חמורה היה מצבם של יהודי רוסיה הקרפאטית לעתים גרוע יותר משל הפליטים מגרמניה והוועדה הארץ־ישראלית ביקשה למענם הקצבה מיוחדת של מאתיים רשיונות־עליה. כאשר הגיעה בשנת 1934 סוף סוף הבשורה מירושלים, כי יוקצבו סרטיפיקאטים, היא נתקבלה לפי דיווחו של אדלשטיין בשמחה רבה ואפילו חוגים לא־ציוניים הראו נכונות לסייע, כיוון שמרבית העולים היו חסרי אמצעים ולא יכלו לשאת בהוצאות העליה. הסוכנות היהודית לא רק שלא שילמה אז את הנסיעה, אלא גם הטילה מס עליה לצורך סידורים ראשונים. בשיעור של שתי לירות וחצי. “העליה אינה רק קרבן,” כתב ורנר סנטור בתשובה על דרישה לבטל את המס לגבי החלוצים מרוסיה הקרפאטית, “אלא גם הזדמנות לאדם צעיר להתחיל בחיים חדשים.” בענווה ראויה לציון הודיע אדלשטיין, שבפראג קמה ועדה לסיוע ליהודי רוסיה הקרפאטית, המורכבת מן האישים היהודים הבולטים של צ’כוסלובקיה וביניהם ד“ר יוסף פופר – נשיא “בני־ברית”, חנה שטיינר – נשיאת ויצ”ו, מריה שמולקה – האישיות המרכזית בוועד העזרה לפליטי גרמניה ויעקב אדלשטיין – מזכיר המשרד הארץ־ישראלי. אכן, תוך שנת כהונה אחת כמנהל המשרד הארץ־ישראלי. היה אדלשטיין בעל עמדה מרכזית בעולם הציוני (הקטן) של פראג, קודס־כל בזכות עבודתו למען הפליטים מגרמניה.

מאתיים וחמישים עולים מפליטי גרמניה עלו לארץ במשך שנה אחת – כל כך הרבה לעומת מספר העולים של השנים הקודמות וכל כך מעט בהשוואה לצרכים. בחודשי האביב של 1934, תמיד ביום שני בערב, כעת יציאת הרכבת המהירה מפראג לטרייסט, חזר בתחנת הרכבת ע“ש וילסון אותו חזיון עצמו. מאות יהודים, בעיקר בני נוער, התאספו ברציף, כדי ללווּת את החלוצים והתיירים שיצאו בקרון המיוחד לטרייסט ומשם באניה לארץ־ ישראל. העולים במעילים הארוכים, העשויים עור או בד דוחה מים, מקצתם עם נשים וילדים, הפנים הזוהרות, נאומי הפרידה, השירה בעברית, ריקודי ההורה ליד הרכבת הממתינה – הנוסעים הצ’כים הביטו על הנעשה כעל פולחן של שבט פראי. ייקף היה מלווה כל קבוצה וקבוצה לתחנת־הרכבת וברגע שהרכבת עמדה לצאת לדרכה, היו הנאספים ברציף והחלוצים בקרון פורצים בשירה רועמת של “תחזקנה” ו”התקווה".

לא היו רשיונות עליה לחלוצות (הן היו תמיד רק נספחות לחלוצים) ובדעתו של יעקב אדלשטיין עלה רעיון גאוני להסביר לקונסול הבריטי בפראג, שהנישואים בארץ־ישראל נערכים על פי הדין היהודי ועל כן נישואים דתיים הם בעלי תוקף גם לגבי העליה לארץ־ישראל. הקונסול השתכנע ופירוש הסכמתו היה, שכל בעל רשיון עליה יכול היה לקחת עמו אשה שנשא אותה בטקס דתי. תחילה ערכו באמת חופה וקידושין, אבל עד־מהרה הגיע חיים הופמן לידי מסקנה, שבעצם גם זה מיותר. הזמין בבית־דפוס יהודי כמה מאות טפסי כתובות, מילא אותם, חתם עליהם, החתים עד נוסף ומעבר לדף אישר הרב זאגר, רב ציוני בקהילה קטנה בבוהמיה, שפלוני ופלונית באו בברית נישואים כדת משה וישראל.

לא יצאו ימים מרובים ופראג היתה למרכז חתונות לצרכי עליה, אך לא לעולם חגיגה. כמחצית שנת 1934 הגיעה תלונה ממחלקת העליה בחיפה, שעולה מפראג בשם זיגמונד גרפונקל, פליט מגרמניה בן 19, הביא עמו בתור רעייתו את הגב' מרגרט יעקובסון, בת 42, נתינה צ’כוסלובקית, ולא היתה בידיהם תעודת נישואים רשמית אלא רק כתובה מטעם רב מקומי צ’כי ורק במאמץ רב נמנע בירור מטעם השלטונות הבריטיים. יעקב אדלשטיין הודה, שאכן הזיווג תמוה במקצת. אבל מצד שני תמוהה עוד יותר תרעומת הסוכנות: הרי כל רשיונות העליה לחלוצי גרמניה ניתנים לבחורים בלבד ולבחורות אין אפשרות עליה אלא בעזרת נישואים. ולא עוד אלא שרוב הפליטים באים בלי כל ניירות – וזה כולל גם חלוצים מפולין, הבורחים משם מפני חובת השירות בצבא. וכדי להינשא בנישואים אזרחיים רשמיים דרושים מסמכים ממקום המגורים הקודם, שאינם ניתנים להשגה ולכן אין ברירה אלא לערוך נישואים דתיים בלבד. אדלשטיין קיווה שהבהיר את העניין לשביעות רצון כללית, אבל לא כן סברו בירושלים: “תשובתכם לא לעניין,” ענו, “החתן בן 19, הכלה בת 42 ומצ’כיה.”

שיטת הנישואים על־פי כתובה הוסיפה לפעול, תוך הקפדה רבה יותר על הגיל המתאים של בני הזוג, עד שעלה על דעת אנשי “החלוץ” בפולין לנסות אותו הפטנט. הקונסול הבריטי בוארשה היה חשדן יותר, שאל בדעת הממונים עליו בלונדון ומשם, באמצעות הקונסול הבריטי בפראג, הגיעה ליעקב אדלשטיין הבשורה המרה, כי בא הקץ לנישואים ללא חופה. אולם בכך לא תמו הבעיות. רבנים מן הארץ ביקשו לדעת, אם הזוגות הללו חייבים במתן גט לפי ההלכה. יעקב הרגיע את הרבנים הנכבדים בירושלים: לא יתעוררו בעיות של הלכה. לא נערכו חופה וקידושים, אלא רק הוצאה כתובה ועל כן נישואי פראג אינם תופסים, לא מבחינה דתית ולא מבחינה אזרחית – והרב זאגר אכן אישר את דבריו.

במקביל לשיטת הכתובה המהירה פעלה גם השיטה הבדוקה של קשרים ושוחד. אדלשטיין קישר את שמעון אורנשטיין, האחראי לענייני כספים ועליה ב“החלוץ”, עם רשם נישואים בטֶפליץ־שֵנאו וזה היה מוציא תעודות נישואים רשמיות לפי הנתונים שסופקו לו בכתב, בלי שהטריח את בני הזוג המאושר להופיע לפניו, וקיבל תגמול צנוע “לפי היחידה”. סידור דומה נמצא גם בסלובקיה. אורנשטיין לא ראה הכרח בהסכמת בני הזוג לבחירתו. לפני העליה, פשוט, הודיע לבעל הסרטיפיקאט: בטרייסט תמצא את אשתך. שמה כך וכך. ובכל זאת, למרבה הפלא, האריך ימים חלק מן הזיווגים הסתמיים ונהפך לשותפות חיים, אך מצד אחר גררו מקצתם סכסוכים מרים. אם מצד הורי הכלות, לרוב בנות מבתים מבוססים, שאמותיהן חלמו על חתונה שונה לחלוטין של בתן, בשמלה לבנה, בין זרי פרחים, או מצד הכלות עצמן, שסירבו אחרי עלייתן ארצה להיפרד מבחיר־לבן הזמני.

היה מן הצדק בנימת התמרמרותו של חיים ברלס: בגלל הזיווגים המזוייפים לצרכי עליה, כתב לפראג, החליטה ממשלת המנדט להוציא רשיונות נפרדים לרווקים ולרווקות ונפרדים לבעלי משפחה. “הרינו מטילים את האשמה בגזירה חמורה זו על המשרדים שלא ריסנו את המעשים האלה.” כדי להסיר כל חשש הדגישו המשדכים – אדלשטיין, הופמן והרב זאגר – שהכל נעשה ללא תמורה, לשם מצווה. אבל בירושלים לא מיהרו לסלוח. אין זו שאלה של קבלת כספים, כתב ד"ר ורנר סנטור: אנו מתנגדים כתוקף לסידורים כאלה המביאים רק לידי תופעות בלתי־רצויות ויוצרים מצבים טראגיים.

לבעיית הזיווגים היה גם אספקט מוסרי־רעיוני והוא שקומם את עדה מיימון, אחת הלוחמות הראשונות בארץ־ישראל למען שיוויון האשה. עדה סברה, כי עצם העובדה, שלחלוצה לא ניתנת אפשרות להיכנס לארץ־ישראל בזכות עצמה, אלא שהיא חייבת להיות תמיד נספחת כארוסתו, כאשתו או כבתו של מישהו, מגבירה את רגש הנחיתות של הבחורה ואין פלא שהיא רואה את עצמה כאזרחית מדרגה שניה. עדה, בת למשפחת רבנים, נוכחה לדעת בעת ביקורה בצ’כוסלובקיה, שהנישואים הפיקטיביים הם נחלת כל הזרמים, גם של הדתיים, והם שימשו עילה “למעשים לא־הוגנים, לדמורליזציה כזאת שאין לתאר בכתב. בדרך כלל לא תמצא בצ’כיה בחורה בהכשרה בלי בחור לצדה. הסרטיפיקאט משמש שדכן ומארגן אהבה חופשית.” בישיבה משותפת עם הנהגת “החלוץ” ומנהל המשרד הארץ־ישראלי בפראג העלתה עדה מיימון את הנושא “מין תמורת סרטיפיקאט”. אחד הבחורים ניסה לבטל את חומרת העניין בהומור וטען, שאיש אינו צריך לאנוס את הבחורות, שכן הן נענות מרצון, ובדבריו פגע בציפור־נפשה של עדה. מאמצי התיווך של ייקף לא הועילו ועדה עזבה את צ’כוסלובקיה תוך התרשמות שלילית מן המצב בפלוגות, מן החינוך בהכשרה, מרמתן המוסרית של הבנות. “הרעבון לעליה ולהגברת מספר הנכנסים לא צריך להעביר אותנו על דעתנו.” הפתרון לדעתה היה כמתן מספר זהה של סרטיפיקאטים לחלוצים ולחלוצות, אפילו על חשבון המספר הכולל של הנכנסים.

כאילו לא די במחסור ברשיונות עליה לציונים באו גם לא־ציונים ותבעו סרטיפיקאטים לבעלי־הון. ייקף לא ראה זאת בעין יפה: לאנשים אלה אין כל עניין בעליה. אלא רק באישור להעברת הון. “דעתנו היא, שאין זה יכול להיות לטובת ארץ־ישראל, אם באים אליה לא־ציונים או אפילו אנטי־ציונים. אנשים שידוע עליהם שהיו משקיעים את כספם גם במדינה אחרת אילו היתה מובטחת להם אותה הריבית.” ייקף פנה בעניין זה לוועדת ארץ־ישראל, אך זו לא ראתה את עצמה מוסמכת לפסוק הלכה בסוגיה סבוכה זו – וכך נותרה רק הערכאה העליונה: הסוכנות בירושלים. מה עושים כשמופיע אדם במשרד הארץ־ישראלי בפראג ומודה בגלוי שלא היה ציוני מימיו ושאין ברצונו להיות לציוני וכל רצונו בסרטיפיקאט של בעל־הון? אדלשטיין הגיע לידי מסקנה, שאותו אדון בֶּנש גלוי־הלב אינו גורם חיובי לארץ־ישראל ודחה את בקשתו. אך אדון בנש פנה ישירות לשגרירות הבריטית בפראג. אדלשטיין פנה לסוכנות במכתב סודי ביותר וביקש שמתוך האינטרס של התנועה הציונית תפעל לכך שלא תיפגע סמכות המשרד הארץ־ישראלי. אך בירושלים היו מפוכחים יותר: אי־אפשר להניח שהקונסוליה הבריטית תתחשב בסירוב של המשרד הארץ־ישראלי מטעמים ציוניים. בעתיד חייבים להיזהר יותר, תבע יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות, ולמנוע פניות ישירות לבריטים.

ירושלים היתה הקובעת ולפעמים היה קשה מאוד להזיז אותה מעמדתה. הסוכנות עבדה עם חברת הספנות “לויד טרייסטינו” והעולים מצ’כוסלובקיה נשלחו ברכבת לטרייסט ומשם באניה לארץ־ישראל. לפעמים שכח המשרד הארץ־ישראלי בפראג להודיע בזמן על בוא קבוצת העולים לטרייסט וכשהגיעו לשם מצאו את האכסניה לחלוצים תפוסה על־ידי עולים מארצות אחרות – וכספי התנועה הציונית לא הספיקו לשכירת חדרים במלון. בשביל העולים ממזרח הרפובליקה היתה העליה דרך טרייסט מטרד – אילו הפליגו מרומניה או מיוון היתה הנסיעה קצרה וזולה הרבה יותר. שוב ושוב חזר אדלשטיין לנושא: אצל קבוצה של 35 בעלי רשיונות־עליה בתוספת בני משפחתם ניתן לחסוך חמישים אלף כתר. האם ירושלים אדישה?

ירושלים התעקשה: בחירת נמל היציאה לארץ־ישראל אינה תלויה בדעת הארגונים החלוציים במקום, אלא נתונה לשיקול מחלקת העליה לפי החוזים שיש לה עם חברות הספנות. לא, לא, אינכם צודקים, סבר אדלשטיין: לא ייתכן שזה היינו־הך אם עליה עולה 1,300 או 1,700 כתר לאיש. אנחנו חייבים לאסוף בעזרת מגבית כספים למימון הוצאות העליה ואין אנו יכולים לשאת באחריות לכך, שלא נוצלו אפשרויות עליה זולות יותר. במיוחד כשמדובר באנשים ממזרח הרפובליקה, שאינם מתעקשים לנסוע באניות חדישות כמו “גלילה” או “ירושלים” ומוכנים להסתפק באניה ישנה. “אפשר להפליג גם מטרייסט במחלקה רביעית,” ענו מירושלים, כלומר על סיפון האניה. בלי מיטה ובלי מזון (2.10 לי"ש לנפש) או על כסא נוח (3 לי"ש). “לא בא בחשבון,” השיבו מפראג, “הרי מדובר בבעלי משפחות עם ילדים קטנים.”

אלוהים שוכן בירושלים ומי שדר בה, גם עליו ירדו כמה קבים מסמכותו. לא היה כל ספק בטיב היחסים: מן המשרד הארץ־ישראלי בפראג ביקשו הכוונה ועצה כתלמידים טובים ומירושלים ענו בנימה מחנכת ונמרצת, כמי שמיטיב לדעת. ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה נשאה מאז הקמת המשרד הארץ־ישראלי בשנת 1921 בהוצאות החזקתו, כיוון שהסוכנות לא ראתה אז טעם בקיומו, לאור חשיבותה המשנית של צ’כוסלובקיה. אולם משהתרחבה הפעולה בשנת 1933 הגיע הזמן להסדיר את מעמדו החוקי של המשרד הארץ־ישראלי בפראג אצל שלטונות צ’כוסלובקיה ולהטיל עליו את מרות הסוכנות היהודית בענייני כספים. אולם הביצוע המעשי של שני צעדים פשוטים־לכאורה אלה, נשתהה כמעט שלוש שנים. בפראג התקוממו נגד קביעה שרירותית של התקציב, מירושלים הסתמכו על שיחות מוקדמות בנושא זה בין אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, ליעקב אדלשטיין בעת הקונגרס בפראג. רופאייזן וקארפה דנו בעניין זה בעת ביקורם בארץ־ישראל. ברלס טיפל בנושא בזמן שהותו בצ’כוסלובקיה, אך כאשר פקעה סבלנותה של מחלקת העליה, היא הפעילה את אמצעי הלחץ העיקרי שעמד לרשותה: היא הפסיקה לזמן־מה להעביר טופסי בקשות למתן סרטיפיקאטים, על אף הפניות החוזרות מפראג. רק בשנת 1936, בעת שהותו של ברלס בצ’כוסלובקיה, הושג הסכם סופי, שלפיו נחשב המשרד הארץ־ישראלי בפראג, כבשאר המקומות, למוסד של מחלקת העליה ונקבע שהתקציב הוא בפיקוחה. חילוקי־הדעות נסבו על סמכויות, לא על סכומים. הרי שני הצדדים, גם בירושלים, גם בפראג, היו תמימי־דעים – ונתנו לכך גם ביטוי בכתב – שהתקציב של המשרד הארץ־ישראלי בפראג צנוע מאוד. אולם הבעיה היסודית – קיפוחה של צ’כוסלובקיה בחלוקת רשיונות עליה – לא באה גם עכשיו על פתרונה. בתוך ים של משטרים פאשיסטיים, קומוניסטיים, אנטישמיים, היתה צ’כוסלובקיה כאי שליו. יחכו חלוציה עוד שנה, עוד שנתיים, עוד שלוש עד לעליתם. לא בוער כלום.

כל סערה, גדולה כקטנה, שהתחוללה בארץ־ישראל, מצאה מיד את הדיה בתנועה הציונית בגולה. כל פילוג, כל התארגנות עצמאית בקרב תנועות־ ־נוער, בתנועה הקיבוצית, השפיעו תוך זמן קצר גם על העבודה בחו"ל. לפי השכל הישר היתה דרושה אחדות: קודם כל לרכוש את הנוער היהודי, האדיש ברובו הגדול, למען הציונות, למען ארץ־ישראל העובדת, בלי להיכנס להבדלים הדקים בין זרמים ומפלגות. אבל הנאמנות הכיתתית היתה חזקה יותר. המאבקים הפוליטייים בגולה לא היו פחות מרים מאשר בארץ־ישראל והשליחים, ברובם הגדול, היו נושאיהם. עבודת השליח – מטעם הסתדרות העובדים, “החלוץ”, מפלגות הפועלים, תנועות־הנוער – היתה מתישה כוחות, בתנאים כלכליים קשים. לרוב ללא משפחה, שנשארה בארץ בגלל העדר אמצעי קיום, רוב הזמן בנסיעות, תוך נסיון־שווא להתגבר על הגרעונות שבקופת התנועה. אך היה פיצוי־מה בסמכות הגדולה של השליח בזכות עצם העובדה שביתו בארץ־ישראל, בגלל עליונותו המוסרית של אדם שהגשים בגופו את עקרונותיו ומתוך נחיתות הגולה מול ארץ־ישראל, כפי שביטא אותה גם אדלשטיין: “הישוב בארץ־ישראל אינו זקוק עוד לגולה והוא היה יכול לפתור את בעיותיו בנקל בעצמו אילמלא רצונו להציל עוד מאות אלפי יהודים נוספים, שלמענם הוא חייב להכין מולדת.”

השליח היה הפוסק האחרון, לעתים עוד לפני שהצליח להסתגל לתנאי ארץ חדשה, לעתים בלי לשלוט בשפת המדינה, ומאות עיניים ביקורתיות היו מופנות אליו: האם מעשיו הולמים את דיבורו? אריה אופיר, חבר קיבוץ אפיקים, שליח “החלוץ” בצ’כוסלובקיה בשנים 1935–1936, היה נוהג ללבוש כדרך החלוצים מעיל־עור קצר, שהיה בפראג הלבוש האופייני לנהגים שכירים (אם לא לבשו מדים כחולים). בעת ביקורה של לולה האן. בת למשפחת הבנקאים וארבורג, שבאה לפראג כדי לסייע בעריכת מגבית ציונית, סירב שוער המלון המפואר שבו התאכסנה, לתת לאופיר בלבושו הפרולטרי להיכנס בכניסה הראשית. על כן הוחלט לצייד אותו על חשבון ההסתדרות הציונית במעיל חורפי אפור ארוך, שכמוהו לבשו כל הבורגנים. אך כאשר הופיע אופיר בלבושו החדש בפלוגות ההכשרה, ריננו הבריות מאחורי גבו: הנה לכם שליח – כבר יש לו מעיל חדש.

אופיר העביר את מרכז “החלוץ” מאוסטרבה לפראג (לדאבון לבו של רופאייזן, שביקש לשמור, לפחות, על מידה מינימלית של השגחה מצד התנועה הציונית), בגלל הקירבה למשרד הארץ־ישראלי, לקרנות, לויצ“ו ולכל שאר הדואגים לחלוצים, והקשרים בין אדלשטיין ו”החלוץ", ההדוקים בלאו הכי, התהדקו עכשיו עוד יותר. הרי תפקידו של ייקף כמנהל המשרד הארץ־ישראלי כלל ביקורת שוטפת של פלוגות ההכשרה ואכן הוא סייר בהן באופן קבוע: השליחים, ובעיקר אלה שהיו זרים בצ’כוסלובקיה, היו זקוקים לאיש שידריך אותם בתקופת שהותם הראשונה ויפתח לפניהם את הדלתות הדרושות, ומעל הכל: “החלוץ” היה בעיני אדלשטיין יסוד כל פעולה ציונית ויעדה העיקרי. כל השאר היה עסקנות לשם עסקנות. השליחים גרו לעיתים בביתו, עד שמצאו דירה משלהם, אכלו על שולחנו בליל שבת, “למען מצוות הכנסת אורחים,” כפי שנהג לומר, ורוב השליחים, אחרי שחזרו מסיור בסניפים או בפלוגות ההכשרה, הלכו קודם־כל לייקף. כדי למסור לו דין־וחשבון.

עם שהדבר מפליא, הרי בצ’כוסלובקיה השׂבעה, יחסית, שבה האוכל היה מצוי כשפע ובזול, היה מצבן הכלכלי של מרבית פלוגות ההכשרה בכל רע. החברים ניזונו בעיקר בתפוחי־אדמה, בגריסים, באפונה ובמאכלי קמח, כבני העניים. תנאי התברואה היו לעתים למטה מכל ביקורת, במזרני־הקש שרצו פרעושים ופשפשים, ממש כמו אצל הפועלים החקלאיים העונתיים מסלובקיה, שלא ידעו תנאי־קיום אחרים. הדו“חות של ד”ר פריץ אולמן. המבקר הנודד, על הזנחה, היו לעתים קטלניים. חווֹת ההכשרה בלעו הון והיה הכרח לחסל אותן. להקמת משקים לימודיים קטנים לגידול ירקות חסרו האמצעים ויחד עם זאת היו פלוגות ההכשרה הדרך היחידה שבה יכלו הפליטים מגרמניה לפרנס את עצמם – לפי רשיון עבודה – עד לעלייתם. החלוצים היו קצרי־רוח, ביקשו לעלות מהר ככל האפשר ולכן התנהל מאבק מר, בין הפלוגות, בין התנועות, בין המפלגות, בין הארגונים על כל סרטיפיקאט וסרטיפיקאט. כיוון שחלוקת רשיונות העליה יקרי־הערך נעשתה לפי מספר החלוצים שנמצאו בהכשרה, נטו כל התנועות לנקוב את המספר המקסימלי, שלא תמיד התאים למציאות. הרוויזיוניסטים ואנשי “החלוץ־המזרחי” לא בטחו באובייקטיביות של ייקף שהיה ידוע כסוציאליסט מושבע, עמוד־התווך של “החלוץ הכללי” ושונא הרוויזיוניסטים (אכן ייקף היה עד כדי כך קנאי בדעותיו הסוציאליסטיות ובהתנגדותו לתנועת ז’בוטינסקי, שלא היה מוכן לקיים קשרים עם רוֹזְל, בת דודתה של מרים אשתו, אחרי שזו נישאה לד"ר אוסקר רבינוביץ', ראש התנועה הרוויזיוניסטית בצ’כוסלובקיה ושתי הנשים הצעירות היו נפגשות בסתר, בלי ידיעתו של ייקף).

לקראת הבחירות הכלליות בצ’כוסלובקיה, שעמדו להיערך באביב 1935. עלתה בקרב המפלגה היהודית הלאומית שוב הבעיה איך להתגבר על מחסום אחוז החסימה (שהועלה בינתיים) ולהיכנס לבית־הנבחרים. כיוון שמדיניותו של המיעוט הפולני, לא מעט בהשפעת הלכי־הרוח בין הגרמנים, נעשתה תובענית יותר ויותר, היה הכרח לחפש שותף חדש. הפעם הושג הסכם־בחירות עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הצ’כית. דבר שעורר התנגדות רבה בקרב הציבור היהודי, גם בין שוללי הסוציאליזם כתורה חברתית. גם בקרב היהודים הלאומיים, שראו התעלמות בזויה בעובדה. שמצע הסוציאל־דמוקרטים לא הכיל מלה אחת בנושאים יהודיים. ד“ר מרגוליס התפטר לאות מחאה מתפקידו כיושב־ראש המפלגה היהודית. “פועלי־ציון” מצדם רגזו על הסוציאל־דמוקרטים הצ’כים על שנתנו ידם לברית עם הבורגנות היהודית וקראו לחבריהם לתמוך ברשימות הסוציאליסטיות האחרות. אולם, כפי שהוסכם, קיבלה המפלגה היהודית שני צירים ולפרלמנט נכנסו הפעם ד”ר אנגלו גולדשטיין, עורך־דין ממוצא צ’כי כנציג יהדות ארצות הכתר. וד"ר חיים קוגל כנציג יהדות מזרח הרפובליקה. עתה היה לציונים הסוציאליסטים איש משלהם ולאדלשטיין ידיד קרוב בפרלמנט.

למעשה, לא היתה לשני נציגי המפלגה היהודית הלאומית כל השפעה על החיים הפוליטיים הכלליים ברפובליקה והם התרכזו בתפקידם העיקרי: להילחם בכל סוג של אפליית יהודים וזו לא היתה חסרה, בעיקר במזרח המדינה. ד"ר קוגל היה יליד מינסק, תלמיד הגימנסיה “הרצליה”. שבא בשנת 1920 לפראג, כסטודנטים יהודים רבים ממזרח־אירופה, כדי ללמוד באוניברסיטה הגרמנית וייסד בה ארגון של סטודנטים דוברי עברית. בשנת 1924 קיבל על עצמו קוגל, ביוזמת מקס ברוד, להקים את הגימנסיה העברית במונקץ', מעשה גבורה משום המחסור באמצעים ובתלמידים יודעי עברית ומשום שנאתה התהומית של היהדות החרדית לציונות, זו המנסה לדחוק את הקץ, לפעול למען שיבת ציון, לפגוע במורשת היקרה של הציפיה למשיח, שגם אם יתמהמה בוא יבוא.

כאשר דיבר קוגל. איש פיקח, קטן־קומה, אבל בעל אמביציות גדולות, מעל בימות יהודיות על “טרור, בוֹיקוֹט וחרם כלכלי,” לא התכוון לגרמנים, אלא למלחמת־החורמה שערך אלעזר שפירא, הרבי ממונקץ', נגד בתי־הספר העבריים. אחרי שמת במגיפת טיפוס אחד מתלמידי הגימנסיה העברית, ראה בכך הרבי עונש מן השמים על הכפירה ר“ל של בטאון הציונים וספרי מינות אשר ילמדו לנערי בני”י ויתפשׂום לשמד ממש ככפירה בעיקר, ר“ל. קוגל היה בעיני הרבי בן סורר ומורה, כופר, מסית ומדיח את ילדי בני”י ב“העברעישע גימנאזיום” שלו. כאשר העמיד קוגל את מועמדותו לפרלמנט במסגרת המפלגה היהודית הלאומית, קבע הרבי, כי מי שמסייע לליסטים הציונים להיבחר מסייע לעוברי עבירה ונותן יד לפושעים ועליו כתוב בתורה: ארור אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת.

היהודים במלחמותיהם והגרמנים בנצחונם. בבחירות הכלליות באפריל 1935 זכתה מפלגת הגרמנים הסודטים של קונראד הֶנליין במספר הקולות הגדול ביותר מבין כל מפלגות הרפובליקה ונכנסה לביח־הנבחרים עם 41 צירים וביניהם קארל הרמן פראנק, סגנו של הנליין. חניך הרומנטיקה של ה“ואנדרפוגל” הגרמני, מורה להתעמלות במקצועו. הנליין היה בעל אינטליגנציה ובעל נימוסים וידע להקסים את הבריטים כאשר נסע ללונדון בעקבות הנצחון כדי לתאר את תנאי הדיכוי שבהם שרויים הגרמנים הסודטים, ואילו פראנק היה משכיל למחצה, בן למשפחה של תומכי גיאוֹרג פוֹן שֶנֶרֶר, אחד מאבותיו הרעיוניים של היטלר ושל פולחן־העם שלו. פראנק היה בעל חנות לדברי תעמולה נאצית בעיר קטנה בצפון־בוהמיה ודמגוג פרוע. עתה כבר לא היה צורך בהבלגה: בשלב זה נקראה השאיפה המוצהרת של מפלגת ס.ד.פ “הגדרה לאומית עצמית” לגרמנים הסודטים.

שני שלישים של העם היהודי היו עתה בארצות דיקטטורה, משוללי כל אפשרות של הגדרה והגנה עצמית ומה שעבר עתה על העם היהודי הזכיר את הימים החשוכים ביותר בתולדות היהודים, מסעי הצלב, האינקוויזיציה – בהבדל אחד מכריע: עתה קיימת התנועה הציונית, כפי שהכריז בן־גוריון בנאומו המרכזי בקונגרס הציוני הי"ט, שנפתח בסוף אוגוסט 1935 בלוצרן, העיר היפהפיה שבשוויץ המרכזית. אכן עתה, כאשר הגיעה העליה השנתית לחמישים אלף נפש ומספר היהודים בארץ־ישראל כבר גדל ל־350,000, שהם 27 אחוזים בתוך האוכלוסיה, נראתה הציונות ככוח המסוגל להתמודד עם התלאות שבאו על היהודים ובמיוחד גברה תחושת הכוח בעת הפעילות הקדחתנית של הקונגרס, שהשכיחה את העובדות: איזה קומץ קטן היו הציונים בתוך העם היהודי ומה גדולה היתה מידת תלותם של כל היהודים בגויים.

בקונגרס של לוצרן לקח יעקב אדלשטיין בפעם הראשונה חלק כציר מלא. בזכות נצחון הרשימה המשותפת של כל הציונים הסוציאליסטים, שזכו בחמישה מתוך 11 הצירים מצ’כוסלובקיה. אבל עד שמגיעים לקונגרס! כמה חודשי עבודה נדרשו, כמה עשרות ישיבות בעניין קרן הבחירות, הפצת שקלים, הרכבת הרשימה, כמה ויכוחים אפופי מרירות, כמה נסיעות ברכבת בלילות קרים, באור דלוח. בדו“ח שהכינה ההסתדרות הציונית של צ’כוסלובקיה צויין, בין השאר, שבראש התנועה עומדת מועצה בת 32 חברים, שהיו”ר שלה הוא ד“ר ואלטר קוֹנֶר (ממציא ה“עמי” או “אימיצ’קה”, כפי שקראו בצ’כיה בחיבה לקופה הזעירה העשויה קרטון לאיסוף תרומות לקק"ל שציונים מסורים נשאו בכיסם בכל דרכיהם) ואחד משני סגניו יעקב אדלשטיין. כן צויין ש”החלוץ" נאבק בקשיים כספיים לרגל גידולו המהיר ושהמגבית לכבוד יום הולדתו ה־85 של הנשיא מסריק למען הקמת ישוב שישא את שמו, הכניסה יותר ממיליון כתר.

אדלשטיין השתתף בישיבות סיעת העבודה בקונגרס, שבידיה הופקדה עתה ההנהגה הציונית ובן־גוריון, ראש הסיעה, היה מודע לאחריות שהדבר מטיל על כל תנועת הפועלים: בה תלוי הדבר, אם התנועה הציונית והקונגרס הציוני יעמדו בראש כל העם היהודי או אם תהיה זו רק פיקציה. לכן דגל בן־גוריון בהתארגנות רחבה ובפשרות: בדגל של כלל ישראל ובדגל של שלום על ישראל. לפי מצב העניינים הקיים יהודי שאינו יכול לקבוע לעצמו מראש, לאיזו מפלגה הוא שייך, עומד בחוץ. משום כך דרושה קודם כל הסתדרות ציונית שלתוכה יכול להיכנס כל אחד, בלי השתייכות מפלגתית.

בן־גוריון הניח, שעתה, בהנהגתו, תקבל הסוכנות היהודית על עצמה חלק מן התפקידים שמילאה עד כה הסתדרות העובדים וסבר שחייבים להקדיש מעתה תשומת־לב מרובה לפעולות הסברה וחינוך לשם משיכת המונים. כל אלה היו דברים לפי רוחו של ייקף ואכן רק חיזקו את הערצתו לבן־גוריון, שבו ראה את מצפונו של העם היהודי ואת המנהיג לעתיד. כאשר בעת הוועידה הציונית ה־9 דיבר רופאייזן בשבחו של וייצמן, קם אדלשטיין והכריז, שחייבים להזכיר גם את בן־גוריון, כיוון שהוא מנהיג בעל שיעור קומה כווייצמן. לא רבים מבין יהודי צ’כוסלובקיה הסכימו עמו: לגביהם היה להרצל רק יורש אחד.

אדלשטיין הסתמך על בן־גוריון ומאבקו למען אחדות התנועה הציונית, המתחייבת ממאורעות הזמן, כאשר בישר לציבור הציוני על האיחוד המעשי בין חֶבֶר העבודה של הציונים הסוציאליסטים ו“פועלי־ציון”, שהוקדשו לו כמה וכמה ישיבות בעת הקונגרס. בלחצם של הנציגים מארץ־ישראל נראה היה כאילו סולקו סוף־סוף כל המכשולים: המפלגה המאוחדת תהיה חלק של ההסתדרות הציונית, תשתתף בכל מוסדותיה, תשים דגש על פעולה למען ארץ־ישראל ובעיקר על חיזוקו של “החלוץ”, ומושב מרכזה יהיה בפראג. שושביני האיחוד נשמו לרווחה.

החברים בארץ־ישראל נתבקשו לשגר לפראג שליח מטעם “האיחוד”, שירכז את כל ענייני המפלגה הציונית הסוציאליסטית בצ’כוסלובקיה, כיוון שרוב הפעילים מקרב אנשי המקום עסוקים איש־איש במקצועו והזמן שהם יכולים להקדיש לענייניה מוגבל. אדלשטיין עצמו לא היה מוכן להתרכז בענייני המפלגה, שכן מלבד עבודתו במשרד הארץ־ישראלי היה פעיל במרכז “החלוץ”, ולפי דברי עצמו: “עדיין דבקה בי ‘מחלת’ א.ג.ס.צ. הישנה, שלפיה כל עבודה למען ‘החלוץ’ חשובה בעיני יותר מן העסקנות המפלגתית.”


 

6. ארץ־ישראל לא נועדה לכל אחד    🔗

בדצמבר 1935 התפטר הנשיא מסריק הישיש מכהונתו מטעמי בריאות. “בעזרת האל אוסיף עוד זמן־מה להביט עליכם, ולראות איך אתם עושים דברים,” אמר לעמו לפני שיצא, עדיין זקוף, אבל כבר שברירי יותר, שקוף יותר, מארמון הראדצ’אני והשתקע בביתו הכפרי בלאני. לא היה ספק, שכיורשו ייבחר ד"ר אֶדוארד בֶּנֶש, שר החוץ מאז קום הרפובליקה, יד־ימינו של מסריק עוד מימי דיוני השלום בוורסיי ובעל מעמד בכיר בחבר הלאומים. אולם בנש – נמוך־קומה, בעל שפם קטן ובעל מבטא צ’כי מובהק בכל שפה שבה דיבר – לא היה מסריק, לא בשיעור־קומה, לא באופי, לא בהשקפת־עולם. היה זה דיפלומט מקצועי, מפוכח, יבש, פרגמטי, בעל מוח אנליטי, חסר קסם אישי, שלא ידע לעורר באנשים אותו אמון בלתי־מסוייג כמו מסריק. אך היה ברור שמבחינה פוליטית ימשיך בנש, בן ה־54, בדרכי הדמוקרטיה של מסריק ושלא יהיו שינויים מרחיקים בחיי הרפובליקה.

זמן קצר אחרי בחירת בנש לנשיא ביקרו אצלו הדוקטורים רופאייזן, גולדשטיין וקוגל כמשלחת מטעם המפלגה היהודית והתנועה הציונית. בעיקר כדי לברך אותו להיבחרו וגם כדי להגיש תזכיר בעניינים שהעסיקו את היהודים: תמיכה ממלכתית בבתי־הספר העבריים. הכשרה מקצועית לבני נוער במזרח הרפובליקה ומניעת גירושים של יהודים חסרי נתינות צ’כוסלובקית מגבולה. באותה הזדמנות הזכיר בנש את עמדתו החיובית לתקומה היהודית בהיותו שר החוץ והבטיח להמשיך במדיניות זו גם בתפקידו החדש. יצירת בית לאומי יהודי, אמר, תשפיע לטובה גם על מעמדם של יהודי העולם ותסייע לסיים, או לפחות לצמצם, את סבל היהודים במדינות רבות.

חוקי נירנברג להגנת הדם והכבוד הגרמני, שנכנסו לתוקפם בספטמבר 1935, הביאו בעקבותיהם גל חדש של פליטים יהודים לצ’כוסלובקיה, אחרי תקופה של רגיעה יחסית. עד אז היתה אף תנועה מסויימת בכיוון הנגדי. אלפי פליטים, שלא ברחו מטעמים פוליטיים אלא כיהודים ולא מצאו במדינות מערב־אירופה לא מקלט־קבע, לא פרנסה, לא אהדה, לא הבנה לסבלם, חזרו לגרמניה מתוך תקווה, שבה יוכלו לפחות למצוא את קיומם, אם לא כסוחרים וכבעלי מקצועות חופשיים כבעבר, הרי במקצועות יצרניים, והם יהיו במולדתם במקום שבו נטועים שרשיהם. הרי גם המדינאים בבירות המערב נתנו את אמונם בהיטלר, שבנאום ארוך ברייכסטאג במאי 1935 אמר בפירוש ובאופנים שונים כי גרמניה זקוקה לשלום ורוצה בשלום, כי גרמניה מכירה בפולין כבמולדת לעם גדול ובעל הכרה לאומית, כי גרמניה אינה מתכוונת ואינה שואפת לספח את אוסטריה, כי גרמניה הכירה חגיגית בגבולות צרפת וערבה להם, וכי ויתרה סופית על כל תביעותיה לגבי אֶלזס־לותרינגיה. אין פלא ש“טיימס” הלונדוני, כאנשים שוחרי שלום רבים על פני אירופה, קיבל את דברי היטלר כנאום הגיוני, כן ושקול.

בין הפליטים החדשים, שבאו לפראג אחרי הפעלת חוקי הגזע (שנועדו בראש ובראשונה להבטיח את טוהר הצבא הגרמני המשוקם, אחרי שהיטלר ראה את חוזה ורסיי כבטל ומבוטל), היה גם פרֶדי הירש, מורה להתעמלות בן עשרים, גבוה, נאה, בעל הליכה זקופה. היה בהופעתו – במעיל־העור הקצר ובמגפיים השחורים שלבש על־פי רוב, בשערות המסורקות למשעי, באהבת המשמעת שלו, משהו גרמאני – ורק הפנים העידו על השתייכותו לגזע היהודי. פרדי קיבל על עצמו את טיפוח החינוך הגופני, המוזנח למדי, של חברי תנועות־הנוער. הנערים העריצו את פרדי, את כושרו הגופני, את הישגיו בקפיצה לגובה, בהתעמלות על מכשירים, אך בקרב הנהגת “החלוץ” ו“מכבי־הצעיר” שאליו השתייך, התייחסו אליו בסלחנות מסויימת: הוא לא היה מן האינטלקטואלים.

אף אם צ’כוסלובקיה היתה עדיין כאי בטוח בים של אי־סובלנות, הרי גם בה נעשתה שאלת הקיום היהודי קשה משהיתה בימים הטובים, כאשר עברו העסקים בירושה מאב לבן וההמשכיות נראתה כמובטחת. “עתה חייבים לחשוב בצורה מפוכחת על בחירת מקצוע ולא לפנות באופן אוטומטי למסחר או לפקידות.” ולכן הוקם בפראג מכון ליעוץ מקצועי, שיעדיו היו לעצור את זרימת הצעירים היהודים מרוסיה הקרפאטית למערב הרפובליקה ולמצוא להם תעסוקה כבעלי מקצוע במקומות מגוריהם.

ההגירה הפנימית של יהודי רוסיה הקרפאטית, שנדדו למחוזות המערביים, ובעיקר לערים הגדולות, כדי למצוא שם עבודה כפועלים, פרנסה כרוכלים, קיום פשוטו כמשמעו, ולו רק כשנוררים מקצועיים בחגיגות בר־מצוה ובחתונות יהודיות, הדאיגה קודם־כל את היהודים המקומיים שלא רצו ב“אלמנטים היהודים הזרים לדמותה ולאורח־חייה של יהדות בוהמיה.” הצ’כים־היהודים אמרו בגלוי. כי הגירה פנימית זו של יהודים שומרי מסורת אינה לפי רוחם, הציונים עמדו בעיקר על הבעיות הכלכליות שנדידה זו מביאה עמה: הרי האנשים מרוסיה הקרפאטית נמנים עם הפרולטריון הנמוך ביותר והם מחריפים את בעיית העזרה הסוציאלית בבוהמיה ובמוראביה. על כן הושם הדגש, לפי המתכון הציוני הבדוק, קודם־כל על פרודוקטיביזציה, על הכשרה מקצועית. במרוצת הזמן נרתם לעניין גם ה“ג’וינט” (הוועד האמריקאי היהודי המשותף לסיוע, שהוקם על ידי קבוצת יהודים אמידים בארה"ב כדי להקל את סבל היהודים בעקבות מלחמת העולם הראשונה), שעמו ניהלו מריה שמולקה, חנה שטיינר ויעקב אדלשטיין, כמזכיר כבוד של היצ"ם, משא ומתן על הכשרה מקצועית לנוער בצ’כוסלובקיה.

לפי החלטת הקונגרס של לוּצֶרן נועדו 15% מרשיונות העליה לבעלי מלאכה, המאורגנים בעיקר ב“העובד”, שהוקם מטעם “החלוץ”, כדי לפתור את בעיית בעלי המשפחות הקשישים יותר, שלא יכלו לצאת לפלוגות הכשרה. חברי “העובד” ו“הפועל הדתי” מיסודו של “המזרחי” ביקשו קודם־כל לפתור את בעיית קיומם, לא את בעיות קיום העם היהודי. בלב אדלשטיין גבר החשד, שבעיני רבים, ארגונים אלה הם רק אמצעי להשגת סרטיפיקאטים בלי רקע ציוני כלשהו. חשדו עלה בעיקר אחרי שמצא בין חבריהם גם אנשים שאינם כלל בעלי מלאכה, מחוסרי עבודה, אנשים חסרי מקצוע, שרק מעמידים פני ציונים. מאז כניסתו לתפקיד כמנהל המשרד הארץ־ישראלי כבר טיפל אדלשטיין ב־3,500 עולים, אך עמדתו הבסיסית לא השתנתה: “בחירת המועמדים המתאימים היא אחד מן התפקידים הקשים והאחראיים של המשרד הארץ־ישראלי. חייבים להבדיל כאן בין מועמדים בעלי כישורים אמיתיים ואלה, שאולי יש בידיהם שורה ארוכה של מכתבי המלצה, אבל למעשה מבחינת מקצועם אין הם מתאימים לארץ־ישראל. מנקודת־ראות סוציאלית כל מקרה הוא טראגי, ובכל זאת חייב המשרד הארץ־ישראלי לדחות את הבקשה, אם אין יסודות מקצועיים וציוניים הולמים. דרושה בדיקה קפדנית של כל מקרה ומקרה וטאקט רב כדי לשמור על האיזון בין השיגרה הביורוקרטית ובין הצד האנושי.” לפני שהיה מאשר מועמד יחיד לקבלת סרטיפיקאט (לגבי החלוצים קבעו התנועות), היה מבקש חוות־דעת של סניף הקק"ל וההסתדרות הציונית במקום מגוריו, כדי לברר מה היו מעשי האיש למען ארץ־ישראל עד עכשיו.

המשבר הכלכלי בארץ־ישראל, שסימניו הראשונים הורגשו כבר בסוף שנת 1935, רק הגביר את התביעה לבחירה קפדנית של המועמדים לעליה. שרשי המשבר והאבטלה שנתלוותה אליו היו במלחמה בחבש. אחרי פלישת הכוחות האיטלקיים לתחומה, באי־השקט שגרמה המלחמה בכל אזור הים־התיכון, בתגובה העצבנית של שוק ההון לאפשרות של מלחמה בין איטליה ובריטניה, בהפסקת מפעלי בנייה ועבודות ציבוריות שונות בארץ.

חברי “החלוץ” ו“העובד” ברוסיה הקרפאטית, שהצטרפו לשורות שני הארגונים בעת הגאות הכלכלית בארץ־ישראל מתוך תקווה לעליה מהירה השלימו באין ברירה גם עם עליה איטית והמתנה ארוכה. אך כאשר הגיע מארץ־ישראל זרם של מכתבים מבני העיירה שקבלו מרה על רעב וחוסר עבודה גם שם, בארץ היעודה, החלה הנטישה. הרי הכוח המדרבן לעליה היה מצוקת העיירה: אם לרעוב, מוטב כבר בבית, בתוך המשפחה. השורות נידלדלו בעיקר במזרח הרפובליקה, כאילו בא הדבר להוכיח את צדקת מצדדי האיכות כנגד הכמות: בחלק המערבי לא חל כמעט שינוי בפלוגות ובסניפים, כי שם היתה ההצטרפות בעיקר רעיונית.

באפריל 1936 פרצו מאורעות הדמים בארץ־ישראל והוסיפו מועקה – הרוגים, פצועים, התנקשויות בדרכים, עקירה שיטתית של עצים, שהם סמל השיבה לציון, שביתה כללית, מרד הערבים, שנועד לשים קץ למפעל הציוני. הוחל מיד בעריכת מגבית מיוחדת, נערכו אסיפות, אך למעשה נמשכו חיי היהודים בצ’כוסלובקיה על מי מנוחות. בוויכוח מטעם המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת, באחד מן המפגשים הקבועים שנערכו מטעמה בקפה אשרמן שבפראג, בניהולו של ד"ר ליאו יאנוביץ, משפטן בן עשרים וחמש, מיוצאי הסודטים, בעל הליכות שקטות, כושר ארגוני וכוח חשיבה, שאדלשטיין קירבו לפעילות ציבורית, התקומם יעקב אדלשטיין נגד אדישות זו. “מול עמדתו־למופת של הישוב הרי התנהגות הגולה לוקה בחסר,” קבע ייקף. “יש לעורר את מצפונם של יהודי הגולה ולהבהיר להם, שכל יהודי הנופל בארץ־ישראל, נופל למען האידיאלים והעתיד של היהדות כולה.” מי שהזדהה עמו, הרים – לכל היותר – את תרומתו לקרן־הקיימת.

כרגיל בעתות משבר כארץ, התחזק כוחם של שוללי הציונות וגדלה השפעתם של הקומוניסטים, בעיקר בקרב הנוער היהודי הלומד והאינטליגנציה. אחד מדוברי הקומוניזם הבולטים ובעלי ההשפעה הגדולה היה אוטו הֶלֶר, מחבר הספר “שקיעתה של היהדות”. הלר היה עיתונאי וסופר קומוניסטי מבריק, שהופיע על במות ציבוריות על פני מרכז־אירופה כמבקר חסר רחמים של הבורגנות היהודית וכמבשר הרעיון הקומוניסטי, שהוא הפתרון היחיד למצוקת היהודים. לגבי הלר נבעו תולדות העם היהודי, אופיו, אמונתו, סבלו כולם ממקור אחד: ממעבר סחורות בארץ־ישראל, שמיקומה הפך את היהודים לעם של סוחרים ועתה, כאשר העמים המארחים ממלאים בעצמם את תפקידם הכלכלי של היהודים, נידון העם היהודי, לפי כל חוקי הכלכלה, לכליה. הלר היה מתאר לפני שומעיו בלהט את הפרודוקטיביזציה של היהודים בברית־המועצות. ואכן, בתקופה של נסיון בירובידז’אן נאלצו גם סוציאליסטים מתונים כמקס ברוד להודות בוויכוח עם הלר, כי הקומוניסטים בברית־המועצות פעלו גדולות בהפיכת “אנשי־אוויר יהודים” לעמלים. הלר היה אחד מאותם בעלי האמונה, שהקומוניזם בער בו כרוח קדושה ומשום כך משך אליו את הצעירים היהודים.

ערב אחד עברו יעקב אדלשטיין ושמעון אורנשטיין ברחוב דלאוּהָה וראו התקהלות גדולה ליד אולם ההרצאות של “קפה אשרמן”. אדלשטיין פנה בגרמנית לאחת הנשים היהודיות המצטופפות ליד הכניסה ושאל אותה, למה נדחקים. “לשקיעתה של היהדות,” היתה תשובתה. ייקף פרץ בצחוק: “גבירתי, לזה את יכולה לחכות עוד זמן רב – וגם אין טעם להידחק.” כאשר שוב רבּו הזונחים את המחנה הציוני והעוברים לקומוניסטים, סבר אדלשטיין שמוטב בלעדיהם. “לא נזיל דמעה על העוזבים,” כתב לתצרוכת ציבורית, אך חיים הופמן, במכתב סודי לגיורא יוספטל, מראשי “החלוץ” בגרמניה, התייחס למצב בחומרה רבה יותר. היו אלה ימי הטיהורים הגדולים של נאמני טרוצקי בברית־המועצות ומסתבר שגם בקרב אנשי “החלוץ”, ובעיקר בין חברי “השומר הצעיר”, היו רבים שהאמינו, כי באמת מדובר באויבי המשטר הקומוניסטי, שביקשו להפיל אותו בעזרת הגסטאפו, כטענת התביעה הסובייטית במשפט קַמֶנְייב וזינוֹבייב. הופמן התקומם נגד האמונה העיוורת של חלק מחברי “החלוץ” בכל הנעשה בברית־המועצות: הרי אם הם מאמינים בנכונות המשפט, למה לא יאמינו גם במה שכותבים העתונים הקומוניסטיים יום־יום בגנות הציונות האימפריאליסטית בארץ־ישראל? הופמן דרש לערוך ויכוח נוקב בכל פלוגות ההכשרה הגרמנית בצ’כוסלובקיה, אף במחיר נשירת חלק מן החברים: קודם־כל חייבים לחזק את היסודות הציוניים של “החלוץ”, אפילו על חשבון הכמות.

הידיעות מן הארץ רק הגבירו את הדרישה לחישול רעיוני. שלושה צעירים יהודים, שנעצרו על ידי הבריטים באשמת הסתה קומוניסטית, הוגדרו על־ידם כבעלי נתינות צ’כוסלובקית, והקונסול הצ’כוסלובקי בחיפה, ד“ר קורט גרינוולד, דיווח על זרם גובר של פניות מצד אזרחים צ’כוסלובקים המבקשים ממנו לסייע להם להגר מארץ־ישראל למדינות אחרות. כל יורד מארץ־ישראל היה כאות קלון למשרד הארץ־ישראלי ולוועדה הארץ־ ישראלית, שלא ידעו להעניק את הסרטיפיקאטים יקרי־המציאות למועמד מתאים יותר. מן הארץ הקשו קושיות: זוֹלטן גולדמן, שעלה ארצה במאי על סמך רשיון־עליה שקיבל מכם, עזב את הארץ כעבור חודש. אנו מבקשים מכם להסביר לנו, על סמך מה אושר הנ”ל לעליה? פראג השיבה: הנ"ל, חבר “הפועל הדתי”, עזב את הארץ בגלל מצב בריאות אשתו, שהיתה צפויה לסכנת חיים באקלימה של הארץ.

על אף המאורעות, על אף המשבר, על אף המוות האורב כדרכים, עדיין היה מספר מבקשי הסרטיפיקאטים גדול פי כמה ממספר הרשיונות, ושוב ושוב הועלתה שאלת העליה הבלתי־חוקית (בעיני הבריטים), שנראתה לאנשי “החלוץ” כדרך היחידה להתגבר על לחץ המבקשים לעלות. ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה נקטה כלפי העליה הבלתי־חוקית עמדה שלילית עקרונית, שנבעה מיחס־הכבוד לחוק ומאהבת־הסדר הצ’כיים (והצ’כים נחשבו תמיד לפרוסים שבין הסלאבים), מן הפחד מפני אנדרלמוסיה, מהרצון לשמור על עמדות־כוח, מהאמונה בחשיבות הניפוי ומהחשש לקלקל את היחסים עם השגרירות הבריטית בפראג. לבד מכל אלה הכריעו כאן עמדתה המסוייגת של הסוכנות היהודית בירושלים, שחששה שמא תשפיע עליה ב' השפעה שלילית על חלוקת הסרטיפיקאטים מידי הבריטים, ושיקולים פוליטיים במאבק עם התנועה הרוויזיוניסטית. הרי הרוויזיוניסטים דגלו בעליה בכל הדרכים האפשריות במסגרת עליה המונית מפולין, והעליה ללא רשיונות שיחררה אותם מן התלות במוסדות הציוניים ומהשגחתם. בשיחות פרטיות עם אנשי “החלוץ” הדגיש אדלשטיין, שהוא עצמו אינו נמנה עם שוללי עליה ב' מטעמים עקרוניים, אך תפקידו הרשמי של מנהל המשרד הארץ־ישראלי מונע ממנו מעורבות בפועל, העלולה לסכן את העליה החוקית. לכן, ככל שיידע פחות על הנעשה בשטח, מוטב. אך הוא היה מוכן תמיד לסייע כאשר נתבקש. בשנת 1934 אירגן “החלוץ” דרך מרכזו העולמי בוארשה בפעם הראשונה עליה בלתי־חוקית בספינות ול“החלוץ” בצ’כוסלובקיה הוקצבו כמה עשרות מקומות. שכן גם אם היו ל“החלוץ” בצ’כוסלובקיה בעיות כספיות, לעומת פולין היה עשיר כקורח ולרשותו עמדה קרן למימון עליה, לא מעט הודות לאמנות ההתרמה של אדלשטיין.

שמעון אורנשטיין, שאירגן את שתי הקבוצות הראשונות של חלוצים מצ’כוסלובקיה, שעמדו להצטרף להפלגת הספינה “וֶלוֹס”, קיבל לפתע מברק, ובו הודעה שרב־החובל דורש סכום ניכר כתשלום נוסף, שאם לא כן, לא תפליג הספינה. אורנשטיין פחד לגשת לקורט טיבֶּרגר, יו"ר “החלוץ” מטעם ההסתדרות הציונית, שהיתה לו זכות החתימה בחשבון הקרן ושהיה יהודי ישר, חביב, דייקן בענייני כספים ולא היה נותן את הסכמתו להוצאה לפני שיש לה אישור מלא. כשהוא מחזיק את המברק בידו התקשר אורנשטיין טלפונית ממורבסקה אוסטרבה לאדלשטיין בפראג כדי להתייעץ עמו מה לעשות. אפשר – אמר – להשיג את הסכום הדרוש תוך כמה ימים, אבל הכסף נחוץ מיד, בזה הרגע. אמר לו אדלשטיין: “הרי שנינו גליצאים. חתום אתה במקום טיברגר.” אורנשטיין למד – עם נקיפות מצפון – לזייף את חתימת טיברגר. הוציא את הכסף מחשבון הקרן והחזיר אותו כעבור כמה ימים. ברגעי משבר היתה התושיה הגליצאית נכס יקר.

אדלשטיין היה הנציג הרשמי של המשרד הארץ־ישראלי אצל הבריטים ובינו לבין עובדי השגרירות שטיפלו בענייני עליה ותיירות לארץ־ישראל שררו יחסי ידידות. במכתב לד“ר ורנר סנטור עמד אדלשטיין על נקודה זו: לשגרירות הבריטית בפראג אֵמון מוחלט במשרד הארץ־ישראלי ובשעת ביקורו של סֶר אֶדווין סמואל, מנהל מחלקת העליה של ממשלת ארץ־ישראל, הדגישו האנגלים דבר זה במפורש. לאור העובדה, שעל המשרד הארץ־ ישראלי אפשר לסמוך במאה אחוזים, העניקה השגרירות לכל התיירים שקיבלו את המלצתו אשרה ללא ערבות כספית, עד שלבסוף נינזפה על כך מלונדון. על הנזיפה השיבה השגרירות בפראג, שהיחסים בצ’כוסלובקיה שונים מבמדינות מזרח־אירופה וכי בפראג עובדים בצורה הוגנת ומספר התיירים שניצלו את אשרת הכניסה לרעה ונשארו בארץ, אפסי: חמישה במשך כל שנת 1935 (משתתפי המכביה השניה, שמהם נשארו עשרות בארץ, לא באו באחריות המשרד הארץ־ישראלי). אך יחסי האמון לא הועילו: מלונדון באה ההוראה לדרוש מכל תייר ערבות כספית ממשית בשווי של 60 לי”ש. הבנק הלאומי של צ’כוסלובקיה ערם קשיים ואדלשטיין ביקש מד"ר סנטור להתערב אצל ממשלת המנדט ולדרוש שהתיירים מצ’כוסלובקיה יוסיפו לנסוע על יסוד ערבות המשרד הארץ־ישראלי, המתחייב לשלם את הסכום הדרוש בכל מקרה שתייר לא ישוב מארץ־ישראל במועד שנקבע – אבל, כמובן, יקפיד המשרד להעניק את הערבות רק לציונים ותיקים (לגביהם היה כנראה בטחון מוחלט שישובו לגולה הדוויה ללא דיחוי).

ב־30 ביולי 1936 פתחה הוועדה הארץ־ישראלית את ישיבתה בדומיה לאות אבל על מותו של נחום סוקולוב ועל הקרבנות שנפלו במאורעות־ הדמים, ואדלשטיין מסר דו“ח על סיורו האחרון בפלוגות ההכשרה: באופן כללי השתפר המצב, אין כמעט חוסר עבודה (היו זמנים ש־30% עבדו בשירותים, 10% בחקלאות והשאר בכל מה שניתן, בעיקר בבנייה), מצב הבריאות הוטב, גם בפעולות התרבות חלה התקדמות. הבעיה העיקרית היא החיים החברתיים (לחיות בקולקטיב זו תורה שצריכה לימוד ובדרך הקשה). בעת סיורו התברר לאדלשטיין, שכל התנועות החלוציות הפריזו בדיווח על מספר חבריהן בהכשרות, שלפיו נקבע חלקן ברשיונות עליה. באחוזים התבטאה הפרזה זו, כפי שחישב בזריזות אחד הנוכחים בישיבה: ב־14% לגבי “החלוץ” הכללי. ב־58% לגבי בית”ר וב־114% לגבי “החלוץ המזרחי”. הארגונים החלוציים הקטנים לא בטחו בנייטרליות של אדלשטיין, הידוע בקשריו האמיצים עם “החלוץ הכללי”: אולי חייבת הביקורת להתבצע על־ידי פקיד בשכר?

הצעה זו נדחתה בתוקף על־ידי ורנר סנטור, אחד מן “הלא־ציונים” שבין חברי הנהלת הסוכנות וראש מחלקת העליה שביקר אז בפראג: איש אינו מטיל ספק בהיעדר משוא־פנים מצד מר אדלשטיין. כמו רוב המבקרים יוצאי גרמניה התרשם סנטור מאישיותו של אדלשטיין ואחרי שובו לירושלים הוסיף על מלות התודה המקובלות על הכנסת האורחים, לפי הנימוסים האירופיים, גם נימה אישית: “יצאתי בהכרה מלאה, כי כל זמן שאתה עומד בראש המשרד הארץ־ישראלי, העניינים יהיו בסדר.” לפי דרישתו של ד"ר סנטור, בהתאם להחלטת הוועד הפועל, התנהלה עתה ההתכתבות עם הסוכנות היהודית בעברית. “הנני לעשות הכל כדי להנהיג חילוף מכתבים בעברית,” ענה על כך ייקף וחתם, כמנהגו לעתים, בנוסח היידי: עדעלשטיין.

אכן, גם קורט בלומנפלד, נשיא ההסתדרות הציונית בגרמניה לשעבר, אינטלקטואל מובהק בן האסכולה הגרמנית, שעלה לארץ בראשית שלטון הנאצים וניהל את מחלקת התעמולה של הסוכנות היהודית בירושלים, התרשם מן האיש הצעיר הדינמי, שעמו נפגש כאשר בא לצ’כוסלובקיה מטעם מפעל “ביצרון” לעזרת הישוב. בין אדלשטיין ובין בלומנפלד, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, נקשרו קשרים ידידותיים בעת המסעות על פני צ’כוסלובקיה, ובשיחות ביניהם עלתה ההצעה שאדלשטיין יבוא לארץ־ישראל ויעבוד מטעם קרן היסוד בענייני הסברה, בעיקר בקרב הדור הצעיר.

“לעת עתה זמנית, לששה חודשים,” כתב אדלשטיין אל ד"ר טרטקובר. חבר מרכז “האיחוד”, “אך אקבל קביעות, אם אוכיח את עצמי. בכוונתי לקבל את ההצעה וכנראה אצא לדרך ב־1 במאי 1937. מה דעתך על כך? אחרת – מי יודע אם תהיה לי מהר כל כך הזדמנות לעליה.”

תגובת מפלגתו להודעת אדלשטיין על כוונתו לצעד קיצוני כל כך כמו עליה היתה צוננת ביותר. “הידיעה על עלייתך הקרובה היא בעיני ובעיני מרבית חברי המרכז הפתעה לא־נעימה.” ענה לו ד"ר טרטקובר. “אם כי אני מבין לרצונך האישי ואיני יכול לשמור לך טינה על כך. אך חוששני, שנסיעתך עוד תסבך את המצב במפלגה הסובלת ממילא ממחסור בחברי הנהגה.” אולי אפשר לדחות את העליה, לפחות עד לבואו של חבר מארץ־ישראל, שיקח על עצמו את מזכירות המפלגה בפראג?

7 במארס, יום הולדתו של הנשיא מסריק, היה חג לאומי ברפובליקה. כבכל שנה, ב־7 במארס 1936 התבדרו הדגלים הלבנים־האדומים־הכחולים של הרפובליקה ברוח ובאסיפות החגיגיות שרו את שירו האהוב של הנשיא: “בני, בני, האם כבר חרשת?” תזמורות כלי־נשיפה ניגנו בכיכרות הערים ובגנים הציבוריים וכמו בכל חג צ’כי זרמה הבירה מן החביות. כניסת הכוחות הגרמניים לחבל הריין באותו יום אולי הסעירה את הפרשנים הבין־לאומיים, אולם לעם הצ’כי החוגג נראה העניין רחוק מאוד. אך חוסר נכונותה של צרפת בעלת מאה הדיביזיות לפעול נגד שלושה גדודים גרמניים, שנכנסו לחבל הריין המפורז על־פי חוזה ורסיי וסירובה של בריטניה לבוא לעזרת צרפת אם תסתבך במלחמה, הבהירו לנשיא בֶּנֶש, שהיה ידוע כפראנקופיל, כי צרפת, שאינה מוכנה להילחם בתוקפנות הגרמנית סמוך לגבולה, גם לא תיחפז, על אף חוזה־ההגנה המשותף, להילחם למען שלמותה של צ’כוסלובקיה, אשר מאות קילומטרים של שטח גרמני מפרידים ביניהן. מעתה תצטרך צ’כוסלובקיה לדאוג לשלמות גבולותיה קודם־כל בכוחות עצמה. אין לסמוך על העולם. שהרי גם חבר־הלאומים, שבנש היה בין מייסדיו ותומכיו הנאמנים, נכשל כשלון חרוץ בדרך שניסה לטפל בתוקפנות האיטלקית בחבש. החלה פעולה קדחתנית לחיזוק קווי הביצורים לאורך הגבול הצ’כי עם גרמניה.

בחודשי האביב של שנת 1936 התנהל בקרב היהודים ויכוח בעניין השתתפות הספורטאים היהודים באולימפיאדה שעמדה להיערך בקיץ בברלין. “מכבי” ו“הכוח” (שבשורותיו היו כמה מן השחיינים המצטיינים של צ’כוסלובקיה) החליטו לבסוף שלא להשתתף: הרי האולימפיאדה נועדה קודם־כל לחזק את מעמדו של היטלר בעולם. אבל הצ’כים־היהודים חייבו את השתתפות הספורטאים היהודים במסגרת המשלחת הצ’כוסלובקית: דת הספורטאים אינה שייכת לעניין. מאחר שיהודים בצ’כוסלובקיה זכו עם קום הרפובליקה למעמד של מיעוט לאומי מוכר לפי החוק, נחלשו בהדרגה המאבקים בין ציונים למתבוללים, אבל מפעם לפעם עוד נסערו הרוחות כבעת הגשת תביעה משפטית מצד קבוצת צ’כים־יהודים נגד הקהילה היהודית באוסטרבה, משום שהיא משתמשת בחלק מכספיה להחזקת בית־ספר יהודי. דעתם היתה, כי היהדות היא דת בלבד ועל הקהילה לדאוג אך ורק לצרכים דתיים. החינוך והסעד הם מעניינה של המדינה.

לאור המצב בעולם, תבע אדלשטיין חזית יהודית אחידה וזו היתה עמדתו גם לגבי יחסי הציונים והצ’כים־היהודים. לדעתו עבר זמנם של נימוקי הצ’כים־היהודים, שההשתייכות לתנועה הציונית גורעת מן הנאמנות לרפובליקה. למרבה הפלא הסתמך כאן אדלשטיין על דברי ליאון בלום, מנהיג הסוציאליסטים הצרפתים וראש הממשלה דאז, שכתב בדברי תמיכתו בקונגרס היהודי העולמי, שעמד להתכנס אותה שנה בז’נווה, כי הוא חש את עצמו צרפתי לכל דבר, שאין בתרבות צרפת דבר זר לו ובכל זאת הוא גם יהודי. מעולם לא הרגיש באנטישמיות, אמר בלום, כיוון שמעולם לא התכחש ליהדותו. אמנם בצרפת חיים היהודים בשלווה ובאושר, אבל בארצות אחרות סובלים מיליוני יהודים מאפליה ולכן יש לתמוך במאמצי הציונות. בדיוק כך הדבר אצלנו, הקיש אדלשטיין. דווקא משום שאנו מגינים על האינטרסים היהודיים, רכשנו את כבודו של העם הצ’כי, שידע בעצמו מאבקים ממושכים למען עצמאותו הלאומית.

אדלשטיין פנה אל הצ’כים־היהודים בדרישה לקחת חלק בקונגרס היהודי העולמי של כל הגופים, הארגונים והמוסדות היהודיים המתכנס לראשונה: גם אם לא יוכל הקונגרס לעזור הרבה לפתרון המעשי של מצוקת היהודים, הוא דרוש לפחות כאקט הפגנתי. הרי אין להעלות על הדעת, שמצוקת היהודים אינה נוגעת לצ’כים־היהודים. אילו רק נתנו את דעתם, כמה יהודים מרודים ממזרח הרפובליקה מצאו את קיומם בארץ־ישראל, כמה כסף נשלח מארץ־ישראל להורים עניים ברוסיה הקרפאטית, היו מסייעים ברכישת קרקעות בארץ־ישראל ולא היו נשארים כצופים מן הצד. בעקבות פניית אדלשטיין התפתח ויכוח עם “רוֹזְווֹי”, בטאון הצ’כים־היהודים, שדחה את נימוקי אדלשטיין ובמיוחד את הסתמכותו על ליאון בלום: הרי זה איש מושרש כולו בתרבות צרפת, נאמן כמותם לאדמת המולדת. דברי זיגפריד קַאפְר, המשורר היהודי הצ’כי הראשון, לא ניטלה גם עתה משמעותם לגביהם: “רק אל תכנוני לא־צ’כי. כמוכם אנוכי בן לאדמה הצ’כית. כשם שלבכם פועם למען המולדת, כן לבי לוהט בדבקות.”

בתחילת הקיץ של שנת 1936 קראה המפלגה היהודית לכל היהודים לרכוש איגרות מלווה ההגנה, שעל הנפקתן הוחלט בשל ההכרח לבצר את גבולות הרפובליקה ולהגדיל את כוננות הצבא מול התוקפנות הגוברת של הגרמנים. הציבור היהודי וגופים יהודיים אכן רכשו איגרות מלווה ביד רחבה, השתתפו בקורסים להגנה אזרחית, להגנה אנטי־אווירית ולעזרה ראשונה, והוכיחו, כפי שנתבקשו, שהם מזדהים עם האידיאלים, שהרפובליקה עומדת עליהם, ומוכנים להגן על מדינתם החופשית הדמוקרטית יחד עם שאר אזרחיה בכל עת, בכל דרך.


 

7. עלייתו של עסקן    🔗

בארץ־ישראל חלה הפוגה בהתנגשויות הדמים, שנהרגו בהן קרוב למאה יהודים, השביתה הכללית של הערבים דעכה וועדה מלכותית בראשות הלורד פיל, שמונתה ביולי 1936 כדי לחקור בשורש המאורעות, החלה בשמיעת עדים. השעה נראתה כשרה לכינוס מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים בירושלים כדי לדון עמם בענייני עליה, שההתכתבות לא היתה יפה להם, מחשש הצנזורה של שלטונות המנדט והעין הפקוחה של מדינות אירופה השונות. ההתייעצות, שהשתתפו בה כמה עשרות מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים באירופה נמשכה רק ימים ספורים ושהייתו של אדלשטיין בארץ היתה קצרה. בין ישיבות לישיבות טייל בירושלים העתיקה, נפגש עם עשרות מכרים וחברים וערב צאתו כתב לאריה אופיר לאפיקים: “יש לי הרושם שתכנית עבודתי אולי תתגשם. אפליג בחזרה ב־13 באוקטובר איה”ש באניה ‘ירושלים’."

הוסכם שייקף יעלה לארץ באביב 1937. יארגן וירכז כאן, בשלב ראשון, את פעולות הקרנות הלאומיות בקרב הנוער. אחרי שובו לפראג היו דרושים לייקף כמה שבועות כדי להגיע לידי החלטה. בראשית ינואר עדיין היסס, אך כאשר באביב החליט סוף־סוף לעלות – לעת עתה בגפו, עד שהעניינים בארץ יסתדרו – לא היה אפשר עוד לעצור בעדו: הציפיות גברו על כל הגיון.

מנקודת־ראותם של הציונים בצ’כוסלובקיה לא היה אדלשטיין דרוש בארץ־ישראל אלא בפראג. הרי הוא עצמו במכתביו הדגיש את המצב הקשה. שנתון בו הנוער היהודי בצ’כוסלובקיה בעתות משבר כלכלי, את הקשיים המעיקים על הסתדרות “החלוץ”. כדי להקל על תקציב המשרד הארץ־ ישראלי עבד אדלשטיין גם בקרן־היסוד, והמשרד הארץ־ישראלי קיבל מן הקרן את מחצית משכורתו (בלי שום תוספת לאדלשטיין עצמו, כמובן מאליו באותם הימים). העבודה במסגרת קרן־היסוד, שמטעמה נסע במשך שבועות על־פני צ’כיה, היתה גם כעין הכנה לעלייתו ולצירופו לסגל עובדיה בירושלים.

מץ “האיחוד” לחצו על ייקף: מבקשים לדחות את נסיעתו לארץ. יהודה רזניצ’נקו מפליג ב־12 במאי לפראג כשליח מיוחד אך ורק לעבודת המפלגה. הרי אין להעלות על הדעת, שדווקא עתה, אחרי מו"מ ממושך ומאמצים מרובים, כאשר נתמלאה דרישתם של החברים בצ’כוסלובקיה לשיגור חבר מהארץ, שירכז את ענייני המפלגה המאוחדת, דווקא בשעה זו לפני ההכנות לקונגרס, יעזוב החבר אדלשטיין את מקומו. “בקשתנו ודרישתנו כי תדחה לכמה חודשים את נסיעתך לארץ, המעמידה בסכנה את כל מאמצינו לעזור למפלגה בצ’כוסלובקיה.”

אבל ייקף לא הסכים לדחות את נסיעתו לארץ־ישראל, שעליה לא ידע איש, אם היתה עליה או נסיון לעליה או ביקור ממושך. כשבא לפראג רזניצ’נקו, חבר גבעת־חיים, ששהה כבר פעמיים כשליח בצ’כוסלובקיה והיו נהירים לו היטב ענייני המקום, שהה אדלשטיין בגליציה כדי להיפרד מן ההורים, ובחודש יוני 1937 בא לארץ־ישראל, מלא התלהבות ודרוך לפעולה במסגרת קרן־היסוד, לשם התחלה.

לצ’כוסלובקיה היה קשר מיוחד אל קרן־היסוד, הקרן הממלכתית לעבודות קונסטרוקטיביות בבית הלאומי. הרי בין מייסדיה היה ליאו הרמן, אחד מעמודי התווך של ארגון הסטודנטים “בר־כוכבא” בפראג. היה זה ליאו הרמן, הזריז, הממושקף, בעל הרעיונות, שהביא את מרטין בובר אל הסטודנטים הציונים בפראג, שבה נשא את שלושת נאומיו הנודעים על היהדות. בימי מלחמת־העולם שימש הרמן מזכיר הוועד הפועל הציוני בברלין, היה עורך “יידישֶה רוּנדשאוּ”. עם הקמת קרן־היסוד בשנת 1920 עבר ללונדון, כדי לשמש מזכירה הכללי, ובשנת 1926, עם העברת המשרד הראשי של קרן־היסוד לירושלים, השתקע אף הוא בארץ־ישראל. הרמן היה שייך לאותה קבוצה קטנה של יוצאי מרכז־אירופה בארץ־ישראל, שמקצת שרשיהם נשארו שם, בנוף השליו, בתרבות הגרמנית, שהעברית לא נכנעה להם, לאותם אינטלקטואלים מתונים, שקנאות ציוני רוסיה זרה להם והם נותרו מבחינה מסויימת כשמורה בצדי הדרך הראשית.

הרמן, שרבים מבני משפחתו הוסיפו להתגורר בצ’כוסלובקיה והוא היה מבקר בה לעתים קרובות, בא בקיץ 1937 בליווי אדלשטיין אל המשרד הראשי של קרן־היסוד בירושלים, אותו בניין מוכר, מאבן ירושלמית צהובה, הבנוי כחצי עיגול, והודיע ליהודה יערי, מי שהיה אז מנהל מחלקת ההסברה של הקרן, כי הנה זהו מנהל מחלקת הנוער החדשה. אדלשטיין נכנס לתפקיד בתנופה ובמרץ ודרך על כמה יבלות בשיטות שעובדי המשרד הגדירו אותן כאגרסיביות. הוא טען באזניהם, שאין עושים די בקרב הנוער ואין יודעים מה לעשות ואיך לעשות. הוא ירכז, הוא יפעיל, הוא יגייס את הנוער בארץ־ישראל למען הנוער בגולה, כי דרוש מפעל־הצלה גדול. הוא דיבר עברית רהוטה, וליהודה יערי הזכיר בגלל האמונה והלהט שבו חלוצים מימים־עברו. היה בא ושולף יום־יום תכניות חדשות, הצעות חדשניות ותבע להוציא אותן לפועל, בלי להתחשב במציאות ובלי שהמציאות התחשבה בו. לא נמצא לו אפילו חדר־עבודה פנוי והוא התמקם באחת הפינות של אולם הישיבות. אף לא היתה לרשותו מזכירה, לא כל שכן שתיים, כפי שביקש. עדיין לא היה תקציב לאותה מחלקת הנוער החדשה, שלמענה נדרשו בשלב הראשון אלף לי"ש, ואליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, עדיין לא נתן את הסכמתו העקרונית להקמתה.

אדלשטיין נסע על־פני הארץ, כדי להכיר את הנוער הארץ־ישראלי, והמציאות היתה שונה ממה שתיאר לעצמו במרחקים. הנוער בארץ־ישראל היה אז עסוק בענייני הגנה, במאבק מזויין ונוער הגולה שכן לגביו מעבר להרי החושך. משהו מן התמיהה על הנוער הארץ־ישראלי היה מורגש במאמרו של אדלשטיין, שפירסם בעקבות כינוס של נציגי שלוש־עשרה תנועות־נוער, שהתקיים ביזמת הקרנות הלאומיות בחודש יולי 1937 בירושלים. “היה מעניין לשמוע מה יש לדור הצעיר לומר על המצב הפוליטי העכשווי. תחילה לא ניתן להשתחרר מחוסר שביעות רצון על כך, שלא דובר כלל בכנס על פוליטיקה, על שאלת חלוקת הארץ. האם הנוער שלנו אינו מכיר את הבעיות הללו? רק לאחר זמן הוברר, כי אכן בעיני בני הנוער אין הן קיימות כלל, כיוון שנחושה החלטתם להמשיך בדרכם, בלי לשים לב להכרעות פוליטיות, ולהילחם בכל מי שיבקש לצמצם את שטח המחייה של העם היהודי.”

בכינוס הוחלט להקים משרד מרכזי להסברה, שבו היו צריכות להיות מיוצגות כל תנועות־הנוער, הקרנות ומחלקת התעמולה של הוועד הפועל הציוני. בעזרת תקציבים משלושה גופים אלה קיווה אדלשטיין, שראה את עצמו כמנהלו של המרכז החדש העתיד לקום, להעמיק את העבודה החינוכית בקרב הנוער ובעזרת שיטות־תעמולה חדשות לבנות הסתדרות ציונית חדשה, רעננה, צעירה יותר. “האם יבינו נציגי הקונגרס את קריאת הנוער, שהוא החלק החיוני ביותר בתוך התנועה הציונית, וירגישו שהעיסוק בשאלות הנוער וההסברה אינו מהווה סטייה מן הבעיות הפוליטיות החשובות של השעה, אלא להיפך, השלמה נכונה להחלטות המדיניות ותשובה מעשית לדרישות פוליטיות?” התשובה על השאלה הריטורית היתה לאו בפועל, לא במלים, אלא בהיעדר עניין בתכניותיו. מי מן האישים החשובים מאוד בוועד הפועל הציוני שם לב, בעיצומו של ויכוח על חלוקת ארץ־ישראל בעקבות דו"ח ועדת החקירה המלכותית, לאיזה עולה חדש או תושב זמני מצ’כוסלובקיה, שחשב עדיין בראש ובראשונה על הנוער בגולה? נכון, כל עוד ישב בפראג, היו לייקף קשרים מצויינים עם מנהיגי התנועה הציונית וראשי ההסתדרות. הרי כולם ביקרו בצ’כוסלובקיה פעמים אחדות, אבל שם היה הוא המארח, שם היו הם זקוקים לו. אדלשטיין היה בטוח, כי עליה פירושה גם עליה בסולם הפנימי של ההנהגה הציונית, אך כאן טעה טעות שרבים עשו אותה, לפניו ואחריו: כעולה אתה חסר־אונים, חסר־מגן, פגיע, תלוי בחסדי אחרים ועליך להתחיל מחדש. כאילו כל הפעולה המהוללת למען הציונות בגולה מעולם לא היתה.

בעת שהייתו בארץ נפגש יעקב עם כמה יוצאי הוֹרוֹדֶנקה, עם בני משפחת אמו, שהתגוררו בחיפה, ביקר אצל חברי “תכלת־לבן” מטֶפליץ־שֵנאו שהיו בין מקימי קיבוץ גבעת־חיים, וביום קיץ לוהט הגיע לעמק הירדן, לאפיקים, קיבוצו של אריה אופיר. כאותה תקופה עדיין היה אופיר בשליחות, אבל אשתו ברונקה נפגשה עם ייקף בחדר־האוכל. הוא סיפר לה, שהסוכנות מציעה לו איזו משרה, אך “אין ברצונו למכור את נשמתו.” כך בדיוק אמר, בגרמנית, ולא פירש. הוא הרהר בקול: אולי היה מצטרף לקיבוץ גבעת־חיים, אבל מפריע לו היעדר חיי המסורת. יחס הזלזול בחיי המשפחה. הרי לעולם לא יוכל להביא לשם את הוריו. ברונקה נפגעה: “איך אתה יכול לדבר כך? בקיבוץ כמו בעיר, יש מי ששומר על טהרת המשפחה ויש מי שאינו שומר.”

במאמרו ב“זֶלבסטוֶהר” על הישובים החדשים בעמק בית־שאן היתה רק התפעלות כנה. הרי כאן מצא תשובה ניצחת על הטענה החוזרת: כן, היו פעם חלוצים, אידיאליסטים, נכונים למעשי גבורה, שוויתרו על נוחות חיים, יבשו ביצות, אבל כיום? הנוער בימינו אינו מה שהיה פעם. כאן, בשדה־נחום, בטירת־צבי, במעוז, בתל־עמל, ניתנה ההוכחה: יש עוד רוח חלוצית בארץ־ישראל. תל־עמל (שלימים נקרא ניר־דוד) היה ראשון ישובי “חומה ומגדל” שהוקם בעמק בית־שאן ביממה אחת בדצמבר 1936: “מי שראה את הישוב החדש הזה, מי שבילה בו שעות, מי שסקר את הסביבה מנקודת־ראות בטחונית, מי שעמד על תנאי החיים ויחד עם זאת חש באמונה העמוקה, בכוח ההתמדה ובמרץ הטמון בהם, יודע שהחלוצים של ימינו אינם נופלים במאומה מן הביל”ויים או מבני העליה השניה." יעקב, נאמן לאופיו האנטי־מיליטריסטי, התרשם במיוחד מן העובדה, שאין אלה חיילים המבצעים פקודה בצורה עיוורת, אלא אנשים המודעים לסכנות, היודעים גם פחד, השוקלים בזהירות מה כוחם. אבל יחד עם זאת איתנים בהחלטתם להחזיק מעמד. “על אנשים כאלה אפשר לסמוך, אלה אינם בעלי דמיונות, היודעים למות, אבל לא לחיות, אלא חלוצים המנסים על אף הקשיים ליצור תנאים לחיים טובים יותר.”

האנשים עובדים קשה כדי לייבש את הביצות, מקור הקדחת, תמיד מתוך חשש שכוחות עויינים יסכנו את החיים, יהרסו את פרי העמל. שדה־נחום. שעלה על הקרקע רק בראשית אותה שנה, כבר התנסה בזמן הקצר בכמה התנפלויות מזויינות. בטירת־צבי, הקיבוץ הראשון של “הפועל־המזרחי”, שהוקם על אדמות משה קסטנר, איש “המזרחי” מצ’כוסלובקיה, נראו התנאים קשים במיוחד: בששה השבועות הראשונים חלו עשרים חברים בקדחת ובכל זאת ממשיכים שבעים איש בעבודה, בונים צריפים וישנים תחת כיפת השמים בפינה הנקראת בפיהם “רחוב המגורים”. בקיבוץ מעוז הסמוך, כל פציעה קטנה מלווה חום של 40 מעלות, עוויתות־קיבה שייכות לשיחת היום, אבל רצון העבודה והאמונה אינם נחלשים אף לרגע. דברי ההערצה של יעקב אדלשטיין היה בהם גם מוסר־השכל: אלפי לירות הושקעו בכל אחד מן הישובים מכספי הקרנות הלאומיות ואלמלא הן לא היו קמים, לא היתה הרחבת הישוב אפשרית; פיתוחה של ארץ־ישראל מצריך שני דברים: את המעשה החלוצי ואת ההון הלאומי.

בגלל היעדר המעשה החלוצי מצדו נשאר הוא עצמו כאיש מבחוץ. משגה יסודי שגה אדלשטיין בבואו לארץ־ישראל כפקיד, כעסקן, בניגוד לרוח ששררה אז בארץ בין חברי תנועת העבודה: קודם־כל חייב אדם להוכיח את עצמו כחלוץ בעבודה גופנית. אכן, יצחק פניגר, חבר קיבוץ גבעת־חיים, ששהה בשנים 1935–1936 בפראג כשליח “החלוץ”, הפציר באדלשטיין שילך לקיבוץ לפחות לשנה, לחצי שנה, גם אם אין הוא מתאים לעבודה גופנית – בראש־ובראשונה למען מעמדו האישי. הרי ברל כצנלסון דרש אפילו ממשה ביילינסון, רופא ועיתונאי במקצוע, שעלה לארץ והוא כבר קרוב לגיל ארבעים, לצאת קודם־כל להתיישבות. אנשי ההתיישבות העובדת – והם היו הקובעים בתנועת העבודה – בזו לאותם עסקנים מעטים, שהיו מכנים אותם “המושחתים”, שעלו לארץ ונכנסו ישר לתפקיד יצוגי. העבודה הגופנית היתה בעיני חברי תנועת העבודה כעין מבחן־כניסה. אבל לא כך פירש אדלשטיין את הקרירות לגביו. היתה לו ההרגשה, כי כל החברים והשליחים והאורחים, שהיו כה ידידותיים כאשר באו אליו למשרד הארץ־ ישראלי בפראג, בגדו בו בארץ, זנחו אותו בעת ההתחלות הקשות.

הימים עצמם היו קשים. ב־11 ביולי 1937 פורסם דו“ח ועדת פיל, שהמליץ על חלוקת ארץ־ישראל בין יהודים לערבים, שלפיה תינתן ליהודים רק ששית משטחה של ארץ־ישראל המערבית וירושלים תהיה בשלטון הבריטים. הישוב בארץ והתנועה הציונית כולה היו אחוזים בסערת הוויכוח: חלוקה, כן או לא? הציפיה והחרדה לקראת הקונגרס הציוני העשרים הזכירו לוותיקים את ימי ההכרעה בפרשת מקלט־הלילה באוגנדה. המחנות היו מחולקים: להניח הכל על קלף אחד ולומר לא לחלוקה או לנצל את ההזדמנות, שתאפשר לפחות עליית כמה מאות אלפים, להיאבק על הרחבת גבולות החלוקה, להכין את היסודות למדינה יהודית לעתיד? אדלשטיין, כווייצמן, כבן־גוריון, כמרבית יהדות מזרח־אירופה, היה מוכן לקבל את החלוקה. הרי לדעתו הניח דו”ח ועדת פיל רק שתי אפשרויות: או מדינה יהודית זעירה או המשך המנדט תוך צמצום מירבי של העליה, איסור מכירת הקרקעות ליהודים, הקמת סוכנות ערבית כמשקל נגדי לסוכנות היהודית, ומול העם היהודי לא יעמדו רק ערביי ארץ־ישראל אלא עמי ערב כולם. פירושו של דבר נצחון מוחלט לטרוריסטים הערבים, שיראו בהחלטת ממשלת המנדט כוח מדרבן להמשך הפרעות. נכון, אפשר להיאבק בהם, על־ידי גיוס כוחות הגנה לא רק מתוך הישוב, אלא מקרב העם היהודי בעולם. אך אם רוצים מאבק מזויין חייבים לזכור, שקל להכריז מלחמה ולהוביל את ההמונים, אבל קשה מאוד לראות מראש את כל הסכנות שבמלחמה ואת תוצאותיה.

המשך העליה המצומצמת פירושו היעדר כל אפשרות לסייע להמוני היהודים הנרדפים בעולם. תנועה ציונית, שלא תהיה מסוגלת לתת תשובה מעשית על מצוקת היהודים, לא יעלה בידה לקשור אליה את ההמונים לאורך שנים ולהנהיג אותם במאבק. היאוש, תחושת החולשה, חוסר־האונים מול עתיד ללא מוצא, כל אלה ירפו את ידי היהודים בעולם. תהיה זאת תבוסה לציונות, שבשנים האחרונות נהפכה למרכז החיים היהודיים בגולה, ובצדק מבקשת את הנהגת האומה.

אדלשטיין היה ער לסכנות שחלוקת ארץ־ישראל תביא עמה – בלי ירושלים, בלי הגליל, בלי מפעל החשמל, תוך ביטול המנדט, שהיתה בו גם התחייבות בין־לאומית. אבל מול כל אלה עמדה לנגד עיניו האפשרות להציל במשך עשר–חמש־עשרה השנים הבאות מיליון יהודים מרדיפות במקום מושבם. במשך אותן שנים אפשר לחזק את כוחה של ארץ־ישראל ולהפוך אותה לגורם שיש להתחשב בו בזירה הבין־לאומית. חיזוק מצבה הכלכלי והפוליטי יכול להוביל גם לשיפור היחסים עם העמים השכנים; לתת אפשרות לעצמאות מדינית, לביצוע תכניות ממלכתיות בתחומי הכלכלה והסעד, לבניית מינהל עצמאי.

בסוף אוגוסט 1937, שבוע לפני פתיחת הקונגרס הציוני העשרים בציריך, התכנסה סיעת העבודה ובאו גם נציגי צ’כוסלובקיה, שיחד עם בן־גוריון תמכו בחלוקה (אדלשטיין, בגלל שהייתו בארץ־ישראל, הוצב הפעם רק במקום ה־24 ברשימת המפלגה הסוציאליסטית ולא היה ציר מן המניין). מה שקבע לגביהם היה, באיזו דרך מגיעים מהר יותר לישוב של מיליונים. ברל כצנלסון לא היה בין שוללי תכנית החלוקה מבחינה עקרונית, אבל לא האמין בה: המדינה לא תקום, ואילו הוויכוח עליה יפלג את המחנה היהודי. לבסוף נתקבלה בסיעת העבודה, שהיתה הסיעה הגדולה בקונגרס ובמידה רבה הסיעה הקובעת, החלטה לנהל עם האנגלים משא־ומתן על החלוקה.

דיוני הקונגרס התנהלו באווירה קשה. אוסישקין שלל את החלוקה, וייצמן חייב אותה. המחייבים היו מודעים לממדים הזעירים של המדינה היהודית המוצעת, אבל תחושתם היתה שגורל העם היהודי כולו מונח על כף המאזניים. וייצמן, שנשא בזמנו נאום בן שעתיים לפני הלורד פיל ושאר חברי הוועדה המלכותית, אמר אז משפט, שעליו חזר גם כעת הקונגרס. והדברים ביטאו את חרדתו לעתיד יהדות אירופה: “באירופה ששה מיליון יהודים כלואים במקומות שאינם רצויים שם ובשבילם נחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות בהם ומקומות שאינם רשאים להיכנס לתוכם.”

בקול דממה דקה יצא אדלשטיין מן הארץ כדי להשתתף בקונגרס הציוני. “מעניין,” אמר ייקף בעת הקונגרס, לחברו דב ביגון, אחד המעטים שדיבר עמו על שהייתו כארץ, “העליה היא בעצם גולת־הכותרת, הגשמת כל המאוויים, כל החלומות. וכאשר אתה מגיע לארץ, אתה רק גלגל חמישי ואין איש מתעניין בך.”

בקרן־היסוד בירושלים הניחו, כי אדלשטיין ישוב עם תום הקונגרס: תוך שלושה חודשים אין לאיש זכות להתחרט על עליה. אילו היו עוזבים את ארץ־ישראל כל המאוכזבים מן המציאות בה בחודשי שהותם הראשונים, לא היה נותר בארץ אלא קומץ קטן של תמימי־נפש. לארץ־ישראל נדרשו סבלנות, התמדה, אהבה ובעיקר חוסר־מוצא. כשאין לאן לחזור, מתגברים על כל הקשיים, על כל חבלי הקליטה. אבל לאדלשטיין לא רק שהיה לאן לחזור – הרי מרים ואריה בן השש נותרו לעת־עתה בביתם ברחוב בילסקה – אלא שגברו הלחצים למען חזרתו. בפראג היו זקוקים לו. במשרד הארץ־ישראלי, במפלגה, בהסתדרות הציונית, ב“החלוץ”: ישוב לזמן־מה וייצא לארץ־ישראל שנית. ב“איחוד” הגיבו על החלטת החבר אדלשטיין לשוב לפראג באנחת רווחה: עתה סיכויי המפלגה בצ’כיה לא רעים, אם הוא יעמוד לרשותה בחודשים הקרובים. ובכן, הללויה: החבר אדלשטיין ישוב לפראג ב־20 באוקטובר בערך ויישאר בה לפחות עד לחודש מארס 1938.

לשליחים מארץ־ישראל, שנמצאו אותה שעה בצ’כוסלובקיה, היה ברור, כי חזר מאוכזב מבחינה אישית. אכל ייקף התעטף בשתיקה. שמעון אנוך, חבר קיבוץ נען, שהיה אז שליח מטעם הסתדרות העובדים ו“החלוץ”, הרגיש שמשהו מאמונתו הגדולה של ייקף בארץ־ישראל נפגם בעת שהייתו בארץ. אבל גם הוא, כשאר השליחים, לא הרהיב עוז לשאול אותו גלויות: “ובכן. מה בעצם קרה בארץ?”

ארץ־ישראל נשארה תעלומה, לאוהביה וגם לאויביה. באותה תקופה חזר מארץ־ישראל נוסע אחר, אף הוא מאוכזב, מסיבות משלו. אדולף אייכמן, המומחה לענייני ציונות במשרד הראשי של שירות הבטחון בברלין. כאיש ס“ס צעיר, אינטליגנטי ושאפתן, נסע עם הרברט האגֶן, הממונה עליו במחלקה לענייני יהודים, למסע לימודים בארץ־ישראל, בעיקר לצרכי ריגול בעניינים יהודיים, ובין השאר הוטל עליהם להיפגש גם עם המופתי הירושלמי, חג' אמין אל־חוסייני. אנייתם עגנה בחיפה והם ירדו ממנה לסיור קצר בכרכרה עם עגלון יהודי והמשיכו באניה למצרים כדי לקבל שם אשרת־כניסה לפלשתינה־א”י, אך נתקלו בקשיים מצד השלטונות הבריטיים, ולפיכך היה עליהם להסתפק במידע שנמסר להם בקאהיר על־ידי המודיעים שלהם מקרב הגרמנים, הערבים והיהודים. אחרי שיחה עם איש־הקשר היהודי, שדיבר עם אייכמן על הגדלת העליה מגרמניה ל־50,000 איש לשנה עם הון של אלף לי“ש כל אחד באמצעות “ההעברה” – יבוא סחורות גרמניות תמורת כספי היהודים המהגרים – היתה מסקנתו של אייכמן, בדומה לקו מדיניות־החוץ של הרייך כאותם הימים: “אין אנו מעוניינים לעודד יציאת הון יהודי לחו”ל, אלא בראש ובראשונה אנו רוצים להניע יהודים חסרי־אמצעים לצאת. כיוון שהגירת חמישים אלף יהודים לשנה תחזק קודם־כל את ארץ־ישראל, אין תכנית זו באה בחשבון לאור העובדה, שעל הרייך למנוע הקמת מדינה עצמאית בארץ־ישראל.”

בימים האחרונים של שנת 1937 הוקמה ברומניה ממשלה פאשיסטית ואנטישמית קיצונית בראשותו של אוקטביאן גוגא. מפנה זה במדינה, שהיתה קשורה עם צ’כוסלוכקיה ויוגוסלביה בברית הגנה במסגרת “ההסכמה הקטנה”, עורר דאגות חמורות בקרב אותם היהודים ברפובליקה, שנתנו את דעתם לנעשה בעולם. הם חששו שמא תשפיע התפתחות העניינים ברומניה על הלך־הרוחות בצ’כוסלובקיה יותר מן המאורעות בגרמניה. רדיפת היהודים בגרמניה עוררה בקרב הצ’כים גל של מחאות, השתתפות בצער היהודים ונכונות לעזור להם, לא מעט מתוך השנאה הישנה של הצ’כים לגרמניה. אבל רומניה היתה מדינה ידידותית, הדור הצעיר ברפובליקה חונך על האחווה הצ’כית־הרומנית־היוגוסלבית ומשום כך היתה למאורעות ברומניה השפעה ישירה עליו.

גוגא, בסיסמה “רומניה לרומנים”, צימצם מיד אחרי עלייתו לשלטון את חופש הפעילות הכלכלית ואת הזכויות האזרחיות של היהודים, ובשיחה פרטית עם ידיד אורח מצרפת אף העלה אפשרות לפתרון בעיית היהודים בכל מזרח־אירופה: “להעביר אותם בהמונים לשטח כלשהו שעדיין שומם מאדם… לאיזה אי שממנו לא יוכלו לצאת, למאדאגסקר, למשל.” גם בצ’כיה רבו הקולות שאמרו, כי יש ללמוד ממדיניותו של גוגא, ביחוד בתחום הכלכלי, ואף הובע חשש, שהיהודים עלולים עתה להיות למכשול ביחסי הידידות המסורתיים בין שתי המדינות. הצ’כים־היהודים, בהתאם להשקפת עולמם, סברו שיש להתייחס למתרחש ברומניה קודם־כל על־פי האינטרסים הממלכתיים הצ’כיים ואסור שהמוצא היהודי יהיה שיקול כעניין זה. האינטרס במערך המדיני המשותף עם רומניה קובע יותר מבעיית היהודים. מיד אחרי הקמת ממשלת גוגא נסגר הגבול הקצר בין צ’כוסלובקיה ורומניה בפני פליטים יהודים, שניסו לברוח משם. אמנם לא פורסם על כך דבר בעיתונים, אך לד"ר אַנגֶלו גולדשטיין, ציר המפלגה היהודית בבית־הנבחרים, נמסר על כך בשיחה פרטית.

כאשר גברו הקולות, בעיקר בקרב הציונים, שתבעו מממשלת צ’כוסלובקיה לפתוח את שעריה לפני הפליטים היהודים מרומניה. באה תגובה שאיש לא ציפה לה. פֵרדינאנד פֶראוּטְקָה, מגדולי הפובליציסטים הצ’כים, ידידם של' מסריק, בנש, קרל צ’אפֶק, פירסם בשבועונו הליברלי “פְשיטוֹמְנוֹסט”. מאמר בשם “הערות על העם הצ’כי והיהודים”. פראוטקה טען, שהיעדר אנטישמיות בצ’כוסלובקיה אין לזקוף לזכות מנהיגות נאורה, אלא הוא נעוץ בעובדה, שחלקם של היהודים בחיים הכלכליים והציבוריים אינו עולה על אחוז סביר וכל נסיון להגדיל שיעור זה יעורר סערה גם בארץ זו. הצ’כים אינם יכולים להציל את ההומניזם בעולם כולו והם חייבים לדאוג בראש ובראשונה לעצמם.

היה ברור, כי זאת ראשית פניית העורף ליהודים גם מצד הליברלים הצ’כים ורבים מידידי פראוטקה יצאו בביקורת נגדו, ביניהם גם מילֶנה יֶסֶנְסְקָה, ידידתו של קפקא, שהיתה אף היא חברת מערכת “פשיטומנוסט”. בתגובה על מאמרו של פראוטקה ניסו הצ’כים־היהודים להוכיח, שבעצם היהודים כמעט אינם קיימים, עוד מעט, עוד קצת סבלנות וייעלמו כליל. הגרעון הביולוגי בבוהמיה ומוראביה הגיע ל־1% לשנה. נישואי התערובת התקרבו ל־40%. עשרות קהילות כפריות התרוקנו, בתי־כנסת נסגרו. ואף השפעתם הכלכלית של היהודים, שכה מרבים לדבר בה, קטנה ממה שמניחים. שירותי המדינה כמעט סגורים בפניהם. שיעורם בתוך האוכלוסיה הכללית ירד לפי המפקד האחרון לקצת מעל אחד למאה. ובכן, על מה הזעקה. מה הפחד?

רבו אותות הזמן. אך רק מעטים ידעו לקרוא אותם נכונה. לקראת ראשית שנת 1938 התפרסם ביומון המפלגה האגררית, הגדולה במפלגות הצ’כיות, מאמר מדיני מאת היושב־ראש שלה רוּדוּלף בּרֶאַן, שהמליץ על נסיון הידברות בין צ’כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, ורמז לאפשרות של ביטול חוזה ההגנה ההדדי בין צ’כוסלובקיה וברית־המועצות משנת 1935 ולצירוף הֶנליין לממשלה. קרוֹל סִידוֹר, ציר המפלגה האגררית הסלובקית, הציע בישיבת ועדת־החוץ של הפרלמנט להקים גוף שיטפל בהעברת יהודי סלובקיה ורוסיה הקרפאטית לבירוֹבידז’אן: ממילא כולם קומוניסטים. הסלובקים נאלצים מטעמים כלכליים להגר מעבר לים ובמקומם גדל שיעור היהודים, אוהבי השפה הגרמנית, המעניקים לבניהם שמות מתוך אופרות של ואגנר.

היהודים שיגרו משלחות לנושאי תפקידים מרכזיים במזרח המדינה ושמעו מפיהם הצהרות מרגיעות: הנציב לרוסיה הקרפאטית הבטיח להם שהוא עצמו, בתוקף סמכותו, ישים קץ לכל סימן של איבה ליהודים. אפילו בפי יאן איוואק, ציר המפלגה הפאשיסטית הסלובקית, היתה רק עצה ידידותית: “איש אינו מתכונן לרדוף את היהודים או לצאת למאבק נגדם. כל מה שמבקשים מהם שיסתגלו לנסיבות הזמן,” אמר בעת ויכוח בפרלמנט על הצעה לארגון מחודש של הקהילות היהודיות: “הרי היהודים עדיין מאמינים בתלמוד והוא מורה להם להתחשב רק בבני־בריתם.”

מרחק רב הפריד בין דברים אלה ודברי תומאס מסריק לקארל צ’אפק: “מי שלבו לישו, אינו יכול להיות אנטישמי.” אבל מסריק כבר נטמן בקבר הכפרי הפשוט בלאני ורבים מאזרחי הרפובליקה, והיהודים בתוכם, הרגישו את עצמם מיותמים. כאשר ב־14 בספטמבר 1937, לאחר עשרה ימי שקיעה איטית, התפשטה הידיעה על מותו של מסריק, בכו גם הגברים ללא מעצור. ברחובות, המורים בישרו בעיניים דומעות לתלמידיהם על הסתלקותו של טאטיצ’ק מסריק ומאות אלפים חיכו שעות על שעות ברחבת ארמון הראדצ’אני כדי לעבור ליד ארונו, לא מתוך חובה, אלא מתוך צורך פנימי, כדי לתת ביטוי לצערם הצורב. עם מסריק מתה האמונה בדמוקרטיה כצו מוסרי, באמת החייבת לנצח תמיד.

המצב המדיני היה מתוח. באוקטובר 1937 הטילו השלטונות איסור על אסיפות פוליטיות וגם המפלגה היהודית נאלצה לדחות את ועידתה הארצית, שעמדה להתקיים בסופו של אותו חודש. אף הרצאתו הראשונה של יעקב אדלשטיין אחרי שובו מארץ־ישראל בוטלה בגלל איסור האסיפות הכללי, אבל הוא חזר לעבודה כמלוא המרץ, לרווחתם של כל הגופים, הוועדים, הארגונים והקרנות שבהם היה פעיל. שוב יצא לסיור בפלוגות הכשרה, שוב עסק באיסוף תרומות. במסגרת מגבית שנערכה בנובמבר של אותה שנה מטעם הקרנות הציוניות נתבקשו יהודי צ’כוסלובקיה: “תן ותן ביד רחבה, כי מחר יכול להיות מאוחר מדי.” כוונת אותו “מאוחר” היתה לרכישת אדמות בארץ־ישראל על־ידי היהודים. בצ’כוסלובקיה עצמה לא דחק הקץ.

סוף־סוף עמדה המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת לערוך את ועידתה הראשונה בפרוֹסניץ, אך עדיין היה האיחוד תלוי על בלימה, קודם כל בגלל שֵם. אדלשטיין וחבריו הציעו שהמפלגה תיקרא “איגוד ציונים סוציאליסטים”, אבל “פועלי־ציון” רצו בשם “המפלגה היהודית הסוציאליסטית הדמוקרטית”, משום שלא חשבו, כי מן התבונה להדגיש דווקא בעת משבר בארץ־ישראל את צביונה הציוני של המפלגה החדשה. לשם פשרה הוצע השם “מפלגת הפועלים המאוחדת”, אך אנשי א.ג.ס.צ. ובראשם דב ביגון לא רצו בו, כדי שלא לשאת את שמו של הפועל לשווא במפלגה של אנשי המעמד הבינוני. בפתיחת הוועידה נאם ד“ר אריה טרטקובר בשם ההנהגה העולמית של האיחוד, הופמן ואדלשטיין הגישו את תכנית הפעולה של המפלגה החדשה, יהודה רזניצ’נקו טרח מאחורי הקלעים להרגעת הרוחות, אך עד לרגע האחרון היו חששות לפיצוץ ועידת האיחוד. לבסוף, בתשישות כוחות, אחרי סערות וויכוחים שנמשכו עד שעות הבוקר הקטנות, אושר האיחוד בצורה דמוקרטית על־ידי נציגים של 1,100 חברי המפלגה הפעילים. החברים יעקב רייס, חיים הופמן ויעקב אדלשטיין נבחרו לנשיאות המפלגה ותוך שירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” ו”קום התנערה" התפזרו צירי הוועידה, כדי לפעול בכוחות מאוחדים למען העלאת קרנה של הציונות הסוציאליסטית. שנת 1937 קרבה לקיצה.

איזו שנה זו היתה! הסקירה השנתית של ד"ר ליכטוויץ היתה קודרת: בארץ־ישראל שוב התחדשו מאורעות הדמים, בפולין הופעלו לחצים להגירת מיליון יהודים, ברומניה, בהונגריה, בליטא דחקו ביהודים להגר. ומקצהו האחר של העולם, מאמריקה הצפונית והדרומית, מאוסטרליה, מקנדה, מכל מקום באה אותה תגובה למצוקת היהודים: חבל שאין לנו מקום בשבילם. יצחק פניגר מצא אחרי סיור על־פני צ’כוסלובקיה אדישות גמורה. גם במפלגה הסוציאליסטית, גם בתנועה הציונית, מתוך סיבות כלכליות אובייקטיביות, אך גם מפני שלדעתו לא ידע הישוב בארץ־ישראל להעביר לגולה את רוח הבניין וההגנה. על־פי טבעה התרכזה העיתונות בדיווחים מארץ־ישראל על תיאורי ההתנקשויות, על הדם שנשפך, השדות הנשרפים, העצים הגדועים, על מקרי החבלה בדרכים ובמסילות־ברזל, על מספר ההרוגים. הצדדים החיוביים, הגבורה השקטה שבהמשך העבודה היומיומית, מתוך החלטה נחושה להחזיק מעמד, לא היו בגדר חדשות ולא עניינו את העיתונות הכללית, הגרמנית והצ’כית, שהיהודים ניזונו בה. כרגיל, נראו הדברים ממרחק חמורים ומדאיגים יותר מאשר בעיני הישוב בארץ־ישראל, שהיתה לו נחמת המעשה.

הכל יחסי, גם מידת האדישות. יוסף שפרינצק, מראשי מפלגת פועלי ארץ־ישראל (במקור ממפלגת “הפועל־הצעיר”), הצהיר אחרי סיור על־פני אירופה – והוא היה מן המרבים לסייר – כי בכל מקום מצא מחנק מוסרי בציונות, אך ארבעת הימים של שהייתו בפראג היו מן הנעימים במובן הציוני והיהודי: כאן הציונות הטובה ביותר באירופה. יהודה רזניצ’נקו, שראה את המצב בעיניים ביקורתיות יותר, ניסה לתקן את רשמיו, אך על כך ענה שפרינצק: במקומות אחרים גרוע יותר. רזניצ’נקו הרגיש בחוסר־האונים המוחלט של השליח: “כאן תבערה ואנו מדברים על עליה טיפין טיפין.” הרי אפילו בשביל חלוצים שישבו בהכשרה זה ארבע שנים, לא היו סרטיפיקאטים. מתוך מאות אושרו לעליה 18 מן הראויים ביותר, וספק אם שמונה מהם יקבלו לבסוף רשיונות עליה. ומה נענה להמונים הנדכאים? מעולם לא שפרה נחלת השליח, אבל הפעם הרי זה באמת גיהנום להיפגש עם אנשים ולדבר עמם על ציונות."

עננה רבצה על הכל. כאשר ניהלה “הבימה”, בסתיו 1937, משא־ומתן על הופעות בצ’כיה, היו שני תיאטראות גדולים בפראג מוכנים למסור את אולמיהם לתיאטרון העברי. “הבימה” היססה אז אם להופיע בצ’כיה, בגלל מיעוט הקהל שעשוי להתעניין בהצגות בעברית. אך אחרי שנאסר עליה לבוא לוארשה והביקור בבוקרשט ירד מהפרק, ביקשה “הבימה” לבוא בראשית 1938 לצ’כוסלובקיה. שני התיאטראות הסתלקו בינתיים מנכונותם לארח אותה מתוך פחד שהאספסוף ישבור את חלונותיהם. גם רבים מן היהודים התנגדו עתה לביקור “הבימה” מחשש ל“רישעס”. אולם “הבימה” באה בינואר לפראג והציגה שם את “אוריאל ד’אקוסטה” ו“הדיבוק” על בימת “התיאטרון המשוחרר”, בימה סאטירית לוחמת של שני שחקנים. ווֹסְקוֹבֶץ (ואכסמן לשעבר) ווֶרִיך. היה זה התיאטרון הנערץ על האינטלקטואלים מן השמאל ועל הצעירים בכלל, יהודים ולא־יהודים כאחד. שירם של ווֹסְקוֹבֶץ וּוֶרִיך, V+W לשם קיצור: “כשנלך מיליונים, כולנו נגד הרוח,” היה להם כהימנון.

רוב ציוני צ’כוסלובקיה יחלו לחלוקת ארץ־ישראל ולהקמת מדינה יהודית, שתשחרר אותם מסיוט התנגשויות הדמים ומן התלות בחלוקת רשיונות־עליה בידי הבריטים. בפראג נערכה מטעם המפלגה הסוציאליסטית אסיפה למען מדינה יהודית, נגד מעמד נצחי של מיעוט, והופמן ואדלשטיין היו הנואמים המרכזיים בה. כל מאווייו של אדלשטיין התמקדו במדינה, שבה יהיו היהודים אדונים לגורלם, וכאשר בעת נסיעה ברכבת למחנה נוער בהרי הבֶסקידים שאל אותו קורט (משה) באומגארטן, חבר הנהגת תנועת “מכבי הצעיר” (שבשנת 1936 נעשתה לתנועה מגשימה), מה שאיפתו הגדולה בחיים, ענה בלי שמץ של היסוס: “להיות ראש ממשלה של מדינת היהודים.” ייקף אמר את הדברים מתוך רצינות גמורה ובאומגארטן בן העשרים התרשם עמוקות. אדלשטיין, עתה בן שלושים וחמש, היה שייך בעיני באומגארטן לזקני התנועה הציונית, אך הוא, יחד עם ד"ר קאן, היו היחידים, שמן הרגע הראשון תמכו במאמצי משה באומגארטן וחברו בֶּלוּ שפיץ מהנהגת “תכלת־לבן” להרחיב את מפעל עליית־הנוער גם על צ’כוסלובקיה. קאן היה נלהב, אדלשטיין פיקפק, אם עליית־הנוער בברלין (שדרכה ביקש בֶּלוּ להשיג את הסרטיפיקאטים הראשונים) וההנהגה בלונדון ובירושלים יהיו מוכנות לעזור. קאן ואדלשטיין היו אנשים לפי רוחם של הצעירים: אקטיביסטים, מארגנים מקצועיים, לא שבויים רק בתוך הפרובינציה הצ’כוסלובקית, אלא מרחיקים ראות יותר, שאינם מסתפקים רק בכינוסים ובישיבות, אלא תובעים קודם־כל פעולה, חלוציות ועליה, בכל דרך אפשרית.

עליית־הנוער היתה עד אז מונופול של הנוער בגרמניה ויהודי צ’כיה התיחסו אליה כאל מפעל־הצלה שנועד לילדים של יהודים אחרים, מסכנים, שחייהם בסכנה. כאשר בא בֶּלוּ שפיץ בראשית שנת 1938 לטֶפלִיץ־שֵנאוּ כדי להניע את ההורים לשלוח, לפחות, את בניהם לארץ־ישראל, כמעט גורש מן המקום. וכאשר ביקש משה באומגארטן לבוא כעבור כמה שבועות לביקור שני לשם אותה המטרה, אמרו לו ציוני המקום: די, מספיק, אין טעם. אם רוב ההורים במערב הרפובליקה לא ראו בעין יפה את עליית בניהם כחלוצים אגב ויתור על קיום מבוסס, הרי עליה של תלמידי בתי־ספר, בלי משענת המשפחה, לארץ שבה אורב המוות בדרכים, נראתה להם כמעשה של אכזריות, של קלות־דעת פושעת. בֶּלו ומשה פנו אל חיים הופמן וביקשו ממנו לעמוד בראש מפעל עליית־הנוער במקום – לעת־עתה במסגרת ועד זמני מסונף ל“החלוץ” – הרי לו יש תואר דוקטור והוא איש מכובד, המסוגל לעורר את אמון ההורים יותר משני בחורים בני עשרים.

דווקא עתה, בעת משבר בארץ־ישראל, נראתה השעה כשרה להעמקת התודעה הציונית בקרב הדור הצעיר, ובעיקר בין מדריכי תנועות־הנוער. בימי הגאות בעליה נדמה היה כאילו אין עוד צורך בחינוך ציוני, כיוון שבניין הארץ משכנע יותר מכל אידיאולוגיה, אבל עכשיו, נוכח הקשיים המדיניים והכלכליים שארץ־ישראל נקלעה לתוכם, החלו רבים לאבד את אמונתם במפעל הציוני ומסקנתו של אדלשטיין היתה: ציונות פירושה קודם־כל חינוך רעיוני שיטתי. בפברואר 1938 נערכו שני סמינריונים למדריכי תנועות־הנוער, אחד מטעם “מכבי הצעיר” בברין ואחד מטעם “תכלת־לבן” בפראג. אדלשטיין עשה כמה ימים בין אנשי “מכבי הצעיר” בברין, הירצה, השתתף בוויכוח. עשה קצת למען חיזוק הרעיון הסוציאליסטי (והתקרבות למפלגתו) וחזר מעודד: עם צעירים כאלה אפשר לפעול גדולות.

תחושת הכוח הגובר של הדור הצעיר הורגשה ביתר שאת בוועידה השניה של כל תנועות־הנוער הציוניות (להוציא בית"ר), שנערכה בסוף פברואר באוסטרבה. “הנוער לא יהיה עוד הילד היתום של התנועה הציונית, שנהפכה יותר ויותר לעסק כספי בלבד,” הכריז בלהט דב ביגון, ראש מרכז הנוער. אך גם נוער אידיאליסטי לא יחיה על הלהט לבדו ובסיפוק רב בישר ביגון (אחד המעטים מבין האוסטיודן, שלמד צ’כית, גרמנית והונגרית כאילו היה מבני המקום), על תמיכה כספית ורוחנית מובטחת ל־216 סניפי התנועות על־פני הרפובליקה. אדלשטיין דיבר בוועידה על מצבו הנפשי של הנוער (אך כל מה שנשאר מהרצאה זו בכרוניקה המקומית היתה רק ההגדרה “בדרך המזהירה האופיינית לו”).

אם בקרב הנוער הורגש אי־שקט בגלל המצב המדיני הכללי, הרי בקרב הציבור הציוני הוסיף הכל להתנהל על מי־מנוחות והתעניינותו של ציבור זה בחישול רעיוני של נושאי ההגשמה לעתיד היתה אפסית. כאותה תקופה ניסה אדלשטיין לעניין בעלי־הון שונים ברכישת מלווה גדול של קרן־היסוד – ההיענות היתה זעומה. בעקבות כשלון תכנית החלוקה והסכנה להנצחת מעמד היהודים כמיעוט לא נראתה ארץ־ישראל כהשקעה מושכת. דב ביגון, שעבד אף הוא בשירות הקרנות, ניסה לשכנע את הסוחר וייס, בעל “בית המשי של ליון”, חנות הבדים היפה ביותר בפראג, להשקיע סכום נכבד במלווה של קרץ־היסוד לנוכח הסכנה המתקרבת במרכז־אירופה, אבל זה דחה את טענותיו: “אני נולדתי כאן, הורי נולדו כאן, פה ביתי.” זו היתה עמדתם של מרבית יהודי צ’כוסלובקיה לגבי הנעשה ליהודים בגרמניה או ברומניה: “אצלנו זה לא יכול לקרות,” היה האני־מאמין הכללי כמעט.

“פאטא־מורגָנה של מאדאגסקר,” הכתיר העתון “זֶלבּסטוֶהר” ידיעה, שפורסמה בראשית מארס 1938, בדבר התעניינותה של ממשלת פולין בהתיישבות יהודית באי נידח זה בקצה הדרומי של האוקיינוס ההודי. הנציב העליון הצרפתי לשעבר של מאדאגסקר, מַרסֶל אוליבייה, הבהיר למשלחת הפולנית למאדאגסקר, שהיתה מורכבת ממאיור פולני אחד ומשני יהודים. כי בגלל תנאי האקלים הקשים והמחלות שפקדו את המתיישבים הלבנים המעטים שניסו את מזלם שם, אין שום סיכוי להתיישבות אנשים אירופים באי. אם ממשלת פולין תפרש את הדו"ח המסוייג של המשלחת על דרך חיובית, על ממשלת צרפת – כך סבר אוליבייה – ולו רק מתוך אהבת האדם, לסגור את הדרך בפני הגירה מפולין, ואם לא תעשה כך, יהיה עליה, לפחות, לעמוד על כך, שכל מתיישב יביא עמו למאדאגסקר גם ארון־מתים משלו.

בראשית מארס 1938 התקיימה הוועידה הארצית ה־12 של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה ואדלשטיין, כתמיד, בין הנבחרים, הנואמים, המתווכחים. בנאום הפתיחה ביקש רופאייזן להוכיח, שנאמנות הציונים לרפובליקה אינה נופלת במאומה מזו של הצ’כים־היהודים, והתפלמס עם המתבוללים, העומדים עתה לפני שוקת שבורה: הרי היטלר מחזיר אותם לעם היהודי בריבית של שלושה דורות. דובר על מאורעות נוראים העומדים אחר הכותל, אבל האווירה היתה חדורה רוח אופטימיות: עם ישראל חי, כפי שהעידה גם תכנית העבודה. סוף־סוף זכו בתי־הספר העבריים למעמד של בתי־ספר ממלכתיים, צויין בסיפוק. הוקם מרכז הנוער החדש. עתה יש לדאוג להוצאת ספרים בנושאים ציוניים, להכין ספרי לימוד לתולדות עם ישראל ולעברית, לבנות אכסניות לנוער יהודי בערים הגדולות, להקים מועדוני־נוער בכל רחבי הרפובליקה.

ביום שפורסמו החלטות הועידה על פעולת התרבות לעתיד, סופחה אוסטריה לרייך הגרמני.


 

8. אצלנו זה לא יכול לקרות    🔗

כניסת היטלר לאוסטריה ב־12 במארס 1938, בלי שנורתה אף יריה אחת, בתהלוכת נצחון מסחררת, בעוד ההמונים האוסטרים מקבלים את פניו שיכורי־התלהבות, היתה לצ’כים כסיוט מבחיל. עתה הקיפו הצבאות הגרמניים את הרפובליקה משלושה צדדים בטבעת חנק. כל אירופה עצרה את נשימתה: נראה שכאן החלה לנוע מכונה בעלת עוצמה אדירה, שאין מי שיעצור אותה. מיד לאחר הסיפוח שׂררה בצ’כוסלובקיה ההרגשה, כי היטלר “אַנְטֶה פֹּורטָס”: עומד בשער. בקרוב ימשיכו הכוחות הגרמניים במסע הכיבוש ובכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה – והרי לא היה ספק, שהצ’כים יילחמו על הגנת ארצם עד כלות נשמתם. ברור היה, שצ’כוסלובקיה לא תוותר לעולם על מחוזות הגבול הגרמניים. שתושביהם החלו עתה, מתוך תחושת כוח, לתבוע ביתר שאת "הַיים אינס רַיִיך' – שיבה לאותו רייך גרמני שמעולם לא השתייכו אליו.

הפרעות ביהודי אוסטריה באו כסוּפה, כאילו ביקשו האוסטרים להשיג בימים מעטים את כל הנאות הגרמנים זה חמש שנים. ההמונים הצוחקים. היורקים והמתעללים ביהודים הכורעים על ברכיהם ושוטפים את מדרכות הרחובות, מסע הביזה בחנויות היהודים, אלפי היהודים הנגררים מבתיהם. המוכים עד מוות בסימטאות, הנבלעים בבתי־סוהר ובמחנות־ריכוז. התפרצות השנאה התהומית, שהיתה במשך שנים חבויה תחת חיוך חנף; הפליטים עם הפנים האפורות של אנשים שנחרב עולמם – הכל העיד בבהירות מפחידה: ככה ייעשה למדינה המסופחת לרייך. לידיעות על מאות מקרי התאבדות ליום בקרב היהודים היה ליוזף גבלס, שר התעמולה הגרמני, הסבר משלו בנאומו הראשון על אדמת אוסטריה: מספר המתאבדים הכללי בווינה לא עלה. ההבדל היחיד הוא בכך שבמקום הגרמנים, ששמו קץ לחייהם בעבר, מתאבדים עכשיו היהודים (מחיאות־כפיים סוערות של קהל רבבות).

שלושה ימים אחרי הסיפוח כינס שטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן באולם הישיבות של המשרד הארץ־ישראלי השומם את נציגי התנועה הציונית וביניהם גם ד“ר אדולף בֶּיהם הישיש, מחבר הספר “התנועה הציונית” ועתה נשיא הקרן־הקיימת באוסטריה. אייכמן – תמיר, בעל פנים אינטליגנטיות, לבוש מדי ס”ס, נעול מגפיים שחורים מבריקים – הרשים את הנוכחים, שנאלצו לשמוע את דבריו בעמידה, חוץ מד"ר ביהם התשוש. למרבה ההפתעה הראה אייכמן בקיאות רבה בכל נושאי התנועה הציונית, ציטט פרקים מתוך ספרו של ביהם ושירבב לתוך דבריו מלים עבריות (הרי לא לחינם למד עברית במשך שנה בכוחות עצמו מתוך ספרו של קאלֶקו שהיה מקובל בתנועה הציונית).

מנהיגות יהדות אוסטריה ובתוכה ד“ר דֶזידֶר פרידמן, יו”ר קהילת וינה, אינג' רובֶרט שטריקֶר, סגנו, וד“ר יוסף לֶוונהֶרץ, מנהל משרדי הקהילה, נעצרה ב־18 במארס והובאה רובה למחנה־הריכוז דאכאו. בסוף מארס הזמין אייכמן ששה מנציגי הקהילה הנותרים, ביניהם ביהם וד”ר אלואיס רוֹתנברג, מנהל המשרד הארץ־ישראלי, למלון “מטרופול”, שבו התמקמה זמנית מפקדת הגסטאפו. אייכמן הבהיר לנאספים בתקיפות רבה, שכוונתו להביא את בעיית היהודים באוסטריה לפתרון מושלם ולטהר את וינה ואת אוסטריה כולה מן היהודים בזמן קצר ביותר. אחרי שביהם, מחמת גילו ומצב בריאותו הרופף, סירב לקבל על עצמו את יצוג הקהילה, כפי שהציע לו אייכמן, הוטל העול, זמנית, על ד"ר רוֹתנברג.

בפעם הראשונה נוכחו יהודי צ’כיה לדעת מקרוב, מה הגורל הצפוי ליהודים כשאין להם פיסת אדמה משלהם. מה פירושו של חוסר־אונים מוחלט מול נחשול של איבה ואדישות. חודש אחרי הסיפוח גורשו מקִיטְזֶה, אחת משבע הקהילות המפורסמות של חבל בּוּרגֶנלַנד שבמזרח אוסטריה, ומכפר סמוך, כל תושביהם היהודים והובאו על־ידי אנשי ס“ס בלילה, בחוסר כל, אל אי זעיר בדנובה, קרוב לחופי צ’כוסלובקיה. משטרת הגבול הצ’כוסלובקית גילתה אותם למחרת היום, סיפקה להם מזון, הביאה אותם לבראטיסלבה, בירת סלובקיה, משם גורשו בו ביום להונגריה ומשם חזרה לאוסטריה. שלושה ימים ולילות, בקור וברוח, שהו המגורשים כשטח ההפקר שבו נפגשו גבולות אוסטריה, הונגריה וצ’כוסלובקיה, ושוטרים מכודנים משלוש המדינות מנעו את ה”פולשים" מלחדור לתחומן.

קהילת בראטיסלבה, מזועזעת מגורל יהודי בוּרגנלנד, מצאה לפחות פתרון זמני: היא חכרה ספינת־גרר כדי להעלות עליה את 68 הפליטים, ובה הצליחו להגיע עד לחוף ההונגרי של הדנובה. ההונגרים לא היו מוכנים להרשות להם לדרוך על היבשה וגם הרשות לשהות על סיפון ספינת־הגרר ניתנה רק לזמן קצר והוארכה פעם אחר פעם, בעזרת שתדלנות יהודית. בקשות ישירות למדינות העולם להעניק לפליטי בורגנלנד מקלט לא נענו. פניה לארגוני פליטים בין־לאומיים נשארה ללא תוצאות. מריה שמולקה החליטה, שהיהודים עצמם חייבים לקחת את גורל אחיהם בידיהם: “הטראגדיה האיומה הזאת חייבת להסתיים. היהדות אינה יכולה, מלבד כל ההשפלות שעליה לשאת עתה, גם להודות בחוסר־האונים שלה בפני העולם כולו.”

בחודש יולי ביקרה מריה שמולקה על ספינת־הגרר, בליווי שלמה ליפסקי מתל־יוסף, שהיה אז שליח “החלוץ” וההסתדרות בצ’כוסלובקיה, ראתה את התנאים הקשים שבהם היו שרויים היושבים בספינת־הגרר. ועם שובה לפראג עיבדה יחד עם יעקב אדלשטיין תכנית מפורטת להצלת 68 הנפשות: לארבעה זקנים הושגה רשות שהייה בצ’כוסלובקיה, עשרה יקבלו בעזרת קרוביהם אשרות־כניסה לארצות־הברית. ל־12 ינתנו סרטיפיקאטים של חלוצים (יותר אי־אפשר, כתבו מן הארץ, כי במלאי של ממשלת פלשתינה־א“י נמצאים רק 13 רשיונות עד סוף ה”שדיול"). כן יוכלו ארבע משפחות מרובות ילדים, 27 נפשות סך־הכל, לעלות ארצה כבעלי־הון, אם יימצאו 4,000 לי"ש הדרושות לכך. השאר – הזקנים והחולים – יבקשו מקלט בהונגריה. מריה שמולקה נסעה לפאריס וללונדון, השיגה סיוע מהג’וינט, יהודי צ’כוסלובקיה ערכו מגבית וב־10 באוגוסט, ארבעה חודשים אחרי שאיבדו יהודי בורגנלנד את הקרקע תחת רגליהם, באה הבשורה מירושלים, שאשרות־הכניסה בדרך.

“אם על אף אפשרויות העליה המוגבלות מאוד, על אף מספר מבקשי הסרטיפיקאטים העולה אלפי מונים על מספר אשרות־הכניסה העומדות לרשות הסוכנות, למרות מצב היהודים המידלדל מיום ליום, כאשר מדינות חדשות נוספות לאזורי המצוקה היהודית, ידעה רק ארץ־ישראל להעניק בית ליהודי הבורגנלנד,” היה זה בעיני יעקב אדלשטיין אישור לאמונתו הציונית, כי בה הפתרון המרכזי לשאלת היהודים. נכון, הציונים לא טענו מעולם, שיש להם תשובה למצוקתו האישית של כל יהודי ויהודי, אך שאיפתם היתה להגיע לדרגת עצמאות פוליטית וכלכלית כזו, שיוכלו הם עצמם להחליט מי זקוק לעזרה דחופה ולמי יש להעניק אותה. אכן, היענות הסוכנות היהודית להפצרת ציוני צ’כוסלובקיה מוכיחה, באיזו מידה נהפכו שאיפות אלו למציאות. למסקנה מעודדת זו הגיע אדלשטיין בעקבות קליטת ארבעים יהודים, אחרי מאמצים של ארבעה חודשים.

ציוני צ’כוסלובקיה התרעמו על המכתבים ההיסטֶריים הבאים מארץ־ישראל, כאילו הכיבוש ממשמש ובא: הרי צ’כוסלובקיה עומדת איתנה ואם במלחמתה נגד היטלר תחזיק מעמד ולו שבוע ימים, תגרור אחריה את מעצמות המערב למלחמה מוחצת בגרמנים. אולי מוטב קודם־כל לרצוח את היטלר, שקל אחד הארץ־ישראלים, יצחק שימקין, מהנדס יליד אודיסה ובעל מפעל לתעשיית חשמל בחיפה. הוא פנה בעניין זה לראשי הישוב. בן־גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר. משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, חשש שמא נסיון התנקשות בחיי היטלר יביא שואה על יהדות גרמניה ויסכן את הסכם ההעברה של הון יהודי בצורת סחורות מגרמניה לארץ־ישראל. שימקין התקשר עם אֶריך מוֹלר, יוצא צ’כוסלובקיה, מבעלי בית־חרושת “אתא”, שהיתה לו משפחה עניפה ורבת־נכסים בצ’כוסלובקיה ובאוסטריה, וביקש את עזרתו. משפחת מולר היתה מוכנה לסייע. אבל דרשה אישור המוסדות הציוניים למבצע. שימקין, שרצה לנצל את מסע הנצחון של היטלר על־פני אוסטריה, כאשר עבר הפיהרר במכונית פתוחה בקרב ההמונים ללא כל חשש לחייו, ציפה לשווא לאישור הנכסף ובינתיים איחר את המועד. כיוון שצ’כוסלובקיה נועדה לפי כל הסימנים להיות המטרה הבאה של היטלר, החליט שימקין לתכנן את ההתנקשות בחייו על אדמתה.

אבדן השוק האוסטרי גרם משבר כלכלי חריף בצ’כוסלובקיה. בא נחשול חדש של אלפי פליטים, רבים ביניהם בעלי אזרחות צ’כוסלובקית, שחיו בווינה וחיפשו עתה בקדחתנות מקלט זמני אצל בני משפחה וידידים. בערבים ישבו, ראשם נשען בכפות ידיהם, אורחים לא־קרואים, ושאלו את עצמם ואת האחרים: ומה הלאה?

לא היתה דרושה הבנה מדינית כדי לדעת שעתה מצויה צ’כוסלובקיה על הכוונת. הרי עוד לפני ה“אַנְשְלוּס” דיבר היטלר על 10 מיליונים גרמנים בשתי מדינות שכנות שעדיין לא זכו לחירותם הלאומית. זמן קצר אחרי סיפוח אוסטריה נסע הֶנליין אל היטלר כדי לקבל ממנו הוראות להמשך הפעולה והוא נצטווה להעלות את דרישותיו ברגע שירגיש בנכונות הצ’כים למלא אחריהן. הוראה זו, גם כשעדיין לא היתה ידועה ברבים, נתנה את אותותיה בהתנהגות הבוטחת של חברי הס.ד.פ.

בסוף אפריל התכנסה מפלגתו של הֶנליין לוועידה שלא מן המניין בקארלסבאד כדי לנסח את דרישותיה: הכרה בישות הגרמנים הסודטים ובזכותם לשלטון עצמי. הצ’כים היו מוכנים לוויתורים ניכרים, אבל לא לוויתורים טריטוריאליים שיסכנו את קווי ההגנה ועל־ידי כך את עצם קיומה של הרפובליקה. המשא־ומתן התנהל בעצלתיים. טיוטות הוכנו. טיוטות נפסלו. הגרמנים הסודטים היו בטוחים: כל מאווייהם יתגשמו בתוך כמה חודשים.

משחלף הזעזוע הראשון על מאורעות אוסטריה, עלה החשש, כפי שביטא אותו חיים הופמן במכתבו להנהגת “האיחוד” בארץ, שהסכנה אינה במלחמה מיד, אלא בכניעה הדרגתית לגרמנים: אוטונומיה לאזורי הגבול הגרמניים, ביטול חוזה־ההגנה עם ברית־המועצות והתקרבות למדיניות החוץ הגרמנית.

בערי הסודטים כבר בירכו הגרמנים איש את רעהו בגלוי, ב“הייל היטלר”. העוזרות בבתי יהודים תלו בחדריהן את תמונתו של הנליין והמסורות שבהן נתנו למעבידיהן עצה ידידותית: אילו אני במקומכם, לא הייתי נשארת כאן. טֶפליץ־שֵנאו היתה לעיר נאצית. בישיבת ארגון הסעד הגרמני, שגם יהודים היו פעילים בו, קם אחד החברים והצהיר, כי מעתה חייבת הנהלת הארגון להיות אך ורק בידי אנשים המזדהים הזדהות מלאה עם הנאציזם. “אם כך, אין לי עוד מה לעשות כאן,” אמר ראש העיר, סוציאל־דמוקרט גרמני. ויצא מן החדר יחד עם ד“ר וייס, רבה של טֶפליץ־שֵנאו. ד”ר קְלַארִי־אַלְדְרִינְגֶן, ממשפחת האצולה העתיקה של טֶפליץ, לא אמר מלה בזכותם ונתן לבלתי רצויים לצאת. מחנה הדמוקרטים החל להתפורר. ראשוני היהודים עזבו את העיר. אחדים – בעיקר האמידים שבהם – היגרו לארצות שמעבר לים. אחרים עברו לפנים הארץ ומשאיות־הובלה גדולות נראו פעם בפעם ליד בתי היהודים, מעמיסות את רכושם. אך רוב היהודים, ובעיקר המבוגרים שביניהם, היו נחושים בדעתם להישאר: מתוך אהבה לביתם, מתוך דבקות לרכוש שנצבר בעמל רב, מתוך תחושת אחריות לכלל. מפני שהיו בטוחים, כי להם, לילידי המקום, לא יקרה כלום, כפי שהבטיחו להם לעתים שכניהם הגרמנים הטובים. ורבים נשארו במקומם מתוך הזדהות עם הרפובליקה: אסור לעזוב עתה כדי שלא להחליש את כוח העמידה של הצ’כים.

גל של התלהבות לאומית אחז את היהודים, גם דוברי צ’כית רצוצה. לא עתה הזמן לדבר על עליה, אמרו לבֶּלוּ שפיץ בקארלסבאד: עכשיו, כאשר הצ’כים יילחמו על חייהם, הייתכן שהיהודים יברחו על נפשם? עתה מקומם עם העם הצ’כי האמיץ. בעקבות פניה מצד ממשלת צ’כוסלובקיה לתרומה חד־פעמית לצרכי הגנה, נאספו לאלתר 150 מיליון כתר. כמחצית הסכום נתרמה על־ידי יהודים. בית איגנאץ פֶּצֶ’ק תרם 20 מיליון כתר (לקרן־הקיימת שהכריזה באותו זמן מגבית לרכישת קרקעות בגליל תרם רק 300,000, נאנח שליח “החלוץ” שלמה ליפסקי מתוך קנאה). עמדת הציונים לא היתה שונה משל שאר היהודים: “הצ’כים עומדים איתנים ומגינים על עצמם ועל המשטר הדמוקרטי, לא ייתכן שאנו נהיה הראשונים לעזוב. עלינו להצביע על אחדות גורלנו עם גורל הדמוקרטיה הצ’כוסלובקית.” אנגלו גולדשטיין, ציר בית הנבחרים מטעם המפלגה היהודית, ביקר אצל הנשיא בנש וזה אמר לו: “אנחנו איננו פוחדים. נגן על הדמוקרטיה ונגן גם עליכם.” היהודים ימלאו בשמחה כל תפקיד שיוטל עליהם בקשר לבטחון המדינה ומבטיחים נאמנות בכל תנאי. הם לא ישכחו לעולם, שאלף שנים נמצאים קברות אבותיהם באדמה הצ’כית ולא ישכחו עשרים שנות חיים מאושרים ברפובליקה – זו היתה הנימה המסכמת של ועידת המפלגה היהודית שהתכנסה במאי, ממש כשם שהצ’כים נהגו לומר בימי הדיכוי: “היינו לפני אוסטריה, נהיה גם אחריה.” כך אמר עתה אנגלו גולדשטיין בשם היהודים: “היינו לפני היטלר, נהיה גם אחריו.”

לא היה זה זמן לפוליטיקה ציונית פנימית ונשיאות המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, החברים רייס, הופמן ואדלשטיין הציעו לאחד את כל הכוחות, קודם־כל לקראת הבחירות המוניציפליות, שעמדו להיערך בסוף מאי ובראשית יוני. אנגלו גולדשטיין רצה בהקמת ועד יהודי מרכזי מורכב מאישים בולטים, ביניהם הסופר מקס ברוד ונציגי היהודים־הצ’כים המתונים יותר. אך הופמן ואדלשטיין לא היו מוכנים להעניק סמכות לקבוצת אנשים שאינם אחראים לשום גוף בוחר. “כיום רק התנועה הציונית זכאית ורשאית לקבל את מנהיגות האומה,” טענו ובעמדה זו תמכו גם רופאייזן, קאן וד"ר פאול מֶרְץ, שירש את מקומו של רופאייזן כיושב־ראש של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה (אחר שרופאייזן נקלע לתסבוכת פיננסית, לא מעט בגלל עיסוקיו הציוניים, והפסיד את כל רכושו. גם בצ’כוסלובקיה גם בארץ־ישראל. הוא שלח את שלושת ילדיו ואת אשתו לארץ־ישראל ועשה עתה בעצמו הכנות לעלייתו המסודרת והמתוכננת עם כל ספריו ורהיטיו).

הופמן ואדלשטיין הציעו להקים ארגון יהודי לאומי ארצי, שיהיה מוסמך לנהל מו“מ עם ממשלת צ’כוסלובקיה וכל שאר הגורמים בשם המיעוט היהודי, לדאוג להרחבת בתי־הספר ומוסדות הסעד היהודיים לפי צרכי השעה. מול הסכנות הצפויות פעל כאן אותו דחף להתאחד, שהביא את יהודי גרמניה בסתיו 1933 להקמת הנציגות הארצית כגוף אחיד לשם ייצוג כלפי הגרמנים. “אין בכך ויתור כלשהו על עמדתנו הציונית,” הבהירו הופמן ואדלשטיין. “להיפך, עלינו לדעת שאת הפוליטיקה של כלל ישראל יכולים לנהל רק הציונים ואנחנו, הציונים הסוציאליסטים, בראשם.” במסגרת מגמות האיחוד הציע אדלשטיין, שהסוציאליסטים יצטרפו למפלגה היהודית. הופמן נטה להסכים, אבל חלק מחבריהם למפלגה הסוציאליסטית הציונית התנגד לכך בתוקף מתוך נימוק, שהדבר עלול לחזק את הכוחות הבורגניים ביהדות. אדלשטיין חזר על קריאתו לנציגות יהודית כללית בישיבת הוועדה הארצית הציונית, שבה הירצה על שאלות עליה והעברת הון. מריה שמולקה וד”ר מרגוליס הסכימו עמו: השעה קוראת לאחדות.

אחרי סיפוחה של אוסטריה נהפך עניין עליית־הנוער, שנראה עד אז כדבר רצוי, אבל לא חיוני, לכורח השעה. החרם הכלכלי על היהודים באזור הסודטים הלך והחמיר – בעיקר אחרי הנצחון המוחץ של הס.ד.פ. בבחירות המוניציפליות. ד"ר קאן פנה לוועד הפועל הציוני כבקשה להפעיל את מוסד עליית־הנוער גם בצ’כוסלובקיה: לאנשים צעירים אין כמעט תקווה למצוא תעסוקה בסודטים, נדידתם לפנים הארץ רק תחריף את האבטלה השוררת שם: מספר התלמידים היהודים בבתי־ספר תיכוניים פוחת והולך והתוצאה – פנייה המונית לתנועות־הנוער הציוניות. במיפקד שנערך בראשית שנת 1938 התפקדו עשרת אלפים בני נוער שרובם מתחנכים לחלוציות: חייבים להעניק להם, לפחות, פתח תקווה קטן, כדי שלא יתיאשו.

יחד עם פנייתו של קאן להנהלת עליית־הנוער הגיעו מכתבי בקשה מכל תנועות־הנוער בצ’כוסלובקיה, אבל התשובות מירושלים היו מאכזבות. הנרייטה סולד, שעמדה בראש עליית־הנוער, הבהירה, שעליה זו תלויה ברשות ממשלת פלשתינה־א“י וזו נתנה את הסכמתה לקליטת בני נוער בקיבוצים רק לגבי יוצאי גרמניה ואוסטריה. צעירים מפולין, מרומניה ומצ’כוסלובקיה שגם עלייתם נשקלת, חייבים להיקלט במוסדות חינוכיים עם פנימיה ומספרם של מוסדות כאלה בארץ מוגבל מאוד. הרי עד עתה שמה עליית־הנוער את הדגש על הכשרה חקלאית ולא נהגה לשכן צעירים באזורים עירוניים. קיימת החלטה להביא לארץ מספר קטן של בני נוער מפולין ומרומניה. אך כרגע אין שום אפשרות לדון על עליית קבוצה מצ’כוסלובקיה עד סוף ספטמבר, כלומר עד סוף ה”שדיול" הנוכחי. אפשר רק להבטיח שהשאלה תידון באופן יסודי ברגע שיובהר, כי אכן קיימת אפשרות להביא קבוצה כזאת לארץ.

בסוף מאי 1938 שוב נראה היה שמלחמה על הסף. ללונדון ולפראג הסתננו ידיעות, שהיטלר מתכנן מתקפה על צ’כוסלובקיה (שלימים נמצאו מבוססות על אינפורמציה נכונה בדבר תכנית שנקראה בשם הצופן “מבצע ירוק”). שריכוזי צבא גדולים עומדים בגבול סאקסוניה ושהגרמנים עומדים לתקוף תוך ימים ספורים (מידע שלא התאים למציאות: שעת־האפס נקבעד על־ידי היטלר ל־1 באוקטובר). הֶנליין הודיע בראשית מאי על ניתוק המשא־ומתן בין מפלגתו ובין ממשלת צ’כוסלובקיה לגבי מידת העצמאות של המיעוט הגרמני ונסע ללונדון כדי לעורר שם את דעת־הקהל הבריטית נגד “האפליה, הדיכוי, העינויים” שהם מנת חלקם של הגרמנים תחת שלטון הצ’כים. ובשובו התעכב אצל היטלר בבֶּרכטֶסגאדֶן. בראשית מאי אירעה במעבר הגבול שליד העיר אֶגֶר תקרית, שבמהלכה הרג שומר־גבול צ’כי ביריות שני צעירי ס.ד.פ. רכובים על אופנועים, שסירבו לציית להוראה לעצור. מותם נתן לגרמנים הסודטים שני “קדושים מעונים”, שעל קברותיהם הרעננים הונחו שני זרים לאות הוקרה בשם הפיהרר בכבודו ובעצמו. מעבר לגבול הצ’כי התחיל להתארגן גדוד מתנדבים מקרב הגרמנים הסודטים לשחרור המולדת משלטון הכפייה הצ’כוסלובקי.

ב־20 במאי, אחרי ישיבה דחופה של ממשלת צ’כוסלובקיה, הוכרז על גיוס חלקי, ובריטניה וצרפת הפעילו לחץ דיפלומטי כבד בברלין, בפאריס ובלונדון כדי להזהיר את היטלר מפני סכנת התערבות מצד מעצמות המערב, אם ייצא למלחמה נגד צ’כוסלובקיה. היטלר זעם על הצ’כים ועל בֶּנֶש בגלל האיום במלחמה ואבדן יוקרתו. אך מטעמים טַקטיים ראה לנכון להודיע ב־23 במאי לציר הצ’כוסלובקי בברלין, כי לגרמניה אין שום כוונות תוקפניות נגד צ’כוסלובקיה וכי הידיעות על ריכוזי צבא בגבולה משוללות כל יסוד. ראשי הממשלה של צרפת ואנגליה נשמו לרווחה על שנבלם המשבר ומוראל הצ’כים הרקיע: לא רק שהוכיחו בפועל את נכונותם להילחם, אם יידרשו, אלא שאנגליה וצרפת גם עמדו לימינם: בחלונות־הראווה של החנויות בפראג הוצגו מפות. שבהן צויירו שטחי גרמניה בצבע אחד, שטחי בריטניה, צרפת וברית־המועצות בצבע אחר ומתחתיהם הכתובת: הן גדולות יותר – אין ממה לפחד.

בא הקיץ ועמו ההכנות ל“סְלאֶט”, המפגן הארבע־שנתי של חברי ארגון “סוֹקוֹל”, שרק הוסיף על תחושת האחדות והכוח. כל פראג היתה מקושטת דגלים וכתובות. ברחובות עברו תהלוכות בני נוער מערי־השדה, מיוגוסלביה, מבולגריה, מצרפת, מפולין, רוקדים, שרים, מנפנפים במטפחות צבעוניות. גם משלחת קטנה מטעם “מכבי” מארץ־ישראל היתה בין הבאים ומקומו של דגל היהודים לא נפקד. המשלחת מארץ־ישראל עמדה על הדמיון שבין “סוקול” ו“מכבי” והביעה את רצונה ללמוד מן הארגון הבכור. אכן היה מה ללמוד: באצטדיון הגדול על־שם מסריק בסְטְרַאהוֹב נערכו מפגני התעמלות של עשרות אלפי מתעמלים, של נשים, גברים, בני נוער, ילדים – שדות צבעוניים נעים בקצב אחיד, בדיוק מופלא, כערוגות פרג, כשדה דגניות. אדום, כחול, לבן, דגלים, סרטים, פרחים: תחי הרפובליקה! תחי! תחי!

בעקבות האַנְשלוס של אוסטריה קרא פרנקלין דילנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לוועידה של 33 מדינות – כל ארצות דרום־אמריקה, ארצות סקנדינביה, אוסטרליה, ניו־זילנד – למען מאמץ משותף לסייע להגירת פליטים מגרמניה ומאוסטריה, צעד שנתקבל בהתלהבות מצד הארגונים היהודיים כאחד המעשים ההומניטריים הגדולים של המאה העשרים. העולם לא ידע אז את המניע האמיתי ליוזמה האמריקאית: למנוע לחצים על ארצות־הברית כדי שתשנה את החוקים המחמירים של הגבלות ההגירה. שלפיהם קיבלה כל מדינה ומדינה אשרות כניסה בהתאם לשיעור יוצאי אותה הארץ בתוך אוכלוסיית ארצות־הברית בשנת 1910, עד למספר מירבי כולל של 153,774 מהגרים לשנה, בתוכם יותר מחמישים אחוז יוצאי בריטניה ואירלנד. והדגש הוא על כך., שלא ייכנסו לארצות־הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור.

למקום כינוס הוועידה בענייני פליטים נבחרה אֶוויאן־לֶה־בֵּין. עיר־נופש מטופחת על שפת אגם ז’נווה. כיאה לגוף העומד לדון במצוקת נרדפים. לפתיחת הוועידה ב־6 ביולי 1938 קדמו שפע של מאמרים בעיתונות המערב, שתיארו את התור של אלפי ממתינים המזדנב ביום ובלילה ליד הקונסוליה האמריקאית בווינה. את יסורי יהודי אוסטריה, שבה פעלו הנאצים לאור נסיונם השלילי עם עקשנות היהודים לדבוק במקום שבו אינם רצויים, בפראות מוחצת. תוך חמישה חודשים הצליחו, בעזרת שלטון־אימים ושיטת ההגירה בסרט הנע של אייכמן, להביא לידי יציאת חמישית מיהודי אוסטריה. בגרמניה נדרשו חמש שנים עד שהגיעה ההגירה היהודית לאותו השיעור.

אחרי דברי הפתיחה הנעלים קמו באי־כוח המדינות המשתתפות בוועידת אוויאן, מדינה אחרי מדינה, כדי להודיע, שלדאבון לבן אין בהן מקום לפליטים. קצתן של המדינות היו מוכנות לקלוט רק חקלאים לפי מקצועם. קצתן סירבו לקבל סוחרים או אינטלקטואלים. אוסטרליה בעלת השטחים הנרחבים הצמאים למתיישבים, לא רצתה לייבא בעיה גזעית למקום שבו אינה קיימת והסכימה לקלוט 5,000 איש לשנה. דנמרק והולנד, שכבר קלטו אלפי פליטים, הביעו נכונות להמשיך ולהעניק להם מקלט, לפחות זמני, במסגרת אפשרויותיהן המוגבלות, וארצות־הברית הסכימה לקלוט מעתה את המכסה המלאה ליוצאי גרמניה ואוסטריה. כלומר 27,000 לשנה, במקום שליש או מחצית המכסה, כבשנים הקודמות. הרפובליקה הדומיניקאנית הציעה תכנית מעורפלת להתיישבות של 100,000 יהודים על אדמתה, במימון יהודי, כמובן.

לפליטים עצמם לא ניתן להופיע לפני מליאת הוועידה, אך לנציגיהם, וביניהם מריה שמולקה בשם הארגונים היהודיים של צ’כוסלובקיה, הותר להשמיע את דבריהם בשלוש דקות שהוקצבו לכל ארגון, באזני חברי ועדת משנה. כעבור שבוע התפזרה ועידת אוויאן בלי כל תוצאות מעשיות – חוץ מהקמת ועדה בין־ממשלתית להמשך הדיון – והגרמנים הבינו היטב את לקחה: שעה שמדינות המערב מוכנות להקים זעקה על יחסה של גרמניה ליהודים, הן עצמן אינן רוצות בהם בשטחן. היה בתוצאות ועידת אוויאן כעין אישור למדיניות הגרמנית כלפי היהודים, כפי שהיטלר הבין נכונה, כאשר אמר לגֶרינג אחרי שבועות מספר: “חייבים לומר לעמי העולם: מה אתם מדברים כל הזמן על היהודים? קחו אותם!”

ארגוני הפליטים בצ’כוסלובקיה ריכזו עתה את עיקר טיפולם בסיוע להגירה, בחיפושים קדחתניים אחרי מדינות המוכנות להעניק אשרות־כניסה ליהודים ללא רכוש (לעשירים לא היתה בעיה למצוא מקלט לכספם) ובין מבקשי העזרה בפעם הראשונה לא רק פליטים מאוסטריה וגרמניה. אלא גם נתינים צ’כוסלובקים. בעיתונים היהודיים החלו להופיע מדורים מן “העולם הגדול”, שבהם סופר ליהודי צ’כוסלובקיה על אקוואדור וסאן־דומינגו וקובה ומיני מדינות הגירה אחרות, שמעולם לא העסיקו את דעתם. הרי במשך כל שנות קיום הרפובליקה היתה ההגירה היהודית אל מעבר לים אפסית: מה היה חסר לאדם בין יערות בוהמיה ושדותיה?

אחרי כניסת הגרמנים לאוסטריה הגיעו רבים מן הציונים הוותיקים, בעיקר מבין יוצאי הסודטים, למסקנה המפתיעה, כי העליה לא נועדה רק לאחרים ולא רק לעתיד לבוא: עכשיו הזמן. אֶגון פּרוֹפֶּר, בעל בית־חרושת לאיטריות מטֶפליץ־שֵנאו, אחד מידידי אדלשטיין עוד מימי פעולתו בליגה למען ארץ־ישראל העובדת ושאר המוסדות הציוניים שם, נסע אליו למשרד הארץ־ישראלי בפראג כדי לבקש תעודת־עליה לבעלי־הון. אדלשטיין רצה לדעת, מה אומר פרופר לעשות במכונות של בית־החרושת ופרופר השיב, שישאיר אותן בסודטים. הרי הסקרים שקיבל מארץ־ישראל הצביעו על כך, שכבר קיימים שם שמונה מפעלים לייצור איטריות ואין שוק לתוצרת של בית־חרושת נוסף. כציוני ממושמע השאיר פרופר את המכונות בצ’כוסלובקיה, אבל בכל זאת נכנס בארץ לעסקי איטריות במפעל קטן בשם “אוסם”.

חמישים מועמדים לסרטיפיקאטים מקרב בעלי־ההון, בעיקר מאזור הסודטים, נקראו בקיץ למשרד הארץ־ישראלי בפראג, לפגישה עם האדונים קוּרט רופין וד“ר ויטקובסקי. שני נציגי הסוכנות באו קודם־כל כדי להזהיר מפני השקעות ועיסקאות מפוקפקות. הרי צ’כוסלוכקיה נעשתה גן־עדן לספסרי קרקעות מארץ־ישראל, למחפשי רווחים קלים על חשבון יהודי הסודטים המבקשים לרכוש, כל עוד יש אפשרות כלשהי, לפחות פיסת־אדמה בארץ. ביוזמת אדלשטיין הוקמה ליד המשרד הארץ־ישראלי בפראג לשכה מיוחדת למידע לבעלי־הון, כדי לייעץ בהשקעות בחקלאות, בתעשיה, בניירות־ערך, לבדוק את הנאמנות ואת הרצינות של השותפים המוצעים בארץ־ישראל ולהיוודע, אם המחיר הנדרש מתאים לערכו האמיתי של הפרוייקט. עצת המומחים לבעלי אלף לי”ש, שרובם כבר עברו את גיל הארבעים. לסידור ראשון בארץ: ב־300 לירות קונים בית קטן בקרבת אחת הערים. 200 לירות מייעדים להוצאות הקליטה הראשונות במשך שנתיים־שלוש ו־500 לירות משקיעים כמתן משכנתא בדוקה, שתכניס בריבית 37 לירות לשנה, סכום שיהיה בו כדי קיום עד שתימצא פרנסה קבועה. היו ספסרים שהבטיחו לפליטי הסודטים אפילו סרטיפיקאטים תמורת כסף ורובם נעלמו, ברגע שקיבלו את התשלום, יחד עם הכסף. רק המשרד הארץ־ישראלי והסוכנות רשאים לחלק רשיונות עליה – הזהיר המשרד הארץ־ישראלי בפראג, בתנאי שיש מה לחלק.

במאמר שהופיע בלוח היהודי בשנת 5699 (1938–1939 למניין הנוצרים) סיכם אדלשטיין את פעולת המשרד הארץ־ישראלי בפראג מאז כניסתו לתפקיד בשנת 1933: במשך חמש השנים עלו מצ’כוסלובקיה 3,762 איש, מתוכם 714 פליטים מגרמניה ו־942 חלוצים. אדלשטיין הסביר. כי ועדת הסרטיפיקאטים שליד המשרד הארץ־ישראלי קובעת את עדיפות המועמדים לעליה לפי שיטת נקודות. מספר הנקודות נקבע בהתאם למקצוע – אם הוא מתאים לארץ־ישראל, אם לא – לפי המצב המשפחתי, גיל הילדים, עבר ציוני, ידיעת השפה העברית. למשל: מועמד נשוי עם ילדים בגיל 14–16, חקלאי במקצועו, יזכה במספר גדול יותר של נקודות מסַפָּר עם ילדים קטנים, שיתקשה להיקלט בארץ (מי חלם אז על סלונים לתסרוקות?).


 

9. מינכן כמבחן לאופי    🔗

מאי, יוני, יולי 1938 – המשא־ומתן בין ממשלת צ’כוסלובקיה למפלגת הֶנליין נגרר בעצלתיים והגיע לנקודת קפאון, תוך דאגה גוברת בלונדון ובפאריס. נֶוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, היה שותף להנחה הכללית, שצ’כוסלובקיה היא הבאה בתור ברשימת הרכישות של היטלר, אך עצמאותה לא נראתה לצ’מברליין חיונית לאינטרסים הבריטיים, בעיקר לאור העובדה, שבריטניה לא היתה מוכנה מבחינה צבאית ונפשית להתמודדות עם גרמניה. לכן היה צו השעה להכריח את הצ’כים, שצ’מברליין לא רחש להם אהדה יתרה, במיוחד בגלל ברית ההגנה בין צ’כוסלובקיה לברית־המועצות משנת 1935, למלא אחרי דרישות הגרמנים הסודטים לפני שהיטלר יעשה זאת בכוח ואז מי יֵדע לאן יתגלגל כדור המלחמה. היה ברור, שהסכם עם הגרמנים פירושו ויתורים מרחיקי־לכת מצד הצ’כוסלובקים – אבל יהיו לכך גם יתרונות, כפי שהצביע עליהם “טיימס” הלונדוני: החיים יהיו נוחים יותר במדינה הומוגֶנית, בלי אוכלוסיה זרה, הקשורה בקשר של מוצא בעם שכן.

הצ’כים הציעו שינוי בחוקה הצ’כוסלובקית, שתעניק יתר זכויות למיעוטים. אבל הֶנליין, שעמד בעת ביקורו בלונדון על מידת ההבנה שהיתה בבירה האנגלית לדרישות הגרמנים הסודטים, כבר דרש עתה עצמאות מלאה. הבריטים החליטו לשגר לצ’כוסלובקיה מתווך בלתי־תלוי, כביכול, שלא ממשרד החוץ הבריטי, והבחירה נפלה על לורד וולטר ראנסימן, בעל ספינות, בן שבעים, תומך נלהב בפתרון בעיות מדיניות בדרכי שלום (ומשום כך קרוב למדיניות הפיוס של ראש הממשלה), שידיעותיו על איזו מדינה סלאבית נידחת בשם צ’כוסלובקיה היו אפסיות. כדי שאיש לא יוכל להאשים את בריטניה בהתערבות בענייניה הפנימיים של צ’כוסלובקיה, נאלץ הנשיא בנש לבקש את המתווך ביזמתו (הרי מוטב כך יותר משייוודע ברבים. כי נכנע ללחץ, סברו הבריטים).

בימים הראשונים של אוגוסט 1938 באה המשלחת של לורד ראנסימן לפראג ולמחרת בואם יצאו חבריה, לבושים פראקים וצילינדרים. במכוניות

רולס־רויס שחורות לארמון הראדצ’אני לביקור רשמי ראשון אצל שר־החרץ ד“ר קְרופְטַה, אצל ראש הממשלה ד”ר הורז’ה ולבסוף אצל הנשיא ד"ר בֶנֶש. דרישות הגרמנים הסודטים היו עתה: שוויון מלא, חופש מלא להשתייך לישות הגרמנית, שלטון עצמי מלא. הצ’כים דחו את הדרישות בנימוק, שפירושן חיסול הדרגתי של הרפובליקה. בנש היה מוכן לוויתורים בתנאי שלא יובילו להתפוררות המדינה ובכך נשען על תמיכה מלאה של אותם אזרחי הרפובליקה שהיו נאמנים לה. כפי שביטא זאת כרוז קציני צבא משוחררים: מוטב למות ולא להיכנע, אין לוותר על אף צעד, אף שעל. הנספח הצבאי הבריטי בפראג דיווח על מוראל גבוה בקרב הצ’כים. הנספח הצבאי הבריטי בברלין טען את ההיפך: המוראל בפראג ירוד. ראנסימן נטה להאמין לאיש בברלין. בלחצו של ראנסימן, שמלכתחילה התייחס לשני הצדדים – ממשלת בנש ומפלגת הנליין – כשני צדדים שווי־מעמד, היו עתה הצ’כים מוכנים להעניק מימשל עצמי לשלושה מחוזות שבהם היה רוב גרמני גדול, להחליף את הפקידות הצ’כית בפקידות גרמנית, לסלק את המשטרה הצ’כית ולדון בחוקה חדשה, שתוגש תוך שלושה חודשים לפרלמנט לאישור. דובר גם על הקמת משטרה בין־לאומית, שתפקח על ביצוע ההסכם והפרדת הגבולות.

בסופי השבוע היו נוסעים הלורד והליידי ראנסימן לנוח בארמונות בני האצולה הגרמנים על־פני בוהמיה. בארמון הנסיך הוהֶנלוהֶה נפגש ראנסימן בפעם הראשונה עם קונרד הנליין ולא התלהב: בעיניו היה זה מתעמל חסר־אינטליגנציה. האנגלים נוכחו לדעת, שהדרך הטובה לרכך את לבם של שני נציגי מפלגת ס.ד.פ. במשא־ומתן היתה להאכיל אותם כשפע של כריכים עם בשר מעושן ולהשקות אותם בירה. באחת ההזדמנויות, כטוב עליו רוחו בבירה, הודה קוּנְרֶט, אחד מנציגי הגרמנים, באזני רוברט סטופְּפורְד, חבר המשלחת הבריטית, שהמטרה האמיתית אינה מתן זכויות לגרמנים הסודטים, אלא הנייטראליזציה של צ’כוסלובקיה. לעתים נראה המשא־ומתן בין הצ’כים, הגרמנים הסודטים והבריטים כתלוי על בלימה, אבל לורד ראנסימן הפציר ודחק: הוא רצה, ויהי מה, בהסכם שיתקבל על דעתו של היטלר.

בסוף אוגוסט ביקר לורד ראנסימן בטֶפליץ־שנאו, בליווי הנליין, קארל הרמן פראנק, ד"ר קלארי־אלדרינגן וכל הכבודה של הס.ד.פ. הנליין נשא באותה הזדמנות נאום מלהיב, ההמונים קראו “זיג הייל!” והצ’כים בעיר שתקו. הם אימצו לעצמם את מדיניות ההבלגה בתוך ארצם, כפי שנהגו היהודים בארץ־ישראל. “בימי המונארכיה האוסטרית הרגשנו את עצמנו בטוחים יותר מאשר כיום, על אדמת הרפובליקה.” אמרו במרירות הפקידים הצ’כים הוותיקים בסודטים.

בראשית ספטמבר הזמין הנשיא בנש את שני נציגי הגרמנים לארמון הראדצ’אני וביקש מהם להעלות את כל דרישותיהם בכתב כשהוא מתחייב מראש לקבל אותן. הגרמנים נדהמו, ביימו תקרית עם המשטרה הצ’כית במורבסקה אוסטרבה וניתקו מגע: הדבר האחרון שרצו בו בשלב זה היה הסכם עם ממשלת בנש. ב־12 בספטמבר נשא היטלר בוועידת המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית בנירנברג נאום רווי ארס נגד הנשיא בנש ונגד צ’כוסלובקיה ודרש צדק לגרמנים הסודטים וָלא – תעשה זאת גרמניה בכוחות עצמה. דברי היטלר המשלהבים הביאו לידי התקוממות בכמה ערים באזור הסודטים – מלווה בביזת חנויות היהודים – אך הצבא הצ’כי דיכא אותה תוך יומיים. הנליין נמלט לגרמניה וצ’מברליין המודאג החליט לבקש פגישה עם היטלר.

צ’מברליין טס למינכן ומשם נסע לקן־הנשרים של היטלר בבֶרכטֶסגאדֶן שבאלפים הבאוואריים, נתן לפיהרר את הסכמתו האישית לניתוק אזורי הסודטים מצ’כוסלובקיה וחזר ללונדון, כדי לקבל את אישור ממשלתו. ראנסימן הוזמן מפראג ללונדון כדי להגיש את המלצותיו – והן היו קיצוניות אף מדרישותיו של היטלר וכללו בין השאר תביעה לערבות מצד צ’כוסלובקיה שלא תתקוף את שכנותיה, אפילו אחרי שנשלל ממנה המחסום הטבעי של הריה. עתה נותר רק פרט קטן: להשיג את הסכמת הצ’כים להתאבדות בשלבים. צירי בריטניה וצרפת בפראג מסרו, כ־19 בספטמבר, לד"ר כנש איגרת ובה הצעה שאין לסרב לה: כל השטחים שבהם שיעור האוכלוסיה הגרמנית עולה על 50%, יימסרו לגרמניה לשם הבטחת השקט, הבטחון והאינטרסים החיוניים של צ’כוסלובקיה. ממשלת צ’כוסלובקיה דחתה את ההצעה הנדיבה. שפירושה היה, לדעתה, השתלטות מוחלטת של גרמניה. במוקדם או במאוחר.

מעצמות המערב לא היו מוכנות לקבל “לא” כתשובה וב־21 בספטמבר העירו שני הצירים את הנשיא בנש משנתו. דרשו ממנו לחזור בו מאיגרת הדחיה והגישו לו אולטימטום: או ויתור על האזורים בעלי הרוב הגרמני או שאנגליה וצרפת יראו בצ’כוסלובקיה אחראית למלחמה, אם תפרוץ, ולא יכבדו את התחייבויותיהן לגביה. נוכח איומי היטלר עמדו הצ’כים איתנים. אך כאשר נטשו אותם ידידיהם, עמודי התווך של הדמוקרטיה המערבית, שבצלמה בנו את הרפובליקה, הם נשברו: ממשלת הודז’ה החליטה על כניעה לאולטימטום, אך הפגנות סוערות נגד הכניעה, נגד משלחתו של ראנסימן, הביאו לידי מפלתה. ראשות הממשלה הוטלה על גנרל סירובי, גיבור הלגיונות הצ’כיים במלחמת־העולם הראשונה, שבה איבד עין אחת, שאותה כיסה מאז ברטייה שחורה. למחרת טס צ’מברליין שנית לגרמניה, הפעם לגודֶסברג שעל הריין, נכון לכניעה.

במשך כל חודש אוגוסט נמשכה יציאת היהודים מטֶפליץ־שֵנאו (ושאר ערי הסודטים) בקצב מזורז. היציאה עדיין התנהלה בצורה מסודרת. היהודים לקחו עמם רהיטים, סחורות, כלי־בית, וסגרו בלב כבד את חנויותיהם, שמכבר הוקירו הקונים את רגליהם מהן בגלל החֵרֶם מצד הלקוחות הגרמנים. בספטמבר כבר היתה זו בריחה. תחנת־הרכבת של טֶפליץ דמתה למחנה פליטים. יהודים וצ’כים חיכו לרכבת הבאה שתביא אותם לפנים הארץ: בתחנת־האוטובוסים לפראג המתינו המונים שעות רבות בתור והעשירים שכרו מוניות כדי להגיע למקום חפצם. עד למחצית ספטמבר היו חברי תנועות־הנוער הציוניות מודיעים להנהגת הסניף על עזיבתם, אחר־כך כבר לא טרחו לעשות זאת. פלוגות ההכשרה שהיו קיימות בסביבה, באוסיג, בטפליץ, בקארלסבאד, נתחסלו, הגדודים התרוקנו. מן ההנהגה הראשית של “תכלת־לבן” פנו אל החברים באזורי הגבול בבקשה לשמור על תושיה וקור־רוח, להיות כחומה בעת הבריחה ההמונית, איים של שקט ותבונה, אם כי אין פירושו של דבר, שרוצים לעכב את החברים מלעזוב, אלא אם כן נוכחותם חיונית ביותר.

הוועידה הציונית, שעמדה להתקיים ב־18 בספטמבר נתבטלה. ממשלת פלשתינה־א"י הוסיפה אף היא את חלקה לאווירה המורטת עצבים וברגע האחרון נתנה הוראה לקונסול הבריטי בפראג שלא לממש את הסרטיפיקאטים לבעלי־הון, שאושרו לפני שבועות, ולא להעניק ויזות ליוצאים. “אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה מיואשים וכמה אובדי עצות אנחנו,” כתב יעקב אדלשטיין למחלקת העליה: “האנשים כבר שלחו את מטענם לארץ־ישראל וקנו כרטיסי אניה. אנו מבקשים מכם לברר מדוע באה ההודעה מארץ־ישראל, ולדאוג לכך שהסרטיפיקאטים יימסרו, עם הארכת מועד תוקפם.”

מולו שמיד, אחד ממדריכי “תכלת־לבן” האחרונים בטֶפליץ־שֵנאו, שנשאר במקומו ואירגן קשר של רוכבי־אופניים לפראג, החליט לנסוע אף הוא לבירה כדי להתייעץ עם יעקב אדלשטיין כיצד לנהוג בעתיד. דירת האדלשטיינים ברחוב בילסקה היתה כתחנת עקורים: לבד מגברת יֶטִי אולינר, אמה של מרים, ואחיה הצעיר שנמלטו מטפליץ, התגוררו בה עתה עשרות פליטים, שישנו על מזרנים ועל שמיכות על הרצפה. מוּלוֹ שמיד לן לילה אחד אצל ייקף, שאמר לו לחזור לטפליץ, להשמיד כל דבר בכתב העלול ליפול בידי זרים ולהביא נזק לתנועה ואחר־כך לצאת ככל האחרים. בטפליץ הריקה כמעט מיהודיה ארז מולו חלק מחפצי־הבית (אמו נסעה ליתר בטחון אל אחיה בפולין), רשם על הארגז “זהירות, זכוכית קריסטל” ולא הופתע עוד, כאשר שכנים גרמנים, שעמם גרה משפחתו חמש־עשרה שנים בבית אחד ביחסי ידידות, סירבו לסייע לו בסחיבת הארגזים. ערב ראש־השנה עזב מולו שמיד את טפליץ סופית, לן עוד שני לילות אצל ייקף והמשיך בדרכו הלאה אל חבריו בברין.

היטלר לא ידע להעריך את הקרבן, שהיה נוויל צ’מברליין מוכן להקריב על חשבון צ’כוסלובקיה: הסכמה עקרונית לסיפוח אזור הסודטים שוב לא סיפקה אותו. גרמניה חייבת לכבוש את הסודטים מיד. הבעיה חייבת למצוא את פתרונה סופית עד ל־1 באוקטובר לכל המאוחר. ביום ששהה צ’מברליין אצל היטלר הוכרז בצ’כוסלובקיה על גיוס כללי. על אף המתח החודר עד ללשד עצמות שררה התרוממות־רוח, היתה נכונות כללית לקרבנות עליונים. תוך יומיים גויסו בסדר מופתי מיליון גברים. “הצ’כים מוכנים למלחמה עד טיפת דמם האחרונה, גם אם רק רוסיה לבדה תתמוך בהם,” כתב ד"ר רופאייזן לאשתו שבארץ־ישראל.

המפלגה היהודית הלאומית פירסמה גילוי־דעת על נאמנותה לרפובליקה: יחד אתכם אנו נכונים למות למען הארץ הזאת. הנהגת המפלגה הציונית הסוציאליסטית הפיצה חוזר, שבו הצביעה על ההקבלות בגורל העם הצ’כי והעם היהודי: העם הצ’כי משמש אות ומופת כאשר הוא נלחם על מולדתו. בשקט ובשלווה, בעצבי פלדה ובמשמעת מעוררת התפעלות, מוכן כאיש אחד, נשקו בידו, להגן על חרותו. גם על הישוב בארץ־ישראל עוברים ימים קשים. אך גם הוא עומד מאוחד וממושמע בגבורה מול התקפות האויב. אכן. מי שרואה את רשימת הנופלים והפצועים וקורא על מעשי הגבורה והחלוציות, יודע שגם בארץ־ישראל חי דור הנכון להילחם, כעמים אחרים, על כבודו ועל חייו. יהודי צ’כוסלובקיה חייבים לקחת דוגמה גם מן הישוב וגם מן העם הצ’כי: לא להתחבא. לא לברוח, אלא להילחם.

צ’כוסלובקיה דחתה את תזכיר גודֶסבֶרג, מכיוון ששלל ממנה כל ערובה לקיומה הלאומי. היו אלה ימי הקיץ האחרונים, זהובים ושטופי שמש מלטפת. רחובות הערים התרוקנו מגברים. פראג היתה שקטה, שלֵווה ויפה מאוד. ניגוד מכאיב לתחושה הכללית שהמלחמה בלתי־נמנעת. היטלר נתן הוראה לחמש הארמיות שלו, שעמדו במצב הכן לשעת האפס ב־1 באוקטובר, להתקדם לנקודות ההסתערות בקרבת הגבול הצ’כי. צרפת הכריזה על גיוס חלקי. יוגוסלביה ורומניה הודיעו להונגריה, שתבעה אף היא, בעידודו של היטלר, סיפוח אזורי הגבול של סלובקיה בעלי הרוב ההונגרי, כי יפתחו נגדה במלחמה אם תתקוף את צ’כוסלובקיה, בעלת־בריתן. הרי מה שקשר את רומניה, יוגוסלביה וצ’כוסלובקיה בברית “ההסכמה הקטנה” היה קודם כל הפחד מפני הרוויזיוניזם של ההונגרים, שלא היו מוכנים להשלים עם אבדן האזורים הרחבים של הממלכה ההונגרית, אשר נקרעו מהם לפי תכתיב וֶרסיי עם תום מלחמת־העולם והקמת המדינות הלאומיות החדשות.

ביום הגיוס הכללי בצ’כוסלובקיה היתה הקבוצה של 27 בני נוער, שנרכשו בשבילם הסרטיפיקאטים מעליית־הנוער בברלין, מוכנה ליציאה. אבל בגלל הגיוס לא היה מי שיוכל ללוות אותם לדרך. שמעון אנוך, חבר נען, שחזר באותו יום לפראג אחרי חופשת־מולדת כדי להמשיך בשליחותו מטעם “החלוץ”, החליט שחובה להוציא את בני הנוער ויהי מה: הוא ניגש לקונסוליה הגרמנית, קיבל בעדם אשרות־מעבר גרמניות בתור פליטים גרמנים מהסודטים. וללא כסף, ללא מזון, נסעה כל הקבוצה עד לשטראסבורג, לשם הגיעו בערב ראש־השנה ויהודי המקום דאגו לאוכל וללינה בשבילם. שמעון אנוך ליווה את קבוצת עליית־הנוער דרך נמל מרסיי עד ארץ־ישראל וחזר מיד על עקבותיו לצ’כוסלובקיה: שם היו דרושים עתה כל הכוחות.

ב־25 בספטמבר, שלושה ימים אחרי פגישת גודֶסבֶרג, חל ראש־השנה היהודי ובתי־הכנסת של פראג, שתמיד נתמלאו בימים הנוראים (ורק בהם), היו דחוסים עד לפינה האחרונה: על קהל המתפללים הרגיל נוספו אלפים, פליטים מן הסודטים ויהודי פראג, שבשנים כתיקנן לא הראו את פניהם בבית־כנסת, אף לא ביום־הכיפורים, אבל עתה הרגישו צורך לבקש את חסדי האל מול האימה הצפויה וחיפשו קרבת אחים לצרה. ד"ר וייס, רבה של טֶפליץ־שֵנאו, שבלב כבד החליט לצאת מן העיר בעקבות קהילתו, התפלל עתה בבית־הכנסת היפה, הבנוי בסגנון מזרחי, שברחוב דוּשְנָה: אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות.

היטלר הבין שהוא יכול להשיג כל מה שרצה, או כמעט הכל, תמורת מחווה קטנה, שתפיג את חשש הבריטים מפני מלחמת־עולם שניה. במכתב לצ’מברליין הבטיח לתת ערובות פורמליות לגבולות צ’כוסלובקיה אחרי ההסדר. עתה היה הכל תלוי רק בצ’כים, אם ינקטו עמדה נבונה. במכתבו לבֶּנֶש הבהיר צ’מברליין, שצ’כוסלובקיה תיכבש במקרה של מלחמה והמעצמות לא יוכלו לעשות כלום כדי להציל את ארצו ואת עמו מן הגורל הצפוי להם. האנגלים הציעו למסור להיטלר עד אותו תאריך קובע, יום האחד באוקטובר, לפחות מובלעת סמלית עם הערים אש ואֶגֶר, שני מעוזי ה־ס.ד.פ. הצרפתים הגדילו עשות והציעו שהצ’כים יפנו עד אז שלושה גלילות שלמים. מוסוליני הביע נכונות לתווך וצ’מברליין יכול להודיע לפרלמנט הבריטי המריע, כי הֶר היטלר הזמין את ראשי הממשלה של איטליה, בריטניה וצרפת להתייעצות במינכן כדי לפתור את בעיית הסודטים בדרכי שלום. איום המלחמה נדחה, השבח לאל.

אמנם, הצ’כים לא הורשו להשתתף בדיונים על גורלם, אבל לא היתה לכך כל חשיבות. צ’מברליין הבטיח לבנש חגיגית שלא ישכח אף לרגע קט את האינטרסים של צ’כוסלובקיה. הדיונים בבית־המפלגה במינכן החלו באווירה של רצון טוב – ושני נציגי צ’כוסלובקיה המתינו בינתיים באחד החדרים הסמוכים כדי להיוודע. מה יוליד אותו הרצון הטוב לעמם. אחרי חמש שעות נתבשרו, כי ההסכם מחמיר עמם אף מן ההצעות האנגליות האחרונות, שאותן דחו קודם. נמסרה להם מפה ובה האזורים שעליהם לפנות מיד,. כשלב ראשון בארבעת שלבי הפינוי, שיושלם עד ל־10 באוקטובר, בלי שיושמדו שום מתקנים צבאיים קיימים. אחרי שיוסדרו גם שאלות המיעוט ההונגרי והמיעוט הפולני תקבל צ’כוסלובקיה ערובות מידי המעצמות לגבולותיה החדשים. לא נדרשה שום תשובה מצד הצ’כים, כי לא היה מדובר בהצעה, אלא בהסכם מוגמר, שנעשה על חשבונם ובלעדיהם.

צ’מברליין חזר הביתה כמנצח, שהביא לעמו שלום של כבוד. “שלום בימינו”, וב־30 בספטמבר נמסר נוסח הסכם מינכן רשמית לשר־החוץ הצ’כוסלובקי ד"ר קמיל קְרוֹפְטַה, בצירוף בקשה שישלח שני נציגים לוועדה הבין־לאומית האמורה לפקח על ביצוע ההסכם. בֶּנֶש לא ראה ברירה אלא להיכנע, אחרי שהאנגלים והצרפתים לא רק נטשו את צ’כוסלובקיה, אלא גם איימו לעמוד לצדו של היטלר, אם זו תסרב לקבל את תכתיב מינכן. “היינו מוכנים לוויתורים סבירים, שארצנו יכלה לחיות עמם, ויחד עם זאת רצינו להראות לעולם, כי צ’כוסלובקיה, דמוקרטיה בריאה ומתקדמת, אינה רוצה להוסיף קשיים לשאר המדינות ומוכנה לתרום לשלום הכללי באירופה,” כתב בנש כעבור כמה חודשים, “אך לא ציפינו להסכם כפי שהושג במינכן. כאשר בשם עקרון ההגדרה העצמית סופחו 1,200,000 צ’כים, יותר מעשירית עמנו. למדינות אחרות. לא ציפינו להסכם שהרס את היסודות הכלכליים של ארצנו והעניק לרפובליקה גבולות שלא היה אפשר להגן עליהם ושהפך אותה מבחינה אסטרטגית וכלכלית לכדור־משחק בידי היטלר. כאשר ראינו שעמנו בן 10 מיליוני הנפשות מוקף 80 מיליון אויבים, מצויידים במנגנון צבאי משוכלל, שלא יוכל לעמוד לבדו מול העדיפות המוחצת של כוחות האויב הדרוך לפלישה, היינו חייבים להיכנע לתכתיב מינכן, שהיה אמור להביא לנו את השלום. אחת הסיבות לכניעה לתכתיב מינכן היתה העובדה, שארבע המעצמות העולמיות חתמו חגיגית על מסמך, שבו היתה ערובה לעצמאותה של המדינה הצ’כוסלובקית ולגבולותיו של העם הצ’כי.”

נכון, מעצמות המערב בגדו בצ’כוסלובקיה, אך עדיין עמד לה חופש ההחלטה להילחם בכוחות עצמה (ברית־המועצות אמנם הביעה נכונות לבוא לעזרתה, אבל לשם כך היו כוחותיה חייבים לעבור דרך פולין או רומניה וספק רב, אם הללו היו מסכימות למעבר). ההנחה היתה שצ’כוסלובקיה, עם מערכת הביצורים המשוכללת, מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה שבועיים עד חודש מול הצבא הגרמני, ועד אז, אולי בכל זאת, יבואו המעצמות לעזרתה. אך המחיר באבדן חיים היה עלול להיות מחריד ופראג היפה, בעלת אלף המגדלים, עם כל אוצרות עברה המפואר, היתה עלולה להימחק מעל פני האדמה. בנש הניח, שהמלחמה בין היטלר למעצמות המערב היא ממילא בלתי נמנעת ועם סיומה תחדש צ’כוסלובקיה את עצמאותה, בלי קטל ובלי הרס כללי. ב־ 5 באוקטובר, יום־הכיפורים לפי הלוח היהודי, התפטר הנשיא בֶנֶש מכהונתו – לפי דרישת הגרמנים ומאחר שחייו נראו נתונים בסכנה, יצא לגלות לצרפת. במקומו נבחר בחודש נובמבר ד"ר אֶמיל האכה, שופט בית־הדין האדמיניסטרטיבי העליון, בן 66, ששירת כעובד ממשלה עוד תחת שלטון המונארכיה, איש חולני, שמרני, קאתולי־מאמין והגון ביסודו.

התגובה הראשונה של ההמונים על שידור הרדיו, שבו בישר גנרל סירוֹבי בקול חנוק מדמעות לעמו על גזר־הדין: “בגדו בנו, עמדנו לבדנו, הגענו למסקנה, שעלינו לבחור בין צמצום השטחים למות האומה כולה וראינו מחובתנו הקדושה להציל את האומה.” היתה תדהמה משתקת, חוסר רצון להאמין כי כל הדיבורים על מאבק עד לטיפת הדם האחרונה לא היו אלא מליצות. עדיין חיכו לנס של הרגע האחרון, שבו יתהפכו פני הדברים. הרי לא ייתכן כי זאת מציאות – בבוקר יתעוררו וכל חלום־הבלהות יהיה כלא היה. קארל צ’אפֶּק כתב שיר בשם “תפילה” וקריינית הרדיו פרצה בבכי כאשר קראה אותו באזני המאזינים. צ’אפק, שהיטיב לראות את העתיד ב“מגיפה הלבנה”, ב“ר.או.ר.”, ב“פרשת מאקרופולוס”, שחזה את הפאשיזם המשתלט, את המכאניזציה של האדם, את הפצצה הגרעינית, לא היה מסוגל לשאת את הכאב, היאוש, את מועקת ימים יבואו: חודשיים אחרי הסכם מינכן מת ממה שהוגדר כשפעת ולא היה אלא לב שבור, היעדר רצון להוסיף לחיות. “בשעה הקשה ביותר שעברה אי־פעם על מדינתנו הצעירה מרגישים אנחנו את עצמנו כמו כל שאר אזרחיה מושפלים ופצועים,” כתבה ההסתדרות הציונית בשם חבריה, וחזרה על שבועת הנאמנות לרפובליקה מתוך אמון שהעם הצ’כי ימשיך במסורת ההומניזם והצדק של אבות המדינה, “אך ברור לנו, שסכנות גדולות עומדות עתה בשער, שעתה תגיע שאלת היהודים לידי דיון מקיף ולא רק לגבי אותם היהודים (פליטי הסודטים) שייאלצו להעתיק את מקום מגוריהם שבו חיו משפחותיהם7 מאות שנים.”

ערב יום־הכיפורים, לפני ביצוע השלבים האחרונים של הסכם מינכן, הרגיש רבה של טֶפליץ־שֵנאו דחף נפשי לשוב אל שארית צאן מרעיתו. ב“טֶמפל” היפה של טפליץ, שלפנים הצטופפו בו אלפי מתפללים, עדיין דלקו הנברשות מעשה־אמן והאירו את קירות השיש, את קישוטי הזהב, את ספרי־התורה עם פעמוני הכסף, שעמדו עוד במקומם, ובתוך האולם הגדול קומץ זקנים, חולים, מקרי־סעד, אבודים, עזובים, נשכחים. “הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותינו שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא על־ידי יסורים וחליים רעים,” הסתיימה תפילת הנעילה. קהילת טפליץ־שנאו העתיקה חדלה להתקיים. הרב וייס נטל עמו את פנקסי הקהילה שבני קהילתו עשויים להזדקק להם. אכן, באו אליו מאות פניות למתן תעודות הדרושות להגירה ולעתים התחננו לפניו שישנה פרט זה או זה לפי הדרישות המחמירות של המדינות מעבר לים – אותן שהואילו לקבל בקשות למתן אשרה. אך הרב סירב: כמי שנושא תפקיד ממלכתי הרי הוא מחוייב בשבועה לכתוב את האמת ורק את האמת.

כניסת הגרמנים לחבל הסודטים עוררה בקרב האוכלוסיה הגרמנית המקומית אותה התלהבות היסטֶרית שכמוה אחזה באוסטרים חצי שנה לפני־כן. נשים בוכיות מרוב אושר, נפלו על צוואר משחרריהן, נערות השליכו פרחים על החיילים במדים האפורים, גברים הורידו בקריאות גיל את השלטים עם הכתובות הצ’כיות ופירקו את מחסומי הגבול עם גרמניה, לכל אורך הכבישים עמדו הילדים בהירי־שיער ולבושי חמודות וניפנפו בדגלי צלב קרס (שהוכנו בעוד מועד), היטלר עבר במכונית “מֶרצֶדֶס” פתוחה באֶגר, באש, בקארלסבאד, ברייכנברג, בכל ערי הסודטים, והעם יצא מכליו: “זיג הייל!” “זיג הייל!” מפלגתו של הֶנליין התפרקה מרצון וחברי ס.ד.פ. הצטרפו למפלגת־האם. הסיסמה “הביתה אל הרייך” אולי לא היתה נאמנה להיסטוריה. אך “הביתה לנ.ס.ד.א.פ.” התאימה בהחלט לאמת. לבסוף קיבל היטלר יותר מאשר דרש תחילה: שטח של 17,000 קילומטרים מרובעים, שבו התגוררו 2,800,000 גרמנים ו־800.000 צ’כים ואת כל הביצורים במצב תקין. צ’כוסלובקיה איבדה את רוב מרבצי הפחם, עיקר תעשיית הפלדה ותעשיית המלט. כל קווי הרכבת והטלפון נקטעו – ובכל זאת לא היתה שמחת הפיהרר שלמה: הסכם מינכן קילקל לו את הנאת כיבושה של צ’כוסלובקיה במלחמת־נקם.

העם, הצבא, הפרלמנט הצ’כיים קיבלו את הכניעה לתכתיב מינכן ללא התנגדות בכוח, הסודטים פונו כמעט ללא יריה, הצבא נשמע להוראות. החיילים רק בכו או קיללו את מי שעולל להם זאת: מעצמות המערב, הדמוקרטיה, בנש או היהודים. עמים שונים מגיבים על מצבים זהים בדרך שונה: רוח של כניעה פשטה בעם. הבורגני והזעיר־בורגני באופיו, שהורגל מאות שנים לשלטון זר ולמד את חכמת נקמת המשרתים – מקבלים את הפקודות מלמעלה ולועגים לנותניהן בחשאי – חכמה ששווייק הביא לדרגת אמנות.

אחרי ימי התעלות־הנפש לקראת מלחמת־מגן על חיים ומוות נשברה רוחו של העם הצ’כי עם כאב הכניעה. היו שהתנחמו, כפי שנהגו בימי המונארכיה: היינו לפני אוסטריה, נהיה גם אחריה. גם זה יעבור, נתכופף קצת ונחזיק בכובע, שלא יעוף עם הרוח, העיקר שהדור הצעיר נשמר בריא ושלם. במקום ליפול במלחמה חסרת סיכויים. הריאליזם ההומניסטי של מסריק היה לריאליזם אופורטוניסטי: אם אי־אפשר לשיר עם המלאכים, חייבים ליילל עם הזאבים – ולעשות כרצון הגרמנים.

ברפובליקה החדשה עדיין נותרו 300,000 גרמנים ולמרבה הפלא לא ניתן להם לעבור לשטחי הרייך, להצטרף אל אחיהם. סטודנטים שביקשו ללמוד באוניברסיטאות בגרמניה, קיבלו הוראה להמשיך בלימודיהם באוניברסיטאות הגרמניות בפראג ובברין. בכלל היו כמה תופעות משונות, שלא רבים נתנו את הדעת עליהן: שעה שהצ’כים החרוצים החלו להקים מבנים למשטרה ולמכס בנקודות המעבר בגבולות החדשים, לא נראו שום סימני בנייה מן הצד הגרמני. וכי לשם מה להקים תחנות גבול, כאשר היטלר נתן, ימים ספורים אחרי הסכם מינכן, הוראה סודית לגנרלים שלו להתכונן לכיבוש מה שנותר מצ’כוסלובקיה, בניגוד להצהרותיו הפומביות, שבהן הכריז חגיגית, כי אין לו עוד דרישות טריטוריאליות באירופה וכי אין הוא רוצה צ’כים בתוך הרייך הגרמני (וזאת, אולי, היתה האמת: הוא לא רצה בצ’כים בכלל, בשום מקום).

הרפובליקה הצ’כוסלובקית הלכה והצטמקה. הסלובקים, עם חקלאי ברובו, עם שכבת אינטליגנציה דקה, שמרו טינה לצ’כים מאז ראשית הרפובליקה. במקום שוויון אחים מיוחל מצאו את עצמם הסלובקים בעמדת נחיתות מול הצ’כים, המשכילים, המערביים, בעלי התעשייה המפותחת, שבידיהם היה השלטון, ואשר נשאו ברוב תפקידי המינהל גם בסלובקיה, לעתים מתוך תחושת עליונות מופגנת. מפלגת־העם הקאתולית של הכומר אנדריי הלינקה ביקשה במשך שנים תמיכה לשאיפות ההתבדלות שלה בגרמניה של היטלר ומצאה שם אוזן קשבת, בדיוק כשם שמצאו ההונגרים והפולנים בתביעותיהם לסיפוח הגלילות המאוכלסים רוב הונגרי ופולני לארצותיהם. בימי פינוי הסודטים הוכרז על עצמאות סלובקיה, צ’כוסלובקיה זכתה בתוספת מקף לשמה ובחוקה של מדינה פדרטיבית. בסוף נובמבר, בהמשך להסכם מינכן, העניקו המעצמות לפולין לפי חוזה וינה את אזור התעשייה והמכרות של טֶשין בעל האוכלוסיה המעורבת, שעם צירופו לצ’כוסלובקיה לא השלימו הפולנים מעולם – יהודי האזור ברחו לצ’כו־סלובקיה, רובם לאוסטרבה השכנה.

אזורים נרחבים של דרום סלובקיה, בעלי רוב הונגרי, סופחו לפי חוזה וינה להונגריה. סלובקיה המצטמקת קיבלה ממשלה עצמאית. שבראשה עמד הכומר יוזף טיסוֹ, יורשו של הלינקה. אנדריי הלינקה מת זמן־מה לפני הגשמת חלומו, והוריש את שמו למשמר הלינקה, גוף צבאי שהיה בנוי לפי הדוגמה של כוחות־המחץ הגרמניים והיה ליברלי באותה מידה. בשיחות פרטיות דיבר הכומר טיסו על פתרון נוסח סלובקיה לבעיית היהודים: הפרדה וחיסול השפעתם הכלכלית, אולם בלי האכזריות הגרמנית. אך כאשר ביקרה משלחת יהודית אצל הכומר טיסו, קיבל את פניה, כפי שדיווח אחד המשתתפים לד"ר קוגל, בצורה ידידותית וחזר פעמים מספר על דבריו, שלא יכניס לסלובקיה אנטישמיות גזעית (סוף־סוף גם אנטישמיות דתית יכולה לחולל פלאים). אכן. טיסו עמד בהבטחתו, על־פי דרכו. החוקים האנטי־יהודיים שנתקבלו בסלובקיה אמנם היו דומים לחוקי נירנברג, אבל היו בנויים גם על יסוד דתי, ומי שהתנצר לפני 1918 נחשב לסלובקי בלי להתחשב במוצא הוריו. מיד אחרי הסכם מינכן נסע פרדינאנד דורצ’אנסקי, סגן ראש ממשלתה החדשה של סלובקיה, אל גֶרינג, כדי להביע באזניו את רצון סלובקיה לעצמאות מלאה עם קשרים מדיניים, צבאיים וכלכליים הדוקים ביותר עם גרמניה. הפלדמארשאל נטה להסכים: מדינה צ’כית ללא סלובקיה קל עוד יותר לחסל.

אפילו רוסיה הקרפאטית זכתה סוף־סוף לאוטונומיה, אחרי שגם ממנה נגסו ההונגרים נתח ובתוכו מונקץ' ואוּזְ’הורוד, שתי הערים הגדולות. אך מן האזורים בסלובקיה וברוסיה הקרפאטית, שנמסרו לידי ההונגרים, לא היתה בריחה המונית של יהודים אל הרפובליקה הצ’כוסלובקית, כפי שאירע הדבר בסודטים. חיי פליט בסלובקיה או ברוסיה הקרפאטית שבידי הפאשיסטים לא נראו מושכים יותר מחיי תושב בהונגריה פאשיסטית, ואולי גם פחות. קווי הרכבת מקצה הרפובליקה המזרחי אל הקצה המערבי עברו עתה דרך שטח הונגרי, אבל הצבא הצ’כי עדיין חנה ברוסיה הקרפאטית, שראש ממשלתה האוטונומית החדשה הבטיח לשתדלנים היהודים: לא מחפשים שום פתרון קיצוני לשאלת 75,000 יהודים שנותרו בה. אט־אט החלו דרכי היהודים בשלושת חלקי הרפובליקה, שנפגשו אך לפני עשרים שנה, שוב להיפרד.

אוסטרבה, ששכנה עתה ממש על גבול גרמניה ושבה חי מיעוט גרמני גדול ותוקפני, חדור כמו כל הגרמנים בצ’כוסלובקיה בטחון מוחלט, כי גם גאולתו קרבה, לא היתה עוד מקום מתאים למרכז פעולת ההסתדרות הציונית. במיוחד לאור העובדה, שהנסיעה לפראג, שנמשכה בימים כתיקנם פחות משש שעות, הצריכה עתה, בגלל קווי הרכבת המקוטעים. כמעט יום שלם. המרכז היהודי לכל דבר היה עתה פראג, שבה התרכזו רוב הפליטים, שבה שכנו המשרד הארץ־ישראלי והנציגויות הזרות, וכה היה כובד המשקל של כל הפעולה הציונית. מיד אחרי הסכם מינכן הוקם בפראג ועד פעולה ציוני, שחבריו היו, בין השאר, ד“ר ארתור ברגמן, יו”ר קרן־היסוד, אינג' אוסקר אשרמן, יו“ר הקרן־הקיימת, יעקב אדלשטיין, מנהל המשרד הארץ־ישראלי ואוטו צוקר, סגן יו”ר המפלגה היהודית, שבמשטר “האיחוד הלאומי” חדלה להתקיים. צוקר, גבר נאה ורווק מבוקש, בן 46, חובב אמנות ומוסיקה כאחיו ברטל שבקיבוץ שריד, נתמנה למנהל המחלקה הכלכלית של המשרד הארץ־ישראלי המתרחב, בעיקר בזכות כושרו הארגוני הרב. בזמנו זכה צוקר, מהנדס־בניין לפי מקצועו, במכרז לבניית מנהרה להולכי־רגל באחד הצמתים המרכזיים של ברלין, בתנאי שהעבודה לא תפריע לתנועה בעיר. והוא הצליח לבצע את עיקר העבודה תוך לילה אחד. צוקר היה האדריכל של בניין אולשטיין בברלין וגם בפראג הקים כמה בניינים מודרניים. שהיו בהם חידושים טכניים רבים לגבי התקופה והמקום.

ועד הפעולה ביקש רשות לנהל מעתה את העניינים בשם ההסתדרות הציונית ומטעמה עד שתעתיק את מושבה מאוסטרבה לפראג, ולא היתה זו רק שאלה של חילופי מקום, התחלפו גם מוקדי הכוח. אחרי שעזב ד"ר קאן את אוסטרבה ועבר לפראג, היה רק אחד מתוך קבוצה בעבודה המעשית. אף שסמכותו המוסרית היתה עדיין רבה – ובלבו קיננה חרדה כבדה מפני הבאות.

למועקה מפני הצפוי לצ’כו־סלובקיה נוספה הדאגה לעניינים בארץ־ישראל. הרי התקווה היתה בעליה ואם אף זו תיאסר על־ידי האנגלים, מניין לשאוב כוח לשאת את ההוֹוה? גם מתוך מכתבו של הופמן למזכירות “האיחוד” דיברה החרדה לצפוי בארץ־ישראל ובצ’כו־סלובקיה. כיוון שנפסקה פעולת המפלגה הציונית־הסוציאליסטית והעבודה עברה לידי מוסדות כלל־ציוניים, ראה הופמן חשיבות עליונה בשיגור שליחים מן הארץ, בעיקר כאלה שמכירים את המצב כמקום. הדבר הטוב כיותר היה, סבר הופמן, אילו יכול ברל כצנלסון, האיש החכם של תנועת הפועלים, לבוא לביקור ממושך. ברל היה ידוע בדרישתו העקיבה לתכנית הצלה בממדים גדולים, לניהול ענייני העברת הון מגרמניה לארץ־ישראל (באמצעות יבוא סחורות גרמניות) בידי המוסדות הלאומיים, בגלוי, בלי להתחשב בדעת יהודי העולם, שדרשו הגברת החרם על סחורות גרמניות. לגביו העיקר היה להציל מה שניתן להציל, מתוך עדיפות האינטרסים של ארץ־ישראל, כדי להבטיח השקעות במפעלים המשרתים את צרכי הלאום. עתה הגיע הזמן ל“העברה” למען פליטי הסודטים. גם ד“ר מֶרץ, היו”ר החדש של ההסתדרות הציונית, התכונן להעתיק את מגוריו מאוסטרבה לפראג, אחרי שיחסל את משרד עורך־הדין שלו. הרי הצ’כים, מתוך נכונות להתאים את עצמם לרצון הגרמנים, לפחות בשטחים הנוחים גם להם, החלו להגביל את פעולות עורכי־הדין היהודים והסתדרות עורכי־הדין החליטה שלא לקבל לשורותיה יהודים בתור חברים חדשים. הרופאים היהודים במרפאות קופות־החולים ובבתי־החולים הממשלתיים פוטרו מעבודתם, עובדי המדינה היהודים (שמספרם היה מועט, יחסית) הוצאו לפנסיה, פרופסורים יהודים סולקו מן המוסדות הגרמניים להשכלה גבוהה. הוחלט על בדיקה חוזרת של כל תעודות האזרחות, שניתנו מאז קום הרפובליקה בשנת 1918, ועל גירוש כל בעלי אזרחות זרה, שאינם צ’כים, סלובקים או רוּתֶנים (דהיינו היהודים). וכל זאת במסגרת הרפובליקה הצ’כו־סלובקית, שנהפכה עתה ל“דמוקרטיה סמכותית”, שלא נזקקה עוד לפרלמנט.

עדיין היתה זו מדינה עצמאית, שארבע מעצמות אירופה הבטיחו לערוב לקיומה. בריטניה וצרפת השלימו מהר מאוד עם העובדה שמעתה שייכת צ’כו־סלובקיה, או מה שנותר ממנה, לתחום השפעתה של גרמניה, והגרמנים עצמם, על אף הגישושים מצד שר־החוץ הצ’כו־סלובקי, פראנטישֶק חוואלקובסקי, שהיה בעבר ציר מדינתו ברומא וידוע כאוהד הפאשיזם, לא מיהרו להעניק את הערבויות המובטחות. מה שהפתיע את חוואלקובסקי במיוחד, כפי שסיפר לציר צרפת בפראג אחרי פגישתו עם היטלר ב־21 בינואר 1939, היה מידת החשיבות שבה התייחסו הפיהרר ושר־החוץ שלו ריכנטרופ לשאלת היהודים, ללא כל יחס לשאר הנושאים. שניהם הדגישו באזני חוואלקובסקי, כי גרמניה לא תוכל להעניק ערבויות למדינה, שאינה מסלקת את היהודים. חוואלקובסקי הבטיח לפיהרר, כי צ’כו־סלובקיה תירתם מעתה למשימה של פתרון בעיית היהודים, גם אם לא ייתכן להשלים אותה תוך שלושה חודשים, בעיקר משום שהיהודים אינם מוכנים להסתלק מרצונם. שר־החוץ הצ’כו־סלובקי ביקש לדעת, “לאיזו ארץ לזרוק את היהודים ובאיזה גבול לעשות זאת” – הרי אין הוא יכול להיפטר מהם לא בגבול הגרמני, לא בגבול הפולני ולא בגבול ההונגרי.

בשיחה עם חוואלקובסקי כינה היטלר את היהודים שרצים, הטיל עליהם את האחריות לקשיים במגעים בין ברלין לבין פאריס, לונדון וואשינגטון ודיבר על השמדתם: יש לעקור את הנגע. היתה זאת רק ואריאציה על מה שאמר היטלר בנאומו בישיבת הרייכסטאג לציון עליית הנאצים לשלטון ב־30 בינואר: “אירופה אינה יכולה למצוא את מנוחתה בטרם יימצא פתרון לשאלת היהודים. ברצוני להיות היום שוב נביא: אם תצליח יהדות הפינאנסים הבין־לאומית באירופה ומחוצה לה לגרור שנית את העמים למלחמת־עולם, לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ונצחון היהודים, אלא, להיפך, השמדת הגזע היהודי באירופה.”

מכל דרישות הגרמנים לגבי הצ’כים – הסתגלות לכלכלה הגרמנית, פרישה מחבר הלאומים, מדיניות־חוץ נייטרלית והצטרפות לאמנה נגד הקומינטרן – היתה הדרישה לצימצום השפעת היהודים וסילוקם מחיי הכלכלה המושכת ביותר. גם מפלגות הימין הצ’כיות חלמו על כך, אלא שפעלו כאן לחצים נגדיים מצד בריטניה, שהתנתה את מתן המלווה לשיקומה של צ’כו־סלובקיה בהימנעות מרדיפת יהודים. אכל יש הבדל בין רדיפות לבין “צעדים מתונים לנורמליזציה בחלוקת נכסי הלאום.” האנגלים, מתוך נקיפות מצפון, אישרו אחרי הסכם מינכן מלווה מיידי לשיקום פליטי הסודטים בסך 10 מיליון לי"ש, מתוך 30 המיליונים, שעליהם נשאה ונתנה צ’כו־סלובקיה עם מעצמות המערב (הגיוס הממושך השאיר אחריו נטל כספי עצום, כלכלתה של הרפובליקה היתה הרוסה, היצוא הצטמק, צ’כו־סלובקיה איבדה לא רק את גאוותה ואת בטחון גבולותיה אלא גם את עצמאותה הכלכלית). על רובֶּרט סטוֹפְּפוֹרד, חבר לשעבר במשלחת ראנסימן, מומחה לסיוע כספי בין־לאומי, הוטל לפקח על השימוש במלווה, להבטיח שלא תהיה אפליה בין הסוגים השונים של הפליטים, אגב תשומת־לב מיוחדת לפליטים דוברי גרמנית. ששיקומם בתוך הרפובליקה נעשה בלתי־אפשרי.

המנהיגות היהודית פחדה, שמא יידבקו היהודים – המדוכאים עד עפר – מן הצ’כים, שמא גם הם יישברו מבחינה מוסרית אחרי מפולת מינכן. אכן. מספר היוצאים מן הקהילה היהודית עלה לעומת השנים הקודמות, אך גם עתה היה מדובר רק במאות. היו יהודים, אלה הקשורים בכל נימי נפשם אל העם הצ’כי ותרבותו, שעשו נסיון להתבוללות שלמה: למה לסחוב עוד את העול הנורא הזה של היהדות, למה להעמיס אותו על הילדים? הורים מודאגים, בעיקר בנישואים מעורבים, שלחו את ילדיהם לשיעורי דת אצל כומר. שהטביל אותם בחשאי. אחרים רצו רק בתעודת־טבילה, שפתחה את הדרך להגירה לדרום־אמריקה, ואשר מחירה נע בין 800 כתר ו־1,500 כתר (אם היו דרושים גם הורים נוצרים).


 

10. שעתה הגדולה של הציונות    🔗

בחוזה מינכן לא היתה התייחסות ישירה לשאלת היהודים, אבל כמעט כל סעיף נגע בהם בצורה זו או אחרת. בסעיף הדן בחילופי אוכלוסיה הובטחה לתושבים הלא־גרמנים של הסודטים זכות הברירה, אם רצונם להישאר במקומות־מגוריהם הנספחים לרייך או אם הם מעדיפים לעבור לשטחי הרפובליקה הצ’כו־סלובקית, אבל זכות זו, כרבות אחרות, עמדה ליהודים רק על הנייר: למעשה גירשו הגרמנים את שארית היהודים שלא ברחו לפני־כן, אל מעבר לגבול החדש מיד עם הסיפוח. הצ’כים סירבו לקלוט את הפליטים היהודים, שעברו מעיר לעיר, ובכל מקום ניסו להיפטר מהם במהירות האפשרית עד שרובם התרכזו בערים הגדולות – בפראג, בברין, באוסטרבה. שם נבלעו בתוך ההמון. לעתים הלכו ברחובות כאילמים: הם לא ידעו צ’כית והיה מסוכן לדבר גרמנית בפרהסיה: רק לא לתת לצ’כים עילה להחזירם אל הגבול. לכן גם הוחלט, בלב דואב, על סגירת השבועון “זֶלבסטוֶהר”, ובטאונה העיקרי של התנועה הציונית היה מעתה השבועון הצ’כי המקביל: “ז’ידובסקה זְפְרָאוִוי”.

בתי־המלון של פראג היו מלאי פליטים עד למיטה האחרונה, דירתו של אדלשטיין נהפכה למקלט־לילה לכל פליט מטֶפליץ־שנאו שחסר קורת־גג ומשרדו בקומה השניה של בית־העם ברחוב דְלאוּהָה היה כתובת ההצלה. לשם באו באלפים: מכרים, ידידים, חברים מימים־עברו, משפחות האוֹסטיודֶן מטֶפלִיץ, שעזרו לאדלשטיין בהתחלות הקשות, ציונים ותיקים ומסורים, שבאו עתה לבקש אשרת־כניסה לארץ־ישראל. כולם תבעו, התחננו, בכו. הסתמכו על זכויות העבר ולא היה מה לתת להם אלא תקווה: ב“שֶדיוּל”הבא.

הפליטים היהודים חששו מפני מסירתם לידי הגרמנים בעזרת המשטרה הצ’כית: “אל תכתבו לצ’כו־סלובקיה על נושאים פוליטיים, אל תקללו את גרמניה, את היטלר, קיימת צנזורה, בכל מקום יושבים סוכני הפאשיסטים, היסלר שולט למעשה,” כתב ליאו הרמן, המזועזע בכל נימי נפשו מביקורו בפראג אחרי הסכם מינכן, “בגיהנום שאין לו נחמה.” בפעם הראשונה הופיעו עיתונים זרועי כתמים לבנים במקום הקטעים שנפסלו על־ידי הצנזורה. “אל תכתבו עברית,” ביקש פראנץ קאן, “כל מכתב עובר צנזורה ומכתב עברי עלול להתעכב במשך שבועות.” הרמן בא לפראג לנחם, לעודד, הירצה בחוגים ציוניים, על אף איסור האסיפות, ובעיקר ביקש ליצור מגע עם נציגי המוסדות הבריטיים השונים ששהו אותה שעה בפראג. הרמן חשש, שמא יחזירו הצ’כים את יהודי הסודטים בניגוד לרצונם לאזורים הגרמניים ושב ללונדון להזעיק את דעת־הקהל הבריטית, קודם כל כדי להיאבק על זכות הפליטים היהודים, גם אם הצהירו במפקד האוכלוסין בשנת 1930 על לאום גרמני, להישאר בגבולות צ’כו־סלובקיה. כן ביקש הרמן להבטיח, שכספי המלווה הבריטי לא ימצאו את דרכם לבנק הלאומי הגרמני (שתבע חלק מרזרבות הזהב של צ’כו־סלובקיה, בהתאם לשיעור האוכלוסיה שסופחה לרייך), אלא יסייעו לשיקום הפליטים היהודים.

מה עושים בפליטים היהודים? בצ’כו־סלובקיה היו רשומים באופן רשמי 92,000 פליטים, הרוב הגדול צ’כים: להם היתה הממשלה מוכנה לסייע בשיקום. לפליטים היהודים ולגרמנים, שברחו מטעמים פוליטיים, נותרה רק ההגירה – וליהודים גם עזרת אחים. מעמדם המשפטי של 30,000 הפליטים היהודים היה מעורפל, מצבם הכלכלי קשה. הרוב אמנם הצליחו ליטול עמם את כספם. אכל רכושם הממשי, הבתים, החנויות, מפעלי התעשיה, נותרו מעבר לגבול. אט־אט כילו את כספם והחורף עמד בשער. לילדיהם היה קשה להיקלט בבתי־הספר הצ’כיים (ובבתי־הספר הגרמניים היתה האווירה בלתי־נסבלת לגבי תלמידים יהודים). עתה הגיעה שעתם הגדולה של המוסדות היהודיים: העם היהודי מצא תמיד מוצָא בזמנים קשים, כל אימת שגדלה המצוקה וככל שהיו הבעיות סבוכות יותר, כן מיהרו יותר הכוחות להתאחד לפעולה משותפת, כתב אדלשטיין אחרי הסכם מינכן לציבור הציוני. אמנם בעתיד הקרוב – כתב – יושם דגש הפעולה בחיפושים אחרי מקום הגירה אפשרי. אך בהגירה בלבד אין פתרון לבעיית היהודים. הם חייבים לשתף את עצמם בשיקומה של הרפובליקה מתוך הכרה, שהאינטרסים הצ’כוסלובקיים והיהודיים זהים. יחד עם היצ"ם, המשרד הארץ־ישראלי, בסיוע הג’וינט והוועדה למען יהדות גרמניה ייעשה כל מאמץ לסייע ליהודים בקליטתם הכלכלית ולהעניק להם הכשרה, שתאפשר להם להתחיל בחיים חדשים, במקצועות יצרניים, בעבודה גופנית. מכינים לשכות הַכְוונה, קורסים למטפלות, לטבחיות, לסנדלרים ולבעלי־מלאכה אחרים. ללימוד צ’כית, אנגלית, ספרדית. לפי המתכון החלוצי הבדוק: הישועה בפרודוקטיביזציה.

הצ’כים־היהודים ניסו תחילה להציל את עורם באווירה האנטי־יהודית הגוברת. ארגון ההתעמלות “סוקול”, שדגל עד אז בהומניזם של מסריק, יצא בפתרון משלו לבעיית היהודים: המהגרים שהגיעו לצ’כוסלוכקיה אחרי 1914, יוחזרו לארצות שמהן באו. אלה שהצהירו במפקד האוכלוסיה של שנת 1930 על לאום גרמני או הונגרי, יעברו אל אותם העמים, שהם ראו את עצמם כחלק מהם מרצונם החופשי. ואלה שהצהירו על לאום צ’כי או סלובקי (כרבע מיהודי הרפובליקה) ישתלבו ברבדים החברתיים השונים של צ’כו־סלובקיה בהתאם לשיעורם בתוך האוכלוסיה הכללית. אם כבר חייבים להשליך אנשים מאניה טובעת, קבע פֶראוּטְקַה, הליברל לשעבר, מוטב שיהיו אלה הזרים ולא אנשינו. הצ’כים־היהודים הלכו גם הם בכיוון זה: חייבים למתוח קו הפרדה ברור בין אותם היהודים, שראו את עצמם מאז ותמיד חלק בלתי־נפרד של האומה הצ’כית, לבין כל השאר. חלק מן היהודים המתבוללים, המתונים יותר, הסתייגו מעמדה זו, וביניהם ד"ר אמיל קפקא. נשיא ועד הקהילות: קודם־כל חייבים לשתף פעולה לעזרת אחים בצרה.

היו יהודים, שהאווירה האנטישמית ערערה את בטחונם. אולי הצ’כים צודקים? היהודים באמת בולטים, מקניטים את הגויים, לובשים מעילי פרווה מנקרי־עיניים, מדברים בעיקר גרמנית וגם בצ’כית הם מדברים בקולי־קולות. כנראה יש משהו בטענת הגויים על הרעשנות היהודית, על החפזון היהודי, על תאוות־הבצע היהודית, על טפילות היהודים. שנאה כזו אינה צומחת ללא סיבה.

היה אך טבעי, כי הציונים, שחשו משהו מבדידותו של עם לבדד ישכון עוד לפני שהדבר נכפה עליהם, היו בעלי היוזמה בארגון חיי היהודים, אחרי שהסביבה דחתה אותם. ובמידה גוברת היו לנושאים באחריות הרשמית. בגלל השקפת עולמם לא היה המשבר הנפשי שעבר עתה על כל נאמני הרפובליקה עמוק כל כך כפי שהיה אצל אותם היהודים, שראו את עצמם עד אז חלק בלתי־נפרד מן העם הצ’כי ועתה נכללו לפתע במונח “זרים”. איך הם יכולים להיות זרים למולדת, אם אבות אבותיהם באו לכאן לפני אלף שנים? בגלל ההסתייגות העקרונית של הצ’כים־היהודים מהתארגנות יהודית נפרדת שלא לצרכי פולחן דתי היו אלה הציונים שעמדו בראש העבודה הסוציאלית בפראג, בברין, באוסטרבה. אל “החלוץ” ואל תנועות־הנוער הציוניות נמשכו עתה אלפי צעירים אבודים במערבולת, שאת מקורותיה לא הבינו. עליית־הנוער נהפכה למוסד רשמי עם משרד, מזכירה, טלפון. נערכו בדיקות רפואיות למועמדים לעליה. רוב הפעולות נעשו בעזרת כספים שניתנו ביד רחבה על־ידי ההורים המבקשים להוציא, לפחות, את ילדיהם. עליה ב' יצאה מן המחתרת, המשרד הארץ־ישראלי בפראג נהפך למרכז העברת ההון, בדרך רשמית ורשמית למחצה. ימים גדולים הגיעו לציונות.

קאן ביקש בשם ציוני צ’כוסלובקיה, שאחד מחברי הוועד הפועל הציוני יבוא מלונדון לפראג כדי לעמוד על המצב במקום. אך מלונדון ענו בסירוב: עם כל ההבנה לדרישת פראג, כל הכוחות דרושים עתה לעבודה פוליטית בלונדון לאור הסכנה המתקרבת של פרסום ספר־לבן מצד הבריטים שעיקרו הגבלות קיצוניות בעליה. לכן הוחלט לשגר משלחת מפראג לבריטניה כדי להבהיר לוועד הפועל הציוני את מצבם של פליטי הסודטים ולבקש מספר גדול ככל האפשר של סרטיפיקאטים. בראשית נובמבר יצאו יעקב אדלשטיין, ד“ר רופאייזן, ד”ר גולדשטיין ואינג' אוֹטוֹ צוקר ללונדון. אך למחרת בואם התחולל בגרמניה “ליל־הבדולח” ובאותו שבוע הודיעה ממשלת בריטניה על הסתלקותה מתכנית החלוקה של ארץ־ישראל.

מושב הוועד הפועל הציוני עמד בסימן בתי־הכנסת העולים באש, הרס עשרות אלפי מוסדות, חנויות ובתי יהודים, שוד ורצח ספונטאניים ומתוכננים כמסע נקם על מות ארנסט פון ראט, הנספח הראשון בשגרירות גרמניה בפאריס, שנורה בידי הרשל גרינשפאן, בן למשפחה שגורשה על־ידי הנאצים אל מעבר לגבול הפולני. כל העיניים היו מופנות לנעשה בגרמניה ובאוסטריה ולעומת המתרחש שם נראו צרות יהודי צ’כו־סלובקיה כסובלות דיחוי. אהדת העולם היתה נתונה עתה ליהדות גרמניה. למענה אורגנו אסיפות־מחאה בבירות אירופה, להצלתה נשלחו מברקים ותזכירים לארגונים בין־לאומיים. הרי גם ליהודי גרמניה לא היה לאן להימלט אחרי פרעות “ליל־הבדולח”, כפי שכתב ג’ורג' ראבלי, פרקליט מניו־יורק, שנתמנה באותה השנה למנהל הוועדה הבין־ממשלתית לטיפול בבעיית הפליטים, שהוקמה בעקבות ועידת אוויאן: “בדקתי את אפשרויות הקליטה עם הנציגים של הרפובליקות של דרום־אמריקה, נציבי הדומיניונים הבריטיים ודוברי מושבות האימפריה. מכולם קיבלתי תשובות שליליות.” ראבלי ציין, שמדי שבוע בשבוע נכנסים לתקפם, במדינות שונות, חוקים וצווים חדשים הבאים להקשות על כניסת מהגרים ושאין עוד ארצות קליטה הפתוחות לפני הפליטים. ועדות לכך: שר המושבות הבריטי הצהיר אחרי משא־ומתן עם ראבלי, שיש ביכולתה של הקיסרות לקלוט עשרים וחמישה מתיישבים בקניה.

מאורעות “ליל־הבדולח”, כפי שנקרא ליל הפרעות הקשות בפי הגרמנים, אולי לא הצליחו עדיין לשנות את מדיניות הפיוס של צ’מברליין, אך היתה להם השפעה מכרעת על דעת־הקהל באנגליה ובארצות־הברית ובאמצעותה הם תרמו לשינוי במדיניותן כלפי היטלר. אדלשטיין הבין את העדיפות שראוי לתת ליהודי גרמניה בעת הצלה: עליהם מרחפת סכנת מחנות־ריכוז – בצ’כיה זהו רק סבל נפשי וכלכלי שעליהם לשאת – ובנושא זה ניהל ויכוחים ממושכים עם ד"ר אֶריך מונק, רופא עליית־הנוער, ועם אנשים אחרים שסברו, כי אותה סכנה עצמה נשקפת לכל יהודי מרכז־אירופה.

אף־על־פי־כן לא חזרה המשלחת ריקם אחרי עשרה ימי שהייה בלונדון: הובטח להם כי הוועד למען יהודי גרמניה, שבראשו עמד וייצמן, ירחיב את פעולתו והיא תכלול גם את פליטי הסודטים, וכן ש־400 חלוצים יוכלו, בדומה לחלוצי גרמניה, לצאת להכשרת־חוץ בדנמרק, באנגליה, בהולנד ומשם לעלות בבוא הזמן לארץ. לעליית־הנוער הובטחו 100–200 מקומות ופירושו של דבר, שצעירים אלה יוכלו, אחרי שיעמדו ברשות עצמם, להעלות נם את הוריהם, אם אלה עברו את גיל החמישים, התפתחות בעלת משמעות לעליה בעתיד הרחוק. אחרי התייעצויות ממושכות עם נציגי הסוכנות הובטחו לצ’כו־סלובקיה, למחצית השנה המסתיימת בסוף מארס 1939, קרוב ל־500 אשרות עליה, רובן הגדול לבעלי־הון. פירושו של דבר אפשרויות עליה רק לחלק זעיר מכל המבקשים להימלט. את מי להעדיף? ציונים ותיקים? אנשים שחייהם בסכנה מבחינה פוליטית? מבוגרים שעולמם התמוטט? צעירים שחייהם לפניהם? בעלי משפחות עם ילדים קטנים? בעלי־הון? הבחירה היתה מורטת עצבים. על אדלשטיין הופעלו לחצים למתן סרטיפיקאטים מכל צד: מארץ־ישראל, מלונדון, דרך בעלי תפקידים מרכזיים, באמצעות השליחים שישבו בעבר בצ’כוסלובקיה, על־ידי ידידים, למען משפחותיהם, למען עצמם, ואנשים רבים שמרו לאדלשטיין טינה לאורך שנים על שלא נענה לתחנוניהם.

על חלוקת הסרטיפיקאטים לחלוצים היתה מופקדת הוועדה לארץ־ישראל, לבני הנוער – לשכת עליית־הנוער, הפניות לעליית קרובים נמסרו ישירות לארץ־ישראל, וחלוקת שאר אישורי־העליה היתה בידי ועדת הסרטיפיקאטים, ובכל זאת היה משקל רב לתמיכתו של אדלשטיין במועמד. הפניות אליו, דרך ליאו הרמן, דרך הוועד הפועל הציוני, היו מנוסחות לפעמים כבקשה שאינה מחייבת אותו, לפעמים בלשון של צו גלוי. אנשים פנו ברוב יאושם אל העיתונות בארץ־ישראל ומחו נגד הפקידות במשרד הארץ־ישראלי בפראג על שהבן, האח, ההורים לא קיבלו סרטיפיקאט – כאילו היו מונחים באלפים בכיסו של אדלשטיין.

כל יום הגיעו למשרד הארץ־ישראלי כמאה פניות בכתב וכמאה פונים באו בעצמם ולעתים הזדנב התור במורד חדר המדרגות. במרירות מסויימת ציין אדלשטיין שלצד ציונים ותיקים, המבקשים עתה לצאת לארץ חלומותיהם, נראות גם פנים בלתי־ידועות, אנשים שרק לפני חודשים מספר היו מגיבים בלעג כשהיה מישהו מציע להם להשתקע בארץ־ישראל, אנשים שיכלו לסייע לבניין הארץ ולהכין תנאים לעליה גדולה, אך השאירו את המלאכה בידי אחרים. באים אפילו אנשים שבמשך שנים הכבידו על העבודה הציונית. “בצדק מביטים ציונים רבים על אי־אלה מבקשי סרטיפיקאטים במידה גדושה של ספקנות וחוסר־אמון, בצדק הם דורשים גם היום לא לשכוח, שארץ־ישראל היא עניינם של הציונים ושל אותם לא־ציונים שבדרך זו או אחרת תמכו בבניינה.”

גם אל הצ’כוסלובקים שכבר התיישבו בארץ הגיע זרם מכתבי בקשות: שלחו לי בדחיפות שני סרטיפיקאטים… ברצוני להקים בית־חרושת לתכשירי קוסמטיקה. אבקש הלוואה בשווי מיליון כתר מטעם קרן־היסוד… הוגו הרמן, סופר יוצא צ’כוסלובקיה ומומחה לידיעת־הארץ, ניסה לצייר לפני חובבי ארץ־ישראל החדשים בפראג תמונה מציאותית יותר של הארץ היעודה: ארץ קטנה, עניה, שבה חיים מרבית היהודים בתנאים קשים ביותר. התחבורה, המסחר עדיין אינם מפותחים, חיי התרבות דלים בהשוואה למרכז־אירופה. עולה חדש מצליח למצוא עבודה, ולרוב לא במקצועו, רק אחרי מאמצים ומאבקים ממושכים – והמלה ממושך פירושה לא שבועות, אלא חודשים וגם שנים. אנשים מבקשים רק לצאת ממקום מושבם ואינם חושבים על אשר יעשו כאן. ומניחים ש“כבר יימצא משהו.” אכל התקווה הזאת למשהו שיימצא היא תקוות שווא: לא נמצא דבר וידידים הטרודים בפרנסתם ובדאגותיהם שלהם אינם יכולים להושיע. האקלים זר, השפה זרה, דרכי העבודה זרות, החוקים זרים וגם כאן יש קשיים במגע עם השלטונות. לעתים קורה שתוך שבועות מתגעגעים העולים לחייהם הקודמים. עצת הרמן לבוא לארץ תחילה כתייר. לבדוק את השטח. לבחון את כוח העמידה, היתה אולי נבונה, אך לא מעשית ביותר. השלטונות הצ’כיים לחצו להגירת פליטי הסודטים, על אף הנסיונות החוזרים מצד היהודים לציין את חשיבות ידיעותיהם והתמחותם בשיקום הרפובליקה השניה.

ליאו הרמן השתדל להשיג למען שיקום הפליטים היהודים מן הסודטים בארץ־ישראל לפחות חלק קטן מן המלווה הבריטי לצ’כו־סלובקיה והחל לחזר על פתחי משרדי הממשלה הבריטית ולחפש קשר אל ממשלת צ’כו־סלובקיה החדשה, שבה לא היו אוהדי יהודים רבים. קודם־כל פנה אל יאן מסריק, שגריר צ’כוסלובקיה בלונדון, שהיה ידידם האישי של וייצמן ושל משפחת זיו, מבעלי “מארקס אנד ספנסר”. ובמיוחד של הגברת רבקה זיו, נשיאת ויצ“ו. הרמן, שהיה מדריכו של הנשיא מסריק בעת ביקורו בארץ־ישראל בשנת 1927, מצא אצל בנו אהדה והבנה למצוקת היהודים. הרי בעיני יאן מסריק היתה האנטישמיות בבחינת ברבריות, השלב הראשון לגרמניזציה. יאן מסריק היה מלא מרירות על צרפת ובמיוחד על בריטניה. ואמר להרמן שאבד לו כל עניין בצ’כוסלובקיה כגרורתה של גרמניה ואין ברצונו לדרוך על אדמתה. עתה העסיקו אותו גורל העם היהודי ועתידה של ארץ־ישראל. גורלה של צ’כוסלובקיה נחרץ. אך את גורלם של האומה היהודית ושל ארץ־ישראל ניתן אולי עדיין להציל. הממשלה הצ’כו־סלובקית החדשה ביקשה ממסריק להמשיך בתפקידו בלונדון, לפחות במשך החודשים הקרובים. בעת הדיונים על המלווה הבריטי, והוא הפעיל את כל קשריו, באנגליה ובצ’כו־סלובקיה, כדי שמהסכום הכולל של 10 מיליונים יוקצבו חצי מיליון לי”ש לשיקום פליטים יהודים בארץ־ישראל.

הצ’כים נטו להסכים לעיסקה הפיננסית המסובכת, שבמסגרתה ישלמו יהודי צ’כו־סלובקיה המהגרים לארץ־ישראל לאוצר הצ’כו־סלובקי את מחצית מיליון הלי“ש בכתרים, בתוספת שלושים אחוזים מעל השער הרשמי. תוספת שהוגדרה כ”דמי סיוע לפליטים“, ותמורתם תקבל הסוכנות היהודית בלונדון לירות אנגליות. אך ממשלת צ’כו־סלובקיה דרשה תמורה על נדיבות לבה: הגירת מספר מירבי של פליטים יהודים. אחרי מיקוח מייגע – הצ’כים מנסים להעלות והיהודים מנסים להוריד את מספר המהגרים הנדרש – הוסכם על 2,500 יוצאים במחצית הראשונה של שנת 1939, וגם מספר זה היה דמיוני לעומת האפשרויות המעשיות לעליה חוקית. כאשר באו אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, וליאו הרמן לפראג בנובמבר, היה באמתחתם שי גדול: התחייבות לארבע־מאות סרטיפיקאטים לבעלי־הון (כפי שהובטחו בעת ביקור המשלחת בלונדון). לא היה זה הרבה בהשוואה למספר המבקשים, אבל די לבסס עליו את המשא־ומתן עם השלטונות הצ’כיים על העברת חצי מיליון הלי”ש המיוחלים.

בעת שהותו בפראג שאל ד"ר מֶרְץ את קפלן גלויות: ומה בדבר העליה הבלתי־חוקית?

עד להסכם מינכן התייחסו רוב חברי ההנהגה הציונית בצ’כוסלובקיה בהסתייגות לעליה ב' (לפחות בשביל עולים מצ’כוסלובקיה) וכאשר הגיע צבי יחיאלי, מפעילי עליה ב', לאוסטרבה וביקש כסף לקניית ספינת מעפילים, לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש של 120,000 כתר (כ־600 לי"ש). עתה נשתנה היחס. הרוויזיוניסטים, שפעלו בהשפעת דברי ז’בוטינסקי על הצורך בפינוי הדרגתי של מיליון־מיליון וחצי יהודים מאירופה, עבדו בשטח זה בקצב מלא ולא בדקו בציציות חלוציות או ציוניות. יהודי ברין אף תרמו ביד רחבה לעליה הבלתי־חוקית מטעם הרוויזיוניסטים בתנאי שיפנו לפחות חלק מן הפליטים מהסודטים ואולי יפיגו במידת־מה את האווירה האנטישמית בעיר.

צצו חברות־נסיעות פרטיות שראו את האפשרויות הגדולות לרווחים קלים, והידועה ביניהן “השושנה השחורה”, על שם הבניין שבו שכנו משרדיה. את החברה ייסדו יהודי בשם רוברט מנדלר ושני יוונים זריזים. שעסקו בימים כתיקנם בהברחת סחורות – זהב, חשיש, נשק – ועתה צירפו לכך גם הובלת סחורה המשתלמת יותר מכל: יהודים הרוצים להגיע לארץ־ישראל ואחת היא להם באיזו דרך, אפילו ברור להם, כי ניירות ההגירה שסופקו על־ידי חברת הנסיעות מפוקפקים ביותר.

תשובתו של קפלן לד"ר מרץ היתה מתחמקת: עשו לפי הבנתכם.

בשיחה בארבע עיניים עם חיים הופמן, אחרי הפגישה עם חברי המרכז הציוני בפראג, היה קפלן גלוי־לב יותר: האומנם יש טעם וצורך בעליה ב'? שאל את עצמו ואת הופמן. ההנהלה הציונית, שהיתה עד לפני זמן קצר מסוייגת לגבי תנועת ההעפלה, נוטה עכשיו לקבל אותה תחת חסותה, בעיקר בלחצו של בן־גוריון, אבל הדעות עדיין חלוקות ולו, לקפלן, יש ספקות. הופמן, כאדלשטיין, ראה את תנועת ההעפלה כחיונית ביותר, כדרך יחידה לשבור את מגבלות העליה הליגאלית, כביטוי לדרך המאבק, ובעיקר: אם לא תתייצב ההנהלה הציונית בראש העליה הבלתי־חוקית, יעשו זאת הרוויזיוניסטים והספסרים השונים.

אחרי צאת האורחים מפראג החליט המרכז הציוני בצ’כו־סלובקיה לכלול מעתה את עליה ב' המאורגנת במסגרת הפעולות, שההסתדרות הציונית אחראית להן. בתוך מיכסת 2,500 עולים במסגרת הסכם ההעברה של חצי מיליון לי“ש, הוקצבה לעליה ב' מכסה של אלף איש. הרי את המוסדות הצ’כיים (הטיפול בפליטים הועבר לידי מחלקה מיוחדת במשרד הסעד) לא עניין כלל, אם היהודים יוצאים לארץ־ישראל על סמך אשרות כניסה בעלות תוקף ואם לא, העיקר שיעזבו את צ’כו־סלובקיה וכל המרבה הרי זה משובח. ד”ר קוֹטֶק, הממונה על ענייני פליטים, אף ציין באזני נציגי המשרד הארץ־ישראלי לשבח את הרוויזיוניסטים, ולא מטעמים אידיאולוגיים: בפחות כסף הם היו מוכנים להוציא יותר אנשים. “החלוץ” ו“מכבי”, שאירגנו יחד את העליה הבלתי־חוקית־החוקית, שלחו אף הם את האנשים בספינות קטנות, בצפיפות רבה מאוד, ובכל זאת היתה המגמה לשמור על מינימום של תנאים אנושיים, לצייד את הספינות במלאי של פחם, מים ומזון, כדי למנוע מגיפות ולהכשיל מעשי נוכלים, יהודים ולא־יהודים, שהעבירו את פעולתם הברוכה מווינה לפראג וניסו גם כאן להוציא את כספם של הפליטים המבקשים לצאת בכל מחיר, כדי להיעלם עמו אי־שם במרחבי אירופה.

יציאה – אבל מסודרת. לא בכל תנאי, לא בכל מחיר. החלה להתארגן קבוצה גדולה של יהודים לשם התיישבות חקלאית ברפובליקה הדומיניקאנית, המדינה היחידה שהציעה בוועידת אוויאן תכנית להתיישבות המונית של יהודים, על אדמות של הממשלה, ובכספי יהודים. על אף החיפושים הקדחתניים אחרי מקומות הגירה לפליטים מן הסודטים – ברית־המועצות הסכימה לקבל רק קבוצה קטנה של קומוניסטים, קנדה רצתה רק בפועלים חקלאים, אוסטרליה היתה מוכנה לקלוט רק אנשים שסכנה נשקפת לחייהם וגם זאת רק במספר מצומצם וכולן התכוונו ללא־יהודים – התייחס רוברט סְטוֹפְּפוֹרד, ראש המשלחת הבריטית בפראג, בהסתייגות לתכניות הגראנדיוזיות של הדומיניקאנים. לא היה כל בטחון שהפליטים אכן יקבלו את האדמות שהובטחו להם ואם כן, שבאמת יוכלו להתפרנס עליהן – אולי ימותו המתיישבים מרעב ומיני רודנים יכניסו את הכסף לכיסם. בדצמבר נסע חיים הופמן לאוסטרבה, שם התארגנה קבוצה ובראשה כמה מחברי המפלגה הציונית הסוציאליסטית לשם התיישבות חקלאית בסאן־דוֹמינגוֹ. נכון, דיבר הופמן על לבם, ארץ־ישראל אינה יכולה לקלוט את כל הפליטים ולכן משתתפים הציונים באופן פעיל בהיצ"ם ובשאר ארגוני הסיוע להגירה – אפילו לסאן־דומינגו, אבל אין לראות בהגירה זו צורה חדשה של תנועה טריטוריאלית, זכר לימי אוגנדה.

הרמן דיבר טלפונית כמעט יום־יום עם פראג בעניין הסכם ההעברה, שעדיין לא אושר על־ידי שלטונות צ’כו־סלובקיה. מרץ, קאן, אדלשטיין. צוקר, ובעיקר פראנטישֶק פרידמן (עורך־דין ועיתונאי, היה בעבר חבר מועצת עיריית פראג מטעם המפלגה היהודית, בעל גוף ובעל מזג נוח, אמן השיחה ובעל קשרים מסועפים, שהיה המקשר העיקרי בין המשרד הארץ־ישראלי ובין השלטונות הצ’כיים), חמישה אלה התרוצצו בין תריסר הרשויות שהיתה להן נגיעה לדבר (היתה זו הביורוקרטיה הצ’כית, ששימשה לקפקא מקור השראה למועקת האדם האבוד בסבך הרשויות שאליהן אין הוא מצליח להגיע לעולם). נאמן להבטחתו ליהודים, התקשר מסריק טלפונית עם פראג. ביום האחרון לכהונתו כשגריר צ’כו־סלובקיה בלונדון, בסוף דצמבר 1938, כדי להחיש את אישור ההסכם מצד משרד האוצר. ברגע האחרון, ממש לפני אישור ההסכם, צץ מכשול אבסורדי: הצ’כים ביקשו להוציא תמורת אותו חצי מיליון לי"ש תוך שנה אחת 10,000 יהודים. המוסדות הציוניים התעקשו על 2,500 מתוך ידיעה, שגם מספר כזה של רשיונות־עליה אין בידיהם. היתה דרושה התערבותו של רוברט סְטוֹפְּפוֹרד, אדם בעל לב, שגישתו ליהודים היתה אוהדת יותר מן המקובל במוסדות הבריטיים, כדי שהצ’כים יסתפקו במינימום של יוצאים.

באמצע ינואר 1939 נחתם סוף־סוף החוזה בין ד“ר קַלְפוּס. שר־האוצר הצ’כו־סלובקי, לבין ד”ר פראנטישֶק פרידמן שייצג את הסוכנות היהודית. החוזה העניק לסוכנות חצי מיליון לי"ש בתנאי שעד למחצית הראשונה של שנת 1939 יהגרו 2,500 פליטים. הסוכנות התחייבה להשתמש בכספים להתיישבות־קבע של הפליטים בארץ־ישראל ולדאוג להגירת מספר זהה של פליטים במחצית השניה של 1939.

למחרת ההסכם אישרה הוועדה לארץ־ישראל בפראג את 250 המועמדים הראשונים לעליה ואדלשטיין ביקש מליאו הרמן להודיע לשגרירות הבריטית בפראג בשם הסוכנות היהודית, שהכסף הופקד בבנק בלונדון. פרידמן ואדלשטיין ניהלו דיונים ממושכים עם נציגי משרד הסעד, שדרשו לקבוע את המועמדים לעליה לפי הנחיותיהם (כלומר עדיפות לעניים, לחולים, לזקנים. לכל אלה שעלולים ליפול למעמסה). היה דרוש מאמץ רב כדי לשכנע את הצ’כים, שהבחירה בידי המשרד הארץ־ישראלי. כל אחד מן הצדדים פירש את ההסכם על־פי דרכו. משרד הסעד צידד בחלוקה שווה של המלווה ותבע שכל מהגר יקבל בארץ־ישראל 200 לי“ש. אך מכיוון שממשלת פלשתינה־א”י העניקה רשיונות עליה ל־400 בעלי הון ואלה היו חייבים להביא לארץ־ישראל אלף לי“ש כל אחד, היו דרושות בשבילם 400,000 לי”ש מתוך חצי המיליון. 100,000 הלי“ש הנותרות הועדו למוסדות הלאומיים לשם קליטה של חלוצים, בני נוער, סטודנטים וכו'. אולם, למעשה, היו החישובים מסובכים הרבה יותר. מלבד השער הרשמי של הלי”ש והשער של האוצר הצ’כי, שהרוויח ממנו 30%, היה קיים שער של המשרד הארץ־ישראלי, גבוה עוד יותר, וההפרש שימש למימון עליית החלוצים, לעליה ב', לעליית־הנוער. היו בעלי סרטיפיקאטים של קפיטליסטים, שהעבירו בעצם הון של אחרים ובנוסף על הטראנספר הרשמי הוברחו סכומי כסף גדולים בעזרת שליחים, קבועים וארעיים, שבאו לצ’כו־סלובקיה במיוחד למטרה זו.

היו אלה משחקי־מזל בסכומים גבוהים. הצ’כים לא ידעו, שבשעת חתימת ההסכם היו בידי המשרד הארץ־ישראלי בפראג רק 150 מתוך 400 אשרות־העליה שהובטחו לבעלי־הון. שהרי בינתיים התחוללה סופת “ליל־הבדולח” ו־250 הסרטיפיקאטים האחרים נמסרו לידי עולי גרמניה. הסוכנות היהודית, שיותר מכל רצתה בחצי מיליון הלי“ש, משום תקציבה המצומצם והאבטלה הגוברת בארץ־ישראל, ניסתה להשיג אצל ממשלת המנדט הבטחה לקבלת 250 סרטיפיקאטים מ”השדיוּל" הבא, אך התשובה היתה: ממשלת פלשתינה־א“י אינה יכולה למַשכּן את העתיד. אל קפלן החלו להגיע מכתבים נואשים מחברי ההנהגה הציונית בפראג, שאיימו בהתפטרות, בחיסול התנועה הציונית, אם המשא־ומתן הסבוך עם הצ’כים ייכשל בגלל היעדר אפשרויות עליה. נכון, הודה קפלן, היה זה משגה שבעת תחילת המשא־ומתן בנובמבר לא נתבקשה ממשלת המנדט לשמור מספר מסויים של סרטיפיקאטים לעולים מצ’כו־סלובקיה; אבל עתה, בדצמבר, כבר מאוחר מדי, הכל חולק ויש לחכות ל”שדיול" החדש – באפריל 1939. לא נורא, אפשר להמתין עוד כמה חודשים.

ליאו הרמן ועמו ד"ר אולמן, שנסע פעמים מספר בענייני הטראנספר (“ההעברה”) ללונדון, ניסו להשיג רשות שהייה זמנית באנגליה לילדי פליטים ולנערות שיעבדו כעוזרות־בית. כדי להגיע בצורה כלשהי לאותו מספר של 2,500 שיעזבו את צ’כו־סלובקיה כנדרש בהסכם. תהליך הכנת העליה היה מסורבל ביותר. היו דרושים אישורים על תשלומי כל המסים (בכללם מס־כלבים גם על מי שמימיו לא היה לו כלב), דבר בלתי־אפשרי כמעט לגבי פליטי הסודטים. לבסוף הוסכם עם האוצר על תשלום אחיד לשלטונות המס. היה צורך למסור בכמה העתקים רשימות מדויקות של כל חפצי הבית שהמהגרים ביקשו לקחת עמם. השגת דרכון, תעודה רפואית, ויזה, השגת כספים בהתאם להתחייבות למשרד הארץ־ישראלי – הכל הצריך זמן: כאן היה חסר בול, כאן חותמת, כאן חתימה. רק בפברואר 1939 סולקו רוב המכשולים לביצוע המעשי של ההסכם. כפי שדיווח אדלשטיין ללונדון, וראשוני העולים במסגרת “ההעברה” יצאו לדרכם.

אחרי מסע שכנוע הסכימו הצ’כים והבריטים לכלול בהסכם גם עשרה אזרחים צ’כו־סלובקיים שלא מן הפליטים, ועשרה ציונים ותיקים ובעלי זכויות. ביניהם מקס ברוֹד, פֶליקס וֶלטש, אנגֶלו גולדשטיין, ד“ר אמיל מרגוליס וד”ר קוגל, החלו להתכונן לעליה, ללא תחושת חפזון. הרי העליה לארץ־ישראל היתה משאת נפשם עשרות שנים ורק נדחתה משנה לשנה מפאת נסיבות הזמן. הם חשו, כי על אף האווירה הקשה ברפובליקה השניה, אין חשיבות לכמה שבועות נוספים, בעיקר כאשר מחסלים משק־בית ומעבירים ספריות ורהיטים ורכוש, בהפסד מסויים, אך העיקר שאין באים בידיים ריקות. לד“ר קוגל, שהיה ראשון היוצאים, הוקדש טור שלם עם תמונה ודברי פרידה נרגשים ב”ז’ידוֹבְסְקָה זִפְּרַאוִוי“: הרי עליית ציוני ותיק היתה מאורע ראוי לציון. במחצית מארס עמדה לצאת שיירה של 150 בעלי־הון עם משפחותיהם, ו־150 צעירים של עליית־הנוער ומיד לאחר מכן תוכנן טראנספורט של 400 אנשי “החלוץ” ו”מכבי" ליוגוסלביה ומשם בספינת עליה ב' לארץ־ ישראל. כבר בראשית החודש החלו המעפילים להתרכז בפראג ובברין לקראת היציאה.

כאשר ביקר בפראג אליהו דובקין, ראש מחלקת העליה דאז, ועמד על היקף העליה המתוכננת ועל הקשיים העומדים בדרכה, תבע מאדלשטיין ומהופמן להישאר בצ’כו־סלובקיה לפחות עוד שנה. שניהם הסכימו והבטיחו לדובקין שיוסיפו לשאת באחריות וישארו על משמרתם, אך למען הרגשת הבטחון האישי ביקשו הקצבת רשיון־עליה להם ולבני משפחותיהם. דובקין הרגיע אותם: אין זאת בעיה כלל; במקרה הצורך תוכל הסוכנות לספק מיד את שני הסרטיפיקאטים הדרושים. בינתיים התברר, שלהבטחת דובקין לא היה לעת־עתה כיסוי; כל הסרטיפיקאטים למחצית שנת ה“שדיול” עד סוף מארס חולקו ולסוכנות לא היה עוד מה לתת לשניים.

מכיוון שנראה היה, כאילו בכל יום עלולה לקום דיקטטורה פאשיסטית בצ’כו־סלוכקיה, החליט מרכז “החלוץ” בפראג, מתוך דאגה לבטחונם של הופמן ואדלשטיין, שקשריהם עם חוגים סוציאליסטיים היו ידועים היטב, להעניק להם שניים מתוך ארבעים הסרטיפיקאטים שנועדו לאותם החלוצים, אשר מטעמי בריאות לא היו מסוגלים לשאת בתלאות עליה ב'.

בראשית מארס 1939 פנה אדלשטיין במכתב סודי לסוכנות היהודית בירושלים: “נשיאות ההתאחדות הציונית בצ’כו־סלובקיה החליטה, שד”ר הופמן ואני חייבים לצאת עוד השנה לעליה. אנחנו ניסע בסרטיפיקאטים של חלוצים, בלי נשים וילדים, וברצוננו לחזור לצ’כו־סלובקיה כעבור שמונה ימים." נוכחותם של השניים בפראג נראתה עתה הכרחית ועליה סופית היתה לעת־עתה בלתי־אפשרית. הכוונה היתה להשיג בשהייתם הקצרה בארץ־ ישראל אשרה לכניסה חוזרת, שהיתה מאפשרת להם לשוב לארץ־ישראל בכל עת, משוחררים מהגבלות מועדי ה“שדיוּל”.


 

11. הגרמנים באו מוכנים    🔗

כשם שהשתמש היטלר במיעוט הגרמני כדי להשיג את סיפוח חבל הסודטים לרייך, כך ניצל עתה את שאיפת הסלובקים לעצמאות לשם מיגור שרידי הרפובליקה הצ’כו־סלובקית. את ההוראה לכיבוש נתן היטלר עוד בדצמבר 1938, ומתוך הנחה שאין לצפות להתנגדות של ממש מצד הצ’כים, הטיל את ביצוע המשימה על הכוחות הסדירים, בלי כל גיוס נוסף. בראשית פברואר 1939 ביקר ד"ר ווֹיטֶך טוּקַא, ראש ממשלת סלובקיה, אצל הפיהרר, והפציר בו להעניק לסלובקיה עצמאות מלאה ולשחרר אותה שחרור סופי ממרות הצ’כים. בראשית מארס הגיעה, בעידוד הגרמנים, פעילות התנועות הסֶפַרַטיסטיות בסלובקיה וברוסיה הקרפאטית לממדים כאלה, שהממשלה בפראג ראתה את עצמה מחוייבת להתערב. ב־6 במארס פיטר הנשיא האכה אה ממשלת רוסיה הקרפאטית וכעבור שלושה ימים את ממשלת סלובקיה האוטונומית. הוא הורה לעצור את הכומר יוזף טיסוֹ ועוזריו במעצר־בית, הכריז על מצב חירום וסיפק להיטלר את העילה המיוחלת לפעולה מיידית. ב־11 במארס פרצו זייס־אינקווארט, מושל אוסטריה, וכמה גנרלים גרמנים לישיבת ממשלת סלובקיה וציוו עליה להכריז מיד על ניתוק מצ’כו־סלובקיה. טיסו, שהתחמק ממעצר־הבית במנזר, הוטס לברלין, קיבל מידי הגרמנים את ניסוח הכרזת העצמאות, וב־14 במארס נולדה מדינת סלובקיה העצמאית, דבר ששחרר את בריטניה מן ההבטחה לערבויות לבטחון הרפובליקה הצ’כו־סלובקית שניתנה במינכן: אי־אפשר לערוב למה שחדל להתקיים.

נשיא צ’כו־סלובקיה, חולה־לב, מודאג, ביקש ראיון אצל היטלר, כדי למנוע שפיכות־דמים. ב־14 במארס בלילה הגיע ד"ר האכה לברלין והובא אל היטלר רק אחרי חצות. האכה הביע את אמונו, שצ’כו־סלובקיה המופקדת בידי הפיהרר נתונה בידיים נאמנות וניסה לקבל הבטחה בזכות החיים הלאומיים העצמאיים של העם הצ’כי. אבל היטלר לא חס על האכה הישיש והודיע לו, שהפקודה לפלישת הצבא הגרמני לבוהמיה ולמוראביה כבר ניתנה: בשעה שש בבוקר יתחילו היחידות לנוע. לפני הצ’כים רק שתי אפשרויות: או להתנגד בכוח וכל התנגדות תחוסל באכזריות (הרי נגד כל גדוד צ’כי עומדת דיביזיה גרמנית), או לקבל את הצבא הגרמני בשקט. הברירה היא: יחסי שלום בין העם הגרמני והעם הצ’כי או השמדת העם הצ’כי. האכה ושר־החוץ חוואלקובסקי סירבו תחילה לחתום על תעודת הכניעה, שהוכנה בשמם. הנשיא התשוש התעלף מרוב התרגשות והוחזר להכרה בעזרת שתי זריקות מידי רופאו האישי של היטלר, שנכח במקום. לבסוף חתם האכה השבור על המסמך: כדי לשמור על השקט, הסדר והשלום הוא מפקיד את בטחון העם הצ’כי ובטחון ארצו בידי מנהיג הרייך.

ב־14 במארס התנהלה העבודה במשרדי היצ“ם בפראג כרגיל. רשמו שם פליטים ברשימה להגירה דחופה לבוליביה, כדרך שרשמו יום לפני־כן ברשימה דחופה לאנגליה. לא היתה לרשימות אלו משמעות רבה. אבל היתה זו דרך לעודד את רוחם של הפליטים, כדי שלא יתייאשו ולא ינסו לשים קץ לחייהם. שעה שהרדיו הודיע על ביקור טיסו אצל היטלר, נמצא במשרד היצ”ם פליט גרמני בעל ותק, שברח מברלין לווינה ומשם לקארלסבאד ומשם לפראג ועתה רק חייך למוד נסיון: “נו, איך מרגישים, כאשר הנאצים מתקרבים בפעם הראשונה?”

היה ברור, ששינויים גדולים ממשמשים ובאים. עליית־הנוער החליטה לרכז מיד את קבוצת 150 בני הנוער, שעתידה לצאת ב־20 בחודש, ולשם כך נשכר בחפזון בית בפרבר צפוני של פראג. ב־14 במארס בערב התכנסו במרכז “החלוץ” הנהלת עליית־הנוער וההנהגות של התנועות החלוציות כדי לקבוע את דרכי הפעולה לעתיד. הופמן בירר אצל מילֶנה יֶסֶנסקה, מה עומד להתרחש בימים הקרובים לפי סברת החוגים המקורבים לבֶּנֶש. דעתה של יֶסֶנסקה היתה, שראש הממשלה רודולף בֶּרַאן, יו"ר המפלגה האגררית לשעבר, יצרף לממשלה את גנרל גַאיְדָה, מנהיג הפאשיסטים הצ’כים, או שבמקרה הגרוע יעבור השלטון לידי גאידה ותקום דיקטטורה פאשיסטית. מצויידים באינפורמציה זו ניגשו הנוכחים לקביעת סדרי העבודה למקרה שהתנועה תצטרך לרדת למחתרת. הוחלט לעבוד, בשעת חירום, בשלשות לפי תחומי האחריות, תוך ויתור על המפתח התנועתי־המפלגתי המקודש, ולכל אחד ניתן כינוי מחתרת.

לפני שננעלה הישיבה – כדי שמשתתפיה יספיקו להגיע לתחנת־הרכבת ולהיפרד מן השיירה היוצאת דרך אוסטרבה, לפולין, לנמל קונסטנצה ומשם לחיפה – התקשר הופמן בטלפון עם ראש הקהילה באוסטרבה לצורך בירור עניינים ארגוניים. מביתו של זה לא היתה תשובה וממשרד הקהילה נשמע קול השמש המבוהל: “מה, האם אתם לא יודעים? הגרמנים נכנסו לאוסטרבה!” ונטרקה השפופרת. גם אל אירמה פולאק, שעמדה לצאת לתחנת־הרכבת, צילצלה ידידה: “הגרמנים באוסטרבה!” וניתקה את הקשר. בתחנת־הרכבת משכה אירמה פולאק את ד“ר קאן הצידה: מוכרחים לעכב את הרכבת. אסור לשלוח אנשים ישר לזרועות הגרמנים. ד”ר קאן שם אצבע על שפתיו: אף לא מלה אחת לנוסעים, צריך לקווֹת שהכל יעבור בשלום. הנחותיהם של מביני־דבר היו, שהכוחות הגרמניים רק עוברים דרך אוסטרבה אל סלובקיה העצמאית או שמדובר בתיקוני גבול נוספים בהמשך להסכם מינכן או שהגרמנים רוצים בפרוזדור בין שלזיה ואוסטריה לשם רצף טריטוריאלי

נכון שבעיתונות הגרמנית פורסמו תיאורים מסמרי־שיער על מעשי הטרור של הצ’כים באוכלוסיה הגרמנית חסרת־הישע, נכון שבחוגים גרמניים התהלכו שמועות על הכניסה הצפויה של הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה והן הגיעו גם לאזני היהודים, אך למרביתם נראו השמועות חסרות הגיון לחלוטין: הרי הצ’כים, גם בלי כיבוש, עושים הכל כדי לספק את רצונו של היטלר. הנה ביום ראשון של אותו שבוע הוציאו התושבים הגרמנים לרגל חגם – עשרים שנה להתקוממות הגרמנים הסודטים נגד צירופם לרפובליקה הצ’כוסלובקית – דגלי צלב קרס, כולם חדשים, כולם כגודל זהה. מחלונות בתיהם בחוצות הערים. בהתאם להוראות השלטונות לא הגיבה האוכלוסיה הצ’כית: רק לא להיגרר אחרי פרובוקציות. כעבור יומיים צעדו טורי ההיטלר־יוּגֶנד ברחובות פראג תוך קריאות “זיג הייל!”, כשלידם פוסעים השוטרים הצ’כים. כדי להגן עליהם מפני התקוטטות. הרי אין לגרמנים שום יסוד לראות דופי בהתנהגות הצ’כים ובוודאי לא יפלשו הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה עתה, כאשר הנשיא האכה נמצא אצל היטלר בברלין. אין כובשים כל עוד מתנהל משא־ומתן.

לא רחוק מן הרכבת לקונסטנצה, בתחנה על־שם וילסון, עמדה רכבת שניה, שפניה לשטוקהולם. וכה 500 נשים וילדים של סוציאליסטים גרמנים. שהועברו לבריטניה ולצרפת על־ידי סטוֹפְּפוֹרד וחבר עוזריו זמן קצר לפני כן, עקב השמועות על פלישה גרמנית צפויה. באותו יום, לאחר מאמצים קדחתניים, הצליחה אחת מעובדות המשלחת הבריטית להשיג לנשי הסוציאליסטים ולילדיהם ויזה פולנית קולקטיבית, ועתה היו כולם – אנגלים. יהודים, פליטים, עולים – בתחנה וספרו את הרגעים ליציאה. רוברט סְטוֹפּפוֹרד, פראנץ קאן, יעקב אדלשטיין, פריץ אולמן, חנה שטיינר, התהלכו לאורך הקרונות, נפרדו ממכרים ומידידים. נוסעי הרכבת לקונסטנצה שאלו את סְטוֹפְּפוֹרד מה בדבר השמועות שהגרמנים כבשו את אוסטרבה. “אין בכך שמץ של אמת.” ענה להם. בדיוק כפי שאמרו גם קאן ואדלשטיין.

בשעה אחת־עשרה בלילה, בהתאם ללוח הנסיעות, יצאה הרכבת לדרכה. קאן, אדלשטיין, אברהם רייך (ידידו של ייקף מימי הנעורים בטֶפליץ. שעלה לארץ שנים לפני כן וחזר עתה לפראג כדי להוציא משם את הוריו) וחבורה שלמה של מלווים התיישבו במסעדת תחנת־הרכבת ודיברו על מה שצפוי. “הגרמנים יכבשו מחר עוד כמה ערים,” אמר ייקף לאיצקוביץ‘, מורה לשעבר בגימנסיה העברית במונקץ’ (שנסגרה אחרי הסכם מינכן). הדעה הכללית היתה, שהגרמנים רוצים בתיקוני גבול. בשעה מאוחרת בלילה התפזרה החבורה.

בינתיים עשתה הרכבת את דרכה מזרחה. מי שהזמין, כמו מקס ברוד ואשתו. מקום בקרון־שינה, ישן. עייף מהתרגשות הפרידה. בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעה הרכבת לתחנה באוסטרבה, שלידה ניצבו חיילים גרמנים דוממים. שוטרי הגבול ואנשי המכס הצ’כים עשו את מלאכתם במהירות מפליאה. הם החתימו את הדרכונים. לא בדקו, לא פשפשו במזוודות, לא התעניינו ברשימות החפצים. דחפו “הלאה, הלאה” בחוסר־סבלנות בולט ותוך שעה קלה יצאה הרכבת את התחנה. לעבר הגבול הפולני. קאן צדק. הסיכון היה כדאי: הגרמנים, שהקדימו להיכנס לאוסטרבה כדי למנוע אפשרות של כניסת כוחות פולניים לתוכה ביום הכיבוש הכללי, עוד לא הספיקו להתארגן. הצבא עדיין לא קיבל הוראות כיצד לפעול. הרכבת האחרונה מן הרפובליקה הצ’כו־סלובקית התחמקה וקרוב ל־160 בעלי אשרות העליה ומשפחותיהם הגיעו לארץ בשלום.

השכם בבוקר, אור ל־15 במארס, העירה בעלת הבית היהודיה את אברהם רייך בצעקות: “הגרמנים נכנסו!” רייך רץ אל ייקף ומצא אותו עטוף טלית בעת תפילת שחרית. אדלשטיין קבע, שקודם־כל יש לסלק מן התיקים של המועמדים לעליה מסמכים על העברת הון (שהוברח לעתים בניגוד לחוק אל מחוץ לגבולות צ’כוסלובקיה), שהיו עלולים לסכן אותם. כן יש להודיע לד“ר אמיל מרגוליס, שלחם בגרמנים במסגרת חבר הלאומים, ולדב ביגון, שכתב מאמרים אנטי־גרמניים חריפים ב”פראגר טאגבלט", כי חייהם עלולים להיות בסכנה. רייך אמר לייקף: “אתה דואג לאחרים ואני דואג לך.” תשובתו של אדלשטיין היתה, שברגע כזה לא ישאיר את היהודים בלי הנהגה. רייך טען שמנהיגים קמים בהתאם לצורך השעה ושמבחוץ יוכל אדלשטיין לסייע אולי יותר מאשר תחת שלטון הגרמנים. אך ייקף עמד על דעתו. אז יעץ לו רייך, על־פי הנסיון מגרמניה ומאוסטריה, שלפחות יוציא מיד את מרים ואת אריה, כדי שהגרמנים לא יוכלו להחזיק בהם בבוא השעה כבני ערובה, אבל מרים לא אבתה לשמוע: גורלו של ייקף גם גורלה.

העוזרות בבתי היהודים, שהשכימו קום כדי להסיק את התנורים ביום הסגרירי, היו הראשונות ששמעו את ההודעה על כניסת הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה, כאשר פתחו את הרדיו כדי להאזין. כדרכן, למוסיקה בשעת העבודה בחשכת הבוקר החורפי. זעקתה של רוז’נקה, העוזרת הנאמנה, העירה את משפחת פולאק בביתם שבפוֹדוֹלי. מחשבתה הראשונה של אירמה פולאק התמקדה במריה שמולקה ובמשמעות מאבקה למען הפליטים הגרמנים. “עליך להסתלק מיד,” אמרה לה אירמה בטלפון. “את כבר השביעית מאז הבוקר. הדורשת ממני להסתלק.” ענתה מריה, “אבל אין לי כל כוונה כזאת.” אירמה מיהרה למשרדי היצ"ם, אך לא מצאה שם את מריה: היא יצאה בחפזון לשגרירות האמריקאית כדי להציל ברגע האחרון פליט פוליטי. אחרי שמריה חזרה סוף־סוף, ניגשה יחד עם אירמה לשרוף את הניירות שבביתה: עדויות פליטים על המתרחש תחת השלטון הנאצי, מכתבי אנשים שסייעו לבריחת פליטים פוליטיים, כתובות. העוזרת הדליקה אש במכבסה ושם שרפו ניירות עד שעה שתיים אחר־הצהריים.

כאשר שמע חיים הופמן את הודעת הרדיו השכם בבוקר, נחפז קודם־כל אל הַנס ליכטוויץ, שכינויו מאז יום אתמול אורי. אצל ליכטוויץ התגורר אברהם רטנר, המכונה יאקסל, חבר גבעת־ברנר, שבא לצ’כו־סלובקיה לסייע בארגון עליה ב'. הופמן ביקש ממנו לגשת לדירתו של אדלשטיין ולתאם את המגעים עמו. בינתיים לקחו הופמן וליכטוויץ את שני האקדחים, שבהם החזיק הופמן ללא רשיון, והשליכו אותם תחת ערימת עלים בגן ציבורי שומם. ירד שלג דק ואנשים מעטים היו ברחוב. יעברו עוד כמה שעות עד שהגרמנים יגיעו לפראג ויתארגנו, שיער הופמן, וניגש אל בית־העם שברחוב דְלאוּהָה הוא מצא שם את ד"ר קאן בחדרו, חמור סבר, אך שקול ושקט. שניהם החליטו להשאיר במשרדים רק חברים אחדים ולקבוע דרכי קשר עם האחרים.

אדלשטיין הלך אל הקונסוליה הבריטית כדי לברר את מצבם של המועמדים לעליה ולקבל, בין השאר, גם את שני הסרטיפיקאטים בשבילו ובשביל הופמן, כפי שהוקצבו להם על־ידי “החלוץ”, לכל צרה שלא תבוא. אך הוא נזכר, שלמרים אין כלל דרכון וביקש מהופמן, באמצעות יאקסל, לנצל את קשריו הטובים במשטרת פראג ולהשיג למרים דרכון. אולם כאשר סר הופמן אל מטה המשטרה, כבר ראה אנשי ס"ס עומדים בשער וחזר על עקבותיו. אדלשטיין, לעומתו, הצליח במשימתו והביא עמו מן הקונסוליה מעטפה ובה 12 “פֶּרמיטים” – אשרות־כניסה אישיות לאנגליה, לחברי ההנהגה הציונית וביניהם מֶרץ, קאן, צוקר, רייס, הופמן ואדלשטיין, שהוכנו בעוד מועד לפי יוזמת הוועד הפועל הציוני בלונדון. נאמר בהן שניתנו “כאות הוקרה על עבודה מסורה למען הפליטים מגרמניה”, נימוק שכשלעצמו היה מספיק כדי להחשיד את מקבל האשרה אצל הגסטאפו. כן היו בידי אדלשטיין שני הסרטיפיקאטים של חלוצים מתאריך יום אתמול, שניתנו להופמן ולו על־ידי הקונסול הבריטי בצירוף מכתב המלצה חם, שגם הוא היה יכול להיות להם לרועץ.

מנהר ווֹלטבה נשבה רוח קרה. הרחובות היו שקטים ובשגרירויות של בריטניה וארצות־הברית הופיעו פליטים פוליטיים מן הרייך, אנטי־נאצים, סוציאליסטים, שביקשו בפנים אפורים מקלט מדיני. הבריטים העניקו מקלט לאזרחים בריטים ובמיוחד לכתבי העתונות האנגלים, שלבטחונם חששו, ולחצי תריסר פליטים פוליטיים, ביניהם רודולף כץ, קומוניסט יליד אוסטריה (שהוצא להורג כעבור עשרים שנה במשפטי סלאנסקי). וֶנְצֶל יַקְש, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים, מצא מקלט אצל האמריקאים. אבל מאות האנשים, רובם יהודים, שבאו להתחנן על קבלת ויזה, על מקלט זמני, נתבקשו באדיבות רבה לעזוב: אי־אפשר לעשות למענם ולא כלום.

ליד “הבית הגרמני”, מול מבנה פְרַשְנָה בּרַאנַא העתיק, היתה התקהלות של סטודנטים גרמנים. בחלונות הבתים שבהם התגוררו גרמנים נראו דגלי צלב־הקרס ופרחים. אמהות דואגות ליוו את ילדיהן לבתי־הספר, שנפתחו כרגיל. אחרי השעה תשע נכנסו הכוחות הגרמניים הראשונים למבואות פראג ובעשר היו בלב העיר. מזג האוויר הגרוע לא עיכב את התקדמותם: אלפי מכוניות פתוחות ושריוניות נעו ברחובות ובתוכן לובשי המדים האפורים, שותקים כפי ששתקו הצופים בהם לאורך המדרכות. היו שבכו, הרימו אגרוף קמוץ, פעם בפעם נשמעה שריקת בוז, אך החיילים הגרמנים לא הגיבו. גם קבוצות הגרמנים, שעמדו פה ושם ברחובות, מנפנפים בדגלים וקוראים “זיג הייל!” לא יכלו להפוך את כניסת הכוחות הגרמניים לתהלוכת נצחון דוגמת הפלישה לאוסטריה ולסודטים. בפעם הראשונה בתולדות מסעי הכיבוש נכנס צבא גרמני לארץ עויינת.

עובדי המשרד הארץ־ישראלי – ד“ר ליאו ינוביץ, פֶּפִּי שטייף והגברת מֶזִ’קוֹב, שתי מזכירות המשרד, והארי טְרֶסְלֶר, צעיר מתולתל ובעל עיניים פקחיות, שנשלח מטעם “החלוץ” לעזור במשרד הארץ־ישראלי המוצף עבודה – עמדו ברחוב נארוֹדני, אחד מעורקי התחבורה הראשיים של פראג. והביטו בשיירה החולפת של כוחות צבא הכיבוש. ומה עכשיו? גם הם נתנו את דעתם, קודם־כל, למסמכים העלולים לשמש חומר מרשיע. אחרי שיחה טלפונית בין ליאו ינוביץ וייקף, שכרו חדר באחד מאותם בתי־מלון, שבהם מושכרים חדרים לפי שעות (בדרך כלל, לא לשם טיפול בניירות), הביאו לשם מ”בית־העם" מזוודות עם תיקים והחלו לשרוף ניירות בתנור־הפחם שניצב בחדר: תחילה השמידו רק את אישורי הבנקים, אבל מכיוון שבחירת מסמכים בודדים היתה מלאכה איטית מדי, שרפו חלקים שלמים של תיקים.

סמוך לצהריים נפגשה ההנהגה הציונית בדירתו של ד“ר קאן כרחוב לוֹדֶצְקָה ובין הנוכחים שם היה גם ד”ר אֶמיל מרגוליס, יוזם עצומת בֶרנהיים. שהיה אמור לצאת ברכבת של ליל אמש לארץ־ישראל, אבל כדי לסיים כמה סידורים דחה את נסיעתו עד לצאת האניה הבאה בעוד שבוע. הופמן הפציר בו להסתלק מיד, כי חייו בסכנה נוראה, יותר משל כל האחרים: בעוד שעתיים יוצאת הרכבת הקבועה לבודפשט. אולי עוד יצליח לעבור. ואכן מרגוליס קם ונסע והספיק להתחמק, כפי שעשו כמה עשרות בעלי תושיה, שפשוט קנו כרטיס רכבת ונסעו. אחרים, שניסו מזלם למחרת, כבר מצאו גבול סגור.

ד“ר קאן פתח את הישיבה בשאלה, מי ומי ימשיכו בתפקידיהם: הוא עצמו החליט להישאר על משמרתו וכך אמרו גם ד”ר מֶרץ ואדלשטיין. נקבעו נושאי התפקידים הראשיים, מרץ וקאן בהנהגה, פראנטישֶק פרידמן כאיש הקשר עם השלטונות הצ’כיים, אוטו צוקר לניהול מחלקת ההעברה ואדלשטיין כממונה על ענייני עליה. אשר להופמן, כל הנוכחים היו מאוחדים בדעה, שבגלל קשריו ההדוקים עם הסוציאליסטים הגרמנים ושאר הפליטים הפוליטיים שמצאו מקלט בצ’כוסלובקיה, אורבת סכנה גדולה לחייו ועל כן הוחלט שעליו לצאת מוקדם ככל האפשר.

בוויכוח הושמעו דעות שונות: עד עתה לא עודדה ההסתדרות הציונית עלייתם של כוחות ההדרכה וההנהגה ועכשיו היו כולם לכודים בידי השלטון הגרמני: חייבים לדאוג להצלתם. אדלשטיין התנגד: במשך שנים טענו הציונים, כי הם הנושאים באחריות והם ההנהגה האמיתית להמונים היהודים ובכל זאת לא עלה בידם ליצור קשר אמיתי עם כלל ישראל. הנה, עכשיו בא רגע היסטורי: האוכלוסיה ברובה אובדת־עצות ומצפה למנהיגות. אסור לעזוב אותה בשעה כזו. כל מי שאינו נתון לסכנה גלויה ומוחשית, חייב עכשיו להירתם לעבודה. אולי יהיה צורך בארגון הגירה המונית, אולי לא תהיה אפשרות גם לכך ועל הציונים להתמודד עם בעיית הצלת ההמונים עד יעבור זעם, עד שיגיעו זמנים אחרים. יהי אשר יהי – מקום ההנהגה הציונית עכשיו בראש היהדות.

היה מי שסבר, כי מוטב לחכות ולראות, איך יתגלגלו הדברים, לפני שתתקבל החלטה סופית. אמנם מצבם של היהודים יחמיר, ללא ספק, אבל מצד אחר, עדיין אין יודעים איך יפעלו הגרמנים: אולי יסתפקו בשליטה על המוסדות הממלכתיים המרכזיים וישאירו את ענייני הפנים גם להבא בידי הצ’כים. אולי כאן תהיה ההתפתחות לגבי היהודים שונה מאשר באוסטריה ובגרמניה.

הגרמנים באו מוכנים, עם רשימות וכתובות. בשעות אחר־הצהריים באה קבוצה של אנשי משטרת־הבטחון ובראשם פוליצייקומיסר פוקס מברלין. ל“בית־העם” ברחוב דְלאוּהָה. במשרדי ההסתדרות הציונית מצאו את ד“ר קאן ואת שמעון אֶנוֹך, שליח, חבר קיבוץ נען, שהתעקש להשאיר את משרד “החלוץ” פתוח. שניהם נחקרו על פעולות משרדם, על ענייני עליה ונשאלו על מקום הימצאם של אנשים מסויימים. פֶליקס וֶלטש? נסע. מקס ברוד? נסע אף הוא. הַנס ליכטוויץ? ד”ר הופמן? קאן ענה באומץ, שאין הוא יודע איפה הם כרגע וגם אילו ידע לא היה מגלה. אנשי משטרת־הבטחון נעלו את כל המשרדים השוממים, אך השאירו את החדרים של “החלוץ” ו“ההסתדרות הציונית” פתוחים. איש לא נעצר.

בשעה שחיפשו אנשי הגסטאפו את ליכטוויץ, הוא שהה עדיין בפראג, מתחבא אצל ידידים, עד שפועלי הרכבת הצ’כים – בזכות אביו, שהיה פקיד גבוה בהנהלת הרכבות – הבריחו אותו בתוך קטר לאוסטרבה, משם חצה את הגבול לפולין דרך מעברים תת־קרקעיים במכרות עזובים. כאשר הגיע ליכטוויץ לוארשה, התקשר טלפונית עם אדלשטיין כדי לבשר לו שהנסיעה עברה בשלום. “תודה לאל, דאגה אחת פחות,” היתה תגובתו של ייקף. למבריחים משני צידי הגבול באו עתה ימי זוהר: הבורחים מצ’כוסלובקיה שילמו אלפי כתרים בעד מעבר בדרכים־לא־דרכים לפולין – כדי להינצל מידי הגרמנים. כחמשת אלפים יהודים ברחו לפולין עם כניסת הגרמנים, רובם מתוך כוונה להגר משם למערב, מיעוטם מתוך מניעים רעיוניים, כדי להצטרף שם למאבק נגד הגרמנים. רובם התישבו, זמנית, בסביבת לבוב.

ביום הכיבוש התקיימה גם ישיבה של מרכז עליית־הנוער, בנוכחות כמה שליחים מארץ־ישראל. כולם דיברו בלחש וישבו בחשיכה, כדי שהשכנים ממול לא יבחינו במספר הנוכחים הגדול. הוסכם שהשליחים הארעיים ייצאו עוד באותו לילה, שלא תהיינה עוד פגישות בפורום גדול, אלא שהעבודה תתנהל בעיקר בשלשות, כפי שנקבע בליל אמש. התברר, שמטה צבא הכיבוש הגרמני התמקם במרחק מאה מטרים מן הבית שבו רוכזו הנערים והנערות לקראת העליה. שני חברי מזכירות עליית־הנוער הלכו אל מפקדת הצבא הגרמני ומסרו על נוכחות הילדים, מתוך הנחה שכך יבטיחו, כי לא יאונה להם רע. ואכן, העניין עבר בשלום. מצד אחד, הגרמנים עדיין לא הגיעו ליעילותם המוכרת, ומצד אחר – פראג לא היתה וינה. החיילים התנהגו באיפוק, הקצינים הופתעו לראות שבמקום גרמנים מעונים, שעליהם סיפרה עיתונות הרייך, מצאו ארץ שלווה, לא נערכו פרעות ביהודים ואנשי הצבא הגרמני התנפלו רק על חנויות של מזון וביגוד, המלאות כל טוב, ועל חנויות הספרים הגרמניות, כדי לקנות ספרים שהפצתם ברייך היתה אסורה מזה זמן רב.

לפנות ערב הגיע הפיהרר לפראג ולא היו שם המונים היסטריים לקבל את פניו. בקהל שהביט דומם בשיירת המכוניות השחורות העוברת ביעף, היה גם המהנדס שימקין מחיפה, שבא לכאן על דעת עצמו, לאחר שלא קיבל מן המוסדות הציוניים אישור לביצוע התנקשות בחיי היטלר בעת שהייתו באוסטריה. בכיסו היה רימון, אבל המכוניות היו סגורות ולא היה אפשר לנחש באיזו מהן יושב הפיהרר. שימקין, שעוד הספיק לבוא לצ’כוסלובקיה בדרך חוקית, עבר את הגבול בחשאי באותו לילה וחזר לארץ־ישראל כלעומת שבא. היטלר נכנס לארמון הראדצ’אני, פאר ממלכת בוהמיה, שם הוכנו בחפזון חדרים בשבילו. הוא הופיע רק לרגע קט בחלון, למען הגרמנים הממתינים בחצר, ונסוג במהירות. היה זה ביקורו הראשון והאחרון בפראג והוא לא שיפר את יחסו של הפיהרר אל העם הצ’כי. בצילום שהנציח את בוא הכבודה הגרמנית לארמון, נראה האכה קטנטן והגנראל סירובי מגושם, ליד הקצינים הגרמנים הגבוהים במעילים הארוכים, שבאור הזרקורים עשו רושם אצילי כמעט. הוטל עוצר־לילה. רחובותיה של פראג היו שוממים וצעדי כל הולך בהם על אבני המדרכות הדהדו למרחקים.

עוד ביום הכיבוש הכריז היטלר על הקמת פרוֹטֶקטוֹראט בבוהמיה ובמוראביה ומעטים האנשים שידעו מה פירוש המלה המוזרה, יצירה גרמנית שעדיין לא היתה דוגמה לה והשראתה באה מן הזיקה המשפטית בין צרפת לתוניס. כל הגרמנים שבשטח־החסות קיבלו את אזרחות הרייך, שאר התושבים היו לנתיני הפרוֹטֶקטוֹראט, שבראשו עמד הרייכספרוֹטֶקטוֹר הממונה על המינהל העצמי ואילו ענייני חוץ, צבא ותחבורה הופקדו ישירות בידי הרייך. לתפקיד החדש נתמנה קוֹנסטנטין פון נוֹיראט, מי שהיה שר־החוץ הגרמני בראשית השלטון הנאצי עד שסולק בשנת 1938 והוחלף בפוֹן ריבֶנטרוֹפ. פון נויראט היה בן אצולה מן האסכולה הישנה, ביורוקראט מתון, שנראה מתאים לאופי הצ’כי. אכן, השלטון נמסר לידי הפרוטקטור בצורה מסודרת, רוב הפקידים הצ’כים אף לא טרחו להשמיד מסמכים לפני כניסת הממונים הגרמנים לתפקידם. הפועלים והעובדים השכירים שמרו על השקט והמשיכו בעבודתם, בדיוק כפי שנתבקשו דרך הרדיו: להתגבר על הכאב ביישוב־דעת ולא להחריף את המצב הפוליטי בהתפרצויות הרגש, לשאת את מנת הגורל ולהתאים את עצמם במהירות למרווח החיים שנותר. האכה נשאר נשיא ולראש הממשלה החדש מונה אַלוֹיְס אֶליאַש, שר־התחבורה לשעבר בממשלת בֶּרַאן. הֶנליין, שמיד אחרי הסכם מינכן הכין תזכיר מפורט לפתרון “בעיית הצ’כים”, נתמנה ראש המינהל האזרחי ובזה תמו, בעצם, ימי תהילתו. קארל הֶרמן פראנק, סגנו מימי ס.ד.פ., קיבל את התפקיד הקובע של מזכיר המדינה.

רק לחסידי הרייך ברוסיה הקרפאטית היתה צפויה ב־15 במארס הגורלי אכזבה מרה. יום אחד בלבד נמשכה עצמאותם המיוחלת, הצעד הראשון לקראת הגשמת חלומם על אוקראינה פאשיסטית גדולה, שתכלול גם את גליציה המזרחית, שתושביה האוקראינים לא השלימו מעולם עם שלטון הפולנים. ביום שנכנסו הצבאות הגרמניים לצ’כיה נכבשה רוסיה הקרפאטית על־ ידי הצבא ההונגרי, שהכניע את יחידות המשמר הלאומי המקומי ללא מאמץ, תוך הסכמה אילמת מצד הגרמנים. רוסיה הקרפאטית חזרה אל הונגריה, כבימי המונארכיה הכפולה, ומההסדר ניתן להסיק, שהיטלר לא שם את אסם התבואה של אוקראינה בראש מאווייו, כפי שהניחו פרשנים במשך שנים, אלא שעיניו נשואות היו לפולין. סטאלין הבין היטב את משמעות הדבר לגבי ברית־המועצות.

ביום שפלש היטלר לצ’כו־סלובקיה נתגלה לווייצמן תוכן מסמך הממשלה הבריטית, שהיה יסוד ל“ספר הלבן”: מדינה פלשתינאית תוך עשר שנים, עליה יהודית מוגבלת של 10,000 נפש לשנה, עליית 25,000 פליטים. בסך־הכל לא יותר מ־75,000 איש, ולאחר מכן עליה רק בהסכמת הערבים. “לבי לא נפל בקרבי,” אמר וייצמן לחברי ההנהלה הציונית בלונדון, “אותה אמונה שהיתה בי כילד בחדר, פועמת בי גם עתה. נסתדר, נתרגל למצב החדש ונעבור הלאה.” באותו ערב סעד יאן מסריק, ידיד משפחה ותיק, על שולחן הווייצמנים. כמעט שאי־אפשר היה להכיר אותו: כל שמחת החיים כבתה בו. אחרי שתיקה ארוכה הצביע על הכלבלב שהביא עמו ואמר: “זה כל מה שנשאר לי ותאמינו לי, אני מתבייש להביט בעיניו.” מסריק סיפר לווייצמן על שיחתו עם צ’מברליין אחרי הסכם מינכן, שבה האשים אותו מסריק בבגידה בצ’כוסלוכקיה. ועל כך היתה תשובתו של ראש ממשלת בריטניה: “מר מסריק, אתה מאמין בד”ר בֶנֶש ואני בוטח בהֶר היטלר" כאשר שמע וייצמן את ראש ממשלת בריטניה אומר בבית הנבחרים אחרי פלישת הגרמנים לפראג: “למה לאנגלים להסתכן בגלל ארץ רחוקה, שאנו יודעים עליה מעט מאוד ואת שפתה לא נשמע?” היתה תגובתו הטבעית: “אם הם מדברים כך על הצ’כים, למה יכולים לצפות היהודים מממשלה כזאת?” ברור היה, שאין להם לקוות להרבה אהדה ועזרה בפועל מצד הדמוקרטיות המערביות. כשם שרצו לפייס את היטלר, ינסו לפייס גם את הערבים.

רק בעקבות מחאות הציבור הנסער בצרפת ובבריטניה על פלישת הכוחות הגרמניים לפראג, הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלת הרייך. זו הסתמכה, כמובן, על האישור שבכתב לרצונו של העם הצ’כי, בחתימת ידו של האכה המסכן, אשר הגדיר את הרפובליקה שהלכה לעולמה אחרי עשרים שנות קיום בלבד כ“אפיזודה חולפת בתולדות העם הצ’כי” שחזרה עתה שוב לתחום השפעתו של הרייך הגרמני. הגרמנים השאירו בידי הצ’כים אשליה של עצמאות: רשות לנהל משא־ומתן על חוזים מסחריים ומינוי חוואלקובסקי כציר הפרוטקטוראט בברלין. אם כן, מוטב גם עתה להבין לרצון הגרמנים ולא לעורר את זעמם: עדיין יש מה להפסיד.

יחד עם הצבא באו לשטח־החסות גם אנשי משטרת הבטחון, עם רשימות מוכנות בידיהם, ובעזרת האוכלוסיה המקומית החלו במעצרים שיטתיים של קומוניסטים, סוציאליסטים, אנטי־נאצים בעלי שם, בעיקר מקרב הפליטים. לפי הערכות נעצרו ביממה הראשונה של הכיבוש בין אלפיים לחמשת אלפים איש. אך לא היו התנפלויות על יהודים, הם לא נצטוו לשטוף מדרכות כמו בווינה ולא הוכו בידי ההמון. אולם היו ערים שבהן הוכיח השלטון המקומי חריצות מופלאה ויוזמה משלו. במורבסקה אוסטרבה, שהיה בה מיעוט גרמני גדול, הובלו בעלי עסקים יהודים לגסטאפו למחרת הכיבוש ובעזרת מכות הוכרחו למסור את עסקיהם לידיים אריות. בתי־הכנסת במקום הועלו באש, הקהילה נצטוותה לסלק את ההריסות, ומקומם נמחק מספרי האחוזה.

שליחי הגסטאפו באו אל משרדי המוסד הסוציאלי המרכזי והיצ“ם, ששכנו בבניין אחד. היו אלה שלושה מאנשי המשטרה החשאית הצ’כית. עדיין נבוכים כמקצת, שביקשו סליחה על שקיבלו הוראה לסגור את המשרדים ולקחת את העובדים עמם. במשרדי היצ”ם נכחה אותה שעה חנה שטיינר ובידה רשימת אנשים, שמצבם במקרה של כיבוש גרמני מסוכן במיוחד. הרשימה הוכנה רק יום לפני־כן. היא דחפה את הרשימה לידי מיכאל יעקבי. היועץ המשפטי של היצ“ם, וזה הצליח להתחמק בשעה שהשוטרים היו עסוקים בהטבעת חותמת על מנעול הדלת הראשית. במשרד הסוציאלי הספיק פקיד בעל־תושיה לשרוף על דעת עצמו את תיקי הפליטים הגרמנים לפני בוא המשטרה, אך תיקי היצ”ס נפלו כולם בידי הגרמנים.

כל תיק ותיק היה סיפור של טראגדיה אנושית: יוסף הורניק, בן 55, שנולד בצ’רנוביץ, חי בלייפציג. ברח לצ’כוסלובקיה, מצרף אישור אופי ותעודות־יושר, חסר־אמצעים, מבקש שישולם בשבילו כרטיס נסיעה לבראזיל, שם נמצא בנו. יוסף גרינברג, יליד 1867, בן רב, עני, יתום מגיל 13. עבר לפני חמישים שנה מהונגריה לבוהמיה, נשא אשה, פתח חנות מכולת ופירנס בדוחק את משפחתו העניפה. אחרי מות אשתו נסע אל בנו לסודטים. משם ברח אחרי הסכם מינכן לברין ועתה, בגיל 72, נותרה לו רק דרך ההגירה. יש לו אֶפידֶייביט.8 אישור מבתו היושבת בניו־יורק, שתישא בכל הוצאות קיומו. הובטחה לו ויזה אמריקאית והוא מבקש סיוע בתשלום דמי הנסיעה. מצורף אישור מיושב־ראש הקהילה בפֶלְקֶנאו, שאדון גרינברג היה יהודי ירא־שמים, שחי כל ימיו לפי מסורת ישראל.

חנה שטיינר נעצרה וכאשר נודע הדבר למריה שמוֹלְקָה, הלכה אל מטה הגסטאפו והודיעה, שהיא האחראית לניהול ענייני היצ"ם וגם היא נעצרה בו במקום. תחילה ישבו שתיהן – מריה בת ה־49 וחנה הצעירה ממנה כארבע שנים – בכלא המשטרה, עם שלושים נשים אחרות, והשומרים הצ’כים עזרו כמיטב יכולתם: העבירו מזון, “איבדו” בטעות סיגריות בתא. מריה סיפרה על נסיעותיה. ניהלה עם חנה שטיינר שיחות ארוכות על מהות היהדות. חנה שטיינר שוחררה כעבור שלושה שבועות. אבל מריה שמולקה הועברה לכלא המרכזי בפאנקראץ. הסוכרת והאישיאס, שמהם סבלה שנים, החריפו מאוד בתנאי הכלא ורק בהתערבות רוברט סטוֹפפוֹרד, שאיים בשערוריה בין־לאומית, אם אשה בעלת שם עולמי לא תזכה בטיפול הרפואי הדרוש לה, הירשו הגרמנים לספק לה אינסולין. מריה שמולקה הובלה כמה פעמים לחקירה במטה הגסטאפו, שהתמקם בפֶצֶ’ק־פַּלֶה, הוא בניין בנק פֶּצֶ’ק שברחוב בְּרדוֹבְסְקָה, שנקרא עתה בפי העם פֶּצֶ’קַארְנֶה והשם לבדו היה די בו לעורר את פחד הבריות. שני ענפי משפחת פֶצֶ’ק יצאו מצ’כוסלובקיה עוד לפני הסכם מינכן והצליחו אפילו למכור חלק מרכושם האדיר במטבע זר לרייך (נכסיהם בצ’כוסלובקיה ובגרמניה נאמדו במאה מיליון דולר של אז).

הקומוניסטים, שהיו מודעים יותר לנעשה בזירה הפוליטית הבין־לאומית, קיבלו מכבר הנחיות לדרכי בריחה בשעת חירום. קציני הצבא הצ’כוסלובקי, שדעתם היתה נחושה להמשיך במאבק נגד הגרמנים, אנשים שהבינו את מלוא משמעות הכיבוש, ירדו למחתרת או עברו את הגבול לפולין או לסלובקיה (פתחי בריחה אחרים לא נותרו). אבל הרוב הגדול של יהודי הפרוֹטקטוֹראט החדש היו המומים, שקועים בתוך הדאגות למשפחתם, מכדי לתת את דעתם על העתיד הרחוק. השאלה היתה: ומה עכשיו? מה יהיה על העסק, על החנות, על העבודה בבנק, מה על הלימודים, החסכונות: הדאגה העיקרית לא היתה לחיים, אלא לקיום. קודם־כל צריכים להצטמצם, לוותר על מיני מותרות והעיקר, יבוא אשר יבוא, המשפחה חייבת לדבוק יחד.

מרבית היהודים בערי־השדה, בכפרים, הסוחרים הקטנים, העובדים השכירים, המבוססים קצת פחות וקצת יותר, שעמלו קשות עד שהגיעו למה שהגיעו, המחשבה על הגירה מיד לא עלתה כלל על דעתם כימי הכיבוש הראשונים. וכי מה הם יכולים לעשות לנו, לאנשים הקטנים? מה יכול לקרות לפנסיונר? מה יעשו לפקיד? אם יפטרו אותו, ייאחז בכל מה שיזדמן לו, יעבוד עבודה גופנית, העיקר להחזיק מעמד. מוטב להכין מלאי של מזון, נעליים, צמר, אולי יעלו המחירים, הרהרו עקרות־הבית. אנחנו אחים לצרה, אמרו השכנים הצ’כים. גם אותנו היטלר שונא. למה להגר? לאן? בשנות קיום הרפובליקה כמעט לא היתה הגירה יהודית מחלקה המערבי שנקרא עתה פרוֹטקטוֹראט. אם היו ליהודים קרובים בחוץ־לארץ, רובם ישבו בארצות השכנות – באוסטריה, בגרמניה ורבים מהם חזרו לצ’כוסלובקיה כפליטים. רק למעטים היתה משפחה מעבר לים, שיכלו לפנות אליה לשם סיוע בהגירה. לא היה להם רכוש בחוץ, לא היה להם מושג מה אפשר לעשות באיזו מדינה דרום־אמריקאית, שאת לשונה לא ידעו. כאן ביתם, יבוא אשר יבוא, כאן תמיד יהיה להם גג מעל הראש ולחם לאכול ובני משפחה וידידים להישען עליהם בשעת צרה. “לא בורחים מן המולדת כאשר היא נתונה בסכנה,” אמר הסופר קארל פוֹלאצֶ’ק וביטא דעת רבים. בנים של יוצאי מזרח־אירופה נזכרו בסיפורי הורים והורי־הורים על פוגרומים שם, במולדת הישנה: כל הפורענויות דועכות במרוצת הזמן וגם אם נופלים חללים – הרוב נשאר בחיים. אכן, גם מצד השלטונות הגרמניים לא הורגשה בשבועות הכיבוש הראשונים נטיה להאיץ הגירה המונית של יהודי הפרוֹטקטוֹראט אל מעבר לים, מתוך שיקול שיציאה כזאת תהיה בהכרח על חשבון אפשרויות ההגירה של יהודים מן הרייך ומאוסטריה, והרי לאלה זכות קדימה בטיהור. כבר למחרת הכיבוש פנה גֶרינג במכתב דחוף לנציגי הרייך בבוהמיה ובמוראביה ודרש להימנע ממעשי אריזציה פראיים של הרכוש היהודי, מכיוון שהוא עצמו יחליט על המועד. על ההיקף ועל קצב הצעדים הדרושים.

לרוב היהודים לא היתה תחושה של תהום פעורה בין יום האתמול והמחר, של מציאות חדשה שאין לה אח. הם ראו את המצב כהמשך. אמת, המשך מפחיד, מדאיג, טומן בחובו סכנות, אבל לא סוף העולם המוכר. בשבועות הראשונים אחרי הקמת הפרוטקטוראט נמשכו החיים כמעט כרגיל ולא היו שום שינויים מהפכניים. חוץ משינוי כיוון התחבורה משמאל לימין בן־לילה. כאן ניתק ידיד נעורים גרמני כל מגע. שם עבר מכר לצידו השני של הרחוב. כל משרדי עורכי־הדין היהודים נמסרו לידיים צ’כיות לפי החלטת לשכת עורכי־הדין, שנתקבלה עוד לפני הכיבוש. פה ושם הופיע שלט “חנות ארית”. אבל קצב החיים לא נשתנה. בקרב האוכלוסיה הצ’כית אף הורגשה הטבת־מה במצב הכלכלי. האבטלה נעלמה בהדרגה. פועלים רבים יצאו לעבודה בגרמניה, שבה היה שכר העבודה גבוה יותר. השלטונות הגרמניים השאירו באותם שבועות ראשונים את עיקר הטיפול בבעיית היהודים בידי הצ’כים, והללו קיוו, שכל הרכוש היהודי הרב, בעיקר של המהגרים לעתיד, יפול בהדרגה לידיהם. אבל קודם כל היה דרוש לצ’כים זמן כדי ללמוד איך חיים בפרוטקטוראט.

על כולם היה ללמוד: כיצד פועל השלטון, מה היחסים הסבוכים בין משרד הפרוטקטור וכין ק.ה. פראנק, שהמשטרה היתה כפופה לו ישירות ודרכו להימלֶר, מפקד הס"ס ומשטרת הבטחון. היה עליהם לעמוד על ההבדלים בין המשטרה הרגילה, שטיפלה במעצרים ובפיזור הפגנות, ובין המשטרה נגד הפשעים, ומשטרת הבטחון והגסטאפו, שטיפלו בעניינים פוליטיים; לרדת לחקר הכפילויות. והיחסים המתוחים בין הצבא והגסטאפו. בעוד אשר בעיני רוב היהודים נראו הגרמנים כגוש בלתי־חדיר, מפחיד, אחיד, הבחין אדלשטיין מהר מאוד בתככים שבין הגופים השונים – ותככים פירושם נקודות חולשה. למרבה הפתעתם גילו הצ’כים, שגם נושאי מדים גרמנים אפשר לשחד, בעיקר בדרגים הנמוכים, שאתם התנהל המגע היומיומי. והשוחד הפך כמעט למצווה לאומית.

העם הצ’כי הביע את התנגדותו לכיבוש על־פי דרכו. ב־21 באפריל חל יום הולדתו של הפיהרר. שהוכרז כחג לאומי גם בפרוֹטקטוראט. ובפראג נערך מפגן־ראווה גדול באצטדיון ע"ש מסריק. אך הוא נשאר ריק משלושת צדדיו. במקום זה הניחו הצ’כים לכבוד יום הולדתו של היטלר זרי פרחים לרגלי פסלו של יאן הוס, סמל השחרור משעבוד לכנסיה הקאתולית, ליד קבר החייל האלמוני וליד הפסל של הנשיא וילסון. כאשר, באחד הימים. ניגנה התזמורת הפילהרמונית בפראג את “מולדתי” לסמֶטָנָה, פרצו מחיאות כפיים שנמשכו רבע שעה והמנצח נישק את התווים. עוד יקומו אבירי מלחמות ההוסיטים מתרדמתם כדי לבוא לעזרת העם. רוחו של שווייק קמה לתחיה: כאשר ביקשו הגרמנים לכונן את השלטון בפרוטקטוראט על ארגון מרכזי של “האיחוד הלאומי”, בחרו בו 97.4% מן האוכלוסיה הצ’כית כדי להפוך את הדבר לאות הזדהות לאומית. בבתי־קולנוע צחקו הצופים בתוך החשיכה, כאשר הוקרנו קטעי יומן מגרמניה, המלצרים בבתי־קפה היו מגישים בכוונה במהופך את “פֶלקישֶר בֶּאובאכטֶר” ואת שאר העיתונים הנאציים. בערבים היו הצ’כים יושבים בגני הבירה, שותים ומספרים שמועות, מצפים לנס.

אכן, גם שירותי הבטחון הגרמניים לא התרשמו מן התקריות האנטי־יהודיות, שאירעו פה ושם מתוך יוזמה צ’כית: “אין ללמוד מכאן שכל האוכלוסיה הצ’כית נוקטת עמדה אנטישמית. הצ’כי שברחוב – בניגוד לממשלתו – אינו רואה עוד בשאלת היהודים בעיה. הרגש היחיד, המתגבר על כל שאר הרגשות, הוא השנאה לגרמנים (החבויה בתוקף הנסיבות החיצוניות). אמנם קיימות קבוצות הנוקטות קו אנטי־יהודי תקיף, אך הן רק מיעוט וחסרות השפעה רחבה,” נמסר בדו"ח לברלין.

בימים הראשונים של הכיבוש ניסו כמה מאות פליטים יהודים, בעיקר מבין אלה שפראג או ברין כבר היתה להם התחנה השלישית או הרביעית במנוסתם מפני היטלר, לשלוח יד בנפשם. מהם שהובאו לבתי־חולים וניצלו, מהם שהצליחו לשים קץ לחייהם. יהודי המקום לא היו שותפים ליאושם: חייבים לחכות. לראות איך יתפתחו העניינים.

כאשר כבשו הגרמנים את פראג נמצא בה מנחם בָּדֶר כשליח “השומר הצעיר”, שעיקר עיסוקו הברחת כסף לארץ־ישראל. בעקבות הפלישה החליט “השומר הצעיר” שבדר חייב לנסוע ללונדון לשם התייעצות ולפני צאתו הלך אל ד"ר קאן ואמר לו, כי תיכף לבואו לאנגליה ידאג לכך, שיועמד סרטיפיקאט לרשותו ולרשות בני־משפחתו. אך קאן ענה לו: “לא שימשתי שנים רבות כל כך כמזכיר כללי של ההסתדרות הציונית רק כדי שאברח בשעת צרה” ולא ביקש מבדר אלא לדאוג לשני ילדיו שיגיעו לארץ־ישראל. הדאגה הראשונה היתה להמשך העליה. הרי כמה מאות בעלי סרטיפיקאטים ובני משפחותיהם ו־400 החלוצים של עליה ב' חיכו, מוכנים ליציאה. יומיים אחרי הכיבוש הצליח מרכז עליית־הנוער בלונדון להתקשר בטלפון לפראג כדי להרגיע את החברים: אם קבוצת עליית־הנוער תאחר להגיע לאניה ב־21 במארס, יבטיחו לה מקום באחרת. אבל אנשי עליה ב' בוארשה הודיעו, כי הספינה המחכה בנמל יוגוסלבי לבוא 400 החלוצים ואנשי “מככי” מצ’כוסלובקיה, לא תוכל להתעכב זמן רב ועל כן יישלחו במקום המעפילים הצ’כים אנשים מפולין. הופמן שם את נפשו בכפו והזמין שיחה טלפונית למרכז עליה ב' בוארשה כדי להבהיר לחברים שם, שהדבר עלול לסכן את כל המשך העליה מן הפרוטקטוראט במסגרת “ההעברה”: חייבים לשמור את המקום לאותם 400 הממתינים להיתר יציאה.

קאן, כנציג ההסתדרות הציונית, ושמעון אנוך מטעם “החלוץ”, שהיו נוכחים במשרד ב“בית־העם” בעת בוא הגרמנים, הוזמנו למטה הגסטאפו לחקירה. כל אחד נחקר בנפרד, בנימוס, ללא אלימות. ולשניהם נאמר, שהגרמנים מעוניינים בהמשך העליה. ראש הגסטאפו בפראג, פוליצייקומיסר פוקס, שאל את קאן על מהות הציונות, על דרכי העליה ובסיום השיחה ביקש לדעת: האומנם אנחנו כל כך איומים כפי שמספרים עלינו? תשובתו האמיצה של קאן היתה: אתם מעוררים פחד. פוקס, איש ברלין ובעל מזג נוח,יחסית, מינה את קאן להיות נציג יחיד בכל ענייני ההגירה לארץ־ישראל. (כדי לעורר אהדת הגרמנים או רחמיהם היה קאן עונה על שאלתם איפה איבד את ידו, כי נפגע בתאונת־דרכים. גאוותו לא הרשתה לו לענות “בהיותי קצין אוסטרי במלחמת־העולם.”). אך קאן חזר מזועזע מן הפגישה בגסטאפו: העליה תימשך, אבל למען העליה וההצלה ניהפך אנחנו למשרתי המשטר הנאצי. אנחנו נקרא בשם עליה למה שיהיה למעשה גירוש. אנחנו נעזור לנאצים בשדידה ונקרא לכך התרמה לקרן־היסוד. יהודים ירצו לירוק בפנינו ואנו נצטרך לעשות דברים בזויים כדי להציל אותם, אמר באזני הופמן ואדלשטייין, כשדיווח להם על החקירה. קאן היה היחיד שעמד מיד על הסתירה הנוראה שבמעשי היהודים: לא תיתכן הצלה בלי שיתוף־פעולה עם הגרמנים. אבל הוא היה פסימיסט. בן ארבעים וארבע ומבוגר מכפי גילו. אדלשטיין עם 36 שנות חייו ואמונתו בצור ישראל, היה אופטימי יותר. בליכוד הכוחות היהודיים אפשר להתגבר, אפשר להעביר אלפי צעירים לארץ־ישראל ואם המחיר הוא מגע עם הגרמנים, יש לשלם אותו. “לאדלשטיין נדמה, שאלוהים מנחה את ידו,” היה אומר קאן לד"ר מֶרץ.

גם אדלשטיין הוזמן להתייצב לפני פוקס כדי להסביר לו מה בדיוק תפקידו של המשרד הארץ־ישראלי. שבוע אחרי הכיבוש כתב אדלשטיין ללונדון, שמקווים כי יחודשו הטראנספורטים לארץ־ישראל בקרוב, וביקש התחשבות מיוחדת ביהודי הפרוטקטוראט בעת החלוקה הבאה של הסרטיפיקאטים.

כל עוד היה המשרד הארץ־ישראלי סגור, היו עובדיו נפגשים בדרך־כלל בדירתה של פֶּפִּי שטייף. מזכירתו של אדלשטיין, אשה צעירה, שמנה מאוד, שהיתה מגינה על ייקף בימי ההתנפלות הגדולה של הפליטים ושומרת כלביאה על הכניסה לחדרו. לעתים שיחקו עובדי המשרד הארץ־ישראלי, הממתינים לחידוש העבודה, בברידג' או האזינו למוסיקה קלאסית מתקליטים. שני תחביבים שאדלשטיין לא היה שותף להם: סימפוניות היו לגביו מוסיקה ארוכה. (בחוגי בוגרי תנועת־הנוער היתה מוסיקה קלאסית שייכת להווי החברתי ומי שהשתעמם בעת השמעתם של הקונצ’רטים הבראנדנבורגיים של באך, שמר זאת בדרך־כלל לעצמו.) ייקף היה מבקש לשמוע את קטעי החזנות של יוסלה רוזנבלט, מאזין להם שוב ושוב, לעתים פיזם יחד עמו, בעוד החבורה שקועה במשחק הברידג'.

האווירה היתה בדרך־כלל אופטימית: הרי בגרמניה שולטים הנאצים זה שש שנים. עדיין “החלוץ” פועל שם. עדיין יוצאים להכשרה מחוץ לגבולותיה. עדיין יש עליה. גם תחת שלטון הנאצים הצליחו 45,000 יהודים לצאת מגרמניה לארץ־ישראל ולהוציא מיליונים של מארקים, בחלקם הגדול בהסכמת השלטונות הגרמניים. אכן, ב־29 במארס קיבל משה שרתוק מברק המבשר, שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג שוב נפתח לפעולה. לאדלשטיין נמסרו המפתחות למשרד מידי הגסטאפו וניתנה הרשות להמשיך בעבודה, בהשגחת הגרמנים, כמובן.

מטעם הגסטאפו נתקבלה הודעה, שאפשר להמשיך לעת־עתה בביצוע שני משלוחי עליה, של החלוצים ושל עליית־הנוער: חייבים רק למסור את רשימת משתתפי שני הטראנספורטים לשלטונות הגרמניים לשם קבלת היתר יציאה. כמלווים לקבוצה הראשונה של 70 בני נוער נקבעו ששה בעלי סרטיפיקאטים, ביניהם הופמן ואשתו. קאן היסס: איך אפשר להעכיר את שמו של הופמן, שמאז הכיבוש לא לן כביתו, ישר לידי הגסטאפו? הופמן סבר שמוטב לנסות עתה, תוך שינוי קל בשם, כל עוד הגרמנים אינם מאורגנים ביעילותם המירבית, ואכן הגסטאפו החזיר את הרשימה בצירוף היתר־יציאה קולקטיבי. קאן ואדלשטיין באו למועד צאת הרכבת להיפרד מבני הנוער, נישאו נאומים נרגשים ומכיוון שהופמן היה החבר הראשון של ההנהגה הציונית בפראג, היוצא אחרי הכיבוש, הוחלט שעליו לדווח על המצב מיד למוסדות המרכזיים, לד“ר וייצמן ולד”ר קאן, יו“ר הג’וינט. גם לטראנספורט הראשון של “החלוץ” ו”מכבי" שיצא אחרי הכיבוש שיחק המזל: הם יצאו ב־4 באפריל ותוך שבועיים הגיעו בשלום לחופי הארץ. המסע המהיר הוסיף על האופטימיות הכללית לגבי המשך העליה. החוקית והבלתי־חוקית כאחת.

יעקב אדלשטין.png
מפה צכסלובקיה.png
בית הכנסת.png
טרזנשטייט.png
שטר כסף.png
פרנץ קאן.png
אדלשטיין ואשתו.png
פרדי הירש.png
רחוב בגיטו הצפוף.png
בואו של טרנספורט.png
אולם מגורים לנשים.png
להגדיל את מרחב.png
מגורי זקנים.png
יציאה לעבודה.png
תור לחלוקת מזון.png
התחנה האחרונה.png
לימודים בסתר.png
הצגה.png
טראנספורט בא.png

 

12. העיקר שהעליה תימשך    🔗

בין הנותרים בהנהגה הציונית – קאן, צוקר, מֶרץ, אדלשטיין – התנהלו דיונים ממושכים בשאלת הקשר עם הגרמנים. באחת השיחות נכח גם משה באומגארטן ושמע את קאן אומר, שבעתיד – אם רק יוכל – לא יקח חלק במגעים עם הגרמנים, בלא לנמק את דבריו. אדלשטיין טען כנגדו, שאין מנוס, שחייבים לבוא במגע עם הגרמנים כדי לזרז את ענייני העליה – והוא מוכן לעשות את המלאכה. משה והצעירים מעליית־הנוער תמכו בו: הם רצו שיהודי גאה ואמיץ יעמוד מול הגרמנים, לא מישהו שייכנע להם בנקל, לא יהודי מתבולל, מתרפס. ובכלל, לא היו מתנדבים לתפקיד. אדלשטיין היה הצעיר בין חברי ההנהגה, מלא מרץ וחדור תחושת שליחות. הוא פיתח קשרים טובים עם פוקס, ראש הגסטאפו בפראג, והיתה לו רשות לטלפן אליו ככל עת שנזקק לכך. כשהיה אדלשטיין מדבר בטלפון עם פוקס מן המשרד הארץ־ישראלי, היה נוהג לומר, כדרך הגרמנים: “יאווֹל”, וכאשר קאן היה שומע זאת, היה מתכווץ כולו: “אל תעמוד דום כאשר אתה מדבר אתם.” בעיני אדלשטיין לא היתה לכך כל חשיבות: העיקר שהעליה נמשכת. וכי לשם פדיון שבויים אין נושאים ונותנים עם האויב? האם לא הלך משה אל פרעה כדי לדון עמו על יציאת בני־ישראל ממצרים?

רוב הצעירים הסכימו לתפיסתו של אדלשטיין. היחיד שהעלה מחשבה על אסון מחריד שמרחף באוויר היה פטר לֶויטוּס, מפעילי עליית־הנוער. צעיר רגיש, מהורהר, שחי בתחום הצר שבין מרה שחורה למחלת־נפש. כאשר ניגש שמעון אנוך למטה הגסטאפו ובידיו שני תיקים של דרכוני חלוצים כדי לקבל אישור ליציאתם, חיכה לֶויטוּס, כמוסכם, על מדרכה לא הרחק מארמון פֶצֶ’ק, כדי שאנשי “החלוץ” יידעו אם יצא משם אנוך, אם לא. (גם אנוך פיתח קשרים טובים עם פוּקס, לפי סברתו בגלל המבטא הברליני המשותף לשניהם.) כאשר ראה לֶויטוּס את אנוך יוצא בריא ושלם, החל לרקוד מרוב התרגשות באמצע הרחוב. אנוך, כרבים אחרים, לא הבין כלל למועקה הנוראה שבה חי לויטוס (שעלה כעבור שנה ארצה וכאן, אחרי שנודעו לו ממדי השואה, שם קץ לחייו).

לאט־לאט חלו חילופי מעמד בין קאן לאדלשטיין, כאילו התחלפו אלוף ואלוף־משנה בתפקידים. אולם קאן נשאר האיש הקובע ברקע. ואדלשטיין התייעץ עמו בכל דבר. אחרי שהותרה שוב העבודה הציונית, כינס אדלשטיין לפי הצעת ד“ר טאובֶר, אחד מידידיו מימי טֶפליץ־שֵנאו, את כל עובדי התנועה הציונית, לא בפראג, אלא במוראביה, בוועד הקהילה של אוּלמיץ. וניתח לפניהם את המצב בצורה מפוכחת. אך לא היתה בדבריו נימת יאוש: אפשר להתגבר. ד”ר טאובר, שבמקום עבודתו בעריכת־דין עסק עתה באיסוף תרומות למען קרן־היסוד, קיבל הנחיות מאדלשטיין. הגסטאפו דרש אז, שכל מתרים מטעם הקרן, המגיע לעיר כלשהי, יתייצב קודם־כל בסניף המקומי של משטרת הבטחון ויחזור לשם לפני צאתו כדי למסור העתק רשימת התורמים. אדלשטיין חשש, שהגרמנים עלולים להתנקם – לא במי שתרם לקרנות הציוניות אלא דווקא במי שלא תרם ובכך כאילו חיבל במאמצי ההגירה, ולכן אסר על טאובר למסור את הרשימות לידי הגסטאפו ויעץ לו להתחמק בתירוצים שונים, פעם בטענה שלא הספיק להכין רשימה, פעם שלא היו תורמים בפועל, אלא רק ניתנו התחייבויות לתרום,

כאשר נדמה היה לאדלשטיין, שהגיע לידי ראיה כוללת של המצב והוא מסוגל למסור בצורה אוביקטייבית, פחות או יותר, דין־וחשבון על תפקידי התנועה הציונית והאפשרויות הקיימות במצב החדש, שלח בראשית מאי מכתב מפורט אל אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות ומראשי “האיחוד”: “קודם כל נראה לי חשוב לקבוע, שידידינו, במידה שהם ממלאים תפקיד מוגדר בתנועה הציונית, נשארים במקומם. ד”ר קאן ואני נחשבים לנציגים הרשמיים של כל התנועה לגבי השלטונות ומנסים, שנינו, לבצע את העבודה בצורה עניינית ובשקידה הדרושה."

המכתב, שנכתב בגרמנית ושנשלח בדואר ולכן נוסח בלשון זהירה, היה קודם־כל קריאה לשיגור שליחים מן הארץ מטעם “האיחוד” (“אני היחיד מתוך החוג, שנמצא בעמדה בעלת אחריות”), למען עבודה חינוכית בממדים רחבים, שתוכל להצליח רק אם יבואו מדריכים מארץ־ישראל ויקבלו עליהם את ניהולה.

תפקיד חשוב שניצב לפני התנועה הציונית בארץ הכבושה היה יצירת קשר קבוע ומסודר עם הציבור היהודי, אחרי שהופסקה הופעת העיתונים הציוניים: “בימים אלה מופיע עלון הידיעות של המשרד הארץ־ישראלי, בעל תוכן עשיר. נדמה לי, שבדרך זו מתקיים התנאי המוקדם לקשר הדוק. גם בביקורים במקומות השונים, בהתייעצות עם חברינו לעבודה יש אפשרויות נוספות. הכל תלוי בשאלה, אם נמצא די אנשים שאפשר לסמוך עליהם. ללא כל קשר עם ההתרחשויות: חיינו הציוניים יימשכו, לכך נדאג, ואני מאמין שנוכל גם לקיים את הבטחתנו.”

גם ל“החלוץ” יהיו דרושים שליחים מן הארץ, אחרי שתיקבע לארגון מסגרת אחידה בניהולו ובפיקוחו של המשרד הארץ־ישראלי על יסוד הסכמת השלטונות הגרמניים: כבר עתה נמצאים 700 איש בהכשרות־פנים “ואני מאמין שיש אפשרות להרחיב את פלוגות ההכשרה. כמובן לא יהיה בכוחנו להיענות לכל הדרישות לאורך זמן, אבל יש להניח שנוכל להביא בחשבון תקופת־עבודה ממושכת יותר.” אדלשטיין הודיע, שברצונו גם לארגן מחדש את בעלי המקצוע במסגרת “החלוץ” וליצור קבוצות שעתידות למלא תפקיד חשוב במסגרת ההתיישבות העובדת בארץ־ישראל. “עליית־הנוער פועלת בהצלחה רבה, החברים פטר לֶויטוּס, באומגארטן ובַּלוּ שפיץ הם בחורים נהדרים, המשתפים אתנו פעולה בצורה הדוקה, אך גם בית־הספר של עליית־הנוער, שהתחיל עתה כפעולתו, זקוק למדריך מן הארץ. המשרד הארץ־ישראלי עצמו אירגן את פעולתו בצורה חדשה ושורה של אישים מהתנועה הציונית העמידו את עצמם לרשות העבודה בו, אם שלא על מנת לקבל פרס, אם כפקידים בשכר. ארגון המשרד הארץ־ישראלי בנוי על עקרון האחריות של מנהל כל מחלקה, המוסר בצורה שוטפת דין־וחשבון על פעולתו, וכך יש לי מבט כולל בכל עת.”

אדלשטיין היה אופטימי גם בעניין המשך “ההעברה”: “נצליח לסיים את העניין בשלמותו ולשביעות־רצון כללית. אם הנחתי תימצא נכונה, נצטרך לייחד תשומת־לב מיוחדת לעליית סטודנטים ונוער.” אדלשטיין שמח לתוספת הסטודנטים, שבהיעדר אפשרות להמשיך בלימודים גבוהים, זרמו עתה במספרים גדולים ל“החלוץ”. “הם עתידים להביא לידי תנופה תרבותית גדולה. בכל אופן הגענו לידי החלטה, שאנשים צעירים אלה בני 18–27 ילכו ככל מקרה להכשרה ולא יבחרו בדרך הקלה של הגירת־עזר.” (כלומר יחכו בפרוֹטקטוֹראט עד לאפשרות של עליה ישירה לארץ־ישראל.) “אני מאמין כי עמדתי, שתומכים בה גם המרכז וגם התנועה הציונית, תקבל גם את הסכמתך.” אדלשטיין הודיע לדובקין על אפשרות, שיבוא בימים הקרובים לביקור קצר לארץ־ישראל ואם אכן יאשר לדובקין את בואו טלגרפית, הוא מבקש לדאוג לכך שבימים המעטים של שהותו בארץ יוכל להיפגש עם כל הגורמים הקובעים.

כאשר בא מווינה לפראג אדולף אייכמן, המומחה הגדול לזירוז ההגירה היהודית, נקרא אליו אדלשטיין לארמון פֶּצֶ’ק. כפי שסיפר אדלשטיין עם שובו לעובדי המשרד הארץ־ישראלי, דרש ממנו אייכמן, כי תוך שנה אחת חייבים לצאת ששים אלף יהודים. אדלשטיין ענה לו, שהדבר בלתי־אפשרי. במיוחד כאשר מפריעים להגירה על־ידי מעצרים, בעיקר של בעלי נתינות פולנית. מאחר שעל השיחה בין אייכמן ואדלשטיין נותרו רק עדויות מכלי שלישי, לא ברור איך הגיב אייכמן ואם התוצאה הישירה של שיחה זו היתה מתן היתר לאדלשטיין לצאת לארץ־ישראל ולנסות להשיג מספר מירבי של סרטיפיקאטים ולפעול למען הרחבת עליה ב'.

אדלשטיין בא לארץ בסוף מאי לביקור של שבוע ולא הסתיר את העובדה, שאשתו מרים ובנו אריה נותרו בפראג כבני־ערובה, בעיקר נוכח הפצרותיהם של כל הידידים והמכרים – מהוֹרוֹדֶנקה, מטֶפליץ־שֵנאו, מהנהגת “החלוץ” – שיישאר בארץ וינסה מכאן להוציא את משפחתו. “הדבר כבר אינו תלוי בי,” היה עונה. לילה אחד לן אצל וילי פויירשטיין בקיבוץ מרחביה ודיבר באכזבה על פגישתו עם בן־גוריון. אצל וילי נוצר הרושם, כי ייקף היה אולי נשאר אז בארץ, אילו היה בן־גוריון מקרב אותו, אבל כל שאר השיחות מעידות, שייקף לא העלה על דעתו לסכן את משפחתו ולעזוב את יהדות הפרוטקטוראט כל עוד לא השלים יעודו. אם דובר על עבודתו בארץ בעתיד, הכוונה היתה לימים שלאחר גמר העליה ההמונית, אחרי שיעלה עם המאסף.

הוא הופיע לפני חברי מרכז מפא“י בתל־אביב, הבהיר לנוכחים את רצינות המצב, את דחיפות השעה. עשה רושם גדול. אבל הדבר לא שינה הרבה לגבי האפשרויות המעשיות של הרחבת העליה. גם פגישותיו עם ראשי הסוכנות ועם אנשי “האיחוד” לא היו מעודדות יותר: מלבד מלות נחמה לא היה הרבה מה לתת לו. אדלשטיין דיבר אל חברי קיבוץ גבעת־חיים בחדר־האוכל ונפגש עם פעילי התאחדות עולי צ’כוסלובקיה, שטיפלו כאן בענייני “ההעברה” ועל ראשם פניותיהם של מאות עולים חדשים שחיכו, חסרי אמצעים, בעצבנות גוברת לכספי “ההעברה” שעדיין התעכבו בלונדון. מושבת יוצאי צ’כוסלובקיה בארץ היתה קטנה, כששת אלפים איש, וגם אם היו בתוכה כמה בעלי שם ומעמד כשמואל הוגו ברגמן, רופא העיניים ד”ר טיכו, הנס ואריך מולר, בעלי “אתא”, המהנדס ריכארד פַצוֹבסקי, רופא הנשים ד"ר אשרמן, קצרה ידם להשפיע על מוקדי הכוח הפוליטיים בישוב. אדלשטיין נפגש – לעתים בליווי ידידו רייך או גיסו מקס, אחיה הבכור של מרים, שעלה בינתיים לארץ, עם יוצאי טֶפליץ־שֵנאו (בדירתו של אֶגון פרוֹפר בת שני חדרים שלמים, ארמון ממש לפי תנאי אותם הימים) – עם אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות, ובכל מקום תבע פעולה מיידית: חייבים להוציא את היהודים בהמונים תוך זמן קצר ביותר.

בשיחותיו עם חיים הופמן9 בארץ גילה אדלשטיין את הרהורי לבו בעניין אייכמן (כפי שגם ביטא אותם באזני אֶלה מרקוּס, מזכירתו לתכתובת צ’כית בפראג): אייכמן מניח רגל אחת על כסא ומדבר עמו בנועם כדי להוציא ממנו דברים, שואל מאות שאלות על ענייני יהדות וציונות. הבעיה בעיני ייקף היתה איך לענות ולא לגלות דבר. איך לרכוש אה אמונו של אייכמן מצד אחד, ומצד אחר איך להערים עליו.

אחרי שובו מן הארץ, נראה אדלשטיין, בפעם הראשונה מאז הכיבוש, מדוכא בצורה מוחשית. הוא נתן לדכאונו ביטוי בשיחותיו עם הארי טרֶסלֶר, שהיה בן־לוייתו הקבוע, מין קמֵע, נער שליחויות ובן שיחה: הם, בארץ־ישראל, אינם יכולים לעזור לנו – לא היה שם עם מי לדבר. לישוב היהודי בארץ הרבה דאגות משלו והוא לא יתפנה לדאגות של אחרים. ואילו יהדות העולם, יהודים טובים וגם יהודים בעלי אמצעים, אינה מאורגנת. חייבים באמת ליצור מה שלדברי הגרמנים קיים מכבר: אינטרנציונל יהודי עולמי. הכוח העולמי של היהודים הוא לעת־עתה רק פיקציה.

אכן, היו אלה ימים שחורים לישוב בארץ. אחרי שנכנס לתוקפו “הספר־ הלבן”, שהגביל את העליה ל־75,000 סרטיפיקאטים לחמש השנים הבאות. עד אז יגיע שיעור האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל לשליש מן האוכלוסיה הכללית וכל הרחבה נוספת של הבית הלאומי היהודי תהיה תלויה בהסכמת הערבים. הבריטים החריפו את מלחמתם בעליה הבלתי־חוקית וּוייצמן כתב על כך במרירות רכה לידידו ליאוֹפּוֹלד אֶמֶרי, חבר הפרלמנט הבריטי, שתקף בחריפות את מדיניות משרד המושבות: “התמונות המחרידות מתרחשות בקשר לתפיסתן ולגירושן של ספינות עולים בלתי־חוקיות ומעוררות התמרמרות עמוקה בישוב. טראגדיות אין־ספור מתחוללות לאורך החופים, בספינות ששטו במשך שבועות על־פני הימים. טעונות למעלה מכוח־קיבולן פליטים, הבורחים מפני מחנות־הריכוז הגרמניים, נוסעיהן רעבים, מוכי מחלות וביניהם נשים וטף. כמה ספינות נתפסו על־ידי משמר־החופים הבריטי, נגררו לחיפה ושוב נשלחו אל הים הפתוח עם מטענן האנושי, גם אם היה ידוע, שהספינות רעועות והמזון בהן לא יספיק אלא לימים מעטים. את מי יאשים שופט נאור בהתנהגות בלתי־חוקית: את היהודים המסכנים הבורחים מן הגיהנום שנקרא מרכז־אירופה לארץ, שהובטחה להם כבית לאומי, או את הממשלה, שעל אף הבטחותיה החגיגיות והתחייבויותיה הבין־לאומיות מטילה הגבלות שרירותיות על עליית יהודים ומגרשת את קרבנות מדיניותה הנקלה לים הפתוח?”

בדין־וחשבון על נסיעתו של אדלשטיין לארץ־ישראל, שנמסר לגסטאפו בפראג והועבר בראשית יולי לידי המחלקה המיוחדת לבוהמיה ולמוראביה במשרד לבטחון הרייך בברלין, אין זכר לכל אכזבה או ספקות ומנימתו העובדתית מדבר הרצון להרוויח זמן:

“לפי המשימה שהוטלה עלי היה תפקידי לבוא בקשרים עם כל המוסדות המוסמכים בארץ־ישראל כדי להשיג על סמך דיונים יסודיים שיעור הולם של סרטיפיקאטים בשביל הפרוֹטקטוראט. יתר על כן, היה עלי לטפל בכך, שהארגונים הכלכליים והסוציאליים הנוגעים־בדבר יַפנו את תשומת־לבם לעולים מן הפרוטקטוראט כדי להקל על קליטתם בארץ. נתקבלתי אצל מנהל מחלקת העליה של ממשלת ארץ־ישראל ומסרתי דו”ח מפורט על פעולת המשרד הארץ־ישראלי בפרוטקטוראט ועמדתי במיוחד על כך, שלרשותנו עומד חומר אנושי בעל כישורים. יכולתי להצביע על כך, שיוצאי הפרוטקטוראט הוכיחו את עצמם במלואם גם בשטח העבודה, גם מבחינת התאקלמותם החברתית. העובדה שאחוז גדול של העולים שלנו עבר בהצלחה הסבה מקצועית ושאנשים אלה נשארים בחקלאות עשתה כמובן רושם רב על הממשלה. פקידים בכירים הבטיחו לי התחשבות הולמת בפרוטקטוראט בעת חלוקת הסרטיפיקאטים.

“היתה לי שורה של שיחות עם הנהלת הסוכנות היהודית, ובהן ניסחתי את דרישותינו. לא הצטמצמתי בדרישה לכל סוגי הסרטיפיקאטים, אלא תבעתי גם התחשבות מירבית בהשגת מקומות־עבודה במדינות אירופה השונות, שבהן יוכלו בני הנוער שלנו לשהות זמנית, עד לעלותם לארץ. סיפרתי לסוכנות היהודית על עבודתנו בשטח ההכשרה המקצועית והטיפול בילדים היהודים ואני מקווה שהצלחתי למצוא הבנה והערכה לדרישותינו.”

אדלשטיין סקר בקצרה את פגישותיו עם נציגי הוועד הלאומי, שהבטיחו סיוע כלכלי וחברתי, את ביקוריו בקיבוצים ובישובים חקלאיים אחרים לבירור אפשרויות קליטה ואת שיחותיו עם בעלי מפעלים מיוצאי הפרוטקטוראט, שאף הם הבטיחו לו התחשבות מיוחדת בהעסקת פועלים מבני ארצם. רשימת האישים החשובים, כדבריו, שעמם נפגש כללה, מלבד סר אֶדוין סמואל כנציג ממשלת המנדט, רק בעלי תפקידים שונים בסוכנות היהודית.

היה זה נסיון אמיץ להראות פעילות. אדלשטיין ציין שעמד בקשרים עם כל המוסדות הקולטים סטודנטים ובני נוער, עם האוניברסיטה העברית, הטכניון, מקווה־ישראל, בן־שמן, ויצ"ו. סך הכל, אחרי כל המאמצים, הצליח להבטיח ליוצאי הפרוטקטוראט מתוך המכסה הקרובה, אפריל־ספטמבר 1939, 220 רשיונות עליה לסטודנטים. 164 לבני נוער, 195 לילדים בגיל 13–15, 255 לבעלי־הון ובני משפחתם. יחד עם כל שאר סוגי רשיונות העליה הובטחה לאדלשטיין עליית 1,393 נפשות מן הפרוטקטוראט.

“על כך יש להוסיף את ההבטחות בעניין עליה בלתי־ישירה דרך הכשרה מקצועית במדינות שונות, כלומר, יהיה באפשרות המשרד הארץ־ישראלי בפראג להביא עד סוף ספטמבר יותר משלושת אלפים איש להגירה. מובן שפעולה זו תוכל להתבצע בהצלחה רק אם ייווצרו מבחינה טכנית התנאים המוקדמים הנאותים בתוך הפרוטקטוראט.” כדי לתת הערכה נכונה על חלקו הגדול, יחסית, של הפרוטקטוראט בחלוקת רשיונות־העליה ציין אדלשטיין, שהם 20% מן המספר הכולל שנועד לעולם כולו. הוא עשה כמיטב כוחו.

“בעת ביקורי נוסדה התאחדות יוצאי בוהמיה ומוראביה בארץ־ישראל העובדת בשיתוף־פעולה הדוק עם העולים מן הרייך ומן האוסטמארק ושני גופים אלה מוכרים על־ידי הקונסוליה הגרמנית בארץ־ישראל. הקונסול הגרמני בחיפה הואיל לקבל אותי לשיחה וקיבל ממני דו”ח על פעולתי בארץ־ישראל."


 

13. אייכמן לוחץ על הגירה    🔗

עליה, קבוצה, שיחה, מדריך, היו מלות־קסם חדשות. כעין סיסמאות של יודעי־סוד. בקרב אלפי הצעירים, סטודנטים ותלמידי בתי־ספר תיכוניים שגדלו בסביבה צ’כית ולעתים חונכו על־ידי הוריהם להתרחק מחברת היהודים המבודדת, שספגו לפעמים את היחס הביקורתי ליהדות מתוך הסביבה ואשר מצאו עצמם עתה לפתע בחברת הצ’כים נסבלים ולעתים מנודים. התגובה הטבעית לפגיעה בגאווה היה החיפוש אחרי מקור גאווה חדש: תנועת־הנוער הציונית החלוצית, נושאת ההגשמה.

לעתים הרגישו בני הנוער היהודים רק עתה, שבעצם ניסו כל ימי חייהם את הבלתי־אפשרי: להתקבל בתוך החברה הצ’כית כשווים בין שווים, כלא נבדלים במאומה מבני העם הצ’כי, חוץ מקצת מנהגים משפחתיים שאבד עליהם כלח. לרבים היתה זו תגלית, כמה נוח בעצם לחיות בין יהודים, כשאין צורך לעמוד על המשמר, להתאמץ, לעשות רושם, כמה חוויות נפלאות מביאים החיים עמם במסגרת תנועת־הנוער, כמה טוב לטייל ביערות (לעתים תוך משמעת מים, כהכנה לארץ הישימון), לישון באוהלים, לשבת בגנים, לנהל ויכוחים רעיוניים סוערים, להתאמן בתרגילי־סדר, לשיר בקולי קולות: “להבה, עלי, להבה.”

ההכשרה היתה כעין הרפתקה: לישון על מזרן קשה, להצמיח יבלות בידיים, לחלוב פרות, לייבש חציר, לאסוף תפוחי־אדמה ביום סגריר סתוי, להתחמם סביב תנור עצים, לנהל את סיפור האהבה הראשון הגדול, בגוף ובנפש, הרחק מהשגחת ההורים, לאכול לחם ותפוחי־אדמה כבני עניים, לצפות למשלוחי עוגות מן הבית. לספר לפועלים הצ’כים על ארץ־ישראל הרחוקה ולעורר את קנאתם: שם לא יהיו עבדים לבעל האחוזה, אלא בני־חורין בקולקטיב שבו כולם שווים.

בינתיים הכינה אמא בבית ארגז, מצופה מבפנים בנייר שעווה, ובו הניחה בקפידה, כאילו מדובר בנדוניה של כלה, את הציוד הדרוש לחלוץ בארץ־ ישראל: סדינים, מגבות, בגדי עבודה כחולים, שנתפרו במיוחד על־ידי תופרת־הבית הקטנה, נעלי העבודה הכבדות. האינטלקטואלים הצעירים, שבעצם נועדו להיות עורכי־דין, משוררים, מוסיקאים, אנשי־מדע, רופאים, העמיסו קש על עגלות, הובילו שוורים רתומים למחרשה בשדות סלק ומצאו בהכשרה תוכן חיים, כתבו שירים וקראו אותם באזני החבורה, סביב פנס הנפט. היתה משענת לחיפושים, מטרה לכמיהה: ביום מן הימים יוצאים לארץ שטופת שמש, שעל טיבה האמיתי, על אף קריאת החובה ב“נושאי ההגשמה” מאת חיים הופמן, בעטיפה האדומה, על אף הרצאות המדריכים, ידעו אך מעט.

בלשכת עליית־הנוער, שרק לפני שבועות מספר הכינו בה את הקבוצה הראשונה לעליה תוך מחאות מצד ההורים, הגיעו עתה ההורים עד להתגוששויות כדי לרשום את ילדיהם לעליה. בפראג פעל בית־ספר של עליית־הנוער או “יוּ־על”, כפי שנקרא בדרך־כלל, ובחוזרים הוגדר כקורס חד־שנתי מיועד לבני גיל 14–16 שילמדו עברית, היסטוריה, מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, טבע, התעמלות ושירה, כהכשרה לעלייתם בתום שנה אחת, כפי שהובטח במודעות. חלק מן המדריכים זנחו את ההכשרה ובאו ללמד ב“יו־על”: כאן ההבטחה האמיתית לעתיד היהודים. למורים לא קראו עוד “אדוני” אלא גוֹנְדָה, הַיינִי, ז’אקי, טוּלָה, והם, לא ההורים המודאגים, המוטרדים, הנבוכים, היו הדוגמה והסמכות.

בשבועות הראשונים לקיום הפרוטקטוֹראט היתה דחיקת היהודים מפרנסתם, ממקום עבודתם, הדרגתית, והיא באה מתוך יוזמה פרטית, חריצות מקומית, מתוך גישה מציאותית לחיים מצד מעבידים לא־יהודים, מקנאה חברתית או כלכלית שהיתה חבויה במשך שנים. אך ב־21 ביוני, שלושה חודשים אחרי בוא הגרמנים, הוגדר רשמית מיהו יהודי גם בשטח־החסות וההגדרה חפפה את חוקי הגזע של נירנברג ל“הגנת הדם והכבוד הגרמניים”. גם כאן היתה השנה הקובעת לגבי ההשתייכות לקהילה היהודית שנת 1935, שבה נכנסו חוקי הגזע לתוקפם ברייך.

לא היתה זו הגדרה תיאורטית בלבד: בעקבותיה באה הוראת הרייכספרוטקטור בעניין רישום הרכוש היהודי כדוגמת הרייך. מעתה לא היו עוד היהודים אדונים לעסקיהם, לנכסי־דלא־ניידי שלהם, למשקים חקלאיים, לניירות־ערך, לחפצי־אמנות ולתכשיטים שברשותם. הפרוטקטור אף לא טרח להודיע מראש על פרסום חוקי היהודים לממשלת הפרוטקטוראט, שנהפכה יותר ויותר לפיקציה. חברי הממשלה שקלו לרגע הגשת התפטרות לאות מחאה, בעיקר מפני שהתקוממו למחשבה, שכל הרכוש היהודי הרב, שנאמד כחצי מיליארד דולר, עומד להישמט עתה מידיהם. אולם לבסוף החליטו לדחות את המחווה הזאת להזדמנות נאותה יותר. שבועיים לאחר מכן פורסמה הוראת ממשלת הפרוטקטוראט בדבר הרחקת היהודים מחיי הציבור: אין הם רשאים עוד למלא תפקידים בבתי־דין, להיות חברים בארגונים ציבוריים, לקחת חלק בחיים הפוליטיים, להופיע כאמנים לפני קהל. אסור להם להורות בבתי־ספר (אלא אם כן מדובר בבית־ספר יהודי), לשמש עורכי־דין, רופאים, רוקחים, מהנדסי בניין.

כל פרט מתוך שורת התקנות הארוכה פגע בקיום, בפרנסה, בנפש. על מפעלים ועסקים גדולים יותר הופקד “נאמן” גרמני שלעתים סילק את בעל העסק היהודי מן המקום ביום בואו ושילחו בידיים ריקות. אנשים שהקדישו כל חייהם לארגונים וולונטריים מקומיים – למכבי האש המתנדבים, למקהלת חובבים – חברותם בוטלה במחי־יד, מה שנבנה בעמל של שנים, בן־לילה כאילו לא היה. קורט טיברגר, אותו יושב־ראש נאמן של ועדת “החלוץ” ובעל בית־חרושת ללכּה, כתב אל וילי פויירשטיין בקיבוץ מרחביה מתוך דכאון: “כרגע אני מעביר את רכושי ופירושו של דבר מהלומות בלתי־פוסקות לעצבים ולנפש. לא רק בגלל הרכוש שהולך לאבדון, הדחיקה ממקומות עבודה, האבטלה מאונס, הדאגה לבני המשפחה, אלא בגלל יסורי הנפש. כל רגש אנושי, כל האידיאלים אבדו.”

בגרמניה פורסמו עד שנת 1939 קרוב ל־140 תקנות וחוקים אנטי־יהודיים, בהדרגה, במרוצת שש שנים. אבל על יהודי הפרוטקטוראט הם באו במבול. בשנים הראשונות לשלטון הנאצי חיו יהודי הרייך עדיין באשליות, כי אפשר לשנות גזירות על־ידי מחאות פומביות, בעזרת פניות לעולם, כי יש להילחם על זכויות האזרח של היהודים בתוך גרמניה. יהודי הפרוטקטוראט כבר למדו מן הנסיון: ההנהגה היהודית יכולה אך למנוע סבל, כל כמה שניתן, ולסייע להגירה. עד לבוא הגרמנים מילאה הקהילה בחיי הציבור היהודי בבוהמיה ומוראביה רק תפקיד שולי; אנשים נזקקו לה, לרוב, פעמיים בחיים – בשעת הלידה ובשעת הפטירה ולכל היותר גם בעת הנישואין, אם לא העדיפו את הרשם האזרחי על חופה אצל רב. מרבית יהודי פראג ראו בבניין “העיריה היהודית” העתיק רק קוריוז, לא מוסד הממלא תפקיד בחייהם. הרוב שילמו את מסי הקהילה מתוך אינרציה, לעתים בחריקת־שיניים, והקהילה מצידה הקדישה את עיקר פעולתה לטיפוח החיים הדתיים, כל כמה שהיה בהם עניין, ולמפעלי צדקה בממדים מוגבלים. אמנם נבחר בזמנו ועד קהילות עליון, אבל היה זה ארגון רופף מאוד. בהסתדרות הציונית היה מאורגן רק מיעוט קטן – למעשה לא היתה קיימת בצ’כוסלובקיה כל הנהגה יהודית מרכזית.

ככל שנתמעט בידוד היהודים בתוך האוכלוסיה הכללית בעקבות האֶמנציפציה במאה התשע־עשרה, פחתה השפעת הקהילה. עתה באה התפתחות הפוכה: ככל שגבר ניתוק היהודים, התחזק – באין ברירה – הקשר אל הקהילה. היא, יחד עם התנועה הציונית, נשארה הכתובת האחרונה לסעד, ללימודים, לסיוע להגירה, למציאת מקום־עבודה או מקום־מגורים. תפקידי המשרד הארץ־ישראלי והקהילה בפראג הצטלבו, השתלבו, התאחדו. שיתוף־הפעולה גבר. ניגודים ישנים בין ציונים ובין צ’כים־יהודים, שנמנו עמהם יו“ר קהילת פראג ד”ר אמיל קפקא ומזכיר הקהילה ד"ר פראנטישק ויידמן, ניטשטשו, גם אם לא נעלמו כליל: האנשים המרכזיים של שני המוסדות נפגשו יום־יום לכמה שעות של עבודה משותפת.

בתוך הנדידה המקצועית הכללית בקרב היהודים עקב החוקים החדשים, נראתה נקודת־הצלה אחת: הסבה מקצועית ממסחר, ממקצועות חופשיים למלאכה, לעבודת־כפיים, אם למען ההגירה, אם למען התחלה חדשה כאן. בתוך בוהמיה ומוראביה, ליד הקהילה נפתחו עשרות קורסים לבניין תנורים ולתפירת לבנֵי מיטה, למסגרות ולטיפול בתינוקות, לתיקון מכונות־כתיבה ולאפיית עוגות. לסנדלרות ולגידול עופות, לספרות נשים ולנגינת ג’אז (למען עתיד טוב יותר בארצות־הברית), בנוסף לקורסים באנגלית ובספרדית, למתחילים ולמתקדמים. רוב הקורסים ארכו שלושה־ארבעה חודשים, שלוש־ארבע שעות בכל יום. עד אז, אולי, תוסדר העליה. ההגירה, תימצא פרנסה.

כל מוסכמות העבר התערערו. הרי בזמנים כתיקנם לא נשא בחור יהודי ממשפחה בורגנית אשה אלא אם ידע כיצד לפרנס אותה. ורוב הנשים היהודיות עסקו אחרי הנישואים רק במשק ביתן, בסיועה של עוזרת. ולכל היותר עבדו בעסק המשפחתי. חובת פרנסת המשפחה היתה על הגבר, כדבר המוכן מאליו, כחלק ממעמדו בעיני הבריות ובעיני עצמו. לפתע עמדו אבות המשפחה המסורים בחליפות הכהות, גברים שמעולם לא ידעו בטלה, והנה הם חסרי־אונים, מושפלים: הם, שכל ימי חייהם תרמו למטרות צדקה, לרוב ביד רחבה, היו לפתע בעצמם לנזקקים. חשיבות הקורסים, אולי יותר משהיתה בערכם המקצועי המעשי, היתה בריפוי בעיסוק. אנשים גילו כשרונות גלומים, נזכרו במלאכות נשכחות מימי נעורים, הכינו את עצמם מבחינה נפשית לפרק חדש בחיים.

הקבוצה הראשונה של המהגרים לסאן־דומינגו, שהיתה אמורה לצאת בחודש מארס, נתקעה לעת־עתה בפרוטקטוֹראט, אך בינתיים צצו תכניות חדשות להתיישבות משותפת. רבים מבין יהודי צ’כיה פחדו לצאת אל העולם הגדול לבדם. חשבו שבחברת אנשים קרובים להם יהיה הניתוק מן המולדת פחות מכאיב, יישמר הקשר אל מה שהיתה פעם הרפובליקה שלהם. בקולין, כמו בערי־שדה אחרות, התארגנה קבוצה להגירה, שביקשה להקים מעבר לים כפר שיתופי, לגדל בו דבורים, בקר, פירות ולפתח תעשיה ביתית. היו בתוכם מומחים לחקלאות, לעיבוד עורות, לתעשיית שימורים, לייצור אריגים. הם פנו לממשלת בריטניה וביקשו שתמכור להם שטח קרקע באחת ממושבותיה דלות־האוכלוסין, הם כתבו לחברי פרלמנט, למדענים בעלי־שם, למשרד המושבות, לארכיבישוף מקאנטרברי וקיבלו, במקרה הטוב, תשובה מנומסת: כל מושבה היא ריבונית ויש לפנות ישירות אליה.

בינתיים צץ פרוייקט של התיישבות בגינֵיאה הצרפתית שבדרום־אמריקה. שוגר נציג לפאריס, ממשלת צרפת הבטיחה לשלוח לגיניאה ועדה, שתבדוק את תגובת האוכלוסיה המקומית לאפשרות של התיישבות יהודית. לעת עתה הוצעה לאנשי קולין התישבות בקאלֶדוֹניה החדשה, מושבת אסירים צרפתית לשעבר, על אי מרוחק 1,600 ק"מ מזרחית ליבשת אוסטרליה. וגם לכך הם היו מוכנים. הם נתבקשו למסור את רשימת המועמדים להתיישבות בשלושה העתקים ולחכות לתשובה. כדי לא להחמיץ שום אפשרות פנו אנשי קולין גם לממשלת רודזיה והשאלה הראשונה של נציגה בלונדון היתה: כמה כסף יש בידי המתיישבים לעתיד? בערך עשרים מיליון כתר, היתה התשובה. לא מעניין מה שיש להם בצ’כיה, כמה יביאו עמם במטבע קשה? רק הוצאות־הדרך, שישולמו על־ידי ארגוני הסעד היהודיים, היתה התשובה. בכך ירדה גם רודזיה מן הפרק. ההתכתבויות, הפניות, שיגור הנציגים, ההמתנה לתשובה בלעו זמן. עברו שבועות. עברו חודשים ובינתיים בא הקיץ של שנת 1939.

מצבם של המבקשים לעלות לארץ־ישראל לא היה שונה. אחרי הכיבוש התחיל הכל מחדש. חוזה “ההעברה” כאילו לא היה. הבריטים הקפיאו את כספי “ההעברה” והיו מוכנים לשחרר אותם רק בהסכמת הבנק הלאומי בפראג. פרידמן, קאן, צוקר, אדלשטיין, מרץ, שעמדו גם אחרי הכיבוש בקשר טלפוני שוטף עם ליאו הרמן בלונדון, פתחו במשא־ומתן סבלני, ואחרי השתדלות רבה אכן השיגו את אישור הבנק הלאומי הצ’כי, אבל עתה בא איסור מצד הגרמנים לשחרר את הכסף בלונדון. הרי ענייני הכספים של הפרוטקטוראט היו עכשיו בידי בנק הרייך הגרמני. ושוב לא נותר אלא לבקש את עזרתו של רוברט סְטוֹפְּפוֹרד המיטיב. ביוזמתו והודות לקשריו האישיים (ג’ון סיימון, שר־החוץ הבריטי, היה גיסו), אישרו הפרלמנט הבריטי והמלך, תוך שלושה ימים, חוק מיוחד לשם הקמת קרן נאמנות לפליטים מצ’כוסלובקיה, שתוכל לשלם את 425 אלף הלי“ש שלא נוצלו עדיין מתוך המענק של חצי מיליון שניתן לסוכנות היהודית, בתנאי שזו תגיש אישור על מספר המהגרים המתאים לפי ההסכם מינואר 1939. לפיכך העבירה הקרן תשלום ראשון בסך 133,000 לי”ש לידי הסוכנות בירושלים מתוך הבהרה שהשאר ישולם רק אם וכאשר תאושר עליה נוספת מן הפרוטקטוראט.

האנגלים היו ספקנים: אולי יהודי הפרוטקטוראט יעבירו כסף ואחר־כך בכל זאת יחליטו להישאר? על כך ענה ליאו הרמן, שאדם המקבל כרטיס־ כניסה לשמים לא יעדיף את הגיהנום. ומה אם הגסטאפו לא יתן להם לצאת? זאת היתה בעיה קשה יותר. הרמן ביקש מן הידידים בפראג לפנות לגסטאפו ולהסביר שם, שהאנגלים דורשים ערבות לעליית 1,200 בעלי סרטיפיקאטים ובני משפחותיהם ואינם רוצים להסתפק בחתימת הציונים בלבד. באמצע אוגוסט נתקבל סוף־סוף האישור המבוקש:

“בזה הננו מאשרים שיהודים מגישי בקשות, המקבלים מן המשרד הארץ־ישראלי של הסוכנות היהודית בפראג את הסכמת הנציגות הבריטית לסרטיפיקאטים, יינתן להם, במסגרת הוראות החוק, רשיון הגירה מטעם הרשות המרכזית להגירה.” על החתום: שטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן.

שינויים גדולים התחוללו בינתיים בפראג. באמצע יולי נעלם פוקס, קצין הס"ס בעל המבטא הברליני. למחרת היעלמו נקרא אדלשטיין לגסטאפו בארמון פֶצֶ’ק וכשחזר משם סיפר לחבריו לעבודה, שהצטופפו סביבו, כרגיל, אחרי ביקוריו אצל הגרמנים, כי גם בפראג יוקם מרכז להגירה יהודית וכי אייכמן, שעד אז היה בא מווינה רק להופעות־אורח, עבר לכאן עם סגל עובדיו. הקמת “צנטראלשטֶלֶה” להגירה יהודית בפראג היתה חלק מן המדיניות הגרמנית הכללית, כפי שבאה לידי ביטוי בינואר 1939 בהוראת שר־הפנים גרינג לריינהארד היידְריך, ראש המשרד לבטחון, להביא את שאלת היהודים לכדי פתרון יעיל במידת האפשר, בהתאם לנסיבות הזמן, בצורת הגירה או הגלָיה. ב־15 ביולי פורסמה הוראת הרייכספרוֹטקטוֹר: כל היהודים הרוצים להגר חייבים להבא לפנות אל הרשות המרכזית בפראג; היא המארגנת את ההגירה, המספקת את האישורים הדרושים והמפקחת על גביית המסים מן המהגרים.

הדו“ח השבועי של קהילת פראג הבהיר את הצעדים המעשיים: עד עתה לא היתה הקהילה בנויה להגירה, לאחר שמשרדי היצ”ם, שעסקו בדבר, נסגרו עם הכיבוש. אולם השבוע קיבלה הקהילה הוראה לפתוח מחלקת הגירה משלה ולמטרה זו יועסקו תשעים עובדים. מזכיר הקהילה נסע ב־28 ביולי, לפי הוראת אייכמן, לווינה כדי ללמוד מהנסיון שנרכש באוסטריה בהקמת מחלקת הגירה וליישמו אחר־כך בפראג.

בעת ובעונה אחת, הועבר לפראג ריכארד ישראל פרידמן, מעובדי הקהילה בווינה, רווק בן 28, מצאצאי ר' מאיר איש־שלום, שהגיע מיד עם סיפוח אוסטריה לידי מסקנה, שאין טעם במאבק על זכויות היהודים בתוך הרייך. אפשרות ההצלה היחידה בעיניו היתה ההגירה, והוא אירגן את קהילת וינה לשם זירוז כל תהליכי ההכנה. הטיפול בהשגת אשרות־כניסה וקבלת מטבע זר לתשלום כרטיסי האניה. פרידמן, שמתוך אותה גאווה יהודית דווקאית הקפיד על השימוש בשם “ישראל”, שכל יהודי ברייך היה חייב לשאתו כשם נוסף מאז אוגוסט 1939 (כל יהודיה היתה חייבת בשם שרה), ניסה אחרי בואו לפראג להבהיר גם ליהודי הפרוטקטוראט כמה דוחקת השעה, לחץ עליהם להגר מיד ובכל מחיר. לא להתחשב ברכוש, בנכסי־דלא־ ניידי (הרי אלה יוחזרו אחרי המלחמה הבלתי־נמנעת), לא בפרנסה, לא בחפצים. מעטים הבינו לחרדתו. היו שתהו: האם בכלל עוד כדאי להגר? עוד מעט ויבוא סופו של היטלר.

אכן פראג לא היתה וינה, כפי שציין אייכמן כעבור עשרים שנה. לדעתו, היתה חסרה בה אישיות בעלת כישורים כדוגמת ד“ר לֶוונהֶרץ, יו”ר קהילת וינה. בפראג התנהלו העניינים ביתר איטיות ובפחות הצלחה. ואולי הסיבה לקצב ההגירה האיטי מפראג היא בעובדה, שההגירה ההמונית מאוסטריה בלעה את המשאבים, את המרץ, את היוזמה של ארגוני הסיוע היהודיים בעולם והפחיתה את מספר מקומות הקליטה האפשריים. ההוראה אמנם היתה להביא כל יום לצֶנטראלשטֶלֶה, שהתמקמה בווילה יהודית יפה בסטשֶאשוֹביצה, פרבר שקט של פראג, מאתיים מועמדים להגירה, אבל, למעשה, היה מספר הפונים קטן מזה כדי חצי. ואולי לא מצא אייכמן שפה משותפת עם עסקני פראג, מטעמי לשון: הגרמנית של יהודי פראג היתה שונה, קשה, בעלת צליל זר.

אייכמן השאיר את ניהול הצֶנטראלשטלה בווינה בידיהם של רוֹלף גינתר ואלואִיס ברונר והקדיש עתה את עיקר זמנו לניהול רשות ההגירה בפראג. יחד עם סגנו הנס גינתר, בן העשרים ותשע, הגבוה והרזה, טיפוס ארי מובהק לפי האידיאלים דאז, גינתר היה אחד המעטים במנגנון של אייכמן שלא היה אוסטרי על־פי מוצאו (רולף והנס גינתר היו בנים למשפחה מיוחסת: אביהם, ד"ר הנס גינתר, היה אחד האידיאולוגים הראשיים של תורת הגזע שביסוד האידיאולוגיה הנציונאל־סוציאליסטית). יחד עם אייכמן באו לפראג ארבעה קציני ס"ס וחצי תריסר בעלי דרגות נמוכות, שתפקידם העיקרי שמירה. הם ניסו בימים הראשונים להגשת תיקי ההגירה להשתעשע בשיטות הווינאיות הבדוקות ולהכות ביהודים העומדים בתור מאז שעות הבוקר הקטנות. אולם אחרי התערבות נציגי היהודים אצל אייכמן פסקו ההטרדות בשעת ההמתנה. אם עוד הוכו היהודים, הרי קרה הדבר רק בתוך הבית ולא ברחוב, והמכות לא ניתנו סתם, ללא כתובת, אלא היתה להן מטרה אישית, הן היו אמצעי שיכנוע, לפי צורך השעה.

בפראג הכל היה מסורבל יותר מאשר בווינה. כאן היה לאייכמן עניין לא רק עם מוסדות הרייך, אלא גם עם מימשל החסות. מאחורי הקלעים התנהלו מאבקים בין מנגנון הפרוטקטור והצבא, שבדרך כלל היתה להם השפעה ממתנת, ובין שירותי הבטחון ופעילי המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית, שביקשו ללכת לפי הקו הראדיקאלי. בין הקנאים היו מיוצאי הסודטים ובראשם קארל הרמן פראנק, ששנא את הצ’כים באותה מידה ששנא את היהודים, ורצה בפינויים של אלה ואלה. היו סתירות בין הנחיות המטה הכללי של משטרת הבטחון בארמון פֶצ’ק ובין הוראות הצֶנטראלשטֶלֶה. היו ניגודים ותחרות סמויה בין הזרועות השונות של השלטון הגרמני. שאדלשטיין הבחין בהם עד מהרה בתוקף תפקידו. אך למרבית היהודים לא היה כל מושג על חלוקת הסמכויות של מנגנון־החושך הגרמני ואף השם אייכמן לא אמר להם דבר.

אייכמן הביא עמו לפראג גם את היועץ המסחרי בֶּרטוֹלד שטוֹרְפֶר, יהודי וינאי, ספק בצבא האוסטרי, איש עסקים בין־לאומיים לשעבר ובעל בטחון עצמי רב, שהעמיד את כשרונותיו לרשות הגרמנים בארגון הגירה המונית מהירה מאוסטריה. ואכן במידה רבה הצדיק שטורפר את קיומו. קשר קשרים עם בעלי ספינות והתחרה במוסד לעליה ב' בארגון עליה. בלי לדאוג הרבה אם האנשים אכן יכולים להגיע לחופי הארץ ואם לא, תפקידו היה רק להבטיח, שייצאו מאוסטריה. על שטורפר הוטל עתה, באופן רשמי, גם ריכוז קבוצות עליה ב' מן הפרוטקטוראט. ויהודי המקום התייחסו אליו בחשדנות יתרה. מיד אחרי בואו לפרוטקטוראט קיים שטורפר פגישה עם נציגי קהילת ברין ודן עמם בדבר הטראנספורט מטעם ההסתדרות הציונית החדשה (דהיינו הרוויזיוניסטים) שעמד לצאת: להבא לא ייקבע עוד הרכב הטראנספורטים לפי האינטרסים של ארץ־ישראל וגם לא לפי האינטרסים של יהודי המקום, אלא קודם כל לפי האינטרסים של הגרמנים: חייבים להוציא, מצד אחד, גם חולים וזקנים ולדרוש, מצד אחר, תשלומים גבוהים ככל האפשר (עד עתה היו החלוצים משלמים רק תשלום קטן ומשתתפי הקבוצות מטעם “מכבי” היו משלמים לפי יכולתם).

אדלשטיין פגש את שטורפר במשרדו של אייכמן. שטורפר, שהכיר את אייכמן היטב מווינה, ניגש ישר אל שולחנו. אבל אייכמן צווח עליו: “שלושה צעדים מרחק ממני.” אדלשטיין תיאר תקרית זו באזני אנשי המשרד הארץ־ישראלי והוסיף: “אילו היה אייכמן עושה לי כך, לא היה מוציא ממני עוד מלה.” הדבר החשוב ביותר במגע עם הגרמנים היה, לדבריו, לשמור על הופעה מכובדת. באחת השיחות אמר אייכמן לאדלשטיין, כי הוא, אייכמן, הביע באזני נציגי הקהילה היהודית בווינה את נכונותו למסור להם את עצמות הרצל, אם יקבל תמורתן מספר גדול יותר של סרטיפיקאטים. ובכן, להווי ידוע לאדלשטיין: גם פראג בתוך העסק. אייכמן התעקש על יציאת 60,000 – 70,000 מהגרים תוך שנה ולא חשוב באילו דרכים. כאשר ציין ד“ר אמיל קפקא, יו”ר קהילת פראג, את הקשיים, את היעדר האמצעים למיבצע כזה, איים אייכמן לעצור כל יום 300 יהודים ללא אבחנה ולשלוח אותם לדאכאו. ו“שם יתעורר בהם עניין גדול בהגירה.”

על זירוז ההגירה החפוזה מאוסטריה הקלה העובדה, שרוב יהודי המדינה ישבו בווינה. אך בפראג ישבו פחות ממחצית יהודי הפרוטקטוראט והשאר היו מפוזרים בברין, באוסטרבה, בעשרות ערי־שדה ובמאות עיירות וכפרים. ב־13 באוגוסט התכנסו 128 נציגי קהילות הפרוטקטוראט בבית העיריה היהודי העתיק שברחוב מייזל כדי לשמוע את הבשורה הרעה שבפי ד"ר אמיל קפקא: יהודי ערי־השדה חייבים להעתיק ללא דיחוי את מקום מגוריהם לפראג ומשם עליהם להגר תוך זמן קצר אל מדינות העולם.

היה זה רק טבעי, שבנאומו נזכר קפקא באנאלוגיה היסטורית – בגירוש היהודים בימי הקיסרית מריה תרזה, כאשר עשרים אלף יהודי פראג, על נשיהם וטפם, גורשו בעיצומו של חורף 1744. אך אז ניתץ להם להתפזר על־פני הארצות השכנות, ואילו עכשיו, בימים הקשים ביותר שפקדו את יהדות בוהמיה באלף שנות קיומה, היה עליהם להגר לארצות זרות ורחוקות. “אולם למרבה הצער הגיע תורנו קצת באיחור. את אפשרויות ההגירה שהיו קיימות ניצלו יהודי גרמניה, אוסטריה ופולין ולפני יהודי צ’כיה כבר נעולים שערי העולם החיצון.” אך מציאות זו אסור שתמנע חיפושים אחרי מקומות מקלט. הרי כוח היהודים היה תמיד בכושר ההסתגלות למציאות חדשה ועל כן חובה היא להתעלם מן הרגשות, מן הדבקות באדמה הצ’כית ולבצע את ההגירה באופן מתוכנן.

פראנטישֶק ויידמן, מזכיר קהילת פראג, הוסיף, שהעברת היהודים לפראג תיעשה בשלבים. ראשונות יעתיקו את מקום מגוריהן משפחות בעלות אפשרויות הגירה. וכאן, בפראג, יטפלו בענייניהן. בהגירה יש להתחיל מיד, כי על הקהילה היהודית הוטלה מכסה יומית של מאתיים מגישי בקשות לרָשות ההגירה המרכזית. ויידמן סיים במלים: “יהודים, אסור לכם לאבד את העשתונות. במשך אלפיים שנה נרדפו היהודים ממקום למקום, אבל עדיין יפה כוחו של הכתוב: ‘אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך. נאום ה’.' " דבריו נרשמו בדייקנות על־ידי רשם המשטרה שנכח במקום וציין בסיום הדו”ח שלו, שהמשתתפים התפזרו בשקט מוחלט ובשום מקום לא הופרע הסדר הציבורי.

בקהילות הקטנות התכנסו ראשי הציבור: ומה יהא על החולים, על הזקנים, מה יהא על הרכוש, הדירה? איפה ימצאו מקומות מגורים בפראג? מה על אלה, והם הרוב, שאין ביכולתם לממן את הגירתם? היו עיירות, שבהן הוכיח השלטון המקומי חריצות מפליאה ותבע מן היהודים להסתלק תוך שבועיים. דרך בעלי־משרות במימשל הצ’כי הועברו פניות לאייכמן: אולי אפשר להביא לפראג רק את ראשי המשפחה המטפלים בהגירה ולהשאיר את בני משפחתם בביתם עד ליציאה? למען הסדר והארגון היעיל נתבקשו הקהילות להעביר לרשות הגסטאפו ללא דיחוי נתונים סטאטיסטיים על בני קהילתם, לפי הגיל, המין, משלח־היד, וכן על כל הארגונים היהודיים הקיימים במקום. לקהילת פראג התופחת נוספו מחלקת סטאטיסטיקה ומחלקת דיור.

הכנת תיק הגירה היה מיבצע מתיש כוחות, רצוף מכשולים. קודם־כל היו דרושים, לכל יהודי, יעד הגירה והבטחה למתן אשרת־כניסה. היה עליו למלא 16 טפסים בששה העתקים, במכונת־כתיבה. לענות תשובה מלאה לכל שאלה, להימנע מהערות כ“לא בא בחשבון” או “לא מתאים”, להוסיף שלושה תצלומים, תעודת לידה, תעודת נישואים, תעודת אזרחות מקומית, תעודת יושר שהוצאה לפני פחות מששה שבועות, להביא אישור מן העיריה על מקום המגורים, אישורים על תשלום כל המסים, תעודת־יושר על תשלום מסים מטעם האוצר, רשימות נפרדות, בצירוף מסמכים, על כל הרכוש, גם אם הוא נמצא ברייך או בסודטים, רשימת כל תכשיטיו ורשימת כל החפצים שברצונו לקחת עמו, עם הערכת שוויים מטעם מעריך רשמי לכל סוג של טובים – רהיטים, כלים, פרוות, שטיחים, ספרים – לחוד. רשימות הרכוש והתכשיטים נמסרו עם יפוי־כוח בלתי חוזר, על ציוד להגירה שולם מס בגובה מאה אחוז משוויו. המטרה היתה לייצא יהודים, לא כסף. המדיניות הרשמית אמרה, כי ככל שיהיו היהודים מהגרים עניים יותר, יהיו למעמסה גדולה יותר על המדינה שנתנה להם מקלט, יעוררו התנגדות גדולה יותר באוכלוסיה המקומית וישרתו בדרך זו את צרכי התעמולה הנאצית.

רק כשנראה שכל המסמכים הדרושים, יחד עם ההבטחה לסרטיפיקאט או לאֶפידֵייביט האמריקאי או לאשרת הגירה לאחת המדינות שמעבר לים, הוכנו כהלכה, ניגש בעל התיק לצנטראלשטלה – תחילה לחדר הקהילה במרתף, שם בדקו את התיק אם הוא מוכן כהלכה, כדי שלא לתת לגרמנים עילה להשתולל וכדי להרגיע את היהודים שהיו לעתים נרגשים ולעתים נפחדים. אחר־כך עבר בעל התיק לאולם המרכזי, שהיה מחולק תאים־תאים, ובהם ישבו נציגי משרדי הממשלה השונים. ולבסוף התייצב בקומה ראשונה לפני אחד מאנשי הס"ס לשם קביעת שיעור המס “לקרן ההגירה”, שבאופן רשמי היווה 25% משווי הרכוש (שאף הוא נשאר בידי הגרמנים). אחרי שלושה שבועות בערך באה ההזמנה להופיע שנית בצנטראלשטלה כדי לקבל את היתר היציאה – ולפעמים, ברגע האחרון ממש, כאשר כבר ישב האיש על המזוודה, חסר פרוטה, דרש אנטון בורגר, סגנו של גינתר והמומחה לסחיטה., תשלום נוסף, לשם קינוח, עשרים אלף, חמישים אלף. מאה אלף כתרים. לפי מצב־הרוח והאינטואיציה, שלחשה לו כמה עוד אפשר לסחוט.

בורגר היה היחיד בין אנשי הצֶנטראלשטֶלֶה שנהג להרים את קולו גם על אדלשטיין, ובאחת ההזדמנויות, כאשר פתח בורגר בצווחה, שם ייקף את היד לאוזן: “סליחה, מה אמרת? לא שמעתי.” כאשר הוטל על בורגר, שהיה משכיל־למחצה, להרצות באיזה פורום של אנשי ס"ס על מסדרי האבירים הגרמניים, הביא לאדלשטיין חומר רקע וזה חיבר למענו הרצאה בנוסח גרמני ארי טהור. הארי טרֶסְלֶר ואנשי המשרד הארץ־ישראלי, שבאזניהם קרא ייקף את יצירתו, התגלגלו מצחוק, אך בורגר אמר לאדלשטיין אחרי כמה ימים, שההרצאה זכתה להצלחה מרובה.

היתה זו מלחמת־עצבים, היה זה מרוץ עם הזמן: אפילו אנשים שהיתה להם אפשרות להגר, לא הצליחו להכין את כל הניירות בעוד מועד. בינתיים פג תוקף אשרת־הכניסה של מדינת ההגירה ולעתים סירב הקונסול המקומי להאריך אותה. מצבם של בעלי הסרטיפיקאטים השתנה מיום ליום: מי שהיה אך תמול־שלשום בעל רכוש נעשה לפתע חסר־פרוטה ולא יכול לשלם את הסכום של 300,000 כתר בעד אלף הלי“ש הדרושות לרשיון עליה בשביל בעלי־הון ו־350,000 הכתרים הנוספים למסים. מן הסוכנות בירושלים החלו ללחוץ על פראג: אולי לא יצליחו בעלי הסרטיפיקאטים לצאת עד סוף ה”שדיול“? למה לבזבז רשיונות־עליה יקרי־ערך? אולי מוטב למסור אותם ליוצאי ארצות אחרות? ומה בדבר כספי “ההעברה”, שציפו להם בארץ אף יותר מאשר לעולים? ד”ר קאן, שלא כדרכו, הגיב בנימה חריפה, דיבר על חוסר ההבנה למצב הפרוטקטוראט, על לחצים מזיקים, על חוסר אֵמוּן: “הרי אי־אפשר לחשוד בנו, שאנו נסכן סרטיפיקאטים בקלות־דעת.” אם ייווכחו בפראג, שבעלי רשיונות העליה לא יספיקו לצאת בזמן, מובן מאליו שמתוך שמירה על אינטרסים ציוניים עליונים, יוותרו על הסרטיפיקאטים מרצונם.

באוגוסט, כאשר נראָה סוף־סוף, כאילו בעלי הסרטיפיקאטים ובני משפחותיהם יוכלו לצאת לדרכם, על אף גזירות וסחיטות, הוסיפה ממשלת בריטניה (שביטלה ב־13 ביולי כליל חלוקת סרטיפיקאטים לתקופה שבין אוקטובר 1939 ומארס 1940, כעונש על המשך העליה הבלתי־חוקית), במסגרת מדיניות הספר־הלבן, גזירה חדשה משלה: בכל רשיון־עליה יוכל לעלות רק נלווה אחד, אשה או ילד. במשרד הארץ־ישראלי בפראג התרחשו מחזות מזעזעים. כיצד יכול אדם לבחור בין אשתו ובין בנו? בין ילד אחד וילד אחר? “האם עלי להשליך את ילַדי לנהר וולטבה?” זעק אחד האבות וקריאתו הגיעה, באמצעות מכתב מאת ד"ר מֶרץ ללונדון ומאמר של פרופ' נאמייר, אל דפי “טיימס”. ושוב הופעלה שיטת ההתערבות המקובלת, מווייצמן למשרד המושבות, מליאו הרמן לסטופפורד ומסטופפורד לממשלה: בעת הקונגרס הציוני נתבשר ליאו הרמן, שגזירת הנלווה היחיד בוטלה, לעת עתה.

השאלה היתה: האם יתנו הגרמנים למשלחת מן הפרוטקטוראט לצאת לקונגרס הציוני הכ“ה, שנועד להיערך בין 16 ל־26 באוגוסט בז’נווה. או לא יתנו? אנשי פראג ביקשו מאייכמן אישור למשלחת גדולה, כדי שיוכלו, כדבריהם, לתבוע ביתר תוקף מספר גדול יותר של רשיונות־עליה ולעמוד על החשת משלוחי עליה ב'. לעת עתה היו הגרמנים נדיבים, יחסית, במתן היתרי־יציאה, אם היה מדובר בנסיעה למען הגברת ההגירה. לד”ר קפקא ולמריה שמוֹלְקָה ניתנה רשות לצאת לוועידת הג’וינט בפאריס, כדי לגייס שם כספים למימון קניית כרטיסי־נסיעה כמטבע זר ולתמיכה בפעולות הקהילה. (מריה שמולקה שוחררה מכלא פאנקראץ במחצית השניה של מאי, בזכות התערבות של אישים צ’כים בעלי השפעה ובלחץ הנציגויות הזרות. היא יצאה מן המעצר חולה בגופה, אך איתנה ברוחה שלא להיכנע ולא להשלים עם הגישה העויינת של מדינות העולם לקליטת פליטים יהודים.)

הגרמנים נתנו היתר יציאה גם לבלו שפיץ, לאחר שייקף, הודות לקשריו הטובים עם הבריטים, השיג בשבילו אשרת־כניסה לבריטניה כאיש עסקים, כדי שיטפל בלונדון בהשגת מקומות להכשרת־חוץ. אותה שעה נמצאו 750 חלוצים בפלוגות הכשרה, שהיו חייבות להתחסל בסתיו, עם גמר איסוף תפוחי־האדמה והסלק. באוקטובר ייוותרו החלוצים ללא מגורים, ללא פרנסה ואייכמן ילחץ לעליה.

כאשר ניגש אדלשטיין לארמון פֶצֶ’ק, כדרכו כמעט יום־יום, כדי לבקש רשות יציאה למשה באומגארטן לשם טיפול בענייני עליית־הנוער, דרש אייכמן שמשה יבוא אליו באופן אישי. במשרדו הראה אייכמן למשה דיאגרמות על הקיר, תרשים השלבים המשרדיים שעל היהודים לעבור עד להגירה ושאל אותו, לאיזו תנועת־נוער הוא משתייך וכשנאמר לו “מכבי־הצעיר”, ביקש לדעת על התנועה הקיבוצית בארץ, שאליה קשור ארגונו. “איחוד־הקבוצות.” אמר משה. “אותם אני מכיר,” העיר אייכמן בידענות “אלה יוצאי ‘הפועל־הצעיר’.” הוא דרש ממשה להודיע לאנשים בלונדון שבכל יום חייבים להגר לפחות מאתיים יהודים, שאם לא כן יהיה רע ומר. ועוד תבע ממנו שיבהיר שם את מלוא חומרת המצב, אבל הזהיר אותו שלא יעניק ראיון לעיתון הפליטים הגרמני, שמושבו היה בפאריס. בדרך חזרה למשרד הארץ־ישראלי, מרחק רבע שעה הליכה, דיבר ייקף עם משה על המועקה שבמגע היומיומי עם הגרמנים והדגיש, כי הוא עושה זאת מתוך תחושת חובה. בנימת אירוניה דיבר על אותם ‘אניני נפש’ היודעים, כי מישהו חייב לעשות את המלאכה למען הכלל, אכל אינם רוצים להיטמא במגע עם הגרמנים. לגביו היה המגע השוטף עם אנשי הס"ס מלחמה מתמדת בפחד. אדלשטיין לא היה דמות הגיבור העשוי לבלי חת. די היה להביט בו: פקיד יהודי במשקפיים, נרתע מכל אלימות, שמימיו לא הרים את ידו על איש. לפעמים, כאשר נקרא לפתע אל הגסטאפו, היה נתקף חולשה פיסית, היה מחוויר ויוצא לבית־השימוש – ובכל זאת הלך, בטנו הומה ואיש לא הרגיש בפחדיו.

ב־14 באוגוסט פורסם צו בדבר מגע בין האוכלוסיה הכללית והיהודים: הכניסה לגנים־ציבוריים, לבתי־מלון, לחופי־רחצה, למסעדות, לבתי־קפה אסורה ליהודים, אלא אם כן מדובר בבית עסק יהודי או באגף נפרד שמור ליהודים. בבתי־חולים, בבתי־זקנים, בבתי־מחסה יש להקפיד על הפרדה. לכאורה לא היתה העבירה על האיסור גוררת עונש נורא: קנס של 10,000–50.000 כתר או מאסר של 21 שעות עד 14 יום. אבל מעבר לו היה איום במחנות־הריכוז דאכאו, מאוטהאוזן, בוכנוואלד – ושם, כך סיפרה השמועה, נעשים דברים נוראים.

התגובה היהודית לבידוד היתה כתמיד: אנחנו נתגבר, אותנו לא יכניעו. ד"ר סלומון ליבֶּן, הרופא אוהב־האדם, הפך את בית־היתומים היהודי לבית־ חולים. שכר דירה בעיר העתיקה ושיכן בה את הזקנים שנפלטו מן המוסדות הכלליים. בטאון הקהילה ציין, כי הוראת המשטרה בדבר הופעת היהודים בציבור הבהירה ליהודי הפרוטקטוראט את רצינות המצב ובאותו שבוע נרשם מספר מוגדל של פונים לשם קבלת אינפורמציה על אפשרויות הגירה.


 

14. מושבת יהודים בחסות הס"ס    🔗

משטרת הבטחון אישרה יציאת משלחת של עשרה אנשים לקונגרס הציוני, ודרכוני בני משפחות היוצאים הופקדו בידיה כערבוּת לשובם. אירמה פולאק, שהורשתה להשתתף בוועידה העולמית של ארגון ויצ“ו, קודם לקונגרס, יצאה ראשונה. ולפי צופן מוסכם הודיעה לפראג, כי הנסיעה והבדיקה בגבול עברו כשלום. המשלחת לקונגרס, בראשותו של ד”ר קאן, נסעה לז’נווה כקבוצה. אך אדלשטיין ומשה באומגארטן לא הספיקו לצאת בזמן ונסעו בנפרד. בגבול השווייצי נערך בחפציהם חיפוש מדוקדק ופקיד המכס הגרמני אף פתח בסכין את קופסת התפילין של ייקף כדי לבדוק, אם לא הוסתר בה דבר. משה לא יכול להתגבר על עצמו והפליט “עזיס־פוּנם”, כפי שנהגו יהודי מרכז־אירופה להגדיר רשעות, עזות־פנים. ההערה עוררה את חמתו של נושא המדים הגרמני, גם אם לא הבין לתכנה. ורק קור־רוחו של ייקף, שהסביר לו, כי הכוונה היתה לתחנת־הרכבת הקרובה, מנע את מעצרו של משה.

עוד בפראג הוחלט, שהמשלחת מן הפרוטקטוראט לא תשתתף בדיוני המליאה. יישמע רק נאומו של ד“ר קאן, שהוכן מראש. בפעם הראשונה מאז 1921 לא היה לד”ר קאן כל חלק בהכנת הקונגרס ולא בניהולו. הבא מפראג לז’נווה המוריקה, השלווה, כאילו בא לפלנטה אחרת, כאילו חזר מן השאול. רק בישיבה התשיעית של הקונגרס, ב־24 באוגוסט, בשעה עשר בערב, נשא קאן את דבריו בשם יהדות בוהמיה ומוראביה, בגרמנית.

"קונגרס נעלה, בשם הציונים בפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה, המיוצגים בקונגרס הזה על־ידי שמונה צירים, הננו מבקשים מאתכם לקבל את ביטוי דבקותנו ונאמנותנו לתנועה ולהסתדרות הציונית. אל יישמעו דברי כגילוי של חוסר־ענווה, אם אזכיר לכם, כי בזמנים שבהם לחץ המצוקה היהודית לא הכביד באופן בלתי־אמצעי על כל אחד מאתנו, היתה לנו הסתדרות ציונית מבוצרת, שפעולתה החומרית לטובת בניין ארץ־ישראל הצטיינה ביציבות ובמגמת גידול.

"נתנו גם לישוב אישים שאינם מן הגרועים, הנוער החלוצי שלנו הקים בארץ־ישראל ישובים שעליהם גאוותנו, וגם היום יש לנו מחנה־מילואים גדול של אנשים צעירים, המתדפקים על שערי ארץ־ישראל ותובעים זכות כניסה לא מתוך מועקת מצבם החדש, אלא בתוקף החינוך הציוני שקיבלו בעבר.

"מאחורי השורות המלוכדות של הנוער עומדים גם המוני המעמד הבינוני הציוני, אקדמאים, סוחרים, פקידים, אף הרבה בעלי־מלאכה וחקלאים, שלבם נוקפם על אשר לא הגיעו בשנות נעוריהם להגשמה ציונית.

"מצבם האובייקטיבי החמור של כל האנשים האלה טבוע בחותם של הכרח מוחלט להגר תיכף ומיד, אולם הצורך הסובייקטיבי של נפשם דורש עליה. אין הם עומדים עוד לפניכם כתועמלנים, תורמים או מתרימים, אלא כאנשים הצובאים על שערי הישוב של ארץ־ישראל.

"בשמם דורשים אנחנו, שליחי הפרוטקטוראט, את עזרת התנועה הציונית לעלייתם ולהתאחזותם בארץ־ישראל.

"אין אנו נסים מנוסת־בהלה בלי תכנית. אין אנו באים בידיים ריקות לגמרי. אין אנו באים בלי חינוך ציוני, אלא ביסוד ציוני ממושמע. השואף להגדיל את כוחות הבניין והיצירה של הישוב. הננו עומדים ליצור בארץ־ישראל מוסדות פיקוח ועזרה עצמית, כדי שהעליה שלנו לא תבוא בין המצרים.

“אנו תקווה, שההסתדרות הציונית לא תמנע מאתנו את אהדתה, כשם שהרעיון הציוני עודד אותנו בשעות הקשות ביותר בחיינו.”

דברי קאן נתקבלו במחיאות כפיים ממושכות וסואנות ויו“ר הישיבה, שלמה קפלנסקי, הטעים, ש”הקונגרס היטיב להביע בתשואות את אשר נבצר ממנו לומר במלים. כתגובה על הצהרת אחינו וידידינו בפרוטקטוראט בוהמיה ומוראביה, שעמם אנחנו ביסוריהם ובתקוותם." אך לאור מדיניות הספר־הלבן, לא היה הרהה יותר מזה באמתחתם של משתתפי הקונגרס לתת לדורשי העזרה, כפי שביטא זאת גם מנחם אוסישקין בדברי הנעילה: “יהדות מרכז־אירופה, אותם מיליון סובלים, מה קשה להגיד להם דברי עידוד. רק מן השמים ירחמו עליהם. הן אפסיים המה הכוחות בארץ. אולי הקאטאסטרופה העומדת לבוא תביא להם הצלה.”

כרעם ביום בהיר נפלה על דיוני הקונגרס, ב־23 באוגוסט, הידיעה על חתימת החוזה בין גרמניה לברית־המועצות, שבו התחייבה ברית־המועצות להישאר נייטראלית במקרה שגרמניה תיכנס למלחמה. בכך הוסר מהיטלר איום החזית השניה והוא היה חופשי לרכז את כוחותיו להתקפה על פולין (על הסעיף הסודי בחוזה בדבר חלוקתה העתידה של פולין לא ידע איש עדיין). עתה נראתה המלחמה כבלתי־נמנעת. רק אחרי הפלישה לצ’כוסלובקיה, במארס, הבין צ’מברליין, שהיטלר נושא את עיניו לכיבוש אירופה ועוד באותו חודש קיבלה פולין, שבמשך זמן רב טיפחה יחסי ידידות עם גרמניה של היטלר, ערבויות לסיוע בריטי במקרה של התקפה עליה. אולם גם הפעם ניתנה הערבות בעיקר לצרכי הרתעה. הרי מבחינה מעשית לא היתה לכוחות הבריטיים כל דרך לבוא לעזרת הצבא הפולני. אף היטלר, שדרש עתה – כשם שדרש באביב פתרון ל“בעיית צ’כוסלוכקיה” – פתרון מיידי ל“בעיית פולין”, דהיינו: שאלת הפרוזדור הפולני בפרוסיה, העיר החופשית דאנציג, שלזיה העילית, שלטון עצמי למיעוט הגרמני, הניח, שבריטניה וצרפת אינן מתכוונות באמת להיגרר למלחמה בגלל פולין. הפולנים תבעו מן הבריטים נשק, כסף, אך עד סוף הקיץ לא קיבלו דבר.

אחרי מהלומת החוזה בין היטלר לסטאלין או, ליתר דיוק, בין שר־החוץ הסובייטי מולוטוב לשר־החוץ הגרמני פון ריכנטרופ, שבא לשם כך למוסקבה, החיש הקונגרס הציוני את קצב הדיונים. הוויכוחים קוצצו, ההחלטות אושרו בחפזון: אין מקבלים לא את התוקף המוסרי ולא את התוקף המשפטי של מדיניות הספר־הלבן (כפי שפסקה גם ועדת המנדטים של חבר־הלאומים). האווירה היתה אווירת ערב מלחמה. חלק מן הצירים הפולנים מיהרו לנסוע הביתה: חובתם להילחם בשורות הצבא הפולני. ידידים לחצו על חברי המשלחת מהפרוטקטוראט שלא לחזור. אכל איך לא ישובו, אם בני משפחתם משמשים בני־ערובה? רק ד“ר אולמן, עוזרו של ד”ר קאן, נשאר בז’נווה בהסכמת כולם – כאיש־קשר עם העולם החופשי. משה באומגארטן היסס אם לחזור אם לאו, והלך לשמוע את דברי בן־גוריון לשליחים מארץ־ישראל. זה דרש מהם לשוב למקום שליחותם, כי דווקא עתה נוכחותם חיונית שם. ומשה החליט לשוב לפראג.

וייצמן נשא נאום פרידה נרגש ומרגש, שמתוכו דיברה חרדה לבאות: “אין לי תפילה אלא שנתראה כולנו בחיים.” ידידים שעברו יחד כברת דרך ארוכה בתנועה הציונית, נפרדו בדמעות, ניחמו זה את זה: “אולי דווקא המלחמה תביא את הישועה.” כפי שביטא זאת ד"ר משה קליינבוים בעת הדיונים: “למלחמת־העולם הראשונה נכנסנו עם תכנית באזל ויצאנו ממנה בהצהרת בלפור; קיבלנו נייר תמורת נייר. אולי תמורת ישוב בארץ־ישראל המונה קרוב לחצי מיליון נפש נצא מן המשכר העולמי עם מדינה יהודית.”

אירמה פולאק ואדלשטיין נסעו יחד מז’נווה הביתה. רוב הזמן בשתיקה, כי הקרון היה מלא חיילים גרמנים בדרכם לחזית המזרח. עם שובו היה אדלשטיין מדוכא ומודאג: ימים קשים עמדו בשער.

ב־1 בספטמבר בבוקר הפציצו המטוסים הגרמניים את וארשה וכוחות הצבא הגרמני החלו לנוע מזרחה. הפולנים פנו אל בעלי־הברית, אך האנגלים והצרפתים עדיין קיוו להסדר, אם רק יסכים היטלר לעצור את כוחותיו, אפילו על אדמת פולין. הפרלמנט הבריטי והציבור דרשו התערבות וב־3 בספטמבר, תוך היסוס רב, נמסר לגרמנים אולטימטום, וכשלא נתקבל, הכריז צ’מברליין, שבריטניה במצב מלחמה. הצרפתים נגררו בחוסר־רצון אחרי האנגלים, מושבות חבר־העמים הבריטי הצטרפו מתוך הזדהות, ומלחמה עולמית התלקחה שנית. הפעם לא שררה אותה התלהבות כבקיץ 1914, כאשר באה המלחמה אחרי עשרות שנות שלום.

עתה, 21 שנה בלבד אחרי תום מלחמת־העולם הראשונה, עדיין זכרו רבים את זוועותיה ולבם נחרד. לעת־עתה לא קרה במערב דבר. הפולנים נלחמו לבדם. חיל־האוויר הבריטי לא הפציץ את הכוחות הגרמניים, הצבא הצרפתי לא זז. הפולנים התגוננו בגבורה עילאית. אך בכלים ובכוחות מעידן אחר, והצליחו להחזיק מעמד יותר משלושה שבועות, עד שנשטפו. מאה־אלף פולנים נסוגו לרומניה ומשם למערב כדי להתגייס להמשך המלחמה בהיטלר. הפולנים היו רומנטיקנים בנפשם, לא ריאליסטים כמו הצ’כים.

חלק גדול של הפולנים הנסוגים, וביניהם שר־החוץ בֶק, עברו במנוסתם את הוֹרודֶנקה, המרוחקת מן הגבול הרומני רק ששה קילומטרים. ומיד אחריהם, ביום־הכיפורים, נכנס לעיר הצבא הסובייטי. הורי יעקב אדלשטיין ואחותו עם בני משפחתה נשארו בהוֹרוֹדֶנקה, שנכללה – כגליציה המזרחית כולה – בשטח הרוסי על־פי הסכם החלוקה בין היטלר וסטאלין.

סטאלין חיכה ברקע עד שיסיימו הגרמנים את מלאכתם, ורק אז, במחצית השניה של ספטמבר, תפס את חלקו בפולין שכותרה בפעם הרביעית. כשני מיליון יהודי פולין נמצאו עתה תחת שלטון הגרמנים, יותר ממיליון בשלטון הרוסים. “מחצית יהדות העולם חיה כיום במשטרי־רודנים של היטלר ושל סטאלין.” כפי שציין וייצמן במכתבו למשה שרתוק. “והבחירה ביניהם קשה מאוד.”

מיד עם פרוץ המלחמה תפסו אנשי ס"ס באוסטרבה עשרות מיהודי המקום, העלו אותם על מכוניות־משא והסיעו אותם ישר לאזור הקרבות. שם אילצו אותם לרדת ולא נראה עוד איש מהם. הגרמנים תבעו מראשי הקהילות למסור לידיהם שמות וכתובות של כל בעלי האזרחות הפולנית הידועים להם. עוד לפני המלחמה התייחסו הגרמנים ליהודים נתיני פולין שכפרוטקטוראט – כבכל שטח הרייך – ביד קשה יותר מאשר לכל שאר היהודים. חלקם גורשו לפולין, חלקם נעצרו, נשלחו למחנות־ריכוז, נכלאו במצודת שפילברג, שזכרה עינויים רבים מימי דיכוי לוחמי החופש תחת שלטון ההאבסבורגים, חלקם הוסיפו לשהות בחשאי בפרוטקטוראט, מסתתרים, עוברים ממקום למקום. בטיפולה של עליית־הנוער היו כמאתיים ילדים של פליטים פולנים, שלא ידעו את מקום הימצאם של הוריהם.

מאחר שד“ר קפקא, ראש קהילת פראג, שהה בעת פרוץ המלחמה בפאריס, ניתנה ההוראה למסור לגרמנים, באמצעות אדלשטיין, את רשימת כל הנתינים הפולנים ויוצאי פולין חסרי־הנתינות, הידועים לקהילת פראג. ניהול ענייני הקהילה היה עתה בידי ד”ר פראנטישֶק ויידמן בן ה־27, ששימש עד כה בתפקיד מזכיר. איש שמן, בעל פנים עגולות ואף סולד, הגון, פיקח, אבל רך־לב וחסר כוח־הכרעה, שמרגע היעדרו של קפקא נשען על ד“ר קאן (שהרי איזה עורך־דין בעל אמביציות בחר בימים כתיקנם לשמש בתפקיד חסר חשיבות כמזכיר קהילה ולא לפתוח משרד עצמאי או לעבוד במפעל גדול?). התקיימה התייעצות, אם למסור את השמות, אם לא. הגרמנים טענו, שבידיהם רשימות משלהם וכל הדרוש הוא להשלים אותן, ואם לא יעשו זאת הקהילות, “ישלימו” הם עצמם את הרשימות, בלי אבחנה. אדלשטיין, נאמן לאני־מאמין שלו שאסור להיות גיבורים על חשבון אחרים, ושיש למנוע עימות ישיר עם הגרמנים לא ראה ברירה אלא למסור. קאן התנגד, ד”ר מֶרץ היסס. לבסוף הוחלט פה־אחד שהקהילה תמסור רשימת שמות, אבל תזהיר ככל האפשר את האנשים מראש כדי שיספיקו להסתלק. בדו"ח השבועי של קהילת פראג ל־9 עד 15 בספטמבר, שבו הודיעה בגילוי לב על מסירת השמות לגרמנים, נרשם כי מעצר בעלי הנתינות הפולנית (מספרם נאמד באלף איש לערך). עורר “אי־שקט גדול בין היהודים בפראג ובפרובינציה והיה צורך בגיוס כל פקידות הקהילה לשם הרגעת קרובי העצורים.”

עוד בעיצומה של מלחמת פולין, לקראת ראש־השנה, דרש אייכמן מקהילת פראג לכתוב תוך שבוע ימים את תולדות יהדות בוהמיה ומוראביה ומשימה דומה הוטלה גם על קהילת וינה. כל אחד מאנשי ההנהגה – קאן, פרידמן, מֶרץ, אדלשטיין – קיבל עליו כתיבת פרק אחד. המזכירות עבדו יומם ולילה. והיצירה נמסרה בעוד מועד. כעבור עשרה ימים, ביום־הכיפורים. הוטל על עובדי הקהילה והמשרד הארץ־ישראלי, שנעזרו על־ידי חברי תנועות־הנוער, להודיע לכל היהודים על חובת המסירה של מקלטי הרדיו עוד באותו היום; בניגוד לנוהג המקובל החליטו שלטונות הרייך לבצע את החרמת מקלטי הרדיו בלי פירסום רשמי. באותה שיטה של הודעה מפה לאוזן, בלי פירסום בכתב, נמסר ליהודים על איסור היציאה מן הבית אחרי השעה שמונה בערב. כאשר ביקשו היהודים לברר אצל המשטרה הצ’כית, אם אכן יצאה הוראה כזאת, נאמר להם, שלשלטונות הצ’כיים לא ידוע על כך דבר. נציגי המשטרה הצ’כית ועיריית פראג פנו לקהילה לקבל מידע והופנו על־ידה אל הצנטראלשטלה. כפי שנמסר בדו"ח השבועי של הקהילה בין 9 ל־15 בספטמבר.

באותו שבוע השלימה הקהילה, לפי דרישת הגרמנים, סטאטיסטיקה על מספר היהודים החיים בפרוטקטוראט ועל התפלגותם לפי גילים ומקום מגורים. דו"ח הקהילה דיבר על 90,147 יהודים, מהם 90% על־פי דתם, 10% רק על־פי חוקי הגזע. 21% מיהודי הפרוטקטוראט עברו את גיל הששים ו־10% היו בני פחות מ־15. מן המספר הכולל ניתן ללמוד, שכ־35,000 מהם, בעיקר פליטי הסודטים והרייך, הצליחו לצאת מגבולות הפרוטקטוראט באותו מרווח זמן קצר שבין הסכם מינכן לכיבוש ובין הכיבוש למלחמה.

אחרי שיהדות פולין, שמנתה בקו התיחום יותר משני מיליון נפש, ואשר סבלה בעת המלחמה גל של רציחות ומעשי זוועה, הוסגרה לידי הגרמנים, היה ברור כי לא יהיה עוד אפשר לטהר את כל שטחי הרייך מן היהודים על־ידי הגירה הדרגתית. סמוך לסיום המלחמה בפולין, ב־ 21 בספטמבר, התקיימה בברלין מועצה סודית ובעקבותיה שיגר ריינהארד היידְריך, ראש משטרת הבטחון ושירותי הבטחון, לכל הנוגעים־בדבר במינהל הצבאי והאזרחי, את הנחיותיו הכלליות בעניין קווי המדיניות לגבי היהודים בשטחים הכבושים. במכתבו הבחין היידריך בין “המטרה הסופית”, שהגשמתה תימשך זמן רב יותר ואשר טיבה לא הוסבר, ובין שלבי הביצוע לקראת מטרה סופית זו, שיש להוציא אותם לפועל בפרקי־זמן קצובים. כיוון שדרכי הביצוע טעונות הכנה יסודית ביותר, הן מבחינה טכנית והן מבחינה כלכלית.

אמצעי ראשון להשגת המטרה הסופית היה ריכוז יהודי הפרובינציה הפולנית בערים הגדולות, דבר שיאפשר ביקורת טובה יותר ויקל על הפינוי בעתיד. כנקודות־ריכוז יש לבחור רק אותן ערים, שכהן יש צמתי־רכבות או השוכנות ליד מסילת־ברזל. בכל קהילה יהודית יש למנות מועצה שתורכב מאישים חשובים ומרבנים שנותרו במקום, ועליה לשאת במלוא האחריות לביצוע כל הוראות הגרמנים. היא חייבת לערוך במחוזותיה מיפקד יהודים, לדאוג לשיכונם ולכלכלתם.

איגרתו של היידריך נשלחה בצירוף אזהרה בדבר חובת השמירה על סודיות מוחלטת, ומכיוון שלא נאמר בה, מה טיבה של המטרה הסופית, אפשר היה גם להניח, שמדובר בגירוש המוני של יהודים משטח השלטון הגרמני אל מעבר לקו התיחום עם ברית־המועצות. כדבר ראשון ניתנה הוראה לגירוש היהודים ממערב־פולין ומצפונה, מפרוסיה המערבית וממזרח שלזיה העילית (אזורים שחלקים מהם היו שייכים בעבר לגרמניה וסופחו ב־1918 לפולין) אל שטח המימשל הכללי, ה“גנראל־גובֶרנמאן”, כפי שנקראה עתה פולין הכבושה.

אדולף אייכמן, שהשתתף אף הוא בהתייעצות אצל היידריך כנציג המרכז להגירה יהודית, היה ער לאפשרויות הגדולות שכיבוש פולין מביא עמו. הרי עוד בשנת 1938 הוטל עליו להכין תזכיר, ובו הבהיר, שמן הנמנע לפתור את בעיית היהודים על־ידי הגירה (בגלל קשיים כספיים ואחרים) ושיש לגשת לחיפוש פתרון בעזרת מדיניות־החוץ, כפי שנדון בזמנו בין פולין לצרפת. לפי גירסתו של אייכמן בעת ההכנות למשפטו בירושלים כעבור עשרים שנה, היה משוחח בפגישות רֵעים של יום א' בבוקר, מחוץ לשעות העבודה, עם ד“ר פראנץ שטאלאֶקֶר, ראש משטרת הבטחון והס”ד בפרוטקטוראט, שהיה באופן פורמאלי ממונה גם על הצֶנטראלשטֶלֶה, על הפתרונות האפשריים לבעיית היהודים. מצד אחד הרי ארץ־ישראל לא היתה פנויה ויעדי ההגירה הלכו והתמעטו, ואילו מצד אחר גברו הלחצים לסילוק היהודים. והנה עבשיו באה ההזדמנות לפתור את בעיית היהודים לשביעות רצונם של כל הצדדים. פתרון כמעט “ציוני”: להקציב ליהודים שטח אדמה גדול ולהקים בו מימשל אוטונומי, מין “מדינה יהודית” בחסות הגרמנים, לפחות כפתרון זמני.

רעיון הפתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים חזר ועלה מפעם לפעם. בנובמבר 1938 דיבר עליו היטלר באזני גֶרינג ובשיחה עם שר־החוץ הצ’כוסלובקי בינואר 1939 הזכיר את השטחים הנרחבים שברשות אנגליה וארצות־הברית, שלתוכם אפשר להכניס את כל היהודים ו“לומר אחר־כך למדינות האנגלו־סאקסיות השופעות פילנטרופיה: הא לכן! הנה הם כאן! או שימותו מרעב או שתגשימו את הדיבורים המרובים שלכם הלכה למעשה.” אלפרֶד רוֹזֶנבֶרג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, פיתח את הרעיון בפגישה עם דיפלומטים זרים ונציגי עיתונות־העולם. רוזנברג הבהיר, שארץ־ישראל קטנה מכדי לקלוט מיליונים – הרי כבר עתה הביאה ההתיישבות היהודית להתקוממות מצד הערבים. ועל הכל, אותה מדינה ציונית, שאליה שואפים היהודים למעשה, לא נועדה להעניק מקלט להמוני היהודים, אלא ליצור מרכז־כוח יהודי במזרח־התיכון ומקלט לנוכלים מכל העולם. הגירה יהודית המתפזרת על־פני מדינות העולם היא הרת־סכנה מבחינה גזעית ופוליטית לאירופה ולחלקי עולם אחרים. על כן הפתרון היחיד הוא בריכוז היהודים בשמורה, בטריטוריה דלת־אוכלוסין מעבר לים. איזו היא הארץ המתאימה מבין שלוש האפשרויות – אלסקה, גויאנה ומאדאגסקר – שהועלו על־ידי המדינות הדמוקרטיות, עליהן להחליט בעצמן. אך נהיר, כי אלסקה, שאקלימה צפוני והיא קרובה לקנדה ולארצות־הברית, חבל לבזבז אותה על היהודים.

עם כיבוש פולין באה ההזדמנות הגדולה לריכוז טריטוריאלי גם בלי הסכמת מדינות־העולם. ממילא הכל בתנועה, סבר אייכמן, ואפשר לכרוך את ההתיישבות היהודית בפינוי הפולנים. מאחר שאייכמן היה רק בעל דרגת אובֶּרשטורמפיהרר, היינו סגן, ובדרג זה לא היתה לו, כדבריו, גישה ישירה להיידְריך, הביא ד"ר שטאלאקר, בעל דרגת אוברפיהרר, היינו תת־אלוף, את הרעיון לראש שירותי הבטחון וקיבל את הסכמתו. הרעיון היה, כי אפשר לכרוך כאן גירוש יהודי קאטוביץ וטֶשין, שנכללה עתה ברייך, עם גירוש יהודי אוסטרבה, שהיתה תמיד חלוצה בצעדים אנטי־יהודיים, ועם סילוק פליטי פולין, שברחו לפרוטקטוראט עם פרוץ המלחמה, כפי שברחו לפני ששה חודשים בכיוון ההפוך הכל לשם נסיון, ובעקבותיו אפשר יהיה לבצע פינוי בממדים גדולים.

בעלי הרעיון לא הפסידו זמן. בראשית אוקטובר טסו שטאלאקר ואייכמן למורבסקה אוסטרבה ומשם דרך קראקוב לוארשה וממנה יצאה הפמליה בשתי מכוניות – מרצדס ולנצ’יה – מזרחה, לקירבת הגבול החדש עם ברית־המועצות, למחוז ראדום, כדי לבחור באזור המתאים מבחינת קווי הרכבת ואפשרויות הקליטה. עם שובו של אייכמן לפראג נקראו אליו אדלשטיין וריכרד ישראל פרידמן, ומדבריו על התכנית להתיישבות יהודית הבינו השניים, שמדובר באזור שבין הנהרות סאן ובּוּג, שבו השתוללה המלחמה ובעקבותיה התרוקן האזוֹר מאוכלוסיה, והואיל ושטח המושב היהודי שוכן בקירבת הגבול החדש עם ברית־המועצות, הוא עתיד לשמש כעין מדינת־חַיץ.

בשיחה בקאטוביץ, עם מפקד המחוז, גאולייטר ואגנר, הבהיר אייכמן, שמדובר במשלוחים לנסיון ואחרי ארבעה טראנספורטים מאוסטרבה ומקאטוביץ יש להעביר למשרד לבטחון הרייך דו"ח ביניים, שיועבר כנראה גם לפיהרר. לאחר־מכן יש להמתין עד להוראה להַגליָה כללית של היהודים. נאמר למפקד המחוז, שהפיהרר ציווה לעת־עתה על “הסבה” של 300,000 מהרייך והאוֹסטמארק ומפקד המחוז נתבקש על־ידי אייכמן לסייע כעדו.

בהנחיותיו למשטרת הבטחון באוסטרבה, שבהן הסתמך על הוראות ראש הגסטאפו מילֶר, ציין אייכמן, שתחילה תישלח למקום יחידת־חלוץ יהודית כדי להקים מחנה מעבר לטראנספורטים הבאים. בניגוד למשלוחים בעתיד, שבהם לא תהיה התחשבות לא במין ולא בגיל, יש להרכיב את יחידת־החלוץ רק מגברים בעלי כושר גופני מלא ולכלול בתוכה בנאים, מהנדסים, בעלי־מלאכה מכל הסוגים ולפחות עשרה רופאים. כל אחד יורשה לקחת עמו 300 רייכסמארק ומטען אישי, הקהילה תשלם חמישים כתר בעד כל משתתף במשלוח ותספק חמרי־בנייה, כלי־עבודה, מזון ותרופות. כדי שהרכבת לא תעורר תשומת לב, היא תורכב מקרונות־נוסעים וקרונות־משא כדרך רכבות הוורמאכט המובילות חיילים למזרח. הוראות דומות על משלוח של 1,000–1,200 איש הועברו לווינה ושם הובטח למשתתפי הטראנספורט, שנשותיהם וילדיהם מעל גיל עשר יבואו בהקדם בעקבותיהם. בעת צאת הטראנספורט הראשון מווינה אמר רולף גינתר, ראש הצנטראלשטֶלֶה במקום, לד“ר לוונהרץ, שהאנשים יהיו אסירי־תודה לו על שנשלחו למקום, שבו צפויים להם תנאי עבודה מסודרים ותזונה מספקת. ד”ר לוונהרץ יכול להיות שקט לגמרי באשר לגורל היוצאים.

ראש קהילת אוסטרבה, סָלוּ קרֶמֶר, נתבקש על־ידי הגסטאפו להכין רשימת גברים מבני 17 עד 35 שנים, בעלי כושר גופני, המוכנים לעבור מרצונם למחנה לשם הסבה מקצועית, ותוך כדי השיחה עמו הוזכרו בפירוש המלים “הכשרה” ו“מדינה יהודית” ונאמר לו, כי עומד לקום איזה מושב יהודי אוטונומי. כאשר הוברר, כי המתנדבים אינם רבים, ניתנה הוראה להתייצבות־חובה של גברים עד גיל 60 מאוסטרבה ומערי הסביבה בבית־הספר לרכיבה ושם מצאו רופאים גרמנים את כולם, ללא בדיקה, כשירים. חוץ מבעלי נכות של יותר מ־70%, דלקת־ריאות או אנגינה פקטוריס לא היו מכשול.

אל יעקב אדלשטיין נשלחה הודעה בחתימת אנטוֹן בֹוֹרגר: עליו להתייצב ב־16.10.1939 בשעה שמונה בבוקר, לפי הוראת הצֶנטראלשטֶלֶה בפראג, אצל מפקד משטרת הגבול באוסטרבה. הוראה דומה נמסרה לריכארד פרידמן בפראג ולאדונים שטוֹרפר, גרין, בוֹשן ומוּרמלשטיין בקהילת וינה. ד“ר לוונהרץ, ראש קהילת וינה, ביקש מן הגרמנים לשחרר את ד”ר מורמלשטיין מן הנסיעה, כיוון שהוא עסוק לפי הוראת הרשות להגירה בכתיבת תולדות העם היהודי, משימה שאיש מלבדו לא יוכל ליטול על עצמו, אך לא נענה. ההוראה לנציגי הקהילות היתה להביא בגדים, לבנים ומזון לשלושה או לארבעה שבועות. שטוֹרפר ניצל את השהייה הקצרה באוסטרבה, כדי למסור לממונים עליו ברשות ההגירה המרכזית דו"ח על מצב הטראנספורטים המתוכננים במסגרת עליה ב', להצביע על חיוניות נוכחותו בווינה ובפראג ולהציע את עצמו, על סמך נסיונו הרב, לניהול פיננסי של מושבת היהודים, אם תקום.

כאשר יצאה הרכבת בבוקר ה־18 באוקטובר ממסילה צדדית באוסטרבה לכיוון מזרח, עמדו בצידי הדרך מאות נשים ובני משפחות היוצאים, ניפנפו במטפחות ובכו. לנציגי העיתונות המקומית באוסטרבה אמרו השלטונות הגרמניים, כי אין כאן לא הגליה ולא עקירה: סך־הכל מדובר במיבצע התנדבות, מאורגן על־ידי הקהילה המקומית, לשם הסבה מקצועית והכנות להגירה, באזור הנמצא בשטח ריבונות הרייך, ללא כל הגבלות מצד השלטונות. בקרון הראשון ישבו אנשי המשמר – 14 אנשי ס“ס עם קצין אחד ו־11 שוטרי גבול ל־901 נוסעים, בקרון השני נסעה ההנהגה היהודית. בדרך “סבלו כמה חברי ההנהגה הפתעות מאוד לא נעימות,” כפי שכתב אדלשטיין בדו”ח סודי אחרי שובו, מבלי לפרט שריכארד פרידמן הוכה בידי מפקד יחידת הליווי, שהיה לו חשבון אישי עמו עוד מימי פעולתו בווינה. גם בקרונות האחרים, שבהם שרר ביום הראשון לנסיעה מצב־רוח כמעט מרומם, הורגש דכדוך: מקראקוב ואילך נשארו החלונות מוגפים ובתחנות לא ניתנה רשות להביא מים.

בתחנה הסופית, ניסקו שעל הנהר סאן, כבר חיכתה לבאים קבוצת קציני ס"ס, ולמהנדסים ולבנאים ניתנה הוראה להקים מחנה צריפים מעבר לנהר. שיירה ארוכה של צועדים ושל עגלות רתומות לסוסים של איכרי הסביבה, שהובילו את חומרי הבניין, יצאה לדרך, עברה את הסאן על גשר ארעי, נתקעה בבוץ והגיעה רק לעת־ערב לשטח חשוף לרוחות ליד הכפר זאז’צה ושם, על גבעה שוממה, נשא אחד הקצינים – ויודעי־דבר לחשו, שזהו אייכמן בכבודו וכעצמו – נאום קצר: כאן, במקום זה, הבטיח הפיהרר ליהודים מולדת חדשה. אין דירות ואין בתים. אם יבנו, יהיה להם גג מעל הראש. אין מים בסביבה, הבארות נגועות בכולירה, בדיזנטריה, בטיפוס. אם יקדחו וימצאו מים, יהיה להם מה לשתות. בלילות הראשונים, כך כתב אדלשטיין, ישנו כולם בגשם, תחת כיפת השמים, עד שהוקמו הצריפים הראשונים.

קבוצה של 450 גברים, מן המבוגרים יותר, הובאה מניסקו לכפר פיסצ’ינה, שבו התגוררו גם כמה מאות יהודים, והיא אוכסנה בבית־הכנסת המקומי. אך בלילה התנפלו עליהם תושבי הכפר הפולנים ויהודי אחד נהרג, אחד נפצע קשה ועשרות נשדדו תוך מכות רצח. הלוויית הקרבן הראשון, תושב אוסטרבה בשם מנדל, בקור, בגשם, הגבירה את המועקה שבלב כולם. היו מן היהודים שברחו עוד בלילה ליערות, מצאו מקלט אצל יהודים בכפרים סמוכים, תעו בביצות. היו שהובלו למחרת בלוויית אנשי ס“ס לכיוון הגבול הרוסי. בעת הדשדוש בבוץ לאורך קילומטרים השליכו הצועדים מעט־מעט את מרבית המטען שסחבו עמם. בלב אזור שומם ירו אנשי הס”ס כמה יריות באוויר, ציוו על היהודים להתקדם מזרחה, אל השטח הרוסי. מי שיפנה לאחור, ייהרג.

יומיים אחרי בוא הטראנספורט מאוסטרבה הגיעו לניסקו שני טראנספורטים נוספים. אחד מווינה ואחד מקאטוביץ (ובתוכו גם 12 ילדים קטנים). רק כמה עשרות בעלי מקצוע הושארו במחנה הצריפים, השאר קיבלו הוראה להתפזר בכפרי הסביבה. תוך שבועיים הגיעו לניסקו כששת אלפים גולים. הוברר שתושבי הסביכה חיים בעוני ובבורות איומים ונגועים במחלות מידבקות, ופיזור היהודים על־פני הכפרים, כפי שתבעו הגרמנים, פירושו סכנת־מוות. בכל הסביבה לא היה רופא מקומי, לא בית־מרקחת, ולכן באו נציגי היהודים בקשרים עם הכמרים וראשי הכפרים והציעו להם להקים בתי־חולים למען האוכלוסיה המקומית, מכספי היהודים, לטפל בחולים חינם ותמורת זאת יספקו כפרי הסביבה מלווים כשכר, שיובילו את היהודים חבורות־חבורות בכיוון לגבול הרוסי. לאחר שהתברר, כי המלווים הפולנים מובילים את קבוצות היהודים היישר אל הביצות, שודדים אותם שם תוך הנחתת מכות ומפקירים אותם לגורלם, החליטו היהודים לארגן הגנה עצמית. הצעירים והחסונים שבהם הצטיידו במקלות, כמה מהם תלו על חגורתם נרתיקי עור ריקים של כלי גילוח, כדי שייראו כנושאי אקדחים. קבוצות רופאים החלו לבקר בכפרי האזור והמזון שנקנה הודות לקשריהם, חולק בין כולם. הגרמנים מצידם לא סיפקו שום אוכל והיהודים התקיימו בעיקר על הצידה שלקחו לדרך.

אדלשטיין ופרידמן נוכחו לדעת, שהוטעו על־ידי אייכמן: האזור לא התרוקן מתושביו עקב המלחמה ולא עוד, אלא שהאוכלוסיה המקומית ראתה בהתיישבות היהודית סכנה לקיומה. הצעירים במחנה הצריפים דיברו בשיחות לעת־ערב על כך, שבעצם לא היתה בעיה לחסל את אנשי הס"ס המעטים ששמרו עליהם ולברוח. אם כי איש לא התכוון לכך ברצינות: כולם חשבו על התוצאות העלולות להיות למעשה לגבי משפחותיהם שבבית. כאשר שמע על כך אדלשטיין, השביע את גוֹלצ’י, אחד מחברי “החלוץ” מאוסטרבה שעמו שוחח בעת שמירת־לילה ליד מחסן החפצים, לזנוח רעיון כזה, שיביא שואה על אלפים.

נציגי הקהילות נצטוו על־ידי המפקדה הגרמנית לצאת אל ישובי האזור ולחפש מקומות איכסון נוספים וההוראה היתה לא לעורר את תשומת־לבם של השלטונות המקומיים. “אך האדונים הוכיחו את עצמם כבלתי־יעילים” כפי שכתב אדלשטיין, ונעצרו כמה ימים אחרי צאתם ממחנה הצריפים על־ידי חיילים גרמנים, שהביאו אותם תחילה אל מינהל המחוז. כאשר נשאלו נציגי הקהילות למעשיהם אמרו, שלפי פקודת משטרת הבטחון עליהם להכין מקומות איכסון ליהודים בשטח שבין הנהרות בוג, סאן וויסלה, באיזור שנועד להיות תחום מושב יהודי. למינהל המחוז לא היה מושג במה מדובר וקבוצת היהודים שוחררה אגב הוראה לנסוע ללובלין ולהתייצב שם במשרד מפקד משטרת הבטחון.

בעת שהייתו בלובלין ביקר אדלשטיין אצל יוצאי אוסטרבה, שעונו על־ידי חיילים גרמנים בעת נדודיהם מזרחה ושהו עתה בבית־החולים היהודי המקומי לצורך טיפול. ראשי קהילת לובלין נענו לבקשתם של אדלשטיין ומורמלשטיין לשכן בעיר, על אף הצפיפות האיומה במגורי היהודים, חלק מן הפצועים והחולים של משלוחי ניסקו, אם כי תחילה התייחסו אל נציגי יהודי מרכז־אירופה בחשדנות רבה. אף הם לא ידעו דבר על איזה תחום מושב יהודי סגור העתיד לקום בסביבה, וחשבו את אדלשטיין וחבורתו לסוכנים גרמנים או לפרובוקאטורים.

קהילת לובלין, המרכז הרוחני היהודי העתיק על מוסדותיו הרבים, חזתה מבשרה בשבועות המעטים שמאז הכיבוש, מה פירושו של שלטון הגרמנים. כבר בימים הראשונים גורשו בן־לילה כמה מאות משפחות מבתיהן ברבעי האמידים וכל 45,000 יהודי העיר, בתוכם 6,000 פליטים ממערב־פולין, רוכזו ברובע היהודי העתיק, בבתים הישנים הצפופים, ושם ישנו עתה אנשים במרתפים, בדירים, במחסנים. הגרמנים ערכו שוד שיטתי, נכנסו לחנויות ולבתי יהודים, דרשו אריגים, עורות, כלי־כסף, החרימו כאוות נפשם, השתעשעו בעינויי הדיירים המבוהלים. הושיבו אותם על תנורים בוערים, היכו אותם, לקחו חלק מן הגברים כבני־ערובה, חייבו אותם בעבודות־כפייה. המציאות בלובלין היתה מדכּאה מאוד, הרבה יותר מאשר במחנה הצריפים של ניסקו, ואדלשטיין למד את לקחה: בפרוטקטוראט לא היו הגרמנים מרשים לעצמם מעולם להתעלל ביהודים כפי שעשו באין מפריע כפולין.

“בלובלין התקיימה ישיבה של מנהלי המחוזות ובה הוברר שאין לאיש אפילו המושג הקטן ביותר על איזו תכנית התיישבות,” רשם אדלשטיין. “מפקד משטרת הבטחון של לובלין נסע אל מפקד הבריגאדה בלודז', חזר כעבור כמה ימים והורה ליהודים מניסקו לחזור למחנה, להפסיק כל עבודה, מכיוון שמשלוחים נוספים של יהודים לפולין נאסרו כליל. האדונים מן הקהילה חזרו לזאז’צה ושם נמסר להם רשמית, כי העברת היהודים משטח הרייך לפולין הופסקה זמנית עד ל־1 בפברואר 1940.”

הסיבה המדוייקת להפסקת משלוחי ניסקו לא הובהרה עדיין. לפי גירסתו של אייכמן בעת משפטו בירושלים הם הופסקו בעקבות התערבותו של הנס פראנק, מושל הגנראל־גוברנמאן, שפנה בעניין זה לברלין. לדברי אייכמן התנגד פראנק לריכוז יהודים נוספים בשטחו: הוא רצה לפתור את בעיית היהודים שלו לפי רצונו. ידוע שמיפקדת הצבא התנגדה למשלוחי יהודים אל שטחי פולין הכבושה קודם שנשלמה העברת השלטון מידי הצבא למינהל האזרחי.

אכן, מרבית יהודי ניסקו הובאו קבוצות־קבוצות לכיוון הגבול הרוסי. לפעמים הוחזרו על־ידי הרוסים ביריות ואז ירו בהם הגרמנים כדי למנוע את שובם. מאות נספו בנדודים, ממחלות, מחולשה, שקעו בביצות, טבעו בנהר, נהרגו בידי פולנים, אוקראינים, גרמנים, רוסים. לפי הערכתו של אדלשטיין עברו תוך חודש לשטח הרוסי 3,500 עד 4,000 מתוך 6,000 האנשים שהובאו לניסקו (רבים מהם מצאו לאחר זמן את מותם במחנות־כפייה סובייטיים, רבים נפלו בידי הגרמנים בעת המלחמה עם ברית־המועצות, רבים מתו בקור וברעב. 123 שבו לצ’כוסלובקיה עם תום המלחמה כחיילי הצבא האדום).

כאשר הודיע אייכמן מברלין, שבוע ימים אחרי צאת הטראנספורט הראשון לניסקו, שיש “להפסיק את משלוחי היהודים להסבה מקצועית עד להודעה חדשה,” בלי לציין את הסיבה, גרם אכזבה רבה למפקד משטרת הבטחון באוסטרבה: הרי עבודת ההכנה למשלוח חדש כבר התקדמה יפה מאוד ומספר גדול של יהודי אוסטרבה, שברחו מן העיר, נתפסו בינתיים. לכן נתבקש אייכמן להסכים לשיגור המשלוח המוכן ולו רק למען השמירה על יוקרת משטרת הבטחון המקומית. אייכמן הראה הבנה, מפקד הגסטאפו החרוץ בא על שכרו ו־400 הגברים מאוסטרבה צורפו למשלוח מקאטוביץ. נסיון ניסקו לימד את היידריך ואת כל שאר אנשי המשרד לבטחון הרייך, שבפתרון בעיית היהודים אי־אפשר לפעול בלי תיאום מלא בין כל הגורמים הנוגעים־בדבר ובלי הכנה יסודית מראש.

הדיווחים על משלוחי ניסקו וגורלם הגיעו תוך זמן קצר למערב וד“ר ר. ליכטהיים, מנהל המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בז’נווה, הודיע על הכל לסוכנות היהודית בירושלים. הוא אף ידע לספר, כי מדובר בתכנית הקרובה ללבו של אייכמן, שנזנחה כעבור זמן קצר, אולי מפני שמעולם לא היתה מקובלת על השלטונות המרכזיים. היהודים בפראג לא ידעו מה בדיוק היתה מטרת נסיעתו הפתאומית של אדלשטיין, ומרים היתה מודאגת מאוד. סופר שעומד לקום מחנה־עבודה גדול במזרח ושייקף עתיד לעמוד בראשו. בהיעדרו של אדלשטיין היה נציג היהודים לגבי הגסטאפו ד”ר אֶריך מונק. רופא עליית־הנוער, רנטגנוֹלוֹג במקצועו, איש מפוכח ובעל כושר ארגוני רב. וד“ר קאן ניהל את העניינים כלפי פנים, גם בקהילה, יחד עם ד”ר ויידמן. שבידיו הפקידו הגרמנים את ניהול הקהילה, לאחר שד"ר קפקא העדיף להישאר במערב, שם נמצאו בניו.

אדלשטיין חזר לפראג ופניו נראו טובים. לעובדי המשרד הארץ־ישראלי סיפר בעיקר מיני מעשיות, כגון שמורמלשטיין בעל הגוף נאלץ לרכוב על סוס. הוא עשה רושם אופטימי. בעת פגישה בדירתו של ד“ר קאן סיפר, שיש סכסוך גדול בין הצבא הגרמני ובין הס”ס. שתכנית ניסקו נכשלה מכיוון שהצבא לא הסכים להקמת ריכוזי יהודים באזור ושעל היהודים לנצל את המצב ואולי אף למצוא דרך ישירה אל הקצונה הגבוהה של הוורמאכט בפרוטקטוראט. לפי האופן, שבו נשך ד"ר קאן את שפתיו, היה נהיר למקורביו, שאין דעתו נוחה מדברי ייקף. אדלשטיין קיים כמה פגישות עם בעלי תפקידים מרכזיים בארמון צֶ’רנין, משכן משרדי הפרוטקטוראט, והארי טרסלר, שהיה מחכה ברחוב לשובו, היה רואה מרחוק לפי הבעת פניו, באיזו רוח התנהלה השיחה, גם אם לא ידע את תוכנה. אחרי אחת הפגישות אמר לו ייקף: “אתה חושב שרק היהודים מפחדים מן הגסטאפו? גם הגרמנים עצמם יראים אותו.”

אדלשטיין חזר מאזור לובלין בהחלטה נחושה למנוע משלוחים נוספים של יהודי הפרוטקטוראט לפולין מתוך ידיעה שיהודי בוהמיה ומוראביה שומרי החוק, התמימים במקצת, יתקשו להתמודד עם תלאות החיים במזרח, יפלו בנקל קרבן למחלות מידבקות, וששהייה ממושכת בפולין כפליטים פירושה מוות לרבים. זאת ועוד: פולין היתה בעיני הגרמנים שטח הפקר. בפרוטקטוראט – סבר אדלשטיין – עליהם להתחשב באוכלוסיה הצ’כית, בקירבה למערב. כאשר נפגש אדלשטיין כעבור שלושה חודשים עם משה שרתוק, סיפר לו, לדברי שרתוק ביומנו: “שעם שובו מאזור לובלין החליטה ההנהגה הציונית להודיע לשלטון, כי יעבור עליהם מה – הם לא יסייעו ליציאה זו. יפרקו את ההסתדרות הציונית, ישלחו את ראשיה לדאכאו, ידם לא תהיה במעשה הזוועה. אדלשטיין סבור שאומץ לבם של ציוני פראג הוא שעמד להם נגד כמה פורענויות.”

לדובקין בירושלים כתב ייקף: “ודאי שמעת על נסיעתי למזרח. אני רק מקווה שלא יאלצו אותי לצאת למסע מסוג זה שנית. אני חייב להפנות את תשומת־לבך לעובדה, שכנראה מספר ניכר של ידידינו יצטרכו לעבור נסיון דומה, אם לא תגיע עזרה מעשית מכל הצדדים. חייבים לעשות את כל המאמצים כדי למנוע סכנה זו. אנא זכור את קריאתנו לעזרה ותעשה את הכל כדי לסייע לנו.”

באוקטובר 1939 הועבר אייכמן מפראג לברלין, אגב העלאתו לדרגת האופטשטוּרמפיהרֶר, היינו סרן, כדי לעמוד בראש הרשות המרכזית להגירה, וניהול הצֶנטראלשטֶלֶה בפראג נמסר לידי הנס גינתר. באותה תקופה הושלם איחוד משטרת הבטחון ושירותי הבטחון של המפלגה הנציונאל־ סוציאליסטית ולפי צו של הימלר הוקם משרד ראשי לבטחון הרייך בראשותו של ריינהארד היידריך ובו ששה משרדים. הגסטאפו שולב בתוך המערך כמשרד רביעי בראשות היינריך מילר, ובו מחלקה מיוחדת לשם טיפול “בביצוע הפינויים במרחב המזרח”, שבראשה אייכמן כרֶפֶרֶנט מיוחד. לפראג הגיע אייכמן מעתה רק לביקורים – לא מבשרי־טובות, על־פי רוב. במחצית נובמבר הוזמנו ויידמן ואדלשטיין לאייכמן ונשאלו, אם אפשר להעלות את המיכסה היומית של המהגרים הפונים לרשות המרכזית להגירה, לאחר שירדה עקב קשיי המלחמה לכמה עשרות ביום. שכן, אם לא תגדל המיכסה, תופסק היציאה. שניהם ענו, כי עד סוף נובמבר אפשר יהיה כנראה לעמוד במיכסה של 120 איש ליום, אבל אחרי־כן יהיה הדבר אפשרי רק אם יעמוד מטבע זר לרשות היוצאים. אחרי השיחה אצל אייכמן נסעו ויידמן ואדלשטיין לווינה כדי לדון עם עמיתיהם שם על אפשרויות ההגירה שנותרו. גם על לוונהרץ בווינה הופעל מכבש האיומים: אם לא יהגרו כל יהודי אוסטריה עד פברואר, יחודשו ההגליות – ואם אכן יהגרו עד אז, יוכלו כל עובדי המשרד הארץ־ישראלי של הקהילה להגר למקום שבו יבחרו.


 

15. אילו רק היו דולרים    🔗

בעקבות המלחמה הצטמצמו אפשרויות ההגירה במידה ניכרת: חברות הספנות העלו את מחירי כרטיסי האניה פי־שניים ויותר ודרשו כי התשלום יתבצע כמטבע קשה ובמדינה נייטרלית, דבר שהגביר את תלות המהגרים בארגוני הסיוע היהודיים ובקרובים שמעבר לים. הגרמנים, עם כל הלחץ להחשת ההגירה, לא היו מוכנים לוותר על כספי היהודים. להגר כן, אך כאביונים. ומי בעולם רוצה בכאלה? כמה קונסוליות ביטלו תוקף אשרות שכבר הונפקו. מדינות רבות חדלו להעניק אשרות־מעבר בכלל. שווייץ סגרה את גבולותיה. ארצות סקנדינביה נתנו רשות־מעבר רק בערבות אזרח סקנדינבי. בדין־וחשבון קודר ציינה חנה שטיינר, שבעצם נותרו, כמטרת הגירה, רק הפיליפינים וכמה מדינות בדרום־אמריקה.

חנה שטיינר טיפלה עתה בענייני הגירה לבדה, בלי מריה שמוֹלְקָה, שהמלחמה הפתיעה אותה בפאריס. וכיוון שהיתה סכנה שעם שובה תיעצר שנית, החליטה, בגלל הפצרות ידידיה, שלא לחזור לפראג אלא לפעול למען יהודי הפרוטקטוראט מבחוץ, אולי ביתר הצלחה, ולהוציא קודם־כל את ידידתה חנה ובעלה לודוויג, שהיה עד פיטוריו מורה בבית־ספר תיכון ומשום כך נקרא, כנהוג במרכז אירופה, בתואר פרופסור. מריה עברה ללונדון, חידשה את קשריה עם הגולים הצ’כוסלובקים ובראש ובראשונה עם יאן מסריק, והשתתפה בהקמת הוועד הלאומי של יהדות צ’כוסלובקיה, שנוסד בלונדון.

במערב לא היה כמעט כל חדש עם תום מסע הכיבוש של היטלר בפולין. בניגוד להנחה הכללית לא הפציצו הגרמנים את אנגליה, ועל אף קצב החימוש המזורז והציפיה לחידוש המלחמה, הפעם בחזית המערב, לא סטו האנגלים מאורח־חייהם הרגיל. לפעמים נוצר הרושם כאילו האויב האמיתי הם היהודים המבקשים להגיע לארץ־ישראל. 2,900 בעלי סרטיפיקאטים עם משפחותיהם, שנשארו תקועים בגרמניה, באוסטריה ובפרוטקטוראט, נחשבו מעתה לנתיני האויב והכניסה לארץ־ישראל נאסרה עליהם. על פניות של וייצמן השיב משרד המושבות, שמטעמים מדיניים החליט שלא לנקוט שום צעדים להקל על הגירת פליטים מגרמניה לארץ־ישראל, אלא אם כן הצליחו להגיע עוד לפני פרוץ המלחמה למדינה נייטרלית. פקידי משרד־החוץ הבריטי אף אמרו בגלוי: למה לנו לדאוג לנתיני האויב? הבריטים חששו, שמא יסתננו בין העולים סוכני הנאצים, ולא עוד אלא שהגרמנים ינצלו את העליה במיוחד למטרה זו. וייצמן הפעיל את כל השפעתו, יאן מסריק התערב לטובת 1,200 בעלי רשיונות־העליה התקועים בפרוטקטוראט, הציע למשרד־החוץ הבריטי לראות בהם תושבים פוטנציאליים של ארץ־ישראל ואף הביע בשם ד“ר בנש ובשמו נכונות להצהיר בשעת הצורך, שכל היהודים האלה ברגע צאתם מגבולות הפרוטקטוראט כאילו ויתרו על נתינותם הקודמת. משרד המושבות סירב לקבל את ערובות הסוכנות, כי בין בעלי הסרטיפיקאטים, שנבחרו בקפידה כה רבה, אין מרגל נאצי, אך לבסוף הושג הסדר: בא־כוח של מחלקת העליה של ממשלת פלשתינה־א”י ובא־כוח הסוכנות היהודית יבדקו את כל העולים שיבואו משטחי הרייך לנמל טרייסט ואחרי שתיקבע זהותו של כל עולה ועולה יקבלו שם ויזה לארץ־ישראל.

אך זה היה רק צד אחד של הבעיה: למן פרוץ המלחמה היה קיים באיטליה מחסור חמור כאניות, לאחר שרובן הועמדו לרשות הצבא, ורק אחרי מאמץ רב (ותשלום גבוה בדולרים) הושג הסכם עם חברת “אדריאטיקה” על חמש הפלגות מיוחדות של האניה “גלילה” בין טרייסט לחיפה מאוקטובר עד סוף דצמבר שנת 1939 . כאן צץ מכשול חדש: מתן אשרת־המעבר האיטלקית. הרי העולים יוצאים משטח הרייך בלי ויזה בריטית, וכיצד אפשר להעניק להם אשרת־מעבר איטלקית? הוחלט שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג (וכן גם בווינה ובברלין) ימסור את רשימת הנוסעים לקונסול האיטלקי במקום, הרשימה תישלח לרומא ושם תקבל אישור של המפקח מטעם ממשלת ארץ־ישראל ועל סמך אישור זה תינתן אשרת־מעבר. ושוב בעיה: האיטלקים לא רצו להעניק אשרת־מעבר, מכיוון שבדרכון היהודים היוצאים נרשם: אין שיבה לפרוטקטוראט. ומה אם אנשים לא יקבלו ויזה בריטית ויישארו תקועים באיטליה? הגרמנים חייבים לבטל את הרישום. אדלשטיין הלך אל אייכמן, כדי לומר לו, ששום יהודי לא יחזור לפרוטקטוראט, אף אם לא יקבל ויזה לארץ־ישראל. וכדי שתתאפשר סוף־סוף יציאת היהודים המתעכבת במשך חודשים הסכים אייכמן לתת היתר־יציאה שתהיה בו למראית־עין גם זכות־שיבה.

עיקר הטיפול המעשי בפרשת בעלי הסרטיפיקאטים הלכודים, המגעים עם משרד־החוץ האיטלקי והגרמני, היה בידי חיים בּרלס, ראש מחלקת העליה של הסוכנות בז’נווה, שהוקמה שם עם פרוץ המלחמה. באחת משיחות הטלפון הרבות ששוחח ברלס עם אדלשטיין בפראג בעניין זה, אמר לו ייקף: “לו רק יכולתי לדבר אתך אישית!” ברלס הבטיח לנסות, ודרך רשות ההגירה המרכזית בווינה השיג בשביל אדלשטיין היתר־יציאה לשהייה של שלושה ימים בטרייסט לשם פגישה עמו. ברלס, כדבריו, התכוון לקחת את אדלשטיין באותם שלושה ימים ללונדון ולפאריס, לפגישה עם ראשי הסוכנות והג’וינט, אבל אדלשטיין חשש שמא לא יספיק לשוב ובמקום זה פנה אל וייצמן בכתב.

מכתבו של אדלשטיין לווייצמן היה זעקה לעזרה: אל תיטשו אותנו ברגע של סכנת נפשות חמורה! הרי ההסתדרות הציונית בפרוטקטוראט עשתה תמיד בכל שטחי עבודת ארץ־ישראל את המוטל עליה, היא לא הסתפקה באימרות נבובות ובהצהרות פאתטיות, אלא הוכיחה את גישתה החיובית, בעבודת חלוציה, בטיב עליית־הנוער שלה, בהיענותם של בעלי ההון שבתוכה. האפשרות היחידה להציל את יהודי הפרוטקטוראט מזוועות ההגליות לפולין היא ביצוע תכנית הגירה. “הכרעתך, אדוני הנשיא, תקבע מבחינה היסטורית את גורלנו.”

למכתב צורף תזכיר על מצב יהודי הפרוטקטוראט, שמהם 20% מתאימים לפי גילם לעבודה גופנית ועוד 20% אפשר להכשיר לעבודה יצרנית על־ידי הסבה מקצועית. אדלשטיין תיאר את המתח בין צ’כים לגרמנים, שהשפעתו על היהודים הרסנית: המאורעות האחרונים הוכיחו, שהסכנה לחיי אדם גדולה יותר משיכלו לתאר להם אף הפסימיסטים. אדלשטיין מסר תיאור מפורט של פרשת ניסקו, ענייני ויבש. “משום שאי־אפשר למסור בדו”ח עובדתי את כל היסורים, המועקה והיאוש של אלפים, וכל זה עדיין איננו הסוף. מעל יהדות הפרוטקטוראט מרחף אסון בממדים שאין להם תקדים, אלא אם ייעשה בעזרת הגירה מוגברת נסיון למנוע את המשך המיבצע.

“קודם־כל יש לדאוג לעשרת אלפים הילדים וביניהם ילדים שאבותיהם הוגלו לפולין, ילדים של בעלי נתינות פולנית הנמצאים במחנות־ריכוז ובבתי־כלא, שהם בחזקת יתומים, ילדים של בעלי אֶפידייביט לאמריקה, החייבים לחכות לתורם. כל משפחה יהודית במדינות הנייטרליות חייבת לקלוט ילד־אורֵח בביתה.”

“לאור אהבת ארץ־ישראל של יהודי הפרוטקטוראט טבעי הוא, שאלפים מצפים מתוך כיסופים לאפשרות עליה. אין אנחנו רוצים לבוא בטענות לאיש, אך אנו חייבים לפנות אל כל הגורמים המוסמכים בדרישה להיענות לפניות מן הפרוטקטוראט במידה רבה יותר מאשר עד עתה. עדיין לא מאוחר מדי, עוד אפשר לסייע וחייבים לסייע.”

“המצב מאלץ אותנו לשקול אפשרויות הגירה שעד עתה התעלמנו מהן מטעמים שונים,” כתב אדלשטיין בהתייחסו לתכנית התיישבות בבוליביה שעמדה אז על הפרק. אדלשטיין ביקש לכלול בתוכה גם את יהודי הפרוטקטוראט: הרי אלף צעירים חסונים נמצאים עתה בהכשרה חקלאית או מקצועית ו־300 בעלי משקים לשעבר מן הסודטים הם החומר האנושי המתאים ביותר לתכנית התיישבות כזאת. “נודע לנו מן הקונסוליה האמריקאית בפראג, שקיימת אפשרות של הגירת בני 18–27 לפיליפינים,” כתב אדלשטין וביקש לבדוק את העניין מיד וכן לפעול למען חידוש תוקפן של אשרות־הכניסה למושבות הבריטיות שיש בידי אזרחי הפרוטקטוראט, ואשר בוטלו עם פרוץ המלחמה. “גורל יהדות הפרוטקטוראט עתה בידי יהדות העולם. אם ארגוני הסיוע היהודיים יעזבו אותנו לנפשנו, אם קריאתנו לעזרה תישאר, בניגוד לציפיותינו, ללא מענה, אזי יבוא אסון על 90,000 יהודי הפרוטקטוראט. אנו מאמינים אמונה שלמה שתעזרו. אנו מצפים לתשובתכם ולמעשיכם. דאגו לאשרות, לסרטיפיקאטים, נסו להשיג מטבע זר. חשבו על הילדים היהודים בפרוטקטוראט!”

שהייתו של אדלשטיין בטרייסט היתה שרשרת של דיונים, התייעצויות. פניות בכתב וציפיה מורטת־עצבים לתשובות ולרשות הגרמנים להאריך את שהייתו בכמה ימים. בשיחה עם ברלס וד“ר אולמן, המקשר בין הפרוטקטוראט לעולם החופשי, העלה אדלשטיין את תכניותיו השונות להגברת ההגירה, למיבצע “ילד כאורח” וביקש מברלס להשיג רשות עקרונית מטעם המוסדות הציוניים לעסוק בהגירה למדינות אחרות מחוץ לארץ־ישראל. ברלס יצא עם תום ההתייעצות לז’נווה, ללונדון ולפאריס, כדי להזעיק עזרה, והבטיח להעביר אל אדלשטיין הממתין בטרייסט את תשובת המוסדות המוסמכים עוד בעת שהותו באיטליה. ברלס נסע ללונדון, מסר את תזכירו של אדלשטיין לידי וייצמן עצמו, שעוד לפני־כן ניסה לעניין את שר־המושבות בתכנית להעלאת 20,000 ילדים מפולין ומרומניה, אפילו במסגרת הספר־הלבן. קטעים מתוכן הדו”ח של אדלשטיין הועברו לידי משרד־החוץ הבריטי וההיסטוריון לואיס נאמייר כתב על סמך הדו“ח מאמר ל”טיימס".

גם פנייתו של אדלשטיין למורים טרוֹפֶר, מנהל הג’וינט בפאריס, היתה קריאה להצלה. עד עכשיו לא הכבידו יהודי הפרוטקטוראט על קרנות הסיוע במיוחד ואם הם פונים אליהן עתה, הרי בא הדבר מתוך מצוקה איומה, שרק התערבות מהירה ותקיפה של ארגוני הסיוע יכולה למַתן אותה ואולי אף למנוע אותה כליל. הוא ביקש מטרופר, כי לאחר שישמע מברלס את התכניות למניעת המשך ההגליות, יענה לו עד ל־5 בדצמבר, יום שובו לפראג, באתו מידה יהיה הג’וינט מוכן לסייע על־ידי הקצבת מטבע זר ומציאת מקומות הגירה. תשובתו של טרופר, שהראה עניין בעיקר במיבצע “ילד כאורח” לא הניחה מקום לאשליות: הג’וינט מעוניין לסייע, אך יכול לעשות זאת רק במסגרת תפקידיו המיוחדים ויכולתו הכספית ובלי להתחייב על מועד מסויים. “מקווים להמשיך גם להבא במתן סיוע למדינה שלך. אך רק במסגרת ההסכם הנוכחי.” (לא היתה בכך נוקשות מיוחדת כלפי פראג. אלא שמאז שנת 1938 הוצף הג’וינט בפניות לסיוע מכל קצווי אירופה, תקציבו אמנם הוכפל תוך שנה אך כוחותיו היו מוגבלים.)

אדלשטיין שלח את אוּלי, כפי שנקרא אולמן בפי כולם, אל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי, כדי שיתאר לפניו את מצב יהודי בוהמיה ומוראביה ויבקש את עזרתו. (“חומרת חיינו כל כך רבה, שאין פנאי למלים מיותרות.”) הוא פנה לסאלו מאיר, איש תעשיה ופילנטרופ שייצג עתה את הג’וינט בשווייץ, ולליאו הרמן ובכל הפניות היה הפזמון החוזר: אפשר להשיג ביטול תכנית ההגליות לפולין אם תוך ששה חודשים ייצאו לפחות 10,000 יהודים מצ’כיה. הבעיה היתה כספית – עדיין ניתן לקנות ויזות בדולרים, כדי לממן את עליה ב‘. “לפי חישובים שלנו אפשר לאסוף בין ידידינו בעולם 80,000 לי”ש." כתב אדלשטיין לליאו הרמן, מזה 43,000 ל“הכשרה מיוחדת”, כפי שכונתה עליה ב’, לשם הסוואה. אנשי עליה ב' שאדלשטיין נפגש עמם בטרייסט, הביעו נכונות להוציא טראנספורט בראשית ינואר, אם יקבלו כסף – והתשובה על כך חייבת להיות בידי אולמן לא יאוחר מ־20 בדצמבר, כדי שאפשר יהיה לעמוד במיכסות דצמבר–ינואר של הגרמנים. ושוב: “אנחנו סומכים על כך שידידינו לא יטשונו. כי אחרת יבוא עלינו יאוש מוחלט.”

בעת שהייתו בטרייסט כתב ייקף למאקס אוֹלִינֶר, אחי מרים, בארץ־ישראל, וביקש ממנו לדאוג לעליית חותנתו, הגברת יטי אוֹלִינֶר, ולהשיג רשות עליה למרים ולאריה גם בלעדיו, כי אין תקווה שהוא עצמו יורשה לצאת בזמן הקרוב. מאקס אולינֶר ענה, כי יטפל בדבר וכי לייקף אין מה לדאוג: הוא, מאקס, מסוגל לפרנס את כל משפחתו. כן ביקש אדלשטיין מהסוכנות להבטיח סרטיפיקאטים ואשרות־בטחון לאותם שלושים איש הדרושים להמשך העבודה בפרוטקטוראט. שכן אם לא יהיה אפשר להבטיח את עלייתם במועד מאוחר יותר, הם עלולים לצאת בזמן הקרוב עם עליה ב' וכל העבודה תועמד בסכנה. בשעת הפרידה בתחנת־הרכבת של טרייסט אמר לו ברלס: “אולי תישאר?” ייקף ענה, נרגש, שאין הוא יכול, מפני שמשפחתו בפראג. הסרטיפיקאט שלו נשאר במשרד הארץ־ישראלי בטרייסט. אולי, בכל זאת, באחד הימים יוכל לצאת, כפי שכתב גם אוטו צוקר: אנחנו נצא עם האחרונים.

לפני נסיעתו לטרייסט קיבל אדלשטיין מן הגרמנים הוראה לעמוד על הלכי־הרוח של האוכלוסיה באיטליה. לבדוק מה חושבים האיטלקים על הגרמנים, מה תגובתם למלחמה. כאשר חזר ייקף מטרייסט, הסתגר בחדר ואחרי שנכתב הדו“ח, היו עובדי המשרד הארץ־ישראלי חייבים להשמיד כל טיוטה, אפילו את נייר הפחם להעתקה. הדו”ח הכיל כשלושים עמודים, ובעיני הארי טרסלר, שקרא אותו, היתה זו מלאכת־מחשבת: מפורט מאוד ולא נאמר בו מאומה: העם האיטלקי נאמן למוסוליני ויילך אחריו, אבל יש קבוצות שאינן רוצות להסתבך במלחמה ומיני מסקנות כלליות מסוג זה. כאשר הלך ייקף למסור את הדו“ח לגרמנים, אמר להארי: “אם לא אחזור סימן הוא, שהם הבינו, כי אין בדו”ח כלום,” אבל הוא חזר וסיפר. שבורגר היה אפילו מרוצה מאוד.

במצבם הכלכלי של היהודים בשטח־החסות חלה מאז המלחמה ירידה תלולה. אלפי עובדים שכירים במוסדות ציבוריים, בבתי־חרושת, בבנקים פוטרו בסתיו לפי הוראת הרייכספרוטקטור ורובם נאלצו לעזוב את מקום עבודתם מיד. גם אם מקצתם התקיימו עדיין בעזרת תמיכת בני המשפחה. רבו מאוד מבקשי הסיוע מן הקהילה (בבית־התמחוי המרכזי חולקו עתה 5,000 ארוחות־צהריים). יהודים רבים, שהניחו כי באמת מדובר ב“אריזציה”, מיהרו להעביר את עסקיהם לידיים צ’כיות (לעתים של ידידים), אך התברר, שהגרמנים אינם רואים בצ’כים “ידיים אריות” ושבעצם המטרה האמיתית היא העברת כל רכוש היהודים לידי הגרמנים. מצד אחר, כשהעביר יהודי את עסקו לידי גרמני, עורר המעשה, בעיקר בערי־השדה ובעיירות ובפרברים, את רוגז הצ’כים. היהודים נקלעו כאן, כמו בעבר, בין שתי אבני ריחיים, בין שנאה לשנאה. היו צ’כים שהלשינו באזני הגרמנים על יהודים, אם ניסו להוציא חפצים או סחורה מרכושם לפני המסירה לידיים אריות. והיו ערים, בעיקר במוראביה, שבהן נצטוו היהודים לסגור חנויות עוד לפני המועד שנקבע על־ידי הגרמנים.

מלחמת פולין היתה לצ’כים אישור, שלאומה קטנה אין כל סיכוי במאבק עם הגרמנים ובמידת־מה אף ראו בשמחה לאיד את תבוסת הפולנים, שהתנהגו כלפיהם בצורה מחפירה כל כך בעת הסכם מינכן. נראה היה לצ’כים, שעל אף הכל הם בחרו בדרך הטובה יותר, חסכו מעצמם מלחמה נוראה, הרס ערים, מאות אלפי הרוגים. כוחות הצבא והמשטרה הגרמניים בפרוטקטוראט היו קטנים, יחסית, הפועלים לא ניזוקו, מצב החקלאים שופר וגם כאשר הונהג באוקטובר קיצוב מזון, עדיין היו המנות בפרוטקטוראט גדולות מאשר ברייך בעצמו. ובכל זאת גברה השנאה לגרמנים, בגלל נוקשותם ובגלל האבדן ההדרגתי של שארית העצמאות הצ’כית. יום ה־30 בספטמבר, יום השנה להסכם מינכן, צויין בחרם על התחבורה הציבורית וב־28 באוקטובר, חגה הלאומי של הרפובליקה, לבשו האנשים בגדי־חג, יצאו לרחובות, שמרו על שתי דקות דומיה. פה ושם נשמעה קריאה “יחי בנש”. משטרתו של קארל הרמן פראנק, שהיה מעוניין בליבוי היצרים, כדי שיוכל לפעול נגד הצ’כים ביד קשה, התערבה, שני אנשים נהרגו ורבים נפצעו. הלווייתו של הסטודנט יאן אוֹפלאטקה, שנפצע פצעים קשים בהתנגשויות ה־28 באוקטובר ומת כעבור שבועיים, נהפכה להפגנה המונית, שהביאה לידי קרבות בין הסטודנטים הצ’כים וכוחות המשטרה. כתגובה על כך נעצרו 1,200 סטודנטים, 19 הוצאו להורג ללא משפט, מאות נכלאו במחנות־ריכוז. פראנק שלט באגרוף־ברזל וכפרס הועלה לדרגת אובֶרגרוּפנפיהרר של ס"ס.

הצ’כים נדהמו מן הברוטאליות שבה דוכאו ההפגנות ושנאתם לגרמנים היתה תהומית. נפוצו שמועות, שהגרמנים מתכוונים לאסור נישואים לתקופה של שלוש שנים, שרופאים גרמנים עומדים לחסן את כל הילדים הצ’כים בחומר הגורם לפיגור שכלי. אמהות מבוהלות הוציאו את ילדיהן בכוח מבתי־הספר ונאסרו בשל כך על־ידי המשטרה ומעצרן עורר תסיסה בין הפועלים. על אף מצב החירום שעליו הוכרז, רווחה בין הצ’כים ההרגשה ששעת־החשבון קרבה ובאה. כאשר אֶלה שולץ, מזכירתו של אדלשטיין לשפה הצ’כית, עמדה לצאת עם בעלה לארץ־ישראל, שאל אותה איש המכס בגבול: האם זה כדאי לך? הרי בעוד כמה שבועות הכל ייגמר.

כאשר הופיע ב־24 בנובמבר 1939 הגליון הראשון של “יידישֶס נאכריכטֶרבלאט – זִ’ידוֹבְסְקָה לִיסְטִי”, העיתון הגרמני־צ’כי החדש מטעם קהילת פראג וההסתדרות הציונית, בפיקוח הגרמנים, הוא פתח באזהרה: כל יהודי חייב להיות מודע לאחריות שבה הוא נושא לגבי כלל הציבור היהודי. מעשה היחיד עלול להביא כליה על כולם. משום כך חייבים להימנע מכל פעולה העלולה לסכן את הציבור היהודי, והכוונה בעיקר לפעילות פוליטית או פסוידו־פוליטית כלשהי ולכל מגע שיכול להחשיד אותם בפעילות כזאת. על היהודים להתרחק ממפיצי שקרים ושמועות־שווא וממפירי הסדר.

אף שהיה זה עיתון שהוצא בהסכמת הגרמנים ומטרתו המוצהרת בעיקר עידוד ההגירה, הרי בין השורות הוא הכיל מידע רב על הנעשה בעולם היהודי ובארץ־ישראל. הוא דיבר בגילוי־לב על רצון הגרמנים להיפטר מן היהודים וכמעט בכל מאמר הובלעו גם מעט עידוד ונחמה ונימתו החוזרת: חייבים להבטיח את המשך קיומו של העם. העיתון היה נתון לצנזורה כפולה. תחילה היו עורכיו חייבים להביא את ההגהות לצנזורה הגרמנית ולאחר־מכן לאנשי הצנזורה הצ’כית ואלה מחקו לעתים יותר מעמיתיהם הגרמנים. לקראת חנוכה החליט ד“ר טאובּר, עורך הבטאון, לנצל את סיפור המכבים לזריקת עידוד של גאווה לאומית. הצנזור הגרמני אמר לד”ר קאן, שהוא מבין היטב את הנאמר בין השורות, אך לא מחק דבר. על טאובר, כעל רוב בעלי התפקידים המרכזיים, נאסרה ההגירה. אולם קאן החליט, כי זו שעת־כושר להוציא את טאובר והביא את המאמר כהוכחה לחוסר התאמתו לתפקיד כה אחראי: מוטב להיפטר ממנו. טאובר עזב את הפרוטקטוראט בדצמבר, בהפלגה האחרונה של “גלילה”.

בחודשי אוקטובר ודצמבר הופיעו ב“ז’ידובסקי ליסטי” מודעות־פרידה רבות נוסח “היגרנו לשווייץ ואנו מברכים את כל ידידינו, ד”ר אוטו קורץ ורעייתו" ו“לכל ידידַי ומכרַי שלום לרגל עלייתי – גדעון פולאק,” והותירו משקע של מועקה בלב קוראיהן: מי שיכול מציל את עצמו מן האניה הטובעת. ד“ר מֶרץ יצא לפי הפצרותיו של ד”ר קאן בעקבות תקרית עם איש גסטאפו, משום שמרץ הוא שהמליץ על נסיעתה של מריה שמולקה לפאריס. רופאייזן שהה בעת כיבוש צ’כוסלובקיה מחוץ לגבולותיה ולא חזר אליה. שמעון אֶנוך הסתלק לאחר שאדלשטיין קיבל מידע שהגסטאפו עוקב אחרי מעשיו. משה באומגארטן יצא כמלווה לטראנספורט של עליית־הנוער והפרידה מן הבנים היתה כעין הפגנה: כולם באו לתחנת־הרכבת ע“ש וילסון לומר שלום. בין היוצאים היה גם בנו של ד”ר קאן, רפאל, שנקרא בפי הוריו טיטוס (הבת סוזי יצאה עוד לפני־כן, בטראנספורט של בני נוער שנסעו לאנגליה כאל תחנת־מעבר עד לעליה). קאן היה נרגש מאוד ודמעות עמדו בעיניו כאשר ביקש ממשה באומגארטן להשגיח על בנו. שיצא כמסגרת עליית הילדים מטעם הוועד הלאומי ועמד להתקבל למוסד החינוכי במשמר־העמק. “אני בטוח שידאגו לו בארץ היטב,” אמר ד"ר קאן. “אבל אני לא אראה אותו עוד.” טיטוס היה צעיר מכדי להבין את חומרת הדברים, ומשה, כמנהל הטראנספורט, היה עסוק מכדי להרהר בדברי קאן.

היתה דרושה אהבה גדולה ומידת יאוש כדי להיקרע מן הילדים, לוותר על הנחמה שבחברתם למי יודע כמה זמן, אולי חודשים, אולי שנים, לעתים תוך ניתוק מוחלט.

"אווה ברמן מאולמיץ. הנמצאת בהכשרה בדנמרק.

מחפשת את אביה שמקום הימצאו לא־ידוע.

שלומה טוב והיא מצפה לרגע ששוב יתראו"

אמרה מודעה בעיתון היהודי. אלפי תלמידים נפלטו בשנת הלימודים החדשה מבתי־הספר. חלקם נקלטו בבתי־הספר היהודיים. רובם למדו בחוגים קטנים אצל מורים יהודים שנותרו ללא פרנסה, או אצל סטודנטים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם הגבוהים, או אצל בני משפחה חסרי־תעסוקה, לא היה ילד יהודי שלא למד.

לעתים קשה היה להחליט מה עדיף: הגירת חלק מבני המשפחה או של אחד מהם או משענת המשפחה המאוחדת. מנהל סמינריון הרבנים בפראג, ד"ר ווֹסְקִין־נַהרטַבּי, שהיו לו בארץ מליצים רבים, לא ניצל את אשרת־העליה שהועמדה לרשותו בגלל מחלת בתו תמרה. אוֹטוֹ ברוֹד, אחי הסופר, לא רצה לצאת בלי הורי אשתו. לעתים נפרדו החלוצים היוצאים בעליה ב' מהוריהם בהרגשה מרה, שהם זונחים אותם בשעתם הקשה ושהעליה היא, בעצם, מעשה אנוכיי.

מיד עם פרוץ המלחמה יצאה הוראה לאפשר גיוס יהודים לעבודות ציבוריות ובעקבותיה הוקמה במסגרת הקהילה מחלקת עבודה. שבראשה הועמד היינץ שוסטר, בן 23, חבר הנהלת “החלוץ”, מתוך הנחה שתפקידי שני הגופים חופפים על־פי־רוב. הרי המשימה העיקרית היתה להשיג למען הצעירים מקומות עבודה בחקלאות, בתעשיה, בסלילת כבישים, כדי שיוכלו להתקיים עד ליציאה המיוחלת, ולהכשיר אותם למקצועות יצרניים. מעל דפי העיתוץ־מטעם, שבחלקו עשה רושם כאילו הוא בטאון ציוני מימים־עברו, פורסמו פניות כגון: “שוב לארץ אבותיך! התכונן לחיים חדשים! הארץ זקוקה לאנשים שהתחשלו”, וצילומי ילדים בקיבוץ ופועלות בקטיף בשרון רק הגבירו התרשמות זו. במשך 15 שנה מאז היווסדו היה “החלוץ” כקול קורא במדבר, בגלל החיים הנוחים של מרבית היהודים. אך עתה גדל “החלוץ” לתנועה המונית, עם כל היתרונות וכל החסרונות שבדבר. רוב החברים החדשים הצטרפו ללא כל הכשרה רעיונית, אבל הפרידה מחברה לא־יהודית, המגמגמת: “אתה מבין… ההורים אומרים… לא כדאי עכשיו עם יהודי.” ההתרחקות ההדרגתית מידידי נעורים צ’כים, פעלה לעתים כתריסר סמינריונים רעיוניים.

ככל שהתמעטו אפשרויות העליה המיידית, כן נעשה החינוך הציוני אינטנסיבי יותר, שכן הוא בא להעניק לצעיר היהודי הרגשה שמצא מקלט ולחזק בו את תודעת האחריות המשותפת, כפי שכתב פרדי הירש בפנייתו אל הנוער. בעיני פרדי, המורה להתעמלות, היתה ראשית החינוך בחישול גופני, במשמעת, ברכישת שליטה עצמית, תוך כדי ספורט ומשחקים. “בתי־קפה ומקומות־שעשועים אינם שייכים לעבודה החינוכית שלנו. אנחנו מעדיפים להתקרב אל הטבע בטיולים ובמחנות. זו דרכנו אל בניין הארץ.” בסיסמה: “נוער בריא – מולדת בריאה” הטיף פרדי לחינוך גופני: “מה מוצא חן בעיניך יותר? בחור בעל גוף שזוף תמיר, גאה או נער רכרוכי, עצבני, בעל כתפיים שמוטות? לבטח הראשון. אבל מה אתה עושה כדי להידמות לו? לא כלום!” מפי פרדי דיברו האידיאל הציוני של היהודי החדש החסון, האידיאלים של תנועות הנוער הגרמניות וגם אהבתו האישית לנערים יפים.

החורף עמד אחר הכותל, צרכי הקהילה גדלו מדי שבוע, והגיעו לעשרות מיליוני כתרים. קרן־היסוד, הקרן־הקיימת וקהילת פראג ערכו מגבית משותפת (60% לקהילה, 40% לקרנות) בסיסמה: “להקריב – לִבְנות – לחיות” ובראשה הועמד אוֹטוֹ צוּקר. “ציבור שאינו מסוגל להתמודד עם ימי מבחן מתוך תבונה ושיקול־דעת, נידון לכליה. אך ציבור שיוכיח את עצמו בימים קשים, ראוי שיתקיים. השתתף בבניית עתידם והבטחת אושרם של הדורות הבאים! " קראה המגבית שסמלה היה עץ ישן חלול שממנו צומח נצר חדש. אכן, ההיענות – בהתחשב במצבם הכלכלי של היהודים – היתה יפה. והכנסות הקרנות הציוניות אף עלו על מיכסת השנים הקודמות. אמנם הביקורת על כספי הקרנות היתה בידי הגסטאפו, אך ההעברה לארץ־ישראל נמשכה באמצעות הג’וינט וטראנסאקציות כספיות מסובכות, שבהן שולם בכתרים בפרוטקטוראט תמורת סיוע הג’וינט בדולרים בחו”ל.

עליה ב' נמשכה, על אף מצב המלחמה, על אף לחצי הבריטים על ממשלות ארצות הבלקן שלא להרשות הפלגות של ספינות מעפילים מחופיהן; למרות החמרת העונשים מצד ממשלת המנדט על בעלי ספינות ויחידים שסייעו לעליה בלתי־חוקית עד לקנס של 100,000 לי“ש וחמש שנות מאסר, הפתח היחיד, שנותר עתה לעליה ב' מן הפרוטקטוראט, היה בגבול עם סלובקיה, ובעזרת הקונסול הסלובקי בפראג, שאהבתו לשוחד היתה חזקה אפילו מנאמנותו לרעיונות הפאשיזם, הושגו אשרות־מעבר קולקטיביות על יסוד תעודות־מסע חסרות־תוקף, לרוב לפרו או לפארגוואי, שאף הן נקנו בעזרת שוחד. בגלל היעדר ספינות להמשך המסע נתקעו העולים שבועות ולפעמים גם חודשים בבראטיסלבה וביניהם גם הטראנספורט השני מטעם “החלוץ” ו”מכבי", על 381 נוסעיו, שהמזל לא האיר להם פנים כלנוסעי הטראנספורט הראשון. הם הוחזקו, בתנאים פרימיטיביים ביותר, באכסניה לפועלים רווקים בפיקוח משמר הלינקה, וכיוון שהיתה בידי הקבוצה רשות־מעבר רק לימים ספורים, היה צורך לחדש אותה פעם בפעם בעזרת שוחד בסיוע הקהילה המקומית, שעשתה, על אף מצבם ההולך ומחמיר של יהודי סלובקיה, כמיטב יכולתה כדי להקל על גורל הממתינים שרוחם קצרה מאוד.

הבעיה העיקרית של המשך היציאה היתה השגת ספינות והשגת כספים. בעלי הספינות של עליה ב' דרשו עתה כ־60 לי"ש דמי נסיעה לנפש, פי שלושה ממחיר כרטיס במחלקה ראשונה של אניית נוסעים רגילה, והתשלום היה צריך להיות במטבע קשה ורובו משולם מראש. ספינות נתקעו בחורף בדנובה הקפואה, קברניטים סחטו כספים, רוב המלחים היו שיכורים (רק מי שסולק מן הצי המסחרי על עבירות משמעת הסכים לעבוד בספינות מעפילים). בגלל תנאי התברואה האיומים פרצו מגיפות בספינות התקועות, אנשים חלו בדיזנטריה, בדלקת קרום־המוח. עשרות מן הפליטים, בעיקר מבין המבוגרים יותר, שלא התחסנו בהכשרה ולא היתה להם משענת של חבורת ידידים, הגיעו לידי יאוש ואף היו מוכנים לשוב לפרוטקטוראט רק כדי לשים קץ לתלאות. ולחופי ארץ־ישראל נהרגו פליטים בהתקפות של ספינות־המשמר הבריטיות המהירות ואלה מבין העולים הבלתי־חוקיים, שנתפסו על־ידי הבריטים, נכלאו – אם, במקרה הטוב לא הוחזרו לים הפתוח – במחנה הסגר בעתלית. לא היה במכתבים שהגיעו לפראג עידוד רב ובכל זאת המתינו אלפים לאפשרות של יציאה בעליה ב', כפי שאמר אדלשטיין באזני אנשי הסוכנות בשווייץ: “מחנה־הסגר של הבריטים לא מפחיד אותם. לעומת מחנות־הריכוז של הגרמנים הוא גן־עדן.”

בראשית דצמבר התקיים בפראג כינוס של ראשי הקהילות מערי־השדה ונציגי המשרד הארץ־ישראלי וקהילת פראג סקרו לפניו את אפשרויות ההגירה הקיימות עדיין ולאחר־מכן נערך לבאים ביקור בצֶנטראלשטֶלֶה ובמשרדי הקהילה במטרה לחזק את שיתוף הפעולה למען ההגירה. כמו הלמות פטיש חזרו המלים להגר – לצאת – לנדוד, בכתב, בעל־פה, לא לגלות זמנית, אלא לשם הקמת בית חדש. אין דרך חזרה. אין לעצור באמצע הדרך. תמצית הבעיה היהודית, בדיוק כפי שכתב הרצל ארבעים שנה לפני־כן, היתה עדיין: “האם אנחנו יכולים להישאר ולכמה זמן או האם עלינו לצאת ולאן.” ובכן, עכשיו חייבים לצאת.

לו רק היו דולרים! עדיין אפשר להשיג אשרת־מעבר להאיטי לששה חודשים תמורת 550 דולרים. עדיין ניתן לקבל ויזה לאקוואדור תמורת 400 דולרים, עדיין מדברים על התיישבות על אותם 25,000 אקרים בסאן־דומינגו שסניור טרוכילו העמיד ברוב חסדו לרשות המתיישבים ללא תמורה. לעת־עתה יצאו לשם 200 איש ממרכז־אירופה, לנסיון, כדי לבדוק אם הם בכלל מסוגלים לשאת את האקלים הסובטרופי. אם כן, יוכלו לצאת אלפים בעקבותיהם. עמדה על הפרק התיישבות בבוליביה ל־4,800 איש, מהם 25% חקלאים, 25% בעלי מלאכה, תמורת 300 דולרים לנפש, באזור נקי ממלאריה שבו נפגשו רִיוֹ גראנדה עם ריו פִיראי, מקום יפה לגידול סוכר, אורז ותירס. לעת־עתה אין טעם לפנות בפניות אישיות. העניין בטיפול. ארצות־הברית רחבות הידיים העניקו במשך שנת 1939 מקלט ל־1,650 יהודי צ’כוסלובקיה, אף פחות מן המיכסה הרשמית.

צצו גם תקווה חדשות: אחרי הפסקה של שלושה חודשים וחצי בשל המלחמה הגיעה אניית פליטים ראשונה לשנחאי. אנשים שברשותם 400 דולר או שיד קרוביהם בחו"ל משגת להעמיד סכום כזה לרשותם, יכולים עדיין להגר לשנחאי בלי אשרה מיוחדת ויהודים תושבי העיר יכולים להביא אליהם את בני משפחתם בתנאי שהם מסוגלים לפרנס אותם. מחיר הנסיעה לשנחאי 290 דולר לנפש. העיקר: אלה שכבר יצאו למדינות העולם חייבים לסייע לנותרים להגר. רק כל עוד קיים רגש האחריות המשותפת יוסיף העם להתקיים.

למודעות האישיות בעיתון היהודי היה עתה נוסח שונה: “בעל אֶפידייביט אמריקאי מחפש אשה בעלת רכוש למטרת נישואים” או “מחפש נערה מבית יהודי צ’כי טוב לשם הגירה משותפת” וגם: “מי מוכן לקחת עמו לנסיעה לארה”ב תינוק בן 10 חודשים, כדי שיצטרף שם להוריו? המלווה יקבל עם בואו 50 דולר." העיתון מסר רשימת בתי־מלון זולים בנמל גנואה, בישר לקוראיו שהתרופה הבדוקה נגד מחלת־ים היא מציצת לימון, הפנה את תשומת לבם לעובדה, שבסין אין מכירים חמאה.

הדברים נאמרו מעל דפי העיתון היהודי בגלוי: חרב דֶמוקלס תלויה מעל היהודים, אם לא יקיימו את חובת ההגירה. במקום שהאידיאולוגיה השלטת רואה את עצמה כבלעדית, לא ייתכן קיום קבוצה אתנית, שהשלטון דוחה אותה וממיט עליה קלון. אם היתה פעם מצד “האנטישמיות הליברלית” נכונות לפשרות, הרי כיום אין עוד אפשרות כזאת: “הדגל שעליו נרשם סופית הפתרון שוב לא יוסר. היהודים אינם יכולים עוד לשבת ולצפות לשינוי, לקוות לכך שהנציונאל־סוציאליזם ימתן את השקפותיו. לא, בימינו אין מתרחשים עוד נסים. כדי לחיות דרושה קרקע וכאן נותרו רק אבנים חשופות, של מצבות עבר מפואר. יעברו עשרות ואולי מאות שנים עד ששוב תצמח כאן תבואה יהודית.”

בעלי חוש הומור מגדירים את העיתון כשלט־ענק: “אנחנו החוצה!” אכן, הצדק אתם; אין זאת הלצה, זאת אמת: הנהגת יהודי הפרוטקטוראט היא נושאת השלט “אנחנו החוצה!” היא רק המכשיר, שעליו מנגנים המוסדות האחראים להגירה את מנגינותיהם העצובות. הזמן דוחק ומי יודע מה הוא טומן בחובו? מוטב היתר־יציאה ביד מאלף תקוות על הגג. גם עתה לא היה חסר ההומור השחור, הצחוק על האבסורד שבמצב: “שני זבובים נפלו לתוך ספל חלב. האחד התייאש וטבע, השני המשיך לפרפר ברגליו עד שנוצר תחתיו גוש חמאה ועליו ניצל. ככל שמתייחסים אל החיים בכבדות, הם נעשים כבדים יותר. לעולם אין לאבד את התקווה להצלה.”

אדלשטיין הוסיף מפרי עטו לספרות ההגירה על־ידי סקירה מקיפה על נדודי היהודים במשך הדורות, מנדידת יחידים מטעמים כלכליים להגירה מאורגנת בעזרת ארגונים פילנטרופיים ועד לעליה החדשה לארץ־ישראל. דבק באמונתו הציונית כתב אדלשטיין על הפרחת השממה, על הכוחות שתחילה דחפו להגירה, ואשר בארץ היעודה היו לכוחות מושרשים באדמה. כוח הקליטה של ארץ־ישראל אינו תלוי בחוות־דעת של מומחה זה או אחר, אלא ברצון היהודים, ובה יוכרע גורלה של היהדות.


 

16. מן הגיהנום ובחזרה    🔗

אדלשטיין סיפר לנחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ששאל פעם אחד מנושאי התפקידים הבכירים במנגנון הגרמני, מדוע הגרמנים לוחצים כל כך להגירה, עתה, בימי מלחמה, כאשר הצעירים מבין המהגרים עשויים להצטרף לצבא הבריטי. על כך ענה האיש, כי אלפיים צעירים יהודים עלולים להיות סכנה בפרוטקטוראט בזמן של אי־שקט פנימי. אבל אלפיים צעירים פחות או יותר בצבא הבריטי לא ישנו כלום במהלך המלחמה. גולדמן רשם את הדברים אחרי פגישתו עם אדלשטיין בז’נווה ב־8 בפברואר 1940. אדלשטיין הגיע לשווייץ אחרי שהתייצב לפני אייכמן בווינה ומטרת ביקורו הרשמית היתה לברר אפשרויות הגירה נוספות. כפי שסיפר אדלשטיין לגולדמן בעת פגישתם, הופסק הגירוש לאזור לובלין. אך הוא עלול להתחדש באביב, אם עד אז לא יהגרו היהודים ככוחות עצמם.

מיד אחרי בואו לז’נווה ניגש אדלשטיין למשרדי הסוכנות היהודית ושם נפגש עם משה שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, שהתעכב כאן בנסיעה מארץ־ישראל, דרך קאהיר ורומא ללונדון. אדלשטיין הביא עמו כמה גליונות של עיתון הקהילה ושרתוק היה מלא התפעלות ממה שאפשר לומר בעיתון מטעם: אפילו במדור הספורט הופיע נאומו של בן־גוריון בכנס “מכבי”. בלכתם בעיר סיפר אדלשטיין לשרתוק, ש“בימים אלה היתה דרישה מן הממונים על היהודים שהציונים ישגרו משלחת לאמריקה אשר תבוא בדברים עם ראשי היהדות שם ותשפיע עליהם שישלחו שליחים לגרמניה למשא־ומתן עם הנאצים על הסדרת ענייני היהודים בתוך הרייך.” הגיב שרתוק: “הנאצים מוכנים, כנראה, לסובב משלחת כזו בכחש ולהבטיח לה כל מיני ישועות ונחמות וכל כוונתם לנצל משלחת כזאת לצרכי תעמולתם וליצור על־ידי כך טריז נוסף נגד כניסת אמריקה למלחמה.”

אכן, על אף אהדתו של רוזוולט לאנגלים, היו ידיו כבולות בגלל ההשפעה הרבה שהיתה לחוגים בדלניים בארצות־הברית, שהתנגדו להתערבות בנעשה באירופה, אם מתוך הסתייגותם המסורתית מן האנגלים ואם משום שבעיניהם היתה אירופה מוקד שחיתות ורקבון. היו שהוכיחו אהדה גלויה ליעילותו של היטלר ואף אלה שהתנגדו לו, לא רצו בהסתבכות המלחמה.

שרתוק ואדלשטיין נסעו יחד לארמון וילסון, שבו עמדו שניהם להרצות. התאספו 25 איש, כל העסקנים הציוניים של ז’נווה. הרצאתו המפורטת של אדלשטיין על פרשת ניסקו זיעזעה את הנוכחים וביומנו הכתיר שרתוק את אדלשטיין בתואר גיבור אלמוני, שיצא שלוש פעמים מן התופת ותמיד חזר אליו. אך שרת נמנע מלרשום פרטים מדברי אדלשטיין על התעללות הגרמנים בעסקנים היהודים, “על התחבולות השפלות, סיגופי הגוף, המכות והפציעות,” כי “לזרא לי לעורר רחמים על עצמנו, אפילו בעיני עצמנו.” עם כל רגשי הידידות, ההערכה, ההתפעלות, היתה גם הרגשת ריחוק בשיחות עם אנשים מסוגו של אדלשטיין, כשל מגע עם דמות השייכת כבר לעולם־הצללים ואשר שהייתה עלי־אדמות תסתיים כאשר יַראה השעון חצות.

אדלשטיין סיפר לקומץ הנאספים על נס 3,500 העולים החוקיים מצ’כוסלובקיה, שהביאו לארץ חצי מיליון לי"ש. בדברו על עליה ב' הדגיש אדלשטיין, שאת הבעיות שעליה זו מביאה עמה “אין לפתור על־ידי החלטה לא לעשותה אלא על־ידי העלאת הטובים ושליחת המנוולים בחזרה מחופי הארץ.” הדברים הביאו את שרתוק להרהורים נוּגים: “האם יש דואג לנשארים? היימצא בשבילם רשיון ככלות אליהם הרעה? האומנם לא תהיה ברירה למנהל המשרד הארץ־ישראלי בפראג, כשתגיע שעתו, אלא לנסות להיכנס לארץ כעולה בלתי־חוקי?” כיוון שלדעת שרתוק “הועתק בחודשים האחרונים הציר מן המלחמה בספר־הלבן לתפקידי החזקת מעמד והתבצרות בארץ־ישראל בשעת חרום זו, אשר מי יודע כמה תימשך,” לא צפה גדולות גם להמשך העליה: “אם יכלו כל הקיצין ולא תהיה עוד אפשרות להציל יהודים מארצות האויב, נבוא לממשלה בדרישה לתת לנו מספר מצומצם של רשיונות בשביל חברים שהפקירו את עצמם כדי לאפשר הצלת הזולת.”

אכן, אדלשטיין טיפל בעת שהותו בשווייץ בעניין הבטחת סרטיפיקאטים והשגת אשרות כניסה לשווייץ לעצמו, לקאן, לצוקר, לפראנטה פרידמן ולמשפחותיהם. אדלשטיין סיפר, כי ד“ר קאן, שבעניינו טרח ד”ר מֶרץ בירושלים, אינו מוכן לעלות בלעדי שלושת האחרים. דעת ארבעתם היתה, כי יש להישאר בפראג כל עוד קיים זיק של תקווה שלא הכל בבחינת עבודת סיזיפוס. נחושה החלטתם לדבוק יחד, משום שאחד אינו מסוגל לשאת בנטל העבודה בכוחות עצמו. אך בחודשים הקרובים יכול להיווצר מצב שכל ארבעתם יוכלו לצאת תוך שעות ספורות ולאפשרות כזאת יש להתכונן בעוד־מועד. אדלשטיין ביקש שלא לשכוח גם את ד"ר ויידמן, שאמנם אינו ציוני, אך מתנהג תמיד ביושר. אם הגורל זימן אותם יחד לאותו מצב כפייה, יהיה זה בלתי־חברי ובלתי־הוגן לשכוח אותו. אשר לחנה שטיינר, הרבה יותר קשה לעזור לה ולבעלה, משום שהשלטונות מטילים עליה את האחריות לאי־שובה של מריה שמולקה (בינתיים הפכה מריה שמולקה הרים וגבעות, מתוך תחושת אחריות לגורל ידידתה חנה ומתוך אהבה אליה, כדי להשיג אה יציאתה מפראג. ב־29 במארס 1940, ערב פגישתה עם ד"ר וייצמן ועם מלכת בריטניה, שממנה עמדה לבקש התערבות אישית לטובת חנה שטיינר, מתה מריה שמולקה מהתקף לב).

בעת שיחה טלפונית בין אדלשטיין וד"ר קאן בפראג (מאז הכרזת מצב החירום היה אפשר לשוחח מן הפרוטקטוראט רק על נושאים שקיבלו מראש אישור הגסטאפו אשר צותת בגלוי לכל שיחה) הפסיק לפתע איש הגסטאפו המאזין את דברי ייקף ואמר לו: “אדלשטיין, דאג לאשרות־כניסה לעצמך ולעשרה עד חמישה־עשר מידידיך, כדי שבמקרה הצורך תוכל לצאת מיד.” אדלשטיין היה מודאג מאוד מתקרית זו: שמא פירושה הפסקת עליה מוחלטת? הוא כתב על כך גם לליאו הרמן בלונדון, וזה פנה בעניין הצלת אנשי פראג לווייצמן:

“הרי בפראג נשארו הציונים על סיפון האניה והם המנהיגים האמיתיים של התנועה שם. במקומות אחרים עלו אנשים מסוגם מזמן לארץ־ישראל וגם אנשים מסוג ב‘, ג’ וד' הלכו בעקבותיהם.”

בשיחה בארבע עיניים סיפר אדלשטיין לשרתוק, שבקהילת ברלין קיימים אנשים היודעים במקרים מסויימים לומר “לא” לגרמנים. “אבל בווינה (כך רשם שרתוק מפי אדלשטיין ביומנו) חסר לאנשינו עמוד השדרה והתוצאה היא ששם עולה ההתעללות למעלה ראש. גם בפראג אין לציונים שליטה על כל ענייני הקהילה וגם שם נמצאים עסקנים נכנעים לכל וממלאים למעשה תפקיד של משרתי גסטאפו. עליית כוחם וכבודם של הציונים מעמידה לפניהם את התפקיד של כיבוש הנהלת הקהילה. קבוצת העסקנים הציוניים היא מרכז להתאוששות ולמאמצי עזרה עצמית והדדית, לחיפושי מוצא ותריס בפני יאוש. העובדה שכמה אנשים אחראים נשארו על משמרתם ולא מיהרו לברוח על נפשם סייעה בלי ספק ליכולתה של ההסתדרות הציונית להחזיק מעמד, ואין ערוך למשקלה המוסרי של עובדה זו. בפולין ברחו כל המנהיגים והדבר עשה רושם נורא, דיכא את הרוח והוריד את קרן הציונות. נשאר צאן בלי רועים.”

אך אדלשטיין היה מאוכזב מעמדתו העקרונית של שרתוק, כפי שבאה לביטוי גם בשיחת שרתוק עם וילפריד ישראל, מבעלי הכל־בו הגדול בברלין. ישראל, יליד אנגליה, הצליח לצאת מגרמניה ורצה עתה לעורר את הציבור האמריקאי למען עזרה ליהודים תחת שלטון הרייך, שסכנת הכליה נשקפת להם בהגליות למזרח, וביקש להיפגש לשם כך עם ד“ר וייצמן. שרתוק הביע ספק, אם וייצמן יוכל לסייע כאן: “כל נסיון מצד אמריקה להשפיע על גרמניה כדי שתרסן את אכזריותה כלפי היהודים מוכרח, במקרה של הצלחת הנסיון, לחייב את ארה”ב כלפי גרמניה וחיוב כזה פירושו פחות הזדהות של ממש של ארה”ב לאנגליה והתפתחות כזו לא יוכל וייצמן לעודד." ישראל חלק על גישתו, גם בשיחתו עם אדלשטיין, שאף הוא תבע פעולה נמרצת, חזר שרתוק וטען, שרק מדיניות שקטה יכולה לעזור. “הם לא דיברו אתי על הצלת היהודים, אלא רק על הקלה בגורלם,” סיפר אדלשטיין בשובו לפראג וחזר על כך פעמים רבות: “Sie wollen nur unser Schicksal erleichtern” – הם רוצים רק להקל גורלנו. שרתוק הבהיר לאדלשטיין, שההסתדרות הציונית חייבת לפעול דרך יהדות ארצות־הברית וזו סבורה, שיש להימנע מעימות ישיר עם הגרמנים וכי אין לעורר את זעמַם. כאשר דיווח על כך אדלשטיין לקבוצת ההנהגה בפראג, הביע את התנגדותו לקו המדיניות השקטה: היא לא תועיל. חייבים להקים צעקה בעולם ואף לא להירתע ממיבצעי נקם מצד הגרמנים.

וייצמן נסע לארצות־הברית בינואר 1940 ולקח עמו גם את תזכירו של אדלשטיין, שחלקים ממנו, בעיקר בעניין תכנית “ילד כאורח”, פורסמו ברבים. ביום שנפגש אדלשטיין בז’נווה עם שרתוק, נתקבל וייצמן אצל הנשיא רוזוולט בוואשינגטון כדי לדון עמו בספר־הלבן ובמצבם של יהודי מזרח־אירופה ומרכזה. הרי גם אם מביאים בחשבון, שיהודים ייבלעו על־ידי השלטון הסובייטי וייעלמו ויוכחדו תחת שלטון הגרמנים, אם יימשך קצב ההרס הנוכחי, עדיין נותרים שני מיליונים וחצי מיליון יהודים שיש לדאוג להם. אף אם יוצאים מתוך ההנחה שחלק מן היהודים, במיוחד המבוגרים, יישארו בארץ מוצאם וחלק ימצאו מקלט במדינות אחרות, עדיין נותרים מיליון צעירים בעלי כוחות שאפשר להעביר אותם בשנים הקרובות לארץ־ישראל.

רוזוולט ביקש לדעת, אם אי־אפשר לסדר את העניינים עם הערבים בעזרת קצת בקשיש ועל כך ענה וייצמן שהעניינים אינם פשוטים כל כך. “כאשר תסתיים המלחמה,” אמר רוזוולט לווייצמן בחיוך, “אתה תסדר את העניין עם הערבים! אבל קודם כל יש לנצח.” וייצמן הסכים עם דברי הנשיא, אך הוסיף, כי כאשר יתכנסו עמי העולם לוועידת שלום, שוב תעמוד לפניהם השאלה היהודית בכל חריפותה. בסיום השיחה דובר על פר באחד הקיבוצים, שהוענק לו השם רוזוולט.

בשני ימי שהייתו בז’נווה כתב אדלשטיין עשרות מכתבים לקרובי מרים, לידידיו בארץ, לקרובי אנשים מן הפרוטקטוראט, דברי תודה להנרייטה סולד, לד"ר אבן־זהב מן האוניברסיטה העברית, שטיפל בהשגת סרטיפיקאט לסטודנטים מן הפרוטקטוראט: “אתה יכול לומר לעצמך בשקט, שמספר הסרטיפיקאטים שהעמדת לרשותנו זהה למספר חיי אדם שהצלת.”

אצל ד“ר אולמן מצא אדלשטיין שורה ארוכה של מכתבים מאת יוצאי צ’כוסלובקיה בארץ־ישראל, מלאי טענות על אפליה בחלוקת סרטיפיקאטים ועל ליקויים בהעברת כספים (229,000 לי"ש מכספי “ההעברה” עדיין עוכבו על־ידי הבריטים כל עוד לא היה בידיהם רישום מדוייק ומאושר של עולי “ההעברה” שאכן הגיעו לארץ־ישראל). בין השאר נמצא שם גם מכתב בעילום שם, שנאמר בו, כי הפעילים בפראג אינם אלא חבורת מושחתים. אדלשטיין התרגז על אותו “מנוול” והיה נדמה לו, כי הוא מזהה אותו לפי כתב ידו: הרי בארץ נמצאים אלפי אנשים היכולים להעיד כמה משתדלים אנשי פראג לפעול מתוך הגינות, יושר ואמונה ציונית. מחובתה של התאחדות עולי צ’כוסלובקיה, שבראשה עמד ד”ר מֶרץ, לפעול נגד אותו נבל, שאינו ראוי לבוא לארץ־ישראל. נתקבלו אפילו תלונות של אנשים ששילמו בעד מחלקה ראשונה בהפלגה מטרייסט לחיפה והיו צריכים להסתפק בדרגה נחותה יותר. “נדמה לנו שנוכח המצב הכללי אפשר להשלים בקלות עם חוסר נוחות של נסיעה בת חמישה ימים.”

אשר לבקשות הרבות למתן סרטיפיקאטים שהוסיפו להגיע אליו, לעתים בהמלצת גדולי־האומה: כרגע אין ברשות המשרד הארץ־ישראלי בפראג אף רשיון־עליה אחד וספק אם בכלל עוד יתקבלו סרטיפיקאטים חדשים. הרי ממשלת בריטניה לא רק דחתה את פניית הסוכנות לבטל את הספר־הלבן למשך המלחמה, אלא הפסיקה כליל בסוף דצמבר 1939, בגלל "המלחמה, חוסר העבודה השורר בארץ־ישראל והיעדר אפשרויות להעברת הון. "הוצאת רשיונות עליה עד לאביב. אשר להנפקת סרטיפיקאטים אחרי מארס 1940 “מתוך הנחה שאנו עדיין במצב של מלחמה, תהיה מדיניות משרד־החוץ להעניק רשיונות רק לתושבי מדינות נייטרליות או ידידותיות, שיצאו מגרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה.”

אדלשטיין היה מאוכזב מן הידידים הרבים – קוגל, רופאייזן, מרגוליס, ברגמן, אשרמן, קונר, רוז’ה לוי – שעלו לארץ־ישראל ואינם נותנים סימן חיים. הרי בפראג רוצים לדעת איך נקלטו בארץ. “אינני יודע איך רואים את הדברים בארץ־ישראל, אבל אנחנו עדיין די סנטימנטליים כדי לא לשכוח את ידידינו, גם אם מפרידים בינינו חודשים מספר.” מכתב־התשובה של ארתור ברגמן, בעבר מנהל קרן־היסוד בפראג, הסביר במידת־מה את סיבת השתיקה: ותיקי התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה חיים בארץ־ישראל על קיצבאות זעומות שאינן מספיקות לקיומם והם חסרי־עבודה וחסרי־אמצעים לנסוע על־פני הארץ כדי להיפגש עם חברים. בעצם, קצת התביישו: הם עלו כבעלי־עמדה וכבעלי־שם וכאן היו נטולי מעמד, לא כלום. רופאייזן, שהקדיש את כל חייו לעבודה ציונית ללא תמורה, חי עם אשתו בחדר שכור, עם ארגזים במקום ארון, על סף הרעב, מחכה לשווא למילוי הבטחה למשרה קטנה בסוכנות. בדיוק כפי שענה קורט בלומנפלד שנתיים לפני־כן לעולי גרמניה מבקשי משרות: “תפקידם המיוחד של ציונים ותיקים נגמר ברגע שהם עומדים בתחנת־הרכבת של תל־אביב.”

ד“ר אולמן בז’נווה שקד על הביצוע המעשי של התכנית “ילד כאורח”. וברגע שמדובר היה בילדים, בשר ודם, שאוכלים ועולים כסף, הצטמקו האלפים שעליהם דיבר אדלשטיין למאות, לעשרות, ליחידים. אולמן הקים ועד ציבורי לקליטת חמישים בני נוער מן הפרוטקטוראט בחוות הכשרה בשווייץ לשנה אחת והשיג למטרה זו אחרי מאמצים רבים סכום של 10,000 דולר. אך היתה דרושה ערבות של עליית־הנוער העולמית, שבתום השנה האחת אכן יעזבו כל הצעירים את שווייץ ויעלו ארצה. המשרד הארץ־ישראלי בזאגרב וארגון ויצ”ו ביוגוסלביה עשו מאמצים להשיג היתר שהייה לעוד חמישים ילדים וגם כאן היתה דרושה ערבות של 10,000 דולרים. באותם היומיים הקדחתניים בז’נווה נפגש אדלשטיין עם הנס וינטר, נציגה של עליית־הנוער בשווייץ, ושמע מפיו על כוונת הארגון העולמי להעביר 1,200 ילדים משטח הרייך, מתוכם 300 מן הפרוטקטוראט. למדינות נייטרליות (בולגריה, יוון. יוגוסלביה, איטליה, שווייץ) ולשם כך היו דרושות הבטחת קיומם וערבות שעם תום שנה אחת, לכל היותר, של האירוח, יעברו לארץ־ישראל. אירוח 300 בני נוער מן הפרוטקטוראט לשנה אחת, נסיעתם לארץ־ישראל וקליטתם בה יסתכמו בהוצאה של 36,000 לי"ש והשגת הכסף מוטלת על אנשי פראג. אדלשטיין ואולמן, הנציגים הרשמיים של ההסתדרות הציונית בבוהמיה ובמוראביה, לא נבהלו מן הסכום הגדול, הבטיחו לעשות כמיטב יכולתם להשיגו ורק ביקשו את חלקם במגבית. אם תיערך לצורך המיבצע. אך כל התכנית עדיין היתה בשלב הדיונים הראשונים: לעת־עתה הבטיח וינטר להשיג סרטיפיקאטים לארבעה ילדים שלמטה מגיל 12 ובישר על אפשרות של אימוץ מיידי של ילד אחד ויחיד בתנאי שהוא יתום משני הוריו.

אֶווה שטרן־מיכאליה, שטיפלה בענייני עליית־הנוער בלונדון במסירות־נפש רבה, היתה ספקנית אף לגבי תכנית מאַת הילדים של אוּלמן: מניין ישיג את האמצעים? הרי זה זמן רב מנסים לקבל מימון להמשך העברת בני נוער מן הפרוטקטוראט לדנמרק, אך קרן פליטי צ’כוסלובקיה בלונדון סירבה עד כה להקציב כסף למטרה זו ונוצר מצב מביך, שמקומות קליטה בדנמרק נשארים פנויים בגלל היעדר מימון.

הכסף היה הפתח להצלה וגם הדיונים בין אדלשטיין ובין המוסד לעליה ב' נסבו במידה רבה על עניינים פיננסיים. לאנשי פראג היו זה זמן רב טענות נגד המוסד על שהוא תובע מהם סכום גדול יותר מאשר מן היוצאים מגרמניה גופה ושאינו עומד בהתחייבויותיו הקודמות (בעת הקונגרס נחתם חוזה עם נציגי הפרוטקטוראט והמוסד לעליה ב' על הוצאת 2,200 איש עד דצמבר במסגרת הסכם “ההעברה”) ושאנשים נתקעים בדרך. בתקציר שהכינו אנשי עליה ב' בפראג, לקראת ביקורו של אדלשטיין בשווייץ, נאמר בפירוש: “אם המצב בארץ־ישראל ובשוק התובלה אינו מאפשר עוד עליה ב', על המוסד לומר זאת גלויות ואנחנו נפזר את ‘החלוץ’ ולא נוליך אנשים שולל בהבטחות שווא.” לנציגי המוסד מצדם היו טענות, שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג משתף פעולה עם מארגני טראנספורטים אחרים של עליה בלתי־חוקית לארץ.

אחרי דיונים מייגעים נחתם בז’נווה הסכם כדת וכדין, כאילו מדובר היה בחוזה מסחרי בימים כתיקנם: המוסד התחייב להוציא מן הפרוטקטוראט במשך שלושת החדשים הקרובים 2,400 איש (אם לא יימנע ממנו הדבר מטעמים שאינם תלויים בו), לדאוג קודם־כל ל־300 איש התקועים בסלובקיה ולאלף האנשים המוכנים לעליה, שיש בידם היתר יציאה מן הגרמנים. ו־1,100 הנותרים יכולים להגיש מיד בקשות הגירה, כדי שיהיו מוכנים ליציאה עד אפריל. כנגד זה התחייבו נציגי הפרוטקטוראט לתשלום של 23 לי"ש לנפש ותמורתן על המוסד לדאוג לאשרות־מעבר, לספינות ולהורדה מסודרת ליד חופי הארץ. אנשי הפרוטקטוראט הבטיחו שלא לנהל משא־ומתן עם גופים אחרים ולהודיע למוסד על כל הצעה לעליה בלתי־חוקית שלא באמצעותו ולא לחתום על שום הסכם בלי הסכמתו (ומן הצד השני ישב היועץ המסחרי שטוֹרפֶר, שזה עתה מינוהו הגרמנים למנהל המרכז לתיאום הטראנספורטים היהודיים מעבר לים שמושבו בבניין הקהילה בפראג, אשר בלי אישורו אסור היה לבוא בקשר עם שום חברת ספנות). אך אנשי הפרוטקטוראט יהיו פטורים מהתחייבות זו אם המוסד לא יהיה מסוגל לבצע את המשימה שנטל עליו. הפרוטוקול על כל תוספותיו נרשם ונחתם ונשמר, כאילו היה זה עוד עולם־האתמול, כאילו המוסד לעליה ב' היה באמת מוסד ולא חבורה קטנה של בחורים צעירים בעלי תושיה ודבקות במטרה, שפעלו בלי תקציב מסודר, בתנאים המשתנים יום־יום, לעתים בסכנת־נפשות, בעוד שנגדם ניצב כל מנגנון הממלכה הבריטית הגדולה.

ואמנם כמה שבועות אחרי שובו של אדלשטיין הגיע לז’נווה מכתב חתום בידי אדלשטיין וקאן (וחתימתו של ד"ר קאן נועדה בדרך־כלל להוסיף משקל לדברים) ובו הודעה, כי לאחר שאנשי המוסד משה (אברבוך) וצבי (יחיאלי) איכזבו לגמרי, אין רואים מנוס אלא לפנות לשְטוֹרפֶר, כדי שיטפל בעניינים ובעיקר בהוצאת האנשים התקועים בבראטיסלבה וקבוצות אחרות. אולמן לא הסכים לעמדת אנשי פראג: לא נכון שאנשי המוסד אינם מקיימים את ההסכם. בפראג פשוט אין מבינים את הקשיים שיש להתמודד עמהם.

בינתיים הוציא אייכמן הנחיות חדשות לגבי טראנספורטים של עליה ב' מווינה, מברלין או מפראג: על כל טראנספורט יש לדווח לשטורפר, שיבדוק אם הוא בר־ביצוע וימסור לאייכמן דו"ח מפורט, ורק אחרי אישור שלו אפשר לחתום על חוזה עם משרד־הנסיעות.

במארס 1940 נסע אדלשטיין לברלין, לישיבה אצל אייכמן, שהיה עתה במסגרת הריאורגניזציה בגסטאפו ראש מחלקת 4/IV/B הגירה ופינוי. בישיבה שאליה הוזמנו נציגי ארגוני־הגג היהודיים מברלין, מפראג ומווינה, השתתפו בין השאר לוונהרץ, אפשטיין ושטוֹרפר והיא התקיימה בקורפירסטֶנאלה 116, מושב הצֶנטראלשטֶלֶה בברלין. נושא הישיבה היה זירוז ההגירה. אפרים פראנק, איש “החלוץ”, שייצג בפגישה את המשרד הארץ־ישראלי בברלין, שם את לבו לשינוי הרב שחל בהתנהגותו של אייכמן מאז עלייתו בסולם הסמכויות. שנה לפני־כן עדיין ניתן ליהודים לשבת בעת ישיבה עמו. ואילו עתה היה עליהם לעמוד ודבריו נאמרו בנימה של איש הרגיל לתת פקודות. אייכמן אמר לנציגי היהודים, שאם לא ימלאו את מיכסות ההגירה, יבצעו הגרמנים הגליות. ופראנק התרשם מן ההבדלים בהתנהגות היהודים: אנשי וינה נראו בעיניו נכנעים, אנשי ברלין שומרים על כבודם ואנשי פראג אי־שם באמצע.

שליטתו של המרכז להגירה בפראג הורחבה בינתיים לפי צו הרייכספרוטקטור וחלה עכשיו על כל שטח בוהמיה ומוראביה, וזמן קצר אחרי־כן הוקמה קרן הגירה, שקיבלה לידיה בשם הצֶנטראלשטֶלֶה את כל רכוש היהודים המהגרים (ובכך היה נצחון מוחלט של המשרד לבטחון הרייך על מוסדות הפרוטקטוראט, שקיוו אף הם לזכות בחלק מן השלל היהודי).

מעגלי הקיום היהודי הלכו והצטמצמו: על היהודים נאסר המסחר הקמעוני בטקסטיל, בנעלים ובמוצרי עור (ואלה היו בעיקר ענפי מסחר יהודיים). לציבור הצ’כי הוסבר, כי הדבר בא כדי להיפטר מכל שריד של השפעת היהודים על חיי הכלכלה בפרוטקטוראט, לאחר שהיהודים לא הוציאו את המסקנות הדרושות מן הצו הראשון למסירת עסקים יהודיים מרצון. ואם קיוו היהודים שיוכלו, אולי, אחרי מסירת חנויותיהם, להוסיף ולהתפרנס במימכר מדלת לדלת – גם הרוכלות נאסרה עליהם.

מצבם הכלכלי של היהודים הלך והחמיר מחודש לחודש: בדצמבר נאסרה עליהם בעלות על כל נכסי־דלא־ניידי, מינואר היו חייבים כל התשלומים לזכות יהודים, ובכללם שכר עבודה, להיכנס לחשבון בנק חסום, שממנו היה בעליו רשאי להוציא רק 1,500 כתר לשבוע. יצאה הוראה למסירת כל ניירות־הערך וכל התכשיטים וחפצי מתכת יקרה, חוץ מטבעת־נישואים, משעון־כסף, מסכו"ם משומש ומשיניים תותבות (כתנאי שהן בשימוש).

כאות וסמל לתקופה סולקו מפראג הפסלים של משה רבנו ושל המהר“ל, שעמדו בכניסה לרובע היהודי הישן, ובאפריל באה החמרת הפיקוח על איסור היציאה לרחוב אחרי שמונה בערב והאיסור הסופי לביקור בתיאטראות ובבתי־קולנוע. הלהיט הגדול של אותם הימים היה הסרט “Firefly” עם אלן ג’ונס וז’אנט מקדונלד בתפקידים הראשיים, והיהודים הלכו בחשאי לראות אותו, ישבו בחשיכת האולם והנשים בכו, על סיפור האהבה, על עצבות “הסֶרֶנאדה לחמור”, על הביקור האחרון ב”בִיַאצֶ’ק" האהוב, כפי שנקרא הקולנוע בחיבה לפי שמו האמריקאי הישן ביוֹגְראף.

ככל שהצטמצם לגבי היהודים העולם החיצון, התרחבו תפקידי הקהילה: היקף פעולותיה גדל פי 25 מאז הקמת הפרוטקטוראט, סיפר ויידמן בראיון לעיתון היהודי, ומספר פקידיה עלה פי 12. במקביל להחלת סמכותה של הצֶנטראלשטֶלֶה על כל הפרוטקטוראט הוחלה גם סמכותה של קהילת פראג על כל יהודי שטח־החסות וב־18 במארס 1940 קיבל ויידמן מן הגרמנים אה המינוי הרשמי של מנהל הקהילה, ולסגנו נתמנה יעקב אדלשטיין. פירושו של דבר, כפי שכתב העיתון היהודי בגילוי־לב מפתיע, שבכל ההוראות בענייני יהודים קיימת רק ערכאה אחת: הצֶנטראלשטֶלֶה, והיא פועלת באמצעות קהילת פראג, הממונה בדרך זו גם על קהילות הפרובינציה, כלומר הקהילה יונקת את סמכותה מן המרכז להגירה: זהו שלב חדש בתולדות יהדות הגולה. ההנהלה החדשה, שלצדה עמדה ועדה מייעצת בת חמישה חברים, ובתוכם גם ד“ר קאן, הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה כדי להגביר את הקשר בין האוכלוסיה היהודית לקהילה והביעה את התקווה, שהציבור יתמוך בשני האנשים שעל שכמם מוטלת האחריות לכל יהודי הפרוטקטוראט. אדלשטיין לקח עמו את ד”ר אדולף בֶנֶש, דוֹלפה בפי כולם, שטיפל עד אז בענייני סרטיפיקאטים, לתפקיד סגן־מזכיר הקהילה.

מנהל הקהילה וסגנו הודיעו על צירוף אנשים חדשים בעלי נסיון מכל שכבות האוכלוסיה למנגנון הקהילה, כלומר, בתרגום לשפת היהודים: התפקידים התחלקו לפי מפתח מוסכם בין יהודים־צ’כים ובין ציונים. נוספה מחלקה מיוחדת ליהודים שאינם מבני דת משה, וגם הם, ככל שאר היהודים על־פי הגזע, היו חייבים מעתה ברישום חובה בקהילה ובתעודות הזהות שלהם הוטבעה האות “J”

לפי הוראת הַנס גינתר מן הצֶנטראלשטֶלֶה הוכן לוח ועליו תצלומים של מנהלי המחלקות ובעלי התפקידים המרכזיים בקהילה, בתוספת ציון שנת הלידה ומקום הלידה, והמצב המשפחתי. הלוח נקרא בפי היהודים בהומור “לוח הזכרון” והופיעו עליו 37 איש ובתוכם כל ההנהגה הציונית: ד“ר קאן כאחראי על ההסתדרות הציונית, ליאו ינוביץ (מזכיר המשרד הארץ־ישראלי) כמנהל מחלקת הסרטיפיקאטים, ד”ר מונק כמנהל ההגירה של ילדים ובני נוער, חנה שטיינר כמנהלת המחלקה לעידוד ההגירה, יוסף ליכטנשטרן כאחראי על הטראנספורטים של פועלים (דהיינו עליה ב') והיינץ שוסטר כמנהל מחלקת העבודה (כלומר “החלוץ”). נציג הקהילה אצל הצֶנטראלשטֶלֶה: אברהם פיקסלר.

פיקסלר, בן 26. בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית במונקץ', שדיבר חצי תריסר שפות, היה בחור פיקח, זריז, שאפתן, שפילס לו בכוחות עצמו את דרכו מן העוני של כפר מולדתו ברוסיה הקרפאטית ללימודי משפטים בפראג. לפרנסתו עבד פיקסלר כפקיד במשרד היצ"ם וכשזה חוסל עם בוא הגרמנים עבר למשרד הארץ־ישראלי ומשם הגיע לצֶנטראלשטֶלֶה. מעל לראשו של פיקסלר, בעל הפנים העגולות והחיוך הספקני. שקראו לו בקהילה “בּוּמִי”, עברו הסערות הראשונות מצד הגרמנים. באחת הפגישות בחדרו של גינתר בצֶנטראלשטֶלֶה, שבה נכחו ויידמן, קאן, אדלשטיין. פיקסלר וטרסלר, כעס גינתר על פיקסלר, משום שלא הכין בעוד מועד חומר בכתב כפי שנצטווה. וזה הבטיח למסור את החומר הנדרש תוך 24 שעות. ואז, מול גינתר הצועק, שישב מאחורי השולחן בקצה אחד של החדר ודרך החלון שמאחוריו חדרו קרני השמש ישר לעיני העומדים כמרחק־מה מולו, אמר אדלשטיין בשקט, אחרי שהוריד את משקפיו העבים ועיניו ממצמצות באור המכאיב: “ואם לא ימסור אותו תוך עשרים וארבע שעות, גם אז לא יקרה דבר, אני אחראי לכך.” קאן קפא במקומו וכאשר יצאו את הצֶנטראלשטֶלֶה אמר: “אני לא הייתי מסוגל לומר זאת.”

גינתר היה עורך מפעם לפעם ביקורי היכרות בקהילה ואז היו צריכים כל הפקידים הבכירים להתאסף באולם בית העיריה היהודית וכולם, לרבות הרב אלדר דויטש, רבה הראשי הישיש של פראג, לבן־הזקן, היו חייבים אחד־אחד להסביר לגינתר כתלמידים צייתנים מי הם ומה תפקידם. באחת הפגישות הללו שאל גינתר את קאן, איפה נקטעה ידו וקאן, שלא כמנהגו, ענה “בתור קצין במלחמת העולם הראשונה.” אך עצם הדו־שיח הוציא אותו משווי משקלו. אין הוא רוצה עוד בשום מגע עם הגרמנים, אמר לייקף, ובכל זאת המשיך בעבודתו בקהילה. נאנח פעם בפעם: “למה הכנסתי את ראשי לענין זה?” קאן נקרע כאן בין חוש האחריות המשותפת לגורל היהודים ובין גאווה אישית ותחושה שיצא לדרך שאין ממנה חזרה. גם ידידיו. גם מתנגדיו של אדלשטיין (והם לא היו חסרים) התקיפו אותו פעמים רבות על מגעיו עם הגרמנים ועל כך היתה תמיד תשובה אחת בפיו: “אנחנו רצים נגד הזמן.”

אדלשטיין, ויידמן וריכארד פרידמן, שדרכם הועברו כל הוראות הגסטאפו, שימשו ביודעין חַיִץ בין הגרמנים לעובדי הקהילה וידעו שהם הנושאים באחריות לכל מחדל. ואכן במשך שנתיים וחצי לקיום הקהילה־מטעם לא נעצר ולא עונה אף אחד מן הפקידים. אם כי בעת שהייתו בז’נווה סיפר אדלשטיין, באופן כללי, על עינויי נציגי היהודים, לא תיאר מעולם באזני מקורביו את חוויותיו האישיות בעת המפגשים עם אייכמן, גינתר, בורגר וכל השאר. רק פעם אחת, אחרי שנקרא באופן דחוף לארמון פֶצֶ’ק, חזר חיוור, כשכתמים אדומים בפניו, ולא דיבר שעות. כאשר נאספו סביבו, כרגיל, ינוביץ, בֶנֶש, קאן, אמר להם: “אל תשאלו אותי מה שהיה,” ובלבם לא נותר ספק, שאדלשטיין עוּנה בידי הגרמנים.

באחד הימים הובא לאדלשטיין מכתב בלוויית הוראת הגסטאפו לתרגם אותו ללא דיחוי. המכתב נכתב ביידיש על־ידי סנדלר בשם אלואיס היטלר והיה מיועד לאחותו. האיש הודיע לה, כי כולם כקו הבריאות וכי הוא מתפרנס, ברוך־השם. הארי טרסלר הלך להחזיר את המכתב בצירוף התרגום לארמון פצ’ק. בחדר שבו הורו לו לחכות עמדו על השולחן ספל קפה מהביל ולחמניות טריות, וכשנכנס קצין הס"ס הוא אמר להארי: “בבקשה, תתכבד.” הארי כמעט נחנק, כי לא היה זה מקום ליהנות בו מקפה (אם כי בו עצמו לא נגעו לרעה, הרי בעת שליחויותיו התכופות בארמון פצ’ק קיבל הארי פעם בפעם הוראה להסב את פניו אל הקיר, כדי שלא יראה את מי מובילים דרך הפרוזדורים ומה מראהו). ייקף אמר להארי, שתיאר לפניו את הביקור, כי היה זה אייכמן עצמו והוסיף: “הם רודפים את היטלר המסכן הזה רק בגלל השם.”

אם משוּם לחציו של פראנק, מושל הגנראל־גוּבֶרנמאן, אם מתוך ידיעה שהמלחמה נגד צרפת ממשמשת ובאה וסיומה יביא אפשרויות חדשות לפתרון שאלת היהודים, הופסקו הטראנספורטים של היהודים למזרח לפי הוראת גֶרינג בסוף מארס 1940. גם אם הציבור היהודי לא ידע על הוראת גֶרינג, היה במה להזין את האופטימיות: באפריל שבו 460 ממפוני ניסקו לפרוטקטוראט ואם כי חזר רק אחד מכל ארבעה שיצאו לדרך חצי שנה לפני־כן, היתה בחזרתם, על אף סיפורי התלאות שבפיהם, גם מקצת הרגעה: הרכבות למזרח נוסעות בשני הכיוונים, גם הלוך וגם חזור. לעומת הנעשה ליהודי פולין, שם הוקמו באותה תקופה הגיטאות הסגורים הראשונים, נראו חיי היהודים בפרוטקטוראט כגן־עדן. ייתכן, אמרו לעצמם אנשי פראג, שגם הגרמנים מבדילים בין יהודי המזרח ליהודי המערב. כאן לא פולין.

בין השבים מניסקו היה גם ד“ר הוּגוֹ קראטקי, רופא שאדלשטיין נפגש עמו בעת שהייתו בלובלין. אחרי שקראטקי החל לעבוד בבית־החולים היהודי במורבסקה אוסטרבה, האחרון שנותר עדיין, הגיע לשם אדלשטיין, לכאורה לשם הסרת גידול קטן ממיתרי הקול. למעשה נועדה שהייתו במקום מוגן יחסית מפני השגחת הגסטאפו, לפגישות סודיות בין אדלשטיין ובין שליח או שליחים שבאו מאזור הכיבוש של ברית־המועצות ואשר גם ד”ר קראטקי לא ידע פרטים על טיבן.

בדרך לאוסטרבה התעכב אדלשטיין, שהיה קרוב לאפיסת כוחות אחרי החודשים הרבים של מתח בלתי־פוסק, בטַיינִיצֶ’ק שליד אולמיץ, אצל טרודה ואֶמו גרואַג, לשעבר בעל בית־חרושת ליצור לתת, שגרו בחסדו של הממונה האַרי על רכושם במעון הפקידים הכפרי שליד המפעל. בני משפחת גרואג הבטיחו לאדלשטיין שלא לגלות את נוכחותו ליהודי אולמיץ השכנה, כדי שסוף־סוף יזכה לכמה ימים של מנוחה בלי טלפון, בלי משרד, בלי קבלת קהל, בלי השגחת הגרמנים. כאן, בתוך השקט והירק, הירשה לעצמו ייקף להתפרק. ישן, אכל, סיפר מעשיות ובין השאר גם ניתח את כתב־ידו של אמו גרואג (הגרפולוגיה היתה אז השגעון הגדול בתנועה החלוצית, בהשפעת וילי שֶנפֶלד, גרפולוג, שהיה מנהל המכון לייעוץ מקצועי בפראג) ואֶמוֹ גרוֹאַג צייר את דיוקנו של ייקף.


 

17. מי יזכור את כל האיסורים    🔗

אחרי כיבוש פולין היתה זו מלחמה ללא חזית. אמנם הגרמנים גרמו נזקים כבדים לצי הסוחר הבריטי באוקיינוס האטלנטי, אבל בניגוד לתחזיות האנגלים, שפינו מיליון וחצי ילדים, אמהות ומורים מאזורים שהוגדרו כמסוכנים, לא הפציץ היטלר את האיים הבריטיים. הערכות האנגלים דיברו על מלחמה בת שלוש שנים. שתוכרע במידה רבה על־ידי התמוטטותה הכלכלית של גרמניה החסרה חומרי גלם בסיסיים.

בעיקר כדי להפגין פעילות מלחמתית כלשהי באותם חודשים של ציפיה לבאות, החליטו צרפת ואנגליה לבוא לעזרת הפינים, שנלחמו לבדם נגד ברית־המועצות, ובדרך להרוס את נמל נארוויק, שממנו הובילו אניות גרמניות את עפרות־הברזל משוודיה. להחריב את המכרות השוודיים ולמקש את דרכי הגישה במימי נורווגיה. אך לפני שהגיעו מדינות־הברית לידי הסכם על פרטי המיבצע, חתמה פינלנד על חוזה שביתת־נשק עם הרוסים. גם היטלר לא ישב בחיבוק־ידיים. קודם שהספיקו האנגלים למקש את המים הטריטוריאליים של נורווגיה, כבש הוא, באפריל 1940, את דנמרק ללא התנגדות ותפס כל נמל נורווגי בעל חשיבות מאוסלו עד נארוויק. הבריטים ניסו לבוא לעזרת הנורווגים והובסו בצורה מבישה, בגלל חוסר תכנון, היעדר סיוע אווירי וכוח יבשתי קטן מדי. כשלון המסע לנורווגיה הביא למפלתה של ממשלת צ’מברליין ולמינויו של וינסטון צ’רצ’יל לראש הממשלה על אף חלקו בתכנון המיבצע: לא המפלה קבעה, אלא עמדתו השלילית כלפי היטלר עוד בימי מדיניות הפיוס הרחוקים, ונכונותו להמשיך במלחמה בכל מחיר.

למחרת היבחרו של צ’רצ’יל, ב־10 במאי, פלשו הגרמנים להולנד ולבלגיה, ללא אזהרה מוקדמת ובלי כל אמתלה על מיעוט עשוק. הפעם, על סף ביתם, לא יכלו הבריטים ובעיקר הצרפתים להתעלם מן הנעשה מבחינה צבאית, כפי שקרה בצ’כוסלובקיה ובפולין, וכוחותיהם יצאו לעזרת שתי המדינות המותקפות. אולם הולנד נפלה תוך שבוע, ותוך שבועיים כיתרו הכוחות הגרמניים, שעקפו את קו מאז’ינו, את בלגיה וחדרו עמוק לאדמת צרפת. רוח הלחימה של הצרפתים, שלא היתה עזה גם לפני־כן, נשברה והבריטים לא ראו ברירה אלא לסגת מיבשת אירופה. בסוף מאי הועברו מחוף דנקרק לאנגליה יותר מ־350,000 חיילי צבאות־הברית. על אף המפלה ואבדן כל הנשק הכבד חיזק הפינוי המאורגן למופת של דנקרק את רוח האנגלים: היתה זו הוכחה עליונה לאחדות העם.

ממשלת צרפת החדשה בראשותו של המארשל פֶּטֶן חתמה ב־22 ביוני על חוזה שביתת־נשק עם היטלר, שהתנהג ברוחב־לב יחסי והשאיר בידי הצרפתים שני שלישים מאדמת צרפת. ביום שנכנס היטלר לפאריס כבשו הרוסים את שלוש המדינות הבאלטיות – אֶסטוניה, ליטא ולאטביה, צירפו אותן לברית־המועצות וסיפחו גם את בסאראביה, שהיתה מאז חוזה ורסיי בידי הרומנים. היתה זו עת הרודנים, אך כאשר הכריז צ’רצ’יל, כמעט כדבר מובן מאליו, שאנגליה תמשיך במלחמה גם לבדה, עד לנצחון המוחלט, נתקבלו דבריו בהסכמה כללית של בני ארצו. בלונדון ישבו עתה הממשלות הגולות של פולין, לוקסמבורג, נורווגיה, הולנד ובלגיה וביולי 1940 הוכר גם ד"ר בנש כראש ממשלתה הגולה של צ’כוסלובקיה, אם כי הסכם מינכן לא בוטל רשמית.

אחרי תבוסת צרפת ציפה היטלר להסכם־שלום עם האנגלים, שהרי הוא התנהג על־פי מיטב כללי ה“פֵייר פְּלֵיי” האנגלי ונתן לכוחותיהם לסגת מדנקרק. אך כאשר צ’רצ’יל לא הראה שום נכונות לתת לו יד חופשית ביבשת אירופה, החל הפיהרר להכשיר את הקרקע לפלישה לאנגליה בהפצצות שיטתיות, תחילה על ריכוזי תעשיה ולאחר זמן, מסוף אוגוסט ואילך, כתגובה על כמה הפצצות כושלות של הבריטים בגרמניה, על לונדון עצמה. אף־על־פי שה“בליץ” על לונדון נמשך 76 לילות רצופים, שנהרגו 30,000 איש, שנהרסו מאות אלפי בתים, ושנגרם סבל נפשי וגופני רב לאוכלוסיה, בחוסר שינה, בפרוד משפחות, בתנאי עבודה קשים – לא נשברה רוח האנגלים. אמנם לבריטים אבדו יותר מ־900 מטוסים, אבל מספר אבידות חיל האוויר הגרמני היה כפול מזה, ובאוקטובר דחה היטלר בחוסר־ברירה את הפלישה לאנגליה לאביב הבא ובינתיים התכונן למלחמה בברית־המועצות. מבצע “בּארבּארוסה” (שם־הצופן של המתקפה על רוסיה) נועד, בין השאר, גם להכניע את בריטניה המתעקשת כדי שתשלים עם שלטון הרייך על אירופה. הרי תקוות בריטניה, כפי שאמר היטלר לקציניו, תלויה באמריקה ובברית־המועצות וכיוון שאין שום סיכוי לחסל את אמריקה, חייבים להוציא, לפחות, את רוסיה מן החשבון.

עמידתה האיתנה של בריטניה והרגשות האנטי־גרמניים הגוברים בתוך קבוצות אתניות שונות בארצות־הברית, בין יוצאי נורווגיה, פולין, אנגליה וסקוטלנד, החלישו את כוח הבדלנים ואיפשרו לנשיא רוזוולט להשיג את אישור שני בתי־המחוקקים של ארצות־הברית לחוזה “החכר והשאל” שנועד לספק חומרים ונשק לבריטניה באשראי, לאחר שמלאי הדולרים שלה הלך והצטמק.

תבוסת מערב־אירופה, כניסת איטליה למלחמה לצדה של גרמניה ויצירת הציר המשולש עם יפאן, היתה להן השפעה פסיכולוגית עמוקה על אותן מדינות ביבשת אירופה שעדיין לא נכבשו ועל מרבית האוכלוסיה במדינות הכבושות. נראה היה כאילו אין מנוס: מוכרחים להכיר במציאות החדשה באירופה וללמוד לחיות עמה.

היהודים בפרוטקטוראט הרגישו, כי ההסגר סביבם מתהדק: נמלי טרייסט וגנואה נסגרו לעליה: התברר כי הבריחה למערב־אירופה, לדנמרק. להולנד, לבלגיה, לצרפת לא היתה אלא נסיון־שווא להתחמק משלטון הנאצים. על־פני אירופה לא היה עוד מפלט.

משנחתם הסכם שביתת־הנשק עם צרפת קיבל רעיון מאדאגסקר דחיפה חדשה, שכן עתה נפתח הסיכוי לקבל את האי מאת הצרפתים במסגרת חוזה השלום העתיד להיחתם עם מעצמות־המערב. הימלר הזכיר אפשרות זו מיד לאחר נפילת פאריס והיטלר העלה את הנושא של הקמת מדינה יהודית במאדאגסקר בין השאר גם בשיחתו עם מוסוליני ב־18 ביוני, עם כניסת איטליה למלחמה. הגרמנים לא היו רגילים לבזבז זמן. כבר יומיים אחרי חתימת שביתת־הנשק פנה היידריך אל שר־החוץ הגרמני יוֹאכים פון ריבנטרוֹפ במכתב, ובו ציין, כי בינואר 1939 הטיל עליו גֶרינג (בתוקף תפקידו כממונה על תכנית ארבע השנים) לבצע את ההגירה היהודית מכל שטחי הרייך ואכן עלה בידו, על אף כל הקשיים, להוציא מאז כניסתו לתפקיד כמאתיים אלף יהודים משטחי הרייך. אך הבעיה בכללותה, ועתה כבר היה מדובר בשלושה מיליונים ורבע מיליון יהודים לערך, לא יכלה לבוא על פתרונה הסופי בהגירה ולכן יש צורך בפתרון טריטוריאלי. שר־החוץ הגרמני שוחח על שאלת מאדאגסקר עם עמיתו האיטלקי, הרוזן צ’יאנו, ואף הטיל על עורך־דין צעיר במשרדו בשם ראדֶמאכֶר להכין תכנית מפורטת בשאלה זו.

המשרד היחיד, שלכל הדעות היה מסוגל להרים מיבצע ענק כזה של העברת מיליוני בני אדם ופיקוח עליהם, היה המשרד לבטחון הרייך ואכן שם נתקבלה תכנית מאדאגסקר המחודשת בהתלהבות, וגם בו רצו בתכנית מפורטת, שהכנתה הוטלה על אייכמן ועוזרו תיאודור דַאנֶקֶר. אייכמן התבסס על נסיונו משנת 1938 ועל החומר שנאסף בשאלת מאדאגסקר על־ידי משרד המושבות הצרפתי, והכנת התכנית נשלמה תוך שבועות מעטים. בתזכיר בן עשרים עמודים צויין, שאפילו בשטחי הרייך בלבד היה אפשר לפתור את בעיית היהודים על־ידי הגירה רק באיטיות ובקשיים מרובים ועתה, אחרי התוֹספות המוני היהודים במזרח, נעשתה ההגירה בלתי־אפשרית ונדרש פתרון טריטוריאלי לבעיה. לשם מניעת מגעים בין היהודים לעמים אחרים עדיף אי בלב הים על כל פתרון אחר.

בנתונים הסטאטיסטיים על אקלימה של מאדאגסקר, כלכלתה וגודלה צויין ששטחה כשל צרפת, בלגיה והולנד גם יחד ומספר התושבים המקומיים רק 3.8 מיליונים. מספר היהודים הכולל שהובא בחשבון היה עתה 4 מיליונים, ובתוכם יהודי צרפת, דנמרק, נורווגיה, הולנד, בלגיה. מנקודת־ראות מדינית־משפטית הדבר הרצוי ביותר הוא הקמת מושבה יהודית בריבונות גרמנית, אך, למעשה, תהיה זו מדינת־משטרה שלידה תפעל מועצת־זקנים יהודית. ביצוע ההגירה והפיקוח על התושבים יוטלו על המשרד לבטחון הרייך, בעזרת מרכזי ההגירה בבירות השונות ובסיוע הקהילות המקומיות. עיקר תפקידו של המנגנון היהודי לדאוג לביצוע המהיר של הוראות ההנהלה. “שיטה זו הוכיחה את עצמה היטב בעבודת המרכז להגירה היהודית, והיא מטילה את מרבית העבודה על היהודים עצמם.”

תחילה ייצאו החקלאים, עובדי הבניין, בעלי־המלאכה עד גיל 45, עם כלי העבודה שלהם. היוצאים יורשו לקחת עמם מטען של 200 ק"ג ושאר הרכוש היהודי יעבור לאפוטרופסות מיוחדת וההכנסות ממכירתו יימסרו לקרן ההגירה המרכזית. על־פי חשבונו של אייכמן ידרוש המיבצע 120 אניות ויימשך ארבע שנים וכיוון שלאחר חתימת חוזה־השלום יהיה הצי הגרמני עסוק ללא ספק במקומות אחרים, יש לחייב את אנגליה וצרפת בחוזה־השלום להעמיד את נפח האניות הדרוש להעברת היהודים. מימון המיבצע יבוא מרכוש היהודים עצמם בשטחי הרייך (ורצוי לברר, אם הדבר ייעשה על־ידי הפקעה או שמא רצוי יותר לעשות זאת בדרך של עסקות משפטיות מרצון בסיוע הקהילות היהודיות בפראג ובווינה, התאחדות היהודים ברייך ומועצות הזקנים במרחבי המזרח). כן יש להבטיח בחוזה־השלום את השתתפות ההון היהודי בארצות המערב במבצע כפיצוי על הנזק שנגרם על־ידי היהודים מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות כתוצאה מחוזה וֶרסיי.

שאלת הפתרון הטריטוריאלי, אם כי בלי ציון השם מאדאגסקר, הועלתה גם בפגישה במשרד לבטחון הרייך בברלין בין אייכמן ועוזרו דאנקר ובין אדלשטיין וויידמן מפראג, לוונהרץ מווינה ואפשטיין מברלין, שנאספו בראשית יולי 1940 כדי למסור דו"ח על הנעשה בתחומי ההגירה, הארגון והפיננסים. אחרי ששמע אייכמן מה שהיה לנוכחים לומר, הוא ציין, שיש להמשיך כרגע במאמצים למען ההגירה דרך המזרח הרחוק וליסבון, אך לאחר גמר המלחמה נראה שיהיה צורך בפתרון כולל של בעיית אותם יהודים באירופה, שעזיבתם אינה ניתנת לפתרון בהגירה אינדיבידואלית.

אייכמן ביקש לדעת, אם נושא זה כבר עלה על הפרק ואם הוצעו תכניות בכיוון זה וכאשר נענה בשלילה, נתן לחמשת הנוכחים הוראה להכין תזכיר קצר על הנקודות העיקריות שתכנית כזו חייבת להביא בחשבון. מישהו מן הנוכחים (כיוון שהפרוטוקול נכתב בגוף שלישי סתמי, אין לדעת מי) אמר שהעלאת תכנית כזאת אפשרית רק מתוך התייחסות לאזור התיישבות קונקרטי, שלמענו אפשר להשיג את המימון הדרוש ולארגן את ענייני ההגירה וההתיישבות בדרכים מדיניות. על כך השיב אייכמן, שלעת־עתה מדובר רק בקווים כלליים לשם ביצוע יעיל של תכנית כזו בתקופה של שלוש עד ארבע שנים. בעקבות דבריו הצביע מישהו על חשיבותה של ארץ־ישראל ועל העובדה, כי ארץ־ישראל, שיש בה כחצי מיליון תושבים יהודים, היא נקודת הקליטה החשובה ביותר להמוני היהודים ושאת שיתוף הפעולה של ארגוני הסיוע היהודיים ניתן להשיג בקלות רבה למען התיישבות גדולה בארץ־ישראל. אייכמן הבהיר, שעדיין אין תכניות מוגדרות לגבי אזור ההתיישבות וצורתה ושהתזכיר צריך לכלול רק רעיונות־יסוד ולהימסר עד למחרת היום אחר־הצהריים.

לאחר שהועלו הקשיים שבהכנת תזכיר בזמן כה קצר, הסביר אוברשטורמפיהרר דאנקר, שמדובר רק בהתייחסות ראשונה ושבהחלט אפשר להעלות לשם דוגמה ארץ מסויימת. בקשר לכך נמשך הדיון על ארץ־ישראל כעל אזור התיישבות. דאנקר הביע את דעתו, שאין לארץ־ישראל אפשרויות הקליטה הדרושות וכי מצד הערבים עלולים להתעורר קשיים. על כך באה מצד נציגי היהודים התשובה, שארץ־ישראל בצורתה הנוכחית מסוגלת לקלוט שלושה מיליונים יהודים ועם יצרפו אליה את עבר־הירדן, אפשר יהיה לפתור את בעיית יהודי אירופה בכללותה.

גם אם לא הוזכר השם מאדאגסקר בפרוטוקול הישיבה של ה־3 ביולי, ידעו נציגי היהודים במה מדובר. אדלשטיין סיפר לרַפי פְרִידֶל, חבר הנהגת “השומר הצעיר” ונציג תנועות־הנוער בוועד הפועל הציוני בפראג, שבא להיפרד ממנו לפני צאתו לסלובקיה בקיץ 1940, כי לגרמנים תכנית להעביר את כל היהודים למאדאגסקר ובעיניו נראה הדבר כרע במיעוטו. ייקף אמר לרפי, שהגרמנים פנו אליו וביקשו ממנו להכין תזכיר מפורט בנושא זה והוא. כדבריו, החדיר לתוכו את כל התורה הבוֹרוֹכוֹביסטית, את עניין הפרודוקטיביזציה, את החינוך לעבודה גופנית. בעת השיחה נשמעו דברי אדלשטיין כמתקבלים על הדעת ופרידל החל להבין רק אחרי בואו לסלובקיה כמה תמימות היתה באמונתו של אדלשטיין שאכן יכולה מאדאגסקר לשמש כעין מקלט־לילה, עד בוא זמנים אחרים. יהודי סלובקיה נראו הרבה יותר מפוכחים ומעוגנים במציאות, וכאשר סיפר פרידל לחברי ההנהגה הציונית בבראטיסלבה על התכנית הדמיונית להתיישבות יהודית המונית באי מאדאגסקר, הם הגיבו בחיוך של ביטול.

ביולי 1940 ערכה תנועת־הנוער הצופי החלוצי בפרוטקטוראט ועידה כללית, שבאו אליה צירים מכל פלוגות ההכשרה, אורחים מכל שאר תנועות־ הנוער, באי־כוח המוסדות הציוניים הקיימים וכל הגדוד הפראגאי. ההוראה היתה להתאסף באולם “מכבי” שבבית־העם ברחוב דלאוּהָה בלי לעורר תשומת־לב. מכיוון שהוועידה התקיימה בלי אישור הגרמנים (אולי מתוך הסתמכות על כך, שעד עתה התנהלה העבודה פחות או יותר באין מפריע), אך קשה לתאר, כיצד יכולה נהירת מאות צעירים יהודים בחולצות לבנות בלבה של פראג שלא לעורר תשומת־לב. אחרי שמחת הפגישות עם חברים מימים־עברו ושירת “התקווה” וה“אינטרנציונל”, כנהוג, מסר קאמילו קליין, מן הכוחות הצעירים המבטיחים, תמיר, נאה, בעל גבות שחורות עבותות, סיכום על עבודת התנועה במשך שנת המלחמה.

אכן היה במה להתגאות: קמו גדודים בחלקי פראג השונים, נוסד גדוד “סוללים”, השכבה הצעירה ביותר של התנועה, נערכו תחרויות לימודים בשכבת הצופים, ושכבת הבוגרים עוסקת רובה בעבודה חינוכית, בתנועה, בבית־הספר “יוּ־על” ובמחנה ההכשרה של עליית־הנוער או נמצאת בפלוגות הכשרה, עובדת בחקלאות, בסלילת כבישים, בייעור ומחכה לעליה. כדי להקל על ההמתנה לעליה נוסדו בפראג בית־חלוצים ובית־חלוצות ואף בית־חולים קטן. כשדובר בתפקידי התנועה לעתיד נשמע רעש באולם. הנאום הופסק ובתוך הדומיה שהשתררה הופיעו אנשי ס“ס אחדים ביציע. ניתנה פקודה לסלק מן האולם את הדגלים, התכולים־לבנים והאדומים, ולהתפזר, אחרי רישום כל הנוכחים. האחראים לוועידה, ובתוכם ד”ר קאן, נלקחו לגסטאפו, אך לבסוף שוחררו כולם. היתה זו רק תזכורת קטנה, כי אין לעשות דבר בלי הסכמת הגרמנים.

אחרי איסור הלימודים בכל בתי־הספר, צ’כיים כגרמניים, החל משנת הלימודים 1940–1941, נקראו מורים ומחנכים יהודים מכל חלקי הפרוטקטוראט להתייעצות במחלקת החינוך של קהילת פראג, שבראשה עמד ד"ר יוסף פולאק, עורך־דין וסופר, דובר עברית. הוחלט שכל אחד מן המורים, והיו ביניהם גם פרופסורים בעלי־שם, יקבל כיתה אחת או שתיים והלימודים יימשכו במחתרת בצורה מאורגנת בחוגים בדירת המורה או בדירת הורי התלמידים, שיתרמו לקיום החוג בהתאם ליכולתם. בדז’ישקה הוֹסטוֹבסקה (שייקף נתן לה את השם ברכה כדי שלא לגרוס את השיניים בשמה הצ’כי הטהור), אחת מפקידות מחלקת החינוך, נשלחה למשרד החינוך כדי להביא משם תכניות לימודים וספרי לימוד שהיו חסרים. למזלה היה השוער צ’כי והפקידים הצ’כים שאליהם העביר אותה עזרו בלב שלם. לא היה ילד יהודי שנותר בלי מסגרת לימודית.

מגרשי “הגיבור” בפרבר סטראשניצה, ששימש זמן־מה לאימוני היטלר־יוגנד, הוחזר אחרי שתדלנות קהילת פראג לידי היהודים ובקיץ המה ילדים ובני נוער, שעסקו בהדרכתו של פרדי הירש במשחקים, בספורט, בתחרויות כדורגל, בהתעמלות, במחנאות ובחוגי לימוד. כ"א בתמוז צויין כמנהג בתכנית אמנותית על ביאליק ועל הרצל וקבוצות נוער לנו שם באוהלים, על אף האיסור של יציאה מן הבית אחרי שמונה בערב. ההימצאות בגנים ציבוריים נאסרה מכבר ושטחי הירק האחרונים שעמדו לרשות היהודים היו שני בתי־הקברות הישנים, ברובע היהודי ובפרבר ז’יז’קוב, שבשנים כתקנן פקדו אותם רק מבקרים מעטים. עתה שיחקו ילדים במחבואים בין המצבות, אמהות טיילו עם עגלות ילדים בשבילים, זקנים ישבו על הקברים ודיברו על מה שהיה וזוגות מצאו להם פינה נסתרת להתבודד בה. בתי־העלמין היהודיים קמו לתחיה.

כאשר חזר ג’ורג' קינן, שהיה מעובדי השגרירות האמריקאית בצ’כוסלובקיה עד לסתיו 1939 לביקור כעבור שנה, מצא את פראג עדיין יפה, כתמיד, אך חלונות הראווה התרוקנו, ברחובות היו שלטים גרמניים, הקיוסקים היו מלאים עיתונים גרמניים. לפרוטקטוראט נוספו חצי מיליון גרמנים, מהם יותר ממאה אלף בפראג, והם היו השליטים בכל המפעלים הגדולים. שוֹוי ההון שהוציאו הגרמנים מן הפרוטקטוראט מראשיתו נאמד ב־500 עד 1,000 מיליון דולר, מלבד המסים השנתיים בסך מאה מיליון דולר ששילמו הצ’כים ישירות לאוצר הגרמני. ערך הכתר ירד, והורגש מחסור מחמיר בסחורות. קילוגרם חמאה, שנמכר לפני בוא הגרמנים ב־18 כתר, נמכר עתה במנות קטנות בקיצוב לפי 40 כתר לקילו ובשוק השחור היה מחירו מאה כתר. אבל בין היהודים היו רק מעטים שידם היתה משגת לקנות מזון במחירי השוק השחור, חוץ מן המצרכים החיוניים ביותר. הרי ההכנסה המותרת ליהודים הועמדה על 3,000 כתר לזוג וגזירות חדשות חנקו בהדרגה כל אפשרות קיום. באוקטובר אסר צו בחתימת מזכיר המדינה, קארל הרמן פראנק, על היהודים שורת עיסוקים נוספים – בסוכנויות־ביטוח, בסוכנויות־נסיעות, במפעלי־תובלה, בבתי־משכון, בתיווך נכסי־דלא־ניידי, וכן בעלוּת על מסעדות ובכך חוסלו, למעשה, כל עסקי היהודים. בנובמבר 1940 באה ההוראה למסור את פנקסי החסכון, שבהם החזיקה כל משפחה יהודית על כל צרה שלא תבוא. האמהות היהודיות, שחסכו כתר לכתר למען נדוניה לבנות, לימודים לבנים, מסרו יחד עם הפנקסים הכחולים והאדומים גם כמה שנות עמל והרבה הנאות חיים שוויתרו עליהן מתוך חסכנות שהיתה טבועה בדם.

איש לא זכר עוד את כל האיסורים: אסור ליהודים להחזיק יוֹנים, אסור להם להניף את דגל הרייך (כאילו היתה זו משאלתם הגדולה), אסור לבקר במספרות, ללון בבתי־המלון, להשתמש במוניות. שעות הקנייה בחנויות הוגבלו בהדרגה עד שנותרה ליהודים שעת־קניות אחת ויחידה אחר־הצהריים. כאשר כל סחורה שהיה בה מחסור נעלמה מכבר מחנויות־המכולת, מדוכני הירקנים. אסור היה לעזוב את מקום המגורים אלא ברשות הגסטאפו ובתוך פראג החלו היהודים להצטופף: תחילה סולקו על־ידי הגרמנים מאזורי הווילות המטופחים בפרברי פראג ומבתי־המגורים החדישים היוקרתיים, בעלי דירות של שניים־שלושה חדרים (וזה היה הממוצע המקובל עד אז) ביקשו למצוא מקור־הכנסה על־ידי השכרת חדר אחד או שניים. רבו מחפשי הדירות, שלא יכלו להרשות לעצמם עוד לשלם את השכר בעד דירה שלמה או שהוצאו מדירותיהם, לאחר שהחל מאוקטובר 1940 אסור היה לחדש חוזה שכירות ליהודי אלא בהסכמת הצֶנטראלשטֶלֶה. בכל גליון וגליון של העיתון היהודי הופיעו טורים ארוכים של מודעות של משכירי דירות ומחפשי דירות, עדיין מנוסחות בסגנון ימים־עברו:

במקום מרכזי, חדר־ספה אלגנטי – שמש, אמבטיה,

מים חמים, להשכיר לדייר תרבותי.

לכתוב ל“משק בית מטופח”.

היו בעלי חנויות ששמרו בשביל לקוחותיהם היהודים הוותיקים מצרכי מזון או ירקות והכניסו אותם בחשאי לסלי הקנייה שלהם, כאשר באו לערוך קניות בשעה היהודית המאוחרת. לעומת זאת היו שמחקו קשרי ידידות של שנים כאילו לא היו, וכך היה גם לגבי כל שאר האוכלוסיה הצ’כית: איש־איש נהג על־פי אופיו. אחרי כניסת חוקי הגזע לתוקפם נעלמה מבתי־היהודים העוזרת הצ’כית, שבלעדיה לא יכלו הנשים היהודיות עד אז לתאר לעצמן את ניהול משק־ביתן. הרי גם בבית הבורגני הצנוע ביותר, בדירה של שני חדרים, היו מחזיקים בימים כתקנם בעוזרת, שהיתה ישנה במטבח או בחדרון חשוך לידו, עובדת מבוקר עד לילה, ללא חשבון שעות, עם חופשה בערב יום ג' ויום א' אחר־הצהריים. היו עוזרות ששמרו אמונים למשפחותיהן, היו מביאות להן מזון מן הכפר, עושות שליחויות למענן, נאנחות יחד עם גבירתן לשעבר. הנשים היהודיות למדו עתה לנהל את משק־ביתן בכוחות עצמן, להעלות פחם מן המרתף, להדליק את התנור עם בוקר, לכבס כביסה בגיגית על קרש. מי שידעה לתפור היתה מפרנסת את משפחתה, כי היתה זו עת התיקונים, תפירת החדש מן הישן, והבעל המחוסר־עבודה, שבדרך־כלל לא הדיח מימיו ספל אחד בכיור, דאג עכשיו למשק הבית. חיי המשפחות התהדקו: העיקר שהילדים לא יסבלו, שימשיכו ללמוד ושלא יהיה המצב גרוע יותר.

אט־אט ירדו היהודים בסולם המעמדות, מביטים לאחור בגעגועים. חנה שטיינר התלוננה, שהנשים היהודיות אינן מוכנות לצאת לעבודה כעובדות משק־בית במוסדות, בבתי־זקנים או בבתי־חולים. מתוך 25 שנשלחו לעבודה על־ידי המחלקה לעובדות משק־בית של קהילת פראג בראשית יולי, חזרו ובאו רק תשע למחרת, ורק שתיים מהן החזיקו מעמד.

ל“הסבה המקצועית” של ניסקו היה המשך בצורת “מחנה הסבה לינדֶן” וגם כאן הצטלבו רצונות היהודים והגרמנים: היהודים באופטימיותם חשבו על דבר אחד והגרמנים הגשימו דבר אחר. משהתמעטו מקומות ההכשרה עקב סילוק היהודים ממקומות־עבודה פרטיים, היה “החלוץ” מעוניין בהקמת חוות לימוד, כאותן שהיו קיימות בגרמניה במשך כל שנות שלטון הנאצים. לאחר שהמרכז להגירה החרים חווה חקלאית גדולה בלִיפֵּה (לִינדֶן בפי הגרמנים) בדרום בוהמיה, שהיתה שייכת ליהודי, הוא הכריז עליה כעל “מחנה הסבה” והטיל על הקהילות לספק דרך־קבע 300 פועלים, שעבדו בהשגחת שני אנשי ס“ס. גם על “החלוץ” הוטלה מיכסה קבועה של שירות בלינדֶן, לתקופה של שלושה חודשים ולאחר זמן למשך ששה חודשים. ההתלהבות לגיוס לא היתה גדולה, על אף התנאים הסבירים יחסית – הבחורים הורשו לכתוב הביתה ולקבל אחת לחודש חבילה גדולה. הם היו פנויים בערבים לקריאה, לספורט, למשחקי שחמט, שהשתתף בהם גם אחד מאנשי הס”ס, איש פשוט מאיגלאו בשם שמיילר, שהיהודים קראו לו פראנטה. בין חברי תנועות־הנוער התנהלו ויכוחים רעיוניים. אם יש לגייס לליפה את מיטב המדריכים, כדי שיהוו דוגמה ליהודים־הצ’כים שם, אם יש לעבוד בחווה מתוך אמונה בערכה המטהר של עבודת־הכפיים ולהראות לאחרים את הדרך אל היהודי החדש, או אם יש לראות במחנה ההסבה סתם אילוץ מצד הגרמנים, שיש לחיות עמו כפי שאפשר. המציאות הכריעה לטובת הריאליסטים.

סוף־סוף הגיע תורם של בעלי אֶפידייביט מסתיו 1938, מימי הסכם מינכן, לקבל אשרת־כניסה לארצות־הברית, אבל לא היתה עוד אפשרות לצאת דרך הנמלים האיטלקיים וגם מי שכבר החזיק בידו כרטיס אניה, היה חייב לדאוג לדרך אחרת. הנתיב הפתוח האחרון היה מסע ברכבת דרך וארשה, מוסקבה, ולאדיבוֹסטוֹק, מנצ’וריה, שאנחאי לנמלים קובֶּה או יוֹקוֹהמה ומשם לסן־פארנציסקו או ליבשת דרום־אמריקה. לאחר שהקונסול הרוסי בפראג הבטיח לחנה שטיינר אשרות־מעבר, היתה הבעיה העיקרית השגת ויזה למנצ’וקו, היינו מנצ’וריה, הכבושה בידי יפאן, אך ליפאן לא היתה נציגות בפראג ולשם קבלת אשרה היתה דרושה נוכחות אישית בקונסוליה בהאמבורג. אמנם הנסיעה ברכבת למזרח נמשכה 16 ימים, אבל היה לה יתרון: מכיוון שרוסיה היתה מעצמה ידידותית לגרמניה, היה אפשר לשלם אותה במארקים.

איש לא התייאש, חנה שטיינר הוסיפה לחפש מקלט ולו רק ליחידים: ארגוני הסיוע היהודיים, ובמיוחד משרד היצ"ס בשאנחאי, קשרו את כל מערכת הקשרים הסבוכה שהיתה דרושה להוצאת איש אחד, משפחה אחת; אנשי “החלוץ” בהונגריה ניהלו משא־ומתן על השגת מספר גדול של דרכונים הונגריים בשוחד. החלוצים הוסיפו לעבוד בהכשרות, ללמוד עברית, לחזק גרעיני עליה, להתווכח בעניינים רעיוניים על צורת החיים בארץ־ישראל. יהיה גורל היהודים בעתיד אשר יהיה, העיקר לא לקבל אותו כגורל אינדיבידואלי ובאופן סביל, ציין עיתון הקהילה, אלא להתמודד אתו בצורה פעילה, מתוך תודעה יהודית, מתוך חוש אחריות לכלל.

מוסוליני, שהתקנא בהצלחותיו הכבירות של היטלר, היה צמא למעט תהילה צבאית משלו ובאוקטובר יצא למלחמה על יוון. גם בבלקנים נשתבשו ונחסמו דרכי העליה. ד“ר אוּלמן ניסה לברר, אם ניתן להשיג אשרת־מעבר מאת ממשלת וישי, לשם הפלגה לארץ־ישראל מנמל ליסבון. בפראג נפוצה שמועה, שחברת הספנות הרומנית חידשה את ההפלגות בקו קונסטנצה־חיפה. אך תשובתו של אולמן, אחרי בירורים בבראטיסלבה, בבודפשט, בזאגרב, היתה שלילית: כרגע אין כל אפשרות להפליג מאחת מארצות הבלקאנים דרך הים. הנתיב הפתוח היחיד הוא ביבשה, דרך הונגריה (ושם, בעזרת שוחד, עדיין אפשר להשיג הרבה), תורכיה וסוריה, אך ממשלת תורכיה סירבה להרשות מעבר דרכה לבעלי סרטיפיקאטים, אחרי שבנמלי תורכיה נותרו כמה מאות יהודים מאירופה שלא ניתנה להם רשות להיכנס לארץ־ישראל. עדיין דובר על אפשרות עלייתן של עשרים בחורות למשקי הפועלות בארץ והמועמדות נבחרו מתוך מאות חברות “החלוץ” שבהכשרה בקפידה רבה על־ידי ועדה, שכללה את מרים אדלשטיין, אולגה קאן וטרודה ינוביץ. הבנות הכינו את הארגזים, עברו את כל ההליכים וציפו בבית־החלוצות לאפשרות של יציאה. בינתיים למדו המתקדמות עברית אצל פרופ' ווֹסקין־נהרטַבי וגם ד”ר קאן היה בין המשתתפים הקבועים בשיעור.

נובמבר היה תמיד חודש קודר במרכז־אירופה, אפילו בשנים שלוות, מעבר אפרורי, סגרירי, גשום אל תוך החורף ועתה – לגבי היהודים – לא היתה בו אף נחמת הציפיה לעונת השלג הקרבה עם החלקה על הקרח וגלישה על סקי, ולחמימות המידבקת של חג־המולד. אל תוך הדכדוך הסתווי באה הידיעה על טביעת האניה “פאטריה” בנמל חיפה, על מות בנים, אחים, ידידים שהיו על סיפונה. אכן, לא היה זה המוסד לעליה ב', אלא היועץ המסחרי שְטוֹרפֶר שהצליח לבסוף להוציא את הקבוצה שהתעכבה תשעה חודשים בבראטיסלבה ויחד עמם עוד כמה מאות פליטים מן הפרוטקטוראט. באותו זמן עסקו הגרמנים, בהתאם לתכנית הגדולה להפרדת עמים, בהעברת גרמנים אתניים מבֶּסאראביה (שסופחה על־ידי ברית־המועצות) “הביתה אל הרייך”. שטורפר ניצל את ההזדמנות, ובאותן האניות, שיצאו בנתיב הדאנובה להחזיר את הגרמנים למולדת, נסעו בכיוון הנגדי היהודים הנמלטים, ששילמו בכספם גם את דמי הסעת הגרמנים.

הפליטים מן האניות של היועץ שטורפר הועברו בנמלי הים־השחור אל שלוש אניות ישנות רעועות, כשהמטען האנושי בהן נדחס עד אפס מקום. במחצית נובמבר התקרבו שתיים מאניות אלה – “מילוס” ו“פאסיפיק” – לחופי הארץ. על אף הבקשות הרבות לגלות יחס אנושי הודיעו הבריטים ב־19 בנובמבר, כי אמנם יש בלבם אהדה לפליטים, אך אין הם יכולים להסכים להפרה גלויה של חוקי ממשלת ארץ־ישראל, הרואה את העליה הבלתי־חוקית כמזיקה לאינטרס הבריטי במזרח התיכון. החלטתם היתה להעביר את נוסעי האניות לאחת המושבות הבריטיות, שם הם יוחזקו עד סוף המלחמה, וגם לאחר־מכן לא יורשו להיכנס לארץ־ישראל. לא הועילה גם התערבות וייצמן, שביקש להשאיר בארץ לפחות את הילדים והזקנים, שלרובם היו בה קרובים, ואת בעלי הסרטיפיקאטים, שתוקפם בוטל עקב המלחמה. אך הבריטים לא ויתרו והעבירו את אנשי “מילוס” ו“פאסיפיק” אל סיפונה של “פאטריה”, אניה צרפתית לשעבר שהוחרמה על־ידי הבריטים.

בינתיים הגיעה לנמל חיפה גם האניה “אטלנטיק”, או ליתר דיוק שלד האניה, כי בהיעדר פחם השתמשו בעת ההפלגה הארוכה בכל חלקי העץ שלה. שאפשר היה לוותר עליהם, ובין נוסעיה גם קבוצת “מכבי” ו“החלוץ” מבוהמיה ומוראביה, שישבה זמן רב כל כך בסלובקיה. גם אותם החלו הבריטים להעביר בכוח אל “פאטריה”, אך באותה שעה נשמע פיצוץ אדיר ותוך דקות מעטות שקעה האניה במים. מטען חומר־הנפץ, שביקשו אנשי ההגנה לפוצץ בחדר המכונות של “פאטריה” כדי למנוע את הפלגתה, היה בעל עוצמה רבה מדי: 260 פליטים ממשטרו של היטלר נספו על סף ביתם, ומאות נפצעו. בעקבות הזעקה הגדולה שפרצה בעולם הסכימו הבריטים להשאיר את ניצולי “מילוֹס” ו“פאסיפיק” במחנה־הסגר בעתלית. אך נוסעי “אטלנטיק” נגררו בכוח אל שתי אניות הולנדיות, והובאו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, לא הרחק מן האי מאדאגסקר, שהגרמנים הועידו אותו ליהודים.

הידיעות הראשונות על “פאטריה”, שהגיעו לפראג, היו מטושטשות ולא נקבו במספר ההרוגים וליעקב אדלשטיין היה הפיצוץ הוכחה נוספת לחשיבותן העצומה של הכנות מאורגנות היטב להורדת המעפילים בחופי הארץ, כדי שהעליה תוכל להימשך. אולם כאשר נודעו בפראג ממדי האסון, צבאו המונים ימים שלמים על דלתות המשרד הארץ־ישראלי כדי לקבל פרטים על גורל בני משפחתם. ליאו ינוביץ ציפה בקוצר־רוח לרשימות השמיות של ההרוגים, הנמלטים, העצורים (הן הגיעו לפראג רק בתחילת שנת 1941). הקרובים שאלו בחרדה ולא היו תשובות: “לא מוצאים את שמה של מרים לדרר בשום רשימה,” “מבקשים להודיע על גורל גיאורג מורגנשטרן,” “מה קרה לפראנץ פאנטל?” בירר ינוביץ בארץ־ישראל.

בדצמבר 1940 נסע אדלשטיין נסיעת שירות לבראטיסלבה כדי לדון עם המוסדות היהודיים בעניין יציאתם של בעלי הסרטיפיקאטים האחרונים (כ־160, בעיקר ילדים ובני נוער) לארץ־ישראל, וכפי שהודיעה הקהילה בדו“ח השבועי הרשמי שלה “הצליח להשיג אחרי משא־ומתן הבטחה סופית למתן אשרת־מעבר לבולגריה, שתוענק ברגע שתתקבל הודעה, כי האניה בשביל היוצאים לארץ־ישראל מוכנה.” עתה התנהל המו”מ על השגת אניה. ולפי כל הסימנים הוא עמד להסתיים בקרוב, והוחל בדיון על קבלת סרטיפיקאטים נוספים, במיוחד לצעירים. עם היועץ המסחרי שטורפר נדונה שאלת טראנספורט הפועלים הבא של “החלוץ־מכבי”. דיווחי הקהילה, כרגיל, נטו לצד האופטימיות, גם לגבי הגרמנים, גם לגבי היהודים. כשחזר ייקף מצא את הודעתו של אולמן, כי בין מגורשי מאוריציוס גם חברי קבוצת בראטיסלבה. “חבל שלא נשמעה דעתי,” כתב אולמן, “ולא הושארו האנשים בסלובקיה עוד שנה.” אך הידיעות הראשונות ממאוריציוס היו מרגיעות: יש מה לאכול. הקהילה היהודית ברודזיה מושיטה עזרה רבה, האנשים רשאים לעבוד במקצועם. לא נורא לעומת הנעשה במזרח־אירופה.

אט־אט התברר, כי החלטת ההנהגה הציונית בפראג לדבוק יחד עד ליציאה משותפת לא היתה נבונה ביותר ולא עמדה עוד במבחן המציאות. באביב חיכו עדיין לאדלשטיין ולחנה שטיינר סרטיפיקאטים בטרייסט, אבל אז לא נתנו להם הגרמנים רשות לצאת. בינתיים פג תוקפם של הסרטיפיקאטים, אך ברלס הבטיח להשיג לכל הקבוצה – קאן, צוקר, שטיינר, פרידמן, אדלשטיין – אשרת־מעבר איטלקית לששה חודשים על סמך ויזה לשאנחאי, אם ליאו הרמן ידאג למימון, כל זאת עד לקבלת סרטיפיקאטים חדשים. בינתיים נכנסה איטליה למלחמה וגם אפשרות זו ירדה מן הפרק. ליאו הרמן פנה לווייצמן, וייצמן לשרתוק ולברלס, שרתוק כעס על שפונים ישירות ל“צ’יף” מעל ראשו – אבל עדיין לא היו סרטיפיקאטים, ואף לא היתה דרך לקבל אותם במדינה נייטרלית. הפתרון היחיד, אחרי עשרות שיחות טלפון בין פראג, ז’נווה, בראטיסלבה, בודפשט, היה העברת הסרטיפיקאטים לסלובקיה או להונגריה, אך לכך לא נתנו האנגלים את הסכמתם. באוקטובר 1940, כאשר יכלו סוף־סוף אנשי פראג לבשר לד“ר אולמן שד”ר קאן ואשתו, חנה שטיינר ובעלה ואוטו צוקר קיבלו מן הגרמנים היתר־יציאה בתנאי שייצאו ללא דיחוי, שוב לא היה להם לאן לצאת ועל סמך מה.

ההתכתבות בין פראג, לונדון, ירושלים, זאגרב, איסטנבול, בפרשת הוצאתן של חמש נפשות, שד“ר אולמן שקד עליה בנאמנות, נקראת כטראגדיה של טעויות. בדצמבר יכול סוף־סוף ד”ר מֶרץ להודיע מירושלים לאולמן, כי הסרטיפיקאטים לקאן ולצוקר בדרך. אבל לא היתה להם אפשרות להגיע לאיסטנבול לקבל אותם שם. ביציאת חנה שטיינר טיפלו ארגוני הנשים. לייקף שוב לא היתה תקווה שהגסטאפו יתן לו לצאת.

צוקר, הרווק המושבע, נשא, לבסוף, בגיל 48, לאשה את פריצי ציגלר, בחורה יפהפיה, והודיע על כך בצורה לאקונית לליאו הרמן: “ויתרתי על רווקותי. ההבדל אינו גדול כל כך.” במכתביו הפרטיים של צוקר הורגשה פה ושם הסתייגות מייקף. אם מתוך אמביציה שלא באה על סיפוקה (“בגלל ‘מעשה־ראווה’ מצד ייקף נעשתה, בעצם, עבודתי בפראג מיותרת”), אם בגלל שיטות עבודה שונות (“אתה יודע כמה קשה להניע את ייקף לניהול עניינים מסודר ומאורגן”). צוקר היה אוהב מוסיקה, חובב אמנות, בעל טעם מעודן. לייקף לא היו לא הבנה ולא זמן לענייני אסתטיקה. בקיץ 1940 עדיין קיווה צוקר ברוב אופטימיות, כי בקרוב ינגן בכינור בדירתו של הרמן בירושלים, אך בחורף היה עליו להודיע לז’נווה, כי לדאבונו חייב הוא ליטול לידו את ניהול קהילת ברין, לאחר שמזכיר הקהילה אלברט נקרא לפראג. “אני רק מקווה שהדבר לא יפגע באפשרות ההגירה שלי.”

שנת 1940 באה לקיצה ועל אף כל המכשולים עדיין הצליחו יותר מששת אלפים יהודים לצאת משטח־החסות. גם כשלא היה עוד לאן להגר וכשלא היתה דרך להגיע לשום מקום, נצטוו היהודים לפני כל ביקור צפוי של אייכמן להגיש בקשות להגירה לצֶנטראלשטֶלֶה תוך ציון מטרת הנסיעה: שאנחאי. לכל הצדדים היה ברור, כי מדובר רק באחיזת־עיניים וכי גינתר חושש מנזיפה של ברלין. אך כולם, מגישי התיקים, עובדי הקהילה ואנשי ס"ס, שיחקו את המשחק.

הדעה הכללית בקֶרֶב הצ’כים היתה, שהמלחמה לא תוכל להימשך זמן רב ובין הגולים הצ’כים בלונדון כבר התנהלו ויכוחים מרים על דרך המימשל שלאחר המלחמה. כאשר נתבקש ד"ר בֶּנֶש להעניק ליהודים כגוף נציגות בוועד הלאומי הצ’כוסלובקי, סירב ואמר, שלאחר המלחמה לא יהיה עוד בצ’כוסלובקיה מיעוט יהודי ועל היהודים יהיה להחליט: או שיהיו צ’כים או שיהיו ציונים לאומיים ואז הם חייבים לקבל את אזרחות מדינתם. אין הוא רוצה עוד במיעוטים לאומיים בארצו. אשר לוועד הצ’כי, ציין בֶנֶש בשיחה עם ההיסטוריון לואיס נאמייר כנציגה של ההסתדרות הציונית, כי החברות היא על בסיס אישי, לא לפי גופים, וצרת היהודים היא שהם מפולגים בין דתיים, לאומיים ומתבוללים ואלה האחרונים אף הביעו לפניו את התנגדותם לנציגות הציונים בוועד. בנש הטעים שחלק מן הציונים הם פושרים מדי, ציונים רק להלכה. אומה אינה יכולה לכבוש את עצמאותה או לכבוש אותה מחדש אלא אם כן היא מרכזת בכך את כל מרצה.

כאשר הזכיר נאמייר את סובלנות הצ’כים בעבר, השיב בנש באנחה, שבמלחמת־העולם הראשונה היה המצב שונה: אז הם היו רק שלושה, מסריק. שטיפאניק, נציג הסלובקים, והוא, בנש. ושני האחרונים קיבלו על עצמם את העבודה היומיומית. כיום יש לו עסק עם עשרה גנראלים, עשרים שרים ומספר גדול של חברי פרלמנט לשעבר. כאשר נסכה השיחה על אנטישמיות ונאמייר העלה את נושא היחס העויין ליהודים ביחידות הצבא הצ’כיות. השיב בנש, שאחת הסיבות לכך היא העובדה, שהיהודים עדיין מדברים גרמנית בינם לבין עצמם, אפילו בהיותם חיילים בצבא הצ’כי. נאמייר דיבר על התקדמות המשא־ומתן להקמת יחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי ושאל את בנש, אם יינתן למגוייסים ביחידות הצ’כיות לעבור אליהן. בנש ענה, כי עליו להתייעץ בשאלה זו עם הגנראלים שלו.

בשיחה של חיים וייצמן עם ג’ון מארטין, מזכירו הפרטי של צ’רצ’יל, בעניין הכוח היהודי, אמר לו מארטין שכידיד הוא מייעץ לציונים, כי יתחילו כבר עתה לפעול למען מדינה יהודית. הזמן בשל. עתה נמצאים בזמן הקשה של המלחמה, אם כי המצב הכללי הוא יציב, חוץ מן ההפצצות והאבידות בספנות. גם המחצית הראשונה של שנת 1941 עוד תהיה קשה, אך מראשית הקיץ אפשר לצפות למפנה ועל היהודים להיות מוכנים לנסח את מטרות השלום שלהם. וייצמן הביע חשש, שגם עם נצחון בעלי־הברית יהיה מצב היהודים טראגי. הרי נצחון גדול יכול לבוא רק על־ידי מיגור מוחלט של הפאשיסטים ונקל לתאר, מה יימצא במזרח־אירופה כשיעלה המסך לאחר מלחמה כזו לחיים ולמוות. כאשר מסר וייצמן על שיחה זו בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1940, דובר על שלושה מיליונים יהודי אירופה הכבושה, שיהיה צורך להעלותם אחרי המלחמה, כי יקיץ הקץ על גלות היהודים באירופה.


 

18. בשתי פלנטות נפרדות    🔗

במארס 1941 שלח אייכמן את יעקב אדלשטיין וריכארד ישראל פרידמן, מנהל המחלקה המשפטית של קהילת פראג, לאמשטרדם, שבה עמד לקום מרכז להגירה יהודית, כדי שייעצו למועצת היהודים שם כיצד לנהל את העניינים. יהדות הולנד היתה במידת־מה דומה ליהדות בוהמיה ומוראביה: אף היא רגילה לציית לחוק, אף היא בורגנית ברובה, אף היא נוטה לאופטימיות. אך שלא כיהדות פראג היה לה גם על מה להסתמך: בעקבות התנגשויות בין נאצים הולנדים לבין תושבי הרובע היהודי העתיק באמשטרדם נערך מצוד ברחובות העיר ונעצרו ארבע מאות יהודים צעירים שהובאו למחנה־הריכוז מאוטהאוזן. לאות מחאה הכריזו פועלי אמשטרדם ב־17 בפברואר באופן ספונטאני על שביתה כללית ופועלי כמה מערי הסביבה הצטרפו אליהם. השביתה דוכאה על־ידי הגרמנים תוך שלושה ימים בצורה אכזרית, אך היא נטעה בלב יהודי המקום את האמונה, שההולנדים, למרות המספר הרב של משתפי־פעולה עם הנאצים (שיתוף שהתבסס לא מעט על אחוות העמים הצפוניים), לא יתנו לגרמנים לנהוג ביהודים כרצונם: הולנד איננה מזרח־אירופה.

אדלשטיין ופרידמן היו חופשיים בתנועותיהם באמשטרדם. אף באחת מן הפגישות עם ההנהגה היהודית המקומית לא נכח מלווה גרמני, ופרידמן גם שלח לידידתו בפראג מכתבים ארוכים על רשמיו מביקורים במוזיאונים לאמנות. אין להניח שאדלשטיין היה שותף לסיוריו האמנותיים של פרידמן, שמאז נסיעתם המשותפת לניסקו היה קשור עמו בקשרי רֵעות. היו לאדלשטיין פגישות רבות עם שני ראשי מועצת היהודים בהולנד, עם היהלומן אברהם אשר ועם פרופ' דוד כהן, אחד המנהיגים הציוניים המקומיים. תפקידם הנוכחי של השניים היה המשך ישיר לפעולתם בוועד לעניינים יהודיים מיוחדים, שטיפל מאז שנת 1933 בעשרות אלפי פליטים יהודים מגרמניה שעברו את הולנד או מצאו בה מקלט. אדלשטיין ניסה להבהיר לאשר ולכהן את חומרת מצב היהודים ואת הצפוי להם במקרה של הגליות למזרח, אך שניהם לא שעו לאזהרותיו. אדלשטיין קבל על כך בפגישת ציוֹנים, שהתקיימה בביתו של מאריוס קאן, יו"ר הפדרציה הציונית בהולנד.

היה צפוף מאוד בדירתו של קאן והנאספים אף ישבו על הרצפה. אדלשטיין, שעשה על כל הנוכחים רושם רציני וכן, אמר באזניהם דברים חמורים: רצון הגרמנים הוא להשמיד את היהודים והדרך היחידה היא להחזיק מעמד – ודבר זה יהיה קשה מאוד. הוא סיפר, שבשטח החסות מגייסים את היהודים לבניית מסילות ברזל ועבודות כפייה אחרות ושהתפתחות דומה צפויה גם כאן, שכן כל הגזירות שהונהגו בפרוטקטוראט יבוא זמנן גם בהולנד.

גם בהולנד היה דחף היהודים הראשון להתאחד, להופיע מול הגרמנים כגוף מלוכד, גם שם התנהלו ויכוחים, אם לשתף פעולה עם הגרמנים כדי לעזור ליהודים או אם להימנע מכל מגע עמם, כפי שתבע אֶרנסט וייסֶר, הנשיא לשעבר של בית־הדין העליון בהאג, שראה בקשר עם הגרמנים הכרה דה־פאקטו במדיניותם האנטישמית. גם כאן ניסו “החלוץ” ותנועות־הנוער הציוניות לעורר את גאוות הדור הצעיר על יהדותם ולהכין אותם לחיים חדשים בארץ־ישראל.

ייקף בא לבקר במוסד עליית־הנוער בּלוֹסְדְראכט, שם שוכנו בני נוער מגרמניה, שהובאו להולנד אחרי “ליל־הבדולח” כדי לחכות לעלייתם והתעכבו באין סרטיפיקאטים. בפגישה עם מנהלי המוסד, אנשי “החלוץ” כולם, דיבר אדלשטיין מתוך פסימיות מוחלטת על גורל יהודי אירופה, אם המלחמה לא תיגמר בקרוב – והרי לכך אין כמעט סיכוי.

דעת יהודי הולנד היתה אחרת: באותו אביב 1941 רבו השמועות על פלישה קרובה של צבאות בעלות־הברית בחוף המערבי של אירופה ואמונתם של יהודי הולנד היתה מידבקת: ריכארד ישראל פרידמן חזר לפראג במצב רוח אופטימי, בניגוד לכל השקפותיו עד כה: אולי בכל זאת מתקרבת נקודת מפנה במלחמה. רק לקראת סוף ימי שהייתו בהולנד שלח אדלשטיין את הגלויה הראשונה לשווייץ (שהתנוססה עליה חותמת הוורמאכט כאשר הגיעה לתעודתה): “אתם יכולים לתאר לעצמכם שאינני נמצא כאן למען הנאות פרטיות, אלא בענייני עבודה. אני רוצה לסייע לידידינו להתגבר על עומס העבודה כמיטב יכולתי.” ייקף ביקש מנתן שוולב, נציג “החלוץ” בז’נווה, לעשות משהו למען עליית־הנוער מהולנד. אם רק אפשר.

באמצע מאי חזר אדלשטיין לפראג וגם הוא מעודד קצת יותר. אדלשטיין סיפר למקורביו, שניסה לתת לראשי מועצת היהודים בהולנד כמה עצות, איך להתנגד במקרים מסויימים לדרישות הס"ס, אך הם חשבו, שהוא מבקש להכשיל אותם ואף חשדו בו, שהוא מכשיר בידי הגרמנים. דעתו היתה, שמצבם של היהודים הצעירים בהולנד טוב יותר מאשר כפרוטקטוראט, כי שם האפשרויות של הירידה למחתרת ושל בריחה רבות יותר ונכונות האוכלוסיה המקומית לסייע גדולה יותר. לדבריו, יעץ לצעירי “החלוץ” שם לארגן בריחה בעזרת ההולנדים ואף לא להירתע מן השימוש בנשק.

בעת היעדרו של אדלשטיין מפראג עמדה לצאת סוף־סוף קבוצה של ששים בעלי סרטיפיקאטים, בעיקר ילדים ובני נוער, דרך בודפשט לארץ־ ישראל. אנשי הקבוצה לא קיבלו היתר יציאה מן הגרמנים “מתוך נימוקים עקרוניים,” כפי שהודיע ליאו ינוביץ לאולמן בז’נווה, ומי יודע אם תהיה עוד אפשרות להתגבר על האיסור. אוּלמן קיווה, שייקף יצליח בכל זאת אחרי שובו לפראג לקבל את הסכמת הגרמנים, אך כ־10 במאי בוטל כליל קיומו של המשרד הארץ־ישראלי בפראג, לפי הוראת משטרת הבטחון, והקיץ הקץ על העליה ועל הציפיה לעליה. ליאו ינוביץ, שעמד בראש המשרד הארץ־ישראלי, מאז קיבל עליו ייקף את ניהול ענייני הקהילה, נתמנה במקומו של צוקר. ראש המגבית המשותפת של הקהילה והקרנות הלאומיות, שעדיין נמשכה, וד"ר אריך מונק, רופא עליית־הנוער, החל לטפל בצד הרפואי של שירות העבודה, כלומר גיוס החובה, שעמד לקבל ממדים רחבים. “יהודים אחדים פחות, יהודים אחדים יותר, הכל היינו־הך,” נאמר לאדלשטיין מפי הגרמנים. כאשר ניסה לבקש את המשך העליה. “אתם נשארים כאן.”

עד אז צצו עדיין תכניות שונות לעליה של בחורות למשקי פועלות, של רבנים, של אנשים בעלי קרובים אמידים בחו“ל, שיוכלו לשלם את אלף הלי”ש הדרושות לסרטיפיקאט לבעלי־הון, ושל ילדים שקרוביהם בארץ־ישראל. רשימות שמיות רבות נשלחו לשווייץ, לבראטיסלבה (שם ישב עתה פטר לויטוּס) ובפראג היו דיונים ממושכים לקבוע מי ומי נכנס לאיזו רשימה. ד"ר קאן וצוקר קיבלו סוף־סוף שני סרטיפיקאטים: היתה דרושה רק אשרת־מעבר יוגוסלבית. המועמדים לעליה עדיין חיכו על מזוודותיהם, כאשר באפריל פרצה מלחמת הבלקאנים והדרך לארץ־ישראל נחסמה סופית.

לפני שהיטלר היה יכול לפתוח במבצע “בארבארוסה” כמתוכנן, היה עליו להבטיח את אגפו הימני בבלקאנים, שם הסתבך עמיתו מוסוליני במלחמה שלא היתה לפי כוחו הצבאי. אך כדי לאפשר לצבא הגרמני החונה ברומניה, בעלת־ברית לציר המשולש, להגיע ליוון, היתה דרושה הסכמתן של בולגריה ויוגוסלביה. בולגריה השתכנעה, לאחר פעולת ריכוך מתאימה, וגם הנסיך פאול, העוצר היוגוסלבי, נתן אחרי דיונים ממושכים את הסכמת ארצו למעבר כוחות גרמניים בשטחה. אך לפני שהספיקו פאול ושריו לחזור מן הפגישה המסכמת בווינה, התחוללה ביוגוסלביה התקוממות עממית, העוצר סולק ובמקומו הועלה פטר, יורש־העצר הצעיר, לכס־המלוכה. היטלר ראה במרד היוגוסלבי סכנה לכל תכנית “בארבארוסה” וברוב זעמו גמר אומר למחוץ את יוגוסלביה ללא רחמים כעונש לדוגמה. כ־6 באפריל עברו המפציצים הגרמניים את בלגראד כלהקת עורבים ענקית ובירת הסרבים כמעט נמחקה מן האדמה, הצבא התקדם במהירות־הבזק, ותוך שבוע נכנעו שרידי הצבא היוגוסלבי. סיפורה של צ’כוסלובקיה, כמדינה רבת־לאומים, ושל שנאת העמים הסלאביים בינם לבין עצמם חזר על עצמו: בדומה לסלובאקים קיבלו הקרואטים הקאתוליים מדינה משלהם כפרס על נאמנותם לפאשיזם.

פליטי צ’כוסלובקיה, שמצאו מקלט זמני ביוגוסלביה, לא הצליחו לחמוק מפני היטלר. כעבור זמן־מה חיסלו הגרמנים את רוב תושבי מחנה קלאדוֹבה. שם ישבו פליטי מרכז־אירופה שיצאו בעליה ב' ונתקעו בדרך משום היעדר ספינות להמשך המסע. שבועיים אחרי כניעת יוגוסלביה עמדו הטנקים הגרמניים באתונה ודגל צלב־הקרס התנופף על האקרוֹפוֹליס. הכוחות הבריטיים, שבאו לעזרת היוונים, נסוגו מובסים דרך הים. הדרך לרוסיה היתה פתוחה.

אחרי שובו מהולנד שאלו חברי הנהגת “החלוץ” את אדלשטיין, מה לדעתו צופן העתיד. הרי הם עצמם סגורים ומנותקים אבל הוא נוסע, נפגש עם אנשים מבחוץ: מה יהיה כאן? ייקף ענה להם: חייבים להרוויח זמן ולא לעורר את זעם הגרמנים. זה לא לנֶצח – ועל אימרה זו היה חוזר לעתים בשעות קשות: זה לא לנֶצח.

הנסיעה ברכבת היתה אסורה, הגנים הציבוריים נמצאו זה זמן רב מחוץ לתחום, אך בעיבורה של פראג היו חורשות קטנות, שטחי צמחיה, שבהם היה אפשר לטייל ולערוך מפגשים של קבוצות נוער. כאשר קרב יום האחד במאי, שנחוג בדרך כלל לפי מיטב המסורת הסוציאליסטית, החליטו חברי הנוער הצופי החלוצי לא לוותר גם הפעם ולערוך את החגיגה במערת סלעים שמעל הוולטבה. חברי נצ"ח זחלו לתוך המערה דרך המבואות המפותלים וכאן, מאחורי קירות־אבן אטומים, שרו כנהוג את האינטרנציונאל, את “אוואנטי פופולו” ושירים אחרים מן הרפרטואר הסוציאליסטי הבין־לאומי.

ההנהגה הציונית – קאן, צוקר, אדלשטיין, פראנטה פרידמן, ינוביץ, מונק, דוֹלפה בֶנֶש, סֶפֶל ליכטנשטֶרן, היינץ שוּסטֶר – היו נפגשים מפעם לפעם באופן פרטי, לרוב בדירתה של חנה שטיינר, כדי להחליף דעות, לתאם עמדות, לשוחח שיחת־חולין. בערבי שבתות הוזמן עדיין זה או אחר אל בית האדלשטיינים (לכולם היתה רשות לצאת גם אחרי השעה שמונה בערב, שעת עוצר לכלל היהודים) לקבלת שבת המסורתית. אריה בן העשר ישב תמיד לצדו של ייקף, שהיה מחבק אותו בגאווה בזרועו. אז, בנוכחותם של מרים, אריה, גברת אולינר, הועלו זכרונות, מיני פרשיות מן העבר, ייקף סיפר מעשיות, אנשים התבדחו ולא דובר לא על המצב ולא על פוליטיקה.

אדלשטיין, ככל חברי ההנהגה הציונית, יִחס לגיוס כוחות העבודה חשיבות מירבית: ככל שייקלטו יותר יהודים במפעלי תעשיה במסגרת משק המלחמה, בעבודות ציבוריות חיוניות כגון בניית שדות־תעופה, סלילת כבישים, הנחת מסילות־רכבת, כן תגדל התקווה לדחות את איום ההגליות. הרי גירוש היהודים משטחי הרייך הגדול לא פסק מאז ביטול מושבת ניסקו: בוצעו גירושים המוניים מאיזור פוֹזֶן ושאר שטחי פולין, שצורפו ישירות לרייך. יהודי שטֶטין הוגלו בעיצומו של חורף קשה באכזריות רבה. בסתיו 1940, אחרי רגיעה זמנית עקב הציפיה לחוזה שלום עם מעצמות המערב, גורשו יהודי מדינת באדֶן וחבל הסאר לצרפת של וישי, בלי שתינתן להם שהות להתכונן לדרך: בפברואר 1941 חודשו ההגליות מווינה וחמשת אלפים יהודים אוסטרים שולחו לגיטו לודז'. אם יהודי הפרוטקטוראט, שביניהם אחוז הצעירים היה גדול יותר מאשר באוסטריה, עדיין נשארו בבתיהם, במולדתם, סימן הוא, שהגרמנים זקוקים להם ככוחות עבודה, סברו הפרשנים ברוח אופטימית, כרגיל.

היהודים בפולין חיו עתה בגיטאות סגורים, מתו ברבבותיהם ברעב, במחלות מידבקות, אך יהודי הפרוטקטוראט ידעו על כך רק במעורפל, משמועות על מכתבים קורעי־לב של יהודי וינה. היחיד, כנראה, שראה גיטו סגור במו־עיניו היה יעקב אדלשטיין, שביקר בקיץ 1941 בגיטו לודז‘, שם נאבקו כ־160,000 יהודים על חייהם. לודז’ או ליצמאנשטאט, כפי שקראו לה הגרמנים לכבוד הגנראל הגרמני, שכבש אותה במלחמת־העולם הראשונה, היתה לפני הכיבוש הקהילה השניה בגודלה באירופה, ובה אוכלוסיה של רבע מיליון יהודים שבידיהם היה רוב תעשיית הטקסטיל המקומית המשגשגת.

אחרי שהגרמנים ריכזו באביב 1941 את היהודים בעיר העתיקה של לודז' ובפרבר־עוני חסר תנאים סניטריים, ניסה מרדכי חיים רוּמקוֹבסקי, שנתמנה בסתיו 1939 על־ידי הגרמנים לזקן־היהודים, להבטיח את קיום הגיטו על־ידי הקמת מפעלי תעשיה למען המשק הגרמני, ומצא שותפים ליוזמתו בקרב הגרמנים, שתעשיית גיטו לודז' שעבדה בשכר זעום היתה להם מקור רצוי לרווחים. רומקובסקי, תעשיין, ציוני מסור, שהקדיש לפני המלחמה את זמנו לטיפול ביתומי הקהילה, ניהל את הגיטו בצורה אוטוקראטית, והאמין בהצלת “היהודים שלו”, בעבודה קשה, בזיעת אפיים, גם אם הטיפוס, הדיזנטריה ובעיקר השחפת הפילו חללים, הרי העבודה הבטיחה, לפחות, אספקת מזון מינימלית, איפשרה קיום מטבחי־תמחוי, בתי־יתומים, בתי־זקנים, רשת־חינוך ושמירה על זיק החיים.

מה היתה התרשמותו של אדלשטיין מרומקובסקי, שהיה מאמין גדול בסדר, במשמעת ובמשטר של יד חזקה, לא ידוע. אך לֶקח הביקור בגיטו לודז' השתקף במאמציו להבטיח תעסוקת יהודים בעבודות חיוניות על אדמת הפרוטקטוראט המגינה. בחודשים מאי־יוני 1941 נבדקו כל הגברים היהודים בבוהמיה ובמוראביה מגיל 18 עד 50 בדיקות־חובה רפואיות אצל רופאי הקהילה, סווגו לחמש קטגוריות ואם נמצאו כשרים לעבודה גופנית קשה, הגיעה אליהם תוך זמן קצר הודעת גיוס לעבודה בשדה־התעופה רוֹזין או לסלילת כבישים. מבתי־החרושת, שעבדו בקצב מלא למען אספקת הוורמאכט, היתה דרישה רבה לפועלים יהודים והיחס מצד העובדים הצ’כים היה בדרך־כלל הוגן. היהודים מצידם ניסו להוכיח, כי הדעה הקדומה המקובלת על הגויים, גם על אלה שאינם פאשיסטים, שהיהודים אינם יודעים עמל־כפיים מהו, אינה נכונה. כאשר עבדו בחודשי החורף בפינוי שלג, הביע הפקח מטעם עיריית פראג את שביעות רצונו המלאה מכושר העבודה של היהודים, כפי שצויין בדו"ח הקהילה בגאווה.

על־פי סדר הזמנים עתה המקום לדבר על הפתרון הסופי. היינו על התכנית להשמדת היהודים הלכה למעשה, אם כי קיים מרחק עצום בין לוח הגרמנים ולוח היהודים. רבים מאוד מן היהודים לא ידעו על קיום תכנית כזו כל ימי חייהם ואף לא בשעתם האחרונה, בעמדם ליד תאי הגאזים. היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם־האתמול המוכר, עם פורענויות ורעב ויסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם. וגם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל. הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות־ההשמדה ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור אכן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי־חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן השמדה על סרט נע.

אחרי פתיחת המלחמה בברית־המועצות ביוני 1941 הופסקה ההגירה כמעט כליל ותכנית מאדאגסקר נגנזה: הרי מעתה יעמדו לרשות הגרמנים שטחים עצומים במזרח, שבהם אפשר לפתור את בעיית היהודים הרחק מעיני המערב. ב־31 ביולי 1941 מסר גרינג, בתור שר־הפנים והממונה על תכנית ארבע השנים, לראש משטרת הבטחון והס"ד גרופנפיהרר היידריך, הוראה להשלים את המשימה שהוטלה עליו בינואר 1939 ולעשות את כל ההכנות הדרושות מבחינה ארגונית, עניינית וחומרית לפתרון הכולל של שאלת היהודים בתחום שליטתה של גרמניה באירופה, לשתף בכך את כל המוסדות המרכזיים האחרים שהדבר נוגע לסמכותם, ולהכין בהקדם הצעה כוללת על הפעולות המוקדמות לפתרון הסופי הרצוי בשאלת היהודים.

באחד מימי הקיץ 1941 קרא היידריך לאייכמן ובישר לו שהפיהרר ציווה על ההשמדה הסופית של היהודים. אין ספק, שהיטלר קשר את התכנית לכיבוש ברית־המועצות מראשיתה באפשרות הפתרון הכולל של בעיית היהודים על־ידי השמדתם, אם כי עד היום לא נמצאה הוראה מפורשת בחתימת ידו בנושא זה. עוד במארס של אותה שנה, במסגרת ההכנות למיבצע “בארבארוסה”, מסר היטלר למפקדי הצבא הוראות בדבר התפקידים המיוחדים של יחידות הס“ס, תפקידים שנבעו “מן הצורך ליישב אחת ולתמיד את מאבק האיתנים בין שני המשטרים הפוליטיים המנוגדים זה לזה.” שבמסגרתו הוסמכו יחידות המיבצע של הס”ס לחסל את כל הגורמים הבלתי־רצויים מטעמים פוליטיים או גזעיים, העלולים לסכן את הבטחון.

עם פרוץ המלחמה בברית־המועצות סיכם היידריך את תפקידי עוצבות המיבצע בכתב: יש להוציא להורג את כל חברי הקוֹמינטֶרן, את כל הקומיסארים, את כל עסקני המפלגה הקומוניסטית בדרג גבוה ובינוני, את כל היהודים בשירות המפלגה הקומוניסטית וכל גורם חבלני. למפקדי העוצבות המיוחדות היה ברור, שההוראה כוללת בעצם את כל היהודים, וכך גם אמר להם היידריך בברלין בעל־פה לפני צאתם לחזית: “יהודים הם מקור הבולשביזם ולפי הוראת הפיהרר יש להשמיד אותם.” אכן, מיד בעקבות הצבא המתקדם בליטא, בלאטביה, באסטוניה, בגליציה, באוקראינה עסקו עוצבות המיבצע בחיסול שיטתי של היהודים, והם נטבחו ברבבותיהם ביריות, נשרפו בתוך בתי־כנסת, הוכו למוות ברחוב, לעתים בעזרתה הפעילה של האוכלוסיה המקומית. הרי בהוראות היידריך נאמר בפירוש: “לא ייעשו שום צעדים כדי להפריע לגורמים האנטי־קומוניסטיים והאנטי־יהודיים המקומיים לבצע טיהורים בשטחים הכבושים, אלא, להיפך, יש לעודד אותם בחשאי.” כחצי מיליון יהודים נרצחו בעזרת רוסים, אוקראינים, ליטאים, לאטבים, רומנים והונגרים בחודשים הראשונים למלחמה בברית־המועצות.

היו הבדלים מקומיים בדרך הביצוע, אך השיטה היתה זהה, בהוֹרוֹדֶנקה כבכל מקום אחר. רק מעטים מיהודי הוֹרוֹדֶנקה הצטרפו אל הצבא הרוסי הנסוג. הרי מאז חלוקת פולין בסתיו 1939 לא היה במשטר הקומוניסטי הרבה כדי לחבבו על יהודי המקום. רובם החליטו להישאר ולחכות איך יפול דבר. במחצית הראשונה של חודש יולי נכנס להורודנקה הצבא ההונגרי, שנלחם לצד הוורמאכט, ולמחרת כניסתם התקינו בכיכר, לפני ביתו של חיים מנדל קוך, עמוד תלייה, תוך איום שיומת כל מי שיפר את חוקי החירום. הלאומנים האוקראינים, על־פי מסורתם האנטישמית, ציפו בקוצר־רוח למתן האות לפרעות, אולם ההונגרים, מתוך חשבון לאומי משלהם עם האוקראינים, שהתנגדו לסיפוחה של רוסיה הקרפאטית להונגריה, לא נענו לדרישתם. בסוף הקיץ יצא הצבא ההונגרי ובמקומו נכנסו הגרמנים ומיד הושלט סדר: נתמנה מושל מחוז מקרב אנשי הס"ס; היהודים נצטוו להקים מועצה שתטפל בכל העניינים היהודיים ולמסור את כל הזהב שברשותם; הגברים מגיל 14 עד 65 גוייסו לעבודות כפיה – המאושרים ביניהם בשירות הצבא בפיקודו של קצין אנטי־נאצי, פידלר שמו, שנהג בהם בהגינות מירבית.

כאשר פשטו השמועות שצפויה “אקציה”, פעולת חיסול, כפי שכבר בוצעה בערי הסביבה, פנו יהודי הורודנקה אל הַנס הַאק, מושל המחוז, שהיה ידוע כרודף־בצע, וזה אכן הבטיח להם לנסות לבטל את רוע הגזירה תמורת 3 ק“ג זהב וחופן יהלומים. זמן קצר אחרי־כן נצטוו היהודים להתייצב בבית־הכנסת המקומי לשם קבלת חיסון נגד טיפוס ועל אף אזהרתו של פידלר, שמדובר במלכודת, נאספו שם למחרת, יום 4 בדצמבר, כאלפיים וחמש מאות יהודי העיר (ומי שלא בא וניסה להתחבא, הוצא על־ידי האוקראינים מביתו וממחבואו). היהודים נדחסו בידי אנשי ס”ס ומיליציה אוקראינית דרוכה לפעולה לתוך בית־הכנסת הגדול ולמחרת הובאו במשאיות אל חוף הדנייסטר, במרחק מועט מן העיר. בשעת נסיעה האטו הנהגים הפולנים פעמים מספר ואיפשרו לבעלי תושיה לקפוץ מן המכוניות הנוסעות. בקרבת הנהר נחפרו כמה ימים לפני כן שני בורות עמוקים, וכאשר ביקשו היהודים, בעקבות השמועה כי נועדו לשמש כקברים, לדעת ממושל המחוז, מה תכליתם של הבורות, הרגיע אותם באומרו, שהבורות נועדו לכיבוי סיד ותו לא.

כשבאו יהודי הורודנקה למקום, ניגנה שם תזמורת, קציני ס"ס ישבו ליד שולחנות ערוכים, עמוסי אוכל ומשקה, וחיילים חיכו מצויירים במקלעים ובמכונות־יריה. היהודים קיבלו פקודה לפשוט את בגדיהם העליונים. חמישה־חמישה הועמדו על קרש שהונח מעל הבור ובצרור יריות אחד נורו ונפלו אל הבור כדי לפנות את המקום לבאים אחריהם. בלילה הצליחו כמה יהודים, בעיקר נשים, שלא נפצעו פצעי מוות, לצאת מן הבור ולשוב אל החיים כדי לספר את סיפורם. למחרת כוסו הבורות אדמה והיא המשיכה לנוע יום שלם. ליהודי הורודנקה הנותרים, שרידי המשפחות ההמומים, אמר המושל, כי פעולת החיסול נעשתה בלחץ האוקראינים, אך מעתה ישרור במקום שקט ומקרים דומים לא יישנו. יחידת היורים הגישה למועצת היהודים חשבון על 10,000 מארקים, מחיר הכדורים שנורו.

בזה אחר זה הגיעו לברלין דו"חות מאת עוצבות המיבצע על השמדת יהודים המונית והנימה הכללית היתה, שפרק ראשון הגיע לסיומו. בדומה למה שדווח מקובנו: חוסלו 7,800 יהודים – בפוגרום וביריות, הגופות סולקו, אבל אין אפשרות להמתות נוספות בדרך זו. היתה דרושה שיטה יעילה ושקטה יותר.

אייכמן נשלח על־ידי היינריך מילר, ראש הגסטאפו והממונה הישיר עליו, למינסק כדי לבדוק את הנעשה שם. ראה צלפים גרמנים צעירים יורים בנשים ובתינוקות יהודים והזדעזע, לא ממות היהודים אלא מהשפעת הדבר על נפש הגרמנים: איך אפשר לירות סתם־ככה בנשים ובילדים? הרי החיילים הצעירים או שייהפכו לסאדיסטים או שייצאו מדעתם. בלמברג, בירת גאליציה העתיקה, התרשם אייכמן, שרחש חיבה לתקופת שלטונה של המונארכיה האוסטרית־הונגרית, במיוחד מבניין תחנת־הרכבת שנבנה לכבוד ששים שנות כהונתו של הקיסר פרנץ יוזף, ומתעלה מכוסה בקרבת העיר. שממנה עלה דם היהודים הטבוחים כמו גייזר. לא היה ספק בלבו: חייבים לחפש דרך אסתטית יותר להמתה המונית.

בעת מסעיו במזרח לפי הוראות הימלר, היידריך ומילר בראשית הסתיו, ראה אייכמן כמה חידושים בשטח זה: בטרבלינקה, בממלכתו של אודילו גלובוצניק, ראש הס"ס ומשטרת הבטחון באזור לובלין, הומתו היהודים בגאז בביתנים קטנים, שלתוכם הוכנסו מנועי דיזל מצוללות רוסיות שיצאו מכלל שימוש. באזור ליצמאנשטאט ראה יהודים במערומיהם נדחסים למכוניות־משא סגורות, שבהן הומתו בגאז תוך נסיעה, וכשהמכוניות הגיעו ליעדן שבמחנה קולם (חלמנו) הושלכו הגופות, עדיין חמות, לתעלות פתוחות, אחרי שנעקרו מפיהן שיני הזהב.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהגרמנים נעזרו בגאזים לשם המתת בני־אדם. בהמשך למדיניות של השבחת הגזע הארי, שעל־פיה הומתו רבבות ילדים גרמנים מפגרים או בעלי מום בעזרת זריקות, הורה הפיהרר בסתיו 1939 לפיליפ בוהלר, ראש לשכתו, ולד“ר קארל בְּראנְדְט, רופאו האישי, להרחיב את סמכות הרופאים, כדי שיוכלו להעניק לאנשים חולים אנושות “מיתת־חסד” – והכוונה היתה להמית חולי־רוח ומפגרים. הביצוע המעשי של הוראת “המתת־החסד” או “אוּתאנֶזיה” הוטל על וירט, מפקד המשטרה בשטוטגארט, שפיתח למטרה זו תאי גאזים קטנים מופעלים בתחמוצת הפחמן. גם הימלר הוכיח יוזמה בתחום זה והטיל על הרופא הראשי של הס”ס לבחון דרך יעילה להמתת המונים וגם זה המליץ על השימוש בגאזים. בסתיו 1941 התאחדו מאמצי שני הגופים האלה למען ניסוי־שדה בקנה־מידה רחב והמומחים של “המתת־החסד” סיפקו את גרעין העובדים למען הפתרון הסופי. אייכמן כרפרנט לשאלת היהודים לא ראה כל מניעה לחיסול יהודים בלתי־כשרים לעבודה באמצעות גאז ולו רק כדי למנוע תקריות בלתי־נעימות כפי שאירעו בעת המתות המוניות של יהודים ביריה.

באותה עת נקרא רוּדוֹלף הֶס (Höss), מפקד מחנה־ריכוז שהוקם באביב 1940 ליד העיר אושוויץ שבמערב גליציה, סמוך לגבול הגרמני, אל הימלר, וזה אמר לו, כי הפיהרר ציווה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים: אם הדבר לא ייעשה עתה, עתידים הם להשמיד את העם הגרמני. אושוויץ נבחרה להיות מחנה־ההשמדה הראשי, מפני שהמקום נוח מבחינת קשר רכבות ומסביב לו די שטחים פנויים להקמת אזור סגור. כעבור כמה שבועות ביקר אייכמן אצל הֶס באושוויץ כדי לשוחח עמו על הביצוע המעשי של ההשמדה ושניהם יחד בחרו בשטח חווה בכפר בירקֶנאוּ הסמוך, שפונה מתושביו, כמקום מתאים להקמת מחנה־ההשמדה. סגנו של הֶס עשה ביוזמתו כמה ניסויים של המתת שבויים רוסים בגאז ובין השאר השתמש גם ב“ציקלון־B”, שם מסחרי ידוע של גאז שנועד במקורו לחיטוי בתים מפשפשים. מעלתו הגדולה של ה“ציקלון” היתה שאפשר היה להשיגו בנקל ושהשימוש בו לא הצריך הקמת מתקנים מסובכים. ואכן, אחרי ביקור שני של אייכמן באושוויץ הוחלט, כי זהו הגאז המתאים להשמדות המוניות. סדר המשלוחים לאושוויץ נקבע מן הקרוב אל הרחוק: תחילה יבוא תור הגיטאות בשלזיה העילית, אחר־כך היהודים מן הרייך והפרוטקטוראט ולבסוף מצרפת ומשאר מדינות המערב.

כל זה הוחלט ונקבע בפלנֶטה אחרת, שליהודי הפרוטקטוראט לא היה קשר עמה. הם גרו עדיין בתוך האוכלוסיה הכללית והחיים נראו קשים.

בקהילת פראג נפתחה בשלהי הקיץ מחלקה חדשה שנשאה את האות “ג” ובראשה אוֹטוֹ צוקר ורק מעטים ידעו את סודה. תפקידה היה להכין הקמת גיטאות בפרוטקטוראט או, ליתר דיוק, הקמת מחנות־עבודה יהודיים ליד מפעלי התעשיה הגדולים כמו “שקוֹדה” ומפעלי הפלדה בקלאדנוֹ. בעלי הסוד הניחו, שהרעיון יצא מאדלשטיין, שבדרך זו רצה לשמור על ריכוז היהודים בתוך הפרוטקטוראט. גם אם תנאי החיים יהיו קשים, אי־אפשר שיהיו גרועים מאשר בפולין. מחנה־עבודה פירושו קשר אל הצבא. שיבוץ בתוך המאמץ המלחמתי, סיכוי סביר שהצעירים ואנשים בגיל העמידה יחזיקו מעמד עד סוף המלחמה, טען אדלשטיין, ובנושא זה תמך בו צוקר תמיכה מלאה, על אף הניגודים שביניהם. קאן ומוּנק היו מסוייגים יותר, משום ששניהם על־פי טבעם נטו לפסימיות, אך גם הם השתכנעו, שבעצם אין פתרון טוב יותר. אדלשטיין, שאליו הגיעו שמועות על הגליות צפויות מזרחה בעקבות כיבוש־הבזק ברוסיה, חיפש גם אצל הגרמנים תמיכה בתכניתו להקים מרכז או מרכזים יהודיים בפרוטקטוראט: הוא נפגש כמה פעמים עם פרַייהֶר פון גרֶגוֹרי, קצין הוורמאכט לשעבר, שהועבר לס"ס והיה בעל תפקיד בכיר במשרד הפרוטקטור. אדלשטיין אף ניסה לשכנע את גינתר, כי גם לו ולחבר־עובדיו בצנטראלשטלה בפראג לא תצמח תועלת רבה מהגליית היהודים מזרחה: הרי פירושו של דבר שתפקידו של המרכז להגירה ייעשה מיותר. אך אם ישארו היהודים על אדמת הפרוטקטוראט, מועסקים בעבודות למען משק המלחמה, ישמרו גם גינתר ועוזריו על תפקידיהם הרחק מן החזית.

בקהילה עדיין התנהלו קרוב למאה קורסים להסבה מקצועית, מייצור צעצועי־עץ ועד לטיפול בתינוקות, מצבּעוּת בניין ועד לצילומי פרסומת, מתיקון עטים נובעים ועד לניקוי כימי, מחפירת שמיכות נוצות ועד לייצור שימורי ירקות. מחידוש צמיגים ועד לגזירת קוֹמבינזונים. הם נמשכו אולי מתוך אינרציה, כדי להראות פעילות ולחזק את המוראל, יותר מאשר לצורך מטרה מעשית, הרי ההגירה נפסקה כמעט כליל.

העיתון היהודי המשיך בפירסום מכתבים מאת מהגרים צ’כוסלובקים על־פני העולם, שסיפרו על קליטתם במולדת החדשה: דוקטור לפילוסופיה מגדל עתה עופות במדינת ניו־יורק; הנקה שפיצר קוראת לעצמה עכשיו חוּאנה והיא מנגנת ב“טריוֹ קלאסיקוֹ” בקיטוֹ, בירת אקוואדור; בעל בית־קפה לשעבר מפראג מגדל קפה בבראזיל; בעל בית־חרושת לצלופאן מן הסודטים עוסק בייצור גבינה בצ’ילה; משפחה צ’כית במקסיקו מתמחה בייצור בשר חזיר מעושן בטעם פראג; סוחר טקסטיל ממיין כיום צמר בפאטאגוניה “ההתחלות היו קשות בגלל היעדר ידיעת השפה, בגלל חוסר התמצאות בתנאי המקום, אבל הגרוע כבר מאחורינו,” כתב זוג מארגנטינה, “עכשיו כבר יש לנו חווה קטנה ויבלות על הידיים.” היו אלה דרישות שלום, אותות מעולם אחר ולעתים הן עוררו צער וחרטה: אולי, אילו התחלנו לטפל ביציאה מיד, לולא חיכינו… אבל עכשיו היה מאוחר מדי.

אשרת־כניסה לבראזיל הוענקה עתה רק ברשות נשיא המדינה עצמו. אשרת־מעבר קובנית לששה חודשים עלתה אלפיים דולר. תוקפם של האפידייביט האמריקאיים פג תוך שנה והיו דרושים חדשים במקומם. הקונסוליה האמריקאית הקרובה היתה בווינה (אחרי שהקונסוליה בפראג נסגרה בסתיו 1940) ומי שהצליח להגיע לשם, ברשות הגרמנים, היה חייב להתייצב לפני ועדה של שלושה אמריקאים ונשאל שאלות שלא היה אפשר לענות עליהן בגילוי־לב, כל עוד האיש נמצא בשטח הרייך. בעלי אֶפידייביט, שסוף־סוף הגיע תורם אחרי ציפיה של שלוש שנים, קיבלו אשרה אמריקאית רק אם הובטח להם מקום באניה ותוקף האשרה היה רק לארבעה חודשים ולא הוארך, אך האפשרות היחידה להפלגה בים היתה דרך נמלי ספרד או פורטוגל, והאניות שהפליגו משם היו תפוסות חודשים מראש.

“אין לומר שהגירה בלתי־אפשרית, כל אחד חייב להתאזר בסבלנות ולחכות לתורו. יש עוד דרכים אל מעבר לים” – מעל דפי ה“יידישס נאכריכטֶנבלאט” המשיכו חנה שטיינר ומחלקתה במאבקם העקשני: אין זו הפעם הראשונה שקשיים טכניים עומדים לפני המהגרים. אבל עד עתה הצליחה המחלקה לעידוד ההגירה לסלק אותם או למצוא פתרון וגם עכשיו אין שום סיבה לגנוז את תכניות ההגירה. פראנטה פרידמן נסע לליסבון, שם פעל מרכז היצ"ם, כדי למצוא דרך להתגבר על חוסר מקומות באניות. חנה שטיינר הוסיפה לשגר מברקים (דרך הצֶנטראלשטֶלֶה), לכתוב מכתבים דחופים, כדי שיחיד, משפחה אחת, קבוצה של ששה אנשים יוכלו לצאת. חמש מאות איש עוד היגרו עד לנעילת השערים הסופית על־ידי הימלר, בסתיו 1941 וכל אחד ואחד מהם הוכחה לרצון־הברזל של חנה שטיינר והמחלקה ושל קרובים אוהבים מעבר לים, שמצאו דרך להתגבר על כל מכשול שהביורוקרטיה, היעדר רצון טוב וזירות המלחמה הנודדות הביאו עמם.

באה שעת־האמת גם לקאן, גם לצוקר, גם לשאר בעלי הסרטיפיקאטים, כמאה וששים נפש, שעדיין המתינו, עדיין קיוו לעליה. בסלובקיה ובהונגריה חיכו בעלי תקוות בכליון־עיניים, שמא ייכשלו אנשי הפרוטקטוראט במאמציהם לצאת והם יוכלו לעלות במקומם. צוקר התקומם: “תאמר לכל האורבים לסרטיפיקאט שלי,” כתב לאולמן, “שאין לי שום כוונה לוותר עליו.” הוא התלונן על אדלשטיין, על שהוא מחזק שאיפתם של מועמדים בפראג ובבראטיסלבה, המנסים לשים את ידם על רשיון־העליה המיועד לו, ואולמן צידד עמו: אין לאיש, וזה כולל את ייקף, רשות להעביר את הסרטיפיקאטים של צוקר וקאן, שהושגו אחרי מאמצים רבים כל כך, לידיים אחרות. אבל בראשית הקיץ של שנת 1941 נכנעו כולם: כדי שהסרטיפיקאטים יקרי הערך לא יירדו לטמיון, הם הועברו לבראטיסלבה ולבודפשט. עתה כל מה שאפשר לעשות בפרוטקטוראט הוא להחזיק מעמד ולהכין את הצעירים לעליה חלוצית עם תום המלחמה. “מה הצעקות? מה היבבות שאי־אפשר לצאת עוד,” אמר ייקף לטרוּדֶה גְרוֹאַג, “גם אני כאן, כולנו כאן. נישאר יחד ואחר־כך ניסע יחד לארץ־ישראל.”

בראשית קיצוב המזון היו היהודים מקבלים אותן המנות שניתנו לכל שאר האוכלוסיה, אך אט־אט החלו להופיע ההודעות על חלוקה מיוחדת – של בצל, דגים, שום, טבק – בתוספת: חוץ מליהודים. באוגוסט נאסרה המכירה של פירות וירקות, טריים או מיובשים, ריבות, גבינות, דגים, ממתקים, עופות, אפילו פטריות־יער ליהודים. הגזירות תכפו ובאו: חובה למסור אופניים, חובה למסור מכונות־תפירה ומכונות־כתיבה (שפירנסו ולו בדוחק משפחות רבות), החרמת פטיפונים וכלי־נגינה (הקשר האחרון לעולם המוסיקה. הרי מכשירי רדיו כבר לא היו ליהודים זה שנתיים). כאשר באה ההוראה למסור בגדי צמר ופרוות (מכובסים, עם כיסים ריקים, ללא סימונים), פירשו זאת האופטימיסטים כסימן למצבו המידרדר של הצבא הגרמני.

על־פי הנוהג לא החזיקו אנשים מעילי־פרווה בחודשי הקיץ בביתם, כדי שלא יאכל אותם העש, אלא מסרו אותם לאיחסון אצל פרוונים. כאשר ניתנה ההוראה לפרוונים שלא להחזיר את הפרוות ליהודים – ומעיל־פרווה או מעיל עם בטנת־פרווה לא היה בחורף הצ’כי עניין של מותרות – נותרו יהודים רבים ללא מעיל־חורף. המחלקה המשפטית של הקהילה, שבראשה עמד ריכארד ישראל פרידמן, ניסתה להשיג אצל הגרמנים הקלות בגזירה למקרים מיוחדים ולפעמים לקחו היהודים עצמם את גורל מעילם בידיהם. רוֹזה הרמן בת הששים לא היתה מוכנה להשלים עם הגזירה: “הם לא יקחו ממני את מעיל־הפרווה שלי, שלבשתי עשרים שנה.” היא עצמה ניגשה למטה הגסטאפו בארמון פֶצֶ’ק וחזרה מנצחת: הגרמנים המופתעים על־ידי זקנה, המבקשת לראות את המנהל, בדחיפות, אכן נתנו לה היתר לקבל שוב את מעיל הקאראקול השחור האהוב שלה. אבל כאשר באה כעבור זמן־מה ההוראה למסור את בּוֹבּי, הפינצ’ר הננסי של רוזה ויוסף הרמן, לא נשארה להם ברירה אלא להיכנע. הפרידה מחיות־הבית היתה לעתים הקשה שבכל הגזירות: כאן לא היה מדובר עוד ברכוש, אלא באהבה, בידיד, במשענת.

שוּב ושוּב נתבקש הציבור היהודי לשמור בהקפדה רבה על כל הוראות החוק: כל עבירה ולו רק בהיסח־הדעת, יכולה לגרור תוצאות חמורות ליחיד ולהכביד על הציבור היהודי כולו. כל יהודי, כל יהודיה, חייבים להכיר באחריותם הכבדה לכלל.

האיסורים אמנם היו מנוסחים במיטב לשון החוק הגרמנית, אך כל איסור חדש היה כרוך בשורה של שאלות פתוחות. שהמחלקה המשפטית של הקהילה היתה חייבת ללבן עם המוסדות הגרמניים הנוגעים־בדבר. אחרי פירסום ההוראה על איסור שהיית היהודים לאורך הוולטבה, החוצה את כל פראג ואשר חופיה הם מקור יופיה של העיר, נשאלה השאלה, אם עדיין מותר לנסוע בחשמלית (בחלק האחורי של הקרון האחרון המותר ליהודים) לאורך הנהר? האם מוצדק לדרוש מס־שבח על נכסי־דלא־ניידי של היהודים ש“נמכרו” לקרן־ההגירה? כיצד אפשר להטיל קנס או מעצר על יהודי, מפני שאין ברשותו תעודות־זהות מסומנת באות “י”, אם לפליטים חסרי נתינות לא ניתנת תעודת־זהות בכלל?

יותר משבעת אלפים איש אכלו עתה יום־יום ארוחת־צהריים בבתי־התמחוי של הקהילה בפראג, עיר שבעבר לא היה בה קבצן יהודי, והיו אחרים שקיבלו שם גם ארוחת־ערב. רוב היהודים אכלו באולמי קפה “אשרמן” הנודע, שממנו נעלמו המלצרים, הקפה, עשן הסיגריות והבטחון העצמי. בשעות היום יכלו הילדים לשהות ב“חדרי חימום”, לשחק, לקרוא, ללמוד: נחסכה מהם מצוקת הבדידות. הסכנה של המפגש עם הרחוב, שידע להיות גם אכזרי. הקהילה חבקה עתה את כל החיים. בטיפולה היו חמישה בתי־זקנים, שני בתי־יתומים, עשרה מעונות לילדים ולבני נוער, עליה היתה הדאגה להורים שילדיהם היגרו, לילדים שהוריהם ברחו, והיא העסיקה שש מאות פקידים, פועלים וכוחות־עזר: המפעל היהודי הגדול האחרון שנותר.

המבוגרים שלא נכללו בשירות העבודה ניסו לקצר את יום הבטלה הארוך במשחק קלפים, בלימוד שפות, בקריאת כל אותם ספרים עבים שלא הספיקו לקרוא כאשר נסחפו בזרם החיים. בסריגה מצמר פרום ישן, ועד מותם ניסו לשמור על שארית מעמדם מימים שחלפו:

גוסטף בוֹנדי, מנהל תיאטרון לשעבר, מת בגיל 81 בברין (אמרה מודעת האבל בעיתון היהודי).

היועץ הכספי הבכיר ד"ר ארנסט פישר אבל על מות בתו. שנפטרה בדמי ימיה.

מעוניינים לקנות מעיל חורף משומש במצב טוב לאשה בעלת גיזרה בינונית. לכתוב לכתובת “רופא יהודי”.

המבוגרים נטו לשמור על כל איסור ואיסור, בדיוק כשם שהיו רגילים לשמור על החוק בעולם של אתמול. מתוך משמעת טבועה בדם ובעיקר כדי שלא להסתכן במחנה־ריכוז ולא לסכן את משפחותיהם. אבל הצעירים, בעיקר אם פניהם לא בגדו בהם ולא הכריזו על מוצאם למרחקים, עדיין נהגו להתגנב לקולנוע, לטייל בגן, לאכול עוגה בקונדיטוריה, מתוך קלות־דעת של נעורים, מתוך רצון להתמודד עם הפחד, מתוך זעם על חוסר־האונים. המושל הכללי של פולין פראנק הנהיג ברוב תבונתו סימון כללי ליהודים בכל שטחי הגנראל־גוברנמאן – סרט תכלת־לבן עם סמל מגן־דוד כחול – עוד בסתיו של שנח 1939. אך בשאר שטחי הרייך לא נבדלו היהודים מבחינה חיצונית מן האוכלוסיה הכללית, לדאבון ליבם של ראדיקאלים רבים מסוגו של קארל הרמן פראנק, מזכיר המדינה, שפנה בעניין זה בקיץ 1941 למשרד־הפנים של הרייך:

“סימון היהודים הוא צו השעה ונעשה דחוף יותר. ככל שמצב אספקת המזון מחמיר ורוח האוכלוסיה הצ’כית מידכדכת יותר. היהודים הם נושאי התעמולה האנטי־גרמנית ועל־ידי סימון הם יופרדו מן האוכלוסיה הכללית, דבר שיקשה על הפצת שמועות ויגרום נחת־רוח לחלק לא־מבוטל של האוכלוסיה הצ’כית בעלת הנטיות האנטישמיות.” שאלת טלאי היהודים הועלתה בצמרת השלטון הנאצי בכמה דיונים מאז מלחמת פולין. אך הנהגתו נדחתה בגלל התנגדות הפיהרר מטעמי מדיניות חוץ. אך עתה, בקיץ 1941, השתנה המצב הבין־לאומי תכלית שינוי ולא היה עוד הכרח להתחשב בדעת־הקהל העולמית, כפי שציין משרד־הפנים של הרייך בתשובתו לפראנק. לכן לא ראה גם טעם להתנגד לסימון יהודי הפרוטקטוראט, בתנאי שהדבר לא יגרום לדילול כוחות־העבודה היהודיים במפעלים הכלכליים בפרוטקטוראט, שלאור המחסור הקיים בכוח עבודה אין להם עתה תחליף.

בעלי היוזמה באו מהר על סיפוקם: ב־19 בספטמבר הונהג סימון היהודים בכל שטחי הרייך. כל יהודי על־פי חוקי נירנברג (להוציא בני זוג בנישואים מעורבים) מגיל שש ומעלה היה חייב לענוד מגן־דוד, או כפי שנקרא בצ’כית ובגרמנית “כוכב”, בגודל כף־היד ועליו הכתובת “יוּדֶה” באותיות שחורות, בצד השמאלי של בגדו מעל הלב. באותה הוראה, החתומה על־ידי היידריך, גם נאסר עליהם לענוד אותות הצטיינות ולעזוב את מקום מגוריהם, אלא ברשות המשטרה. קהילת פראג חילקה שלושה כוכבים לכל אחד מ־,00088 יהודי הפרוטקטוראט ועקרות־הבית הטובות ישבו וריפדו אותם בבד שחור, כדי שיהיו עמידים יותר, ותפרו אותם בתפירה נסתרת בקפידה על מעילים ומקטורנים.

היציאה הראשונה לרחוב עם מגן־דוד היתה כעין מבחן אוֹמץ: כיצד תגיב האוכלוסיה הכללית? היו עוברים־ושבים ברחוב שהשפילו את עיניהם. היו שחייכו בלעג, היו שהביטו מבט של רחמים. היו שהתרחקו מנושאי האות כאילו היו נגועים בדֶבֶר. הצעירים שבין נושאי הטלאי יצאו לרחובות בראש מורם: מה הם חושבים, שנתבייש? בכוונה חייכו בפגשם יהודי אחר: לא נגרום לגויים את הנחת. ופרֶדי הירש, שייחס חשיבות כה רבה לשמירה על הכבוד היהודי הפנימי, אף אירגן אסיפת מדריכים וחברי תנועות־הנוער, כעין מפגן גאווה: מגן־דוד אינו אות קלון. ההומור השחור פרח לפי מיטב המסורת היהודית: סביבת משרדי הקהילה נקראה “פלאס ד’אֶטואַל” (ע"ש “כיכר הכוכב” בפאריס) והרחוב המוביל אליו “שביל הכוכבים”. תוך ימים מועטים התרגלו כולם, והטלאי לא עורר עוד תשומת־לב. רק הבידוד הלך והחמיר.

יהודי פראג הצטופפו עתה ברבעים אחדים, שבהם היה מותר להם להתגורר, ולא דובר עוד על חיפושים אחרי חדר נאה בבית מטופח: העיקר שתהיה קורת־גג עם אפשרות לבשל ורשות להשתמש בחדר האמבטיה. המשפחות, שתיים־שלוש בדירה, ניסו לדחוס לחדר אחד את מיטב הריהוט מן הבית שעזבו, לקחו עמם את כל מזכרות עברם ולמדו להתהלך בשבילים הצרים שבין ספות וארונות.

בסוף ספטמבר 1941 החל רישום־חובה בצֶנטראלשטֶלֶה של כל היהודים בפרוטקטוראט. תחילה נרשמו יהודי פראג וברין ולאחר זמן יהודי ערי־ השדה. היהודים היו חייבים למלא את רוב שאלוני ה“תיק” המפורסם מימי ההגירה, ובכללם רשימה מפורטת ביותר של כל רכושם. במשרדי הצֶנטראלשטֶלֶה בסְטְשֶאשוֹבִיצֶה, הופיעו כל יום כמצווה אלף איש והשמועה אמרה, כי מדובר בהכנות להקמת מחנות־עבודה בתוך הפרוטקטוראט. על־פי דרך המחשבה הבדוקה של גם־זו־לטובה שמחו היהודים, שהרישום נעשה לפי משפחות: העיקר להישאר ביחד. חברי פלוגות ההכשרה של “החלוץ” קיווּ לצאת למחנות כקולקטיב ונרשמו במשותף, לעתים תוך התנגדות נמרצת מצד ההורים, שרצו כי בניהם ובנותיהם יהיו לידם.



 

19. עיר יהודית נושאת בקיומה    🔗

ההתקרבות ההדרגתית, שחלה בין ברית־המועצות לבין הבריטים באביב 1941, עוררה בין הגולים הצ’כים בלונדון התלהבות רבה וכאשר פרצה ב־22 ביוני המלחמה בין רוסיה וגרמניה היה בֶנֶש בשמים: “צריכים להחזיק בו כדי שלא יעוף,” כפי שציין יאן מסריק, שהיה הרבה יותר ספקני: “הרוסים יקבלו מכות הגונות ואנחנו נהיה תקועים אִתם.” העם הצ’כי קיבל את המלחמה באנחת רווחה: זוהי ראשית סופו של היטלר. הנשיא האכה מיהר להצהיר על הזדהות העם הצ’כי עם הגרמנים במאבקם נגד הבולשביזם, אך ביקש מן הרייכספרוֹטקטוֹר שלא לגייס חיילים צ’כים לחזית – גם לא היתה כל כוונה לכך: הצ’כים היו נחותים בעיני הגרמנים מכדי להיכלל בשורות הוורמאכט. יבול התבואה הדל של השנה שחלפה נתן את אותותיו, מנות המזון בקיצוב הוקטנו, ובשטח החסות הורגש אי־שקט, שמצא את ביטויו בכמה מעשי חבלה ובחרם על קניית עיתונים, שאורגן לפי הוראה מלונדון. קארל הרמן פראנק התלונן באזני היטלר על חוסר תקיפות מצד פוֹן נוֹיראט ואם כי ניתן לרייכספרוטקטור להתפטר מטעמי בריאות רופפת, לא נתמנה במקומו פראנק, כפי שהוא עצמו קיווה, אלא התפקיד הוטל על ריינהארד היידריך, בנוסף על תפקידו כראש המשרד לבטחון הרייך. היה ברור שמינוי זה הוא אות לשלטון ביד קשה.

בראשית הסתיו נראה כאילו רוסיה מחוסלת. הכוחות הגרמניים התקדמו מן הים הבאלטי עד הים השחור בהתאם לתכנית, מוסקבה ולנינגראד היו, לפי דעת הגרמנים, על סף נפילה. הוראת הפיהרר היתה לא לקבל את כניעת לנינגראד, אלא למחוק אותה מעל פני האדמה. ב־3 באוקטובר הכריז היטלר, שהאויב במזרח מוגר ולא יקום עוד לעולם: הרי מאחורי הצבא הגרמני המתקדם כבר משתרע שטח גדול כפליים מתחום הרייך כולו בשנת 1933.

נאומו הראשון של היידריך בתפקידו החדש כרייכספרוטקטור ב־2 באוקטובר בארמון צֶ’רנין לפני בעלי תפקידים בכירים בשטח החסות, הושפע במידה רבה מתחושת הנצחון שאחזה בגרמנים: אירופה לרגליהם. בנאום רעיוני רחב־יריעה סיווג היידריך את עמי אירופה לפי קרבתם הגזעית לגרמנים. בניגוד לעמי הצפון – הנורווגים, השוודים, הדנים, ההולנדים – שבהסדר האירופי החדש יינתן להם להתבולל בהדרגה בעם הגרמני, נכללו הצ’כים, ככל העמים הסלאביים, בין העמים נחותי הדרגה, שאינם מצפים כלל, כי יתייחסו אליהם כאל שווים. הרי לא ייתכן, אמר היידריך, שהצ’כים יראו בבוהמיה ובמוראביה, לב־לבו של הרייך הגרמני, את נחלתם, ומן הדין להראות להם מי כאן האדונים. אמנם חייבים לדאוג לכך, שלפועל הצ’כי יהיה מה לזלול, כדי שיעשה את עבודתו, אך הכוונה היא להטיל שלטון של טרור (טרור מבוּקר, שלא להביא לידי התקוממות כללית) בלי סימנים של חולשה, בלי התחשבות ביחיד היוצא מן הכלל, כפי שאין מתחשבים ביהודי היחיד בפתרון הסופי של שאלת היהודים. ואכן, מיד אחרי בואו של היידריך, נעצר אלואיס אֶליאש, ראש ממשלת הפרוטקטוראט, בגלל קשריו עם הממשלה הגולה בלונדון, הואשם בבגידה ונידון למוות. הוכרז מצב חירום, הוקמו בתי־דין־שדה שידעו רק שלושה סוגים של פסקי־דין: מוות, שחרור או העברה לידי הגסטאפו. בגל הטרור הראשון נפסקו לתדהמת הצ’כים 342 פסקי־דין מוות.

בקהילת וינה נפוצו שמועות עקשניות, שהגרמנים עומדים לחדש בקרוב את ההגליות למזרח, אולם כאשר פנה ד"ר לוונהרץ בראשית ספטמבר, בשעת ביקור במשרדי הגסטאפו בברלין, לאייכמן ושאל אם יש אמת בידיעות אלה, הכחיש אותן אייכמן מכל וכל. בכל זאת, ביום נאומו הראשון של היידריך ב־2 באוקטובר, ראש־השנה ליהודים, הודיע ברוּנר, ראש הצֶנטראלשטֶלֶה בווינה, ללוונהרץ שבגלל ההפצצות מן האוויר על־ידי הבריטים והצורך בהעברת האוכלוסיה הארית יישלח חלק מן יהיהודים מהרייך, מהאוסטמארק ומהפרוטקטוראט לגיטו ליצמאנשטאט. המשפחות יסעו יחד וכל המיבצע יסתיים עד ראשית נובמבר. ההוראה הרשמית למשטרת הסדר של וינה, שעליה הוטל הליווי, דיברה על העברת עשרים אלף יהודים מווינה, מפראג, מלוקסמבורג ומערי גרמניה השונות בתוספת חמשת אלפים צוענים מן הבוּרגֶנלאנד. לכל אלף יהודים לא נדרשו אלא שנים־עשר מלווים וקצין אחד, לצוענים היה דרוש ליווי מוגבר מעט. ליהודי שטח החסות לא נאמר דבר, אך השמועה מווינה הגיעה גם לקהילת פראג. אולם כאשר פנו נציגיה לצֶנטראלשטֶלֶה וביקשו לדעת אם צפויות הגליות, נאמר להם, שאין כל כוונה כזאת.

לדברי אייכמן הכריז היידריך ביום נאומו באזני עיתונאים בפראג, מסוחרר מכוחו האישי העולה, שתוך שמונה שבועות יטוהר הפרוטקטוראט מן היהודים. אחרי המסיבה קרא היידריך לראש משטרת הבטחון בשטח החסות ולאייכמן, ששהה אז בפראג, והודה שהיתה זו פליטת־פה. כיצד אפשר לבצע את הפינוי בזמן כה קצר, כאשר ראש המינהל האזרחי בנפת ליצמאנשטאט הביע התנגדות נמרצת לריכוז יהודים נוספים בשטחו, בגיטו הצפוף עד קצה יכולת קיבולו, ואף פנה בנושא זה לפיהרר? לדעת אייכמן, האפשרות היחידה לצאת מן הסבך ולקיים את הודעת היידריך כלשונה היתה לרכז זמנית את כל יהודי הפרוטקטוראט במקום אחד – לפני הגלייתם למזרח. קארל הרמץ פראנק, שאף הוא נכח בשיחה, העלה שמות ערים שונות, הבאות בחשבון למטרה זו, ולבסוף עלה השם טֶרֶזיינשטאט, מבצר צבאי מן המאה השמונה־עשרה. אייכמן נסע לראות את המקום, המרוחק מפראג רק ששים ק"מ ואשר לא הכירו מקודם, ומצא אותו – לדבריו – קטנטן (חומות המבצר איפשרו בניית עיר פנימית בגודל 500 על 700 מטרים בלבד) ולא מתאים ליעודו. אבל היו לטרזיינשטאט גם יתרונות גדולים: הקסרקטינים בעיר התאימו למגורים המוניים, חומות העיר ובנייתה כמבצר איפשרו בנקל ניתוק מן העולם החיצוני, והשמירה לא דרשה כוחות גדולים.

עבודת מחלקה “ג” בקהילה נכנסה עתה להילוך גבוה (בלי שנאמר לה דבר על טרזיינשטאט) ומסקנתה הראשונה, שאי־אפשר ליישב את כל יהודי הפרוטקטוראט בעיר אחת. אך אם בכל זאת תינתן הוראה לביצוע משימה כזו, אפשר מיד לפתור את הבעיה על־ידי הקמת מחנה צריפים אחד או הקמת כמה מחנות קטנים יותר. לכך יידרשו 1,300 צריפים ובנייתם, יחד עם מיתקני התברואה החיוניים ביותר, תעלה 195 מיליון כתר ותצריך כמות גדולה של חומרי בניין.

מניסוח התזכיר, מיום 9 באוקטובר, ניתן להבין, שדעתה של מחלקת “ג” לא היתה נוחה ממחנות צריפים: דווקא בזמן האחרון נוצל מספר גדול יחסית של כוחות־עבודה יהודיים בקרבת הערים הגדולות לתועלת הכלכלה הגרמנית. לשם הקמת מחנות הצריפים יהיה הכרח להוציא כוחות־עבודה אלה ממסלול הייצור, ויהיה צורך לרתום מלבדם לעבודות, שבהן חסרים בעלי מקצוע יהודיים, גם בעלי־מלאכה לא־יהודיים. מחנות צריפים המוקמים בחפזון נופלים מבחינה תברואתית אף ממקומות האיכסון הפרימיטיביים בתוך הישובים הקיימים וסכנת התפשטות מגיפות במחנות כאלה גדולה יותר.

למחרת, ביום־הכיפורים לפי לוח היהודים. כינס היידריך קבוצה של קציני ס“ס בכירים וביניהם פראנק, אייכמן וגינתר, כדי לדון עמם בשאלת היהודים ולקבוע קו בעניין הפירסומים בעיתונות (מאז הכיבוש הגרמני היו הימים הנוראים תמיד קשורים בפורענויות והיהודים ציפו להן מתוך חרדה והפעם, לראשונה, גם לא היתה נחמת התפילה בציבור: בתי־הכנסת נסגרו כולם). היידריך ציין בפתח ההתייעצות, שעל־פי התכנית היו הטראנספורטים מזרחה אמורים להתחיל באמצע אוקטובר ולכלול חמשת אלפים מיהודי פראג, אך התעוררו קשיים מצד שלטונות ליצמאנשטאט ויש לעת־עתה להתחשב בדעתם. דובר על אפשרות של קליטת יהודים במחנות לקומוניסטים, בממלכתו של שְטַאלאֶקֶר, שנתמנה בינתיים מפקד יחידות העוצבה המיוחדות של הס”ס בגיזרה א' ועל התכנית לשלוח חמישים אלף יהודים למינסק ולריגה. פינוי יהודי פראג יבוצע בשבועות הקרובים ויש לכלול במשלוחים קודם־כל אותם יהודים המהווים את המטרד הגדול ביותר.

בשיחה על אפשרויות הגיטואיזציה של יהודי הפרוטקטוראט צויין, שלמטרה זו באים בחשבון או פרבר מרוחק של פראג (ולא רובע בתוך העיר, שכן הדבר לא עמד במבחן בעבר) או עיר קטנה שאין בה תעשיה. הועלתה אפשרות להקים שני גיטאות, אחד בבוהמיה ואחד במוראביה, ששניהם יחולקו לשני מחנות־משנה: לפועלים ולשירותי אספקה. אפשר לספק ליהודים בנקל עבודה שאינה דורשת מיכון רב בתעשיית סוליות־עץ או כיסויי־קש לציוד צבאי בחזית המזרח ותמורתם תקבל מועצת הזקנים את המינימום ההכרחי של מזון וויטמינים. הדבר הטוב ביותר יהיה אם תקבל הצנטראלשטֶלֶה לידיה את טֶרֶזיינשטאט ואחרי שילוח תושבי מחנה־מעבר זמני זה (שבו כבר יצומצם מספר היהודים במידה ניכרת) למזרח, אפשר יהיה להפוך אה כל הסביבה לישוב גרמני למופת, אמר היידריך. האמצעים לרכישת הקרקעות קיימים ואפשר לראות בהם השקעה טובה. כי האדמה בסביבה פוריה ויפה מאוד לגידול ירקות.

את יחידות הצבא הקטנות החונות בטרזיינשטאט אפשר להעביר, בתיאום עם מפקד הצבא בפרוטקטוראט, למקומות אחרים, והדבר יאלץ את האוכלוסיה הצ’כית, המתפרנסת כמעט כולה מן הצבא, לחפש מקורות קיום במקומות אחרים. אולי, הרהר היידריך בקול, לאור המנטאליות הצ’כית, בניגוד למקובל בשטח המימשל הכללי בפולין, חייבים להפיס את דעת הצ’כים, להעמיד לרשותם דירות יהודיות המתפנות במקומות אחרים ולפצות אותם על הוצאות ההעברה מכספי מכירת רכוש היהודים.

לפני כל משלוח יש לערוך חיפושי־פתע אחרי מלבושים ולאסוף חפצי טקסטיל באופן שיטתי: הרי יהודי פראג היו תמיד לבושים נאה. יש להזהיר את האוכלוסיה הצ’כית שלא לקבל מן היהודים מתנות בצורת בגדים, כסף, נכסי־דלא־ניידי או לרכוש חפצים מידיהם. ההעברה לגיטו לא תימשך זמן רב, קבע הפרוטקטור. בכל יום אפשר להביא לגיטו 2–3 רכבות שבכל אחת מהן אלף נוסעים. לפי השיטה, שכבר הוכח טיבה, יורשו היהודים לקחת רק מטען של 50 ק"ג, ובכלל זה מלאי קטן של מזון. הדירות הגדולות בבתים הטובים יותר בטרזיינשטאט יועמדו לרשות זרוע החוץ של הצֶנטראלשטֶלֶה, המשטרה, מועצת הזקנים ומחסני האספקה. היהודים חייבים להכין את מגוריהם “מתחת לאדמה”. בדירות הריקות תכוסה הרצפה בקש, כי הקמת מיטות תדרוש שטח גדול מדי.

במיוחד יש להקפיד שהמגיפות לא יתפשטו מן הגיטו לסביבה ושמי הביוב לא יסתננו למימי נהר אֶגֶר. בשום פנים אין לקבור את היהודים, אלא יש לשרוף את הגופות בקרמטוריון קטן, שאליו לא תהיה לציבור גישה. השמירה על הגיטו תוכל להימסר לידי המשטרה הצ’כית, בפיקוחה של משטרת הבטחון הגרמנית. לשם כך יידרשו לכל היותר 600 איש שיחולקו לשלוש משמרות. הפיהרר דורש שעד סוף השנה יפונו היהודים מן השטחים הגרמניים, סיים היידריך את דבריו, ולכן יש לפתור את כל הבעיות הקשורות בכך ללא דיחוי וגם שאלת התובלה אסור שתהיה למכשול.

נציגי הקהילה היהודית בפראג, שלא ידעו דבר על תוכן השיחה, נקראו למחרת אל גינתר והוטל עליהם לברר מה המקומות בבוהמיה ובמוראביה, שמספר תושביהם אינו עולה על 6,000, הבאים בחשבון להקמת גיטו, כמה יהודים חיים בתוכם וכמה אפשר לאכסן בהם בתפוסה מירבית. כיוון שהגרמנים, בהתאם להנחיות מגבוה, לא היו מוסרים בכתב ליהודים דבר מן ההוראות, נהגו אדלשטיין ונציגים אחרים לרשום אחרי כל פגישה זכרון־דברים. “אַקטֶנפֶרמֶרק” בלשון המשרדית. לפי זכרון־הדברים מ־11 באוקטובר הוטל על נציגי היהודים להעלות בכתב רעיונות עקרוניים לגיטואיזציה תוך הפרדה בין גיטו העבודה לגיטו האספקה ובירור יסודי של כל השאלות המשפטיות, הארגוניות והכלכליות הכרוכות בכך. כן נתבקשו נציגי היהודים (אדלשטיין וצוקר או אדלשטיין וּויידמן) להכין הצעה אלטרנטיבית לריכוז היהודים בפרברי פראג וברין, אך כמובן לא בפרבר יפה שרמת המגורים בו גבוהה.

אנשי מחלקה “ג” יצאו לשוטט על־פני בוהמיה ומוראביה ולחפש עיר ליהודים. מאחר שנאסר עליהם לבוא במגע עם המוסדות המקומיים ותושבי המקום, היה עליהם להסתפק בעת הכנת הסקר באמצעי־עזר דלים כמו ספרי לימוד, מפות תיירים ומדריכי טלפון. לפי הוראת הגרמנים היה עליהם לתת את הדעת, שלא יהיו במקום מפעלי תעשיה גדולים, בעיקר לא בענפי הטקסטיל, העור או הסוכר, שהערים המוצעות לא יהיו בעלות רמת מגורים גבוהה, שלא ישכנו במקומות יפי־נוף במיוחד, שלא תהיה בהן אוכלוסיה גרמנית גדולה ושמספר תושביהן יהיה בין 5,000 עד 6,000 נפש. הנחיות אלו צמצמו את המבחר במידה ניכרת: כמעט בכל ערי צפון בוהמיה הגדולות יותר היו קיימים מפעלי טקסטיל. במרכזה ובדרומה היו בתי־זיקוק לסוכר. רוב הערים שהופיעו ברשימת מחלקה “ג” נפסלו מנקודת־ראות גרמנית על־ידי היהודים עצמם בציוּן; יפה מדי, משמשת מקום־קיט, שוכנת על קו־המסילה הראשי.

היהודים מצידם שאפו לדברים אחרים: תעסוקה במפעלי תעשיה גדולים כדי להצדיק את קיומם, ומגורים בקרבתם. כדי שהפועלים יוכלו לצאת עם בוקר ולחזור לעת־ערב אל משפחותיהם בגיטו; שכנוּת לערים הגדולות המבטיחה, לפחות, מידה מינימלית של קשר עם העולם ושמירה על תנאי תברואה הכרחיים לשם מניעת מגיפות ולוּ רק למען האוכלוסיה הכללית. לכן ציינו בסקירתם, כי הפתרון הטוב ביותר מבחינה כלכלית הוא ריכוז היהודים בפרברי הערים הגדולות ואף הציעו שני פרברי פועלים בפראג ושניים בברין למטרה זו.

ריכוז כל יהודי בוהמיה ומוראביה במקום אחד לא ניתן לביצוע, טענו היהודים. אם מביאים בחשבון רק מקומות בעלי אוכלוסיה של 5.000–6,000 נפש, יהיה צורך להקים 4–5 ריכוזים כאלה כדי לפתור את כל הבעיה בצורה מעשית, והם חייבים לשכון ליד מקומות המבטיחים אפשרויות תעסוקה רבות לכוח העבודה היהודי, המורכב בעיקרו מפועלים בלתי־מקצועיים. לליבון כל הבעיות המשפטיות, המינהליות והטכניות הכרוכות בשאלה זו (גם כדי להרוויח זמן) הציעו היהודים להקים ועד פעולה, מורכב מ־14 מומחים, וביניהם מהנדסים, רופא, משפטן ותעשיין.

המבחר הצטמצם לשני מקומות: גַאיָה היא קִיוֹב שכמוראביה, במרחק 64 ק"מ מברין, עיר בלי מפעל־מים ובלי תעשיה וטרזיינשטאט, ששמה הועלה בפעם הראשונה במסמכי מחלקה “ג” רק בחודש נובמבר ומניסוח הדברים ברור, שהיהודים ניסו לומר לגרמנים “לא” בצורה עדינה: בעיר רק 219 מבנים ובה 7,818 תושבים. סיבת הצפיפות הגדולה יחסית של האוכלוסיה ופי שלושה כמעט מאשר בלייטמֶריץ השכנה) היא שחלק גדול מתושבי המקום הם חיילים ומאוכסנים במבנים גדולים, שבהם כבר עתה מנוצל שטח המגורים במידה רבה ולא תהיה אפשרות להרחיב אותו בעתיד בשיעור ניכר. אם רוצים ליישב בעיר כחמישים אלף איש עלול מספר התושבים למבנה להגיע ל־250 ומספר כזה לא יוּכלו הבתים להכיל. כן יש להדגיש, שאין בסביבת טרזיינשטאט אפשרויות תעסוקה בממדים גדולים.

תוך־כדי ההכנות לריכוז היהודים בשטח הפרוטקטוראט ניחתה כמהלומה הפקודה על משלוחים מזרחה. הוראת ההגליה הראשונה פורסמה בחתימת מפקד המשטרה קורט דאליגֶה ב־14 באוקטובר: מה־16 באוקטובר עד 3 בנובמבר חייבים לצאת חמשת אלפים מיהודי הפרוטקטוראט. אנשי קהילת פראג ניסו להרוויח זמן. ד"ר האַנוּש בּוֹן, מנהל מחלקת הרישום, וסגנו אריך קפקא טענו, כי אי־אפשר לפעול במהירות כזאת. ואכן, ביום הראשון להתייצבות באו רק 500 במקום אלף איש כנדרש. קַרְל רַאם, מסגר מיכני במקצועו, שמילא אז את מקומו של גינתר, קרא לאברהם פיקסלר, המקשר בין הצֶנטראלשטֶלֶה והקהילה ושאל אותו, מי הם מנהלי מחלקת הרישום. פיקסלר ענה “בון וקפקא” ואז ניגש ראם ללוח, שעליו היו תצלומים של כל נושאי התפקידים בקהילה, “לוח הזכרון”, כפי שקראו לו היהודים בבדיחות־דעת. וקרע ממנו את תצלומי שניהם. האַנוּש בּוֹן, משורר צעיר מבטיח, וקפקא נעצרו ונלקחו לחקירה לגסטאפו ולא חזרו עוד. כעבור שבועיים נתקבלה ההודעה, ששניהם טבעו בעת נסיון בריחה ממחנה מאוּטהאוּזן. הנימוק של חוסר שהות מספקת להכנות הטראנספורטים ירד סופית מן הפרק. המושגים על הצפוי בפולין היו מעורפלים ביותר. כאשר סיפר ידיד צ’כי לקוּרט אימֶרגוּט, אחד מאנשי “החלוץ”, שכוונת הגרמנים לדחוס את היהודים לצריפים ולשרוף אותם שם, נתקבלו דבריו בחוסר אמון מוחלט. הרי דבר כזה בלתי־אפשרי. זהו לבה של אירופה וזוהי המאה העשרים, לא ימי־הביניים.

בשביל כל טראנספורט שלפו הגרמנים מן הכרטסת הכללית שהיתה ברשותם 1,200–1,300 שמות ואיפשרו לקהילה להוציא מהרשימה את עובדיה הנדרשים ובני משפחותיהם, חולים, זקנים ובעלי קשרים עד שנותרו אלף הדרושים. יהודי פראג היו מוּכי־הלם. גם אם פה ושם התהלכו לפני־כן שמועות על אפשרות של ריכוז בתוך הפרוטקטוראט, לא חשב איש על משלוחים מזרחה, איש לא התכונן. חמישים קילוגרם לנפש. מה לוקחים קודם: בגדים חמים? מזון? כלי־מיטה? ומה בדבר צעצועים, ספרי־לימוד לילדים, תצלומי משפחה, מזכרות אהובות. מה עם פסל בודהה הקטן כקמיע, שירי רילקֶה, צבעי ציור? אסור היה להפסיד אף רגע אחד ובכל זאת עמדו עקרות־הבית באמצע החדר, בין הארונות הפתוחים והמגירות ההפוכות, חסרות־אונים: איך אפשר לדחוס את כל החיים בתרמיל־גב, בית שלם למזוודה אחת? הנקראים לטראנספורט – ובהתאם למדיניות הגרמנים היו ביניהם נתינים פולנים ומקבלי־סעד רבים – התרוצצו כסהרורים כדי להשיג ברגע האחרון, תוך יומיים בשוק השחור (הרי היהודים לא קיבלו תלושים לביגוד ולהנעלה), מגפיים חמים, תרמיל־גב, לבני־צמר, קמח לאפיית צנימים, כדי להיפרד מבני המשפחה, מקרובים, למסור בחשאי חפץ בעל־ערך לשכן לא־יהודי.

ארבעה ימים לפני צאת הטראנספורט הראשון הטיל היידריך על הצֶנטראלשטֶלֶה את הטיפול בכל רכוש היהודים המהגרים, “אם היוצאים יבקשו זאת בחתימת ידם,” ובקשה זו תיחשב למסמך בר־תוקף לגבי הרישום בספרי האחוזה. קיצורו של דבר, כל רכוש היהודים נפל בידי קרן ההגירה, לצערה הגדול של ממשלת האכה, שאף פנתה בעניין זה למשרד הפנים של הרייך, נעלבת על קיפוּחה, כי היא הציעה את בידוד היהודים מן האוכלוסיה הצ’כוסלובקית עוד לפני ההוראות הרשמיות של הגרמנים. על אף האיסור להרחיק חפצים מתוך הבית לפני היציאה לטראנספורט, היתה התאווה גדולה מפחד הגרמנים: שכנים צ’כים לא רק לקחו ברצון חפצים למשמרת, בעיקר אם ידעו מה לעשות בהם, אלא לעתים אף התנדבו בעצמם: הרי למפת השולחן, לאגרטל הבדולח לא תהיו זקוקים עוד. נכון? היו יהודים שחששו: הוראות הגרמנים אמרו שיש למסור את כל הדירה, על כל תכנה, בהתאם לרישום. למה להסתכן?

רשימות הרכוש כללו מאות פריטים, לפי כל חדר וחדר: כמה שטיחים, כמה סלי ניירות בחדר המגורים, כמה מגהצים במטבח, כמה צנצנות ריבה במזווה. כמה פחם במרתף, כמה סמוקינגים, עניבות, ממחטות בארונות חדר־השינה. הנקראים לטראנספורט היו חייבים להביא עמם את כל הכסף המזומן שברשותם, פנקסי־חסכון, ניירות־ערך, את התכשיטים, את תלושי המזון, כדי למסור אותם במקום האיסוף, יחד עם מפתחות הדירה, שאליהם קשורה תווית שרשומים בה אות הטראנספורט והמספר האישי. את המספר, שצויין גם על המטען, היה חייב כל אחד מן היוצאים לשאת בצורה בולטת על חזהו, מודפס על קרטון וקשור בחוט על צווארו.

תנועות־הנוער בהנהגתה של חנה שטיינר אירגנו שירות־עזר. הנערים מילאו שליחויות של הרגע האחרון, הבנות תפרו, עזרו לארוז. ליוו את הכושלים למקום האיסוף ומחשבה על אי־ציות להוראה לא עלתה על הדעת. הנוסעים בחשמלית ראו את הצרורות עם המספרים. ראו את העיניים האדומות מבכי, את מבטי הפרידה מן העיר האהובה והשפילו את עיניהם. איש לא העז לשאול: לאן ולמה, איש לא אמר: ישמור עליכם אלוהים. פחד היידריך היה גם עליהם. בני המשפחה הנותרים וידידים ליוו את היוצאים עד לשער מקום האיסוף, שלידו הזדנב תור של ממתינים: להיות אמיצים, לא לבכות, לא להתייפח. נשיקה אחרונה ורק אחר־כך, בבית, לקרוא דרור לדמעות. לאן יקחו אותם, מה יהיה עליהם בחורף העומד בשער?

למקום האיסוף בחרו הגרמנים את שטח היריד המסחרי, שהיה מתקיים בפראג פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, והיה משמש כחלון־ראווה לתעשיה הצ’כוסלובקית המפותחת. בבניין הראשי החדיש, שהוקם אך שנים מעטות לפני־כן, נעשו בעת היריד העסקים הרציניים ובמבני־העץ הסמוכים לו שוכנו בעיקר דוכנים של אותם המפעלים שפנו אל הקהל הרחב. לילדים היה היריד גן־עדן של איסוף עלונים צבעוניים, של הדגמת מיני מכשירים, יום בילויים נהדר. עכשיו התמקם כאן יריד אחר, מכניס עוד יותר.

הגרמנים דרשו מן היוצאים למסור את כל הכסף שהסתירו: מי שימסור אותו מרצונו, לא יאונה לו רע, אבל אוי למי שהכסף יתגלה אצלו בעת חיפוש. הנפחדים מסרו ביד רועדת את כספם האחרון, שנועד להיות פתח הצלה בשעה קשה. אחרים העדיפו להשליך את השטרות לבית־השימוש ולא למסור אותם לידי הגרמנים. אך רובם שמרו על קצת כסף תפור בכיסי־סתר, מוסתר בנעליים, אפוי בתוך לחם: מי יודע מה צפוי שם בפולין. ההליכים הביורוקראטיים של רישום ומסירה וספירה חוזרת נמשכו בדרך־כלל יומיים־שלושה, עד שלכולם הוחזרה תעודת־הזהות מוטבעת בחותמת: ghettoisiert. בלילות ישנו כולם, גברים, נשים, ילדים, על הרצפה. אם היו מסוגלים לישון בכלל מרוב עייפות וצער. לעתים היתה לאנשים תחושה של חוסר מציאות: כל זה לא יכול להיות אמת. כשעות המוקדמות של הבוקר, עוד לפני שקמה העיר לעבודה, יצאה השיירה בליווי שוטרים גרמנים וז’נדרמים צ’כים לתחנת־הרכבת הסמוכה. תושבי פראג המעטים שהיו עדים ליציאה, לא הגיבו, לא לחיוב ולא לשלילה. מוטב שלא להסתכן.

הטראנספורטים הראשונים הביאו לידי גל של נישואים: הרי אם לצאת לקראת עתיד לא־נודע, מוטב בשניים. מוטב לשאת את הצפוי בכוחות משותפים. כדי להחיש את הנישואים בסרט הנע מילאו בני הזוג את המסמכים הדרושים במשרדי הקהילה. לקראת הצהריים הועברו כל הניירות לידי רַשם הנישואים הכללי ואם לא נמצא בהם דופי, התקיימו הטקסים כבר בשעה שלוש אחר־הצהריים. הטקס, ללא פרחים, בלבוש יומיומי. בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד, הצטמצם בכמה שאלות פורמאליות מצד הרשם. החתן נקרא תמיד ישראל, הכלה – שרה: בזה הנני מכריז עליכם כעל בעל ואשה. האמהות מחו דמעה. לא כך תיארו להן את חתונת ילדיהן, אך אין לכך חשיבות – העיקר שיסעו יחד. חברי “החלוץ”, כמנהגם בכל דבר, ביקשו את עצתו של ייקף: האם מוטב לשאת את החברה בטקס רשמי? האם יבטיח הדבר גורל משותף? ייקף משך בכתפיו. הרים את כפות ידיו בתנועה יהודית אופיינית וחייך: נו, מה כבר הסיכון הגדול בחתונה?

ביום צאת הטראנספורט הראשון קיים היידריך התייעצות נוספת בפראג: חמשת אלפים יהודי הפרוטקטוראט נשלחים עתה לגיטו ליצמאנשטאט ורק עם סיום המיבצע תפורסם על כך הודעה בעיתונים כדי להוכיח לציבור, באיזו מהירות פועלים הגרמנים. אחר־כך תחול הפסקה כדי לאפשר הכנות להגליות נוספות. לעת־עתה ירוכזו יהודי הפרוטקטוראט במחנה־מעבר ולשם כך פונו כל יחידות הצבא מטרזיינשטאט ולצ’כים נאמר לעבור למקום אחר. אפשר לשכן שם בנקל 50,000–60,000 יהודים ומשם יישלחו מזרחה וכבר הושגה הסכמת המפקדות בריגה ובמינסק לקלוט חמישים אלף יהודים כל אחת. אחרי הפינוי הסופי של כל היהודים מטרזיינשטאט יושיבו בעיר גרמנים ואכן, עיקר ההתייעצות של קציני הס"ס הבכירים, ביניהם אייכמן, גינתר ופון גרֶגוֹרי, הוקדשה לתכנון גירוש הצ’כים מארצם מזרחה והתיישבות הגרמנים במקומם. צויין שאסור בשום פנים ואופן, כי משהו מתוכן השיחה יודלף לציבור. הידיעה על פינוי היהודים תלווה אזהרה לצ’כים שלא לגלות אהדה להם, שאם לא כן יגורשו אף הם. נשקלה גם אפשרות לבחור בשניים־שלושה אישים צ’כים בולטים, שבעבר לא הסתירו את אהדתם ליהודים, ולהעניש אותם למען יראו ויירָאו.

אכן הגרמנים פעלו במהירות: שבוע אחרי צאת הטראנספורט הראשון כבר פורסמה ההוראה הרשמית השניה על הגליית חמישים אלף יהודים מערי גרמניה, מווינה, מפראג ומברין לאזורי מינסק וריגה ובאמצע נובמבר יצא הטראנספורט הראשון מברין ישר למינסק. הם נסעו בקרונות מחוממים. הורשו לקחת מים בתחנות. המלווים הגרמנים התנהגו בקורקטיות ומצב־הרוח בין הנוסעים היה טוב. כאשר הגיעו אחרי שלושה ימי נסיעה למינסק. חיכו להם אנשי ס"ס עם שוטים בידיהם ובמבני העץ שהוקצבו להם למגורים מצאו גופות קודמיהם, שנרצחו כדי לפנות להם מקום. כעבור שבוע ימים כבר מתו יוצאי הפרוטקטוראט הראשונים (מתוך האלף חזרו תשעה עם תום המלחמה). אבל בפראג לא ידעו על כך דבר.

הידיעות על הגליות המוניות של יהודי הרייך והפרוטקטוראט הגיעו תוך זמן קצר אל ליכטהיים בז’נווה והוא דיווח על כך לחיים וייצמן: עשרים אלף נשלחו במשך חודש אוקטובר לגיטו לודז' ולמקומות אחרים ומתוכננים משלוחים נוספים – אמצעים המוסברים כנקמת הגרמנים על עמדת האמריקאים. ליכטהיים הציע לווייצמן לשקול פרסום עולמי. גם אם אין תקווה רבה לתוצאות ממשיות, יכולות אולי הצהרות מדינאים במדינות נייטרליות להשפיע במידת־מה, כפי שאירע במקרה של החזקת בני־ערובה צרפתים. לא היו אשליות רבות על גורל יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטוראט במזרח: מצבם יהיה כשל רוב היהודים בשטח הכיבוש הפולני, הגוועים מרעב, מקור, מזוהמה, ממגיפות. רק הצעירים יחזיקו מעמד וייכללו כנראה במנגנון עבודות הפרך, שכבר קיים במזרח. במידת־מה מצבם של יהודי מרכז־אירופה אף גרוע משל יהודי פולין, סברו בז’נווה, מכיוון שהם חדשים בגיטו הצפוף ונקל לשער, מה תהיה התוצאה, אם יישלחו בלי מזון, בלי כסף, ובלי כסות למינסק, לחורף הרוסי.

אכן, יוצאי מרכז־אירופה היו אבודים בגיטו לודז' הדחוס עד קצה כוח קיבולו, בין תושביו הוותיקים, שלמדו בינתיים את אמנות ההישרדות בחיים, כל עוד לא קטלו אותם הרעב והמחלות המידבקות. החדשים – נבוכים, מזועזעים, חסרי פרנסה, רעבים תמיד – מכרו מעט־מעט את כל חפציהם תמורת מזון ודעכו מהר: התמותה ביניהם היתה גבוהה פי שניים מאשר בין יוצאי פולין וגם אלה מתו באלפיהם.

למן הרגע שנודע בשווייץ על ההגליות, החל ד"ר אולמן לשלוח מאות מכתבים, בעלי תוכן כמעט זהה, לידידים בפרוטקטוראט, לקרובי משפחה של אנשים ששהו במערב: "זה זמן רב לא כתבתי לך. מה שלומך? כתוב לי בהקדם ותודיע לי על שינוי כתובת. ברצוני למסור לך כתובת למקרה שתהיה זקוק למשהו:

Relico, 52 Rue de Paquis,Genève."10

התשובות החלו להגיע בזו אחר זו. בכתב גוטי, באותיות מסודרות של איש מסחר, בכתב־יד רועד של זקנים, בסגנון מנומס של איש־העולם:

☆ מטילדה וייס ובעלה נשלחו ליעד בלתי־ידוע.

☆ אנחנו גרים בחדר קטנטן כדיירי־משנה (הודיע קארל קאוּדֶרס), אבל נראה שלא אצטרך לנסוע, כיוון שאני אחרי שני ניתוחים קשים ועדיין מקבל הקרנות רנטגן.

☆ על אף 75 שנותי והתנאים האיומים שבהם אני חי (הודיע ד"ר לודוויג אוּנגר) רוחי לא נפלה עדיין. אני לומד עברית בתקווה שעוד אזדקק לה. ביקשתי מבן אחותי להשיג לי ויזה לקובה.

היו מכתבים שחזרו ועליהם החותמת: הנמען שינה את מקום המגורים. למכתב תשובתה של בֶרטה ליכטנֶר צורפה תוספת בכתב־ידו של ד"ר קאן: “אני עדיין בבית, הוויזות עדיין לא הגיעו, עשית זאת כהלכה, אבל אם הדבר יעזור, אין לומר.” ברגע שנתקבלו הידיעות הראשונות על ההגליות מפראג נמצא לפתע הכסף הדרוש לרכישת ויזות קובניות לפראנץ ולאולגה קאן, לחנה וללודוויג שטיינר. הקונגרס היהודי ניסה להשיג בשבילם ויזה למקסיקו או לקולומביה. עשרות מברקים ומכתבים הוחלפו בין ניו־יורק, לונדון, ז’נווה וירושלים. חנה שטיינר עדיין נלחמה על יציאתה. קאן משך בכתפים. מארץ־ישראל, דרך ז’נווה, הגיע לקאן דיווח של ידידים על ביקור בנו טיטוס בתל־אביב: הוא התרחץ בים, הלך לקולנוע, ראה הצגה בתיאטרון ואכל מיני תבשילים צ’כיים אהובים, שהכינו במיוחד למענו.

“נא להודיע לד”ר לוונשטיין," נאמר באחד המכתבים לאולמן, “שגברת אורנשטיין בריאה ועדיין גרה בדירתה הישנה. היא מתגעגעת לילדים. היה טוב אילו כתבו לה לעתים קרובות.”

תודה לאל, הילדים במקום־מבטחים, אמרו הורים שנותרו לבדם. תודה לאל, אנחנו כולנו יחד, אמרו הורים, שבניהם נשארו עמם. תודה לאל, מן הריכוז היהודי על אדמת בוהמיה יימנעו משלוחים נוספים מזרחה, אמרו לעצמם אנשי הקהילה בימי ההכנות המזורזות להקמת הגיטו.

אדלשטיין שלח את פראנטה פרידמן (שהיה נשוי לאשה לא־יהודיה ומשום כך נהנה מחופש תנועה גדול יותר) לטֶרֶזין, כפי שנקראה טרזיינשטאט בפי הצ’כים, כדי שיבדוק את העניינים במקום. הסקירה הראשונה לא היתה משובבת־נפש: העיר שוכנת בקרבת שפך נהר אֶגֶר לתוך האלבה ומי התהום בשטח המבצר גבוהים מאוד יחסית. מתחת לחומות, מאחורי קירות־אבן בעובי של כמה מטרים, מרתפים תת־קרקעיים, המוארים רק על־ידי אשנבים קטנים וכנראה שוררת בהם לחות גבוהה והצבא לא השתמש בהם למגורים זה עשרות שנים. צפונית־מזרחית מן העיר, בשטח שטפונות הנהר, נמצא המבצר הקטן, שמרתפיו היו בעבר בית־כלא ועוד בתקופת המונארכיה האוסטרית־הונגרית נחשבו מסוכנים לבריאות. לא נאמר בדו"ח, שהמבצר הקטן חזר עם הכיבוש הגרמני ליעודו: היה זה בית־הכלא המרכזי של הגסטאפו, ששימש תחליף למחנה־ריכוז, ומי שנכנס לתוכו, לרוב לא נראה עוד בין החיים.

כצפוי, לא עשו השגות היהודים שום רושם על הגרמנים: לגביהם הדברים נקבעו מכבר. בסוף אוקטובר נתמנה ד"ר זיגפריד זיידֶל, יליד אוסטריה בן שלושים, חבר המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית מאז שנתו העשרים, שהוכיח את יכולתו בשילוח יהודי וארטֶה־גאוּ לפולין בחורף 1939, למפקד הגיטו העתיד לקום. לפי הוראות המינוי, שקיבל מידי אייכמן, בחתימת־ידו של היידריך, התייצב זיידל אצל הַנס גינתר בפראג ולמחרת נסע לטרזיינשטאט כדי לדון עם מפקד חיל־המצב על פינוי הקסרקטינים מאנשי הוורמאכט (המבצר הקטן נשאר גם להבא בסמכותה הבלבדית של משטרת הבטחון כבית־הסוהר שלה). אחרי שראה זיידל את המקום, הביע מיד את התנגדותו להצעת הצֶנטראלשטֶלֶה, שדיברה על ריכוז שמונים אלף איש בגיטו: לדעתו לא יכלה התפוסה המקסימלית לעבור את השלושים אלף.

“הגיטו הוא מושב יהודי סגור, שהוקם לפי הוראת המרכז להגירה יהודית בפראג, ומנוהל בידי הנהגה יהודית, בפיקוח המפקדה המקומית של השלטונות הגרמניים. בראש הגיטו מועצת זקנים ואסיפת מומחים בת חמישים עד מאה איש: נציגי הענפים היצרניים והצרכניים השונים, כעין גוף המייצג את אוכלוסיית הגיטו. מנהל הגיטו וסגנו מתמנים על־ידי הצֶנטראלשטֶלֶה והיא גם המשחררת אותם מתפקידם.” נאמר בטיוטה לתקנון הגיטו, שהוכנה על־ידי מחלקה “ג” בראשית נובמבר. הגרמנים הטילו על שני ראשי קהילת פראג להכין שתי הצעות להרכב מועצת היהודים בגיטו, האחת מורכבת מיהודים־צ’כים והשניה – מציונים. ויידמן ואדלשטיין הסכימו ביניהם להכניס לשתי הרשימות מומחים בלתי־מזוהים עם צד זה או זה. כדי שלכל היהודים יהיה יצוג במועצה העתידה. כראש הרשימה האחת היה ויידמן. בראש השניה היתה אדלשטיין (ויידמן שסבר, כי אין מנוס אלא לציית להוראות הגרמנים כלפי חוץ, ולסייע מבפנים, שהיה מוכן למסור לידיהם כל רכוש שיידרש ובלבד שהוא מציל חיים, היה פסימי מאוד לגבי גורלו שלו: אני, אישית, נהג לומר לידידיו, לא אשאר בחיים). הגרמנים בחרו ברשימתו של יעקב אדלשטיין. בגיל שלושים ושמונה עמד עתה בראש יהדות בוהמיה ומוראביה בדרכם אל הבלתי־נודע.

הטיוטות השונות למבנה האדמיניסטרטיבי של הגיטו הוכנו ביסודיות רבה ובפרטי־פרטים מתוך הנחה, שפינוי האוכלוסיה הארית והבאת היהודים במקומה יבוצעו שלבים־שלבים, אחרי התאמת המבנים לתפקידם החדש, ובזמן המעבר ידריכו המומחים המקומיים את נושאי התפקידים היהודים שיבואו במקומם. היהודים ראו לפניהם עיר לכל דבר. מחלקת כספים שתשלוט על כל הפינאנסים, תשלם שכר עבודה, תגבה מסים, מחלקה כלכלית כבעלת תפקיד קובע לקיום הגיטו, שתרכז בידיה את הייצור בתעשיה ובחקלאות, את השגת חומרי הגלם, את התיווך לעבודות חוץ, “מועצת הזקנים תראה כתפקידה העיקרי להביא את האוכלוסיה היהודית לכך, שתקיים את עצמה בעבודת־כפיים. אך יהיה צורך גם במוסדות סעד, בבתי־זקנים, במוסדות לנכים, בבתי־חולים, במטבחים ציבוריים.” חלום הפרודוקטיביזציה הישן עתיד היה להתקיים בצורה שונה קצת מזו שחלמו עליה החלוצים.

בתחילה יועסקו כמעט כל כוחות העבודה הכשירים בהקמת הגיטו, אך לאחר השלמת המשימה יחולקו לשלוש קבוצות: פועלי־עזר, שיעבדו בבניין ובחקלאות בסביבה; כוח העבודה העיקרי, שיעבוד בתוך הגיטו בענפים בעלי חשיבות כלכלית; וקבוצה קטנה יותר שתדאג לאחזקה הפנימית. הייצור יבוצע במיתקני תעשיה, בקבוצות גדולות בבתי־מלאכה ובקבוצות קטנות בתוך הבתים, והעדיפות תהיה ליחידות ייצור גדולות. תוך ניצול הציוד הקיים בקהילות היהודיות אפשר יהיה להקים נגריות, מסגריות, כריכיות, בתי־מלאכה למכשירים אופטיים, מפעלי אריזה לתרופות. אפשר יהיה לקבל עבודות בקבלנות לניקוי כימי, לייצר צעצועי־עץ, מברשות, אריגים באריגת־יד, לפתוח מתפרות לתפירת לבָנים, כובעים, כפפות: מפעל של 700 מכונות־תפירה יוכל להעסיק אלפיים איש.

על הכל חשבו המתכננים בקהילה: בשלושת הימים הראשונים יאוכסנו הבאים לגיטו במיתקנים נפרדים, ייבדקו בדיקות רפואיות והחולים במחלות מידבקות ישוכנו כנפרד. כל המבוגרים יקבלו חיסון נגד טיפוס, הילדים – חיסון נגד אסכרה. תוקם תחנה לחיטוי הציוד הביתי הנגוע בפשפשים. לסיום תקופת ההסגר יתקלחו החדשים במקלחות חמות במיתקן מרכזי שייבנה לשם כך.

לגבי תושבי הגיטו יתפוס המשפט הכללי, אלא אם יקבעו השלטונות הגרמניים אחרת, אך הוראות הפרוטקטור על הוצאת היהודים מחיי הכלכלה תוקפן בטל בגיטו. כאן יהיו כל התושבים שווים ובתוך הגיטו יוכלו לנוע בחופשיות ואף יהיו רשאים, על סמך שובר יציאה מטעם ההנהגה, לעזוב אותו זמנית לשם עבודה בחוץ או מילוי תפקיד רשמי אחר. מלבד זאת יחולו על תושבי הגיטו הוראות מיוחדות שיפורסמו ברבים וככל האפשר גם מעל דפי עיתון מקומי. כל זרועות הנהגת הגיטו יהיו חייבים לעשות את עבודתם לפי מיטב כוחם וידיעותיהם ללא משוא־פנים וללא אינטרס אישי, לשמור על סודיות התפקיד, לפעול לפי תקנות משמעת. אך הם יהיו מוגנים בעת ביצוע תפקידם וכל הוצאת דיבה או איום על חייהם יגררו עונשים על־פי החוק. כל חברי הגיטו מחוייבים למלא אחרי הוראות זרועות ההנהגה, וזו תהיה רשאית להטיל על מפירי הוראותיה עונשים ולשם כך יעמוד לרשותה מנגנון משפטי ומשטרתי.

ההצעה לחלוקה המפורטת של הנהגת הגיטו כללה שש מחלקות עיקריות ועשרות רבות של מחלקות־משנה: אדלשטיין וחבר עובדיו חשבו על הכל: מדואר, טלגראף וטלפון, קופת חסכון, משק חלב, מסעדות ועד סילוק אשפה, מכבי־אש, מעונות נוער ובית־חולים לחולי שחפת. מין חדוות יצירה אחזה ככל העוסקים בהכנת הגיטו. תחושת שליחות: הרי בונים מקלט הצלה לכל יהודי הפרוטקטוראט.

כל יום, כל יומיים נפגשו אדלשטיין, ויידמן או צוקר עם ס“ס אוברשטורמפיהרר (דהיינו סרן) ד”ר זיידל, דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת וינה, בעיקר לשם הכנת כוח החלוץ, שעמד לצאת לטרזיינשטאט בזמן הקרוב. תוכן השיחות נרשם על־ידי היהודים אחרי כל פגישה בזכרון־דברים, שנמסר בפגישה הבאה לאישורו של זיידל והעתק נשמר בידי הקהילה. בפגישתם ב־10 בנובמבר קבע זיידל, שאת דרגשי העץ ברוחב 60 ס“מ ובאורך 1.90 מ' יש לבנות לגובה שלוש עד ארבע קומות, בנייה חזקה וקלה לטילטול. ד”ר זיידל הדגיש בשיחה עם אדלשטיין וּויידמן, שהמשפחות לא ייקרעו. שבעלי התפקידים יוכלו לנסוע ברשותו לפי הצורך מן הגיטו לפראג ושבגיטו יאוכסנו בנפרד. אך בנושא זה אפשר להגיש הצעות נוספות. יחידת־החלוץ תביא עמה מזון רק לימים הראשונים וליתר האספקה תדאג הצֶנטראלשטֶלֶה.

בכולם דבקה התלהבות ההכנות להקמת עיר יהודית ולא סתם עיר, אלא עיר לדוגמה, מנוהלת למופת. עיר שבה ימלאו היהודים את כל התפקידים יעשו כל עבודה, שבה יהיו גם השוטר, גם הסבּל, גם עובד־האדמה יהודים. כעין ארץ־ישראל בזעיר־אנפין. נכון, בהשגחת הגרמנים, נכון, בתנאים קשים מבחינה פיסית, אבל היהודים כבר הוכיחו בעבר, בימי מצוקה ושעבוד, באילי כוחות נפשיים חוננו. רשימת בעלי המקצוע הנדרשים ליחידת־החלוץ, שהגיש אדלשטיין לד"ר זיידל, כללה 35 מומחים בניהול מוניציפלי. 15 בעלי נסיון בענייני כספים, מומחה לדואר, 14 אנשי כלכלה. ביניהם מומחה לתובלה במכוניות. בין הטכנאים היה גם מומחה להגנה אנטי־אווירית ומנהל מוסך לתיקוני אופנועים. בין הפועלים המקצועיים ששה נהגים ושני עובדי מרכזת טלפונים – העיר היהודית תוכן כהלכה.

זיידל מחק חלק גדול מן המומחים לאדמיניסטרציה והכניס במקומם מאה פועלים לעבודות שחורות והורה ליחידת־החלוץ להתייצב ב־24 בנובמבר בטרזיינשטאט. על בעלי המלאכה, שכללו מסגרים, נגרים, טכנאי חשמל, בנאים, מומחה לחיטוי, מומחה לבניית תנורים, אופים, טבחים, הוטל להביא עמם גם כלי עבודה, ככל שהיו ברשותם. הרשימה השמית של היוצאים נמסרה לידי ד"ר זיידל, כדי שמשפחותיהם יהיו מוגנות בפני טראנספורטים לפולין, שעדיין נמשכו.

זיידל התערב בפרטי פרטים. לא הירשה צירוף רופא שני ליחידת־החלוץ. לא נתן את הסכמתו לצירוף משרטט טכני. אדלשטיין וצוקר ציינו שבגלל הרכבת קבוצת העבודה היוצאת לטרזיינשטאט ושאר ההכנות לא ניתן עוד לשמור על צו הסודיות המוחלטת, שהוטל על כל עניין הקמת הגיטו. אדלשטיין ביקש רשות להצטרף לקבוצת היוצאים הראשונה, אך ד"ר זיידל השיב, שלדעתו נוכחות אדלשטיין בפראג כרגע חשובה יותר וכי מועד נסיעתו ייקבע לאחר זמן.

לפני הנהגת הגיטו לעתיד עמדה השאלה את מי לכלול בקבוצת המקימים. בהתייעצות פנימית, שנכחו בה גם ד“ר מונק וד”ר בֶּנֶש, עמד ייקף על כך, שחשובה מכל היא הבחינה האנושית, אופיו של אדם, והדעה הכללית היתה, שיש להעדיף חברים משורות “החלוץ”. אשר למטֶה, שיעבוד לצדו של אדלשטיין, היו שטענו שהוא חייב להיות מורכב ממומחים במקצועות שונים. אבל ייקף הבהיר, שקודם־כל הוא רוצה סביבו ידידים.

בהנהגת “החלוץ” התנהלו ויכוחים סוערים, אם יש לתמוך ביציאה יזומה של חברי התנועה במסגרת יחידות־החלוץ לגיטו. הדעות נחלקו בעיקר לפי התנועות: נצ“ח ו”מכבי הצעיר" הסכימו לתפיסתו של אדלשטיין, שהשתתף בחלק מן הדיונים, כי מקומם של החלוצים הוא בראש המחנה." השומר הצעיר" צידד בירידת חבריו למחתרת, דרך שהתנגד לה ייקף מבחינה עקרונית: זהו פתרון אישי, למעטים, והרי מה שדרוש הוא פתרון לקיום הציבור היהודי בכללותו עד סוף המלחמה.

על החלטת אנשי “החלוץ” ללכת עם הכלל השפיעו לא רק שיקולים עקרוניים, אלא גם נסיון מעשי: הקבוצה הראשונה של חברי “החלוץ”, שניסתה בעזרת מבריחים בשכר לעבור את הגבול לסלובקיה, נתפסה על־ידי הגרמנים וארבעה־עשר חבריה הוצאו להורג בתליה. במועצת “השומר הצעיר”. שהתקיימה בפלוגת ההכשרה טרשוב, הוחלט לא ללכת לגיטו. אלא לרדת – אם רק אפשר – למחתרת או לברוח לסלובקיה ולהונגריה, החלטה שהושפעה משני נתונים יסודיים: ל“השומר הצעיר”, כארגון שמאלי, היו קשרים הדוקים עם המחתרת הקומוניסטית ובעזרתה אפשר היה להשיג ניירות של ארים ומקומות מקלט, ורוב חברי הנהגתו מוצאם היה מסלובקיה ומרוסיה הקרפאטית. פירושו של דבר היה שלא היו קשורים לאדמת בוהמיה ומוראביה כחבריהם ילידי המקום. משפחותיהם היו בחוץ ויחסם אל הגרמנים היה הרבה יותר מפוכח. אולי משום החשדנות הטבעית לכל גוי שהיתה טבועה ביהודי המזרח.

ירידת חברי “השומר הצעיר” למחתרת – שמקצתם יצאו בניירות מזוייפים כפועלים לגרמניה ומקצתם נשארו לעת־עתה בפראג. עוררה בין שאר חברי “החלוץ” תגובות שליליות: הם הלכו להציל את עצמם וזנחו את העם ובעצם בגדו באידיאל החלוצי. “החלוץ” הניח את ההחלטה בידי החברים היחידים. אך כחטיבה העמיד את עצמו לרשותו של אדלשטיין שסבר: רֵב' ישראל עִם עַם ישראל (מתוך אלפיים חברי “החלוץ” בפרוטקטוראט רק כעשרים לא התייצבו לטראנספורט בבוא השעה). אכן. הצלילה למחתרת בתוך אוכלוסיה אדישה, עויינת או מפוחדת, בעלת עין חדה מאוד לגבי ההבדל הדקיק בהבעת הפנים ובהתנהגות שבין היהודים, גם אם הם ילידי המקום, ובין הארים, לא יכלה להיות פתרון אלא ליחידים, שהיו מסוגלים רגשית להינתק ממשפחותיהם, מוכנים לסכן חיי אחרים על־ידי שהייה באיסור בבתיהם ואשר היה בכוחם לעמוד לאורך ימים במריטת העצבים הבלתי־פוסקת של חיים שאולים. רבים נשברו, רבים נתפסו – רק פחות מחמש מאות מיהודי הפרוטקטוראט עברו את המלחמה במחתרת ונותרו בחיים.

ב־24 בנובמבר, בשעה חמש בבוקר, התאספו משתתפי יחידת־החלוץ בתחנת־הרכבת כרחוב הִיבֶּרְנְסְקָה. הם באו, בהתאם להוראות, מצויירים רק בתרמיל־גב, שהכיל חפצים אישיים ומלאי מזון ליומיים־שלושה, וגליל של שמיכות. נאמר להם, שכל שאר החפצים יישלחו לגיטו בתאריך מאוחר יותר. כן הובטח לאנשי יחידת הבנייה (אַוּפבּאוּ־קומאנדו בלשון הגרמנים וא"ק בלשון היהודים), כולם גברים צעירים שנבחרו מכרטסת העובדים, כי יורשו לחזור הביתה בסופי השבוע, להעביר את שכר העבודה למשפחותיהם בפראג שיהיו מוגנות מפני טראנספורטים, כי יתקיים קשר דואר סדיר וכי בחג־המולד יקבלו חופשת־בית של שבוע. הם יצאו כקבוצת־עבודה ולא ידעו כלל, שמדובר בהגליה סופית.

למחרת יציאת יחידת־החלוץ התייצבו אדלשטיין וצוקר לפני זיידל כדי לדווח, שהכל עבר בהתאם לתכנית, ולמסור הצעת תקציב, שכללה גם שכר עבודה ומשכורות. ד“ר זיידל הודיע, שמשלוח נוסף של אלף איש, בעיקר פועלים, ייצא לטרזיינשטאט כנראה תוך שבוע ויוכל לכלול גם מהנדסים. רופאים וכל שאר המומחים הדרושים. דובר על כך שקשר המכתבים ינוהל באמצעות הקהילה ובגיטו עצמו יש להקים יחידת צנזורה שתבטיח, כי לא יהיה למכתבים תוכן בלתי־נאות. כן הודיע ד”ר זיידל לאדלשטיין ולצוקר, שכנראה יקבלו רשות לצאת לטרזיינשטאט, אך יהיו חייבים אחרי בדיקת התנאים במקום לשוב לפראג. בשיחה עם גינתר עצמו, כעבור שלושה ימים, נקבע שבאופן רשמי ישאר אדלשטיין סגן המנהל של קהילת פראג וויידמן הטעים, שלא ימנה ממלא־מקום תחתיו, אלא ימשוך את ד“ר קאן ואת ד”ר פראנץ פרידמן לשיתוף־פעולה הדוק יותר.

השיחה עם גינתר, שגם זיידל נכח בה, תיקנה מעט את המונח עיר היהודים כפי שהצטיירה בעיני מתכנניה: הקשר בין הקהילה והגיטו יתקיים. לעת־עתה, רק בכתב ודרך המפקדה הגרמנית ולארבעת השבועות הקרובים ייאסר על תושבי הגיטו כל קשר דואר עם משפחותיהם שמחוצה לו ובכלל זה קבלת חבילות. לאחר תקופה זו יוכלו לכתוב פעמיים בחודש, אך נסיעות הלוך ושוב אינן רצויות, לעת־עתה.

גינתר נתן את הסכמתו למינוי ד"ר מונק למנהל שירותי הבריאות בגיטו. אחרי שהצביע על חשיבותם של שירותי התעסוקה והבריאות, והטעים, שחולים ובמיוחד חולים במחלות מידבקות וחולי־רוח וחולים רתוקים למיטותיהם לא ייכללו בטראנספורטים. הוסכם על הקמת משטרת הגיטו, מורכבת ממפקד, שני סגנים ועשרים שוטרים, גברים בריאים ואחראים, שייבחרו מבין אלף חברי יחידת־החלוץ השניה שכבר מרוכזים בשטח היריד לקראת יציאתם לגיטו. כל שוטר ישא מקל ויחבוש כובע מיוחד (ס"ס שטורמבאנפיהרר גינתר ביקש לראות כמה דוגמאות של כובעי משטרה מתאימים). הם ייהנו מתנאים מועדפים ומשפחותיהם יוכלו להגיע, אם רצונן בכך, רק עם הטראנספורט האחרון אל הגיטו. יש לשלוח כמות גדולה של “אות היהודים” לגיטו: לכל יהודי שני כוכבים. מן הגיטו ביקשו לשלוח מטאטאים, מכונות־כתיבה, כלי־עבודה, דודי־בישול: נראה שהמציאות היתה שונה במקצת מאשר ציפו.

למחרת היתה לאדלשטיין לבדו שיחה אצל “הבוֹס” (כפי שכתב במכתב לסגל עובדיו כעבור שנה), והכוונה כנראה לגינתר, אשר גרמה לו זעזוע עמוק. "אני אז אף לא העזתי לרשום את תוכנה בזכרון־דברים, וסיפרתי רק לשניים־שלושה אנשים מה תהיה בעצם הרוח, שעתידה לשרור בגיטו טרזיינשטאט. אולי עכשיו תבינו את נאום הפרידה שלי, שהיה באמת עצוב. האם היה זה נכון ליטול עמי את ידידי הטובים, למשוך אותם לתוהו־ובוהו ולאסון? מאין לקחתי את הצידוק המוסרי להתנהגותי? כיום מותר לומר: השקפת־עולמנו החלוצית לימדה אותנו להיות תמיד במקום. שבו גורל העם היהודי מתפתח בצורה טראגית, אך גם נוצר מחדש. מי אם לא אנחנו נקראנו לכך, לבוא לעזרה ברגעים של יסורים עילאיים ושל הכרעות הרות־גורל?

“מימי לא הבנתי ולא פירשתי את המושג ‘חלוץ’ במובן הצר של המלה. להיות חלוץ פירושו לא רק להיות פועל, אלא גם נושא ההגשמה. למצוא בשלילה את החיוב ולהכין יסודות לחיים חדשים לכלל.” זה היה האני־מאמין של אדלשטיין שנשא עמו בצאתו לגיטו כאשר כבר ידע, שתכנון העיר היהודית התבסס בחלקו על אשליות. הוא צירף אליו 22 מחבריו הקרובים לעבודה, בעיקר מבין עובדי המשרד הארץ־ישראלי: את פֶּפּינה שטייף. מזכירתו הנאמנה, את אוֹטו צוּקר כסגנו, וליאו ינוביץ כיד ימינו, את אריך אֶסְטֶרֵייכֶר, דִיטל אורנשטיין, סֶפֶּל ליכטנשטרן, כולם יוצאי אזור הסודטים. שעבדו עמו אחרי הסכם מינכן, את יוסף קְלַבֵּר כמומחה למשטרה, וקארל שליסֶר כמומחה לכלכלה. כל אחד מומחה בשטחו – ואת הארי טרֶסלר כמומחה לאדלשטיין. ד"ר מוּנק יצא לגיטו יום אחד לפני־כן עם שני רופאים נוספים וציודם.

אדלשטיין, צוקר וחברי המטה, או ה“שטאבּ” כפי שנקרא בשפת הגיטו, נסעו לטרזין ב־4 בדצמבר, ברכבת רגילה, בלי ליווי, ובידיהם מזוודות קטנות כנוסעים־לטיול לכל דבר. ייקף היה בעת הנסיעה הקצרה עסוק כעניינים משלו, צוקר סיפר מיני מעשיות, מצב־הרוח היה שפיר ודאגתם היחידה של הנוסעים היתה שמא לא ימצאו את הדרך מתחנת הרכבת בבּוֹהוּשוֹבִיצה, המרוחקת שלושה קילומטרים מטרזין עצמה. אך צוקר הרגיע אותם: הוא יוביל. על אף הבטחתו של צוקר תעו אנשי קבוצת אדלשטיין פעמים מספר בדרך, נאלצו לשאול עוברי־אורח לכיוון הנכון והגיעו יגעים למדי לעיר שמאחורי החומות, שבה עדיין התנהלו חיי האוכלוסיה המקומית כמעט כרגיל. היהודים שוכנו כולם באחד הקסרקטינים, שנשא את השם “סודטים”, ושם התייצב הסגל. כאשר נסגר שער הקסרקטין מאחוריהם, אמר להם אחד מוותיקי המקום, חבר יחידת־החלוץ הראשונה, מבוגר בנסיון של עשרה ימים ארוכים: “ועכשיו, רבותי, אתם בַּתחת.” במלים דומות סיכם גינתר את המצב. כאשר הגיע כעבור ימים מספר לטרזיינשטאט ואדלשטיין בא אליו בטענות, על המצב לאמיתו: “עכשיו יהודים, כשאתם בבוץ, תראו את מה שאתם יודעים.” היהודים נענו לאתגר שניזרק לעברם: הם יַראו לגרמנים. הם יוכיחו לעולם למה שיהודים מסוגלים, הם יקימו כאן, על אף המכשולים, על אף ההתחלות הקשות, עיר למופת.


 

20. כחַיִץ בין גרמנים ויהודים    🔗

היוצאים הראשונים לטראנספורטים, שההגליה באה עליהם כמהלומת־פתע, לא ידעו את ראשם ואת ידיהם. הם נקרעו מבתיהם לפני שהספיקו לתפוס אה משמעות הפרידה. הבאים אחריהם בתור כבר ידעו את הצפוי להם מחר, בעוד חודש, במרוצת השנה, והם החלו להתכונן ביסודיות האופיינית ליהודי מרכז־אירופה: הכינו תרמילי־גב, תפרו מעילים קצרים מרופדים בצמר־גפן או בפלומת נוצות, אפו צנימים, הכינו רביכה משומן ומקמח, הנשמרת חודשים רבים, נרות, פנסי־כיס, בקבוקי־תרמוס, החליפו כלי־מיטה לבנים של המעמד הבורגני בציפות פסים צבעוניות, שבהן ישֵנה דלת־העם, הסתירו טבעת או כסף בעקב כפול. שעות על שעות ישבו על רשימות, מחקו והוסיפו, התווכחו מה לקחת בתוך אותם חמישים קילוגרמים, שקלו כל חפץ על מאזניים. השיגו ויטמינים בשוק שחור, קנו תרופות, העתיקו לתוך מחברת את שיריהם האהובים. לקחו עמם ספרים, תווי־נגינה, צבעים על חשבון לבוש או אוכל. עקרות־בית אמרו ברוחן אלף פעמים שלום לשטיח הפרסי שעליו היתה גאוותן, לווילונות התחרה הדקיקים, לשולחן הממוֹרק, לצמחי־הבית וכולם חיו על זמן שאול. ביום מן הימים יבוא גם תורם, אם לא תיגמר המלחמה לפני־כן.

היו שעזבו את ביתם הפוך, האור דולק, המים בכיור מטפטפים, שאריות מזון במטבח, בגדים מושלכים על ספה, והיו עקרות־בית שלבן לא נתן להן, שסידרו את לבני המיטה הנקיים בשורות ישרות, כפי שהיו מונחים מימים־ימימה, סגרו את המגירות, הדיחו את הכלים לפני צאתן מתוך תחושה שאולי כך ימצאו את ביתן כאשר ישובו. היו שניסו בשבועות ובחודשים של ההמתנה לחלק בין מכרים וידידים צ’כים וגרמנים (והם עדיין נותרו, גם בימים הקשים ביותר, ולו רק אחד ויחיד מעשרות חברים לעבודה, עובדים, שכנים, ידידים ללימודים, תלמידים) מרכוש הבית, לשמירה עד שובם, או כמתנה. היו שהשאירו את ביתם כפי שהיה, אם מתוך פחד, אם מרצון לשמור עליו בשלמותו, מחוסר יכולת לפזר את מה שאספו בעמל שנים.

בקהילת פראג (וכן בברין ובשאר הקהילות הגדולות) היה קיים משרד טכני ובו עבדו עשרות מהנדסים ומשרטטים. שהכינו אה תכניות הבנייה המפורטות ואת הרישום בספרי האחוזה של כל נכ