לטלי ולבני דורה

דברי תודה

ספר זה לא היה רואה אור אילמלא עזרתם הרבה של אנשים ומוסדות, שעמדו לצדי לכל אורך הדרך הארוכה של כתיבתו. תודתי נתונה בראש ובראשונה לקרן הזכרון לתרבות היהודית בניו־יורק ולקרן תל־אביב לספרות ולאמנות על הסיוע שהעניקו לי במימון המחקר. רוצה אני להביע את תודתי לד"ר ה.ג. אדלר, שמחקריו על טרזיינשטאדט חסכו ממני עמל רב; לכל המרואיינים, שנתנו לי ביד נדיבה מזמנם; לעובדי הארכיונים, שהיו לי למשענת; לכל יוצאי צ’כוסלובקיה ואסירי הגטו לשעבר, שענו לשאלותי הרבות והחוזרות; ולכל האנשים שקראו פרקים מכתב־היד והעירו את הערותיהם. תודה מיוחדת נתונה לפרופ' לני יחיל, על שהיתה לי מקור עידוד ויועצת סבלנית כמשך כל שנות עבודתי על “אדלשטיין נגד הזמן”. לבסוף רוצה אני להודות לחיים איזק, שערך את כתב־היד, להוצאת זמורה, ביתן, מודן, על עצם נכונותה להסתכן בהוצאת הספר, ולעובדיה, שעברו יחד אתי את כל שלבי לידתו המסובכת.

רות בונדי

 

פתח דבר    🔗

יעקב אֶדֶלשטיין לא היה מגדולי הרוח של יהדות אירופה שנגרפו בשואה. לא חוזה ולא גיבור מלחמה. אילמלא הציב אותו הגורל, או אילמלא הציב את עצמו בראש יהדות צ’כוסלובקיה אחרי הסכם מינכן והיה עולה לארץ לפני נעילת השערים, קרוב לוודאי שהיה נמנה עם צמרת תנועת הפועלים. מכהן אולי כראש עיר, אולי כשר בממשלה וחייו היו רק הערת שוליים בתולדות מדינת ישראל. ייחודו במקום ובזמן, בתפקידו כזקן־היהודים של גיטו טֶרֶזין, ברצונו להציל את היהודים בשטח החסות של בוהמיה ומוראביה בעת הכיבוש הגרמני עד יעבור הזעם, מתוך מרוץ נואש עם הזמן, שהסתיים בתבוסתו.

בעצם, כתבתי ספר זה ברוחי במשך שלושים שנה, מאז עליתי לארץ, ומאז ההאשמות החוזרות שהופנו אל ניצולי השואה על ידי תושבי ארץ־ ישראל: מדוע לא נלחמתם? מדוע לא התגוננתם? חוסר ההבנה של הישוב למה שהתחולל באירופה בתקופת שלטונו של היטלר מצא את ביטויו הנאמן באימרה השגורה “הלכו כצאן לטבח” ובשימת הדגש, ללא כל קנה־מידה, ללחימה בנשק בפרק שהוגדר כ“שואה וגבורה”. ואם היחס להמונים האפורים חסרי־הישע המובלים להשמדה היה מסוייג – העמדה כלפי נציגי היהודים מול השלטונות הגרמניים היתה של שלילה כוללת, הוצאת גזר־דין ללא משפט.

היודנראטים לא היו עשויים מקשה אחת. היו הבדלים מהותיים בהרכבם ובדרך פעולתם לא רק בין מקום ומקום, אלא גם בגלגולים השונים של אותו יודנראט עצמו, באותו מקום עצמו תוך התקדמות מלאכת החיסול. מועצות הזקנים שיקפו את יהדות אירופה הכבושה, את תפיסת־עולמה, את דרך־ מחשבתה, את אשליותיה ותקוותיה. רק מתוך יהירות נעדרת אהבה לאדם – אדם נבוך, כושל, תועה – אפשר להגיע, כדוגמת חנה ארנדט, לחריצת פסק־דין כולל על היהודים המסייעים להשמדתם. יש להעניק לששת המיליונים ולמנהיגות היהודית בתוכם את הזכות הבסיסית להיות כל יחיד ויחיד אדם בפני עצמו. לא גוש ערפילים חסר צורה.

רציתי כי הדור אשר נולד אחרי השואה יידע את העובדות. כל כמה שניתן לגלותן, בטרם ישפוט, ורציתי להבהיר לעצמי, כיצד התגלגלו הדברים מראשית עלייתו של היטלר לשלטון ועד מתקני ההשמדה של אושוויץ. אך היו דרושות לי שלושים שנה של נסיון כתיבה ושל צבירת כוח כדי להתמודד עם הנושא. לא כעד לתקופה, אלא כחוקר. מבחינת העובדות אין כל משמעות לדבר, שעברתי את גיטו טרזין, שהייתי בבירקנאו. הרי התקופה עברה עלי כשאני מנותקת ממאורעות המלחמה, כאילו מחוץ לזרם הזמן. מרוכזת בעצמי, בסביבה הקרוֹבה, בחברי בתנועת־הנוער. במאבק למען ההישארות בחיים. גם עלי היה ללמוד את העובדות מן ההתחלה.

בחרתי בדמותו של יעקב אדלשטיין דווקא משום שלא היה ענק, אלא אדם ככל אדם, יודע גם גבורה, גם פחד: מתוך נאמנות לשרש, ליהדות פראג, מתוך תחושה כי אנו ששרדנו, מתוך מקריות שבגורל, חייבים לחברינו בתנועות־הנוער, ב“החלוץ”, בתנועה הציונית, שעמדו בראש גיטו טרזין ובראש מחנה המשפחות בבירקנאו, לפחות את חסד ידיעת המציאות ולו רק מתוך נסיון לאזן את שיווי־המשקל בין הגבורה שבנשק והגבורה שבשמירה על צלם האדם' בחינוך ילדים ובני נוער, בכל מקום' בכל תנאי, כהבטחת המשכיות הדורות.

בתוך העבודה על הספר הגעתי לכלל מסקנה מפתיעה. שיהדות הגולה ויהדות ארץ־ישראל לא היו כה שונות, כה מנוגדות זו מזו, כפי שנדמה היה בימי התעלות־הרוח בעקבות נצחון מלחמת הקוממיות; שהתגובות על סכנות התפשטות הרייך היו ביסודן דומות וההבדל המהותי נוצר רק מתוך לקח השואה. אלה כאלה לא העלו כלל על הדעת, כי תיתכן השמדה ממוכנת של בני־אדם בשיטת הסרט הנע. כאן הקו המפריד לא רק בין הדורות בתוך העם היהודי, אלא בתולדות האנושות כולה. כאן נפילתו השניה של האדם. מי שבא לדון במעשי היהודים בעת הכיבוש הגרמני חייב לשנן לעצמו בכל עת: הם לא ידעו שבתי־חרושת למוות אפשריים. היהודים פעלו על־פי נסיונם ההיסטורי של פרעות, רדיפות, פוגרומים, שהתלקחו ודעכו. שהפילו קרבנות, אך הרוב נותר, ונמלט. גם אותם יהודי מרכז אירופה, דור שני ושלישי להתבוללות, רחוקים ממסורת, נשאו בלבם את האמונה. כי נצח ישראל לא ישקר, אף אם לא ידעו לבטאה. הקו המנחה ביחסים עם הגרמנים לא היה תחושת המוות הוודאי, אלא האמונה העקשנית בהצלה אפשרית.

המוסדות היהודיים באירופה הכבושה תחת השלטון הנאצי היו המשך טבעי, הגיוני, להתארגנות היהודית הנפרדת במרוצת הדורות והם לא נוצרו מתוך מחשבה על השמדה כוללת, אלא מתוך דבקות בחיים, מתוך היענות לצרכים הבסיסיים למען המשך הקיום, בחינוך ילדים, במתן מחסה לזקנים, בתעסוקה למובטלים־מאונס, בהסבה מקצועית לנפלטים ממקומות העבודה, מתוך חוש אחריות לגורל המשותף ומתוך אשליה, שעולם־האתמול עדיין קיים.

לחייו של יעקב אדלשטיין משמעות רק על רקע תקופתו ולכן, גם אם העלילה בעצם מתחילה רק עם ביתורה של צ’כוסלובקיה בעקבות חוזה־מינכן וכניסת הגרמנים לפראג, ראיתי צורך לחזור לשרשיו, למונארכיה האוסטרית־הונגרית, לראשית הרפובליקה הצ’כוסלובקית החדשה בהנהגתו של פרופ' ת. ג. מַסַרִיק, כדי להבהיר את המנטאליות, את תפיסת־העולם, את גישת היהודים למאורעות הזמן. אין זו ביוגרפיה של אדלשטיין ולו רק מתוך היעדר חומר (הוא לא ניהל יומנים ומספר מכתביו הפרטיים ששרדו, זעום), אלא נסיון להאיר תקופה שלמה דרך חיי היחיד. גם אם הקדשתי לאיסוף החומר יותר משלוש שנים, לא יכולתי להסתמך רק על דברים שבכתב, משום שחומר רב מתוך גנזכי הרייך הושמד ואולי טמון אי־שם במרתפים ולא נתגלה עדיין. נעזרתי בזכרונות אישיים, תמיד מתוך נסיון לאמֵת, ככל האפשר, את הדברים בעזרת מסמכים. ואף־על־פי־כן נותר סיפור חייו של אדלשטיין קטוע, מלא סימני־שאלה שאין מי שיענה עליהם. על שהותו בבונקר העונשים של אושוויץ מצאתי רק שלוש עדויות קצרות. על מחשבותיו בששת החודשים של ציפיה למוות אין בידי מאומה.

אם אני מנסה לענות לעצמי על השאלה, מה היתה שגיאתו העיקרית של אדלשטיין, תשובתי היא שהיתה בהגיונו. כמוהו כל היהודים – נאמנים להשכלתם – לדרך מחשבתם – הניחו מתוך הגיון בריא, כי הגרמנים זקוקים למירב כוחות העבודה במלחמתם בשלוש המעצמות הגדולות – בריטניה, ברית־המועצות, ארצות־הברית – ולא העלו על הדעת, שלגבי היטלר ונושאי האידיאולוגיה הנאצית השנאה התהומית ליהודים, הרצון לחסל אותם אחת ולעולמים, היו חזקים אף מן הרצון לנצח במלחמה ורק התחזקו, כאשר אבדה התקווה לנצחון כולל. אדלשטיין, כמו כל היהודים, האמין בלב שלם בתבוסתו הבלתי־נמנעת של היטלר, בנצחון הוודאי של בעלות־הברית. היתה זו רק שאלה של זמן. צריך היה להחזיק מעמד עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עד לאביב, עד לחורף, עד לשנה הבאה. אילו הסתיימה המלחמה בשנת 1943, כפי שהניח המטה הבריטי, ואפילו בשנת 1944, כפי שאכן יכלה להסתיים, לא היתה האופטימיות העקשנית של היהודים כה כואבת וכה תמימה.

ר.ב.

רמת־חן, אייר תשמ"א

מאי 1981

 

1. האם אדם נולד זקן־היהודים    🔗

יעקב אדלשטיין וחבר עוזריו, רובם מקרב חבריו ב“החלוץ”, נסעו לגיטו טרזיינשטאט ב־4 בדצמבר של שנת 1941 ברכבת רגילה, בלי ליווי משטרתי. ובידיהם מזוודות קטנות כמטיילים לכל דבר. בעת הנסיעה הקצרה מפראג הם התבדחו, סיפרו מעשיות ועיקר דאגתם אם ימצאו את הדרך לעיר טרזין עצמה. המרוחקת כשעת הליכה מן התחנה. ואמנם תעו בדרך, נאלצו לשאול עוברי־אורח לכיוון הנכון ובאו יגעים למדי לעיר־המבצר, אל בין החומות. שבה עדיין התנהלו חיי האוכלוסיה הצ’כית כרגיל. רק קסרקטין אחד מבין הרבים שבעיר הועד לקבוצות־החלוץ של היהודים, שבאו להכין ליהודי צ’כיה ומוראביה עיר־מקלט עד יעבור שלטון הגרמנים מעל פני אירופה.

כאשר סגר השוטר הצ’כי את שער הקסרקטין מאחורי אדלשטיין וחבריו להנהגת הגיטו, אמר להם אחד מוותיקי המקום, מבוגר בנסיון של עשרה ימים ארוכים בתור תושב גיטו: “ועכשיו, רבותי, אתם בַּתחת.” במלים דומות סיכם את המצב האנס גינתר, ראש “המרכז להגירה יהודית”, מפקודיו של אייכמן. כאשר בא אליו יעקב אדלשטיין בטענות על הפער בין הבטחות הגרמנים והמצב לאמיתו: “עכשיו, יהודים, כאשר אתם בבוץ, תַראו מה שאתם יודעים.” היהודים נענו לאתגר שנזרק לעברם. הם יראו לגרמנים. הם יוכיחו לעולם לְמה יהודים מסוגלים, הם יקימו כאן, חרף המכשולים, חרף ההתחלות הקשות, חרף מרות הגרמנים, עיר יהודית למופת.

ומכאן, למעשה, מתחיל הסיפור. אבל לפני שיהיה אפשר להמשיך חייבים לעשות סיבוב גדול ולחפש תשובה על השאלה, אם אופיו, חינוכו והשקפותיו של יעקב אדלשטיין הובילו אותו בדרך ישרה אל הנהגת הגיטו. האם נולד אדם זקן־היהודים? אין מנוס – מתחילים בהוֹרוֹדֶנְקָה.

★

יהודי הוֹרוֹדֶנְקָה היו חלוקים בהשקפותיהם בין אדוקים לשומרי מסורת וחופשים, בין חסידים למתנגדים, בין ציונים לבונדאים, אך לגבי הקיסר פרַנץ

יוֹזף היו הדעות מאוחדות: הוא היה סמל הקביעות והבטחון, מעוז השלום שנמשך קרוב לחמישים שנה והשכיח אימת מלחמות רחוקות. הקיסר ירום־הודו, שהיהודים קראו לו בקיצור הקיר"ה או בחיבה יוסל פרוֹיִים, היה המגן, הערוּבה שלא יאונה להם כל רע, לא מצד בני האצולה הפולניים. ששלטו על אחוזות־ענק, חבלי ארץ שלמים עם כפרים, ערים ועיירות; לא מצד הפקידות הפולנית. שראתה במורת־רוח את חדירת היהודים למשרות המימשל המקומי ולא מצד הלאומנים האוקראינים, שניסו לשחרר את בני עמם מן התלות במסחר היהודי.

כזאת היתה החלוקה בהוֹרוֹדֶנְקָה. כמו בכל עיירות מזרח גליציה שתחת שלטון המונארכיה האוסטרית־הונגרית: הפולנים – נוצרים קתולים – היו הפקידים. האוקראינים – נוצרים יוונים – היו עובדי האדמה והיהודים היו הסוחרים. היתה תמיד הרגשה שבשעת סכנה לקיומם, לפרנסתם – כמו בעת ביטול הרשיונות של בתי־המזיגה למשקאות חריפים, שנראו לשלטונות כמכשול עיקרי בפני התקדמות בני הכפר האוקראינים, או בזמן סכסוך בענייני מסים עם בני האצולה – יוכלו היהודים לפנות ישירות לווינה, אל המלכות, ולבקש את הצדק שם ואם לא זכו בו, ודאי שלא היה זה באשמת הקיסר ירום־הודו, אלא באשמת פקידיו קשוחי־הלב. וכי לא היה ידוע לכל, כי הקיסר התבטא פעמים רבות בשבחם של היהודים, בגלל מסירותם למשפחה ונכונותם למעשי צדקה, וכי העניק לנבחרים שבהם אף תארי אצולה וידע להעריך יפה את נאמנותם למונארכיה?

הלאומים הרבים שבממלכת ההאבסבורגים – הונגרים, סרבים, קרואטים, פולנים, צ’כים, סלובקים, איטלקים, אוקראינים – כולם טולטלו בסחרחורת השאיפות הלאומיות של המאה ה־19 וחלמו על שלטון עצמאי או איחוד של כל בני עמם. אבל היהודים, בברית משונה שלא נתנו עליה את הדעת. יחד עם הצבא האוסטרי, בני האצולה, המנגנון הממשלתי והכנסיה הקתולית, היו פטריוטים של המונארכיה, שוחרי אחדותה. אהבת המונארכיה לא תבעה מן היהודים הזדהות לאומית אוסטרית דווקא. אלא קודם־כל נאמנות לשושלת ההאבסבורגים ולקיסר הזקן, שעלה על כיסא המלוכה בהיותו נער, בעקבות מהפכת 1848. נאמנות זו ניתנה בלב שלם. ביום הולדתו של הקיסר, שחל ב־18 באוגוסט, נערכה בהוֹרוֹדֶנְקָה תפילה מיוחדת בכל בתי־הכנסת, כנוכחות נציגי השלטון. וכל ילדי בתי־הספר יצאו בתהלוכה לכיכר העיר, שם נערך בשעות הבוקר טקס חגיגי בהשתתפות פקידי הממשלה בבגדי השרד ובכובעים השחורים המסורתיים בעלי שני הקצוות. תזמורת כלי־נשיפה ניגנה שירי־לכת. דגלי המונארכיה השחורים־צהובים והנִסים שעליהם סמל הנשר האוסטרי בעל שני הראשים התבדרו ברוח – היה זה החג הגדול של השנה, היחיד שהיה המשותף לבני כל הדתות.

תלמידי בית־הספר ע"ש הברון הירש, ויעקב אדלשטיין בתוכם, מסורקים למשעי, בבגדי חג, במכנסיים קצרים־ארוכים, היו אף הם בין החוגגים: הרי בזכות הקיסר ניתנה לברון מוריס דה־הירש, הפילנטרופ הידוע, רשות לפתוח בגליציה ובבוקובינה בתי־ספר יהודיים, בעיקר למען בני העניים. הברון הירש, כך ידעו גם בהוֹרוֹדֶנקה, היה עמיתם וריעם של מלכים ורוזנים – של הנסיך מוויילס, בנה של המלכה ויקטוריה, של יורש־העצר האוסטרי, רודולף המסכן, שאיבד את עצמו לדעת בארמון מאיירלינג – וכשרצה הקיסר לגמול לברון הירש על פעלו הרב, כפי שסוּפר לתלמידי בית־הספר שנקרא על שמו, לא ביקש הברון אלא לבנות ולקיים מכספו בתי־ספר מיוחדים ליהודים, שלא היו מוכנים לשלוח את בניהם למוסדות החינוך הכלליים.

בית־הספר של הברון הירש בהורוֹדֶנקה היה בן ארבע כיתות והוא עמד בקצה העיר, בניין של קומה אחת עם חצר גדולה, שבהפסקות נהפכה למגרש משחקים. רבים מבין תלמידיו היו מדלת־העם והיו קונים להם מכספי הברון זצ"ל לקראת החורף מגפיים ומעיל חם קצר ובימי הקור היו מגישים להם עם תום הלימודים גם ארוחה חמה. בבית דיברו הילדים יידיש. אבל שפת הלימוד בבית־הספר היתה גרמנית והמורים היו יהודים שלא מבני המקום, יוצאי אוסטריה ומוראביה, שבאו לכאן כדי לקרב את דרדקי גליציה אל התרבות הגרמנית הנעלה, אל שפת ההשכלה, שנועדה לאחד, עוד מימי הקיסר יוזף השני. את העמים הרבים של המונארכיה ההאבסבורגית.

אותו יוזף השני הוא שציווה על מתן שמות־משפחה ליהודים, לפי הדֶקרֶט שלו משנת 1785, וכעבור שש שנים כבר הופיעו ברשימת אבות־המשפחה היהודים מהוֹרוֹדֶנקה לצרכי גביית מס כמה אדלשטיינים – ירוחם אדלשטיין ומורדקו אדלשטיין ולייב אדלשטיין ומאיר אדלשטיין. מוצאו של מוטל אדלשטיין, אבי יעקב, היה אמנם מצ’ורטקוֹב, עיר סמוכה להוֹרוֹדֶנקה. מרבית תושבי צ’ורטקוב היו יהודים ומרכזה הרוחני היה בחצרו של ר' דוד ישראל פרידמן, הרבי מצ’ורטקוב, שאליו היו נוסעים החסידים ממרחקים כדי לבקש ברכה, עצה ונחמה. אך יהודי בשם מוטל אדלשטיין נמצא גם בין חברי קהילת הוֹרוֹדֶנקה, שהודיעו, לפי הפרוטוקול מה־13 ביולי 1792, לשלטונות בווינה, אחרי שנתבעו לפרוע חוב של 38 פלורין לכל משפחה על חשבון מס המגורים, שהסכום אינו נכון הואיל והעבירו בשעתו את המס בצורת דמי סבילות וחסות לאוצר המדינה. ביטול חלק מאפליית היהודים – ברכישת נכסי־דלא־ניידי, כקניית השכלה כללית – עקב סיפוחה של גליציה למונארכיה האוסטרית אחרי חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772, הביא עמו גם את ביטול פריבילגיות היהודים לשיפוט עצמאי ולזכות הקהילה לחלק את נטל המסים לפי ראות־עיניה וכל זכר של שוויון נעלם כשמדובר היה במסי הרשות. שעה שהנוצרים שילמו בממוצע קצת יותר מפלורין אחד לשנה לנפש, נגבו מהיהודים ששה פלורינים: דמי חסות, מס משלח־יד ורכוש, מס נישואים (שבלעדיו אסור היה ליהודי לשאת אשה), מס בשר כשר, מס נרות שבת.

מוטל אדלשטיין היה איש ירא־שמים ונוח לבריות, בעל פנים רחבות ושטוחות. שפתיים עבות ושיער מקורזל, שעברו בירושה לבנו יעקב שנקרא בפי כולם יענקל’ה. האישיות השלטת במשפחה ובעסקים היתה אשתו מאטל או מאטילדה, לפי שמה הגרמני. בעלת הייחוס האמיתי בהוֹרוֹדֶנקה. בתו של מנחם מנדל קוך, בעל ה“איינפור־הוֹיס”, האכסניה הגדולה לבעלי עגלות וכרכרות ברחוב הראשי. הרבדים החברתיים של יהודי הוֹרוֹדֶנקה היו מוגדרים היטב ויסוד החלוקה ביניהם קודם כל בממון. היו עשירים מעטים, בעלי אחוזות, טחנות־קמח, מחצבות, כמו הגביר הגדול הבנקאי אלתר יונגרמן ובנו שמואל; היה המעמד הבינוני הרחב של סוחרים ובעלי־עסקים, אחר־כך היה רובד בעלי המלאכה ולבסוף דלת־העם, הרוכלים והפועלים ומיני מחפשי פרנסות, וקצת בנפרד מהם האינטליגנציה, כדוגמת הרופא היהודי היחיד בעיר, ד"ר קאנאפס, ובעל בית־המרקחת מירון לוריא, שפתח את עסקו גם בשבת, אם משום פיקוח־נפש ואם משום חופשיות דעותיו. שאר חנויות היהודים היו סגורות בשבת כדבר מובן מאליו ויום העסקים האמיתי, שהכל ציפו לו במשך השבוע, היה יום ג', יום השוק. אכן, לפי כתב קיום מטעם הרוזן פוטוצקי מראשית המאה ה־18, שהיה אחיד לכל ערי אחוזתו (וביניהן גם הק"ק בוצ’אץ') הובטח ליהודי הוֹרוֹדֶנקה שיום השוק לא יחול בשבת.

ביום השלישי בשבת, שנכפל בו כי טוב, היתה העיר מתמלאה בני־אדם, עגלות ובהמות, רעש ומהומה, התנועה ברחוב הראשי היתה סואנת ובחנויות היו מצלצלים הפעמונים שמעל הדלתות. ביום השוק באו האיכרים האוקראינים בפרווֹת־הכבשים שלהם מעשרות כפרי הסביבה שהיו שייכים למחוז הורודנקה, קודם־־כל כדי למכור את סחורתם, חיטה, ירקות, פירות, ביצים, עופות, בקר. אחר־כך כדי לשתות כמה כוסיות יי"ש ולקנות את המצרכים המעטים שלא היה אפשר לייצרם בבית: מלח, גפרורים, סבון, דגים מלוחים, כלי עבודה. לכן היו בהורודנקה שני סוגי חנויות מכולת, אלו שדאגו לצרכי הכפריים ואלו שנועדו לתושבי העיר ובהן גם סחורה מובחרת ומעדנים שהובאו ממרחקים.

החנות של מאטל ומוטל אדלשטיין נקראה “דליקאטֶסין”, דהיינו מעדנים (אבל אז, במונארכיה, היה פירוש דליקטאסים בעיקר מיני מתיקה) ואף הותקן בה האוטומט הראשון שבעיר: מצד אחד שלשלת לתוכו מטבע ומצד שני יצא מלבן שוקולד עטוף נייר. החנות היפה, המבהיקה נמצאה כביתו של וֶלוֶל זיידמן, שעליו אמרו הכל שהוא גם גדול בנכסים, גם גדול בתורה. הוא ובני ביתו היו יושבים בקומה הראשונה של בית־אבן – רק האמידים גרו בבתי־אבן, השאר היו דרים בבתי עץ וטיט – ולמטה בקומת הקרקע היו החנויות, ביניהן החנות של זיידמן עצמו, לאריגים ולבדים. בניגוד לרוב החנוונים, שהיו גרים בחדר ומטבח שמאחורי החנות, התגוררו האדלשטיינים בדירה נפרדת, ליד בית־המשפט, דירת שני חדרים ומטבח, כיאה למעמד הבינוני.

מנחם מנדל קוֹך היה מפרנסי העיר ובין מתפללי הקלוֹיז הישן של הרבי מצ’ורטקוב. היה זה בניין נמוך בעל קירות עבים, מחמיר פנים במקצת כדרך השושלת, לעומת קלות הרוח שבקלוֹיז השכן של חסידי ויז’ניץ עם חלונותיו הרבים. בזכות חתנו היה מתפלל מוטל אדלשטיין, לעתים יחד עם בנו יענקל’ה, בין חסידי צ’ורטקוב המיוחסים – והייחוס בהורודנקה היה עניין נכבד בין היהודים, לגבי מקום התפילה, זכות ה“מי שבירך”, ההשכלה לבנים והשידוכים לבנות. מנחם מנדל קוך היה מן האדוקים, אבל שני בניו כבר היו מודרנים, מראשי התנועה הציונית. בנותיו היו חברות במועדון “צעירי ציון” שייסדו צעירי המקום, מאחר שחברי אגודת “ציון” הכללית, שהוקמה בעיר עוד בשנת 1897, היו לטעמם מבוגרים ושמרנים יותר מדי.

הציונות המדינית של הרצל מצאה בהוֹרוֹדֶנקה, כמו בשאר ערי גליציה. חסידים נלהבים הרבה יותר מאשר ברוסיה השכנה. הרי ד“ר תיאודור הרצל היה בעצם אחד משלהם, שייך למונארכיה האוסטרית־הונגרית כמותם, יושב בווינה, בירתה, ושפתו גרמנית־וינאית כשפת השכלתם החילונית. ואולי נדלקו לרעיון הציוני, מפני שהציפיה למשיח לא היתה מעולם רחוקה מלבם. אנשי הוֹרוֹדֶנקה היו בין שליחיו הנאמנים של משיח־השקר שבתי צבי, גם כאשר רוב היהודים כבר פנו לו עורף בשברון־לב על החלום שנמוג. ואולי היו קרובים לארץ־ישראל מפני שהיתה להם בה גם חלקה משלהם: קברו של רבי נחמן מהוֹרוֹדֶנקה, מתלמידי הבעל שם־טוב, שזכה לשמוע תורה עוד מפי הבעש”ט עצמו. רבי נחמן, שאימרתו השגורה היתה “גם זו לטובה”, עלה לארץ־ישראל עם חבורה מחסידיו בשנת תקכ"ד. היא שנת 1764 לפי מניין הגויים, התיישב כטבריה ובה הוציא את נשמתו.

מעטים מאוד בהוֹרוֹדֶנקה היו שונאי הציונות. אם מבין המחמירים במצוות, אם מבין חברי ה“בונד” מחייבי הגולה. ציונים פעילים היו רבים, מתפללי המניין הציוני, דוברי העברית החדשה כמו צבי פרמינגר, יצרן משחת נעליים בשם “לבנון” בקופסאות, שהתנוססה עליהן תמונת הגימנסיה הרצליה. אבל הרוב הגדול, כמו מוטל אדלשטיין, היו אוהבים את ארץ־ישראל ותורמים למענה, בלי להתחייב בנפשם. מוטל אדלשטיין היה בעל אמונה, מדקדק בשמירת מצוות, אבל כרוב בני הדור הצעיר כבר לבש בגדים בסגנון אירופי, בהתאם לצווי האופנה, שבאו – באיחור מה – מווינה וכללו בזמן ההוא צווארון לבן נוקשה ומעומלן. מה שלא הצליחו שלטונות המונארכיה להשיג בראשית המאה ה־19 בכוח, כלומר להכריח את היהודים לזנוח את מלבושיהם המסורתיים כדי להחיש את התבוללותם בתוך האוכלוסיה הכללית, בא עתה מעצמו עם רוח הזמן.

החיים בקהילת הוֹרוֹדֶנקה התנהלו עדיין לפי הלוח היהודי, עם מועדיו לשמחה וימי צום לאות אבל. ימי החול עם שעות־העבודה הארוכות שלהם, היו רק גשר הכרחי בין שבת לשבת, בין ראש־השנה לסוכות, בין סוכות לחנוכה והחוט העובר דרך כל הימים, בחול ובמועד, היה הניגון החסידי, שנשמע כהמהום במטבח עם רדת הלילה, כחיוב החיים, כקריאת שמחה בערב שבת, כסם משכר בצלו של הרבי.

כיוון שלא היו אוטומובילים בהוֹרוֹדֶנקה, ובכרכרות נסעו רק לתחנת הרכבת וממנה. לא נחפזו הבריות ושעתם לא דחקה, גם כאשר עמלו מהשכם בבוקר עד הערב למען פרנסת ביתם. הילדים למדו בשעות הבוקר בבית־הספר של הברון הירש או בבית־הספר הפולני הכללי ואחר־הצהריים ב“חדר”, לעתים גם אחרי רדת החשיכה וחזרו לבתיהם אוחזים פנסים קטנים בידיהם ונר דולק בתוכם. תאורה לא היתה ברחובות הורודנקה של ראשית המאה העשרים, כיוון שלא היו הרבה רחובות של ממש, עם מדרכה מרוצפת. רק ברחוב הראשי היו תעלות הביוב חבויות מתחת למדרכה ובכל שאר הרחובות היו התעלות פתוחות וכימי הגשם קלחו בהן המים. רק את הרחוב הראשי היו מטאטאים בקפידה ובימי הקיץ אף ממטירים לכל רוחבו מים מחבית ברזל גדולה נגררת על עגלה. לאורך הרחוב הראשי, על עמודי העץ, היו תלויים פנסי נפט ולעת ערב היה עובר שוטר, נושא סולם, ומדליק אותם בזה אחר זה.

רוב הבנים למדו ב“חדרים”, עוד לפני גיל בית־הספר. ובמרוצת השנים עברו תחת ידיהם של כמה מלמדים בהתאם לגילם ולכושר הכנתם. הקטנים למדו לקרוא אותיות מאירות־עיניים ולפעמים הלכו עם הרבי לקריאת שמע ליד עריסת תינוק, ערב הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו, כדי שלא יפגעו בו הרוחות הרעים. בגיל חמש החלו ללמוד חומש־רש“י, ובכיתה האחרונה של ה”חדר" הגיעו עד לגמרא. אחרי שגמר יעקב אדלשטיין יחד עם חברי כיתתו את ארבע שנות בית־הספר של הברון הירש, נכנס בשנת 1913 לגימנסיה הפולנית שבבניין המנזר העתיק. מאבקים ממושכים התנהלו בין הורים ובנים, בין סבים ונכדים, על הכניסה לבית־הספר הפולני, שהלימודים התקיימו בו גם בשבת, אם כי התלמידים היהודים היו באותו יום פטורים מכתיבה. לעתים ויתרו ההורים, בלב דואב, כיוון שבית־הספר הכללי הוביל אל ההשכלה הגבוהה, אל תואר הדוקטור הנשגב. הוויתור לדרישות הזמן לא נעצר שם: בשנת 1907 נפתח בהוֹרוֹדֶנקה גם בית־הספר העברי הראשון וחלק מתלמידי כית־הספר הכללי למדו בשעות אחר־הצהריים המוקדמות, ועוד לפני הלימודים ב“חדר”, עברית בעברית, לרוב לא די לשימוש בה כבשפת דיבור, אך די לדקלום “אל הציפור” לביאליק בראשית הלימוד, ובסופו לקריאת עתונים עבריים במועדון “צעירי־ציון”. הנה־כי־כן נערי הוֹרוֹדֶנקה, שרובם לא יצאו ממנה אלא אל כפרי הסביבה, ידעו בגיל אחת־עשרה לדבר, לקרוא ולכתוב ביידיש, בגרמנית, בפולנית ובעברית ולשוחח מעט באוקראינית כתוספת.

היו כמה ריכוזים של שכונות יהודים בהוֹרוֹדֶנקה, אבל לא נוצר גיטו נפרד, ודווקא הכנסיות היפות, הפרבוֹסלבית והקתולית עם מגדל השעונים שלה, שפעמוניו מדדו את הזמן כל רבע שעה, היו מוקפות בתי יהודים וביום ראשון בשבת ובחגי הנוצרים עברו המתפללים ליד חלונותיהם. בתי־התפילה של היהודים, בית־הכנסת הגדול, בתי־המדרש, הקלויזים, לא פנתה חזיתם – משום עין הרע – לצד הרחוב, אלא נצטנעו בסימטאות שמאחורי הרחוב הראשי. לא הוחלפו קללות ולא היו קטטות בין יהודים ונוצרים. אלה ואלה היו מודעים לקו החד המפריד ביניהם ובקרב היהודים שררה, מול הנסיון לדחוק את רגליהם מן המסחר, הרגשת הבטחון שהורודנקה לא תוכל בלי יהודיה – ויש שומר ישראל, בווינה ובמרום.

הורודנקה, בעלת 11,000 התושבים, כשליש מהם יהודים, עם בית המשפט ומשרדי המימשל המחוזי, עם גן עירוני ותחנת רכבת, היתה העיר הגדולה ליהודים הכפריים שבסביבה. בעיניהם נראָה המרחק של כמה קילומטרים מן הכפר להוֹרוֹדֶנקה גדול מן המרחק בינה לבין לבוב, בירת גליציה העתיקה. בכפר חיו האנשים על האדמה, והיו קרובים זה לזה. בהוֹרוֹדֶנקה חיו האנשים על אנשים, כפי שכתב בזכרונותיו כעבור שנים השחקן הנודע אלכסנדר גראנאך, שעליו היתה גאוות יהודי העיר. בעודו נער עזב את בית הוריו ובן חמש־עשרה הגיע עם להקה נודדת של שחקנים יהודים לברלין ובשנת 1914 כבר היה שחקן בתיאטרון של מקס ריינהארדט בברלין ובעל שם בגרמניה.

מי חשב באביב 1914 על מלחמה? מאז 1867 ידע פרנץ יוזף לשמור על השלום. לפחות לגבי צבאות האויב מבחוץ. להוגי דעות ולדיפלומטים באירופה אולי נראתה המונארכיה האוסטרית־הונגרית, בעלת בריתה הנגררת של גרמניה אכולת שאיפות ההתפשטות, כענק העומד על כרעי תרנגולת, כממלכה עייפה בדומה לקיסר הקשיש שלה, המוקפת אויבים המבקשים להכניעה ולקרוע ממנה גזרים. אבל בעיני אנשי הורודנקה היתה איתנה מאוד. אם לדעת הסוציאליסטים בווינה היתה המונארכיה ההאבסבורגית “רודנות ממותקת ברשלנות,” הרי לעומת רוסיה הצארית של שלטון האימה, של הפוגרומים, של תחום המושב, היא היתה ליהודים כבית חמים. כאשר הגיש הקיסר בעקבות הרצח של יורש־העצר פרנץ פרדיננד ורעייתו סופי בסאראייבו, ביוני 1914, אולטימאטום לסרבים וכ־28 ביולי הכריז מלחמה נגדם, היו היהודים בטוחים, בדיוק כפי שהניחו ראשי המטה בווינה, שיהיה זה מסע עונשין קצר ומוחץ. צעירי הוֹרוֹדֶנקה גוייסו לצבא, יהודים ונוצרים כאחד, ובתחנת הרכבת בכו האמהות והנערות, שעה שהחיילים צמאי ההרפתקה התבדחו, או לפחות העמידו פני אמיצים: מה יש כאן לבכות? בעוד שבועות מעטים ייגמר הכל. ברחובות העיר הודבק מינשר הקיסר בן ה־84 אל עמיו: “היתה זו משאלתי הגדולה להקדיש את השנים, שהאל בחסדיו עוד יואיל להעניק לי, לחיזוק השלום ולהגנת העמים שלי מפני המעמסה הכבדה והקרבנות של המלחמה. אבל לא כן רצה הגורל.” ובסוף המינשר: “אשים את מבטחי בצבא אוסטריה־הונגריה, באומץ לכו ובנאמנותו ללא סייג, אשים את מבטחי באל שדי שיעניק נצחון לנשקי.” על החתום: פרנץ יוזף.

ביום פרוץ המלחמה עם סרביה החלה רוסיה בגיוס כללי. למחרת הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. ב־2 באוגוסט שלחו הגרמנים אולטימאטום לבלגיה ותבעו מעבר חפשי לכוחותיהם. ב־3 באוגוסט הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת. למחרת שלח ראש ממשלת אנגליה אולטימאטום לברלין ודרש תשובה לאלתר, אך זו לא הגיעה, וב־4 באוגוסט, ט' באב תרע"ד. היתה כל אירופה שקועה במלחמה. העולם הגדול ידע בעיקר על הנעשה בחזית המערב, בפלנדריה, בצרפת. על הקרבות הממושכים, הנוראים, המתישים בין צבא רוסיה לצבא אוסטריה לאורך חזית של אלף וחמש־מאות קילומטרים, עם שני מיליונים לוחמים אחוזים במאבק־אימים, תוך גבורה עיקשת משני הצדדים, ידעו בעיקר תושבי אזורי הקרבות מבשרם.

שבועות מעטים אחרי פרוץ הקרבות בא על הוֹרוֹדֶנקה הזעזוע הראשון: הרוסים הצליחו להבקיע את קווי האוסטרים ליד הדנייסטר וכבשו את העיר. רק מעטים מן היהודים ברחו לפני בואם, האחרים ניסו שלא להתבלט ולשמור על החיים, הרכוש והבנות. אירעו רק מקרי שוד ואונס מעטים ובלב היהודים היה הבטחון הגמור, שמדובר רק בנצחון מקומי וזמני והתותחים הכבדים ושאר הנשק המעולה של צבא אוסטריה עוד יוכיחו את עליונותם. ואכן, בראשית אביב 1915 נהדפו הרוסים אל מעבר לנהר, האוסטרים חזרו להוֹרוֹדֶנקה ובעקבותיהם כל היהודים. הם רקדו על שולחנות ושתו לחיים והעלו תפילות הודייה על השחרור. יורש העצר קרל ביקר בהוֹרוֹדֶנקה, נתקבל על־ידי משלחת נכבדי העיר, ובתוכה רבניה, והיהודים נשמו לרווחה. אולם תוך זמן קצר חזרו הרוסים שנית. הפעם, עוד לפני שהכוחות הרוסיים והקוזאקים בתוכם הגיעו לפרברי העיר, כבר ברחו רוב היהודים בחרדה מפני החיילים המשולהבים הבאים הישֵר משדה־הקרב, שהחיים בעיניהם אינם שווים יריקה. אכן, הפעם כילו הרוסים את חמתם ביהודים ותלו תשעה מהם בכיכר העיר באשמת הצתה, שלטענתם נועדה להזהיר את הכוחות האוסטריים. הרוסים הרסו, שרפו, שדדו, אנסו וכששבו שנית, כעבור חודש, הכוחות האוסטריים להורודנקה ואחריהם היהודים, שהמתינו עד אז בכפרי הסביבה ובעיירותיה לראות איך יפלו הדברים, מצאו את בית־הכנסת הגדול וחלק מבתיהם הרוסים והחנויות שדודות וריקות. אם על־ידי החיילים. אם על־ידי שכניהם הטובים.

הפעם כבר לא היתה הילולה, רק אימת הבאות. ואכן, כאשר התקרבו הרוסים בשלישית, עזבו כל היהודים את הורודנקה בבריחה מבוהלת יחד עם הצבא האוסטרי הנסוג. על הכבישים נעה שיירה רצופה של עגלות, נשק, סוסים וחיילים של צבא הקיסר המובס ומשני צירי הדרכים נסו היהודים, רובם רק צרורותיהם בידיהם ועל גבם או עמוסים על עגלות־יד, הילדים קשורים בחבל לבגדי אמם או לעגלה, כדי שלא יאבדו בזרם האנושי. קודם־כל ברחו לקולומיאה השכנה, שעדיין לא נכבשה, ומשם ברכבת, לעתים בקרונות־משא פתוחים, לִפְנים המונארכיה – להונגריה, למוראביה. לבוהמיה ולאוסטריה גופא.

מוטל ומאטל אדלשטיין נעלו את ביתם, כאילו מנעול ובריח יכלו למנוע שוד ושריפה, נטלו כמה בגדים, קצת לבנים, מעט דברי־ערך, ויחד עם ילדיהם יעקב בן השתיים־עשרה ואחותו דורה הצעירה ממנו בשנתיים, הצטרפו לנחשול, מבוהלים ומפוחדים ככל השאר. השלטונות האוסטריים פיזרו את היהודים לכל אורך מסילות הברזל. לכל עיר הוקצתה מכסת פליטים משלה. כדי שמעטים ככל האפשר יגיעו לווינה ולא יוסיפו על האוכלוסיה הכללית והאוכלוסיה היהודית הווינאית הגדולה ממילא, וגם לא יתרכזו בבירה עדים רבים כל כך לתבוסה. השלטונות לא שאלו הרבה: את משפחת אדלשטיין הורידו מן הרכבת בברין, בירת מוראביה, מרחק שש שעות נסיעה לווינה הגדולה.

הבית הבטוח בהורודנקה, הפועם בקצב־חיים קבוע, נמחק. תחושת ההשתייכות למקום בטלה. מותו של הקיסר בן ה־86 בנובמבר 1916 סימל סוף־פסוק לתקופה שהגיעה לקיצה. היה ברור, שמהריסות המלחמה העולמית תקום אירופה אחרת, אם כי רק מעטים, אף בין מנהיגי־העמים שראו בהתלקחות העולמית את שעת־הכושר הגדולה להשגת שלטון עצמי, חזו את ההתפוררות המוחלטת של המונארכיה ההאבסבורגית, ששלטה בלב אירופה יותר משש־מאות שנה.

במלחמה מתבגרים הילדים מהר וילדי הפליטים מהר כפליים. האוכלוסיה המקומית, הגרמנית והצ’כית, בבוהמיה ובמוראביה, לא התלהבה מן התוספת של מבקשי מזון, שכן כבר הורגשו סימני הרעב הראשונים והאנשים חיו בעיקר על לחם תירס, סלק בהמות מבושל ודייסת דוחן. בתור ללחם רטנו בני־המקום לא אחת שבגלל הפליטים אין להם עצמם מה לאכול. הם התרחקו מן היהודים המוזרים במעיליהם השחורים הארוכים, בכובעיהם השחורים, בזקניהם ובפיאותיהם, כאילו לא די היה להם ביהודים משלהם, המקומיים. שלפחות התלבשו כשאר בריות, דיברו צ’כית כבני המקום וגרמנית בלא מבטא יהודי ונראו כבני־אדם נורמלים, כמעט, אילמלא צורת האף והבעת עיניהם.

המשפטים הקדומים נגד יהודי גליציה היו משותפים לנוצרים וליהודי המקום. לגביהם הביטוי “האליצ’סקי ז’יד”, יהודי גליצאי, או בכלל “יהודי פולני” היה כולו טעון שלילה: לא ישר, לא נקי, לא הגון בעסקים, דבק במנהגים של ימים חשוכים, מדיף ריח שום ובצל. לקהילת ברין, שעם פרוץ המלחמה היו בה כעשרת אלפים יהודים, היתה הפגישה עם אלפי פליטי גליציה, עם יהודים עניים, חרדים, דוברי יידיש, מבחן של הזדהות. גם אם היו הפליטים שונים מן היהודים “הנורמלים”, היינו היהודים הדומים בחיצוניותם לשכניהם הנוצרים, הרי היו קודם כל בני ברית הזקוקים לעזרה. הקהילה אספה כסף, שמיכות, כלי־בית ובגדים למען הפליטים, שרובם שוכנו במחנות ובבתי־חרושת שיצאו מכלל שימוש. רק האמידים ביניהם התגוררו בחדרים שכורים. נשי הקהילה טיפלו בילדים, בחולים, פתחו מעונות, בתי־תמחוי, אבל החלוקה החדה למעמדות נשארה בעינה: הפליטים היו יהודים מדרגה שניה. רבים מיהודי בוהמיה ומוראביה עזרו, מעטים מהם פתחו את ביתם ורק יחידים הושפעו מן היהדות השרשית שחבקה את כל החיים, כפי שהושפעו פרנץ קפקא וידידו מקס ברוד, שחשו אז ביתר שאת כמה חיוורת, חסרת תוכן פנימי היא אותה דת משה של יהדות פראג המתבוללת.

ילדי הפליטים למדו בבתי־ספר גרמניים ממלכתיים, כמו הרוב המכריע של ילדי היהודים המקומיים. גם אם בבית דיברו צ’כית. שפת ההשכלה היתה גרמנית. בתי־הספר הצ’כיים נחשבו לנחותי־דרגה והשפה הצ’כית היתה שפתם של פשוטי־העם, של העוזרות, של האיכרים, של בעלי־המלאכה, והזכירה ליהודים את חיי הדלות, שממנה ביקשו להשתחרר בכל כוחם. וכי מה יכלה להציע הספרות הצ’כית הצעירה, שרק קמה לתחיה במאה ה־19, אחרי גסיסה ארוכה בעקבות המפלה הנוראה של התנועה הרפורמיסטית בקרָב על ההר הלבן בשנת 1620. מי היו קְלִיצִפֶרה, נֶרודה, יִרַאסֶק, מול גיתה, שילר, היינה? מי ישלח את ילדיו לבית־ספר צ’כי, כדי שידברו באותה גרמנית עילגת של הצ’כים, עם מבטאם הקשה, כאשר הגרמנית הטובה פתחה את השערים לכל – להשכלה, לקריירה, למשרה ממשלתית, לעולם הגדול, ואפילו לציונות.

הסטודנטים של בְרין, אולי מפני שהיתה בעיני רבים רק פרוזדור לווינה, היו הראשונים שנענו לקריאתו של הרצל ובראשם ברטולד פייבל, עורך העיתון הציוני המרכזי “די וֶלט”, שעבר בזמן מאוחר יותר ללונדון, ורוברט שטריקֶר, שהיה למנהיג הציונים־הלאומיים בווינה. במוראביה צמחה תפיסת “עבודת ההוֹוה” – טיפוח התודעה הלאומית בגולה עד לאותה יציאה המונית מסודרת לארץ־ישראל בבוא היום; בברין קמה “אמונה”, ההתארגנות הראשונה של עובדים שכירים יהודים, בעלת תפיסה סוציאליסטית; ברין היתה אחד המעוזים של ארגון ההתעמלות “מכבי”, התשובה היחודית ל“סוֹקוֹל”, ארגון ההתעמלות הסלאבי שאיחד תרבות הגוף עם לאומנות לוחמת. אך יעקב אדלשטיין לא נמשך אל הנוער הציוני ואולי זו הסיבה, שבין כל יוצאי ברין בארץ־ישראל לא נמצא כעבור ששים שנה אחד ויחיד שהכיר אותו בתשע שנות שהותו שם.

כאשר הגיעו ילדי הפליטים לגיל בר־מצווה, נהגה הקהילה לערוך את הטקס בבית־הכנסת על חשבונה. ב־31 באוגוסט 1916. א' מנחם אב תרע“ו. מלאו ליעקב אדלשטיין י”ג שנים. איך חגג, איפה חגג, האם היה אביו בין המגוייסים בצבא הקיסרי, משרת באפסנאות או בשלישות בעורף, כפליטים רבים אחרים, ממה התקיימה המשפחה – אין מי שיענה. בגיל מבוגר לא הזכיר יעקב אדלשטיין במלה אחת, גם לא בפני ידידיו הקרובים, את נעוריו כבן פליטים בברין, כאילו ניסה למחוק תקופה שלֵמה מחייו.

בתום המלחמה, עם סיום ארבע כיתות של בית־הספר העל־יסודי. החל אדלשטיין ללמוד באקדמיה הממלכתית למסחר בברין, מוסד תיכוני בעל יוקרה ומוניטין, שהכשיר את תלמידיו בכל מדעי המסחר, מכתיבה תמה וקצרנות עד לכלכלה בין־לאומית ובנקאות. בוגר האקדמיה למסחר היה תואר שראוי להתגאות בו באותם הימים, כאשר השכלה תיכונית עדיין היתה ערך בפני עצמו.

האקדמיה למסחר שכנה בבניין גדול ומרשים לרגלי השפילבֶּרג, המצודה העתיקה של שליטי מוראביה. בפרוזדוריה התת־קרקעיים החשוכים, ספוגי הלחות שָׁכַן בית־סוהר ידוע־לשימצה. כאן מצאו את מותם לוחמי חירות מכל עמי המונארכיה, ששמם נשאר חרות כסמל המרי, ויחד עמם נמקו שם אלפי אלמונים ללא זכר. עם קץ המונארכיה בנובמבר 1918, כאילו בא גם הקץ לכלא שפילברג. חלקו נהפך לקסרקטין, חלקו למוזיאון למען הדורות הבאים. שלא יידעו עוד אימי משטרה חשאית.

לצ’כים היו אלה ימי התקוות הגדולות, ימי השכרון מן העצמאות החדשה, אחרי ארבע מאות שנה של שיעבוד הדרגתי להאבסבורגים. מסימני השיכרון הראשונים היו גם מעשי איבה נגד היהודים־המתגרמנים, אוהבי המונארכיה, סוחרי השוק השחור, המתעשרים על רווחי מלחמה. לא פוגרומים ממש, כמנהג הרוסים הפראים, כפי שחששו היהודים, רק שמשות מנופצות, רק ביזת רכוש, רק מכות ברחוב, בחשמלית, בגנים ציבוריים, רק מבט עויין בכל מי שהעז לדבר גרמנית בפרהסיה. אבל מול רצון ההמונים, הניזונים בתעמולה שיטתית, שגברה עם העייפות הנוראה מן המלחמה הממושכת, לבוא חשבון עם היהודים כקאפיטליסטים, היהודים כבולשביקים, היהודים כאוהבי גרמנים, היהודים כאופורטוניסטים הנעשים לפתע צ’כים, עמדה דמותו האיתנה של תומאס גאריג מסריק, נשיאה הראשון של הרפובליקה החדשה. צ’כוסלובקיה היתה – במידה רבה יותר משניתנה הדעת על כך – היורשת הישירה של המונארכיה ההאבסבורגית, מדינה רבת־לאומים אף היא וגם במרכזה פאטריארך. פרופסור מסריק בן ה־68, תמיר, אצילי, בעל זקנקן לבן, אשר אליו העבירו היהודים את הערצתם מן הקיסר הזקן. בעצם, רק היהודים ברפובליקה הצ’כוסלוכקית היו צ’כוסלובקים, השאר היו צ’כים, סלובקים (ושני עמים אלה, שונים בדתם, בשפתם, בדרגת התפתחותם, התאחדו עתה אחרי ניתוק של אלף שנה). רותֶנים, גרמנים, פולנים והונגרים.

הרפובליקה החדשה, בעלת הצורה המשונה של בומראנג, נולדה על שולחן הדיונים בוורסיי, לא כיחידה טבעית, והיו לה גבולות ארוכים מאוד. מתוך שלושה־עשר מיליון תושביה היו חמישה מיליונים בני מיעוטים (קרוב ל־3.5 מיליונים גרמנים, 700,000 הונגרים, 400,000 פולנים) והיא היתה מורכבת משלושה חלקים נפרדים ושונים תכלית שינוי זה מזה: ארצות הכתר ההיסטוריות של המלך ואצלאב הקדוש (דהיינו בוהמיה, מוראביה ושלזיה), סלובקיה ורוסיה־הקארפטית.¹ המיעוט הגרמני (22% מן האוכלוסיה), אשר אך עתה החל מתקרא גרמנים סודטים (הרי הסודטים היו רק רכס אחד, מזרחי, בין רכסי ההרים שהקיפו את מערב הרפובליקה, שם היו ריכוזי הגרמנים הגדולים), תבע הגדרה עצמית, ביקש להיספח לרפובליקה האוסטרית הקטנה, שנותרה מן האימפריה ההאבסבורגית העצומה. אך כיוון שהצ’כים, שנלחמו לצד בעלות־הברית המנצחות, תבעו את הגבולות ההיסטוריים של ארצות הכתר, עם רכסי ההרים המגינים עליהן משלושה צדדים, נכלל המיעוט הגרמני הגדול בתוך הרפובליקה הסלאבית החדשה. תחילה ניסו הגרמנים באזורי הגבול להתקומם נגד גזר־הדין של ועידת השלום, אך אט־אט נרגעו הרוחות ונראה היה כאילו השלימו עם גורלם.

המיעוט היהודי מנה 350,000 נפש ומורכב היה, כמו הרפובליקה החדשה עצמה, משלושה אגפים נפרדים, שהקשר ביניהם היה עד אז רופף ביותר. הכוח המאחד בשותפות החדשה, לבד מההזדהות היהודית והציונית, היה ההערצה לנשיא מסריק, להשקפת־עולמו – להומניזם הריאליסטי והפעיל, לאמונתו בצדק, בנצחונה הסופי של האמת, בחובת האזרח לחנך את עצמו, באחריות היחיד לכלל, בדמוקרטיה כזכות לוויכוח – שנבעו מאותם מעיינות תרבות כמו המוסר היהודי. הרי מסריק יצא להגנת היהודים עוד בהיותו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פראג, כאשר בשנת 1899 בכפר הצ’כי פוֹלְנֶה הואשם ליאופולד הִילזְנֶר, סנדלר בן 22, ברצח הנערה אַנֶזְ’קָה הרוּזוֹבה לצרכי פולחן דתי ונידון למיתה. מסריק התערב בפרשת עלילת־הדם, שעוררה בבוהמיה גל של שנאה היסטרית ליהודים, בעקבות פניה מצד תלמידו לשעבר, הסופר היהודי זיגיסמונד מינץ, שביקש את חוות־דעתו על המשפט בשביל העיתון “נוֹיֶה פריֶה פרֶסֶה”. העיתונות הצ’כית הלאומנית והכנסיה הקתולית יצאו בהתקפות חריפות נגד מסריק, על ש“מכר את נפשו ליהודים”. סטודנטים הפגינו נגדו באוניברסיטה של פראג, אך מסריק לא נרתע מן הנידוי. הוא נאבק בעלילת־הדם, כדבריו. לא כדי להגן על היהודים, אלא כדי להגן על הנצרות מפני דעות קדומות. הילזנר, דמות מפוקפקת למדי. שוחרר לבסוף כעקבות חנינה לכבוד עליית קרל, הקיסר ההאבסבורגי האחרון, לשלטון. נדד על פני מרכז אירופה וטען כי הוא שהביא למסריק את התהילה.

אמת, היהודים לא שכחו למסריק את חסדי פרשת הילזנר וכאשר הגיע בשנת 1917 לאמריקה כדי להשפיע על ממשלת ארצות־הברית והציבור האמריקאי לתמוך בהקמת הרפובליקה הצ’כית־הסלובקית העצמאית. מצא אוזן קשבת ותמיכה מעשית אצל היהודים. והם, כדבריו, היו בעלי ההשפעה הקובעת בעיתונות האמריקאית. הציונים, שהיו ביניהם ידידים אישיים של מסריק כמו נחום סוקולוב והשופט לואיס ברנדייס, שמוצא משפחתו בצ’כיה, בירכו את הרפובליקה החדשה, אחרי שהוועד הלאומי הגולה הוכר על ידי בעלות־הברית כממשלה זמנית, והביעו את התקווה שבמדינה החדשה ייהנו המיעוטים, ובתוכם היהודים, מחירות מלאה. תשובתו של מסריק לציונים פורסמה כ“ניו יורק הראלד טריביון” ב־7 באוקטובר 1918, ביום שהחל המשא־ומתן על השלום, ובה הבטחה להעניק ליהודים זכויות מלאות כמו לכל שאר המיעוטים ודברי אהדה לציונות, לתנועה היהודית הלאומית כתנועה הומניסטית ובעלת ערך מוסרי פנימי גדול. בפגישתו הראשונה עם נציגי הוועד היהודי הלאומי, זמן קצר אחרי שנבחר לנשיא, חזר מסריק על דבריו בזכות הציונות. הדברים היו בסיס למעמדה המיוחד של התנועה הציונית הצ’כוסלובקית, שהיתה מיוצגת על־ידי מפלגה פוליטית – המפלגה הלאומית היהודית – בבחירות לפרלמנט ולרשויות המקומיות. אמנם בין חבריה ובוחריה היו גם לא־ציונים, אך ההנהגה היתה כל שנות קיומה בידי הציונים והם שקבעו את דרכה.

הוועד היהודי הלאומי, שנולד עם הרפובליקה החדשה, הכין תכנית נרחבת לפעולה עצמאית של המיעוט היהודי, לא מעט בהשפעת ההתלהבות שאחזה ביהודים עם מתן הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי בארץ־ישראל. לפי קווי הפעולה נועדו הקהילות להיות נושאות האוטונומיה היהודית החדשה בכל ענייני דת, תרבות, חינוך, סעד והוראת השפה העברית. אך רוב סעיפי התכנית לא יצאו לפועל: המיעוטים לא זכו לאותה העצמאות המלאה שחלמו עליה, ההתלהבות דעכה, היהודים נבלעו בזרם החיים ובעיות פרנסה וקיום עמדו בראש דאגתם. היהודים־הצ’כים המתבוללים התנגדו לעצם זכותו של הוועד היהודי הלאומי לייצג אותם, הקומוניסטים מזה והחוגים החרדים מזה לא רצו ביהדות כלאום, אך כעיקר נוצחה התכנית על ידי הרוח הזעיר־בורגנית בקרב היהודים (ובכך לא היו שונים משכניהם הצ’כים) שרצו קודם־כל להתקיים בנוחות, להקנות השכלה לילדיהם, למצוא שידוכים טובים לבנותיהם, לאכול בשפע, לצאת בסוף־שבוע לטיול ביערות, לנסוע פעם בשנה לקארלסבאד, למריינבאד, לפיישטיאני, או לאחד ממקומות־המרפא המפורסמים האחרים, לשבת עם ידידים בבית־קפה, ללכת מפעם לפעם לתיאטרון ולא לשנות את העולם.

אחרי המלחמה החלו פליטי גליציה לחזור לבתיהם, או ליתר דיוק, אל הריסות הבתים, אל שלדי החנויות. אחרים שהצליחו בינתיים להתבסס במקומות מושבם החדשים כפקידים, כבעלי מלאכה, כמורים, כסוחרים זעירים, שלמדו להכיר את יתרונות החיים בארץ מערבית (והמזרח פירושו אז מזרח־אירופה), עשו כל מאמץ להיות לתושבי־קבע ברפובליקה החדשה. כאשר חזרו מוטל ומאטל אדלשטיין עם בתם דורה להוֹרוֹדֶנקה, נשאר יעקב בברין לבדו כדי להמשיך בלימודיו. בעיר היתה קיימת מֶנזה לסטודנטים יהודים. שהיו מספקים בה ארוחות חמות בצהריים ובערב, במחיר סמלי או חינם, בעיקר לסטודנטים הזרים מפולין, מהונגריה, מרוסיה, מרומניה שלמדו כאן. משום שהאוניברסיטאות בארצותיהם היו סגורות בפניהם. הסטודנטים הזרים חיו רובם בדוחק, התפרנסו ממתן שיעורי־עזר, מעבודה במוסדות יהודיים, ממיני מלאכות זמניות, מהלוואות, מארוחות של ימים קבועים בבתי היהודים המקומיים, מתמיכות זעומות מידי הקהילה ומבני משפחתם ומחלומות. כאשר נפגש יעקב אדלשטיין כעבור שנים עם דב איצקוביץ‘, מורה בגימנסיה העברית במונקץ’, אמר לו, כי היה רואה אותו אוכל במנזה של הסטודנטים היהודים בברין, אבל כיוון שאיצקוביץ' היה אז תלמיד הטכניון ויעקב רק תלמיד בדרגה תיכונית. לא איפשר מרחק השנים ביניהם התקרבות.

מוטל ומאטל פתחו שוב חנות במקום אחר, בהורודנקה שונה. על הנייר נסתיימה מלחמת־העולם בנובמבר 1918, אבל בפינה זו של אירופה המזרחית, שגבולותיה ניידים, נמשכה עוד שנים ואולי לא נסתיימה כלל, אלא רק קיבלה מספר סידורי חדש בשנת 1939. גם הפולנים וגם האוקראינים רצו במדינה עצמאית רחבת־ידיים ואלה ואלה ראו במזרח גליציה את נחלתם. סֶמיון פֶּטליורה, מנהיג הלאומנים האוקראינים, שנלחמו נגד הבולשביקים ובאותה הזדמנות אף ערכו פרעות אכזריות ביהודים, כבש חלק מגליציה ובתוכה אח הורודנקה. השלטונות האוקראיניים אמנם הבטיחו ליהודים עצמאות לאומית בשטחי חיים רבים, אבל הקוזאקים של פטליורה פעלו לפי מיטב המסורת של האנטישמיות האוקראינית העממית. במידה של הקלה מסוייגת קיבלו אנשי הורודנקה את הפולנים, שהצליחו בשנת 1919 להניס את האוקראינים ולאחד את ממלכתם. הוֹרוֹדֶנקה היתה לעיר פולנית ואת מקום תמונת הקיסר תפסה כעבור זמן תמונתו של המארשאל פילסודסקי.

יעקב אדלשטיין לא חזר להוֹרוֹדֶנקה ונשאר בצ’כוסלובקיה גם אחרי שסיים את הלימודים באקדמיה למסחר. רצונו היה להמשיך בלימודים גבוהים, ללמוד כלכלה מדינית, אך הדבר לא עלה בידו, מטעמי כלכלה פרטית: הוא לא הצליח לקיים עצמו כסטודנט, אפילו בתנאים הצנועים ביותר. לא נותר לו אלא לרכוש את השכלתו כדרך בני העניים, בקריאה, וקודם כל בקריאת אבות הסוציאליזם: מרקס, אנגלס, בֶּבֶּל, קאוטסקי, אוֹטוֹ באואֶר, מקס אדלר. עתה כבר לא היה בן־פליטים, לא־שייך – הוא מצא מסגרת, משענת, חברות, עם הצטרפותו לשכבה הצעירה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית בתוך צ’כוסלובקיה, שהיתה עד שנת 1918 חלק מן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית וגם אחרי הקמת הרפובליקה שמרה על הקשר הרעיוני והארגוני עם וינה. יעקב אדלשטייץ נשלח מטעם הס.ד. לסמינריון לפעילים בווינה והשתתף בקורס למרצים מטעם המפלגה. שם למד, בין השאר, איך לנאום בלי להיזדקק לטקסט כתוב. קודם־כל הטילו על תלמידי הקורס ללמוד בעל־פה פרקים שלמים מתוך כתבי מרקס וקאוּטסקי. אמרו לסוציאליסטים הצעירים: אתה עולה על הבימה, נרגש, קשה לך לפתוח בדברים, אין לך זמן לחשוב על ניסוח מדוייק – אז תבחר משהו מן הדברים הזכורים לך בעל־פה. השומע יתרשם, אם הוא יודע את מקור הציטטה, ואם לא, כבר עוררת את תשומת לבו ומכאן ואילך יהיה לך קל יותר להמשיך בכוחות עצמך.

היו רק שתי מפלגות גרמניות בצ’כוסלובקיה, שקיבלו יהודים לשורותיהן: המפלגה הדמוקרטית הקטנה, שארית המפלגה הליברלית האוסטרית רבת ההשפעה מימים־עברו, שמנהיגה היה ד“ר ברונו קפקא, בן דודו של פרנץ קפקא, פרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטה הגרמנית של פראג, מומר ואוהב גרמנים מושבע. השניה היתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, שמשכה אליה יהודים רבים, אשר מצאו בה ביטוי לכיסופיהם לאחוות עמים, לצדק חברתי, ומקלט בפני הלאומנות הגרמנית. יושב ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית היה במשך קרוב לעשרים שנה ד”ר לוּדויג צֶ’ך, עורך־דין יהודי מבְּרְנוֹ (בְרין, כפי שנקראה בצ’כית) והצירוף הזה של מפלגה גרמנית, שבראשה עומד יהודי בשם צ’ך, שיקף נאמנה את הסבך הלאומי שלתוכו נקלעו היהודים.

היו גם יהודים שהצ’כיות באה להם באופן טבעי. תושבי ערי השדה הקטנות בבוהמיה ובני הכפרים, שבהם חיו לעתים שתיים־שלוש משפחות יהודיות במשך דורות בדו־קיום עם שכניהן, כשהן מחלקות מצות בפסח ומקבלות חלות קלועות מתוקות בחג המולד. והיה קיים ציבור קטן של יהודים צ’כים (או צ’כים־יהודים, כפי שקראו לעצמם) מתוך הכרה, שטיפחו במשך שנים את אחוות היהודים והצ’כים ומצאו דמיון רב בין גורל שני העמים הנדכאים. לעתים נתקבלו נסיונות התקרבות אלה בשלילה על־ידי האינטליגנציה הצ’כית, שראתה ביהודים את בעלי־בריתם הטבעיים של הגרמנים המנצלים את העם הצ’כי, ונלחמה ביהודים בסיסמה “svüj k svému” – מין למינו – אף ערכה מסע להחרמת הסחר היהודי. קרל הַאבְלִיצֶ’ק־בוֹרוֹבְסקי, עיתונאי בעל עט שנוּן ולוחם למען החירות הצ’כית, אף נזף בזיגפריד קַאפְּר, הסופר היהודי הראשון בן המאה התשע־עשרה שהחל לכתוב בשפה הצ’כית: היהודים הם עם בפני עצמו, הקשרים ביניהם ובין עצמם ואל העם השליט יהיו תמיד חזקים יותר מן הקשר אל האוכלוסיה שבתוכה הם חיים ועל כן מוטב שיכתבו בגרמנית – או אפילו בעברית.

עצתו של הרצל ליהודים ברשימתו “ציד בבוהמיה” שלא לצדד אף עם אחת משתי התנועות הלאומיות, הצ’כית והגרמנית, העורכות מאבק עקשני על השלטון הלשוני והתרבותי בארצות הכתר, היתה אולי נבונה, אבל לא מעשית ובעיקר לא אחרי קום המדינה הצ’כית: לא היה אפשר לחיות בחלל ריק ועל היהודים היה להחליט. רבים פתרו את הדילמה על־ידי הצטרפותם למחנה היהודי הלאומי, אך גם בתוכו היתה גרמנית שפת התרבות השלטת עד לשנות השלושים המאוחרות. בכספי היהודים התקיים התיאטרון הגרמני בפראג, ו“פּראגֶר טאגבלאט” המהולל נחשב לעיתון יהודי כמעט, גם לפי חבר עובדיו, גם לפי ציבור קוראיו. הבטאון המרכזי של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה, “דִי זֶלבְּסְטְוֶהר”, הופיע בגרמנית, מודפס באותיות גותיות גרמניות. בבתי־הקפה של פראג, שבהם הרבו לשבת יהודים, נשמעו בעיקר צלילי גרמנית – והדבר חרה לצ’כים, שניסו באותה תקופה לחזור אל שרשיהם, לדלג על שלוש מאות שנות גלות גרמנית בתוך ארצם. היהודים עדיין לא הבינו אז כמה חזקים מאוויי עם, שזה עתה זכה לעצמאות מחודשת ומעטים זכרו את דברי סימון הוֹק, ההיסטוריוגראף הראשון של יהדות פראג: יהיה המאבק בין הגרמנים והצ’כים חריף ומלא חמת זעם כל כמה שיהיה, שני העמים יגיעו לידי הסכמה בחוסר אהדתם לעם היהודי האומלל. רבים מבין היהודים סירבו לזנוח את התרבות הגרמנית, רק משום שהשלטון עבר לידי הצ’כים, גם אם ידעו את שתי השפות במידה שווה: בעיניהם היה בכך טעם של אופורטוניזם זול.

 

2. חלוץ ללא הגשמה    🔗

אם בעיירות ובכפרים הצ’כיים בבוהמיה ובמוראביה נקשרו היהודים אל התרבות הצ’כית, אם בערים הגדולות ניסו היהודים לחיות בשני עולמות בעת ובעונה אחת, הרי לגבי אזורי הגבול הגרמניים לא היתה קיימת כל שאלה: היהודים הוסיפו להשתייך לחוג התרבות הגרמנית. אחרי שגנז יעקב אדלשטיין את חלומו על לימודים גבוהים, כיוון שהיה רעב ללחם, פשוטו כמשמעו, עזב את ברין ועבר לטֶפּלִיץ־שֵנאוּ, עיר מעיינות בצפון בוהמיה. בעיר זו היו היהודים, כשלושת אלפים במספר, כמעט עשירית מן האוכלוסיה, השיעור היהודי הגבוה שבכל ערי בוהמיה, בעיקר בזכות המושבה הגדולה של יהודי גליציה, שבחלקם התיישבו בעיר עוד בראשית המאה ובחלקם באו כפליטי המלחמה.

קשה לדעת מה קדם למה שעה שבחר בטפליץ־שנאו דווקא: צרכי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית במאבקה עם הזרמים הגרמניים הלאומניים באזורי הגבול (שהעניקו לנאציזם הגרמני כמה אבות רעיוניים ואף את השם נאציונל־סוציאליסטישה דויטשה ארבייטרגרוּפֶּה לתנועה שנולדה בסודטים ועוד בראשית שנות העשרים יצרה מגע עם היטלר) או התקווה למצוא שם קיום בעזרת יוצאי גליציה שבמקום. מדינות אירופה התאוששו רק אט־אט מן ההרס הכלכלי של מלחמת־העולם ואם כי המצב בצ’כוסלובקיה, המפותחת מבחינה תעשייתית, שאוכלוסיה מאומנים וחרוצים, היה יחסית יציב יותר מאשר במדינות אחרות של האזור, לא היה מקום לבררנות בענייני פרנסה. בעיקר כשמדובר בנתין זר. ללא משפחה, ללא כסף, ללא אותם הקשרים החיוניים אל בעלי המפעלים הגדולים: אדון פיק, אדון ויינמן. אולי אתה זקוק לבחור אינטליגנטי זריז?

טפליץ־שנאו היתה בעבר הרחוק, לפני שהחלה ההתיישבות הגרמנית השיטתית באזורי הגבול של בוהמיה, ישוב צ’כי, כפי שהעיד שמה הסלאבי הראשון – טפליצה – המרמז על המעיינות החמים שלה, מעיינות שעשׂוּהָ לעיר־מרפא מן המפורסמות באירופה, שבה נפשו קיסרים, בני אצולה. גיתה, שילר, בטהובן, ואגנר. כאשר יבשוּ זמנית מעיינות מי־השתיה הנודעים בסוף המאה התשע־עשׂרה עברה הבכורה בין ערי המרפא לקארלסבאד ולמאריינבאד הסמוכות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר היתה על תעשיה ובמיוחד על תעשיית חרסינה וזכוכית ועל מכרות הפחם שבסביבה. אך טפליץ־שנאו שמרה על צביונה המטופח של עיר נופש, מושב בית האצולה קלארי־אלדרינגן, שארמונו משקיף על העיר מלמעלה, וגן גדול חוצה בין האצולה לבני תמותה רגילים. אוכלוסיית העיר היתה שקדנית. בורגנית, אוהבת־סדר, שוחרת־מוסיקה ולא מסתייגת מן היהודים יותר מן המידה המקובלת. הקשרים כין נוצרים ליהודים היו כעיקר קשרי עסק ועבודה בשעות היום, בימי החול. הרווקים היו מבלים לפעמים יחד בערבים בבתי־קפה ובמסעדות, אכל חיי המשפחות התנהלו בשני מישורים נפרדים: נוצרים לחוד ויהודים לחוד.

האוֹסטיוּדֶן, כפי שנקראו יהודי גליציה בטפליץ, חיו בנפרד מן האוכלוסיה היהודית הוותיקה, שהקדימה אותם במאה שנות התבוללות הדרגתית. עוד בראשית המאה ה־19 התאימו את עצמם יהודי טפליץ־שנאו לדרכי הפולחן החדשות, כפי שהונהגו על־ידי יהודי וינה: הרבנים היו בעלי תואר דוקטור ונשאו את דרשתם בגרמנית. בבית־הכנסת, ב“טֶמפֶל”, שנבנה על־ידי אדריכל מווינה והיה אחד הבניינים היפים בעיר, ניגנו בעוגב ושרה מקהלה מעורבת, אך הוא התמלא רק ארבעה ימים בשנה. אחדים ניתקו את עצמם כליל מן הקהילה, כי לא היו להם עוד צרכים דתיים. מספר נישואי התערובת היה בעליה, שיעור הילודה בירידה: בין ותיקי טפליץ־שנאו הופיעו כל הסימנים האופייניים ליהדות שחדלה להיות מעיין חיים ונהפכה לזכרון מטושטש, לקשר משפחתי ולתחושה של שוני, רצוי או בלתי־רצוי.

האוֹסטיוּדֶן התמקמו בבית־הכנסת הישן. ששימש מאז הקמת הטמפל החדש כמחסן, והפכו אותו שוב לבית־כנסת חרדי; קיימו חצי תריסר בתי־ תפילה נוספים, שמרו על כשרות. שלחו את ילדיהם לבית־הספר היהודי ולתלמוד־תורה. המשפחות היהודיות הוותיקות בטפליץ, שחלקן ישב בעיר היפה מאות שנים, ידעו על הרחוב היהודי עם התנור המשותף לחמין של שבת, עם המקוואות ואיסור היציאה ביום ראשון, רק מסיפורו הפופולארי של ליפמן זֶמֶל על אהבתם של פיירלע ונות’ל. זה כבר לא נקראו ילדיהן פיירלע או פרומט, גולדה או נות’ל. כגיבורי ספרו של זמל. הם היו חברים בכל הארגונים והמועדונים החשובים בעיר – בארגון ההתעמלות הגרמני, בארגון משוטטי־ההרים הגרמני, במועדון הקריאה הגרמני. בארגון הסעד לנוער הגרמני – נשאו תארי דוקטור ויועץ, היו פעילים במועצת העיר, בורגנים ליברליים, עמודי התווך של חיי המוסיקה והתיאטרון בעיר. האמהות במשפחות היהודיות הוותיקות לא ראו לרוב בעין יפה יחסי ידידות בין בניהן ובין ילדי האוֹסטיוֶדן, כאילו היתה בכך פחיתות כבוד. לעתים הוטח נגד יהודי המזרח, כי הם־הם, בשיטות המסחר התוקפניות, גורמים שנאת יהודים או “רישעס”, כפי שנהגו לומר. רישעס היתה, אחרי המסע השיטתי נגד הגרמנית־היהודית, ה“מאוּשֶלן” הבזוי. אחת המלים היהודיות האחרונות במילון בני דת משה, יחד עם שִיקְסֶע, חוּצְפֶּה, צוּרֶעס, עזיס־פוֹנִים ושוֹלֶט (החמין בנוסח המיוחד של מרכז־אירופה, העשויים אורז או גריסי פנינה, אפונה ירוקה ובשר אווז).

בני המשפחות הוותיקות היו עורכי־דין, רופאים, תעשיינים, בעלי השכלה אירופית רחבה וזמן רב כבר שכחו מניין צמחו: מאותם הסוחרים היהודים הקטנים, שהיו נודדים על פני הכפרים, וקונים אצל האיכרים המשועבדים לבתי אצולה את תוצרתם – נוצות, פשתן, פרוות, חציר. לעתים היה הכסף היהודי אמצעי התשלום היחיד שהגיע לידי הכפריים והוא שוב עבר לידי התגרים והרוכלים היהודים שהיו מוכרים את סחורתם לפשוטי־העם בכפרים – סידקית, בדים, מטפחות־ראש, כלי־בית – איש איש ואזור לקוחותיו. הרוכלים היו יוצאים לסיבוב על פני הכפרים ביום ראשון בשבוע וחוזרים לבתיהם בערב שבת, חיים בדוחק וחוסכים כל הֶלֶר כדי להגשים את שאיפתם הגדולה: להקים חנות משלהם בעיר.

יוצאי גליציה החלו במחזור חדש בתולדות הכלכלה היהודית של טפליץ. אף הם חיזרו על הכפרים והעיירות בסביבה ומכרו באשראי בגדים. לבנים. אריגים, כלי־בית ולא אחת הושמעה נגדם הטענה שהם משעבדים את לקוחותיהם, השוקעים בחובות חדשים עוד לפני שסיימו לשלם את הישנים. הסוחר בתשלומים נמצא בתחתית הסולם החברתי של טפליץ־שנאו וכאשר הגיע אליה יעקב אדלשטיין כשנת 1925, כבר היו רוב האוֹסטיוּדן בעלי חנויות בעיר עצמה, אך הם לא ויתרו על חוג הלקוחות שלהם בסביבה והיו שולחים במקומם את סוכניהם לגבות את התשלומים ולקבל הזמנות חדשות.

יעקב אדלשטיין, שבטפליץ קראו לו כולם “ייקף”, עבד כזבן וסוחר בתשלומים בשירות החנות הגדולה במאריין־שטראסֶה, שהיתה שייכת במשותף לשני האחים קְלֶטֶר ולאחותם צילה גְלַסבֶּרְג, וכל אחת משלוש המשפחות היתה שולטת על מחלקה נפרדת משלה: קונפקציה, אריגים, כלי־לבן. בניגוד לסוכנים הנוסעים של בתי־החרושת והפירמות היהודיות הגדולות, שבילו חלק גדול מחייהם ברכבות ובבתי־מלון זולים והיו חוזרים הביתה רק בסוף השבוע, היה ייקף יוצא כל בוקר לסיבוב שלו בסביבות לייטמריץ, טראוּטנאוּ, אוֹסיג ובּוֹדנבאך השכנות וחוזר כמעט כל ערב לטפליץ. חבורת הסוכנים הנוסעים הצעירים מבין יוצאי גליציה בטפליץ נהגה לצאת ברכבת־בוקר קבועה, תמיד באותו קרון עצמו, באותו תא עצמו. תחילה היו המדקדקים במצוות, וייקף בתוכם, מניחים תפילין ומתפללים. אחר־כך היו אוכלים פת בוקר ואת עיקר זמן הנסיעה מבלים בסיפורי בדיחות ומעשיות עד שיורדים, אחד־אחד, בתחנות השונות, לפי חלוקת הנחלאות.

לכל חנות היה גרעין של 400–600 לקוחות קבועים, שהיוו לעתים קניין העובר בירושה. לאדלשטיין היה סדר ביקורים או “טור” קבוע ויום העסקים הטובים היה יום שישי, כאשר השכירים היו מקבלים את שכרם ועוד לא הספיקו להוציא את רובו בבית־המרזח. הוא היה גובה את התשלומים מלקוחותיו, לרוב משפחות של פועלים מן המעמד הנמוך. היה מוציא את הדוגמאות מן המזוודה ושואל: נו, גברת מאייר, מה את מזמינה היום? הסוכנים הנוסעים היו עובדים לפי אחוזים או תמורת תשלום קטן קבוע, ה“פיקס”, בתוספת אחוזים לפי מידת חריצותם המסחרית. לבו של ייקף לא היה לסחר בתשלומים ולעתים, כאשר נשאל לטיבה של סחורה זו או אחרת, היה אומר בכנות: “אינני יודע” במקום להפליג, כמנהג הסוכנים הזריזים ממנו, בשבח בלתי־מסוייג על סחורתו, אם כי לדבריו נמשך אחרי השיחה עם בני העם. ברור היה שבעיניו הסחר בתשלומים הוא רק כורח כלכלי ועיקר עניינו בתנועה הסוציאל־דמוקרטית.

הוא היה חוזר מן המסע לפנות ערב, מסדר את העניינים בחנות, אוכל ארוחה כשרה אצל הגברת גְלַסְבֶּרְג, ניגש לחדר הרווקים הצר שלו, שלא היה בו הרבה יותר ממיטת־ברזל, מתרחץ ויוצא למועדון המפלגה או להרצאה בקרב “הנץ האדום”, תנועת הנוער הסוציאל־דמוקרטי הגרמני, חוזר לחדרו קרוב לחצות ולמחרת השכם בבוקר שוב יוצא לדרך. באחד במאי צעד סוכן התשלומים יעקב אדלשטיין בתהלוכת הפועלים, מאחורי דגלים אדומים, דרך רחובות העיר, שהנהגתה היתה אז בידי הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים.

בטפליץ היו דוברי צ’כית מעטים ואלה בעיקר פקידי הממשלה. שהרגישו את עצמם מבודדים למדי. אם שאלת שוטר ברחוב בצ’כית על כיוון הדרך, לא הבין ולא ידע לענות בשפת המדינה. ייקף דיבר צ’כית פגומה, אך גרמנית צחה ועשירה (אם כי במבטאו נשמעו עדיין הדי שפת אמו, היידיש) והיה נואם מבוקש בחוגים סוציאל־דמוקרטיים. חברי “תכלת־לבן”, תנועת־הנוער הציונית במקום, ששמעו עליו, החליטו להזמין אותו לסידרת הרצאות על המרקסיזם, שעליו ידעו הם עצמם רק מעט על אף העובדה, שהגדירו את עצמם כסוציאליסטים. ייקף עשה עליהם רושם גדול, בידענות, בכושר הדיבור, בניתוח הדברים הבהיר, בכוח השכנוע שלו והוא עצמו, שלא מצא את מקומו בקרב הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים ילידי הסודטים, קיבל, מבלי לשנות את השקפותיו, את ההנחה הבורוכובית, שהסוציאליזם היהודי דורש פתרון נפרד והתקרב אט־אט למחנה הציוני.

טפליץ־שנאו היתה אחד המעוזים של “תכלת־לבן”, “החלוץ”, “תרבות” (הארגון להפצת השפה העברית). ובכלל של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה שצמחה צמיחה אטית, מהתחלות קשות. ד“ר אֶמיל מרגוליס (בעצם היה צריך לכתוב מרגליות – אבל לא כך ביטא את שמו), יליד סוֹסנוביץ, שלמד משפטים באוסטריה, הגיע לטפליץ בשנת 1903 כעורך־דין מתחיל. אבל כציוני ותיק ובלהט 26 שנותיו ואופיו הלוחם ניגש להפצת הרעיון הציוני המהפכני במקום מגוריו החדש. חברי אגודת “ציון” במקום היו אז מיעוט תמהוני ונרדף בתוך הרוב הגדול של יהודים גרמנים ליברלים, שלא היססו לאסור על עורך “טפליצר צייטונג”, בטאונה של מפלגת הקידמה הגרמנית במקום, לפרסם מודעות מטעם הציונים. היהודים הגרמנים ראו בציונות סכנה למעמדם בתוך החברה ובהגדרת היהודים כלאום ראו תורה שיכולה להעמיד בספק את נאמנותם לעם הגרמני או, ליתר דיוק, לתרבות הגרמנית. כתגובה על האיסור פירסם ד”ר מרגוליס חוברת בצורת מכתב גלוי בשם “הציונות ומפלגה הקידמה הגרמנית” ובה לא נרתע מלבטא בפרהסיה מה שיהודי טפליץ לא היו מוכנים להודות בו גם מאחורי דלתות סגורות: שהגרמנים אנטישמים ברובם הגדול. אחרי הרבה סערות, הרבה שנאת אחים, הרבה לחצים חברתיים וכלכליים הושגה כעין שביתת־נשק: הציונים עיניהם לארץ־ישראל, אך אין הדבר מונע את היהודים מלחיות כגרמנים נאמנים במקום מושבם.

ד“ר מרגוליס, שדאג למימון רכישת ה”זֶלבּסטוֶהר“, בטאון התנועה הציונית בארצות הכתר שיצא לאור בפראג, היה, כרוב היהודים בבוהמיה ומוראביה, מתומכי חיים וייצמן והציונות המעשית שלו. אך לימים התרחק ממנו מפני שהתנגד לצירוף הלא־ציונים לסוכנות היהודית המורחבת. דבר שלדעת מרגוליס עתיד היה לסכן את עצם אופיה הציוני, ויִסד יחד עם רוברט שטריקר מווינה את הסיעה הרדיקלית. הטראגדיה של ד”ר מרגוליס היתה השפה הגרמנית או, לשם דיוק, חוסר כשרונו לשפות אחרות. אף שהיה בין מייסדי המפלגה הלאומית היהודית בצ’כוסלובקיה, לא יכול לייצג אותה בפרלמנט, מפני שלא שלט בצ’כית, ומאחר שלא היה מסוגל לנאום באנגלית או בצרפתית רהוטה, נאלץ כחבר ועדת המיעוטים שליד חבר הלאומים בז’נווה להסתפק בעבודת רקע ואת הנאומים נשא חברו לעבודה ד"ר ליאוֹ מוֹצקין.

“תכלת־לבן”, תנועת־הנוער החלוצית הראשונה של צ’כוסלובקיה, צמחה במקביל ל“בלאו־וייס” של גרמניה, ברית המשוטטים היהודים, שהיתה כעין תשובה יהודית ל“ואנדֶרפוגֶל” הגרמני ולהלכי הרוח האנטי־יהודיים שבו. בטפליץ־שנאו קם אחד הסניפים הראשונים של “בּלאו־וייס” בארצות המונארכיה האוסטרית ומייסדיו השתתפו כולם במלחמה הגדולה. כאשר שבו כעבור ארבע, חמש, שש שנים מן הקטל. מבוגרים בתילי גוויות, לא רצו עוד להסתפק בטיולים באחו הירוק, ברומנטיקה ציונית מעורפלת וחיפשו פתרונות ראדיקליים לשאלת קיומם כיהודים וכבני־אדם. חלק מן החיילים המשוחררים הושפעו עמוקות מן המהפכה הבולשביקית, שהיו עדים להתרחשותה במחנות השבויים על פני רוסיה, ומתוך אמונה שבא עידן חדש של צדק חברתי, הצטרפו למחנה הקומוניסטים; בחלקם שבו החיילים הביתה אחרי שנות יסורים עם השקפת־חיים של “חטוף ואכול” וחלקם החליטו, עוד בחזית, עוד במחנות השבויים, כי עתה, אחרי מתן הצהרת בלפור, הגיעה השעה להגשמה ציונית הלכה למעשה.

אחרי המלחמה נהפך “בלאו־וייס” ל“תכלת־לבן”, שכבת המייסדים יצאה להכשרה אצל איכרים בצ’כיה ובגרמניה, עלתה בשנת 1920 לארץ־ישראל ויסדה בה כעבור שנתיים, יחד עם יוצאי ארגון הסטודנטים “בר־כוכבא”, את קבוצת חפצי־בה. חברם פרַנץ קאן, משפטן בעל אינטלקט מבריק, אשר כקצין צעיר איבד את ידו השמאלית במלחמה הגדולה, לא ראה אפשרות שגם הוא יחרוש כמותם את אדמת ארץ־ישראל וביקש להקדיש את חייו לרעיון הציוני על־פי כוחותיו, בתוך התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה.

כרגיל בתנועת־נוער ציונית המצליחה במשימתה לחנך את שכבת הבוגרים לקראת עליה – נוצר עם עזיבתה של הנהגת “תכלת־לבן” חלל ריק בתוך צ’כוסלובקיה ועברו שלוש שנים עד שהתגבש גרעין חדש מתוך בני אותם השנתונים, שכבר לא גוייסו למלחמה. הגרעין קרא לעצמו “בִּבְרכָה”, לפי מקום הכשרתם בבִּיבֶּרַך שבגרמניה. באותן השנים היה קשה מאוד למצוא מקומות הכשרה קבוצתיים אצל האיכרים הצ’כים. שהעדיפו את הפועלים העונתיים ממזרח הרפובליקה שלא היו להם דרישות ולא אידיאולוגיה – ורק בעל־חווה יהודי בקאמייק שליד לייטמֶריץ הסכים להעסיק את הסטודנטים בעלי הידיים הרכות בחודשי הקיץ בעבודות חקלאות עונתיות, מתוך ידיעה ברורה, שתועלת מעשית רבה לא תצמח לו מכך.

“תכלת־לבן” היתה אז תנועה חופשית ללא חובת הגשמה עצמית וכשאלה זו התנהלו בתוכה ויכוחים אינסופיים בשיחות בסניפים, במחנות קיץ, במושבות חורף. אם אכן ההגשמה, כלומר חיי חלוץ בארץ, חייבת להיות מטרתה הבלעדית או אם יש מטרות שוות־ערך כדוגמת הדרכת הנוער היהודי בגולה. חברי גרעין “בברכה” ביקשו הגשמה ללא פשרות, אך רק לגבי עצמם, ואף עזבו את התנועה כדי לא לכפות את דעתם על חניכיהם. אנשי “בברכה” ביקשו להקים בארץ־ישראל קבוצה אינטימית, שבה לא רק הייצור והצריכה משותפים, אלא גם החוויה תהיה משותפת. הם לא רצו לוותר על היצירה העצמית של “תכלת־לבן”, על אותה רוח ציונית מיוחדת של מרכז אירופה, שהיתה מושפעת מדעותיהם של מרטין בובר ושל הוגו ברגמן, ואשר ראתה בתנועה הציונית בעיקר מכשיר להגשמת יעדים רוחניים ואנושיים בחיי האומה. דיונים ממושכים הוקדשו לשאלה, אם יהודי המערב, הוֶוסטיוּדן, צריכים להקים בארץ קבוצות הומוגניות משלהם או אם עליהם להתמזג עם קבוצות מפולין, מליטא, מרומניה, בקיצור עם האוסטיודן. קבוצת “בברכה”, שדגלה בסוציאליזם אך ללא דוגמות, שללה ממרחק את המיזוג, אבל המציאות בארץ־ישראל היתה, כתמיד, שונה מן ההלכה בגולה, ואחרי גלגולים רבים ותקופות מדכאות של חוסר עבודה מצאה הקבוצה כשנת 1926 את ביתה בעמק יזרעאל ונקראה שריד (ואת משענתה הרעיונית מצאה כעבור חמש שנים בחיק הקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”).

קבוצת “בברכה” עשתה היסטוריה בארץ, כיוון ששני חבריה – ברטל צוקר, שהיטיב לנגן בפסנתר, ואשתו מרתה, זמרת בעלת קול יפה, הביאו ארצה פיאנינו וזאת בתקופה שהחלוצים ממזרח־אירופה באו בהתאם לתקן החלוציות רק עם תרמיל־גב או לכל היותר עם ארגז ובו החפצים האישיים החיוניים ביותר. במשך שנים היה הפיאנינו של ברטל צוקר הפסנתר היחיד בעמק יזרעאל. היו גם חוזרים מבין החלוצים הצ’כים, אם מטעמי בריאות, כאוסקר קַרְפֶּה, שסבל ממחלת־לב, או מטעמים רעיוניים כבני הזוג שטראסֶר מטפליץ, שחזרו מאוכזבים מן המציאות בארץ־ישראל והצטרפו למפלגה הקומוניסטית. סיבות האכזבה של החוזרים היו רבות: הדלות, הרעב, המחלות, התחרות עם הערבים על מקומות העבודה המועטים, החדגוניות של העבודה הגופנית הפשוטה, חיי הקולקטיב, שלא כל אחד נועד להם או, פשוט, הפער בין החלום למציאות. התיאורים מן הארץ האוכלת את יושביה שבפי החוזרים, הביאו את “החלוץ” בצ’כוסלובקיה אל סף ההתפוררות, שממנה ניצל רק בזכות קומץ קטן של מתמידים בעלי אמונה.

חפצי־בה ושריד היו שתי המושבות הצ’כיות על אדמת ארץ הקודש, גאוות התנועה הציונית המקומית וילדי טיפוחיה. שליחים משתי הקבוצות היו מגיעים מפעם לפעם לצ’כוסלובקיה, למען פעולות הסברה וחינוך, כנציגי ארץ־ישראל בוועידות שונות וכדי לערוך באותה ההזדמנות מגבית לצרכי המשק, לרכישת טרקטור, לקניית אדמות (הרי ההסתדרות הציונית עמדה אז על סף פשיטת־רגל וקופות הקרנות הלאומיות היו ריקות). באביב 1927, במסגרת מסעותיו לארצות הים התיכון הגיע הנשיא מסריק לביקור בארץ־ישראל. כאן נפגש עם בני ארצו – עם שמואל הוגו ברגמן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, עם אנשי חפצי־בה, עם מרים זינגר מדגניה א', החלוצה הצ’כית היחידה באם־הקבוצות.

בעת ביקורו בדגניה א' שאל מסריק את מרים, מדוע אין במקום בית כנסת. “אי־אפשר לשלוח לחלל סתם תפילה אנונימית, ללא מען,” השיבה לו מרים. מסריק לא הסכים לדבריה: גם תפילה אילמת מחזקת את הלב. לגבי מסריק, שהיה בן 77 בעת ביקורו, היתה האמונה אידיאל השלמות ומשום כך קנה־המידה האובייקטיבי לכל מעשי האדם. למסריק, שהגדיר את אמונתו כ“רוורנציה” – בטחון, אמון, תקווה – היה הביקור בארץ־ישראל, במקומות הקדושים לנצרות, חוויה עמוקה, וליהודי צ’כוסלובקיה היתה זו הוכחה נוספת לכך, שהרפובליקה של מסריק היא מעוזם וביתם. מילות ההימנון הצ’כי “אֵי מולדתי” ביטאו בנאמנות גם את רגשי לבם: “בעמקים קול נהרות, על הרים הד יערות, אדמת צ’כיה מולדתי.”

כאשר הצטרף יעקב אדלשטיין ל“תכלת־לבן” בטפליץ, היה בן 23. מבוגר מאוד לפי מושגי תנועות־הנוער, בגיל שבו מרבית הבוגרים כבר היו מעבר לשעת האמת: הגשמה. הצעד המהפכני המכאיב, הניתוק מן הבית, מן המשפחה, מנוחות החיים הבורגניים, מנופיה הירוקים של צ’כוסלובקיה או הליכה בעקבות דור האבות, אל חיבת־ציון אפלטונית, ממרחקים. ייקף רכש לעצמו עד מהרה חסידים נאמנים מבין מדריכי “תכלת־לבן”, שהיו כולם צעירים ממנו, ונמשכו אחריו בגלל ידיעותיו בתורת הסוציאליזם. כושר־הביטוי שלו, אהבתו לבריות ויהדותו השרשית (אם כי איש מהם לא ידע אז שהוא מניח תפילין וכאשר נתגלה הדבר באחד ממחנות־הקיץ, היתה זו תגלית מרעישה בעיני בני דור, שלמד לכל היותר פעמיים בשבוע אחר הצהריים, בבית־הספר שומם, אצל רב המקום או החזן, קצת סיפורי תורה, קצת תפילות והרבה תעלולים להתגבר על השיעמום). היתה כאן איזו תגובה נגדית להסתייגות ההורים מן האוֹסטיוּדֶן והיא באה במידה רבה בהשפעת מרטין בובר ובני חוגו, שפתחו לפני הדור השני להתבוללות את השער אל יהדות מזרח־אירופה ואוצרותיה הרוחניים.

אפילו מקצועו של ייקף, המסחר הנחות בתשלומים, לא היה מכשול בעיני הצעירים, שלכולם היה בית ומשענת והם היו פטורים מדאגה לקיומם. כאשר יצאו לטיולים של סוף השבוע, להרים שהקיפו את העיר, ליערות עצי־המחט השקטים, הספוגים לחות ריחנית, לאורך הנהר אֶגֶר עד למקום שנשפך לאלבה, ליד המבצר העתיק טֶרֶזיינשטאט, כדי לראות את עצי הפרי בפריחתם, הצטרף אליהם ייקף רק לעיתים רחוקות: הוא היה עסוק בפרנסה. היה ברור לכל, שייקף, במשקפיים עבי הזגוגיות, דמות הבחור היהודי הלמדן, הלובש תמיד מכנסיים ארוכים ובדרישות משלח־ידו גם עניבה, שהיתה סמל כל ערכי הבורגנות הרקובה, לא יחולל גדולות בעבודת־כפיים, גם אם ייצא להכשרה. מוטב, אם כן, שיעסוק בדברים שבהם כוחו גדול: בארגון, בהרצאות, בהוראת ריטוריקה. לקומוניסטים, לסיעה הראדיקלית בתנועה הציונית, היו נואמים שידעו להלהיב, אבל בתוך תנועת “תכלת־לבן” המאופקת היה זה כשרון נדיר. אולי מפני שהנואמים מן האסכולה הגרמנית היו מכינים מראש את דבריהם השקולים, המעמיקים. המלווים ציטטות, וקוראים אותם מן הכתב, ואילו הנואמים שצמחו בתוך יהדות מזרח־אירופה העממית ידעו לנאום בלי להזדקק לדברים כתובים, יצרו מגע ישיר עם קהל השומעים ובמידה של אינטואיציה כיוונו את דבריהם בהתאם לתחושת הקשר שנוצר.

סניף טפליץ־שנאו העמיד את הכוכב החדש שלו כנואם ב“בונדסטאג”. הכינוס השנתי של התנועה, ששם ידע להתגבר אפילו על המהומה המסורתית ששררה באולם בזמן הדיונים הממושכים. קבוצת המדריכים של “תכלת־לבן”. שהתקשו לנאום מחוסר בטחון עצמי ומאימת הציבור. אף ביקשו ממנו לערוך למענם מעין קורס למרצים. נניח, אמר ייקף לאוריאל פלוס, שאתה מייצג את “תכלת־לבן” וחייב להופיע בכינוס של נשי ויצ"ו. שמסרו לנו תרומה, איך תברך אותן? קודם כל עליך לחפש את המשותף בין הנוער והנשים: אלה כאלה מקופחים. אלה כאלה מתרחקים מן הפוליטיקה, מן המפלגות, ושמים את הדגש ביחסים שבין אדם לאדם. אחר כך. אחרי שעמדת על המשותף, אתה עומד על ההבדל: אנחנו, הנוער, גם עושים משהו נוסף על איסוף כסף – אנו מגשימים.

לכושר הנאום של יעקב אדלשטיין היתה אז משמעות מיוחדת, כי היו אלה שנות המשבר הכלכלי הגדול בארץ־ישראל בעקבות כשלון הקליטה של העליה הרביעית. העליה החופשית הופסקה על־ידי האנגלים, אשר קבעו את ממדיה לפי כושר הקליטה הכלכלית של א"י בניגוד לרוח המנדט ובניגוד לתפיסה הציונית שגרסה, כי העולים עצמם הם היוצרים את התשתית הכלכלית לקליטתם. תוצאות הפסקת העליה לגבי כל התנועה החלוצית בגולה היו הרסניות: איך אפשר לחנך להגשמה כאשר ההגשמה בלתי־אפשרית? מבחינה מספרית ההבדל בין אפס עליה מצ’כוסלובקיה בשנים 1926–1927 ובין 84 עולים בשנת השיא 1925 לא היה, אולי, מהותי לגבי אוכלוסיה של 350,000 יהודים, אבל מבחינת הלך־הרוח היה זה הבדל מכריע. הציונות הוצגה כאן כאל שהכזיב, בדיוק כפי שטענו הקומוניסטים זה כבר: פתרון הבעיה היהודית אפשרי רק במסגרת מהפכה סוציאליסטית חסרת פשרות.

לעומת החזון הגדול של מהפכה סוציאליסטית עולמית נראתה הציונות פרובינציאלית, ריאקציונית, בדלנית. אפילו הדמוקרטיה הסוציאליסטית, על אף פשרנותה, היתה בעיני רבים מושכת יותר, בעיקר עתה, בשנות עליית כוחה: בגרמניה עמדה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בראש הקואליציה הממשלתית, באנגליה זכתה המפלגה הסוציאליסטית לנצחון מזהיר ורֶמזי מקדונלד היה ראש ממשלה, ובבחירות הכלליות בצ’כוסלובקיה בסתיו 1929 זכו הסוציאל־דמוקרטים הצ’כים בתוספת קולות ניכרת וחזרו שוב לממשלה ועמם, בתפקיד שר המשפטים, גם ד"ר אלפרד מייסנר, יהודי צ’כי, מאבות החוקה הצ’כוסלובקית.

המפלגה הקומוניסטית בטפליץ־שנאו ניסתה לנצל את המבוכה שהשתררה בקרב הציונים כגלל הבריחה מארץ־ישראל, בעקבות המשבר הכלכלי ובעיקר אחרי מאורעות הדמים של 1929. הקומוניסטים ערכו אסיפות מוקדשות לדיון בנושאים “יהדות וארץ־ישראל” או “הקומוניזם והציונות” והציונים מצדם גייסו נגד דוברי הקומוניזם הבין־לאומי (יהודים אף הם) את כל ה“תותחים” המקומיים: את ד“ר פליקס זיידמן, יו”ר ההסתדרות הציונית במקום, את אדלשטיין, היחיד שידע להשתמש בוויכוח בדיאלקטיקה המרקסיסטית, ובעיקר את ד“ר מרים שוֹייאֶר, רופאת שיניים, ממייסדות ארגון הנשים ויצ”ו בצ’כוסלובקיה, בת לאחת המשפחות הוותיקות בטפליץ, שלעומתה היה ייקף אדלשטיין, סוכן־נוסע, מדריך קטן בתנועת־נוער בגיל שבו אלכסנדר הגדול כבר היה בדרך לכבוש את העולם, רק שוליה באמנות הוויכוח הציוני. ד“ר שוֹייאֶר, בעלת שכל חריף ודעות פוליטיות מוגדרות, התמודדה ללא פחד עם ברנרד שיף מן ה”ארבייטסהילפֶה" הקומוניסטי ועם השקפתו של יעקב וסרמן, הסופר הגרמני הנודע, שסבר אז, כי היהודים אינם אומה, מעולם לא היו אומה ואם תקום ביום מן הימים בארץ־ישראל מדינה, אולי יהיה בה עם, אבל לא יהיה עוד עם יהודי ויבוא הקץ לשליחות היהודית בין העמים.

ד“ר שוֹייאֶר היתה גיסתו של ד”ר מרגוליס, חברה בסיעת הציונים הראדיקליים כמוהו. מרגוליס התגורר עתה בלייטמֶריץ, עיר קטנה על גדות הנהר אלבה ובתים לבנים לה, שבמשך מאות שנים היתה לה הזכות של “נון טולרנדוס יודיאיס”.² לעתים, בעיקר במוצאי שבת, היתה חבורה של אנשי האינטליגנציה הציונית מטפליץ נוסעת למסיבה אל בית מרגוליס בלייטמריץ. לפעמים, לשם שעשוע אינטלקטואלי, היו פותחים אחד מכרכי האנציקלופדיה הגרמנית, סתם, ללא אבחנה, והיו מקדישים את שיחת הערב לנושא שהצביעה עליו יד המקרה, אם אמנות מיקֶנית או שירי ואלטר פון דֶר פוֹגֶלוויידֶה. אבל יעקב אדלשטיין מעולם לא השתייך לאותה עילית ציונית, שחבריה היו ברובם בעלי תואר אקדמי. היה גם שוני יסודי בין ייקף ומרבית חבריו בטפליץ. הם, כיוון שגדלו בתוך השפע, היו מוכנים לזנוח לימודים גבוהים, לעיתים לשברון־לבם של הוריהם (וכי לשם מה עמלו אם לא למען עתיד ילדיהם?), לוותר על מעמד ורכוש למען הרעיון הציוני, ההגשמה האישית, דווקא משום שהדברים היו בהישג ידם. אבל אצל ייקף בא הויתור על השכלה גבוהה מתוך כורח הנסיבות. בלי בית, בלי משענת המשפחה, אפילו חלוץ היה קשה להיות. בשנת 1929, כאשר נתחדשה העליה לארץ־ישראל ושוב עלה מספר היוצאים להכשרה והמכינים את עצמם לחיים חדשים, הוסיף ייקף לעבוד אצל הפירמה קלטר – אריגים, כלי־לבן, קונפקציה. זאת היתה בעיית־היסוד בכל תנועות־הנוער החלוציות בארצות מרכז־אירופה, שבהן היתה העליה עדות עליונה להשקפת־עולם ולא באה מתוך דחף כלכלי: ומה על כל אלה שאינם מכינים את עצמם לחיי יצירה בארץ? וחיי יצירה – פירושם אז אך ורק עבודה באחד מענפי החקלאות, לכל היותר במלאכה ואצל הבנות בגננות, בבישול, בטיפול בילדים (התנועות החלוציות היו רחוקות מאוד משוויון בין המינים. עבודות השירות הוטלו, אוטומטית, על הבנות). אפילו מקצוע ההוראה, שכמה מחברי “תכלת־לבן” ובראשם חיים הופמן, מן הכוחות האינטלקטואליים העולים בתנועה, רצו להשתלם בו, נראה כנסיגה מאידיאל עובד־האדמה. עמדה זו נבעה משני זרמי מחשבה מנוגדים (ואולי שניהם נבעו ממקור אחד): מצד אחד, מן האמונה השלמה בכוחה המטהר של העבודה הגופנית – המגע עם האדמה, השיבה אל השרשים, הכמיהה לעבודה יצרנית; ומן הצד השני, כצורה מודעת או לא מודעת, מהתייחסות הגויים אל היהודים כאל עם של טפילים. החיים מפרנסות־אוויר ומניצול העמים המארחים.

בעיני מחייבי ייחוד החלוציות היה זה כמעט חילול־קודש, כאשר ד“ר ואלטר מוזס, מראשי “בלאו־וייס” בגרמניה (וממייסדי בית־החרושת “דובק” בשנים מאוחרות יותר) דגל בעמדה, שארץ־ישראל זקוקה גם לתעשיינים חלוצים, בתנאי שיעסיקו פועלים יהודים. האבטלה האיומה בא”י של השנים 1926–1928 שינתה במידת־מה את יחס השלילה לחלוץ כתעשיין. כאשר ביקש אֶריך מוֹלר, חבר גרעין “חפצי־בה”, לעלות בסוף שנות העשרים כחלוץ, אמרו לו חבריו בארץ־ישראל: במקום להיות חלוץ גרוע ולא צעיר, למה לא תעשה משהו למען הפועלים בארץ? הבריות הביטו על אריך מולר ועל בן־דודו הַנְס, בן למשפחת תעשייני טקסטיל ותיקה במזרח־בוהמיה, כעל חולי־רוח: ניחא, לתרום כסף למען ארץ־ישראל. אבל להשקיע בה כספים, להקים מפעל טקסטיל באיזה מקום נידח ששמו כפר אתא?

גם איש הרוח חש כחוסר השלֵמות שבמעשיו, אם לא היה שותף ליצירה החלוצית. ד"ר שמואל הוגו ברגמן, פילוסוף, ממייסדי “הפועל הצעיר” בפראג ואחד העולים הראשונים מצ’כוסלובקיה החדשה, למד, בהיותו מנהל בית־הספרים הלאומי, סנדלרות במוסד הגרמני שְׁנֶלֶר שבירושלים מתוך תקווה, כי ביום מן הימים יורשה לו להצטרף לחפצי־בה, אך מכתב בקשתו לקבוצה נותר ללא מענה.

ראשיתו של ארגון “החלוץ” בצ’כוסלובקיה אף היא היתה בטפליץ־שנאו, תחילה רק כנספח ל“תכלת־לבן”, כשמשימתו העיקרית הכוונה מקצועית והשגת מימון לעליית חבריו. באותה תקופה דרש “החלוץ” מחבריו לפחות שנה אחת של הדרכה בתנועה, הכשרה חקלאית יסודית במשך ארבע שנים, במקרים יוצאים מן הכלל הכשרה מקצועית בנגרות או במסגרות, ידיעה יסודית בעברית, התאמה לחיי קולקטיב, לפני שההנהגה שיחררה מועמד לעליה (וזה היה המונח המקובל: freigesprochen – זוכה לעליה).

מעל דפי “זֶלבסטוֶהר”, בעיקר בחודשי הקיץ, כאשר הפעילות כקרב הנוער – הודות למחנות הקיץ – היתה אינטנסיבית יותר, הועלתה שוב ושוב השאלה, מה דינם של אותם הבוגרים שאינם מגשימים, הנבלעים ברובם בתוך הבורגנות וסופם – לא עלינו – ריקודי טאנגו ומשחקי־קלפים בבתי־הקפה. היו שטענו, שייחודיות ההגשמה החלוצית היא בעצם לרועץ: רק אחוז קטן מתוך הנוער היהודי המאורגן בתנועת־נוער ציונית (המקסימליסטים טענו – שני אחוזים, המינימליסטים – אחוז אחד) יוצא להכשרה ומהם, שוב, רק שיעור זעום, אחד מכל עשרה, מגיע לכלל עליה. אולי חייבות לקום תנועות־נוער מקבילות – למען ארץ־ישראל ולמען הגולה; אולי אחת כתנועת־נוער והשניה כארגון־נוער. שוללי הרעיון סברו, שלא ניתן לנתק את ציון מתנועת־נוער ציונית ולא ניתן להפריד בין ציונות אפלטונית כגולה לציונות מעשית למען ציון. בוגרי תנועות־הנוער, שהעדיפו את חיי הגולה הדוויה, מצאו, לבסוף, מקלט לדחפיהם הציוניים בארגון הספורט “מכבי”, שהסתפק בחיוב הציונות בלי לדרוש הקרבת קרבנות למענה. או ב“בני־ברית” ושאר המסדרים היהודיים, בפעולה למען הקרנות הציוניות או במפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות. אך אי־שם במעמקי לבם נשאו את התחושה, שבעצם לא עמדו במבחן.

 

3. סוכריות עם צלב קרס    🔗

היו דרושים כשרון רב, אישיות חזקה ואמביציות גדולות, כדי להתגבר על המכשולים של מוצא פולני, פרנסה כסוכן־נוסע, היעדר תואר, כדי להגיע תוך שלוש שנים גם להנהגת “תכלת־לבן”, גם להנהלת “החלוץ”, להיות לאדם בעל השפעה בכל המוסדות הציוניים בטֶפליץ־שֵנאוּ ואחד האישים המרכזיים בחוג הרעיוני של הציונים הסוציאליסטים בצ’כוסלובקיה. אכן, יעקב אדלשטיין היה תופעה יוצאת־דופן בכל. אף כי נבחר לחבר מועצת “תכלת־לבן” ועקרונית ראה את “תפקידה העיקרי של תנועת־הנוער הציונית לחנך את הנוער לעבודה יצרנית – והמסקנה המעשית הנובעת ממנה היא החלוציות,” כפי שהכריז בשם הנוער בוועידה הציונית הארצית בדצמבר 1929 – הוא עצמו לא יצא להכשרה. במחנות הקיץ, שהחברים עבדו בהם מעט והתווכחו הרבה, ובחוות הלימוד של “החלוץ” בלייטמֶריץ הופיע רק כמרצה, הדן בתפקידים הפוליטיים של הנוער לעתיד ובנושאים רעיוניים אחרים: לשם פרנסה עסק במשלח־יד השייך לעידן הקפיטליזם הראשוני הגס ואף לא עשה שום הכנות לרכישת מקצוע יצרני – ובכל זאת נבחר למרכז “החלוץ”.

בסתיו 1929, בעקבות מאורעות תרפ“ט, כתגובה הפגנתית של אף־על־פי־כן, עלו לפי קריאת “החלוץ” קרוב למאה חלוצים מצ’כוסלובקיה, כלומר כמעט כל חברי פלוגות ההכשרה ובתוכם פלוגה של “השומר הצעיר” (שלאחר זמן התיישבו בשער־הגולן) וגרעין התיישבות חדש של “תכלת־לבן”, שקרא לעצמו “רצון” (בכתיב גרמני נהגו לכתוב, אולי בצורה הולמת יותר, Razon), הגרעין הראשון שהצטרף לקיבוץ המאוחד והיה בין מקימי גבעת־חיים. גם אז לא היה קל להשיג בצ’כוסלובקיה את הוצאות העליה והציוד הדרוש לארץ־ישראל; החלוצים עבדו בחודשי החורף בעבודה שחורה כדי לחסוך כסף לעלייתם, חלק מן ההוצאות שילמה ההסתדרות הציונית המקומית, נשי ויצ”ו ותעשיינים יהודים בעלי לב רחב תרמו את מעילי הגשם הארוכים המסורתיים ושאר הציוד: נעליים גבוהות, מכנסי עבודה, שמיכות, מצעים, כלי עבודה. בחלק מן ההוצאות נשאה המשפחה, אך בעקבות מאורעות הדמים סירבו הורים רבים לשלם את דמי הנסיעה בעד בניהם כדי למנוע על ידי כך את יציאתם לארץ, שהמוות אורב בה בכל פינה. “החלוץ”, כרגיל, צבר גירעון ניכר, כפי שדיווח קורט טיברגר, בעל בית־חרושת ללכה ולצבעים, בתוקף תפקידו כיו"ר של תנועת “החלוץ” מטעם ההסתדרות הציונית.

בצ’כוסלובקיה היה קיים מנהג מבורך, אופייני לדרכי הנועם שבהן התנהלה התנועה הציונית, והוא שבראש “החלוץ” עמד תמיד יהודי בעל־בית, אמיד, שעיקר דאגתו היה השגת כספים ותרומות. אם כי רוב הציונים בצ’כוסלובקיה היו ציונים כלליים על־פי אופיים ועל־פי אהדתם לווייצמן, הם היו, בניגוד למצוי במדינות רבות, אוהדי תנועת הפועלים ותומכים ביד רחבה, יחסית, ב“החלוץ”. ראשי ההסתדרות הציונית ידעו תמיד לעמוד בפרץ, במיוחד בתקופות של שפל בעליה, כאשר גברו הקולות נגד הנטל הכספי וההסתבכויות הפיננסיות התדירות של “החלוץ”, בעיקר בגלל החזקת חוות לימוד, שהיו חיוניות מחמת מספרם הקטן של מקומות הכשרה חקלאית קבועים. החלוצים היו לרוב חדורי תחושת שליחות ורצון טוב, אבל לא הצטיינו בניהול משקי, ואם מוסיפים על כך את חילופי העובדים התמידיים – בגלל עליה, מחלה, חרטה, עבודה במרכז התנועה ועונת החורף הדלה – אין להתפלא, שמצב הכספים החמור של “החלוץ” היה אחד הנושאים החוזרים ועולים בכל כנס ציוני.

ייקף נבחר למרכז “החלוץ” מטעם “תכלת־לבן” בסתיו 1929, אחרי שעלו כל חברי המרכז הקודם, כדי שירכז את ענייני התרבות והחינוך הרעיוני ומשום שחבריו ביקשו בדרך זו להקל על המשבר הנפשי שעבר עליו. במשך שנים נחשב ייקף בקרב נאמניו, ספק פּוריטן, מבחינת יחסו לנערות, ספק בטלן, העסוק בענייני אידיאולוגיה מכדי להתפנות למעשים. הוא נודע כמי שאינו נמשך אחרי הבנות וכמי שהבנות אינן נמשכות אחריו, בעיקר בגלל מראהו – הפנים השטוחות ובהן האף העבה הפחוס, העיניים הקטנות מאחורי משקפיים עבים – עד לפרשת אהבתו למאלי מאואר, בת למשפחת יוצאי גליציה מטפליץ, חברת “תכלת־לבן” אף היא, נערה חיוורת אינטליגנטית, רצינית, סגורה. מאלי רצתה לצאת להכשרה. ייקף לא רצה או לא יכול לצאת, עדיין לא. הוא ביקש ממאלי להמתין לו, אך היא יצאה בלעדיו, נסעה כעבור זמן־מה ללמוד כלכלת בית בווינה, נישאה לשליח מארץ־ישראל ועלתה ארצה כחלוצה. ייקף פתח את לבו הפצוע לפני חברו אוריאל פְלוס מהנהגת “תכלת־לבן”, וסיפר לו, שחיפש אצל מאלי קודם־כל את הקירבה הנפשית, אבל מאלי ביקשה דבר מוחשי יותר. היה זה הסבר תמוה במקצת מפי רווק בן עשרים וחמש, בעיקר לאור העובדה, שמאלי היתה נערה עדינה מאוד ורחוקה מחושניות מופגנת. אמנם, החברות בתנועת־נוער היתה לגבי רוב הצעירים והצעירות גם הֵיתר לחירות מינית, כגילוי של מרד בבית הבורגני על איסוריו והגבלותיו. אך ייקף נשאר בתחום זה, ובעיקר לגבי עצמו, נאמן לחינוך המסורתי של בית הוריו. אכן היה זה ייקף מדוכדך מאוד שהגיע בסתיו 1929 למרכז הסתדרות “החלוץ” במוֹרַבסקה אוֹסטרבַה – עיר מפוייחת של תעשיית פלדה ומכרות שבה שכן מרכז ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה.

מורבסקה אוסטרבה, או אוסטרבה. כפי שנקראה בקיצור, או מֶריש אוסטראו בגרמנית (לעתים קשה לי להחליט, אם להשתמש בשם המקומי הצ’כי או בשם הגרמני: בדרך כלל אני נוהגת לפי המקובל יותר בין היהודים) היתה באותה התקופה הקהילה השלישית בגודלה בצ’כוסלובקיה. אחרי פראג וברין. בגלל צורתה המוארכת של הרפובליקה החדשה נמצאה פראג הבירה בקצה המערבי, מרחק יממת נסיעה ברכבת מן המחוזות המזרחיים. ועל כן הוחלט, בשנת 1921, להעביר את מרכז התנועה הציונית לאמצע הדרך. מפראג לאוסטרבה, שהיתה גם בעלת אופי מעורב. רבים מ־7,000 בני הקהילה היו יוצאי פולין או בניהם, ולצד בעלי המקצועות האקדמיים והסוחרים היו בה גם בעלי־מלאכה יהודים רבים, בני יהדות עממית, כפי שהיתה מצויה בעיקר במזרח. ואולי עניין המרכזיות היה רק ביסוס רעיוני למציאות החיים: ד“ר יוסף רופאייזן, עורך דין מאוסטרבה, שבשנת 1921, מתוך אופוזיציה לממסד הציוני הקיים, שהפך – כך נאמר – את עבודת ההווה בגלות למטרה לשמה נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה (תפקיד ששימש בו 17 שנה), והעמיד עם היבחרו שני תנאים: המרכז יעבור לאוסטרבה ומנהלו יהיה ד”ר פראנץ קאן, כפי שהיה בפראג.

אוסטרבה היתה מרכז תעשיית הפלדה והפחם – יער של ארובות מעלות עשן – ורוב מפעליה היו בידי משפחת רוטשילד מווינה ומשפחת הברונים גוטמן (המשורר הצ’כי הלאומי פטֶר בֶּזְרוּץ' הנציח אותם בשיריו כמוצצי לשד עצמותיהם של הכורים השלזיים. יחד עם דמויות יהודיות “נלבבות” אחרות של בעלי בתי־המרזח, מלשינים ואונסי נערות טהורות). מייסד שושלת הגוטמנים, דוד, אסף בשנת 1840, והוא נער בן 17, כמה דוגמאות ממרבצי הפחם סביב אוסטרבה ונסע אתם אל הרוטשילדים לווינה, שבבעלותם כבר היו מפעלי הפלדה בוויטקוביצה השכנה. אל דוד גוטמן הצטרף אחיו, וילהלם, ובמרוצת הזמן צמחה בשותפות הרוטשילדים (51%) והגוטמנים (49%) אימפריה תעשייתית, שסיפקה כמעט שני שלישים מכל תצרוכת הפחם של צ’כוסלובקיה. מנהלי המפעלים היו יהודים. ובתיווכו של פראנץ קאן פתח בית־הספר לפועלי המתכת, מוסד לשוליות שנוהל כפנימיה, את שעריו להכשרה מקצועית של חברי “החלוץ”.

באוסטרבה לא היתה קיימת באותו זמן קומונה של מדריכי “החלוץ”, כנהוג במרכזים אחרים – ואם היתה קיימת, ספק אם ייקף היה מוכן לחיות בתוכה. במשך זמן־מה היה ישן באחד החדרים של משרדי מרכז “החלוץ”. כפי שעשה גם וילי פוֹיירשטיין, נציג “השומר הצעיר”, ואחר־כך התגורר לבדו, בחדר שכור. כאשר החל “השומר הצעיר”, בשנת 1924, את פעולתו המאורגנת במזרח צ’כוסלובקיה, הושג כעין הסכם ג’נטלמני עם “תכלת־לבן” על חלוקת התחומים: “השומר הצעיר” פועל בסלובקיה ו“תכלת־לבן” בבוהמיה ובמוראביה. אך שני הצדדים הפרו את ההסכם – “השומר הצעיר” בכשרון גדול יותר. תוך עשר שנים הוא נהפך לתנועת־הנוער הציונית הגדולה בצ’כוסלובקיה.

אם כי אדלשטיין – דרך “תכלת־לבן”, הליגה למען ארץ־ישראל העובדת בת טיפוחיו של בן־גוריון – נחשב לאיש אחדות־העבודה ואחר־כך לאיש מפא“י, הרגיש וילי קירבה רעיונית אליו בגלל דעותיו הפוליטיות, הקרובות לסוציאליזם הלוחם מן האסכולה האוסטרית, ומתוך חיבה אישית, תופעה נדירה למדי ביחסים בין אנשי “השומר הצעיר” ו”תכלת־לבן", שהיו לרוב צהובים – ואולי מוטב לומר אדומים – אלה לאלה.

באותן השנים התנהל עיקר המאבק ביניהם על כיבוש המזרח, דהיינו רוסיה הקרפאטית, שם נמצא המאגר הגדול של הנוער היהודי. היה קיים מרחק גדול מדי בין חברי תנועות־הנוער מהמחוזות המערביים האינטלקטואליים ובין החלוצים מרוסיה הקרפאטית, שהיו בחלקם מה שנקרא בנימה של פחיתות־ערך “סתם חלוצים”, כלומר אנשים שלא עברו את כור־ההיתוך הרעיוני והאליטיסטי של תנועת־הנוער. בוועידת “החלוץ” שהתקיימה בז’ילינה שבסלובקיה, בסוף דצמבר 1929, דובר על כך בגלוי: יש צורך בעבודה חינוכית מיוחדת, מותאמת למנטאליות השונה של צעירי רוסיה הקרפאטית, היינו, כפי שנאמר בעליונות המיטיבים לדעת – אנשים שכל מושג מופשט זר להם, המאמינים רק במה שעיניהם רואות. אמנם לזכותם של אנשי פּוֹדְקַרְפָּאטְסְקָה רוּס, או פֶּא.קַא.אֶר., כפי שנקראה בקיצור, צויין שיש בהם זיק יהדות טבעי, אך לגנותם נרמז, שהם פונים לחלוציות מתוך רעב ולא מתוך נימוקים רעיוניים וסוציאליסטיים. ההכשרות המעורבות של אנשי פא.קא.אר. ויוצאי המערב לא עלו יפה ולו רק מתוך קשיים לשוניים: אלה דיברו גרמנית וצ’כית ואלה בעיקר יידיש והונגרית.

יעקב אדלשטיין יצא בוועידת “החלוץ” נגד התנשאות יוצאי תנועות־הנוער על “הסתם־חלוצים”: “לגבי הציוני הצעיר, המעמיד מול השמרנות הפַטַליסטית של הזקנים את הרצון למעשה יצירה, קיים רק עם יהודי אחד. אם כדרך לבניין החברה החדשה מצטרפים גם אנשים מן החוץ לתנועות־הנוער, תפקידן הנעלה לסייע להם ולא להדגיש את ההבדלים בין יהודי המזרח והמערב.”

בין שאר נושאי הדיון בוועידת ז’ילינה היתה האפליה המשוועת של בחורות בחלוקת רשיונות העליה. וכאילו עוד להוסיף חטא על עוון חוייבו החברות בהחלטות המסכמות לשירות חובה של חודשיים, לפחות, במטבח. חובה שלא חלה, מיותר לומר, על החברים. היו לחוסר השוויון גם יתרונות: שעה שהבחורים שבאו לוועידה ישנו בכיתות בית־הספר היהודי בז’ילינה. התאכסנו הבחורות בבתי־מלון, על חשבון בני הקהילה היהודית במקום, אשר הופיעו לערב הפתיחה החגיגית במלון “אירופה”, בחליפות כהות, הגבירות בפרוות, עם מחרוזות פנינים, כדי להאזין לנאומי הברכה ולצפות בתכנית האמנותית, בעיקר מהווי ההכשרות, שהסתיימה בהתאם למסורת בריקודי הורה סוערים.

בוועידה בז’ילינה נדונה גם השאלה מה עדיף: הכשרה של יחידים אצל איכרים או של קבוצות באחוזות הגדולות. המעטים שצידדו בהכשרה אצל האיכרים הדגישו – לשם חיוב – שהפועל היחיד מנוצל הרבה יותר ומשום כך מגיע לדעות מהפכניות יותר לגבי המאבק המעמדי. על ייקף, שפתח את הוועידה בעברית וגם נעל אותה, הוטלה האחריות לפעולות התרבות של “החלוץ” שהתנהלו בדרך כלל גלים־גלים: כל מרכז חדש החל במרץ מחודש, אירגן קורסים, סמינריונים, הוציא לאור פרסומים (בתקופת כהונתם של ייקף ווילי פויירשטיין יצא החוזר מטעם “החלוץ” בצורת חוברת מודפסת ולא בסטנסיל – הישג ארגוני מכובד), אך תוך שנה־שנתיים דעך המרץ. המרכז כולו התחלף, ויחד עמו השליחים מארץ־ישראל, וכל הסיפור התחיל מחדש.

במארס 1930 התכנסה מועצת “החלוץ” באוסטרבה ועיקר דיוניה הוקדש לשאלת הנוער ברוסיה הקרפאטית, שם חיו אלפי משפחות יהודיות ברעב ובעוני משווע. כמו כל רוסיה הקרפאטית, היו גם יהודיה סיפור בפני עצמו. תושביה העיקריים היו רוּתֶנים, סלאבים הרריים, קרובים לאוקראינים. ויהודיה, שרבים מביניהם הגיעו לשם מרומניה, מגליציה ומאוקראינה השכנות, היו בחלקם הגדול כמו שכניהם הרותנים: שני שלישים ממאה אלף יהודי רוסיה הקרפאטית ישבו בכפרים, גידלו תירס, תפוחי־אדמה וצאן בשיטות חקלאיות פרימיטיביות, עם יבולים דלים; התפרנסו בדוחק כסבלים. כחייטים, כסנדלרים, כבעלי מלאכה קטנים וכעובדי יער; חיו בביקתות־עץ של חדר אחד עם שבעה־שמונה ילדים. הכפרים היו מפוזרים בתוך ההרים. מרוחקים לעתים עשרות קילומטרים מתחנת הרכבת הקרובה. בחודשי החורף המושלג היו מנותקים מן העולם והחיים היהודיים נשמרו שם כאילו לא התחוללה תנועת ההשכלה מעולם. בשעה ששיעור היהודים כתוך האוכלוסיה הכללית במערב הרפובליקה היה 1.4%, הרי ברוסיה התת־קרפאטית הם היו 15% מן האוכלוסיה ובמונקץ', העיר הגדולה, אף הגיעו ל־45%.

כאשר נסעו ד"ר לודוויג זינגר ומקס ברוד, שני חברי הוועד הלאומי היהודי שקם אחרי המהפכה, בפעם הראשונה לרוסיה הקרפאטית, נתגלה להם עולם יהודי חדש ולא־נודע. אך מרבית היהודים מן המחוזות המערביים לא הגיעו מימיהם אל רוסיה הקרפאטית הנידחת וידעו על יהודיה רק מתוך “גלות בעמק”, סיפוריו המופלאים של הסופר הצ’כי אִיוַן אוֹלְבְּרַכט. עם קום הרפובליקה הצ’כוסלובקית הובטחה אוטונומיה לרותֶניה אך זו לא הוענקה לה מן הנימוק המקובל שתושביה עדיין אינם בשלים לשלטון עצמי והנציב הצ’כי שלט במחוז זה שלטון קולוניאלי כמעט. צירופה של רותניה לרפובליקה היה ליהודים שם ברכה חלקית: אם כי שופרו תנאי התחבורה, פותחה תעשיית־העץ, הוקמה רשת בתי־ספר, הרי הסחורות הזולות מבתי־החרושת הגדולים שבמערב המיטו הרס על בעלי המלאכה הקטנים.

היהודים נהפכו לכדור־משחק בידי השאיפות הלאומיות של ההונגרים, הרותנים והצ’כים, שלכולם היה עניין למשוך את היהודים לצדם ואת ילדיהם לבתי־הספר שבשפתם. אם כי היהודים הכפריים דיברו יידיש ורותנית, הרי האינטליגנציה ובני מעמד הביניים היו אוהבי ההונגרית עוד מן הימים שהאזור היה שייך לחלקה ההונגרי של המונארכיה הכפולה. כיוון שבתי־הספר ומוסדות תרבות הוקמו על־ידי הממשלה המרכזית בהתאם לשיעורו של כל לאום בתוך האוכלוסיה, העדיפו השלטונות הצ’כיים שהיהודים יצהירו על השתייכותם ללאום היהודי ולא אל אחד הלאומים שחתרו תחת קיום הרפובליקה. הצ’כים אף הסכימו, שלגבי ההשתייכות ללאום היהודי לא תקבע שפת־האם כנהוג לגבי הלאומים האחרים. במפקד האוכלוסיה בשנת 1930 אכן הצהירו 88% מיהודי רוסיה הקרפאטית ו־57% מכל יהודי צ’כוסלובקיה על לאום יהודי, גם אם לרבים לא היה נהיר, מה בעצם פירושו, שהרי מספר הציונים המאורגנים לא עלה מעולם על 25,000, פחות משביעית של היהודים המוצהרים על־פי הלאום. בין כותבי צ’כית היתה זו קודם כל בעיה של כתיב: יהודי על פי דתו כתב žid באות ראשונה קטנה. בהתאם לכללי הכתיב שחלו על כל הדתות. ואילו יהודי לאומי כתב Žid באות גדולה, כיאה לכל הלאומים, ללא הפלייה. באותו המפקד ראו את עצמם רק 21% מיהודי הרפובליקה הצ’כוסלובקית כבעלי לאום סלאבי (צ’כי או סלובקי) ו־12% כבעלי לאום גרמני. ההצהרה ההמונית על לאום יהודי היתה תופעה יחידה במינה בארצות מרכז־אירופה, מושפעת ללא ספק ממאבק הלאומים בין צ’כים וגרמנים, סלובקים והונגרים, רותנים ופולנים, שבו היה הלאום היהודי משום מוצא־כבוד של נייטרליות, אך הדבר לא מנע תקריות אנטי־יהודיות עם החרפת המשבר הכלכלי העולמי.

בבוהמיה ובמוראביה היו התקריות קטנות בהיקפן, חולפות ומעוטות־חשיבות בעיני רוב יהודי המקום. בפראג ארעו התנגשויות בין סטודנטים גרמנים ויהודים ואף בין סטודנטים צ’כים ויהודים בעיקר בגלל הפחד מפני הצפת מקצוע הרפואה על־ידי יהודים, שהיו 25% עד 40% בין הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. בעקבות הקרנת סרטי־קופה גרמניים נזרקו אבנים לתוך חנויות יהודיות ובתהלוכת האחד במאי, שהשתתפו בה חברי “פועלי־ציון” במאורגן, נשמעו צעקות “לכו לפלשתינה.”

ברוסיה הקרפאטית צצה שוב עלילת־דם על רצח שני ילדים נוצרים בידי שני רוכלים יהודים, תזכורת ליהודים במערב שימי הגיטו עדיין לא הגיעו לקיצם. משפטם של שני היהודים. שטיינברגר וליברמן, שלא הובאו בו הוכחות מרשיעות, נמשך יותר משנתיים והופסק רק לפי הוראה של הנשיא מסריק.

לכן היתה מידה רבה של אירוניה בדבר, שהיהודים החרדים ברוסיה הקרפאטית (ובראשם רבי חיים אלעזר שפירא, רבי ממונקץ'), שנאבקו עד חורמה עם הכופרים הציונים, התחברו עם המפלגה האגררית הצ’כית, שהיתה ידועה בנטיותיה האנטישמיות, רק כדי למנוע את בחירת נציגי המפלגה היהודית הלאומית לפרלמנט. מצד שני, במידת אירוניה גדולה לא פחות, ראו היהודים הלאומיים לנכון להגיע לקראת הבחירות הכלליות של שנת 1929 להסכם עם שתי מפלגות פולניות לאומיות, שאף הן לא היו מֵאוֹהבות היהודים, כדי לעבור את אחוז החסימה ולהגיע סוף־סוף לייצוג פרלמנטרי. עושי ההסכם עצמם לא התלהבו מברית משונה זו. במיוחד נוכח האיבה המסורתית בין פולנים וצ’כים, ומשלחת מטעמם נסעה אל הנשיא מסריק לשאול בדעתו ולקבל את הסכמתו. “כדי למנוע עוול אני מוכן להתחבר גם עם השטן,” אמר להם מסריק אז ויש להניח שהעוול התייחס ליהודים, והשטן לפולנים.

ב־7 במארס 1930 מלאו לנשיא מסריק שמונים שנה והמוסדות הציוניים ערכו מגבית שבראש תורמיה היה בנק פֶּצֶ’ק עם צ’ק על סך 5,000 כתר, הם נטעו לכבודו את יער מסריק ליד קיבוץ שריד, ערכו אסיפות חגיגיות, דנו ביחסו אל היהדות. גם ליהודים, כמו לצ’כים, היה מסריק “טאטיצ’ק” – אבא האהוב, שתרם מכספו להחזקת בתי־הספר העבריים, למֶנזה של הסטודנטים היהודים, ועם חוג ידידיו הקרובים ביותר, שהיו נפגשים עמו כל יום ששי, נמנה הסופר קרל פּוֹלאצ’ק, שכתב באותו הומור צ’כי־יהודי מיוחד, המביט על הנעשה בעולם מתוך סלחנות, במשיכת־כתפיים ואינו מוליד לוחמים. אכן, כאשר הציע כשנת 1929 הרוזן רונטלוב בבית־הנבחרים של פרוסיה שהיהודים שוב יענדו את אות הקלון והפניה אליהם תהיה שוב כאל “דֶר יוּדֶה”. הגיב “זֶלבסטוֶהר” בחיוך, בשיר הומוריסטי. וכי איך אפשר להתייחס אחרת לאנשים המבקשים להחזיר את האנושות אל ימי־הביניים?

מורבסקה אוסטרבה שוכנת במוראביה המזרחית. לא הרחק מן הגבול הפולני, באזור שעליו היה נטוּש בעת ייסוד הרפובליקה מאבק מר בין הצ’כים לפולנים, ובאחד הימים בא יעקב אדלשטיין אל וילי פויירשטיין ואמר לו, כי עליו לנסוע לפולין, אל משפחתו. כיוון שייקף לא דיבר מעולם על עברו ועל משפחתו, לא העז איש במרכז “החלוץ” לשאול על פרטים. הוא קיבל חופשה וסיוע כספי ונסע להוֹרוֹדֶנקה, כנראה בפעם הראשונה מאז עזב אותה בילדותו. עתה היתה זו הוֹרוֹדֶנקה חדשה, עם רחובות מרוצפים ותאורה חשמלית, עם בניינים מודרניים שקמו אחרי המלחמה, עם גינות ושדרות, אוטובוסים ומכוניות והשפה הפולנית היתה שלטת בכל. מוטל ומאטל אדלשטיין התפרנסו בדוחק מן החנות הקטנה לכלי־בית שפתחו אחרי המלחמה. האחות דורה, בחורה נאה ומקפידה על לבושה, עבדה כפקידה אצל עורך־דין ובין יהודי העיר רווחה השמועה, שייקף תומך בהוריו לפי מיטב יכולתו. בחליפתו, בעניבתו, בדיבורו הגרמני הצח היה יעקב עכשיו דמות האיש שבא מן המערב, גאוות משפחתו. הוא חזר לאוסטרבה במועד מאוחר יותר מכפי שנקבע ולא אמר מלה על מטרה נסיעתו הדחופה, אם הסיבה לכך היתה חתונת אחותו או מחלת אחד ההורים או סתם געגועים.

השהות באוסטרבה קירבה את יעקב אדלשטיין אל צמרת ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה והעמיקה את קשריו עם ד"ר רופאייזן ופראנץ קאן, שעמדו בראשה. רופאייזן היה יליד אוסטרבה, בן למשפחה יוצאת פולין מעיר קטנה בשם אושוויץ ובעל אזרחות פולנית. כאשר ביקש עורך־הדין הצעיר לשאת את אשתו לבית שלזינגר, עמדו הוריה על כך, שתחילה יקבל אזרחות צ’כוסלובקית: בתם לא תוכל להינשא ליהודי פולני. רופאייזן לא היה נואם גדול ונעדר כאריזמה ואולי משום כך לא זכה בתוך התנועה הציונית העולמית למקום הראוי לו. הוא היה בעל זכרון פנומלי, איש המסוגל לראות תמיד תמונה כוללת, אמן הסינתזה. אם כי הציונות בצ’כוסלובקיה היתה על־פי טיבעה הרבה פחות קנאית מן הציונות בפולין ובשאר ארצות מזרח־אירופה, לא היו חסרים גם בה חילוקי־דעות והיה זה ייחודו של רופאייזן שמצא את הנוסחה המיישרת את ההדורים. הוא היה בעל משרד של עורך־דין, אך הזניח את פרנסתו למען התנועה הציונית שבה עבד, כנהוג אז, בלא תמורה כספית. היה לו בית גדול, עם מבשלת ועוזרת, תמיד מלא אורחים ציונים. שליחי התנועה הציונית אהבו לבקר בצ’כוסלובקיה, כי היתה בה יהדות מכניסת אורחים, נדיבת־לב ואיש הבא מארץ־ישראל היה בעיניה בעל סמכות ששום יהודי מקומי לא יכול להתקרב אליה. הביקורים בבתי היהודים האמידים של פראג, ברין, אוסטרבה יצרו לפעמים אצל האורחים מארץ־ישראל ומלונדון את הרושם, שיהדות צ’כוסלובקיה כולה מבוססת היטב, דבר שהיה להם לרועץ בעת חלוקת הסרטיפיקטים; צרכיהן של רומניה ופולין, שבהן היתה סכנת אנטישמיות אלימה מרחפת על היהודים, נראו תמיד דחופים יותר.

לרופאייזן קראו החלוצים תמיד דוקטור רופאייזן, אבל לד“ר קאן, שהיה משפטן אף הוא, אם כי מימיו לא עבד במקצועו, קראו לרוב פראנץ או פראנצל קאן, בלי תואר. קאן, יליד פילזן, שגדל אצל סבתו אחרי הגירת אביו לארצות־הברית, היה שנון, בעל חוש הומור נפלא, מאגר מהלך של בדיחות, מין מזיגה נדירה של בעל אמונה וספקן, של פילוסוף ואיש מעשה, של פסימיסט החי בתקווה, ואולי משום כך נמשכו אחריו הצעירים. פראנץ קאן ואשתו אולגה, עבדו שניהם בשכר, קאן כמנהל משרד התנועה הציונית ואולגה כמזכירתו. בימי ראשון, כאשר היו המשפחות בדרך־כלל מבלות יחד, היו פראנץ ואולגה עסוקים בעניינים ציוניים. בערבים יצאו לאסיפות, בחופשות לקונגרסים ולכינוסים. שני ילדיהם למדו להיות לבדם. קאן, בעל מצח גבוה מחורץ חריצים עמוקים. שעליו לחץ לעתים בתנועה אופיינית לו בשתי אצבעות ידו הימנית, היה בין מארגני הקונגרס הציוני הי”ב שהתקיים בשנת 1921 בקארלסבאד ומאז מילא בכל הקונגרסים תפקיד מרכזי, לרוב כראש משרד הקונגרס.

יעקב אדלשטיין בא לאוסטרבה לא רק מטעם “החלוץ” אלא גם כאיש מרכזי בחוגי־העבודה של הציונים הסוציאליסטים או א.גֶא.אֶס.צֶט., כפי שנקראו לפי ראשי תיבות השם הגרמני. היה זה גוף פוליטי מיוחד רק לצ’כוסלובקיה וקשה להגדיר אותו כמפלגה. היתה זו במידה רבה, לפחות בשנים הראשונות לקיומה, שותפות של ידידים, יוצאי תנועות־נוער וארגוני סטודנטים ציוניים, סוציאליסטים על פי השקפתם, שראו את עצמם קשורים לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית. “א.ג.ס.צ.” צמח בחלל הריק שהותירו בצ’כוסלובקיה שתי המפלגות הסוציאליסטיות – “פועלי־ציון” ו"הפועל הצעיר', שלשתיהן היו ימי זוהר בראשית הרפובליקה.

ברגמן, ברוֹד – אנשי החוג הפראגאי – היו חברי “הפועל הצעיר”, מושפעים מכתבי א.ד. גורדון ומאמונתו, כי גאולת האדם קודמת לגאולת העם. ועידת האיחוד העולמית בין “הפועל הצעיר”, שפעל בעיקר בארץ־ישראל וכמה מדינות מרכז־אירופה, ובין “צעירי־ציון”, שמרכזו במזרח־אירופה, התקיימה בשנת 1920 בפראג. נוכחותם של א.ד. גורדון, בובר, ארלוזורוב, שפרינצק, נאומיהם, המפגש עמם, עשו רושם כביר על הציונים הצעירים בצ’כוסלובקיה והעניקו ל“התאחדות”, כפי שנקראה השותפות בין “הפועל הצעיר” ל“צעירי־ציון”, השפעה רבה בתוכם – אך רק לזמן קצר. בובר התרחק מפוליטיקה, גורדון מת. שמואל הוגו ברגמן עלה ארצה ואם כי על הנייר הוסיפה “ההתאחדות” בצ’כוסלובקיה להתקיים, למעשה חדלה אט־אט לפעול.

ל“פועלי־ציון”, שהיתה מפלגה מרקסיסטית, הביאו המהפכה הבולשביקית והתחושה שהמהפכה הסוציאליסטית העולמית קרבה ובאה. תומכים רבים. אולם הפילוג העולמי של “פועלי־ציון”, בעיקר בגלל שאלת ההצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי השלישי, סופו שהרס גם את המפלגה בצ’כוסלובקיה, הפלג השמאלי הצטרף למחנה הקומוניסטי והשאר התפזרוּ.

במחצית השניה של שנות העשרים החל להתגבש גרעין של הציונים הסוציאליסטים, מין חוג רעיוני של עילית אינטלקטואלית, שהיה במידה רבה המשך ישיר ל“התאחדות”. במקביל חידשו גם “פועלי־ציון” את פעולתם ברפובליקה. אם כי ההבדלים הרעיוניים לא היו עוד חדים כבימי המאבק הגדול בין “פועלי־ציון” ו“הפועל־הצעיר” בארץ־ישראל ומבחינה אישית היו חברי שני הגופים שייכים לאותו המעמד הבינוני ולא היה ביניהם פועל אחד לרפואה, עדיין היתה קיימת מחלוקת בדבר הפעולה בגולה למען הגולה. “פועלי־ציון” סירבו מטעמים רעיוניים־מעמדיים לקחת חלק בפעילות הפוליטית הבורגנית של המפלגה היהודית ולא היו חברים בפדרציה הציונית הארצית.

הציונים הסוציאליסטים דגלו אף הם במרכזיותה של ארץ־ישראל, המחייבת את חבריה קודם כל למענה. אך יחד עם זאת תמכו גם בפעילות פוליטית בגולה, כדי “להגן על זכויות היהודים שנרכשו ולהילחם על זכויות שטרם הוגשמו,” כדברי יעקב אדלשטיין. לכאורה הבדלים חסרי משמעות – ואכן לא עברה ועידה בלי החלטה על איחוד כל הכוחות הסוציאליסטיים, אך מבחינה מעשית לא חלה שום תזוזה.

על אף מספרם המועט היו הציונים הסוציאליסטים בעלי השפעה ניכרת בקרב הציונות בצ’כוסלובקיה, בגלל המשרות המרכזיות שמילאו חבריה: ד“ר הנס ליכטוויץ כעורך ה”זֶלבסטוֶהר“, ד”ר אוסקר נוימן כיו“ר התנועה הציונית בסלובקיה, ד”ר חיים קוגל כמנהל הגימנסיה העברית במונקץ'. היתה זו חבורה אקסקלוסיבית למדי, שבה חיזק איש את רעהו במילוי תפקידו. בכלל, כל הציונים הפעילים היו מעין משפחה מורחבת, תזמורת קאמרית, אותם אנשים עצמם בכל מקום.

בוועידה הארצית השמינית של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה בדצמבר 1928 כבר השתתף יעקב אדלשטיין כחבר הציונים הסוציאליסטים. הם לא הופיעו בוועידה כקבוצת אופוזיציה להנהגה, שהיתה בידי הציונים הכלליים (כלליים במובן המקורי של המלה, דהיינו אנשים שמאמינים בציונות כוללת, שיש בה מקום לדעות שונות), אשר תמכו לכל אורך השנים בתנועת הפועלים וראו בה את כוח ההגשמה העיקרי. אכן, לקונגרס הציוני הט“ו כשנת 1927 הופיעו הציונים הכלליים יחד עם אנשי ה”התאחדות" ברשימה בשם “המרכז השמאלי” ובקונגרס הט"ז – בשנת 1929 – שוב במשותף תחת הסיסמה: “למען הסתדרות ציונית חזקה – למען ארץ ישראל העובדת.”

בוועידה הארצית ב־9 בדצמבר 1929, שהתקיימה באוסטרבה, כבר היו הציונים הסוציאליסטים מיוצגים על־ידי 59 צירים ויעקב אדלשטיין נבחר מטעמם לוועד הארצי המרכזי – שלב אחד קדימה בדרך אל הצמרת. על־פי רוב התנהגו אנשי “א.ג.ס.צ.” כילדים טובים וההצעה היחידה שהיתה מנוגדת לקו הכללי היתה הדרישה, שאדלשטיין היה בין יוזמיה, לגנות את התנועה הרוויזיוניסטית – נאמני זאב ז’בוטינסקי – שמאז 1925, בהיותם מאוכזבים מן הקצב האיטי של יישוב הארץ, דונם פה ודונם שם, דרשו רוויזיה במדיניות הציונית: השגת רוב יהודי בארץ־ישראל והקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל תוך זמן קצר בעזרת יצירת מאגר קרקעות וחידוש הלגיון היהודי כחיל־מצב בארץ וכל זאת על ידי מתקפה פוליטית על האנגלים. אך ההצעה לגנות את הרוויזיוניסטים לא נתקבלה ובוויכוח הכחיש אדלשטיין את האשמה שהוטחה נגד “החלוץ” הכללי על שהוא מסית נגד “ברית טרומפלדור”, תנועת־הנוער של הרוויזיוניסטים. אולם הוא הטעים, כי לא ייתכן ש“החלוץ” יישאר שאנן כאשר חברי בית"ר מנסים להקים ארגון “החלוץ” נפרד, מתחרה.

הפעילות הציונית בחלקה הגדול הזינה את עצמה: בהכנות ובבחירות לוועידה הארצית, בהכנות ובבחירות לקונגרס הציוני, בקונגרס, בוועדות. במגביות, בהפצת שקלים, במבצעים, בקרנות, בוויכוחים רעיוניים, בהרצאות, בחוגים, במשרות כבוד; היא היתה משענת, תוכן־חיים, שבת־אחים. הטוב בשני עולמות היה להיות ציוני ולהוסיף לחיות בצ’כוסלובקיה. הרי לא היה שום צורך בחפזון, השעה לא דחקה. כפי שביטאו זאת מודעות השידוכים בעתונים הציוניים: “ציונית פעילה בת עשרים עם נדוניה גדולה רוצה להינשא רק לציוני פעיל, עורך־דין צעיר, רופא או מהנדס. נכונות לסייע בפתיחת משרד עצמאי. לכתוב לפרובינציה צ’כית.”

עם תום שנת העבודה במרכז “החלוץ” קיווה יעקב אדלשטיין שתימצא בשבילו משרה מטעם התנועה הציונית בפראג. ואכן, הוא שהה זמן קצר בבירה, והקדיש את עיקר זמנו לענייני הציונים הסוציאליסטים. אך פראג של שנות השלושים, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי לא הסבירה לו פנים. המשרות בשכר במוסדות הציוניים היו מעטות, בעיקר בדרגת האחריות שאליה שאף. וכוחו לא היה בכתיבה עתונאית, שפירנסה רבים מנושאי הרעיון הציוני. הכתיבה שלו היתה יבשה, עניינית, רעיונית, בלי שמץ של הומור, בניגוד גמור לדרך שבה ידע לקנות את לב שומעיו כנואם מלהיב ומרתק. לא נותר לו אלא לחזור לטֶפּליץ־שֵנאו, אל המסחר בטקסטיל, הפעם על מנת לפרנס משפחה.

זמן קצר אחרי שובו לטפליץ כשנת 1930, התארס יעקב אדלשטיין ונשא לאשה את מרים אולינר, אחותו של מקס אולינר, אחד מחניכיו ומחבריו ב“תכלת־לבן” ובתנועה הציונית הסוציאליסטית. משפחת אולינר נמנתה אף היא עם יוצאי גליציה ובבעלותה היה מחסן לדברי טקסטיל. בין הסוכנים־הנוסעים רווחה הדעה, שהיה זה שידוך וחברותיה של מרים סברו, שיכלה להשיג מישהו טוב יותר אילמלא פחד נעילת־השערים בגיל המתקדם של 23 שנים. מרים היתה צעירה מייקף בארבע שנים, בעלת מצח גבוה ועיניים חומות גדולות, נערה עדינה, ערנית, אוהבת תיאטרון ומוסיקה, נושאים שלא עניינו את בחיר־לבה כלל. היא היתה בוגרת הליצֵאוּם הגרמני. השתלמה כמורה לאנגלית ועסקה במתן שיעורים פרטיים. בניגוד לרוב חברי תנועות־הנוער, שנטו אז לזלזל במוסד הנישואים, ראה ייקף בנישואים ברית מחייבת לכל החיים. בלי “מיטה חטופה”, בלי רומן מן הצד. בית אולינר היה בית ציוני, מסורתי. שבו הדליקו נרות בשבת, שמרו על חגי ישראל. לחתונה הצנועה הגיעה אמו של ייקף מהורודנקה לביקור קצר, הראשון והאחרון. מרים ניהלה בית כשר וייקף הקפיד יותר מבימי רווקותו על שמירת מסורת. או שרק עתה, כאשר היה לו בית משלו, בדירה שכורה קטנה, נתנו הבריות, דהיינו חבריו היהודים על פי הלאום, את דעתם על העובדה התמוהה שאדם יכול להיות גם סוציאליסט וגם שומר מסורת בעת ובעונה אחת. בעיני אדלשטיין לא היה קשה למזג את השניים: הרי הסוציאליזם האמיתי מצוי בתנ"ך וקרל מארקס הפך אותו לשיטה, מצא נוסחה טכנית להגשמת עקרונות הצדק, התאים את חזון הנביאים לדרישות העידן החדש.

היהודים בסודטים הרגישו את זרמי הלאומנות הגרמנית ואת השפעתה הגוברת של התנועה הנאצית מעבר לגבול ביתר שאת מאשר תושבי פראג, שהיתה מעין ממלכה בפני עצמה. בפראג נראתה תגובתו של פרופ' אלברט איינשטיין על נצחון המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית בבחירות הכלליות בגרמניה בשנת 1930, שבהן קיבלה כמעט ששה מיליון קולות, סבירה והגיונית: “זו רק תוצאה של המשבר הכלכלי. מחלת־ילדות של הרפובליקה הגרמנית. אם כי אחדות יהודית תמיד רצויה, אין כל טעם בתגובה יהודית מיוחדת על תוצאות הבחירות.”

בטֶפליץ־שנאו, כמו בשאר ערי הסודטים, חשו את השינוי ההדרגתי של הלכי־הרוח בתוך האוכלוסיה הגרמנית, שהתפרנסה בעיקר מתעשיה קלה ונפגעה קשות מן המשבר הכלכלי העולמי. באותה תקופה החל ד"ר לודויג צ’ך. שכיהן אז בתפקיד שר הסעד, לחלק מה שנקרא בפי העם “תלושי צ’ך”, שוברי קנייה לכל מחוסרי־העבודה שלא היו זכאים עוד לדמי אבטלה. אולם בתוך האוכלוסיה הגרמנית בסודטים קיננה התחושה, שמצוקתם משאירה את השלטונות הצ’כיים אדישים לגורלה.

ואולי לא היה מדובר כלל בשינוי בהלך הרוחות, אלא רק בשינוי מידת הנכונות להסוואה. באזורי הגבול הגרמניים צמחו כמה אידיאולוגים של הלאומנות הגרמנית הקיצונית כמו קארל הֶרְמן ווֹלף, רוּדוֹלף יוּנג, הַנס קְנִירְש, הַנס קרֶבּס, שהקדימו את היטלר בשנאה ליהודים כגזע. בעיר אֶגֶר העמידו עוד בראשית המאה משמרות ליד חנויות היהודים, כדי להיווכח, מי מן הגרמנים קונה את המתנות לחג המולד של הנוצרים אצל היהודים המזוהמים. וכבר בשנת 1900 הופיע על אחד מבתי־הקפה במקום שלט: “לצ’כים. ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה.” הסטודנטים הלא־יהודים במוסדות הגרמניים להשכלה הגבוהה של פראג וברין, מוצא רובם היה מאיזור הסודטים והם הביאו עמם את שנאת היהודים התוקפנית, שהתבטאה עוד בשנת 1922 בהפגנות אלימות נגד מינוי יהודי (פרופ' ס. שטיינהֶרץ) לרקטור האוניברסיטה הגרמנית של פראג. וכבר אז ראה בהם פרנץ קפקא כוח חלוצי חתרני, עויין.

אם בפראג הלאומנים היו רק מיעוט נסבל בין הצ’כים, הרי בסודטים היו הגורם המרכזי. רבו לובשי הגרביים הלבנים הסרוגים ומכנסי העור הקצרים בין הבחורים ולובשות ה“דירנדל” הפרחוני עם הסינר הצבעוני הקטן בין הבחורות כאות היכר של ההשתייכות ללאום הגרמני. כאשר תקפו כמה פרחחים משורות הנוער הנאצי ברחובות טֶפליץ עוברי־אורח יהודים בצעקות: “עוד אחד מן הפולנים האלה!” ופצעו אותם פציעות קלות לפני שברחו, הגיבו יהודי טפליץ, ובראש דובריהם ד"ר מרגוליס ויעקב אדלשטיין, נמרצות: “לא נעבור בשתיקה על חוצפת אנשי צלב־הקרס ונעשה הכל כדי למנוע הישנות מקרים דומים. אנו נמצאים כאן עשרים קילומטרים מן הגבול הגרמני ויודעים מה גדולה סכנת החיקוי לנעשה בגרמניה.”

הרצון לחיקוי פעל בכל הכיוונים. בישיבת הוועד הארצי הציוני, שהתקיימה בסתיו 1932 בפראג, התפתח ויכוח בעניין הפסיכולוגיה של ההמונים בעידן החדש והתפקיד החשוב שנועד בה למדים ולסמלים. ד"ר פראנץ קאן, שהיה הממונה על ענייני תעמולה ונוער בתנועה הציונית. סבר שגם בקרב הנוער היהודי מורגשת השפעת רוח הזמן – ואכן האולם היה מלא בנושאי תלבושת אחידה, חולצות כחולות של חברי “תכלת־לבן”, חולצות תכלת בהירות יותר של חברי “מכבי הצעיר”. מדים חומים של “ברית טרומפלדור”, כובעים סגולים של חברי ארגוני הסטודנטים, ובעת שירת “התקווה” הרימו רבים את יד ימין לשבועה צופית. מדיהם היפים של חברי “סוקול”, ארגון ההתעמלות הצ’כי הלאומני, עוררו מכבר את קנאת ילדי היהודים (שרק מעטים, המתבוללים ביותר, היו בין חבריו) ורובם היו כמהים לתלבושת אחידה: להיות כמו כולם. יעקב אדלשטיין שלל את משיכת הנוער היהודי באמצעות סמלים חיצוניים, שכן ראה בה סימן להתבוללות פוליטית, דרך תעמולה מוטעית, מנוגדת לאופיו של העם היהודי, שהצלחתה יכולה להיות חולפת בלבד. הדעה הכללית היתה שיש לחפש את שביל הזהב: צריך להשתמש באמצעים החדשים של תעמולה, המחזקים את תחושת ההשתייכות. ובכל זאת לעמוד על המשמר. כי המשחקים הללו עלולים להיות מסוכנים.

אחרי שובו ממרכז “החלוץ” היה יעקב אדלשטיין לאחד מעמודי־התווך של התנועה הציונית בטֶפּליץ־שֵנאו, והיה מקבל דרך־קבע פני כל אורח שבא לנאום בעיר (ובאו רבים): את נחום גולדמן, את שמריהו לוין, את יצחק גרינבוים. אשר נוכחותם משכה קהל מכל ערי הסביבה. הוא היה פותח לפני דבריהם, נועל את האסיפות, מתרגם דברי אורחים מארץ־ישראל מעברית לגרמנית ומשתתף בכל עתון בעל־פה, שנערך דרך־קבע מטעם הארגונים הציוניים על ידי ד"ר פריץ טאובר, עורך־דין צעיר בעל חוש עיתונאי. בעיתון בעל־פה שנערך ב־28 בדצמבר 1931 הירצה יעקב אדלשטיין על מאבק הבחירות בתנועת הפועלים היהודית ובמוסף המיוחד לאשה דיברה הגב' מרים אדלשטיין על האשה והפאציפיזם. היתה זו אחת ההופעות הפומביות הנדירות של מרים, אחרי שבמאי של אותה שנה נולד בנם הבכור והיחיד של האדלשטיינים שנקרא בשם העברי אריה, לא כתוספת סמויה לשם הפרטי “האמיתי”, אלא חד וחלק: אריה, במלרע.

בחיי הציונות של טֶפליץ־שֵנאו כמעט לא התרחש שום מאורע בלעדֵי יעקב אדלשטיין. הוא היה פעיל בכל מקום: בארגון “תרבות”, באגודת “ציון”, בליגה למען ארץ־ישראל העובדת, ב“החלוץ”. הליגה קיימה סמינר ציוני בניהולו של יעקב אדלשטיין וכאשר דיבר במסגרת זו על תורת גורדון לאור המרקסיזם ידעה הכרוניקה הציונית המקומית לספר על השתתפות המונית, גם בגלל הנושא, גם בגלל המרצה. בוועידה הציונית העשירית, שנערכה ביולי 1932 באוסטרבה, הביעה ההנהגה תודה ליעקב אדלשטיין על פעולת ההסברה שלו והוא נבחר כסגן היו“ר של המועצה הארצית. הגוף המייצג של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה, ולא כנציג אחת משלוש המפלגות – הציונים הכלליים, הציונים הסוציאליסטים והראדיקלים, שהיו מאוגדים בה – אלא כאיש “החלוץ”. אם כי ייקף היה חבר מרכז “החלוץ” שנה אחת בלבד, נחשב לדוברו גם לעתיד ובמרוצת כל השנים לא נבחר למוסד העליון כאיש מפלגה, אלא כ”ויריליסט“, תואר שנשמר לאנשים שנבחרו בזכות עצמם ופעלם: חנה שטיינר בזכות ויצ”ו, אירמה פולאק בזכות “תרבות” ויעקב אדלשטיין כזכות “החלוץ”.

בפתיחת הוועידה הציונית ביולי 1932 התייחס ד"ר רופאייזן לזמנים הקשים שבאו ליהודים ולנסיון הנפשע לראות בהם את האשמים למשבר הכלכלי המתחולל בעולם, תוך שימוש בתורה על נחיתות גזעם. מול איומי הלאומנים הגרמנים להוציא בבוא השעה את יהודי גרמניה מחוץ לחוק, הציג רופאייזן את הרפובליקה הצ’כוסלובקית, שיהודיה אזרחים חופשים, ושהיתה עד כה, מבחינה חוקית ומינהלית, נקיה מנטיות אנטישמיות המתפשטות כמגיפה על פני מדינות אירופה. “אך אסור לנו להעלים עין מן העובדה, שבהשפעת הדוגמה הגרמנית נעשו גם בקרב הציבור הצ’כוסלובקי נסיונות ראשונים להפיץ אותה תורה אנטי־יהודית” (הרמז היה למשפט עלילת הדם של שני הרוכלים בוֶלְקָה־בְּרֶזְנָה שעדיין לא הסתיים). ודבריו נתקבלו במחיאות־כפיים. בעיקר לאחר שהביע רופאייזן את בטחונו, שמנהיגי הרפובליקה יעשו הכל כדי למנוע שיבה לשנאת־היהודים של ימי־הביניים.

אולם כל אלה היו דברים שהיו שייכים לצד הטקסי – מה שהעסיק את הוועידה באמת היה הקרע עם הרוויזיוניסטים, שהלך והחריף אחרי שז’בוטינסקי דרש פעולה פוליטית עצמאית של הרוויזיוניסטים בזירה הבין־לאומית, דבר שהיה בו, בעיני הרוב, הפרת המשמעת של התנועה הציונית. ז’בוטינסקי לחץ ליציאה משורות ההסתדרות הציונית, אבל השאיר לעת־עתה בידי הארגונים הארציים את ההחלטה אם להמשיך ולפעול במסגרת ההסתדרות הציונית המקומית ואם לא. בהתאם לאופי הצ’כי בחרו הרוויזיוניסטים המקומיים בפשרה: אמנם לא השתתפו בבחירות לוועידה הציונית, אך נכחו בה ונציגם הַנס לֵב השמיע דברי ביקורת בוטים נגד ההנהגה הציונית העולמית ועל־ידי כך פגע כציפור־נפשם של רופאייזן והציונים הכלליים, שהיו מנאמני וייצמן, אך הם סלחו ללב, כיוון שהיה ידוע כציוני מסור. הנימה המסכמת היתה פייסנית וד"ר קאן נתן לה ביטוי במישאלה, שהרוויזיוניסטים ישובו בקרוב לפעילות הרגילה בתוך ההסתדרות הציונית כבעבר.

יעקב אדלשטיין היה הרבה פחות פייסני כלפי הרוויזיוניסטים מרופאייזן ומקאן, קודם־כל כסוציאליסט וכאיש ארץ־ישראל העובדת, המאבק נגד הרוויזיוניסטים היה בעיניו מאבק של הדמוקרטיה כנגד הפאשיזם וקשור קשר ישיר במאורעות הפוליטיים שהתרחשו באירופה, ושהיתה להם השפעה על היהדות. הוא סבר, שגם בעם היהודי צומח זרם, המסתגל לרוח הזמן והמאגד בתוכו את כל הגורמים המנסים בשיטות של דיקטטורה, כוח ואלימות להרוס את המוסדות היוצרים של הישוב, שקמו בכוחות הסתדרות העובדים. “אחרי שהרוויזיוניסטים הראו את פרצופם האמיתי, הכריזו גלויות על חרם נגד הקרנות הציוניות והעמידו את עצמם מחוץ לתנועה הציונית, תביא לה כל עמדה הססנית לגבי ההורסים נזק בל־ישוער.”

גם כאיש “החלוץ” ו“תכלת־לבן” לא היתה דעתו של אדלשטיין נוחה מן הרוויזיוניסטים: הרי יום־יום היה עליו להילחם בכוח המשיכה הגובר של “ברית טרומפלדור” ולהיאבק על בניית “החלוץ” עצמאי משלו. בית"ר לא העמידה את חניכיה לפני שאלות אינטלקטואליות סבוכות של מיהו יהודי ומה זאת יהדות, אלא דיברה אליהם במושגים מגובשים וברורים: מדינה, מאבק, עצמאות. אצלם לא היה הדגש על ויכוחים רעיוניים כמנהג “תכלת־לכן”, אלא על משמעת צבאית, סמלים, מדים, כיאה לרוח הזמן. ובעיני אדלשטיין, כבעיני רבים אחרים, היתה זו רק נוסחה יהודית של הפאשיזם העולמי.

ב־ 31 בינואר 1933 בא יום נצחונו הגדול של הנאציונל־סוציאליזם הגרמני: פלדמארשאל הינדנבורג, נשיא רפובליקת ויימר, הטיל על אדולף היטלר את הרכבת הממשלה החדשה והמשפטים הקדומים של תנועתו נהפכו לפתע למדיניות רשמית. הפרעות ביהודים באו כרוח תזזית. יהודי צ’כוסלובקיה ראו את תצלומי יהודי פרנקפורט, עירו של גיתה, שוטפים מדרכות, את יהודי מינכן נושאים שלטים בגנות עצמם ובעיקר שמעו סיפורי זוועות מפי אלפי הפליטים שהחלו לנהור לרפובליקה. לבעלי דרכון גרמני בר־תוקף לא היה צורך באשרת־כניסה לצ’כוסלובקיה והיה קל מאוד לעבור דרך היערות ההרריים את הגבול בין שתי המדינות. הראשונים היו הפליטים הפוליטיים, הסוציאל־דמוקרטים והקומוניסטים, וביניהם יהודים רבים, שנסו על נפשם. אחריהם בא זרם הפליטים שברחו בשל היותם יהודים ורובם נטלו עמם רק צרור קטן של חפצים אישיים.

בשבוע הראשון לשלטון הנאצים שלחה ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה את ד“ר קאן לגרמניה כדי שיברר מה בעצם המצב שם. קאן נפגש בעיירה גרמנית בקרבת הגבול עם נציג התנועה הציונית וזה דיווח לו בשם נשיאה קורט בלומנפלד. עם שובו שלח קאן דו”ח מפוכח לוועד הפועל הציוני בלונדון ובירושלים, עם העתק למנהיגי הציונות הצ’כית (רופאייזן, פליקס וֶלטש) ובו בקשה לשמירה על סודיות מוחלטת, כדי לא לסכן את מוסרי האינפורמציה מחוגי הממשלה הגרמנית: כבר שבוע אחרי עליית היטלר לשלטון נוכח החוג שסבב את הינדנבורג לדעת איזה משגה פוליטי נעשה. הם הניחו שהאיש הקובע בממשלה החדשה יהיה הוּגֶנבּרֶג (איש ה“שטאהלהֶלם” – “קסדת־הפלדה”), אך בינתיים אוחז היטלר בהגה והפאשיזם שולט, מהפכה שוב אינה אפשרית והמצב הנוכחי יכול להימשך גם שנים. גרמניה נהפכה למדינה פאשיסטית.

“אשר למצב היהודים: לא כדאי לחזור על מה שכתבו העיתונים. המשטרה ואנשי ס”א הופיעו, תפסו את בניין ההסתדרות הציונית ואת החצר במיינֶקֶה־שטראסֶה, כיוונו את נשקם מול החלונות ונתנו הוראה לסגור את הבניין. מאז יום ג' מצותתים לכל שיחות הטלפון. לשאלה מה על היהודים לעשות, ענה איש אמוננו (שאסור להזכיר שמו אפילו בכתב) בחוגי הממשלה: זהו מצב טראגי וחסר־מוצא. אין טעם להישען על מפלגות המרכז. התקווה היחידה היא לחפש משענת אצל הנאציונל־סוציאליסטים עצמם ואכן זה מה שעשה ד“ר אוסקר וייסמן, בלי הסכמת ההסתדרות הציונית: חתם על כרוז המביע תמיכה בנאציונל־סוציאליזם מתוך הנחה שכך יעזור ליהודים. כידוע, יש בתכנית הנאציונל־סוציאליסטית כמה נקודות אנטישמיות, אבל אין הם מזכירים אותן במצע הבחירות. בהסתדרות הציונית מחכים לחידוש הפעילות כל יום. מתקינים סורגים על החלונות ובריחים על הדלתות, כדי להרוויח מעט זמן במקרה של התנפלות מצד אנשי ס”א, ומשקיפים על המצב בפסימיות. למעשה, קיימת אפשרות של פוגרום, יבש או עם שפיכות־דמים. בקשרים עם בעלי עמדה בעבר, אין עוד תועלת. נסיונות להקמת הגנה עצמית נכשלו באיבם. הציונים עומדים כמעט חסרי־אונים בפני המצב החדש. מדינה פאשיסטית: איך מתנהגים במקרה כזה? שיחות על הקמת מחתרת נשמעות במקום זה – כתוכנית ל’מעשה קונדס של נערים'." ד"ר קאן חזר פסימי מאוד, או מה שנחשב אז לפסימי מאוד, ולא היה פסימי דיו – והירבה להרצות על מצב היהודים בגרמניה באסיפות ציוניות, ובין השאר גם בטֶפליץ־שֵנאו, שם הסתיימה הרצאתו בשירת “התקווה”: “להיות עם חופשי בא־א־א־ רצֵנו”.

אולם בתוך יהדות גרמניה, אחרי שעבר הזעזוע הראשון בשל שריפת הרייכסטאג, הנצחון המוחץ של היטלר בבחירות וגלי האלימות שנתלוו אליהן, ניכרו סימני רגיעה. במכתבים לחוץ־לארץ הכחישו היהודים את סיפורי הזוועה שהופיעו בעיתוני העולם: לא צפות מאות גוויות בתוך הנהר שְׁפְּרֶה בברלין: נכון שהיו מעשי נקם מצד אנשי ס"א חמומי־מוח, אבל עתה מנסה הממשלה לעצור בעדם; התחושה הכללית היא שהגרוע מאחורינו – עברה תקופת הסכנה הפיסית לחיים. עתה חוששים רק לסכנת ההרס הכלכלי; יש תקווה שהמהפכה תבוא תוך שנה ותקום מונארכיה. המשטר הנאצי יתמוטט ושוב יעלו הסוציאליסטים לשלטון. הנטייה של היהודים היתה שלא לברוח, אלא לעמוד על משמר זכויותיהם. החרם על חנויות יהודיות. על רופאים ועורכי־דין יהודים, שנקבע ל־1 באפריל 1933, נתקבל על־ידי הציבור הגרמני ברגשות מעורבים. אם כי הרוב הגדול הסכים להנחת־היסוד שיש לצמצם את ההשפעה הכלכלית של היהודים ברייך, הרי לא היתה דעתם נוחה משיטות אלימות, בעיקר כאשר הדבר עורר תגובות שליליות חריפות מעבר לגבולות.

היטלר הבין. שלפי שעה מוטב לפעול בשקט ולא כמבצעי ראווה, אך מרבית היהודים פירשו את הרגיעה היחסית שאחרי סערת החודשים הראשונים כשינוי מהותי במדיניות הנאצית, המתחילה להשתחרר ממחלות־הילדות. הרי הנסיון היהודי שנצבר במשך הדורות העיד על כך, שכמעט כל שינוי משטר על פני אירופה היה מלווה בפרעות ביהודים וכולן דעכו עם הזמן.

פרופסור תיאודור לֶסינג, פילוסוף ומחנך יהודי, שהמיר בזמנו את דתו ושב אליה כציוני, היה שנוא על חוגים לאומניים גרמניים עוד משנת 1925, כאשר יצא בחריפות נגד בחירת פלדמארשאל הינדנבורג לנשיא גרמניה. ביום עליית הנאצים לשלטון ברח לצ’כוסלובקיה, התיישב במאריינבאד והיה מרצה על העתיד (הקודר בעיניו) של גרמניה ויהודיה, לפי האני־מאמין שלו: “אני גרמני ואשאר גרמני. אני יהודי ואשאר יהודי. אני סוציאליסט ואשאר סוציאליסט.” אחרי הרצאתו בטֶפליץ־שֵנאו במאי 1933, שנערכה מטעם הליגה לא“י העובדת, ליוו אותו ד”ר פרידריך וייס, רב העיר, וקומץ ציוני המקום אל בית־המלון שבו התאכסן. ד“ר וייס, שכמורה לדת עמד על הלכי־הרוח בקרב הגרמנים הסודטים, בעיקר בין בני הנוער (כאשר לימד בכיתה אחת שיעורי דת, שרו בכיתה השכנה את שיר הוֹרסט וֶסֶל, ילדים הביאו הביתה סוכריות־משי שבמרכזן צלב־קרס במקום פרח, חלק מן התלמידים הגרמנים חדלו לברך אותו לשלום), הזהיר את ד”ר לסינג: חייך עלולים להיות בסכנה. אפילו נטה לסינג לשמוע לאזהרת ד"ר וייס, מה היה עליו לעשות? אלפי פליטים פוליטיים מצאו מקלט בצ’כוסלובקיה ולא היתה כל אפשרות לבקש את הגנת המשטרה לכולם. שבועות מעטים לאחר מכן נרצח פרופ' לֶסינג, שעל ראשו הוּשׁת פרס, על ידי שליחי הנאצים שעברו את הגבול לגרמניה מבלי שנתפסו. היה זה הרצח הפוליטי הראשון של הנאצים על אדמת צ’כוסלובקיה והוא עורר סערה עצומה.

 

4. קונסוליה של מדינה שאינה קיימת    🔗

יהודי צ’כוסלובקיה הגיבו על עליית היטלר לשלטון בהתאם לאופיים, למקום מגוריהם. באזורי הגבול, בתוך הסודטים, היתה תחושת הסכנה שהמגיפה יכולה להתפשט, גדולה יותר מאשר בפראג, ליבה של הרפובליקה, שכה הביע הנשיא מסריק בתגובה למאורעות כגרמניה את בטחונו הבלתי־מעורער בדמוקרטיה. הארגונים הציוניים ערכו אסיפות־מחאה נגד הנעשה בגרמניה מתוך הרגשת בטחון: כאן דבר כזה לא יכול לקרות. המפלגה היהודית הלאומית קראה לאסיפות פומביות וד"ר מרגוליס, שעמד בראשה, נאמן לכל דרך חייו. החליט להשיב מלחמה שערה. במכתב לוועד הפועל הציוני בלונדון הציע להגיש לחבר הלאומים תלונה על הפרת סעיף 147 של החוזה בין פולין לגרמניה משנת 1922 בעניין שלזיה העילית (שנערך בחסות חבר הלאומים), בו התחייבו הגרמנים לשמור על כל זכויות המיעוטים באזור שצורף אליהם. “יש לארגן עצומה של היהודים מכל מדינות העולם, יש להרחיב את היוזמה על כל חלקי היהדות. בז’נווה מצפים שהיוזמה תבוא מצד היהודים ואסור להם לשתוק ולחכות עד שאחרים יפעלו למענם. יש להסתמך על הצד המשפטי ולא על מה שנקרא ‘ידיעות זוועה’ – על הפרת חוזה³ בין־לאומי בכך, שבשלזיה העילית אין היתר עבודה ליהודים שהם עורכי־דין, רופאים בבתי־חולים, פרופסורים באוניברסיטאות ובעלי משרות ממשלתיות.”

בשם פריץ בֶרנהיים, עובד שכיר קטן במחסן ממשלתי בגלַיייץ⁴ שפוטר ממשרתו על־ידי הנאצים וכתוצאה מכך היגר לצ’כוסלובקיה, הכין ד“ר מרגוליס עצומה לחבר הלאומים, שלפי חוזה שלזיה העילית היה רשאי לפנות אליו כל פרט⁵ שזכויותיו הלאומיות נפגעו. מרגוליס צירף אל העצומה פניות של מאה ארגונים יהודיים למורת רוחו של פוֹן קֶלֶר, נציג גרמניה בחבר הלאומים, שטען כי אין לאיזה ברנהיים שום זכות לדבר בשם כל היהודים. לחיזוק דבריו הגיש פוֹן קֶלֶר מכתבי תמיכה מארגונים יהודיים מתבוללים בגרמניה, שמחו על זכות נציגי מיעוט יהודי כלשהו לדבר בשמם. אולם ועדה משפטית דחתה אחרי דיון עקרוני את השגות הגרמנים ואכן במאי 1933 נדונה עצומת ברנהיים לפני מועצת חבר־הלאומים ובכך הגיעה בעיית הזכויות האזרחיות של יהודי גרמניה לפחות בדרך זו לידיעת העולם כולו. נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית, הציע לפני־כן באמצעות יאן מסריק, בנו של הנשיא, שכיהן בתפקיד שגריר צ’כוסלובקיה בלונדון, כי ד”ר אדוארד בֶּנֶש, שר החוץ הצ’כוסלובקי, יעלה את שאלת רדיפת היהודים בגרמניה לפני חבר־הלאומים, אבל ד"ר בנש דחה את הפנייה: מוטב שמדינה נייטרלית כנורבגיה תעלה את העניין לדיון.

הגרמנים אמנם הצביעו בעת ועידת המיעוטים הלאומיים בז’נווה על העובדה התמוהה שמדינות העולם מוחות על רדיפות היהודים בגרמניה, אבל מסרבות לקבל את היהודים “העודפים המבקשים לעזוב את גרמניה.” אולם היטלר, שחשש לפגיעה במיעוט הגרמני בפולין ובמדינות אחרות, ידע להתאים את מדיניותו, לפחות למראית־עין, לרוח הזמן, ובספטמבר של אותה שנה הודיעה ממשלת גרמניה לחבר־הלאומים, כי ליהודי שלזיה העילית הושבו כל הזכויות האזרחיות. אכן, מצב זה של שלזיה העילית כאי מוגן, שבו היתה ליהודים אפילו זכות שחיטה כשרה, נמשך עד יולי 1937, כאשר פג תוקפו של החוזה הגרמני־הפולני ואז לא היה להיטלר עוד צורך להתחשב לא בדעת העולם ולא בדעת חבר־הלאומים.

בשנת 1933 עדיין היה הכל בהתהוות. עדיין עמדה זכות הזעקה, עדיין סמכו על דרכים דיפלומטיות בדיונים עם גרמניה. בפראג החלו הפליטים הגרמנים להוציא חוברות הסברה על ההתרחשויות ברייך הגרמני כדי לעורר את מצפון העולם, לא נגד האומה הגרמנית כולה, אלא רק נגד השלטון הנאצי שבה. עדיין היו היהודים בטוחים בעצמם, בכוחם הכלכלי: יש כלים ודרכים להילחם. ד“ר אנגלו גולדשטיין. כנציג המפלגה היהודית הלאומית, פנה בדחיפות לשר המשפטים, ד”ר אלפרד מייסנר, מראשי הצ’כים היהודים, בדרישה לפעולה נמרצת נגד פרסומים אנטישמיים ב“סוּדֶטֶנדוֹיטשֶר בֶּאוֹבאכטֶר”, בטאון מפלגת הגרמנים הלאומיים בסודטים, שנאלצה לוותר על שמה המקורי – מפלגת הפועלים הנאציונל־סוציאליסטית (N.S.D.A.P) והתארגנה מחדש, בהנהגת קונרַד הֶנליין, מורה להתעמלות מעיר־הגבול אַש, כמפלגת הגרמנים הסודטים (ס.ד.פ.), שם חיוור שנבחר בלחץ השלטונות הצ’כוסלובקיים. עדיין היו אנשי ס.ד.פ. מיעוט בקרב הגרמנים ברפובליקה, עדיין קיימה ההסתדרות הציונית בקיץ 1933 בית־ספר ציוני על הר קיילברג, על גבול גרמניה ממש – ומעל הבתים שמעבר לגבול כבר התנוססו הדגלים האדומים ובהם צלב הקרס השחור. הסמינריון אורגן על־ידי ד"ר פריץ אוּלמן, וגם קאן, גם אדלשטיין הופיעו בו כמרצים.

עם זרם הפליטים היהודים שמצאו מקלט בצ’כוסלובקיה גברה גם ההתעניינות באפשרויות העליה לארץ־ישראל. אל המשרד הארץ־ישראלי בפראג הגיעו יום־יום עשרות אנשים כדי לקבל אינפורמציה על הסיכויים לקבלת רשיונות־עליה. המשרד הארץ־ישראלי, כעין קונסוליה של מדינה שאינה קיימת, הוקם בפראג עוד בשנת 1921. מנהלו הראשון היה משה ישייביץ, סטודנט פליט מפולין, דובר עברית, ונציג “החלוץ” בו היה אז פראנץ קאן. אחרי עלייתו של ישייביץ ארצה בשנת 1924 התחלפו מנהלי המשרד הארץ־ישראלי פעמים מספר וביניהם היו ד“ר הַנס לִיכְטְוויץ, אוֹסקר קַארפֶה ורוּזָ’ה לוי, חברת קבוצת חפצי־בה, שחזרה בשנת 1929 לפראג מטעמי בריאות (אז לא השתמשו עדיין במלה ירידה, לפחות לא בצ’כוסלובקיה. אנשים חזרו וזהו זה). ממדי פעולתו של המשרד הארץ־ישראלי היו מצומצמים למדי, בהתאם לתנועה של נוסעים בין צ’כוסלובקיה וארץ־ישראל: בשנת 1932 נסעו לארץ 180 איש – 85 עולים, 20 מבקרים חוזרים לא”י ו־75 תיירים. אכן, מרים זינגר מדגניה א' התלוננה על כך במכתבה מארץ־ישראל: הציונים הטובים וילדיהם נוסעים לחופשת קיץ לגראדוֹ – מקום־קייט על שפת הים האדריאטי, האהוב על יהודי צ’כוסלובקיה – ולארץ־ישראל באים בעיקר תיירים נוצרים, שיש להם עניין במזרח־הקרוב.

עתה, עם העליה המוגברת הצפויה של פליטי גרמניה, היה צורך בארגון מחודש של כל עבודת המשרד הארץ־ישראלי בפראג, בפעולה בממדים רחבים. ומשימה זו הטילה הוועדה לארץ־ישראל של ההסתדרות הציונית על יעקב אדלשטיין. בראש הוועדה עמד אוסקר קארפֶה, אחד משבי גרעין “בִּבְרָכָה”, שחזר מטעמי בריאות, אך גם מתוך אכזבה מחיי הקולקטיב (דווקא כיוון שעליה וחיי קולקטיב נראו לחלוצים כשני מרכיבים בלתי־נפרדים להתחדשות החיים, גררה עזיבת הקולקטיב לעתים גם עזיבת הארץ בכלל). קארפה עבד לשם פרנסתו בחברת ביטוח, אך הקדיש את כל זמנו הפנוי לעניינים ציוניים. היה ממייסדי חוג הציונים הסוציאליסטים וידידו האישי של ייקף.

משפחת אדלשטיין העתיקה את מגוריה מטֶפליץ־שֵנאו לפראג ושכרה דירה בת שלושה חדרים ברחוב בילסקה בעיר העתיקה, מרחק כמה דקות הליכה ממשרדי הקהילה של פראג ומ“בית העם” שברחוב דְלאוּהָה, שבו היה מרכז כל הפעולה הציונית בעיר. עדיין היה זה רובע יהודי, אם כי כל הבתים הקטנים של הגיטו, שהיו בנויים טלאי על גבי טלאי, שעונים זה על זה לבל יפלו, נהרסו אגב שיקום הרובע היהודי בסוף המאה הקודמת. רבים מן היהודים ובעיקר העשירים שבהם התפזרו על פני כל העיר – אך גם ברבעים החדשים שמרו על ריכוזיות, אם כדי להיות קרובים לבית־הכנסת, אם מתוך צורך בקרבת בני ברית, כדי שיהיה עם מי להתיידד ועם מי לריב. אזור הרובע היהודי לשעבר, בין כיכר העיר העתיקה וחוף הנהר וולטבה, עם בתי־הכנסת העתיקים היפים שהיו מרוכזים בו, עדיין היה טבוע בו אופי יהודי: בתי־הכנסת אלט־נוי (ועד היום לא הוברר, אם פירוש השם על־תנאי או ישן־חדש בגרמנית), מייזל, פינקס, דוּשְנָה, ובניין “העיריה” היהודית עם השעון שספרותיו כתובות באותיות עבריות ומחוגיו נעים בכיוון הפוך. החנויות עדיין נשאו שמות יהודיים וחלק מן המשפחות היהודיות הוותיקות הוסיפו לשבת בסביבה שבה גדלו הוריהם והורי־הוריהם. גם אחרי שבמקום בתיהם הקטנים צמחו בנייני מגורים בורגניים בני ארבע וחמש קומות, עם תבליטי פרחים ועמודים עשויים גבס וטיח כתחליף לקישוטי השיש בחזיתות בתי האצולה, שאותם ניסו לחקות.

דירת האדלשטיינים היתה צנועה, בריהוט, בציוד, לפי משכורתו הצנועה של מנהל המשרד הארץ־ישראלי ולפי אופיים של ייקף ומרים, שלא היו רגילים להוציא כסף על עצמם ועל מותרות. מבחינה זו היתה מרים שונה מאוד מן הרוב הגדול של נשי פראג, שמעיל פרוות קארקול שחור ומחרוזת פנינים אמיתיות היו שייכים לציודן הבסיסי. דבר־המותרות היחיד שהרשתה לעצמה מפעם לפעם היה ביקור בתיאטרון הגרמני, בליווי ידידה או בת־משפחה שגרה בפראג (בשביל ייקף היו כל אסיפה, כל ועדה, כל ישיבה חשובים יותר מ“כרמן” או “וילהלם טל”). מי שהכיר את מרים בנעוריה מצא אותה אחרי נישואיה לייקף שקטה יותר, סגורה יותר ומחייכת פחות.

בערב שבת היה ייקף עורך קבלת שבת בביתו, מברך על יין קידוש מתוך כוונה “יום הששי ויכולו” כמקובל כבתים מסורתיים במזרח (ודבר נדיר מאוד בפראג) ולארוחת ליל שבת הוזמנו תמיד אורחים, בעיקר מבין השליחים מא"י. ייקף סיפר ליהודה רזניצ’נקו, ששהה באותה תקופה בצ’כוסלובקיה כשליח הסתדרות העובדים הכללית והיה לעתים אורח בליל שבת, כי הוא חוסך באופן קבוע מאה כתר לחודש ממשכורתו למען נסיעה לארץ־ישראל ולא פירש, אם לנסיעה כתייר או על מנת להשתקע.

אדלשטיין הגיע לפראג בשנה הסוערת של רצח ארלוזורוב וההכנות לקונגרס הציוני שעמד להיערך כצ’כוסלובקיה. חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שלפי המנדט הבריטי ייצגה את ענייני הישוב היהודי בארץ־ישראל, והכוכב העולה בתנועה הציונית, שהה במאי 1933 בגרמניה כדי לעמוד מקרוב על הנעשה שם ולבדוק את האפשרויות של עליה המונית ממנה. בדרכו חזרה לארץ התעכב ארלוזורוב בפראג ונפגש עם ראשי הציונות במקום בשני חוגים סגורים, לדון עמם על הסיוע ליהודי גרמניה. כאשר נרצח כעבור שבועיים על שפת ימה של תל־אביב הזדעזעו הציונים בצ’כוסלובקיה, כמו בעולם כולו, עד עומק נפשם. הרי רבים הכירו אותו אישית עוד מימי הכנס העולמי של “הפועל הצעיר” ומן העבודה הציונית השוטפת. בערב זכרון שנערך ב־27 ביוני בפראג. נאם יעקב אדלשטיין על פעילותו של ארלוזורוב כציוני וכסוציאליסט. לדעתו, עצם העובדה, שגם אנשי השמאל וגם אנשי הימין הציוני מסוגלים להאמין, שחבר התנועה הציונית אשם ברצח, העידה על כך. שהתערערו יסודותיה המוסריים של התנועה.

בוויכוח הגדול על מידת אשמתה של התנועה הרוויזיוניסטית במות ארלוזורוב התפלמס אדלשטיין, בין השאר, גם עם אנשי “המזרחי”, שראו את שורש השנאה בין השמאל והימין הציוניים בהתרחקות תנועת הפועלים מדת ישראל. הרי די לקרוא, טענו אנשי “המזרחי”, את הכתוב בעתון “דבר”. בטאון הסתדרות העובדים הכללית, שכותב: “גאוות היהודים על התנ”ך, הנביאים, קדושת המסורת אינן קיימות עוד בדור של ימינו. חינוך הפועלים חייב להינתק ניתוק מוחלט מן העבר. לנו שוּב אין צורך באלוהים." אדלשטיין השיב, כי הוא מקוראי “דבר” הקבועים, אבל מעולם לא ראה בו דברים כתובים ברוח זו. תנועת הפועלים מודעת לכך, שהדת היהודית הטביעה במשך מאות שנים את חותמה על היהודים כשם שהשפיע עליהם הרעיון הציוני בעשרות השנים האחרונות ועל כן היא עושה כמיטב יכולתה כדי למנוע פגיעה ברגשות שומרי המסורת. אך מצד אחר, כשם שלא יעלה על דעת יהודי בעל אמונה אמיתית לכפות על מישהו שמירת מצוות, גם תנועת הפועלים רואה מחובתה לשמור על חופש הדעות בארץ־ישראל.

כסוציאליסט התנגד אז אדלשטיין עקרונית לדין־המוות שנגזר על אברהם סטבסקי. שנמצא אשם ברצח ארלוזורוב, ולהוצאה להורג בכלל, גם כאשר מדובר בלא־יהודים. הוא ראה את שורש הרע בהנהגת שיטות מאבק אלימות בתוך התנועה הציונית וביצירת אווירה של שנאה, שיכולה להביא איש צעיר עד כדי רצח. חובה לערוך חקירה נמרצת, אם אכן קיימות בתוך התנועה הציונית קבוצות הדוגלות ברצח פוליטי, אם בימים כתיקנם, אם בימי מלחמה, ומנימת דבריו היה ברור, שהוא עצמו סולד מעצם הרעיון של רצח, בכל תנאי שהוא.

הקונגרס הציוני הי“ח היה אמור להתקיים על־פי התכנית המקורית בקארלסבאד, הגדולה בין ערי־המרפא של צ’כוסלובקיה, שתמיד נודע להן כוח־משיכה גדול בעיני היהודים והמוסדות הציוניים השונים: נוף שליו, בתי־מלון בשפע, גם כשרים למהדרין, אולמות לכינוסים, גנים לטייל בהם ולבד מכל אלה הזדמנות להקל בעזרת מי המעיינות הנודעים על דרכי העיכול העמוסות שומן־אווז והפגועות מחמת ישיבות ממושכות. אולם עתה, אחרי עליית היטלר לשלטון, נראתה קארלסבאד קרובה יותר מדי למוקד הצרות. היה ספק, אם אפשר יהיה לערוב בתוך האוכלוסיה הגרמנית לבטחון כל משתתפי הקונגרס ולכן הוחלט לקיים את הקונגרס בפראג בסוף אוגוסט, כפי שנקבע מראש. השהות הקצרה להכנות המחודשות היתה מבחן לכוח הארגוני של ד”ר קאן, שעמד כרגיל בראש משרד הקונגרס, ושל חבר עוזריו. עיריית פראג העמידה לרשות הקונגרס את בית הארועים המפואר שלה בכניסה לעיר העתיקה וכל ציוני פראג נרתמו למבצע. ההתעניינות בקונגרס הציוני עלתה הפעם על המידה שהיתה רגילה כקודמיו, ומכמה טעמים: בגלל ההתעוררות היהודית בעקבות עליית הנאצים לשלטון והחיפושים אחרי משענת; בגלל רצח ארלוזורוב, שעדיין הסעיר את הרוחות; ובגלל העובדה הפשוטה, שבפראג עצמה היו הרבה יותר ציונים מאשר בבאזל או בקארלסבאד, שבהן נערכו הקונגרסים הקודמים, וכולם רצו להשתתף, לפחות, בערב הפתיחה החגיגית, הפתוח לקהל הרחב. בפעם הראשונה לא נאלץ הצייר גוטמן, דמות ידועה בין יהודי פראג, לכתת את רגליו למרחקים, תיק ציוריו תחת זרועו. כיום היו משייכים את גוטמן לאסכולת הציירים הפרימיטיבים, אבל אז עוררו ציוריו את לעג האקדמאים והופעתו העלתה חיוך בעיני הבריות. הוא התהלך תמיד לבוש שכמיה וברֶט, סרט קשור לצווארו, כמנהג ציירי פאריס מן המאה הקודמת. מעל הכל היה גוטמן ציוני מסור ומחוסר דמי נסיעה הלך לכל קונגרס – בבאזל, בווינה, בציריך, בקארלסבאד – ברגל.

השאלה הגדולה שריחפה באוויר לקראת הקונגרס היתה: האם וייצמן, שלא נבחר בקונגרס הקודם לתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, יבוא לפתיחה? בשעת ההצבעה הגורלית בשנת 1931 לא הצטרפו הציונים הכלליים של צ’כוסלובקיה וד“ר רופאייזן בראשם לשוללי הנהגתו של וייצמן בגלל מדיניותו הפייסנית לגבי הבריטים, אלא נשארו נאמנים לו והיוו גרעין של הציונים הכלליים א‘, שהסתייגו מן העמדה האנטי־וייצמנית של הציונים הכלליים ב’. היתה מידה של טראגדיה בעבודת הציונים הכלליים בצ’כוסלובקיה ופליקס ולטש, עורך “זֶלבסטוהר” ובעל השפעה רעיונית גדולה בקרב ציוני צ’כוסלובקיה בשנים 1918–1938, עמד על כך בימי הקונגרס: הם היו חסרים פילוסופיה של המרכז. אל הציונים הכלליים השתייכו בעלי השקפות ימניות ושמאליות. תומכי המעמד הבינוני ותומכי תנועת הפועלים, אנשים שלא ידעו להחליט ואחרים שסברו, כי למעשה נקבעת ההתקדמות האמיתית על־ידי פשרה בין שני קטבים. אך מעטים ביניהם היו בעלי אידיאולוגיה אמיתית של המרכז, שלגביהם איחוד התנועה הציונית היה הדבר החשוב ביותר ולכן התנגדו לפירוד הסיעות. כאשר הצטרפו ציונים כלליים כמו רופאייזן וקאן ל”ציונים הכלליים" כארגון פוליטי נפרד. עשו זאת מתוך כורח יותר מאשר מרצון: הם שנשאו כל השנים בעול הפעולה המעשית, בקרנות, בהפצת השקל, בעבודה הארגונית, בתמיכה ב“החלוץ”, אבל השפעתם הפוליטית היתה בירידה, כיוון שהיתה חסרה אידיאולוגיה של כלליות ככוח יוצר, כפי שביטא זאת פראנץ קאן: לפעמים גם פאציפיסטים מוכרחים להצטייד בנשק כדי לחסל את המלחמה. לציונים כלליים דרושה סיעה נפרדת, כדי להביא לידי חיסול הסיעות, ההורסות את כוחה של ההסתדרות הציונית.

הקונגרס הציוני נפתח רשמית ב־21 באוגוסט באולם “לוּצרנה” בלי וייצמן, שלא נענה להפצרות ידידיו, ובחידוש גדול: גרמנית לא היתה עוד שפת הנאומים העיקרית. בשל המצב הפוליטי בגרמניה העדיפו המברכים לדבר בעברית (גם אם מעטים הבינו אותה), באנגלית, בצרפתית ובצ’כית. ציינו את העובדה, שפראג בדומה לירושלים נקראת עיר של זהב, הזכירו את אלף שנות הקיום היהודי בבוהמיה, את הדמיון בין יהודים לצ’כים. “אנו חיים בתוך עם היודע מה זאת חירות ואשר יידע להילחם עליה,” אמר ד"ר רופאייזן וסיים בעיקר־אמונתו של מסריק: “האמת מנצחת.” נחום סוקולוב, שנשא כנשיא ההסתדרות הציונית את הנאום המרכזי, הסכים למתן את דבריו בגנות השלטון הגרמני אחרי דיונים קשים שקדמו לפתיחה כדי שלא להזיק ליהודי גרמניה: “אין אנו אויביה של גרמניה, אלא ידידיה ומעריצי תרבותה. אין ברצוננו לשסות עם בעם, פנינו לשלום, אבל כאשר מדובר בקיומנו ובכבודנו, לא נוכל להחריש. היכן התרבות, היכן אירופה, היכן חבר־הלאומים? האם נידון עמנו לגירוש נצחי מארץ לארץ? הטרגדיה של אלפיים שנה נחשפת באופן מחריד לנגד עינינו.”

כל כך הירבו אז לדבר על טראגדיה מחרידה ועל חיסול היהדות עד שהשתחקו המלים מרוב שימוש, וכאשר הגיעה שעתן האמיתית, כבר לא היה בכוחן לזעזע (כאשר כתב באותה שנה ד"ר פראנץ פרידמן, עורך־דין, עיתונאי וחבר מועצת העירייה של פראג מטעם המפלגה היהודית הלאומית על “מלחמת חיסול ביהודי גרמניה”, הוא התכוון לחיסול כלכלי בסך־הכל). אחרי ויכוחים סוערים, שבהם דרשו הרוויזיוניסטים החלטה חד־משמעית בגנותה של גרמניה הנאצית ושיתוף־פעולה של ההסתדרות הציונית במאמצי החרם המסחרי עליה, ניסח הקונגרס החלטת פשרה: הציונות לא תנוח ולא תשקוט עד שיושם קץ לשלילת זכויות היהודים ולהשפלתם. הקונגרס ביקש ממדינות העולם לסייע לפליטים היהודים למצוא מקלט חדש, פנה לממשלת המנדט בדרישה לפתוח את שערי הארץ לרווחה לעליה מגרמניה וקרא לחבר הלאומים לפעול נגד האסון, שפקד את יהודי גרמניה.

עם תום הקונגרס הוזמן נחום סוקולוב לחופשה בארמון־הקיץ של הנשיא מסריק בטוֹפוֹלצ’אנקי, שלפנים היה ארמון יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדינאנד שנרצח. סוקולוב הכיר את מסריק עוד מלפני המלחמה, מן הימים שישבו שניהם ועבדו בספריית המוזיאון הבריטי בלונדון ומדיוני השלום בפאריס, אך הזמנה זו היתה גם מחווה לתנועה הציונית העולמית, שסוקולוב עמד בראשה. היה זה מפגש משפחתי: אל סוקולוב נלוו שתי בנותיו, ומלבד הנשיא שהו בטיפולצ’אנקי גם בתו, ד“ר אליס מסריק, נשיאת הצלב האדום הצ’כוסלובקי, ובנו יאן מסריק, שהיה שונה מאוד במראהו מן הנשיא דק־הגיזרה, הלבוש תמיד בצורה צבאית למחצה, במקטורן הדוק, במכנסי רכיבה ובמגפיים. יאן, שמנמן, אֶקסטרוֹבֶרט, בעל נפש של אמן, לבש בגדים ספורטיביים עליזים, שיעשע את כל החבורה, סיפר בדיחות ומעשיות, ניגן בהארמוניקה. הנשיא בן ה־83 היה עירני כתמיד, ביקש מסוקולוב דו”ח מפורט על דיוני הקונגרס, היה שותף לדאגותיו של סוקולוב, שחיפש אצל מסריק משענת: הליברליזם בעולם בירידה, החמרנות מתפשטת ומעצמות המערב נכנעות לגרמניה.

לציונים הסוציאליסטים של צ’כוסלובקיה היו בקונגרס לפי רשימה משותפת שלושה צירים, אחד של “פועלי־ציון”, אחד של א.ג.ס.צ. ואחד, כנהוג, של שליח מארץ־ישראל. בימים הראשונים של הקונגרס השתתף ד"ר חיים קוגל בדיונים כציר א.ג.ס.צ. כעבור ארבעה ימים, כמוסכם, החליף אותו יעקב אדלשטיין. גם אם קולו לא נשמע בין הנואמים במליאה, היתה לעצם הנוכחות בדיוני הקונגרס ובדיוני סיעת הפועלים חשיבות רבה לגביו. זו היתה הזדמנות להיפגש עם כל ראשי התנועה הציונית, להבהיר עמדות, ללבן את שאלת האיחוד בין “פועלי־ציון” וא.ג.ס.צ. ובין אנשי האיחוד מארץ־ישראל, לדון כשאלות המעשיות של עליית פליטי גרמניה. לרגל הקונגרס התקיימה בפראג גם ועידת נציגי כל המשרדים הארץ־ישראליים בעולם ודובר בה בעיקר על העליה המוגברת של יהודי גרמניה והמחסור הכספי הגדול המתלווה אליה (כרגיל).

מינואר 1933 עלו 6,000 יהודים מגרמניה ועד סוף מיכסת הקיצוב, ה“שדיוּל”, עתידים היו לעלות כמספר הזה. יעקב אדלשטיין ציין. כי העליה המוגברת אינה נטולת סכנה, כיוון שחלק מן העולים לא עברו הכשרה נאותה. לא די בכושר גופני לשחרר מישהו לעליה והדבר נכון לא רק לגבי חלוצים, אלא גם לגבי בעלי־הון העולים לארץ: דרוש חינוך נפשי לקראת העליה. אם כי הוועידה הדגישה את חשיבות הסלקציה של המועמדים ועמדה על כך, שבדרך־כלל אסור שלעליה יגיע איש שאינו שולט לפחות בעברית בסיסית ולא שהה לפחות שנה אחת בהכשרה, הרי הוחלט שלא לדבוק בעקרון זה בצורה נוקשה מדי, כיוון שיש פליטים שמחמת גילם או מעמדם הפוליטי אינם יכולים להתקבל להכשרה. אך הדעה הכללית בפראג כבלונדון ובירושלים היתה, שלאור המספר המוגבל של רשיונות העליה אין להציף את ארץ־ישראל בעליה בלתי־מבוקרת מגרמניה, אלא יש צורך בבחירה, בהתאם לגיל, למקצוע, לחינוך ציוני, קודם כל כדי למנוע את זרימת העולים לערים על חשבון ההתיישבות החקלאית. הרי היעד היה עליה הדרגתית, מתוכננת, לאורך עשר–חמש־עשרה שנה.

חיים בַּרְלַס, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, ציין בכנס מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים, שתפקידם העיקרי הוא לארגן “עליה טובה, נוחה וזולה, בלי ביורוקרטיה מיותרת, מתוך גישה נינוחה לעולים.” אך מה מועילה גישה נינוחה, כאשר מספר מבקשי רשיונות העליה מבין פליטי גרמניה גדול עשרת מונים ממספר הסרטיפיקאטים שממשלת המנדט היתה מוכנה להעניק? לא היה מנוס מניפוי קפדני. רשיונות העליה לחלוצים מגרמניה אמנם הוקצבו דרך המשרד הארץ־ישראלי בפראג, אך לפי אישור הנהגת “החלוץ” בברלין, שהכירה את האנשים מהכשרתם בגרמניה. פליט, עמנואל בוכנר שמו, שמצא מקלט בעיר בּריקס בסודֶטים, ביקש מן המשרד בפראג לדעת, אם יוכל להתקיים בארץ־ישראל כמורה לעברית. אדלשטיין היה מסופק: בארץ־ישראל אין חסרים מורים מעולים, הדרישות לגביהם גבוהות, שכרם זעום. מוטב שהחבר בוכנר ירכוש מקצוע יצרני כדוגמת חשמלאות, שבה כבר עסק, לדבריו, בעבר. “אבל אתה חייב להיות מוכן לעבוד בארץ־ישראל עבודה גופנית. מי שעולה ארצה בסרטיפיקאט של חלוץ, מן הדין שיהיה נכון לעבוד כפועל שחור בכל מקום שיידרש.”

כאשר התכנסה ועדת הסרטיפיקאטים בפראג נדחתה בקשתו של עמנואל בוכנר על סמך הודעת חיים הופמן, נציג “החלוץ” של גרמניה בפראג, שלפיה לא הוכיח בוכנר את עצמו בהכשרה בגרמניה ולא נראה מתאים לעבודה גופנית. בעקבות סירובו של “החלוץ” בגרמניה פנה אדלשטיין לברלין: כיוון שמצד סניף התנועה הציונית בבריקס ומצד עסקנים שונים הופעל לחץ כבד, מבקשים לדעת מה היה השיקול שהביא לידי דחיית בקשתו של עמנואל בוכנר, שהתארס בינתיים עם בתו של עסקן ציוני בבריקס וזה רוצה לדעת, אם הסירוב להעניק לו רשיון עליה נובע מחסרונותיו כאדם. “החלוץ” בברלין ענה, שלדברי איש האמון עליהם, חייב בוכנר לעבור הכשרה יסודית וממושכת לפני שיוכל לקבל רשות עליה. אבל בוכנר וחותנו לעתיד, קרוב־משפחה שנשא אותו שם עצמו, לא היו מוכנים להשלים עם הסירוב. מסניף ההסתדרות הציונית בבריקס החלו להגיע למשרד הארץ־ישראלי בפראג מכתבים נרגשים: גברת אחת סיפרה למר בוכנר, שקרוב שלה השיג סרטיפיקאט ב־14,000 כתר וגברת אחרת מסלובקיה. שלא היתה חלוצה ולא היתה בהכשרה ומימיה לא התעניינה בציונות קיבלה סרטיפיקאט תמורת תשלום של 10,000 כתר, כיוון שארוסה חי בארץ־ישראל, ומקרים דומים לא חסרים. מר בוכנר האב לא היה מוכן לגלות את שמות מוסרי המידע אלא תמורת התחייבות מפורשת, שלא יהיו לכך תוצאות לגביהם. על האשמות בוכנר הגיבה ועדת ארץ־ישראל, עם אוסקר קאַרְפֶה בראשה, בתביעה נמרצת לסניף בריקס לחקור בדבר ללא דיחוי כדי לשמור על טוהר התנועה. נשלחו מכתבים לירושלים בדרישה להזמין לבירור אותם האנשים שלפי טענת בוכנר קיבלו רשיונות עליה תמורת כסף.

בסוף ינואר 1935, אחרי שנתיים של מאבק על עלייתו, שם עמנואל בוכנר קץ לחייו. אדלשטיין דיווח על כך לירושלים והציע לסיים את הפרשה, אולם בוכנר הקשיש, אבי כלתו של עמנואל, האשים עתה את אדלשטיין, כי הוא הנושא באחריות למות חתנו. העניין הובא אל בית־הדין־של־כבוד שליד ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה, שמצא את מנהל המשרד הארץ־ישראלי חף מכל פשע ודן את מר בוכנר לתשלום קנס (סמלי – בהתחשב במות חתנו לעתיד), אולם זה לא ויתר ופנה לבית־הדין של הקונגרס הציוני וגם שם נמצאו ההאשמות נגד אדלשטיין משוללות כל יסוד.

האשמה לא היתה באיש, אלא במציאות: שערי ארץ־ישראל נפתחו ונסגרו בהתאם למדיניות הבריטים ומעולם לא נפתחו לרווחה עד כדי לאפשר עליה המונית של כל פליטי השלטון הנאצי שרצו בכך, ודבר זה הפך מתן כל סרטיפיקאט לעניין של שיקול, ניפוי, בחירה. אולי השפיע על התאבדותו של בוכנר גם מצבו הנפשי המעורער. הרי היו אלה חוזי השחורות, אחוזי הפחדים, שברחו ראשונים מגרמניה. אנשים נורמלים לא היו מסוגלים להבין כפשוטם את דברי השיר המקובל על הנאצים: “כאשר דם יהודי מן הסכין ניתז, ייטב לכל” ונכונותם להתייחס ברצינות לדברי התעמולה הנאצית על גורל היהודים בעתיד נעצרה במקום שנעצר ההגיון האנושי הבריא.

וכי מה אפשר היה לחשוב על דברי יוליוּס שטרייכֶר. עורך “דר שטירמֶר”, שפירסם באותו זמן את הצעתו לפתרון עולמי של בעיית היהודים: החרמת כל הרכוש היהודי, חרם כלכלי חסר רחמים. שלילה שיטתית של זכויות היהודים כעם נכרי בעזרת חקיקה בכל המדינות האָריות, הנהגת כרטסת יהודים בכל מדינה ומדינה, בכל עיר, בכל מועצה מקומית, והקמת מדינה יהודית בטריטוריה גדולה במידה מספקת, בשליטה ארית, תוך הגליית היהודים ויישובם־מאונס. כיוון שארץ־ישראל קטנה מדי, נראה האי מאדאגסקר מתאים ביותר למטרה זו.

הפליטים הגרמנים הוסיפו לבוא והתיישבו בעיקר בפראג ובאזורי הגבול הגרמניים של הרפובליקה. מבחינה מסויימת היה מצב הפליטים הגרמנים בצ’כוסלובקיה טוב מבארצות אחרות. קודם כל היתה נכונות לקבל אותם: הנשיא מסריק קבע מיד עם ראשית זרם הפליטים, שצ’כוסלובקיה תעניק מקלט לכולם, וד"ר בנש הצהיר באזני העולם, שהרפובליקה הקטנה גאה על העזרה שהיא מושיטה להם. גרמנית היתה השפה השניה במדינה, גם מי שלא אהב לדבר בה, הבין אותה. אם כי בגלל האבטלה, ששררה כאותה תקופה בצ’כוסלובקיה, היה קשה מאוד להשיג רשיון־עבודה רשמי, נמצאו בכל זאת אפשרויות פרנסה בעיתונות הגרמנית, בהוצאות הספרים הגרמניות, בחנויות ובעסקים פרטיים קטנים, שבהם היתה דרושה ידיעת השפה הגרמנית. בעלי אזרחות גרמנית וחסרי נתינות קיבלו משלטונות צ’כוסלובקיה רשות מגורים, בעלי אזרחות של מדינות אחרות רק רשות לשהות ארעית עד להגירתם.

בשנה הראשונה באו לצ’כוסלובקיה כארבעת אלפים פליטים. מלבד כארבעת אלפים בעלי נתינות צ’כוסלובקית, שהתגוררו בגרמניה וחזרו משם אחרי עליית היטלר לשלטון. תחילה קמו ועדי הפליטים לפי ההשתייכות הפוליטית – דמוקרטים לחוד, סוציאל־דמוקרטים לחוד, קומוניסטים לחוד. היהודים אף הם הקימו ועד עזרה לפליטים, שבראשו עמד ד“ר יוסף פּופֶּר, נשיא “בני ברית” ונשיא מועצת הקהילות, האישיות הייצוגית ביותר בתוך יהדות צ’כוסלובקיה. אך הרוח החיה בו היתה מריה שְמוֹלְקָה, מנהלת משרד היצ”ם. אשה מופלאה ויוצאת־דופן. היצ"ם – איש לא ידע מה, בעצם, מסמלות האותיות (היה זה צירוף שמות של שני ארגונים יהודיים אמריקאיים לעזרת מהגרים חדשים. שהעבירו עם דעיכת זרם ההגירה לארצות־הברית את פעולתם לעזרת פליטים באירופה), אך כולם ידעו מה פירושן המעשי: כתובת בעת מצוקה.

אחרי שהוברר, כי הפליטים מגרמניה אינם פליטים לחודשים מספר, לשנה, עד שיפול המשטר הנאצי, כפי שהניחו תחילה, אלא מהגרים בפועל, הועבר הסעד לפליטים יהודים למרכז לעבודה סוציאלית בפראג, שבראשו עמד חיים הופמן. ואילו הוועד לפליטים טיפל בעיקר בשאלות משפטיות. כהשגת תעודות ובמימון ההגירה – וכבר אז היתה זו משימה קשה מאוד. במרוצת הזמן התחברו כל ועדי הפליטים בארגון־גג אחד ומריה שמולקה היתה כעין נציב עליון לכולם. מריה או מַאשְקה, כפי שקראו לה כולם, היתה במבט ראשון מפחידה קצת: הליכה גברית, שערות קצרות משוכות לאחור ומצח גבוה מאוד. היא לבשה תמיד חליפה אפורה וכובע אפור בסגנון גברי. אבל באישיותה היתה מזיגה של נפש גבר, אשה וילדה, של כושר ארגוני ורכות ואהבה לזולת ותמימות. להורי מריה לבית אייזנר היתה חנות טקסטיל בעיר העתיקה בפראג ואחרי מות אביה היא ניהלה גם את העסק המשפחתי. וגם בנק קטן פרטי משלה (אז תופעה בלתי־מצויה בין הנשים) ובגיל שלושים נישאה לד“ר שמולקה, עורך־דין אלמן, מבוגר ממנה בשלושים שנה. ד”ר שמולקה מת אחרי נישואים קצרים ומאושרים ומריה, כדי לברוח מצערה, החליטה לצאת למסע למזרח־הקרוב ולהתעכב גם בארץ־ישראל. אירמה פולאק, מראשי ויצ“ו, ופליקס ולטש (שגדל כאותן סימטאות של העיר העתיקה כמו מריה ושבהן גדלו גם קפקא, הוגו ברגמן, מקס ברוד, אגון ארווין קיש) ציידו אותה בכמה מכתבים לידידים בארץ־ישראל. מריה שמולקה, שהיתה עד אז פעילה בחוגים סוציאל־דמוקרטים וראתה את עצמה קודם־כל כצ’כית, חזרה משם ציונית ויהודיה מתוך הכרה. היא השקיעה את מרצה בפעולה בויצ”ו, במפלגה היהודית, עד שמצאה את יעודה בטיפול בפליטים, והוא דחק כל דבר אחר מחייה.

בביתה הישן הקטן בעיר העתיקה, על פרוזדוריו החשוכים ותקרותיו הגבוהות, ושפע התמונות וחפצי־האמנות שנאספו בטעם, בקפידה ומתוך ידיעה רבה, לא פסק הטלפון מלצלצל והפליטים חיכו לה גם בכניסה לביתה. היו למאשקה שמולקה מהלכים בכל החוגים הקובעים ברפובליקה והיא ניצלה אותם למען פליטיה עד תום. כנהוג באותם הימים עבדו היא וידידתה חנה שטיינר, נשיאת ויצ"ו ומנהלת ועד הסיוע לפליטים, לא רק במשרה של 24 שעות ביממה ללא תשלום, אלא גם הירבו לנסוע על חשבונן בענייני עבודה. וכך גם יעקב אדלשטיין: אם נסע להרצות מטעם איזה גוף ציוני לעיר־שדה – והוא היה אחד המרצים המבוקשים – הורה להעביר את התשלום לחוג הציונים הסוציאליסטים, ואם הגיש לארגון שמטעמו נשלח חשבון הוצאות, הן כללו לרוב רק שני סעיפים: כרטיס־נסיעה ברכבת ותה.

בין מסעותיו הרבים למזרח הרפובליקה נכללה דרך־קבע פעם אחת בשנה נסיעה להוֹרוֹדֶנקה, לשם ביקור אצל הוריו. בעת שהותו בעיר היה מרצה לפני חברי תנועות־הנוער הציוניות ולפני חברי “פועלי־ציון” על בעיות השעה בעולם הציוני, אך במיוחד על שאלות רעיוניות במהות הסוציאליזם. הוא הופיע לפניהם כאיש העולם הגדול, הירצה בגרמנית, סיפר להם גם על חוויותיו האישיות מקונגרסים, ועל פגישתו עם אוטו באוּאֶר, אבי הסוציאליזם האוסטרי, שאליו נשלח על־ידי ברל כצנלסון אחרי מפלת הסוציאליסטים באוסטריה בשנת 1934 כדי לשכנעו לשנות את דעתו לגבי הציונות ולהזמין אותו לביקור בארץ. באואֶר, לדברי אדלשטיין, אכן הודה לפניו שטעה, שליהדות מזרח־אירופה יש כל המאפיינים של עם ושיש הצדקה לריכוז טריטוריאלי, לאו דווקא בארץ־ישראל. אך לביקור לארץ־ישראל לא הגיע.

כל דרכי הציונות בפראג הוליכו אל דְלאוּהָה טְשִידַה, “השׂדרה הארוכה”, שלא היתה בעצם שדרה ולא ארוכה, אלא רק בהשוואה לסימטאות מימים עברו. היה זה רחוב פראגאי רגיל, ובו בתים מטוייחים בטיח אפור ומדרכות מרוצפות באבני מוזאיקה מרובעות, אבל רחוב יהודי מבחינת הנוף האנושי, העורק המקשר בין העיר החדשה לרובע החמישי, העיר היהודית לשעבר. באחת מפינות רחוב דְלאוּהה עמד “בית העם”, שנפתח בשנת 1930, בניין בסגנון חדיש לאותם הימים, דהיינו בנוי בטון, ברזל וזכוכית, בקווים ישרים, ללא קישוטים, ובתוך שש קומותיו כל העולם הציוני: המשרדים של הקרן הקיימת וקרן היסוד, מערכות ה“זֶלבּסטוֶהר” ו“הי ז’ידובסקה זְפְרַאווִי” – השבועון בשפה הצ’כית, המשרד הארץ־ישראלי. המרכז של “מכבי” ושל “הגיבור”, מועדוני תנועות־הנוער, אולמות לחגיגות, חדרים להרצאות, ובקומות התחתונות קולנוע והמוסד הציוני החשוב מכל – קפה אשרמן (או לשם קיצור “אשרמנקה”).

למשרד הארץ־ישראלי היו באותם ימים רק שני חדרים קטנים ב“בית העם”. אנשים לא נהגו לקבוע מראש פגישות עם יעקב אדלשטיין ועם רוז’ה לוי. שניהלה את כל העבודה האדמיניסטרטיבית, אלא עברו ונכנסו. אם היה ייקף במקום, מה טוב. אם לא היה – לא נורא. אם היה, והיה עסוק, חיכו והתווכחו בינתיים. בתוך “בית העם” הפרידו קומות ופרוזדורים בין המוסדות השונים. ואילו בקפה אשרמן הכירו הכל את הכל. לאורחים הקבועים ב“אשרמן,” כנהוג בכל בית־קפה שכיבד את עצמו, היה שולחן משלהם, שלידו ישבו יום־יום בשעה קבועה, עם אותם הידידים. היה שם גם שולחן עברי, עם עיתונים עבריים, לאותם בחירי האומה שידעו לשוחח בעברית ולא נתקעו לנצח בלימודי קל, הפעיל והתפעל. “בן ארבעים הייתי כאשר התחלתי ללמוד את שפת עמי,” כתב מקס ברוד, ובגיל שבעים עדיין לא שלט בה שליטה מלאה. ב“אשרמן”, כבשאר בתי־הקפה, היתה צפיפות־תמיד. עשן עמד באוויר ובתוך החלל בעבע זרם של קולות, לא טונים גבוהים של מריבות ולא לחשים של שחקני שחמט, שהיו להם מקומות מפגש משלהם, אלא מין המהום קולות של עשרות אנשים שקועים בוויכוח.

הרי איש לא בא לבית־קפה כדי לשתות קפה, זה היה אפשר לעשות גם בבית, אלא לקרוא עיתונים – ובבתי־הקפה הגדולים החזיקו מלבד כל העיתונות המקומית גם עיתונים יומיים מכל בירות אירופה וז’ורנאלים לגבירות – ובעיקר לפגוש אנשים. בעלי המעמד הבינוני – ורוב היהודים השתייכו אליו, היו מארחים בבית רק את בני המשפחה (העניפה לרוב) וידידים קרובים ביותר ואילו חיי החברה התנהלו בבתי־הקפה, בהשגחת המלצר הראשי, מקצוע שהיה בגדר אמנות ודרש טאקט, אינטליגנציה, זכרון, תושיה, הבנה בנפש האדם וחכמת חיים. המלצרים היו קבועים ומאומנים ולא היה צורך לומר להם דבר. הם עצמם אמרו⁶ “כרגיל” והביאו קפה גדול, מנת שטרודל ו“פרנקפורטר אלגמאיינה צייטונג”, לאיש ואיש לפי טעמו והרגליו. לנשים היה “ז’וּר”, יום קבוע בשבוע, קודש לפגישה עם אותו חוג ידידות, לשם חילופי מתכונים, טענות על עוזרות, ידיעות על מחלות ילדים, כתובות של תופרות ופרוונים. לשחקני “מאריאש” ורֶמי, לאנשי בוהמה, לעיתונאים, לסופרים צ’כים, ללאומנים הגרמנים, לסטודנטים, לציונים, לכולם היה בית־קפה משלהם. ייקף לא היה שייך לרובצי קפה “אשרמן” המקצועיים. לכך לא היה לו לא זמן ולא נטיה, אך הוא היה נכנס לשעה קלה, להפגש שם עם ידידים. איש לא ראה אותו אוכל במסעדות, מבלה במסיבות ורק על חולשה אחת ידעו מקורביו: לפעמים היה מסתלק מן המשרד ונבלע בחשכת “קוֹרוֹנה” או אחד מבתי־הקולנוע האחרים הרבים בסביבה כדי לראות סרט־מתח או מערבון.

לא היו בין 36,000 יהודי פראג עשירים מופלגים רבים כפי שהיו בווינה או בברלין. להוציא משפחת פֶּצֶ’ק, הרוטשילדים של יהודי צ’כיה, בעלי אימפריה משפחתית, צאצאי יהודי מטופל בעשרה ילדים מן הכפר פֶצְ’קִי שבדרום בוהמיה, ממסחר בנכסי־דלא־ניידי, ומסוכנות למכירת פחם בנו האחים פֶּצֶ’ק ממלכת מכרות אדירה (בעיקר של פחם־עץ), שמרכזה בסודטים, אך הם היו גם בעלי נכסים בענפי תעשיה רבים אחרים על פני מרכז־אירופה. לבית פֶּצֶ’ק היה בנק משלו, שבניינו הראשי המפואר עמד ברחוב בְּרֶדובְסְקָה בלבה של פראג ונקרא בפני הבריות פֶּצֶ’ק־פַּאלֶה. הפֶּצֶ’קים היו הכתובת הראשונה לכל מגבית יהודית, ציונית ולא ציונית, ולבנק היתה מחלקה מיוחדת לטיפול בתרומות.

רוב יהודי פראג היו רחוקים מאוד מן הפצ’קים. הם היו מבוססים, מבוססים היטב או מבוססים למדי, שייכים למעמד הביניים, אם כי היו בהם גם עניים, בעיקר בין הזקנים. אבל לא היו קבצנים יהודים אלא מבין יוצאי פולין שנתקעו בעיר. לכן היה הַאשִילֶה, הקבצן היהודי היחיד מבני המקום, דמות ידועה לכל, בעל ייחוס כמעט אגדתי. סיפרו עליו שהיה חובש מגבעת שחורה ולובש חליפה, כדרך הפקידים (ואכן שמו היה יעקב וייס והוא היה בגלגולו הקודם הרחוק פקיד אצל עורך־דין), מצלצל בדלת וממלמל משהו כאילו בא לבקר אצל ידיד. לא היה מבקש נדבה, וכשהיה מקבל אותה, היה כועס: “האם חושבים אותי לשנורר?” – ותוחב את המטבעות לכיס.

אם דוברי גרמנית היו מיעוט בתוך פראג הצ’כית והיהודים דוברי גרמנית מיעוט בתוך מיעוט והציונים מיעוט במיעוט שבמיעוט, הרי היהודים שומרי מסורת היו רק קומץ זעיר. הבולטים ביניהם היו ד"ר סלומון לִיבֶּן, דמות מופלאה של רופא אוהב אדם, שלא רק טיפל חינם אין כסף ברוב החולים שלו, אלא לעתים גם הוסיף להם מכספו לקניית תרופות, מזון או פחם, וגיאורג מרדכי לאנגֶר, בן למשפחה מתבוללת, אחיו של הסופר הצ’כי הלאומי פראנטישֶק לאנגֶר. גיאורג לאנגר נעלם יום אחד מפראג, שהה כמה שנים בחצרו של הרבי מבֶּלז, וחזר כחסיד, לבוש מעיל שחור ארוך כמנהגם. לתמהונם של כל יהודי המקום, וניסה לחבר את שני העולמות של החסידות ושל פראג בספרו הכתוב צ’כית “תשעת השערים”.

אם כי כבר גדל דור, שלא רק שפת הוריו, אלא גם שפת לימודיו בבתי־הספר היתה צ’כית, הרי שפת הציונות עדיין היתה גרמנית. אמנם מפעם לפעם התקיימו כנסי ציונים דוברי צ’כית ולמענם החל להופיע “ז’ידוֹבְסְקָה זְפְרַאווי”, בטאון ציוני בשפה הצ’כית, אך עדיין הם היו מיעוט. כיוון שכולם ידעו גרמנית, גם אם היתה זו לפעמים הגרמנית המיוחדת של יהודי בוהמיה עם הדים רחוקים של הביהמיש־טאייטש, שפת הגיטו המיוחדת מימים־עברו, דיברו עם ייקף לרוב בגרמנית. אבל אם פנה אליו מישהו ביידיש נוצרה מיד תחושת קרבה ובמיוחד כאשר היה האיש יוצא גליציה כמוהו, או חובב ניגונים חסידיים.

שמעון אורנשטיין, שנבחר בשנת 1933 להנהגת החלוץ מטעם “השומר הצעיר”, בן למשפחת חסידי ויז’ניץ ופעיל מטעם המפלגה הקומוניסטית לשעבר, הרגיש מיד בקשר ההבנה, כאשר אחרי פגישתם הראשונה בעת ישיבת ועדת הסרטיפיקאטים ביקש מיעקב לסייע לו בהשגת מקומות הכשרה במפעלי תעשיה. הודות לקשריו בטֶפליץ־שֵנאו מצא ייקף מקומות עבודה בבתי־חרושת מקומיים שונים, של יהודים ולא־יהודים, והוקמה שם הפלוגה התעשייתית הראשונה. ייקף השיג ראיון אצל טוֹמאש באטיה, מייסד מפעלי הנעליים בזְלִין, בכבודו ובעצמו, ושניהם, אורנשטיין ואדלשטיין, נסעו אליו לשיחה. באטיה היה מוכן לקבל קבוצה של 20–30 חלוצים לעבודה ולהכשרה מקצועית – ואצלו לא היה מדובר בסנדלרות, אלא בניהול תעשייתי משוכלל ביותר לפי מושגי אותם ימים (צ’כוסלובקיה היתה היצואנית הגדולה של נעליים באירופה ובידי באטיה 90% של הייצור). אך הוא העמיד תנאי אחד: המתלמדים יצטרכו לגור בפנימיה, כמו כל שאר הפועלים הרווקים, ילמדו אצל מדריכים מטעם המפעל ולמדריכים מבחוץ לא תהיה דריסת רגל. לתנאי כזה לא יכלו אנשי “החלוץ” להסכים: וכי מה יהיה על החינוך הציוני?

 

5. המורים בירושלים, התלמידים בפראג    🔗

הצ’כים קראו לפראג “מַאטִיצ’קה”, אמאל’ה, ואם כי פראנץ קפקא הרגיש בציפורניה החדות של אותה אמא, שתופסת את קרבנה ואינה מרפה, הרי רוב תושביה רחשו לה חיבה כבנים נאמנים. כמעט לא היה אפשר לחיות בפראג ולא לאהוב אותה. אנשים עברו מאה ואלף פעמים לאורך חופי הוולטבה ותמיד הרגישו מחדש איזו צביטה קלה בלב, חולשה של אהבה, למראה קשתות הגשרים והארמון והקתדרלה הגותית על שם ויטוס הקדוש, המתנשאים מעבר לנהר. פראג היתה יפה בכל שעות היום, בכל עונות השנה, בחורף מכורבלת בשלג כמו מוכרת ערמונים צלויים, באביב ככלה בתוך פריחת עצי פרי. יופיה של עיר נמדד לפי סודותיה ופראג היתה מעולפת סודות, בתוך ארמונות האצולה הקסומים של הרובע השלישי, במעברים קמורים דרך בתים, בכיכרות קטנות שכוחות, בבתי־מגורים דבוקים לכנסיות, ברחוב האלכימאים עם בתי־הצעצועים הנצמדים לארמון, בין סדקי מצבתו של המהר“ל בבית־הקברות היהודי הישן. גם אם הדור היהודי החדש, שצמח ברפובליקה, ידע על המהר”ל רק דרך הגויים, מקריאת “הגולם” לגוסטאף מאיירלינק ולא ידע דבר על דוד גאנס, יחזקאל לנדא, על זוהרה של קהילת פראג, הגדולה בקהילות היהודים באירופה, עדיין נותרה בו הגאווה: עדיין היה ‘יליד פראג’ כעין תואר של אצולה.

רק עשירים מופלגים היו בעלי מכוניות פרטיות. במונית נסעו הבריות רק לתחנת־הרכבת, בדרך לחופשת הקיץ, עמוסים בתריסר מזוודות וסלים, או לבית־חולים ולבית־קברות. בשעת הצורך נסעו בחשמלית, שני קרונות בצבעי לבן־אדום על פסים קבועים בתוך מרצפות הרחובות, ניצוצות ניתזים מן החוטים מדי עבור החשמלית בהצטלבות וצלצולה נשמע למרחקים. אבל בעיקר הלכו האנשים ברגל, חצי־שעת־הליכה היה מרחק סביר, שלא הצדיק נסיעה, במיוחד כאשר היתה הנאה בעצם ההליכה, במראה של חלונות הראווה, בריח־הקפה, בריח הבדים בחנויות ובריח החמצמץ של בירה ליד בתי־המרזח, במעבר דרך גנים, בפגישה עם העוזרות בטיול עם כלבים. עם הכפריות המוכרות מלפפונים כבושים מהחבית, מן היבול החדש בראשית הקיץ והסיגליות באביב. בעת הליכה ברגל ממרכז העיר לפרבר פוֹדוֹלי שעל שפת הנהר, שם היתה גרה אירמה פולאק, מרכזת פעולת “תרבות”, אמר ייקף לרב איצקוביץ‘, מורה בגימנסיה העברית במוֹנקץ’, שהוא מרבה ללכת ברגל, כיוון שהנסיעה בחשמלית גורמת לו תחושה של מחלת־ים.

בעקבות שטפונות עזים ואבטלה חמורה היה מצבם של יהודי רוסיה הקרפאטית לעתים גרוע יותר משל הפליטים מגרמניה והוועדה הארץ־ישראלית ביקשה למענם הקצבה מיוחדת של מאתיים רשיונות־עליה. כאשר הגיעה בשנת 1934 סוף סוף הבשורה מירושלים, כי יוקצבו סרטיפיקאטים, היא נתקבלה לפי דיווחו של אדלשטיין בשמחה רבה ואפילו חוגים לא־ציוניים הראו נכונות לסייע, כיוון שמרבית העולים היו חסרי אמצעים ולא יכלו לשאת בהוצאות העליה. הסוכנות היהודית לא רק שלא שילמה אז את הנסיעה, אלא גם הטילה מס עליה לצורך סידורים ראשונים. בשיעור של שתי לירות וחצי. “העליה אינה רק קרבן,” כתב ורנר סנטור בתשובה על דרישה לבטל את המס לגבי החלוצים מרוסיה הקרפאטית, “אלא גם הזדמנות לאדם צעיר להתחיל בחיים חדשים.” בענווה ראויה לציון הודיע אדלשטיין, שבפראג קמה ועדה לסיוע ליהודי רוסיה הקרפאטית, המורכבת מן האישים היהודים הבולטים של צ’כוסלובקיה וביניהם ד“ר יוסף פופר – נשיא “בני־ברית”, חנה שטיינר – נשיאת ויצ”ו, מריה שמולקה – האישיות המרכזית בוועד העזרה לפליטי גרמניה ויעקב אדלשטיין – מזכיר המשרד הארץ־ישראלי. אכן, תוך שנת כהונה אחת כמנהל המשרד הארץ־ישראלי. היה אדלשטיין בעל עמדה מרכזית בעולם הציוני (הקטן) של פראג, קודם־כל בזכות עבודתו למען הפליטים מגרמניה.

מאתיים וחמישים עולים מפליטי גרמניה עלו לארץ במשך שנה אחת – כל כך הרבה לעומת מספר העולים של השנים הקודמות וכל כך מעט בהשוואה לצרכים. בחודשי האביב של 1934, תמיד ביום שני בערב, כעת יציאת הרכבת המהירה מפראג לטרייסט, חזר בתחנת הרכבת ע“ש וילסון אותו חזיון עצמו. מאות יהודים, בעיקר בני נוער, התאספו ברציף, כדי ללווּת את החלוצים והתיירים שיצאו בקרון המיוחד לטרייסט ומשם באניה לארץ־ ישראל. העולים במעילים הארוכים, העשויים עור או בד דוחה מים, מקצתם עם נשים וילדים, הפנים הזוהרות, נאומי הפרידה, השירה בעברית, ריקודי ההורה ליד הרכבת הממתינה – הנוסעים הצ’כים הביטו על הנעשה כעל פולחן של שבט פראי. ייקף היה מלווה כל קבוצה וקבוצה לתחנת־הרכבת וברגע שהרכבת עמדה לצאת לדרכה, היו הנאספים ברציף והחלוצים בקרון פורצים בשירה רועמת של “תחזקנה” ו”התקווה".

לא היו רשיונות עליה לחלוצות (הן היו תמיד רק נספחות לחלוצים) ובדעתו של יעקב אדלשטיין עלה רעיון גאוני להסביר לקונסול הבריטי בפראג, שהנישואים בארץ־ישראל נערכים על פי הדין היהודי ועל כן נישואים דתיים הם בעלי תוקף גם לגבי העליה לארץ־ישראל. הקונסול השתכנע ופירוש הסכמתו היה, שכל בעל רשיון עליה יכול היה לקחת עמו אשה שנשא אותה בטקס דתי. תחילה ערכו באמת חופה וקידושין, אבל עד־מהרה הגיע חיים הופמן לידי מסקנה, שבעצם גם זה מיותר. הזמין בבית־דפוס יהודי כמה מאות טפסי כתובות, מילא אותם, חתם עליהם, החתים עד נוסף ומעבר לדף אישר הרב זאגר, רב ציוני בקהילה קטנה בבוהמיה, שפלוני ופלונית באו בברית נישואים כדת משה וישראל.

לא יצאו ימים מרובים ופראג היתה למרכז חתונות לצרכי עליה, אך לא לעולם חגיגה. כמחצית שנת 1934 הגיעה תלונה ממחלקת העליה בחיפה, שעולה מפראג בשם זיגמונד גרפונקל, פליט מגרמניה בן 19, הביא עמו בתור רעייתו את הגב' מרגרט יעקובסון, בת 42, נתינה צ’כוסלובקית, ולא היתה בידיהם תעודת נישואים רשמית אלא רק כתובה מטעם רב מקומי צ’כי ורק במאמץ רב נמנע בירור מטעם השלטונות הבריטיים. יעקב אדלשטיין הודה, שאכן הזיווג תמוה במקצת. אבל מצד שני תמוהה עוד יותר תרעומת הסוכנות: הרי כל רשיונות העליה לחלוצי גרמניה ניתנים לבחורים בלבד ולבחורות אין אפשרות עליה אלא בעזרת נישואים. ולא עוד אלא שרוב הפליטים באים בלי כל ניירות – וזה כולל גם חלוצים מפולין, הבורחים משם מפני חובת השירות בצבא. וכדי להינשא בנישואים אזרחיים רשמיים דרושים מסמכים ממקום המגורים הקודם, שאינם ניתנים להשגה ולכן אין ברירה אלא לערוך נישואים דתיים בלבד. אדלשטיין קיווה שהבהיר את העניין לשביעות רצון כללית, אבל לא כן סברו בירושלים: “תשובתכם לא לעניין,” ענו, “החתן בן 19, הכלה בת 42 ומצ’כיה.”

שיטת הנישואים על־פי כתובה הוסיפה לפעול, תוך הקפדה רבה יותר על הגיל המתאים של בני הזוג, עד שעלה על דעת אנשי “החלוץ” בפולין לנסות אותו הפטנט. הקונסול הבריטי בוארשה היה חשדן יותר, שאל בדעת הממונים עליו בלונדון ומשם, באמצעות הקונסול הבריטי בפראג, הגיעה ליעקב אדלשטיין הבשורה המרה, כי בא הקץ לנישואים ללא חופה. אולם בכך לא תמו הבעיות. רבנים מן הארץ ביקשו לדעת, אם הזוגות הללו חייבים במתן גט לפי ההלכה. יעקב הרגיע את הרבנים הנכבדים בירושלים: לא יתעוררו בעיות של הלכה. לא נערכו חופה וקידושים, אלא רק הוצאה כתובה ועל כן נישואי פראג אינם תופסים, לא מבחינה דתית ולא מבחינה אזרחית – והרב זאגר אכן אישר את דבריו.

במקביל לשיטת הכתובה המהירה פעלה גם השיטה הבדוקה של קשרים ושוחד. אדלשטיין קישר את שמעון אורנשטיין, האחראי לענייני כספים ועליה ב“החלוץ”, עם רשם נישואים בטֶפליץ־שֵנאו וזה היה מוציא תעודות נישואים רשמיות לפי הנתונים שסופקו לו בכתב, בלי שהטריח את בני הזוג המאושר להופיע לפניו, וקיבל תגמול צנוע “לפי היחידה”. סידור דומה נמצא גם בסלובקיה. אורנשטיין לא ראה הכרח בהסכמת בני הזוג לבחירתו. לפני העליה, פשוט, הודיע לבעל הסרטיפיקאט: בטרייסט תמצא את אשתך. שמה כך וכך. ובכל זאת, למרבה הפלא, האריך ימים חלק מן הזיווגים הסתמיים ונהפך לשותפות חיים, אך מצד אחר גררו מקצתם סכסוכים מרים. אם מצד הורי הכלות, לרוב בנות מבתים מבוססים, שאמותיהן חלמו על חתונה שונה לחלוטין של בתן, בשמלה לבנה, בין זרי פרחים, או מצד הכלות עצמן, שסירבו אחרי עלייתן ארצה להיפרד מבחיר־לבן הזמני.

היה מן הצדק בנימת התמרמרותו של חיים ברלס: בגלל הזיווגים המזוייפים לצרכי עליה, כתב לפראג, החליטה ממשלת המנדט להוציא רשיונות נפרדים לרווקים ולרווקות ונפרדים לבעלי משפחה. “הרינו מטילים את האשמה בגזירה חמורה זו על המשרדים שלא ריסנו את המעשים האלה.” כדי להסיר כל חשש הדגישו המשדכים – אדלשטיין, הופמן והרב זאגר – שהכל נעשה ללא תמורה, לשם מצווה. אבל בירושלים לא מיהרו לסלוח. אין זו שאלה של קבלת כספים, כתב ד"ר ורנר סנטור: אנו מתנגדים כתוקף לסידורים כאלה המביאים רק לידי תופעות בלתי־רצויות ויוצרים מצבים טראגיים.

לבעיית הזיווגים היה גם אספקט מוסרי־רעיוני והוא שקומם את עדה מיימון, אחת הלוחמות הראשונות בארץ־ישראל למען שיוויון האשה. עדה סברה, כי עצם העובדה, שלחלוצה לא ניתנת אפשרות להיכנס לארץ־ישראל בזכות עצמה, אלא שהיא חייבת להיות תמיד נספחת כארוסתו, כאשתו או כבתו של מישהו, מגבירה את רגש הנחיתות של הבחורה ואין פלא שהיא רואה את עצמה כאזרחית מדרגה שניה. עדה, בת למשפחת רבנים, נוכחה לדעת בעת ביקורה בצ’כוסלובקיה, שהנישואים הפיקטיביים הם נחלת כל הזרמים, גם של הדתיים, והם שימשו עילה “למעשים לא־הוגנים, לדמורליזציה כזאת שאין לתאר בכתב. בדרך כלל לא תמצא בצ’כיה בחורה בהכשרה בלי בחור לצדה. הסרטיפיקאט משמש שדכן ומארגן אהבה חופשית.” בישיבה משותפת עם הנהגת “החלוץ” ומנהל המשרד הארץ־ישראלי בפראג העלתה עדה מיימון את הנושא “מין תמורת סרטיפיקאט”. אחד הבחורים ניסה לבטל את חומרת העניין בהומור וטען, שאיש אינו צריך לאנוס את הבחורות, שכן הן נענות מרצון, ובדבריו פגע בציפור־נפשה של עדה. מאמצי התיווך של ייקף לא הועילו ועדה עזבה את צ’כוסלובקיה תוך התרשמות שלילית מן המצב בפלוגות, מן החינוך בהכשרה, מרמתן המוסרית של הבנות. “הרעבון לעליה ולהגברת מספר הנכנסים לא צריך להעביר אותנו על דעתנו.” הפתרון לדעתה היה כמתן מספר זהה של סרטיפיקאטים לחלוצים ולחלוצות, אפילו על חשבון המספר הכולל של הנכנסים.

כאילו לא די במחסור ברשיונות עליה לציונים באו גם לא־ציונים ותבעו סרטיפיקאטים לבעלי־הון. ייקף לא ראה זאת בעין יפה: לאנשים אלה אין כל עניין בעליה. אלא רק באישור להעברת הון. “דעתנו היא, שאין זה יכול להיות לטובת ארץ־ישראל, אם באים אליה לא־ציונים או אפילו אנטי־ציונים. אנשים שידוע עליהם שהיו משקיעים את כספם גם במדינה אחרת אילו היתה מובטחת להם אותה הריבית.” ייקף פנה בעניין זה לוועדת ארץ־ישראל, אך זו לא ראתה את עצמה מוסמכת לפסוק הלכה בסוגיה סבוכה זו – וכך נותרה רק הערכאה העליונה: הסוכנות בירושלים. מה עושים כשמופיע אדם במשרד הארץ־ישראלי בפראג ומודה בגלוי שלא היה ציוני מימיו ושאין ברצונו להיות לציוני וכל רצונו בסרטיפיקאט של בעל־הון? אדלשטיין הגיע לידי מסקנה, שאותו אדון בֶּנש גלוי־הלב אינו גורם חיובי לארץ־ישראל ודחה את בקשתו. אך אדון בנש פנה ישירות לשגרירות הבריטית בפראג. אדלשטיין פנה לסוכנות במכתב סודי ביותר וביקש שמתוך האינטרס של התנועה הציונית תפעל לכך שלא תיפגע סמכות המשרד הארץ־ישראלי. אך בירושלים היו מפוכחים יותר: אי־אפשר להניח שהקונסוליה הבריטית תתחשב בסירוב של המשרד הארץ־ישראלי מטעמים ציוניים. בעתיד חייבים להיזהר יותר, תבע יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות, ולמנוע פניות ישירות לבריטים.

ירושלים היתה הקובעת ולפעמים היה קשה מאוד להזיז אותה מעמדתה. הסוכנות עבדה עם חברת הספנות “לויד טרייסטינו” והעולים מצ’כוסלובקיה נשלחו ברכבת לטרייסט ומשם באניה לארץ־ישראל. לפעמים שכח המשרד הארץ־ישראלי בפראג להודיע בזמן על בוא קבוצת העולים לטרייסט וכשהגיעו לשם מצאו את האכסניה לחלוצים תפוסה על־ידי עולים מארצות אחרות – וכספי התנועה הציונית לא הספיקו לשכירת חדרים במלון. בשביל העולים ממזרח הרפובליקה היתה העליה דרך טרייסט מטרד – אילו הפליגו מרומניה או מיוון היתה הנסיעה קצרה וזולה הרבה יותר. שוב ושוב חזר אדלשטיין לנושא: אצל קבוצה של 35 בעלי רשיונות־עליה בתוספת בני משפחתם ניתן לחסוך חמישים אלף כתר. האם ירושלים אדישה?

ירושלים התעקשה: בחירת נמל היציאה לארץ־ישראל אינה תלויה בדעת הארגונים החלוציים במקום, אלא נתונה לשיקול מחלקת העליה לפי החוזים שיש לה עם חברות הספנות. לא, לא, אינכם צודקים, סבר אדלשטיין: לא ייתכן שזה היינו־הך אם עליה עולה 1,300 או 1,700 כתר לאיש. אנחנו חייבים לאסוף בעזרת מגבית כספים למימון הוצאות העליה ואין אנו יכולים לשאת באחריות לכך, שלא נוצלו אפשרויות עליה זולות יותר. במיוחד כשמדובר באנשים ממזרח הרפובליקה, שאינם מתעקשים לנסוע באניות חדישות כמו “גלילה” או “ירושלים” ומוכנים להסתפק באניה ישנה. “אפשר להפליג גם מטרייסט במחלקה רביעית,” ענו מירושלים, כלומר על סיפון האניה. בלי מיטה ובלי מזון (2.10 לי"ש לנפש) או על כסא נוח (3 לי"ש). “לא בא בחשבון,” השיבו מפראג, “הרי מדובר בבעלי משפחות עם ילדים קטנים.”

אלוהים שוכן בירושלים ומי שדר בה, גם עליו ירדו כמה קבים מסמכותו. לא היה כל ספק בטיב היחסים: מן המשרד הארץ־ישראלי בפראג ביקשו הכוונה ועצה כתלמידים טובים ומירושלים ענו בנימה מחנכת ונמרצת, כמי שמיטיב לדעת. ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה נשאה מאז הקמת המשרד הארץ־ישראלי בשנת 1921 בהוצאות החזקתו, כיוון שהסוכנות לא ראתה אז טעם בקיומו, לאור חשיבותה המשנית של צ’כוסלובקיה. אולם משהתרחבה הפעולה בשנת 1933 הגיע הזמן להסדיר את מעמדו החוקי של המשרד הארץ־ישראלי בפראג אצל שלטונות צ’כוסלובקיה ולהטיל עליו את מרות הסוכנות היהודית בענייני כספים. אולם הביצוע המעשי של שני צעדים פשוטים־לכאורה אלה, נשתהה כמעט שלוש שנים. בפראג התקוממו נגד קביעה שרירותית של התקציב, מירושלים הסתמכו על שיחות מוקדמות בנושא זה בין אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, ליעקב אדלשטיין בעת הקונגרס בפראג. רופאייזן וקארפה דנו בעניין זה בעת ביקורם בארץ־ישראל. ברלס טיפל בנושא בזמן שהותו בצ’כוסלובקיה, אך כאשר פקעה סבלנותה של מחלקת העליה, היא הפעילה את אמצעי הלחץ העיקרי שעמד לרשותה: היא הפסיקה לזמן־מה להעביר טופסי בקשות למתן סרטיפיקאטים, על אף הפניות החוזרות מפראג. רק בשנת 1936, בעת שהותו של ברלס בצ’כוסלובקיה, הושג הסכם סופי, שלפיו נחשב המשרד הארץ־ישראלי בפראג, כבשאר המקומות, למוסד של מחלקת העליה ונקבע שהתקציב הוא בפיקוחה. חילוקי־הדעות נסבו על סמכויות, לא על סכומים. הרי שני הצדדים, גם בירושלים, גם בפראג, היו תמימי־דעים – ונתנו לכך גם ביטוי בכתב – שהתקציב של המשרד הארץ־ישראלי בפראג צנוע מאוד. אולם הבעיה היסודית – קיפוחה של צ’כוסלובקיה בחלוקת רשיונות עליה – לא באה גם עכשיו על פתרונה. בתוך ים של משטרים פאשיסטיים, קומוניסטיים, אנטישמיים, היתה צ’כוסלובקיה כאי שליו. יחכו חלוציה עוד שנה, עוד שנתיים, עוד שלוש עד לעליתם. לא בוער כלום.

כל סערה, גדולה כקטנה, שהתחוללה בארץ־ישראל, מצאה מיד את הדיה בתנועה הציונית בגולה. כל פילוג, כל התארגנות עצמאית בקרב תנועות־ ־נוער, בתנועה הקיבוצית, השפיעו תוך זמן קצר גם על העבודה בחו"ל. לפי השכל הישר היתה דרושה אחדות: קודם כל לרכוש את הנוער היהודי, האדיש ברובו הגדול, למען הציונות, למען ארץ־ישראל העובדת, בלי להיכנס להבדלים הדקים בין זרמים ומפלגות. אבל הנאמנות הכיתתית היתה חזקה יותר. המאבקים הפוליטייים בגולה לא היו פחות מרים מאשר בארץ־ישראל והשליחים, ברובם הגדול, היו נושאיהם. עבודת השליח – מטעם הסתדרות העובדים, “החלוץ”, מפלגות הפועלים, תנועות־הנוער – היתה מתישה כוחות, בתנאים כלכליים קשים. לרוב ללא משפחה, שנשארה בארץ בגלל העדר אמצעי קיום, רוב הזמן בנסיעות, תוך נסיון־שווא להתגבר על הגרעונות שבקופת התנועה. אך היה פיצוי־מה בסמכות הגדולה של השליח בזכות עצם העובדה שביתו בארץ־ישראל, בגלל עליונותו המוסרית של אדם שהגשים בגופו את עקרונותיו ומתוך נחיתות הגולה מול ארץ־ישראל, כפי שביטא אותה גם אדלשטיין: “הישוב בארץ־ישראל אינו זקוק עוד לגולה והוא היה יכול לפתור את בעיותיו בנקל בעצמו אילמלא רצונו להציל עוד מאות אלפי יהודים נוספים, שלמענם הוא חייב להכין מולדת.”

השליח היה הפוסק האחרון, לעתים עוד לפני שהצליח להסתגל לתנאי ארץ חדשה, לעתים בלי לשלוט בשפת המדינה, ומאות עיניים ביקורתיות היו מופנות אליו: האם מעשיו הולמים את דיבורו? אריה אופיר, חבר קיבוץ אפיקים, שליח “החלוץ” בצ’כוסלובקיה בשנים 1935–1936, היה נוהג ללבוש כדרך החלוצים מעיל־עור קצר, שהיה בפראג הלבוש האופייני לנהגים שכירים (אם לא לבשו מדים כחולים). בעת ביקורה של לולה האן. בת למשפחת הבנקאים וארבורג, שבאה לפראג כדי לסייע בעריכת מגבית ציונית, סירב שוער המלון המפואר שבו התאכסנה, לתת לאופיר בלבושו הפרולטרי להיכנס בכניסה הראשית. על כן הוחלט לצייד אותו על חשבון ההסתדרות הציונית במעיל חורפי אפור ארוך, שכמוהו לבשו כל הבורגנים. אך כאשר הופיע אופיר בלבושו החדש בפלוגות ההכשרה, ריננו הבריות מאחורי גבו: הנה לכם שליח – כבר יש לו מעיל חדש.

אופיר העביר את מרכז “החלוץ” מאוסטרבה לפראג (לדאבון לבו של רופאייזן, שביקש לשמור, לפחות, על מידה מינימלית של השגחה מצד התנועה הציונית), בגלל הקירבה למשרד הארץ־ישראלי, לקרנות, לויצ“ו ולכל שאר הדואגים לחלוצים, והקשרים בין אדלשטיין ו”החלוץ", ההדוקים בלאו הכי, התהדקו עכשיו עוד יותר. הרי תפקידו של ייקף כמנהל המשרד הארץ־ישראלי כלל ביקורת שוטפת של פלוגות ההכשרה ואכן הוא סייר בהן באופן קבוע: השליחים, ובעיקר אלה שהיו זרים בצ’כוסלובקיה, היו זקוקים לאיש שידריך אותם בתקופת שהותם הראשונה ויפתח לפניהם את הדלתות הדרושות, ומעל הכל: “החלוץ” היה בעיני אדלשטיין יסוד כל פעולה ציונית ויעדה העיקרי. כל השאר היה עסקנות לשם עסקנות. השליחים גרו לעיתים בביתו, עד שמצאו דירה משלהם, אכלו על שולחנו בליל שבת, “למען מצוות הכנסת אורחים,” כפי שנהג לומר, ורוב השליחים, אחרי שחזרו מסיור בסניפים או בפלוגות ההכשרה, הלכו קודם־כל לייקף. כדי למסור לו דין־וחשבון.

עם שהדבר מפליא, הרי בצ’כוסלובקיה השׂבעה, יחסית, שבה האוכל היה מצוי כשפע ובזול, היה מצבן הכלכלי של מרבית פלוגות ההכשרה בכל רע. החברים ניזונו בעיקר בתפוחי־אדמה, בגריסים, באפונה ובמאכלי קמח, כבני העניים. תנאי התברואה היו לעתים למטה מכל ביקורת, במזרני־הקש שרצו פרעושים ופשפשים, ממש כמו אצל הפועלים החקלאיים העונתיים מסלובקיה, שלא ידעו תנאי־קיום אחרים. הדו“חות של ד”ר פריץ אולמן. המבקר הנודד, על הזנחה, היו לעתים קטלניים. חווֹת ההכשרה בלעו הון והיה הכרח לחסל אותן. להקמת משקים לימודיים קטנים לגידול ירקות חסרו האמצעים ויחד עם זאת היו פלוגות ההכשרה הדרך היחידה שבה יכלו הפליטים מגרמניה לפרנס את עצמם – לפי רשיון עבודה – עד לעלייתם. החלוצים היו קצרי־רוח, ביקשו לעלות מהר ככל האפשר ולכן התנהל מאבק מר, בין הפלוגות, בין התנועות, בין המפלגות, בין הארגונים על כל סרטיפיקאט וסרטיפיקאט. כיוון שחלוקת רשיונות העליה יקרי־הערך נעשתה לפי מספר החלוצים שנמצאו בהכשרה, נטו כל התנועות לנקוב את המספר המקסימלי, שלא תמיד התאים למציאות. הרוויזיוניסטים ואנשי “החלוץ־המזרחי” לא בטחו באובייקטיביות של ייקף שהיה ידוע כסוציאליסט מושבע, עמוד־התווך של “החלוץ הכללי” ושונא הרוויזיוניסטים (אכן ייקף היה עד כדי כך קנאי בדעותיו הסוציאליסטיות ובהתנגדותו לתנועת ז’בוטינסקי, שלא היה מוכן לקיים קשרים עם רוֹזְל, בת דודתה של מרים אשתו, אחרי שזו נישאה לד"ר אוסקר רבינוביץ', ראש התנועה הרוויזיוניסטית בצ’כוסלובקיה ושתי הנשים הצעירות היו נפגשות בסתר, בלי ידיעתו של ייקף).

לקראת הבחירות הכלליות בצ’כוסלובקיה, שעמדו להיערך באביב 1935. עלתה בקרב המפלגה היהודית הלאומית שוב הבעיה איך להתגבר על מחסום אחוז החסימה (שהועלה בינתיים) ולהיכנס לבית־הנבחרים. כיוון שמדיניותו של המיעוט הפולני, לא מעט בהשפעת הלכי־הרוח בין הגרמנים, נעשתה תובענית יותר ויותר, היה הכרח לחפש שותף חדש. הפעם הושג הסכם־בחירות עם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הצ’כית. דבר שעורר התנגדות רבה בקרב הציבור היהודי, גם בין שוללי הסוציאליזם כתורה חברתית. גם בקרב היהודים הלאומיים, שראו התעלמות בזויה בעובדה. שמצע הסוציאל־דמוקרטים לא הכיל מלה אחת בנושאים יהודיים. ד“ר מרגוליס התפטר לאות מחאה מתפקידו כיושב־ראש המפלגה היהודית. “פועלי־ציון” מצדם רגזו על הסוציאל־דמוקרטים הצ’כים על שנתנו ידם לברית עם הבורגנות היהודית וקראו לחבריהם לתמוך ברשימות הסוציאליסטיות האחרות. אולם, כפי שהוסכם, קיבלה המפלגה היהודית שני צירים ולפרלמנט נכנסו הפעם ד”ר אנגלו גולדשטיין, עורך־דין ממוצא צ’כי כנציג יהדות ארצות הכתר. וד"ר חיים קוגל כנציג יהדות מזרח הרפובליקה. עתה היה לציונים הסוציאליסטים איש משלהם ולאדלשטיין ידיד קרוב בפרלמנט.

למעשה, לא היתה לשני נציגי המפלגה היהודית הלאומית כל השפעה על החיים הפוליטיים הכלליים ברפובליקה והם התרכזו בתפקידם העיקרי: להילחם בכל סוג של אפליית יהודים וזו לא היתה חסרה, בעיקר במזרח המדינה. ד"ר קוגל היה יליד מינסק, תלמיד הגימנסיה “הרצליה”. שבא בשנת 1920 לפראג, כסטודנטים יהודים רבים ממזרח־אירופה, כדי ללמוד באוניברסיטה הגרמנית וייסד בה ארגון של סטודנטים דוברי עברית. בשנת 1924 קיבל על עצמו קוגל, ביוזמת מקס ברוד, להקים את הגימנסיה העברית במונקץ', מעשה גבורה משום המחסור באמצעים ובתלמידים יודעי עברית ומשום שנאתה התהומית של היהדות החרדית לציונות, זו המנסה לדחוק את הקץ, לפעול למען שיבת ציון, לפגוע במורשת היקרה של הציפיה למשיח, שגם אם יתמהמה בוא יבוא.

כאשר דיבר קוגל. איש פיקח, קטן־קומה, אבל בעל אמביציות גדולות, מעל בימות יהודיות על “טרור, בוֹיקוֹט וחרם כלכלי,” לא התכוון לגרמנים, אלא למלחמת־החורמה שערך אלעזר שפירא, הרבי ממונקץ', נגד בתי־הספר העבריים. אחרי שמת במגיפת טיפוס אחד מתלמידי הגימנסיה העברית, ראה בכך הרבי עונש מן השמים על הכפירה ר“ל של בטאון הציונים וספרי מינות אשר ילמדו לנערי בני”י ויתפשׂום לשמד ממש ככפירה בעיקר, ר“ל. קוגל היה בעיני הרבי בן סורר ומורה, כופר, מסית ומדיח את ילדי בני”י ב“העברעישע גימנאזיום” שלו. כאשר העמיד קוגל את מועמדותו לפרלמנט במסגרת המפלגה היהודית הלאומית, קבע הרבי, כי מי שמסייע לליסטים הציונים להיבחר מסייע לעוברי עבירה ונותן יד לפושעים ועליו כתוב בתורה: ארור אשר לא יקיים את דברי התורה הזאת.

היהודים במלחמותיהם והגרמנים בנצחונם. בבחירות הכלליות באפריל 1935 זכתה מפלגת הגרמנים הסודטים של קונראד הֶנליין במספר הקולות הגדול ביותר מבין כל מפלגות הרפובליקה ונכנסה לביח־הנבחרים עם 41 צירים וביניהם קארל הרמן פראנק, סגנו של הנליין. חניך הרומנטיקה של ה“ואנדרפוגל” הגרמני, מורה להתעמלות במקצועו. הנליין היה בעל אינטליגנציה ובעל נימוסים וידע להקסים את הבריטים כאשר נסע ללונדון בעקבות הנצחון כדי לתאר את תנאי הדיכוי שבהם שרויים הגרמנים הסודטים, ואילו פראנק היה משכיל למחצה, בן למשפחה של תומכי גיאוֹרג פוֹן שֶנֶרֶר, אחד מאבותיו הרעיוניים של היטלר ושל פולחן־העם שלו. פראנק היה בעל חנות לדברי תעמולה נאצית בעיר קטנה בצפון־בוהמיה ודמגוג פרוע. עתה כבר לא היה צורך בהבלגה: בשלב זה נקראה השאיפה המוצהרת של מפלגת ס.ד.פ “הגדרה לאומית עצמית” לגרמנים הסודטים.

שני שלישים של העם היהודי היו עתה בארצות דיקטטורה, משוללי כל אפשרות של הגדרה והגנה עצמית ומה שעבר עתה על העם היהודי הזכיר את הימים החשוכים ביותר בתולדות היהודים, מסעי הצלב, האינקוויזיציה – בהבדל אחד מכריע: עתה קיימת התנועה הציונית, כפי שהכריז בן־גוריון בנאומו המרכזי בקונגרס הציוני הי"ט, שנפתח בסוף אוגוסט 1935 בלוצרן, העיר היפהפיה שבשוויץ המרכזית. אכן עתה, כאשר הגיעה העליה השנתית לחמישים אלף נפש ומספר היהודים בארץ־ישראל כבר גדל ל־350,000, שהם 27 אחוזים בתוך האוכלוסיה, נראתה הציונות ככוח המסוגל להתמודד עם התלאות שבאו על היהודים ובמיוחד גברה תחושת הכוח בעת הפעילות הקדחתנית של הקונגרס, שהשכיחה את העובדות: איזה קומץ קטן היו הציונים בתוך העם היהודי ומה גדולה היתה מידת תלותם של כל היהודים בגויים.

בקונגרס של לוצרן לקח יעקב אדלשטיין בפעם הראשונה חלק כציר מלא. בזכות נצחון הרשימה המשותפת של כל הציונים הסוציאליסטים, שזכו בחמישה מתוך 11 הצירים מצ’כוסלובקיה. אבל עד שמגיעים לקונגרס! כמה חודשי עבודה נדרשו, כמה עשרות ישיבות בעניין קרן הבחירות, הפצת שקלים, הרכבת הרשימה, כמה ויכוחים אפופי מרירות, כמה נסיעות ברכבת בלילות קרים, באור דלוח. בדו“ח שהכינה ההסתדרות הציונית של צ’כוסלובקיה צויין, בין השאר, שבראש התנועה עומדת מועצה בת 32 חברים, שהיו”ר שלה הוא ד“ר ואלטר קוֹנֶר (ממציא ה“עמי” או “אימיצ’קה”, כפי שקראו בצ’כיה בחיבה לקופה הזעירה העשויה קרטון לאיסוף תרומות לקק"ל שציונים מסורים נשאו בכיסם בכל דרכיהם) ואחד משני סגניו יעקב אדלשטיין. כן צויין ש”החלוץ" נאבק בקשיים כספיים לרגל גידולו המהיר ושהמגבית לכבוד יום הולדתו ה־85 של הנשיא מסריק למען הקמת ישוב שישא את שמו, הכניסה יותר ממיליון כתר.

אדלשטיין השתתף בישיבות סיעת העבודה בקונגרס, שבידיה הופקדה עתה ההנהגה הציונית ובן־גוריון, ראש הסיעה, היה מודע לאחריות שהדבר מטיל על כל תנועת הפועלים: בה תלוי הדבר, אם התנועה הציונית והקונגרס הציוני יעמדו בראש כל העם היהודי או אם תהיה זו רק פיקציה. לכן דגל בן־גוריון בהתארגנות רחבה ובפשרות: בדגל של כלל ישראל ובדגל של שלום על ישראל. לפי מצב העניינים הקיים יהודי שאינו יכול לקבוע לעצמו מראש, לאיזו מפלגה הוא שייך, עומד בחוץ. משום כך דרושה קודם כל הסתדרות ציונית שלתוכה יכול להיכנס כל אחד, בלי השתייכות מפלגתית.

בן־גוריון הניח, שעתה, בהנהגתו, תקבל הסוכנות היהודית על עצמה חלק מן התפקידים שמילאה עד כה הסתדרות העובדים וסבר שחייבים להקדיש מעתה תשומת־לב מרובה לפעולות הסברה וחינוך לשם משיכת המונים. כל אלה היו דברים לפי רוחו של ייקף ואכן רק חיזקו את הערצתו לבן־גוריון, שבו ראה את מצפונו של העם היהודי ואת המנהיג לעתיד. כאשר בעת הוועידה הציונית ה־9 דיבר רופאייזן בשבחו של וייצמן, קם אדלשטיין והכריז, שחייבים להזכיר גם את בן־גוריון, כיוון שהוא מנהיג בעל שיעור קומה כווייצמן. לא רבים מבין יהודי צ’כוסלובקיה הסכימו עמו: לגביהם היה להרצל רק יורש אחד.

אדלשטיין הסתמך על בן־גוריון ומאבקו למען אחדות התנועה הציונית, המתחייבת ממאורעות הזמן, כאשר בישר לציבור הציוני על האיחוד המעשי בין חֶבֶר העבודה של הציונים הסוציאליסטים ו“פועלי־ציון”, שהוקדשו לו כמה וכמה ישיבות בעת הקונגרס. בלחצם של הנציגים מארץ־ישראל נראה היה כאילו סולקו סוף־סוף כל המכשולים: המפלגה המאוחדת תהיה חלק של ההסתדרות הציונית, תשתתף בכל מוסדותיה, תשים דגש על פעולה למען ארץ־ישראל ובעיקר על חיזוקו של “החלוץ”, ומושב מרכזה יהיה בפראג. שושביני האיחוד נשמו לרווחה.

החברים בארץ־ישראל נתבקשו לשגר לפראג שליח מטעם “האיחוד”, שירכז את כל ענייני המפלגה הציונית הסוציאליסטית בצ’כוסלובקיה, כיוון שרוב הפעילים מקרב אנשי המקום עסוקים איש־איש במקצועו והזמן שהם יכולים להקדיש לענייניה מוגבל. אדלשטיין עצמו לא היה מוכן להתרכז בענייני המפלגה, שכן מלבד עבודתו במשרד הארץ־ישראלי היה פעיל במרכז “החלוץ”, ולפי דברי עצמו: “עדיין דבקה בי ‘מחלת’ א.ג.ס.צ. הישנה, שלפיה כל עבודה למען ‘החלוץ’ חשובה בעיני יותר מן העסקנות המפלגתית.”

 

6. ארץ־ישראל לא נועדה לכל אחד    🔗

בדצמבר 1935 התפטר הנשיא מסריק הישיש מכהונתו מטעמי בריאות. “בעזרת האל אוסיף עוד זמן־מה להביט עליכם, ולראות איך אתם עושים דברים,” אמר לעמו לפני שיצא, עדיין זקוף, אבל כבר שברירי יותר, שקוף יותר, מארמון הראדצ’אני והשתקע בביתו הכפרי בלאני. לא היה ספק, שכיורשו ייבחר ד"ר אֶדוארד בֶּנֶש, שר החוץ מאז קום הרפובליקה, יד־ימינו של מסריק עוד מימי דיוני השלום בוורסיי ובעל מעמד בכיר בחבר הלאומים. אולם בנש – נמוך־קומה, בעל שפם קטן ובעל מבטא צ’כי מובהק בכל שפה שבה דיבר – לא היה מסריק, לא בשיעור־קומה, לא באופי, לא בהשקפת־עולם. היה זה דיפלומט מקצועי, מפוכח, יבש, פרגמטי, בעל מוח אנליטי, חסר קסם אישי, שלא ידע לעורר באנשים אותו אמון בלתי־מסוייג כמו מסריק. אך היה ברור שמבחינה פוליטית ימשיך בנש, בן ה־54, בדרכי הדמוקרטיה של מסריק ושלא יהיו שינויים מרחיקים בחיי הרפובליקה.

זמן קצר אחרי בחירת בנש לנשיא ביקרו אצלו הדוקטורים רופאייזן, גולדשטיין וקוגל כמשלחת מטעם המפלגה היהודית והתנועה הציונית. בעיקר כדי לברך אותו להיבחרו וגם כדי להגיש תזכיר בעניינים שהעסיקו את היהודים: תמיכה ממלכתית בבתי־הספר העבריים. הכשרה מקצועית לבני נוער במזרח הרפובליקה ומניעת גירושים של יהודים חסרי נתינות צ’כוסלובקית מגבולה. באותה הזדמנות הזכיר בנש את עמדתו החיובית לתקומה היהודית בהיותו שר החוץ והבטיח להמשיך במדיניות זו גם בתפקידו החדש. יצירת בית לאומי יהודי, אמר, תשפיע לטובה גם על מעמדם של יהודי העולם ותסייע לסיים, או לפחות לצמצם, את סבל היהודים במדינות רבות.

חוקי נירנברג להגנת הדם והכבוד הגרמני, שנכנסו לתוקפם בספטמבר 1935, הביאו בעקבותיהם גל חדש של פליטים יהודים לצ’כוסלובקיה, אחרי תקופה של רגיעה יחסית. עד אז היתה אף תנועה מסויימת בכיוון הנגדי. אלפי פליטים, שלא ברחו מטעמים פוליטיים אלא כיהודים ולא מצאו במדינות מערב־אירופה לא מקלט־קבע, לא פרנסה, לא אהדה, לא הבנה לסבלם, חזרו לגרמניה מתוך תקווה, שבה יוכלו לפחות למצוא את קיומם, אם לא כסוחרים וכבעלי מקצועות חופשיים כבעבר, הרי במקצועות יצרניים, והם יהיו במולדתם במקום שבו נטועים שרשיהם. הרי גם המדינאים בבירות המערב נתנו את אמונם בהיטלר, שבנאום ארוך ברייכסטאג במאי 1935 אמר בפירוש ובאופנים שונים כי גרמניה זקוקה לשלום ורוצה בשלום, כי גרמניה מכירה בפולין כבמולדת לעם גדול ובעל הכרה לאומית, כי גרמניה אינה מתכוונת ואינה שואפת לספח את אוסטריה, כי גרמניה הכירה חגיגית בגבולות צרפת וערבה להם, וכי ויתרה סופית על כל תביעותיה לגבי אֶלזס־לותרינגיה. אין פלא ש“טיימס” הלונדוני, כאנשים שוחרי שלום רבים על פני אירופה, קיבל את דברי היטלר כנאום הגיוני, כן ושקול.

בין הפליטים החדשים, שבאו לפראג אחרי הפעלת חוקי הגזע (שנועדו בראש ובראשונה להבטיח את טוהר הצבא הגרמני המשוקם, אחרי שהיטלר ראה את חוזה ורסיי כבטל ומבוטל), היה גם פרֶדי הירש, מורה להתעמלות בן עשרים, גבוה, נאה, בעל הליכה זקופה. היה בהופעתו – במעיל־העור הקצר ובמגפיים השחורים שלבש על־פי רוב, בשערות המסורקות למשעי, באהבת המשמעת שלו, משהו גרמאני – ורק הפנים העידו על השתייכותו לגזע היהודי. פרדי קיבל על עצמו את טיפוח החינוך הגופני, המוזנח למדי, של חברי תנועות־הנוער. הנערים העריצו את פרדי, את כושרו הגופני, את הישגיו בקפיצה לגובה, בהתעמלות על מכשירים, אך בקרב הנהגת “החלוץ” ו“מכבי־הצעיר” שאליו השתייך, התייחסו אליו בסלחנות מסויימת: הוא לא היה מן האינטלקטואלים.

אף אם צ’כוסלובקיה היתה עדיין כאי בטוח בים של אי־סובלנות, הרי גם בה נעשתה שאלת הקיום היהודי קשה משהיתה בימים הטובים, כאשר עברו העסקים בירושה מאב לבן וההמשכיות נראתה כמובטחת. “עתה חייבים לחשוב בצורה מפוכחת על בחירת מקצוע ולא לפנות באופן אוטומטי למסחר או לפקידות.” ולכן הוקם בפראג מכון ליעוץ מקצועי, שיעדיו היו לעצור את זרימת הצעירים היהודים מרוסיה הקרפאטית למערב הרפובליקה ולמצוא להם תעסוקה כבעלי מקצוע במקומות מגוריהם.

ההגירה הפנימית של יהודי רוסיה הקרפאטית, שנדדו למחוזות המערביים, ובעיקר לערים הגדולות, כדי למצוא שם עבודה כפועלים, פרנסה כרוכלים, קיום פשוטו כמשמעו, ולו רק כשנוררים מקצועיים בחגיגות בר־מצוה ובחתונות יהודיות, הדאיגה קודם־כל את היהודים המקומיים שלא רצו ב“אלמנטים היהודים הזרים לדמותה ולאורח־חייה של יהדות בוהמיה.” הצ’כים־היהודים אמרו בגלוי. כי הגירה פנימית זו של יהודים שומרי מסורת אינה לפי רוחם, הציונים עמדו בעיקר על הבעיות הכלכליות שנדידה זו מביאה עמה: הרי האנשים מרוסיה הקרפאטית נמנים עם הפרולטריון הנמוך ביותר והם מחריפים את בעיית העזרה הסוציאלית בבוהמיה ובמוראביה. על כן הושם הדגש, לפי המתכון הציוני הבדוק, קודם־כל על פרודוקטיביזציה, על הכשרה מקצועית. במרוצת הזמן נרתם לעניין גם ה“ג’וינט” (הוועד האמריקאי היהודי המשותף לסיוע, שהוקם על ידי קבוצת יהודים אמידים בארה"ב כדי להקל את סבל היהודים בעקבות מלחמת העולם הראשונה), שעמו ניהלו מריה שמולקה, חנה שטיינר ויעקב אדלשטיין, כמזכיר כבוד של היצ"ם, משא ומתן על הכשרה מקצועית לנוער בצ’כוסלובקיה.

לפי החלטת הקונגרס של לוּצֶרן נועדו 15% מרשיונות העליה לבעלי מלאכה, המאורגנים בעיקר ב“העובד”, שהוקם מטעם “החלוץ”, כדי לפתור את בעיית בעלי המשפחות הקשישים יותר, שלא יכלו לצאת לפלוגות הכשרה. חברי “העובד” ו“הפועל הדתי” מיסודו של “המזרחי” ביקשו קודם־כל לפתור את בעיית קיומם, לא את בעיות קיום העם היהודי. בלב אדלשטיין גבר החשד, שבעיני רבים, ארגונים אלה הם רק אמצעי להשגת סרטיפיקאטים בלי רקע ציוני כלשהו. חשדו עלה בעיקר אחרי שמצא בין חבריהם גם אנשים שאינם כלל בעלי מלאכה, מחוסרי עבודה, אנשים חסרי מקצוע, שרק מעמידים פני ציונים. מאז כניסתו לתפקיד כמנהל המשרד הארץ־ישראלי כבר טיפל אדלשטיין ב־3,500 עולים, אך עמדתו הבסיסית לא השתנתה: “בחירת המועמדים המתאימים היא אחד מן התפקידים הקשים והאחראיים של המשרד הארץ־ישראלי. חייבים להבדיל כאן בין מועמדים בעלי כישורים אמיתיים ואלה, שאולי יש בידיהם שורה ארוכה של מכתבי המלצה, אבל למעשה מבחינת מקצועם אין הם מתאימים לארץ־ישראל. מנקודת־ראות סוציאלית כל מקרה הוא טראגי, ובכל זאת חייב המשרד הארץ־ישראלי לדחות את הבקשה, אם אין יסודות מקצועיים וציוניים הולמים. דרושה בדיקה קפדנית של כל מקרה ומקרה וטאקט רב כדי לשמור על האיזון בין השיגרה הביורוקרטית ובין הצד האנושי.” לפני שהיה מאשר מועמד יחיד לקבלת סרטיפיקאט (לגבי החלוצים קבעו התנועות), היה מבקש חוות־דעת של סניף הקק"ל וההסתדרות הציונית במקום מגוריו, כדי לברר מה היו מעשי האיש למען ארץ־ישראל עד עכשיו.

המשבר הכלכלי בארץ־ישראל, שסימניו הראשונים הורגשו כבר בסוף שנת 1935, רק הגביר את התביעה לבחירה קפדנית של המועמדים לעליה. שרשי המשבר והאבטלה שנתלוותה אליו היו במלחמה בחבש. אחרי פלישת הכוחות האיטלקיים לתחומה, באי־השקט שגרמה המלחמה בכל אזור הים־התיכון, בתגובה העצבנית של שוק ההון לאפשרות של מלחמה בין איטליה ובריטניה, בהפסקת מפעלי בנייה ועבודות ציבוריות שונות בארץ.

חברי “החלוץ” ו“העובד” ברוסיה הקרפאטית, שהצטרפו לשורות שני הארגונים בעת הגאות הכלכלית בארץ־ישראל מתוך תקווה לעליה מהירה השלימו באין ברירה גם עם עליה איטית והמתנה ארוכה. אך כאשר הגיע מארץ־ישראל זרם של מכתבים מבני העיירה שקבלו מרה על רעב וחוסר עבודה גם שם, בארץ היעודה, החלה הנטישה. הרי הכוח המדרבן לעליה היה מצוקת העיירה: אם לרעוב, מוטב כבר בבית, בתוך המשפחה. השורות נידלדלו בעיקר במזרח הרפובליקה, כאילו בא הדבר להוכיח את צדקת מצדדי האיכות כנגד הכמות: בחלק המערבי לא חל כמעט שינוי בפלוגות ובסניפים, כי שם היתה ההצטרפות בעיקר רעיונית.

באפריל 1936 פרצו מאורעות הדמים בארץ־ישראל והוסיפו מועקה – הרוגים, פצועים, התנקשויות בדרכים, עקירה שיטתית של עצים, שהם סמל השיבה לציון, שביתה כללית, מרד הערבים, שנועד לשים קץ למפעל הציוני. הוחל מיד בעריכת מגבית מיוחדת, נערכו אסיפות, אך למעשה נמשכו חיי היהודים בצ’כוסלובקיה על מי מנוחות. בוויכוח מטעם המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת, באחד מן המפגשים הקבועים שנערכו מטעמה בקפה אשרמן שבפראג, בניהולו של ד"ר ליאו יאנוביץ, משפטן בן עשרים וחמש, מיוצאי הסודטים, בעל הליכות שקטות, כושר ארגוני וכוח חשיבה, שאדלשטיין קירבו לפעילות ציבורית, התקומם יעקב אדלשטיין נגד אדישות זו. “מול עמדתו־למופת של הישוב הרי התנהגות הגולה לוקה בחסר,” קבע ייקף. “יש לעורר את מצפונם של יהודי הגולה ולהבהיר להם, שכל יהודי הנופל בארץ־ישראל, נופל למען האידיאלים והעתיד של היהדות כולה.” מי שהזדהה עמו, הרים – לכל היותר – את תרומתו לקרן־הקיימת.

כרגיל בעתות משבר כארץ, התחזק כוחם של שוללי הציונות וגדלה השפעתם של הקומוניסטים, בעיקר בקרב הנוער היהודי הלומד והאינטליגנציה. אחד מדוברי הקומוניזם הבולטים ובעלי ההשפעה הגדולה היה אוטו הֶלֶר, מחבר הספר “שקיעתה של היהדות”. הלר היה עיתונאי וסופר קומוניסטי מבריק, שהופיע על במות ציבוריות על פני מרכז־אירופה כמבקר חסר רחמים של הבורגנות היהודית וכמבשר הרעיון הקומוניסטי, שהוא הפתרון היחיד למצוקת היהודים. לגבי הלר נבעו תולדות העם היהודי, אופיו, אמונתו, סבלו כולם ממקור אחד: ממעבר סחורות בארץ־ישראל, שמיקומה הפך את היהודים לעם של סוחרים ועתה, כאשר העמים המארחים ממלאים בעצמם את תפקידם הכלכלי של היהודים, נידון העם היהודי, לפי כל חוקי הכלכלה, לכליה. הלר היה מתאר לפני שומעיו בלהט את הפרודוקטיביזציה של היהודים בברית־המועצות. ואכן, בתקופה של נסיון בירובידז’אן נאלצו גם סוציאליסטים מתונים כמקס ברוד להודות בוויכוח עם הלר, כי הקומוניסטים בברית־המועצות פעלו גדולות בהפיכת “אנשי־אוויר יהודים” לעמלים. הלר היה אחד מאותם בעלי האמונה, שהקומוניזם בער בו כרוח קדושה ומשום כך משך אליו את הצעירים היהודים.

ערב אחד עברו יעקב אדלשטיין ושמעון אורנשטיין ברחוב דלאוּהָה וראו התקהלות גדולה ליד אולם ההרצאות של “קפה אשרמן”. אדלשטיין פנה בגרמנית לאחת הנשים היהודיות המצטופפות ליד הכניסה ושאל אותה, למה נדחקים. “לשקיעתה של היהדות,” היתה תשובתה. ייקף פרץ בצחוק: “גבירתי, לזה את יכולה לחכות עוד זמן רב – וגם אין טעם להידחק.” כאשר שוב רבּו הזונחים את המחנה הציוני והעוברים לקומוניסטים, סבר אדלשטיין שמוטב בלעדיהם. “לא נזיל דמעה על העוזבים,” כתב לתצרוכת ציבורית, אך חיים הופמן, במכתב סודי לגיורא יוספטל, מראשי “החלוץ” בגרמניה, התייחס למצב בחומרה רבה יותר. היו אלה ימי הטיהורים הגדולים של נאמני טרוצקי בברית־המועצות ומסתבר שגם בקרב אנשי “החלוץ”, ובעיקר בין חברי “השומר הצעיר”, היו רבים שהאמינו, כי באמת מדובר באויבי המשטר הקומוניסטי, שביקשו להפיל אותו בעזרת הגסטאפו, כטענת התביעה הסובייטית במשפט קַמֶנְייב וזינוֹבייב. הופמן התקומם נגד האמונה העיוורת של חלק מחברי “החלוץ” בכל הנעשה בברית־המועצות: הרי אם הם מאמינים בנכונות המשפט, למה לא יאמינו גם במה שכותבים העתונים הקומוניסטיים יום־יום בגנות הציונות האימפריאליסטית בארץ־ישראל? הופמן דרש לערוך ויכוח נוקב בכל פלוגות ההכשרה הגרמנית בצ’כוסלובקיה, אף במחיר נשירת חלק מן החברים: קודם־כל חייבים לחזק את היסודות הציוניים של “החלוץ”, אפילו על חשבון הכמות.

הידיעות מן הארץ רק הגבירו את הדרישה לחישול רעיוני. שלושה צעירים יהודים, שנעצרו על ידי הבריטים באשמת הסתה קומוניסטית, הוגדרו על־ידם כבעלי נתינות צ’כוסלובקית, והקונסול הצ’כוסלובקי בחיפה, ד“ר קורט גרינוולד, דיווח על זרם גובר של פניות מצד אזרחים צ’כוסלובקים המבקשים ממנו לסייע להם להגר מארץ־ישראל למדינות אחרות. כל יורד מארץ־ישראל היה כאות קלון למשרד הארץ־ישראלי ולוועדה הארץ־ ישראלית, שלא ידעו להעניק את הסרטיפיקאטים יקרי־המציאות למועמד מתאים יותר. מן הארץ הקשו קושיות: זוֹלטן גולדמן, שעלה ארצה במאי על סמך רשיון־עליה שקיבל מכם, עזב את הארץ כעבור חודש. אנו מבקשים מכם להסביר לנו, על סמך מה אושר הנ”ל לעליה? פראג השיבה: הנ"ל, חבר “הפועל הדתי”, עזב את הארץ בגלל מצב בריאות אשתו, שהיתה צפויה לסכנת חיים באקלימה של הארץ.

על אף המאורעות, על אף המשבר, על אף המוות האורב כדרכים, עדיין היה מספר מבקשי הסרטיפיקאטים גדול פי כמה ממספר הרשיונות, ושוב ושוב הועלתה שאלת העליה הבלתי־חוקית (בעיני הבריטים), שנראתה לאנשי “החלוץ” כדרך היחידה להתגבר על לחץ המבקשים לעלות. ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה נקטה כלפי העליה הבלתי־חוקית עמדה שלילית עקרונית, שנבעה מיחס־הכבוד לחוק ומאהבת־הסדר הצ’כיים (והצ’כים נחשבו תמיד לפרוסים שבין הסלאבים), מן הפחד מפני אנדרלמוסיה, מהרצון לשמור על עמדות־כוח, מהאמונה בחשיבות הניפוי ומהחשש לקלקל את היחסים עם השגרירות הבריטית בפראג. לבד מכל אלה הכריעו כאן עמדתה המסוייגת של הסוכנות היהודית בירושלים, שחששה שמא תשפיע עליה ב' השפעה שלילית על חלוקת הסרטיפיקאטים מידי הבריטים, ושיקולים פוליטיים במאבק עם התנועה הרוויזיוניסטית. הרי הרוויזיוניסטים דגלו בעליה בכל הדרכים האפשריות במסגרת עליה המונית מפולין, והעליה ללא רשיונות שיחררה אותם מן התלות במוסדות הציוניים ומהשגחתם. בשיחות פרטיות עם אנשי “החלוץ” הדגיש אדלשטיין, שהוא עצמו אינו נמנה עם שוללי עליה ב' מטעמים עקרוניים, אך תפקידו הרשמי של מנהל המשרד הארץ־ישראלי מונע ממנו מעורבות בפועל, העלולה לסכן את העליה החוקית. לכן, ככל שיידע פחות על הנעשה בשטח, מוטב. אך הוא היה מוכן תמיד לסייע כאשר נתבקש. בשנת 1934 אירגן “החלוץ” דרך מרכזו העולמי בוארשה בפעם הראשונה עליה בלתי־חוקית בספינות ול“החלוץ” בצ’כוסלובקיה הוקצבו כמה עשרות מקומות. שכן גם אם היו ל“החלוץ” בצ’כוסלובקיה בעיות כספיות, לעומת פולין היה עשיר כקורח ולרשותו עמדה קרן למימון עליה, לא מעט הודות לאמנות ההתרמה של אדלשטיין.

שמעון אורנשטיין, שאירגן את שתי הקבוצות הראשונות של חלוצים מצ’כוסלובקיה, שעמדו להצטרף להפלגת הספינה “וֶלוֹס”, קיבל לפתע מברק, ובו הודעה שרב־החובל דורש סכום ניכר כתשלום נוסף, שאם לא כן, לא תפליג הספינה. אורנשטיין פחד לגשת לקורט טיבֶּרגר, יו"ר “החלוץ” מטעם ההסתדרות הציונית, שהיתה לו זכות החתימה בחשבון הקרן ושהיה יהודי ישר, חביב, דייקן בענייני כספים ולא היה נותן את הסכמתו להוצאה לפני שיש לה אישור מלא. כשהוא מחזיק את המברק בידו התקשר אורנשטיין טלפונית ממורבסקה אוסטרבה לאדלשטיין בפראג כדי להתייעץ עמו מה לעשות. אפשר – אמר – להשיג את הסכום הדרוש תוך כמה ימים, אבל הכסף נחוץ מיד, בזה הרגע. אמר לו אדלשטיין: “הרי שנינו גליצאים. חתום אתה במקום טיברגר.” אורנשטיין למד – עם נקיפות מצפון – לזייף את חתימת טיברגר. הוציא את הכסף מחשבון הקרן והחזיר אותו כעבור כמה ימים. ברגעי משבר היתה התושיה הגליצאית נכס יקר.

אדלשטיין היה הנציג הרשמי של המשרד הארץ־ישראלי אצל הבריטים ובינו לבין עובדי השגרירות שטיפלו בענייני עליה ותיירות לארץ־ישראל שררו יחסי ידידות. במכתב לד“ר ורנר סנטור עמד אדלשטיין על נקודה זו: לשגרירות הבריטית בפראג אֵמון מוחלט במשרד הארץ־ישראלי ובשעת ביקורו של סֶר אֶדווין סמואל, מנהל מחלקת העליה של ממשלת ארץ־ישראל, הדגישו האנגלים דבר זה במפורש. לאור העובדה, שעל המשרד הארץ־ ישראלי אפשר לסמוך במאה אחוזים, העניקה השגרירות לכל התיירים שקיבלו את המלצתו אשרה ללא ערבות כספית, עד שלבסוף נינזפה על כך מלונדון. על הנזיפה השיבה השגרירות בפראג, שהיחסים בצ’כוסלובקיה שונים מבמדינות מזרח־אירופה וכי בפראג עובדים בצורה הוגנת ומספר התיירים שניצלו את אשרת הכניסה לרעה ונשארו בארץ, אפסי: חמישה במשך כל שנת 1935 (משתתפי המכביה השניה, שמהם נשארו עשרות בארץ, לא באו באחריות המשרד הארץ־ישראלי). אך יחסי האמון לא הועילו: מלונדון באה ההוראה לדרוש מכל תייר ערבות כספית ממשית בשווי של 60 לי”ש. הבנק הלאומי של צ’כוסלובקיה ערם קשיים ואדלשטיין ביקש מד"ר סנטור להתערב אצל ממשלת המנדט ולדרוש שהתיירים מצ’כוסלובקיה יוסיפו לנסוע על יסוד ערבות המשרד הארץ־ישראלי, המתחייב לשלם את הסכום הדרוש בכל מקרה שתייר לא ישוב מארץ־ישראל במועד שנקבע – אבל, כמובן, יקפיד המשרד להעניק את הערבות רק לציונים ותיקים (לגביהם היה כנראה בטחון מוחלט שישובו לגולה הדוויה ללא דיחוי).

ב־30 ביולי 1936 פתחה הוועדה הארץ־ישראלית את ישיבתה בדומיה לאות אבל על מותו של נחום סוקולוב ועל הקרבנות שנפלו במאורעות־ הדמים, ואדלשטיין מסר דו“ח על סיורו האחרון בפלוגות ההכשרה: באופן כללי השתפר המצב, אין כמעט חוסר עבודה (היו זמנים ש־30% עבדו בשירותים, 10% בחקלאות והשאר בכל מה שניתן, בעיקר בבנייה), מצב הבריאות הוטב, גם בפעולות התרבות חלה התקדמות. הבעיה העיקרית היא החיים החברתיים (לחיות בקולקטיב זו תורה שצריכה לימוד ובדרך הקשה). בעת סיורו התברר לאדלשטיין, שכל התנועות החלוציות הפריזו בדיווח על מספר חבריהן בהכשרות, שלפיו נקבע חלקן ברשיונות עליה. באחוזים התבטאה הפרזה זו, כפי שחישב בזריזות אחד הנוכחים בישיבה: ב־14% לגבי “החלוץ” הכללי. ב־58% לגבי בית”ר וב־114% לגבי “החלוץ המזרחי”. הארגונים החלוציים הקטנים לא בטחו בנייטרליות של אדלשטיין, הידוע בקשריו האמיצים עם “החלוץ הכללי”: אולי חייבת הביקורת להתבצע על־ידי פקיד בשכר?

הצעה זו נדחתה בתוקף על־ידי ורנר סנטור, אחד מן “הלא־ציונים” שבין חברי הנהלת הסוכנות וראש מחלקת העליה שביקר אז בפראג: איש אינו מטיל ספק בהיעדר משוא־פנים מצד מר אדלשטיין. כמו רוב המבקרים יוצאי גרמניה התרשם סנטור מאישיותו של אדלשטיין ואחרי שובו לירושלים הוסיף על מלות התודה המקובלות על הכנסת האורחים, לפי הנימוסים האירופיים, גם נימה אישית: “יצאתי בהכרה מלאה, כי כל זמן שאתה עומד בראש המשרד הארץ־ישראלי, העניינים יהיו בסדר.” לפי דרישתו של ד"ר סנטור, בהתאם להחלטת הוועד הפועל, התנהלה עתה ההתכתבות עם הסוכנות היהודית בעברית. “הנני לעשות הכל כדי להנהיג חילוף מכתבים בעברית,” ענה על כך ייקף וחתם, כמנהגו לעתים, בנוסח היידי: עדעלשטיין.

אכן, גם קורט בלומנפלד, נשיא ההסתדרות הציונית בגרמניה לשעבר, אינטלקטואל מובהק בן האסכולה הגרמנית, שעלה לארץ בראשית שלטון הנאצים וניהל את מחלקת התעמולה של הסוכנות היהודית בירושלים, התרשם מן האיש הצעיר הדינמי, שעמו נפגש כאשר בא לצ’כוסלובקיה מטעם מפעל “ביצרון” לעזרת הישוב. בין אדלשטיין ובין בלומנפלד, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, נקשרו קשרים ידידותיים בעת המסעות על פני צ’כוסלובקיה, ובשיחות ביניהם עלתה ההצעה שאדלשטיין יבוא לארץ־ישראל ויעבוד מטעם קרן היסוד בענייני הסברה, בעיקר בקרב הדור הצעיר.

“לעת עתה זמנית, לששה חודשים,” כתב אדלשטיין אל ד"ר טרטקובר. חבר מרכז “האיחוד”, “אך אקבל קביעות, אם אוכיח את עצמי. בכוונתי לקבל את ההצעה וכנראה אצא לדרך ב־1 במאי 1937. מה דעתך על כך? אחרת – מי יודע אם תהיה לי מהר כל כך הזדמנות לעליה.”

תגובת מפלגתו להודעת אדלשטיין על כוונתו לצעד קיצוני כל כך כמו עליה היתה צוננת ביותר. “הידיעה על עלייתך הקרובה היא בעיני ובעיני מרבית חברי המרכז הפתעה לא־נעימה.” ענה לו ד"ר טרטקובר. “אם כי אני מבין לרצונך האישי ואיני יכול לשמור לך טינה על כך. אך חוששני, שנסיעתך עוד תסבך את המצב במפלגה הסובלת ממילא ממחסור בחברי הנהגה.” אולי אפשר לדחות את העליה, לפחות עד לבואו של חבר מארץ־ישראל, שיקח על עצמו את מזכירות המפלגה בפראג?

7 במארס, יום הולדתו של הנשיא מסריק, היה חג לאומי ברפובליקה. כבכל שנה, ב־7 במארס 1936 התבדרו הדגלים הלבנים־האדומים־הכחולים של הרפובליקה ברוח ובאסיפות החגיגיות שרו את שירו האהוב של הנשיא: “בני, בני, האם כבר חרשת?” תזמורות כלי־נשיפה ניגנו בכיכרות הערים ובגנים הציבוריים וכמו בכל חג צ’כי זרמה הבירה מן החביות. כניסת הכוחות הגרמניים לחבל הריין באותו יום אולי הסעירה את הפרשנים הבין־לאומיים, אולם לעם הצ’כי החוגג נראה העניין רחוק מאוד. אך חוסר נכונותה של צרפת בעלת מאה הדיביזיות לפעול נגד שלושה גדודים גרמניים, שנכנסו לחבל הריין המפורז על־פי חוזה ורסיי וסירובה של בריטניה לבוא לעזרת צרפת אם תסתבך במלחמה, הבהירו לנשיא בֶּנֶש, שהיה ידוע כפראנקופיל, כי צרפת, שאינה מוכנה להילחם בתוקפנות הגרמנית סמוך לגבולה, גם לא תיחפז, על אף חוזה־ההגנה המשותף, להילחם למען שלמותה של צ’כוסלובקיה, אשר מאות קילומטרים של שטח גרמני מפרידים ביניהן. מעתה תצטרך צ’כוסלובקיה לדאוג לשלמות גבולותיה קודם־כל בכוחות עצמה. אין לסמוך על העולם. שהרי גם חבר־הלאומים, שבנש היה בין מייסדיו ותומכיו הנאמנים, נכשל כשלון חרוץ בדרך שניסה לטפל בתוקפנות האיטלקית בחבש. החלה פעולה קדחתנית לחיזוק קווי הביצורים לאורך הגבול הצ’כי עם גרמניה.

בחודשי האביב של שנת 1936 התנהל בקרב היהודים ויכוח בעניין השתתפות הספורטאים היהודים באולימפיאדה שעמדה להיערך בקיץ בברלין. “מכבי” ו“הכוח” (שבשורותיו היו כמה מן השחיינים המצטיינים של צ’כוסלובקיה) החליטו לבסוף שלא להשתתף: הרי האולימפיאדה נועדה קודם־כל לחזק את מעמדו של היטלר בעולם. אבל הצ’כים־היהודים חייבו את השתתפות הספורטאים היהודים במסגרת המשלחת הצ’כוסלובקית: דת הספורטאים אינה שייכת לעניין. מאחר שיהודים בצ’כוסלובקיה זכו עם קום הרפובליקה למעמד של מיעוט לאומי מוכר לפי החוק, נחלשו בהדרגה המאבקים בין ציונים למתבוללים, אבל מפעם לפעם עוד נסערו הרוחות כבעת הגשת תביעה משפטית מצד קבוצת צ’כים־יהודים נגד הקהילה היהודית באוסטרבה, משום שהיא משתמשת בחלק מכספיה להחזקת בית־ספר יהודי. דעתם היתה, כי היהדות היא דת בלבד ועל הקהילה לדאוג אך ורק לצרכים דתיים. החינוך והסעד הם מעניינה של המדינה.

לאור המצב בעולם, תבע אדלשטיין חזית יהודית אחידה וזו היתה עמדתו גם לגבי יחסי הציונים והצ’כים־היהודים. לדעתו עבר זמנם של נימוקי הצ’כים־היהודים, שההשתייכות לתנועה הציונית גורעת מן הנאמנות לרפובליקה. למרבה הפלא הסתמך כאן אדלשטיין על דברי ליאון בלום, מנהיג הסוציאליסטים הצרפתים וראש הממשלה דאז, שכתב בדברי תמיכתו בקונגרס היהודי העולמי, שעמד להתכנס אותה שנה בז’נווה, כי הוא חש את עצמו צרפתי לכל דבר, שאין בתרבות צרפת דבר זר לו ובכל זאת הוא גם יהודי. מעולם לא הרגיש באנטישמיות, אמר בלום, כיוון שמעולם לא התכחש ליהדותו. אמנם בצרפת חיים היהודים בשלווה ובאושר, אבל בארצות אחרות סובלים מיליוני יהודים מאפליה ולכן יש לתמוך במאמצי הציונות. בדיוק כך הדבר אצלנו, הקיש אדלשטיין. דווקא משום שאנו מגינים על האינטרסים היהודיים, רכשנו את כבודו של העם הצ’כי, שידע בעצמו מאבקים ממושכים למען עצמאותו הלאומית.

אדלשטיין פנה אל הצ’כים־היהודים בדרישה לקחת חלק בקונגרס היהודי העולמי של כל הגופים, הארגונים והמוסדות היהודיים המתכנס לראשונה: גם אם לא יוכל הקונגרס לעזור הרבה לפתרון המעשי של מצוקת היהודים, הוא דרוש לפחות כאקט הפגנתי. הרי אין להעלות על הדעת, שמצוקת היהודים אינה נוגעת לצ’כים־היהודים. אילו רק נתנו את דעתם, כמה יהודים מרודים ממזרח הרפובליקה מצאו את קיומם בארץ־ישראל, כמה כסף נשלח מארץ־ישראל להורים עניים ברוסיה הקרפאטית, היו מסייעים ברכישת קרקעות בארץ־ישראל ולא היו נשארים כצופים מן הצד. בעקבות פניית אדלשטיין התפתח ויכוח עם “רוֹזְווֹי”, בטאון הצ’כים־היהודים, שדחה את נימוקי אדלשטיין ובמיוחד את הסתמכותו על ליאון בלום: הרי זה איש מושרש כולו בתרבות צרפת, נאמן כמותם לאדמת המולדת. דברי זיגפריד קַאפְר, המשורר היהודי הצ’כי הראשון, לא ניטלה גם עתה משמעותם לגביהם: “רק אל תכנוני לא־צ’כי. כמוכם אנוכי בן לאדמה הצ’כית. כשם שלבכם פועם למען המולדת, כן לבי לוהט בדבקות.”

בתחילת הקיץ של שנת 1936 קראה המפלגה היהודית לכל היהודים לרכוש איגרות מלווה ההגנה, שעל הנפקתן הוחלט בשל ההכרח לבצר את גבולות הרפובליקה ולהגדיל את כוננות הצבא מול התוקפנות הגוברת של הגרמנים. הציבור היהודי וגופים יהודיים אכן רכשו איגרות מלווה ביד רחבה, השתתפו בקורסים להגנה אזרחית, להגנה אנטי־אווירית ולעזרה ראשונה, והוכיחו, כפי שנתבקשו, שהם מזדהים עם האידיאלים, שהרפובליקה עומדת עליהם, ומוכנים להגן על מדינתם החופשית הדמוקרטית יחד עם שאר אזרחיה בכל עת, בכל דרך.

 

7. עלייתו של עסקן    🔗

בארץ־ישראל חלה הפוגה בהתנגשויות הדמים, שנהרגו בהן קרוב למאה יהודים, השביתה הכללית של הערבים דעכה וועדה מלכותית בראשות הלורד פיל, שמונתה ביולי 1936 כדי לחקור בשורש המאורעות, החלה בשמיעת עדים. השעה נראתה כשרה לכינוס מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים בירושלים כדי לדון עמם בענייני עליה, שההתכתבות לא היתה יפה להם, מחשש הצנזורה של שלטונות המנדט והעין הפקוחה של מדינות אירופה השונות. ההתייעצות, שהשתתפו בה כמה עשרות מנהלי המשרדים הארץ־ישראליים באירופה נמשכה רק ימים ספורים ושהייתו של אדלשטיין בארץ היתה קצרה. בין ישיבות לישיבות טייל בירושלים העתיקה, נפגש עם עשרות מכרים וחברים וערב צאתו כתב לאריה אופיר לאפיקים: “יש לי הרושם שתכנית עבודתי אולי תתגשם. אפליג בחזרה ב־13 באוקטובר איה”ש באניה ‘ירושלים’."

הוסכם שייקף יעלה לארץ באביב 1937. יארגן וירכז כאן, בשלב ראשון, את פעולות הקרנות הלאומיות בקרב הנוער. אחרי שובו לפראג היו דרושים לייקף כמה שבועות כדי להגיע לידי החלטה. בראשית ינואר עדיין היסס, אך כאשר באביב החליט סוף־סוף לעלות – לעת עתה בגפו, עד שהעניינים בארץ יסתדרו – לא היה אפשר עוד לעצור בעדו: הציפיות גברו על כל הגיון.

מנקודת־ראותם של הציונים בצ’כוסלובקיה לא היה אדלשטיין דרוש בארץ־ישראל אלא בפראג. הרי הוא עצמו במכתביו הדגיש את המצב הקשה. שנתון בו הנוער היהודי בצ’כוסלובקיה בעתות משבר כלכלי, את הקשיים המעיקים על הסתדרות “החלוץ”. כדי להקל על תקציב המשרד הארץ־ ישראלי עבד אדלשטיין גם בקרן־היסוד, והמשרד הארץ־ישראלי קיבל מן הקרן את מחצית משכורתו (בלי שום תוספת לאדלשטיין עצמו, כמובן מאליו באותם הימים). העבודה במסגרת קרן־היסוד, שמטעמה נסע במשך שבועות על־פני צ’כיה, היתה גם כעין הכנה לעלייתו ולצירופו לסגל עובדיה בירושלים.

מן “האיחוד” לחצו על ייקף: מבקשים לדחות את נסיעתו לארץ. יהודה רזניצ’נקו מפליג ב־12 במאי לפראג כשליח מיוחד אך ורק לעבודת המפלגה. הרי אין להעלות על הדעת, שדווקא עתה, אחרי מו"מ ממושך ומאמצים מרובים, כאשר נתמלאה דרישתם של החברים בצ’כוסלובקיה לשיגור חבר מהארץ, שירכז את ענייני המפלגה המאוחדת, דווקא בשעה זו לפני ההכנות לקונגרס, יעזוב החבר אדלשטיין את מקומו. “בקשתנו ודרישתנו כי תדחה לכמה חודשים את נסיעתך לארץ, המעמידה בסכנה את כל מאמצינו לעזור למפלגה בצ’כוסלובקיה.”

אבל ייקף לא הסכים לדחות את נסיעתו לארץ־ישראל, שעליה לא ידע איש, אם היתה עליה או נסיון לעליה או ביקור ממושך. כשבא לפראג רזניצ’נקו, חבר גבעת־חיים, ששהה כבר פעמיים כשליח בצ’כוסלובקיה והיו נהירים לו היטב ענייני המקום, שהה אדלשטיין בגליציה כדי להיפרד מן ההורים, ובחודש יוני 1937 בא לארץ־ישראל, מלא התלהבות ודרוך לפעולה במסגרת קרן־היסוד, לשם התחלה.

לצ’כוסלובקיה היה קשר מיוחד אל קרן־היסוד, הקרן הממלכתית לעבודות קונסטרוקטיביות בבית הלאומי. הרי בין מייסדיה היה ליאו הרמן, אחד מעמודי התווך של ארגון הסטודנטים “בר־כוכבא” בפראג. היה זה ליאו הרמן, הזריז, הממושקף, בעל הרעיונות, שהביא את מרטין בובר אל הסטודנטים הציונים בפראג, שבה נשא את שלושת נאומיו הנודעים על היהדות. בימי מלחמת־העולם שימש הרמן מזכיר הוועד הפועל הציוני בברלין, היה עורך “יידישֶה רוּנדשאוּ”. עם הקמת קרן־היסוד בשנת 1920 עבר ללונדון, כדי לשמש מזכירה הכללי, ובשנת 1926, עם העברת המשרד הראשי של קרן־היסוד לירושלים, השתקע אף הוא בארץ־ישראל. הרמן היה שייך לאותה קבוצה קטנה של יוצאי מרכז־אירופה בארץ־ישראל, שמקצת שרשיהם נשארו שם, בנוף השליו, בתרבות הגרמנית, שהעברית לא נכנעה להם, לאותם אינטלקטואלים מתונים, שקנאות ציוני רוסיה זרה להם והם נותרו מבחינה מסויימת כשמורה בצדי הדרך הראשית.

הרמן, שרבים מבני משפחתו הוסיפו להתגורר בצ’כוסלובקיה והוא היה מבקר בה לעתים קרובות, בא בקיץ 1937 בליווי אדלשטיין אל המשרד הראשי של קרן־היסוד בירושלים, אותו בניין מוכר, מאבן ירושלמית צהובה, הבנוי כחצי עיגול, והודיע ליהודה יערי, מי שהיה אז מנהל מחלקת ההסברה של הקרן, כי הנה זהו מנהל מחלקת הנוער החדשה. אדלשטיין נכנס לתפקיד בתנופה ובמרץ ודרך על כמה יבלות בשיטות שעובדי המשרד הגדירו אותן כאגרסיביות. הוא טען באזניהם, שאין עושים די בקרב הנוער ואין יודעים מה לעשות ואיך לעשות. הוא ירכז, הוא יפעיל, הוא יגייס את הנוער בארץ־ישראל למען הנוער בגולה, כי דרוש מפעל־הצלה גדול. הוא דיבר עברית רהוטה, וליהודה יערי הזכיר בגלל האמונה והלהט שבו חלוצים מימים־עברו. היה בא ושולף יום־יום תכניות חדשות, הצעות חדשניות ותבע להוציא אותן לפועל, בלי להתחשב במציאות ובלי שהמציאות התחשבה בו. לא נמצא לו אפילו חדר־עבודה פנוי והוא התמקם באחת הפינות של אולם הישיבות. אף לא היתה לרשותו מזכירה, לא כל שכן שתיים, כפי שביקש. עדיין לא היה תקציב לאותה מחלקת הנוער החדשה, שלמענה נדרשו בשלב הראשון אלף לי"ש, ואליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, עדיין לא נתן את הסכמתו העקרונית להקמתה.

אדלשטיין נסע על־פני הארץ, כדי להכיר את הנוער הארץ־ישראלי, והמציאות היתה שונה ממה שתיאר לעצמו במרחקים. הנוער בארץ־ישראל היה אז עסוק בענייני הגנה, במאבק מזויין ונוער הגולה שכן לגביו מעבר להרי החושך. משהו מן התמיהה על הנוער הארץ־ישראלי היה מורגש במאמרו של אדלשטיין, שפירסם בעקבות כינוס של נציגי שלוש־עשרה תנועות־נוער, שהתקיים ביזמת הקרנות הלאומיות בחודש יולי 1937 בירושלים. “היה מעניין לשמוע מה יש לדור הצעיר לומר על המצב הפוליטי העכשווי. תחילה לא ניתן להשתחרר מחוסר שביעות רצון על כך, שלא דובר כלל בכנס על פוליטיקה, על שאלת חלוקת הארץ. האם הנוער שלנו אינו מכיר את הבעיות הללו? רק לאחר זמן הוברר, כי אכן בעיני בני הנוער אין הן קיימות כלל, כיוון שנחושה החלטתם להמשיך בדרכם, בלי לשים לב להכרעות פוליטיות, ולהילחם בכל מי שיבקש לצמצם את שטח המחייה של העם היהודי.”

בכינוס הוחלט להקים משרד מרכזי להסברה, שבו היו צריכות להיות מיוצגות כל תנועות־הנוער, הקרנות ומחלקת התעמולה של הוועד הפועל הציוני. בעזרת תקציבים משלושה גופים אלה קיווה אדלשטיין, שראה את עצמו כמנהלו של המרכז החדש העתיד לקום, להעמיק את העבודה החינוכית בקרב הנוער ובעזרת שיטות־תעמולה חדשות לבנות הסתדרות ציונית חדשה, רעננה, צעירה יותר. “האם יבינו נציגי הקונגרס את קריאת הנוער, שהוא החלק החיוני ביותר בתוך התנועה הציונית, וירגישו שהעיסוק בשאלות הנוער וההסברה אינו מהווה סטייה מן הבעיות הפוליטיות החשובות של השעה, אלא להיפך, השלמה נכונה להחלטות המדיניות ותשובה מעשית לדרישות פוליטיות?” התשובה על השאלה הריטורית היתה לאו בפועל, לא במלים, אלא בהיעדר עניין בתכניותיו. מי מן האישים החשובים מאוד בוועד הפועל הציוני שם לב, בעיצומו של ויכוח על חלוקת ארץ־ישראל בעקבות דו"ח ועדת החקירה המלכותית, לאיזה עולה חדש או תושב זמני מצ’כוסלובקיה, שחשב עדיין בראש ובראשונה על הנוער בגולה? נכון, כל עוד ישב בפראג, היו לייקף קשרים מצויינים עם מנהיגי התנועה הציונית וראשי ההסתדרות. הרי כולם ביקרו בצ’כוסלובקיה פעמים אחדות, אבל שם היה הוא המארח, שם היו הם זקוקים לו. אדלשטיין היה בטוח, כי עליה פירושה גם עליה בסולם הפנימי של ההנהגה הציונית, אך כאן טעה טעות שרבים עשו אותה, לפניו ואחריו: כעולה אתה חסר־אונים, חסר־מגן, פגיע, תלוי בחסדי אחרים ועליך להתחיל מחדש. כאילו כל הפעולה המהוללת למען הציונות בגולה מעולם לא היתה.

בעת שהייתו בארץ נפגש יעקב עם כמה יוצאי הוֹרוֹדֶנקה, עם בני משפחת אמו, שהתגוררו בחיפה, ביקר אצל חברי “תכלת־לבן” מטֶפליץ־שֵנאו שהיו בין מקימי קיבוץ גבעת־חיים, וביום קיץ לוהט הגיע לעמק הירדן, לאפיקים, קיבוצו של אריה אופיר. כאותה תקופה עדיין היה אופיר בשליחות, אבל אשתו ברונקה נפגשה עם ייקף בחדר־האוכל. הוא סיפר לה, שהסוכנות מציעה לו איזו משרה, אך “אין ברצונו למכור את נשמתו.” כך בדיוק אמר, בגרמנית, ולא פירש. הוא הרהר בקול: אולי היה מצטרף לקיבוץ גבעת־חיים, אבל מפריע לו היעדר חיי המסורת. יחס הזלזול בחיי המשפחה. הרי לעולם לא יוכל להביא לשם את הוריו. ברונקה נפגעה: “איך אתה יכול לדבר כך? בקיבוץ כמו בעיר, יש מי ששומר על טהרת המשפחה ויש מי שאינו שומר.”

במאמרו ב“זֶלבסטוֶהר” על הישובים החדשים בעמק בית־שאן היתה רק התפעלות כנה. הרי כאן מצא תשובה ניצחת על הטענה החוזרת: כן, היו פעם חלוצים, אידיאליסטים, נכונים למעשי גבורה, שוויתרו על נוחות חיים, יבשו ביצות, אבל כיום? הנוער בימינו אינו מה שהיה פעם. כאן, בשדה־נחום, בטירת־צבי, במעוז, בתל־עמל, ניתנה ההוכחה: יש עוד רוח חלוצית בארץ־ישראל. תל־עמל (שלימים נקרא ניר־דוד) היה ראשון ישובי “חומה ומגדל” שהוקם בעמק בית־שאן ביממה אחת בדצמבר 1936: “מי שראה את הישוב החדש הזה, מי שבילה בו שעות, מי שסקר את הסביבה מנקודת־ראות בטחונית, מי שעמד על תנאי החיים ויחד עם זאת חש באמונה העמוקה, בכוח ההתמדה ובמרץ הטמון בהם, יודע שהחלוצים של ימינו אינם נופלים במאומה מן הביל”ויים או מבני העליה השניה." יעקב, נאמן לאופיו האנטי־מיליטריסטי, התרשם במיוחד מן העובדה, שאין אלה חיילים המבצעים פקודה בצורה עיוורת, אלא אנשים המודעים לסכנות, היודעים גם פחד, השוקלים בזהירות מה כוחם. אבל יחד עם זאת איתנים בהחלטתם להחזיק מעמד. “על אנשים כאלה אפשר לסמוך, אלה אינם בעלי דמיונות, היודעים למות, אבל לא לחיות, אלא חלוצים המנסים על אף הקשיים ליצור תנאים לחיים טובים יותר.”

האנשים עובדים קשה כדי לייבש את הביצות, מקור הקדחת, תמיד מתוך חשש שכוחות עויינים יסכנו את החיים, יהרסו את פרי העמל. שדה־נחום. שעלה על הקרקע רק בראשית אותה שנה, כבר התנסה בזמן הקצר בכמה התנפלויות מזויינות. בטירת־צבי, הקיבוץ הראשון של “הפועל־המזרחי”, שהוקם על אדמות משה קסטנר, איש “המזרחי” מצ’כוסלובקיה, נראו התנאים קשים במיוחד: בששה השבועות הראשונים חלו עשרים חברים בקדחת ובכל זאת ממשיכים שבעים איש בעבודה, בונים צריפים וישנים תחת כיפת השמים בפינה הנקראת בפיהם “רחוב המגורים”. בקיבוץ מעוז הסמוך, כל פציעה קטנה מלווה חום של 40 מעלות, עוויתות־קיבה שייכות לשיחת היום, אבל רצון העבודה והאמונה אינם נחלשים אף לרגע. דברי ההערצה של יעקב אדלשטיין היה בהם גם מוסר־השכל: אלפי לירות הושקעו בכל אחד מן הישובים מכספי הקרנות הלאומיות ואלמלא הן לא היו קמים, לא היתה הרחבת הישוב אפשרית; פיתוחה של ארץ־ישראל מצריך שני דברים: את המעשה החלוצי ואת ההון הלאומי.

בגלל היעדר המעשה החלוצי מצדו נשאר הוא עצמו כאיש מבחוץ. משגה יסודי שגה אדלשטיין בבואו לארץ־ישראל כפקיד, כעסקן, בניגוד לרוח ששררה אז בארץ בין חברי תנועת העבודה: קודם־כל חייב אדם להוכיח את עצמו כחלוץ בעבודה גופנית. אכן, יצחק פניגר, חבר קיבוץ גבעת־חיים, ששהה בשנים 1935–1936 בפראג כשליח “החלוץ”, הפציר באדלשטיין שילך לקיבוץ לפחות לשנה, לחצי שנה, גם אם אין הוא מתאים לעבודה גופנית – בראש־ובראשונה למען מעמדו האישי. הרי ברל כצנלסון דרש אפילו ממשה ביילינסון, רופא ועיתונאי במקצוע, שעלה לארץ והוא כבר קרוב לגיל ארבעים, לצאת קודם־כל להתיישבות. אנשי ההתיישבות העובדת – והם היו הקובעים בתנועת העבודה – בזו לאותם עסקנים מעטים, שהיו מכנים אותם “המושחתים”, שעלו לארץ ונכנסו ישר לתפקיד יצוגי. העבודה הגופנית היתה בעיני חברי תנועת העבודה כעין מבחן־כניסה. אבל לא כך פירש אדלשטיין את הקרירות לגביו. היתה לו ההרגשה, כי כל החברים והשליחים והאורחים, שהיו כה ידידותיים כאשר באו אליו למשרד הארץ־ ישראלי בפראג, בגדו בו בארץ, זנחו אותו בעת ההתחלות הקשות.

הימים עצמם היו קשים. ב־11 ביולי 1937 פורסם דו“ח ועדת פיל, שהמליץ על חלוקת ארץ־ישראל בין יהודים לערבים, שלפיה תינתן ליהודים רק ששית משטחה של ארץ־ישראל המערבית וירושלים תהיה בשלטון הבריטים. הישוב בארץ והתנועה הציונית כולה היו אחוזים בסערת הוויכוח: חלוקה, כן או לא? הציפיה והחרדה לקראת הקונגרס הציוני העשרים הזכירו לוותיקים את ימי ההכרעה בפרשת מקלט־הלילה באוגנדה. המחנות היו מחולקים: להניח הכל על קלף אחד ולומר לא לחלוקה או לנצל את ההזדמנות, שתאפשר לפחות עליית כמה מאות אלפים, להיאבק על הרחבת גבולות החלוקה, להכין את היסודות למדינה יהודית לעתיד? אדלשטיין, כווייצמן, כבן־גוריון, כמרבית יהדות מזרח־אירופה, היה מוכן לקבל את החלוקה. הרי לדעתו הניח דו”ח ועדת פיל רק שתי אפשרויות: או מדינה יהודית זעירה או המשך המנדט תוך צמצום מירבי של העליה, איסור מכירת הקרקעות ליהודים, הקמת סוכנות ערבית כמשקל נגדי לסוכנות היהודית, ומול העם היהודי לא יעמדו רק ערביי ארץ־ישראל אלא עמי ערב כולם. פירושו של דבר נצחון מוחלט לטרוריסטים הערבים, שיראו בהחלטת ממשלת המנדט כוח מדרבן להמשך הפרעות. נכון, אפשר להיאבק בהם, על־ידי גיוס כוחות הגנה לא רק מתוך הישוב, אלא מקרב העם היהודי בעולם. אך אם רוצים מאבק מזויין חייבים לזכור, שקל להכריז מלחמה ולהוביל את ההמונים, אבל קשה מאוד לראות מראש את כל הסכנות שבמלחמה ואת תוצאותיה.

המשך העליה המצומצמת פירושו היעדר כל אפשרות לסייע להמוני היהודים הנרדפים בעולם. תנועה ציונית, שלא תהיה מסוגלת לתת תשובה מעשית על מצוקת היהודים, לא יעלה בידה לקשור אליה את ההמונים לאורך שנים ולהנהיג אותם במאבק. היאוש, תחושת החולשה, חוסר־האונים מול עתיד ללא מוצא, כל אלה ירפו את ידי היהודים בעולם. תהיה זאת תבוסה לציונות, שבשנים האחרונות נהפכה למרכז החיים היהודיים בגולה, ובצדק מבקשת את הנהגת האומה.

אדלשטיין היה ער לסכנות שחלוקת ארץ־ישראל תביא עמה – בלי ירושלים, בלי הגליל, בלי מפעל החשמל, תוך ביטול המנדט, שהיתה בו גם התחייבות בין־לאומית. אבל מול כל אלה עמדה לנגד עיניו האפשרות להציל במשך עשר–חמש־עשרה השנים הבאות מיליון יהודים מרדיפות במקום מושבם. במשך אותן שנים אפשר לחזק את כוחה של ארץ־ישראל ולהפוך אותה לגורם שיש להתחשב בו בזירה הבין־לאומית. חיזוק מצבה הכלכלי והפוליטי יכול להוביל גם לשיפור היחסים עם העמים השכנים; לתת אפשרות לעצמאות מדינית, לביצוע תכניות ממלכתיות בתחומי הכלכלה והסעד, לבניית מינהל עצמאי.

בסוף אוגוסט 1937, שבוע לפני פתיחת הקונגרס הציוני העשרים בציריך, התכנסה סיעת העבודה ובאו גם נציגי צ’כוסלובקיה, שיחד עם בן־גוריון תמכו בחלוקה (אדלשטיין, בגלל שהייתו בארץ־ישראל, הוצב הפעם רק במקום ה־24 ברשימת המפלגה הסוציאליסטית ולא היה ציר מן המניין). מה שקבע לגביהם היה, באיזו דרך מגיעים מהר יותר לישוב של מיליונים. ברל כצנלסון לא היה בין שוללי תכנית החלוקה מבחינה עקרונית, אבל לא האמין בה: המדינה לא תקום, ואילו הוויכוח עליה יפלג את המחנה היהודי. לבסוף נתקבלה בסיעת העבודה, שהיתה הסיעה הגדולה בקונגרס ובמידה רבה הסיעה הקובעת, החלטה לנהל עם האנגלים משא־ומתן על החלוקה.

דיוני הקונגרס התנהלו באווירה קשה. אוסישקין שלל את החלוקה, וייצמן חייב אותה. המחייבים היו מודעים לממדים הזעירים של המדינה היהודית המוצעת, אבל תחושתם היתה שגורל העם היהודי כולו מונח על כף המאזניים. וייצמן, שנשא בזמנו נאום בן שעתיים לפני הלורד פיל ושאר חברי הוועדה המלכותית, אמר אז משפט, שעליו חזר גם כעת הקונגרס. והדברים ביטאו את חרדתו לעתיד יהדות אירופה: “באירופה ששה מיליון יהודים כלואים במקומות שאינם רצויים שם ובשבילם נחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות בהם ומקומות שאינם רשאים להיכנס לתוכם.”

בקול דממה דקה יצא אדלשטיין מן הארץ כדי להשתתף בקונגרס הציוני. “מעניין,” אמר ייקף בעת הקונגרס, לחברו דב ביגון, אחד המעטים שדיבר עמו על שהייתו כארץ, “העליה היא בעצם גולת־הכותרת, הגשמת כל המאוויים, כל החלומות. וכאשר אתה מגיע לארץ, אתה רק גלגל חמישי ואין איש מתעניין בך.”

בקרן־היסוד בירושלים הניחו, כי אדלשטיין ישוב עם תום הקונגרס: תוך שלושה חודשים אין לאיש זכות להתחרט על עליה. אילו היו עוזבים את ארץ־ישראל כל המאוכזבים מן המציאות בה בחודשי שהותם הראשונים, לא היה נותר בארץ אלא קומץ קטן של תמימי־נפש. לארץ־ישראל נדרשו סבלנות, התמדה, אהבה ובעיקר חוסר־מוצא. כשאין לאן לחזור, מתגברים על כל הקשיים, על כל חבלי הקליטה. אבל לאדלשטיין לא רק שהיה לאן לחזור – הרי מרים ואריה בן השש נותרו לעת־עתה בביתם ברחוב בילסקה – אלא שגברו הלחצים למען חזרתו. בפראג היו זקוקים לו. במשרד הארץ־ישראלי, במפלגה, בהסתדרות הציונית, ב“החלוץ”: ישוב לזמן־מה וייצא לארץ־ישראל שנית. ב“איחוד” הגיבו על החלטת החבר אדלשטיין לשוב לפראג באנחת רווחה: עתה סיכויי המפלגה בצ’כיה לא רעים, אם הוא יעמוד לרשותה בחודשים הקרובים. ובכן, הללויה: החבר אדלשטיין ישוב לפראג ב־20 באוקטובר בערך ויישאר בה לפחות עד לחודש מארס 1938.

לשליחים מארץ־ישראל, שנמצאו אותה שעה בצ’כוסלובקיה, היה ברור, כי חזר מאוכזב מבחינה אישית. אכל ייקף התעטף בשתיקה. שמעון אנוך, חבר קיבוץ נען, שהיה אז שליח מטעם הסתדרות העובדים ו“החלוץ”, הרגיש שמשהו מאמונתו הגדולה של ייקף בארץ־ישראל נפגם בעת שהייתו בארץ. אבל גם הוא, כשאר השליחים, לא הרהיב עוז לשאול אותו גלויות: “ובכן. מה בעצם קרה בארץ?”

ארץ־ישראל נשארה תעלומה, לאוהביה וגם לאויביה. באותה תקופה חזר מארץ־ישראל נוסע אחר, אף הוא מאוכזב, מסיבות משלו. אדולף אייכמן, המומחה לענייני ציונות במשרד הראשי של שירות הבטחון בברלין. כאיש ס“ס צעיר, אינטליגנטי ושאפתן, נסע עם הרברט האגֶן, הממונה עליו במחלקה לענייני יהודים, למסע לימודים בארץ־ישראל, בעיקר לצרכי ריגול בעניינים יהודיים, ובין השאר הוטל עליהם להיפגש גם עם המופתי הירושלמי, חג' אמין אל־חוסייני. אנייתם עגנה בחיפה והם ירדו ממנה לסיור קצר בכרכרה עם עגלון יהודי והמשיכו באניה למצרים כדי לקבל שם אשרת־כניסה לפלשתינה־א”י, אך נתקלו בקשיים מצד השלטונות הבריטיים, ולפיכך היה עליהם להסתפק במידע שנמסר להם בקאהיר על־ידי המודיעים שלהם מקרב הגרמנים, הערבים והיהודים. אחרי שיחה עם איש־הקשר היהודי, שדיבר עם אייכמן על הגדלת העליה מגרמניה ל־50,000 איש לשנה עם הון של אלף לי“ש כל אחד באמצעות “ההעברה” – יבוא סחורות גרמניות תמורת כספי היהודים המהגרים – היתה מסקנתו של אייכמן, בדומה לקו מדיניות־החוץ של הרייך כאותם הימים: “אין אנו מעוניינים לעודד יציאת הון יהודי לחו”ל, אלא בראש ובראשונה אנו רוצים להניע יהודים חסרי־אמצעים לצאת. כיוון שהגירת חמישים אלף יהודים לשנה תחזק קודם־כל את ארץ־ישראל, אין תכנית זו באה בחשבון לאור העובדה, שעל הרייך למנוע הקמת מדינה עצמאית בארץ־ישראל.”

בימים האחרונים של שנת 1937 הוקמה ברומניה ממשלה פאשיסטית ואנטישמית קיצונית בראשותו של אוקטביאן גוגא. מפנה זה במדינה, שהיתה קשורה עם צ’כוסלוכקיה ויוגוסלביה בברית הגנה במסגרת “ההסכמה הקטנה”, עורר דאגות חמורות בקרב אותם היהודים ברפובליקה, שנתנו את דעתם לנעשה בעולם. הם חששו שמא תשפיע התפתחות העניינים ברומניה על הלך־הרוחות בצ’כוסלובקיה יותר מן המאורעות בגרמניה. רדיפת היהודים בגרמניה עוררה בקרב הצ’כים גל של מחאות, השתתפות בצער היהודים ונכונות לעזור להם, לא מעט מתוך השנאה הישנה של הצ’כים לגרמניה. אבל רומניה היתה מדינה ידידותית, הדור הצעיר ברפובליקה חונך על האחווה הצ’כית־הרומנית־היוגוסלבית ומשום כך היתה למאורעות ברומניה השפעה ישירה עליו.

גוגא, בסיסמה “רומניה לרומנים”, צימצם מיד אחרי עלייתו לשלטון את חופש הפעילות הכלכלית ואת הזכויות האזרחיות של היהודים, ובשיחה פרטית עם ידיד אורח מצרפת אף העלה אפשרות לפתרון בעיית היהודים בכל מזרח־אירופה: “להעביר אותם בהמונים לשטח כלשהו שעדיין שומם מאדם… לאיזה אי שממנו לא יוכלו לצאת, למאדאגסקר, למשל.” גם בצ’כיה רבו הקולות שאמרו, כי יש ללמוד ממדיניותו של גוגא, ביחוד בתחום הכלכלי, ואף הובע חשש, שהיהודים עלולים עתה להיות למכשול ביחסי הידידות המסורתיים בין שתי המדינות. הצ’כים־היהודים, בהתאם להשקפת עולמם, סברו שיש להתייחס למתרחש ברומניה קודם־כל על־פי האינטרסים הממלכתיים הצ’כיים ואסור שהמוצא היהודי יהיה שיקול כעניין זה. האינטרס במערך המדיני המשותף עם רומניה קובע יותר מבעיית היהודים. מיד אחרי הקמת ממשלת גוגא נסגר הגבול הקצר בין צ’כוסלובקיה ורומניה בפני פליטים יהודים, שניסו לברוח משם. אמנם לא פורסם על כך דבר בעיתונים, אך לד"ר אַנגֶלו גולדשטיין, ציר המפלגה היהודית בבית־הנבחרים, נמסר על כך בשיחה פרטית.

כאשר גברו הקולות, בעיקר בקרב הציונים, שתבעו מממשלת צ’כוסלובקיה לפתוח את שעריה לפני הפליטים היהודים מרומניה. באה תגובה שאיש לא ציפה לה. פֵרדינאנד פֶראוּטְקָה, מגדולי הפובליציסטים הצ’כים, ידידם של' מסריק, בנש, קרל צ’אפֶק, פירסם בשבועונו הליברלי “פְשיטוֹמְנוֹסט”. מאמר בשם “הערות על העם הצ’כי והיהודים”. פראוטקה טען, שהיעדר אנטישמיות בצ’כוסלובקיה אין לזקוף לזכות מנהיגות נאורה, אלא הוא נעוץ בעובדה, שחלקם של היהודים בחיים הכלכליים והציבוריים אינו עולה על אחוז סביר וכל נסיון להגדיל שיעור זה יעורר סערה גם בארץ זו. הצ’כים אינם יכולים להציל את ההומניזם בעולם כולו והם חייבים לדאוג בראש ובראשונה לעצמם.

היה ברור, כי זאת ראשית פניית העורף ליהודים גם מצד הליברלים הצ’כים ורבים מידידי פראוטקה יצאו בביקורת נגדו, ביניהם גם מילֶנה יֶסֶנְסְקָה, ידידתו של קפקא, שהיתה אף היא חברת מערכת “פשיטומנוסט”. בתגובה על מאמרו של פראוטקה ניסו הצ’כים־היהודים להוכיח, שבעצם היהודים כמעט אינם קיימים, עוד מעט, עוד קצת סבלנות וייעלמו כליל. הגרעון הביולוגי בבוהמיה ומוראביה הגיע ל־1% לשנה. נישואי התערובת התקרבו ל־40%. עשרות קהילות כפריות התרוקנו, בתי־כנסת נסגרו. ואף השפעתם הכלכלית של היהודים, שכה מרבים לדבר בה, קטנה ממה שמניחים. שירותי המדינה כמעט סגורים בפניהם. שיעורם בתוך האוכלוסיה הכללית ירד לפי המפקד האחרון לקצת מעל אחד למאה. ובכן, על מה הזעקה. מה הפחד?

רבו אותות הזמן. אך רק מעטים ידעו לקרוא אותם נכונה. לקראת ראשית שנת 1938 התפרסם ביומון המפלגה האגררית, הגדולה במפלגות הצ’כיות, מאמר מדיני מאת היושב־ראש שלה רוּדוּלף בּרֶאַן, שהמליץ על נסיון הידברות בין צ’כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, ורמז לאפשרות של ביטול חוזה ההגנה ההדדי בין צ’כוסלובקיה וברית־המועצות משנת 1935 ולצירוף הֶנליין לממשלה. קרוֹל סִידוֹר, ציר המפלגה האגררית הסלובקית, הציע בישיבת ועדת־החוץ של הפרלמנט להקים גוף שיטפל בהעברת יהודי סלובקיה ורוסיה הקרפאטית לבירוֹבידז’אן: ממילא כולם קומוניסטים. הסלובקים נאלצים מטעמים כלכליים להגר מעבר לים ובמקומם גדל שיעור היהודים, אוהבי השפה הגרמנית, המעניקים לבניהם שמות מתוך אופרות של ואגנר.

היהודים שיגרו משלחות לנושאי תפקידים מרכזיים במזרח המדינה ושמעו מפיהם הצהרות מרגיעות: הנציב לרוסיה הקרפאטית הבטיח להם שהוא עצמו, בתוקף סמכותו, ישים קץ לכל סימן של איבה ליהודים. אפילו בפי יאן איוואק, ציר המפלגה הפאשיסטית הסלובקית, היתה רק עצה ידידותית: “איש אינו מתכונן לרדוף את היהודים או לצאת למאבק נגדם. כל מה שמבקשים מהם שיסתגלו לנסיבות הזמן,” אמר בעת ויכוח בפרלמנט על הצעה לארגון מחודש של הקהילות היהודיות: “הרי היהודים עדיין מאמינים בתלמוד והוא מורה להם להתחשב רק בבני־בריתם.”

מרחק רב הפריד בין דברים אלה ודברי תומאס מסריק לקארל צ’אפק: “מי שלבו לישו, אינו יכול להיות אנטישמי.” אבל מסריק כבר נטמן בקבר הכפרי הפשוט בלאני ורבים מאזרחי הרפובליקה, והיהודים בתוכם, הרגישו את עצמם מיותמים. כאשר ב־14 בספטמבר 1937, לאחר עשרה ימי שקיעה איטית, התפשטה הידיעה על מותו של מסריק, בכו גם הגברים ללא מעצור. ברחובות, המורים בישרו בעיניים דומעות לתלמידיהם על הסתלקותו של טאטיצ’ק מסריק ומאות אלפים חיכו שעות על שעות ברחבת ארמון הראדצ’אני כדי לעבור ליד ארונו, לא מתוך חובה, אלא מתוך צורך פנימי, כדי לתת ביטוי לצערם הצורב. עם מסריק מתה האמונה בדמוקרטיה כצו מוסרי, באמת החייבת לנצח תמיד.

המצב המדיני היה מתוח. באוקטובר 1937 הטילו השלטונות איסור על אסיפות פוליטיות וגם המפלגה היהודית נאלצה לדחות את ועידתה הארצית, שעמדה להתקיים בסופו של אותו חודש. אף הרצאתו הראשונה של יעקב אדלשטיין אחרי שובו מארץ־ישראל בוטלה בגלל איסור האסיפות הכללי, אבל הוא חזר לעבודה כמלוא המרץ, לרווחתם של כל הגופים, הוועדים, הארגונים והקרנות שבהם היה פעיל. שוב יצא לסיור בפלוגות הכשרה, שוב עסק באיסוף תרומות. במסגרת מגבית שנערכה בנובמבר של אותה שנה מטעם הקרנות הציוניות נתבקשו יהודי צ’כוסלובקיה: “תן ותן ביד רחבה, כי מחר יכול להיות מאוחר מדי.” כוונת אותו “מאוחר” היתה לרכישת אדמות בארץ־ישראל על־ידי היהודים. בצ’כוסלובקיה עצמה לא דחק הקץ.

סוף־סוף עמדה המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת לערוך את ועידתה הראשונה בפרוֹסניץ, אך עדיין היה האיחוד תלוי על בלימה, קודם כל בגלל שֵם. אדלשטיין וחבריו הציעו שהמפלגה תיקרא “איגוד ציונים סוציאליסטים”, אבל “פועלי־ציון” רצו בשם “המפלגה היהודית הסוציאליסטית הדמוקרטית”, משום שלא חשבו, כי מן התבונה להדגיש דווקא בעת משבר בארץ־ישראל את צביונה הציוני של המפלגה החדשה. לשם פשרה הוצע השם “מפלגת הפועלים המאוחדת”, אך אנשי א.ג.ס.צ. ובראשם דב ביגון לא רצו בו, כדי שלא לשאת את שמו של הפועל לשווא במפלגה של אנשי המעמד הבינוני. בפתיחת הוועידה נאם ד“ר אריה טרטקובר בשם ההנהגה העולמית של האיחוד, הופמן ואדלשטיין הגישו את תכנית הפעולה של המפלגה החדשה, יהודה רזניצ’נקו טרח מאחורי הקלעים להרגעת הרוחות, אך עד לרגע האחרון היו חששות לפיצוץ ועידת האיחוד. לבסוף, בתשישות כוחות, אחרי סערות וויכוחים שנמשכו עד שעות הבוקר הקטנות, אושר האיחוד בצורה דמוקרטית על־ידי נציגים של 1,100 חברי המפלגה הפעילים. החברים יעקב רייס, חיים הופמן ויעקב אדלשטיין נבחרו לנשיאות המפלגה ותוך שירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” ו”קום התנערה" התפזרו צירי הוועידה, כדי לפעול בכוחות מאוחדים למען העלאת קרנה של הציונות הסוציאליסטית. שנת 1937 קרבה לקיצה.

איזו שנה זו היתה! הסקירה השנתית של ד"ר ליכטוויץ היתה קודרת: בארץ־ישראל שוב התחדשו מאורעות הדמים, בפולין הופעלו לחצים להגירת מיליון יהודים, ברומניה, בהונגריה, בליטא דחקו ביהודים להגר. ומקצהו האחר של העולם, מאמריקה הצפונית והדרומית, מאוסטרליה, מקנדה, מכל מקום באה אותה תגובה למצוקת היהודים: חבל שאין לנו מקום בשבילם. יצחק פניגר מצא אחרי סיור על־פני צ’כוסלובקיה אדישות גמורה. גם במפלגה הסוציאליסטית, גם בתנועה הציונית, מתוך סיבות כלכליות אובייקטיביות, אך גם מפני שלדעתו לא ידע הישוב בארץ־ישראל להעביר לגולה את רוח הבניין וההגנה. על־פי טבעה התרכזה העיתונות בדיווחים מארץ־ישראל על תיאורי ההתנקשויות, על הדם שנשפך, השדות הנשרפים, העצים הגדועים, על מקרי החבלה בדרכים ובמסילות־ברזל, על מספר ההרוגים. הצדדים החיוביים, הגבורה השקטה שבהמשך העבודה היומיומית, מתוך החלטה נחושה להחזיק מעמד, לא היו בגדר חדשות ולא עניינו את העיתונות הכללית, הגרמנית והצ’כית, שהיהודים ניזונו בה. כרגיל, נראו הדברים ממרחק חמורים ומדאיגים יותר מאשר בעיני הישוב בארץ־ישראל, שהיתה לו נחמת המעשה.

הכל יחסי, גם מידת האדישות. יוסף שפרינצק, מראשי מפלגת פועלי ארץ־ישראל (במקור ממפלגת “הפועל־הצעיר”), הצהיר אחרי סיור על־פני אירופה – והוא היה מן המרבים לסייר – כי בכל מקום מצא מחנק מוסרי בציונות, אך ארבעת הימים של שהייתו בפראג היו מן הנעימים במובן הציוני והיהודי: כאן הציונות הטובה ביותר באירופה. יהודה רזניצ’נקו, שראה את המצב בעיניים ביקורתיות יותר, ניסה לתקן את רשמיו, אך על כך ענה שפרינצק: במקומות אחרים גרוע יותר. רזניצ’נקו הרגיש בחוסר־האונים המוחלט של השליח: “כאן תבערה ואנו מדברים על עליה טיפין טיפין.” הרי אפילו בשביל חלוצים שישבו בהכשרה זה ארבע שנים, לא היו סרטיפיקאטים. מתוך מאות אושרו לעליה 18 מן הראויים ביותר, וספק אם שמונה מהם יקבלו לבסוף רשיונות עליה. ומה נענה להמונים הנדכאים? מעולם לא שפרה נחלת השליח, אבל הפעם הרי זה באמת גיהנום להיפגש עם אנשים ולדבר עמם על ציונות."

עננה רבצה על הכל. כאשר ניהלה “הבימה”, בסתיו 1937, משא־ומתן על הופעות בצ’כיה, היו שני תיאטראות גדולים בפראג מוכנים למסור את אולמיהם לתיאטרון העברי. “הבימה” היססה אז אם להופיע בצ’כיה, בגלל מיעוט הקהל שעשוי להתעניין בהצגות בעברית. אך אחרי שנאסר עליה לבוא לוארשה והביקור בבוקרשט ירד מהפרק, ביקשה “הבימה” לבוא בראשית 1938 לצ’כוסלובקיה. שני התיאטראות הסתלקו בינתיים מנכונותם לארח אותה מתוך פחד שהאספסוף ישבור את חלונותיהם. גם רבים מן היהודים התנגדו עתה לביקור “הבימה” מחשש ל“רישעס”. אולם “הבימה” באה בינואר לפראג והציגה שם את “אוריאל ד’אקוסטה” ו“הדיבוק” על בימת “התיאטרון המשוחרר”, בימה סאטירית לוחמת של שני שחקנים. ווֹסְקוֹבֶץ (ואכסמן לשעבר) ווֶרִיך. היה זה התיאטרון הנערץ על האינטלקטואלים מן השמאל ועל הצעירים בכלל, יהודים ולא־יהודים כאחד. שירם של ווֹסְקוֹבֶץ וּוֶרִיך, V+W לשם קיצור: “כשנלך מיליונים, כולנו נגד הרוח,” היה להם כהימנון.

רוב ציוני צ’כוסלובקיה יחלו לחלוקת ארץ־ישראל ולהקמת מדינה יהודית, שתשחרר אותם מסיוט התנגשויות הדמים ומן התלות בחלוקת רשיונות־עליה בידי הבריטים. בפראג נערכה מטעם המפלגה הסוציאליסטית אסיפה למען מדינה יהודית, נגד מעמד נצחי של מיעוט, והופמן ואדלשטיין היו הנואמים המרכזיים בה. כל מאווייו של אדלשטיין התמקדו במדינה, שבה יהיו היהודים אדונים לגורלם, וכאשר בעת נסיעה ברכבת למחנה נוער בהרי הבֶסקידים שאל אותו קורט (משה) באומגארטן, חבר הנהגת תנועת “מכבי הצעיר” (שבשנת 1936 נעשתה לתנועה מגשימה), מה שאיפתו הגדולה בחיים, ענה בלי שמץ של היסוס: “להיות ראש ממשלה של מדינת היהודים.” ייקף אמר את הדברים מתוך רצינות גמורה ובאומגארטן בן העשרים התרשם עמוקות. אדלשטיין, עתה בן שלושים וחמש, היה שייך בעיני באומגארטן לזקני התנועה הציונית, אך הוא, יחד עם ד"ר קאן, היו היחידים, שמן הרגע הראשון תמכו במאמצי משה באומגארטן וחברו בֶּלוּ שפיץ מהנהגת “תכלת־לבן” להרחיב את מפעל עליית־הנוער גם על צ’כוסלובקיה. קאן היה נלהב, אדלשטיין פיקפק, אם עליית־הנוער בברלין (שדרכה ביקש בֶּלוּ להשיג את הסרטיפיקאטים הראשונים) וההנהגה בלונדון ובירושלים יהיו מוכנות לעזור. קאן ואדלשטיין היו אנשים לפי רוחם של הצעירים: אקטיביסטים, מארגנים מקצועיים, לא שבויים רק בתוך הפרובינציה הצ’כוסלובקית, אלא מרחיקים ראות יותר, שאינם מסתפקים רק בכינוסים ובישיבות, אלא תובעים קודם־כל פעולה, חלוציות ועליה, בכל דרך אפשרית.

עליית־הנוער היתה עד אז מונופול של הנוער בגרמניה ויהודי צ’כיה התיחסו אליה כאל מפעל־הצלה שנועד לילדים של יהודים אחרים, מסכנים, שחייהם בסכנה. כאשר בא בֶּלוּ שפיץ בראשית שנת 1938 לטֶפלִיץ־שֵנאוּ כדי להניע את ההורים לשלוח, לפחות, את בניהם לארץ־ישראל, כמעט גורש מן המקום. וכאשר ביקש משה באומגארטן לבוא כעבור כמה שבועות לביקור שני לשם אותה המטרה, אמרו לו ציוני המקום: די, מספיק, אין טעם. אם רוב ההורים במערב הרפובליקה לא ראו בעין יפה את עליית בניהם כחלוצים אגב ויתור על קיום מבוסס, הרי עליה של תלמידי בתי־ספר, בלי משענת המשפחה, לארץ שבה אורב המוות בדרכים, נראתה להם כמעשה של אכזריות, של קלות־דעת פושעת. בֶּלו ומשה פנו אל חיים הופמן וביקשו ממנו לעמוד בראש מפעל עליית־הנוער במקום – לעת־עתה במסגרת ועד זמני מסונף ל“החלוץ” – הרי לו יש תואר דוקטור והוא איש מכובד, המסוגל לעורר את אמון ההורים יותר משני בחורים בני עשרים.

דווקא עתה, בעת משבר בארץ־ישראל, נראתה השעה כשרה להעמקת התודעה הציונית בקרב הדור הצעיר, ובעיקר בין מדריכי תנועות־הנוער. בימי הגאות בעליה נדמה היה כאילו אין עוד צורך בחינוך ציוני, כיוון שבניין הארץ משכנע יותר מכל אידיאולוגיה, אבל עכשיו, נוכח הקשיים המדיניים והכלכליים שארץ־ישראל נקלעה לתוכם, החלו רבים לאבד את אמונתם במפעל הציוני ומסקנתו של אדלשטיין היתה: ציונות פירושה קודם־כל חינוך רעיוני שיטתי. בפברואר 1938 נערכו שני סמינריונים למדריכי תנועות־הנוער, אחד מטעם “מכבי הצעיר” בברין ואחד מטעם “תכלת־לבן” בפראג. אדלשטיין עשה כמה ימים בין אנשי “מכבי הצעיר” בברין, הירצה, השתתף בוויכוח. עשה קצת למען חיזוק הרעיון הסוציאליסטי (והתקרבות למפלגתו) וחזר מעודד: עם צעירים כאלה אפשר לפעול גדולות.

תחושת הכוח הגובר של הדור הצעיר הורגשה ביתר שאת בוועידה השניה של כל תנועות־הנוער הציוניות (להוציא בית"ר), שנערכה בסוף פברואר באוסטרבה. “הנוער לא יהיה עוד הילד היתום של התנועה הציונית, שנהפכה יותר ויותר לעסק כספי בלבד,” הכריז בלהט דב ביגון, ראש מרכז הנוער. אך גם נוער אידיאליסטי לא יחיה על הלהט לבדו ובסיפוק רב בישר ביגון (אחד המעטים מבין האוסטיודן, שלמד צ’כית, גרמנית והונגרית כאילו היה מבני המקום), על תמיכה כספית ורוחנית מובטחת ל־216 סניפי התנועות על־פני הרפובליקה. אדלשטיין דיבר בוועידה על מצבו הנפשי של הנוער (אך כל מה שנשאר מהרצאה זו בכרוניקה המקומית היתה רק ההגדרה “בדרך המזהירה האופיינית לו”).

אם בקרב הנוער הורגש אי־שקט בגלל המצב המדיני הכללי, הרי בקרב הציבור הציוני הוסיף הכל להתנהל על מי־מנוחות והתעניינותו של ציבור זה בחישול רעיוני של נושאי ההגשמה לעתיד היתה אפסית. כאותה תקופה ניסה אדלשטיין לעניין בעלי־הון שונים ברכישת מלווה גדול של קרן־היסוד – ההיענות היתה זעומה. בעקבות כשלון תכנית החלוקה והסכנה להנצחת מעמד היהודים כמיעוט לא נראתה ארץ־ישראל כהשקעה מושכת. דב ביגון, שעבד אף הוא בשירות הקרנות, ניסה לשכנע את הסוחר וייס, בעל “בית המשי של ליון”, חנות הבדים היפה ביותר בפראג, להשקיע סכום נכבד במלווה של קרץ־היסוד לנוכח הסכנה המתקרבת במרכז־אירופה, אבל זה דחה את טענותיו: “אני נולדתי כאן, הורי נולדו כאן, פה ביתי.” זו היתה עמדתם של מרבית יהודי צ’כוסלובקיה לגבי הנעשה ליהודים בגרמניה או ברומניה: “אצלנו זה לא יכול לקרות,” היה האני־מאמין הכללי כמעט.

“פאטא־מורגָנה של מאדאגסקר,” הכתיר העתון “זֶלבּסטוֶהר” ידיעה, שפורסמה בראשית מארס 1938, בדבר התעניינותה של ממשלת פולין בהתיישבות יהודית באי נידח זה בקצה הדרומי של האוקיינוס ההודי. הנציב העליון הצרפתי לשעבר של מאדאגסקר, מַרסֶל אוליבייה, הבהיר למשלחת הפולנית למאדאגסקר, שהיתה מורכבת ממאיור פולני אחד ומשני יהודים. כי בגלל תנאי האקלים הקשים והמחלות שפקדו את המתיישבים הלבנים המעטים שניסו את מזלם שם, אין שום סיכוי להתיישבות אנשים אירופים באי. אם ממשלת פולין תפרש את הדו"ח המסוייג של המשלחת על דרך חיובית, על ממשלת צרפת – כך סבר אוליבייה – ולו רק מתוך אהבת האדם, לסגור את הדרך בפני הגירה מפולין, ואם לא תעשה כך, יהיה עליה, לפחות, לעמוד על כך, שכל מתיישב יביא עמו למאדאגסקר גם ארון־מתים משלו.

בראשית מארס 1938 התקיימה הוועידה הארצית ה־12 של התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה ואדלשטיין, כתמיד, בין הנבחרים, הנואמים, המתווכחים. בנאום הפתיחה ביקש רופאייזן להוכיח, שנאמנות הציונים לרפובליקה אינה נופלת במאומה מזו של הצ’כים־היהודים, והתפלמס עם המתבוללים, העומדים עתה לפני שוקת שבורה: הרי היטלר מחזיר אותם לעם היהודי בריבית של שלושה דורות. דובר על מאורעות נוראים העומדים אחר הכותל, אבל האווירה היתה חדורה רוח אופטימיות: עם ישראל חי, כפי שהעידה גם תכנית העבודה. סוף־סוף זכו בתי־הספר העבריים למעמד של בתי־ספר ממלכתיים, צויין בסיפוק. הוקם מרכז הנוער החדש. עתה יש לדאוג להוצאת ספרים בנושאים ציוניים, להכין ספרי לימוד לתולדות עם ישראל ולעברית, לבנות אכסניות לנוער יהודי בערים הגדולות, להקים מועדוני־נוער בכל רחבי הרפובליקה.

ביום שפורסמו החלטות הועידה על פעולת התרבות לעתיד, סופחה אוסטריה לרייך הגרמני.

 

8. אצלנו זה לא יכול לקרות    🔗

כניסת היטלר לאוסטריה ב־12 במארס 1938, בלי שנורתה אף יריה אחת, בתהלוכת נצחון מסחררת, בעוד ההמונים האוסטרים מקבלים את פניו שיכורי־התלהבות, היתה לצ’כים כסיוט מבחיל. עתה הקיפו הצבאות הגרמניים את הרפובליקה משלושה צדדים בטבעת חנק. כל אירופה עצרה את נשימתה: נראה שכאן החלה לנוע מכונה בעלת עוצמה אדירה, שאין מי שיעצור אותה. מיד לאחר הסיפוח שׂררה בצ’כוסלובקיה ההרגשה, כי היטלר “אַנְטֶה פֹּורטָס”: עומד בשער. בקרוב ימשיכו הכוחות הגרמניים במסע הכיבוש ובכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה – והרי לא היה ספק, שהצ’כים יילחמו על הגנת ארצם עד כלות נשמתם. ברור היה, שצ’כוסלובקיה לא תוותר לעולם על מחוזות הגבול הגרמניים. שתושביהם החלו עתה, מתוך תחושת כוח, לתבוע ביתר שאת "הַיים אינס רַיִיך' – שיבה לאותו רייך גרמני שמעולם לא השתייכו אליו.

הפרעות ביהודי אוסטריה באו כסוּפה, כאילו ביקשו האוסטרים להשיג בימים מעטים את כל הנאות הגרמנים זה חמש שנים. ההמונים הצוחקים. היורקים והמתעללים ביהודים הכורעים על ברכיהם ושוטפים את מדרכות הרחובות, מסע הביזה בחנויות היהודים, אלפי היהודים הנגררים מבתיהם. המוכים עד מוות בסימטאות, הנבלעים בבתי־סוהר ובמחנות־ריכוז. התפרצות השנאה התהומית, שהיתה במשך שנים חבויה תחת חיוך חנף; הפליטים עם הפנים האפורות של אנשים שנחרב עולמם – הכל העיד בבהירות מפחידה: ככה ייעשה למדינה המסופחת לרייך. לידיעות על מאות מקרי התאבדות ליום בקרב היהודים היה ליוזף גבלס, שר התעמולה הגרמני, הסבר משלו בנאומו הראשון על אדמת אוסטריה: מספר המתאבדים הכללי בווינה לא עלה. ההבדל היחיד הוא בכך שבמקום הגרמנים, ששמו קץ לחייהם בעבר, מתאבדים עכשיו היהודים (מחיאות־כפיים סוערות של קהל רבבות).

שלושה ימים אחרי הסיפוח כינס שטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן באולם הישיבות של המשרד הארץ־ישראלי השומם את נציגי התנועה הציונית וביניהם גם ד“ר אדולף בֶּיהם הישיש, מחבר הספר “התנועה הציונית” ועתה נשיא הקרן־הקיימת באוסטריה. אייכמן – תמיר, בעל פנים אינטליגנטיות, לבוש מדי ס”ס, נעול מגפיים שחורים מבריקים – הרשים את הנוכחים, שנאלצו לשמוע את דבריו בעמידה, חוץ מד"ר ביהם התשוש. למרבה ההפתעה הראה אייכמן בקיאות רבה בכל נושאי התנועה הציונית, ציטט פרקים מתוך ספרו של ביהם ושירבב לתוך דבריו מלים עבריות (הרי לא לחינם למד עברית במשך שנה בכוחות עצמו מתוך ספרו של קאלֶקו שהיה מקובל בתנועה הציונית).

מנהיגות יהדות אוסטריה ובתוכה ד“ר דֶזידֶר פרידמן, יו”ר קהילת וינה, אינג' רובֶרט שטריקֶר, סגנו, וד“ר יוסף לֶוונהֶרץ, מנהל משרדי הקהילה, נעצרה ב־18 במארס והובאה רובה למחנה־הריכוז דאכאו. בסוף מארס הזמין אייכמן ששה מנציגי הקהילה הנותרים, ביניהם ביהם וד”ר אלואיס רוֹתנברג, מנהל המשרד הארץ־ישראלי, למלון “מטרופול”, שבו התמקמה זמנית מפקדת הגסטאפו. אייכמן הבהיר לנאספים בתקיפות רבה, שכוונתו להביא את בעיית היהודים באוסטריה לפתרון מושלם ולטהר את וינה ואת אוסטריה כולה מן היהודים בזמן קצר ביותר. אחרי שביהם, מחמת גילו ומצב בריאותו הרופף, סירב לקבל על עצמו את יצוג הקהילה, כפי שהציע לו אייכמן, הוטל העול, זמנית, על ד"ר רוֹתנברג.

בפעם הראשונה נוכחו יהודי צ’כיה לדעת מקרוב, מה הגורל הצפוי ליהודים כשאין להם פיסת אדמה משלהם. מה פירושו של חוסר־אונים מוחלט מול נחשול של איבה ואדישות. חודש אחרי הסיפוח גורשו מקִיטְזֶה, אחת משבע הקהילות המפורסמות של חבל בּוּרגֶנלַנד שבמזרח אוסטריה, ומכפר סמוך, כל תושביהם היהודים והובאו על־ידי אנשי ס“ס בלילה, בחוסר כל, אל אי זעיר בדנובה, קרוב לחופי צ’כוסלובקיה. משטרת הגבול הצ’כוסלובקית גילתה אותם למחרת היום, סיפקה להם מזון, הביאה אותם לבראטיסלבה, בירת סלובקיה, משם גורשו בו ביום להונגריה ומשם חזרה לאוסטריה. שלושה ימים ולילות, בקור וברוח, שהו המגורשים כשטח ההפקר שבו נפגשו גבולות אוסטריה, הונגריה וצ’כוסלובקיה, ושוטרים מכודנים משלוש המדינות מנעו את ה”פולשים" מלחדור לתחומן.

קהילת בראטיסלבה, מזועזעת מגורל יהודי בוּרגנלנד, מצאה לפחות פתרון זמני: היא חכרה ספינת־גרר כדי להעלות עליה את 68 הפליטים, ובה הצליחו להגיע עד לחוף ההונגרי של הדנובה. ההונגרים לא היו מוכנים להרשות להם לדרוך על היבשה וגם הרשות לשהות על סיפון ספינת־הגרר ניתנה רק לזמן קצר והוארכה פעם אחר פעם, בעזרת שתדלנות יהודית. בקשות ישירות למדינות העולם להעניק לפליטי בורגנלנד מקלט לא נענו. פניה לארגוני פליטים בין־לאומיים נשארה ללא תוצאות. מריה שמולקה החליטה, שהיהודים עצמם חייבים לקחת את גורל אחיהם בידיהם: “הטראגדיה האיומה הזאת חייבת להסתיים. היהדות אינה יכולה, מלבד כל ההשפלות שעליה לשאת עתה, גם להודות בחוסר־האונים שלה בפני העולם כולו.”

בחודש יולי ביקרה מריה שמולקה על ספינת־הגרר, בליווי שלמה ליפסקי מתל־יוסף, שהיה אז שליח “החלוץ” וההסתדרות בצ’כוסלובקיה, ראתה את התנאים הקשים שבהם היו שרויים היושבים בספינת־הגרר. ועם שובה לפראג עיבדה יחד עם יעקב אדלשטיין תכנית מפורטת להצלת 68 הנפשות: לארבעה זקנים הושגה רשות שהייה בצ’כוסלובקיה, עשרה יקבלו בעזרת קרוביהם אשרות־כניסה לארצות־הברית. ל־12 ינתנו סרטיפיקאטים של חלוצים (יותר אי־אפשר, כתבו מן הארץ, כי במלאי של ממשלת פלשתינה־א“י נמצאים רק 13 רשיונות עד סוף ה”שדיול"). כן יוכלו ארבע משפחות מרובות ילדים, 27 נפשות סך־הכל, לעלות ארצה כבעלי־הון, אם יימצאו 4,000 לי"ש הדרושות לכך. השאר – הזקנים והחולים – יבקשו מקלט בהונגריה. מריה שמולקה נסעה לפאריס וללונדון, השיגה סיוע מהג’וינט, יהודי צ’כוסלובקיה ערכו מגבית וב־10 באוגוסט, ארבעה חודשים אחרי שאיבדו יהודי בורגנלנד את הקרקע תחת רגליהם, באה הבשורה מירושלים, שאשרות־הכניסה בדרך.

“אם על אף אפשרויות העליה המוגבלות מאוד, על אף מספר מבקשי הסרטיפיקאטים העולה אלפי מונים על מספר אשרות־הכניסה העומדות לרשות הסוכנות, למרות מצב היהודים המידלדל מיום ליום, כאשר מדינות חדשות נוספות לאזורי המצוקה היהודית, ידעה רק ארץ־ישראל להעניק בית ליהודי הבורגנלנד,” היה זה בעיני יעקב אדלשטיין אישור לאמונתו הציונית, כי בה הפתרון המרכזי לשאלת היהודים. נכון, הציונים לא טענו מעולם, שיש להם תשובה למצוקתו האישית של כל יהודי ויהודי, אך שאיפתם היתה להגיע לדרגת עצמאות פוליטית וכלכלית כזו, שיוכלו הם עצמם להחליט מי זקוק לעזרה דחופה ולמי יש להעניק אותה. אכן, היענות הסוכנות היהודית להפצרת ציוני צ’כוסלובקיה מוכיחה, באיזו מידה נהפכו שאיפות אלו למציאות. למסקנה מעודדת זו הגיע אדלשטיין בעקבות קליטת ארבעים יהודים, אחרי מאמצים של ארבעה חודשים.

ציוני צ’כוסלובקיה התרעמו על המכתבים ההיסטֶריים הבאים מארץ־ישראל, כאילו הכיבוש ממשמש ובא: הרי צ’כוסלובקיה עומדת איתנה ואם במלחמתה נגד היטלר תחזיק מעמד ולו שבוע ימים, תגרור אחריה את מעצמות המערב למלחמה מוחצת בגרמנים. אולי מוטב קודם־כל לרצוח את היטלר, שקל אחד הארץ־ישראלים, יצחק שימקין, מהנדס יליד אודיסה ובעל מפעל לתעשיית חשמל בחיפה. הוא פנה בעניין זה לראשי הישוב. בן־גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר. משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, חשש שמא נסיון התנקשות בחיי היטלר יביא שואה על יהדות גרמניה ויסכן את הסכם ההעברה של הון יהודי בצורת סחורות מגרמניה לארץ־ישראל. שימקין התקשר עם אֶריך מוֹלר, יוצא צ’כוסלובקיה, מבעלי בית־חרושת “אתא”, שהיתה לו משפחה עניפה ורבת־נכסים בצ’כוסלובקיה ובאוסטריה, וביקש את עזרתו. משפחת מולר היתה מוכנה לסייע. אבל דרשה אישור המוסדות הציוניים למבצע. שימקין, שרצה לנצל את מסע הנצחון של היטלר על־פני אוסטריה, כאשר עבר הפיהרר במכונית פתוחה בקרב ההמונים ללא כל חשש לחייו, ציפה לשווא לאישור הנכסף ובינתיים איחר את המועד. כיוון שצ’כוסלובקיה נועדה לפי כל הסימנים להיות המטרה הבאה של היטלר, החליט שימקין לתכנן את ההתנקשות בחייו על אדמתה.

אבדן השוק האוסטרי גרם משבר כלכלי חריף בצ’כוסלובקיה. בא נחשול חדש של אלפי פליטים, רבים ביניהם בעלי אזרחות צ’כוסלובקית, שחיו בווינה וחיפשו עתה בקדחתנות מקלט זמני אצל בני משפחה וידידים. בערבים ישבו, ראשם נשען בכפות ידיהם, אורחים לא־קרואים, ושאלו את עצמם ואת האחרים: ומה הלאה?

לא היתה דרושה הבנה מדינית כדי לדעת שעתה מצויה צ’כוסלובקיה על הכוונת. הרי עוד לפני ה“אַנְשְלוּס” דיבר היטלר על 10 מיליונים גרמנים בשתי מדינות שכנות שעדיין לא זכו לחירותם הלאומית. זמן קצר אחרי סיפוח אוסטריה נסע הֶנליין אל היטלר כדי לקבל ממנו הוראות להמשך הפעולה והוא נצטווה להעלות את דרישותיו ברגע שירגיש בנכונות הצ’כים למלא אחריהן. הוראה זו, גם כשעדיין לא היתה ידועה ברבים, נתנה את אותותיה בהתנהגות הבוטחת של חברי הס.ד.פ.

בסוף אפריל התכנסה מפלגתו של הֶנליין לוועידה שלא מן המניין בקארלסבאד כדי לנסח את דרישותיה: הכרה בישות הגרמנים הסודטים ובזכותם לשלטון עצמי. הצ’כים היו מוכנים לוויתורים ניכרים, אבל לא לוויתורים טריטוריאליים שיסכנו את קווי ההגנה ועל־ידי כך את עצם קיומה של הרפובליקה. המשא־ומתן התנהל בעצלתיים. טיוטות הוכנו. טיוטות נפסלו. הגרמנים הסודטים היו בטוחים: כל מאווייהם יתגשמו בתוך כמה חודשים.

משחלף הזעזוע הראשון על מאורעות אוסטריה, עלה החשש, כפי שביטא אותו חיים הופמן במכתבו להנהגת “האיחוד” בארץ, שהסכנה אינה במלחמה מיד, אלא בכניעה הדרגתית לגרמנים: אוטונומיה לאזורי הגבול הגרמניים, ביטול חוזה־ההגנה עם ברית־המועצות והתקרבות למדיניות החוץ הגרמנית.

בערי הסודטים כבר בירכו הגרמנים איש את רעהו בגלוי, ב“הייל היטלר”. העוזרות בבתי יהודים תלו בחדריהן את תמונתו של הנליין והמסורות שבהן נתנו למעבידיהן עצה ידידותית: אילו אני במקומכם, לא הייתי נשארת כאן. טֶפליץ־שֵנאו היתה לעיר נאצית. בישיבת ארגון הסעד הגרמני, שגם יהודים היו פעילים בו, קם אחד החברים והצהיר, כי מעתה חייבת הנהלת הארגון להיות אך ורק בידי אנשים המזדהים הזדהות מלאה עם הנאציזם. “אם כך, אין לי עוד מה לעשות כאן,” אמר ראש העיר, סוציאל־דמוקרט גרמני. ויצא מן החדר יחד עם ד“ר וייס, רבה של טֶפליץ־שֵנאו. ד”ר קְלַארִי־אַלְדְרִינְגֶן, ממשפחת האצולה העתיקה של טֶפליץ, לא אמר מלה בזכותם ונתן לבלתי רצויים לצאת. מחנה הדמוקרטים החל להתפורר. ראשוני היהודים עזבו את העיר. אחדים – בעיקר האמידים שבהם – היגרו לארצות שמעבר לים. אחרים עברו לפנים הארץ ומשאיות־הובלה גדולות נראו פעם בפעם ליד בתי היהודים, מעמיסות את רכושם. אך רוב היהודים, ובעיקר המבוגרים שביניהם, היו נחושים בדעתם להישאר: מתוך אהבה לביתם, מתוך דבקות לרכוש שנצבר בעמל רב, מתוך תחושת אחריות לכלל. מפני שהיו בטוחים, כי להם, לילידי המקום, לא יקרה כלום, כפי שהבטיחו להם לעתים שכניהם הגרמנים הטובים. ורבים נשארו במקומם מתוך הזדהות עם הרפובליקה: אסור לעזוב עתה כדי שלא להחליש את כוח העמידה של הצ’כים.

גל של התלהבות לאומית אחז את היהודים, גם דוברי צ’כית רצוצה. לא עתה הזמן לדבר על עליה, אמרו לבֶּלוּ שפיץ בקארלסבאד: עכשיו, כאשר הצ’כים יילחמו על חייהם, הייתכן שהיהודים יברחו על נפשם? עתה מקומם עם העם הצ’כי האמיץ. בעקבות פניה מצד ממשלת צ’כוסלובקיה לתרומה חד־פעמית לצרכי הגנה, נאספו לאלתר 150 מיליון כתר. כמחצית הסכום נתרמה על־ידי יהודים. בית איגנאץ פֶּצֶ’ק תרם 20 מיליון כתר (לקרן־הקיימת שהכריזה באותו זמן מגבית לרכישת קרקעות בגליל תרם רק 300,000, נאנח שליח “החלוץ” שלמה ליפסקי מתוך קנאה). עמדת הציונים לא היתה שונה משל שאר היהודים: “הצ’כים עומדים איתנים ומגינים על עצמם ועל המשטר הדמוקרטי, לא ייתכן שאנו נהיה הראשונים לעזוב. עלינו להצביע על אחדות גורלנו עם גורל הדמוקרטיה הצ’כוסלובקית.” אנגלו גולדשטיין, ציר בית הנבחרים מטעם המפלגה היהודית, ביקר אצל הנשיא בנש וזה אמר לו: “אנחנו איננו פוחדים. נגן על הדמוקרטיה ונגן גם עליכם.” היהודים ימלאו בשמחה כל תפקיד שיוטל עליהם בקשר לבטחון המדינה ומבטיחים נאמנות בכל תנאי. הם לא ישכחו לעולם, שאלף שנים נמצאים קברות אבותיהם באדמה הצ’כית ולא ישכחו עשרים שנות חיים מאושרים ברפובליקה – זו היתה הנימה המסכמת של ועידת המפלגה היהודית שהתכנסה במאי, ממש כשם שהצ’כים נהגו לומר בימי הדיכוי: “היינו לפני אוסטריה, נהיה גם אחריה.” כך אמר עתה אנגלו גולדשטיין בשם היהודים: “היינו לפני היטלר, נהיה גם אחריו.”

לא היה זה זמן לפוליטיקה ציונית פנימית ונשיאות המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, החברים רייס, הופמן ואדלשטיין הציעו לאחד את כל הכוחות, קודם־כל לקראת הבחירות המוניציפליות, שעמדו להיערך בסוף מאי ובראשית יוני. אנגלו גולדשטיין רצה בהקמת ועד יהודי מרכזי מורכב מאישים בולטים, ביניהם הסופר מקס ברוד ונציגי היהודים־הצ’כים המתונים יותר. אך הופמן ואדלשטיין לא היו מוכנים להעניק סמכות לקבוצת אנשים שאינם אחראים לשום גוף בוחר. “כיום רק התנועה הציונית זכאית ורשאית לקבל את מנהיגות האומה,” טענו ובעמדה זו תמכו גם רופאייזן, קאן וד"ר פאול מֶרְץ, שירש את מקומו של רופאייזן כיושב־ראש של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה (אחר שרופאייזן נקלע לתסבוכת פיננסית, לא מעט בגלל עיסוקיו הציוניים, והפסיד את כל רכושו. גם בצ’כוסלובקיה גם בארץ־ישראל. הוא שלח את שלושת ילדיו ואת אשתו לארץ־ישראל ועשה עתה בעצמו הכנות לעלייתו המסודרת והמתוכננת עם כל ספריו ורהיטיו).

הופמן ואדלשטיין הציעו להקים ארגון יהודי לאומי ארצי, שיהיה מוסמך לנהל מו“מ עם ממשלת צ’כוסלובקיה וכל שאר הגורמים בשם המיעוט היהודי, לדאוג להרחבת בתי־הספר ומוסדות הסעד היהודיים לפי צרכי השעה. מול הסכנות הצפויות פעל כאן אותו דחף להתאחד, שהביא את יהודי גרמניה בסתיו 1933 להקמת הנציגות הארצית כגוף אחיד לשם ייצוג כלפי הגרמנים. “אין בכך ויתור כלשהו על עמדתנו הציונית,” הבהירו הופמן ואדלשטיין. “להיפך, עלינו לדעת שאת הפוליטיקה של כלל ישראל יכולים לנהל רק הציונים ואנחנו, הציונים הסוציאליסטים, בראשם.” במסגרת מגמות האיחוד הציע אדלשטיין, שהסוציאליסטים יצטרפו למפלגה היהודית. הופמן נטה להסכים, אבל חלק מחבריהם למפלגה הסוציאליסטית הציונית התנגד לכך בתוקף מתוך נימוק, שהדבר עלול לחזק את הכוחות הבורגניים ביהדות. אדלשטיין חזר על קריאתו לנציגות יהודית כללית בישיבת הוועדה הארצית הציונית, שבה הירצה על שאלות עליה והעברת הון. מריה שמולקה וד”ר מרגוליס הסכימו עמו: השעה קוראת לאחדות.

אחרי סיפוחה של אוסטריה נהפך עניין עליית־הנוער, שנראה עד אז כדבר רצוי, אבל לא חיוני, לכורח השעה. החרם הכלכלי על היהודים באזור הסודטים הלך והחמיר – בעיקר אחרי הנצחון המוחץ של הס.ד.פ. בבחירות המוניציפליות. ד"ר קאן פנה לוועד הפועל הציוני כבקשה להפעיל את מוסד עליית־הנוער גם בצ’כוסלובקיה: לאנשים צעירים אין כמעט תקווה למצוא תעסוקה בסודטים, נדידתם לפנים הארץ רק תחריף את האבטלה השוררת שם: מספר התלמידים היהודים בבתי־ספר תיכוניים פוחת והולך והתוצאה – פנייה המונית לתנועות־הנוער הציוניות. במיפקד שנערך בראשית שנת 1938 התפקדו עשרת אלפים בני נוער שרובם מתחנכים לחלוציות: חייבים להעניק להם, לפחות, פתח תקווה קטן, כדי שלא יתיאשו.

יחד עם פנייתו של קאן להנהלת עליית־הנוער הגיעו מכתבי בקשה מכל תנועות־הנוער בצ’כוסלובקיה, אבל התשובות מירושלים היו מאכזבות. הנרייטה סולד, שעמדה בראש עליית־הנוער, הבהירה, שעליה זו תלויה ברשות ממשלת פלשתינה־א“י וזו נתנה את הסכמתה לקליטת בני נוער בקיבוצים רק לגבי יוצאי גרמניה ואוסטריה. צעירים מפולין, מרומניה ומצ’כוסלובקיה שגם עלייתם נשקלת, חייבים להיקלט במוסדות חינוכיים עם פנימיה ומספרם של מוסדות כאלה בארץ מוגבל מאוד. הרי עד עתה שמה עליית־הנוער את הדגש על הכשרה חקלאית ולא נהגה לשכן צעירים באזורים עירוניים. קיימת החלטה להביא לארץ מספר קטן של בני נוער מפולין ומרומניה. אך כרגע אין שום אפשרות לדון על עליית קבוצה מצ’כוסלובקיה עד סוף ספטמבר, כלומר עד סוף ה”שדיול" הנוכחי. אפשר רק להבטיח שהשאלה תידון באופן יסודי ברגע שיובהר, כי אכן קיימת אפשרות להביא קבוצה כזאת לארץ.

בסוף מאי 1938 שוב נראה היה שמלחמה על הסף. ללונדון ולפראג הסתננו ידיעות, שהיטלר מתכנן מתקפה על צ’כוסלובקיה (שלימים נמצאו מבוססות על אינפורמציה נכונה בדבר תכנית שנקראה בשם הצופן “מבצע ירוק”). שריכוזי צבא גדולים עומדים בגבול סאקסוניה ושהגרמנים עומדים לתקוף תוך ימים ספורים (מידע שלא התאים למציאות: שעת־האפס נקבעה על־ידי היטלר ל־1 באוקטובר). הֶנליין הודיע בראשית מאי על ניתוק המשא־ומתן בין מפלגתו ובין ממשלת צ’כוסלובקיה לגבי מידת העצמאות של המיעוט הגרמני ונסע ללונדון כדי לעורר שם את דעת־הקהל הבריטית נגד “האפליה, הדיכוי, העינויים” שהם מנת חלקם של הגרמנים תחת שלטון הצ’כים. ובשובו התעכב אצל היטלר בבֶּרכטֶסגאדֶן. בראשית מאי אירעה במעבר הגבול שליד העיר אֶגֶר תקרית, שבמהלכה הרג שומר־גבול צ’כי ביריות שני צעירי ס.ד.פ. רכובים על אופנועים, שסירבו לציית להוראה לעצור. מותם נתן לגרמנים הסודטים שני “קדושים מעונים”, שעל קברותיהם הרעננים הונחו שני זרים לאות הוקרה בשם הפיהרר בכבודו ובעצמו. מעבר לגבול הצ’כי התחיל להתארגן גדוד מתנדבים מקרב הגרמנים הסודטים לשחרור המולדת משלטון הכפייה הצ’כוסלובקי.

ב־20 במאי, אחרי ישיבה דחופה של ממשלת צ’כוסלובקיה, הוכרז על גיוס חלקי, ובריטניה וצרפת הפעילו לחץ דיפלומטי כבד בברלין, בפאריס ובלונדון כדי להזהיר את היטלר מפני סכנת התערבות מצד מעצמות המערב, אם ייצא למלחמה נגד צ’כוסלובקיה. היטלר זעם על הצ’כים ועל בֶּנֶש בגלל האיום במלחמה ואבדן יוקרתו. אך מטעמים טַקטיים ראה לנכון להודיע ב־23 במאי לציר הצ’כוסלובקי בברלין, כי לגרמניה אין שום כוונות תוקפניות נגד צ’כוסלובקיה וכי הידיעות על ריכוזי צבא בגבולה משוללות כל יסוד. ראשי הממשלה של צרפת ואנגליה נשמו לרווחה על שנבלם המשבר ומוראל הצ’כים הרקיע: לא רק שהוכיחו בפועל את נכונותם להילחם, אם יידרשו, אלא שאנגליה וצרפת גם עמדו לימינם: בחלונות־הראווה של החנויות בפראג הוצגו מפות. שבהן צויירו שטחי גרמניה בצבע אחד, שטחי בריטניה, צרפת וברית־המועצות בצבע אחר ומתחתיהם הכתובת: הן גדולות יותר – אין ממה לפחד.

בא הקיץ ועמו ההכנות ל“סְלאֶט”, המפגן הארבע־שנתי של חברי ארגון “סוֹקוֹל”, שרק הוסיף על תחושת האחדות והכוח. כל פראג היתה מקושטת דגלים וכתובות. ברחובות עברו תהלוכות בני נוער מערי־השדה, מיוגוסלביה, מבולגריה, מצרפת, מפולין, רוקדים, שרים, מנפנפים במטפחות צבעוניות. גם משלחת קטנה מטעם “מכבי” מארץ־ישראל היתה בין הבאים ומקומו של דגל היהודים לא נפקד. המשלחת מארץ־ישראל עמדה על הדמיון שבין “סוקול” ו“מכבי” והביעה את רצונה ללמוד מן הארגון הבכור. אכן היה מה ללמוד: באצטדיון הגדול על־שם מסריק בסְטְרַאהוֹב נערכו מפגני התעמלות של עשרות אלפי מתעמלים, של נשים, גברים, בני נוער, ילדים – שדות צבעוניים נעים בקצב אחיד, בדיוק מופלא, כערוגות פרג, כשדה דגניות. אדום, כחול, לבן, דגלים, סרטים, פרחים: תחי הרפובליקה! תחי! תחי!

בעקבות האַנְשלוס של אוסטריה קרא פרנקלין דילנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לוועידה של 33 מדינות – כל ארצות דרום־אמריקה, ארצות סקנדינביה, אוסטרליה, ניו־זילנד – למען מאמץ משותף לסייע להגירת פליטים מגרמניה ומאוסטריה, צעד שנתקבל בהתלהבות מצד הארגונים היהודיים כאחד המעשים ההומניטריים הגדולים של המאה העשרים. העולם לא ידע אז את המניע האמיתי ליוזמה האמריקאית: למנוע לחצים על ארצות־הברית כדי שתשנה את החוקים המחמירים של הגבלות ההגירה. שלפיהם קיבלה כל מדינה ומדינה אשרות כניסה בהתאם לשיעור יוצאי אותה הארץ בתוך אוכלוסיית ארצות־הברית בשנת 1910, עד למספר מירבי כולל של 153,774 מהגרים לשנה, בתוכם יותר מחמישים אחוז יוצאי בריטניה ואירלנד. והדגש הוא על כך., שלא ייכנסו לארצות־הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור.

למקום כינוס הוועידה בענייני פליטים נבחרה אֶוויאן־לֶה־בֵּין. עיר־נופש מטופחת על שפת אגם ז’נווה. כיאה לגוף העומד לדון במצוקת נרדפים. לפתיחת הוועידה ב־6 ביולי 1938 קדמו שפע של מאמרים בעיתונות המערב, שתיארו את התור של אלפי ממתינים המזדנב ביום ובלילה ליד הקונסוליה האמריקאית בווינה. את יסורי יהודי אוסטריה, שבה פעלו הנאצים לאור נסיונם השלילי עם עקשנות היהודים לדבוק במקום שבו אינם רצויים, בפראות מוחצת. תוך חמישה חודשים הצליחו, בעזרת שלטון־אימים ושיטת ההגירה בסרט הנע של אייכמן, להביא לידי יציאת חמישית מיהודי אוסטריה. בגרמניה נדרשו חמש שנים עד שהגיעה ההגירה היהודית לאותו השיעור.

אחרי דברי הפתיחה הנעלים קמו באי־כוח המדינות המשתתפות בוועידת אוויאן, מדינה אחרי מדינה, כדי להודיע, שלדאבון לבן אין בהן מקום לפליטים. קצתן של המדינות היו מוכנות לקלוט רק חקלאים לפי מקצועם. קצתן סירבו לקבל סוחרים או אינטלקטואלים. אוסטרליה בעלת השטחים הנרחבים הצמאים למתיישבים, לא רצתה לייבא בעיה גזעית למקום שבו אינה קיימת והסכימה לקלוט 5,000 איש לשנה. דנמרק והולנד, שכבר קלטו אלפי פליטים, הביעו נכונות להמשיך ולהעניק להם מקלט, לפחות זמני, במסגרת אפשרויותיהן המוגבלות, וארצות־הברית הסכימה לקלוט מעתה את המכסה המלאה ליוצאי גרמניה ואוסטריה. כלומר 27,000 לשנה, במקום שליש או מחצית המכסה, כבשנים הקודמות. הרפובליקה הדומיניקאנית הציעה תכנית מעורפלת להתיישבות של 100,000 יהודים על אדמתה, במימון יהודי, כמובן.

לפליטים עצמם לא ניתן להופיע לפני מליאת הוועידה, אך לנציגיהם, וביניהם מריה שמולקה בשם הארגונים היהודיים של צ’כוסלובקיה, הותר להשמיע את דבריהם בשלוש דקות שהוקצבו לכל ארגון, באזני חברי ועדת משנה. כעבור שבוע התפזרה ועידת אוויאן בלי כל תוצאות מעשיות – חוץ מהקמת ועדה בין־ממשלתית להמשך הדיון – והגרמנים הבינו היטב את לקחה: שעה שמדינות המערב מוכנות להקים זעקה על יחסה של גרמניה ליהודים, הן עצמן אינן רוצות בהם בשטחן. היה בתוצאות ועידת אוויאן כעין אישור למדיניות הגרמנית כלפי היהודים, כפי שהיטלר הבין נכונה, כאשר אמר לגֶרינג אחרי שבועות מספר: “חייבים לומר לעמי העולם: מה אתם מדברים כל הזמן על היהודים? קחו אותם!”

ארגוני הפליטים בצ’כוסלובקיה ריכזו עתה את עיקר טיפולם בסיוע להגירה, בחיפושים קדחתניים אחרי מדינות המוכנות להעניק אשרות־כניסה ליהודים ללא רכוש (לעשירים לא היתה בעיה למצוא מקלט לכספם) ובין מבקשי העזרה בפעם הראשונה לא רק פליטים מאוסטריה וגרמניה. אלא גם נתינים צ’כוסלובקים. בעיתונים היהודיים החלו להופיע מדורים מן “העולם הגדול”, שבהם סופר ליהודי צ’כוסלובקיה על אקוואדור וסאן־דומינגו וקובה ומיני מדינות הגירה אחרות, שמעולם לא העסיקו את דעתם. הרי במשך כל שנות קיום הרפובליקה היתה ההגירה היהודית אל מעבר לים אפסית: מה היה חסר לאדם בין יערות בוהמיה ושדותיה?

אחרי כניסת הגרמנים לאוסטריה הגיעו רבים מן הציונים הוותיקים, בעיקר מבין יוצאי הסודטים, למסקנה המפתיעה, כי העליה לא נועדה רק לאחרים ולא רק לעתיד לבוא: עכשיו הזמן. אֶגון פּרוֹפֶּר, בעל בית־חרושת לאיטריות מטֶפליץ־שֵנאו, אחד מידידי אדלשטיין עוד מימי פעולתו בליגה למען ארץ־ישראל העובדת ושאר המוסדות הציוניים שם, נסע אליו למשרד הארץ־ישראלי בפראג כדי לבקש תעודת־עליה לבעלי־הון. אדלשטיין רצה לדעת, מה אומר פרופר לעשות במכונות של בית־החרושת ופרופר השיב, שישאיר אותן בסודטים. הרי הסקרים שקיבל מארץ־ישראל הצביעו על כך, שכבר קיימים שם שמונה מפעלים לייצור איטריות ואין שוק לתוצרת של בית־חרושת נוסף. כציוני ממושמע השאיר פרופר את המכונות בצ’כוסלובקיה, אבל בכל זאת נכנס בארץ לעסקי איטריות במפעל קטן בשם “אוסם”.

חמישים מועמדים לסרטיפיקאטים מקרב בעלי־ההון, בעיקר מאזור הסודטים, נקראו בקיץ למשרד הארץ־ישראלי בפראג, לפגישה עם האדונים קוּרט רופין וד“ר ויטקובסקי. שני נציגי הסוכנות באו קודם־כל כדי להזהיר מפני השקעות ועיסקאות מפוקפקות. הרי צ’כוסלוכקיה נעשתה גן־עדן לספסרי קרקעות מארץ־ישראל, למחפשי רווחים קלים על חשבון יהודי הסודטים המבקשים לרכוש, כל עוד יש אפשרות כלשהי, לפחות פיסת־אדמה בארץ. ביוזמת אדלשטיין הוקמה ליד המשרד הארץ־ישראלי בפראג לשכה מיוחדת למידע לבעלי־הון, כדי לייעץ בהשקעות בחקלאות, בתעשיה, בניירות־ערך, לבדוק את הנאמנות ואת הרצינות של השותפים המוצעים בארץ־ישראל ולהיוודע, אם המחיר הנדרש מתאים לערכו האמיתי של הפרוייקט. עצת המומחים לבעלי אלף לי”ש, שרובם כבר עברו את גיל הארבעים. לסידור ראשון בארץ: ב־300 לירות קונים בית קטן בקרבת אחת הערים. 200 לירות מייעדים להוצאות הקליטה הראשונות במשך שנתיים־שלוש ו־500 לירות משקיעים כמתן משכנתא בדוקה, שתכניס בריבית 37 לירות לשנה, סכום שיהיה בו כדי קיום עד שתימצא פרנסה קבועה. היו ספסרים שהבטיחו לפליטי הסודטים אפילו סרטיפיקאטים תמורת כסף ורובם נעלמו, ברגע שקיבלו את התשלום, יחד עם הכסף. רק המשרד הארץ־ישראלי והסוכנות רשאים לחלק רשיונות עליה – הזהיר המשרד הארץ־ישראלי בפראג, בתנאי שיש מה לחלק.

במאמר שהופיע בלוח היהודי בשנת 5699 (1938–1939 למניין הנוצרים) סיכם אדלשטיין את פעולת המשרד הארץ־ישראלי בפראג מאז כניסתו לתפקיד בשנת 1933: במשך חמש השנים עלו מצ’כוסלובקיה 3,762 איש, מתוכם 714 פליטים מגרמניה ו־942 חלוצים. אדלשטיין הסביר. כי ועדת הסרטיפיקאטים שליד המשרד הארץ־ישראלי קובעת את עדיפות המועמדים לעליה לפי שיטת נקודות. מספר הנקודות נקבע בהתאם למקצוע – אם הוא מתאים לארץ־ישראל, אם לא – לפי המצב המשפחתי, גיל הילדים, עבר ציוני, ידיעת השפה העברית. למשל: מועמד נשוי עם ילדים בגיל 14–16, חקלאי במקצועו, יזכה במספר גדול יותר של נקודות מסַפָּר עם ילדים קטנים, שיתקשה להיקלט בארץ (מי חלם אז על סלונים לתסרוקות?).

 

9. מינכן כמבחן לאופי    🔗

מאי, יוני, יולי 1938 – המשא־ומתן בין ממשלת צ’כוסלובקיה למפלגת הֶנליין נגרר בעצלתיים והגיע לנקודת קפאון, תוך דאגה גוברת בלונדון ובפאריס. נֶוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, היה שותף להנחה הכללית, שצ’כוסלובקיה היא הבאה בתור ברשימת הרכישות של היטלר, אך עצמאותה לא נראתה לצ’מברליין חיונית לאינטרסים הבריטיים, בעיקר לאור העובדה, שבריטניה לא היתה מוכנה מבחינה צבאית ונפשית להתמודדות עם גרמניה. לכן היה צו השעה להכריח את הצ’כים, שצ’מברליין לא רחש להם אהדה יתרה, במיוחד בגלל ברית ההגנה בין צ’כוסלובקיה לברית־המועצות משנת 1935, למלא אחרי דרישות הגרמנים הסודטים לפני שהיטלר יעשה זאת בכוח ואז מי יֵדע לאן יתגלגל כדור המלחמה. היה ברור, שהסכם עם הגרמנים פירושו ויתורים מרחיקי־לכת מצד הצ’כוסלובקים – אבל יהיו לכך גם יתרונות, כפי שהצביע עליהם “טיימס” הלונדוני: החיים יהיו נוחים יותר במדינה הומוגֶנית, בלי אוכלוסיה זרה, הקשורה בקשר של מוצא בעם שכן.

הצ’כים הציעו שינוי בחוקה הצ’כוסלובקית, שתעניק יתר זכויות למיעוטים. אבל הֶנליין, שעמד בעת ביקורו בלונדון על מידת ההבנה שהיתה בבירה האנגלית לדרישות הגרמנים הסודטים, כבר דרש עתה עצמאות מלאה. הבריטים החליטו לשגר לצ’כוסלובקיה מתווך בלתי־תלוי, כביכול, שלא ממשרד החוץ הבריטי, והבחירה נפלה על לורד וולטר ראנסימן, בעל ספינות, בן שבעים, תומך נלהב בפתרון בעיות מדיניות בדרכי שלום (ומשום כך קרוב למדיניות הפיוס של ראש הממשלה), שידיעותיו על איזו מדינה סלאבית נידחת בשם צ’כוסלובקיה היו אפסיות. כדי שאיש לא יוכל להאשים את בריטניה בהתערבות בענייניה הפנימיים של צ’כוסלובקיה, נאלץ הנשיא בנש לבקש את המתווך ביזמתו (הרי מוטב כך יותר משייוודע ברבים. כי נכנע ללחץ, סברו הבריטים).

בימים הראשונים של אוגוסט 1938 באה המשלחת של לורד ראנסימן לפראג ולמחרת בואם יצאו חבריה, לבושים פראקים וצילינדרים. במכוניות

רולס־רויס שחורות לארמון הראדצ’אני לביקור רשמי ראשון אצל שר־החרץ ד“ר קְרופְטַה, אצל ראש הממשלה ד”ר הורז’ה ולבסוף אצל הנשיא ד"ר בֶנֶש. דרישות הגרמנים הסודטים היו עתה: שוויון מלא, חופש מלא להשתייך לישות הגרמנית, שלטון עצמי מלא. הצ’כים דחו את הדרישות בנימוק, שפירושן חיסול הדרגתי של הרפובליקה. בנש היה מוכן לוויתורים בתנאי שלא יובילו להתפוררות המדינה ובכך נשען על תמיכה מלאה של אותם אזרחי הרפובליקה שהיו נאמנים לה. כפי שביטא זאת כרוז קציני צבא משוחררים: מוטב למות ולא להיכנע, אין לוותר על אף צעד, אף שעל. הנספח הצבאי הבריטי בפראג דיווח על מוראל גבוה בקרב הצ’כים. הנספח הצבאי הבריטי בברלין טען את ההיפך: המוראל בפראג ירוד. ראנסימן נטה להאמין לאיש בברלין. בלחצו של ראנסימן, שמלכתחילה התייחס לשני הצדדים – ממשלת בנש ומפלגת הנליין – כשני צדדים שווי־מעמד, היו עתה הצ’כים מוכנים להעניק מימשל עצמי לשלושה מחוזות שבהם היה רוב גרמני גדול, להחליף את הפקידות הצ’כית בפקידות גרמנית, לסלק את המשטרה הצ’כית ולדון בחוקה חדשה, שתוגש תוך שלושה חודשים לפרלמנט לאישור. דובר גם על הקמת משטרה בין־לאומית, שתפקח על ביצוע ההסכם והפרדת הגבולות.

בסופי השבוע היו נוסעים הלורד והליידי ראנסימן לנוח בארמונות בני האצולה הגרמנים על־פני בוהמיה. בארמון הנסיך הוהֶנלוהֶה נפגש ראנסימן בפעם הראשונה עם קונרד הנליין ולא התלהב: בעיניו היה זה מתעמל חסר־אינטליגנציה. האנגלים נוכחו לדעת, שהדרך הטובה לרכך את לבם של שני נציגי מפלגת ס.ד.פ. במשא־ומתן היתה להאכיל אותם כשפע של כריכים עם בשר מעושן ולהשקות אותם בירה. באחת ההזדמנויות, כטוב עליו רוחו בבירה, הודה קוּנְרֶט, אחד מנציגי הגרמנים, באזני רוברט סטופְּפורְד, חבר המשלחת הבריטית, שהמטרה האמיתית אינה מתן זכויות לגרמנים הסודטים, אלא הנייטראליזציה של צ’כוסלובקיה. לעתים נראה המשא־ומתן בין הצ’כים, הגרמנים הסודטים והבריטים כתלוי על בלימה, אבל לורד ראנסימן הפציר ודחק: הוא רצה, ויהי מה, בהסכם שיתקבל על דעתו של היטלר.

בסוף אוגוסט ביקר לורד ראנסימן בטֶפליץ־שנאו, בליווי הנליין, קארל הרמן פראנק, ד"ר קלארי־אלדרינגן וכל הכבודה של הס.ד.פ. הנליין נשא באותה הזדמנות נאום מלהיב, ההמונים קראו “זיג הייל!” והצ’כים בעיר שתקו. הם אימצו לעצמם את מדיניות ההבלגה בתוך ארצם, כפי שנהגו היהודים בארץ־ישראל. “בימי המונארכיה האוסטרית הרגשנו את עצמנו בטוחים יותר מאשר כיום, על אדמת הרפובליקה.” אמרו במרירות הפקידים הצ’כים הוותיקים בסודטים.

בראשית ספטמבר הזמין הנשיא בנש את שני נציגי הגרמנים לארמון הראדצ’אני וביקש מהם להעלות את כל דרישותיהם בכתב כשהוא מתחייב מראש לקבל אותן. הגרמנים נדהמו, ביימו תקרית עם המשטרה הצ’כית במורבסקה אוסטרבה וניתקו מגע: הדבר האחרון שרצו בו בשלב זה היה הסכם עם ממשלת בנש. ב־12 בספטמבר נשא היטלר בוועידת המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית בנירנברג נאום רווי ארס נגד הנשיא בנש ונגד צ’כוסלובקיה ודרש צדק לגרמנים הסודטים וָלא – תעשה זאת גרמניה בכוחות עצמה. דברי היטלר המשלהבים הביאו לידי התקוממות בכמה ערים באזור הסודטים – מלווה בביזת חנויות היהודים – אך הצבא הצ’כי דיכא אותה תוך יומיים. הנליין נמלט לגרמניה וצ’מברליין המודאג החליט לבקש פגישה עם היטלר.

צ’מברליין טס למינכן ומשם נסע לקן־הנשרים של היטלר בבֶרכטֶסגאדֶן שבאלפים הבאוואריים, נתן לפיהרר את הסכמתו האישית לניתוק אזורי הסודטים מצ’כוסלובקיה וחזר ללונדון, כדי לקבל את אישור ממשלתו. ראנסימן הוזמן מפראג ללונדון כדי להגיש את המלצותיו – והן היו קיצוניות אף מדרישותיו של היטלר וכללו בין השאר תביעה לערבות מצד צ’כוסלובקיה שלא תתקוף את שכנותיה, אפילו אחרי שנשלל ממנה המחסום הטבעי של הריה. עתה נותר רק פרט קטן: להשיג את הסכמת הצ’כים להתאבדות בשלבים. צירי בריטניה וצרפת בפראג מסרו, כ־19 בספטמבר, לד"ר כנש איגרת ובה הצעה שאין לסרב לה: כל השטחים שבהם שיעור האוכלוסיה הגרמנית עולה על 50%, יימסרו לגרמניה לשם הבטחת השקט, הבטחון והאינטרסים החיוניים של צ’כוסלובקיה. ממשלת צ’כוסלובקיה דחתה את ההצעה הנדיבה. שפירושה היה, לדעתה, השתלטות מוחלטת של גרמניה. במוקדם או במאוחר.

מעצמות המערב לא היו מוכנות לקבל “לא” כתשובה וב־21 בספטמבר העירו שני הצירים את הנשיא בנש משנתו. דרשו ממנו לחזור בו מאיגרת הדחיה והגישו לו אולטימטום: או ויתור על האזורים בעלי הרוב הגרמני או שאנגליה וצרפת יראו בצ’כוסלובקיה אחראית למלחמה, אם תפרוץ, ולא יכבדו את התחייבויותיהן לגביה. נוכח איומי היטלר עמדו הצ’כים איתנים. אך כאשר נטשו אותם ידידיהם, עמודי התווך של הדמוקרטיה המערבית, שבצלמה בנו את הרפובליקה, הם נשברו: ממשלת הודז’ה החליטה על כניעה לאולטימטום, אך הפגנות סוערות נגד הכניעה, נגד משלחתו של ראנסימן, הביאו לידי מפלתה. ראשות הממשלה הוטלה על גנרל סירובי, גיבור הלגיונות הצ’כיים במלחמת־העולם הראשונה, שבה איבד עין אחת, שאותה כיסה מאז ברטייה שחורה. למחרת טס צ’מברליין שנית לגרמניה, הפעם לגודֶסברג שעל הריין, נכון לכניעה.

במשך כל חודש אוגוסט נמשכה יציאת היהודים מטֶפליץ־שֵנאו (ושאר ערי הסודטים) בקצב מזורז. היציאה עדיין התנהלה בצורה מסודרת. היהודים לקחו עמם רהיטים, סחורות, כלי־בית, וסגרו בלב כבד את חנויותיהם, שמכבר הוקירו הקונים את רגליהם מהן בגלל החֵרֶם מצד הלקוחות הגרמנים. בספטמבר כבר היתה זו בריחה. תחנת־הרכבת של טֶפליץ דמתה למחנה פליטים. יהודים וצ’כים חיכו לרכבת הבאה שתביא אותם לפנים הארץ: בתחנת־האוטובוסים לפראג המתינו המונים שעות רבות בתור והעשירים שכרו מוניות כדי להגיע למקום חפצם. עד למחצית ספטמבר היו חברי תנועות־הנוער הציוניות מודיעים להנהגת הסניף על עזיבתם, אחר־כך כבר לא טרחו לעשות זאת. פלוגות ההכשרה שהיו קיימות בסביבה, באוסיג, בטפליץ, בקארלסבאד, נתחסלו, הגדודים התרוקנו. מן ההנהגה הראשית של “תכלת־לבן” פנו אל החברים באזורי הגבול בבקשה לשמור על תושיה וקור־רוח, להיות כחומה בעת הבריחה ההמונית, איים של שקט ותבונה, אם כי אין פירושו של דבר, שרוצים לעכב את החברים מלעזוב, אלא אם כן נוכחותם חיונית ביותר.

הוועידה הציונית, שעמדה להתקיים ב־18 בספטמבר נתבטלה. ממשלת פלשתינה־א"י הוסיפה אף היא את חלקה לאווירה המורטת עצבים וברגע האחרון נתנה הוראה לקונסול הבריטי בפראג שלא לממש את הסרטיפיקאטים לבעלי־הון, שאושרו לפני שבועות, ולא להעניק ויזות ליוצאים. “אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה מיואשים וכמה אובדי עצות אנחנו,” כתב יעקב אדלשטיין למחלקת העליה: “האנשים כבר שלחו את מטענם לארץ־ישראל וקנו כרטיסי אניה. אנו מבקשים מכם לברר מדוע באה ההודעה מארץ־ישראל, ולדאוג לכך שהסרטיפיקאטים יימסרו, עם הארכת מועד תוקפם.”

מולו שמיד, אחד ממדריכי “תכלת־לבן” האחרונים בטֶפליץ־שֵנאו, שנשאר במקומו ואירגן קשר של רוכבי־אופניים לפראג, החליט לנסוע אף הוא לבירה כדי להתייעץ עם יעקב אדלשטיין כיצד לנהוג בעתיד. דירת האדלשטיינים ברחוב בילסקה היתה כתחנת עקורים: לבד מגברת יֶטִי אולינר, אמה של מרים, ואחיה הצעיר שנמלטו מטפליץ, התגוררו בה עתה עשרות פליטים, שישנו על מזרנים ועל שמיכות על הרצפה. מוּלוֹ שמיד לן לילה אחד אצל ייקף, שאמר לו לחזור לטפליץ, להשמיד כל דבר בכתב העלול ליפול בידי זרים ולהביא נזק לתנועה ואחר־כך לצאת ככל האחרים. בטפליץ הריקה כמעט מיהודיה ארז מולו חלק מחפצי־הבית (אמו נסעה ליתר בטחון אל אחיה בפולין), רשם על הארגז “זהירות, זכוכית קריסטל” ולא הופתע עוד, כאשר שכנים גרמנים, שעמם גרה משפחתו חמש־עשרה שנים בבית אחד ביחסי ידידות, סירבו לסייע לו בסחיבת הארגזים. ערב ראש־השנה עזב מולו שמיד את טפליץ סופית, לן עוד שני לילות אצל ייקף והמשיך בדרכו הלאה אל חבריו בברין.

היטלר לא ידע להעריך את הקרבן, שהיה נוויל צ’מברליין מוכן להקריב על חשבון צ’כוסלובקיה: הסכמה עקרונית לסיפוח אזור הסודטים שוב לא סיפקה אותו. גרמניה חייבת לכבוש את הסודטים מיד. הבעיה חייבת למצוא את פתרונה סופית עד ל־1 באוקטובר לכל המאוחר. ביום ששהה צ’מברליין אצל היטלר הוכרז בצ’כוסלובקיה על גיוס כללי. על אף המתח החודר עד ללשד עצמות שררה התרוממות־רוח, היתה נכונות כללית לקרבנות עליונים. תוך יומיים גויסו בסדר מופתי מיליון גברים. “הצ’כים מוכנים למלחמה עד טיפת דמם האחרונה, גם אם רק רוסיה לבדה תתמוך בהם,” כתב ד"ר רופאייזן לאשתו שבארץ־ישראל.

המפלגה היהודית הלאומית פירסמה גילוי־דעת על נאמנותה לרפובליקה: יחד אתכם אנו נכונים למות למען הארץ הזאת. הנהגת המפלגה הציונית הסוציאליסטית הפיצה חוזר, שבו הצביעה על ההקבלות בגורל העם הצ’כי והעם היהודי: העם הצ’כי משמש אות ומופת כאשר הוא נלחם על מולדתו. בשקט ובשלווה, בעצבי פלדה ובמשמעת מעוררת התפעלות, מוכן כאיש אחד, נשקו בידו, להגן על חרותו. גם על הישוב בארץ־ישראל עוברים ימים קשים. אך גם הוא עומד מאוחד וממושמע בגבורה מול התקפות האויב. אכן. מי שרואה את רשימת הנופלים והפצועים וקורא על מעשי הגבורה והחלוציות, יודע שגם בארץ־ישראל חי דור הנכון להילחם, כעמים אחרים, על כבודו ועל חייו. יהודי צ’כוסלובקיה חייבים לקחת דוגמה גם מן הישוב וגם מן העם הצ’כי: לא להתחבא. לא לברוח, אלא להילחם.

צ’כוסלובקיה דחתה את תזכיר גודֶסבֶרג, מכיוון ששלל ממנה כל ערובה לקיומה הלאומי. היו אלה ימי הקיץ האחרונים, זהובים ושטופי שמש מלטפת. רחובות הערים התרוקנו מגברים. פראג היתה שקטה, שלֵווה ויפה מאוד. ניגוד מכאיב לתחושה הכללית שהמלחמה בלתי־נמנעת. היטלר נתן הוראה לחמש הארמיות שלו, שעמדו במצב הכן לשעת האפס ב־1 באוקטובר, להתקדם לנקודות ההסתערות בקרבת הגבול הצ’כי. צרפת הכריזה על גיוס חלקי. יוגוסלביה ורומניה הודיעו להונגריה, שתבעה אף היא, בעידודו של היטלר, סיפוח אזורי הגבול של סלובקיה בעלי הרוב ההונגרי, כי יפתחו נגדה במלחמה אם תתקוף את צ’כוסלובקיה, בעלת־בריתן. הרי מה שקשר את רומניה, יוגוסלביה וצ’כוסלובקיה בברית “ההסכמה הקטנה” היה קודם כל הפחד מפני הרוויזיוניזם של ההונגרים, שלא היו מוכנים להשלים עם אבדן האזורים הרחבים של הממלכה ההונגרית, אשר נקרעו מהם לפי תכתיב וֶרסיי עם תום מלחמת־העולם והקמת המדינות הלאומיות החדשות.

ביום הגיוס הכללי בצ’כוסלובקיה היתה הקבוצה של 27 בני נוער, שנרכשו בשבילם הסרטיפיקאטים מעליית־הנוער בברלין, מוכנה ליציאה. אבל בגלל הגיוס לא היה מי שיוכל ללוות אותם לדרך. שמעון אנוך, חבר נען, שחזר באותו יום לפראג אחרי חופשת־מולדת כדי להמשיך בשליחותו מטעם “החלוץ”, החליט שחובה להוציא את בני הנוער ויהי מה: הוא ניגש לקונסוליה הגרמנית, קיבל בעדם אשרות־מעבר גרמניות בתור פליטים גרמנים מהסודטים. וללא כסף, ללא מזון, נסעה כל הקבוצה עד לשטראסבורג, לשם הגיעו בערב ראש־השנה ויהודי המקום דאגו לאוכל וללינה בשבילם. שמעון אנוך ליווה את קבוצת עליית־הנוער דרך נמל מרסיי עד ארץ־ישראל וחזר מיד על עקבותיו לצ’כוסלובקיה: שם היו דרושים עתה כל הכוחות.

ב־25 בספטמבר, שלושה ימים אחרי פגישת גודֶסבֶרג, חל ראש־השנה היהודי ובתי־הכנסת של פראג, שתמיד נתמלאו בימים הנוראים (ורק בהם), היו דחוסים עד לפינה האחרונה: על קהל המתפללים הרגיל נוספו אלפים, פליטים מן הסודטים ויהודי פראג, שבשנים כתיקנן לא הראו את פניהם בבית־כנסת, אף לא ביום־הכיפורים, אבל עתה הרגישו צורך לבקש את חסדי האל מול האימה הצפויה וחיפשו קרבת אחים לצרה. ד"ר וייס, רבה של טֶפליץ־שֵנאו, שבלב כבד החליט לצאת מן העיר בעקבות קהילתו, התפלל עתה בבית־הכנסת היפה, הבנוי בסגנון מזרחי, שברחוב דוּשְנָה: אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות.

היטלר הבין שהוא יכול להשיג כל מה שרצה, או כמעט הכל, תמורת מחווה קטנה, שתפיג את חשש הבריטים מפני מלחמת־עולם שניה. במכתב לצ’מברליין הבטיח לתת ערובות פורמליות לגבולות צ’כוסלובקיה אחרי ההסדר. עתה היה הכל תלוי רק בצ’כים, אם ינקטו עמדה נבונה. במכתבו לבֶּנֶש הבהיר צ’מברליין, שצ’כוסלובקיה תיכבש במקרה של מלחמה והמעצמות לא יוכלו לעשות כלום כדי להציל את ארצו ואת עמו מן הגורל הצפוי להם. האנגלים הציעו למסור להיטלר עד אותו תאריך קובע, יום האחד באוקטובר, לפחות מובלעת סמלית עם הערים אש ואֶגֶר, שני מעוזי ה־ס.ד.פ. הצרפתים הגדילו עשות והציעו שהצ’כים יפנו עד אז שלושה גלילות שלמים. מוסוליני הביע נכונות לתווך וצ’מברליין יכול להודיע לפרלמנט הבריטי המריע, כי הֶר היטלר הזמין את ראשי הממשלה של איטליה, בריטניה וצרפת להתייעצות במינכן כדי לפתור את בעיית הסודטים בדרכי שלום. איום המלחמה נדחה, השבח לאל.

אמנם, הצ’כים לא הורשו להשתתף בדיונים על גורלם, אבל לא היתה לכך כל חשיבות. צ’מברליין הבטיח לבנש חגיגית שלא ישכח אף לרגע קט את האינטרסים של צ’כוסלובקיה. הדיונים בבית־המפלגה במינכן החלו באווירה של רצון טוב – ושני נציגי צ’כוסלובקיה המתינו בינתיים באחד החדרים הסמוכים כדי להיוודע. מה יוליד אותו הרצון הטוב לעמם. אחרי חמש שעות נתבשרו, כי ההסכם מחמיר עמם אף מן ההצעות האנגליות האחרונות, שאותן דחו קודם. נמסרה להם מפה ובה האזורים שעליהם לפנות מיד,. כשלב ראשון בארבעת שלבי הפינוי, שיושלם עד ל־10 באוקטובר, בלי שיושמדו שום מתקנים צבאיים קיימים. אחרי שיוסדרו גם שאלות המיעוט ההונגרי והמיעוט הפולני תקבל צ’כוסלובקיה ערובות מידי המעצמות לגבולותיה החדשים. לא נדרשה שום תשובה מצד הצ’כים, כי לא היה מדובר בהצעה, אלא בהסכם מוגמר, שנעשה על חשבונם ובלעדיהם.

צ’מברליין חזר הביתה כמנצח, שהביא לעמו שלום של כבוד. “שלום בימינו”, וב־30 בספטמבר נמסר נוסח הסכם מינכן רשמית לשר־החוץ הצ’כוסלובקי ד"ר קמיל קְרוֹפְטַה, בצירוף בקשה שישלח שני נציגים לוועדה הבין־לאומית האמורה לפקח על ביצוע ההסכם. בֶּנֶש לא ראה ברירה אלא להיכנע, אחרי שהאנגלים והצרפתים לא רק נטשו את צ’כוסלובקיה, אלא גם איימו לעמוד לצדו של היטלר, אם זו תסרב לקבל את תכתיב מינכן. “היינו מוכנים לוויתורים סבירים, שארצנו יכלה לחיות עמם, ויחד עם זאת רצינו להראות לעולם, כי צ’כוסלובקיה, דמוקרטיה בריאה ומתקדמת, אינה רוצה להוסיף קשיים לשאר המדינות ומוכנה לתרום לשלום הכללי באירופה,” כתב בנש כעבור כמה חודשים, “אך לא ציפינו להסכם כפי שהושג במינכן. כאשר בשם עקרון ההגדרה העצמית סופחו 1,200,000 צ’כים, יותר מעשירית עמנו. למדינות אחרות. לא ציפינו להסכם שהרס את היסודות הכלכליים של ארצנו והעניק לרפובליקה גבולות שלא היה אפשר להגן עליהם ושהפך אותה מבחינה אסטרטגית וכלכלית לכדור־משחק בידי היטלר. כאשר ראינו שעמנו בן 10 מיליוני הנפשות מוקף 80 מיליון אויבים, מצויידים במנגנון צבאי משוכלל, שלא יוכל לעמוד לבדו מול העדיפות המוחצת של כוחות האויב הדרוך לפלישה, היינו חייבים להיכנע לתכתיב מינכן, שהיה אמור להביא לנו את השלום. אחת הסיבות לכניעה לתכתיב מינכן היתה העובדה, שארבע המעצמות העולמיות חתמו חגיגית על מסמך, שבו היתה ערובה לעצמאותה של המדינה הצ’כוסלובקית ולגבולותיו של העם הצ’כי.”

נכון, מעצמות המערב בגדו בצ’כוסלובקיה, אך עדיין עמד לה חופש ההחלטה להילחם בכוחות עצמה (ברית־המועצות אמנם הביעה נכונות לבוא לעזרתה, אבל לשם כך היו כוחותיה חייבים לעבור דרך פולין או רומניה וספק רב, אם הללו היו מסכימות למעבר). ההנחה היתה שצ’כוסלובקיה, עם מערכת הביצורים המשוכללת, מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה שבועיים עד חודש מול הצבא הגרמני, ועד אז, אולי בכל זאת, יבואו המעצמות לעזרתה. אך המחיר באבדן חיים היה עלול להיות מחריד ופראג היפה, בעלת אלף המגדלים, עם כל אוצרות עברה המפואר, היתה עלולה להימחק מעל פני האדמה. בנש הניח, שהמלחמה בין היטלר למעצמות המערב היא ממילא בלתי נמנעת ועם סיומה תחדש צ’כוסלובקיה את עצמאותה, בלי קטל ובלי הרס כללי. ב־ 5 באוקטובר, יום־הכיפורים לפי הלוח היהודי, התפטר הנשיא בֶנֶש מכהונתו – לפי דרישת הגרמנים ומאחר שחייו נראו נתונים בסכנה, יצא לגלות לצרפת. במקומו נבחר בחודש נובמבר ד"ר אֶמיל האכה, שופט בית־הדין האדמיניסטרטיבי העליון, בן 66, ששירת כעובד ממשלה עוד תחת שלטון המונארכיה, איש חולני, שמרני, קאתולי־מאמין והגון ביסודו.

התגובה הראשונה של ההמונים על שידור הרדיו, שבו בישר גנרל סירוֹבי בקול חנוק מדמעות לעמו על גזר־הדין: “בגדו בנו, עמדנו לבדנו, הגענו למסקנה, שעלינו לבחור בין צמצום השטחים למות האומה כולה וראינו מחובתנו הקדושה להציל את האומה.” היתה תדהמה משתקת, חוסר רצון להאמין כי כל הדיבורים על מאבק עד לטיפת הדם האחרונה לא היו אלא מליצות. עדיין חיכו לנס של הרגע האחרון, שבו יתהפכו פני הדברים. הרי לא ייתכן כי זאת מציאות – בבוקר יתעוררו וכל חלום־הבלהות יהיה כלא היה. קארל צ’אפֶּק כתב שיר בשם “תפילה” וקריינית הרדיו פרצה בבכי כאשר קראה אותו באזני המאזינים. צ’אפק, שהיטיב לראות את העתיד ב“מגיפה הלבנה”, ב“ר.או.ר.”, ב“פרשת מאקרופולוס”, שחזה את הפאשיזם המשתלט, את המכאניזציה של האדם, את הפצצה הגרעינית, לא היה מסוגל לשאת את הכאב, היאוש, את מועקת ימים יבואו: חודשיים אחרי הסכם מינכן מת ממה שהוגדר כשפעת ולא היה אלא לב שבור, היעדר רצון להוסיף לחיות. “בשעה הקשה ביותר שעברה אי־פעם על מדינתנו הצעירה מרגישים אנחנו את עצמנו כמו כל שאר אזרחיה מושפלים ופצועים,” כתבה ההסתדרות הציונית בשם חבריה, וחזרה על שבועת הנאמנות לרפובליקה מתוך אמון שהעם הצ’כי ימשיך במסורת ההומניזם והצדק של אבות המדינה, “אך ברור לנו, שסכנות גדולות עומדות עתה בשער, שעתה תגיע שאלת היהודים לידי דיון מקיף ולא רק לגבי אותם היהודים (פליטי הסודטים) שייאלצו להעתיק את מקום מגוריהם שבו חיו משפחותיהם⁷ מאות שנים.”

ערב יום־הכיפורים, לפני ביצוע השלבים האחרונים של הסכם מינכן, הרגיש רבה של טֶפליץ־שֵנאו דחף נפשי לשוב אל שארית צאן מרעיתו. ב“טֶמפל” היפה של טפליץ, שלפנים הצטופפו בו אלפי מתפללים, עדיין דלקו הנברשות מעשה־אמן והאירו את קירות השיש, את קישוטי הזהב, את ספרי־התורה עם פעמוני הכסף, שעמדו עוד במקומם, ובתוך האולם הגדול קומץ זקנים, חולים, מקרי־סעד, אבודים, עזובים, נשכחים. “הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותינו שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא על־ידי יסורים וחליים רעים,” הסתיימה תפילת הנעילה. קהילת טפליץ־שנאו העתיקה חדלה להתקיים. הרב וייס נטל עמו את פנקסי הקהילה שבני קהילתו עשויים להזדקק להם. אכן, באו אליו מאות פניות למתן תעודות הדרושות להגירה ולעתים התחננו לפניו שישנה פרט זה או זה לפי הדרישות המחמירות של המדינות מעבר לים – אותן שהואילו לקבל בקשות למתן אשרה. אך הרב סירב: כמי שנושא תפקיד ממלכתי הרי הוא מחוייב בשבועה לכתוב את האמת ורק את האמת.

כניסת הגרמנים לחבל הסודטים עוררה בקרב האוכלוסיה הגרמנית המקומית אותה התלהבות היסטֶרית שכמוה אחזה באוסטרים חצי שנה לפני־כן. נשים בוכיות מרוב אושר, נפלו על צוואר משחרריהן, נערות השליכו פרחים על החיילים במדים האפורים, גברים הורידו בקריאות גיל את השלטים עם הכתובות הצ’כיות ופירקו את מחסומי הגבול עם גרמניה, לכל אורך הכבישים עמדו הילדים בהירי־שיער ולבושי חמודות וניפנפו בדגלי צלב קרס (שהוכנו בעוד מועד), היטלר עבר במכונית “מֶרצֶדֶס” פתוחה באֶגר, באש, בקארלסבאד, ברייכנברג, בכל ערי הסודטים, והעם יצא מכליו: “זיג הייל!” “זיג הייל!” מפלגתו של הֶנליין התפרקה מרצון וחברי ס.ד.פ. הצטרפו למפלגת־האם. הסיסמה “הביתה אל הרייך” אולי לא היתה נאמנה להיסטוריה. אך “הביתה לנ.ס.ד.א.פ.” התאימה בהחלט לאמת. לבסוף קיבל היטלר יותר מאשר דרש תחילה: שטח של 17,000 קילומטרים מרובעים, שבו התגוררו 2,800,000 גרמנים ו־800.000 צ’כים ואת כל הביצורים במצב תקין. צ’כוסלובקיה איבדה את רוב מרבצי הפחם, עיקר תעשיית הפלדה ותעשיית המלט. כל קווי הרכבת והטלפון נקטעו – ובכל זאת לא היתה שמחת הפיהרר שלמה: הסכם מינכן קילקל לו את הנאת כיבושה של צ’כוסלובקיה במלחמת־נקם.

העם, הצבא, הפרלמנט הצ’כיים קיבלו את הכניעה לתכתיב מינכן ללא התנגדות בכוח, הסודטים פונו כמעט ללא יריה, הצבא נשמע להוראות. החיילים רק בכו או קיללו את מי שעולל להם זאת: מעצמות המערב, הדמוקרטיה, בנש או היהודים. עמים שונים מגיבים על מצבים זהים בדרך שונה: רוח של כניעה פשטה בעם. הבורגני והזעיר־בורגני באופיו, שהורגל מאות שנים לשלטון זר ולמד את חכמת נקמת המשרתים – מקבלים את הפקודות מלמעלה ולועגים לנותניהן בחשאי – חכמה ששווייק הביא לדרגת אמנות.

אחרי ימי התעלות־הנפש לקראת מלחמת־מגן על חיים ומוות נשברה רוחו של העם הצ’כי עם כאב הכניעה. היו שהתנחמו, כפי שנהגו בימי המונארכיה: היינו לפני אוסטריה, נהיה גם אחריה. גם זה יעבור, נתכופף קצת ונחזיק בכובע, שלא יעוף עם הרוח, העיקר שהדור הצעיר נשמר בריא ושלם. במקום ליפול במלחמה חסרת סיכויים. הריאליזם ההומניסטי של מסריק היה לריאליזם אופורטוניסטי: אם אי־אפשר לשיר עם המלאכים, חייבים ליילל עם הזאבים – ולעשות כרצון הגרמנים.

ברפובליקה החדשה עדיין נותרו 300,000 גרמנים ולמרבה הפלא לא ניתן להם לעבור לשטחי הרייך, להצטרף אל אחיהם. סטודנטים שביקשו ללמוד באוניברסיטאות בגרמניה, קיבלו הוראה להמשיך בלימודיהם באוניברסיטאות הגרמניות בפראג ובברין. בכלל היו כמה תופעות משונות, שלא רבים נתנו את הדעת עליהן: שעה שהצ’כים החרוצים החלו להקים מבנים למשטרה ולמכס בנקודות המעבר בגבולות החדשים, לא נראו שום סימני בנייה מן הצד הגרמני. וכי לשם מה להקים תחנות גבול, כאשר היטלר נתן, ימים ספורים אחרי הסכם מינכן, הוראה סודית לגנרלים שלו להתכונן לכיבוש מה שנותר מצ’כוסלובקיה, בניגוד להצהרותיו הפומביות, שבהן הכריז חגיגית, כי אין לו עוד דרישות טריטוריאליות באירופה וכי אין הוא רוצה צ’כים בתוך הרייך הגרמני (וזאת, אולי, היתה האמת: הוא לא רצה בצ’כים בכלל, בשום מקום).

הרפובליקה הצ’כוסלובקית הלכה והצטמקה. הסלובקים, עם חקלאי ברובו, עם שכבת אינטליגנציה דקה, שמרו טינה לצ’כים מאז ראשית הרפובליקה. במקום שוויון אחים מיוחל מצאו את עצמם הסלובקים בעמדת נחיתות מול הצ’כים, המשכילים, המערביים, בעלי התעשייה המפותחת, שבידיהם היה השלטון, ואשר נשאו ברוב תפקידי המינהל גם בסלובקיה, לעתים מתוך תחושת עליונות מופגנת. מפלגת־העם הקאתולית של הכומר אנדריי הלינקה ביקשה במשך שנים תמיכה לשאיפות ההתבדלות שלה בגרמניה של היטלר ומצאה שם אוזן קשבת, בדיוק כשם שמצאו ההונגרים והפולנים בתביעותיהם לסיפוח הגלילות המאוכלסים רוב הונגרי ופולני לארצותיהם. בימי פינוי הסודטים הוכרז על עצמאות סלובקיה, צ’כוסלובקיה זכתה בתוספת מקף לשמה ובחוקה של מדינה פדרטיבית. בסוף נובמבר, בהמשך להסכם מינכן, העניקו המעצמות לפולין לפי חוזה וינה את אזור התעשייה והמכרות של טֶשין בעל האוכלוסיה המעורבת, שעם צירופו לצ’כוסלובקיה לא השלימו הפולנים מעולם – יהודי האזור ברחו לצ’כו־סלובקיה, רובם לאוסטרבה השכנה.

אזורים נרחבים של דרום סלובקיה, בעלי רוב הונגרי, סופחו לפי חוזה וינה להונגריה. סלובקיה המצטמקת קיבלה ממשלה עצמאית. שבראשה עמד הכומר יוזף טיסוֹ, יורשו של הלינקה. אנדריי הלינקה מת זמן־מה לפני הגשמת חלומו, והוריש את שמו למשמר הלינקה, גוף צבאי שהיה בנוי לפי הדוגמה של כוחות־המחץ הגרמניים והיה ליברלי באותה מידה. בשיחות פרטיות דיבר הכומר טיסו על פתרון נוסח סלובקיה לבעיית היהודים: הפרדה וחיסול השפעתם הכלכלית, אולם בלי האכזריות הגרמנית. אך כאשר ביקרה משלחת יהודית אצל הכומר טיסו, קיבל את פניה, כפי שדיווח אחד המשתתפים לד"ר קוגל, בצורה ידידותית וחזר פעמים מספר על דבריו, שלא יכניס לסלובקיה אנטישמיות גזעית (סוף־סוף גם אנטישמיות דתית יכולה לחולל פלאים). אכן. טיסו עמד בהבטחתו, על־פי דרכו. החוקים האנטי־יהודיים שנתקבלו בסלובקיה אמנם היו דומים לחוקי נירנברג, אבל היו בנויים גם על יסוד דתי, ומי שהתנצר לפני 1918 נחשב לסלובקי בלי להתחשב במוצא הוריו. מיד אחרי הסכם מינכן נסע פרדינאנד דורצ’אנסקי, סגן ראש ממשלתה החדשה של סלובקיה, אל גֶרינג, כדי להביע באזניו את רצון סלובקיה לעצמאות מלאה עם קשרים מדיניים, צבאיים וכלכליים הדוקים ביותר עם גרמניה. הפלדמארשאל נטה להסכים: מדינה צ’כית ללא סלובקיה קל עוד יותר לחסל.

אפילו רוסיה הקרפאטית זכתה סוף־סוף לאוטונומיה, אחרי שגם ממנה נגסו ההונגרים נתח ובתוכו מונקץ' ואוּזְ’הורוד, שתי הערים הגדולות. אך מן האזורים בסלובקיה וברוסיה הקרפאטית, שנמסרו לידי ההונגרים, לא היתה בריחה המונית של יהודים אל הרפובליקה הצ’כוסלובקית, כפי שאירע הדבר בסודטים. חיי פליט בסלובקיה או ברוסיה הקרפאטית שבידי הפאשיסטים לא נראו מושכים יותר מחיי תושב בהונגריה פאשיסטית, ואולי גם פחות. קווי הרכבת מקצה הרפובליקה המזרחי אל הקצה המערבי עברו עתה דרך שטח הונגרי, אבל הצבא הצ’כי עדיין חנה ברוסיה הקרפאטית, שראש ממשלתה האוטונומית החדשה הבטיח לשתדלנים היהודים: לא מחפשים שום פתרון קיצוני לשאלת 75,000 יהודים שנותרו בה. אט־אט החלו דרכי היהודים בשלושת חלקי הרפובליקה, שנפגשו אך לפני עשרים שנה, שוב להיפרד.

אוסטרבה, ששכנה עתה ממש על גבול גרמניה ושבה חי מיעוט גרמני גדול ותוקפני, חדור כמו כל הגרמנים בצ’כוסלובקיה בטחון מוחלט, כי גם גאולתו קרבה, לא היתה עוד מקום מתאים למרכז פעולת ההסתדרות הציונית. במיוחד לאור העובדה, שהנסיעה לפראג, שנמשכה בימים כתיקנם פחות משש שעות, הצריכה עתה, בגלל קווי הרכבת המקוטעים. כמעט יום שלם. המרכז היהודי לכל דבר היה עתה פראג, שבה התרכזו רוב הפליטים, שבה שכנו המשרד הארץ־ישראלי והנציגויות הזרות, וכה היה כובד המשקל של כל הפעולה הציונית. מיד אחרי הסכם מינכן הוקם בפראג ועד פעולה ציוני, שחבריו היו, בין השאר, ד“ר ארתור ברגמן, יו”ר קרן־היסוד, אינג' אוסקר אשרמן, יו“ר הקרן־הקיימת, יעקב אדלשטיין, מנהל המשרד הארץ־ישראלי ואוטו צוקר, סגן יו”ר המפלגה היהודית, שבמשטר “האיחוד הלאומי” חדלה להתקיים. צוקר, גבר נאה ורווק מבוקש, בן 46, חובב אמנות ומוסיקה כאחיו ברטל שבקיבוץ שריד, נתמנה למנהל המחלקה הכלכלית של המשרד הארץ־ישראלי המתרחב, בעיקר בזכות כושרו הארגוני הרב. בזמנו זכה צוקר, מהנדס־בניין לפי מקצועו, במכרז לבניית מנהרה להולכי־רגל באחד הצמתים המרכזיים של ברלין, בתנאי שהעבודה לא תפריע לתנועה בעיר. והוא הצליח לבצע את עיקר העבודה תוך לילה אחד. צוקר היה האדריכל של בניין אולשטיין בברלין וגם בפראג הקים כמה בניינים מודרניים. שהיו בהם חידושים טכניים רבים לגבי התקופה והמקום.

ועד הפעולה ביקש רשות לנהל מעתה את העניינים בשם ההסתדרות הציונית ומטעמה עד שתעתיק את מושבה מאוסטרבה לפראג, ולא היתה זו רק שאלה של חילופי מקום, התחלפו גם מוקדי הכוח. אחרי שעזב ד"ר קאן את אוסטרבה ועבר לפראג, היה רק אחד מתוך קבוצה בעבודה המעשית. אף שסמכותו המוסרית היתה עדיין רבה – ובלבו קיננה חרדה כבדה מפני הבאות.

למועקה מפני הצפוי לצ’כו־סלובקיה נוספה הדאגה לעניינים בארץ־ישראל. הרי התקווה היתה בעליה ואם אף זו תיאסר על־ידי האנגלים, מניין לשאוב כוח לשאת את ההוֹוה? גם מתוך מכתבו של הופמן למזכירות “האיחוד” דיברה החרדה לצפוי בארץ־ישראל ובצ’כו־סלובקיה. כיוון שנפסקה פעולת המפלגה הציונית־הסוציאליסטית והעבודה עברה לידי מוסדות כלל־ציוניים, ראה הופמן חשיבות עליונה בשיגור שליחים מן הארץ, בעיקר כאלה שמכירים את המצב כמקום. הדבר הטוב כיותר היה, סבר הופמן, אילו יכול ברל כצנלסון, האיש החכם של תנועת הפועלים, לבוא לביקור ממושך. ברל היה ידוע בדרישתו העקיבה לתכנית הצלה בממדים גדולים, לניהול ענייני העברת הון מגרמניה לארץ־ישראל (באמצעות יבוא סחורות גרמניות) בידי המוסדות הלאומיים, בגלוי, בלי להתחשב בדעת יהודי העולם, שדרשו הגברת החרם על סחורות גרמניות. לגביו העיקר היה להציל מה שניתן להציל, מתוך עדיפות האינטרסים של ארץ־ישראל, כדי להבטיח השקעות במפעלים המשרתים את צרכי הלאום. עתה הגיע הזמן ל“העברה” למען פליטי הסודטים. גם ד“ר מֶרץ, היו”ר החדש של ההסתדרות הציונית, התכונן להעתיק את מגוריו מאוסטרבה לפראג, אחרי שיחסל את משרד עורך־הדין שלו. הרי הצ’כים, מתוך נכונות להתאים את עצמם לרצון הגרמנים, לפחות בשטחים הנוחים גם להם, החלו להגביל את פעולות עורכי־הדין היהודים והסתדרות עורכי־הדין החליטה שלא לקבל לשורותיה יהודים בתור חברים חדשים. הרופאים היהודים במרפאות קופות־החולים ובבתי־החולים הממשלתיים פוטרו מעבודתם, עובדי המדינה היהודים (שמספרם היה מועט, יחסית) הוצאו לפנסיה, פרופסורים יהודים סולקו מן המוסדות הגרמניים להשכלה גבוהה. הוחלט על בדיקה חוזרת של כל תעודות האזרחות, שניתנו מאז קום הרפובליקה בשנת 1918, ועל גירוש כל בעלי אזרחות זרה, שאינם צ’כים, סלובקים או רוּתֶנים (דהיינו היהודים). וכל זאת במסגרת הרפובליקה הצ’כו־סלובקית, שנהפכה עתה ל“דמוקרטיה סמכותית”, שלא נזקקה עוד לפרלמנט.

עדיין היתה זו מדינה עצמאית, שארבע מעצמות אירופה הבטיחו לערוב לקיומה. בריטניה וצרפת השלימו מהר מאוד עם העובדה שמעתה שייכת צ’כו־סלובקיה, או מה שנותר ממנה, לתחום השפעתה של גרמניה, והגרמנים עצמם, על אף הגישושים מצד שר־החוץ הצ’כו־סלובקי, פראנטישֶק חוואלקובסקי, שהיה בעבר ציר מדינתו ברומא וידוע כאוהד הפאשיזם, לא מיהרו להעניק את הערבויות המובטחות. מה שהפתיע את חוואלקובסקי במיוחד, כפי שסיפר לציר צרפת בפראג אחרי פגישתו עם היטלר ב־21 בינואר 1939, היה מידת החשיבות שבה התייחסו הפיהרר ושר־החוץ שלו ריבנטרופ לשאלת היהודים, ללא כל יחס לשאר הנושאים. שניהם הדגישו באזני חוואלקובסקי, כי גרמניה לא תוכל להעניק ערבויות למדינה, שאינה מסלקת את היהודים. חוואלקובסקי הבטיח לפיהרר, כי צ’כו־סלובקיה תירתם מעתה למשימה של פתרון בעיית היהודים, גם אם לא ייתכן להשלים אותה תוך שלושה חודשים, בעיקר משום שהיהודים אינם מוכנים להסתלק מרצונם. שר־החוץ הצ’כו־סלובקי ביקש לדעת, “לאיזו ארץ לזרוק את היהודים ובאיזה גבול לעשות זאת” – הרי אין הוא יכול להיפטר מהם לא בגבול הגרמני, לא בגבול הפולני ולא בגבול ההונגרי.

בשיחה עם חוואלקובסקי כינה היטלר את היהודים שרצים, הטיל עליהם את האחריות לקשיים במגעים בין ברלין לבין פאריס, לונדון וואשינגטון ודיבר על השמדתם: יש לעקור את הנגע. היתה זאת רק ואריאציה על מה שאמר היטלר בנאומו בישיבת הרייכסטאג לציון עליית הנאצים לשלטון ב־30 בינואר: “אירופה אינה יכולה למצוא את מנוחתה בטרם יימצא פתרון לשאלת היהודים. ברצוני להיות היום שוב נביא: אם תצליח יהדות הפינאנסים הבין־לאומית באירופה ומחוצה לה לגרור שנית את העמים למלחמת־עולם, לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ונצחון היהודים, אלא, להיפך, השמדת הגזע היהודי באירופה.”

מכל דרישות הגרמנים לגבי הצ’כים – הסתגלות לכלכלה הגרמנית, פרישה מחבר הלאומים, מדיניות־חוץ נייטרלית והצטרפות לאמנה נגד הקומינטרן – היתה הדרישה לצימצום השפעת היהודים וסילוקם מחיי הכלכלה המושכת ביותר. גם מפלגות הימין הצ’כיות חלמו על כך, אלא שפעלו כאן לחצים נגדיים מצד בריטניה, שהתנתה את מתן המלווה לשיקומה של צ’כו־סלובקיה בהימנעות מרדיפת יהודים. אכל יש הבדל בין רדיפות לבין “צעדים מתונים לנורמליזציה בחלוקת נכסי הלאום.” האנגלים, מתוך נקיפות מצפון, אישרו אחרי הסכם מינכן מלווה מיידי לשיקום פליטי הסודטים בסך 10 מיליון לי"ש, מתוך 30 המיליונים, שעליהם נשאה ונתנה צ’כו־סלובקיה עם מעצמות המערב (הגיוס הממושך השאיר אחריו נטל כספי עצום, כלכלתה של הרפובליקה היתה הרוסה, היצוא הצטמק, צ’כו־סלובקיה איבדה לא רק את גאוותה ואת בטחון גבולותיה אלא גם את עצמאותה הכלכלית). על רובֶּרט סטוֹפְּפוֹרד, חבר לשעבר במשלחת ראנסימן, מומחה לסיוע כספי בין־לאומי, הוטל לפקח על השימוש במלווה, להבטיח שלא תהיה אפליה בין הסוגים השונים של הפליטים, אגב תשומת־לב מיוחדת לפליטים דוברי גרמנית. ששיקומם בתוך הרפובליקה נעשה בלתי־אפשרי.

המנהיגות היהודית פחדה, שמא יידבקו היהודים – המדוכאים עד עפר – מן הצ’כים, שמא גם הם יישברו מבחינה מוסרית אחרי מפולת מינכן. אכן. מספר היוצאים מן הקהילה היהודית עלה לעומת השנים הקודמות, אך גם עתה היה מדובר רק במאות. היו יהודים, אלה הקשורים בכל נימי נפשם אל העם הצ’כי ותרבותו, שעשו נסיון להתבוללות שלמה: למה לסחוב עוד את העול הנורא הזה של היהדות, למה להעמיס אותו על הילדים? הורים מודאגים, בעיקר בנישואים מעורבים, שלחו את ילדיהם לשיעורי דת אצל כומר. שהטביל אותם בחשאי. אחרים רצו רק בתעודת־טבילה, שפתחה את הדרך להגירה לדרום־אמריקה, ואשר מחירה נע בין 800 כתר ו־1,500 כתר (אם היו דרושים גם הורים נוצרים).

 

10. שעתה הגדולה של הציונות    🔗

בחוזה מינכן לא היתה התייחסות ישירה לשאלת היהודים, אבל כמעט כל סעיף נגע בהם בצורה זו או אחרת. בסעיף הדן בחילופי אוכלוסיה הובטחה לתושבים הלא־גרמנים של הסודטים זכות הברירה, אם רצונם להישאר במקומות־מגוריהם הנספחים לרייך או אם הם מעדיפים לעבור לשטחי הרפובליקה הצ’כו־סלובקית, אבל זכות זו, כרבות אחרות, עמדה ליהודים רק על הנייר: למעשה גירשו הגרמנים את שארית היהודים שלא ברחו לפני־כן, אל מעבר לגבול החדש מיד עם הסיפוח. הצ’כים סירבו לקלוט את הפליטים היהודים, שעברו מעיר לעיר, ובכל מקום ניסו להיפטר מהם במהירות האפשרית עד שרובם התרכזו בערים הגדולות – בפראג, בברין, באוסטרבה. שם נבלעו בתוך ההמון. לעתים הלכו ברחובות כאילמים: הם לא ידעו צ’כית והיה מסוכן לדבר גרמנית בפרהסיה: רק לא לתת לצ’כים עילה להחזירם אל הגבול. לכן גם הוחלט, בלב דואב, על סגירת השבועון “זֶלבסטוֶהר”, ובטאונה העיקרי של התנועה הציונית היה מעתה השבועון הצ’כי המקביל: “ז’ידובסקה זְפְרָאוִוי”.

בתי־המלון של פראג היו מלאי פליטים עד למיטה האחרונה, דירתו של אדלשטיין נהפכה למקלט־לילה לכל פליט מטֶפליץ־שנאו שחסר קורת־גג ומשרדו בקומה השניה של בית־העם ברחוב דְלאוּהָה היה כתובת ההצלה. לשם באו באלפים: מכרים, ידידים, חברים מימים־עברו, משפחות האוֹסטיודֶן מטֶפלִיץ, שעזרו לאדלשטיין בהתחלות הקשות, ציונים ותיקים ומסורים, שבאו עתה לבקש אשרת־כניסה לארץ־ישראל. כולם תבעו, התחננו, בכו. הסתמכו על זכויות העבר ולא היה מה לתת להם אלא תקווה: ב“שֶדיוּל”הבא.

הפליטים היהודים חששו מפני מסירתם לידי הגרמנים בעזרת המשטרה הצ’כית: “אל תכתבו לצ’כו־סלובקיה על נושאים פוליטיים, אל תקללו את גרמניה, את היטלר, קיימת צנזורה, בכל מקום יושבים סוכני הפאשיסטים, היסלר שולט למעשה,” כתב ליאו הרמן, המזועזע בכל נימי נפשו מביקורו בפראג אחרי הסכם מינכן, “בגיהנום שאין לו נחמה.” בפעם הראשונה הופיעו עיתונים זרועי כתמים לבנים במקום הקטעים שנפסלו על־ידי הצנזורה. “אל תכתבו עברית,” ביקש פראנץ קאן, “כל מכתב עובר צנזורה ומכתב עברי עלול להתעכב במשך שבועות.” הרמן בא לפראג לנחם, לעודד, הירצה בחוגים ציוניים, על אף איסור האסיפות, ובעיקר ביקש ליצור מגע עם נציגי המוסדות הבריטיים השונים ששהו אותה שעה בפראג. הרמן חשש, שמא יחזירו הצ’כים את יהודי הסודטים בניגוד לרצונם לאזורים הגרמניים ושב ללונדון להזעיק את דעת־הקהל הבריטית, קודם כל כדי להיאבק על זכות הפליטים היהודים, גם אם הצהירו במפקד האוכלוסין בשנת 1930 על לאום גרמני, להישאר בגבולות צ’כו־סלובקיה. כן ביקש הרמן להבטיח, שכספי המלווה הבריטי לא ימצאו את דרכם לבנק הלאומי הגרמני (שתבע חלק מרזרבות הזהב של צ’כו־סלובקיה, בהתאם לשיעור האוכלוסיה שסופחה לרייך), אלא יסייעו לשיקום הפליטים היהודים.

מה עושים בפליטים היהודים? בצ’כו־סלובקיה היו רשומים באופן רשמי 92,000 פליטים, הרוב הגדול צ’כים: להם היתה הממשלה מוכנה לסייע בשיקום. לפליטים היהודים ולגרמנים, שברחו מטעמים פוליטיים, נותרה רק ההגירה – וליהודים גם עזרת אחים. מעמדם המשפטי של 30,000 הפליטים היהודים היה מעורפל, מצבם הכלכלי קשה. הרוב אמנם הצליחו ליטול עמם את כספם. אכל רכושם הממשי, הבתים, החנויות, מפעלי התעשיה, נותרו מעבר לגבול. אט־אט כילו את כספם והחורף עמד בשער. לילדיהם היה קשה להיקלט בבתי־הספר הצ’כיים (ובבתי־הספר הגרמניים היתה האווירה בלתי־נסבלת לגבי תלמידים יהודים). עתה הגיעה שעתם הגדולה של המוסדות היהודיים: העם היהודי מצא תמיד מוצָא בזמנים קשים, כל אימת שגדלה המצוקה וככל שהיו הבעיות סבוכות יותר, כן מיהרו יותר הכוחות להתאחד לפעולה משותפת, כתב אדלשטיין אחרי הסכם מינכן לציבור הציוני. אמנם בעתיד הקרוב – כתב – יושם דגש הפעולה בחיפושים אחרי מקום הגירה אפשרי. אך בהגירה בלבד אין פתרון לבעיית היהודים. הם חייבים לשתף את עצמם בשיקומה של הרפובליקה מתוך הכרה, שהאינטרסים הצ’כוסלובקיים והיהודיים זהים. יחד עם היצ"ם, המשרד הארץ־ישראלי, בסיוע הג’וינט והוועדה למען יהדות גרמניה ייעשה כל מאמץ לסייע ליהודים בקליטתם הכלכלית ולהעניק להם הכשרה, שתאפשר להם להתחיל בחיים חדשים, במקצועות יצרניים, בעבודה גופנית. מכינים לשכות הַכְוונה, קורסים למטפלות, לטבחיות, לסנדלרים ולבעלי־מלאכה אחרים. ללימוד צ’כית, אנגלית, ספרדית. לפי המתכון החלוצי הבדוק: הישועה בפרודוקטיביזציה.

הצ’כים־היהודים ניסו תחילה להציל את עורם באווירה האנטי־יהודית הגוברת. ארגון ההתעמלות “סוקול”, שדגל עד אז בהומניזם של מסריק, יצא בפתרון משלו לבעיית היהודים: המהגרים שהגיעו לצ’כוסלוכקיה אחרי 1914, יוחזרו לארצות שמהן באו. אלה שהצהירו במפקד האוכלוסיה של שנת 1930 על לאום גרמני או הונגרי, יעברו אל אותם העמים, שהם ראו את עצמם כחלק מהם מרצונם החופשי. ואלה שהצהירו על לאום צ’כי או סלובקי (כרבע מיהודי הרפובליקה) ישתלבו ברבדים החברתיים השונים של צ’כו־סלובקיה בהתאם לשיעורם בתוך האוכלוסיה הכללית. אם כבר חייבים להשליך אנשים מאניה טובעת, קבע פֶראוּטְקַה, הליברל לשעבר, מוטב שיהיו אלה הזרים ולא אנשינו. הצ’כים־היהודים הלכו גם הם בכיוון זה: חייבים למתוח קו הפרדה ברור בין אותם היהודים, שראו את עצמם מאז ותמיד חלק בלתי־נפרד של האומה הצ’כית, לבין כל השאר. חלק מן היהודים המתבוללים, המתונים יותר, הסתייגו מעמדה זו, וביניהם ד"ר אמיל קפקא. נשיא ועד הקהילות: קודם־כל חייבים לשתף פעולה לעזרת אחים בצרה.

היו יהודים, שהאווירה האנטישמית ערערה את בטחונם. אולי הצ’כים צודקים? היהודים באמת בולטים, מקניטים את הגויים, לובשים מעילי פרווה מנקרי־עיניים, מדברים בעיקר גרמנית וגם בצ’כית הם מדברים בקולי־קולות. כנראה יש משהו בטענת הגויים על הרעשנות היהודית, על החפזון היהודי, על תאוות־הבצע היהודית, על טפילות היהודים. שנאה כזו אינה צומחת ללא סיבה.

היה אך טבעי, כי הציונים, שחשו משהו מבדידותו של עם לבדד ישכון עוד לפני שהדבר נכפה עליהם, היו בעלי היוזמה בארגון חיי היהודים, אחרי שהסביבה דחתה אותם. ובמידה גוברת היו לנושאים באחריות הרשמית. בגלל השקפת עולמם לא היה המשבר הנפשי שעבר עתה על כל נאמני הרפובליקה עמוק כל כך כפי שהיה אצל אותם היהודים, שראו את עצמם עד אז חלק בלתי־נפרד מן העם הצ’כי ועתה נכללו לפתע במונח “זרים”. איך הם יכולים להיות זרים למולדת, אם אבות אבותיהם באו לכאן לפני אלף שנים? בגלל ההסתייגות העקרונית של הצ’כים־היהודים מהתארגנות יהודית נפרדת שלא לצרכי פולחן דתי היו אלה הציונים שעמדו בראש העבודה הסוציאלית בפראג, בברין, באוסטרבה. אל “החלוץ” ואל תנועות־הנוער הציוניות נמשכו עתה אלפי צעירים אבודים במערבולת, שאת מקורותיה לא הבינו. עליית־הנוער נהפכה למוסד רשמי עם משרד, מזכירה, טלפון. נערכו בדיקות רפואיות למועמדים לעליה. רוב הפעולות נעשו בעזרת כספים שניתנו ביד רחבה על־ידי ההורים המבקשים להוציא, לפחות, את ילדיהם. עליה ב' יצאה מן המחתרת, המשרד הארץ־ישראלי בפראג נהפך למרכז העברת ההון, בדרך רשמית ורשמית למחצה. ימים גדולים הגיעו לציונות.

קאן ביקש בשם ציוני צ’כוסלובקיה, שאחד מחברי הוועד הפועל הציוני יבוא מלונדון לפראג כדי לעמוד על המצב במקום. אך מלונדון ענו בסירוב: עם כל ההבנה לדרישת פראג, כל הכוחות דרושים עתה לעבודה פוליטית בלונדון לאור הסכנה המתקרבת של פרסום ספר־לבן מצד הבריטים שעיקרו הגבלות קיצוניות בעליה. לכן הוחלט לשגר משלחת מפראג לבריטניה כדי להבהיר לוועד הפועל הציוני את מצבם של פליטי הסודטים ולבקש מספר גדול ככל האפשר של סרטיפיקאטים. בראשית נובמבר יצאו יעקב אדלשטיין, ד“ר רופאייזן, ד”ר גולדשטיין ואינג' אוֹטוֹ צוקר ללונדון. אך למחרת בואם התחולל בגרמניה “ליל־הבדולח” ובאותו שבוע הודיעה ממשלת בריטניה על הסתלקותה מתכנית החלוקה של ארץ־ישראל.

מושב הוועד הפועל הציוני עמד בסימן בתי־הכנסת העולים באש, הרס עשרות אלפי מוסדות, חנויות ובתי יהודים, שוד ורצח ספונטאניים ומתוכננים כמסע נקם על מות ארנסט פון ראט, הנספח הראשון בשגרירות גרמניה בפאריס, שנורה בידי הרשל גרינשפאן, בן למשפחה שגורשה על־ידי הנאצים אל מעבר לגבול הפולני. כל העיניים היו מופנות לנעשה בגרמניה ובאוסטריה ולעומת המתרחש שם נראו צרות יהודי צ’כו־סלובקיה כסובלות דיחוי. אהדת העולם היתה נתונה עתה ליהדות גרמניה. למענה אורגנו אסיפות־מחאה בבירות אירופה, להצלתה נשלחו מברקים ותזכירים לארגונים בין־לאומיים. הרי גם ליהודי גרמניה לא היה לאן להימלט אחרי פרעות “ליל־הבדולח”, כפי שכתב ג’ורג' ראבלי, פרקליט מניו־יורק, שנתמנה באותה השנה למנהל הוועדה הבין־ממשלתית לטיפול בבעיית הפליטים, שהוקמה בעקבות ועידת אוויאן: “בדקתי את אפשרויות הקליטה עם הנציגים של הרפובליקות של דרום־אמריקה, נציבי הדומיניונים הבריטיים ודוברי מושבות האימפריה. מכולם קיבלתי תשובות שליליות.” ראבלי ציין, שמדי שבוע בשבוע נכנסים לתקפם, במדינות שונות, חוקים וצווים חדשים הבאים להקשות על כניסת מהגרים ושאין עוד ארצות קליטה הפתוחות לפני הפליטים. ועדות לכך: שר המושבות הבריטי הצהיר אחרי משא־ומתן עם ראבלי, שיש ביכולתה של הקיסרות לקלוט עשרים וחמישה מתיישבים בקניה.

מאורעות “ליל־הבדולח”, כפי שנקרא ליל הפרעות הקשות בפי הגרמנים, אולי לא הצליחו עדיין לשנות את מדיניות הפיוס של צ’מברליין, אך היתה להם השפעה מכרעת על דעת־הקהל באנגליה ובארצות־הברית ובאמצעותה הם תרמו לשינוי במדיניותן כלפי היטלר. אדלשטיין הבין את העדיפות שראוי לתת ליהודי גרמניה בעת הצלה: עליהם מרחפת סכנת מחנות־ריכוז – בצ’כיה זהו רק סבל נפשי וכלכלי שעליהם לשאת – ובנושא זה ניהל ויכוחים ממושכים עם ד"ר אֶריך מונק, רופא עליית־הנוער, ועם אנשים אחרים שסברו, כי אותה סכנה עצמה נשקפת לכל יהודי מרכז־אירופה.

אף־על־פי־כן לא חזרה המשלחת ריקם אחרי עשרה ימי שהייה בלונדון: הובטח להם כי הוועד למען יהודי גרמניה, שבראשו עמד וייצמן, ירחיב את פעולתו והיא תכלול גם את פליטי הסודטים, וכן ש־400 חלוצים יוכלו, בדומה לחלוצי גרמניה, לצאת להכשרת־חוץ בדנמרק, באנגליה, בהולנד ומשם לעלות בבוא הזמן לארץ. לעליית־הנוער הובטחו 100–200 מקומות ופירושו של דבר, שצעירים אלה יוכלו, אחרי שיעמדו ברשות עצמם, להעלות נם את הוריהם, אם אלה עברו את גיל החמישים, התפתחות בעלת משמעות לעליה בעתיד הרחוק. אחרי התייעצויות ממושכות עם נציגי הסוכנות הובטחו לצ’כו־סלובקיה, למחצית השנה המסתיימת בסוף מארס 1939, קרוב ל־500 אשרות עליה, רובן הגדול לבעלי־הון. פירושו של דבר אפשרויות עליה רק לחלק זעיר מכל המבקשים להימלט. את מי להעדיף? ציונים ותיקים? אנשים שחייהם בסכנה מבחינה פוליטית? מבוגרים שעולמם התמוטט? צעירים שחייהם לפניהם? בעלי משפחות עם ילדים קטנים? בעלי־הון? הבחירה היתה מורטת עצבים. על אדלשטיין הופעלו לחצים למתן סרטיפיקאטים מכל צד: מארץ־ישראל, מלונדון, דרך בעלי תפקידים מרכזיים, באמצעות השליחים שישבו בעבר בצ’כוסלובקיה, על־ידי ידידים, למען משפחותיהם, למען עצמם, ואנשים רבים שמרו לאדלשטיין טינה לאורך שנים על שלא נענה לתחנוניהם.

על חלוקת הסרטיפיקאטים לחלוצים היתה מופקדת הוועדה לארץ־ישראל, לבני הנוער – לשכת עליית־הנוער, הפניות לעליית קרובים נמסרו ישירות לארץ־ישראל, וחלוקת שאר אישורי־העליה היתה בידי ועדת הסרטיפיקאטים, ובכל זאת היה משקל רב לתמיכתו של אדלשטיין במועמד. הפניות אליו, דרך ליאו הרמן, דרך הוועד הפועל הציוני, היו מנוסחות לפעמים כבקשה שאינה מחייבת אותו, לפעמים בלשון של צו גלוי. אנשים פנו ברוב יאושם אל העיתונות בארץ־ישראל ומחו נגד הפקידות במשרד הארץ־ישראלי בפראג על שהבן, האח, ההורים לא קיבלו סרטיפיקאט – כאילו היו מונחים באלפים בכיסו של אדלשטיין.

כל יום הגיעו למשרד הארץ־ישראלי כמאה פניות בכתב וכמאה פונים באו בעצמם ולעתים הזדנב התור במורד חדר המדרגות. במרירות מסויימת ציין אדלשטיין שלצד ציונים ותיקים, המבקשים עתה לצאת לארץ חלומותיהם, נראות גם פנים בלתי־ידועות, אנשים שרק לפני חודשים מספר היו מגיבים בלעג כשהיה מישהו מציע להם להשתקע בארץ־ישראל, אנשים שיכלו לסייע לבניין הארץ ולהכין תנאים לעליה גדולה, אך השאירו את המלאכה בידי אחרים. באים אפילו אנשים שבמשך שנים הכבידו על העבודה הציונית. “בצדק מביטים ציונים רבים על אי־אלה מבקשי סרטיפיקאטים במידה גדושה של ספקנות וחוסר־אמון, בצדק הם דורשים גם היום לא לשכוח, שארץ־ישראל היא עניינם של הציונים ושל אותם לא־ציונים שבדרך זו או אחרת תמכו בבניינה.”

גם אל הצ’כוסלובקים שכבר התיישבו בארץ הגיע זרם מכתבי בקשות: שלחו לי בדחיפות שני סרטיפיקאטים… ברצוני להקים בית־חרושת לתכשירי קוסמטיקה. אבקש הלוואה בשווי מיליון כתר מטעם קרן־היסוד… הוגו הרמן, סופר יוצא צ’כוסלובקיה ומומחה לידיעת־הארץ, ניסה לצייר לפני חובבי ארץ־ישראל החדשים בפראג תמונה מציאותית יותר של הארץ היעודה: ארץ קטנה, עניה, שבה חיים מרבית היהודים בתנאים קשים ביותר. התחבורה, המסחר עדיין אינם מפותחים, חיי התרבות דלים בהשוואה למרכז־אירופה. עולה חדש מצליח למצוא עבודה, ולרוב לא במקצועו, רק אחרי מאמצים ומאבקים ממושכים – והמלה ממושך פירושה לא שבועות, אלא חודשים וגם שנים. אנשים מבקשים רק לצאת ממקום מושבם ואינם חושבים על אשר יעשו כאן. ומניחים ש“כבר יימצא משהו.” אכל התקווה הזאת למשהו שיימצא היא תקוות שווא: לא נמצא דבר וידידים הטרודים בפרנסתם ובדאגותיהם שלהם אינם יכולים להושיע. האקלים זר, השפה זרה, דרכי העבודה זרות, החוקים זרים וגם כאן יש קשיים במגע עם השלטונות. לעתים קורה שתוך שבועות מתגעגעים העולים לחייהם הקודמים. עצת הרמן לבוא לארץ תחילה כתייר. לבדוק את השטח. לבחון את כוח העמידה, היתה אולי נבונה, אך לא מעשית ביותר. השלטונות הצ’כיים לחצו להגירת פליטי הסודטים, על אף הנסיונות החוזרים מצד היהודים לציין את חשיבות ידיעותיהם והתמחותם בשיקום הרפובליקה השניה.

ליאו הרמן השתדל להשיג למען שיקום הפליטים היהודים מן הסודטים בארץ־ישראל לפחות חלק קטן מן המלווה הבריטי לצ’כו־סלובקיה והחל לחזר על פתחי משרדי הממשלה הבריטית ולחפש קשר אל ממשלת צ’כו־סלובקיה החדשה, שבה לא היו אוהדי יהודים רבים. קודם־כל פנה אל יאן מסריק, שגריר צ’כוסלובקיה בלונדון, שהיה ידידם האישי של וייצמן ושל משפחת זיו, מבעלי “מארקס אנד ספנסר”. ובמיוחד של הגברת רבקה זיו, נשיאת ויצ“ו. הרמן, שהיה מדריכו של הנשיא מסריק בעת ביקורו בארץ־ישראל בשנת 1927, מצא אצל בנו אהדה והבנה למצוקת היהודים. הרי בעיני יאן מסריק היתה האנטישמיות בבחינת ברבריות, השלב הראשון לגרמניזציה. יאן מסריק היה מלא מרירות על צרפת ובמיוחד על בריטניה. ואמר להרמן שאבד לו כל עניין בצ’כוסלובקיה כגרורתה של גרמניה ואין ברצונו לדרוך על אדמתה. עתה העסיקו אותו גורל העם היהודי ועתידה של ארץ־ישראל. גורלה של צ’כוסלובקיה נחרץ. אך את גורלם של האומה היהודית ושל ארץ־ישראל ניתן אולי עדיין להציל. הממשלה הצ’כו־סלובקית החדשה ביקשה ממסריק להמשיך בתפקידו בלונדון, לפחות במשך החודשים הקרובים. בעת הדיונים על המלווה הבריטי, והוא הפעיל את כל קשריו, באנגליה ובצ’כו־סלובקיה, כדי שמהסכום הכולל של 10 מיליונים יוקצבו חצי מיליון לי”ש לשיקום פליטים יהודים בארץ־ישראל.

הצ’כים נטו להסכים לעיסקה הפיננסית המסובכת, שבמסגרתה ישלמו יהודי צ’כו־סלובקיה המהגרים לארץ־ישראל לאוצר הצ’כו־סלובקי את מחצית מיליון הלי“ש בכתרים, בתוספת שלושים אחוזים מעל השער הרשמי. תוספת שהוגדרה כ”דמי סיוע לפליטים“, ותמורתם תקבל הסוכנות היהודית בלונדון לירות אנגליות. אך ממשלת צ’כו־סלובקיה דרשה תמורה על נדיבות לבה: הגירת מספר מירבי של פליטים יהודים. אחרי מיקוח מייגע – הצ’כים מנסים להעלות והיהודים מנסים להוריד את מספר המהגרים הנדרש – הוסכם על 2,500 יוצאים במחצית הראשונה של שנת 1939, וגם מספר זה היה דמיוני לעומת האפשרויות המעשיות לעליה חוקית. כאשר באו אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, וליאו הרמן לפראג בנובמבר, היה באמתחתם שי גדול: התחייבות לארבע־מאות סרטיפיקאטים לבעלי־הון (כפי שהובטחו בעת ביקור המשלחת בלונדון). לא היה זה הרבה בהשוואה למספר המבקשים, אבל די לבסס עליו את המשא־ומתן עם השלטונות הצ’כיים על העברת חצי מיליון הלי”ש המיוחלים.

בעת שהותו בפראג שאל ד"ר מֶרְץ את קפלן גלויות: ומה בדבר העליה הבלתי־חוקית?

עד להסכם מינכן התייחסו רוב חברי ההנהגה הציונית בצ’כוסלובקיה בהסתייגות לעליה ב' (לפחות בשביל עולים מצ’כוסלובקיה) וכאשר הגיע צבי יחיאלי, מפעילי עליה ב', לאוסטרבה וביקש כסף לקניית ספינת מעפילים, לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש של 120,000 כתר (כ־600 לי"ש). עתה נשתנה היחס. הרוויזיוניסטים, שפעלו בהשפעת דברי ז’בוטינסקי על הצורך בפינוי הדרגתי של מיליון־מיליון וחצי יהודים מאירופה, עבדו בשטח זה בקצב מלא ולא בדקו בציציות חלוציות או ציוניות. יהודי ברין אף תרמו ביד רחבה לעליה הבלתי־חוקית מטעם הרוויזיוניסטים בתנאי שיפנו לפחות חלק מן הפליטים מהסודטים ואולי יפיגו במידת־מה את האווירה האנטישמית בעיר.

צצו חברות־נסיעות פרטיות שראו את האפשרויות הגדולות לרווחים קלים, והידועה ביניהן “השושנה השחורה”, על שם הבניין שבו שכנו משרדיה. את החברה ייסדו יהודי בשם רוברט מנדלר ושני יוונים זריזים. שעסקו בימים כתיקנם בהברחת סחורות – זהב, חשיש, נשק – ועתה צירפו לכך גם הובלת סחורה המשתלמת יותר מכל: יהודים הרוצים להגיע לארץ־ישראל ואחת היא להם באיזו דרך, אפילו ברור להם, כי ניירות ההגירה שסופקו על־ידי חברת הנסיעות מפוקפקים ביותר.

תשובתו של קפלן לד"ר מרץ היתה מתחמקת: עשו לפי הבנתכם.

בשיחה בארבע עיניים עם חיים הופמן, אחרי הפגישה עם חברי המרכז הציוני בפראג, היה קפלן גלוי־לב יותר: האומנם יש טעם וצורך בעליה ב'? שאל את עצמו ואת הופמן. ההנהלה הציונית, שהיתה עד לפני זמן קצר מסוייגת לגבי תנועת ההעפלה, נוטה עכשיו לקבל אותה תחת חסותה, בעיקר בלחצו של בן־גוריון, אבל הדעות עדיין חלוקות ולו, לקפלן, יש ספקות. הופמן, כאדלשטיין, ראה את תנועת ההעפלה כחיונית ביותר, כדרך יחידה לשבור את מגבלות העליה הליגאלית, כביטוי לדרך המאבק, ובעיקר: אם לא תתייצב ההנהלה הציונית בראש העליה הבלתי־חוקית, יעשו זאת הרוויזיוניסטים והספסרים השונים.

אחרי צאת האורחים מפראג החליט המרכז הציוני בצ’כו־סלובקיה לכלול מעתה את עליה ב' המאורגנת במסגרת הפעולות, שההסתדרות הציונית אחראית להן. בתוך מיכסת 2,500 עולים במסגרת הסכם ההעברה של חצי מיליון לי“ש, הוקצבה לעליה ב' מכסה של אלף איש. הרי את המוסדות הצ’כיים (הטיפול בפליטים הועבר לידי מחלקה מיוחדת במשרד הסעד) לא עניין כלל, אם היהודים יוצאים לארץ־ישראל על סמך אשרות כניסה בעלות תוקף ואם לא, העיקר שיעזבו את צ’כו־סלובקיה וכל המרבה הרי זה משובח. ד”ר קוֹטֶק, הממונה על ענייני פליטים, אף ציין באזני נציגי המשרד הארץ־ישראלי לשבח את הרוויזיוניסטים, ולא מטעמים אידיאולוגיים: בפחות כסף הם היו מוכנים להוציא יותר אנשים. “החלוץ” ו“מכבי”, שאירגנו יחד את העליה הבלתי־חוקית־החוקית, שלחו אף הם את האנשים בספינות קטנות, בצפיפות רבה מאוד, ובכל זאת היתה המגמה לשמור על מינימום של תנאים אנושיים, לצייד את הספינות במלאי של פחם, מים ומזון, כדי למנוע מגיפות ולהכשיל מעשי נוכלים, יהודים ולא־יהודים, שהעבירו את פעולתם הברוכה מווינה לפראג וניסו גם כאן להוציא את כספם של הפליטים המבקשים לצאת בכל מחיר, כדי להיעלם עמו אי־שם במרחבי אירופה.

יציאה – אבל מסודרת. לא בכל תנאי, לא בכל מחיר. החלה להתארגן קבוצה גדולה של יהודים לשם התיישבות חקלאית ברפובליקה הדומיניקאנית, המדינה היחידה שהציעה בוועידת אוויאן תכנית להתיישבות המונית של יהודים, על אדמות של הממשלה, ובכספי יהודים. על אף החיפושים הקדחתניים אחרי מקומות הגירה לפליטים מן הסודטים – ברית־המועצות הסכימה לקבל רק קבוצה קטנה של קומוניסטים, קנדה רצתה רק בפועלים חקלאים, אוסטרליה היתה מוכנה לקלוט רק אנשים שסכנה נשקפת לחייהם וגם זאת רק במספר מצומצם וכולן התכוונו ללא־יהודים – התייחס רוברט סְטוֹפְּפוֹרד, ראש המשלחת הבריטית בפראג, בהסתייגות לתכניות הגראנדיוזיות של הדומיניקאנים. לא היה כל בטחון שהפליטים אכן יקבלו את האדמות שהובטחו להם ואם כן, שבאמת יוכלו להתפרנס עליהן – אולי ימותו המתיישבים מרעב ומיני רודנים יכניסו את הכסף לכיסם. בדצמבר נסע חיים הופמן לאוסטרבה, שם התארגנה קבוצה ובראשה כמה מחברי המפלגה הציונית הסוציאליסטית לשם התיישבות חקלאית בסאן־דוֹמינגוֹ. נכון, דיבר הופמן על לבם, ארץ־ישראל אינה יכולה לקלוט את כל הפליטים ולכן משתתפים הציונים באופן פעיל בהיצ"ם ובשאר ארגוני הסיוע להגירה – אפילו לסאן־דומינגו, אבל אין לראות בהגירה זו צורה חדשה של תנועה טריטוריאלית, זכר לימי אוגנדה.

הרמן דיבר טלפונית כמעט יום־יום עם פראג בעניין הסכם ההעברה, שעדיין לא אושר על־ידי שלטונות צ’כו־סלובקיה. מרץ, קאן, אדלשטיין. צוקר, ובעיקר פראנטישֶק פרידמן (עורך־דין ועיתונאי, היה בעבר חבר מועצת עיריית פראג מטעם המפלגה היהודית, בעל גוף ובעל מזג נוח, אמן השיחה ובעל קשרים מסועפים, שהיה המקשר העיקרי בין המשרד הארץ־ישראלי ובין השלטונות הצ’כיים), חמישה אלה התרוצצו בין תריסר הרשויות שהיתה להן נגיעה לדבר (היתה זו הביורוקרטיה הצ’כית, ששימשה לקפקא מקור השראה למועקת האדם האבוד בסבך הרשויות שאליהן אין הוא מצליח להגיע לעולם). נאמן להבטחתו ליהודים, התקשר מסריק טלפונית עם פראג. ביום האחרון לכהונתו כשגריר צ’כו־סלובקיה בלונדון, בסוף דצמבר 1938, כדי להחיש את אישור ההסכם מצד משרד האוצר. ברגע האחרון, ממש לפני אישור ההסכם, צץ מכשול אבסורדי: הצ’כים ביקשו להוציא תמורת אותו חצי מיליון לי"ש תוך שנה אחת 10,000 יהודים. המוסדות הציוניים התעקשו על 2,500 מתוך ידיעה, שגם מספר כזה של רשיונות־עליה אין בידיהם. היתה דרושה התערבותו של רוברט סְטוֹפְּפוֹרד, אדם בעל לב, שגישתו ליהודים היתה אוהדת יותר מן המקובל במוסדות הבריטיים, כדי שהצ’כים יסתפקו במינימום של יוצאים.

באמצע ינואר 1939 נחתם סוף־סוף החוזה בין ד“ר קַלְפוּס. שר־האוצר הצ’כו־סלובקי, לבין ד”ר פראנטישֶק פרידמן שייצג את הסוכנות היהודית. החוזה העניק לסוכנות חצי מיליון לי"ש בתנאי שעד למחצית הראשונה של שנת 1939 יהגרו 2,500 פליטים. הסוכנות התחייבה להשתמש בכספים להתיישבות־קבע של הפליטים בארץ־ישראל ולדאוג להגירת מספר זהה של פליטים במחצית השניה של 1939.

למחרת ההסכם אישרה הוועדה לארץ־ישראל בפראג את 250 המועמדים הראשונים לעליה ואדלשטיין ביקש מליאו הרמן להודיע לשגרירות הבריטית בפראג בשם הסוכנות היהודית, שהכסף הופקד בבנק בלונדון. פרידמן ואדלשטיין ניהלו דיונים ממושכים עם נציגי משרד הסעד, שדרשו לקבוע את המועמדים לעליה לפי הנחיותיהם (כלומר עדיפות לעניים, לחולים, לזקנים. לכל אלה שעלולים ליפול למעמסה). היה דרוש מאמץ רב כדי לשכנע את הצ’כים, שהבחירה בידי המשרד הארץ־ישראלי. כל אחד מן הצדדים פירש את ההסכם על־פי דרכו. משרד הסעד צידד בחלוקה שווה של המלווה ותבע שכל מהגר יקבל בארץ־ישראל 200 לי“ש. אך מכיוון שממשלת פלשתינה־א”י העניקה רשיונות עליה ל־400 בעלי הון ואלה היו חייבים להביא לארץ־ישראל אלף לי“ש כל אחד, היו דרושות בשבילם 400,000 לי”ש מתוך חצי המיליון. 100,000 הלי“ש הנותרות הועדו למוסדות הלאומיים לשם קליטה של חלוצים, בני נוער, סטודנטים וכו'. אולם, למעשה, היו החישובים מסובכים הרבה יותר. מלבד השער הרשמי של הלי”ש והשער של האוצר הצ’כי, שהרוויח ממנו 30%, היה קיים שער של המשרד הארץ־ישראלי, גבוה עוד יותר, וההפרש שימש למימון עליית החלוצים, לעליה ב', לעליית־הנוער. היו בעלי סרטיפיקאטים של קפיטליסטים, שהעבירו בעצם הון של אחרים ובנוסף על הטראנספר הרשמי הוברחו סכומי כסף גדולים בעזרת שליחים, קבועים וארעיים, שבאו לצ’כו־סלובקיה במיוחד למטרה זו.

היו אלה משחקי־מזל בסכומים גבוהים. הצ’כים לא ידעו, שבשעת חתימת ההסכם היו בידי המשרד הארץ־ישראלי בפראג רק 150 מתוך 400 אשרות־העליה שהובטחו לבעלי־הון. שהרי בינתיים התחוללה סופת “ליל־הבדולח” ו־250 הסרטיפיקאטים האחרים נמסרו לידי עולי גרמניה. הסוכנות היהודית, שיותר מכל רצתה בחצי מיליון הלי“ש, משום תקציבה המצומצם והאבטלה הגוברת בארץ־ישראל, ניסתה להשיג אצל ממשלת המנדט הבטחה לקבלת 250 סרטיפיקאטים מ”השדיוּל" הבא, אך התשובה היתה: ממשלת פלשתינה־א“י אינה יכולה למַשכּן את העתיד. אל קפלן החלו להגיע מכתבים נואשים מחברי ההנהגה הציונית בפראג, שאיימו בהתפטרות, בחיסול התנועה הציונית, אם המשא־ומתן הסבוך עם הצ’כים ייכשל בגלל היעדר אפשרויות עליה. נכון, הודה קפלן, היה זה משגה שבעת תחילת המשא־ומתן בנובמבר לא נתבקשה ממשלת המנדט לשמור מספר מסויים של סרטיפיקאטים לעולים מצ’כו־סלובקיה; אבל עתה, בדצמבר, כבר מאוחר מדי, הכל חולק ויש לחכות ל”שדיול" החדש – באפריל 1939. לא נורא, אפשר להמתין עוד כמה חודשים.

ליאו הרמן ועמו ד"ר אולמן, שנסע פעמים מספר בענייני הטראנספר (“ההעברה”) ללונדון, ניסו להשיג רשות שהייה זמנית באנגליה לילדי פליטים ולנערות שיעבדו כעוזרות־בית. כדי להגיע בצורה כלשהי לאותו מספר של 2,500 שיעזבו את צ’כו־סלובקיה כנדרש בהסכם. תהליך הכנת העליה היה מסורבל ביותר. היו דרושים אישורים על תשלומי כל המסים (בכללם מס־כלבים גם על מי שמימיו לא היה לו כלב), דבר בלתי־אפשרי כמעט לגבי פליטי הסודטים. לבסוף הוסכם עם האוצר על תשלום אחיד לשלטונות המס. היה צורך למסור בכמה העתקים רשימות מדויקות של כל חפצי הבית שהמהגרים ביקשו לקחת עמם. השגת דרכון, תעודה רפואית, ויזה, השגת כספים בהתאם להתחייבות למשרד הארץ־ישראלי – הכל הצריך זמן: כאן היה חסר בול, כאן חותמת, כאן חתימה. רק בפברואר 1939 סולקו רוב המכשולים לביצוע המעשי של ההסכם. כפי שדיווח אדלשטיין ללונדון, וראשוני העולים במסגרת “ההעברה” יצאו לדרכם.

אחרי מסע שכנוע הסכימו הצ’כים והבריטים לכלול בהסכם גם עשרה אזרחים צ’כו־סלובקיים שלא מן הפליטים, ועשרה ציונים ותיקים ובעלי זכויות. ביניהם מקס ברוֹד, פֶליקס וֶלטש, אנגֶלו גולדשטיין, ד“ר אמיל מרגוליס וד”ר קוגל, החלו להתכונן לעליה, ללא תחושת חפזון. הרי העליה לארץ־ישראל היתה משאת נפשם עשרות שנים ורק נדחתה משנה לשנה מפאת נסיבות הזמן. הם חשו, כי על אף האווירה הקשה ברפובליקה השניה, אין חשיבות לכמה שבועות נוספים, בעיקר כאשר מחסלים משק־בית ומעבירים ספריות ורהיטים ורכוש, בהפסד מסויים, אך העיקר שאין באים בידיים ריקות. לד“ר קוגל, שהיה ראשון היוצאים, הוקדש טור שלם עם תמונה ודברי פרידה נרגשים ב”ז’ידוֹבְסְקָה זִפְּרַאוִוי“: הרי עליית ציוני ותיק היתה מאורע ראוי לציון. במחצית מארס עמדה לצאת שיירה של 150 בעלי־הון עם משפחותיהם, ו־150 צעירים של עליית־הנוער ומיד לאחר מכן תוכנן טראנספורט של 400 אנשי “החלוץ” ו”מכבי" ליוגוסלביה ומשם בספינת עליה ב' לארץ־ ישראל. כבר בראשית החודש החלו המעפילים להתרכז בפראג ובברין לקראת היציאה.

כאשר ביקר בפראג אליהו דובקין, ראש מחלקת העליה דאז, ועמד על היקף העליה המתוכננת ועל הקשיים העומדים בדרכה, תבע מאדלשטיין ומהופמן להישאר בצ’כו־סלובקיה לפחות עוד שנה. שניהם הסכימו והבטיחו לדובקין שיוסיפו לשאת באחריות וישארו על משמרתם, אך למען הרגשת הבטחון האישי ביקשו הקצבת רשיון־עליה להם ולבני משפחותיהם. דובקין הרגיע אותם: אין זאת בעיה כלל; במקרה הצורך תוכל הסוכנות לספק מיד את שני הסרטיפיקאטים הדרושים. בינתיים התברר, שלהבטחת דובקין לא היה לעת־עתה כיסוי; כל הסרטיפיקאטים למחצית שנת ה“שדיול” עד סוף מארס חולקו ולסוכנות לא היה עוד מה לתת לשניים.

מכיוון שנראה היה, כאילו בכל יום עלולה לקום דיקטטורה פאשיסטית בצ’כו־סלוכקיה, החליט מרכז “החלוץ” בפראג, מתוך דאגה לבטחונם של הופמן ואדלשטיין, שקשריהם עם חוגים סוציאליסטיים היו ידועים היטב, להעניק להם שניים מתוך ארבעים הסרטיפיקאטים שנועדו לאותם החלוצים, אשר מטעמי בריאות לא היו מסוגלים לשאת בתלאות עליה ב'.

בראשית מארס 1939 פנה אדלשטיין במכתב סודי לסוכנות היהודית בירושלים: “נשיאות ההתאחדות הציונית בצ’כו־סלובקיה החליטה, שד”ר הופמן ואני חייבים לצאת עוד השנה לעליה. אנחנו ניסע בסרטיפיקאטים של חלוצים, בלי נשים וילדים, וברצוננו לחזור לצ’כו־סלובקיה כעבור שמונה ימים." נוכחותם של השניים בפראג נראתה עתה הכרחית ועליה סופית היתה לעת־עתה בלתי־אפשרית. הכוונה היתה להשיג בשהייתם הקצרה בארץ־ ישראל אשרה לכניסה חוזרת, שהיתה מאפשרת להם לשוב לארץ־ישראל בכל עת, משוחררים מהגבלות מועדי ה“שדיוּל”.

 

11. הגרמנים באו מוכנים    🔗

כשם שהשתמש היטלר במיעוט הגרמני כדי להשיג את סיפוח חבל הסודטים לרייך, כך ניצל עתה את שאיפת הסלובקים לעצמאות לשם מיגור שרידי הרפובליקה הצ’כו־סלובקית. את ההוראה לכיבוש נתן היטלר עוד בדצמבר 1938, ומתוך הנחה שאין לצפות להתנגדות של ממש מצד הצ’כים, הטיל את ביצוע המשימה על הכוחות הסדירים, בלי כל גיוס נוסף. בראשית פברואר 1939 ביקר ד"ר ווֹיטֶך טוּקַא, ראש ממשלת סלובקיה, אצל הפיהרר, והפציר בו להעניק לסלובקיה עצמאות מלאה ולשחרר אותה שחרור סופי ממרות הצ’כים. בראשית מארס הגיעה, בעידוד הגרמנים, פעילות התנועות הסֶפַרַטיסטיות בסלובקיה וברוסיה הקרפאטית לממדים כאלה, שהממשלה בפראג ראתה את עצמה מחוייבת להתערב. ב־6 במארס פיטר הנשיא האכה אה ממשלת רוסיה הקרפאטית וכעבור שלושה ימים את ממשלת סלובקיה האוטונומית. הוא הורה לעצור את הכומר יוזף טיסוֹ ועוזריו במעצר־בית, הכריז על מצב חירום וסיפק להיטלר את העילה המיוחלת לפעולה מיידית. ב־11 במארס פרצו זייס־אינקווארט, מושל אוסטריה, וכמה גנרלים גרמנים לישיבת ממשלת סלובקיה וציוו עליה להכריז מיד על ניתוק מצ’כו־סלובקיה. טיסו, שהתחמק ממעצר־הבית במנזר, הוטס לברלין, קיבל מידי הגרמנים את ניסוח הכרזת העצמאות, וב־14 במארס נולדה מדינת סלובקיה העצמאית, דבר ששחרר את בריטניה מן ההבטחה לערבויות לבטחון הרפובליקה הצ’כו־סלובקית שניתנה במינכן: אי־אפשר לערוב למה שחדל להתקיים.

נשיא צ’כו־סלובקיה, חולה־לב, מודאג, ביקש ראיון אצל היטלר, כדי למנוע שפיכות־דמים. ב־14 במארס בלילה הגיע ד"ר האכה לברלין והובא אל היטלר רק אחרי חצות. האכה הביע את אמונו, שצ’כו־סלובקיה המופקדת בידי הפיהרר נתונה בידיים נאמנות וניסה לקבל הבטחה בזכות החיים הלאומיים העצמאיים של העם הצ’כי. אבל היטלר לא חס על האכה הישיש והודיע לו, שהפקודה לפלישת הצבא הגרמני לבוהמיה ולמוראביה כבר ניתנה: בשעה שש בבוקר יתחילו היחידות לנוע. לפני הצ’כים רק שתי אפשרויות: או להתנגד בכוח וכל התנגדות תחוסל באכזריות (הרי נגד כל גדוד צ’כי עומדת דיביזיה גרמנית), או לקבל את הצבא הגרמני בשקט. הברירה היא: יחסי שלום בין העם הגרמני והעם הצ’כי או השמדת העם הצ’כי. האכה ושר־החוץ חוואלקובסקי סירבו תחילה לחתום על תעודת הכניעה, שהוכנה בשמם. הנשיא התשוש התעלף מרוב התרגשות והוחזר להכרה בעזרת שתי זריקות מידי רופאו האישי של היטלר, שנכח במקום. לבסוף חתם האכה השבור על המסמך: כדי לשמור על השקט, הסדר והשלום הוא מפקיד את בטחון העם הצ’כי ובטחון ארצו בידי מנהיג הרייך.

ב־14 במארס התנהלה העבודה במשרדי היצ“ם בפראג כרגיל. רשמו שם פליטים ברשימה להגירה דחופה לבוליביה, כדרך שרשמו יום לפני־כן ברשימה דחופה לאנגליה. לא היתה לרשימות אלו משמעות רבה. אבל היתה זו דרך לעודד את רוחם של הפליטים, כדי שלא יתייאשו ולא ינסו לשים קץ לחייהם. שעה שהרדיו הודיע על ביקור טיסו אצל היטלר, נמצא במשרד היצ”ם פליט גרמני בעל ותק, שברח מברלין לווינה ומשם לקארלסבאד ומשם לפראג ועתה רק חייך למוד נסיון: “נו, איך מרגישים, כאשר הנאצים מתקרבים בפעם הראשונה?”

היה ברור, ששינויים גדולים ממשמשים ובאים. עליית־הנוער החליטה לרכז מיד את קבוצת 150 בני הנוער, שעתידה לצאת ב־20 בחודש, ולשם כך נשכר בחפזון בית בפרבר צפוני של פראג. ב־14 במארס בערב התכנסו במרכז “החלוץ” הנהלת עליית־הנוער וההנהגות של התנועות החלוציות כדי לקבוע את דרכי הפעולה לעתיד. הופמן בירר אצל מילֶנה יֶסֶנסקה, מה עומד להתרחש בימים הקרובים לפי סברת החוגים המקורבים לבֶּנֶש. דעתה של יֶסֶנסקה היתה, שראש הממשלה רודולף בֶּרַאן, יו"ר המפלגה האגררית לשעבר, יצרף לממשלה את גנרל גַאיְדָה, מנהיג הפאשיסטים הצ’כים, או שבמקרה הגרוע יעבור השלטון לידי גאידה ותקום דיקטטורה פאשיסטית. מצויידים באינפורמציה זו ניגשו הנוכחים לקביעת סדרי העבודה למקרה שהתנועה תצטרך לרדת למחתרת. הוחלט לעבוד, בשעת חירום, בשלשות לפי תחומי האחריות, תוך ויתור על המפתח התנועתי־המפלגתי המקודש, ולכל אחד ניתן כינוי מחתרת.

לפני שננעלה הישיבה – כדי שמשתתפיה יספיקו להגיע לתחנת־הרכבת ולהיפרד מן השיירה היוצאת דרך אוסטרבה, לפולין, לנמל קונסטנצה ומשם לחיפה – התקשר הופמן בטלפון עם ראש הקהילה באוסטרבה לצורך בירור עניינים ארגוניים. מביתו של זה לא היתה תשובה וממשרד הקהילה נשמע קול השמש המבוהל: “מה, האם אתם לא יודעים? הגרמנים נכנסו לאוסטרבה!” ונטרקה השפופרת. גם אל אירמה פולאק, שעמדה לצאת לתחנת־הרכבת, צילצלה ידידה: “הגרמנים באוסטרבה!” וניתקה את הקשר. בתחנת־הרכבת משכה אירמה פולאק את ד“ר קאן הצידה: מוכרחים לעכב את הרכבת. אסור לשלוח אנשים ישר לזרועות הגרמנים. ד”ר קאן שם אצבע על שפתיו: אף לא מלה אחת לנוסעים, צריך לקווֹת שהכל יעבור בשלום. הנחותיהם של מביני־דבר היו, שהכוחות הגרמניים רק עוברים דרך אוסטרבה אל סלובקיה העצמאית או שמדובר בתיקוני גבול נוספים בהמשך להסכם מינכן או שהגרמנים רוצים בפרוזדור בין שלזיה ואוסטריה לשם רצף טריטוריאלי

נכון שבעיתונות הגרמנית פורסמו תיאורים מסמרי־שיער על מעשי הטרור של הצ’כים באוכלוסיה הגרמנית חסרת־הישע, נכון שבחוגים גרמניים התהלכו שמועות על הכניסה הצפויה של הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה והן הגיעו גם לאזני היהודים, אך למרביתם נראו השמועות חסרות הגיון לחלוטין: הרי הצ’כים, גם בלי כיבוש, עושים הכל כדי לספק את רצונו של היטלר. הנה ביום ראשון של אותו שבוע הוציאו התושבים הגרמנים לרגל חגם – עשרים שנה להתקוממות הגרמנים הסודטים נגד צירופם לרפובליקה הצ’כוסלובקית – דגלי צלב קרס, כולם חדשים, כולם כגודל זהה. מחלונות בתיהם בחוצות הערים. בהתאם להוראות השלטונות לא הגיבה האוכלוסיה הצ’כית: רק לא להיגרר אחרי פרובוקציות. כעבור יומיים צעדו טורי ההיטלר־יוּגֶנד ברחובות פראג תוך קריאות “זיג הייל!”, כשלידם פוסעים השוטרים הצ’כים. כדי להגן עליהם מפני התקוטטות. הרי אין לגרמנים שום יסוד לראות דופי בהתנהגות הצ’כים ובוודאי לא יפלשו הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה עתה, כאשר הנשיא האכה נמצא אצל היטלר בברלין. אין כובשים כל עוד מתנהל משא־ומתן.

לא רחוק מן הרכבת לקונסטנצה, בתחנה על־שם וילסון, עמדה רכבת שניה, שפניה לשטוקהולם. וכה 500 נשים וילדים של סוציאליסטים גרמנים. שהועברו לבריטניה ולצרפת על־ידי סטוֹפְּפוֹרד וחבר עוזריו זמן קצר לפני כן, עקב השמועות על פלישה גרמנית צפויה. באותו יום, לאחר מאמצים קדחתניים, הצליחה אחת מעובדות המשלחת הבריטית להשיג לנשי הסוציאליסטים ולילדיהם ויזה פולנית קולקטיבית, ועתה היו כולם – אנגלים. יהודים, פליטים, עולים – בתחנה וספרו את הרגעים ליציאה. רוברט סְטוֹפּפוֹרד, פראנץ קאן, יעקב אדלשטיין, פריץ אולמן, חנה שטיינר, התהלכו לאורך הקרונות, נפרדו ממכרים ומידידים. נוסעי הרכבת לקונסטנצה שאלו את סְטוֹפְּפוֹרד מה בדבר השמועות שהגרמנים כבשו את אוסטרבה. “אין בכך שמץ של אמת.” ענה להם. בדיוק כפי שאמרו גם קאן ואדלשטיין.

בשעה אחת־עשרה בלילה, בהתאם ללוח הנסיעות, יצאה הרכבת לדרכה. קאן, אדלשטיין, אברהם רייך (ידידו של ייקף מימי הנעורים בטֶפליץ. שעלה לארץ שנים לפני כן וחזר עתה לפראג כדי להוציא משם את הוריו) וחבורה שלמה של מלווים התיישבו במסעדת תחנת־הרכבת ודיברו על מה שצפוי. “הגרמנים יכבשו מחר עוד כמה ערים,” אמר ייקף לאיצקוביץ‘, מורה לשעבר בגימנסיה העברית במונקץ’ (שנסגרה אחרי הסכם מינכן). הדעה הכללית היתה, שהגרמנים רוצים בתיקוני גבול. בשעה מאוחרת בלילה התפזרה החבורה.

בינתיים עשתה הרכבת את דרכה מזרחה. מי שהזמין, כמו מקס ברוד ואשתו. מקום בקרון־שינה, ישן. עייף מהתרגשות הפרידה. בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעה הרכבת לתחנה באוסטרבה, שלידה ניצבו חיילים גרמנים דוממים. שוטרי הגבול ואנשי המכס הצ’כים עשו את מלאכתם במהירות מפליאה. הם החתימו את הדרכונים. לא בדקו, לא פשפשו במזוודות, לא התעניינו ברשימות החפצים. דחפו “הלאה, הלאה” בחוסר־סבלנות בולט ותוך שעה קלה יצאה הרכבת את התחנה. לעבר הגבול הפולני. קאן צדק. הסיכון היה כדאי: הגרמנים, שהקדימו להיכנס לאוסטרבה כדי למנוע אפשרות של כניסת כוחות פולניים לתוכה ביום הכיבוש הכללי, עוד לא הספיקו להתארגן. הצבא עדיין לא קיבל הוראות כיצד לפעול. הרכבת האחרונה מן הרפובליקה הצ’כו־סלובקית התחמקה וקרוב ל־160 בעלי אשרות העליה ומשפחותיהם הגיעו לארץ בשלום.

השכם בבוקר, אור ל־15 במארס, העירה בעלת הבית היהודיה את אברהם רייך בצעקות: “הגרמנים נכנסו!” רייך רץ אל ייקף ומצא אותו עטוף טלית בעת תפילת שחרית. אדלשטיין קבע, שקודם־כל יש לסלק מן התיקים של המועמדים לעליה מסמכים על העברת הון (שהוברח לעתים בניגוד לחוק אל מחוץ לגבולות צ’כוסלובקיה), שהיו עלולים לסכן אותם. כן יש להודיע לד“ר אמיל מרגוליס, שלחם בגרמנים במסגרת חבר הלאומים, ולדב ביגון, שכתב מאמרים אנטי־גרמניים חריפים ב”פראגר טאגבלט", כי חייהם עלולים להיות בסכנה. רייך אמר לייקף: “אתה דואג לאחרים ואני דואג לך.” תשובתו של אדלשטיין היתה, שברגע כזה לא ישאיר את היהודים בלי הנהגה. רייך טען שמנהיגים קמים בהתאם לצורך השעה ושמבחוץ יוכל אדלשטיין לסייע אולי יותר מאשר תחת שלטון הגרמנים. אך ייקף עמד על דעתו. אז יעץ לו רייך, על־פי הנסיון מגרמניה ומאוסטריה, שלפחות יוציא מיד את מרים ואת אריה, כדי שהגרמנים לא יוכלו להחזיק בהם בבוא השעה כבני ערובה, אבל מרים לא אבתה לשמוע: גורלו של ייקף גם גורלה.

העוזרות בבתי היהודים, שהשכימו קום כדי להסיק את התנורים ביום הסגרירי, היו הראשונות ששמעו את ההודעה על כניסת הכוחות הגרמניים לצ’כו־סלובקיה, כאשר פתחו את הרדיו כדי להאזין. כדרכן, למוסיקה בשעת העבודה בחשכת הבוקר החורפי. זעקתה של רוז’נקה, העוזרת הנאמנה, העירה את משפחת פולאק בביתם שבפוֹדוֹלי. מחשבתה הראשונה של אירמה פולאק התמקדה במריה שמולקה ובמשמעות מאבקה למען הפליטים הגרמנים. “עליך להסתלק מיד,” אמרה לה אירמה בטלפון. “את כבר השביעית מאז הבוקר. הדורשת ממני להסתלק.” ענתה מריה, “אבל אין לי כל כוונה כזאת.” אירמה מיהרה למשרדי היצ"ם, אך לא מצאה שם את מריה: היא יצאה בחפזון לשגרירות האמריקאית כדי להציל ברגע האחרון פליט פוליטי. אחרי שמריה חזרה סוף־סוף, ניגשה יחד עם אירמה לשרוף את הניירות שבביתה: עדויות פליטים על המתרחש תחת השלטון הנאצי, מכתבי אנשים שסייעו לבריחת פליטים פוליטיים, כתובות. העוזרת הדליקה אש במכבסה ושם שרפו ניירות עד שעה שתיים אחר־הצהריים.

כאשר שמע חיים הופמן את הודעת הרדיו השכם בבוקר, נחפז קודם־כל אל הַנס ליכטוויץ, שכינויו מאז יום אתמול אורי. אצל ליכטוויץ התגורר אברהם רטנר, המכונה יאקסל, חבר גבעת־ברנר, שבא לצ’כו־סלובקיה לסייע בארגון עליה ב'. הופמן ביקש ממנו לגשת לדירתו של אדלשטיין ולתאם את המגעים עמו. בינתיים לקחו הופמן וליכטוויץ את שני האקדחים, שבהם החזיק הופמן ללא רשיון, והשליכו אותם תחת ערימת עלים בגן ציבורי שומם. ירד שלג דק ואנשים מעטים היו ברחוב. יעברו עוד כמה שעות עד שהגרמנים יגיעו לפראג ויתארגנו, שיער הופמן, וניגש אל בית־העם שברחוב דְלאוּהָה הוא מצא שם את ד"ר קאן בחדרו, חמור סבר, אך שקול ושקט. שניהם החליטו להשאיר במשרדים רק חברים אחדים ולקבוע דרכי קשר עם האחרים.

אדלשטיין הלך אל הקונסוליה הבריטית כדי לברר את מצבם של המועמדים לעליה ולקבל, בין השאר, גם את שני הסרטיפיקאטים בשבילו ובשביל הופמן, כפי שהוקצבו להם על־ידי “החלוץ”, לכל צרה שלא תבוא. אך הוא נזכר, שלמרים אין כלל דרכון וביקש מהופמן, באמצעות יאקסל, לנצל את קשריו הטובים במשטרת פראג ולהשיג למרים דרכון. אולם כאשר סר הופמן אל מטה המשטרה, כבר ראה אנשי ס"ס עומדים בשער וחזר על עקבותיו. אדלשטיין, לעומתו, הצליח במשימתו והביא עמו מן הקונסוליה מעטפה ובה 12 “פֶּרמיטים” – אשרות־כניסה אישיות לאנגליה, לחברי ההנהגה הציונית וביניהם מֶרץ, קאן, צוקר, רייס, הופמן ואדלשטיין, שהוכנו בעוד מועד לפי יוזמת הוועד הפועל הציוני בלונדון. נאמר בהן שניתנו “כאות הוקרה על עבודה מסורה למען הפליטים מגרמניה”, נימוק שכשלעצמו היה מספיק כדי להחשיד את מקבל האשרה אצל הגסטאפו. כן היו בידי אדלשטיין שני הסרטיפיקאטים של חלוצים מתאריך יום אתמול, שניתנו להופמן ולו על־ידי הקונסול הבריטי בצירוף מכתב המלצה חם, שגם הוא היה יכול להיות להם לרועץ.

מנהר ווֹלטבה נשבה רוח קרה. הרחובות היו שקטים ובשגרירויות של בריטניה וארצות־הברית הופיעו פליטים פוליטיים מן הרייך, אנטי־נאצים, סוציאליסטים, שביקשו בפנים אפורים מקלט מדיני. הבריטים העניקו מקלט לאזרחים בריטים ובמיוחד לכתבי העתונות האנגלים, שלבטחונם חששו, ולחצי תריסר פליטים פוליטיים, ביניהם רודולף כץ, קומוניסט יליד אוסטריה (שהוצא להורג כעבור עשרים שנה במשפטי סלאנסקי). וֶנְצֶל יַקְש, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים, מצא מקלט אצל האמריקאים. אבל מאות האנשים, רובם יהודים, שבאו להתחנן על קבלת ויזה, על מקלט זמני, נתבקשו באדיבות רבה לעזוב: אי־אפשר לעשות למענם ולא כלום.

ליד “הבית הגרמני”, מול מבנה פְרַשְנָה בּרַאנַא העתיק, היתה התקהלות של סטודנטים גרמנים. בחלונות הבתים שבהם התגוררו גרמנים נראו דגלי צלב־הקרס ופרחים. אמהות דואגות ליוו את ילדיהן לבתי־הספר, שנפתחו כרגיל. אחרי השעה תשע נכנסו הכוחות הגרמניים הראשונים למבואות פראג ובעשר היו בלב העיר. מזג האוויר הגרוע לא עיכב את התקדמותם: אלפי מכוניות פתוחות ושריוניות נעו ברחובות ובתוכן לובשי המדים האפורים, שותקים כפי ששתקו הצופים בהם לאורך המדרכות. היו שבכו, הרימו אגרוף קמוץ, פעם בפעם נשמעה שריקת בוז, אך החיילים הגרמנים לא הגיבו. גם קבוצות הגרמנים, שעמדו פה ושם ברחובות, מנפנפים בדגלים וקוראים “זיג הייל!” לא יכלו להפוך את כניסת הכוחות הגרמניים לתהלוכת נצחון דוגמת הפלישה לאוסטריה ולסודטים. בפעם הראשונה בתולדות מסעי הכיבוש נכנס צבא גרמני לארץ עויינת.

עובדי המשרד הארץ־ישראלי – ד“ר ליאו ינוביץ, פֶּפִּי שטייף והגברת מֶזִ’קוֹב, שתי מזכירות המשרד, והארי טְרֶסְלֶר, צעיר מתולתל ובעל עיניים פקחיות, שנשלח מטעם “החלוץ” לעזור במשרד הארץ־ישראלי המוצף עבודה – עמדו ברחוב נארוֹדני, אחד מעורקי התחבורה הראשיים של פראג. והביטו בשיירה החולפת של כוחות צבא הכיבוש. ומה עכשיו? גם הם נתנו את דעתם, קודם־כל, למסמכים העלולים לשמש חומר מרשיע. אחרי שיחה טלפונית בין ליאו ינוביץ וייקף, שכרו חדר באחד מאותם בתי־מלון, שבהם מושכרים חדרים לפי שעות (בדרך כלל, לא לשם טיפול בניירות), הביאו לשם מ”בית־העם" מזוודות עם תיקים והחלו לשרוף ניירות בתנור־הפחם שניצב בחדר: תחילה השמידו רק את אישורי הבנקים, אבל מכיוון שבחירת מסמכים בודדים היתה מלאכה איטית מדי, שרפו חלקים שלמים של תיקים.

סמוך לצהריים נפגשה ההנהגה הציונית בדירתו של ד“ר קאן כרחוב לוֹדֶצְקָה ובין הנוכחים שם היה גם ד”ר אֶמיל מרגוליס, יוזם עצומת בֶרנהיים. שהיה אמור לצאת ברכבת של ליל אמש לארץ־ישראל, אבל כדי לסיים כמה סידורים דחה את נסיעתו עד לצאת האניה הבאה בעוד שבוע. הופמן הפציר בו להסתלק מיד, כי חייו בסכנה נוראה, יותר משל כל האחרים: בעוד שעתיים יוצאת הרכבת הקבועה לבודפשט. אולי עוד יצליח לעבור. ואכן מרגוליס קם ונסע והספיק להתחמק, כפי שעשו כמה עשרות בעלי תושיה, שפשוט קנו כרטיס רכבת ונסעו. אחרים, שניסו מזלם למחרת, כבר מצאו גבול סגור.

ד“ר קאן פתח את הישיבה בשאלה, מי ומי ימשיכו בתפקידיהם: הוא עצמו החליט להישאר על משמרתו וכך אמרו גם ד”ר מֶרץ ואדלשטיין. נקבעו נושאי התפקידים הראשיים, מרץ וקאן בהנהגה, פראנטישֶק פרידמן כאיש הקשר עם השלטונות הצ’כיים, אוטו צוקר לניהול מחלקת ההעברה ואדלשטיין כממונה על ענייני עליה. אשר להופמן, כל הנוכחים היו מאוחדים בדעה, שבגלל קשריו ההדוקים עם הסוציאליסטים הגרמנים ושאר הפליטים הפוליטיים שמצאו מקלט בצ’כוסלובקיה, אורבת סכנה גדולה לחייו ועל כן הוחלט שעליו לצאת מוקדם ככל האפשר.

בוויכוח הושמעו דעות שונות: עד עתה לא עודדה ההסתדרות הציונית עלייתם של כוחות ההדרכה וההנהגה ועכשיו היו כולם לכודים בידי השלטון הגרמני: חייבים לדאוג להצלתם. אדלשטיין התנגד: במשך שנים טענו הציונים, כי הם הנושאים באחריות והם ההנהגה האמיתית להמונים היהודים ובכל זאת לא עלה בידם ליצור קשר אמיתי עם כלל ישראל. הנה, עכשיו בא רגע היסטורי: האוכלוסיה ברובה אובדת־עצות ומצפה למנהיגות. אסור לעזוב אותה בשעה כזו. כל מי שאינו נתון לסכנה גלויה ומוחשית, חייב עכשיו להירתם לעבודה. אולי יהיה צורך בארגון הגירה המונית, אולי לא תהיה אפשרות גם לכך ועל הציונים להתמודד עם בעיית הצלת ההמונים עד יעבור זעם, עד שיגיעו זמנים אחרים. יהי אשר יהי – מקום ההנהגה הציונית עכשיו בראש היהדות.

היה מי שסבר, כי מוטב לחכות ולראות, איך יתגלגלו הדברים, לפני שתתקבל החלטה סופית. אמנם מצבם של היהודים יחמיר, ללא ספק, אבל מצד אחר, עדיין אין יודעים איך יפעלו הגרמנים: אולי יסתפקו בשליטה על המוסדות הממלכתיים המרכזיים וישאירו את ענייני הפנים גם להבא בידי הצ’כים. אולי כאן תהיה ההתפתחות לגבי היהודים שונה מאשר באוסטריה ובגרמניה.

הגרמנים באו מוכנים, עם רשימות וכתובות. בשעות אחר־הצהריים באה קבוצה של אנשי משטרת־הבטחון ובראשם פוליצייקומיסר פוקס מברלין. ל“בית־העם” ברחוב דְלאוּהָה. במשרדי ההסתדרות הציונית מצאו את ד“ר קאן ואת שמעון אֶנוֹך, שליח, חבר קיבוץ נען, שהתעקש להשאיר את משרד “החלוץ” פתוח. שניהם נחקרו על פעולות משרדם, על ענייני עליה ונשאלו על מקום הימצאם של אנשים מסויימים. פֶליקס וֶלטש? נסע. מקס ברוד? נסע אף הוא. הַנס ליכטוויץ? ד”ר הופמן? קאן ענה באומץ, שאין הוא יודע איפה הם כרגע וגם אילו ידע לא היה מגלה. אנשי משטרת־הבטחון נעלו את כל המשרדים השוממים, אך השאירו את החדרים של “החלוץ” ו“ההסתדרות הציונית” פתוחים. איש לא נעצר.

בשעה שחיפשו אנשי הגסטאפו את ליכטוויץ, הוא שהה עדיין בפראג, מתחבא אצל ידידים, עד שפועלי הרכבת הצ’כים – בזכות אביו, שהיה פקיד גבוה בהנהלת הרכבות – הבריחו אותו בתוך קטר לאוסטרבה, משם חצה את הגבול לפולין דרך מעברים תת־קרקעיים במכרות עזובים. כאשר הגיע ליכטוויץ לוארשה, התקשר טלפונית עם אדלשטיין כדי לבשר לו שהנסיעה עברה בשלום. “תודה לאל, דאגה אחת פחות,” היתה תגובתו של ייקף. למבריחים משני צידי הגבול באו עתה ימי זוהר: הבורחים מצ’כוסלובקיה שילמו אלפי כתרים בעד מעבר בדרכים־לא־דרכים לפולין – כדי להינצל מידי הגרמנים. כחמשת אלפים יהודים ברחו לפולין עם כניסת הגרמנים, רובם מתוך כוונה להגר משם למערב, מיעוטם מתוך מניעים רעיוניים, כדי להצטרף שם למאבק נגד הגרמנים. רובם התישבו, זמנית, בסביבת לבוב.

ביום הכיבוש התקיימה גם ישיבה של מרכז עליית־הנוער, בנוכחות כמה שליחים מארץ־ישראל. כולם דיברו בלחש וישבו בחשיכה, כדי שהשכנים ממול לא יבחינו במספר הנוכחים הגדול. הוסכם שהשליחים הארעיים ייצאו עוד באותו לילה, שלא תהיינה עוד פגישות בפורום גדול, אלא שהעבודה תתנהל בעיקר בשלשות, כפי שנקבע בליל אמש. התברר, שמטה צבא הכיבוש הגרמני התמקם במרחק מאה מטרים מן הבית שבו רוכזו הנערים והנערות לקראת העליה. שני חברי מזכירות עליית־הנוער הלכו אל מפקדת הצבא הגרמני ומסרו על נוכחות הילדים, מתוך הנחה שכך יבטיחו, כי לא יאונה להם רע. ואכן, העניין עבר בשלום. מצד אחד, הגרמנים עדיין לא הגיעו ליעילותם המוכרת, ומצד אחר – פראג לא היתה וינה. החיילים התנהגו באיפוק, הקצינים הופתעו לראות שבמקום גרמנים מעונים, שעליהם סיפרה עיתונות הרייך, מצאו ארץ שלווה, לא נערכו פרעות ביהודים ואנשי הצבא הגרמני התנפלו רק על חנויות של מזון וביגוד, המלאות כל טוב, ועל חנויות הספרים הגרמניות, כדי לקנות ספרים שהפצתם ברייך היתה אסורה מזה זמן רב.

לפנות ערב הגיע הפיהרר לפראג ולא היו שם המונים היסטריים לקבל את פניו. בקהל שהביט דומם בשיירת המכוניות השחורות העוברת ביעף, היה גם המהנדס שימקין מחיפה, שבא לכאן על דעת עצמו, לאחר שלא קיבל מן המוסדות הציוניים אישור לביצוע התנקשות בחיי היטלר בעת שהייתו באוסטריה. בכיסו היה רימון, אבל המכוניות היו סגורות ולא היה אפשר לנחש באיזו מהן יושב הפיהרר. שימקין, שעוד הספיק לבוא לצ’כוסלובקיה בדרך חוקית, עבר את הגבול בחשאי באותו לילה וחזר לארץ־ישראל כלעומת שבא. היטלר נכנס לארמון הראדצ’אני, פאר ממלכת בוהמיה, שם הוכנו בחפזון חדרים בשבילו. הוא הופיע רק לרגע קט בחלון, למען הגרמנים הממתינים בחצר, ונסוג במהירות. היה זה ביקורו הראשון והאחרון בפראג והוא לא שיפר את יחסו של הפיהרר אל העם הצ’כי. בצילום שהנציח את בוא הכבודה הגרמנית לארמון, נראה האכה קטנטן והגנראל סירובי מגושם, ליד הקצינים הגרמנים הגבוהים במעילים הארוכים, שבאור הזרקורים עשו רושם אצילי כמעט. הוטל עוצר־לילה. רחובותיה של פראג היו שוממים וצעדי כל הולך בהם על אבני המדרכות הדהדו למרחקים.

עוד ביום הכיבוש הכריז היטלר על הקמת פרוֹטֶקטוֹראט בבוהמיה ובמוראביה ומעטים האנשים שידעו מה פירוש המלה המוזרה, יצירה גרמנית שעדיין לא היתה דוגמה לה והשראתה באה מן הזיקה המשפטית בין צרפת לתוניס. כל הגרמנים שבשטח־החסות קיבלו את אזרחות הרייך, שאר התושבים היו לנתיני הפרוֹטֶקטוֹראט, שבראשו עמד הרייכספרוֹטֶקטוֹר הממונה על המינהל העצמי ואילו ענייני חוץ, צבא ותחבורה הופקדו ישירות בידי הרייך. לתפקיד החדש נתמנה קוֹנסטנטין פון נוֹיראט, מי שהיה שר־החוץ הגרמני בראשית השלטון הנאצי עד שסולק בשנת 1938 והוחלף בפוֹן ריבֶנטרוֹפ. פון נויראט היה בן אצולה מן האסכולה הישנה, ביורוקראט מתון, שנראה מתאים לאופי הצ’כי. אכן, השלטון נמסר לידי הפרוטקטור בצורה מסודרת, רוב הפקידים הצ’כים אף לא טרחו להשמיד מסמכים לפני כניסת הממונים הגרמנים לתפקידם. הפועלים והעובדים השכירים שמרו על השקט והמשיכו בעבודתם, בדיוק כפי שנתבקשו דרך הרדיו: להתגבר על הכאב ביישוב־דעת ולא להחריף את המצב הפוליטי בהתפרצויות הרגש, לשאת את מנת הגורל ולהתאים את עצמם במהירות למרווח החיים שנותר. האכה נשאר נשיא ולראש הממשלה החדש מונה אַלוֹיְס אֶליאַש, שר־התחבורה לשעבר בממשלת בֶּרַאן. הֶנליין, שמיד אחרי הסכם מינכן הכין תזכיר מפורט לפתרון “בעיית הצ’כים”, נתמנה ראש המינהל האזרחי ובזה תמו, בעצם, ימי תהילתו. קארל הֶרמן פראנק, סגנו מימי ס.ד.פ., קיבל את התפקיד הקובע של מזכיר המדינה.

רק לחסידי הרייך ברוסיה הקרפאטית היתה צפויה ב־15 במארס הגורלי אכזבה מרה. יום אחד בלבד נמשכה עצמאותם המיוחלת, הצעד הראשון לקראת הגשמת חלומם על אוקראינה פאשיסטית גדולה, שתכלול גם את גליציה המזרחית, שתושביה האוקראינים לא השלימו מעולם עם שלטון הפולנים. ביום שנכנסו הצבאות הגרמניים לצ’כיה נכבשה רוסיה הקרפאטית על־ ידי הצבא ההונגרי, שהכניע את יחידות המשמר הלאומי המקומי ללא מאמץ, תוך הסכמה אילמת מצד הגרמנים. רוסיה הקרפאטית חזרה אל הונגריה, כבימי המונארכיה הכפולה, ומההסדר ניתן להסיק, שהיטלר לא שם את אסם התבואה של אוקראינה בראש מאווייו, כפי שהניחו פרשנים במשך שנים, אלא שעיניו נשואות היו לפולין. סטאלין הבין היטב את משמעות הדבר לגבי ברית־המועצות.

ביום שפלש היטלר לצ’כו־סלובקיה נתגלה לווייצמן תוכן מסמך הממשלה הבריטית, שהיה יסוד ל“ספר הלבן”: מדינה פלשתינאית תוך עשר שנים, עליה יהודית מוגבלת של 10,000 נפש לשנה, עליית 25,000 פליטים. בסך־הכל לא יותר מ־75,000 איש, ולאחר מכן עליה רק בהסכמת הערבים. “לבי לא נפל בקרבי,” אמר וייצמן לחברי ההנהלה הציונית בלונדון, “אותה אמונה שהיתה בי כילד בחדר, פועמת בי גם עתה. נסתדר, נתרגל למצב החדש ונעבור הלאה.” באותו ערב סעד יאן מסריק, ידיד משפחה ותיק, על שולחן הווייצמנים. כמעט שאי־אפשר היה להכיר אותו: כל שמחת החיים כבתה בו. אחרי שתיקה ארוכה הצביע על הכלבלב שהביא עמו ואמר: “זה כל מה שנשאר לי ותאמינו לי, אני מתבייש להביט בעיניו.” מסריק סיפר לווייצמן על שיחתו עם צ’מברליין אחרי הסכם מינכן, שבה האשים אותו מסריק בבגידה בצ’כוסלוכקיה. ועל כך היתה תשובתו של ראש ממשלת בריטניה: “מר מסריק, אתה מאמין בד”ר בֶנֶש ואני בוטח בהֶר היטלר" כאשר שמע וייצמן את ראש ממשלת בריטניה אומר בבית הנבחרים אחרי פלישת הגרמנים לפראג: “למה לאנגלים להסתכן בגלל ארץ רחוקה, שאנו יודעים עליה מעט מאוד ואת שפתה לא נשמע?” היתה תגובתו הטבעית: “אם הם מדברים כך על הצ’כים, למה יכולים לצפות היהודים מממשלה כזאת?” ברור היה, שאין להם לקוות להרבה אהדה ועזרה בפועל מצד הדמוקרטיות המערביות. כשם שרצו לפייס את היטלר, ינסו לפייס גם את הערבים.

רק בעקבות מחאות הציבור הנסער בצרפת ובבריטניה על פלישת הכוחות הגרמניים לפראג, הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלת הרייך. זו הסתמכה, כמובן, על האישור שבכתב לרצונו של העם הצ’כי, בחתימת ידו של האכה המסכן, אשר הגדיר את הרפובליקה שהלכה לעולמה אחרי עשרים שנות קיום בלבד כ“אפיזודה חולפת בתולדות העם הצ’כי” שחזרה עתה שוב לתחום השפעתו של הרייך הגרמני. הגרמנים השאירו בידי הצ’כים אשליה של עצמאות: רשות לנהל משא־ומתן על חוזים מסחריים ומינוי חוואלקובסקי כציר הפרוטקטוראט בברלין. אם כן, מוטב גם עתה להבין לרצון הגרמנים ולא לעורר את זעמם: עדיין יש מה להפסיד.

יחד עם הצבא באו לשטח־החסות גם אנשי משטרת הבטחון, עם רשימות מוכנות בידיהם, ובעזרת האוכלוסיה המקומית החלו במעצרים שיטתיים של קומוניסטים, סוציאליסטים, אנטי־נאצים בעלי שם, בעיקר מקרב הפליטים. לפי הערכות נעצרו ביממה הראשונה של הכיבוש בין אלפיים לחמשת אלפים איש. אך לא היו התנפלויות על יהודים, הם לא נצטוו לשטוף מדרכות כמו בווינה ולא הוכו בידי ההמון. אולם היו ערים שבהן הוכיח השלטון המקומי חריצות מופלאה ויוזמה משלו. במורבסקה אוסטרבה, שהיה בה מיעוט גרמני גדול, הובלו בעלי עסקים יהודים לגסטאפו למחרת הכיבוש ובעזרת מכות הוכרחו למסור את עסקיהם לידיים אריות. בתי־הכנסת במקום הועלו באש, הקהילה נצטוותה לסלק את ההריסות, ומקומם נמחק מספרי האחוזה.

שליחי הגסטאפו באו אל משרדי המוסד הסוציאלי המרכזי והיצ“ם, ששכנו בבניין אחד. היו אלה שלושה מאנשי המשטרה החשאית הצ’כית. עדיין נבוכים כמקצת, שביקשו סליחה על שקיבלו הוראה לסגור את המשרדים ולקחת את העובדים עמם. במשרדי היצ”ם נכחה אותה שעה חנה שטיינר ובידה רשימת אנשים, שמצבם במקרה של כיבוש גרמני מסוכן במיוחד. הרשימה הוכנה רק יום לפני־כן. היא דחפה את הרשימה לידי מיכאל יעקבי. היועץ המשפטי של היצ“ם, וזה הצליח להתחמק בשעה שהשוטרים היו עסוקים בהטבעת חותמת על מנעול הדלת הראשית. במשרד הסוציאלי הספיק פקיד בעל־תושיה לשרוף על דעת עצמו את תיקי הפליטים הגרמנים לפני בוא המשטרה, אך תיקי היצ”ס נפלו כולם בידי הגרמנים.

כל תיק ותיק היה סיפור של טראגדיה אנושית: יוסף הורניק, בן 55, שנולד בצ’רנוביץ, חי בלייפציג. ברח לצ’כוסלובקיה, מצרף אישור אופי ותעודות־יושר, חסר־אמצעים, מבקש שישולם בשבילו כרטיס נסיעה לבראזיל, שם נמצא בנו. יוסף גרינברג, יליד 1867, בן רב, עני, יתום מגיל 13. עבר לפני חמישים שנה מהונגריה לבוהמיה, נשא אשה, פתח חנות מכולת ופירנס בדוחק את משפחתו העניפה. אחרי מות אשתו נסע אל בנו לסודטים. משם ברח אחרי הסכם מינכן לברין ועתה, בגיל 72, נותרה לו רק דרך ההגירה. יש לו אֶפידֶייביט.⁸ אישור מבתו היושבת בניו־יורק, שתישא בכל הוצאות קיומו. הובטחה לו ויזה אמריקאית והוא מבקש סיוע בתשלום דמי הנסיעה. מצורף אישור מיושב־ראש הקהילה בפֶלְקֶנאו, שאדון גרינברג היה יהודי ירא־שמים, שחי כל ימיו לפי מסורת ישראל.

חנה שטיינר נעצרה וכאשר נודע הדבר למריה שמוֹלְקָה, הלכה אל מטה הגסטאפו והודיעה, שהיא האחראית לניהול ענייני היצ"ם וגם היא נעצרה בו במקום. תחילה ישבו שתיהן – מריה בת ה־49 וחנה הצעירה ממנה כארבע שנים – בכלא המשטרה, עם שלושים נשים אחרות, והשומרים הצ’כים עזרו כמיטב יכולתם: העבירו מזון, “איבדו” בטעות סיגריות בתא. מריה סיפרה על נסיעותיה. ניהלה עם חנה שטיינר שיחות ארוכות על מהות היהדות. חנה שטיינר שוחררה כעבור שלושה שבועות. אבל מריה שמולקה הועברה לכלא המרכזי בפאנקראץ. הסוכרת והאישיאס, שמהם סבלה שנים, החריפו מאוד בתנאי הכלא ורק בהתערבות רוברט סטוֹפפוֹרד, שאיים בשערוריה בין־לאומית, אם אשה בעלת שם עולמי לא תזכה בטיפול הרפואי הדרוש לה, הירשו הגרמנים לספק לה אינסולין. מריה שמולקה הובלה כמה פעמים לחקירה במטה הגסטאפו, שהתמקם בפֶצֶ’ק־פַּלֶה, הוא בניין בנק פֶּצֶ’ק שברחוב בְּרדוֹבְסְקָה, שנקרא עתה בפי העם פֶּצֶ’קַארְנֶה והשם לבדו היה די בו לעורר את פחד הבריות. שני ענפי משפחת פֶצֶ’ק יצאו מצ’כוסלובקיה עוד לפני הסכם מינכן והצליחו אפילו למכור חלק מרכושם האדיר במטבע זר לרייך (נכסיהם בצ’כוסלובקיה ובגרמניה נאמדו במאה מיליון דולר של אז).

הקומוניסטים, שהיו מודעים יותר לנעשה בזירה הפוליטית הבין־לאומית, קיבלו מכבר הנחיות לדרכי בריחה בשעת חירום. קציני הצבא הצ’כוסלובקי, שדעתם היתה נחושה להמשיך במאבק נגד הגרמנים, אנשים שהבינו את מלוא משמעות הכיבוש, ירדו למחתרת או עברו את הגבול לפולין או לסלובקיה (פתחי בריחה אחרים לא נותרו). אבל הרוב הגדול של יהודי הפרוֹטקטוֹראט החדש היו המומים, שקועים בתוך הדאגות למשפחתם, מכדי לתת את דעתם על העתיד הרחוק. השאלה היתה: ומה עכשיו? מה יהיה על העסק, על החנות, על העבודה בבנק, מה על הלימודים, החסכונות: הדאגה העיקרית לא היתה לחיים, אלא לקיום. קודם־כל צריכים להצטמצם, לוותר על מיני מותרות והעיקר, יבוא אשר יבוא, המשפחה חייבת לדבוק יחד.

מרבית היהודים בערי־השדה, בכפרים, הסוחרים הקטנים, העובדים השכירים, המבוססים קצת פחות וקצת יותר, שעמלו קשות עד שהגיעו למה שהגיעו, המחשבה על הגירה מיד לא עלתה כלל על דעתם בימי הכיבוש הראשונים. וכי מה הם יכולים לעשות לנו, לאנשים הקטנים? מה יכול לקרות לפנסיונר? מה יעשו לפקיד? אם יפטרו אותו, ייאחז בכל מה שיזדמן לו, יעבוד עבודה גופנית, העיקר להחזיק מעמד. מוטב להכין מלאי של מזון, נעליים, צמר, אולי יעלו המחירים, הרהרו עקרות־הבית. אנחנו אחים לצרה, אמרו השכנים הצ’כים. גם אותנו היטלר שונא. למה להגר? לאן? בשנות קיום הרפובליקה כמעט לא היתה הגירה יהודית מחלקה המערבי שנקרא עתה פרוֹטקטוֹראט. אם היו ליהודים קרובים בחוץ־לארץ, רובם ישבו בארצות השכנות – באוסטריה, בגרמניה ורבים מהם חזרו לצ’כוסלובקיה כפליטים. רק למעטים היתה משפחה מעבר לים, שיכלו לפנות אליה לשם סיוע בהגירה. לא היה להם רכוש בחוץ, לא היה להם מושג מה אפשר לעשות באיזו מדינה דרום־אמריקאית, שאת לשונה לא ידעו. כאן ביתם, יבוא אשר יבוא, כאן תמיד יהיה להם גג מעל הראש ולחם לאכול ובני משפחה וידידים להישען עליהם בשעת צרה. “לא בורחים מן המולדת כאשר היא נתונה בסכנה,” אמר הסופר קארל פוֹלאצֶ’ק וביטא דעת רבים. בנים של יוצאי מזרח־אירופה נזכרו בסיפורי הורים והורי־הורים על פוגרומים שם, במולדת הישנה: כל הפורענויות דועכות במרוצת הזמן וגם אם נופלים חללים – הרוב נשאר בחיים. אכן, גם מצד השלטונות הגרמניים לא הורגשה בשבועות הכיבוש הראשונים נטיה להאיץ הגירה המונית של יהודי הפרוֹטקטוֹראט אל מעבר לים, מתוך שיקול שיציאה כזאת תהיה בהכרח על חשבון אפשרויות ההגירה של יהודים מן הרייך ומאוסטריה, והרי לאלה זכות קדימה בטיהור. כבר למחרת הכיבוש פנה גֶרינג במכתב דחוף לנציגי הרייך בבוהמיה ובמוראביה ודרש להימנע ממעשי אריזציה פראיים של הרכוש היהודי, מכיוון שהוא עצמו יחליט על המועד. על ההיקף ועל קצב הצעדים הדרושים.

לרוב היהודים לא היתה תחושה של תהום פעורה בין יום האתמול והמחר, של מציאות חדשה שאין לה אח. הם ראו את המצב כהמשך. אמת, המשך מפחיד, מדאיג, טומן בחובו סכנות, אבל לא סוף העולם המוכר. בשבועות הראשונים אחרי הקמת הפרוטקטוראט נמשכו החיים כמעט כרגיל ולא היו שום שינויים מהפכניים. חוץ משינוי כיוון התחבורה משמאל לימין בן־לילה. כאן ניתק ידיד נעורים גרמני כל מגע. שם עבר מכר לצידו השני של הרחוב. כל משרדי עורכי־הדין היהודים נמסרו לידיים צ’כיות לפי החלטת לשכת עורכי־הדין, שנתקבלה עוד לפני הכיבוש. פה ושם הופיע שלט “חנות ארית”. אבל קצב החיים לא נשתנה. בקרב האוכלוסיה הצ’כית אף הורגשה הטבת־מה במצב הכלכלי. האבטלה נעלמה בהדרגה. פועלים רבים יצאו לעבודה בגרמניה, שבה היה שכר העבודה גבוה יותר. השלטונות הגרמניים השאירו באותם שבועות ראשונים את עיקר הטיפול בבעיית היהודים בידי הצ’כים, והללו קיוו, שכל הרכוש היהודי הרב, בעיקר של המהגרים לעתיד, יפול בהדרגה לידיהם. אבל קודם כל היה דרוש לצ’כים זמן כדי ללמוד איך חיים בפרוטקטוראט.

על כולם היה ללמוד: כיצד פועל השלטון, מה היחסים הסבוכים בין משרד הפרוטקטור וכין ק.ה. פראנק, שהמשטרה היתה כפופה לו ישירות ודרכו להימלֶר, מפקד הס"ס ומשטרת הבטחון. היה עליהם לעמוד על ההבדלים בין המשטרה הרגילה, שטיפלה במעצרים ובפיזור הפגנות, ובין המשטרה נגד הפשעים, ומשטרת הבטחון והגסטאפו, שטיפלו בעניינים פוליטיים; לרדת לחקר הכפילויות. והיחסים המתוחים בין הצבא והגסטאפו. בעוד אשר בעיני רוב היהודים נראו הגרמנים כגוש בלתי־חדיר, מפחיד, אחיד, הבחין אדלשטיין מהר מאוד בתככים שבין הגופים השונים – ותככים פירושם נקודות חולשה. למרבה הפתעתם גילו הצ’כים, שגם נושאי מדים גרמנים אפשר לשחד, בעיקר בדרגים הנמוכים, שאתם התנהל המגע היומיומי. והשוחד הפך כמעט למצווה לאומית.

העם הצ’כי הביע את התנגדותו לכיבוש על־פי דרכו. ב־21 באפריל חל יום הולדתו של הפיהרר. שהוכרז כחג לאומי גם בפרוֹטקטוראט. ובפראג נערך מפגן־ראווה גדול באצטדיון ע"ש מסריק. אך הוא נשאר ריק משלושת צדדיו. במקום זה הניחו הצ’כים לכבוד יום הולדתו של היטלר זרי פרחים לרגלי פסלו של יאן הוס, סמל השחרור משעבוד לכנסיה הקאתולית, ליד קבר החייל האלמוני וליד הפסל של הנשיא וילסון. כאשר, באחד הימים. ניגנה התזמורת הפילהרמונית בפראג את “מולדתי” לסמֶטָנָה, פרצו מחיאות כפיים שנמשכו רבע שעה והמנצח נישק את התווים. עוד יקומו אבירי מלחמות ההוסיטים מתרדמתם כדי לבוא לעזרת העם. רוחו של שווייק קמה לתחיה: כאשר ביקשו הגרמנים לכונן את השלטון בפרוטקטוראט על ארגון מרכזי של “האיחוד הלאומי”, בחרו בו 97.4% מן האוכלוסיה הצ’כית כדי להפוך את הדבר לאות הזדהות לאומית. בבתי־קולנוע צחקו הצופים בתוך החשיכה, כאשר הוקרנו קטעי יומן מגרמניה, המלצרים בבתי־קפה היו מגישים בכוונה במהופך את “פֶלקישֶר בֶּאובאכטֶר” ואת שאר העיתונים הנאציים. בערבים היו הצ’כים יושבים בגני הבירה, שותים ומספרים שמועות, מצפים לנס.

אכן, גם שירותי הבטחון הגרמניים לא התרשמו מן התקריות האנטי־יהודיות, שאירעו פה ושם מתוך יוזמה צ’כית: “אין ללמוד מכאן שכל האוכלוסיה הצ’כית נוקטת עמדה אנטישמית. הצ’כי שברחוב – בניגוד לממשלתו – אינו רואה עוד בשאלת היהודים בעיה. הרגש היחיד, המתגבר על כל שאר הרגשות, הוא השנאה לגרמנים (החבויה בתוקף הנסיבות החיצוניות). אמנם קיימות קבוצות הנוקטות קו אנטי־יהודי תקיף, אך הן רק מיעוט וחסרות השפעה רחבה,” נמסר בדו"ח לברלין.

בימים הראשונים של הכיבוש ניסו כמה מאות פליטים יהודים, בעיקר מבין אלה שפראג או ברין כבר היתה להם התחנה השלישית או הרביעית במנוסתם מפני היטלר, לשלוח יד בנפשם. מהם שהובאו לבתי־חולים וניצלו, מהם שהצליחו לשים קץ לחייהם. יהודי המקום לא היו שותפים ליאושם: חייבים לחכות. לראות איך יתפתחו העניינים.

כאשר כבשו הגרמנים את פראג נמצא בה מנחם בָּדֶר כשליח “השומר הצעיר”, שעיקר עיסוקו הברחת כסף לארץ־ישראל. בעקבות הפלישה החליט “השומר הצעיר” שבדר חייב לנסוע ללונדון לשם התייעצות ולפני צאתו הלך אל ד"ר קאן ואמר לו, כי תיכף לבואו לאנגליה ידאג לכך, שיועמד סרטיפיקאט לרשותו ולרשות בני־משפחתו. אך קאן ענה לו: “לא שימשתי שנים רבות כל כך כמזכיר כללי של ההסתדרות הציונית רק כדי שאברח בשעת צרה” ולא ביקש מבדר אלא לדאוג לשני ילדיו שיגיעו לארץ־ישראל. הדאגה הראשונה היתה להמשך העליה. הרי כמה מאות בעלי סרטיפיקאטים ובני משפחותיהם ו־400 החלוצים של עליה ב' חיכו, מוכנים ליציאה. יומיים אחרי הכיבוש הצליח מרכז עליית־הנוער בלונדון להתקשר בטלפון לפראג כדי להרגיע את החברים: אם קבוצת עליית־הנוער תאחר להגיע לאניה ב־21 במארס, יבטיחו לה מקום באחרת. אבל אנשי עליה ב' בוארשה הודיעו, כי הספינה המחכה בנמל יוגוסלבי לבוא 400 החלוצים ואנשי “מככי” מצ’כוסלובקיה, לא תוכל להתעכב זמן רב ועל כן יישלחו במקום המעפילים הצ’כים אנשים מפולין. הופמן שם את נפשו בכפו והזמין שיחה טלפונית למרכז עליה ב' בוארשה כדי להבהיר לחברים שם, שהדבר עלול לסכן את כל המשך העליה מן הפרוטקטוראט במסגרת “ההעברה”: חייבים לשמור את המקום לאותם 400 הממתינים להיתר יציאה.

קאן, כנציג ההסתדרות הציונית, ושמעון אנוך מטעם “החלוץ”, שהיו נוכחים במשרד ב“בית־העם” בעת בוא הגרמנים, הוזמנו למטה הגסטאפו לחקירה. כל אחד נחקר בנפרד, בנימוס, ללא אלימות. ולשניהם נאמר, שהגרמנים מעוניינים בהמשך העליה. ראש הגסטאפו בפראג, פוליצייקומיסר פוקס, שאל את קאן על מהות הציונות, על דרכי העליה ובסיום השיחה ביקש לדעת: האומנם אנחנו כל כך איומים כפי שמספרים עלינו? תשובתו האמיצה של קאן היתה: אתם מעוררים פחד. פוקס, איש ברלין ובעל מזג נוח,יחסית, מינה את קאן להיות נציג יחיד בכל ענייני ההגירה לארץ־ישראל. (כדי לעורר אהדת הגרמנים או רחמיהם היה קאן עונה על שאלתם איפה איבד את ידו, כי נפגע בתאונת־דרכים. גאוותו לא הרשתה לו לענות “בהיותי קצין אוסטרי במלחמת־העולם.”). אך קאן חזר מזועזע מן הפגישה בגסטאפו: העליה תימשך, אבל למען העליה וההצלה ניהפך אנחנו למשרתי המשטר הנאצי. אנחנו נקרא בשם עליה למה שיהיה למעשה גירוש. אנחנו נעזור לנאצים בשדידה ונקרא לכך התרמה לקרן־היסוד. יהודים ירצו לירוק בפנינו ואנו נצטרך לעשות דברים בזויים כדי להציל אותם, אמר באזני הופמן ואדלשטייין, כשדיווח להם על החקירה. קאן היה היחיד שעמד מיד על הסתירה הנוראה שבמעשי היהודים: לא תיתכן הצלה בלי שיתוף־פעולה עם הגרמנים. אבל הוא היה פסימיסט. בן ארבעים וארבע ומבוגר מכפי גילו. אדלשטיין עם 36 שנות חייו ואמונתו בצור ישראל, היה אופטימי יותר. בליכוד הכוחות היהודיים אפשר להתגבר, אפשר להעביר אלפי צעירים לארץ־ישראל ואם המחיר הוא מגע עם הגרמנים, יש לשלם אותו. “לאדלשטיין נדמה, שאלוהים מנחה את ידו,” היה אומר קאן לד"ר מֶרץ.

גם אדלשטיין הוזמן להתייצב לפני פוקס כדי להסביר לו מה בדיוק תפקידו של המשרד הארץ־ישראלי. שבוע אחרי הכיבוש כתב אדלשטיין ללונדון, שמקווים כי יחודשו הטראנספורטים לארץ־ישראל בקרוב, וביקש התחשבות מיוחדת ביהודי הפרוטקטוראט בעת החלוקה הבאה של הסרטיפיקאטים.

כל עוד היה המשרד הארץ־ישראלי סגור, היו עובדיו נפגשים בדרך־כלל בדירתה של פֶּפִּי שטייף. מזכירתו של אדלשטיין, אשה צעירה, שמנה מאוד, שהיתה מגינה על ייקף בימי ההתנפלות הגדולה של הפליטים ושומרת כלביאה על הכניסה לחדרו. לעתים שיחקו עובדי המשרד הארץ־ישראלי, הממתינים לחידוש העבודה, בברידג' או האזינו למוסיקה קלאסית מתקליטים. שני תחביבים שאדלשטיין לא היה שותף להם: סימפוניות היו לגביו מוסיקה ארוכה. (בחוגי בוגרי תנועת־הנוער היתה מוסיקה קלאסית שייכת להווי החברתי ומי שהשתעמם בעת השמעתם של הקונצ’רטים הבראנדנבורגיים של באך, שמר זאת בדרך־כלל לעצמו.) ייקף היה מבקש לשמוע את קטעי החזנות של יוסלה רוזנבלט, מאזין להם שוב ושוב, לעתים פיזם יחד עמו, בעוד החבורה שקועה במשחק הברידג'.

האווירה היתה בדרך־כלל אופטימית: הרי בגרמניה שולטים הנאצים זה שש שנים. עדיין “החלוץ” פועל שם. עדיין יוצאים להכשרה מחוץ לגבולותיה. עדיין יש עליה. גם תחת שלטון הנאצים הצליחו 45,000 יהודים לצאת מגרמניה לארץ־ישראל ולהוציא מיליונים של מארקים, בחלקם הגדול בהסכמת השלטונות הגרמניים. אכן, ב־29 במארס קיבל משה שרתוק מברק המבשר, שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג שוב נפתח לפעולה. לאדלשטיין נמסרו המפתחות למשרד מידי הגסטאפו וניתנה הרשות להמשיך בעבודה, בהשגחת הגרמנים, כמובן.

מטעם הגסטאפו נתקבלה הודעה, שאפשר להמשיך לעת־עתה בביצוע שני משלוחי עליה, של החלוצים ושל עליית־הנוער: חייבים רק למסור את רשימת משתתפי שני הטראנספורטים לשלטונות הגרמניים לשם קבלת היתר יציאה. כמלווים לקבוצה הראשונה של 70 בני נוער נקבעו ששה בעלי סרטיפיקאטים, ביניהם הופמן ואשתו. קאן היסס: איך אפשר להעכיר את שמו של הופמן, שמאז הכיבוש לא לן כביתו, ישר לידי הגסטאפו? הופמן סבר שמוטב לנסות עתה, תוך שינוי קל בשם, כל עוד הגרמנים אינם מאורגנים ביעילותם המירבית, ואכן הגסטאפו החזיר את הרשימה בצירוף היתר־יציאה קולקטיבי. קאן ואדלשטיין באו למועד צאת הרכבת להיפרד מבני הנוער, נישאו נאומים נרגשים ומכיוון שהופמן היה החבר הראשון של ההנהגה הציונית בפראג, היוצא אחרי הכיבוש, הוחלט שעליו לדווח על המצב מיד למוסדות המרכזיים, לד“ר וייצמן ולד”ר קאן, יו“ר הג’וינט. גם לטראנספורט הראשון של “החלוץ” ו”מכבי" שיצא אחרי הכיבוש שיחק המזל: הם יצאו ב־4 באפריל ותוך שבועיים הגיעו בשלום לחופי הארץ. המסע המהיר הוסיף על האופטימיות הכללית לגבי המשך העליה. החוקית והבלתי־חוקית כאחת.

 

12. העיקר שהעליה תימשך    🔗

בין הנותרים בהנהגה הציונית – קאן, צוקר, מֶרץ, אדלשטיין – התנהלו דיונים ממושכים בשאלת הקשר עם הגרמנים. באחת השיחות נכח גם משה באומגארטן ושמע את קאן אומר, שבעתיד – אם רק יוכל – לא יקח חלק במגעים עם הגרמנים, בלא לנמק את דבריו. אדלשטיין טען כנגדו, שאין מנוס, שחייבים לבוא במגע עם הגרמנים כדי לזרז את ענייני העליה – והוא מוכן לעשות את המלאכה. משה והצעירים מעליית־הנוער תמכו בו: הם רצו שיהודי גאה ואמיץ יעמוד מול הגרמנים, לא מישהו שייכנע להם בנקל, לא יהודי מתבולל, מתרפס. ובכלל, לא היו מתנדבים לתפקיד. אדלשטיין היה הצעיר בין חברי ההנהגה, מלא מרץ וחדור תחושת שליחות. הוא פיתח קשרים טובים עם פוקס, ראש הגסטאפו בפראג, והיתה לו רשות לטלפן אליו ככל עת שנזקק לכך. כשהיה אדלשטיין מדבר בטלפון עם פוקס מן המשרד הארץ־ישראלי, היה נוהג לומר, כדרך הגרמנים: “יאווֹל”, וכאשר קאן היה שומע זאת, היה מתכווץ כולו: “אל תעמוד דום כאשר אתה מדבר אתם.” בעיני אדלשטיין לא היתה לכך כל חשיבות: העיקר שהעליה נמשכת. וכי לשם פדיון שבויים אין נושאים ונותנים עם האויב? האם לא הלך משה אל פרעה כדי לדון עמו על יציאת בני־ישראל ממצרים?

רוב הצעירים הסכימו לתפיסתו של אדלשטיין. היחיד שהעלה מחשבה על אסון מחריד שמרחף באוויר היה פטר לֶויטוּס, מפעילי עליית־הנוער. צעיר רגיש, מהורהר, שחי בתחום הצר שבין מרה שחורה למחלת־נפש. כאשר ניגש שמעון אנוך למטה הגסטאפו ובידיו שני תיקים של דרכוני חלוצים כדי לקבל אישור ליציאתם, חיכה לֶויטוּס, כמוסכם, על מדרכה לא הרחק מארמון פֶצֶ’ק, כדי שאנשי “החלוץ” יידעו אם יצא משם אנוך, אם לא. (גם אנוך פיתח קשרים טובים עם פוּקס, לפי סברתו בגלל המבטא הברליני המשותף לשניהם.) כאשר ראה לֶויטוּס את אנוך יוצא בריא ושלם, החל לרקוד מרוב התרגשות באמצע הרחוב. אנוך, כרבים אחרים, לא הבין כלל למועקה הנוראה שבה חי לויטוס (שעלה כעבור שנה ארצה וכאן, אחרי שנודעו לו ממדי השואה, שם קץ לחייו).

לאט־לאט חלו חילופי מעמד בין קאן לאדלשטיין, כאילו התחלפו אלוף ואלוף־משנה בתפקידים. אולם קאן נשאר האיש הקובע ברקע. ואדלשטיין התייעץ עמו בכל דבר. אחרי שהותרה שוב העבודה הציונית, כינס אדלשטיין לפי הצעת ד“ר טאובֶר, אחד מידידיו מימי טֶפליץ־שֵנאו, את כל עובדי התנועה הציונית, לא בפראג, אלא במוראביה, בוועד הקהילה של אוּלמיץ. וניתח לפניהם את המצב בצורה מפוכחת. אך לא היתה בדבריו נימת יאוש: אפשר להתגבר. ד”ר טאובר, שבמקום עבודתו בעריכת־דין עסק עתה באיסוף תרומות למען קרן־היסוד, קיבל הנחיות מאדלשטיין. הגסטאפו דרש אז, שכל מתרים מטעם הקרן, המגיע לעיר כלשהי, יתייצב קודם־כל בסניף המקומי של משטרת הבטחון ויחזור לשם לפני צאתו כדי למסור העתק רשימת התורמים. אדלשטיין חשש, שהגרמנים עלולים להתנקם – לא במי שתרם לקרנות הציוניות אלא דווקא במי שלא תרם ובכך כאילו חיבל במאמצי ההגירה, ולכן אסר על טאובר למסור את הרשימות לידי הגסטאפו ויעץ לו להתחמק בתירוצים שונים, פעם בטענה שלא הספיק להכין רשימה, פעם שלא היו תורמים בפועל, אלא רק ניתנו התחייבויות לתרום,

כאשר נדמה היה לאדלשטיין, שהגיע לידי ראיה כוללת של המצב והוא מסוגל למסור בצורה אוביקטייבית, פחות או יותר, דין־וחשבון על תפקידי התנועה הציונית והאפשרויות הקיימות במצב החדש, שלח בראשית מאי מכתב מפורט אל אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות ומראשי “האיחוד”: “קודם כל נראה לי חשוב לקבוע, שידידינו, במידה שהם ממלאים תפקיד מוגדר בתנועה הציונית, נשארים במקומם. ד”ר קאן ואני נחשבים לנציגים הרשמיים של כל התנועה לגבי השלטונות ומנסים, שנינו, לבצע את העבודה בצורה עניינית ובשקידה הדרושה."

המכתב, שנכתב בגרמנית ושנשלח בדואר ולכן נוסח בלשון זהירה, היה קודם־כל קריאה לשיגור שליחים מן הארץ מטעם “האיחוד” (“אני היחיד מתוך החוג, שנמצא בעמדה בעלת אחריות”), למען עבודה חינוכית בממדים רחבים, שתוכל להצליח רק אם יבואו מדריכים מארץ־ישראל ויקבלו עליהם את ניהולה.

תפקיד חשוב שניצב לפני התנועה הציונית בארץ הכבושה היה יצירת קשר קבוע ומסודר עם הציבור היהודי, אחרי שהופסקה הופעת העיתונים הציוניים: “בימים אלה מופיע עלון הידיעות של המשרד הארץ־ישראלי, בעל תוכן עשיר. נדמה לי, שבדרך זו מתקיים התנאי המוקדם לקשר הדוק. גם בביקורים במקומות השונים, בהתייעצות עם חברינו לעבודה יש אפשרויות נוספות. הכל תלוי בשאלה, אם נמצא די אנשים שאפשר לסמוך עליהם. ללא כל קשר עם ההתרחשויות: חיינו הציוניים יימשכו, לכך נדאג, ואני מאמין שנוכל גם לקיים את הבטחתנו.”

גם ל“החלוץ” יהיו דרושים שליחים מן הארץ, אחרי שתיקבע לארגון מסגרת אחידה בניהולו ובפיקוחו של המשרד הארץ־ישראלי על יסוד הסכמת השלטונות הגרמניים: כבר עתה נמצאים 700 איש בהכשרות־פנים “ואני מאמין שיש אפשרות להרחיב את פלוגות ההכשרה. כמובן לא יהיה בכוחנו להיענות לכל הדרישות לאורך זמן, אבל יש להניח שנוכל להביא בחשבון תקופת־עבודה ממושכת יותר.” אדלשטיין הודיע, שברצונו גם לארגן מחדש את בעלי המקצוע במסגרת “החלוץ” וליצור קבוצות שעתידות למלא תפקיד חשוב במסגרת ההתיישבות העובדת בארץ־ישראל. “עליית־הנוער פועלת בהצלחה רבה, החברים פטר לֶויטוּס, באומגארטן ובַּלוּ שפיץ הם בחורים נהדרים, המשתפים אתנו פעולה בצורה הדוקה, אך גם בית־הספר של עליית־הנוער, שהתחיל עתה כפעולתו, זקוק למדריך מן הארץ. המשרד הארץ־ישראלי עצמו אירגן את פעולתו בצורה חדשה ושורה של אישים מהתנועה הציונית העמידו את עצמם לרשות העבודה בו, אם שלא על מנת לקבל פרס, אם כפקידים בשכר. ארגון המשרד הארץ־ישראלי בנוי על עקרון האחריות של מנהל כל מחלקה, המוסר בצורה שוטפת דין־וחשבון על פעולתו, וכך יש לי מבט כולל בכל עת.”

אדלשטיין היה אופטימי גם בעניין המשך “ההעברה”: “נצליח לסיים את העניין בשלמותו ולשביעות־רצון כללית. אם הנחתי תימצא נכונה, נצטרך לייחד תשומת־לב מיוחדת לעליית סטודנטים ונוער.” אדלשטיין שמח לתוספת הסטודנטים, שבהיעדר אפשרות להמשיך בלימודים גבוהים, זרמו עתה במספרים גדולים ל“החלוץ”. “הם עתידים להביא לידי תנופה תרבותית גדולה. בכל אופן הגענו לידי החלטה, שאנשים צעירים אלה בני 18–27 ילכו ככל מקרה להכשרה ולא יבחרו בדרך הקלה של הגירת־עזר.” (כלומר יחכו בפרוֹטקטוֹראט עד לאפשרות של עליה ישירה לארץ־ישראל.) “אני מאמין כי עמדתי, שתומכים בה גם המרכז וגם התנועה הציונית, תקבל גם את הסכמתך.” אדלשטיין הודיע לדובקין על אפשרות, שיבוא בימים הקרובים לביקור קצר לארץ־ישראל ואם אכן יאשר לדובקין את בואו טלגרפית, הוא מבקש לדאוג לכך שבימים המעטים של שהותו בארץ יוכל להיפגש עם כל הגורמים הקובעים.

כאשר בא מווינה לפראג אדולף אייכמן, המומחה הגדול לזירוז ההגירה היהודית, נקרא אליו אדלשטיין לארמון פֶּצֶ’ק. כפי שסיפר אדלשטיין עם שובו לעובדי המשרד הארץ־ישראלי, דרש ממנו אייכמן, כי תוך שנה אחת חייבים לצאת ששים אלף יהודים. אדלשטיין ענה לו, שהדבר בלתי־אפשרי. במיוחד כאשר מפריעים להגירה על־ידי מעצרים, בעיקר של בעלי נתינות פולנית. מאחר שעל השיחה בין אייכמן ואדלשטיין נותרו רק עדויות מכלי שלישי, לא ברור איך הגיב אייכמן ואם התוצאה הישירה של שיחה זו היתה מתן היתר לאדלשטיין לצאת לארץ־ישראל ולנסות להשיג מספר מירבי של סרטיפיקאטים ולפעול למען הרחבת עליה ב'.

אדלשטיין בא לארץ בסוף מאי לביקור של שבוע ולא הסתיר את העובדה, שאשתו מרים ובנו אריה נותרו בפראג כבני־ערובה, בעיקר נוכח הפצרותיהם של כל הידידים והמכרים – מהוֹרוֹדֶנקה, מטֶפליץ־שֵנאו, מהנהגת “החלוץ” – שיישאר בארץ וינסה מכאן להוציא את משפחתו. “הדבר כבר אינו תלוי בי,” היה עונה. לילה אחד לן אצל וילי פויירשטיין בקיבוץ מרחביה ודיבר באכזבה על פגישתו עם בן־גוריון. אצל וילי נוצר הרושם, כי ייקף היה אולי נשאר אז בארץ, אילו היה בן־גוריון מקרב אותו, אבל כל שאר השיחות מעידות, שייקף לא העלה על דעתו לסכן את משפחתו ולעזוב את יהדות הפרוטקטוראט כל עוד לא השלים יעודו. אם דובר על עבודתו בארץ בעתיד, הכוונה היתה לימים שלאחר גמר העליה ההמונית, אחרי שיעלה עם המאסף.

הוא הופיע לפני חברי מרכז מפא“י בתל־אביב, הבהיר לנוכחים את רצינות המצב, את דחיפות השעה. עשה רושם גדול. אבל הדבר לא שינה הרבה לגבי האפשרויות המעשיות של הרחבת העליה. גם פגישותיו עם ראשי הסוכנות ועם אנשי “האיחוד” לא היו מעודדות יותר: מלבד מלות נחמה לא היה הרבה מה לתת לו. אדלשטיין דיבר אל חברי קיבוץ גבעת־חיים בחדר־האוכל ונפגש עם פעילי התאחדות עולי צ’כוסלובקיה, שטיפלו כאן בענייני “ההעברה” ועל ראשם פניותיהם של מאות עולים חדשים שחיכו, חסרי אמצעים, בעצבנות גוברת לכספי “ההעברה” שעדיין התעכבו בלונדון. מושבת יוצאי צ’כוסלובקיה בארץ היתה קטנה, כששת אלפים איש, וגם אם היו בתוכה כמה בעלי שם ומעמד כשמואל הוגו ברגמן, רופא העיניים ד”ר טיכו, הנס ואריך מולר, בעלי “אתא”, המהנדס ריכארד פַצוֹבסקי, רופא הנשים ד"ר אשרמן, קצרה ידם להשפיע על מוקדי הכוח הפוליטיים בישוב. אדלשטיין נפגש – לעתים בליווי ידידו רייך או גיסו מקס, אחיה הבכור של מרים, שעלה בינתיים לארץ, עם יוצאי טֶפליץ־שֵנאו (בדירתו של אֶגון פרוֹפר בת שני חדרים שלמים, ארמון ממש לפי תנאי אותם הימים) – עם אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות, ובכל מקום תבע פעולה מיידית: חייבים להוציא את היהודים בהמונים תוך זמן קצר ביותר.

בשיחותיו עם חיים הופמן⁹ בארץ גילה אדלשטיין את הרהורי לבו בעניין אייכמן (כפי שגם ביטא אותם באזני אֶלה מרקוּס, מזכירתו לתכתובת צ’כית בפראג): אייכמן מניח רגל אחת על כסא ומדבר עמו בנועם כדי להוציא ממנו דברים, שואל מאות שאלות על ענייני יהדות וציונות. הבעיה בעיני ייקף היתה איך לענות ולא לגלות דבר. איך לרכוש אה אמונו של אייכמן מצד אחד, ומצד אחר איך להערים עליו.

אחרי שובו מן הארץ, נראה אדלשטיין, בפעם הראשונה מאז הכיבוש, מדוכא בצורה מוחשית. הוא נתן לדכאונו ביטוי בשיחותיו עם הארי טרֶסלֶר, שהיה בן־לוייתו הקבוע, מין קמֵע, נער שליחויות ובן שיחה: הם, בארץ־ישראל, אינם יכולים לעזור לנו – לא היה שם עם מי לדבר. לישוב היהודי בארץ הרבה דאגות משלו והוא לא יתפנה לדאגות של אחרים. ואילו יהדות העולם, יהודים טובים וגם יהודים בעלי אמצעים, אינה מאורגנת. חייבים באמת ליצור מה שלדברי הגרמנים קיים מכבר: אינטרנציונל יהודי עולמי. הכוח העולמי של היהודים הוא לעת־עתה רק פיקציה.

אכן, היו אלה ימים שחורים לישוב בארץ. אחרי שנכנס לתוקפו “הספר־ הלבן”, שהגביל את העליה ל־75,000 סרטיפיקאטים לחמש השנים הבאות. עד אז יגיע שיעור האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל לשליש מן האוכלוסיה הכללית וכל הרחבה נוספת של הבית הלאומי היהודי תהיה תלויה בהסכמת הערבים. הבריטים החריפו את מלחמתם בעליה הבלתי־חוקית וּוייצמן כתב על כך במרירות רכה לידידו ליאוֹפּוֹלד אֶמֶרי, חבר הפרלמנט הבריטי, שתקף בחריפות את מדיניות משרד המושבות: “התמונות המחרידות מתרחשות בקשר לתפיסתן ולגירושן של ספינות עולים בלתי־חוקיות ומעוררות התמרמרות עמוקה בישוב. טראגדיות אין־ספור מתחוללות לאורך החופים, בספינות ששטו במשך שבועות על־פני הימים. טעונות למעלה מכוח־קיבולן פליטים, הבורחים מפני מחנות־הריכוז הגרמניים, נוסעיהן רעבים, מוכי מחלות וביניהם נשים וטף. כמה ספינות נתפסו על־ידי משמר־החופים הבריטי, נגררו לחיפה ושוב נשלחו אל הים הפתוח עם מטענן האנושי, גם אם היה ידוע, שהספינות רעועות והמזון בהן לא יספיק אלא לימים מעטים. את מי יאשים שופט נאור בהתנהגות בלתי־חוקית: את היהודים המסכנים הבורחים מן הגיהנום שנקרא מרכז־אירופה לארץ, שהובטחה להם כבית לאומי, או את הממשלה, שעל אף הבטחותיה החגיגיות והתחייבויותיה הבין־לאומיות מטילה הגבלות שרירותיות על עליית יהודים ומגרשת את קרבנות מדיניותה הנקלה לים הפתוח?”

בדין־וחשבון על נסיעתו של אדלשטיין לארץ־ישראל, שנמסר לגסטאפו בפראג והועבר בראשית יולי לידי המחלקה המיוחדת לבוהמיה ולמוראביה במשרד לבטחון הרייך בברלין, אין זכר לכל אכזבה או ספקות ומנימתו העובדתית מדבר הרצון להרוויח זמן:

“לפי המשימה שהוטלה עלי היה תפקידי לבוא בקשרים עם כל המוסדות המוסמכים בארץ־ישראל כדי להשיג על סמך דיונים יסודיים שיעור הולם של סרטיפיקאטים בשביל הפרוֹטקטוראט. יתר על כן, היה עלי לטפל בכך, שהארגונים הכלכליים והסוציאליים הנוגעים־בדבר יַפנו את תשומת־לבם לעולים מן הפרוטקטוראט כדי להקל על קליטתם בארץ. נתקבלתי אצל מנהל מחלקת העליה של ממשלת ארץ־ישראל ומסרתי דו”ח מפורט על פעולת המשרד הארץ־ישראלי בפרוטקטוראט ועמדתי במיוחד על כך, שלרשותנו עומד חומר אנושי בעל כישורים. יכולתי להצביע על כך, שיוצאי הפרוטקטוראט הוכיחו את עצמם במלואם גם בשטח העבודה, גם מבחינת התאקלמותם החברתית. העובדה שאחוז גדול של העולים שלנו עבר בהצלחה הסבה מקצועית ושאנשים אלה נשארים בחקלאות עשתה כמובן רושם רב על הממשלה. פקידים בכירים הבטיחו לי התחשבות הולמת בפרוטקטוראט בעת חלוקת הסרטיפיקאטים.

“היתה לי שורה של שיחות עם הנהלת הסוכנות היהודית, ובהן ניסחתי את דרישותינו. לא הצטמצמתי בדרישה לכל סוגי הסרטיפיקאטים, אלא תבעתי גם התחשבות מירבית בהשגת מקומות־עבודה במדינות אירופה השונות, שבהן יוכלו בני הנוער שלנו לשהות זמנית, עד לעלותם לארץ. סיפרתי לסוכנות היהודית על עבודתנו בשטח ההכשרה המקצועית והטיפול בילדים היהודים ואני מקווה שהצלחתי למצוא הבנה והערכה לדרישותינו.”

אדלשטיין סקר בקצרה את פגישותיו עם נציגי הוועד הלאומי, שהבטיחו סיוע כלכלי וחברתי, את ביקוריו בקיבוצים ובישובים חקלאיים אחרים לבירור אפשרויות קליטה ואת שיחותיו עם בעלי מפעלים מיוצאי הפרוטקטוראט, שאף הם הבטיחו לו התחשבות מיוחדת בהעסקת פועלים מבני ארצם. רשימת האישים החשובים, כדבריו, שעמם נפגש כללה, מלבד סר אֶדוין סמואל כנציג ממשלת המנדט, רק בעלי תפקידים שונים בסוכנות היהודית.

היה זה נסיון אמיץ להראות פעילות. אדלשטיין ציין שעמד בקשרים עם כל המוסדות הקולטים סטודנטים ובני נוער, עם האוניברסיטה העברית, הטכניון, מקווה־ישראל, בן־שמן, ויצ"ו. סך הכל, אחרי כל המאמצים, הצליח להבטיח ליוצאי הפרוטקטוראט מתוך המכסה הקרובה, אפריל־ספטמבר 1939, 220 רשיונות עליה לסטודנטים. 164 לבני נוער, 195 לילדים בגיל 13–15, 255 לבעלי־הון ובני משפחתם. יחד עם כל שאר סוגי רשיונות העליה הובטחה לאדלשטיין עליית 1,393 נפשות מן הפרוטקטוראט.

“על כך יש להוסיף את ההבטחות בעניין עליה בלתי־ישירה דרך הכשרה מקצועית במדינות שונות, כלומר, יהיה באפשרות המשרד הארץ־ישראלי בפראג להביא עד סוף ספטמבר יותר משלושת אלפים איש להגירה. מובן שפעולה זו תוכל להתבצע בהצלחה רק אם ייווצרו מבחינה טכנית התנאים המוקדמים הנאותים בתוך הפרוטקטוראט.” כדי לתת הערכה נכונה על חלקו הגדול, יחסית, של הפרוטקטוראט בחלוקת רשיונות־העליה ציין אדלשטיין, שהם 20% מן המספר הכולל שנועד לעולם כולו. הוא עשה כמיטב כוחו.

“בעת ביקורי נוסדה התאחדות יוצאי בוהמיה ומוראביה בארץ־ישראל העובדת בשיתוף־פעולה הדוק עם העולים מן הרייך ומן האוסטמארק ושני גופים אלה מוכרים על־ידי הקונסוליה הגרמנית בארץ־ישראל. הקונסול הגרמני בחיפה הואיל לקבל אותי לשיחה וקיבל ממני דו”ח על פעולתי בארץ־ישראל."

 

13. אייכמן לוחץ על הגירה    🔗

עליה, קבוצה, שיחה, מדריך, היו מלות־קסם חדשות. כעין סיסמאות של יודעי־סוד. בקרב אלפי הצעירים, סטודנטים ותלמידי בתי־ספר תיכוניים שגדלו בסביבה צ’כית ולעתים חונכו על־ידי הוריהם להתרחק מחברת היהודים המבודדת, שספגו לפעמים את היחס הביקורתי ליהדות מתוך הסביבה ואשר מצאו עצמם עתה לפתע בחברת הצ’כים נסבלים ולעתים מנודים. התגובה הטבעית לפגיעה בגאווה היה החיפוש אחרי מקור גאווה חדש: תנועת־הנוער הציונית החלוצית, נושאת ההגשמה.

לעתים הרגישו בני הנוער היהודים רק עתה, שבעצם ניסו כל ימי חייהם את הבלתי־אפשרי: להתקבל בתוך החברה הצ’כית כשווים בין שווים, כלא נבדלים במאומה מבני העם הצ’כי, חוץ מקצת מנהגים משפחתיים שאבד עליהם כלח. לרבים היתה זו תגלית, כמה נוח בעצם לחיות בין יהודים, כשאין צורך לעמוד על המשמר, להתאמץ, לעשות רושם, כמה חוויות נפלאות מביאים החיים עמם במסגרת תנועת־הנוער, כמה טוב לטייל ביערות (לעתים תוך משמעת מים, כהכנה לארץ הישימון), לישון באוהלים, לשבת בגנים, לנהל ויכוחים רעיוניים סוערים, להתאמן בתרגילי־סדר, לשיר בקולי קולות: “להבה, עלי, להבה.”

ההכשרה היתה כעין הרפתקה: לישון על מזרן קשה, להצמיח יבלות בידיים, לחלוב פרות, לייבש חציר, לאסוף תפוחי־אדמה ביום סגריר סתוי, להתחמם סביב תנור עצים, לנהל את סיפור האהבה הראשון הגדול, בגוף ובנפש, הרחק מהשגחת ההורים, לאכול לחם ותפוחי־אדמה כבני עניים, לצפות למשלוחי עוגות מן הבית. לספר לפועלים הצ’כים על ארץ־ישראל הרחוקה ולעורר את קנאתם: שם לא יהיו עבדים לבעל האחוזה, אלא בני־חורין בקולקטיב שבו כולם שווים.

בינתיים הכינה אמא בבית ארגז, מצופה מבפנים בנייר שעווה, ובו הניחה בקפידה, כאילו מדובר בנדוניה של כלה, את הציוד הדרוש לחלוץ בארץ־ ישראל: סדינים, מגבות, בגדי עבודה כחולים, שנתפרו במיוחד על־ידי תופרת־הבית הקטנה, נעלי העבודה הכבדות. האינטלקטואלים הצעירים, שבעצם נועדו להיות עורכי־דין, משוררים, מוסיקאים, אנשי־מדע, רופאים, העמיסו קש על עגלות, הובילו שוורים רתומים למחרשה בשדות סלק ומצאו בהכשרה תוכן חיים, כתבו שירים וקראו אותם באזני החבורה, סביב פנס הנפט. היתה משענת לחיפושים, מטרה לכמיהה: ביום מן הימים יוצאים לארץ שטופת שמש, שעל טיבה האמיתי, על אף קריאת החובה ב“נושאי ההגשמה” מאת חיים הופמן, בעטיפה האדומה, על אף הרצאות המדריכים, ידעו אך מעט.

בלשכת עליית־הנוער, שרק לפני שבועות מספר הכינו בה את הקבוצה הראשונה לעליה תוך מחאות מצד ההורים, הגיעו עתה ההורים עד להתגוששויות כדי לרשום את ילדיהם לעליה. בפראג פעל בית־ספר של עליית־הנוער או “יוּ־על”, כפי שנקרא בדרך־כלל, ובחוזרים הוגדר כקורס חד־שנתי מיועד לבני גיל 14–16 שילמדו עברית, היסטוריה, מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, טבע, התעמלות ושירה, כהכשרה לעלייתם בתום שנה אחת, כפי שהובטח במודעות. חלק מן המדריכים זנחו את ההכשרה ובאו ללמד ב“יו־על”: כאן ההבטחה האמיתית לעתיד היהודים. למורים לא קראו עוד “אדוני” אלא גוֹנְדָה, הַיינִי, ז’אקי, טוּלָה, והם, לא ההורים המודאגים, המוטרדים, הנבוכים, היו הדוגמה והסמכות.

בשבועות הראשונים לקיום הפרוטקטוֹראט היתה דחיקת היהודים מפרנסתם, ממקום עבודתם, הדרגתית, והיא באה מתוך יוזמה פרטית, חריצות מקומית, מתוך גישה מציאותית לחיים מצד מעבידים לא־יהודים, מקנאה חברתית או כלכלית שהיתה חבויה במשך שנים. אך ב־21 ביוני, שלושה חודשים אחרי בוא הגרמנים, הוגדר רשמית מיהו יהודי גם בשטח־החסות וההגדרה חפפה את חוקי הגזע של נירנברג ל“הגנת הדם והכבוד הגרמניים”. גם כאן היתה השנה הקובעת לגבי ההשתייכות לקהילה היהודית שנת 1935, שבה נכנסו חוקי הגזע לתוקפם ברייך.

לא היתה זו הגדרה תיאורטית בלבד: בעקבותיה באה הוראת הרייכספרוטקטור בעניין רישום הרכוש היהודי כדוגמת הרייך. מעתה לא היו עוד היהודים אדונים לעסקיהם, לנכסי־דלא־ניידי שלהם, למשקים חקלאיים, לניירות־ערך, לחפצי־אמנות ולתכשיטים שברשותם. הפרוטקטור אף לא טרח להודיע מראש על פרסום חוקי היהודים לממשלת הפרוטקטוראט, שנהפכה יותר ויותר לפיקציה. חברי הממשלה שקלו לרגע הגשת התפטרות לאות מחאה, בעיקר מפני שהתקוממו למחשבה, שכל הרכוש היהודי הרב, שנאמד כחצי מיליארד דולר, עומד להישמט עתה מידיהם. אולם לבסוף החליטו לדחות את המחווה הזאת להזדמנות נאותה יותר. שבועיים לאחר מכן פורסמה הוראת ממשלת הפרוטקטוראט בדבר הרחקת היהודים מחיי הציבור: אין הם רשאים עוד למלא תפקידים בבתי־דין, להיות חברים בארגונים ציבוריים, לקחת חלק בחיים הפוליטיים, להופיע כאמנים לפני קהל. אסור להם להורות בבתי־ספר (אלא אם כן מדובר בבית־ספר יהודי), לשמש עורכי־דין, רופאים, רוקחים, מהנדסי בניין.

כל פרט מתוך שורת התקנות הארוכה פגע בקיום, בפרנסה, בנפש. על מפעלים ועסקים גדולים יותר הופקד “נאמן” גרמני שלעתים סילק את בעל העסק היהודי מן המקום ביום בואו ושילחו בידיים ריקות. אנשים שהקדישו כל חייהם לארגונים וולונטריים מקומיים – למכבי האש המתנדבים, למקהלת חובבים – חברותם בוטלה במחי־יד, מה שנבנה בעמל של שנים, בן־לילה כאילו לא היה. קורט טיברגר, אותו יושב־ראש נאמן של ועדת “החלוץ” ובעל בית־חרושת ללכּה, כתב אל וילי פויירשטיין בקיבוץ מרחביה מתוך דכאון: “כרגע אני מעביר את רכושי ופירושו של דבר מהלומות בלתי־פוסקות לעצבים ולנפש. לא רק בגלל הרכוש שהולך לאבדון, הדחיקה ממקומות עבודה, האבטלה מאונס, הדאגה לבני המשפחה, אלא בגלל יסורי הנפש. כל רגש אנושי, כל האידיאלים אבדו.”

בגרמניה פורסמו עד שנת 1939 קרוב ל־140 תקנות וחוקים אנטי־יהודיים, בהדרגה, במרוצת שש שנים. אבל על יהודי הפרוטקטוראט הם באו במבול. בשנים הראשונות לשלטון הנאצי חיו יהודי הרייך עדיין באשליות, כי אפשר לשנות גזירות על־ידי מחאות פומביות, בעזרת פניות לעולם, כי יש להילחם על זכויות האזרח של היהודים בתוך גרמניה. יהודי הפרוטקטוראט כבר למדו מן הנסיון: ההנהגה היהודית יכולה אך למנוע סבל, כל כמה שניתן, ולסייע להגירה. עד לבוא הגרמנים מילאה הקהילה בחיי הציבור היהודי בבוהמיה ומוראביה רק תפקיד שולי; אנשים נזקקו לה, לרוב, פעמיים בחיים – בשעת הלידה ובשעת הפטירה ולכל היותר גם בעת הנישואין, אם לא העדיפו את הרשם האזרחי על חופה אצל רב. מרבית יהודי פראג ראו בבניין “העיריה היהודית” העתיק רק קוריוז, לא מוסד הממלא תפקיד בחייהם. הרוב שילמו את מסי הקהילה מתוך אינרציה, לעתים בחריקת־שיניים, והקהילה מצידה הקדישה את עיקר פעולתה לטיפוח החיים הדתיים, כל כמה שהיה בהם עניין, ולמפעלי צדקה בממדים מוגבלים. אמנם נבחר בזמנו ועד קהילות עליון, אבל היה זה ארגון רופף מאוד. בהסתדרות הציונית היה מאורגן רק מיעוט קטן – למעשה לא היתה קיימת בצ’כוסלובקיה כל הנהגה יהודית מרכזית.

ככל שנתמעט בידוד היהודים בתוך האוכלוסיה הכללית בעקבות האֶמנציפציה במאה התשע־עשרה, פחתה השפעת הקהילה. עתה באה התפתחות הפוכה: ככל שגבר ניתוק היהודים, התחזק – באין ברירה – הקשר אל הקהילה. היא, יחד עם התנועה הציונית, נשארה הכתובת האחרונה לסעד, ללימודים, לסיוע להגירה, למציאת מקום־עבודה או מקום־מגורים. תפקידי המשרד הארץ־ישראלי והקהילה בפראג הצטלבו, השתלבו, התאחדו. שיתוף־הפעולה גבר. ניגודים ישנים בין ציונים ובין צ’כים־יהודים, שנמנו עמהם יו“ר קהילת פראג ד”ר אמיל קפקא ומזכיר הקהילה ד"ר פראנטישק ויידמן, ניטשטשו, גם אם לא נעלמו כליל: האנשים המרכזיים של שני המוסדות נפגשו יום־יום לכמה שעות של עבודה משותפת.

בתוך הנדידה המקצועית הכללית בקרב היהודים עקב החוקים החדשים, נראתה נקודת־הצלה אחת: הסבה מקצועית ממסחר, ממקצועות חופשיים למלאכה, לעבודת־כפיים, אם למען ההגירה, אם למען התחלה חדשה כאן. בתוך בוהמיה ומוראביה, ליד הקהילה נפתחו עשרות קורסים לבניין תנורים ולתפירת לבנֵי מיטה, למסגרות ולטיפול בתינוקות, לתיקון מכונות־כתיבה ולאפיית עוגות. לסנדלרות ולגידול עופות, לספרות נשים ולנגינת ג’אז (למען עתיד טוב יותר בארצות־הברית), בנוסף לקורסים באנגלית ובספרדית, למתחילים ולמתקדמים. רוב הקורסים ארכו שלושה־ארבעה חודשים, שלוש־ארבע שעות בכל יום. עד אז, אולי, תוסדר העליה. ההגירה, תימצא פרנסה.

כל מוסכמות העבר התערערו. הרי בזמנים כתיקנם לא נשא בחור יהודי ממשפחה בורגנית אשה אלא אם ידע כיצד לפרנס אותה. ורוב הנשים היהודיות עסקו אחרי הנישואים רק במשק ביתן, בסיועה של עוזרת. ולכל היותר עבדו בעסק המשפחתי. חובת פרנסת המשפחה היתה על הגבר, כדבר המוכן מאליו, כחלק ממעמדו בעיני הבריות ובעיני עצמו. לפתע עמדו אבות המשפחה המסורים בחליפות הכהות, גברים שמעולם לא ידעו בטלה, והנה הם חסרי־אונים, מושפלים: הם, שכל ימי חייהם תרמו למטרות צדקה, לרוב ביד רחבה, היו לפתע בעצמם לנזקקים. חשיבות הקורסים, אולי יותר משהיתה בערכם המקצועי המעשי, היתה בריפוי בעיסוק. אנשים גילו כשרונות גלומים, נזכרו במלאכות נשכחות מימי נעורים, הכינו את עצמם מבחינה נפשית לפרק חדש בחיים.

הקבוצה הראשונה של המהגרים לסאן־דומינגו, שהיתה אמורה לצאת בחודש מארס, נתקעה לעת־עתה בפרוטקטוֹראט, אך בינתיים צצו תכניות חדשות להתיישבות משותפת. רבים מבין יהודי צ’כיה פחדו לצאת אל העולם הגדול לבדם. חשבו שבחברת אנשים קרובים להם יהיה הניתוק מן המולדת פחות מכאיב, יישמר הקשר אל מה שהיתה פעם הרפובליקה שלהם. בקולין, כמו בערי־שדה אחרות, התארגנה קבוצה להגירה, שביקשה להקים מעבר לים כפר שיתופי, לגדל בו דבורים, בקר, פירות ולפתח תעשיה ביתית. היו בתוכם מומחים לחקלאות, לעיבוד עורות, לתעשיית שימורים, לייצור אריגים. הם פנו לממשלת בריטניה וביקשו שתמכור להם שטח קרקע באחת ממושבותיה דלות־האוכלוסין, הם כתבו לחברי פרלמנט, למדענים בעלי־שם, למשרד המושבות, לארכיבישוף מקאנטרברי וקיבלו, במקרה הטוב, תשובה מנומסת: כל מושבה היא ריבונית ויש לפנות ישירות אליה.

בינתיים צץ פרוייקט של התיישבות בגינֵיאה הצרפתית שבדרום־אמריקה. שוגר נציג לפאריס, ממשלת צרפת הבטיחה לשלוח לגיניאה ועדה, שתבדוק את תגובת האוכלוסיה המקומית לאפשרות של התיישבות יהודית. לעת עתה הוצעה לאנשי קולין התישבות בקאלֶדוֹניה החדשה, מושבת אסירים צרפתית לשעבר, על אי מרוחק 1,600 ק"מ מזרחית ליבשת אוסטרליה. וגם לכך הם היו מוכנים. הם נתבקשו למסור את רשימת המועמדים להתיישבות בשלושה העתקים ולחכות לתשובה. כדי לא להחמיץ שום אפשרות פנו אנשי קולין גם לממשלת רודזיה והשאלה הראשונה של נציגה בלונדון היתה: כמה כסף יש בידי המתיישבים לעתיד? בערך עשרים מיליון כתר, היתה התשובה. לא מעניין מה שיש להם בצ’כיה, כמה יביאו עמם במטבע קשה? רק הוצאות־הדרך, שישולמו על־ידי ארגוני הסעד היהודיים, היתה התשובה. בכך ירדה גם רודזיה מן הפרק. ההתכתבויות, הפניות, שיגור הנציגים, ההמתנה לתשובה בלעו זמן. עברו שבועות. עברו חודשים ובינתיים בא הקיץ של שנת 1939.

מצבם של המבקשים לעלות לארץ־ישראל לא היה שונה. אחרי הכיבוש התחיל הכל מחדש. חוזה “ההעברה” כאילו לא היה. הבריטים הקפיאו את כספי “ההעברה” והיו מוכנים לשחרר אותם רק בהסכמת הבנק הלאומי בפראג. פרידמן, קאן, צוקר, אדלשטיין, מרץ, שעמדו גם אחרי הכיבוש בקשר טלפוני שוטף עם ליאו הרמן בלונדון, פתחו במשא־ומתן סבלני, ואחרי השתדלות רבה אכן השיגו את אישור הבנק הלאומי הצ’כי, אבל עתה בא איסור מצד הגרמנים לשחרר את הכסף בלונדון. הרי ענייני הכספים של הפרוטקטוראט היו עכשיו בידי בנק הרייך הגרמני. ושוב לא נותר אלא לבקש את עזרתו של רוברט סְטוֹפְּפוֹרד המיטיב. ביוזמתו והודות לקשריו האישיים (ג’ון סיימון, שר־החוץ הבריטי, היה גיסו), אישרו הפרלמנט הבריטי והמלך, תוך שלושה ימים, חוק מיוחד לשם הקמת קרן נאמנות לפליטים מצ’כוסלובקיה, שתוכל לשלם את 425 אלף הלי“ש שלא נוצלו עדיין מתוך המענק של חצי מיליון שניתן לסוכנות היהודית, בתנאי שזו תגיש אישור על מספר המהגרים המתאים לפי ההסכם מינואר 1939. לפיכך העבירה הקרן תשלום ראשון בסך 133,000 לי”ש לידי הסוכנות בירושלים מתוך הבהרה שהשאר ישולם רק אם וכאשר תאושר עליה נוספת מן הפרוטקטוראט.

האנגלים היו ספקנים: אולי יהודי הפרוטקטוראט יעבירו כסף ואחר־כך בכל זאת יחליטו להישאר? על כך ענה ליאו הרמן, שאדם המקבל כרטיס־ כניסה לשמים לא יעדיף את הגיהנום. ומה אם הגסטאפו לא יתן להם לצאת? זאת היתה בעיה קשה יותר. הרמן ביקש מן הידידים בפראג לפנות לגסטאפו ולהסביר שם, שהאנגלים דורשים ערבות לעליית 1,200 בעלי סרטיפיקאטים ובני משפחותיהם ואינם רוצים להסתפק בחתימת הציונים בלבד. באמצע אוגוסט נתקבל סוף־סוף האישור המבוקש:

“בזה הננו מאשרים שיהודים מגישי בקשות, המקבלים מן המשרד הארץ־ישראלי של הסוכנות היהודית בפראג את הסכמת הנציגות הבריטית לסרטיפיקאטים, יינתן להם, במסגרת הוראות החוק, רשיון הגירה מטעם הרשות המרכזית להגירה.” על החתום: שטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן.

שינויים גדולים התחוללו בינתיים בפראג. באמצע יולי נעלם פוקס, קצין הס"ס בעל המבטא הברליני. למחרת היעלמו נקרא אדלשטיין לגסטאפו בארמון פֶצֶ’ק וכשחזר משם סיפר לחבריו לעבודה, שהצטופפו סביבו, כרגיל, אחרי ביקוריו אצל הגרמנים, כי גם בפראג יוקם מרכז להגירה יהודית וכי אייכמן, שעד אז היה בא מווינה רק להופעות־אורח, עבר לכאן עם סגל עובדיו. הקמת “צנטראלשטֶלֶה” להגירה יהודית בפראג היתה חלק מן המדיניות הגרמנית הכללית, כפי שבאה לידי ביטוי בינואר 1939 בהוראת שר־הפנים גרינג לריינהארד היידְריך, ראש המשרד לבטחון, להביא את שאלת היהודים לכדי פתרון יעיל במידת האפשר, בהתאם לנסיבות הזמן, בצורת הגירה או הגלָיה. ב־15 ביולי פורסמה הוראת הרייכספרוֹטקטוֹר: כל היהודים הרוצים להגר חייבים להבא לפנות אל הרשות המרכזית בפראג; היא המארגנת את ההגירה, המספקת את האישורים הדרושים והמפקחת על גביית המסים מן המהגרים.

הדו“ח השבועי של קהילת פראג הבהיר את הצעדים המעשיים: עד עתה לא היתה הקהילה בנויה להגירה, לאחר שמשרדי היצ”ם, שעסקו בדבר, נסגרו עם הכיבוש. אולם השבוע קיבלה הקהילה הוראה לפתוח מחלקת הגירה משלה ולמטרה זו יועסקו תשעים עובדים. מזכיר הקהילה נסע ב־28 ביולי, לפי הוראת אייכמן, לווינה כדי ללמוד מהנסיון שנרכש באוסטריה בהקמת מחלקת הגירה וליישמו אחר־כך בפראג.

בעת ובעונה אחת, הועבר לפראג ריכארד ישראל פרידמן, מעובדי הקהילה בווינה, רווק בן 28, מצאצאי ר' מאיר איש־שלום, שהגיע מיד עם סיפוח אוסטריה לידי מסקנה, שאין טעם במאבק על זכויות היהודים בתוך הרייך. אפשרות ההצלה היחידה בעיניו היתה ההגירה, והוא אירגן את קהילת וינה לשם זירוז כל תהליכי ההכנה. הטיפול בהשגת אשרות־כניסה וקבלת מטבע זר לתשלום כרטיסי האניה. פרידמן, שמתוך אותה גאווה יהודית דווקאית הקפיד על השימוש בשם “ישראל”, שכל יהודי ברייך היה חייב לשאתו כשם נוסף מאז אוגוסט 1939 (כל יהודיה היתה חייבת בשם שרה), ניסה אחרי בואו לפראג להבהיר גם ליהודי הפרוטקטוראט כמה דוחקת השעה, לחץ עליהם להגר מיד ובכל מחיר. לא להתחשב ברכוש, בנכסי־דלא־ ניידי (הרי אלה יוחזרו אחרי המלחמה הבלתי־נמנעת), לא בפרנסה, לא בחפצים. מעטים הבינו לחרדתו. היו שתהו: האם בכלל עוד כדאי להגר? עוד מעט ויבוא סופו של היטלר.

אכן פראג לא היתה וינה, כפי שציין אייכמן כעבור עשרים שנה. לדעתו, היתה חסרה בה אישיות בעלת כישורים כדוגמת ד“ר לֶוונהֶרץ, יו”ר קהילת וינה. בפראג התנהלו העניינים ביתר איטיות ובפחות הצלחה. ואולי הסיבה לקצב ההגירה האיטי מפראג היא בעובדה, שההגירה ההמונית מאוסטריה בלעה את המשאבים, את המרץ, את היוזמה של ארגוני הסיוע היהודיים בעולם והפחיתה את מספר מקומות הקליטה האפשריים. ההוראה אמנם היתה להביא כל יום לצֶנטראלשטֶלֶה, שהתמקמה בווילה יהודית יפה בסטשֶאשוֹביצה, פרבר שקט של פראג, מאתיים מועמדים להגירה, אבל, למעשה, היה מספר הפונים קטן מזה כדי חצי. ואולי לא מצא אייכמן שפה משותפת עם עסקני פראג, מטעמי לשון: הגרמנית של יהודי פראג היתה שונה, קשה, בעלת צליל זר.

אייכמן השאיר את ניהול הצֶנטראלשטלה בווינה בידיהם של רוֹלף גינתר ואלואִיס ברונר והקדיש עתה את עיקר זמנו לניהול רשות ההגירה בפראג. יחד עם סגנו הנס גינתר, בן העשרים ותשע, הגבוה והרזה, טיפוס ארי מובהק לפי האידיאלים דאז, גינתר היה אחד המעטים במנגנון של אייכמן שלא היה אוסטרי על־פי מוצאו (רולף והנס גינתר היו בנים למשפחה מיוחסת: אביהם, ד"ר הנס גינתר, היה אחד האידיאולוגים הראשיים של תורת הגזע שביסוד האידיאולוגיה הנציונאל־סוציאליסטית). יחד עם אייכמן באו לפראג ארבעה קציני ס"ס וחצי תריסר בעלי דרגות נמוכות, שתפקידם העיקרי שמירה. הם ניסו בימים הראשונים להגשת תיקי ההגירה להשתעשע בשיטות הווינאיות הבדוקות ולהכות ביהודים העומדים בתור מאז שעות הבוקר הקטנות. אולם אחרי התערבות נציגי היהודים אצל אייכמן פסקו ההטרדות בשעת ההמתנה. אם עוד הוכו היהודים, הרי קרה הדבר רק בתוך הבית ולא ברחוב, והמכות לא ניתנו סתם, ללא כתובת, אלא היתה להן מטרה אישית, הן היו אמצעי שיכנוע, לפי צורך השעה.

בפראג הכל היה מסורבל יותר מאשר בווינה. כאן היה לאייכמן עניין לא רק עם מוסדות הרייך, אלא גם עם מימשל החסות. מאחורי הקלעים התנהלו מאבקים בין מנגנון הפרוטקטור והצבא, שבדרך כלל היתה להם השפעה ממתנת, ובין שירותי הבטחון ופעילי המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית, שביקשו ללכת לפי הקו הראדיקאלי. בין הקנאים היו מיוצאי הסודטים ובראשם קארל הרמן פראנק, ששנא את הצ’כים באותה מידה ששנא את היהודים, ורצה בפינויים של אלה ואלה. היו סתירות בין הנחיות המטה הכללי של משטרת הבטחון בארמון פֶצ’ק ובין הוראות הצֶנטראלשטֶלֶה. היו ניגודים ותחרות סמויה בין הזרועות השונות של השלטון הגרמני. שאדלשטיין הבחין בהם עד מהרה בתוקף תפקידו. אך למרבית היהודים לא היה כל מושג על חלוקת הסמכויות של מנגנון־החושך הגרמני ואף השם אייכמן לא אמר להם דבר.

אייכמן הביא עמו לפראג גם את היועץ המסחרי בֶּרטוֹלד שטוֹרְפֶר, יהודי וינאי, ספק בצבא האוסטרי, איש עסקים בין־לאומיים לשעבר ובעל בטחון עצמי רב, שהעמיד את כשרונותיו לרשות הגרמנים בארגון הגירה המונית מהירה מאוסטריה. ואכן במידה רבה הצדיק שטורפר את קיומו. קשר קשרים עם בעלי ספינות והתחרה במוסד לעליה ב' בארגון עליה. בלי לדאוג הרבה אם האנשים אכן יכולים להגיע לחופי הארץ ואם לא, תפקידו היה רק להבטיח, שייצאו מאוסטריה. על שטורפר הוטל עתה, באופן רשמי, גם ריכוז קבוצות עליה ב' מן הפרוטקטוראט. ויהודי המקום התייחסו אליו בחשדנות יתרה. מיד אחרי בואו לפרוטקטוראט קיים שטורפר פגישה עם נציגי קהילת ברין ודן עמם בדבר הטראנספורט מטעם ההסתדרות הציונית החדשה (דהיינו הרוויזיוניסטים) שעמד לצאת: להבא לא ייקבע עוד הרכב הטראנספורטים לפי האינטרסים של ארץ־ישראל וגם לא לפי האינטרסים של יהודי המקום, אלא קודם כל לפי האינטרסים של הגרמנים: חייבים להוציא, מצד אחד, גם חולים וזקנים ולדרוש, מצד אחר, תשלומים גבוהים ככל האפשר (עד עתה היו החלוצים משלמים רק תשלום קטן ומשתתפי הקבוצות מטעם “מכבי” היו משלמים לפי יכולתם).

אדלשטיין פגש את שטורפר במשרדו של אייכמן. שטורפר, שהכיר את אייכמן היטב מווינה, ניגש ישר אל שולחנו. אבל אייכמן צווח עליו: “שלושה צעדים מרחק ממני.” אדלשטיין תיאר תקרית זו באזני אנשי המשרד הארץ־ישראלי והוסיף: “אילו היה אייכמן עושה לי כך, לא היה מוציא ממני עוד מלה.” הדבר החשוב ביותר במגע עם הגרמנים היה, לדבריו, לשמור על הופעה מכובדת. באחת השיחות אמר אייכמן לאדלשטיין, כי הוא, אייכמן, הביע באזני נציגי הקהילה היהודית בווינה את נכונותו למסור להם את עצמות הרצל, אם יקבל תמורתן מספר גדול יותר של סרטיפיקאטים. ובכן, להווי ידוע לאדלשטיין: גם פראג בתוך העסק. אייכמן התעקש על יציאת 60,000 – 70,000 מהגרים תוך שנה ולא חשוב באילו דרכים. כאשר ציין ד“ר אמיל קפקא, יו”ר קהילת פראג, את הקשיים, את היעדר האמצעים למיבצע כזה, איים אייכמן לעצור כל יום 300 יהודים ללא אבחנה ולשלוח אותם לדאכאו. ו“שם יתעורר בהם עניין גדול בהגירה.”

על זירוז ההגירה החפוזה מאוסטריה הקלה העובדה, שרוב יהודי המדינה ישבו בווינה. אך בפראג ישבו פחות ממחצית יהודי הפרוטקטוראט והשאר היו מפוזרים בברין, באוסטרבה, בעשרות ערי־שדה ובמאות עיירות וכפרים. ב־13 באוגוסט התכנסו 128 נציגי קהילות הפרוטקטוראט בבית העיריה היהודי העתיק שברחוב מייזל כדי לשמוע את הבשורה הרעה שבפי ד"ר אמיל קפקא: יהודי ערי־השדה חייבים להעתיק ללא דיחוי את מקום מגוריהם לפראג ומשם עליהם להגר תוך זמן קצר אל מדינות העולם.

היה זה רק טבעי, שבנאומו נזכר קפקא באנאלוגיה היסטורית – בגירוש היהודים בימי הקיסרית מריה תרזה, כאשר עשרים אלף יהודי פראג, על נשיהם וטפם, גורשו בעיצומו של חורף 1744. אך אז ניתץ להם להתפזר על־פני הארצות השכנות, ואילו עכשיו, בימים הקשים ביותר שפקדו את יהדות בוהמיה באלף שנות קיומה, היה עליהם להגר לארצות זרות ורחוקות. “אולם למרבה הצער הגיע תורנו קצת באיחור. את אפשרויות ההגירה שהיו קיימות ניצלו יהודי גרמניה, אוסטריה ופולין ולפני יהודי צ’כיה כבר נעולים שערי העולם החיצון.” אך מציאות זו אסור שתמנע חיפושים אחרי מקומות מקלט. הרי כוח היהודים היה תמיד בכושר ההסתגלות למציאות חדשה ועל כן חובה היא להתעלם מן הרגשות, מן הדבקות באדמה הצ’כית ולבצע את ההגירה באופן מתוכנן.

פראנטישֶק ויידמן, מזכיר קהילת פראג, הוסיף, שהעברת היהודים לפראג תיעשה בשלבים. ראשונות יעתיקו את מקום מגוריהן משפחות בעלות אפשרויות הגירה. וכאן, בפראג, יטפלו בענייניהן. בהגירה יש להתחיל מיד, כי על הקהילה היהודית הוטלה מכסה יומית של מאתיים מגישי בקשות לרָשות ההגירה המרכזית. ויידמן סיים במלים: “יהודים, אסור לכם לאבד את העשתונות. במשך אלפיים שנה נרדפו היהודים ממקום למקום, אבל עדיין יפה כוחו של הכתוב: ‘אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך. נאום ה’.' " דבריו נרשמו בדייקנות על־ידי רשם המשטרה שנכח במקום וציין בסיום הדו”ח שלו, שהמשתתפים התפזרו בשקט מוחלט ובשום מקום לא הופרע הסדר הציבורי.

בקהילות הקטנות התכנסו ראשי הציבור: ומה יהא על החולים, על הזקנים, מה יהא על הרכוש, הדירה? איפה ימצאו מקומות מגורים בפראג? מה על אלה, והם הרוב, שאין ביכולתם לממן את הגירתם? היו עיירות, שבהן הוכיח השלטון המקומי חריצות מפליאה ותבע מן היהודים להסתלק תוך שבועיים. דרך בעלי־משרות במימשל הצ’כי הועברו פניות לאייכמן: אולי אפשר להביא לפראג רק את ראשי המשפחה המטפלים בהגירה ולהשאיר את בני משפחתם בביתם עד ליציאה? למען הסדר והארגון היעיל נתבקשו הקהילות להעביר לרשות הגסטאפו ללא דיחוי נתונים סטאטיסטיים על בני קהילתם, לפי הגיל, המין, משלח־היד, וכן על כל הארגונים היהודיים הקיימים במקום. לקהילת פראג התופחת נוספו מחלקת סטאטיסטיקה ומחלקת דיור.

הכנת תיק הגירה היה מיבצע מתיש כוחות, רצוף מכשולים. קודם־כל היו דרושים, לכל יהודי, יעד הגירה והבטחה למתן אשרת־כניסה. היה עליו למלא 16 טפסים בששה העתקים, במכונת־כתיבה. לענות תשובה מלאה לכל שאלה, להימנע מהערות כ“לא בא בחשבון” או “לא מתאים”, להוסיף שלושה תצלומים, תעודת לידה, תעודת נישואים, תעודת אזרחות מקומית, תעודת יושר שהוצאה לפני פחות מששה שבועות, להביא אישור מן העיריה על מקום המגורים, אישורים על תשלום כל המסים, תעודת־יושר על תשלום מסים מטעם האוצר, רשימות נפרדות, בצירוף מסמכים, על כל הרכוש, גם אם הוא נמצא ברייך או בסודטים, רשימת כל תכשיטיו ורשימת כל החפצים שברצונו לקחת עמו, עם הערכת שוויים מטעם מעריך רשמי לכל סוג של טובים – רהיטים, כלים, פרוות, שטיחים, ספרים – לחוד. רשימות הרכוש והתכשיטים נמסרו עם יפוי־כוח בלתי חוזר, על ציוד להגירה שולם מס בגובה מאה אחוז משוויו. המטרה היתה לייצא יהודים, לא כסף. המדיניות הרשמית אמרה, כי ככל שיהיו היהודים מהגרים עניים יותר, יהיו למעמסה גדולה יותר על המדינה שנתנה להם מקלט, יעוררו התנגדות גדולה יותר באוכלוסיה המקומית וישרתו בדרך זו את צרכי התעמולה הנאצית.

רק כשנראה שכל המסמכים הדרושים, יחד עם ההבטחה לסרטיפיקאט או לאֶפידֵייביט האמריקאי או לאשרת הגירה לאחת המדינות שמעבר לים, הוכנו כהלכה, ניגש בעל התיק לצנטראלשטלה – תחילה לחדר הקהילה במרתף, שם בדקו את התיק אם הוא מוכן כהלכה, כדי שלא לתת לגרמנים עילה להשתולל וכדי להרגיע את היהודים שהיו לעתים נרגשים ולעתים נפחדים. אחר־כך עבר בעל התיק לאולם המרכזי, שהיה מחולק תאים־תאים, ובהם ישבו נציגי משרדי הממשלה השונים. ולבסוף התייצב בקומה ראשונה לפני אחד מאנשי הס"ס לשם קביעת שיעור המס “לקרן ההגירה”, שבאופן רשמי היווה 25% משווי הרכוש (שאף הוא נשאר בידי הגרמנים). אחרי שלושה שבועות בערך באה ההזמנה להופיע שנית בצנטראלשטלה כדי לקבל את היתר היציאה – ולפעמים, ברגע האחרון ממש, כאשר כבר ישב האיש על המזוודה, חסר פרוטה, דרש אנטון בורגר, סגנו של גינתר והמומחה לסחיטה., תשלום נוסף, לשם קינוח, עשרים אלף, חמישים אלף. מאה אלף כתרים. לפי מצב־הרוח והאינטואיציה, שלחשה לו כמה עוד אפשר לסחוט.

בורגר היה היחיד בין אנשי הצֶנטראלשטֶלֶה שנהג להרים את קולו גם על אדלשטיין, ובאחת ההזדמנויות, כאשר פתח בורגר בצווחה, שם ייקף את היד לאוזן: “סליחה, מה אמרת? לא שמעתי.” כאשר הוטל על בורגר, שהיה משכיל־למחצה, להרצות באיזה פורום של אנשי ס"ס על מסדרי האבירים הגרמניים, הביא לאדלשטיין חומר רקע וזה חיבר למענו הרצאה בנוסח גרמני ארי טהור. הארי טרֶסְלֶר ואנשי המשרד הארץ־ישראלי, שבאזניהם קרא ייקף את יצירתו, התגלגלו מצחוק, אך בורגר אמר לאדלשטיין אחרי כמה ימים, שההרצאה זכתה להצלחה מרובה.

היתה זו מלחמת־עצבים, היה זה מרוץ עם הזמן: אפילו אנשים שהיתה להם אפשרות להגר, לא הצליחו להכין את כל הניירות בעוד מועד. בינתיים פג תוקף אשרת־הכניסה של מדינת ההגירה ולעתים סירב הקונסול המקומי להאריך אותה. מצבם של בעלי הסרטיפיקאטים השתנה מיום ליום: מי שהיה אך תמול־שלשום בעל רכוש נעשה לפתע חסר־פרוטה ולא יכול לשלם את הסכום של 300,000 כתר בעד אלף הלי“ש הדרושות לרשיון עליה בשביל בעלי־הון ו־350,000 הכתרים הנוספים למסים. מן הסוכנות בירושלים החלו ללחוץ על פראג: אולי לא יצליחו בעלי הסרטיפיקאטים לצאת עד סוף ה”שדיול“? למה לבזבז רשיונות־עליה יקרי־ערך? אולי מוטב למסור אותם ליוצאי ארצות אחרות? ומה בדבר כספי “ההעברה”, שציפו להם בארץ אף יותר מאשר לעולים? ד”ר קאן, שלא כדרכו, הגיב בנימה חריפה, דיבר על חוסר ההבנה למצב הפרוטקטוראט, על לחצים מזיקים, על חוסר אֵמוּן: “הרי אי־אפשר לחשוד בנו, שאנו נסכן סרטיפיקאטים בקלות־דעת.” אם ייווכחו בפראג, שבעלי רשיונות העליה לא יספיקו לצאת בזמן, מובן מאליו שמתוך שמירה על אינטרסים ציוניים עליונים, יוותרו על הסרטיפיקאטים מרצונם.

באוגוסט, כאשר נראָה סוף־סוף, כאילו בעלי הסרטיפיקאטים ובני משפחותיהם יוכלו לצאת לדרכם, על אף גזירות וסחיטות, הוסיפה ממשלת בריטניה (שביטלה ב־13 ביולי כליל חלוקת סרטיפיקאטים לתקופה שבין אוקטובר 1939 ומארס 1940, כעונש על המשך העליה הבלתי־חוקית), במסגרת מדיניות הספר־הלבן, גזירה חדשה משלה: בכל רשיון־עליה יוכל לעלות רק נלווה אחד, אשה או ילד. במשרד הארץ־ישראלי בפראג התרחשו מחזות מזעזעים. כיצד יכול אדם לבחור בין אשתו ובין בנו? בין ילד אחד וילד אחר? “האם עלי להשליך את ילַדי לנהר וולטבה?” זעק אחד האבות וקריאתו הגיעה, באמצעות מכתב מאת ד"ר מֶרץ ללונדון ומאמר של פרופ' נאמייר, אל דפי “טיימס”. ושוב הופעלה שיטת ההתערבות המקובלת, מווייצמן למשרד המושבות, מליאו הרמן לסטופפורד ומסטופפורד לממשלה: בעת הקונגרס הציוני נתבשר ליאו הרמן, שגזירת הנלווה היחיד בוטלה, לעת עתה.

השאלה היתה: האם יתנו הגרמנים למשלחת מן הפרוטקטוראט לצאת לקונגרס הציוני הכ“ה, שנועד להיערך בין 16 ל־26 באוגוסט בז’נווה. או לא יתנו? אנשי פראג ביקשו מאייכמן אישור למשלחת גדולה, כדי שיוכלו, כדבריהם, לתבוע ביתר תוקף מספר גדול יותר של רשיונות־עליה ולעמוד על החשת משלוחי עליה ב'. לעת עתה היו הגרמנים נדיבים, יחסית, במתן היתרי־יציאה, אם היה מדובר בנסיעה למען הגברת ההגירה. לד”ר קפקא ולמריה שמוֹלְקָה ניתנה רשות לצאת לוועידת הג’וינט בפאריס, כדי לגייס שם כספים למימון קניית כרטיסי־נסיעה כמטבע זר ולתמיכה בפעולות הקהילה. (מריה שמולקה שוחררה מכלא פאנקראץ במחצית השניה של מאי, בזכות התערבות של אישים צ’כים בעלי השפעה ובלחץ הנציגויות הזרות. היא יצאה מן המעצר חולה בגופה, אך איתנה ברוחה שלא להיכנע ולא להשלים עם הגישה העויינת של מדינות העולם לקליטת פליטים יהודים.)

הגרמנים נתנו היתר יציאה גם לבלו שפיץ, לאחר שייקף, הודות לקשריו הטובים עם הבריטים, השיג בשבילו אשרת־כניסה לבריטניה כאיש עסקים, כדי שיטפל בלונדון בהשגת מקומות להכשרת־חוץ. אותה שעה נמצאו 750 חלוצים בפלוגות הכשרה, שהיו חייבות להתחסל בסתיו, עם גמר איסוף תפוחי־האדמה והסלק. באוקטובר ייוותרו החלוצים ללא מגורים, ללא פרנסה ואייכמן ילחץ לעליה.

כאשר ניגש אדלשטיין לארמון פֶצֶ’ק, כדרכו כמעט יום־יום, כדי לבקש רשות יציאה למשה באומגארטן לשם טיפול בענייני עליית־הנוער, דרש אייכמן שמשה יבוא אליו באופן אישי. במשרדו הראה אייכמן למשה דיאגרמות על הקיר, תרשים השלבים המשרדיים שעל היהודים לעבור עד להגירה ושאל אותו, לאיזו תנועת־נוער הוא משתייך וכשנאמר לו “מכבי־הצעיר”, ביקש לדעת על התנועה הקיבוצית בארץ, שאליה קשור ארגונו. “איחוד־הקבוצות.” אמר משה. “אותם אני מכיר,” העיר אייכמן בידענות “אלה יוצאי ‘הפועל־הצעיר’.” הוא דרש ממשה להודיע לאנשים בלונדון שבכל יום חייבים להגר לפחות מאתיים יהודים, שאם לא כן יהיה רע ומר. ועוד תבע ממנו שיבהיר שם את מלוא חומרת המצב, אבל הזהיר אותו שלא יעניק ראיון לעיתון הפליטים הגרמני, שמושבו היה בפאריס. בדרך חזרה למשרד הארץ־ישראלי, מרחק רבע שעה הליכה, דיבר ייקף עם משה על המועקה שבמגע היומיומי עם הגרמנים והדגיש, כי הוא עושה זאת מתוך תחושת חובה. בנימת אירוניה דיבר על אותם ‘אניני נפש’ היודעים, כי מישהו חייב לעשות את המלאכה למען הכלל, אכל אינם רוצים להיטמא במגע עם הגרמנים. לגביו היה המגע השוטף עם אנשי הס"ס מלחמה מתמדת בפחד. אדלשטיין לא היה דמות הגיבור העשוי לבלי חת. די היה להביט בו: פקיד יהודי במשקפיים, נרתע מכל אלימות, שמימיו לא הרים את ידו על איש. לפעמים, כאשר נקרא לפתע אל הגסטאפו, היה נתקף חולשה פיסית, היה מחוויר ויוצא לבית־השימוש – ובכל זאת הלך, בטנו הומה ואיש לא הרגיש בפחדיו.

ב־14 באוגוסט פורסם צו בדבר מגע בין האוכלוסיה הכללית והיהודים: הכניסה לגנים־ציבוריים, לבתי־מלון, לחופי־רחצה, למסעדות, לבתי־קפה אסורה ליהודים, אלא אם כן מדובר בבית עסק יהודי או באגף נפרד שמור ליהודים. בבתי־חולים, בבתי־זקנים, בבתי־מחסה יש להקפיד על הפרדה. לכאורה לא היתה העבירה על האיסור גוררת עונש נורא: קנס של 10,000–50.000 כתר או מאסר של 21 שעות עד 14 יום. אבל מעבר לו היה איום במחנות־הריכוז דאכאו, מאוטהאוזן, בוכנוואלד – ושם, כך סיפרה השמועה, נעשים דברים נוראים.

התגובה היהודית לבידוד היתה כתמיד: אנחנו נתגבר, אותנו לא יכניעו. ד"ר סלומון ליבֶּן, הרופא אוהב־האדם, הפך את בית־היתומים היהודי לבית־ חולים. שכר דירה בעיר העתיקה ושיכן בה את הזקנים שנפלטו מן המוסדות הכלליים. בטאון הקהילה ציין, כי הוראת המשטרה בדבר הופעת היהודים בציבור הבהירה ליהודי הפרוטקטוראט את רצינות המצב ובאותו שבוע נרשם מספר מוגדל של פונים לשם קבלת אינפורמציה על אפשרויות הגירה.

 

14. מושבת יהודים בחסות הס"ס    🔗

משטרת הבטחון אישרה יציאת משלחת של עשרה אנשים לקונגרס הציוני, ודרכוני בני משפחות היוצאים הופקדו בידיה כערבוּת לשובם. אירמה פולאק, שהורשתה להשתתף בוועידה העולמית של ארגון ויצ“ו, קודם לקונגרס, יצאה ראשונה. ולפי צופן מוסכם הודיעה לפראג, כי הנסיעה והבדיקה בגבול עברו כשלום. המשלחת לקונגרס, בראשותו של ד”ר קאן, נסעה לז’נווה כקבוצה. אך אדלשטיין ומשה באומגארטן לא הספיקו לצאת בזמן ונסעו בנפרד. בגבול השווייצי נערך בחפציהם חיפוש מדוקדק ופקיד המכס הגרמני אף פתח בסכין את קופסת התפילין של ייקף כדי לבדוק, אם לא הוסתר בה דבר. משה לא יכול להתגבר על עצמו והפליט “עזיס־פוּנם”, כפי שנהגו יהודי מרכז־אירופה להגדיר רשעות, עזות־פנים. ההערה עוררה את חמתו של נושא המדים הגרמני, גם אם לא הבין לתכנה. ורק קור־רוחו של ייקף, שהסביר לו, כי הכוונה היתה לתחנת־הרכבת הקרובה, מנע את מעצרו של משה.

עוד בפראג הוחלט, שהמשלחת מן הפרוטקטוראט לא תשתתף בדיוני המליאה. יישמע רק נאומו של ד“ר קאן, שהוכן מראש. בפעם הראשונה מאז 1921 לא היה לד”ר קאן כל חלק בהכנת הקונגרס ולא בניהולו. הבא מפראג לז’נווה המוריקה, השלווה, כאילו בא לפלנטה אחרת, כאילו חזר מן השאול. רק בישיבה התשיעית של הקונגרס, ב־24 באוגוסט, בשעה עשר בערב, נשא קאן את דבריו בשם יהדות בוהמיה ומוראביה, בגרמנית.

"קונגרס נעלה, בשם הציונים בפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה, המיוצגים בקונגרס הזה על־ידי שמונה צירים, הננו מבקשים מאתכם לקבל את ביטוי דבקותנו ונאמנותנו לתנועה ולהסתדרות הציונית. אל יישמעו דברי כגילוי של חוסר־ענווה, אם אזכיר לכם, כי בזמנים שבהם לחץ המצוקה היהודית לא הכביד באופן בלתי־אמצעי על כל אחד מאתנו, היתה לנו הסתדרות ציונית מבוצרת, שפעולתה החומרית לטובת בניין ארץ־ישראל הצטיינה ביציבות ובמגמת גידול.

"נתנו גם לישוב אישים שאינם מן הגרועים, הנוער החלוצי שלנו הקים בארץ־ישראל ישובים שעליהם גאוותנו, וגם היום יש לנו מחנה־מילואים גדול של אנשים צעירים, המתדפקים על שערי ארץ־ישראל ותובעים זכות כניסה לא מתוך מועקת מצבם החדש, אלא בתוקף החינוך הציוני שקיבלו בעבר.

"מאחורי השורות המלוכדות של הנוער עומדים גם המוני המעמד הבינוני הציוני, אקדמאים, סוחרים, פקידים, אף הרבה בעלי־מלאכה וחקלאים, שלבם נוקפם על אשר לא הגיעו בשנות נעוריהם להגשמה ציונית.

"מצבם האובייקטיבי החמור של כל האנשים האלה טבוע בחותם של הכרח מוחלט להגר תיכף ומיד, אולם הצורך הסובייקטיבי של נפשם דורש עליה. אין הם עומדים עוד לפניכם כתועמלנים, תורמים או מתרימים, אלא כאנשים הצובאים על שערי הישוב של ארץ־ישראל.

"בשמם דורשים אנחנו, שליחי הפרוטקטוראט, את עזרת התנועה הציונית לעלייתם ולהתאחזותם בארץ־ישראל.

"אין אנו נסים מנוסת־בהלה בלי תכנית. אין אנו באים בידיים ריקות לגמרי. אין אנו באים בלי חינוך ציוני, אלא ביסוד ציוני ממושמע. השואף להגדיל את כוחות הבניין והיצירה של הישוב. הננו עומדים ליצור בארץ־ישראל מוסדות פיקוח ועזרה עצמית, כדי שהעליה שלנו לא תבוא בין המצרים.

“אנו תקווה, שההסתדרות הציונית לא תמנע מאתנו את אהדתה, כשם שהרעיון הציוני עודד אותנו בשעות הקשות ביותר בחיינו.”

דברי קאן נתקבלו במחיאות כפיים ממושכות וסואנות ויו“ר הישיבה, שלמה קפלנסקי, הטעים, ש”הקונגרס היטיב להביע בתשואות את אשר נבצר ממנו לומר במלים. כתגובה על הצהרת אחינו וידידינו בפרוטקטוראט בוהמיה ומוראביה, שעמם אנחנו ביסוריהם ובתקוותם." אך לאור מדיניות הספר־הלבן, לא היה הרבה יותר מזה באמתחתם של משתתפי הקונגרס לתת לדורשי העזרה, כפי שביטא זאת גם מנחם אוסישקין בדברי הנעילה: “יהדות מרכז־אירופה, אותם מיליון סובלים, מה קשה להגיד להם דברי עידוד. רק מן השמים ירחמו עליהם. הן אפסיים המה הכוחות בארץ. אולי הקאטאסטרופה העומדת לבוא תביא להם הצלה.”

כרעם ביום בהיר נפלה על דיוני הקונגרס, ב־23 באוגוסט, הידיעה על חתימת החוזה בין גרמניה לברית־המועצות, שבו התחייבה ברית־המועצות להישאר נייטראלית במקרה שגרמניה תיכנס למלחמה. בכך הוסר מהיטלר איום החזית השניה והוא היה חופשי לרכז את כוחותיו להתקפה על פולין (על הסעיף הסודי בחוזה בדבר חלוקתה העתידה של פולין לא ידע איש עדיין). עתה נראתה המלחמה כבלתי־נמנעת. רק אחרי הפלישה לצ’כוסלובקיה, במארס, הבין צ’מברליין, שהיטלר נושא את עיניו לכיבוש אירופה ועוד באותו חודש קיבלה פולין, שבמשך זמן רב טיפחה יחסי ידידות עם גרמניה של היטלר, ערבויות לסיוע בריטי במקרה של התקפה עליה. אולם גם הפעם ניתנה הערבות בעיקר לצרכי הרתעה. הרי מבחינה מעשית לא היתה לכוחות הבריטיים כל דרך לבוא לעזרת הצבא הפולני. אף היטלר, שדרש עתה – כשם שדרש באביב פתרון ל“בעיית צ’כוסלוכקיה” – פתרון מיידי ל“בעיית פולין”, דהיינו: שאלת הפרוזדור הפולני בפרוסיה, העיר החופשית דאנציג, שלזיה העילית, שלטון עצמי למיעוט הגרמני, הניח, שבריטניה וצרפת אינן מתכוונות באמת להיגרר למלחמה בגלל פולין. הפולנים תבעו מן הבריטים נשק, כסף, אך עד סוף הקיץ לא קיבלו דבר.

אחרי מהלומת החוזה בין היטלר לסטאלין או, ליתר דיוק, בין שר־החוץ הסובייטי מולוטוב לשר־החוץ הגרמני פון ריבנטרופ, שבא לשם כך למוסקבה, החיש הקונגרס הציוני את קצב הדיונים. הוויכוחים קוצצו, ההחלטות אושרו בחפזון: אין מקבלים לא את התוקף המוסרי ולא את התוקף המשפטי של מדיניות הספר־הלבן (כפי שפסקה גם ועדת המנדטים של חבר־הלאומים). האווירה היתה אווירת ערב מלחמה. חלק מן הצירים הפולנים מיהרו לנסוע הביתה: חובתם להילחם בשורות הצבא הפולני. ידידים לחצו על חברי המשלחת מהפרוטקטוראט שלא לחזור. אכל איך לא ישובו, אם בני משפחתם משמשים בני־ערובה? רק ד“ר אולמן, עוזרו של ד”ר קאן, נשאר בז’נווה בהסכמת כולם – כאיש־קשר עם העולם החופשי. משה באומגארטן היסס אם לחזור אם לאו, והלך לשמוע את דברי בן־גוריון לשליחים מארץ־ישראל. זה דרש מהם לשוב למקום שליחותם, כי דווקא עתה נוכחותם חיונית שם. ומשה החליט לשוב לפראג.

וייצמן נשא נאום פרידה נרגש ומרגש, שמתוכו דיברה חרדה לבאות: “אין לי תפילה אלא שנתראה כולנו בחיים.” ידידים שעברו יחד כברת דרך ארוכה בתנועה הציונית, נפרדו בדמעות, ניחמו זה את זה: “אולי דווקא המלחמה תביא את הישועה.” כפי שביטא זאת ד"ר משה קליינבוים בעת הדיונים: “למלחמת־העולם הראשונה נכנסנו עם תכנית באזל ויצאנו ממנה בהצהרת בלפור; קיבלנו נייר תמורת נייר. אולי תמורת ישוב בארץ־ישראל המונה קרוב לחצי מיליון נפש נצא מן המשכר העולמי עם מדינה יהודית.”

אירמה פולאק ואדלשטיין נסעו יחד מז’נווה הביתה. רוב הזמן בשתיקה, כי הקרון היה מלא חיילים גרמנים בדרכם לחזית המזרח. עם שובו היה אדלשטיין מדוכא ומודאג: ימים קשים עמדו בשער.

ב־1 בספטמבר בבוקר הפציצו המטוסים הגרמניים את וארשה וכוחות הצבא הגרמני החלו לנוע מזרחה. הפולנים פנו אל בעלי־הברית, אך האנגלים והצרפתים עדיין קיוו להסדר, אם רק יסכים היטלר לעצור את כוחותיו, אפילו על אדמת פולין. הפרלמנט הבריטי והציבור דרשו התערבות וב־3 בספטמבר, תוך היסוס רב, נמסר לגרמנים אולטימטום, וכשלא נתקבל, הכריז צ’מברליין, שבריטניה במצב מלחמה. הצרפתים נגררו בחוסר־רצון אחרי האנגלים, מושבות חבר־העמים הבריטי הצטרפו מתוך הזדהות, ומלחמה עולמית התלקחה שנית. הפעם לא שררה אותה התלהבות כבקיץ 1914, כאשר באה המלחמה אחרי עשרות שנות שלום.

עתה, 21 שנה בלבד אחרי תום מלחמת־העולם הראשונה, עדיין זכרו רבים את זוועותיה ולבם נחרד. לעת־עתה לא קרה במערב דבר. הפולנים נלחמו לבדם. חיל־האוויר הבריטי לא הפציץ את הכוחות הגרמניים, הצבא הצרפתי לא זז. הפולנים התגוננו בגבורה עילאית. אך בכלים ובכוחות מעידן אחר, והצליחו להחזיק מעמד יותר משלושה שבועות, עד שנשטפו. מאה־אלף פולנים נסוגו לרומניה ומשם למערב כדי להתגייס להמשך המלחמה בהיטלר. הפולנים היו רומנטיקנים בנפשם, לא ריאליסטים כמו הצ’כים.

חלק גדול של הפולנים הנסוגים, וביניהם שר־החוץ בֶק, עברו במנוסתם את הוֹרודֶנקה, המרוחקת מן הגבול הרומני רק ששה קילומטרים. ומיד אחריהם, ביום־הכיפורים, נכנס לעיר הצבא הסובייטי. הורי יעקב אדלשטיין ואחותו עם בני משפחתה נשארו בהוֹרוֹדֶנקה, שנכללה – כגליציה המזרחית כולה – בשטח הרוסי על־פי הסכם החלוקה בין היטלר וסטאלין.

סטאלין חיכה ברקע עד שיסיימו הגרמנים את מלאכתם, ורק אז, במחצית השניה של ספטמבר, תפס את חלקו בפולין שכותרה בפעם הרביעית. כשני מיליון יהודי פולין נמצאו עתה תחת שלטון הגרמנים, יותר ממיליון בשלטון הרוסים. “מחצית יהדות העולם חיה כיום במשטרי־רודנים של היטלר ושל סטאלין.” כפי שציין וייצמן במכתבו למשה שרתוק. “והבחירה ביניהם קשה מאוד.”

מיד עם פרוץ המלחמה תפסו אנשי ס"ס באוסטרבה עשרות מיהודי המקום, העלו אותם על מכוניות־משא והסיעו אותם ישר לאזור הקרבות. שם אילצו אותם לרדת ולא נראה עוד איש מהם. הגרמנים תבעו מראשי הקהילות למסור לידיהם שמות וכתובות של כל בעלי האזרחות הפולנית הידועים להם. עוד לפני המלחמה התייחסו הגרמנים ליהודים נתיני פולין שכפרוטקטוראט – כבכל שטח הרייך – ביד קשה יותר מאשר לכל שאר היהודים. חלקם גורשו לפולין, חלקם נעצרו, נשלחו למחנות־ריכוז, נכלאו במצודת שפילברג, שזכרה עינויים רבים מימי דיכוי לוחמי החופש תחת שלטון ההאבסבורגים, חלקם הוסיפו לשהות בחשאי בפרוטקטוראט, מסתתרים, עוברים ממקום למקום. בטיפולה של עליית־הנוער היו כמאתיים ילדים של פליטים פולנים, שלא ידעו את מקום הימצאם של הוריהם.

מאחר שד“ר קפקא, ראש קהילת פראג, שהה בעת פרוץ המלחמה בפאריס, ניתנה ההוראה למסור לגרמנים, באמצעות אדלשטיין, את רשימת כל הנתינים הפולנים ויוצאי פולין חסרי־הנתינות, הידועים לקהילת פראג. ניהול ענייני הקהילה היה עתה בידי ד”ר פראנטישֶק ויידמן בן ה־27, ששימש עד כה בתפקיד מזכיר. איש שמן, בעל פנים עגולות ואף סולד, הגון, פיקח, אבל רך־לב וחסר כוח־הכרעה, שמרגע היעדרו של קפקא נשען על ד“ר קאן (שהרי איזה עורך־דין בעל אמביציות בחר בימים כתיקנם לשמש בתפקיד חסר חשיבות כמזכיר קהילה ולא לפתוח משרד עצמאי או לעבוד במפעל גדול?). התקיימה התייעצות, אם למסור את השמות, אם לא. הגרמנים טענו, שבידיהם רשימות משלהם וכל הדרוש הוא להשלים אותן, ואם לא יעשו זאת הקהילות, “ישלימו” הם עצמם את הרשימות, בלי אבחנה. אדלשטיין, נאמן לאני־מאמין שלו שאסור להיות גיבורים על חשבון אחרים, ושיש למנוע עימות ישיר עם הגרמנים לא ראה ברירה אלא למסור. קאן התנגד, ד”ר מֶרץ היסס. לבסוף הוחלט פה־אחד שהקהילה תמסור רשימת שמות, אבל תזהיר ככל האפשר את האנשים מראש כדי שיספיקו להסתלק. בדו"ח השבועי של קהילת פראג ל־9 עד 15 בספטמבר, שבו הודיעה בגילוי לב על מסירת השמות לגרמנים, נרשם כי מעצר בעלי הנתינות הפולנית (מספרם נאמד באלף איש לערך). עורר “אי־שקט גדול בין היהודים בפראג ובפרובינציה והיה צורך בגיוס כל פקידות הקהילה לשם הרגעת קרובי העצורים.”

עוד בעיצומה של מלחמת פולין, לקראת ראש־השנה, דרש אייכמן מקהילת פראג לכתוב תוך שבוע ימים את תולדות יהדות בוהמיה ומוראביה ומשימה דומה הוטלה גם על קהילת וינה. כל אחד מאנשי ההנהגה – קאן, פרידמן, מֶרץ, אדלשטיין – קיבל עליו כתיבת פרק אחד. המזכירות עבדו יומם ולילה. והיצירה נמסרה בעוד מועד. כעבור עשרה ימים, ביום־הכיפורים. הוטל על עובדי הקהילה והמשרד הארץ־ישראלי, שנעזרו על־ידי חברי תנועות־הנוער, להודיע לכל היהודים על חובת המסירה של מקלטי הרדיו עוד באותו היום; בניגוד לנוהג המקובל החליטו שלטונות הרייך לבצע את החרמת מקלטי הרדיו בלי פירסום רשמי. באותה שיטה של הודעה מפה לאוזן, בלי פירסום בכתב, נמסר ליהודים על איסור היציאה מן הבית אחרי השעה שמונה בערב. כאשר ביקשו היהודים לברר אצל המשטרה הצ’כית, אם אכן יצאה הוראה כזאת, נאמר להם, שלשלטונות הצ’כיים לא ידוע על כך דבר. נציגי המשטרה הצ’כית ועיריית פראג פנו לקהילה לקבל מידע והופנו על־ידה אל הצנטראלשטלה. כפי שנמסר בדו"ח השבועי של הקהילה בין 9 ל־15 בספטמבר.

באותו שבוע השלימה הקהילה, לפי דרישת הגרמנים, סטאטיסטיקה על מספר היהודים החיים בפרוטקטוראט ועל התפלגותם לפי גילים ומקום מגורים. דו"ח הקהילה דיבר על 90,147 יהודים, מהם 90% על־פי דתם, 10% רק על־פי חוקי הגזע. 21% מיהודי הפרוטקטוראט עברו את גיל הששים ו־10% היו בני פחות מ־15. מן המספר הכולל ניתן ללמוד, שכ־35,000 מהם, בעיקר פליטי הסודטים והרייך, הצליחו לצאת מגבולות הפרוטקטוראט באותו מרווח זמן קצר שבין הסכם מינכן לכיבוש ובין הכיבוש למלחמה.

אחרי שיהדות פולין, שמנתה בקו התיחום יותר משני מיליון נפש, ואשר סבלה בעת המלחמה גל של רציחות ומעשי זוועה, הוסגרה לידי הגרמנים, היה ברור כי לא יהיה עוד אפשר לטהר את כל שטחי הרייך מן היהודים על־ידי הגירה הדרגתית. סמוך לסיום המלחמה בפולין, ב־ 21 בספטמבר, התקיימה בברלין מועצה סודית ובעקבותיה שיגר ריינהארד היידְריך, ראש משטרת הבטחון ושירותי הבטחון, לכל הנוגעים־בדבר במינהל הצבאי והאזרחי, את הנחיותיו הכלליות בעניין קווי המדיניות לגבי היהודים בשטחים הכבושים. במכתבו הבחין היידריך בין “המטרה הסופית”, שהגשמתה תימשך זמן רב יותר ואשר טיבה לא הוסבר, ובין שלבי הביצוע לקראת מטרה סופית זו, שיש להוציא אותם לפועל בפרקי־זמן קצובים. כיוון שדרכי הביצוע טעונות הכנה יסודית ביותר, הן מבחינה טכנית והן מבחינה כלכלית.

אמצעי ראשון להשגת המטרה הסופית היה ריכוז יהודי הפרובינציה הפולנית בערים הגדולות, דבר שיאפשר ביקורת טובה יותר ויקל על הפינוי בעתיד. כנקודות־ריכוז יש לבחור רק אותן ערים, שכהן יש צמתי־רכבות או השוכנות ליד מסילת־ברזל. בכל קהילה יהודית יש למנות מועצה שתורכב מאישים חשובים ומרבנים שנותרו במקום, ועליה לשאת במלוא האחריות לביצוע כל הוראות הגרמנים. היא חייבת לערוך במחוזותיה מיפקד יהודים, לדאוג לשיכונם ולכלכלתם.

איגרתו של היידריך נשלחה בצירוף אזהרה בדבר חובת השמירה על סודיות מוחלטת, ומכיוון שלא נאמר בה, מה טיבה של המטרה הסופית, אפשר היה גם להניח, שמדובר בגירוש המוני של יהודים משטח השלטון הגרמני אל מעבר לקו התיחום עם ברית־המועצות. כדבר ראשון ניתנה הוראה לגירוש היהודים ממערב־פולין ומצפונה, מפרוסיה המערבית וממזרח שלזיה העילית (אזורים שחלקים מהם היו שייכים בעבר לגרמניה וסופחו ב־1918 לפולין) אל שטח המימשל הכללי, ה“גנראל־גובֶרנמאן”, כפי שנקראה עתה פולין הכבושה.

אדולף אייכמן, שהשתתף אף הוא בהתייעצות אצל היידריך כנציג המרכז להגירה יהודית, היה ער לאפשרויות הגדולות שכיבוש פולין מביא עמו. הרי עוד בשנת 1938 הוטל עליו להכין תזכיר, ובו הבהיר, שמן הנמנע לפתור את בעיית היהודים על־ידי הגירה (בגלל קשיים כספיים ואחרים) ושיש לגשת לחיפוש פתרון בעזרת מדיניות־החוץ, כפי שנדון בזמנו בין פולין לצרפת. לפי גירסתו של אייכמן בעת ההכנות למשפטו בירושלים כעבור עשרים שנה, היה משוחח בפגישות רֵעים של יום א' בבוקר, מחוץ לשעות העבודה, עם ד“ר פראנץ שטאלאֶקֶר, ראש משטרת הבטחון והס”ד בפרוטקטוראט, שהיה באופן פורמאלי ממונה גם על הצֶנטראלשטֶלֶה, על הפתרונות האפשריים לבעיית היהודים. מצד אחד הרי ארץ־ישראל לא היתה פנויה ויעדי ההגירה הלכו והתמעטו, ואילו מצד אחר גברו הלחצים לסילוק היהודים. והנה עבשיו באה ההזדמנות לפתור את בעיית היהודים לשביעות רצונם של כל הצדדים. פתרון כמעט “ציוני”: להקציב ליהודים שטח אדמה גדול ולהקים בו מימשל אוטונומי, מין “מדינה יהודית” בחסות הגרמנים, לפחות כפתרון זמני.

רעיון הפתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים חזר ועלה מפעם לפעם. בנובמבר 1938 דיבר עליו היטלר באזני גֶרינג ובשיחה עם שר־החוץ הצ’כוסלובקי בינואר 1939 הזכיר את השטחים הנרחבים שברשות אנגליה וארצות־הברית, שלתוכם אפשר להכניס את כל היהודים ו“לומר אחר־כך למדינות האנגלו־סאקסיות השופעות פילנטרופיה: הא לכן! הנה הם כאן! או שימותו מרעב או שתגשימו את הדיבורים המרובים שלכם הלכה למעשה.” אלפרֶד רוֹזֶנבֶרג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית, פיתח את הרעיון בפגישה עם דיפלומטים זרים ונציגי עיתונות־העולם. רוזנברג הבהיר, שארץ־ישראל קטנה מכדי לקלוט מיליונים – הרי כבר עתה הביאה ההתיישבות היהודית להתקוממות מצד הערבים. ועל הכל, אותה מדינה ציונית, שאליה שואפים היהודים למעשה, לא נועדה להעניק מקלט להמוני היהודים, אלא ליצור מרכז־כוח יהודי במזרח־התיכון ומקלט לנוכלים מכל העולם. הגירה יהודית המתפזרת על־פני מדינות העולם היא הרת־סכנה מבחינה גזעית ופוליטית לאירופה ולחלקי עולם אחרים. על כן הפתרון היחיד הוא בריכוז היהודים בשמורה, בטריטוריה דלת־אוכלוסין מעבר לים. איזו היא הארץ המתאימה מבין שלוש האפשרויות – אלסקה, גויאנה ומאדאגסקר – שהועלו על־ידי המדינות הדמוקרטיות, עליהן להחליט בעצמן. אך נהיר, כי אלסקה, שאקלימה צפוני והיא קרובה לקנדה ולארצות־הברית, חבל לבזבז אותה על היהודים.

עם כיבוש פולין באה ההזדמנות הגדולה לריכוז טריטוריאלי גם בלי הסכמת מדינות־העולם. ממילא הכל בתנועה, סבר אייכמן, ואפשר לכרוך את ההתיישבות היהודית בפינוי הפולנים. מאחר שאייכמן היה רק בעל דרגת אובֶּרשטורמפיהרר, היינו סגן, ובדרג זה לא היתה לו, כדבריו, גישה ישירה להיידְריך, הביא ד"ר שטאלאקר, בעל דרגת אוברפיהרר, היינו תת־אלוף, את הרעיון לראש שירותי הבטחון וקיבל את הסכמתו. הרעיון היה, כי אפשר לכרוך כאן גירוש יהודי קאטוביץ וטֶשין, שנכללה עתה ברייך, עם גירוש יהודי אוסטרבה, שהיתה תמיד חלוצה בצעדים אנטי־יהודיים, ועם סילוק פליטי פולין, שברחו לפרוטקטוראט עם פרוץ המלחמה, כפי שברחו לפני ששה חודשים בכיוון ההפוך הכל לשם נסיון, ובעקבותיו אפשר יהיה לבצע פינוי בממדים גדולים.

בעלי הרעיון לא הפסידו זמן. בראשית אוקטובר טסו שטאלאקר ואייכמן למורבסקה אוסטרבה ומשם דרך קראקוב לוארשה וממנה יצאה הפמליה בשתי מכוניות – מרצדס ולנצ’יה – מזרחה, לקירבת הגבול החדש עם ברית־המועצות, למחוז ראדום, כדי לבחור באזור המתאים מבחינת קווי הרכבת ואפשרויות הקליטה. עם שובו של אייכמן לפראג נקראו אליו אדלשטיין וריכרד ישראל פרידמן, ומדבריו על התכנית להתיישבות יהודית הבינו השניים, שמדובר באזור שבין הנהרות סאן ובּוּג, שבו השתוללה המלחמה ובעקבותיה התרוקן האזוֹר מאוכלוסיה, והואיל ושטח המושב היהודי שוכן בקירבת הגבול החדש עם ברית־המועצות, הוא עתיד לשמש כעין מדינת־חַיץ.

בשיחה בקאטוביץ, עם מפקד המחוז, גאולייטר ואגנר, הבהיר אייכמן, שמדובר במשלוחים לנסיון ואחרי ארבעה טראנספורטים מאוסטרבה ומקאטוביץ יש להעביר למשרד לבטחון הרייך דו"ח ביניים, שיועבר כנראה גם לפיהרר. לאחר־מכן יש להמתין עד להוראה להַגליָה כללית של היהודים. נאמר למפקד המחוז, שהפיהרר ציווה לעת־עתה על “הסבה” של 300,000 מהרייך והאוֹסטמארק ומפקד המחוז נתבקש על־ידי אייכמן לסייע כעדו.

בהנחיותיו למשטרת הבטחון באוסטרבה, שבהן הסתמך על הוראות ראש הגסטאפו מילֶר, ציין אייכמן, שתחילה תישלח למקום יחידת־חלוץ יהודית כדי להקים מחנה מעבר לטראנספורטים הבאים. בניגוד למשלוחים בעתיד, שבהם לא תהיה התחשבות לא במין ולא בגיל, יש להרכיב את יחידת־החלוץ רק מגברים בעלי כושר גופני מלא ולכלול בתוכה בנאים, מהנדסים, בעלי־מלאכה מכל הסוגים ולפחות עשרה רופאים. כל אחד יורשה לקחת עמו 300 רייכסמארק ומטען אישי, הקהילה תשלם חמישים כתר בעד כל משתתף במשלוח ותספק חמרי־בנייה, כלי־עבודה, מזון ותרופות. כדי שהרכבת לא תעורר תשומת לב, היא תורכב מקרונות־נוסעים וקרונות־משא כדרך רכבות הוורמאכט המובילות חיילים למזרח. הוראות דומות על משלוח של 1,000–1,200 איש הועברו לווינה ושם הובטח למשתתפי הטראנספורט, שנשותיהם וילדיהם מעל גיל עשר יבואו בהקדם בעקבותיהם. בעת צאת הטראנספורט הראשון מווינה אמר רולף גינתר, ראש הצנטראלשטֶלֶה במקום, לד“ר לוונהרץ, שהאנשים יהיו אסירי־תודה לו על שנשלחו למקום, שבו צפויים להם תנאי עבודה מסודרים ותזונה מספקת. ד”ר לוונהרץ יכול להיות שקט לגמרי באשר לגורל היוצאים.

ראש קהילת אוסטרבה, סָלוּ קרֶמֶר, נתבקש על־ידי הגסטאפו להכין רשימת גברים מבני 17 עד 35 שנים, בעלי כושר גופני, המוכנים לעבור מרצונם למחנה לשם הסבה מקצועית, ותוך כדי השיחה עמו הוזכרו בפירוש המלים “הכשרה” ו“מדינה יהודית” ונאמר לו, כי עומד לקום איזה מושב יהודי אוטונומי. כאשר הוברר, כי המתנדבים אינם רבים, ניתנה הוראה להתייצבות־חובה של גברים עד גיל 60 מאוסטרבה ומערי הסביבה בבית־הספר לרכיבה ושם מצאו רופאים גרמנים את כולם, ללא בדיקה, כשירים. חוץ מבעלי נכות של יותר מ־70%, דלקת־ריאות או אנגינה פקטוריס לא היו מכשול.

אל יעקב אדלשטיין נשלחה הודעה בחתימת אנטוֹן בֹוֹרגר: עליו להתייצב ב־16.10.1939 בשעה שמונה בבוקר, לפי הוראת הצֶנטראלשטֶלֶה בפראג, אצל מפקד משטרת הגבול באוסטרבה. הוראה דומה נמסרה לריכארד פרידמן בפראג ולאדונים שטוֹרפר, גרין, בוֹשן ומוּרמלשטיין בקהילת וינה. ד“ר לוונהרץ, ראש קהילת וינה, ביקש מן הגרמנים לשחרר את ד”ר מורמלשטיין מן הנסיעה, כיוון שהוא עסוק לפי הוראת הרשות להגירה בכתיבת תולדות העם היהודי, משימה שאיש מלבדו לא יוכל ליטול על עצמו, אך לא נענה. ההוראה לנציגי הקהילות היתה להביא בגדים, לבנים ומזון לשלושה או לארבעה שבועות. שטוֹרפר ניצל את השהייה הקצרה באוסטרבה, כדי למסור לממונים עליו ברשות ההגירה המרכזית דו"ח על מצב הטראנספורטים המתוכננים במסגרת עליה ב', להצביע על חיוניות נוכחותו בווינה ובפראג ולהציע את עצמו, על סמך נסיונו הרב, לניהול פיננסי של מושבת היהודים, אם תקום.

כאשר יצאה הרכבת בבוקר ה־18 באוקטובר ממסילה צדדית באוסטרבה לכיוון מזרח, עמדו בצידי הדרך מאות נשים ובני משפחות היוצאים, ניפנפו במטפחות ובכו. לנציגי העיתונות המקומית באוסטרבה אמרו השלטונות הגרמניים, כי אין כאן לא הגליה ולא עקירה: סך־הכל מדובר במיבצע התנדבות, מאורגן על־ידי הקהילה המקומית, לשם הסבה מקצועית והכנות להגירה, באזור הנמצא בשטח ריבונות הרייך, ללא כל הגבלות מצד השלטונות. בקרון הראשון ישבו אנשי המשמר – 14 אנשי ס“ס עם קצין אחד ו־11 שוטרי גבול ל־901 נוסעים, בקרון השני נסעה ההנהגה היהודית. בדרך “סבלו כמה חברי ההנהגה הפתעות מאוד לא נעימות,” כפי שכתב אדלשטיין בדו”ח סודי אחרי שובו, מבלי לפרט שריכארד פרידמן הוכה בידי מפקד יחידת הליווי, שהיה לו חשבון אישי עמו עוד מימי פעולתו בווינה. גם בקרונות האחרים, שבהם שרר ביום הראשון לנסיעה מצב־רוח כמעט מרומם, הורגש דכדוך: מקראקוב ואילך נשארו החלונות מוגפים ובתחנות לא ניתנה רשות להביא מים.

בתחנה הסופית, ניסקו שעל הנהר סאן, כבר חיכתה לבאים קבוצת קציני ס"ס, ולמהנדסים ולבנאים ניתנה הוראה להקים מחנה צריפים מעבר לנהר. שיירה ארוכה של צועדים ושל עגלות רתומות לסוסים של איכרי הסביבה, שהובילו את חומרי הבניין, יצאה לדרך, עברה את הסאן על גשר ארעי, נתקעה בבוץ והגיעה רק לעת־ערב לשטח חשוף לרוחות ליד הכפר זאז’צה ושם, על גבעה שוממה, נשא אחד הקצינים – ויודעי־דבר לחשו, שזהו אייכמן בכבודו וכעצמו – נאום קצר: כאן, במקום זה, הבטיח הפיהרר ליהודים מולדת חדשה. אין דירות ואין בתים. אם יבנו, יהיה להם גג מעל הראש. אין מים בסביבה, הבארות נגועות בכולירה, בדיזנטריה, בטיפוס. אם יקדחו וימצאו מים, יהיה להם מה לשתות. בלילות הראשונים, כך כתב אדלשטיין, ישנו כולם בגשם, תחת כיפת השמים, עד שהוקמו הצריפים הראשונים.

קבוצה של 450 גברים, מן המבוגרים יותר, הובאה מניסקו לכפר פיסצ’ינה, שבו התגוררו גם כמה מאות יהודים, והיא אוכסנה בבית־הכנסת המקומי. אך בלילה התנפלו עליהם תושבי הכפר הפולנים ויהודי אחד נהרג, אחד נפצע קשה ועשרות נשדדו תוך מכות רצח. הלוויית הקרבן הראשון, תושב אוסטרבה בשם מנדל, בקור, בגשם, הגבירה את המועקה שבלב כולם. היו מן היהודים שברחו עוד בלילה ליערות, מצאו מקלט אצל יהודים בכפרים סמוכים, תעו בביצות. היו שהובלו למחרת בלוויית אנשי ס“ס לכיוון הגבול הרוסי. בעת הדשדוש בבוץ לאורך קילומטרים השליכו הצועדים מעט־מעט את מרבית המטען שסחבו עמם. בלב אזור שומם ירו אנשי הס”ס כמה יריות באוויר, ציוו על היהודים להתקדם מזרחה, אל השטח הרוסי. מי שיפנה לאחור, ייהרג.

יומיים אחרי בוא הטראנספורט מאוסטרבה הגיעו לניסקו שני טראנספורטים נוספים. אחד מווינה ואחד מקאטוביץ (ובתוכו גם 12 ילדים קטנים). רק כמה עשרות בעלי מקצוע הושארו במחנה הצריפים, השאר קיבלו הוראה להתפזר בכפרי הסביבה. תוך שבועיים הגיעו לניסקו כששת אלפים גולים. הוברר שתושבי הסביכה חיים בעוני ובבורות איומים ונגועים במחלות מידבקות, ופיזור היהודים על־פני הכפרים, כפי שתבעו הגרמנים, פירושו סכנת־מוות. בכל הסביבה לא היה רופא מקומי, לא בית־מרקחת, ולכן באו נציגי היהודים בקשרים עם הכמרים וראשי הכפרים והציעו להם להקים בתי־חולים למען האוכלוסיה המקומית, מכספי היהודים, לטפל בחולים חינם ותמורת זאת יספקו כפרי הסביבה מלווים כשכר, שיובילו את היהודים חבורות־חבורות בכיוון לגבול הרוסי. לאחר שהתברר, כי המלווים הפולנים מובילים את קבוצות היהודים היישר אל הביצות, שודדים אותם שם תוך הנחתת מכות ומפקירים אותם לגורלם, החליטו היהודים לארגן הגנה עצמית. הצעירים והחסונים שבהם הצטיידו במקלות, כמה מהם תלו על חגורתם נרתיקי עור ריקים של כלי גילוח, כדי שייראו כנושאי אקדחים. קבוצות רופאים החלו לבקר בכפרי האזור והמזון שנקנה הודות לקשריהם, חולק בין כולם. הגרמנים מצידם לא סיפקו שום אוכל והיהודים התקיימו בעיקר על הצידה שלקחו לדרך.

אדלשטיין ופרידמן נוכחו לדעת, שהוטעו על־ידי אייכמן: האזור לא התרוקן מתושביו עקב המלחמה ולא עוד, אלא שהאוכלוסיה המקומית ראתה בהתיישבות היהודית סכנה לקיומה. הצעירים במחנה הצריפים דיברו בשיחות לעת־ערב על כך, שבעצם לא היתה בעיה לחסל את אנשי הס"ס המעטים ששמרו עליהם ולברוח. אם כי איש לא התכוון לכך ברצינות: כולם חשבו על התוצאות העלולות להיות למעשה לגבי משפחותיהם שבבית. כאשר שמע על כך אדלשטיין, השביע את גוֹלצ’י, אחד מחברי “החלוץ” מאוסטרבה שעמו שוחח בעת שמירת־לילה ליד מחסן החפצים, לזנוח רעיון כזה, שיביא שואה על אלפים.

נציגי הקהילות נצטוו על־ידי המפקדה הגרמנית לצאת אל ישובי האזור ולחפש מקומות איכסון נוספים וההוראה היתה לא לעורר את תשומת־לבם של השלטונות המקומיים. “אך האדונים הוכיחו את עצמם כבלתי־יעילים” כפי שכתב אדלשטיין, ונעצרו כמה ימים אחרי צאתם ממחנה הצריפים על־ידי חיילים גרמנים, שהביאו אותם תחילה אל מינהל המחוז. כאשר נשאלו נציגי הקהילות למעשיהם אמרו, שלפי פקודת משטרת הבטחון עליהם להכין מקומות איכסון ליהודים בשטח שבין הנהרות בוג, סאן וויסלה, באיזור שנועד להיות תחום מושב יהודי. למינהל המחוז לא היה מושג במה מדובר וקבוצת היהודים שוחררה אגב הוראה לנסוע ללובלין ולהתייצב שם במשרד מפקד משטרת הבטחון.

בעת שהייתו בלובלין ביקר אדלשטיין אצל יוצאי אוסטרבה, שעונו על־ידי חיילים גרמנים בעת נדודיהם מזרחה ושהו עתה בבית־החולים היהודי המקומי לצורך טיפול. ראשי קהילת לובלין נענו לבקשתם של אדלשטיין ומורמלשטיין לשכן בעיר, על אף הצפיפות האיומה במגורי היהודים, חלק מן הפצועים והחולים של משלוחי ניסקו, אם כי תחילה התייחסו אל נציגי יהודי מרכז־אירופה בחשדנות רבה. אף הם לא ידעו דבר על איזה תחום מושב יהודי סגור העתיד לקום בסביבה, וחשבו את אדלשטיין וחבורתו לסוכנים גרמנים או לפרובוקאטורים.

קהילת לובלין, המרכז הרוחני היהודי העתיק על מוסדותיו הרבים, חזתה מבשרה בשבועות המעטים שמאז הכיבוש, מה פירושו של שלטון הגרמנים. כבר בימים הראשונים גורשו בן־לילה כמה מאות משפחות מבתיהן ברבעי האמידים וכל 45,000 יהודי העיר, בתוכם 6,000 פליטים ממערב־פולין, רוכזו ברובע היהודי העתיק, בבתים הישנים הצפופים, ושם ישנו עתה אנשים במרתפים, בדירים, במחסנים. הגרמנים ערכו שוד שיטתי, נכנסו לחנויות ולבתי יהודים, דרשו אריגים, עורות, כלי־כסף, החרימו כאוות נפשם, השתעשעו בעינויי הדיירים המבוהלים. הושיבו אותם על תנורים בוערים, היכו אותם, לקחו חלק מן הגברים כבני־ערובה, חייבו אותם בעבודות־כפייה. המציאות בלובלין היתה מדכּאה מאוד, הרבה יותר מאשר במחנה הצריפים של ניסקו, ואדלשטיין למד את לקחה: בפרוטקטוראט לא היו הגרמנים מרשים לעצמם מעולם להתעלל ביהודים כפי שעשו באין מפריע כפולין.

“בלובלין התקיימה ישיבה של מנהלי המחוזות ובה הוברר שאין לאיש אפילו המושג הקטן ביותר על איזו תכנית התיישבות,” רשם אדלשטיין. “מפקד משטרת הבטחון של לובלין נסע אל מפקד הבריגאדה בלודז', חזר כעבור כמה ימים והורה ליהודים מניסקו לחזור למחנה, להפסיק כל עבודה, מכיוון שמשלוחים נוספים של יהודים לפולין נאסרו כליל. האדונים מן הקהילה חזרו לזאז’צה ושם נמסר להם רשמית, כי העברת היהודים משטח הרייך לפולין הופסקה זמנית עד ל־1 בפברואר 1940.”

הסיבה המדוייקת להפסקת משלוחי ניסקו לא הובהרה עדיין. לפי גירסתו של אייכמן בעת משפטו בירושלים הם הופסקו בעקבות התערבותו של הנס פראנק, מושל הגנראל־גוברנמאן, שפנה בעניין זה לברלין. לדברי אייכמן התנגד פראנק לריכוז יהודים נוספים בשטחו: הוא רצה לפתור את בעיית היהודים שלו לפי רצונו. ידוע שמיפקדת הצבא התנגדה למשלוחי יהודים אל שטחי פולין הכבושה קודם שנשלמה העברת השלטון מידי הצבא למינהל האזרחי.

אכן, מרבית יהודי ניסקו הובאו קבוצות־קבוצות לכיוון הגבול הרוסי. לפעמים הוחזרו על־ידי הרוסים ביריות ואז ירו בהם הגרמנים כדי למנוע את שובם. מאות נספו בנדודים, ממחלות, מחולשה, שקעו בביצות, טבעו בנהר, נהרגו בידי פולנים, אוקראינים, גרמנים, רוסים. לפי הערכתו של אדלשטיין עברו תוך חודש לשטח הרוסי 3,500 עד 4,000 מתוך 6,000 האנשים שהובאו לניסקו (רבים מהם מצאו לאחר זמן את מותם במחנות־כפייה סובייטיים, רבים נפלו בידי הגרמנים בעת המלחמה עם ברית־המועצות, רבים מתו בקור וברעב. 123 שבו לצ’כוסלובקיה עם תום המלחמה כחיילי הצבא האדום).

כאשר הודיע אייכמן מברלין, שבוע ימים אחרי צאת הטראנספורט הראשון לניסקו, שיש “להפסיק את משלוחי היהודים להסבה מקצועית עד להודעה חדשה,” בלי לציין את הסיבה, גרם אכזבה רבה למפקד משטרת הבטחון באוסטרבה: הרי עבודת ההכנה למשלוח חדש כבר התקדמה יפה מאוד ומספר גדול של יהודי אוסטרבה, שברחו מן העיר, נתפסו בינתיים. לכן נתבקש אייכמן להסכים לשיגור המשלוח המוכן ולו רק למען השמירה על יוקרת משטרת הבטחון המקומית. אייכמן הראה הבנה, מפקד הגסטאפו החרוץ בא על שכרו ו־400 הגברים מאוסטרבה צורפו למשלוח מקאטוביץ. נסיון ניסקו לימד את היידריך ואת כל שאר אנשי המשרד לבטחון הרייך, שבפתרון בעיית היהודים אי־אפשר לפעול בלי תיאום מלא בין כל הגורמים הנוגעים־בדבר ובלי הכנה יסודית מראש.

הדיווחים על משלוחי ניסקו וגורלם הגיעו תוך זמן קצר למערב וד“ר ר. ליכטהיים, מנהל המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בז’נווה, הודיע על הכל לסוכנות היהודית בירושלים. הוא אף ידע לספר, כי מדובר בתכנית הקרובה ללבו של אייכמן, שנזנחה כעבור זמן קצר, אולי מפני שמעולם לא היתה מקובלת על השלטונות המרכזיים. היהודים בפראג לא ידעו מה בדיוק היתה מטרת נסיעתו הפתאומית של אדלשטיין, ומרים היתה מודאגת מאוד. סופר שעומד לקום מחנה־עבודה גדול במזרח ושייקף עתיד לעמוד בראשו. בהיעדרו של אדלשטיין היה נציג היהודים לגבי הגסטאפו ד”ר אֶריך מונק. רופא עליית־הנוער, רנטגנוֹלוֹג במקצועו, איש מפוכח ובעל כושר ארגוני רב. וד“ר קאן ניהל את העניינים כלפי פנים, גם בקהילה, יחד עם ד”ר ויידמן. שבידיו הפקידו הגרמנים את ניהול הקהילה, לאחר שד"ר קפקא העדיף להישאר במערב, שם נמצאו בניו.

אדלשטיין חזר לפראג ופניו נראו טובים. לעובדי המשרד הארץ־ישראלי סיפר בעיקר מיני מעשיות, כגון שמורמלשטיין בעל הגוף נאלץ לרכוב על סוס. הוא עשה רושם אופטימי. בעת פגישה בדירתו של ד“ר קאן סיפר, שיש סכסוך גדול בין הצבא הגרמני ובין הס”ס. שתכנית ניסקו נכשלה מכיוון שהצבא לא הסכים להקמת ריכוזי יהודים באזור ושעל היהודים לנצל את המצב ואולי אף למצוא דרך ישירה אל הקצונה הגבוהה של הוורמאכט בפרוטקטוראט. לפי האופן, שבו נשך ד"ר קאן את שפתיו, היה נהיר למקורביו, שאין דעתו נוחה מדברי ייקף. אדלשטיין קיים כמה פגישות עם בעלי תפקידים מרכזיים בארמון צֶ’רנין, משכן משרדי הפרוטקטוראט, והארי טרסלר, שהיה מחכה ברחוב לשובו, היה רואה מרחוק לפי הבעת פניו, באיזו רוח התנהלה השיחה, גם אם לא ידע את תוכנה. אחרי אחת הפגישות אמר לו ייקף: “אתה חושב שרק היהודים מפחדים מן הגסטאפו? גם הגרמנים עצמם יראים אותו.”

אדלשטיין חזר מאזור לובלין בהחלטה נחושה למנוע משלוחים נוספים של יהודי הפרוטקטוראט לפולין מתוך ידיעה שיהודי בוהמיה ומוראביה שומרי החוק, התמימים במקצת, יתקשו להתמודד עם תלאות החיים במזרח, יפלו בנקל קרבן למחלות מידבקות, וששהייה ממושכת בפולין כפליטים פירושה מוות לרבים. זאת ועוד: פולין היתה בעיני הגרמנים שטח הפקר. בפרוטקטוראט – סבר אדלשטיין – עליהם להתחשב באוכלוסיה הצ’כית, בקירבה למערב. כאשר נפגש אדלשטיין כעבור שלושה חודשים עם משה שרתוק, סיפר לו, לדברי שרתוק ביומנו: “שעם שובו מאזור לובלין החליטה ההנהגה הציונית להודיע לשלטון, כי יעבור עליהם מה – הם לא יסייעו ליציאה זו. יפרקו את ההסתדרות הציונית, ישלחו את ראשיה לדאכאו, ידם לא תהיה במעשה הזוועה. אדלשטיין סבור שאומץ לבם של ציוני פראג הוא שעמד להם נגד כמה פורענויות.”

לדובקין בירושלים כתב ייקף: “ודאי שמעת על נסיעתי למזרח. אני רק מקווה שלא יאלצו אותי לצאת למסע מסוג זה שנית. אני חייב להפנות את תשומת־לבך לעובדה, שכנראה מספר ניכר של ידידינו יצטרכו לעבור נסיון דומה, אם לא תגיע עזרה מעשית מכל הצדדים. חייבים לעשות את כל המאמצים כדי למנוע סכנה זו. אנא זכור את קריאתנו לעזרה ותעשה את הכל כדי לסייע לנו.”

באוקטובר 1939 הועבר אייכמן מפראג לברלין, אגב העלאתו לדרגת האופטשטוּרמפיהרֶר, היינו סרן, כדי לעמוד בראש הרשות המרכזית להגירה, וניהול הצֶנטראלשטֶלֶה בפראג נמסר לידי הנס גינתר. באותה תקופה הושלם איחוד משטרת הבטחון ושירותי הבטחון של המפלגה הנציונאל־ סוציאליסטית ולפי צו של הימלר הוקם משרד ראשי לבטחון הרייך בראשותו של ריינהארד היידריך ובו ששה משרדים. הגסטאפו שולב בתוך המערך כמשרד רביעי בראשות היינריך מילר, ובו מחלקה מיוחדת לשם טיפול “בביצוע הפינויים במרחב המזרח”, שבראשה אייכמן כרֶפֶרֶנט מיוחד. לפראג הגיע אייכמן מעתה רק לביקורים – לא מבשרי־טובות, על־פי רוב. במחצית נובמבר הוזמנו ויידמן ואדלשטיין לאייכמן ונשאלו, אם אפשר להעלות את המיכסה היומית של המהגרים הפונים לרשות המרכזית להגירה, לאחר שירדה עקב קשיי המלחמה לכמה עשרות ביום. שכן, אם לא תגדל המיכסה, תופסק היציאה. שניהם ענו, כי עד סוף נובמבר אפשר יהיה כנראה לעמוד במיכסה של 120 איש ליום, אבל אחרי־כן יהיה הדבר אפשרי רק אם יעמוד מטבע זר לרשות היוצאים. אחרי השיחה אצל אייכמן נסעו ויידמן ואדלשטיין לווינה כדי לדון עם עמיתיהם שם על אפשרויות ההגירה שנותרו. גם על לוונהרץ בווינה הופעל מכבש האיומים: אם לא יהגרו כל יהודי אוסטריה עד פברואר, יחודשו ההגליות – ואם אכן יהגרו עד אז, יוכלו כל עובדי המשרד הארץ־ישראלי של הקהילה להגר למקום שבו יבחרו.

 

15. אילו רק היו דולרים    🔗

בעקבות המלחמה הצטמצמו אפשרויות ההגירה במידה ניכרת: חברות הספנות העלו את מחירי כרטיסי האניה פי־שניים ויותר ודרשו כי התשלום יתבצע כמטבע קשה ובמדינה נייטרלית, דבר שהגביר את תלות המהגרים בארגוני הסיוע היהודיים ובקרובים שמעבר לים. הגרמנים, עם כל הלחץ להחשת ההגירה, לא היו מוכנים לוותר על כספי היהודים. להגר כן, אך כאביונים. ומי בעולם רוצה בכאלה? כמה קונסוליות ביטלו תוקף אשרות שכבר הונפקו. מדינות רבות חדלו להעניק אשרות־מעבר בכלל. שווייץ סגרה את גבולותיה. ארצות סקנדינביה נתנו רשות־מעבר רק בערבות אזרח סקנדינבי. בדין־וחשבון קודר ציינה חנה שטיינר, שבעצם נותרו, כמטרת הגירה, רק הפיליפינים וכמה מדינות בדרום־אמריקה.

חנה שטיינר טיפלה עתה בענייני הגירה לבדה, בלי מריה שמוֹלְקָה, שהמלחמה הפתיעה אותה בפאריס. וכיוון שהיתה סכנה שעם שובה תיעצר שנית, החליטה, בגלל הפצרות ידידיה, שלא לחזור לפראג אלא לפעול למען יהודי הפרוטקטוראט מבחוץ, אולי ביתר הצלחה, ולהוציא קודם־כל את ידידתה חנה ובעלה לודוויג, שהיה עד פיטוריו מורה בבית־ספר תיכון ומשום כך נקרא, כנהוג במרכז אירופה, בתואר פרופסור. מריה עברה ללונדון, חידשה את קשריה עם הגולים הצ’כוסלובקים ובראש ובראשונה עם יאן מסריק, והשתתפה בהקמת הוועד הלאומי של יהדות צ’כוסלובקיה, שנוסד בלונדון.

במערב לא היה כמעט כל חדש עם תום מסע הכיבוש של היטלר בפולין. בניגוד להנחה הכללית לא הפציצו הגרמנים את אנגליה, ועל אף קצב החימוש המזורז והציפיה לחידוש המלחמה, הפעם בחזית המערב, לא סטו האנגלים מאורח־חייהם הרגיל. לפעמים נוצר הרושם כאילו האויב האמיתי הם היהודים המבקשים להגיע לארץ־ישראל. 2,900 בעלי סרטיפיקאטים עם משפחותיהם, שנשארו תקועים בגרמניה, באוסטריה ובפרוטקטוראט, נחשבו מעתה לנתיני האויב והכניסה לארץ־ישראל נאסרה עליהם. על פניות של וייצמן השיב משרד המושבות, שמטעמים מדיניים החליט שלא לנקוט שום צעדים להקל על הגירת פליטים מגרמניה לארץ־ישראל, אלא אם כן הצליחו להגיע עוד לפני פרוץ המלחמה למדינה נייטרלית. פקידי משרד־החוץ הבריטי אף אמרו בגלוי: למה לנו לדאוג לנתיני האויב? הבריטים חששו, שמא יסתננו בין העולים סוכני הנאצים, ולא עוד אלא שהגרמנים ינצלו את העליה במיוחד למטרה זו. וייצמן הפעיל את כל השפעתו, יאן מסריק התערב לטובת 1,200 בעלי רשיונות־העליה התקועים בפרוטקטוראט, הציע למשרד־החוץ הבריטי לראות בהם תושבים פוטנציאליים של ארץ־ישראל ואף הביע בשם ד“ר בנש ובשמו נכונות להצהיר בשעת הצורך, שכל היהודים האלה ברגע צאתם מגבולות הפרוטקטוראט כאילו ויתרו על נתינותם הקודמת. משרד המושבות סירב לקבל את ערובות הסוכנות, כי בין בעלי הסרטיפיקאטים, שנבחרו בקפידה כה רבה, אין מרגל נאצי, אך לבסוף הושג הסדר: בא־כוח של מחלקת העליה של ממשלת פלשתינה־א”י ובא־כוח הסוכנות היהודית יבדקו את כל העולים שיבואו משטחי הרייך לנמל טרייסט ואחרי שתיקבע זהותו של כל עולה ועולה יקבלו שם ויזה לארץ־ישראל.

אך זה היה רק צד אחד של הבעיה: למן פרוץ המלחמה היה קיים באיטליה מחסור חמור כאניות, לאחר שרובן הועמדו לרשות הצבא, ורק אחרי מאמץ רב (ותשלום גבוה בדולרים) הושג הסכם עם חברת “אדריאטיקה” על חמש הפלגות מיוחדות של האניה “גלילה” בין טרייסט לחיפה מאוקטובר עד סוף דצמבר שנת 1939 . כאן צץ מכשול חדש: מתן אשרת־המעבר האיטלקית. הרי העולים יוצאים משטח הרייך בלי ויזה בריטית, וכיצד אפשר להעניק להם אשרת־מעבר איטלקית? הוחלט שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג (וכן גם בווינה ובברלין) ימסור את רשימת הנוסעים לקונסול האיטלקי במקום, הרשימה תישלח לרומא ושם תקבל אישור של המפקח מטעם ממשלת ארץ־ישראל ועל סמך אישור זה תינתן אשרת־מעבר. ושוב בעיה: האיטלקים לא רצו להעניק אשרת־מעבר, מכיוון שבדרכון היהודים היוצאים נרשם: אין שיבה לפרוטקטוראט. ומה אם אנשים לא יקבלו ויזה בריטית ויישארו תקועים באיטליה? הגרמנים חייבים לבטל את הרישום. אדלשטיין הלך אל אייכמן, כדי לומר לו, ששום יהודי לא יחזור לפרוטקטוראט, אף אם לא יקבל ויזה לארץ־ישראל. וכדי שתתאפשר סוף־סוף יציאת היהודים המתעכבת במשך חודשים הסכים אייכמן לתת היתר־יציאה שתהיה בו למראית־עין גם זכות־שיבה.

עיקר הטיפול המעשי בפרשת בעלי הסרטיפיקאטים הלכודים, המגעים עם משרד־החוץ האיטלקי והגרמני, היה בידי חיים בּרלס, ראש מחלקת העליה של הסוכנות בז’נווה, שהוקמה שם עם פרוץ המלחמה. באחת משיחות הטלפון הרבות ששוחח ברלס עם אדלשטיין בפראג בעניין זה, אמר לו ייקף: “לו רק יכולתי לדבר אתך אישית!” ברלס הבטיח לנסות, ודרך רשות ההגירה המרכזית בווינה השיג בשביל אדלשטיין היתר־יציאה לשהייה של שלושה ימים בטרייסט לשם פגישה עמו. ברלס, כדבריו, התכוון לקחת את אדלשטיין באותם שלושה ימים ללונדון ולפאריס, לפגישה עם ראשי הסוכנות והג’וינט, אבל אדלשטיין חשש שמא לא יספיק לשוב ובמקום זה פנה אל וייצמן בכתב.

מכתבו של אדלשטיין לווייצמן היה זעקה לעזרה: אל תיטשו אותנו ברגע של סכנת נפשות חמורה! הרי ההסתדרות הציונית בפרוטקטוראט עשתה תמיד בכל שטחי עבודת ארץ־ישראל את המוטל עליה, היא לא הסתפקה באימרות נבובות ובהצהרות פאתטיות, אלא הוכיחה את גישתה החיובית, בעבודת חלוציה, בטיב עליית־הנוער שלה, בהיענותם של בעלי ההון שבתוכה. האפשרות היחידה להציל את יהודי הפרוטקטוראט מזוועות ההגליות לפולין היא ביצוע תכנית הגירה. “הכרעתך, אדוני הנשיא, תקבע מבחינה היסטורית את גורלנו.”

למכתב צורף תזכיר על מצב יהודי הפרוטקטוראט, שמהם 20% מתאימים לפי גילם לעבודה גופנית ועוד 20% אפשר להכשיר לעבודה יצרנית על־ידי הסבה מקצועית. אדלשטיין תיאר את המתח בין צ’כים לגרמנים, שהשפעתו על היהודים הרסנית: המאורעות האחרונים הוכיחו, שהסכנה לחיי אדם גדולה יותר משיכלו לתאר להם אף הפסימיסטים. אדלשטיין מסר תיאור מפורט של פרשת ניסקו, ענייני ויבש. “משום שאי־אפשר למסור בדו”ח עובדתי את כל היסורים, המועקה והיאוש של אלפים, וכל זה עדיין איננו הסוף. מעל יהדות הפרוטקטוראט מרחף אסון בממדים שאין להם תקדים, אלא אם ייעשה בעזרת הגירה מוגברת נסיון למנוע את המשך המיבצע.

“קודם־כל יש לדאוג לעשרת אלפים הילדים וביניהם ילדים שאבותיהם הוגלו לפולין, ילדים של בעלי נתינות פולנית הנמצאים במחנות־ריכוז ובבתי־כלא, שהם בחזקת יתומים, ילדים של בעלי אֶפידייביט לאמריקה, החייבים לחכות לתורם. כל משפחה יהודית במדינות הנייטרליות חייבת לקלוט ילד־אורֵח בביתה.”

“לאור אהבת ארץ־ישראל של יהודי הפרוטקטוראט טבעי הוא, שאלפים מצפים מתוך כיסופים לאפשרות עליה. אין אנחנו רוצים לבוא בטענות לאיש, אך אנו חייבים לפנות אל כל הגורמים המוסמכים בדרישה להיענות לפניות מן הפרוטקטוראט במידה רבה יותר מאשר עד עתה. עדיין לא מאוחר מדי, עוד אפשר לסייע וחייבים לסייע.”

“המצב מאלץ אותנו לשקול אפשרויות הגירה שעד עתה התעלמנו מהן מטעמים שונים,” כתב אדלשטיין בהתייחסו לתכנית התיישבות בבוליביה שעמדה אז על הפרק. אדלשטיין ביקש לכלול בתוכה גם את יהודי הפרוטקטוראט: הרי אלף צעירים חסונים נמצאים עתה בהכשרה חקלאית או מקצועית ו־300 בעלי משקים לשעבר מן הסודטים הם החומר האנושי המתאים ביותר לתכנית התיישבות כזאת. “נודע לנו מן הקונסוליה האמריקאית בפראג, שקיימת אפשרות של הגירת בני 18–27 לפיליפינים,” כתב אדלשטין וביקש לבדוק את העניין מיד וכן לפעול למען חידוש תוקפן של אשרות־הכניסה למושבות הבריטיות שיש בידי אזרחי הפרוטקטוראט, ואשר בוטלו עם פרוץ המלחמה. “גורל יהדות הפרוטקטוראט עתה בידי יהדות העולם. אם ארגוני הסיוע היהודיים יעזבו אותנו לנפשנו, אם קריאתנו לעזרה תישאר, בניגוד לציפיותינו, ללא מענה, אזי יבוא אסון על 90,000 יהודי הפרוטקטוראט. אנו מאמינים אמונה שלמה שתעזרו. אנו מצפים לתשובתכם ולמעשיכם. דאגו לאשרות, לסרטיפיקאטים, נסו להשיג מטבע זר. חשבו על הילדים היהודים בפרוטקטוראט!”

שהייתו של אדלשטיין בטרייסט היתה שרשרת של דיונים, התייעצויות. פניות בכתב וציפיה מורטת־עצבים לתשובות ולרשות הגרמנים להאריך את שהייתו בכמה ימים. בשיחה עם ברלס וד“ר אולמן, המקשר בין הפרוטקטוראט לעולם החופשי, העלה אדלשטיין את תכניותיו השונות להגברת ההגירה, למיבצע “ילד כאורח” וביקש מברלס להשיג רשות עקרונית מטעם המוסדות הציוניים לעסוק בהגירה למדינות אחרות מחוץ לארץ־ישראל. ברלס יצא עם תום ההתייעצות לז’נווה, ללונדון ולפאריס, כדי להזעיק עזרה, והבטיח להעביר אל אדלשטיין הממתין בטרייסט את תשובת המוסדות המוסמכים עוד בעת שהותו באיטליה. ברלס נסע ללונדון, מסר את תזכירו של אדלשטיין לידי וייצמן עצמו, שעוד לפני־כן ניסה לעניין את שר־המושבות בתכנית להעלאת 20,000 ילדים מפולין ומרומניה, אפילו במסגרת הספר־הלבן. קטעים מתוכן הדו”ח של אדלשטיין הועברו לידי משרד־החוץ הבריטי וההיסטוריון לואיס נאמייר כתב על סמך הדו“ח מאמר ל”טיימס".

גם פנייתו של אדלשטיין למורים טרוֹפֶר, מנהל הג’וינט בפאריס, היתה קריאה להצלה. עד עכשיו לא הכבידו יהודי הפרוטקטוראט על קרנות הסיוע במיוחד ואם הם פונים אליהן עתה, הרי בא הדבר מתוך מצוקה איומה, שרק התערבות מהירה ותקיפה של ארגוני הסיוע יכולה למַתן אותה ואולי אף למנוע אותה כליל. הוא ביקש מטרופר, כי לאחר שישמע מברלס את התכניות למניעת המשך ההגליות, יענה לו עד ל־5 בדצמבר, יום שובו לפראג, באתו מידה יהיה הג’וינט מוכן לסייע על־ידי הקצבת מטבע זר ומציאת מקומות הגירה. תשובתו של טרופר, שהראה עניין בעיקר במיבצע “ילד כאורח” לא הניחה מקום לאשליות: הג’וינט מעוניין לסייע, אך יכול לעשות זאת רק במסגרת תפקידיו המיוחדים ויכולתו הכספית ובלי להתחייב על מועד מסויים. “מקווים להמשיך גם להבא במתן סיוע למדינה שלך. אך רק במסגרת ההסכם הנוכחי.” (לא היתה בכך נוקשות מיוחדת כלפי פראג. אלא שמאז שנת 1938 הוצף הג’וינט בפניות לסיוע מכל קצווי אירופה, תקציבו אמנם הוכפל תוך שנה אך כוחותיו היו מוגבלים.)

אדלשטיין שלח את אוּלי, כפי שנקרא אולמן בפי כולם, אל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי, כדי שיתאר לפניו את מצב יהודי בוהמיה ומוראביה ויבקש את עזרתו. (“חומרת חיינו כל כך רבה, שאין פנאי למלים מיותרות.”) הוא פנה לסאלו מאיר, איש תעשיה ופילנטרופ שייצג עתה את הג’וינט בשווייץ, ולליאו הרמן ובכל הפניות היה הפזמון החוזר: אפשר להשיג ביטול תכנית ההגליות לפולין אם תוך ששה חודשים ייצאו לפחות 10,000 יהודים מצ’כיה. הבעיה היתה כספית – עדיין ניתן לקנות ויזות בדולרים, כדי לממן את עליה ב‘. “לפי חישובים שלנו אפשר לאסוף בין ידידינו בעולם 80,000 לי”ש." כתב אדלשטיין לליאו הרמן, מזה 43,000 ל“הכשרה מיוחדת”, כפי שכונתה עליה ב’, לשם הסוואה. אנשי עליה ב' שאדלשטיין נפגש עמם בטרייסט, הביעו נכונות להוציא טראנספורט בראשית ינואר, אם יקבלו כסף – והתשובה על כך חייבת להיות בידי אולמן לא יאוחר מ־20 בדצמבר, כדי שאפשר יהיה לעמוד במיכסות דצמבר–ינואר של הגרמנים. ושוב: “אנחנו סומכים על כך שידידינו לא יטשונו. כי אחרת יבוא עלינו יאוש מוחלט.”

בעת שהייתו בטרייסט כתב ייקף למאקס אוֹלִינֶר, אחי מרים, בארץ־ישראל, וביקש ממנו לדאוג לעליית חותנתו, הגברת יטי אוֹלִינֶר, ולהשיג רשות עליה למרים ולאריה גם בלעדיו, כי אין תקווה שהוא עצמו יורשה לצאת בזמן הקרוב. מאקס אולינֶר ענה, כי יטפל בדבר וכי לייקף אין מה לדאוג: הוא, מאקס, מסוגל לפרנס את כל משפחתו. כן ביקש אדלשטיין מהסוכנות להבטיח סרטיפיקאטים ואשרות־בטחון לאותם שלושים איש הדרושים להמשך העבודה בפרוטקטוראט. שכן אם לא יהיה אפשר להבטיח את עלייתם במועד מאוחר יותר, הם עלולים לצאת בזמן הקרוב עם עליה ב' וכל העבודה תועמד בסכנה. בשעת הפרידה בתחנת־הרכבת של טרייסט אמר לו ברלס: “אולי תישאר?” ייקף ענה, נרגש, שאין הוא יכול, מפני שמשפחתו בפראג. הסרטיפיקאט שלו נשאר במשרד הארץ־ישראלי בטרייסט. אולי, בכל זאת, באחד הימים יוכל לצאת, כפי שכתב גם אוטו צוקר: אנחנו נצא עם האחרונים.

לפני נסיעתו לטרייסט קיבל אדלשטיין מן הגרמנים הוראה לעמוד על הלכי־הרוח של האוכלוסיה באיטליה. לבדוק מה חושבים האיטלקים על הגרמנים, מה תגובתם למלחמה. כאשר חזר ייקף מטרייסט, הסתגר בחדר ואחרי שנכתב הדו“ח, היו עובדי המשרד הארץ־ישראלי חייבים להשמיד כל טיוטה, אפילו את נייר הפחם להעתקה. הדו”ח הכיל כשלושים עמודים, ובעיני הארי טרסלר, שקרא אותו, היתה זו מלאכת־מחשבת: מפורט מאוד ולא נאמר בו מאומה: העם האיטלקי נאמן למוסוליני ויילך אחריו, אבל יש קבוצות שאינן רוצות להסתבך במלחמה ומיני מסקנות כלליות מסוג זה. כאשר הלך ייקף למסור את הדו“ח לגרמנים, אמר להארי: “אם לא אחזור סימן הוא, שהם הבינו, כי אין בדו”ח כלום,” אבל הוא חזר וסיפר. שבורגר היה אפילו מרוצה מאוד.

במצבם הכלכלי של היהודים בשטח־החסות חלה מאז המלחמה ירידה תלולה. אלפי עובדים שכירים במוסדות ציבוריים, בבתי־חרושת, בבנקים פוטרו בסתיו לפי הוראת הרייכספרוטקטור ורובם נאלצו לעזוב את מקום עבודתם מיד. גם אם מקצתם התקיימו עדיין בעזרת תמיכת בני המשפחה. רבו מאוד מבקשי הסיוע מן הקהילה (בבית־התמחוי המרכזי חולקו עתה 5,000 ארוחות־צהריים). יהודים רבים, שהניחו כי באמת מדובר ב“אריזציה”, מיהרו להעביר את עסקיהם לידיים צ’כיות (לעתים של ידידים), אך התברר, שהגרמנים אינם רואים בצ’כים “ידיים אריות” ושבעצם המטרה האמיתית היא העברת כל רכוש היהודים לידי הגרמנים. מצד אחר, כשהעביר יהודי את עסקו לידי גרמני, עורר המעשה, בעיקר בערי־השדה ובעיירות ובפרברים, את רוגז הצ’כים. היהודים נקלעו כאן, כמו בעבר, בין שתי אבני ריחיים, בין שנאה לשנאה. היו צ’כים שהלשינו באזני הגרמנים על יהודים, אם ניסו להוציא חפצים או סחורה מרכושם לפני המסירה לידיים אריות. והיו ערים, בעיקר במוראביה, שבהן נצטוו היהודים לסגור חנויות עוד לפני המועד שנקבע על־ידי הגרמנים.

מלחמת פולין היתה לצ’כים אישור, שלאומה קטנה אין כל סיכוי במאבק עם הגרמנים ובמידת־מה אף ראו בשמחה לאיד את תבוסת הפולנים, שהתנהגו כלפיהם בצורה מחפירה כל כך בעת הסכם מינכן. נראה היה לצ’כים, שעל אף הכל הם בחרו בדרך הטובה יותר, חסכו מעצמם מלחמה נוראה, הרס ערים, מאות אלפי הרוגים. כוחות הצבא והמשטרה הגרמניים בפרוטקטוראט היו קטנים, יחסית, הפועלים לא ניזוקו, מצב החקלאים שופר וגם כאשר הונהג באוקטובר קיצוב מזון, עדיין היו המנות בפרוטקטוראט גדולות מאשר ברייך בעצמו. ובכל זאת גברה השנאה לגרמנים, בגלל נוקשותם ובגלל האבדן ההדרגתי של שארית העצמאות הצ’כית. יום ה־30 בספטמבר, יום השנה להסכם מינכן, צויין בחרם על התחבורה הציבורית וב־28 באוקטובר, חגה הלאומי של הרפובליקה, לבשו האנשים בגדי־חג, יצאו לרחובות, שמרו על שתי דקות דומיה. פה ושם נשמעה קריאה “יחי בנש”. משטרתו של קארל הרמן פראנק, שהיה מעוניין בליבוי היצרים, כדי שיוכל לפעול נגד הצ’כים ביד קשה, התערבה, שני אנשים נהרגו ורבים נפצעו. הלווייתו של הסטודנט יאן אוֹפלאטקה, שנפצע פצעים קשים בהתנגשויות ה־28 באוקטובר ומת כעבור שבועיים, נהפכה להפגנה המונית, שהביאה לידי קרבות בין הסטודנטים הצ’כים וכוחות המשטרה. כתגובה על כך נעצרו 1,200 סטודנטים, 19 הוצאו להורג ללא משפט, מאות נכלאו במחנות־ריכוז. פראנק שלט באגרוף־ברזל וכפרס הועלה לדרגת אובֶרגרוּפנפיהרר של ס"ס.

הצ’כים נדהמו מן הברוטאליות שבה דוכאו ההפגנות ושנאתם לגרמנים היתה תהומית. נפוצו שמועות, שהגרמנים מתכוונים לאסור נישואים לתקופה של שלוש שנים, שרופאים גרמנים עומדים לחסן את כל הילדים הצ’כים בחומר הגורם לפיגור שכלי. אמהות מבוהלות הוציאו את ילדיהן בכוח מבתי־הספר ונאסרו בשל כך על־ידי המשטרה ומעצרן עורר תסיסה בין הפועלים. על אף מצב החירום שעליו הוכרז, רווחה בין הצ’כים ההרגשה ששעת־החשבון קרבה ובאה. כאשר אֶלה שולץ, מזכירתו של אדלשטיין לשפה הצ’כית, עמדה לצאת עם בעלה לארץ־ישראל, שאל אותה איש המכס בגבול: האם זה כדאי לך? הרי בעוד כמה שבועות הכל ייגמר.

כאשר הופיע ב־24 בנובמבר 1939 הגליון הראשון של “יידישֶס נאכריכטֶרבלאט – זִ’ידוֹבְסְקָה לִיסְטִי”, העיתון הגרמני־צ’כי החדש מטעם קהילת פראג וההסתדרות הציונית, בפיקוח הגרמנים, הוא פתח באזהרה: כל יהודי חייב להיות מודע לאחריות שבה הוא נושא לגבי כלל הציבור היהודי. מעשה היחיד עלול להביא כליה על כולם. משום כך חייבים להימנע מכל פעולה העלולה לסכן את הציבור היהודי, והכוונה בעיקר לפעילות פוליטית או פסוידו־פוליטית כלשהי ולכל מגע שיכול להחשיד אותם בפעילות כזאת. על היהודים להתרחק ממפיצי שקרים ושמועות־שווא וממפירי הסדר.

אף שהיה זה עיתון שהוצא בהסכמת הגרמנים ומטרתו המוצהרת בעיקר עידוד ההגירה, הרי בין השורות הוא הכיל מידע רב על הנעשה בעולם היהודי ובארץ־ישראל. הוא דיבר בגילוי־לב על רצון הגרמנים להיפטר מן היהודים וכמעט בכל מאמר הובלעו גם מעט עידוד ונחמה ונימתו החוזרת: חייבים להבטיח את המשך קיומו של העם. העיתון היה נתון לצנזורה כפולה. תחילה היו עורכיו חייבים להביא את ההגהות לצנזורה הגרמנית ולאחר־מכן לאנשי הצנזורה הצ’כית ואלה מחקו לעתים יותר מעמיתיהם הגרמנים. לקראת חנוכה החליט ד“ר טאובּר, עורך הבטאון, לנצל את סיפור המכבים לזריקת עידוד של גאווה לאומית. הצנזור הגרמני אמר לד”ר קאן, שהוא מבין היטב את הנאמר בין השורות, אך לא מחק דבר. על טאובר, כעל רוב בעלי התפקידים המרכזיים, נאסרה ההגירה. אולם קאן החליט, כי זו שעת־כושר להוציא את טאובר והביא את המאמר כהוכחה לחוסר התאמתו לתפקיד כה אחראי: מוטב להיפטר ממנו. טאובר עזב את הפרוטקטוראט בדצמבר, בהפלגה האחרונה של “גלילה”.

בחודשי אוקטובר ודצמבר הופיעו ב“ז’ידובסקי ליסטי” מודעות־פרידה רבות נוסח “היגרנו לשווייץ ואנו מברכים את כל ידידינו, ד”ר אוטו קורץ ורעייתו" ו“לכל ידידַי ומכרַי שלום לרגל עלייתי – גדעון פולאק,” והותירו משקע של מועקה בלב קוראיהן: מי שיכול מציל את עצמו מן האניה הטובעת. ד“ר מֶרץ יצא לפי הפצרותיו של ד”ר קאן בעקבות תקרית עם איש גסטאפו, משום שמרץ הוא שהמליץ על נסיעתה של מריה שמולקה לפאריס. רופאייזן שהה בעת כיבוש צ’כוסלובקיה מחוץ לגבולותיה ולא חזר אליה. שמעון אֶנוך הסתלק לאחר שאדלשטיין קיבל מידע שהגסטאפו עוקב אחרי מעשיו. משה באומגארטן יצא כמלווה לטראנספורט של עליית־הנוער והפרידה מן הבנים היתה כעין הפגנה: כולם באו לתחנת־הרכבת ע“ש וילסון לומר שלום. בין היוצאים היה גם בנו של ד”ר קאן, רפאל, שנקרא בפי הוריו טיטוס (הבת סוזי יצאה עוד לפני־כן, בטראנספורט של בני נוער שנסעו לאנגליה כאל תחנת־מעבר עד לעליה). קאן היה נרגש מאוד ודמעות עמדו בעיניו כאשר ביקש ממשה באומגארטן להשגיח על בנו. שיצא כמסגרת עליית הילדים מטעם הוועד הלאומי ועמד להתקבל למוסד החינוכי במשמר־העמק. “אני בטוח שידאגו לו בארץ היטב,” אמר ד"ר קאן. “אבל אני לא אראה אותו עוד.” טיטוס היה צעיר מכדי להבין את חומרת הדברים, ומשה, כמנהל הטראנספורט, היה עסוק מכדי להרהר בדברי קאן.

היתה דרושה אהבה גדולה ומידת יאוש כדי להיקרע מן הילדים, לוותר על הנחמה שבחברתם למי יודע כמה זמן, אולי חודשים, אולי שנים, לעתים תוך ניתוק מוחלט.

"אווה ברמן מאולמיץ. הנמצאת בהכשרה בדנמרק.

מחפשת את אביה שמקום הימצאו לא־ידוע.

שלומה טוב והיא מצפה לרגע ששוב יתראו"

אמרה מודעה בעיתון היהודי. אלפי תלמידים נפלטו בשנת הלימודים החדשה מבתי־הספר. חלקם נקלטו בבתי־הספר היהודיים. רובם למדו בחוגים קטנים אצל מורים יהודים שנותרו ללא פרנסה, או אצל סטודנטים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם הגבוהים, או אצל בני משפחה חסרי־תעסוקה, לא היה ילד יהודי שלא למד.

לעתים קשה היה להחליט מה עדיף: הגירת חלק מבני המשפחה או של אחד מהם או משענת המשפחה המאוחדת. מנהל סמינריון הרבנים בפראג, ד"ר ווֹסְקִין־נַהרטַבּי, שהיו לו בארץ מליצים רבים, לא ניצל את אשרת־העליה שהועמדה לרשותו בגלל מחלת בתו תמרה. אוֹטוֹ ברוֹד, אחי הסופר, לא רצה לצאת בלי הורי אשתו. לעתים נפרדו החלוצים היוצאים בעליה ב' מהוריהם בהרגשה מרה, שהם זונחים אותם בשעתם הקשה ושהעליה היא, בעצם, מעשה אנוכיי.

מיד עם פרוץ המלחמה יצאה הוראה לאפשר גיוס יהודים לעבודות ציבוריות ובעקבותיה הוקמה במסגרת הקהילה מחלקת עבודה. שבראשה הועמד היינץ שוסטר, בן 23, חבר הנהלת “החלוץ”, מתוך הנחה שתפקידי שני הגופים חופפים על־פי־רוב. הרי המשימה העיקרית היתה להשיג למען הצעירים מקומות עבודה בחקלאות, בתעשיה, בסלילת כבישים, כדי שיוכלו להתקיים עד ליציאה המיוחלת, ולהכשיר אותם למקצועות יצרניים. מעל דפי העיתוץ־מטעם, שבחלקו עשה רושם כאילו הוא בטאון ציוני מימים־עברו, פורסמו פניות כגון: “שוב לארץ אבותיך! התכונן לחיים חדשים! הארץ זקוקה לאנשים שהתחשלו”, וצילומי ילדים בקיבוץ ופועלות בקטיף בשרון רק הגבירו התרשמות זו. במשך 15 שנה מאז היווסדו היה “החלוץ” כקול קורא במדבר, בגלל החיים הנוחים של מרבית היהודים. אך עתה גדל “החלוץ” לתנועה המונית, עם כל היתרונות וכל החסרונות שבדבר. רוב החברים החדשים הצטרפו ללא כל הכשרה רעיונית, אבל הפרידה מחברה לא־יהודית, המגמגמת: “אתה מבין… ההורים אומרים… לא כדאי עכשיו עם יהודי.” ההתרחקות ההדרגתית מידידי נעורים צ’כים, פעלה לעתים כתריסר סמינריונים רעיוניים.

ככל שהתמעטו אפשרויות העליה המיידית, כן נעשה החינוך הציוני אינטנסיבי יותר, שכן הוא בא להעניק לצעיר היהודי הרגשה שמצא מקלט ולחזק בו את תודעת האחריות המשותפת, כפי שכתב פרדי הירש בפנייתו אל הנוער. בעיני פרדי, המורה להתעמלות, היתה ראשית החינוך בחישול גופני, במשמעת, ברכישת שליטה עצמית, תוך כדי ספורט ומשחקים. “בתי־קפה ומקומות־שעשועים אינם שייכים לעבודה החינוכית שלנו. אנחנו מעדיפים להתקרב אל הטבע בטיולים ובמחנות. זו דרכנו אל בניין הארץ.” בסיסמה: “נוער בריא – מולדת בריאה” הטיף פרדי לחינוך גופני: “מה מוצא חן בעיניך יותר? בחור בעל גוף שזוף תמיר, גאה או נער רכרוכי, עצבני, בעל כתפיים שמוטות? לבטח הראשון. אבל מה אתה עושה כדי להידמות לו? לא כלום!” מפי פרדי דיברו האידיאל הציוני של היהודי החדש החסון, האידיאלים של תנועות הנוער הגרמניות וגם אהבתו האישית לנערים יפים.

החורף עמד אחר הכותל, צרכי הקהילה גדלו מדי שבוע, והגיעו לעשרות מיליוני כתרים. קרן־היסוד, הקרן־הקיימת וקהילת פראג ערכו מגבית משותפת (60% לקהילה, 40% לקרנות) בסיסמה: “להקריב – לִבְנות – לחיות” ובראשה הועמד אוֹטוֹ צוּקר. “ציבור שאינו מסוגל להתמודד עם ימי מבחן מתוך תבונה ושיקול־דעת, נידון לכליה. אך ציבור שיוכיח את עצמו בימים קשים, ראוי שיתקיים. השתתף בבניית עתידם והבטחת אושרם של הדורות הבאים! " קראה המגבית שסמלה היה עץ ישן חלול שממנו צומח נצר חדש. אכן, ההיענות – בהתחשב במצבם הכלכלי של היהודים – היתה יפה. והכנסות הקרנות הציוניות אף עלו על מיכסת השנים הקודמות. אמנם הביקורת על כספי הקרנות היתה בידי הגסטאפו, אך ההעברה לארץ־ישראל נמשכה באמצעות הג’וינט וטראנסאקציות כספיות מסובכות, שבהן שולם בכתרים בפרוטקטוראט תמורת סיוע הג’וינט בדולרים בחו”ל.

עליה ב' נמשכה, על אף מצב המלחמה, על אף לחצי הבריטים על ממשלות ארצות הבלקן שלא להרשות הפלגות של ספינות מעפילים מחופיהן; למרות החמרת העונשים מצד ממשלת המנדט על בעלי ספינות ויחידים שסייעו לעליה בלתי־חוקית עד לקנס של 100,000 לי“ש וחמש שנות מאסר, הפתח היחיד, שנותר עתה לעליה ב' מן הפרוטקטוראט, היה בגבול עם סלובקיה, ובעזרת הקונסול הסלובקי בפראג, שאהבתו לשוחד היתה חזקה אפילו מנאמנותו לרעיונות הפאשיזם, הושגו אשרות־מעבר קולקטיביות על יסוד תעודות־מסע חסרות־תוקף, לרוב לפרו או לפארגוואי, שאף הן נקנו בעזרת שוחד. בגלל היעדר ספינות להמשך המסע נתקעו העולים שבועות ולפעמים גם חודשים בבראטיסלבה וביניהם גם הטראנספורט השני מטעם “החלוץ” ו”מכבי", על 381 נוסעיו, שהמזל לא האיר להם פנים כלנוסעי הטראנספורט הראשון. הם הוחזקו, בתנאים פרימיטיביים ביותר, באכסניה לפועלים רווקים בפיקוח משמר הלינקה, וכיוון שהיתה בידי הקבוצה רשות־מעבר רק לימים ספורים, היה צורך לחדש אותה פעם בפעם בעזרת שוחד בסיוע הקהילה המקומית, שעשתה, על אף מצבם ההולך ומחמיר של יהודי סלובקיה, כמיטב יכולתה כדי להקל על גורל הממתינים שרוחם קצרה מאוד.

הבעיה העיקרית של המשך היציאה היתה השגת ספינות והשגת כספים. בעלי הספינות של עליה ב' דרשו עתה כ־60 לי"ש דמי נסיעה לנפש, פי שלושה ממחיר כרטיס במחלקה ראשונה של אניית נוסעים רגילה, והתשלום היה צריך להיות במטבע קשה ורובו משולם מראש. ספינות נתקעו בחורף בדנובה הקפואה, קברניטים סחטו כספים, רוב המלחים היו שיכורים (רק מי שסולק מן הצי המסחרי על עבירות משמעת הסכים לעבוד בספינות מעפילים). בגלל תנאי התברואה האיומים פרצו מגיפות בספינות התקועות, אנשים חלו בדיזנטריה, בדלקת קרום־המוח. עשרות מן הפליטים, בעיקר מבין המבוגרים יותר, שלא התחסנו בהכשרה ולא היתה להם משענת של חבורת ידידים, הגיעו לידי יאוש ואף היו מוכנים לשוב לפרוטקטוראט רק כדי לשים קץ לתלאות. ולחופי ארץ־ישראל נהרגו פליטים בהתקפות של ספינות־המשמר הבריטיות המהירות ואלה מבין העולים הבלתי־חוקיים, שנתפסו על־ידי הבריטים, נכלאו – אם, במקרה הטוב לא הוחזרו לים הפתוח – במחנה הסגר בעתלית. לא היה במכתבים שהגיעו לפראג עידוד רב ובכל זאת המתינו אלפים לאפשרות של יציאה בעליה ב', כפי שאמר אדלשטיין באזני אנשי הסוכנות בשווייץ: “מחנה־הסגר של הבריטים לא מפחיד אותם. לעומת מחנות־הריכוז של הגרמנים הוא גן־עדן.”

בראשית דצמבר התקיים בפראג כינוס של ראשי הקהילות מערי־השדה ונציגי המשרד הארץ־ישראלי וקהילת פראג סקרו לפניו את אפשרויות ההגירה הקיימות עדיין ולאחר־מכן נערך לבאים ביקור בצֶנטראלשטֶלֶה ובמשרדי הקהילה במטרה לחזק את שיתוף הפעולה למען ההגירה. כמו הלמות פטיש חזרו המלים להגר – לצאת – לנדוד, בכתב, בעל־פה, לא לגלות זמנית, אלא לשם הקמת בית חדש. אין דרך חזרה. אין לעצור באמצע הדרך. תמצית הבעיה היהודית, בדיוק כפי שכתב הרצל ארבעים שנה לפני־כן, היתה עדיין: “האם אנחנו יכולים להישאר ולכמה זמן או האם עלינו לצאת ולאן.” ובכן, עכשיו חייבים לצאת.

לו רק היו דולרים! עדיין אפשר להשיג אשרת־מעבר להאיטי לששה חודשים תמורת 550 דולרים. עדיין ניתן לקבל ויזה לאקוואדור תמורת 400 דולרים, עדיין מדברים על התיישבות על אותם 25,000 אקרים בסאן־דומינגו שסניור טרוכילו העמיד ברוב חסדו לרשות המתיישבים ללא תמורה. לעת־עתה יצאו לשם 200 איש ממרכז־אירופה, לנסיון, כדי לבדוק אם הם בכלל מסוגלים לשאת את האקלים הסובטרופי. אם כן, יוכלו לצאת אלפים בעקבותיהם. עמדה על הפרק התיישבות בבוליביה ל־4,800 איש, מהם 25% חקלאים, 25% בעלי מלאכה, תמורת 300 דולרים לנפש, באזור נקי ממלאריה שבו נפגשו רִיוֹ גראנדה עם ריו פִיראי, מקום יפה לגידול סוכר, אורז ותירס. לעת־עתה אין טעם לפנות בפניות אישיות. העניין בטיפול. ארצות־הברית רחבות הידיים העניקו במשך שנת 1939 מקלט ל־1,650 יהודי צ’כוסלובקיה, אף פחות מן המיכסה הרשמית.

צצו גם תקווה חדשות: אחרי הפסקה של שלושה חודשים וחצי בשל המלחמה הגיעה אניית פליטים ראשונה לשנחאי. אנשים שברשותם 400 דולר או שיד קרוביהם בחו"ל משגת להעמיד סכום כזה לרשותם, יכולים עדיין להגר לשנחאי בלי אשרה מיוחדת ויהודים תושבי העיר יכולים להביא אליהם את בני משפחתם בתנאי שהם מסוגלים לפרנס אותם. מחיר הנסיעה לשנחאי 290 דולר לנפש. העיקר: אלה שכבר יצאו למדינות העולם חייבים לסייע לנותרים להגר. רק כל עוד קיים רגש האחריות המשותפת יוסיף העם להתקיים.

למודעות האישיות בעיתון היהודי היה עתה נוסח שונה: “בעל אֶפידייביט אמריקאי מחפש אשה בעלת רכוש למטרת נישואים” או “מחפש נערה מבית יהודי צ’כי טוב לשם הגירה משותפת” וגם: “מי מוכן לקחת עמו לנסיעה לארה”ב תינוק בן 10 חודשים, כדי שיצטרף שם להוריו? המלווה יקבל עם בואו 50 דולר." העיתון מסר רשימת בתי־מלון זולים בנמל גנואה, בישר לקוראיו שהתרופה הבדוקה נגד מחלת־ים היא מציצת לימון, הפנה את תשומת לבם לעובדה, שבסין אין מכירים חמאה.

הדברים נאמרו מעל דפי העיתון היהודי בגלוי: חרב דֶמוקלס תלויה מעל היהודים, אם לא יקיימו את חובת ההגירה. במקום שהאידיאולוגיה השלטת רואה את עצמה כבלעדית, לא ייתכן קיום קבוצה אתנית, שהשלטון דוחה אותה וממיט עליה קלון. אם היתה פעם מצד “האנטישמיות הליברלית” נכונות לפשרות, הרי כיום אין עוד אפשרות כזאת: “הדגל שעליו נרשם סופית הפתרון שוב לא יוסר. היהודים אינם יכולים עוד לשבת ולצפות לשינוי, לקוות לכך שהנציונאל־סוציאליזם ימתן את השקפותיו. לא, בימינו אין מתרחשים עוד נסים. כדי לחיות דרושה קרקע וכאן נותרו רק אבנים חשופות, של מצבות עבר מפואר. יעברו עשרות ואולי מאות שנים עד ששוב תצמח כאן תבואה יהודית.”

בעלי חוש הומור מגדירים את העיתון כשלט־ענק: “אנחנו החוצה!” אכן, הצדק אתם; אין זאת הלצה, זאת אמת: הנהגת יהודי הפרוטקטוראט היא נושאת השלט “אנחנו החוצה!” היא רק המכשיר, שעליו מנגנים המוסדות האחראים להגירה את מנגינותיהם העצובות. הזמן דוחק ומי יודע מה הוא טומן בחובו? מוטב היתר־יציאה ביד מאלף תקוות על הגג. גם עתה לא היה חסר ההומור השחור, הצחוק על האבסורד שבמצב: “שני זבובים נפלו לתוך ספל חלב. האחד התייאש וטבע, השני המשיך לפרפר ברגליו עד שנוצר תחתיו גוש חמאה ועליו ניצל. ככל שמתייחסים אל החיים בכבדות, הם נעשים כבדים יותר. לעולם אין לאבד את התקווה להצלה.”

אדלשטיין הוסיף מפרי עטו לספרות ההגירה על־ידי סקירה מקיפה על נדודי היהודים במשך הדורות, מנדידת יחידים מטעמים כלכליים להגירה מאורגנת בעזרת ארגונים פילנטרופיים ועד לעליה החדשה לארץ־ישראל. דבק באמונתו הציונית כתב אדלשטיין על הפרחת השממה, על הכוחות שתחילה דחפו להגירה, ואשר בארץ היעודה היו לכוחות מושרשים באדמה. כוח הקליטה של ארץ־ישראל אינו תלוי בחוות־דעת של מומחה זה או אחר, אלא ברצון היהודים, ובה יוכרע גורלה של היהדות.

 

16. מן הגיהנום ובחזרה    🔗

אדלשטיין סיפר לנחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ששאל פעם אחד מנושאי התפקידים הבכירים במנגנון הגרמני, מדוע הגרמנים לוחצים כל כך להגירה, עתה, בימי מלחמה, כאשר הצעירים מבין המהגרים עשויים להצטרף לצבא הבריטי. על כך ענה האיש, כי אלפיים צעירים יהודים עלולים להיות סכנה בפרוטקטוראט בזמן של אי־שקט פנימי. אבל אלפיים צעירים פחות או יותר בצבא הבריטי לא ישנו כלום במהלך המלחמה. גולדמן רשם את הדברים אחרי פגישתו עם אדלשטיין בז’נווה ב־8 בפברואר 1940. אדלשטיין הגיע לשווייץ אחרי שהתייצב לפני אייכמן בווינה ומטרת ביקורו הרשמית היתה לברר אפשרויות הגירה נוספות. כפי שסיפר אדלשטיין לגולדמן בעת פגישתם, הופסק הגירוש לאזור לובלין. אך הוא עלול להתחדש באביב, אם עד אז לא יהגרו היהודים ככוחות עצמם.

מיד אחרי בואו לז’נווה ניגש אדלשטיין למשרדי הסוכנות היהודית ושם נפגש עם משה שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, שהתעכב כאן בנסיעה מארץ־ישראל, דרך קאהיר ורומא ללונדון. אדלשטיין הביא עמו כמה גליונות של עיתון הקהילה ושרתוק היה מלא התפעלות ממה שאפשר לומר בעיתון מטעם: אפילו במדור הספורט הופיע נאומו של בן־גוריון בכנס “מכבי”. בלכתם בעיר סיפר אדלשטיין לשרתוק, ש“בימים אלה היתה דרישה מן הממונים על היהודים שהציונים ישגרו משלחת לאמריקה אשר תבוא בדברים עם ראשי היהדות שם ותשפיע עליהם שישלחו שליחים לגרמניה למשא־ומתן עם הנאצים על הסדרת ענייני היהודים בתוך הרייך.” הגיב שרתוק: “הנאצים מוכנים, כנראה, לסובב משלחת כזו בכחש ולהבטיח לה כל מיני ישועות ונחמות וכל כוונתם לנצל משלחת כזאת לצרכי תעמולתם וליצור על־ידי כך טריז נוסף נגד כניסת אמריקה למלחמה.”

אכן, על אף אהדתו של רוזוולט לאנגלים, היו ידיו כבולות בגלל ההשפעה הרבה שהיתה לחוגים בדלניים בארצות־הברית, שהתנגדו להתערבות בנעשה באירופה, אם מתוך הסתייגותם המסורתית מן האנגלים ואם משום שבעיניהם היתה אירופה מוקד שחיתות ורקבון. היו שהוכיחו אהדה גלויה ליעילותו של היטלר ואף אלה שהתנגדו לו, לא רצו בהסתבכות המלחמה.

שרתוק ואדלשטיין נסעו יחד לארמון וילסון, שבו עמדו שניהם להרצות. התאספו 25 איש, כל העסקנים הציוניים של ז’נווה. הרצאתו המפורטת של אדלשטיין על פרשת ניסקו זיעזעה את הנוכחים וביומנו הכתיר שרתוק את אדלשטיין בתואר גיבור אלמוני, שיצא שלוש פעמים מן התופת ותמיד חזר אליו. אך שרת נמנע מלרשום פרטים מדברי אדלשטיין על התעללות הגרמנים בעסקנים היהודים, “על התחבולות השפלות, סיגופי הגוף, המכות והפציעות,” כי “לזרא לי לעורר רחמים על עצמנו, אפילו בעיני עצמנו.” עם כל רגשי הידידות, ההערכה, ההתפעלות, היתה גם הרגשת ריחוק בשיחות עם אנשים מסוגו של אדלשטיין, כשל מגע עם דמות השייכת כבר לעולם־הצללים ואשר שהייתה עלי־אדמות תסתיים כאשר יַראה השעון חצות.

אדלשטיין סיפר לקומץ הנאספים על נס 3,500 העולים החוקיים מצ’כוסלובקיה, שהביאו לארץ חצי מיליון לי"ש. בדברו על עליה ב' הדגיש אדלשטיין, שאת הבעיות שעליה זו מביאה עמה “אין לפתור על־ידי החלטה לא לעשותה אלא על־ידי העלאת הטובים ושליחת המנוולים בחזרה מחופי הארץ.” הדברים הביאו את שרתוק להרהורים נוּגים: “האם יש דואג לנשארים? היימצא בשבילם רשיון ככלות אליהם הרעה? האומנם לא תהיה ברירה למנהל המשרד הארץ־ישראלי בפראג, כשתגיע שעתו, אלא לנסות להיכנס לארץ כעולה בלתי־חוקי?” כיוון שלדעת שרתוק “הועתק בחודשים האחרונים הציר מן המלחמה בספר־הלבן לתפקידי החזקת מעמד והתבצרות בארץ־ישראל בשעת חרום זו, אשר מי יודע כמה תימשך,” לא צפה גדולות גם להמשך העליה: “אם יכלו כל הקיצין ולא תהיה עוד אפשרות להציל יהודים מארצות האויב, נבוא לממשלה בדרישה לתת לנו מספר מצומצם של רשיונות בשביל חברים שהפקירו את עצמם כדי לאפשר הצלת הזולת.”

אכן, אדלשטיין טיפל בעת שהותו בשווייץ בעניין הבטחת סרטיפיקאטים והשגת אשרות כניסה לשווייץ לעצמו, לקאן, לצוקר, לפראנטה פרידמן ולמשפחותיהם. אדלשטיין סיפר, כי ד“ר קאן, שבעניינו טרח ד”ר מֶרץ בירושלים, אינו מוכן לעלות בלעדי שלושת האחרים. דעת ארבעתם היתה, כי יש להישאר בפראג כל עוד קיים זיק של תקווה שלא הכל בבחינת עבודת סיזיפוס. נחושה החלטתם לדבוק יחד, משום שאחד אינו מסוגל לשאת בנטל העבודה בכוחות עצמו. אך בחודשים הקרובים יכול להיווצר מצב שכל ארבעתם יוכלו לצאת תוך שעות ספורות ולאפשרות כזאת יש להתכונן בעוד־מועד. אדלשטיין ביקש שלא לשכוח גם את ד"ר ויידמן, שאמנם אינו ציוני, אך מתנהג תמיד ביושר. אם הגורל זימן אותם יחד לאותו מצב כפייה, יהיה זה בלתי־חברי ובלתי־הוגן לשכוח אותו. אשר לחנה שטיינר, הרבה יותר קשה לעזור לה ולבעלה, משום שהשלטונות מטילים עליה את האחריות לאי־שובה של מריה שמולקה (בינתיים הפכה מריה שמולקה הרים וגבעות, מתוך תחושת אחריות לגורל ידידתה חנה ומתוך אהבה אליה, כדי להשיג אה יציאתה מפראג. ב־29 במארס 1940, ערב פגישתה עם ד"ר וייצמן ועם מלכת בריטניה, שממנה עמדה לבקש התערבות אישית לטובת חנה שטיינר, מתה מריה שמולקה מהתקף לב).

בעת שיחה טלפונית בין אדלשטיין וד"ר קאן בפראג (מאז הכרזת מצב החירום היה אפשר לשוחח מן הפרוטקטוראט רק על נושאים שקיבלו מראש אישור הגסטאפו אשר צותת בגלוי לכל שיחה) הפסיק לפתע איש הגסטאפו המאזין את דברי ייקף ואמר לו: “אדלשטיין, דאג לאשרות־כניסה לעצמך ולעשרה עד חמישה־עשר מידידיך, כדי שבמקרה הצורך תוכל לצאת מיד.” אדלשטיין היה מודאג מאוד מתקרית זו: שמא פירושה הפסקת עליה מוחלטת? הוא כתב על כך גם לליאו הרמן בלונדון, וזה פנה בעניין הצלת אנשי פראג לווייצמן:

“הרי בפראג נשארו הציונים על סיפון האניה והם המנהיגים האמיתיים של התנועה שם. במקומות אחרים עלו אנשים מסוגם מזמן לארץ־ישראל וגם אנשים מסוג ב‘, ג’ וד' הלכו בעקבותיהם.”

בשיחה בארבע עיניים סיפר אדלשטיין לשרתוק, שבקהילת ברלין קיימים אנשים היודעים במקרים מסויימים לומר “לא” לגרמנים. “אבל בווינה (כך רשם שרתוק מפי אדלשטיין ביומנו) חסר לאנשינו עמוד השדרה והתוצאה היא ששם עולה ההתעללות למעלה ראש. גם בפראג אין לציונים שליטה על כל ענייני הקהילה וגם שם נמצאים עסקנים נכנעים לכל וממלאים למעשה תפקיד של משרתי גסטאפו. עליית כוחם וכבודם של הציונים מעמידה לפניהם את התפקיד של כיבוש הנהלת הקהילה. קבוצת העסקנים הציוניים היא מרכז להתאוששות ולמאמצי עזרה עצמית והדדית, לחיפושי מוצא ותריס בפני יאוש. העובדה שכמה אנשים אחראים נשארו על משמרתם ולא מיהרו לברוח על נפשם סייעה בלי ספק ליכולתה של ההסתדרות הציונית להחזיק מעמד, ואין ערוך למשקלה המוסרי של עובדה זו. בפולין ברחו כל המנהיגים והדבר עשה רושם נורא, דיכא את הרוח והוריד את קרן הציונות. נשאר צאן בלי רועים.”

אך אדלשטיין היה מאוכזב מעמדתו העקרונית של שרתוק, כפי שבאה לביטוי גם בשיחת שרתוק עם וילפריד ישראל, מבעלי הכל־בו הגדול בברלין. ישראל, יליד אנגליה, הצליח לצאת מגרמניה ורצה עתה לעורר את הציבור האמריקאי למען עזרה ליהודים תחת שלטון הרייך, שסכנת הכליה נשקפת להם בהגליות למזרח, וביקש להיפגש לשם כך עם ד“ר וייצמן. שרתוק הביע ספק, אם וייצמן יוכל לסייע כאן: “כל נסיון מצד אמריקה להשפיע על גרמניה כדי שתרסן את אכזריותה כלפי היהודים מוכרח, במקרה של הצלחת הנסיון, לחייב את ארה”ב כלפי גרמניה וחיוב כזה פירושו פחות הזדהות של ממש של ארה”ב לאנגליה והתפתחות כזו לא יוכל וייצמן לעודד." ישראל חלק על גישתו, גם בשיחתו עם אדלשטיין, שאף הוא תבע פעולה נמרצת, חזר שרתוק וטען, שרק מדיניות שקטה יכולה לעזור. “הם לא דיברו אתי על הצלת היהודים, אלא רק על הקלה בגורלם,” סיפר אדלשטיין בשובו לפראג וחזר על כך פעמים רבות: “Sie wollen nur unser Schicksal erleichtern” – הם רוצים רק להקל גורלנו. שרתוק הבהיר לאדלשטיין, שההסתדרות הציונית חייבת לפעול דרך יהדות ארצות־הברית וזו סבורה, שיש להימנע מעימות ישיר עם הגרמנים וכי אין לעורר את זעמַם. כאשר דיווח על כך אדלשטיין לקבוצת ההנהגה בפראג, הביע את התנגדותו לקו המדיניות השקטה: היא לא תועיל. חייבים להקים צעקה בעולם ואף לא להירתע ממיבצעי נקם מצד הגרמנים.

וייצמן נסע לארצות־הברית בינואר 1940 ולקח עמו גם את תזכירו של אדלשטיין, שחלקים ממנו, בעיקר בעניין תכנית “ילד כאורח”, פורסמו ברבים. ביום שנפגש אדלשטיין בז’נווה עם שרתוק, נתקבל וייצמן אצל הנשיא רוזוולט בוואשינגטון כדי לדון עמו בספר־הלבן ובמצבם של יהודי מזרח־אירופה ומרכזה. הרי גם אם מביאים בחשבון, שיהודים ייבלעו על־ידי השלטון הסובייטי וייעלמו ויוכחדו תחת שלטון הגרמנים, אם יימשך קצב ההרס הנוכחי, עדיין נותרים שני מיליונים וחצי מיליון יהודים שיש לדאוג להם. אף אם יוצאים מתוך ההנחה שחלק מן היהודים, במיוחד המבוגרים, יישארו בארץ מוצאם וחלק ימצאו מקלט במדינות אחרות, עדיין נותרים מיליון צעירים בעלי כוחות שאפשר להעביר אותם בשנים הקרובות לארץ־ישראל.

רוזוולט ביקש לדעת, אם אי־אפשר לסדר את העניינים עם הערבים בעזרת קצת בקשיש ועל כך ענה וייצמן שהעניינים אינם פשוטים כל כך. “כאשר תסתיים המלחמה,” אמר רוזוולט לווייצמן בחיוך, “אתה תסדר את העניין עם הערבים! אבל קודם כל יש לנצח.” וייצמן הסכים עם דברי הנשיא, אך הוסיף, כי כאשר יתכנסו עמי העולם לוועידת שלום, שוב תעמוד לפניהם השאלה היהודית בכל חריפותה. בסיום השיחה דובר על פר באחד הקיבוצים, שהוענק לו השם רוזוולט.

בשני ימי שהייתו בז’נווה כתב אדלשטיין עשרות מכתבים לקרובי מרים, לידידיו בארץ, לקרובי אנשים מן הפרוטקטוראט, דברי תודה להנרייטה סולד, לד"ר אבן־זהב מן האוניברסיטה העברית, שטיפל בהשגת סרטיפיקאט לסטודנטים מן הפרוטקטוראט: “אתה יכול לומר לעצמך בשקט, שמספר הסרטיפיקאטים שהעמדת לרשותנו זהה למספר חיי אדם שהצלת.”

אצל ד“ר אולמן מצא אדלשטיין שורה ארוכה של מכתבים מאת יוצאי צ’כוסלובקיה בארץ־ישראל, מלאי טענות על אפליה בחלוקת סרטיפיקאטים ועל ליקויים בהעברת כספים (229,000 לי"ש מכספי “ההעברה” עדיין עוכבו על־ידי הבריטים כל עוד לא היה בידיהם רישום מדוייק ומאושר של עולי “ההעברה” שאכן הגיעו לארץ־ישראל). בין השאר נמצא שם גם מכתב בעילום שם, שנאמר בו, כי הפעילים בפראג אינם אלא חבורת מושחתים. אדלשטיין התרגז על אותו “מנוול” והיה נדמה לו, כי הוא מזהה אותו לפי כתב ידו: הרי בארץ נמצאים אלפי אנשים היכולים להעיד כמה משתדלים אנשי פראג לפעול מתוך הגינות, יושר ואמונה ציונית. מחובתה של התאחדות עולי צ’כוסלובקיה, שבראשה עמד ד”ר מֶרץ, לפעול נגד אותו נבל, שאינו ראוי לבוא לארץ־ישראל. נתקבלו אפילו תלונות של אנשים ששילמו בעד מחלקה ראשונה בהפלגה מטרייסט לחיפה והיו צריכים להסתפק בדרגה נחותה יותר. “נדמה לנו שנוכח המצב הכללי אפשר להשלים בקלות עם חוסר נוחות של נסיעה בת חמישה ימים.”

אשר לבקשות הרבות למתן סרטיפיקאטים שהוסיפו להגיע אליו, לעתים בהמלצת גדולי־האומה: כרגע אין ברשות המשרד הארץ־ישראלי בפראג אף רשיון־עליה אחד וספק אם בכלל עוד יתקבלו סרטיפיקאטים חדשים. הרי ממשלת בריטניה לא רק דחתה את פניית הסוכנות לבטל את הספר־הלבן למשך המלחמה, אלא הפסיקה כליל בסוף דצמבר 1939, בגלל "המלחמה, חוסר העבודה השורר בארץ־ישראל והיעדר אפשרויות להעברת הון. "הוצאת רשיונות עליה עד לאביב. אשר להנפקת סרטיפיקאטים אחרי מארס 1940 “מתוך הנחה שאנו עדיין במצב של מלחמה, תהיה מדיניות משרד־החוץ להעניק רשיונות רק לתושבי מדינות נייטרליות או ידידותיות, שיצאו מגרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה.”

אדלשטיין היה מאוכזב מן הידידים הרבים – קוגל, רופאייזן, מרגוליס, ברגמן, אשרמן, קונר, רוז’ה לוי – שעלו לארץ־ישראל ואינם נותנים סימן חיים. הרי בפראג רוצים לדעת איך נקלטו בארץ. “אינני יודע איך רואים את הדברים בארץ־ישראל, אבל אנחנו עדיין די סנטימנטליים כדי לא לשכוח את ידידינו, גם אם מפרידים בינינו חודשים מספר.” מכתב־התשובה של ארתור ברגמן, בעבר מנהל קרן־היסוד בפראג, הסביר במידת־מה את סיבת השתיקה: ותיקי התנועה הציונית בצ’כוסלובקיה חיים בארץ־ישראל על קיצבאות זעומות שאינן מספיקות לקיומם והם חסרי־עבודה וחסרי־אמצעים לנסוע על־פני הארץ כדי להיפגש עם חברים. בעצם, קצת התביישו: הם עלו כבעלי־עמדה וכבעלי־שם וכאן היו נטולי מעמד, לא כלום. רופאייזן, שהקדיש את כל חייו לעבודה ציונית ללא תמורה, חי עם אשתו בחדר שכור, עם ארגזים במקום ארון, על סף הרעב, מחכה לשווא למילוי הבטחה למשרה קטנה בסוכנות. בדיוק כפי שענה קורט בלומנפלד שנתיים לפני־כן לעולי גרמניה מבקשי משרות: “תפקידם המיוחד של ציונים ותיקים נגמר ברגע שהם עומדים בתחנת־הרכבת של תל־אביב.”

ד“ר אולמן בז’נווה שקד על הביצוע המעשי של התכנית “ילד כאורח”. וברגע שמדובר היה בילדים, בשר ודם, שאוכלים ועולים כסף, הצטמקו האלפים שעליהם דיבר אדלשטיין למאות, לעשרות, ליחידים. אולמן הקים ועד ציבורי לקליטת חמישים בני נוער מן הפרוטקטוראט בחוות הכשרה בשווייץ לשנה אחת והשיג למטרה זו אחרי מאמצים רבים סכום של 10,000 דולר. אך היתה דרושה ערבות של עליית־הנוער העולמית, שבתום השנה האחת אכן יעזבו כל הצעירים את שווייץ ויעלו ארצה. המשרד הארץ־ישראלי בזאגרב וארגון ויצ”ו ביוגוסלביה עשו מאמצים להשיג היתר שהייה לעוד חמישים ילדים וגם כאן היתה דרושה ערבות של 10,000 דולרים. באותם היומיים הקדחתניים בז’נווה נפגש אדלשטיין עם הנס וינטר, נציגה של עליית־הנוער בשווייץ, ושמע מפיו על כוונת הארגון העולמי להעביר 1,200 ילדים משטח הרייך, מתוכם 300 מן הפרוטקטוראט. למדינות נייטרליות (בולגריה, יוון. יוגוסלביה, איטליה, שווייץ) ולשם כך היו דרושות הבטחת קיומם וערבות שעם תום שנה אחת, לכל היותר, של האירוח, יעברו לארץ־ישראל. אירוח 300 בני נוער מן הפרוטקטוראט לשנה אחת, נסיעתם לארץ־ישראל וקליטתם בה יסתכמו בהוצאה של 36,000 לי"ש והשגת הכסף מוטלת על אנשי פראג. אדלשטיין ואולמן, הנציגים הרשמיים של ההסתדרות הציונית בבוהמיה ובמוראביה, לא נבהלו מן הסכום הגדול, הבטיחו לעשות כמיטב יכולתם להשיגו ורק ביקשו את חלקם במגבית. אם תיערך לצורך המיבצע. אך כל התכנית עדיין היתה בשלב הדיונים הראשונים: לעת־עתה הבטיח וינטר להשיג סרטיפיקאטים לארבעה ילדים שלמטה מגיל 12 ובישר על אפשרות של אימוץ מיידי של ילד אחד ויחיד בתנאי שהוא יתום משני הוריו.

אֶווה שטרן־מיכאליה, שטיפלה בענייני עליית־הנוער בלונדון במסירות־נפש רבה, היתה ספקנית אף לגבי תכנית מאַת הילדים של אוּלמן: מניין ישיג את האמצעים? הרי זה זמן רב מנסים לקבל מימון להמשך העברת בני נוער מן הפרוטקטוראט לדנמרק, אך קרן פליטי צ’כוסלובקיה בלונדון סירבה עד כה להקציב כסף למטרה זו ונוצר מצב מביך, שמקומות קליטה בדנמרק נשארים פנויים בגלל היעדר מימון.

הכסף היה הפתח להצלה וגם הדיונים בין אדלשטיין ובין המוסד לעליה ב' נסבו במידה רבה על עניינים פיננסיים. לאנשי פראג היו זה זמן רב טענות נגד המוסד על שהוא תובע מהם סכום גדול יותר מאשר מן היוצאים מגרמניה גופה ושאינו עומד בהתחייבויותיו הקודמות (בעת הקונגרס נחתם חוזה עם נציגי הפרוטקטוראט והמוסד לעליה ב' על הוצאת 2,200 איש עד דצמבר במסגרת הסכם “ההעברה”) ושאנשים נתקעים בדרך. בתקציר שהכינו אנשי עליה ב' בפראג, לקראת ביקורו של אדלשטיין בשווייץ, נאמר בפירוש: “אם המצב בארץ־ישראל ובשוק התובלה אינו מאפשר עוד עליה ב', על המוסד לומר זאת גלויות ואנחנו נפזר את ‘החלוץ’ ולא נוליך אנשים שולל בהבטחות שווא.” לנציגי המוסד מצדם היו טענות, שהמשרד הארץ־ישראלי בפראג משתף פעולה עם מארגני טראנספורטים אחרים של עליה בלתי־חוקית לארץ.

אחרי דיונים מייגעים נחתם בז’נווה הסכם כדת וכדין, כאילו מדובר היה בחוזה מסחרי בימים כתיקנם: המוסד התחייב להוציא מן הפרוטקטוראט במשך שלושת החדשים הקרובים 2,400 איש (אם לא יימנע ממנו הדבר מטעמים שאינם תלויים בו), לדאוג קודם־כל ל־300 איש התקועים בסלובקיה ולאלף האנשים המוכנים לעליה, שיש בידם היתר יציאה מן הגרמנים. ו־1,100 הנותרים יכולים להגיש מיד בקשות הגירה, כדי שיהיו מוכנים ליציאה עד אפריל. כנגד זה התחייבו נציגי הפרוטקטוראט לתשלום של 23 לי"ש לנפש ותמורתן על המוסד לדאוג לאשרות־מעבר, לספינות ולהורדה מסודרת ליד חופי הארץ. אנשי הפרוטקטוראט הבטיחו שלא לנהל משא־ומתן עם גופים אחרים ולהודיע למוסד על כל הצעה לעליה בלתי־חוקית שלא באמצעותו ולא לחתום על שום הסכם בלי הסכמתו (ומן הצד השני ישב היועץ המסחרי שטוֹרפֶר, שזה עתה מינוהו הגרמנים למנהל המרכז לתיאום הטראנספורטים היהודיים מעבר לים שמושבו בבניין הקהילה בפראג, אשר בלי אישורו אסור היה לבוא בקשר עם שום חברת ספנות). אך אנשי הפרוטקטוראט יהיו פטורים מהתחייבות זו אם המוסד לא יהיה מסוגל לבצע את המשימה שנטל עליו. הפרוטוקול על כל תוספותיו נרשם ונחתם ונשמר, כאילו היה זה עוד עולם־האתמול, כאילו המוסד לעליה ב' היה באמת מוסד ולא חבורה קטנה של בחורים צעירים בעלי תושיה ודבקות במטרה, שפעלו בלי תקציב מסודר, בתנאים המשתנים יום־יום, לעתים בסכנת־נפשות, בעוד שנגדם ניצב כל מנגנון הממלכה הבריטית הגדולה.

ואמנם כמה שבועות אחרי שובו של אדלשטיין הגיע לז’נווה מכתב חתום בידי אדלשטיין וקאן (וחתימתו של ד"ר קאן נועדה בדרך־כלל להוסיף משקל לדברים) ובו הודעה, כי לאחר שאנשי המוסד משה (אברבוך) וצבי (יחיאלי) איכזבו לגמרי, אין רואים מנוס אלא לפנות לשְטוֹרפֶר, כדי שיטפל בעניינים ובעיקר בהוצאת האנשים התקועים בבראטיסלבה וקבוצות אחרות. אולמן לא הסכים לעמדת אנשי פראג: לא נכון שאנשי המוסד אינם מקיימים את ההסכם. בפראג פשוט אין מבינים את הקשיים שיש להתמודד עמהם.

בינתיים הוציא אייכמן הנחיות חדשות לגבי טראנספורטים של עליה ב' מווינה, מברלין או מפראג: על כל טראנספורט יש לדווח לשטורפר, שיבדוק אם הוא בר־ביצוע וימסור לאייכמן דו"ח מפורט, ורק אחרי אישור שלו אפשר לחתום על חוזה עם משרד־הנסיעות.

במארס 1940 נסע אדלשטיין לברלין, לישיבה אצל אייכמן, שהיה עתה במסגרת הריאורגניזציה בגסטאפו ראש מחלקת 4/IV/B הגירה ופינוי. בישיבה שאליה הוזמנו נציגי ארגוני־הגג היהודיים מברלין, מפראג ומווינה, השתתפו בין השאר לוונהרץ, אפשטיין ושטוֹרפר והיא התקיימה בקורפירסטֶנאלה 116, מושב הצֶנטראלשטֶלֶה בברלין. נושא הישיבה היה זירוז ההגירה. אפרים פראנק, איש “החלוץ”, שייצג בפגישה את המשרד הארץ־ישראלי בברלין, שם את לבו לשינוי הרב שחל בהתנהגותו של אייכמן מאז עלייתו בסולם הסמכויות. שנה לפני־כן עדיין ניתן ליהודים לשבת בעת ישיבה עמו. ואילו עתה היה עליהם לעמוד ודבריו נאמרו בנימה של איש הרגיל לתת פקודות. אייכמן אמר לנציגי היהודים, שאם לא ימלאו את מיכסות ההגירה, יבצעו הגרמנים הגליות. ופראנק התרשם מן ההבדלים בהתנהגות היהודים: אנשי וינה נראו בעיניו נכנעים, אנשי ברלין שומרים על כבודם ואנשי פראג אי־שם באמצע.

שליטתו של המרכז להגירה בפראג הורחבה בינתיים לפי צו הרייכספרוטקטור וחלה עכשיו על כל שטח בוהמיה ומוראביה, וזמן קצר אחרי־כן הוקמה קרן הגירה, שקיבלה לידיה בשם הצֶנטראלשטֶלֶה את כל רכוש היהודים המהגרים (ובכך היה נצחון מוחלט של המשרד לבטחון הרייך על מוסדות הפרוטקטוראט, שקיוו אף הם לזכות בחלק מן השלל היהודי).

מעגלי הקיום היהודי הלכו והצטמצמו: על היהודים נאסר המסחר הקמעוני בטקסטיל, בנעלים ובמוצרי עור (ואלה היו בעיקר ענפי מסחר יהודיים). לציבור הצ’כי הוסבר, כי הדבר בא כדי להיפטר מכל שריד של השפעת היהודים על חיי הכלכלה בפרוטקטוראט, לאחר שהיהודים לא הוציאו את המסקנות הדרושות מן הצו הראשון למסירת עסקים יהודיים מרצון. ואם קיוו היהודים שיוכלו, אולי, אחרי מסירת חנויותיהם, להוסיף ולהתפרנס במימכר מדלת לדלת – גם הרוכלות נאסרה עליהם.

מצבם הכלכלי של היהודים הלך והחמיר מחודש לחודש: בדצמבר נאסרה עליהם בעלות על כל נכסי־דלא־ניידי, מינואר היו חייבים כל התשלומים לזכות יהודים, ובכללם שכר עבודה, להיכנס לחשבון בנק חסום, שממנו היה בעליו רשאי להוציא רק 1,500 כתר לשבוע. יצאה הוראה למסירת כל ניירות־הערך וכל התכשיטים וחפצי מתכת יקרה, חוץ מטבעת־נישואים, משעון־כסף, מסכו"ם משומש ומשיניים תותבות (כתנאי שהן בשימוש).

כאות וסמל לתקופה סולקו מפראג הפסלים של משה רבנו ושל המהר“ל, שעמדו בכניסה לרובע היהודי הישן, ובאפריל באה החמרת הפיקוח על איסור היציאה לרחוב אחרי שמונה בערב והאיסור הסופי לביקור בתיאטראות ובבתי־קולנוע. הלהיט הגדול של אותם הימים היה הסרט “Firefly” עם אלן ג’ונס וז’אנט מקדונלד בתפקידים הראשיים, והיהודים הלכו בחשאי לראות אותו, ישבו בחשיכת האולם והנשים בכו, על סיפור האהבה, על עצבות “הסֶרֶנאדה לחמור”, על הביקור האחרון ב”בִיַאצֶ’ק" האהוב, כפי שנקרא הקולנוע בחיבה לפי שמו האמריקאי הישן ביוֹגְראף.

ככל שהצטמצם לגבי היהודים העולם החיצון, התרחבו תפקידי הקהילה: היקף פעולותיה גדל פי 25 מאז הקמת הפרוטקטוראט, סיפר ויידמן בראיון לעיתון היהודי, ומספר פקידיה עלה פי 12. במקביל להחלת סמכותה של הצֶנטראלשטֶלֶה על כל הפרוטקטוראט הוחלה גם סמכותה של קהילת פראג על כל יהודי שטח־החסות וב־18 במארס 1940 קיבל ויידמן מן הגרמנים אה המינוי הרשמי של מנהל הקהילה, ולסגנו נתמנה יעקב אדלשטיין. פירושו של דבר, כפי שכתב העיתון היהודי בגילוי־לב מפתיע, שבכל ההוראות בענייני יהודים קיימת רק ערכאה אחת: הצֶנטראלשטֶלֶה, והיא פועלת באמצעות קהילת פראג, הממונה בדרך זו גם על קהילות הפרובינציה, כלומר הקהילה יונקת את סמכותה מן המרכז להגירה: זהו שלב חדש בתולדות יהדות הגולה. ההנהלה החדשה, שלצדה עמדה ועדה מייעצת בת חמישה חברים, ובתוכם גם ד“ר קאן, הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה כדי להגביר את הקשר בין האוכלוסיה היהודית לקהילה והביעה את התקווה, שהציבור יתמוך בשני האנשים שעל שכמם מוטלת האחריות לכל יהודי הפרוטקטוראט. אדלשטיין לקח עמו את ד”ר אדולף בֶנֶש, דוֹלפה בפי כולם, שטיפל עד אז בענייני סרטיפיקאטים, לתפקיד סגן־מזכיר הקהילה.

מנהל הקהילה וסגנו הודיעו על צירוף אנשים חדשים בעלי נסיון מכל שכבות האוכלוסיה למנגנון הקהילה, כלומר, בתרגום לשפת היהודים: התפקידים התחלקו לפי מפתח מוסכם בין יהודים־צ’כים ובין ציונים. נוספה מחלקה מיוחדת ליהודים שאינם מבני דת משה, וגם הם, ככל שאר היהודים על־פי הגזע, היו חייבים מעתה ברישום חובה בקהילה ובתעודות הזהות שלהם הוטבעה האות “J”

לפי הוראת הַנס גינתר מן הצֶנטראלשטֶלֶה הוכן לוח ועליו תצלומים של מנהלי המחלקות ובעלי התפקידים המרכזיים בקהילה, בתוספת ציון שנת הלידה ומקום הלידה, והמצב המשפחתי. הלוח נקרא בפי היהודים בהומור “לוח הזכרון” והופיעו עליו 37 איש ובתוכם כל ההנהגה הציונית: ד“ר קאן כאחראי על ההסתדרות הציונית, ליאו ינוביץ (מזכיר המשרד הארץ־ישראלי) כמנהל מחלקת הסרטיפיקאטים, ד”ר מונק כמנהל ההגירה של ילדים ובני נוער, חנה שטיינר כמנהלת המחלקה לעידוד ההגירה, יוסף ליכטנשטרן כאחראי על הטראנספורטים של פועלים (דהיינו עליה ב') והיינץ שוסטר כמנהל מחלקת העבודה (כלומר “החלוץ”). נציג הקהילה אצל הצֶנטראלשטֶלֶה: אברהם פיקסלר.

פיקסלר, בן 26. בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה העברית במונקץ', שדיבר חצי תריסר שפות, היה בחור פיקח, זריז, שאפתן, שפילס לו בכוחות עצמו את דרכו מן העוני של כפר מולדתו ברוסיה הקרפאטית ללימודי משפטים בפראג. לפרנסתו עבד פיקסלר כפקיד במשרד היצ"ם וכשזה חוסל עם בוא הגרמנים עבר למשרד הארץ־ישראלי ומשם הגיע לצֶנטראלשטֶלֶה. מעל לראשו של פיקסלר, בעל הפנים העגולות והחיוך הספקני. שקראו לו בקהילה “בּוּמִי”, עברו הסערות הראשונות מצד הגרמנים. באחת הפגישות בחדרו של גינתר בצֶנטראלשטֶלֶה, שבה נכחו ויידמן, קאן, אדלשטיין. פיקסלר וטרסלר, כעס גינתר על פיקסלר, משום שלא הכין בעוד מועד חומר בכתב כפי שנצטווה. וזה הבטיח למסור את החומר הנדרש תוך 24 שעות. ואז, מול גינתר הצועק, שישב מאחורי השולחן בקצה אחד של החדר ודרך החלון שמאחוריו חדרו קרני השמש ישר לעיני העומדים כמרחק־מה מולו, אמר אדלשטיין בשקט, אחרי שהוריד את משקפיו העבים ועיניו ממצמצות באור המכאיב: “ואם לא ימסור אותו תוך עשרים וארבע שעות, גם אז לא יקרה דבר, אני אחראי לכך.” קאן קפא במקומו וכאשר יצאו את הצֶנטראלשטֶלֶה אמר: “אני לא הייתי מסוגל לומר זאת.”

גינתר היה עורך מפעם לפעם ביקורי היכרות בקהילה ואז היו צריכים כל הפקידים הבכירים להתאסף באולם בית העיריה היהודית וכולם, לרבות הרב אלדר דויטש, רבה הראשי הישיש של פראג, לבן־הזקן, היו חייבים אחד־אחד להסביר לגינתר כתלמידים צייתנים מי הם ומה תפקידם. באחת הפגישות הללו שאל גינתר את קאן, איפה נקטעה ידו וקאן, שלא כמנהגו, ענה “בתור קצין במלחמת העולם הראשונה.” אך עצם הדו־שיח הוציא אותו משווי משקלו. אין הוא רוצה עוד בשום מגע עם הגרמנים, אמר לייקף, ובכל זאת המשיך בעבודתו בקהילה. נאנח פעם בפעם: “למה הכנסתי את ראשי לענין זה?” קאן נקרע כאן בין חוש האחריות המשותפת לגורל היהודים ובין גאווה אישית ותחושה שיצא לדרך שאין ממנה חזרה. גם ידידיו. גם מתנגדיו של אדלשטיין (והם לא היו חסרים) התקיפו אותו פעמים רבות על מגעיו עם הגרמנים ועל כך היתה תמיד תשובה אחת בפיו: “אנחנו רצים נגד הזמן.”

אדלשטיין, ויידמן וריכארד פרידמן, שדרכם הועברו כל הוראות הגסטאפו, שימשו ביודעין חַיִץ בין הגרמנים לעובדי הקהילה וידעו שהם הנושאים באחריות לכל מחדל. ואכן במשך שנתיים וחצי לקיום הקהילה־מטעם לא נעצר ולא עונה אף אחד מן הפקידים. אם כי בעת שהייתו בז’נווה סיפר אדלשטיין, באופן כללי, על עינויי נציגי היהודים, לא תיאר מעולם באזני מקורביו את חוויותיו האישיות בעת המפגשים עם אייכמן, גינתר, בורגר וכל השאר. רק פעם אחת, אחרי שנקרא באופן דחוף לארמון פֶצֶ’ק, חזר חיוור, כשכתמים אדומים בפניו, ולא דיבר שעות. כאשר נאספו סביבו, כרגיל, ינוביץ, בֶנֶש, קאן, אמר להם: “אל תשאלו אותי מה שהיה,” ובלבם לא נותר ספק, שאדלשטיין עוּנה בידי הגרמנים.

באחד הימים הובא לאדלשטיין מכתב בלוויית הוראת הגסטאפו לתרגם אותו ללא דיחוי. המכתב נכתב ביידיש על־ידי סנדלר בשם אלואיס היטלר והיה מיועד לאחותו. האיש הודיע לה, כי כולם כקו הבריאות וכי הוא מתפרנס, ברוך־השם. הארי טרסלר הלך להחזיר את המכתב בצירוף התרגום לארמון פצ’ק. בחדר שבו הורו לו לחכות עמדו על השולחן ספל קפה מהביל ולחמניות טריות, וכשנכנס קצין הס"ס הוא אמר להארי: “בבקשה, תתכבד.” הארי כמעט נחנק, כי לא היה זה מקום ליהנות בו מקפה (אם כי בו עצמו לא נגעו לרעה, הרי בעת שליחויותיו התכופות בארמון פצ’ק קיבל הארי פעם בפעם הוראה להסב את פניו אל הקיר, כדי שלא יראה את מי מובילים דרך הפרוזדורים ומה מראהו). ייקף אמר להארי, שתיאר לפניו את הביקור, כי היה זה אייכמן עצמו והוסיף: “הם רודפים את היטלר המסכן הזה רק בגלל השם.”

אם משוּם לחציו של פראנק, מושל הגנראל־גוּבֶרנמאן, אם מתוך ידיעה שהמלחמה נגד צרפת ממשמשת ובאה וסיומה יביא אפשרויות חדשות לפתרון שאלת היהודים, הופסקו הטראנספורטים של היהודים למזרח לפי הוראת גֶרינג בסוף מארס 1940. גם אם הציבור היהודי לא ידע על הוראת גֶרינג, היה במה להזין את האופטימיות: באפריל שבו 460 ממפוני ניסקו לפרוטקטוראט ואם כי חזר רק אחד מכל ארבעה שיצאו לדרך חצי שנה לפני־כן, היתה בחזרתם, על אף סיפורי התלאות שבפיהם, גם מקצת הרגעה: הרכבות למזרח נוסעות בשני הכיוונים, גם הלוך וגם חזור. לעומת הנעשה ליהודי פולין, שם הוקמו באותה תקופה הגיטאות הסגורים הראשונים, נראו חיי היהודים בפרוטקטוראט כגן־עדן. ייתכן, אמרו לעצמם אנשי פראג, שגם הגרמנים מבדילים בין יהודי המזרח ליהודי המערב. כאן לא פולין.

בין השבים מניסקו היה גם ד“ר הוּגוֹ קראטקי, רופא שאדלשטיין נפגש עמו בעת שהייתו בלובלין. אחרי שקראטקי החל לעבוד בבית־החולים היהודי במורבסקה אוסטרבה, האחרון שנותר עדיין, הגיע לשם אדלשטיין, לכאורה לשם הסרת גידול קטן ממיתרי הקול. למעשה נועדה שהייתו במקום מוגן יחסית מפני השגחת הגסטאפו, לפגישות סודיות בין אדלשטיין ובין שליח או שליחים שבאו מאזור הכיבוש של ברית־המועצות ואשר גם ד”ר קראטקי לא ידע פרטים על טיבן.

בדרך לאוסטרבה התעכב אדלשטיין, שהיה קרוב לאפיסת כוחות אחרי החודשים הרבים של מתח בלתי־פוסק, בטַיינִיצֶ’ק שליד אולמיץ, אצל טרודה ואֶמו גרואַג, לשעבר בעל בית־חרושת ליצור לתת, שגרו בחסדו של הממונה האַרי על רכושם במעון הפקידים הכפרי שליד המפעל. בני משפחת גרואג הבטיחו לאדלשטיין שלא לגלות את נוכחותו ליהודי אולמיץ השכנה, כדי שסוף־סוף יזכה לכמה ימים של מנוחה בלי טלפון, בלי משרד, בלי קבלת קהל, בלי השגחת הגרמנים. כאן, בתוך השקט והירק, הירשה לעצמו ייקף להתפרק. ישן, אכל, סיפר מעשיות ובין השאר גם ניתח את כתב־ידו של אמו גרואג (הגרפולוגיה היתה אז השגעון הגדול בתנועה החלוצית, בהשפעת וילי שֶנפֶלד, גרפולוג, שהיה מנהל המכון לייעוץ מקצועי בפראג) ואֶמוֹ גרוֹאַג צייר את דיוקנו של ייקף.

 

17. מי יזכור את כל האיסורים    🔗

אחרי כיבוש פולין היתה זו מלחמה ללא חזית. אמנם הגרמנים גרמו נזקים כבדים לצי הסוחר הבריטי באוקיינוס האטלנטי, אבל בניגוד לתחזיות האנגלים, שפינו מיליון וחצי ילדים, אמהות ומורים מאזורים שהוגדרו כמסוכנים, לא הפציץ היטלר את האיים הבריטיים. הערכות האנגלים דיברו על מלחמה בת שלוש שנים. שתוכרע במידה רבה על־ידי התמוטטותה הכלכלית של גרמניה החסרה חומרי גלם בסיסיים.

בעיקר כדי להפגין פעילות מלחמתית כלשהי באותם חודשים של ציפיה לבאות, החליטו צרפת ואנגליה לבוא לעזרת הפינים, שנלחמו לבדם נגד ברית־המועצות, ובדרך להרוס את נמל נארוויק, שממנו הובילו אניות גרמניות את עפרות־הברזל משוודיה. להחריב את המכרות השוודיים ולמקש את דרכי הגישה במימי נורווגיה. אך לפני שהגיעו מדינות־הברית לידי הסכם על פרטי המיבצע, חתמה פינלנד על חוזה שביתת־נשק עם הרוסים. גם היטלר לא ישב בחיבוק־ידיים. קודם שהספיקו האנגלים למקש את המים הטריטוריאליים של נורווגיה, כבש הוא, באפריל 1940, את דנמרק ללא התנגדות ותפס כל נמל נורווגי בעל חשיבות מאוסלו עד נארוויק. הבריטים ניסו לבוא לעזרת הנורווגים והובסו בצורה מבישה, בגלל חוסר תכנון, היעדר סיוע אווירי וכוח יבשתי קטן מדי. כשלון המסע לנורווגיה הביא למפלתה של ממשלת צ’מברליין ולמינויו של וינסטון צ’רצ’יל לראש הממשלה על אף חלקו בתכנון המיבצע: לא המפלה קבעה, אלא עמדתו השלילית כלפי היטלר עוד בימי מדיניות הפיוס הרחוקים, ונכונותו להמשיך במלחמה בכל מחיר.

למחרת היבחרו של צ’רצ’יל, ב־10 במאי, פלשו הגרמנים להולנד ולבלגיה, ללא אזהרה מוקדמת ובלי כל אמתלה על מיעוט עשוק. הפעם, על סף ביתם, לא יכלו הבריטים ובעיקר הצרפתים להתעלם מן הנעשה מבחינה צבאית, כפי שקרה בצ’כוסלובקיה ובפולין, וכוחותיהם יצאו לעזרת שתי המדינות המותקפות. אולם הולנד נפלה תוך שבוע, ותוך שבועיים כיתרו הכוחות הגרמניים, שעקפו את קו מאז’ינו, את בלגיה וחדרו עמוק לאדמת צרפת. רוח הלחימה של הצרפתים, שלא היתה עזה גם לפני־כן, נשברה והבריטים לא ראו ברירה אלא לסגת מיבשת אירופה. בסוף מאי הועברו מחוף דנקרק לאנגליה יותר מ־350,000 חיילי צבאות־הברית. על אף המפלה ואבדן כל הנשק הכבד חיזק הפינוי המאורגן למופת של דנקרק את רוח האנגלים: היתה זו הוכחה עליונה לאחדות העם.

ממשלת צרפת החדשה בראשותו של המארשל פֶּטֶן חתמה ב־22 ביוני על חוזה שביתת־נשק עם היטלר, שהתנהג ברוחב־לב יחסי והשאיר בידי הצרפתים שני שלישים מאדמת צרפת. ביום שנכנס היטלר לפאריס כבשו הרוסים את שלוש המדינות הבאלטיות – אֶסטוניה, ליטא ולאטביה, צירפו אותן לברית־המועצות וסיפחו גם את בסאראביה, שהיתה מאז חוזה ורסיי בידי הרומנים. היתה זו עת הרודנים, אך כאשר הכריז צ’רצ’יל, כמעט כדבר מובן מאליו, שאנגליה תמשיך במלחמה גם לבדה, עד לנצחון המוחלט, נתקבלו דבריו בהסכמה כללית של בני ארצו. בלונדון ישבו עתה הממשלות הגולות של פולין, לוקסמבורג, נורווגיה, הולנד ובלגיה וביולי 1940 הוכר גם ד"ר בנש כראש ממשלתה הגולה של צ’כוסלובקיה, אם כי הסכם מינכן לא בוטל רשמית.

אחרי תבוסת צרפת ציפה היטלר להסכם־שלום עם האנגלים, שהרי הוא התנהג על־פי מיטב כללי ה“פֵייר פְּלֵיי” האנגלי ונתן לכוחותיהם לסגת מדנקרק. אך כאשר צ’רצ’יל לא הראה שום נכונות לתת לו יד חופשית ביבשת אירופה, החל הפיהרר להכשיר את הקרקע לפלישה לאנגליה בהפצצות שיטתיות, תחילה על ריכוזי תעשיה ולאחר זמן, מסוף אוגוסט ואילך, כתגובה על כמה הפצצות כושלות של הבריטים בגרמניה, על לונדון עצמה. אף־על־פי שה“בליץ” על לונדון נמשך 76 לילות רצופים, שנהרגו 30,000 איש, שנהרסו מאות אלפי בתים, ושנגרם סבל נפשי וגופני רב לאוכלוסיה, בחוסר שינה, בפרוד משפחות, בתנאי עבודה קשים – לא נשברה רוח האנגלים. אמנם לבריטים אבדו יותר מ־900 מטוסים, אבל מספר אבידות חיל האוויר הגרמני היה כפול מזה, ובאוקטובר דחה היטלר בחוסר־ברירה את הפלישה לאנגליה לאביב הבא ובינתיים התכונן למלחמה בברית־המועצות. מבצע “בּארבּארוסה” (שם־הצופן של המתקפה על רוסיה) נועד, בין השאר, גם להכניע את בריטניה המתעקשת כדי שתשלים עם שלטון הרייך על אירופה. הרי תקוות בריטניה, כפי שאמר היטלר לקציניו, תלויה באמריקה ובברית־המועצות וכיוון שאין שום סיכוי לחסל את אמריקה, חייבים להוציא, לפחות, את רוסיה מן החשבון.

עמידתה האיתנה של בריטניה והרגשות האנטי־גרמניים הגוברים בתוך קבוצות אתניות שונות בארצות־הברית, בין יוצאי נורווגיה, פולין, אנגליה וסקוטלנד, החלישו את כוח הבדלנים ואיפשרו לנשיא רוזוולט להשיג את אישור שני בתי־המחוקקים של ארצות־הברית לחוזה “החכר והשאל” שנועד לספק חומרים ונשק לבריטניה באשראי, לאחר שמלאי הדולרים שלה הלך והצטמק.

תבוסת מערב־אירופה, כניסת איטליה למלחמה לצדה של גרמניה ויצירת הציר המשולש עם יפאן, היתה להן השפעה פסיכולוגית עמוקה על אותן מדינות ביבשת אירופה שעדיין לא נכבשו ועל מרבית האוכלוסיה במדינות הכבושות. נראה היה כאילו אין מנוס: מוכרחים להכיר במציאות החדשה באירופה וללמוד לחיות עמה.

היהודים בפרוטקטוראט הרגישו, כי ההסגר סביבם מתהדק: נמלי טרייסט וגנואה נסגרו לעליה: התברר כי הבריחה למערב־אירופה, לדנמרק. להולנד, לבלגיה, לצרפת לא היתה אלא נסיון־שווא להתחמק משלטון הנאצים. על־פני אירופה לא היה עוד מפלט.

משנחתם הסכם שביתת־הנשק עם צרפת קיבל רעיון מאדאגסקר דחיפה חדשה, שכן עתה נפתח הסיכוי לקבל את האי מאת הצרפתים במסגרת חוזה השלום העתיד להיחתם עם מעצמות־המערב. הימלר הזכיר אפשרות זו מיד לאחר נפילת פאריס והיטלר העלה את הנושא של הקמת מדינה יהודית במאדאגסקר בין השאר גם בשיחתו עם מוסוליני ב־18 ביוני, עם כניסת איטליה למלחמה. הגרמנים לא היו רגילים לבזבז זמן. כבר יומיים אחרי חתימת שביתת־הנשק פנה היידריך אל שר־החוץ הגרמני יוֹאכים פון ריבנטרוֹפ במכתב, ובו ציין, כי בינואר 1939 הטיל עליו גֶרינג (בתוקף תפקידו כממונה על תכנית ארבע השנים) לבצע את ההגירה היהודית מכל שטחי הרייך ואכן עלה בידו, על אף כל הקשיים, להוציא מאז כניסתו לתפקיד כמאתיים אלף יהודים משטחי הרייך. אך הבעיה בכללותה, ועתה כבר היה מדובר בשלושה מיליונים ורבע מיליון יהודים לערך, לא יכלה לבוא על פתרונה הסופי בהגירה ולכן יש צורך בפתרון טריטוריאלי. שר־החוץ הגרמני שוחח על שאלת מאדאגסקר עם עמיתו האיטלקי, הרוזן צ’יאנו, ואף הטיל על עורך־דין צעיר במשרדו בשם ראדֶמאכֶר להכין תכנית מפורטת בשאלה זו.

המשרד היחיד, שלכל הדעות היה מסוגל להרים מיבצע ענק כזה של העברת מיליוני בני אדם ופיקוח עליהם, היה המשרד לבטחון הרייך ואכן שם נתקבלה תכנית מאדאגסקר המחודשת בהתלהבות, וגם בו רצו בתכנית מפורטת, שהכנתה הוטלה על אייכמן ועוזרו תיאודור דַאנֶקֶר. אייכמן התבסס על נסיונו משנת 1938 ועל החומר שנאסף בשאלת מאדאגסקר על־ידי משרד המושבות הצרפתי, והכנת התכנית נשלמה תוך שבועות מעטים. בתזכיר בן עשרים עמודים צויין, שאפילו בשטחי הרייך בלבד היה אפשר לפתור את בעיית היהודים על־ידי הגירה רק באיטיות ובקשיים מרובים ועתה, אחרי התוֹספות המוני היהודים במזרח, נעשתה ההגירה בלתי־אפשרית ונדרש פתרון טריטוריאלי לבעיה. לשם מניעת מגעים בין היהודים לעמים אחרים עדיף אי בלב הים על כל פתרון אחר.

בנתונים הסטאטיסטיים על אקלימה של מאדאגסקר, כלכלתה וגודלה צויין ששטחה כשל צרפת, בלגיה והולנד גם יחד ומספר התושבים המקומיים רק 3.8 מיליונים. מספר היהודים הכולל שהובא בחשבון היה עתה 4 מיליונים, ובתוכם יהודי צרפת, דנמרק, נורווגיה, הולנד, בלגיה. מנקודת־ראות מדינית־משפטית הדבר הרצוי ביותר הוא הקמת מושבה יהודית בריבונות גרמנית, אך, למעשה, תהיה זו מדינת־משטרה שלידה תפעל מועצת־זקנים יהודית. ביצוע ההגירה והפיקוח על התושבים יוטלו על המשרד לבטחון הרייך, בעזרת מרכזי ההגירה בבירות השונות ובסיוע הקהילות המקומיות. עיקר תפקידו של המנגנון היהודי לדאוג לביצוע המהיר של הוראות ההנהלה. “שיטה זו הוכיחה את עצמה היטב בעבודת המרכז להגירה היהודית, והיא מטילה את מרבית העבודה על היהודים עצמם.”

תחילה ייצאו החקלאים, עובדי הבניין, בעלי־המלאכה עד גיל 45, עם כלי העבודה שלהם. היוצאים יורשו לקחת עמם מטען של 200 ק"ג ושאר הרכוש היהודי יעבור לאפוטרופסות מיוחדת וההכנסות ממכירתו יימסרו לקרן ההגירה המרכזית. על־פי חשבונו של אייכמן ידרוש המיבצע 120 אניות ויימשך ארבע שנים וכיוון שלאחר חתימת חוזה־השלום יהיה הצי הגרמני עסוק ללא ספק במקומות אחרים, יש לחייב את אנגליה וצרפת בחוזה־השלום להעמיד את נפח האניות הדרוש להעברת היהודים. מימון המיבצע יבוא מרכוש היהודים עצמם בשטחי הרייך (ורצוי לברר, אם הדבר ייעשה על־ידי הפקעה או שמא רצוי יותר לעשות זאת בדרך של עסקות משפטיות מרצון בסיוע הקהילות היהודיות בפראג ובווינה, התאחדות היהודים ברייך ומועצות הזקנים במרחבי המזרח). כן יש להבטיח בחוזה־השלום את השתתפות ההון היהודי בארצות המערב במבצע כפיצוי על הנזק שנגרם על־ידי היהודים מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות כתוצאה מחוזה וֶרסיי.

שאלת הפתרון הטריטוריאלי, אם כי בלי ציון השם מאדאגסקר, הועלתה גם בפגישה במשרד לבטחון הרייך בברלין בין אייכמן ועוזרו דאנקר ובין אדלשטיין וויידמן מפראג, לוונהרץ מווינה ואפשטיין מברלין, שנאספו בראשית יולי 1940 כדי למסור דו"ח על הנעשה בתחומי ההגירה, הארגון והפיננסים. אחרי ששמע אייכמן מה שהיה לנוכחים לומר, הוא ציין, שיש להמשיך כרגע במאמצים למען ההגירה דרך המזרח הרחוק וליסבון, אך לאחר גמר המלחמה נראה שיהיה צורך בפתרון כולל של בעיית אותם יהודים באירופה, שעזיבתם אינה ניתנת לפתרון בהגירה אינדיבידואלית.

אייכמן ביקש לדעת, אם נושא זה כבר עלה על הפרק ואם הוצעו תכניות בכיוון זה וכאשר נענה בשלילה, נתן לחמשת הנוכחים הוראה להכין תזכיר קצר על הנקודות העיקריות שתכנית כזו חייבת להביא בחשבון. מישהו מן הנוכחים (כיוון שהפרוטוקול נכתב בגוף שלישי סתמי, אין לדעת מי) אמר שהעלאת תכנית כזאת אפשרית רק מתוך התייחסות לאזור התיישבות קונקרטי, שלמענו אפשר להשיג את המימון הדרוש ולארגן את ענייני ההגירה וההתיישבות בדרכים מדיניות. על כך השיב אייכמן, שלעת־עתה מדובר רק בקווים כלליים לשם ביצוע יעיל של תכנית כזו בתקופה של שלוש עד ארבע שנים. בעקבות דבריו הצביע מישהו על חשיבותה של ארץ־ישראל ועל העובדה, כי ארץ־ישראל, שיש בה כחצי מיליון תושבים יהודים, היא נקודת הקליטה החשובה ביותר להמוני היהודים ושאת שיתוף הפעולה של ארגוני הסיוע היהודיים ניתן להשיג בקלות רבה למען התיישבות גדולה בארץ־ישראל. אייכמן הבהיר, שעדיין אין תכניות מוגדרות לגבי אזור ההתיישבות וצורתה ושהתזכיר צריך לכלול רק רעיונות־יסוד ולהימסר עד למחרת היום אחר־הצהריים.

לאחר שהועלו הקשיים שבהכנת תזכיר בזמן כה קצר, הסביר אוברשטורמפיהרר דאנקר, שמדובר רק בהתייחסות ראשונה ושבהחלט אפשר להעלות לשם דוגמה ארץ מסויימת. בקשר לכך נמשך הדיון על ארץ־ישראל כעל אזור התיישבות. דאנקר הביע את דעתו, שאין לארץ־ישראל אפשרויות הקליטה הדרושות וכי מצד הערבים עלולים להתעורר קשיים. על כך באה מצד נציגי היהודים התשובה, שארץ־ישראל בצורתה הנוכחית מסוגלת לקלוט שלושה מיליונים יהודים ועם יצרפו אליה את עבר־הירדן, אפשר יהיה לפתור את בעיית יהודי אירופה בכללותה.

גם אם לא הוזכר השם מאדאגסקר בפרוטוקול הישיבה של ה־3 ביולי, ידעו נציגי היהודים במה מדובר. אדלשטיין סיפר לרַפי פְרִידֶל, חבר הנהגת “השומר הצעיר” ונציג תנועות־הנוער בוועד הפועל הציוני בפראג, שבא להיפרד ממנו לפני צאתו לסלובקיה בקיץ 1940, כי לגרמנים תכנית להעביר את כל היהודים למאדאגסקר ובעיניו נראה הדבר כרע במיעוטו. ייקף אמר לרפי, שהגרמנים פנו אליו וביקשו ממנו להכין תזכיר מפורט בנושא זה והוא. כדבריו, החדיר לתוכו את כל התורה הבוֹרוֹכוֹביסטית, את עניין הפרודוקטיביזציה, את החינוך לעבודה גופנית. בעת השיחה נשמעו דברי אדלשטיין כמתקבלים על הדעת ופרידל החל להבין רק אחרי בואו לסלובקיה כמה תמימות היתה באמונתו של אדלשטיין שאכן יכולה מאדאגסקר לשמש כעין מקלט־לילה, עד בוא זמנים אחרים. יהודי סלובקיה נראו הרבה יותר מפוכחים ומעוגנים במציאות, וכאשר סיפר פרידל לחברי ההנהגה הציונית בבראטיסלבה על התכנית הדמיונית להתיישבות יהודית המונית באי מאדאגסקר, הם הגיבו בחיוך של ביטול.

ביולי 1940 ערכה תנועת־הנוער הצופי החלוצי בפרוטקטוראט ועידה כללית, שבאו אליה צירים מכל פלוגות ההכשרה, אורחים מכל שאר תנועות־ הנוער, באי־כוח המוסדות הציוניים הקיימים וכל הגדוד הפראגאי. ההוראה היתה להתאסף באולם “מכבי” שבבית־העם ברחוב דלאוּהָה בלי לעורר תשומת־לב. מכיוון שהוועידה התקיימה בלי אישור הגרמנים (אולי מתוך הסתמכות על כך, שעד עתה התנהלה העבודה פחות או יותר באין מפריע), אך קשה לתאר, כיצד יכולה נהירת מאות צעירים יהודים בחולצות לבנות בלבה של פראג שלא לעורר תשומת־לב. אחרי שמחת הפגישות עם חברים מימים־עברו ושירת “התקווה” וה“אינטרנציונל”, כנהוג, מסר קאמילו קליין, מן הכוחות הצעירים המבטיחים, תמיר, נאה, בעל גבות שחורות עבותות, סיכום על עבודת התנועה במשך שנת המלחמה.

אכן היה במה להתגאות: קמו גדודים בחלקי פראג השונים, נוסד גדוד “סוללים”, השכבה הצעירה ביותר של התנועה, נערכו תחרויות לימודים בשכבת הצופים, ושכבת הבוגרים עוסקת רובה בעבודה חינוכית, בתנועה, בבית־הספר “יוּ־על” ובמחנה ההכשרה של עליית־הנוער או נמצאת בפלוגות הכשרה, עובדת בחקלאות, בסלילת כבישים, בייעור ומחכה לעליה. כדי להקל על ההמתנה לעליה נוסדו בפראג בית־חלוצים ובית־חלוצות ואף בית־חולים קטן. כשדובר בתפקידי התנועה לעתיד נשמע רעש באולם. הנאום הופסק ובתוך הדומיה שהשתררה הופיעו אנשי ס“ס אחדים ביציע. ניתנה פקודה לסלק מן האולם את הדגלים, התכולים־לבנים והאדומים, ולהתפזר, אחרי רישום כל הנוכחים. האחראים לוועידה, ובתוכם ד”ר קאן, נלקחו לגסטאפו, אך לבסוף שוחררו כולם. היתה זו רק תזכורת קטנה, כי אין לעשות דבר בלי הסכמת הגרמנים.

אחרי איסור הלימודים בכל בתי־הספר, צ’כיים כגרמניים, החל משנת הלימודים 1940–1941, נקראו מורים ומחנכים יהודים מכל חלקי הפרוטקטוראט להתייעצות במחלקת החינוך של קהילת פראג, שבראשה עמד ד"ר יוסף פולאק, עורך־דין וסופר, דובר עברית. הוחלט שכל אחד מן המורים, והיו ביניהם גם פרופסורים בעלי־שם, יקבל כיתה אחת או שתיים והלימודים יימשכו במחתרת בצורה מאורגנת בחוגים בדירת המורה או בדירת הורי התלמידים, שיתרמו לקיום החוג בהתאם ליכולתם. בדז’ישקה הוֹסטוֹבסקה (שייקף נתן לה את השם ברכה כדי שלא לגרוס את השיניים בשמה הצ’כי הטהור), אחת מפקידות מחלקת החינוך, נשלחה למשרד החינוך כדי להביא משם תכניות לימודים וספרי לימוד שהיו חסרים. למזלה היה השוער צ’כי והפקידים הצ’כים שאליהם העביר אותה עזרו בלב שלם. לא היה ילד יהודי שנותר בלי מסגרת לימודית.

מגרשי “הגיבור” בפרבר סטראשניצה, ששימש זמן־מה לאימוני היטלר־יוגנד, הוחזר אחרי שתדלנות קהילת פראג לידי היהודים ובקיץ המה ילדים ובני נוער, שעסקו בהדרכתו של פרדי הירש במשחקים, בספורט, בתחרויות כדורגל, בהתעמלות, במחנאות ובחוגי לימוד. כ"א בתמוז צויין כמנהג בתכנית אמנותית על ביאליק ועל הרצל וקבוצות נוער לנו שם באוהלים, על אף האיסור של יציאה מן הבית אחרי שמונה בערב. ההימצאות בגנים ציבוריים נאסרה מכבר ושטחי הירק האחרונים שעמדו לרשות היהודים היו שני בתי־הקברות הישנים, ברובע היהודי ובפרבר ז’יז’קוב, שבשנים כתקנן פקדו אותם רק מבקרים מעטים. עתה שיחקו ילדים במחבואים בין המצבות, אמהות טיילו עם עגלות ילדים בשבילים, זקנים ישבו על הקברים ודיברו על מה שהיה וזוגות מצאו להם פינה נסתרת להתבודד בה. בתי־העלמין היהודיים קמו לתחיה.

כאשר חזר ג’ורג' קינן, שהיה מעובדי השגרירות האמריקאית בצ’כוסלובקיה עד לסתיו 1939 לביקור כעבור שנה, מצא את פראג עדיין יפה, כתמיד, אך חלונות הראווה התרוקנו, ברחובות היו שלטים גרמניים, הקיוסקים היו מלאים עיתונים גרמניים. לפרוטקטוראט נוספו חצי מיליון גרמנים, מהם יותר ממאה אלף בפראג, והם היו השליטים בכל המפעלים הגדולים. שוֹוי ההון שהוציאו הגרמנים מן הפרוטקטוראט מראשיתו נאמד ב־500 עד 1,000 מיליון דולר, מלבד המסים השנתיים בסך מאה מיליון דולר ששילמו הצ’כים ישירות לאוצר הגרמני. ערך הכתר ירד, והורגש מחסור מחמיר בסחורות. קילוגרם חמאה, שנמכר לפני בוא הגרמנים ב־18 כתר, נמכר עתה במנות קטנות בקיצוב לפי 40 כתר לקילו ובשוק השחור היה מחירו מאה כתר. אבל בין היהודים היו רק מעטים שידם היתה משגת לקנות מזון במחירי השוק השחור, חוץ מן המצרכים החיוניים ביותר. הרי ההכנסה המותרת ליהודים הועמדה על 3,000 כתר לזוג וגזירות חדשות חנקו בהדרגה כל אפשרות קיום. באוקטובר אסר צו בחתימת מזכיר המדינה, קארל הרמן פראנק, על היהודים שורת עיסוקים נוספים – בסוכנויות־ביטוח, בסוכנויות־נסיעות, במפעלי־תובלה, בבתי־משכון, בתיווך נכסי־דלא־ניידי, וכן בעלוּת על מסעדות ובכך חוסלו, למעשה, כל עסקי היהודים. בנובמבר 1940 באה ההוראה למסור את פנקסי החסכון, שבהם החזיקה כל משפחה יהודית על כל צרה שלא תבוא. האמהות היהודיות, שחסכו כתר לכתר למען נדוניה לבנות, לימודים לבנים, מסרו יחד עם הפנקסים הכחולים והאדומים גם כמה שנות עמל והרבה הנאות חיים שוויתרו עליהן מתוך חסכנות שהיתה טבועה בדם.

איש לא זכר עוד את כל האיסורים: אסור ליהודים להחזיק יוֹנים, אסור להם להניף את דגל הרייך (כאילו היתה זו משאלתם הגדולה), אסור לבקר במספרות, ללון בבתי־המלון, להשתמש במוניות. שעות הקנייה בחנויות הוגבלו בהדרגה עד שנותרה ליהודים שעת־קניות אחת ויחידה אחר־הצהריים. כאשר כל סחורה שהיה בה מחסור נעלמה מכבר מחנויות־המכולת, מדוכני הירקנים. אסור היה לעזוב את מקום המגורים אלא ברשות הגסטאפו ובתוך פראג החלו היהודים להצטופף: תחילה סולקו על־ידי הגרמנים מאזורי הווילות המטופחים בפרברי פראג ומבתי־המגורים החדישים היוקרתיים, בעלי דירות של שניים־שלושה חדרים (וזה היה הממוצע המקובל עד אז) ביקשו למצוא מקור־הכנסה על־ידי השכרת חדר אחד או שניים. רבו מחפשי הדירות, שלא יכלו להרשות לעצמם עוד לשלם את השכר בעד דירה שלמה או שהוצאו מדירותיהם, לאחר שהחל מאוקטובר 1940 אסור היה לחדש חוזה שכירות ליהודי אלא בהסכמת הצֶנטראלשטֶלֶה. בכל גליון וגליון של העיתון היהודי הופיעו טורים ארוכים של מודעות של משכירי דירות ומחפשי דירות, עדיין מנוסחות בסגנון ימים־עברו:

במקום מרכזי, חדר־ספה אלגנטי – שמש, אמבטיה,

מים חמים, להשכיר לדייר תרבותי.

לכתוב ל“משק בית מטופח”.

היו בעלי חנויות ששמרו בשביל לקוחותיהם היהודים הוותיקים מצרכי מזון או ירקות והכניסו אותם בחשאי לסלי הקנייה שלהם, כאשר באו לערוך קניות בשעה היהודית המאוחרת. לעומת זאת היו שמחקו קשרי ידידות של שנים כאילו לא היו, וכך היה גם לגבי כל שאר האוכלוסיה הצ’כית: איש־איש נהג על־פי אופיו. אחרי כניסת חוקי הגזע לתוקפם נעלמה מבתי־היהודים העוזרת הצ’כית, שבלעדיה לא יכלו הנשים היהודיות עד אז לתאר לעצמן את ניהול משק־ביתן. הרי גם בבית הבורגני הצנוע ביותר, בדירה של שני חדרים, היו מחזיקים בימים כתקנם בעוזרת, שהיתה ישנה במטבח או בחדרון חשוך לידו, עובדת מבוקר עד לילה, ללא חשבון שעות, עם חופשה בערב יום ג' ויום א' אחר־הצהריים. היו עוזרות ששמרו אמונים למשפחותיהן, היו מביאות להן מזון מן הכפר, עושות שליחויות למענן, נאנחות יחד עם גבירתן לשעבר. הנשים היהודיות למדו עתה לנהל את משק־ביתן בכוחות עצמן, להעלות פחם מן המרתף, להדליק את התנור עם בוקר, לכבס כביסה בגיגית על קרש. מי שידעה לתפור היתה מפרנסת את משפחתה, כי היתה זו עת התיקונים, תפירת החדש מן הישן, והבעל המחוסר־עבודה, שבדרך־כלל לא הדיח מימיו ספל אחד בכיור, דאג עכשיו למשק הבית. חיי המשפחות התהדקו: העיקר שהילדים לא יסבלו, שימשיכו ללמוד ושלא יהיה המצב גרוע יותר.

אט־אט ירדו היהודים בסולם המעמדות, מביטים לאחור בגעגועים. חנה שטיינר התלוננה, שהנשים היהודיות אינן מוכנות לצאת לעבודה כעובדות משק־בית במוסדות, בבתי־זקנים או בבתי־חולים. מתוך 25 שנשלחו לעבודה על־ידי המחלקה לעובדות משק־בית של קהילת פראג בראשית יולי, חזרו ובאו רק תשע למחרת, ורק שתיים מהן החזיקו מעמד.

ל“הסבה המקצועית” של ניסקו היה המשך בצורת “מחנה הסבה לינדֶן” וגם כאן הצטלבו רצונות היהודים והגרמנים: היהודים באופטימיותם חשבו על דבר אחד והגרמנים הגשימו דבר אחר. משהתמעטו מקומות ההכשרה עקב סילוק היהודים ממקומות־עבודה פרטיים, היה “החלוץ” מעוניין בהקמת חוות לימוד, כאותן שהיו קיימות בגרמניה במשך כל שנות שלטון הנאצים. לאחר שהמרכז להגירה החרים חווה חקלאית גדולה בלִיפֵּה (לִינדֶן בפי הגרמנים) בדרום בוהמיה, שהיתה שייכת ליהודי, הוא הכריז עליה כעל “מחנה הסבה” והטיל על הקהילות לספק דרך־קבע 300 פועלים, שעבדו בהשגחת שני אנשי ס“ס. גם על “החלוץ” הוטלה מיכסה קבועה של שירות בלינדֶן, לתקופה של שלושה חודשים ולאחר זמן למשך ששה חודשים. ההתלהבות לגיוס לא היתה גדולה, על אף התנאים הסבירים יחסית – הבחורים הורשו לכתוב הביתה ולקבל אחת לחודש חבילה גדולה. הם היו פנויים בערבים לקריאה, לספורט, למשחקי שחמט, שהשתתף בהם גם אחד מאנשי הס”ס, איש פשוט מאיגלאו בשם שמיילר, שהיהודים קראו לו פראנטה. בין חברי תנועות־הנוער התנהלו ויכוחים רעיוניים. אם יש לגייס לליפה את מיטב המדריכים, כדי שיהוו דוגמה ליהודים־הצ’כים שם, אם יש לעבוד בחווה מתוך אמונה בערכה המטהר של עבודת־הכפיים ולהראות לאחרים את הדרך אל היהודי החדש, או אם יש לראות במחנה ההסבה סתם אילוץ מצד הגרמנים, שיש לחיות עמו כפי שאפשר. המציאות הכריעה לטובת הריאליסטים.

סוף־סוף הגיע תורם של בעלי אֶפידייביט מסתיו 1938, מימי הסכם מינכן, לקבל אשרת־כניסה לארצות־הברית, אבל לא היתה עוד אפשרות לצאת דרך הנמלים האיטלקיים וגם מי שכבר החזיק בידו כרטיס אניה, היה חייב לדאוג לדרך אחרת. הנתיב הפתוח האחרון היה מסע ברכבת דרך וארשה, מוסקבה, ולאדיבוֹסטוֹק, מנצ’וריה, שאנחאי לנמלים קובֶּה או יוֹקוֹהמה ומשם לסן־פארנציסקו או ליבשת דרום־אמריקה. לאחר שהקונסול הרוסי בפראג הבטיח לחנה שטיינר אשרות־מעבר, היתה הבעיה העיקרית השגת ויזה למנצ’וקו, היינו מנצ’וריה, הכבושה בידי יפאן, אך ליפאן לא היתה נציגות בפראג ולשם קבלת אשרה היתה דרושה נוכחות אישית בקונסוליה בהאמבורג. אמנם הנסיעה ברכבת למזרח נמשכה 16 ימים, אבל היה לה יתרון: מכיוון שרוסיה היתה מעצמה ידידותית לגרמניה, היה אפשר לשלם אותה במארקים.

איש לא התייאש, חנה שטיינר הוסיפה לחפש מקלט ולו רק ליחידים: ארגוני הסיוע היהודיים, ובמיוחד משרד היצ"ס בשאנחאי, קשרו את כל מערכת הקשרים הסבוכה שהיתה דרושה להוצאת איש אחד, משפחה אחת; אנשי “החלוץ” בהונגריה ניהלו משא־ומתן על השגת מספר גדול של דרכונים הונגריים בשוחד. החלוצים הוסיפו לעבוד בהכשרות, ללמוד עברית, לחזק גרעיני עליה, להתווכח בעניינים רעיוניים על צורת החיים בארץ־ישראל. יהיה גורל היהודים בעתיד אשר יהיה, העיקר לא לקבל אותו כגורל אינדיבידואלי ובאופן סביל, ציין עיתון הקהילה, אלא להתמודד אתו בצורה פעילה, מתוך תודעה יהודית, מתוך חוש אחריות לכלל.

מוסוליני, שהתקנא בהצלחותיו הכבירות של היטלר, היה צמא למעט תהילה צבאית משלו ובאוקטובר יצא למלחמה על יוון. גם בבלקנים נשתבשו ונחסמו דרכי העליה. ד“ר אוּלמן ניסה לברר, אם ניתן להשיג אשרת־מעבר מאת ממשלת וישי, לשם הפלגה לארץ־ישראל מנמל ליסבון. בפראג נפוצה שמועה, שחברת הספנות הרומנית חידשה את ההפלגות בקו קונסטנצה־חיפה. אך תשובתו של אולמן, אחרי בירורים בבראטיסלבה, בבודפשט, בזאגרב, היתה שלילית: כרגע אין כל אפשרות להפליג מאחת מארצות הבלקאנים דרך הים. הנתיב הפתוח היחיד הוא ביבשה, דרך הונגריה (ושם, בעזרת שוחד, עדיין אפשר להשיג הרבה), תורכיה וסוריה, אך ממשלת תורכיה סירבה להרשות מעבר דרכה לבעלי סרטיפיקאטים, אחרי שבנמלי תורכיה נותרו כמה מאות יהודים מאירופה שלא ניתנה להם רשות להיכנס לארץ־ישראל. עדיין דובר על אפשרות עלייתן של עשרים בחורות למשקי הפועלות בארץ והמועמדות נבחרו מתוך מאות חברות “החלוץ” שבהכשרה בקפידה רבה על־ידי ועדה, שכללה את מרים אדלשטיין, אולגה קאן וטרודה ינוביץ. הבנות הכינו את הארגזים, עברו את כל ההליכים וציפו בבית־החלוצות לאפשרות של יציאה. בינתיים למדו המתקדמות עברית אצל פרופ' ווֹסקין־נהרטַבי וגם ד”ר קאן היה בין המשתתפים הקבועים בשיעור.

נובמבר היה תמיד חודש קודר במרכז־אירופה, אפילו בשנים שלוות, מעבר אפרורי, סגרירי, גשום אל תוך החורף ועתה – לגבי היהודים – לא היתה בו אף נחמת הציפיה לעונת השלג הקרבה עם החלקה על הקרח וגלישה על סקי, ולחמימות המידבקת של חג־המולד. אל תוך הדכדוך הסתווי באה הידיעה על טביעת האניה “פאטריה” בנמל חיפה, על מות בנים, אחים, ידידים שהיו על סיפונה. אכן, לא היה זה המוסד לעליה ב', אלא היועץ המסחרי שְטוֹרפֶר שהצליח לבסוף להוציא את הקבוצה שהתעכבה תשעה חודשים בבראטיסלבה ויחד עמם עוד כמה מאות פליטים מן הפרוטקטוראט. באותו זמן עסקו הגרמנים, בהתאם לתכנית הגדולה להפרדת עמים, בהעברת גרמנים אתניים מבֶּסאראביה (שסופחה על־ידי ברית־המועצות) “הביתה אל הרייך”. שטורפר ניצל את ההזדמנות, ובאותן האניות, שיצאו בנתיב הדאנובה להחזיר את הגרמנים למולדת, נסעו בכיוון הנגדי היהודים הנמלטים, ששילמו בכספם גם את דמי הסעת הגרמנים.

הפליטים מן האניות של היועץ שטורפר הועברו בנמלי הים־השחור אל שלוש אניות ישנות רעועות, כשהמטען האנושי בהן נדחס עד אפס מקום. במחצית נובמבר התקרבו שתיים מאניות אלה – “מילוס” ו“פאסיפיק” – לחופי הארץ. על אף הבקשות הרבות לגלות יחס אנושי הודיעו הבריטים ב־19 בנובמבר, כי אמנם יש בלבם אהדה לפליטים, אך אין הם יכולים להסכים להפרה גלויה של חוקי ממשלת ארץ־ישראל, הרואה את העליה הבלתי־חוקית כמזיקה לאינטרס הבריטי במזרח התיכון. החלטתם היתה להעביר את נוסעי האניות לאחת המושבות הבריטיות, שם הם יוחזקו עד סוף המלחמה, וגם לאחר־מכן לא יורשו להיכנס לארץ־ישראל. לא הועילה גם התערבות וייצמן, שביקש להשאיר בארץ לפחות את הילדים והזקנים, שלרובם היו בה קרובים, ואת בעלי הסרטיפיקאטים, שתוקפם בוטל עקב המלחמה. אך הבריטים לא ויתרו והעבירו את אנשי “מילוס” ו“פאסיפיק” אל סיפונה של “פאטריה”, אניה צרפתית לשעבר שהוחרמה על־ידי הבריטים.

בינתיים הגיעה לנמל חיפה גם האניה “אטלנטיק”, או ליתר דיוק שלד האניה, כי בהיעדר פחם השתמשו בעת ההפלגה הארוכה בכל חלקי העץ שלה. שאפשר היה לוותר עליהם, ובין נוסעיה גם קבוצת “מכבי” ו“החלוץ” מבוהמיה ומוראביה, שישבה זמן רב כל כך בסלובקיה. גם אותם החלו הבריטים להעביר בכוח אל “פאטריה”, אך באותה שעה נשמע פיצוץ אדיר ותוך דקות מעטות שקעה האניה במים. מטען חומר־הנפץ, שביקשו אנשי ההגנה לפוצץ בחדר המכונות של “פאטריה” כדי למנוע את הפלגתה, היה בעל עוצמה רבה מדי: 260 פליטים ממשטרו של היטלר נספו על סף ביתם, ומאות נפצעו. בעקבות הזעקה הגדולה שפרצה בעולם הסכימו הבריטים להשאיר את ניצולי “מילוֹס” ו“פאסיפיק” במחנה־הסגר בעתלית. אך נוסעי “אטלנטיק” נגררו בכוח אל שתי אניות הולנדיות, והובאו לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, לא הרחק מן האי מאדאגסקר, שהגרמנים הועידו אותו ליהודים.

הידיעות הראשונות על “פאטריה”, שהגיעו לפראג, היו מטושטשות ולא נקבו במספר ההרוגים וליעקב אדלשטיין היה הפיצוץ הוכחה נוספת לחשיבותן העצומה של הכנות מאורגנות היטב להורדת המעפילים בחופי הארץ, כדי שהעליה תוכל להימשך. אולם כאשר נודעו בפראג ממדי האסון, צבאו המונים ימים שלמים על דלתות המשרד הארץ־ישראלי כדי לקבל פרטים על גורל בני משפחתם. ליאו ינוביץ ציפה בקוצר־רוח לרשימות השמיות של ההרוגים, הנמלטים, העצורים (הן הגיעו לפראג רק בתחילת שנת 1941). הקרובים שאלו בחרדה ולא היו תשובות: “לא מוצאים את שמה של מרים לדרר בשום רשימה,” “מבקשים להודיע על גורל גיאורג מורגנשטרן,” “מה קרה לפראנץ פאנטל?” בירר ינוביץ בארץ־ישראל.

בדצמבר 1940 נסע אדלשטיין נסיעת שירות לבראטיסלבה כדי לדון עם המוסדות היהודיים בעניין יציאתם של בעלי הסרטיפיקאטים האחרונים (כ־160, בעיקר ילדים ובני נוער) לארץ־ישראל, וכפי שהודיעה הקהילה בדו“ח השבועי הרשמי שלה “הצליח להשיג אחרי משא־ומתן הבטחה סופית למתן אשרת־מעבר לבולגריה, שתוענק ברגע שתתקבל הודעה, כי האניה בשביל היוצאים לארץ־ישראל מוכנה.” עתה התנהל המו”מ על השגת אניה. ולפי כל הסימנים הוא עמד להסתיים בקרוב, והוחל בדיון על קבלת סרטיפיקאטים נוספים, במיוחד לצעירים. עם היועץ המסחרי שטורפר נדונה שאלת טראנספורט הפועלים הבא של “החלוץ־מכבי”. דיווחי הקהילה, כרגיל, נטו לצד האופטימיות, גם לגבי הגרמנים, גם לגבי היהודים. כשחזר ייקף מצא את הודעתו של אולמן, כי בין מגורשי מאוריציוס גם חברי קבוצת בראטיסלבה. “חבל שלא נשמעה דעתי,” כתב אולמן, “ולא הושארו האנשים בסלובקיה עוד שנה.” אך הידיעות הראשונות ממאוריציוס היו מרגיעות: יש מה לאכול. הקהילה היהודית ברודזיה מושיטה עזרה רבה, האנשים רשאים לעבוד במקצועם. לא נורא לעומת הנעשה במזרח־אירופה.

אט־אט התברר, כי החלטת ההנהגה הציונית בפראג לדבוק יחד עד ליציאה משותפת לא היתה נבונה ביותר ולא עמדה עוד במבחן המציאות. באביב חיכו עדיין לאדלשטיין ולחנה שטיינר סרטיפיקאטים בטרייסט, אבל אז לא נתנו להם הגרמנים רשות לצאת. בינתיים פג תוקפם של הסרטיפיקאטים, אך ברלס הבטיח להשיג לכל הקבוצה – קאן, צוקר, שטיינר, פרידמן, אדלשטיין – אשרת־מעבר איטלקית לששה חודשים על סמך ויזה לשאנחאי, אם ליאו הרמן ידאג למימון, כל זאת עד לקבלת סרטיפיקאטים חדשים. בינתיים נכנסה איטליה למלחמה וגם אפשרות זו ירדה מן הפרק. ליאו הרמן פנה לווייצמן, וייצמן לשרתוק ולברלס, שרתוק כעס על שפונים ישירות ל“צ’יף” מעל ראשו – אבל עדיין לא היו סרטיפיקאטים, ואף לא היתה דרך לקבל אותם במדינה נייטרלית. הפתרון היחיד, אחרי עשרות שיחות טלפון בין פראג, ז’נווה, בראטיסלבה, בודפשט, היה העברת הסרטיפיקאטים לסלובקיה או להונגריה, אך לכך לא נתנו האנגלים את הסכמתם. באוקטובר 1940, כאשר יכלו סוף־סוף אנשי פראג לבשר לד“ר אולמן שד”ר קאן ואשתו, חנה שטיינר ובעלה ואוטו צוקר קיבלו מן הגרמנים היתר־יציאה בתנאי שייצאו ללא דיחוי, שוב לא היה להם לאן לצאת ועל סמך מה.

ההתכתבות בין פראג, לונדון, ירושלים, זאגרב, איסטנבול, בפרשת הוצאתן של חמש נפשות, שד“ר אולמן שקד עליה בנאמנות, נקראת כטראגדיה של טעויות. בדצמבר יכול סוף־סוף ד”ר מֶרץ להודיע מירושלים לאולמן, כי הסרטיפיקאטים לקאן ולצוקר בדרך. אבל לא היתה להם אפשרות להגיע לאיסטנבול לקבל אותם שם. ביציאת חנה שטיינר טיפלו ארגוני הנשים. לייקף שוב לא היתה תקווה שהגסטאפו יתן לו לצאת.

צוקר, הרווק המושבע, נשא, לבסוף, בגיל 48, לאשה את פריצי ציגלר, בחורה יפהפיה, והודיע על כך בצורה לאקונית לליאו הרמן: “ויתרתי על רווקותי. ההבדל אינו גדול כל כך.” במכתביו הפרטיים של צוקר הורגשה פה ושם הסתייגות מייקף. אם מתוך אמביציה שלא באה על סיפוקה (“בגלל ‘מעשה־ראווה’ מצד ייקף נעשתה, בעצם, עבודתי בפראג מיותרת”), אם בגלל שיטות עבודה שונות (“אתה יודע כמה קשה להניע את ייקף לניהול עניינים מסודר ומאורגן”). צוקר היה אוהב מוסיקה, חובב אמנות, בעל טעם מעודן. לייקף לא היו לא הבנה ולא זמן לענייני אסתטיקה. בקיץ 1940 עדיין קיווה צוקר ברוב אופטימיות, כי בקרוב ינגן בכינור בדירתו של הרמן בירושלים, אך בחורף היה עליו להודיע לז’נווה, כי לדאבונו חייב הוא ליטול לידו את ניהול קהילת ברין, לאחר שמזכיר הקהילה אלברט נקרא לפראג. “אני רק מקווה שהדבר לא יפגע באפשרות ההגירה שלי.”

שנת 1940 באה לקיצה ועל אף כל המכשולים עדיין הצליחו יותר מששת אלפים יהודים לצאת משטח־החסות. גם כשלא היה עוד לאן להגר וכשלא היתה דרך להגיע לשום מקום, נצטוו היהודים לפני כל ביקור צפוי של אייכמן להגיש בקשות להגירה לצֶנטראלשטֶלֶה תוך ציון מטרת הנסיעה: שאנחאי. לכל הצדדים היה ברור, כי מדובר רק באחיזת־עיניים וכי גינתר חושש מנזיפה של ברלין. אך כולם, מגישי התיקים, עובדי הקהילה ואנשי ס"ס, שיחקו את המשחק.

הדעה הכללית בקֶרֶב הצ’כים היתה, שהמלחמה לא תוכל להימשך זמן רב ובין הגולים הצ’כים בלונדון כבר התנהלו ויכוחים מרים על דרך המימשל שלאחר המלחמה. כאשר נתבקש ד"ר בֶּנֶש להעניק ליהודים כגוף נציגות בוועד הלאומי הצ’כוסלובקי, סירב ואמר, שלאחר המלחמה לא יהיה עוד בצ’כוסלובקיה מיעוט יהודי ועל היהודים יהיה להחליט: או שיהיו צ’כים או שיהיו ציונים לאומיים ואז הם חייבים לקבל את אזרחות מדינתם. אין הוא רוצה עוד במיעוטים לאומיים בארצו. אשר לוועד הצ’כי, ציין בֶנֶש בשיחה עם ההיסטוריון לואיס נאמייר כנציגה של ההסתדרות הציונית, כי החברות היא על בסיס אישי, לא לפי גופים, וצרת היהודים היא שהם מפולגים בין דתיים, לאומיים ומתבוללים ואלה האחרונים אף הביעו לפניו את התנגדותם לנציגות הציונים בוועד. בנש הטעים שחלק מן הציונים הם פושרים מדי, ציונים רק להלכה. אומה אינה יכולה לכבוש את עצמאותה או לכבוש אותה מחדש אלא אם כן היא מרכזת בכך את כל מרצה.

כאשר הזכיר נאמייר את סובלנות הצ’כים בעבר, השיב בנש באנחה, שבמלחמת־העולם הראשונה היה המצב שונה: אז הם היו רק שלושה, מסריק. שטיפאניק, נציג הסלובקים, והוא, בנש. ושני האחרונים קיבלו על עצמם את העבודה היומיומית. כיום יש לו עסק עם עשרה גנראלים, עשרים שרים ומספר גדול של חברי פרלמנט לשעבר. כאשר נסכה השיחה על אנטישמיות ונאמייר העלה את נושא היחס העויין ליהודים ביחידות הצבא הצ’כיות. השיב בנש, שאחת הסיבות לכך היא העובדה, שהיהודים עדיין מדברים גרמנית בינם לבין עצמם, אפילו בהיותם חיילים בצבא הצ’כי. נאמייר דיבר על התקדמות המשא־ומתן להקמת יחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי ושאל את בנש, אם יינתן למגוייסים ביחידות הצ’כיות לעבור אליהן. בנש ענה, כי עליו להתייעץ בשאלה זו עם הגנראלים שלו.

בשיחה של חיים וייצמן עם ג’ון מארטין, מזכירו הפרטי של צ’רצ’יל, בעניין הכוח היהודי, אמר לו מארטין שכידיד הוא מייעץ לציונים, כי יתחילו כבר עתה לפעול למען מדינה יהודית. הזמן בשל. עתה נמצאים בזמן הקשה של המלחמה, אם כי המצב הכללי הוא יציב, חוץ מן ההפצצות והאבידות בספנות. גם המחצית הראשונה של שנת 1941 עוד תהיה קשה, אך מראשית הקיץ אפשר לצפות למפנה ועל היהודים להיות מוכנים לנסח את מטרות השלום שלהם. וייצמן הביע חשש, שגם עם נצחון בעלי־הברית יהיה מצב היהודים טראגי. הרי נצחון גדול יכול לבוא רק על־ידי מיגור מוחלט של הפאשיסטים ונקל לתאר, מה יימצא במזרח־אירופה כשיעלה המסך לאחר מלחמה כזו לחיים ולמוות. כאשר מסר וייצמן על שיחה זו בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1940, דובר על שלושה מיליונים יהודי אירופה הכבושה, שיהיה צורך להעלותם אחרי המלחמה, כי יקיץ הקץ על גלות היהודים באירופה.

 

18. בשתי פלנטות נפרדות    🔗

במארס 1941 שלח אייכמן את יעקב אדלשטיין וריכארד ישראל פרידמן, מנהל המחלקה המשפטית של קהילת פראג, לאמשטרדם, שבה עמד לקום מרכז להגירה יהודית, כדי שייעצו למועצת היהודים שם כיצד לנהל את העניינים. יהדות הולנד היתה במידת־מה דומה ליהדות בוהמיה ומוראביה: אף היא רגילה לציית לחוק, אף היא בורגנית ברובה, אף היא נוטה לאופטימיות. אך שלא כיהדות פראג היה לה גם על מה להסתמך: בעקבות התנגשויות בין נאצים הולנדים לבין תושבי הרובע היהודי העתיק באמשטרדם נערך מצוד ברחובות העיר ונעצרו ארבע מאות יהודים צעירים שהובאו למחנה־הריכוז מאוטהאוזן. לאות מחאה הכריזו פועלי אמשטרדם ב־17 בפברואר באופן ספונטאני על שביתה כללית ופועלי כמה מערי הסביבה הצטרפו אליהם. השביתה דוכאה על־ידי הגרמנים תוך שלושה ימים בצורה אכזרית, אך היא נטעה בלב יהודי המקום את האמונה, שההולנדים, למרות המספר הרב של משתפי־פעולה עם הנאצים (שיתוף שהתבסס לא מעט על אחוות העמים הצפוניים), לא יתנו לגרמנים לנהוג ביהודים כרצונם: הולנד איננה מזרח־אירופה.

אדלשטיין ופרידמן היו חופשיים בתנועותיהם באמשטרדם. אף באחת מן הפגישות עם ההנהגה היהודית המקומית לא נכח מלווה גרמני, ופרידמן גם שלח לידידתו בפראג מכתבים ארוכים על רשמיו מביקורים במוזיאונים לאמנות. אין להניח שאדלשטיין היה שותף לסיוריו האמנותיים של פרידמן, שמאז נסיעתם המשותפת לניסקו היה קשור עמו בקשרי רֵעות. היו לאדלשטיין פגישות רבות עם שני ראשי מועצת היהודים בהולנד, עם היהלומן אברהם אשר ועם פרופ' דוד כהן, אחד המנהיגים הציוניים המקומיים. תפקידם הנוכחי של השניים היה המשך ישיר לפעולתם בוועד לעניינים יהודיים מיוחדים, שטיפל מאז שנת 1933 בעשרות אלפי פליטים יהודים מגרמניה שעברו את הולנד או מצאו בה מקלט. אדלשטיין ניסה להבהיר לאשר ולכהן את חומרת מצב היהודים ואת הצפוי להם במקרה של הגליות למזרח, אך שניהם לא שעו לאזהרותיו. אדלשטיין קבל על כך בפגישת ציוֹנים, שהתקיימה בביתו של מאריוס קאן, יו"ר הפדרציה הציונית בהולנד.

היה צפוף מאוד בדירתו של קאן והנאספים אף ישבו על הרצפה. אדלשטיין, שעשה על כל הנוכחים רושם רציני וכן, אמר באזניהם דברים חמורים: רצון הגרמנים הוא להשמיד את היהודים והדרך היחידה היא להחזיק מעמד – ודבר זה יהיה קשה מאוד. הוא סיפר, שבשטח החסות מגייסים את היהודים לבניית מסילות ברזל ועבודות כפייה אחרות ושהתפתחות דומה צפויה גם כאן, שכן כל הגזירות שהונהגו בפרוטקטוראט יבוא זמנן גם בהולנד.

גם בהולנד היה דחף היהודים הראשון להתאחד, להופיע מול הגרמנים כגוף מלוכד, גם שם התנהלו ויכוחים, אם לשתף פעולה עם הגרמנים כדי לעזור ליהודים או אם להימנע מכל מגע עמם, כפי שתבע אֶרנסט וייסֶר, הנשיא לשעבר של בית־הדין העליון בהאג, שראה בקשר עם הגרמנים הכרה דה־פאקטו במדיניותם האנטישמית. גם כאן ניסו “החלוץ” ותנועות־הנוער הציוניות לעורר את גאוות הדור הצעיר על יהדותם ולהכין אותם לחיים חדשים בארץ־ישראל.

ייקף בא לבקר במוסד עליית־הנוער בּלוֹסְדְראכט, שם שוכנו בני נוער מגרמניה, שהובאו להולנד אחרי “ליל־הבדולח” כדי לחכות לעלייתם והתעכבו באין סרטיפיקאטים. בפגישה עם מנהלי המוסד, אנשי “החלוץ” כולם, דיבר אדלשטיין מתוך פסימיות מוחלטת על גורל יהודי אירופה, אם המלחמה לא תיגמר בקרוב – והרי לכך אין כמעט סיכוי.

דעת יהודי הולנד היתה אחרת: באותו אביב 1941 רבו השמועות על פלישה קרובה של צבאות בעלות־הברית בחוף המערבי של אירופה ואמונתם של יהודי הולנד היתה מידבקת: ריכארד ישראל פרידמן חזר לפראג במצב רוח אופטימי, בניגוד לכל השקפותיו עד כה: אולי בכל זאת מתקרבת נקודת מפנה במלחמה. רק לקראת סוף ימי שהייתו בהולנד שלח אדלשטיין את הגלויה הראשונה לשווייץ (שהתנוססה עליה חותמת הוורמאכט כאשר הגיעה לתעודתה): “אתם יכולים לתאר לעצמכם שאינני נמצא כאן למען הנאות פרטיות, אלא בענייני עבודה. אני רוצה לסייע לידידינו להתגבר על עומס העבודה כמיטב יכולתי.” ייקף ביקש מנתן שוולב, נציג “החלוץ” בז’נווה, לעשות משהו למען עליית־הנוער מהולנד. אם רק אפשר.

באמצע מאי חזר אדלשטיין לפראג וגם הוא מעודד קצת יותר. אדלשטיין סיפר למקורביו, שניסה לתת לראשי מועצת היהודים בהולנד כמה עצות, איך להתנגד במקרים מסויימים לדרישות הס"ס, אך הם חשבו, שהוא מבקש להכשיל אותם ואף חשדו בו, שהוא מכשיר בידי הגרמנים. דעתו היתה, שמצבם של היהודים הצעירים בהולנד טוב יותר מאשר כפרוטקטוראט, כי שם האפשרויות של הירידה למחתרת ושל בריחה רבות יותר ונכונות האוכלוסיה המקומית לסייע גדולה יותר. לדבריו, יעץ לצעירי “החלוץ” שם לארגן בריחה בעזרת ההולנדים ואף לא להירתע מן השימוש בנשק.

בעת היעדרו של אדלשטיין מפראג עמדה לצאת סוף־סוף קבוצה של ששים בעלי סרטיפיקאטים, בעיקר ילדים ובני נוער, דרך בודפשט לארץ־ ישראל. אנשי הקבוצה לא קיבלו היתר יציאה מן הגרמנים “מתוך נימוקים עקרוניים,” כפי שהודיע ליאו ינוביץ לאולמן בז’נווה, ומי יודע אם תהיה עוד אפשרות להתגבר על האיסור. אוּלמן קיווה, שייקף יצליח בכל זאת אחרי שובו לפראג לקבל את הסכמת הגרמנים, אך כ־10 במאי בוטל כליל קיומו של המשרד הארץ־ישראלי בפראג, לפי הוראת משטרת הבטחון, והקיץ הקץ על העליה ועל הציפיה לעליה. ליאו ינוביץ, שעמד בראש המשרד הארץ־ישראלי, מאז קיבל עליו ייקף את ניהול ענייני הקהילה, נתמנה במקומו של צוקר. ראש המגבית המשותפת של הקהילה והקרנות הלאומיות, שעדיין נמשכה, וד"ר אריך מונק, רופא עליית־הנוער, החל לטפל בצד הרפואי של שירות העבודה, כלומר גיוס החובה, שעמד לקבל ממדים רחבים. “יהודים אחדים פחות, יהודים אחדים יותר, הכל היינו־הך,” נאמר לאדלשטיין מפי הגרמנים. כאשר ניסה לבקש את המשך העליה. “אתם נשארים כאן.”

עד אז צצו עדיין תכניות שונות לעליה של בחורות למשקי פועלות, של רבנים, של אנשים בעלי קרובים אמידים בחו“ל, שיוכלו לשלם את אלף הלי”ש הדרושות לסרטיפיקאט לבעלי־הון, ושל ילדים שקרוביהם בארץ־ישראל. רשימות שמיות רבות נשלחו לשווייץ, לבראטיסלבה (שם ישב עתה פטר לויטוּס) ובפראג היו דיונים ממושכים לקבוע מי ומי נכנס לאיזו רשימה. ד"ר קאן וצוקר קיבלו סוף־סוף שני סרטיפיקאטים: היתה דרושה רק אשרת־מעבר יוגוסלבית. המועמדים לעליה עדיין חיכו על מזוודותיהם, כאשר באפריל פרצה מלחמת הבלקאנים והדרך לארץ־ישראל נחסמה סופית.

לפני שהיטלר היה יכול לפתוח במבצע “בארבארוסה” כמתוכנן, היה עליו להבטיח את אגפו הימני בבלקאנים, שם הסתבך עמיתו מוסוליני במלחמה שלא היתה לפי כוחו הצבאי. אך כדי לאפשר לצבא הגרמני החונה ברומניה, בעלת־ברית לציר המשולש, להגיע ליוון, היתה דרושה הסכמתן של בולגריה ויוגוסלביה. בולגריה השתכנעה, לאחר פעולת ריכוך מתאימה, וגם הנסיך פאול, העוצר היוגוסלבי, נתן אחרי דיונים ממושכים את הסכמת ארצו למעבר כוחות גרמניים בשטחה. אך לפני שהספיקו פאול ושריו לחזור מן הפגישה המסכמת בווינה, התחוללה ביוגוסלביה התקוממות עממית, העוצר סולק ובמקומו הועלה פטר, יורש־העצר הצעיר, לכס־המלוכה. היטלר ראה במרד היוגוסלבי סכנה לכל תכנית “בארבארוסה” וברוב זעמו גמר אומר למחוץ את יוגוסלביה ללא רחמים כעונש לדוגמה. כ־6 באפריל עברו המפציצים הגרמניים את בלגראד כלהקת עורבים ענקית ובירת הסרבים כמעט נמחקה מן האדמה, הצבא התקדם במהירות־הבזק, ותוך שבוע נכנעו שרידי הצבא היוגוסלבי. סיפורה של צ’כוסלובקיה, כמדינה רבת־לאומים, ושל שנאת העמים הסלאביים בינם לבין עצמם חזר על עצמו: בדומה לסלובאקים קיבלו הקרואטים הקאתוליים מדינה משלהם כפרס על נאמנותם לפאשיזם.

פליטי צ’כוסלובקיה, שמצאו מקלט זמני ביוגוסלביה, לא הצליחו לחמוק מפני היטלר. כעבור זמן־מה חיסלו הגרמנים את רוב תושבי מחנה קלאדוֹבה. שם ישבו פליטי מרכז־אירופה שיצאו בעליה ב' ונתקעו בדרך משום היעדר ספינות להמשך המסע. שבועיים אחרי כניעת יוגוסלביה עמדו הטנקים הגרמניים באתונה ודגל צלב־הקרס התנופף על האקרוֹפוֹליס. הכוחות הבריטיים, שבאו לעזרת היוונים, נסוגו מובסים דרך הים. הדרך לרוסיה היתה פתוחה.

אחרי שובו מהולנד שאלו חברי הנהגת “החלוץ” את אדלשטיין, מה לדעתו צופן העתיד. הרי הם עצמם סגורים ומנותקים אבל הוא נוסע, נפגש עם אנשים מבחוץ: מה יהיה כאן? ייקף ענה להם: חייבים להרוויח זמן ולא לעורר את זעם הגרמנים. זה לא לנֶצח – ועל אימרה זו היה חוזר לעתים בשעות קשות: זה לא לנֶצח.

הנסיעה ברכבת היתה אסורה, הגנים הציבוריים נמצאו זה זמן רב מחוץ לתחום, אך בעיבורה של פראג היו חורשות קטנות, שטחי צמחיה, שבהם היה אפשר לטייל ולערוך מפגשים של קבוצות נוער. כאשר קרב יום האחד במאי, שנחוג בדרך כלל לפי מיטב המסורת הסוציאליסטית, החליטו חברי הנוער הצופי החלוצי לא לוותר גם הפעם ולערוך את החגיגה במערת סלעים שמעל הוולטבה. חברי נצ"ח זחלו לתוך המערה דרך המבואות המפותלים וכאן, מאחורי קירות־אבן אטומים, שרו כנהוג את האינטרנציונאל, את “אוואנטי פופולו” ושירים אחרים מן הרפרטואר הסוציאליסטי הבין־לאומי.

ההנהגה הציונית – קאן, צוקר, אדלשטיין, פראנטה פרידמן, ינוביץ, מונק, דוֹלפה בֶנֶש, סֶפֶל ליכטנשטֶרן, היינץ שוּסטֶר – היו נפגשים מפעם לפעם באופן פרטי, לרוב בדירתה של חנה שטיינר, כדי להחליף דעות, לתאם עמדות, לשוחח שיחת־חולין. בערבי שבתות הוזמן עדיין זה או אחר אל בית האדלשטיינים (לכולם היתה רשות לצאת גם אחרי השעה שמונה בערב, שעת עוצר לכלל היהודים) לקבלת שבת המסורתית. אריה בן העשר ישב תמיד לצדו של ייקף, שהיה מחבק אותו בגאווה בזרועו. אז, בנוכחותם של מרים, אריה, גברת אולינר, הועלו זכרונות, מיני פרשיות מן העבר, ייקף סיפר מעשיות, אנשים התבדחו ולא דובר לא על המצב ולא על פוליטיקה.

אדלשטיין, ככל חברי ההנהגה הציונית, יִחס לגיוס כוחות העבודה חשיבות מירבית: ככל שייקלטו יותר יהודים במפעלי תעשיה במסגרת משק המלחמה, בעבודות ציבוריות חיוניות כגון בניית שדות־תעופה, סלילת כבישים, הנחת מסילות־רכבת, כן תגדל התקווה לדחות את איום ההגליות. הרי גירוש היהודים משטחי הרייך הגדול לא פסק מאז ביטול מושבת ניסקו: בוצעו גירושים המוניים מאיזור פוֹזֶן ושאר שטחי פולין, שצורפו ישירות לרייך. יהודי שטֶטין הוגלו בעיצומו של חורף קשה באכזריות רבה. בסתיו 1940, אחרי רגיעה זמנית עקב הציפיה לחוזה שלום עם מעצמות המערב, גורשו יהודי מדינת באדֶן וחבל הסאר לצרפת של וישי, בלי שתינתן להם שהות להתכונן לדרך: בפברואר 1941 חודשו ההגליות מווינה וחמשת אלפים יהודים אוסטרים שולחו לגיטו לודז'. אם יהודי הפרוטקטוראט, שביניהם אחוז הצעירים היה גדול יותר מאשר באוסטריה, עדיין נשארו בבתיהם, במולדתם, סימן הוא, שהגרמנים זקוקים להם ככוחות עבודה, סברו הפרשנים ברוח אופטימית, כרגיל.

היהודים בפולין חיו עתה בגיטאות סגורים, מתו ברבבותיהם ברעב, במחלות מידבקות, אך יהודי הפרוטקטוראט ידעו על כך רק במעורפל, משמועות על מכתבים קורעי־לב של יהודי וינה. היחיד, כנראה, שראה גיטו סגור במו־עיניו היה יעקב אדלשטיין, שביקר בקיץ 1941 בגיטו לודז‘, שם נאבקו כ־160,000 יהודים על חייהם. לודז’ או ליצמאנשטאט, כפי שקראו לה הגרמנים לכבוד הגנראל הגרמני, שכבש אותה במלחמת־העולם הראשונה, היתה לפני הכיבוש הקהילה השניה בגודלה באירופה, ובה אוכלוסיה של רבע מיליון יהודים שבידיהם היה רוב תעשיית הטקסטיל המקומית המשגשגת.

אחרי שהגרמנים ריכזו באביב 1941 את היהודים בעיר העתיקה של לודז' ובפרבר־עוני חסר תנאים סניטריים, ניסה מרדכי חיים רוּמקוֹבסקי, שנתמנה בסתיו 1939 על־ידי הגרמנים לזקן־היהודים, להבטיח את קיום הגיטו על־ידי הקמת מפעלי תעשיה למען המשק הגרמני, ומצא שותפים ליוזמתו בקרב הגרמנים, שתעשיית גיטו לודז' שעבדה בשכר זעום היתה להם מקור רצוי לרווחים. רומקובסקי, תעשיין, ציוני מסור, שהקדיש לפני המלחמה את זמנו לטיפול ביתומי הקהילה, ניהל את הגיטו בצורה אוטוקראטית, והאמין בהצלת “היהודים שלו”, בעבודה קשה, בזיעת אפיים, גם אם הטיפוס, הדיזנטריה ובעיקר השחפת הפילו חללים, הרי העבודה הבטיחה, לפחות, אספקת מזון מינימלית, איפשרה קיום מטבחי־תמחוי, בתי־יתומים, בתי־זקנים, רשת־חינוך ושמירה על זיק החיים.

מה היתה התרשמותו של אדלשטיין מרומקובסקי, שהיה מאמין גדול בסדר, במשמעת ובמשטר של יד חזקה, לא ידוע. אך לֶקח הביקור בגיטו לודז' השתקף במאמציו להבטיח תעסוקת יהודים בעבודות חיוניות על אדמת הפרוטקטוראט המגינה. בחודשים מאי־יוני 1941 נבדקו כל הגברים היהודים בבוהמיה ובמוראביה מגיל 18 עד 50 בדיקות־חובה רפואיות אצל רופאי הקהילה, סווגו לחמש קטגוריות ואם נמצאו כשרים לעבודה גופנית קשה, הגיעה אליהם תוך זמן קצר הודעת גיוס לעבודה בשדה־התעופה רוֹזין או לסלילת כבישים. מבתי־החרושת, שעבדו בקצב מלא למען אספקת הוורמאכט, היתה דרישה רבה לפועלים יהודים והיחס מצד העובדים הצ’כים היה בדרך־כלל הוגן. היהודים מצידם ניסו להוכיח, כי הדעה הקדומה המקובלת על הגויים, גם על אלה שאינם פאשיסטים, שהיהודים אינם יודעים עמל־כפיים מהו, אינה נכונה. כאשר עבדו בחודשי החורף בפינוי שלג, הביע הפקח מטעם עיריית פראג את שביעות רצונו המלאה מכושר העבודה של היהודים, כפי שצויין בדו"ח הקהילה בגאווה.

על־פי סדר הזמנים עתה המקום לדבר על הפתרון הסופי. היינו על התכנית להשמדת היהודים הלכה למעשה, אם כי קיים מרחק עצום בין לוח הגרמנים ולוח היהודים. רבים מאוד מן היהודים לא ידעו על קיום תכנית כזו כל ימי חייהם ואף לא בשעתם האחרונה, בעמדם ליד תאי הגאזים. היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם־האתמול המוכר, עם פורענויות ורעב ויסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם. וגם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל. הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות־ההשמדה ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור אכן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי־חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן השמדה על סרט נע.

אחרי פתיחת המלחמה בברית־המועצות ביוני 1941 הופסקה ההגירה כמעט כליל ותכנית מאדאגסקר נגנזה: הרי מעתה יעמדו לרשות הגרמנים שטחים עצומים במזרח, שבהם אפשר לפתור את בעיית היהודים הרחק מעיני המערב. ב־31 ביולי 1941 מסר גרינג, בתור שר־הפנים והממונה על תכנית ארבע השנים, לראש משטרת הבטחון והס"ד גרופנפיהרר היידריך, הוראה להשלים את המשימה שהוטלה עליו בינואר 1939 ולעשות את כל ההכנות הדרושות מבחינה ארגונית, עניינית וחומרית לפתרון הכולל של שאלת היהודים בתחום שליטתה של גרמניה באירופה, לשתף בכך את כל המוסדות המרכזיים האחרים שהדבר נוגע לסמכותם, ולהכין בהקדם הצעה כוללת על הפעולות המוקדמות לפתרון הסופי הרצוי בשאלת היהודים.

באחד מימי הקיץ 1941 קרא היידריך לאייכמן ובישר לו שהפיהרר ציווה על ההשמדה הסופית של היהודים. אין ספק, שהיטלר קשר את התכנית לכיבוש ברית־המועצות מראשיתה באפשרות הפתרון הכולל של בעיית היהודים על־ידי השמדתם, אם כי עד היום לא נמצאה הוראה מפורשת בחתימת ידו בנושא זה. עוד במארס של אותה שנה, במסגרת ההכנות למיבצע “בארבארוסה”, מסר היטלר למפקדי הצבא הוראות בדבר התפקידים המיוחדים של יחידות הס“ס, תפקידים שנבעו “מן הצורך ליישב אחת ולתמיד את מאבק האיתנים בין שני המשטרים הפוליטיים המנוגדים זה לזה.” שבמסגרתו הוסמכו יחידות המיבצע של הס”ס לחסל את כל הגורמים הבלתי־רצויים מטעמים פוליטיים או גזעיים, העלולים לסכן את הבטחון.

עם פרוץ המלחמה בברית־המועצות סיכם היידריך את תפקידי עוצבות המיבצע בכתב: יש להוציא להורג את כל חברי הקוֹמינטֶרן, את כל הקומיסארים, את כל עסקני המפלגה הקומוניסטית בדרג גבוה ובינוני, את כל היהודים בשירות המפלגה הקומוניסטית וכל גורם חבלני. למפקדי העוצבות המיוחדות היה ברור, שההוראה כוללת בעצם את כל היהודים, וכך גם אמר להם היידריך בברלין בעל־פה לפני צאתם לחזית: “יהודים הם מקור הבולשביזם ולפי הוראת הפיהרר יש להשמיד אותם.” אכן, מיד בעקבות הצבא המתקדם בליטא, בלאטביה, באסטוניה, בגליציה, באוקראינה עסקו עוצבות המיבצע בחיסול שיטתי של היהודים, והם נטבחו ברבבותיהם ביריות, נשרפו בתוך בתי־כנסת, הוכו למוות ברחוב, לעתים בעזרתה הפעילה של האוכלוסיה המקומית. הרי בהוראות היידריך נאמר בפירוש: “לא ייעשו שום צעדים כדי להפריע לגורמים האנטי־קומוניסטיים והאנטי־יהודיים המקומיים לבצע טיהורים בשטחים הכבושים, אלא, להיפך, יש לעודד אותם בחשאי.” כחצי מיליון יהודים נרצחו בעזרת רוסים, אוקראינים, ליטאים, לאטבים, רומנים והונגרים בחודשים הראשונים למלחמה בברית־המועצות.

היו הבדלים מקומיים בדרך הביצוע, אך השיטה היתה זהה, בהוֹרוֹדֶנקה כבכל מקום אחר. רק מעטים מיהודי הוֹרוֹדֶנקה הצטרפו אל הצבא הרוסי הנסוג. הרי מאז חלוקת פולין בסתיו 1939 לא היה במשטר הקומוניסטי הרבה כדי לחבבו על יהודי המקום. רובם החליטו להישאר ולחכות איך יפול דבר. במחצית הראשונה של חודש יולי נכנס להורודנקה הצבא ההונגרי, שנלחם לצד הוורמאכט, ולמחרת כניסתם התקינו בכיכר, לפני ביתו של חיים מנדל קוך, עמוד תלייה, תוך איום שיומת כל מי שיפר את חוקי החירום. הלאומנים האוקראינים, על־פי מסורתם האנטישמית, ציפו בקוצר־רוח למתן האות לפרעות, אולם ההונגרים, מתוך חשבון לאומי משלהם עם האוקראינים, שהתנגדו לסיפוחה של רוסיה הקרפאטית להונגריה, לא נענו לדרישתם. בסוף הקיץ יצא הצבא ההונגרי ובמקומו נכנסו הגרמנים ומיד הושלט סדר: נתמנה מושל מחוז מקרב אנשי הס"ס; היהודים נצטוו להקים מועצה שתטפל בכל העניינים היהודיים ולמסור את כל הזהב שברשותם; הגברים מגיל 14 עד 65 גוייסו לעבודות כפיה – המאושרים ביניהם בשירות הצבא בפיקודו של קצין אנטי־נאצי, פידלר שמו, שנהג בהם בהגינות מירבית.

כאשר פשטו השמועות שצפויה “אקציה”, פעולת חיסול, כפי שכבר בוצעה בערי הסביבה, פנו יהודי הורודנקה אל הַנס הַאק, מושל המחוז, שהיה ידוע כרודף־בצע, וזה אכן הבטיח להם לנסות לבטל את רוע הגזירה תמורת 3 ק“ג זהב וחופן יהלומים. זמן קצר אחרי־כן נצטוו היהודים להתייצב בבית־הכנסת המקומי לשם קבלת חיסון נגד טיפוס ועל אף אזהרתו של פידלר, שמדובר במלכודת, נאספו שם למחרת, יום 4 בדצמבר, כאלפיים וחמש מאות יהודי העיר (ומי שלא בא וניסה להתחבא, הוצא על־ידי האוקראינים מביתו וממחבואו). היהודים נדחסו בידי אנשי ס”ס ומיליציה אוקראינית דרוכה לפעולה לתוך בית־הכנסת הגדול ולמחרת הובאו במשאיות אל חוף הדנייסטר, במרחק מועט מן העיר. בשעת נסיעה האטו הנהגים הפולנים פעמים מספר ואיפשרו לבעלי תושיה לקפוץ מן המכוניות הנוסעות. בקרבת הנהר נחפרו כמה ימים לפני כן שני בורות עמוקים, וכאשר ביקשו היהודים, בעקבות השמועה כי נועדו לשמש כקברים, לדעת ממושל המחוז, מה תכליתם של הבורות, הרגיע אותם באומרו, שהבורות נועדו לכיבוי סיד ותו לא.

כשבאו יהודי הורודנקה למקום, ניגנה שם תזמורת, קציני ס"ס ישבו ליד שולחנות ערוכים, עמוסי אוכל ומשקה, וחיילים חיכו מצויירים במקלעים ובמכונות־יריה. היהודים קיבלו פקודה לפשוט את בגדיהם העליונים. חמישה־חמישה הועמדו על קרש שהונח מעל הבור ובצרור יריות אחד נורו ונפלו אל הבור כדי לפנות את המקום לבאים אחריהם. בלילה הצליחו כמה יהודים, בעיקר נשים, שלא נפצעו פצעי מוות, לצאת מן הבור ולשוב אל החיים כדי לספר את סיפורם. למחרת כוסו הבורות אדמה והיא המשיכה לנוע יום שלם. ליהודי הורודנקה הנותרים, שרידי המשפחות ההמומים, אמר המושל, כי פעולת החיסול נעשתה בלחץ האוקראינים, אך מעתה ישרור במקום שקט ומקרים דומים לא יישנו. יחידת היורים הגישה למועצת היהודים חשבון על 10,000 מארקים, מחיר הכדורים שנורו.

בזה אחר זה הגיעו לברלין דו"חות מאת עוצבות המיבצע על השמדת יהודים המונית והנימה הכללית היתה, שפרק ראשון הגיע לסיומו. בדומה למה שדווח מקובנו: חוסלו 7,800 יהודים – בפוגרום וביריות, הגופות סולקו, אבל אין אפשרות להמתות נוספות בדרך זו. היתה דרושה שיטה יעילה ושקטה יותר.

אייכמן נשלח על־ידי היינריך מילר, ראש הגסטאפו והממונה הישיר עליו, למינסק כדי לבדוק את הנעשה שם. ראה צלפים גרמנים צעירים יורים בנשים ובתינוקות יהודים והזדעזע, לא ממות היהודים אלא מהשפעת הדבר על נפש הגרמנים: איך אפשר לירות סתם־ככה בנשים ובילדים? הרי החיילים הצעירים או שייהפכו לסאדיסטים או שייצאו מדעתם. בלמברג, בירת גאליציה העתיקה, התרשם אייכמן, שרחש חיבה לתקופת שלטונה של המונארכיה האוסטרית־הונגרית, במיוחד מבניין תחנת־הרכבת שנבנה לכבוד ששים שנות כהונתו של הקיסר פרנץ יוזף, ומתעלה מכוסה בקרבת העיר. שממנה עלה דם היהודים הטבוחים כמו גייזר. לא היה ספק בלבו: חייבים לחפש דרך אסתטית יותר להמתה המונית.

בעת מסעיו במזרח לפי הוראות הימלר, היידריך ומילר בראשית הסתיו, ראה אייכמן כמה חידושים בשטח זה: בטרבלינקה, בממלכתו של אודילו גלובוצניק, ראש הס"ס ומשטרת הבטחון באזור לובלין, הומתו היהודים בגאז בביתנים קטנים, שלתוכם הוכנסו מנועי דיזל מצוללות רוסיות שיצאו מכלל שימוש. באזור ליצמאנשטאט ראה יהודים במערומיהם נדחסים למכוניות־משא סגורות, שבהן הומתו בגאז תוך נסיעה, וכשהמכוניות הגיעו ליעדן שבמחנה קולם (חלמנו) הושלכו הגופות, עדיין חמות, לתעלות פתוחות, אחרי שנעקרו מפיהן שיני הזהב.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהגרמנים נעזרו בגאזים לשם המתת בני־אדם. בהמשך למדיניות של השבחת הגזע הארי, שעל־פיה הומתו רבבות ילדים גרמנים מפגרים או בעלי מום בעזרת זריקות, הורה הפיהרר בסתיו 1939 לפיליפ בוהלר, ראש לשכתו, ולד“ר קארל בְּראנְדְט, רופאו האישי, להרחיב את סמכות הרופאים, כדי שיוכלו להעניק לאנשים חולים אנושות “מיתת־חסד” – והכוונה היתה להמית חולי־רוח ומפגרים. הביצוע המעשי של הוראת “המתת־החסד” או “אוּתאנֶזיה” הוטל על וירט, מפקד המשטרה בשטוטגארט, שפיתח למטרה זו תאי גאזים קטנים מופעלים בתחמוצת הפחמן. גם הימלר הוכיח יוזמה בתחום זה והטיל על הרופא הראשי של הס”ס לבחון דרך יעילה להמתת המונים וגם זה המליץ על השימוש בגאזים. בסתיו 1941 התאחדו מאמצי שני הגופים האלה למען ניסוי־שדה בקנה־מידה רחב והמומחים של “המתת־החסד” סיפקו את גרעין העובדים למען הפתרון הסופי. אייכמן כרפרנט לשאלת היהודים לא ראה כל מניעה לחיסול יהודים בלתי־כשרים לעבודה באמצעות גאז ולו רק כדי למנוע תקריות בלתי־נעימות כפי שאירעו בעת המתות המוניות של יהודים ביריה.

באותה עת נקרא רוּדוֹלף הֶס (Höss), מפקד מחנה־ריכוז שהוקם באביב 1940 ליד העיר אושוויץ שבמערב גליציה, סמוך לגבול הגרמני, אל הימלר, וזה אמר לו, כי הפיהרר ציווה על הפתרון הסופי של בעיית היהודים: אם הדבר לא ייעשה עתה, עתידים הם להשמיד את העם הגרמני. אושוויץ נבחרה להיות מחנה־ההשמדה הראשי, מפני שהמקום נוח מבחינת קשר רכבות ומסביב לו די שטחים פנויים להקמת אזור סגור. כעבור כמה שבועות ביקר אייכמן אצל הֶס באושוויץ כדי לשוחח עמו על הביצוע המעשי של ההשמדה ושניהם יחד בחרו בשטח חווה בכפר בירקֶנאוּ הסמוך, שפונה מתושביו, כמקום מתאים להקמת מחנה־ההשמדה. סגנו של הֶס עשה ביוזמתו כמה ניסויים של המתת שבויים רוסים בגאז ובין השאר השתמש גם ב“ציקלון־B”, שם מסחרי ידוע של גאז שנועד במקורו לחיטוי בתים מפשפשים. מעלתו הגדולה של ה“ציקלון” היתה שאפשר היה להשיגו בנקל ושהשימוש בו לא הצריך הקמת מתקנים מסובכים. ואכן, אחרי ביקור שני של אייכמן באושוויץ הוחלט, כי זהו הגאז המתאים להשמדות המוניות. סדר המשלוחים לאושוויץ נקבע מן הקרוב אל הרחוק: תחילה יבוא תור הגיטאות בשלזיה העילית, אחר־כך היהודים מן הרייך והפרוטקטוראט ולבסוף מצרפת ומשאר מדינות המערב.

כל זה הוחלט ונקבע בפלנֶטה אחרת, שליהודי הפרוטקטוראט לא היה קשר עמה. הם גרו עדיין בתוך האוכלוסיה הכללית והחיים נראו קשים.

בקהילת פראג נפתחה בשלהי הקיץ מחלקה חדשה שנשאה את האות “ג” ובראשה אוֹטוֹ צוקר ורק מעטים ידעו את סודה. תפקידה היה להכין הקמת גיטאות בפרוטקטוראט או, ליתר דיוק, הקמת מחנות־עבודה יהודיים ליד מפעלי התעשיה הגדולים כמו “שקוֹדה” ומפעלי הפלדה בקלאדנוֹ. בעלי הסוד הניחו, שהרעיון יצא מאדלשטיין, שבדרך זו רצה לשמור על ריכוז היהודים בתוך הפרוטקטוראט. גם אם תנאי החיים יהיו קשים, אי־אפשר שיהיו גרועים מאשר בפולין. מחנה־עבודה פירושו קשר אל הצבא. שיבוץ בתוך המאמץ המלחמתי, סיכוי סביר שהצעירים ואנשים בגיל העמידה יחזיקו מעמד עד סוף המלחמה, טען אדלשטיין, ובנושא זה תמך בו צוקר תמיכה מלאה, על אף הניגודים שביניהם. קאן ומוּנק היו מסוייגים יותר, משום ששניהם על־פי טבעם נטו לפסימיות, אך גם הם השתכנעו, שבעצם אין פתרון טוב יותר. אדלשטיין, שאליו הגיעו שמועות על הגליות צפויות מזרחה בעקבות כיבוש־הבזק ברוסיה, חיפש גם אצל הגרמנים תמיכה בתכניתו להקים מרכז או מרכזים יהודיים בפרוטקטוראט: הוא נפגש כמה פעמים עם פרַייהֶר פון גרֶגוֹרי, קצין הוורמאכט לשעבר, שהועבר לס"ס והיה בעל תפקיד בכיר במשרד הפרוטקטור. אדלשטיין אף ניסה לשכנע את גינתר, כי גם לו ולחבר־עובדיו בצנטראלשטלה בפראג לא תצמח תועלת רבה מהגליית היהודים מזרחה: הרי פירושו של דבר שתפקידו של המרכז להגירה ייעשה מיותר. אך אם ישארו היהודים על אדמת הפרוטקטוראט, מועסקים בעבודות למען משק המלחמה, ישמרו גם גינתר ועוזריו על תפקידיהם הרחק מן החזית.

בקהילה עדיין התנהלו קרוב למאה קורסים להסבה מקצועית, מייצור צעצועי־עץ ועד לטיפול בתינוקות, מצבּעוּת בניין ועד לצילומי פרסומת, מתיקון עטים נובעים ועד לניקוי כימי, מחפירת שמיכות נוצות ועד לייצור שימורי ירקות. מחידוש צמיגים ועד לגזירת קוֹמבינזונים. הם נמשכו אולי מתוך אינרציה, כדי להראות פעילות ולחזק את המוראל, יותר מאשר לצורך מטרה מעשית, הרי ההגירה נפסקה כמעט כליל.

העיתון היהודי המשיך בפירסום מכתבים מאת מהגרים צ’כוסלובקים על־פני העולם, שסיפרו על קליטתם במולדת החדשה: דוקטור לפילוסופיה מגדל עתה עופות במדינת ניו־יורק; הנקה שפיצר קוראת לעצמה עכשיו חוּאנה והיא מנגנת ב“טריוֹ קלאסיקוֹ” בקיטוֹ, בירת אקוואדור; בעל בית־קפה לשעבר מפראג מגדל קפה בבראזיל; בעל בית־חרושת לצלופאן מן הסודטים עוסק בייצור גבינה בצ’ילה; משפחה צ’כית במקסיקו מתמחה בייצור בשר חזיר מעושן בטעם פראג; סוחר טקסטיל ממיין כיום צמר בפאטאגוניה “ההתחלות היו קשות בגלל היעדר ידיעת השפה, בגלל חוסר התמצאות בתנאי המקום, אבל הגרוע כבר מאחורינו,” כתב זוג מארגנטינה, “עכשיו כבר יש לנו חווה קטנה ויבלות על הידיים.” היו אלה דרישות שלום, אותות מעולם אחר ולעתים הן עוררו צער וחרטה: אולי, אילו התחלנו לטפל ביציאה מיד, לולא חיכינו… אבל עכשיו היה מאוחר מדי.

אשרת־כניסה לבראזיל הוענקה עתה רק ברשות נשיא המדינה עצמו. אשרת־מעבר קובנית לששה חודשים עלתה אלפיים דולר. תוקפם של האפידייביט האמריקאיים פג תוך שנה והיו דרושים חדשים במקומם. הקונסוליה האמריקאית הקרובה היתה בווינה (אחרי שהקונסוליה בפראג נסגרה בסתיו 1940) ומי שהצליח להגיע לשם, ברשות הגרמנים, היה חייב להתייצב לפני ועדה של שלושה אמריקאים ונשאל שאלות שלא היה אפשר לענות עליהן בגילוי־לב, כל עוד האיש נמצא בשטח הרייך. בעלי אֶפידייביט, שסוף־סוף הגיע תורם אחרי ציפיה של שלוש שנים, קיבלו אשרה אמריקאית רק אם הובטח להם מקום באניה ותוקף האשרה היה רק לארבעה חודשים ולא הוארך, אך האפשרות היחידה להפלגה בים היתה דרך נמלי ספרד או פורטוגל, והאניות שהפליגו משם היו תפוסות חודשים מראש.

“אין לומר שהגירה בלתי־אפשרית, כל אחד חייב להתאזר בסבלנות ולחכות לתורו. יש עוד דרכים אל מעבר לים” – מעל דפי ה“יידישס נאכריכטֶנבלאט” המשיכו חנה שטיינר ומחלקתה במאבקם העקשני: אין זו הפעם הראשונה שקשיים טכניים עומדים לפני המהגרים. אבל עד עתה הצליחה המחלקה לעידוד ההגירה לסלק אותם או למצוא פתרון וגם עכשיו אין שום סיבה לגנוז את תכניות ההגירה. פראנטה פרידמן נסע לליסבון, שם פעל מרכז היצ"ם, כדי למצוא דרך להתגבר על חוסר מקומות באניות. חנה שטיינר הוסיפה לשגר מברקים (דרך הצֶנטראלשטֶלֶה), לכתוב מכתבים דחופים, כדי שיחיד, משפחה אחת, קבוצה של ששה אנשים יוכלו לצאת. חמש מאות איש עוד היגרו עד לנעילת השערים הסופית על־ידי הימלר, בסתיו 1941 וכל אחד ואחד מהם הוכחה לרצון־הברזל של חנה שטיינר והמחלקה ושל קרובים אוהבים מעבר לים, שמצאו דרך להתגבר על כל מכשול שהביורוקרטיה, היעדר רצון טוב וזירות המלחמה הנודדות הביאו עמם.

באה שעת־האמת גם לקאן, גם לצוקר, גם לשאר בעלי הסרטיפיקאטים, כמאה וששים נפש, שעדיין המתינו, עדיין קיוו לעליה. בסלובקיה ובהונגריה חיכו בעלי תקוות בכליון־עיניים, שמא ייכשלו אנשי הפרוטקטוראט במאמציהם לצאת והם יוכלו לעלות במקומם. צוקר התקומם: “תאמר לכל האורבים לסרטיפיקאט שלי,” כתב לאולמן, “שאין לי שום כוונה לוותר עליו.” הוא התלונן על אדלשטיין, על שהוא מחזק שאיפתם של מועמדים בפראג ובבראטיסלבה, המנסים לשים את ידם על רשיון־העליה המיועד לו, ואולמן צידד עמו: אין לאיש, וזה כולל את ייקף, רשות להעביר את הסרטיפיקאטים של צוקר וקאן, שהושגו אחרי מאמצים רבים כל כך, לידיים אחרות. אבל בראשית הקיץ של שנת 1941 נכנעו כולם: כדי שהסרטיפיקאטים יקרי הערך לא יירדו לטמיון, הם הועברו לבראטיסלבה ולבודפשט. עתה כל מה שאפשר לעשות בפרוטקטוראט הוא להחזיק מעמד ולהכין את הצעירים לעליה חלוצית עם תום המלחמה. “מה הצעקות? מה היבבות שאי־אפשר לצאת עוד,” אמר ייקף לטרוּדֶה גְרוֹאַג, “גם אני כאן, כולנו כאן. נישאר יחד ואחר־כך ניסע יחד לארץ־ישראל.”

בראשית קיצוב המזון היו היהודים מקבלים אותן המנות שניתנו לכל שאר האוכלוסיה, אך אט־אט החלו להופיע ההודעות על חלוקה מיוחדת – של בצל, דגים, שום, טבק – בתוספת: חוץ מליהודים. באוגוסט נאסרה המכירה של פירות וירקות, טריים או מיובשים, ריבות, גבינות, דגים, ממתקים, עופות, אפילו פטריות־יער ליהודים. הגזירות תכפו ובאו: חובה למסור אופניים, חובה למסור מכונות־תפירה ומכונות־כתיבה (שפירנסו ולו בדוחק משפחות רבות), החרמת פטיפונים וכלי־נגינה (הקשר האחרון לעולם המוסיקה. הרי מכשירי רדיו כבר לא היו ליהודים זה שנתיים). כאשר באה ההוראה למסור בגדי צמר ופרוות (מכובסים, עם כיסים ריקים, ללא סימונים), פירשו זאת האופטימיסטים כסימן למצבו המידרדר של הצבא הגרמני.

על־פי הנוהג לא החזיקו אנשים מעילי־פרווה בחודשי הקיץ בביתם, כדי שלא יאכל אותם העש, אלא מסרו אותם לאיחסון אצל פרוונים. כאשר ניתנה ההוראה לפרוונים שלא להחזיר את הפרוות ליהודים – ומעיל־פרווה או מעיל עם בטנת־פרווה לא היה בחורף הצ’כי עניין של מותרות – נותרו יהודים רבים ללא מעיל־חורף. המחלקה המשפטית של הקהילה, שבראשה עמד ריכארד ישראל פרידמן, ניסתה להשיג אצל הגרמנים הקלות בגזירה למקרים מיוחדים ולפעמים לקחו היהודים עצמם את גורל מעילם בידיהם. רוֹזה הרמן בת הששים לא היתה מוכנה להשלים עם הגזירה: “הם לא יקחו ממני את מעיל־הפרווה שלי, שלבשתי עשרים שנה.” היא עצמה ניגשה למטה הגסטאפו בארמון פֶצֶ’ק וחזרה מנצחת: הגרמנים המופתעים על־ידי זקנה, המבקשת לראות את המנהל, בדחיפות, אכן נתנו לה היתר לקבל שוב את מעיל הקאראקול השחור האהוב שלה. אבל כאשר באה כעבור זמן־מה ההוראה למסור את בּוֹבּי, הפינצ’ר הננסי של רוזה ויוסף הרמן, לא נשארה להם ברירה אלא להיכנע. הפרידה מחיות־הבית היתה לעתים הקשה שבכל הגזירות: כאן לא היה מדובר עוד ברכוש, אלא באהבה, בידיד, במשענת.

שוּב ושוּב נתבקש הציבור היהודי לשמור בהקפדה רבה על כל הוראות החוק: כל עבירה ולו רק בהיסח־הדעת, יכולה לגרור תוצאות חמורות ליחיד ולהכביד על הציבור היהודי כולו. כל יהודי, כל יהודיה, חייבים להכיר באחריותם הכבדה לכלל.

האיסורים אמנם היו מנוסחים במיטב לשון החוק הגרמנית, אך כל איסור חדש היה כרוך בשורה של שאלות פתוחות. שהמחלקה המשפטית של הקהילה היתה חייבת ללבן עם המוסדות הגרמניים הנוגעים־בדבר. אחרי פירסום ההוראה על איסור שהיית היהודים לאורך הוולטבה, החוצה את כל פראג ואשר חופיה הם מקור יופיה של העיר, נשאלה השאלה, אם עדיין מותר לנסוע בחשמלית (בחלק האחורי של הקרון האחרון המותר ליהודים) לאורך הנהר? האם מוצדק לדרוש מס־שבח על נכסי־דלא־ניידי של היהודים ש“נמכרו” לקרן־ההגירה? כיצד אפשר להטיל קנס או מעצר על יהודי, מפני שאין ברשותו תעודות־זהות מסומנת באות “י”, אם לפליטים חסרי נתינות לא ניתנת תעודת־זהות בכלל?

יותר משבעת אלפים איש אכלו עתה יום־יום ארוחת־צהריים בבתי־התמחוי של הקהילה בפראג, עיר שבעבר לא היה בה קבצן יהודי, והיו אחרים שקיבלו שם גם ארוחת־ערב. רוב היהודים אכלו באולמי קפה “אשרמן” הנודע, שממנו נעלמו המלצרים, הקפה, עשן הסיגריות והבטחון העצמי. בשעות היום יכלו הילדים לשהות ב“חדרי חימום”, לשחק, לקרוא, ללמוד: נחסכה מהם מצוקת הבדידות. הסכנה של המפגש עם הרחוב, שידע להיות גם אכזרי. הקהילה חבקה עתה את כל החיים. בטיפולה היו חמישה בתי־זקנים, שני בתי־יתומים, עשרה מעונות לילדים ולבני נוער, עליה היתה הדאגה להורים שילדיהם היגרו, לילדים שהוריהם ברחו, והיא העסיקה שש מאות פקידים, פועלים וכוחות־עזר: המפעל היהודי הגדול האחרון שנותר.

המבוגרים שלא נכללו בשירות העבודה ניסו לקצר את יום הבטלה הארוך במשחק קלפים, בלימוד שפות, בקריאת כל אותם ספרים עבים שלא הספיקו לקרוא כאשר נסחפו בזרם החיים. בסריגה מצמר פרום ישן, ועד מותם ניסו לשמור על שארית מעמדם מימים שחלפו:

גוסטף בוֹנדי, מנהל תיאטרון לשעבר, מת בגיל 81 בברין (אמרה מודעת האבל בעיתון היהודי).

היועץ הכספי הבכיר ד"ר ארנסט פישר אבל על מות בתו. שנפטרה בדמי ימיה.

מעוניינים לקנות מעיל חורף משומש במצב טוב לאשה בעלת גיזרה בינונית. לכתוב לכתובת “רופא יהודי”.

המבוגרים נטו לשמור על כל איסור ואיסור, בדיוק כשם שהיו רגילים לשמור על החוק בעולם של אתמול. מתוך משמעת טבועה בדם ובעיקר כדי שלא להסתכן במחנה־ריכוז ולא לסכן את משפחותיהם. אבל הצעירים, בעיקר אם פניהם לא בגדו בהם ולא הכריזו על מוצאם למרחקים, עדיין נהגו להתגנב לקולנוע, לטייל בגן, לאכול עוגה בקונדיטוריה, מתוך קלות־דעת של נעורים, מתוך רצון להתמודד עם הפחד, מתוך זעם על חוסר־האונים. המושל הכללי של פולין פראנק הנהיג ברוב תבונתו סימון כללי ליהודים בכל שטחי הגנראל־גוברנמאן – סרט תכלת־לבן עם סמל מגן־דוד כחול – עוד בסתיו של שנח 1939. אך בשאר שטחי הרייך לא נבדלו היהודים מבחינה חיצונית מן האוכלוסיה הכללית, לדאבון ליבם של ראדיקאלים רבים מסוגו של קארל הרמן פראנק, מזכיר המדינה, שפנה בעניין זה בקיץ 1941 למשרד־הפנים של הרייך:

“סימון היהודים הוא צו השעה ונעשה דחוף יותר. ככל שמצב אספקת המזון מחמיר ורוח האוכלוסיה הצ’כית מידכדכת יותר. היהודים הם נושאי התעמולה האנטי־גרמנית ועל־ידי סימון הם יופרדו מן האוכלוסיה הכללית, דבר שיקשה על הפצת שמועות ויגרום נחת־רוח לחלק לא־מבוטל של האוכלוסיה הצ’כית בעלת הנטיות האנטישמיות.” שאלת טלאי היהודים הועלתה בצמרת השלטון הנאצי בכמה דיונים מאז מלחמת פולין. אך הנהגתו נדחתה בגלל התנגדות הפיהרר מטעמי מדיניות חוץ. אך עתה, בקיץ 1941, השתנה המצב הבין־לאומי תכלית שינוי ולא היה עוד הכרח להתחשב בדעת־הקהל העולמית, כפי שציין משרד־הפנים של הרייך בתשובתו לפראנק. לכן לא ראה גם טעם להתנגד לסימון יהודי הפרוטקטוראט, בתנאי שהדבר לא יגרום לדילול כוחות־העבודה היהודיים במפעלים הכלכליים בפרוטקטוראט, שלאור המחסור הקיים בכוח עבודה אין להם עתה תחליף.

בעלי היוזמה באו מהר על סיפוקם: ב־19 בספטמבר הונהג סימון היהודים בכל שטחי הרייך. כל יהודי על־פי חוקי נירנברג (להוציא בני זוג בנישואים מעורבים) מגיל שש ומעלה היה חייב לענוד מגן־דוד, או כפי שנקרא בצ’כית ובגרמנית “כוכב”, בגודל כף־היד ועליו הכתובת “יוּדֶה” באותיות שחורות, בצד השמאלי של בגדו מעל הלב. באותה הוראה, החתומה על־ידי היידריך, גם נאסר עליהם לענוד אותות הצטיינות ולעזוב את מקום מגוריהם, אלא ברשות המשטרה. קהילת פראג חילקה שלושה כוכבים לכל אחד מ־,00088 יהודי הפרוטקטוראט ועקרות־הבית הטובות ישבו וריפדו אותם בבד שחור, כדי שיהיו עמידים יותר, ותפרו אותם בתפירה נסתרת בקפידה על מעילים ומקטורנים.

היציאה הראשונה לרחוב עם מגן־דוד היתה כעין מבחן אוֹמץ: כיצד תגיב האוכלוסיה הכללית? היו עוברים־ושבים ברחוב שהשפילו את עיניהם. היו שחייכו בלעג, היו שהביטו מבט של רחמים. היו שהתרחקו מנושאי האות כאילו היו נגועים בדֶבֶר. הצעירים שבין נושאי הטלאי יצאו לרחובות בראש מורם: מה הם חושבים, שנתבייש? בכוונה חייכו בפגשם יהודי אחר: לא נגרום לגויים את הנחת. ופרֶדי הירש, שייחס חשיבות כה רבה לשמירה על הכבוד היהודי הפנימי, אף אירגן אסיפת מדריכים וחברי תנועות־הנוער, כעין מפגן גאווה: מגן־דוד אינו אות קלון. ההומור השחור פרח לפי מיטב המסורת היהודית: סביבת משרדי הקהילה נקראה “פלאס ד’אֶטואַל” (ע"ש “כיכר הכוכב” בפאריס) והרחוב המוביל אליו “שביל הכוכבים”. תוך ימים מועטים התרגלו כולם, והטלאי לא עורר עוד תשומת־לב. רק הבידוד הלך והחמיר.

יהודי פראג הצטופפו עתה ברבעים אחדים, שבהם היה מותר להם להתגורר, ולא דובר עוד על חיפושים אחרי חדר נאה בבית מטופח: העיקר שתהיה קורת־גג עם אפשרות לבשל ורשות להשתמש בחדר האמבטיה. המשפחות, שתיים־שלוש בדירה, ניסו לדחוס לחדר אחד את מיטב הריהוט מן הבית שעזבו, לקחו עמם את כל מזכרות עברם ולמדו להתהלך בשבילים הצרים שבין ספות וארונות.

בסוף ספטמבר 1941 החל רישום־חובה בצֶנטראלשטֶלֶה של כל היהודים בפרוטקטוראט. תחילה נרשמו יהודי פראג וברין ולאחר זמן יהודי ערי־ השדה. היהודים היו חייבים למלא את רוב שאלוני ה“תיק” המפורסם מימי ההגירה, ובכללם רשימה מפורטת ביותר של כל רכושם. במשרדי הצֶנטראלשטֶלֶה בסְטְשֶאשוֹבִיצֶה, הופיעו כל יום כמצווה אלף איש והשמועה אמרה, כי מדובר בהכנות להקמת מחנות־עבודה בתוך הפרוטקטוראט. על־פי דרך המחשבה הבדוקה של גם־זו־לטובה שמחו היהודים, שהרישום נעשה לפי משפחות: העיקר להישאר ביחד. חברי פלוגות ההכשרה של “החלוץ” קיווּ לצאת למחנות כקולקטיב ונרשמו במשותף, לעתים תוך התנגדות נמרצת מצד ההורים, שרצו כי בניהם ובנותיהם יהיו לידם.

 

19. עיר יהודית נושאת בקיומה    🔗

ההתקרבות ההדרגתית, שחלה בין ברית־המועצות לבין הבריטים באביב 1941, עוררה בין הגולים הצ’כים בלונדון התלהבות רבה וכאשר פרצה ב־22 ביוני המלחמה בין רוסיה וגרמניה היה בֶנֶש בשמים: “צריכים להחזיק בו כדי שלא יעוף,” כפי שציין יאן מסריק, שהיה הרבה יותר ספקני: “הרוסים יקבלו מכות הגונות ואנחנו נהיה תקועים אִתם.” העם הצ’כי קיבל את המלחמה באנחת רווחה: זוהי ראשית סופו של היטלר. הנשיא האכה מיהר להצהיר על הזדהות העם הצ’כי עם הגרמנים במאבקם נגד הבולשביזם, אך ביקש מן הרייכספרוֹטקטוֹר שלא לגייס חיילים צ’כים לחזית – גם לא היתה כל כוונה לכך: הצ’כים היו נחותים בעיני הגרמנים מכדי להיכלל בשורות הוורמאכט. יבול התבואה הדל של השנה שחלפה נתן את אותותיו, מנות המזון בקיצוב הוקטנו, ובשטח החסות הורגש אי־שקט, שמצא את ביטויו בכמה מעשי חבלה ובחרם על קניית עיתונים, שאורגן לפי הוראה מלונדון. קארל הרמן פראנק התלונן באזני היטלר על חוסר תקיפות מצד פוֹן נוֹיראט ואם כי ניתן לרייכספרוטקטור להתפטר מטעמי בריאות רופפת, לא נתמנה במקומו פראנק, כפי שהוא עצמו קיווה, אלא התפקיד הוטל על ריינהארד היידריך, בנוסף על תפקידו כראש המשרד לבטחון הרייך. היה ברור שמינוי זה הוא אות לשלטון ביד קשה.

בראשית הסתיו נראה כאילו רוסיה מחוסלת. הכוחות הגרמניים התקדמו מן הים הבאלטי עד הים השחור בהתאם לתכנית, מוסקבה ולנינגראד היו, לפי דעת הגרמנים, על סף נפילה. הוראת הפיהרר היתה לא לקבל את כניעת לנינגראד, אלא למחוק אותה מעל פני האדמה. ב־3 באוקטובר הכריז היטלר, שהאויב במזרח מוגר ולא יקום עוד לעולם: הרי מאחורי הצבא הגרמני המתקדם כבר משתרע שטח גדול כפליים מתחום הרייך כולו בשנת 1933.

נאומו הראשון של היידריך בתפקידו החדש כרייכספרוטקטור ב־2 באוקטובר בארמון צֶ’רנין לפני בעלי תפקידים בכירים בשטח החסות, הושפע במידה רבה מתחושת הנצחון שאחזה בגרמנים: אירופה לרגליהם. בנאום רעיוני רחב־יריעה סיווג היידריך את עמי אירופה לפי קרבתם הגזעית לגרמנים. בניגוד לעמי הצפון – הנורווגים, השוודים, הדנים, ההולנדים – שבהסדר האירופי החדש יינתן להם להתבולל בהדרגה בעם הגרמני, נכללו הצ’כים, ככל העמים הסלאביים, בין העמים נחותי הדרגה, שאינם מצפים כלל, כי יתייחסו אליהם כאל שווים. הרי לא ייתכן, אמר היידריך, שהצ’כים יראו בבוהמיה ובמוראביה, לב־לבו של הרייך הגרמני, את נחלתם, ומן הדין להראות להם מי כאן האדונים. אמנם חייבים לדאוג לכך, שלפועל הצ’כי יהיה מה לזלול, כדי שיעשה את עבודתו, אך הכוונה היא להטיל שלטון של טרור (טרור מבוּקר, שלא להביא לידי התקוממות כללית) בלי סימנים של חולשה, בלי התחשבות ביחיד היוצא מן הכלל, כפי שאין מתחשבים ביהודי היחיד בפתרון הסופי של שאלת היהודים. ואכן, מיד אחרי בואו של היידריך, נעצר אלואיס אֶליאש, ראש ממשלת הפרוטקטוראט, בגלל קשריו עם הממשלה הגולה בלונדון, הואשם בבגידה ונידון למוות. הוכרז מצב חירום, הוקמו בתי־דין־שדה שידעו רק שלושה סוגים של פסקי־דין: מוות, שחרור או העברה לידי הגסטאפו. בגל הטרור הראשון נפסקו לתדהמת הצ’כים 342 פסקי־דין מוות.

בקהילת וינה נפוצו שמועות עקשניות, שהגרמנים עומדים לחדש בקרוב את ההגליות למזרח, אולם כאשר פנה ד"ר לוונהרץ בראשית ספטמבר, בשעת ביקור במשרדי הגסטאפו בברלין, לאייכמן ושאל אם יש אמת בידיעות אלה, הכחיש אותן אייכמן מכל וכל. בכל זאת, ביום נאומו הראשון של היידריך ב־2 באוקטובר, ראש־השנה ליהודים, הודיע ברוּנר, ראש הצֶנטראלשטֶלֶה בווינה, ללוונהרץ שבגלל ההפצצות מן האוויר על־ידי הבריטים והצורך בהעברת האוכלוסיה הארית יישלח חלק מן יהיהודים מהרייך, מהאוסטמארק ומהפרוטקטוראט לגיטו ליצמאנשטאט. המשפחות יסעו יחד וכל המיבצע יסתיים עד ראשית נובמבר. ההוראה הרשמית למשטרת הסדר של וינה, שעליה הוטל הליווי, דיברה על העברת עשרים אלף יהודים מווינה, מפראג, מלוקסמבורג ומערי גרמניה השונות בתוספת חמשת אלפים צוענים מן הבוּרגֶנלאנד. לכל אלף יהודים לא נדרשו אלא שנים־עשר מלווים וקצין אחד, לצוענים היה דרוש ליווי מוגבר מעט. ליהודי שטח החסות לא נאמר דבר, אך השמועה מווינה הגיעה גם לקהילת פראג. אולם כאשר פנו נציגיה לצֶנטראלשטֶלֶה וביקשו לדעת אם צפויות הגליות, נאמר להם, שאין כל כוונה כזאת.

לדברי אייכמן הכריז היידריך ביום נאומו באזני עיתונאים בפראג, מסוחרר מכוחו האישי העולה, שתוך שמונה שבועות יטוהר הפרוטקטוראט מן היהודים. אחרי המסיבה קרא היידריך לראש משטרת הבטחון בשטח החסות ולאייכמן, ששהה אז בפראג, והודה שהיתה זו פליטת־פה. כיצד אפשר לבצע את הפינוי בזמן כה קצר, כאשר ראש המינהל האזרחי בנפת ליצמאנשטאט הביע התנגדות נמרצת לריכוז יהודים נוספים בשטחו, בגיטו הצפוף עד קצה יכולת קיבולו, ואף פנה בנושא זה לפיהרר? לדעת אייכמן, האפשרות היחידה לצאת מן הסבך ולקיים את הודעת היידריך כלשונה היתה לרכז זמנית את כל יהודי הפרוטקטוראט במקום אחד – לפני הגלייתם למזרח. קארל הרמץ פראנק, שאף הוא נכח בשיחה, העלה שמות ערים שונות, הבאות בחשבון למטרה זו, ולבסוף עלה השם טֶרֶזיינשטאט, מבצר צבאי מן המאה השמונה־עשרה. אייכמן נסע לראות את המקום, המרוחק מפראג רק ששים ק"מ ואשר לא הכירו מקודם, ומצא אותו – לדבריו – קטנטן (חומות המבצר איפשרו בניית עיר פנימית בגודל 500 על 700 מטרים בלבד) ולא מתאים ליעודו. אבל היו לטרזיינשטאט גם יתרונות גדולים: הקסרקטינים בעיר התאימו למגורים המוניים, חומות העיר ובנייתה כמבצר איפשרו בנקל ניתוק מן העולם החיצוני, והשמירה לא דרשה כוחות גדולים.

עבודת מחלקה “ג” בקהילה נכנסה עתה להילוך גבוה (בלי שנאמר לה דבר על טרזיינשטאט) ומסקנתה הראשונה, שאי־אפשר ליישב את כל יהודי הפרוטקטוראט בעיר אחת. אך אם בכל זאת תינתן הוראה לביצוע משימה כזו, אפשר מיד לפתור את הבעיה על־ידי הקמת מחנה צריפים אחד או הקמת כמה מחנות קטנים יותר. לכך יידרשו 1,300 צריפים ובנייתם, יחד עם מיתקני התברואה החיוניים ביותר, תעלה 195 מיליון כתר ותצריך כמות גדולה של חומרי בניין.

מניסוח התזכיר, מיום 9 באוקטובר, ניתן להבין, שדעתה של מחלקת “ג” לא היתה נוחה ממחנות צריפים: דווקא בזמן האחרון נוצל מספר גדול יחסית של כוחות־עבודה יהודיים בקרבת הערים הגדולות לתועלת הכלכלה הגרמנית. לשם הקמת מחנות הצריפים יהיה הכרח להוציא כוחות־עבודה אלה ממסלול הייצור, ויהיה צורך לרתום מלבדם לעבודות, שבהן חסרים בעלי מקצוע יהודיים, גם בעלי־מלאכה לא־יהודיים. מחנות צריפים המוקמים בחפזון נופלים מבחינה תברואתית אף ממקומות האיכסון הפרימיטיביים בתוך הישובים הקיימים וסכנת התפשטות מגיפות במחנות כאלה גדולה יותר.

למחרת, ביום־הכיפורים לפי לוח היהודים. כינס היידריך קבוצה של קציני ס“ס בכירים וביניהם פראנק, אייכמן וגינתר, כדי לדון עמם בשאלת היהודים ולקבוע קו בעניין הפירסומים בעיתונות (מאז הכיבוש הגרמני היו הימים הנוראים תמיד קשורים בפורענויות והיהודים ציפו להן מתוך חרדה והפעם, לראשונה, גם לא היתה נחמת התפילה בציבור: בתי־הכנסת נסגרו כולם). היידריך ציין בפתח ההתייעצות, שעל־פי התכנית היו הטראנספורטים מזרחה אמורים להתחיל באמצע אוקטובר ולכלול חמשת אלפים מיהודי פראג, אך התעוררו קשיים מצד שלטונות ליצמאנשטאט ויש לעת־עתה להתחשב בדעתם. דובר על אפשרות של קליטת יהודים במחנות לקומוניסטים, בממלכתו של שְטַאלאֶקֶר, שנתמנה בינתיים מפקד יחידות העוצבה המיוחדות של הס”ס בגיזרה א' ועל התכנית לשלוח חמישים אלף יהודים למינסק ולריגה. פינוי יהודי פראג יבוצע בשבועות הקרובים ויש לכלול במשלוחים קודם־כל אותם יהודים המהווים את המטרד הגדול ביותר.

בשיחה על אפשרויות הגיטואיזציה של יהודי הפרוטקטוראט צויין, שלמטרה זו באים בחשבון או פרבר מרוחק של פראג (ולא רובע בתוך העיר, שכן הדבר לא עמד במבחן בעבר) או עיר קטנה שאין בה תעשיה. הועלתה אפשרות להקים שני גיטאות, אחד בבוהמיה ואחד במוראביה, ששניהם יחולקו לשני מחנות־משנה: לפועלים ולשירותי אספקה. אפשר לספק ליהודים בנקל עבודה שאינה דורשת מיכון רב בתעשיית סוליות־עץ או כיסויי־קש לציוד צבאי בחזית המזרח ותמורתם תקבל מועצת הזקנים את המינימום ההכרחי של מזון וויטמינים. הדבר הטוב ביותר יהיה אם תקבל הצנטראלשטֶלֶה לידיה את טֶרֶזיינשטאט ואחרי שילוח תושבי מחנה־מעבר זמני זה (שבו כבר יצומצם מספר היהודים במידה ניכרת) למזרח, אפשר יהיה להפוך אה כל הסביבה לישוב גרמני למופת, אמר היידריך. האמצעים לרכישת הקרקעות קיימים ואפשר לראות בהם השקעה טובה. כי האדמה בסביבה פוריה ויפה מאוד לגידול ירקות.

את יחידות הצבא הקטנות החונות בטרזיינשטאט אפשר להעביר, בתיאום עם מפקד הצבא בפרוטקטוראט, למקומות אחרים, והדבר יאלץ את האוכלוסיה הצ’כית, המתפרנסת כמעט כולה מן הצבא, לחפש מקורות קיום במקומות אחרים. אולי, הרהר היידריך בקול, לאור המנטאליות הצ’כית, בניגוד למקובל בשטח המימשל הכללי בפולין, חייבים להפיס את דעת הצ’כים, להעמיד לרשותם דירות יהודיות המתפנות במקומות אחרים ולפצות אותם על הוצאות ההעברה מכספי מכירת רכוש היהודים.

לפני כל משלוח יש לערוך חיפושי־פתע אחרי מלבושים ולאסוף חפצי טקסטיל באופן שיטתי: הרי יהודי פראג היו תמיד לבושים נאה. יש להזהיר את האוכלוסיה הצ’כית שלא לקבל מן היהודים מתנות בצורת בגדים, כסף, נכסי־דלא־ניידי או לרכוש חפצים מידיהם. ההעברה לגיטו לא תימשך זמן רב, קבע הפרוטקטור. בכל יום אפשר להביא לגיטו 2–3 רכבות שבכל אחת מהן אלף נוסעים. לפי השיטה, שכבר הוכח טיבה, יורשו היהודים לקחת רק מטען של 50 ק"ג, ובכלל זה מלאי קטן של מזון. הדירות הגדולות בבתים הטובים יותר בטרזיינשטאט יועמדו לרשות זרוע החוץ של הצֶנטראלשטֶלֶה, המשטרה, מועצת הזקנים ומחסני האספקה. היהודים חייבים להכין את מגוריהם “מתחת לאדמה”. בדירות הריקות תכוסה הרצפה בקש, כי הקמת מיטות תדרוש שטח גדול מדי.

במיוחד יש להקפיד שהמגיפות לא יתפשטו מן הגיטו לסביבה ושמי הביוב לא יסתננו למימי נהר אֶגֶר. בשום פנים אין לקבור את היהודים, אלא יש לשרוף את הגופות בקרמטוריון קטן, שאליו לא תהיה לציבור גישה. השמירה על הגיטו תוכל להימסר לידי המשטרה הצ’כית, בפיקוחה של משטרת הבטחון הגרמנית. לשם כך יידרשו לכל היותר 600 איש שיחולקו לשלוש משמרות. הפיהרר דורש שעד סוף השנה יפונו היהודים מן השטחים הגרמניים, סיים היידריך את דבריו, ולכן יש לפתור את כל הבעיות הקשורות בכך ללא דיחוי וגם שאלת התובלה אסור שתהיה למכשול.

נציגי הקהילה היהודית בפראג, שלא ידעו דבר על תוכן השיחה, נקראו למחרת אל גינתר והוטל עליהם לברר מה המקומות בבוהמיה ובמוראביה, שמספר תושביהם אינו עולה על 6,000, הבאים בחשבון להקמת גיטו, כמה יהודים חיים בתוכם וכמה אפשר לאכסן בהם בתפוסה מירבית. כיוון שהגרמנים, בהתאם להנחיות מגבוה, לא היו מוסרים בכתב ליהודים דבר מן ההוראות, נהגו אדלשטיין ונציגים אחרים לרשום אחרי כל פגישה זכרון־דברים. “אַקטֶנפֶרמֶרק” בלשון המשרדית. לפי זכרון־הדברים מ־11 באוקטובר הוטל על נציגי היהודים להעלות בכתב רעיונות עקרוניים לגיטואיזציה תוך הפרדה בין גיטו העבודה לגיטו האספקה ובירור יסודי של כל השאלות המשפטיות, הארגוניות והכלכליות הכרוכות בכך. כן נתבקשו נציגי היהודים (אדלשטיין וצוקר או אדלשטיין וּויידמן) להכין הצעה אלטרנטיבית לריכוז היהודים בפרברי פראג וברין, אך כמובן לא בפרבר יפה שרמת המגורים בו גבוהה.

אנשי מחלקה “ג” יצאו לשוטט על־פני בוהמיה ומוראביה ולחפש עיר ליהודים. מאחר שנאסר עליהם לבוא במגע עם המוסדות המקומיים ותושבי המקום, היה עליהם להסתפק בעת הכנת הסקר באמצעי־עזר דלים כמו ספרי לימוד, מפות תיירים ומדריכי טלפון. לפי הוראת הגרמנים היה עליהם לתת את הדעת, שלא יהיו במקום מפעלי תעשיה גדולים, בעיקר לא בענפי הטקסטיל, העור או הסוכר, שהערים המוצעות לא יהיו בעלות רמת מגורים גבוהה, שלא ישכנו במקומות יפי־נוף במיוחד, שלא תהיה בהן אוכלוסיה גרמנית גדולה ושמספר תושביהן יהיה בין 5,000 עד 6,000 נפש. הנחיות אלו צמצמו את המבחר במידה ניכרת: כמעט בכל ערי צפון בוהמיה הגדולות יותר היו קיימים מפעלי טקסטיל. במרכזה ובדרומה היו בתי־זיקוק לסוכר. רוב הערים שהופיעו ברשימת מחלקה “ג” נפסלו מנקודת־ראות גרמנית על־ידי היהודים עצמם בציוּן; יפה מדי, משמשת מקום־קיט, שוכנת על קו־המסילה הראשי.

היהודים מצידם שאפו לדברים אחרים: תעסוקה במפעלי תעשיה גדולים כדי להצדיק את קיומם, ומגורים בקרבתם. כדי שהפועלים יוכלו לצאת עם בוקר ולחזור לעת־ערב אל משפחותיהם בגיטו; שכנוּת לערים הגדולות המבטיחה, לפחות, מידה מינימלית של קשר עם העולם ושמירה על תנאי תברואה הכרחיים לשם מניעת מגיפות ולוּ רק למען האוכלוסיה הכללית. לכן ציינו בסקירתם, כי הפתרון הטוב ביותר מבחינה כלכלית הוא ריכוז היהודים בפרברי הערים הגדולות ואף הציעו שני פרברי פועלים בפראג ושניים בברין למטרה זו.

ריכוז כל יהודי בוהמיה ומוראביה במקום אחד לא ניתן לביצוע, טענו היהודים. אם מביאים בחשבון רק מקומות בעלי אוכלוסיה של 5.000–6,000 נפש, יהיה צורך להקים 4–5 ריכוזים כאלה כדי לפתור את כל הבעיה בצורה מעשית, והם חייבים לשכון ליד מקומות המבטיחים אפשרויות תעסוקה רבות לכוח העבודה היהודי, המורכב בעיקרו מפועלים בלתי־מקצועיים. לליבון כל הבעיות המשפטיות, המינהליות והטכניות הכרוכות בשאלה זו (גם כדי להרוויח זמן) הציעו היהודים להקים ועד פעולה, מורכב מ־14 מומחים, וביניהם מהנדסים, רופא, משפטן ותעשיין.

המבחר הצטמצם לשני מקומות: גַאיָה היא קִיוֹב שכמוראביה, במרחק 64 ק"מ מברין, עיר בלי מפעל־מים ובלי תעשיה וטרזיינשטאט, ששמה הועלה בפעם הראשונה במסמכי מחלקה “ג” רק בחודש נובמבר ומניסוח הדברים ברור, שהיהודים ניסו לומר לגרמנים “לא” בצורה עדינה: בעיר רק 219 מבנים ובה 7,818 תושבים. סיבת הצפיפות הגדולה יחסית של האוכלוסיה ופי שלושה כמעט מאשר בלייטמֶריץ השכנה) היא שחלק גדול מתושבי המקום הם חיילים ומאוכסנים במבנים גדולים, שבהם כבר עתה מנוצל שטח המגורים במידה רבה ולא תהיה אפשרות להרחיב אותו בעתיד בשיעור ניכר. אם רוצים ליישב בעיר כחמישים אלף איש עלול מספר התושבים למבנה להגיע ל־250 ומספר כזה לא יוּכלו הבתים להכיל. כן יש להדגיש, שאין בסביבת טרזיינשטאט אפשרויות תעסוקה בממדים גדולים.

תוך־כדי ההכנות לריכוז היהודים בשטח הפרוטקטוראט ניחתה כמהלומה הפקודה על משלוחים מזרחה. הוראת ההגליה הראשונה פורסמה בחתימת מפקד המשטרה קורט דאליגֶה ב־14 באוקטובר: מה־16 באוקטובר עד 3 בנובמבר חייבים לצאת חמשת אלפים מיהודי הפרוטקטוראט. אנשי קהילת פראג ניסו להרוויח זמן. ד"ר האַנוּש בּוֹן, מנהל מחלקת הרישום, וסגנו אריך קפקא טענו, כי אי־אפשר לפעול במהירות כזאת. ואכן, ביום הראשון להתייצבות באו רק 500 במקום אלף איש כנדרש. קַרְל רַאם, מסגר מיכני במקצועו, שמילא אז את מקומו של גינתר, קרא לאברהם פיקסלר, המקשר בין הצֶנטראלשטֶלֶה והקהילה ושאל אותו, מי הם מנהלי מחלקת הרישום. פיקסלר ענה “בון וקפקא” ואז ניגש ראם ללוח, שעליו היו תצלומים של כל נושאי התפקידים בקהילה, “לוח הזכרון”, כפי שקראו לו היהודים בבדיחות־דעת. וקרע ממנו את תצלומי שניהם. האַנוּש בּוֹן, משורר צעיר מבטיח, וקפקא נעצרו ונלקחו לחקירה לגסטאפו ולא חזרו עוד. כעבור שבועיים נתקבלה ההודעה, ששניהם טבעו בעת נסיון בריחה ממחנה מאוּטהאוּזן. הנימוק של חוסר שהות מספקת להכנות הטראנספורטים ירד סופית מן הפרק. המושגים על הצפוי בפולין היו מעורפלים ביותר. כאשר סיפר ידיד צ’כי לקוּרט אימֶרגוּט, אחד מאנשי “החלוץ”, שכוונת הגרמנים לדחוס את היהודים לצריפים ולשרוף אותם שם, נתקבלו דבריו בחוסר אמון מוחלט. הרי דבר כזה בלתי־אפשרי. זהו לבה של אירופה וזוהי המאה העשרים, לא ימי־הביניים.

בשביל כל טראנספורט שלפו הגרמנים מן הכרטסת הכללית שהיתה ברשותם 1,200–1,300 שמות ואיפשרו לקהילה להוציא מהרשימה את עובדיה הנדרשים ובני משפחותיהם, חולים, זקנים ובעלי קשרים עד שנותרו אלף הדרושים. יהודי פראג היו מוּכי־הלם. גם אם פה ושם התהלכו לפני־כן שמועות על אפשרות של ריכוז בתוך הפרוטקטוראט, לא חשב איש על משלוחים מזרחה, איש לא התכונן. חמישים קילוגרם לנפש. מה לוקחים קודם: בגדים חמים? מזון? כלי־מיטה? ומה בדבר צעצועים, ספרי־לימוד לילדים, תצלומי משפחה, מזכרות אהובות. מה עם פסל בודהה הקטן כקמיע, שירי רילקֶה, צבעי ציור? אסור היה להפסיד אף רגע אחד ובכל זאת עמדו עקרות־הבית באמצע החדר, בין הארונות הפתוחים והמגירות ההפוכות, חסרות־אונים: איך אפשר לדחוס את כל החיים בתרמיל־גב, בית שלם למזוודה אחת? הנקראים לטראנספורט – ובהתאם למדיניות הגרמנים היו ביניהם נתינים פולנים ומקבלי־סעד רבים – התרוצצו כסהרורים כדי להשיג ברגע האחרון, תוך יומיים בשוק השחור (הרי היהודים לא קיבלו תלושים לביגוד ולהנעלה), מגפיים חמים, תרמיל־גב, לבני־צמר, קמח לאפיית צנימים, כדי להיפרד מבני המשפחה, מקרובים, למסור בחשאי חפץ בעל־ערך לשכן לא־יהודי.

ארבעה ימים לפני צאת הטראנספורט הראשון הטיל היידריך על הצֶנטראלשטֶלֶה את הטיפול בכל רכוש היהודים המהגרים, “אם היוצאים יבקשו זאת בחתימת ידם,” ובקשה זו תיחשב למסמך בר־תוקף לגבי הרישום בספרי האחוזה. קיצורו של דבר, כל רכוש היהודים נפל בידי קרן ההגירה, לצערה הגדול של ממשלת האכה, שאף פנתה בעניין זה למשרד הפנים של הרייך, נעלבת על קיפוּחה, כי היא הציעה את בידוד היהודים מן האוכלוסיה הצ’כוסלובקית עוד לפני ההוראות הרשמיות של הגרמנים. על אף האיסור להרחיק חפצים מתוך הבית לפני היציאה לטראנספורט, היתה התאווה גדולה מפחד הגרמנים: שכנים צ’כים לא רק לקחו ברצון חפצים למשמרת, בעיקר אם ידעו מה לעשות בהם, אלא לעתים אף התנדבו בעצמם: הרי למפת השולחן, לאגרטל הבדולח לא תהיו זקוקים עוד. נכון? היו יהודים שחששו: הוראות הגרמנים אמרו שיש למסור את כל הדירה, על כל תכנה, בהתאם לרישום. למה להסתכן?

רשימות הרכוש כללו מאות פריטים, לפי כל חדר וחדר: כמה שטיחים, כמה סלי ניירות בחדר המגורים, כמה מגהצים במטבח, כמה צנצנות ריבה במזווה. כמה פחם במרתף, כמה סמוקינגים, עניבות, ממחטות בארונות חדר־השינה. הנקראים לטראנספורט היו חייבים להביא עמם את כל הכסף המזומן שברשותם, פנקסי־חסכון, ניירות־ערך, את התכשיטים, את תלושי המזון, כדי למסור אותם במקום האיסוף, יחד עם מפתחות הדירה, שאליהם קשורה תווית שרשומים בה אות הטראנספורט והמספר האישי. את המספר, שצויין גם על המטען, היה חייב כל אחד מן היוצאים לשאת בצורה בולטת על חזהו, מודפס על קרטון וקשור בחוט על צווארו.

תנועות־הנוער בהנהגתה של חנה שטיינר אירגנו שירות־עזר. הנערים מילאו שליחויות של הרגע האחרון, הבנות תפרו, עזרו לארוז. ליוו את הכושלים למקום האיסוף ומחשבה על אי־ציות להוראה לא עלתה על הדעת. הנוסעים בחשמלית ראו את הצרורות עם המספרים. ראו את העיניים האדומות מבכי, את מבטי הפרידה מן העיר האהובה והשפילו את עיניהם. איש לא העז לשאול: לאן ולמה, איש לא אמר: ישמור עליכם אלוהים. פחד היידריך היה גם עליהם. בני המשפחה הנותרים וידידים ליוו את היוצאים עד לשער מקום האיסוף, שלידו הזדנב תור של ממתינים: להיות אמיצים, לא לבכות, לא להתייפח. נשיקה אחרונה ורק אחר־כך, בבית, לקרוא דרור לדמעות. לאן יקחו אותם, מה יהיה עליהם בחורף העומד בשער?

למקום האיסוף בחרו הגרמנים את שטח היריד המסחרי, שהיה מתקיים בפראג פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, והיה משמש כחלון־ראווה לתעשיה הצ’כוסלובקית המפותחת. בבניין הראשי החדיש, שהוקם אך שנים מעטות לפני־כן, נעשו בעת היריד העסקים הרציניים ובמבני־העץ הסמוכים לו שוכנו בעיקר דוכנים של אותם המפעלים שפנו אל הקהל הרחב. לילדים היה היריד גן־עדן של איסוף עלונים צבעוניים, של הדגמת מיני מכשירים, יום בילויים נהדר. עכשיו התמקם כאן יריד אחר, מכניס עוד יותר.

הגרמנים דרשו מן היוצאים למסור את כל הכסף שהסתירו: מי שימסור אותו מרצונו, לא יאונה לו רע, אבל אוי למי שהכסף יתגלה אצלו בעת חיפוש. הנפחדים מסרו ביד רועדת את כספם האחרון, שנועד להיות פתח הצלה בשעה קשה. אחרים העדיפו להשליך את השטרות לבית־השימוש ולא למסור אותם לידי הגרמנים. אך רובם שמרו על קצת כסף תפור בכיסי־סתר, מוסתר בנעליים, אפוי בתוך לחם: מי יודע מה צפוי שם בפולין. ההליכים הביורוקראטיים של רישום ומסירה וספירה חוזרת נמשכו בדרך־כלל יומיים־שלושה, עד שלכולם הוחזרה תעודת־הזהות מוטבעת בחותמת: ghettoisiert. בלילות ישנו כולם, גברים, נשים, ילדים, על הרצפה. אם היו מסוגלים לישון בכלל מרוב עייפות וצער. לעתים היתה לאנשים תחושה של חוסר מציאות: כל זה לא יכול להיות אמת. כשעות המוקדמות של הבוקר, עוד לפני שקמה העיר לעבודה, יצאה השיירה בליווי שוטרים גרמנים וז’נדרמים צ’כים לתחנת־הרכבת הסמוכה. תושבי פראג המעטים שהיו עדים ליציאה, לא הגיבו, לא לחיוב ולא לשלילה. מוטב שלא להסתכן.

הטראנספורטים הראשונים הביאו לידי גל של נישואים: הרי אם לצאת לקראת עתיד לא־נודע, מוטב בשניים. מוטב לשאת את הצפוי בכוחות משותפים. כדי להחיש את הנישואים בסרט הנע מילאו בני הזוג את המסמכים הדרושים במשרדי הקהילה. לקראת הצהריים הועברו כל הניירות לידי רַשם הנישואים הכללי ואם לא נמצא בהם דופי, התקיימו הטקסים כבר בשעה שלוש אחר־הצהריים. הטקס, ללא פרחים, בלבוש יומיומי. בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד, הצטמצם בכמה שאלות פורמאליות מצד הרשם. החתן נקרא תמיד ישראל, הכלה – שרה: בזה הנני מכריז עליכם כעל בעל ואשה. האמהות מחו דמעה. לא כך תיארו להן את חתונת ילדיהן, אך אין לכך חשיבות – העיקר שיסעו יחד. חברי “החלוץ”, כמנהגם בכל דבר, ביקשו את עצתו של ייקף: האם מוטב לשאת את החברה בטקס רשמי? האם יבטיח הדבר גורל משותף? ייקף משך בכתפיו. הרים את כפות ידיו בתנועה יהודית אופיינית וחייך: נו, מה כבר הסיכון הגדול בחתונה?

ביום צאת הטראנספורט הראשון קיים היידריך התייעצות נוספת בפראג: חמשת אלפים יהודי הפרוטקטוראט נשלחים עתה לגיטו ליצמאנשטאט ורק עם סיום המיבצע תפורסם על כך הודעה בעיתונים כדי להוכיח לציבור, באיזו מהירות פועלים הגרמנים. אחר־כך תחול הפסקה כדי לאפשר הכנות להגליות נוספות. לעת־עתה ירוכזו יהודי הפרוטקטוראט במחנה־מעבר ולשם כך פונו כל יחידות הצבא מטרזיינשטאט ולצ’כים נאמר לעבור למקום אחר. אפשר לשכן שם בנקל 50,000–60,000 יהודים ומשם יישלחו מזרחה וכבר הושגה הסכמת המפקדות בריגה ובמינסק לקלוט חמישים אלף יהודים כל אחת. אחרי הפינוי הסופי של כל היהודים מטרזיינשטאט יושיבו בעיר גרמנים ואכן, עיקר ההתייעצות של קציני הס"ס הבכירים, ביניהם אייכמן, גינתר ופון גרֶגוֹרי, הוקדשה לתכנון גירוש הצ’כים מארצם מזרחה והתיישבות הגרמנים במקומם. צויין שאסור בשום פנים ואופן, כי משהו מתוכן השיחה יודלף לציבור. הידיעה על פינוי היהודים תלווה אזהרה לצ’כים שלא לגלות אהדה להם, שאם לא כן יגורשו אף הם. נשקלה גם אפשרות לבחור בשניים־שלושה אישים צ’כים בולטים, שבעבר לא הסתירו את אהדתם ליהודים, ולהעניש אותם למען יראו ויירָאו.

אכן הגרמנים פעלו במהירות: שבוע אחרי צאת הטראנספורט הראשון כבר פורסמה ההוראה הרשמית השניה על הגליית חמישים אלף יהודים מערי גרמניה, מווינה, מפראג ומברין לאזורי מינסק וריגה ובאמצע נובמבר יצא הטראנספורט הראשון מברין ישר למינסק. הם נסעו בקרונות מחוממים. הורשו לקחת מים בתחנות. המלווים הגרמנים התנהגו בקורקטיות ומצב־הרוח בין הנוסעים היה טוב. כאשר הגיעו אחרי שלושה ימי נסיעה למינסק. חיכו להם אנשי ס"ס עם שוטים בידיהם ובמבני העץ שהוקצבו להם למגורים מצאו גופות קודמיהם, שנרצחו כדי לפנות להם מקום. כעבור שבוע ימים כבר מתו יוצאי הפרוטקטוראט הראשונים (מתוך האלף חזרו תשעה עם תום המלחמה). אבל בפראג לא ידעו על כך דבר.

הידיעות על הגליות המוניות של יהודי הרייך והפרוטקטוראט הגיעו תוך זמן קצר אל ליכטהיים בז’נווה והוא דיווח על כך לחיים וייצמן: עשרים אלף נשלחו במשך חודש אוקטובר לגיטו לודז' ולמקומות אחרים ומתוכננים משלוחים נוספים – אמצעים המוסברים כנקמת הגרמנים על עמדת האמריקאים. ליכטהיים הציע לווייצמן לשקול פרסום עולמי. גם אם אין תקווה רבה לתוצאות ממשיות, יכולות אולי הצהרות מדינאים במדינות נייטרליות להשפיע במידת־מה, כפי שאירע במקרה של החזקת בני־ערובה צרפתים. לא היו אשליות רבות על גורל יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטוראט במזרח: מצבם יהיה כשל רוב היהודים בשטח הכיבוש הפולני, הגוועים מרעב, מקור, מזוהמה, ממגיפות. רק הצעירים יחזיקו מעמד וייכללו כנראה במנגנון עבודות הפרך, שכבר קיים במזרח. במידת־מה מצבם של יהודי מרכז־אירופה אף גרוע משל יהודי פולין, סברו בז’נווה, מכיוון שהם חדשים בגיטו הצפוף ונקל לשער, מה תהיה התוצאה, אם יישלחו בלי מזון, בלי כסף, ובלי כסות למינסק, לחורף הרוסי.

אכן, יוצאי מרכז־אירופה היו אבודים בגיטו לודז' הדחוס עד קצה כוח קיבולו, בין תושביו הוותיקים, שלמדו בינתיים את אמנות ההישרדות בחיים, כל עוד לא קטלו אותם הרעב והמחלות המידבקות. החדשים – נבוכים, מזועזעים, חסרי פרנסה, רעבים תמיד – מכרו מעט־מעט את כל חפציהם תמורת מזון ודעכו מהר: התמותה ביניהם היתה גבוהה פי שניים מאשר בין יוצאי פולין וגם אלה מתו באלפיהם.

למן הרגע שנודע בשווייץ על ההגליות, החל ד"ר אולמן לשלוח מאות מכתבים, בעלי תוכן כמעט זהה, לידידים בפרוטקטוראט, לקרובי משפחה של אנשים ששהו במערב: "זה זמן רב לא כתבתי לך. מה שלומך? כתוב לי בהקדם ותודיע לי על שינוי כתובת. ברצוני למסור לך כתובת למקרה שתהיה זקוק למשהו:

Relico, 52 Rue de Paquis,Genève."¹⁰

התשובות החלו להגיע בזו אחר זו. בכתב גוטי, באותיות מסודרות של איש מסחר, בכתב־יד רועד של זקנים, בסגנון מנומס של איש־העולם:

☆ מטילדה וייס ובעלה נשלחו ליעד בלתי־ידוע.

☆ אנחנו גרים בחדר קטנטן כדיירי־משנה (הודיע קארל קאוּדֶרס), אבל נראה שלא אצטרך לנסוע, כיוון שאני אחרי שני ניתוחים קשים ועדיין מקבל הקרנות רנטגן.

☆ על אף 75 שנותי והתנאים האיומים שבהם אני חי (הודיע ד"ר לודוויג אוּנגר) רוחי לא נפלה עדיין. אני לומד עברית בתקווה שעוד אזדקק לה. ביקשתי מבן אחותי להשיג לי ויזה לקובה.

היו מכתבים שחזרו ועליהם החותמת: הנמען שינה את מקום המגורים. למכתב תשובתה של בֶרטה ליכטנֶר צורפה תוספת בכתב־ידו של ד"ר קאן: “אני עדיין בבית, הוויזות עדיין לא הגיעו, עשית זאת כהלכה, אבל אם הדבר יעזור, אין לומר.” ברגע שנתקבלו הידיעות הראשונות על ההגליות מפראג נמצא לפתע הכסף הדרוש לרכישת ויזות קובניות לפראנץ ולאולגה קאן, לחנה וללודוויג שטיינר. הקונגרס היהודי ניסה להשיג בשבילם ויזה למקסיקו או לקולומביה. עשרות מברקים ומכתבים הוחלפו בין ניו־יורק, לונדון, ז’נווה וירושלים. חנה שטיינר עדיין נלחמה על יציאתה. קאן משך בכתפים. מארץ־ישראל, דרך ז’נווה, הגיע לקאן דיווח של ידידים על ביקור בנו טיטוס בתל־אביב: הוא התרחץ בים, הלך לקולנוע, ראה הצגה בתיאטרון ואכל מיני תבשילים צ’כיים אהובים, שהכינו במיוחד למענו.

“נא להודיע לד”ר לוונשטיין," נאמר באחד המכתבים לאולמן, “שגברת אורנשטיין בריאה ועדיין גרה בדירתה הישנה. היא מתגעגעת לילדים. היה טוב אילו כתבו לה לעתים קרובות.”

תודה לאל, הילדים במקום־מבטחים, אמרו הורים שנותרו לבדם. תודה לאל, אנחנו כולנו יחד, אמרו הורים, שבניהם נשארו עמם. תודה לאל, מן הריכוז היהודי על אדמת בוהמיה יימנעו משלוחים נוספים מזרחה, אמרו לעצמם אנשי הקהילה בימי ההכנות המזורזות להקמת הגיטו.

אדלשטיין שלח את פראנטה פרידמן (שהיה נשוי לאשה לא־יהודיה ומשום כך נהנה מחופש תנועה גדול יותר) לטֶרֶזין, כפי שנקראה טרזיינשטאט בפי הצ’כים, כדי שיבדוק את העניינים במקום. הסקירה הראשונה לא היתה משובבת־נפש: העיר שוכנת בקרבת שפך נהר אֶגֶר לתוך האלבה ומי התהום בשטח המבצר גבוהים מאוד יחסית. מתחת לחומות, מאחורי קירות־אבן בעובי של כמה מטרים, מרתפים תת־קרקעיים, המוארים רק על־ידי אשנבים קטנים וכנראה שוררת בהם לחות גבוהה והצבא לא השתמש בהם למגורים זה עשרות שנים. צפונית־מזרחית מן העיר, בשטח שטפונות הנהר, נמצא המבצר הקטן, שמרתפיו היו בעבר בית־כלא ועוד בתקופת המונארכיה האוסטרית־הונגרית נחשבו מסוכנים לבריאות. לא נאמר בדו"ח, שהמבצר הקטן חזר עם הכיבוש הגרמני ליעודו: היה זה בית־הכלא המרכזי של הגסטאפו, ששימש תחליף למחנה־ריכוז, ומי שנכנס לתוכו, לרוב לא נראה עוד בין החיים.

כצפוי, לא עשו השגות היהודים שום רושם על הגרמנים: לגביהם הדברים נקבעו מכבר. בסוף אוקטובר נתמנה ד"ר זיגפריד זיידֶל, יליד אוסטריה בן שלושים, חבר המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית מאז שנתו העשרים, שהוכיח את יכולתו בשילוח יהודי וארטֶה־גאוּ לפולין בחורף 1939, למפקד הגיטו העתיד לקום. לפי הוראות המינוי, שקיבל מידי אייכמן, בחתימת־ידו של היידריך, התייצב זיידל אצל הַנס גינתר בפראג ולמחרת נסע לטרזיינשטאט כדי לדון עם מפקד חיל־המצב על פינוי הקסרקטינים מאנשי הוורמאכט (המבצר הקטן נשאר גם להבא בסמכותה הבלבדית של משטרת הבטחון כבית־הסוהר שלה). אחרי שראה זיידל את המקום, הביע מיד את התנגדותו להצעת הצֶנטראלשטֶלֶה, שדיברה על ריכוז שמונים אלף איש בגיטו: לדעתו לא יכלה התפוסה המקסימלית לעבור את השלושים אלף.

“הגיטו הוא מושב יהודי סגור, שהוקם לפי הוראת המרכז להגירה יהודית בפראג, ומנוהל בידי הנהגה יהודית, בפיקוח המפקדה המקומית של השלטונות הגרמניים. בראש הגיטו מועצת זקנים ואסיפת מומחים בת חמישים עד מאה איש: נציגי הענפים היצרניים והצרכניים השונים, כעין גוף המייצג את אוכלוסיית הגיטו. מנהל הגיטו וסגנו מתמנים על־ידי הצֶנטראלשטֶלֶה והיא גם המשחררת אותם מתפקידם.” נאמר בטיוטה לתקנון הגיטו, שהוכנה על־ידי מחלקה “ג” בראשית נובמבר. הגרמנים הטילו על שני ראשי קהילת פראג להכין שתי הצעות להרכב מועצת היהודים בגיטו, האחת מורכבת מיהודים־צ’כים והשניה – מציונים. ויידמן ואדלשטיין הסכימו ביניהם להכניס לשתי הרשימות מומחים בלתי־מזוהים עם צד זה או זה. כדי שלכל היהודים יהיה יצוג במועצה העתידה. כראש הרשימה האחת היה ויידמן. בראש השניה היתה אדלשטיין (ויידמן שסבר, כי אין מנוס אלא לציית להוראות הגרמנים כלפי חוץ, ולסייע מבפנים, שהיה מוכן למסור לידיהם כל רכוש שיידרש ובלבד שהוא מציל חיים, היה פסימי מאוד לגבי גורלו שלו: אני, אישית, נהג לומר לידידיו, לא אשאר בחיים). הגרמנים בחרו ברשימתו של יעקב אדלשטיין. בגיל שלושים ושמונה עמד עתה בראש יהדות בוהמיה ומוראביה בדרכם אל הבלתי־נודע.

הטיוטות השונות למבנה האדמיניסטרטיבי של הגיטו הוכנו ביסודיות רבה ובפרטי־פרטים מתוך הנחה, שפינוי האוכלוסיה הארית והבאת היהודים במקומה יבוצעו שלבים־שלבים, אחרי התאמת המבנים לתפקידם החדש, ובזמן המעבר ידריכו המומחים המקומיים את נושאי התפקידים היהודים שיבואו במקומם. היהודים ראו לפניהם עיר לכל דבר. מחלקת כספים שתשלוט על כל הפינאנסים, תשלם שכר עבודה, תגבה מסים, מחלקה כלכלית כבעלת תפקיד קובע לקיום הגיטו, שתרכז בידיה את הייצור בתעשיה ובחקלאות, את השגת חומרי הגלם, את התיווך לעבודות חוץ, “מועצת הזקנים תראה כתפקידה העיקרי להביא את האוכלוסיה היהודית לכך, שתקיים את עצמה בעבודת־כפיים. אך יהיה צורך גם במוסדות סעד, בבתי־זקנים, במוסדות לנכים, בבתי־חולים, במטבחים ציבוריים.” חלום הפרודוקטיביזציה הישן עתיד היה להתקיים בצורה שונה קצת מזו שחלמו עליה החלוצים.

בתחילה יועסקו כמעט כל כוחות העבודה הכשירים בהקמת הגיטו, אך לאחר השלמת המשימה יחולקו לשלוש קבוצות: פועלי־עזר, שיעבדו בבניין ובחקלאות בסביבה; כוח העבודה העיקרי, שיעבוד בתוך הגיטו בענפים בעלי חשיבות כלכלית; וקבוצה קטנה יותר שתדאג לאחזקה הפנימית. הייצור יבוצע במיתקני תעשיה, בקבוצות גדולות בבתי־מלאכה ובקבוצות קטנות בתוך הבתים, והעדיפות תהיה ליחידות ייצור גדולות. תוך ניצול הציוד הקיים בקהילות היהודיות אפשר יהיה להקים נגריות, מסגריות, כריכיות, בתי־מלאכה למכשירים אופטיים, מפעלי אריזה לתרופות. אפשר יהיה לקבל עבודות בקבלנות לניקוי כימי, לייצר צעצועי־עץ, מברשות, אריגים באריגת־יד, לפתוח מתפרות לתפירת לבָנים, כובעים, כפפות: מפעל של 700 מכונות־תפירה יוכל להעסיק אלפיים איש.

על הכל חשבו המתכננים בקהילה: בשלושת הימים הראשונים יאוכסנו הבאים לגיטו במיתקנים נפרדים, ייבדקו בדיקות רפואיות והחולים במחלות מידבקות ישוכנו כנפרד. כל המבוגרים יקבלו חיסון נגד טיפוס, הילדים – חיסון נגד אסכרה. תוקם תחנה לחיטוי הציוד הביתי הנגוע בפשפשים. לסיום תקופת ההסגר יתקלחו החדשים במקלחות חמות במיתקן מרכזי שייבנה לשם כך.

לגבי תושבי הגיטו יתפוס המשפט הכללי, אלא אם יקבעו השלטונות הגרמניים אחרת, אך הוראות הפרוטקטור על הוצאת היהודים מחיי הכלכלה תוקפן בטל בגיטו. כאן יהיו כל התושבים שווים ובתוך הגיטו יוכלו לנוע בחופשיות ואף יהיו רשאים, על סמך שובר יציאה מטעם ההנהגה, לעזוב אותו זמנית לשם עבודה בחוץ או מילוי תפקיד רשמי אחר. מלבד זאת יחולו על תושבי הגיטו הוראות מיוחדות שיפורסמו ברבים וככל האפשר גם מעל דפי עיתון מקומי. כל זרועות הנהגת הגיטו יהיו חייבים לעשות את עבודתם לפי מיטב כוחם וידיעותיהם ללא משוא־פנים וללא אינטרס אישי, לשמור על סודיות התפקיד, לפעול לפי תקנות משמעת. אך הם יהיו מוגנים בעת ביצוע תפקידם וכל הוצאת דיבה או איום על חייהם יגררו עונשים על־פי החוק. כל חברי הגיטו מחוייבים למלא אחרי הוראות זרועות ההנהגה, וזו תהיה רשאית להטיל על מפירי הוראותיה עונשים ולשם כך יעמוד לרשותה מנגנון משפטי ומשטרתי.

ההצעה לחלוקה המפורטת של הנהגת הגיטו כללה שש מחלקות עיקריות ועשרות רבות של מחלקות־משנה: אדלשטיין וחבר עובדיו חשבו על הכל: מדואר, טלגראף וטלפון, קופת חסכון, משק חלב, מסעדות ועד סילוק אשפה, מכבי־אש, מעונות נוער ובית־חולים לחולי שחפת. מין חדוות יצירה אחזה ככל העוסקים בהכנת הגיטו. תחושת שליחות: הרי בונים מקלט הצלה לכל יהודי הפרוטקטוראט.

כל יום, כל יומיים נפגשו אדלשטיין, ויידמן או צוקר עם ס“ס אוברשטורמפיהרר (דהיינו סרן) ד”ר זיידל, דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת וינה, בעיקר לשם הכנת כוח החלוץ, שעמד לצאת לטרזיינשטאט בזמן הקרוב. תוכן השיחות נרשם על־ידי היהודים אחרי כל פגישה בזכרון־דברים, שנמסר בפגישה הבאה לאישורו של זיידל והעתק נשמר בידי הקהילה. בפגישתם ב־10 בנובמבר קבע זיידל, שאת דרגשי העץ ברוחב 60 ס“מ ובאורך 1.90 מ' יש לבנות לגובה שלוש עד ארבע קומות, בנייה חזקה וקלה לטילטול. ד”ר זיידל הדגיש בשיחה עם אדלשטיין וּויידמן, שהמשפחות לא ייקרעו. שבעלי התפקידים יוכלו לנסוע ברשותו לפי הצורך מן הגיטו לפראג ושבגיטו יאוכסנו בנפרד. אך בנושא זה אפשר להגיש הצעות נוספות. יחידת־החלוץ תביא עמה מזון רק לימים הראשונים וליתר האספקה תדאג הצֶנטראלשטֶלֶה.

בכולם דבקה התלהבות ההכנות להקמת עיר יהודית ולא סתם עיר, אלא עיר לדוגמה, מנוהלת למופת. עיר שבה ימלאו היהודים את כל התפקידים יעשו כל עבודה, שבה יהיו גם השוטר, גם הסבּל, גם עובד־האדמה יהודים. כעין ארץ־ישראל בזעיר־אנפין. נכון, בהשגחת הגרמנים, נכון, בתנאים קשים מבחינה פיסית, אבל היהודים כבר הוכיחו בעבר, בימי מצוקה ושעבוד, באילי כוחות נפשיים חוננו. רשימת בעלי המקצוע הנדרשים ליחידת־החלוץ, שהגיש אדלשטיין לד"ר זיידל, כללה 35 מומחים בניהול מוניציפלי. 15 בעלי נסיון בענייני כספים, מומחה לדואר, 14 אנשי כלכלה. ביניהם מומחה לתובלה במכוניות. בין הטכנאים היה גם מומחה להגנה אנטי־אווירית ומנהל מוסך לתיקוני אופנועים. בין הפועלים המקצועיים ששה נהגים ושני עובדי מרכזת טלפונים – העיר היהודית תוכן כהלכה.

זיידל מחק חלק גדול מן המומחים לאדמיניסטרציה והכניס במקומם מאה פועלים לעבודות שחורות והורה ליחידת־החלוץ להתייצב ב־24 בנובמבר בטרזיינשטאט. על בעלי המלאכה, שכללו מסגרים, נגרים, טכנאי חשמל, בנאים, מומחה לחיטוי, מומחה לבניית תנורים, אופים, טבחים, הוטל להביא עמם גם כלי עבודה, ככל שהיו ברשותם. הרשימה השמית של היוצאים נמסרה לידי ד"ר זיידל, כדי שמשפחותיהם יהיו מוגנות בפני טראנספורטים לפולין, שעדיין נמשכו.

זיידל התערב בפרטי פרטים. לא הירשה צירוף רופא שני ליחידת־החלוץ. לא נתן את הסכמתו לצירוף משרטט טכני. אדלשטיין וצוקר ציינו שבגלל הרכבת קבוצת העבודה היוצאת לטרזיינשטאט ושאר ההכנות לא ניתן עוד לשמור על צו הסודיות המוחלטת, שהוטל על כל עניין הקמת הגיטו. אדלשטיין ביקש רשות להצטרף לקבוצת היוצאים הראשונה, אך ד"ר זיידל השיב, שלדעתו נוכחות אדלשטיין בפראג כרגע חשובה יותר וכי מועד נסיעתו ייקבע לאחר זמן.

לפני הנהגת הגיטו לעתיד עמדה השאלה את מי לכלול בקבוצת המקימים. בהתייעצות פנימית, שנכחו בה גם ד“ר מונק וד”ר בֶּנֶש, עמד ייקף על כך, שחשובה מכל היא הבחינה האנושית, אופיו של אדם, והדעה הכללית היתה, שיש להעדיף חברים משורות “החלוץ”. אשר למטֶה, שיעבוד לצדו של אדלשטיין, היו שטענו שהוא חייב להיות מורכב ממומחים במקצועות שונים. אבל ייקף הבהיר, שקודם־כל הוא רוצה סביבו ידידים.

בהנהגת “החלוץ” התנהלו ויכוחים סוערים, אם יש לתמוך ביציאה יזומה של חברי התנועה במסגרת יחידות־החלוץ לגיטו. הדעות נחלקו בעיקר לפי התנועות: נצ“ח ו”מכבי הצעיר" הסכימו לתפיסתו של אדלשטיין, שהשתתף בחלק מן הדיונים, כי מקומם של החלוצים הוא בראש המחנה." השומר הצעיר" צידד בירידת חבריו למחתרת, דרך שהתנגד לה ייקף מבחינה עקרונית: זהו פתרון אישי, למעטים, והרי מה שדרוש הוא פתרון לקיום הציבור היהודי בכללותו עד סוף המלחמה.

על החלטת אנשי “החלוץ” ללכת עם הכלל השפיעו לא רק שיקולים עקרוניים, אלא גם נסיון מעשי: הקבוצה הראשונה של חברי “החלוץ”, שניסתה בעזרת מבריחים בשכר לעבור את הגבול לסלובקיה, נתפסה על־ידי הגרמנים וארבעה־עשר חבריה הוצאו להורג בתליה. במועצת “השומר הצעיר”. שהתקיימה בפלוגת ההכשרה טרשוב, הוחלט לא ללכת לגיטו. אלא לרדת – אם רק אפשר – למחתרת או לברוח לסלובקיה ולהונגריה, החלטה שהושפעה משני נתונים יסודיים: ל“השומר הצעיר”, כארגון שמאלי, היו קשרים הדוקים עם המחתרת הקומוניסטית ובעזרתה אפשר היה להשיג ניירות של ארים ומקומות מקלט, ורוב חברי הנהגתו מוצאם היה מסלובקיה ומרוסיה הקרפאטית. פירושו של דבר היה שלא היו קשורים לאדמת בוהמיה ומוראביה כחבריהם ילידי המקום. משפחותיהם היו בחוץ ויחסם אל הגרמנים היה הרבה יותר מפוכח. אולי משום החשדנות הטבעית לכל גוי שהיתה טבועה ביהודי המזרח.

ירידת חברי “השומר הצעיר” למחתרת – שמקצתם יצאו בניירות מזוייפים כפועלים לגרמניה ומקצתם נשארו לעת־עתה בפראג. עוררה בין שאר חברי “החלוץ” תגובות שליליות: הם הלכו להציל את עצמם וזנחו את העם ובעצם בגדו באידיאל החלוצי. “החלוץ” הניח את ההחלטה בידי החברים היחידים. אך כחטיבה העמיד את עצמו לרשותו של אדלשטיין שסבר: רֵב' ישראל עִם עַם ישראל (מתוך אלפיים חברי “החלוץ” בפרוטקטוראט רק כעשרים לא התייצבו לטראנספורט בבוא השעה). אכן. הצלילה למחתרת בתוך אוכלוסיה אדישה, עויינת או מפוחדת, בעלת עין חדה מאוד לגבי ההבדל הדקיק בהבעת הפנים ובהתנהגות שבין היהודים, גם אם הם ילידי המקום, ובין הארים, לא יכלה להיות פתרון אלא ליחידים, שהיו מסוגלים רגשית להינתק ממשפחותיהם, מוכנים לסכן חיי אחרים על־ידי שהייה באיסור בבתיהם ואשר היה בכוחם לעמוד לאורך ימים במריטת העצבים הבלתי־פוסקת של חיים שאולים. רבים נשברו, רבים נתפסו – רק פחות מחמש מאות מיהודי הפרוטקטוראט עברו את המלחמה במחתרת ונותרו בחיים.

ב־24 בנובמבר, בשעה חמש בבוקר, התאספו משתתפי יחידת־החלוץ בתחנת־הרכבת כרחוב הִיבֶּרְנְסְקָה. הם באו, בהתאם להוראות, מצויירים רק בתרמיל־גב, שהכיל חפצים אישיים ומלאי מזון ליומיים־שלושה, וגליל של שמיכות. נאמר להם, שכל שאר החפצים יישלחו לגיטו בתאריך מאוחר יותר. כן הובטח לאנשי יחידת הבנייה (אַוּפבּאוּ־קומאנדו בלשון הגרמנים וא"ק בלשון היהודים), כולם גברים צעירים שנבחרו מכרטסת העובדים, כי יורשו לחזור הביתה בסופי השבוע, להעביר את שכר העבודה למשפחותיהם בפראג שיהיו מוגנות מפני טראנספורטים, כי יתקיים קשר דואר סדיר וכי בחג־המולד יקבלו חופשת־בית של שבוע. הם יצאו כקבוצת־עבודה ולא ידעו כלל, שמדובר בהגליה סופית.

למחרת יציאת יחידת־החלוץ התייצבו אדלשטיין וצוקר לפני זיידל כדי לדווח, שהכל עבר בהתאם לתכנית, ולמסור הצעת תקציב, שכללה גם שכר עבודה ומשכורות. ד“ר זיידל הודיע, שמשלוח נוסף של אלף איש, בעיקר פועלים, ייצא לטרזיינשטאט כנראה תוך שבוע ויוכל לכלול גם מהנדסים. רופאים וכל שאר המומחים הדרושים. דובר על כך שקשר המכתבים ינוהל באמצעות הקהילה ובגיטו עצמו יש להקים יחידת צנזורה שתבטיח, כי לא יהיה למכתבים תוכן בלתי־נאות. כן הודיע ד”ר זיידל לאדלשטיין ולצוקר, שכנראה יקבלו רשות לצאת לטרזיינשטאט, אך יהיו חייבים אחרי בדיקת התנאים במקום לשוב לפראג. בשיחה עם גינתר עצמו, כעבור שלושה ימים, נקבע שבאופן רשמי ישאר אדלשטיין סגן המנהל של קהילת פראג וויידמן הטעים, שלא ימנה ממלא־מקום תחתיו, אלא ימשוך את ד“ר קאן ואת ד”ר פראנץ פרידמן לשיתוף־פעולה הדוק יותר.

השיחה עם גינתר, שגם זיידל נכח בה, תיקנה מעט את המונח עיר היהודים כפי שהצטיירה בעיני מתכנניה: הקשר בין הקהילה והגיטו יתקיים. לעת־עתה, רק בכתב ודרך המפקדה הגרמנית ולארבעת השבועות הקרובים ייאסר על תושבי הגיטו כל קשר דואר עם משפחותיהם שמחוצה לו ובכלל זה קבלת חבילות. לאחר תקופה זו יוכלו לכתוב פעמיים בחודש, אך נסיעות הלוך ושוב אינן רצויות, לעת־עתה.

גינתר נתן את הסכמתו למינוי ד"ר מונק למנהל שירותי הבריאות בגיטו. אחרי שהצביע על חשיבותם של שירותי התעסוקה והבריאות, והטעים, שחולים ובמיוחד חולים במחלות מידבקות וחולי־רוח וחולים רתוקים למיטותיהם לא ייכללו בטראנספורטים. הוסכם על הקמת משטרת הגיטו, מורכבת ממפקד, שני סגנים ועשרים שוטרים, גברים בריאים ואחראים, שייבחרו מבין אלף חברי יחידת־החלוץ השניה שכבר מרוכזים בשטח היריד לקראת יציאתם לגיטו. כל שוטר ישא מקל ויחבוש כובע מיוחד (ס"ס שטורמבאנפיהרר גינתר ביקש לראות כמה דוגמאות של כובעי משטרה מתאימים). הם ייהנו מתנאים מועדפים ומשפחותיהם יוכלו להגיע, אם רצונן בכך, רק עם הטראנספורט האחרון אל הגיטו. יש לשלוח כמות גדולה של “אות היהודים” לגיטו: לכל יהודי שני כוכבים. מן הגיטו ביקשו לשלוח מטאטאים, מכונות־כתיבה, כלי־עבודה, דודי־בישול: נראה שהמציאות היתה שונה במקצת מאשר ציפו.

למחרת היתה לאדלשטיין לבדו שיחה אצל “הבוֹס” (כפי שכתב במכתב לסגל עובדיו כעבור שנה), והכוונה כנראה לגינתר, אשר גרמה לו זעזוע עמוק. "אני אז אף לא העזתי לרשום את תוכנה בזכרון־דברים, וסיפרתי רק לשניים־שלושה אנשים מה תהיה בעצם הרוח, שעתידה לשרור בגיטו טרזיינשטאט. אולי עכשיו תבינו את נאום הפרידה שלי, שהיה באמת עצוב. האם היה זה נכון ליטול עמי את ידידי הטובים, למשוך אותם לתוהו־ובוהו ולאסון? מאין לקחתי את הצידוק המוסרי להתנהגותי? כיום מותר לומר: השקפת־עולמנו החלוצית לימדה אותנו להיות תמיד במקום. שבו גורל העם היהודי מתפתח בצורה טראגית, אך גם נוצר מחדש. מי אם לא אנחנו נקראנו לכך, לבוא לעזרה ברגעים של יסורים עילאיים ושל הכרעות הרות־גורל?

“מימי לא הבנתי ולא פירשתי את המושג ‘חלוץ’ במובן הצר של המלה. להיות חלוץ פירושו לא רק להיות פועל, אלא גם נושא ההגשמה. למצוא בשלילה את החיוב ולהכין יסודות לחיים חדשים לכלל.” זה היה האני־מאמין של אדלשטיין שנשא עמו בצאתו לגיטו כאשר כבר ידע, שתכנון העיר היהודית התבסס בחלקו על אשליות. הוא צירף אליו 22 מחבריו הקרובים לעבודה, בעיקר מבין עובדי המשרד הארץ־ישראלי: את פֶּפּינה שטייף. מזכירתו הנאמנה, את אוֹטו צוּקר כסגנו, וליאו ינוביץ כיד ימינו, את אריך אֶסְטֶרֵייכֶר, דִיטל אורנשטיין, סֶפֶּל ליכטנשטרן, כולם יוצאי אזור הסודטים. שעבדו עמו אחרי הסכם מינכן, את יוסף קְלַבֵּר כמומחה למשטרה, וקארל שליסֶר כמומחה לכלכלה. כל אחד מומחה בשטחו – ואת הארי טרֶסלר כמומחה לאדלשטיין. ד"ר מוּנק יצא לגיטו יום אחד לפני־כן עם שני רופאים נוספים וציודם.

אדלשטיין, צוקר וחברי המטה, או ה“שטאבּ” כפי שנקרא בשפת הגיטו, נסעו לטרזין ב־4 בדצמבר, ברכבת רגילה, בלי ליווי, ובידיהם מזוודות קטנות כנוסעים־לטיול לכל דבר. ייקף היה בעת הנסיעה הקצרה עסוק כעניינים משלו, צוקר סיפר מיני מעשיות, מצב־הרוח היה שפיר ודאגתם היחידה של הנוסעים היתה שמא לא ימצאו את הדרך מתחנת הרכבת בבּוֹהוּשוֹבִיצה, המרוחקת שלושה קילומטרים מטרזין עצמה. אך צוקר הרגיע אותם: הוא יוביל. על אף הבטחתו של צוקר תעו אנשי קבוצת אדלשטיין פעמים מספר בדרך, נאלצו לשאול עוברי־אורח לכיוון הנכון והגיעו יגעים למדי לעיר שמאחורי החומות, שבה עדיין התנהלו חיי האוכלוסיה המקומית כמעט כרגיל. היהודים שוכנו כולם באחד הקסרקטינים, שנשא את השם “סודטים”, ושם התייצב הסגל. כאשר נסגר שער הקסרקטין מאחוריהם, אמר להם אחד מוותיקי המקום, חבר יחידת־החלוץ הראשונה, מבוגר בנסיון של עשרה ימים ארוכים: “ועכשיו, רבותי, אתם בַּתחת.” במלים דומות סיכם גינתר את המצב. כאשר הגיע כעבור ימים מספר לטרזיינשטאט ואדלשטיין בא אליו בטענות, על המצב לאמיתו: “עכשיו יהודים, כשאתם בבוץ, תראו את מה שאתם יודעים.” היהודים נענו לאתגר שניזרק לעברם: הם יַראו לגרמנים. הם יוכיחו לעולם למה שיהודים מסוגלים, הם יקימו כאן, על אף המכשולים, על אף ההתחלות הקשות, עיר למופת.

 

20. כחַיִץ בין גרמנים ויהודים    🔗

היוצאים הראשונים לטראנספורטים, שההגליה באה עליהם כמהלומת־פתע, לא ידעו את ראשם ואת ידיהם. הם נקרעו מבתיהם לפני שהספיקו לתפוס אה משמעות הפרידה. הבאים אחריהם בתור כבר ידעו את הצפוי להם מחר, בעוד חודש, במרוצת השנה, והם החלו להתכונן ביסודיות האופיינית ליהודי מרכז־אירופה: הכינו תרמילי־גב, תפרו מעילים קצרים מרופדים בצמר־גפן או בפלומת נוצות, אפו צנימים, הכינו רביכה משומן ומקמח, הנשמרת חודשים רבים, נרות, פנסי־כיס, בקבוקי־תרמוס, החליפו כלי־מיטה לבנים של המעמד הבורגני בציפות פסים צבעוניות, שבהן ישֵנה דלת־העם, הסתירו טבעת או כסף בעקב כפול. שעות על שעות ישבו על רשימות, מחקו והוסיפו, התווכחו מה לקחת בתוך אותם חמישים קילוגרמים, שקלו כל חפץ על מאזניים. השיגו ויטמינים בשוק שחור, קנו תרופות, העתיקו לתוך מחברת את שיריהם האהובים. לקחו עמם ספרים, תווי־נגינה, צבעים על חשבון לבוש או אוכל. עקרות־בית אמרו ברוחן אלף פעמים שלום לשטיח הפרסי שעליו היתה גאוותן, לווילונות התחרה הדקיקים, לשולחן הממוֹרק, לצמחי־הבית וכולם חיו על זמן שאול. ביום מן הימים יבוא גם תורם, אם לא תיגמר המלחמה לפני־כן.

היו שעזבו את ביתם הפוך, האור דולק, המים בכיור מטפטפים, שאריות מזון במטבח, בגדים מושלכים על ספה, והיו עקרות־בית שלבן לא נתן להן, שסידרו את לבני המיטה הנקיים בשורות ישרות, כפי שהיו מונחים מימים־ימימה, סגרו את המגירות, הדיחו את הכלים לפני צאתן מתוך תחושה שאולי כך ימצאו את ביתן כאשר ישובו. היו שניסו בשבועות ובחודשים של ההמתנה לחלק בין מכרים וידידים צ’כים וגרמנים (והם עדיין נותרו, גם בימים הקשים ביותר, ולו רק אחד ויחיד מעשרות חברים לעבודה, עובדים, שכנים, ידידים ללימודים, תלמידים) מרכוש הבית, לשמירה עד שובם, או כמתנה. היו שהשאירו את ביתם כפי שהיה, אם מתוך פחד, אם מרצון לשמור עליו בשלמותו, מחוסר יכולת לפזר את מה שאספו בעמל שנים.

בקהילת פראג (וכן בברין ובשאר הקהילות הגדולות) היה קיים משרד טכני ובו עבדו עשרות מהנדסים ומשרטטים. שהכינו אה תכניות הבנייה המפורטות ואת הרישום בספרי האחוזה של כל נכסי־דלא־ניידי, שנמסרו עם ההגליה לרשות קרן־ההגירה. באמצע דצמבר הוציא היידריך הוראות להבטחת רכוש היהודים, לרבות דירות ונכסי־דלא־ניידי: את הערכת השווי ואת המכירה יש לבצע לפי נקודת־ראות פוליטית לאומית. יש להקפיד על מכירה מסודרת וללא דופי. כל הרישומים על הערכות, מכירות והעברת הפדיון חייבים לעמוד בכל עת לביקורת. יש לזכור שההכנסות מרכוש היהודים הן רכוש הכלל.

זו היתה ההלכה, אך למעשה נאבקו ביניהם הגרמנים על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך. ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים. ליד קהילת פראג הוקמה “רשות נאמנות”, שהוטל עליה הטיפול ברכוש היהודי מן הדירות שפונו, בניהולו של סאלו קרמר, ראש קהילת מורבסקה אוסטרבה לשעבר. מפתחות הדירה הנעולה שנמסרה, מסומנים בשם ובמען, הועברו במקום האיסוף ל“רשות הנאמנות”, שאנשיה ערכו רישום מדוייק של כל חפץ וחפץ. יחידה אחרת היתה ממיינת את החפצים, אורזת אותם, והם הובלו במכוניות־משא ובעגלות למחסנים שהוקמו בבתי־הכנסת, באולמי־ההתעמלות של ארגון “סוקול” (שפעולתו נאסרה מכבר). בתוך בתי־היהודים שהתרוקנו, במחסן הרהיטים עבדו גם מחסנאים גרמנים, אך רוב העבודה נעשתה על־ידי היהודים עצמם והיתה זו עבודה מבוקשת, כי היתה בה, כך הובטח, הגנה מפני טראנספורטים ואפשרות להעלים פה ושם חפץ קטן לצרכים פרטיים. שנתיים אחרי התחלת “מיבצע קרמר” נמצאו במחסני “רשות הנאמנות” לפי רשימה שכללה מאות פריטים, בין השאר קרוב ל־ 700,000 ספרים, 6,060 מסיכות־גאז, 603 פסנתרים. 55,454 תמונות. 21,472 מכסים לסירים, 88,074 פריטי ריהוט לחדרי־מגורים, 4,606 ציפיות לכריות ו־12 זוגות קרני־צבי. מכל חפצי הכסף נמחקו השמות וההקדשות. המונוגרמים מן הלבנים נפרמו. ה“אֶקסליבּריס” מן הספרים הוצאו. הדירות הריקות נוקו וסויידו כדי להכין אותן למען דייריהן החדשים.

הסכסוכים על רכוש היהודים והלחצים על המרכז להגירה לזכּוֹת בחלק מן השלל אילצו את הגסטאפו בפראג להוציא כעבור ששה חודשים של עסקים פורחים חוזר שיועד לעשרה מוסדות שונים, ביניהם מפקדת הוורמאכט המקומית, ראש משטרת הסדר ומשרד הרייכספרוֹטקטוֹר. החוזר הופץ בתגובה על ביקורת שהושמעה נגד הצֶנטראלשטֶלֶה מצד לקוחות שלא באו על סיפוקם: אם ניתן לאוכלוסיה הגרמנית ובמיוחד לפקידות לעבוֹר לדירות טובות ולרכוש ריהוט במחירים נוחים, הרי בא הדבר אך ורק הודות למרכז להגירה יהודית, שמנע את היהודים מלמסור את רכושם לידי הצ’כים. מובן מאליו שהצֶנטראלשטֶלֶה מוכנה לסייע לכל בן האומה הגרמנית, אבל אסור לראות בה מחסן או משרד לתיווך דירות. “אין ברצוני, לאור התקריות הבלתי־נעימות הנשנות, לחקור מתי הפכו האדונים בעלי התביעות לאנטישמים. עזות־מצח היא לדרוש מאנשי הס”ס, שעליהם הוטל התפקיד הבלתי־נעים לבוא במגע יומיומי עם יהודים, לספוג עלבונות מצד אנשים, שעל קצה אפם רשום, כי ודאי רק לפני שלוש שנים ישבו עדיין עם יהודי פראג בבתי־קפה. אבקש להראות להבא יתר הבנה לעבודת המרכז להגירה יהודית." על החתום: בֶּהמֶה (ראש משטרת הבטחון בפרוטקטוראט דאז).

עם כל מועקת הפרידה לא היתה ביציאה לטֶרֶזין אימת ההגליות למזרח. הרי עדיין היתה זו אדמת המולדת בנוף הבוהמי השליו של הרים נמוכים מעוגלים, חורשות ושדות מוריקים. רבים הכירו את העיר משירותם בצבא, מטיולים בסביבה לעת־אביב, בפרוח עצי־הפרי. באופק נראו בתיה הלבנים של לייטמריץ, שנכללה מאז סיפוח הסודטים ברייך ושאליה היה מגיע ייקף לעתים קרובות בעת נסיעותיו כסוכן־נוסע בשירות הפירמה קְלֶטֶר בטֶפליץ. נהר האֶגֶר עבר לרגלי המבצר, איטי ורגוע רוב ימות השנה. לפעמים נתקבלה ההזמנה לטראנספורט כמידה מסויימת של הקלה: לפחות יבוא עכשיו הקץ להמתנה המורטת־עצבים, לחרדה מפני כל צלצול בפעמון הדלת, ולאלף ההשפלות הקטנות היומיומיות. בטֶרֶזין חיכו בני משפחה, ידידים וצער הפרידה מן הבית היה מהול בשמחה לקראת הפגישה המחודשת.

מתחנת־הרכבת של בּוֹהוּשוֹביצה, שאליה הגיעו הטראנספורטים, אפשר היה לראות את המגדל המלבין של כנסיית טרזין ורק כאשר התקרבה השיירה למבואות העיר צצו חומותיה הבנויות לבנים חומות ותעלות מים סביבן. טרזין היתה מרוחקת מתחנת־הרכבת שלושה קילומטרים, עניין של מה בכך בעיני מרבית יוצאי צ’כיה, שאהבו ללכת ברגל. אבל עתה, לבושים שלוש־ארבע שכבות בגדים, כדי להוסיף כל כמה שניתן על חמישים הקילוגרמים המותרים של מטען, ומעליהם עוד מעיל־חורף כבד, עם תרמילים על הגב ומזוודות בידיים, עם ילדים נאחזים בשולי המעיל, היתה זו הליכה קשה ואיטית עד לשערי העיר שמאחורי החומה, שנבנתה לפי סרגל צבאי: חמישה רחובות לאורך, שמונה רחובות לרוחב. כולם בזווית ישרה. ובאמצע כיכר מרובעת – עשר דקות הליכה מן הקצה לקצה. הקסרקטינים אף הם היו בנויים בסגנון אחיד, ולכולם מספר שווה של שערים וחצרות פנימיות.

על כל העיר בת מאתיים הבתים הקטנים הישנים היתה טבועה רוחה הבורגנית של המונארכיה האוסטרית־הונגרית וסגנונו התכליתי של הקיסר יוזף השני, אבי המולדת, שהניח ב־10 באוקטובר 1780 את היסוד ליצירת־נצח זו, כפי שבישר שלט לאטיני על אחד מקירות המבצר, ונתן לה את שם אמו, מריה תֶרֶזה, שהיתה זכורה ליהודים בעיקר ביוזמת הגירושים ההמוניים בשנים 1744–1748. תושבי הגיטאות של ימים־עברו שמרוּ חיבה ליוזף השני, על אף שלטונו האוטוקראטי: הרי הוא שביטל את העבדוּת והעניק להם מידה רבה של חופש, כדברי המשורר פרידריך גוטליב קלוֹפשטוֹק ב“שיר תהילה לקיסר”: “עשית מן היהודי אדם.” המבצר הוקם בעיצומו של המאבק בין פרוסיה לאוסטריה על ההגמוניה במרכז־אירופה, כדי לחסום בפני הפרוסים אפשרות חדירה לבוהמיה דרך עמק האלבה. אך למעשה לא התנהל מעולם קרב על חומותיו: הפרוסים במלחמותיהם נגד אוסטריה פשוט עקפו את טרזיינשטאט. גם כאשר לא היתה עוד תועלת בביצוריה נשארה טרזיינשטאט עיר חיל־המצב של הצבא האוסטרי־הונגרי ואחר־כך של צבא הרפובליקה הצ’כוסלובקית ולבסוף של הוורמאכט, וסך־הכל לא השתנה בה הרבה במרוצת הדורות חוץ משמות הקסרקטינים. שלושה כבישים חצו את טרזין: הדרך לעיירת בוֹהוּשוֹבִיצה הסמוכה, הדרך למבצר הקטן המפחיד והכביש הראשי דרזדן–פראג ועליו התמרור המפתה “פראג – 63 ק”מ".

כאשר הגיעו לטרזיינשטאט אנשי יחידת־החלוץ הראשונה, שנקראה בשפת הגטו “א”ק אחד“, מצאו את קסרקטין ה”סודטים", שבו אוכסנו, ריק ומזוהם ועל קירותיו כתובות גרמניות הקוראות למעשי גבורה וגסויות שנכתבו בידי חיילים משועממים. בקומת־הקרקע היו מחסנים, אורוות סוסים, מחראות ואולם רחצה פרימיטיבי, שני מטבחים חשוכים בלי כל ציוד, ובקומה השניה שבעה אולמים גדולים. ששימשו בעבר כמחסנים. הוורמאכט השאיר משרדים ללא ריהוט, שמשות שבורות, זבל באורוות ולכלוך על רצפות הבטון העירומות הלחות, שהראשונים ישנו עליהן בלילות הכפור של דצמבר בלי מזרן, בלי קש, תרמיל מתחת לראש ומים נוטפים מן התקרה. הגרמנים, בניגוד לכל הבטחותיהם, לא חילקו כל אוכל והאנשים חיו על המלאי שהביאו עמם ונעשו רעבים יותר ויותר. המפקד הזמני ריכארד סְקַארַאבִּיס, שהובא לכאן מגיטו לודז', דיבר באזני בוני הגיטו בנוסח: “היום אנחנו למעלה, מחר אתם למטה,” והבחורים הביטו עליו בתמהון: לְמָה הוא, בעצם, מתכוון?

גם אחרי שעזבו החיילים הגרמנים את טרזיינשטאט, נשארו תושביה הצ’כים של העיר בבתיהם, הילדים המשיכו ללכת לבית־הספר, החנויות היו פתוחות. בדרך לעבודה, בעיקר לעבודות ניקוי בקסרקטינים המתפנים בזה אחר זה ובחזרה ל“סודטים”, בליווי שוטרים צ’כים, הצליח פה ושם אחד הבחורים היהודים להתחמק כדי לשלוח מכתב, לקנות לחם בחנות. אך במהרה באו ההוראות בזו אחר זו: אסור ללכת על המדרכה, ולקנות דבר בחנות. אסור לשרוק או לשיר שירי־לכת בעת ההליכה, אסור לגעת במנקה־ארובות למען המזל.

היה זה מפקח־המחנה, אונטֶרשטורמבאנפיהרר קארל בֶּרְגֶל, איש גוץ, חסר־צוואר כמעט, שהעמיד את תושבי הגיטו המתחילים על הקרקע המוצקה של המציאות. במיפקד שערך בחצר “הסודטים” דיבר על שני לבבות, הפועמים בחזהו, אחד רך ואחד קשה, ורק בהם תלוי איזה יפעל. ומיד עם סיום נאומו הריץ את כולם שעה ארוכה תוך תרגילי התעמלות. על אף הבעת פניו של בֶּרְגֶל, סַפָּר לפי מקצועו, שהעידה על טמטומו ושיכרותו, רבים רצו לצחוק: הרי דברי בֶּרְגֶל היו כעין ואריאציה חדשה על נאומו הנודע של סגן דוב באזני החייל הטוב שווייק: “אתה עוד לא מכיר אותי. אבל אתה עוד תכיר אותי.” בכלל, לעתים קרובות עלה זכרו של שווייק, ספר שליווה אח מרבית הצעירים דוברי הצ’כית בכל דרכם, אולי בעיקר משום העובדה, שהמורים לספרות התעלמו ממנה: תמונות רכות מחיי טרזין כאילו הועתקו ממנו.

גם תיאודור יאנֶצֶ’ק, מפקד השוטרים הצ’כים, ראש ענק על רגליים דקות, שהיקנו לו את הכינוי “כרובית”, נראה כשייך לגן־החיות של יארוסלב האשֶק, מחברו של שווייק. אף הוא היה משתדל כקציני הצבא האוסטרי־הונגרי בימי שווייק, לכפר על מוצאו הצ’כי על־ידי הלשנה מתמדת באזני הגרמנים. בניגוד למפקדם, היו רוב השוטרים הצ’כים, שמספרם כמאתיים ובידיהם עיקר השמירה היומיומית על תושבי הגיטו וליווי קבוצות העבודה, והחיפושים בכליהם ומזוודותיהם, הגונים יחסית. הם לא הציקו יתר על המידה, ידעו במקרה הצורך להעלים עין אם תחת מעילו של אחד הבחורים נראתה תפיחות משונה, בתנאי שיאנֶצֶ’ק או אחד מאנשי הס"ס לא נמצאו בסביבה. המוצא, הרקע המשותף עם היהודים, לעתים אף ידידים משותפים, ובעיקר השנאה המשותפת החבויה לגרמנים, ולא מעט גם אהבת־בצע הביאו לעתים לידי נכונות לסייע להבריח מכתבים או חבילות, לבקר בשם תושבי הגיטו אצל קרובים בחוץ – חרף הסכנה שבדבר, העובדה, שהיו מלשינים בין השוטרים ועל אף העונשים החמורים (14 שוטרים צ’כים הוצאו באוקטובר 1943 להורג במבצר הקטן של טרזין לפי הוראת קארל הרמן פראנק).

בניגוד להנחה המוסכמת על ההנהגה היהודית וגם על זיידֶל, שהטראנספורטים ההמוניים יתחילו רק אחרי שיחידות־החלוץ יכינו להם מקומות מגורים ותנאי חיים בסיסיים, נשלחו שני הטראנספורטים המשפחתיים הראשונים של אלף איש כל אחד עוד לפני שבאו אדלשטיין וזיידל לטרזיינשטאט. לדעת היידריך, כפי שנאמר במכתב סודי ביותר לכל הרשויות הנוגעות־כדבר, התקדמו ההכנות לגיטו טרזיינשטאט במידה כזאת, שאפשר להתחיל בהגליות המוניות אליו. למחרת בוא ההנהגה הגיעו עוד אלף איש, שהיו אמורים ללכת למינסק, ותוך ימים מעטים ישבו שמונת אלפים יהודים בטרזיינשטאט בלי שהוכן בה דבר. הכל היה חפוז, מאולתר, סתמי, בניגוד לכל התכנון שעל הנייר, ללא תיאום: פרשת ניסקו חזרה על עצמה.

ההנהגה התמקמה באחד החדרים על הרצפה של קסרקטין ה“סודטים” וייקף פתח את משרדו על מזוודה. בינתיים הגיע גם זיידל ואף הוא מצא את כל תכניותיו משובשות: קודם כל חייבים להשיג מזרני קש, להפעיל את השירות הרפואי, להשיג דודים למטבח. הרי לרשות אלפי איש עמד דוד אחד ויחיד של 300 ליטר והאנשים חיכו שעות בקור לנוזל השחור שנקרא בשם קפה ולמרק עשוי סלק־בהמות ותפוחי־אדמה רקובים, ותור האחרונים לארוחת־צהריים הגיע לעת־ערב, אם הגיע בכלל.

אנשי יחידות־החלוץ קיבלו את אדלשטיין, צוקר ועוזריהם במרירות, בזעם, אף בשנאה: לא זה היה מה שהובטח להם. הם באו להקים עיר, לא לשבת בבית־סוהר. ההתמרמרות היתה רבה בעיקר בין היהודים־הצ’כים: את העסק בישלו הציונים מתוך איזה רעיוץ־תעתועים על אוטונומיה יהודית. בהודעתה הראשונה של ההנהלה לא היתה נחמה רבה: “אין בכוחה להבטיח לתושבי המקום הבטחות כלשהן מראש. היא רק יכולה להצהיר, שתעשה כמיטב יכולתה ושתנסה למלא את התפקידים המוטלים עליה ביושר ובצדק. העבודה המצפה להנהגה החדשה קשה מאוד ותוכל להתבצע לטובת התושבים בצורה מתקבלת על הדעת, פחות או יותר, רק אם יובטחו השקט, הסדר, הנקיון, האמון ושיתוף־פעולה פעיל. ההנהגה החדשה תעשה את הכל כדי להעביר את בקשות התושבים וצרכיהם למקומות המוסמכים ותנקוט צעדים נגד כל מי שיפר את הוראותיה.”

התנהל ויכוח, בעיקר בין הקומוניסטים והסוציאליסטים הצ’כים שבגיטו, אם העבודה בטרזין משרתת את הגרמנים או אם היא נעשית למען היהודים העתידים לבוא לכאן, אם מוסרי בכלל הוא למלא תפקיד מוגדר (תחילה עבדו כולם בקבוצות של מאה, בלי כל חלוקה מקצועית, בכל דבר שנדרש). אך אט־אט נסחפו כולם ברצון לשפר את תנאי החיים למען עצמם, למען משפחותיהם, ועבדו לרוב במסירות, מי פחות ומי יותר. גם בין אנשי “החלוץ” היתה העבודה נושא לוויכוח: אנשי “מכבי הצעיר” היו גורדוניסטים על־פי השקפתם ובעיניהם נודע לעבודה ערך מוסרי בכל מקום, בכל התנאים. ההנהלה עמדה מיד אחרי בואה על חובת כל תושב לבוא לעבודה שהוקצבה לו בזמן ובמקום כפי המצוּוה וביקשה מאותם שביקרו במרפאה רק כדי להשתמט מן העבודה, להימנע מכך לעתיד. לאחר שבוע כבר הגדירה המיפקדה הגרמנית איחור לעבודה כחבלה.

המרירות נגד אדלשטיין עלתה שבעתיים, כאשר למחרת בואו יצאה מן המפקדה הגרמנית הוראה להפריד בין מגורי גברים ובין מגורי נשים וילדים עד גיל 12. הללו חוייבו לעבור לקסרקטין אחר. הנשים הנזעמות הסתערו על חדרו של ייקף ומשטרת הגיטו, שנוסדה רק יום לפני־כן והיתה מורכבת מקצינים וסמלים לשעבר בצבא הצ’כי, שצויידו בכובעים, בחגורות ובאלות־עץ, נאלצה להפעיל בפעם הראשונה את סמכותה, להרגיע את הנשים, להעמיד אותן בשורה ולהרכיב מתוכן משלחת שתדבר עם אדלשטיין. הנשים דרשו ממנו בתוקף שיגש ללא דיחוי למפקד הגרמני ויפעל למען ביטול הגזירה. ייקף ניסה להסביר לנשים, כי אין אפשרות למרוד בפקודת הגרמנים, אך כאשר הן התעקשו, הבטיח לטפל בעניין ללא דיחוי. קם ויצא. כעבור חצי שעה חזר והודיע, שזיידל לא היה מוכן לקבל אותו בלי הודעה מוקדמת ורק מפקד משטרת הגיטו יוסף קְלַבֶּר ידע, שייקף, בעצם, לא עזב כלל את הקסרקטין, מכיוון שגם עליו היתה אסורה היציאה בלי רשות.

הנשים והילדים עברו בשיירה ארוכה מן ה“סודטים” לקסרקטין “דרזדן”, משכנם החדש. ושוב לא הורשו המשפחות להיפגש אלא למי שהאיר לו המזל והוא נכלל בקבוצת עבודה שנשלחה לקסרקטין של הנשים, וגם אז רק לפגישה חטופה. גבר שנתפס על־ידי הגרמנים משוחח עם הנשים. הוטל עליו עונש של 25 מלקות, שאנשי משטרת הגיטו הלקוהו בנוכחות מפקח המחנה בֶּרְגֶל ואם המלקות לא נראו לו נמרצות דיין, היה מכה בעצמו את הנענשים ואת השוטרים גם יחד. ביטול המסגרת המשפחתית שיבש את כל התכנון היפה שעל הנייר: טרזין תנוהל כמחנה־עבודה ולא כעיר. התכנית המפורטת לכל מחלקה ולכל מחלקת־משנה נראתה כחלום מעולם אחר: “הסחר הקמעוני יהיה בחלקו בידיים פרטיות, זולת אם קיימת סכנה של מונופול או עודף קמעוני בלתי־יעיל. באותה צורה יאורגנו גם המסעדות.” לא היה זכר ללשכת הקשר עם העולם בחוץ, שהיתה אמורה לייצג בשלוש זרועות נפרדות את העיר היהודית לגבי הצֶנטראלשטֶלֶה, הקהילה בפראג ולגבי מוסדות הכלכלה הלא־יהודיים בענייני קנייה ומכירה. היה רק קשר אחד והוא הוביל למיפקדה.

כבר בימים הראשונים לגיטו הופרדו מגורי הילדים הגדולים יותר משל המבוגרים והוקמו חדרי נוער, תחילה ב“סודטים” ואחר־כך בכל שאר הקסרקטינים. בראש מעונות הנוער הועמדו מדריכים של תנועות־הנוער החלוציות שראו בעבודתם המשך ישיר למעונות־הנוער, לבתי־ספר של עליית־הנוער, לחוגי הלימוד בפראג ובברין ומגמתם היתה אותה המגמה: להמשיך כאן בחינוך הכללי והציוני כהכשרה לארץ־ישראל. בתוך התוהו־ ובוהו של ההתחלות לא היתה אפשרות של הוראה שיטתית והמדריכים העסיקו את הילדים כפי שהיו רגילים מעבודתם במועדוני התנועות: בצופיות. במשחקים, בשיחות, בהרצאות, בקריאה. בראש מחלקת הטיפול בנוער העמיד ייקף את גוֹנְדַה רֶדְלִיך, חבר הנהלת “מכבי־הצעיר”, בן 23, סטודנט למשפטים ולשעבר סגן־מנהל ביה"ס של עליית־הנוער בפראג, רזה וקטן־קומה, בעל שאיפות גדולות וכוח רצון איתן בהתאם לכך, מתמיד ובעל אמונה. לצדו של גונדה עבד פרֶדי הירש, שתחילה היה ממונה גם על ניהול הבניינים. אך כעבור זמן־מה, אחרי שהגיע מספר הילדים ובני הנוער למאות ואחר־כך לאלפים, עזב פרדי כל פעולה אחרת והקדיש את כל זמנו לטיפול בנוער, בעיקר בחינוך הגופני. גם גילם של שאר המדריכים נע בין עשרים עד עשרים־וחמש שנה ולכן נהגו ההורים לקרוא למחלקת הנוער בזלזול “קלוּקו־קראטיה”,¹¹ היינו שלטון־הנערים.

הגרמנים הירשו לילדים לבקר את אבותיהם או את אמותיהם בקסרקטינים האחרים רק פעם אחת בשבוע, בשיירה, וכל שאר הזמן היו נתונים לאחריות המדריכים, שעבדו כמעט בלי הפסקה. ייקף ביקר בימיו הראשונים של הגיטו בחדרי הילדים והתלונן באזני גונדה על לכלוך השורר בהם וזה ניסה להסביר, שקשה מאוד לשמור על נקיון כאשר חסרים מטאטאים, דליים וכל אמצעי ניקוי אחר. היו לייקף טענות על המצב בטיפול בנוער, וכל מה שנעשה עד כה לא נראה לו. גונדה דיבר על הקשיים האוֹבייקטיביים שבטיפול במאות ילדים ובני־נוער בלי כל מכשירי־עזר. אך באמצע השיחה אמר ייקף: “אני עייף מאוד. אני מוכרח ללכת לישון.” וגונדה הבין, שייקף לא שמע מלה אחת ממה שנאמר לו. פרֶדי, שהיה משוגע לנקיון ולסדר, הכריז על תחרות פרסים בחדרי הילדים הנקיים ביותר ואף הצליח לקבל מהמחלקה הכלכלית פרסים אכילים ולא ראה בעין יפה שגונדה הוא שחילק אותם בין הזוכים.

אדלשטיין וחברי ההנהגה עברו זמן קצר אחרי בואם, לפי הוראת הגרמנים, מן ה“סודטים” (איש לא השתמש עוד בקידומת קסרקטין) אל “מאגדבוּרג”, קסרקטין הפרשים מימי המונארכיה, שמעל שער הכניסה שלו שני ראשי סוסים, אשר הועד עתה למשכן האדמיניסטרציה ולמגורי ההנהגה. ההעברה היתה בניגוד לרצונו של ייקף, שביקש להישאר עם כלל התושבים, אם מפני שראה בהעברה נסיון של הגרמנים לנעוץ טריז בין אנשי הגיטו להנהגתו, אם מפני שהרגיש את עצמו בתוך הציבור הרחב בטוח יותר מפני בילוש אנשי הס"ס. הוא דחה בתוקף את הצעת הגרמנים לספק להנהגה אוכל שונה משל שאר תושבי הגיטו, והגרמנים פסקוּ על סירובו שהוא בגדר “שיטות קומוניסטיות”. “הגרמנים רוצים שנרגיש את עצמנו קרובים אליהם יותר מאשר אל היהודים.” אמר לאנשי המטה שלו.

בימי ההכנות הרחוקים בפראג תוכננה הוצאת עיתון או לפחות עלון יומי, שבאמצעותו תקיים ההנהגה את הקשר השוטף עם כלל הציבור. אך במציאות החדשה נהפך העתון ל“פקודת יום” ובפקודה הראשונה, שיצאה עשרה ימים אחרי בוא ההנהגה, נתבשרו היהודים, שבראש הגיטו עומדים יעקב אדלשטיין ואוטו צוקר כסגנו, ולצדם מועצת זקנים, שהרכבה עוד יפורסם. המלה “זקן” לנושא תפקיד, ירושת ימי־הביניים הרחוקים שנשמרו רק ב“פרוטוקולים של זקני־ציון”, לא היתה אז מקובלת בין יהודים, לא בגרמנית ולא בצ’כית, אך הגרמנים העדיפו אותה, כיוון שתארים מן המילון הכללי כמו מנהל או יושב־ראש היו פסולים לגבי בני הגזע הנחות. אם כי התנאים היו שונים מאוד מכפי שתיארו לעצמם עובדי מחלקה “ג” ליד שולחנות העבודה בבניין קהילת פראג, הרי המבנה האדמיניסטרטיבי נשמר ביסודו ותושבי הגיטו למדו מפקודת היום, כי ההנהגה מורכבת ממחלקות לאדמיניסטרציה, לכלכלה ולכספים, ממחלקה טכנית וממחלקת בריאות. ושכל הנחיותיהן יועברו אליהם דרך זקני־הבניינים.

כל קסרקטין היווה יחידה סגורה בפני עצמה, ובה סניפי המחלקות השונות לאפסנאות, ללשכת־עבודה, להנהלת טראנספורטים, לרישום התושבים, לשירות נקיון. היחידה הקטנה בתוך כל קסרקטין היתה חדר המגורים ועל זקני־החדרים הוטל לדווח יום־יום על מצבת האנשים, לדאוג לכיבוי אורות (תחילה בשעה עשר בערב, אחר־כך לעתים מוקדם יותר), להשגיח על חסכון במים ובחשמל, כי לא מפעל המים העירוני ולא תחנת החשמל העירונית הקטנה היו מסוגלים לספק את התצרוכת המינימלית של אלפי התושבים החדשים. לעתים הופסקה זרימת המים כליל, ליד כל ברז עמד משגיח משורות הישישים כדי למנוע בזבוז. מקלחות היו אסורות והאנשים נתבקשו לצחצח את שיניהם בגביעים קטנים. לעתים בערו נורות החשמל רק בהבהוב. לעתים הופסק הזרם כליל ובכל זאת שום איסור, שום איום בעונשים לא היה חזק כמו הפיתוי להשתמש במזלג חשמלי או בפלאטה חשמלית ולבשל מרק חם או תבשיל ביתי מכל הבא ליד, מתפוחי־אדמה שנגנבו כעת הקילוף, ומעלי בצל ירוק. שהוברחו לגיטו מן השדות.

זיידל, שהקפיד על גינונים צבאיים, הורה על פרסום הפקודות הצבאיות השכיחות ביותר בגרמנית: עמוד דוֹם! עמוד נוח! קדימה צעד! מחלקה עצור! תושבי הגיטו היו חייבים לברך כל גרמני במדים, לרבות אנשי הס"ס הצעירים, שנקראו בשפת הגיטו “גן־הילדים” – הגברים על־ידי הסרת כובע, הנשים על־ידי קידה בראש. אדלשטיין הלך תמיד, בחורף מושלג ובחום לוהט, בלי כיסוי ראש וכאשר שאלה אותו פעם טרודה גְרוֹאַג, מדוּע הוא נוהג כך, ענה לה: “כדי שלא אצטרך להסיר את הכובע בפני הגרמנים.”

ניתנה הוראה שהגברים חייבים לגזוז את השיער שלא יהיה ארוך משלושה ס"מ ועל הנשים נגזרה תספורת־נערים, אך אחרי תחילת המבצע, אולי בגלל התנועה המתמדת של באים ויוצאים, לא היה מעקב אחרי ביצוע ההוראה והאנשים, כל עוד לא חלו, לא שינו בגיטו את הופעתם החיצונית. הם רק רזו. על־פי רוב לבשו את הבגדים שהביאו עמם מן הבית והנשים הקפידו על הופעתן ועל תסרוקתן ולו רק למען אותה פגישה מקרית חטופה עם בני המשפחה, עם חברים. לעומת זאת שמר זיידל הקפדה חולנית כמעט על איסור העישון. הוא הסתמך על כך, שבכל שטחי הרייך אין היהודים מקבלים הקצבת סיגריות, אולי מפני שבכל בדל סיגריה היתה עדות למגע כלשהו עם העולם בחוץ. במכתב לזקן־היהודים הפנה זיידל את תשומת־לבו לעובדה, שתושבי המחנה מקבצים סיגריות אצל האוכלוסיה האזרחית או קונים אותן במחיר המגיע עד עשרה כתרים ליחידה. הרי סיגריות, כמו גפרורים, כסף, תרופות, תכשיטים, אלכוהול, היו מכלל החפצים שהחזקתם נאסרה מראשית קיים הגיטו. שוב ושוב נדרשו האנשים, ועונשים כבדים היו צפויים למי שלא ישמע להוראה, למסור את כל החפצים האסורים ובכל זאת שום איסור לא יכול לכמיהה הנוראה לסיגריה, ואפילו אינה שלמה, אינה אלא לגימה, “שלוק” אחד. המעשנים היו מוכנים לסכן שוב ושוב את חייהם, את ישיבתם בגיטו, תמורת בדל־סיגריה: לעצום את העיניים ולנשום את העשן עמוק־עמוק להשאיר אותו ברֵיאות זמן ארוך ככל האפשר ואחר־כך עוד כמה רגעים יקרים בפה ובצער להיפרד ממנו בנשיפה. כאשר בעת ביקורו של זיידל בקסרקטין “אַוּסִיג” נתפס אחד התושבים בשעת עישון, הודיע זיידל לאדלשטיין, שלהבא ייענשו לא רק המעשן עצמו אלא כל הנמצאים עמו בחדר. הגרמנים המטירו איסור על איסור ותמיד ליוו את איסוריהם באיומי עונשים כבדים. ובכל זאת היו החיים בגיטו שורה בלתי־פוסקת של עבירות.

בקרב האוכלוסיה הצ’כית בטֶרֶזין הורגשו ההכנות לחג־המולד, בחלונות הבתים נראה עץ־האשוח המקושט וריח מאפה אפף את הבתים ועל מרבית תושבי הקסרקטינים ירדה עצבות גדולה: בשנים קודמות לא היה בית יהודי בצ’כיה שלא ציין את חג־המולד של הנוצרים בצורה כלשהי: בעוגת שמרים קלועה, גדושה צימוקים, בארוחה משפחתית עם מרק דגים וקרפיון מטוגן, במתנות קטנות לידידים, בחופשה בשלג. לנוצרים שבין תושבי הגיטו – שהיו יהודים רק על־פי גזעם – ביקש אדלשטיין מן הגרמנים להעניק רשות להשתתף בתפילת חצות בכנסיית העיר. הרשות לא ניתנה, אך לעומת זאת לא היתה התנגדות לעריכת תפילות נוצריות בתוך חדרים בקסרקטינים, בתנאי שהדבר לא יפריע למנוחת שאר הדיירים. בערב חג־המולד ישבו היהודים־הצ’כים ושרו שירי חג־המולד, התגעגעו הביתה וניחמו איש את רעהו: בחג־המולד הבא נהיה כבר בבית. כמה זמן יכולה עוד המלחמה להימשך עכשיו, כאשר הגרמנים מתחילים לספוג מכות? הרי הרוסים, בניגוד להצהרותיו של היטלר, לא חדלו להתקיים, אלא נלחמו בעקשנות בלתי־צפויה ובנשק שהגרמנים לא ידעו על קיומו, והטילו שוב ושוב דיוויזיות חדשות ורעננות אל תוך הקרבות. כאשר עמדו הגרמנים במרחק שבעים קילומטרים ממוסקבה, החלו גשמי הסתיו. מכונת המלחמה המשוכללת נעצרה בבוץ העמוק, שאחריו בא השלג. הטמפרטורות ירדו עד לשלושים מעלות מתחת לאפס, הכוחות הגרמניים, תשושים, חסרי ציוד מתאים לכפור, רעבים ועייפים עד מוות מן המלחמה בקור החלו לסגת, צעד אחרי צעד. אגדת הצבא הגרמני הבלתי־מנוצח נשברה בחורף 1941. בא הסוף לשיטת מלחמת־הבזק.

היטלר חוזר על מסע נאפוליון מלפני 130 שנה, אמרו יודעי ההיסטוריה, עכשיו המלחמה לא תימשך עוד זמן רב. וכאילו לחזק את התחושה, כי חל מפנה מכריע במהלך המלחמה, באה ב־6 בדצמבר המתקפה היפאנית על הצי האמריקאי בפֶּרל הארבּור, שהפתיעה את ואשינגטון כפי שהפתיעה את ברלין. הגרמנים היו לפי החוזה המשולש מחוייבים לבוא לעזרת יפאן, אם תותקף. אבל כאן היא היתה המתקיפה. אף־על־פי־כן ראה היטלר לנכון להכריז מיד מלחמה על ארצות־הברית מתוך הנחה שבחודשים הקרובים יהיו האמריקאים עסוקים באוקיינוס השקט ובשלב מאוחר יותר תוכל יפאן המנצחת לבוא לעזרתו במלחמתו ברוסים. עתה עמד היטלר במלחמה עם שלוש המעצמות התעשייתיות הגדולות בעולם, בעלות עדיפות בכוחות אדם ובמשאבים, ואותן, כך האמינו היהודים עד לאחרון שבהם, לא יוכל לנצח. אדלשטיין, שציפה זה חודשים להצטרפות ארצות־הברית למלחמה – הרי הגרמנים, היה אומר, מהווים סכנה גם לאמריקאים – היה משוכנע שהמלחמה למעשה הוכרעה (ובזה לא נבדל מצ’רצ’יל). בסופו של דבר קובעים הכסף והמשאבים, היה אומר להארי, ומבחינה זו לא יוכל היטלר לאמריקאים. עכשיו רק צריך להרוויח זמן.

התקוות תמיד נדבקו לתאריכים, יהודיים כנוצריים: בפסח, בראש־השנה, בחג־המולד, בשנה החדשה תבוא הגאולה. היום האחרון של שנת 1941 נחוג, בצורה זו או זו, בכל האולמות והחדרים. המהנדסים אפילו הצליחו להבריח בקבוק משקה חריף לקסרקטין: שנה מאושרת ושמחה! ועד לסילווסטר הבא אנחנו בבית! אבל השנה החדשה היכתה את כולם בהלם – המשלוחים מזרחה נמשכו גם מטרזיינשטאט. הרי מטרת כל המאמצים, כל התחבולות של אדלשטיין, היתה לשמור על יהודי הפרוטקטוראט מפני ההגליות לפולין. שוב לא עמדו הגרמנים בהבטחתם. טרזין לא תהיה מקלט־לילה, אלא רק תחנת־מעבר.

בניגוד למה שהיה מקובל בפראג לא הרכיבה המיפקדה הגרמנית של טרזין בעצמה את הרשימה השמית של היוצאים לפי הכרטסת הכללית. אלא הסתפקה בהנחיות כלליות לגבי הרכב הגילים והשאירה את בחירת האנשים עצמה בידי ההנהגה היהודית. הרופאים קבעו, מי החולים שמטעמי בריאות אינם יכולים לצאת מזרחה. חברי שתי פלוגות המקימים א“ק 1 וא”ק 2, עובדים מינהליים, רופאים, אחיות, היו מוגנים מפני טראנספורטים. לגבי כל השאר היתה ההכרעה בידי היהודים, והם קיבלו עליהם את התפקיד, אם מתוך חוסר־ברירה, אם מתוך תקווה שכך יעלה בידם לשמור על הפועלים, הצעירים בני־הנוער, למען עתיד טוב יותר. כל הלילה ישבה ועדת הטראנספורטים להרכיב את רשימת היוצאים למזרח והלחצים להוציא ממנה קרוב, מכר, ידיד היו עצומים. היתה זו אחריות נוראה וגונדה, מנהל המחלקה לטיפול בנוער, חש בה היטב, כאשר רשם, בעברית, ביומנו: “האם לאיש מאתנו מותר להוציא את מכרו, אף אם האיש מוכשר מאוד? הרי כל שתדלנות דומה היא לפרוטקציה: לקבוע במקום המזל, להכריע את גורל האחרים זה דבר קשה.”

למן הרגע שנודע על צאת הטראנספורט הראשון עשו גונדה ופרדי את הכל, כדי שילדים לא ישלחו למזרח, אלא יתחנכו בטרזין, בהמשך לחינוך שקיבלו במסגרת חוגי הבית, עליית־הנוער, “רק ששם הבאנו את הילדים לחירות,” רשם גונדה, “ופה משתדלים להציל אותם מפני המוות.” כיוון שהוחלט לא לשלוח ילדים קטנים מזרחה, נשארו גם משפחותיהם בגיטו אבל אחת האמהות, שאחותה החולה נכללה בטראנספורט, התעקשה לנסוע עם בנה הקטן. גונדה ניסה לשכנע אותה להישאר: החורף קשה, הנסיעה ארוכה. מה תיארו לעצמם האנשים, כאשר דיברו על המזרח? מין טרזין אחרת, אבל על אדמה זרה, בתנאי חיים קשים הרבה יותר, באיזו שממה רוסית או פולנית בשלג, בכפור, בתנאי רעב, בעבודה מפרכת, ללא קשר עם הבית. לא היה אחד שהעלה על הדעת איזו שיטה של השמדה מאורגנת. לעתים התנדבו אנשים לטראנספורט למזרח מתוך תקווה להיפגש שם עם בני משפחתם שיצאו לפניהם. כאילו אותו “מזרח” הוא מקום אחד. אשה שבעלה נשלח לניסקו ולא חזר, התנדבה לצאת לריגה מתוך תקווה למצוא אותו במזרח, אך הוא הצליח בינתיים לשוב לפראג ובא בהתנדבות לטרזין כדי להיות עם אשתו. אנשים שציפו שבועות, חודשים, לפגישה מחודשת עם מי שאהבה נפשם הגיעו לטרזין ונוכחו לדעת, כי הבן, הבת, ההורים, האחים, החבר אינם, מאחר ששולחו בינתיים מזרחה, ובגיטו ציפו אנשים לבוא בני־משפחתם וכשהגיעו סוף־סוף יצאו לעתים למחרת היום, תוך ימים ספורים מזרחה, לפעמים בלי שהספיקו לומר שלום.

טרזין, שנועדה להיות עיר יהודית, היתה רק אולם־המתנה של תחנת־רכבת. כל טראנספורט, נכנס ויוצא, נשא אות של האל“ף־בי”ת וכשתמו האותיות, היה הסימון צירוף של שתיים ואחר־כך של שלוש אותיות. לשני הטראנספורטים הראשונים שנשאו את האותיות O ו־P ויצאו מן הגיטו ב־9 וב־15 בינואר, נאמר שהתחנה הסופית היא ריגה. אך לאחר מכן יצאו כל המשלוחים אל יעד בלתי־ידוע. היוצאים מזרחה עזבו את טרזין לפנות־בוקר, בחשיכה, כדי שלא להיתקל בתושבי העיר, בקור של 23 מעלות מתחת לאפס, ופניהם לתחנת־הרכבת בבּוֹהוּשוֹבִיצֶה באותה דרך שבה הגיעו אך זמן קצר לפני־כן כאל עיר־מקלט. הדכאון עם צאת הטראנספורט הראשון רבץ על הגיטו כעננה כבדה. לאדלשטיין היתה זו אכזבה כפולה: לא רק הגרמנים רימו אותו, גם הצ’כים לא עמדו בהבטחתם, כפי שגילה אז באזני דיטֶל אורנשטיין וכמה מידידיו האחרים מן המטה: היתה בידו התחייבות מפורשת של הממשלה הצ’כית והנשיא האכה, שלא יסכימו להוצאת יהודי הפרוטקטוראט מחוץ לגבולותיו (התכתובת בין משרדו של האכה למשרד הרייכספרוטקטור מסתיו 1941 מעידה רק על הרצון לבודד את מגורי היהודים מן האוכלוסיה הצ’כית).

כאילו לא די במועקת המשלוחים מזרחה אירע בתחילת ינואר עוד מאורע, שסילק את שארית האשליות על טיבה האמיתי של העיר היהודית: הוקם בה עמוד־תלייה. קרבת האוכלוסיה הצ’כית, הרצון ליצור קשר עם המשפחה בחוץ, לבקש חבילות מזון, תיבות הדואר הכחולות שברחובות, הכל היווה פיתוי לעבור על איסור קשר הדואר, וגם איומים בעונשים חמורים לא הועילו. גם אדלשטיין וחבריו עמדו בקשר מחתרתי עם פראג באמצעות זגג צ’כי, מתושבי העיר טרזין. דיטל אורנשטיין, שמתוך יוזמה אישית ביקשה לארגן שירותי נקיון בין הנשים וסופה שעמדה בראש שירות העבודה לנשים, התגנבה יחד עם בחורה אחרת בחסות החשיכה לבית הזגג (שתיהן כיסו את המגץ־דוד שעל מעיליהן), כדי למסור לידיו מכתב לקאן ולשאר הידידים בפראג ובו תיאור המצב בגיטו לאמיתו. סופר שקאן בכה בעת קריאתו. באמצע דצמבר ערכו זיידל וּבֶּרְגֶל מיפקד בחצר ה“סודטים” והודיעו, כי נתפסו מכתבים מוברחים אצל אזרח צ’כי, שכבר נעצר. מי ששלח מכתבים ללא רשות נתבקש לצאת מן השורה וניתנה הבטחה שלא יאונה לו כל רע. אך אם לא ייצא, ייענשו כולם בחומרה. אחרי רגע של היסוס יצאו שני צעירים מן השורה והם נעצרו מיד.

ב־9 בינואר נקראו אדלשטיין וצוקר אל המיפקדה ושם הודיע להם זיידל, שכמה אסירים נידונו למוות. על מועצת היהודים לדאוג להקמת עץ־תלייה כפול בתעלת קסרקטין “אַוּסִיג” ולהכין עד למחרת בשעה תשע בבוקר עשרים וחמישה ארונות מתים וחבלים חזקים. אדלשטיין קרא אליו את יוסף קְלַבֶּר, מפקד משטרת הגיטו, ומסר לו, כי עשרה מאנשיו וקלבר עצמו חייבים לקחת חלק בהוצאות להורג (השוטרים הפילו ביניהם גורל על מי ללכת). קבוצה קטנה של פועלים חפרה בלילה, באדמה הקפואה, בהשגחת אנשי הס“ס, קברים שטוחים וקבוצה אחרת בנתה את עמוד־התלייה. בהשכמת הבוקר הופיע בֶּרְגֶל, שיכור לגמרי ושלוח כל רסן וציווה לקרוא לאדלשטיין: הוא חייב למצוא שני יהודים ששמם יצא לשימצה והם ישמשו כתליינים ולא – יירו גם בו. ייקף התייעץ עם קְלַבֶּר: אי־אפשר להטיל משימה כזו על שום אדם בכוחה של פקודה. אולי אפשר למצוא מתנדבים בין הקצבים? קלבר ניגש לקסרקטין ה”סודטים" אל הקצבים: אחד מלאו לו רק שבע־עשרה שנים, אחר היה בן ששים. אחד היה חולה סוּכֶּרֶת ואב לילדים קטנים. איש לא היה מוכן להתנדב. לבסוף יצא מן השורה הקצב פישר, איש קטן־קומה ובעל כתפיים רחבות, ששיוו לו מראה של גיבן: לדבריו עבד בעבר במכון הפאתולוגי בברין וגם כעוזר לתליין. הוא היה מוכן לעשות את המלאכה ורק ביקש להכין לו בקבוק רום וטבק לעיסה כדי שיוכל להירגע עם תום המשימה.

על כל העיר טרזין, על הצ’כים כיהודים, הוטל עוצר. בכפור עז הובאו אל עץ־התלייה תשעת הנידונים וביניהם שני הבחורים, שהתייצבו מרצונם לפני זיידל, ובאותה השעה הגיעו גם גינתר מפראג, שממשרדו יצאה ההוראה להוצאות־להורג. גם זיידל, וחברי מועצת־הזקנים, שקיבלו פקודה להיות נוכחים בעת התלייה. זיידל קרא את פסק־הדין: לפי פקודת מיפקדת משטרת הבטחון לבוהמיה ולמוראביה נידונים למיתה בחבל באשמת פגיעה בכבוד הגרמני – אחד סטודנט לרפואה, אחד זגג, אחד סוכן נוסע, שני חשמלאים. פשעם היה כתיבת מכתב לסבתא כדי לבקש חבילת מזון, הסרת אות היהודים כדי לקנות עוגת דבש בחנות, דבר שהתפרש כנסיון לבריחה, תנועת יד פזיזה, שפגעה בזרועו של איש ס“ס. אחד הנידונים ביקש למסור את טבעת הנישואים לאשתו. אחד אמר: “בזה לא תנצחו במלחמה.” אחד שר את שירם של ווֹסְקוֹבֶץ וּוֶרִיך: “כאשר נצעד מיליונים, כולנו נגד הרוח.” לאחד אמר בֶּרְגֶל: “בוא, מוג־לב” וזה השיב: “אני לא מוג־לב, אבל חף מפשע” ושם לעצמו את החבל על הצוואר. פעם אחת נקרע החבל אחרי התלייה והתליין ביקש על־פי המסורת להניח לאיש לחיות. זיידל לא הסכים. השוטרים הצ’כים, שנכחו בעת התלייה, היו חיוורים כסיד (ואחד מהם הפעיל בחשאי ברגל מצלמה, כדי שתישמר עדות). על ד”ר מונק, רופא עליית־הנוער, ועתה ראש שירותי־הבריאות, הוטל לקבוע את המוות. וכיוון שאחד התלויים עדיין הראה סימני חיים, ביקש מונק מזיידל לירות בכולם כדי שלא להאריך את עינוייהם.

אחרי ההוצאה־להורג התקיים מיפקד של כל זקני־החדרים בנוכחותו של בֶרְגֶל ואדלשטיין, שחזר מן התליות חולה בגופו ומזועזע עד עומק נפשו. הודיע לפי הוראת הגרמנים על ביצוע פסק־הדין וביקש מן האחראים לחדרים להפעיל את כל כוחם וכל מרצם כדי להבטיח שמירה על כל פקודות הגרמנים ולמנוע הישנות מקרים טראגיים דומים. בחדרי היהודים הדליקו נרות־נשמה, אמרו “קדייש” ושתקו. בקסרקטין ה“סודטים” התאספו הבחורים ושמעו לזכר חבריהם קטעים מתוך “הפסיונאל” של היינֶה: “כך תעבור מן העולם תפארת הגרמנים.” ששה שבועות לאחר־מכן הומתה קבוצה שניה של שבעה נידונים בתנאים דומים. אך הפעם סירב אדלשטיין להיות נוכח, אפילו יירו בו, והגיש לזיידל את התפטרותו מתפקיד זקן־היהודים, היא לא נתקבלה. אבל עד לסוף המלחמה לא היו עוד הוצאות להורג בתוך הגיטו. פישר, שנראה לרבים דומה לגיבן מנוטרדאם, היה רגזן. אך איש בעל לב, שאהב ילדים וטיפל ביתומים, אולם המבוגרים לא רצו בחברתו וכשעבר ברחוב לחשו הבריות מאחורי גבו “פישר התליין”.

כאשר חזרו אדלשטיין, צוקר, ינוביץ והשאר מן התליות, לבני־פנים וקפואים, השתלט על כולם יאוש מוחלט. המשך הטראנספורטים והתליות היו הוכחה סופית לכך שההנחה בדבר מקלט עד יעבור זעם היתה טעות איומה. הרי מעתה לא ניתן עוד לעשות דבר. אלא להביט על המתרחש מתוך חוסר־אונים. הראשון שהתאושש היה ייקף: לא. אסור להרים ידיים. חייבים להציל כל מי שאפשר, כל מה שאפשר, חייבים להיאחז כאן, להיאבק על הזמנות־עבודה מטעם הוורמאכט, מפירמות אריות, להראות פעילות, להעסיק את הגרמנים בדיאגרמות ובסטאטיסטיקות, להרוויח זמן.

כאילו להקל את המועקה, לאזור כוח להמשיך בחיים, נפוצו בדרך־כלל בימים הקשים ביותר השמועות המעודדות ביותר. מיד אחרי התליות סיפרו בגיטו, שהצבא הגרמני לקח לידיו את השלטון. כשבאחד הימים לא הגיע האוטובוס מלייטמֶריץ לעיר, לחשו שפרץ מרד בגרמניה. כאשר התברר כי הידיעה היא “בּוֹנְקֶה”, כפי שנקראו בשפת הגיטו ידיעות חסרות־שחר (ולא ברור אם המלה נוצרה מ“בובע־מאייסע” או מ“בנק” בשפת משחקי המזל), צצה מיד חדשה: תורכיה נכנסה למלחמה. איש רציני מאוד קרא את הידיעה במו־עיניו בעיתון. רדיו לא היה, עיתונים אסור היה להכניס לגיטו (בראשית קיומו הוצג העיתון הגרמני “דֶר נוֹיֶה טאג” במקומות ציבוריים, אך מרגע כשלונות הצבא הגרמני ברוסיה נפסק נוהג זה). רוב האנשים חיו מחוץ למאורעות הזמן, לפי שמועות מפה לאוזן, שנקראו בעגת הגיטו י.פ.פ. – ראשי תיבות של אשה־אחת־אמרה, בצ’כית.

במינוח הרשמי נקראה הנהגת הגיטו “מינהל עצמי” ובהתאם לתפיסה הנציונאל־סוציאליסטית על שלטון ריכוזי היה גם הוא בנוי כפירמידה, שבראשה איש אחד ובידיו הסמכות העליונה. גם כאן, במושבת המצורעים, נשמר עקרון המנהיג. לפיכך נשא אדלשטיין באחריות המלאה לנעשה בגיטו בפני השלטונות הגרמניים. רק הוא וסגנו היו רשאים לפנות למיפקדה בשם תושבי הגיטו. בשם זקן־היהודים ניתנו פסקי־דין, לו נשבעה המשטרה אמונים; “אני נשבע לה' הכל יכול, שאשרת את זקן־היהודים לפי מיטב כוחותי ומצפוני ללא מורא, בנאמנות בגוף ובנפש לטובת כל גיטו טרזיינשטאט.” זקן־היהודים קבע את מדיניות המינהל – כל עוד לא קבעו הגרמנים אחרת. אילו היו לאדלשטיין נטיות לרודנות, הרי כאן בממלכת־הננס היהודית היה יכול להפעיל אותן. אך ייקף היה גם סוציאליסט על־פי השקפת עולמו, גם איש־רעים, גם חסר אותו חוש לסדר כצו עליון, שעליו בנוי כל שלטון־יחיד, ומבורך בחכמת־חיים, שמנעה אותו מלראות את עצמו כדיקטטור בזעיר־אנפין – מנהיגותו היתה בתחושת האחריות לקיומם של יהודי הפרוטקטוראט שנטל עליו.

אדלשטיין היה מתייצב יום־יום, חוץ מימי א', בשעה שמונה במיפקדה במשרדו המרווח של זיידל, שישב בקצה החדר, כדי להגדיל ככל האפשר את המרחק בינו לנכנסים אליו. זקן־היהודים היה מדווח על מצבת הגיטו, על מספר החולים, מודיע על ביצוע הוראות שניתנו בפגישות קודמות. מגיש הצעות, בקשות, מכתבים שנועדו לקהילת פראג, מקבל הודעות על טראנספורטים העומדים לבוא או הנועדים לצאת ורושם עם שובו למשרד זכרון־ דברים, שחייב את היהודים, אך לא את הגרמנים, ושהעתק ממנו נמסר לחברי מועצת־הזקנים. לפי התקנון היתה מועצת־הזקנים בת 12 החברים מוסמכת להחליט בכל השאלות הנוגעות לחיי הגיטו. אך זקן־היהודים וסגנו היו רשאים במקרה של צורך דחוף להחליט בעצמם בכל עניין ולמסור על כך למועצה לאחר מעשה תוך ציון הסיבה, ובקצב הקדחתני שבו חי הגיטו זה קרה לעתים קרובות.

לפי מה שהוסכם עוד בקהילת פראג היו מיוצגים במועצת־הזקנים כל הזרמים ביהדות הפרוטקטוראט: יהודים־צ’כים כד“ר רודולף ברגמן, מנהל מחלקת הכספים, קארל שליסר, מנהל המחלקה הכלכלית, ד”ר אגון פיפר, מנהל מחלקת הפנים; ציונים כמו רודולף פרייבֶרגֶר, מנהל מחלקת הייצור, ד“ר אֶריך מוּנק, מנהל מחלקת הבריאות, ד”ר יוליוס גרינבּרגֶר, מנהל המחלקה הטכנית, וקומוניסטים שנשאו באחריות משותפת לקיום הגיטו, והיו מיוצגים על־ידי יֶז’י פוֹגל כאן בטרזיינשטאט. לחברי מועצת־הזקנים היו אמנם פריבילגיות שונות במגורים, באספקה, בחופש־תנועה בתוך הגיטו, בהגנה מפני טראנספורטיס למזרח, אך כוחם האמיתי לא בא להם מן החברות במועצה אלא מניהול המחלקות השונות. ומשום כך היה קארל שליסר (אחיו גיורא היה חבר קיבוץ שריד), מנהל המחלקה הכלכלית, האיש החזק בגיטו, היחיד חוץ מאדלשטיין ומצוקר, שהיה אף הוא מתייצב כל יום במיפקדה לבירור כל השאלות הכלכליות המעשיות.

עמדת־המפתח היתה המזכירות המרכזית, אשר אליה נמשכו כל החוטים. דרכה עבר כל החומר שבכתב המיועד לזקן־היהודים ולמועצת־הזקנים. בה נקבע תוכן פקודות־היום, בסמכותה היו מחלקת המנגנון ומחלקת הטראנספורטים, שקבעה את ההרכב השמי של המשלוחים. לתפקיד המזכיר הכללי בחר אדלשטיין בליאו ינוביץ, שהיה מזכירו במשרד הארץ־ישראלי וקיבל לידו את ניהול המשרד, אחרי שאדלשטיין החל להקדיש את עיקר זמנו לענייני קהילת פראג. גם בטרזין, כמו בפראג, נשאר ליאו, בעל הפנים המאורכות האציליות, המופנם, השקט, שבשבוע בואו לגיטו מלאו לו שלושים שנה, יד־ימינו של אדלשטיין והאיש הקרוב לו ביותר.

אדלשטיין היה חייב לנווט את דרכו לא רק בין גרמנים ליהודים. אלא גם בין היהודים השונים – יהודים־צ’כים, ציונים, קומוניסטים – בין עסקנים קטנים (בעלי פרספקטיבת־רצפה, כפי שהיה מגדיר אותם) ובין בעלי אמביציות גדולות. אם התעורר ויכוח בין היהודים־הצ’כים ובין הציונים, היה לעתים פוסק נגד אנשיו, “אתם חברי ממילא,” היה אומר כאשר באו אליו בטענות: “אבל אני חייב להבטיח את תמיכת האחרים.” בעיני מקורביו היה זה חסרונו העיקרי: הוא היה פוליטיקאי בנפשו ולדידם לא היתה זו מלת שבח.

 

21. לא מקלט אלא תחנת־מעבר    🔗

בימי ינואר האפלים הגיע אייכמן לגיטו, עתה כבר בדרגת אוֹבֵּרשטורמבאנפיהרֶר (היינו אלוף־משנה). בלוויית זיידל סייר ברגל בקסרקטינים ומצא שהכל כשורה, בדק את דגם דרגשי־העץ הכפולים הדו־קומתיים, שהחלו להקים בחדרים, ונתן לו את אישורו. על יסוד פניית זקן־היהודים הסכים אייכמן לקבל בקשה להקלת האיסור על קשר הדואר בין הגיטו לעולם החיצון ולאדלשטיין נאמר, כי המיפקדה המקומית תודיע לו, מתי ובאיזו צורה ייעשה הדבר.

כאשר אחרי חודש ניתנה לבסוף, בפעם הראשונה, הרשות לכתוב באופן רשמי גלויה של 30 מלים, היו האנשים אובדי עצות ולא ידעו מה בעצם לכתוב. ההוראות אסרו לתאר את תנאי החיים “בצורה מעוותת,” לדבר בגנות הגרמנים, לכתוב דברים בעלי תוכן פוליטי, להשתמש בצופן, לצייר ציורים, ותבעו להסתפק בידיעות משפחתיות ובפריסות־שלום. ובכן, מה אפשר לדחוס לתוך שלושים מלה? שלומי טוב ומה שלומכם? אני בריא. עובד, בקשות מרומזות למשלוח מזון; תמסרו דרישת־שלום לאדון צוקֶר, לאדון ברוט, לאדון פליישר. אני מנשק את כולכם. כתבו לי. אבל היה זה סימן־חיים, כתובת. והוא יצר אצל המקבלים אשליה של איזו קביעות, גם אם לעתים הגיעו הגלויות לתעודתן לאחר שהכותב כבר יצא למזרח.

אייכמן לא האריך לשהות בטרזיינשטאט. הרי למחרת ביקורו היה עליו להיות בברלין, בבית־ההבראה של המשרד לבטחון הרייך שעל חוף אגם ואנזֶה היפה, מקום שאליו הוזמנו נציגיהם הבכירים של כל המשרדים בעלי הנגיעה לפתרון בעיית היהודים – משרד־החוץ, המשרד לשטחי הכיבוש במזרח, משרד־המשפטים, המשרד הראשי לבטחון הרייך, משטרת הבטחון, המימשל הכללי בפולין. ההתייעצות בשאלת הארגון הכולל של הפתרון הסופי נעשתה דחופה ביותר משום העובדה, שבמסגרתו כבר יצאו זה שבועות אחדים טראנספורטים מן הרייך ומן הפרוטקטוראט מזרחה. אכן, היידריך ביקש לזמן את הפגישה עוד בראשית דצמבר 1941, אולם בגלל כניסת ארצות־הברית למלחמה היא נדחתה ל־20 בינואר, לשעה תשע בבוקר. לנאספים הוגשה ארוחת־בוקר ובשעת הדיונים גם קוניאק, ובעיני אייכמן היתה זו פגישה רגועה, ידידותית וחביבה, שהסתיימה סמוך לצהריים.

את ראשית דבריו הקדיש היידריך לסקירת השלבים הקודמים כטיפול בבעיית היהודים וציין בסיפוק, שעל אף כל הקשיים היגרו יותר מחצי מיליון יהודים משטחי הרייך והפרוטקטוראט, ולא עוד אלא שההגירה נעשתה במימון היהודים עצמם בעזרת מס־ההגירה ותרומת ארגוני הסעד היהודיים בעולם בסכום של כתשעה מיליון וחצי מיליון דולר. עתה קמה אפשרות נוספת לפתרון הבעיה על־ידי פינוי היהודים למזרח, שכבר ניתן לה האישור המוקדם מצד הפיהרר. היידריך הדגיש, כי הפתרון יקיף את אירופה כולה, כלומר 11 מיליון יהודים, ובתוכם גם יהודי ארצות שלא נכבשו עדיין כמו אנגליה, ספרד, תורכיה ושווייץ. אגב הביצוע המעשי של הפתרון הסופי תיסרק אירופה מן המערב למזרח וההתחלה תיעשה בתחום הרייך, לרבות הפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה.

היהודים המפונים יובאו תחילה שיירות־שיירות לגיטאות־מעבר ומשם יועברו אחר־כך למזרח, לשם הפתרון הסופי, ובחלקם ייכללו גם בכוח־ העבודה: בשיירות עבודה ארוכות, תוך הפרדת המינים, יובלו היהודים הכשירים לעבודה, אגב סלילת כבישים, למחוזות במזרח, ואין ספק, שתוך כדי כך ינשרו רבים מהם בגלל הפחתה טבעית. בנותרים, והדברים אמורים בלי ספק בבעלי כוח־ההתנגדות הגדול כיותר, העלולים להוות גרעין נביטה לשיקום היהודים מחדש, לו שחררו אותם, יהיה צורך לטפל טיפול מיוחד.

תנאי מוקדם חשוב לביצוע תקין, הוסיף ס"ס אוברגרופֶנפיהרר היידריך, הוא ההגדרה המדוייקת של ציבור האנשים שייכללו בפינוי. הכוונה היא לא לפנות יהודים שעברו את גיל 65 מזרחה, אלא להעביר אותם לגיטו המיועד לזקנים בטרזיינשטאט, שאליו יועברו גם נכי־מלחמה בעלי אחוז נכות גבוה ובעלי אותות הצטיינות גבוהים ממלחמת־העולם הראשונה. פתרון תכליתי זה ימנע בבת־אחת התערבויות רבות לטובת יהודי זה או אחר. מ־ 280,000 היהודים הנמצאים ברייך יפונה כשליש לגיטאות הזקנים.

היידריך עבר לסקירה מפורטת לפי כל ארץ וארץ. ציין כי לכידת היהודים ופינויים בצרפת הכבושה יתאפשרו בלי ספק ללא קשיים מרובים, ושגם בסלובקיה ובקרואטיה לא יהיה העניין קשה, מכיוון ששם כבר היתה יוזמה מקומית בנדון זה. סגן מזכיר המדינה מארטין לותר, ממשרד־החוץ הגרמני, העיר בזמן ההתייעצות, כי טיפול ראדיקאלי בבעיית היהודים עלול ליצור קשיים מסויימים בכמה ארצות, בעיקר בצפון־אירופה, ולכן מן הראוי לדחות את הפעולה שם למועד מאוחר יותר. אבל מאחר ששם מדובר במספר מועט של יהודים, אין לדחיה זו חשיבות רבה. היידריך הקדיש לאחר־מכן את דבריו לשאלת בני־התערובת, על מי מהם יחול הפתרון הסופי ועל מי לא. עמד על הצורך בעיקור כל בני־התערובת שלא ייכללו בפינוי כדי למנוע אותם מלהעמיד צאצאים חדשים ולחסל בכך את בעיית בני־התערובת לעולמים.

אחרי גמר סקירתו של היידריך הועלו שאלות שונות. דובר על השפעת פינוי היהודים על החיים הכלכליים ומזכיר־המדינה של משרד־הפנים חיווה את דעתו, שהיהודים החיוניים למשק המלחמה לא יפונו, כל זמן שאין להם תחליף. היידריך ציין בדברי סקירתו, שביצוע הפתרון הסופי יהיה בידי הרייכספיהרר של הס“ס וראש המשטרה בלי להתחשב בתחומים המינהליים. מזכיר־המדינה ביהֶלר, כנציגו של פראנק ציין, כי שלטונות הגנראל־גוברנמאן היו רואים בעין יפה, אילו היה הפתרון הסופי מתחיל בשטחם, שבו אין קיימת בעיית תובלה ואין כמעט בני־תערובת שיש להתחשב בהם. הוא הסביר, כי דווקא בשטח הגנראל־גוברנמאן מהווה היהודי כנושא מגיפות סכנה ניכרת, מטיל אנדרלמוסיה בכלכלת הארץ על־ידי עסקי השוק השחור וממילא משני מיליון וחצי מיליון היהודים שם הבאים בחשבון לפתרון הסופי, רובם אינם כשירים עוד לעבודה. ד”ר ביהלר הביע את הדעה שיש לבצע מיד פעולות הכנה לפתרון הסופי במחוזות הנוגעים כדבר, אך יש להימנע מלעורר אי־שקט בקרב האוכלוסיה. לבסוף נדונו צורות הפתרון השונות. כפי שנרשם בפרוטוקול, שאייכמן היה אחראי להן, בהתאם למדיניות הרשמית שלא לדון בנושא ההשמדה בכתב, לא נרשמו פרטים נוספים. אבל אייכמן הוסיף את החסר כעבור עשרים שנה: דובר באפשרויות המעשיות השונות של המתה.

אחרי סיום הוועידה נשארו היידריך, מילר ואייכמן לשיחה ליד האח הבוערת לשם דיון בפרטים טכניים. המלה מוות לא הוזכרה בפרוטוקול של ועידת ואנזה.

מקץ שלושה שבועות הזמין אליו אייכמן לברלין עשרה נציגים של יהודי ברלין, וינה ופראג, ביניהם ד“ר לוונהרץ, ד”ר מורמלשטיין¹² וד"ר ויידמן, כדי למסור להם על המשלוחים הצפויים למזרח ועל תפקידה החדש של טרזיינשטאט כגיטו לזקנים. הוא אמר להם, שהעיר תפונה כליל מן האוכלוסיה הארית, ייבנו בה בתי־חולים ומוסדות אחרים למען הזקנים, עם צוותי רופאים ואחיות מאומנים. בגיטו ישארו רק אותם צעירים הדרושים לטיפול בזקנים ולתחזוקתו הכללית של המקום. בשיחה עם מפקדי הגסטאפו המקומיים היה אייכמן גלוי־לב יותר: אנשי משטרת המדינה יוכלו להיפטר עוד הקיץ והסתיו מן הזקנים היהודים, שיישלחו לגיטו הזקנים בטרזיינשטאט. עכשיו מפנים את העיר ולעת עתה מביאים לשם 15,000–20,000 מיהודי הפרוטקטוראט, כדברי אייכמן, כדי “לשמור על פאסון כלפי חוץ.” בלי שידע על כך נעשה אדלשטיין לזקן־גיטו של זקנים, שמטרתו העיקרית היתה להוכיח לעולם, כי למזרח נשלחים רק צעירים לשם עבודה, דבר שהוא חוקי בעתות מלחמה. רק כעבור שבועות דובר בין אנשי המטה של טרזין על האפשרות, שיבואו לכאן גם יהודים מן הרייך, בעיקר נושאי אותות הצטיינות גבוהים.

ההנחיות היסודיות לגבי מי שלא יישלח למזרח, כפי שנקבעו בוועידת ואנזה, הועברו באמצעות אייכמן למפקדים המקומיים, ומצאו את ביטויין גם בפקודת־היום של גיטו טרזיינשטאט. שם פורסמו בראשית מארס ההנחיות המדוייקות מי רשאי להגיש ערעור בכתב על הכללתו בטראנספורט מזרחה: אנשים הנשואים לבן־זוג או לבת־זוג אריים. בעלי אזרחות זרה, להוציא אזרחות של פולין, רוסיה או לוקסמבורג, נכי־מלחמה ששיעור נכותם מעל 60%, נושאי אותות הצטיינות גרמניים, אנשים שעברו את גיל 65, בני־משפחה של אנשים מוגנים – והמונח משפחה לצורך טראנספורטים כלל רק בני־זוג וילדים עד גיל 16 שנה. מי שרצה לנסוע עם בני־משפחתו, ניתן לו להתנדב. ואכן, הורים קשישים התנדבו לטראנספורטים, כדי שלא להיקרע מעל ילדיהם, אחים נסעו עם אחיות, בנים עם אמהות, מתוך אהבה, מתוך תחושת־חובה, מתוך אמונה, כי יחד יהיה קל יותר לשאת את התלאות.

הוראות הגרמנים לגבי הרכב הטראנספורט השתנו פעם כפעם. לפעמים בן־לילה, בגלל הסקת חדר ללא רשות ציווה זיידל לכלול בטראנספורט את כל הדיירות של אחד מחדרי קסרקטין הנשים ורק לאדלשטיין ניתנה הזכות להוציא מתוכן שתיים, שתוכלנה להישאר בגיטו עם משפחותיהן. ייקף סירב להכריע והציע שהנשים עצמן תקבענה ביניהן מי תיסע ומי תישאר. אך ברגע האחרון הכריעו הגרמנים במקומן: זיידל הורה למועצת־הזקנים להוציא מן הטראנספורט 250 נשים ולהכניס במקומן אחרים. בלילה, בחושך, הודיעו לאנשים הישנים, שהיו בטוחים כי הפעם ככר חלפה הסכנה, שעליהם להתייצב תוך שעות מעטות לטראנספורט מזרחה. המזרן, המקום בדרגש, השכנות לחדר, החברים־לעבודה, המזוודה לרגלי מיטת־העץ ועליה מפית וצילומי־משפחה, הכל הפך מהר כל־כך לבית.

כאשר רבו הטראנספורטים, לא היתה אפשרות למנוע יציאת ילדים עם הוריהם והמדריכים התווכחו ביניהם, אם גם הם חייבים להתנדב ולצאת למחנות במזרח, כדי שגם שם יגדלו הילדים במסגרת חינוכית, ואם דבר מוסרי הוא, שהם כמדריכים, כציונים, כבני פלוגות א"ק הראשונות מוגנים בפני טראנספורטים. בשעה שיוצאים ילדים וחולים אל עתיד בלתי־ידוע. אבל היו אלה ויכוחים תיאורטיים בלבד: בסופו של דבר, קבעו הקשר המשפחתי והרצון לדבוק בטרזין כל עוד היה הדבר בגדר האפשר.

באמצע פברואר נולד הילד הראשון בטרזין והוריו קראו לו טוֹמאש, אך בין אנשי הגיטו הוא נקרא “א”ק אחד". פקודת היום, שהודפסה בסטנסיל וחולקה לכל זקני החדר, מילאה גם תפקיד של כרוניקה משפחתית והודיעה בנאמנות על כל לידה וכל פטירה. נרשמו שלושה עד חמישה מקרי מוות ליום, רובם הגדול של זקנים, חוץ ממקרים מעטים של צעירים שנדבקו במגיפה השנית, לפני שהצליח השירות הרפואי להשתלט עליה בעזרת חיסון. בין המתים היה גם נער בן 14, שהנהלת מחלקת־הנוער ביקשה להעבירו זמן־מה לפני כן למעון בקסרקטין אחר, אך אביו לא הסכים והנער נשאר עמו. “מה היה קורה, אילו, חס ושלום, היינו מעבירים אותו על כורחו של אביו?” שאל את עצמו גונדה. “האחריות פה כבדה לפעמים מנשוא.”

המתים הראשונים הובאו למנוחת־עולמים בליווי בני־משפחה וידידידם לעת ערב, בחשיכה, כדי שהאוכלוסיה הכללית של העיר לא תראה את שיירת המלווים ההולכים בשתיקה, פנסים בוערים בידם כדי לקבור את המת בקבר שנחפר באדמה הקפואה, אחרי אמירת “אל מלא רחמים” בפי הרב. אך לא יצאו ימים מרובים ולא ניתן עוד לאבלים ללוות את הארון אלא עד לאחד המחסנים בחומת העיר, שהפכוהו לחדר־מתים. הקרובים עמדו שם, נשענים איש על רעהו ומלווים במבטים את העגלה הרתומה לסוסים, שעליה הובאו ארונות המתים העשויים קרשים גסים עד לבית־הקברות שליד הנהר. תחילה קיבל כל מת פיסת קרקע משלו באדמה הספוגה לחות. אחר־כך נקברו בקברות־אחים. משנשלמה בניית קרמטוריון “שהספקו 140 גופות ליממה, היעיל ביותר באירופה.” כפי שהתגאו בוניו מאנשי הגיטו, שמימיהם לא שמעו על מישרפות יעילות יותר, נשרפו הגופות והאפר נשמר בקפידה בקופסות קרטון אישיות במחסן הנושא את השם “קוֹלוּמבַּריוּם”.

בשבועות הראשונים ישבו אנשי המטה של ייקף יחד בערבים ושוחחו ביניהם. באחת השיחות סיפר להם אדלשטיין, שבאביב 1940 דרשו הגרמנים את תיווך היהודים כדי למנוע כניסת ארצות־הברית למלחמה לצדה של אנגליה, ושהמשא־ומתן נפסק אחרי הנצחונות הגדולים של הגרמנים בצרפת. ייקף דיבר על הצעת הגרמנים להקים מדינה יהודית במאדאגסקר, אלסקה או רודֶזיה ועל חילוקי־הדעות ביניהם. מה יהיה טיבה, אם היא צריכה לקום על יסוד חקלאי או תעשייתי, על ההבדלים בין השכבות הגרמניות השונות ביחסם ליהודים. אך אותם ערבים בצוותא פסקו כאשר הגיעו בסוף מארס נשי אנשי־ההנהגה – מרים אדלשטיין עם אמה ועם אריה, פריצי צוקר, טרודה ינוביץ והאחרות. הן הביאו עמהן הרבה חפצים, הרבה יותר מאותם חמישים קילוגרמים המותרים, ולא עבר עליהן הנסיון המדאיב של בדיקות והחרמות מצד שוטרים וגרמנים.

משפחות חברי מועצת־הזקנים ואנשי המטה שוכנו בחדרים בודדים בתוך קסרקטין “מאגדבורג”. ובזה ניתן האישור הסופי להבדלי המעמדות, שייקף ניסה למנוע אותם תחילה. גם אם היו אלה חדרים קטנים, קצתם חשוכים וחלונותיהם פונים לפרוזדור, והריהוט בהם צנוע, היו אלה ארמונות אצולה בעיני תושבי הגיטו, שחיו צפופים ומצופפים, גברים ונשים בנפרד. תנור־ברזל פרטי, כירה חשמלית, כיסאות, שולחן ומעליו מנורה, מקום לתלות תמונות, מיטה נפרדת, ראי, אפשרות להתבודד כל אלה היו מותרות, שתושבי הגיטו מן השורה רק יכלו לחלום עליהם. חברי מועצת־הזקנים ושאר נושאי התפקידים הבכירים קיבלו בהדרגה תוספות מזון מיוחדות ולבסוף נהנו גם משירותי עובדות־נקיון שהיו שוטפות בשבילם רצפות, מכבסות כביסה, מעלות פחם מן המרתף.

לזקן־היהודים, כיאה למעמדו, הוקצתה דירה של שני חדרים, עם חלונות הנשקפים לרחוב, וכאן ניהלה מרים את משק־ביתה. אריה, עתה בן אחת־ עשרה, ארוך־רגליים ורזה, לא צורף לילדי המעון והוסיף לגור עם הוריו. לכן גם לא השתתף ברוב הפעילויות לבני גילו: הילדים הציקו לו בשאלות, אם באמת רצפת דירתו של זקן־היהודים מכוסה שטיחים ואם האוכל שמקבלת משפחת זקן־היהודים שונה משל שאר תושבי הגיטו. כאשר ניסה אריה לענות בכנות, כי זוהי דירה פשוטה מאוד ושאוכלים מה שמבשלים במטבח הכללי, לא האמינו לו הילדים. על־פי רוב למד אריה, ילד פיקח ושובב, אצל מורים פרטיים בבית – ובין השאר היו באים אליו גם מורה לשחמט ומורה להתעמלות אורטופדית (מאחר שסבל מרגליים שטוחות).

הצפיפות בקסרקטינים הלכה וגברה וגם מבנים אכולי טחב ורטיבות בתוך חומות המבצר נהפכו למקומות מגורים. יושבי הגיטו קיוו שהמצב ישתפר אחרי פינוי העיר מן האוכלוסיה הצ’כית, בעקבות צו רשמי על הקמת מושב יהודי סגור וביטול המועצה המקומית, שפורסם באמצע פברואר 1942. ההנהגה היהודית התכנסה להתייעצויות לקראת קבלת העיר לידיה והתנהלו ויכוחים ממושכים על כל פרטי החיים בעיר היהודית בהתאם לתכנית שהוכנה בפראג, כאילו צִלם של הגרמנים הקובעים כל פרט לא היה קיים. אך גם הספקנים לגבי אפשרויות הביצוע של תכנית־האב התנחמו למחשבה, שעם הפיכת העיר לתחום־מושב יהודי תבוטל ההפרדה בין נשים לגברים.

האוויר היה צלול ומלטף ובאופק נראו הצלליות הכחולות של ההרים. השמש האביבית איפשרה ישיבה בחצרות הקסרקטינים, הקלה על החיים, על הצפיפות, על ייבוש הכבסים. החשיכה איחרה יותר לרדת, הכפור לא הציק עוד ומצב־הרוח השתפר בעיקר בגלל העובדה שלמרות הטראנספורטים מזרחה התחילו להתגשם תכניות הפרודוקטיביזציה, שעליהן עתיד להיבנות קיום הגיטו. אחרי שנשלחו שתי קבוצות של גברים, מאה בכל אחת, לעבודה במכרות פחם, נדרשו באביב אלף נשים צעירות לעבודות ייעור בדרום־בוהמיה. העבודה ביערות קְשִיבוֹקְלַט לא היתה קשה. האוכלוסיה המקומית היתה ידידותית, השמירה מצד השוטרים הצ’כים לא קפדנית מדי והבחורות חזרו לגיטו אחרי חודשיים, שזופות כאילו אחרי הבראה. אולי, על אף הכל, צדק ייקף: חייבים להמשיך ולהילחם.

מעט־מעט קיבלה הנהגת הגיטו לידה את גני־הירק, את השדות, את הבהמות מן המשקים שמסביב לעיר. בחקלאות עבדו מלבד בעלי המקצוע, גם אנשי “החלוץ”, כמעט כדבר המובן מאליו, כדי להמשיך כאן את הכשרתם לארץ־ישראל. אך מעבר לביסוס הרעיוני היו לעבודה בחקלאות גם יתרונות מעשיים מאוד: אפשרות של יציאה מחוץ לחומות הגיטו, עבודה באוויר הפתוח, בשמש, בטבע וגם אם תוצרת גני־הירק הועברה לאנשי ס"ס, תמיד נשארה פסולת וספק־פסולת שאפשר היה לחלק בין החברים. על־פי־רוב חילק המדריך החקלאי את השלל שווה־בשווה בין העובדים, והללו הבריחו את הירקות, מוסתרים תחת החולצות ובתוך המכנסיים, לגיטו. אמנם סחיבה פרטית היתה פסולה, אך רק בעלי עקרונות מוסריים איתנים ביותר ידעו להתגבר על הפיתוי ולא לקחת “מן הצד” מלפפון או קצת בצל ירוק מחוץ למסגרת הסחיבה המאורגנת. איש לא דיבר על גניבות, שכן היתה זאת מצווה לקחת מן הגרמנים. השאלה היתה רק, איך לגנוב בלי לעורר את חשדות הגרמנים ובלי להיתפס.

העבודה היתה יסוד החיים ולא רק מטעמיים ציוניים. ייצור למען משק המלחמה עדיין יכול היה למנוע טראנספורטים, עבודה חיונית יכולה להציל את היחיד. ב“באוּהוֹף”, בקרפיף בתי־המלאכה שפונו על־ידי הצבא הגרמני, פעלו כבר בשבועות הראשונים מסגריה, נגריה, שעסקה תחילה בעיקר בייצור מיטות, בית־מלאכה לתיקון מכונות־כתיבה, בתי־מלאכה לזגגות, לצבעות, סנדלריה, מתפרה, כריכיה. בפקודות־היום החלו לחפש מומחים במקצועות הדרושים: מומחים לגידול תולעי־משי, לטחינת קמח, רפדים, מומחים לייצור פרחים מלאכותיים, קרמיקאים, ציירים, ספרים, מומחים לגידול כלבים, להפעלת גנרטורים, לייצור גומי סינתטי, לעתים לפי דרישת אנשי המיפקדה הגרמנית, שבשבילם נעשה הגיטו קודם־כל בית־מלאכה גדול לביצוע הזמנות פרטיות.

הכשירים לעבודה צורפו מיד עם בואם ל“פלוגות המאה”, קבוצות של עובדים בלתי־מקצועיים שהועסקו בעבודות השחורות – הנשים בעבודות נקיון, ה“פּוּצקוֹלוֹנֶה”, יחידת המטאטאים והדליים, שיצרה במרוצת־הזמן הווי משלה, והגברים בדחיפת עגלות המתים, שהובאו לכאן לפי רעיונו של צוקר מן הקהילות שהתחסלו. הן שימשו אמצעי תובלה עיקרי – על עגלות מתים הובלו לחם ותפוחי־אדמה, הוסעו זקנים לחיטוי, עגלת מתים אחת נשאה בגאווה את השלט: מחלקת הנוער. שעות העבודה השתנו לפי עונות השנה. בדרך־כלל עבדו בגיטו תשע שעות. משבע או שמונה בבוקר עד חמש או שבע בערב, עם הפסקה של שעה עד שעתיים בצהריים, ויום המנוחה הרשמי ברוב הענפים היה, מאז פברואר, יום השבת – ולגבי רוב תושבי הגיטו היתה זו הפעם הראשונה בחייהם שהתייחסו אל יום השבת כאל יום מנוחה ולא כאל פתח ליום המנוחה האמיתי, הלא הוא היום הראשון בשבוע כמנהג הנוצרים. לגבי אדלשטיין היתה המנוחה עניין עקרוני. אם עבדו אנשי המטה שלו, בעיקר בימי ההתחלות הקשות, שעות על שעות, יום אחר יום, בלי לנוח, היה אומר לעתים: “עכשיו די, מספיק. אדם שלא נח אינו אדם. אם לא יהיה לנו יום של מנוחה, שבו נוכל גם לחשוב, יאבד לנו צלם אנוש.”

התנועה המתמדת – במחצית השנה הראשונה הגיעו לגיטו 29,000 נפש ו־14,000 נשלחו למזרח – חיבלה בכל תכניות הייצור: כיוון שהזקנים היו. לפי הוראת הגרמנים, מוגנים מפני המשלוחים מזרחה, היה לעתים הכרח לכלול בטראנספורטים גם עובדים חיוניים. בגלל המחסור הגובר בכוחות עבודה עבדו גם אנשים בני יותר מששים, בעיקר בשירותים, וגם בני נוער שעברו את גיל 14 עבדו בחקלאות וכשוליות לבעלי־המלאכה במסגרות, בנגרות ובחשמלאות ובעיני הנהגת הגיטו (הציונית) היתה זו הכשרה נאותה לחיי הקיבוץ בארץ־ישראל, בבוא היום.

עיר אחר עיר, אזור אחרי אזור בבוהמיה ובמוראביה טוהרו מן היהודים, קלאדנוֹ, בוּדיוֹביצֶה, ברין. יהודי מורבסקה אוסטרבה הוגלו בארבעה טראנספורטים במשך חודש אחד: לפני הטראנספורט הראשון ברחו שתי נשים ונתפסו, שתי תושבות בית־הזקנים היהודי, שולמית וולקן בת 77 ובתה מריה בת 49, שמו קץ לחייהן. בטראנספורט השני הסתירו הורי סוזאנה אלטמן את בתם בת ה־14 באחד מכפרי הסביבה, אך היא נתגלתה על־ידי הגרמנים כעבור יומיים. מלבד זה לא ידעה המשטרה המקומית לדווח על שום תקריות מיוחדות. מאה וחמישים שנה אחרי שניתנה רשות ליהודי הראשון להתיישב בעיר שנקראה אז מֶריש אוֹסטראוּ היא טוהרה שוב מיהודים.

על פינוי יהודי בְּרין, הקהילה השניה בגודלה, ניצח אנטון בורגֶר, שאייכמן העבירו מהצֶנטראלשטֶלֶה בווינה לפרוטקטוראט. בורגר, מורה לפי מקצועו, איש ס“ס ותיק, בעל עיניים קרות, היה כרבים מן העובדים במחלקתו של אייכמן אוסטרי ושנא את הצ’כים לא פחות מאשר את היהודים, אך בניגוד לממונה שלו אהב להשתמש באלימות גופנית. בברין רוכזו הטראנספורטים היוצאים בבית־כנסת לשעבר והיו חייבים לצאת לתחנת־הרכבת בשעות הקטנות של הלילה, עוד לפני היראות אנשים ברחוב. לפני־כן חילקו עובדי הקהילה את מזוודות היוצאים, אחרי שנבדקו על־ידי הגרמנים, לקרונות הנוסעים לפי המספרים האישיים של משתתפי הטראנספורט. והנה, בטראנספורט התארכה קצת החלוקה וחל איחור ביציאה. בורגר בעל הגוף צווח: “איינֶה שייסאוֹרדְנוּנג” (איזה סדר מחורבן!) וסטר לאחראי על הארגון הטכני, המהנדס ליאופולד דרוּקר, עד שהתעלף. מחזה זה חזר על עצמו גם לפני צאת הטראנספורטים הבאים. דרוקר, יו”ר מכבי ברין לשעבר, ציוני ותיק, היה מבריח חפצי־ערך של ידידיו למזוודותיהם אחרי שאלה עברו את הבדיקה. הדבר נתגלה לבורגר, אפשר בשל הלשנה. דרוקר ועמו שלושה עוברי קהילה אתרים נכלאוּ בכלא הגסטאפו בברין וכעבור כמה ימים צורפו ארבעתם לטראנספורט רגיל מברין לטרזין בתא נפרד. הוראה ניתנה לשוטרים המלווים להעביר אותם למחנה־הריכוז במבצר הקטן. בעת הנסיעה בלילה, לאחר שהשתכרו השוטרים הגרמנים מן המשקאות החריפים שהחרימו אצל היהודים, הצליחו הארבעה לפתוח את הדלת הנעולה של תאם הסגור ולהתערב בין הנוסעים הרגילים.

כאשר הגיע הטראנספורט לתחנת־הרכבת של בוֹהוּשוֹבִיצֶה, היה שם, כמנהגו, גם אדלשטיין, כדי לקבל את פני הבאים, ודרוקר, שהכיר את ייקף היטב מתוך הפעילות המשותפת במשפחה הציונית הקטנה שלפני המבול, סיפר לו בחפזון את רקע בואו. מכיוון שדרוקר ושלושת האחרים לא הופיעו ברשימת הבאים בטראנספורט לגיטו, לא הגיעו מעולם באופן רשמי לטרזין, ואדלשטיין נתן למחלקת הרישום הוראה שלא לרשום אותם בכרטסת: על־פי הרישום לא היו קיימים כלל.

תהליך הקליטה נכנס, פחות או יותר, לשיגרה. ההודעה על בוא טראנספורט חדש נמסרה לזקן־היהודים על־ידי זיידל בדרך־כלל כמה ימים מראש. אך לעתים נודע לו על בוא משלוח חדש רק עם כניסת הרכבת לבּוּהושוּבִיצֶה. בתחנת־הרכבת, שאליה באו הנוסעים סחוטים מבחינה גופנית ונפשית, ונבוכים, הזקנים לפעמים במצב של קהות־חושים, שררה לרוב מהומה רבה. חיכו שם השוטרים הצ’כים במדיהם הירקרקים, אנשי המשטרה היהודית בכובעים המשונים של כרטיסני רכבת, אנשי ס"ס ובכללם זיידל שבא להקביל פני כל טראנספורט, אדלשטיין וחברי מועצת־הזקנים, אנשי תובלה שפירקו את המטען מן הקרונות, עובדי מינהל הטראנספורטים ובתוכם גם קרובי הבאים או ידידיהם, שהצליחו בפרוטקציה לקבל אצל ליאו ינוביץ במזכירות רשיון חד־פעמי לצאת לתחנה בעיקר כדי להציל את מטען בני חסותם מפני החרמה.

הגרמנים דחפו “מהר! מהר!” ד“ר רייניש, רופא הטראנספורטים היהודי, קבע, מי ומי אינו מסוגל ללכת ברגל ויוּסע לגיטו במכוניות־משא או על פלטפורמות נגררות על־ידי טרקטורים, נהוגים בידי “גן־הילדים” של הס”ס. והשיירה, מסודרת ברביעיות יצאה לדרך, כשהצועדים אוחזים במטען־ היד שלהם כבעוגן־הצלה. בעקבותיה נסעה מכונית־משא או “מקבץ הגרוטאות” בשפת הגרמנים, לאסוף את הנחשלים בדרך. אם מראה תושבי הגיטו שנמצאו בתחנה היה בדרך־כלל מרגיע – הם נראו בריאים, שערותיהם לא גולחו, הם לבשו בגדים אזרחיים רגילים – הרי הכניסה לגיטו היתה מפחידה: לפי הוראות הגרמנים הוטל עוצר עם בוא כל טראנספורט, הבאים עברו ברחובות שוממים לאורך בתים מכוערים ורק מאחורי חלונות נראו צלליות־אדם כמו רוחות־רפאים. מבעיתה לא פחות היתה תחנת הקליטה.

הקֶלֶט נקרא בשפת הגיטו “שלוֹיסֶה”, היינו סכר, ולא ברור אם היתה זו ירושת טרזיינשטאט הישנה, שהיה אפשר להציף את תעלות ביצוריה במי־נהר בעזרת סכרים, או אם היה זה מונח שטבעו הנאצים. אולם בשפת היהודים היתה המלה “שלויסה” שם נרדף לגניבה וממנו נוצרה משפחת מלים שלמה סביב מלאכת הסחיבה. גניבה היתה מושג משפטי רק בידי הרשות, בפי אנשי הגיטו היה זה “שלוֹיס”.

תחנת הקֶלֶט שינתה את מקומה מפעם לפעם. על־פי־רוב שכנה באותם אולמות תת־קרקעיים בנויים בתוך חומות הגיטו, חשוכים ואכולי טחב, שבהם שהו הבאים על הרצפה המאובקת יומיים־שלושה עד לגמר כל ההליכים, שעיקרם גזילה. לאחר שהזהירו אנשי הס"ס את הבאים מהחזקת כסף ותכשיטים אסורים, החלה המסירה מרצון. אחר־כך באה בדיקת המטען בידי השוטרים הצ’כים ולפעמים גם נעשתה בדיקה גופנית. אצל הנשים על־ידי יצורים גרמנים דוחים ממין נקבה מלייטמריץ השכנה, שנקראו בשפת הגיטו “חיפושיות”. כל דבר־ערך, שנכלל ברשימה הרשמית של חפצים אסורים, כגון טבק, אמצעי־מניעה, סבון או נייר־טואלט, אם רק משך את תשומת־לב הבודקים, הוחרם: כל טראנספורט של אלף באים הביא לגרמנים שלל של כמה ארגזים בני מאה קילוגרם, אך גם השוטרים הצ’כים לא יצאו בידיים ריקות וגם כוחות־העזר היהודיים בשלויסה לא התנזרו מסחיבה: הרי הגונב מן הגנב פטור. עד שחזר המטען לבעליו, אם חזר בכלל, היתה בו רק שארית קטנה של כל אותם חפצים שהוכנו בקפידה כה רבה, בכובד־ראש ואחרי התייעצויות ארוכות, והיו דרושים ימים רבים כדי להתגבר על זעזוע האבידה.

בקיץ 1942 פישטה המיפקדה הגרמנית את התהליך: היא, פשוט, החרימה את כל המזוודות שלא נכללו במטען־היד: הפסולת נשארה בגיטו לחלוקה, השאר הועבר באמצעות הצֶנטראלשטֶלֶה לידי הגרמנים. בין שאר הפעולות הברוכות של “החיפושיות” היו גם ביקורי פתע במגורי הנשים, לרוב בשעות העבודה, כאשר החדרים היו ריקים, באופן רשמי כדי להחרים חפצים שהחזקתם אסורה. אך למעשה כדי לסחוב כל דבר לפי ראות־עיניהן ולהשאיר מתוך הנאה מרובה ערימות ערימות של חפצים מעורבבים, סוכר שפוך, מרגרינה מעוכה על לבנים. יום־יום חזרו יעלות־החן במדיהן הירקרקים עמוסות חבילות לבתיהן בלייטמריץ. בעקבות תלונת מועצת־הזקנים על גניבות מצד “החיפושיות” הורה זיידל לערוך חיפוש־פתע בבתיהן ונמצאו שם חפצים רבים מרכוש תושבי הגיטו, כמו גרביים, סבון, שעונים מעוררים. ה“חיפושיות” שנתפסו נדונו על גניבת רכוש צבאי למאסר שנה וחצי כל אחת. זה לא העשיר את תושבי הגיטו, אך לימד את “החיפושיות” שבאו במקומן לגנוב בצורה דיסקרטית יותר.

הכניסה לשלויסֶה היתה אסורה למי שלא עבד בה. רשות כניסה ניתנה רק לזקן־היהודים, לחברי המועצה, לרופאים, לעובדים בכירים. אבל ותיקי המקום ידעו איך להתגנב כדי לפגוש בן משפחה, ידיד ובפיהם נחמות: זו רק ההתחלה הנוראה, אחר־כך הכל מסתדר – בתנאי שמצליחים להינצל מן הטראנספורט הקרוב למזרח. כל אחד מן החדשים קיווה לנס, בזכות מקצועו, בזכות בני משפחתו שהצליחו בינתיים להתבסס בגיטו, הודות לקשריו מן העבר, לידידות עם אדלשטיין, צוקר, שליסר או מישהו אחר מגדולי הגיטו. החדשים נרשמו בעת שהייתם בקֶלֶט בכרטסת הכללית וכן בכרטסת שירות התעסוקה, הוקצו להם מקום־עבודה, מקום־מגורים, נמסרו להם תלושי־מזון וסוף־סוף היו חופשים – בגיטו.

מכיוון שכל דבר שנתן לחיים מעט טעם, למן פגישה חטופה עם המשפחה ועד לנגינה במפוחית־פה, היה אסור, היה קיומו של כל אחד ואחד שרשרת נסיונות לעבור על האיסורים וההוראות. המעצרים לא הועילו – שוב ושוב תפסו הגרמנים תושב של הגיטו מעשן, מקיים קשר עם האוכלוסייה הלא־יהודית של העיר, מבריח מכתב החוצה. בפקודת יום מיוחדת פנתה מועצת־הזקנים אל תושבי הגיטו ב“אזהרה אחרונה ודחופה” בגלל ריבוי העבירות שגרמו להתערבות חריפה מצד השלטונות ולאור העובדה, שלא מכבר הצליחה המועצה אחרי מאמצים רבים לשחרר מספר רב של אסירים מן הכלא ולהגן עליהם מפני תוצאות חמורות: “מועצת־הזקנים לא תסכים, שהצלחה זו תאבד בשל התנהגות בלתי־אחראית של יחידים ולכן היא תפעל בחומרה מירבית נגד כל יחיד, ויהיה תפקידו אשר יהיה, שיפר את ההוראות הקיימות. התפקידים העומדים לפני מועצת־הזקנים נעשים קשים יותר ויותר. תנאי העבודה מסובכים יותר ויותר, כל הפרעה וכל נסיגה פירושן זעזוע כל הארגון וכל חיי החברה בגיטו. לפיכך קוראת מועצת־הזקנים בדרך זו את כל תושבי הגיטו למשמעת חמורה ביותר ומזהירה כל אחד ואחד מפני התוצאות הנוראות, אם אזהרה אחרונה ונמרצת זו לא תיפול על אזניים קשובות.”

האזניים היו אולי קשובות. אך רצון הלב ורצון הקיבה היו חזקים יותר. לאחר שאיש ס“ס תפס מספר רב של מכתבים מוברחים אצל אחד השוטרים היהודים, הוכרז על איסור דואר מוחלט, לרבות שיגור הגלויות הרשמיות בנות שלושים המלים. זיידל פיזר כ־14 במאי בחצר קסרקטין “מאגדבורג” את משטרת הגיטו ותחתיה נתמנה (זמנית) “משמר־הסדר” בן 50 איש, שלא צוידו עוד ככובעים ובאלות־עץ, סמל מעמדם של ה”גיטוואכֶה", אלא רק בסרט צהוב על הזרוע.

ושוב ניתנה, בחסדי ד“ר זיידל, חנינה לאלה שימסרו מרצונם תוך שבוע ימים את כל החפצים שהחזקתם אסורה, ובהם לא רק כסף, בולים, סיגריות. תכשיטים, מצלמות, סמים ותרופות מכל הסוגים, שבהם יכולים היו הגרמנים לראות אמצעים לפעולה מחתרתית, אלא גם פריטים תמוהים כגון משחת־שיניים, בושם, מי־שערות מכל הסוגים. לעתים, אחרי מבצע שכנוע של זקני־החדרים, הסכימו בעלי הרכוש האסור כדי שלא להתגרות בגרמנים, להקריב באופן סמלי חלק קטן מאוצרותיהם ולמסור את החפצים, ללא ציון־שם, באמצעות הנהלת הבניינים לידי הס”ס כהוכחה, חלקית לפחות, לפעולת החרמה נמרצת. הרי זיידל איים הפעם לא רק כדרך השיגרה בעונשים חמורים ביותר נגד העוברים עבירה קלה שבקלות, שיחזיקו סיגריה אחת ויחידה או מטבע של 50 הֶלֶר, אלא גם בצעדים מרחיקי־לכת נגד כל הגיטו דוגמת איסור על פעולות מחלקת הנוער. זיידל ידע, כי זו ציפור־הנפש של הנהגת הגיטו ובמיוחד של אדלשטיין.

במעונות הילדים התנהלו החיים לפי הלוח היהודי: לפורים הכינו הילדים תכנית היתולית. עיקרה סאטירה על המצב כגיטו. נערך נשף, הוצגו תסכיתים ולבסוף שרו כולם פזמונים פופולאריים, למורת־רוחו של גוֹנְדָה, אשר שמח כשאחד הנאספים פתח בשירת “התקווה” וכולם הצטרפו אליו. בי“א באדר הירצה גונדה על טרומפלדור, בפסח נערך סדר בכל חדרי הילדים ובמעונות הנוער ולרבים היתה זו הפעם הראשונה שחגגו חג כזה, ששמעו את קריאת ההגדה, ששרו חד־גדיא. היהודים־הצ’כים התנגדו לעתים לחינוך ה”קלריקאלי" היהודי שקיבלו הילדים, בני ציונים ולא־ציונים כאחד, על חשבון החינוך הצ’כי הלאומי. אך את עיקר התרעומת עוררו היחס המועדף, שנהנו ממנו הציונים, ומידת השפעתם המכרעת של “אנשי שלומנו” או ה“שלומאצי”, כפי שנקראו בפי היהודים־הצ’כים על החיים בגיטו: די לומר “שלום” בשביל ליהנות מפרוטקציה במגורים, בסידור עבודה. בהגנה מפני טראנספורטים.

גם אם לא ידעו בטרזיינשטאט מה התפקיד שנועד לגיטו בעתיד, ברור היה, כי אין הוא מקלט ליהדות צ’כיה ומוראביה. חודש אפריל השאיר את הגיטו באפיסת־כוחות: מן המיפקדה באה הוראה להכין במשך החודש ששה טראנספורטים מזרחה ופקודה זו העמידה את ההנהגה, שבידיה היתה הבחירה השמית, לפני קשיים עצומים. כדי לשמור לפחות על התא המשפחתי הקטן של הורים וילדיהם הקטינים לא היה מנוס מלכלול בטראנספורטים את קרוביהם של מומחים, בעלי מקצוע ועובדי המינהלה, שעד כה היו מוגנים מפני ההגליות מזרחה. “מועצת־הזקנים מודעת לעובדה, שבכך היא נוקטת צעד הפוגע עמוקות בחיי כל חבריה לעבודה, אך היא מקווה שתמצא אצלם הבנה לכורח שאין מפלט ממנו,” נאמר בפקודת היום, החתומה בידי ליאו ינוביץ.

בוועדת הטראנספורטים, שקבעה את ההרכב הסופי של המשלוחים, היו מיוצגים מועצת־הזקנים, המזכירות־הכללית וכל המחלקות, וכל מחלקה ומחלקה השתדלה – לעתים תוך ויכוחים מרים – להגן על אנשיה בנימוק שהם כוחות חיוניים כיותר. לכל חבר של המועצה היתה זכות להגיש רשימת־מגן של שלושים איש שהיו קרובים לו במיוחד. לגבי כל השאר קבעו המקרה, מידת הלחץ, המזל. בימי הטראנספורטים היתה הוועדה יושבת יומם ולילה בחדר 118 שבקסרקטין “מאגדבורג” וחבריה, בעיניים אדומות מחוסר שינה ובפנים אפורות מעייפות, היו דנים בכל ערעור וערעור. כל רשימה הורכבה וחזרה והורכבה עשרות פעמים בעקבות ערעורים. שינויים של הרגע האחרון, הוצאת אנשים, הכללת אחרים במקומם, ערעורים מחודשים.

בין הנימוקים השכיחים לערעור – כפי שמעיד תיק הערעורים לטראנספורט שנשא את האות DS – היו מחלת אחד מבני־הזוג, חום גבוה. דלקת־קרום־המוח, התחשבות בזכות פעלים בעבר, במלחמה, בקהילה, מוצא מנישואים מעורבים וחיוניות בעבודה: מחלקת הבריאות ביקשה לשחרר מן המשלוח את האחות אֶלזֶה קְרנֶר. מחלקת החקלאות התערבה לטובת הרמן אפשטיין, אחד העגלונים הטובים, שאין לוותר עליו. כל ראש מחלקה היה חייב לחתום על הצהרה, שכל ערעור שלו מנומק ומוצדק והוא מודע לכך, שכל הנמקה לא־נכונה תגרור מאסר והגליה.

בין מאות המסמכים שנכללו בתיק היה רישום הוראה טלפונית מטעם ס"ס אוברשטורמבאנפיהרר בֶּרְגֶל –מפקח המחנה – לכלול בטראנספורט את לאדיסלב דוֹיטש, יליד 1896, ואת מילוֹש פוֹגל, יליד 1911, ולהודיע על ביצוע ההוראה טלפונית למיפקדה.

☆ פאול מאייר מודיע שנפצע קשה במלחמת־העולם הראשונה ומצרף תצלום שבו הוא נראה ענוד בכל אותות ההצטיינות שהוענקו לו על שירותיו בצבא האוסטרי־הונגרי.

☆ מחלקת הנוער מבקשת להוציא מן המשלוח את לילי ואת ואלטר פירת, בני שמונה ועשר, שאביהם הוצא להורג.

☆ יוספינה מרמורשטיין מודיעה, ששתי בנותיה נשואות לארים. האחת לגרמני מן הסודטים, ובניהן מתחנכים כאַרים.

☆ הארי גלאסנר, בן 15, ואחותו הרטה, בת 17, מבקשים להוציא מן המשלוח את סבתם הֶרמינה רייך: “הורינו נספו באושוויץ וסכתנו היחידה מטפלת בנו.”

☆ הרברט פירסט פונה לאינג' צוקר, מודה לו על שהציל אותו פעם ממשלוח אחרי שהמשטרה מצאה אצלו סיגריות ומבקש עוד פעם את ידו המגינה כדי להוציא מן המשלוח את אביו בן השבעים.

☆ גיאורג ואכטֶל התנדב לטראנספורט על תנאי, משום שאמו נכללה בו. עתה הוצאה אמו מן הטראנספורט והוא מבקש לשחרר גם אותו.

☆ מבקשים להוציא מן הרשימה את לוטה סאלוֹס, מייסדת מחלקת הנוער בקהילת פראג (רשימת ייקף).

מצבן של ועדת הטראנספורטים ושל כל מועצת־הזקנים היה מיייאש: מתוך 19,000 תושבי הגיטו היו מוגנים לפי הוראות הגרמנים: זקנים כני יותר מ־65, חברי שני משלוחי המייסדים א“ק 1 וא”ק 2, פועלים שנשלחו לעבודות־חוץ ומשפחתם המצומצמת, יחד קרוב לשמונת אלפים איש, כלומר מן הנותרים היה חייב לצאת כל תושב שני, גם אם היה מוותיקי המקום, אלה “שהמים טיפטפו על ראשם” בחודשי החורף הקשים, כפי שהרבו להזכיר, שכבר נקלטו במקומות־עבודה, שהצליחו לבנות לעצמם בגיטו פינה שהיתה להם בית. לכל אחד בגיטו הקטן היה מכר, ידיד בהנהגה והלחצים עליה היו נוראים. בגלל הקצב השגעוני של יציאת אלף איש כל יומיים, הלכו אנשים לעתים לטראנספורט תוך שעות ספורות אחרי קבלת צו־הקריאה, בלי שהצליחו להגיע אל מזוודותיהם שאוחסנו במחסן המרכזי, בלי שהספיקו להיפרד מקרובים ומידידים. הגיטו היה ער יומם ולילה. בחצרות הקסרקטינים דלקו, בניגוד להוראת־העלטה הרגילה, זרקורים שהאירו באור לבן את מהומת האורזים, המתרוצצים, היוצאים עם צרורותיהם, אנשי התובלה עשו לילות כימים בעבודה במחסנים, בתחנת־הרכבת ומעל הכל ריחפה עצבנותו של זיידל בגלל ביקורו הצפוי של אייכמן וחששו מפני נזיפה בשל האנדרלמוסיה והפיגורים של יום וגם יומיים במשלוחים.

יציאת אלפי אנשים – באפריל הוגלו 7,000, במאי 3,000 – בחלקם הגדול צעירים, בריאים, אופטימיים, שלעתים נפרדו מחבריהם הנותרים בגיטו בדברי הפרידה הנודעים של שווייק וידידו ווֹדיצ’קה: “להתראות בשעה שש אחרי המלחמה!” הניחה את הגיטו שרוי במחסור משווע של כוחות עבודה, גם בענפי הייצור שרק עתה החלו להתפתח. במקום היוצאים החלו לבוא היהודים הראשונים מן הרייך. בין הבאים גם קבוצה גדולה של נשים, שבעליהן נעצרו אחרי פרוץ דליקה בתערוכת “גן־העדן הסובייטי” שנועדה להראות לגרמנים, באיזה שפל־מדרגה חיים הרוסים. בהצתה היו מעורבים גם חמישה יהודים, כפי שהודיע אייכמן לנציגי קהילות וינה, ברלין ופראג, שזומנו אליו. אחרי שנאלצו לעמוד שעות ופניהם אל הקיר, נעצרו 500 יהודים גרמנים. מחציתם נורו מיד ומחציתם הועברו למחנות־ריכוז. נשותיהם וילדיהם הובאו לטרזיינשטאט כלי שידעו מה גורל בעליהן וכאן, בחצר קסרקטין “קאַוואַליר”, ששימש מקום־ריכוז לטראנספורטים היוצאים והבאים, הודיע להם זיידל קצרות שבעליהן נמצאו אשמים מבחינה מוסרית בדליקה בתערוכת “גן־העדן הסובייטי” ונורו למוות. כחסד מיוחד הותר לנשים להישאר בגיטו.

בימים האחרונים של חודש מאי הורגשה תנועה רבה בכביש הראשי מלייטמֶריץ ומאות מכוניות ס"ס עברו במהירות מירבית בכיוון מן הרייך לפראג. לא היו עיתונים, לא היה רדיו, כל שיחה עם האוכלוסיה הארית היתה אסורה – ובכל זאת ידע הגיטו תוך שעות מעטות אחרי המעשה, שבוצעה התנקשות בחיי הרייכספרוטקטור ריינהארד היידריך.

היידריך עבר לגור עם אשתו ושלושת ילדיהם מארמון הראדצ’אני לאחוזה בפַאנֵנְסְקָה בְּזֶ’אזָ’נִי, לטירה בנויה בסגנון צרפתי, שהיתה שייכת בעבר לבארון היהודי בלוך־בּאוּאֶר מווינה. כמעט יום־יום היה היידריך עובר את 25 הקילומטרים לפראג ובחזרה במכונית מרצדס, שהיתה פתוחה במזג־אוויר יפה, ונהגו בעל הגוף היה שומרו היחיד. שלא כהיטלר, הימלר וגֶרינג, שנסעו תמיד במכוניות משוריינות ששמשותיהן בלתי־חדירות לכדורים, מוקפים שומרי־ראש, זילזל היידריך באפשרות של התנקשות בחייו, בעיקר בפרוטקטוראט, בקרב הצ’כים שהיו, לדעתו, חסרים אומץ־לב. בהתאם לשיטתו לשבור ולכופף, מדיניות של מקל וגזר, באה בעקבות תקופת הטרור הראשונה אחרי כניסתו לתפקידו תקופה של פיוס הצ’כים. היידריך חילק נעליים לפועלים בבית־החרושת “שקודה” ובמפעלים גדולים אחרים, הוסיף על מנות המזון של הפועלים, נפגש עם משלחות חקלאים בארמון הראדצ’אני, החרים מזון אצל סוחרי השוק השחור, והעיתונים והרדיו הצ’כיים מלאו שבחי הפרוטקטור המיטיב.

בקרב הממשלה הצ’כית הגולה בלונדון התחזק הרושם, שהצ’כים נוטים לשיתוף־פעולה ולעומת עמים כבושים אחרים – הצרפתים, הנורווגים, הדנים – ממעטים בפעולות מחתרת. ההחלטה על מיבצע ראווה שיירשם בהיסטוריה הצ’כית, אפילו במחיר דיכוי נוסף מצד הגרמנים, נפלה עוד בסתיו 1941, ואחרי חג־המולד הוצנחו לפרוטקטוראט יַאן קוּבִּיש ויוֹזף גַאבְּצִ’יק, שני אנשי מחתרת צ’כים, שקיבלו את הכשרתם כסוכנים באנגליה. אולם להצעה לחסל את היידריך התקומם “הוועד המרכזי להתנגדות מבית”, היא המחתרת הצ’כית בשטח החסות, מתוך חשש, שהמעשה עלול להביא מוות על המונים. המחתרת הקשורה למערב (הקומוניסטים פעלו בנפרד), שעמדה באמצעות תחנת שידור חשאית בקשר יומיומי עם לונדון, הציעה במקום זה לחסל את שר־התעמולה הצ’כי, אחד ממשתפי־הפעולה הראשיים. אולם בֶּנֶש התעקש, ובאמצע מאי ניתנה ההוראה הסופית לביצוע רצח היידריך עצמו.

אחרי מעקב ממושך הגיעו הקושרים לידי מסקנה, שהמקום המתאים ביותר לביצוע ההתנקשות הוא בהוֹלֶשוֹביציה, פרבר של פראג. שם עוברים פסי החשמלית ושם יורד הכביש ירידה תלולה אל חוף הוולטבה. במקום זה מאלץ סיבוב חד כל מכונית להאט את נסיעתה במידה מירבית. ב־27 במאי עמד היידריך לטוס לברלין ולכן הגיע באותו יום שלא כמנהגו למבואות פראג באיחור של שעה. אך כשהתקרבה המכונית, כפי שבישרה משרוקית אחד הקושרים, ניסה גאבצ’יק להפעיל תת־מקלע סטן, שהחזיק עד אז מתחת למעיל־גשם, אך לא הצליח לשחרר את הנצרה. חברו קוביש השליך לתוך המכונית הפתוחה את הרימון שהיה בידו ושניהם ניסו להתחמק בין החשמליות העוברות. היידריך קפץ מן המכונית שנפגעה והחל לירות מאקדחו לעבר המתנקשים הנמלטים, מחטיא רק במילימטרים. אולם כאשר התרוקנה המחסנית, חל לפתע שינוי בפרוֹטקטור, שעד אז שלט במצב: פניו האפירו, רגליו כשלו, והוא הועבר במכונית תובלה של מאפיה, שעברה במקום, לבית־החולים “בּוּלוְבָקה”, שם התברר, ששברי פלדה, עור ושערות־סוס מן המכונית חדרו אל תוך מח חוט שדרתו.

על הפרוטקטוראט נפלה אימה. פראנק הטיל עוצר־לילה, כל המסעדות, כל בתי־השעשועים נסגרו, הוכרז מצב־חירום. בכל הכבישים הוקמו מחסומים. כעשרת אלפים צ’כים, בעיקר מבני האינטליגנציה, נעצרו ומאה מהם, ביניהם סופרים ואנשי־מדע בעלי שם, נורו מיד. אלפי אנשי ס"ס ושוטרים ערכו סריקות אחרי המתנקשים: מי שנמצא בדירה שלא היה רשום בה, נעצר מיד ונשלח למחנה־ריכוז, למבצר הקטן או הוצא להורג – וכך נתפסו יהודים רבים, וביניהם גם אנשי “השומר הצעיר” שירדו למחתרת. הוכרז על פרס של מיליון כתר למי שיביא לתפיסת הקושרים. ואכן בגסטאפו נתקבלו יותר מאלף הודעות הלשנה, רובן של צ’כים. היידריך נאבק על חייו בכוח רצון עילאי, אך זיהום הפצע הכריע אותו לבסוף ב־4 ביוני.

תושבי טרזין ידעו על מות היידריך לפי דגל הס“ס במיפקדה, שהורד לחצי התורן, וחרדו לבאות. אכן, כמעשה נקם נשלח טראנספורט בסימון AAH של אלף יהודים ובתוכם 113 ילדים מערי־השדה של בוהמיה ישירות למזרח במקום לטרזין. הרכבת עמדה כמה דקות בתחנה של בּוֹהוּשוֹבִיצֶה, אך הנוסעים, שכולם קיוו לפגישה עם בני משפחותיהם בגיטו, לא הורשו לרדת, וכאשר החלה הרכבת שוב לנוע אל הבלתי־נודע פרצו הנשים בבכי מר (נוסעי טראנספורט העונשין הושמדו כולם ורק אחד מתוך האלף שקפץ מן הרכבת בעת הנסיעה נותר בחיים). באותו יום ציווה זיידל על גיוס שלושים בחורים מצויידים באתים ובמכושים, שנסעו בליווי שני שוטרים מרחק שעות־נסיעה אחדות לכפר קטן, לידיצה שמו, שנבחר לשם הענשה לדוגמה, מפני שאחד מאנשי הכפר היה מגוייס בצבא הבריטי ותושביו נחשדו, כי העניקו מקלט לצנחנים מאנגליה. כל הגברים של לידיצה, עד לאחרון, נורו, הנשים הועברו למחנות־ריכוז, הילדים נלקחו מהן ונשלחו ללודז' ועל אנשי הגיטו הוטל לחפור בור, כדי לקבור את 173 ההרוגים. הם עבדו יום וחצי ללא מזון, ללא מנוחה, בהשגחתו האישית של זיידל, בלילה לאור מדורה של רהיטי־בית העולים באש, עד שנקברו כל הגופות וכוסו בסיד. באותו זמן עשו להם אנשי ס”ס שיכורים כירה ממלאי המזון שנמצא בכפר. רק הכבשים, העיזים והאווזים של לידיצה נותרו בחיים והם הועברו לטיפול מחלקת החקלאות של טרזין והוסיפו, יחד עם הרועות מבנות התנועה החלוצית, גוון פסטוראלי.

באותו שבוע, ב־16 ביוני 1942, נקראו כל תושבי הגיטו ובכללם הילדים לחצרות הקסרקטינים, שם הוצגו בפניהם צילומים של מעיל־גשם, ילקוט ואופניים ושוטרים שאלו אותם, אם חפצים אלה מוכרים להם. תושבי הגיטו, שבאופן רשמי לא ידעו כלל לא על ההתנקשות בחיי היידריך ולא על מותו, כל שכן שאלה תצלומי חפצים שנותרו במקום ההתנקשות, חתמו שלא ידוע להם דבר, ורק לכמה זקנות היה נדמה כי הילקוט היה פעם שלהן. ההמתות ההמוניות, האיום שכל מי שיתן מחסה לקושרים ייָרה יחד עם כל בני משפחתו, נתנו את אותותיהם. אחד הצנחנים מסר את עצמו לידי הגרמנים והשאר נתגלו בעקבות הלשנה במרתף כנסיה פראבוסלאבית בפראג ושם נהרגו בקרב יריות עם אנשי ס"ס. המחתרת הצ’כית לא התאוששה עוד ממכת החיסול בעקבות רצח היידריך ועד ימי המלחמה האחרונים לא היה בפרוטקטוראט נסיון להתקוממות. אלמנת היידריך הוסיפה להתגורר באחוזת פאננסקה בז’אז’ני, שעבדו בה דרך־קבע חמישים יהודים כפועלים חקלאיים. כ־23,000 בני־אדם שילמו בחייהם על מות היידריך.

 

22. מלך היהודים בטלית    🔗

על אף ועדת הפינוי, שבה ישבו מלבד נציגי המשרדים הממשלתיים השונים גם נציגי מועצת העיר, ואשר נועדה להבטיח יציאה מהירה של האוכלוסיה הצ’כית ולהסדיר את העברת הרכוש לידי “קרן־ההגירה”. ועל אף הלחצים, לא מיהרו תושביה הצ’כים של טרזין לצאת. הפינוי הסופי הוארך בחודשיים יותר מן המתוכנן ורק בסוף יוני 1942 עזב אחרון האזרחים את העיר. לכן בוטלו שמות הרחובות האזרחיים וכראוי לרוח הגיטו סומנו עכשיו הרחובות באותיות (L לאורך, Q לרוחב) והבתים במספרים סודרים. ב־2 ביולי נמסרה העיר רשמית לידי היהודים וכעבור ארבעה ימים, ביום קיץ מחניק, היה חג לגיטו, יום של התרגשות, ציפייה, סחרחורת שמחה. בצהרי היום עזבו השוטרים הצ’כים, ששמרו מראשית ימי הגיטו על הכניסות לקסרקטינים, את משמרתם ובשעה שש בערב נפתחו השערים: תושבי הגיטו היו חופשים, חופשים בתוך המובלעת הקטנה בין החומות, אך התחושה הכללית היתה כשל יציאה מעבדות לחירות.

מאז פתיחת הגיטו לא נראו בו עוד אנשי הס“ס דרך־קבע. הם הופיעו רק מפעם לפעם כרוחות רָעִים, בעיקר לשם איזו בדיקת־פתע. פעם דרס נהג ס”ס בכוונה תחילה זקנה בלכתה ברחוב והרגה. פעם ירה איש ס“ס בזקן שניסה להתגונן אחרי שקיבל ממנו סטירת־לחי משום שלא הסיר כובעו לפניו. אחד, פולק שמו, נורה למוות על־ידי אחד מנהגי הס”ס מ“גן־הילדים”, משום שסירב לשחרר את פין הפלטפורמה מן הטרקטור – שירות־חובה לעוברים־ושבים. אך לרוב תושבי הגיטו לא היה מגע עם הגרמנים, מה שרק הוסיף לתחושת ההימצאות בקן מוגן מאחורי חומה. אל מחוץ לחומות הורשו אנשים גם עכשיו לצאת רק בלוויית שוטר, חוץ ממעטים, עובדים בתובלה ובחקלאות, וחברי מועצת־הזקנים, שיכלו לנוע על־פי רשיון מיוחד.

השמירה על הסדר בגיטו, על התנועה ברחובות, היתה עתה בידי המשטרה היהודית וסמכות מועצת־הזקנים על הנעשה בגיטו גדלה במידה ניכרת. היתרי־היציאה לשעות הלילה נשאו מעתה את חתימתו של יעקב אדלשטיין ולא היו טעונים עוד אישור המיפקדה. ביום פתיחת השערים, כשהתהלכו תושבי הגיטו כסהרורים, פנתה אליהם מועצת־הזקנים בפנייה נרגשת לשמור על יחסי חברות, לוותר על אינטרסים אישיים לצרכי הכלל, להוכיח בגרות, להכיר בנתוני הגיטו ולהסתגל להם, למלא אחרי כל ההוראות, כי בכך תלוי גורל כל תושבי הגיטו בעתיד, לשמור על נקיון למופת בבתי־מגורים וברחובות ולהבטיח בכך קיום מניח את הדעת של 40,000 התושבים.

גם בתוך השטח הקטן שבין החומות נשארו עדיין אזורים שמחוץ לתחום היהודים: כיכר העיר עם הכנסיה, המיפקדה, מועדון הס"ס, מגורי השוטרים, שני הגנים הציבוריים. הכביש הראשי המוביל לפראג. אבל לא היתה לכך חשיבות. הרי אפשר היה לטייל ברחוב, אפילו ללכת על המדרכה, לשאוף אוויר, להיפגש עם ידידים. לבקר עם גמר העבודה את בני המשפחה במקום מגוריהם. לפנות ערב יכלו להיפגש בני־זוג, הורים, ילדים, לשבת על מזרן, לפרוס מפית, לאכול בצוותא ולחלק את האוצרות: תפוחי־אדמה, שסחבה הסבתא בשעת הקילוף במטבח, מלפפון ירוק שהביאה הבת מן הגן. כף של ריבת־סלק שחולקה כתוספת מיוחדת לעובדי עבודה גופנית קשה, מרק שבישלה האם ממלאי־הברזל שהובא מן הבית באחד המטבחים הקטנים לצרכי הפרט שבבתי המגורים. כל החיים לבשו לפתע צורה אחרת וניתן להם טעם אחר. היה לְמָה לצפות במשך היום, למען מי לשטוף את החדר, ללבוש חולצה נקיה. תחילה הוגבלו שעות הביקור לשלוש שעות, משש בערב עד לשעת העוצר בתשע, אבל אחרי זמן קצר בוטלה כל מגבלה בשעות היום ולפגישה בשעות הבוקר, כאשר החדרים היו ריקים יותר, היה קסם מיוחד. דומה כמעט לפרטיות של בית.

לכל קומה משלוש קומות הדרגשים, שהוקמו בינתיים ברוב מקומות המגורים, היו יתרונות וחסרונות משלה. דרי מַטָה יכלו לשבת בנוחות יחסית על הספסל הצר לאורך המיטה ולהשתמש במיטה כבשולחן, וגם היה להם קל יותר לצאת בלילה לבתי־השימוש, אך כל התנועה עברה לידם. הקומה העליונה העניקה מידה רבה של פרטיות, אפשרות של ישיבה זקופה על המיטה, יותר מקום לחפצים, לקישוטים על הקיר, אך גם הפשפשים העדיפו את חום־הגבהים ובקומה העליונה הציקו במיוחד והכריחו לעתים את דייריה לישון בלילות־הקיץ תחת כיפת־השמים בחצר. קומת־הביניים בגובה הראשים היתה כעין יציע לתיאטרון־חינם: אפשר היה לעקוב בשכיבה אחרי כל הנכנסים ומעשיהם, מי הביא מה למי, אך בגלל המרחק של 60 ס"מ בין קומה לקומה לא היה אפשר לשבת על המזרן.

הבתים המתפנים, שבהם לא השאירו הדיירים הקודמים חפץ אחד שניתן לטלטול – ולו רק כדי להתנקם בגרמנים – ולעתים אף קרעו את חוטי־החשמל מן הקיר, נתמלאו עד מהרה. גם מטבחים, חדרי מחסן, חנויות נהפכו למקומות מגורים. חברי תנועות־הנוער ו“החלוץ”, כמו קבוצות עובדים אחרים, זכו למגורים משותפים, בנים לחוד, בנות לחוד: 50 בנות בדירה בת שלושה חדרים שאיכסנה בעבר משפחה אחת – חיי רווחה לעומת אולמות הקסרקטין. היה זה כעין המשך להכשרות, לבתי־החלוצות, למעונות התנועה מימים־עברו. אפשר היה לשיר, לפטפט, לערוך מסיבות, להיעזר איש ברעהו: מי שעבדה במכבסה המרכזית היתה לוקחת את כביסת החברות גם מחוץ לתור של 3 ק"ג אחת לששה שבועות: מי שעבד בנגריה סחב קרשים לבניית אצטבאות; הטבחית הביאה תפוחי־אדמה ורוטב בטעם בשר וחילקה אותם בין החברים לחדר: בעלי כשרון אמנותי קישטו את הקירות. בחדרי הנשים תפרו עקרות־הבית מסדינים וילונות לאצטבאות ולמקלבת הבגדים, תלו תצלומים על הקיר שלאורך המזרן: הטריטוריה האישית הקנתה הרגשה של ממלכה פרטית, של בית: רק לא לעזוב עכשיו, כאשר החיים מתחילים להיות טובים יותר. אפשר לנשום, אפשר לחיות, אפשר לשבת בצוותא ולקרוא שירים, גם כשהקיבה רוטנת. באחד מערבי הקיץ קרא פאוול פרידמן או פאווליצֶ’ק, כפי שקראו לו בהכשרת “החלוץ”, שבה התבלט באף גדול, בנפש רגישה ובשתי ידיים שמאליות, באזני חבריו שיר חדש בשם “הפרפר”:

אַחְרוֹן הָיָה, אַחְרוֹן הָאַחְרוֹנִים.

וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –

אֲשֶׁר, אוּלַי, אֵי־שָׁם בִּזְרוֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לוֹבֶן אֲבָנִים

נִרְאֶה צָהֹב.

וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה

עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחְרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.

זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה

שֶׁפֹּה אֲנִי –

“גֵטוֹאִיזִירְט” –

פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.

קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֵׁן־הָאֲרִי גַּם פֹּה.

וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתוֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּוֹ.

אֲבָל פַּרְפָּר אֲנִי פֹה לֹא רָאִיתִי.

וְזֶה הָיָה אַחְרוֹן. אַחְרוֹן הָאַחְרוֹנִים.

כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים בַּגֶּטוֹ.

יותר מכולם ציפה לפינוי ד“ר אֶריך מונק, לשעבר רופא עליית־הנוער ועתה ראש מחלקת הבריאות: סוף־סוף יוכל להקים מעון לתינוקות, בית־ עיוורים, בתי־זקנים, להוסיף מרפאות. ד”ר מונק, גאה, קפדן, מהיר־תפיסה ובעל כושר־עבודה עצום, איש שהשכל ולא הרגש היה נר לרגליו, הגיע לעתים, תוך מאבק על ענייני מחלקתו, לידי התנגשויות עם אדלשטיין ולא אחת ניצב כנגדו כמבקר וכמאשים. כשבא ד"ר מונק עם 14 הרופאים הראשונים לגיטו, לא מצא בו כלום, לא מיטות לחולים, לא מזרנים, לא מרפאה. את הסדינים הראשונים לחולים תרמו תושבי הגיטו בהתנדבות מן המעט שהביאו מבתיהם. הניתוח הראשון – קטיעת רגל בגלל נֶמֶק – בוצע בחדר אמבטיה, בעזרת משור נגרים. אכן, הסגל הרפואי התחיל מאפס מבחינת אמצעים, אך נתברך באוצר גדול מבחינת הידע הרפואי של מומחים בעלי־שם, המטולוגים, פאתולוגים, מנתחים, רופאים פנימיים, שהתקבצו כאן.

לאט־לאט החל להגיע ציוד מבתי־החולים היהודיים בפרוטקטוראט שנסגרו ומרכוש הקהילות. מחלקת־הגיטו בקהילת פראג, שבראשה עמד ריכארד פרידמן, היתה רשאית, בהסכמת הצֶנטראלשטֶלֶה, לספק לטרזין ציוד חיוני ממחסני הקהילה או על־ידי קנייה. לגיטו נשלחו קרונות מלאים קש, אלפי מזרנים, מזון, כלי־עבודה, רהיטים וכמויות גדולות של תרופות. רופאים ורוקחים יהודים, שעדיין נשארו בחוץ, היו תרים את בוהמיה ומוראביה וקונים, לעתים מתחת לשולחן, מה שניתן לקנות בכמויות ניכרות ואף הצליחו להשיג מורפיום מיובש בצורת קוביות בשביל חדרי הניתוח ולהבריח אותו לגיטו. הגרמנים הראו רוחב־לב יחסי לגבי מחלקת הבריאות ולו מתוך פחד ממגיפות העלולות להתפשט גם בקרב האוכלוסיה הכללית. ד"ר מונק הורשה לצאת מן הגיטו לצורך רכישת תרופות בערי הסביבה וכל התרופות, שנמצאו בתוך המזוודות המוחרמות על־ידי הגרמנים, הועברו לבית־המרקחת המרכזי ושם מוינו ועובדו לפי צרכי הגיטו – ואף־על־פי־כן, בגלל התחלואה הגבוהה, היה תמיד מחסור בהן.

עם כל הטענות על פרוטקציה, אותו ויטמין ‘פ’ שבעזרתו אפשר להשיג את כל שאר הוויטמינים, עם כל המרירות, שהיתה בלב אנשים רבים על שיקיריהם נשלחו מזרחה, בעוד שבעלי הקשרים (ואולי הם עצמם) נשארו בטרזין; עם כל רגשי השנאה והקנאה, שהתלקחו בנקל והיו לעתים עזים עד כדי טירוף, כבכל חברה סגורה – היה יחסם של תושבי הגיטו לאדלשטיין עצמו חיובי בדרך־כלל: הם האמינו שהוא עושה כמיטב יכולתו למענם. גם אם נתמנה אדלשטיין לזקן־היהודים על־ידי הגרמנים ומתפקידו היה להעביר את הוראותיהם, מעולם לא ראו בו אנשי הגיטו – ללא הבדל השקפה פוליטית – כלי־שרת של הגרמנים. הוא היה בעיניהם נציגם מול הרשות והיו עדויות, גם בפי השוטרים הצ’כים, שיצג אותם באומץ ובתבונה, ככל שהספיקו כוחות אנוש או, ליתר דיוק, כוחות אנוש מגזע יהודי.

ייקף לא היה מתנשא מעולם ביחסיו עם הבריות, שלא כעסקנים קטנים שונים, שראשם הסתחרר מן הכוח הרב שבא להם לפתע, ובלכתו ברחוב בירכו אותו תושבי הגיטו מתוך רצון ולא מתוך חובה. אם נתקל במכר, היה שואל כמה שאלות, ולו רק מתוך נימוס, תמיד בנימה לבבית, גם אם לעתים שמע את התשובות מתוך פיזור־הדעת כדרך אנשים טרודים מאוד. גם בטרזין, כבימים עברו, אהב לנאום, כמין טריבון־עם, לפני הפועלים, הציונים, בני הנוער, וגם במקרים שנאומו, בעיקר בפורום רחב יותר, היה חסר תוכן מעמיק מפחד אזנם הארוכה של הגרמנים, היה בדבריו תמיד שמץ של תקווה: אנו נתגבר.

לא היה בלבושו, בהתנהגותו, בביתו, בסגנון חייו דבר שהעיד על ניצול מעמדו לצרכיו הפרטיים – ועיניהם של תושבי הגיטו היו בעניין זה חדות מאוד. בדירתו בת שני החדרים היה רק ריהוט צנוע והדלת אליה היתה פתוחה תמיד. אנשים נכנסו ויצאו בשעות היום והלילה. היא היתה שונה מאוד מדירת סגנו צוקר, שנאספו בה חפצי אמנות יפים ועמד בה פסנתר והיא שימשה כעין סלון לאנשי האמנות והמוסיקאים, שצוקר היה קרוב אליהם. אם מתוקף תפקידו כממונה על מחלקת התרבות, אם משום התעניינותו במוסיקה ובאמנויות, אם בגלל מזגו כאיש תרבות העולם, בדירתו היו נערכים, לרוב בשבת אחר־הצהריים, קונצרטים קאמריים, שאדלשטיין לרוב לא נראה בהם. באזני מקורביו התלונן ייקף על הצלילים הצורמים של כינורו של צוקר, שהתאמן לעתים בערב לקראת ביצוע יצירות שבהן השתתף יחד עם טובי המוסיקאים המקצועיים. אולי באה שותפות זו פחות הודות לווירטואוזיות של צוקר עלי־כינור ויותר בזכות תפקידו והמקלט הבטוח שהעמיד לרשות המבצעים, שיכלו לנגן רק במחתרת ושלבם יצא אל פינה שקטה ומוגנת.

פעולות התרבות החלו בצורה ספונטאנית. במסיבה מאולתרת לכבוד מפגש חברים משני הטראנספורטים הראשונים, א“ק 1 וא”ק 2, שנערכה בחודש הראשון לקיומו של הגיטו באחד מחדרי קסרקטין ה“סודטים”, לא היה קשה לארגן ערב בידור: בין הפועלים היו משוררים, שחקנים, נגנים, בימאים והתכנית כללה קטעי שירה, מערכונים ונגינת תזמורת ג’אז מורכבת מאקורדיון, ממפוחית־פה ומחליל שהוברחו לגיטו למרות האיסור הכללי של החזקת כלי נגינה בידי היהודים, בתוספת קערת־רחצה כתחליף לתוף. למסיבה היתה הצלחה עצומה ואחריה באו עוד שתי מסיבות, התקיימו ערבי־קריאה – של שירי היינה, של בלדות לוויוֹן, שני משוררים מנודים אף הם, שידעו לצחוק מתוך יאוש – וקם הקאבארט הראשון, שמייסדו ומנהלו היה קארל שְׁוֶונְק, אב־טיפוס של הליצן העצוב, שכאמנים מסוגו ידע את הכל: גם לכתוב את התמליל, גם את המנגינות, לביים ולשחק בתפקיד הראשי. שְוֶונְק, שהתחיל את דרכו ב“מועדון הכשרונות המבוזבזים” בפראג. פיתח את הקאבארט שלו, שיקף בו את כל האירוניה, הלעג, המעוות בחיי הגיטו והעניק לטרזין את ההימנון שלו: “הכל הולך כשרוצים.” שהסתיים מתוך אמונה ש“מחר מתחילים החיים מחדש, נארוז את הצרורות ונלך הביתה ועל הריסות הגיטו נפרוץ בצחוק.”

ההתחלות היו מאולתרות ובאו מתוך יוזמה אישית, מתוך צורך נפשי, כדי להתגבר על הדכדוך, כדי לחזק את כוח העמידה, מתוך חיוב חיים ורצון של אף־על־פי־כן ולמרות־הכל, כדי להטביע צער, לשמור על צלם אנוש, לקשר בין עבר והווה, למצוא פורקן לכוח היצירה. כל זאת בלי ידיעת הגרמנים ואולי ליתר דיוק בהסכמתם־שבשתיקה. אחרי כמה שבועות של אימפרוביזציה בכל קסרקטין בנפרד (כיוון שהנשים היו אז מנותקות מן הגברים. הן החלו בפעולות תרבות משלהן, הקימו מקהלה, החלו בחזרות למחזה יהודי, “תחרים שחורים”, שנכתב כ־1760 בפראג), החליטה ההנהגה היהודית לרכז את פעולות התרבות במסגרת הנייטרלית של מינהל הבניינים, שבראשו עמד פרֶדי הירש, ולמסור את ניהולן לשם הסוואה לידי רב צעיר, שעליו הוטל גם לערוך טקסי־תפילה, גם לדאוג לתוכן, לשעות־הפנאי. הרב אֶריך ויינר קיבל חצי שולחן. כיסא אחד ועיפרון אחד במשרדו של פרדי. פרדי גם לקח אותו לסיור על־פני הקסרקטינים והציג לפניו את האנשים המתאימים לדעתו, לניהול פעולות תרבות, כולם בעלי נסיון בשטח האמנות, אך חסרי כל ידיעות בענייני יהדות לצערו של הרב, מצב שהיה אופייני למרבית יוצאי הפרוטקטוראט, ואכן “עיצוב שעות הפנאי,” כפי שנקראו פעולות התרבות בשפת הגיטו, ניזון בעיקר מאוצרות התרבות הכללית של אירופה, שבתוכה חיו ויצרו היהודים לפני המבול.

החזרות התקיימו אחרי יום עבודה קשה ומשום כך לא היו רבות ולא ארוכות. היו חסרים תווים וטקסטים (בין המופעים הראשונים היו קטעים מתוך מערכונים של צ’כוב וזאת הודות לעובדה, שוואווה שֶנובה, שחקנית, צעירה מקצועית, זכרה אותם בעל־פה). לעתים הופסקו ההופעות בבוא אזהרה על התקרבות אנשי ס"ס. לעתים נאסרו מחיאות־כפיים כדי שלא לעורר תשומת־לב. היה הכרח להצטמצם בזמן כדי לסיים לפני שעת העוצר; רבים מן הקהל צפו במעומד במופעים שנערכו במרתפים, בעליות־גג, בצינה, ברוח־פרצים. מפעם לפעם אסר מפקד המחנה כל פעולה בשעות הפנאי כעונש קבוצתי על עבירות יחידים כגון נסיון בריחה, הברחת מכתבים או אי־התייצבות למשלוחים. ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, התרחבו חיי התרבות בהתמדה, זכו לפריחה, על אף מחלות ומוות וטראנספורטים. היו לעתים ויכוחים בקרב האמנים, בהנהגת הגיטו, בין המדריכים: האם נאה להציג קאבארט, קומדיה, למחרת יציאתו של טראנספורט למזרח, באווירה של דכאון וצער על הפרידה? והתשובה היתה תמיד: כן. החיים חייבים להימשך! בשעת הצגת “השידוכים” לגוגול נודע לפתע, שעומד לצאת טראנספורט חדש למזרח. אף אחד מן השחקנים ומן הצופים לא ידע למי יצַפה צו־קריאה עם שובו לחדרו. האמנים ביקשו להפסיק את ההצגה, אך הקהל התנגד, גם אם פירושו של דבר היה איבוד של שעתיים יקרות־ערך לאריזה ולהכנות. מי יודע מתי שוב יינתן להם לצְפות בהצגה?

ותיקי הגיטו (החדשים לא הבינו על־פי־רוב, באיזו פלנטה הם שרויים והיה דרוש להם זמן להתאקלמות) לא היססו לפנות אל אדלשטיין לא רק בבקשות, אלא גם בטענות על דרכי ניהול הגיטו וגם אם לא נענו, מעולם לא נדחו בנוקשות. לכן הגיב אדלשטיין בחריפות, “בפקודת היום”, כאשר הגיעו לידי מועצת־הזקנים שלושה מכתבי־תלונה בעילום־שם: מי שאין לו אומץ־לב לומר בגלוי את אשר עם לבו, אינו יכול לצפות שייענה. עם התבססות הגיטו הוצבו בכמה מקומות תיבות־עץ לתלונות, שנמסרו לטיפול המזכירות המרכזית. פקודת היום הודיעה, כי זכות התלונה עומדת לכל תושב הגיטו ובשום מקרה לא יהיו תוצאות שליליות כלשהן לגבי מגישה.

פעם בפעם היתה מועצת־הזקנים מביעה את תודתה לעובדים על עבודה מסורה בתנאים קשים במיוחד. היא ציינה לשבח את יחידת הכוננות לשטפונות, שעמדה במשך חודשיים במצב הכן לאחר שמפלס נהר אֶגֶר עלה יותר משני מטרים וחצי, את מכבי־האש על עבודתם הנאמנה ומסירות־נפשם בחיזוק הסכרים, כאשר מימי הנהר הגואים אחרי הפשרת השלגים איימו לפרוץ כל מכשול. בכמה הזדמנויות זכו עובדי המכבסה המרכזית מעל דפי פקודת היום לשבחים על שדאגו לכך, שיוצאי הטראנספורטים למזרח יקבלו למועד את לבניהם נקיים לדרך, הובעה תודה לעובדי המינהלה, לסדרנים, לעובדי התובלה, לסבלים על עבודתם במשך ימים ולילות, עד קצה גבול כוחותיהם, במערבולות הטראנספורטים היוצאים והנכנסים בעת ובעונה אחת.

בגלל המחסור הגובר בכוחות עבודה גוייסו מדי פעם גם עובדי המינהלה לשם ביצוע עבודות דחופות, לחפירת קברים ולפריקת פחם מקרונות הרכבת ולאיחסונו במרתפים סגורים. בתוך ענני האבק השחור במרתפי קסרקטין “מאגדבורג” לא הבחינו פועלי קבוצת התובלה, מי האיש שהסיר את חולצתו והצטרף אליהם בהעברת הפחם מן הפתחים למחסנים הפנימיים. כאשר הגיעה המשמרת החדשה, לקח יוסף בונדי, מנהל הקבוצה והיחיד שידע את זהותו, את ייקף המאובק עמו למקלחת בבית־החולים המרכזי “הוהֶנאֶלבֶּה”, שהיו בו גם מקלחות של מים חמים לעובדי עבודה פיסית מזהמת. גם אם בונדי היה שייך ליהודים־הצ’כים בעלי־ההכרה, שקַבלו על השתלטות העסקנים הציונים על המנגנון, הרי ראה באדלשטיין עצמו קודם־כל נציגם של הפועלים, של כל הפועלים, שחיפה עליהם מפני הגרמנים ושמר על זכויותיהם לעתים מול התנגדות חברי מועצת־הזקנים.

אנשים ידעו, ואם לא ידעו, הרי חשו בכך, שאדלשטיין לא יהסס לשקר לגרמנים, לזייף, להסוות, לחבל תחבולות כדי להגן על חיי יהודי, לכסות על הברחה, על נסיון בריחה.

גם כאן, כמו בפראג, היווה אדלשטיין חַיץ בין הגרמנים ליהודים, מתגבר שוב ושוב על פחדיו, ופונה למיפקדה, כדי להציל תושבי גיטו מעונש. באחד הערבים ערכו הנשים בקסרקטין “האמבורג”, בלי ידיעת הגרמנים, קונצרט קאמרי, שנכחו בו כמה גברים בעלי רשיון יציאה. לפתע באו שתי השומרות, המשגיחות ליד השער, בריצה: מגיע היינדל, הנבזה שבין אנשי הס"ס, שנהג לעקוב בעזרת משקפת אחרי מעשי העובדים בחקלאות, לקפוץ במפתיע דרך חלון לחדרי מגורים יחד עם כלבו הגדול כדי לתפוס בו מעשנים. האורחים הספיקו להתחבא בחדרי הנשים, אבל עניין עריכת הקונצרט עצמו לא ניתן להכחשה. היינדל הצווח ציווה על דיטֶל אורנשטיין, מנהלת שירות העבודה של הנשים, שנכחה במקום יחד עם מנהלת הקסרקטין, להוציא מיד את ידיה מכיסי המכנסיים שלבשה כמנהג צעירות הגיטו. בדיטל אחזה מין רוח מרי, שהיא עצמה לא היתה לה שליטה עליה, כאילו בידיה התקועות בכיסים נתונים כל גאוותה, כל ערכה העצמי: אפילו ירה בה היינדל, את הידיים לא תוציא. בלילה נחפזו שתי הנשים האחוזות בהלה אל ייקף והעירו אותו משנתו כדי לדווח על הפרשה. אדלשטיין כעס כדרכו על קלות־הדעת, על הגבורה שלא לעניין. אבל למחרת הלך למיפקדה להחליק את הפרשה אצל זיידל, שעל שולחנו עמדה קריקטורה של יהודי ועליה כתובת: אל תכעס, תמיד נַסה לחייך.

אדלשטיין ידע פחד ובכל זאת היה כחומה. שלל סיכונים מיותרים ותמיד הסתכן בעצמו. כאחד הימים, כאשר נעדרה אחת הפועלות עם סיום העבודה, דרש איש הס"ס המרוגז לדעת, מי הנושא באחריות. דיטל, בהתאם לחינוכה, התייצבה, אף שהדבר לא היה באחריותה הישירה ולא היא יצאה עם הנשים לעבודה, ואמרה “אני.” יעקב החוויר כאשר שמע את דיווחה: “את חושבת שאת גיבורה? את אידיוטית!” לפעמים, כשנקרא לפתע למיפקדה, סימן מבשר־רעות בדרך כלל, היה מתעטף בטלית ומתפלל.

הגרמנים כינו אותו בלעג “מלך היהודים”.

עוד לפני בוא משלוחי הזקנים מגרמניה, השתנה הרכב האוכלוסיה בהדרגה עקב מדיניות הגרמנים להשאיר בטרזיינשטאט את בני ה־65 ויותר ולשלוח את הצעירים מזרחה. אם בראשית ימי הגיטו היו רוב תושביו בני 16 עד 45 שנה, הרי מקץ חמישה חודשים היו רק מחצית הגברים כשירים לעבודה, וגדל העומס המוטל על שכמם. אבל אדלשטיין לא ויתר על שאיפתו לקיום גיטו יצרני, שיציל לפחות חלק מן הצעירים מפני המשלוחים מזרחה. לפיכך, לפי הצעת אדלשטיין חל במאי שינוי מהותי בדרך חלוקת המזון, שניתן עד אז כמנות שוות לכל תושבי הגיטו ללא הבדל גיל ומין. הונהגו שלושה סוגים של מקבלי מזון: עובדי עבודה גופנית קשה כגון בנאים, מסיקים, עובדי רשת־הביוב ותחנת החיטוי, אנשי תובלה. כל אלה קיבלו חצי קילוגרם לחם ליום: לעובדי עבודה רגילה ניתנה מנה של 375 גרם ליום ולשאינם כשירים לעבודה הוקצבו 335 גרם. כיוון שהגרמנים לא הוסיפו על הכמות הכללית של הלחם, הרי המנות המוגדלות לעובדי עבודה קשה באו על חשבון הלא־כשירים, כלומר הזקנים. מלבד זאת הנהיג אדלשטיין שיטה של פרמיות על עבודת־לילה, שעות נוספות, עבודה בתנאים קשים במיוחד, עבודה בקבלנות. לשכת העבודה קבעה שיטה של נקודות שלפיהן חישבה את הפרמיות. וערך כל נקודה 15 גרם לחם. ומפעם לפעם חולקו לעובדים עבודה קשה גם תוספות קטנות של סוכר, מרגרינה, ריבת־סלק ומימרח דמוי־בשר.

ההבדל בין מנת הלחם היומית של העובדים עבודה רגילה ושל הזקנים היתה פרוסה אחת ובתנאי הגיטו היה זה הבדל מהותי. בעיקר מפני שדווקא הזקנים, אם לא היתה להם משפחה, חיו רק על מנות המזון הרשמיות. ההבדל נעשה מוחשי עוד הרבה יותר, כאשר החלו להגיע הזקנים הראשונים מגרמניה, שלא היו להם קשרי מחתרת אל מחוץ לגיטו, שלא קיבלו חבילות מבחוץ, שלא יכלו לגנוב במקום העבודה, שלא היו להם בנים בגיטו שידאגו להם ושהרגישו רעבים יותר מפני שלא היתה להם עבודה להסיח את דעתם. בניגוד לצעירים, שלעתים לא טרחו כלל לעמוד בתור הארוך למרק המימי או לנוזל השחור דמוי הקפה שחולקו לפנות ערב, כי חסו על זמנם הפנוי, עמדו הזקנים בסבלנות, בידיהם הסירים הקטנים וקערות הפח, ולרוב שתו את הנוזל בו־במקום, כל עוד היה חם. בשעות הצהריים ציפו בשקט במצב של כוננות ליד התור לחלוקה ושאלו את הממתינים הצעירים באדיבות שהיו רגילים לה: “האם אדוני לוקח את המרק?” שכן אם לא היו לוקחים, היו הזקנים נוטלים במקומם את מה שהוגדר רשמית לרוב כמרק עדשים וחולק כתוספת למנה העיקרית. היו שותים אותו בלגימות תאוותניות וחיכו לאדון הבא, שיוותר על המרק ויקח רק את המנה, משום שלא חי על החלוקה הרשמית בלבד.

 

23. בתו של הרצל בגיטו זקנים    🔗

יהודי הרייך לא גורשו ולא הוגלו לטרזין, אלא רק “העתיקו את מקום מגוריהם” לפי המינוח הרשמי. רובם באו לגיטו על סמך “חוזה לרכישת מעון,” שנחתם כביכול בין התאחדות היהודים בגרמניה ובין המועמד למעון זקנים, שמסר את כל נכסיו הניידים – כסף במזומן, זכויות פנסיה, הכנסות מביטוח־חיים, ניירות־ערך – תמורת התחייבות להעניק לו לכל ימי חייו שיכון במעון, מזון, לדאוג לכיבוס כביסה, לספק טיפול רפואי, תרופות ואישפוז בבתי־חולים, אם יזדקק להם. לכאורה הופקדו נכסי החותמים בחשבון התאחדות היהודים. אך היה זה חשבון חסום והוא הועבר כולו למשרד הראשי לבטחון הרייך. הנה כי כן העבירו הזקנים סכומים של עשרות אלפי מארקים בעד הזכות להוציא את שארית חייהם במקום נופש, שנקרא לפעמים טרזיינבאד ולפעמים טרזיינשטאט שעל האגם. אמנם בסעיפים האחרונים פטרו את עצמם בעלי המעונות מכל אחריות. גם למושב־קבע במקום. אך הזקנים שמו לב למה שרצו: סוף־סוף מקום לנופש ולמנוחה. רבים תיארו לעצמם מעין מקום־מרפא, כפי שהכירו בימים הטובים, מין קארלסבאד, באד נאוּהיים עם פנסיונים מטופחים טובלים בירק. והם לקחו עמם את הציוד הדרוש לכך: חליפות שחורות, שמלות־קטיפה, שמשיות, כובעים, מזכרות להעמיד על שולחן הטואלט. הם לא הביאו עמם כף אוכל, סיר, מגבות – את הדברים החיוניים ביותר לחיים. הרי אלה יסופקו ללא ספק על־ידי המעונות. עם בואם ביקשו הזקנים חדר שממנו נשקף מראה האגם, חלון לצד דרום, עם הרבה שמש. רבים שמחו לקראת הבילויים המשותפים עם ידידים שהקדימו אותם כבואם. הרי לפי השמועות בברלין ובמקומות אחרים היו בתי־חולים מעולים בטרזיינשטאט, האדמה סביב פוריה מאוד והחוות החקלאיות שם בניהול יהודי. וכבר נתקבלו מן היוצאים הראשונים גלויות בנימה חיובית מאוד.

לחלק מן המועמדים למעונות זקנים לא ניתן העתק החוזה או שנלקח מהם במקום האיסוף לטראנספורט. אבל רבים שמרו עליו כשבע עיניים והציגו אותו כהוכחה לצדקת דרישותיהם. אדלשטיין המופתע הודיע לזיידל על מעשה התרמית שבחוזי המעון וזיידל מצדו הבטיח “לדווח על העניין לברלין ולתת לזקן־היהודים תשובה.”

הזעזוע הנפשי היה כפול, הן בשל המציאות עצמה, שהיתה נוראה, הן בשל השקר והתרמית. הרי רוב הזקנים מן הרייך חונכו לפי מיטב המסורת הגרמנית על סדר, על הגינות, על מלה שהיא מלה. רבים עדיין התגאו באותות הצטיינות שהוענקו להם על שירותם במלחמת־העולם הראשונה, הקפידו על השימוש בתואריהם מן העבר – הֶר פרופסוֹר, הֶר דוקטוֹר, הֶר קומרציאלראט, הֶר גנראל. רבות מן המזוודות שנארזו בקפידה, מתוך תשומת־לב לפרטי פרטים, לא הגיעו. אחרות הגיעו ריקות או ריקות־למחצה, ומה שלא נגנב בדרך הוחרם בטרזין. מן הקֶלֶט הועברו הזקנים למקומות המגורים, תחילה בכל פינה, בכל חדרון, בכל מחסן בבתים שנתפנו. ואחר־כך, כשלא הספיק המקום בזרם הגואה של טראנספורטים – בעליות־הגג של הקסרקטינים, שלא היו בהן בידוד לא נגד חום ולא נגד קור, לא בתי־שימוש, לא ברזי־מים. בחום הקיץ הן היו ככבשן, האבק עמד באוויר, קורות־העץ העבות של שלד־הגג הקשו את התנועה.

לתוך הגיטו נדחסו שלושים אלף תושבים ולא היה בו עוד מקום. אחר־כך היו בו ארבעים אלף איש ולא היתה פינה אחת פנויה. מספר התושבים עבר את החמישים אלף והצפיפות היתה ללא נשוא: 1.60 מטר מרובע לנפש, לשינה, למחיה, לשמירת חפצים. “משלוחי הזקנים מגרמניה ומאוסטריה העמידו את הנהגת הגיטו לפני תפקידים שעל ממדיהם לא חלמה בתקופת היסוד, שגם בה לא היו חסרים קשיים,” רשם צוקר ב“תולדות הגיטו עד־31.12.1943” (שנכתבו לפי הזמנת הגרמנים). מלאי העצים לבניית דרגשים אזל. חסרו מזרנים, הזקנים שכבו על רצפת האבן, לעתים בתוך צואתם, כי הכוחות לא הספיקו לרדת קומה אחת לבית־שימוש. היה מחסור נורא בנפח הדודים לבישול: בחודש אוגוסט ירד לשליש ליטר לנפש. את ארוחת־הצהריים בישלו בכמה משמרות ולא היו אמצעי תובלה להביא את האוכל לזקנים החולים, השוכבים בתוך הבתים. ואם הגיע האוכל, היה קר. הצעירים שנשלחו במסגרת שירות העבודה הכללי לטפל בזקנים נקרעו בין רחמים, תחושת חוסר־אונים, סלידה ופחד: לראשונה בחייהם נגעו ידיהם בגופות. הצחנה היתה מחרידה. באו עיוורים, חולי־רוח, חולים כרוניים, נכים, בני־תשעים, רובם הגדול בגפם, אחרי שילדיהם היגרו אל מעבר לים. הם הירבו לאבד את מעט החפצים שנותרו להם ולעתים איבדו את עצמם, כי לא מצאו את הדרך לחזור אל מה שהיה לביתם. שכחו את כתובתם. בגיטו הוקם שירות מודיעין מיוחד לטיפול בזקנים האובדים. רק חלק קטן היה מסוגל לעבודה קלה והמשרה המקובלת על האדונים הקשישים בחליפות הכהות היתה השגחה ליד בתי־השימוש והמחראות כדי להבטיח שמירה על הנקיון ותחלופה מהירה, שהיתה הכרחית לאור העובדה, שהממוצע בגיטו היה לעתים בית־שימוש אחד לכל מאה איש.

הבאים מן הרייך או מווינה לא ידעו צ’כית. היה עליהם ללמוד את הגרמנית המיוחדת של הגיטו הבלולה במלים כמו “נאכשוּב”, “צובוסה” (תוספת מזון), “צווֹקַארנַה” (בית־משוגעים), שלא שמעו מימיהם. רבים מיוצאי צ’כיה התייחסו אל הזקנים מן הרייך בטינה, לפחות בתחילה, עד שנוצרו קשרים אישיים, אם מפני שראו בהם קודם־כל גרמנים, אם מפני שהיו בעיניהם כפולשים, שבגללם היו יוצאי הפרוטקטוראט חייבים לעזוב את הגיטו “שלהם”, אם משום שראו בחרדה, כיצד הגיטו, שנועד להיות עיר עובדים, נהפך לריכוז גרוטאות־אדם. הזקנים דעכו מהר, הצטמקו עד שהיו לשלדים, חלו בשלשולים, בדלקת־ריאות, כל שריטה קטנה הביאה להרעלת־דם ולנֶמֶק, חוסר הוויטמינים גרם עיוורון לילה. בסתיו ובחורף הם לא פשטו מרוב קור את בגדיהם במשך ימים. הכינים, שהובאו לגיטו על־ידי זקנים מווינה והתפשטו מהר, אכלו אותם, זחלו בתהלוכה על כרים וסדינים. הזקנים הובלו לחיטוי ומתו מהצטננות. רובם פשוט כבו, ללא כוח, ללא רצון להילחם על החיים.

בראשית ימי הגיטו היו מפרסמים את שמות המתים בפקודת היום. אך ריבוי המתים, שמספרם עלה עד ל־130 ליום, עשה את הדבר לבלתי־אפשרי. חודש השיא היה ספטמבר 1942. לגיטו הגיעו אז קרוב ל־19,000 איש. יצאו למזרח 13,000 ונרשמו קרוב ל־4,000 מקרי פטירה. לעתים ניסו הצעירים להציל את כוחותיהם הנפשיים על־ידי התעלמות מודעת מן הזקנים, על־ידי חיים בעולם נפרד.

הגרמנים רוקנו את כל בתי־החולים וכל המוסדות לחולי־רוח יהודים על־פני הרייך והעבירו את תושביהם לטרזין. כשבאה האחות טרודה גְרואַג לגיטו עם טראנספורט מאולמיץ, שכלל גם קבוצת חולי־נפש, שאלה את יעקב אדלשטיין בתחנת־הרכבת, אם יש בגיטו גם מוסד לחולי־רוח. אדלשטיין השיב, שקיימים כמה מוסדות קטנים, אך על־פי־רוב מועברים חולי־הרוח לפולין. “ושם?” ביקשה טרודה לדעת. ייקף משך בכתפיים ולא הוסיף.

ביום סתיו יפה הגיע ל“שלויסנשפיטאל”, בית־החולים לבאים החדשים, משלוח חולים מווינה וביניהם אשה בעלת הופעה מרשימה, צעירה יחסית. שעוררה את תשומת־לבה של טרודה גְרוֹאַג, שעבדה שם כאחות. היא קשרה עמה שיחה. האשה האלגנטית סיפרה לה מיד, שהיא בתו של תיאודור הרצל ושברצונה ליצור קשר עם הנהגת הגיטו. טרודה הרצל־נוימן באה עם קבוצה של חולי־נפש, תושבי בית־החולים שטיינהוף בווינה שחוסל. נרגשת מאוד מיהרה טרודה גרוֹאַג אל אדלשטיין, כדי לבקש ממנו טיפול מיוחד לבתו של חוזה מדינת־היהודים, אבל על אדלשטיין לא עשתה הבשורה שום רושם. לדעתו התנהגו טרודה הרצל ובעלה ריכארד נוימן, בעל בית־חרושת לטקסטיל לשעבר בסודטים, בצורה מחפירה כלפי הציונות ואין להם שום זכות לבקש עתה מן הציונים טיפול עדיף. האחות גרואג ידעה שאין טעם להפציר בייקף והחליטה לדאוג לטרודה הרצל בכוחות עצמה, בעזרת הסגל הרפואי.

טרודה, בתו הצעירה של הרצל והיחידה משלושת ילדיו שנותרה עדיין בחיים, אוכסנה ככל חולה אחרת בקומה הראשונה של בית־החולים, ומכיוון שראש הגיטו לא בא אליה, פנתה בכתב אל הנהגת הגיטו ואל “הסניף הציוני” בטרזיינשטאט:

אני, בתו הצעירה של מנהיג הציונים המנוח, ד"ר תיאודור הרצל. מרשה לעצמי להודיע על בואי לציונים במקום ולבקש את עזרתם ותמיכתם בזמנים הקשים הנוכחיים.

בברכה ציונית ובנאמנות

ט. נוימן־הרצל.

הגברת נוימן־הרצל אינה מסוגלת להחזיק מעמד בכתונת־הלילה המלוכלכת ובמצעים המלוכלכים ומבקשת לבנים נקיים. בתודה מראש.

מוסרת פתקה זו, הגברת מלכה האוזנר, היא ידידתי היקרה ממחנה המעבר במַלְצְגַאסֶה (בווינה). אני מבקשת לסייע לה בכל דרך, כי היא לקחה על עצמה למלא את בקשותי הדחופות ביותר. בברכה ציונית ובתודה רבה.

טרודה הרצל ביקשה בין השאר כף, ספל, צלחת, כוס, חלוק חם, כובע־צמר או סודר והאחיות ניסו במיטב כוחן לספק את משאלותיה. כחולות־נפש רבות הירבתה לבדוק כל פרטי רכושה מתוך חשש שמא נגנב משהו ממנו ולחפש שעות ארוכות מה שאבד או מה שנדמה לה שאבד. על פתקים זעירים רשמה בעיפרון את חוויותיה, כעין יומן.

לפני רגע מצאתי סיכת־ראש גדולה. היא היתה מונחת על הרצפה בפרוזדור.

נעלמה חבילה ובה מגבת. שעליה רקומות האותיות ט.ה באדום.

אתמול חילקו ריבה, שאכלתי אותה מיד. אמש היתה סופגניה נהדרת לארוחת־ערב. אני מקבלת יום־יום חלב. אתמול פעמיים.

אני מקבלת כל מיני תוספות מזון מחברותי לחדר.

כרגע היתה לי יציאה. בעלי היה כאן זה עתה. טיפלתי בציפורניו.

היום כיבסתי זוג גרביים. עכשיו הם מתייבשים.

אני מתחננת לפני האחות הראשית הטובה שתעזור לבעלי. שכל רצונו להכניס אותי לבית חולי־רוח, הוא דורש שאבוא אליו ואסדר את חפציו. האחות הראשית הטובה חייבת למנוע שערוריה. כפי שהיתה זה מקרוב. אם נגזר עלי להיות חולה. לפחות בלי התרגשויות. אנא!

פיסת נייר אחרונה: מה אעשה בלי אפשרות לכתוב? חידה.

טרודה הרצל נחלשה בהדרגה מחמת שלשולים תכופים ומתה ב־17 במארס 1943, ששה חודשים אחרי בואה לטרזין. אחרי מותה הביאה האחות המטפלת את הדפים הזעירים של יומנה לטרודה גְרוֹאַג למזכרת וזו השאירה חלק מהם בידיה וחלק מהם מסרה לידי יעקב אדלשטיין למשמרת. גופת טרודה הרצל, ככל שאר המתים, הובאה לחדר המתים שבתוך חומות העיר. הספיד אותה הרב אלברט שיין ומדבריו נשמע הצער על שרעיונותיו של הרצל לא מצאו בזמנם הד רב יותר בקרב היהודים, כי אז היה מצבם עתה שונה. הרב קרא באזני קומץ הנאספים לנאמנות לרעיונות הנעלים של עם ישראל, לאחדות ולקבלת רצון האל: “מי יתן שיבוא יום ויכלה יגון מחיינו ורעיונותיו של הרצל יהיו לנחלת עם ישראל כולו, כדי שנוכל לומר: אם תרצו, אין זו אגדה.”

אחר־כך נערמו הארונות –ארגזי־עץ בלתי־מהוקצעים –על עגלת־איכרים רתומה לסוסים. המלווים נעצרו ליד המחסום והעגלה המשיכה בדרכה לקרמטוריון. שם נשמר אפר המתים בתוך קופסות קרטון מסומנות במספרים, מסודרות אצטבאות־אצטבאות בין קימורי “הקוֹלוּמְבַּריוּם”, מוקף דשא וגרניום אדום. ביום מן הימים, כשייפתחו שערי הגיטו, תוכל כל משפחה למצוא את אפר יקירה ולקבור אותו באדמת מולדתם. התנחמו אנשי הגיטו.

זיידל הודיע לאדלשטיין במחצית השניה של ספטמבר 1942, שעומדים להגיע לגיטו ד"ר דֶזידֶר פרידמן, לשעבר נשיא קהילת וינה, וסגנו רוברט שטריקר. שניהם נעצרו מיד אחרי סיפוח אוסטריה, נכלאו במחנה דאכאו ושוחררו רק אחרי יותר משנה. אדלשטיין, שלא שכח את הוויכוחים הרעיוניים המרים עם שטריקר, מייסד מפלגת־המדינה, בעת הקונגרסים הציוניים, הטיל על המהנדס דרוקר להכין חדר בשביל שטריקר ורעייתו ולקבל את פניו בתחנת־הרכבת. חילוקי הדעות הישנים בין סוציאליסטים ללאומנים נשכחו או, ליתר דיוק, הודחקו תוך כדי העבודה המשותפת במועצת־הזקנים, שאליה צורפו, לפי הוראת הגרמנים, שטריקר ופרידמן.

שטריקר על־פי אופיו הלוחם היה סבור, שיש לארגן מחתרת, להשיג נשק ולהכין תכנית להגנה אחרונה של תושבי הגיטו בפרוזדורים התת־קרקעיים של המבצר למקרה שהגרמנים ירצו לחסל את הגיטו. מאחר ששטריקר, בתור חבר מועצת־הזקנים ולימים בתור מנהל המחלקה הטכנית, חשש להיות פעיל בעצמו בארגון המחתרת, שמא יסכן הדבר את חיי כל ההנהגה. הוא הטיל את המשימה על המהנדס דרוקר, שהרכיב קבוצת מחתרת בעיקר מאנשי “מכבי” לשעבר, בעלי עמדות מפתח בין הכבאים, המשטרה ואנשי התובלה. בתוך הקבוצה היה גם מהנדס אלקטרוניקה, שבנה מקלט רדיו, שהוסתר בעליית־הגג של בניין המאפיה, וכל ערב היה אחד מן החברים יודעי האנגלית מאזין לחדשות משידורי בי.כי.סי. בלונדון ומשם באו אליהם הידיעות הראשונות על המתת יהודים בגאזים בתוך מכוניות־משא (שהופיעו בעיתונות הבריטית כבר בקיץ 1942 ובאוקטובר אותה שנה כתבו “מנצ’סטר גארדיאן” ו“טיימס” על תכנית ההשמדה הכוללת בפירוט). דרוקר סיפר על כך לשטריקר וזה מסר את הידיעה לצוקר ולאדלשטיין, שידעו על קיום המחתרת. ייקף ביקש מדרוקר לחזור על תוכן הדברים ב־בי.בי.סי. ותגובתו היתה: “תעמולת זוועה של האנגלים.” גם דעתו של צוקר היתה שלא כדאי להיתפס לפאניקה, שטריקר נטה להאמין לאמיתות הדברים: “הגרמנים מסוגלים לכל דבר.”

עם בואם של עסקנים יהודים מווינה ומברלין חוייבו יהודי הפרוטקטוראט, לפי הוראת אייכמן, לפנות חלק מן המקומות בהנהגה גם לנציגי היהודים מן הרייך ומאוסטריה. מועצת־הזקנים נשארה, כפי שהיתה מקודם, בת שנים־עשר חברים. אך במקום ששה יהודי הפרוטקטוראט באו שניים מווינה (רוברט שטריקר ודֶזידֶר פרידמן) וארבעה נציגים מברלין, ביניהם היינריך שטאהל, יו“ר קהילת ברלין לשעבר (שפוטר על־ידי הגרמנים בשנת 1939), שנתמנה לסגנו של אדלשטיין. המינויים נתנו ביטוי־מה להירארכיה היהודית בעיני הגרמנים: יהודי הרייך, אף שיהודים הם, עמדו מעל יהודי ה”אוֹסטמארק" (אוסטריה) ואלה עמדו מעל יהודי מדינה סלאבית. אך בראש ובראשונה נועדו להכניס גורם של יריבות ולמנוע את אחדות ההנהגה היהודית, מאמץ שנכשל במידה רבה, מכיוון ששטאהל, שהיו לו השגות רבות על דרכי ניהול הגיטו בידי אדלשטיין, מת אחרי חודש ימים מדלקת־ריאות (וזכה לכבוד שניתן רק ליחידים במשך קיום הגיטו – הספד בפקודת היום).

יוצאי הפרוטקטוראט הוותיקים, בעלי הזכויות, נושאי התפקידים שבנו את מחלקתם מן התוהו־ובוהו של ההתחלות הקשות, הגיבו במורת־רוח על החילופים בהנהגה. כפי שניתן לצפות (וכפי שביקש הס"ס), והדבר רק הוסיף על מרירות ה“צ’כים” נגד ה“גרמנים”: לא זו בלבד שבגללם, בגלל יהודי גרמניה ואוסטריה המיוחסים, היו יוצאי צ’כוסלובקיה מצווים לעזוב את אדמת מולדתם ולצאת מזרחה, לא זו בלבד שבגללם נהפך גיטו־עבודה צ’כי למושב־זקנים גרמני, אלא שעתה גוזלים מהם גם את פרי עמלם, את עמדותיהם.

אחת מנקודות המחלוקת שהחריפו עם השינויים בהרכב מועצת־הזקנים היתה בעיית האספקה. בין חברי מועצת־הזקנים בהרכבה הראשון היתה אחדות־דעים לגבי חובת השמירה על חיי הצעירים ופירושו של דבר גם עדיפות באספקת מזון. אך עם הצטרפות נציגים של היהודים מגרמניה ואוסטריה, רובם זקנים, הועלתה השאלה לדיון חוזר, אם כי למעשה נשאר המצב כמות שהיה: עובדי עבודה קשה קיבלו תוספת מזון על חשבון הזקנים.

ככל שגברה הצפיפות, ככל שגדל מספר הזקנים חסרי־האונים והמפוזרים, עלה גם שיעור הגניבות מן התושבים. מתוך נסיון נואש לעצור את הסחף ולשמור על הגינות בסיסית ביחסים בין תושבי הגיטו, הודיעה ההנהגה על כמה וכמה אמצעים למניעת גניבות וביניהם גם החרמת רכושו של הגנב, חוץ מחפציו האישיים החיוניים ביותר. מבחינה מוסרית היו הבדלים מהותיים מאוד בין הסוגים השונים של גניבות בגיטו. מן הגרמנים – במחסני החפצים המוחרמים, בגני־הירק – מותר היה לגנוב ללא נקיפות־מצפון, בתנאי שהיה סיכוי סביר לא להיתפס ולא לסכן את הכלל. לגנוב מן הרכוש הכללי, ממרתפי הפחם, ממחסני תפוחי־האדמה, במאפיה, במטבחים אמנם היה פסול דרך עקרון, אך היה זה מעשה אנושי ולעתים נעשו הסחיבות בצורה ממוסדת (מה שלא מנע גם גניבות “סולו”, על אף שמירת המשטרה הכלכלית. בצק־שמרים הוסתר במגפי־גומי, רוטב בתוך מכלים שטוחים מותאמים לבליטות הגוף). אך לגנוב מחבר לחדר, מרכושו האישי של תושב גיטו, היה מעשה בזוי, שעורר לרוב סלידה והטיל על הגנב נידוי.

בגיטו היו קיימים שני סוגי חוק – חוק הגרמנים, שחל על כל תחומי החיים ונגדו לא היה ערעור, והחוק היהודי הפנימי, שגם בו התערבו אנשי הס“ס. מאחר שהיה מדובר בקהילת כפייה, כפי שצויין בפתיחה לאוסף התקנות, שפורסם בראשית 1943, שלגביה לא היו קיימים שום תקדימים משפטיים בהיסטוריה (הרי גיטאות ימי־הביניים היו שונים במבנם, בהתפתחותם, ובדרך ניהולם), היה הכרח להסדיר את החיים בגיטו טרזיינשטאט על־ידי תקנות וחוקים חדשים או בעזרת החוק האזרחי הכללי. משפטני הגיטו הלכו בדרך הפשרה: בכל מקרה שלא היה קיים חוק מיוחד חל תוקפם של חוקי הפרוטקטוראט. התקנות הכלליות נוסחו על־ידי משפטנים יהודים וקיבלו את אישור הגרמנים, אך, כמובן, גם פסק־דין של גדולי השופטים היהודים היה כאין וכאפס לעומת התערבותו של קטון אנשי הס”ס.

דין הגרמנים היה נעלה מכל מערכת משפטית. כשנתגלה אחרי חיפוש מדוקדק, כי בעגלה המביאה ירקות מן השדות למיפקדה היתה תחתית כפולה ובה הבריחו מכתבים אל מחוץ לגיטו ולתוכו, הובא וייס, מוביל העגלה, אל בֶּרְגֶל, מפקח המחנה, הממונה גם על ענייני משפט, שהיה שיכור שלוח־רסן, אכול חשדות גם לגבי חבריו הגרמנים ואשר ישן תמיד עם אקדח טעון ליד מיטתו. משסירב וייס למרות המכות האכזריות לגלות את שמות השותפים להברחות, הושיב אותו בֶּרְגֶל על תנור־ברזל לוהט, וכשגם זה לא פתח את פיו של וייס, השליך עליו את התנור ושבר את חוט שידרתו.

תקנות המחנה, שהחלו להתפרסם מפברואר 1942, חלו בהן שיכלולים ושינויים רבים אגב הרחבה הדרגתית של סמכויות המינהל העצמי. בחודשים הראשונים לקיום הגיטו הוטל עונש מאסר על מעשים שהיו עבירה בעיני הגרמנים, לפי תביעתם, ושני בתי־הסוהר, לגברים ולנשים, היו נתונים לשמירת השוטרים הצ’כים. ואילו אנשי ס“ס היו מופיעים בהם מפעם לפעם כדי להציק לאסירים. העונשים הוטלו לפי ראות עיני הגרמנים והשחרור מן הכלא נעשה לעתים על יסוד התערבותו האישית של אדלשטיין אצל זיידל. אדלשטיין עשה את כל המאמצים כדי להוציא את מכלול נושא הענישה מידי הגרמנים (בעיקר כדי למנוע את עונש השילוח למזרח לפי הוראת המיפקדה. ה“ווייזונג” בשפת הגיטו) ולהעביר את השיפוט לידי היהודים, שכן במקרה זה אפשר יהיה להטיל עונשים קלים יותר ולדאוג לתנאים נוחים יותר בבתי־הסוהר. ואכן באביב 1943 עברו בתי־הסוהר לידי היהודים, חוץ מן ה”בונקר" במרתף מיפקדת הס"ס, שאליו הובאו אנשים בגלל עבירות חמורות כמו נסיון בריחה או הברחת מכתבים, ושממנו הובילה הדרך לרוב למבצר הקטן.

השופטים היהודים, כולם אנשי משפט מוסמכים, הושבעו עם כניסתם לתפקידם. בעת הדיונים נרשם פרוטוקול, פסק־הדין ניתן בכתב. היתה אפשרות להגיש ערעור לערכאה שניה, אם היה מדובר בעונש חמור, כלומר מאסר ליותר מחודש ימים – כל גינוני עולם החוק נשמרו, כאילו אין עוסקים בגיטו, שבעצם קיומו הוא הפרה מוחלטת של כל חוק וצדק.

☆ הרמן גרוס נידון למאסר 10 ימים, בהם יום אחד ללא מזון חם, ואובדן הזכות לשמש בגיטו בתפקיד רשמי, משום שכטבח במטבח קסרקטין “מאגדבורג” נטל עמו מצרכי מזון שונים.

☆ רודולף גרוס נידון למאסר שלושה שבועות, בהם שני ימים ללא מזון חם. העבירה: ב־5 במארס 1942 גנב מרכוש המחנה בשר־סוס.

☆ רודולף פישלר נידון למאסר שמונה שעות על גניבת סלק־סוכר.

☆ ליאופולד קוגוש נידון למאסר 24 שעות על מתן סטירת־לחי לתושב אחר של הגיטו.

☆ אֶרווין פראגר נידון למאסר 24 שעות על אי־ציות להוראה האוסרת על איוורור מצעים בחלונות (אחת האובססיות של זיידל).

☆ אלפרד רייכמן נידון למאסר שלושה שבועות. הנידון דחף תושבת של הגיטו דחיפה חזקה כל כך, עד שנפלה ארצה ונפצעה בקרסולה הימני.

☆ רוזה פאלק־בלאווייס נידונה למאסר שלושה שבועות ולאבדן הזכות למלא בגיטו תפקיד מינהלי. הנידונה גנבה זוג כפפות ממחסי ההלבשה שהועסקה בו.

☆ יוליוס לאפֶּרט נידון למאסר שלושה שבועות על גניבת מעיל־חורף. המעיל הוחזר לבעליו.

השופטים נטו לרוב להקל בעונש (אם כי זיידל אסר להטיל מעצר על־תנאי), אלא אם כן היתה דרישה מפורשת מצד המיפקדה הגרמנית לעונש חמור או אם היה העבריין נושא תפקיד ציבורי: רופא שנמצא אשם בלקיחת זוג עגילים מרכושה של חולה שנפטרה, הוטל עליו מאסר של שלושה חודשים ואיסור למלא תפקיד ציבורי בגיטו.

לפי חומרת פסק־הדין, כפי שפורסם בפקודת היום, אפשר היה לקבוע אם גרמני תפס את הנאשם או אם שוטר צ’כי או אם היתה זו עבירה פנימית. כאשר נידון מילאן זֶגֶר למאסר חודשיים על גניבת כמה תפוחים ואגסים היה ברור, כי נתפס על־ידי הרשות (בגיטו ובסביבתו היו עצי פרי ותושבי הגיטו היו עוברים לידם בדרך לעבודה – אך גם פירות שנשרו היה אסור להרים מהאדמה. כולם היו קודש לגרמנים). אם נאמר בפסק־הדין, שפריץ פרויד ויארמילה בלאזֶ’ק נידונו למאסר שבועיים על שפרויד עזב את מקום עבודתו בלי רשות ויארמילה ביקרה אצל פרויד בזמן העבודה, היה מובן, כי איש ס"ס הפתיע את הזוג בעת הפגישה.

הצפיפות בבתי־הסוהר היתה קטנה מבחדרים הרגילים והסוהרים היהודים היו נוחים לבריות. ובכל זאת היה עונש מאסר מפחיד בגלל החובה למסור העתק של כל פסק־דין למיפקדה (מנוסח בתמצית שלא לבזבז את זמנו היקר של ראש המחנה) ובגלל מינהג הגרמנים לרוקן את בתי־הסוהר בעת הטראנספורטים היוצאים למזרח.

בין רשמי בית־המשפט היה גם הסופר הצ’כי קארל פולאצֶ’ק, ידידם של הנשיא מסריק ושל הסופר קארל צ’אפֶּק, שהשתדל תמיד להביא לידי המתקת העונש, בעיקר כשהיה מדובר בגניבה של כמות מזון קטנה. מלבד עיסוקו הרשמי (בחסד ידידים) היה פולאצ’ק מרצה על ספרות, בעיקר לפני תלמידים, כדרכו בהומור דק, מתוך הבנה לחולשות־אדם, זוכר פרקים שלמים מתוך ספרות העולם בעל־פה. ככל אחד מתושבי הגיטו היה פולאצ’ק עומד, קערת פח בידו, תלושי מזון בכיסו, כף המרק תקועה בחור דש מעילו, בתור ליד אשנב החלוקה של המטבח ובין הדברים המעטים שרשם בגיטו היו הרהורים על אמנות ההליכה עם קערת מרק ביד: ההיסטוריה מספרת על גיבורים שידעו לשאת שלשלאות ברזל בראש זקוף. אך רק עֶבֶד שלמד מילדותו לכופף את גבו יודע, איך לשאת קערה מלאה נוזל, אם ילך זקוף, ראשו מורם לשמים. ישפוך את מחצית המרק ויחזור הביתה רעב יותר מכפי שיצא.

כאשר נערך במועצת־הזקנים ויכוח על הפשיעה בטרזין ולובנה הבעיה, מה עדיף, עונשים חמורים או קלים, התעורר דין־ודברים על עצם זכות השפיטה. האם בכלל רשאים חברי מועצת־הזקנים לדון אחרים? האם הם צדיקים? הרשאי איש המקבל מנה כפולה לדון גנב החי על מנה אחת?

בנוסף לבית־הדין הפלילי הוקם במאי 1943 בית־דין לעבודה, שהיה דן בהפרות משמעת העבודה, באי־התייצבות, באיחורים, בטיפול רשלני בכלים או בחומרים, ועיקר העונשים בא לביטוי בתוספת עבודה על שמונה השעות הרגילות, אך לא יותר מארבע שעות ביום לתקופה של שלושה ימים או מעצר אחרי שעות העבודה לשמונה ימים לכל היותר. למנהלי הרבעים ולזקני הקסרקטינים היתה סמכות להטיל עונשים על הפרת משמעת בענייני סדר, נקיון או רעש, שגם הם כללו עבודה נוספת או מעצר־בית ולא היה בהם כוח־הרתעה רב. אנשים שמרו על סדר ונקיון, כל עוד הדבר היה בכוחם, מתוך צורך פנימי.

על עובדי מינהל הגיטו חלו מלבד אלה תקנות מיוחדות ובית־דין אדמיניסטרטיבי היה דן בעבירות משמעת בהרכב שופט ושני חברי בית־דין, אחד מהם עובד אותה מחלקה שאליה השתייך הנאשם. העונש כלל נזיפה, ביטול תוספות עבודה ובמקרים החמורים ביותר סילוק מן התפקיד לצמיתות. אמנם בתקנון נאמר, שלפקיד מינהל הגיטו אסור בתוקף תפקידו לנקוט שום צעד, שיביא תועלת לו עצמו, לבני־משפחתו או לצד שלישי, או לקבל מתנות מכל סוג, אך רק נפילים היו מסוגלים לעמוד בפיתוי. פרוטקציה לקרובים, לחברים, היתה כמעט בגדר מצווה. ואשר לשוחד – הוא היה תופעה שכיחה בעיקר בדרגים הנמוכים, אצל בעלי־משפחה נעשו הדברים על־פי־רוב בצורה דיסקרטית: אחרי ביקור המבקש (העברה במגורים, החלפת מזרן, הקצבת מעיל) מצא הפקיד על שולחנו חופן קוביות סוכר ארוזות בנייר או שעם לחיצת היד עברו אליו שתי סיגריות. קצת מבעלי התפקידים לקחו את השוחד כדבר מובן מאליו, קצתם נטלו ושנאו את עצמם. בדרגים הגבוהים יותר נרכש הרצון הטוב בעזרת מתנה מבעלי היכולת – עוגה, סבון, ציור.

כמו בכל חברה מתוקנת היה קיים בגיטו גם בית־דין של כבוד, שבו דנו בסיכסוכים פרטיים בין תושבי הגיטו, בעיקר בענייני עלבונות. רוב הפונים היו אנשים מבוגרים, ביחוד מיוצאי גרמניה, שהיו רגישים יותר לכבודם, נוקשים יותר, אומללים יותר וחסרי חוש־הומור, שבעזרתו אפשר היה לסיים מחוץ לכותלי בית־המשפט פרשיות כקריאת שמות־גנאי, ואולי יותר מכל היו זקוקים לתחושה שעדיין יש דין ויש דיין בעולם.

הבעיה היתה, איך לחנך ילדים לאמת בשלטון של רמייה, ליושר באווירה של גניבות, איך לחסן אותם, להכין אותם לקראת חיים נורמליים בחברה חופשית. הילדים בגיטו התבגרו מהר. הם ידעו מחלות – אִימפֶטִיגו, אֶנטֶרִיטִיס, אֶנְצֶפאליטיס, קוֹניונְקְטִיבִיטִיס היו מלים בלתי־נפרדות מעולם ילדותם. הם למדו להתמודד עם רעב (האגדה של טרזין סיפרה: היה היה מלך והוא נעשה רעב, עבר ליד אשנב במטבח וציווה על הטבח: “שתי מנות” ובאמת קיבל מנה כפולה). הם נפגשו פנים אל פנים עם המוות, ראו חולי־רוח מביטים עליהם מחלונות ה“קאוואלירקה”, זקנים דועכים מגששים ברחוב. הם היו מפוכחים מאוד, ביקורתיים מאוד לגבי עולם המבוגרים, מלאי חיוניות, מציאותיים. הרי בשעה שהמבוגרים היו מעוגנים בעולם אחר, ובבואם לכאן היתה אישיותם מוגמרת, לא היו לילדים שורשים בעבר. הם חיי בהווה ומציאות הגיטו היתה לגביהם לעתים מציאות החיים היחידה שהכירו וזו לימדה אותם שהתחבולה חיונית לחיים.

כאשר השיגה מחלקת הנוער היתר מן הגרמנים להוציא ילדים חולים לטיול בדשא שעל החומות, ניצלו המדריכים את הרשות שניתנה כדי להביא גם ילדים בריאים אל האוויר. כאשר שאל גונדה, שעמד בראש מחלקת הנוער את אחד הילדים אם הוא חולה וזה השיב בשלילה, אמר לו גונדה: “אבל אם ישאלו אותך הגרמנים, אתה חייב לענות שאתה חולה.” הילד ענה: “אינני שקרן.”

הלימודים הסדירים נאסרו על־ידי הגרמנים, אך ניתן היתר להעסיק את הילדים בשירה, במשחקים, בעבודות־יד, בפעולות־תרבות. מי שהיה טורח ובודק באופן שיטתי את מחזורי ההרצאות לבני־הנעורים, היה נוכח לדעת, שבעצם מדובר בתכנית לימודים. אך הגרמנים עצמו עין, אולי מפני שידעו כי שום דבר לא ישנה את עתיד הילדים. בשעת הלימודים שמרו תלמידים ליד שערי המעונות כדי להזהיר את הכיתות בעוד מועד מאנשי ס"ס מתקרבים ואז פצחו כולם בשירה או החלו במשחקים. ובכן, האמת לא היתה ערך מוחלט והשקר לעתים נעלה ממנה. אשר לגניבה: במילון הילדים לא היה למלה “שלויס” שום מטען שלילי ולגבי הרוב היתה הסחיבה בגדר ספורט: לסחוב תפוחי־אדמה מעגלה עוברת, לסחוב פחמים ליד אשנב של מרתף. ההורים, הסבתות, האחים הגדולים – כולם סחבו למען המשפחה. האם ילד שניסה לסחוב לחם מעגלת האספקה למען אמו החולה היה ראוי לשבח או לנזיפה? הרי המטרה היתה לחנך ילדים נורמליים לכל דבר, שיוכלו לשוב להשתלב בחברה, להיקלט בארץ־ישראל, אם אפשר: המדריכים נקרעו בין מציאות לערכים.

כל מדריך חינך את כיתתו, כארבעים ילד, בצלמו, לפי השקפת־עולמו: בוגרי תנועות־הנוער הציוניות ברוח ציונית, קומוניסטים למען המהפכה הסוציאליסטית, צ’כים לאומיים למען אהבת המולדת. המדריך היה הסמכות הקובעת בחיי הילדים, הרבה יותר מן ההורים שעולמם התמוטט. ומאות ילדים, מנישואים מעורבים, יתומים שהוריהם נהרגו, הגיעו לגיטו בגפם. רבים סבלו מן הניתוק הפתאומי מן הבית. מהפרידה מההורים, והחלו להרטיב בלילה. לא היו למלאכת ההדרכה כמעט כל יתרונות חומריים (שלא כמו בענפים היצרניים), היתה רק אחריות עצומה, ומי שפנה לחינוך עשה זאת לרוב מתוך אהבה, מתוך אמונה, מתוך תחושת־שליחות.

אכן, הילדים הרגישו את עצמם, ולו רק בתת־הכרה, מיוחסים בגיטו, באספקה (מאז קיץ 1943 היה קיים מטבח־ילדים נפרד, שבו חילקו מזמן לזמן מעדנים מיוחדים: שמינית ליטר חלב מאבקה, דייסת־סולת), בתשומת־לב, במגורים. אחרי צאת האוכלוסיה הצ’כית שוכנו הבנים עד גיל 14 בבניין בית־הספר לשעבר, שכל כיתה בו היא גם חדר־מגורים, גם חדר־לימוד, גם חדר־משחקים: הדרגשים בעלי שלוש הקומות עמדו סביב הקירות ובמרכזם שולחן וספסלי־עץ. מעון הבנות שוכן ממול, בבניין המיפקדה הצבאית לשעבר ולא הרחק משם היה גם מעון הילדים יוצאי גרמניה, שהתחנכו בנפרד, אם בגלל מכשול השפה, אם בגלל בעיות חינוכיות. הילדים יוצאי צ’כיה נמצאו תמיד, גם אחרי הפסקת הלימודים הרשמית בשנת 1940, במסגרת חינוכית. ואילו חלק מבני הנעורים באו מגרמניה אחרי שנות חיים רבות בשולי החברה, מושפעים מן האווירה הנאצית. לתדהמת המדריכים אהבו לשיר את שירי החיילים הגרמנים: “ויר פארֶן גֶגֶן אֶנְגלאנד”. את המעון הגרמני ריכז זיגי קוַואסנֶנייבסקי, חבר “גורדוניה”, ופריצי, אשתו של צוקר, היתה להם אם־בית אוהבת. אדלשטיין ביקר אצלם, כדי לדבר באזניהם – הרי שפתו היתה שפתם. הילדים זכרו אותו כמין דוד חביב, שציטט דברי חוכמה יהודיים והדגיש תמיד: ילדים, יש לכם עתיד חשוב, הֱיו חזקים, שמרו על הנקיון, היו בריאים. תחילה היה מרחק רב בין הילדים יוצאי צ’כיה ויוצאי גרמניה, אך הוא הצטמק במרוצת הימים בגלל פעולות ספורט וקורסים משותפים והחיבה המשותפת לכדורגל.

רוב הילדים אהבו את החיים במעון, את גודש הפעולה: קימה בשש וחצי בבוקר, רחיצת־חובה, ארוחת־בוקר משותפת ואחר־כך לימודים. חלק מן המורים בבית־הספר העממי היו פרופסורים לשעבר, דוצֶנטים, אך לא היה בתואר האקדמי כל ערובה להצלחה בהוראה בתנאי הגיטו, שכן העיקר היה לדעת כיצד להקנות חומר בצורה מרתקת בלי ספרי־לימוד, בלי מחברות, בלי אמצעי־עזר. לפעמים הצליח מנהל־חשבונות לשעבר בהוראת מתמטיקה יותר ממורה מוסמך שדבק בשיטות העבר. נייר ועפרונות היו יקרי־מציאות והם חולקו רק לשם כתיבת חיבור, הכתבה או תרגילי חשבון, וגם אז היה זה נייר־אריזה משומש, קרעי־קרטון. מכתבים ישנים כתובים מצד אחד. אחרי ארוחת־הצהריים ומנוחת החובה באו פעולות הספורט, התחביבים ולפנות־ערב הביקור אצל ההורים.

הילדים למדו רובם ברצון, בלי שוט הציונים, והרחקה מן השיעורים נחשבה לעונש חמור. המדריכים התלבטו רבות בשאלת ההענשה: אסור היה להעניש בהפחתת מנות המזון, איש לא העלה על הדעת מכות. להעניש על־ידי הטלת עבודה לא נראה חינוכי – הרי נועדה העבודה להיות ערך, לא גזירה. עיקר העונש היה מוסרי, בתוך הקבוצה: נזיפה, הרחקה מפעולות תרבות. כאשר נתפס ילד אחרי שגנב תלושי־מזון מחברו, והיה חייב לבקש סליחה מעל דפי עיתון קבוצתו “אנו מובילים”. הוא כמעט נשבר נפשית מרוב צער וחרטה.

ההזדהות לא היתה עם העם היהודי, עם הכלל, אלא עם הקבוצה. ילד בעל ידיים שמאליות נתקבל על־ידי חבריו בחבורת “שְׁקיד” (שנקראה על שמו של המוסד לילדים חסרי־בית בפטרוגראד לפי ספרם של בֵייליק ופַאנטילייב) רק אחרי שידע, היחיד בכיתה, את מקום לידתו של טולסטוי – ורק הוֹנזה אייזנר המדריך ידע את הסוד: הוא גילה לילד את התשובה מראש כדי לחזק את מעמדו בחבורה.

“אנו מובילים” יצא לאור במשך שנתיים: עורכו פֶּטֶר גַנְץ, בא לגיטו בן 14 – בלי הורים, שהיו מוגנים בזכות נישואים מעורבים. כרי להבטיח אספקה שוטפת של חומר עיתונאי היה פטר משלם בעד מאמרים ורשימות במזון שקיבל בחבילות מן הבית. והרי מזון היה הדבר יקר־הערך מכל – כמעט: “לא אבגוד בחברי אף לא בעד פרוסת לחם עם נקניק. אף לא בעד רבע קילו של דבש אמיתי…” אכן, החברות בתוך הכיתה היתה המסגרת הקובעת ולמען הקבוצה היו הילדים נכונים למעשים שדרשו אהבת זולת אמיתית. כאשר קיבל אלי בֶּכְנֶר בחבילה כשי ליום־הולדת אווז צלוי שלם. מעדן שיהודים לא טעמו אותו זה שנים, חילק אותו בדייקנות ל־42 מנות שוות כמספר חבריו לכיתה.

הילדים חיו רוב היום בעולם נפרד, ללא מגע כמעט עם הזקנים, החולים, הגוססים. אך בשנת 1943 אירגנו המדריכים מפעל “היד התומכת”: הנערים והנערות היו באים פעמיים, שלוש פעמים בשבוע אל אחד מחדרי הזקנים, מנקים מזרנים, מביאים אוכל, עושים מיני שירותים, מברכים בימי־הולדת, עורכים מופעים למסיבות. רבים מן הצעירים נרתעו, נדחו מן המצעים המזוהמים, מן הריח, אך קצתם התמידו, יצרו קשר אישי עם זקן או זקנה מילאו מקומם של נכדים רחוקים.

הודות לקשריו עם מפקח המחנה השיג פרדי הירש רשות להקים על חומות המבצר הרחבות המכוסות דשא, מגרש־משחקים ולחנוכתו במאי 1943 נערכו תחרויות ספורט ומפגן של 6,000 ילדים ובני נוער, בחלקם לבושים בגדי־התעמלות שנתפרו מסדינים צבועים. לציונים היתה זו חגיגה לציון יום הולדתו של הרצל, לקומוניסטים לכבוד האחד במאי, והמתעמלים סיימו את הופעתם כמבנה בצורת האותיות “Čest prāci”, דהיינו כבוד לעבודה. ד“ר קאן נשא את הנאום החגיגי ולכולם היתה זו שעת התרוממות־רוח: גם בתנאים הנוראים של הגיטו אפשר לחנך נוער בריא למען עתיד טוב יותר. המשימה היתה לחנך לגאווה יהודית על ערכה של היהדות, בעולם שהתייחס אל יהודים כאל רפש. כאשר החלה הֶלֶנקה בת ה־12 לנבל את פיה, להשתמש במלים כמו “תחת” ו”לחרבן", נזפה בה אמה: כך לא מדברת ילדה ממשפחה טובה. “איזו משפחה טובה? הרי אנחנו בסך־הכל יהודים,” הטיחה נגדה הבת. האם רשמה את תוכן השיחה ביומן שניהלה באהבה מאז הולדת הבת, למזכרת כשתגדל. “האם שמעת פעם על רוצח מקרב היהודים? האם הכרת פעם יהודי שגנב? מלכים קמו מתוכם, אפילו ישו הנוצרי, ולכך את קוראת: רק יהודים?”

המרצים ניסו להקנות לבני הנוער את המוסר שהינחה אותם כל ימי חייהם: “אמרתי לנערות שעליהן להתנהג כך שיוכלו להיזכר בימים אלה בגאווה,” רשם אחד הקשישים. “תחילה צחקו, אחר־כך הבינו את משמעות דברי. אמרתי להן שעל־ידי חינוך עצמי למשמעת ולדייקנות הן מיטיבות קודם־כל עם עצמן. הרי הן רוצות ביום מן הימים להינשא ולחנך ילדים ואז יהיו אסירות־תודה על החינוך העצמי ואחרי שנים רבות יאמרו: הזקן צדק.”

בגיטו היו קיימים מוסדות, מעונות, מועדונים לכל גיל וגיל. ממעון לאמהות עם תינוקות ועד למעונות הנערים בני ה־17. גם בילדים שהתגוררו עם הוריהם (לא כל ההורים הסכימו למגורי ילדיהם בבתי־הילדים הנפרדים) טיפלה מחלקת הנוער במסגרת האגף לטיפול פתוח, שבראשו עמד פְריץ פראגר. מחנכים בעלי שם כמו פרופ' מקסימיליאן אדלר ופרופ' חיות שימשו יועצים להנהלת המחלקה. הוקם גם מוסד לילדים קשי־חינוך ולילדים מופרעים בהנהגת זוג המחנכים בּוֹימֶל. היו תופעות של עבריינות נוער או מה שהוגדר אז כעבריינות: גניבות, בעיקר של מצרכי מזון. שני נערים גנבו תפוחי־אדמה ומסרו אותם לקומונה. איך להתייחס אליהם? לשפוט אותם על גניבה? לשבח אותם על חברות? כדי לנתק את בני הנוער מן השיפוט הכללי ומן החובה לדווח על כל משפט לגרמנים, הוקם בקיץ שנת 1943 בית־דין מיוחד בשבילם, בהשתתפות פסיכולוגים, מחנכים, נציגי מחלקת הנוער, שהסתפקו לרוב בנזיפות ורק במקרים קיצוניים הטילו עונש של מאסר (עד למקסימום המותר של מחצית העונש למבוגרים). עולמם של הנערים מעל גיל 14 לא היה מוגן כשל הילדים, הם היו שוליות לנגרים, למסגרים, לחשמלאים וגם אם גרו במעונות משותפים, חיו את מציאות הגיטו, שגיבורו הוא האיש החזק, בעל התושיה. הם חלמו על בגדים יפים, על קולנוע, על גלידה, ניהלו את הרומן הראשון עם נערות, ניבלו את פיהם, נשאו בעול הדאגה להורים חולים, האמינו כי לא יאונה להם רע.

הגננות היו יוצאות עם הילדים הקטנים לטיול על־פני הגיטו לפְנים מן החומות: לראות סוס ברחוב, לבקר בתחנת מכבי־האש, והילדים הנציחו בציורים את חוויותיהם. היו שציירו מהווי הגיטו: שוטר ליד שער, קסרקטינים, חלון מסורג, תור לאוכל. והיו שציירו דברים שלא ראו מימיהם במציאות: טחנת־רוח הולנדית, בית כפרי מוקף הרים מוריקים, פרח איריס, פרפרים. רבים מן הילדים כתבו שירים, אם בעידוד המדריכים. אם מתוך צורך פנימי.

קָטָן, אַךְ מָלֵא

וְרָדִים הַגַּן.

הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְׁבִיל

יֶלֶד קָטָן

יֶלֶד חָמוּד

יָפֶה כְּנִצָּן,

כְּשֶׁיִפְרַח הַנִּצָּן

לֹא יִחְיֶה, כִּי יָמוּת

אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן

כך רשם פראנטה בס כשהיה בן שלוש־עשרה. בן ארבע־עשרה כבר לא היה בחיים.

 

24. מכאן יוצאים לארץ־ישראל    🔗

חלום היהודים על גיטו שישא את עצמו כמעט הוגשם – ונשבר, כי הגרמנים פסקו אחרת. באביב 1942 עדיין היה נראה, כי מאמצי אדלשטיין לפרודוקטיביזציה ישאו פרי: ההכנסות משכר עבודות־חוץ ועבודות למען הגרמנים בתוך הגיטו הגיעו ל־84% מהוצאות ההחזקה (השיעור התקרב למאה אחוז. אס הפחיתו מהוצאות ההחזקה את אספקת המזון לטראנספורטים שבמעבר, ששהו בטרזין רק ימים מספר).

בעקבות משלוחי הזקנים נשתנה המצב שינוי מכריע וביולי 1942 נאלצה הנהגה הגיטו להודות, כי התכנית לקיים את הגיטו בעבודה עצמית נכשלה. בדו"ח הפעולה לחודש אוגוסט 1942 נאמר הדבר גלויות: “טרזיינשטאט נהפכה לגיטו־סעד ושיעור כוחות העבודה לעומת הזקנים פוחת והולך בהתמדה (11,000 מול 19,000 בממוצע לחודש יולי). שינוי זה השפיע, כמובן, על המבנה הכלכלי של הגיטו: בעוד שבחודשים הקודמים הטביעו המאמצים להשגה עצמאות כלכלית של הגיטו את חותמם על חיי המקום, הרי מאז יולי היה הכרח לוותר על התקווה להגשמת תכנית מעין זו.” קבוצת הייעור הוחזרה לגיטו. ההכנסות ירדו ושיעור ההחזקה העצמית הגיע רק למחצית הוצאות הקיום, למרות העובדה, שההקצבה היומית למזון לנפש ירדה לנקודת־שפל (2.79 כתרים לעומת 3.84 בחודש מאי).

אבל המאמצים להשתלב במשק המלחמה לא ניטשו ושוב צצה קרן־תקווה: בקיץ נפתח ענף־ייצור חדש – פיצול פצלת, שבה השתמשו הגרמנים כבחומר בידוד בייצור נשק. ענף זה העסיק 150 עד 200 נשים. נשלמה הקמת צריפים לצרכי ייצור: ייצרו שם ערדליים עשויים עור, קונפקציה לנשים, ספרי־ילדים ומשחקי־ילדים, תכשיטים, מזכרות, גלויות אמנותיות, ארנקים, נרתיקים. כל מיני סרסורים גרמנים, שסיפקו את חומרי הגלם, מצאו כאן מקור לעבודה זולה ומעולה (אך היו ביניהם גם אנשים שבאמת ביקשו לעזור ליהודים) והיה ביקוש רב לתוצרת הגיטו בשוק. בייצור מוצרי קראמיקה אמנותיים עבדו בין השאר פרופ' סאדק ופרופ' צדיקוף, שני אמנים בעלי שם עולמי, ובובות הקראמיקה מעשה ידיהם הרשימו את המבקרים הרבים משורות הס“ס, שאהבו לבוא לטרזיינשטאט: ההפצצות פסחו עליה, מיפקדת המקום לא היתה חסרה כלום וההנאות כאן היו רבות: אוכל בשפע, מתנות מרכוש היהודים המוחרם, הזמנות מיוחדות מבתי־המלאכה היהודיים (באלדור פון שיראך, מנהיג הנוער הנאצי, הזמין בעת ביקורו ארבע בובות אמנותיות יהודיות לילדיו הארים הטהורים). נכבדי השלטון הנאצי אף חיפשו לעתים אמתלה לביקור בגיטו טרזיינשטאט בטענה שדרושים להם דו”ח או סטאטיסטיקה זו או אחרת, מה שרק הוסיף לחרושת הניירת, שבה היו מעוניינים שני הצדדים, הפיקוד הגרמני והמינהל היהודי.

בנגריות ייצרו רהיטים, בעיקר לפי הזמנת אנשי הס"ס המקורבים לגיטו, שמצאו כאן מקור נוח להתעשרות אישית. עסקו בייצור סוליות־עץ לנעליים, בהקמת חלקי צריפים למען הוורמאכט, בכריכיה ייצרו קופסות קרטון לצרכי הצבא. לגיטו הובאו מדי צבא מוכתמים בדם מן החזית וכאן נוקו ותוקנו – ובכל זאת, עדיין לא היו אלה ההזמנות הגדולות של מוצרים חיוניים למשק המלחמה, שרק בהן, כך האמין אדלשטיין, הגנת־אמת מפני הגליות נוספות לפולין. גם הצבא, על אף המחסור המשווע בכוחות־עבודה, נאלץ להיכנע להימלר ולשאר נושאי האידיאולוגיה הנאצית, שהשמדת היהודים היתה להם מטרה עליונה, מעבר לכל תועלת כלכלית או צבאית, שיכלה לצמוח למשק הגרמני מניצול כוחות־העבודה היהודיים. כפי שהבהיר גרינג למטה הכללי של הוורמאכט בקיץ 1942: אסור להתייחס אל היהודים כאל כוחות־עבודה שאי־אפשר בלעדיהם – לא אגף החימוש ולא אגף אחר של הצבא יוכלו להחזיק בכוחות־עבודה יהודיים עד תום המלחמה, כפי שהציעו אנשי הצבא שדעתם היתה: קודם־כל נצחון צבאי שלם. אחר־כך פתרון שלם של בעיית היהודים.

כוח־העבודה בגיטו טרזיינשטאט הלך והצטמק: הצעירים היו חייבים גם לעבוד בייצור למען הגרמנים, גם לדאוג להחזקת הגיטו, גם לטפל בזקנים. עומס העבודה על המסוגלים לה היה עצום. בחודש אוגוסט עבדו עובדי התובלה 80 עד 110 שעות לשבוע, מהן עד 30 שעות בלילה. צוותי הרפואה ועובדי מחלקת הקבורה עבדו 75–80 שעות, מהן עד 20 שעות בלילה. עובדי המטבחים והאפסנאות – עד 90 שעות. מהן שליש בלילה. בעלי המלאכה – 65 עד 70 שעות, מהן 10 בלילה (וכל זאת בלי שאיש ס"ס מניף שוט עמד על גבם. נכון, עבדו גם מתוך כורח, אך בעיקר מתוך הרגשת אחריות משותפת). “התחלואה בין העובדים גבוהה במיוחד,” נאמר בסקירה שנכתבה בידי צוקר. “וזאת עקב תת־תזונה הגורמת ירידה תלולה במשקל. הגוף הנחלש מאבד את כוח ההתנגדות וכל נזלת מביאה לדלקת־אזניים, לברונכיטיס, לדלקת־ריאות. מועצת־הזקנים עושה כל מאמץ לנהל את קיצוב המזון בצורה כזאת, שכוחות־העבודה יזכו להטבה על חשבון הלא־עובדים, כדי לשמור על כושר העבודה.” הדילֶמָה נשארה בעינה כמעט עד סוף המלחמה: איך לעשות צדק בשלטון של אי־צדק, איך לחלק את מנות הרעב כדי שלפחות חלק מן הכלואים בגיטו ישמרו על כוחותיהם. הרי הזקנים לא יחזיקו מעמד ברובם, גם אם יישארו בטרזין, אך הצעירים הם ערובה להמשך קיומו של העם היהודי.

אדלשטיין ניסה להניע את הס“ס לשינוי מדיניותה, שלפיה נשלחו הצעירים והבריאים למזרח והזקנים וחסרי־האונים נשארו במקום. האיוּר לדו”ח־הפעולה הרשמי לחודש אוגוסט 1942, שהיה מיועד לגרמנים, המחיש את עמדתו היטב: מסננת ענק, שדרכה נופלים צעירים אל התהום, בעוד הזקנים, החולים נותרים מעל לרשת. אדלשטיין ידע היטב את חולשת הגרמנים לסטאטיסטיקה, לדיאגרמות, לטבלאות וסיפק להם חומר ביד רחבה, קודם־כל כדי להעסיק אותם בניירת במקום בבני־אדם. רוב האילוסטראציות בדו"חות הפעולה נעשו על־ידי פטר קין, צייר ומשורר מחונן יליד הסודטים, חבר “החלוץ”, שהתכונן בשנת 1939 לעלות לארץ־ישראל, אך נאלץ לעזוב את ההכשרה בגלל פגם בלב שנתגלה אצלו וחסם את דרכו לארץ.

כאשר התלונן אדלשטיין באזני מפקד המחנה על התמותה הגדולה בין הזקנים בגיטו. ענה לו זיידל: “השעון מדייק,” דהיינו: זה בסדר. גם זיידל, מתוך שיקולים משלו, לא היה מעוניין בהצפת הגיטו בזקנים. וכאשר עמד להגיע פקיד גבוה מברלין, כפי שרשם גונדה, ציווה ראש המחנה, “שכל הזקנים ובעלי המום יתהלכו בחוצות, הלוך ושוב, הוא רוצה שהעיר תיראה בעיני הפקיד מלאה יותר מדי. ראש המחנה לא רוצה, לפי דעתי, שעוד יבואו זקנים וחולים.”

במקום להפסיק, ולו רק זמנית, את המשלוחים היומיומיים של זקנים לטרזיינשטאט, פתר המשרד לבטחון הרייך את בעיית הצפיפות הנוראה על־פי דרכו: זיידל הודיע לאדלשטיין על העברת חלק מן הזקנים “לגיטו אחר, בתנאים דומים לשל טרזיינשטאט” והשמועה דיברה על מקום בשם אוסטרובו שליד פוזן. קודם נרשמו כל הזקנים שעברו את גיל 65 בחצר “מאגדבורג”, שם מילאו עובדי המינהלה היהודים שאלונים ארוכים, ואחר־כך עברו הזקנים לוועדת קציני ס“ס, שבאה במיוחד מברלין. אנשי הס”ס, אחרי שאלות מספר, רשמו ליד כל שם את האות 0 למי שנוער למשלוחים מזרחה. ואת האות T למי שנשאר בטרזיינשטאט, ואלה היו בעיקר נכי־מלחמה בעלי נכות גבוהה, בעלי אותות הצטיינות גרמניים גבוהים, בנים מנישואי־תערובת ובעלי־שם.

במשך חודש ספטמבר נשלחו למזרח עשרת אלפים זקנים מן הרייך, חולים, תשושים, מבוהלים, מבולבלים, בודדים, חסרי־אונים. שיירת הזקנים הגוררים את עצמם אל תחנת־הרכבת, בחלקם נישאים על עגלות־מתים, דרך הרחובות השוממים של העיר שנועדה להיות להם מקום־מרפא, היתה כתהלוכת־רפאים בדרכי השאול. באוקטובר באה ההוראה להוציא מן הגיטו גם 10,000 זקנים יוצאי הפרוטקטוראט, אך מכיוון שלא נמצא מספר כזה בטרזין, הסתפקו הגרמנים לבסוף ב־8,000¹³. הבחירה נעשתה על־ידי הגרמנים. כפי שהודיעה פקודת היום, ולכן לא היה מקום לערעורים לפני ועדת הטראנספורטים – רק הותר לבנים להצטרף אל ההורים הזקנים.

הדילמה היתה נוראה: או לתת להורים הזקנים לצאת לבדם למזרח ואולי להחיש את מותם ברעב, או לוותר על המעמד המוגן בגיטו, לסכן את החיים ולנסוע עמם, כדי לעמוד לצדם גם במזרח, באותו מקום מסתורי, מפחיד, בלתי־ידוע. אלה שהחליטו להישאר בגיטו על אף הכל, נשאו את הפרידה מן ההורים הקשישים שהם זנחו בשעתם הקשה כצלקת, כמועקת־בלהות בלילות.

לטראנספורט האחרון, שהיה מסומן באותיות BY, לא הספיק עוד מלאי הזקנים ולכן צירפו הגרמנים ברגע האחרון גם צעירים. באנדרלמוסיה הכללית ברחו 134 איש ממקום הריכוז והסתתרו בגיטו. לא היתה עוד שהות לעגל את מספר היוצאים לאלפיים כנדרש. זיידל רתח מזעם, הטיל על הגיטו עוצר כללי עם כיבוי־אורות משעה שש בערב, אסר פעולות תרבות וציווה על ספירה כללית לפי חדרי המגורים. רוב הבורחים נתפסו, נכלאו במיפקדה, הוכו ובחלקם הגדול הועברו למבצר הקטן. אך החשבון הכללי עדיין לא עלה יפה. אדלשטיין טשטש את העניין על־ידי תוספת נפשות מתות לכרטסת הכללית מתוך תקווה שאפשר יהיה לאזן את החשבון במרוצת הזמן.

כאשר נודע לטרודה גרואג בעת משלוחי הזקנים, שגם אמה הקשישה נכללה בהן, מיהרה ל“מאגדבורג” כדי לבקש את עזרתו של אדלשטיין, אך לא הצליחה להגיע אליו, משום שמזכירתו הנאמנה הגברת שטייף לא נתנה לאיש להיכנס. לפתע נפתחה הדלת, אדלשטיין יצא, חיוור ורצוץ. “אמי מתה,” אמר. “איך? איפה?” שאלה טרודה המופתעת. “בפולין, לא כדרך הטבע,” ענה לה ייקף, “אני הולך לומר ‘קדיש’.”

איש בגיטו לא ידע, איך הגיעה אל אדלשטיין הידיעה על מות אמו, שנרצחה במבצע החיסול הראשון בהורודנקה, ב־28 בדצמבר 1941. באותו יום נורו למוות מחצית יהודי הורודנקה ובתוכם גם מוטל ומאטל אדלשטיין, הורי יעקב, אחותו דורה עם בעלה ושני דודיו לבית קוך. אחרי שנים התברר, שאדלשטיין שלח עוד מטרזין מכתב להוריו בגיטו של הורודנקה באמצעות פראנטה פרידמן, ראש קהילת פראג. המכתב הגיע להורודנקה באביב 1942, אחרי שלא נותר עוד בחיים איש ממשפחת אדלשטיין. אחד מן היהודים ששרדו, ישראל זילבר, חניך “גורדוניה”, שהכיר את ייקף מביקוריו הקבועים בהורודנקה ומהרצאותיו לפני הנוער הציוני הסוציאליסטי, פתח את המכתב ואף כתב תשובה לפי כתובתו של פרידמן. אם רמז זילבר על מות כל משפחת אדלשטיין במכתבו שנשלח בדואר רגיל והרמז לא הובן כהלכה, אם פרידמן ביקש לחסוך מייקף זעזוע גדול מדי ולכן הודיעו רק על מות אמו, אם היו לאדלשטיין עוד קשרים אחרים להורודנקה, אין לדעת עוד. באותם ימי סתיו עצמם, כאשר אמר “קדיש” על אמו, חוסלו אחרוני היהודים של הורודנקה במחנה ההשמדה בֶּלזֶץ אחרי מסע עינויים נורא ברכבת.

למרות הטראנספורטים היוצאים אל הבלתי־נודע, למרות הצפיפות, הכינים והפשפשים, תת־התזונה, תמותת הזקנים, לא התייאשו, לא הרופאים. לא האחיות, לא מובילי החולים, מן המלחמה במוות, ונאבקו על חיי כל יחיד. רופא־העיניים ד"ר ריכארד שטיין ביצע ניתוחי־עיניים מסובכים כדי להציל את מאור עיניהם של תושבי הגיטו כאילו חייהם מובטחים להם לאורך שנים. רופאי־שיניים תיקנו את שיני היוצאים למזרח. כדי שלא יסבלו מכאבים בדרך. אחיות שמחו על הצלת ילד מדלקת־ריאות וכעבור שבוע הוא נכלל במשלוח למזרח. מלבד בית־החולים המרכזי בקסרקטין “הוהנאלבה”, שלתוכו נדחסו אלף מיטות בצפיפות מירבית. היו קיימים מרפאות וחדרי חולים בכל קסרקטין, בכל בלוק של בתים. ברופאים לא היה מחסור, כל עוד הם היו מוגנים מפני המשלוחים למזרח (היה בממוצע רופא אחד ל־750 נפש), אך היה קיים מחסור משווע באחיות ובמטפלות. על האחיות המקצועיות נוספו מאות אחיות מתנדבות, שטיפלו, רובן הגדול במסירות ובגבורה, מתוך חירוף־נפש, בזקנים, בגוססים, בחולי מחלות מידבקות, ונלחמו במגיפת הכינים במים קרים, בסבון עשוי בעיקר מטין עד שהכינמת חוסלה כליל תוך שנה.

מי שהרגיש שבאה עליו מחלה הודיע על כך לזקן־הבית ובכל יום היה עובר רופא־תורן בכל חדרי המגורים ומבקר את החולים השוכבים בחדריהם, מאשר חופש־מחלה בשעת הצורך. רושם תרופה או נותן הוראה להעברה לבית־חולים. פעמיים ביום הורשו בני המשפחה לבקר אצל החולים בבתי־חולים והם הביאו עמם את אשר חסכו מפיהם או קנו תמורת לבוש או השיגו במקום העבודה וקיבלו מחברים – תפוח, פרוסת עוגה, סוכריה. היו חולים, גם בין הילדים והצעירים, שבגלל חולשת הגוף מחמת תת־תזונה לא יצאו ממעגל המחלות – אחרי פצעי מוגלה דלקת־ריאות, אחרי דלקת־הריאות דלקת־מעיים, אחריהן צהבת, חזרת, דלקת־קרום־המוח, ושחפת שהתפשטה מאוד בגלל הצפיפות בגיטו. היו גם אנשים שהתחסנו בגיטו. חולי כיב־קיבה וחולי סוכרת אף הרגישו הטבה במצבם (הודות לדיאטה מאונס). חולי אסטמה החלימו. ד“ר ויידמן, יו”ר קהילת פראג לשעבר, שהיה תמיד עגלגל, אמנם רזה מאוד אחרי בואו לגיטו, אבל האסטמה הכרונית שסבל ממנה, נעלמה ומכתבו לחבריו בקהילה נקרא כאילו נכתב בבית־הבראה.

עיקר המאמץ נועד למנוע מגיפות ואכן, אנשי התברואה אסרו מלחמה חורמה בליכלוך: הסדרנים ליד אשנבי חלוקת המזון היו רשאים להחזיר כל אדם שכלי האוכל שלו לא היו נקיים. תושבי הגיטו נתבעו שוב ושוב לרחוץ ידיים אחרי היציאה מבית־השימוש, לפני האוכל, להתייצב במרפאה עם כל פצע זעיר, כי גם הוא עלול לגרום לנמק. הילדים במעונות היו חייבים להתרחץ בצוננים יום־יום, גם בימי קרה. והליצנים שבין הנערים כללו את בדיקות הנקיון של פרדי הירש בין מכות הגיטו שכללו רעב, טראנספורטים, מחלות ופרעושים. ללא־רחם היה פרדי משליך על הרצפה שמיכות, כלי־אוכל, בגדים שלא עמדו בביקורת הנקיון הקפדנית. זיידל, שדאג בעיקר למה שיעלה בגורלו, אם הגיטו יהיה מקור סכנה לסביבה, שם את עינו בעיקר על היורקים בפרהסיה: על יריקה ברחוב הוטל עונש של יומיים עד שלושה ימי מאסר. אך למרות השמירה הקפדנית פרצה בחורף הראשון מגיפת טיפוס המעיים בין הילדים ואחדים מהם מתו.

ד“ר מונק היה ידוע כאיש נוקשה – על דלת חדרו ב”מאגדבורג" היה קבוע שלט: “כאן גר, אך לא מנהל משרד, ד”ר מונק," ובמשרדו היתה כתובת: “אני מכיר ריעות, אך לא פרוטקציה.” אולם רק איש כמוהו היה מסוגל להתמודד עם המציאות ולא להרפות: בספטמבר 1942, אחרי תשעת חודשי קיום, כבר היו בגיטו 36 מרפאות, 438 חדרי חולים, 4,680 מיטות חולים, 600 רופאים: בממוצע קיבל כל תושב ארבעה טיפולים בחודש. היו קיימות מחלקות למחלות נשים, לאורולוגיה, למחלות אף־אוזן־גרון, לשיניים, לעיניים, מחלקת ילדים, כירורגיה, רנטגן. בגיטו תיקנו והתקינו משקפיים, נעליים אורטופדיות וחגורות־שבר, בישלו כמה סוגי דיאטה, יצרו שפופרות זכוכית, נערכו קורסים להשתלמות רופאים ואחיות, היה קיים ועד מדעי. נפתחה ספריית־בריאות מרכזית, נעשו עבודות מחקר, בעיקר בשטח המחלות המידבקות. ורק נגד דבר אחד לא ידע איש שום תרופה: איך להפסיק את אימת המשלוחים למזרח.

המקום המדכא מכל היה בית־החולים לחולי־רוח, ששוכן במיבנים החשוכים שבתוך חומות המבצר, אם למען החולים בגוף נעשה כל מה שהיה בכוחות אנוש, הרי החולים בנפשם נדחסו מאחורי סורגים, רובם זנוחים ונשכחים, אולי מתוך יצר ההצלה העצמית של הנאבקים על שפיות־הדעת במציאות מטרפת. היו שם חולי־נפש כרוניים, שנקבצו כאן מכל המוסדות היהודיים על־פני הרייך, אבל גם אנשים נורמליים, שלא היו מסוגלים לשאת את המתרחש, את ההשפלות, את הניתוק ממשפחתם, את התמוטטות עולמם. הרזון ששולח בגופם פתאום הביאם למצבי דכאון, לעצבנות או לאדישות, ועל כך נוסף המתח המתמיד, בעיקר אצל זקנים, בגלל התורים הנצחיים, ליד הברזים, בבתי־השימוש, בעת חלוקת האוכל, בגלל היעדר השינה, הפרעושים והפשפשים המציקים, בשל ייסורי הגוף שהורגל במשך שנים לניקוטין או לקפאין. אין פלא שהיו אנשים, אשר מצבם הנפשי בגיטו התערער. הפלא הוא, שרבים כל כך שמרו על שלוות־נפשם, על בדיחות־הדעת, על חיוניותם, על צלם האדם שלהם.

החורף עמד בשער ובעליות־הגג החשופות לקור עדיין שכנו יותר משלושת אלפים איש, בעיקר זקנים. הנהלת הגיטו פנתה לתושבים בפניות חוזרות להצטופף עוד יותר כדי למצוא לשוכני עליות־הגג מקום בין קירות מגינים וגם מעיניה לא נעלם הניגוד המשווע בין הפנייה לסולידריות ובין המגורים המיוחסים של חברי מועצת־הזקנים ושאר נושאי תפקידים בכירים בחדרים נפרדים בקסרקטין המינהלה. “ארור היום שבו עברתי ל’מאגדבורג',” אמר אדלשטיין פעמים רבות.

המיוחסים שבין הבאים מגרמניה ומאוסטריה זכו לפי הוראת הגרמנים למעמד מועדף ולשפת הגיטו התוספה מלה חדשה, ה“פרוֹמינֶנטים”, היינו המיוחסים. מספרם נע בין שמונים עד למאה ועשרים איש והם כללו אוסף מוזר של שרידי תפארת יהדות מרכז־אירופה ובעלי זכויות בעיני הנאצים. היתה ביניהם הגברת אלדה ברנשטיין, ישישה עיוורת כמעט, שנודעה בשמה הספרותי כארנסט רוזמֶר וייחוסה כפול: היא היתה נכדתו הבלתי־חוקית של פראנץ ליסט וחותנת בנו של גֶרהארד האוּפטמן, אחד מגדולי הסופרים הגרמנים בעת החדשה. הגברת ברנשטיין נהגה להיאנח ברגעי צער גדולים על חיי הגיטו: “אח, אילו רק ידע על כך גרהארד!” (באחד המפגשים הקבועים עם זיידל ביקש זקן־היהודים רשות להעביר את העין המלאכותית של הגברת ברנשטיין לתיקון אצל היצרן בוויסבאדֶן).

בין הנכבדים היו שתי זמרות: יועצת־החצר הנרייטה בֶּק, בעלת אות־הצטיינות גבוה על הופעותיה לפני חיילים גרמנים בימי מלחמת־העולם הראשונה, שהיתה בת־חסותה של אשת גֶרינג, אף היא זמרת אופרה לשעבר, והזמרת הקאמרית יוליה סאלינגר, שייחוסה בא לה בזכות שני בניה, צאצאיו הבלתי־חוקיים של הנסיך לבית הוהֶנצוֹלֶרן. באוסף ה“פרומיננטים” נכללו אידה שניידהוּבֶּר, אלמנת ראש הס"א בבאווריה, שנרצח על־ידי הנאצים בשנת 1934, הרוזנת סֶייסְל ד’אה (Seyssel d’Aix), ששני בניה לחמו בחזית הגרמנית, הברונית פון בלייכרידר, נכדתו של גרשון בלייכרידר, בנקאי ויועץ פיננסי לביסמארק, רודולף פון הירש, אחיינו של הברון הירש הפילנטרופ הידוע, וקארל פון ויינברג. לשעבר חבר מועצת המנהלים של תשלובת “אי. גֶ. פארבֶּן”.

למעמד “פרומיננטים” זכו גם קצינים גבוהים לשעבר בצבא האוסטרי־הונגרי, ביניהם יוהאן גיאורג פראנץ פרידלנדר, שנשא את הדרגה פלדמארשאל־לויטננט, כמה שרי ממשלה לשעבר: ד“ר גיאורג גראדנאואר, ראש ממשלת סקסוניה, ליאון מאייר, שר־המסחר של צרפת, ד”ר אלפרד מייסנר, שר־המשפטים של צ’כוסלובקיה, ד"ר פריץ ראתֶנאו, בן־דודו של ואלטר ראתֶנאו, שר־החוץ הגרמני בתקופת ממשלת ויימאר.

המיוחסים גרו בבתים קטנים, בנפרד מן ההמון, שניים עד חמישה בחדר. קיבלו תוספת מזון מיוחדת, רשות לכתוב לעתים קרובות, היו פטורים מעבודה (אם כי רובם, ככל שכוחותיהם הספיקו, העדיפו לעבוד), נהנו משירותי מנקוֹת והיו מוגנים מפני טראנספורטים למזרח – אם סיווגו אותם הגרמנים בסוג א' המיוחסים סוג ב' זכו רק לתנאי מגורים מועדפים, אך לא להגנה מפני טראנספורטים, וביניהם היו גם כמה משתפי־פעולה כמו מנדלר, בעל חברת הנסיעות “השושנה־השחורה” מימי ההגירה המוּאצת, שהפך למארגן הטראנספורטים מערי הפרוטקטוראט והיה ידוע כנבל, ואכן, אחרי בואו לטרזין ספג מנת מכות הגונות מתושבי גיטו אלמונים, שהיה להם חשבון עמו.

בבתי הפרומיננטים השתמשו עדיין בתארים מימי־עבר, דיירותיהם בירכו אשה את רעותה בפְראוּ בארוֹנין ובפראוּ גרֶפין וכאשר אחת מעובדות הנקיון מן הפוּצקוּלוֹנֶה המהוללת (סופרת בעברה הרחוק) ביקשה למסור הודעה לפרופ' אמיל קליין מאוניברסיטת יֶנה, שנחשב לאבי תורת הריפוי הטבעי, שיסע אותה הפרופסור קצרות: “איני מדבר עם משרתים.” פרופ' אלפרד פיליפסון, גיאוגראף בעל שם עולמי, חי בצפיפות הנוראה של בני־תמותה רגילים, עד שהגיעה אליו גלויה מאת החוקר והסופר השוודי סוון הֵדין, שהיה ידוע כאוהד גרמניה הנאצית, ובזכותו קיבל פיליפסון לא רק מעמד של פרומיננט, אלא גם רשות להביא לגיטו ספרים וכתבי־יד מספרייתו בבון.

בפרוס ראש־השנה נפוצה בקרב היהודים בטרזין שמועה, שהימלר עצמו עומד לבקר בגיטו ואכן, זיידל ציווה לפתוח במהירות כמה חנויות, בחפזון פונו הדיירים מן החנויות לשעבר, שסויידו ונהפכו רשמית לחנויות לתמרוקים, למזון, לנעליים ולבגדים, לכלי־בית, למזוודות, לניירות ולספרים. לתושבי הגיטו חולקו תלושים, לכל סחורה נקבע מחיר בנקודות, ובמחזורים שוחררו נקודות לחנויות השונות. כל זאת בעזרת מנגנון ביורוקראטי סבוך והוראות מפורטות (להנעלה ולהלבשה היה דרוש מלבד תלושים גם אישור נפרד), אך למעשה לא היה מה לרכוש בחנויות חוץ מגרוטאות – מזוודות מעוכות, סירים ישנים, דברים שנותרו מן המטען המוחרם אחרי שהגרמנים לקחו כל דבר שמצבו תקין. בחנות לצרכי מזון מכרו תה עשבים, אבקה להכנת נוזל בטעם מרק־פירות ומימרח בטעם חרדל.

בפעם הראשונה עמד הגיטו לחוג את ראש־השנה היהודי. מועצת־הזקנים שלחה לכל תושבי הגיטו את מיטב איחוליה באמצעות פקודת היום והביעה את התקווה, שגם בשנה הבאה תהיה אפשרות לעבוד בהצלחה ולהבטיח את שיתוף הפעולה החברי של כל האוכלוסיה. עם ראשית השנה החדשה הודתה מועצת־הזקנים לכל העובדים במפעלים, בבתי־המלאכה ובמקומות עבודה אחרים, למטפלים בחולים, לעובדי המשרדים על העבודה המסורה והאחראית, וביקשה גם בהזדמנות זו, כדרכה, לשמור על משמעת־ברזל ולפעול בכל הכוחות למען הבטחת תנאי חיים סבירים לכל.

בטקס המרכזי לכבוד ראש־השנה שר החזן גוֹלדרינג “ונתנה תוקף” לפי מנגינה של יוסלה רוזנבלאט ואת ה“קדיש” של הרבי מברדיצ’ב. מקהלת הגברים בניצוחו של אוטו פישר שרה מזמור תהלים י“ט. אוֹטה קליין, מנהל מעון הבנים, קרא פסוקים מספר מיכה וירמיהו ל”א, פסוקים ב' עד י"ד: “והפכתי אבלם לששון וניחמתים ושימחתים מיגונם” ואוטו נוימן קרא את הסליחה “זכור ברית” בתרגום צ’כי מאת אינג' פריץ פאוסְטְקה, שהיה בעבר הרחוק חבר קיבוץ עין־חרוד, חזר לצ’כוסלובקיה ושימש במשך שנים מורה לעברית.

יום־הכיפורים היה לגבי הגרמנים יום־עבודה רגיל, אבל רבים מתושבי הגיטו, בעיקר הקשישים יותר, צמו, גם בלי סעודה מפסקת. אדלשטיין דיבר ערב יום־הכיפורים אל הפועלים, דיירי קסרקטין ה“סודטים”, וכתמיד היתה בדבריו נימת עידוד: עוד נזכה.

ביום הולדתו של צוקר, שחל כמה ימים לאחר־מכן, נערכה לו מסיבה בחוג המצומצם של מטה הגיטו, ובה נשא ייקף “נאום מעניין.” כפי שגוֹנדה רשם ביומנו בעברית: “גיטו בעל זכויות ככיסוי מעל דמם וקרבנותיהם של הגיטאות במזרח, גיטו מועדף שבו מתים כל יום יותר ממאה איש.” בטרזין הקפידו מאוד על חגיגות ימי־הולדת, ימי־חתונה וציון תאריכים מחיי הגיטו, כדי למצוא סיבה לשמוח, כדי למדוד את הזמן הנע לקראת הסוף המיוחל, מתוך פחד הפרידה האורבת. היתה קיימת בגיטו תעשיה שלמה של מתנות קטנות: תמונות, שירים, מילונים היתוליים מהווי הגיטו, תליונים עשויים פח או עץ, הפופולארי שביניהם בצורת סמל טרזיינשטאט הישנה: שער בחומת מבצר, שני צריחים וביניהם אריה מחזיק בידו האחת חרב ובידו השניה מגן ועליו האותיות MT, מזכרת נצח לקיסרית מריה תרזה.

המחזות המחרידים של שילוחי הזקנים למזרח והימים הנוראים הטביעו את חותמם על חודש ספטמבר. כמעט לא היו מופעי בידור ופעולת התרבות הצטמצמה בהרצאות ובתכניות מיוחדות לחגים. בין השאר עמד אוטו צוקר להרצות בקסרקטין ה“סודטים” על תולדות הגיטו ולקראת ההרצאה נתלתה כרזה בכניסה לבניין תוך מתן הוראה לשוטר היהודי שניצב בפתח להסיר אותה אם יתקרב איש ס"ס. לפתע הופיע ראש השוטרים יאנֶצֶ’ק, צ’כי שניסה לכפר על מוצאו במעשי נבזות והלשנה מתמדת. הוא הבחין בסילוקה החפוז של הכרזה וחשד בפעולת מחתרת. היהודים חששו, שמא יגרור אחריו הדבר סגירת כל המחלקה לעיצוב שעות הפנאי, כשמה הגרמני המסורבל, ויעקב אדלשטיין הלך כדרכו אל זיידל כדי “לגהץ” את העניין. אדלשטיין סיפר לזיידל, שהיתה כוונה להודיע לו על הרצאת צוקר, אך כיוון שלא עלה בידי להשיג אותו בעוד מועד, הוסרה הכרזה ברגע האחרון. מפקד המחנה רשם לפניו את הסברי אדלשטיין והרצאתו של צוקר התקיימה רשמית כעבור יומיים. מאז היתה מחלקת התרבות חייבת למסור את לוח המופעים השבועי מראש למיפקדה, מה שזיכה אותה בכעין הכרה רשמית והוציא אותה מן המחתרת.

בתור סגן זקן־היהודים היה צוקר ממונה על ענייני התרבות, שאליהם נמשך על־פי טבעו ותחומי התעניינותו, ומתפקידו היה למסור את לוח המופעים השבועי לזיידל, אחרי ששינה את שמות ההרצאות שהיו עלולות לעורר בעיות ובכך הסווה את תוכנן האמיתי. בשבוע אחד (בין 22 ל־26 בספטמבר 1943) נעשו בחדרי המשרדים, במרתפים, בעליות־הגג, במעונות זקנים, באולם בית־הספר הפעולות הבאות, מחולקות לפי מדורים:

1. רשמי מסע:

פרופ' פֶדֶרמן: רומא ושיקאגו – מפעילותו של מתורגמן.

קארל פרייהֶר פון הירש: מסע דרך צרפת.

אלפרד סוּכֶאזִ’יפֶה: הרפתקאות מסע על־פני העולם.

2. הרצאות להשכלה כללית:

פרופ' ורנר: יעקב בא אל הבאר – רעיון ומעשה (ברישום המקורי נכתב “על בניין ארץ־ישראל”, אך הדברים נמחקו בגירסה שהוגשה לגרמנים).

פרופ' א. סאדק: על אמנות יהודית.

אוטו ברוד: חשיבותו של ווֹלטייר – תרומת אדם יחיד לתרבות.

פרופ' ד"ר שטיינהרץ: פרקים קטנים מחיי היהודים בבוהמיה.

3. הרצאות כלליות:

יועץ בנייה אינג' שינברג: התפתחות אספקת זרם החשמל.

מוֹריץ פוֹלק: סיפורים מחיי תיאטרון.

4. מופעים אמנותיים:

להקת שוונק: ערב בידור.

להקת גראב־קֶרנמאייר: שירים שנכתבו בטרזיינשטאט.

להקת קלינקה: שירים פופולאריים ואריות.

להקת שטארק: שירים ודקלומים.

וכל אלה בנוסף על הקורסים הקבועים לצ’כית, לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולעברית למתחילים ולמתקדמים שהתקיימו דרך־קבע. בנוסף על ערבי קריאה, מסיבות השבת הפנימיות בבתי־הילדים, במעונות־הנוער, במגורי־הזקנים, בחצרות שהיו כעין תיאטרון שקספירי טבעי ושבהן הציגו האמנים בשעות אחר־הצהריים.

פעולות התרבות נעשו בהתנדבות, מתוך צורך אישי, לאחר שעות העבודה. אך מאז ההכרה הרשמית במחלקת התרבות נחשבו מתן הרצאות, מופעי תיאטרון, לשעות נוספות והאמנים קיבלו מזמן לזמן תשלום בצורת כפית ריבת סלק או 20 גרם מרגרינה. כאשר ביקש פַטְיָה פישל, חבר “מכבי־הצעיר” שנפשו יצאה אל התיאטרון, את וַואוָוה שֶנובה ללמד אותו משחק, אמר בגאווה: “אינני מבקש זאת חינם” והוציא מכיסו מלפפון ירוק כשכר־לימוד.

הגרמנים מעולם לא פירסמו הנחיות, איך על היהודים לנהוג, מה להציג ומה לא להציג. אך היתה קיימת צנזורה פנימית לגבי מחזות ונושאי הרצאות שיכלו לעורר את זעם הגרמנים ובעיקר נעשתה הרבה פעולת הסוואה. ואכן, בטרזין הוצגו יצירות, שלא היו מעזים להעלות אותן על הבימה מחוץ לחומות המגינות של הגיטו: מבחינה מסויימת היה זה התיאטרון החופשי ביותר, בכל מרכז־אירופה הכבושה.

באוקטובר 1942 התקיימה בגיטו ועידת חברי “החלוץ”, שהתנהלו בה ויכוחים ארוכים, כמקובל: הושמעו טענות קשות של צעירים על הוותיקים (כלומר על הישישים שכבר התקרבו לגיל שלושים ואף עברו אותו) ושל ותיקים על צעירים. כמקובל: היתה ביקורת נוקבת על היעדר פרוגרמה מגובשת, על מיעוט מעשה, כמקובל בכל ועידות “החלוץ” מראשיתו, בחֵירוּת ובשיעבוד. התוצאה המעשית של הדיונים היתה החלטה לבטל את הזרמים התנועתיים בחינוך הנוער ולהביא עם השחרור את בשורת איחוד התנועות הקיבוציות לארץ־ישראל. בחוגים מצומצמים יותר דנו אנשי “החלוץ” בשאלת העבודה הגופנית בארץ־ישראל: האם באמת ובכנות רצונם להיות פועלים? האם לא ייצאו מן הגיטו פגומים במידת־מה. האם יהיו מסוגלים לחיי קבוצה? ומה לגבי החברות הנשואות, האם יהיו מסוגלות לחיות בקולקטיב? “הרי כל אשה אוהבת למשול על איזה רכוש פרטי, רוצה לבשל, לסדר, וגם חינוך הילדים חשוב להן.” רשם גונדה ביומנו.

אמנם היתה חסרה ל“החלוץ” בטרזין אישיות דומינאנטית (בעצם, המנהיג האמיתי בתוכו היה ייקף אדלשטיין והוא היה טרוד יותר מדי בענייני הכלל). אך בהנהגה, שהיתה מורכבת מחברי נצ"ח (הקבוץ המאוחד), “מכבי הצעיר” (חבר הקבוצות) ונציגי החלוצים שבאו מגרמניה, היו חברים מסורים, שנשאו מתוך הכרה בעול האחריות: בידיהם הופקד דור ההמשך.

היו כמה מאות חלוצים בגיטו וכדי לברר את מספרם המדוייק נקבע באביב 1943 יום מיפקד: כל חבר היה חייב לתרום לאות השתייכות תרומה של 40 גרם סוכר לקופה המשותפת. בדרך זו נפקדו אלף חברים, שהכניסו לקופה אוצר של 40 ק"ג סוכר לעזרת חברים חולים. בהמשך פעולת העזרה ההדדית הונהג מס־חבר קבוע: 20 גרם מרגרינה או 30 גרם סוכר בחודש. בהתחשב בעובדה, שההקצבה השבועית היתה רק 70 גרם סוכר ו־40–60 גרם מרגרינה לאיש, אכן היתה בכך מידה רבה של נכונות והקרבה. כן חוייבו החברים שעבדו בענפי מזון במס מיוחד לטובת המחסן הכללי של “החלוץ” שבו נארזו כל שבוע חבילות מזון לחברים חולים במחלות כרוניות, בעיקר שחפת והוכנו חבילות צידה ליוצאים בטראנספורטים מֻזרחה.

“אם נציל לפחות את הצעירים עד גיל שלושים וחמש.” היה אדלשטיין חוזר ואומר באזני נאמניו, “יהיה המשך ביולוגי לעם ישראל.” במאמציו לא רק להציל את הדור הצעיר אלא להציל אותו למען התחדשות העם היהידי בארץ־ישראל, היה ל“החלוץ” ולחברי תנועות־הנוער הציוניות תפקיד נכבד והם הרגישו את עצמם, בצדק, ושלא בצדק, כאליטה. הרי היתה תכלית למעשיהם, מטרה לישיבתם בגיטו. בעזרת בעלי עמדות־מפתח שבין אנשי־המטה במחלקת העבודה סודרו חברי “החלוץ” במקצועות יצרניים ובטיפול בנוער אחרי שירות החובה בעבודות השחורות במסגרת פלוגות המאה. נתאפשר להם לגור יחד, בתוך אולמים נפרדים בקסרקטינים ובמעונות. ובעיקר, במשך תקופה ארוכה היו רבים מחברי “החלוץ” מוגנים מפני טראנספורטים למזרח, אם בזכות עבודתם, אם הודות ליד המגינה של ליאו ינוביץ בתפקיד־המפתח של מזכיר־כללי. מניעים אידיאליסטיים היו מעורבים כאן בשיקולים של תועלת אישית, אך לא היה ספק בכנות מאמציהם של אנשי “החלוץ” להכין את עצמם ואת חניכיהם בקרב הנוער למען החיים העתידים בארץ־ישראל.

בגלל הריחוק והניתוק היתה ארץ־ישראל לסמל החירות והצדק, מעין ירושלים של מעלה במושגים חילוניים, כמעט לא מעוגנת במציאות. אמנם היה קיים קשר־מכתבים רופף עם ארץ־ישראל דרך בודפשט ובראטיסלבה לחברי “החלוץ” שעדיין נותרו בפראג, לרוב במחתרת, ומהם במכתבים מוברחים לגיטו, או במפגשים חטופים עם קבוצות־עבודה ששהו בחוץ. אך מטעמי בטחון ידע על מגעים אלה רק קומץ קטן של חברי הנהגת “החלוץ”. לגבי כל השאר היו ארץ־ישראל והשחרור ככלים שלובים, התגשמות כל המאוויים ורק מעטים ניסו להתמודד, פה ושם, עם איזו מציאות קונקרטית, כפי שעשה גוֹנדה: “אבוא לארץ בלי תקוות שווא. יודע אני, כי גם שם יהיו רק אנשים. אנשים חלשים מועדים לשגיאות. אבל יודע אני, שחיה וקיימת מחשבה על צדק.”

יום “החלוץ” התקיים בל"ג בעומר בשנת 1943 תחת כיפת השמים על משטח דשא של החומות וכלל תחרויות, נאומים והסתיים במיפקד גדול, שבו נאם ייקף. הוא סיכם את ערך הפעולה החלוצית ודרש להמשיך בעבודה אינטנסיבית. לבסוף, לפי מיטב המסורת של העבר, יצאו הכל בהורה סוערת. אך עיקר פעולת “החלוץ” התנהל בחוגים קטנים. בתוך בתי החלוצים והחלוצות, במעונות הנוער, בהרצאות, במסיבות שבת, בתכניות אמנותיות לחגים, ליום הרצל. לנשף ביאליק, שלקראתו הוכן “מתי מדבר האחרונים” בביצוע מקהלה מדברת, חברי תנועות־הנוער שיננו לעצמם תוך כדי עבודה את המלים העבריות הקשות והבלתי־מובנות לרוב:

קומו איפוא נדים. עִזְבֵוּ את השממה!

אך אל יעל קולכם. דִרְכוּ עוז בדממה.

לימוד העברית בין החלוצים, במעונות הנוער אמנם היה חובה אך כל חבר פירש חובה זו על־פי אופיו ומידת התמדתו ומעטים מאוד הגיעו לדרגת דבקותו של גונדה: “אני לומד כבר שלוש שנים עברית ובכל זאת תמיד נמצאות מלים חדשות שלא מוכנות לי. השפה העברית היא קשה. באמת אני מתמיד גדול, אבל אינני יכול לומר, שאני יודע את השפה. ומה יעשו האנשים אשר יתחילו ללמוד בארץ־ישראל? הם לא ילמדו את השפה לעולם.” – “הייתי רוצה לדעת לפני בואי ארצה עברית על בוריה – אז אוכל לקרוא את העיתונים, את הספרים, לדבר.”

המתקדמים למדו אצל פרופ' קֶסטנבאום או אצל פרופ' ווֹסְקִין־נַהַרְטַבִּי, דוצנט לשעבר באוניברסיטת האלֶה, שברח אחרי עליית היטלר לשלטון לפראג ושם הקים סמינריון לרבנים. במרוצת הזמן הוקם בגיטו גרעין של דוברי עברית, שנשאו בגאווה את סמלם בצורת האות עי"ן. בתעודה שהיתה מצורפת לסמל ושבראשה התנוססה הסיסמה “דבר עברית והבראת,” נדרשו נושאיו למלא את חובתם כלפי השפה ולנהוג כבוד בסמל. “אין תחיית העם בלי תחיית השפה. לזכרון השבוע העברי. גלות טרזיינשטאט.” אך הרוב הגדול של חברי תנועות־הנוער לומדי העברית כשלו אי־שם בדרך, אם מחמת מחלות, דאגה לבני משפחה חולים, עומס עבודה, בהלת הטראנספורטים או מחמת חולשת־אופי.

במסגרת הטיפול בנוער הוקם בגיטו גן־ילדים עברי, שרוכזו בו כשבעים ילד בהדרכת גננת מארץ־ישראל (היו בגיטו כמה וכמה חברי קיבוצים לשעבר, ששבו חולים ומאוכזבים מארץ־ישראל לצ’כוסלובקיה). בבתי־הילדים, שלימוד העברית לא היה בהם חובה, התארגנו כמה חוגי לומדים, הוקמה ספריה עברית, הוצאו דפים ללומד, ועד העברית שבראשו עמדו ז’אקי וורצל ופרופ' ווֹסְקִין־נהרטבי אף קבע מלים עבריות חדשות למונחים הנחוצים בגיטו. ערך מבחנים – וכל זאת בתוך הטלטולים הנצחיים של טרנאספורטים נכנסים וטראנספורטים יוצאים, שגרפו לומדים ומורים כאחד.

מפעם לפעם הוצאו מילונים קטנים כתובים ביד ובהם מלים שימושיות לחיי היום־יום בגיטו. כמו פרעוש, פשפש, תורנות, רשות היחיד, מסמר, קרש, מזרן, קליפה, מרק־כמון, שומן מלאכותי. הניתוק מן הארץ נתן את אותותיו והמילונים כללו מלים עבריות בלתי־מקובלות כנסוגאי לריאקציונר, גיבול לבאריקדה, ממשנות לריאליזם, כסיה לבסיס, קרם נקרא זבדית, תפוחי־אדמה היו בולבוסים, ריבה – ממרחת, מזרן־קש – שק תבן. תלוש נקרא תליש, דיאטה – מזון קדוי. אבל אנשים למדו והעתיקו ושיננו: כינה – כינים, כופתה – כופתות.

בין ועדות “החלוץ” בטרזין – לעברית, לחינוך, לתרבות, לעזרה־הדדית – היתה קיימת גם ועדת בטחון, מורכבת מחברים שעבדו בעמדות־מפתח, שמשימתה העיקרית השגת ידיעות על הנעשה בעולם והכנת תרשימים של הקסרקטינים ושל המעברים בחומות למקרה של נסיון לחסל את הגיטו לפני נסיגת הגרמנים בימים האחרונים של המלחמה הקרבים ובאים. אך לא היתה קיימת שום תכנית מעשית לא להתקוממות ולא להתנגדות מזויינת ונשקם היחיד של הממונים על הבטחון היה כמה אגרופנים. גם לאנשי “מכבי” וגם לקומוניסטים היתה מחתרת משלהם. אולם הדאגה העיקרית היתה לשעת תוהו־ובוהו שלפני קץ שלטון הגרמנים. לא היו מורדים בגיטו, כי סכנת המוות לא היתה מוחשית.

היו פתחים אל העולם החיצון. קבוצות עבודה מן הגיטו באו במגע עם פועלי הרכבות, עם מנקי־הארובות הצ’כים שעבדו בגיטו דרך קבע. קרובים ארים הגיעו לגדר העץ, שחצצה בין הגיטו ובין הכביש הראשי, אחרי שנקבעו בעזרת מתווך שעת הפגישה ומקומה, כדי להחליף לפחות כמה מלים עם בני משפחתם. גם אם לא יכלו לראות את פניהם. העובדים בחקלאות נשארו מזמן לזמן שעות רבות לבדם בשדות כרובית או ירק אחר, ללא השגחה. הם ראו את המכוניות העוברות בכביש הראשי דרזדן־פראג ולא ברחו, מתוך דבקות משפחתית, מפני שלא נתנו את דעתם על סכנת המוות האורבת להם במזרח, מפני שידעו כי בלי ניירות אריים וקשרים בחוץ אין לאן לברוח אלא לזרועות הגסטאפו או המלשין הראשו, מפני שלא היו בסביבה יערות שיכלו לתת מסתור. חלק משדות הגיטו השתרעו מול המבצר הקטן ועובדי החקלאות ראו את האסירים דוחפים מריצות עמוסות אבנים במעלה תוך ריצה, שעות על שעות. ראו את צלליות אנשי הס“ס שעמדו על גבם ולבם נתמלא חמלה: הרי לעומתם חיו אנשי הגיטו כבני חירות כמעט. למבצר הקטן נשלחו אסירים פוליטיים, יהודים שעברו עבירות על החוקים האנטי־יהודיים ומסייעיהם, ושומרי הס”ס שם היו ידועים באכזריותם ובסאדיזם שלהם. אלפי אסירי המבצר הקטן (שם הוחזקו בעת המונארכיה ההאבסבורגית רוצחי יורש־העצר האוסטרי פרדינאנד) עונו, הוכו למוות, נרצחו בין חומותיו וגופותיהם נשרפו בקרמטוריון של הגיטו, שהובאו אליו בארונות על־ידי אנשי הס"ס המבחילים של המבצר, שבהשוואה אליהם נראו השוטרים הצ’כים כמלאכים.

רק לעתים רחוקות זכו האסירים בעודם בחיים בנסיעה מן המבצר הקטן אל הגיטו. אחד המעטים שהגיע לגיטו שלם ברוחו ובגופו, אחרי עינויים קשים, היה סלאבֶק לֶדֶרֶר מפילזן, בן 42, קצין לשעבר בצבא הצ’כי, שנתפס על־ידי הגסטאפו כחבר המחתרת הצ’כית והועבר מן המבצר לגיטו בצירוף הוראה לשלח אותו בטראנספורט הקרוב למזרח. אדלשטיין וצוקר פנו אל ליאו הולצֶר, מפקד הכבאים בגיטו, וביקשו ממנו להעסיק את לדרר אצלו, כיוון שהכבאים היו מוגנים מפני הטראנספורטים למזרח, כדי שלדרר יוכל להתאושש מזוועות המבצר הקטן.

תחילה לא היה קשה לברוח מן הגיטו, בעיקר לעובדים בחוץ, ולא היה צריך אלא להסיר את טלאי היהודים, לקנות כרטיס רכבת בבוהושוביצה ולרדת כעבור שעה בפראג. אך היה כמעט בלתי־אפשרי שלא להיתפס בחוץ. אחד הבורחים, במקום לעלות לאוטובוס לפראג. עלה בטעות לאוטובוס שהוביל לסודטים, נתפס בגבול ונתלה. זוג בורחים נתגלו אחרי ששכחו להסיר את מספר הטראנספורט שהיה רשום על מזוודתם. באפריל 1943 הודיעה פקודת היום, שמפקד המחנה ד"ר זיידל הטיל בעקבות היעלמותם של ששה תושבים של הגיטו, שמהם שלושה כבר נתפסו בעת בריחתם, איסור יציאה כללי מן הבתים אלא לצורך עבודה, תפקיד רשמי או הבאת אוכל, ואיסור כללי על הדלקת אור במגורים. כן ציווה זיידל על הפסקה מיידית של כל פעולות התרבות – ורק לאחר חודש בוטל העוצר (תוך איום שיחודש אם יימצא לכלוך בחוצות). בשנתיים הראשונות לקיום הגיטו ברחו 28 איש, ומהם נתפסו תוך זמן קצר 11; לא ידוע אם שאר הבורחים, ביניהם שתי נשים, עברו את המלחמה בשלום.

 

25. שטרות כסף בחלון ראווה    🔗

נראה היה כאילו ניצח הסדר היהודי את התוהו־ובוהו שבראשית מעשי הגרמנים. הוקמו בתי־מלאכה לתיקון שעונים, עטים נובעים, נעליים אורטופדיות, אפשר היה למסור לבנים וגרביים לתיקון: זוג אחד קרוע במחיר תיקון שלושה. נוצרה תחושה של קביעות בגלל התור הקבוע למסירת לבנים לכביסה, לקניות בחנויות, שגם אם לא היה בהן הרבה, הוסיפו איזה גוון לחיים, זיק של אשליה: הולכים לקניות. מנהלי התחנות לאיסוף כביסה מלוכלכת היו ברובם סוחרים לשעבר, בעלי בתי־מסחר גדולים שעדיין שמרו על נוהגי העבר: קיבלו את הבאים עם צרורותיהם המלוכלכים מתוך נכונות לשרת אותם, מסרו לידיהם את הכביסה הנקיה, כאילו היתה זאת סחורה, שזה עתה נקנתה בכסף.

האספקה השתפרה בהדרגה. באופן רשמי קיבלו תושבי הגיטו אותה כמות קלוריות שניתנה לאוכלוסיה הצ’כית (1600 בשנת 1942), אך בלי חמאה, ביצים, שומן, ירקות, תוצרת חלב. גם אם הרעב לא היה מטרף, היה מציק ובעיקר העיק המחסור המוחלט של חלבון מן החי והיעדר כל ויטמינים חוץ מירקות שסחבו עובדי החקלאות מן הגנים. החל מסתיו 1942 נרשם בתפריט גם פעם־פעמיים בשבוע בשר, שרידי שחיטות מאונס. כף גידים שהוגדרו לסירוגין בשם גולאש או האַשֶה. בבוקר חולק תחליף לקפה עשוי עשבים, בלי סוכר, שחולק בנפרד, 70 גרם, כלומר שבע כפיות שטוחות לשבוע. אך היה חבל לבזבז אותו על נוזל פושר, שכל דמיונו לקפה בצבעו הכהה. אנשים אכלו את הסוכר זרוי על לחם ומרגרינה. ונדמָה להם כי זאת עוגה. לאירועים מיוחדים, לימי הולדת, לימי חתונה היו מכינות הנשים עוגה אמיתית כמעט: לחם מר נטבל בקפה שחור ונסחט. עליו נמרח קרם עשוי מרגרינה וסוכר. שוב שכבת לחם וריבת סלק (כפית אחת לשבוע) לשם קישוט.

לארוחת־צהריים חולק נוזל אפרפר בשם מרק ותפוחי־אדמה, עתים בקליפתם, עתים רקובים וטעמם מתוק וצורב, שמשקלם היה, כביכול, 300 גרם. הטבחים הצ’כים עשו כמיטב יכולתם, הוסיפו לתפוחי־האדמה רוטב, פעם בטעם חרדל, פעם בטעם כמון, פעם בטעם שמיר. פעם בשבוע הוחלפו תפוחי־האדמה בכופתה עשויה קמח ושמרים או בעוגת שמרים כתוספת קרֶם, עשוי תחליף קפה, ממתיק ומרגרינה, שטעמו היה בעיני תושבי הגיטו כטעם גן־עדן. במטבחים הקטנים שבבתי המגורים הכינו הנשים תבשילים משאריות לחם, מתפוחי־אדמה גנובים, מרביכה שהביאו כמלאי ברזל מן הבית, מעשבים שקטפו בעת העבודה ולעת ערב היו מחליפות מתכונים: “אני הייתי נוהגת להוסיף לרוטב־פטריות כמה כפות שמנת מתוקה.”

בהתחשב בשלבי המלחמה הטוטאלית היתה האספקה סדירה יחסית, בעיקר הודות לעובדה, שלממלכת הס"ס של הימלר היתה זכות־קדימה אצל הספקים, אך מפעם לפעם היה חסר מלח והאוכל הוגש תפל לחלוטין, לא הגיע פחם והרשות להסקה בחדרי המגורים ניתנה רק אם ירדו הטמפרטורות ל־5 מעלות מתחת לאפס. מפעם לפעם הופיעה בפקודת־היום הודעה, שמלאי הזכוכית אזל ולא תהיה אפשרות לתקן שמשות שבורות, או נמסרה הוראה לחסכון בנייר משרדי, מכיוון שאין סיכויים לקבל בזמן הקרוב אספקה נוספת.

כוח ההמצאה, הידע הטכני, הכניעו את המציאות: אספקת החשמל גדלה מ־405 ל־651 קילוואט לשעה. אספקת המים השתפרה בהדרגה והגיעה בממוצע למאה ליטר ליום לראש. כלומר כל אחד היה יכול להתרחץ יום־יום ליד אחד הברזים, להדיח את כלי־האוכל, לכבס את לבניו ולו רק במים קרים, ללא סבון, אחרי עמידה בתור, בדודי מִבְשֶלֶת הבירה. אחד המפעלים המעטים שהיו קיימים בטרזין כאשר עוד היתה עיר של גויים, ייצרו עתה קיטור שסופק למטבחים, לנגריות, לבתי־חולים, למכון החיטוי. רשת הביוב תוקנה. מספר בתי־הכיסא הוגדל ל־1,500, מהם 60% עם מים, המחיצות בין החצרות הפנימיות נהרסו כדי ליצור שטח מחיה גדול יותר לשעות השהייה בחוץ. המאפיה הצבאית הישנה הורחבה והיה אפשר לאפות בה בבת־אחת 50,000 לחמניות, שחולקו להזדמנויות חגיגיות, בין השאר גם כמעדן מיוחד לפסח (אך לשומרי מצוות סופקו מצות שנאפו בהשגחתו של ברנארד שיץ, לשעבר היצרן הגדול של מצות ברפובליקה הצ’כוסלובקית). הוקם בית־מלאכה מיוחד לייצור איטריות, שעובדו בו 700 ק"ג קמח ליום ותוצרתו סופקה בעיקר לחולים, לילדים, למטבחי דיאטה.

מבחינות מסוימות נראו החיים בגיטו חופשיים יותר משהיו בעת הנידוי בתוך האוכלוסיה הכללית. בחוץ נסגרו כל בתי־הכנסת אך בגיטו, גם אם לא ניתן היתר מפורש. לא היה קיים איסור על תפילה בציבור ובזה אחר זה קמו בתי־כנסת בקסרקטינים השונים, בעליות־גג, בחדרים ששימשו גם משרדים, גם באולמים למופעי אמנות. אדלשטיין השתתף דרך־קבע בתפילות ליל־שבת בבית־הכנסת ב“מאגדבורג” ואחרי שהגיעו לגיטו רבנים אחדים, מינה בתוקף תפקידו כרשות עליונה את הרב זיגמונד אוּנגֶר מברין להיות רבה הראשי של טרזיינשטאט ולידו שני סגנים, שהיוו בית־דין. אם כי רשמית פעלו במסגרת מחלקת הקבורה, לא היו חסרים בגיטו חזנים, מחזורים או תשמישי קדושה – הדבר היחיד שלא ניתן להשגה היה יין לקידוש וכתחליף השתמשו בקפה שחור שגם הוא היה רק תחליף לקפה. עיקר עבודתם של הרבנים היה, על־פי תורנות, בחדר־המתים ובחדר־הטהרה, אך הם גם לימדו לימודי קודש, הכינו בנים לבר־מצווה, ערכו חתונות.

אף שלא היתה קיימת אפשרות של מגורים משותפים ושל נישואים על־פי החוק האזרחי, ביקשו הזוגות לעתים אישור רשמי לקשר ביניהם, אם מתוך רצון לשאת את הגורל בכוחות משותפים, יבוא אשר יבוא, אם מתוך תקווה להינצל משילוח מזרחה בזכות בן־זוג מוגן. היתה קיימת אפשרות להצהיר במחלקת הרישום, אחרי נישואים אצל רב או בלעדיהם, על שותפות־חיים ופירושו של דבר היה יציאה משותפת למזרח או הישארות משותפת בגיטו. בשנת 1942 הצהירו 142 זוגות על שותפות־חיים. בשנת 1943 עלה מספרם ל־233. לפעמים רצו בני־הזוג בחופה לפני צאתם למזרח – ובמקום לצאת לירח־דבש נסעו אל המוות.

קשרי המין – מתחת לשמיכה בחדר הומה אדם, בדשא על חומות הגיטו, במשרדים שהתרוקנו לעת ערב, בחדרים הפרטיים של המיוחסים, מתוך אהבה, מתוך צורך בנחמה, מתוך רצון לדחוס לחיים כל מה שניתן, למען מעמד או אוכל – לא נשארו ללא תוצאות. הרי השימוש באמצעי מניעה, שהוחרמו מתוך חפצי הבאים, היה אסור. וכאשר נתפס בחור שברשותו כובעון, העמידו אותו הגרמנים לדין באשמת חבלה.

אחרי שהודיע זיידל לאדלשטיין על החובה להפסיק כל הריון, של אשה נשואה או של רווקה, הגיב ייקף באזני דיטל אורנשטיין, במלים: “הם רוצים לכתוש את העם היהודי.” בגלל היעדר וסת קבוע מחמת חוסר־תזונה נתגלה לפעמים ההריון באיחור. היו בחורות שסירבו עקרונית לבצע הפלה, אפילו בסכנה של גירוש למזרח, נשים הוסיפו ללדת בחשאי. מאחר שהגרמנים הירשו תחילה סיום ההריון, אם האשה באה הרה לגיטו, זוייפו מזמן לזמן לפי הנחיות אדלשטיין וינוביץ נתוני הרישום, כדי לאפשר לידה גם לנשים שהרו בגיטו. אכן, בטרזין נולדו כ־230 תינוקות, בחלקם גם אחרי שביולי 1943 נאסרו הלידות כליל, תוך איום מצד מפקד המחנה לשלח את האב, את האם וגם את התינוק בטראנספורט הבא למזרח.

ההפלות בוצעו על־ידי רופאים בבית־חולים, וכעבור כמה שעות מנוחה היה על הנשים לחזור למקום מגוריהן. ד"ר מונק, מנהל מחלקת הבריאות. פנה בעקבות פקודת הגרמנים בחוזר מיוחד לכל הרופאים ודרש מהם להודיע ללא דיחוי על כל מקרה הריון הידוע להם והוסיף אזהרה, כי כל רופא שלא ידווח על הריון ייחשב שותף לעבירה. אף־על־פי־כן ראו תינוקות את אור העולם, לפעמים לפי היתר מיוחד בהתערבות אחד מבעלי התפקידים הגרמנים. ובין האבות המאושרים היו גם כמה אנשי “החלוץ” ובתוכם גוֹנדה רֶדליך, מנהל מחלקת הנוער, שכתב בגיטו יומן לבנו דן. היומן מסתיים במלים: “מחר נלך גם אנחנו. מי יתן וזמן גאולתנו קרֵב” באוקטובר 1944, כאשר נשלחו הוא, אשתו אווה והתינוק בעגלת־עץ מתוצרת המקום לתאי הגאז באושוויץ. 23 ילידי טרזין נשארו בחיים עם תום המלחמה.

לא היתה בגיטו אפשרות חוקית של גירושים אך היתה קיימת זכות לוותר על רישום משותף בכרטסת ופירושו של דבר פירוד בעת טראנספורט. היו נישואים שהתחזקו במבחני הגיטו. היו שלא עמדו בלחצים, במריטת העצבים, בפיתויים של קשר עם בני האצולה – הטבחים, האופים, הקצבים, עובדי מחסני המזון. בקיץ 1943 בא איש בן ארבעים אצל אדלשטיין: שתים עשרה שנה אחרי החתונה הרתה עתה אשתו לראשונה: אין הוא מוכן למלא אחרי הפקודה להשמדת העובר. אחריו באה אשתו אל ייקף והודתה בפניו, שלא בעלה אבי הילד: היא ביקשה לבצע הפלה.

התקווה לעתיד היתה חזקה מייסורי ההווה. אנשים דבקו בחיים, למען מישהו, למען משהו, למען החיים עצמם. נכון, יחסית לאוכלוסיה הכללית של צ’כוסלובקיה היה שיעור ההתאבדויות ונסיונות ההתאבדות גבוה (336 לכל 100,000 תושבים לשנה לעומת 30 לכל 100,000) אך יחסית למצוקת־הנפש היה קטן מאוד: מתוך מאה ועשרים אלף איש שהגיעו לגיטו בשנתיים הראשונות לקיומו ניסו רק 768 להתאבד ומהם הצליחו 246 לשים קץ לחייהם. השאר ניצלו – למען מוות אחר. אצל יוצאי צ’כיה היתה הסיבה העיקרית להתאבדות צו ההגליה למזרח או הפחד מפניו או אימת הפרידה מבני המשפחה. אצל הזקנים מן הרייך היתה זו, פשוט, מציאות הגיטו: חיים כאלה לא היו ראויים להמשך. אנשים שמו קץ לחייהם בבליעת רעל, בחיתוך הוורידים, בקפיצה מן הקומה השלישית של הקסרקטינים, בתלייה. אך היתה דרך לאיבוד־לדעת שלא בדרך המעשה, אלא במחדל והיא לא נרשמה בסטאטיסטיקה: דעיכת הרצון להילחם.

בראשית ימי הגיטו היו סיבות המוות העיקריות דלקת־ריאות, שחפת וההוצאות להורג. אך מאוגוסט, אחרי שהחל זרם הטראנספורטים מגרמניה ומאוסטריה, נהפכה הזיקנה לסיבה עיקרית. אמנם רוב הזקנים יצאו ממקום מגוריהם בריאים יחסית, אבל הגיטו שבר אותם, מוטטו אותם האכזבה, התדהמה על המציאות באותו מקום־נופש שליד האגם שהובטח להם, התזונה המועטה, דלקת המעיים השכיחה. למרות הצפיפות עמדו המחלות המידבקות רק במקום החמישי ברשימת סיבות המוות (ובטרזין נרשם הכל). רוב הצעירים, הילדים, הרגישו בטוחים מפני המוות, שנשאר גם כאן, בגיטו, קודם כל נחלת הזיקנה, ואכן, בשנתיים הראשונות לקיום הגיטו מתו רק 80 ילדים עד גיל 10 (לעומת קרוב ל־15,000 זקנים בגיל 70–80 שנפטרו באותו פרק־זמן).

קשר הדואר עם העולם החיצון נשאר ארעי, על אף כל ההבטחות החוזרות של הגרמנים להנהלת הגיטו. רק באביב 1943 נכנס למסלול קבוע, במחזורים לפי התור, באמצעות אותן גלויות מתסכלות של שלושים מלה. פקיד הצנזורה, בדרך כלל משפטן שידע עבודות מסובכות יותר בחייו, אסף את הגלויות בבתים, בדק אם הן תואמות את כל ההוראות והחזיר את הפגומות. מן הצנזורה הועברו הגלויות למיפקדה בגיטו, ממנה למשרד המרכזי לפתרון הבעיה היהודית (כפי שנקראה הצֶנטראלשטֶלֶה מאז קיץ 1942), משם לידי נציגי הקהילות בפראג, בברלין ובווינה, שדאגו למשלוח בדואר רגיל אל המען. התהליך הצריך שבועות, לפעמים חודשים ולעתים כבר היו שולחי הגלויות זמן רב במזרח או בעולם אחר כאשר הגיעו הגלויות לתעודתן. אך הן העניקו למקבליהן אשליה של חיים במקום נורמאלי, עם מען, עם מספר בית.

אנשי מועצת־הזקנים ובעלי התפקידים הבכירים היו רשאים לכתוב לעתים קרובות יותר, מפעם לפעם גם בלי הגבלת מספר המלים. ובפעם הראשונה ניתנה לאדלשטיין רשות לכתוב באופן רשמי גם לז’נווה. כאשר הגיע המכתב, שנשא את התאריך של 19 באוקטובר 1942, לידי ד"ר אולמן, היתה עליו החותמת “נפתח על־ידי מטה הוורמאכט” ומתברר, כי היו דרושים קרוב לשלושה שבועות עד שעשה את דרכו מן המשרד הראשי לבטחון בברלין אל הדואר. לא היה ספק שזהו מכתב־מטעם:

אוּלי היקר,

מכתבים אינם איגרות פילוסופיות, אלא ביטוי למציאות יומיומית, אם חיים, איך חיים ולאיזו תכלית חיים. אלה הן השאלות המעניינות. אינך חייב לדאוג. אנחנו חיים ושלומנו טוב.

מרים, בנוסף על תפקידה כעקרת־בית, עובדת בגן, עבודה לפי רוחה שגורמת לה נחת. כדרכה היא מתייחסת לעבודה ברצינות רבה ולבטח תיהפך אחרי הכשרה מסויימת לגננית מאוּמנת. בננו התפתח יפה. הוא יודע יחסית הרבה והוכיח את עצמו כתלמיד, גם בחריצותו, גם בכוח תפיסתו המהיר. אולי לב האב הגאה שלי שופט את הילד בסלחנות מסויימת, אף־על־פי־כן אריה שלנו בחור נפלא, שהיית נהנה ממנו.

כשלעצמי, יש לי עבודה למעלה ראש, כמנהל כל הארגון אני נושא באחריות כבדה, אני חי פיסית ונפשית במתח גבוה תמידי, אך האמונה שאני ממלא את תפקידי במסירות והצלחת מאמצי משרות עלי שמחה כנה. עבודה למען הכלל, ותהיה קשה ככל שתהיה, נותנת תמיד כוח ואומץ להתחלות חדשות ולמעשים חדשים.

ארגון חיי ציבור אינו דבר פשוט. מיותר לתאר כמה מסובכת עבודה כזאת. חייבים לארגן את הכל, כדי שהדברים יפעלו תוך התאמה וישתלבו כגלגלי שיניים. מנגנון מינהלי, הישגים טכניים, מפעלים כלכליים, אמצעי תברואה, לכל דבר יש לדאוג וכל דבר יש ליצור, לבחור את המומחים המתאימים ולהציב אותם במקום הנכון, גם זו אינה משימה קלה. אם אני יכול לסכם מאמצים אלה כהצלחה, תוכל להבין את הרגשת הסיפוק שלי ולשמוח יחד עמי על ההישגים. הציבור שלנו פועל מתוך סולידריות, היחסים טובים וקיימת נכונות לעזרה בכל עת. היית מתפלא על הישגיו של ידידנו ד"ר מונק: בית־חולים שאפשר להתגאות בו, מיתקנים סניטריים מן הסוג החדיש ביותר, מעונות לתינוקות, לילדים, לזקנים, נקיים למופת ומטופחים בקפידה. כל זאת יצירה שאפשר להביט עליה בקורת־רוח.

גם בשטחים אחרים של חיי יומיום לא איכזב הארגון. מחלקה כלכלית מאורגנת היטב מאפשרת עבודה מתוכננת ואספקת המצרכים הדרושים לכל התושבים. חלוקה צודקת מבטיחה קיום לכל.

הדבר מוחש בכל מקום שתיגע. לפעמים בצורה לקויה ולא שלמה, אך תמיד קיימים הרצון, היכולת והתנאים המוקדמים לפיתוח, להרחבה ולהשלמה. דבר לא ניתן בלי השקעה בכוח ובמאמץ ואם אין מצליחים בפעם אחת, הרי מתחילים שנית מן ההתחלה.

צוּקר וינוביץ אתי ולהם חלק ניכר בכל המעשים. גם שלום משפחותיהם טוב והם מוסרים דרישת־שלום. אף מזכירתי שטייף באה לכאן בעקבותי וממלאה אותו התפקיד. גם היא מוסרת דרישת־שלום חמה.

הייתי שמח לקבל ממך מכתב. האם לוטֶה בריאה? האם ליכטהיים עדיין בז’נווה? אם כן, מסור לו ולמשפחתו דרישת־שלום חמה. האם יש לך ידיעות על מקס [אחי מרים] שלנו? אני מקווה ששלומו טוב. חותנתי, שאף היא נמצאת כאן עמי ושלומה טוב, היתה שמחה למכתב ממנו.

אני מצפה לחדשות ממך. כל פרט ופרט של פעולתך מעניינים אותי.

אני מברך אותך ואת לוטה

בידידות. שלך, יעקב.

גם אם עורר מכתבו של אדלשטיין ספקות, באיזו מידה הוא תואם את המצב לאמיתו, בעיקר בגלל דברי הפתיחה, הרי נימת הסיפוק על העבודה שנעשתה בגיטו נשמעה כנה. אולמן ענה בנוסח דומה. דיבר על הישגים ראויים להתפעלות והביע הערכה לעבודתם המסורה של אדלשטיין, צוקר, מונק, ינוביץ, על המלאכה שאינה מסתיימת לעולם. “מכתבך היה לי סימן החיים היקר ביותר מכל הידידים בימינו.” אולמן ביקש לדעת, אם יעקב קיבל את החבילה הקטנה ששלח לשם נסיון.

העתק מכתבו של אדלשטיין נמסר בין השאר גם לפרופ' קארל בורקהארד, יו"ר הצלב האדום הבין־לאומי על־ידי גֶרהארד ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בז’נווה, ושניהם התרשמו במיוחד מדברי הפתיחה, שבהם מצאו רמז למצב האמיתי. בשיחה שהתקיימה ב־17 בנובמבר 1942 והוקדשה לשאלת הסיוע שיש להושיט באמצעות הצלב האדום הבין־לאומי ליהודים שהוגלו, ציין בורקהארד, כי היו מצד ארגונו פניות לצלב האדום הגרמני בעניין יחס הגרמנים לאוכלוסיה האזרחית, בדבר המתת בני־ערובה פולנים, צרפתים, צ’כים והולנדים ובדבר היחס ליהודים. אך נציג הצלב האדום הגרמני אמר לו גלויות, שבשאלת היהודים לא יוכל לעשות דבר. בורקהארד סיפר, שהצלב האדום הבין־לאומי שקל הגשת מחאה רשמית לממשלת גרמניה, אך לא עשה כן מתוך חשש שמא לא תשיג דבר ורק תשפיע לרעה על פעולת הצלב האדום למען אוכלוסיית שטחי הכיבוש הגרמני, והוא, בורקהארד, בתור ריאליסט, מעדיף סיוע מעשי על מחאת סרק.

בוויכוח נוקב בנקודה זו ציין ריגנר, כי לדעתו היה טעם במחאה, אך רק אם יש ודאות, שאין עוד תקווה. מאז נודע על הוראתו של היטלר להשמיד את כל היהודים עד שנת 1942, אכן נראה שכָלו כל הקיצין. אולם המאורעות הפוליטיים האחרונים שינו את המצב, במידת־מה לפחות. ייתכן שגם בקרב הגרמנים גוברת ההתנגדות ואולי יחפשו אליבי לזמן מאוחר יותר. אם נמנעים ממחאה, חייבים לפחות לפעול ולא להסתפק ברישום סטאטיסטיקה של ההגליות. ואכן. פרופ' בורקהארד הביע נכונות לפנות רשמית למשרד־החוץ בברלין ולבקש רשות לביקור משלחת הצלב האדום בגיטאות פולין, בטרזיינשטאט ובמחנות טראנסניסטריה. פנייה זו היתה נקודת מפנה מכריעה בתולדות גיטו טרזיינשטאט: לא עוד מחנה־עבודה ליהודי הפרוטקטוראט, לא עוד מושב זקנים ליהודים מן הרייך, אלא חלון־ראווה לעולם, תפאורה שנועדה להסתיר את האמת.

התוצאה המעשית הראשונה של פניית הצלב האדום הבין־לאומי היתה הרשות לשגר לטרזיינשטאט משלוחים קולקטיביים של מזון ותרופות וחבילות שי ליחידים. המשלוח הראשון, שכלל מאה ארגזים של חלב משומר, אלף ק“ג שזיפים מיובשים ואלפיים ק”ג אבקת מרק, נשלח במאי 1943 על שמו של יעקב אדלשטיין. גם אם לא ברור מה מן המשלוח הוחרם בידי אנשי הס"ס ומה באמת הגיע לידי היהודים (איש בגיטו לא ראה שזיפים מיובשים), המשיך הצלב האדום במשלוחים הקולקטיביים במימון של מוסדות יהודיים ובעקבות אישורים שנתקבלו מטרזיינשטאט. 54 טונות נשלחו במשך שנת 1943 ומשלוחים אלה כללו בעיקר חלב, פירות וירקות מיובשים. אחרי שנתקבלה ידיעה שדרושות במיוחד תרופות, נשלחו לגיטו 68 ארגזים מלאים תרופות וחומרים לחיזוק הגוף כגון אובומאלטין וקאלציום.

במברק ששלח ריגנר לקונגרס היהודי העולמי בניו־יורק ציין כי החבילות ליחידים שנשלחו לשם נסיון לטרזיינשטאט הגיעו לתעודתן ושנתקבלו מכתבים חדשים מן הגיטו. ריגנר ביקש הקצבה מיוחדת למען פעולות הצלב האדום ולפי החלטת הקונגרס¹⁴ במארס 1943 הוקצבו אלף לי“ש לחודש לרכישת מזון ותרופות, שיישלחו לידי מועצת־הזקנים, ו־400 לי”ש לחודש לצורך משלוחי מזון ליחידים. הואיל ואסור היה לשלוח משווייץ חבילות ליחידים לארצות בשלטון הגרמני, הן נשלחו מפורטוגל והכילו לרוב סרדינים ותאנים מיובשות במשקל של קילוגרם אחד.

בין מאות מקבלי החבילות הראשונות, שנשלחו לפי רשימות שהורכבו בעזרתו של אולמן, היתה גם כל ההנהגה הציונית. אחד הראשונים שאישר את קבלת החבילה מליסבון היה צוקר. מכתב שנכתב ב־15 בינואר 1943 הכיל בנוסף על “שלומנו טוב, אנו בריאים” המקובלים ודרישות שלום לקרובים ולידידים, שני קטעים כלליים יותר, אגב רמיזה למגבלותיו: “יש להניח, שלא היה מעניין אותך לשמוע פרטים על דרכי הניהול שלנו, שמותאמות, כמובן, לתנאי המקום.” צוקר ציין את יחסי הידידות הכנים עם ד"ר דֶזידֶר פרידמן ורוברט שטריקר מווינה, “העובדים עכשיו כאן אתנו. הרי הם כתבו לכם בעצמם ומיותר לציין, שבתמיכתם אנו ממשיכים בעבודתנו. היית נהנה להיווכח, שאנשים, גם בתנאי חיים שונים, מוצאים את הדרך לעבודה קונסטרוקטיבית, משתלבים, עוברים הסבה מקצועית וזאת מתוך ריכוז ובהצלחה מסויימת. עורכי־דין וסוחרים לשעבר נעשים פועלים, אף עובדי עבודה גופנית קשה, ומוכיחים את עצמם במשלח־ידם החדש. למרות העבודה המאומצת הם מסוגלים להאזין בערב מתוך תשומת־לב להרצאות או לעקוב אחרי הצגת תיאטרון, שבהן אין מחסור כאן.” למכתבו של צוקר הוסיף אדלשטיין בכתב־ידו דרישת שלום קצרה.

לכבוד יום השנה לקיום הגיטו הכינו חברי מחלקה העבודה שי לייקף – תולדות השנה האחת בציורים, מעשה ידי הצייר ליאו האס בכריכת־עץ כבדה, כאות הוקרה, כאות אהבה. הם קיבלו מאדלשטיין מכתב תודה, שבו חזר אל החלטתו הגורלית בדצמבר אשתקד, אחרי השיחה עם גינתר, כאשר שאל את עצמו, אם רשאי הוא לגרוף עמו את ידידיו הקרובים לתוהו־ובוהו ולאסון. אם השיב אז בחיוב, עשה זאת מתוך אמונה בפירוש הרחב של המלה חלוץ, נושא ההגשמה, החייב להתייצב במקום שבו מוכרע גורלו של העם היהודי. מקץ שנה יכול אדלשטיין להסכם: "נדמה לי שהשקפתכם זהה ואני שמח לומר, שבנקודה מכרעת זו לא התאכזבתי במאומה.

"השנה האחת בטרזיינשטאט לא עברה על איש מאתנו בלי להניח עקבות. אני עצמי מרגיש זאת ביתר שאת מכולכם. ההכרה, שאני ממלא תפקיד היסטורי, והפחד התמידי, שמא לא אוכל להתמודד עם המשימה הגדולה, קבעו את עמדתי. למדתי, יותר מאי־פעם, ענווה ונוכחתי לדעת, כמה מעט למדנו וכמה מעט כשרונות יוצרים ומקוריים יש בנו. בלחץ תחושות אלה נעשיתי עצבני יותר ופחות בטוח בעצמי, דבר שנתפרש על־ידי הצופים מהצד לעתים כחולשה או כהיעדר אומץ להגשים דברים שתוכננו. בטרזיינשטאט נעשיתי רציני יותר ומה שמפליא, גם עיקש וקשה־עורף יותר.

"אם אני סוקר את השנה האחרונה, עלי לקבוע, כי כל הדברים שבאמת רציתי בהם ושלמענם היה כדאי לי להילחם, אכן אט־אט הוגשמו. אך שיטה זו משפיעה על האופי שלי כך שנעשיתי פחות גלוי־לב וישר, לפעמים אפילו בפני ידידי. רצוני להבטיח לכם היום, שלמרות הכל לא זנחתי לעולם את דרך האחווה והידידות האמיתית.

"רק רציתי לומר לכם דברים אלה כדי להביע את שביעות רצוני על בחירתי ב־3 בדצמבר 1941. לומר לכם, שגורל מיטיב עיצב את חיינו בדרך טובה יותר מאשר העליתי על הדעת אז בחששותי ושלמרות כל השינויים באופיי נשארתי חבר נאמן לכם.

שלום ובברכה נאמנה

ייקף."

שנה אחת לקיום הגיטו צויינה בסוף נובמבר בכל המחלקות, המוסדות, הקסרקטינים. צוקר, שהיה ממונה על פעולות התרבות במסגרת תפקידו של סגן זקן־היהודים, קיבל כשי מעובדי מחלקת התרבות חוברת שירים שנכתבו בגיטו ותרגומי שירה, שנעשו שם. בין השאר תרגום מגרמנית לצ’כית של “שירי הגיטו” למוריס רוזנפלד ושל “שוליית הקוסם” לגיתה.

אדלשטיין דיבר לפני הפועלים על ניהול עצמי של הגיטו, יוסף קלבר, מפקד המשטרה, סקר בנאומו לפני השוטרים את התפתחות הגיטו במשך שנה לקיומו, עמד על ההישגים הרבים ובין השאר גם על העובדה המפליאה, שבתוך הצפיפות הנוראה, בעוד 58,000 איש מתגוררים בשטח שהיו בו מקודם 7,000, לא היה מקרה אחד ויחיד של רצח, לא מעשה אלימות, לא אונס, לא שוד, לא הריגה, לא חבלה גופנית חמורה מצד היהודים. במשך השנה נרשמו על־ידי המשטרה היהודית 5,200 עבירות – 72% מהן גניבות. השאר היו עבירות על התקנון הפנימי של הגיטו, עבירות על חוקי הירושה (כל חפצי המתים היו רכוש הגיטו ולבני המשפחה הקרובים היתה רק הזכות ליטול את טבעת הנישואים, מזכרות אישיות וחפצים חיוניים משותפים). רק 2% מהעבירות היו קטטות, 2% – מעילות באמון ו־1% – פגיעות בכבוד. סטאטיסטיקה יבשה זו, אולי יותר מכל הדברים הנעלים על נכונות הקרבה ומסירות, שנאמרו לכבוד יום השנה, העידה, על אף כל חולשות אנוש, על רמתם האמיתית של יהודי גיטו טרזיינשטאט: למרות הרעב, הצפיפות, סיוטי הנפש, המחלות – חיי היהודים בין היהודים היו בטוחים, כל עוד נמשכו, צלם אנוש נשמר. רוב הנואמים, בדומה לקלבר, סיימו את דבריהם בנימה אופטימית: בפעם הראשונה בתולדות המבצר הובקעו החומות בכיוון דרומה כדי להניח מסילת־ברזל שתוביל עד לגיטו – ודרך זו תהיה גם הנתיב אל החיים החדשים.

חג־המולד נחוג בגיטו שנית והפעם היו בין תושביו כמה כמרים קאתוליים ופרוטסטנטיים, שעל פי גזעם נחשבו ליהודים, וביניהם פאטר היינריך קוֹנֶר מווינה ופאסטוֹר גולדשמיד מברלין. הם ערכו מיסה בגיטו היהודי, ליד מזבח מצוייר על נייר, בעליית־גג, שבה עמד עץ־אשוח קטן מקושט בכמה נרות, והילדים הנוצרים מנישואים מעורבים, שהפכו לפי חוקי נירנברג ליהודים ולא ידעו מה קרה להם, שרו שירי חג־המולד. שנת 1942 הגיעה לקיצה ובמבט לאחור נראתה האופטימיות של ליל־סילווסטר הראשון בגיטו בשנת 1941 מוקדמת מדי. אך עתה היה המצב שונה לחלוטין: אם אמרו עכשיו “עד סוף השנה החדשה נהיה בבית” לא דיברו רק מתוך משאלת־לב, אלא על סמך עובדות: אחרי תבוסת צבא אפריקה של רומל באל־עלמיין, אחרי נחיתת הכוחות האמריקאים־האנגלים בצפון אפריקה, אחרי מתקפת־הנגד של הרוסים על הדון וליד סטאלינגרד – עכשיו, עכשיו המלחמה לא תוכל להימשך עוד זמן רב. וכאשר אחרי חודש החלו לעבור בגיטו השמועות הראשונות על מפלת המחנה הגרמני הששי ליד סטאלינגרד – שם נשבו קרוב למאה אלף חיילים גרמנים, רעבים, מוכי קרה, המומים, שבורים – לא היה ספק בלב איש: דינו של היטלר נחרץ. רק להחזיק מעמד עד אז. רק להחזיק מעמד.

דברים מוזרים התרחשו בגיטו. באו מסריטים מברלין והחלו לצלם תמונות מחיי המקום. “עושים סרט. היהודים שחקנים, שמחים. שביעות־רצון בפניהם. שמחים בסרט. רק בסרט” רשם גונדה ב־9 בנובמבר 1942. ובאותו יום היתה לגונדה שיחה עם יעקב פנים אל פנים, ביושר־לב גדול, אך במקום לשוחח על מצב הגרמנים, דנו במצב “החלוץ”.

“חושב אני. כי כבר זמן רב לא דיברו עם יעקב באופן כזה. אפשר שגרמתי לעצמי נזק. מה לעשות? יש להילחם בהשקפת רבים מחברינו הרואים את תפקידם בזה, שהם יושבים במועצת החלוץ ודורשים. בזה לפי דעתי לא נוצרת תנועה חדשה. אפשר להבריא רק אם האנשים עובדים באמת עבודה פיסית.”

סרט התעמולה הוסרט לפי תסריט פשטני למדי על יהודי בשם הולצר ואשתו, שעוברים את כל שלבי הגיטואיזציה, מרישום בקהילה ועד לבואם לטרזין. המסריטים נסעו. הסרט נפסל על־ידי ברלין, אבל ההצגה נמשכה. בראשית דצמבר נפתח לפי הוראת המיפקדה בית־קפה בכיכר העיר, במקום ששכנה פעם מסבאה. הכניסה לבית־הקפה היתה לפי תלושים ולפי תור, עם עדיפות לפרומיננטים ולנכי מלחמה. התלוש היקנה זכות לישיבה של שעתיים, לספל של תחליף קפה או של תה עשבים ולהאזנה לקונצרטים פופולאריים בביצוע נגני הגיטו. לפתע, כבמקל קסמים, היתה שוב החזקת כלי־נגינה מותרת ואף ניתנה רשות להביא לגיטו כלים מרכוש היהודים המוחרם. בבית־הקפה, שהיה פתוח כל יום מהבוקר עד שעת העוצר, שירתו מלצרים בחליפות כהות והתחלפו בו כל יום כחמש מאות לקוחות, בעיקר משורות הזקנים יוצאי גרמניה, שלבשו למאורע חגיגי זה את מיטב הבגדים שנותרו להם. הם ישבו, שבורים ואבודים והניעו את ראשם לצלילי “סיפורים מיערות וינה” או מנגינות מתוך “כרמן”.

כעבור כמה שבועות נמצא סוף־סוף הסבר לשינויים, לבית־הקפה, לתזמורת, לחנויות לתצוגה. קבוצת אנשי ס"ס ביקרה בבתי הפרומינֶנטים ומצאה את הצפיפות בהם גדולה מדי וציוותה להגדיל את מגורי הנכבדים. יבוא ביקור מברלין ויפקוד אותם. “הגרמנים רוצים לבנות כפרי פוטיומקין¹⁵.” קבע גונדה. “אנחנו צריכים לשמש חלון ראווה.” אמר ייקף לדיטל אורנשטין. “כנראה שמחכים לבואה של ועדה בינלאומית.” “אתם בכלל לא יודעים כמה טוב לכם,” אמר זיידל לאדלשטיין. “עומדים להפוך את טרזיינשטאט לגיטו של גן־עדן.”

ההודעה שבגיטו יונהג השימוש בכסף פורסמה ברבים עוד בסתיו 1942. ואכן, המיפקדה הזמינה באולפן הציירים הצעות לשטרות, והן הוכנו על־ידי פטר קין ואינג' היילברון אגב שימוש בסמלים יהודיים שונים כמנורת שבעת הקנים. אך כאשר הגיעו השטרות סוף־סוף לגיטו באביב 1943, בשבעה ערכים – מכתר אחד עד מאה כתרים, ניבט מכולם אותו משה רבנו שאף נשרי לו, שמצחו חרוש קמטי דאגה ופיאותיו מסתלסלות עד ללוחות־הברית, שהחזיקם ליד אזנו השמאלית. על כל השטרות או “השוברים”, כפי שנקראו רשמית, שהיו להם גוונים שונים לפי ערכם, התנוססו התאריך של 1 בינואר 1943, סמל מגן־דוד וחתימתו של יעקב אדלשטיין כזקן־היהודים של טרזיינשטאט.

האוצר של 53 מיליון כתר, שהגיע מברלין, אוחסן ב“בנק” לכל דבר בבניין העיריה לשעבר וד"ר דֶזידֶר פרידמן מווינה נתמנה מנהלו. בגלל האיחור באספקת השטרות החל משק הכספים לפעול רק במאי של אותה שנה: משכר העובדים נוכו ההוצאות למגורים, למזון, לטיפול רפואי ולצרכי ציבור. סכום קטן נמסר לעובד במזומן והשאר נרשם לזכותו על חשבון חסכון חסום בבנק. כיוון שבכסף לא היה מה לקנות, אך היה מבוקש מאוד בין אספנים מחוץ לגיטו, הוא הוברח החוצה בכמויות גדולות, ולקופת הבנק חזרו מתוך חמישה מיליונים שהוצאו תוך חודש אחד רק שני מיליונים. כדי להגביר את זרימת הכסף לקופת האוצר נקבעו בהדרגה תשלומים בעד הביקור בבית־הקפה, בהצגות, בעד קבלת חבילה. לקניית סחורות בחנויות־הרפאים, כגון אגרטלי חרסינה סדוקים וביז’וטריה עשויה אבנים נוצצות, נדרשו מעתה לא רק תלושים אלא גם כסף (15 עד 60 כתר בעד מזוודה, 5–20 בעד מגבת, לפי הגודל). שכרו הממוצע של עובד היה 25 כתר לחודש. כל תושב הגיטו היה בעל פנקס חסכון וכל הניהול של רשימת המשכורות (במקומות עבודה) ושל מקבלי תמיכה (דרך מנהלי הבתים) העסיק מנגנון־פקידות גדול, אך בפקידי בנק לשעבר לא היה מחסור – וכאטרקציה למבקרים היה ערכו של הבנק בגדר לא יסולא בפז. היוצאים למזרח היו חייבים להחזיר לפני צאתם את כל כספם לקופת האוצר – הוא לא ניתן להמרה לשום מטבע בעולם.

תחת הסימון המשרדי הרגיל צ/ל הכתיב אינג' צוקר ב־29 באוקטובר 1942 למזכירתו, הגברת לינד, תזכיר בשביל ס“ס אוברשטורמפיהרר ד”ר זיידל בדבר הקמת ספריית השאלה וחדר עיון. מצאי הספרים, בגיטו, קבע צוקר, הוא עכשיו קטן יחסית, סך־הכל 4,000 כרכים. שהובאו לכאן מקהילות שחוסלו או נמצאו במזוודות שהוחרמו על־ידי השלטונות הגרמניים. אך אפשר היה להרחיב את מצאי הספרים בצורה ניכרת, אילו היו מעבירים לגיטו, אחרי בדיקה ומיון, את הספרים מדירות היהודים שפונו. אכן, הגרמנים התחשבו בתזכיר: כעבור חודש נמסר בפקודת היום על פתיחת ספריה, ששוכנה בחנות בבית ל/304. אך מחוסר מקום הורשו לבוא אל הספריה, באישור מנהלה פרופ' ד"ר אמיל אוטיץ רק אנשים שהיה להם עניין מיוחד. נקבע, שכל השאר יוכלו לקבל את הספרים דרך מנהלי הבתים. בקופסות קרטון עברו הספריות הניידות מבניין לבניין, שלושים ספר בקופסה, צוברים בכל מקום חיידקים וכתמי מרק, מאבדים פה ושם דפים, שנתלשו בשעת צורך עליון למטרות אחרות. אך הספריות הניידות לא יכלו לשבור את הצמאון לקריאה: היה זה אוסף מקרי של ספרי יודאיקה ובו הרבה כרכים של דובנוב וגרץ וספרי עיון אחרים, ומספר הרומנים בהם, בעיקר בצ’כית, היה אפסי. זמני ההשאלה היו פעמיים ביום במשך שעתיים, ואז בא כל מי שהיה פעם מישהו אל החנות הדחוסה ספרים ישנים ער לתקרה. ברגליים כבדות, בנעליים בלויות, באף מנטף, בידיים רועדות, כדי להשביע את הרעב לאות הכתובה.

הגרמנים הסכימו לשלוח לגיטו ספריות מהכשרות “החלוץ” שחוסלו, ממוסדות יהודיים להשכלה שנסגרו וגם אותם הספרים מן הדירות המפונות, שלא היה חפץ בהם. הספריה גדלה תוך שנה אחת לקיומה לקרוב ל־50,000 כרכים – כחמישית מתוכם הֶבּראיקה, חמישית ספרות ציונית, אלפי כרכים של עיתונים יהודיים ישנים, ספרי פילוסופיה, קלאסיקה יוונית ורומית, אלפי כרכים על תולדות האמנות והמוסיקה, הדפסים נדירים מן המאה ה־16 עד ה־18, אך רק כחמשת אלפים כרכים של ספרות יפה וגם הם בחלקם הגדול רומנים גרמניים ישנים.

הגרמנים החלו לרכז בטרזין אוצרות של ספרים בנושאי יהדות, הדפסים נדירים מן הקהילות השדודות. יעקב היה נכנס מפעם לפעם למחסן המרכזי, שנמצא מחוץ לתחום הגיטו, להתבסם – כפי שהיה אומר לברל הרשקוביץ מהנהגת “החלוץ”: תראה, אילו אוצרות רוח יש לעם היהודי!

לספריה המרכזית היו שלוחות במחלקות השונות – ספריה רפואית, ספריה טכנית, ספריה לנוער, ספריה עברית, וזאת מלבד מה שנשמר בידיים פרטיות: ספר אחד או שניים, יצירות משוררים וסופרים אהובים, שהביאו אנשים לגיטו בתוך מטענם האישי, על חשבון לבוש או מזון. רבים מספרי ההשאלה לא חזרו אל הספריה – אנשים שנקראו לטראנספורט למזרח לקחו אותם עמם לדרך (והפסידו את הפקדון של 50 כתר בכספי הגיטו). גם אם עובדי הספריה, בעלי תארים אקדמאיים רובם, הצטערו על אבדן הספר הם התנחמו בעובדה, שהוא ימלא את ייעודו במקום אחר. הרי גם שם, במזרח, יהיו האנשים זקוקים לחומר קריאה.

מעל הספריה, באותו בית־מגורים קטן, שכן אולפן ציירים, שנחשב לפי הגדרת הגיטו ל“מפעל גרמני”, כלומר היה נתון ישירות להשגחת המיפקדה הגרמנית ועבד לפי הזמנתה, לעתים לצרכים פרטיים, ומעולם לא היה אפשר לדעת מתי יופיע שם אחד מאנשי הס"ס. אם באופן רשמי ציירו עובדי האולפן לפי טעמם של הגרמנים, הרי באופן פרטי ציירו את הווי הגיטו ודמויותיו. לעתים נעשו ציורים אלה על הצד האחורי של נייר קרטון משובח, שעליו הודפסו תרשימים ארכיטקטוניים מתולדות קהילה זו או אחרת, מרכוש הספריה, ושם גם נשמרו הציורים מפני עינם הפקוחה של הגרמנים. אך המרכז של ציירי הגיטו, אולפן ומקלט, היה חדר המשרטטים במחלקה הטכנית שבקסרקטין “מאגדבורג”. באופן רשמי עסקו הציירים – אוטו אונגר, פריטה (פריץ טאוסינג), פֶטר קין, ליאו האס – בהכנת תרשימים טכניים לעבודות בנייה ובמיני עבודות גראפיות לצרכי הגיטו, אך למעשה רשמו כרוניקה שוטפת של חיי הגיטו, עדות מצויירת על התליות, על הזקנים הנוברים באשפה, על השיירות היוצאות ליעד לא־ידוע, על חדרי החולים, על המגורים ללא מקום לנשימה. הציורים הוסתרו בקיר חלול, בקופסה פח, נקברו באדמה וכמה מהם הוברחו אל מחוץ לגיטו, אל המחתרת הצ’כית, כדי לשמש עדות וכתב אשמה, וממנה, כך סיפר איש הקשר, הגיעו הציורים אף אל מחוץ לגבולות הרייך, דבר שרוב הציירים שילמו עליו בחייהם אחרי עינויים נוראים. כמה מן הציורים נפלו בשנת 1944 בידי הגרמנים, והציירים, אחרי חקירה על־ידי אייכמן עצמו, שבא במיוחד לגיטו למטרה זו, נשלחו עם נשותיהם וילדיהם אל המבצר הקטן ומצאו את מותם שם או במחנות־ריכוז אחרים. אוטו אונגר, שידו הימנית רוסקה במבצר הקטן, כדי שלא יוכל עוד לצייר, החזיק בחתיכת פחם עוד בהיותו במחנה בוכנוואלד וניסה לשווא להעלות קווים על נייר.

 

26. זקן־היהודים מחפש עבודה    🔗

היתה תחושה שהגרמנים זוממים משהו. עוד בסוף ספטמבר 1942 הודיע זיידל למועצת־הזקנים, שקארל לוונשטיין, מי שהיה ראש המשטרה של גיטו מינסק, יקבל לידיו את הפיקוד על משטרת גיטו טרזיינשטאט. עד אז לא התבלטה המשטרה בגינונים מיוחדים והיחסים בין תושבי הגיטו לבין אנשיה היו ידידותיים, מושתתים על האמונה שאיש משטרת הגיטו לא ילשין באזני הגרמנים על יהודי שעבר על אחד מן האיסורים הרבים שנגזרו מטעמם. בואו של ראש משטרת מינסק היה אפוף מסתורין: הוא הובא לגיטו בחודש מאי והוחזק במעצר־יחיד במשך ארבעה חודשים בתנאים מועדפים, עם תוספת מזון מיוחדת והזכות לקבל יום־יום עיתון – זכות שלא עמדה אף לזקן־היהודים.

קארל לוונשטיין, יהודי למחצה ופרוטסטאנטי על־פי דתו, שימש בשנת 1910, כשהיה קצין ימי, כשלישו של יורש־העצר הגרמני בעת תמרונים ימיים בקיל ומאז שמר על קשר עמו. בנובמבר 1941 נשלח לוונשטיין, שהיה בעל שלושה אותות הצטיינות על הצלת חיי אדם, מברלין לגיטו מינסק ושם הוטל עליו ארגון משטרת הסדר. הודות לפנייתו של וילהלם קוּבֶּה, המפקח הכללי של רותניה הלבנה, אל היטלר, נתקבלה הוראה להחזיר את לוונשטיין למערב והוא נשלח תחילה לווינה ומשם לטרזיינשטאט.

לוונשטיין לא סיפר להנהגת הגיטו פרטים על מבצעי החיסול בגיטו מינסק, שהיה עד להם, אך דבריו לא הניחו ספק, כי מצבם של היהודים שם בכי רע. תושבי הגיטו פנו אל לוונשטיין כדי לברר מה שלום קרוביהם או ידידיהם, שנשלחו לפי ידיעתם למינסק. לוונשטיין היה עונה “שלומם טוב.” אבל אחרי שהאנשים עזבו את החדר היה מרכין את ראשו ואומר לאנשי ההנהלה: “הרי הם נהרגו לנגד עיני,” כך רשם גונדה ביומנו. והוסיף: “כולם מפחדים מפניו.”

לוונשטיין, שהיתה לו גישה ישירה למיפקדה הגרמנית, התגאה ביחסיו המיוחדים עם ד“ר זיידל ושאר אנשי הס”ס, בעובדה שהצליח לשחרר נשים שנעצרו על גניבת תרד בשדות גם כאשר השתדלויות זקן־היהודים לא נשאו פרי ושהשיג, בין השאר, את ביטול עונש המלקות. כשדירבן זיידל את הזקנים המגיעים לתחנת־הרכבת בגסות למהר ולצאת מן הקרונות, “אחרת אירה להם כמה אפונים כחולות בתחת.” העיר לו לוונשטיין ביחידות, כי לא נאה לזיידל בתור מפקד הגיטו לדבר בלשון כזו.

ההנהגה הוותיקה קיבלה את לוונשטיין בחשדנות מירבית. בעיקר לאחר שנפוצה השמועה שהוא נועד לבוא במקום אדלשטיין כזקן־הגיטו, וגם לוונשטיין מצדו לא מצא שפה משותפת עם ההנהגה. המנגנון המנופח, שבו ראו עובדיו כעין ביטוח־חיים, הפרוטקציה, הגניבות בהסכמה ושלא בהסכמה לא היו לפי רוחו. לוונשטיין ביקש להשליט סדר בגיטו. קודם־כל בעזרת ביסוס מעמדו, ואכן, כמרוצת הזמן עברו לסמכותו לפי הוראות הגרמנים לא רק המשטרה הרגילה, אלא גם משטרת הסדר, הכבאים, המשטרה הכלכלית והיחידה להגנה אנטי־אווירית. משטרת הגיטו, שהיו בה בבואו 150 איש, כולם יוצאי צ’כיה, היתה בעיני לוונשטיין חבורת מבריחים וגנבים. הוא פיטר חלק גדול מהם ומינה במקומם קצינים גרמנים ואוסטרים לשעבר, הנהיג משמעת קפדנית, תרגילי סדר צבאיים ופקודותיו היו קצובות ונמרצות. היו שסברו, כי כוונת הגרמנים היא לחזק את הסגל הקטן של אנשי ס"ס שפקדו על הגיטו על־ידי משטרה יהודית מאומנת, שחזקה עליה כי תעשה את מלאכת הגרמנים ותטיל את פחדה על הגיטו.

גולת הכותרת של שיפור דמותה של המשטרה, שמספר חבריה עלה בפיקודו של לוונשטיין ל־420, היה טקס השבעה חגיגי לפי מיטב גינוני הצבא, בנוכחות חברי מועצת־הזקנים. כאשר נתבקש אדלשטיין בתוקף תפקידו כזקן־היהודים לסקור את המצעד, ניגש לאחד השוטרים, הלבושים בחולצות אפורות חדשות, שנתפרו מסדינים צבועים, מישש את צווארון חולצתו בין שתי האצבעות כדרך סוחרי הטקסטיל בשעת בדיקת טיבה של סחורה, ואמר: “יפה מאוד. יפה מאוד.” מעשה קטן שהעמיד לפתע את כל ההצגה הגרנדיוזית על קרקע המציאות.

לוונשטיין קנה לו עד מהרה אויבים רבים, אם בגלל התנהגותו היהירה והליכותיו, הליכות קצין גרמני, אם בגלל הקשר המסתורי בינו לבין הגרמנים, אם בגלל מלחמתו בשחיתות, שבמהלכה הוקמה מחלקה כלכלית במשטרה שמתפקידה היה לא רק למנוע גניבות במחסנים ובמטבחים, אלא להבטיח ניהול תקין וחלוקה צודקת. גם אם אנשי המחלקה הכלכלית, רובם יוצאי צ’כיה, ובראשם קארל שליסר, לא שמעו מימיהם על הכלל שאין לחסום שור בדישו, הם התנהגו בהתאם לו. היה ברור, שאי־אפשר לדרוש מאנשים העובדים במאפיה, בבית־מלאכה לייצור איטריות או במטבח, שיסתפקו במנות הרשמיות. המאמץ היה מכוון למַסֵד את הסחיבות, למנוע גניבות פרטיות על־ידי הקצבת תוספת מקצועית קבועה, שהיתה לעתים אגדית בתנאי הגיטו: עובדי המאפיה הלבנה קיבלו כיכר למשמרת (שהיתה ארוכה וקשה). הטבחים קיבלו שבע כופתאות למשמרת במקום הכופתה האחת של בני־תמותה רגילים.

פעם בפעם היו מחלקים במקום כופתה עוגת שמרים קטנה מרובעת לצהריים (ובשטח זה לא היה ויכוח בין יוצאי הארצות השונות: הטבחים הצ’כים הצליחו לחולל פלאים במצרכים המוגבלים שהועמדו לרשותם). וכאשר גילה לוונשטיין שכמות גדולה של העוגות מתחלקת בין עובדי המזון, תבע לקבוע בכתב את כמות התוספות הניתנות להם ולצמצם אותה במידה מקסימלית. וכך פורסם בפקודת היום. לוונשטיין דרך בבת־אחת על יבלות רבות מדי, בנעל כבדה מדי והצליח לקנות לו אויבים בכל מקום, גם בין אנשים שביקשו חברה שוויונית יותר, ואפילו בין יוצאי גרמניה, שלמענם ניהל את עיקר מאבקו.

על אף חילוקי הדעות העקרוניים לא הגיע לוונשטיין להתנגשות חזיתית עם אדלשטיין, כפי שהגיע עם אנשי המחלקה הכלכלית, ובזכרונותיו אף מדבר לוונשטיין על שיתוף הפעולה ביניהם, תוך ציון אומץ־לבו של ייקף במגע עם הגרמנים. כאשר העיר פעם יאנֶצֶ’ק, מפקד השוטרים הצ’כים שליהודים בעצם טוב, הם מוגנים ואינם חייבים לצאת לחזית. אמר לו אדלשטיין בחיוך דק: “הר האופטמן, הרי אתה תמיד יכול להתגייר.” חילוקי הדעות העקרוניים בין לוונשטיין ואדלשטיין התרכזו בנקודה אחת: בעניין העדפת הצעירים על חשבון הזקנים, בעיקר בדרך חלוקת המזון. כאשר העלה לוונשטיין את עניין הזקנים הרעבים מגרמניה לפני אדלשטיין, ענה לו זקן־היהודים, שמפקד המחנה מתנגד לזקנים. לוונשטיין לא היסס לפנות בשאלה זו ישירות לזיידל וזה השיב לו, כדבריו: “אני אינני נגד הזקנים. אני רק לא מעוניין בהם, מפני שהם לא עובדים.”

אכן, יותר מ־21,000 מתושבי הגיטו היו זקנים תשושים, 2,500 חולים כרוניים, 600 עיוורים, 2,000 נכי־מלחמה, מאות חרשים־אילמים, מפגרים, חולי־רוח וכנגדם עמד הרצון המשותף של זיידל ושל אדלשטיין לפרודוקטיביזציה של הגיטו. כל אחד מטעמים משלו.

לוונשטיין העריך את זהירותו של ייקף, שעל־פי־רוב לא הלך למיפקדה לבדו, אלא בלוויית צוקר או חבר אחר של מועצת־הזקנים. אך בינואר 1943 סולק אדלשטיין, לפי הוראת הגרמנים, מתפקידו, ובמקומו נתמנה ד"ר פאול אפשטיין, מי שעמד בראש האיגוד הארצי של היהודים בגרמניה בשנים האחרונות. אפשטיין הגיע לגיטו במסגרת חיסול קהילות ברלין, וינה ופראג – שי ליום הולדת הפיהרר ואות, ששטח הרייך נקי עתה מיהודים.

החילופים באו במפתיע. ב־27 בינואר נקראו אדלשטיין וצוקר לשיחה אצל זיידל בנוכחות האופטשטורמפיהרר ארנסט מֶהס מברלין, שהיה מבקר בגיטו לעתים קרובות בשליחות אייכמן. נמסר להם, שלמחרת היום עומדים להגיע בין השאר ד“ר ליאו בֶק מברלין, ד”ר לוונהרץ וד“ר מורמלשטיין מווינה, ד”ר ויידמן וריכארד פרידמן מפראג וכי ניהול הגיטו עובר מעתה לידי השלישיה אפשטיין, לוונהרץ ואדלשטיין. והאחריות העיקרית תהיה מופקדת בידי אפשטיין. מֶהס מסר, שס"ס אוברשטורמפיהרר אייכמן ביקש להביע באזני זקן־היהודים, יעקב אדלשטיין, את הוקרתו על פעלו ולהודיע לו, שאין לו לראות בשינוי פגיעה אישית, כיוון שנשקלת הקמת גיטו חדש כדוגמת טרזיינשטאט. מביאים בחשבון את מינויו של אדלשטיין בראשו, אך עדיין לא נפלה הכרעה בעניין.

בתשובה על שאלת אנשי הס“ס הודה אדלשטיין, שאין ביכולתו לקבל הודעה זו ברגשות סיפוק אחרי 14 חודשי עבודה חלוצית. אדלשטיין אמר, שאין הוא מרגיש את עצמו מבחינה פיסית חזק דיו לקבל על עצמו ארגון גיטו חדש ומֶהס הרגיע אותו, כי עניין זה עדיין לא הוכרע וכי יתחשבו ברצונו. מֶהס הטעים, שלד”ר אפשטיין יש להקצות שני חדרים למגורים וכי גם לו וגם ללוונהרץ יינתנו מנות מזון כפולות, כנהוג לגבי חברי מועצת־הזקנים עד כה. גם לשאר הבאים יש להעניק תנאי מגורים מועדפים, אך אין הוראות מיוחדות בעניין תפקידם בגיטו והדבר נתון לשיקוליהם של אפשטיין ואדלשטיין. ד“ר זיידל ציין, שייאלץ להתערב אם אנשים כדוגמת ד”ר מורמלשטיין ינסו לגרום קשיים להנהגה החדשה בגלל אמביציות שלא באו על סיפוקן (ומנוסח הדברים, כפי שנרשמו בזכרון־דברים בחתימת אדלשטיין, ניתן להבין את חוסר־ההתלהבות המשותף לבואו של מורמלשטיין).

עד כאן על הדברים שבכתב. סופר, שאדלשטיין ביקש בעקבות מינויו של אפשטיין להיות משוחרר מכל תפקיד רשמי ולעבוד כפועל פשוט, אך בקשתו נדחתה. נראה שהגרמנים אכן שקלו את הרעיון של הקמת גיטו חדש כדוגמת טרזיינשטאט, בגלל הצפיפות הרבה במקום, ואדלשטיין נתבקש למסור את רשימת העובדים הדרושים למטרה זו. אך לבסוף זנחו הגרמנים את הרעיון ופתרו את בעיית הצפיפות בדרך הבדוקה של השמדה. אף ייתכן, שכל עניין הגיטו החדש היה מלכתחילה חלק מהצגת ההטעייה הגדולה.

גם זיידל חשש מן השינויים, מטעמים שלו: הרי הוא הצליח להגיע לכעין “מוֹדוּס ויוונדי” עם אדלשטיין ועם צוקר, שהיו ערים לשאפתנותו של זיידל וסייעו לו לעשות רושם על הממונים עליו. בשיחה עם אפשטיין ואדלשטיין למחרת היום עמד זיידל על כך, ששיטות העבודה שהיו נהוגות עד כה לשביעות רצונו יופעלו גם בעתיד ושבעלי התפקידים שהוכיחו את יכולתם לא יידחקו – והדברים אמורים במיוחד לגבי מעמדו של אינג' צוקר, שהיה חייב לפנות את מקומו כסגן זקן־היהודים. ד"ר זיידל ציין, שאין לראות בדברי התודה לאדלשטיין מטעם הממונים עליו רק מליצות, אלא זהו ביטוי כן לרגשותיהם והוא הוסיף, שייתכן כי יילך עם אדלשטיין לגיטו החדש, אם תתגשם הקמתו. זיידל הביע את תקוותו, שאדלשטיין יסייע לשותפים החדשים בהנהגה ושאוכלוסיית הגיטו תקבל את השינוי בהבנה וברוח זו על אדלשטיין לדבר באזני התושבים. עוד באותו ערב בישר ייקף בשתי אסיפות, בקסרקטין של הגברים ובזה של הנשים, על השינויים הצפויים. יוצאי הפרוטקטוראט קיבלו אותם בחרדה וכהוכחה נוספת לדחיקת רגליהם.

ואמנם החילופים בוצעו בהתאם להירארכיה הגרמנית: יהודי גרמני – מעמדו נעלה משל יהודי מן הפרוטקטוראט. ותיקי הגיטו הבינו את משמעות הדברים: קיומם בסכנה. “מעולם לא היו אדלשטיין וצוקר פופולאריים כמו היום.” רשם גונדה ביומנו. “אולי יש כאן גם קנאה באלה, שחיו 14 חודשים בשקט יחסי.” זאת בדיוק היתה אחת המטרות של הגרמנים: להחליש את מעמד ההנהגה היהודית על־ידי תככים פנימיים בין יוצאי הארצות השונות ולהפוך אותה לכדור משחק בידיהם. מורמלשטיין בזכרונותיו (ומסמכים בנושא זה אין) העלה סברות נוספות על החילופים: חשש לקשר בין המחתרת הצ’כית להנהגה היהודית, חיפושי אשם לכשלון התכנית לגיטו־זקנים וחשד הגרמנים, שאחד הגורמים לכשלון התכנית הוא מדיניות ההעדפה של אדלשטיין לגבי הצעירים. מורמלשטיין אף סבר, שמישהו הלשין על אדלשטיין באזני הגרמנים. הרי אדלשטיין לא הסתיר את דעתו, שלצעירים יוצאי צ’כוסלובקיה לא רק הזכות אלא החובה להישאר במקום כדי להגן על תושבי הגיטו בשעת סכנת חיסול. ולא זו בלבד: בלי הצעירים הנושאים בעול החזקת הגיטו לא יוכלו גם הזקנים להחזיק מעמד.

אדלשטיין נפגע מחילופי התפקיד: בעיניו היתה זו דחיקת רגליו. לשאלת הארי טרסלר, מה כל כך חרה לו, ענה ייקף, כי הוא אינו סומך על כוח־העמידה של אפשטיין. “אני מכיר את האיש. זהו אסון לגיטו.” חזר ואמר. ייקף הכיר את אפשטיין לראשונה במחצית השניה של שנת 1939, כאשר זימן אותו אייכמן לפגישה בברלין. אחרי שובו לפראג אמר להארי, כי יש לו ספקות אם אפשר לבטוח בכוח־העמידה של אפשטיין. הרי ברור שצפויים לחצים גוברים מצד הגרמנים וחייבים לדעת לעמוד בהם. ואכן, בעת פגישתם בברלין היה ד“ר אפשטיין רק צל של עצמו (כך התרשמה גם גרטרודה טיין, ראש ועדת הפליטים בהולנד, בעת ביקורה בברלין). הגסטאפו עצר את ד”ר אפשטיין באמתלה, שהוא מחבל בעליה הבלתי־ליגלית, והוא שוחרר רק כעבור ארבעה חודשים, אחרי עינויים קשים.

מבחינות רבות היה אפשטיין ההיפך הגמור מאדלשטיין: בן תרבות המערב, בעל השכלה גבוהה בפילוסופיה, בסוציולוגיה, בכלכלה מדינית, שבגיל 25 כבר נשא את התואר דוצנט באוניברסיטה. כאשר נחסמה הקאריירה המדעית שלו עם עליית היטלר לשלטון, נקרא ד"ר אפשטיין לברלין כדי לסייע לנציגות הארצית של יהודי הרייך, בעיקר בענייני כספים. מעט־מעט, עקב הגירת ההנהגה היהודית וחיסולה על־ידי הגרמנים, נהפך אפשטיין לאישיות מרכזית בחיי היהודים. ניהול ענייני הסעד הביא אותו לידי מגע שוטף עם המחלקה היהודית של הגסטאפו, והטיפול בענייני הכשרה והסבה מקצועית הוביל לידי קשר הדוק עם אנשי “החלוץ” בגרמניה ולתמיכה מלאה במאמצי עליה ב'.

אדלשטיין אהב אנשים סביבו, אפשטיין היה על־פי טבעו איש בודד, עצור, חסר פתיחות לבני־אדם, אוהב מוסיקה ופסנתרן בעל רמה, שהביא עמו לגיטו את פסנתר־הכנף שלו ובדירתו ניגנו טובי האמנים לפני חוג אוהבי מוסיקה מובחרת. אם דירתו של ייקף המתה תמיד כתחנת־רכבת, העדיף אפשטיין את הריחוק מן ההמון הסואן ופקודת היום בישרה לתושבי הגיטו, שד"ר אפשטיין מקבל אותם לשיחה בשעה 16–17 במשרדו בקסרקטין “מאגדבורג”.

אדלשטיין היה בעל אומץ ותושיה, שלא היסס לזייף מסמכים, לחבל בחשאי בהוראות הגרמנים, לשקר. אפשטיין על־פי טבעו היה דובר אמת, אם משום שהקורקטיות הפרוסית שבו לא נתנה לו לשקר, אפילו לקציני ס"ס, אם משום שחסרה לו עזות־המצח הדרושה. אדלשטיין לא שם לבו ללבוש והופעתו היתה רחוקה מלהיות מרשימה. אפשטיין היה תמיד לבוש בקפידה. שערותיו השחורות מסורקות למשעי. הופעתו ייצוגית. איש כזה יוכל לקבל פני אורחים מבחוץ, אם יבואו ביום מן הימים לביקור בגיטו לדוגמה.

אדלשטיין על־פי טבעו היה איש אילתורים, בלתי־מסודר. אפשטיין היה מאורגן ושיטתי ואין פלא שהתרעם על שחיתות, על חוסר אחריות וחוסר יחס לעבודה שמצא בגיטו ומפליא עוד פחות, שמאמציו לתיקון הדברים לא זיכו אותו באהדה רבה. אם אדלשטיין לא הלך עקרונית לבדו למיפקדה, ורצה תמיד בנוכחות עד, הרי אפשטיין העדיף להיפגש תמיד עם מפקד המחנה ביחידות.

מאז מעצרו בברלין נשא עמו אפשטיין תמיד מנת ציאנקאלי, כדי שיוכל לשים קץ לחייו, אם ינסו הגרמנים להכריח אותו לעשות מעשים שלא יוכל להשלים עמם. בשיחות פרטיות עם בֶּרטֶל סימונזון, מראשי “החלוץ” של גרמניה, לא הסתיר את הפסימיות שלו לגבי גורלו שלו: “אני יודע שיבוא רגע כאשר לא אוכל לומר עוד כן, אם ארצה לעמוד כפני מצפוני ובפני הציבור היהודי.”

גם לאפשטיין הבטיחו הגרמנים, שיישאר גם להבא ראש נציגות יהודי הרייך ויוכל לבוא להתייעצויות לברלין, וגם לו שיקרו.

זקן־יהודים מחפש עבודה:

נסיון של 14 חודשים. המלצות טובות;

בהצעות – לפנות למערכת. עבור “יעקב”

הודיע העיתון ההומוריסטי “שלום לבוא יום הששי” עקב חילופי ההנהגה. היה זה עיתון שיצא רק בעותק אחד. אך היו לו יותר ממאתיים מנויים קבועים. חתומים על כריכתו, שבאו לקרוא אותו בחדר 248 ב“מאגדבורג”, מגורי עורכיו. “שלום לבוא יום הששי” שיקף בצורה סאטירית, מנקודת־ראות יהודית־צ’כית, את חיי הגיטו (לפי הצעתו נכללו בנושאי ההרצאות בין השאר “על בני אדם ועל יהודים” ו“ציונות ופרוטקציוניזם” ועל עטיפתו אזהרה: נא לא לשפוך מרק עדשים על הכריכה. חבל על המרק).

אדלשטיין היה אנוס לבלוע עוד גלולה מרה: מאחר שד“ר לוונהרץ מווינה לא הגיע לגיטו, אלא הורשה, הודות לחסותו של אייכמן, להישאר יחד עם אשתו בבירת אוסטריה עד סוף המלחמה, בא ד”ר מורמלשטיין במקומו בשלישיה. וכפי שהודיע זיידל, נקבע מעתה הדירוג בצמרת כך: אפשטיין, אדלשטיין, מורמלשטיין.

ד"ר בנימין מורמלשטיין, יליד גליציה, אך גא על מבטאו הווינאי, שמן, בעל פנים עגולות, אף סולד ועיניים קטנות. היה דוקטור לפילוסופיה, בעל סמיכות לרב, מחונן בזכרון פנומנאלי ובכושר חשיבה וממולח הרבה יותר משני חבריו לשלישיה. הוא שימש רב באחד מפרברי וינה ולימים היה מרצה באוניברסיטה של וינה ופירסם שורה של מחקרים, בין השאר על השפעת המחשבה היהודית על הנצרות הקדומה ופירושים למבחר כתביו של יוספוס פלאביוס (עליו הירצה גם בעת שהותו בגיטו).

היחס הכללי למורמלשטיין, גם מצד יוצאי וינה, שם היה מאז שנת 1937 חבר בוועד הקהילה, גם מצד יוצאי פראג, היה יחס של חשדנות. אף־על־פי שהיה היחיד מבין עובדי הקהילות בָּאֵי הגיטו בגל האחרון, שלגביו לא הורו הגרמנים על מתן תנאים מועדפים, הוא סבר, כי הסיבה לכך היתה, שאייכמן שמר לו טינה בגלל מחקרו על התפתחות רעיון המדינה היהודית, שהזמין אצלו. במחקרו הביע מורמלשטיין את הדעה, שפתרון הבעיה היהודית אפשרי רק בארץ־ישראל ולא העמיד את נצחון גרמניה ושליטתה על המזרח התיכון, וארץ־ישראל בכלל זה, עם תום המלחמה, כעובדה שאינה מוטלת בספק אף־על־פי־כן נתמנה לבסוף לסגן זקן־היהודים, עם תנאי החיים המשופרים הכרוכים בכך, אך זיידל מיהר להודיע, שנוכחותו האישית של מורמלשטיין במיפקדה אינה הכרחית והוא פטור מלהשתתף בהתייצבות הבוקר הקבועה של זקן־היהודים וסגנו לפני מפקד־המחנה.

בגלל הריחוק בין זקן־היהודים החדש ובין הציבור הוסיפו רבים לראות באדלשטיין, גם בתפקיד סגן, את הכתובת היחידה לפניות, למשאלות, לטענות, לבירור בעיות והדלת בדירתו לא ננעלה גם עתה. כאשר שלחה אליו האחות טרודה גרוֹאַג מכתב במלאות שנה לפגישתם בתחנת־הרכבת של בוהושוביצה, וקבלה על האפשרויות המעטות לשיחה שהיו להם מאז, ענה לה ייקף בנימה של מרירות: “הערותיך נראות לי בלתי־מובנות לחלוטין. הראיתי את מכתבך למרים ודעתה היתה, שאת בעצם תובעת הרבה מאוד: במשך ששה־עשר החודשים שאנחנו כאן יחד לבטח לא דיברתי עם מרים יותר מפעמיים מבלי שהפריעו לנו. עובדה זו מעולם לא באה באשמתי. הסיבה נעוצה במהות עבודתי ומוכיחה בוודאות שאין עליה עוררין, כי לנושאי תפקידים ציבוריים כמעט אין אפשרות לחיות לפי רצונם ולבלות את שעות הפנאי שלהם לפי נטיית לבם.”

ואמנם, חבריו של אריה, שבאו לפעמים לשחק עמו בדירת אדלשטיין, ידעו: אמו של אריה שקטה מאוד, אביו אמנם אדם חביב לילדים, אבל לעולם אין לו זמן לבנו.

עיקר המתח לא נוצר בין אפשטיין לאדלשטיין, כפי שציפו הגרמנים – בעיקר הודות לגמישותו של ייקף וחכמתו ביחסים עם בני אדם, אלא בין אפשטיין ללוונשטיין, שני אנשים נוקשים, פרוסים על־פי אופיים ושואפי סמכות. כאשר פנה לוונשטיין אל עובדי עבודה קשה, שיוותרו לפחות פעם בשבוע על תוספת המזון המיוחדת לטובת הזקנים, הרעבים תמיד, עשה זאת מאחורי גבו של אפשטיין ועורר את זעמו. אפשטיין ראה במעשה לוונשטיין חריגה מסמכותו ופגיעה ביחסי עבודה. לוונשטיין האשים אותו, כי הוא מנסה לגול את האחריות למצב הזקנים על שכמם של הגרמנים – ונימת חילופי המכתבים ביניהם העידה על מידת המיאוס ההדדי.

הרקע התרבותי, האהבה המשותפת למוסיקה, אופן העבודה המתוכנן והמאורגן היטב הקלו על ההתקרבות בין צוקר לזקן־היהודים החדש. במכתב, שנכתב ביום מות אמו, הודיע צוקר לאולמן בז’נווה על השינויים שחלו בגיטו. “אני שמח לבשר לך שהצלחתי ליצור יחסי ידידות אישיים טובים עם ד”ר אפשטיין וששיתוף הפעולה עמו משביע־רצון מכל הבחינות. מובן שתחומי העבודה התפצלו עתה יותר, כיוון שאנשים רבים יותר שותפים לניהול הגיטו. אני מטפל בתחום שנותר בידי באופן אינטנסיבי יותר כדי להביא בדרך זו תועלת לכלל." צוקר הודיע, שיטפל גם בעתיד בענייני הנוער ושהוא לקח על עצמו גם את הפיקוח על שירותי העבודה תוך שיתוף פעולה הדוק עם ד“ר אסטרייכר (שני תחומים שהיו מעוז הציונים). מלבד זאת נוצר קשר פעולה הדוק עם ד”ר קאן, שצוקר קירבו כדבריו, כדי שיוכל “להפעיל את כישוריו וידיעותיו המיוחדות” – היינו במסגרת התנועה הציונית.

ד"ר קאן הגיע לגיטו בסוף ינואר 1943 במסגרת חיסול הקהילות, אחרי שנעצר יחד עם ריכארד פרידמן בבניין הקהילה ושניהם הובאו ישר לטרזין בלי שניתן להם לסור לפני־כן לבתיהם. נשותיהם וחפציהם הובאו לגיטו למחרת בואם. ריכארד פרידמן הביט על חיי הגיטו בעיניו של איש שבא מבחוץ והזדעזע על שאדלשטיין לא הצליח למנוע את עיוות מידותיה של הפקידות בגיטו, בעיקר בדרגים הנמוכים. פרידמן השתומם על הסכמת ההנהגה, בניגוד לנוהג שהיה קיים בפראג, ליטול עליה את קביעת ההרכב השמי של הטראנספורטים מזרחה ולהכריע על־ידי כך בשאלות של חיים ומוות. בנושא זה, כפי שסיפר פרידמן לאשתו ססיליה, ניהל ויכוח ממושך עם ייקף. פרידמן לא רצה עוד בשום תפקיד יצוגי, עבד תחילה כפועל בעבודות נקיון, בתובלה ובחקלאות ולאחר זמן, בלחצו של אפשטיין, צורף למחלקת שירות התעסוקה.

גם ד“ר קאן לא היה מוכן לקבל עליו שום תפקיד מרכזי בגיטו והסכים רק לנהל את מדור ההרצאות במחלקת התרבות, כמרכז הפעולה הציונית. אך גם בגיטו נשאר אישיות מנהיגה ברקע, שריכז סביבו חוג נאמנים, בעיקר מקרב אנשי “החלוץ”. אם בהצטרפות ל”חצר" של אחד מחברי מועצת־הזקנים היה יכול להיות אולי גם שיקול של תועלת, הרי ההתקבצות סביב ד"ר קאן, שלא היה לו שום מעמד רשמי, באה אך ורק בתוקף אישיותו ומתוך הצורך במשענת רוחנית בעת פחדים וספקות ושאלות של מצפון וחיפוש אמונה.

 

27. הערב הצגת־בכורה    🔗

הדברים הוכרעו, כתמיד, מעל ראשיהם של אנשי טרזין. בדצמבר 1942 הודיע ראש הגסטאפו מילר להימלר, שבחודש ינואר עומדים להישלח 45,000 יהודים לאושוויץ, בתוכם עשרת אלפים מטרזיינשטאט. מילר ביקש מהימלר רשות לכלול במשלוחים מטרזיינשטאט גם חמשת אלפים זקנים. אולם הרשות לא ניתנה ובמשך חודש ינואר 1943 נשלחו 7,000 תושבי טרזין לאושוויץ, כולם בני פחות מששים (חוץ מ־15 הורים זקנים).

לכאורה נשלחו הצעירים לאושוויץ במסגרת מאמצי המשרד הראשי למינהל ולכלכלה של הס"ס, שבראשו עמד אוֹסְוַואלד פוֹהל, להבטיח כוחות־עבודה, בעיקר למפעלי “בּוּנָה” ליצור גומי סינתטי שבקרבת המחנה. אך למעשה, למרות העובדה שהטראנספורטים מטרזין כללו יותר מששת אלפים איש ואשה בגיל העבודה, נותרו אחרי הסלקציה באושוויץ פחות מחמישית וכל השאר נשלחו ישר לתאי הגאזים. לפי הסבר מפקד מחנה אושוויץ למשרד למינהל ולכלכלה בא הדבר “בגלל מצב בריאותם הרעוע של הגברים והאחוז הגבוה של הילדות בין הנשים.” אך האמת היתה שונה: רוב יוצאי טרזין היו כשירים לעבודה, אולם במאבק בין המצדדים בניצול תועלתם הכלכלית של היהודים במסגרת המאמץ המלחמתי לפני ההשמדה (שבראשם עמד פּוֹל) ובין התומכים בהשמדה כוללת ללא התחשבות בצרכים כלכליים (לפי תפיסתו של קאלטֶנבּרוּנֶר, ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך), היתה ידם של מחייבי הפתרון הסופי הכולל והמיידי על העליונה. הימלר עצמו, שהיה ממונה גם על קאלטנברונר, גם על פול, היה מבחינה זו חצוי. בעצם רצה בשני הדברים בעת ובעונה אחת. הן בניצול מירבי של כוח־העבודה והן בהשמדה מהירה.

בפברואר 1943 באה פנייה מחודשת אל הימלר, הפעם מקאלטנברונר, יורשו של היידריך בראש המשרד לבטחון הרייך, שביקש בשם מחלקתו של אייכמן להרשות העברת זקנים מטרזיינשטאט לאושוויץ. לפי הנתונים של קאלטנברונר, שלא היו מדוייקים לגמרי, רק ששת אלפים מתוך 46,000 תושבי טרזיינשטאט עסקו בייצור, בסלילת כבישים ובבניית מסילת־הברזל. כל השאר היו עסוקים באחזקת הגיטו, בתוכם 4,000 איש בטיפול בחולים ובזקנים. קאלטנברונר הצביע על המספר הגדול של כוחות עבודה והכמות הגדולה של תרופות הדרושות בגלל הצפיפות הרבה לטיפול בחולים וקשישים כדי למנוע התפשטות מגיפות המסכנות את האוכלוסיה הצ’כית והגרמנית בסביבה. הוא הזכיר את המבנה המיושן של העיר, את תנאי התברואה הקשים, את סכנת ריבוי מקרי הטיפוס באביב הקרוב וביקש לאשר, לעת־עתה, שילוח של 5,000 יהודים בני יותר מששים לאושוויץ, כמובן מתוך התחשבות ביהודים בעלי קשרים מיוחדים ובעלי אותות הצטיינות גבוהים.

התשובה שנמסרה לקאלטנברונר בשמו של הימלר היתה תמוהה למדי: רייכספיהרר הס"ס אינו רוצה בכך, מפני שהדבר יפריע למגמה לתת ליהודים בגיטו־הזקנים טרזיינשטאט לחיות ולמות במנוחה.

היתה זאת התפתחות אופיינית לגיטו – מעולם לא יכולת לדעת מה לטובה, מה לרעה, מה מגן מפני טראנספורטים, מה גורם הגליה. היו זמנים שחולים היו מוגנים מפני משלוחים והיו תקופות שנשלחו למזרח בקבוצות. פעם היתה הגנה בזיקנה ופעם היתה סיבה לגירוש. שוטרים, ראשוני הגיטו נראו מחוסנים – עד שנשלחו לפי הוראה מיוחדת של גרמנים. כל דבר – מקום העבודה, המוצא, קשרי המשפחה, מצב הבריאות, הגיל, תאריך ההגליה לגיטו – היה גורלי. אבל איש לא ידע איך יכריע גורל זה ביום מן הימים

לא הועילו מאמצי ד"ר מוּנק, הרופאים, שירותי התברואה: הצפיפות גברה עליהם ובגיטו החלה להתפשט מגיפת טיפוס, גם בין הילדים. החלו חיפושים קדחתניים אחרי מוקדי הזיהום. הגיע רופא גרמני בעל דרגה גבוהה מפראג ולכבוד ביקורו נצטוו הרופאים היהודים ללבוש מעילים לבנים נקיים (שהיו יקרי־מציאות). ב־20 בינואר 1943 ביקר אייכמן בטרזיינשטאט ונתן הוראה, שמגיפת הטיפוס חייבת להיפסק, שאם לא כן, יהיו לכך תוצאות חמורות. הונהג חיסון־חובה לכל תושבי הגיטו עד גיל 65 – שלוש זריקות בהפרשים של שבוע – ונערך מיבצע הסברה מוחץ לשמירה על הנקיון.

Nach dem Stuhlgang

vor dem Essen

Händewaschen nicht vergessen

אמרו שלטים בכל מקום. לרחוץ ידיים אחרי יציאה, לפני האוכל. לשמור על נקיון כלי האוכל. להקפיד על נקיון מירבי של בתי־השימוש והמחראות. ריח של ליזול וקארבול עלה מכל מקום. במסגרת הפגישה היומית עם זיידל מסרו אפשטיין ואדלשטיין ב־1 בפברואר את מצבת הגיטו, מצבת החולים ודו“ח על מקרי הטיפוס, אך זיידל ביקש מהם להימנע מהגשתו הרשמית. אמנם הסכים להרחבת בית־החולים המיוחד לטיפוס, אך הביע תקווה, כי המגיפה תיפסק בקרוב. גם הוא חשש מתוצאות אי־שביעות רצונו של אייכמן. לפי דרישתו של זיידל הוגשה לו סקירה על מצב התעסוקה, שהצביע על מחסור קשה בכוחות־עבודה. אך זיידל לא היה מרוצה ממנו: הדו”ח אינו משכנע במידה מספקת. הנה, רשום שלחקלאות דרושים 570 איש. אבל למעשה דרושים 800. היה ברור שזיידל מבקש לשמור על כוחות־העבודה בגיטו.

בשיחה זו הועלה בפעם הראשונה גם השם בִּירקֶנאוּ. אפשטיין ואדלשטיין פנו אל זיידל בדבר אפשרות של קשרי דואר ישירים למחנה אוסטרוֹבוֹ (לשם, לטענת הגרמנים, הועברו הזקנים, שהוצאו מן הגיטו בסתיו 1942) ולמחנה־העבודה בבּירקֶנאוּ. ד"ר זיידל הטעים. כי את קשר הדואר עם מחנות אלה אפשר לקיים אך ורק דרך ברלין, אך הבטיח להתעניין במשלוח דואר לשם מחוץ למחזור הקבוע. חברי ההנהגה היהודית לא ידעו, מה פירושו האמיתי של מחנה־עבודה בשם הפיוטי בירקנאו, שהעלה תמונה אידילית של עצי לבנה מוריקים, והם העדיפו שלא לדעת. באחד הסיורים על־פני הגיטו, שבהם היה ברל הרשקוביץ מהנהגת “החלוץ” מלווה מדי פעם כפעם את יעקב, הציע לו ברל לבקש מן הגרמנים שיורשה לו לבקר באחד ממחנות־העבודה במזרח, שאליהם נשלחים אנשי טרזין: הרי הוא בעל קשרים עם הגרמנים ובוודאי יידע איך להציג לפניהם את הדבר. יעקב השתתק ואחר־כך אמר: אם אעלה את השאלה הזאת לפני הגרמנים, הם יוציאו אותי להורג. ברגע שאביע ספקות באזני הגרמנים, לא אשאר בחיים.

הטראנספורט היוצא של אחד בפברואר ובו 1,001 נפש היה האחרון למשך ששת החודשים הבאים. ימי רגיעה באו לגיטו.

ברגע שהחליטו הגרמנים על שיפור פני העיר כדי להציג אותה לפני העולם כגיטו לדוגמה, הם נתנו את דעתם גם על ערכם התעמולתי העצום של חיי התרבות בגיטו ואיפשרו, למען מטרותיהם־שלהם, לחיי התיאטרון ולחיי המוסיקה לשגשג באין מפריע כמעט (כל עוד לא נגרפו אמנים וקהל לטראנספורטים). עם הקמת תזמורת בית־הקפה, שנועדה להנעים את ישיבת האורחים בפנים ולהרשים את המבקרים מבחוץ, בוטל למעשה האיסור על החזקת כלי־נגינה ועל נגינה בציבור. גם לפני־כן נערכו קונצרטים בחדרי־חדרים, בעיקר בקסרקטין “מאגדבורג”, מגורי ההנהגה: באפריל 1942 נערך שם קונצרט שכלל את הרביעיה האמריקאית של דבוז’ק וביצוע בכורה עולמי של ה“סימפוניה לטרזין” של קארלו טאוּבֶּר ובניצוחו. גם לפני־כן הובאו במחתרת כלי־נגינה לגיטו (צ’לו הוברח לגיטו עטוף סדין כגופה), פסנתר קטוע־רגליים נותר אחרי פינוי טרזין מן האוכלוסיה המקומית בבית “סוקול” לשעבר, אך מעתה היה אפשר להקים אנסאמבלים מוסיקליים, שלישיות, רביעיות (הטובה ביניהן היתה רביעייתו של אֶגון לֶדֶץ', בעבר הנגן הראשי של התזמורת הפילהרמונית הצ’כית) ולהכין קונצרטים למען כל תושבי הגיטו.

אחרי שצוקר היה חייב עם חילופי השלטון בגיטו לפנות את מקומו כסגן זקן־היהודים, הוא קיבל לידו את הניהול המעשי של מחלקת התרבות. הכניס בה שינויים, הקים סקציות – למוסיקה קאמרית, למוסיקה קולית, למוסיקה קלה – השיג חדרים לחזרות, איפשר לאמנים להקדיש חלק גדול יותר מיומם לחזרות ולאימון. כל זאת מתוך מגמה להביא להמונים מוסיקה מכל הסוגים, אם בביצוע של חמישיית הג’אז של וייס, של זוג הפסנתרנים מאיר וזַטֶל, של להקת הגיטו־סווינגֶרס או על־ידי המקהלה הדתית של פישר, הרביעיה של לדץ', סולנים כמו הפסנתרנית עליזה זומר־הֶרץ ולבסוף גם על־ידי תזמורת כלי מיתרים בניצוחו של קארל אַנְצֶ’רל.

היה בגיטו שפע של מוסיקאים טובים, צעירים, זקנים, מכל שטחי הרייך. היה צמאון עצום למוסיקה, שפתחה פתח לעולם אחר, שונה ממציאות הגיטו: מי ששמע את הפסנתרן ברנארד קאף מנגן את שופן, עצם את עיניו והרגיש ששום השפלות מצד הגרמנים לא יוכלו לו: עדיין הוא אדם. רפאל שכטר, מנצח שרכש את נסיונו הבימתי בתיאטרון המתקדם של א.פ. בורְיאַן בפראג, הקים עוד בראשית ימי הגיטו מקהלת גברים ועתה, עם מתן הרשות הרשמית לנגן בכלים, החליט להעלות אופרה שלמה בצורה קונצרטנטית. היה זה רק טבעי, כי האופרה הראשונה שבוצעה בגיטו היתה “הכלה המכורה” לסְמֶטַנָה, האופרה הלאומית של הצ’כים במאבקם עם ההאבסבורגים. הצגת־הבכורה התקיימה בנובמבר 1942 באולם ההתעמלות של בית־הספר לשעבר. עתה מעון ילדים 417־L. רק חלק קטן מן הקהל ישב והשאר היו עומדים צפופים ומאזינים. היה נדמה כאילו רק עתה, בפעם הראשונה, מבינים את המשמעות האמיתית של מלות המקהלה: “למה לא לשמוח, אם האל חננו בבריאות” – ואם לא בבריאות שלמה לפחות בחיים. אנשים בכו מרוב התרגשות, שוב ושוב נקראו האמנים לצאת אל הקהל הנסער: לא, לא, אותנו הגרמנים לא יכניעו.

שלושים וחמש פעמים הוצגה “הכלה המכורה” בגיטו וילדי המעון, שנדחסו פעם אחרי פעם לאולם ההתעמלות כדי לשמוע אותה, ידעו פרקים שלמים, מלים ומנגינות בעל־פה. בית־הספר נהפך למרכז חיי המוסיקה. שם נפגשו האמנים אחרי העבודה. שם העתיקו תווים. שם דיברו על אינטרפרטציות, נתנו שיעורים לילדים, לשם באו אוהבי המוסיקה לשמוע את גדעון קליין, ששימש מדריך במעון הבנים. גדעון, גבוה, רזה, בעל בלורית שחורה ומצח לבן, פסנתרן בחסד עליון, עילוי בשפות, בפילוסופיה, בקומפוזיציה, בן 23, שנועד להיות בין גדולי האמנים בעולם: ליד הפסנתר הישן, נשען על ארגזים. הוא פרץ את שערי הגיטו, ניצח את האפלה, סביבו היה אור.

אחרי “הכלה המכורה” הוצגו “נישואי פיגארו” למוצארט, “הנשיקה” לסמטנה, “כרמן” לביזה, ובכורה אחרי בכורה על במות התיאטרון, בצ’כית ובגרמנית. לוח המופעים לחודש אחד (פברואר 1943) בגיטו שלא ידע על השמדה העיד על הנסיון לדחוס לכל יום עולם שלם:

קונצרטים: מוסיקה יהודית דתית. אריות מתוך אופרות, מסע בארץ המוסיקה (בכורה). מקהלה עברית של רפאל שכטר (בכורה) – יחד ארבע תכניות. 20 הופעות.

אופרות: “הכלה המכורה”, “ריגולטו” (בכורה – לכבוד שנת קיומה של מחלקת התרבות). “נישואי פיגארו” (בכורה) – יחד שלוש אופרות עם 10 הצגות.

תיאטרון: ווֹלקֶר: “הקבר” (בכורה); רביו: “לצעירים הכניסה אסורה” (בכורה), קאבארט במסגרת “הבמה הגנובה”. קוקטו: “הקול”, ערב אופרטות. קאבארט של תורֶן עם מערכונים, ערב שירה מתוך “זר־הפרחים” לאֶרְבֶּן, תיאטרון בובות, “דיקטאטורה של נשים” – יחד תשע תכניות עם 50 הצגות.

הכרטיסים חולקו חינם ותמורת תשלום סמלי בשטרות הגיטו, חלק גדול לפי מפתח בין יחידות־העבודה השונות, חלק בפרוטקציה לנכבדים ופרומיננטים. תמיד היה תור, תמיד היה מחסור במקומות. אנשים רצו לצחוק, לשקוע בעבר, להתמודד עם הווה, להאמין בעתיד.

התיאטרון הגרמני היה במידה רבה שמרני. אם משום שהאמנים שבאו מן הרייך היו רובם אנשים מבוגרים, בעלי נסיון, שדרכם האמנותית עוצבה לפני זמן רב, אם מפני שהשימוש בשפה הגרמנית חייב זהירות רבה יותר. האמנים הצ’כים היו לרוב צעירים, קצתם חובבים, רובם כעלי השקפות סוציאליסטיות, מושפעים מן התיאטראות המתקדמים של ווֹסקוֹבֶץ וֹוֶרִיך, של א.פ. בורְיאַן בפראג. הם לא היו כבולים על־ידי מסורת. היו להם כוחות־הדרכה מעולים כגוסטאף שוֹרְש. שבדומה לסטאניסלאבסקי רצה לתפוס את הצופה כולו ולא הירשה שום אילתורים. הם העזו, ערכו נסיונות, חיפשו דרכי ביטוי חדשות, כתבו מחזות חדשים. אליגוריות על מצב היהודים: “הנסיך רתוק למיטה”, שיום אחד לא יכול לקום מן הדרגש; “קיסר אטלנטיס”, על ממלכה שבה לא ניתן למות; “רוכב האופניים האחרון”, על שלטון חולי־הרוח המטילים את האשמה לנעשה על רוכבי האופניים (על משקל האימרה הידועה, שבכל אשמים היהודים ורוכבי האופניים).

בהתחלה שיחקו השחקנים בבגדיהם הרגילים, עם הטלאי הצהוב, בלי תאורה, בלי אביזרים. אך במרוצת הזמן השיגו תלבושות ממחסן הבגדים הכללי, תפרו אותן מסדינים, משקים, מנייר. עליות־הגג על קורות־העץ העבות שבהן, על האבק העומד באוויר, שימשו לעתים כתפאורה טבעית בתוספת אביזרים מעטים כרמז לאווירה. במרכז כל להקה עמדה אישיותו של הבימאי וכמו בעולם התיאטרון בכל מקום היו תככים, קנאה, שחקנים עברו מבימאי לבימאי. היה מתח של יצירה. מתח של חיי הגיטו. מתח של אנשים שלעולם אינם אוכלים לשובע, שרוצים להספיק ולעשות יותר ככל האפשר, כל עוד זה ניתן. הצגות רבות לא זכו לבכורה: באמצע החזרות נשלחו משתתפיהן המרכזיים למזרח.

כל אחד על־פי דרכו ניסה לראות בטרזין המשך לדרך חייו, לשטחי התעניינותו, לתחביביו. קלארה קארו, אשת רב מקלן, שוויתר על אפשרות הגירה כדי להישאר עם צאן מרעיתו, היתה בטוחה שחייבות להיות בגיטו עוד נשים כמוה, הכמהות לפעולות תרבות יהודית וציונית וניגשה בעניין זה למשרדו של אדלשטיין ב“מאגדבורג”: זמן היסורים העובר על היהודים, אמרה לו, צריך שיהיה גם זמן מבחן והכנה, זמן הכשרה רוחנית. רק ביהודים תלוי הדבר, אם מן הקללה שהביאו עליהם הנאצים תצמח גם ברכה. אדלשטיין הסכים עמה והעביר אותה בעזרת המהנדס דרוקר אל נשי ויצ“ו מברין. תחילה, לפי בקשת ייקף, נפגשו רק בחוג קטן, לא יותר מעשרים נשים, לרוב בשבת אחר־הצהריים. אבל אחרי בואה של חנה שטיינר לגיטו בינואר 1943 לבשה פעולת נשי ויצ”ו ממדים חדשים.

לחנה הוקצה חדרון משלה, שכמעט כל רוחבו ואורכו מילא דרגש־עץ דו־קומתי: למעלה ישנו אחותה של חנה ובעלה, למטה היא ופרופ' שטיינר. היה מקום רק לספסל־עץ צר לאורך הקיר ועליו ישבו נשי ויצ“ו דחוסות זו ליד זו, וזכו לכיבוד בדיוק כמו במפגשים של ימים־שהיו. רק שעתה, במקום קפה ועוגות, הוגש תה עשוי עשבים ללא סוכר ופיסת לחם במרגרינה בגודל של בול. אחר־כך שמעו הרצאות, התווכחו, שוחחו על מה שהיה ומה שיהיה. מפעם לפעם אירגנה חנה שטיינר מפגש ויצ”ו בפורום רחב יותר, בנוכחות מאה נשים ויותר, ערכה עיתון בעל־פה, שבו הופיעו נשי מקצוע, שופטת נוער או הרבנית היחידה בגיטו שהיתה בעלת סמיכות. לנשי ויצ"ו, שרובן נהגו לבקר אחרי שעות העבודה אצל זקנים או אצל ילדים חולים כדי לקרוא באזניהם ולשיר עמם, היו הפגישות אצל חנה שטיינר תמיד מאורע חגיגי: הן לבשו את בגדי השבת, הסתרקו בקפידה והרגישו מעט מטעם ימים שהיו וכולן, כמו חנה, היו חדורות אמונה, שכל זאת רק הכנה ליציאה לארץ־ישראל בבוא השחרור המיוחל.

במחלקת התרבות היתה קיימת כרטסת של הציונים בגיטו (תחת השם “מעוניינים בהרצאות על נושאים יהודיים”), שהיו מתאספים בחגים היהודיים, בימי זכרון להרצל, לביאליק, לטרומפלדור. בכ“א בתמוז, ביום קיצי יפה, נאספו הציונים בחצר קסרקטין “האנובר” כדי לשמוע את הרצאת רוברט שטריקֶר, הלוחם הוותיק, אחד ממייסדי הסיעה הראדיקאלית ומפלגת המדינה בקונגרס הציוני. שטריקר דיבר על הדור ששכח את הרצל. על מדינת יהודים לעתיד ועם תום דבריו שרו הנאספים שירים עבריים וסיימו ב”התקווה".

חנה שטיינר, מלאת מרץ כתמיד, אירגנה הכשרה לנשי ויצ“ו הצעירות יותר לעבוד בחקלאות וכגננות וכולן למדו עברית. בהדרכתו של ד”ר קאן התקיים קורס ציוני אינטנסיבי, שנפגש אחת לשבוע בקסרקטין חיל־ההנדסה, במעון החולים הכרוניים, כדי שיוכל להשתתף בו פריץ באום, אחד הציונים הוותיקים של צ’כוסלובקיה, שהיה משותק בגופו.

מיום שהגיעה הידיעה על הגלייתו הפתאומית של ד“ר קאן מפראג לטרזין, הגבירה אחותו סטֶלה קורדה בשיקאגו את מאמציה להשיג לד”ר קאן ולאשתו אולגה אזרחות אמריקאית על סמך העובדה, שאביו היגר בזמנו לארצות־הברית והיה אזרח אמריקאי. לפי יוזמת ידידי ד"ר קאן, שטיפלו בשני ילדיו בארץ־ישראל, כתב בנו של קאן, רפאל (טיטוס), מכתב לגברת רוזוולט:

"למדתי אנגלית כדי לכתוב לך מכתב זה. הוא חשוב נורא. אני חייב להציל את אבי ואת אמי מהיטלר. אַת טובה, אבל אולי את לא מבינה מכתבים בעברית ולכן התחלתי ללמוד אנגלית לפני שלושה חודשים ועכשיו אני אסביר לך הכל בשפתך.

“אני תלמיד בבית־הספר במשמר־העמק שבעמק יזרעאל. אחותי ואני נשלחנו מפראג אל הגברת סולד בארץ־ישראל כאשר פרצה המלחמה. אך אבי הוא מנהיג ציוני והוא החליט שהוא צריך להישאר במקומו לטובת יהודי צ’כוסלובקיה והוא נשיא הקהילה היהודית בפראג. הוא היה גיבור כבר כמלחמה הראשונה ואיבד את זרועו בקרב. למה אני כותב לך כל זאת? סבי היה אמריקאי.”

רפי הסביר לגברת רוזוולט את מאמצי דודתו סטלה להשיג להוריו אזרחות אמריקאית, את פניותיה למשרד־החוץ: "אך עברו הרבה חודשים ולא נשמעה תשובה. ויום אחד בא מכתב שאבי גורש מפראג לגיטו טרזיינשטאט ואנחנו בכינו הרבה. אני מלא פחד. האם הוא יילך בדרך השחורה לפולין? ואני שאלתי את עצמי: למה פקיד משרד־החוץ לא נתן לו דרכון? אולי הוא כבר מונח על שולחנו הרבה זמן ומפני שיש לו המון עבודה בגלל המלחמה, לא היה לו עוד זמן לחתום וכו'. אבל מה אם הנשיא יאמר לו בעצמו, שהעניין חשוב נורא?

“עכשיו את מבינה, למה אני כותב אליך ומבקש ממך בכל לבי: אנא, אנא, תבקשי את מר רוזוולט לטלפן לאיש ולומר לו: תגמור את העניין היום! והורי יינצלו והם יהיו אסירי־תודה לו לנצח וגם אנחנו הילדים.”

התשובה היתה מכתב סתמי רשמי קצר באמצעות הנציגות האמריקאית בארץ־ישראל. אך דרך הצירות האמריקאית בברן נמסר לסטייט־דפרטמֶנט, שאזרחותו של ד“ר קאן היתה מאז ומתמיד צ’כוסלובקית, היינו: אין מקום להתערבות. אבל התקווה מצאה לה פתח חדש: “נראה שהגרמנים מראים התאפקות מסויימת לגבי המנהיגים היהודים.” כתב ד”ר אולמן לארץ־ישראל “קרוב לוודאי, שהם מנסים לשפר את תדמיתם בעיני עיתונות העולם. נקווה שפראנץ ואולגה יעברו בשלום את התקופה הקשה הצפויה לפני תבוסתם הסופית של הנאצים.”

ד"ר קאן השלים מכבר עם גורלו, אך חנה שטיינר, שפעלה למען יציאתה מתחום הרייך גם בעת ההגליות, כאשר ישבה עוד בפראג, לא ויתרה גם בגיטו בגלויה ששלחה בסתיו 1943 לאולמן לז’נווה ביקשה להודיע לכל החברים על שינוי מענה ועל שנת לידתה המדויקת: 1894, כדי למנוע טעויות בגלל זהות שמות. “אנו בריאים. הסתגלותנו היתה טובה ולא קשה עלינו. כיוון שאנו בעלי תקווה ואם אפשר לומר כך גם בעלי איזון נפשי.”

עדיין נעשו נסיונות להוציא אנשים מן הגיטו – כולם לשווא. כאשר התערב נציג הוותיקן אצל משרד־החוץ הגרמני לטובת זוג קשישים, יעקב ואסתריקה לוקאס, הודיע משרדו של אייכמן לאֶבֶּרהארד פון טאדֶן, מנהל המחלקה הגרמנית במשרד־החוץ שטיפלה בענייני יהודים, כי שניהם מתו בראשית שנת 1943 בטרזיינשטאט. “אך נראה שמן התבונה להודיע לנונציוס, שהתעניין בהם, כי מטעמים עקרוניים אין להביא בחשבון הגירת הזוג לוקאס, לעת עתה.”

באפריל נכונה לגיטו סנסציה גדולה: הגיעו יהודי הולנד הראשונים. גורל יהודי הולנד תחת שלטון הנאצים התפתח באותו מסלול עצמו כמו בצ’כוסלובקיה, בדיוק כפי שהזהיר אותם אדלשטיין כעת ביקורו באמסטרדם באביב 1941: הם נשאו את טלאי היהודים, נושלו מנכסיהם, רוכזו במחנה־מעבר וֶסטֶרְבּורק ומשם נשלחו לאושוויץ. לטרזין הוגלו, על־פי־רוב, המיוחסים שבין יהודי הולנד, שהיו מוגנים מפני המשלוחים למזרח, בעלי שם, בעלי אותות הצטיינות גבוהים.

יהודי הרייך כבר לא היו החדשים, הזרים – עכשיו באו חדשים וזרים מהם. אך סיפור ההטעייה חזר על עצמו. גם להולנדים הבטיח הגסטאפו בהולנד מקום קיט, עם ניהול עצמי, חופש תנועה בתחום 25 ק"מ, מגרשי משחקים, גנים, תיאטרון, קולנוע. כל כך מושכים נשמעו תיאורי הגרמנים עד שאחת האמהות, שנכללו במשלוח הראשון, החליטה לקחת עמה גם את בנה הקטן, שעד אז היה מוסתר אצל משפחה נוצרית (ולהבדיל מן הצ’כים: אלפי הולנדים סיכנו את חייהם ונתנו מקלט ליהודים). ההולנדים הביאו במזוודותיהם חמאה ושוקולד, שני מצרכים שלא נראו בפרוטקטוראט זה שנים, והגרמנים, כפי שניתן לצפות, החרימו את הכל. הזעזוע אל מול המציאות – הפרדת הזוגות, החיפושים, הדרגשים, המחראות – היה גדול, אך לגבי הגרמנים היה בבואם של יהודי הולנד לטרזין ערך תעמולתי: הם הגיעו ברכבות־נוסעים רגילות, כיוון שמדובר היה “בהעתקת מקום־מגורים” ולא בגירוש וזוג הולנדים אף צולמו בעת בואם: הוא בחליפה כהה, עניבה, מגבעת. היא בכפפות לבנות, כובע, כיאה לביקור בתיאטרון.

 

28. דודה מולדת מתגעגעת אליכם    🔗

הגרמנים השיגו את שלהם: האחדות היחסית של הנהגת הגיטו, כפי שהיתה בראשיתו, נשברה. קסרקטין “מאגדבורג”, מושב מועצת־הזקנים, שרץ תככים, חשדות, האשמות הדדיות. על היחסים בצמרת העיבו איבה אישית, ניגודים רעיוניים, הבדלים במוצא ובאופי.

יוסף קְלַבֶר, מפקד המשטרה לשעבר, שהוסיף לשרת במשטרה כסגנו של לוונשטיין, טען כנגדו, שהוא מוסר לגרמנים את תוכן שיחותיו ומריבותיו עם אפשטיין, אדלשטיין וצוקר. לדברי קלבר עלה בידו לתפוס מכתב של לוונשטיין ובו פרטים על הסיכסוכים עם צמרת הגיטו. קלבר היה משוכנע, כי לוונשטיין אינו פועל מתוך רצון לסייע ליהודים אלא מתוך אמביציות אישיות ומתוך התחייבות אישית לגרמנים, שהצילו את חייו. החשדנות ההדדית בין חברי מועצת־הזקנים גברה, בעיקר מתוך חשש שהדברים הנאמרים בישיבות נמסרים גם לגרמנים.

לוונשטיין ראה במשטרת הגיטו את גאוות טרזיינשטאט – ילדים חיקו אותה במשחקיהם, תושבי הגיטו נהרו לראות את המחזמר “נערת־הגיטו”, שהוסיף על תדמיתה החיובית של המשטרה, וכמה פזמונים מתוכו הושרו בפי כל. לכן היתה זו מהלומה כבדה לו, כאשר במאי 1943 פוזרה משטרת הגיטו במתכונת שבה בנה אותה. מספר אנשיה צומצם ל־150 ולשורותיה נתקבלו רק אנשים שעברו את גיל 45. לוונשטיין טען, שלפיזור משטרת הגיטו גרמה הערתו של אדלשטיין באזני זיידל בעת טקס ההשבעה, כאשר צעדו השוטרים במדיהם האפורים ב“פאראדֶה־שְרִיט” נוסח הצבא הגרמני לצלילי תזמורת כלי־נשיפה בנוכחות אנשי ס"ס, שוטרים צ’כים וחברי מועצת־הזקנים: “ראו, ראו, איזה מראה לוחם למשטרה שלנו.” אך הגרמנים לא פעלו על סמך הערותיו של אדלשטיין ואף לא על סמך פניות מצד זקן־היהודים וסגנו אל מֶהס, שליחו של אייכמן, למען פירוק המשטרה, כפי שהאשים אותם לוונשטיין. פירוק המשטרה בא זמן קצר אחרי מרד גיטו וארשה, שהגביר את עירנות הגרמנים תוך החלטה נחושה לחנוק כל אפשרות של התארגנות מחתרתית בגיטאות הנותרים. משטרה שמנתה 450 איש, ממושמעת, מאומנת היטב היתה עלולה להיות בנקל לגרעין של מרד בעתיד לבוא.

מי בטרזין ידע בכלל על מרד גיטו וארשה, על המשלוחים לתאי הגאזים שקדמו לו? איש לא נתן דעתו על אפשרות של מרד, כי כולם היו נגועי־תקווה: עכשיו, כאשר כבר רואים את אפס קצהו של סוף המלחמה, יבקשו הגרמנים לשמור על גיטו לדוגמה יותר מאי־פעם, אמר ההגיון. ואכן, במאי 1943 ביקרה בטרזיינשטאט קבוצת עיתונאים גרמנים וראתה את כל התפאורה: את הפרומיננטים, הצגה בתיאטרון, את הבנק עם שטרות הרפאים. הם פקדו את בית־הדין, אחרי שנקבע מראש איזה משפט יתברר בו בעת הביקור (אך אירע שבאחד הדיונים בנוכחות אורחים מבחוץ נימק הסניגור את גניבת מצרכי מזון ברעב וסולק מתפקידו על־ידי הגרמנים). בעת ביקור העיתונאים, כדברי גונדה, “שלחו למרחצאות רק אנשים צעירים. אסרו על האנשים לענות על שאלות הוועדה ואם אין מנוס – לענות לאט, כדי שתהיה לראש־המחנה שהות לענות במקומם.” רשמי העיתונאים הגרמנים מן הגיטו־לדוגמה, אם אמנם נכתבו, לא ראו אור בעיתונות הגרמנית.

אפשטיין אסר מלחמת חורמה על העישון בגיטו, לא רק מפני שהגרמנים הטילו עונשים כבדים על כל מי שנתפס מחזיק סיגריות (גם אם היה לאחדים מאנשי הס"ס חלק בסחר הפורה בסיגריות מוברחות לגיטו) או מעשן, וגם על העדים לעבירה, אלא משום שהחרמת כמות גדולה של סיגריות, כפי שנתגלתה באמת, היה בה בהכרח אישור לחשדותיהם של הגרמנים, כי קיים קשר שוטף עם גורמים מבחוץ – ואם אפשר להבריח לגיטו סיגריות, אפשר להבריח גם נשק. משום כך ביקש אפשטיין ליטול בידו יתר סמכות בענייני בטחון, מה שהביא אותו לידי התנגשות עם מיפקדת המשטרה. תחילה סולק יוסף קלבר, מייסד המשטרה ועתה סגנו של לוונשטיין, נידון למאסר ששה חודשים ולאבדן כל הזכויות המיוחדות וסילוק מתפקידו. בפקודת היום מ־19 ביוני 1943 נאמר, שקלבר הודה שעישן, לווה כסף ומסר אותו לאשתו לשם קניית מצרכי־מזון ובכך עבר על תקנות המחנה ועבירתו חמורה במיוחד לאור העובדה שמדובר בסגן מפקד שירותי הבטחון, אשר מעל באמון בצורה גסה. בסוף ספטמבר סולק גם לוונשטיין באשמת החזקת כרטיסי מזון עודפים, נידון לארבעה חודשי מאסר, אך לאחר זמן טוהר מכל אשמה על־ידי ועדת בוררות מורכבת מקציני צבא בכירים לשעבר.

חודש אחרי ביקור העיתונאים הגיעו לגיטו אורחים חשובים הרבה יותר: ב־28 ביוני ביקרו בטרזיינשטאט שני נציגי הצלב האדום הגרמני ונציג משרד־החוץ בלוויית אוֹבֶּרשטורמבאנפיהרר אייכמן ועוד שני נציגים של המשרד הראשי לבטחון הרייך. היתה זו פעם ראשונה שלנציגי הצלב האדום ניתנה רשות לבוא במגע עם היהודים שהוגלו ולמרות כל מאמצי ההסוואה היתה התרשמותם רעה מאוד, כפי שמסרו האדונים הארטמן ומיהאוב מן הצלב האדום הגרמני למֶסיֶה דה־פילאר, חבר הוועדה המעורבת של הצלב־האדום הבין־לאומי בז’נווה (וזה מסר על תוכן השיחה לגרהארר ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי). האנשים בטרזיינשטאט סובלים מתת־תזונה נוראה. הסיוע הרפואי בלתי־מספיק לחלוטין. תנאי הדיור מחפירים – ולמסקנה זו הגיעו אחרי ביקור בבתי־הפרומיננטים, שבהם התגוררו רק 4–5 אנשים לחדר, וביניהם בני משפחת בלייכרידֶר.

שני נציגי הצלב האדום הגרמני ציינו, שהמינהל הפנימי עושה כמיטב יכולתו, שקיימים מטבחים ציבוריים, בתי־ילדים, בתי־חולים, הונהג כסף מיוחד, חבילות השי מפורטוגל הגיעו ונמסרו למקבליהן. גם המשלוחים הגדולים נמסרו לתעודתם. אך קרונות־הרכבת המסומנים בכתובת “יודנראט טרזיינשטאט” עוררו את תשומת־לבם של כמה נאצים בווינה ולעתיד יש לפעול בדיסקרטיות רבה יותר. על השאלה, אם האנשים בטרזיינשטאט נשארים במקום או נשלחים הלאה, לא ידע מר דה־פילאר לתת תשובה מדוייקת. האדונים מן הצלב האדום הגרמני קיבלו את הרושם, שהאנשים יישארו¹⁶ שם: הרי מדובר ביהודים שהגרמנים ביקשו לשמור עליהם מסיבה כלשהי ולכן הובאו לגיטו מועדף. על מצבם של היהודים בשטח המימשל הכללי לא ידע דה־פילאר הרבה, הוא רק שמע על מרד גיטו וארשה. נראה שהגיטאות בפולין חדלו להתקיים ובמידה ששרדו יהודים, הם נמצאים במחנות־עבודה ליד מפעלי תעשיה. אנשי הצלב האדום הציעו לשלוח חלק מן המצרכים שנועדו לטרזיינשטאט גם למחנות אחרים בשלזיה העילית, ובעיקר לבירקנאו, שהוגדר אף הוא כמחנה־עבודה.

היו בגיטו אנשים שידעו את האמת על בירקנאו. בין היהודים האחרונים שהגיעו בינואר 1943 מברלין לגיטו היה גם ד“ר ליאו בק, רבה הראשי של ברלין ויו”ר הנציגות הארצית של יהודי גרמניה. לפני שעזב ד"ר בק את דירתו, דירת אלמן, בברלין דאג לשני עניינים שנראו חשובים בעיניו: הוא כתב מכתב פרידה לבתו בלונדון (בק עצמו ליווה פעמים רבות קבוצות ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה ותמיד חזר, כיוון שהחליט להישאר עם צאן מרעיתו עד למניין האחרון) ורשם שני שֶקים לתשלום חשבון הגאז וחשבון החשמל לבית שניטל ממנו.

גם לד“ר בק הוקצה בגיטו חדרון חשוך באחד מבתי הפרומינֶנטים. אך הוא עבד במשך החודשים הראשונים לשהותו בגיטו בשירות העבודה הכללי, ככל אדם מן השורה, דוחף עגלות מתים עמוסות לחם או תפוחי־אדמה, מסרב לקבל על עצמו כל תפקיד רשמי. ד”ר בק לקח עמו לגיטו את כתב־היד של ספרו “העם הזה – הקיום היהודי” וידיעה ששמר רק לעצמו: בקיץ 1941 באה אליו אשה נוצריה, שהיתה נשואה ליהודי, הלכה מרצונה עם בעלה לגירוש פולין וחזרה לברלין. היא סיפרה לד“ר בק, כי לאחר שאנשי הס”ס הפרידו בינה ובין בעלה, ראתה מאות מכוניות דמויות אוטובוסים יוצאות מלאות אנשים וחוזרות ריקות והשמועה אומרת, שהיו בתוכן מכשירים להרעלה בגאזים.

ד“ר בק, בן שבעים בעת בואו לטרזין, זקנו לבן ומצחו גבוה, היה דמות סמכותית, מעוררת כבוד גם ליד עגלה ואף מי שלא ידע, כי מדובר באחד המלומדים הגדולים של דורו, בקי במדעי יהדות, בפילוסופיה, במיסטיקה, בנצרות, חש בכוחו הפנימי, בשלווה שקרנה ממנו. מקץ שלושה חודשי שירות החל ד”ר בק לכהן כרב, מחלק את זמנו בין המתים (שלוש אחיותיו שקדמו לו בבואן לטרזיינשטאט נפטרו עוד לפני בואו, הרביעית מתה זמן קצר אחר־כן), החולים והצמאים לדעת. בין השאר ערך ד“ר בק סידרת הרצאות על תולדות הפילוסופיה ולכל הרצאה באו 700–800 איש, וביניהם רוב חברי ההנהגה הציונית, כדי לשמוע את דבריו על אפלטון, קאנט, שפינוזה. באחד המפגשים המצומצמים יותר אמר ד”ר בק לנאספים סביבו, כי מצב היהודים קשה להחריד, אך חייבים לשאת בו באמונה, כי העם היהודי אשר ידע להתגבר על פורענויות במשך אלפיים שנה, יעמוד גם במבחן נורא זה.

באוגוסט 1943 בא אל הרב בק מהנדס צ’כי, גרינברג שמו, וביקש לדבר עמו ביחידות. האיש סיפר לבק, שבלילה העיר אותו חברו הטוב, שלא ראה אותו זה שנים. גרינברג ידע שידידו לא נשלח לטרזין ולכן ביקש לדעת, איך הגיע לכאן, אך זה קטע אותו, נרגש מאוד, וביקש ממנו קודם־כל הבטחה שלא לגלות לאיש מה שהוא עומד לספר לו: בהיותו יהודי למחצה נשלח לאושוויץ, עבר סלקציה ונשלח לעבודות כפייה. מי שלא עבר את הסלקציה הובל לתאי הגאזים. זאת הוא יודע בוודאות. כל אחד באושוויץ יודע. האיש הצליח לברוח ממחנה־העבודה ולהגיע לפראג ומשם, בעזרת מתן שוחד לשוטר צ’כי, נכנס בחשאי לטרזין כדי להזהיר את גרינברג ולהציל את חייו.

בק שמע את דברי גרינברג בחרדה: אכן לא היתה זאת רק שמועה, פרי דמיון חולני, כפי שסיפר הרב בזכרונותיו. נאבק עם עצמו מאבק קשה, אם עליו לשכנע את גרינברג לחזור על דבריו באוזני מועצת־הזקנים, שבה היה ד“ר בק חבר של כבוד, ולבסוף החליט לשלילה: אם תדע מועצת־הזקנים, ייוודע הדבר תוך שעות ספורות לכל הגיטו. לחיות בציפיה למוות בגאז היה בעיני הרב בק קשה מן המוות בגאז עצמו והרי לא בטוח שהמוות מצפה לכולם: קיימת סלקציה לעבודה ואולי לא כל תושבי טרזיינשטאט ישולחו לאושוויץ וכך הגיע ד”ר בק להחלטה החמורה שלא לומר דבר לאיש ולשאת את האמת בלבו.

היו גם אחרים, שהגיעו אליהם שמועות על חיסול המוני: החשמלאי ויטייסלאב דיאמאנט שמע מפי חברו־לעבודה, יהודי־צ’כי לאומי, שהיו לו קשרים אמיצים עם פועלי מסילות־הברזל, כי המשלוחים מטרזין מגיעים לליטא וללאטביה ושם יורים באנשים. כעבור זמן־מה נמסר לו מפי פועלי הרכבת, שהיו ברובם אנטי־נאצים, כי הרכבות הולכות לאושוויץ ושם ממיתים אנשים בגאז. דיאמאנט סיפר את אשר שמע לחבריו בסדנה ולאותם חברי מועצת־הזקנים שהכיר אישית. אך לדבריו לא האמינו לו האנשים.

זיידל טען בעת משפטו לפני בית־דין בווינה עשר שנים אחרי תום המלחמה כי לרוב פליאתו בא אליו יום אחד זקן־היהודים אדלשטיין ושאל אותו, אם נכון הדבר, שאחד הטראנספורטים מטרזיינשטאט נלכד במקום כלשהו ואנשיו הומתו כגאז. “עניתי לו לפי האמת, שאין לי מושג.” הצהיר זיידל. “לאחר כמה ימים השיב לי אייכמן על שאלתי, בתיתו לי את מלת־הכבוד שלו, שדבר כזה לא ייתכן כלל, כיוון שתוך זמן קצר החלו להגיע גלויות מן הנשלחים למזרח. לא הקדשתי לעניין מחשבה נוספת.”

ואכן, אדלשטיין נהג לפנות אל זיידל ולבקש ממנו הבהרות לשמועות שנפוצו בגיטו. בזכרון־דברים לשיחתם בפברואר 1943 נרשם, שזיידל נשאל על נכונות השמועה שאמרה, כי אותם היהודים שעדיין נותרו בפראג רוכזו בקסרקטינים וכי גם שם הוקמה מועצת־זקנים ועל כך לא ידע זיידל לענות. באותה הזדמנות פנה זיידל אל זקן־היהודים ואל סגנו וביקש למסור לו דו"ח על הלך־הרוחות במחנה (כנראה בעקבות החילופים בהנהגת הגיטו).

אחרי המלחמה, כאשר המעטים שנותרו בגיטו עד הסוף נתנו את דעתם על החלטתו של הרב בק, הצדיקו את שתיקתו: “ידענו שטראנספורט פירושו ניתוק מן המשפחה, דרך אל הבלתי־נודע, אל התחלות חדשות, אל תנאים קשים יותר. אילו ידענו מה פירושו של דבר באמת, לא היינו מסוגלים להחזיק מעמד.” אלה שהלכו לגאז בחוסר ידיעה, לא יכלו עוד לחוות את דעתם.

הישוב בארץ־ישראל ידע על השמדת היהודים באירופה – ולא רצה לדעת. לא היו חסרות ידיעות על הרצח השיטתי מפי פליטים שנמלטו למערב, מדו"חות שהוברחו לשווייץ, מתיאורים שפורסמו בעיתונות הבריטית מאז קיץ 1942. אך רק כאשר הגיעה ארצה בנובמבר 1942 קבוצה של 84 נפשות, רובן נשים, בעלות אזרחות ארץ־ישראלית במסגרת עיסקת חליפין עם הגרמנים, וסיפרו על מחנות המוות, על השמדת רבבות יהודים יום־יום, ניאותו המוסדות הלאומיים להעניק לידיעות גושפנקה רשמית ולפרסם גילוי־דעת. הישוב הוכה תדהמה: הרי עד אז היתה נטייה לדחות את השמועות על הנעשה בשטחי הכיבוש הגרמניים בחוסר אמון, להתייחס אליהן כאל הפרזות עיתונאיות – אולי כדי להקל על הצער, אולי מפני שקשה היה להעלות על הדעת שתיתכן בכלל השמדה בשיטות ממוכנות, אולי מפני שהפער בין השגשוג הכלכלי בארץ־ישראל בעקבות המלחמה ובין הנעשה לבני משפחה, לידידים מעבר לים היה כה תהומי, שמן המוכרח היה שיעורר נקיפות־מצפון.

בעקבות הזעזוע, אחרי כינוסים והפגנות, נוסד בסוף נובמבר 1942 ועד למען יהודי אירופה הכבושה, שנקרא ועד ההצלה, ובו היו מיוצגות, מלבד הנהלת הסוכנות, כל המפלגות הציוניות, ובראשו יצחק גרינבוים. מטרות הוועד, איסוף כספים למימון פעולות, חיפוש דרכים להצלת היהודים באירופה ולעצירת הטבח. אחד הצעדים המעשיים, מלבד פניות למעצמות הדמוקרטיות לפעול להפסקת ההשמדה וארגון הפגנות הזדהות עם קרבנות הנאצים, היתה הקמת נציגות ועד ההצלה בקושטא, שבראשה עמד חיים ברלס, מנהל מחלקת העליה של הסוכנות, ובין עשרת חבריה ויניה פומראנץ, שליח הקיכוץ־המאוחד ומפא"י, ומנחם באדר, שליח “השומר הצעיר” והקיבוץ־הארצי.

הנהגת ועד ההצלה בירושלים לא האמינה מלכתחילה בסיכויי הצלה, בתועלת מעשית של “פעולות רעשניות בעולם החופשי כגון השבתות והפגנות,” ראתה בנסיונות משא־ומתן עם הגרמנים להצלת יהודים תמורת כסף רק נסיונות סחיטה מצד הגרמנים. גרינבוים יצא מתוך ההנחה, שאין תועלת בפעולות הצלה הכרוכות בהשקעות כספיות עצומות ומוטב להשתמש בהן לשם חיזוק הישוב בארץ־ישראל וכרבים אחרים התייחס אל השמדת יהדות אירופה כמעט כאל עובדה מוגמרת – מתוך פסימיות שהיתה מובנת: הרי התברר, שלא המעצמות ולא המדינות הנייטרליות מוכנות לעשות דבר של ממש להפסקת הטבח. אך הנציגות בקושטא, שבה היו מיוצגים פעילי עליה ב' ואשר היתה מורכבת רובה מאנשים צעירים, שהאמינו בערך הפעולה ולו מצומצמת, מוגבלת ביותר, ניסתה קודם־כל ליצור קשר עם חברים בגיטאות ובמחנות ולברר במגע ישיר מה ניתן לעשות באופן מעשי.

הנסיון הראשון ליצור קשר ישיר בין קושטא ופראג נעשה בדצמבר 1942. בשמה של שַרְקָה מנדלבלאט, יהודיה בעלת אזרחות תורכית, שהירשתה לוועד ההצלה להשתמש בכתובתה למען הקשר עם המדינות הכבושות בידי הנאצים, נשלח מכתב אל לייזר מולְדָבָן, אחד מאנשי “החלוץ” האחרונים שנותרו עדיין בפראג. במכתב נמסרה בצופן שקוף הידיעה על הקמת ועד הצלה בקושטא, שיוצגו בו כל התנועות בחסותה של הסוכנות היהודית:

"המשפחה חושבת עליכם, החברים עברי, גורדון, קולודני ומזרחי נפגשו. מוזמנים לשולחנו של דובקין. אשאר כאן זמן מה. מבקשים ידיעות על כל בני המשפחה.

מצב משפחות משק ותעשיה בארץ טוב. מצבו של החבר גיוס טוב. נתבקשתי על־ידי דודה מולדת לכתוב על מצבו של עזרה הקטן. מצבו טוב וברצון היה מבקר אצלכם."

לייזר מוֹלְדָבָן. שהיה איש הקשר הראשי לחברי “החלוץ” בבודפשט, כתב בתשובה על החבורה המצטמקת של אנשי “החלוץ”, שכמעט כולם כבר נשלחו לטרזין ולפי הידיעות משם מצבם טוב, אך משטח המימשל הכללי בפולין אין כל ידיעות. במארס 1943, לאחר כמה שבועות, הופיע אצל היינץ שוסטר, חבר הנהגת “החלוץ”, הממונה על שירות העבודה בקהילה ואחד האחרונים שנותרו בפראג, גרמני ענוד סמל צלב־קרס, אמר לו שיש עמו דרישת־שלום מחבריו מעבר לגבול בשביל הידידים בטרזיינשטאט. היינץ שוסטר חשש, שמא מדובר במלכודת וסירב לקבל את הצרור הקטן. אולם לבסוף החליט להסתכן ופתח את החבילה: היו שם 7,000 דולר. ופתק שבו נאמר בצופן שקוף:

“מוסר מכתב זה ימסור ד”ש מכספי ומזיינאלף. אנא כתוב לנו על מצבו של אישור. כתבו אם הצלחתם למסור גם לאדל ד“ש מכספי.”

צורף גם מכתב שהיה מיועד ליעקב אדלשטיין ולשאר החברים בטרזין:

“אנחנו מאושרים לכתוב אליכם. רבות עמלנו עד אשר השגנו את האפשרות להגיע אליכם בדרישת־שלום זו. היא מובאת לכם על־ידי איש תחת אחד השמות הבאים: אנדריי גריינֶר, רודולף שולץ, אֶריך וֶרנֶר, פריץ שטרוֹן. הוא טוב מאוד בשליחות זו, כי מיוזמתו הוא הגיע אליכם.”

רודי שולץ היה יליד וינה יפה־תואר, פורץ כספות לפי מקצועו, שברח לפאריס אחרי שהמשטרה האוסטרית עלתה על עקבותיו ושם השיג אותו הכיבוש הגרמני. ככל אזרח הרייך גוייס לשירות צבאי, אך בגלל הכשרתו המקצועית וקשריו הטובים עם העולם התחתון של פאריס הוטל עליו לעבוד כסוכן הגסטאפו למלחמה בתנועות המרי. בתפקיד זה הגיע רודי בין השאר לבודפשט. שם הכיר בחורה יהודיה שעבדה ככתבנית בוועד ההצלה המקומי והתאהבה ב“איש־העסקים” האוסטרי המרבה לנסוע. רודי שולץ שנא את הנאצים וכאשר סיפרה לו ידידתו על הקשר המחתרתי עם יהודים בגיטאות פולין ושאר שטחי הכיבוש לשם הצלת חיים, הביע נכונות לעזור, בתנאי שהדבר ייעשה ללא תשלום.

רודי, חסר־פחד, בעל הופעה מרשימה, היה נוסע הרבה. לרוב לבוש חליפות מהודרות ועל מעילו השחור סמל צלב־הקרס, והגיע בין השאר גם לגיטו קולוֹמֵיאה. שם הציל, הודות לקור־רוחו ולתושייתו, קבוצה שלמה של פעילי המחתרת של תנועות־הנוער ברגע שעמדו להיעצר על־ידי אנשי הס"ס והצליח להביא אותם בשלום לבודפשט. ובכן, רודי מסר עתה לידיו של היינץ שוסטר הנדהם דרישת־שלום מן העולם החופשי. החברים בקושטא ביקשו ידיעות מפורטות ככל האפשר על המצב, שמות אנשים, כתובות לשם משלוח חבילות. "אנו חושבים גם על עזרה כספית בממדים יותר גדולים. הננו רוצים לעשות הכל למען תוכלו להתקיים¹⁷ עד אשר יגיע היום ותוכלו להגיע אלינו.

המכתב שיקף את הלכי־הרוח בישוב: "אחיות ואחים יקרים – ברגע של חרדה וכאב עצור התחלנו לכתוב אליכם איגרת זו. ידענו גם ידענו, כי לא פעם הצטברה טינה בלבותיכם על משפחתנו בארץ ובעולם, על אשר לא חשנו לעזרתכם עד כה… אין־אונים היינו לעזור לכם ואין־אונים אנו גם להצטדק. בקשיים גדולים הגענו למקום הזה ודרך אשנב צר זה אנו מנסים להגיע אליכם. ימים יבואו ונקווה, כי נתראה בארץ והרבה יסופר גם לכם וגם לנו. אך מה תועיל לנו הצטדקות כשחסמו בפנינו את הדרך ולא נתנו לנו לחוש להצלתכם. לבנו כואב כי ניצלנו בלעדיכם.

“הידיעות על מצבכם ועל מצב הגולה הדוויה זעזעו את הישוב ואת ביתנו המשותף. זה חודשים שארץ־ישראל אינה שוקטת וקול קריאתה הגיע אל העולם הרחב. מעטה עדיין ההיענות לעומת האסון והצרכים. בשבועות האחרונים ניתנה לסוכנות רשות להעלות ארצה שלושים אלף נפש מכל הארצות וגם מארצך אתה. הכוונה היא בעיקר לילדים. אבל בקבוצה האחרונה שבאה מהונגריה היו גם חברים וחברות מן התנועה החלוצית מוסווים כעליית־נוער. הקושי העומד לפנינו הוא אפשרות היציאה. ייתכן כי קשריכם עם ההנהלה ישיגו דרך לרשות יציאה בשביל הצעירים ביניכם. אחרת במצב של היום אפשר לעלות רק כאשר יגיעו להונגריה. אין אנו יודעים אם בכוחכם לנסות דרך זו. אם זאת שאלה של אמצעים, נמציא לכם מיד את האמצעים הדרושים לכך, כי הישוב המזועזע ובראשו הסוכנות וההסתדרות העמידו סכומים לרשות המטרה להציל מה שניתן להציל.”

במכתב סופר על המחסור בידיים עובדות השורר בארץ, על המפעלים החדשים המוקמים מתוך מחשבה לקראת הימים הבאים “כאשר אתם תהיו אתנו,” על תכניות להתיישבות חדשה בכל אזורי הארץ מדן ועד באר־שבע למען מאות אלפי היהודים אשר ימצאו בארץ את מקום מבטחם ומקור קיומם. כותבי המכתב – ויניה (פומראנץ), מנדל (באדר), זאב (שינד) – ביקשו תשובה מיידית והבטיחו ביקור חוזר של השליח תוך זמן קצר.

השליח לא הצליח להגיע אל אדלשטיין אישית והמכתב (או תכנו) הוברח לגיטו בעזרת היינץ שוסטר, שרכש בכסף שנשלח מקושטא מזון למען חברי “החלוץ” בגיטו. החבילות נשלחו באמצעות קהילת פראג אל אֶריך אֶסטרייכר, שכראש שירותי העבודה היה רשאי לקבל משלוחי חומרים המיועדים למחלקתו. בשירות העבודה, שהיה מעוזם של אנשי “החלוץ”, ישבה גְרֶטֶל וינר, שכל תפקידה לטפל בענייני “החלוץ”, והיא חילקה את החבילות בעיקר בין החברים החולים. רק יחידים ידעו על דרך הקשר עם ארץ־ישראל, אפילו בחוג מקורביו של ייקף.

השליח חזר לקושטא. הביא עמו מכתב מהיינץ וסיפר על פרטי הפגישה. באילו אמצעי שכנוע היה צריך להשתמש עד שהיינץ שוסטר היה מוכן לדבר אתו ולקבל מידו את מכתבי העזרה. ביוני יצא השליח שנית לפראג. בידו היו כסף. הפתק המקובל בצופן השקוף על “אדון מוסר מכתב ימסור לכם ד”ש מכספי וואלֶף, אנא כתבו על מצבו של אישור וכמה שורות" ומכתב ארוך אל היינץ שוסטר, לייזר מוֹלְדָבָן ושאר החברים, שנתבקשו להעביר את עיקר הסכום, אם אפשר, אל אדלשטיין. “במקרה שאף אחד מכם לא יוכל לנסוע אל יעקב השליח מוכן לנסות.” אנשי קושטא סיפרו, שהשליח עתיד להישאר בפראג יום עד יומיים וביקשו למסור לידו מכתבים מכל הידידים, גם מאלה הנמצאים אצל יעקב. מקושטא הבטיחו משלוחים גדולים יותר של חבילות שי וביקשו לדעת, אם נכונה השמועה, שאנשי טרזין חייבים לשלם מכס בעד כל חבילה ולא – החבילה אינה נמסרת, ואיך ניתן להתגבר על מכשול זה (ואמנם אנשי טרזין שילמו – אבל בכספי הגיטו ובאלה לא היה מחסור).

כותבי המכתב – ויניה, מנחם וזאב – ביקשו למסור לד"ר קאן בשמו של טדי קולק, שביקר לפני שלושה שבועות אצל ילדיו: הם בריאים וממש פורחים, סיפרו על החששות בהונגריה מפני גירושים, על נסיונות לקשור קשר עם צביה – היינו גיטו וארשה. “הבעיה המרכזית המעסיקה את כולנו בארץ היא שאלת הגולה. אלה נושאי המאמרים הראשיים בעיתונים כל יום. דנים בנושא באסיפות וחוסר האונים שלנו לעבור את החומה ביניכם ובינינו הופך את האסיפות לטראגיות מאוד.” רק בשני תחומים ניתן לעשות משהו – בהעברת מעט אמצעים ובהכנת מפעלי התיישבות. “כדי שנוכל להמשיך בממדים רחבים כאשר כולכם תבואו.”

“אינכם יכולים לתאר לעצמכם כמה אנחנו מתגעגעים לחדשות מכם. אם אכן נבצר מאתנו להיות אתכם יחד, ברצוננו לדעת לפחות פרטים רבים כדי שנוכל לתאר לעצמנו ולו רק במקצת את מצבכם. לתאר אל־נכון בטח אי־אפשר.”

ביולי 1943 נשלחו גם היינץ שוסטר ולייזר מוֹלְדָבָן לטרזיינשטאט ולא נותר עוד איש־קשר של “החלוץ” מחוץ לחומות הגיטו. לכן הביא עמו השליח בביקורו השלישי בפראג מכתב מיועד באופן כללי ל“חברים וידידים” בלי פנייה שמית, כיוון שאנשי קושטא בעצם לא ידעו לידי מי יימסר המכתב., שהיה הפעם חתום על־ידי חיים ברלס. אמנם שני המכתבים של לייזר ושל היינץ, שהגיעו לקושטא, נתנו תמונת־מה על המצב בפרוטקטוראט: “ובכל זאת היינו רוצים לשמוע יותר וביתר פרטים. יש הרבה ידיעות סותרות על המצב אצלכם ואצל יעקב, על מספר היהודים, על התנאים, על הילדים, ועל הזקנים. קיימת גם הדאגה המעיקה והמכרסמת והפחד שמקומו של יעקב רק מקום־מעבר. אנא כתבו לנו מה שאתם יודעים על כך ואִמרו לנו במה נוכל לעזור לכם ואם קיימת דרך לברוח מכם ומיעקב. אם האמצעים הם המפתח לדלתות ולשערים הנעולים אנו נשלח לכם אותם. כפי שהמצב בעולם עכשיו, אולי ייווצרו פתחים להצלה. אולי יזעזע המצב החדש שמקרב אליכם את הלוחמים על חירות העולם את חומת האבן שהקימו הצוררים סביב, או תימצא פירצה. אולי תיפתח פירצה גם על־ידי אמצעים ונוכל להציל לפחות חלק של הילדים ולהביא אותם אל קראוּס [כלומר לבודפשט] או גם הלאה.”

ברלס ביקש לדעת, אם משלוח החבילות הגדולות מקושטא ומליסבון הגיעו ליעקב. “הלוחמים על חירות העולם מתקרבים אליכם, וביניהם רבבות חברינו־חבריכם, והרצון והשאיפה לנקום את דמנו הנשפך מדרבן אותם ומחיש את צעדיהם. לפעמים הם רוצים לבוא אליכם גם על כנפיים ואם תשאו את עיניכם אל הכוכבים, יכירו אותם מחשבותיכם בין העננים הנחפזים למזרח ואליכם ללא הפוגה.”

הרמז היחיד כי אכן מכתב זה הגיע לידי אדלשטיין היה בשאלה, ששאל בצורה מפתיעה בעת שיחה בחוג ידידיו. “מה תעשו אם יום אחד יגיעו לכאן צנחנים מארץ־ישראל? איך תדאגו לבטחונם?”

כיוון שהיינץ שוסטר ולייזר מולדבן כבר לא היו בפראג, מסר השליח הפעם את הכסף לידי פראנטה פרידמן, שעמד עתה בראש קהילת פראג, כלומר בראש שרידיה, יהודים מוגנים בתוקף נישואי תערובת כמוהו ויהודים למחצה ולרביע. פרידמן שלח לקושטא רק פתק קצר: “אין עוד צורך במזומנים ומוטב להמשיך במשלוח חבילות־שי ישר לגיטו,” ופירושו של דבר, שפרידמן לא היה מוכן להסתכן בקשר מחתרתי. המגע עם פראג נותק.

 

29. באשמת סיוע לבריחה    🔗

אביב אחד של אושר, כמעט. הטראנספורטים נפסקו מאז פברואר 1943. תנאי החיים השתפרו. מגפת הטיפוס נבלמה, קץ המלחמה נראה עתה, אחרי התבוסה הנוראה של הצבא הגרמני ליד סטאלינגראד, ממשי מאוד. לציון שנה וחצי לקיומו של הגיטו, שחל במאי, נערכה באולם לקילוף תפוחי־אדמה בקסרקטין ה“סודטים” חגיגה גדולה בהשתתפותו של אדלשטיין, שישב בשורה הראשונה. לכבוד המאורע נערך גם משחק כדורגל בין שתי קבוצות “החלוץ”, א“ק 1 וא”ק 2, בנוכחות קהל נלהב. בגלל היעדר מקום במגרש הראשי שבחצר קסרקטין “דרֶזדֶן”, שיחקו בטרזין כדורגל בהרכב של שבעה כמקום אחד־עשר שחקנים, כמקובל. המשחק היה חלש, יחסית, וא"ק 1 ניצח.

הכדורגל, השגעון הגדול של הצ’כוסלובקים, גויים ויהודים כאחד, קיבל מאז ראשית 1943 מסגרת מקצועית גם בגיטו. אף לפני־כן הירבו לשחק בגיטו כדורגל, גם הילדים, גם הפועלים, בכל חצר פנויה שרק אפשר היה לשחק בה. ולא היו חסרים לא שחקנים טובים ולא קהל נאמן. באביב נערכה לראשונה ליגה לפי כל הכללים – ליגה א‘, ליגה ב’ וליגה של בני הנוער. החלוקה לקבוצות היתה או לפי מקצועות – טבחים, גננים, חשמלאים, קצבים, משטרה – או לפי הנאמנות לעבר: הגיבור־פראג, הגיבור־טרזין, ס.ד. וינה. לפי דו"ח מחלקת הספורט נערכו בתשעת החודשים הראשונים לקיומה 144 משחקים במגרש הראשי בקסרקטין “דרזדן” בנוכחות 300,000 צופים – ונתונים אלה לא נופחו או סולפו לסי דרישות הגרמנים, אלא שיקפו את המציאות נאמנה. ילדים, בני־נוער, פועלים, כל חובבי כדורגל מימים עברו השתדלו שלא להחמיץ משחק – צועקים, מתלהבים, מעודדים את קבוצתם.

לבד מליגת האביב ומליגת הסתיו נערכו גם משחקי גביע־הקיץ של טרזין (במשחק הגמר גברו הקצבים על עובדי מחסן־ההלבשה 3:4 במשחק מרשים), גביע־חורף ומשחקי־ראווה: במשחק היפה של השנה ניצחה מוראביה את בוהמיה 2:5. לא היה זה מקרה, שענפי הכלכלה המכניסים היו לרוב גם המצטיינים על המגרש: לא רק שהיה ביכולתם לספק לשחקניהם את הקלוריות הדרושות לכושר גופני מעולה, אלא הם יכלו למשוך אליהם בנקל כל שחקן כדורגל מבטיח. התשלום לא נעשה בכסף־הגיטו, אלא בחפצי־ערך אמיתיים: בסוכר, במרגרינה, בלחם, בבשר. טראנספורטים באו, טראנספורטים הלכו, מגיפות התפשטו, מגיפות דעכו, אבל הכדורגל נמשך, מעסיק מחשבות הילדים, הופך את השבת ליום־טוב.

המלחמה בצפון אפריקה נסתיימה בנצחון בעלות־הברית. החזית עברה לדרום איטליה, התקרבה אל שטחי הרייך: קצת כוח עמידה, קצת סבלנות, קצת עורמה, קצת מזל ואפשר יהיה להחזיק מעמד עד הסוף. זרם של חבילות־שי החל להגיע והן שינו את חיי הגיטו, אם בגלל ערכן התזונתי, אם בגלל תוספת התקווה שבציפיה לחבילה שתבוא, אולי, ביום מן הימים, אם משום שהגבירו את הפער בין מי שיש להם לבין מי שאין להם. מן הפרוטקטוראט היה מותר לשלוח אחת לכמה חודשים חבילה של עד 20 ק"ג לפי בול מיוחד ועליו תמונת נוף מסביבת הגיטו, שאספני הבולים בחוץ עטו עליו. משקל החבילות מגרמניה הוגבל לקילוגרם אחד, כמו לחיילים לחזית. אך מותר היה לקבלן אחת לחודש. כל מטעמי גן־העדן הגיעו בחבילות: לחם מקרובים ארים, מידידים אמיצים. תפוחי־אדמה, איטריות, בצל, ריבה, ירקות מיובשים, סוכר, מרגרינה, קוביות מרק, אפילו נקניק. היה ברור, שחלק גדול ממצרכי המזון שנשלחו לגיטו נקנו בשוק השחור, אך למרבה הפלא הגרמנים כלל לא התעניינו במקורם.

מקבלי החבילות היו עתה העשירים. אבל משהו מן הטוב הזה עבר גם לידי מקופחי הגורל, אם בתשלום על שירותים אישיים כמו כביסה, תיקון לבנים, בניית אצטבה, אם כשי לחברים, לשכנים, אם בדרך הוויתור על מרק או תפוחי־אדמה מן ההקצבה הרשמית לטובת הנזקקים, אם על־ידי גניבות בדואר. תחילה היו עובדי הדואר היהודים, שסייעו לשוטרים הצ’כים ול“חיפושיות” בפתיחת החבילות ובחיפושים אחרי חפצים אסורים, רשאים לאכול כפי רצונם בשעת העבודה מתוך הנחה, שלא ייתכן, כי אנשים רעבים יטפלו במשך שמונה שעות במזון. אך הסחיבה לא נעצרה שם: גם בני המשפחה חייבים ליהנות קצת מן השפע, וכך קרה, שחלק מן החבילות הגיעו אל מקבליהן ריקות־למחצה והותירו תחושה מרה של אבידה נוראה. היוצאים למזרח מסרו בידי הנותרים ייפוי־כוח לקבלת חבילות במקומם וחבילות ללא בעלים חולקו בעיקר לבתי־הילדים ולבתי־חולים.

היה זה רעיונו של אולמן לצרף לחבילות־השי הנשלחות מליסבון גם טופס אישור מתוך הנחה. שלפחות בדרך זו יגיע סימן־חיים ישיר על־ידי חתימת המקבל בכתב־ידו או אינפורמציה על גורלו, אם נפטר או הוגלה למקום אחר. ביוני 1943 הודיעה פקודת היום בטרזיינשטאט, שעל סמך פניית זקן־היהודים נותן מפקד־המחנה את הסכמתו להנהגת משלוח אישורים על קבלת חבילות. וזאת מחוץ לתור הכללי לכתיבת גלויות. טופסי האישור, שנאמר בהם “אני מאשר בתודה את קבלת חבילת־השי מן התאריך…” לפעמים בתוספת המלה “יקירי” או “באהבה,” שהגיעו אל העולם החופשי, חיזקו תקוות קרובים וידידים, כי אכן עוד יזכו להיפגש עם תושבי הגיטו בתום המלחמה, בעיקר אם מפעם לפעם הגיעה גם גלויה, שעצם כתובתה – רחוב האגם, רחוב הרכבת, רחוב הגן – יצרה דימוי של עיירה שלווה.

גם תוכן הגלויות היה לעתים מרגיע: “אני עובד כגרפיקאי במחלקת הביז’וטריה. נפגש לעתים עם ידידינו,” או “אני ממשיך בפרקטיקה שלי כרופא ילדים.” “אנו עובדים במקצועות שלנו וניתנת לנו כאן הזדמנות גדולה לפעולות בנייה וארגון מעניינות,” כתב ד“ר קארל פליישמן, סגנו של מונק, האחראי על הטיפול בזקנים, רופא, צייר, משורר, שהוסיף: “כתבתי לכם לפני זמן רב ולא קיבלתי תשובה.” “הנה, אתה רואה,” נאמר בתגובה על כך במכתבו של ד”ר אולמן לד“ר מֶרץ, יו”ר התאחדות עולי צ’כוסלובקיה בארץ־ישראל, שהיה מעביר את דרישות השלום למשפחות בארץ. “לא כל המכתבים מגיעים. לא צריך לומר נואש, גם אם לא נתקבל עד כה סימן חיים.” אל אולמן זרמו אלפי חתימות וביניהן של אדלשטיין, קאן, צוקר, חנה שטיינר, והיה בהן עידוד רב: אכן המלאכה העצומה של ארגון המשלוחים, של עידכון שוטף של רשימות הכתובות לא היתה לשווא.

סוף־סוף התגשמה גם שאיפתו הגדולה של אדלשטיין: טרזין השתלבה בתעשיית המלחמה ולא רק במפעלים הקטנים לייצור ערדליים מעור, למשקפי־מגן, לתפירת מדים ולתיקון מדים משומשים, לייצור קופסות קארטון לאריזת תחמושת, לתיקון שקי יוטה, לפצילת אבן פצלת, אלא במפעל בעל חשיבות מיבצעית. באפריל החלו להקים בכיכר העיר שלושה אוהלי ענק, שהזכירו קרקס נודד. וב־1 ביוני 1943 הודיעה פקודת היום על גיוס כוחות־עבודה למפעל שנשא את האות “K” (האות הראשונה של המלה קיסטְן, היינו ארגזים), שיעסיק אלף איש. מגיטו לודז' נשלחו לטרזין קרשים מעובדים. חלקי המתכת באו מגרמניה ובגיטו הם הורכבו בשיטת הסרט הנע לארגזי מגן, כולל ציוד שנועד למנוע קפיאת מנועים של מכוניות הצבא הגרמני בחזית הרוסית. הסרט הנע נעצר לעתים באין אספקה שוטפת של חלקים. וכדי שלא לבוא במבוכה בעת ביקור אורחים חשובים מן הרייך נשמרו תמיד כמה ארגזים מוכנים במלאי שפורקו בשעת הצורך, כדי שאפשר יהיה להדגים ייצור לצורכי ראווה. ההזמנה היתה ל־120,000 ארגזים תוך שלושה חודשים, אך למעשה נמשך ייצור “ק” עד נובמבר 1943.

הגיטו עבד במלוא הקצב. חלום הפרודוקטיביזציה הפך למציאות, חלקית לפחות. כל העבודות (חוץ מניקוי ארובות) נעשו בידי היהודים. יהודים הניחו צנרת מים, סללו כבישים, ניקו ביוב, קדחו בארות, יצרו נקניק, כיבסו כביסה לגרמנים, החליפו חוטי חשמל, אפו לחם, טיאטאו רחובות, קלעו סלים, עסקו בייצור רהיטים, נהגו בעגלות, חלבו פרות, גידלו תולעי־משי, מלפפונים בחממות. בנו מטבחי־קיטור.

בחגיגיות רבה נחנכה שלוחת הרכבת מבּוֹהוּשוֹבִיצה לגיטו, שבבנייתה עבדו כשלוש מאות פועלים יהודים במשך עשרה חודשים (“כשייפתח הקו, אנחנו כבר נהיה בבית.” אמרו האופטימיסטים בראשית בנייתו). מעתה יכלו הרכבות להגיע אל תוך הגיטו ונחסכה מן הבאים והיוצאים ההליכה המתישה לאורך שלושה קילומטרים. זיידל הזמין בהנהלת הרכבת קרון יפה במיוחד וחנך את התנועה בנוכחות כמה אורחים משורות הס“ס. בלילה חגגו אנשי הס”ס את המאורע “בשתיה עד־דלא־ידע,” כפי שרשם גונדה ביומנו. אחד מהם קרא לחברי הנהלת הגיטו והכריח אותם להישאר עמו כל הלילה.

כעבור יומיים הוחלף לפתע זיידל (שנתמנה לאחר־מכן מפקד־מחנה בֶּרְגן־בֶּלזן) ובמקומו בא אנטון בורגר. חברי מועצת־הזקנים פירשו את החילופים כסימן מבשר רעות. כי בורגר – אלים, חשדני, ממולח – היה מוכר להם באכזריותו עוד מן הימים שבהם עמד בראש הצֶנטראלשטֶלֶה בברין. זיידל נראה לפתע כרע במיעוטו: הרי במשך עשרים חודשי כהונתו עשה חשבון אישי רק עם יהודי אחד: גובה־מסים אוסטרי בשם מילר, שבא עם אחד הטראנספורטים מווינה, ואשר לטענת מפקד־המחנה רושש את אביו מנכסיו אחרי שזה הסתבך בקשיים כספיים. מילר, עתה איש זקן ומפוחד, הובא ישירות מן הרכבת למרתף המיפקדה. הוכה, הורעב במשך שבועות עד שדלקת־ריאות ואסכרה שמו קץ לייסוריו.

בורגר, לשעבר מורה בבית־ספר עממי, אוסטרי לפי מוצאו, שנשא עתה דרגת האופטשטורמפיהרר, היינו רב־סרן, יכול היה להביט אחורה בגאווה על שירותו בשורות הס“ס, על חלקו בארגון סיפוח אוסטריה לרייך, על אות־הדם שהוענק לו בזכות פעלו למען הנציונאל־סוציאליזם. כדבר ראשון אסר בורגר על אנשי הס”ס להיעזר ברופאים יהודים ולהעסיק משרתים יהודים, כפי שהיה מקובל בעת כהונת קודמו. היה ברור, שיהודי הפרוטקטוראט ובראשם אדלשטיין יהיו “על הכוונת” אצל בוּרגר, ששנא אותם גם כיהודים גם כצ’כים.

בסוף אוגוסט נתקבלה הוראה לסגור את כל השטח לאורך המסילה החדשה ואמצעי בטחון לא־רגיל זה עורר סקרנות רבה בין יודעי־דבר. לתחנה הארעית הקטנה של טרזין הגיעה רכבת, אך דלתות קרונותיה נשארו נעולות וקול לא נשמע מתוכם. לפי הוראת בורגר הובא אוכל מן הגיטו ל־1,500 איש, ורק אחרי שמובילי המזון הסתלקו מן התחנה נפתחו הקרונות. יצאו מהן שלדי ילדים, שהתנפלו על המזון מתוך טירוף־רעב ושוב הם הוחזרו לקרונות. רק בלילה הובאה שיירה של ילדים, שגופם גוף פעוֹטוֹת ופניהם פני זקנים, יחפים או נעולים נעלי־עץ, לבושים סחבות, קרעי בגדים של מבוגרים. דרך הרחובות השוממים למכון החיטוי. כאשר ראו הילדים את המיתקנים, את השלטים “רעל” ו“זהירות”, פרצו בזעקות אימים, נצמדו זה לזה, ניסו לברוח על נפשם. הגדולים דחפו את הקטנים ראשונים אל מתחת למקלחות. אחדים קראו “לא! לא! גאז! גאז!”

חיטוי הילדים, שהיו אכולי כינים, נעשה בנוכחות מפקד־המחנה ואנשי הס"ס כדי למנוע כל שיחה בין הילדים ועובדי תחנת החיטוי. הללו ניסו להרגיע את הילדים ועמדו בעצמם מתחת למקלחות כדי להראות להם שאין בכך כלום ולא הבינו לפשר אימתם. אחד מעובדי התחנה הצליח למשוך ילד מן הגדולים יותר לפינה חשוכה ושם סיפר לו הנער ביידיש, שכולם באים מגיטו ביאליסטוק שחוסל. שמשפחותיהם בחלקן נורו לנגד עיניהם ובחלקם הובאו למקום שעליו מתנוסס שלט “בית־מרחץ” ושם הומתו בגאזים. מי ששוחח עם הילדים, לא מיהר לספר ברבים על מה ששמע מפיהם שמא יתגלה, שעבר על האיסור החמור של הגרמנים. ואילו המעטים שנודע להם הסיפור, פירשו את העניין התמוה של מוות בגאז בכך, שמשפחות הילדים כנראה נלקחו לבית־מרחץ ומשם ליעד בלתי־ידוע ולכן נקשר מותם בחיטוי.

הילדים קיבלו בגדים נקיים והובאו לצריפים חדשים שהוקמו בקְרֶטָה, פרבר של טרזין מחוץ לחומות, ואיש מן הבונים לא ידע לשם מה. הוטל איסור מוחלט להתקרב אל הצריפים שמאחורי גדר התיל ואף לזקן־היהודים וסגניו לא הותרה הגישה אליהם. רק לשני רופאים ול־52 אחיות ומדריכים מאנשי הגיטו, וביניהם גם אוֹטְלָה, אחותו האהובה של פרנץ קפקא, שכולם התנדבו למשימה, ניתן להצטרף אל הילדים. אך גם על צוות העובדים נאסר כל מגע עם משפחותיהם בגיטו. ד"ר בלומנטל, רופא ילדים נודע מברלין, שעמד בראש הצוות, נפרד בפנים קורנות מן האחיות לפני העברתו לצריפים. ולאחדות מהן סיפר בסודי סודות, כי הילדים יישלחו לשווייץ. שמועה אחרת אמרה, כי הילדים נועדו להחלפה באזרחים גרמנים ופניהם לארץ־ישראל. אל ילדי ביאליסטוק הלכו טובי המדריכים של תנועות־הנוער הציוניות: הרי היה זה אתגר להחזיר את היצורים המבוהלים אל החברה האנושית, אל מוסר וערכים. ואכן, אחרי פינוי הצריפים נמצא פרוטוקול ממשפט פומבי, שערך אהרון מנצ’ר, מנהל בית־הספר של עליית־הנוער בווינה ומראשי “החלוץ” באוסטריה, בהשתתפות הילדים על משמעותה של גניבה.

ילדים שהיו חולים במחלות מידבקות נלקחו על־ידי הגרמנים למקום הסגר, לשם טיפול, כפי שנאמר להם, ולמחרת הביאו אנשי ס"ס מן המבצר הקטן כמה ארונות־עץ קטנים, שמהם עדיין נטף דם, ושרפו אותם בעצמם בתוך הקרמטוריון. אך שאר הילדים הוסיפו משקל בהדרגה. הפחד נעלם מעיניהם, התנהגותם השתנתה ואחר ששה שבועות של שהייה בגיטו, ב־6 באוקטובר, יצאו, לבושים בגדים חדשים ללא טלאי יהודי, אל העולם החופשי בלווי האחיות והמדריכים, שהיו לפני צאתם חייבים לחתום על התחייבות שלא לספר בעולם דבר ממה שראו בגיטו.

בין המדריכים שעמדו לצאת אל החופש היה גם לייזר מוֹלְדָבָן, איש הקשר בין פראג ובין בודפשט וקושטא, ולידו מסרו ההנהגה הציונית והנהגת “החלוץ” מכתב סודי מפורט אל החברים בבודפשט ובארץ־ישראל. מכתב שנשא בין השאר אח חתימתם של אדלשטיין, קאן, צוקר, אריך אסטרייכר ודיטל אורנשטיין. זמן־מה אחרי יציאת ילדי ביאליסטוק נקרא אסטרייכר אל המיפקדה הגרמנית ונחקר בעניין המכתב המוברח וכך נודע להנהגה, שדרישת־השלום שלהם לא הגיעה לתעודתה. מן המלווים של ילדי ביאליסטוק, ובראשם אהרון מנצ’ר, שוויתר בזמנו על סרטיפיקאט משום שלא היה מוכן לעזוב את בני הנוער, לא בא כל אות חיים, כאילו בלעה אותם האדמה.

רק עם תום המלחמה נודע, שילדי ביאליסטוק עם מלוויהם הובאו ישר לתאי הגאזים בבירקֶנאו. כל הפרשה היתה ספיח למשא־ומתן בין משרד־החוץ הגרמני וגורמים שונים במערב על רשות ליציאת ילדים יהודים מן השטחים הכבושים לארץ־ישראל. במארס 1943 הכשיל אייכמן נסיון להוציא אלף ילדים יהודים מרומניה דרך איסטנבול ועל פניות חוזרות מצד משרד־החוץ בנושא זה השיב אייכמן במאי 1943 בשם הימלר, שיש לדחות עקרונית הגירת ילדים יהודים. אולם היתה נכונות לדון על הצעת בריטניה להגירת 5,000 “נפשות לא אריות”. מהן 85% ילדים והשאר מלווים משטחי המזרח הכבושים, בתנאי שהגרמנים יקבלו תמורתם 20,000 גברים צעירים וכשירים ללחימה העצורים במדינות בעלות־הברית. בתשובה על הצעה זו, שנמסרה למשרד־החוץ הגרמני באמצעות נציג שווייץ בברלין, הדגיש אייכמן, כי ממשלת הרייך “אינה יכולה לסייע לכך שעם אצילי ואמיץ כמו הערבים ינושל ממולדתו על־ידי היהודים” ואפשר לנהל משא־ומתן רק בתנאי שממשלת בריטניה תסכים שהיהודים יגיעו לבריטניה במקום לארץ־ישראל. אם תידחה בקשה זו, תהיה לכך, לפי דעת הימלר, השפעה חיובית על החוגים הערביים הלאומנים. ואם תתקבל יש להניח שהבאת 5,000 יהודים נוספים לבריטניה תגביר את האנטישמיות שם – בין כך ובין כך תרוויח גרמניה מן המשא־ומתן. באחד המכתבים למשרד־החוץ הגרמני בנושא זה ממחלקתו של אייכמן הודגש, כי המשא־ומתן צריך להתנהל במהירות, כי קרוב המועד, שבו לא תהיה עוד “מבחינה טכנית” אפשרות לממש יציאת 5,000 ילדים, בגלל “ביצוע פעולותינו נגד היהודים.” התכנית נכשלה, משום שתנאי הגרמנים לא יכלו להתקבל על הבריטים ובילדי ביאליסטוק, שהושארו בחיים כעתודה, לא היה עוד צורך.

אפשטיין, אדלשטיין, מנהלי מחלקת הנוער לא הורשו לגשת אל ילדי ביאליסטוק בעת שהותם בגיטו. אך פרֶדי הירש לא היה מוכן להשלים עם האיסור והתגנב בחשאי אל הצריפים כדי לשמוע פרטים על מה שעבר על הילדים. הוא היה בטוח שקשריו הטובים עם הגרמנים, ובמיוחד עם בֶּרְגֶל, מפקח־המחנה, יגנו עליו מפני עונש, אם ייתפס. ואמנם פרֶדי נתפס, נעצר ונכלל במשלוח למזרח. מראשית 1943, במשך חצי שנה, לא יצאו טראנספורטים מטרזין למזרח, ותושבי הגיטו קיוו, כי כך יימשך הדבר עד סוף המלחמה. אך דווקא אירועי המלחמה קטעו את תקופת השלווה היחסית.

ככל שגברה עוצמת ההפצצות על ערי גרמניה היו הגרמנים זקוקים יותר למקומות מקלט למפעלים, למוסדות, לרכוש. כיוון שהמטוסים האנגליים והאמריקאיים בגיחותיהם מעל גרמניה פסחו עד כה על טרזיינשטאט, הניחי הגרמנים, כי צבא בעלות־הברית מודע לקיום ריכוז היהודים במקום ולא יפציץ אותו גם בעתיד. באחד מימי הקיץ 1943 הופיע גינתר בגיטו עם קבוצה גדולה של קציני ס“ס גבוהים. הם בדקו ביסודיות מבנים שונים ולאחר ימים מעטים ניתנה להנהגה היהודית הוראה לפנות מיד שלושה קסרקטינים גדולים וכמה בתי מגורים. תוך יממה אחת היה הכרח לפנות 6,500 איש ממקום מגוריהם ולמצוא להם מקום בגיטו הדחוס עד אפס מקום (שיעור הצפיפות הגיע עד 130,000 איש לק"מ מרובע). בלי להפסיד יום עבודה, תוך המשך החלוקה הסדירה של מזון, פונו קרוב ל־5,000 פועלים מקסרקטין ה”סודטים" וביניהם אנשי א“ק, שני משלוחי “החלוץ”, שה”סודטים" נעשו להם לבית במשך שנה וחצי. חצר ה“סודטים” דמתה לתלולית נמלים נסערות: אלפי אנשים סחבו את צרורותיהם, דחפו עגלות, פירקו את הדרגשים והשליכו את הקרשים דרך החלונות: תוך 24 שעות הושלם הפינוי ללא התנגשות, ללא קטטה.

אחרי שנוקו וסויידו הבניינים, הם עמדו ריקים במשך שלושה שבועות ואחר־כך החלו להגיע לגיטו משלוחים מסוג חדש: אלפי ארגזים גדושי מסמכים – הארכיון המרכזי של המשרד לבטחון הרייך. יחד עם חמישה מיליונים כרטיסים באו גם עשרות אנשי ס"ס עם משפחותיהם ושוכנו בבתים המפונים. הרחובות ששימשו את עובדי המשרד לבטחון הרייך הופרדו מן הגיטו בגדר־עץ וגשר. הגיטו הצטמצם. הצפיפות גברה, היהודים כמעט דרכו איש על רעהו. האופטימיסטים ראו בהעברת הארכיון סימן מעודד לקיצה הקרב של המלחמה. הפסימיסטים חרדו מטראנספורטים.

אל הצריפים שהתפנו מילדי ביאליסטוק נכנסו מיד אחרי צאתם דיירים חדשים: יהודים מדנמרק. מרגע בואם היה ברור, שהם נבדלים מכל שאר היהודים מן הרייך ומשטחי הכיבוש הגרמני, שקובצו בגיטו אחרי שהעמים המארחים ויתרו עליהם ברצון ומסרו אותם לידי הגרמנים על מגש של כסף. מאחורי יהודי דנמרק עמד המלך, אשר עקב השמועות על אקציה צפויה נגד יהודי ארצו שלח איגרת אישית למשרד־החוץ הגרמני: “לא רק מתוך דאגה אנושית לאזרחי מדינתי אלא מתוך חשש לתוצאות לעתיד לגבי היחסים ביץ גרמניה לדנמרק רצוני לציין, שנקיטת אמצעים מיוחדים נגד קבוצת אנשים הנהנים זה יותר ממאה שנה מזכויות אזרחיות מלאות תגרור תוצאות חמורות ביותר. כריסטיאן.”

בעת ובעונה אחת נשלחו במיבצע מתוכנן עשרות מכתבי מחאה לגרמנים מכל חוגי האוכלוסיה וכאשר איימה על יהודי דנמרק סכנת ההגליה, הביאו הדנים בסיוע כל שכבות העם את תושבי ארצם היהודים בספינות לשוודיה, מחוץ לתחום שליטתם של הגרמנים. לטרזין הגיעו, מתוך 8,000 יהודי דנמרק, רק פחות מ־500, שלא הספיקו לברוח, וגם הם נהנו ממעמד מיוחד.

את פני הקבוצה הראשונה של יהודי דנמרק קיבלו בורגר, היינדל ושאר אנשי הס"ס ואפשטיין בירך אותם לבואם. הגרמנים התנהגו כג’נטלמנים. הירשו לדנים לעשן. הושיבו אותם ליד שולחנות ערוכים. חילקו להם גלויות וביקשו מהם לכתוב הביתה על קבלת הפנים היפה שזכו לה. רק לאחר־מכן נערך בחפצי הדנים חיפוש, כמקובל, ולאחר כמה ימים הועברו מן הצריפים לעיר. מפני שהדנים באו מבתיהם, מחיים בתנאים נורמליים, ללא טלאי יהודי, ישר למציאות המחנה, היה המעבר קשה במיוחד. אך הציוד שהיה חסר להם, נשלח אליהם מדירותיהם, שכן מפתחות בתיהם היו מופקדים בידי השלטונות הדניים ואיש לא נגע ברכושם עד שובם עם תום המלחמה. יהודי דנמרק היו רשאים לכתוב לעתים קרובות יותר מתושבי הגיטו וכמה שבועות אחרי בואם החל להגיע אליהם, הודות למיבצע משותף של ארגונים שונים והמינהל הדני, זרם קבוע של חבילות, שכללו בין השאר גם כדורי ויטמינים, שהוכנו במיוחד בשביל תושבי הגיטו. אך חשוב מכל, לפי הוראת אייכמן היו יהודי דנמרק מוגנים מפני משלוחים מזרחה – הוכחה שלעמדת האוכלוסיה הכללית כלפי רדיפת היהודים במדינה כבושה היתה השפעה ניכרת על התנהגות הנאצים כלפי יהודיה.

מיד אחרי הגליית יהודי דנמרק פנה יושב ראש הצלב האדום הדני., שנחשב למשתף־פעולה, אל השלטונות הגרמניים בבקשה, שנציגי ארגונו יורשו לבקר אצל יהודי דנמרק בטרזיינשטאט. הוא ציין, שביקור כזה עשוי להיות בעל השפעה מרגיעה על תושבי דנמרק הנרעשים על הגליית היהודים. הבקשה לא נדחתה על הסף, אך הביקור נדחה למועד מאוחר יותר. בכל אופן לא לפני אביב 1944 – עד אז אפשר היה להכין בטרזיינשטאט את התפאורה הדרושה להצגה.

חום הקיץ היה מעיק. הפרעושים והפשפשים הציקו ומנעו שינה בחדרים ובעליות־הגג. רבים העדיפו לישון על הרצפה בפרוזדורים ועל האדמה בחצרות. שטח המחיה הצטמק. קשה היה לנשום: הרי מקצת המפונים מה“סודטים” נדחסו לקסרקטינים הנותרים ומקצתם מצאו מקום לינה בעליות־הגג של הבתים, שנהפכו לפינות־מגורים בעזרת מחיצות עשויות נייר־זפת, עץ וחומר־בידוד בשם הֶראקליט. עבודות השיפוץ בעליות־הגג נעשו בחלקן באישור רשמי בסיוע המחלקה הטכנית, ובחלקן בוצעו מתוך יוזמה פרטית מחומרים שנגנבו מרכוש הגיטו.

לא רק בעיית הצפיפות הגדולה היא שהביאה לחידוש הטראנספורטים מזרחה. מרד גיטו וארשה חיזק את חשדנות הגרמנים כלפי יהודים צעירים בעלי כושר ארגוני. בעיקר אם הם מקיימים קשר עם אוכלוסיית הסביבה שאינה עוינת להם. לכן הוחלט לסלק מטרזיינשטאט קודם־כל את יוצאי הפרוטקטוראט בגיל העבודה לשביעות רצונו הרבה של בורגר, ששנא את היהודים הצ’כים שנאה כפולה – כיהודים וכצ’כים – והעדיף, אם לא היתה ברירה, את המגע עם יוצאי הרייך ואוסטריה. בורגר ציווה על התייצבות כל חברי א“ק, שהיו עד כה מחוסנים מפני משלוחים, והדבר עורר בגיטו התרגשות רבה: הרי אלה היו בוני הגיטו, בעלי זכויות ראשונים, אנשי אדלשטיין. בין העומדים בתור לרישום נפוצה השמועה, שבורגר ושאר אנשי הס”ס בודקים את הידיים כדי להיוודע, אם הן ידי עובדים עבודה קשה או ידי פקידים, וזאת מתוך כוונה ברורה להועיד לשילוח את בעלי הידיים הרכות. בעלי התושיה שבין מדריכי הנוער מיהרו להחליף את בגדיהם בלבוש מלוכלך, שיעיד על עבודה פיסית, ושפשפו את כפות ידיהם על גזעי עצים, כדי לשוות להן מראה מחוספס ואכן אלה לא נכללו בטראנספורט.

ביום אחד – 6 בספטמבר 1943 – נשלחו חמשת אלפים יוצא־הפרוטקטוראט בגיל העבודה עם משפחותיהם למזרח וביניהם גם פרדי הירש וליאו ינוביץ, המזכיר הכללי של מועצת־הזקניס ויד ימינו של אדלשטיין, שנעצר על יסוד טענה, כי בעת חיפוש בביתו נתגלו מסמכים הנוגעים לצרכי רישום האוכלוסיה. היה ברור, שסילוקו של ינוביץ לא היה מקרי. השמועה אמרה, שהוא ופרדי נועדו לעמוד בראש מחנה־עבודה חדש. אישור לכך הגיע מינוביץ עצמו לז’נווה, וריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי, מסר על כך במברק ללונדון: בבירקנאו נבנה מחנה־עבודה חדש בהנהגתו של ליאו ינוביץ מנהל המשרד הארץ־ישראלי לשעבר וחבר־לעבודה קרוב לאדלשטיין גם בפראג וגם בטרזיינשטאט. “יחד עם ליאו ינוביץ העתיק את מגוריו גם פרדי הירש, מנהל מחלקת הנוער בטרזיינשטאט וחבר לשעבר בהנהגת ‘מכבי’. ליאו ינוביץ מקווה לארגן את בירקנאו היטב על סמך הנסיון שרכש מתוך שיתיף הפעולה עם יעקב אדלשטיין ומבקש ממני לשמור על הקשר עמו ולסייע ככל האפשר. הוא מצפה בדחיפות למשלוחי חבילות ליחידים ולכלל.” הידיעה מינוביץ באה דרך ארגון יהודי הרייך בברלין, בציון המען בבירקנאו לא נמסר שם הרחוב או מספר הבלוק, אלא רק שם האסיר ותאריך לידתו. ואמנם נשלחו מליסבון בחודשים האחרונים של שנת 1943, באמצעות הוועדה לסיוע ונציגי ממשלת צ’כוסלובקיה הגולה לפי דוגמת המשלוחים המשותפים לטרזין, 2,420 חבילות מזון ל־500 איש ואף נתקבלו אישורים, כי החבילות הגיעו לתעודתן. גם בטרזין נתקבלה הידיעה על הקמת מחנה־עבודה בבירקנאו בהרגשת רווחה: העיקר שלא מדובר באושוויץ או במחנה ריכוז אחר.

בז’נווה הצטייר בירקנאו כמחנה גדול בשלזיה העילית, לא הרחק מקאטוביץ. “שם נמצאים כנראה 35,000 איש וכלולים בו לא רק העיירה בירקנאו, אלא גם עיירות סמוכות. בקרבת בירקנאו נמצא מחנה אושוויץ ומקום זה נחשב למחנה ריכוז שהתנאים בו קשים ביותר,” כתבו משווייץ לארץ־ישראל. בבירקנאו עובדים היהודים במכרות. בתעשיית מתכת ובייצור גומי סינתטי. התזונה גרועה מאוד, יש מחסור בוויטמינים, הצפדינה היא תופעה נפוצה ולשווייץ מגיעות דרך סלובקיה קריאות למשלוחי בצל, שומן, בשר. אך עד עתה נכשלו כל הנסיונות לקבל מן השלטונות הגרמניים רשות לביקור משלחת הצלב האדום הבין־לאומי בבירקנאו – וגם הביקור בטרזיינשטאט עדיין לא יצא לפועל.

גם אולמן, שמשרדו שימש במסגרת ועד העזרה לפליטים יהודים מרכז־תקשורת עם כל יוצאי מרכז־אירופה ושאליו הגיעו אלפי גלויות מאזור הכיבוש ובהן רמזי־דברים על אש ומוות, לא ידע, למרות כל המידע שנאסף בז’נווה, כי בירקנאו ואושוויץ בעצם שמות נרדפים הם ושדווקא בירקנאו הוא מחנה ההשמדה האמיתי, כפי שלא ידעו זאת אנשי טרזין.

שוב ושוב ניסה אולמן לחדש את הקשר הישיר עם אדלשטיין. אך גלויותיו ומכתביו, שנשלחו בדרך הרשמית, נשארו ללא מענה, גם אם הגיעו אולי לתעודתם. באופן רשמי לא ניתן עוד לאדלשטיין לכתוב אל העולם החופשי. הגרמנים אמנם ידעו על הקשרים הגלויים והסמויים בין יוצאי הפרוטקטוראט לז’נווה (הגסטאפו בבוקרשט שלח אל אייכמן שדר, שבו מסר מפי סוכן המקיים קשרים טובים עם חוגים יהודיים יודעי־דבר בשווייץ, כי היהודי נתן שוולב וד"ר זילברשיין מקבלים הודעות רבות מטרזיינשטאט ואותם החוגים אף הראו לאיש האמון גלויות ומכתבים משם). אך הם גם ידעו, לשם מה הם משהים את ביקור משלחת הצלב האדום הבין־לאומי בטרזיינשטאט: בגיטו היו דרושים שינויים מרחיקי־לכת.

בספטמבר ניסו אנשי קושטא שוב לשלוח איש־קשר ישר לטרזין, ללא הצלחה. וכעבור כמה שבועות חזרו על הנסיון, כפי שהעיד המכתב ל“יעקב היקר. חברים יקרים” שנכתב בקושטא ב־25 באוקטובר 1943. אנשי קושטא סיפרו על שלושת נסיונות־השווא להגיע לגיטו: "במכתב זה אנו מנסים שוב את מזלנו ואולי נצליח הפעם, כיוון שהשליח הוא טוב וכיוון שרצוננו, משאלתנו, תקוותנו וגעגועינו אליכם מוכרחים סוף־סוף לפרוץ את החומה.

“אנחנו כאן כמעט שנה יחד עם ברלס בשמו של הישוב, הסוכנות, ההסתדרות ומנסים לשכך מעט את האסון שפגע בעמנו האומלל. אולי השגנו משהו במאה ושבעים אלף ל”י שהישוב (ובמקום הראשון הסוכנות וההסתדרות) העמידו למטרה זו. אין אנו מעזים לעשות מאזן, כי האסון עדיין לא תם ואלה שהוצאו מן המלכודת האיומה עדיין אינם במקום מבטחים, משום שהם עדיין לא כאן או בארצנו. האמינו לנו, אנחנו מנסים את הכל ורב צערנו על שדברים רבים אינם עולים בידינו. הישוב אתכם וכמו סייסמוגרף הוא מגיב על כל ידיעה, על כל קריאה, על כל בשורה שבאה מן האחים האומללים שלנו אשר בידי הצורר. אנחנו מצרפים מכתב, שכתב משה שרת בעת שהותו כאן לכל האחים באשר הם שם, ומתוכו תחושו בלב הישוב הפועם יחד אתכם. במכתב זה גם מתואר מצבנו ומצב המפעל שלנו. קראו אוחו ותבינו כמה אנחנו מצפים לכם, כמה אתם דרושים לנו, אתם, חייכם, כוחכם, מסירותכם, אומץ־לבכם, כדי להמשיך את התקומה ולסיים אותה.

"השליח ימסור לכם מתת־ממון. אנחנו יודעים שדרושים לכם אמצעים כדי לשלם את מס החבילות שאנחנו שולחים לכם. תנו לשליח קבלה אולי דרושים לכם אמצעים גם למטרות אחרות? כתבו לנו, ואנו נהיה מאושרים שאתם מבקשים מאתנו משהו שאנו יכולים לתת. כתבו על מצבכם, על חייכם. אנחנו קוראים שוב ושוב כל מכתב רשמי שלכם ומבקשים אות ודואגים וחוששים שלא הכל כפי שאתם כותבים,

“כתבו לנו, איך אנו יכולים לעזור לכם. עזרו לנו לעזור לכם. אנו מברכים אתכם לשלום. אנו רואים פני רבים מכם בעיני רוחנו. זוכרים דרכים ומפעלים שעשינו במשותף, ואנו מתפללים ומקווים לשוב ולהתראות. אנו אומרים שלום ולוחצים את ידיכם כאהבה ובנאמנות.”

גם הפעם נכשל הנסיון – איש־הקשר לא הצליח לחדור לגיטו. אם המכתב עצמו הגיע לטרזין, לא ברור. ברל הרשקוביץ, חבר ההנהגה היחיד של “החלוץ” בטרזין שנותר בחיים, זוכר שני מכתבים מקושטא שהוגנבו לגיטו ואחד שנתפס על־ידי הגרמנים.

חברי “החלוץ” הרגישו שחייו של ייקף בסכנה, בעיקר אחרי שברל הרשקוביץ ראה מחלון המאפיה ללחם לבן שבה עבד את אייכמן ואדלשטיין עוברים ברחוב ושמע את קולו הנרגז של אייכמן, שאיים על אדלשטיין כי יצווה לירות בו. ברל סיפר על כך לחברו בהנהגה יֵינְדָה קאופמן ושניהם החליטו שמזכירות “החלוץ” חייבת להיפגש עם ייקף. למחרת, בעת הפגישה, הציעו אנשי “החלוץ” לייקף, שיברח מהגיטו יחד עם בני משפחתו. אחד מעובדי מערכת הביוב, יהודי־צ’כי לאומי אמיץ, הכיר את כל המעברים התת־קרקעיים שהובילו אל מחוץ לגיטו ועמד בקשרי ידידות עם שוטר צ’כי – סְטִרַאז’מִיסְטר בִילִינה. ברשות “החלוץ” היו סכומי כסף גדולים וזהב שהוברחו לגיטו. ובעזרתם היה אפשר למצוא מחבוא ליעקב, למרים ולאריה. תשובת אדלשטיין על ההצעה להבריח אותו מהגיטו היתה לאו מוחלט: מקומו בין אלה הנותנים בו אמון. נכון, גם הוא מרגיש שמתרקמת איזו מזימה, אבל הוא לא יפקיר את הגיטו. “אינני יודע, אם אני עוזר לגיטו בקשרים שלי עם הגרמנים, אם לא. אבל אף אם לא – אינני בורח.”

ארבע שנים כבר נמשכה המלחמה – גם רואי־השחורות הגדולים ביותר לא העלו על דעתם בראשיתה אפשרות כזו. העונות התחלפו, התקוות עלו ודעכו וחזרו והתחזקו. התקדמות הצבא הרוסי במתקפת־הנגד בחזית המזרח היתה בגיטו מהירה לאין ערוך לעומת המציאות, והליצנים סיפרו, שמטה בעלות־הברית שידר לגיטו מברק: “הפסיקו את השמועות, לא מסוגלים להדביק את הקצב.” הימים החלו שוב להתקצר. וכאשר במחצית ספטמבר ניתנה הרשות ללבוש מעיל עליון בשעת היציאה מן הגיטו לעבודת־חוץ (בתוכו היה רשאי כל איש להתלבש כרצונו) ידעו תושבי הגיטו, שחורף חדש, שלישי, ממשמש ובא. בקיץ היו שעות העלטה קצרות, משעה 11 בלילה עד 3 לפנות־בוקר. בחורף הן היו ארוכות ומכבידות, כי הן חייבו חלונות סגורים כל עוד דָלק האור ולו רק נורה אחת של 40 ואט בחדר שישבו בו ארבעים איש. כיוון שתושבי הגיטו חיו מיום ליום, מתקווה לתקווה, היו התאריכים כסימני דרך, כהבטחה לעתיד: עד אז נהיה בבית. באה שנת תש"ד והגיטו עדיין עמד על תילו. מועצת־הזקנים איחלה, כמנהגה, לציבור מועדים־לשמחה, הודתה לכל על עבודתם הנאמנה והביעה את המשאלה, שגם להבא יפעלו הכל תוך תחושת אחריות משותפת. נערכה סידרת הרצאות על הנושא “בין כסה לעשור”. במסיבת ראש־השנה לנוער הדובר גרמנית נאם הרב בק, לפני הילדים דוברי צ’כית נשא הרב פדר את דברו. אך תפילת כל־נדרי היתה משותפת לדוברי שתי השפות ומקהלת הגברים שרה, בין השאר: “פתחו לי שערים”. בתי־התפילה בעליות־הגג של מגורי הזקנים היו גדושים. הישישות חבשו את כובעיהן ששרדו מימים־עברו וכל הציבור, גברים כנשים. התפללו רק למען דבר אחד: שהמלחמה תיגמר מהר, שיבוא כבר הסוף.

היה ברור, שחלק מן האנשים במשלוח ספטמבר, ובעיקר אחד או שניים מחברי א"ק שולחו למזרח כדי להחליש את מעמדו של אדלשטיין. בין אחרוני העובדים של קהילת פראג, שהגיעו לגיטו בקיץ 1943, היתה גם בֶּדְזִ’ישקה הוֹסטוֹבְסְקָה, שהכירה את אדלשטיין בעת עבודתו במחלקת החינוך בקהילה. אחרי בואה לטרזין עבדה הוסטובסקה כפועלת באחת מפלוגות המאה וגרה בעליית־גג, רחוקה מצמרת הגיטו. אולם יום אחד נקראה למשרדו של אדלשטיין בקסרקטין “מאגדבורג” ואחרי שעברה על פני המחסום של גברת שטייף, מזכירתו הנאמנה, הכניס אותה אדלשטיין לחדרו ובפיו שאלה מוזרה: מה מספרים ותיקי הגיטו עליו באזני חדשים כמוה? תשובתה של הוֹסטוֹבְסְקָה המופתעת היתה, ששמעה עליו רק טובות ושהאנשים מאמינים בו וסומכים עליו. אדלשטיין, כך נראה לה, קיבל את דברי הוסטובסקה ברגשי הקלה ואמר לה משפט סתום, שנשאר חרות בזכרונה לאורך שנים: “את חייבת לדעת, שלעולם לא אחתום על דבר שיזיק לעמי.” הוסטובסקה הנבוכה קצת הרגישה, שהעיקר לא נאמר ושמשהו מעיק על ייקף. זמן קצר לאחר שיחה זו. ב־10 בנובמבר, נעצר אדלשטיין. אחרי שיום לפני כן נמצא מבוקר עד צהריים בחקירה במיפקדה. ימים מעטים לפני מעצרו נתקל בפרוזדור החשוך של “מאגדבורג” בדיטל אורנשטיין, אחת מאנשי “המטה” שלו, שבאו עמו לגיטו. ייקף דחף אותה לחדרה הקטן וסגר את הדלת מאחוריו. שאל אותה, נרגש, אם ראתה מישהו בקצה השני של הפרוזדור. דיטל לא ראתה איש. אך אדלשטיין, שהיה עצבני ומתוח מאוד, אמר לה: “אני יודע שעוקבים אחרי כל הזמן.”

הגרמנים האשימו את אדלשטיין בסיוע לבריחת יהודים: רישום אוכלוסיית הגיטו לא התאים למצב לאמיתו. ואכן, הגרמנים צדקו. היו אי־דיוקים בכרטסת התושבים. הדבר החל במקרה, ללא כוונה, כאשר ליאו ינוביץ הכניס בטעות איש שנפטר לרשימת טראנספורט שעמד לצאת למזרח. והעניין עבר בלי תקלה. במהומת היציאה בתחנת־הרכבת לא ניתן תמיד לספור את האנשים בגופם. אלא מספר היוצאים נקבע לפי רשימות. מכיוון שכך, נכנסו במרוצת הזמן לרשימות היוצאים נפטר שני, שלישי, רביעי ותמורתם נשארו אנשים חיים בגיטו. כך גדל מספר המתים, שהודות להם ניצלו אנשים חיים, לכמה עשרות. ולא זו בלבד: אנשים נעלמו מן הגיטו. ברחו בעזרת קרובים מבחוץ ומתן שוחד לשוטר צ’כי. בוקר אחד לא התייצב צעיר לעבודה (רק הצעירים ניסו לברוח). מיטתו נשארה ריקה – היה ברור שנמלט. אך כדי שלא לעורר אה הגרמנים לחפש אחריו, נשאר האיש רשום בכרטסת הגיטו. ולא די בכך כמה מן הנמלטים מן הטראנספורטים באוקטובר 1942 לא נתגלו מעולם. אך לעומת זאת היו מקרים, שאנשים הצטרפו ברגע האחרון לבני משפחתם היוצאים למזרח, בלי שנרשם הדבר. במשך הזמן התהווה גרעון של 55 איש, שעל היעדרם חיפתה מחלקת הרישום לפי הוראתו של אדלשטיין בידיעת המהנדס פולטין. מנהל מחלקת הרישום, ושניים־שלושה מעובדי מחלקתו.

בעצם, מראשית ימי הגיטו התהוו קשיים ברישום בגלל התנועה הבלתי־פוסקת של נכנסים ויוצאים, בגלל הימצאות אנשים שלא נרשמו בכרטסת, כדי שלא יידעו הגרמנים על קיומם, בגלל תינוקות שנולדו בלי שנמסרה על כך הודעה לגרמנים. היו מקרים שביום אחד מתו שני אנשים בעלי שם זהה ומן הרישום נמחק רק אחד. כבר באוקטובר 1942 הורה זיידל לערוך מיפקד אוכלוסים תוך הטלת עוצר ואיום בעונשים כבדים על כל מעשה או מחדל שיסכן את התוצאות המדוייקות של המיפקד, שבוצע בעזרת זקני־החדרים. היתה מידה רבה של אירוניה בדייקנות הזאת: לא היה כל ערך ליהודי כבן־אדם. אבל היתה לו חשיבות מירבית כנתון סטאטיסטי. חי או מת – העיקר רשום.

לא ברור, איך הגיע עניין אי־הסדרים בכרטסת לידיעתו של בורגר. לפי סברה אחת, שהיתה מקובלת על מקורבי אדלשטיין, נתפסו שני יהודים שברחו מטרזין על־ידי הגסטאפו בפראג ואחרי מעצרם התברר, שהיו עדיין רשומים בכרטסת הגיטו ומפקד המקום לא ידע כלל על בריחתם. הגירסה של מורמלשטיין, היחיד מאנשי ההנהגה שנותר בחיים, שונה לגמרי: אלפרד גולדשמיד, מנהל הרישום של קסרקטין “דרזדן”, קיבל צו קריאה לטראנספורט של ספטמבר. וכאשר פנה לד"ר אפשטיין, זקן־היהודים, כדי להתחנן על הישארותו בגיטו, ציין לזכותו שסיכן בעבודתו את חייו. לפני שנה זייף לפי הוראתו של אדלשטיין את רישום הקסרקטין והוסיף 55 איש, שלא היו בגיטו. אפשטיין הנדהם נוכח לדעת, שההודעה היומית על מצבת הגיטו, החתומה על ידו, שנמסרה יום־יום למיפקדה, היתה בעצם מזוייפת.

אפשטיין העלה בחקירתו כי שורשי הפרשה באנדרלמוסיה בעת יציאת הטראנספורט ב־26 באוקטובר 1942, כאשר לא התייצבו 134 איש שנקראו לגירוש למזרח. לעומת זאת נדחפו לקרונות אנשים שלא היו כלל ברשימת היוצאים. המיפקד שבוצע בעקבות מחדל זה לא הביא לידי התוצאות הרצויות: עדיין לא היה ברור, מי יצא ומי נותר. כדי לאזן את החשבון נתן אדלשטיין למנהל רישום התושבים, אינג' פולטין, הוראה לרשום באחד הקסרקטינים 55 נשמות מתות ובמשך שנה נשמר העניין בסוד בין כל המעורבים. כיוון שגולדשמיד פתח עתה את פיו, חשש אפשטיין, שתוך זמן קצר תגיע הפרשה גם לאזני בורגר, שאת אמונו ניסה לרכוש מראשית כהונתו, ולידיעת הממונים עליו בברלין, שעלולים לפרש את הזיוף כהתארגנות מחתרתית. משום כך, לפי גירסת מורמלשטיין, שהיה סגנו, החליט אפשטיין להביא את העניין לידיעת הגרמנים.

יחד עם אדלשטיין נעצרו גם ליאו פולטין, מנהל מחלקת הרישום, אלפרד גולדשמיד ואגון דויטש, שני פקידי מחלקתו. הם הוחזקו במעצר במרתף בניין הבנק באור מסנוור ביום ובלילה. מעצרו של אדלשטיין, שבוצע ביום השנה החמישי ל“ליל הבדולח” בגרמניה, תאריך שהיה מועד למיבצעי נקמה ביהודים, היכה את הגיטו בתדהמה. דיטל אורנשטיין, מנהלת שירות העבודה של הנשים, הצליחה להבריח לכלא שתי חברות כעובדות יחידת ניקוי, שהביאו לייקף מכתבים מידידיו־שותפיו, אשר הביעו את רצונם לצאת יחד עמו לכל מקום שיישלח. הנשים סיפרו, כי יעקב בכה כאשר קרא את הפתק, אך אסר על ידידיו להצטרף אליו בהתנדבות. הוא ביקש למסור להם, כפי שנשאר חרות בזכרונה של דיטל: “היזהרו ממורמלשטיין.”

פרשת מעצרו של אדלשטיין נשארה סתומה: אם פעלו הגרמנים לפי רצונם ותכניתם ויחסי היהודים ביניהם וכין עצמם לא השפיעו כלל על מעשיהם, אם אכן היה זה עונש על אי־סדרים בכרטסת, אם היה זה סילוק מכוּון – אין לכך תשובה.

גם גרדה, אשתו של דויטש, הצליחה להתגנב עם עובדות הנקיון לכמה רגעים לכלא. בעלה, שהובא למעצר מבית־החולים, שם שכב כגלל כיב־מעיים, סיפר לה, כי נחקר במשך שבע שעות וכל אותה עת עמד מולו כלב־זאב, רגליו הקדמיות מונחות על כתפיו. אחרי החקירה שכב דויטש יומיים במצב של עלפון.

את דירתו של ייקף, שבדרך־כלל היתה הומה אורחים, מבקרים ומבקשי־טובה, פקד רק קומץ של ידידים. בליל־שבת הדליקה מרים נרות, כמנהגה, ונשארה, כתמיד, שקטה ומאופקת. לא ניתן לה להיפגש עם ייקף. אך היא נהגה לעבור כל יום בצעדים איטיים על המדרכה מול המרתף, שבו הוחזק בעלה. אמנם לא יכלה לראות אותו, אבל הוא, כך הניחה, ראה אותה דרך האשנב שמתחת לתקרה.

למחרת מעצרו של אדלשטיין הורה בורגר לערוך מיפקד אוכלוסים כללי בגיטו. הפקודה היתה לכנס את כל תושבי העיר, בכללם ילדים קטנים וזקנים, על מגרש גדול מחוץ לחומות, ששימש בעבר לאימוני צבא. רק החולים המרותקים למיטותיהם, אמהות עם תינוקות והאסירים נותרו בגיטו. לפי תכנית צעדה מיוחדת בהנחייתו של אפשטיין יצאו קרוב ל־40,000 איש בחמישיות, בגושים של מאה, לפי סדר הרחובות. היציאה החלה בשעה שש בבוקר ובתשע וחצי היו כולם במקומם. ההוראה אמרה ללבוש בגדים חמים ולהביא מלאי של מזון, אך היו שלקחו עמם גם את החפצים החיוניים לנסיעה. כי לעולם אין לדעת. היו שהתעטפו בשמיכות. כי היה זה יום סגרירי.

תחילה התייחסו אנשי הגיטו לכל המיבצע בחיוך. כאילו יצאו לטיול. אחרי חודשים רבים ניתן להם בפעם הראשונה לשהות בטבע, מחוץ לחומות. הם ראו עצים, אוטובוסים נוסעים. אנשים עוברים בכביש. נוכחו לדעת שעדיין קיים עולם בחוץ. אך ככל שהתמשכה ההמתנה, התקדרו הרוחות. ילדים בכו, זקנים התעלפו ומאחר שאסור היה לצאת מן השורות, עשו האנשים את צרכיהם במקום עמידתם לעיני כל והתביישו בעצמם. מסביב עמדו שוטרים צ’כים חמושים ברובים, הוצבו כמה מכונות־יריה. אנשי הס"ס נסעו בין השורות על אופניים. בורגר רכב על סוס שחור, מטוסים צבאיים חגו בלי־הרף מעל, לרגע עלתה המחשבה: אולי הם רוצים להרוג את כולם? ומיד דחה אותה ההגיון: ולמה יעשו את הדבר מחוץ לגיטו, לעיני העולם?

תפקיד הספירה הוטל על מנדלר, שבזכות נסיונו בארגון של משלוחי היהודים מערי־השדה לטרזין נתנו לו הגרמנים מעמד של פרומינֶנט בגיטו. אך מנדלר, למרות כל נסיונו, לא הצליח. הכל ספרו: אפשטיין בפנים חיוורות ומיוסרות, אנשי הס"ס, וככל שספרו יותר, כן התבלבלו יותר. האנשים עמדו בסבלנות. עמדו וחיכו. החשיכה ירדה ועדיין ניצבו הגושים במקומם. אולי יעמדו כך כל הלילה? אולי יחסלו אותם במעטה החשיכה? קרוב לשעה עשר בלילה פשטה סוף־סוף השמועה שחוזרים. והחלה הזרימה הביתה. דרך הפתח הצר היחיד שהשאירו הגרמנים בחומת הגיטו כדי להוסיף על עינויי היום. ארבע רבבות חזרו בחושך. בשביל צר, אחרי שעמדו עשרים שעות על רגליהם בדוחק נורא. איש לא נרמס למוות. אולם כמה מאות זקנים וחולים שילמו על המיפקד בחייהם. מעולם לא היתה התחושה שטרזין פירושה בית, חזקה כמו בעת השיבה מן המיפקד. האחרונים הגיעו למיטותיהם בחצות, קפואים, רעבים. תשושים – ומאושרים להיות בבית.

מבחינה סטאטיסטית היה המיפקד כשלון והיה צורך בספירה מחודשת, הפעם בעזרת תעודות אישיות וכרטסת חדשה. וכשהתארגן סוף־סוף החשבון, באו הטראנספורטים. ביום שנעצר אדלשטיין ניתנה גם ההוראה להוריד מן הדרגשים התלת־קומתיים, שהוקמו בכל מקומות המגורים, את הקומה העליונה, קודם־כל במקומות שאליהם נהגו להביא את המבקרים מבחוץ. היה ברור, כי הדבר יחייב דילול האוכלוסיה. הרי לא היתה תועלת רבה במאמצים לשפר את חזות הגיטו, כל עוד שררה בו הצפיפות המטביעה את חותמה על הכל. ייצור הארגזים למען הצבא הגרמני הסתיים. אפשר היה לוותר על אלף עובדיו ובני משפחותיהם בתוספת גורמים בלתי־רצויים לבורגר, כדוגמת מקורבי אדלשטיין וביניהם רוב עובדי שירות התעסוקה, שנחשב למעוזו של אדלשטיין. עמדותיו נתפסו בידי אנשי “החלוץ”, בגלל החשיבות העליונה שייחס לעבודה כמפתח לקיום הגיטו.

ב־13 בדצמבר הודיעה פקודת היום: לפי הוראת הרשות יוצא ביום ד', 15 בדצמבר, טראנספורט של 2,500 איש מן הגיטו לשטח הרייך. הקריאה למשתתפי הטראנספורט נשלחת היום בשעות הבוקר. מי שינסה להתחמק מן הטראנספורט או יפר בצורה אחרת את ההוראות הנוגעות לטראנספורט, ייענש עונש חמור ביותר. לאחר שלושה ימים ייצא טראנספורט נוסף ובו אותו מספר של מגורשים. לדברי בורגר עמדו חמשת אלפים המגורשים, ובתוכם יותר מ־500 ילדים, רבים מאנשי “החלוץ” ומדריכי הנוער, להישלח למחנה־עבודה אחר.

כאשר ארז הוֹנְזָה בְּרַמֶר, הממונה על שירות התעסוקה לבני נוער, את חפציו כדי לצאת בטראנספורט של דצמבר, אמר לו חברו־לחדר אברהם פיקסלר, מי שהיה המקשר בין קהילת פראג והצֶנטראלשטֶלֶה והגיע עם אחרוני הבאים מפראג, בנימה צינית ופסימית: “כאשר אני אצא למזרח, לא אקח עמי דבר.” איש לא ניסה לפרש את דבריו. חברים הביאו לאנשי “החלוץ” היוצאים ויטמינים. בני משפחה תרמו מזון ממלאי הברזל. נרות החנוכה נארזו בשכבה העליונה של תרמיל הגב, כדי שיהיו בהישג־יד. בין אנשי אדלשטיין שסולקו מטרזין היה גם הארי טרסלר, שייקף היה אומר לו לעתים, כבדרך־אגב וללא דרמטיות, בשיחות הארוכות על עתיד ארץ־ישראל ואירופה אחרי תום המלחמה; “אני לא אזכה. אבל אתם הצעירים עוד תראו.” אשר לחייו לא היו לאדלשטיין אשליות, אך הוא האמין אמונה שלמה, שבנו יחידו אריה יישאר בחיים, כי נועד לגדולות.

מרים אדלשטיין, אמה ואריה נכללו בטראנספורט הראשון, המורכב כולו מיוצאי הפרוטקטוראט. עד לרגע האחרון, כשהיתה כבר בתוך קרון הבהמות הדחוס, לא ידעה משפחתו של יעקב, אם גם הוא יסע. השמועה אמרה שאדלשטיין יצורף למשפחתו ושבמחנה החדש יקבל שוב תפקיד מרכזי. וכך האמינה גם מרים. “מה גדולה היתה בוודאי אכזבתה, כשראתה את השוטרים מובילים אותו אל הרכבת, אבל אל הקרון האחרון, קרון האסירים.” רשם גונדה ביומנו. “נורא. רכבת אחת, בקרון אחד נוסעים אשה וילד. נוסעים לעתיד בלתי־ידוע. ובקרון האחרון מובילים את הבעל למושבת ריכוז.” בדרך עברה הרכבת במבואותיה של פראג. מבעד לאשנב הקטן ראו הנוסעים שהצליחו להתקרב אליו בתוך הצפיפות הנוראה של שמונים איש בקרון־הבהמות, את הסביבה המוכרת לאורך הוולטבה, כל כך קרובה, כל כך רחוקה.

אחרי יציאתו של אדלשטיין שונה הרכב מועצת־הזקנים: אוטו צוקר נתמנה לסגן ראשון של זקן־היהודים במקומו ונחשב מעתה לדוברם הראשי של יוצאי צ’כוסלובקיה. בגיטו נמשכו החיים כרגיל, נערכה מסיבת חנוכה גדולה. השבוע העברי התקיים כמתוכנן: כל ערב נערכה תכנית פומבית גדולה בעברית, לרבות עיתון עברי בעל־פה. ובליל חנוכה האחרון הוענק לחברים המתקדמים ביותר בלימודים סמל מצוין באות עי"ן שנושאיו התחייבו לדבר ביניהם רק עברית. מיד לאחר־מכן בא תורן של מסיבות חג המולד ולאחר שבוע נחוג סוף השנה. לא היה עוד צל של ספק: בשנת 1944 תסתיים המלחמה.

דו"חות הפעולה לשנת 1943 ציינו בסיפוק את הישגי הגיטו ובמיוחד בשטח התרבות. במשך השנה נערכו במסגרת התיאטרון הצ’כי 410 הצגות, מהן 37 הצגות־בכורה: מערכונים של צ’כוב, “הקול” לקוקטו, “הגמל דרך קוף המחט” לפראנטישק לאנגר, “ג’ורג' דאנדן” למולייר, “משחק האהבה הגורלי” לקארל צ’אפק. 4 קאבארטים, ביניהם “לחיי החיים” של שוונק, ערבי שירה של ייז’י ווֹלקר, רימבו, ויוֹן, אֶרֶבֶּן, נֶרוּדָה, מַאכַה ומשוררים צ’כים אחרים, שני מחזות לתיאטרון־בובות, ששה מחזות לילדים: “האגדה על טיפת המים”, “הגחליליות”, “הסוס הפרחוני” וההצלחה הגדולה מכל: האופרה לילדים “בְּרוּנְדִיבַּאר”, שנכתבה עוד בפראג, אך בוצעה שם רק בבית היתומים היהודי, מכיוון שהמלחין הונזה קראסה היה יהודי ומשום כך נפסל “ברונדיבאר” על־ידי שלטונות הפרוטקטוראט. סיפורו של מנגן תיבת־הנגינה הרשע בְּרוּנְדִיבַּאר, שאינו מרשה לילדים לשיר ברחוב כדי לקבץ כסף ולקנות חלב לאמם החולה, הסתיים בהתארגנות הילדים ונצחונם והיה בו מוסר־השכל גם לילדי הגיטו: בכוחות מאוחדים יכלו להביס גם את האיש החזק. שיר הסיום “הכו בתוף – אנו נצחנו, לא נכנענו, לא פחדנו” הלהיב את הילדים, והונזֶה, הילד שגילם את ברונדיבאר, היה לכוכב הגיטו. אך כאשר אכן הובס הרשע גם בעולם המבוגרים, לא היו לא השחקנים ולא קהל הילדים בחיים.

סיף־סוף הגיעה גם שעתו של המאורע הגדול בחיי המוסיקה של הגיטו: ביצוע הבכורה של “הרקוויאם” לוֶרדי, בניצוחו של רפי שכטר. שלוש פעמים היה חייב רפי להתחיל בעבודה כמעט מבראשית – כל פעם שולחו מזרחה זמרים וחברי המקהלה. היתה זו בחירה נועזת: תפילת אשכבה נוצרית בגיטו יהודי, אך היתה בה גם תביעת זכות על נכסי התרבות של האנושות, קריאת תגר: מצוקתו של היהודי היא מצוקתו של האדם. כאשר שרה המקהלה במאה וחמישים קול “דיֶס אִירֶא” – יום הזעם, יום הדין יבוא, גזרה גם את דינם של הגרמנים.

הואיל והאמנות אינה מכירה בפשרות, אפילו בתנאי הגיטו, היתה קיימת במסגרת מחלקת התרבות גם ביקורת אמנותית. דוצנט ד“ר קורט זינגר, המבקר המוסיקלי, ציין בביקורתו על הרקוויאם לוורדי, שלא היתה אחידות ביצוע. אפילו של אותם האמנים באותה תכנית: תנודות בטיב נגרמו לדברי הביקורת, לא רק מחמת תזונה לקויה, התרגשות, עייפות, אלא גם בגלל העובדה, שבעצם דרושות 5–8 שעות של חזרה ליום לקראת יצירה כזאת ולא נתאפשר להם אלא שעה או שעתיים ליום. ד”ר זינגר עמד על מעשה האמנות הגדול שהתרחש בגיטו, על ההצלחה הכבירה למנצח רפי שכטר ולמקהלה. אבל – למה הרקוויאם לוורדי? למה לא אורטוריה של הנדל – יהודה המכבי, אליהו, המלך שלמה, שיש בהן תוכן יהודי? – כאן היה המקום לבצען: ואם תפילת אשכבה נוצרית, למה לא זו של בראהמס, המבוססת על פרקי התנ“ך, שבה מוזכר הפסוק “מה טובו אוהליך יעקב”? הנוצרים בגיטו ודאי ישמחו, הסיק ד”ר זינגר, כי “ניצחה האמנות לשם אמנות.”

ד"ר קאמיל הורן. המבקר התיאטרלי, היה מחמיר הרבה יותר לגבי “הגולם”, מחזה בחרוזים מאת גיאורג קפקא, בן דודו של פראנץ, שכתב שירה בגרמנית: דמות הגולם ילדותית, חסרת־טעם, נטולת־עוצמה. “כשרונו של האדון קפקא, אם אכן יש לו, אינו במחזאות.”

“תולדות גיטו טרזיינשטאט”, דו"ח על השנתיים הראשונות לקיומו שנשא את התאריך 31.12.1943 וחובר בידי אוטו צוקר לפי הזמנת המיפקדה, נתן ביטוי לתחושת סיפוק על ההישגים: טרזיינשטאט נהפכה לעיר מודרנית. עתה היו בה 2,000 ברזים למים זורמים, 500 מטר רץ של מקומות רחצה. 1,500 בתי־שימוש, מתוכם 60% עם מיתקנים לשטיפת מים. לשלושה מטבחים גדולים ולכמה מפעלים אחרים סופק קיטור ממבשלת הבירה לשעבר. ניבנו שני מטבחים גדולים חדשים, המכבסה המרכזית הורחבה ואורגנה מחדש לשם ייעול העבודה. במאפיית העוגות עבדו בשיטות חדישות לפי חישובי זמן. ניתן בסיס חוקי רחב יותר לניהול עצמי. בוצעו בדיקות רפואיות שיטתיות של כל העובדים. מחלקת הבריאות הצליחה לחסל את מכת הכינים בעזרת הגאז ציקלון ולהתגבר על מגיפת הטיפוס. הייצור עמד בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1943 בסימן התפתחות תוך התאמה לצרכי כלכלת המלחמה: במקום קונפקציה עסקה המתפרה המרכזית בייצור מדים. במקום בית־מלאכה לחפצי קישוט הוקם מפעל לקרטונאז'. שייצר קופסאות לתחמושת. מבט־לאחור אישר: עשרות אלפי יהודים בגילים שונים, בעלי מקצוע ודרכי חיים שונים, הצליחו בתנאי תחום־מושב סגור לעצב בניהול עצמי צורת חיים כמסגרת הנתונה. התחזית לעתיד אמרה: “יש לשאוף ליתר מיזוג בין הטיפול בזקנים ופרודוקטיביזציה נוספת של כוחות העבודה.”

אחרי יציאתו של יעקב הרגישו ידידיו, שעבדו במחיצתו מאז ימי הפעולה הקדחתנית במשרד הארץ־ישראלי, בקהילת פראג, בהתחלות הקשות של הגיטו, כאילו הם מיותמים. איש לא הצליח להיפרד ממנו ורק סיפורים נותרו על ימיו האחרונים בגיטו. בנוסח סיפורי חסידים רשם גונדה אחד מהם בעברית ביומנו:

“יעקב, מה סבל המסכן, מה גדולים היו יסוריו. בליל הספירה בנובמבר לא יכול לישון, כי חשב שכל הגיטו ילון מחוץ לעיר. כל הלילה תחת השמים. עם השומר לא יכול לדבר. כי השומר הזה שונא ישראל. מתוך יאושו התחיל אחרי חצות ליטול תפילין. השומר ראה זאת והמחזה המוזר נגע ללבו, כי ראשית חשב, שיעקב רוצה לאבד את עצמו לדעת. הוא פרץ אל תוך התא. אבל יעקב הסביר לו שאינו חושב על התאבדות. אלא כי נטילת תפילין היא טכס דתי. וייכמרו רחמים בלב השוטר ופלא גדול במאה העשרים – מצורר יהודים נעשה אוהב יהודים. נס אשר קרה על־ידי נטילת תפילין.”

בראשית ינואר הודיע יצחק גרינבוים, יו"ר הוועדה לסיוע יהודי אירופה הכבושה, לצ’כים ולאוסטרים שבארץ־ישראל:

"עניין טרזין: אלפים אחדים הועברו למחנה־העבודה בירקֶנאוּ. מבחינה אחרת אין שינוי במצב הבטחון. צריך לשקול אם רצוי פירסום הידיעה. אולי יספיק להודיע בעיתונות רק שלפי הידיעות שנתקבלו לא היה עד התחלת החודש גירוש כללי של אסירי טרזיינשטאט. אמנם ייתכן שמוטב לא לנגוע בעניין זה.

“דרך בודפשט הגיעה לקושטא הידיעה, שגם יעקב אדלשטיין לא נמצא עוד בטרזין. איננו יודעים אם הועבר לוארשה, כפי שאומרות הידיעות, או אם פירושו של דבר שמת, כי אין עוד יהודים בוארשה.”

 

30. רק לא לגעת בתיל המחשמל    🔗

דלתות הקרונות נפתחו בחוזקה תוך צעקות “מהר! מהר! הכל לצאת!” אך כאשר ניסו הנוסעים, קפואים, מאובנים, צמאים, המומים מן הנסיעה בקרון הדחוס, הנעול, ובו רק דלי אחד לעשיית הצרכים לעיני הכל, לגרור אחריהם את צרורותיהם, ציוו עליהם בגסות הגברים המוזרים בחליפות האסירים המנומרות להשאיר את הכל ולצאת לרציף. לפני שידעו אנשי טרזין היכן הם ומה קורה אותם, הם הועלו לאור זרקורים על מכוניות־משא והוסעו עם דמדומי הערב לצריפים ריקים והדלתות ננעלו מאחוריהם. רק בעלי יוזמה מעטים הצליחו להחליף בתוך המהומה הכללית מלים מספר עם ותיקי המקום והאינפורמציה שבפיהם היתה משונה מאוד: כאילו אושוויץ ובירקנאו הן אותו מקום עצמו וכאילו קיים בו איזה מפעל גאז, שבו הכל מתים. אך כיוון שבאותה ההזדמנות ביקשו מוסרי המידע סיגריות, כסף, כל־דבר־ערך בטענה, שממילא יאבד הכל, התייחסו אנשי טרזין לדבריהם בספקנות. יש לחכות למה שיביא הבוקר. מתוך הרגשת הקלה ישרו בפעם ראשונה אחרי שלושה ימים ושלושה לילות את רגליהם ושכבו לישון. משפחה ליד משפחה.

למחרת הוסעו. גברים בנפרד ונשים בנפרד, למרחצאות, שנקראו כפי עובדי המקום סאונה. אריה אדלשטיין עם הגברים, מרים ואמה עם הנשים. מרים, כמו כולן, נצטוותה למסור כל דבר־ערך למשמרת תמורת חתימה ואחר־כך נאמר לנשים להפשיל את שרוול יד שמאל עד למרפק. לאורך שולחן ישבו בשורה אסירות וחרתו בכתובת קעקע מספר על כל יד שמאל. “זה כואב?” ביקשה אחת החדשות לדעת, “אידיוטית,” אמרה לה הרושמת בבוז תוך דקירות מהירות. “תהיי מאושרת שאת מקבלת מספר, כי מספר פירושו חיים.” לנשים ניתנו מספרים בסידרה 71,000–73,000, לגברים – בסידרה 165,000–168,000.

אחר־כך באה הפרידה מכל חפץ אישי, מתצלומים של הורים, של ילדים רחוקים, ממזכרות אחרונות שנשארו מן הבית והיא היתה קשה מאוד. במערומיהן הוכנסו הנשים למקלחות וכשיצאו עמדו רועדות בקור עד שהושלכו להן בגדים, דקיקים, קרועים, מזוהמים, בלי כל התחשבות במידות: אפודה של ילדה וחצאית פשתן, שמלת משי שחורה, מעיל מרופט בלי כפתורים, תוך שעה נראו כולן כמו דחלילים. “מאושרות, מאושרות,” אמרו להן הוותיקות. “אתן נשארות בחיים.” בדרך מן הסאונה, בנתיב שפונה משלגים ומשני ציריו גדרי תיל גבוהים, מובלות על־ידי אנשי ס“ס עם כלבי־זאב מפחידים, פגשה שיירת הנשים והילדים מטרזין בשיירת אסירות שבאה ממולה. נשים דוברות פולנית, עטופות סחבות, שפרצו בבכי כאשר ראו את הילדים. “ילדים קטנים, מסכנים, מתוקים!” הן התייפחו. ניסו לנשק את ידי הפעוטות המבוהלים עד שאיש הס”ס גירש אותן. מה קרה להן? שאלו את עצמן החדשות, בלי להבין להתרגשות האסירות הוותיקות שהיו פעם אמהות, אחיות בעצמן וחודשים רבים לא ראו ילד חי ובריא.

רק לאחר שנכנסו למחנה (B/11/b לפי הסימן הרשמי) ופגשו את אנשי טראנספורט ספטמבר. שהקדימו אותם בשלושה חודשים, החלו לאט־לאט להבין את מהות המקום. אם כי גם כאן, במרחק כמה מאות מטרים מארובות המישרפות, היו רבים, שסירבו להאמין, שלא היו מסוגלים לשאת את המחשבה, כי ממיתים אנשים בגאז, אלפים יום־יום. אבל הם הבינו שהמקום נורא לפי פניהם של ידידים ומכרים מבין אנשי טראנספורט ספטמבר, שהשתנו מאוד בתקופה הקצרה של שהייתם בבירקנאו: רזים, שקופים או נפוחי־רעב, מכורבלים בתוך בגדים בלויים ובעיניהם מבט של עצבות, של פגיעות, של שותפות לסוד איום, או קשוחים, עוינים, אלימים.

מתברר שבוא משלוח ספטמבר עורר התרגשות רבה בכל מחנות אושוויץ: בפעם הראשונה בכל תולדות מחנה ההשמדה לא בוצעה ברציף הרכבת סלקציה בין אלה שנועדו למוות מיידי לבין אלה שניתן להם לחיות, זמנית לפחות, על מנת לשמש כוח־עבודה. כולם – גברים, נשים, ילדים, זקנים – נשארו בחיים ושוכנו יחד במחנה אחד, אם כי גברים ונשים בבלוקים נפרדים – מחנה המשפחות היהודי הראשון בתוך כל 39 מחנות התשלובת של אושוויץ, ומלבדו היה קיים רק מחנה משפחות שני – של הצוענים. שערות ראשיהם לא גולחו והם לא הוצאו לעבודות־חוץ במכרות, בבתי־יציקה, במפעלי תעשיה, בחקלאות, כשאר אסירי המחנות, אלא הועסקו רק בעבודות בתוך המחנה, שבנייתו עדיין לא נשלמה. מכיוון שקצב הבנייה מעולם לא הדביק את קצב המשלוחים, אנשי הס"ס הממונים על מחנה המשפחות קיבלו הוראה לטפל באסירים בדרך שונה מהמקובל, ללא עינויים, ללא הוצאות־להורג סתמיות לשם שעשוע, ללא מכות מוות וללא סלקציות של חולים וגוססים. אולם בראש־המחנה נתמנה פושע גרמני סאדיסטי בשם ארנו בהם, שנשא בגאווה את המספר 8 ואת המשולש הירוק המיוחס של אסירים פליליים (הפוליטיים נשאו משולש אדום. חברי כיתות נוצריות משולש סגול, הומוסקסואלים משולש ורוד ויהודים היו מסומנים בשני משולשים, אחד אדום, אחד צהוב, שיצרו יחד צורה של מגן־דויד). בפעם הראשונה בתולדות בירקנאו נמסרו גם תפקידי ניהול לידי האסירים היהודים החדשים ואף ראשי הבלוקים וסגניהם, שגויסו בדרך־כלל משורות האסירים הלא־יהודים האכזריים ביותר, נבחרו מבין יוצאי טרזין.

הידיעה על קיום מחנה משפחות הצ’כים התפשטה בכל תשלובת בירקנאו והיתה חידה בעיני כל. השמועה אמרה, שמדובר במחנה לדוגמה למקרה של ביקור משלחת מטעם הצלב האדום הבין־לאומי. זמן קצר אחרי הקמה מחנה המשפחות בא לשם אייכמן, היחיד מבין המבקרים מבחוץ, שהיה רשאי לנוע על־פני המחנות בלי ליווי מפקד־המחנה. אייכמן הודיע במזכירות B/11/b, שאסירי המחנה המשפחתי רשאים לקבל דואר וחבילות וגם זה היה דבר יוצא־דופן לחלוטין לגבי אסירים יהודים. אייכמן הטיל על ה“שרייבשטוּבֶּה”, כפי שנקראה המזכירות בשפת המחנה ושבראשה עמד ליאו ינוביץ, לברר בכל בלוק, מה מספר האנשים הרוצים לשלוח גלויות וכמה גלויות מבקש כל אחד. כל בלוק הודיע על כמות הגלויות הדרושות, ומספרן הסתכם ב־2,500 בערך (לרבים לא היה עוד אל מי לכתוב, כי משפחותיהם נשלחו לפניהם אל אותו מזרח אפוף־סוד.) אייכמן אמר, שיחזור בהקדם, משום שהעניין אינו סובל דיחוי. ואכן. הוא הופיע שוב במחנה המשפחות כעבור יומיים והביא עמו גלויות כפי שהיו מקובלות בטרזיינשטאט ומסר אותן למזכירות בצירוף הוראה, שהאסירים חייבים לכתוב לקרוביהם ולידידיהם בטרזיינשטאט ובשאר שטחי הרייך, ששלומם טוב ושמותר להם לקבל חבילות.

הגלויות השיגו את מטרתן: בטרזיינשטאט, בפראג, בשווייץ, בארץ־ישראל: הכל התייחסו אל בירקנאו שליד נויבּרון כאל מחנה־עבודה חדש, בהנהגתם של ליאו ינוביץ ופרדי הירש, והחבילות החלו להגיע – לאותם מאושרים שהיה להם בחוץ עוד קרוב, ידיד יהודי מוגן בזכות נישואי־תערובת, כי רק הם יכלו לקיים קשר עם יהודים במחנות או בגיטאות בלי שיצטרכו לתת אה הדין על כך, או שנכללו ברשימת מקבלי החבילות מן העולם החופשי דרך ז’נווה. לא היה בחבילות כדי למנוע מותם של מאות אסירים מקרב משלוח ספטמבר מטיפוס, מדיזנטריה, מקדחת, מרעב וכל התחלואים שבאו בעקבותיו. אך די היה בהן לתת לתושבי מחנה המשפחות תחושה של מעמד מיוחד בתוך ממלכת המוות, המרוחקת רק 70 ק"מ מן הגבול הצ’כוסלובקי ובכל זאת נמצאת על כוכב לכת אחר, רחוק מאדמת האדם.

אנשי משלוח ספטמבר הוכנסו למחנה לפני סיום בנייתו. אמנם הצריפים – שלושים ושתיים אורוות מעודפי מסע צבא רומל באפריקה, ללא חלונות. רק עם אשנבי איוורור מתחת לתקרה – כבר עמדו על תילם. אך עדיין לא היו מים, וגם כאשר חוברו הצינורות היו המים בבירקנאו דלוחים עד כדי כך, שעל הגרמנים נאסרה לא רק שתייתם אלא גם שטיפת כלים בתוכם. עדיין היו הבלוקים ריקים ורק לאחר זמן־מה הוצבו בהם הדרגשים התלת־קומתיים האופייניים לבירקנאו. שתי שורות לאורך כל בלוק וביניהן קיר בטון נמוך ובתוכו צינור, שחיבר את שני תנורי ההסקה שבקצות המבנה.

אנשי ספטמבר הקימו את המחנה מראשיתו והוא היה שונה מכל מחנות הגברים, הנשים והצוענים של בירקנאו. אם בגלל התנאים המיוחדים בחסדי הגרמנים ואם בגלל תחושת ההזדהות, הרגשת הקירבה. כל אסירי המחנה היו יוצאי צ’כוסלובקיה, כולם עברו את טרזין, כולם גדלו באווירה שלא ידעה אכזריות. היו נושאי תפקידים שבירקנאו שינתה אותם, חשפה יצרים חבויים. כאשר קאפו באחר הבלוקים, חבר תנועת־נוער ציונית לשעבר, סטר לאיש מבוגר וצווח על החדשים “דעו לאן שהגעתם. מכאן לא יוצאים חיים.” עורר אצלם תדהמה כללית: איך אפשר להידרדר לשפל כזה? אך כאלה היו מעטים ורוב בעלי התפקידים בין אנשי ספטמבר – ליאו. פרדי, הרופאים, האחיות בבלוק החולים שם שכבו הגוססים והחולים דחוסים זה ליד זה, המדריכים – המשיכו, כמו בטרזין, לשאת באחריות לקיום המשותף, בלי אכזריות, עדיין בני־אדם.

להיות זקן־הבלוק היה כמעט כמו להיות אלוהים: בשעה שלדיירי הבלוק היה שטח מחייה ושינה של 60 ס"מ לרוחב, היה לו חדרון משלו ליד הכניסה. והוא ידע מה הם מים חמים, אוכל לשובע, בגדים שלמים, חמים ונקיים.

בין נושאי התפקידים היה גם אַדַא פישר, התליין של טרזיינשטאט, שזכה כאן למעמד של קאפו, ראש יחידת עבודה. פישר – זרועותיו ארוכות מגופו כמעט נוגעות ברצפה, מקל בידו, קולו צורח – הטיל אימה סביבו. והילדים נרתעו, כאשר ליטף אותם בשערותיהם, ועמדו כמאובנים עד שהניח להם.

כאשר נפגשו הגברים והנשים, אסירי המחנה החדשים, אחרי פרידה של יום אחד בלבד, כבר היו בני־אדם שונים. השינוי הפתאומי היה מוחשי במיוחד אצל הגברים, שלבשו ברובם מכנסיים קצרים מדי, מעילים קרועים, ששרווליהם הגיעו רק עד למרפקים, שתי נעליים שונות ומגבעות ששוליהן נגזרו מאחור, כדי להסיר מהן כל דמיון לכיסוי ראש אזרחי. עם הטיפה הנצחית ליד האף, שאין במה לנגב אותה, סמל האסירים, הזרועות שלובות על החזה, כפות הידיים המכות בכתפיים בנסיון־שווא להוסיף מעט חום, רועדים בכל גופם אחרי עמידה של שעות במיפקד בקרה חודרת־לעצמות, לדם, לשיניים, למוח, הם דמו לחסידות עצובות, נשכחות, אבודות. הקור הציק יותר מהרעב: נוזל קר ומר בבוקר, בצהריים כחצי ליטר מרק לפת ותפוחי־אדמה רקובים, שהתקרר לפני שהובא בחביות־העץ הפתוחות לחלוקה בבלוקים. שמיכה עשויה פסולת טקסטיל, דקה וספוגה לחות, ככסות יחידה בלילה. נעליים שלא התייבשו מעולם מתחת לראש. פעם, רק פעם אחת, להתחמם ואחר־כך רק פעם אחת לאכול לשובע.

עם בוא אנשי דצמבר הגיעה תפוסת המחנה המשפחתי, שכל שטחו 150 על 750 מטרים, לעשרת אלפים איש והוא היה מלא עד קצה קיבולו. ליד כל חור במחראה – 6 שורות, 25 חורים בכל שורה, עמדו הממתינים לתורם. משלבים רגליים, מנסים בכל כוחם להחזיק מעמד ולא ללכלך את התחתונים היחידים שנותרו להם. האוויר בצריפים רבץ כעננה, ריח של 400–500 שוכבים, של לחות ושתן וחלומות זוועה ושל מתים (הגופות שהוצאו רק פעם אחת ביום ונערמו עירומות מאחורי הבלוק) ובכל זאת היה עדיף מקור השממה בחוץ. רק לצעירים, לבעלי עקרונות־ברזל, היה הכוח הנפשי להתפשט לפחות עד למחצית הגוף ליד אחד הברזים מעל שוקת־העץ בצריף הרחצה ולהרטיב את הגוף במים קפואים־למחצה, ללא אפשרות להתנגב, או לכבס חלקי לבוש וללבוש אותם רטובים, כי דרך אחרת לייבשם לא היתה.

נשים סחבו את חביות־העץ הגדולות, שתיים־שתיים, וחבית כבדה תלויה ביניהן, נישאת בעזרת שתי טבעות־ברזל על קורת־עץ עבה המונחת על שכמן – תמורת הזכות לגרד עם תום החלוקה את מה שנשתייר על הדפנות. הן התנדבו להוציא את דליי הרפש מן הבלוקים למחראות מערב עד בוקר, כאשר היציאה היתה אסורה, תמורת חצי מנה נוספת של מרק ובה התחלקו גם הילדים, הבעל. פעם אחת ביום יכלו הגברים והנשים להיפגש פגישה חטופה תוך הליכה לצריפי הרחצה ולמחראות, כי ביקורים בבלוקים היו אסורים בתכלית האיסור והעונש על עבירה כזאת – מלקות.

בימים הראשונים נשארו הילדים עם ההורים גם ביום וגם בלילה. עד שצורפו אף הם למעון הילדים, ממלכתו ופרי יוזמתו של פרֶדי הירש.

גם אריה אדלשטיין צורף לילדי המעון, שעמד בקצה האחורי של מחנה המשפחות. מאחוריו היתה הגדר המחושמלת ובמרחק־מה באופק, מצד ימין, נראתה צללית הארובה. בלוק 31 היה ככל בלוק אחר, אורוַת סוסים בלי חלונות, מבותרת באמצע על־ידי מדרגת בטון, אך בלי דרגשים. תחילה לנו אריה ושאר הילדים עם הגברים, אך לאחר זמן־מה שוכנו הנערים והמדריכים בבלוק נפרד. הילדים הקטנים עד גיל שמונה גרו עם אמותיהם, אף הם בבלוק נפרד, סמוך למעון. הילדים בילו את כל שעות היום במעון, רוב הזמן ישובים על שרפרפי־עץ קטנים, עיגולים־עיגולים. קבוצה ליד קבוצה משני צידי צינור החימום. בתקופת השיא היו במעון 600 ילדים מגיל 5 עד 14 וכארבעים מדריכים, והוא היה שייך ישירות למחלקת הבריאות שבפיקוחו של ד"ר מנגֶלֶה, הרופא הראשי של בירקנאו.

באופן רשמי נשא פרדי בתפקיד זקן־הבלוק, תפקיד שבמחנות אחרים נתן שליטה על חיים ועל מוות. אך בעיני הילדים נשאר פרדי מה שהיה – המדריך. כולם – ילדים, מדריכים, הורים – ידעו, שרק הודות לו הושגה פתיחת המעון. זמן קצר אחרי בוא טראנספורט־ספטמבר לבירקנאו התייצבו פרדי וליאו ינוביץ לפני מפקד־המחנה והצביעו על הנטל שמהווים הילדים כשהם מפוזרים על־פני כל המחנה, מפריעים להורים לציית לפקודות, מקשים על הנהגת משמעת, מהווים מיטרד בעת המיפקד. על כן הפתרון הטוב הוא לרכז אותם במקום אחד וללמד אותם קודם־כל את הביטויים הגרמניים הדרושים במשטר המחנה. אם אלה היו באמת הנימוקים ששכנעו את אנשי הס“ס, אם ניתן האישור להקמת המעון מתוך מחשבה על ערכו התעמולתי למקרה של ביקור ועדת הצלב האדום, אם רצה ד”ר מנגלה לרכז במעון שפני־נסיון לעתיד – לא ידע איש. אך דבר אחד היה ברור: פרדי היה כחומת מגן. עם פרדי דיברו אנשי ס"ס שלא כמו עם שאר האסירים. היתה מין הכרה אילמת בקולם. אולי משום שפרדי היה במידה רבה דומה לאידיאל שלהם: גבוה, תמיר, ספורטיבי, לבוש תמיד מגפיים שחורים מצוחצחים, מדבר גרמנית צחה בנימה נמרצת.

פרדי הירש לא השתנה גם באושוויץ: כדרכו היה משוגע לנקיון, לסדר. הילדים היו חייבים להתרחץ במים קפואים־למחצה גם בחורף הפולני החודר עד ללשד העצמות, כשלכל ששה, לכל עשרה ילדים רק מגבת אחת. נקיון היה לגבי פרדי בריאות ובריאות פירושה תקווה לשמור על החיים. היום במעון התחיל בהתעמלות־בוקר ובבדיקת נקיון והילדים הגדולים היו עוזרים לקטנים יותר. בודקים שיער ופולים כינים, נושאי מגיפת טיפוס הבהרות. “כינה אחת – מותך” היתה סיסמה אהובה על הגרמנים, שהתנוססה על שלטים בכניסה למחנות השונים ואכן, החיים בבירקנאו היו מאבק מתמיד בכינים, שמצאו להם מקלט חמים בבגדים שנלבשו ביום ובלילה.

פרדי, שדאג למשפחת אדלשטיין מרגע בואה, העסיק את מרים כעוזרת לאם־הבית במעון־הילדים ופירושו של דבר קודם־כל הגנה מפני זוהמה וקור. אם־הבית היתה חנה אפשטיין, מנהלת מעון־הפעוטות לשעבר בקהילת פראג, בחצרו של בית־הכנסת ברובע ה־12. דודה האנקה, כפי שקראו לה כל הילדים, לא איבדה גם כאן את הילוכה הנמרץ המהיר, את כושרה הארגוני, את לבה האמהי. בשבילה, שלא נישאה מעולם, היה מעון הילדים של בירקנאו המשך ישיר לכל דרך חייה. ילדים זקוקים לטיפול, כאן יותר מבכל מקום אחר בעולם. דודה האנקה – לבושה גם כאן סינר, הראתה למדריכות החדשות איך הופכים גזרי־עץ למחטי סריגה וסורגים בצמר פרום מסחבה תוספת שרוולים או כסיות לידיים, איך מוציאים חוטים מן השמיכה ומתקנים בהם חורים בלבוש. היא לא ידעה אזלת־יד או יאוש.

הילדים קיבלו אותן מנות מזון כמו המבוגרים, פעמיים ביום נוזל שחור, פעם ביום מרק ורבע כיכר (250 גרם) לחם דביק ליממה. אך מרק הילדים היה סמיך יותר. היו קבוצות שבהן תרם כל אחד מן הילדים כפית אחת, כדי שלפחות אחד מהם, לפי הסדר, ירגיש אחת לכמה ימים שמץ של שובע. היו שאכלו את המרק בכפית קטנה, כדי שיישמר זמן רב יותר. מפעם לפעם קיבלו הילדים תוספות מזון: מנה קטנה של איטריות מבושלות, לחם לבן, מנות זעומות של עוגה מתוך חבילות ללא בעלים, מרק שבישלו במעון מתוכן החבילות. פרדי, שהודות למאמציו הושגו ההטבות, עמד על כך שהילדים יאכלו במעון, כדי שלא יגע איש במנות שלהם, למרות התנגדות ההורים, שחששו שמא המדריכים גונבים מילדיהם. לגבי המדריכים היה זה עלבון: הם יגזלו מזון מחניכיהם? לכל היותר הירשו לעצמם לגרד את דפנות הסיר אחרי החלוקה, בשקט, מתוך הרגשת בושה. לפעמים הכריחו הילדים את המדריך לבלוע כף מתוך המרק הסמיך שלהם, כאות אהבה. וגם את זאת אסר פרדי. ביום הולדתה של אחת המדריכות הכינו אמהות של קבוצתה “עוגה” מלחם שחור ומקפה, שהיא חילקה שווה בשווה בין עשרים וחמשת ילדיה ומנה אחת השאירה בשביל עצמה. בליל־שבת, אחרי ששכבו הילדים לישון, היו המדריכים עורכים מסיבה, מוסרים את מנת הלחם היומית לקופה משותפת, והמדריכות היו מכינות סעודת־שבת: ארבע פרוסות דקיקות קטנות לאיש ועליהן רמז למרגרינה ופיסת גבינה זעירה מתוך המנה הרשמית של חצי עיגול בקוטר כף־יד של תינוק (שלוש פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 40 גרם מרגרינה, פעמיים כשבוע – כפית ריבה עשויה סלק. פעם – חצי עיגול גבינה ופעם – חצי פרוסת חומר מוצק שהוגדר כנקניק).

לא היו אמצעי עזר, לא מחברות, לא עפרונות ולא ספרי־לימוד, אלא מה שהביאו בעלי־המלאכה מן המחנות האחרים כמתנה: לרשותו של אבי, מדריך קבוצת הנערים הגדולים, עמדו ספר להוראת רוסית, ספר הנדסה ותנ"ך. המדריכים לימדו מתוך הזכרון, סיפרו זכרונות אישיים – אחד המרצים המקובלים על הבנים היה ספורטאי שהשתתף באולימפיאדת 1932. לעתים היה קשה להקנות לילדים, בעיקר לקטנים שבהם, שלא זכרו מציאות אחרת, מושגים של עולם האתמול, לדבר באזניהם על כסף, כאשר אמצעי התשלום היחיד שהכירו היו סיגריות או לחם, לספר על ספורטאי נודע שמוצאו ממשפחה עניה עד כדי כך. שהתקיימה רק על תפוחי־אדמה ולחם – והרי כאן בבירקנאו היו אלה סמלי העושר. הבנים אהבו יותר מכל סיפורי גבורה, אומץ־לב, מאבק המעטים נגד הרבים, סיפורים על קאוּבּויים, אסקימוסים, מלחמות היוונים בפרסים, הקרב ליד תרמופילאי. כיוון שקבוצה ישבה ליד קבוצה. קלטו הילדים לעתים שלוש הרצאות בעת ובעונה אחת. לעתים התנהלה שירה בציבור, שירים צ’כיים, עבריים – “הך פטיש, עלה וצנח”, “בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת” – אך השיר האהוב על הילדים היה שיר צרפתי דווקא: “אלוּאֶטֶה, ז’אנטי אלואטה”.

למסיבת שבת הכינה כל קבוצה קטע – שיר, פרק מתוך הצגה, מערכון, קטעים מתוך “מאנון לסקו” בתרגום צ’כי, רובינזון קרוזו, שלגיה ושבעת הגמדים עם טקסטים אקטואליים למנגינות מתוך הסרט של וולט דיסני – ולשם כך קושטו גם קירות הבלוק בציורים בנוסח הסרט. פרדי נתן הוראה, שאסור לדבר עם הילדים על תאי גאז. אבל הם ידעו על קיומם בעיקר הודות לנערים־הרצים, שנעו בחופשיות על־פני המחנה ועבדו כמשרתים אישיים של זקני־הבלוק. ולעתים דיברו ביניהם לבין עצמם על הארובה שדרכה ילכו גם הם. במערכון שכתב אחד הילדים, שטֵייפַּן בן ה־14, הובילו חולה לאמבולנס והוא צעק: אני לא רוצה לנסוע במכונית. אני רוצה ללכת ברגל. וכולם, מדריכים וילדים, פרצו בצחוק. כולם הבינו את הרמז: בבירקנאו המכונית מובילה לארובה.

בזכות הצלחת “שלגיה ושבעת הגמדים”, שהוצגה בגרמנית בנוכחות אנשי ס“ס, קיבל פרדי רשות לפתוח מעון שני בבלוק השכן לילדים מגיל חמש עד שמונה, והם בילו בו את שעות היום. היה קשה מאוד להעסיק אותם בסיפורים ובמשחקים, בלי צעצועים, בלי חומרי־עזר. הילדים, שלא ידעו מציאות שונה משל הגיטו והמחנה, חיקו את עולם המבוגרים, שיחקו במיפקד ובבוא איש הס”ס, בחולים ובמתים.

בימי הקור הגדול – ובסביבה זו שכוחת־האל, עם ביצות ומים מזוהמים, ערפילים כבדים בסתיו וחום לוהט בקיץ, ירדו מידות החום בחורף עד שלושים וחמש מעלות מתחת לאפס, לא עמדו הילדים למיפקד בחוץ כהוריהם הרועדים מקור, אלא איש ס"ס בא למעון לספור אותם – והמעון היה מוסק. לאותם חברי “החלוץ” ותנועות־הנוער, שלא נמנו עם מדריכים, היה המעון כמקום ברקיע: אפשר היה להשעין את הגב על האח ולהתחמם. אחרי שהפשירו השלגים שיחקו הילדים בכדור על המגרש שבין שני הצריפים האחרונים בשורה – אך אסור היה לשחק בפראות, כדי שהכדור לא יעוף על הגדר המחושמלת או מעבר לה, למחנה השכן. הילדים ידעו שבשום פנים, אף לא למען כדור, אין לגעת בגדר: הם ראו את הגופות החרוכות של המבוגרים שנגעו בה כדי לשים קץ לחיים, שלא עצרו כוח לשאתם. לפנות ערב הלכו הילדים אל ההורים, שכבו לידם על הדרגש, כי מקום לשבת לא היה. התחממו יחד תחת השמיכה הדקה וההורים הירבו לספר על הבית, על המשפחה שהתפזרה, על מה שהיה. ורק בנושא אחד לא נגעו: במישרפות.

האסירים ממחנות אחרים, אותם בעלי מלאכה מאושרים מעטים, שהיתה להם רשות להתהלך, אהבו לבוא למעון הילדים ולשכוח לרגעים את המציאות של בירקנאו. וגם אנשי הס"ס פקדו אותו לעתים קרובות.

ביום השנה ה־11 לעליית היטלר לשלטון נכנסו אנשי הס“ס בשעת מסיבה, בשעה שאבי המדריך הדגים כיצד טיפוסים שונים קוראים עיתון, אך עיתון לא היה בידיו. אחד מאנשי ס”ס, כטוב לבו ביי"ש, הוציא מכיסו עיתון של אותו יום, חפץ שלא ראו האסירים זה שנים: “קח, כדי שיהיה זה אמיתי יותר.”

הילדים בגיל הגן יצאו לפעמים בשיירה לטיול מקצה המחנה עד קצהו ובחזרה, ושיא הטיול היה הביקור בבלוק המטבח, שם החזיקו הטבחים עורב בכלוב ובאביב היתוספה עוד אטרקציה: העץ היחיד בקצה השני של המחנה, עץ־פרי קטן, שהחל ללבלב. איש מבין המדריכים לא שאל את עצמו לשם מה החינוך, לשם מה ההדרכה, המאמץ בצל המוות. כל עוד הילדים בחיים, הם חייבים לקבל חינוך כאילו מובטחת להם אריכות־ימים. לילדים היתה זאת תעסוקה. למדריכים שמחת העשייה ולכולם יחד דרך שיכחה. הברירה היתה בין חוסר־אונים ויאוש ובין התעלמות מן העתיד. גם בבירקנאו היו לילדים שעות של אושר.

 

31. נותר רק עשן בארובה    🔗

אדלשטיין ושלושת עובדי מחלקת הרישום של טרזין, שנעצרו יחד עמו, הוצאו מן הקרון עוד לפני שאר נוסעי הרכבת והובלו ישר למחנה הראשי של אושוויץ, הראשון במחנות ממלכת־הענק, שהיו בו בנייני אבן דו־קומתיים. במקורם קסרקטינים של צבא המונארכיה האוסטרית־הונגרית, והתנאים הפיסיים בו היו טובים יותר מאשר במחנה בירקנאו, המרוחק ממנו פחות משלושה קילומטרים. במחנה אושוויץ 1 שכנה המיפקדה של כל הקונצרן אושוויץ, שכלל את כל מחנות בירקנאו ואה “בונה”, תשלובת התעשיה של אי.גֶ. פארבֶּן – לייצור גומי סינתטי וחומרי רפואה ומפעלי תחמושת. היה זה מקום מושבה של המחלקה הפוליטית, כפי שנקראה בשפת המחנה מיפקדת הגסטאפו המקומית. האסירים הראשונים של אושוויץ היו פושעים מקצועיים גרמנים, שהובאו לכאן ממחנה הריכוז זאקסֶנהאוּזֶן לתפקידי ניהול פנימי, אסירים פוליטיים פולנים, יהודים מסלובקיה ושבויי מלחמה רוסים מורעבים, שבהם נעשו הנסיונות הראשונים של המתה בגאז במרתף בלוק 11.

עתה, בחורף 1943, נמצא מרכז ההשמדה בבירקנאו הסמוכה, לשם נדחסו עד רבע מיליון אסירים, ותושבי המחנה הראשי באושוויץ, בחלקם הגדול לא־יהודים, נושאי תפקידים בעלי ותק, נחשבו לאליטה – חוץ מיושבי בלוק העונשים מספר 11, שאליו הובא יעקב אדלשטיין. מבחוץ נראה בלוק 11 ככל שאר בנייני המחנה וישבו בו כמה סוגי אסירים, אלה שעתידים היו לעבור למחנות אחרים, המעטים שציפו לשחרור. הנענשים והנידונים לחיסול, דיירי הקומה הראשונה עבדו לרוב במפעלי “בונה”, במכרות בסביבה ובקומנדו המיוחד שהפעיל את המישרפות, ובתחילת שהותם שם אף לא ידעו, כי מתחתיהם מרתף בן שלושים תאים, שבהם חיכו אסירים פוליטיים לפסק־דינם ופירושו לרוב הוצאה להורג. יושבי הבונקר ישנו על הרצפה הערומה, קצתם בתאים משותפים, קצתם בתאי בידוד וביניהם גם כוכים, שאיפשרו רק שינה בעמידה. הם היו מנותקים לחלוטין משאר אסירי המחנה ולא הוצאו לחצר אלא בשעתם האחרונה.

בין בלוק 10 ובלוק 11 היתה חצר ובה ניצבה חומה שחורה בגובה ארבעה מטרים ועובי 80 ס"מ, בנויה מגבס וסיבים כדי שהכדורים לא יעברו דרכה. ומולה בוצעו ההמתות של יחידים – פרטיזנים, אסירים פוליטיים, שזכו לכבוד של גזר־דין מוות אישי, או של קבוצות קטנות של יהודים, אנשים שנתגלו במחבואים. שרידי מחנות שחוסלו – ובמושגי אושוויץ קבוצה קטנה פירושה גם מאתיים, שלוש מאות איש ואשה, שבגללם לא היה כדאי להפעיל את תאי הגאז.

בשעת הוצאה־להורג הועברו אסירי בלוק 11 מתוך החדרים הפונים לחצר לצד השני של הבניין. החלונות כוסו בשמיכות והאסירים ישבו בחושך, שמעו את רעש מכוניות הס“ס המגיעות וחיכו עד לתום המלאכה. בחצר הפשיט קאפו את הנידונים למוות ובעת הצורך החזיק בהם, שעה שאיש ס”ס ירה בעורפם באקדח מצוייד במשתיק קול. אחרי ההוצאה־להורג סולקו הגוויות. בחצר פוזר חול נקי כדי לכסות את כתמי הדם. השמיכות הוסרו מן החלונות והאסירים הוחזרו לחדריהם. החלונות של בלוק 10, שפנו אף הם אל החצר עם קיר־המוות, היו אטומים דרך קבע בקרשים. כי היה זה בלוק הנשים היחיד שבתוך מחנה הגברים, שבו נמצאו 400 אסירות כשפני־נסיון לצרכי ניסויים רפואיים קטלניים לשם פיתוח שיטות עיקור המוני בעזרת תכשירים, הקרנות, ניתוחים באברי־המין.

אסירי המרתף ישבו בחושך והאשנב היחיד אל העולם היה פתח קטן מתחת לתקרה של ארובת אוויר שהובילה אל רצפת החצר, ואם היו לאסיר ידידים בחוץ, שידעו על מקומו המדוייק, הם הצליחו לפעמים לדחוף דרך הפתח המסורג דברי אוכל או מכתב. אדלשטיין ישב רוב הזמן בתא בידוד בבונקר והקשר היחיד בינו לשאר האסירים היה על־ידי נקישה בקירות. הוא נחקר במחלקה הפוליטית והואשם בסיוע לבריחת אסירים מטרזיינשטאט.

רודולף גִיבִּיאַן, יוצא טרזין, שנשלח לאושוויץ בינואר 1943, עבר את הסלקציה והועסק בתובלה, ראה את אדלשטיין במחנה הראשי, כשהובל על־ידי אנשי ס"ס לבלוק 11. הוא היה לבוש בגדים אזרחיים והיו לו משקפיים, פרט שנרשם בזכרונו של גיביאן, כיוון שאחד הדברים הראשונים שנהגו הגרמנים לעשות בשעת עינויי אסירים היה לשבור את משקפיהם ועמם אח שארית בטחונם העצמי. אך לא עלה בידי גיביאן לדבר עם אדלשטיין.

מבין המעטים שעברו את הסלקציה אחרי בואם מטרזין ונותרו בחיים היה גם אוטו פאביאן, שהוגלה לאושוויץ באוקטובר 1942 ונשא את המספר 71072. פאביאן עבד בהובלת מתים ולכן מותר היה לו לנוע בחופשיות בכל שעות היום כין הבלוקים השונים במחנה הראשי. יום אחד בא אליו חברו הוֹנזִיק וייס מבראטיסלבה, על־פי תפקידו לבלר בבלוק 28, וסיפר לו, שיעקב אדלשטיין נמצא אצלם בבית־החולים. פאביאן מיהר לשם והיתה לו הזדמנות לדבר עם אדלשטיין שעה קלה בחדר הניתוחים הקטן של בית־החולים שלא בנוכחות אנשי ס"ס. אדלשטיין עשה עליו רושם של איש שליו ולא הורגש בו פחד. כיוון שלא היה זמן רב לשיחה, ביקש פאביאן קודם־כל תשובה על שאלה שהציקה לכל אנשי טרזין שמצאו את עצמם במחנה השמדה: האם ידע את האמת על אושוויץ בתוקף תפקידו כזקן־היהודים? האם ידע לאן נשלחים אנשי טרזין? האם ידע על תאי הגאזים? אדלשטיין השיב, כי לא ידע ולא העלה על הדעת.

אדלשטיין סיפר לפאביאן, כי נצטווה לכתוב כמה מכתבים וכי כתב גם לאשתו לטרזין. יעקב ידע, כי באחד המחנות של בירקנאו נמצאים יוצאי טרזין. אך לא הוא ולא פאביאן היו ערים לעובדה, שגם מרים ואריה אדלשטיין ביניהם. מתברר שאדלשטיין הובל לבניין מרפאת בית־החולים לשם טיפול, אך לא ניתן לו לשהות שם כחולה, ועם גמר הטיפול הוחזר לבונקר של בלוק 11. גם בעת טיפול חוזר עלה בידי פאביאן להחליף עם אדלשטיין רק כמה מלים חטופות.

צעדים אחדים מן הבונקר שבו ישב אדלשטיין, מעבר לחצר, עבד יריבם הגדול של הציונים בשנים הרחוקות של הרפובליקה הצ’כוסלובקית: אוטו הֶלֶר, הקומוניסט בעל האמונה, מחבר הספר “שקיעתה של היהדות”, שהובא לאושוויץ כאסיר פוליטי אחרי שנידון על־ידי הגסטאפו למוות ובטעות הוצא להורג אוטו הלר אחר במקומו. המרחק הפיסי בין קומוניסט וציוני הצטמצם, אך המרחק הרעיוני נשאר. גם באושוויץ היה הלר פעיל במחתרת הקומוניסטית, חדור אמונה בנצחון כוחות הקידמה שברית־המועצות בראשם.

לגבי תושבי המחנה המשפחתי נעלם יעקב אי־שם בדרך ואיש לא ידע לא בבירקנאו ולא בטרזין היכן הוא. אולם נשמר העתק מכתבו של ד“ר מונק, מנהל מחלקת הבריאות בגיטו, אל אדלשטיין מ־23 בינואר 1944 ובו נאמר: “בשמחה אני מנצל הזדמנות זו להודיע לך שאני בריא. החלמתי לגמרי ואני עובד בקצב הרגיל. שלוש פעמים בשבוע אני עובד ברנטגן – חזרתי אל אהבתי הישנה.” בתשובתו מ־27 בינואר כתב ייקף. שהוא שמח על שד”ר מונק חזר לעבודתו וששלומו טוב.¹⁸ מעצם העובדה שתשובתו של ייקף נכתבה תוך ארבעה ימים ולפי הנוסח הכללי של הדברים אפשר היה להניח, שהיה זה איש ס"ס אשר שימש מקשר בלי לגלות איפה אדלשטיין נמצא.

תשובתו של מונק על מכתבו של אדלשטיין נכתבה בראשית מארס: “אין לך מושג כמה שמחתי על הידיעה ממך ואני מקווה שיבואו רבות בעקבותיה. ממכתבך אני רואה שרוחך איתנה ושאתה מלא אמונה.” מונק מסר לאדלשטיין חדשות מן הגיטו, מי התחתן עם מי, סיפר על הקמת ספריה מרכזית בנושאי בריאות, על פעוטון שהורחב והודיע לייקף, שמרים ואריה אישרו לז’נווה קבלת חבילות. באותם הימים שלח מונק גם גלויה לד"ר אולמן לז’נווה, הודיע על קבלת גלויה מליאו ינוביץ והוסיף: “יעקב אדלשטיין מוסר, ששלומו טוב ורוחו איתנה.” אולמן הבין מכך, שאדלשטיין נמצא עם ינוביץ בבירקנאו, אף הניח שיעקב ישוב לטרזין.

בסוף פברואר הופיעה במחנה המשפחות משלחת של קציני ס"ס גבוהים מברלין בראשותו של אייכמן ובין הבאים היה גם ניהאוּס, מנהל מחלקת החוץ של הצלב האדום הגרמני. הוועדה גילתה עניין רב בסדרי החיים במחנה המשפחות ובמיוחד במעון הילדים שבבלוק 31. אייכמן אף אמר דברי שבח על הנסיון ליצור כאן במחנה מרכז תרבות והטיל על פרדי הירש להכין דין־וחשבון על פעולתו, שעתיד להימסר לצלב האדום הבין־לאומי. בעת שהותו במשרדי המחנה קרא אייכמן למרים אדלשטיין ושאל אותה, אם יש לה איזו בקשה ואם ידוע לה משהו על גורל בעלה. מרים השיבה לפי האמת, שאין לה מושג איפה הוא נמצא וביקשה מאייכמן רשות לכתוב לו מכתב. אייכמן הסכים לקבל את המכתב לאדלשטיין, הבטיח לשקול את בקשת מרים לפגישה עם בעלה ומרים הבינה מדבריו שיעקב נמצא באחד המחנות בגרמניה. אחרי צאת הפמליה אמר ינוביץ, למוד נסיון: “אייכמן פירושו טראנספורט. הביקורים שלו בטרזין מעולם לא בישרו טובות.”

לאחר שחזר ניהאוס מבירקנאו, הוא כתב למשרד הראשי לבטחון הרייך והצביע על חשיבות העובדה, שלאסירים שם יימסרו חבילות המזון והתרופות שנשלחו אליהם מטעם הצלב האדום הכין־לאומי, כדי שנציג הארגון בז’נווה יוכל להיווכח אישית בעת ביקורו המתוכנן בטרזיינשטאט ובמחנה־עבודה יהודי אחר, כי אכן הגיעו לתעודתן. לאור השאלות ההולכות ומתרבות המגיעות מן העולם על המחנות היהודיים יש לייחס לביקור המתוכנן, שנדון פעמים רבות, חשיבות מרבית.

ימים אחדים אחרי ביקורו של אייכמן, ב־4 במארס, חולקו לאסירי מחנה המשפחות גלויות, שהיה עליהם לשלוח אל בני משפחה וידידים. הם נצטוו לרשום עליהן את התאריך של 25 במארס ולשואלים לפשר הדבר הוסבר, כי הדואר עלול להתעכב בגלל צנזורה. הגלויות נאספו למשלוח וכעבור יומיים הופיע במחנה המשפחתי ס"ס אוברשטורמפיהרר שווארצהוּבֶּר, מפקד מחנות בירקנאו, והטיל על הנהלת המחנה להכין את האסירים שבאו בספטמבר להעברה אל מחנה חדש בשם הֵיידֶבּרֶק,¹⁹ אגב הוראה לציין ברשימת היוצאים את המספרים של בעלי התפקידים, כדי שמיפקדת המחנה החדש תוכל להשתמש בנסיונם המינהלי.

אך השמועות אמרו אחרת: הטראנספורט נועד לגאז. ב־3 במארס נודע לקאטרינה זינגר, לבלרית במחנה הנשים, שממשרדו של אייכמן בברלין נתקבלה הוראה ל“טיפול מיוחד”, כפי שנקראה המתה בגאז בשפת העירפול הגרמנית, בטראנספורטים בסימון DL ו־DM, שהגיעו לאושוויץ בראשית ספטמבר 1943 ובהם אז 5,000 נפשות. עתה היה מדובר בפחות מ־4,000 נפש. השאר מתו במשך ששת החודשים מוות “טבעי”, מרעב, מקור, מחולשה, מטיפוס.

אריך שיין־קולקה, אחד האסירים הוותיקים במחנה הגברים, יוצא צ’כיה אף הוא, שעבד כחשמלאי ויכול היה לנוע בחופשיות יחסית בין המחנות השונים של בירקנאו, הודיע על כך מיד לפרדי הירש וידיעות דומות הגיעו לפרדי גם ממקורות אחרים עוד לפני־כן. פרדי, ליאו וכמה אנשים המקורבים להם מקרב חברי טראנספורט ספטמבר, התכנסו להתייעצות בחדרו של פרדי. השמועה אמרה, שבאותה הפגישה החליטו משתתפיה להתקומם, אם הגרמנים אכן יובילו את אנשי ספטמבר לתאי הגאזים. לא נותר עד לשיחה, שיכול למסור על תוכנה האמיתי. מדריכי המעון מקרב אנשי דצמבר לא היו שותפים לסוד ומכאן, שלא היה מדובר בהתארגנות למרד על בסיס רחב או על הכנות אופרטיביות. לפי גירסה אחרה באה הפנייה לפרדי לעמוד בראש ההתקוממות, שאליה יצטרפו בבוא השעה גם אנשי הזונדֶר־קומאנדו העובדים במיתקני ההשמדה. רק אחרי שהוצאו אנשי ספטמבר ממחנה המשפחות ונמצאו במחנה ההסגר השכן, הצעה זו הובאה אליו באמצעות מתַקן הגגות דוד שמואלבסקי, חבר המחתרת הקומוניסטית באושוויץ. אם כך ואם כך, ברור שבתקופה כה קצרה לא היה אפשר להכין התקוממות של ממש, אלא כמעשה יאוש אחרון, ללא כל סיכון לאנשי ס"ס וללא סיכוי להצלת האסירים.

לא יכלו להיות כל אשליות לגבי סיכויי ההתקוממות: גם היא פירושה מוות. הרי כל מחנה היה מוקף גדר תיל מחושמלת וסביב המחנות השרשרת הגדולה: גדרות חשמל, מגדלי שמירה מאויישים ביום ובלילה, תעלות, כלבי שמירה מאומנים. אנשי ס"ס חמושים באקדחים ובמכונות יריה. ברדיוס של 40 קילומטרים סביב תשלובת המחנות לא היתה אוכלוסיה אזרחית, כל הסביבה שטח סגור. הנוף שטוח, חשוף, כל דמות נראתה למרחקים. מי היה יכול לקוות – בסנדלי־עץ, בבגדים המרופטים, ללא ניירות, ללא כסף, ללא עזרה מבחוץ, בתוך אוכלוסיה עוינת, משתפת־פעולה, מפוחדת – למצוא מקלט כלשהו? אולי, במקרה הטוב, יינצלו עשרה גברים. הנשים, הילדים נידונו למוות, אם כך ואם כך.

רוב תושבי מחנה המשפחות סירבו להאמין לשמועות על החיסול הקרב: הרי נאמר להם בפירוש מפי שווארצהובר עצמו, כי יועברו למחנה־עבודה בשם היידֶברֶק. המתתם בגאז עכשיו נראתה כדבר מנוגד לכל הגיון: לשם מה היו מחזיקים את אנשי ספטמבר בתנאים מועדפים במשך ששה חודשים, מרשים להם לכתוב גלויות ולקבל חבילות, לקיים מעון ילדים, לולא היתה לכך איזו מטרה, לולא היו עומדים תחת חסותו של הצלב האדום הבין־לאומי? אילו היו רוצים הגרמנים להשמיד אותם, היו עושים זאת מיד, עם בוא הטראנספורט. לא, היתה הדעה הכללית, הם זקוקים לנו לצרכי תעמולה. שווארצהובר בא למחנה המשפחות שנית, דיבר עם הנשים, הרגיע את הרוחות: בהיידברק תנאי מגורים טובים יותר, הצריפים מצויידים בחלונות ותנאי התברואה נאותים יותר מאשר בבירקנאו, החולים והזקנים יזכו לטיפול רפואי ויוכלו להתחזק.

לפרידה בין היוצאים והנשארים נערך לפי דרישת הגרמנים משחק כדורגל, שבו ניצחו אנשי ספטמבר.

ההוראה היתה להתייצב להעברה עם כל החפצים – וכמו אוגרים צברו האסירים גם בבירקנאו, למרות איסורים והחרמות, אוצרות פרטיים: מגבת, חוט ומחט, כף, סיר ללא חורים. כן אמרה ההוראה להשאיר במחנה את החולים במחלות מידבקות. הא לכם הוכחה, אמרו אנשי ההגיון, שבאמת יוצאים למחנה עבודה. הרי ההפצצות על ערי גרמניה נמשכות יומם ולילה – הגרמנים זקוקים לכוחות עבודה לפינוי ההריסות, לבנייה חדשה.

לגדולים מבין ילדי המעון היה יום 7 במארס חג בעל משמעות כפולה: היה זה גם יום הולדתו של הנשיא מסריק. יום שצויין מראשית הרפובליקה הצ’כוסלובקית כחג לאומי, וגם היום שבו נוסד לפני שנתיים מעון הילדים בטרזין. הילדים הכינו תכנית אמנותית, אולם פרדי, שמימיו לא נעדר ממסיבה, משעת שמחה, לא השתתף בה. הוא הסתגר בחדרונו, ערך ישיבות, אנשים יצאו ונכנסו ופניהם חמורות. הילדים דיברו ביניהם על משמעות המתרחש. האם פירושו של דבר שהולכים לארובה? אני אהיה מסיק־תנור גם למעלה, אמר אחד הנערים שתפקידו היה לדאוג להסקת התנור במעון. “אני אהיה למעלה חצוצרן.” אמר צ’ופיק בן ה־14. פרדי מינה את ההנהגה החדשה של בלוק הילדים מקרב אנשי טראנספורט דצמבר עוד יומיים לפני צאתו: סֶפֶּל ליכטנשטרן, מי שניהל בימים הרחוקים של חיי החופש את ענייני עליה ב' במשרד הארץ־ישראלי, נתמנה אחראי לחינוך. הונזה ברַמר, מדריך ותיק ומנוסה, שהיה בטרזין אחראי לשירות התעסוקה של הנערים, קיבל לידיו את הניהול הארגוני. ומרים אדלשטיין נתמנתה אם־הבית.

אחד מאנשי הס"ס הציע לטרודה ינוביץ, אשתו של ליאו, שהיתה אחראית לבלוק נשים, לא לצאת עם האחרים. הוא ימצא דרך להשאיר אותה במחנה. טרודה היססה. התייעצה עם חברותיה תוך כדי אריזה בחדרה הקטן שבכניסה לבלוק: לתת לליאו לצאת לבדו? ללכת עמו? מה היית עושה את? מה את? “אני.” אמרה החברה, “הייתי הולכת עם בעלי.” טרודה הסכימה עמה. היא תלך עם כולם.

פרדי ביקש מן הנותרים למסור דרישת־שלום לחברים בארץ־ישראל, אם יזכו להגיע. המדריכות אמרו לדודה האנקה לשלוח להן ידיעות מהיידברק. “הסתכלו מחרתיים בכבשן.” היתה תשובתה, “אני אנפנף לכם בסינר שלי.”

תחילה רוכזו אנשי ספטמבר בחלק מן הבלוקים שבתוך מחנה המשפחות, כשכל אחד נאחז בצרור האחרון של רכושו. אחרי בדיקת כל מספר ומספר הועברו למחנה השכן, מחנה הסגר, שפונה לקראת בואם.

את הזקנים ואת החלשים, שלא היו מסוגלים לעבור את הדרך הקצרה ברגל, נשאו עובדי קבוצת סיוע על הידיים. היו שהתנחמו בשעת הפרידה: “גרוע יותר מאשר באושוויץ לא יכול להיות בשום מקום בעולם.” בין היוצאים האחרונים היו גם דודה האנקה, אם־הבית של מעון הילדים, צועדת בצעדים נמרצים כדרכה, ופרדי הירש, שלקח עמו את המשרוקית שלו, סמל תפקידו. לעת־עתה נראה שצדקו האופטימיסטים: יום אחד במחנה ההסגר עבר בשלום. הגרמנים לקחו את כולם לסאונה, למקלחות, כנהוג לפני יציאה מן המחנה. אנשים נראו מסתובבים בין הבלוקים והמיפקד היומי נערך כמקובל. בשעות אחר־הצהריים אף נשמעו ממחנה ההסגר צלילי שירה. לפתע נודע במעון הילדים הריק־למחצה, שפרדי הירש חולה מאוד. מרים הכינה למענו פודינג ואחד הנערים הגניב אותו דרך הגדר למחנה השכן. אך פרדי לא היה חולה. הוא שם קץ לחייו בבליעת לומינאל והוא בן 28 במותו. אם התאבד מפני שחש בחוסר התכלית המוחלט שבנסיון למרד, או משום שלא רצה לראות במות חניכיו, שעל חייהם נאבק, אם תש כוחו הנפשי – איש לא יידע.

בשעות הערב בא שווארצהובר, מפקד מחנה בירקנאו, למחנה הגברים ואסף ארבעים אנשי קאפו מן הקשוחים והאכזריים ביותר. הם קיבלו הוראה להצטייד באלות לשם משימה מיוחדת. על כל מחנות בירקנאו הוטל עוצר מוחלט. ובפעם הראשונה בתולדות המקום ניצב איש ס"ס חמוש ליד כל בלוק כדי למנוע כל נסיון יציאה. בתוך הבלוקים של מחנה המשפחות שכבו האנשים על הדרגשים במעילים ובנעליים, מתוחים. מצפים לבאות, מנסים לפרש את הנעשה לפי הצלילים.

נשמע רעש של מנועי עשרות מכוניות־משא, פקודות אנשי ס“ס, נביחות כלבים. דרך האשנבים מתחת לתקרה חדר אור זרקורים מסנוור. לפתע מילאו את האוויר צעקות פרועות. מתברר שאחד מאנשי טראנספורט ספטמבר, ראש בלוק בעל־גוף בשם הונזה בונדי, קרא לאנשים בצ’כית לא לעלות על המכוניות, כי הן נוסעות אל המוות. אנשי הס”ס התנפלו עליו והרגו אותו בו־במקום. האנשים עלו תוך צעקות אנשי הס“ס על המשאיות ובתוך החשיכה חיכו הנותרים במחנה המשפחות השכן בדפיקות־לב לראות באיזה כיוון יסעו המכוניות, צפונה אל מסילת־הברזל או דרומה אל תאי הגאזים. אכן, השיירה פנתה צפונה, אל הרכבת, ופירושו של דבר חיים. אולם לפתע, ממרחק, נשמעי חריקות בלמים, צלילים של סיבוב פתאומי חד: בקצה צריף הרכבת, הסתובבו מכוניות־המשא על עקבותיהן ופנו דרומה אל המישרפות, ולאורך הדרך עמדה שרשרת של אנשי ס”ס חמושים במסגרת גיוס ללא תקדים. חלק מאנשי ספטמבר הובאו למישרפה מספר שתיים. חלק למישרפה מספר שלוש וכאן סוף־סוף הבינו כולם: הגרמנים רימו אותם בפעם האחרונה.

הראשונים שהגיעו – וירדו מן המשאיות תוך מטר של מכות – היו חייבים לחכות בחדרי המלתחה שליד תאי הגאזים בקומת המרתף של המישרפה עד שישובו מכוניות־המשא מן הסיבוב השני, ובזמן ההמתנה היתה לאחד המסיקים במישרפה, אנשי ה“זונדרקומנדו”, פיליפ מילר, יהודי יוצא סלובקיה, בן 22, שהות לדבר עם הממתינים למותם. בניגוד לכל שאר הטראנספורטים שמצאו את עצמם בתאי הגאזים לפני שידעו מה קורה להם, ידעו אנשי המחנה המשפחתי בדיוק את הצפוי להם. גברים נפרדו מנשותיהם, אמהות חיבקו את ילדיהן. רובם התייפחו חרישית. להם לא היה טעם לומר שיזכרו את מספר הקולב, כדי שימצאו את בגדיהם אחרי החיטוי, כפי שנהגו לומר אנשי הקומנדו לבאים החדשים.

כאשר תא הגאז – אולם בעל קירות ערומים, מוארך, מואר במנורה דולקת, שלא היה בו דבר חוץ מכמה פתחים בתקרה, ברזי מקלחות ללא מים ועמודי ברזל מנוקבים – היה מלא־למחצה, הופיעו כמה קציני ס“ס, ביניהם ד”ר מנגלה. האנשים קראו לעברם כאילו במקהלה: “תנו לנו לחיות! תנו לנו לעבוד!” כאשר נוכחו לדעת, שפניותיהם נופלות על אזניים אטומות, ניסו כמה גברים להסתער על דלת היציאה, אך הם נורו בו במקום. על הנותרים התנפלו אנשי הס“ס באכזריות נוראה. היכו באלות בראשיהם עד זוב־דם ודחסו אותם לחלק האחורי של האולם. עתה בכו והתייפחו כמעט כולם. אחד מאנשי הס”ס הממונים על המישרפות, אוברשארפיהרר פוס, ניסה להשקיט אותם: מה טעם לכל המהומה הזאת? שעתם האחרונה הגיעה. אין כוח בעולם שיכול להציל אותם. מוטב לא להתמהמה ולהקשות על הרגעים האחרונים של ילדיהם.

האנשים השתתקו והחלו להתפשט אט־אט. כאילו ביקשו להאריך את הרגעים האחרונים. אך עתה פקעה סבלנותם של אנשי הס“ס. תוך מכות רצח דחסו את האנשים לתא הגאז. אם הספיקו להתפשט ואם לא. הכלבים השתוללו, אנשי הס”ס צווחו ולפתע נשמעה מפי הנידונים למוות שירה: תחילה צלילי ההימנון הצ’כי “אי מולדתי” ולאחר־מכן “התקווה”.

פיליפ מילר, שראה את הכל פעמים רבות, את דלתות תאי הגאז הנפתחות כעבור עשרים דקה אחרי שרופא הס"ס נתן את האות כי הכל מתו, את הגברים והנשים המחובקים בשעת מותם, את הילדים הנצמדים לאמהות, עד שהיה צורך לקרוע אותם, את הוצאת שיני הזהב, את גזיזת שערות הנשים, הרגיש כי לא יוכל לשאת עוד. הוא ראה בתאי הגאזים יהודים ממחנה דראנסי בצרפת, את יהודי סאלוניקי, את יהודי הולנד, את ילדי ביאליסטוק, שבאו מטרזיינשטאט, את אנשי העיירה הפולנית בֶּנדזין, שהבינו את העומד להתרחש והחלו לומר קדיש על עצמם: “יתגדל ויתקדש” – והחזיק מעמד. אך הפעם, למראה הנערות היפות, הבריאות, בנות ארצו, המדברות בשפתו, ההולכות אל המוות, הרגיש, כי הגיעה העת לשים קץ לעינויים: הוא יצטרף אליהן. ימות יחד אתן. “לא, חבר. אסור לך.” אמרו לו הנערות שראו את כוונתו. “אתה חייב להישאר בחיים כדי לספר לעולם את מה שעוללו לנו…” הנערות דחקו את פיליפ החוצה והדבר האחרון ששמע כשנותר במלתחה הריקה היה: “נקום את מותנו.” מן התא נשמעו קולות בכי, שיעול, חנק, צעקות בודדות ואחר־כך דממה.

מילר סיפר על הרגעים האחרונים של אנשי טרזין לחבריו אריך שיין־קולקה ואוטו קראוס, שעבדו כמסגרים במחנה הגברים. ולקולקה אף הביא מכתב פרידה מאשתו, שכתבה לו לפני מותה. אחת הנערות דחפה לידי מילר פתק ועליו שלושה שירים, שנכתבו בעת הציפיה למוות.

אֲנַחנוּ הַהֲרוּגִים תּוֹבעִים דִּין

לֹא תִראֶה עַל קבָרֵינוּ פּאֵר שֶׁל מַצֶּבֶת.

לֹא יִמָּצאוּ שָׁם פֶּרַח וּברוֹשׁ,

גַּם לֹא זֵרִים כּסִימָן לעַצֶּבֶת

ולֹא מַלאָכִים מַרכִּינֵי רֹאשׁ.

אֵין שָׁם פַּס פָּז, לֹא בַת־קוֹל מאַוֶּשֶׁת,

גַּם לֹא נֵרוֹת בּאֵשׁ הַתָּמִיד.

בּעַצמוֹתֵינוּ הָרוּחַ רוֹחֶשֶׁת,

אֲנַחנוּ גוֹועִים בּבוֹרוֹת שׁטוּפֵי סִיד.

אֵין עוֹד תִּקוָה בּלֹבֶן גֻּלגֹּלֶת

בֵּין חוּטֵי־תַיִל, מִתַּחַת מַפֹּלֶת,

ואֵפֶר שֶׁלָּנוּ לָאֲפָרִים

נִזרֶה מִתּוֹך הַכַּדִּים הַשּׁבוּרִים.

סבִיב הָעוֹלָם אֲנַחנוּ שַׁלשֶׁלֶת.

זֶרַע לכָל הָרוּחוֹת פָּרָח.

אֲנַחנוּ מוֹנִים הַיָּמִים בּלִי תּוֹחֶלֶת,

אַך מאִתָּנוּ הַזְּמָן לֹא יִברַח.

וּבָאִים וּבָאִים הָרַבִּים בּסוֹדֵנוּ,

וכֹה נִתעַצֵּם יוֹם אַחַר יוֹם,

עַד יִתפּחוּ ויִגאוּ כָּל שׂדוֹתֵינוּ,

עַד תִּתּפַּקַע אַדמַתכֶם, ואָיֹם

חֵיֵלנוּ יֵצֵא, קַרקֶפֶת וָלֶסֶת

ועֶצֶם אֶל עֶצֶם, שׁוּרָה בּאֵין חֶסֶד.

הָרדוּפִים־הָרוֹדפִים נִצעַק בִּפנֵיכֶם:

הַהֲרוּגִים תּוֹבעִים דִין מִיֶּדכֶם!

בלילה אחד הומתו בתאי הגאזים 3,791 יוצאי צ’כוסלובקיה וביניהם ליאו ינוביץ, דודה האנקה, המדריכים, ילדי המעון. היחידים מבין אנשי טראנספורט ספטמבר שניצלו היו עובדי בלוק החולים, רופאים, רוקח, אחיות, קבוצה קטנה של חולים ותאומים, שד"ר מנגלה היה זקוק להם בשביל ניסוייו למען ריבוי מהיר יותר של הגזע הארי – יחד כ־37 נפש. למחרת בבוקר ראו אנשי מחנה המשפחות הנותרים את הלהבה הגבוהה ואת העשן הסמיך העולים מארובת המישרפה. כרגיל אחרי לילה גדוש עבודה, פתיתי פיח התעופפו באוויר, נשרו על המחנה, דרישת שלום אחרונה מחבריהם, שרק לפני יומיים שרו עמם, למדו אתם. “הנה.” אמרו הילדים שנותרו במעון, כאשר ראו את העשן העולה מן הארובה שממול למחנה. “שם זה הֵיידֶבּרֶק. הנה סינרה של הדודה האנקה.”

מחנה המשפחות הריק למחצה דמה לבית־קברות: אנשי משלוח דצמבר שנשארו בו לא היו מסוגלים לדבר איש עם רעהו, שעות, יום. אחר־כך שוב התעוררה התאווה לחיים. היה יותר מקום לשינה, יותר שמיכות להתכסות בהן בצינת הלילה, יותר קפה בבוקר ובערב. נתפנו משרות מבוקשות של טבחים, קולפי תפוחי־אדמה, ראשי־בלוקים. במעון הילדים חזרו החיים למסלולם. הקבוצות המשיכו לשבת משני צירי האח, לשחק משחקים, לשמוע שיעורים, להכין תכניות למסיבת שבת. הגרמנים הסכימו להעביר ממחסן הבגדים המרכזי ביגוד לילדים, שבגדיהם החלו להתפורר או שנעשו קטנים עליהם. ובעלי החוש המסחרי בין הילדים מכרו את אשר קיבלו תמורת לחם ובאו לבקש בגדים שנית. מפעם לפעם חילקו בין הילדים חלק מן החבילות שהמשיכו להגיע בעבור הטראנספורט של ליאו ינוביץ, עוגות יבשות, לחם ולפעמים בתוך הלחם פתק עם דרישת־שלום או חתיכת נקניק.

מרים אדלשטיין היתה עתה אם־הבית, מסודרת, מופנמת כרגיל. לעת ערב, אחרי המיפקד, היו יושבים המדריכים בחדרון הקטן של ספל ליכטנשטרן ומשוחחים ביניהם. ערב אחד, אחרי שהתרבו השמועות, כי גם לאנשי דצמבר מחכה גורל דומה כמו למשלוח הקודם וכי תאריך הטיפול המיוחד נקבע ל־20 ביוני 1944, שאלו המדריכים את מרים: “עכשיו תאמרי לנו את האמת – האם ידע ייקף על מה שצפוי לנשלחים למזרח?” מרים נשבעה בכל היקר לה, שייקף לא ידע, ואיש לא הטיל ספק, כי היא דוברת אמת. במחנה המשפחות החלו לספור את הימים. כל יום שעבר קירב את סוף החיים.

 

32. את רגעַי האחרונים אקבע בעצמי    🔗

הגלויות שכתבו כולם, אנשי משלוח ספטמבר שהלכו אל המוות ואנשי דצמבר, שניתנה להם עוד ארכת חיים, הגיעו לתעודתן במרוצת חודש אפריל ואמרו “שלומי טוב” ו“אני בריא” על אנשים שלא נותרו מהם אלא אפר באדמה הבוצית של בירקנאו. “אני נפגשת לעתים עם מרים,” כתבה טרודה ינוביץ, “אני עובד אצל פרדי,” הודיע ספל ליכטנשטרן. חלק מן הכותבים ניסו להזהיר, מתוך תחושת המוות המתקרב, את בני משפחתם וידידיהם בטרזין, אם ברמזים, אם בצופן מוסכם מראש. לימוד שיטות צופן שונות היה בין המשחקים הנהוגים בצופים ובשאר תנועות־הנוער, ורוב חברי “החלוץ” ידעו לפחות צופן אחד, והמקובל ביניהם היה צופן של שלושה סוגי כתיבה של אותיות דפוס ומיספור אותיות האל“ף־בי”ת לפי ההרכבים השונים של המספרים 1 –2 – 3.

כאשר הגיעה לדוֹלפֶה בֶּנֶשׁ בטרזין גלויה מידיד בבירקנאו, שבה נאמר “עוד מעט נתראה עם אחיך” – אח שנעצר עוד בראשית השלטון הנאצי, הובל למחנה מאוטהאוזן שממנו נשלחה אחרי רצח היידריך הודעה שהתאבד – הלך בנש לד“ר קאן, כדי לפרש יחד עמו את משמעות הדברים. דעתו של ד”ר קאן היתה (או לפחות כך אמר) שאחיו של בנש לא מת, אלא חי באחד המחנות הקרובים למחנה העבודה בירקנאו שליד נוֹיבּרוֹן. כאשר אמרו הגלויות “הולכים אחרי ד”ר לִיבֶּן," אותו רופא פראגאי אוהב־אדם, שנרצח על־ידי הגרמנים בדאכאו, היתה זו בעיני אנשי טרזין ידיעה מעודדת: סימן שד"ר ליבן עודנו בין החיים.

דברי הכותבים מבירקנאו היו סתומים כל כך: מה פירוש “אם תבואו לכאן, אל תסעו במכונית, לכו ברגל,” או “אל תבואו לכאן, פה מתים בדרך לא טבעית.” אבי פישר, אחד המדריכים במעון הילדים, קבע צופן עם אחיו שנותר בטרזין וכתב “סופי קרובה, רִיסק גדול מאוד”: המורה לעברית שנתבקש לפענח את הכתוב קבע, שאין בכך כלום. היו שפתחו ב“מותי היקר!” וסיימו ב“וזה, מותי היקר, הסוף.” אל גונדה הגיעה גלויה מפרֶדי הירש שאמרה “דודה מוות אתנו” והיה בה רק אישור נוסף לתנאים הקשים השוררים בפולין. אם נאמר בגלויות בצופן “גאז, אש ומוות” הניחו מקבליהן, שבבירקנאו עובדים כנראה במכרות לפחם או לגפרית והעבודה בהן מסוכנת מאוד. איש לא ידע לתאר לעצמו מוות בסרט נע.

מריס אדלשטיין כתבה שלוש גלויות (גם בשמם של אריה והגברת אוֹלִינֶר). שתיים מהן שלחה אל היינץ פרוסניץ, בנו של אחד מעובדי הקהילה האחרונים שנותרו בפראג ושפיתח בכוחות עצמו רשת שלמה של משלוחי חבילות למחנות. היינץ, חבר “מכבי־הצעיר”, אף היה גונב חלקי לבוש מבית הוריו כדי להחליפם במצרכי מזון שנועדו לא רק לחבריו בטרזין ובפולין, אלא גם לאנשים לא מוכרים לו, שפנו אליו, משום שלא הכירו עוד נפש חיה שנותרה עדיין מחוץ לממלכת המחנות.

“תודה רבה לכם על החבילות, שגרמו לנו שמחה רבה. אנחנו, אמא, אריה ואני בריאים. זה העיקר. אם עוד יגיעו חבילות, נהיה מרוצים מאוד. רק שאין אנו יודעים איפה נמצא יעקב ומה מעשיו ומה שלומו והדבר גורם לנו דאגה רבה. האם יש לכם ידיעה? אני בטוחה שלא תשכח גם אותו. תודה מקרב לב וברכות לבביות לך ולמשפחתך ולכל הידידים. שלך. מרים אדלשטיין.”

גלויה אחת נשלחה אל ד"ר אולמן בז’נווה, גם היא נושאת את התאריך של 25 במארס 1944:

“אולי היקר! אמא, אריה ואני כאן יחד עם ליאו. אנחנו בריאים וזה העיקר. לצערי אין לי כל ידיעה מיעקב. אולי יהיה לך יותר מזל. אני משוכנעת שתעשה את הכל למענו. אולי תוכל לעשות משהו למען משפחת יעקב (החלפה). תעזור להם. אם אפשר.”

ד“ר אולמן שלח מיד מברק לד”ר מֶרץ בירושלים, כדי שיעשה ככל יכולתו לסייע למשפחת אדלשטיין על־ידי מתן סרטיפיקאטים במסגרת תכנית ההחלפות ופנה בעניין זה גם לקושטא. הבריטים אמנם הסכימו להוציא יותר מאלף רשיונות־עליה למען נשים וילדים בשטחים הכבושים בידי הנאצים, שאבות משפחותיהם נמצאו בארץ־ישראל, ואף הגיעו לידי הסכם החלפה עם הגרמנים תמורת נשים גרמניות שהיו בארץ־ישראל ושבעליהן היו בגרמניה או שירתו בצבא הגרמני. אך מתברר, שהנשים הגרמניות בארץ־ישראל לא ששו להחלפה ומבחינה חוקית לא היתה אפשרות להכריח אותן לחזור לגרמניה בניגוד לרצונן. ועדת ההצלה ביקשה למצוא נשים גרמניות בשטחים אחרים של האימפריה הבריטית לשם החלפה. העתקי רשיונות־העליה בשביל הנשים והילדים היהודים, שהיו מועמדים להחלפה, נשלחו לארצות הכיבוש, פעם אחת מקושטא לפי הכתובות שהיו בידי ועד ההצלה, בפעם השניה בעזרת הצלב האדום הבין־לאומי: 600 עותקים הוחזרו לקושטא בלי שהגיעו אל מענם. מ־530 לא היתה כל תגובה ומ־70 נתקבל אישור וביניהם רשימה מטרזיינשטאט ובה שמות 24 בעלי סרטיפיקאטים. אולם כל הנסיונות, באמצעות נציגי גרמניה בשווייץ, להשיג את הסכמת המשרד לבטחון הרייך להוצאת האנשים מטרזין לא נשאו פרי. כיווץ שהעתקי רשיונות־העליה נשלחו לראשונה בקיץ 1943, סביר להניח, שמרים ידעה על תכנית ההחלפה עוד מטרזין, גם אם היא עצמה לא נכללה בה.

ד“ר אולמן היה אופטימי וב־15 ביוני כתב להיינץ פרוֹסנִיץ לפראג “דודה עליה מרגישה טוב וחושבת לעתים על יעקב ואשתו.” אכן. תכנית ההחלפה יצאה לפועל, חלקית לפחות. וביולי 1944 הגיעה ארצה קבוצה של 284 נשים וילדים משטחי הכיבוש, ולא היה ביניהם אף אחד מיוצאי טרזין, אף אחד מאסירי בירקנאו. עדיין לא פסקו המאמצים להוציא את ד”ר קאן ואת אשתו מטרזין. אך למרות הפניות המרובות למשרד־החוץ האמריקאי לא הגיע דרכון לברלין בשביל ד"ר קאן, כפי שביקשו העמלים להצלתו, אלא רק טופס להגשת בקשה להוצאת דרכון – ואפילו בתוך העירפול על הנעשה באמת בטרזין היה ברור, שהגרמנים לא יעבירו אותו לגיטו.

מאחר שקץ המלחמה נראה עתה, באביב 1944, קרוב מאוד, חשב ד“ר אולמן, כי הגיוני יותר לחדול מן הנסיונות לשלוח סרטיפיקאטים לטרזין (שעלולים לסכן את בעליהם) ולעשות את כל ההכנות הדרושות כדי שאפשר יהיה להעביר רשיונות־עליה רבים מיד עם התמוטטות המשטר הגרמני ובינתיים להרחיב את שירות משלוחי החבילות, לא רק של מזון ותרופות, אלא גם של בגדים ונעליים, גם לטרזין וגם לבירקנאו. ואכן, בתחילת יוני יצא לבירקנאו באמצעות הצלב האדום משלוח של תכשיר לחיזוק הגוף העשוי שיבולת־שועל ולֶתֶת במשקל של אלף ק”ג – את מי חיזק, אין איש יודע

הגרמנים היו לפתע נדיבי־לב. אחרי גירוש הקבוצה האחרונה של עובדי קהילת פראג ביולי 1944 הסכימו להעביר משלוח של לאקטוזה ואובומאלטין, שנועד במקורו לפראג, הלאה אל יהודי הפרוטקטוראט, הנמצאים במחנה בירקנאו מתוך ידיעה ברורה, שבמחנה המשפחות אין עוד נפש חיה. ישר לתאי הגאז של בירקנאו, נשלח גם היינץ פרוסניץ. זמן קצר לפני־כן רשם לעצמו היינץ: “אני בן שמונה־עשרה. הייתי רוצה שיהיו לי כוח, כסף, השפעה ושאהיה אישיות. לא יהיה ממני חלוץ. לכך אני אינדיווידואליסט יותר מדי – וגם הקבוצה לא היתה נהנית ממני.” לפני גירושו העביר היינץ את ארכיון הכתובות שלו לצרכי משלוח חבילות לאֶדית בֶּרֶזִינה. “אולי שמעתם משהו ממשפחתו של אֶדֶל?” היא כתבה לז’נווה. “רוברט מוות עבר גם לשם.”

ב־1 באפריל, שלושה שבועות אחרי חיסול אנשי ספטמבר, נשמעו בכל מחנות תשלובת אושוויץ יבבות צופרי האזעקה. שבישרו על נסיון בריחה – והפעם היה זה אסיר ממחנה המשפחות שנמלט. בין אנשי הס"ס, שהיו מרבים לשהות במעון הילדים, היה רוּטֵנפיהרר ויקטור פֶּסטֶק, גרמני יליד רומניה, שנפצע קשה בחזית המזרח והועבר אחרי החלמתו לתפקיד קל בעורף: שירות שמירה בבירקנאו. כאשר פרדי עדיין היה ראש המעון, היה פסטק מסתגר עמו מפעם לפעם בחדרונו. לפעמים יצא פרדי ופסטק נשאר בפנים ובעיני הילדים, הפקוחות תמיד, היתה זו חידה: מה לפרֶדי ולפסטק? מתברר שפסטק היה חבר במחתרת אנטי־פאשיסטית וניסה לשווא לשכנע אסירים בכנות רצונו לסייע להם לברוח: הם חשדו שזוהי מלכודת. פֶסטֶק, שתפקידו היה לאשר את המצבה היומית במחנה המשפחות, התאהב באחת הנערות מצ’כיה, בחורה יפהפיה בשם רֶנֶה נוימן. וכיוון שידע על תאריך הטיפול המיוחד הצפוי שנקבע ליוני, רצה להוציא את רֶנֶה מהמחנה, אך היא סירבה לעזוב בלי אִמה. מחוסר ברירה החליט פֶסטֶק לחפש מקלט, שבו יוכלו שתי הנשים להסתתר עד תום המלחמה. מקום המפגשים הסודיים בין פֶסטֶק ורנה היה החדרון של פרֶדי, ושם גם היה פסטק נפגש עם סלאבק לֶדֶרֶר, בעבר קצין בצבא הצ’כי וחבר המחתרת הצ’כית. שנכלא על־ידי הגסטאפו במבצר הקטן והגיע לבסוף אחרי עינויים קשים לגיטו טרזין, שם הגנה עליו עבודתו בשרות הכבאים עד שנתפס בשעת עישון ונשלח לבירקנאו בדצמבר 1943. פסטק התוודע אל לדרר שעה שהוביל אותו למחנה הראשי אל המחלקה הפוליטית שזימנה אותו לחקירה.

דעתו של לדרר היתה נחושה להתחמק מבירקנאו, למצוא בעזרת קשרי המחתרת שלו מקלט בבוהמיה ולהזהיר את תושבי טרזין מפני הגורל הצפוי להם. לדרר הציע לפסטק שיעזור לו למצוא מקלט לרנה נוימן ולאמה, אם בתמורה יעזור לו לצאת.

ואמנם פֶּסטֶק השיג ללדרר מדי ס"ס ופנקס־חייל, מסר לו את הסיסמה הסודית לאותו יום שהיתה “Tintenfass” (קסת דיו) ופתח לו את שער מחנה המשפחות שעה שהיה בתורנות בצריף מיפקדת המחנה שבכניסה. זמן קצר לאחר־מכן, עם בוא ממלא־מקומו, עזב פסטק את משמרתו והוא ולדרר רכבו על אופניים לתחנת־הרכבת של העיר אושוויץ. ברגע האחרון הצליחו השניים לעלות על הרכבת שנסעה בכיוון בוהמיה ושם מצאו בעזרת חברי המחתרת הצ’כית מקלט בפילזן, עיר מולדתו של לדרר. בינתיים עמדו אסירי מחנה המשפחות שעות רבות במיפקד בתור עונש, רגליהם כשלו, אבל לבם היה עם הבורח.

ראשית דרכו של לדרר הובילה לטרזין. הוא הגיע לשם בעזרת ספר צ’כי, שהיה מגלח את השוטרים, ושבעבר שימש לדרר כעוזרו. בחוג ידידים קטן, שביניהם היה גם ליאו הולצֶר, מפקד הכבאים, סיפר לדרר על המשמעות האמיתית של אותו “מזרח”, שאליו נסעו הטראנספורטים, על חיסול משלוח ספטמבר, והסביר את מכונת ההשמדה של אושוויץ. השומעים התקשו להאמין, הרי היו בידיהם הוכחות שאנשי משלוח ספטמבר היו בחיים גם אחרי ליל החיסול ב־8 במארס: הגלויות, בכתב ידם, שנשאו את התאריך של 25 במארס. לדרר נפגש גם עם קארל שליסֶר, מנהל המחלקה הכלכלית, ועם הרב ליאו בֶק, שהיה מזועזע, אך גם הוא – בדיוק כמו הולצר ושליסר – היה סבור שיש לשמור את הידיעות בסוד כמוס, כי אם יהיו לנחלת הכלל הן יגיעו גם לאזני הגרמנים ועלולות לגרור גזירות חמורות לאלתר על תושבי הגיטו, שאולי בכל זאת יחזיקו מעמד בגיטו עד לסוף המיוחל. לדרר חזר לטרזין עוד פעמיים, העביר מכתבים, כלי־נשק וחלקי רדיו. לאחר שגילה לדרר, כי לגיטו טרזין הועבר הארכיון הסודי של הגסטאפו, הוא הצטייד בניירות של מהנדס־מכונות כשם פרידריך וַולקֶר, המגוייס לעבודה בגרמניה, נסע לגבול גרמניה־שווייץ, לעיר קונסטאנץ שעל חוף בּוֹדֶנזֶה, ומשם, בעזרת משפחת חברו של פֶּסטֶק, שנפל בחזית המזרח, העביר על־ידי ספן דו"ח על המציאות בטרזין ובאושוויץ לצלב האדום הבין־לאומי בז’נווה. פסטק חיכה בינתיים בפילזן.

אחרי שובו של לדרר לבוהמיה לחץ פֶּסטֶק, בשל תאריך ההשמדה הקרב של משלוח דצמבר, על ביצוע החלק השני של המשימה: הוצאתן של רנה ואמה ממחנה המשפחות. התכנית היתה להוציא את שתי הנשים בעזרת מכתב מזוייף מטעם המשרד הראשי לבטחון הרייך, כביכול לחקירה במטה הגסטאפו בקאטוביץ. בעת הנסיעה החליט פסטק לא לרדת בתחנת־הרכבת של העיר אושוויץ, אלא להמשיך לכפר מיסלוביצה הסמוך, שם הטמין את חפצי־הערך שצבר בעת עבודתו בבירקנאו, ואשר נועדו לממן את קיום שתי הנשים עד סוף המלחמה. אולם בשעת פגישתם היעודה של פסטק ולדרר בתחנת־הרכבת של אושוויץ צצה לפתע יחידת אנשי ס"ס והקיפה את אחד הקרונות, נשמעו חילופי יריות והתפוצצויות רימון ופסטק הובל זב־דם מן התחנה. לדרר ניצל את המהומה הכללית, חטף את האופנוע הקרוב, נסע שעתיים בכיוון הגבול הצ’כי, עלה על רכבת ומצא שוב מחבוא אצל ידידיו בטרזין, כדי לתכנן יחד עמם התקוממות למקרה של חיסול הגיטו. להפצרותיו של לדרר לא להאמין לנאצים היתה תשובת עסקני הגיטו: עכשיו, כאשר הגרמנים נוחלים מפלות בכל החזיתות, הם יהיו זקוקים לנו לשם אליבי. הרי זה שגעון להתמרד עכשיו, אחרי שהצלב האדום הבין־לאומי מתעניין בנו. כאשר החלו בגיטו להתהלך שמועות, כי מסתתר בעיר פרטיזן חמוש, נאלץ לדרר לעזוב. הוא גנב את הגבול לסלובקיה והצטרף שם אל הפרטיזנים. פסטק, אחרי חודש של עינויים נוראים בבלוק העונשים 11 באושוויץ, הומת ביריה, אך לא גילה את שמות חברי המחתרת הצ’כית שסייעו לו להסתתר.

שבוע אחרי בריחתו של לדרר יִבבו האזעקות בבירקנאו שנית: שני יהודים סלובקים, וַאלטר רוזנברג ואלפרד וֶצלר, ברחו ממחנה הגברים. הם הגיעו אל חברי המחתרת בסלובקיה ומסרו דו“ח שהשתרע על ארבעים עמוד על ההשמדה השיטתית של 1,760,000 יהודי אירופה באושוויץ. בדו”ח נכלל תיאור מדוייק של המחנה, לרבות מיקום תאי הגאזים והמישרפות. הוא הוברח לבודפשט ומשם הועבר לנציג ממשלת צ’כוסלובקיה הגולה ומשם לוועד לפליטי מלחמה בז’נווה. ביוני הוא הובא לידיעת ממשלת ארצות־הברית יחד עם בקשה להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, כדי להאט את קצב המשלוחים שבאו אז בעיקר מהונגריה.

במשך ארבעה חודשים לא היתה תגובה מטעם המימשל האמריקאי, וכשבאה, לבסוף, היתה שלילית: הפצצת אושוויץ והמסילות המובילות אליה עלולה לדחוף את הגרמנים לפעולות נקם חמורות עוד יותר – ואיש לא טרח לפרט מה יכול להיות חמור יותר מהשמדה שיטתית בגאז. קטעים מתוך הדו"ח על הנעשה באושוויץ פורסמו בעיתונות העולם החופשי. “קיבלתי ידיעה מן המחתרת היהודית המאשרת שאלפי יהודים מטרזין הומתו בגאזים בסוף מארס בטבח באושוויץ. ההודעה כוללת פנייה להזהיר את האומות ולקרוא לעולם למנוע גירושים,” הודיע איגנאצי שווארצפארט מז’נווה ב־18 ביוני במברק לסוכנות היהודית בלונדון, אחרי שדיבר טלפונית עם חיים וייצמן. באותו יום פירסמה סוכנות רויטר ידיעה על מות יוצאי צ’כוסלובקיה בבירקנאו וממשלת צ’כוסלובקיה הגולה הזהירה את ממשלת גרמניה להימנע מביצוע נוסף של הוראות ההשמדה, שאם לא כן, “ישלמו הגרמנים בדמם על שפיכת הדמים.”

האווירה במחנה המשפחות נעשתה נוחה יותר: אַרנו בֶּהם סולק מתפקידו כראש המחנה ובמקומו נתמנה וילי בראכמן, ששימש עד אז כסגנו. וילי היה ימאי מהאמבורג, אף הוא גרמני מראשוני אושוויץ וגם הוא נכלל במעמד המיוחס של פושעים פליליים בגלל מעשה רשלנות שהביא לטביעת ספינה. אך בווילי, בניגוד לארנו בֶּהם, עדיין נשאר זיק של אדם. הוא לא היה סאדיסט ולא הירבה להכות. אהובתו היתה לוֹטֶה, אחת הבנות היהודיות מפראג, יפה, דקת־גיזרה. עור בגוון של דבש, שנראתה מרשימה גם בסמרטוטים שקיבלה בסאונה ביום בואה לאושוויץ. (למרבה ההפתעה היתה זו מצידו של וילי אהבת־אמת. אחרי שלוטה נשלחה מבירקנאו למחנה־עבודה בהאמבורג, ברח וילי בראכמן מאושוויץ והלך בעקבותיה ולבסוף הגיע אחריה גם לברגן־בלזן כדי להגן עליה, אם הגרמנים ינסו לחסלה בפרפורי הגסיסה של המשטר.)

הגרמנים רק החישו את הקצב: באמצע מאי החלו להגיע לתוך בירקנאו, במסילה שהוארכה עד לקרבת המישרפות. ראשוני יהודי הונגריה (שנכבשה על־ידי הגרמנים במארס 1944) ומאז באו רכבת אחרי רכבת, אלפי אנשים יום־יום, והמישרפות העלו עשן בלי הפוגה. היתה זו תקופת השיא בהספק מפעלי המוות. תאי הגאז בשתי המישרפות הגדולות יכלו להכיל 3,000 נפש בבת־אחת. בכל מישרפה היו חמישה־עשר תנורים, ככל תנור שלושה תאים וזמן השריפה הדרוש, לרבות הוצאת האפר, היה רבע שעה. תוך יממה אחת יכלו שתי המישרפות הגדולות (שתי הקטנות לא נמצאו יעילות ופעלו רק חלקית) לכלות 4,000 גופות לכל היותר ונוצר פער בין הספק תאי הגאזים והתנורים. כדי להדביק את קצב המשלוחים מהונגריה – 3–5 רכבות ביממה – נשרפו יתר הגופות בבורות בעזרת עצים וסמרטוטים ספוגי בנזין וריח הבשר החרוך התפשט בחום הקיץ על־פני כל המחנות.

במחנה השכן ל־ B/II/b שוכנו אותן הנשים ההונגריות הצעירות שעברו את הסלקציה: אנשי מחנה המשפחות ראו אותן מעבר לגדר, מגולחות־ראש בשמלות הדקיקות האפורות של האסירות, המומות, עומדות שעות על שעות במיפקד. שמעו את קולותיהן: “לאני! לאני! – בנות. בנות!” – וחשו מידה של רחמים: הן לא היו מסוגלות עדיין לתפוס, שבני משפחתן, שאתמול נסעו עמם ברכבת, היו לעשן ולאפר. הזעזוע הפתאומי היה גדול מדי. לאנשי טרזין ניתנה שהות להתרגל למחשבה על המוות הקרב.

המעון הוסיף לשמש מוקד־משיכה לאסירים מכל המחנות, שהיתה להם אפשרות לנוע ביניהם כבעלי מלאכה. היה זה פתח לעולם אחר, נשכח, נדחק, נמחק מכבר ומשום כך היה זה תמיד גם מרכז החדשות. לא עבר זמן רב ומאחד העובדים במינהל המרכזי בא האישור לפחד העמום: גם טראנספורט דצמבר נועד לטיפול מיוחד. גם הוא, ששה חודשים אחרי בואו, כלומר בסביבות ה־20 ביוני 1944.

גם הילדים ידעו על כך. לעתים ידעו אף יותר מהוריהם, שעצמו עיניים, שלא היו מסוגלים לשאת את כובד הידיעה. הנערים שימשו כרצים, הם נעו בין נושאי התפקידים, שמעו על הנעשה ומסרו על כך לחבריהם בקבוצה. ובכל זאת הילדים ציירו, רקדו הורה, התעמלו, למדו, התלוצצו, הכינו הצגות. אחרי שהחלה זרימת הטראנספורטים מהונגריה והארובה העלתה עשן סמיך ביום ולהבה גבוהה בלילה קיוו אנשי מחנה המשפחות שבגלל עודף מועמדים למוות יידחה, יישכח תאריך חיסולם.

בינתיים, במחצית השניה של מאי, הגיעו לבירקנאו עוד 7,500 יוצאי טרזין וגם הפעם לא עברו סלקציה. שערותיהם לא גולחו והם הובאו כולם, ילדים, נשים, זקנים, אל מחנה המשפחות. בפי הבאים היו חדשות מרעישות: טרזין מתכוננת לביקור ועדה מטעם הצלב האדום הבין־לאומי. בפברואר של אותה השנה הוחלף מפקד הגיטו בּוּרגֶר בקארל רַאם, ממקורביו של האנס גינתר, מנהל המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בפרוטקטוראט. על ראהם, טכנאי־מכונות לפי מקצועו, הוטל התפקיד לעמוד בראש מיבצע השיפוץ שהחל עוד בימי כהונתו של בורגר, מיד אחרי צאת טראנספורט דצמבר. צבעו, ניקו, טייחו, אסרו יִבוש כבסים בחלונות ובחצרות בשעות היום. החליפו את מיספור הרחובות בשמות מעוררי אשליה של עיירה שלווה כמו רחוב האגם, רחוב הציידים, רחוב ההר. אך התברר, ששום תיקון שטחי לא יוכל להסוות את המצב האמיתי. היה דרוש מיבצע יִפוי יסודי כדי להפוך גיטו צפוף לעיר יהודית לדוגמה.

משלוח מאי לבירקנאו היה תוצאה ישירה מכך. הוא כלל, בין השאר, קבוצה גדולה של חולי שחפת, שנוכחותם לא היתה נאה לגיטו־לדוגמה, והרבה ילדים יתומים שהוריהם נרצחו על־ידי הנאצים או מתו בגיטו. וכי מה יענה ילד, אם ישאל אותו אחד האורחים הנכבדים: איפה הוריך? מוטב להרחיק אותם.

מכיכר העיר הוסרו המבנים הארעיים., שהוקמו לשם ייצור הארגזים לפי הזמנת הצבא, ובמקומם טופח דשא ונשתלו שיחי ורדים. המלה גיטו הוצאה מן השימוש: ספריית הגיטו נקראה עתה הספריה המרכזית, משטרת הגיטו היתה למשטרה המקומית, הגיטו נקרא עתה תחום־המושב היהודי. מספר הטראנספורט, שלפיו התנהל עד עתה כל רישום התושבים בגיטו, נקרא עתה מספר הזיהוי.

החדשים שמעו מפי אנשי דצמבר את האמת על בירקנאו, על חיסולם של יוצאי טרזין בליל מארס ורבים סירבו להאמין: הרי הדבר לא ייתכן מבחינה טכנית. איך אפשר לשרוף אלפי אנשים בלילה אחד? הוותיקים שבין הילדים במעון סיפרו לחדשים על חבריהם, שגם הם ייצאו יום אחד דרך הארובה. החדשים צחקו: איך אפשר שגוויות ייצאו דרך ארובה גבוהה כזו? כאשר שאלו הילדים החדשים את הוריהם, הם זכו לדברי־הרגעה. אלה רק סיפורים, מוטב לא לשאול ולא לחלום על מיני דברים נוראים כאלה. הצפיפות במחנה המשפחות היתה איומה, מנות המזון הזעומות הוקטנו עוד יותר, היה מחסור במים. ליד כל חור במחראות עמדו בתור שעה ארוכה. היה נהיר, שמצב זה לא יוכל להימשך הרבה.

בעקבות הפניות החוזרות מטעם אנשי הצלב האדום הדני, שביקשו קודם־כל לעמוד על תנאי החיים של בני ארצם. נתן הימלר סוף־סוף במאי 1944 את הסכמתו לביקור של ועדה מטעם הצלב האדום הבין־לאומי בגיטו טרזיינשטאט ובמחנה־עבודה יהודי. הביקור בגיטו נקבע לבסוף ל־23 ביוני.

שלושה ימים לפני בוא הוועדה העבירו את כל יוצאי דנמרק בגיטו לחדרים קטנים ובהם 3־2 מיטות, מכוסות כיסויים יפים, שולחן, כיסאות, עציץ עם צמח אמיתי ועל הדלת שלט עם שמות הדיירים. זקן־היהודים אפשטיין, בנוכחות מפקד המחנה ומֶהס שליחו של אייכמן, נשא לפני הדנים נאום, שבו הזהיר אותם, כי אל להם לספר את האמת. אותם יוצאי דנמרק, שלמענם לא נמצאו מגורים טובים יותר, נכלאו בשעת ביקור המשלחת באחד מחדרי המשרדים של קסרקטין “מאגדבורג”, כדי שהוועדה לא תיתקל בהם.

במסגרת התכנית להצגה הגדולה נתן אייכמן רשות לוועד ההצלה בבודפשט להעביר רשמית 10,000 דולר ליהודי הפרוטקטוראט. הנהגת הגיטו קיבלה נייר־מכתבים חדש, שבראשו ציור אידילי של טרזיינשטאט ועליו כתבו נציגי התנועה הציונית – קאן, מונק, צוקר, אפשטיין, אסטרייכר – מכתב ליואל ברנד בבודפשט כדי להודות על משלוחי החבילות הרבות מליסבון ומקושטא: “גם אם אספקת המזון שלנו מסודרת לחלוטין ואינה נותנת כל מקום לדאגה, אנו שמחים למשלוחי החבילות, כיוון שיש בהן אות לידידותכם.”

במכתב סופר עוד. כי "בטרזיינשטאט קמה עיר יהודית לכל דבר, שכל העבודה בה נעשית בידי יהודים, מניקוי הרחובות ועד הטיפול הרפואי המתקדם ביותר, מכל העבודות הטכניות ועד לבישול במטבחים הציבוריים, ממכבי־אש ומשטרה ועד למערכת המשפטית, לדואר, מבנק עם כסף מיוחד משלו ועד למופעי תרבות, הרצאות, תיאטרון, קונצרטים, ספריה בת 50,000 כרכים, בתי־ילדים, מעונות לזקנים. מצב הבריאות השפיר בא לא במעט הודות לאקלימה הטוב של טרזיינשטאט, אך גם הודות למאמץ הבלתי־נלאה של הרופאים וההספקה הסדירה של תרופות.

“חושבים לעתים על הידידים ועל אפשרות עליה. כפי שאנו רואים ממכתבך. גס אתה מקווה להגיע לפתרון שאלה זו ולו בממדים מצומצמים ביותר.”

פראנטה פרידמן, זקן־היהודים בפראג, שבה נותרו רק יהודים־למחצה וקומץ קטן של יהודים נשואים בנישואי־תערובת, שלח באותו שבוע מכתב בנימה מתקתקה דומה. גם הוא סיפר על החיים היהודיים העשירים והגאים בגיטו למרות העובדה, שמעולם לא ניתן לו לבקר בטרזין. זהות התוכן והזמן העידו. ששני המכתבים נכתבו לפי הוראה מגבוה.

הגרמנים לא חסכו כסף, מאמץ וכוחות עבודה של היהודים כדי לשפר את תדמיתה של טרזין. נבנה מעון ילדים חדיש מעץ ומזכוכית, ובו מיטות חדשות, מקלחות צמודות ומגרש משחקים עם בריכת־מים. וילה, שבה גר עד עתה דרך קבע אחד הגרמנים האזרחים, נהפכה – זמנית – למעון לילדים חולים. ברחובות נתלו שלטים מצויירים. המגורים בקומות הקרקע לאורך המסלול, שבו היתה הוועדה עתידה לעבור, סויידו כדי שמבט חטוף בעד החלונות לא יגלה כל זוהמה. משרד מנהל הבנק רוהט בסגנון שהלם את מעמדו. אולם־הקולנוע לשעבר, שעד כה שימש למגורים המוניים של זקנים, הוחזר ליעודו כאולם מופעים. בניין “סוקול” לשעבר, שעד כה אוכסנו בו חולי מחלות מידבקות וחולים כרוניים, הוסב למרכז חברתי, עם אולם מופעים, בית־כנסת, ועל מרפסתו הוצבו שולחנות בית־קפה ושמשיות עליזות.

תכנית הביקור עובדה לפרטי־פרטים, תוך עצבנות גוברת. אפשטיין הכין בכתב תשובות על שאלות שהאורחים עשויים לשאול ומסר אותן לאישור המיפקדה. המדרכות נשטפו במים ובסבון, עובדי האספקה צויידו בכפפות לבנות, נכים קיבלו הוראה שלא לצאת לרחוב. נערכו חזרות למופעי ספורט והצגות, שיוצגו לפני האורחים. רַאם, איש בעל כושר ארגוני, שהיה יותר מוכשר מקודמו לשאת על פניו את מסכת הידידות, עבר בעצמו יחד עם מֶהס בכל מקום ומקום לפי המסלול המתוכנן: ההצגה חייבת לעבור ללא תקלה. ביום־קיץ יפה הגיעה כל הפמליה הכבודה: ד“ר פראנץ וואס, נציג משרד־החוץ הדני, וד”ר יוּל הנינגסן, נציב משרד־הבריאות הדני מטעם הצלב האדום של ארצם, ד"ר מ. רוסל, נציג הצלב האדום הבין־לאומי, נציב הצלב האדום הגרמני, ראשי הגסטאפו בפרוטקטוראט, ראש המחלקה הממונה על עניינים יהודיים, נציגי משרד־החוץ הגרמני, שר־התעמולה הצ’כי מוֹרַאוֶוץ. כולם בבגדים אזרחיים. אפשטיין קיבל את פניהם לבוש חליפה שחורה וצילינדר, כיאה לראש עיר בשעת ביקור מלכותי, מכונית הועמדה לרשותו, במשרדו נפרש שטיח ושם הוא הירצה לפני האורחים דברי מבוא עם מספרים, שרק מעטים מאוד מהם דמו לאמת.

הביקור נמשך משעה 11 בבוקר עד שבע בערב, עם הפסקה ארוכה לסעודת־צהריים חגיגית. האורחים ראו, כאילו במקרה, קבוצה של עובדות חקלאות שזופות עוברות ברחוב, מגרפות על כתפן, שרות וצוחקות. ילדי המעון שאלו, בדיוק כפי שלימדו אותם, בשעת חלוקת האוכל: “דוד ראם, שוב נותנים לנו סרדינים?” הם נכחו בהצגה של האופרה לילדים “בּרוּנדִיבַּאר”. הם לא ראו את מגורי ההמונים, את חדרי הזקנים, את חולי־הנפש, את כרטסת הטראנספורטים, את אלפי קופסות האפר, את השוטרים הצ’כים בשמירה. כילדים טובים הלכו במסלול שנקבע להם. ההתרשמות הכללית היתה חיובית ביותר, כפי שהעידו הדו“חות, שחוברו עם שוב האורחים לארצותיהם. הגדיל לעשות ד”ר רוסל, נציג הצלב האדום הכין־לאומי מז’נווה, בדו"ח סודי שבו הביע את הפתעתו, למה בעצם הגרמנים דחו זמן רב כל כך את הביקור? הרי לא היה להם מה להסתיר: טרזיינשטאט היא עיר לכל דבר, עיר יהודית מעוררת התפעלות, המאחדת בתוכה ציבור מגובש של יהודים שבאו ממדינות שונות, מתנאים כלכליים שונים. אין בה מחסור ברהיטים, בשטיחים, בווילונות. מקומות המגורים נוחים, אם כי צפופים במקצת: דירה אחת מתחלקת בין 2–3 משפחות, התזונה נראית מספקת ותושבי הגיטו אף מקבלים מצרכי מזון, שבחוץ אזלו לפני זמן רב. חדרי־האוכל מרווחים (הם הוקמו ליום אחד, עם מלצריות בסינרים לבנים).

נימת הדו"ח של שני הדנים היתה קצת מאופקת יותר. אך גם הם אישרו: המצב טוב יותר מכפי שתיארו לעצמם. היתה להם גישה חופשית לכל מקום והם יכלו לדבר עם תושבי המקום בחופשיות. אם כי “בהשגחה דיסקרטית.” אפשר להרגיע את קרובי כל הדנים, הנמצאים בטרזיינשטאט: אין זה מחנה־מעבר ואיש מהדנים לא גורש הלאה. ההריון מותר, אפשר להשיג אמצעי מניעה, קיצוב המזון דומה לזה שבכל שטחי הפרוטקטוראט, רק שבמקום חמאה ניתנת מרגרינה. העיר נקיה ותושביה אינם סובלים מתת־תזונה. הבתים מסויידים, בגינות קטנות שלידם מגדלים ירקות לצרכי התושבים. אפשר לבשל אוכל בבתים או לאכול בחדרי־האוכל המשותפים. כוח הקנייה של הכתר של טרזיינשטאט אף גדול משל הכתר הרגיל ובעיר יש חנויות שבהן אפשר לקנות נעליים ובגדים משומשים. באולמות השינה יש חשמל, הסקה, מים זורמים – חסרים רק רדיו ועיתונים, טבק ואלכוהול. תיאטרון, אופרה, תזמורת הטיילת, קונצרטים קאמריים, בית־משפט, מגרש־כדורגל, בריכת־שחייה – הכל העיד לשבחה של עיר יהודית.

התושבים עובדים שמונה שעות ביום, בעלי מקצועות חופשיים – מהנדסים, רופאים, עורכי־דין ממשיכים לעסוק כאן במקצועם. אשר לתחום הבריאות: אין מגיפות הודות לחיסון שיטתי. אין פשפשים, פרעושים או כינים, כי כל עשרה ימים מתרחצים התושבים באמבטיות חמות. בית־החולים המרכזי נראה ככל בית־חולים רגיל בעיר שדה דנית, אין כל מחסור בתרופות. התמותה היא בשיעור של 10–15 איש ליום, כולם זקנים.

הנציגים הדנים היו עֵרים לעובדה, שהרבה מן היופי הזה הוכן לקראת בואם, אך הם הניחו כי השיפורים שהונהגו לקראת הביקור יימשכו גם אחרי סיומו. אחרי צאת המשלחת אמר אפשטיין למקורביו מבין חברי איגוד יהודי הרייך לשעבר, שלפי התרשמותו לא הוטעו חברי הוועדה וראו את האמת שמאחורי התפאורה. ילדי טרזין נהנו מן המעון החדש בדיוק 24 שעות.

ד"ר וואס והנינגסן מסרו דין־וחשבון גם בשגרירות הדנית בשטוקהולם, באזני ועדת הסיוע לדנים שהוגלו, ותוכנו הופיע גם בידיעות מטעם הוועד לאירופה הכבושה. אמנם תחת הכותרת האירונית “גן־עדן יהודי עלי אדמות” תוך הבהרה, שלפי מידע ממקורות אחרים נכחו בכל השיחות של חברי הוועדה ששה אנשי גסטאפו, אולם התיאור המלבב היה מרגיע. גם אם נכתבו המלים “מדינה אוטונומית” כמרכאות, היה הרושם הכללי, שהתנאים בטרזין עולים לאין שיעור על אלה שבפולין. מנקודת־ראות גרמנית, כדברי ניהאוס, עבר ביקור הוועדה בצורה משביעת־רצון מכל הבחינות. מאחר שהוברר לנציגי הצלב האדום הדני, שכל הדנים נשארו בטרזיינשטאט, והרי עיקר דאגתם היתה ליהודים בני ארצם, הם לא עמדו על ביקור במחנה־עבודה נוסף ולא היה עוד צורך להחזיק בתפאורה של המחנה המשפחתי בבירקנאו. הוא סיים את תפקידו.

★

ב־20 ביוני נעצרה לפני בלוק העונשים 11 באושוויץ מכונית שהסיעה אנשי ס“ס. הם ניגשו אל התא בבונקר, שישב בו אדלשטיין עם כמה אסירים אחרים, והודיעו לו, כי הוא נידון למוות. אדלשטיין נפרד בלחיצת־יד מחבריו לתא, וביניהם יוסל רוזנזפט. וכאשר דחק בו מפקד מחנה הנשים הֶסלֶר “מהר, מהר!” אמר להם: “אני האדון לרגעַי האחרונים.” המכונית נסעה אל המישרפה מספר 3 ושם הורידה את אדלשטיין. אחר־כך נסעה למחנה המשפחות כדי להביא את מרים אדלשטיין, את אמה ואת אריה. באותו יום שכבה מרים בבלוק החולים, חולת אסכרה, אך כאשר נאמר לה שתוכל להיפגש עם בעלה, היתה מוכנה מיד. הרופא סירב לשחרר אותה והמכונית שבה כלעומת שבאה. כעבור דקות מספר חזרו אנשי הס”ס ובידם הוראה מפורשת להביא את כל משפחת אדלשטיין, חולה או בריאה. מרים הובאה על אלונקה לשער, אל המכונית הממתינה. אותה שעה קראו גם לאשתו של פוֹלטִין ולאשתו של דויטש, שבעליהן עבדו במחלקת הרישום בטרזין ונעצרו בשעתו יחד עם אדלשטיין. גרדה דויטש רצה בפנים קורנות לאורך הכביש שבין שתי שורות הצריפים וקראה לעבר מכר שפגשה: “אני הולכת להיפגש עם אֶגוֹן!”

במחנה המשפחות חיכו לשובה של משפחת אדלשטיין – לשווא. רק אחרי כמה ימים סיפר למדריכי מעון הילדים מתקן־גגות פולני, זוֹסֶק שמו, שבא אל המחנה לרגל עבודתו, כי הגרמנים חיסלו את כולם. עם תום המלחמה – ביוני 1945 – הגיע לטרזין, שם נותרו עדיין החולים, חסרי הבית, אנשי המינהלה, אסיר־אושוויץ פולני ובידו שטרות־כסף של טרזיינשטאט. הוא שאל את חברי ההנהלה וביניהם את דיטל אורנשטיין, אם הכירו את האיש החתום על השטרות, וכשנענה בחיוב אמר: “אני ראיתי אותו ברגעיו האחרונים.” מתברר שהאיש שימש באושוויץ כתליין (ובין השאר הוטל עליו לתלות שתי בחורות, שניסו לפוצץ אחת המישרפות) והוא היה עד להבאתם של אדלשטיין ובני משפחתו להוצאה להורג. תחילה ירו הגרמנים, תוך הערות לגלגניות, במרים, באריה ובגברת אולינר, מול עיני יעקב, ורק אחר־כך ירו באדלשטיין עצמו. האיש סיפר, שאדלשטיין ביקש ממנו למסור, אם ייצא חי מאושוויץ, דרישת־שלום לחבריו בטרזין.

אסיר בשם קלמן פורמן, שעבד ב“זוֹנדֶרקוֹמאנדו” ושבין תפקידיו היה להחזיק את הנידונים למוות, אם לא עמדו בשקט, סיפר ליהודה בקוֹן, אחד הנערים המעטים ממעון הילדים שנותרו בחיים, כי אדלשטיין ובני משפחתו היו שקטים מאוד ולא בכו. על סרוּלֶק צוקרמן, מסיק במישרפה מספר 3, הוטל לשרוף את הגוויות. פוֹלטִין, דוֹיטש וגוֹלדשמיד ומשפחותיהם הומתו אף הם באותו היום.

לאדלשטיין ניתן הכבוד של מוות אינדיווידואלי. עתה הגיעה השעה לחיסול מחנה המשפחות כולו, הפעם בדרך המקובלת בבירקנאו: אחרי סלקציה. ד“ר מנגלה – אלגנטי, במגפיים מצוחצחות, תמיר, רזה, מגלב בידו – הופיע בלווית אנשי ס”ס במחנה־המשפחות וכל התושבים מבני 16 עד 40, גברים לחוד ונשים לחוד, היו חייבים לעבור על פניו במערומיהם. לפעמים קיבלו הנבדקים פקודה להתחיל בריצה. לפעמים נשאלו על מקצועם. המדריכים, אנשי “החלוץ”, הגדירו לרוב את מקצועם כחקלאים. המדריכות טענו שהן גנניות, מתוך תקווה, שהישועה תצמח להן בעבודת כפיים. אחת המדריכות, שהעידה על עצמה, לפי האמת, שהיא מורה להתעמלות, נצטוותה להתעמל עירומה על האח המוגבהת לעיני אנשי הס"ס המצטחקים, עד שניתן גם לה להצטרף לקבוצה, שלטענת הגרמנים נועדה להישלח לעבודה לרייך.

ושוב ניצבה השאלה: האם הגרמנים באמת מתכוונים להוציא את הצעירים והחזקים לעבודה כטענתם, או שמא זה שוב מיבצע הטעייה. נסיון להפריד בין החזקים לחלשים כדי למנוע כל נסיון של התמרדות? אם אכן יש תקווה, שיותר מאלפיים צעירים ייצאו מן הגיהנום חיים, הרי אין טעם במרד, שבמקרה הטוב יאפשר רק בריחת יחידים. אך מצד אחר – יציאה לעבודה פירושה הפקרת הנותרים – הזקנים, הילדים – לגאז, וביודעין. מנגלה השאיר בידי האמהות את ההכרעה: גם הן רשאיות לצאת לעבודה. בתנאי שישאירו את ילדיהן במחנה. האמהות לילדים הקטנים, כולן נשים צעירות, היו נבוכות: מה עליהן לעשות? התקווה לחיים היתה ביציאה. אבל הרי לא ייתכן להיפרד מהילדים. “איך היית נוהגת את, תגידי.” שאלו את רות, מדריכת הילדים בגיל הגן. “אני? איך אני יכולה לדעת? הרי אין לי ילדים.” ובכל זאת, לחצו האמהות, בכל זאת? “הייתי נשארת עם הילד שלי.” האמהות הניעו את ראשיהן לאות־הסכמה. לאותה החלטה הגיעו גם הן, השאלות באו רק כדי לחזק את החלטתן. רוב ההורים, שבעצמם לא עברו את הסלקציה, דחקו בילדיהם הגדולים יותר לצאת. אך היו שביקשו מהם להישאר: בשעות קשות המשפחה חייבת לדבוק יחד. הפעם נעשו במחנה המשפחות הכנות מעשיות למרד: הוכנו בקבוקי נפט, גפרורים, סכיני גילוח, אלות עץ, כמוסות ממולאות בנזין הוסתרו בבלוקים השונים. הוקם קשר מחתרתי בשלָשות, שבהן כל אחד הכיר רק את מי שהעביר אליו הוראות ואת מי שקיבל אותן ממנו. התכנית היתה להצית את הצריפים ולפרוץ את השער בעזרת מכבש, ששימש לסלילת כביש פנימי במחנה. ואחר־כך? משיכת כתפיים. אין לאן לברוח בסוליות־עץ, בבגדים בלויים עם סימון של אסירים, בלי כסף, בלי ניירות, בלי קשר. משמאל מחנה־ההסגר, מימין מחנה־הנשים ההונגריות, הלאה מזה מחנה־הגברים, מחנה־הצוענים ממול, מעבר לכביש מחנה הס“ס, ומן הצד השני הכביש המוביל לתאי הגאזים ולרכבת. וסביב־סביב שרשרת הזקיפים הגדולה. ושוב יסורי ההיסוסים: ממחסני ההלבשה באה הידיעה, כי נתקבלה הוראה להכין בגדים לאסירים יוצאים: אולי בכל זאת מתכוונים הגרמנים הפעם למה שהם אומרים? הערכת המחתרת הקומוניסטית, שיחד עמה התכוננו מדריכי המעון למרד, היתה שמתוך שנים־עשר אלף תושבי המחנה יינצלו אולי שלושים עד ארבעים. הרי ביציאה לעבודה סיכוי הרבה יותר גדול. גם במחנה הגברים, שהיו – דרך המחתרת הקומוניסטית – שותפים לקשר, היו הדעות חלוקות: הרי רק למחנה המשפחות נשקפת סכנת מוות מיידית. מוטב לא להסתכן אם אין איום לאלתר. עתה, קיץ 1944, החזית מתקרבת. עוד מעט יבוא השחרור ממילא. הוגו לנגספלד, מיוצאי הבריגאדה הבין־לאומית בספרד, שעמד יחד עם רוּזֶ’נה לאוּשֶר בראש המחתרת הקומוניסטית במחנה המשפחות, נתן הוראה לחסל אחד מאסירי המחנה, שרבץ עליו חשד של שיתוף פעולה עם הגרמנים בימים שקדמו להגלייתו. אסור ששמועה על ההכנות למרד תגיע לאזני הס”ס. (רק באוקטובר 1944 אכן התמרדו אנשי הזונדרקומאנדו של בירקנאו, המרד דוכא באכזריות ו־300 אסירים נהרגו.)

בין 20 ל־30 ביוני באו קציני הס"ס יום־יום למחנה, נכנסו ויצאו. ב־1 ביולי באה ההוראה: אלף גברים שעברו את הסלקציה יוצאים לעבודה בגרמניה. הוחלט לדחות את המרד ולחכות ולראות מה יהיה גורל היוצאים. את הלילה האחרון בילו הגברים היוצאים עם משפחותיהם, הפרידה ליד השער היתה קצרה וללא דמעות. היוצאים משער המחנה נקרעו בין תחושת הבושה, שזנחו את הנותרים במחנה, ובין התקווה לזכות בחיים, בין הפחד מפני מלכודת ובין משאלת־הלב להתרחק מן המישרפות. הם הלכו בכיוון לסאונה והמשפחות, הידידים, חיכו במתיחות נוראה בקצה המחנה. משם היה אפשר לראות את מסעף פסי הרכבת, שהגיעה עתה עד למרכזו של מחנה בירקנאו. לאחר כמה שעות נראתה מרחוק שיירה של צללים בבגדי אסירים מנומרים, ראשיהם מגולחים, מנפנפים בכיוון למחנה המשפחות, עולים לקרונות והרכבת החלה לנוע. הנשארים במחנה בכו, התחבקו: הם יצאו! הם יצאו אל החיים!

כעבור ארבעה ימים הוצאו אלף נשים ואף הן עלו, בשמלות האסירות האפורות, לקרונות הרכבת. עוד קבוצה של 500 גברים, עוד 250 נשים. אחרי צאת כוחות־העבודה כאילו נשכח מחנה המשפחות. לא נערכו בו מיפקדים, לא ספרו, לא רשמו. כולם רק חיכו. לאחר כמה ימים הופיעו במחנה מֶנגֶלֶה ושווארצהובר והוציאו משם 89 ילדים בגיל 12–16. הם הועברו למחנה הגברים כדי לשמש רצים בין נושאי התפקידים. מנגלה הרגיע את האמהות במחנה המתרוקן: הן וילדיהן יועברו למעון עם קירות לבנים ושם יהיו להם שקט ושלווה. לאמהות לא היו אשליות לגבי הצפוי להן, אך כולן, חוץ מארבע מתוך קרוב לשש מאות, בחרו להישאר עם ילדיהן: החיים מתוך מחשבה על ילד שהלך לבדו לגאז לא נראו ראויים שיחיו אותם. אחת האמהות ניסתה לצאת יתר עם התינוקת שלה, שנולדה במחנה, כשהיא עטופה בשמיכה כחבילה. איש הס"ס דקר בכידון לתוך הצרור.

בין²⁰ 10 ל־12 ביולי הובלו תושבי מחנה המשפחות הנותרים, יותר מ־6,000 נפש, לתאי הגאז. קלמן פורמן, אסיר מספר 80810. בן עשרים וארבע, שעבד בקומאנדו המיוחד, סיפר אחרי החיסול, שהילדים לא בכו.

יופיו של אחד הילדים משך את תשומת־לבם של אנשי הס"ס והם רצו להוציא אותו מתוך הממתינים למוות ולצרפו לקבוצת הנערים בגיל 14 עד 16, שנועדו לשמש רצים, אך הילד סירב לעזוב את אמו והוא ידע מה פירוש הדבר. אחת הילדות, שאמה סיפרה לה, כי בקרוב תיפגש שוב עם סבתה, החלה לרקוד מרוב שמחה. האמהות הביטו עליה בשתיקה.

מחנה המשפחות התרוקן, מעון הילדים עם הציורים של אינדיאנים ואסקימוסים, של שלגיה ושבעת הגמדים נשאר מיותם. הילדים אכן יצאו דרך הארובה, שעליה הצביעו תמיד. מבין קרוב לשלושת אלפים האסירים מקרב מחנה המשפחות שעברו את הסלקציה ונשלחו למחנות־ריכוז על־פני גרמניה, נותרו בחיים עם תום המלחמה 750 – שיעור הניצולים הגבוה מכל 63 הטראנספורטים שיצאו מטרזין למזרח.

אחרי שהסתלקו מן הגיטו האורחים הנכבדים מטעם הצלב האדום נשארה התפאורה, ולפני שפורקה כליל החליטו הגרמנים להנציח את חיי הנועם של טרייזנשטאט בסרט לצרכי תעמולה, שהכיל מחזות של רחצה בנהר, בילוי בבית־קפה ומשחק כדורגל. הסרט שנקרא “הפיהרר מעניק ליהודים עיר” הושלם בראשית ספטמבר 1944, ההצגה נסתיימה, אפשר היה לגשת לחיסול הגיטו לדוגמה. במחצית השניה של ספטמבר הודיעו הגרמנים על יציאת 5,000 גברים בגיל העבודה. לדברי המיפקדה הם נועדו להקים תשלובת תעשייתית חדשה בשלזיה העילית ועם גמר העבודה הם יוחזרו לגיטו. עד אז יורשו לקיים קשר דואר עם משפחותיהם בטרזין אחד לשבוע־שבועיים. הם הורשו לקחת עמם רק חפצים מעטים – שאר מזוודותיהם יישמרו בגיטו עד שובם. אוטו צוקר הועד לעמוד בראש מחנה־העבודה החדש וניתנה לו הזכות לבחור לו בין הגברים עד גיל 50 את בעלי המקצוע הדרושים לו. הוא לקח עמו, בין השאר, קבוצה גדולה של אנשי “החלוץ” וגם את קארל שליסר, מנהל המחלקה הכלכלית. דברי הגרמנים נשמעו, כרגיל, משכנעים. הרי רק חודשים מעטים לפני־כן נשלחו 260 גברים מטרזין למחנה צוזן לשם בניית צריפים למפונים אחרי ההפצצות הכבדות של בעלות־הברית על ברלין. הם קיימו קשר דואר קבוע עם משפחותיהם בגיטו והדיווחים משם היו מרגיעים.

שני משלוחי הפועלים, 2,500 בכל אחד, הובאו ישר לבירקנאו. צוקר ושליסר נראו בפעם האחרונה מובלים באזיקים ברציף הרכבת של אושוויץ. לנשים ולחברות של יוצאי “טראנספורט העבודה” ניתנה הרשות לצאת בעקבותיהם ויותר מארבע מאות נשים התנדבו לטראנספורט, ביניהם פריצי צוקר, שגינתר הבטיח לה, כי עוד ביום היציאה תיפגש שוב עם בעלה. לאחר שסולקו מן הגיטו הגברים הצעירים, החסונים, אפשר היה להמשיך במלאכה ללא חשש להתקוממות. ב־27 בספטמבר נעצר ד“ר אפשטיין, יורשו של אדלשטיין, באשמת נסיון לבריחה, משום שניגש לאחד המחסנים מחוץ לשער בלי רשיון־יציאה (הוא עצמו היה חותם על הרשיונות). הוא הובא למבצר הקטן ושם נורה בגבו. למחרת הביאו אנשי הס”ס מן המבצר הקטן ארבעה ארונות־מתים לקרמטוריום של הגיטו: שלושה הכילו עצים כמשקלו של אדם והרביעי גופה.

לפי גירסתו של בנימין מורמלשטיין, שנתמנה לזקן־היהודים השלישי של טרזיינשטאט, החליטו הגרמנים בעקבות השתתפות הפרטיזנים היהודים במרד המזויין שהתחולל בקיץ 1944 בסלובקיה ובגלל השמועות על קיום מחתרת בגיטו (שעדיין היו בו 30,000 נפש. ביניהם אלפי גברים צעירים כשירים ללחימה, חיילי הצבא הצ’כוסלובקי לשעבר) למחוק את הגיטו מעל פני האדמה בהפצצות מן האוויר ולהסוות את הדבר כמתקפת האויב. ד"ר אפשטיין נדרש על־ידי הגרמנים לדבר בשידורי הרדיו הגרמני מדרזדן ולמחות באזני העולם על ההפצצות האכזריות של מטוסי בעלות־הברית על הגיטו ולספק על־ידי כך לגרמנים את האליבי הדרוש לחיסול. אך אפשטיין, שזה זמן רב היה אומר למקורביו: “אני יודע כי יבוא יום, שלא אוכל עוד לומר הן.” סירב למלא את הפקודה.

טרזין לא הופצצה והחיסול בוצע בדרך המקובלת, במשלוחים לאושוויץ. תוך חודש אחד הובאו לשם 18,400 איש, והפעם נבחרו משתתפי הטראנספורטים על־ידי אנשי הס"ס ובראשם מֶהס בעצמו. בטראנספורטים אלה נכללה לפי הוראה מפורשת של הגרמנים גם כל ההנהגה הציונית – פראנץ קאן, גונדה רֶדליך, אֶריך אֶסטרייכר, אֶריך מוּנק, חנה שטיינר ומשפחותיהם, דֶזידֶר פרידמן, רוברט שטריקר, כל חברי מועצת־הזקנים, נציגי היהודים־הצ’כים, השחקנים, הזמרים. הנגנים, גדעון קליין, רפי שכטר, פטר קין, המשוררים, הסופרים, קארל פולאצ’ק, הספורטאים, המדריכים, הילדים והוריהם. בגיטו נותרו 11,000 זקנים שעברו את גיל 65, נכי מלחמה, יהודים למחצה, כל האזרחים הדנים, חלק מן ההולנדים, הפרומיננטים, יהודים נשואים בנישואי־תערובת ונשים.

הטראנספורט האחרון מגיטו טרזיינשטאט היה גם האחרון שהומת בתאי הגאזים של בירקנאו בליל 28 באוקטובר. חגה הלאומי של הרפובליקה של מסריק. למחרת חדלו מיתקני הגאז, לפי הוראתו של הימלר, לפעול.

מתוך 118.000 יהודים. שהיו בבוהמיה ובמוראביה עם הכיבוש הנאצי. הצליחו 26,000 אלף להימלט. מתוך 92,000 שנשארו לכודים בפרוטקטוראט שולחו 85,000 למזרח ישירות או דרך טרזין. 3,250 מתוכם חזרו מן המחנות עם תום המלחמה, שלדים מהלכים. מ־15,000 הילדים שעברו את גיטו טרזין נותרו בחיים כ־150 – אחד מכל מאה.

אי־אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן, כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות.

 

ביבליוגרפיה ומקורות    🔗

ארכיונים    🔗

אצ"מ הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

את"ע ארכיון תנועת העבודה, תל־אביב

ב"ב ארכיון בית ברל, צופית

ב"ט ארכיון בית טרזין, גבעת־חיים איחוד

ג"ו גנזך וייצמן, רחובות

ג"ח ארכיון “מורשת”, גבעת־חביבה

יב"ז ארכיון המכון ליהדות בת זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים

יו"ש ארכיון יד ושם, ירושלים

ל“ג ארכיון לוחמי הגטאות ע”ש יצחק קצנלסון, קיבוץ לוחמי הגטאות

פרקים 10־1: תולדות יהדות צ’כוסלובקיה עד 1939: רקע כללי

Society for the History of Czechoslovak Jews, New York. The Jewish Publication Society of America. The Jews of Czechoslovakia, 1־2, Philadelphia 1968־1971.

הקונגרס היהודי העולמי, גשר (יהדות צ’כוסלובקיה), 3־2 (60־59), ישראל, ספטמבר 1969.

פ. וולטש (עורך), פראג וירושלים – ספר לזכר ליאו הרמן, הלשכה הראשית של קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל, ירושלים.

פרקי־זכרונות של חיים יחיל (הופמן) על נעוריו ודרכו בתנועה הציונית עד 1939, כתב־יד בארכיונה הפרטי של ל. יחיל, ירושלים.

H. Gold. Die Juden und Judengemeinden Böhmens in Vergangenheit und Gegenwart, Brünn־Prag 1934.

בטאוני ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה (אצ"מ):

Selbstwehr, (SW). 1926־1938;

Źidovské Zprávy (ZZ). 1926־1939:

Jüdischer Almanach. 1934־1938.

פרק 1: הורודנקה־ברין

E. Crankshaw, The Fall of the House of Habsburg. London 1963.

ש. מלצר (עורך), ספר הורודנקה, הוצאת יוצאי הורודנקה והסביבה בישראל ובארה"ב, 1963.

F. Mauthner, Prager Jugendjahre, S. Fischer־Verlag 1968.

C. Stölzl. Kafkas böses Böhmen. München 1975.

K. Čapek. Hovory s T.G. Masarykem. Praha 1964.

פרקים 3־2: טפליץ־שֵנאו

F. Weihs. Aus Geschichte und Leben der Teplitzer Judengemeinde 1782־1938. Jüdischer Buch und Kunstverlag. Brünn־Prag 1932.

P. Wanie. Geschichte der Juden von Teplitz. Verlag Vinzenz Uhl, Kaaden. 1925.

L. Samel. Eine Teplitzer Judengeschichte aus dem Jahre 1803. Verlag Adolf Becker. Teplitz־Schönau.

תנועות הנוער בצ’כוסלובקיה

יב"ז, המדור לתיעוד בעל־פה, עדויות מם' 916־870.

"החלוץ'' – צ’כוסלובקיה

תיקי “החלוץ” – צ’כוסלובקיה, את"ע (437) 111/38.

חוזרים של “החלוץ” – צ’כוסלובקיה, חוברות ג־ד, מורבסקה אוסטרבה 1930, ארכיון בית־התפוצות, אוניברסיטת תל־אביב.

ש.ה. ברגמן, במשעול, תל־אביב 1976.

מפלגת א.ג.ס.צ. (ציונים סוציאליסטים)

ב"ב 101 ב, מדור צ’כוסלובקיה 1938־1934.

מכתב פרנץ קאן לוועד הפועל הציוני 5.2.1933: ג"ו.

פרקים 5־4: עצומת ברנהיים

M. Färber, Dr. Emil Margulies, Ein Lebenskampf für die Wahrheit, ATASA, Tel־Aviv 1949.

מכתב ד“ר א. מרגוליס לפרופ' ברודצקי: אצ”מ S 25/9073

רצח ארלוזורוב

J. Edelstein. "Erwiderung”, SW (5.7.34).

הקונגרס הציוני בפראג

פרוטוקולים של הקונגרס הי“ט, פראג 1933, אצ”מ.

סוקולוב אצל מסריק

פ. סוקולוב, אבי – נחום סוקולוב, הספריה הציונית, ירושלים 1970.

פרשת עמנואל בכנר

אצ"מ 6/2954 S

פליטים

Maria Schmolka Society, Marie Schmolka. London 1940.

המשרד הארץ־ישראלי בפראג

אצ"מ א/6/1552 S 6/1633־34־35־36 ,S.

רוסיה התת־קארפטית

ש. ליפסקי לוועד הפועל של ההסתדרות, ב"ב 101/ב, מדור צ’כוסלובקיה 1938־1934.

H. Kugel, “Brechet die Macht der Finsternis”, SW (21.9.34)

נישואים פיקטיביים

אצ"מ 6/2954 S.

ע. מיימון, לאורך הדרך, תל־אביב 1972.

“החלוץ” בפראג

יומן א. אופיר, את"ע 38/111 (437) תיק 14.

יחס אדלשטיין לבן־גוריון

J. Edelstein, “Zur Vereinigung der Sozialistischen Zionisten in der Tschechoslovakei”, SW (27.8.36)

פרקים 8־6: “החלוץ” אחרי המאורעות

מכתב א. אופיר למפא“י, פראג ערב רה”ש תרצ“ו, את”ע 38/111 (437) תיק 14.

היחס לעליה

. J. Edelstein, “Alijá není emigrace”. ZZ(21.1.36)

התכתבות אדלשטיין עם א. טרטקובר, מרס 1937, את"ע IV/104

פניה לצ’כים היהודים

J. Edelstein, “Slovo o dorozumĕní, ZZ (15.5.36).

א.ג.ס.צ ־ האיחוד העולמי

מכתבי י. רזניצ’נקו (ארז), התנועה בחו“ל, ב”ב 101/37.

אדלשטיין בארץ־ישראל

J. Edelstein, “Im Neuland”, SW (10.2.37);

, –"Die zwei Alternativen”, SW (23.7.37);

–, “Die Jugend und der Kongress”. SW (30.7.37).

עליית הנוער

אצ“מ 6/3362־63 S/ ע”נ צ’כוסלובקיה.

J. Edelstein, “Jüdische Jugend lernt” SW (11.2.38).

יהודי הבורגנלנד

עדות א. אבלס, היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, עדויות, א־ב, עמ' 693

J. Edelstein, “Emigrationschiff auf der Donau liquidiert", SW (12.8.38).

המצב המדיני

מכתבי ח. הופמן למזכירות האיחוד העולמי בארץ־ישראל, ב"ב 101/38.

פרקים 10־9: מינכן: רקע כללי

E. Beneš. Demokratie dnes a zítra. ČIN. Praha 1946.

M. Brod. Streitbares Leben. München 1960.

V. Mastný, The Czechs under Nazi Rule, New York־London 1971.

G. F. Kennan. From Prague after Munich (1938־40). Princeton University Press 1968.

F. Höller. Von der SDP in die NSDAP, Gaupropagandaleiter der Sudeten 1939.

טפליץ־שֵנאו בעת המשבר

ש. שמיד, בריחה מהסודטים, יו"ש 02/596.

פ.מ. וייהס, 20 שנה רב של טפליץ־שֵנאו, זכרונות, יו"ש 02/117.

א.ד. קולקה, “ועידת מינכן ובעיית היהודים בצ’כוסלובקיה בשנת 1938”, מורשת ג (1964).

ח. יחיל, “מינכן – טרגדיה ולקחה”, דבר (ספטמבר 1970).

משלחת ראנסימן וההעברה

דו“ח ר. ו. סטופפורד על פראג 1939־1938, נכתב בשנים 1972־1971, אצ”מ, ארכיון פ. מרץ.

יחסו של י. מסריק להעברה

אצ"מ 145/A, ארכיון הרמן, 341/A, ארכיון פ. מרץ, 288/5 A, ארכיון י. רופאייזן.

ח. וייצמן, מסה ומעש, ירושלים ותל־אביב 1962.

מצב יהודי גרמניה

אצ"מ 25/9703 S.

ממשלת צ’כוסלובקיה הגולה

ל. רוטקירכן, “הממשלה הצ’כוסלובקית הגולה והאספקט היהודי והארץ־ישראלי במבחן המקורות”, קובץ מחקרים בפרשות השואה והגבורה, ט, יד ושם, ירושלים 1973, עמ' 164־131.

הגירה והעפלה

ח. ברלס, הצלה בימי שואה, תל־אביב 1975.

א. אבריאל, פתחו שערים, תל־אביב 1976.

ח. קוגל, את"ע 104/111.

J Edelstein. “Beratung des Mittelstandes", SW (29.7.38)

תכנית להתנקש בחיי היטלר

עדות י. שימקין, יו"ש 03/3279.

הפתרון הסופי

היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, עדויות, א־ב, מרכז ההסברה, ירושלים 1974.

היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, פסק־דין וגזר־דין, מרכז ההסברה, ירושלים 1961.

“הפתרון הסופי”: תעודות, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד 1960.

ו.ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, ירושלים ותל־אביב 1961.

L. Dawidowitz. The War against the Jews 1933־1945, London 1977.

P. Friedmann, Aspects of the Jewish Communal Crisis: Essays on Jewish Life and Thought, New York 1954.

R. Hilberg, The Destruction of the European Jews, Chicago 1961.

E. Kogon, Der SS־Staat, Kindler, München 1974.

J. Lukacs, The Last European War, New York 1976.

A. Morse, While 6 Million Died, New York, 1968.

L. Poliakov, Harvest of Hate, London I960..

G. Reitlinger, Die Endlösung, Colloquium, Berlin 1956.

J. Trunk, Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe under Nazi Occupation, New York 1972.

פרקים 13־11: המצב הכללי של יהודי הפרוטקטוראט, חוקים, הגירה

Zidovské Listy ־ Jüdisches Nachrichtenblatt: עתון הקהילה היהודית בפראג והתנועה הציונית, מיוני 1939 עד נובמבר 1940; אחרי זה ־־ בטאון הקהילה, יו“ש, ד”א.²¹

F. Friedmann, Rechtstellung der Juden im Protektorat Böhmen und Mähren .ד"א,31.6.42,

חינוך ילדים

יומנה של אנה פלטין, ג"ח 2/214.

התייעצות אצל קאן

זכרונות יחיל, שם.

ה. רזניצ’נקו (עורך), טרייזנשטאט, הוצאת מפא"י 1947.

ראיון המחברת עם מרץ.

רשימת אזרחי פולין

דו"ח קהילת פראג 9־15.9.39, מסמכי משפט אייכמן (מ"א), 06/1323־1332.

ראיונות המחברת עם מרץ, טרסי.

מעפילים

ל. יחיל, “מבחר תעודות בריטיות על העליה”, קובץ מחקרים בפרשות השואה והגבורה, ו, יד ושם, ירושלים 1966.

מסמכי משרד החוץ הבריטי 371/25242/FO; יו"ש 27/71 M.

מכתב וייצמן לאמרי 25.4.39, ג"ו.

העברה ועליה

אצ"מ א/6/1571 S 6/3363,S

קשר עם שוייץ

אצ"מ 320/41־42־34 A

הצלת ההנהגה הציונית

אצ"מ 1/205 P.

אדלשטיין לדובקין 5.5.39, אצ"מ 6/1636 S.

אדלשטיין בארץ־ישראל

אצ"מ 6/1571 S.

דו"ח מרכז.S.D בפראג לראש RSHA בברלין, ארכיון קובלנץ, אוסף נתן שוואלב.

דו"ח על יהדות צ’כוסלובקיה לראש RSHA בברלין, ארכיון קובלנץ, אוסף נתן שוואלב.

פעילות הקהילה בפראג

מסמכי מ"א, 06/1323־1332.

א.ד. קולקה, “מגעים בין קהילת פראג והס.ד.”, מורשת, יח (נובמבר 1974).

מצב היהודים בפרוטקטוראט

דו“ח ק. באומגארטן 23.8.38, ג”ו.

הגירה

תיקי מחלקת ההגירה של קהילת פראג 1940־1939, דו“ח 10.9.1941, ד”א.

פרקים 16־14: פרשת ניסקו

מ. בורגר, עדויות מ"א, עמ' 125.

ה. קראטקי, עדויות מ"א, עמ' 134.

מסמכי מ"א 06/1135־36.

עדות א. אייכמן בהקלטת לשכת 06, סרט 3, עמ' 124־26.

דו"ח מהנדס י. צנגוט שנכתב בשנת 1944, Vĕstnik ŽNO.

מסמכי משרד החוץ הבריטי 371/25242 FO, יו"ש 27/71 M.

Rat der jüdischen Kultusgemeinden in der Tschechischen Sozialistischen Republik, Nazidokumente sprechen, יו"ש

אדלשטיין בטרייסט

אצ"מ 320/25 A.

דו"ח אדלשטיין לווייצמן 30.11.39, ארכיון ח. ברלס.

הגירה

תיק מחלקת ההגירה של קהילת פראג ומכתבי ח. שטיינר, ד"א.

עליית נוער

אצ"מ 6/3363 L 17/2441,(40/39) S.

עדות מ. ביתן מס' 347, יב"ז.

אדלשטיין בז’נווה

יומן שרת, אצ"מ 25/198־192 S

מכתבי אדלשטיין מז’נווה, אצ"מ 320/41 A 320/13,A..

תזכיר גולדמן לווייצמן 9.2.40, ג"ו.

אדלשטיין אצל אייכמן

עדות א. פרנק, יו"ש 01/227.

וייצמן אצל רוזוולט

8.2.40, ג"ו.

פרקים 18־17: תכנית מדגסקר

מסמכי מ"א 06/172/1054.

ל. יחיל, “מדגסקר – חזון תעתועים של פתרון השאלה היהודית”, מורשת, יט (יוני 1975).

P. Friedmann, “The Lublin Reservation and Madagaskar Plan”, Annals of Jewish Social Science. VIII/C (1953).

ישיבת ראשי הקהילות אצל אייכמן, יו"ש 06/1143.

מגעים עם בנש בלונדון 7.1.41־4.12.40, ג"ו.

בעיות משפטיות של היהודים: תיקי קהילת פראג 1941־1940, ד"א.

אדלשטיין בהולנד

מ. פינקהוף, “ראשית המחתרת החלוצית בהולנד”, ידיעות בית לוחמי הגטאות (13)1 (ינואר 1956).

עדות י. מכמן, עדויות מ"א, עמ' 451.

י. מכמן, “הוויכוח על דרכו של היודנראט בהולנד”, קובץ מחקרים בפרשות השואה והגבורה, י, יד ושם, ירושלים 1974.

עדות ס. פרידמן, ד"א.

סימון היהודים

מסמכי מ"א 06/503.

פרק 19: הכנות לגטו טרזיינשטאט

התייעצות עם היידריך בפראג 10.10.41, מסמכי מ"א 1193/06.

עדות א. אייכמן, מ"א עמ' 115־111.

V. Král, Lessons from History – Documents, Orbis, Prag 1961.

זכרון־דברים מפגישות עם ד“ר זיידל אוקטובר־נובמבר 1941, ד”א.

טרנספורט למינסק: עדות ל. הרצוג, ד"א.

הרכב הנהגת הגטו: לפי עדות י. בור במכתב אל המחברת 12.10.1976.

חינוך במחתרת

יומן נערה אלמונית, ג"ח.

רכוש היהודים

עדות א. רכט, מ"א, עמ' 606.

מסמכי טרויהנדשטלה, ד"א.

החלטת “החלוץ” ללכת לגטו

ראיונות המחברת עם ר. פרידל (בן־שלום) ב. הרשקוביץ.

ספר טרזיינשטאדט, ראה להלן.

פרקים 29־20: גטו טרזיינשטאט: רקע כללי

רזניצ’נקו (עורך), טרזיינשטאט, הוצאת מפא"י, 1947.

H. G. Adler, Theresienstadt 1941־1945 ־ Das Antlitz einer Zwansgemeinschaft, I.C.B. Mohr (Paul Siebeck), Tübingen 1946.

–, Die Verheimlichte Wahrheit־ Theresienstädter Dokumente, J.C.B. Mohr (Paul Siebeck) Tübingen 1958.

–, “Die Rolle Theresienstadts in der Endlösung der Judenfrage”, Aus Politik und Zeitgeschichte / Das Parlament, B XXII (1.6.55).

Council of Jewish Communities in the Czech Lands, Terezin 1941־1945, Prague 1965.

R Feder, Židovská tragedie ־ dĕjství poslední. Luck־Kolín 1947.

K. Lagus, J. Polàk, Mĕsto za Mřižemi, Naše Vojsko, Praha 1964.

Z. Lederer, Ghetto Theresienstadt, London 1953.

B. Murmelstein, Terezin – Il Ghetto Modello di Eichmann, Capelli Editore, Rocca San Casciano 1961.

K. Starke, Der Führer schenkt den Juden eine Stadt, Berlin 1970.

E. Utitz, Psychologie života v terezinském koncentračnim táboře, Dĕlnické nakladatelství v Praze, 1947.

M. Tůma, Ghetto našich dnů, Saliva, Praha 1946.

Frankovà Hyndráková, “Die Jüdische Selbstverwaltung im Ghetto Theresienstadt”, Judaica Bohemia, VIII, Praha 1972.

M. Kárný, “Terezinský K.Z. v plánech nacistů", Acta Occupatione Bohemiae, Praha 1966; and Československý časopis historický, (5.12.74)

J. Löwenherz, Bericht 1938־1942, Wienיו"ש 0־30/5,1945

אין פרפרים פה: ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטאט 1942־1941, מורשת וספריית פועלים באמצעות המוזיאון היהודי הממלכתי בפראג, 1963.

היבטים שונים בחיי הגטו

ראיונות מוקלטים מס' 397־376, בעיקר על פעולות חינוך ותרבות בגטו, יב"ז: סיני אדלר; אברהם אופיר; אלי בכנר; יהודה בקון; דב ברנע; רות בונדי; הנקה פישל; ליזה גדרון; וילי גרואג; טרודה גרואג; יהודה הופרט; אריה כרמי; פטר לנג; אסתר מילר; טומש מנטֵל; אוטו דב קולקה; אוטו קראוס; יעקב רחמן; נאוה שאן; סמי שמואלי.

עדויות יו"ש: ריכארד ארליך, 02/47; אמיל בלום, 02/584; קתה ברסלאואר, 02/217; קתה גולדשמידט, 02/1103; וילי גרנר, 02/443; פראנצה דונאת, 03/1598; גרדה זיגל, 02/237; מרגוט זילברפלד, 03/889; ורנר נויפליס, 01/293; רוזה סלומון, 02/457; פאולה פראהם, 02/534; עליזה קאופמן, 157/WL; קלארה קארו, 02/244; אלים ראנדט, 07/6־3; פאול שטוקס, 01/280.

פרק 20: חומר יסוד על חיי היום־יום בגטו

Tagesbefehle, פקודות היום מטעם מועצת הזקנים, אוסף ט. גרואג, מענית וד"א.

יומן גונדה רדליך, מנהל מחלקת הנוער; היומן נמצא בעליית־גג בטרזין בשנת 1967, כתוב רוּבּו בעברית ־ העתק בארכיון ב"ט.

O. Zucker, Geschichte des Ghettos Theresienstadt zum 31.12.43,.יו"ש 02/385

עדות ז. זיידל בבית־משפט בווינה, מסמכי מ"א 06/109.

מכתב הגסטאפו על רכוש היהודים

אדלר, תעודות, שם, עמ' 84.

בוא המטה לגטו

E. Ornsteinová, "Vzpominka na Jakuba Edelsteina”, Véstnik ZNO – Praha (3.7.45).

א. טרסי, “גבורת נפש בין חומות הגטו”, למרחב (21.5.65).

ראיון עם י. קלאבר, מפקד משטרת הגטו, 10.12.45, ד"א.

"Jak vznikl Terezin”, Vĕstnik ŽNO ־ Praha, 11/XVIII (Nov. 1956).

H. Friedmann, “Kunstführung durch Theresienstadt” (Nov, 1943), 07/64־2 יו"ש.

Plan zum Aufbau des Ghettos 2.12.41, ד"א

פרקים 22־21: ועידת ואנזה

מסמכי מ"א 06/1101, 734/ת, 74/ת.

טרנספורטים למזרח

תיק ערעורים לטרנספורט, ד"א.

רצח היידריך

“Lidice”, Vĕstnik ŽNO – Praha. XXXIX (June 1977).

T.R. Kraus. “But Lidice is in Europe”, ספר טרזין.

J. Wiener, The Assassination of Heydrich, New York 1971.

בריאות

K. Fleischmann, E. Munk, der Schattenriss einer Persönlichkeit, ד"א.

E. Springer, Health–Conditions in Terezin, ספר טרזין

תרבות

דו“ח הרב ו. ויינר על פעולות התרבות 1944־1941, ד”א.

דו“ח שנתי של המחלקה לעיצוב שעות הפנאי לשנת 1943, ד”א.

E. Šormová, Divadlo v Terezíné 1941־1945, Památnik Terezin, Ústi n.L. 1973.

פרקים 24־23: בתו של הרצל בגטו

דפים מיומנהּ, עדות ט. גרואג, אצ"מ 25/H – HNI.

פשיעה

פסקי־הדין כפי שפורסמו באופן שוטף ב“פקודות היום”, שם.

J. Klaber, Ein Jahr Theresienstadt 5.12.42, 02/581 יו"ש

R. Stux. “Denkschrift über die Ausübung einer Gerichtsbarkeit im Gebiete von Theresienstadt”. 07/1־5 יו"ש

נוער

עדות מ. אנסבכר, עדויות מ"א, עמ' 503.

עתון מעון הילדים מס' 1 של בית־הספר 417־L, ב"ט.

O. Klein, Vliv koncentračniho tábora na etický Charakter židovské mládeže, Symposium, Praha 1969.

תמותה

Die Morbidität in Theresienstadt 21.11.41־30.6.43,.ד"א

Selbstmorde in Theresienstadt 1941־43,.ד"א

“החלוץ”

ש. שמידט, " ‘החלוץ’ בטרזין", קובץ מחקרים בפרשות השואה והגבורה, ז, יד ושם, ירושלים 1968.

הפסקת הריון:

מכתב ד“ר מונק 21.8.43, ד”א.

פרקים 26־25: מכתב אדלשטיין לידידיו 6.12.42, יו"ש 07/8־1.

קשר עם ז’נווה

אצ"מP1/220,P1/217

ארכיון קושטא, ל"ג.

התכתבות עם ד“ר קופצקי, נציג הממשלה הגולה: אצ”מ P1/191.

K. Löwenstein, “Aus der Hölle Minsk in das Paradies Theresienstadt”, Mahnung, Berlin (1958).

“, –Minsk”, Schriftreine der Bundeszentrale für Heimdienst, 02/595 יו”ש

פיטורי אדלשטיין

אדלר, תעודות, שם, עמ' 140־131.

פרקים 29־27: הצלת ד"ר קאן

אצ"מ, ארכיון אולמן 302/37, 320/30 A.

יהודי הולנד

מסמכי מ"א ת־624.

א. דורמיצר, החיים בטרזין, יו"ש 02/392.

קשרי מחתרת

א. מורגנשטרן, “ועד ההצלה שליד הסוכנות היהודית ופעולותיו בשנים 1945־1943”, מורשת, יג (יוני 1971).

תיקי ארכיון קושטא – אצ“מ, ל”ג, ג"ח.

השליח הגרמני

א. אבריאל, פתחו שערים, שם.

ידיעות על השמדה

עדות דיאמנט, עדויות מ"א, עמ' 616.

מכתב אולמן 26.11.43, אצ"מ 1/98 P.

E. Boehm, We Survived. Yale University Press, New Haven 1948.

A. G. Friedländer, Leo Baeck – Teacher of Theresienstadt. New York .1968

מעצר אדלשטיין

מכתב ל. לדרר לד"ר מרץ 20.3.1961.

ב. מורמלשטיין, קטעים מתוך כתב־יד לספר בגרמנית שנשלחו למחברת מרומא ב־1978.

ראיונות המחברת עם טרסי, אורנשטיין, הוסטובסקי.

פרקים 33־30: אושוויץ־בירקנאו: רקע כללי

ק.א. קולקה, בית־חרושת למוות, יד ושם, ירושלים תשכ"א.

M. Broszat (ed.) Kommandant in Auschwitz: Autobiographische Aufzeichnungen von R. Höss, München 1963.

H. Langbein. Menschen in Auschwitz. Wien, 1973.

A. Rücker. NS Vernichtungslager im Spiegel deutscher Strafprozesse, Deutscher Taschenbuchverlag 1977.

ה. לנגביין, “מרידות ובריחות באושוויץ”, מורשת, יא (נובמבר 1969).

התנגדות לפתרון הסופי: עדויות 411־398, יב"ז.

מחנה המשפחות

יב"ז, ראיונות מוקלטים: א. אופיר; א. בכנר; ג. בן־צבי; י. בקון; ד. ברנע; ה. פישל; א.ד. קולקה; א. קרני.

עדויות יו"ש: י. בקון, 03/1202; ו. ברלינר, 03/2636; י. צירר, 03/6233: א.ד.קולקה, 03/2896.

M. Kárný, “Terezínský rodinný tábor v Birkenau”, Sborník historický, 26 (1978).

בלוק העונשים 11

עדות י. גארנייה, ל"ג 1625.

פגישות עם אדלשטיין

ראיונות מוקלטים, יב"ז: ר. גיביאן (401); א. פאביאן (400); א. רדוונסקי (408).

גלויות מבירקנאו

יו"ש, ארכיון פרוסניץ 07/18־19.

אצ"מ, ארכיון אולמן 320/A.

ראיונות מוקלטים, יב"ז: קראוס, מילר; וראיונות המחברת עם: בנש, גרואג.

התכתבות עם אדלשטיין

מכתב מונק 12.3.1944, ד"א, וראיון המחברת עם טרסי.

חיסול טרנספורט ספטמבר

עדות ל. פרנק, מסמכי מ"א ת/1497.

ראיון מוקלט פ. מילר (405), יב"ז.

עדות א. קולקה, מסמכי מ"א ת 1424.

F. Müller, Sonder־Behandlung, München, 1979.

תרגום השיר: טוביה ריבנר.

בריחות

א. קולקה, “חמש בריחות מאושוויץ”, מורשת, ג (דצמבר 1964).

ראיונות מוקלטים, יב"ז: ל. הולצר (402), ו. וסלי (411), ו. לדרר (403).

Testimony of two Escapees from Auschwitz־Birkenau Extermination Camps, WA Office of Strategic Services, Field Memorandum, 225/425

ארכיון הוועדה הציבורית של ניצולי אושוויץ.

ביקור הצלב האדום בטרזין

מכתב ליואל ברנד 23.5.44, ארכיון קושטא, ל"ג.

דו“ח בשטוקהולם, אצ”מ 26/1304 S

דו"ח נציג שווייץ, אדלר, תעודות, שם, עמ' 316־312.

פרסומי הוועד למען יהודי אירופה הכבושה על יד הסוכנות היהודית, ג"ח.

חיסול אדלשטיין ומשפחתו

ז. ש"ק, “שנתיים להירצחו של יעקב אדלשטיין”, הארץ (10.6.46).

ראיון מוקלט י. בקון, יב"ז.

מכתב ל. לדרר לד"ר מרץ.

ראיון המחברת עם ד. אורנשטיין.

י. רוזנזפט, “דברים בברגן־בלזן (27.9.45)”, ספר בלזן, 1957, עמ' 51.

חיסול אפשטיין והטרנספורטים האחרונים מטרזין

עדות ק. ראם במשפטו, יו"ש 04/20/16.

B. Murmelstein. “Stellungsnahme eines Beteiligten”, Die Welt (14.1.64)

★

ראיונות אישיים עם המחברת, 1979־1975

הורודנקה

ישראל זוהר, רמת־חן; פפי פלשנר, תל־אביב; משה פלשנר, תל־אביב: יהuדה שטרייט, תל־אביב.

ברין

דב יצחקי (איצקוביץ), שער־הגולן.

טפליץ־שֵנאו

משולם אולינר, חיפה; צילה גלסברג, ירושלים; אורי פלוס (נהרי), גבעת־חיים מאוחד; אברהם רייך, תל־אביב; מרים שוייאר, תל־אביב; משה תבור (טאובר), ירושלים.

תנועת הנוער והחלוץ

אריה אופיר, אפיקים; יהודה ארז (רזניצ’קו), גבעת־חיים איחוד; שמעון אריאל (אורנשטיין), תל־אביב; יהודה אריה גבעוני (שקולה ברגמן), חולון; הילק גרינברג, עין־שמר; יהודה טובין, בית־זרע; יצחק פניגר, גבעת־חיים איחוד: וילי צור (פויירשטיין) מרחביה; משה ציפור (פוגל), שריד; שלמה רוזן, שריד.

ציונות צ’כוסלובקיה

דב ביגון, תל־אביב; רודה לוי, רמת־חן; אריך מולר, נהריה; דוד מרץ, ירושלים; אורי נאור (ליכטויץ), ירושלים; אירמה פולאק, תל־אביב; אגון פרופר, תל־אביב; רחל רבינוביץ, ירושלים; דבורה רופאייזן, להבות־הבשן.

ארץ־ישראל

יהודה יערי, ירושלים.

פראג – ימי הכיבוש

בלו אמיר (שפיץ), נאות־מרדכי; שמעון אנוך, נען: משה ביתן (באומגארטן), תל־אביב: רפאל בן־שלום (פרידל), העוגן: אדולף בנש, חולון: חיים ברלס, ירושלים: מנחם גולן (גולדנצייל), חיפה: אביגדור דגן (פישל), ירושלים: ארי טרסי (טרסלר), החותרים; ואלי כהן־צימט, תל־אביב: אלה שולץ, ירושלים.

הולנד

יוסף מכמן, ירושלים.

טרזין

דיטל אורנשטיין־ראוף, לונדון: דב ברנע (ברמר), באר־שבע: יהודה בקון, ירושלים: אלבין גלזר, תל־אביב: וילי גרואג, מענית: טרודה גרואג, טבעון: ליאו דרוקר, רמת־גן; הילדה האן, קרית־מוצקין: ברכה הוסטובסקי, חיפה: דב הרשקוביץ, אשקלון: ריכרד שטיין, תל־אביב.

בירקנאו

אימרה גנצ’י, חיפה.