רקע
גרשון שופמן
פוּשקין

בכל דור ודור, בהתאם לרוּחות המנשבות באותה תקופה, רגילים סופרים, שעומדים במלחמת דעות והלכי־רוח, למשוך את המשורר הגדול אל צדם ולהכניס בשירתו כוונות, שלא נתכוון ושלא עלו על לבו. כך יחס לו דוסטוייבסקי בשעתו כל מיני “אידיאות” שהוא, פושקין, ודאי לא העסיק בהן את מוחו אף רגע אחד. פושקין היה קודם כל משורר, משורר במובן הטהור של מושג זה; משורר הנוף והיופי והאהבה והמות. אמנם, עתים הופיע כמוכיח, והתריע על ה“עבדוּת”, כתב שירים פטריוטיים, אבל את מקורות־השראתו הראשיים היוו דברים אחרים לגמרי: “הירח מבעד לערפלים, השופך אור עגמומי על שדות־שלג עגמומיים”; “הנערות היפות והיהירות, הקרות והטהורות כחורף”; “צל הענפים על קבר אוֹמנתוֹ הזקנה”… ועוד ועוד כיוצא באלה. בשירה זו ראה פושקין גם את מקור הטוב בכלל (“ורגשות טובים בכינורי עוררתי”) – וכל השאר יבוא ממילא!

גם רוב המאמרים על אלכסנדר סרגייביץ, שמתפרסמים בימים אלה אצלנו, השפעת “הרוחות המנשבות” ניכרת בהם, וכותביהם הולכים סחור־סחור, מסביב לנקודה המרכזית. ניכרים הגישושים לאור פילוגים מסוימים… פושקין ידע רק פילוג אחד בלבד, והוא: המשורר מזה וה“צ’רן” (המון) מזה. הוא חילק את המין האנושי למשוררים, אם בכוח ואם בפועל, ולנעדרי ה“חוש” השירי, שבהם ראה את אויביו בנפש. כי רק המשורר יודע להעריך את המשורר, ועל כן אמר: “וּמהוּלל אהיה כל עוד תחת הירח יימצא לוּ רק משורר אחד”.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות