ודאי מתוך יחס אינטימי מאוד כתב המספר הרוסי בוֹריס זייצב את ספרו זה (“חיי טוּרגניב”, הוצאת “סוֹברמנניה זאפּיסקי”, פּריז). צריך לקרוא את הפרקים הנעלים הללו, כדי לראות מה בין מסה של בלטריסט לבין זו של אסייאיסטן סתם, שמלאכתו בכך. כדי לכתוב על טורגנייב צריך הכותב להיות עצמו ממין הנושא.

כל חיי המספר־המשורר הגדול, מעריסתו ועד קברו, עוברים כאן לפנינו, על כל גלגוליהם וטלטוליהם, על כל תענוגותיהם וסבלותיהם הדקים מן הדקים – ברוסיה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת. במיוחד עוקב זייצב אחרי אהבותיו השונות, הקלוֹת והחמורות, שהן הן, לפי דעתו, היווּ את מקור השראתו. “אני יכול לכתוב רק כשאני מאוּהב” – כך הגיד טוּרגנייב את לבו לא אחת. זייצב הציץ כאן לפני ולפנים והבחין מהיכן יונקים “אשדות אביב”, “שלושה פּורטרטים”, “פּיטוּשקוֹב” וכו'. ביחוד הוא מתחקה על אהבתו הידועה אל הזמרת ויארדו ומטעים את היסוד הכואב שבאהבה זו. וכך הוא כותב: “האם אהבה גם היא אותו? ביפעתו, בשכלו וביפיו של טוּרגניב הצעיר היה הרבה מן המלבב. כל אלה ודאי מצאו חן בעיניה. עוד מצאה חן בעיניה אהבתו אותה. אבל היא לא חלתה בו. שלטון לא היה לו עליה. היא לא התענתה בו, לא סבלה; לא טיפטף דם, אותו תובעת האהבה”.

ואילו הוא, טוּרגנייב, בניגוד לאשה רבת־הכוח ההיא, אהב כהלכה. הוא, לפי זייצב, חש את האהבה, כ“הארה מיסטית” ו“ידע את מוצאה האלוהי”, לא כחבריו הצרפתיים: פלוֹבר, מוֹפּסן, אלפוֹנס דוֹדה וכו', עמהם התרועע בפריז, שהתוכחוּ עמו וראו את זוֹ כאַקט טבעי בלבד (“כמו אצל החיות”); הללו, ה“נטוּרליסטים”, תפסו את האהבה תפיסה מגושמת, בעוד שהוא, בעל “השירים בפּרוֹזה”, ראה בה “משהו על־חושי”. ברם, בנקודה זו דוקא יש רק מקצת אמת ולא כולה.

פלוֹבר, מוֹפּסן וכו' היו גסים כל כך? די להצביע על סיפור קטן אחד של “זעירא דמן חבריא”, אני מתכוון ל“כוכבים” של אַלפוֹנס דוֹדה (“במכתבים מטחנתי”. אותו הרועה בהרים ובת אדוניו), כדי להיוכח, של“נטוּרליסטים” הללו לא היה זר באהבה גם היסוד האלוהי. בויכוחיהם עם חברם הרוּסי על נושא זה אהבו להתגנדר קצת בציניוּתם, אבל בתוך־תוכם ידעו גם את הצד הראשון של המטבע. ואיך ידעו!