יש פּלגיאטים גמורים. גניבת דבר־ספרוּת על כרעיו ועל קרבו שהאיש עושה זאת ללא בושה, ללא בושה מפני עצמו קודם כל. חטא ואוילוּת בבת־אחת: “מלתא דעבידא לאגלויי”. אבל יש פלגיאטים חלקיים, מובלעים בנעימה, שסכנת הגילוי אינה צפויה להם כל כך. הנה בסיפור לועזי אחד, מתורגם לעברית, סיפור קלוקל, עשוי לפי טעם השוק, מצאתי סצינה דרמתית בינה ובינו, לקוחה מ“החטא וענשו”. שם, במתח הגבוה, הסצינה במקומה, אבל מה טעם לה כאן, בתוך כל ה“קיטש” הזה?!

שוב מצויים פלגיאטים ממין אחר. סופר מספר לחברו לפי תוּמו על נושא שעלה במחשבה לפניו, והלה, השומע, שומר את הדבר, מזדרז ומשכים לכתבו! לאחד מסיפוריו העממיים מצרף טולסטוי הערה כזו: “הסיפור אפשר שיהא נראה כמושפע מסיפורוֹ של לסקוב על נושא זה. האמת היא, שלסקוב, בהתארחו אצלי, שמע את הנושא מפי” (עם כל “צדקוּתו” לא התאפּק מלהעיר על כך!).

בספר־זכרונותיו (“הרומן של ימי חיי”), מספר הירונימוס יאסינסקי, כיצד גוֹנצ’אַרוֹב התאונן באזניו על טוּרגניב לאמור: “קראתי לפניו מכתב־היד פרק מ”אוֹבּריוו" שלי. אני הלא כותב סיפור לאט, במשך עשרות בשנים. והנה עד שאני עושה ביצירתי כה וכה, והוא כבר פירסם שורה של סיפורים, בהם טיפוסי־הנשים לקוחים אצלי כמוֹת שהם. אז הפסקתי כל מגע־ומשא עמו. זריז הוא ואחריו בהכרח שתפגר… לא, איש צעיר – אמר לי גוֹנצ’ארוב – לעולם אַל תגלה אידיאות, תמונות וכו' אפילו לטובים שבידידיך. אל תקרא לפניהם דברים בטרם נדפסו – יציגוּך כלי ריק!.. תן להם אשר תתן ורק לא מאוצרותיך הרוחניים; אַל תתפאר באלה לפניהם ביחידות!.."

אשר לטוּרגניב, קרוב לודאי שגונצ’ארוב הפריז, אם לא טעה בכלל, אבל בתולדות הספרות העולמית מצויים מקרים כאלה לא מעט.

בענין “שלי שלי ושלך שלך” אין מדקדקים גם בתוך ממלכת הרוח.