היו ימים והסופר העברי, לאחר שנטה אהלו באי־אלו פינות באירופה, נתפעם מהנוף ומהאנשים, בני הארץ, ועיצב את כל אלה ביצירותיו עיצוב אידילי־אידיאלי. גם לאחר שעקר משם עדיין הוסיפו המקומות ההם לשמש לו מקור השראה. ברם, עכשיו, אחרי השוֹאה הגדולה, נסתתמו בשבילנו הסופרים העברים, מקורות אלה, ומה שיכול לעשות הסופר הלועזי לא נוכל לעשות אנחנו.

הנה בסיפורו האוֹריגינלי “הקומדיה האנושית” חותר הסופר הארמני־אמריקני, רב־הכשרון, ויליאם סארוֹיאן לחשוף את הטוב האנושי בימי המלחמה ב“עורף”, על אף כל הנעשה בחזית. הוא מביאנו לתוך עיירה בקליפוֹרניה על כל אידיליוּתה וחביבוּתה ו“הפילוסופיה” הטובה שבה.

– “כל בני האדם הם אדם אחד – אומר הטלגרפיסטן הזקן אל הנער נושא הטלגרמות – כשם שאתה אחד” וכו‘. “הטוב עומד לעולם והרע יגורש כל אימת שיופיע” וכו’ וכו'.

ובאוירה “פילוסופית” זו נתונים כאן גם שאר בני העיירה. אינטימיוּת הדדית והבנה עליונה. האחד בא עם אקדח ביד לשדוד את הקופה, ופקיד־הדואר נותן לו את כל הכסף הנמצא ואומר: “הייתי נותן לך כסף זה בין כך ובין כך, ולא משום שאתה מכוון אלי אקדח. הייתי נותן לך את הכסף משום שאתה זקוק לו. אין אתה פושע פלילי. אני לא אודיע על גניבה. אשלם את החסר מכיסי”… מציאות מופלאה. המחבר היה רוצה שכך יהיה. “האהבה היא בת־אלמות, השנאה מתה בכל רגע”. הנער נושא־הטלגרמות מביא לבתים את ההודעה על נפילת הבן, עד שביום אחד הוצרך להביא טלגרמה כזו גם לביתו הוא, הודעה על נפילת אחיו. ברם, באוירת ה“אהבה” מתרכך היגון, וה“נופלים” זוכים בתוכה להשארת־הנפש.

למראה עיירה אידילית כזו בקליפורניה, או לא בקליפורניה, האם יכולים היינו גם אנו הסופרים העברים להתרשם כל כך גם עכשיו ולשיר לה מין הימנון כזה? לא! עכשיו – לא! הסופר הלועזי רואה לעינים, ואנחנו – ללבב. שהרי פינות אידיליות כאלה ממש ראינו לשעבר גם בגרמניה! שוב אין אינו יכולים ואין אנו רשאים לתאר באהבה פינה נכרית, על נוֹפה ואנשיה, תהיה אשר תהיה. אבל האם רשאי לעשות כזאת עכשיו גם הסופר הלועזי?…