בספרו החדש (“בילדער און דערציילוּנגען”) נותן לנו ש. ברלינסקי מכאן ומכאן, כלומר, מהווי יומיומי, מזמנים כתיקונם, וגם מ“הימים ההם”, מהאנדרלמוסיה, בה נתנסה והתענה הוא עצמו בימי מלחמת העולם השניה, באוזבקיה הסובייטית, בסאמארקאנד, אשר לשם נמלט על נפשו עם שאר פליטי הרס והרג. במקומות אלה קידם את פּניהם המחסור הנורא, הרעב, הרעב. “זה עשה במלאכה כאמן גדול, כפסל אשר חצב במפסלתוֹ בפרצופי האנשים. הלסתות לוּטשוּ, החוטמים הובלטו, והעינים מתחת לסימנים כחוּלים, הושחזו והושפדוּ, עד שקשה היה לסבול את מבטן”.
יש שסבל גדול עושה גם את האדם מן השוק לסופר ורשימותיו נקראות בענין רב. ברם, ברלינסקי הוא בלטריסט חזק מלידה ועל כן שבעתיים סוחף אותנו המסופר כאן מכל אשר מבּשׂרוֹ חזה.
אותה המאפיה! ניצול הנשים הצעירות שעבדו במאפיה זו. ואלה מצדן, כרגיל במלחמות ובמהפכות, בסתר לבן: “עכשיו הלא כבר הכל מוּתר”… אבדון ומות ואימים והילוּלה וחינגה בערבוביה.
אמנם, כזאת וכזאת כבר קראנו גם קראנו, אבל, כאמור, אינו דומה תיאור של לא־סופר לזה של סופר־אמן.
כובד מיוחד יש כאן גם לסיפורים מהסוג הראשון. לתשומת־לב יתרה ראוי “הבית הלבן”. סיפוּר אוֹריגינאלי מאוד מכמה בחינות. אותו בעל־החנות, אשר קסמים בפיו, בדברו אל הלקוֹחוֹת: “ואני הייתי יועץ לגברת, שתקח זאת”… אמירה זו בלבד העשירתהו. וכל אותם היסורים שהנער העני, הנער־השליח סבל כאן, והמון פּוֹשטי־היד וצעקותיהם! עולמות שלמים, עולם בתוך עולם.
חשוב החומר וחשובה יד היוצר. יהא בכך משום חטא לקורא העברי, אם הספר לא יוגש לו בשפתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.