רקע
שמואל יוסף פין
שפה לנאמנים

 

הצעה    🔗

שאלה שאלו אלופי הועד לחברת מרבי השכלה. אם טוב וראוי להשתמש בלשון הקדש לחבור ספרי חכמה ומדע ללמד דעת והשכל את העם בני ישראל יושבי ארץ רוססיא, או לא? ויותר טוב להשתמש במקומה בלשון רוססיא.

וזה הדבר אשר העיר את אלופי הועד לשאול את השאלה הזאת, הרב הגביר החכם והמפואר מוהר"ר ליאון ראזענטאהל חבר סוכן הועד, הציע לפני הועד הצעתו במכתב לאמר: כל משכיל בישראל היודע קורות תהלוכות ההשכלה בישראל, יודע כי לשון הקדש היא האמצעי היותר טוב ויפה,להפיץ את ההשכלה בקרב העם, ורק על יד השפה הזאת נוכל להגיע אל מרום החפץ להרבות השכלה בישראל, וכבר ראו והבינו זאת מראש, האלופים ראשי החברה בבואם ליסדה על מכונה, והוא מעלת הגביר ראזענטאהל – הודיע דעתו אז מפורש גלוי, כי אין דרך אחרת ישרה ונאמנה לפני החברה להגיע אל מטרתה,כי אם להחזיק ולתמוך משכילי הסופרים בקרבנו, לחבר להוציא לאור, ולהפיץ בקרב העם ספרי חכמה ומדע, למען אשר ילמד העם להבין ולהשכיל ולהיטיב מצבם החומרי והמוסרי. כזאת אמר אז לעת הוסד החברה, וזאת דעתו ומחשבתו גם עתה.

אך לדאבון לבבו הנהו רואה היום כי רוח אחרת התנוססה בימים האחרונים האלה, בני הנעורים אשר גמרו חק למודיהם בבתי הספר הכוללים, אשר לא ידעו מעלת לשון הקדש, מלאם לבבם להקל בכבודה ולבזותה, באמרם, כבר זקנה השפה העבריה וכבר אבד עליה כלח, ואיננה רצויה וטובה כי אם לזקנים, ולמחזיקים בישנות, אך לא לאלה החפצים להוליך את העם בנתיבות ההשכלה, ולא לחפץ הרבות ההשכלה בקרבו. ולדבר הזה אין טוב כי אם להשתמש בלשונות החיות. ודברים כאלה הם אומרים, דורשים ברבים, ומעבירים בעם על ידי מכתבי העת, עד שרבים מבני הרוססים, אשר אינם יודעים מצב היהודים ומעמדם המוסרי, מאמינים לדבריהם, ומחליטים ואומרים כי אין תועלת וחפץ בספרי מדע הכתובים בלשון הקדש. וגם ועד החברה מבלי יכלת למלט משא תלונות כאלה, החל בעל כרחו ושלא בטובתו, לשוב אחור ממחשבתו הראשונה, ולמעט ולחשוך עזרתם מן הספרות העברית, וגם על המעט מזעיר שהם מתנדבים לתועלתה, דִבַת רבים תלונה מסביב, וידיו אסורות.

אי לזאת ראה ה' ראזענטאהל, כי עֵת שלא לחשות, אך לדבר ולהוכיח ולהשיב מלחמה שערה, ועל הועד, לקרוא ולהעיר את סופרי ישראל, לבאר ולהוכיח תועלת לשון הקודש ויקר ערכה הגדול להשכלת העם, בימינו ובארצנו.

ואחרי אשר התישבו אלופי הועד והתבוננו היטיב בדבר הצעת החכם המפואר ה' ראזענטהאל, מצאוה טובה ונחוצה ודרושה לחפץ הזמן, ובכן השמיעו ושאלו את השאלה הזאת.

שמענו לקול הקריאה הזאת, ונתעורר, ואמרנו ננסה נא להשיב על השאלה הזאת ולבאר יקר מעלת לשון הקדש, ככלי שרת אל השכלת ישראל, על התכנית אשר ערכו אלופי הועד לפתרון השאלה. אולי יהיה ה' עמנו, ויכונן מעשינו.

אך בטרם נקרב אל הצעת התשובה, ראינו לעיין תחלה בטענת הטוענים והמלגלגים, הטענה אשר קראה לאור את השאלה הזאת, לפי דבריהם “השפה העבריה כבר זקנה ואיננה טובה כי אם לזקנים ולמחזיקים בישנות אבל לא לאלה הרוצים להוליך את העם במסלה חדשה, ולהם אין טוב כי אם להשתמש כי אם בלשונות החיות” על הטענה הזאת נשאל: מה הוא העם, אשר אליו יכוונו, ואשר אותו ירצו אלופי הועד להוליך במסלה חדשה, ומה משפטו, האם יודע הוא ומבין אחת מן הלשונות החיות – ועל כל פנים לשון המדינה? אם לא? הלא העם הזה ידענו מי הוא, הוא המון עם בני ישראל האבות והבנים אשר, כידוע, אינם יודעים ואינם שומעים אחת מן הלשונות החיות להבין את הכתוב בהן, וספריהן חתומים לפניהם ואיזה דרך יאמרו האלופים הדואגים להשכלתו, לתת לפניהם ספרי מדע והשכל כתובים בלשונות הכתומות והחתומות לפניהם? וטענה כזו איננה ראויה לתשובה, כי אם לגערה: העיני אנשים תנקרו, לכו חזו מה משפט העם אשר על אודותיו אתם נדונים ואם כוונת הטוענים על אלופי הועד, שעליהם החובה והמצוה, לפי מטרת חברתם, לשקוד על תקנת בני הנעורים ללמדם את הלשונות החיות וביחוד את לשון המדינה. גם הטענה הזאת אין לה לא טעם ולא יסוד – האם יש בכח אלופי הועד להכין וללמד את המון בני הנעורים בעמנו העולים למספר רב ועצום – יוסף ה' עליהם – ונפוצים בערי ארץ רוססיא האדירה? האם זאת תעודתם? מטרת חברתם? – כבר התעוררה הממשלה הטובה – אפיטרופא של העם בכלל, ויסדה בתי ספר לראשית הלימודים ביותר ממאה קהלות, ישראל, והבתים האלה דלים ורקים בערך אל ההמון הרב של צעירי העם שהגיעו לפרק הלמוד וכל זה מחסרון דעת תועלת הלמודים ומחסרון אמנה בבתי הספר האלה. והדבר הזה הוא שהעיר את נדיבי עמנו הדואגים לשלום השכלת אחיהם, ליסד אגודתם, להיות לעזר אל הממשלה בעבודת ההשכלה, בהעיר את העם למוסר דעת ולהבין לרבים מאבות הבנים את תועלת הלמודים, וילמדו את בניהם דעת. ובמה איפוא יוציאו את חפצם הטוב הזה לאור, ואיזה דרך יאחזו להגיע אל מטרתם הנכבדה הזאת, אם לא ע"י שיפיצו בעם ספרי מדע והשכל בלשון הקדש, הלשון שהם שומעים, להעיר את האהבה אל הלמודים ולהבינם את יקר ערכם. ולפי זאת גם הטענה הזאת תשובתה בצדה, ואינה צריכה לתשובה מדעית ומחקרית.

אשר על כן נראה שלא על עצת הטוענים להשתמש בלשונות החיות להשכלת העם, ערכו אלופי הועד שאלתם כי אם על טענתם שלשון הקדש כבר זקנה וסר טעמה, ואין בה תועלת ותוחלת להשכלת העם, ומכלל הטענה הזאת נשמע לאמר: כי אם אי אפשר להשתמש בלשונות החיות, מפני שאין המון העם מבינים אותן, הנה גם לשון הקדש איננה ראויה ונאותה לזאת מפני בלותה וקצר ידה. ובכן אין תקוה טובה נשקפת לדברתם, ואין כל תועלת ביסודתה. והטענה הזאת היא שאלה צריכה באמת לתשובה.

ואחרי אשר באנו עד תכלית השאלה, לפי דעתנו, הננו נוטלים רשות מאת כבוד השואלים, להרחיב את השאלה הזאת ולהתבונן על דברים אחדים הכרוכים ואחוזים עמה או מונחים מקופלים בקרבה, למען מצוא עמדה נכונה עליה נעמוד עדיה נתבונן וממנה נצא לבקש פתחי התשובה, וברשותם נשאל מה היא ההשכלה הדרושה לאחינו בני ישראל יושבי אדמת רוססיא, אשר דרכה עז נפש הנדיבים החכמים חברי החברה הנכבדה, לעבוד עבודתה? ההשכלה, להיותה הארת השכל והערת החפץ להבין ולהשכיל, כוללת ומקפת כל דבר חכמת בינה, קודמת ללמודי המדעים בזמן, מתהלכת לרגליהם, ומאספת אותם. היא המעירה לשמוע בלמודים, המלמדת להשתמש בהם כראוי, להוציא מהם את התועלת המקווה לפעולת אדם. היא המטהרת את המושגים, המצרפת המחשבות והמזכה את המעשים. ולפי כללי נושאי הלמודים והמדעים הרבים והעצומים, כן תתחלק גם ההשכלה לענפים רבים כלליים ופרטים. ובכלל הננו רגילים לחלק את ההשכלה, אל ההשכלה הדתית, המוסרית, המדעית, והמעשית או ההשכלה בחיי החברה, אכן כל מיני ההשכלה האלה היוצאים ממקור הארת השכל, והערת החפץ, משולבים וקשורים זה בזה כחוליות השלשלת, והסבות עם המסובבים, וכלם פועלים זה על זה ומקבלים זה מזה פעולה רחוקה או קרובה, לפי מעמד כל עם ועם איש ואיש בהליכות חייו, ומצבו במעלות כשרון העיון והמעשה. והפרנסים הטובים העומדים להעיר את בני עמם למוסר חכמה והשכלה, בגשתם לצייר להם ציור ברור ונאמן אל חפצם הטוב, ולתכן תכנית אל מחשבותיהם לתקנת חלק אחד מחלקי ההשכלה, עליהם ראוי להתבונן גם על שאר חלקיה, ולדעת כי קשורים המה ומשולבים אם מעט ואם הרבה, לפי מעמד מפלגות האנשים אשר הם אומרים להשתדל בטובתם, בעולם העיון והמעשה.

ואין ספק אשר גם האלופים הנכבדים אשר חברו יחד חברים להרבות השכלה בישראל, במובנה הכללי, הביאו במשפט ושקלו משקל את כל תנאי ההשכלה לכל מפלגותיה, ואת מעמד אחיהם בני עמם, ומצבם בעיון ובמעשה, וידעו מראש כי ראשית דבר השכלה בישראל, היא ההשכלה הדתית, בה נתלו כל חלקי ההשכלה למיניהם, וממנה יצאו, כי דרך מיוחדת להשכלת בני ישראל, שונה ברוחה, בעצמה ובתנאיה מדרכי שאר העמים בנתיבות ההשכלה, ההמון של רוב העמים הם רחוקים מכל למוד וידיעה, והמון עם בני ישראל אף מדלי דלותם כולם יודעים לקרוא מקרא ולהתפלל מתוך הספר, אף שאין מבינים הכוונה. המלומדים בכל עמי הארץ, רוב למודם בחכמות ומדעים שונים, ומעוטם תופשי התורה, למודי־הדת, ולא כן בישראל הרוב העצום של תופשי ספר, ועליהם אנחנו דנין, הם למודי התורה הוגים ושונים בתלמודים מדרשים ופוסקים, והמועט מן המועט יד להם בספרי חכמה ומדע. חסרון ההשכלה בקרב העמים הוא העדר הלמוד הגמור, והסכלות המוחלטת, ומחסור ההשכלה בקרב ישראל הוא מפני רבוי הלומדים הדתיים, מפני התגברות היסוד הדתי על היסוד המדעי בחנוך העם, זאת תורת עם בני ישראל בהליכות ההשכלה בכל דור ודור בטרם נגה עליהם אור ההשכלה הדתית, וזה מצב אחינו בני עמנו בארץ רוססיא בימינו, הדבר הזה היה לנגד החכמים מיסדי החברה הזאת, ומדעתם כי כלי השרת אל ההשכלה הדתית ובכללה גם המדעית והמוסרית הוא לשון הקדש, לא לבד מפני שהיא ידועה ומובנת לרבים, כי אם גם להיותה המפתח אל מנעולי ההשכלה הדתית בישראל, הנה הסכימו כלם בירותם את האבן הראשה אל חברתם הנכבדת להחזיק ביד סופרי ישראל, לחבר ולהוציא לאור ספרים מועילים להרחבת הדעת בקרב העם, ובהודיע החכם ה' ראזענטאהל את דעתו גלוי ומפורש כי אין דרך אחרת ישרה ונאמנה לפני החברה להגיע אל מחוז חפצה כי אם בדרך ספרי חכמה ומדע בלשון הקדש. הנה בלא ספק היתה את לבבו, לא לבד להשתמש בספרי־המדע הכתובים בלשון עברית להביא ברכת המדעים אל העם כי אם לעורר ולהעיר גם האהבה אל תלמוד הלשון הזאת, ידיעתה, ויופי מליצתה, בלב אחינו בני ישראל, למען אשר יעלו במעלותיה אל ההשכלה הדתית, המקור האחד הנאמן ממנו יצאו ויפכו פלגי ההשכלה הכללית לכל מפלגותיה, המוסרית המדעית והמעשית –

ממוצא דברינו אלה נראה כי בבואנו לבאר ולהוכיח את תועלת לשון הקדש לתקנת ההשכלה בימינו ובארצנו עלינו לשום עין ראשונה אל מעמד החנוך והלמוד בקרב בני ישראל מאז ומקדם, מה המה יסודותיו? מה משפט הלמודים הדתיים בתורת החנוך; ומה משפט לשון הקדש בחנוך העם? כמה נחוצה היא להבנת כתבי הקדש, שהם, יסוד הלמוד וראשית דעת בישראל, ומה מעשיה בספרות־העם בכלל? ועם זה ראוי לנו להתבונן כמו כן על מהלך ההשכלה הדתית והמדעית בישראל לפנים, ומה הוא כלי השרת אשר השתמשו בו להשכלתם. האם היה החנוך הדתי המסוגל לבני ישראל והמיוחד להם מאז ומקדם לשטן אל החכמה והמדעים, ואם בגללו התבודדו ונפרדו מאת העמים אשר בקרבם ישבו ולא היה להם חלק ונחלה, בהשכלת העמים ההם? כי אם יהיה כזה מתנאי החנוך והלמוד המיוחד לבני ישראל, איננו שוה בנזק ההשכלה המדעית והאזרחית שהוא מכשיר, ואיננו כדאי להתקיים לארך ימים; ונוסיפה לחקור ולדרוש עוד שאם קרה בזמן מן הזמן אשר לאיזה סבות חצוניות התגבר היסוד הדתי על היסוד המדעי בחנוך ולמוד העם, ומצא און לו להטות את העם מנתיבות ההשכלה המדעית ולהוליכם בחשך לא דרך, במה איפוא העלו ארוכה למחלתם זו? ומה הוא האמצעי אשר בו השתמשו השרידים בעם, גדולי התורה והחכמה, להשיב את ההשכלה הדתית והמדעית אל תלה, ולהשיב שבותה? –

וכשיתבררו לנו הדברים האלה, מעצם תכונת החנוך המיוחד לבני ישראל, וממהלך קורות השכלתו בזמנים מזמנים שונים, שהלמוד הדתי קשור עם למוד לה"ק, ושהתורה והלשון אחוזות ודבוקות זו בזו, ושידיעת הלשון הלכה כעמוד אור תמיד לפני השכלת ישראל, ומרוב ההרגל והשמוש בה התפתחה והשתלמה הלשון הזאת שלמות רב, ונתנה לכתוב בה כל דבר חכמת בינה, יתברר ויודע נאמנה, כי אך מבלי דעת, כחה ועצמה, ומאין הבין את מעלתה ויקר ערכה בחיי האומה, נתנו בה תהלה ודופי, לאמר כי זקנה מרוב הימים, סר כחה ונס ליחה. כי באמת, חיה היא השפה הזאת בחיי העם, וכאשר לא זקנה כנסת ישראל בכל אריכות ימיה זקנת־גויעה ואפיסה, כי אם התעטפה עליה נפשה מרוח סועה וסער, וכעבור סופה התחדשה נעוריה החליפה כח, כן לא זקנה שפתה. כי רוח ה' אשר עליה, ודברו אשר שם בפיה לא משו ולא ימושו ממנה כל הימים. ושעל כן כמו שהיתה לשון הקדש כלי שרת אל ההשכלה הדתית והמדעית בישראל בכל הזמנים, ובכל ארצות מושבותיהם בימי פזוריהם, כן יכולה היא השפה הקדושה הזאת להועיל ולהיטיב להשכלת אחינו בני ישראל יושבי ארץ רוסיא.

ומהצעת הדברים יתבאר כמו כן, כי כמו שלא היתה אהבת השפה הקדושה, תלמודה וידיעתה, לשטן אל החכמה והמדעים בישראל, מימי עולם, כן לא תהיה לשטן אל ההשכלה המדעית והמעשית לאחינו בארצנו, ולא תהיה סבה גורמת להם להתיחד ולהפרד מן העם הרוססי, אשר הם יושבים בתוכו. כי אור ההשכלה הדתית אשר יצא מידיעת השפה הזאת – שפת אמונת ישראל בעצם וראשונה – יאיר עיני העם לדעת גם חובותיו לארץ מולדתו, אל הממשלה הרוממה אשר תגן עליו באברתה, ואל העם אשר יתלונן בצלו, ידיעה ברורה ומצורפת, ידיעה נכונה וחזקה. אף יעיר ויעורר את לבבו לאהבה את העם, לדבוק בו ולחיות עמו חיי החברה והאזרח. כמו שכבר הורה הנסיון, ובא האות כי אך מאת ההשכלה הדתית, האמונה הצרופה, יצאה תורת האדם.

אולם ממהלך החקירות בנושאי שאלתנו זאת, יודע גם כן ויתברר, כי השפה הקדושה וספרותה, מלבד שהיא מעירה את ההשכלה בכלל בקרב ישראל, הנה היא גם כלי מחזיק דרכי ההשכלה הדתית, שומרה ומגן בעדה כל הימים, ולא נוכל לאמר עליה כי היא ככל כלי האומנות והאמצעים להגיע אל איזה תכלית שחפצם חולף והולך לו בעשותם אשר נקראו לעשות, עד שכם השפה העבריה בעשותה את אשר חפצה, להביא את העם אל ההשכלה הדתית והמדעית, עבר זמנה, ובטלה תועלתה. כי לא כן עמה, השפה העבריה איננה כלי שרת לבד, ואמצעי חצוני נבדל מן התכלית, כי אם היא עצם מעצמי ההשכלה הדתית וקשורה עמה קשר הנפש והגוף. באופן שאם תפרד השפה העבריה וספרותה מן ההשכלה הדתית, לא תהיה גם לה תקומה ועמדה. עזיבת הלשון גורמת לעזיבת הספרים שנכתבו בה, ועזיבת הספרים מביאה לידי שכחת הלמודים הקדושים והנעלים האצורים בספרים האלה – וחיי האמונה והאומה הולכים ונפסקים ממקום חיותם – על אמתת הדבר הזה תעדנה קורות ההשכלה בישראל בזמנים שונים. וביותר דברי ימיהם באשכנז ברור הקדם.

והנה המשכיל ויודע דרך תשובות השאלות, יודע כי אין השאלה הזאת מדעית למודית, אשר תשובתה תתבאר במופתים חותכים לקוחים מן המדעים הלמודיים, כי אם שאלה התלויה בסברא וראיה, והתרתה נשענת ותמוכה במעשי העתים, בקורות העמים, ובנסיון התמידי. האמנם יש גם בכח ראיות כאלה לברר ולהוכיח, ולהשיב תשובה נכונה מספקת למודים על האמת הנסיונית. אולם, עדות דברי הימים ומעשי הנסיון המורם מהם, והיוצא מהם תלוים לפעמים בהשקפה המיוחדת, אשר יש לכל מבין על מהלך הקורות והשתלשלות הסבות, וההשקפות האלה עלולות לפעמים מאת החפץ והרצון, ונמשכות אחריהם, ובמקום שיד החפץ שלטת, הוא מטה את הסברא והשערה, וגוררן אחריו, ושורת האמת מתקלקלת. אנחנו מצדנו, בקרבנו אל המלאכה, שמנו לנו לחק לצייר את המעשים והנסיונות, כמו שהם, בלא משוא פנים, ומכל משמר שמרנו את השקפותינו על המעשים והנסיונות האלה, שלא תהיינה משוחדות מאהבתנו את השפה העבריה. וכנראה לנו יצאנו ידי חובתנו אל אהבת האמת הקדושה והנעלה על כל אהבה אחרת.

ואנחנו תפלה, כי יהי רצון מלפני הקוראים המשכילים שיקראו דברינו גם המה, בלא משוא פנים, באהבת האמת, וברוח נכון לקבל את האמת ממי שאמרה – אף מפי אוהב את השפה העבריה וספרותה אהבה רבה.

שמואל יוסף ברי"א פין


 

א) ההשכלה הדתית בישראל.    🔗

1. §    🔗

ההשכלה אשר הופיעה בקרב בני ישראל מאז היותם לגוי היתה השכלה־דתית, זאת תעודתם בארץ ונחלתם מאת אלהי הרוחות. ומאז החלו אדירי העם חכמיו ונבוניו להכיר ולהבין את תעודתם הקדושה הזאת היתה, רוחם נאמנה עמה בכל חליפות העתות ותמורות הזמנים, אשר עברו עליהם, ושקדו בכל עז להחזיק במעוזיה. מודעת לכל יודעי העתים כי לכל עם ועם תעודה מיוחדת בחיי העולם הזה, כל הגוים העצומים אשר צעדו ברב עז וכח על במתי הארץ יצאו ובאו גוי גוי ותעודתו עמו, תעודת בני יון היתה להנחיל לבאי עולם נחלת מחקרי השכל האנושי העיוני, ומושגי היופי, הרומאים היתה תעודתם, לפתח ולסלסל את השכל המעשי, ולהציב גבולות נמוסי ההנהגה המדינית – ובני ישראל נקראו ובאו להוציא לאור עולם, יפעת למודי הדת הטהורה, ואשרו את כל הגוים באור, דעת אלהים אמת ומלך עולם הגנוז והשמור בכתבי הקדש אשר נתנו להם למורשה.

את תעודתם הקדושה הזאת שמרו בני ישראל בכל נפשם ומאדם, הידיעה המושכלת מה חובתם ומה יפה להם באה בנפשם וברוחם. העם כלו התקדש להיות נושאי דגל ההשכלה הדתית, כל נבוניו וחכמיו החרו החזיקו בתלמוד תורה, ללמוד וללמד את בניהם: בני כל העם מקצה בני עניים כבני עשירים, וקבעוה לחובה על כל העם “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו ובין בעל יסורים בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה (רמב"ם הלכות תלמוד תורה א' ח'). וכמו כן נתנו נפשם על החנוך הכללי, לעשותו ולכוננו חנוך דתי ביחוד, ולהטילו חובה על הכלל” מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחרימין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן (שם שם ב' א').

2. §    🔗

אולם בכל היות החנוך הכללי שנצטוו בו בני ישראל חנוך דתי ביחוד, לא נסגרו שערי העיון ולמודי המדעים לפניהם, כי מלבד אשר הרשו ונתחייבו להתעסק בהם לצרכי חיי העולם, כדרך שנתחייבו לעסוק במלאכה להחיות נפשם, וכמו שאמרו אהב המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א' יו"ד) ואמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (שם ב' א') כן השכילו חכמינו להקדיש גם את למודי המדעים ומחקרי השכל האנושי בקדושת הדת. כי להיות התורה אשר נתנה לבני ישראל, כוללת לא למודי אמונה ומוסר לבד, כי אם גם מעשי מצות, משפטים ודינים מתוקנים וערוכים לחפצי חיי עם כלו גם בבחינת חייו המדיניים, ומקפת ומשתרעת על כל מצעדי גבר בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בעבודתו את אדמתו, ובצאתו למשאו ומתנו, נאחזו ונקשרו עמה מראש, למודי המדעים ומחקרי השכל העיוני והמעשי בקשרים הרבה. המתבונן בספרי התלמודים והמדרשים יראה כי נמצאו בהם רשימות וזכרונות לחקרי החכמות האנושיות ואותותיהם נכרו ונודעו בכל פינות שאנחנו פונים, ככלי שרת להבין את דברי התורה והנביאים, לפרש למודיהם, ולבוא עד תכלית תכונתם. למודי האמונה או יסודות הדת נקשרו בקשר אמיץ עם מחקרי השכל, ברוממות ה' ודרכי ההשגחה במהות הנפש רוחניותה והשארותה, למודי המוסרים תמוכים ונשענים על ידיעת כחות הנפש ומדותיה, דיני נפשות למיתה ולעונשים הביאו את חכמי ישראל לחקרי דעת תנאי הבריאות ודרכי הרפואה. דיני ממונות, לעיון ולדרישה בהלכות השכל המעשי, משפטי המדינה ומנהגי עם ועם, הלכות קדוש החדש ועבורי השנים, אל חקירת מהלכי השמש והירח ותכונת השמים, הלכות כלאים אל ידיעת טבעי הצמחים ויניקתם – הלכות שבת בתחומין וערובין אל יסודות למודי המדידה, וכדומה. סוף דבר חכמי ישראל תופשי התורה מצאו מסעדים וסמוכים בתורה אל כל למודי המדעים והחכמות לפי מעמדם בימיהם וראו עצמם מחויבים להתעסק בהם לדעת מפלאות תמים דעים ולהבין תעלומות התורה חוקותיה ומצותיה.

3. §    🔗

לא ראינו לעמוס על הקוראים חבילות ראיות מספרי חכמי ישראל על אמתת דברינו אלה, ויספיקו לנו מאמרים אחדים נאמרו מפי חכמי ישראל בזמנים מזמנים שונים יבואו ויעידו כי כזאת היתה השקפתם על למודי המדעים וחקרי חכמה. א) אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיה ה') ואת פועל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו (שבת פ"ה א'). ב) העיון האמתי (בחכמת האלהות) לא יתכן שמנעוהו ממנו ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנה באמרו הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הלא הבינותם מוסדות הארץ (ישעיה מ') (רבינו סעדיה גאון בהקדמתו לספרו האמונות והדיעות). ג) כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה (חכמת האלהות וחכמת המדות) והדומה לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברא השכלית חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו והמתעלם מחקור הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה (חכמת התורה) ובמעשים (מעשי המצות) וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך (דברים ד') וכו' ואמרה תורה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (שם) ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלת החכמה והבינה עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמתת תורתנו ואומן אמונתנו (רבינו בחיי כתובות הלבבות שעל היחוד פרק ג').

ד) האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבה וליראה אותו וכו' והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן אדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע ה' הגדול וכו' (הרמב"ם בספרו יד החזקה הלכות יסודי התורה ב' א'). ה) וזהו דבר ידוע כיום וכשמש לכל מבין אשר לא תהיה אהבת הבורא קשורה בלב האדם עד אשר ישגה בה תמיד וכו' ולא יתכן זה אלא בדעה שידעהו לפיכך זה האמת וכללו של דבר כי צריך לו לאדם להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעות לו את קונו כפי כחו שיש לו להבין להשכיל ולהשיג (רבינו יהודה החסיד בספרו ס' חסידים סימן י"ד). ו) והיה אמונת עתך חסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו (ישעיה ל“ג וי”ו) אמונת רמז לחכמת המספר, עתך רמז לתבונה, חסן רמז לתשבורת, ישועות רמז לניגון ודעת רמז לטבע, יראת ה' היא אוצרו, רמז לחכמת האלהות (הרב ר' אברהם בר יצחק מרמון ספרד בספרו ברית מנוחה). ז) יצטרך הבעל שכל ללמוד החכמות ובמה שהוא מאמין ילמוד התורה ויקנה האמונה ושרשיה ותהיה האמונה שלמה בלי ספק ולא תחלוק אחת לאחרת אשר לזה אמר החכם השכל והדת שני מאירות (ר' אברה ביבאנו בספרו דרך אמונה). ח) החכמה (חכמת הפלוספיא והטבע) הוא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה וכל דבר שהוא לעמוד על מהות העולם יש לו לאדם ללמוד ומחויב הוא בה, כי הכל מעשי ה' הוא ויש לעמוד עליהם ולהכיר ע"י זה בוראם (הרב ר' יהודה ליווא מפראג בספרו נתיבות עולם נתיב התורה פרק י"ד). ט) באמת כל מי שכבר למד תחלה תורת אלהינו אזי כדי להבין ולהשכיל בכל פרט סבה כראוי לה להבין דבר מתוך דבר צריך הוא שילמוד קצת ספרי חכמה שהם הכרחיות להבנת כוונת התורה (הרב ר' יעקב חאניז בס' מסכת חכמים. י) כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה מדות בחכמת התורה כי התורה והחכמה נצמדים יחד (רבינו אליהו מווילנא).

המאמרים האחדים האלה שנאמרו בזמנים מזמנים שונים מפי חכמי ישראל בעלי דעות שונות מעידים עדות נאמנה – כי בכל היות עיקר הלמוד ותכלית החנוך לבני ישראל לדעת את התורה, לא היה למוד שארי הלמודים והידיעות מוזר להם, ואף להפך החזיקו בהם, וקרבום באהבה, לשם שמים, ולכבוד ידיעת התורה ואם התיחד הלמוד והחנוך בקרב ישראל ללמוד וחנוך דתי, לא התיחד ללמודי הדת לבד, אבל הכניסו את שאר הידיעות פרי מחקרי השכל האנושי והעיוני והמעשי, תחת כנפי הלמוד הדתי וטבעום במטבעו. –

4. §    🔗

ההשקפה הזאת על חובות למוד התורות והידיעות אשר סגלו להם בני ישראל, סללה לפניהם מסלות מיוחדות בהליכות חיי העולם וחיי הרוח, מסלות שונות ממסלות כל עמי הארץ. האמנם בימי הבינים היה גם חנוך עמי הנוצרים באיירופה חנוך דתי, מעט הידיעות והחכמות אשר שרדו בזוזות דחופות ומבולבלות אל חומות הקלאסטרים, היו שמורות בידי הכהנים הנוצרים, ובגבור ידם בארץ ודברם היה דבר שלטון כלכלו ונהלו את החנוך הכללי ברוחם ובטעמם אולם היודע בינה לעתים יודע כי נבדל דרך החנוך לבני ישראל מדרך החנוך לעמי הנוצרים בימים ההם הבדל גדול ועצמי, היהודים בכלל היו בעלי חנוך, ושאר עמי אייראפא היו אז נעדרי החנוך, היהודים בכל מקומות מושבותיהם בכל הרעות והתלאות אשר מצאום לא עזבו תלמוד תורתם, בתי מדרשות לכל למודי הדת היו פתוחים בכל עיר ועיר ותלמידים רבים גדולים וקטנים ישבו לרגלי מוריהם לקבל תורה מפיהם, לא נמצאו בקרבם בורים גמורים אשר לא ידעו קרוא מקרא וסדרי התפלות, לא כן שאר העמים באיירופא בימי הבינים, העמים ההם חדשים מקרוב באו מירכתי ארצות שוממות, ערומים מכל למוד וידיעה וכיום הולדם, ובפרצם מעם גר על ארצות רומא המיושבות, החריבו אותן ואת נויהן, ובסכלותם כי קשתה בלעו והשחיתו את כל שארית פליטת ההשכלה אשר עוד נשאר לה ניר כמעט שמה, וכהני הדת הנוצרית אשר להם לבדם היתה פליטת ההשכלה, והחכמה למורשה, והיו גם המורים והמלמדים לעם הפרוא לא השתדלו להפיץ ידיעת תורתם בקרב העם ולא פתחו בתי ספר לפי כלל העם, כי אם ליחידים, ובתוך בתי תפלותיהם, והלמודים אשר למדו שמה היו גם המה דלים ורזים. אשר על כן איפוא אם יתכן לקרוא את החנוך הדל והרזה הזה חנוך דתי, לא מפני שהיה מיוחד לידיעת הדת כראוי לה, נקראהו כן, כי אם מפני שהיה נמצא בידי הכהנים שומרי משמרת הדת, והימים ההם היו להם בכלל ללא תורה וללא חכמת הדת.

והנה בפרקים הבאים נשקיפה על קורות ההשכלה הדתית בישראל, על מסלותיה המיוחדות לה, על יושר מהלכן ונליזתן. ובזה יספיקו לנו הדברים האחדים להוכיח כי חיי הדת לבני ישראל הם חיי רוחם ולכל בהם מעינם. ותעודתם אשר נתנה להם מראש, נשארה אמונה ושמורה אצלם עד לאחרית הימים. ונסורה איפוא לראות, איזה דרך שכן עליהם האור הזה, ואיזה הוא כלי השרת אשר השתמשו בו חכמי ישראל להשאיר ולהתמיד בקרבם את ההשכלה הדתית והמדעית.


 

ב) התורה והלשון    🔗

5. §    🔗

הלמוד הכללי והמיוחד לבני ישראל יסודתו בכתבי הקדש בספרי המשנה והתלמודים, וספרי גדולי החכמים אשר קמו אחריהם להגדיל את חכמת התורה לכל סעיפיה ולהאדירה, ולהיות הספרים האלה כתובים בלשון הקדש, אם בטהרתה הראשונה – (כתבי הקדש) ואם בתערובות לשון הארמית ותוספת נטיות ומשקלים בעצם לשון הקדש, אשר הועילו להשתלמותה, הנה לא תקום ולא תהיה ידיעה אמתית בתורת ישראל מבלעדי ידיעת הלשון, וכבר ראו זאת חכמינו מראש וחברו שני הענינים האלה תלמוד תורה, ולמוד בלשון הקדש, חבור גמור ועצמי בלתי מתפרק ואמרו: לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקדש ומלמדו תורה (ספרי דברים סימן מ"ו) האמנם ראינו בדברי הימים לבני ישראל, כי מאז ומקדם נסו חכמי ישראל לתרגם את מקראי קדש ללשונות העמים אשר בתוכן ישבו בני ישראל כתרגום הארמי בעלותם מבבל, כתרגום היוני המיוחס לשבעים זקנים הנעשה בארץ מצרים, כתרגום הערבי של רבינו סעדיה גאון, ודומיהם הרבה. וכמו כן הננו רואים כי נהגו חכמי ישראל לכתוב גם ספריהם בבאורי התורה בלשונות אחרות. אבל היודע בהליכות קורות האומה והשתלשלות התורה והחכמה בישראל יודע כי לא נעשו התרגומים האלה בכוונה להסיר את הלשון הקדושה מגבירה ולהחליפה בלשון אחרת, כי אם להפך, למען הבין את הלשון הקדושה לרבים אשר שכחוה בהתערבם בין עמי הארצות וילמדו את לשונותיהם לדבר בם, להם היתה העתקת התורה ללשונם המורגלת בפיהם, לכלי שרת לשאוב מים חיים וממקור הראשון מקור הקדש. בימים ההם לא שמו, הממלכות הגדולות אשר כבשו ארצות לא להם את עיניהן ולבבן לאכוף על העמים הכבושים תחת ידם, את לשונם ומנהגיהם, לא לבבן הלך לקרב בזרוע את הרחוקים מהם ברוחם ובטעמם, ולמשכם בכח גבורה או תחבולה, להתאחד ולהתמזג עמם. המלכים המנצחים ההם השפיק להם כבוד הנצחון והמסים אשר הטילו על המנוצחים ודי להם. והעד הנאמן האמור: וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם בלשונו להיות כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו (אסתר א' כ"ב). והמנוצחים גם המה אם גם היו מוכרחים ללמוד לשמוע לשון העם המושל בו במשאם ומתנם עמו לא ראו לטעת את הלשון הנכריה ההיא עמוק עמוק בלבבם, למען התערב עם העם הרודה בו ולהיות לגוי אחד עמו. ובני ישראל גם המה בארצות פזוריהם לפנים לא בכח החפץ לבד להתחבר ולהתאחד עם העם אשר ישבו בקרבו. למדו לשונו. ולא מאהבתם את נוגשיהם או גם שכניהם המירו את לשונם לשון אבותיהם בלשון אחרת שפת לא ידעו כי אם ההרגל, החברה, והמשא והמתן למדו אותם ואת בניהם אשר יולדו להם בארץ נכריה, לדבר בשפת לא ידעו מלפנים, ובאין משים שלטה שפת הארץ אשר ישבו בה עליהם ותשכח את לשון אבותיהם, לשון התורה, מפי הדור החדש. וזאת שהסבה להם, לתרגם את המקרא ללשון המדוברת. למען לא תשכח התורה ולא תשכח לשונה הקדושה מפי זרעם וזרע זרעם עד העולם. ודברי ימי ישראל יתנו עדותם כי בכל המקומות ובכל הזמנים אשר היה יהיו התרגומים והספרים בבאורי התורה הכתובים בלשונות אחרות רק כעוזרים ומסייעים להבנת הלשון הקדושה, וכתבי הקדש על בורין ואמתתם, נתקיימה הלשון הקדושה ונתקיימה התורה בידם. ובמקום ובזמן שהיה הטפל לעיקר והאמצעי לתכלית רצוננו לאמר במקום שהחליטו להשתמש בתרגום לבד, ונתנו לו קדושת הלשון המקורית לא נתקיימה גם תורתם בידם, ועם שכחת הלשון הקדושה נשתכחה גם הבנת המקרא, ומעט מעט אבדה גם האמונה, ונכרתה גם אהבת האומה מקרבם.

6 §    🔗

אחרי אשר נתפשטה לשון הארמית בישראל, במדינות בבל ובארץ ישראל והיתה במדרגת לשון מדוברת בפי העם לכל עסקי חול, ראו חכמי ישראל הכרח להשתמש בתרגום הארמי להבנת המקרא, ובאורי ההלכות והאגדות, ומן ההלכות או המנהגים שנזכרו בתלמודים בענין זה נראה שעל יד הקוראים בתורה בבתי כנסיות, בלשון הקדושה עמדו מתורגמנים להבין את הנקרא לעם בלשון שהם שומעים. אך באופן ובמדה משוערת שלא תבא האכסנאית ולא תגרש את עקרת הבית. הם אמרו: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהיה אחד קורא ושנים מתרגמין, ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהיו שנים קורין ושנים מתרגמין. (מגילה כ“א ע”ב) ופירש“י שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקדש, והתרגום הוא לעז הבבליים. ובתרגום של התורה צריכין אנו לחזור שיהיו מבינים את המצות, אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי עכ”ל. וכמו כן נראה זה הטעם מן התקון להשלים הפרשה עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום (ברכות א' ח'), שנזהרו וחשו שלא ישוב הטפל לעיקר ולא יבוא התרגום במקום המקרא.

ולהיות לשון הקדש עיקר להם לחכמי ישראל בתלמודם ומחוברת חבור גמור עם גוף התורה, נהגו שוני ההלכות מאז לאמר מאמריהם ולסדר הלכותיהם על טהרת לשון הקדש, כמו שבאו לפנינו מקובצים וסדורים בספרי המשנה ע“י רבינו הקדוש, התוספתא ע”י ר' חייא ור' אושיעא, ובספרי מדרשי ההלכה המכילתא הספרא והספרי. וכמו כן מאמריהם בהגדה ולמודי המוסרים שבאו בתלמוד ובמדרשים שרובם, אשר נאמרו לחכמים ולתופשי התורה, באו בלשון הקדש על טהרתה. וגם מסדרי התלמוד הירושלמי אשר אספו באורי המשנה בפלפולי החברים בבתי המדרשות כפי שנאמרו בלשון המדוברת אצלם הארמית, הסורסית, כשבאו בעצמם לאמר דברי הלכה, ביסודות וכללים, השתדלו לאמרם בלשון הקדש, כידוע לכל בקי בתלמוד ירושלמי. ובדרכיהם הלכו גם חכמי בבל אשר מפלפוליהם וממשאם ומתנם בבאור המשניות וההלכות נבנה הבנין הגדול התלמוד בבלי, גם המה בעת פלפוליהם עם חבריהם ותלמידיהם השתמשו בלשון ארמית הנהוגה בימיהם במקומות מושבותיהם, וכשבאו לאמר בעצמם מאמרי הלכה בכללים ויסודות אמרו על טהרת לשון המשנה, וביחוד נראה עמלם וכוונתם הטובה להחזיק בטהרת השפה הקדושה ולתת לה אחרית ותקוה טובה, בתפלות אשר תקנו ובמליצות ושירים שאמרו וחברו לפרקים, ונמצאו מפוזרים בתלמודים ומדרשים. ורבי יוחנן ראש האמוראים הירושלמים אשר אליו נהגו דורשי הדורות ליחס חבור התלמוד הירושלמי הכתוב בלשון ארמית – סורסית אמר: כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי (שבת י“ב ע”ב) מליצה יקרה מאד לאמר, שאם היות כבר ההקדשה לשון ארמית להשמיש קדושה לתרגום התורה ולבאורי ההלכות, אין בה קדושה עצמית, ומלאכי השרת הקדושים אין מכירין אותה, ואין קדושה כי אם ללשון הקדש, הלשון אשר בה נתנה תורה לישראל. וראיה גדולה אחרת כי לא מחפץ בני ישראל להתקרב אל העם המושל עליהם אחזו בלשון ארמית, מאשר השתמשו בלשון הזאת ימים הרבה גם במקומות ובזמנים שמשלו עליהם עמים בעלי לשונות אחרות כי ידוע שבלשון ארמית השתמשו גם אחרוני האמוראים והגאונים כמו ר' אחא משבחא בעל השאלתות ר' שמעון קיירא בעל הלכות גדולות, עד רבינו שרירא גאון ובנו רבינו האי. ובימי מסדרי התלמוד הירושלמי בארץ ישראל שלטו אז, הרומאים, ובבבל בימי האמוראים והגאונים, הפרסיים, ולא מצאנו זכר לא לתרגום רומי ופרסי ולא לספר בבאורי ההלכות והאגדות כתוב בלשון רומית או פרסית על ידי חכמי ישראל מן הימים ההם. אף על פי ששאל רבינו הקדוש, בארץ ישראל לשון סורסי למה?, אלא או לשון הקדש או לשון יונית (שנהגו חכמי הרומאים לדבר ולכתוב בה), ושאל רב יוסף האמורא יליד בבל, בבבל לשון ארמי למה אלא לשון הקדש או לשון פרסי (סוטה מ“ט ע”ב), כי מפני רוב ההרגל בשפה זאת הארמית, ורוב שמושם בה מימים רבים בעסקיהם, מצאו להם סופרי ישראל ידים להוציא ולבטא בה את כל הקשורים ההגיונים הדרושים לדבור של משא ומתן בהלכה או בפלפול, מה שלא מצאו להם כן בלשון הקדש ומפני זה החזיקו בלשון ארמית, ומפני קרבתה גם אל לשון הקדש, החליטו להשתמש בה כבתשמיש קדושה, לצרכי הלמוד. וכבר ראו חכמי התלמוד זה מראש ואמר ר' שמואל בר נחמני אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך שמצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שהקב“ה חולק לה כבוד (בראשית רבה) – ובגלל הדבר הזה שהשתמשו כחכמי א”י ובבל בשפת ארמית רק כעזר ואמצעי לתכלית הבנת המקרא בלשונה המקורית, ולא הסירו את הלשון הקדושה מגבירה, עלתה בידם לבנות את הבנין הגדול לחכמת הדת – את ספרי המשנה התלמודים והמדרשים בנין עולם, בו שגבו בני ישראל, ונושעו, לקנות להם תקומה ואחרית. עד היום הזה.

7 §    🔗

לא כן עלתה ביד היהודים האלכסנדרונים אשר העתיקו להם את כתבי הקדש ללשון יונית. ההעתקה הזאת, אם גם הטילו החכמים החוקרים האחרונים ספקות באמתת הספורים שבאו על אודות סבתה, ומעשיה, לא נוכל להכחיש, כי בשמחה גדולה ובאהבה רבה קבלוה, היהודים האלכסנדרונים, וששו עליה כמוצאים נתיבה להבנת המקרא, אשר כבר נעלמה מהם, (כמסופר בספרו של אריסטיאה עיין סוף הדרת זקנים לר' עזריה מן האדומים). בכל זאת אחרי אשר החזיקו בהעתקה לבדה ועזבו את לשון הקדושה לגמרי, נסתרו מהם דרכי התורה ונשכחה מהם ידיעתה. כי מלבד שלא היתה התורה יכולה להתרגם כראוי ללשון יונית, מפני היותה רחוקה מאד מלשון עברית, והמעתיקים הראשונים לא הבינו כל צרכם את כוונת המקרא, הוסיפו הבאים אחריהם – אשר לא ידעו לתקן את קלקולי הראשונים, לבלבל ולהשחית את הכוונה ונפלו במהמורות הטעיות והשגיאות. והיה לנו הפלסוף הנודע פהילא אלכסנדרוני לאור ולמופת, כי אם היותו חכם מופלא, ירא וחרד לדבר ה‘, נאמן עם תורת משה וישראל, ונתן נפשו על הבנת התורה וסודותיה. – הנה מאשר לא ידע את המקרא בלשונה המקורית, נכשל הרבה מאד בהבנת המקרא, גם בדברים קטנים ידועים לתלמידים אשר למדוהו בלשונה, וכמו שכבר העיר על זה המעיר והמאור הגדול ר’ עזריה מן האדומים (מאור עינים, אמרי בינה פרק ה'). ולהיות פהילא גם כן יודע את המקרא רק בכללית כוונת המאמרים, ולא בדקדוקיהם הפרטים השמורים בלשון המקורית ומתגלים ונראים לחוקר ודורש להבין יסודות הלשון ותעלומותיה, לא ידע לפרש המקרא על פי כוונותיה העצמיות, והלך לו לקראת חקירות רחוקות לקוחות ממחקרי חכמי יון, ועמל להכניס בתורה, רמזים וכוונות זרות לרוחה וטעמה. (עיין מאור עינים שם) ובדרכיו הלכו גם שארי חכמי ישראל האלכסנדרוניים, אשר נשארו שרידי ספריהם למשמרת בספרי אייזעביוס (פראפאראטיא עוואנגעליקא) ובכן התרחקו מהבנת התורה, ומעט מעט שכחוה לגמרי, כי מלבד ספרי פהילא, ספרי האפאקריפא, הכתובים בלשון יונית בעצם וראשונה ומעט מזער משרידי ספרותם, אשר שרדו אל ספרי אייזעביוס הנזכר, ונשארו חבושים בטמון בספרי סופרי היונים. לא נמצא זכרון למפעלות חכמי ישראל במצרים בספרות ישראל, וכן נגוזו ועברו. ומה מאד צדקו דברי הגאון החכם ר' זכריה דאקטאר פראנקעל במאמרו הנפלא “איבער פאלעסטינישע אונד אלכסנדרינישע שריפטפארשונג” אשר אחרי ערך את פעולת חכמי ארץ ישראל ובבל בהבנת המקרא, לעומת פעולת חכמי ישראל באלכסנדריא. חתם מאמרו לאמר: “דיזעס נון דיא רעזולטאטע דער אלכסנדרינישען שריפטפארשונג, וואהין וואר זיא געלאנגט? דיא שריפט וואר איהר אין נעבעל צערפלאסען, דער הידטארישע באדען אונטערגראבען, דיא ביבלישען פעזאנען, בילדער, דאס געזעטץ האטטע זיין בינדענדעס פערלארען, גור אייסערא ריקקזיכטען פערמאכטען צור אויספיהרונג צו בעוועגען. אונד ניכטס דעס גמיטהע, ניכטס דער בעפרידיגונג דער אינגערען בעדירפניססעם געבאטען. זעלבסט מאנכע, דעם הערצען זא וואהלטהוענגדען דער העכסטען נאטור דער ליבע עם גאהער דיקקענדען גאזעטצע דער מילדע זאללען נור בילדליך צו בעגרייפען זיין, אין דיער אונגעארדנעטען וואססער אונד שאטטען לאזען איינאדען, וויא פערלאססען פיהלט זיך דער מענש! דא זאלל ער גאטט אויפזוכען אין וועזען, ווייזהייט, אונד בעשויען, אונד דען גאטט דער איהם זא גאהע, דער אין זיינעם אינערען וואהנט, וויס ער ניכט צטו פינדען וויל איהן ניכט פינדען! אונד אין דיעזעם שטאלצען וויססען אין דיזעם מיסטעריאזען בעשויען, גינוג דאס שפעציפיש יודענטהום פערלארען. זיין באדען שוואנד, זיינע נאטציאנאליטאט גינג זעלבסט נאך דער רעליגיאזען זייטא אין אללגעמיינעס פערפלאכענדעס אויף. עס וואלטאט איינע פערהאנגיס פאללע זעלבסטטיישונג: דיזע מענגער פערמיינטען דיא לעהרע אבען אן צו שטעללען, אונד זיא האטטען דיא וויסענשאפט איהרער צייט אבען אנגעשטעללט; אבער דיא וויססענשאפט איזט פערגאנגליך, דער גלויבע בלייבט, דארום מוזטע אויך דאס ערטרוימטע רעליגיאנסוועזען יענער פערגעהען, זייגע אנהאנגער פערשווינדען אויס דעם יודענטהום אונד עם ליעסס נור עטוואס אין דען פאלאשען שפורען צוריק.”

8 §    🔗

ואם נוסיף ללכת הלאה בשדה קורות ישראל נשוב נפגוש שנית מחזה שפת נכר על אדמת ספרות ישראל והיא השפה הערבית. הערבאים גברו בארץ ועמם החלו גם המדעים וחקרי השכל לשאת ראש, הכאליפים הגדולים אשר תפשו מלוכה בארצות גדולות ורחבות אשר ירשו גבוריהם בחרבם ובקשתם, היו אוהבי חכמה ומדע, מחזיקי החכמים ותומכיהם, וגם היהודים מצאו מנוחה בצלם והרוחה בסתר כנפיהם, ובימים לא כבירים נמשכו אחריהם וילמדו לדעת את לשונם לשון ערבית, ותהי להם ללשון מדוברת, עד אשר ראה רבינו סעדיה גאון במאה השביעית לאלף החמישי (כשלש מאות שנה אחרי התפשטו הערבים בארצות המזרח) לתרגם את התורה ורוב כתבי הקדש ללשון ערבית ולכתוב את ספריו ופירושיו בלשון הזאת, וכן נהגו אחריו גדולי חכמי ישראל בבבל ובספרד במשך כמה מאות שנה. אכן גם הסופרים האלה לא למען תת מהלכים לשפת ערבית בקרב ישראל ולא למען מצוא חן בעיני העם המושל עליהם עשו זאת, כי אם מפני שהיו לה כבר מהלכים בעם, ומפני היותה גם לשון רחבה ומשוכללה, ונוחה להשתמש בה למשא ומתן של חקירות ודרישות שונות, וכמו שאמר הרב ר' יהודה אבן תבון ראש המעתיקים, ואחריהם היו רוב הגאונים בגלות מלכות ישמעאל בבבל ובארץ ישראל ובפרס ומדברים בלשון ערבי וכל קהלות ישראל אשר היו במקומות ההם מדברים בלשון ההיא, פירושו רוב מה שפרשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשון ערבית, וגם ברוב חבוריהם אשר חברו ותשובות השאלות הנשאלות מהם עשו כן מפני שכל העם היו מבינים בלשון ההיא, ועוד כי היא לשון רחבה וממולאה בכל ענין וכפי כל הצרך לכל מדבר ומחבר, והמליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בלשון העברית מפני שלשון העברית אין ממנה נמצא בידנו כי אם מה שמצאנו בספר המקרא ואיננו מספיק לכל צרך המדבר, וגם כוונתם היתה להועיל בחבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלשון הקדש על כן היו חבוריהם בלשון ערב בכל הענינים אשר חברו" (בהקדמה להעתקת ספר חובות הלבבות).

ולאשר לא בכוונה להרגיל את העם בלשון ערבית, כתבו החכמים הנזכרים ספריהם בלשון זאת, כי אם מפני הרגלם בה, ולהיות מושלמה וניאותה יותר לענינים הגיונים מלשון העברית, הננו מוצאים כי כמעט כל החכמים אשר כתבו ספריהם בנושאים הגיונים בלשון ערב, חברו תפלות ובקשות ופיוטים, בלשון הקדש, וכמו כן כתבו ספריהם בנושאי הלכות פסוקות והדומה להם שאינם דורשים משא ומתן הגיוני, בלשון הקדש או בלשון תלמודית ומהם, רבינו בחיי חבר ספרו בחובות הלבבות בלשון ערבית, ותפלות ותוכחות בלשון הקדש הראב“ד הלוי חבר ספר אמונה רמה בערבית, וספר הקבלה בלשון הקדש, רבינו יהודה הלוי את ספרו הכוזרי חבר בלשון ערבית, ושיריו פיוטיו ואגרותיו בלשון הקדש. ורבינו משה המיימוני, חבר ספריו בחקירה ובפירושים (מורה הנבוכים פירושי המשניות) בלשון ערבית, וספרו יד החזקה בלשון הקדש, (עיין מכתב הגאון ר' שלמה ליב ראפופורט לספר הפרחון) וגם רבינו סעדיה גאון אשר התחיל לכתוב ספרים בעניני חכמת ישראל בלשון ערבית, חבר תפלות ובקשות בלשון הקדש צחה, וכפי שנודע ונתגלה בימינו חבר ספר הגלוי ועוד ספרים אחרים על טהרת הלשון בתבנית ובתכונת לשון המקרא, וכמו כן ספרים לתועלת מעשי החרוזים והפיוטים בלה”ק, ובהקדמתו לספרו הגלוי ראינוהו כמצטער כי פשטה לשון ערבית ביותר מדאי בקרב ישראל ואומר שחבר את ספרו זה להעיר את העם לתלמוד מליצת לשון עבר כי ראיתי ושמעתי כי גברה אהבת לשון ערבית ואלנבטיה בקרבם ומליצתה" (עיין במאמרנו לתולדות רבינו סעדיה גאון הכרמל החדשי חוברת שניה).

9 §    🔗

אולם מאז אספה לשון הערבית נגהה בארצות ספרד אחרי אשר נשבר עז הערבים, לפני שארית הגאטהים אשר נשארו בארץ ושבו והתחזקו בהמשך הזמן לגרש את הערבים מארץ מולדתם, נשכחה מעט מעט גם לשון הערבים מפי חכמי ישראל, ומאז חדלו חכמי ישראל יושבי הארצות האלה לחבוק חק נכריה ולא אצו לכתוב ספריהם בחכמת הדת בלשון אחרת, כי אם שבו להתחזק בלשון הקדש ונהגו את נפשם להשלימה ולעשותה ראויה מזומנת ומוכשרת לכל דברי הוית המשא והמתן בהלכה ולכל מחקרי עיוני והגיוני, – וביחוד מאז קמו חכמי פרובינצה – ארץ הנוצרים מאז – להעתיק לאחיהם אשר לא ידעו לשון הערבית, את הספרים הנכבדים אשר חברו חכמי ישראל בני ארצות הערביים בלשון ערבית, אל לשון עברית, וחכמתם עמדה להם לצור צורה חדשה אל הלשון הקדומה, ולגלות בה כחות נעלמים להשמיע כל הגיון ורעיון, מני אז החרו החזיקו כל חכמי ישראל בשפת אבותיהם, וכתבו בה ספריהם בכל הנושאים הלמודים, והצליחו, והמופלאים שבהם לבשו גם רוח קנאה לקנא קנאת לשון הקדש, ומצאו את לבבם לתת לה גם יתר שאת על הלשון הערבית אשר היתה לה שלטון בישראל ימים רבים, כמו שנראה מדברי ר' יהודה אל חריזי בהקדמתו להעתקתו של פירוש המשנה להרמב"ם מסדר זרעים, הלא בה דבריו, "והעתקתי פירוש זה הרב ללשון הקדש מלשון ערב, והפכתי מאוריו למזרח מן המערב והשבותי אל שפתנו הפנינה הפנימה החודרת, שפת ידיעת מליצת החיצונה הקיצונה במחברת, והעתקתי מלשון קדר הקודרת אל לשון הזהב והאדרת כי קנאתי לאלה הפירושים אשר ילדה התורה ולהם משפט הבכורה, ויולדו על ברכי הגר שפחת שרה, ותהי שרה עקרה, ותמהתי ואמרתי איך קדש וחול יחד נחבר וימשך ואיזה דרך ישכון אור וחשך, אבל כונת החכם היתה לתת לפתאים ערמה, ולא חברו כי אם לאשר לא ידעו לשון הקדש כי אם הגרית, ולשונם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירם לדבר יהודית, ועל כן התאמצתי, ועז התאזרתי, והסירותי מאמר קדוש מלשונות זרים ויצא למלוך מבית האסורים. וכו‘. ובהקדמתו לספרו התחכמוני הוא אומר: אני ישן ולבי ער, ובים אש התשוקה סוער ובוער, ויעירני משנת סכלי, שכלי, ויורני ויאמר לי, אתה בן אדם מה לך נרדם, פקח עיני רעיוניך, והצביא גדודי הגיוניך, וחלוצי לשונך, ואתה תאזור מתניך ולבש קנאות, לאלהי הצבאות, וללשון הקדש אשר היא לשון הנבואות, היורדת פלאות, וחדש כנשר נעוריה, ורפא שבריה וכו’ כי אהיה עמך וזרועי תאמצך בין בני עמך, וראה כל העם אשר אתה בקרבו, את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך, וכו‘, ועל כן התעוררתי ועז התאזרתי להשיב עקרת הבית אם הבנים שמחה ולתור לה מנוחה ולשאוב ממקורה המרוה צמאים כי מימיו מן הקדש המה יוצאים וכו’.

וכמה ברכות ותודות אנחנו מחויבים אל החכמים המעתיקים האלה, כי לולא הם שעמדו לנו לקנא קנאת השפה הקדושה, כי עתה אבדנו כל חמדת הספרים הנפלאים אשר נכתבו בלשון ערבית בתחלה, כי כבר נשכחה השפה הזאת נגוזה ועברה מעולם הספרות זה מימים רבים ובני ישראל יושבי ארצות מארצות שונות לא שמעו גם שמעה, ואיזה דרך היה מופיע לנו אור חכמת החכמים המופלאים האלה? וספר האמונות והדיעות, הכוזרי, חובות הלבבות, מורה נבוכים, פירוש המשנה להרמב"ם ודומיהם אשר האירו עיני כל ישראל היו נשארים טמונים בחשך? וכמה ספרים יקרים ומועילים כתובים ערבית, מונחים עד היום בקרן אפלה, ומי יודע מתי יראו אור?.

10 §    🔗

ואל מה ששבו חכמי ישראל יושבי ארצות הערביים לפנים, באחרית הימים, עמדו היהודים הצרפתים הפרובינציים, האשכנזיים והאיטלקים מאז, ולא סרו ולא זזו ממנה, גם המה בלא ספק סגלו להם לשונות העמים אשר התגוררו בקרבם, לדבר בהם בעסקי חול, אך לא הביאו את הלשונות האלה פנימה להיכל חכמת ישראל, ולא כתבו בהם חבוריהם, ומראשית הסופרים בארצות האלה הנודעים בשם מימות ר' משה הדרשן, רבינו גרשום מאור הגולה עד רבינו ר' שלמה (רש"י) ותלמידיו בעלי התוספות, השתמשו כלם בלשון הקדש בלולה בלשון ארמית – תלמודית, ומרוב התעסקם בה הפליאו להעזר בסגנון הדבור הפשוט והצעת הלשון הלמודית יתר הרבה מאד מאחיהם חכמי ספרד, ובהמשך הזמן היו לעינים לחכמי פרובינצא, שפאניא ופורטוגאל לכתוב ספריהם בלשון עברית תלמודית פשוטה ובריאה, והיא נשמעת להם לענות את כל הגיוניהם וחדושיהם. המופלאים שבהם: רבינו שלמה בר יצחק רבינו שמואל בר' מאיר (הרשב"ם) רבינו יעקב בר מאיר (רבינו תם) ר' יוסף קרא, רבינו זרחיה על המאורות, הרד“ק, הרמב”ן, הרשב"א, ר' אברהם הבדרשי, ובנו המליץ הנפלא ר' ידעיה וכיוצא בהם, עמודי חכמת ישראל. וכשנרצה לדעת מפני מה לא השתמשו חכמי ישראל בארצות הנוצרים בלשונות מקומות מושבותיהם לדברי תורה וחכמה, כאחיהם בארצות ערב, נמצא בזה סבות שונות, וכאשר כבר העיר הגאון ר' שלמה ליב ראפופארט במכתבו לספר הפרחון הנזכר למעלה, ולפי השקפתנו הלא הנה צפונות במעמד השכלת העמים האלה, שלימות לשונותיהם ומנהגיהם את היהודים אשר היו כבושים תחת ידיהם, הערבים בימי הבינים היו אוהבי חכמה ומדע, והיטיבו ליהודים אי לזאת התקרבו אז גם היהודים אליהם וחמדו לשונם, התרועעו את סופריהם הגדולים וניאותו לאורם, ולהיות גם לשון ערבית קרובה ללשון עברית, החזיקו בה והביאוה אל חדרי תורתם ומדעם, לא כן שאר עמי אייראפא בימים ההם, לשונותיהם היו עוד גסות ובלתי מוכשרות לדברי מחקר ועיון. והם גם הם הרעו ליהודים מאד והדיחו עליהם כל יד עמל והלאה, וכאשר לא מצאו היהודים קורת רוח במדות העמים האלה, הרודים בם, לא היתה כל סבת מוצאת להם, ליהודים להשתמש בלשונות העמים האלה, לדברי תורה וחכמה.

11 §    🔗

מן האמור עד כה ראינו כי ידעו חכמי ישראל, בכל זמן ובכל מקום את הטוב והמועיל לכלל העם בקרבת לשונות אחרות, להבנת המקרא ולהרחבת המחקר בחכמת הדת, והשכילו לקרב או לרחק לפי העת והמקום, והכל במדה משוערת שלא יתהפך המועיל בזמן ידוע, לאין–בו–תועלת או גם לרע ומזיק בזמן אחר. וממעמד ההשקפה הזאת נבין לדעת פשר דבר בדיעות שונות אשר באו לחכמי המשנה והתלמוד, בשמוש לשונות אחרות לתורה ולתפלה. במשנה שנינו: אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, תפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו אלא שיכתבו יונית (מגלה ח' ע"ב) – ובברייתא. תניא אמר רבי יהודה אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא בספר תורה ומשום מעשה דתלמי המלך (שם ט' ע"א) ורבי חייא בר אבא מצא רמז להתר זה בתורה יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, יפיפיתו של יפת (הוא לשון יון היפה משל כל בני יפת) יהא באהלי שם (שם ט' ע"ב), ובברייתא מצאנו עוד מחלוקת בזה, דתניא היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה (בשבת) רבי יוסי אומר איך מצילין אותן מפני הדליקה, א“ר יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן הנזוף (רבי יוחנן בן ניזוף) ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו אמר לו זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע”ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה עליו וגנזו (שבת קט“ו ע”א). שמענו מזה כי היו חכמינו חלוקים בדבר אם יש להתיר הקריאה והשמוש בהעתקת המקרא ללשונות אחרות. ואינם מסכימים כי אם בהעתקה ללשון יונית, וגם בה היה מדעת ר' יהודה שלא התירו אלא בספר התורה, ומשום מעשה דתלמי המלך – שכבר נעשה מעשה ובהסכם גדולי חכמי ישראל. וגם בתרגום הארמי, שכבר נתפשטה לשון הארמית בקרב רוב ישראל, וקנתה לה מקום על יד הלשון הקדושה, הקפיד רבן גמליאל על תרגום ספר איוב וצוה לגנזו. והמשכיל המתבונן יבין כי המקפידים האוסרים, לא על הלשון האחרת בעצמה הקפידו ולא מפני שהיתה עינם צרה בה, אמרו להצר צעדיה בקרב ישראל, כי אם מפני המעתיקים שלא היו כדאים בעיניהם לסמוך עליהם בהעתקתם, ובפרט מעת שהחזיקו הנוצרים בההעתקה היונית ושנו בה במקומות הרבה, לפי ראות עיניהם להעמיד יסודות אמונתם, וכמו כן העתיקו את ספרי המקרא ללשונות אחרות, ארמית, סורית, גפתית וכדומה, ועשו בהעתקתם כרצונם. מאז נפלה אימת ההעתקות על חכמי ישראל ובקשו תחבולות להנצל מהם, ואסרו מה שאסרו, ולא גלו טעם האסור מפורש, מפני היראה. ולזאת במקומות שלא ראו צד חשש לטעות ולקלקול התירו השמוש בלשונות אחרות בקדש פנימה ואמרו אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ודוי מעשר קריאת שמע ותפלה וברכת המזון וכו' (סוטה ל“ב ע”א) ובירושלמי הסוטה אמרו רבי לוי בר חייתא על לקסרין שמע לון דהוו קרו שמע אלונסטין (בלשון יונית) בעי לעכבבינון שמע רבי יוסי איקפד אמר מי שאינו יודע לקרותה אשורית לא יקרא אלא קורא אותה בכל לשון שהוא יודע ויוצא ידי חובתו (פרק ז' א').

12 §    🔗

וממה שיראו חכמי המשנה בימיהם, בא ויאתה בימי הגאונים הראשונים, בארצות רומא המזרחית, ממלכת ביצאנץ. באחת מערי הממלכה הזאת חלק לב קהלת ישראל על דבר העתקת המקרא ושמושה בקדש, רבים אמרו כי לעת קריאת התורה והנביאים בצבור יעמוד המתורגמן ויקרא העתקתן בלשון יונית, וזקני הקהלה תופשי התורה עמדו כנגדם ולא רצו לתת מהלכים להעתקה בקדש, ובהתעצם שני הצדדים במחלוקתם, הביאו אוהבי החדשות את הדבר הזה למשפט הקיסר יוסטיניאן, והקיסר הזה חכה את הטוענים בדבריהם ויצו למשפט, כי אסור לכל קהלות ישראל להשתמש בהעתקותיהם המורגלות אצלם (והם ההעתקות או התרגומים המיוסדים על פירושי חכמי ישראל), ומחויבים ועומדים לתרגם את הקריאה בשבתות בבתי הכנסיות, בתרגום היוני של השבעים (סעפטואנינטא) או תרגום אקווילה, ובמקומות שלשון רומית מדוברת שם, יתרגמו בתרגום הרומי הנעשה מהעתקת השבעים, וכל זה מפני שההעתקות האלה מסכימות ליסודות האמונה הנוצרית, והיהודים כאשר ישמעו את ההעתקות האלה וירגילו בהן ישובו ויכנסו בברית הדת הנוצרית. ובהיות המחשבה הזאת לנגד עיניו פקד בכל עז על כל פקידי הממשל בכל מקומות מושבות היהודים להשגיח על זה בהשגחה יתרה (הפקודה הזאת נתנה ביום 13 יאנואר שנת 553 לס"ה)1. והנה לא ספרו לנו דברי הימים תולדות הפקודה הזאת אך כפי הנראה, נפקחו עיני אוהבי החדשות מבקשי ההעתקה היונית, לראות, כי רעה נגד פניהם, המה חשבו לטובה, ומחשבתם נהפכה לרועץ בידי הקיסר יוסטיניאן. ונסוגו אחור ממשאלותיהם ונשתקע הדבר.

העולה מדברינו בשני הפרקים האלה הוא. א) כי יסוד תלמוד ישראל מאז ותכלית החנוך היה הלמוד הדתי ובו נתחייבו בני ישראל בכלל ובפרט. ב) הלמוד הדתי אשר היה סגולה לבני ישראל לא התיחד ללמודי הדת בלבד, כי אם מטעם חכמת הדת עצמה, כלל גם למודי המדעים אשר היו יקרים ונכבדים בעיני חכמי ישראל לא התיחד ללמודי הדת בלבד, כי אם מטעם חכמת הדת עצמה, כלל גם למודי המדעים אשר היו יקרים ונכבדים בעיני חכמי ישראל כן בבחינת עצמם וכן בבחינת היותם עוזרים להבנת חכמת התורה. ג) כי הלמוד הדתי נקשר ונאחז בלמוד הלשון שבה נכתבו הספרים נושאי הלמוד הדתי הזה, (מקראי קדש בלשון הקדש) ד) שהתרגומים וההעתקות מכתבי הקדש ללשונות אחרות אין בכחם למלאות מקום לשון הקדש, ולא נעשו מתחלה כי אם כעוזרים ואמצעיים להבנת כתבי הקדש להמון אשר הרגילו מנעוריהם לדבר בלשון הארץ אשר ישבו בה. נשובה איפוא ונתבונן אל קורות ההשכלה הדתית והמדעית בישראל ונראה עד כמה היתה הלשון העברית בעוזריה, ומה מעשיה לתועלת הרחבת חכמת הדת והמדעים בישראל ובאדם.


 

ג) חכמת התורה והמדעים בישראל מן המאה העשירית לאלף החמישי עד סוף המאה השלישית לאלף השישי.    🔗


א) הספרדים    🔗

14 §

בפרק הקודם אמרנו כי הלמוד המיוחד לבני ישראל סלל לפניהם מסלות מיוחדות בהליכות חיי העולם וחיי הרוח, וכשנבוא לבאור ההצעה הזאת ופרשת דרכיה נראה, כי העולם המיוחד אשר בנה לו הלמוד הדתי ויקף על בני ישראל, לא היה חתום חותם צר לבלי יעלו ויבואו בו קרני אור מעולם חיי המדע היו העמים אשר ישבו היהודים בתוכם, כי אם פתוח לרוחה לקבל כל קוי אור דעת וכל שביבי חכמה, מכל עבר ופינה, ולהביאם, אחרי הצרוף במצרף הדת, אל תוך היכל מדעם. וביותר מאז הופיע לישראל שמש רבינו משה המיימוני אשר כלל את כל התורה, והחכמה; ובבנותו מגדול עז לתורת ההלכה ירה אבן הראשה אל החקירה המדעית ולמודי החכמות האנושיות, לפאר מקום מקדש האמונה ולהעלות גרה. מני אז קמו והתעודדו חכמי ישראל בספרד ופרבינצה לעבוד עבודה בכרם חכמת הדת והמדעים, ובכחם כי גדול הפליאו להרחיב גבולות הנושאים האלה בקרב ישראל ובלשון הקדש, אשר התנערה ולבשה עז בעמלם, ולהביא גם ברכה אל השכלת עמי הנוצרים; בהעתיקם את ספרי חכמי יון (אשר היו מעתקים ללשון ערבית) וספרי חכמי הערב אל לשון רומית, לשון המדעים בימים ההם. –

15 §

ראשונה יסעו בני בית אבן תבון: ר' יהודה בר' שאול אבן תבון מגראנדא אשר נתישב בפרובינציא, בן דורו של הרמב“ם רופא מומחה לרבים מגדולי השרים והרוזנים, העתיק את ספר הכוזרי לרבינו יהודה הלוי, ספר חובת הלבבות לרבינו בחיי, ס' אמונות ודיעות לרבינו סעדיה גאון וספר הרקמה בחכמת הדקדוק לר' יונה אבן גאנח. – (משנת תתקכ“ז 1167 עד שנת תתקמ”ו 1186) ובנו ר' שמואל אבן תבון העתיק ספר המורה להרמב”ם בחיי הרמב“ם, אגרת תחית המתים, ושמונה פרקים לאבות ופירוש אבות. וספר דעות הפלסופים, לאלפאראבי, ועל אותות השמים לאריסטוטלוס, גם חבר פירוש על ספר קהלת בדרך החקירה וספר יקוו המים על בריאת המים ומעשה בראשית. (נולד תתק“ך 1160 – ומת תתק”ץ 1230). ובנו ר' משה חבר פירוש על שיר השירים, והעתיק ספרים הרבה מערבית לעברית, מהם ספר המצות להרמב”ם ובאור מלות ההגיון להרמב“ם: ספרי אייקלידעס, האפאריכסמען של היפפאקראטעס לוחות התכונה לאלפערגאני, ומאמרים הרבה מספרי אריסטאטלס ואוועראעס, (אבן רש"ד) וחתן ר' שמואל אבן תבון ר' יעקב בר אבא מארי אנטולי חכם מופלא בדורו אשר קראהו הקיסר פרידריך השני מבית האהענשטויפען לעיר נעאפאל, להתעסק ביחד, עם החכם הגדול המפואר לנוצרים (מיכאעל שקאטוס) בהעתקת ספרי חכמי ערב ללשון רומית ועברית2 ומצא חן בעיני הקיסר החכם הזה, לשאת ולתת עמו בדברי חכמה ובהבנת המקרא (עיין הכרמל שנה ששית דף 246). החכם המופלא הזה חבר ספר מלמד התלמידים דרשות על התורה בדרך חקירת הרמב”ם ז"ל, וספר רוח חן השקפה כוללת על חכמת הטבע, והעתיק ספרים הרבה מספרי אבן רשד בפירושיו על אריסטאטעלעס וספרי אבונאצר, ועל האיזאגאגע של פארפיריוס (ערך שנת 1232) וספר האלמאגיסטי לפטאלמעאוס, ויסודי חכמת התכונה של אלפראגאני (דע ראססי).

ובחצר הקיסר החכם הזה בנעאפעל היה גם החכם המופלא ר' יהודה בר שלמה הכהן אבן מתקא מתולידה תלמיד הרב ר' מאיר אבולעפיא. וקנה את לבב הקיסר לאהבה, לשאת ולתת עמו, ולהריץ מכתבים עמו בדברי חכמה ומדע–ועודו רך וצעיר לימים3 חבר ספר מדרש החכמה, במחקרי המדעים (בשנת האלפים ושבע 1247). וספר משפטי הכוכבים באסטרולאגיא.

16 §

המדקדקים והמבארים הגדולים בני קמחי: ר' יוסף קמחי ושני בניו ר' דוד ור' משה קמחי, מגרבונא. ר' יוסף קמחי, (ערך 1160) חבר פרושים על התורה, הנביאים, על ספר משלי שיר השירים וקהלת, ספרים מופלאים מאד. ספר הזכרון בחכמת הדקדוק, ושקל הקדש, משלי מוסר בחרוזים, מלבד ספרים אחרים בחכמת הדת ובתשובות לחכמי הנוצרים (עין דע ראססי). רמשה בנו, חבר פירוש על ס' משלי ואיוב ע“ד הפשט והדקדוק, ספר מהלך שבילי הדעת בחכמת הדקדוק, ודוד הגדיל בפירושיו ובספריו בחכמת הדקדוק והשרשים שאמרו עליו המושלים אם אין קמח אין תורה, פירש את כל המקרא, וחבר ספר המכלול בדקדוק, וספר השרשים – מלבד קונטרס מעשה בראשית ומעשה מרכבה ע”ד כוונת הרמב“ם ובאור רמזיו. בחכמת הדת היה הרמב”ם אור לנתיבתו, וברב עז וכח יצא ללחום מלחמתו כנגד החכמים אשר אמרו להטיל דופי בספריו ולשים עליהם אשם מינות, וכמו כן חבר ספרים בתשובות לחכמי הנוצרים, שלשת החכמים המופלאים האלה האב ושני בניו, הועילו הרבה אל ההשכלה הדתית בספריהם המופלאים, כי סללו מסלה ישרה בהבנת המקרא על פי פשוטה, והאירו עיני החכמים לדעת ענין דרשות חז"ל הרחוקים מן הפשט, כי לא נאמרו כי אם בדרך רמז ואסמכתא, וספריהם היו לעינים ימים הרבה לא לבד לחכמי ישראל כי אם גם לחכמי הנוצרים אשר החלו ללמוד ולהבין את כתבי הקדש מפרושי חכמי ישראל, וכמו שיבוא עוד בהמשך המאמר הזה, וכמו כן היטיבו את סגנון הלשון הבאורי והרחיבו גבולותיו.

17 §

קלונימוס בן קלונימוס, בן מאיר (נולד ערך 1287) חכם מופלא, אשר קראו המלך ראבערט מאנזוא (ראבערט כאן אנזויא) מלך נעאפאל לעמוד לפניו להתעסק עמו בדברי חכמה ולהעתיק לו מספרי חכמי הערב – ללשון רומית. ונמצאו ממנו ספרים מספרים הרבה ברפואה, בפלסופיא, במדידה ובטבע, בכ“י בביבליותיקים הגדולים. (עיין צונץ אנאלעקטען.3 גייגערם וויססענשאפטליכע צייטשריפט.2 באגד 1832) ובדפוס ספר אבן בחן במוסר וספר אגרת בעלי חיים (העתקה מלשון ערב) ולא האריך ימים הרבה ומת קודם שנת 1337. ורע המלך החכם הזה ומורו, הרב יהודה בר' משה רומאני (לעאני ראמאני) חכם גדול בפלסופיא4 אשר עיין בפלסופיא הסאלאכטיקית של חכמי הנוצרים המפורסמים אלבערטוס מאגנוס, טהאמאס די אקווינא ודומיהם, והעתיק מהם כמה מאמרים אל לשון הקדש, וכמו כן העתיק מספרי אריסטאטאלס ואוועראעס, וחבר באורים על המקרא – (על פרשיות שונות ובהן מעשה מרכבה דיחזקאל) ושערים חקירות על הנביאים, בן פורת על ספר יסודי התורה מן היד החזקה להרמב”ם (עיין צונץ אגאלעקטען 4 גייגערס צייטשריפט הנ"ל).

18 §

ר' אברהם בר יצחק בדרשי מעיר (בענזירש) מגדולי החכמים המשוררים ודורשי הלשון בימיו, הראשון אשר חבר ספר נכבד וגדול בבאורי שמות הנרדפים, נקרא בשם חותם תכנית (ה' אלפים מ"ם 1280.) ובנו החכם המופלא ר' ידעיה המליץ המפורסם בעל בחינת עולם, מחבר ספרים הרבה, מהם באור על פירוש הראב"ע על התורה, לשון זהב פירוש ס' תהלים. פירוש על האגדות, קצור מספר הקאנין הגדול לאביסענה (קאנון דעס אוויצענצע) בחכמת הרפואה, הוא עמד לישע למוד חכמת הפלסופיא והמחקר הטבעי, אשר אמר הרב ר' שלמה בן אדרת ואנשי סודו לאסור על בחורי ישראל על משך ששים שנה. – והפליא בהתנצלותו המפורסמת, להוכיח תועלתם, ולהסיר דבת עם אשר שתו על העוסקים בהם – (ה' ס"ה, 1305) ובן דורו, ראש מסבי המחלוקת:

ר' לוי ב"ר אברהם בן חיים, חכם גדול ומופלא בדורו, אשר נאחז במונטשפיליער וישב שם, חבר שיר גדול כולל כל החכמות קראו בשם קשר בתי הנפש והלחשים, וספר לוית חן ספר רחב כולל כל החכמות בדרך מדעי, וספר בתכונה.

19 §

ר' שם טוב בן יוסף בן פלקיירה, הפלסוף המעולה, חבר ספרים הרבה בחכמת הדת, ערך (ה' מ"ם) ומהם אגרת בתי הנפש, הנהגת הגוף והנפש, ספר המעלות, בשלימות המדות והדיעות, אשר העתיקו פיקו מיראנדאלו ללשון רומית, ספר הדרש, על תנ"ך. ספר מורה המורה באורים, והגהות על המורה, אגרת הוכוח, בתועלת חכמת הפלסופיא והטבע, ובהוכחה שאין בהן דבר כנגד אמונת ישראל ספר הנפש במהות הנפש וכחיתיה, ספר ראשית חכמה על יסודות המוסר, דיעות הפלסופים בגדר החכמות והכרח ידיעת חכמת הפלסופיא.

ר' גרשון בר שלמה חתנו של רבינו נחמן מגירודי (הרמב"ן). חבר ספר שער השמים, בספורי הטבע בתכונה ובפלסופיא. ובנו החכם המופלא ר' לוי (רלב"ג) (המכונה לעאן די באנקאלאס באגנאלא) חבר פירוש רחב על המקרא, בדרך הפשט ובשום עין אל הלמודים והמוסרים היוצאים מספורי כתבי הקדש, הידועים בשם תועליות הרלב“ג. ספרים אחרים נכבדים מאד מהם ספר מלחמות ה', בחכמות הדת בחקירה פלסופית עמוקה מאד, השלימו בשנת ה' פ”ט (1329), ומלבד אלה חבר ספרים בחכמת התכונה פירושים על כמה מאמרים מספרי אריסטאטעלעס, ואוועראעס, וספר על חכמת החשבון (די ראססי) ערך (גרשוני) ובזמנו וקודם לו מעט:

ר' יוסף בר אבא מארי אבן כספי (מארגענטירא) (נולד ערך 1280 ומת ערך 1340) חכם פלסופי חבר ספרים הרבה בפירושי המקרא בחכמת הדת והלשון, ומהם, עמודי כסף ומשכיות כסף פירושים על מורה הנבוכים – צרור הכסף, ספר ההגיון בקצור, תרומת כסף קצור ספר המדות לאריסטאטעלעס רתוקות כסף, בחכמת הלשון, שרשרות הכסף בבאור השרשים, עוד חבר החכם הזה ספר (שולחן כסף?) שהוא כפי דבריו "לבאר דרוש אחד והוא יתרון תורתנו ויתר ספרי המקרא מצד סדור הלשון וסדור המכתב, רצוני הלשון העברי וסדר הכתיבה שבו על המעותק מלשוננו אל לשון אחרת, עד שיתבאר שמזה הצד יש יתרון גדול להבנת הענינים במליצות ההם על הבנת זולתנו מיתר האומות המעיינים באלו הספרים במועתק אל לשון אחרת, (עמודי כסף בתולדות הכספי דף.5).

ר' משה ב"ר יהושע נרבוני מחריפי פלסופי עמנו (נולד ערך 1300 ומת ערך 1362)חבר פירוש על המורה, העתיק ספרו של אבוחמד אלגאזלי על אחדות ה' מערבית לעברית, ובאר מספר דיעות הפלסופים לאגלאזאלי, וספר חי בן יקטן לאבוביקר בן תויפיילי. –

20 §

ומגדולי התוכנים בימי הדור ההוא, ר' יצחק בן יוסף הישראלי מתולידה, חבר לכבוד רבו הרא“ש ספר יסוד עולם בחכמת התכונה והעבור לכל סעיפיהן, בלשון צחה ופשוטה מאד וכוונתו בספרו כפי דבריו, לחנך את התלמיד ולהרגילו (פרק א' מאמר א') עוד חבר ספר שערי השמים בבאור מהלכי שבעה כוכבי לכת לפי דעת פטאלמייאוס בספרו אלמאגאסטי. – (מת 1312). ר' יצחק בן סיד חבר לוחות התכונה למלך אלפונסו העשירי בקאסטיליא, והלוחות האלה היו לעינים לכל דורש ותוכן ימים הרבה עד אשר הפליאו חכמי התכונה החדשה, לגלות חדשות, ונודעו בשם לוחות אלפונסו (1252), ובחצר המלך החכם הזה, רופא המלך ואיש סודו ר' יהודה בן משה הכהן מתולידה, העתיק על פי פקודתו ללשון לעז (לשון קאסטילית) הספר הנכבד שעשה אבוט אל חסן מן הישמעאלים בענין האלף וכ”ב כוכבים גדולים (יוחסין, גראטץ חלק 7. גאטע .6).

רבי עמנואל בר יעקב מטראסקונה (טארראסקאנע) גם הוא חכם מופלא בחכמת התכונה חבר ספר שש כנפים (ערך 1346) וספרו היה לעינים לחכמים הרבה, ועשו עליו פירושים, ונמצא פירוש עליו גם בלשון יונית (ערש עט גרובער – יידישע ליטעראטור).

דון מאיר אלגואדעץ, רופא המלך דון העניריקו מקאסטיליא, ואיש סודו, והוא הרב הגדול על כל מדינת קאסטיליא, העתיק ספר המדות לאריסטאטעלעס ללשון הקדש (1405), וחבֶר ספר בחכמת הרפואה (דע ראססי). ובימיו החכם המופלא דון פריפוט דוראן המכונה אפודי, מארגון, חבר ספר בחכמת הדקדוק ידוע בשם מעשה אפוד בשנת הקס"ג, ורבים מגדולי חכמי הנוצרים השתמשו והעתיקו ממאמריו כבוקסדארף, מארינו וכיוצא בהם, עוד חבר פירוש על המורה הידוע בשם אפודי, וספר חשב האפוד נכבד מאד בחכמת התכונה, ובדורו ר' יצחק אלחדב מקאסטיליא. חכם מפורסם בימיו חבר ספר אורח סלולה בתקופות ועברונות, מעשה חושב בחכמת המספר והחשבון.

21 §

ומגדולי החכמים המופלאים בחכמת הדת בארצות ספרד, הרב ר' חסדאי בר אברהם קרישקיאש, חכם תורני גדול מאד ומחריפי הפלסופים בעמנו, הוא היה הראשון אשר הביא במצרף את שטת הפלסופיא האריסטאטעלית וכפי שבארוה החכמים הפלסופים הערבים, אשר אחזו בה חכמי ישראל מימים רבים, וגלה חסרונותיה, בספרו הנכבד אור ה', וחכמתו הגדולה עמדה לו לתת לו מהלכים בחצר המלך דון יואן הראשון מארגון, ולהנחילו כבוד בין גדולי שועי הארץ וחכמיה, ספרו אור ה' השלים בשנת הק“ע (1410) ותלמידו הרב הגדול החוקר המופלא ר' יוסף אלבו מחבר ספר העקרים, בשנת (תקפ"ה), ונעתק העתקות שונות ללשון רומית ע”י כמה מחכמי הנוצרים (עיין די ראססי) ואחריהם וסמוכים להם ר' יוסף בן שם טוב מעריין פלסופי גדול חבר כמה ספרים בחכמת הדת והמחקר ומהם ספר כבוד אלהים, במעלות חכמת הפלסופיא ובהתר למודה אף לדעת חז“ל, עין הקורא, ספר פלסופי, דעת עליון ופירוש על ספר המדות לאריסטו, ובנו החכם ר' שם טוב בן שם טוב, חבר פירוש על המורה הידוע בשם הפירוש לרש"ט. (בשנת רמ"ח) ובימיו הפלסוף ר' אברהם ביבאגו מחבר ספר דרך אמונה, פלסופיא דתית, וספר, זה ינחמנו, במחקר. התורני המעיין הפלסופי ר' אברהם שלום מחבר ספר נוה – שלום, חקירות ביסודות האמונה. – והרב החוקר המעיין הגדול ר' יצחק בר משה בן עראמה, הנודע בישראל בספרו עקידת יצחק דרשות עיוניות פלסופיות בדרך אמונה על התורה, ר' אליהו בר משה דילמדינו מקאנדיא רופא ופלסוף, מורה הפלסופיא באקאדמיע בפאדובה, חבר כמה ספרים בלשון רומית, ס' מניע ראשון (פרימום מארעאוס) מהות המציאות, אחדות השכל (עאוס אגום) ובספרות העברית נודע שמו בספרו בחינת הדת, חברו בשנת רנ”א. ונמצא ממנו ספר בחכמת התכונה. הרב הגדול בישראל דון יצחק אברבנאל, שר וגדול בחצרות המלכים בפארטוגאל וקאסטליא, וקדש שם שמים לצאת בראש הגולים בגלות ספרד בשנת רנ"ב אחד מגדולי חכמי הדת בישראל חוקר וסופר מהיר וספריו ידועים לכל תופשי התורה.

22 §

גם לספורי הקורות לבני ישראל ולהעמים נמצאו סופרים גדולים מגדולי החכמים התורניים בישראל, ומהם הנודעים רבנו מנחם המאירי ב“ר שלמה מפרפיגנאן, המכונה דון ווידאל שלמה בזמן הבדרשי, המפורסם בחבוריו הגדולים בהלכות על כל התלמוד חבר סדר תנאים ואמוראים ויחוס הרבנים והחכמים וספריהם עד זמנו (ה' אלפים ס'). הרב ר' יצחק הישראלי בעל ספר יסוד עולם אשר זכרנו, יחד פרק מיוחד בספרו זה (פרק י"ח מאמר ד') לסדר ימות עולם וסדר מקבלי התורה, בזכרון חכמי ישראל עד דורו, הרב רבי משה ב”ר יצחק הרופא והפלסוף מריעטי (ריעטי) בדורו של ר' יוסף אלבו, הקדיש קרואיו בספר מקדש מעט, כל חכמי ישראל, התנאים האמוראים הגאונים החכמים עד זמנו, בזכרון מפעלותיהם וחבוריהם בדרך מליצת השיר, ע“ד מליצת דאנטי האיטלקי בספרו (קאמעדיא דיווינא), ובצדק קראו הרב יש”ר, דאנטי העברי (בכורי העתים תקפ"ט).

הי“ר אברהם בר שמואל זכות מכונה ואקוטאו, פרופיסור לחכמת האסטרונומיא בהאקאדעמיא בסארוגוזו, ובגלותו עם הגולה משפאניא בשנת רנ”ב בא לפורטוגאל, קבלו המלך עמנואל בכבוד ויצוהו להיות לו לאסטראנום וכראנאגראף בחצר המלכות, חבר ספר היוחסין הנודע, והוא הראשון אשר שם עין בקרת על סדר התנאים ויחוסיהם, עוד נמצאו ממנו ספרים בתכונה ובמולדות ותקופות ולוחות מהלכי השמש והירח. וספר בן ארבעים לבינה, באסטרולוגיא, וספר מתוק־לנפש במהות הנפש כחותיה והשארותה, והוספות רבות על ספר הערוך (די ראססי). דון יצחק אברבנאל הנזכר לעיל חבר ספר ימות עולם שלשלת הדורות מאדם הראשון עד זמנו (נזכר בספר מעיני הישועה מעין ב' תמר ג') ובספרו ישועות משיחו מביא מאמר זכרון השמדות שהיו בישראל אחרי החורבן, שעשה וקבץ האפודי (עיון ב' פרק ב'), הר“ר שלמה בן וויגא הרופא (מסביליא?) חבר ספר שבט יהודה, בזכרון הגזירות והשמדות שעברו על היהודים, הוכוחים שהיו לחכמי ישראל עם חכמי הנוצרים, ה”ר סעדיה בר מיימון אבן ראגאן חבר מאמר על סדר הדורות דור דור וחכמיו ממקבלי התורה עד זמנו רמ"ה, ונדפס בס' חמדה גנוזה.

23 §

ומדי עבדם עבודה בשדה הספרות לחכמת הדת והמדעים לא חדלו חכמי ישראל לשום עין גם על ערוגת הבשם להצמיח גם פרחי המליצה והשיר לכבוד הלשון ותפארתה לעדן את ההרגש המוסרי ולהעיר את רגשת היופי והנשגב, מן המופלאים שבהם הנודעים בשם: ר' יוסף בן זבארא בזמן הרד“ק ובארצו פרובינצה, חבר ספר שעשועים במשל ומליצה. ר' יהודה אלחריזי, מעתיק פירוש המשניות להרמב”ם מסדר זרעים וספר מורה הנבוכים, חבר ספר התחכמוני הנודע, שכבר זכרנו ענינו וכוונתו בספרו להקים נצ— הספרות העבריות ולהשיב שבותה. ר' אברהם בר חסדאי בדור ההוא, העתיק כמה ספרים מערבית לעברית בתכונה וברפואה ובחכמת המוסר. העתיק ספר מאזני צדק לאלגזאל, וחבר ס' בן המלך והנזיר במליצת השיר. הר"ר ברכיה הנקדן בר נטרונאי, חבר ספרים שונים בחכמת הדת והמוסר, והיה הראשון אשר העשיר את הספרות העברית בספר משלים נודע בשם משלי שועלים, בלשון צחה ושפה ברורה. וכבר זכרנו את רבי קלונימוס בן קלונימוס וספרו אגרת בעלי חיים ספר מלא חכמה ומוסר במליצה ומשלים. ובזמנו היה המשורר הגדול המליץ הנפלא רק עמנואל ברשלמה איש רומי, רעו וחברו של המשורר האיטאלקי המופלא דאנטי אלגיערי, נודע בספרו הנפלא מחברת עמנואל, בו הראה את רב עשר כח מליצתו ועז רוח הגיונו אף שלא על טהרת הקדש, עד כי בצדק יכנהו החכם גראטץ “היינע העברי בימי הבינים”, ובכל זאת היה משלומי אמוני ישראל וחבר ספרים הרבה בפירושי המקרא וספר אבן בחן בחכמת הלשון ובקרת המקרא, ר' יצחק בר שלמה בן סהולא חבר ספר משל הקדמוני “להודיע כח לשון הקדש” (יוחסין) ובו ה' שערים ובכל שער סדרים, אחד שואל ואחד משיב א) במהלל החכמה ב) מהתשובה ג) מהעצה בדעת ד) מהענוה ה) מהיראה, וכולו דברי יראה ולשון צח מאד (שפתי ישינים).

24 §

ובאביגיניון (אוויגניאן) עיר מלאה חכמים וסופרים מימי קדם, התעוררו אוהבי מליצת שירי קדש, והם ראשי הקהל קרואי עדה לערוך מערכת מלחמת שיר להגדיל אהבת מליצת לשון הקדש בלב החכמים המשוררים והעם. ובשנת רכ“ו העבירו קול לאמר: מטעם פרנסי ומנהיגי קהל קדש באויגיניון יצ”ו אל אנשי מליצה ושיר לעשות שיר וזמרה כפי רצון המשורר על סדר הפרשיות וכו' והיה השיר אשר יסכימו עליו בעלי הבחינה להטוב והמובחר שבכלם יותן לוית פאר על ראשי מחברו, ויהיו גבורי השיר אשר גברו באחיהם ועטרת תפארת על ראשם נתנו האחים ר' שלמה ור' משה בני ר' אברהם קרקשוני – )כרמולי במאמרו חכמי ישראל הפרובינאלים המגיד שנת חמשית גומר 27). מן העיר הזאת יצא החכם ר' אברהם פריצול (פאריזאל) ובא לפיראראה ומצא חן בעיני הדוכוס החכם איראקליס (עראלע דע עסטע) “והדוכוס והדוכסית ואחיו הרהיבוהו וצווהו לבוא לפני יקר תפארתם פעמים רבות לדבר ולהתוכח עם שני החכמים המפורסמים להם בזמן ובמקום הלז” (מגן אברהם, עיין גראטץ ח' ט' דף 53), שמה בפיראראה חבר “לבקשת ולאהבת גבירים ידידים חשובים “ספר אגרת ארחות עולם בחכמת גלילות הארץ, ובהקדמתו בשבח החכמה הזאת הוא אומר: צא ולמד כמה החכימה התורה האלהית והרחיבה נפשה במקומות הצריכים להגיד הגבולים והשוכנים בישובים בקוי הרוחות והרצעות בספר בראשית בהגדת כל תולדות העמים וגבולותיהם במושבותם לגויהם” והשמיענו בדבריו המעטים האלה, איך הסכינו חכמי ישראל להביט על כל חכמה ומדע ממצפה האמונה, כאשר אמרנו בראש דברינו. הספר הזה נעתק על ידי החכם (הידע) ללשון רומית ונדפס עם ההעתקה פעמים הרבה, עוד חבר פריצול בספר בתשובות על טענות חכמי הנוצרים מגן אברהם. ופירושים על ספרים מכתבי הקדש, והעתיק כמה מאמרים מספרי אריסטאטעלעס, ועשה קצור מספר איזאגאגא של פורפיריוס. ובזמנו בא לאיטאליא ר' משה בן חביב מליסאבאן, נמלט מפחד ומחמת המציק, ושם באיטאליא חבר את ספריו דרכי־נעם בדרכי השיר ומיניהם ופרח שושן בחכמת הדקדוק (מובא בס' מקנה אברהם) וספר מחנה אלהים בחכמת הדת, ושם באיטליא עוד בזמן מקדם (ערך 1470) הרב ר' יהודה מסיר ליאון אב”ד דק"ק מנטובה חבר ספרים נכבדים ומהם לבנת הספיר בחכמת הדקדוק נופת צופים בדרכי המליצה, מכלול יופי בחכמת ההגיון, עוד נמצאו ממנו כמה מאמרים שהעתיק מספרי אריסטאטעלעס (די ראססי).

25 §

אלה המה קצות ראשי חכמי ישראל הספרדים, בספרד פרובנצה ואיטאליא אשר החרו התחזקו לשוב ולבנות בבנין הספרות העברית, אחרי אשר היתה עזובה ימים רבים מפני שלטון הלשון הערבית. ובבנותם את הבנין הגדול הזה כמו רמים, לא לדברי הלכה ופירושי התלמוד לבד הכינוהו, כי אם הרחיבו גבולותיו, האדירו פנותיו לכל דבר החקירה המדעית, וכל למודי החכמה תפארת המליצה ויופי השיר. והנה בשאתנו ראשי אלפי ישראל בפרק הזה לא זכרנו את מעשי גדולי ישראל בהלכה ולא את מפעלות הפייטנים בשירי תפלה ופיוט, כי מלבד אשר ירבה ויעלה מספרם למעלה ראש והם נודעים לכל תופשי התורה והעבודה, לא ראינו צרך בזכרונם הפרטי במאמרנו זה מפני נושאו המיוחד, ויספיק לנו להעיר בדרך כלל כי מאז שבו גדולי ההוראה והפירוש התלמודי בארצות הנזכרות להחזיק במעוזי לשון הקדש, תקעו לה יתד במקום נאמן לבלי תמוט לארך ימים, ולשון העברית התלמודית שהשתמשו בה התפשטה התרחבה והשתלמה שלימות מסוימת מאד, אף החזיקה מעמדה ולא פנתה מקומה לפני כל לשון אחרת כי אם במקרה ולשעה, והספרות־התלמודית הזאת הריחה את גדולי החכמים בישראל, רוח אמונה תמימה, רוח יראת אלהי ישראל, ותעמוד למעוז ולמשגב לבית ישראל, ולמחסה ולמסתור מזרם החקירה החפשית, הסעפים ביסודות האמונה וההקלה במעשי המצות, אשר החלו להתפשט בקרב העם לרגלי הפלסופיא היונית–הערבית אשר תפשה לבב רבים, וכן שלמים. הספרות התלמודית מלאה לבב שלומי אמוני ישראל מיתר הפליטה, כח ועז לעמוד כשומרים נאמנים על חומת ציון, היא חומת הדת, (ראש תעודת האומה ישראלית), – ולשמרה מכל פגע רע. עיינו במאזנים לבלתי הכריע כף מחקרי השכל האנושי ומאוי העולם הזה, את כף האמונה המורשה, וחיי עולם, ומצאו את לבבם להזהיר גם את העם מעת אל עת לבלי ירבו ללכת אחרי החקירה החפשית למרות עיני כבוד התורה, ולבלי יהרסו לפרוץ את חק ההשכלה המתאמת ומסכמת אל יסודות הדת, ובאו עליהם על המהרסים, בגזרות, תוכחות וקריאות למוסר אמונה. לשום משקל לרוח אהבתם את המדעים ומחקרי השכל האנושי, לבלי ירבו ענפי החקירה על שרשי האמונה ולא יעקרוה ממקום חיותה.


ב. הצרפתים והאשכנזים.    🔗

26 §

לא כן עם היהודים הצרפתים והאשכנזים, חכמי צרפת, ועמהם חכמי אשכנז, מימות רבינו גרשום בר יהודה מאור הגולה עד רבינו אשר בר יחיאל (הרא"ש) אשר יצאו מאשכנז הוא ובניו ונתישב בטולטילה בספרד, ועמו גלה כבוד התורה מאשכנז – היו נתונים במשך הזמן הארוך הזה [משנת ד' תש“פ (1020) עד ה‘, ס’ (1300)] נתונים אל מדרשי ההלכה והאגדה והפליאו להביא ידיעת התלמוד להבנה ולהלכה בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים אל השלימות האפשרית, אך לעומת זה היו רחוקים מכל עיון פלסופי ומכל מחבר ולמוד מדעי, מאמינים בדרשות חז”ל ובמשלי האגדות כפשוטם, ומפרשים אותם על דרך פירושי ההלכה, ובתומתם ואמונתם הפשוטה החזיקו במעשי המצות בחרדת קדש, הם הם בעלי התוספות מבארי ההלכות והפוסקים אשר באוריהם, ופסקיהם נתקבלו בכל תפוצות ישראל ונחשבו כעמוד התורה ויסודות ההוראה. וגם חכמי ספרד ופרובינצא ניאותו לאורם וקבלו תורה מפיהם אף כי גברו עליהם בחכמת הדת העיונית ובכל למודי המדעים, ויהיו חכמי צרפת ואשכנז לישועה לחכמי ספרד החרדים אל דבר האמונה, כנגד המתחזקים בחקירות הפלוסופיא ובמחקרי החכמה האנושית, ומצאה ידם לעצור בעם ולשבר על החקירה החפשית חוקם, ובכן החזיקה תעודת ישראל מעמד לא נמוטו פעמיה.

אולם בכל היותם תקועים בהלכה ובמדרשי האגדה, הועיל לגדולים בחכמי צרפת ואשכנז שכלם הבריא והישר החפשי מחקירות זרות, לפרש את המקרא על פי פשוטה ולהבדיל בין הדרש ובין הפשט, ותחת אשר השפיקו הספרדים בילידי נכרים, והכניסו חקירות פלסופיות וכוונות רחוקות במקראי קדש, שקדו הצרפתים לפרשם כצורתם ברוח חכמת ישראל והאמונה התמימה, ובכן שמרו משמרת הקדש, ולא נתנו זר לבוא בתוכה, וגם בחכמת הדקדוק השכילו שכל טוב. לא הרחיבו גבולותיה ולא העמיקו בה, אך מרוב העסק במקרא והבקיאות בלשון המשנה והתלמוד, הצליחו למצוא פשר דברים רבים בהליכות הלשון, ולהשכיל אל אמתתם. הגדולים והמפורסמים שבהם הם: רבינו שלמה בר יצחק הידוע בשם רש“י אשר פירש את כל המקרא ופירושו היה נר לרגלי המפרשים והמבארים שבאו אחריו עד היום, ונכדיו המופלאים רבינו שמואל ב”ר מאיר (הרשב"ם) חבר פירוש על התורה, על חמש מגילות וספר איוב. והגדיל לעשות במחקרי הפשט יותר מאביו זקנו5 (ערך ד' תתק"ך) אחינו רבנו יעקב הנודע בשם רבינו תם, חבר גם הוא באורים על המקרא (מובאים בתוספות על התורה ובס' מנחת יהודה) ומחברת ארוכה של משפטי הטעמים בדרך שיר6 וחבר ספר ההכרעה להכריע ולפשר בין ר' מנחם בן סרוק ובן ר' דונש בן לברט בבאורי המלות ודקדוקו. (נמצא בבית העקד של ר' דוד אפענהיים) והיה גם פייטן ומשורר נכבד והראב“ע חלק לו כבוד (עומר השכחה קכ"ז) (ערך תקלב) הר”ר יוסף ב“ר שמעון** קרא, מתלמידי רש”י חברו של הרשב“ם, חבר פירושים נחמדים על ספרים מכתבי הקדש, בדרך הפשט, ובטעמו של הרשב”ם. וכמו כן עשה תוספות והגהות פירוש רש“י שעל התורה. (עיין נטעי נעמנים לגייגער) והיה מראשי המדברים בוכוחים עם חכמי הנוצרים בארץ צרפת. (ציון ח"ב). הרב ר' מנחם בר שלמה, חבר פירוש על התורה בשם שכל טוב [ בשנת תת”צ 1130] נמצא באוצר הספרים של ר' דוד אפענהיים ( עיין בכורי העתים תקצ“ב תולדות ר”ח הערה 29, כרם חמד זיין דף 69). רבינו יוסף בכור שור חבר גם הוא פירוש על התורה בדרך הפשט בעיון גדול ובסברא ישרה, דבריו מובאים בספר הגן ובפירושי הרד“ק. בשנת (תתק"ל 1170). רבינו אליעזר בר נתן (הראב"ן) במאגנצה חכם גדול ביושר העיון במדרשי חז”ל ובהבנת המקרא; בן דורו של הר“ת והרשב”ם. ונמצאו מבאוריו על משלי בספרו צפנת פענח (הנודע בשם הראב"ן). מחבר פירוש לס' דברי הימים, המיוחס בטעות לרש“י. – והוא כפי העולה מחקירות הרב החכם ר' יוסף ווייסע בן דורו של רש”י ומאוחר לו בזמן איש אשכנזי, הרב ר' יצחק בר' אשר הלוי (הריב"א) חבר פרושים על התורה בדרך הפשט, ונזכרים בספר מנחת יהודה, הרב ר' יצחק בר שמואל נכד רש"י בעל התוספת חבר גם הוא פירוש על התורה כנראה מספר מנחת יהודה (צונץ צור ליטעראטור).

הרב ר' יוסף מאורליינש (ארלעאנס) בן דורו של רבינו תם חבר גם הוא פירוש על התורה, מוזכר כמה פעמים בספר פענח רזי, הרב ר' יעקב מאורליינש נודע בשם רבינו תם מאורליינש חבר פירוש על התורה פירוש נכבד, ומובאים דבריו הרבה בס' מנחת יהודה, נהרג על קידוש השם בלאנדאן שנת תתק"ן

  1. רבינו משה ב“ר יעקב מקוצו (קאויצי) בעל ספר מצות גדול (הסמ"ג) חבר פשטים קצרים על התורה ומובאים בספר מנחת יהודה. הרב ר' חזקיה בר מנוח (בצרפת) חבר פירוש על התורה הנודע בשם חזקוני, ובו פניני פשטים יקרים מאד (ערך 1260). הרב ר' יהודה בר אלעזר, חבר פירוש נכבד על התורה ידוע בשם מנחת יהודה (ערך 1313). הרב רבינו יעקב בר אשר בעל הטורים, עשה פירוש יקר על התורה בדרך הפשט, והולך בדרך הרמב”ן ונדפס זה מקרוב בשם פירוש הטור על התורה (1340). הרב ר' ליפמאן מילהויזען מפראג מחבר ספר הנחצון, חכם גדול ומעיין ישר חבר גם הוא פירוש על התורה (1406).

27 §

וגם בחכמת הדקדוק וביחוד בנוגע אל משפטי הנקוד והטעמים וכללי המסורה שידיעתם נחוצה להגהת הספרים עשו להם רבים מחכמי צרפת ואשכנז יד ושם. ומהם רבי משה הנקדן בעל כללי הדקדוק והטעמים הנדפסים אצל המסורה הגדולה. רבי משה בר יצחק הידוע בשם בן הנשיאה (מאינגלטירה) חבר ספר לשון למודים, וספר השוהם בפתרוני השרשים. ר' יוסף חזן מטריווש (טראייאש) חבר ספר ידידות בדקדוק. רבי נתנאל בר' משולם העתיק ספר הוריית הקורא מלשון ערבית אל לשון עברית בדיני התנועות והטעמים. ר' יוסף בר יוצדק חבר ספר בעל־הלשון, בדקדוק ובאור מלות הטעם ושרשים, מובא במנחת שי. רבי שמשון הנקדן בעל ספר השמשוני או חבור־הקונים בקי בספרי המדקדקים הספרדים ומשכיל גדול במשקלי השמות והפעלים (ערך 1294) צונץ צור ליטעראטור). ר' יקותיאל בר יהודה הכהן הנודע בר“ת יהב”י הנקדן מפראג, חבר ספר עין הקורא ספר נכבד בנקוד מוזכר לשבח בפי גדולי המדקדקים (ערך 1250). רבינו מאיר בר ברוך מרוטענבורג רבו של הרא“ש חבר באורי המסורה נמצא בוואטיקאן. רבי מנחם מיוני (יאיגני) חבר ספר במסורה, אשר נקרא על שמו מנחם, מוזכר בכמה ספרים כ”י ובפי הר“ר זאב וואלף היידענהיים. הד”ר מנחם בר אליקום איש אשכנזי מעיר בינגען חבר ספר ערוך גרן כעין ספר הערוך על התלמוד. נמצא בבית העקב של ר' דוד אפענהיים.

ונמצאו מהם אשר חברו ספרים גם בחכמות הלמודיות ובתכונה ואם מעטים, מהם הנודעים לנו ר' מאיר שפירא, חבר ספר בחכמת החשבון בשבעה שערים, ופירוש לספר שש כנפים לר' עמנואל. ר' יצחק בר מאיר חבר ספר על כוכבי שביט (הקאמעטים) ובמהלכי הכוכבים. הד“ר יוסף בר משה צרפתי חבר גם ספר בחכמת החשבון. ונמצאו ספריהם בוואטיקאן ובבית העקד של רד”א (צונץ צור ליטעראטור).

ובשום לב אל תכונת מעשי חכמי ישראל בצרפת ואשכנז בכלל, נראה כי עבדו עבודת תעודת ישראל בלבב שלם; ותחת אשר אחיהם הספרדים בקשו להרחיב גבולות התורה על ידי מחקרי השכל האנושי, ולהגדיל כבוד האמונה ביגיע התנובה, התיחדו המה – הצרפתים והאשכנזים – להגדיל את התורה בחקר נתיבותיה, ולהאדיר כבוד האמונה באמונת –אומן, לא ידעו למוד אחר זולתה, ולא השתמשו להרחבת ספרותה בלשון אחרת, זולת לשון הקדש, האחוזה ודבוֹקה בתורת ישראל דביקת הגוף אל הנפש. ומאהבתם את הלשון הזאת הסכינו גם לדבר בה במצוא חפציהם לעסקי חול עוד במאה התשיעית לאלף החמישי, אף כי אם להבין את מקראי קדש להמון, מצאנו שהעתיקו אותם ללשון צרפת (ונמצאה העתקתם בכ"י בבאזעל. צונץ צור ליטעראטור).

28 §

על יד שתי השיטות הגדולות האלה, אשר הסתלסלו והתאוששו בקרב בית ישראל, המחקר הדתי והמדעי, אשר הסתלסלו והתאוששו בקרב בית ישראל, המחקר הדתי והמדעי, מעבר מזה, והאמונה התמימה מעבר מזה, שתי השיטות המתנגדות זו לזו, אשר נקראו ובאו לתת, בעצם התנגדותן, תקומה ושארית אל ההשכלה הדתית בישראל, על יד שתי השיטות האלה התפשטה והתפתחה מעט מעט עוד שיטה שלישית קטנה בראשיתה וגדולת באחרית הימים – היא שיטת חכמי הסודות או חכמת הקבלה, בין הספרדים והאשכנזים כאחד: והנה אין פה המקום להעיר על מקור החכמה הזאת ומוצאותיה מימי קדם, וגלגולי הליכותיה עד ימי הדורות שאנחנו בהם, ולא ראינו, לפי נושא מאמרנו זה, כי אם לאמר כי גם הקבלה בשתי נתיבותיה, נתיב למודי הספירות והאצילות שהחזיקו בה הספרדים, אשר הרגילו במחקר המדעי, ונתיב הגימטריאות והרמזים – פרי מחשבות האשכנזים בעלי הפלפול התלמודי, עמדה לשטן אל החקירה הפלסופית וההשכלה המדעית. הכוונות אשר הכניסו פלסופי עמנו במשלי מעשי בראשית ומעשי מרכבה מיסודות הפלסופיא של אריסטאטעלעס ומפרשיו הערביים היו בעיני המקובלים כוונות דקות וצנומות אין ראויות ונאותות לסודות היציאה ופליאות מעשי יוצר בראשית, והטעמים שנתנו החוקרים אל מצות התורה, טעמים קלושים ופשוטים בלתי ראוים ובלתי הגונים לפני השכל האלהי הנעלה, אשר על כן בציירם להם ציור אצילות והשתלשלות הבריאה ציור רוחני מאד נעלה בכתרי פליאות נשגבות מן העיון השכלי, עשו גם את כל התורה כלה לכלי אומנתו של יוצר בראשית, וכל דבוריה ספוריה ומצותיה דוגמא ומשל אל הציורים האלהיים המופלאים האלה, ובזאת בנו חומה בצורה על התורה ומגדל עז אל המצות המעשיות כנגד המתחכמים והמתפלספים וללשון הקדש נתנו גם קדושה יתירה קדושת כלי שרת לבורא שמים וארץ בבריאתו את עולמו. האמנם החכמה הזאת אשר מעוטה היתה טובה בראשיתה להחיות רוח חיי האומה ולהחזיק במעוזי תעודתה המיוחדת לה, התהפכה אחרי כן, בהפליגה לעבור גבולה, להכריע את הרוח המדעי בישראל, ולהחשיך גם מאור האמונה הטהורה כאשר יתבאר בפרקים הבאים, הנה היתה גם היא בעוזרי ההשכלה החדשה אשר האירה את עיני חכמי הנוצרים באיירופה, כמו שיראה הקורא בפרק הבא.

29 §

וכשנבוא לחשבון מעשי חכמי ישראל בימי התקופה הזאת לעלות מן הפרטים אל הכללים; נראה, א) כי בכל מפלגות חכמי ישראל לשיטותיהם המיוחדות השונות בטעמן וברוחן, עבדו שכם אחד עבודה תמה לפתח ולשדד שדה חכמת ישראל, לנור נירה ולזרעה זרע חכמה ודעת לתורה ולתושיה, להחיות רוח האומה ולהחזיקה בעתים, ולתת אחרית ותקומה אל תעודתה – שהיא – כמבואר – ההשכלה הדתית וכל זה על ידי הספרות העברית אשר רוממוה סלסלוה, וכללו שלימותה ויפיה. ב) כי בכל היות עיקר העסק הרוחני לחכמי ישראל בחכמת התורה. ותלמודה, הפליאו לעשות חיל בכל חכמה ומדע עד שהיה בכחם להשפיע לזולתם שפע רב להפיץ חכמה ודעת גם בקרב העמים אשר ישבו בתוכם. הם הם היו הרופאים והתוכנים בחצרות השרים והמלכים, הם הם היו מגדולי המורים לחכמת הרפואה, התוכנה, הפלסופיא בבתי מדרשי החכמה, והם הורישו את חכמת היונים והערבים לעמי הנוצרים בהעתקות ספרי הערבים ללשון רומית ועברית, כאשר ככר הודו קיימו וקבלו כל דורשי העתים סופרי קורות המדעים, ובזמננו הרחיב לדבר בזה החכם האמריקאני דזאן וויליאם דרעפער, בספרו קורות ההשכלה באיירופה.

אמנם מלבד הפעולה הגדולה אשר עשו חכמי ישראל עם עמי הנוצרים בימי הבינים, היו גם במעוררי ההשכלה החדשה, ובראשי מסבי תחית המדעים (ווידער הערשטעללונג דער וויססענשאפטען) אשר קראה לאור רוח חדש, וחיים חדשים בנפשות עמי איירופא, – ועל ידי הספרות העברית אשר העירו את אהבתה בלב חכמי הנוצרים. ולהיות הדבר הזה פרק גדול ונכבד בספרי דברי הימים החדשים לעמי איירופא, וממנו נלמוד גם הרבה להבנת פתרון השאלה אשר אנחנו עסוקים בה, אמרנו לעמוד עליו מעט, ולדבר בזה דברים אחדים.


ד) ידיעת לשון הקדש כעוזרת להשכלת עמי הנוצרים באיירופה.    🔗

30 §

שלוחים הרבה היו אל ההשגחה העליונה, לשבר גאון הסכלות האכזריה אשר שלטה באיירופה ימים רבים, לגרש את האפלה הנצחת אשר כסתה את פני כל הארץ, ולהאיר אור חדש, אור השכל ודעת אור אהבה וחסד, לארץ ולדרים עליה. בין הסבות השונות אשר בחרה בהן ההשגחה להוליך ולהביא את עמי איירופה אל מחוז התקופה החדשה הזה, מנו דורשי הדורות את ההתעוררות לתלמוד לשון רומית ויונית, והחפץ לחפש ולבקר בגנזי סופרי יון ורומא הקדמונים חכמה ודעת. ובאמת הועילה גם ההתעוררות לידיעת ספרות ישראל, לתלמוד לשון הקדש, להבנת המקרא במקורה, תועלת גדולה מאד, ואולי גם גדולה מתועלת תלמוד לשון יונית ורומית. תלמוד לשון יונית ורומית, הוציא לאור, אוצרות מחקרי החכמים אשר הלכו לאור השכל האנושי, ופנה דרך החקירה לפני החכמים החוקרים החדשים, ותלמודי הספרות העברית קרא לאור עולם תעלומות התורה האלהית והארץ האירה מכבודה.

האמנם ההתעוררות לתלמוד ספרות ישראל בקרב חכמי הנוצרים יצאה בראשונה ממקור קנאת שלומי אמוני הנוצרים לדתם, ומטרתם בלמודם היתה אך להפיל חומת היהדות. כי בראותם היהודים מחזיקים באמונתם חרף הרעות העצומות, והרדיפות הגדולות אשר עברו עליהם, וכל כלי חרבות ומוקדי עולם יוצרו עליהם לא הצליחו, אמרו לבקש ולחפש בגנזי חכמת ישראל עצמה כלי נשק וחרבות שנונות להכותה נפש, ויתנו את לבבם להבין במקרא הבנה נכונה מפי עצם הלשון שבו נכתבו, ולא מפי ההעתקות היונית והרומית, אשר החלו להטיל ספק בשלימות מלאכתן, ובכן באו להם לקרוא בשום שכל את ספרי ישראל ופירושיהם על המקרא. אך מדי בואם אל מקדש הספרות העברית למדו לדעת, כי יש תורה, וחכמה, מוסר ואהבת־אמת־וחסד בישראל, וסרה שנאתם וקנאתם, מעט מעט, ושבו להיות גם כן מליצי יושר על היהודים וספריהם.

31 §

מן הראשונים אשר החלו לשקוד על ספרי ישראל, היה החכם המופלא מופת דורו הגראף יאהנעס פיקוס מיראנדאלא, התחלת למודו היתה חכמת הקבלה, ונפלאות ראינו כי היתה החכמה הזאת אשר עננה ענן על פני התבונה בישראל, עזרה להפוך קערת הפלסופיא השאלאסתיקית על פיה, כי אם היות הקבלה אחוזה ואוחזת בסתרי פליאות אשר אין למחקר השכל האנושי תפיסה בהם כלל, הער העירו הפליאות האלה את רוח החקירה אשר כבר נדהם ונרדם מהמון פלפולי הפלסופיא השאלאסתיקית ופטפוטיה. ובהתעוררו מתרדמתו נתק מוסרותיו, אמץ כח, וצפה דרך נתיבות התבונה הישרה. יאהאנעס פיקוס גראף מיראנדאלא וקאנקארדיא נולד שנת 1463 הרכ“ג, ובעלומי ימיו הראה את עזוז כחות נפשו להפליא את כל חכמי דורו, ואחרי אשר למד את למודי הפלסופיא השאלאסטיקית געלה נפשו בה ובלמודיה, ובקש לשבור צמאון נפשו השוקקה אל אפיקי מים חיים ממקור חכמת ישראל. וה' הקרה לפניו את הרב ר' יוחנן אלימאן או אלימאניו (יליד ארץ אשכנז) אשר בא מקונסטאנטינאפאל לאיטאליא. ואלימאניו חכם מופלא בקי בספרי החכמים הערביים, ורוחו מלא מחכמת הקבלה. מתאבק ועולה לרום רוחנית הבריאה ופליאות חוקות הטבע. שני האנשים האלה נפגשו, מצא מין את מינו, ונעורה קרבת הנפשות והדיעות ביניהם, ומיראנדאלו שתה מבאר חכמת אלימאניו לרויה7 ובכח הידיעה החדשה הזאת בא לרומא, וברשיון האפיפיור איננאצענץ השביעי, הוציא ופרסם תשע מאות למודים או כללים חדשים בכל החכמות, ובהם לפי עדות ר' יהודה אריה די מודינא קט”ז כללים מחכמת הקבלה מ“ה אשר הוציא מספרי הקבלה, וע”א מילידי עיוניו. אך עד מהרה ראו חכמי רומא כי מגמת פני הלמודים החדשים האלה להרוס כל שיטת למודיהם וכפירה טמונה בכנפיהם, והאפיפיור צוה להפר עצת מיראנדאולו, ויצא סר וזעף מרומא ויבוא צרפתה, שם כתב ספר להוכיח צדקת למודיו ואמתתם, אבל אויביו אשר לא מצאו ידים לעמוד בפניו, הקיפו את האפיפיור בבקשותיהם עד אשר גזר עליו לכלוא את רוחו ולחבוש בטמון את כלליו ואת למודיו, ומאז התבודד השר בטירתו ושם חבר ספרים הרבה על דרך חכמת הקבלה, ולפי עדות די ראססי העתיק גם את פירוש הרב ר' מנחם ריקאנאטי על התורה ללשון רומית. אולם באחת עשה לו החכם המופלא הזה שם עולם, כי אם היותו מהלך על כנפי רוח הדמיונות ענה כחש תורת השפעת המזלות (אסטראלאגיא) על פניה, וחבר ספר גדול לבטל כל יסודותיה. ולדעתנו יתכן כי בזאת היתה יד הפלסוף המופלא הרב בר אליהו דילמידיגו עליו; כי בסוף ימיו למד גם לפני הרב הזה וקבל חכמה מפיו. כמו שהעיד החכם יש"ר דילמיגידו (מצרף לחכמה). ומלבד שני רבותיו אלה, הרחוקים זה מזה בדרכי חכמתם התרועע השר הזה עם הפלסוף המעולה הרב דון יהודה המכונה (לעאן עברעא) בן השר וגדול בישראל דון יצחק אברבנאל, ולבקשת מיראנדלו חבר ספר אחד בלשון רומית קרא שמו דע קווקלי הארמאנוויא (עיין אוצר נחמד ח"ב דף 225).

32 §

מיראנדאלו מת בקצר ימים כמעט הגיע לשלשים ואחת (בשנת 1493 באותה שנה שמת רבו ר' יהודה דילמידיגו) אך במעט ימיו הרבה לפעל פעולה רבה על חכמי דורו, כי העיר רוח החקירה בחכמת הדת בלב שלומי אמוני הנוצרים, ועם זה התשוקה הנמרצה ללמוד לשון הקדש. מן המיוחדים שבהם, אשר התחילו ללכת בנתיבות מיראנדאלו היה החכם המופלא ראש מסבי הרעפארמאציאן. יאהאן רייכלין איש אשכנזי, עודו בעיר מושבו בטהיבינגען נכסוף נכספה נפשו ללמוד את השפה הקדושה. אך לפי דבריו לא מצא לו שם איש כלבבו רע ומורה נאמן בין חכמי היהודים. ולפי השערתנו מאד יתכן, כי לא מאשר חסרו חכמים מבינים בלשון הקדש בקרב בני ישראל בארצו לא מצא לו רייכלין את אשר בקש, כי אם מאשר לא רצו חכמי היהודים ללמד לשון הקדש לנוצרים, פן ימצאו תואנה ועלילה בספרי ישראל והדיחו רעה על כלל ישראל, כאשר יראו גם הנוצרים אשר נשאם לבבם ללמוד לשון הקדש, לבוא בנגיעת למוד עם חכם יהודי, פן יעבירו מדתו, והנה הקרה ה' לפני רייכלין, בבואו אל חצר הקיסר פרידריך השלישי בלינץ, את רופא הקיסר את החכם המפורסם ר' יעקב בר יחיאל לאאנאס בשנת 1492. בעצם השנה ההיא אשר נגרשו היהודים משפאניא ירה יעקב לאאנאס את האבן הראשה לתשועת ישראל, באחרית הימים. נפש רייכלין דבקה ביעקב, והוא גם הוא פתח שערי חכמתו ולבבו לפני החכם הנוצרי הזה. ויהי לו למורה כחצי שנה או יותר מעט. ורייכלין אך טעם מעץ הדעת מיד נוצרי פירותיו באמונה, נפקחו עיניו, וגברה תשוקתו לאכול מהם לשבעה. ובחפצו זאת שב ומצא בעיר רומא בשנת 1498 (רנ"ח) את הרב הגאון ר' עובדיה ספורנו מעיר צענזא8 וממנו קבל רוב חכמתו וידיעתו בתלמוד לשון עברית ובספרות ישראל. ויהי רייכלין לאב ולמורה לשון עבר לכל החפצים לשמוע ולקשיב בלמודיה, וגם הוא כמיראנדאלו, אשר הכירו איש את רעהו בפלארענציא שקד על דלתות חכמת הקבלה, וחבר ספרים בבאור החכמה הזאת. בכורי ראשית ידיעתו בלשון הקדש הביא רייכלין בספרו אשר כתב בלשון רומית וקרא שמו (דע ווערבא מיריפיקא) בתהלת לשון הקדש. ושם אמר: “דיא שפראכע דער העברער איזט אייפנך, אונפערדארבען, הייליג, קורץ, אונד פעסט, אין וועלכער גאטט מיט דען מענשין אונד דיא מענשין מיט גען אנגלען אונמיטטעלבאר אונד אהנע דאלמעטש פאן אנגעזיכט צו אנגעזיכט פערקעהרען. ניכט דורך דאש רוישען דער קאסטאלישען קוועלע, אדער דורך דיא טיפהאנישע האלע, אדער דורך דען דאדא נישען וואלד, אדער דען דעלפהישען דרייפוס, זאגדערין וויא איין פריינד מיט דען אנדערין צוא שפרעכען פפלאעגט” (גרעטץ געשיכטע דער יודען ח"ט, דף 92). ואח"כ חבר ספר גדול ביסודות הלשון העברית נקרא בשמו (רודימען לא לינגוא העבראיקא) ובספרו זה מתהלל ומתפאר בידיעתו את הלשון הקדושה הזאת ואומר: “כי בספרו זה בנה לו מצבת זכרון לדור דורים, מצבה בריאה וחזקה ומצבת־זכרון עשויה מנחשת וברזל”. וכמו כן חבר ספרים אחרים במקצוע זה, ובהם העתקת שיר קערת־כסף לר' יוסף האזובי מפרפינייאן.

רייכלין היה משלומי אמוני הנוצרים, ובתומת נפשו היה שונאי ליהודים ועינו צרה למצוא בהם חכמים ונבונים, ובספריהם דברים טובים מושכלים, אך אהבתו את האמת, וחכמתו הגדולה, מלאו רוח גבורה לעמוד על ימין היהודים, ולהגן עליהם מרוכסי פפעפערקארן, וממזימות אשר חמס והתנכל עליהם ועל ספריהם. המחלוקת הגדולה אשר פרצה בקרב חכמי הנוצרים באשכנז, בערוך רייכלין ואוהביו מערכה, לקראת פפעפעקארן ומרעיו הידועה בשם מחלקת ההומאניסטען, והאבסקוראנטען, ותולדות המחלקת הזאת ופעולותיה על הכנסיה הנוצרית, איך ועד כמה פנתה דרך לפני הרעפארמאציאן, אין מקום לה במאמרנו זה. וכבר הרחיב לדבר בזה החכם דר' גרעטץ בספרו חלק ט'. ולענינו יספיק לו זכרון ראש דברה־אמת, כי מן התעוררות החכמים הנוצרים ללמוד וללמד את הלשון הקדושה יצא אור חדש בארץ אשכנז, לתורה ולחכמה.

33 §

בעצם הימים ההם אשר בקש לו רייכלין מורה ומלמד בלשון הקדש בארץ אשכנז ולא מצא, ישב איש יהודי אחד מארץ אשכנז [יליד עיר נייאשטאדט על יד הנהר אייש הסמוכה לינרענבערג)] באיטאליא וילמד תורת לשון עבר לרבים מגדולי הנוצרים בפומבי, הוא ר' אליהו בן אשר הלוי הנודע בשם הבחור. האיש המצוין הזה לא ידענו מי היו מוריו בחכמת הלשון בארץ מולדתו. אך זאת שמענו ממנו כי כצר לו מעונו בארץ מולדתו הלך לו לאיטליא ויבוא לפאדובה בשנת 1504 רס“ד (והוא כבן ל“ב או ל”ו) וישב שם וימצא לו תלמידים מקשיבים ללמודיו משם יצא גולה ויבוא לרומא וימצא חן ושכל טוב בעיני הקארדינאל איגידיא מוויטורבא (פעטרוס אייזידיוס) אוהב רייכלין ומגנו, ויעמידהו לפניו וישב אליהו בביתו כעשר או כשלש עשרה שנה (הקדמה לתשבי) והקארדינאל כלכלו ונהלו לכל דבר מחסוריו. אליהו היה לו לרב והוא היה לו לאב, יחד המתיקו סוד, אליהו אצל עליו מרוחו וקבל גם הוא ממנו “דברים טובים ונעימים אשר עם האמת מסכימים” (הקדמה לספר מסרת המסרת) וביחוד למד אליהו ממנו את הלשון היונית (הקדמה לתשבי), לבקשת הקארדינאל חבר ר' אליהו ספרו דקדוק אליהו הנקרא גם כן הבחור, והעירו לחבר ספרו מסרת המסרת. בעיר רומא עמד ר' אליהו כעשרים שנה עד אשר נלכדה העיר לפני אויביה ותהי לבז ולמשיסה לפני האכרים המתקשרים בשנת רפ”ח. אז יצא ר' אליהו מרומא ויתקע אהלו בוויניציא. ושם השלים ספרו מסרת המסרת ואת ספרו התשבי. ובעודו חושב מחשבות למצוא ידים להדפיס את ס' התשבי והנה מכתב לאליהו מאת החכם המפורסם בדורו פאוילס פאגיוס אשר הקים דפוס לספרי ישראל בעיר איזני בגליל נירענבורג בארץ אשכנז, להיות מגיה בדפוסו, בהבטחה להדפיס כל הספרים אשר חבר. ר' אליהו הלך לקול הקורא (בשנת ה' ש' 1540) וישב את פאוילוס וישמח עליו מאד. כי מצאו מלא חכמה ודעת, ואמר עליו: רבים שואבים מימי תורתו ודורש טוב לעמו נאה דורש ונאה מפרש, ובאמת ראוי שבני עמו יקראו עליו כמו שאנו קוראים על רבינו משה בן מיימון, ממשה עד משה לא קם כמשה, כך יאמרו עליו מפויאלוס עד פויאלוס לא קם כפויאלוס ויהי פאגיוס תלמיד אוהב ורע לאליהו, מוקירו ומכבדו. כמו שנראה מהקדמתו הלאטינית לספר התשבי אשר העתיק ללשון זו. והדפיסו עברית ולאטינית. כי אחרי שהוא מפליג בשבח חכמת אליהו, ובתרומות מדותיו, הוא מתברך ומתהלל כי הקרה ה' לפניו לראות את האיש אליהו ולדבר עמו פנים בפנים. שתי שנים ישב ר' אליהו בבית פאגיוס וישב לוויניציא וישב שם עד יום מותו (שנת ש"ט 1549).

פאוילוס פאגיוס העתיק כמה מספרי ר' אליהו, ולמד ממנו להוקיר חכמי ישראל וספריהם בכל היותו נאמן לאמונתו ומקנא קנאתה קנאת־סופרים, ובהעתקותיו אשר עשה מספרי ישראל בלשון לאטינית, משבח ומקומם חכמת חכמינו. כן נותן כבוד לחז“ל בהעתקתו מפרקי אבות, ואומר על מאמריהם בפרקים אלה שהם דברים עתיקים, מוסרי חכמים, חרותים בלב עמוק, דלו ידלו מהם לקח טוב ללכת באורח מישור. ובהקדמתו להעתקת פירוש הרד”ק על עשרה מזמורי תהלים הראשונים אומר: כי היתה כוונתו בהעתקה זו להוכיח כמה יקרים וכמה נכבדים פירושי חכמי ישראל להבנת המקרה: גם העתיק את תרגום אונקלוס ללשון רומית, ואומר כי להבנת המקרא צריכים אנחנו לשים לב אל התרגומים הראשונים, עוד חבר “פירוש המלות על דרך הפשט לד' סמנים מספר בראשית” ובמכתבו אל רעו יאהאננעס מארבאך אשר הקדים לספרו זה הוא אומר, כי תכלית חבורו זה הוא להוכיח כמה גדולה מעלת ידיעת לשון הקדש להבנת חכמת הדת (טהעאלאגיא), כמה קדומים נאומיה ומלותיה אשר בהם בחר ה' להודיע רצונו לכל יושבי תבל, וחרפה גדולה לעוסקים בחכמת הדת (טהעאלאגען) אם לא ידעו את השפה הזאת, המקור הטהור לכל חכמת הדת, אשר ממנה נעשו כל ההעתקות" ואחרי אשר לפי דרך אמונתו שוען על מפרשי ישראל במקומות שהם מתנגדים בפרושיהם אל יסודות אמונת הנוצרים הוא אומר: מרהיב אני בנפשי עז לאמר, כי מי אשר לא למד ספריהם, ולא נשען על פירושיהם אי אפשר לו להשיג השגה ברורה, מחכמת הלשון הקדושה. עוד חבר ספר בדקדוק לשון עברית9. החכם הזה מת בלאנדאן בשנה שמת בה רבו ר' אליהו בחור (ש"ט).

עוד תלמיד אחד היה לר' אליהו אשר הגדיל לעשות מפאוילוס פאגיוס והוא החכם המופלא סיבאתיון מינטער (סעסאסטיאן מיניסטער) שהיה חכם כולל ידיעות רבות ושונות ואבי החכמה קאסמאגראפיא. והקדיש רוב ימיו ללמוד וללמד את לשון הקדש להפיץ ידיעתה וידיעת המקרא על פי פירושי חכמי ישראל בקרב הנוצרים. מינסטער נולד באינגעלהיים שנת 1489, והיה בתחלה תלמיד החכם פעליקאן בידיעת לשון עבר, ופרופיסור בלשון זאת בהיידעלבערג ובבאזעל ושם סגר את יומו בשנת 1552. הוא העתיק כמעט כל ספרי הדקדוק לר' אליהו בחור ללשון רומית. אזן וחבר גם ספר חדש בתלמוד לשון עברית על יסודות ספרי ר' אליהו וקראו בשם “ספק הדקדוק וכל התבות שנמצאו בלשון הקדש” וכמו כן קצור ס' השרשים להרד"ק קראו בשם “ספר השרשים עם נגזרים” ואחרי אשר נסה להעתיק ספרים אחדים מכתבי הקדש ללשון רומית העתקה חדשה התחזק להעתיק את כל המקרא ולהדפיסם ביחד עם העתקו. וקראו בשם "מקדש ה'. עשרים וארבע ספרי המכתב הקדוש עם העתקו בלשון רומיים ועם פירוש קצר על פסוקים חמורים וקשים. נדפס פה בעיר באזעל על ידי ז' מ' בסייעתא דשמיא". כל משכיל בקורות הכנסיה הנוצרית יודע כי עד הימים ההם היתה העתקת המקרא של היראנימוס נחשבת ומוחזקת בקדושה, וכל הנוטה ממנה נחשב כמין וכופר, ואך מאז החלו חכמי הנוצרים מימי רייכלין להבין במקרא על פי פירושי חכמי ישראל, החלו לראות עמל ואון בהעתקת היראנימוס, ונסו להעתיק איזה ספקים מכתבי הקדש העתקה חדשה, אולם לא מצאו און לגשת אל מלאכת העתקה כל כתבי הקדש, ויראו ופחדו מחמת הקנאים. ומינסטער היה הראשון אשר דרכה נפשו עז לקרוב אל המלאכה ולהשלימה. גם הוא כפאגיוס לא יוכל עוד להתרומם מעל הדיעות הקדומות, וקנאת אמונתו מלאה את לבבו שנאה על מפרשי ישראל על פירושיהם המתנגדים ליסודות האמונה הנוצרית, ובכל זאת הודה ואמר בפה מלא. כי עם כל היותו יודע שמלאכתו זאת תעורר שנאה ואיבה, גמר אמר לעשותה למען ידע העם את כוונת כתבי הקדש על פי פירושי חכמי ישראל, כי הם, אף שהמה בעצמם הולכים בחשך, המורים הנאמנים המדריכים להועיל והמובילים אל מחוז האמת והצדק. עוד חבר ספר גדול נקוב בשם שלוש לשונות והוא דיקציאנער של לשון רומית יונית ועברית בהוספת מלות ארמית. והיה הראשון אשר חבר והוציא לאור תלמוד לשון ארמית “דקדוק לישן ארמי או הכסדאה”. עוד חבר והעתיק ספרים אחרים אשר לא ראינו לזכרם פה.10

34 §

כמעט החלו החכמים המופלאים האלה להעיר את האהבה לתלמוד לשון עבר וספרות ישראל, בלב אחיהם חכמי הנוצרים החרו והחזיקו כל גדולי חכמיהם, לכונן כסאות לתלמוד לשון עבר בבתי מדרשי החכמה הגדולים באשכנז אוניוארזיטעטען וללמדה גם בבתי הספר המיוסדים להתחלת הלמוד (שולען), פאגיוס הקדיש אחד מספריו לכבוד תלמידיו, והזהירם והעירם ללמוד את לשון עברית בעוד ימי עלומיהם. ואמר: דיא איך שטיממע קיינעסוועגעס דענען בייא, דיא מייגען ערסט נאך אויפנאהמע אללער פאכער דער וויססענשפאט אונד קונסט אין רייפערעם אלטער זאלל מאן דיא העבראישע שפראכע קאסטען אלס ווען זיא ניכט אויך איהרע צייט פערלאנגע, אונד עס גיכט עבענזא גיטצליך, יא נאטהווענדיג זייא, זיך איהר פאן אנפאנג אן, אין גלייכער ווייזע הינצוגעבען וויא גען איבעריגען שפראכען" 11 (החכם יאהאון פראשער מתלמידי רייכלין, ומורה לשון עברת בהאוניווערזיעטעט בוויערטענבורג. בהקדמתו לספרו ספר השרשים לעקסיקאן אשר חבר אומר: גראדע דיא יוגענד מיססע אן דאס שטודיוס דער העבריישען שפראכע געוואהנט ווערדען, נאכדעם זיא דיא אנפאנגס גרינדע דער לאטיינישען אונד גריכישען געלערענט האבע, דאמיט זיא דיא הייליגע שריפט בעססער פערשטעהען לערנע אונד דאס לוכט דעסווארטעס גאטטעס דער נאכווועלט איבער געבען ווערדע, ניכט ערלאשע, זאנדערין דיזעם שטודיוס איהם גלייכזאם צור נאהרונג ריענע, נאמענטליך פיר דיא יוגענד ביעטע דיזע שפראכע אייגען אונערמאססליכען פארהייל. אללעס וואס אין איהר געשריבין ווארדען איזט הייליג אונד ריין, וואהרענד דיא דענקמאהלער דער איבעריגען שפראכען, זא פיל אינשטאססיגעס ענטהילטען דאס דיא יוגענד לייכט דאראן שטרויכלע“12. והחכם מיכאל געאגדער עוד יתרה עשה לסדר גם הלמודים ולערכם לפי מערכות בתי הספר, מתחלת הלמוד ומעלה. וכן אזן וערך את ספרו הגדול “זיינקטא לינגוא העבריינא עראטעמאטע” לתועלת התלמידים בבתי הספר ובהקדמתו לספרו זה אחרי שהוא מפליג בשבח לשון הקדש הוא אומר:” עס איזט אבאר העבראעא לינגוא ניכט אליין דען טהעאלאגוס נוטץ זאנדערן אויך נאטהיג אללען שטודיאזיס, ווארויף זיא אויך איהר לעבען לאנג געדענקען צו בעהאררען, דיא ווייל זיא אלמא מאטער איזט אמנסיום לינגוארוס אמניבום אעטאטיבע אמוניום גענטיום, וועלכע אללע אויס אוהרעם לייב געקאממען דען זיא אלליין גיבט, אונד וויעדרום פאן קיינער שפראכע עטעמס ניממט אדער ענטלעהנט, אונד קיינע שפראכע אין דער וועלט זא אונגעשאפפען דיא ניכט וואקוובולא נעקדאעא, אן דער מוסטער, אלס צוא אוהרען ערבטהייל בעהאלטען. 13.

35 §

רבי אליהו הלוי הבחור אומר בהקדמתו לספר התשבי “כי כמה פעמים נקרא נקראתי משרים רבים ונכבדים גם מקארדינאלים והגמונים, גם מעיר פאריז אשר בצרפת בצוואת המלך יר”ה ולא הטיתי אוזן" ולפי הנראה נקרא לפאריז ע“י התעוררות הבישאף מלאוואור (געארגע דע זעלווע) אשר בהיותו ציר שלוח בוויניציא מטעם פראנץ הראשון מלך צרפת, הכיר שם את ר' אליהו, ולמד ממנו לשון הקדש, ונפש הבישאף דבקה באליהו לאהבה ולכבוד14), והעיר את מלכו לקרוא לאליהו ללמד בבתי מדרש החכמה את הלשון הזאת, אשר נהו אחריה כל גדולי חכמי הנוצרים. ואליהו לא אבה לבוא פאריזה, ולפי הנראה, מטעם כי זה ימים רבים נגרשו היהודים מכל ארץ צרפת ולא רצה לשבת שם לבדו. אך המלך לא שב ממחשבתו, ויקרא אל הבישאף מקארזיקא (אוגוסט יוסט יניאני) ויצוהו להיות מורה לשון עבר, כי כבר נודע לרבים ליודע ומבין בלשון הקדש ועד היותר בריימש הוציא לאור את ספר המהלך לר' משה קמחי. כמה גדולים מעשי הזמן ההוא. האוניווערזיטעט בפאריז עמדה לימין פפעפערקארן במחלקתו את רייכלין וגזר אמר לשרוף באש את ספרו של רייכלין הנקרא אויגענשפיגעל אשר כתב להתנצלות התלמוד ותועלת למוד לשון עבר לא עברו שש שנים. ולשון העברית עלתה על גפי מרומי האוניווערזיטעט. אף הוכן ונוסד שם בית הדפוס לספרי ישראל. והאיש גויללאום פעטיט כהן המלך אשר הסיתו לבלע את רייכלין, נהפך לאוהב ללשון הקדש. ולהפצרתו קרא המלך את הבישאף מקארסיקא, לבוא לפאריז וללמדה ברבים. (גראטץ געשיכטע דער יודען חלק ט' זייטע 227) הבישאף הזה הוציא לאור בפאריז (שנת 1520) את ספר המורה להרמב”ם בהעתקה ללשון רומית אשר לפי דורשי הדורות לא הוא עשאה וכוננה, כי אם החכם הרופא ר' יעקב מאנטינו רופא האפיפיור פאויל השלישי15 ומאז מצאה הלשון העבריה מקום כבוד בפאריז, קמו שם עוד בהמשך המאה השש עשרה חכמים נוצרים לעבוד עבודתה בחבור ספרי דקדוק ופירושי כתבי הקדש ומהם אנטאן רודאלף שעוואליער (חבר ספר דקדוק לשון עברי 1559), פראנץ וואטאבלע חבר הערות ובאורים לכתבי הקדש, יצאו לאור אחרי מותו ע"י שטעפאנוס (שנת 1557). יאהאן לע מערסיער חבר פירוש על התורה, איוב ומשלי (שנת 1570) ותרי עשר.

36 §

וגם באיטאליא נודע שם החכם ס“ט פאגנינוס (נולד שנת 1471 ומת 1541). בחבוריו היקרים בחכמת הלשון ולפי דעתנו יתכן שהיה מתלמידיו של ר' אברהם די בלמס שנדבר על אודותיו בסמוך חבר ספר בדקדוק קראי (אינסטיטיוס העברעיקארום) על פי יסודות החכמה הזאת, אשר יסדו רבי יונה (בן גאנח) אבן עזרא, קמחי, והאפודי. וכמו כן ספר השרשים נקרא (טהעזארוס לינגוא דע זאנקטא) תמצית ספר השרשיםלהרד”ק16. גם בהלאנדיא ואנגליא קמו חכמים נוצרים ומגדולי השועים ללמוד וללמד את לשון עבר לרבים ומהם יאהאן פאן דען קאמפען פרויפיסור בלאווען חבר ספר בדקדוק לה“ק. והבישאף מקאווענטרי רודאלף באינע חבר קצור לספר המכלול להרד”ק, קאמפענדיוס מכלול קמחי (גיזעניוס).

37 §

אולם יתר שאת ויתר עז לאשכנז, אשר זכתה להקים את מתקני הדת הנוצרית, הרעפארמאטארים, והם החזיקו בתלמוד לשון עבר בכל נפשם ומאדם. לוטהער מעלאנכטאן, צווינגלי, הוקירו כבדו, למדו, ולמדו אותה, ובכל מקום אשר דבר הרעפארמאציאן הגיע מוקטר מוגש לשמה. בהיידעלבערג במקום אשר גרשו את היהודים משם בשנת 1391, וספריהם אשר לוקחו מהם נמכרו בלא חמדה, ולא נשאר כי אם עקזעמפלאר אחד מספרי התלמוד מונח בקרן זוית באוניווערסיטעט, במקום הזה החלו ללמד את לה“ק ראשונה, רייכלין למד שם בתחלה בסתר ומונסטער מטעם הממשלה בפומבי – בווירטעמבערג בקש הקורפירסט מזאכסען את רייכלין לבוא להורות באוניווערסיטעט את לשון הקדש, אך כבר זקן רייכלין בא בימים ולא רצה לעזוב את מקום מנוחתו. ויהיו שם למורים באשענשטיין, צאזאר, אויראגלוס, וזה האחרון היה בעזר לוטער בעבודת העתקתו את כתבי הקדש ללשון אשכנזית, (וחבר ספר תלמוד לשון עברית וארמית לתועלת התלמידים, נזכר לשבח בפי המבינים). בהאוניווערסיטעט בטיבינגען, נקרא למורה, אחרי רייכלין, וואקפעלד איש אנגלי. אולם באחרית הימים שב לארצו ויהי למורה שפת עברית באקספארד, וחבר חבורים יפים בחכמת הלשון. וכן בכל שאר האוניווערסיטעטים הגדולים באשכנז עמדו מורי שפת עבר מגדולי חכמי הדור. ומן המפורסמים שבהם: אעקאלאמפאדוס, אשר היו בעזרת החכם המפורסם עראזמוס בהערותיו על האיוואנגעליום. קאפיטא, אשר חבר ספר בדקדוק לשון עברית, בבאור רחב מאד. קאנראד פעלליקאן, טהעאדאר פאבריציוס, חכם גדול בדורו, אשר מנעוריו שקד ללמוד את לה”ק ומרוב אהבתו וחבתו אל השפה הזאת היה חותם את עצמו על מכתביו בתאר “העברי” וחבר ספר דקדוק נכבד בדורו. אנדרעאוס וועסעלינג מורה הלשון בקאניגסבערג, אשר לפי עדות בני דורו הרבה להעיר את האהבה אל חכמת לשון הקדש ואל מחקרי כתבי הקדש ומאהבתו אותה הניח בעזבונו ססיפענדיום לשלה טהעאלאגים אשר ישכילו שכל טוב בלשון הקדש, אסוואלד שרעקענפוכס, תלמיד זעבאסטיאן מינסטער, יודע ומבין בספרי ישראל – גם חוץ בחכמת הלשון ובאורי המקרא והעתיק מלשון עברית אל לשון רומית ספר מלאכת המספר לר' אליה מזרחי, וספר הגלגלים לר' אברהם הספרדי.

38 §

להרחבת ידיעת לשון הקדש בין הנוצרים הועיל לא מעט גם החכם הרופא הפלסוף ר' אברהם די בלמס, שהיה פראפיסור לחכמת הפלסופיא בהאוניווערסיטעט בפאדובה, בספרו הנכבד אשר חבר בחכמת הלשון לבקשת המדפיס החכם דניאל בומבירגו הידוע בשם מקנה אברם, ויצא לאור בוויניציא אחרי מותו בדפוס של בומבירגו, עם העתקה ללשון רומית שנת רפ“ג, ותוספת שער בטעמי המקרא אשר חבר החכם ר' קלונימוס ב”ר דוד לבית קלונימוס, די בלמסי היה חכם מופלא בדורו והעתיק כמה וכמה ספרים בחכמת הפלסופיא והתכונה מלשון עברית ללשון ליאטיין, ובהם נודע ספרו (איזאאגאגיקוס אסטראנאמיקום) לחכם פטאלמיאוס, נכבד ואהוב מאד בעיני חבריו ותלמידיו הנוצרים, וכבוד גדול עשו לו במותו, כי שלחוהו לבית עולמו בפאדובה בפומבי גדול, (לפי עדות בעל שלשלת הקבלה) וספר מקנה אברם אשר חבר בזקנתו ובסוף ימיו מעיד עליו כי היה חכם מעיין פלסופי, ומעמיק בחכמת הלשון, ומהקדמתו לספור נראה כי כבר גבה החפץ בלב חכמי הנוצרים לידיעת לשון הקדש, לא מצאו די שבר רעבונם בספרי חכמי הדקדוק, אשר קדמוהו, כי הלא כה דבריו:"כמעט נשתכחה תורת דקדוק הלשון בישראל ואין איש אשר למלאת חסרונו יואל להיות ללשון הקדש גואל, וכל גויי הארצות אשר גלינו שם חושבים עלינו אשם כי אין איש לעבוד עבודת הקדש ולא תשם, לא נערתי חצני אני הגבר ראה עני ונשאתי לאלהי עיני, להפיק רצון דניאל (בומבורגי) בעבודת יוצרי, ואחפש כל אשר בזאת המלאכה דרש וכו' עם לכל המלאכה תהיה דים לעשות אותה והותר ולא יצטרך כל הבא ללמוד לשוננו ללכת מגשש לבוא אלינו פן ינכרו צרינו, ויאמרו ידנו רמה לתת לפתאים ערמה ובני ישראל לא ידעו מה. כי בספרינו זה ידעו כל עמי הארץ כי בנו דבר שוכן ארץ ובלשוננו נגבר כי היא גברת הלשונות, לשון עבר היא הטובה בעיני אדוניה יוצר שמים וארץ ואדם לשבת עליה, ונתן לו לדבר בה בפרטיה וכלליה, וכו'.

39 §

האהבה ללשון הקדש ולספרי ישראל אשר התעוררה בקרב הנוצרים בימי תחית המדעים באיירופה הולידה והצמיחה תוצאות פעולות גדולות רשומות בהליכות חיי עמי איירופה הרוחנים והמדיניים, בהמשך הימים ועל ידי גלגולי סבות ומסובבים שונים, שלא יכולים לפרטן במאמרינו זה, מפני שמשתרעות הולכות ויוצאות מחוץ לגבול נושאו המיוחד. ולעניננו נאמר כי מן ממסובבים הקרובים, אשר הסבה ההתעוררות הגדולה הזאת, הוא הצלת ספרי ישראל ממאכלת אש, פפערקארען ואחוזת מרעיו הרעים, החשוכים והאפלים (אהסקוראנטים) קמו לענות סרה בתלמוד בבלי ובשאר ספרי ישראל ונפתולי רשע כסל נפתלו לתת את חמדת ספרות ישראל לשרפה, ורייכלין אשר אורו עיניו באור ספרות ישראל, ואהבת לשון הקדש נגעה עד לבו, מצא עז לעמוד כנגד המלשינים, הוא וחבריו החכמים הנאורים אשר לאהבת חכמת ישראל ואהבת חסד (הומאניסטים) גברו בארץ, וה' היה בעוזרם, כי הגינו המליצו ומשרים הוכיחו והצילו את התלמוד וכל ספרי ישראל מכליון חרוץ. האפיפיור לעא אשר למשפטו עמדו המחייבים והמזכים לא לבד שלא דן דין ספרי ישראל לחובה כי אם גם העיר ואשר ידי המדפיסים להדפיס את כל התלמוד וכל ספרי ישראל, ואיש חכם נוצרי דניאל בימבורגי הנזכר אשר לפי עדותו של ר' אברהם דיבלמסי היה איש חמודות ולמד ספר ולשון יהודית ועשה לו מהם עטרות (הקדמה לספר מקנה אברהם) הכין בית דפוס גדול בוויניציא להדפסת כל ספרי ישראל, והדפיס לראשונה את התלמוד הבבלי כלו בשלימות (כי עד ימיו לא נדפס התלמוד כי אם מסכתות מסכתות נפרדות וכמו כן התלמוד הירושלמי, מקראות גדולות, ומשניות, וספרי ישראל הרבה מאד. ורבים מחכמי ישראל מצאו חית ידם בריוח, בבית דפוסו מעסק ההגהה, וכמו כן העיר כמה מסופרי ישראל לחבר ולהדפיס ספרים מספרים שונים ועל הוצאותיו בדפוסו, וכמו כן הוקמו בתי דפוסים גדולים על ידי עשירים וחכמים מנכבדי הנוצרים להדפסת ספרי ישראל במקומות שונות. וספרות ישראל מצאה עז לה לצאת לאור העולם.

40 §

מן הדברים אחדים האמורים בפרק זה נלמד לדעת: א) כי טובי חכמי הנוצרים בסוף המאה החמש עשרה, ובמאה השש עשרה נוכחו להבין כמה גדולה מעלת ידיעת לשון הקדש וכמה היא נחוצה ומוכרחת לכל בן דת אשר שאר רוח לו, אשר מלבד קדושתה פנימה להיותה השפה שבה נתנה התורה ונכתבו כל כתבי הקדש בעצם וראשונה, הנה רק על ידה ובעזרתה, יוכל מבקש דבר ה' להגיע עדיו, וכרחוק השמים מן הארץ כן רחוקה ידיעת הקורא את הספרים הקדושים האלה, בהעתקות ללשונות אחרות מידיעת הקורא ולומד בספרים בלשון שבה נכתבו מראש, וכמו כן ב) הסכימו טובי חכמי הנוצרים בדורות ההם כי מפתח מנעולי המקרא מסור ושמור ביד חכמי ישראל מאז, מפיהם תצא תורה, ובפירושיהם ישכון אור האמת, וכמו שנחוצה הבנת לשון המקרא כמו כן נחוצה קריאת ספרי חכמי ישראל והבנת דברהם, ושעל כן ג) עסקו ויגעו להעתיק ספרי חכמי ישראל בחכמת הדקדוק השרשים ובאורי המקרא ללשונותיהם ללמד דעת את העם כלו, אשר לא ידעו את לשון הקדש וספרות ישראל רחוקה מהם. ולא לבד בנוגע לידיעת הלשון והבנת המקרא העתיקו מספרי חכמי ישראל כי אם גם בנושאים אחרים, אשר מצאו ראוי והגון, חדש ומועיל להשכלת העם.

ובטרם נמצא מאת הפרק הזה ראינו להעיר, כי מאז התעוררה האהבה לידיעת לשון הקדש וספרת ישראל בחכמי העמים בכל ארצות אירופה ומאז התחילו לעבוד עבודתה לא חדלו במשך כמה וכמה דורות וביגיעתם וחקירתם הפליאו לעשות חיל בכל סעיפי חכמת הלשון, הבנת המקרא, וקורות כתבי הקדש וכדומה, העתיקו קבצו וחברו ספרים הרבה מאד. בכל דור ודור, ואנחנו לפי נושא מאמרנו זה ראינו לזכור אך את ראשוני הראשונים בני המאה הט“ו והט”ז. ורק המופלאים שבהם, אשר ירו את האבן הראשה לבנין חכמת לשון ­־הקדש וספרות ישראל בקרב עמי הנוצרים.


 

ה. חכמת התורה והמדעים בישראל מן המאה הרביעית עד אמצע המאה הששית לאלף הששי.    🔗


א) הספרדים    🔗

41 §

אחרי אשר התבוננו על הפעולה הגדולה הרשומה אשר פעלו חכמי ישראל להעיר את האהבה אל ידיעת לשון הקדש וחכמת ישראל בלב חכמי הנוצרים בימי תחית המדעים, וראינו את פרי הפעולה הזאת ותולדותיה הטובות הגדולות והנכבדות, נשובה נא עתה אל דברי ימי חיי הרוח לבני ישראל, למן העת אשר עמדנו בה והלאה, ונראה מה פעלו להשכלת עצמם, מה הגיע אל השפה העבריה, ומה הועיל הועילה להשכלתם. הגרושים אשר גרשו היהודים מצרפת ואשכנז פעם אחר פעם, וכמו כן הגרושים אשר גרשו מארצות ספרד בזמנים שונים וביחוד הגרוש האחרון בגלותם משם גלות־שלמה לבלי השב בשנת רנ“ב (משפאניא) ורנ”ח (מפארטוגאל) השליכו וזרו אותם בכל שערי הארץ, הצרפתים באו לאיטאליא ולארצות אשכנז, האשכנזים נעו ונדו ממדינה למדינה מעיר לעיר במלא רחב ארצות אשכנז, ובאו גם לפולין וליטא. הספרדים נפזרו ונדחו לארצות טורקייא באיירופה ובאזיא עברו ובאו גם למדינות אפריקא. ופליטי האינקוויזיציון שרדו אל איטאליא והולאנדיא. והנה בכל התלאות והרעות הרבות והעצומות אשר מצאום, בכל הנדודים והפזורים הגדולים אשר נדדו ונפזרו, לא שכחו את תעודתם ובכל מקום גלותם גלתה עמהם אהבתם את דתם ואת אומתם, ובכל המקום אשר מצאו שמה מנוח כמעט ויכלת לשאוף רוח חיים החרו החזיקו בתלמוד תורתם ובנו לה מקדשים. אפס הגרושים והטלטולים, שנוי המקומות והמצבים, וסבות ומסובבים שונים אשר יצאו לרגליהם פעלו פעולה כבירת־כח על טעם השכלתם הדתית והמדעית, ועל רוח מבינתם, הטו אותם מן הדרך אשר כבשו לפניהם לפי השקפותיהם השונות אשר סגלו למו בארצות מושבותיהם לפנים, ונעו מעגלותיהם תחתיהם. ובבואנו בפרק הזה להשקיף על הליכות חיי הרוח ומעשי הספרות של אחינו הנידחים במקומות מושבותיהם החדשים ראינו לשום תחלה עינינו אל אחינו הספרדים, אשר נקראו בשם זה עד היום על שם לשונות ארצות ספרד שפאנים ופורטיגיזית, אשר נשמרו ונשארו בפיהם עד היום ואחרי כן נבוא אל אחינו האשכנזים, ובכללם גם יושבי ליטא ופולין המתילדים לבתי האשכנזים, ושפתם, אם גם מבולבלת, בפיהם עד היום.

42 §

כבר זכרנו כי עד היות היהודים בספרד מצאו שלומי אמונת ישראל את לבבם להעיר למוסר־אמונה את העם בכלל, כי נטו ביותר מדאי אחרי מחקרי הפלסופיא היונית הערבית, למרות עיני כבוד אמונת ישראל, אך הגרוש האחרון הכללי הגדול אשר מצאם בשנת רנ"ב (מזר"ה) היה כקול רעם בגלגל להרעים ולהרגיז את כל מורשי לבב הנדחים האלה. היראים והחרדים אל דבר ה‘, ראו את הגרוש הזה כענש מעת ה’ אלהי ישראל. על עזבם את התורה והשפיקם בלמודי נכרים – (עיין חזות קשה להרב ר“י ערמאה סוף שער י”ב ובהקדמה לספר אור החיים להר"י יעבץ), וכמו התעוררו השרידים והסכימו הסכמה גמורה ומנויה להיטיב דרכם ולהסיר את הנכר מקרבם, ליחד לבבם לתלמוד תורה ולעבודה, ולהתרחק ממחקרי הפלסופיא ומלמודי שאר המדעים, לא השאירו לפניהם כי אם את חכמת הרפואה אשר היתה להם מעין ישועה ומקור פרנסה תמיד. ובכח ההתנגדות על השיטה הקודמת, אשר זה דרכה מעולם לבלבל את שווי המשקל ולהכריע את הכף לאחת הקצוות, נטו בני ישראל מן המסלה אשר היתה כבושה להם מימים רבים, והלמוד הדתי אשר בו התיחדו, מדי חדל לאור באור השכל המדעי, לבש קדרות גם הוא, וחשכו עיני הרואים באור התורה. הנטיה אל הפלסופיא הדתית נהפכה אל האהבה אל למודי הקבלה. והקבלה גם היא מרוב השגיה והשקוע בה פשטה צורתה הראשונה צורת חכמה אלהית, ולבשה צורת באור המקרא מדרשי האגדה ונוסח התפלה על דרך הסוד וממצפה השקפתם על עולם המעשה, ירדו ממרום ההתבוננות בפליאות היציאה אצילות העולמים מאור אין סוף. אל ציורי התקשרות נפש האיש הישראלי, באלהי עולם ובתורה, ובכן כסו בעלטה דברי אלהים חיים המאירים והמזהירים, ודברי נביאיו הברורים והנמרצים נפתלו ונתעבטו. ובכן צרו צעדי היהודים גם בעולם המעשה, ותחת אשר היו לפנים ובתחלת האחזם בטורקיא ואיטאליא גדולים ונכבדים בחצרות המלכים והשרים, שומרי בריאותם, ונוטרי אוצרותיהם ואלופים לראשי העסקים הגדולים המדינים והמסחרים, שחו מעט מעט והעמיקו לשבת בסתר המדרגה, מתפרנסים בדחק בעסקי חנויות ומחיות.

43 §

אולם עוד ימים רבים ליהודים הספרדים, אשר מצאו פליטי טובי החכמים ידים לעמוד כנגד הרעה המתחוללת עליהם, ועצרו כח להאיר זעיר שם וזעיר שם את המאפל אשר התעתד לבלוע את כל יקומם, החכמים האלה גברו לאמונה ולחכמה בקרב אחיהם, ובכל היותם גדולי ההוראה ורוב עסקם בהלכה לא חדלו להעיר את העם ללמודי המדעים, וקבעו להם עתים ללמדם וללמדם לתלמידיהם, ולחבר ספרים בחכמת הדת, למודי חכמת המספר השעור והתבונה, וכדומה בלשון הקדש, לא חדלו להזהיר את העם להשתקע בלמודי הקבלה ולשנות בה, אף התחזקו לעורר את האהבה אל תלמוד לשון הקדש ידיעת דרכיה ומלוצותיה. מן המופלאים שבחכמים האלה בארץ טירקייא בסוף המאה השלישית ובהמשך ימי הרביעית לאלף הששי הם: הרב ר' מרדכי ב"ר אליעזר כומטינא בקאנסטאנטינאפאל חכם גדול בתורה ובמדעים וחבר פירוש על התורה (בשנת הכ"ר) ועל פירוש הראב"ע וספרים שונים בחכמת המספר והתכונה, וכמו כן פיוטים נעימים על טהרת הלשון.

הרב ר' אליהו מזרחי ב“ר אברהם ראש לכל חכמי הקהלות בקאנסטאנטינאפאל ורבן של ישראל בדורו, חכם גדול בחכמות הלימודיות ומלמדם לתלמידים כמו שהעיד על עצמו ואמר: ואם מצד התלמידים ישמרם צורם אשר רובם אני מלמד אותם על צד הכרח וכו' ולא בלמוד התלמוד לבד אבל כל אחד לפי חפצו יש מי שיחפץ ללמוד תכונה ויש מי שיחפץ ללמוד תשבורת ויש מי שיחפץ ללמוד מספר, וכמה למודים אחרים מתחלפים (שו“ת הרא”ם סימן (נ"ו) מלבד חבוריו, שעל פירוש רש“י. הסמ”ג, ותשובותיו אשר השיב לשואליו בדברי הלכה, חבר ספר א) באור על ספר אלמגסטו בחכמת התכונה, ולפי דבריו היה הבאור הזה חשוב וספון בעיניו מאד ואומר: ואם מצד העיון המיוחד לי והוא הבאור הנכבד אשר אני המחבר על הספר הגדול הנקרא אלמגסטי מפני שלא ראינו עליו שום באור עד היום, והיא חכמה מפוארת מאד ומצוה להתעסק בה ועליה אמרו ז”ל ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זו חשוב תקופות ומזלות. (שם ה'). ב) מלאכת המספר או ספר המספר כולל חכמות החשבון. נדפס אחרי מות המחבר בשנת הרצ“ד, ועד מהרה נעתק ללשון רומית ע”י החכם שרעקען פוכס, ונדפס על ידי החכם סעבאסטיאן מינסטער בתוספות הערותיו בבאזעל שנת ש“ו – ומצאנו שלא ישרו בעיני הרא”ם כוונות בעלי הקבלה שהכניסו בתפלה (שו“ת הרא”ם א').

הרב ר' אליה בר בנימין הלוי מתלמידי הרב משה קפסאלי ותלמיד חבר להר“ר אליהו מזרחי, חכם תלמודי חריף ומפולפל, ועם זה מדקדק ופייטן גדול, חבר ספרים בהלכה, סדר סדור התפלות למנהג קהלות רומניא, או חזניא לבני רומניא, והביא בו הרבה מפיוטיו, חבר בקשות ותחנות בשירים שקולים ערבים הרבה מאד. ועוד למד דעת את העם אזן ותקן משלים הרבה וחבר שלשה ספרים בהלצות ושירים; ספר תוכחת מגולה ס' שבט המוסר וספר מי זהב (ר' בנימין מוטאל בהקדמתו לס' זקן אהרן). הוא היה מוקיר את חכמת הקבלה, ובכל זאת חלק כבוד גדול למתעסקים בחכמת המחקר והטבע. ועל הפלסופיא אמר: אע”פ שיש בדברי הפלסופים דבור סרה מעניני ההשגחה וקצת מהם יגיעו בשרשי התורה, לא מפני זה יגונה מי שלמד דבריהם וכל חרד בדבר ה' יבחר בדבריהם המועיל והמסכים לאמונתנו (שקן אהרן כ"ה).

הרב ר' יעקב תם בהרב ר' דוד ן' יחייא תלמידו של הרא“ם, ואחרי מות רבו אהד המיוחד בחכמי קאנסטאנטינאפאל והגליל לכל דבר הוראה. חכם כולל ופלסוף אלבי (אהלי תם פ'…), היה שקוד ללמוד תורה וחכמה וחבר ספרים הרבה בנושאים רבים ושונים (ר' בנימין מוטאל בהקדמתו לספר תומת ישרים). ובכל היותו מכבד את חכמי הקבלה הראשונים צעק מרה על המתעסקים בקבלה בימיו, ואמר ובזמננו זה תמה זכות אבות ואין מחזיק בצדק החכמה הזאת, אדרבה הם הורסים פינות התורה עמודיה יתפלצון מקול מחצצים הם העברים העורים לא ידעו דרך ישכון אור וכו' ובמקום שחשבו להרויח פתע ישברו ואין מרפא, ורבים מעמי הארץ מתיהדים באמרם סוד ה' לנו מורשה לנו המים העליונים, טח מראות עיניהם והדבר אין בהם חכמים המה להרע לנפשם, כי החזיקו במה שקצרה יד שכלם ורוצים לעלות במעלות אין בידם ספק להגיע אל תכלית, ויעלו חרש בידם להתגדר והיה להם למוקש, (שו"ת הראם א). הרב הזה השכיל להוקיר את דברי הימים לבני ישראל והבין את התועלת הגדולה הצפונה בהם לחזוק הדת והאמונה, והוציא לאור את ס' היוסיפון העברי בקוסטנטינא שנת ר”ע. ובהקדמתו דבר דברים יקרים בתועלת ידיעת קורות ישראל.

הרב ר' שאול ב"ר משה הכהן אשכנזי תלמיד הרב ר' אליהו דילמידיגו. חכם תורני מופלא מאד, ופלסוף גדול בדורו. (הרא“ם כותב לו בכבוד גדול מאד {מים עמוקים סימן י”א}). חבר כמה ספרים במחקרי הפלסופיא – ספר התכליות, עיר אלהים, יכלת ה‘, וכרבו ר’ אליהו היה מתנגד גדול אל הקבלה, כמו שנראה מהקדמתו אל ספר בחינת הדת.

הרב רב אליהו בר אלקנה קפסאל, חכם גדול ומופלא בתורה נושא ונותן בהלכה עם גדולי דורו חבר ספר דברי הימים למלכי תוגרמא, ספר יקר ונכבד מאד נכתב על טהרת הלשון ובסדר נכון (הרשד"ל בהוספה לספר עמק הבכא).

רבי שמואל שולם, חכם ורופא מפורסם הוציא לאור ספר היוחסין בשנת שכ"ו בקוסטאנטינה, עם הוספות והערות הרבה, ומהם זכרון מלכי ישמעאל אחרי מות מחמד וזכרון המלכים הכשרים מבית עתמאן עד זמן המלך סולטאן סלים.

רבי משה אלמושנינו מסלוניקי רב גדול ודרשן מופלא, חבר כמה ספרים בפירושי המקרא, ובדרוש. וכמו כן ספר בית אלהים בחכמת התכונה העתקת ספר (פסערא דעל מאנדא) להחכם (ניזאנני דע זאקרא באסקא) וספר שערי השמים, על כוכבי השמים העתקה מספר של החכם (פרובאך) וספר מגדל עז פירוש על ספר כוונת הפלסופים לאבו אחמד אלגאזאלי (די ראססי).

ר' שלמה בן מלך. חכם גדול מבאר ומדקדק נכבד חבר ספר מכלל יופי פירוש על כל המקרא בדרך הפשט והדקדוק נדפס בקוסטאנדינא שנת שי"ד , המבארים בחכמי הנוצרים הפליגו בשבחו, והעתיקו מפירושיו לכמה וכמה מספר הקדש ללשונותיהם.

רבי יוסף בן יהושע הכהן רופא מובהק ומומחה לרבים, חבר ספר דברי הימים למלכי צרפת, בלשון קלה ופשוטה על טהרת הקדש ובקשור הגיוני היסטאריי, (נדפס בווינציא שנת שי"ד) וספר עמק הבכא, ספורי הגזרות והצרות אשר מצאו את בני ישראל בספרד צרפת איטאליא עד ימיו.

הרב ר' דוד ן' שושן משאלוניקא רב כולל בכל החכמות הן בתלמוד הן בתכונה ובפלסופיא, וגם היה בקי מאד בספרי דת הישמעאלים עם שהיו באים אצלו חכמי הישמעאלים ושופטיהם ללמוד ממנו בספרי דתם והיה סגי נהור ועשיר גדול והלך לו משאלוניקי לקוסטנדינא לדור שם, וגדולי חכמי הישמעאלים היו מכבדים אותו מפני חכמתו הגדולה, ונפטר שם בקוסטאנדינא (קורא הדורות).

הרב ר' משה עבאס, מעיר טיריא, חכם גדול ורופא מובהק והיה לו פרס מאת המלך והיה פייטן גדול (קורא הדורות).

44 §

וכאשר התעוררו חכמי ישראל, אחרי הגרושים להרים קרן התורה, ולהריח גם האהבה אל המדעים ברוח אמונה, כן הוסיפו אמץ להגדיל כבוד השפה העבריה ולהאדירה, ומגדולי הרבנים והחכמים בדורות ההם הקדישו עתותיהם, לשיר שירי קדש ושירי חול, להחיות רוח השפה הקדושה הזאת בראותם כי אך בה משגב לחכמת ישראל ומגדל עז אל השארת האומה וקיומה. והחכם המופלא דון גדליה ן' יחייא (נכד הרב ר' יעקב תם ן' יחייא הנזכר לעיל) קבע בסאלוניקי בבית אביו הגביר דון משה, בית ועד למליצים ומשוררים בישראל, נקרא בשם מדרש השיר, שמה יאספו טובי המשוררים אשר בעיר ובנותיה לעתים מזומנים והביאו את פריי בת שירתם בלשון הקדש, ולשמה שלחו גם הרחוקים בני ברית הועד מנחתם, איש איש כברכתו אשר ברכתו שירתו, שמה נבחנו שיריהם ומליצותיהם במושב החכמים המבינים, ושמה נתקנו ובאו בספר (דברי הימים לבני יחייא). החכמים והמשוררים האלה אשר נשא החכם כרמולי את שמותיהם יותר משלשים איש כפי שמצא שיריהם בקובצי שירים כ“י אשר תחת ידו, מהם בלתי נודעים בספרות העברית עד היום, ומהם נודעים וידועים בספריהם ובשמותיהם בספרי גדולי הדורות ההם. המופלאים שבהם: ר' אליהו עובדיה, ר' חנניה בן יקר, ר' יהודה זארקי בעל ספר לחם יהודה, נדפס בקוסטאנטינה שנת ש”ך, ר' יוסף בר משה המון, ר' יעקב טרפון, ר' ישראל נאגרא מחבר ספר זמירות ישראל, מימי ישראל בשירים ומליצות, ועוד ספרים אחרים בבאורי המקרא, ר' מאיר בר משה דיבוטין, ר' סעדיה בר אברהם לונגו, משורר נכבד חבר ספר זמנים, נדפס בסלוניקי בשנת משדי (שנ"ה)17. ר' שלמה לבית הלוי. ר' שאלתיאל ב"ר שלמה קבליור, ר' שלמה פורת. ר' שמואל הכהן פרחיא, (עיין קורא הדורות) וממשוררי הדור ההוא הנודעים לנו בשם טוב. החכמים הגדולים ר' מזל טוב, ובנו ר' שלמה בן מזל טוב. נמצאו שיריהם בספר “שירים וזמירות ותשבחות” (נדפס בקושטאנטינא שנת ש"ה). והחכם הנעלה הרופא ר' אברהם בר אפרים בן שאנני, אשר שר לכבוד הרב ר' שלמה ן' מלך בסיום ספרו מכלל יופי. ואחריהם ר' יוסף גאנסו מברוסא "חכם גדול ומובהק ומשורר וחבר ספר פזמונים נאים ומשובחים כמו פזמונים של הרב ר' ישראל נאגרה. והיו רבו של הרב ר' שלמה אלגאזי (קורא הדורות).

45 §

ומפליטי ספרד אשר שרדו אל מדינות אפריקא נודעים באהבת התורה החכמה והלשון, בני משפחת גבישין. ומהם החכם הרופא ר' יעקב גבישון, חבר ספר דרך השכל, התנצלות בעד ס' מורה הנבוכים. – ובנו ר' אברהם גבישון חכם גדול ורופא מובהק. רופא למלך אלגאזיר (אלזיר) וכמו כן משורר נכבד חבר ספר עומר השכחה פירוש ספר משלי שנת השד"ל, ובנו ר' יעקב גבישון. גם הוא חכם גדול ומשורר נכבד הגיה ספר אביו והוסיף עליו לקט שכחה. ויתר שאת לבנו המשורר הנעלה ר' אברהם גבישין אשר הפליא בכל חכמה ובשיר. ובימיהם חבריהם החכם המופלא המשורר הגדול ר' אברהם זמירו או אבי זמרה. ור' אברהם עוזיאל, חכם גדול ומשורר. ר' חיים סטורה, ר' יצחק המכונה מנדיל אבי זמרה משורר גדול, ור' אברהם באקארט, גם הוא משורר נכבד חבר ספר גני־זמיר (עיין עומר השכחה) ומגדולי ההוראה במדינות ההן באותו הדור. בני דוראן, האחים הרב ר' צמח והרב ר' שמעון בני הרב ר' שלמה דוראן. גם הם, מרבי תורה ומפיצי חכמה בקרב אחיהם. וביחוד הרב ר' צמח בכל היותו מתנגד אל הפלסופיא היונית־הערבית ונוטה אחרי למודי הקבלה, היה מוקיר את החכמות הלמודיות הטבעיות ומשים אותם כתנאים להשגת החכמה האלהית (יכין ובעז קל“ד קל”ה)

45 §

וכשנפנה לראות את היהודים בערי איטליא, אחרי נועם ונודם, גרושיהם וטלטוליהם מעיר לעיר, נמצא כי באלה המקומות המעטים, אשר מצאו להם מנוח כמעט, היתה ראשית דרכם לנטוע נטעי נאמנים לתורה ולחכמה, ולהגדיל ולהאדיר את ספרות ישראל. ועיננו תתענג שמה אל מחזה יקר ונכבד מאד בעולם העיון לבני ישראל. כי המקום אשר שכן הענן שם האיר אור חדש. ואם גם גברה חשרת הערפל וכסתה את האור היקר הזה, לא יכלה לו כי אם לפי שעה עד בוא עת דברו ויאיר בעצם תומו. מן המופלאים בחכמי איטליא ראינו להזכיר את: ר' דוד די פאמיס משפאלעטא (מן התפוחים) חכם מופלא בדורו, רופא מובהק ומומחה לרבים משועי הארץ הנסיכים והקרדינאלים, ומצא חן בעיני האפיפיורים פיוס הרביעי, וסיקסטוס החמישי. ובסוף ימיו היה בוויניציא, חבר כמה ספרים בלשון רומית בחכמת הרפואה. בהתנצלות הרופאים היהודים (“דע מעדיצא העבראעא ענארראטיא אפאלאגיקא”) ובביאורי המקרא. ובספרות העברים עשה לו שם בספרו צמח דוד, ספר השרשים ללשון עברית ארמית ותלמודית, מתורגם ללשון רומית ואטלקית. את ספרו זה הקריב לכבוד האפיפיור סיסטוס החמשי הנזכר. ונדפס בוויניצא (שמ"ז, 1587). האחים בני פרווינצאלי במנטובה: והם ר' משה גאון הדור (נולד שנת רס"ד) חבר ספר בשם קדמון כללי הדקדוק בשירים, מאמר בבאור שני הקוים הנזכרים במורה הנבוכים ואחיו ר' דוד ראש הדרשנים 18, חבר ספר עיר דוד פירוש על התורה. וס' מגדל דוד בחכמת הדקדוק, וס' דור הפלגה בבאור מלות עבריות המפוזרות בלשון יוני רומי ואיטאלקי וזולתם מן הלשונות. ובנו ר' אברהם, רופא ופלסוף, (צונץ תולדות הר"ע מן האדומים). ר' אריה אברהם משער אריה איש מנטובה המכונה (“פארטא לעאני”) רופא מפורסם בימיו חבר לחברת הרופאים במנטובה. חבר ס' שלטי הגבורים בשנת שס“ז 1607 בקדמוניות ישראל, ספר נכבד מאד, ויקר גם בעיני גדולי חכמי העמים. הרב ר' יהודה מוסקאטו במנטובה חכם מופלא, מגדולי המליצים, חבר ספר נפוצות יהודה בדרושים, וספר קול יהודה פירוש על ספר הכוזרי, (מת שנת ש"ם), הרב ר' מנחם בר יעקב הכהן פורטו, מגדולי ההוראה התגורר בכמה ערי איטאליא. ובסוף ימיו גר בקרימונה, חבר ספר מנחה בלולה פירוש על התורה (שנת שמ"ב), וספר צפנת פענח, במלאכת הקרופטוגראפיא ומאמר על מציאות השדים (העורבים ובני יונה לר"א כרמולי), רבי גדליה ן' יחייא התגורר גם הוא בערי איטליא, חכם ויודע דעת בלמודים שונים, חבר ספר יחייא או שלשלת הקבלה (שמ"ו) ספר קבלת התורה והחכמה בישראל, וזכרונות דברי הימים לעמי הארץ. מספר זה נודע גודל בקיאותו בספרי ישראל, אך חסר טעם הבקרת, כי הוא היה מאמין לכל דבר וגם בכשופים ורוחות רעות. עוד חבר ספרים הרבה בענינים שונים רבי שמואל בר אלחנן יעקב ארקוואלטי בוויניציא, חכם גדול, מדקדק ומליץ חבר ספר ערוגת הבשם בחכמת הדקדוק ספר נכבד מאד והחכם בוקסדארף השני העתיק את הפרק הל”ב ממנו המדבר על משקלי השירים ללשון רומית. וספר מעין־גנים אגרות בצחות המליצה. ומת זקן ושבע ימים (בשנת שע"א 1611). הרב ר' מנחם ציון פורטו (ראפאפורט) המכונה עמנואל פורטו, מעיר טריאסט, ואב"ד בעיר הזאת, ואחרי כן מורה בבית המדרש תלמוד תורה בפאדובה חכם גדול בכל מדע, גדול בישראל ונכבד בעיני גדולי חכמי העמים. חבר כמה ספרים נכבדים בחכמת התכונה, הגיאוגראפיא הטריגאנאמעטריא בלשון איטאלקית וספר עובר לסוחר בחכמת המספר והחשבון חבור יפה נדפס בוויניציא (שפ"ז 1627), וספר דיפלוראנולוגיא על דבר עמידת השמש בימי יהושע, ועל ירידת ועליות השמש בצל המעלות בימי חזקיהו. חברו בלשון איטלקית לכבוד הקיסר פערדינאנד השלישי, והעתיקו ללשון עברית ושלחו אל החכם (לארענצא דאלנאקי) לזיבענבירגען והחכם הזה העתיקו ללשון רומית. (העורבים ובני יונה לר"א כרמולי, די ראססי).

46 §

והמאורות הגדולים אשר האירו אור חדש על שמי הספרות העברית הלא המה: ר' עזריה ב"ר משה מן האדומים. איש פירארה חכם מופלא בכל מקצועות חכמת ישראל ובקי גדול בספרי חכמי העמים. הראשון אשר פלס נתיבה אל הבקורת וההתבוננות המושכלת באגדות חז“ל וקבלותיהם וביחוד בנוגע לדברי ימי בני ישראל. והאיר עיני המשכילים בעמו ובחכמי הנוצרים בספרו מאור עינים. הסערה הגדולה אשר קמה באהלי תופשי התורה, בצאת ספרו לאור עולם (במנטובה בשנת של"ד) בארצו, בארץ ישראל, ובארצות אשכנז, תעיר עדות נאמנה עד כמה קמו עיניהם ולא יכלו לראות באור החדש הזה. הסערות שבו לדממה מעט מעט, והאמת הזרועה בו בספר מאור עינים לישרים ולנבונים, פרצה ימין ושמאל, ורחבה ונסבה למעלה, ולאורו הלכו רבים וכן שלמים. וגדולי חכמי העמים העתיקו פרקים הרבה מספרו. עוד חבר ספר מצרף לכסף בתשובות על ההשגות שכתבו חכמי דורו על חלק ימי עולם מספרו מאור עינים – גם הוא ספר נפלא מאד. ומאמר צדק עולמים, תשובה על שלש עשרה שאלות הר”ר יצחק פנצי איש פיזארו על דרוש ימי עולם. ויותר שהיה ר' עזריה חוקר ומבקר נפלא, כח גדול היה לו בצחות הלשון העברית, המליצה והשיר (צונץ תולדות הר"ע מן האדומים).

עד שלא שקע האור המאיר הזה זרח מאור שני הוא ר' יהודה אריה די מודינה. נולד בשנת של“א בוויניציא ושם היה למורה צדק במשך ששים שנה רצופים. עד מותו שנת ת”ח. רב גדול וחכם כולל, איש רוח הבקורת לבקר ולהביא במשפט כל דבר עיון באמונות. וכאשר היה ר' עזריה הראשון לבקר את אגדות חז“ל, והדעות המקובלות בסדרי הדורות, כן היה ר' יהודה אריה די מודינה הראשון לבקר את למודי חכמת הקבלה, אשר תפשה שלטון בכל בית ישראל. וגבר באחיו להתגרה בה מלחמה. בספרו בן דוד כנגד אמונת הגלגול שהיא יסוד גדול בחכמת הקבלה. וכנגד כלל החכמה הזאת כלה בספרו ארי נוהם בשפה ברורה ואמרים נמרצים. עוד חבר הרב הזה ספרים הרבה בנושאים שונים בלשון הקדש ובלשון איטאלקית, ופייט פיוטים ושירים רבים על טהרת הלשון הקדושה. וגם העתיק כמה ספרים מלשון העמים ללשון הקודש בחכמת המוסר, ובימיו ובעירו בוויניציא הגאון האב”ד ר' שמחה לוצאטו “שר וגדול ליהודים שמו נודע בשערים” “ידע בכל חלקי החכמה הלמודית ונכנס בחדריה” (הריש"ר מקאנדיא בהקדמתו לספר מעין גנים). ועם זה חכם פלסופי, ויודע בינה לעתות עמו, דברי ימיהם, ומעמדיהם הדתי, המוסרי והמדיני כנראה מספריו הנפלאים אשר חבר בלשון איטאלקית (עיין די ראססי, ורשד"ל בוש־קאלענדאר לשנת 1848). והחכם המופלא ר' יעקב לומברוזו רופא מובהק ורב בוויניציא, אשר עשה לו שם בהוצאתו לאור בוויניציא את כל כתבי הקדש שנת 1639), בדיוק גדול, ובהקדמתו היקרה לזה ובהערותיו ובאוריו, ונחל לו כבוד גדול גם בקרב חכמי הנוצרים (די ראססי).

47 §

וכאשר הפליאו החכמים הגדולים האלה בני איטאליה לטהר ולצרף את חכמת ישראל פנימה, ר' עזריה מן האדומים בבקורת דברי ימי ישראל (היסטארישע קריטיק) ור' יהודה אריה די מודינה בבקורת הדיעות והאמונות, כן הפליא הרב ר' יוסף שלמה מקאנדיא דילמידיגו נולד שנ"א, אשר נתגדל ולמד בפאדובה חכמת הרפואה והפלסופיא, להחיות רוח הספרות העברית בחיי המדעים הלמודים, והגדיל לעשות מכל אשר היו לפניו בספריו הנודעים, כתשובה על שאלות ר' זרח הטרוקי, בספרו האילם, והם: מעין גנים, חקות שמים, גבורות ה', מעין חתום (נדפסו בשנת שפ"ט באמסטרדם). כוללים כמעט את כל החכמות הלמודיות, כפי שהגיעו בימיו, מבוארים באורים רחבים ועמוקים, בלשון הקדש בשפה ברורה ונמרצה, וכמו שכלל את כל החכמות הלמודיות כן כלל גם כל חכמת ישראל לכל סעיפיה, בחן וצרף את כל ספרי החכמים וחקר לכל תכלית. אך לא היה כביר כח לב לפרסם את דיעותיו ונשא פנים אל המפורסם והמקובל באומה, עד אשר יצא גם להפוך בזכות חכמת הקבלה כנגד הטוענים עליה, למרות דעת נפשו. בספרו מצרף לחכמה, וידע להסכים למודיה את למודי הפלסופיא בנובלת חכמה.

48 §

החכם המופלא הזה, שהיה אחד הגדולים במעלת כללית החכמות בישראל, היה גם מן היחידים השרידים, כי מדור לדור נתמעטו דורשיהן, ושמענו עדות מפי החכם הזה אשר היה כל מרבית ימיו משוטט ונודד ממקום למקום “כי בכל המדינות שהלך בערים ובכפרים שמבחר ישראל לפזורים לא ידע מבני עמו חוקר ודורש בחכמת הלמודים זולתי אחד מעיר הרב ר' שמחה לוצאטו הנזכר, ושני לו ממדינת מצרים בעיר אלקהרא השר האלוף כהר”ר יעקב אסכנדרי. איש אשר רוח בו הוסיף נופך משלו ארבעים למודים על שש המאמרות הראשונים לאוקלידס במופתים מיוסדים (הקדמה לספרו מעין גנים). כי האמונה הפשוטה אשר התעודדה בישראל, השקידה על התלמוד והפוסקים, וביותר ההשתקעות בלמודי הקבלה, סגרו בעד שערי העיון המדעי, וחכמי הדורות אשר זכרנו בפרק הזה אשר עמלו ויגעו להפיץ תורת חכמה בדרך אמונה בישראל אשר למדו ולימדו וחברו ספרים בחכמת הדת והמדעים בלשון הקדש, לא עלתה בידם כי אם להאחיז את האור שלא יכבה לגמרי, ולהמשיך את השלשלת שלא תפסק הפסקה נצחת; אבל לא יכלו לעמוד כנגד הפלפול שלא להלכה אשר כבר התחיל להכות שרש בישראל עד היותם בספרד כעדות החסיד ר' יוסף יעבץ (בהקדמתו לספרו אור החיים) וכנגד למודי הקבלה אשר גברה להחשיך כל אור המדע בישראל. והגיעה עד תכלית חשך, להעלות את משאת ענן שבתי צבי, אשר החשיך עיני ישראל והוליך בתהו לא דרך רבים ועצומים בימיו, וגם ימים רבים אחרי נפלו, וכל זה, כידוע, בכח למודי הקבלה.

49 §

וברדת ההשכלה המדעית והדתית, ירדה עמה גם השפה העבריה פלאים, סר טעמה וריחה נמר, הפלפול והקבלה, אשר עקמו את הבנת המקרא והתלמוד, עכרו ודלחו גם את מקור השפה הקדושה הצפון בם, ותחת המליצה הפשוטה והמכתב ההגיוני הברור, הביאו מבול של כפל מלות שונות לענין אחד ושל שנוי אותיות לשנוי המושגים, וזרם של מאמרים קצרים בלולים מן המקרא והתלמוד חרוזים ונעוצים זה בזה בקשר נימות של צרופים מצרופים שונים מדמיונות והתנגדות (מוסיוו־שטיל מאזאאיק) כל אלה חברו יחדיו להעיק על הרעיון לרצצו ולפוצצו, וזאת תורת המליצה בימים ההם, אשר על כן מעטו גם אוהבי הספרות הקדושה מקרב העם, אשר לא מצאו כל רעיון ברור, בספרי המליצה לא יכלו גם להבין כן רמזיהם וצרופיהם. ופנו לחבוק חיק נכריה לקרוא ולהגות בספרי העמים אשר ישבו בקרבם, ורבתה העזובה בספרות העברית. הבקי מעט בסגנון לשון הסופרים מימים ההם יודע כי כנים דברינו ולמשל אחד מהרבה נביא את ר' יהודה עשהאל מהטוב איש איטליא בסוף המאה הרביעית אשר לפי דבריו נחשב בעיני בני דורו למליץ גדול, ועוד יותר, בעיניו, ומאונן ומקונן על אחיו בני עמו יושבי כל חבל איטאליא, כי עזבו את השפה העבריה ואין אתם יודע לדבר כן “כי ממליצי אחינו בית ישראל בטלו האשכולות ונתבטלו קנאת סופרים ותחרות החברים והבחורים שהיו מרבים חכמה במליצת הלשון הקדושה, וגברה יד לשון המדינה עליהם”.

XXXXדה עשהאל) מקנאתו אל כבוד השפה XXXXXXXXXX 19 לתורה, ולהפצרת רבים מאוהביו, התעורר להסיר חרפת שכניהם וכמעט בתורת נדר נדר להשיב שבות השפה הקדושה, וחבר ספר יהודה מחוקקי ללמד את בני ישראל תורת מליצת לשון הקדש, וכדי להראות נפלאות מתורת לשוננו אמר: להשתמש "בלשונות משותפות, מושאלות ומורדפות ובאותיות מתחלפות, בהתחלף אות באות זולתה, תתדמה במבטא ובהברת קול, כאשר בתחלה גם שנתחלפה השיטה, לאותה מלה במלה אחרת ממובן למובן אחר, והיא תחבולה מעולה, זוהר תעשה לתיבה העלולה מהמליץ בשנותו את טעמה וקולה לא ישמע, שישתנה מהברת קול האות הראשון כלל (לשונו בספרו כסאות לבית דוד בית שני, שער תשיעי, נדפס בווירונא שנת ת"ן). ובזאת אמר המשובח ומפואר בפי עמו למליץ גדול, להעלות ארוכה לחולי עמו ולרפא הריסות השפה הקדושה.

הסופר הזה, אשר לקחנו לנו למשל ולטופס לתכונת בני דורו, עם היותו מאונן ומקונן על עזיבת הלשון הקדושה, שהיא לפי דבריו “בסיס לתורה” לא היה מן הקנאים החשוכים שונאי דעת, צרי כל שפה אחרת וכל המתעסקים בה. ובפה מלא הסכים גם הוא כי “להיותנו עם מפוזר ומפורר בין העמים הרי אנו ובנינו צריכים לדעת לשונם וכתבם אשר בהם נחיה בגוים, שיש לאורה לדבר בלשון אכסניא שהוא מתארח שם”, לא קבל ולא התאונן כי אם על העזיבה הגמורה, ועל טענת קצת מאנשי בריתו אשר אמרו כי אין תוחלת לתועלת מקווה מלמוד השפה הקדושה לנפש האיש הישראלי ואין אנחנו חייבים בתלמודה חובת מצוה, ושהוא נדחה מפני הכרת ידיעת “לשון גויי הארצות ומליצתם אשר בה יחיה האדם ומצא חן בעיני מלך ושרים” (שם) שהיא הטענה שטוענים בני הנעורים גם בדורנו זה. ועליה דן והשיב כי ידיעת לשון הקדש נחוצה ומוכרחת לידיעת התורה ולקיום האומה, ושיש שהות ביום לשקוד על לשון הקדש ולפקוד אותה כמו שהם עושים ללשון חול (שם).

50 §

ואם נשובה נתבונן על המחזה הזה בקורות ישראל נראה כי השקידה על תלמוד לשונות בני נכר אשר שמענו את הסופר הנזכר מתלונן על עצם הפלגתה מעידה עדות נאמנה בישראל, כי בכל אשר ירדה ההשכלה הדתית והמדעית מעלות הרבה, לא אבד עוד נצחה מקרבם, ובכל התגברות היסוד הדתי בחנוך־העם הכללי, עוד לא נכרת היסוד המדעי, הקשור בו ומשולב עמו מראש, ובכל לא נתפרדה עוד החבילה בין בני ישראל, ובין עמי הארץ, ולא הופרה האחוה המדעית ביניהם. בכל המקומות אשר מצאה לה עמדה ותקומה, וביחוד בארץ איטליא. גם בדורות ההם לא חדלו חכמים מישראל, אשר השפיעו משפע חכמתם על עמי איירופה, ואשר שבו וקבלו גם מחכמת העמים אשר מצאו, והביאו ברכה לאחיהם. מן החכמים המפורסמים אשר עזרו להפיץ חכמה ודעת בין חכמי הנוצרים לעתות ההן הם: ר' משה אלאטינה רופא מפורסם בפירארא; העתיק כמה מספרי גאלינוס, ופירושי תהימיסטוס על ספרי אריסטאטעלעס מן השמים והעולם ללשון רוסית, וכמו כן ספרי אבן־סנה: ואחיו ווידאל אלאטינה רופא גדול בשפאליטא ובכל מחוז אומבריא, ורופא לאפיפיור יוליוס השלישי, חבר ספרים הרבה בחכמת הרפואה. והוא כאחיו ר' משה היו שניהם סופרים גדולים בלשון איטלקית, והחכם טיראבאסבי בספרו קורות הליטעראטור האיטלקית מונה את שני האחים האלה בכלל הסופרים הגדולים אשר היטיבו והרחיבו את הליטעראטור היפה של הלשון האיטלקית (די ראססי). ר' חביב אמאטו או אמאטוס לוזיטאנוס, החכם המופלא בחכמת הרפואה מקאסטעללא־בלאנקא מורה בחכמה זו, ורופא מומחה לרבים בפרארה ובאנקונה, ובסוף ימיו בסלוניקי, חבר ספרים הרבה בחכמת הרפואה בלשון רומית, ומצא מציאה חדשה נפלאה בחכמת הנתוח (מת שנת 1561) (הגאון שי“ר בהערותיו לתולדות ר”ע מן האדומים, כרמולי בספרו קורות הרופאים היהודים היסטאריע דעס מעדעצינעס יויפס בריססעל. 1844). ר' דוד די פאטיס, אשר זכרנו למעלה בין סופרי ישראל, ומחבר ספרים הרבה בחכמת הרפואה, בחכמת הדת בלשון רומית ואיטלקית. הרב דון יהודה בן דון יצחק אבארבנאל, רופא מפורסם ופלסוף גדול נודע לתהלה בפי חכמי העמים בשם (מאסטרע לעאן, לעא מעדיקוס, לעא העבראייקוס) חבר ספר וכוח על האהבה בלשון איטלקית (דיאלאגיה די אמערע) אשר עשה לו שם גדול בעולם ונעתק לכמה לשונות איירופא ע“י גדולי חכמי הנוצרים, סאראסין העתיקו ללשון רומית, ששויניאג ודו־פארק העתיקוהו שתי העתקות ללשון צרפת, וכמו כן נעתק ארבע פעמים ללשון שפאנית. וכל כך גדול ערכו בעיני החכמים עד שהחכם די פארק אשר העתיקו ללשון צרפת הקדיש את העתקתו לכבוד המלכה קאטערינא די מעדיציס (די ראססי) ונעתק גם כן ללשון הקדש ע”י ר' יהודה אריה דא מודינה.

ר' אליהו מאנטאלאטו רופא המלכה מאריא די מעדיציס, חבר שני ספרים נכבדים בחכמת הרפואה בלשון רומית, ובחכמת הדת, ויסודות אמונת ישראל בלשון פורטיגיזית (מת שנת 1615). ר' יחזקאל די קאסטרו חכם גדול בחכמת הרפואה וחבר שני ספרים יקרים מאד. בחכמה זו בלשון רומית, ר' אברהם משער אריה אשר זכרנו למעלה, חבר לבקשת הדוכוס ווילהעלם נאנצאגא ממאנטובה ספר נפלא בלשון לאטינית בתכונת הזהב ותועלתו ברפואות ולפי דברי החכמים היודעים, הוא היה הראשון, אשר חקר ומצא את המציאה הזאת (כרמולי).עוד חבר ספרים אחרים בחכמת הרפואה. ר' אברהם קולודיני ממנטובה חכם גדול ומפואר בפי חכמי הנוצרים בדורו. ההערצאג מפירארא שלחו במלאכות לפראג בשנת 1588. ושם חבר ספרו המפורסם (סקאטאגראפיה) והקריבו לכבוד הקיסר רודאלף השני (1593) וכפי הנראה הוא היה המעתיק ללשון לעטיינית (ס' קלאריקולא סאלאמאנס) על פי פקידת ההערצאג ממאנטובה. והחכם טיראבסבי בספרו קורות הליטעראטור האיטלקית מזכירו לשבח בין היהודים אשר עבדו בשדה הליטעראטור היפה האיטלקית (די האמסי).

ר' יהודה אריה די מודינה הנזכר חבר ספרים הרבה בשירים ומליצות בלשון איטאלקית, ועשה לו שם גדול בספרו קורות חוקי היהודים (היסטאריא רע ריטי העבראיקי) חברו לבקשת שר אחר בעיר לונדון לתתו למלך אנגליא. הספר הזה נעתק ללשון רומית צרפתית אנגלית האללאנדית ואשכנזית ע"י גדולי חכמי הנוצרים. ובכללם החכם המפורסם ריכארד סימון, והיה גם מורה הבישאף פלאנטאוויציא בלשון עבר (די ראססי) . ר' שמחה לוצאטו, אשר זכרנוהו למעלה, חבר ספרים נכבדים בעיני גדולי חכמי הנוצרים, בלשון איטאלקית. מהם: סאקראטעס או גבולות השכל האנושי, והגישו מנחה אל כבוד הדאגים והסענאט בוויניציא, ספר פלסופי בדרך אמונה יקר מאד, על מצב היהודים וקורותיהם; אמונות היהודים, דיעותיהם, ומשפטיהם ומנהגיהם (שם).

וגם את הספרות השפאנית העשירו היהודים הספרדים עושר רב בדורות ההם, האנוסים אשר חיו בארצות אויביהם ימים רבים כנוצרים, והולידו בנים, שכחו את לשונם הקדושה, ובהתעוררם למלט נפשם מיד המציק ומצאו מנוחה למו בארצות אחרות בטירקייא, ובאיטליא, ונידערלאנדען, וחופשה נתנה להם לחיות על מוצא פי דתם; הרגישו את המחסור בידיעת חכמת הדת וספרות ישראל, והגדולים שבהם הקדישו ימיהם לתרגם להם את כתבי הקדש, ספרי הדינים, המוסרים וכדומה, ללשון שהם שומעים מימי ילדותם. וירו אבן הראשה לספרות־עברית־שפאנית. וכאשר השכילו לאמן ידיהם בלשון השפאנים ומליצתם, חברו גם ספרים הרבה בנושאים שונים, מועילים וטובים גם למקרה ומדע הנוצרים־השפאנים. והנה על דבר עלילות חכמי ישראל הספרדים, אשר נאחזו בנידערלאנדען נדבר בסמוך בפרק מיוחד כי ראוים המה לעשות להם מדור בפני עצמם, ופה ראינו להזכיר את המפורסמים בטירקייא ובאיטאליא. כבר זכרנו למעלה את ר' משה אלמושנינו בסאלוניקי, וספריו אשר חבר בלשון עברית, הרב החכם המופלא הזה חבר גם ספרים בלשון שפאנית מהם: תכונת יושבי קאנסטאנטינאפאל (עקסטרעמאס אי גראנדעזאס דע קאנסטאנטינאפאל), וכן ספר (רענימונטא דע לא ווידאס) ובאיטאליא החכמים בני אוסקא ומהם: ר' אברהם אושקא. ולפנים בנוצרים שמו רוראטע פינעל אשר הקים בית דפוס גדול לספרי ישראל בפירארה. הוציא לאור העתקת כל כתבי הקדש בלשון שפאנית העתקה טובה ומשובחת מאד, נודעת בשם “דיא פירארדישע ביבעל” (בשנת 1550 – 1553) ההעתקה הזאת נעשית על פיו על ידי כמה חכמים משכילים שכל טוב במקרא ובלשון שפאנית. גם הוציא לאור כתבי הקדש בהעתקות לכמה לשונות, ועוד ספרים הרבה בלשון עבר ולשונות שונות. ר' שמואל אושקא חבר בלשון שפאנית והוציא לאור ספר נקרא (קאנזאלאציא אז טריבו לאצאנז דע איזראעל) “נחמות לצרות ישראל” כולל כל קורות התלאות אשר מצאו את בני ישראל עד ימיו. ספר נפלא ובמליצה נשגבה (שנת 1553). ר' שלמה אושקא (ולפנים שמו דיראטע נאמעץ) העתיק שירי המשורר האיטלקי הגדול פעטרארקא ללשון שפאנית (1567). וחבר שיר נפלא על ששת ימי בראשית, שיר נשגב מאד והובילו שי לכבוד הקארדינאל קארלא בארראמעא. – ועמו חברו המשורר גראציאן לאצארא, אשר שכם אחד חברו דראמה “אסתר” בלשון שפאנית, ויודעי טוב טעם לשון שפאנית מרבים לשבח את סגנון לשון ר' שלמה אושקא, ויופי מליצתו (גראטץ). ר' משה בילמונטי, חכם גדול, העתיק פרקי אבות ללשון שפאנית, וחבר ספר יפה כנגד עבודת האלילים. ובן משפחתו ר' יעקב בילמונטי, חכם ומשורר העתיק ספר איוב ללשון שפאנית בחרוזים (די ראססי). ר' עמנואל אבוהב חכם תורני ומעיין פלסופי גדול חבר ספר נכבד מאד ונודע בשם (נאמאלאגיא או דיסקורזאס לענאלעס) בלשון שפאנית כולל סדר שלשלת מקבלי התורה, ובאור אמתת תורה שעל פה. נדפס על ידי יורשיו אחרי מותו שנת שפ"ט (1629). לפי דבריו דרש לפני הקאללעגיום הגדול בוויניציא בימי השר הנעלה מארין גרימאני בשנת 1603 (שס"ג) דרוש גדול להוכיח אמונת ישראל למלכיהם ולארץ מולדתם, עוד חבר ספר ממשלת התבונה, עמודי האמת. ר' דוד אנגאתוך סלוא; העתיק ספר התהלים בחרוזים ללשון שפאנית העתקה יפה ונכבדה מאד (די ראססי). ר' יעקב בן עוזיאל,חכם גדול ורופא בוויניציא, חבר שיר גבורים (פאעמא עראיקא) “דוד” בעשרה שירים בלשון שפאנית. חבור גדול ונכבד מאד בעיני טובי המליצים. נדפס בוויניציא שנת 1624. החכם המשורר הזה היה מן הספרדים ומת בצאנטו שנת 1630 (ש"צ).

52 §

ובכח קרבת חכמי ישראל אל ספרות העמים, והכנסם בעולם למודם ועיונים, לעשות להם גם שם יד ושם, ניאותו גם המה לאור החדש אשר האיר על עמי הנוצרים, וביחוד בארץ איטאליא, מעת שוב שבות המדעים ותחיתם, והשכילו שכל טוב לשוב להגדיל גם כבוד הספרות העברית ולהחליף כחה. בציורים ורעיונות חדשים, במחקרים ועיונם מקרוב באו, ולא לבד בהעתקות ספרים בחכמות הלמודיות שתועלתם גלויה וידועה לכל, כי אם גם בחכמת המוסר ספורי הקורות, המליצה והשיר, ולא לתכלית הבנת כתבי הקדש ומאמרי חז"ל לבד, כי אם גם להרחיב גבולות הם חקר האנושי, לפתח ולעדן את ההרגש המוסרי, ולזכך ולצרף את טעם היופי, בכלל. וכל עוד שלא נכרת ולא נעקר היסוד המדעי מקרב בית ישראל, ולא נפרד ולא נבדל מן היסוד הדתי, מצאו להם הידיעות החדשות מולדות חוץ אחיזה בחכמת ישראל פנימה, ושבו ועזרו להוסיף לה און ואומץ פאר ויופי, וכדברי ר' יהודה המכונה מיסיר ליאון "כי מהערת היפרם ההלציים הבאה אלינו מחכמי אומות העולם אנחנו מכירים יפו ונעמו יתר שאת בכתבי הקדש, וכן תוכל להקיש ביתר החכמות (נופת צופים שער ע“ג י”ג). וגם מליצת לשון הקדש אשר, כפי האמור למעלה סר טעמה וגמר ריחה בדורות ההם, שבה אחרי בלותה, לחדש נעוריה ולהחליף כחה, על ידי מליצת הלשון האיטלקית, אשר עשו בה חיל חכמי ישראל באיטאליא, ואם לא בסגנון המליצה הפשוטה (פאעטישע פראזא), אשר נשארה ימים רבים תפוסה ואסורה בכבלי הדבור המסובך והפתלתול, הלא בסגנון מליצת השיר בחרוזים. בשירי שפת קדש. בדורות ההם כבר נראו ונכרו רשומי רוח השיר האיטאלקי, בטעמו ובתבניתו, והרוח החדש הזה היה לה לישועה אל השפה הקדושה להחיותה ולהחזיקה בעתים ההן, ולתת לה אחרית ותקוה טובה באחרית הימים, וכמו שיתבאר בפרק הסמוך.

בסוד החכמים אשר זכרנו בפרק הזה ראינו את ר' אלקנה שאפטאלי, ר' שמואל שולם, ר' יוסף הכהן, משתמשים בספרי כותבי הקורות לעמנו, ללמד את בני ישראל ידיעת קורות העולם ידיעה מושכלת ועל טהרת לשון הקודש, את ר' יוסף אלמושנינו ואת ר' יהודה אריה דא מודינה מעתיקים ספרים בחכמה (תכונה, מוסר) מלשון העמים ללשון הקדש, ופה ראינו להוסיף כי הרב ר' עזריה מן האדומים נעזר בבקיאותו הרבה בספרי חכמי העמים, לעלות במעלות הבקרת מכל אשר היו לפניו. וכן ר' יהודה מוסקאטו הביא מטעמים, מספרי חכמי הנוצרים, בספריו: נפוצות יהודה, וקול יהודה. וכמו כן נסו החכמים ר' עזריה מן האדומים ר' שמואל ארקוולטי, ר' יהודא אריה דא מודינה את כחם במלאכת השיר והשכילו לחקות את המשוררים האיטלקים, לפי דברי סופר הליטעראטור האיטאלקית היה משורר יהודי אחר ר' יהודה די מאלאמיני ממנטובה הראשון במשוררי האיטלקים אשר הנהיג את הזאנעטים בשירי האיטאלקים. (דעליץ, צור געשיכטע דער יודישען פאעזיא זייטע 71). ואולי הוא ר' יהודה מסומי דורו של הרב בעל מאור עינים “חכם ובעל נסיון חבר ספר אמרי נעם” (מ“ע פרק י”ח). שהיה משורר איטאלקי, חבר זאניטיס, ודיאלוגים בלשון איטאלקית (צונץ, תולדות ר' עזריה מן האדומים). ואחריהם ר' משה בר אברהם קאטאלנו חבר שיר לנשואים (בשנת 1650). ר' יום טוב פאלוואזון חבר ס' “הר אורים” שירים לכבוד חנוך בית תלמוד תורה בוויניציא, שנת 1562 (תכ"ב). וסגנון מליצתו כטעם שמו חד־אורים, והוא כי על מלת הסוגר בחרוזים עונה ההד בקול מלה אחת דומה בהברתה אל מלת הסוגר, ובה יקשור המשורר המשך שיריו, וזה דרך המשוררים האיטאלקים בימים ההם כגוארינו בספרו פאסטאר פידא. ובדרך זה אחזו בעל תפתה ערוך ובעל לישרים תהלה. (רשד"ל, אין בוש קאלענדאר לשנת 1848). ר' יעקב פראנציס מטובי משוררי הדור, הוא אשר קונן על מות דא מודינה. והוציא לאור ס' שירים בשנת ת“ח. הרב רבי משה בר מרדכי זכות, מגדולי ההוראה והמקובלים, חכם בחכמת הלשון ומשורר נכבד. חבר ספר תפתה ערוך בשירים יפים להלל, (וויניציא תע"ה) וכפי הנראה היה לנגד עיני המשורר חבור (קאמעדיא דיווינא) להמשורר האיטאלקי דנטי אליגעדי, ובנה לו בנין שירי על יסוד הגדות חכמי ישראל (מת במנטובה הג"ח). ואחריו החזיק החכם המשורר ר' יעקב דניאל אולמא מפירארה, והשלים את הציור המליצי ממעמד הנפש אחרי המות, בספרו עדן ערוך, בשירים יפים גם המה. הרב ר' אברהם ב"ר שבתי הכהן בצאנטי, רופא מובהק, פלסוף, ומשורר נכבד חבר ספר כהונת אברהם, כל מזמורי התהלים מפורשים בשירים ספר נפלא ויקר מאד (וויניציא תע"ט). ר' שבתי חי מארינה בפאדובה גם הוא משורר נכבד נסה להעתיק את המעטאמערפאזען לאווידיוס, בשירים ללה”ק. וחותם משורר איטאליא בסוף המאה החמישית, הרב ר' משה חיים לוצאטו, חכם כולל מגדולי המקובלים, הנודע לתהלה בשירי הדראסיות המוסריות, לישרים תהלה, מגדל עז.


ב. האשכנזים    🔗

53 §

כבר זכרנו כי היהודים האשכנזים התיהדו מאז, בלמוד התלמוד וההלכה והיסוד הדתי משל ממשל רב בחנוך העם, ובדרכם זה הוסיפו ללכת גם בימי הדורות האחרונים וגם ביתר עז. כי להיותם מורדפים על צואריהם בלי חשך ימים רבים, מאת העמים אשר התגוררו בתוכם, ומרוחקים מעולם המעשה והתושיה לא מצא לו היסוד המדעי מקום להכתפה ולהסתלסל בקרבם. ולהיות גם מצב השכלת העמים ברע ובשפל המדרגה ושפתם גם היא בלתי עבודה ובלתי מוכשרת עוד ללמוד וידיעה, לא נשבה רוח השכל ובינה על היהודים, מעבר העמים האלה, להעירם ולעוררם לחיים חדשים, חיי דעה והשכל. כי אם גם האירה הרעפארמציון אור חדש על עמי אשכנז, לא נכרו ולא נודעו פעולות האור הזה כי אם לאחרית הימים. המלחמות אשר לרגלי הרעפארמציון פרצו בארץ; מלחמות הרג ואבדן בין בני ברית לוטהער ובין הקאטאליקים שמו שמות בארץ ומלחמות סופרים על דברי יסודות האמונה החדשה בקרב הלוטעראנים עצמם החשיכו עיני הנבונים בהם. אלה ואלה חוברו יחד לעצור בעד ההשכלה המוסרית והמדעית ימים רבים; אי לזאת כאשר לא מצאו להם היהודים כל התעוררות ללמודים עיונים אחרים מחוצה, התבודדו בעיונם בלמודי התלמוד והפוסקים, ובהעמיקם בעולמם הצר הזה, יצאו מן הלמוד הישר אל הלמוד המפולפל, והמסובך, ומגבולי הידיעה התלמודית אל ההזיות והחדודים שאין להם חפץ. כי השכל העיוני אשר נסגר על מסגר בעונה קטנה של העסק התלמודי, בקש לו תפקידו; וכאשר לא מצא מזון ומחיה בשאר סעפי ידיעות אדם, לא עונג רוחני ולא בדיחות הדעת בכל אשר מסביב לו, צמצם את כל כחותיו במקצוע האחד הנשאר לו, ובנה לו שם עולמות חדשים, להתגדר להתפאר ולהתענג. גם בארץ ספרד עד היות ישראל על אדמתם, החל הפלפול לשאת ראש בבתי המדרשים אשר התיחדו אל העסק התלמודי כאשר זכרנו למעלה, אולם לא נשא גבה למעלה שם, כאשר בישיבות האשכנזים. וביחוד למן העת אשר יצא הגאון המפולפל ר' יעקב פולאק ראש הישיבה בפראג (ערך רנ"ב) וחדש את החלוקים, אשר רבים מגדולי הרבנים אחזו דרכו, לחדד את התלמידים (צמח דוד) מאז גבר הפלפול במחנה הלומדים גם לגלות פנים בתורה שלא כהלכה.

54 §

מחוה הפלפול עם כל תולדותיו הרעות בבתי מדרשי בני ישראל האשכנזים, היה כאמור, תולדה מחויבת מלמודם המיוחד, וכמחזה הזה ראינו ג“כ בעצם הימים האלה בבתי מדרשי הנוצרים כאשר זכרנו. כתולדה מחויבת מקנאתם לאמונתם החדשה, וגם שם הפליא הפלפול מכותיו. כידוע לכל יודע העתים וכמו שאמר החכם החוקר ראטטעק: קיין פאללעס פירטעל יאהרהונדערט ראסם עס לוטהער געוואנט האטטע, דיא טהעאלאגיא פאם שטויבע דער טאדטענדען פאלעמישען סאלאסטיק צו בעפרייען, זא פינגען זייגע אונמיטטעלבארן שיללער שאהן אן, דיא וויעדער הערגעשטעללטע רעליגיאן פאן איהרער פאר טרעפפליכען פראקטשען, אבצוועקונג הינוועג צו דעהען, וויעדער שטרייטפראנען אויף שטרייטפראגען צו הייפען, אונד דאס שאהן צו רעד צייט ווא גאך גאר ניכט ענטשיעדען וואר, אב זיך דאס אוג געוויטטער אויפלקארען ווערדע, רעססען אויסברוך ניכט מעהר צו זעהען לוטהער זא זעהנליך ווינשטע”20

ולהיות הפלפול בישיבות, פרי שוה לו מצב למודם ועיונם המיוחד לא יכלו לו שלומי אמוני ישראל, אשר ראו והבינו את כל משחתו ותולדותיו הרעות. וקראו אחריו מלא איש איש בדורו; הרב הגאון ר' יהודה לוואי מפראג הרעים בקולו קול עוז בספריו ואמר: “הסבה גרם קלקול הגדול הזה הוא השקר, שבתחלה יוליד לסוף העיוות והקלקלה, כי מעמידים עיקר הלמוד על פלפולים וחלוקים, מעשה חדודים, ומגלים פנים בתורה ומבלים הזמן בשקר, והתורה היא תורת אמת ויותר היה טוב ללמוד אומנות נגריות או שאר אומניות או שחוק הידוע שבו חידוד ותחבולה ויחדד עצמו ג”כ בזה וזה היה ראוי יותר משיגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (דרך חיים) ואחריו הגאון ר' ישעיה הורוויץ בספרו שני לוחות הברית (תורה שבעל פה) ובנו הגאון ר' שפפטיל בספרו ווי העמודים (פרק ה'). הגאון הדרשן הגדול ר' אפרים לונטשיץ בספרו עמודי שש. ואחריהם כמה וכמה מגדולי הדורות הנזכרים בספר שו"ת חות יאיר (סימן קכ"נ) ובכללם אביו הגאון ר' משה שמשון בכרך שכתב בספרו שמן המאור אבל חדשים מקרוב באו לערך מאה שנים (הגאון ר' משה שמושן בכרך היה בסוף המאה הרביעית) לא פנו עוד ללמוד תורת אמת אלא שמו עיקר מגמתם ומחשבתם להעמיק בחריפות וקצתם אמרו חלוקים מזויפים לסרס ההלכה בשיטות מחולפות וכו' וכן יעשו התלמידים המקשיבים יצעקו זה מול זה קול ברמה זה דרכם כסל למו כל אחד מעקש על דבריו להכריע את חברו שלא בצדק ואמונה. וההרגל בזה נעשה טבע וסוף דבר לבשה ההלכה אדרת זר למען כחש (חות יאיר קכ"ד). צעקו הגדולים האלה ואין שומע להם. מפני שלא ההרגל לבד עשה את המנהג הזה לטבע כי אם המחסור וההכרח הולידוהו והרגילוהו עד שנעשה טבע, שקשה לעקרו. וכל כך גדל כחו עד שגם רוב אותן הגדולים האלה בעצמם שצעקו מרה על הפלפול, נאחזו במלכודתו באין משים ולא נבדלו מן המפולפלים השנואים בעיניהם, כי אם בכמות ולא באיכות.

55 § וחכמת הקבלה

אשר כבר נראו עקבותיה בקרב חכמי היהודים האשכנזים מאז, פרצה בקרב העם בדורות האחרונים, ונוספה על הפלפול לבלבל את סדרי הלמוד הישר, וסוף דבר, לדלות את מקור־האמונה הטהור האצור בכתבי הקדש. מפי רבנו ר' משה איסארלעס הידוע הרמ“א בקראקא שמענו כי למורת רוח טובי החכמים, כבר השפיקו העם בימיו בלמודי חכמת הקבלה, הלא כה דבריו: “לא ראיתי מעודי איש מקובל יודע הדבר על בוריו מצד הקבלה האמתית ורבים מהמון עם, כל אחד קופץ ללמוד ענין הקבלה כי היא תאוה לעינים וכו' ולא זה בלבד שהמשכילים יבינו בה אלא אפילו בעלי בתים שאינם יודעין בין ימינם לשמאלם בחשיכה יתהלכו אינן יודעים לפרש סדרה או פרשה בפירוש רש”י קופצים ללמוד קבלה וכו' וכל אחד שראה בה מעט מתפאר בה ודורש ברבים” (תורת העולה חלק ג' פרק ד') ורבינו ר' שלמה לוריא, בן דורו אשר איתן מושבו היה באוסטרא (במחוז וואהלין) כותב גם הוא. “דע אהובי חדשים מקרוב באו, ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשי הנעלמים ומחולשי הראות וכו'” (בתשובותיו סימן צ"ח). וגם האהבה אל הידיעה הזאת גם היא מולדת הרגש המדעי, לדרוש ולהבין בחכמת הדת פנימה, כי העסק בלמוד ההלכה ומעשה המצות לבד. איננו מספיק להשביע את הנפש הצמאה לדעת, ואין בכחו לנשאה ולנטלה אל מרום ידיעת דרכי ה', וקרבתה אל השכל העליון. ואם גברה יד אהבת הנסתרות והשגיה בסודות התורה בקרב היהודים הספרדים לדחוק רגלי החקירה המדעית, ועיוני הפלסופיא, ואם היה לה עז ותושיה, לתפוש גם את טובי חכמי הנוצרים בימים ההם, בלבבם, להותירה ולבכרה על פני הפלסופיא הסאלאסטיקית, על אחת כמה וכמה מצאה עז לה בקרב היהודים האשכנזים, אשר בכלל היו רחוקים מלמודי החכמות הלמודיות והעיונית, והפלפול התלמודי עם כל תלי תליו לא עצר כח לפרנס ולכלכל את שכלם, ולשבור צמאון נפשם השוקקה, וכל כך גדל כח הקבלה, וסתרי פליאותיה על הלומדים, וכל כך מלאו את אויר נשימת רוחם עד כי גם הגדולים והטובים שבהם, אשר התלוננו והתאוננו על התפשטות הקבלה בעם, לא ידעו להזהר ממנה, ונתפשו בכפה. ומקרה שונאי הפלפול קרה גם את שונאי הקבלה.

56 §

הפלפול והקבלה אשר ממקור מצב עיונם הצר והמיוחד יצאו ובאו, שבו והעיקו על המעון הצר הזה, והוסיפו להצר מעגלותיו ומעט מעט העתיקו את כלל העם מן ההשכלה הדתית והמדעית והושיבום במחשכים באשמנים כמתים מכל חיי העולם הזה. הגאון ר' יהודה ליוואי מפראג אשר כבר שמענוהו קורא תגר על דרכי הלמוד המפולפלים, מצייר ממעמד השקפתו, את סדרי החנוך הרע בימיו ותולדותיו הרעות גם בעולם המעשה ואומר, בדור הפחות הזה עניותא בתר עניותא אזלא וכו' “בדורות הראשונים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה וכו‘, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. אך הטפשים בארצות אלו דרכיהם הפך הזה מלמדים את הנער מקרא מעט מן הפרשה ומפסיקים ומתחילים בשבוע אחר פרשה שניה, וכאשר נעתק מן המקרא מאומה לא ישא בידו וכו’, ויש שמעתיקים אותו אל הגמרא מיד יצפצף הנער בקול דברים ותמונת הפשט לא ידעו להבין אף דבר מה ממנו, כאשר יגדל הנער ואז יתגבר קצת שכלו מעתיק אותו אל למוד התוספות ומי יתן והיה לו העיקר ולא יבקש תוספות ועוד יעלו בסולם לדרוש במשאות שוא יגעו לריק כחם ויכלו בהבל ימיהם ושנותיהם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה, אז הושלך משמים ארץ ונדמה לו כאלו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי ולא ישא מאומה בידו לא מקרא ולא משנה לא תלמוד ולא דרך ארץ” (גור אריה פרשה ואתחנן פסוק ושננתם). וכחמשים שנה אחריו, תאר הרב החכם הכולל ר' יוסף שלמה דילמידיני במתוג את מצב בני ליטא ממצפה השקפתו המדעית לאמר: "אלא שאני רואה כי החשך יכסה ארץ והן רבים עתה עם הארץ, שגם כי מלא רחב "ארצך ישיבות ומדרשים הלא מצער הוא הלמוד בערך רבוי האישים וכלם כאחד רודפים אחרי המחיה והכלכלה גם המסורתיים שבהם השומרים על דלתות ה‘, שערי ציון המצוינים בהלכה הנה כל מגמתם להיות מלמדים שופטים או ראשי ישיבה זו רעה חולה נחלה מכתם להיות היקר לזולל והעיקר לטפל, תכלית פעולתם נכריה עבודתם, ואחרי אשר כלו הזמנים היקרים במסעות לירידים ולמשתאות בעצה נבערה, ולא הבינו לא בחכמה חיצונית ולא בתורה נעשים צוררים לתבונות ומכעיסים ונוכלים לומדיהם ומחבלים כרמיהם, באמרם אין חפץ לה’ בחצי גבור שנונים, מדקדקים מליצים והגיונים, ולא בשעורי הלמודים ובחשבונות התוכנים, וכו' (הקדמה למעין גנים).

57 §

עם עזובת ההשכלה הדתית והמדעית, רבה העזובה גם בידיעת לשון הקדש, בהגיונה דקדוקה ומליצתה (כעדות הריש"ר) ומאד יתכן שהיתה עזיבת ידיעת הלשון גם היא אחת הסבות אשר העלו והביאו את הבלבול והמבוכה באהלי תופשי התורה, וגרמה להשכלת הדת שתשכח מישראל, ולחכמת התורה שישבת מטהרה, כי באבדת ידיעת לה"ק מתוך הקהל, אבד המפתח להבנת המקרא הפשוטה, ונעכר טעם היופי והנשגב מספרות ישראל. המתבונן אל סגנון מליצת חכמי אשכנז ושיריהם פיוטיהם וקינותיהם – בימים ההם, יראה וידע עד כמה הוא נופל מסגנון מליצת אחיהם הספרדים, וכבר תמה הרב דון יצחק אברבנאל והתפלא על מליצת החכם ר' שאול אשכנזי, שמצאה חן בעיניו, ואמר כי נפלאה ממני איך השכיל במליצה צחה "לשון בל יכון בארץ אשכנז הצור ממנו חוצבת ולא בפי רבניה אם שלמים וכן רבים המה, תחת לשונם עמל ואון, ולעד לשון אין בינה (תשובתו לה"ר שאול הכהן). והנה אם הפריז הרב דון יצחק אברבנאל על המדה לשלול מכל רבני אשכנז, חמדת סגולת ידיעת הלשון, נודה לו על כל פנים במקצת כי ידיעת הלשון הקדושה ומליצתה, היתה אצל האשכנזים כעזובה ושכוחה. והעד הנאמן בדבר הוא כי לא מצאנו ספרים בדקדוק בהגיון, במליצה, ושיר מחוברים ויוצאים לאור על ידי חכמי אשכנז בדורות ההם כי אם מעט מזעיר.

58 §

האמנם ראינו ומצאנו את לשון אשכנזית, מחזקת לה מעמד בספרות ישראל, בין היהודים האשכנזים, כלשון שפאנית ופוטיגיזית בין היהודים הספרדים. נכנסת לפני ולפנים אל ספרות התורה והעבודה, ומתפשטת ומשתרעת על כל גבולות חיי הרוח לבני ישראל בימים ההם. כמעט החלה לשון אשכנזית לעלות למדרגת שפת הסופרים, וכמעט העתיק לוטהער את כתבי הקדש אל הלשון הזאת. ראה רבי אליהו בחור, אשר הפליא להרים קרן ידיעת לשון הקדש וללמדה ליהודים ולנוצרים, להעתיק גם הוא את חמשה חומשי תורה המגלות וההפטרות ללשון אשכנזית, והדפיס העתקתו בוויניציא שנת 1544, כעשר שנים אחרי הדפסת העתקת לוטהער, ולמן העת ההיא נעתקו ונדפסו כתבי הקדש וסדרי התפלות וספרי מוסרים רבים ושונים בלשון אשכנזית, וכמו כן ספרי ספורים ומליצות ושירים ברוח חיי האשכנזים הרבה מאד. עד שבצדק החליטו והסכימו דורשי הדורות ומביני בינה לעתותי עם כי לא כגרים נחשבו היהודים בעיניהם בארצות אשכנז, כי אם כאזרחים חיים בחיי העם האשכנזי, כאשר השכיל להוכיח החכם ק.ב אווש לאללעמאנט בחלק השלישי והרביעי מספרו “דאס דייטשע גויגערטהום עטצ”. ובהקדמתו אמר “דאס פאן יודען אויף דייטשעם בארען געשאפפענע מערקוויקדיגע שפראכגעפיגע, וואר דורך דאס גאנצע דייטשע פאלק אונד דעססען לעבען הידורכגעראנקט, האטטע זיך דיעזעם לעבען אונד זיינער שפראכע אופיס איננינסטען אנגעשלאססען אונד זעלבסט דיא דייטשען זאגען גרייזע דורכררונגען זא דאסם דיא דייטשען פאלקס־ביכער אין דער טהאט אויך צו פאלקס ביכערען דער יודען וואוררען אונד דאסס צום ביישפיל, דער וויגאלאא ואם קאניג ארטיס אונד זיין האף, אונד מאנכע אנדערע דייטשע זאגע, דען פאעטישען בעארבייטער אים דייטשען יודענפאלק פינדען קאננטע, יע מעהר רעד פערפאססער אין דיא יודישרייטשע ליטעראטור הינאיינדראנג דעסטא מעהר וואורדע ער פאן ערשטוינען ערגריפפען, דאס דיעזעס אין רעד יידישדייטשען ליטעראטור, קלֵאר אונד בינד יג פאר אויגען ליגענדע צייגגיסם פאם דייטשען לעבען דער יודען אויף דייטשעם באדען, דען אריענטאליסטען פריהערער יאהרהונדערטע זא גאנץ ענטאנגעןזיין קאנטע, עצט. אלס אב דער דייטשע באדען דעםפאלקע דער יודע איין גאנץ אונד נאר פרעמדער אונבעקא נט ער זייא, אבר גראדע אין דיעזער יידישדיימשען ליטעראטור לאג דאס ווייטגרייפ ענדע היסטארישע צייגגיסס פאם דייטשען לעבען דעס יודישען פאלקעס, וועלכעס טראטץ דער אבואלוטעססען פערלייגונג, טראטץ דער אונמענשליכען פער פאלגונג מיט וואונדערבארעד איגנערער קראפט פעסט היעלט אן דיעזעם לעבען, (צייטונג דעס יודענטהומ’ס 1862 נומר 51)”.

העדות הזאת אמנם טובה ויפה לישראל מעידה בם כי הם מתערים כאזרחים בארצות מושבותיהם, וחיים ברוח העמים אשר הם שוכנים בקרבם, אך השפה האשכנזית אשר היתה שגורה בפיהם נצורה גם בספרותם, לא הועילה להגדיל ולהאדיר גבולי השכלתם ורוח חיי העם האשכנזי אשר חי בשפתו לא החיה את חיי רוחם חיי דעת והשכל, כי השפה האשכנזית היתה ימים רבים אך שפת מליצת משוררי העם, ולא לשון למודים; כי חכמי האשכנזים רובם ככולם כתבו ספריהם בנושאים למודיים בלשון לאטינית והיהודים אשר התרועעו את המון העם ומרוב ימים סגלו להם את שפתם ומליצתם, לא מצאו להם מהלכים בין חכמי העם ולא ניאותו לאור חכמתם הדלה, ואשר על כן חזון שפת האשכנזים אשר היה נפרץ בין היהודים בימים ההם, יעיד בם עדות נאמנה כי לא להתרומם ולהתנשא לעומת רוח חכמת האשכנזים, השתמשו בשפתם, כי אם מאשר נשתכחה לשון הקדש מפי המון העם, ראו המבינים בעם להעזר בשפת אשכנזית להבנת המקרא והתפלה, וללמדם מוסר ודעת הדינים אשר ידיעתם נחוצה לכל אדם מישראל, וגם זאת לא מאת גדולי הרבנים וגאוני הדורות יצאה, כי אם מאת הלומדים הבינונים, אשר לא לבזיון היה להם להתעסק בדבר שאין בו רק מלאכה ולא חכמה, ובכן נוסף השמוש בלשון אשכנזית על שאר הסבות שזכרנו, להחשיך מאור עיני העם, ולעמם את רוח מבינתם.

59 §

אולם כבר ראינו לדעת כי תלמוד תורת ישראל כוללת ועוצרת בקרבה יסוד מדעי (וויסענשאפטליכעס עלעמענט), המפעפע ומתגבר להתפשט ולהתרחב מעצמו, גם בלא עזר והערה ממקום אחר, ואף גם למרות כל המכשולים והמעצורים אשר יעידו לקראתו, וזה כחו להחזיק במעוזי חכמת הדת וההשכלה המדעית בישראל שלא תפולנה למשואות נצח, בהמון סיבות מדאיבות ומכאיבות אשר תכופות תבואנה לבלע להרגיז ולהרעים, את תקומת העם וחיי רוחו. פעולת היסוד הזה ראינו גם בקרב היהודים האשכנזים בימים ההם. ואם לא ברב עז וכח, הלא על כל פנים במדה משוערת לכלכל חיי רוח העם ולפרנסו פרנסה דרושה לקיומו והשארתו. עד עת מצוא לו הרוחה ופרנסה טובה, מיד המשנה את העתים ומשביע לכל חי רצון.

מן המפורסמים בחכמי אשכנז אשר היו למשגב עז לבית ישראל בימים ההם – ימי המאה הרביעית והחמישית – ראינו להזכיר את הגדולים האלה:

רבי אברהם מפראג, שהעיד עליו בעל צמח דוד “שהיה אדם גדול ומופלג בתורה, שחבר באור על רש”י והגיה טור אורח חיים בהגהות מופלאות והעמיד תלמידים הרבה, והיה בקי בכל שבע חכמות ראש הישיבה ואב“ד בפראג עלה לאלהים שנת ש”ג ".

רבינו משה בר ישראל איסרלאש, הרמ"א, עמוד ההוראה לכל האשכנזים, אשר מלבד עיונו ושקידתו בתורת ההלכה, נתן את לבבו להבין במחקרי חכמת ישראל, והפלסופיא הדתית בספרו תורת העולה (מת שנת של“ב או של”ג).

רבינו אליעזר בר אליהו הרופא אשכנזי אב“ד בפוזנא ואח”ג בקראקא, שהיה החכם הכולל ר' יוסף שלמה דילמידיגו מפליג בשבח שכלו המעולה ואומר עליו “הגם שלא העמיק הרבה בחכמות חצוניות עכ”ז לקחה אזנו שמץ מכולן. והיה כולל ומדיני מכלכל דבריו במשפט" (נובלות חכמה). מלבד ספריו בהלכה, חבר ספר מעשי ה', בחכמת הדת ספר נכבד מאד (מת שמ“ו או שמ”ז).

רבינו מרדכי יפה, שהיה אב“ד בהוראדנא, ואח”ג בפראג ובפוזנא. חכם תורני מופלא, חבר את הלבושים בהלכה ובהם לבוש פנת יקרת באורים והגהות על ספר מורה הנבוכים. לבוש אדר היקר בתכונה ופירוש הלכות קדוש החדש להרמב"ם, (מת שע"ו). ותלמידו

רבי יהודא בר נתן אשכנזי, חבר גם הוא הגהות ופירושים על הלכות קדוש החדש, ובאורים על ספר צורת הארץ בשם “באורי יפה” ונדפסו יחד עם הלבושים של רבו, ומתלמידיו של בעל הלבושים.

רבי יעקב בר שמואל הנקרא קאפלמאן בר בונם מבריסק דקו (ברייסט גוי) חבר ספר אהל יעקב פירוש על ספר העקרים בהיותו בן כ“ח בשנת שמ”ג (ונדפס בקראקא שנת שנ"ט) “ומתואר על שער הספר בשם החכם השלם הפלסוף האלהי” וספר עמק הלכה באורים על מאמרי חז"ל בחשבון ובהנדסה (קראקא שנ"ח).

החכם הפלסוף ר' יוסף בן יצחק הלוי ממדינת ליטא, אשר בא לפראג והתחיל ללמד שם את חכמת הפלסופיא הדתית וספרי המחקר באלהות לחכמי ישראל, וגדולי הדור שמעו ולמדו ממנו ספר מורה הנבוכים. חבר ספר גבעת המורה, שלשה עיונים השגות על ההקשים הפלסופיים של רבינו הרמב“ם בספרו מורה הנבוכים (פראג שע"ב) וספר כתנת פסים בבאור מעלות התורה על השבע חכמות עפ”י הקדמות ויסודות מספר המורה (לובלין שע"ד).

הרב ר' יום טוב ליפמאן הלוי העליר אב“ד בכמה קהלות באשכנז ובפולין, המפורסם בחבורו הנפלא על המשנה בשם תוספות יום טוב. גם הוא היה מן הגדולים אשר למדו את ספר המורה מאת החכם הפלסוף ר' יוסף הלוי, ועשה הגהות ובאורים על ס' גבעת המורה. ונודע באהבתו את הפשט הברור בבאורי המשנה וההלכה את חכמת הדקדוק ובידיעתו את החכמות הלמודיות (מת בקראקא שנת תי"ד). הרב רבי מנוח הענדל בר שמריהו, היה רב תורני גדול וחכם כולל מתלמידי המרש”ל חבר ספרים הרבה בפרושים על הספרים הנכבדים בספרות ישראל, ובחכמת הלמודיות, ולוחות בתכונה, ולא נדפס מהם כי אם ספר מנוח הלבבות פירוש על ספר חובות הלבבות. הרב ר' חיים יאיר בכרך בווארמש, רב תורני וגאון מופלא בדורו, חבר ספר חות יאיר בשו"ת, והיה חכם גדול בחכמות הלמודיות מדקדק ופייטן. וכבר זכרנו שעם היותו חריף גדול, היה שונא את הפלפולים והשנונים שלא להלכה, והורה דרך בספרו לסדר הלמוד הישר (שו“ת חות יאיר קכ”ג) (ערך ת"ס) ובימיו, מן החכמים שנושאים ונותנים עמו בדבר הלכה, ר' דוד טעקלען מטריער, שמכנהו הגאון בעל חות יאיר "האלוף הרופא המומחה הפלסוף המרומם, הפלסוף האלהי" (שו“ת ח”י סימן ל“ז, ע”ו).

הרב רבי מאיר שטערען אב“ד דק”ק פולדא ואח“כ בק”ק אמסטרדאם. מגדולי הגאונים בימיו. היה גם כן חכם בחכמת הדת ומדקדק, ובהוספות לס' צמח דוד נאמר עליו “ולו כל חמדת ישראל במקרא במשנה תלמוד ופוסקים ודקדוק ופלסופיא האלהית” (מת שנת ת"ם).

הרב ר' דוד בר שלמה גאנש, חכם תורני, ומופלא בחכמת התכונה וידיעת קורות העתים, הוא מצא חן בעיני החכם התוכן הגדול טיחא די בראהע, ועמו בקר את האבסערוואטאריום בקאפענהאגען, חבר ספר בתכונה נחמד ונעים, ובשלשלת הקבלה וקורות העמים, ידוע בשם צמח דוד (נדפס בפראג שנת שנ"ב). והיה האחד מחכמי ישראל בדורו, ובמקומו אשר קרא בספרי חכמי העמים והשתמש בהם בספריו, אף שראה מראש “שרבים פערו עליו פיהם ועתק עליו ידברו אשר כתב מסופרים אשר לא מבני ישראל המה. מצורף לזה שחבורו חלק השני כספורי שמועות דברי מלחמות ושאר חדושים הלא הוא בעיניהם כשטרי הדיוטות וגרוע עוד ממנו, ולדעתם יהיה בכל פנים אסור לקרות בו בשבת” (הקדמה לחלק שני).

הרב רבי טוביה הרופא בהגאון מוהר"ר משה גאדאל הכהן מקרעמעניץ, אשר נשאו לבו מימי נעוריו ללמוד חכמה ודעת והלך נדוד למצוא חפץ, עד בואו לפראנקפורט ומצא חן בעיני הדוכס מבראנדענבורג, ויצו לקבלו את ר' טוביה בבית מדרש החכמה, וגם ארוחתו נתן לו. ואחרי קנה הידיעות הנחוצות הלך לפאדובה ולמד שם לפני החכם הכולל "שר הפלסופים ואביר הרופאים כר' שלמה קוניאן. ונתעטר בעטרת חכמת הרפואה, ובארצות טורקיי היה רופא מומחה לרבים. חבר ספר מעשי טוביה, בחקירות הדת חכמת הטבע והרפואה (נדפס בוויניציא שנת תס"ז).

הרב ר' יונתן בר יוסף מרוזיאנאיי (בגליל הוראדנה) מבני בניו של הרב ר' יעקב קאפעלמאן הנזכר, נתגדל על ברכי התלמוד, ורוח מבינתו אמצתו ללמוד את החכמות הלמודיות ולא חס על יגיעו להשיג ספרים ספרי חכמי ישראל, אשר היו יקרים בימיו במקומו, עד אשר מצא והצליח בלמודיו, וחבר ספר ישועה בישראל בחכמת התכונה (נדפס בפפד“מ שנת ת”פ).

הרב רבי אשר אנשיל בר וואלף מווארמש, רב תורני, רופא מובהק בעיר מולדתו ואח“כ בפפד”מ, וחכם גדול בחכמות הלמודיות, חבר ספרים נכבדים, מהם סייג לתורה ס' בפירושי המסורה, מפתח אלגיברא החדשה (אויפיבאך תפ"ב) ועוד כמה ספרים בנושאים למודיים שונים שמזכירם בהקדמתו לס' סייג לתורה.

הרב רבי רפאל בר יעקב יוסף הלוי הנובר, רב תורני וחכם מופלא בחכמות הלמודיות והפלסופיא תלמידו של הפלסוף הגדול לייבניטץ21 חבר ספר לוחות העבור בשני חלקים, ספר נכבד בחשבונות התכונה (נדפס בהנובר הקט"ז) ולפי דבריו בספרו זה חבר עוד ספר גדול, חלק שלישי בבאור הטעמים והמופתים על הלוחות והחשבונות משני החלקים הקודמים, ובפירוש כל דברי הרמב“ם בהלכות קדוש החדש, והרבה הלכות סתומות בש”ס בנוגע לעניני החכמות, עוד נדפס על שמו ספר תכונות השמים ע"י ר' משה טיקטין (אמסטראדאם תקט"ו) שלא בהסכמתו וברצונו. וגם הוא ספר יפה.

הרב רבי אליהו בר משה מפינטשוב, רב תורני ורופא מובהק חבר ספרים בחכמת הדת והחכמות הלמודיות. ומהם ס' נבחר מהרוץ בבאור עקרי האמונה ע"ד ספר העיקרים. מלאכת מחשבת על חכמת החשבון, ברורי מדות בהנדסה ( זאלקיעוו תקע"ב) מענה אליהו ( ).

הרב רבי משה זרח איידליץ, מפראג מגאוני דורו, חבר ספר מלאכת מחשבת, כולל כל חלקי חכמת החשבון ספר נכבד (פראג תקל"ה).

ובחכמת הדקדוק וחקירת הלשון בדורות ההם ראויים לשם" הר"ר שבתי סופר מפרעמעשלוי, חבר פירוש על המכלול להרד“ק נקרא בשם בחורי חמד בתשובות ההשגות של ר' אליהו בחור על ס' המכלול והשרשים לרד”ק, וכמו כן חבר פירוש על ספר המהלך לר' משה קמחי (נדפס שנת שפ"ב) והערות בנוסחאות התפלה. ר' יהודה ליב ב“ר דוד ניימארק מהנאוי, חבר ספר שרש יהודה, בדקדוק (פפד“מ תנ”ג) ובהקדמתו לספרו זה הוא הולך ומונה את כל ספרי הדקדוק שחברו חכמי ישראל, ומחוה דעתו עליהם. ההקדמה הזאת נעתקה ללשון רומית ע”י אחד מחכמי הנוצרים (רי דאססי), ר' יוסף בר אלחנן היילפרין חבר ספר קול הקורא כללי הדקדוק בקצרה (קראקא) ר' נתן נטע בר משה האנובר, חבר ס' שפה ברורה, עשרים שערים, מכל השמות והפעלים בארבע לשונות עברית אשכנזית רומית ואיטלקית. (שנת ת"ך). החכם המדקדק המופלא ר' שלמה זלמן העניו, אשר עשה שיטה חדשה בחכמת הדקדוק, וחבר בה ספרים הרבה. בנין שלמה (נדפס באמסטרדם שנת תע"ח) יסוד הנקוד, שערי תפלה, שערי זמרה, צוהר התיבה, כלם ספרים נכבדים מאד, הד"ר ראובן זעליגסאן גריסהאבער. חכם גדול בחכמת הדקדוק חבר ס' ענף עץ עבות השגות על ספרי רש“ז הענוי. פיורדא (תק"ד). הד"ר אהרן משה מגריידינג, מדקדק נכבד. חבר ספר אהל משה כולל כל חלקי הדקדוק ואיזה השגות על רש”ז הענוי וספר הלכה למשה. הד“ר יצחק אייזיק רייס מפיורדא, תורני ומדקדק חבר ספר גרסא דיאנקותא, כללי הדקדוק למתחילים. (אמסטרדאם תע"ח). וספר באר רחובות פירוש על דקדוקי רש”י, נדפס שם (תקכ"ב). ובשרשים. ר' יהודה אריה חכם מק"ק קארפינטרץ במדינת פרובינצא מילידי פולין, חבר ס' אהלי יהודה בגזרת השמות והפעלים (נדפס ביעסניץ תע"ט). מחבר ספר שרש ישע (לא נודע שם המחבר), שרשים בבאורי הנגזרים והמושאלים (פפד“מ תקכ”ח), ר' יהודה ליב בר יואל מינדין. חבר ספר מלים לאלוה, ספר שרשים, עם תרגומי המלות ללשון אשכנזית (ברלין תק"ך).

אלה המה מן האנשים המצוינים אשר הקימה ההשגחה העליונה בין היהודים האשכנזים בהמשך כמאתים שנה, להחיות עם רב. החכמים האלה איש איש ממקום כבודו אם מעטים היו, ומפוזרים בארצות פזוריהם, עלה בידם להאחיז את אור ההשכלה הדתית והמדעית שלא יכבה, ולהיטיב את הנרות במקדש ישראל שלא ידעכו לנצח, עד בוא עת רצון אל ההשכלה להגלות, ולהאיר את כל בית ישראל בכל כבוד יפעתה; על ידי רבינו משה מדעסויא מענדעלסאהן מעבר מזה, ועל ידי רבינו אליהו מווילנא מעבר מזה.

ועין בעין נראה כי כלי השרת האחד אשר בו ישרתו החכמים האלה, היתה לשון הקדש, בה חברו ספריהם בחכמת הדת והמדעים, אותה דרשו וחקרו להבין את דרכיה, אשר נשכחו, ובהבנתה נעזרו, להבין גם במקרא על פי פשוטו, ולגול מעליו חרפת הפלפולים, ורמזי הקבלה. ולולא השפה הקדושה שנשארה להם לפליטה, ולולא עזרתה, כי עתה חלילה נכרתה אבדה תקות ישראל, אבדה שאינה חוזרת.

ג) השכלת היהודים הספרדים בהולאנדיא.    🔗

60 §

ראשית ישוב היהודים במדינת הולאנדיא, אחרי גרוש שפאניא, היתה מאת פליטי האינקוויזיציאן בשפאניא ובפארטוגאל, מאלה אשר כבר התחפשו במסוה הנוצרית ימים רבים, ולבם לתור נתיבה לצאת מאת המהפכה, ולמצוא להם מפלט מסועה וסער. וכאשר הקרה ה' אלהי ישראל לפניהם ארץ חפץ בהולאנדיא, למנוחת הנפש בחיי הדת, היתה ראשית דרכם, לירות להם אבן פינה למוסדות חנוך דתי, וליסד להם בית גדול לתלמוד תורה על פי חוקי החנוך המתוקן. הפליטים האלה היו רובם מופלגים בעשר, ומופלאים בחכמות ומדעים, והיא שעמדה להם לתת להם מהלכים בין גדולי השרים והעם, ולקנות להם לבב גדולי החכמים לאהבה וכבוד, וכל כבוד עשרם וחכמתם הקדישו לכבוד חכמת ישראל ולתפארתה. והנה להיות רוב הנאחזים בהולאנדיא מאלה אשר כבר שכחו את לשון הקדש, בהיותם מסתתרים תחת כנפי הדת הנוצרית בארצות מולדתם שפאניא ופורטוגאל ראו החכמים שבהם לחבר להם ספרים להבנת המקרא, לידיעת לה“ק, ולחקירות בחכמת הדת, בלשון המורגלת בפיהם, וצדקה גדולה עשו בזה לפקוח עיני עורים ולהחיות לב כמהים ונכספים לדבר ה‘, אולם בדעתם כי אך ידיעת לשון הקדש תערוב לטוב קיום הדת ואך בה בטוחות נאמנות לידיעת חכמת ישראל. החרו החזיקו בכל לב ונפש, ללמד את העם ידיעת לשון הקדש בכל פרטיה, והבית הגדול אשר בנו באמסטרדאם לתלמוד תורה, (שנת שצ"ז) היה בנוי לתלפיות קדש לחכמת הדת ממקור ישראל, לאות ולמופת לכל בית יעקב. – בראש הבית הגדול הזה עמדו בראשונה החכמים המופלאים הרב ר’ שאול מורטיירא והרב ר' יצחק אבוהב, ואחריהם הרב ר' מנשה בן ישראל (שנת שפ"א) ודומיהם. הגאון ר' שעפטיל הורוויץ, בהיותו באמסטרדאם ובראותו כל כבוד הבית הגדול הזה התפלא על הסדר הלמוד הנכון והמתוקן אשר התקינו שם, ובספרי ווי העמודים אומר: כי בזכרו נחתכו בני מעיו, ובכה על מה זה ולמה לא השכילו היהודים האשכנזים לתקן את סדר הלמוד באופן מתוקן ומקובל כזה. (עמוד התורה) והרב ר' שבתי באט בהקדמתו לספרו שפתי ישנים אשר הדפיס באמסטרדאם שנת ת”ס. מרבה לספר בשבח הבית הגדול הזה ופרשת סדריו הטובים, וראינו להעתיק מדבריו, הנחוץ לעניננו וז“ל: “וכן הוא הסדר של ק”ק ספרדיים יצ”ו הם בנו את בית ד' בית מקדש מעט בית הכנסת המפוארה ומי שלא ראה בנין כזה לא ראה בנין נאה מעולם בתוך בני ישראל, ואצלה סמוך לה בנו ששה חדרים לתלמוד תורה אשר בדעת חדרים ימלאו ובכל חדר יש מלמד אחד וכו‘. בחדר הראשון שם לומדים ילדים קטנים עד שידעו לקרות בתפלה ואז משימים אותם בחדר השני ושם לומדים תורה עם סגנון הטעמים עד שיהיו בקיאים בחמשת חומשי תורה עד לעיני כל ישראל, ואז יכנסו לחדר השלישי ושם לומדים תורה עד שהם בקיאים לפרש בלשונם לשון לע"ז וכו’ וכו' ואז יבואו לחדר הרביעי ושם לומדים נביאים וכתובים כסדר וכו‘. ואח“כ ילך לחדר החמישי ומרגילים לנערים לקרות הלכה מעצמן עד שיגיעו להבנה ולשכל ולכלל בחור. ושם אינם מדברים בלשון אחר כי אם דווקא בלשון הקדש, רק ההלכה מפרשים בלשון לע”ז והם לומדים חכמת הדקדוק היטיב וכו’, ואז ילכו לחדר הששי על הישיבה לבית המדרש של החכם אב“ד יצ”ו ושם יושבים בחדר ולומדים בכל יום ויום הלכה אחת בדקדוק רש“י ותוספות וכו' ובתוך המדרש יש להם בית הספר מיוחד ושם יש להם ספרים הרבה ובכל זמן שהם על הישיבה אותו החדר ג”כ פתוח ומי שירצה ללמוד כל מה שירצה משאילין לו וכו' ובאותן שעות שהילדים בבתיהם יש לכל בעל בית איש אחד המלמד עם הילד לכתוב בלשון לע“ז ובלשון הקדש, ולחזור הלמוד בביתו ולעשות שירים וחרוזות וכו', עכ”ל.

61 §

ומלבד הישיבה הגדולה אשר על יד בית התלמוד התורה אשר נוסדה מטעם כל הקהל היו גם כן ישיבות אשר החזיקו וכלכלו בכספם גבירי אמסטרדאם איש איש בביתו, כמו ישיבת האחים בני פיריירה. ישיבת גמילות חסדים כתר תורה וכדומה, ובכל הישיבות האלה שקדו ללמוד וללמד להרחיב ולהאדיר חכמת ישראל ולשון הקדש ומליצתה. מן החכמים המופלאים רועי קהל הספרדים, ראשי בית תלמוד תורה והישיבות הנודעים לשם, היו, הרב ר' יצחק עוזיאל, ראשון לרבנים בקהל ספרדים באמסטרדאם, הנקרא בשם נוה שלם, חכם כולל “בקי בחכמות החפשיות בטבעיות ובאלהיות” (ר' דוד פראנקו מינדיס) חבר ספר בדקדוק בשם מענה לשון, והניח בכתיבת ידו שני ספרים בשירים שונים יפים ונכבדים (די ראססי) (מת שנת ש"פ.) הרב ר' יצחק אבוהב רב גדול וחכם כולל חבר ספר זכר רב (שנת הת"ו) בשלשה חלקים אספת שירים שקולים לענינים שונים יקרים מאד וקיצור כללי הדקדוק (הכרמל שנה שביעית דף 133.) הרב ר' מנשה בן ישראל החכם הכולל והמופלא אשר חכמתו עמדה לסול מסלה לפני בני ישראל בארץ אנגליא; חבר ספרים הרבה בענינים שונים בלשונות שונות בחכמת הדת וחקירות כתבי הקדש, ומהם שפה ברורה ספר דקדוק, דברי הימים לבני ישראל מימות יוסף בן גוריון עד ימיו. (מת שנת תי“ח בן נ”ד) ר' בנימין מוספיא, רופא מפורסם ורב כולל, חבר ספרים הרבה בחכמת הטבע והרפואה בלשון רומית. ומהם ספר אחד מי הים על רבות וחסור המים בימים (עפיסטאלא דע מאריס רעציפאקאסטיסונע.) הקדיש לכבוד המלך מדענעמארק. ובחכמת הלשון ספר זכר רב הנודע במלאכתו הנפלאה, ומוסף הערוך הוספות ובאורים על ספר הערוך. (מת שנת תל"ה) הרב ר' משה רפאל די אגילאר אחד מגדולי חכמי ישיבת ת“ת ומשנת תכ”ו ראש ישיבת גמילות חסדים, חבר ספרים שונים בלשון ספרדי, ובלשון הקדש ומהם ספר זכר רב כולל על סדר א“ב כל מדרשי תלמוד בבלי וירושלמי, ספר המעשים כולל כל ספורי מעשיות בתלמודים ומדרשים, וקצור כללי הדקדוק. (ר' דוד פראנקו מינדיס המאסף תקס"ה). הרב ר' שאול מורטיירה רב גדול וחכם כולל אב”ד ור“מ, חבר גם הוא ספרים נכבדים ויקרים מהם ס' גבעת שאול דרושים נפלאים, ס' השארת הנפש. וכמו כן חבר בלשון שפאנית ספר נכבד מאד נקרא בשם תורת משה אמת והשגחת ה' על עמו (מת שנת ת"ך). הרב ר' יעקב יהודה ליאון המכונה בשם טעמפלא. מגדולי תלמידי הרב ר' יצחק עוזיאל חכם גדול, חבר כמה ספרים בלשון ספרדי ובלשון הקדש ורובם בפרשת מלאכת המשכן בית המקדש וכליו, הלא הם ספר תבנית היכל שלמה המלך, ס' מלאכת המשכן. גם הפליא לעשות בנין היכל שלמה מעשה תרשים, את ההיכל וכל כליו מלאכה נפלאה מאד, במדה קטנה מאד משוערת יפה, וכל חכמי העמים ונבוני הרוזנים והנסיכים התפלאו על חכמת המלאכה ויפיה, ולאות כבוד כנוהו בשם טעמפלא. וספריו נעתקו ללשון צרפת, ואנגלית, ורומית, עוד העתיק ס' התהלים ללשון ספרדית, ובארו באור רחב, באור מדעי (ר' דוד פראנקו מינדיס במאסף לשנת תקמ"ח). הרב ר' שלמה די אוליווירה חכם גדול דרשן בישיבת גומלי חסדים חבר ספרים הרבה בדקדוק, בשרשים מליצה ושיר, ונודע לשבח ספרו שרשות גבלות וס' אילת אהבים על העקידה במליצה פראזית יפה מאד (אמסטרדאם תכ"ח). ובשיר הסכמתו על ספר שפתי ישנים משנת ת”ם חותם א“ע מן גלות בני ספרד, הרב ר' דוד הכהן די לארא חכם גדול ובלשן מפואר חבר ספר עיר דוד, פתרון המלות הזרות בתלמודים ומדרשים בדרך קצרה (אמסטרדאם ת"ט) וספר כתר כהונה באור כל שרשי המלות שבאו בתלמודים ומדרשים, באור רחב והערות בקוריות ספר נכבד מאד. (האמבורג תל"א). הרב ר' יעקב אבנדאנה, חכם גדול ואב”ד, נוסף על העתקות הנפלאות אשר העתיק ללשון שפאנית את ספר הכוזרי, (נדפס שנת 1663 תכ"ג) וששה סדרי משנה (בכ"י) הוציא לאור את ספר מכלל יופי לר"ש בן מלך והוסיף עליו הוספות יקרות בשם לקט שכחה. ואחיו ר' יצחק הרופא החכם המופלא, אשר היה פרופיסר לתלמוד לשון הקדש באוקספרד, העתיק את המשניות ללשון רומית העתקה משובחת מאד. – (די ראססי).

ומגדולי המשוררים הספרדים בהולאנדיא, ר' משה בן גדעון אבודיענטי משורר נפלא חבר כמה ספרים ומהם ס' אבני שוהם וס' אבני מלואים, אספות שירים שונים יקירי הערך, בכל מיני השיר, (הכרמל שנה שביעית נומר 19), ר' יוסף פינסו, חכם מופלא מופת דורו, חבר ספרים הרבה בדרושים שונים, לכבוד מלכים ושרים. וספר אסירי התקוה שיר דראמאתי, והוא פינסו הראשון במשוררי ישראל, אשר נסה לחבר שיר כזה בלשון הקדש. וחכמי דורו מפליגים בשבחו הרבה מאד. (הכרמל שנה שביעית נומר 49) ואחריו ר' בנימן די אש בראנדין, גם הוא חכם גדול, ומשורר נכבד חבר ספר כתר תורה, שיר דראמאתי (נדפס באמסטרדאם תק"י) נודע לתהלה.

62 §

למעלה פרק ד' ראינו כי ידיעת לשון הקדש והדרישה בספרות ישראל אשר העירו והפיצו חכמי ישראל בקרב חכמי הנוצרים בסוף המאה הט“ו ובתחלת המאה הט”ז; היתה אחת הסבות הראשיות לגרש את המאפל אשר רבץ על עמי איירופה, ולהאיר עליהם אור חדש אור ההשכלה, ועזרה גם כן עזר לא מעט לפנות דרך אל הטבת המעמד המדיני של היהודים, בארצות אשכנז, כמחזה הזה נראה גם בארץ הולאנדיא, וביתר שאת. כי אם היתה חכמת פליטי ספרד ועשרם למשגב להם בארץ הולאנדיא, בהם נשגבו לקנות להם שם אחוזת נחלה ולנחול כבוד אזרח, הנה היתה ידיעת לשון הקדש וספרות ישראל, אשר גברה בקרבם, ואשר למדו את חכמי הנוצרים למבטח אהבה ומעוז־רצון בארץ ההיא. הימים ההם היו ימי התעוררות נפלאה לתלמוד הלשונות הקדומות – יונית רומית, וביחוד לשון הקדש, בהולאנדיא, וביחוד למן העת אשר נתקבל החכם המופלא אבי הפילאלאגים יוסף שקאליגער לפרויפיסור בליידען, גדולי החכמים מחכמי הנוצרים לכל מפלגותיהם שקדו על תלמוד לשון עברית, ובהם גם השר הגדול הוגא גראטיוס, וכל החכמים האלה היו להם חכמי ישראל לעינים, בלמודם זה. ועל פי הקרבה הרוחנית הזאת22 למדו להוקיר ולאהוב גם את חכמי ישראל ואת כל העם בכלל. הראש והגדול בחכמי ישראל אשר עמד לנס לחכמי העמים, היה ר' מנשה בן ישראל. הוא בן ישראל אשר הפליא לקנות לבב גדולי חכמי הנוצרים בארץ הולאנדיא בספריו הרבים והמחוכמים אשר חבר בלשונותיהם, להבנת המקרא ולחקירות חכמת ישראל, מפיו שמעו תורה, ולחכמתו יחלו, בני פאסיוס, האב יאהאננעס גערהארד פאסיוס, הוקירוהו וכבדו אותו מאד, בנו דיאניזיוס פאסיוס העתיק את ספרו של בן ישראל (קאנציליאדאר) המכריע אל לשון רומית, ובנו הצעיר יצחק פאסיוס העמידו לפני כריסטינא מלכת ארץ שוועדאן, אשר הבינה בלשון הקדש, ובקחתו עמה דברים הטה את לבבה להיטיב ליהודים הדרים במלכותה, ולהוסיף אהבה אל ספרות ישראל, ראש כת הארסיאניים החכם מימון עפיסקאפיוס שחר אהבתו, השר הגדול הוגא גראטיוס “מחוקק משפטי הארץ, ויועץ הנצבים הכוללים בהאג הבירה אהב אותו כנפשו, החכם הנעלה דורש מהולל בעטו ופייטן מופלג קאספער פאן בארלע, רב הכולל באטענעאום איללוסטרום או מדרש החכמות בעיר הגדולה הזאת עשה לו מטעמים להודיע בעמים גודל אהבתו אליו ברביעית אחת בלשון לאטיין”.23 (הרב ר' דוד פראנקו מינדיס בתולדות ר' מנשה בן ישראל). ועוד חכמים הרבה מקרוב ומרחוק אשר באו לראות את פניו, או פנו אליו בשאלותיהם. ואחריו הרב החכם ר' יצחק אבנדנה ואחיו ר' יעקב הנזכרים לעיל, מן הסכמות גדולי חכמי הנוצרים הפילאלאגים אשר הסכימו על הדפסת ספר מכלל יופי עם הוספותיו של ר' יעקב (בשנת 1660 ת"ך) הננו רואים כמה גדלה מעלת הבנת המקרא מפי סופרי ישראל וכמה גדלה מעלת שני האחים האלה, בעיני חכמי הנוצרים. המסכימים הלא המה החכם המפואר יאהננעס בוקסדארפיוס (האב) בבאזעל. אבראהמוס היידאגוס יאהננעס קאצצעיוס, יאקאבוס גאליוס, אללארדוס אוכטמאנגוס, ארבעתם פרויפיסורים לחכמת הטהעלאגיא, לשון עברית וארמית בהאוניווערזיטעט בליידען. זאת ועוד אחרת מעידה על החכם ר' יעקב כי גדול שמו בגלל השתדלותו להפיץ ידיעת לה“ק בקרב חכמי העמים, והוא כי מצא את לבבו להקריב את הספר מכלל יופי אל נציב ארץ בעלגיא, וממכתב ר' יעקב אל השר הגדול הזה, כתוב בלשון רומית, ראינו כי היה נכבד בעיני השר הגדול הזה וידיעת לה”ק וספרות ישראל יקרה וחביבה בעיני גדולי השרים, בימים ההם.

63 §

האהבה אל השפה הקדושה והשקידה להרחיב גבולות מליצתה, ולהעמיק במחקריה, החיו את היהודים בהולאנדיא ימים רבים, ומאז ירו פליטי ספרד אבן הראשה לתלמוד תורת ישראל וידיעת לשונה המקורית, לא פסקה משם שלשלת חכמים ונבונים, סופרים משוררים ומליצים עד ימי הרמבמ“ן. מתעודדים ומתחזקים להחזיק במעוזי ספרות ישראל, ובראשית המאה הששית מצאנו שמה; הרבה חכמים מופלאים בתורה, בחכמה ובמליצת הלשון, ומהם ר' יצחק ב”ר אליהו יחזקיהו בלינפאנטי – רב גדול אחד מחכמי בית המדרש עץ חיים, ודרשן בבית הכנסת הגדול, ועם זה משורר נפלא. שיריו באו בהסכמות על ספרים שונים ומהם על ספר חכמת שלמה ורוח חן להרנה“ו. ועל ספר פאר הדור, וס' דברי דוד, ורובי שיריו נשארו בכ”י. וכמו כן השאיר אחריו ספר שיח (שפתי ישנים חדש) יצחק, רשימות ספרים. ומן הדוגמאות המעטות שהעתיק הרב החכם ר' גבריאל פאלאק (הכרמל שנה ששית) נראה לדעת, כי ספרו זה נעשה בתכלית השלימות וראוי להיות לאות ולמופת לכל הביבליאגראפים, (עיין הכרמל שנה ששית נומר 34) ר' משה רפאל חזקיהו דא וויגה, חכם ומשורר נמצא שיר הסכמתו על ספר פאר הדור. ר' יוסף שפריט גבאי, חכם ומשורר מפואר. (עיין ס' דברי דוד) ר' אברהם יחזקיהו בשן, חכם תורני ומשורר גדול בא בשיר תהלה על ספר גן נעול להרנה“ו, משנת תקכ”ה, ומכנה את עצמו המגיה האביב. ר' דוד בהרב ר' רפאל מילדולה, הדיין המצוין, חכם גדול ומשורר נכבד. מלבד ספריו בהלכה (דברי דוד שו"ת) חבר: ספר הנהגת ולמוד התלמידים, (אמסטרדאם תקי"א) מועד דוד, בחכמת התקופות והמולדות, ספר נכבד מאד, ר' דוד פראנקו (נולד תע“ג ומת תק”יג) מינדיס, מגדולי חכמי ישיבת עץ חיים. מדקדק ומשורר נכבד, חבר ספרים הרבה בענינים שונים ורובם נשאר בכ“י, והנדפסים הם ס' גמול עתליה וס' תשועת ישראל. וכמו כן שירי נכבדים ותולדות חכמי ישראל בספרי המאספים הראשונים – ולפי עדות כותב תולדותיו החכם ר' דוד מונטיזאנוס, אשר העתיק ללשון הקדש הרב ר' גבריאל פאלאק (המגיד שנה י"ב נומר 12) נמצא בימי הרב ר' דוד פראנקו מינדיס באמסטרדאם, אחוזת תורה ולקח, חברה ללמוד ספר המורה פעמים בשבוע, וחברת דורשי מליצת שפת עבר, ובשתי החברות הנכבדות האלה, היה הרב ר' דוד פראנקו, חבר, וראש. ומחבריו המופלאים אשר הציב להם שם בעל התולדות רד”פ, הם ר' יעקב חי ישראל, ר' דוד גונימוס פיריירה, ר' מרדכי תמה מעתיק ספר פאר הדור, כולם חכמים ומשוררים יקרים. ומרעיו היקרים ר' חיים בינגער חכם מופלא ומפורסם בדורו, נמצא שיר־תהלתו על ספר תשועה ישראל, ובדור ההוא הר“ר יוסף ב”ר דוד עשווא מיושבי האג הבירה חכם תורני ומדקדק בעל מסורה, חבר ספר מבין חידות על המסורה ספר נכבד, (אמסטרדאם תקכ"ד).


 

ו) המאה הששית ותחלת המאה השביעית. מן רבינו משה מענדעלכאהן.    🔗


א) ההשכלה באשכנז.    🔗

64 §

כל טובי המעיינים והמשכילים בעמנו כלם פה אחד עונים ואומרים כי רבינו משה מענדעלסאהן ז“ל ברא חדשה בישראל, קרא לאור עולם חיי השכלה חדשה, שנה רוח אחיו וטעמם והחליף עתותיהם לטובה. וכאשר נתחכם לדעת במה זכה משה וזכה את הרבים יתר שאת ויתר עז על כל החכמים אשר קדמוהו, ועל כל חכמי דורו? נראה כי בשתים הפליא רבינו משה לעשות עם עמו גדולות ונפלאות, בספרותו המחקרית הפילסופית לבני אשכנז, ובספרותו התורנית לבני ישראל. בחכמתו המופלאה אשר עלה בה כמעלות סופרי אשכנז הגדולים פרץ פרצים בחומת הברזל אשר הפסיקה בין הנוצרים, עמי אשכנז ובין אחיו היהודים. גדולי חכמי הנוצרים למדו לדעת את משה ואת חכמתו, ויתחילו להוקיר בגללו את אחיו בני עמו בכלל, שמעו מפיו דברי אמת על אודות חכמת ישראל ודברי תוכחה על אודות שפלות מעמדם בקרב העמים, ויתחילו ללמד זכות על היהודים ולדון דינם למזור. וכאשר הרים משה ידו הגדולה ללמד לעמו דעת תורתם ופקח עיניהם לראות באור המדע, הכשירם הכשר דעת אמונה צרופה בתורת שלומי אמוני ישראל, ולמדם בינה לעתים לדעת מה יעשה אדם מישראל באשר הוא אדם בארץ. והנה לרגלי מלאכתנו במאמרנו זה, אין לנו עסק עם מענדעלסאהן כי אם בבחינת מעשיו הגדולים להשכלת בני ישראל, מה היו הפעולות האלה? במה היה כחם יפה? ואיזה דרכים התותה ההשגחה העליונה לפניו לעלות בם למרום תשועת העם; ולמען נוכל הבין הבנה ברורה את כל הדברים האלה ראינו להתבונן כמעט אל החכמים אשר היו בעוזרי מענדעלסאהן לפתח את הכנותיו הנפלאות ולגדלו אל הגדולה אשר עלה אליה. בימי נעוריו למד רבינו משה וקבל תורה מפי הרב החכם הגאון ר' דוד, בעל קרבן העדה, פירוש על הירושלמי בתחלה בעיר מולדתו בדעסוי, ואחרי כן בברלין מקום נתקבל הר”ר דוד לאב"ד, הרב הגדול הזה עם היותו מגדולי התלמודיים בדורו, היה אוהב את הפשט ושונא את הפלפול שלא להלכה, וממנו למד רבינו משה ראשונה חכמת התלמוד והפוסקים בנתיבות הפשט. וכאשר החל רוח אהבת החכמה לפעמו הקרה ה' לפניו שני מורים זה אחר זה שונים ונפרדים איש מרעהו בהליכות חייהם ובמעמדם בחיי החברה, הראשון הגאון החכם הכולל ר' ישראל בר משה מזאמושץ, רב תלמודי גדול חוקר ומעיין בפלסופיא הדתית וחכם גדול בכל החכמות הלמודיות, ומאשר נעלה על בני ארצו בחכמה ודעת, נחשבו לו ידיעותיו המופלאות לחטאות, ומחמת רודפיו עזב את עיר מולדתו וילך לו ברלינה וימצא לו מחסה בבית אחד הנדיבים, שמה מצאהו משה ושמה התודע לו ישראל וימשוך אליו חסד ללמדו את החכמות הלמודיות ולהורות לו הדרך אל מקדש הפלסופיא הדתית לבני ישראל24 והשני הוא הרב ר' אהרן עמריך הנודע בשם דאקטאר גומפרעץ, רופא מומחה וחכם מופלא בדורו חבר ורע אל גדולי חכמי ברלין חברי האקאדעמיא, וביותר עם סגן האקאדעמיא (מאורפערטיוס) ועם הפלסוף הצרפתי רע פרידריך הגדול (מארגיוס די ארגעוס), החכם המופלא הזה למד את משה טוב טעם המדעים, את הלשונות החיות, צרפתית ואנגלית, והסבירו לו את השיטות הפלסופיות החדשות של לייבניטץ, וואלף. ועוד יתרת עשה למשה הוציאו מסתר אהלו והביאו אל בתי גדולי חכמי האקאדעמיא חבריו, ועולם חדש נפתח לפני משה.

אולם גם הרב ר' אהרן עמריך היה משלומי אמוני ישראל, תורני וסופר נכבד בישראל, וחבר שני מאמרים יקרים בלשון הקדש, מגלה סוד פירוש על פירוש הראב"ע לחמש מגלות ומאמר המדע, ציור כולל ומקף נושאי כל המדעים.25


65 §

שני החכמים המופלאים האלה, איש איש ממקום עמדתו תכנו את רוח משה, וכוננו יסוד חכמתו על אדני הספרות העברית וההשכלה הדתית, ובכח ההערה הקדושה אשר העירוהו התחיל לנסות דבר אל השכלת אחיו בעלומי ימיו כמעט הגיע לשנת העשרים ואחת. ערך תקי“א. ויאמר להוציא בחברת רעהו ר' טוביה, עלים למועדים בשם קהלת מוסר, כוללים עיונים והשקפות בחכמת הטבע ובתפארת הבריאה, מיוסדים על מאמרי חז”ל שיש בהם רמזי מדע, ובקרוב רבינו משה אל מלאכת הקדש הזאת היתה לו, לפי דעתנו, כוונה כפולה, לצרף ולזקק טעם העם ולהעירו ולהרגיש את הדר היצירה הרגש מוסרי, למען תפקחנה עיניהם וראו את הסוללות של הפלפולים והרמזים אשר סביב שתו הדרשנים והמקובלים על דברי חז“ל ומקראי קדש, אשר באמת אך ישר תחזינה עיניהם, ולמוסר חכמה העירו אזנים; וללמד את בני הנעורים לדבר צחות בלשון הקדש, כי אותה מצא כלי שרת בקדש, להתקרב אל הפשט הברור בהבנת המקרא ודברי חכמינו. לפי דברי הרב ר' יצחק אייכל מחבר תולדות הרמבמ”ן לא יצאו מן העלים האלה כי אם שני עלים כוללים שלשה שערים, וחמת המקנאים בערה במשה ויצוו עליו לבלי יוסיף להוציאם עוד. והאיש משה עניו מאד ולא ידע התנגדות מעודו, משך ידו וחדל להקהיל קהילותיו. והנה לא הודיע לנו אייכל מה טענו המקנאים כנגד העלים האלה וגם אנחנו אשר ראינו את השערים השלשה האלה (נדפסים שנית במאסף לשנת תקמ"ה) לא יכולנו למצוא בהם טעם כל שהוא לטענה וחובה. אם לא שנאמר כי הרגישו רבני הדור ההוא בקרני ההרגשה הדקים אשר אהבת הקיום וההשארה מזוינה בהם, כי רעה גדולה צפונה בחיק המאמרים הפשוטים והנקיים האלה, לשיטת תלמודם העקובה; וכי עתידים קוי האור הדקים היוצאים מאת המאמרים הנאמרים בהשכל ודעת בטוב טעם שפה ברורה לגרש חשכת הערפל אשר כסו בה את שמי ישראל.

שנים כעשרים עברו לו להרמבמ“ן, בהסתר פנים מאת המון הרבנים ומרגשתם, אך לא בהתרחקו מהם נתרחק ונפרד ממחשבותיו הטובות לתועלת השכלת אחיו ובשנת תקל”א הוציא לאור באורו על ספר קהלת, בצרוף הקדמה נפלאה להאיר ולהבדיל בין דרכי באורי המקרא הידועים אצלנו בשם פרדס ("פשט "רמז "דרוש "סוד), עברו עוד עשר שנים ורבינו משה נתן את לבבו לקרוב אל המעשה הגדול אשר בו פתח פתח גדול ורחב לפני ההשכלה הדתית והכללית לבני ישראל. והיא תרגום התורה ללשון אשכנזית צחה, ובאורה על פי הפשט הפשוט.

66 §

בהקדמתו על תרגומו ובאורו הנודעה בשם אור לנתיבה אחרי שזכר שלא לשבח את ההעתקה האשכנזית שהיתה ביד מלמדי המקרא בימיו כי משחתה בה לגעל נפש, אמר: “וילדי בני ישראל אשר להם לב להבין אמרי בינה ישוטטו לבקש את דבר ה' מעל העתקות חכמי הנוצרים המעתיקים כפי ראות עיניהם מאין פנות אל קבלת חז”ל והמסורה" ובדברו על דבר הסבה אשר הביאתהו אל מלאכת התרגום הוא אומר: כי כאשר חנן לו ה' ילדים והגיע עתם ללמדם תורה ולשננם דברי אלהים חיים ככתוב, הואיל לתרגם את חח"ת בלשון אשכנז המתוקן והמסולסל לתועלת הילדים הרכים לחנכם בכוונת הכתוב ובמליצת הלשון וזך לקחו אולם במכתבו אל רעו השר (פאן הענניגס) מקאפענהאגען הוא אומר “נאך אייניגער אונטערזוכונג פאנד איך דאסס דער איבעררעסט מיינער קראפטע נאך הינרייכען קאננטע מיינען קינדערן אונד פיללייכט איינען אנזעהנליכען טהייל מיינער נאטציאן איינען גוטען דיענסט צו ערצייגען ווען איך איהנען איינע בעססערע איבערזעטצונג אונד ערקלערונג דער הייליגען ביכער אין דיא האנדע גאבע אלס זיא ביזהער געהאבט, דיזעס איזט דער ערסטע שריטט צור קולטור פאן וועלכער מיינא נאטציאן, ליידער, אין איינער זאלכען ענטפערנונג געהאלטען ווירד דאס מאן אן דער מעגליכקייט איינער בעססערונג בייאנאחע פערצווייפלען מאכטע” (מאזעס מענדעלסאהן, פאן ד"ר קאיזערלינג. זייטע 522). ובאמת שני הטעמים האלה הנראים כשונים לפי ההשקפה הראשונה, קשורים ותלוים זה בזה, מחפץ נכבד אחד יצאו להיטב מעמד בני ישראל המדיני והמוסרי, ובדרך הקדש ימצאו, כי בצרוף מושגי האמונה הטהורה, הנתלה בהבנת המקרא על בוריו, ישכון אור ההשכלה וההצלחה לבני ישראל. הידיעה הברורה מה התורה הקדושה שואלת מאת כל אדם בישראל תלמדנו לדעת מה חובתו לרעהו, לארץ מולדתו ולבני האדם בכלל, ומה שסתם רבינו משה פירש רעו הרב ר' נפתלי הירץ ווייזל, אשר עוד נדבר על אודותיו בסמוך, במכתבו על דבר התרגום והבאור הידוע בשם מהלל רע. הלא זה דברו בקצרה: "ובהמון עדתנו רבתה הסכלות ולא השיגו בדעתם החסרה, גדל החסרון אשר השיגנו, לא ידעו מה הוא ולא יבינו מה בין תורתן של ראשונים, לתורתן של אחרונים ולא יאמינו שצריך רחב לב, ודעת קדושים בינה לעמוד על דבריה ותקטן עוד בעיניהם שלא יחושו אפילו לדקדוק הלשון, והם שולחים ילדיהם אל בית הספר כבני ד' וכבני ה' תחת יד מורים ללמוד המקרא מבלי שים לב אם הם דברי צחות או עלגי לשון וכבדי שפה, והם ילמדו עם הילדים הרכים האלה כפי דרכם כמו שנה או ימים במספר וככלות המועד יבשרו את אבותיהם לאמר כבר הצליחו בניכם ללמוד משנה, אז יתחילו ללמדם באחת המקצועות שבתורה דיני קדושין כתובות או גיטין טרם יבין הנער מנהגי בני אדם ועסקיהם, על כן היו דבריהם על הנערים לטרח, ועל הרוב כשיגדלו מהר יפרקו עול התלמוד מעליהם, ובסורם ממנו לא תשאר בידם מאומה לא תורה ולא יסודות אמונת ישראל לא מוסר השכל ולא דרך ארץ כי מעולם לא הגיד לו רבו דבר מכל זה כי הרב היה רגיל בדרשות ודרך הפשט נעלם ממנו, ובאלה הדרשות לא שמעו אזניו מה שפיו מדבר, והנה הוא ממלא מוח התינוק הרפה בדברים נפלאים ובדרשות סתומות שנעלם עניניהם גם משניהם. ועוד צרה אחרת בגלילות הללו שגם אם הרב עומד על פשט הכתוב אין בידו לפרשו לתלמידיו כי אין מלה בלשונו להנעים מחשבות לבו על אזן התלמיד.

מן הדברים האלה שמענו כי כפלים. לתושיה במעשה התרגום האשכנזי והבאור, ובשנים אלה אמר הרמבמ"ן להגיע אל מחוז החפץ – לישר הדורי החנוך ולסקלו מכל אבן נגף. לטעת על פיהם שפה לנאמנים, ובלבבם יסודות האמונה הטהורה – נקיה מכל סוגי הפלפולים והדרשות המבלבלות. אשר על כן אם גדלה תועלת ההעתקה האשכנזית לאחיו בני עמו יושבי ארצות אשכנז, גדולים ממנה מעשי הבאור שהאיר עיני ישראל בכל ארצות מושבותיהם, כמו שיתבאר עוד בסמוך.

67 §

וההשגחה העליונה שלחה לו למשה עבדה עוזרים ומסייעים נאמנים במלאכת הקדש, היא מלאכת הבאור אשר התנה מראש שיהיה מחובר אל ההעתקה כנראה מהקדמתו אור לנתיבה. אנשים מופלאים בחכמת התורה והלשון חברו יחדיו להוציא חפצו הנכבד לפעולת אדם. הגדול שבהם הוא הרב ר' נפתלי הירץ ווייזל (נולד ערך תפ"ה) לאיש גדול בעמו מרואי פני מלך דענעמארק ר' ישכר בער. מאהבת ר' נפתלי את התורה ובהתבוננו בה בינה בסברא ישרה ובהרגש אמונה טהורה; נפתחו לפניו מנעולי הגן הנעול של חכמת הלשון וראה במחזה כחותיה הצפונים במקראי קדש, ורוח שירת שפת קדש דברה בו ומלתה על לשונו. ויהי מבאר נפלא ומשורר קדוש, ספריו בחקירות הלשון באורי מוסרי חז“ל (גן נעול. חברו בשנת תקכ“ה כו', חכמת שלמה שנת תק”ם יין לבנון ש' תקל"ח) הבנוים על מחקרי כחות הנפש, ושיריו הנפלאים בטהרת הקדש וביפי הבנין, הריחו רבים מן החכמים התלמודיים ברוח חדשה, רוח אהבה אל הבנת המקרא בדרך הפשט, ואל החקירות בשרשי הלשון, ורוח חן אל מליצות ספרי קדשנו ושירי משוררינו, את האיש הדגול הזה אשר כלו אמר רגשות קדש לחכמת התורה ולשונה קרא הרמבמ”ן לעזור לו במלאכתו, ווייזל אשר מראש שמח שמחה טהורה במלאכת משה בתרגומו ובכוונתו הטובה להשיב שבות הפשט, ולשחרר את מקראי קדש מעול שעבוד הדרוש המפולפל והסוד, שש לקראת קול הקורא לו בצדק, ויקבל עליו באור ספר ויקרא, וה' עזרו ויצא מידו כלי חפץ מאד נעלה לתקנת החנוך התלמודי, כי בכל היותו באיזה מקומות מאריך הרבה ונוטה מעט אל הדרוש הפשוט פקח עיני התלמודים, בבאורו לספר זה הוא ס' תורת כהנים המלא מצות וחוקים ועליו תלו החכמים מדור דור תלי תלים של הלכות ופלפולים, לראות אור הבנת המקרא בנתיבות הפשט ולהבין גם דרשות חז“ל ולמודיהם בדרך ישרה. והשני לו במלאכת הקדש הוא הרב ר' שלמה בר יואל מדובנא רב תלמודי ממופלגי פולין, אוהב את הפשט בכל נפשו מדקדק גדול בדורו בקי במסורות בעל סברא ישרה ומשכיל אל דבר אמת. הרב הזה בא לברלין להתפרנס שם מחכמתו חכמת הדקדוק ויקחהו הרמבמ”ן ללמדה את בנו, ואחרי הכירו איש את רעהו, ור' שלמה ראה את התרגום אשר חבר הרמבמ“ן מתחלה לתועלת בניו, העירו להוציאו לאור, למען יאותו רבים לאורו, הרמב”ן הסכים לעצתו אך בתנאי שיחבר הרש“ד באור להבנת המקרא על פי התרגום. ובתחלה עלה במחשבתו שהרש”ד לבדו יחבר את הבאור לחמשת הספרים, אך אחרי כן ראה שתכבד המלאכה עליו לבדו, קרא את הרב ר“נ ווייזל לפרש ספר ויקרא, ועל עצמו קבל לפרש ס' שמות ופירש כמו כן פרשה בראשית, ומהרש”ד אמר לפרש את שאר הספרים השלשה, ולהוסיף על הבאור ס' תקון סופרים בעניני המסורה, אולם לאיזה סבה נטש מהרש"ד את המלאכה ולא חבר כי אם באור לספר בראשית ותקון סופרים לס' בראשית ושמות. – שני החבורים האלה נעשו בהבנה מושכלת וידיעה מופלגת בחכמת הדקדוק והמסורות.

במקום מהרש“ד קרא הרמבמ”ן לפרש ס' במדבר דברים את מורה בניו החכם ר' הירץ האמבורג ואת ר' אהרן מיעראסלאוו, את תולדות ר' אהרן לא ידענו, והאמבורג היה מילידי באהיען מכפר ליעבען הסמוך לפראג נולד בשנת 1749 (תק"ט) ונתגדל על ברכי התלמוד, וכאשר בא בימי הבחרות נשאו לבבו ללמוד לשונות שונות ולמודי המדעים, וביחוד שקד על חכמת החנוך ובבואו לברלין קבלהו הרמבמ“ן ויצוהו למורה ומחנך בניו ובמעלת מדותיו קנה לו אהבת הרמבמ”ן עד יום מותו. באור שני הספרים במדבר ודברים, עם היותו למטה במעלה מבאור שלשת הספרים הראשונים26 במחקרי הלשון ועמק העיון, הנהו באור שלם, טוב ויפה נשען על הפשט. והנראה מדברי הרמבמ“ן בהקדמתו הנזכרת וביחוד מהקדמת מהרש”ד אל הבאור שנמצאת אצלנו בכ“י היה הרמבמ”ן המנצח על מלאכת הבאורים בעיון ושקידה רבה, ואור לנתיבתם. נבוני הרבנים ששו לקראת המלאכה הנכבדה הזאת – מלאכת התרגום והבאור, ואך איזה קנאים שבהם כשמעם את בשורת ההעתקה התקצפו ויאמרו לגזור עליה שלא תצא לאור, אך בטלה דעתם אצל הרוב, והמלאכה לא הופרה. והרמבמ"ן עם רוב ענותו, והשמרו תמיד מן המחלקת לא נפל פחד המדון עליו בדבר הגדול הזה ואך להפך, מרגשת הקנאים למד לדעת מעלת מלאכתו הגדולה, ובמכתבו אל השר העננינגס אמר: יע מעהר ווידערשטאנד דיזער שוואכע פערזוך פינדעט, רעסטא נאטה ווענדיגער שיינט ער מיר, אונד רעסטא אייפריגער ווערדע איך איהן אויסצופיהרען זוכען (קאיזערלינג דף 522). אך רבים וכן שלמים הכירו מעלת עבודתו, והמונעים המעטים אשר עמדו כנגדה בתחלה, שבו להיות בעוזריה לפנות לה דרך אל לבב העם מקרוב ומרחוק ובכח האמת אשר עז לה בקרבה, הפליאה לעשות רב טוב בבית ישראל, לתקן את סדרי החנוך, לשנות ולהוציא את הישן מפני סדרי חנוך חדשים ערוכים לחפצי האמונה והתבונה.

מטעם הרמבמ“ן נוסדה בברלין חברת חנוך נערים על ידי הגבירים החכמים המופלאים ר' דוד פרידלאנדער (תלמיד הרמבמ"ן) וגיסו ר' איציק ב”ר דניאל יפה. ועד מהרה כוננו בית ספר חדש מתוקן ונערך לחפצי החנוך המושכל.

68 §

ההתעוררות הגדולה הזאת אשר ממקור ישראל יצאה החליפה כח ולבשה עז על ידי התעוררות אחרת חצונית. ממרום כסא קיסר עסטרייך יצאה דת לתקן סדרי החינוך לבני ישראל במדינות ממשלתו ותמצא און לה ברוח כביר מתעורר לקראתה בהרב ר' נפתלי הירץ ווייזל. בעצם הימים ההם שיצאה לאור העתקת התורה והביאור, פקד פראנץ יאזעף השני את עבדיו היהודים פקודת ישועה ורחמים, בפתשגן הכתב הידוע בשם טאלעראנץ עדיקט מיום 13 מייא שנת 1781, ובכלל החוקים הטובים אשר נתן לישראל צוה ליסד בתי ספר לעם ללמוד ראשית יסודות הדת וראשית למודי המדעים והלשונות, הפקודה הקיפה את הארץ, נבוני העם וטובי הרבנים שמחו לקראתה, ונפש ווייזל הטהורה הנוחה להתפעל מכל דבר טוב ותושיה להשכלת אחיו, מלאה גיל וחדוה, ומדאגה מדבר פן יקומו אוהבי ההרגל אשר רוחם זרה אל כל תקון, וישיתו יגון בלבב העם בגלל החדשות האלה, התעורר וכתב מכתב דברי שלום ואמת, לנחמם ולשמחם מיגונם, במכתב הזה באר חובות החנוך הכללי המדעי והמוסרי המיוסד על יסודות החנוך הדתי המתוקן, והוכיח כי מטעם תורתנו אנחנו מצווים ללמוד חכמה ודעת, המכתב הזה מצא חן ושכל טוב בעיני שלומי אמוני ישראל המשכילים אל דבר אמת, ואך שלשה רבני פולין התעוררו בחמה עזה עליו ושפכו חרפות ובוז על ראשו ולבעבור הצדק נפשו הצדקת עמד וכתב מכתב שני בשם רב טוב לבני ישראל, לקיים דבריו הראשונים מן הכתוב הקבלה והשכל, וחכמי טריעסט פנו בזמן ההוא בשאלתם אל הרמבמ“ן כי יורה להם הדרך ילכו בה בתקנת בתי הספר בטעם הקיסר, הרמבמ”ן השיב להם על שאלתם וישלח להם את המכתב הראשון להרנה“ו, וישמחו חכמי טריעסט על דבריו, והחכם ר' אליהו מורפורגו מגראדיסקו העתיקו ללשון איטאלקית, אז אורו עיני ווייזל לראות כי יש לו גואלים ואוהבים בין רבני איטאליא, וישלח להם גם את מכתבו השני ויבקשם כי יעמדו לימין צדקו כנגד הטוענים עליו ויוציאו לאור משפטו. ורבני איטאליא התעוררו איש איש ממקום כבודו ויצאו להצדיק את הצדיק במכתביהם ובפסקיהם והמשוררים שבהם הרימו קול בשיר לכבודו, וליקר מחשבותיו הטובות, את המכתבים האלה והשירים הדפיס הרנה”ו בחוברת בשם עין משפט ועליהם הוסיף עוד מכתב רביעי בשם רחובות בו הרחיב לבאר את דרכי החנוך הכללי והפרטי הטוב ומתוקן לבני ישראל תכלית באור.

ארבעת המכתבים האלה הביאו רב טוב לבית ישראל, המחרפים נסוגו אחור ולא יספו להשמיע קולם עוד, ודבר נפתלי רץ כאילה שלוחה להביא ולהפיץ את הדיעות המזוקקות והציורים המבוררים מתורת החנוך בכל מושבות ישראל בארצות אשכנז.

69 §

לאור חכמת הרמבמ“ן והרנה”ו ניאותו בחירי בחורי ישראל מקרוב ומרחוק, והמשכילים האלה ראו ונוכחו כי כבר יש לאל ידם להוציא מכתב עתי לבני ישראל, ויתכן שבעצתו והערתו נמנו וגמרו ליסד חברת דורשי לשון עבר בקאניגסבערג וברלין לתכלית זאת ובהודעתם הנקראת נחל הבשור בארו תכנית מחשבותיהם במכתבם אל הרנה“ו, שהיא “להפיץ ידיעת סגולות לשון הקדש, להאיר נתיב בדקדוקה. ליישר מעגל במליצותיה, לדרוש אחרי הליכותיה במקראי קדש, לשקול במאזני צדק פירושי הקדמונים, ולהסיר גם המכשלה מנתיבות התלמוד אשר כשלו בה רבים ממלמדי העם אשר לא שקדו מימיהם על שערי החכמה וכמו כן להפיץ גם ידיעות מועילות בנוגע אל החנוך הטבעי המוסרי והמדעי, וללמד את העם דעת תולדות גדוליו וחכמיו בכל הדורות, סוף דבר הכל נשמע, להשיב שבות חכמת ישראל וספרותה” ההודעה הזאת יצאה בחדש ניסן תקמ”ג והחותמים עליה הם ר' איצק אייכל ר' שמעון פרידלאנדער, ר' מענדיל ברעסלוי ור' זנוויל פרידלאנדער, ובמכתבם אל הרנה“ו אשר קראוהו לעמוד על ימינם אמרו: “אגודת בחורים משכילים מהם תורניים ומהם יודעי לשונות זרות יון ורוסי ויתר העמים ומביני ענין בחכמות השימושיות והרמות הסכימו יחד להוציא לאור את המכתב הזה הנקרא בשם המאסף מדי חדש בחדשו” כתבנית המכתב העתי לחכמה ומדע אשר יצא בברלין בלשון אשכנזית27 על ידי גדולי חכמי הנוצרים בדור ההוא הידוע בשם “בערלינשע מאנאטסשריפט”. המאסף התחיל לצאת בראשית שנת תקמ”ד, ותמידים כסדרם יצאו במשך שבע שנים, חדש לחדש הביע אמרי בינה ושנה לשנה חוה דעת חכמה, מעת אל עת ניתוספו החברים העושים במלאכת הקדש, ונתרחבו הענינים והמחקרים לטהרת השפה הקדושה ולהאדרת הידיעות המועילות בקרב בני ישראל. ותחת אשר היתה החברה אך מצערה בראשיתה ותכליתה כשמה “דורשי לשון עבר” רחבו ונסבו מעגלותיה בהמשך הזמן הרבה מאד ומטרתה גדלה ורחבה גם היא “לשחר טוב ותושיה” הוא השם שנתנו לחברתם שנית, להודיע שכוונת חברתם כפולה ומכופלת להרים קרן חכמת ישראל לטהרה מן החלאה אשר עלתה עליה, ולהחליף כחה ברוח חיים חדשים חיי ההשכלה והדעת אשר השתלמה והסתלסלה בעולם בימים ההם. המחשבות הטובות האלה קראו לפעולת אדם תלמידי הרמבמ"ן וההולכים בדרכיו גם מחוץ לגבולות המאספים בעצם הימים ההם וגם אחרי כן בהמשך כמה וכמה שנים.

70 §

ראשית מלאכתם היתה להוסיף ולבנות בבנין הבנת המקרא אשר החל הרמבמ“ן, אשר מלבד חמשה חומשי תורה, העתיק גם את ס' תהלים, שיר השירים, ושירת דבורה ובאר, כאמור, מגלת קהלת ותלמידיו לא אחרו למלא אחריו, הרב ר' יואל ברי"ל, הנודע ג”כ בשם הפראפיסור לעווע, פירש את ספר התהלים ע“פ תרגום רבו, והקדים לפרושו הקדמה נפלאה מאד מענין השיר בכלל ומליצת ספרי קדש בפרט, ותולדות השיר וכלי לויתם בישראל. ושירי ס' תהלים ומחבריהם, והכל בשפה ברורה נפלאה. הר”ר פרידלאנדער העתיק מגלת קהלת, הר“ר אהרן מהאללי או וואלפסאהן העתיק ובאר מג' אסתר רות ואיכה. ור' איצק אייכל תרגם ובאר ס' משלי, ובשנים כעשרים יצאו לאור כל מקראי קדש מתורגמים ומבוארים על ידי חכמי דעססוי, ר' מאיר אבארניק, ר' שמואל דעטמאלד ור' יהודה ליב בן זאב. וכמו שיבוא עוד. הפלסופיא בכלל והדתות בפרט אשר החיה הרמבמ”ן בספריו בלשון אשכנזית, ובמאמריו הקצרים והנפלאים בלשון הקודש כמו באור על מלות ההגיון להרמב“ם, מאמר הנפש, ודרוש קשור הנפש עם הגוף, ובבאוריו לתורה ולס' קהלת, מצאה עוז לה ביודעיו ותלמידיו אחריו. הפלסוף החריף ר' שלמה מיימון מליטא, באר את החלק הראשון מספר מורה נבוכים, באור נפלא מאד מנקודת המבט של הפלסופיא החדשה. ר' יהודה ליב בן זאב באר והוציא לאור את ספר האמונות והדיעות לרבינו סעדיה גאון, הרב ר' יצחק מסאטנוב, באר את שני החלקים האחרונים מס' מורה הנבוכים, את ס' הכוזרי, וספר המדות לאריסטו. ר' ישי בער סמיץ העתיק את ס' הפעדאן להרמבמ”ן העתקה יפה מאד. –

בחכמת הלשון, הפליא לעשות הרב התורני המופלא ר' שלמה מאפענהיים דיין בק“ק ברעסלוי בספרו הנפלא יריעות שלמה, בבאור שמות הנרדפים. אשר העמיק לחקור בהם, מצד חכמת הנפש וכחותיה, וספרו הוא מן הספרים המופלאים אשר לא נערך חין ערכם כראוי עד היום. ולא לחנם אמר הרב ר' וואלף היידענהיים עליו “דיזעס קונסט־ווערק דעס מענשליכען פערשטאנדעס געהארט צו דען ריזען ויערקען אונזערעס יאהר הונדערט” (קונטרס רגל מבשר), גם בדקדוקה הגדיל לעשות הרב המעיר הזה, הוא ר' וואלף היידענהיים בבאוריו על רש”י (הבנת מקרא) על ההפטרות, לחנים ועל הפיוטים. ר' יצחק מסאטנוב בספרו שפתי רננות, ויעתר יצחק. ור' יהודה ליב בן זאב. בתלמודו, והערות לסדר התפלות.

גם בחקירות זמן חבורי ספרי מקראי קדש, תכונת מחבריהם וסגנון מליצותיהם (ביבלישע קריטיק) פתחו החכמים המבארים והמתרגמים הנזכרים פתח רחב, ומהם ר' יואל בריל בהקדמתו לס' תהלים הנזכרה, חכמי דעסוי בהקדמתם היקרה לתרי עשר. ר' אהרן וואלפסאהן בהקדמותיו לבאוריו וביחוד ר' יהודה ליב בן זאב בספרו הנכבד מבוא למקראי קדש.

ובחכמת החנוך להתחלת הלמוד, וכמו כן בהצעת יסודי הדת והמוסר לבני הנעורים, ראו חכמי הדור הזה לחבר חבורים מועילים. כמו ס' מסלת הלמוד לבן זאב, אבטליון לר“א וואלפסאהן. יסודי הדת לב”ש, ואמרי שפר לר' הירץ האמבורג.

71 §

גם חכמות הלמודיות והטבע מצאו להן מהלכים בקרב ספרות ישראל, וחכמי הדור הזה ראו כי טוב ונאה לטעת את המדעים האלה על תלמי לשון עברית – כלי מחזיק ברכת ההשכלה לכלל העם. ר' דוד פרידהויזען חבר ס' כליל החשבון בחכמת האלגברי ספר נפלא מאד. ר' מאיר פירדא, חבר ספר כללי הנדסה, פרפראות לחכמה, וס' יראת שמים בתכונה ותקופות, ור' ברוך לינדא מבעלי המאספים חבר ס' ראשית למודים בספורי הטבע וחכמת הטבע. (שני חלקים), ורעיו החכמים המופלאים בדור ששו לקראתו וסמכו ידיהם עליו בשמחה, בראותם את התועלת הגדולה הצפונה בספרים כאלה הכתובים בשפת עבר להשכלת העם. ולמען דעת מי ומי הם החכמים המסכימים האלה ומה היתה מלאכתם, עמדתם בזמנם. אמרנו להזכירם בשמם ותור מעלתם ולהעתיק גם קצת מדבריהם. האחד הוא הרב החכם המפואר דאקטאר מ' בלאך (נולד באנשבאך שנת 1723 תפ"ג) הנודע בשערי חכמי איירופה בספריו על תולדות הדגים, ותולעי הקרב, חבר ורע מובהק לעדת החכמים החוקרים אשר בגאטינגען, אוטרעכט, פראנקפורט, פליסינגען והארלעם, רע לחכמי האקאדעמיא אשר לדוכס מאיינץ ולחברת החכמים חוקרי הטבע אשר בברלין, דאנציג, האללי, צירך, ולחכמי האקאדעמיא אשר לקיסר אסטרייך, ולחכמי העקאדאמיא28 אשר בפעטערבורג לייפציג באייערען. והשני הרב החכם המופלא הרופא המפואר הפלוסף הגדול, דאקטאר מ' הערץ האפראטה, אשר זכה להיות מורה לבני המלך פרוסיא בחכמת הטבע המעשית (עקספרימענטאל פהיזיק) ופראפיסור לחכמת הפלסופיא בהאניווערסיטעט בברלין עוד בשנת תקמ“ח 1788. שני החכמים המופלאים האלה, אשר בין גדולי חכמי איירופא נחשבו, והשקפתם על הליכות השכלת ישראל היתה בלא ספק השקפה כללית, הרבו להלל תועלת ספר ראשית למודים בפרט, וכל ספר מדעי כתוב עברית בכלל. הראשון הוא, ר' מרדכי בלאך, אומר: “כל ימי התעסקתי בחכמת הטבע ולמודיה, מצאתי מרגוע לנפשי, וראיתי כי אין בכל החכמות דברים מועילים לצרף לב האדם לדעת רוממות אל וגדולתו כבחכמה זו וכו'. וכל עוד שהייתי שמח בחכמה זו הייתי מצטער בראותי כי לזרע אמונים בני ישראל לא נתנו דבריה בכתובים ואין לנעריהם מקום למלאות לבביהם מעדניה, ופעמים רבות אמרתי אל לבי מי יתן לי עט סופר מהיר בלשוננו הקדושה ואעשה טובה לישראל לכתוב לפניהם הדברים כאשר כתבתי בלשון העמים, ועתה נחמתי ונמלאתי ששון בראותי את המחברת הנחמדה אשר חבר ה”ה היקר והשלם ר' ברוך לינדאי וכו'” והשני, הוא הרב ר' מרדכי הערץ, אומר: והנה אם לכל אומר ולשון אשר סביבותנו נפתחו נתיבים רבים בלמודים האלה (למודי המדעים הטבעים) לחנך בהם נעריהם, ואנחנו עם ה' בחירי יה ועדתו נסגורה בעדנו ולא נעמול להורות דרך הקדש הזה גם לנערי בני עמנו? הנה באה העת לבקר את מעללינו ולתקן את המעות אשר לא שמנו לב עליו עד הנה. ולזאת בכל לבבנו נברך את האיש אשר עמל בעדנו והעתיק לפנינו את יסודי הלמודים ההם כאשר נמצאים בספרי חכמה, בלשוננו הקדושה, למען ידעם ויבינם גם האיש מעדתנו אשר לא יבין שפה זולתה".

72 §

מן החכמים המופלאים בדור הרמבמ“ן אשר מידם קרנים להם; הרב הרופא ר' מרדכי גומפל לעוויזאהן. ממשפחת שנאבר, אשר היה רופא בהאספיטאל של הדוכס דפארטלאנד בלאנדאן. והמלך גוסטאוו השלישי בשווערען קראהו להיות פרויפיסור באופסל, והיה יקר ונכבד בעיני המלך הזה, וחבר ספרים הרבה בעניני חכמת הרפואה בלשון אנגלית ואשכנזית – היה משלומי אמוני ישראל וכל מעיניו בחכמת ישראל וספרותה, וחבר בה כמה ספרים. מהם: מאמר התורה והחכמה (לאנדאן תקל"א) תוכחת מגולה פירוש על ספר קהלת, בהקדמות והצעות גדולות במהות הנפש והשארתה. (את ספרו זה הוביל שי אל המלך גוסטאוו מגינו.) יסודי התורה בבאור שלשה עשר עקרי האמונה להרמב”ם ממעמד הפלסופיא החדשה. ועוד חבר ספרים בשרשים ובהבדלת הנרדפים כמו שמזכירם בהקדמתו לס' תוכחת מגולה29 אל הפרופיסאר הזה פנו החכמים מיסדי המכתב העתי המאסף לבקשו כי יתמוך את עבודתם. ובמכתב תשובתו אליהם אחרי שהוא מודיעם כמה גדלה שמחתו בהתבשרו בשורת צאת לאור המאסף הוא מעתיק מאמר אחד מספרו מאמר התורה והחכמה, ואומר: ועוד רעה אחרת ראיתי והיא רבה מאד והיא עזיבת לשוננו הקדושה אשר אין דורש ואין מבקש לה עם ראותנו האומות אשר סביבותנו הקרובים והרחוקים לא ינוחו ולא ישקוטו מעשות ספרים אין קץ, איש איש מדבר וחובר חבר בלשון עמו למען הרחיבו, ומדוע נגרע מנחלת אבותינו לטוב לשוננו הקדושה נרפים אנחנו נרפים לבלתי עשות הדבר הטוב הזה וכו' לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים להשליך אחרי גונו עטרת תפארת לשוננו. לכו ונתחזקה בעד עמנו ובעד לשוננו" (המאסף לשנת תקמ"ד). הרב ר' וואלף ב"ר אברהם מדעסוי. חכם וחוקר פלסופי, ותורני משכיל אל הבנת המקרא בנתיבות הפשט, חבר ספר פשר דבר באור על ספר איוב (נדפס בברלין שנת תקל"ז) ובספרי המאספים הראשונים נמצאו ממנו מכתבים בחקירה האלהית ובחכמת הטבע.

ובבחינה ידועה נוכל לחשוב גם את הגאון ר' יעקב עמדין המכונה יעב"ץ במעוררי השכלת העם בדור הזה. כי הגאון הזה ראה חכמה רבה, ושלט בכל ענפי חכמת ישראל, והיה סופר מהיר ומדקדק יפה, יתר מכל רבני הזמן. ורוח בקרת לו לבקר בספרים ישנים מקובלים באומה, כמו שעשה בספרו המטפחת – שהעביר בו את ס' הזהר תקוני הזהר ומדרש הנעלם בכור הבקרת, והראה בהם סיגים מזויפים. אל הרב הגאון הזה פנה הרמבמ“ן לפעמים בשאלות בדברי הלכה ואגדה. (שאילות יעבץ קנ“ה, המאסף תקמ”ה, התאבקות ד' קס"ב, תולדות יעבץ, הוספה חמשית). והיה מן המיוחדים בגאוני דורו אשר קרא מלא אחרי החנוך הרע והמקולקל אשר הרגילו בו בני ישראל, כמו שנראה מכמה מקומות בספרו מגדול עז. ואלה דבריו בסדר הלמוד: מתחילין ללמוד עם התינוקות פרשה ויקרא, וילמדנו מקרא כלו היינו תורה נביאים כתובים, ויפה כח הספרדים בזה מכח האשכנזים המהפכים הסדר ורוצים שילמוד הנער כל התורה על רגל אחת ושיעיין הלכה בטרם יכיר לה”ק על בוריו, ואיך יעלה על הדעת להכנס לחדרי פנימות התורה שמתגלים בתורה שבע“פ אם לא נמסרו לו מפתחות החיצונות שהם פשטי המקראות שבהכרח צריך להקדימם, והחכם עיניו בראשו לבחור לבנו סדר ישר בלמודו להשכילו תחלה בתורה שבכתב ע”ד הפשט בצרוף פירש“י ) וילמדנו רוב חכמת הדקדוק ( ותדע הצרך הגדול לידיעתה שאפילו למד כל התורה אינו ניצול ממכשול בלשון ולפעמים קרוב לחירוף וגדוף, בימי הילדות קודם שיטריד שכלו בלמוד הגמרא. ואם ככה יתנהג עמו יבנה לו יסוד טוב שיעמוד עליו בנין הלמוד התכליתי בטוב וביושר. ויקל עליו אח”כ למוד התלמוד וישיגנו במהירות יותר ומה שהלך מן הזמן בלמוד המקרא ירויח על ידו שלא יכבד עליו אח“כ עיון נפ”ת וכל דבר חכמת בינה. משא“כ המבלבלים הסדר, זה וזה לא עלתה בידם (ברכת גבעון) ועל דבר תלמוד לשון עברית בכלל והכרח ידיעתה לכל בן ישראל הוא הרב הגדול הזה קובל וצועק על התלמודיים שאינם שמים לב אל טהרת הקדש, ועל אוהבי החדשות בני עמנו העשירים המשליכים אחרי גום ידיעת לה”ק ואומר: “כי ראיתי שמה ושערוריה בעם שאינם רודפים להכיר לשונם האמתי לשון הקדש אשר בלעדו לא ירים איש את ידו אף בחכמי האומות לא יקרא חכם בשלימות אם לא יהיה נשלם בידיעתו ומפזרים על זה ממון וזמן רב אם שאינו מהכרח ללמודם העברי משא”כ אנו שהוא הכרח לנו" (חלון המצרי).

73 §

זאת תורת מעשה הרמבמ“ן וחכמי דורו, וזה פרים להשכלת אחיהם. ממקור חכמת ישראל יצאה, וממקום קדוש, הבנת המקרא ותלמוד הלשון התהלכה ובאה להחיות רבים חיי בינה והשכל ועד מהרה יצאה גם מעולם העיון אל עולם המעשה, סדרי החנוך הישן המקולקל נשתנה לטוב. בתי ספר מכוננים על יסודות החנוך המושכל, נפתחו בכמה מקומות, על יד למודי הדת למדו גם לשונות שונות וראשית למודי המדעים, ומבני הנערים אשר גמרו חק למודיהם בבתי הספר האלה או התכשרו הכשר דעת בבית אבותיהם באו לשמוע בלמודים בבתי מדרשי החכמה (אוניווערסיטעטים) והצליחו וזכו לתור מעלות דאקטארים בחכמות שונות כמו הפהילאזאפיא, היוריס פרודענץ, והפהילאלאגיא, תחת אשר לפנים לא למדו כי אם חכמת הרפואה. ההשקפה המושכלת אשר סגלו להם בחירי העם על הליכות החיים וכמו כן החנוך המדעי אשר קנה לו מקום על יד החנוך הדתי המתוקן; פעלו פעולה גדולה גם על דרכי המשא והמתן אשר הסכינו בו בני ישראל מאז, בעלי המסחור החלו לכלכל דברי מסחרם ברוח דעת מסכים לחפץ הזמן, ויבנו להם בתים גדולים ונאמנים, ורבים עזבו את המסחרים הקטנים המבזים את בעליהם ויבקשו להם מקורות פרנסה אחרים אשר לא יכזבו מימיהם, והם תפארת לעוסקיהם, מחיי החול באה ההשכלה אל הקדש פנימה, המשכילים שכל טוב ברוח אמונה שקדו על תקנת סדרי העבודה בבתי הכנסיות, והתחילו להנהיג את הדרשות הפשוטות המושכלות בלשון המדינה, במקום דרשות הפלפולים המעוקלים בלשון עלגים. – כל הפעולות הטובות האלה והמעשים המתוקנים אשר נעשו בכח ההשכלה הדתית והמוסרית, בקרב ישראל, פנו דרך וסללו מסלה לפני הטבת מעמדם המדיני, וחירותם מתחת סבלות חוקי ימי קדם. המשכיל יבין כי לא בפעם אחת, אך לא בשנים אחדות יכלו לצאת לאור כל התקנות האלה מבית ומחוץ, אך יתפלא גם לראות מהירות ותכיפות המעשים והמעללים הטובים האלה, ואך החלו לצאת לפעולות אדם הנה כגבורי כח רצו אורח, וברב עז הוגו מן המסילות כל אבני נגף וצורי מכשול, מבית ומחוץ. אך בטרם נבוא לתאר ולצייר את סדרי השתלשלות ההשכלה העיונית והמעשית, ומהלכה והקיפה את כל ארצות אשכנז אמרנו להתבונן כמעט, על תולדות ההתעוררות הגדולה הזאת, בעיר ברלין, בשנים כעשרים אחרי מות הרמבמ”ן, איך נהפכה כל הפעולה הגדולה אשר פעל האיש המצוין הזה, וההולכים בדרכיו, לטובת ההשכלה הדתית, להרמת קרן האמונה המצורפה, לרועץ! איך נאלח המעין הטהור הזה, בעצם במקום מקורו, ויגרשו מימיו מים זדונים לבלע כל קדש! כי מחזה זר נראה בברלין, יתפלא עליו כל משכיל בהשקפה ראשונה, כי רבים מנכבדי העיר הזאת ובתוכם גם מתלמידי הרמבמ"ן, שכחו עד מהרה מקור ההתעוררות הטובה ותכליתה, עזבו צרכי חיי אמונת ישראל וחכמתה, וישישו משוש את חיי הדעת לבדם, נטשו רוח אומתם, וינודו לשאוף רוח מנשמת חיי העם אשר בתוכו ישבו.30

74 §

אולם בשום עין בוחנת במעמד האנשים ההם, ובהתבונן אל הסבות השונות אשר פעלו עליהם מבית ומחוץ ברוב עז וכח, נראה ונבין כי לא בחיק ההתעוררות הטובה אשר יצאה מאת הרמבמ“ן צפונה חטאת הדור ההוא, כי אם מאשר לא מצאה יתד תקועה במקום נאמן, עליה תשען וממנה תלך לפנים בנתיב אשר הורה לה, ומקום שביתתה ואחיזתה גם הוא לא נתבסס ולא נתבצר כל צרכי עם שהיה יכול לעמוד בפני הרוחות שאינן מצויות אשר השתערו אז. דור הרמבמ”ן ידוע בשמו בקורות העם האשכנזי בשם הדור הפלסופי (דאס פהילאזאפישע יאהרהונדערט) בו בדור הזה עמדו לו אל העם האשכנזי חכמים מעיינים, חוקרים וסופרים מופלאים, כסאות למלוכה ישב פרידריך הגדול, ויאזעף השני לעססינג גאטהע שיללער במשורריו, קאנט פיכטע בחוקריו, האמאן, ראמלער, עבערהארד, הערדער בסופריו, וכדומה הרבה חכמים מופלאים אשר הרגיזו עמודי הדיעות הישנות בכל דבר חכמה ומחקר. מושגים חדשים נשאו ראש והשקפות חדשות בהליכות חיי האמונה והדעת גברו בארץ, ולא יכלו בני הנעורים בבית ישראל אשר כמעט פקחו עיניהם לראות במחזה סופרי הזמן לעמוד בפני חמדת המושגים החדשים וההשקפות מקרוב באו. ועוד אחרת, מיוחדת לעיר ברלין לבדה. מאז משך אליו פרידריך הגדול את חריפי חכמי צרפת אשר ברוח חקירתם החפשית הרסו במחשבה את כל מחיצות הברזל המבדילות ומפסיקות בין מפלגות בני האדם, האמונה, היחוס, והכבוד, ההריסות אשר יצאו לפעל ממש עם הרעוואלוציאן בצרפת בשנת 1769, מצא לו רוח החקירה הזאת מהלכים באיזה מקומות באשכנז וביחוד בברלין, ולעומת אשר החזיקה גם הממשלה הפרוסית – ממשלת פרידריך הגדול – במעוזי החוקים והמשפטים הישנים, ולא שנתה בהם אף שנוי כל שהוא, החרו יחידי הסגולה להחזיק בלמודי המושגים והציורים החדשים בקרב ביתם והחיו ברוחם את חיי־המשפחה, עשו אגודות וחברות שונות להקהל ולהתאסף לפרקים בבתי הנכבדים בהם לקרוא מקראי מדע, ולהתרועע בשיחות מושכלות בטעם ההשכלה החדשה. כל יודע דעת ושוחר השכלה מכל מפלגות העם, גדולי השועים והשרים, החכמים והסופרים, העשירים אוהבי החכמה. ומה שראוי להתבונן ולהפלא כי מרבית האספות האלה הנקראו אז בשם “גייסטרייכע צירקעל” היו בבית נכבדי היהודים בברלין, בבתי הבאנקירים הגדולים וביחוד בבית הדאקטאר הפראפיסור מארקוס הערץ הנזכר, אשר היה בית ועד גדול לכל בחירי חכמי ברלין הנוצרים: האחים הומבאלד, אלכסנדר, ווילהעלם, גראף בערענשטאף, גראף אלכסנדר דאהנע, גענש, שלייערמאכער, ודומיהם נאספו ובאו שמה לשמוע מקראי מדע בחכמות הפלסופיא אשר קרא הערץ לפניהם. ועל החכמים נלוו גם בחורי פרחי אנשי הצבא, ובני השרים, עלזי החיים ובדיחי הדעת, להתרועע עם משכילי היהודים ועם בנותיהם אשר באמת עלו בחכמה וביופי על בנות הנוצרים בימים ההם.31 בחבלי אהבה כאלה משך הזמן את נכבדי היהודים בברלין אל החברה הנוצרית, ובאשר לא היה להם עוד מעמד חזק ברוחנית האומה, ולא בסיס נאמן בתורתה וחכמתה אף לא מצאו להם סמוכים בחברת כלל היהודים בני קהלתם אשר היו בשפל המצב המדיני ובתחתית מדרגת ההשכלה המדעית – נוע התנועע מעמדם בקרב עמם וכאין שופכו אשורם.

אך ימי הרעה האלה לא ארכו, והמאור אשר העלה הרמבמ"ן וטובי תלמידיו במנורת השכלת ישראל שב וניעור, עליצות החדשות הוליכה שולל דלי המדע וקלי הדעת, אך גבורי כח במקומות שונים התאזרו והתעודדו, נפתולים נפתלו עם המושגים החדשים הנצבים כצר לחיי האומה והאמונה, לחם נלחמו עם הדיעות הישנות אשר הכבידו אכפן על האמונה הצרופה ועל חיי האומה בקרב העם, וימצאו נתיבה בחכמת ישראל, להשלים בין העבר וההוה. –

75 §

כמעט כבה נר ההשכלה היהודית בברלין, שב להופיע בדעססוי עיר מולדת הרמבמ“ן, ברוח אהבת האומה והאמונה הצרופה, ותהי דעססוי לנס לשארי ערי אשכנז, עוד בשנת תקנ”ט 1799 התעוררו משכילי העיר הזאת ליסד בית ספר ללמודי הדת הלשונות והמדעים על הוצאות הקהל, בראש המיסדים עמדו החכמים ר' דוד שלמה לאקס ור' דוד פרענקעל (בן הרב הגדול ר' משה פרענקעל). ובהוסדו היה ר' דוד פראנקעל דירעקטאר והחכמים המופלאים, ר' וואלף בהגאון ר' יוסף מדעסוי, ר' משה בן ר' אורי פייבוש מארנסוואלד (הנודע אחרי כן בשם פהילפזאן) ר' שלמה זלמן הלוי מזאנדערסלעבען, (הנודע אחרי כן בשם דאקטאר גאטטהאלד זאלאמאן) נקראו למורים, ובימים לא כבירים עלה בידי החכמים האלה להאדיר כבוד הבית הזה להפליא, הפיק רצון כל שלומי אמוני ישראל ומצא שכל טוב גם בעיני ההערצאג המושל, אשר קרא שמו עליו, “פראנץ־שולע” כי היה באמת מקור נפתח להשכלת בחורי ישראל בדרך אמונה, והמורים הבאים ללמד נמצאו למדים איש מאת רעהו. בהשתדלות ר' משה בן אורי פהיליפזאן חברו יחד לתרגם ולבאר ספר תרי עשר אשר יצא בשם מנחה טהורה, בצרוף הקדמה יקרה נודעה בשם סלת למנחה, מעשי ידי המורה ר' וואלף, בבית הספר הזה החלו לדרוש כפעם בפעם בלשון אשכנזית הצחה ובטעם הדרוש המתוקן, ומבית הספר הזה עלו לדרוש בבית הכנסת, ר' וואלף הי' תחלה לדורשים בבהכ“נ בלשון אשכנזית, בקהלת ישראל באשכנז, ולדרשותיו32 הקשיבו באהבה כל באי שער דעססוי, ששה מדרושיו אלה יצאו לאור עם העתקה ללשון הקדש בשם תוכחת מגולה. בבית הספר הזה השתלם והתכשר בחכמת הדרוש ר' שלמה זלמן הלוי ומשם יצא להאמבורג ויהי לראש המדברים וגדול שבדורשים בזמנו. – מסוד החכמים האלה יצא לאור המכתב העתי שולמית ראשון למכתבי עת בלשון אשכנזית לבני ישראל – ונושאו היה “צור בעפארדערונג דער קולטור אונד הומאניטעט אונטער דער יידישען נאטציון” מוציאיו לאור בראשונה היו פראנקעל. ורעהו וואלף, ואח”כ פראנקעל לבדו. בשנת תקס“ו (1806) החל, ויצא לאור כמה שנים ובאו בו גם מאמרים נכבדים ושירים נפלאים בלשון הקדש. ור' משה בן אורי פהילפזאהן התחזק לחדש כבוד המאסף אשר אסף נגהו בברלין, ויוציא לאור בדעססוי מאסף חדש משנת תקס”ט עד תקע“ג (על מאמריו חותם א“ע בר”ת מבא מ’שה ב’ן א’ורי). מקרב החכמים האלה יצאו לאור ספרי תלמוד לשון הקדש לנערים על פי חקי החנוך המתוקן; פהילפזאהן חבר ספר מודע לבני בינה, בשני חלקים (תקסח תקע"א) ספר יקר ונכבד מאד, וואלף וזאלאמאן חברו ספר יסודי הלמוד. (תקע"ט) שני החכמים האלה מצאו את לבבם לצאת ראשונה בספר כתוב לבטל טענות מנדי היהודים אשר עמדו בימים ההם להוכיח כי היהודים אינם ראוים והגונים לקבל תורת האזרח, והספר הנפלא מעשי ידי וואלף וזאלאמאן הנודע בשם “דער כאראקטער דעס יודענטהומ’ס נעבסט איינער בלייכטונג דער אונלאנגסט געגען דיא יודען פאן פראפיסור (קוהרס) אונד (פריעס) ערשינענען שריפטען, לייפציג 1817” הוא מקור נפתח עד היום לכל החפץ ללמד זכות על היהודים. עוד זאת ראינו יוצא מידי החכמים האלה ספרים מועילים להעשיר את ספרות ישראל. וואלף הוציא לאור החלק השני מספר ראשית למודים לר' ברוך לינדוא בהוספות הרבה – כולל למודי חכמת הטבע בלשון קלה ופשוטה (תק"ע), וזאלאמאן תרגם את השמנה פרקים להרמב”ם ללשון אשכנזית ובארם באור יפה בשם חלקת מחוקק, (דעססוי תקס"ט)33 סוף דבר חכמי דעססויא אלה עבדו עבודה תמה בכל מקצועות השכלת אחיהם בדרך אמונה ויהיו למופת לאחיהם המשכילים בארצות אשכנז.


76 §

בעצם הימים דרך כוכב ישראל יאקובסאהן הוא הגביר הנדיב החכם והמשכיל, כביר כח לב, אשר רוח אהבה לעמו ולדתו לבשתו ויקדיש את הונו ואונו לתקנת אחיו, לפי דעת נפשו, בעמל נפש ויגיעת בשר שקד להוציא לאור משפט אחיו בני עמו במדינת ברונשווייג, להסיר מעליהם משא החוקים הישנים בוזי צלמם. וחפצו הצליח בידו, ובתרומת נדבתו יסד (בשנת תקסא 1801) בית ספר לנערי ישראל בזעעזען, ללמודי הדת והמדעים. בית כלול בהדרו ויקר ברוחו וטעמו. על יד הבית הזה בנה גם בית לתפלה על טהרת הקדש, ולדרשה. שנים אחדות היה כל מעינו בבית הזה להגדיל כבודו ולהאדירו, עד אשר כונן נאפליון ממלכה חדשה בלב ארצות אשכנז בשם ממלכת וועסט פאהלען וימלך את אחיו (פעראמע) עליה, המלך החדש הזה אשר על מוצא פי תורת נאפליון חי, נתן ליהודים בארץ ממשלתו משפט אזרח שלם, כאשר נתן ליהודים בצרפת, ובתכנית בית מועצות־הדת (קאנסיסטאריום) אשר יסד נאפליון בצרפת, הקים גם הוא, בפקודתו מיום 31 מארץ שנת 1808 תקס“ח קאנסיסטאריום ליהודים בוועסטפאהלען, ואת יאקאבסאהן צוה לנשיא הקאנסיסטאריום, אז נפתחו שערים חדשים לפניו וכר נרחב לעבודה רבה אך לא ארכו ימי הממלכה החדשה הזאת, כי ספה תמה מן בלהות, בהשבר קרן נאפליון, ולא הספיק יאקבסאהן להוציא את מחשבותיו הטובות לאור, וגם בימים אשר עמד לנצח על משמרתו היתה לו הממשלה בעצמה לשטן,34 ומחשבותיו גם הנה אשר היו מכוונות כמעט רק אל תקנת הסדרים החצונים, לא מצאו להם מהלכים בלב העם, ובכן לא עשה פעולות רשומות לטובה בקרב בני עמו בממלכה זאת, ובכל זאת, בלא ספק, אצל מרוחו על הרבה ממשכילי העם, אשר כבדו ונשאו את יאקאבסאהן, ואת אהבתו לכלל ישראל, והזרע אשר זרע על תלמי לבם הציץ ציץ ועשה פרי בהמשך הימים. וגם בברלין, אשר, כפי מה שאמרנו בסמוך, נסתמו כמעט מעינות האהבה אל ההשכלה הדתית, שבו נפתחו על ידי יאקאבסאהן, כי מאז בא לשבת בברלין, אחרי אשר בטלה ממלכת וועסטפאהלען ועברה מן העולם, התחזק לעורר את הישנים ולמשוך את הנחשלים אשר פגרו לצאת בעקבות ההשכלה היהודית, בחבלי תקנות חדשות בסדרי העבודה, זו תפלה, נאותות לרוח השכלתם החפשית, וכאשר לא הפיק רצון מאת הממשלה לבנות בית תפלה חדש, על פי מנהגים חדשים: בתפלה ודרשות, בלשון אשכנזית, וכלי שיר ארגעל, הכין לו בית תפלה בביתו, ושמה עמדו ודרשו לפרקים החכמים, דאקטאר קלייא וגינסבורג. האמנם גם פה לא הצליח חפצו בידו מטעם כלל העם אוהבי הישנות, ומטעם הממשלה אשר ראתה את הסדרים החדשים האלה כחפצי כתה חדשה בישראל. לא יגע לריק ולא עמל לרוח. החדשות בסדרי העבודה מצאו להם ארץ חפץ בהאמבורג, שמה הוקם היכל לעבודה הנודע בשם טעמפעל והדרשן המופלא קלייא ואחריו זאלאמאן מדעססוי השמיעו שמה דבר ה' בלשון אשכנזית טהורה ממקור חכמת ישראל, ועשו שם סדרים חדשים במשפטי התפלה. וההערכה הכללית להחיות רוח האומה בחיי דעת והשכל בחכמת ישראל, שבה והעירה לבב בחירי החכמים מפרחי נכבדי ברלין לעבוד עבודת התורה והחכמה. ובטרם נשים עין אל מעשה החכמים עובדי העבודה הזאת נאמר, כי החדשות בסדרי התפלה אשר נעשו בתחלה בברלין ואחרי כן בהאמבורג. מצאו להם סמוכים ומשען נאמן בחקירות הספרות התלמודית המושכלת. כי כאשר קראו אחריהם מלא רבים מרבני הדור שומרי חומות המנהגים הישנים, יצאו חכמים מופלאים בחכמת התלמוד אשר נחה רוח ההשכלה עליהם, להפך בזכות החדשות האלה, ולהראות הוראת היתרם בדברי חז”ל והפוסקים. הגדול שבהם היה הרב הגדול ר' אהרן הארין אב“ד דק”ק אראד באונגארן, ועליו הרב הגדול ר' משה קוניץ מאובן. והחכם המופלא הסופר הנכבד ר' אליעזער ליבערמאן אשר אסף את תשובות החכמים האלה ותשובת חכמי איטאליא בספר נגה הצדק. וחבר ספר מיוחד בהתרת השאלות האלה בשם אור נגה בשני חלקים. (דעסוי שנת תקע"ח.) – ואחריהם מלא בחכמה רבה להשיב לכל הרבנים הטוענים לאיש כדברו, בעל ס' ברית אמת שהוא לפי הנודע החכם ר' דוד קארא מפאזען. (תק"פ) בשני חלקים החלק האחד ברית אלהים. בהתר המנהגים החדשים בבית התפלות. והשני ברית הכהונה בקורת מעשי הרבנים מאשרי בני ישראל, מעלתם וחסרונם ותרופה למחלתם, במאמרו זה הפליא לצייר תכונת רבני הדור ומעשיהם כאשר היו לפנים בישראל כאשר המה בימים האלה וכאשר ראוי להיות. וכל דבריו בהשכל ודעת באהבת האמת ובלא שום משוא פנים.

77 §

ופרחי חכמי ברלין אשר זכרנו. מרביתם היו מאשר גמרו חק למודיהם בבתי מדרשי החכמה וטעמו טוב טעם חכמה ערוכה ומסודרת, רוח נדיבה סמכתם לכונן חברה בשם “פעראיין פיר קולטור אונד וויססענשאפט דער יודען” תכלית החברה הזאת המבוארת בתקנותיה היתה לחדש ולשנות את דרכי החנוך והליכות דרך ארץ של היהודים, למען הובילם והעלותם אל תור המעלה אשר הגיעו אליה עמי איירופה, להכשירם הכשר דעת ממקור חכמת ישראל, להדריכם במסלת רוח הזמן, והיו חברים נאמנים את העמים אשר בתוכם הם יושבים, ויהודים אמונים ברוחם. האמצעיים אשר בחרו מיסדי החברה להגיע אל המטרה אשר הציבו להם, המה ליסד בתי ספר לנערים, בתי תלמוד למורים ורבנים (סעמינאריען אקאדעמיען) לתמוך סופרי ישראל, להטות את לב בני הנעורים ללמודי המדעים, למלאכת מחשבת, ואת העם לפנות אל עבודת האדמה ולמעט במסחרים הקטנים (בכורי העתים תקפ"ד 247) בראש החברה הזאת אשר נוסדה בשנת 1820, עמד בראשונה הדאקטאר יורי ע' גאנס וחברי החברה היו החכמים המופלאים אשר נודעו אחרי כן לשם ולתהלה בשערי החכמה, כמו הדאקטאר צונץ, יאסט מ' מאזער, לעהמאן (הרעדאקטאר של המה"ע מאגאזין פיר דיא ליטעראטור דעס אויסלאנד’ס), לאזארוס בן־דוד, לודוויג מארקוס, היינריך היינע, ודומיהם. וגם זקני הדור ההוא כמו: פרידלאנדער, יאקאבסאהן היו למעוז החברה. אפס רבו וגדלו מחשבות החברה, ומתי סודה לא מצאה ידם די ההוצאות הגדולות אשר היו דרושות לחפציהם; ובמספר חבריה, היו גם אנשים אשר לא עצרו כח לעמוד בנסיונות הזמן הרע ההוא, כי מלוכת פרוססיא נחמה על הטוב אשר אמרה לעשות ליהודים בפקודת המלך מיום 11 מארעץ 1812 להנחילם תורת אזרח שלמה, ולא נתנה לחכמי היהודים אשר הצטיינו בחכמתם לבוא לשרת במשמרות המדינה, כאשר יאתה להם, ותהי חכמתם, שקידתם ויגיעתם לא לעזר ולא להועיל להם להחיות נפשם; כי אם למגנת לב ודאבון רוח, על כן נתפרדה החבילה בקצר ימים, ולא השאירה אחריה ברכה לזכרון כי אם שתים או שלש חוברות מן המכתב העתי אשר הוציאה לאור ע“י הדאקטאר צונץ בשם “צייט” שריפט פיר דיא וויססענשאפט דעס יודענטהומס” כולל מאמרים נפלאים בענינים שונים, אשר עוד נזכירם בסמוך. זאת ועוד אחרת גדולה ממנה שהשאירה רושם גדול בנפשות חבריה הגדולים גבורי כח לסבול ולשאת תלאות הזמן, וציור ברור בלב שלומי אמוניה, מה חכמת ישראל דורשת מידי שוחריה, להקימה לתחיה, ומעשי חבריה החכמים צונץ ויאסט באחרית הימים לעד, כי אך טובה היתה החברה לישראל לברי לבב, בהופעת רוחה הארותיה והערותיה.

78 §

ובעוד טובי חכמי ברלין מתחזקים להקים סוכת חכמת ישראל, וחפצם איננו מצליח בידם, התעוררו חכמי ישראל בממשלת אסטרייך לפעול גדולות וטובות לתועלת השכלת ישראל בדרך אמונה, לתועלת הספרות היהודית עד אשר היו לעינים לחכמי ברלין ושאר ארצות אשכנז. כי לא בדרך אשר הלכה ההשכלה בברלין הלכה באסטרייך, בברלין דרכה נפשה עז לרוץ כגבור אורח ותעביר את המטרה ותכשל במרוצתה, ובאסטרייך הלכה לאט לאט, אך בהשקט ובטחה ומדי לכתה התחזקה והחליפה כח. בברלין השליכו את כלי השרת אשר השתמשה בו ההשכלה להגיע אל תכליתה, הוא לשון הקדש וספרותה, על כן לא עמד טעמה בה ונעו מעגלותיה, ובאסטרייך החרו החזיקו לשמור את כלי השרת הקדוש הזה, ונשמרה גם השכלתם הדתית והמוסרית עמו, וחכמת ישראל מצאה עז לה בספרות ישראל; והיתה לה עמדה נאמנה ובטוחות חזקות לארך ימים. נבוני אסטרייך היו שתולים בנוה הספרות התלמודית אחוזים וסבוכים בשרשים וענפים גדולים וחזקים בשדה העבר לחכמת ישראל ויכלו לעמוד כנגד סערת הרוחות מנשמת העת החיה, אף מצאו ידים לתפוש באופני מרכבותיה להטותה לחפצם כמעט ולהאציל גם מרוחם עליה, כי בחקרי מדעם כי עצמו, נשגבו, וידם היתה בבונים במקדש המדע הכולל, ומאדירי חסן אוצרותיו.

בפנותנו אל ממשלת אסטרייך נסורה אל בעהמען ראשונה, ונתמהמה בקרית פראג כמעט, שמה מצאנו בדור הקודם את הגאון החכם ר' משה איידליץ חכם גדול בחכמות הלמודיות (מאטעמאטיק), שמה הקים הגאון המפורסם ר' יחזקאל לאנדא מילידי פולין, בית גדול לתלמוד תורה ואליו נהרו בני הנעורים מאפסי ארץ, הגאון התלמודי הזה היה גם מוקיר חכמה, והריח את טובי תלמידיו ובניו ברוח אהבת התורה והחכמה. מבית ישיבתו יצא הרב החכם ר' אליהו בר חיים מהעכים, אשר חבר ספר שבילי דרקיע בחכמת המדידה, המשולשים הכדורים חכמת המחזה והתכונה, וכל זה בהצעה לבאר את דברי הרמב“ם בהלכות קדוש החדש, בכוונה לצייר ציור שלם מבנין העולם לפי שיטת התוכנים הקדמונים, ספרו זה נדפס בשנת תקמ”ה ורבו ר' יחזקאל סמך ידו עליו. בפראג מצאנו את הרב החכם הרופא המפורסם ר' יונה לבית ייטליש דאקטאר בחכמת הרפואה והפלסופיא, גדול ונכבד בעדתו מאד משלומי אמוני ישראל אוהב תורה וחכמה, וברוחו זה גדל וחנך את בניו המופלאים, את הגאון ר' ברוך ואת החכם המפורסם ר' יהודה לבית ייטליש, בבתי שתי המשפחות האלה מצאה ההשכלה קן לה, ובדרך הקדש יצאה להגדיל כבוד הספרות לבית ישראל, ולהשתמש בה להרחיב גבולות המדע וחכמת היהדות (וויססענשאפט דעס יודענטהומ’ס).

79 §

כבר זכרנו כי הקיסר יאזעף השני ראה לפקוד את עבדיו היהודים פקודת רחמים, להיטיב מעמדם המדיני ופקודת ישועה ישועת ההשכלה, בתתו צו לכל קהלות ישראל להכין בתי ספר לנערי ישראל ללמודי הדת הלשונות וראשית הלימודים. וכבר זכרנו כמו כן כי בצאת הפקודה הזאת, נפלה אימה על הרבה מרבני ישראל והעם, ופחדו שלא יהיו בתי הספר האלה, למפגע אל האמונה ותלמוד תורת ישראל, ואם הרבה הרב ר' הירץ ווייזל להוכיח מן הכתוב והקבלה הכרח חנוך מתוקן ונערך לחפצי הזמן; הנה קשה לשלשלת ההרגל וביותר במה שיש לו נגיעה לדברי האמונה שתעקר ממקומה בפעם אחת, אשר על כן קבלו היהודים באסטרייך עליהם את פקודת מלכם, כגזירה רעה, ובתי הספר אשר נוסדו בראשונה היו מקלט אך לבני דלת העם, אך מעט מעט הורה הנסיון כי רב טוב צפונה לבית ישראל ביסוד בתי הספר האלה, ונכבדי העם החלו לשום עין עליהם לטובה, ביחוד היו משגיחי הבתים האלה ומוריהם, למאורות ברקיע שמי קהלותיהם, והעירו את מכיריהם ויודעיהם להבין ולהשכיל בספרות ישראל, עוד זאת עשה הקיסר יאזעף השני להרים קרן השכלת ישראל בפקודתו מיום 9 אקטאבער שנת 1789 (תקמ"ט)35 אשר פקד לתת זכיות טובות וגדולות לכל איש אשר יקים בתי דפוס להדפיס ספרי ישראל, כמו נחה עליו רוח נבואה לדעת כי בהרחבת ספרות ישראל תלויה השכלתם. ומאז תתו הפקודה הזאת התעוררו אנשי מדע להקים בתי דפוס לספרי ישראל והחזיקו ביד הסופרים המשכילים להוציא ספריהם לאור.

שני הדברים הטובים האלה והאמצעיים הנאמנים להרחיב גבולות ההשכלה, יסוד בתי הספר. והקמת בתי דפוס לספרי ישראל, גדלו והצליחו ועשו פרי בפראג; כי מלבד הרב החכם הירש האמבערג אשר היה יועץ בתי הספר מטעם הממשלה ק. ק. שולראטה, ומורה הדת באחד מבתי הספר שם, היה הרב החכם הגדול ר' משה הלוי לנדא נכד הגאון המפורסם ר' יחזקאל לנדא, אינספעקטאר דער איזראעליטישען דייטשען הויפטשולע, והחכם הגדול ר' פרץ בר"י בעער אחד המורים בבית הספר הנארמאלי, ואחריו הרב החכם המדקדק הגדול ר' וואלף ב"ר מאיר, ארבעה אלה, מן הנודעים לנו, בעמדם על משמרת בתי הספר לא חדלו להשכיל ולהיטיב. ור' משה הלוי לנדא הזה, הקים לו גם בית דפוס גדול לספרי ישראל, והוציא לאור ספרים רבים יקרים ונכבדים, מספריו אשר חבר בעצמו, וספרים ישנים גם חדשים מעשי ידי חכמי הדור.

80 §

למעלה אמרנו כי גם בבעהמען יצאה ההתעוררות אל ההשכלה והספרות העברית מאהלי תופשי התורה הרבנים, יושבי כסאות ההוראה, כי כבר הבינו גם המה תועלת וגם הכרח ידיעת המדעים לבני ישראל והשכילו לדעת כי טוב לישראל כי תהיה הספרות העברית, כלי השרת להקנות ולסגל להם לבני ישראל את המדעים המועילים, ולעד אמת על דבריו יאירו לפנינו דברי הגאון ר' שמואל לנדא בן הגאון המפורסם36 רבינו יחזקאל לנדא בהסכמתו על ספר שבילי עולם. הלא כה דבר “עוד יש תועלת רב בחבורים כאלה בזמננו זה, אשר כל חכם לב ישתומם על מקרה תהפוכות אשר נתחדש בימינו בלמוד לשון עברי, ותחת אשר רבו חכמי האומות המתאמצים בעוז חכמתם לשבח ולרומם על גפי מרומים את לשון הקדש וחכמתם בחוץ תרונה להודיע ולפרסם גדל תפארת ויופי המליצה משפת עבר ולא רפו ידיהם לעורר את לבב תלמידיהם ללמוד לשון הקדש, נגד זה נמצא בינינו ב”י תהפוכות מאנשים אשר כל מגמתם להשבית ולהשכיח את לשון העברים מנערי העברים וחושבים מחשבות בתחבולות שונות למנוע עלומי בני ישראל מלשון הקדש אשר ירושה היא להם מאבותיהם ולשון אשר בה נגלה הקב“ה לאבותינו. ותורתנו הקדושה ודברי הנביאים וכתבי הקדש נכתבו ונמסרו לנו בלשון ההיא, ימחה זכרונה מנגד פני נערים להכרית זכרה מהם. לכן אחי התבוננו להמציא עצה להפר מחשבות אלה, לאסוף ולהסיר חרפה זאת מבני עמנו וכל ישר לבב יחגור בעוז מתניו לגדור גדר לפרצה הזאת, ואחד מהיסודות להגדרים האלה הוא להחזיק ביד כל העושה טוב בעמו לחבר חבורים, להעתיק בלשון הקדש ידיעות חמודות הממשיכים את לב האדם לטייל בהם למען ירוץ הקורא בו, ויהיו חברים כל ישראל לנטוע בלב כל אף מי שאין תורתו אומנתו, ואינו יושב באהל של תורה, יקר ערך לשון הקדש ולא יכרת זכרונה אף מדלת העם להתאוה תאוה ללשון זה” אחרי הדברים והאמת האלה אשר יצאו מפי גאון תלמודי נכבד בעמו. לא יפלא איפוא בעינינו איך היתה פראג ובנותיה אדמת חפץ לספרות ישראל, שמה ראינו את החכם המופלא ר' שלמה לעווינזאהן, הנודע לתהלה בחקירותיו בתהלוכות הלשון ובמליצות כתבי הקדש בספרו שיחה בעולם הנשמות, פראג תקע“א. בית האוסף (שם תקע"ב), מליצות ישורן, (וויען תקע"ו) ובמחקרי הארצות, הערים והנהרות שבאו בכתבי הקדש, (ביבלישע געאגראפיא) בספרו מחקרי ארץ (וויען תקע"ח) והוא היה הראשון אשר שם עיניו על דקדוק לשון המשנה. מלבד מקראי־מדע, (פארלעזונגען) בתולדות גדולי ישראל אשר כתב בלשון אשכנזית ונדפסו בספרי השולמית, שמה ראינו את הרב החכם ר' יהודה ייטליש בן הרב הרופא ר' יונה, ראש פרנסי קהל פראג, מחבר ספר מבוא הלשון, ראשית למודי דקדוק לשון ארמית להבנת התרגומים, ודברי חז”ל בנוגע לדקדוק הלשון העברית והארמית, (פראג תקע"ג) וממנו גם כן ס' בני הנעורים, שירים ומליצות, ותולדות אביו, ועד אחרון הגדיל בתרגומו וביאורו החדש על נביאים וכתובים שהדפיס בוויען, מלבד מאמריו המושכלים הרבים שבאו בספרי בכורי העתים וכרמי חמד: ר' מאיר פישער בן הרב הגדול ר' משה אב“ד דק”ק וויען מחבר ספר: קורות העתים, אוצר הספרים, בדברי הימים (וועלט געשיכטע). בשפה ברורה וצחה, – הגאון המליץ המפואר מוהר“ר איצק שפיץ אב”ד דק“ק ברעזניץ והגליל פראבין, נמצאו שיריו בהסכמות על כמה ספרים, בלשון צחה ונעימה. – הרב ר' יוסף פלעש מרוסטיץ. הראשון אשר נתן את לבבו להעתיק ספרי הפלסוף הקדמון לבני ישראל פהילא האלכסנדרוני, ללשון הקדש, והוציא לאור מהם ספר היורש את דבר אלהים, חיי משה, עשרת הדברות, כתות מני קדם, בתוספות הערות והצעות מושכלות, עוד חבר קונטרס אנשי מופת זכרון גדולי ישראל מבארי המקרא. והרב ר' משה לנדא הנזכר הגדיל לעשות להרבות כבוד הספרות העברית, הוא הוציא לאור את הָערוך לרבינו נתן בר יחיאל, בהוראות המלות הנכריות שבאו בו, בתמונתם בלשון יונית ורומית ותרגומם ללשון אשכנזית, ובהוספות הערות לבאר המלות והענינים ממצב החקירות החדשות בלשון אשכנזית ועברית בשם מערכי לשון. ופתח בזה פתח רחב להבנת דברי חז”ל בתלמודים ומדרשים, אשר התחילו במלאכתו האחים החכמים באנדי בספרם אור אסתר (דעססויא תקע"ב 1812). את מלאכתו הגדולה הזאת התחיל ר' משה לנדא בשנת תקע“ח, והשלימה בשנים אחדות. וחכמי לבב מן הגאונים, המשכילים, החוקרים ששו לקראתה ועטרוה בפארי תהלותיהם. ולעניננו ראינו להביא דברים אחדים ממכתב הגאון ר' איצק שפיץ הנזכר, וזה לשונו: “הן בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כמה יגיעות יגעו מלכי עמים וחכמיהם לחפור אחרי ערים טבועות, כמעט אבד זכרם מדור דור לחפש חפש מחופש, למצוא רסיסי פסל חרש, למען הצל שתי כרעים או בדל אזן מסמל אלילי גוי קדם וישישו כעל כל הון, ואנחנו עם בני ישראל איך לא תגל נפשנו. ואיך לא נמלא ידינו תודה וברכה לאיש אשר העיר ה' את רוחו והלבישו עוז וחיל לחפור ולחפש אחרי אחת מחרבות ירושלים להוציא לאור תעלומות חכמה, לפענח ספוני טמוני הדעת מרב טוב הצפון שנות דור ודור להקיץ נרדמים לדובב שפתי ישנים להפיח נשמת חיים בעצמות יבשות ורוח נכון יחדש בקרבם, המשכילים יבינו זאת כי כל ארמונות החכמה בנויות על מוסדי אבני מחצב יסודי הלשון, ומי יהין לעלות מרום בית אל אם השתות יהרסון ומעלותיו נדו גם נעו” – עוד חבר הרב ר' משה לנדא ס' פתרון המלות באורים קצרים על חמשה חומשי תורה, לבאר את תרגומו האשכנזי אשר חבר בשמירת המלות, ועד אחרון הגדיל להוציא לאור מקראי־קדש, ומהם נביאים וכתובים (לבד התהלים) בתרגום אשכנזי ובאור חדש, מעשי ידי עצמו וידי רעיו החכמים המופלאים אשר ארחו למלאכתו הגדולה הזאת, אשר כללו יקר ערכה במבואות לכתבי הקדש כוללים חקירות חדשות בתכונות הנביאים ובעלי רוח הקדש מחברי הספרים הקדושים, וסגנון מליצותיהם ולשונם. החכמים אשר עזרו את משה במלאכתו מלאכת הקדש המה: הרב ר' וואלף מאיר, הרב ר' יוסף ווייסע אב”ד דק“ק פרוסניץ, ר”א בענעש, ר' שלמה זאכס אב“ד דק”ק ליכטענשטאדט, ר' מרדכי גאלדמאן, כולם חכמי בעהמען. כל הספרים האלה הדפיס הרמ“ל בבית דפוסו הגדול, מלבד ספרו היקר מרפא לשון הנספח למסכתות תלמוד בבלי לתרגם ולפרש כל מלות הלועזות במפרשי הש”ס הראשונים רש“י, תוספות, רמב”ם, ר"ש, חכמה ומלאכה גדולה מאד, עוד הוציא לאור סדור התפלות והמחזורים בהעתקה חדשה ללשון אשכנזית יקרה מאד. – לסופרי ישראל בבעהמען נחשוב גם את החכם המפואר ר' פרץ בעער הנזכר לעיל, אשר עשה לו שם בספרו הגדול “געשיכטע דער זעקטען” “האנדבוך דער מאזאישען רעליגיאן” אשר כתב בלשון אשכנזית, כי היה גם סופר נכבד בלשון עבר וחבר בה, ס' תולדות ישראל (ביבלישע געשיכטע) ושירים שונים שראו בספרי המאספים החדשים. ר' ישכר בער שלעזינגער מתושבי קאללין, חבר ס' החשמונאים שיר־גבורים (העלדענגעדיכט) בשבעה שירים, ומאמרים רבים בענינים שונים ממנו באו בספרי בכורי העתים.

81 §

מעשי חכמי פראג ובאהמען בספרות ישראל, לפלס נתיב אל ההשכלה הדתית המדעית, ומפעלותיהם הטובות לתקנת החנוך הדתי והמדעי בבתי הספר הועילו להכשר את העם הכשר דעת חפצי הזמן, לסגל להם את לשון המדינה ולהביאה אל תוך בתי כנסיותיהם, בדרשות מזוקקות ומושכלות. הרב ר' יהודה ליב ייטליש פרנס הקהלה, דרוש דרש לפעמים בבתי הכנסיות בלשון אשכנזית צחה, ובאו דרושיו בבכורי העתים, ואחרי כן בהמשך הזמן קראו אל הרב החכם דאקטאר צונץ להיות דרשן בעדתם, ואחריו נקרא החכם הדרשן המפואר הרב דאקטאר זאכס לשרת במשרת הקדש הזאת. ובשנים אחדות אחרי כן נקרא הרב הגאון אבי הבקורת החדשה ר' שלמה ליב רפאפורט, אשר עוד נדבר בו נכבדות בסמוך לשבת על כסא הרבנות. עדות נאמנה לקהלת ישראל בפראג עד כמה עלתה במעלת ההשכלה הדתית בדרך אמונה. וכמו כן בטעפליץ עמד ושרת ברבנות הרב הגאון דאקטאר פראנקעל אשר נקרא בשנת 1836 לכהן בכהונה זאת בדרעזדען37 ובאחרית ימיו היה דירעקטאר בהסימינאריום בברעסלוי. וכמו כן נראה פעולת ההשכלה על חיי המסחור והמשא ומתן בבאהמען גדולה מאד. כי נמצאו שם בתי חרשת המעשה (פאבריקען) שונים. גדולים בעבודה ובעושר38, מן הגדולים שבהם של ראזעטהאלער סמיכהאפער, של יערוזאלם, פארציבראס של האחים עפשטיין, פארגעס, של דארמיצער גונש. של וויגער, בראנדייס ודומיהם. ובבתי חרשת המעשה מצאו חית ידם כמה אלפים איש. ומלבד אלה נמצאו שם הרבה מכל מיני בעלי המלאכות מתפרנסים מיגיעם. וכל זה לפי עדות אנשים נאמנים יודעי הליכות המעשה והמלאכה. מעידים כי השכילו יהודי פראג לעזוב את המסחורים הקטנים, וחילים גברו להחזיק מעמד בחרשת המעשה ויכולו (בכורי העתים תקפ"א 141).

82 §

במחזה הזה ראינו בגאליציען, ועוד ביתר שאת וביתר עז, ממקור חכמת ישראל התורנית יצאה ההשכלה לבני ישראל, ועלתה במעלות הסדורות לה מאז, החלה באהבת השפה הקדושה לזקק את הטעם המוסרי, ולעדן את הרגשת היופי, במליצה ושיר, עלתה אל הבנה במקראי קדש בנתיבות הפשט וההגיון, חצבה עמודיה במחקרי הטבע ולמודי המדעים ותבוא שם עד חקר תולדות גדולי ישראל ועלילותיהם לטובת החכמה וההשכלה מני אז, אף הגיעה עד הראש אל ההתבוננות בתעודת ישראל בעולם וחלק מאלהים בחיי העמים, האמנם לא עלתה ביד ההשכלה העיונית של חכמי גאליציא לצאת לפעולת אדם שמה כראוי לה להיטיב מעמד החנוך, להביא רוח חיים חדשים בסדרי העבודה בבתי הכנסיות, להרים מצב העם בכלל בבחינת חיי האזרחים, ואך במקומות מעטים נראה מאורי אור כי יחלו ויאירו לדרים בהם, יען כי רב ועצום מספר בני ישראל במדינה זאת האמונים ומורגלים בהרגל המנהגים הישנים אשר היו לקדש, והחסידות החדשה מצאה לה אונים לפרוש דגלה על הארץ, ותעמוד כצר לכל רעיון חדש, ולכל מנהג מריח בריח ההשכלה, ולא יכלו החכמים המשכילים אשר הקים לה הזמן, לגרש את המאפל, ולהבקיע בו, כי אם לאט לאט וביגיעה רבה. הנה לפי אשר התרחקו או נרחקו החכמים המשכילים מעולם העשיה, כן הגדילו לעשות בעולם העיון, ובנו להם מגדלים מאירים למרחקים, והיו למאורות גם לחכמי אשכנז, אשר קדמו להם במחקרי חכמת ישראל בזמן.

מראשי המעוררים להשכלת תושיה בגאליציעאן נמצא בבראדי את הרב הגדול החכם הכולל ר' יעקבקא לנדא בן הגאון המפורסם רבינו יחזקאל מפראג, ואת הרב החכם הגביר ר' הירש האלבערשטאם, שניהם מעירים ומחזקים את ידי המשכילים המחברים, בעצה טובה, ובעזר כסף, והראשון גם בהסכמותיו ומליצותיו היפות, בביתו נתגדל החכם המליץ הנעים ר' בער גינצבורג, אשר הוציאו לאור (תק"ע) את ספר לשון למודים להגאון המשורר הנפלא ר' משה חיים לוצאטו ושם עליו נוספות הקדמה יקרה בהצעת כל דרכי השירים והמליצות ובאו שיריו היקרים במאספים החדשים. ומגבירי העיר הזאת החכם ר' בערוש בלומענפעלד, משורר יקר אף נעים, נמצאו שיריו בבכורי העתים. אף תרגם ובאר את ספר איוב תרגום ובאור יפה. בין מליצי גאליציא ומשורריו, יאיר אור ר' מאיר הלוי לעטעריס עוד בעלומי ימיו הוציא לאור ספרי שירים יקרים ונכבדים, דברי שיר אילת השחר, אף נסה להוציא לאור מאסף חדש בשם הצפירה, ולא נדפס ממנו כי אם חברת אחת כוללת שירים מליצות ומאמרי דעת יקרים ונכבדים. הוא לעטעריס אשר חבר ס' גזע ישי, ועד אחרון העשיר את ספרותנו בספרו בן אבויה, העתקת ספר פויסט לגאטהע. ר' ליב קינדערפריינד אחד המשוררים הנפלאים אשר עמדו בישראל בדור העבר. וספרו הקטן שירים שונים (לעמבערג תקצ"ג) לעד. מהקדמתו לספרו זה ראינו שחבר ספר גדול בחקירות הלשונות על דרך הפהילאלאגיא החדשה כי יותר שהיה משורר נפלא, ידע לשון יונית, רומית, אשכנזית, צרפתית, ופולאנית תכלית ידיעה, והתחיל גם לחבר ספר בלשון רומית להוכיח קדמות הלשון העברית ומעלתה על שאר הלשונות. הוא היה מילידי זאמושץ, ודר בגאליציא ומת בקצר ימים בן ארבעים בשנת 183739 ר' יעקב שמואל ביק חכם גדול מליץ ומשורר נחמד, שיריו ומכתביו באו לתפארת בבכורי עתים ובכרמי חמד, מת תקצ“א (עיין כרם חמד חלק א' דף 161 וחלק שני 132). ר' שמשון בלאך הלוי, תורני מופלא מליץ יקר וחוקר בקדמוניות ישראל, חבר ס' שבילי עולם שני חלקים תכונות כל ארצות תבל למחלוקותיהן (געאגראפיא) וכולל גלילות ארצות אזיא, ואפריקא, בשים עין ביחוד אל המקומות שגרו שם בני ישראל מלפנים, או היום, בזכרון גדוליהם וסופריהם, במקומותיהם. והעתיק את **תולדות רש”י** להרב הדאקטאר צונץ, בתוספות הערות הרבה מושכלות ונכבדות לחקרי הבקרת. עוד נמצאו ממנו שירים ומליצות בספרי בכורי העתים וכרמי חמד.

הרב הגדול ר' יצחק מיכל מאניס, תורני מופלא וסופר נכבד העתיק אגרות החכם המפואר איילער בחכמת הטבע, ונדפסו ארבע מאגרותיו לדוגמא בכרם חמד חלק א‘. הרב הגאון החכם הכולל ר’ שלמה ליב ראפפורט מלעמבערג, שנקרא לאב"ד בטארנאפול, ואחרי כן בפראג, ושמה האריך ימים על כסאו עד יום מותו (תרכ"ז), הרב הגאון הזה כלל כל ענפי ספרות ישראל, המליצה והשיר, ספורי המדעים, באורי המקראות, עד החקירות הגדולות בתולדות חכמי ישראל תכונת רוחם, ודרכי למודיהם, וההשקפות העיוניות הבקריות בהשתלשלות התורה והחכמה בישראל, וכל זה בדעת נפש, הבנה ברורה, חריפות נפלאה, כל מעיניו היו להקים ספרות ישראל ולנטוע אהבת האומה בלב בני עמו, ממנה יצאו כל עיוניו ואליה שבו, הלא כה דבריו בהקדמתו לספרו שארית יהודה, שהוא העתקת הדראמא אסתר להמשורר הצרפתי ראסין (בכורי העתים תקפ"ח) “הידעתם אחי כי קיום אומתנו הנבחרה זה כמה אלפים שנה הוא אחד מן הדברים אשר יתפלאו וישתוממו עליו כל העמים אשר על פני האדמה, עת יראו לאומים קדמונים כולם אשר נתנו חתיתם בארץ החיים, כלם שלטו על קצות ארץ נושבת בימיהם וכלם חלפו הלכו למו והיו כלא היו, ויהודה עוד רד עם אלהיו ועם קדושיו נאמן, ישרון בעמים יתבולל אכלו זרים כחו והוא יעמוד כצור על משמרתו וכו‘, אהבת האומה היא האבן הראשה בקיומה ובגדולתה, ממנה יתד ממנה פינה להיות ליסוד מוסד לדת ישרון בל יפלו אשיותיו לנצח, חשבתי דרכים הנכונים להשיג התכלית ההיא וראיתי כי אחד מהם הוא בלי ספק להזכיר תהלת ה’ ורב טוב לבית ישראל כל אשר גמלם כפעם בפעם כרחמיו וכרב חסדיו, ולספר להם בלשון עבר היא אהובתם מנער ועד זקנה ועד שיבה לא עזבוה, את תולדות כל הנבחרים ההם אשר מראש ימות עולם ועד עתה היו לנו למורי דרך ומנהיגים באפלה. ואנכי הצעיר והקטן בעמי עם כל טרדותי ועול משמרת פקודתי להביא טרף לביתי העמסתי עלי עוד בעתים הנותרות לי לשלל, את סבל אחי הנדכאים ונסיתי את כחי לחבר להם ספר גדול קראתיו אנשי שם, כולל תולדות כל אנשים מצוינים ומפורסמים בישראל מיום נסתם החזון עד עתה אשר לקטתי ואספתי ביגיעות רבות וחקירות עצומות וכתבתי בו חדשות ונצורות תהלה לאל, ומדי הגיתי בכל זאת לא חדלתי מאסוף גם כן לעתים פנינים קטנים לשומם במשבצות המליצה ולהראות לעמי את יפים, אפס רוחי עוד לא מצאה בה מנוח בעבור כי עניניהם לא היה עוד על כלל ישראל ובקשתי לי תמיד את שאהבה נפשי בספרי קדשנו אולי אוכל להעיר את לב ישרון בדברי שיר על קצות דרכי אל ונפלאותיו עמנו מדור דור כי גדול כח השיר על נפש האדם”. ומדי החלו לעשות חיל ולפרסם חבוריו בישראל הראה נפלאות מחקירותיו ודרישותיו, והיה אבי כל חוקרי קדמוניות בישראל ומחולל ומוליד את הבקורת ההיסטארית בקרבנו. מאמריו ממלאים את בכורי העתים ואת כרמי החמד ושאר מכתבי העת ובאים בהסכמות והצעות נפלאות בכמה וכמה ספרים ישנים גם חדשים שיצאו לאור בימיו. ויצאו לאור בחבור מיוחד ממנו ס' ערך מלים חלק ראשון, ורבי ספריו נשארו בכתובים, ויורשיו החלו להוציאם לאור ויצא החלק הראשון בשם נחלת יהודה. וחברו בדומה לו ר' נחמן הכהן קראכמאל האב התורני הגדול המופלא בעיון הפלסופי, ובכח ההשקפה הכללית על רוחנית קורות ישראל והשתלשלות התורה והחכמה, נודע לתהלה בספרו מורה נבוכי הזמן – מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל, אשר הוציאו לאור אחרי מותו הרב החכם המופלא דאקטאר צונץ. תכן הספר הנפלא הזה הוא באור חכמת התורה מפורש ושום שכל, הצעת קורות העתים אשר עברו עלינו והתפתחות והשתלמות רוחנית האומה, אשר נגלתה והופיעה בהלכות ומדרשים ובפלסופיא הדתית. מצורף לזה הצעות לחכמת האמונה להורות דרך לנבוכים במדבר החקירות והספקות, וחקירות נפלאות במקראי קדש ומחבריהם. היסודות שעליהם בנה הרב הגדול הזה את ספרו, כפי מה שגדרם הרב דאקטאר צונץ הם שלשה. א) ספרי תורה שבכתב ושעל פה קשורים זה בזה, אין נביא ואין חכם עומד בפני עצמו, אין מאמר ואין מדרש יושב בדד אך יובנו הפרטים על ידי הכלל והכלל על ידי ההשכלה בפרטים. ב) חובה על כל חכם מישראל ללמוד וללמד בכל מדע וחכמה, ספרי הקדמונים הם הראי־המוצק בו נראה חיי כל עם ועם; אך למען הבין במראה נדרשה ידיעת קורות הימים והמדעים, פרטי המעשים יושכלו רק בחבורם חבור מושכל, ובלי ידיעת קורות הזמן נסתמה לפנינו ידיעת קורות אבותינו מנהגיהם וגזרותיהם. ג) תכלית התורה והמדע ותכלית פתיחת הלב לרוחנית העיון, הוא המעשה, לעשות הטוב והישר, ולהשכיל להיטיב כי תכלית הרוחני לא יושג כי אם בהארת השכל וטהרת הלב, וכאשר יתעצם ויתאושש בו רוחנית השכל כן תתחזק ותגדל בנו התשוקה להיטיב לכל בני האדם. וזאת תכלית האמונה הצרופה ופרי חכמת ישראל. זה ציור חכמת ישראל אשר היה לנגד עיני קראכמאל, ואשר היה לעינים לטובי חכמי ישראל בכל ארצות אשכנז, מאז יצא ספרו לאור עולם.

הרב הגדול הזה לא היה אץ לכתוב מחקריו בספר, ואך להפצרת אוהביו, התחיל שנים אחדות לפני מותו, למשוך בשבט סופרים ולסדר ספרו הגדול. ולא הספיק להשלימו כי קדמוהו המות (ביום ו“ו אב שנת ת”ר אויגוסט 1840 בהיותו בן נ"ח) בכל זאת פעל יותר כל ימי חייו באמרותיו מאשר פעלו זולתם בכמה ספרים, ולפי עדות חברו הרב הגאון ר' שלמה ליב ראפפורט, בחן שפתיו ונעם אמרותיו משך אבירים בכחו. הוא החל להיות גבור בארץ ולא חת מפני כל מחרף ומוציא דבה ולא חדל ללמוד וללמד מדעים בכל ענין, כל מכיריו בחורים וגם אנשים השיגו תועלת בחברתו, לאלה פקח לב על כח נשגב של שירי האשכנזים גאטהע, ושיללער, ועל היופי הרב בשירי העברים לוצאטו ווייזל, ולאחרים הראה נפלאות בחכמת השיעור והמדידה, לקצת יודעים העיר על איזה מאמרים במורה נבוכים ובספרי הראב“ע ז”ל, כה זרע זרע חמד בלבות כמה ממיודעיו עד כי איזה מהם היו משוררים מפוארים בלשון עברית וגם באשכנזית ומהם חכמים במדידה וחשבון, ומהם עשו חיל בחקרי לב (כרם חמד מחברת ששית 46).

83 §

והשלישי בבריתם הכי נכבד בעמו וגדול בדורו הגביר הרב ר' יוסף פעריל גבר חכם בעז ורב פעלים, את אשר הגו והורו חכמי ארצו וחבריו הגדולים לעשות לטובת השכלת העם עשה והוציא לאור הרב הזה במקומו בעיר מושבו בטארנאפאל. בשנת תקע"ב יסד בית ספר לנערים ולנערות ובכספו כלכל את הבית עד יום מותו. והניח יסוד לקרן קיימת לפרנסתו כל הימים. הנערים למדו בבית הזה למודי הדת, מקרא משנה וגמרא, לשונות שונות וראשית למודי המדעים – במדרגה מסוימה, עד שהגומרים חק למודיהם שמה היו מוכשרים לבוא לשמוע בלמודים בגימנאזיום וגם בבתי מדרשי החכמה (האחעשולען), או לבוא לשרת במשמרת קאררעספאנדענטען ובוכהאלטער בבתי המסחור הגדולים. וכמו כן כונן על יד הבית הזה בית ללמודי מלאכות ממלאכות שונות, שמה למדו הנערים, אשר מצאום בלתי ראוים ומוכשרים להיות בעלי־מדע מלומדי חכמה. ובבית הספר לנערות למדו כמו כן הלשונות והידיעות הדרושות להן וכל מלאכת נשים, ולפי עדות הרב הגאון ר' שלמה ליב רפאפורט משפחות הרבה החיה והרים מערמות עפר הגביר הפרנס הטוב הזה באשר הרבה ביניהם במוצא כספו הרב ובהתאמצו אצל אדוני הארץ, אומנים מפוארים המכלכלים בכבוד את ביתם, (כרם חמד מחברת חמשית 104).

וכן יסד ה' פעריל בית תפלה בסדר עבודה מושכלת ערוכה לחפצי התורה והזמן, ולפרקים הטיף אמרות מוסר חכמה שמה בלשון אשכנזית צחה כאחד הדורשים הנכבדים; אולם לא לבד בעולם המעשה הגדיל יוסף לעשות, כי גם בעולם הספרות ידיו רב לו, ומלבד מכתביו בכרם חמד ח“ב ג' בשם עובדיה המעידים על מעלתו בסופרים, הפליא להוכיח חטאות הדור במדות ובמעשים בספריו המופלאים, בשבט המהתלות (סאטירע) הכה את המתחסדים בספרו מגלה טמירין מכות יורדות חדרי בטן, מצייר מעשיהם המקולקלים ורשעות כסלם, בטעמם, ברוחם ובלשונם ציור נאמן וחי מדבר לא נמצא דוגמתו בכל הספרות העברית. ובהתולי לעג ומרירות נפש דואבת ומיצרת בהשחתת אחיו, יחצוב במתחסדים, בלומדים ובמשכילים אשר נטו מן המסלה וקלקלו מעשיהם, בספרו היקר בוחן צדיק. האיש המצוין הזה מת שנת ת”ר בן ס"ה, והניח אחריו בן ממלא מקומו במשמרת ההשגחה על בית הספר מעשי ידי אביו, איש חכם ונבון גמר חק למודיו בבתי מדרש החכמה ר' מיכל פעריל, כי אביו מלא ידיו, ברשיון הנתן לו מאת הקיסר לתת פקודה זאת לאשר ירצה. ובית הספר הזה עומד עד היום לנס ולמופת לכל בתי הספר והלמוד בכל ארצות אשכנז.

בין גדולי הרבנים בגאליציא אשר מלאו כח ברוח ההשכלה, להעשיר את ספרות ישראל במחקריהם הנכבדים יקח עמדתו הרב הגאון החכם הכולל ר' צבי הירש חיות אב“ד דק”ק זאלקווא. ממעמד הבקרת התלמודית והתורנית השקיף על יסודות התורה שעל פה, וברוח מבין חדש במקצוע זה דברים הרבה, בספרו תורת נביאים. וכמו כן נגע בפינות אחרות מחכמת ישראל, והשכיל להראות חדשות ונצורות, בספריו אגרת בקרת, אמרי בינה, תפארת למשה (מת א' חשון תרט"ז).

עוד נמצא בגאליציא חכמים מופלאים אשר לא מעט הועילו להרבות ההשכלה בעם בספריהם ומאמריהם הנכבדים. כי בגבורת רוח חכמה יצאו להלחם עם הדיעות הטפלות, והאמונות הכוזבות, המדות המקולקלות, והמנהגים הישנים שבלו מזקן. הלא המה ר' יהודה ליב מיזיס מחבר ספר קנאת האמת, (וויען תקפ"ח) אשר היטיב לתארו הרב ר' יהודה ייטליס במכתבו אל המחבר ואמר: “לא רבים יחכמו בזמנים אלו להעמיק בדברים סתומים כאלה ומעטים בני עליה אשר אור הבינה נגה עליהם המתערבים בנפשם להפיץ מעינות מחשבות רוחם חוצה בלב אמת ותמים” (בכורי העתים תקצ"א 129). עוד הוציא לאור ס' תכונת הרבנים לר' דוד קארא הנזכר (ומבלי הזכיר שמו) בהוספות והערות רבות. הרב ר' יצחק ערטער החכם החריף הסופר הנפלא דאקטאר מעדיציני עט חירורגיע. הפליא לעשות במליצה הסאטירית החריפה והנעימה להכות כסילים בשבט פיו, ולשים ללעג וקלסה כל הצבועים המתחסדים, מאמריו באו בתחלה בבכורי העתים כרמי חמד, ויצאו אח"כ גם מאוספים בשם הצופה לבני ישראל, ספר יקר עד מאד אין במינו משלו בכל הספרות העברית.

84 §

הספרות העברית החדשה אשר עשתה לה נפשות רבות בבאהמען ובגאליציא, לא מצאה לה ארץ חפץ באונגארן, כי מספר בני ישראל יושבי המדינה הזאת גדול ורב, ורבם ככלם אחוזים בסבכי המנהגים הישנים אסורים בזיקי ההרגל, והרבנים התלמודיים הגדולים, יושבי כסאות ההוראה בערי המדינה בכל היותם שלומי אמוני ישראל, ומקצתם גם מוקירי חכמה, מחזיקים בכנף רוח הימים שכבר עברו בכל עז, ולא נתנו איפוא ידים אל ההשכלה הדתית להתעורר בקרבם. וספרות ישראל גם היא לא הרימה ראש שמה ימים רבים. הסופרים אשר עשו להם שם בחכמתם אך מתי מספר המה. ומן הנודעים לנו: ר' ברוך שענפעלד מטיסמעניץ סופר נכבד, משורר נעים ומשכיל אל קורות ישראל כנראה משיריו וממאמריו בבכורי העתים. ר' בער אפפענהיים מפרעסבורג חכם ומשכיל, ומליץ נכבד. אך לעומת זה לפי חק ההתנגדות השליט בעולם הטבעי והרוחני, מצאנו באונגארן את האחד המיוחד בגדולי הרעפארמאטרים בין רבני המדינה הזאת הוא הרב הגדול ר' אהרן חארין אב“ד דק”ק אראד. תלמודי גדול כאחד הרבנים שוחר דעת ואוהב חכמה מנעוריו. ובהיות ההשכלה נר לרגלו בנתיבות ההוראה, קמו עליו רבני המדינה והתגרו בו מלחמה, אז נעור רוחו הכביר העשוי לבלי חת, ולפי דברי עצמו “בראותי דברי האנשים המתקדשים והמטהרים אל הגנות והבזיון וידריכו את לשונם להתעות המון בני עמנו בדברי הבל ותעתועים בדאים ובודים דברים זרים ואומרים אלה מצותיך ישראל נהפכתי אל איש אחר מאשר הייתי עד היום ההוא אשר אמרתי מקדם מה אני מה כחי כי איחל להשמיע ברחובות קולי נשאתני רוח ואשמע קול קורא מעמקי לבבי, קום רכב צלח על דבר אמת במקום שאין איש השתדל להיות איש לא עליך המלאכה לגמור ולא בן חורין אתה להפטר ממנה, רוח מלפני יעטוף שמתי פני כחלמיש נשבעתי ואקיימה לבלתי נשוא פנים לכזב אם גם נתפשט ונתלבש באדרת שער למען כחש אסיר זנוני החנופה מפניו ואציגו ערום לגלות ערותו, והיה צדק אזור מתני ואמונה אזור חלצי בשתים אלה אחלץ ללחום מלחמת האמת” (כרם חמד חלק שני 98). ובכח ההסכמה הזאת התחיל להתחקות אחרי שרשי האמונה, ומנהגי ישראל, ובלי משוא פנים הגיד דעותיו בספריו ובתשובותיו, למרות רוח רבני הדור במדינתו והסמוכים לה, כן הוציא לאור בשנת תקס“ג את ספרו עמק השוה (בפראג) אשר העקר והמכוון בו היה המאמר ראש אמנה על יסודות הדת ועקרי האמונה להרמב”ם, בספרו זה בקש לפרש כמה

מאגדות חז“ל ע”ד המשל, וברוח פלסופי, ונגע במטהו בקבלה המעשית. וכאשר פנו אליו מתקני סדר העבודה בהאמבורג בשאלתם, אשר וקיים את כל תקנותיהם בתשובתו הנקראת קנאת האמת ונדפסת בספר נגה הצדק כאשר זכרנו למעלה. ולהצדיק דבריו ולבטל את טענות הטוענים אשר נאספו לקרוא מלא אחריו ואחרי כל המחזיקים בידי המתקנים והדפיסו תשובותיהם בספר אלה דברי הברית (האמבורג תקע"ט) הוציא לאור מאמר דבר בעתו (תק"פ) בלה"ק ולשון אשכנזית, בו באר מעלת חובות הלבבות ותקון המדות על המצות המעשיות ושאשר הנפש ושלימותה איננה תלויה כי אם בעקרי האמונה, ולא המנהגים וחומרות יתרות – שלא נעשו כי אם לשעתם, ושבו למשא כבד בהמשך הזמנים. וביחוד העיר בספרו זה על החובות שבין אדם לרעהו וחובות האזרח בארץ.

ספרו זה עשה לו שם גדול במדינות אשכנז אוהבי החדשות ששו לקראתו ונתנו כבוד לשמו, וגם ממשלת באדען פנתה אליו על ידי הבאנקיער ש. האבער, בשאלה, לעת אשר יסדו יהודי עיר קארלסרוהע בית הכנסת חדש (טעמפעל) כתבנית הבית אשר נעשה בברלין והאמבורג, ברוחם וטעמם. והדבר הזה הוטב בעיני הממשלה מאד ותאמר להחזיק בידי המיסדים אף לתת ידים לכל תקון חדש, ולסדר עניני הנהגת היהודים במדינה בדרך הפראגרעסס, אך מדאגה מדבר פן תגע ביסודות האמונה ותדאיב נפש המחזיקים בה בתומת ישרים, ראתה כי טוב לשאול את פי חארין: מה המה המנהגים והתקנות בישראל, אשר לא תוכל הממשלה לנגוע בהם מבלי הסכמת הרבנים מורי ההוראה? – ומה נעשה עד היום לתקנת סדרי העבודה (קולטוס) בממלכת אסטרייך, מצד הממשלה והיהודים בעצמם?40 תשובת השאלה השניה שם חארין על ידידו הארצפעלד בוויען אשר נזכירו בסמוך. ותשובת השאלה הראשונה השיב בעצמו והשלימה ביום 10 מארעץ 1821 (תקפ"א) ונדפסה בשם אגרת אלאסף בפראג בשנת 1826. תכן התשובה הזאת לבאר כי יש ביד חכמי הדור בהתאספם אספה לבית דין יפה (זינאדע) לתקן תקנות חדשות ולשנות תקנות ומנהגים ישנים ובכללם גם מצות המעשיות התלויות בזמן ובמקום, לפי צרך הזמן והוראת השעה, וכל זה על פי היסודות והכללים שהציבו ונתנו חכמי התלמוד, – עוד חבר הרב הזה ס' ציר נאמן וילד זקונים, ברוח אהבתו ושקידתו לתקנת העם, לפי מחסורי העת, ויהי ר' אהרן חארין לאות לכל רבני אשכנז, מעיר ומעורר בכל חפצי תקוניהם. בסוף ימיו ואחריו עד היום נכבדי וויען רצו לקרוא את חארין להיות דרשן בבית הכנסת החדש (טעמפעל) אשר בנו, וכאשר לא הסכימה הממשלה לדעתם, פנו אליו בשאלותיהם בנוגע אל תקנות הבית החדש הזה, גם ראשי אלופי העדה מברעסלוי ברצותם למנות את הרב דאקטאר גייגער לרב שני (ראבינאט’ס אסעסאר) ולדרשן, ועמדו לו מתנגדים לשטן ושמו לו עלילות דברים כי הוא חוקר ומבקר את ספרי חכמת ישראל ברוח החקירה החפשית, שאלו תורה מפי חארין (בשנת 1842) אם מותר לחקור בהלכות התורה ויסודי הדת, או מחויבים בני ישראל ועומדים לשמור ולעשות ככל הבא בתלמוד ובפוסקים, מבלי שום שאלה וחקירה? – השאלה הזאת הגיעה אליו בהיותו בן שבעים ושבע, ותשובתו באה, לפי דבריו במכתבו אל אחד מרעיו, בבאור רחב ובלא משא פנים, (בן חנניה שנה ששית נומר 16). ונתקיימה עליו מליצת אחד המשוררים “כי כפי מדת ימיו יגבר גם השחל” – החכם הגדול הזה מת ט' אלול תר"ד (24 אויגוסט 1844) בן שבעים ותשע שנה. –

והשני מבני אונגארן אשר עשה לו שם בין סופרי ישראל המצוינים, ואור ההשכלה נגה עליו לפעמים, הוא הרב הגדול ר' משה קוניץ מאובן, חבר ספרים הרבה לתועלת השכלת ישראל, ומהם ספר העיון פירוש על ס' בחינת עולם, בית רבי תולדות רבינו הקדוש בדרך מליצה, גם הוא היה מן המסכימים על התקנות החדשות בסדרי העבודה אשר עשו בהאמבורג, ובאה תשובתו בספר נוגה הצדק כאמור. ונודעה רוח מבינתו הישרה והשקפתו המושכלת בהלכות והגדות, ספרו המצרף, שו"ת שני חלקים.

85 §

מעטים היו החכמים המשכילים בספרות ישראל באונגארן, על כן מעטו גם מעשי ההשכלה לפעולת אדם שמה, כמה יגיעות יגע הרב ר' אהרן חארין ליסד בית ספר ללמודי הדת וראשית המדעים, בעירו באראד, ולא עלתה בידו, כי אם בסוף ימיו, ואך לעת זקנתו זכה לראות פרי עמלו. ולעומת זה הצליח חפצו הטוב בידו, להטות לב בני עירו ללמוד מלאכות שונות, ובשקידתו והשתדלותו הפיק רצון מאת בעלי המלאכות הנוצרים אשר בעירו לקבל נערי ישראל לבית חרשת מעשיהם וללמדם מלאכה, ומצא עוז לתמוך את הנערים ולכלכלם במשך ימי למודם, ולשמחת לבבו ולבב כל אוהבי עמם הצליחו הנערים בלמודיהם, ויצאו מהם אמנים נפלאים במלאכות שונות. עד כי בהגיע התור והעת שהחלו האונגארים לשים עין לטובה על היהודים, והקול יצא באספת הועד (רייכסטאג) אשר היה באונגארן משנת 1832 עד 1836, מפי גדולי האפרתים קרואי הועד, המצוינים בחכמה ובאהבת האדם, פראנץ קלאלצסיי, ופראנץ דעאק, כי ראויים היהודים גם המה להסתפח בנחלת האזרחים, ונכבדי היהודים בפעסט ובראשם ר' גבריאל אוללמאן מצאו את לבבם לבוא בבקשה לפני הועד כי ימשוך להם חסד, ויחוננם במתנת העמאנציפאציאן, שלח ר' אהרן חארין אשר גם הוא לא נח ולא שקט להועיל ולעזור בדבר הגדול הזה, רשימת בעלי המלאכות היהודים הנמצאים באראד, להוכיח ולהודיע כי כבר החלו היהודים לעזוב את המסחור הקטן ודבקו במלאכה. ואם לא מצאו דעות חארין באמונות ובתקנות מנהגי ישראל, מהלכים בקרב בני ישראל באונגארן מקיר עירו וחוצה, אין ספק כי ממנו ראו וכן עשו נכבדי פרעסבורג בהסכימם ליסד חברה “צור בעפארדערונג איזראעליטישער האנדווערקער” בשנת תק"פ (1820) ללמד את בחורי בני ישראל מלאכות שונות וגם לתמכם ולסעדם אחרי כלות שנות למודיהם, בכלי אומנות וחומר (מאטעריאל) המלאכה, – ובכלל המלאכות הכניסו המיסדים גם את עבודת האדמה הכרמים והגנות, ובתקנות החברה נאמר: כי ישתדלו המיסדים לפייס את האכרים הנוצרים למען אשר יקבלו נערי יהודים לעבודתם וילמדוה אותם, – ובהמשך הזמן יקנו בני החברה גם שדות וכרמים וכלי העבודה ויתנום לאנשים יהודים יודעים את עבודת האדמה אשר ירצו לעבוד את העבודה בעצמם ובעזר אנשים יהודים אחרים, על משך כמה שנים בלי תשלום דמי שכירות הקרקעות. – חברי החברה הזאת בראשית הוסדה עלו למספר שתי מאות איש ובראשם אלופיהם ר' וואלף פרייזאך ראש הקהל אשר התנדב סך רב על יסוד החברה. ר' אברהם הירש לבוב. ר' ליפמאן שטערן. ר' אברהם קעניג. ר' אהרן דוד איריץ טובי הקהל. ותקנות החברה קיים ואשר הרב הגאון ר' משה סופר ובית דינו, ומעשי החברה הזאת הצליחו ועשו פרי להחיות עם רב (בכורי העתים תקפ"ב).

86 §

ואיטאליא האסטרייכית – לאמבארדא־וויניציא, ארץ חפץ לחכמת ישראל מלפנים, וגם בימי המאה שעברה, רבניה גאוניה בתוכה, רופאים מומחים משוררים ומליצים, מחזיקים ותומכים את החנוך המתוקן, ודורשים בבתי כנסיותיהם בשפת המדינה, דרושים מיוסדים על אדני ההגיון, למצוא חן גם בעיני גדולי השרים וחכמי הנוצרים, כמו: ר' נתן רפאל אשכנזי אב“ד דק”ק טריעסט, שהיה גם הקיסר יוסף השני מחשיבו מנכבדי הדרשנים אשר בכל מלכותו (תולדות גדולי ישראל דף 276). ר' יעקב רפאל סארוואל, שהרביץ תורה בוויניציא ובמנטובה והיה דרשן מופלא ובקי בכמה לשונות וחכמות עד שיצא לו שם גדול בגלילות הגוים (שם 206). ר' יצחק רפאל פינצי אב“ד בפאדובה דרשן מופלא יודע לשונות שונות וחכמות רמות עד שיצא שמו למרחוק וחכמי האומות וכהניהם וגבירי שרי המדינות היו רצים לשמוע דרושיו וקראו עליו ראש הדרשנים, והיה גם מדקדק גדול ומשורר נכבד (שם 130) (מת שנת התקע“ג כבן פ”ה), ור' חנניה אלחנן חי הכהן מרביץ תורה בעיר ריגייו, דרשן מפואר, מדקדק עצום, ומשורר גדול וחבר ספרים הרבה לתועלת ראשית החנוך כמו ס' חנוך לנער ב' חלקים, ראשית לקח, שבילי אמונה, ספרי מליצות התנ"ך, רוח חדשה, וזמירות ישראל, מענה לשון, דקדוק לשון הקדש. חכמי איטאליה יצאו ראשונה להצדיק את צדקת הרב ר' נפתלי הירץ ווייזל במכתביו דברי שלום ואמת, רב טוב לבית ישראל, אשר כתב להוכיח הכרח תקנת החנוך, ומהם: ר' יצחק פורמיגיני אב”ד דק“ק טריעסט, ר' שמואל ידידיה נורצי אב”ד דק“ק פירארא, ראשי ישיבת וויניציא: ר' שמחה קאלימאני ר' אברהם חיים קרקוביא. ר' אברהם פאציפיקו, ר' חיים אברהם ישראל אב”ד דק“ק אנקונה, ר' ישראל בנימין בסאן אב”ד דק“ק ריגייו. אל רבני איטאליא פנו גם מיסדי בתי הכנסיות בסדרים חדשים בהאמבורג, ושאלו תורה מפיהם, ובתוכם מצאו להם מסכימים ומחזקים את מחשבותיהם, כמו הרב ר' שם טוב בן סאמון האב”ד דק“ק ליוורנא והרב ר' יעקב חי ריקאנטי מפיסארו אב”ד דק“ק ווירונא, (ונדפסו תשובותיהם בספר נגה הצדק). חכמי איטאליא היו מראשי המדברים באספת הועד הגדול אשר קרא נאפליון, בשנת תקס”ו (1806) והנכבדים שבהם: ר' יצחק רפאל פינצי הנזכר, שהיה משנה הנשיא ר' יוסף דוד זינצהיים. ר' אברהם חי די קילוניא ממאנטובה אשר נבחר אח“כ לרב הראשון בהצענטראל קאניסיסטאריום, ר' יהושע בן ציון סגרי פשטן גדול וחכם בכמה חכמות. הרב ר' חננאל ניפי אב”ד דצאנטי, רב גדול, משורר נכבד ודרשן מפואר. ר' יהושע סגרי איש סקנדיאנו רב מופלא בתורה ובחכמות שונות (תולדות גדולי ישראל).

87 §

אולם בכל היות החכמים האלה וחבריהם עמוסים בתורה, ומסובלים בחכמות, במליצת השיר והדקדוק, לא הופיע רוח ההשכלה והמחקר העיוני בבתי מדרשי איטאליא, למן היום אשר פרצה האהבה ללמודי חכמת הקבלה בקרבם, והמתבונן אל הליכות התורה והחכמה באיטאליא מימות הרב המקובל ר' משה זכות, וביותר מימות החכם הגדול המופלא ר' משה חיים לוצאטו, יראה ויבין כי צרו צעדי ההשכלה הדתית בנתיבותיה, וההשקפות המושכלות על חיי האיש הישראלי בקרב הארץ נצטמקו לרע להם, עד אשר האיר גם עליהם אור השכלת רבינו הרמבמ“ן, וקרני אורה נגעו על עיני חכמי הארץ הזאת, ותאורנה. וביחוד מעת קמו חכמי גאליציא, והחיו את ספרות ישראל חיים חדשים ממקור החכמה התורנית, שאפו גם טובי חכמי איטאליא רוח חדש, ויתעודדו גם המה, לצאת לקראת אחיהם בגאליציא ולהתחרות עמהם. ושכם אחד הרחיבו את גבולות חכמת ישראל ברוח דעת באהבת האומה, התורה, והשפה הקדושה. מן החכמים אשר סללו המסלה לפני הדור האחרון הנודעים בשם הם: ר' רפאל לוצאטו בר' יצחק אביר הרופאים בעיר גוריציאה, חכם ונבון בתורה, מעיין פלסופי, (מת בשנת תקפ"א). ר' ישראל קוניאן, חריף ומשכיל בתורה ובחכמות מ”ץ בפאדובה ודרשן מפואר, נבון דעת בספרי הפלסופיא הדתית, (מת בשנת תקפ"ד). ר' שבתי אלחנן טריווש אב“ד טריעסט. חכם ומליץ מפואר, ודרשן נכבד מאד. ר' מרדכי יצחק קולוניא בטריעסט חכם גדול ונכבד (מזכרת ישר). הרב ר' מאיר ראנדעגגער חכם מופלא מרביץ תורה לרבים, חבר ספר צנת דוד על ס' תהלים. הרב המופלא החכם החוקר המעולה ר' יצחק שמואל ריגייו, מקור נפתח לחכמת ישראל, עודו בחצי ימיו העתיק חח”ת ללשון איטאלקית וחבר עליהם באור חדש, נקרא בשם תורת אלהים – באור יפה ונחמד מאד (תקפ"א). ובצאת פקודת הקיסר מיום 22 יאנואר שנת 1820, לבל יתמנה עוד איש להיות רב בקהלה אחת אם לא למד תחלה חכמת הפלסופיא באחד מבתי מדרשי החכמה. העיר במכתב את נכבדי קהלות ישראל באיטאליא להקים בית מדרש לרבנים והוכיח שאם הממשלה לא תחפוץ ברבנים בלי פלוסופיא מן הדין הוא שבני ישראל לא יקבלו רב פלסוף בלי תורה. ודבריו עשו רושם, וקציני הקהלות נועצו והסכימו ויסדו בית מדרש כזה בפאדובה, ונבחרו למורים החכמים המופלאים ר' הלל הכהן דילה טורי מעיר טורין בפימונט ור' שמואל דוד לוצאטו מעיר טריעסט. הבית הזה נפתח כליל בשלימותו ביום י“ד חשון תק”ץ ובית ישראל אשר באיטאליא נתמלא אורה, אור יקרות מחכמת ישראל. והרב ר' יצחק שמואל ריגייו והמורים המופלאים האלה וביחוד זה האחרון הרב לוצאטו אשר כבר הרבה למדו מרבותיהם. הוחדו איש את פני רעהו והפליאו להגדיל חכמת ישראל ולהאדירה, וביותר מעת אשר באו בכתובים את חכמי גאליציא ובאהמען. הרב יש“ר חבר ספר התורה והפלסופיא. באר ס' בחינת הדת, והעיר עליו הערות רבות מושכלות, חבר ס' אגרות יש"ר ב' חלקים מלא חקירות ודרישות בספרות ישראל יקרות מאד, מפתח אל מגלת אסתר, בחינת הקבלה, ילקוט יש"ר. ומאמרים נפלאים הרבה מאד במכתבי העת לחכמת ישראל. והרב ר' שמואל דוד לוצאטו הביא לנו ברכה ס' כנור נעים. אוהב נר, בתולת בת יהודה, באור נפלא על ספר ישעיה ותרגומו בלשון איטאלקית, בית האוצר, וכוח על הקבלה, המשתדל ומכתבים מלאים חקירות יקרות בכל מקצועות הספרות הישראלית, בספרי מכתבי העת. ומן החכם די לה טורי באו מאמרים יקרים שונים במכתבי העת בכרמי חמד ואוצר נחמד. החכמים האלה, עבדו עבודתם באהבת נפש לחכמת ישראל ולספרותה בלשונה. הרב לוצאטו עודו בילדותו ראה והבין, שלא עלתה שום אומה במעלות החכמות אם לא התחילה להשתלם תחלה בחכמת הלשון והמכתב, שחכמת לשון הקדש דבקה ובלתי מתפרדת מחכמת התורה, שאבדן חכמת הלשון גורם לאבדן הבנת פשט הכתובים, שאבדן הבנת הפשט מחשיך אור התורה ומבזה אותה בעיני הבריות, שאם כל העמים הקימו להם חברות ואסיפות אנשים חכמי לב להיות ידם אמונה בחכמה ובתבונה, ובכללן גם כן חברות בעלי הלשון שאין מלאכתן כי אם לברר וללבן עניני שפתם, על אחת כמה וכמה שלשון הקדש צריכה לחברה כזאת” (בית האוצר), ובהתחמץ לבו על עזובת לשון הקדש קרא מנהמת לבו ואמר: “איכה ישבה בדד בימים האלה ובזמן הזה השפה האלהית האם העבריה, אין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. ועצור במלין מי יוכל? וכדי בזיון וקצף לעם אשר הפכפך דרכו, אשר בימי הרעה בהתאכזר יושבי חלד להרחיקו מדרכי אבותיו להשכיחו תורת אלהיו, גוו נתן למכים ורכושו למשסה וכל בשרו למאכלת אש, וישם פניו כחלמיש, וממקומו לא ימיש, וכשוך חמת המעיקים ושמש צדקה זרחה עליו, וינתקו מוסרות משטמה וחרצבות כסילות התפתחו, אז רפתה רוחו נטיו רגליו, מדרכי זקניו ימיש וימש חשך, רחוק מלבם לבו ולשונם נכריה בפיו. זה לנו היום שלש מאות שנה אשר החלו גויי הארץ לתת לבם אל לשוננו, ומן אז ועד עתה לא חדלו חכמיהם לעמול בלמודה בכל מאמצי כחם ולחשוף יערות דבש במעמקי סתריה ובמצולות ספריה והספרים אשר כתבו באלה כבירים במספרם כבדים בכמותם ונכבדים במעלתם ואנחנו – אנחנו השלכנוה אחרי גונו, הלא נכלם! ונקל זאת בעיני ועתה החרשתי לו רק חרפה היא לנו, אפס כי מעוט הקריאה בספרי בני עמנו אשר בא לרגל שכחת הלשון מפץ היה לתורתנו כלי מלחמה לנתוש ולהרוס ולהאביד מלכות בני יהודה האהבה והיראה לתורת ה'” (בהקדמתו לספר כנור נעים). וחברו החכם ר' הלל די לה טורי, במכתבו אל ידידו ר' דוד טיראצינו בטורין אשר בשרו כי הוא ורעיו יסדו חברת שוחרי תושיה אמר לאמר: ועתה שמעו נא קולי איעצכם, דרישת לשון בני עבר, מליצת ספרינו, וקדמוניות אומנתו תהיה תכלית חברתכם הראשונה, למען תתנער גם בקרבכם מעפר, הלשון ההיא העזובה והשכוחה זה ימים רבים, ואף כי אנשי החברה הזאת רֻבָּם כּכֻלָם הם מלומדי התורה לשבת יום אחד על כסא הרבנות, ולהם תאות ידיעה שלמה בחכמת לשוננו ובמליצתה למען הבין ספרי הקדש והעמק בפשטי המקראות ולמען דעת דבר צחות בלשון המהוללה ההיא (אוצר נחמד חוברת א' דף 134).

* * *

ומה דרכה נפש לוצאטו עז בראותו חכמי ישראל מתחזקים להוציא לאור מכתבי העתים לתקומת הלשון ובשמחת נפש ענה ואמר: “עלינו לברך את ה' אלהי ישראל הנאמן בבריתו וקיים במאמרו אשר אמר כי לא תשכח מפי זרעו. כי הנה בכל זמן שהסבות החיצוניות קושרות קשר להחליש למוד התורה ואהבת לשון אבותינו הוא מחיה ומחדש בקרבנו על ידי סבות פנימיות את אהבת התורה והלשון באופן כי בכל דור שהעם פרוע ובטל מדברי תורה בדור ההוא בעצמו יתנדב עם ויתרבו החוקרים והכותבים בענינים ההם ובלשון ההיא שהיו עזובים ומונחים בקרן זוית. ומתי נראה פרעות בישראל, ומעוט נעסק בתורה ובלשונה, כאשר בדור הזה? ובדור הזה עצמו אנו רואים בכמה וכמה חכמים רוח נדיבה לחפש אחרי ספרי קדמונינו ולהוציא ממצפוניהם כתבים אשר נשכח זכרם מכמה דורות, המחדשים נעורי לה”ק, מרבים כבודה ותפארתה ומעוררים אהבתה בלב כל ישרי לב" (הצעה לס' אוצר נחמד חוברת שניה). וברוח נכאים ותקוה כזה הגה ר' יצחק שמואל ריגייו, בראותו מכתבי העת לספרות ישראל מתמעטים והולכים, ואמר: היה נראה כי כלה ונחרצה נגזרה על נפילת הלשון בל תוסיף קום – לולי כי להיות יסודתה בהררי קדש ואל עליון דבר בה מראש מקדמי ארץ גם בה הנחילנו תורתו הנצחיית והאמתיות נשגבות בפי נביאיו אנשי מופת לדור דורים, יהיה בודאי בלתי אפשר שתשכח לנצח ובטוחים אנחנו כי לא תמוש מפינו ומפי זרענו כל עוד יהיה בתבל איש מזרע אברהם מחזיק באמונתנו ודתנו וחוקר בלב תמים בפנימיות תורתנו הקדושה. (מזכרת יש"ר 16).

ומלבד החכמים האלה, ראינו באיטאליא בימי הדור הנזכר, את הרב ר' מרדכי שמואל גירונדי מו"ץ בפאדובה, חכם תורני מופלא ושוחר דעת, חבר ס' תולדות ישראל וגאוני איטאליא. ונמצא ממנו מאמרים נכבדים בכרם חמד (מת י“ג טבת תרי”ב בן נ"ב). ר' יוסף אלמאנצי חכם ומשורר נכבד, חבר ס' הגיון בכנור שירים נעימים ויקרים. סדר ס' אבני זכרון, וכתב תולדות רמח"ל (בכרם חמד ח"ד). ר' שמואל חיים בר דוד לולי, מגוריציא, שהעיד עליו ר' שמואל דוד לוצאטו, שהיה לו ר' שמואל חיים לעזר גדול במהלך למודיו, והיה גדול ממנו בחכמה ובמנין והיה לו בו רב וחבר ורע נאמן, (בית האוצר.) ונמצאו שיריו ומכתביו בבכורי העתים ובאוצר נחמד (נולד שנת תקמ“ח ומת תר”ג), ר' שמואל חי די לא וואלטה הרופא, חכם נכבד, באו מאמריו בכרמי חמד ובאוצר נחמד.

88 §

משוט בכנפות ארץ אסטרייך למדינותיה נבוא אל לב הארץ קרית מלך רב היא וויען, שם לא תתענג עיננו לראות בטוב הספרות העברית עולה כפורחת מקרב ילידי העיר הזאת, כי כנכרים נחשבו היהודים שמה (עד שנת 1848), לא יכלו להשתקע שם, והמעטים אשר זכו לדור שם משפט גר תושב היה להם, ובמיטב כספם קנו להם מקום לשבת וטאלערירטע היו נקראים, לא הגיעו אל הזכות הזאת כי אם עשירי עם. – או ברוב תחבולות ויגיעת בשר ונפש. אך לעומת זאת היה בית הדפוס של המדפיס הגדול אנטאן שמיד מקלט לחכמי ישראל מאז, בבית הזה נעזרו ונשגבו להוציא לאור פרי חכמתם, וספרים מספרים שונים להרחיב גבולות ספרותינו, שמה מצא און לו החכם המפואר ר' מאיר אבארניק להוציא לאור הוא ואחוזת מרעיו את הנביאים והכתובים בתרגום אשכנזי ובאור. שמה ישב ימים רבים הרב החכם המופלא, מפתח מנעולי הלשון ר' יהודה ליב בן זאב, והוציא לאור את רוב ספריו הנכבדים, ומהם ספר אוצר השרשים, מסלת הלמוד, מבוא למקראי קדש, שמה התלונן החכם המליץ המפואר ר' שלמה לעוויזאהן והוציא לאור את ספריו: מחקרי ארץ, ומליצת ישורן. שמה התגורר החכם המפואר המליץ הנכבד ר' שלום הכהן (נולד תקל“ג בעיר מעזעריץ ומת תר”ה) הנודע בספריו היקרים: מטעי קדם, עמל ותרצה, העתקת ספר ירמיהו ללשון אשכנזית ובאור, יקר מאד, ניר־דוד, קורא הדורות, כי קראו אנטאן שמיד לשבת אתו ולהוציא לאור ספריו, וזה החלו לעשות להביא מנחה־טהורה מבכורי העתים, בשנת תקפ“א, אחרי אשר נסה כבר לחדש בחכמתו ובאהבתו את השפה הקדושה, את מכתבי המאסף, ויוציא לאור המאסף החדש לשנת תקס”ט ושתי התקופות הראשונות לשנת תק"ע, ולא עלתה בידו לתקוע יתד למלאכתו במקום נאמן, זכהו ה' לקרוא לאור עולם את ספרי בכורי העתים אשר יצאו לאור במשך שתים עשרה שנה רצופות, והביאו רב טוב לבית ישראל. – האמנם עזב ר' שלום הכהן את אשר החל, אחרי שתי שנים, אך אבן הפינה אשר ירה, היתה למוסדות בנין גדול אשר בנו בו ידי בונים חכמים משכילים בחכמה רבה.

בין כה וכה התעוררו גם דרי וגרי העיר הזאת מאחינו, לבנות להם בית תפלה ובית ספר ללמודי הדת. בשמחה רבה הביאו לזה את נדבותיהם על ידי הגביר מ' ל' בידערמאן אשר נתן נפשו על תקנת אחיו בעיר הזאת, וביום ז“ך אלול תקע”ב (4 סעפטעמבער 1812) היה חנוכת הבית הראשון לתורה ולתפלה בוויען. הרב הגדול ר' ברוך ייטליש מפראג חבר דרוש־לחנוכה בלשון אשכנזית צחה. והחכם ר' בנימין לאנדעסמאן, גבאי בית התפלה ומשגיח על בתי41 הספר החדשים האלה, נשא את הדרוש הזה, באזני הנאספים אל חג החנוכה, ועדת־ישראל בוויען הלכה הלוך והתחזק משנה לשנה עד כי קטן בית התפלה מהכיל את הבאים בתוכו להתפלל ובשנת תקע“ז, הגדילו והרחיבו ושנו את בית תפלתם הראשון, לכבוד ולתפארת. שם החל הרב הדרשן המפורסם ר' יצחק נח מאננהיימער מקאפענהאגען, לדרוש בשנת תקפ”א. ובשנת תקפ"ד נקרא הרב הזה להיות מורה הדת בבית הספר אשר נתחזק ונתאושש גם הוא בנדבת הגביר מ' ל' בידערמאן הנזכר. ושנתים אחרי כן הוקם מאנהיימער על להיות דרשן, ומפקח על כל צרכי הצבור בוויען. ושם נשתלם ונתעלה בחכמת הדרוש, ויהי לראש הדרשנים בימיו ולמופת לכל מטיפי דבר ה' בארצות אשכנז, (בכורי העתים תקפ"ג פאטערלאנדישע נאטיצען). מן הראשונים אשר החזיקו בידי ההשכלה הדתית בוויען נודע לנו, ר' בנימין לאנדעס־מאן הנזכר, חבר ספר מעיני יושר, במוסר ומדות לתועלת בני הנעורים. ר' יעקב לעווי, מורה בבית הספר וגבאי בית התפלה אחרי לאנדעסמאן, החכם הגביר ר' ליב הארצפעלד ק' ק' צענזאר, היה רע ומיודע להרב ר' אהרן חארין והעתיק את ספרו דבר בעתו ללשון אשכנזית, לעת מצוא חבר דרושים, להאמר בבית התפלה ואליו הגיש הרב ר' שלמה לעוויזאהן את ספרו מליצת ישורן, וקראו אלופי ומיודעי. החכמים המעטים האלה מתושבי העיר בצרוף החכמים המופלאים האורחים אשר לרגלי מלאכתם בקדש התגוררו שמה, הפיצו תורת חכמת ישראל בקרב עדת וויען אשר גדלה ועצמה בכמותה ובאיכותה משנה לשנה, עד אשר זכתה לעמוד בסוד שאר ערי הממשלה, הגדולות ממנה בימים, ובתוכן נחלה נחלה.

89 §

חכמי ישראל באסטרייך אשר קמו כגואלים אל השפה הקדושה ואל ספרות ישראל וחכמתו, ניעורו נעזרו, וגדלו על ידי מכתבי העת לספרות ישראל, אשר יסדו פרנסו וכלכלו ימים הרבה, הלא המה בכורי העתים, וכרמי חסד ודומיהם. והמתבונן יראה איך הלכה מלאכת הקדש הלוך וגדול משנה לשנה. כי בתחלת יסוד בכורי העתים, היה עקרו ויסודו מאמרים בלשון אשכנזית, ומאמרים ושירים ממבחר המאסף, ומדי צאת החלקים הראשונים, הרבו החכמים חכמי אסטרייך מקצה להביא מנחה חדשה, ובכורי העתים, היו מלאים וגדושים מפרי חכמתם לבד, עד אשר לא נעו מוציאיהם לאור, לבקש מאמרים בלשון אשכנזית, ולעורר ישנים; כי חדשים לבקרים צמחו חכמים ומשכילים, באים ללמד ונמצאים למדים, איש איש את פני רעהו. וכאשר חדלו בכורי העתים לצאת, באו במקומם כרמי חמד, על ידי החכם הנכבד ר' שמואל יהודה ליב גאלדבערג מבאלחוב (בגאליציא.). מיוחדים לדרישות וחקירות בחכמת ישראל. – ואחרי אשר ספו גם כרמי־החמד האלה מאשר נטע גם הרב החכם המפואר שניאור זאכס, פתח החכם בלומענפעלד את אוצרו הטוב, אוצר נחמד (ד' חלקים) והחכם ר' מענדעל מאהר בלעמבערג הוציא לאור מכתבו בעתי בשם ירושלים (ג' חוברות). וכל מכתבי העת האלה, מלאים חכמה רבה וחקירות חדשות בכל מקצועות ספרות ישראל. והעירו והאירו עיני הבאים בשעריהם, לעבוד עבודה תמה, להרחיב גבולות המחקר והבקרת גם בספרים מספרים שונים, שלמים, קטנים עם גדולים. וספרות ישראל החליפה כחה העלתה אבר, אוצרות חכמה נחפשו, וגנזי נסתרות נתבקרו ותעלומה רבה יצאה לאור. עד שגם הגדולים בחכמי ישראל בארצות אשכנז, אשר זה מימים בחרו בשפת אשכנזית ובה כתבו ספריהם ומאמריהם בנוגע לחקרי חכמת ישראל, ועשו להם שם גדול בקרב חכמי הנוצרים, שבו לראות כי טוב לישראל להשתמש בלשון עברית ובספרותה, וחגרו שארית כחם לכתוב גם בלשון זו, ומהם הרב החכם המופלא דאקטאר צונץ, אשר בא במאמרו הנפלא “תולדות ר' עזריה מן האדומים” בעל מאור עינים, בכרם חמד. הרב החכם הגדול דאקטאר זאכס במכתבו בכרם חמד ובספרים אחרים. החכם הגדול דאקטאר פירשט, במאמרו על זכרונות לשון קדש בהקאנקארדאנץ שלו, ודומיהם. והחכמים המופלאים דאקטאר יאסט ודאקטאר קרייצענאך התעוררו להוציא לאור מכתב־עתי בלה"ק הידוע בשם ציון. (שתי שנים) וכהקדמה למכתבם זה העמידו מאמר “קול מדבר מיקר לשון עבר”.

ובא האות כי השכילו טובי חכמי ישראל להבין, כי כל זמן שהמקור לחכמת ישראל נפתח בלשונה, יפוצו מעינותיה חוצה, להשקות שדי חמד, להפריח כל פרי נחמד להשכיל, ולהצמיח כל מוצא דבר חכמה ודעת קדושים גם על אדמת נכר. אך ביבוש המקור הראשון, לשון הקדש, במקומו, ייבשו עמו כל מעינותיו, והתעלות אשר שלחו ונמשכו ממנו, ידלו ויחרבו. הלשון הקדושה, או הספרות העברית היא כגוף אל חכמת ישראל, שהיא נשמת האומה, ובקיומה והשארתה, תקום ותתכונן חכמתנו – חכמת ישראל, – ויעמד שמנו, ולא יכחד יקומנו, שרשינו פתוחים אלי מעין מפכה מהררי קדם מדורות עולמים, ושם יונקים וחיים עד היום, בזמן ההווה, ואין תקוה לעץ חיינו לענפיו ופריו, אם יכרתו שרשינו או יתרחקו ממקור חייהם. וכמו שהפליא לדבר נכבדות בזה הגאון חכם עמנו ר' שלמה יהודה רפאפורט ז“ל, וז”ל “רוח שקר היה עתה בפי נביאי תרמית האומרים שלום שלום רק להווה ואין שלום לעבר גם לעתיד, האמנם העבר והעתיד אחים נקשרים המה בכל ספרי קדשינו ותפלותינו, וראש ומבחר הנביאים אשר הבטיח כי לא תופר בריתנו לעולם, הוסיף אל הבטחתו זאת: וזכרתי להם ברית ראשונים, ומי אשר יגלח בתער השכירה את הראש וכל שער לבן מזקנים הוא הכורת גם כן תקות עם נולד כי נשוב לראות טוב ולהיות מאושרים בארץ, ולא ישאירו איפוא מאומה רק רגע ההווה, ואליו יקראו: חיים, והנה אלה חיי רגע התעיף עיניך בו ואיננו. – ברכי נפשי את ה' אשר אמר אהיה אשר אהיה ואשר היה עמנו מאז וכן יהיה תמיד עם הדבקים בו בתורתו ובלומדיה אשר יחיו חיי עולם לא לחרפות ולדראון כי אם לכבוד וליקר נצח” (במכתבו לר' דוד קאססעל בראש ספר תשובות גאונים קדמונים).

ממוצא כל הדברים אשר נאמרו במאמר הזה למדנו לדעת כי ההשכלה הדתית המדעית המוסרית והאזרחית שהפליאו להעזר בה אחינו היהודים בארצות אשכנז, ממקור ספרות ישראל יצאה ועל ברכי הידיעה המושכלת בלשון עברית נולדה, ובה התעודדה ונשגבה, ועזיבתה ושכחתה בעת מן העתים ובמקומות מיוחדים גרמה עזיבה ונטישה לחכמת ישראל, להפגת רוח האומה והאמונה. וכל טובי החכמים בישראל הנאמנים לתורת ישראל, ולרוח אמונתם, ראו ידעו העידו והגידו, כי אך בספרות ישראל צפונה תקות השארתו ובדרכיה ישכון אור הצלחתנו הרוחנית.


ב) ההשכלה ברוססיא.    🔗

90 §

היהודים יושבי הארצות הגדולות והרחבות אשר נחשבו לממלכת פולין לפנים, ואשר שבו זה ימים ובאו בכלל ממשלת רוססיא האדירה, הם כידוע מכלל היהודים האשכנזים, להיות רובם מארצות אשכנז ושפת אשכנזית מורגלת בפיהם נצורה על דל שפתם, ובתכונת רוחם ומצב השכלתם גם המה לא נפרדו יהודי פולין מאחיהם באשכנז ימים רבים. ומאז ומקדם היתה התחברות רוחנית וקורבה מדעי ביניהם. בימים מקדם אצלו יהודי אשכנז ברכה אל אחיהם בפולין, בישיבות אשכנז הגדולות למדו בחורי פולין, ומבחירי רבני אשכנז באו לנהל קהלות ישראל בפולין, וברבות הימים נהפך הגלגל ויהודי פולין אשר מצאו מנוחה והרוחה במקומות מושבותיהם יתר שאת על אחיהם באשכנז, ולהיותם גם מרובים במספר ועצומים בערי מנוחתם הרבה מאד מן היהודים באשכנז, גדלו והצליחו בלמודם התלמודי אשר התיחדו בו ונמסרו לו בכל לב ונפש, ועלו על אחיהם באשכנז, עד אשר היו בכחם לשלם להם את הקפותיהם בנשך ותרבית הרבה. ומאז עלה הכורת על היהודים בפולין, המה הקאזאקים ובאגדאן חמעלניצקי בראשם, אשר עשו הרג רב ביהודים במדינת רוססיא הקטנה (מאלאראססיא) בשנת ת“ח ות”ט, ואחרי כן גם בליטא בשנת תט"ו, ושמה ושערוריה היתה בארץ, ופליטי חרב ואבדן נמלטו לארצות אחרות, היו פליטי פולין למאורות ברקיע שמי היהודים באשכנז, כי כל טוב חכמת התלמוד אשר כבר החלה להשתכח שמה, הביאו בידם, וחכמי אשכנז קבלו פניהם באהבה וכבוד, ויושיבום כסאות להוראה ולרבנות בראשי הקהלות הגדולות. ומאז נכבשה הדרך לפני גדולי ליטא ופולין, אחזו בה גם ימים רבים אחרי כן גם אחרי אשר שקטה הארץ ולא שמעו קול נוגש, כי מפני רבוי הלומדים המופלגים הראוים לרבנות, ומפני רוע הנהגת הקהלות ודלות מצבם, לא מצאו הרבנים בליטא ופולין פרנסתם בריוח, ויפנו להם אל קהלות אשכנז, אשר נהלו וכלכלו רבניהם ברוחה ובכבוד, ורבים מרבני ליטא ופולין נסעו לערי אשכנז להדפיס ספריהם – כי בימים ההם לא היה חזון בתי דפוס לספרי ישראל נפרץ בארץ מולדתם, ובבואם שמה, חרדו לקראתם נכבדי הקהלות, ויחזיקו בם ולא נתנום לשוב, ואשר על כן התמידה ההתחברות הרוחנית בין יהודי פולין וליטא ובין יהודי אשכנז, ורוח מדעי אחד להם. העסק בתלמוד היה כל משוש רוחם, והתולדות היוצאות מן הלמוד הדתי המיוחד, והשקוע המופלג בו לבדו, נראו ונמצאו כן באשכנז וכן בליטא ופולין.

אולם גם מעמדם החצוני והוא שבתם בתוך עם הפולנאים, אשר היו גם המה רחוקים מכל חכמה ומדע ימים רבים, נוסף להרחיקם מידיעות המדעים וביותר השפה האשכנזית אשר היתה הלשון המדוברת ליהודי ליטא ופולין, בתוך הפולנאים מדברי לשון פולנאית, היתה חומת ברזל ביניהם ובין הנבונים והמלומדים בקרב הפולנאים. ולא נתנה לכל קו אור מדעי מחוצה לבוא אל קרבם. ובכן כרע נפל היסוד המדעי בחינוך העם הכללי, ואין מקים ימים רבים. הפלפול התלמודי פרץ בארץ, ולא לאמונה ולחכמה, כי אם לסכלות ולעקשות להחשיך מאור התורה והדעת, והקבלה אף היא נשאה ראש, להוליך תועה ראשי העם לפול במהמורות אשר כרו לפני בני ישראל תלמידי־שבתי צבי אשר בלבלו ובלעו עצת רבים וכן שלמים. האמנם הכח הרוחני המוסרי הנטוע בישראל בקש לו למצוא מרפא בעצמו לתחלואים האלה, כמשפט כל האורגאניזמים הבריאים בכללם, המבקשים ומאמצים לרפא את עצמם מכל פגע רע ומחלה חצונית או פנימית, כל עוד שלא נגעה בצנור החיים, והתרופה הזאת היתה החסידות אשר יצאה בעצם וראשונה להעיר ולעורר את ההרגש הדתי, להחיות את מעשה המצות ברוח דעת ה' וליחד את הלבבות לעבודה טהורה, אך באשר חסרה להם אל בוני החסידות הראשונים כל ידיעה מדעית, ורק ממקור הקבלה לבד שאבו להם מי ישעם, לא לבד שלא הועילו להעלות ארוכה ולרפא את מחץ מכת העם, כי אם הוסיפו להכותו מכה רבה מצד אחר, כי מלבד מה שמעטו למוד המקרא והתלמוד בכלל, עוד סגרו מסגר בעד כל ידיעה וחכמה, ועננו ענן גדול על שמי ישראל. אפס עוד שב הכח הרוחני החי בנפש העם לעשות גדולות ונפלאות, לרפא את עצמו רפואה נאמנה, ואלהי ישראל היה בעזרו לקרוא לאור עולם בקרבנו חכמים מופלאים אבירי כח, להקים חרבות התורה ולשובב נתיבות ההשכלה, הגדול שבהם אשר האיר את עיני יהודי ליטא ופולין במאה הששית שעברה היה רבינו אליהו, הנודע בשמותיו הגאון החסיד, איש ווילנא, רבינו הגדול הזה, הנולד ג' א' דפסח שנת ת"פ חננו אלהים בשכל ישר ועמוק עד להפליא, ובכחו הגדול הזה, ובאהבתו את התורה אהבת־אמת, לא להתפאר בה ולא להתפרנס ממנה, הרס ושבר את כל המגדלים הפורחים באויר הפלפולים אשר סביב שתו על תלמוד התורה המקרא המשנה והגמרא, וכבש לו דרך הפשט הפשוט בכל משא ומתן של הבנת דברי התורה שבכתב ושעל פה, ויהי לאות ולמופת בקרב ישראל. ולהיותו יודע את התורה לאמתתה, ידע והכיר גם תועלת המדעים להרחבת ידיעת התורה, ומעלת היסוד המדעי בחנוך הדתי. ומלבד מה שלמד בעצמו כל חכמת הדקדוק והלשון, ואת כל המדעים הלמודיים, עוד העיר את החכמים יודעי לשונות אחרות להעתיק ללשון הקדש מספרי החכמה לחכמי האומות, כמו שיבוא עוד להלן. ובכחו כי גדול יצא ראשונה לקראת החסידים אשר פרצו בארץ וישבור עליהם חקו. ואם לא מצאה ידו לעקר ולהאביד את החסידות כאשר אמר, כי כבר מצאה לה אחיזה גדולה, ברוח העם, להיותה, כאמור למעלה, קריאה מראש, לרפא גם הריסות הדת, הנה על כל פנים עצור עצר בעדה, ובאין משים פעל גם פעולה רשומה על החסידים עצמם לשוב ולאחוז בתלמוד התורה, אשר כמו נשתכח ונעזב אצלם.

91 §

והנה רבינו הגדול הזה, לא הדפיס כל ספר בחייו, ולא פרסם דיעותיו במכתבים וספרים, כי התבודד עם קונהו בבית מדרשו, וממעל לכל חפצי החומר התנשא רוחו, בכל זאת רצונו הטוב, עשה דברו להאיר אור חדש על יהודי ליטא ופולין. בו ילכו אל מחוז הידיעה התורנית בנתיבות הפשט, וממנה יעלו אל ההשכלה הדתית והמדעית. ואם אחרו פעמי יהודי ליטא ופולין למלא אחריו, לסבות שונות אשר נעיר עליהן בהמשך המאמר הזה, הנה לא חשכו רגלם ללכת בנתיבתו ואם לאט לאט, עד בוא עת מצוא לסקל את המסלה מכל אבני נגף ולהרים צורי מכשול מדרך בת עמנו.

על סדר הלמוד אשר בחר בו רבינו אליהו יעידו בניו החכמים הגדולים בהקדמתם לפירושו של שו"ע אורח חיים שאמרו: “ויותר שהיה חכם למד דעת את העם וחזקם ואמצם (במו פיו) שילמדו בסדר נכון שלא ימעדו רגליהם, בראשונה הזהיר להיות בקי בכל כ”ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים, ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק, וכבר בחנו פקחים ושלמים שבחכמת הדקדוק בדברם עמו לא מצאו ידם ורגלם, אחרי זה צוה להיות ששת סדרי משנה שגורה בפיו עם כללות פירושיה המפורסים וכו' אחר הזהיר “על דרכי העיון בים התלמוד וכו' מתנאיה שיהיה (התלמיד) ישר העיון “שונא רב הקושיות, מודה על האמת אפילו מפי תנוקת של בית רבן, וכל חפציו מדרך השכל לא ישוו נגד האמת כי אז יצליח ואז ישכיל בלמודיו, ודברי חדודין צוהל המניע גם מתלמידים החסרים וילדים הרכים”. עכ”ל, בקצרה.

ובין ספריו הרבים הנפלאים אשר חבר בכל מקצועות התורה אשר כלם נדפסו אחרי מותו, ורובם על ידי תלמידיו, אשר יגעו לסדרם ולהכינם ולא עלה בידם כראוי, נתפרסמו: באוריו על המקרא בארבעה נתיבות הפירוש המכונה בשם פרדס. ובחלק הפשט הוא מעמיק בחכמת הלשון ובפנימית הענינים, ומהם יקרו ונכבדו באוריו לנביאים וכתובים וביחוד על ספר משלי, סדרו תלמידו הרב ר' מנחם מענדיל משקלאוו, כאשר שמע מפיו, ונדפס ראשון לכל ספרי רבינו, כפי פקודתו על מסדרו. דקדוק אליהו, חכמת הדקדוק בקצרה נדפס ע“י המדקדק ר' צבי הירש (ווילנא תקצ"ג). איל משולש על חכמת המשולשים, הנדסה ואיזה כללים באלגיברה ותכונה. בסך הכל ת' כללים מעצם כי”ק, הוציאו לאור הרב הגדול מוהר“ר שמואל אב”ד דק“ק לוקניק בתוספות הגהות ובאורים (ווילנא תקצ"ד), כמו כן נשארו בכ”י ממנו: חבור ארוך על התכונה, וחבור מיוחד על חשבון התקופות והמולדות. –

92 §

ועדות נאמנה על פעולת רבינו הגדול הזה, להעיר את האהבה אל ידיעת הלשון הקדושה, והפשט הברור בהבנת המקרא, יעידו כל חכמי ווילנא בדורו העיר הזאת היתה גם מאז משכן לחכמים יודעי הלשון, מביני מדע ממנה יצאו המדקדקים: ר' עזריאל ב“ר משה מעשיל, ובניו החכמים ר' ניסן והרב הגדול ר' אליהו למדינות אשכנז ללמד חכמת הדקדוק ולהתפרנס בחכמתם זאת, ושם הדפיס הר”ר עזריאל ובנו ר' ניסן סדור התפלה על פי הסדור של המדקדק המפורסם ר' שבתי סופר מפרעמסלא, ובאו במלחמת סופרים את המדקדק השנון ר' שלמה זלמן הענא. ובנו הרב ר' אליהו אשר למד לפני הגאון ר' אברהם ברודא בפראג ושמש את הרב הגדול החסיד ר' יונה לאנדסופר בעל מעיל צדק, הוציא לאור: ס' מכתב מאליהו. הוא ספר אור תורה להרב די לונזאנו בתוספות באורים והגהות (האמבורג תצ"ח), ספר מענה אליהו כללי הקריאה (פפד“מ תס”ד), מקרא קדש, כללי הדקדוק והקריאה בס“ת (ברלין תע"ג) וכן אמר להדפיס חומשים בהגהה מדויקת בצרוף תקון סופרים, וגאוני הדור סמכו ידיהם עליו וגזרו: שלא ירים איש ממדפיסי חומשים לדבר בשער על החומשים עם תקון סופרים שלו ולא ירים איש לכתוב שום השגה ולתן בדפוס על סדור העמדת תק”ס, אם לא שיסכימו עמו ג' רבנים הבקיאים בחכמת המסורת וכתיבת ספר תורה, בכתבם על אותה השגה. (הסכמת הגאונים בספר מכתב מאליהו). – בעיר הזאת מצאנו את הרב הגאון ר' אריה ליבב הגאון ר' יצחק שפירא, אשר בהיותו בן כ“א הוציא לאור ספרו פירוש על מסכת סופרים, הכולל שני חבורים נחלת אריאל על דרך העיון, ומהקדמתו לספרו זה נראה שהיתה לו ידיעה בדקדוק מסורת הגיון והנדסה, “ובמעט חכמת ההנדסה דקדוק מסורת והגיון בללתיו” ספרו זה נדפס בדהירין פורט שנת תצ”ב, ומחברו מת בקצר ימים בשנת תקכ“א, ־ עוד מצאנו בקברות בית החיים בווילנא קבר לאיש גדול משנת תקכ”ט, ועל המצבה נאמר, פה צפון ת“ח ונבון הרב המאור הגדול הגאון המפורסם חריף ובקי בכל חדרי תורה וכו' ופלסופיא ושבע חכמות. מוהר”ר אלעזר אב“ד ור”מ דק"ק קראז. ואף שלא ידענו מאומה ממפעלות האיש הגדול הזה, כי אם מציאותו, הנה המאמר פלוספיא ושבע חכמות, במצבת גדולי ישראל הימים ההם, ־ שלא נודע לנו מָשלו – מלבד שיעיד על גדולת המתואר בכמו אלה, יעיד גם על תכונת רוח בני ווילנא כי ידעו להוקיר את אוהבי החכמה הפלסופיא והמדעים, בהתאחדם יחד עם ידיעת התורה.

ובדורו של רבינו הגדול רבינו אליהו ראינו מן הכבוד הגדול שעשו חכמי ווילנא רבניה סופריה וגביריה אל הרב ר' שלמה מדובנא, בבואו להתארח בווילנא אחרי נפרד מרבינו הרמ“ד ומן המלאכה אשר עשה לפניו בחבור הבאור ולאסוף חתומים על הדפסת חמשה חומשי תורה עם באורו ותקון סופרים. כי סמכו כולם ידיהם עליו באהבה, תמכוהו בהסכמותיהם וכלכלוהו בכבוד כל ימי שבתו עמהם, את אהבתם הגדולה אל הבנת המקרא על פי הפשט הפשוט ועל פי חכמת הדקדוק. עוד זאת הננו רואים מהסכמותיהם כי בנגעם בענין התרגום האשכנזי של רבינו הרמ”ד, שהיה באורו של מהרש“ד בתחלה נדפס עמו, אל נגעו בכבודו ולא זכרוהו לגנאי כאשר עשו איזה מן הקנאים ברבני אשכנז, כי אם אמרו שׁתרגום האשכנזי איננו מובן לאנשי ליטא ולא למענם נעשה. ולמען דעת את אהבתם אל הפשט ועם זה גם למען יהיה לנו ציור מסגנון לשונם בלה”ק לעת ההיא אמרנו להעתיק איזה מכתבי ההסכמות האלה, הנמצאים אל תחת ידינו בעצם כי“ק. מראשוני המסכימים היה הגאון הצדיק המפורסם מוהר"ר שלמה זלמן ב”ר יצחק הידוע בווילנא בשם החבה ר' זעלמעלע ז“ל. וזה לשונו בהסכמתו: חביבין עלי מאד דברי הרבני מוהר”ר שלמה מדובנא גרו בחבוריו אשר חבר על התורה וטובים השנים הא' באורו הנחמד אשר לקט מכל המפרשים הקדמונים ההולכים בדרך הפשט מלבד אשר חדש משכלו באורים המתישבים על לב כל משכיל, והב' ספר תקון סופרים אשר יסודו על חסרים ומלאים ונקודות וטעמים וכו‘, אשר הביא כל הדיעות החולקות בענינים אלו ובאר היותר מוסכם להלכה, וכאשר בא הספר הזה לידי ועיינתי בו מצאתי בו כמה דברים אשר נסתפקתי בהם תמיד והוא הרוה את צמאי בברור הדברים הנ“ל אשר ראיתי בו, לכן הסכמתי ג”כ על הדפסת ספרים הנ"ל וכו’ ומבקש אני מכל איש אשר נגע יראת ה' בלבבו לחתום א“ע על החומש הנ”ל כדי שיוכל מוהר“ש להשלים מעשהו, ואולי עי”ז יתאמץ מוהר“ש לחבר חבורים הנ”ל גם על נביאים וכתובים. ולראיה באתי עה“ח היום יום ג' כ”ז הניסן תקמ"ג. –

הרב הגדול ר' נח מינדעס ליפשיץ מחותנו של הגאון רבינו אליהו. ממליץ וכותב: כל בעלי השיר יוצאים בשיר המעלות אשר לשלמה ה“ה המופלג וכו' מוהר”ר שלמה מדובנא עלי באר מים חיים אשר הפר ועשה על התורה כנראה בעליל לארץ בחומשים שנדפסו בקרוב בק“ק ברלין, ויותר שהיה קהלת שלמה חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר ותקן סופרים בצדו שם הראה גדל שקידתו על התורה ועל העבודה וכו‘, ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם שקדמו בזמננו בתקון סופרים, ועליו נאמר חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה שנטע אילן ועליו כל מיני מגדים מגיד לאדם מה שיחו. והנה אלמלא תרגומא דהאי קרא שאינו שוה לכל נפש במדינה הזאת כבר היה גומר מעשהו. ובכן שויא נפשיה הדרנא לחזור ולהדר להגדיל תורה ויאדיר וכו’, כ”ח ניסן תקמ"ג.

הגביר הרב החכם המפורסם ר' יוסף ב“ר אליה (עליאש) ובן אחיו הרב הצדיק המפורסם מהור”ר אריה במוהר“ר דובער (ר' ליבלי ר' בערס), אשר בביתם התאכסן הרב מוהרש”ד, הפליאו להראות לו חבתם, ואהבתם הגדולה אל הבנת המקרא על פי שפוטה, בהסכמתם המופלאה, הכתובה בידי הראשון, וחתומה מידי שניהם כאחד, וז“ל ההסכמה: כד הוינא טליא אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנה ואחזקנה, והנה זה היום אשר קויתיו, יום בחרתי בו קראתיו, משתה ושמחה עשיתיו, על כי ראיתיו את תוך ביתי את הרב מוהרש”ד נ“י אחרי רואי מחברתו מחברת הקדש ביאור על התורה, הנה הוא אחד מבני עליה אשר הקים עול התורה והעבודה עבודת הקדש, על צוארו, לפנות דרך הפשט ולסלול המסלה מסילת ישרים ילכו בה, וכו' כי מעת גברו אראלים על המצוקים ונשבו מצוקי ארץ המה הפשטנים הגדולים כמו הראב”ע והרד“ק והרמב”ן ור“ע ספורנו ומהר”י אבארבנאל ז“ל וכמוהם מאז חדלו ארחות ונתיבות הפשט וכו' גלל כן רובם סדרו חבוריהם על הסד”ר ומעוטם נטעו פרד“ס וכללום יחד הגם שהן הן גופי התורה ודברי אלקים חיים ושפתותיהם שושנים נוטפות מור עובר על כפות המנעול לפתוח לנו אוצרות חמודות, סגורות ואגודות, אמנם אנשי דורנו המה מועטים אשר ידעו ויבינו ויערבו לכם לגשת לתוך מטמוני אהלי אפדני הפרד”ס טרם ידעו מבוא השער אשר לה' זה הוא הפשט, חלילה לי מחטוא לאלקים ולומדי תורתו אשר חברו חבורים יפים ונעימים ולבם פתוח כפתחו של אולם, או גאוני הדור ההוא אשר נהירין להם שבילי דשמעתתא וסודי יסודי התורה ואינן צריכין למודעי דרך הפשט כי לגבם מילתא זוטרתי' היא, כי מי אנכי אשר אוכל לבקר ולבכר את האהובה והקרובה לירכתי משכן האמת וכו' אמנם לאנשים כערכי אנכי דובר אשר מודע יקרא לנו מי שיורה לנו דרך אשר נלך בה, חזק ונתחזקה בעד ערי ויסודי פשט תורתנו ונבוא על החתום בגלוי לעיני כל ישראל שכל אחד יטול חלקו מחומשים אלו אשר ידפיס הרב המופלא מוהרש“ד, וכו' כלומד כמחזיק כחלק היורד במלחמה מלחמת הרשות לסחור את הארץ וכחלק היושב על הכלים כלי בית ה' ספרי הקדש, יחדיו יחלוקו, ולמצוה רבה כזו נבוא על החתום לקחת חמשה חח”ת עולה עשרה אדומים, הגם שכבר לקחנו חומשים אשר נדפסו על דרך אשר רצוננו בם בק“ק ברלין ע”י החכם המפורסם הגדול המופלא הפלסוף כבוד מוהר“ר משה נרו, גם מזה לא נניח ידינו להביא הספר הזה אל בתינו, יען לא נדפס ת”א הנצרך לקריאת שמו“ת והפירוש (התרגום) האשכנזי אינו מובן לאנשי הארץ הזאת, וטובים השנים, טי”ת אייר תקמ"ג.

והגדול שבתלמידי הגאון רבינו אליהו הגאון המפורסם ר' חיים מוולאזין, שש גם הוא כאחיו ר' שלמה הגאון הצדיק, לקראת מהורש“ד ובהסכמתו אמר לאמר: זה היום שקויתי מצאתי את שאהבה נפשי כבוד הרבה מופלג המדקדק הגדול כבוד מהור”ר שלמה מדובנא. אשר כבר יצא לו שם ביפיו והדרו, רבים שתו מי באורו, ואחרים צריכין לו כל מבקש ה' יבוא אל אהלו, וימצא כתוב מפורש ושום שכל להבין במקרא במאי דכתיב פשטי' דקרא עוד למד דעת את העם וחקר ותקן תקוני סופרים סופר כל אותיות שבתורה ועובר על כל תיבה ודורשה ומגיהה ודורש את הנקודה, ועל טעמי תורה ידו הדה, וכבר החל רוח נדיבתו להאציל מרוח מבינתו בשני ספריו הראשונים וכו' וחזר וניעור להדפיס כעת מחדש, וכו' אשר לזאת עלינו לשלם תודות לאיש חמודות וכו' לזכות את הרבים וכן שלמים המתאווים ושופעים רוח מתי יבוא לידנו וישמח לבנו. ד“ה המיחל ומשתוקק לזכות ללוקחו ולראותו ביפיו והודו, בהררי קדש יסודו. – טו”ב אדר ותצליח לפ"ק (תקמ"ד).

אהבת חכמי ווילנא אל הפשט, והרגש חסרון הספרים המועילים להבנת המקרא על פי פשוטה, העיר לב יחידי סגולה, בעיר הזאת הר“ר פנחס אליה ובנו הר”ר שמואל כ“ץ, לנסוע לפפד”א ולהדפיס שם על הוצאותיהם חמשה ח“ת עם שלשה התרגומים פירש”י רשב“ם, מכלל יפי, ובאר רחובות על דקדוקי רש”י – ונלוה אליהם ספר החנוך, החומשים האלה יצאו לאור בשנת תקמ“ג מ”ד, בעצם הזמן שהיה מהורש"ד בווילנא, וסמכו עליהם הרב הגאון המפורסם ר' שמואל אב“ד דק”ק ווילנא, והרב הגדול ר' דוד ב“ר יחיאל המ”ץ, ולפי הנראה מן ההסכמות הי' בדעתם להוציא לאור את הנו“כ עם פירש”י ומכלל יופי. קבץ התרגומים ומבחר המפרשים וספר החנוך שחברו להם יחד יעיד על תכונת בני ווילנא ודרכם בלמודי התורה לאחוז בפשט הברור, ובעקרי ההלכות. כאשר הורה אותם רבינו ההגר"א.

* * *

93 §

ההתעוררות אל הבנת המקרא על פי הפשט הפשוט – שהיא הצעד הראשון אל ההשכלה הדתית והמדעית בישראל, מצאנו ראינו גם בכל ערי המחוז הידוע בשם רוססיא הלבנה (БѢлоруссія) כי בכל הערים אשר עבר שם הרב מוהרש“ד לאסוף חתומים על הבאורים לתורה קבלו פניו באהבה, והגאונים רבני הערים ששו לקראתו, תמכוהו בהסכמותיהם, ועוררוהו ואמצוהו במליצותיהם, הכתובים על ספר החתומים בנמצא בכ”י בידנו. ומאת המקומות דרך כוכב החכם המופלא המדקדק הגדול ר' טוביה גוטמאן בן החכם השלם מהור“ר צבי הירש מק”ק פיעטרוקב. המכונה פעדער. החכם המופלא הזה חבר חבורים רבים ונכבדים ומהם: ספר בית טוביה בשלשה חלקים בחכמת הדקדוק תוכם חקירות עמוקות בתהלוכות הלשון. ספר הטובות אט"ן (אותיות טעמים נקודות) בביאור הכתב שבו נתנה התורה, ובזמן מציאות הטעמים והנקודות. ספר פנת הדת בגדר שלימות הדת, בבאור בל תוסיף ובל תגרע. ספר חנוכת הבית פירוש על ספר החנוך, ספר שקל הקדש באור לספר מאזנים להראב“ע, ולא זכינו לאורם, ולא נדפס ממנו, כי אם ספר בית נאמן, בגדר האמת, ספר יקר ונכבד מאד נדפס בברלין בחברת חנוך נערים בשנת תקנ”ד. וקונטרס להט החרב, השגות על הבאור של נעים בשנת תקנ“ד. וקונטרס להט החרב, השגות על הבאור של החכם ר' אהרן וואלפסאהן, נדפס בשנת תקס”ד, וכן שיר יקר ונכבד הצלחת אלכסנדר. על התשועה הגדולה אשר עשה ה' על ידי הקיסר אלכסנדר הראשון לארץ רוססיא, במלחמתו את נאפליון, ובשנת תקע"ה מצאנוהו בברדיטשוב, ושם חבר ס' קול מחצצים, השגות על התרגום משלי ללשון היהודית ההמונית שחבר הרב החכם המופלא ר' מענדל סאטנוב, ולשם כתב אליו הרב החכם הגדול ר' יעקב שמואל ביק, ואמר עליו במכתבו “מעת שקעה שמש בן זאב זרחה שמש טוביה” ומתשובת ר' טוביה לר' יעקב שמואל ביק, הננו רואים כי היה אוהב האמת בכל נפשו ומאדו אמיץ כח לב עשוי לבלי חת. (עיין כרם חמד חלק א' מכתב כ“ח כ”ט).

94 §

גם ידיעת המדעים ולשונות בני נכר אשר היתה ימים רבים מוזרה ליהודי ליטא ופולין, מצאה לה גואלים, בדור הזה דור דעה של החסיד הגאון רבינו אליהו. כבר קודם זמנו מעט, מצאנו את הרב הגאון יקותיאל זיסקינד (אביו של הגאון הרב ר' רפאל מאמבורג) שהיה אב“ד במדינת ליפלאנד שהיה “חכם גדול בתורה ובמוסר ובדרך ארץ, ושם חכמתו נודע הכל המדינות הקרובות והרחוקות גם נשא חן מאת כל השרים אשר ישבו ראשונים במלכות פולין בימים ההם, כי כל דברי פי חכם חן וחסר על לשונו וידע לדבר בלשון פולניא כאחד השרים והיה סופר מהיר בכתב ולשון, איש תאר והדר ונשוא פנים ונמוסיו נמוסי השרים” (ספר זכר צדק, חלק מעללי איש, דף ד') ובדורו של החסיד רבינו אליהו, האיר הרב הגאון ר' אהרן לבית הלוי אב”ד דק“ק שקוד וכל מדינת קורלאנד. אליו פנה רבינו הרב משה ב”ר מנחם מענדעלסאהן לבקש הסכמתו על ספרו באור על קהלת בשנת תקל“א. – וקודם לזה בשנת תקכ”ד הסכים על ספר עמודי בית יהודה. ומתואר שם בשם “הרב הגאון המפורסם בתורה ובחכמה וביראה". ובליטא מצאנו את הרב הגאון החכם ר' שמשון ב"ר מרדכי האב”ד דק“ק סלאנים. הבא בשנת תקל”ח בהסכמה על ספר אייקלידוס שהעתי והוציא לאור הרב החכם ברוך משקלאוו. (שנדבר על אודותיו בסמוך) ומהסכמתו זאת נראה כחו בחכמת הלמודיות אשר למד בספרי חכמי העמים בלשונותיהם, ותשוקתו הגדולה להיות החכמות האלה מתפשטות בישראל, ותסור מעליהם חרפת שונאיהם לאמר “אבדה חכמה מבנים איה איפוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. אל הרב הגאון הזה, הלך, כפי המקובל בידנו, הרב הפלסוף המופלא ר' שלמה מיימון בהיותו בארץ מולדתו בליטא, לשאול ממנו איזה ספרי חכמה כתובים בלשון אשכנזית, כי שמע עליו אשר בימי נעוריו היה בה' (האמבורג) ולמד לשון אשכנזית, ועמה את החכמות הלמודיות, והנה שעשועיו גם בימיו, ויש לו ספרים בחכמה בלשון אשכנזית, (זאלמאן מיימונס' לעבענסגעשיכטע חלק א' פרק י"ד). הרב ר' ברוך הנזכר בסמוך הוא בן הגאון ר' יעקב משקלאוו, הנסמך גם הוא בימי עלומיו לרב ומורה לדון ולהורות ע“י הרב הגאון ר' אברהם קאצענעלענבויגען דבריסק, בשנת תקכ”ד. ולפי דבריו בהקדמתו לספר יסוד עולם לר' יצחק הישראלי אשר הוציא לאור בברלין, העיד על עצמו ואמר: והנה בעוד הייתי משתעשע על ברכי אבי הרב הגאון המפורסם והיינו עוסקים בגפ“ת ופוסקים יומם וליל נכספה וגם כלתה נפשי לרומם עטרת ישראל להעתיק ספרים על לשון העברים בכל למוד ומדע ללמד לבני יהודה ולא יבושו כי ידברו את אויבים בשער “והנה הבלי זמנו הרדיפוהו, ומחשבותיו ספו תמו. כי רבים חלים הפילה הטלטלה ועצומים כל הרוגי הטרוף מבית לבית ומעיר לעיר”, וכפי הנראה אחרי קבעו משכנו בעיר מינסק, היה שם לדיין. ומשם יצא ללכת אל ארצות אשכנז, כי תשוקתו הגדולה להפיץ חכמה ודעת בישראל לא נתנתו לנוח, ובא לברלין בשנת תקל”ז והדפיס שם את ספריו עמודי שמים ותפארת אדם. בתכונה ובחכמת בנין גוף האדם, ושמה הוציא לאור בהוספות והערות את ס' יסוד עולם הנ“ל. וגדול המשוררים ר' נפתלי הירץ ווייזל שר לכבודו שיר נכבד מאד, ומדי לכתו למסעיו הי' בחדש טבת תקל”ח בווילנא והקביל את פני הגאון החסיד רבינו אליהו, ורבינו זה חזקו ואמצו להביא ברכת המדעים באהלי שם, ובמאמרו לר' ברוך “כי כפי מה ישחסר לאדם ידיעות משארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה כי התורה והחכמה נצמדים יחד”, וצוה לו להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדושה מחכמות וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל. ולעשות רצון מורנו החסיד מלאו לבו לקדש שם שמים, ותהי ראשית מלאכת העתקתו את ספר אייקלידוס. ־ (הקדמתו לספרו זה) והדפיס בהאג בשנת תקמ“ס. ששה מאמריו הראשונים. ובסוף הספר קרא קול קורא לחכמי ישראל ואמר “עברו עברו בשערים פנו דרך ללשון הקדש הרימו נס על העמים יאמר נא ישראל. שפת לשון הקדש לה משפט הבכורה לדבר צחות נעימה וברה” ובהיותו בהאג הדפיס עוד ספר דרך ישרה, לשמירת הבריאות, בו באר סבות החולאים ושמותם בלשון הקדש ובלשון לטיין, ובהקדמתו לספרו זה אמר שאם יגזור ה' בחיים ויזכהו לשכון במנוחה ידפיס ספר רפואות בלשון הקדש הכמוס עמו. עוד הדפיס ס' קנה המדה על חכמת המשולשים והבקעים עם הציורים אשר העתיק מלשון אנגלית. פראג תקמ”ד. ובסוף ימיו שב אל ארץ מולדתו ואל מקום בית אבותיו, וישב בבית הרב הגאון הגביר ר' יהושע צייטלין והתעסק בנסיונות הכימיע, ובסדור וצרוף ספריו אשר היו אתו בכתובים.

הרב החכם המופלא ר' מענדעל ליפין. נקרא ר' מענדעל זאבארזער. או ר' מענדעל מסאטנאב. (נולד ערך תק"ג), הפליג בכל חכמה ומדע מאד. ורבינו הרמבמ"ן נשא פניו באהבה, בבואו לברלין לדרוש בחכמה ולהדפיס ספריו. – בעיר הזאת הוציא לאור את ספרו הנפלא מודע לבינה ואגרות חכמה, וכמו כן ספרו רפואות העם. העתקה מסיפרו של הרופא המפורסם טיסטא. ואחרי כן בהמשך הזמן חבר והדפיס את ספרו הנפלא חשבון הנפש. והעתיק את ספר מורה הנבוכים מלשון הפלסופיא שהעתיקו ר' שמואל אבן תבון אל לשון המשנה והמדרשים למען ירוצו בו הקרואים גם מן הלומדים התלמודיים אשר לא נסו בלשון הפלסופים. החכם המופלא הזה השכיל להרחיב גבולות הלשון הקדושה, בהביאו אל תוכה מלות ונאומים מלשון התלמוד והמדרשים, ובהשתמשו גם בסגנון לשונם בענין הקשור ההגיוני והמשא והמתן של הצעת המאמרים, ובזה הפליא לצייר ולבאר את הציורים הדקים שבדקים מעשה ידי אמן. רבים מאוהבי השפה העבריה, האומרים למצוא כבודה ועוזה בטהרתה הראשונה, כפי שמצאנוה במקרא ראו את החדשות אשר עשה ר' מענדעל ליפין כנגיעה בכבוד טהרת הלשון, וכחלול כבודה. אך בהמשך הימים נוכחו רבים מטובי הסופרים כי הרחבת הלשון זו היא כבודה, ולשון התלמוד והמדרשים גם היא ממקור לשון הקדש יצאה. אהבתו את בני ארץ מולדתו ודאגתו להשכלתם, העירה את רוחו להשכיל גם אל לשון היהודית־ההמונית, לרוממה ולהאדיר גם אותה, ולעשות אותה לשפת־למודים, למען יוכלו בני ההמון אשר לא למדו לשון העמים, ואשר גם ידיעת לשון הקדש רחוקה מהם, להבין הבנה שלמה במקראי קדש, בלשון שהם שומעים. אך כבר נגזרה גזרה על הלשון המבולבלת הזאת שתשכח מפי יהודי ליטא ופולין וחפצו הטוב הזה לא הצליח בידו. הרב החכם המופלא היה אהוב וחביב גם בעיני טובי השרים והחכמים בפולין וביחוד בעיני השר הגדול הנסים צארטאריסקי. ובסוף ימיו ישב בבית השר הרב הגאון ר' יהושע צייטלין, בתור מורה לחתנו ובנו ומת בשיבה טובה.

95 §

אחרי אשר שוטטנו בארצות ליטא ופולין לבקר את גדוליה בחכמה ובהשכלה אמרנו לשוב אל עיר ווילנא, גאון ליטא, ונשוב ונמצא בה חכמים מופלאים עובדים עבודת החכמה לבני ישראל: ומהם: הרב הרופא המובהק החכם מוהר“ר יהודה במהור”ר מרדכי הורוויץ, עם היותו מוכתר בכתר הרפואה וכפי ששמענו באחד מבתי מדרשי החכמה מחוץ למדינה, היה חכם תורני מופלג וסופר מהיר בלשון הקדש, וחבר ספרים הרבה בסגנון לשון הקדמונים, כאלחריזי וחבריו, מהם ספר צל המעלות מוסר בהליכות המדות (קאניגסבערג תקכ"ד) עמודי בית יהודה, כולל חקירות בדת במוסר ובמדות, על הספר הזה שנדפס באמסטרדאם42 (שנת תקכ"ו) הסכימו גאוני הדור, והרב המשורר הגדול ר' נפתלי הירץ ווייזל שר לכבודו. ובעיני רבינו הרמבמ“ן גם הוא מצא הספר ומחבור חן ושכל טוב והפליג בשבחו במכתבו אליו. ואמר “כל משכיל וירא ה' בלי חנף ותרמית ישמח בספרו, ויודה שרוב דבריו מעולפי ספיר גזרת החכמה ממולאים בתרשיש המדות ותוכם רצוף אהבת הדת האמתי ויקר התורה והמצוה, ואם ישקיפו חכמי הדור על אבדן החכמות והמדות מבינינו אין ספק שיתנו יד ויסכימו שיחוקו מליו, למען ילמדו בנינו לדעת חכמה ומוסר ויראת ה' בלא לב ולב כי אם בהשכל וידוע אותם”. עוד חבר החכם הזה בסוף ימיו ספר מגלת סדרים, והוא פשר דבר בין שלש הכתות מילדי העברים שנתהוו בין עם ה' אלה: חכמי הקבלה, ומשכילי התלמוד ונבוני המחקרים (פראג תקנ"ג) וכמו כן ספר היכל ענג, משלי מוסר, (הוראדנה תקנ,ח). והוא ילקוט מליצות ומשלים במדות ומוסר נכבד מאד. וכנראה מהקדמתו לספרו זה נמצאו אתו בכתובים עוד ספרים אחרים שהסכים עליהם רבינו הגדול הגאון ר' אליהו ז”ל. –

הרב החכם ר' פנחס אליהו בהרב ר' מאיר, יליד ווילנא אשר לרגלי סבות בלתי נודעות לנו יצא לגאליציא ובעיר בוטשאטש התחיל לחבר ספרו ס' הברית, והשלימו בהאג. ובשנת תקנ“ז הדפיסו בברין, תכלית החבור הזה לפי דברי מחברו לבאר ולהורות את הדרך המוביל אל השלימות האפשרית אל האיש הישראלי, שהיא השגת וידיעת החכמה האלהית, ולהיות החכמה האלהית תמוכה ומיוסדת על ידיעת חכמת הטבע. אמר המחבר לעשות שלשלת גדולה מורכבת מכל הידיעות הנדרשות לתכליתו, והתחיל מיסודות חכמת הטבע, כחות היסודות תולדות הברואים, הלוך המזלות, תכונות נפש האדם בכלל ומעלות התורה והמדות, עד שהיה ספרו בעיניו כענציקלאפעדיא מכל המדעים. ובכל אשר הפריז המחבר על המדה לראות בספרו זה כליל החכמות, אשר גם הוא בעצמו לא בא עד תכונתם ולא זכה לדעת ערכן ולשאת ראשן, הנה ספרו זה נכבד מאד, וגדול הערך היה בדורו, והרבה להפיץ ידיעות מועילות מקצת המדעים, בישראל, ושעל כן זכה לעשות ממנו מהדורא שניה בימים לא כבירים. אחרי צאת המהדורא הראשונה לאור, ונדפס גם שלישית בווילנא בשנת תקע”ח. ומלבד ספרו זה חבר עוד ספרים אחרים שמזכירם ולא יצאו לאור – הרב הזה מת בקראקא ־.

בין גדולי חכמי ווילנא אשר מלאו אחרי רצון רבינו הגאון, לפנות דרך אל השכלת העם, יחשבו בצדק אחיו ובנו הגאוונים, אף כי לא יצא טיבם בעולם הסופרים כפי פעלם: הרב ר' ישכר בער אחי הגר“א, גאון מופלג, וחכם ומשכיל בחכמות הלמודיות והגעאגראפיע, חבר ספרים בהלכה, ופירוש רחב על התורה, מעמיק בפרוטי המקראות עפ”י חכמת הלשון והדקדוק ובכוונת ספורי התורה בפנימיות – פירוש נפלא מאד – כ“י. והרב הגאון ר' אברהם בן הגר”א, אוהב חכמה ודורשה וסופר מהיר בלשוננו הקדושה, בהשתדלותו ויגיעתו נסדרו כמה מספרי אביו הגר“א והובאו לדפוס, והוציא לאור מדרש אגדת בראשית, בצרוף כמה מדרשים קטנים (ווילנא תקס"ב) עם באורים קצרים ונכוחים, גם הקדים לו הקדמה יקרה במציאות המדרשים הבלתי מפורסמים, ובה הראה כחו הגדול בחכמת הבקרת בקורות המדרשים ומחבריהם, הקדמה היקרה הזאת היתה לעינים אל חכם עמנו דאקטאר צונץ בכמה דברים בספרו דיא גאטטעסדינסטליכע פארטראגע דער יודען – והנה בהקדמתו מזכיר הר”א ספר גדול שחבר במציאות כל המדרשים ומחבריהם, ומסילותיהם. והספר הזה הוא ספרו רב פעלים כ"י אשר זכינו לראותו. ספר נכבד מאד, מלא מחכמת הבקרת בנויה על בקיאות אמתית מאד נפלאה, וסברות ישרות ונכונות. וראוי להיות לאות ולמופת לכל חכמי הבקורת בישראל. גם חבר ספר גבולות ארץ בידיעת הגעאגראפיא, אשר נודע לנו רק בשמו.

כבר זכרנו כי בדור־הדעה הזה ידעו חכמי ווילנא להוקיר גם את חכמת רבינו משה מענדעלסאהן, ובלא ספר ניאותו גם לאורו. ומלבד הקדמתו לחח“ת הידועה בשם אור לנתיבה ובאורו על פרשה בראשית וספר שמות הנכלל בבאור מהרש”ד אשר הללו ונשאו כל גדולי ווילנא כאמור, הגיע אליהם גם שמע שאר ספריו. ואשר על כן בא הרב ר' יוסף אליאש בכתובים עם הר“ר דוד פרידלאנדער עוד בשנת תקמ”ג, וממכתבי הרי“א נראה כמה היה גדול הרמבמ”ן בעיניו. (עיין סופרי ישראל, מ“ו – מ”ט) ומצאנו גם חכם גדול ר' דוב בער ב“ר אריה הלוי מדאלהינב במדינת ליטא, בא בקהל הסופרים במאסף לשנת תקמ”ה.

96 §

התעוררות הגדולה הזאת להבין בחכמה ולהשכיל בהשכלת הדת אשר מצאה קן לה בלבב גדולי חכמי ישראל בדור ההגר“א, בכמה וכמה מושבות בני ישראל בליטא ופולין, לא יספה ללכת הלוך וחזוק, אך עמדה במקומה ואולי גם נסוגה אחור, כי מעבר מזה פרצו החסידים בארץ ועצמו במספרם, והם באמרם לנפשם כי בחסידות עצורה תכלית השלימות האפשרית לאדם מישראל, מאסו והרחיקו כל שלימות אחרות, ובהתנשאם למרום פנימית התורה כזו והקלו בהבנתה הפשוטה, ושעל כן כמו אסרו אסר על נפשם, ללמוד חכמת לה”ק, ומה גם כל ספר מדע ולמודי. והמון הלומדים אשר חשו לכבוד התורה, ודאגו לשלום התלמוד והפוסקים, החרו החזיקו להרבות ישיבות לתלמוד ופוסקים להלכה ולהחדוד, למען יוכלו להחזיק מעמד כנגד החסידים, ובשומם כל מעינם בתלמוד ומפרשיו עזבו גם הבנת המקרא על פי פשוטה, ולא שמו לב אל ידיעת הלשון, והמדעים הלמודיים. זאת ועוד שלישיה מאשכנז נשמע קול החרדים לדבר ה‘, כי המשכילים תלמידי הרמבמ"ן בברלין אשר הרימו דגל ההשכלה הישראלית, נזורו אחור ממנה, ורוח עועים הוליכתם שולל לבעט בתורה ואף באמונת ישראל כאשר אמרנו למעלה, ובכן נפלה חתת ההשכלה על שלומי אמוני ישראל בליטא ופולין וייראו ויפחדו ממנו ובכן חלפה עברה ההתעוררות הטובה אשר מלאה לבב טובי החכמים, להבין ולהשכיל, ורשומיה לא נשארו כי אם בנפש יחידים מעטים זעיר שם וזעיר שם, וגם המה שמו מחסום לפיהם, ולא גלו מצפוניהם. והחנוך הכללי נשאר במצבו אשר היה לפנים ולא נשתנה לטובה שנוי כל שהוא. – אולם לא ארכו הימים ורוח נכון התחדש בקרב חכמי ישראל, רוח כביר ואמיץ כח לפנות את הדרך, ולהסיר כל צורי המכשול, כי כאשר גבר החשך לכסות את פני החנוך הכללי, ורבו המכות הגדולות והנאמנות אשר הכה החנוך המקולקל את בית ישראל במעמדם המדיני, המוסרי, והמחסרי, כן התעוררו היחידים השרידים אשר רוח ה’ נוססה בם, לצאת לישע אחריהם ברב עז ותעצומה, הרימו בכח קולם, להעיר את העם למוסר חכמה, ושמו מסלות בלבבם ללמד את בני ישראל דעת חובות האיש הישראלי לעצמו, לדתו, למלכו ולארץ מולדתו.

ימים רבים עברו ליהודים בפולין וליטא ללא שנוי במצבם המדיני וללא תמורה במעמד פרנסתם, ממלכת פולין אשר הפליאה חסדה אליהם לתת להם אחוזת נחלה בכל עריה וכפריה, וכל זכות המסחר והמלאכה, לא שמה לבה אל מעמד השכלתם המדעית והמוסרית אף לא התערבה בהנהגת הקהלות, ובמשפטי היהודים בין איש לרעהו. ותעזבם ביד הפרנסים והרבנים, ובכן נפרדו היהודים מן העם הפולנאי ויהי לעם אחד שוכן לבדד בתוך עם הארץ, והלשון המדוברת בפיהם – לשון יהודית אשכנזית, שהיא גם שפת עם נכר, בנתה והקיפה על היהודים חומה וחיל להפסיק ביניהם, ובין הפולנאים, ולא נשאר מקום־מגע ליהודים אל עם הארץ, כי אם מגע־פרנסה על ידי המסחור והמלאכה, במעמד זה עמדו היהודים בפולין וליטא ימים רבים, ומצא להם. בצל המנוחה ישבו לבטח מצאו די מחיתם ודי להם, לא ראו באור תורת האזרח בארץ, ולא נכספו לראותו, שערי חיי חברת עמי הארץ נסגרו לפניהם, ולא נשאם לבבם לדפוק עליהם, כאשר הורחקו כן הוסיפו עוד להרחיק את עצמם, ותחת הלעג והכלימה אשר הורישום הפולנאים הגאיונים, בפגשם בם, הנחילו היהודים אותם בוז וחרפה, בסתרי לבבם, ובירכתי אהליהם. והתנחמו. ובשמחתם בחלקם לא ידעו כי ערומים המה מכל ידיעה הנחוצה לכל אדם בארץ – מלבד ידיעת חכמת הדת – ולכל אזרח במדינה, ולא הרגישו גם חסרונותיהם בחנוכם הדתי אשר נתקלקל בידם מהעדר היסוד המדעי. אולם כאשר נסע רוח הדרור מפאת צרפת על פני כל איירופה, ויגע בממלכת פולין, בת ברית צפרת מאז –, וגדולי השרים היושבים ראשונה במלוכה אמרו להנחיל תורת האזרח גם לבני היהודים החוסים בצלה, כאשר נחלו היהודים בצרפת, ויתנו את לבבם לחקור ולדעת מעמד השכלת היהודים, ומצבם במדינה, וביותר אחרי אשר באה מדינת ליטא וחלק גדול ממלכות פולין אל תחת ממשלת רוססיא, והממשלה החישה מעשיה לבקר ולדרוש, מה שלום היהודים בארצות מושבותיהם מה מעשיהם, מה חובותיהם לארץ מולדתם, ומה יפה להם ולהשכלתם, ואלכסנדר הראשון האיר פניו אליהם בפקודתו המפורסמת מיום. 9 דעצעמבער שנת 1804 (תקס"ד). – או אז התחילו בני ישראל בליטא להרגיש כי מעשיהם מתבקרים ועומדים למשפט המלוכה, וטובי החכמים היחידים השרידים הבינו לדעת כי לא יכונו לפני כסא הבקרת, וכי באמת דבקו בהם דברים רבים רעים ומשחתים, בהמשך הזמן, בהסתר פנים מעלילות הימים ובהעלם עין מחובות העתים. בין הפרטים הרבים הטובים אשר באו בפקודה הזאת, לסדר עניניהם ולתת להם אחריות ותקוה טובה בנחלת האזרחים לעתיד לבוא, נמצא פרט אחד, אשר בכל היות תכלית כוונתו לטובה, נגע בפינות מעמד פרנסת העם כלו, בכח, להרסו עם היסוד, ולהפכו על פיו, והוא האיסר להחזיק בתי־מחיה בכפרים ובמלונות אשר אלפי אלפים יהודים נחתים שמה, האיסר הזה או הגזירה הרעה הזאת, הרעימה על היהודים כקול רעם בגלגל והחרידה את מנוחתם אשר היתה להם למנה זה ימים רבים, וכמעט נזדעזעה ממקומה ופרצים רבים נראו נבעו בחומותיה. המשכילים בחכמי ישראל, ראו, כי בנוגע למעמד הפרנסה השתקעו בני העם בעסק המחיות הרבה יותר מדי, ובנוגע למעמד הלמודי, התיחדו הרב המאד בעסק התלמוד, ובבחינת חיי החברה עם העמים אשר בקרביהם הם יושבים, ראו כי נבדלו ונתרחקו מהם בתכלית ההרחקה. המעמד המורה הזה הרגיז את לבב הישרים במשכילי עמנו, ולא יכלו להתאפק, מהעיר את העם למוסר חכמה, בלא משוא פנים אל ההרגל אשר קדשהו הזמן הארוך. ובשום עינם ולבבם למצוא נתיבה לרפא את הריסות בת עמם, לא מצאו להם דרך אחרת כי אם דרך הקדש, להעיר את העם על תלמוד לשון הקדש ודקדוקה, להשתמש בה להבין במקרא ובדברי חז"ל על פי פשוטם, להשכיל באמתת יסודי הדת וחובות האדם לאלהיו לעצמו לרעהו ולכל בני האדם, וללמד את העם גם למודי־מדע ולהכשירם הכשר דעת והשכל.

97 §

החכמים המשכילים האלה עמדו לתשועת עמם במקומות שונים רחוקים זה מזה ברחבי ארץ רוססיא האדירה והרחבה מהם, אשר בכח שכלם הכביר הכירו מעצמם את מעלת ההשכלה, ומהם אשר ניאותו לאור חכמי ישראל בארצות אשכנז, וביחוד בארץ גאליציא הסמוכה ומצרנית לארץ רוססיא. ואם נשים פנינו אל מדינת ליטא ראשונה, נראה כי עד לא שקעה שמש רבינו הגדול הגאון ר' אליהו, זרחה שמש הגאון המופלא הרב ר' מנשה בהרב ר' יוסף בן־פורת מאיליא, נולד בעיר הקטנה סמארגאן הסמוכה לווילנא בשנת תקכ“ז, שכל ישר וחריף היה מנת חלקו, רוח נכון כביר כח התנוסס בו מנעוריו, ואהבת הטוב והמועיל לעמו כפי רוח מבינתו בערה בו באש שלהבת יה. הגאון המופלא הזה, אשר בדרך למודו סלל לו מסלה חדשה לאור הפשט הברור מבלי משוא פנים אל המפרשים הראשונים המפורסמים הבין גם במחזה הימים והשכיל לראות מחסורי העם בימיו, הקשורים וכרוכים בעקבי החנוך הדתי המקולקל, ולא כבש ידיעתו בחיקו ולא הכחידה תחת לשונו, אבל דרש ברבים גם על אזנים סוגות באולתם, ופרסם דיעותיו בתורה, במוסר ובדרך ארץ, בספריו. הראשון מהם הוא ספר פשר דבר, ענינו הראשי כפי שמפורש בשער, לעשות פשרה בין הצדיקים, שהם כנראה בין ראשי התלמודים (המתנגדים) והחסידים. אך מדי החלו לדבר על פלגות הכתות בישראל הוא חוקר על סבותיהן, ומוכיח לראשי הדור והם כלו את שגגותיהם וזדונותיהם – בכל הנוגע להנהגת העם וסדרי החנוך. הספר הזה נדפס בווילנא שנת תקס”ז. ואחרי כן יצא אחיו הלא הוא ספר אלפי מנשה, חקירות בחכמת הנפש, ובחובות הלמוד והחנוך המתוקן. ובתוכו רמזים על הכרח תקנת האומה ודוגמאות מפירושיו החדשים במשנה (שלא על דרך פירושי הגמרא) ובגמרא (שלא ע“ד פרושי רש”י ותוספות). (ווילנא תקפ"ב) ובשנה הסמוכה הוציא לאור ספר שקל הקדש. חקירות בהנהגת האדם, במוסר ודרך ארץ. – עוד חבר סיפר בינת מקרא על הטעמים והנגינות, גם שמה הראה את כח שכלו הישר ואמץ רוחו, ובלמדו דעת משפטי הטעמים העיר אזן לשמוע בלמודים כי לא בכל מקום ראוי לסמוך על דעת מניח הטעמים בהבנת המקרא. עוד חבר ספר סמא דחיי, מוסר לעם הארץ, ומאהבתו את עמו ומתשוקתו הטובה להועיל לבני עמו בכלל העתיקו גם ללשון יהודית־ההמונית – מלאכה בזויה בעיני גדולי החכמים בארצנו מאז, ובזה נדמה אל החכם הגדול ר' מענדל סאטנוב. עוד חבר ספרים הרבה ונשארו בכ“י. החכם המופלא הזה בכל עז רוחו, וכביר כח חכמתו בכל חדרי התורה, לא עלה בידו לראות ברכה בעמלו בימיו, כי עבר את זמנו הרבה מאד, ובני דורו לא הבינו את מחשבותיו, אף הוא, ברוב שרעפיו בקרבו ובאין עוזר ותומך לא השכיל למצוא את הנתיבה הנכונה, בחבור ספריו אל מחוז חפצו. וילך בדרך כל הארץ בלא חמדה בשנת תקצ”ב – כבן ס“ד. (בן פורת), הרב הגדול הזה נוצר לגדולות, ואף קטנות לא הצליח לעשות, כי לא ידע לצמצם את גדולתו, ולהתנהל לאט לרגל הבנת העם, ובכל זאת השאיר רושם גדול בלב מכיריו ומיודעיו, ואם לא בספריו, הלא בדבריו עשה נפשות רבות להבין במקרא, ובדחז”ל על פי הפשט הברור, ולהשכיל אל מעמד בני ישראל באשר הם שם.

ובדורו היה בווילנא לעזר לא מעט אל אהבת הפשט וידיעת לה“ק ומליצתה הרב הגדול המגיד דמתא הדרשן המפורסם מוהר”ר יחזקאל פייבל ב“ר זאב. נולד בשנת תקט”ו. ובעודו צעיר לימים הלך למסעיו בארצות אשכנז, ודרש בבתי הכנסיות בקהלות הגדולות בבראש, לעמבערג ברעסלוי, בא לדרוש שמה, ונמצא דורש אל החכמים הגדולים בני חשובי הקהלות, ומקבל תורה וחכמה מפיהם, עוד בשנת תק“ן הוציא בדהירן פורט ספרו מוסר השכל על הלכות דיעות ותשובה להרמב”ם ז“ל, מאסף דברי הרמב”ם מכל ספריו בנוגע להלכות אלה, מוסיף עליהם באורים נחמדים בדרך הדרש הפשוט, ובשנת תקס“א הוציא לאור ספר תולדות אדם, והוא תולדות הגאון הצדיק ר' שלמה זלמן ב”ר יצחק הידוע בשם ר' זעלמעלא, ואח“כ בשנת תקס”ט את החלק השני מספרו זה, הספר הזה הכולל מלבד קורות ותולדות הגאון רש“ז, הערות יקרות במעלות חמדות, וחדושים במקרא ובדברי חז”ל נכבדים מאד, היה ספר יקר ונכבד לשעתו, בטהרת הלשון והמליצה היפה, וראשון הוא לספרי ישראל בארצנו בתכונתו זאת. ומאהבתו אל הפשט מצא את לבבו לדון על הש“ך בענין חיוב למוד המקרא לכל אדם מישראל, ובהוכיחו את אמתת החיוב הזה הוא מסיים דבריו לאמר, “על כן לא בנים הם רבים מאנשי הדור העוזבים מקור מים חיים ואינם שמים לב על המקרא ללמדם כראוי, ולפעמים נעלם ממקצתם ספרים שלמים או פרשיות שלמות בספרי הנביאים אשר לא שמעו ולא ראו מעולם. (חלק א' פ"ג), גם על תכונת אגדות חז”ל העיר הערות יקרות בשטת גדולי חכמי ישראל כהרמב”ם הרשב“א ר' ידעיה הבדרשי הריב”ש ודומיהם ויחד לזה שני פרקים שלמים (י“ג י”ד):

הרב הגדול הזה שהיה ימים רבים מ“מ בדרעטשין נתקבל בשנת תקע”א למ“מ בווילנא, ושרת את אחיו בקדש עשרים ושתים שנה עד שנת תקצ”ג, ובנעם לקחו, וטוב טעמו פעל פעולה לא מעטה על נבוני לומדי העיר אשר באו בסודו, להעירם לחכמה ולהשכלה ולנהלם בעצתו, ובספריו מאוצר הספרים אשר קבץ בלכתו למסעיו.

הרב הגדול ר' יהודה ליב הלוי עדל מ“מ דק”ק סלאנים הועיל גם הוא תועלת לא מעטה להעיר את האהבה אל ידיעת הלשון וההבנה במקרא ובאגדות חז“ל על פי פשוטם, ולזקק את ההרגש המוסרי, מלבד חבוריו המפורסמים בדרוש: אפיקי יהודה (לעמבערג תקס"ב) ועל אגדות חז”ל: ס' איי הים, שהרבה שם לחקור בהבדל השמות הנרדפים, חבר ספר שפה לנאמנים בחכמת הדקדוק – (נדפס בלעמבערג) וס' רדיפי מיא, בבאור השמות הנרדפים, כ"י, ־

הרב ר' אברהם ב“ר אליעזר ליפמאן אב”ד ומ“מ דק”ק ווילקאוויסק ודק“ק לידא, רב תורני גדול, ובקי בספרי גדולי החוקרים הפלסופים בישראל, חבר ספר עמודי שמים, חקירות ודרושים בעקרי האמונה להרמב”ם ז“ל נדפס בווארשוי שנת תקס”ב, ספר נכבד ויקר בשעתו.

98 §

וגם ברוססיא הלבנה מקום אשר הרימה החסידות דגלה, ולשנאת ההשכלה וידיעת לה“ק גברה בארץ, נמצאו בדור הזה יחידים משכילים בספרי המחקר, מבינים במסורה בדקדוק, יודעים פרק במליצה ובשירי שפת קדש. ומן הנודעים לנו הם: הרב מוה”ר חיים ב“ר אברהם כ”ץ מ“מ דק”ק מאהליב. חבר ס' שמחת לבב, פירוש יפה על ספר חובות הלבבות, (שקלאוו תקס"ג). וספר מלחמה בשלום, ספור מכירת יוסף וגדולתו בדרך מליצה, על טהרת הלשון. (שקלאוו תקנ"ז). הרב ר' אברהם שלמה פייווש אב“ד בדובראוונא. חבר ספר מנחת כליל, פירוש על המסורה. נדפס על החומשים הגדולים עם באורי הגר”א (דובראוונא תקס"ד). הרב ר' נפתלי הירץ שולמאן מביחאוו, מדקדק גדול ויודע בחכמות הלמודיות. הוציא לאור ס' זכר רב, להר“ר בנימן מוספיא. והוסיף עליו חדשות מועילות, בהראות מקור השרשים, והצעת כללי הדקדוק בקצרה. והוא היה מן הראשונים אשר ידע היטב לשון רוססיא, וכפי ששמענו חבר גם איזה חבור בלשון זו. ומה שראוי לשים לב כי כמעט באה המדינה הזאת אל תחת ממשלת רוססיא, וכמעט החלה לשון רוססיא להתפשט שמה, ומשכילי היהודים מתופשי התורה החלו לשקוד עליה ללמדה ואת ספרותה, ואף לנסות כחם לכתוב בה; מה שלא הסכינו לעשות עם שפת פולאנית כל ימי שבתם תחת ממלכת פולין. ולא ר' נפתלי שולמאן היה האחד בדורשי לשון רוססיא ויודעיה, כי אם מצאנו עוד אחד גדול ממנו הרבה מאד בספרות הרוססית, והוא עם זה חכם וסופר בלשון הקדש ועזב את עמו ואמונתו, ובא בברית הנוצרית הארטודוקסית. עוד ביהדותו חבר ס' קול שועת בת יהודה, בשירים יפים בלה”ק ובלשון רוססיא, (Bоплъ дщери Iудеӥскоӣ) נדפס בשנת תקס“ד בשקלאוו. ואחרי כן עשה לו שם גדול בסופרי הרוססים, ונודע בשם: Девъ Hиколаевичъ Hеваховиъв ולתהלה בשני ספרים אשר חבר האחד מהם Сулі’оты ити Спартанцы Стол־тія 18 נדפס בספ”ב שנת 1810. והוא דראמא, אשר העמידו על במת הטעאטאר בפטרבורג באותה שנה. והחכם הנודע גרעטץ מהללו מאד43 וקודם לזה חבר ספר ЧеловѣкЪ въ природѣили переписка двухъ просвѣщенныхъ друзей. נדפס בספ“ב שנת 1804. ועדות נאמנה כי במחוז הזה שלטה התעוררות גדולה במחנה חכמי ישראל למדעים, יעמוד ויעיד גם החכם המפורסם ר' יום טוב בעננעט מפאלאצק, אשר היה אומן מופלא בפתוחי ציורי נחשבת, ותשוקתו ללמוד חכמה ומדע העירתו לעזוב את עירו וביתו, ולבוא לארצות הנאורות באירופה, בשנת תקנ”ב 1792. בקאפענהאגען ישב שלש שנים לשמוע בלמודים ואח"כ בא לברלין וישב גם שמה שלש שנים עד אשר השלים חק למודיו. בהיותו בברלין עשה תמונת המלך פרידריך ווילהעלם השני על טבלא נחשת. ובגלל מלאכתו זאת, כבדוהו המלך והמלכה במכתב תודתם, וחכמי האקאדעמיא נתנו לו פאטענט כי הכירוהו לאומן מופלא. מברלין יצא כי צר לו לראות ברוע מעמד אחיו המדיני, ובא לו ללאנדאן והשתקע שמה. בלאנדאן למד היטב לשון אנגלית עד אשר מצא את לבבו, להוציא לאור ספרים בלשון הזאת וראשית מלאכתו בספרות זאת היתה קדש, להשיב חרפת מחרפי ישראל, הלארד קראייפארד, ויאהאן קסערעס, אשר טפלו על ישראל ועל אמונתם עלילות שוא בספריהם. והגר בארץ נכריה בעננעט, הוכיחם בשבט לשונו, ושם לאל כל טענותיהם, בספריו המחוכמים, שהאחד מהם נודע לנו בשמו נצח ישראל. עוד חבר ספר תפוצות ישראל, קצור דברי הימים לבני ישראל בלשון אנגלית, סופרים אחרים. וכמו כן חבר ספר טנא בקורים בלשון הקדש בקרת על ספר שרשי אמונה לר' שלום הכהן. (עיין המליץ שנה שמינית נומר 11. לר' דוד כהנא. נומר

  1. 23. להר“ר ר”מ פלונגיאן).

ומדינת זאמוט גם היא לא חדלה מתת פריה, פרי דעת והשכל, ואנשים מצוינים; ואם מעטים עמדו בה לעת ההיא אשר הועילו תועלת לא מעט להשכלת ישראל בספריהם והערותיהם למתי סודם ומכיריהם. מן הידועים לנו: הרב החכם המפואר ר' יהודה אשר גינצבורג מסאלאנט, אבי הרב החכם ר' מרדכי אהרן גינצוברג שנדבר על אודותיו בסמוך באריכות. הרב ר' יהודה אשר גינצבורג היה לפי דברי בנו הרמא“ג “מופלג גדול בתורה וחכם גדול בחכמות הלמודיות והשמושיות, סופר מהיר בלשון הקדש על טהרת הלשון, בסגנון מליצה פשוטה ונקיה דרושה לחפץ הרעיון, יודע לשון אשכנזית ידיעה מסוימה, ומבין בלשון פולאנית ורססית (אביעזר). מרוח חכמתו אצל על בנו ר' מרדכי אהרן, והיה לאות ולעינים למכיריו ומיודעיו בכל המקום אשר ישב, וביחוד רשומה פעולתו בווילנא העיר אשר ישב שם בסוף ימיו, ושמה מצא לו קבר בשנת תקפ”ג. וספדו לו משכילי העיר בקינותיהם אשר באו בדפוס בראש ס' גלות הארץ החדשה, אשר העתיק והוציא לאור בנו הרב הנ”ל (שנת ). והשאיר אחריו “קונטרסים בדקדוק לשון עבר, מדידה, אלגיברה, ואפטיק, הכל בלשון למודים באר היטב אשר לא הספיק לחבר כי קדמו המות” (אביעזר).

הרב ר' אברהם בהרב ר' ניסן מק“ק שאד, תורני מופלג ומדקדק גדול, חבר ספר נסיונות אברהם באורי דקדוקי רש”י על נביאים וכתובים, ובאורי דקדוקי הש“ס והמפרשים הראשונים. כולל באורים יפים והערות מושכלות להבין במקרא ובמדרשי חז”ל על פי פשוטם. נדפס בווילנא תקפ"א.

99 §

המאורות המעטים והמפוזרים האלה אשר הופיעו על שמי בני ישראל הרבים במדינות ארץ־רוססיא הגדולות והרחבות, אם לא הספיקו להאיר לארץ ולדרים עליה, אם לא מצאו להם להעלות נר ההשכלה ליהודים בכל מקומות מושבותיהם, הועילו על כל פנים להאחיז את האור המעט אשר החל להאיר להם בדור העבר, ולגרש מעט מעט את האפלה הנצחת אשר אמרה לכסות את פני הארץ, עד בוא עת דבר ההשכלה גם ליהודי רוססיא, וקמו לה גואלים חדשים מזוינים בעז דעת והשכל ומלאים כח את אהבת עמם, לריב ריבם ולהוציא לאור משפט השכלתם, עד אשר זכו להעיר את הממשלה הרוממה לפקוח עינה על חנוך בית ישראל, ותקנת מצבם. ועלה גם בידם להכין לה אנשי־חפץ מוכשרים וראוים לעמוד לפניה, ולשרתה בעבודת ההשכלה אשר אמרה לעבוד לטובת היהודים עבדיה. ובקרבנו לצייר את מהלך ההשכלה ברוססיא, בדור האחרון הזה, ראינו להעיר כי בדור הזה הננו רואים שני מרכזים לפעולת ההשכלה בארץ רוססיא האדירה שונים בסבותיהם ובדרך הליכות עלילותיהם; האחד והוא הראשון בזמן בנגב רוססיא, בעיר החדשה אדעססא, והשני בזמן בצפון מערב רוססיא, בליטא בעיר הקדומה קריה הנאמנה לבית ישראל בווילנא. באדעססא ובנותיה, ההשכלה היא מולדת חוץ, ובווילנא היא מולדת בית. באדעססא תמכוה והחזיקו בה אנשי בראד וגאליציא, אשר נתנו משכנם בה, לערוב מערבה, ובבואם הביאו אתם דעת תורת ההשכלה, ומחסורי החנוך, מאשר למדו וראו בארץ מולדתם, ולא אחרו לעשות מעשיהם לתקנת בניהם. ובליטא התפתחה והשתלשלה מקרבה, ולאט התנהלה עד אשר באו משכיליה לכלל ציור ברור מחפץ ההשכלה, ועד אשר מצאו עז בנפשם, לעמוד כנגד ההרגל ומחזיקיו מורשה משנות דור ודור. ולפי נושא מאמרנו זה, לראות ולהראות עד כמה היתה ההשכלה בלשון הקדושה לעזר ולסעד במעשה ההשכלה בכלל, ומה כחה גדול להחזיק במעוזי ההשכלה הדתית ולהחיות רוח האומה באהבת שאריתה ותקומתה; נראה בהמשך דברינו, כי לפי מהירות מעשה ההשכלה בנגב רוססיא, כן מהר זמן בשולה, וכן מלא צבאה והעבירה את המטרה, ולפי אחור מעשיה בליטא כן נכונו פעמיה ולא נטו מעגלותיה עוד. וכמו כן לפי שהיתה עבודת ההשכלה בנגב רוססיא מולדת חוץ, מאת חכמי מדינת גאליציא יצאה, אשר היו כבודדים במחשבותיהם והשקפותיהם בין המון העם ילידי רוססיא, לא היתה לו יד פעולה על ההמון. בתי הספר אשר יסדו, לבניהם יסדו, ובניהם למדו בם. ואך מעט מן המעט, מילידי הארץ ואזרחיה היהודים באו לדפוק על שעריהם, ומיסדיהם מנהיגיהם ומוריהם בכל היותם חכמים גדולים בחכמת ישראל, ויודעי מדע, הספיקה להם עבודתם בגבול בית פעולתם המוכנת לפניהם, ולא עברו את הגבול לפעול גם מחוצה לו, ולהועיל להתעוררות אל ההשכלה בקרב המון העם הרב מבני ישראל יושבי ארץ רוססיא האדירה. גם בספרות ישראל לא הציבו להם יד כי אם מתי מספר. על כן יהיו דברינו על מהלך ההשכלה בנגב רוססיא מועטים.

בשנת תקפ“ב כבר היה בית ספר לנערי בני ישראל מיוסד בעיר אומאן אשר באוקריינא, אשר יסדו החכמים המפוארים הנגידים ר' הירש בער הורוויץ44 ור' משה לאנדוי, ומפקח על הבית הזה היה החכם ר' מאיר הארן. ונודע שם הבית הזה על ידי שיר מספד, אשר ספדו תלמידיו על אבדן אחד מחבריהם פאר התלמידים, הבא בבכורי העתים לשנת תקפ”ב, בצרוף תפלה בשלום הבית אשר התפללו הנערים, השיר וכן התפלה כתובים על טהרת לשון הקדש. ומעידים במיסדי הבית כי היה לבבם ועינם ללמד את תלמידיהם מליצת לה“ק להרגילם במליצותיה. אך לא ידענו כמה ארכו ימיו, ומה פרי שוה לו לארך ימים, וכפי הנראה כאשר בא כן חלף הלך לו, כי לא מצא לו עזר וסעד בקרב המון העם, אשר היו רחוקים עוד מדעת חובת החנוך. ידי אורחים נטו לו קו, וכמלון אורחים עמד במדבר. לא כן עם הבית אשר יסדו גבירי עיר אדעעסא, אשר ידם היתה רב להם להחזיר במעוזיו, והנסיך וואראנצאוו היה בעוזרם, לתת בטוחות נאמנות למלוצא הוצאותיו. החכם זיטטענפעלד ועמו החכמים ר' שמחה פינסקער (אשר על אודותם נדבר בסמוך ביחוד) ר' אליהו פינקעל (מבני בניו של הגאון החסיד מווילנא) ר”י הוראוויץ, יסדוהו ובשנת תקפ“ו (. 6 נאוועמבער 1826) נפתח לרוחה, למרות עיני החסידים, אשר התנכלו לו, ואמרו להניא את המיסדים ממעשיהם. החכם זיטטנעפעלד היה לדירעקטאר ושלשת רעיו הנזכרים למורים בבית. לפי תכנית הלמודים, למדו שמה: כתבי־הקדש עם תרגום אשכנזית ובאור, לה”ק, דקדוקה ומליצתה, איזה מסכתות מתלמוד בבלי, וספרי מוסר לחכמי ישראל. וכן לשון רוססית אשכנזית צרפתית, דקדוקיהן ומליצותיהן. מאטעמאטיק, פהיזיק רעטאריק, קורות רוססיא וקורות העולם, געאגראפיא, ומערכת ספרי מסחור. זיטטענפעלד עמד בראש הבית הזה כשלש שנים, ואחריו בשנת תקפ“ט נקרא הרב החכם המפואר ר' בצלאל שטערען, לשרת במשמרתו, ומאז בא הרב הזה הרחיב גבולותיו, והגדיל כבודו, בהשכלתו המקפת, ובחכמתו הרבה, וביותר באהבתו את התורה והחכמה. והנה לא נודע לנו אם חבר הרב הכחם המפואר הזה ספרים להרחבת החכמה והמדע בקרב עמו; אך זאת ידענו כי היה מחזיק ביד כל מחבר חכם ומשכיל, מעירו ותומכו כפי יכלתו. ומה שמח לבו ויגל כבודו בקבלו את החוברת הראשונה מן המ”ע פרחי צפון אשר יצא בווילנא בשנת תר“א. בראותו חבורת חכמים משכילים מתעוררים להעיר את האהבה אל שפת קדשנו ואל חקרי חכמת ישראל. (יעוין מכתבו אל המו“ל את הפר”צ. חוברת שניה). את אהבתו לעמו, וחפצו הטהור להועיל להשכלת הראה הרב המופלא הזה, בהיותו ציר שלוח מן המחוז הנגבי, אל סוד אספת הרבנים אשר היתה קרואה מטעם הממשלה הרוממה פיטערבורגה, לעמוד על יד המיניסטעריום שעל השכלת העם בשנת.1844, לתקן תקנות החנוך לבני ישראל בארץ רוססיא, לפרש פרשת תכנית הלמודים לכל בתי הספר אשר אמרה הממשלה ליסד. ולדאבון לב כל יודעיו ומכיריו מת בלא עתו בשנת 1853. – החכם הנעלה הזה עלה בידו, ליסד בית ספר לבני ישראל ג”כ בעיר קישענעוו (כאשר שם עליו הנסיך וואראנצאוו.45 כי החסידים אויבי ההשכלה, גם המה הוקירו את חכמתו הגדולה ואהבתו־אמת לעמו ולא יכלו להשיב ריקם את פניו. אולם לא נודע לנו אם האריך בית הספר בקישענעוו ימים, ולפי הנראה לאשר לא ממקור דעת נפש יושבי העיר הזאת יצא הבית, לא מצא לו מסעדים נכונים פנימה, ובסור צל שטערען מעליו, מטו יסודותיו.

100 §

ומגדולי חכמי הארץ בישראל אשר פעלו פעולה רבה על ידי הספרות העברית לפקוח עיני העם לדעת את טוב השכלה ופריה, יזכר לטוב ראשונה הרב החכם הכולל מוהר“ר יצחק בער לעווינזאהן, נולד בעיר קרעמעניץ בגובערני וואהלין. שנת תקמ”ח (2 סעפטעמבער 1788). בהיותו כבן י“ח נודע שמו לתהלה כתורני ומשכיל, בימים ההם למד את לשון רוססיא והבינה על בוריה, ובשנת 1812 תקע”ב עמד על יד הגענעראל הירש אשר חנה בראדעוויל, בתור מעתיק ויפק רצון מאת הממשלה. מחלתו הביאתו לגאליציא להתרפאות שמה, ובבקשו רפואה לגופו החלש, מצאה רפואת נפשו, כי התודע אל כל גדולי חכמי גאליציא ובא בברית אהבה עמם, עם הרב ר' יוסף פעריל בטארנאפאל, וביחוד עם חכמי בראד אשר היתה מרכז ההשכלה בשיטת רבינו הרמבמ“ן – בימים ההם, ויתרועע את החכמים המופלאים, ר' נחמן קראכמאל ר' שלמה ליבב רפאפארט, ר' יעקבקא לאנדא, ר' ליב מיזיס, ר' יצחק ערטער, ר”מ לעטטעריס, ר' שמשון בלאך, ור' בעריש בלומענפעלד. ובעזר משכילים אחדים ממיודעיו יסד שמה בית ספר לראשית הלמוד ושמו יצא לתהלה. והגיע גם אל עיר מולדתו, אז שלחו קרוביו בני משפחת לאנדעסבערג, וקראו לו לשוב ולהיות מורה לבניהם (שנת 1818). ובעשותו את מלאכתו, להשכיל את בני עירו באמונה, נחה עליו הרוח להועיל ולהשכיל לכל אחיו בני ארצו, ומאז נתן את לבבו לחבר את ספרו תעודה בישראל. ויהי אך נשמע דברי מחשבתו זאת בעיר, ויחלו הקנאים לעיין אותו ולהצר לו, עד אשר הוכרח לצאת משם לבערדיטשוב לקול הקורא לו, שמה קבלוהו יודעי שמו בכבוד ואת חנוך בניהם הפקידו בידו. בעיר בערדיטשוב היתה מקום מנוחתו, ומשם יצא וסבב כפעם בפעם בערים הסמוכות, וביחוד בטולצין, ללמוד לדעת את מחסורי העם, וללמדם דעת צרכי ההשכלה. ובכל מקום בואו עשה והצליח. ובשנת 1822 שב עוד הפעם לעיר מולדתו כי כבדה חלישות גופו עליו. ושמה בשנה הבאה 1823 השלים את ספרו הנזכר, אשר נדפס בווילנא שנת תקפ“ח בהשתדלות הרב החכם ר' מרדכי נאטאנזאהן, ובהסכמת הרב הגאון המופלא החכם מוהר”ר אברהם אבלי. נושא הספר הזה לבאר ולהוכיח א) את ההכרח לכל אדם בישראל ללמוד לשון הקדש עפ“י הדקדוק בתכלית השלימות, ב) היתר למוד לשונות העם ותועלת ידיעתם הגדולה, ג) היתר למוד חכמות חצוניות, ותועלת למודם, ד) הכרח למוד המלאכות, ומה טוב לכלל העם להרבות במלאכה ולמעט במסחרים הקטנים והמחיות. ה) תועלת עבודת האדמה. את חמש השאלות האלה באר בחכמה רבה, בראיות מוכיחות חזקות ונאמנות, מכל ספרות ישראל אשר היתה פתוחה לפניו, ובעדות מעשי גדולי חכמי ישראל מדור דור. ובדרך הלוכו לבאר את השאלות האלה נגע גם בדברים אחרים מושכלים, להעיר ולהשכיל. עוד הספר היקר הזה בכתיבת יד, וטיבו יצא בעולם ובהצעת השר הגדול ד' נ' בלודאוו, אשר היה אז השר המפקד על עניני הדתות של בני האמונות השונות זולת הנוצרית הארטאדאקסית. Главно – Управляющій дУховными дѢлами иностанныхъ исповѢдданій הואיל כבוד הוד הקיסר ניקאלייא הראשון לשאת את פניה מחבר בסך אלף רו”כ.46

הרב החכם הזה היה אחד הראשונים אשר מצא זו תושיה לעמוד כמליץ טוב בין אחיו בני עמו ובין הממשלה הרוממה, להעיר ולפקוח עיני בני עמו מה הזמן והממשלה המכלכלת את עתות העמים, דורשים מהם, ולהביא גם דברי העם לפני הממשלה, לבאר ולהוכיח גם צדקתם ולהסיר מעליהם כל עלילות שוא ותפל –. ובמלאכת הקדש עשה הרבה והצליח. ספרו תעודה בישראל עשה רושם גדול בישראל, והעיר לבב רבים מן הלומדים ותופשי ספר, להתבונן על השאלות הגדולות אשר עליהן יסד לעווינזאהן את ספרו זה ופתרונותיהן. בפעם הראשונה שמעו קול חכם מדבר אליהם, בדברים הנוגעים לכל אדם מישראל, שפה ברורה בסגנון מליצה פשוטה, אמרות טהורות. היום הזה ראו כבוד החכמה והמדע בישראל, ומחזה וצבאות אנשי שם מדורות עולם עוסקים בתורה ובחכמה, ומפליאים לעשות להם שם עולם בישראל ובאדם, ותפקחנה עיניהם. והממשלה הטובה אשר התודע לה לעווינזאהן מצאה אותו חכם ומשכיל כדאי לבאר ספקותיה בעניני אמונת ישראל ומנהגיהם, והשר הגדול אימנויל ליפן Князъ Eмануиль Ливенъ שר השכלת העם בממשלת רוססיא בימים ההם פנה אליו בשנת 1827 בשאלות הרבה על אודות יסודות אמונת ישראל, לפי משפטי התלמוד. על השאלות האלה השיב לשואלו דבר בלשונו, ובשומו אל לבו כי פתרון השאלות האלה ראוי ונחוץ להיות ידוע לכל בן תורה, עמד וחבר ספרו הנפלא בית יהודה. כולל קורות – דת משה וישראל, ובאור יסודי הדת וגדריה, קורות האומה במעמדה המדיני בקצרה, ראשי החבורים בתורה שעליהם הטבעו אדני הדת וראשי החבורים בחכמות ומדעים שנתחברו בכל זמן מן הזמנים. והרבה הערות חדשות ומועילות בלשון המשנה והתלמוד ובקורות ישראל. הספר הנכבד הזה, אשר השלימו בשנת תקפ“ח יצא לאור בשנת תקצ”ט, בווילנא. – וגם הספר הזה האיר עיני רבים משוחרי דעת, והעיר את רוחם לדרוש ולחקור בחכמת ישראל, את שני הספרים הנזכרים שב והדפיס מחברם שנית, (תרט“ז, תרי”ח) ושם נוספות רבות על השני מהם הוא ס' בית יהודה. גם ספרו הנפלא אפס דמים, אשר חבר לבקשת איזה גבירים בעם, להוכיח שקרות עלילות הדם. כולל הערות הרבה טובות ומועילות להשכיל בקורות האומה ובספרותה הלא הוא נעתק ללשון אנגלית על ידי החכם המופלא הרב ר' אליעזר דאקטא לעווע, לעת התחדשה העלילה הזאת בדמשק, שנת ת"ר. ונאוה תהלה לספרו היקר בית האוצר, מחברת ראשונה ושניה הכוללת חקירות יקרות בחכמת לשון עבר ביחוסה אל שאר הלשונות בנות קדם, בתורות אמונות עמי המזרח, ובקורות הספרות העברית (ווילנא תר"א). עוד חבר החכם הנעלה הזה ספרים הרבה אשר לא הספיק להוציאם לאור בחייו, ומהם יצאו אחרי מותו, ספר אחיה השלוני, וס' זרובבל שניהם ספרים נכבדים מאד בבאור יסודות התורה שעל פה, כהשלמה לספרו בית יהודה.

כוונת הרב הגדול הזה בכל ספריו אשר חבר, היתה לבאר פרשת אמונת ישראל, משפטיה ומנהגיה, ולהעמידה לאות ולתעודה בישראל ובעמים, למען ידעו בני ישראל בני הדור הזה, מה חובתם לפי משפטי תורתם ומה יפה להם לעשות, להטיב ולהרים מצבם המוסרי, המדעי והאזרחי. ולמען ידעו חכמי העמים כי שוא טפלו על תורת ישראל אויביהם כי נקיה היא אמונתם מכל עלילה ואשמה, והחסרונות והקלקולים שדבקו ביהודים לא ממקור תורתם יצאו, כי אם ממקור קורותיהם הרעות, ובמעל המתחסדים, הצבועים, או הפתאים התמימים אשר לא ידעו משפטי תורת ישראל. והנה ראוי הוא האיש המצוין הזה, שיחקרו דבריו ומעשיו ויבואו בספר תולדותיו. ולפי נושא מאמרנו זה, יספיק לנו לאמר, כי היה המעורר הראשון בקרב בית ישראל ברוססיא, מעורר כחות ישנים בלבבות יודעי ספר בקרבנו להתבונן להבין להשכיל ולעשות. כבן שבעים ושתים מת (שנת תר"כ) ועד יום מותו עמל ויגע בחכמת ישראל ובספרותה.

101 §

ומחכמי הנגב נודע לתהלה הרב החכם ר' יעקב אייכנעבוים, מילידי זאמושץ (נולד תקנ"ו 1796). בבית אבותיו נתגדל ונתחנך בדרכי החנוך התלמודי המקולקל אשר שלט בארץ, ובעודו נער הקרה ה' לפניו איש עובר אורח איש נבון וחכם מחכמי ישראל הנודדים, אשר נפח בו נצוץ אהבה אל חכמת המאטעמאטיק, ומאז התעוררה בו לא עזבתהו כל ימיו, וברוח מבינתו כי גדולה הפליא לעשות בחכמה זאת. ומחותנו אבי אשתו השניה למד חכמת לשון עברית והמליצה, ורוח השיר החל לפעמו. ובהמשך הזמן למד ראשית דעת לשון אשכנזית. עד הימים ההם למד את חכמת המאטעמאטיק מספרי חכמי ישראל אשר מצא והשיג, וכאשר נפתחו לפניו שערי לשון אשכנזית נפקחו עיניו, וראה את הספר של אייקלידעס, המפואר בפי כל חכמי ישראל, בתשוקה עזה שקד ללמדו ולהבינו, ולמען יבוא עד תכונתו, העתיקו כלו ללשון הקדש, בלשון שהורגל בה. ועוד נמצאה העתקתו אשר הכין בשנת 1819 בהיותו בן חמש ועשרים שנה, בכ"י. וגם חכמת האלגיברא החל ללמוד אז מספר אחד חבר בלשון הקדש. מזוין בידיעות כאלה יצא מעיר מולדתו לבקש לו פרנסה באחד המקומות בנגב רוססיא, ויבוא אל עיר אומאן, וימצא חן בעיני חכם העיר הגביר ר' הירש בער הוראוויץ אשר זכרנו ויחזיק בו, ויהי אייכנעבוים מורה לילדי בנו גבירי העיר, וימצא פרנסתו בריוח, ובבית הוראוויץ מצא מזון לנפשו השוקקת כי ביתו ולבבו היו פתוחים לרוחה לפני כל שוחר דעת ומבקש חכמה מבחורי ישראל. העירם והאירם באור חכמתו, ותמכם ונהלם ביד נדיבתו הגדולה.

בבית עקד ספרי הגביר הזה מצא אייכענבוים ספרים מספרים שונים אשר לא שמע שמעם עד היום, ובחשק נפש שקד עליהם, וחכמתו הלכה הלוך וגדולה, כן בחכמת המאטעמאטיק וכן בידיעות אחרות, ולמוד הלשונות. כשתי שנים ישב אייכענבוים באומאן ומשם בא לאדעססא, ויעמוד גם שמה כשתי שנים – ויפנה אל העיר מאהליב על הדניעסטער, וימצא מנוחה בבית הגבירים ראפאלאוויטץ ולעוויסאהן, ושכר טוב בעמלו עמל מורה לבניהם. משם שב לביתו אל עיר מולדתו ואחרי אשר נסה דבר במסחור במעט הכסף הנשאר לו מפרי עבודתו ולא הצליח חפצו בידו, שב להיות מורה לבחורי בני ישראל מבקשי דעת, ובשנת תקצ“ג שב שנית לעיר מאהליב, ומדי התעסקו בלמוד חכמת המאטעמאטיק לתלמידים, השתלם הוא בחכמה זו עד להפליא. בשנת 1844 (תר"ד) נתמנה למשגיח על בית הספר לילדי בני ישראל בקישענעוו. ובשנת 1850 (תר"י) נקרא להיות אינספעקטאר בבית מדרש הרבנים מזיטאמיר, ושרת במשמרתו זאת אחד עשר שנים עד יום מותו כ”ה טבת תרכ“א (25 דעצעמבער. 1861) והוא כבן ס”ה. הרב החכם הזה בהיותו כל ימיו, מורה ומפקח על החנוך זרע זרע רב להשכלה, לאהבת לשון הקדש והמדעים, והועיל הרבה לטהרת הלשון, ולזקוק הטעם ביופי המליצה והשיר, בשיריו היקרים אשר באו בספריו: קול זמרה, והקרב. הספר הראשון הוא אספת שירים שונים, מהם מפרי בת שירתו, ומהם העתקות, נדפס בלייפציג שנת תקצ“ו. השוני הוא שיר אחד גדול על שחוק השאך שיר נפלא עד מאד לא בא דוגמתו בשירי שפת עבר במינו, נדפס בלונדון שנת ת”ר ונעתק גם ללשון רוססיא על ידי החכם המפואר ר“י ראבינאוויץ. ובאו ממנו גם מכתבים בספרי כרם חמד בבאור מאמר אחד להראב”ע בספרו יסוד מורא; מעיד על חכמתו הגדולה בחכמת המאטעמאטיק. ומחפצו הטוב להועיל לבני עמו וללמדם דעת החכמה הזאת בשפת קדשם, העתיק ספרי החכם הצרפתי Francöre מלשון צרפת ללה“ק. ונדפס החלק הראשון מהם בווארשוי, אך לא יצא לאור באשמת המדפיסים, וכל הספרים נמצאו בכ”י, מוכנים להדפסה,47 עוד מצאנו זכרון שני חכמים מליצים מפוארים, אשר קדמו בשיריהם את הספר תעודה בישראל, והם ר' אהרן לערנער, ור' ברוך טשאצקיס מקרעמעניץ (בשנת תקפ"ה). ור' אהרן לערנער מצאנוהו ג“כ מסכים בשיר יפה על ספר שבילי עולם להר”ר שמעון בלאך.

102 §

אחרי אשר זכרנו מעשי ההשכלה בנגב מדינת רוססיא, ואת ראשי הפועלים והמעוררים את העם לתושיה בכלל ובפרט; נבואה נא אל מחוז הצפוני המערבי ונסורה אל קרית המחוז הזה העיר ווילנא, אשר ממנה יצאה תורת ההשכלה והתעוררות רוח תבונה למרחקים. מן החכמים המשכילים ילידי העיר הזאת אשר עשו חיל בספריהם ובמעשיהם, ללמד את העם דעת והלעירם לחקר חכמה יזכרו לברכה:

א) הרב הגדול החכם המפורסם ר' צבי הירש בר' שמחה קאצענעלענבויגען, שמש בילדותו את גאוני עירנו וביחוד ניאות לאור הגאונים ר' שאול קאצענעלענבויגען ור' אברהם אבלי ראשי המורים בקהלת ווילנא. ובהיותו כבן עשרים ושש הוציא לאור את ספרו נתיבות עולם והוא כולל חדושים ובאורים על הברייתא דל“ב מדות, ובו הראה כחו הגדול בהלכה בהגדה והבנת המקרא על פי חקי הלשון ושמושה, וביותר בקיאות גדולה בספרי חכמי ישראל. ועוד קודם לזה הספיד את הגאון המובהק ר”ח מוולאזין בספר נחל דמעה, ונראה גם בספר הזה, ידיעתו הגדולה והרחבה בדברי חז“ל בדרך הפשט. בחדושיו ובאוריו ובשיריו אשר הקדים לשני ספריו אלה העיר רוח הלומדים יודעי ספר להבין במקרא ובמליצת שפת קודש; ובמות מורו הגאון ר' שאול קאצענעלענבויגען עורר קינה גם עליו והספידו בספר גבעת שאול, בשיר נכבד, ובדרוש יקר מלא חכמה. רוב ימיו היה מגדולי הסוחרים בעיר, ובשנת תר”ח הוקם על לאינספעקטאר בבית מדרש הרבנים בעירו ושרת במשמרתו זאת עד יום מותו (ט“ז אדר תרכ”ז) כעשרים שנה. ובכל טרדותיו הרבות לא חדל להגות ולחדש חדושי תורה, ולכתוב מאמרים מושכלים בחקירות הלשון בהבנת המקרא ומדרשי חז“ל; ושעל כן הוציא לאור בשנת תרי”ח את ספרו נתיבות עולם מהדורא שניה בהוספות באורים וחדושים, כפלים לתושיה, על המהדורא הראשונה, והביא מפרי חכמתו ברכה אל מכתבי העת לחכמת ישראל שיצאו בימיו. ויותר שהיה חכם וסופר, היה לראש לכל המתחזקים עם החכמה וההשכלה בווילנא, ומגן בעדם משנאת עם וקנאתם; כי היה גם אחד הפרנסים הגדולים הגבאים בכל החברות הקדושות, ועוסק בצרכי הצבור בעיר ובמדינה באמונה ובהשכלה, על כן נשאו פניו גם הלומדים החשוכים הרחוקים מן ההשכלה, ודברו דבר שלטון.

ב) הרב המשורר הנפלא החכם המבאר הגדול ר' אברהם דובער לעבענזאהן יליד ווילנא. עד שנתו העשתי עשרה היה למודו אך ספרי התלמוד לבד, ומאז למד אצל הרב ר' משה כהן (אשר קראהו הגאון ר' שאול קאצענעלענבויגען לווילנא מפאלאצק, ללמד את משפטי הקריאה בס"ת על פי כללי הדקדוק) ראשית דרכי הנקוד והקריאה בס“ת, ואז נודע לו “כי יש תורת ה' תמימה, ולשון קדש שלמה, וחכמת דקדוקיה נעימה” והתחיל להבין מעט מעט ובאהבה עזה במקראי קדש ובדרכי הלשון והמליצה. ובהמשך הימים השתלם בחכמת הלשון והבנת המקרא עד להפליא, ורוח משורר שירי שפת קדש חודש בקרבו. ואחרי עברו ימי הילדות והבחרות ובעיר קטנה הסמוכה לווילנא, מיכאיילישאק, בית משכן חותנו, קנה לו ידיעות בהגיון בחקירת הדת ובלמודי המדעים כפי אשר עלה בידו למצוא בספרי חכמי ישראל אשר אסף וקבץ לו, בא שוב שנית לווילנא, והתפרנס מעבודת המלמדות ללמד לבני הגבירים תלמוד ומפרשיו הגדולים גם סה”ק לשון וספר עברי, ועבודתו זאת שפרה עליו, כי ראה ברכה בה להעמיד תלמידים משכילים ולהפיץ ידיעת הלשון והמליצה, וידיעות מועילות בין בחורי ישראל. בימים ההם הוציא לאור את ספרו אבל כבד הספר על הגאון ר' שאול קאצענעלענבויגען, (ווילנא תקפ"ה) ספרו זה הקטן בכמותו, היה גדול הערך באיכותו לשעתו שפה ברורה, צרופה ומזוקקה, רעיונות נעלות ונשגבות אשר לא שמעו ולא האזינו עד היום חכמי ווילנא מפי סופריה, שמעו מפי החכם הצעיר הזה, וידעו כל מבין עם תלמיד כי משורר נאמן, מליץ נשגב, וגואל לשפה הקדושה עמד בקרבם; ולא נפריז על המדה אם נאמר כי היה הספר הקטן הזה ראש פרק חדש בתולדות הספרות העברית לסופרי ליטא. כעשר שנים ויותר עשה הרב ר' אברהם דובער לעבענסאהן במלאכת המלמדות, וכאשר כבדה עליו עבודתו, היתה עליו יד רעיו, וביחוד יד המיוחד שבהם הגביר המשכיל ר' ניסן ראזענטאהל, להפקיד את כספם בידו ויהי לסרסור או לאיש הבינים בין המלוים והלוים, וימצא חית ידו ברוחה כמה וכמה שנים. ובכל היותו טרוד בעסקי הכסף לא עזב את עסקי חכמה, והם היו שעשועיו, רוח השירה דברה בו ומלתה על לשונו תמיד. ובימים האלה הוציא לאור את ספרו שירי שפת קדש חלק ראשון (לייפציג שנת תר"א. ) אשר נודע לתהלה לכל אוהב שפת קדשנו. ובשנים מועטות אחרי כן, התחיל במלאכה גדולה, הוא ורעו החכם ר' יצחק אייזיק בן יעקב, והוציא לאור את כתבי־הקדש בחוברות עם התרגום האשכנזי והבאורים כתבניתם אשר יצאו בפראג. בהוסיף עליהם לקוטים מן המפרשים והמבארים הראשונים והאחרונים, ובאורים חדשים אשר חדש הר“ר לעבענסאהן בעצמו, מלאכה גדולה היתה וחפצה הצליח ביד שני החכמים האלה, וכשלשת אלפים עקסעמפלארים מכתבי הקדש יצאו, ונמכרו בכל ערי מושבות היהודים ברוססיא ותועלת גדולה מאד הועילו בזה לאין ערוך כי בכל המקומות אשר באו ויצאו קוי אור התרגומים והבאורים הנכבדים האלה, סללו ופנו דרך לפני הבנת המקרא על פי פשוטה ולפני אהבת ידיעות לשון הקדש – גם בימי עבודתו הרבה הזאת רוח בת שירתו נוססה בו, וישר שירים שונים נפלאים ונשגבים אשר אספם והוציאם בשם שירי שׂפת קדש מחברת שניה שנת תרט”ז. – בשנים אחדות אחרי כן שב והוציא לאור שנית את המחברת הראשונה מספרו שירי שפת קדש, בתקונים והוספות רבות. (שנת תרכ"א). ובהתפטרו ממשמרתו משמרת מורה ראשון ללשון עברית וארמית בבית מדרש הרבנים בווילנא שעמד בה כעשרים שנה משנת תר"ח, הוציא לאור ספרו הנכבד אמת ואמונה, שיר חזיון (דראמא) בשלש מערכות – יסודתו כפי דברי המחבר לטהר האמונה מכל דבר שקר ולהקדישה קדש אך לאמת. (ווילנא תרכ"ז) וזה לא כביר יצא לאור ספרו האחרון בשירים ומכתבי מליצה בשם יתר שירי אדם (תר"ל). רוב שיריו הנכבדים והנפלאים שנושאם להעיר למוסר חכמה, לאהבת החכמה וההשכלה, ולחבת הלשון הקדושה, אשר ראה ומצא ככלי ברכת כל טוב ותושיה לישראל, וכתנאי מיוחד אל ההשכלה הדתית בישראל, בדברים חוצבים להבות אהבה, יצייר רום מעלת האמונה הטהורה הצרופה, יקר ערך החכמה, וכבוד הלשון הקדושה, וחצי־רעל פחים וגפרית ימטר על ראש הצבועים, בוזי חכמה, שונאי תורה, בוגדי בגד בלשון עבר. גם בדרוש כחו גדול, ומדבריו חזקים מוצקים יורדי חדרי בטן. ומהם יצאו ס' קינת סופרים הספד על הרב ר' מרדכי אהרן גינצבורג (אשר נדבר על אודותיו בסמוך) ובספר קבץ דרושים, אשר נשאו מורי בית מדרש הרבנים בווילנא בבית המדרש הזה, (יצא לאור מטעם הממשלה שנת תרכ"ד). עוד יגע הרבה בבאורי כתבי הקדש על פי מחקרי הלשן, ונדפסו מבאוריו כהוספה אל מקראי הקדש אשר הוציא לאור, ובספר מיוחד, בשם באורים חדשים או תורת האדם. (תרי"ח) ועוד נמצאו מהם הרבה אצלו בכתובים. ובקנאתו לכתבי הקדש ובחום אהבתו את לשון הקדש נחה עליו רוחה שיר בהקדמתו לספרו זה, וישר את הטורים הנפלאים האלה:


עַמּוּדֵי עוֹלָם סִפְרֵי קָדְשֵׁנוּ

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּעֹז הֵם תָּמָכוּ

סִפְרֵח־חֲסִין יָ מָגִנֵּי נַפְשֵׁנוּ

לֹא נָפַל בֵּית יַעֲקֹב, לוּ בָם נִסְמָכוּ

עִמְדוּ הַחֲזִיקוּ עַמּוּדֵי שָמַיִם

עַמּוּדֵי אוֹר הֵם מִיָדָם קַרְנַיִם.


וּשְׂפַת אֵל שַׁדַּי מִפִּיהוּ נֶאְצָלָה

נֹגַהּ לָהֶם סָבִיב מַרְאֵה הַקֶּשֶׁת

נֹגַהּ כָּאוֹר הִיא וּכְעֵין הַחַשְמַלָּה.

אוֹר חִצִּים וּלְשוֹן אֵשׁ, לָשוֹן וַאֲרֶשֶׁת.

חֹם וָאוֹר כֻּלָּהּ, בָּעֵר וּבָאֵר

חֻמָּהּ אֵשׁ יָקוֹד, אוֹרָהּ – עַד יָאֵר.


103 §

הרב הסופר הגדול ר' מרדכי אהרן גינצבורג נולד שנת תקנ“ו לאביו הרב החכם ר' יהודה אשר גינצבורג בסאלאנט, (אשר זכרנו למעלה §) ונתגדל על ברכיו לתורה ולחכמה. ומרוחו אצל על בנו יקירו, להבין בהבנת המקרא ולהרגיש נעם מליצת לה”ק על טהרתה. ולרגלי אביו אשר תקע אהלו בווילנא בא גם הוא אל העיר הזאת כפעם בפעם ויתרועע את משכיליה וסופריה. וראשית דרכו בעולם ספרות ישראל היתה בספרו גלות הארץ החדשה העתקה מספרי קאמפע, ואוהבי הלשון הקדושה ראו בו אור חדש, לכבודה לעצמה ולתפארתה. וכאשר היה לעבענזאהן הראשון אשר למד את העם את מליצת השיר, היופי והנשגב הפיוטי, כן היה גינצבורג הראשון אשר סלל לפניהם הדרך אל המליצה הפשוטה הפרזית, והרחיב גבוליה וגלה תעלומות עצמה ועזה, ומשך בכוח רבים מבחורי ישראל ומנבוניהם לשקוד על טהרת הלשון ולנסות כחם בספרות העברית, ובאהבתו את עמו ובחפצו הטוב להועיל להשכלתם על ידי השפה העבריה האהובה והיקרה לו, ולהגדיל גם כן כבודה ולהאדירה, נתן את לבו להביא להם ברכה מידיעת קורות העתים, מימי קדם וימי הדור, ובמקצוע זה הוציא לאור, אחרי אשר גם הוא בחר לו את העיר ווילנא למושב לו, את ספר תולדות בני האדם (תקצ"ה) העתקת הספר המפואר דיא וועלט געשיכטע פאן פאליטץ. עתותי רוססיא, הצרפתים ברוססיא (תר"ג) פי החירות (מלחמת האשכנזים והרוססים בצרפת בשנות תקע“ג־ע”ה עד גלות הקיסר נאפאלעאן מעל אדמתו) (תר"ו) ימי הדור (הוא תולדות הימים החדשים מראשית ימי השנוים בצרפת בשנת תק“ל, עד ימי מסע נאפאלעאן לארץ רוססיא, בשנת תקע”ב) (תרכ"א) הספרים האלה אשר היו חדשים לבני ארצנו, כן בתוכן ענינם, וכן בסגנון לשונם, ובהצעת־הספורים הברורה והנעימה, היו קסם על שפתי מחברם, להטות לבב הקוראים אשר רבו ועצמו מיום אל יום, לחפצו הטוב לשמוע בלמודים להבין בינה לעתים, ללמוד וללמד ידיעת לה“ק ומכתבה בספר. ומה מאד שמחה נפשו “בראותו כי ספרו קרית ספר אשר הוציא בשנת תקצ”ה לערוך מכתבי מסחר וריעות על פי חוקי הטעם הטוב, נפוץ בארץ, ורבת הועיל לתקן את עוות הסופרים הראשונים אשר קלקלו את הטעם הטוב בספרי מכתביהם, ואין ערוך לשמחה ההיא אשר שמחוהו האנשים אשר יצאו בעשר שנים האחרונות האלה (משנת תקצ"ה) מן החורים אשר התחבאו בם לדרוש חכמה בחשך ויוציאו לאור דברים גדולים וטובים איש איש בחלק החכמה אשר סגלתו הטבע אליה, ועוד זולתם ראה כתב ידי ילדים משכילים אשר לא מלאו ימיהם עוד לדבר אל העם בדפוס, והנם מעוררים את נפשם אל המלאכה היקרה אשר עתדה הטבע אותם אליה; ואחרי הראה לדעת כי נכבדה מחברתו קרית ספר לפתוח את הפתח הראשון אל אוצר הלשון אשר היה בלום בארץ הזאת, נמצא לחלק לה כבוד ולהשלימה בחלק השני אשר ירחיב את הפתח ההוא, ויוליך את ילידי בני עמנו לאט לאט ממעלה אל מעלה, ולתכלית הזאת הוציא לאור את ספרו דביר; כולל מכתבים ומאמרים גדולים יקירי הערך ומשלי מוסר ופרק אחד מתולדותיו, אוצר בקרבו כללי האמון ותורת גדול הבנים” (מדבריו בהקדמתו לספרו אשר יצא לאור בשנת תר"ה בווילנא). עוד יצא מתחת עטו הנפלא, ספר יקר ונכבד מאד לקורות ישראל הוא ספר מלאכות פילון היהודי, (ווילנא תקצ“”ז). בהיותו בגליל זאמוט ובקורלאנד התפרנס מעסק המלמדות בבתי הגבירים, ותלמידיו לקחו מפיו תורת הספרות העברית והאשכנזית, אשר גם בה היה כחו רב “ובכל המון התלאות אשר אפפוהו שקד על ידיעותיו כפי מסת כחו הדל, והרבה העתקות (ללשון אשכנז) יצאו מתחת ידו, אשר התפרסמו בין אחדים מחכמי העמים ויתנו לו יד ושם ביניהם עד אשר קבלוהו בשנת תקפ”ח בספר מלומדי קוראלנד, קורלאנדישעס געלעהרטענלעקסיקאן" (דבריו במכתבו אל אחד מרעיו, דביר ח“ב ל”א). אולם חולשת גופו גברה עליו, ויבקש לו עסק אחר קל ונקי להחיות נפשו ובני ביתו, וימצא לו מנוח בבית הגביר המשכיל ר“נ ראזענטאהל בווילנא, אשר נהלו וכלכלו בכבוד כמה שנים בעבודה אשר עבד עמו, בסדור חשבונות עסקיו, ובהשגחתו על למודי בנו יחידו. – ובאחרית הימים, בשנת תר”א, יסד בווילנא הוא ורעו החכם ר' שלמה זלמן זאלקינד בית ספר לילדי ישראל, על פי יסודות החנוך המתוקן – תחת השגחת החכם הגביר ר' הירש קלאצקא. הוא אחד מבתי הספר הראשונים לבני ישראל בווילנא, ובמשמרתו זאת עמד כמעט עד יום מותו ט“ז חשון תר”ז, בהיותו בן נ"א.

רבות עשה ופעל הרב החכם ר' מרדכי אהרן גינצבורג בימי חייו המעטים האלה, להרחיב גבולי הספרות העברית, להעשירה עשר רב ולהעיר את העם אל אהבת הלשון הקדושה, ואל ההשכלה המדעית בכלל, ובדמי ימיו נקטף ולא מצאה ידו להוציא את כל הספרים היקרים אשר חבר, ומהם יצאו אור אחרי מותו. החלק השני מספרו דביר, וספר אביעזר. פרקים אחדים מתולדות ימי חייו, ספר נפלא ויקר מאד. ומחברת חמת דמשק, על דבר עלילות הדם אשר היתה בדמשק בשנת ת“ר ועוד נמצאו בכ”י, שלשה חלקים גדולים מספרו תולדות בני האדם והרבה מכתבים וקונטרסים, יקרים ונכבדים.

הרב החכם התורני השלם מוהר“ר מרדכי בהרב ר' בנימן נאטאנזאהן. הרב הזה ראה טובה רבה בימי עלומיו, ולמד תורה וחכמה הרבה בטוב לו, וגם אחרי אשר סר צל ההצלחה מעליו, ועולם המשא והמתן חשך בעדו, לא חדל מלשקוד על דלתי התורה והחכמה. בביתו מצאו מנוחה, נחמה ועזר, רבים מן המשכילים בעם מקרוב ומרחוק אשר באו לחסות בצל נדיבת רוחו, והוא תמכם העירם וסעדם לעשות תושיה, להשתלם בלמודים או להוציא לאור ספריהם. וברגעי המנוחה אשר נשארו לו, השתעשע להביא בכתובים, מחקריו וחדושיו, במקרא ובמדרש על דרך הפשט הברור והבקרת, ומהם יצאו לאור – מכתב גדול ונכבד אשר כתב אל הרב החכם המפואר דאקטאר יאסט, על דבר הקראים וספרותם – אשר אספו הרב רמא”ג בספרו דביר חלק א‘. ובפרחי צפון ח“א וח”ב נדפסו ממנו מאמרים שונים נכבדים יקרים, ומכתב בתורת הקדמה לספר נדחי ישראל. – ויותר שהיה חכם וסופר, היה מעורר גדול, עוזר ומסייע לעבודת ההשכלה בווילנא, בכחו בעמלו, ובכספו יותר מדי ככחו. הרב החכם הזה מת כבן ע“ה (א' תמוז תרכ"ט) בטעלז. ונשאר ממנו בכ”י באור על מדרש שוחר טוב, ובאורי מקראות ומאמרי חז"ל, והכל בדרך הפשט הקרובה לאמת. אליו הקדיש הרב ר’ מרדכי אהרן גינצבורג את ספרו אביעזר.

הרב ר' יצחק אייזיק בן יעקב, חכם וסופר נכבד. מנעוריו השכיל אל אהבת לשון הקדש ועבד עבודה תמה להרחיב גבולותיה, לצרפה ולטהרה. בהיותו כבן עשרים וחמש השלים ספרו מכתמים ושירים שונים בצרוף מאמר יקר ונכבד על דבר המכתמים וענינם, נקרא בשם מכתם ללמד. ספר יקר אף נעים מאד אשר חבר בעתות המרגוע מטרדות עסקי מסחרו בריגא, והדפיסו בלייפציג שנת תר“ב, לעת אשר אמר להחליף את עסקו בסחורות לחיי בשרים, בעסק הספרות העברית – מזון לנפש. בשבתו בליפציג הוציא לאור: את ספר חובת הלבבות מוגה בעיון נמרץ ובפירוש קצר ומספיק לבאר המלות והענינים. ונלוה אליו מבוא בלשון אשכנזית מהרב החכם המפואר דאקטאר יעללינעק (לייפציג תר"ו). דברים עתיקים קונטרס א' וב', קובץ דברים יקרים לקדמוני המחברים רובם מכ”י עם הערות והגהות (לייפציג תר“ד תר”ו). ובשובו לווילנא הקדיש ימיו למלאכת הקדש להוציא לאור בחברת הרב ר' אברהם דובער לעבענסאהן מקראי הקדש עם הבאורים והתרגומים שנדפסו בפראג, (משנת תר“ח עד תרי”ג) כמו שזכרנו. שנים רבות עמל בחיבור אוצר המלים אשכנזית ועברית ובהשכלה יתרה ודיוק עצום, אך בהגיעו עד אות יו“ד ראה כי תגדל כמות הספר מאד ולא יעצור כח להוציאו לאור וימשך ידיו מעבודתו זאת ויפנה לו אל חקר ספרי חכמי ישראל ותולדותיהם, ובזה הפליא לעשות, לסדר את ספרי שם הגדולים ועד לחכמים להגאון ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מלאכה שהיתה עמה חכמה ושקידה רבה, והוציאם לאור בשם: שם הגדולים בשתי מערכות מערכת גדולים, מערכת ספרים, בהוסיף עליהם תולדות הרב הגאון המחבר והערות מחוכמות בתולדות הגדולים וספריהם (ווילנא תרי"ג). ועוד הגדיל בספר אוצר הספרים, חבור גדול כולל כל ספרי חכמי ישראל מדור דור, בסדר נפלא עד מאד. – ובאו בו רשימות יותר משנים עשר אלף ספרים. – עודנו עוסק בבנין אוצרו הגדול הזה, אשר נשאר טמון וכמוס, והנה ירה אבן פינה למוסדות קרית ספר לחכמת ישראל, להוציא לאור ספרים יקרי המציאות – ותהי ראשית מלאכתו, הדפסת ספר מאור עינים עם מצרף לכסף, בהגהה מדויקת ובתוספות הערות והוספות מאת המחבר, אך כמעט פתח שערי קריתו סגר עליו יומו ה' ט”ו תמוז תרכ"ג. – בהיותו כבן ששים ושלש. ומלבד הספרים שחבר וסדר באו דבריו בענינים שונים בבכורי העתים (תק"צ) כרמי חמד (ח' ט') פרחי צפון (א' ב') אוצר חכמה (א' ב') והיה לעזר הרב החכם הגדול דאקטאר פירסט בחבור ספרו הגדול Biblioteca Iudaica.

המשכיל השלם מוה' שלמה בר יהושע זאלקינד, סופר נכבד ויפה, ושר בשירים נעימים על טהרת לה“ק. הוציא לאור ספר שירים לשלמה (ווילנא תר"ב). וקול שלמה, ג”כ קבוצת שירים בשנת תרי“ט. ובאחרית ימיו ספר שמע שלמה שירים חדשים גם ישנים, תרכ”ו. ובאו גם מאמריו ושיריו במכתבי העתי לבני ישראל בפרחי צפון, במגיד ובכרמל, וכן נמצאו דרשותיו, אשר דרש בבית מדרש הרבנים בווילנא בהיותו שם מורה הדת בבית הזה כעשרים שנה, בספר קובץ־דרושים, אשר יצא מטעם הממשלה כאשר זכרנו. – החכם הזה היה אוהב טהר לב אל השפה העבריה, ואל ההשכלה המדעית והמוסרית, ובכל חפץ נפש עזר להועיל, באמונה ובשקידה רבה, כפי מסת כחו. הוא ידע היטיב לשון אשכנזית, צרפתית, ופולאנית, אותן ואת ספרותן, והבין בחכמת החנוך. ובבית הספר אשר נוסד על ידו וידי ידידו הרב רמא“ג כאמור, עבד באמונה בדעת ובהשכל, וביותר באהבתו אל השכלת עמו, ובכחו זה יגע ועמל עד יום מותו ך' אדר תרכ”ח. – ולפי דבריו נמצא אצלו מוכן להדפסה ספר דברי שלמה. (שמע שלמה דף 100) וכנראה שהוא קבוצת מאמרים במליצה הפרזית.

החכם המשורר והמליץ הנכבד מוהר“ר מרדכי בר שניאור טריווש. עוד בעלומי ימיו חבר ס' תשועת עולמים שיר חזיון (דראממא) על הצלת ישראל ע”י מרדכי ואסתר. וכבר נראו בראשית בכורי בת שירו, כי רוח משורר גדול מתנוסס בקרבו, ומעת אל עת התפתחו כחותיו ונשתלמו ידיעותיו. העתיק וחבר שירים רבים ושונים, ומאמרים יקרים ונכבדים על טהרת הלשון מעשי ידי אמן. ויהי למורה בבית הגביר ר' הירש קלאצקא הנ“ל, ולדאבון לב כל מוקיריו ויודעי עז רוחו וכביר כח חכמתו, נקטף הר”ר מרדכי טריווש בדמי ימיו, כמעט הגיע לשנת העשרים וחמש. – בשנת תקצ“ט. ובאו מעט מהרבה משיריו ומאמריו אחרי מותו בפרחי צפון ובכרמל, וקובץ יפה נמצא ביד גיסו ותלמידו בחכמת הלשון הרב החכם השלם ר' יהודה בעהאק. הוא הרב ר' יהודה בעהאק אשר לקט וסדר את הבאורים הישנים למקראי קדש, אשר יצאו לאור ע”י לעבענסאהן ובן יעקב, ואשר הוציא לאור ספר מחקרי לשון – כולל שני ספרים קטנים ונפלאים שיחה בעולם הנשמות ובית האוסף להרב החכם הנעלה ר' שלמה לעווינזאהן מפראג, עם הערות ונוספות מאת הררא"ד לעבענזאהן, ומאתו. (ווילנא תר"ט).

104 §

ומגדולי חכמי העיר הזאת אשר הועילו הרבה להרחיב גבולות ההשכלה בווילנא, ולהעיר את האהבה אל ידיעת השפת קדש, ואל המדעים, ראינו להזכיר את:

הרב החכם המפואר ר' זאב וואלף טוגענדהאלד, בן הרב החכם ר' ישעיה יעראסלאוו. ממיודעי חכם עמנו הרמבמ“ן. בבית אביו למד תורה וחכמה, וישמע בלמודים בהאוניווערזיטעט בברעסלוי, בעת אשר למד שם החכם וואכלער ידיעת דברי ימי עולם והחכם פאסאוו את ספרות לשון יונית, מלא חכמה ודעת בא לוולינא לקול הממשלה אשר קראתהו לשרת במשמרת מבקר ספרי ישראל, ובמשמרתו זאת עמד עד יום מותו ז' אדר תרכ”ד שלשים ושבע שנה. ובאחרית ימיו היה גם מורה קורות בני ישראל בבית מדרש הרבנים בווילנא. החכם הזה היה סופר מצוין בלשון אשכנזית, ומליץ יקר ונכבד מאד, וכל עתותיו הפנויות לו מעסקי משמרתו היו נתונות לחבור ספרים מספרים שונים, בחכמת ישראל, ובציור מדותיהם ותכונותיהם בספורים נעימים (נאוועללען), אך מרוב ענותו לא האמין בעצמו כי ספריו יהיו לתועלת, ולא הוציא מהם כי אם מעטים, ומהם דער מענש אלס עבענבילדגאטטעס, דער דענונציאנט, ושנים אלה נעתקו ללשון הקדש על ידי החכם הסופר הנעים ר' מאנעש בענדעטזאהן מהוראדנא. ובסוף ימיו הדפיס ספרו “דיא שעמיטישע נאכקלאנגע” להוכיח קרבת לשונות בני שם עם לשונות בני הסלאווים, להראות ולהוכיח בזה כי על פי קרבת המשחה אשר בין היהודים חטא מגזע שם, ובין הרוססים, מבני הסאלווים ראוי להם לשני העמים האלה לחיות חיי אחים –. ויותר שהיה טוגענדהאלד חכם וסופר, היה אחד המיוחדים בסוד המשכילים אל מצב השכלת אחיהם, וראש המדברים בכל מקום בלשון אשכנזית צחה ובמליצה נעימה מלאה רגש קדש בכל עת מצוא פרק חדש בהליכות ההשכלה בווילנא. מחזיק ידי סופרי ישראל, מעוררם ותומכם בחן שפתים ובמתת ידים. גם אמר באיזה שנים אחרי האחזו בווילנא לפתוח בית ספר לבני ישראל מיוסד על פי יסודות החנוך המתוקן, והודיע חפצו זה בקול קורא, אשכנזית ועברית, אך עוד לא באה העת המוכשרת וחפצו לא הצליח בידו.

הרב ר' אברהם בהגביר ר' יוסף זקהיים. חכם תורני ומשכיל בידיעות ולשונות, מודע וריע לסופרי ישראל, ובאו גם מכתביו לדוגמא בספר קרית ספר, ומכתב יפה אשר כתב אל החכם המפואר דקטאר פירסט, אשר פנה אליו לבקשו כי יתן מהלכים למכתבו־העתי דער אריענט, בווילנא. הלא הוא נדפס בספר הדביר ח“א, לרעו רמא”ג.

הגביר הנכבד החכם ר' הירש קלאצקא. יליד ארץ פולין ממשפחת גבירים חכמים ואוהבי ההשכלה בהליכות הבית וחנוך בניהם. ביתו היה פתוח לרוחה לפני כל שוחרי טוב ותושיה באמת, ואוצר ספרים הרבים מכל מקצועות חכמת ישראל, וביחוד ספרי ההשכלה, אשר יצאו לאור מימי הרמבמ“ן, היו לעינים לכל מבין עם תלמיד, באמץ רוחו ובנדיבת נפשו עמד למשגב אל מעשי ההשכלה בווילנא, לבלי חת, ולבלי הרף, כאשר יסופר עוד. ובא גם מאמר אחד ממנו בבאורי כתבי קדש בפרחי צפון ח”ר.

הגביר המשכיל ר' ניסן בהרב ר' אליעזר ראזענטאהל מיאשינאווקא. בבית דוד אשתו, הרב ר' צבי הירש קאצענעלענבויגען בית ועד לחכמים ומשכילים בימים הם, למד לדעת ולאהבה את הספרות העברית, ומליצת הלשון, ובימי נעוריו, נסה כחו בשיר מספד על הרב ר' יהודה אשר גינצבורג רעו ומורו, ובא השיר בדפוס על ספר גלות הארץ החדשה להרמא“ג. וכאשר רבו עליו עסקיו, ולא נתנוהו להתעסק בחכמה, היה, באהבתו את השכלת עמו, למעוז ולמשגב לה כל הימים, בנדיבת נפש גדולה החזיק בידי כל חכם ומשכיל, ובכחו ובמאדו החרה להוציא לאור חפצי השכלת עמו בפרט ובכלל, כמו שיבוא עוד בסמוך (מת במבחר ימיו 10 אדר ראשון תר"ך). לרגליו בא אביו הרב החכם המעמיק הפלסופי ר' אליעזר ראזענטאהל, כפעם בפעם לווילנא. ובהיות שטות הפלסופיות הישנות והחדשות שמורות מצורפות בלבבו, ונצורות על דל שפתיו, נפח רוח החקירה הפלסופית בלבב מיודעיו ורעיו בווילנא, ולחכמתו ניאותו טובי המשכילים בווילנא. הרב החכם הפלסופי הזה יגע כל ימיו בחבור ספר גדול יעוד האדם, מחקר פלסופי עמוק בתכלית יעוד האדם בבחינת היותו בעל נפש משכלת. – הצעת הדברים היא להורות תועליות החכמות השונות אל השכלת האדם ויעודו האחרון, לפי שיטות הפלסופיות החדשות, וראשם מגיע לאחד את התורה והפלסופיא. אך לא השפיק להשלימו, כי ענותו הגדולה הניאה אותו לצאת בעולם המחברים. – ומאמריו השלמים והקטועים, נאספו, ונסדרו ע”י רעו ותלמידו בעיון הפלסופי ר' שמואל יוסף פין. – ובעוד לא הגיע לזקנה מת הרב הזה בווילנא שנת תר"ו. – ובנו השני ר' שמעון ראזענטאהל גם הוא חכם גדול משכיל וסופר מפואר בלשון עברית ואשכנזית. ואם לא בא בקהל הסופרים, היה מעיר גם לעזר אל ההשכלה, בטעמו וברוחו. וממשפחתם:

הגביר התורני החכם הרב ר' משה ב"ר דוד ראזענטאהל. חכם וסופר, ומחזיק בידי חכמי ישראל. בביתו מצא מנוחה, אכסניא ועזר הרב החכם המפולא ר' חיים זעליג ססלאנימסקי בבואו כפעם בבפעם לווילנא, והיה לו לעזר בהוצאות ספריו הראשונים.

הרב הדאקטאר ר' יוסף ב“ר משה ראזענסאהן, אשר גמר חק למודיו בהאוניווערסיטעט בווילנא. מכסא הרבנות אשר ישב עליו בעיר פיעסק בהיותו כבן י”ט שנה, ירד ובא ללמוד חכמת הרפואה, כמעט נפתחו שערי בתי מדרש החכמה לפני בני ישראל, מטעם הקיסר אלקסנדר הראשון. וגם בהיות חכמת הרפואה אומנתו היתה חכמת ישראל חמדת נפשו, ושעשועיו כל הימים, והיה סופר מובהק בלשון הקדש. וחבר ספר תקות ענוים שיר חזיון מוסרי במליצת השיר (כ"י ביד יורשיו).

105 §

גם בערי ליטא הקרובות לווילנא נחה רוח חכמה והשכלה על יחידים בתופשי התורה, ובבואם לווילנא לרגלי עסקיהם או להדפיס ספריהם, נעזרו על ידי הרוח החי בקרב חכמי העיר, באו ללמד ונמצאו למדים, ע"י המשא והמתן העיוני, והיו גם המה במפיצי חכמה והשכלה בעיר ובמדינה, וראינו להזכיר את המצוינים שבהם.

הרב החכם הגדול תפארת עמו ר' חיים זעליג סלאנימסקי מעיר קטנה זאבלודווא הסמוכה לביאלאסטק נתגדל על ברכי הלמוד התלמודי והפליג בו. וה' הקרה לידו, ספרים אחדים בחכמת החשבון והשעור מעשי ידי סופרי ישראל, ויהי כאשר שם עינו ולבו אליהם, ותשוקה גדולה נעורה בו להבין ולהעמיק בחכמות הלמודיות בשקידה גדולה ומעט מעט נפתחו לפניו שעריהם, עד כי מצא און לו לחבר ספר בחכמות השעור, מוסדי חכמה. אך לא האמין בעצמו אם הצליח במלאכתו ויבוא לווילנא להראות את ספרו לחכמי העיר ולשמוע חות דעתם, והמה ראו כן תמהו לראות איש בן־עיר־קטנה, מפליא להעמיק בחכמות אלה, וישישו לקראתו, תמכו את ידיו להוציא לאור ספרו, אף העירוהו להוסיף עיון ולמוד בחכמות הלמודיות, כי ראו והבינו כי כחות גדולים צפונים בקרבו, עתידים להתפתח ולהתגלות בהמשך הזמן. בין מחזיקי ידי החכם המופלא הזה הצטיין ביחוד הרב החכם ר' משה ראזענטאהל שזכרנו למעלה, אשר גם הוא השכיל בחכמות הלמודיות, ומאז הכירו, היה ביתו פתוח לרוחה בעד סלאנימסקי, להתאכסן שם אכסניא בכבוד כל ימי היותו בווילנא. ותקות נבוני ווילנא באה ונהייתה כי החכם סלאנימסקי הלך הלוך וגדול ושמו נודע בשערים. בשנים מועטות אחרי הדפיסו את ספרו הראשון הוציא לאור בווילנא (תקצ"ה) ס' כוכבא דשביט, בבאור מעלת חכמת התכונה וקורותיה, תבנית בנין העולם ומערכת צבא השמים בכלל והכוכבים השבטיים בפרט, ואחרי כן את ספרו הנכבד תולדות השמים, כולל ידיעת חכמת התכונה ויסודי חכמת הראות וכו' על פי השיטות החדשות. (ווארשא תקצ"ח) בימים ההם המציא מכונה לחשוב חשבונות חבור וחסור בדיוק עצם, ובא לווילנא להוציא לאור חפצו. אז נצמא לו הגביר החכם ר' הירש קלאצקא, ויצו לעשות ולהכין את המכונה על הוצאותיו, ועינו שם על מלאכת עושי המלאכה לעשותה כראוי, כי היה חכם ויודע במלאכות שונות. המכונה הוכנה להפליא כל רואיה, ובהמשך הזמן השלימה לחשוב חשבונות כפל וחלוק והוצאת השרש המרובע, וכל גדולי החכמים בווארשא הפליגו בשבח ההמצאה הזאת, וגם גדולי חכמי ברלין הומבאלד, יאקאבי, בעססעל, ענקע, קרעלע, נתנו כבוד לממציאה, ויהללוהו לפני כבוד הוד המלך, אשר משך אליו חסד רצונו, לתמוך את פעלו. אף חכמי פעטערבורג האקאדעמיקים פוס ובוניאאווסקי, אשר שאלה האקאדעמיא את פיהם בדבר המכונה הזאת, הפליאו בתהלתה, ובכבוד ממציאה מאד, ונשאו לו משאת פרעמיא של דעמידאוו מדריגה שניה. – חות דעתם נדפסה בס' פעטערבורג מצורפה אל הצעת פרשת מעשי המכונה אשר הדפיס הרב החכם סלאנימסקי בשנת 1845. והקריב לכבוד שר השכלת העם הגראף אוואראוו. כשנות עשר היה סלאנימסקי עסוק בפרסום המכונה הזה במדינות שונות, ואחרי כן בשובו אל מנוחתו בווארשא, שב להעשיר ספרות ישראל בספריו המחוכמים. – והוציא לאור ס' מציאות הנפש וקיומה חוץ לגוף מבואר עפ“י ראיות נכונות הלקוחות מן בחינות הטבע. (ווארשא תרי"ב) ובשנה שאחריה הדפיס ס' יסודי העבור והוא סדר עבור השנים לבני ישראל חוקותיו ומשפטיו קורותיו ותולדותיו (ווארשא תרי"ג) – ובברלין הוציא לאור ספר אות זכרון לאלכסנדר פאן הומבאלד. (ביום מלאת לו שמונה ושמונים שנה) קורות ימי חייו, מסעיו וספריו, (תרי"ח) והחכם הנעלה הומבאלד כבדו במכתב תודתו. בשנת תרכ”ב התחיל להוציא לאור מכתב עתי בשם הצפירה (בווארשא) ובאו בו ממנו מאמרים מושכלים במדעים יקרים מאד, אך לא השלים שנתו כי עד מהרה נקרא להיות אינספעקטאר בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר, מלמלא מקום אייכענבוים, ושם שב והוציא לאור הוצאה שניה ספריו כוכבא דשביט, יסודי העבור, תולדות השמים. בהוספות ותקונים רבים. ועד אחרון ספרו הנפלא יסודי חכמת השעור כולל ידיעות מלאכת המספר חשבון הכללי והאלגעברא נק' חשבון הנשגב ומדידה העליונה (זיטאמיר תרכ"ו) ומלבד ספריו נמצאו ממנו מאמרי מדע הרבה בכרמי חמד הראשונים, בכרמל ובמגיד.

הרב ר' יהודה בצלאל ברז’וו עליאשבערג, מעיר איוועניץ. תורני גדול, חכם ומשכיל אל דבר אמת. העתיק ספר מרפא־לעם להרופא המפורסם פויליצקי מלשון פולאנית ללשון הקדש בשני חלקים – החלק הראשון נדפס בשנת תקצ“ד. בצרוף מאמר על ההשגחה והטבע מאמר נכבד מאד לבאר שהרפואה הוא דבר ראוי ומחויב מהתורה, והחלק השני יצא לאור בשנת תר”ב, וכעין הקדמה אל כלל הספר חבר מאמר תמים דעות, לבאר, כי הסגולות הזרות והתמוהות הרחוקות מדרכי הטבע שהתפשטו בין המון העם לכל נגע ומחלה מלבד שהן גורמות רעה עצומה למתרפא הבוטח בהן על שקר לאבד בריאותו ולכלות ממונו, הן אסורות מן התורה. ולתכלית זאת באר כל הלכות הכשפים השונים ומקורם, והשקפה כוללת על קרות חכמת הרפואה והסגולות מימות עולם. – מאמר גדול ונפלא מאד, מכה את האמונות התפלות שוק על ירך מכה רבה, בבקיאות גדולה בתלמוד ופוסקים מביא את כל ההלכות והאגדות בעניני הרפואות והסגולות, הקמיעות והלחשים, ומבאר אותם באורים נפלאים בדרך חכמה והשכלה, ובידיעה רבה בספרי חכמי העמים בקורות המדעים. הרב החכם המופלא הזה חבר את ספריו אלה בעתות הפנויות לו מטרדות עסקיו הרבים (במשמעתו לפקח ולכלכל את עסקי הגבירים בני עליאשבערג באיוויניץ). ובא ממנו גם מאמר אחד בבאור אגדת חז“ל בפרחי צפון ח”א.

החכם המשכיל ר' יעקב בר"ש קאפלאן ממינסק. העיר הזאת עיר גדולה לחכמים תופשי תורת ההלכה מאז, ובדור שלפנינו האיר עליה באור חכמה הרב החכם המופלא ר' ברוך משקלאוו, שהיה שם דיין מצוין, וגם בדור האחרון הקים הזמן בקרבה גואלים לחכמה ומודעים להשכלה את הרב הגאון החכם השלם ר' יקותיאל זיסל הכהן רפאפארט, ואת הרב הגדול ר' בערוש יאללעס מלעמבערג, אשר באו מאמריו בציון, בשם רזיא“ל. ממשכילי העיר הזאת היה גם ר”י קאפלאן “אשר בצוק עתו התמלט מעמל משאו ומתנו אשר החל ללכת קדורנית אל מקלט הידיעה” ונתן את לבו לשוב ולהוציא לאור שנית את הספר הנכבד מחקרי ארץ להחכם המפואר ר“ש לעווינזאהן. בשום עליו הוספות והערות רבות, ברוח בין ובקרת, ובשם ארץ קדומים הדפיסו בווילנא (שנת תקצ"ט) והרב החכם רמא”ג סמך ידיו עליו במכתבו הנצב פתח השער כעין הקדמה. הספר הזה כפי שיצא מתחת ידי הר“י קאפלאן, מלא ידיעות מושכלות מועילות ונחוצות להבנת כתבי הקדש בנוגע אל שמות העמים והמקומות שבאו בהם, וכולל גם הערות בקוריות רבות במדרשי חז”ל. – ובכללו הוא ספר נכבד מאד.

הרב החכם התורני המשכיל ר' יוסף בר ב"ד שיינהאק מעיר סובאלק. הבין בחכמת ספורי הטבע (נאטורגעשיכטע) וחבר ספר יקר תולדות הארץ. החלק הראשון ממנו יצא לאור בווארשא שנת תר“א. בשם תולדות החיים, הב' והג' תולדות הצמחים ותולדות המתכיות (תרי"ט) ספרו זה כתב המחבר מפי ספרי חכמי העמים החדשים, ושערי ידיעה חדשה ערוכה ומסודרת כראוי פתח לפני בחורי ישראל, נוסף ע”ז השכיל לבאר שמות החיות והעופות והצמחים הבאים בכה“ק ובמדרשי חז”ל בהשכלה ובהבנה בקוריית, עד שגם גאוני הדור ששו לקראתו, וסמכו ידיהם עליו בהסכמותיהם. ומנקודת המבט הדתי, ענו כלם ואמרו, כי נחוצה הידיעה הזאת לאיש ישראל, לדעת מפלאות יוצר בראשית. עוד חבר המחבר הזה ספר המשביר או הערוך החדש, אוצר כולל כל המלות שבתרגומים ש“ס בבלי ירושלמי ומדרשים וכו' בסדר ס' הערוך לר”נ, עם הערות רבות לישר הנוסחאות השונות ולבאר מאמרים רבים בדברי חז"ל (ווארשא תרי"ח) ספר נכבד מאד. ולאחרונה הוציא לאור ס' משביר החדש והמלואים, אספת מלות הרבה מן הספרות התלמודית שלא באו או לא נתבארו היטיב בספרי הראשונים (ווארשא תרכ"ט).

106 §

יצאנו כמעט את פני העיר ווילנא, להזכיר לברכה את חכמי הערים הסמוכות לה, אשר עזרו גם המה עזר לא מעט להשכלת העם בספריהם, ובמשאם ומתנם הלמודי בבואם לווילנא ובהתרועעם עם משכיליה; ועתה נשובה נא אליה, ונראה כי רוח החכמה וההשכלה אשר היתה כמרחפת על פני העיר, העירה את בני הנעורים להתחזק ולעשות תושיה, להוציא לפעל את המחשבות הטובות אשר הורו והוגו טובי החכמים לעשות לתקנת ההשכלה בכלל, וביחוד לתקנת החנוך העזוב והמקולקל אשר החשיך את עיני צעירי התלמידים והלומדים מקצה. בראש בני הנעורים המשכילים, עמדו בימים ההם, בסוף המאה החולפת ובראשית המאה שאנחנו בה, ר' חיים יהודה ליב קאצענעלענבויגען, ר' מתתיה שטראשון, ר' לעאן ראזענטאהל, ר' אליעזר ליפמאן הורוויץ, ר' שמואל יוסף פין; המשכילים הצעירים האלה אשר אורו עיניהם כמעט לאור השכלת אדיריהם, התעוררו בכח ילדותם לשקוד על לשון הקדש וחכמת ישראל, ללמוד ולהבין במחזה העת, ללמד ולהפיץ דעת ציורים חדשים בקרב חבריהם ולהעיר גם את מוריהם להוסיף אמץ, לצאת מחדרי משכיתם ולהתאחד לפעולה ולמעשה. ויהי ראש דברם ליסד בעיר בתי ספר לבני ישראל עפ“י יסודות החנוך המתוקן, ושני בתים טובים ומסודרים סדר נכון מסכים לחפץ הזמן נפתחו בעיר ווילנא, האחד תחת השגחת הגביר ר"נ ראזענטאהל והנהגת ה' וו' זייבערלינג בן הדאקטאר ר' יצחק זייבערלינג, (כעת גם הוא דאקטאר מעדיציני ועובד עבודתו בצבא). ועל יד המשגיח ר”נ ראזענטאהל, התנדבו לעמוד בתור מפקחים ומכלכלים את כל תהלוכות הבית ר' וואלף טוגענדהאלד, ר' חיים יהודה ליב קאצענעלענבויגן, ור' מתתיה שטראשון. מלבד מורה לתלמוד מגדולי הלומדים בעיר ר' יחזקאל ווידוצקי, הפקד ר' שמואל יוסף פין ללמוד כתבי הקדש ושפת עבר, ושלשה מורים אשר היו מן הראשונים להפיק רצון הממשלה אל יסוד הבית, עמדו ללמד לשון רוססיא, אשכנזית וצרפתית חכמת החשבון והגעאגראפיא. ביום ז' אדר תר“א נפתח הבית, וכבר נמצאו בו כחמשים תלמידים והבית השני נפתח ביום י”ח תמוז לשנה ההיא, ע“י השתדלות הגביר החכם ר' צבי הירש קלאצקא, והמורים בו היו: הרב ר' מרדכי אהרן גינצבורג ור' שלמה זלמן זאלקינד. תכנית הלמודים בבית הזה כתבנית הלמודים בבית הראשון, ומספר התלמידים ביום הפתחו שלשים וששה, בשני הבתים האלה הסכינו לדרוש בשבתות לפני התלמידים מעניני מוסר השכל, וגם הרב ר' וו' טוגענדהאלד נשא כפעם בפעם מדברותיו בבית הראשון, ושנים מהם נדפסו ע”י המורה פין בלה"ק בשם אמרי אמת (תר"א). שנים אחדות התכלכלו בתי הספר האלה מהכנסות שכר הלמוד ואחרי כי יבש המעין הזה בהתמעט התלמידים, הפיקו המשגיחים רצון מאת הממשלה לסעד את שני בתי הספר בעזר כסף מדי שנה בשנה, והגביר ראזענטאהל הוסיף לתמוך את בית ספרו כיד הנדיבות הטובה עליו.

כעשר שנים או יותר קודם אל השנה שאנחנו בה היא שנת תר“א, התחילו משכילי העיר לחשוב מחשבות להוציא לאור מכתב־עתי לחכמת ישראל, ויבואו בכתובים את הרב ר' יצחק בער לעווינזאהן וכבר סדרו ואספו אספת מאמרים ומכתבים, ע”י החכם בן־יעקב. והחכם רמא“ג, כתב קול קורא להעיר את טובי הנבונים בעם לתת ידים אל המפעל היקר הזה, והוא המכתב היקר הנדפס בראש ס' הדביר ח”ב ומכלל דבריו הנאמנים נשמעהו אומר: “ראיתי כי לא אלמן ישראל מכורמים וזורעים אשר תעשינה ידיהם תושיה והארץ אשר המה יושבים עליה שדה פוריה, גם נמצאו בהם אנשי רוח אשר תשוקת העבודה מתנוססת בהם, הא זרע צדקה, הא אדמה שמנה והא קוי שמש לבשל את הזרע בחיק האדמה די בִּכּור, אפס כי חסרה כח היא, לחבר את הכורמים ואת הקוים האלה אל מקום אחד, ועתה העיר הזמן את רוח אנשי מדע לצאת מן החורים אשר התחברו בהם ולהסיר את המסוה מעל פניהם ויעמדו גלויי פנים לעיני העדה להראות לכל עינים תצפינה כי חכמת אדם תאיר פניו ויסכימו להוציא לאור מחברת אחת בשנה מדברת על דבר חכמת בינה וכו'” אך אנשי המדע האלה אשר אליהם יכוון הקורא בצדק, אם התעוררו לחשוב מחשבות, לא מצאו עז בנפשם להוציא את מחשבותיהם אל הפועל, לסבות שונות וביותר כי לא בא עוד שעת הכשר ויהי הדבר שמור לפני שני משכילי העיר מבני הנעורים ר' אליעזר ליפמאן הורוויץ ור' שמואל יוסף פין, אשר קרבו אל המלאכה ויוציאו לאור את המאסף “פרחי־צפון” קבוצת דברי תורה וחכמה מליצה ושיר, בשנת תר“א חוברת אחת ובשנת תר”ג את החוברת השניה גדולה בכמות ובאיכות מן הראשונה; בשתי החוברות האלה באו מאמרים נכבדים ושירים יקרים מאת הרב צבי הירש קאצענעלענבויגען, הר“ר אברהם דוב לעבענסאהן, הר”ר מרדכי אהרן גינצבורג, ר' אברהם קאצענעלענבויגען, הר' יהודה בצלאל עליאשבערג, הר“ר מרדכי נאטאנזאהן, הר”ר אייזיק בן יעקב, הר“ר מתתיה שטרשון, ר' חיים יהודה ליב קאצענעלענבויגען. ר' שלמה זאלקינד, ר' נח בלאך, הר”ר שניאור זאכס מזאגער, ר' אליהו מרדכי ווערביל מאדעססא, הר צבי הירש קלאצקא, ובנו העלם המופלא יהודה קלאצקא, הר"ר יעקב אייכענבוים מאדעססא, ר' יחזקאל פייבל ראטהשטיין מראסיין, ומאמר נפלא על החנוך על שם ר' אהרן קויפמאן מהוראדנא, מלבד מאמרים מושכלים מאת המוציאים לאור. שתי החוברות האלה עשו פעולה רשומה על הנבונים בעם, והעירו הערה גדולה את הישרים בלבותם, להבין את אשר השכלת ישראל שואלת מעמהם. אפס בכל זאת לא ראו המוציאים לאור, אשר אמנם לא לתקות שום שכר וריוח קבלו עליהם את העבודה, שום סימן ברכה בה, ממעוט הקונים. ומבית הבקרת (צענזוריא) הודיעו אותם, כי אם יש את נפשם להוסיף ולהוציא מחברות מבחרות לעתים מזומנים, עליהם לבקש רשיון מיוחד על זאת מאת הממשלה הרוממה, ולזאת נסוגו אחור מעבודתם אז ויחכו לעת מצוא.

107 §

יסוד בתי הספר, וביותר צאת המאסף פרחי צפון יצקו רוח נכון בלב משכילי העיר, קרבו את לבבם אחד אל אחד ויתחילו להתעורר לשית עצות, ולבקש נתיבות לתקן מצב החנוך בכלל, ולהיטיב גם מעמד המדיני והאזרחי של כל אחיהם יושבי רוססיא, אשר על כן באו בכתובים את החרדים אל דבר ההשכלה ותקנת עמם, בערים אחרות, וימצאו את לבבם לנסות דבר אל הממשלה הרוממה, ולהציע לפניה הצעת חפציהם ועצותיהם, והשעה עמדה להם, כי לעת ההיא עמד בראש המיניסטריום להשכלת העם השר הגדול החכם המופלא גראף אוואראוו, איש טהר לבב חובב כל האדם ורוצה בתקנת ישראל, וזה ימים רבים אשר שם עינו ולבבו על מעמד בני ישראל בארץ רוססיא, ולקח דברים בכתב ובעל פה את חכמי ישראל בארצות אשכנז לדעת איזה דרך יבחר לו להעלות ארוכה למעמד השכלת יהודי רוססיא48 והנה בשנת 1838, בא הגובערנאטאר מגובערניא פאדאליען (ובלי ספר על פי הערת הרב ר' יצחק בער לעווינזאהן) בהצעת דברים לפניי כבוד הוד הקיסר ניקולייא על אודות מעמד השכלת היהודים וסדרי החנוך אצלם, כי הם דורשים תקונים גדולים, והקיסר פקד על שר השכלת העם אוואראוו לשים עין פקוחה על מעמד השכלת היהודים ולבקש דרכים ואמצעים לתקונה, ומאז באה פקודת האדון האדיר הזה אל עבדו הנאמן הזה אשר כבר רבות חש ושת עצות בדבר הגדול הזה, דרכה נפשו עוז לשקוד על תקנת השכלת ישראל ומעמדם המדיני שקידה רבה ועצומה. ויהי דברו את שר פנים המדינה לכונן קאמיטעטים על יד הגענעראלגובערנאטארים השליטים על המקומות שנתנה הרשות ליהודים לשבת שם, ולבחור גם מקרב היהודים אנשים יודעי דעת שאליהם יפנו השרים יושבי בשבת הקאמיטעטים וישאלו את פיהם בכל הנוגע לתקנת מעמד היהודים ועל האמצעים להיטיבו. הפקודה הזאת יצאה בשנת ת“ר (1840) ומטעמה נעשו ששה קאמיטעטים במקומות מושבות היהודים, ומהם גם בווילנא, ומקהלות ישראל נבחרו אל הקאמיטעט האחרון הלזה כמה אנשים ידועים ומהם הגביר ר' צבי הירש קלאצקא מווילנא, והגאון החכם ר' בנימין ראב"ד דק"ק הוראדנא. השאלות אשר בהן נשאו ונתנו בקאמיטעטים היו רבות ושונות, אך הגדולה והעקרית שבהן היתה, בדבר מנוי רבנים משכילים אלופים לראש כל גובערניא וגובערניא, אשר יהיה בהם כח לעמוד כאנשי הבינים בין הממשלה והעם בדברים הנוגעים לתקנת השכלתם, למחזה הקאמיטעטים ולשמע הדברים אשר נדברו שמה, השאלות אשר שאלו, והתשובות שהשיבו הנבחרים התעוררו משכילי ווילנא התעוררות גדולה מאד, יעצו עצות, חשבו מחשבות, הציעו הצעות ובאו בכתובים את משכילי ערי אחרות, וביחוד את הרב החכם דערעקטאר שטערען באדעססא, אשר היה אחד הנבחרים לבוא בסוד הקאמיטעט הנוסד על יד הגענעראל הגובערנאטאר באדעססא. ואת החכם דאקטאר פהילאזאפיא ליליענטאהל אשר נקרא זה מקרוב אל ריגא להיות שם מגיד משרים לעדת בני ישראל שם, [אשר נקראו שם לעת ההיא בשם אזרחי שלאק (שלאקער בירגער)] ולמנהל בית הספר החדש אשר יסדו. וכמו כן שלחו בקשות אל שרי הממשלה וביותר אל שר ההשכלה, בתודה על העבר והתפלה לעתיד לבוא, ובהצעות עצות מעצות שונות לתקנת מצב העם והשכלתו. והגביר ר' ניסן ראזענטאהל בהיותו בפעטרסבורג פנה מכל עסקיו, ויבקש וימצא מהלכים במיניסטעריום שעל השכלת העם ויעמוד לפני השר אוואראוו ומשנהו הנסיך שירינסקי שיחמאטאוו, ויקח אתם דברים בשאלת השכלת היהודים, והעירם לקרוא אל הדאקטאר ליליענטאהל מריגא, ולשאול את פיו בדבר הזה, כי דעת המיניסטר היתה, וגם כמה ממשכילי ווילנא חשבו למשפט צדק, כי אך מחכמי ישראל בגערמניא יוכל לבוא עזר אל השכלת יהודי רוססיא, וליליענטאהל חכם ודאקטאר מן החכמים והדאקטרים היהודים האשכנזים. – ליליענטאהל בא לפעטערבורג וימצא חן בעיני אוואראוו, ואחרי אשר פקד עליו להשיב מענה בכתב על כל השאלות אשר שאלו, שלחו לווילנא בחברת ר”נ ראזענטאהל, להציע מחשבות הממשלה הרוממה ליסד בתי ספר גדולים וקטנים בכל ערי מושבות היהודים לפני נכבדי ווילנא, ולהעירם לבקש מקור מוצא לכסף לכלכלת הבתים האלה, נכבדי ווילנא חרדו לקראת האורח הזה חרדת פחד, אך יד משכילי העיר אשר קדמו פניו בשמחה, וביחוד הנכדים והגדולים שהיו גם נכבדים בעיר כה' ראזענטאהל, ר' הירש קאצענלענבויגען, ור' הירש קלאצקא ודומיהם, היתה טובה על ראשי הקהלה, וזקניה, והבינו לרבים מהם כי לא עת לעמוד מרחוק, ולאטום אזנים לקול הקורא להם מרום הממשלה, אשר על כן עשו אספה גדולה וקראו אל הדאקטאר ליליענטאהל, להודיעם דברו; ואחרי הטענות והמענות בכלל תועלת יסוד בתי ספר לישראל, כמו הסכימו על זה, אף הראו מקור לכסף הוצאות בתי הספר לראשית הלמודים בווילנא. וממינסק שלחו ראשי העדה לקרוא את ליליענטאהל, לשמוע דברו אף הם, אך שמה גברה יד אוהבי הישנות המרובים על המשכילים המועטים, ויצא ליליענטאהל מאת פני העיר מינסק בפחי נפש, והקול בא לווילנא ממינסק כי נצחו המצוקים את המשכילים, ויתעוררו גם מצוקי ווילנא אשר בעל כרחם ענו והסכימו בתחלה על הצעת ליליענטאהל, ויסיתו את ההמון להתאסף אל חצר בית הכנסת הגדולה, ולהפגין ולצעוק מרה על מחשבות האיש האורח הזה, והמשכילים התומכים אותו. ותקות יסוד־בתי הספר בעיר חלפה עברה. נכלמו המשכילים בעיר כי הובישום אדיריהם, אך לא רפתה רוחם, התאספו אספות וישיתו עצות ויכתבו מכתבים לכמה וכמה קהלות להתבונן ולשום לב אל מעמד השכלת העם בכלל, ולפקוח אזנים אל קול הקורא להם, וגם המשכילים בבריסק ובראשם ה' לעאן ראזענטאהל מווילנא, אשר תקע אהלו בבריסק לעת ההיא ובבואו לשם נפח רוח חיים דשים באף פרחי העיר, יצאו גם המה במכתבים אל כמה וכמה מקהלות ישראל בדבר הזה מעשי המשכילים האלה אם לא נשאו פרי בשעה ההיא, לא אבדו בתהו, כי אם נרו ניר ופזרו זרע לצדקת ההשכלה לימים יבואו.

108 §

בין כה וכה שב הדאקטאר ליליענטאהל לפטרבורג, והשיב את שולחו דבר, כי נמצאו בקרב היהודים משכילים יודעי מדע המבינים בטוב ההשכלה ושוקדים על תקנת אחיהם, אך רבים מהם אוהבי הישנות, היראים מפני ההשכלה, כמפני צרת האמונה, ולבם נוקפם גם מהאמין במחשבות הממשלה, כי אך טובם והצלחתם לבד היא דורשת, וביותר לא יאמינו לדבריו באשר הוא בן ארץ אשכנז ולא ידעו מוצאותיו ומחשבותיו, – אשר על כן למען הרגיע את שאון רוח העם ולמען ישמעו ויאמינו, אין טוב כי אם לכונן קאמיססיא על יד המיניסטעריום שעל השכלת העם מגדולי רבני ישראל ונכבדיהם אשר לבב כלל העם בטוח בהם, כי לא יטו מני דרך האמונה, המה יעיינו ויתבוננו בשאלת השכלת היהודים, והמה יגבילו גבולות עבודתה, וימדו את תכנית בתי הספר, סדרי הלמודים ותכונת המורים. והיה בצאת דבר הסכמה מפי גדולי ישראל אלה, ידע כל העם כלו כי לנכח הצלחתם דרכי הממשלה, ואין דבר בליעל יצוק ביסוד בתי הספר. השר הגדול אוואראוו, ראה כי כנים דברי ליליענטאהל, ובהסכמת השרים היושבים ראשונה במלוכה, הציע אווראוו את הדבר לפני כבוד הוד הקיסר, וביום 22 יוני 1842 יצאה פקודת הקיסר, לקרוא ארבעה רבנים לבוא לקרית המלוכה לשבת בסוד קאממיסיאן על יד המיניסטעריום להתוות תו אל היסודות הכללים לתקנת ההשכלה, ובהסכמת הקיסר שלה המיניסטר את הדאקטאר ליליענטאהל לתור ולבקר את הקהלות הגדולות לישראל בארץ, להודיעם ולהבינם את חפץ הממשלה, לתכן את רוח העם, לדעת מחשבותיהם תקותם ומוראם, ולתת עין על המשכילים מביני דעת שוחרי שלום ההשכלה, ואשר כח בהם לשבת במשמרת מורים בבתי הספר העתידים להוסד. ליליענטאהל יצא למסעו בדבר הקיסר בחדש יוני 1842 ומכתב נקוב בשם מגיד ישועה, שלח לפניו, בו הציע את אשר הגיעו ואת אשר שמה הממשלה הרוממה בפיו. [נדפס בווילנא בתחלת שנת תר"ג (סעפטעמבער 1842)] ועבר דרך ריגא, קאוונא, ווילנא, מינסק, גראדנא, ביאלאסטאק, זיטאמיר, בערדיטשוב, קאמענעץ־פאדאלסק, קישענעוו, אדעססא, חערסאן, אומאן, קיעוו, צערניגאוו, מאהליב, וויטעבסק. ושב לפעטערבורג בסוף שנת 1842. ולפי דברי המיניסטר אוואראוו בהצעת חשבון מעשיו בשנת 1842 אשר הציע לפני כבוד הוד הקיסר אמר: "כי נסיעת ליליענטאהל הביאה פרי תועלת, עשה והצליח, מכל הקהלות הגדולות לישראל מקום מעבר לילענטאהל באו בקשות אל המיניסטר, לחלות פניו, לצקת לפני הדום כסא כבוד הקיסר רגשי תודתם ורחשי ברכתם באמונת־אמן על כל החסד אשר הוא אומר לעשות לבני ישראל לפתוח לפניהם שערי ההשכלה ונתיבות מוסר חכמה. וכמו כן אסף ליליענטאהל ידיעות נכונות ממצב־חנוך היהודים לעת הזאת, ועל דבר האנשים הראוים ונכונים להיות לעזר אל הממשלה בחפצה, וראיתי ונוכחתי לשמחת לבבי כי גם היום נמצאו בקרב היהודים אנשים מבני הנעורים לא מעט, חכמים ומשכילים ראוים ומוכשרים לשרת במשמרת המורים בבתי הספר העתידים להוסד.

הנבחרים לשבת בסוד הקאממיססיא, הרב הגאון ר' יצחק בהגאון ר' חיים יצחקי מוואלאזין, הרב הגאון ראש חסידי ליובאוויטץ ר' מנחם מענדעל שניאורסאהן, הדירעקטאר ר' בצלאל שטערען מאדעעסא, והגביר ר' יעקב יוסף היילפערן מבערדיטשוב, [שנים האחרונים נבחרו בהסכמת כבוד הוד הקיסר במקום רבנים] באו לעיר המלוכה וביום 6 מייא שנת 1843 פתח המיניסטר בכבודו ובעצמו את הקאמיססיא, וצרף לה גם את הדאקטאר ליליענטאהל. בשקידה רבה יגעו הנכבדים האלה לכלכל דברי פרשת תכנית בתי הספר השונים למיניהם, בתי מדרשי הרבנים, בתי הספר מערכה ראשונה ושניה, וכלו עבודתם ליום 27 אויגוסט שנה הנ"ל. ולשנה הבאה יום 13 נאוועמבער 1844, קיים ואשר כבוד הוד הקיסר כל פרשת הסדרים האלה. עברו שלש שנים, עד אשר נאסף ממס־הנרות־לשבת אשר שמה הממשלה על היהודים לצרכי כלכלת בתי הספר די הנדרש לראשית יסוד הבתים האלה, ובתי מדרש הרבנים נפתחו בווילנא ובזיטאמיר, ואחריהם החלו להפתח בתי הספר מערכה ראשונה ושניה בערי מושבות היהודים, וגם מעשי המלמדים בחדריהם הובאו במשפט, הישיבות ובתי התלמוד תורה התפקדו ויעמדו תחת השגחת הממשלה, על ידי הקאמיססיות המיוחדות אשר נוסדו בכל ערי הגובערניות והאויעזדים.

109 §

והנה לפי נושא מאמרנו זה, הגענו אל הפרק במהלך קורות ההשכלה בארצנו, הנדרש לנו לעניננו, והוא עת צאת התעוררות משכילי העם אל הפועל על ידי עזר הממשלה. ואם נשובה נשקיפה על פני כל הככר המשתרע מתחלת המחשבה עד ראש המעשה, נראה כי גם פה בארצנו יצאה כל התעוררות הגדולה הזאת ממקור האהבה אל תלמוד השפה הקדושה, על ברכיה נולדה, ובשֵׁלָה ועל ידה היה לנו כל הכבוד הזה. ידיעת הלשון ומליצתה, פתחה שערי הבנת המקרא הפשוטה, והבינה במקרא בשום שכל, הגדילה והאדירה את תפארת הלשון, ושתיהן כאחת צרפו וזקקו את טעם היופי, טהרו את ההרגש המוסרי, ואשרו בדרך בינה את השכל ההגיוני, וכל זה ממקור ההשכלה הדתית, וראשית דעת מה חובות אדם מישראל, לעצמו, לשכלו ולמוסרו, את כל תהלוכות ההתעוררות הטובה הזאת ראיני בעינינו, וכל המשכילים אשר היו בעוזריה, ושתו לבם אל המסלה, דרך הלכה, עדים נאמנים לנו. וכל כך התעצמה הדיעה הזאת בקרב משכילי העם כי אך ממקור ידיעת לשון הקדש והבנת המקרא על פי פשוטה, תשועת השכלת ישראל, עד שגם המיניסטר אוואראוו בהצעתו אל כבוד הוד הקיסר על דבר השכלת היהודים מיום 17 מארט 1841, הרבה להוכיח ולבאר עד כמה גדולה תועלת ידיעת לשון הקדש להשכלת היהודים, ואם מחסרון ידיעתו את ספרות ישראל מפריז על המדה לשום תהלה בתלמוד, ונותן על ראשו כל חטאות בית ישראל, ולא ידע להבדיל ולהבחין בין התלמוד עצמו, ובין הפרושים המקולקלים אשר כסו פניו והחשיכו מאורו, בכל זאת ראש דברו אמת, ואם לא בבחינת התלמוד עצמו, הלא בבחינת פירושיו ופירושי המקרא המבולבלים בבלבולי הפלפולים והמסובכים בסבכי הקבלה; בבחינת הקלקולים האלה, ידיעת לשון הקדש והבנת המקרא על פי פשוטה, היא, התרופה היותר קלה, והיותר נאמנה ובטוחה, ועל ידה תעלה ארוכה לתחלואי ההשכלה הדתית בלא ספק. ואת הדבר הזה הננו רואים הולך ומתאמת בכל עת ובכל שעה גם לעינינו גם היום, כי במקומות אשר לא נגה עוד אור ההשכלה, וחשכת ימי הקדם תכסה את פני אחינו, תחל להתבצבץ ולהתנוצץ מרוח האהבה אל לשון הקדש המתעוררת בקרב אחד הנבונים, ובכח ההתעוררות הזאת עשתה ההשכלה דרכה דרך המעלות המבוארות, עד הגיעה למחוז החפץ.

אולם גם זאת ראינו גם ראה בארצנו, כי כל עוד נשמרה האהבה אל ספרות ישראל בעצם תומה, וכלי השרת אל ההשכלה הדתית, מושגח ונחשב ככלי חפץ, נשמרה גם ההשכלה הדתית בעם, והאהבה אל האומה ואל אמונת ישראל, קיימת ונכונה. – אך באשר הרסו לעלות ולעבור את הגבול, באשר מאסו ועזבו את השפה העבריה כדבר שאין חפץ בו עוד וככלי אומנות שהיה טוב אך לשעתו; שם אף שאם אין לכחד כי הפליאו האנשים האלה לעשות חיל בלמודים ובעסקים, ועלו מעלות הרבה במעלות הכבוד והעשר – הלא ירדו ממעמדם הדתי –, ועם זה גם ממעמדם המוסרי. – אהבת האומה חלפה עברה כליל מקרבם, יקרת האמונה הולכת ואובדת בתהו – ושם ישראל לא יזכר על פיהם. וכל מי שאינו נחשב לבן עם ועם כי אם בשלילה, לאמר פלוני הוא יהודי באשר איננו נוצרי, אין לו רגשות־אומה כלל, דבר אין לו עם העבר, ואין תקוה נשקפה לו בעתיד, ורק ההוה מנת חלקו; ישמח ויעוז בגורלו כל עוד יהל נרו על ראשו.

וכמה מעלות טובות, ורב הודאות עלינו למשכילי עמנו המתחזקים איש איש ממקום כבודו עוד בימינו להחזיק במעוזי אהבת לשון קדשנו, וספרות ישראל, להוציא לאור חבורים מועילים בלשון עברית, ללמד דעת את העם, אשר לא ידעו עוד קרוא ספר בלשון אחרת, ולשמור את הגחלת הנשארה שלא תכבה. וכמה ברכות יחולו על ראשי נדיבי עם המשכילים אל דבר אמת, ויודעים תנאי השכלת ישראל ותקומתה, כי יקדמו פני המחברים האלה, באהבה, כי יתעוררו לתמוך את מפעליהם, ולקרוא לאור עולם ספרים שונים מועילים ונכבדים, להגדיל כבוד ספרות ישראל ולהאדירה. – כמו שראינו לשמחת לבבנו את ראשי הועד לחברת מרבי השכלה בישראל, אשׁר הציבו להם מטרה להחזיק בידי סופרי ישראל. בפיהם אמרו ובידיהם ימלאו לעשות ולקיים. – וכבר היו בעוזרי הרב החכם המופלא ר' הירש ראבינאוויץ להוציא לאור ספרו יסודי חכמת הטבע הכללית, ולהחכם הסופר היקר ר' קלמן שולמאן להעתיק ולהוציא לאור ספרו דברי ימי עולם, ולהחכם המשכיל ר' שלום יעקב אבראמאוויץ, בהדפסתו ספריו בתולדות הטבע.


 

חתימה    🔗

אם נשובה איפוא להביא את תמצית דברינו אל הראש האחד, אחד לאחד למצוא חשבון יעלה בידנו:

א) כי לפי תעודת עם בני ישראל, חנוכם מאז ומקדם חנוך דתי.

ב) הלמודים הדתיים נקשרים ונאחזים בלשון עברית קשר אמיץ מאד, קשור הנפש עם הגוף.

ג) שהתרגומים וההעתקות מכתבי הקדש אין בכחם למלא מקום כתבי הקדש עצמם בלשונם שנכתבו ונתנו בו בעצם ובראשונה. והסומכים על התרגומים, ומסתפקים בהם אין תורתם מתקיימת בידם.

ד) גם גדולי חכמי העמים הכירו מעלת לשון הקדש, ותועלת ספרות ישראל להבנת כתבי הקדש, ושקידתם על תלמוד השפה הזאת היתה אחת הסבות הגדולות אשר קראו לאור עולם את תחיית המדעים, ותקומתם באיירופא.

ה) החנוך הדתי המיוחד לבני ישראל כולל ואוצר בקרבו, בכח חכמת התורה, גם את היסוד המדעי, ומלבד שלא הניא את בני ישראל מלאחוז בחכמות ומדעים, כי אם גם מלא את לב גדולי התורה וההוראה בישראל, בכל דור ודור לעשות חיל בכל חכמה ומדע, ולחבר בהם ספרים הרבה בלשון הקדש ללמדם את העם.

ו) האהבה ללשון הקדש ולספרות ישראל, אשר החייתה את גדולי ישראל מאז, לא עצרה בעדם להשכיל בלשונות העמים, ולהשתלם בהן שלימות גדולה, לכתוב ולחבר בהן ספרים, ובחכמתם כי רבה היו גם לאור עיני עמי איירופא, והורישו להם את חכמת היונים והערביים, בהעתקותיהם, והיו נכבדים וחשובים בגלל זאת בעיני כמה וכמה מן המלכים החכמים, והנסיכים אוהבי חכמה ודעת.

ז) השפה העבריה וספרותה אשׁר שקדו להעשירה ולהרחיבה חכמי ישראל בימי פזוריהם ובכל מקומות מושבותיהם, הביאה אל כל קהל ישראל בכלל ברכת חכמת החכמים השונים אשר עמדו בארצות שונות, והורישה לדור אחרון סגולת חכמת הראשונים. ובלעדה לא היו היהודים הספרדים יודעים מה פעלו הפרסיים והרומיים, ולא ידעו יהודי צרפת ואשכנז את אשר עשו היהודים בספרד, לא בזמניהם ולא באחרית הימים.

ח) השפה העבריה וספרותה היתה בעוזרי ההשכלה הדתית והמדעית בישראל, ובהעיב לפעמים, לסבות שונות, היסוד הדתי, את היסוד המדעי, ובגבור יד הראשון על השני להכריעו; הופיעה השפה העבריה כמלאך מושיע להעלות נר הדעת בהיכל הדת, ולהאיר את עיני היהודים חכמה49 ודעת.

ט) וכמו כן כחה גדול להחיות את רוח המשכילים בעם, באהבת האמונה והאומה. היא היא המקשרת את נפש האיש הישראלי, אל קדמוניותיו הקדושות, וחיי־עולם תטע בתוכו.

על פי הדברים האלה היוצאים מאת פרקי זה המאמר נלמד לדעת כי כמה וכמה תועליות גדולות וענינים נחוצים צפונים וקשורים בידיעת לשון הקדש, ובהרחבת למודה וספרותה על ידי ספרים רבים בכל דבר חכמה. כי מלבד התועלת הגדולה שיש בה להשכלת העם, ולהארת עיני אדם רב מבני ישראל אשר לא למדו שפה אחרת, ולא יבינו ספרי עיון ומדע בלשון המדינה, והם הם המרובים במדינתנו. הנה היא השפה העבריה וספרותה, האחת אשר תעצר כח להחזיק במעוזי אהבת האמונה והאומה. וכמו שמחויבים אנחנו להפיץ ידיעת לשון המדינה בקרב העם בני ישראל לשימה בפיהם, למען ילמדו להיות אזרחים מועילים בין אזרחי הארץ אשר הם יושבים בה, ולמען תבוא אהבת העם בלבבם ובנפשם והיו לרוססים גמורים, כמו כן מחויבים אנחנו להעיר ולעורר את האהבה אל שפתנו הקדושה – הנכבדה והקדושה גם בעיני העמים – ואל ספרותה, למען לא נחדל להיות ישראלים אמונים אל אמונתם ואל אומתם – למען לא ינתק החבל המקשר ומדבק את נפשותינו אל קדמוניותינו, ולא תופר האחוה בינינו, ובין אחינו בשאר המדינות והארצות –.


תם




  1. עיין גראמץ געשיכטע דער יידען 5 באנד, זייטע 27, 28 גאטע 7 זייטע 437־435  ↩

  2. בסוף העתקתו לספר אחד מספרי אריסטאטעלעס הוא אומר: אני יעקב בר אבא מארי בר שמשן בר אנטוליו ברך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתו והחליף את כחי להשלים באדר שני בשנת התקל"ב בעיר נפולי בעזרת העוזר אשר נתן בלב אדונינו האינפרדור (אימפעראטאר) פרידריקו אוהב החכמה ודורשיה לזון אותי ולכלכל אותי לשבעהנ (גראטן געטיכעע, דער יודען חלק שביעי דף 103).  ↩

  3. בסוף ספרו מדרש החכמה הוא אומר: וכשחדלו הדברים לפני הקיסר שמח מאד בתשובותי ועוד היו בינינו שאלות רבות ותשובות – (אוצר נחמד ח"ב דף 234.)  ↩

  4. ר‘ משה די ריאשעי בספרו מקדש מעט (דף ק“פ ע”צ) אמר: יהודה גור אריה הוא הנקרא ליאיני מסור דניאל אחיו שני של ר’ עמנואל בעל המחברות, והיה ר' יהודה זה חכם גדול מאד בפלסופיא באר והעתיק וחבר וקבל מאלבירטו מאנניו כי בקי היה בלשון נוצרי והיה רבו של מלך לובירטו (צ"ל רובירטו), וספרו לי שקרא עמו ארבעה ועשרים כלו בלשון הקדש.  ↩

  5. . בפירושו על פסוק אלה תולדות יעקב (בראשית ל"ז ב') כתב: הראשונים מרוב חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך שלא הורגלו בעמק פשוטו של מקרא וכו‘ וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל בר’ מאיר חתנו זצ"ל נתוכחתי עמו ולפניו והודה לי שאלו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועיין מה שכתב בראש פרשה משפטים.  ↩

  6. עיין בכרם חמד מחברת שביעית מכתב ב' להרשד"ל. מדף 35 עד 38. ומן הדוגמאות שהביא נראה כי היה רבינו תם פייטן נכבד כאחד מגדולי הפייטנים הספרדים.  ↩

  7. הרב החכם ר‘ יש"ר אשר גלה ופרסם מציאות החכם הזה אלימאניו. ומרבה לספר בשבח חכמתו הרבה. מונה ספריו ואלה הם. ספק חשק שלמה באור גדול ורחב על שיר השירים בדרך המחקר הפלסופיא עמוק מאד. בו הראה המחבר תקף עמקו, ואיך היה בקי בכל ספרי הפלסופים היונים והערבים, כי הוא נושא ונותן עליהם ולפעמים טוען עליהם, בראש הספר הקדמה ארוכה מאד, שעולה כמו כל הבאור, בה חלק כל החכמות למדרגות שונות וכו’. ב) ספר עיני העדה פירוש על התורה, ג) ס' חיי עולם וכל ספריו לא נדפסו, עוד נמצאו תחת ידי הרב יש"ר ס' לקוטים מכתיבת יד המחבר עצמו, פרושים חדושים ואמרי בינה (בכורי העתים תקפ"ט).  ↩

  8. הגאון ר' עובדיה ספורני היה מגודלי חכמי הרופאים בבולוניה בדורו ונכבד בעיני גדולי השרים, חבר פרושים על התורה, על הנביאים האחרונים, תהילים, איוב, שיר השירים וקהלת, וספר אור עמים בחכמת הדת. את ספרו זה העתיק בעצמו אל לשון רומית ושלחו לכבוד היינריך השני מלך צרפת, וכמו כן הקדיש לשמו באורו על קהלת (דע האכם)  ↩

  9. דאס שטודיוס דער העברייאישען שפראכע אין דייטשלאנד פאן לודוויג דיידער ברעסלויא 1870.  ↩

  10. דאס שטודיוס דער העברייאישען שפראכע עטל‘ פאן ל’ גייגער.  ↩

  11. דעס שטודיום דער העברייאשען שפראכע עטל‘ פאן ל’ גייגער.  ↩

  12. דאס שטודיוס דער העברייאישען שפראכע פאן לודוויג גייגער, מדף 120 עד דף 125.  ↩

  13. לכבוד הבישוף הזה הקדיש ר‘ אליהו בחור את ספרו הזכרונות הגדול אשר חבר על המסורת,ונשאר בכ"י עד היום בפאריז. ובמתכבו אל השר הגדול הזה הוא אומר: אל רום מעלת השר המאושר אדוני זורז דסאלווואהגמון דלאבורשלום רב. בהיות כי בשנים בעברו התחלתי במלאכה אחת הנראה בעיני היותה טובה טמעולה ומועילה מאד לכל הבאים ללמוד ולהבין דרכי לשון הקדם. אכן ההחרבן של רומי הבא סמוך אחרי זאת היה שנה שלא השלמתיה בעת ההיאוכו’ אכן בראות ה‘ שהמלאכה הזאת תהיה נגמרת ושהספר הזה יהיה ילא לאורה העיר ה’ את רוח אדוני ושם בלבבו ללמוד עמי בלשון בקדם הזה ולמדהו ממני בקלות ובזמן קצר מאד, והרי לך פם בשלסה, לבין עברי הקדומה, ולשון יוני הרוהה, ולשון לאעינו האחם, כדי שתהיהשלם בכל השלימויות.והנה ידעת אדוני כי יוסאהדנפל ביננו הדבור ודברנו מזהוחבור, ובקשת ממני אדוני להראותךהקונטרסים הנבחרים אשר בידי נשארים ובקראך בוזכרת רב טובו ותועלתו המגיע ממנו לתלמידי הלשון הזה ובקשת ממני בכל עוז שאקבל עלי הטורח להשלימו והבטחת וקיימת לתת שכר הסופרים והנקדנים וכל אשר ילא עליו לחזק את בדקו ולגדור את פרלו עליך היו כלנה וכו‘.על כן תקבל נא אדוני את הספר הזה בסבר פנים יפות כמו שהראית לי תמיד וכ’ואתם אדוני תשובהבפי כל יותר מהמספר וממניכי לך נאם להודותבאשר מדעת ונכרת זה שנתים בקרב הארץ ובמקום הזה אשר עמדת פה שליחשלוחמאת אדוניך המלך הגדולמלך צרפת יא“ה אל יקר תפארת גדולת השררה יר”ה אשר בוויניסיא. ועשית הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כל הימים. וכו'. (פרענסדארף מין פראנקעלם מאנאעסשריפט פיר געשיכטע אונד וויססענשאפע דעס יודענעהומם 1363)  ↩

  14. לכבוד הבישאף הזה הקדיש ר‘ אליהו בחור את ספרו הזכרונות הגדול אשר חבר על המסורה, ונשאר בכ"י עד היום בפאריז. ובמכתבו אל השר הגדול הזה הוא אומר: אל רום מעלת השר המאושר, אדוני זורזו זסאללוא הגמון דלאבור שלום רב. בהיות כי בשנים שעברו התחלתי במלאכה אחת הנראה בעיני היותה טובה ומעולה ומועילה מאד לכל הבאים ללמוד ולהבין דרכי לשון הקדש. אכן החרבן של רומי הבא סמוך אחרי זאת היה סבה שלא השלמתיה בעת ההיא וכו’ אכן, ברצות ה‘ שהמלאכה הזאת תהיה נגמרת ושהספר הזה יצא לאורה העיר ה’ את רוח אדוני ושם בלבבו ללמוד עמי בלשון הקדש הזה ולמדהו ממני בקלות ובזמן קצר מאד, והרי לך שם בשלשה, לשון עברי הקדושה, ולשון יוני הרוחה, ולשון לאטינו הצחה, כדי שתהיה שלם בכל השלימויות. והנה ידעת אדוני כי יום אחד נפל ביננו הדבור ודברנו מזה החבור, ובקשת ממני אדוני להראותך הקונטרסים הנשברים אשר בידי נשארים ובקראך בו זכרת רב טובו ותועלתו המגיע ממנו לתלמידי הלשון הזה ובקשת ממני בכל עוז שאקבל עלי העולה להשלימו והבטחת וקיימת לתת שכר הסופרים והנקדנים וכל אשר יצא עליו לחזק את בדקו ולגדול את פארו עליך היו כלנה וכו‘. על כן תקבל נא אדוני את הספר הזה בסבר פנים יפות כמו שהראית לי תמיד וכו’ ואתה אדוני תשובח בפי כל יותר מהספר וממני כי לך נאה להודות באשר הודעת ונכרת זה שנתים בקרב הארץ ובמקום הזה אשר עמדת פה שליח שלוח מאת אדוניך המלך הגדול מלך צרפת יר“ה אל יקר תפארת גדולת השררה יר”ה אשר בוויניסיא. ועשית הטוב והישר בעיני אלהים ואדם כל הימים וכו'. (פרענסדארף אין פראנקעלס מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויססענשאפט דעס יודעןטהומס 1863).  ↩

  15. ר‘ יעקב מאנטינו העתיק מלשון עבר אל לשון רומית כמה מאמרים מאבן רשד ואבן סינה, וכמו כן שמונה פרקים לפירוש הרמב"ם על מס’ אבות וספר מורה הנבוכים (די ראססי).  ↩

  16. געשיכטע דער העברייאשען שפראכע אונד שריפט'ס פאן געזעניוס.  ↩

  17. עיין ס' דברי חפן בהקדמת החכם עדעלמאן דף V.  ↩

  18. הרב ר‘ דוד פרובינציאלי, יסד ישיבה גדולה לתלמוד תורה וחכמה לבחורי ישראל במנטובה, ובתוך הלמודים אשר קבע ללמוד בישיבה, פנה מקום כבוד לחכמת הלשון הקדושה וידיעת ספרותה. ובמכתבו הגלוי אמר: ו)נקבע עתים לדקדוק לשוננו הקדושה לבוא בסוד ולדעת דרכיו שכמה עקרים תלוים בו בידיעת אמתת פסוקי המקרא וכו’ ובכלל זה

    ז) ילמדו ארחות יושר לדבר צחות ולכתוב במישרים וכו', בהלצה ואם בשירים שקולים על הדרכים שהלכו בהם טובי המשורים (משוררים?) ח)גם יאמנו ידיהם בכתיבה אשורית מיושרת באותיותיה ובשאר מיני כתיבות העבריות כדי שירבו הסופרים בישראל (עיין הלבנון שנה חמשית נומר 28).  ↩

  19. מילים מחוקות בבמקור – הערת פב"י.  ↩

  20. אללגעמיינע געשיכטע פאן קארל פאן – ראטטעק 8 עהייל  ↩

  21. בהיותו רק וצעיר לימים, ובן עניים מחניכי תלמוד תורה בהנובר, נקרה פעם אחת אל המקום אשר החלו לבנות את הבנין הגדול מארשטאלל, ובראותו את המשדרות והגזרות (געריסטע) אשר נעשו לצרך הבנין הזה, לא ישרה מלאכתם בעיניו, והתחיל לגנותה באזני הפלסוף לייבניטץ הבא גם הוא לראות את המלאכה. לייבניטץ שמע והתפלא על שכל הישר והחריף של הנער העני זה, מן היום ההוא קרבהו לייבניטץ מאז וילמדהו דעת החכמות הלמודיות, ויהי לו לאב. ונמצאה תמונת צורת ר‘ רפאל בבית לייבניטץ אשר קנה המלך ערנעסט אויגוסט – ור’ רפאל האריך ימים ומת בשנת תקל“ט. ואלה הדברים חרותים על מצבתו ”איש אשר אלה לו ראוי להציב ציונים ולחוק בעט ברזל למען ידעו דורות אחרונים, בישישים חכמה וארך ימים ושנים. נהירין לו שבילי דרקיע כשבילי דנהר עדים ונבונים יסיק שמים במרכבת החכמונים, ואסף בחפניו כל גלילות ארץ וימים קדמונים, חכמתו ובינתו לעיני כל עמים ומוניס יתיצב לפני מלכים ורוזנים ראוי לעבר את השנים. רפאל XXX מן השרים הראשונים. ה"ה התורני הרבני המפורסם אשר כל ימיו עסק במצוה וגמילות חסדים וכו'.  ↩

  22. “הואת” במקור – הערת פב"י  ↩

  23. וזה הוא השיר בהעתקה ללשון הקדש בלי משקל אשר העתיק ר' דוד פראנקו מינדיס.  ↩

    אף כי דתך משונה מדתי

    לעבוד האל נחיה באהבה

    ותהי נא חכמתך וחכמתי

    בכל מקום כערבה נחשבה

    זאת היא מנשה חשק אהבתי

    האמן כי כן הוא בלא עקבה

    אכן עודני חי אהיה נוצרי

    וחיה עד העולם אתה עברי.

  24. הרב הגדול הזה חבר ספרים הרבה בהלכה, בחקירת הדת ובחכמות הלמודיות הלא המה ס‘ נצח ישראל חדושים על הש"ס, אוצר נחמד פירוש על הכוזרי, פירוש על ס’ רוח חן. ארובות השמים כולל כל חכמת התכונה החדשה והישנה. ולעססינג במכתביו מתארהו בשם “העמקן והחריף בחכמת המאטעמאטיק” הרב הזה מת בבראדי בשנת תקל"ב ועל מצבתו חרות לאמר: שר התורה, מקור הבינות לא הניח תורה ומשנה ותלמוד ספרא ספרי ותוספתא ירושלמי שלא הניף כקמח בכברה ולקח הסולת הברה ועו‘ מופת הלמודיים והתוכנים והפלסופים האלהיים אבי המליצים וטבעיים מובהקים וכו’. (תעודה בישראל 154).  ↩

  25. הרמבמ“ן מזכיר את מאמר המדע לשבח ואומר: ואתה הקורא אם כלתה נפשך לדעת גדר כל חכמה וחכמה כפי מה שהוסיפו אחרוני החכמים וכו‘ עתה לך נא אל מאמר המדע אשר חברו הרב החכם הכולל הרופא מתו’ אהרן עמריך ז”ל ודעת לנפשך ינעם (פירוש מלות ההגיון שער י"ד).  ↩

  26. “הראשונום” במקור – הערת פב"י.  ↩

  27. במקור המודפס “אשכזית” הערת פב"י.  ↩

  28. במקור המודפס “העקאנאמיא” – הערת פב"י.  ↩

  29. היסטאריע דעס מעדעצינס יויפס. פאר כרמולי 220־207.  ↩

  30. את המעמד הזה תאר בן זאב בהצעתו לספרו אוצר השרשים, ובקש למצוא לו סבות. והרב ר‘ יצחק אייכל במכתבו אל ר’ שלום הכהן קרא מנהמת לבו: גם אנכי טעמתי את קבעת כוס התרעלה אשר עבר על עם ה' ועל משכיליו, חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית אשר היו בינו ובין בני ישראל עת נראה נצני החכמה ותפרח לשון עבר לתהלה ולתפארת אז יצאו נערי בני ישראל ללקוט מפרי תבונתה דבר יום ביומו נסו ואינם אהה! – אף לא יוסיפון לשוב מיום אמרו בלבבם לאמר: מלאה כל הארץ דעה מאסו בלשון אבותיהם וישליכוה אחרי גום".  ↩

  31. איללוסטרירטע מאנאטהעפטע פיר דיא געזאממטען אינטערעססען דעם יודענשהומס 1 באנד.  ↩

  32. “ודרשותי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  33. בייגראפישע סקיצצען פאן ד"ר פעהיליפזאן 3. 2. 1. העפט.ת  ↩

  34. יאסט נעשיכטע דעם יודענטהומס 3 אבטהיילונג זייטע 326.  ↩

  35. בכורי העתים תקפ"ג דף 178.  ↩

  36. “המפורסס” במקור – הערת פב"י.  ↩

  37. וויסענשאפטליכע צייט שריפט פיר יודישע טעאלאגיע, פאן ד"ר א. גייגער ציוייטער באנד זייטע 607.  ↩

  38. “ובעשור” במקור – הערת פב"י.  ↩

  39. Israelitische Annalen von Dr. I. M. Iost. 1840 Seite 143.  ↩

  40. למען דעת את הפעולה הגדולה אשר פעל הרב חארין בספרו דבר בעתו על אחיו ועל הממשלות ראינו להעתיק קצת מדברי ה' האבער במכתבו אל חארין: מיום 3 פעברואר, 1821 וז“ל: ”איהר טאטצבארעס אונד אללגעמיין בעוואוכדערטעס שריפטכען האט בערייט'ס בייא שטאאט אונד איזראעליטישען אונטערטהאנען קרעפטיג געווירקע, אונד מאן איזט געגענווארטיג דאמיט בעשעפטיגט ערציהונג קולוס, אקקערבויא אונד בירגערליכט געווערבע, זא וויא עס דער גייסט דער צייט אונד דער בעססערען מענשען ערפארדערט צו געשטאטטען" דער שטאאט בעהוטזאס אין דעס וואס ער נייעס בעגינסטיגען זאלל, גרייפט ניכט ראש אין רעליגיאנס זאכען איין. וואהל וויסשענד דאס עס ליידער אן ליטעראריש=געבילדעטען אונד פאן פאראורטהיילען פרייען ראבבינען פעהלט, ווינשט ער זאבאלד אונד זא אויספיהרליך אלס מעגליך פאן איינעס געאייגנעטען ראבביגען איין גוטאכטען צו ערהאלטען איבער ביידע פאלגענדע פראגען, עצעטרא. האהערען אויפטראגען געמאסס זאלל איך דאס גוטאכטען פאן אייער האכווירדען פערלאנגען, אונד איך פרייאע מיך דיעזעס אויפעראנס אוס זא חעהר, אלס ער מיר איינע געלעגענהייט דארביטעט, איהנען מיינען טיפנעפיהלטען דאנק פיר דאס וואס זיא אונזערן בלויבענסגענאססען געלייסטעט האבען אונד נאך לייסטען ווערדען מיינע אכטונג אויס צו דריקקען.

    Ben Chanania 6 Iahrgang. A. Chorin, eine biographische Skizze. Von Dr. Weil.  ↩

  41. “בבית” במקור – הערת פב"י.  ↩

  42. “באמסמראדם” במקור המודפס, צ“ל: באמסטרדאם – הערת פב”י  ↩

  43. על הדראמא הזאת אמר החכם גרעטף, וז"ל  ↩

  44. הוא החכם המופלא אשר עזב את ארץ מולדתו וילך לו להשתקע באנגליא. ושם הפליג בחכמה ויהי למורה פראפיסור ללשונות בני קדם (אריענטאלישע שפראכען) בהאוניווערזיטעט בקאמברידזע.  ↩

  45. Notices historiques et Caracteriustiques sur les Israelites d'Odessa. Par Ioachim Tarnopol. 1855.  ↩

  46. ובפתשגן כתב הפקודה הזאת נאמר. כי נתן לו הסך הנ"ל תשורה חלף עמלו בעד ספרו אשר זו תכליתו לתקן מצב המוסרי של בני ישראל תקון כללי, (כאן משפט באות קירילית – לא הקלדתי)  ↩

  47. 1860 (РaзсвѢтъ)  ↩

  48. לפי עדות עצמו בהצעת חות דעתו על אודות תקנת השכלת היהודים אל כבוד הוד הקיסר ניקולייא מיום 17 מארט לשנת 1841. הנמצאת באספת הפקודות של המיניסטעריום שעל השכלת העם. (מכאן ועד סוף ההערה – כתוב באות קירילית – לא הקלדתי)  ↩

  49. במקור המודפס “כמה” צ“ל כנראה: חכמה – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!