המילה זמן איננה נזכרת בחומש, שכן זמן הוא מושג ערטילאי נטול שייכות, ואילו החומש מבטא השקפת עולם שבה הזמן מגבש זהות ייחודית ומתייחס לרגע היסטורי עתיר משמעות, הקשור בגילוי אלוהי ובמעבר מעבדות לחירות. המילה העברית העתיקה המציינת את מושג הזמן בלשון המקרא, היא ‘מועד’, מלשון עדות, מילה המתייחסת לציון זמן מקודש שמקורו בציווי משמים, הפונה לעדה נבחרת ולציבור הבוחר להיות שותף לברית הזמן המקודש, הנקצב בשבתות ומועדים, בשמיטות ויובלים, ונשמר בידי אנשים המעידים על מחזורי הזמן המקודשים הנודעים בביטוי ‘מועדי ה’ מקראי קודש, מועדי דרור' במעגל חייהם.
הזמן היהודי מתחיל בספר שמות עם יציאת מצרים, בספר שנזכרת בו לראשונה המילה עם ביחס לבני ישראל. דהיינו החודש שבו חל סיום השעבוד והחודש שבו מתחילה החירות עם יציאת מצרים, הוא הרגע שבו מתחיל הזמן היהודי כזמן היסטורי. בספר שמות בפרק י“ב, ב נאמר: “החדש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה” ובפרק י”ג, ד נאמר: “היום אתם יוצאים בחודש האביב”.
החדש הראשון בלוח היהודי המקראי הוא חודש ניסן, ראש חודשים, חודש האביב, שבו התרחשה יציאת מצרים, ועל פי לוח השנה היהודי העתיק בן 364 הימים, שנמצא במגילות מדבר יהודה, בספר היובלים, בספר חנוך וב’מגילת מקצת מעשי התורה', הוא החודש שבו מתחילה השנה, ובו נברא העולם, שכן הוא זה המציין את המעבר המכריע משעבוד לחירות.
כדי לזכור מעבר זה, שמהותו היא החלפת שיעבוד אנושי בהבטחת חירות אלוהית, או החלפת חיים שאין בהם ריבונות על הזמן, לחיים שיש בהם מחזוריות קצובה מקודשת של עבודה ושביתה, מצווה התורה על שבועה של חירות, המכונה ‘מועדי דרור’, ועל מחזורי זמן משביתים בסדר שביעוני נצחי המתוארים בפסוק: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. [ויקרא כ”ג ד]
הזמן היהודי מחולק לשביעיות המנציחות את השביתה משעבוד, במחזוריות שביעונית שנתית ובמחזוריות שביעונית רב שנתית. השנה מתחלקת לשבתות מדי שבעה ימים, לשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה (ויקרא כג, א־מד) והזמן ההיסטורי הרב־שנתי מתחלק לשמיטות מדי שבע שנים וליובלים מדי שבע שביעיות שנים. (ויקרא כה, א־יד). כל אחד ממחזורי זמן אלה מבטא את נצחיותה של שבועת החירות הקשורה בחג החירות, שבועה שעניינה השבתה מפעילות יוצרת וויתור על שיעבוד לעבודה ועל עשיית רווחים, בשמו של רעיון החירות והדרור, הצדק והשוויון. השבת המוגדרת כ “שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו” (ויקרא כ"ג, ג) היא הבסיס לזמן היהודי המקודש, שכן היא יחידת זמן שביעונית נשמעת ולא נראית, התלויה בציווי אלוהי, בספירה, במניין ובעדות. השבת איננה נראית בעין ואין היא מתחייבת מתמורות הטבע אלא היא קיימת רק למשמע אוזן, והיא קיימת משעה שהיא כתובה על ספר ומעידה על זיכרון, על שבועה ועל ברית, משעה שמתקיים מניין מחזורי רצוף של שביעיות ימים, (שבועה/שבוע/שבע/שבת/) הנשמר בידי עדה זוכרת את ברית הקודש, הקשורה בשבת ושביתה, במועד וחירות משעבוד והמחזור הברכה של שבעת המינים, המבשילים למועד הקציר, הבציר, המסיק והגדיד, הארייה והקטיף בשבעת החודשים הראשונים בין ניסן לתשרי.
על פי הלוח העתיק שנמצא במגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה, שנכתבו בידי הכוהנים לבית צדוק במאות האחרונות שלפני הספירה, שבעת מועדי ה' מקראי קודש שנאסרת בהם כל מלאכה, נמנים כדלהלן: פסח בארבעה עשר לחודש הראשון [ י“ד בניסן]; חג המצות בחמישה עשר לחודש הראשון שהוא חג בן שבעת ימים; יום הנף העומר שחל ממחרת השבת הראשונה שבתום חג המצות, או ביום ראשון הראשון אחרי סיום חג הפסח, בכ”ו בחודש הראשון, חודש האביב, חודש הניצנים הוא חודש ניסן; חג השבועות, הוא חג הביכורים, חל ביום ראשון, ממחרת השבת, שבע שבתות לאחר מכן, במחצית החודש השלישי, ט“ו בסיון. בחודש השביעי [תשרי] באחד לחודש, חל שבתון זיכרון תרועה, החל תמיד ביום רביעי; בעשור לחודש השביעי, חל יום הכיפורים, החל תמיד ביום שישי, ובחמישה עשר לחודש השביעי, החל תמיד ביום רביעי, חל חג הסוכות במשך שבעת ימים. שבעת המועדים דלעיל חלים בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן, החודש הראשון, לתשרי, החודש השביעי. בלוח השמשי העתיק, הקבוע ומחושב מראש, המפורט בספר חנוך, ספר היובלים, מגילת המזמורים [בסיום מגילת תהילים מקומראן, טור כ”ז], מגילת מקצת מעשי התורה, סיפור מנין הימים שנוח ישב בתיבה בשנת המבול 4Q252, ובשירות עולת השבת, שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה, בכל שנה היה מספר ימים קבוע 364; ובכל שנה היו 52 שבתות שמועדן קבוע. 52 השבתות התחלקו לארבע עונות או לארבע תקופות חופפות ומקבילות, המתחילות כל אחת ביום רביעי ומסתיימות ביום שלישי, 91 ימים בכל תקופה. בכל עונה של 91 ימים נמנות 13 שבתות מתוארכות וחופפות. צירופם של ימי מועד אלה של שבעת מועדי ה' העולה 18 (בניכוי שבתות) למספר שבתות השנה 52 (364:7=52) מעלה שבעים ימים של שביתה ממלאכה, חירות ודרור. מנורת המקדש בת שבעת הקנים הייתה זיכרון מוחשי מקודש לסדר שביעוני זה, על מחזוריו נצחיים שהתחלקו לשבתות מדי שבעה ימים, לשבעה מועדי ה' מדי שנה, בשבעת חודשי השנה הראשונים, לשמיטות מדי שבע שנים, וליובלים, מדי שבע שבתות שנים.
לכל יום בשנה היה תאריך ידוע וקבוע מראש. ארבע תקופות השנה החלו תמיד ביום קבוע, יום בריאת המאורות, יום רביעי שנקרא יום זיכרון. השבת הראשונה בכל אחת מארבע העונות תחול תמיד ברביעי לחודש הראשון, ברביעי לחודש הרביעי, ברביעי לחודש השביעי וברביעי לחודש העשירי. השבת האחרונה ממחזור שלוש־עשרה השבתות בכל רבעון/עונה/תקופה, תחול תמיד ב28- לחודש השלישי, השישי התשיעי והשנים־עשר בהתאמה. יום רביעי הפותח כל אחת מארבע עונות השנה, יחול תמיד לפי הסדר הבא: לארבע העונות קוראים במגילת הסרכים ממגילות מדבר יהודה בשם קציר, קיץ, זרע ודשא [=אביב, קיץ, סתיו, לחורף] בראש כל עונה מצוין יום זיכרון ביום רביעי. יום רביעי [הראשון לראשון] בעונת הקציר יחול תמיד ביום השוויון של האביב, האחד בניסן, ובו נפתחת השנה בחודש הראשון ראש חודשים. יום רביעי [הראשון לרביעי] הפותח את עונת הקיץ, יחול ביום הארוך בשנה האחד בתמוז. יום רביעי [הראשון לשביעי] הפותח את עונת הזרע באחד בתשרי, יהיה יום השוויון של הסתיו, יום זיכרון תרועה [הנקרא ‘ראש השנה’ בפי חכמים, במשנה ראש השנה, כחלק מהמאבק בין חכמים לכוהנים על ההגמוניה אחרי חורבן המקדש בשנת 70 לספירה] אין חג בשם ראש השנה בפרשת המועדות בספר ויקרא, יש רק יום זיכרון תרועה. זה אחד מארבעת ימי הזיכרון בהם נפתחות ארבע תקופות השנה. יום רביעי הפותח את עונת הדשא היא עונת החורף, יחול באחד בטבת, היום הקצר בשנה.
העם היהודי היה העם היחיד בעת העתיקה שזכה לשבעים ימי חירות מדי שנה, שכן ימי “מועדי ה' מקראי קודש” היו אסורים בכל מלאכה על כלל הציבור. יתר על כן ימי חירות אלה של מועדי ה', נקראו ‘מקראי קודש’ משום שבהם הייתה העדה כולה מתכנסת כדי לקרוא ולשמוע את הזיכרון הקהילתי המקודש שנקרא ‘מקראי קודש’ שנמנה במחזוריות שביעונית של שבתות ומועדים בזיקה לארבע עונות השנה, המתחילות תמיד במועד קבוע, ביום ידוע מראש, שתאריכו קבוע. מחזוריות שביעונית זו [13 שבתות בכל אחת מארבע עונות השנה בנות 91 יום כל אחת, בשנה של 364 ימים ותריסר חודשים בני 30 או 31 ימים] המשיכה במחזורי השמיטות והיובלים מדי שבע שנים ומדי שבע שביעיות שנים, שבכל אחד ממחזורים שביעוניים אלה גדל הוויתור על הריבונות האנושית לטובת רעיונות של דרור, קודש, שוויון וחירות.
חג הפסח, חג החירות, ראשון המועדים, חג הדרור, חגם של המשועבדים שהפכו לבני חורין, הוא חג של מעברים, חג של סיום וחג של ראשית. המעבר מתחיל ברגע חציית ים סוף, מעבר במים, מארץ העבדות לארץ החירות, ממציאות משעבדת ידועה ומייסרת, ממנה מבקשים לברוח, למציאות לא ידועה ולא מוכרת, שיש בה הבטחה של חירות ותהייה של אי ידיעה. מהות השעבוד ומהות החירות קשורות בריבונות על הזמן: עבד הוא מי שמשועבד לרצון זולתו, מי שאיננו אדון על זמנו, אין לו שעון ואין לו לוח, משום שכל זמנו משועבד לשרירות לבו של הזולת, וכבול לתועלתו ולרווחתו. בן חורין הוא מי שזמנו בידו, וחלוקתו ברשותו, לתועלתו ולרווחתו שלו ושל זולתו, ברצונו ובבחירתו. הזמן היהודי, בביטוייו בעת העתיקה, ביקש להבטיח שלכל אדם ללא כל תנאי מסייג, יובטח יום מקודש של שוויון וחירות מדי שבעה ימים, ושלכל אדם יהיו שבעים ימי חירות ושביתה מעבודה, בכל שנה. אי אפשר להפריז בחשיבותו של רעיון זה, שכן בעולם העתיק שכבות רחבות מהאוכלוסייה היו משועבדות, נטולות חירות, דהיינו עבדו במשך כל השנה כולה לטובת אדוניהם המשעבדים העריצים, ללא חג וללא שבת או ללא זכות שביתה ומנוחה, זכות המתנה את כבוד האדם.
המעבר במים, הקשור לחציית ים סוף, של עם העבדים העברי, דובר השפה העברית, שיצא ממצרים, קשור למקור השם העתיק, עברי, מי שבא מעבר לנהר, המתייחס לקבוצה שעוברת ממקום למקום, בכוחו של חלום החירות, קבוצה שעזבה עולם אחד ידוע ומוכר, ועברה לעולם אחר, לא ידוע, בכוחה של הבטחה אלוהית, או בכוח המצוקה והשעבוד שדחפו אותה לקחת את גורלה בידה, לקום וללכת ממחוז השעבוד השנוא בארץ עבודת האלילים מעשה ידי בשר ודם, אל הלא נודע, הקשור בקול אלוהי מופשט הנשמע במדבר, התובע שמע וקשב, קריאה וכתיבה, ודורש חירות, שביתה ומנוחה, וקשור בהעזה להפנות עורף למוכר ולקום ולחצות את הים, לעבור מהמוכר אל הנעלם.
המילה פסח קשורה למושג ‘פוסח בין הסעיפים’, המבטאת את תודעתו של העקור והבורח, נטול השייכות ונטול הזמן, שברח מפני העבדות. כזה היה מצבם של בני ישראל שעזבו את מחוזות השעבוד הידועים והמוכרים, והלכו אל המרחב הלא נודע הקרוי מדבר שאיננו כפוף לריבונות אנושית עריצה משום סוג. ארבעים שנה היו ההולכים נטולי בית, נטולי כתובת, נטולי ידיעה על המקום שאליו מועדות פניהם, נושאים עמם את זיכרון “בית עבדים” של העבדות, ואת תקוות החירות, בית בארץ המובטחת, הלא נודעת. התקווה לבית בארץ המובטחת, לא התממשה לגבי יוצאי מצרים, שכן דור המדבר, שהעבדות הייתה טבועה בו, לא זכה כידוע להיכנס לארץ. ברוחם ובגופם נשאו העוזבים ההולכים במדבר, את זיכרון ביתם ב“בית עבדים” ואת תקוות הבית המיוחל בארצם של בני חורין. מן האחד ברחו ואל השני לא הגיעו, רק בעיני רוחם קיימו בית זה. מתי מדבר אלה איבדו את כל אשר להם מלבד את הגעגוע לבית שעזבו, ואת הכיסופים לבית שעוד לא הכירו.
הדבר היחיד שהביאו אתם צאצאי יוצאי מצרים מן המדבר אל הארץ המובטחת, היה חוק כתוב על לוחות הברית, וזיכרון של התגלות אלוהית בסיני, התובעת הכרה באל יחיד בורא שמים וארץ, אל ההיסטוריה והזמן, אל הסיפור והספר, העדות והמועד, הקובע את הזיכרון בזיקה לפסוק “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” (ויקרא כ"ג) מועדי חירות ושביתה, ומשכיח את זיכרון התרבות הפוליתאיסטית הקודמת של עריצות אנושית, ממנה נעקרו. הקדושה והקודש מתייחסים בחומש לזמן מחזורי משבית או למחזור נצחי של מועדי דרור, ולא למקום קבוע, למועד מקודש הקשור במחזוריות שביעונית משביתה מקודשת של שבעת מועדי ה' וחמישים ושתים שבתות השנה, ולא לארץ; לזיכרון המופשט של החירות, ולא למציאות המוחשית שתמיד כפופה לסכנת השעבוד. האל המקראי הוא אל הדוחה את השעבוד והעריצות האנושית ומקדש את החירות האלוהית, ותובע את קידושו של הזמן במחזוריות שביעונית נצחית למען הבטחת החירות לכלל, ואיננו מקדש את המקום. (הביטוי ארץ הקודש הוא המצאה מאוחרת, בעוד שהפסוקים “מועדי ה' מקראי קודש” או “זכור את יום השבת לקדשו”, מצויים בתשתית הברית וביסוד המחשבה היהודית העתיקה ביותר).
יוצאי מצרים שאיבדו כל אחיזה של מקום, זכו בתפיסה חדשה לגמרי של זמן. עובדה מאלפת היא שהעם היהודי שחווה חזור ושנה חוויות של גלות וגירוש, עקירה ורדיפה, שכולן כרוכות באבדן הזיקה החיה למקום, שמר בכל טלטוליו וגלגוליו את הזיקה העמוקה לזמן היהודי, זמן הכרוך בזיכרון בנוסח “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים” (שמות י"ג, ג) ו’זכור את יום השבת לקדשו.
ראשית הזיכרון הכתוב, המזין את לוח השנה היהודי, שניתן לעם העברי בראש חודשים, עם צאתו מעבדות לחירות (שמות יב, ב), ראשיתו בסיפור הבריאה וסיפור הברית, המכונן את חלוקת הזמן היהודי הייחודי, שישה ימי מעשה ויום שביעי שבת. ראשית הזיכרון היהודי הכתוב (בראשית א), עוסקת במניין ימי השבוע ובמחזור שבתות מקודש, המבטיח את שבועת החירות של מועדי הדרור, החל מסיפור שבעת ימי הבריאה ומחזור השבתות הנצחי המקודש, ומבטיח לידה מחדש בכל דור ודור של עם של בני חורין החוגגים בחודש הראשון את המעבר מעבדות אנושית לחירות אלוהית. המילה חודש נזכרת לראשונה בסיפור המבול בפרקים ז־ח של ספר בראשית סיפור שתכליתו ללמד אותנו חישוב לוח של תריסר חודשים. [תריסר כיכרות לחם הפנים במקדש קשורות לתריסר מקודש זה של תריסר חודשים ידועים וקבועים מראש, שמספר ימיהם קבוע ומחזורי 30+30+3191 = בכל אחת מארבע עונות השנה המונות 91 ימים כל אחת. החודש הראשון בכל אחת מארבע תקופות השנה בן 30 ימים יחל תמיד ביום רביעי, החודש השני בן 30 יום יחל תמיד ביום שישי, והחודש השלישי, בן 31 ימים, יחל תמיד ביום ראשון. כזה היה המבנה של הלוח הכוהני שהיה חייב מספרים שמתחלקים בארבע, בשבע ובשלוש־עשרה. המספר 364 ימים ענה על צורך זה. את היום ורבע החסר ללוח האסטרונומי שהיה מוכר היטב, הוסיפו בהוספת שבוע לא ספור מדי שנת שמיטה בחודש אדר ובהוספת שבועיים לא ספורים מדי 28 שנה בחודש אדר.
הדבר היחיד שהביאו אתם צאצאי יוצאי מצרים מן המדבר אל הארץ המובטחת, היה חוק כתוב, וזיכרון של התגלות אלוהית התובעת הכרה באל יחיד בורא שמים וארץ, אלוהי ההיסטוריה, הזיכרון הכתוב, הספר והזמן, המקדש את החירות המופשטת המצויה ביסוד כבוד האדם וחירותו, ומתעב את העבדות האלילית בתרבות המבוססת כולה רק על הנראה לעין - כוח, כבוד וכסף, פאר, הדר, ארמונות ופסלים, עריצות, התאכזרות ושרירות לב. הם נחלו את אלוהי הסיפור והספר, העדות והמועד, הקובע את הזיכרון בזיקה לפסוק “אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” בסיפור ייסוד עם, המתחיל מחיי עבדות בכפייה בגלל הרעב והבצורת, ובוחר בחירות ובברכה, חירות המתחילה בפסוקים ‘שלח את עמי’ ו’החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. ובוחר בסיפור המשכיח את זיכרון התרבות הקודמת ממנה נעקרו.
הקדושה והקודש, הברית והאל, מתייחסים בחומש לזמן ולא למקום, למועד ולא לארץ, לזיכרון המופשט של החירות ולא למציאות המוחשית שתמיד כפופה לסכנת השעבוד. האל המקראי הוא אל הדוחה את השעבוד ומקדש את החירות, ותובע את קידושו של הזמן במחזוריות שביעונית נצחית למען הבטחת החירות לכלל, ואיננו מקדש את המקום. (הביטוי ארץ הקודש הוא המצאה מאוחרת בתקופה החשמונאית, בעוד ש“מועדי ה' מקראי קודש” הוא ביטוי מפתח בתורת כוהנים בחומש).
הזיכרון הכתוב, המזין את הלוח היהודי, או הזיכרון הסיפורי־היסטורי, המקודש והיצירתי, אמתי או דמיוני, ראשיתו בסיפור הבריאה המכונן את יחידת הזמן היהודי, שישה ימי מעשה ויום שביעי שבת ושיאו ביציאת מצרים ובמעבר מעבדות לחירות ובכינון זהות של עם סביב זיכרון משותף של בחירה בחירות ובחוק אלוהי על פני שעבוד ודיכוי, עריצות, עוול ומשפח..
יציאת מצרים היא ראשית הזיכרון היהודי הכתוב על העם העברי או העם היהודי או בני ישראל, כולם שמות נרדפים לעם עבדים שהפך לעם בני חורין, עם שקידש דעת, אמת וצדק, חירות, שוויון ושלום, וקבע זיכרון כתוב הקשור בספר, מספר וסיפור, ובזיכרון ריטואלי המבטיח את שבועת החירות החל מסיפור שבעת ימי הבריאה, עבור בשבעת ימי הפסח וכלה בשביעות המועדים, השמיטות והיובלים, ומבטיח לידה מחדש של זיכרון זה בכל דור ודור.
הלוואי שנזכה בכל שנה לשאול את עצמנו מחדש מי היה משועבד ומי היה המשעבד? לא פחות מאשר נשאל מי הוא המשעבד ומי הוא המשועבד בזמננו ובמקומנו? ונפעל תמיד, בכל הכוח המסירות והתעוזה, שיש בידינו למען החירות, הצדק והשוויון, בשם כבוד האדם של כל אדם המושתת תמיד על חירות ושוויון, דעת, אמת וצדק, ובשם האחריות ההדדית, האחווה האנושית, החסד והסולידריות, בזמננו ובמקומנו, כדי שנראה חיי צדק, שוויון וחירות לכל אדם, איש או אישה, בני ברית ושאינם בני ברית, בכל אתר ובכל זמן. חג חירות שמח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות