פתאום לוּקח, כאילו עלה ברגל קלה, על כנפי סערה; והוא היה כבד־הגות, סלע ניצב בראש הריו, צופה פני מסילות רבות ושומר בקיפוליו, בחָרוּת על הלוחות שלו, על סודו, מעין סוד אחרית וראשית. בבסרו היה דבר־מה גומל, נותן ריח פרי מבושל ביותר, ובפרי הביכורים שלו טעמנו גם טעם אחר: טעם פצעילים ופקעילים, או טעמם של צמחים גמלוניים המתרמלים כאילו לעינינו.

מתתיה שוהם ברוך הניב הניב הנובע ממקורות הנפש, מקירות הלב, הניב המתרומם והמתרונן, הניב הנבואי. לשונו היתה לשון חוזים. ובתוך לשון ברוכה זו התפּתלו, התפצלו ונראו כעין גידים נקשים, גידי שחם. והם שנתנו מיסוד אחר, מעין יסוד הדומם, לצומח וחי כולו: למדבּר.

בחומר היצירה השהמית אנו מוצאים שנים: אנו מוצאים בו מן החומר הכבד, החומר החצוב מהררי בראשית והנקשה מרוב שנים, ואנו מוצאים בו מן החומר של חזון הלב הנכסף, הננהה לאין סוף, ל“אחרית הימים”. והוא היה עושה בשני החמרים גם יחד: חוצב בזה, בכבד ובנקשה, ונותן את ניבו, הניב המתרומם כאילו על כנפים, לשני.

בפואימה שלו “גדיש”, מיצירותיו ה“גדושות” ביותר – והעצמיות ביותר – של שוהם, הוא מפגיש על פני מסילה אחת של החיים שנים: את הפסל ואת המשורר. שניהם כאילו ירדו אל החיים שבפואימה זו כרוכים: באו לשכון יחד בכפר אחד והתיישבו בבית אחד ובחדר אחד – ואהבו שניהם נפש אחת. הם בפואימה מפולגים ביותר – ומאוחדים ביותר. מדברים הם שניהם כאילו בשפות שונות, זה בשפת החקיקות והגילופים, המדובבים את השתיקה האילמת של החומר, את הבלתי־מתחלף והבלתי־משתנה שבו, והלז בשפה שיש בה רון לאל החיים, המפרה כל והמשנה הכל, השובר את הכלים אחרי עשותו בהם את מלאכת היצירה והפודה את הרוח מכבלי הממש… שניהם נבדלים מאד בסגנונם והם מאוחדים הרבה באספקלריה המאירה המראה אותם, שהיא כאילו מאירה לנו באור כפול: אור אחד סודי, שדומה כאילו זולף ובא מלמעלה, נכנס כאילו דרך צוהר מסורג וגדור, המסנן אותו ומוציא ממנו כל להט וכל להב, ועושה אותו “רוחני” ביותר, והשני אור אחר, המלא להב ולהט, והוא כעין ממש יש בו. ולא זה בלבד אלא שפואימה זו, שצורתה היא צורה אפּית רחבה, עם חרוז קלסי, אין בה פעולה רחבה, אין בה מעשים גדולים או רבים, ועם חתימת הפתיחה, המלאה רון הרוח הרנה למרחקים, השואפת לגמא ארץ, אנו עומדים בשני פרקים גדולים כאילו ליד אנדרטאות של גיבורים, המתבלטות ומתרוממות לאט לאט מתוך שפעת חיים של צומח, של חי ומדבר שמסביב להן, והן כאילו שוקעות בדממת נצח, במעשה מקשה אחד גדול של האמן שדומה כאילו הוא שואף לערטל את הוויתן הנצחית, ולהציגה כאילו בקפאונה.

“לקעקע ולצלק כל קליפה ולחתור, כנהקת אח חי ביתמותו, אל מקשת אח אילם ומרוחק, לנקר עד עמקי מעיינים ולפלגם לאפיקי המרושש, לשחרר תמציתו הטמירה, לגבר בה דמי שפּוּכּח לכל מלמול, לשוב ולהזדווג לדומם – זאת יחפּוץ כילפי…” אלה דברי הפסל בפואימה, שדיבר באזני הנערה, בהביטו מבוייש לעבר המשורר רעו. והמשורר רעו אינו בונה בידיו את החיץ, הוא אינו מותח כמוהו גבולים ואינו גודר כמוהו הגדרות, אבל המשורר של הפואימה מנסה לגדור גם את שדה הפרחים והקוצים שלו. “כי ניתן הזמר לאדם כריח לפרי, השירה היא קטורת האש בהיאָכל הנפש על עשן גורלה” – אלה הם דברי משורר הפואימה הניתנים בפי בעל האחוזה, ששמה נקלעו שני הרעים, ושם ניצבו זה מול זה במערכה.

ואף בדרמטיקן שבשוהם יש מפגישה גורלית זו, של המשורר והפסל. ועל־כן נוטה היה שוהם מאד בדרמותיו לחצוב מן המחובר מאד, נוטה היה לגלגל אליו את הגושים הגדולים של הווית העולם – ונוטה אל נהיות העד, אל “תאוות גבעות עולם”. ולרוחות־העולם הנצחיות האלה, לאלה שהיו לנו כאידיאות נצחיות, נטה מאד לתת מעין גוף מוצק, גוף עם כלילי תפארת רבים, כלילי שירה.

חזיונותיו של שוהם הם “חזיוניים” מאד. הם כמעט חזיוניים־רוחניים במהותם. אולם החזות הזאת שלו, שהיתה גדולה, היתה רבת שטחים והיקף, נמשכה, כאילו אל ציר נגדי, אל הגבוש והמגובש ביותר. ולא רק בצורה, בפרצוף־פנים בלבד, נמשך אל דמות־הדיוקן, אלא נוטה היה מאד להשלים את הצורה בכל, לעשות אותה כבדה עד כמה שאפשר, בת משקל – מעין “משקל לרוח” – עד כמה שאפשר.

הנטיה של שוהם אל הצורה הקלסית בחזיונותיו יש בה מן הנטיה הזאת אל השלם בבניינו, אל זה הממלא בשלמות את כל החלל, ועם זה יש בנטיה זו גם מן הוויתור הרוחני על הממשיות היום־יומית ומן ההשתקעות בעולם שהוא מעבר לממשיות זו, עולם “נצחי”.

מה משך את שוהם, עוד מראשית הופעתו, אל ה“קדם”, אל המזרח? משכו אותו מצד אחד “הרזים העתיקים המתלחשים והד לחשם טמיר ופלאי, כקול אלים בשקעם”, ומשכו אותו מצד שני “מקדש ושיש־האולמים בכתב־החרטומים מחוקה ובדברי־מלחמות למלכים”. מצד אחד הוא נראה לנו בשירת־מזרחו הגדולה הראשונה – שירת ה“קדם” – כמקשיב “הד דורות נשכחים, ואצבע רועדת פורטת על עוגב שניתקו מיתריו”, ומהצד השני “שירת עוז קדם לי קוראה” – הוא קורא משם בקולו אלינו. מצד אחד הוא נוטה שם אל החסון והאדיר, ואל כל אשר הוא כליל ביפי בניינו ובהדר ביטויו, ומהצד השני נוטה הוא שם לגשש בין כתובות־הקעקע ולבקש בהם פתרון חלומות, שהם חלומות העד…

וכך נשתקע שוהם בעולם הפלאי־הנצחי הזה של בני־המזרח, מן הקצה מזה עד הקצה מזה, מחופי הגאַנגס הקדוש עד חופים אחרים של “נהרות העד”, נהרים, הרים וערים של ארצות העבר הגדולות, שלא ראה אותן שוהם כבטלות, אלא ראה אותן כאילו הן עוד בנויות וחיות חיי פלא על־יד הפלא העולמי, הנצחי – ישראל.

הפלא העולמי הזה – ישראל – הוא שעמד במרכז יצירתו של שוהם על כל המבוטא שבו ועל כל הנעלם שבו. כי משכה אותו כאן מאד הרוח המבוטאת ביותר, אותה הרוח שניבאו ודיברו בשמה נביאים וחוזים, וחיו אותה חיים של ממש וחיים של כיסופים דורות על דורות, ומשכה אותו החידה של חיי ישראל – אף של חיי רוחו, זו הזונה אל כל העמים וכאילו מפרנסת עם זה את כל חיי רוחם. אין ביצירה העברית החדשה יוצר כשוהם, שהיה לפה ביצירתו לרוח המבוטאת, הרוח הממללה הזאת של חוזי ישראל ואין יוצר בספרות עברית זו שהקיף ביצירותיו כמוהו את חידת החידות של החיים האלה, חיי ישראל, זו שביקש לראותה ולהראותה לנו מראש צורים של הררי היסטוריה ומגבעות העד של החזון העולמי. רוח הזנונים ושכרון החושים והרוח של ישראל, רוח החכמה, חכמת קדם, והרוח של ישראל, אלהי הברזל ואֵל אלהי הרוחות של ישראל, הגואל את העולם מקללת הקרדום והחרב, אלהי הקללה של בלעם ואלהי הברכה של משה – זאת היא מלכות הרוחות הגדולה בדרמותיו של שוהם.

מת חוזה עברי, שמילל ואף ביטא מחדש את האותיות של השם ישראל.

תרצ"ז