לא אגע בהישגים המוסריים שהשגנו ואולי עוד נשיג בעתיד. איני מייחס ערך רב לדבר אם יהא רשום אי־שם באחת התעודות הדיפלומטיות שחור על גבי לבן, שהיהודים הם עם, שעם זה יש לו זכויות היסטוריות על ארץ־ישראל ובה הוא יכול להקים בית לאומי לעצמו וכו', אולם חוץ מזה לא קיבל שום דבר של ממש. נרכוש אמנם חומר מצוין בשביל תעמולה, בשביל נאומים בקונגרסים, בשביל מאמרים בעתונות, יוּגבר גם מעמדנו במלחמתנו עם מפלגות אחרות, אף נגדיל פי שלושה את מספר השוקלים. כל זה חשוב מאוד, כמובן, אולם איני צנוע כדי להסתפק בכך. במהומה העולמית שבימינו שואף כל עם ועם לקבל משהו מהותי ביותר. הפולנים או הצ’כים לא יתמלאו התלהבות, אם יכירו בזכותם לעצמאות להלכה בלבד וישאירו אותם תחת שלטונה של רוסיה או אוסטריה. תעודתה של המדיניות הציונית היא להשיג לא הכרה בזכויות, שאין מעשה בצדה, אלא דבר של ממש המקרב אותנו למטרתנו הסופית. הדבר הממשי הזה כולל:

א) הבטחת תנאים של התישבות חקלאית ותעשיתית רחבה (בעיקר זכות רכישת קרקעות, קונצסיות על מפעלים ציבוריים, על דרכי־תחבורה ונמלים, על השבחת קרקע וכו'). (תכנית־מינימום).

ב) שויון־זכויות פוליטי.

ג) זכויות לאומיות בשביל הישוב העברי (אוטונומיה של קהילות, הכרה בלשון העברית וכו').

ד) זכויות ממלכתיות מסוימות על אדמת ארץ־ישראל (תכנית־מכסימום).

בנוגע לסעיף האחרון, הרי זה צעצוע־ילדים, שנתחבב על הציונים שלנו. סעיף זה – זכויות ממלכתיות על הטריטוריה של ארץ־ישראל – מחוסר בתנאי השעה כל יסוד ממשי, והיה בזה משום אסון, אילו נתנו לנו עכשיו, לשם קוריוז, את הצעצוע הזה. אולם מכיוון שיש לנו עסק עם בעלי־שכל, שנהירות להם שאלות ממלכתיות, לא צפוי לנו האסון הזה, ולא יתנו לנו את הדבר העומד בסתירה לעקרונות הממלכתיים והציבוריים. נשארים איפוא שלושת הסעיפים הראשונים המכילים תביעות ריאליות מאוד הניתנות להגשמה, ולהשגתם יש לכוון את כל מאמצינו בשטח הפוליטיקה.

מה השגנו עד עכשיו בעבודתנו מבחינה ריאלית? קיבלנו “הצהרה” של הממשלה האנגלית, שאושרה כמעט כולה על־ידי הממשלה הצרפתית והאיטלקית. הערך הממשי של התעודות האלו, שאינן מחייבות בעצם לשום דבר – אינו גדול. אין בהן שום הבטחות מוחשיות, ואפילו בחיים האזרחיים אין לגבות שום דבר בדין – על סמך התחייבויות מעורפלות כאלו, שאינן אלא דקלרטיביות בלבד.

“יחס של רצון ליצירת בית לאומי והבטחה להתאמץ במיטב הכוחות כדי להקל השגת המטרה הזאת” היא אמנם הבטחה נעימה מאוד, אולם בעולם הדיפלומטי היא מעין פתקה יהודית “לכשירחיב”, שלפיה תלוי תשלום ברצונו הטוב של הלווה. איני יודע אילו הבטחות ניתנו ליוון או לרומניה בשכר השתתפותן במלחמה. אולם דבר אחד אינו מוטל בספק: ההבטחות הללו מכילות התחייבויות ממשיות, וויתורים מסוימים במקרה של נצחון. אינני דיפלומט, אולם יודע אני, שאילו הביע עשיר שבעשירים “יחס של רצון” לשאיפתי לרכוש בית ברחוב ניבסקי והבטיח לי “להתאמץ במיטב־הכוחות” וכו', הייתי רחוק מלראות את עצמי בעל־בית והייתי אולי מחדש את חוזה־השכירות על דירתי הישנה. והעיקר, שלא הייתי יכול לבוא בתביעות לבעל־ההבטחה, אילו היו “מאמציו” חלשים ולפי דעתי – גם בלתי־מספיקים. אף זו אני יודע, שביחסים אזרחיים בני־אדם הם יותר הגונים ומכבדים את הבטחותיהם יותר מעמים ביחסים בינלאומיים, שאין בהם לא רגשי חביבות ולא מעשה חסד. הגשנו לממשלה האנגלית demands המכילים סעיפים מסוימים ובתשובה קיבלנו אגרת מנומסת ומעודדת, שיש לה אמנם חשיבות מוסרית כבירה, אולם ערכה הממשי מוטל בספק גדול.

הנימוקים, שהניעו את בלפור לכתוב את האגרת הזאת ידועים לנו למדי. האגדה על זיהוי האינטרסים האנגליים עם האינטרסים שלנו, שאנו מפריחים בעתונות, אין אנו מאמינים בה בעצמנו. אנו יודעים היטב, שאנגליה מעונינת בארץ־ישראל שתהיה שלה, אם בדרך של אנכסיה או בחסותה. אולם מי ישב בתוכה ומי ינהל את משקה – יהודים או ערבים – לכך היא מתיחסת במקרה הטוב ביותר – באדישות. סבורני, שהערבים הם מכמה בחינות אולי אלמנט רצוי יותר. אולם אחרי המהפכה הרוסית, כשהטרידה שאלת החזית המזרחית את הצדדים הלוחמים, שמו לב במיוחד להתנהגותה של רוסיה החפשית החדשה. תפקיד היהודים “במועצות צירי החיילים והפועלים” היה גדול ואת התפקיד הזה הגזימו מרחוק. לפי מושגי הימים ההם נמצאה בידי המועצות הכרעת השאלה, אם תמשיך רוסיה את המלחמה או לאו. גם בחוגים הליברליים של רוסיה היה ערכם של היהודים ניכר במפלגות, בעתונות ובאספות, אם כי גם פה הגזימוהו. קיצורו של דבר – היה מומנט, שהיהדות של אירופה המזרחית נחשבה לגורם של הפוליטיקה העולמית, ויחסה החיובי נחשב לרצוי מאד. אנגליה לקחה את הדבר בחשבון וביקשה דרכים, כיצד להשפיע על דעת־הציבור היהודית. כך הופיעה הצהרת בלפור. מרכז־הכובד של ההצהרה היה לא בכוונה רצינית לנהל פוליטיקה ארצישראלית בכיוון מסויים, אלא ברושם שתעשה על היהדות. מכאן הערפליות שלה, העדר כל הבטחות ממשיות ופומביותה. בנוהג אין מפרסמים את הטובות והחסדים, שמבטיחים לעמים אחרי המלחמה; שני הצדדים באים לידי הסכם והתעודה נגנזת בתיק. אצלנו היה להיפך: הצדדים לא באו לידי שום הסכם, אלא פירסמו את ההצהרה. אם נקח בחשבון את המושג המדומה על כוחה וערכה של היהדות, יתכן שבאותה שעה אפשר היה לקבל מהממשלה הבריטית משהו ממשי. אולם חברינו בלונדון נמצאו תחת השפעת הרושם ובאו לידי התלהבות מעצם העובדה, שהמיניסטריון אישר את התכנית הבזילאית. פרצה תרועת־שמחה כללית ומתוך כך החמיצו את ההזדמנות היחידה אולי לצעדים דיפלומטיים ממשיים. ועכשיו צריך להתחיל כמעט הכל מבראשית, כשבידינו תעודה קלושה, שאפשר לפטור אותה בתשלום של פרוטות. עכשיו אין לנו אפילו אותו הכוח המדומה, שהתחשבו עמנו בשעת צורך לתת לנו משהו. שוב הוּרדנו למדרגה עלובה של פושטי־יד. ההצהרה – שהיתה בשעתה זיקוק נור מבהיק באווירת־הדכאון הקודרת שלנו – דוהה ומחווירה מיום ליום, הואיל והממשלה האנגלית שוב אינה מוצאת בה את האינטרס הקודם: היא פשוט לא נחוצה לה עוד. השמועות על “פלשתינה העברית” נשתתקו בעתונות של בעלי־הברית. על השאילתות בבית־הנבחרים השיב המיניסטר תשובות של השתמטות. ועל השאלה בדבר “ועדת ווייצמאן” ניתנה תשובה, המתארת את הועדה הזאת כעין משלחת של חברה למתן עזרה לאוכלוסיה היהודית המדולדלת בארץ־ישראל. כזה הוא בעצם פרצופה של ועדה זו. ושלטונות הכיבוש בארץ־ישראל התיחסו אליה באמת כמו לועדת־עזרה לאוכלוסיה, נהגו בישוב הארצישראלי דין של אוכלוסיה ולא של קיבוץ יהודי, שאי־פעם אי־שם הובטח לו משהו. קיצורו של דבר – קיום ה“הצהרה” כמעט שנשתכח ואצל הבלתי־יהודים אין רמז לקיומה בשום מקום ובשום צורה. נציב ירושלים הפגיש את ווייצמאן עם הערבים והשמיע באזניהם נאום כזה בערך: “ילדים, יש לכם מה להגיד זה לזה – הגידו; שניכם יקרים וחביבים עלי”. וכל מה שננתח וננסח את הנאום הזה, אין כלום חוץ מדברי־נימוס רגילים.

ודאי, עצם הפיכת ארץ־ישראל ממדינה תורכית לאנגלית היא בשבילנו עובדה כבירה. לא יהיו מעתה “פתקה אדומה” וקשיים ברכישת קרקעות, יושלטו סדרים, יוסדרו המסים וכל זה יקל במידה מרובה על עבודתנו ההתישבותית. נקבל שיווי־זכויות עם כל אזרחי־עולם ולפנינו תיפתח דרך רחבה של כיבוש כלכלי הדרגי של המדינה, אשר עד כה נתקלנו בה במעצורים ובמכשולים. רבים חושבים זאת ליתרון לגבי המצב הקודם. אני מפקפק מאוד בזה. מה שנזכה מהסדרים האנגליים, תזכה האוכלוסיה הערבית פי כמה וכמה ותתבצר בעמדותיה. אך יהיה מה שיהיה, המעבר של ארץ־ישראל לרשותה של אנגליה והשלטת הסדרים האנגליים המצויים בכל המושבות האנגליות הם מחוץ לשדה פעולתנו. החופש הניתן לכל אזרח ולכל מהגר בהודו, במצרים, בקנדה וכו', נקבל ממילא גם אנו. לשם כך לא כדאי לבזבז טיפת־מרץ ולעסוק ב“פוליטיקה”, אין זו אלא התפרצות לתוך דלת פתוחה. המדובר הוא על השגת יתרונות, גדולים או קטנים, ולשם השגתם הוחמצה, לדעתי, ההזדמנות, והוחמצה באשמתנו.

בזמן האחרון חל מפנה גדול במצב הפוליטי, שהקטין את הסיכויים שלנו והוציא מתוך ידינו את קלפי־הנצחון שלנו. שארץ־ישראל תעבור – בצורה זו או אחרת – לרשותה של אנגליה, לפחות חלקה הדרומי – אפשר היה לשער מראש. אולם רכישת שטחים חדשים אחרי המלחמה באפס נצחון כרוכה תמיד במשא ומתן, בערעורים, בצורך של הנמקת התביעות. כשיושבים אצל השולחן הדיפלומטי צדדים שווים בערך, ולו גם בהכרעת־מה של אחד מהם, אין כופים את התנאים מלמעלה, אלא באים לידי הסכם בדבר התנאים. ובשעת הסכם זה מעלים – ברצון או באונס – נימוקים המחזקים תביעותיה של מעצמה זו או אחרת, נימוקים ממשיים או מדומים, כנים או כוזבים. כאן מעלים על השולחן את האינטרסים של הלאומים המדוכאים ועיקרי הצדק ואת דעת־הקהל. כללו של דבר – כל מה שמחזק את האינטרסים של המעצמה. במצב כזה עלולות גם התביעות הציוניות למלא תפקיד ניכר בשעת משא ומתן על ארץ־ישראל, עשויות הן לתת חיזוק לתביעות האנגלים, ובעד ההרשאה שלנו אפשר על־ידי זריזות ידועה לקבל משהו ריאלי. בוויכוח על ארץ־ישראל, בתוך פקעת האינטרסים המסובכים והמצטלבים, אפשריות היו צורות־ממשל שונות: קונדומיניום, מנדט בינלאומי, מסירת המנדט על ארץ־ישראל למעצמה אחת מתוך הבלטת הזכויות היהודיות וניסוחן. ותעודת הדיפלומטיה שלנו היתה: להתמצא בתוך התסבוכת הזאת, לבחור את המומנטים ואת קבוצות המעצמות, שאנו יכולים להישען עליהן, כדי להשיג הישגים מכסימליים, מתוך התחשבות עם האינטרסים של הצדדים השונים.

עכשיו נחלשו המעצמות המרכזיות במידה מרובה, וחוץ מזה נכבשה ארץ־ישראל על־ידי האנגלים. עובדת־כיבוש זו היא פגם גדול בשבילנו ולו גם משום זה, שבזמן דיוני השלום לא תשמש ארץ־ישראל נושא של וויכוח או של וויכוח רציני. אנגליה תהא פטורה מלהגיש תביעה על ארץ־ישראל, ארץ־ישראל אנגלית היא עובדה קיימת, שמוציאה כמעט את השאלה הארצישראלית מכלל דיון רציני בועידת־השלום העתידה לבוא. הכיבוש כשהוא לעצמו אינו גורם מכריע בזמן מלחמה במקרה, שהאויב חזק בשאר החזיתות, אולם במצב שלנו השליטה הממשית חשובה מאוד. אנגליה עצמה תתנגד בכל כוחה לכל דיון מפורט של השאלה הארצישראלית, תדרוש לאשר את העובדה הקיימת ולא תשתדל, כמובן, שיטילו עליה תנאים והתחייבויות לגבי מישהו. יריביה יש להם בעיות אחרות, מענינות וכאובות יותר.

קיצורו של דבר – מצבה של אנגליה במזרח הקרוב – פרט אולי לסוריה, שעליה יש ודאי חוזה חשאי עם צרפת – הוא מצב של שלטון מכריע, שאינו מוטל כמעט בספק, ושאיפותינו להבא תלויות ברצונה הטוב של אנגליה בלבד. עניננו הארצישראלי ייהפך לשאלתה הפנימית של הפוליטיקה הקולוניאלית האנגלית. ומבחינה זו הצלחתה של אנגליה במזרח, ביחוד בארץ־ישראל – הוא פגם גדול בשבילנו. איני יודע, אם אנגליה הבטיחה מראש הבטחות מסוימות לשבטים הערבים המורדים, אולם עצם מצב הענינים ידחה אותה לצד הערבים, שעמהם היא קשורה קשר אמיץ במצרים, בערב, בארם נהרים ובארץ־ישראל. העולם הערבי הוא גורם פוליטי עצום, שיתחשבו עמו. אם מבחינה כלכלית אחת היא לאנגליה, אם יהיו הרבה יהודים בארץ־ישראל או מעט, הרי מבחינה פוליטית אהדתם של הערבים, שיושבים במושבותיה, חשובה לה יותר מאהדתם של יהודי ברדיצ’ב ואפילו כל הועד הפועל הציוני. אנגליה נהפכה ל“מעצמה ערבית” ולא תרצה להתגרות בערבים, לו גם בשטח בעלות־הקרקע או חלוקת קרקעות הממשלה וזכיונות שונים. עמדתנו עם שיווי הזכויות והחופש האנגלי, עלולה להיות קשה משהיתה בימי המשטר התורכי.

ה“הצהרה” קיימת, ומכיוון שמיניסטר אנגלי אינו פלבה ואינו סטוליפין, שהביעו חיבתם הדיפלומטית למנהיגינו והוסיפו להושיב את הציונים בבתי־סוהר, הרי משהו ישולם על חשבון שטר־התחייבותה. וכמו כל תשלום על סמך תעודה מעורפלת, שאינה מחייבת לשום דבר, יהיה גם תשלום זה מינימלי ולא יפגע באינטרסים של הממשלה כקוצו של יו“ד. כמדומני – וזוהי הרגשתי הסובייקטיבית – שישלמו לנו במטבע רוחנית, שהיינו להוטים אחריה לפני המלחמה, אך סבורני שכבר רווח בחוגים האנגליים מושג אחד־העמי על הציונות, כעל איזה מרכז לאומי־תרבותי, המייצר ומספק מזון רוחני ליהדות־הגולה. שם יהיו אוניברסיטות, גימנסיות, דיבור ב”לשון התנ“ך”, אקדמיה, וכמובן כמה מודלים בשביל גלויות המתארות יהודי חבוש־כיפה ולבוש טלית קטן, ההולך מאחרי המחרשה. מושג כזה מתאים לרגשי האהדה של האנגלי מלאחר פת־ערבית. עד חמש אחרי הצהרים האנגלי הוא בעל אגרוף בורגני טיפוסי, הבז לעניים ולכל מיני ערכים רוחניים לרבות המדע, אימפריאליסט מובהק, מדינאי אגואיסטי אכזרי ו“אלביון גאה”, בעל נשמה תגרנית. אחרי חמש הוא לובש סמוקינג, נהפך לג’נטלמן ומשתעשע באידיאות, בדת, באידיאלים תנכיים מתוך הערצת הפסוק על הושטת הלחי השניה למורטים וכו'. האנגלי הזה אין לו שום שייכות לחיי־מעשה, לענינים רציניים, פרטיים ופוליטיים. אנגלי זה מתייחס בחיבה לציונות כלדבר תנכי, פטריארכאלי, כלמין תבלין מצויין ל־ five o`clock וברוח חיבה זו הוא יפרע את חובו על יסוד הצהרת בלפור. הפוליטיקה הריאלית במזרח תהיה בשבילו ענין של שעות היום, ושם ימלא הערבי תפקיד מכריע, והציונות תהיה ענין של שעות ערב לפי כל הפרטים והדקדוקים של הסנטימנטליות המזוייפת. הצד החומרי, החילוני של חיי ארץ־ישראל יימסר לאחרים, ו“עם התנך” ילך בנתיב־הרוח, לו יעשו מחמאות, יכירו ב“זכויותיו ההיסטוריות”, אולי גם יכתבו שחור על גבי לבן, שארץ־ישראל מוכרת כבית לאומי של העם היהודי (סעיף חסר־טעם כזה נמצא ב־demands שלנו). צלצלים רוחניים כאלה היו מביאים בודאי את הציוני משנת 1914, שהיה בעצם חסיד גמור של של הציונות האחד־העמית, לידי התלהבות; בהם יסתפק אולי הציוני משנת 1920. אולם אני חולם על קהיליה יהודית גמורה בארץ־ישראל. תעודת השעה היא – לפי דעתי – השגת תנאים לאיכלוס עמלני וכלכלי של ארץ־ישראל. קול יעקב וידי עשו לא יעשו אותו. לנו צפויה ארץ־ישראל אנגלית גמורה ומוחלטת, השקולה כנגד ארץ־ישראל בעלת הכרעה ערבית. לפיכך תעודתנו הקרובה ביותר היא – להפוך את השאלה הארצישראלית לשאלה השנויה במחלוקת, אף־על־פי שאנגליה רוצה לעורר את עצם השאלה של מסירת בעית ארץ־ישראל לדיון בינלאומי. אין כל טעם לטרוח לשם מטרה זו באנגליה, שכן באין לנו שום כוח, אפילו כוח מדומה, הרי הפניה ל“רצונה הטוב” של הממשלה האנגלית אינה אלא השתדלות פשוטה, שאין מתן שכרה בצדה. להשתדל אצל הממשלה האנגלית, שהזכויות האנגליות בארץ־ישראל תוגבלנה בדרך בינלאומית לטובת זולתה – זוהי אידיאה יותר מדי – הייתי אומר – יהודית, שקשה להוכיחה אפילו במאמצי האגודל היהודי. אם אפשר לקבל משהו מאנגליה – ואפילו אם נקבל הרבה מאוד – הרי זה יהה מתנת הפוליטיקה הקולוניאלית האנגלית הפנימית, משהו מסוג הצעת אוגנדה בשעתה.

נספיק לעשות את הדבר גם בעוד חצי שנה ואפילו מאוחר מזה. פשוט נצטרך להעביר את עבודתנו מקושטה ללונדון מפני העובדה, שארץ־ישראל נהפכה ממדינה תורכית לאנגלית. אולם עכשיו מדובר על השגת משהו בדרך בינלאומית; השאלה היא כיצד להכריח את שליטה החדש של ארץ־ישראל, שיבטיח את הזכויות היהודיות עד שלא נתאשרה זכות בעלותו על המדינה החדשה. ולשם כך צריך לעבוד בכל מקום שתרצו, חוץ מלונדון.

איני סבור, שקיים עכשיו כוח בינלאומי בעולם, שיכול להוציא את ארץ־ישראל בימי דיוני השלום מידי אנגליה, ואפילו היו מעונינות כל המעצמות בלי יוצא מן הכלל, שארץ־ישראל תישאר תורכית ובלבד לא אנגלית. אנגליה מעונינת מאד, שהארץ הזאת תישאר ברשותה, ופרטנדנטים רציניים אחרים אין, מלבד תורכיה, שסיכוייה רופפים עד מאוד. לפיכך ספק, אם אפשר לעורר עכשיו ברצינות את השאלה על החזרת ארץ־ישראל לתורכיה או נתינתה למישהו אחר. אפשר לעורר את השאלה על הגבלת הזכויות הסוברניות האנגליות בצורה זו אח אחרת. אפשר לנסות להגבילן בו במובן, שאנגליה אינה מקבלת אלא חסות, שעלולה להיות – במקרה הישארותן של הקפיטולציות הקיימות, כפי שזה היה במצרים – עובדה ריאלית עד למאוד. עלולות להיות הגבלות בשם האינטרסים הדתיים של אמונות נוצריות אחרות, אולם ספק אם ההגבלות עשויות להרחיק לכת מאינטרנציונליזציה של המקומות הקדושים. עלולות להיות הגבלות בשם האינטרסים הלאומיים היהודיים, במלים אחרות בשם השאיפות הציוניות, שבהן מעונינות עכשיו במידה ידועה כל המעצמות, חוץ – כמובן – מאנגליה. ליצור בארץ־ישראל כוח, שיהא מנוגד להשפעה האנגלית־הערבית על־ידי הכנסיה, על־ידי היהודים, על ידי כל היסודות – לזה תשאפנה המעצמות האחרות, וברגע זה מזדהים האינטרסים שלנו עם האינטרסים שלהן. הציונות עלולה להיות גורם רציני בשעת פתרון השאלה הארצישראלית, אם נמצא בהקדם קוי־פעולה נכונים, שכולם מצויים מחוץ לתחום השאיפות האנגליות. גילוי רצונו של העם היהודי, ששים האחוזים של הקולות, שקיבלו הציונים בבחירות, וכו' מקבלים ערך, אם להטילם על כפות המאזנים של הקבוצות המעונינות עכשיו בהצלחתנו. כאן יש ערך אפילו להצהרה האנגלית באותו המובן, שאם איטליה, למשל, שארץ־ישראל אנגלית היא לצנינים בעיניה, תעורר את השאלה על “ארץ־ישראל עברית”, הרי מעשה זה לא יכול להחשב למעשה־איבה ביחס לאנגליה, אם כי ביסודו הוא מעשה־איבה גמור. תעודת ה“דיפלומטיה” שלנו תהיה – לשקול בזמן הנכון את כל הסיכויים, לקחת בחשבון את כל השאיפות ומצבי־הרוח, כדי שהכוח השקול יהיה הנוח ביותר בשבילנו. תעודתנו הקרובה היא לעשות את שאלת ארץ־ישראל לשאלה השנויה במחלוקת ולהוציאה במלוא היקפה לדיון בינלאומי. ולשם כך צריך לעבוד בארצות הבלתי־אנגליות של בעלות־הברית ובארצות אירופה המרכזיות. הפרחת השאלה על “ארץ־ישראל יהודית” בכל מקום, כל ההודעות של ממשלות ואורגנים מוסמכים אחרים הן להועיל לנו, הן תיצורנה – הייתי אומר – קואליציה אנטי־אנגלית בשאלה הארצישראלית. אין אני תולה בזה תקוות גדולות, אולם זוהי הדרך היחידה, שעלינו ללכת בה, מתוך שמירה, כמובן, על נימוסיות ומעשיות.

איני רוצה בזה להגיד, שצריך להפסיק את הפעולה בלונדון. אדרבה, שם צריך להגביר את הפעולה, אולם הצלחתה אינה תלויה אלא במידת תמיכתן והתענינותן של שאר המעצמות. צריך לאלץ את אנגליה, שתעלה את השאלה על במה בינלאומית, והדבר יצליח, אם נוכל להישען על כוח אנטי־אנגלי בשאלה זו: יתכן, שבדרך זו נצליח לקבל מאנגליה למפרע משהו יותר ממשי. אולם חברינו באנגליה צריכים להיות יותר זהירים, לא להתלהב מכל מלה חביבה. לא להשליך כל יהבם על עינם היפה של ה“ידידים”. אימון מוגזם, מפרעות של אימון, מסירות על חשבון חסדים לעתיד לבוא, העמדת עצמנו ברשות גמורה של חסידי אומות העולם – היו הקוים העיקריים של הפוליטיקה היהודית בארצות בודדות עד הזמן האחרון. אנו, הציונים, פרקנו עולם ועברנו ל“פוליטיקה של אינטרסים”. עכשיו הכנסנו את הקוים הנזכרים גם לרשות הפוליטיקה הבינלאומית. הם ירמונו כאן, כשם שרימונו שם.

עלינו להכפיל את מאמצינו לשם פעולה בארצות אירופה המרכזית. ומארצות בעלות הברית החובה לעבוד במרץ מיוחד באמריקה. איני יודע, מה מתרחש שם, אולם יש לי הרושם, ששם התנוונתה הציונות וירדה לדרגה של תנועת שוקלים ול“חיבת ציון” רחבה. התנועה הקונגרסאית נשתתקה ועל “פוליטיקה” – אין קול ואין קשב. סבורני, שאילו השפענו השפעה מינימלית על הפוליטיקה, לא היו יכולים להופיע בניסוח כזה הסעיפים 11, 12, 13 של דרישות ווילסון ללא כל הסתייגות, שפירושם גזירת כליה על שלשת מיליונים יהודים, וחלוקת תורכיה בלי כל רמז לשאיפות הציונים. השתתפות היהודים במלחמה ביטלה, כנראה, באמריקה את המדיניות היהודית העצמאית, הגבירה את הפטריוטיות והמסירות לענין הכללי על חשבון הפוליטיקה היהודית הכללית ולרעתה. הדבר הוא טבעי, אולם מסוכן מאוד בשבילנו. לאמריקה יש להקדיש תשומת־לב מיוחדת ומוגברת, לרבות שליחת שליחים.

1918