רקע
אברהם אידלסון
מורה־דרך במפלגות

 

א    🔗

כל המפלגות הפועלות ברחוב היהודי מתחלקות לשני סוגים: יהודיות ובלתי־יהודיות. הבלתי־יהודיות הן, פשוט, סוכנוּיות של מפלגות כלליות, שנוצרו לשם רכישת קולות של יהודים בזמן הבחירות או במקרים אחרים של גילויי רצון עממי. הסוכנוּיות הללו יש להן, כרגיל, שלט יהודי משלהן, מנגנון אדמיניסטרטיבי משלהן, עתים הן נכנסות במשא ומתן עם מפלגות יהודיות ממש, אולם סוכנויות כפופות בכול לפירמות הראשיות שלהן. המועמדים שלהן מוצגים, כרגיל, ברשימות המפלגתיות הכלליות, הנבחרים מקבלים עליהם מרות המפלגה הכללית בכל השאלות, מקבלים הוראות לא מהאורגן שלהם, אלא מהאורגן המנהל של מפלגתם הבלתי־יהודית. סוכנויות כאלו קיימות: אצל הקד“אים בצורת ה”קבוצה העממית היהודית“; אצל הסד”אים בצורת ה“בונד”; אצל הס“רים בצורת “הסוציאליסטים המאוחדים”. כל הסוכנויות הללו אין להן ומן הנמנע שתהיה להן פוליטיקה יהודית עצמאית, הואיל ואינן מפלגות, אלא סניפים הכפופים למפלגות. היסוד הפוליטי המשותף של המפלגות הללו הוא ההכרה, שהיהודים אינם צריכים להתבדל בחטיבה פוליטית מיוחדת, שהם יכולים להפקיד את הגנת האינטרסים שלהם למפלגה רוסית זוֹ או אחרת, ואל החנויות האלה קוראות המפלגות את הבוחרים בגלוי או בסתר. ואותו הבוחר, המצביע עליהן, הוא שותף להשקפתן, הוא מצביע לא על יהודי, אלא על קד”אי או סד“אי, כלומר מפקיד עניניו בידי המפלגות הנקובות. הסוכנויות הללו אין להן פרוגרמות יהודיות עצמאיות ומן הנמנע שיהיו, ומה ששכיח בצורת פרוגרמה אינו אלא פירוט סעיפים בשאלה הלאומית מהפרוגרמה הכללית של המפלגה הבלתי־יהודית וניסוחם המדויק. הסד”אים, למשל, אינם מפנקים את העמים הבלתי־ טריטוריאליים, לפיכך סוכנה ה“בונד” יש לו תכנית לאומית קצוצה. הסר"ים וותרנים גדולים הם בשאלה הלאומית, לפיכך סניפו היהודי נדיב־לב ורחב־יד.

ארבע הן המפלגות היהודיות: הציונים, פועלי־ציון, החרדים וה“פאָלקספּארטיי” (המפלגה העממית). אתאֵר כל המפלגות והסוכנויות, אולם אַקדים הערה קטנה. יתכן, שקיומן של מפלגות רבות אינו עולה כלל על דעת הקורא, ואולי גם יחשוד בי, שבדיתין מלבי. לפיכך אני מוסר מודעה, שחקרתי חקירה יסודית לפי מקורות שונים, ואני קובע, שאפילו מפלגות כ“פאָלקספארטיי” או הסוציאליסטים המאוחדים אינם פרי דמיוני, אלא קיימים במציאות, אף־על־פי שיודעים עליהם מעט או לא ידועים כל עיקר.

 

ב    🔗

הקבוצה העממית היהודית היא סניף המפלגה הקד“אית (נוסדה בשנת 1907). זוהי המפלגה יהודית היחידה ביהדות ואולי בכל העולם כולו, שלא היתה לה מעולם פרוגרמה, לא בכתב ולא בעל־פה. אגב, הפרוגרמה למוֹתר בשבילה, הואיל, והיא דבקה כל כך במפלגה הקד”אית, שאין לה מה להוסיף משל עצמה. היא נחשבה למומחית בהשגת שויון זכויות, כלומר, הקד“אים הבטיחו לה והיא הבטיחה ליהודים שויון זכויות. במידה שדחו הקד”אים את השאלה היהודית, דחתה אותה גם הקבוצה. היא כרתה בלוק עם הקד“אים, “הלכה בדרך ביטול הדרגי של ההגבלות היהודיות”. יחד עמהם מצאה את הצגת השאלה היהודית כדבר שלא בעתו, לחצה על הצירים היהודים, שיסכימו לדחיה וכו'. אלה הם לא סוכנים, אלא משרתים נאמנים המקבלים הוראות וממלאים אותן ללא עירעור. כששגה בעל־הבית ברומן עם הפולנים, שידיהם נגאלו בדם יהודים, הוסיפו שמשיהם היהודיים לשרתו כבתחילה שלא על מנת לקבל פרס. התנהגות הקד”אים בזמן המלחמה היתה גרועה מזו. הם תמכו זמן רב במיניסטריון מקלקוב־שצגלוביטוֹב, שהוכתם במדיניות־דמים לגבי היהודים, אחר־כך התחברו עם ה“אוקטיאבריסטים” על יסוד וויתורים הדדיים, וקודם כל – וויתורים בשאלה היהודית. אנשי הקבוצה ניענעו בראשם לאות הסכמה. שתי נשמות מתרוצצות בחזה איש־הקבוצה, אולם הנשמה הקד“אית ניצחה את הנשמה היהודית. אין רצוני לומר בזה, שנשמתם היהודית פחותה היא. אדרבה, הם בנים נאמנים לעמם, כואבים את כאבו, אולם הם מסורים כל כך לשירותם אצל הקד”אים, עד שאינם רואים דבר בעולם מחוץ לחובת השירות. כיצד ילחמו ביחסים כאלה על פרוגרמה עצמית, על דעת עצמית? איש בעולם אינו יודע, כיצד מתייחסת הקבוצה לשאלת הקהילה, בית־הספר, הלשונות, האוטונומיה הלאומית (תרבותית או פוליטית), הדת וכל השאלות הפנימיות של חיי היהדות בכלל. שאלות אֵלוּ אינן קיימות בפרוגרמה הקד"אית וממילא אינן קיימות גם אצל הקבוצה.

חסידי הקבוצה בין היהודים מועטים מאוד. מספרם כמה עשרות במרכזים גדולים בין הבורגנות היהודית העשירה ביותר (הקבוצה, עד כמה שאני זוכר, לא כינסה במשך כל זמן קיומה ועידה מפלגתית אחת). אולם זה, כמובן, לא מצער אותה ביותר: היא עובדת שלעמל“פ ולא חשוב לה כל כך לכבוש חסידים לעצמה, כשם שחשוב לה לספק לקוחות לקד”אים. הקד“אים היו לשעבר פופולאריים מאד בין היהודים ואף עכשיו ישנם הרבה יהודים, ואפילו כאלה שאין להם שום מושג על קיום הקבוצה, והם שייכים לקד”אים. הקד"אים, עם סוכניהם היהודים, כאילו מופיעים באופן עצמאי כמפלגה ברחוב היהודי.

 

ג    🔗

המפלגה העממית היהודית (“פאָלקספּארטיי”). בניגוד לקבוצה העממית, שהיא מפלגה בלי פּרוֹגרמה, הרי המפלגה העממית היא פרוגרמה בלי מפלגה. הפרוגרמה פורסמה חדשים אחדים אחרי ועידת הציונים בהלסינגפורס ונזדהתה כמעט כולה עם תכנית הלסינגפוֹרס, חוץ מהסעיפים הנוגעים לארץ ישראל. על יד הפרוגרמה הוקם ועד, ששמר עליה, שמר כל כך עד שלא הגיעה לידי איש ולא נודעה לשום אדם, חוץ מכמה מקורבים. זה היה מטה ראשי בלי צבא. ובעצם היה הצבא מיותר לגמרי, שהרי ה“מפלגה” לא נלחמה עם שום אדם. לא פלשה לשום שטח זר ולא כפתה על מישהו את השקפותיה הפוליטיות. המטה היה מורכב מאנשים מכובדים מאוד, שייצגו את ה“מפלגה” במוסדות בינמפלגתיים יהודיים וטיפּלו בצרכי ציבור שונים; אחד – במדע, שני – בהשכלה, שלישי – בנסיון הסדר ההגירה, רביעי – בהושטת עזרה לפליטים, חמישי – אגב, חמישי, כמדומני, לא היה. המהפכה עוררה את המפלגה משנתה הליטרגית והמעשה הגדול הראשון של המפלגה, שנתעוררה משנתה בדרכה לתחית רוסיה והיהדות, היה, שהיא נתפלגה. חציה יצא מתחום המפלגה וחציה השני התחיל מבקש מילואים, שכן לא נמצאו במפלגה אנשים, כדי למלא את המשרות החשובות ביותר. הגיעו בעצמכם: צריכים יושב ראש והואיל ובן־אדם צפוי לכל מיני מקרים, ביחוד בימי מלחמה ומהפכה, הריהו צריך ממלא מקום. אחר־כך גזבר, מזכיר ולפחות חבר פשוט של המפלגה. היכן למצוא המון אנשים כזה? היו נחוצים מילואים והם נערכו והשיגו היקף כזה, שהגיוס החדש עשוי היה למלא מקום הפורשים. הגיוס הורכב מ“קומנדות חלושות” של מפלגות וקבוצות אחרות, מכל מיני חטיבות־עורף. למפלגה זו נכנסו: סוציאליסטים לשעבר, טריטוריאליסטים לשעבר, סיימובצים לשעבר, “רקדנים בכל החתונות” לשעבר, בכלל – אנשים לשעבר. ה“מפלגה” התעוֹדדה, זזה תזוּזה קטנה שמאלה ויצאה באומץ־רוח אל החזית. הטירונים הכניסו זרם־חיים חדש. הם ראו מיד, שהליקוי העיקרי של המפלגה הוא – האריסטוקרטיות שלה. מתחילה היתה המפלגה מורכבת מאנשים איסטניסים ביותר, אצילים ביותר, לא־צעקנים, המכירים את ערכם ולפיכך מתונים. עכשיו החליטו, שהכל צריך להיות להיפך. מישהו זכר בודאי מתקופת עברוֹ הסוציאליסטית את דבריו המפורסמים של לסל: “היינו מועטים, אולם צרחנו, כדי שיחשבו, שרבים אנחנו”, והציע להשתמש באותו תכסיס. נצטרפו עשרה יהודים למנין, וממש כמו בשעת קידוש־לבנה הם קוראים במלוֹא גרונם ומרקדים זה כנגד זה. תמונה מצחיקה, אולם גם מעציבה כאחת, שכן מעציב הדבר לראות בני־אדם מאַמצים גרונם ללא כל תוצאות, כי על כן אפילו לשם הקמת שאון נחוץ מינימום של אמצעים קוֹליים, לא מבחינה איכוּתית בלבד (מבחינה זו ה“צריחה” מניחה את הדעת) אלא אף מבחינה כמותית. מסביב דממת לילה; האזרח היהודי שרוי בשלות־תרדמה, אגן־הסהר מביט בפנים חוורים ולגלגניים למחצה על קבוצת אנשים הוֹמים ומהמים ומקרטעים, שאחרי פולחנם הקשה אין בידם אלא לברך… זה את זה.

כדי להשפיע על המוני־העם ולטפח קשרים עם חבריה מקיימת המפלגה בטאון משלה “פאָלקסבּלאַט” (מימי התחדשותה של רוסיה והמפלגה עצמה הופיע גליון אחד, ובסופו הודעה, שיופיע עוד גליון באוקטובר). זוהי התעודה היחידה שלפיה אפשר לדון על פרצופה של המפלגה או יותר נכון של הועד. ואמנם הדמיון שבין שניהם הוא מפליא. ישנם שמות, מצויות גם מחשבות לא רעות, אולם כולו מרופט, מטושטש, נדפס בניגוד לכל התביעות האלמנטאריות של האסתטיקה האנושית, קשה למצוא בו התחלתו וסופו, תסבוכת של מחשבות המקפצות מענין לענין. מאחד המאמרים עולה קול רעש וגידופים הנמוגים בחלל האוויר ללא הד… מורגש, שבני־אדם רוצים משהו, אבל אינם יכולים. קצת רעש ולא כלום. בקיצור – העתק מדויק של כל ה“מפלגה”.

מתוך רגש סולידריות ורגש רחמנות השכיח אצל כל יהודים, חייבות היו המפלגות היהודיות לעשות יד אחת ולתת לועד מיכסה קטנה מהמוניהם. נגיד לפי הערכה פרופורציונלית, הרי סוף־סוף זוהי בריה יהודית האוהבת את עמה בכל לבה ומוכנת להתגושש עם מפלגות אחרות עד טיפת דמה האחרונה. כל המפלגה מתכוננת ללכת אל האספה המכוננת, צריך להשאיר את מישהו גם “ברחוב היהודי”. “וחי אחיך עמך” – כתוב בתורה.

 

ד    🔗

הסוציאליסטים המאוחדים. היה היוּ בימי קדם שתי קבוצות סוציאליסטיות, שזינקו במלוא זיוּנם מתוך גלי המפלגה הציונית. קשה לתאר לעצמנו ניגודים עזים מהניגודים שבין שתי הקבוצות הללו: אחת היא מרכסיסטית קיצונית, השניה – אידיאליסטית קיצונית. אחת – החומר הוא לה חזות הכל והרוח אינה אלא בנין עליון; היא מאמינה בחוקי הברזל של ההיסטוריה; השניה מאמינה ברצון האדם, שאין לך דבר העומד בפניו. לגבי אחת – הסוציאליזם הוא פרי התפתחותו של תהליך כלכלי מסוים, לגבי השניה – הוא צו אידיאליסטי של הכרה מוסרית. אחת היתה לאומית בתכלית, לרבות כינוס “סיים” יהודי עולמי, השניה הטיפה תורה מעמדית צרופה. בקיצור: מה שהיה שחור לזו, היה לבן לזו. הדבר המשותף היחידי לשתיהן הוא: הטריטוריאליזם.

מאז אזלו הרבה מים מן הים. ויהי בוקר ויהי לילה, ליל אפל ונורא. ושוב אתא בוקר. העולם החדש הכריח רבים לבדוק מטענם הישן, להוציא מתוכו מה שלא נרקב כולו, לחדש, לתקן. ואף־על־פי־כן שמר כל אחד ואחד על אותו הדבר היסודי, על אותו הבסיס, שעליו מושתתת השקפת־עולמו (עריקים בודדים אין לקחת בחשבון, הם נמצאים כמעט כולם במחנה־הריכוז “פאָלקספּארטיי”). ולא עלתה על דעתו של אדם, ששתי קבוצות כאלו, המחולקות בכול, בעצם יסוד השקפת עולמן – חוץ מטריטוריאליזם – יוכלו לא בלבד להתאחד, אלא אפילו לבוא לידי הסכם. אולם מתרחשים נסים בטבע: דוקא שתי הקבוצות הללו נתאחדו והוציאו מתוך מטענם את הדבר המשותף להן בלבד, את הטריטוריאליזם. בפגישה, שבה נועדו שני הצדדים לראות זה את זה ולבוא לידי הסכם, סודרו על נקלה “התנאים” והשידוך החדש שריר וקיים. אלא הטריטוריה, ששני הצדדים הביאו עמהם בתורת נדוניה, נתקעה כעצם בגרון, עד… שקמו והכריזו עליה, שהיא חומר “לוויכוח”. אבל מה לעשות עם שארית הנדוניה, עם המומנט האידיאליסטי, עם ההכרח ההיסטורי. עם שאר מתנות הכלה שבשום אופן לא תכניסום לתוך ארגז אחד? אי־אפשר אפילו להכריז עליה כעל “חומר לוויכוח” שהרי אם החתן והכלה יתחילו שיתוף־חייהם בוויכוח כזה, יהיו חייהם לא חיים, אלא גיהנום. קטטה נצחית ואולי גרוע מזה. המחותנים החזירו עמהם, כנראה, את כל המטען הרעיוני והזוג הצעיר יצא בלעדיו לרחבי העולם. האידיאות שם בכלל דבר מיותר; הן מדליחות ומפירות את חיי־המשפחה השקטים של המאוחדים.

לפי שעה הזוג הצעיר לא הסתדר עדיין לגמרי. הוא טורח לקבל את הסוכנות ס. ר. בשביל השוק היהודי. סוכנות זו לא קיבל עדיין באופן מוחלט, אולם לפי שעה הוא עובד לטובת בעליו לעתיד לבוא שלא על מנת לקבל פרס. לעבוד באופן עצמאי אין במה, שכן הסוציאליזם נחכר ל“בונד”, והתבלין הטריטוריאליסטי, שנתן להם תחילה טעם מיוחד במינו, עדיין “בגדר של וויכוח”. בעל־כרחם עליהם לבקש מילווה מזרים, בריבית צנועה. בתמחיר אנו מוצאים: מיבחר גדול של זכויות לאומיות, סוציאליזציה של קרקע (לא יהודית), שחרור מעמד האכרים, העברת הקרקע לרשותם בלי זכות פדיון, תקנות מחוזיות ושאר ירקות כפריים־משקיים, חוץ מזה – כמובן רפובליקה כרגיל והסוציאליזם מילולי. הסוציאליזם, כמו אצל הרוב, בלי “משלוח מיד הביתה”, אלא בתורת הזמנה לעתיד הרחוק.

 

ה    🔗

מפלגה אורתודוכסית. היא קמה כפרי מזיגתן של שתי קבוצות, שצמחו מאליהן וללא תלות הדדית – “חירות ומסורת” במוסקבה ו“נצח ישראל” בפטרוגרד. הראשונה הספיקה עוד לפני ההתאחדות לכנס ועידה ולעבד פרוגרמה, שאפשר לראותה כתכנית ההסתדרות המאוחדת “אחדות”, לפחות עד הועידה הקרובה, אם תתכנס בכלל. התכנית מכילה את התביעות הללו:

1) בשטח הפוליטיקה הכללית: רפובליקה דמוקרטית, שויון אזרחי ופוליטי ללא הבדל דת, לאומיות ומין, בחירות לפי חמשת העיקרים, כל החירויות, יום־עבודה של שמונה שעות, הגנת העבודה, (ביטוח הפועלים וכו') והעברת הקרקע לרשות העובדים.

2) התביעות היהודיות: מנוחת שבת במקום יום א', מתן אפשרות לשמירת הדת לתלמידים בבתי־ספר כלליים ולפקידים בשירות ממלכתי, עד כמה שזה לא מזיק לאינטרסים של הממלכה, שמירת חוק־האישוּת היהודי, זכות השימוש בשפה העברית והיהודית במוסדות ממשלתיים במקומות, שאוכלוסי־היהודים מרובים בהם. הקהילה דינה להיות דתית – והרב – חבר תמידי של הנהלת הקהילה. הלשון הרשמית – עברית. בית־הספר הוא דתי־לאומי, הנותן זכות־בכורה להלשון העברית.

החלק הכללי של הפרוגרמה, כפי שרואה הקורא, עולה ברדיקליות על הפרוגרמה הקד“אית. לנוכח הפּיגור הפוליטי של מנהיגי האורתודוכסיה שלנו יש להניח, שהיא העתיקה אותה, פשוט, מאיזו פרוגרמה. אולם מידת הצדק מחייבת לציין, שאפילו הקיצונים שבאורתודוכסיה מחזיקים בסעיפיה בלב תמים. הדת הישראלית אינה נוגדת את הרדיקליזם הפוליטי הקיצוני ביותר, והאינטרסים החילוניים היהודיים תובעים את הרדיקליזם הזה. אדיקות וחופש־דעות דתי אינם משפיעים על עיבוד הפלטפורמה הפוליטית־ הכללית של היהודי, הוא יוצא, פשוט, מתוך צרכיהם של חיים יהודיים ריאליים, חומריים ולאומיים ומסלק את הדת, כיסוד נייטרלי מבחינה פוליטית כללית. מועתקות, כנראה, גם התביעות הלאומיות, ואף־על־פי שאינן נוגעות אלא לגילויים הדתיים של החיים הלאומיים, אפשר לקבלן בהחלט, הואיל וביסודן חופש הפרט ולא כוח הכפיה. אולם יותר משיש כאן שאיפות לאומיות כנות יש כאן וויתור לרוח הזמן. הלאומיות והדת, אף־על־פי שאין סתירה ביניהן, מופיעות בכוח השתלשלות המסיבות כמתחרות זו בזו. הדת והלאומיות, כמושגים, אינן מוציאות זו מכלל זו, אולם יש להן מגמה למלא זו מקום זו. לגבי היהודי החרד היהדות היא קודם כל מושג דתי, הלאומיות שיחררה במידת־מה את היהודי מהדת ואין היא מודה אלא בסימן ההיכּר הלאומי של היהדות. הדת היא “פּריוואַט־זאַכע” – זהו עיקר העיקרים של הלאומיות. במציאות הלאומיים הם אלמנט יותר תרבותי מדתי, בו בזמן שהמתבוללים – ואפילו אותם המתבוללים, שאינם מצטיינים באדיקות – מדגישים את המוֹמנט הדתי. אם היהודים מהווים אומה או עדה דתית – אין מתווכחים היום, אולם במציאות נמשכת בצורה עמומה מלחמת שני היסודות הללו. החרדים אינם יכולים להשלים עם חילול הקודש, שהעם הנבחר נהפך לאומה חילונית, לשון הקודש נהפכה לשפה לאומית, התנ”ך – ליצירה ספרותית, סיפּוריו – להיסטוריה, המכבים – לגבורים וחנוכה – לחג לאומי. יתכן, שבתורת מחאה נגד היסוד הלאומי פונה הכרוז האחרון של “אחדות” לא ליהודים בלבד, אלא אף לגרים, שקיבלו את הדת הישראלית (“הנלוים לבית יעקב”). בקיצור סבורני, שהתביעות הלאומיות הם וויתור לגבי חבריה התרבותיים “הכורכים את הלאומיות ואת הדת”.

מיוחדות לגבי החרדים הן התביעות הדתיות: קהילה דתית ובית־ספר לאומי־דתי. למה נתכוונו בהגדרה “לאומי־דתי”? – תברר אותה הועדה הפדגוגית, שנקבעה לשם ניסוח ממשי של סעיף זה. היה משום דבר תכליתי, אילו בחרו בועדה גם לבירור הסעיף הראשון. כיצד באמת יש להבין את המושג “קהילה דתית”? כלום לא יקבלו לקהילה אלא את אלה, שיודיעו על אמונתם ואדיקותם? או שאסור לקהילה לטפל בענינים חילוניים, כמו הסדר ההגירה או עזרה כלכלית, שבה טיפּלה בצורה בלתי־משוכללת גם הקהילה הישנה, הבלתי־ליגלית? איני סבור, שאורתודוכסיה דורשת הגבלות כאלו בסמכות הקהילה. קרוב לודאי, שהיא, פשוט, לא ניסחה כהלכה את מחשבותיה. היא רוצה בודאי בקהילה, שתכניס לחוג ענינה גם סיפוק הצרכים הדתיים של חבריה, ומעטים הם המערערים על כך. כיצד ובאיזו מידה תעשה זאת קהילה זו או אחרת – כל זה תלוי בהרכב הקהילה ולהבטיח לכתחילה את דרכי סיפוק הצרכים הדתיים, את צורתו ותחומיו – אי־אפשר בשום אופן.

אגב, אין לקבל ברצינות את כל הפרוגרמה, הואיל ו“אחדות” אינה מפלגה במובנה המקובל של המלה, אלא הלך־רוח, שאין לצמצמו במסגרת של צורות פוליטיות מסוימות. “אחדות” רוצה “לשמור על היהדות המסורתית, שתהא קבועה במרכז החיים העממיים”. שאיפה מובנת לגמרי, אף־על־פי שאינה דומה היהדות המסורתית של רבנים זקנים לזו של חרדים מודרניים, ששייכים לאותה הסתדרות הדתית. הראשונים חולמים לפי תומם על הווי־החיים של העיירה הישנה, המלא וגדוש דתיות. האחרונים רואים את הדברים כראות, למשל, האותודוכסיה הגרמנית, האירופית בחיצוניותה. אולם כיצד אפשר על־ידי הסתדרות פוליטית וצורות ציבוריות להחיות את הדת ואת התמימות הפטריארכאלית? יש אמצעי אחד: בית־ספר דתי בכוח כפיה. אולם הנסיון הורנו, שבית־הספר הדתי, עד ה“חדר” וה“ישיבה” ועד בכלל, אינו יכול לעכב את תהליך התמוטטות הדת. כאן בחיים הדברים אמורים ולא בבית־ספר. כל מאבק רעיוני הוא מחוץ לפוליטיקה ומחוץ לאונס וצורות־כפיה. כדוגמה בשביל האורתודוכסיה ישמש קימום הדת בגרמניה בפעלם של הרבנים הירש והילדסהיימר, שבזמנם הצליחו במידה ניכרת. אולם אצלנו עוד לא הגיעה השעה לכך, ודומני – מסיבות ידועות לא תגיע לעולם.

האורתודוכסיה עלולה להיות מפלגה אדירה ביהדות, שכן לה הרוב. אולם אמונות דתיות אין להכניס בשום אופן בדפוסי פרוגרמות מפלגתיות, לפיכך נידונו חיי המפלה הדתית לעקרות. על הסעיפים הכלליים של הפרוגרמה יגנו על נקלה מפלגות אחרות, והתביעות הדתיות בלתי־ברורות, עד שהחרדים עצמם מסופקני אם יוכלו להגן עליהן.

 

ו    🔗

ה“בּוּנד”, הסניף היהודי של מפלגת־הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הרוסית, יש לו כתב־הרשאה מלא של מפלגה זו להפצת הסוציאליזם ולגבית קולות בשביל רשימות שמאליות בכל הבחירות. יפּוי־הכוח מכיל סעיף מיוחד: “בכל מה שתעשו לפי החוק, נאמין לכם, לא נתווכח ולא נערער”.1) בסעיף זה משתמש ה“בונד” לעתים קרובות לשם פעולות חוקיות ובלתי־חוקיות ולמתן ידיעות, לא־תמיד נכונות, על השטח שהופקד בידו. הסוציאליזם הוא דבר שבמודה, שבעונה. לפיכך יש לו תפוצה לא־רעה. היהודים היו תמיד נוטים לא להתחשב בטעמם שלהם ובנוחיות שלהם, אלא לעקוב אחרי המודה, העוברת מתוך מקור מוסמך באותו רגע, יהא זה פריס או פטרוגרד. קשה לקבוע, איזה קהל הוא הצרכן הראשי של האידיאות המקובלות עכשיו. ישנם אצלנו “המונים עמלים”, שבשמם מדברים תכופות אפיטרופסיהם המושבעים, אולם זהו מונח כל כך מטושטש, שמשתמשים בו לגבי פלוני, ומשום־מה לא משתמשים בו לגבי אלמוני, הפרמצבט או השחקן הוא עמל, ומלמד תינוקות אשר בנפשו יביא לחמו או הרוכל הסוחב על גבו ארגזים כבדים ומרוויח בקושי לכם צר ומים לחץ, איננו בכלל עמל. כאן קשה מאוד להבדיל בין הדברים, אולם דבר אחד ברור: “ההמונים העמלים” קיימים, ואף־על־פי שאינם מצפים לשום דבר ממשי מ“התיקונים הסוציאליים הגדולים” של תקופתנו, הריהם חושבים לדבר “מן הנימוס” לתמוך במפלגה, לפחות במדברים על תיקונים כאלה.

ואלה הם יסודות הקודכס הבונדאי:

1) חוץ “מיהודים עמלים” – אין יהודים, כלומר ישנם – ואינם. לפנים גרו במוסקבה, בקיוב ובערים אחרות מחוץ לתחום יהודים, שלא נרשמו ברשימת הפקודים, והיו במצב משונה: הם אכלו, שתו, סחרו ולנו, ואף־על־פי־כן לא היו. כשנפלו בידי המשטרה – “עתה באו” או “לא באו כלל”. יהודים בלתי־רשומים כאלה הם בעיני ה“בונד” כל המוני היהודים חוץ מאנ“ש. חייהם לא חיים, עניניהם לא ענינים, ועידותיהם לא ועידות, הפוליטיקה שלהם לא פוליטיקה, וכל קיומם טעות גמורה. הם אינם קיימים אלא כדי לערוך עליהם חיפושים ולמסור ריפורטים לשלטונות. אגב לפי ספר הרשומות של ה”בונד" כל העם היהודי “אתמול בא”, אלפי שנות קיומו בעבר – הם קונספירציה מהתחלה ועד הסוף, ספריו – ספרות מחתרת, רעיונותיו – הזיה לא־כשרה., חזונו – חלומות־שוא, אחדותו – אספסוף בלתי־חוקי. אפילו בתקופת מצרים, שבה היה כל העם היהודי מורכב מ“המונים עמלים”, נחשב למורד במלכות ולבלתי־קיים. העם היהודי “אתמול בא” ונפגש בקריאת־רעם של ה“בונד”: “ל־הת־פ־זר!” הבלתי־כשרים – ימינה, הכשרים – שמאלה! אין זכות־ישיבה אלא לאלה, שיש להם תעודת־מלאכה למשרת שוליה, ותהי אפילו פיקטיבית.

2) מנוחת ראשון בשבת במקום יום שבת בשביל כל אלה, שיכולים לקבל משרה או עבודה אצל בלתי־יהודי. אלוהי ישראל הוא אלוהי־פרנסה, ובמקום שהוא מעכב את הפרנסה, יש להראות לו מקומו הראוי. כיצד לסבול את שאר החגים המעכבים קיומנו? על כך אין עדיין רגלמנט והדבר נתון לראות עיניו של כל יחיד. את ה“סדר” אפשר לערוך לפי צילצול פעמון הכנסיה, “תיקון־שבועות” לאמור בשעת הפנאי, “סוכות” לחוג באוויר נאה, חנוכה – כשאווזים בזול, פורים אפשר לחוג לעתים יותר קרובות, לו גם פעם בחודש (הוא אינו מעכב עבודה והמנים לא ייספרו מרוב!), את יום הכיפּורים לבטל ואת ראש השנה להעביר ליום התזת ראשו של יוחנן המטביל. עיקר העיקרים הוא – שקוֹל מעשיך מבחינת הנוחיות: הדת היא בשביל הגוף ולא בשביל הנשמה.

3) לא להתבדל! הדיברה אומרת: לא תעשה לך בית־חולים לחוד, קופות־מילווה לחוד, חברות עזרה הדדית לחוד, אגודות מקצועיות לחוד, ולא מוסדות־צדקה או מוסדות ציבוריים אחרים, אל תעזור להם ואל תעבוד אותם. מחשבה אחת ומעשה אחד יהיו לך ולאזרח־המקום ואהבת לרעך כמוך.

הדיברה השניה אומרת: אל תדבר בלשונות העמים אשר סביבך, אך בשפה אשר נתן אלוהיך לאבותיך במדבר הגולה; בה תדבר אתה ואשתך ובניך ובנותיך, בה תלמד ובשמה תילחם. בקיצור – “הקול קול יעקב והידים ידי עשו”. יש להניח, שגם ה“ידים” יהיו “ידי יעקב”, הואיל ובתנועות ידיו בלבד יוכל להידבר עם עשו, אשר ידבק בו ויהיה עמו לבשר אחד, אולם את שפתו לא ידע.

עסקי “הבונד” נסתבכו מאוד בשנים האחרונות. הסיבות הן: עם פרצופו הגויי המטיל אימה, נשאר ה“בונד” יהודי בתוך־תוכו. בעל־המלאכה היהודי “הבינלאומי” עוד ישב אתמול בקלויז, שמע “עין־יעקב” ואמר תהילים. אף עכשיו הוא נמשך לשם ובגנבה. בין מיטינג אחד למשנהו, הוא רץ וחוטף תפילת מנחה או פרי אסור אחר. העם היהודי הבלתי־קיים מחזיק אותו בזרועותיו, והוא רואה את עצמו בתוכו בטוב, עם כל השלילות העיונית. וה“בונד” מוכרח להתחשב עם זה. בנוהג שביהודים לספור: לא־אחד, לא־שנים, וכו'. מנהג זה הישליט עכשיו ה“בונד”. “לא־העם”, לא־המפלגה" שלו, “לא־האינטרסים” שלו מעסיקים אותו מבוקר ועד ערב. הוא ישתתף אפילו בועידת “לא־עם” זה, אם כי מתוך הסתייגות, שהוא משתתף לשם תעמולה בלבד ולא ייכנע להחלטותיו.

“לא־אחד ו”לא־שנים" – הם גדלים ריאליים, המפּילים את ה“בונד” ממרום הוויתו הכל־רוסית, והקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליו. מתחת למסכה הגויית הנשגבה מוסיפים ומבצבצים פני יהודי קרתני על כל דבקיותיו וקוי־ההווי שלו ואמיתותיו הנאמנות הישנות. מכאן תסבוכת, דו־פרצופיות בלתי־נעימה, שקשה לעבור בה ברחוב.

הסיבה השניה היא, שבפירמה הראשית, שהוא עובד בה, התחילו חיכוכים וסכסוכים. קם פילוג והשותפים לשעבר מתקוטטים ביניהם. אחד – המנשביק – נשאר סולידי, אולם עני, השני – הבולשביק – “מגלגל” עסקים גדולים, בלי יכולת ובלי הון סולידי… ה“אדונים” מתקוטטים, ובפי המשרתים רועדות השינים… ה“בונד” אינו יודע למי לשמור אמונים, הוא פוסח על שתי הסעיפים ופותר את השאלה לפי המקום. לפי שעה המצב אינו מזהיר, האדון איננו, ומהו ה“בונד” ברחוב היהודי בלי אדון בעל־השפעה?

 

ז    🔗

פועלי־ציון. להם היו תמיד הרבה נוסחות, שכּוּנוּ בשמות גיאוגרפיים שונים: פועלי־ציון מינסקאים, וויטבסקאים, קיוביים, וורשאים וכו‘. בזמן הריאקציה נעלמו זרמים “פּלכיים” שונים והחלוקה היתה לפי המדינות. הופיעו נוסחות אוסטריים, אמריקניים וכו’, ואחרי המהפכה שוב נתחדשו הנוסחות הגיאוגרפיים בסדר אחר. הזרם הראשי משותף לכולם, ההבדל אינו אלא בפרטים ובהלכי־רוח.

תורת “פועלי־ציון” מזכירה במקצת שמיכה כפרית, שנתפּרה מטלאים שונים הדבוקים יפה זה בזה על גבי בטנה משותפת. כל טלאי וטלאי – וצבע מסוים בהיר פחות או יותר משלו, מוצא משלו, עבר משלו. מחוברים יחדיו הם מהווים משהו צבעוני, לא־הרמוני ביותר, ואף־על־פי־כן דבר שלם, השופע אור ונעימות, אותה הנעימות השופעת מדברים מעשה בית, שהושקעו בו עבודה ומרץ. אין זו אותה התוצרת המכנית, הנעשית לפי שבלוֹנה ונשלחת לפי הזמנה בצורה מוכנה וברוב המקרים אינה הולמת את הגוף היהודי המרוסק. שמיכות חרשתיות, שרוב מפלגותינו השמאליות מכסות בהן את מערומיהן, הן אולי יותר מושלמות, יותר נאות, אולם עליהן מזדקרת הגושפנקה של בית־החרושת made in…, מבצבץ חותם־העופרת ה“קזיוֹני”, הטרחני והבלתי־נעים, ריח “קזיוֹנשצינה” נודף מהן, החל מפני השמיכה המחוספסים וגמור בפסיה ישרי־הקו השבּלוֹניים.

השקפת פועלי־ציון מורכבת מסוציאליזם סד“אי, ציונות הרצלית וז’רגוניזם גלותי. אלה הם שלושה זרמים עצמאיים לגמרי, הנתונים בשטחים שונים, שאינם מחייבים ואינם שוללים זה את זה. אפשר להיות בו בזמן ציוני, צמחוני, דקדנט, חובב אספרנטו וחסיד ווגנר. לעומת זה כל חלק וחלק של התורה הכללית הוא טוב באיכותו, אולי חוץ מהאידישיזם, שהוא רע־איכות במהותו. הסוציאליזם שלהם הוא חתיכה טובה של אריג מרכסיסטי אמיתי, בלתי מרופט ובלתי מלוכלך בעברתו מיד ליד בתחום המושב. המשטר הסוציאליסטי היהודי שלהם נמצא לא בחלל האוויר, שאין בו לא משק יהודי, לא פועלים יהודים, לא מעמדות כלכליים יהודיים, אלא במשק יהודי הפועל באופן נורמלי על אדמה יהודית. לפיכך הם הסוציאל־דמוקרטים היהודיים היחידים, בניגוד לסד”אים היהודים, שאפשר לפגוש אותם בראש כל חוצות. הציונות שלהם טהורה, בלי תוספת אחד־העמיות, קולטוריזם ולאומיות סנטימנטלית. האידישיזם שלהם מתון מאוד, בלי סיסמות מיוחדות ומליצות לאומיות חמוצות של שאר האידישאים. כל אלה עושים את “פועלי־ציון” למפלגה פרולטרית יהודית בריאה, העומדת כולה ברשות עצמה, בלי סוכנויות זרות ושעבוד לרצון זרים. חסרונם העיקרי הוא: צניעות וביישנות יתירה המכריחות אותם להביט תמיד שמאלה, להתרפּס, לחכות שיודו בהם וללכת לא לפי מהותם הפנימית והתכליתיות הפשוטה. בזה – מקור חולשתם וסיבת חוסר ההצלחה, שיכלו לנחול בין ההמונים היהודיים.

 

ח    🔗

בלתי־מפלגתיים. בחוץ־לארץ קראו להם פראים. אלה הם יחידים, שאינם מסכימים לדעתו של שום אדם ושום אדם אינו מסכים לדעתם; שאין רוחם נוחה משום פרוגרמה והם לוקחים חתיכה מכל אחת מהן, מערבבים אותן במוחם ומתבלים בהמון השקפות אישיות ותיאוריות עצמיות. בחוץ־לארץ הם טיפוסים יקרי־המציאות, מניאַקים הפכפכים, שמתייחסים אליהם ספק בלגלוג ספק ברחמנות. אצלנו רב מספרם, רב עד אין סוף. כל יהודי הוא מדינאי מושבע, כל יהודי יודע “יותר טוב”, כל יהודי הוא “איפכא־מסתברא”, ובמעמקי לבו הוא חושב את כל אדם חוץ מעצמו לטיפש. האיש כמוהו יקבל בשלימות פרוגרמה מפלגתית ועוד ייכנע למשמעת מפלגתית? היהודי רגיל ללכת בדרכים עקלקלות, בעקיפים ואין איש שיילוה אליו בדרכו. הוא הולך ומתבונן וכל שיטה מדינית שהוא נתקל בה בדרכו, או שאינה טובה בעיניו או שהיה מחייב אותה, אילו… וה“אילו”ים האלה הם כל כך מרובים ושונים, שהם מפתיעים בחידושיהם ומבטלים את משמעותה של השיטה כולה. הוא מכניס בכל מקום את תיקוניו ותיקוני–תיקוניו, וכל אשר ירבה להסתבך, ייטב לו; הוא שוחה בין שברי האידיאות שהרס, צולל ומפרכס במים וכשיימצא פתאום על היבשה, ירגיש הרגשה בלתי נעימה. הבלתי־מפלגתיים שלנו הם יצור רב־ראשים המתגלגל בהופעותיו ההמוניות כגוש־שלג, המפרק בדרכו כל הבנינים, שהוקמו בעמל בנאים מפלגתיים, והתוצאה היא – מרחב שמם למחצה ובו מבצבצות דמויות בלתי מסוימות, כעין עץ שנעקר עם שורש או גוש אדמה.

הבלתי־מפלגתיות היתה אצלנו כסף עובר לסוחר, תעודת כשרות והתנהגות טובה, לפיכך נהפכה לדבר של ספסרות מרובה. צירי־הדומה התרברבו תמיד באי־מפלגתיותם, והם הזהירו באמת בחוסר כל כיוון פוליטי מגובש. היו אפילו מפלגות שלמות שראו את עצמן בלתי־מפלגתיות, כמו, למשל, הקבוצה העממית. זו היה לה יסוד במקצת, הואיל וחסר לה עיקר מהותה של כל מפלגה: השקפת־עולם פוליטית. בזמן האחרון סיפסרו באי־מפלגתיות ה“אידישאים”. בכל וויכוחיהם עם יריביהם, ביחוד עם בעלי־העברית, צעקו תמיד, שה“בראיזם” הוא ענין מפלגתי והאידית, שהופיעה תמול־שלשום בבית־הספר היהודי, היא ענין בלתי־מפלגתי. בכלל, דגל בלתי־מפלגתי הניפו כל מוגי־הלב וחסרי־האונים, שפחדו לגלות פרצופם האמיתי אם משום שלא היה נאה או משום שלא היה להם שום פרצוף. הספסרים הללו הרוויחו, כרגיל, יפה, עשו עסקים גדולים והשתדלו להרחיק את המתחרים בהם בשם הגנאי: “לאומים קיצונים”. בתקופת האקלקטיזם הפוליטי, כשהוקמו המוסדות הפוליטיים על יסוד קואליציה, נמצאו בהם אפילו באי־כוחם של הבלתי־מפלגתיים. הנציגים הללו לא נבחרו, שהרי עצם העיקרון של אי־מפלגתיות עומד בסתירה לעקרון הבחירה, אלא פשוט, נבחרו לפי אחד הסימנים: פלוני משום שהוא רוקד בכל החתונות, או אלמוני שאינו רוקד בכלל מחמת חוסר טמפרמנט או יכולת. פעמים סתם מוחות מבולבלים היו נחשבים לבלתי־מפלגתיים.

עכשיו פחת מעמד הבלתי־מפלגתיים מבחינה כמותית והועם קסמם, אף־על־פי שעוד רב מספרם.

 

ט    🔗

האדישים. כל אדיש יש לו נושא מיוחד, שאינו מענין אותו. זה אדיש לקהילה, זה – לאסיפה המכוננת, זה – לועידה היהודית וכו'. ישנם גם כאלה, שאינם מתענינים בשום ענין ציבורי ואינם משתתפים בו. לפי הלך־רוחם הם מתחלקים לסוגים אלו:

א) משחקי־ווינט2 ). מספרם רב ביותר בקהילות גדולות. ביום הם עסוקים בענינים אישיים, ואת הערבים הם מבלים אצל שולחן ירוק, בתיאטרון, בקירקס, בביקורים, בכלל בכל מקום, שאין בו שעמום. הם משלמים ברצון תשלומי־חברים לחברות צדקה, השכלה, בריאות, מלאכה, חקלאות ואפילו להסתדרויות פוליטיות; פעמים הם נבחרים לועדים עד כמה שזה לא משבית את מנוחתם האישית. הם מתייחסים בחיבה למפלגות “הגונות” המורכבות מאנשים סולידיים, בעלי שם ומעמד בחברה. פעמים הם מבקרים באספות, ביחוד של גויים, שבהן משתתפים אישים מפורסמים והולכים הביתה אחרי ההפסקה הראשונה. האידיאל שלהם – “השלם הגדול”, או “ארבעה מלכים”, ואחר־כך: בית־כנסת עם משוררים, תמחוי כשר וזול, “מדע יהודי”, בית־נכות יהודי לעתיקות, ו“מלחמה באנטישמיות”. סביבם מתרכזים, כרגיל, אינטליגנטים יהודים מחוסרי־עבודה עם תכניות של מפעלים “רעיוניים” שונים מהסוג הנזכר. בבחירות הם מופיעים במקרים, כשצריך להעביר “איש שלומם”, כלומר איזה תמהוני קפריסי, שהחליט לעסוק בצרכי ציבור: הם מופיעים, כמובן, במקרה, אם מזג האוויר הוא טוב, הנהג אינו שתוי והבחירות אינן חלות בזמן פת־הצהרים, פת־ערבית או בשעת ענין רציני אחר.

ב) הספקנים. השקפת־עולמם כלולה בצליל אחד: א! בצליל זה הם מבטלים כל השאיפות וההתחלות הציבוריות. הם מפקפקים לא בלבד ביכולת ההגשמה, אלא אף בצורך ההגשמה של כל הענינים, שאחרים מוסרים נפשם עליהם. הם אינם מאמינים ביהודים עצמם, בכשרם לכל עבודה ציבורית מסודרת. הם, פשוט, נתיאשו מהכל. הם מצויים בכל מקום, שיש בו חיים ותנועה, הם מתהלכים ופניהם מפיקים בקורת ובוז למחצה, מראיהם בלבד משרה קפאון וחוסר־בטחון אפילו על העסקנים המעולים ביותר.

ג) האיסטניסים. מאוס להם כל מגע עם ההמונים ואפילו העסקנים המפלגתיים האינטליגנטיים. הואיל וכל דבר ממשי, שמשתפים בו המונים, אינו נעשה בלי דישדוש בבוץ, הריהם עומדים מן הצד ומקפידים על נקיונם. ידיהם תמיד בכפפות. הם קוראים את מטרלינק ואת איגור סיבריאנין, מרגישים בכל מקום נרגנות, זיוף, גסות. במקום רפובליקה הם חולמים על שדה זרוע שושנים, במקום קהילה – על מחול מחנים של נימפות, ובארץ־ישראל הם מודים בשמי־תכלת בלי קרקע. האיסטניס אינו יכול להשלים עם חיי־חול, עם חשבונות, עם האזרח, הגביר, הפועל, המקנח חוטמו בלי מטפחת, עם טיפשות בני העיירה, עם דמוקרטיה המכוסה גרעיני חמניה. יפי־רוח אמתיים אינם בנמצא אצלנו, מדומים – כאוות נפשכם. זוהי – תעודת כבוד הניתנת חינם להולך בטל.


1917


  1. נוסחה בחוזים רוסיים.  ↩

  2. מין משחק–קלפים  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות