רקע
שטפן צווייג
וולפונה
שטפן צווייג
תרגום: עמוס קינן (מגרמנית)

על־פי בן ג’ונסון


משתתפים:

וולפונה

מוסקה

קורבצ’יו

קורבינו

וולטורה

לאונה

קולומבה

קנינה

השופט

קפיטן


 

מערכה א'    🔗

 

תמונה ראשונה    🔗

מוסקה: היי, אתם, שם! תמהרו עם ארוחת הבוקר – האדון התעורר! תביאו את זה שמה, למיטה! האדון שלנו עייף. שוב פעם עבר עליו לילה קשה מאד. אני מפחד, מאוד מפחד, לא ייצא לו לשמוע עוד הרבה פעמים את צילצול פעמוני ונציה. מה שאני מבקש מכם, זה שתעמידו פנים כאילו הכל בסדר. שיהיו לכם פרצופים עליזים. ואם תשמעו אותו מתאונן וגונח, אתם פשוט לא שמעתם. אתם יודעים כמה שהוא לא סובל שירחמו עליו. יותר מהר! ותהיו זריזים ועליזים! ואתה שם, קח את המנדולינה ותנגן לו את השיר האהוב עליו. כן כן, מהר! ותתנהגו יפה כאילו הכל בסדר, והעיקר, תתרוצצו מסביבו בעליזות ואני בינתיים הולך להביא אותו.

משרת א': תגיד, אתה חושב שאדון וולפונה באמת כל כך חולה? אני אינני מאמין בזה. בחיי שבעת האריות של ונציה, אינני מאמין בזה! רק שלשום היתה פה קנינה הזאת. כל הלילה והם הרקידו את המיטה מעל לראש שלי. היית צריך לשמוע איך שהריצפה חרקה. ואני הייתי מוכרח להכניס את הראש בתוך השמיכה בשביל להרדם.

משרת ב': אהה, זה בטח היה הטפיל הזה, שהתעסק אתה. זה מין אחד כזה! שותה היין של האדון, אוכל את הכסף שלו, זולל על שולחנו, אז למה שלא ישכיב גם את הנשים שלו? אני באמת מאמין שאדון וולפונה חולה. זה מאה אחוז ענין של הטחול. ואתה יודע מה יושב לבן־אדם תחת הטחול? תחת הטחול יושב המוות.

(מקום לשיר)

וולפונה: תודה, יקירי, ותודה לך, מנגן שלי. הלוואי והיה זה אמת שהמוסיקה מביאה רפואה לחולים, הלוואי! איזה לילה נורא עבר עלי! כבר לא האמנתי שאזכה לראות את הבוקר. אה, כמה אני עייף. אלוהים יודע אם אצליח עוד למצוא מנוחה. תודה לכם, יקירי, על דאגתכם הנאמנה, ועכשיו בבקשה, עיזבו אותי לבדי! (הם יוצאים). הם הסתלקו.

מוסקה: הם הסתלקו, וליתר בטחון נעלתי את הדלת. ועכשיו מותר לך להרגיש טוב, לעזאזל כל המכאובים קדימה בעליצות!

(מקום לשיר)

וולפונה: ואתה, מוסקה, מדוע אינך מברך לשלום את הזהב שלי?

מוסקה: הו, אדוני, הענין הזה גורם לי צער.

וולפונה: לך? מדוע?

מוסקה: מפני שהוא כלוא כאן בתוך הארגז. כמו אסיר.

וולפונה: ואתה, מה היית עושה אתה, אילו יכולת להוציא אותו לחופשי?

מוסקה: אה, לו היה לי הכוח! הייתי מצמיח לו כנפיים!

וולפונה: טיפש. את הזהב אתה רוצה להוציא לחופשי? הרי צריך לאמץ את השרירים כהוגן כדי להחזיק בו. היצור החמקמק הזה יודע איך להתפזר מבין האצבעות אם לא מחזיקים אותו חזק. וצרך להתייחס אליו יפה כדי שלא ירצה לברוח ממך, וצריך לדגור כמו על ביצים כדי שיתרבה. ואתה, אתה הייית שולח אותו לחופשי! מותר לי לשאול אותך משהו? נניח שהייתי נותן לך את כל הזהב הזה כמתנה, מה היית עושה במפלצת הזאת?

מוסקה: מה הייתי עושה? תן לי לחשוב. קודם כל הייתי מנסה להיזכר מה רציתי פעם. ואז הייתי נותן לדינרים העגולים לדהור לפני והם היו מביאים את הכל, ממש עד לרגלי. ואת כל האלף בית של התענוגות, כמו שאתה קורא לזה, הייתי אומר להם לשיר בשבילי. הנה, (לוקח ביד כמה דינרים) זה היה ליל אהבה עם דונה מריה. זה היה סתם לילה עליז עם חבורה של הוללים. זה, לבוש תחרה שלובש אותו קיסר צרפת כדי למצוא חן בעיני הנשים. וזה, שיר של משורר הזימה בן האלמוות ארטינו, שיהיה גם קצת תענוג רוחני. זה, תמונה שלי מצויירת על ידי אדון טיציאן. אלמוות, זה, מאה גבות כפופים, המשתחווים לפני, זה פגיון שנתע בבטנו של אוייבי. זה, זה, זה, תריסר ידידים טפילים אוהבי יין נחמדים וחביבים כמוני בעצמי. זה, מסע תענוגות מפואר בספינת פאר. זה, תואר אצולה שהוענק לי מידי האפיפיור… זה…

וולפונה: עצור, עצור! כבר הגעת עד הסוף! ומה היה יוצא לך מכל זה? שוב היית נשאר מסכן נלעג, עני כעכבר, עם זוג מכנסיים מרופטות, כמו אותם 90 התריסרים המסתובבים על הפיאצה עד שנקבה זקנה לוקחת אותם למיטה או עד שנזיר רחמן נותן להם במתנה צלחת של מרקקון. אה, מוסקה, בכור כלבים פיקח, איזה מן טיפש אתה, כמה מעט למדת ממני! האם אתה מאמין באמת שצריך לפזר את הדינרים כדי לקבל את כל הדברים האלה שביקשת? לא, טיפש, תן לדינרים לחיות ביחד עם השני, תן להם להיות נוצצים, ואז תראה איך כל האנשים באים מעצמם ורוצים לתת לך הכל. הנשים זוחלות אל מיטתך. הגברים משתחווים לך. הנוודים מוכרים לך בהקפה, והמשוררים שרים לך שירי תהילה. עליך ללמוד סוף סוף את סוד קיסמו של הכסף. הרי רק מריחו בני אדם משתכרים. רק הריחו אותו, וכבר הם זוחלים על גחונם, כבר הם מאבדים את מעט השכל שנותר בהם. תן להם רק להריח אותו, למנוולים האלה, ואז הם מתנודדים כשיכורים ונופלים צונחים לתוך ידיך, כמו יתושים אל תוך הלהבה. הרי כבר שמונה שבועות אתה חי כמו טפיל אצלי. האם עוד לא למדת? האם ראית שחיפושית זהב אחת זחלה בשבועות האלה מתוך הארגז החוצה?

מוסקה: באמת שאף פעם לא, אדוני. נדמה לי שאפילו נוספו כמה חיפושיות.

וולפונה: והאם אני חי כל כך רע? האם הכד הזה שאתה שותה ממנו יש בו מים? האם השטיחים שלי מרופטים? האם חסרים פה כלי כסף וזהב? ובכלל האם הרגשת כאן בביתי את ריח הסרחון של העוני?

מוסקה: אני לא מאחל לעצמי לעולם חיים טובים יותר. אתה נהנה מכל הדברים המתוקים שבעולם, ואפילו את הנקבות אינך מזניח.

וולפונה: והאם אני מתאמץ? האם אני הולך לריאלטו לעמוד על המקח עם הספסרים? האם אני מלווה בריבית, האם אני שולח את הנערים לעבוד במיכרות הגופרית עד שיהפכו צהובים? האם ראית אלמנות רצות אחרי ברחוב וצועקות הנה העייט מוצץ הדם והריבית! הנה פושט העור!

מוסקה: להיפך כולם מכבדים אותך. כולם מסתובבים מסביבך ומשכימים אל פתחך, וכמו סוסים הם מתחרים ביניהם מי יגיע אליך הראשון.

וולפונה: ואיך אני עושה את זה בזבזבן שכמוך? פשוט אויר, קצת אויר שאני מפריח פה ושם, עם כמה מילים ריקות, שעול יבש, שבע־שמונה אנחות, והכסף, כן, הכסף הטוב והחם שלי איפה הוא נשאר? כאן הוא נשאר.

מוסקה: אתה באמת מרמה אותם באופן יוצא מן הכלל. ובכל פעם אנחנו מתפעלים מחדש, איך אתה מצליח לגרור אותם באף.

וולפונה: פה, פטפטן משמיץ שכמוך, אני גורר אותם? הרי זה שקר! הכסף גורר אותם. אני לא צריך לעשות שום דבר. רק להגיד שאני עשיר, וכבר הם משתחווים. ואז אני מביא לידיעתם את העובדה שאין לי אשה ואין לי ילד, ואז הם עומדים על קצה בהונותיהם כדי להגיע אלי. ואז אני מעמיד פני נוטה למות, ומיד נוזל הריר מפיהם, והם מתחילים לרקוד מסביב לכסף שלי. אה, כמה שהם אוהבים אותי, כמה שהם אוהבים לשרת אותי. וולפונה ידידי! ידידי האהוב! איך הם מחניפים, איך הם משרתים, איך הם מרקדים, ומכשכשים בזנבם. הייתי מסוגל לרמוס את כל הנחשים הארסיים האלה בנעלי, אבל הם רוקדים לפי חלילי. הם מביאים לי מתנות, הם משתפים אותי בעסקים שלהם. הגברים מביאים כסף, הנקבות מפסקות את הרגלים, ואני שואל אותך: למי יש עסק יותר טוב בוונציה, ולא רק עסק, אלא גם תענוג עסיסי? תגיד לי, מה נכנס לחשבון אתמול?

מוסקה: שלוש חביות יין שלח השכן שלך. הם הגיעו עכשיו באניה שלו מקפריסין. הוא אמר שזה לבריאותך. כמו הן נכנסו מאה דינרים שהם חלקך בעסק אצל הסוחר בטיסטה, שתי קערות זהב מג’ובני הצורף וכמו כן רשיון מיוחד מהסגרטריו שאותו ניתן למכור באלף דינרים.

וולפונה: וכל מה שצריך לעשות בשביל זה הוא להשתעל שעתיים, בעוד ליבך גואה בניבזות עסיסית. אה, מוסקה, מי צריך את זהב אופיר כאשר יש לך טיפשותם של בני־אדם וניבזותם ותאוות הבצע שלהם. הרי ליבי מתחמם כשאני רואה אותם מגלגלים בעיניהם אחר כספי וליבם יוצא למותי וכל עוד הם מתפללים למותי, הרי אני מוצץ מהם את לשד עצמותיהם. איזה שחקן על הבמה יכול להשתוות אל רודפי הבצע האלה? איזו מריונטה תרקוד כמוהם? והרי שירתם נוגעת ללב יותר משירת הסריסים. בכל יום ממציאים לי השחקנים האלה סצנות חדשות, ואני מתגלגל מצחוק. בכל יום אני מחכה בקוצר רוח להופעתם. האם הצלחת להפיץ את השמועה שאני גוסס?

מוסקה: מה הפצתי? הלחיים שלי נפוחות כמו לחייו של חצוצרן.

וולפונה: תיכף תראה איך יגיעו הגדודים. אבל אני מוכן לקבל את פניהם. את תקוותיכם אנפץ, מנוולים, ולתאוות הבצע שלכם ניקצוץ את הידיים. אבל העיקר, העיקר – את כל רכושכם נשדוד, גזלנים שכמותכם. (דפיקה בדלת) היאך! החלוץ כבר מגיע! תיראו, תיראו, הראש שלו עדיין מלא נוצות מהכר. תאוות הבצע לא נותנת לישון. כמו נקבה זקנה. תיזהר מאוד חביבי, אם הדבר הזה מדגדג אותך עם שחר מהמיטה.

(מוסקה יוצא וחוזר מיד)

מוסקה: אדון וולטורה הנוטריון. אמרתי לו שברגע זה אתה בולע את התרופות ושיואיל להמתין. עכשיו נסלק מכאן את כל המטעמים, ונשים במקומם את הרפואות והפילולים והגלולות. כך, הנה, תלבש את הפרווה, ועכשיו: שיתקפו אותך כל המכאובים וכל המחלות וכל המדווים!

וולפונה: (לובש את פרוותו) האם תחמם אותם כהוגן? האם תייבש ותיצלה אותם יפה יפה? האם תמרר להם את מררתם ותעקור את לשונם עד שהריר ינשוף על הריצפה? האם תפצפץ אותם פיצפוץ מפוצץ?

מוסקה: אני מבטיח להתנהג כמו רב־טבחים מקצועי מהאינקויזיציה הקדושה.

וולפונה: ותשדוד אותם כהוגן?

מוסקה: כמו גדוד חיילים הבוזזים עיר שצרו עליה שמונה חודשים בבוץ ובטינופת.

וולפונה: (שוכב על יצועו) כך, עכשיו אני אשכב, והם יחשבו שקיצי הגיע. אבל אני אמרח אתכם בחרדל ובחזרת, והגבנון שלכם יבער עליכם שנים. הרי אני רבכם, מנוולים! (למוסקה, הרוצה לצאת לקראת וולטורה) עצור! אה, אני מוכרח קודם לצחוק, להתגלגל מצחוק, אחרת הצחוק יפרוץ מתוכי, בדיוק כשהם יצאו כאן במחול החמלה שלהם. כך, הא, הא, הא! ועכשיו יורד המסך. (הוא מוריד מסך המסתיר את המיטה מעיני האחרים). אפשר להתחיל את ההצגה.

מוסקה: (מכניס את וולטורה, נוטריון, לבוש שחורים, מכובד, קצת פתטי). איזה גודל נפש מצידך, אדון נוטריון, להקריב מזמנך – או, ונציה יודעת כמה יקר הוא זמנך! – וכל זה למען אדוננו המסכן. אבל היה סמוך ובטוח שהוא יודע להעריך את הכבוד המיוחד הזה שנפל בחלקו. שמך אינו מש מדל שפתיו. מה שלום ידידי וולטורה? זאת תמיד שאלתו הראשונה. כמובן, כשאדם עומד למות כל כך בודד, ללא אשה וללא ילדים, כמוהו, אזי כל המחשבות נתונות רק לידידים. (פתאום בלחש) האם הבאת את הצוואה, כדי שאתן לו למלא אותה?

וולטורה: (גם הוא בלחש) אינני שוכח דברים כאלה אף פעם. הנה: הכל כתוב, חסרה רק החתימה שלו.

מוסקה: החתימה הזאת עוד תהיה כאן. אל תפקפק בכך.

וולטורה: ואז… הנה כאן… את המקום השמור לשמו של היורש השארתי ריק, אתה מבין, לא ציינתי את שמו בכתב־ידי… העולם מלא אי־אמון וחשדות, ומישהו היה עלול לחשוב שניסיתי להשפיע עליו. אבל אם הוא עצמו יחתום וימלא הכל בכתב־ידו, שום בית משפט לא יוכל לפקפק בתעודה זאת.

מוסקה: אדוני יוכל לסמוך עלי!

וולטורה: אבל, אל תלחץ יותר מדי… אני יודע, לעתים תכופות זה מרגיז את הגוססים, כשמזכירים להם את המוות, והרי צוואה היא מה שנקרא בלשוננו אינסטרומנטום מורטים… לכן, נהג בזהירות. הבאתי את גביע הזהב הזה, אולי תראה לו אותו ותאמר שאני נדבתי אותו…

מוסקה: אה, כמה שאתה מכיר את לב האדם! אבל מה הפלא, עם הנסיון שלך, אילוסטריסימו! כמה שהוא ישמח! אבל תוכל להווכח בזאת בעצמך, אני הולך להעיר אותו. (מרים את המסך מעל המיטה) אדון וולפונה, האדון הנוטריון הגיע, כמו תמיד הראשון, לשאול לשלומך…

וולפונה: (בקול חלוש) תודה… הרבה תודות.

מוסקה: ותאר לך, הוא הביא לך גביע זהב כדי שתשתה ממנו לבריאותך.

וולפונה: הא, ידיד אציל… ידיד בעל נפש גדולה… אמור לו, שהייתי רוצה לראותו לעתים תכופות…

מוסקה: (אל וולטורה) אתה שומע [–] שדיברתי אמת?

וולפונה: תביא אותו הנה… אמנם בעיניים שלי כבר אינני יכול לראות שום דבר, חוץ מהחושך… אבל אני עוד יכול לנגוע ביד… למשש…

מוסקה: (נותן לו את הגביע) קודם את הגביע!

וולטורה: (מתקרב) איך אתה מרגיש, ידידי המכובד?

וולפונה: זהב… הא, כמה שזה כבד, כבד… זהב טוב… הא. איזה חבר טוב יש לי… לא שוכח את ידידו הגוסס…

וולטורה: לו יכולתי לקנות למענך בריאות במקום זהב!

מוסקה: (הצידה) זה עוד יעלה לך ביוקר!

וולפונה: אמת, אמת! מה יועיל לי עכשיו כל כספי… שלושה בתים… ארבע מאות אלף דינרים… אניות… אבני־חן… מה יעזור כל זה לוולפונה המסכן, שנעזב מכולם…. הא, רק אתה לא עזבת אותי, רק אתה נשארת לי…

מוסקה: (בשקט) אתה שומע?

וולפונה: לא נותר לי זמן רב… מי יתן ויסלח לי האל את חטאי… הא, יותר מדי השתוקקתי לכסף, ועכשיו הוא לוחץ על ליבי… רימיתי בני־אדם…

וולטורה: אתה? אף פעם לא! הרי אתה האיש ההגון ביותר בונציה!

וולפונה: כמה טוב אתה… לא אשכח אותך, תראה… רק אחת אני מבקש ממך, להתפלל לזכר נשמתי העלובה… הא, כמה שאני עייף, עייף…

מוסקה: (מוריד את המסך, אל וולטורה) אתה רואה, דיברתי אמת.

וולטורה: הא, לו היתה זאת אמת! לו היה זה ממש כבר הקץ!

מוסקה: זהו הקץ. כאשר יתחזק קצת, אמזוג לו יין בגביע שלך ואגיש לו את הצוואה והוא יחתום עליה.

וולטורה: אתה באמת ברנש הגון.

מוסקה: כן כן, ככה אתה אומר עכשיו. אבל מחר, כשאדוני הטוב יהיה מת, יגרשו אותי מהבית. לך יש אשה וילד, ובבית הזה לא יהיה מקום יותר בשבילי. אה, לו לפחות היית מוכן להרשות לי להיות שומר סף, או משרת, או נער מטבח, ורק לא לגרש אותי מביתך, לא לגרש את מוסקה המסכן!

וולטורה: מה אתה מדבר! אתן לך ללכת? כמו בן תהיה לי! הנה – (נותן לו כסף) וזוהי רק מיקדמה.

מוסקה: (נושק את ידו) אה, איזו נפש גדולה יש לאדוני! עוד היום אביא לך רשימה מדוייקת של כל החפצים בבית, כדי שתכיר את רכושך, ואני אשמור עליו: כאשר רק יוציא את נשמתו, מיד אני בא אליך בריצה… (דופקים בדלת) אוי ואבוי! דופקים בדלת. זה בודאי הרופא או הכומר ואולי סתם טרחן. מוטב שתלך עכשיו, כדי שאיש לא יראה אותך. הם יכולים הרי לומר – ואתה יודע למה אנשים מסוגלים בניבזותם – הם יכולים לומר שאתה נדחקת אל הירושה. מוטב שתלך, ואל תדבר עם איש מאנשי הבית, כולם כדת מלחכי פינכה.

(וולטורה מסתלק מהר).

וולפונה: (קופץ מהמיטה) אתה נבז מתוק; מוסקה שלי, תוכי מצויין למדת יפה את התורה אצלי. אה, עורך הדין הנפוח נכה הרגליים הזה. איך שהוא מצניע יפה את תאוות הבצע שלו מתחת לגלימה השחורה! אבל, הוא ייאלץ להיפרד מעוד קערות זהב. (אל מוסקה) איזה מנוול מחכה בחוץ?

מוסקה: קורבינו.

וולפונה: זה לפחות איננו מתעטף בגלימה, הוא סתם מנוול עירום. אבל לזה אני מתכונן לנמר את העור, עד שיהי צבעוני כפרוות קוף. תקלף את עורו, מוסקה, תעקור את ציפוניו מאצבעותיו, יש לו יד קשה לנבל, ואני כבר שדדתי אותו מכל הצדדים. ובכן, לעבודה…

מוסקה: ואתה: השתעל כראוי גלגל בעיניך, תיאנח כמו מפוח, ותראה שזה ישתלם! (לוקח את הגביע: מעמיד אותו על השולחן) תעמוד כאן ותתרבה!

(הוא מכניס את קורבינו) שקט, שקט, בדיוק עכשיו הוא הצליח להרדם קצת.

קורבינו: הייתי רוצה שיירדם כבר לעולם.

מוסקה: לאט, לאט. מדוע אין לך סבלנות! הרי אתה יודע היטב שהכל מובטח לך ושאני דואג לך!

קורבינו: אבל אין בטוח כמו שבטוח. האם רואים את הסוף מתקרב?

מוסקה: כל הלילה הוא התפתל מכאבים והתחנן לאלוהים שיביא קץ לסיבלו.

קורבינו: אם יש אלוהים הוא מוכרח לעשות את זה. אבל שמע, מוסקה, הבאתי כאן מין בקבוק קטן שהרופא נתן לי. הוא אומר, שהבקבוק מרדים באופן יוצא מן הכלל!

מוסקה: (הצידה) מרדים עד שלא מתעוררים יותר.

קורבינו: תמזוג את זה בתוך היין של וולפונה, וכאשר יהיה צמא תגיש לו. מדוע הוא חייב לסבול?

מוסקה: זה יהיה קשה מאוד, אדון קורבינו, מפני שיש לו דעות קדומות נגד רפואות ונגד רופאים. כבר מזמן רציתי להזמין רופא מצויין…

קורבינו: רק לא רופאים! לפעמים הם בכל זאת עוזרים! (בכעס) כשצריך למות, אז מתים וזהו זה. רק לא למשוך סתם ולא לסבול סתם. צריך היה לאסור מטעם המדינה את כל הרופאים האלה המתערבים בענייניו של אלוהים! וחס וחלילה שלא יעלה בדעתך להזמין דווקא עכשיו את אחד מאותם פטפטני הלאטינית השחורים. הרי הצוואה כבר מוכנה…

מוסקה: זהו. הגענו לנקודה סריחה. (צולע) בדיוק כרגע לרוץ אליך כדי לזרז אותך לבקר אצלו מהר. אמנם הכל כתוב, אבל לא נוסח באופן סופי, ושמו של היורש עדיין לא נכתב שם…

קורבינו: שמים, רעם ותותחים. הצוואה עוד לא מוכנה והאיש עלול להתפגר בכל רגע! תביא מהר רופא, מיד, הוא מוכרח לעכב את הגסיסה, להחזיר אותו מיד להכרה מלאה! איזו ניבזות הצוואה עוד לא מוכנה והמוות עוד עלול להוציא אותו מידינו! רעמים וגיהנום! אבל מה זה שלפני רגע ראיתי את הנוטריון יורד במדרגות?

מוסקה: האדון הנוטריון… כן כן, האדון הנוטריון… ברנש משונה ביותר. אף פעם לא התעניין באדון וולפונה ופתאום הוא מתחיל לרקד סביבו… בא בעצמו לחבר את הצוואה. חינם אין כסף, חתם, רשם…

קורבינו: חינם? הרי זה הקמצן הגרוע ביותר שבין המנוולים שבנמצא. אהה, גם החמור הזה היה רוצה להגיע אל האבוס!

מוסקה: לא לא! זה בכלל לא כך. האיש הזה הוא דווקא די נדיב, הייתי אומר. תתסתכל למשל על הגביע הזה. הכל זהב. תראה כמה הוא כבד. והוא הביא את זה היום במתנה לאדון וולפונה.

קורבינו: כדי לגזול את הירושה מתחת לאפי.

מוסקה: לא הייתי אומר.

קורבינו: אבל אני הייתי אומר! תשמע ממני, הוא כבר מריח את ריח הפגר, הצבוע הזה, שודד הגוויות המלומד הזה! בכל מקום שמשהו מסריח, שם הם מופיעים, השודדים בגלימות השחורות. ומה עשה וולפונה? האם גרש אותו? מה הוא אמר לו?

מוסקה: (מיתמם) מה אומר לך, הם כל כך מוזרים, הזקנים האלה! תראה, הנה הוא שוכב, בעוד רגע יתפגר, ובמקום לחשוב על תשובה וחרטה ועל יום הדין, מהו עושה? הוא שמח כמו תינוק על הגביע הזה שקיבל במתנה. “כבד” הוא אומר, “זהב כבד”, “זהב טוב”, “ידיד טוב”. הוא כבר לא שולט בשיכלו, זוהי האמת. מי שיתן לו משהו במתנה, הרי הוא חושב אותו לידיד של אמת, אפילו היה זה רוצחו של אביו. אבל מה אני מספר לך, אתה הרי יודע איזה מין מטומטמים הם הזקנים!

קורבינו: (רועד מכעס) לעזאזל ולכל השדים, כולם נותנים מתנות, ציידי הירושה, השודדים, ולכולם יש כסף. מניין להם כל הכסף הזה? ואני עוד מעט הולך לשבת בבית הסוהר בגלל חובות. אני מוכרח לסלק את עורך הדין הארור הזה, הוא המסוכן מכולם. אתה חושב שלא הייתי מביא משהו לוולפונה? הנה, למשל, עשיתי אותו לשותף בעסקים שלי. בבקשה ממך, אמור לו זאת. ואמור לו שמהיום אנחנו שנינו מתחלקים בכל. והנה כבר מהתחלה, שלוש מאות דינרים.

מוסקה: מה שנתת לי עכשיו ביד, זאת הרפואה הכי טובה. היחידה בכלל שיכולה להעיר אותו. תיכף תראה איך אני הולך אליו ומצלצל לו עם הדינרים באוזניים, ואני אומר לך: כאשר הקמצן הזקן הזה שומע צילצול דינרים, הוא מסוגל לפוצץ את המכסה של ארון המתים. שים לב ותראה, אני עוד אצליח לעורר אותו. (בקול רם למיטה) מר וולפונה! ידידך קורבינו כאן.

וולפונה: (איננו זז)

מוסקה: (מצלצל במטבעות) הנה… דינרים, כסף… מצלצלים… שלוש מאות דינרים! אדון קורבינו הביא לך אותם!

וולפונה: (מתעורר) מה? קורבינו… שלוש מאות דינרים… מה אמרת, שלוש מאות אמרת? הרבה כסף! (משתעל) אה, ידיד טוב… ידיד אציל… יש להודות לו.

מוסקה: אתה רואה, אתה רואה? ידיד טוב הוא קרא לך! את זה הוא לא אמר עוד לאף אחד! ועכשיו מהר, אם אתה יכול להוסיף לו עוד כמה מילים מתוקות על הדינרים!

קורבינו: אה, מר וולפונה, הלב דואב לראותך סובל כה! את דמי הייתי שופך ומגיש לך במתנה, אילו ידעתי שזה יכול לעזור לך. אשתי כורעת על ברכיה כל היום בתפילות לשלומך, וכאשר אני מצליח בעסקים אני חושב רק עליך, איך לעשות אותך יותר עשיר. האמן לי שהדינרים העלובים האלה הם רק התחלה!

וולפונה: (בהתרגשות) איזה טוב לב! (משתעל) וכל כך הרבה ידידות למעני, חולה מסכן (משתעל). אוי ואבוי, את נשמתי אני מוציא בשיעולים האלה (משתעל). מוסקה, המטפחת!

מוסקה: תראה, הוא בוכה.

וולפונה: אלוהים ישלם לך ואני אדאג לכך (משתעל). עוד תדבר טובות על וולפונה המנוח המסכן (משתעל). עוד תאמר: הוא חשב עלי עד הרגע האחרון… (משתעל) כאשר שכב גוסס על ערש דווי.

(דופקים בדלת)

קורבינו: לכל הרוחות, מי עוד בא הנה! הרי הכל כבר עמד להסתדר על הצד היותר טוב! עוד רגע והייתי דוחף את העט לתוך ידו!

משרת: מר קורבצ’יו למטה, הוא לא יכול לעלות בעצמו במדרגות, האחרים כבר עוזרים לו.

מוסקה: תביא אותו, בשם האלוהים.

קורבינו: מה הוא יכול לרצות כאן, המלווה בריבית הזה, הגוויה הזאת? הרי הוא בן 75, המנוול! ומזה חמישים שנה לא הפסיק להרוויח אפילו לרגע – מה הוא מחפש כאן?

מוסקה: או, הוא בא סך הכל כדי להעריך את התכשיטים. התכשיטים שלך, כמובן. תמיד נדמה לו שאפשר עוד לקנות ולמכור. לך עכשיו, אדון קורבינו, אחרת אתה עלול לעייף את האדון וולפונה, ואני עוד צריך לטפל בו.

קורבינו: לא, מוסקה הטוב שלי, אני מכאן לא זז! אני רוצה לראות מה מעשיה של הגוויה הזאת כאן. אם אתה חושב שאני אתן לצבוע הזה לגנוב ממני את הפגר, הרי אתה טועה. לא לא. אני נשאר. אני נשאר!

וולפונה: (מהמיטה, משתעל וקורא) מוסקה!

מוסקה: (קופץ. בשקט) הוא לא רוצה להסתלק, המנוול. והרי עלינו למרוט עוד כמה נוצות זהב מקורבצ’יו.

וולפונה: גרש אותו. לא חשוב איך. הוא חייב להסתלק! הוא מקלקל לנו את כל העסק. הוא הזיע, עכשו תשפוך עליו מים קרים.

מוסקה: תיכף תראה איך אני מסלק אותו. אני אצמיח לו מהר זוג כנפיים על אחוריו. הרי הוא קנאי כמו טורקי כפול, ואני הולך לצבוט אותו בזנבנבו. (אל קורבינו) ועכשיו, ידיד נכבד, מילה אחת קטנה בעניינים עדינים. מה שלום רעייתך היפה, פאר ונציה?

קורבינו: (מרגיש לא נוח) מה פתאום יפה? מי אמר שהיא יפה? מה זאת אומרת פאר ונציה? איזה מין פיטפוטים אלה!

מוסקה: מה זאת אומרת! הרי כל העיר מכירה את קולומבה היפה! כשהיא עוברת בככר סן־מרקו ביום ששי, בדרכה לכנסיה, כל בחורי החמד של העיר נהפכים לאדוקים! לא שמת לב כמה צעירים יפים התחילו להתפלל בזמן האחרון? לומר לך את האמת, כשאני שומע את כולם מדברים עליה, זה מעורר גם בי חשק.

קורבינו: (מגמגם מכעס): מה מה מה, מה אמרת, פירחח! בכנסיה אתה אומר?

מוסקה: בטח שבכנסיה. בכל יום ששי, כל העיר שם.

קורבינו: אהה, בכנסיה… אני אלמד אותה להתפלל! כל העיר… כל ונציה… אהה! אני מוכרח ללכת לבדוק את העניין מיד.

מוסקה: אני אלך אתך.

קורבינו: (דוחף אותו בכעס) עוד זה חסר לי, פירחח שכמוך! עוד רגע אני מפצח את עצמותיך! אתה תשאר כאן אצל אדונך… ואני אלך בעצמי להתפלל בכנסיה!

(הוא בורח. בדלת הוא נפגש בקורבצי’ו)

(לקורבצ’יו, בלעג) מי זה, אם לא האדון קורבצ’יו בכבודו ובעצמו! זאת אומרת שאתה עדיין חי? סיפרו לי שרגליך משותקות, שבכלל אינך יכול לזוז, והנה אתה עולה את המדרגות בקפיצה! כנראה שיש לך כאן איזה עסק מעניין עם כמה מאות אחוזים רוח, אם אתה עוזב לשעה קלה את ארגזי זהבך. אני מאחל לך הרבה הרבה מזל.

קורבצ’יו: (ישיש מרעיד, רגליו חצי משותקות, פרצוף מצומק) תודה… חי… מכיר את רגשותיך… לא יותר טוב מהאשראי שלך… לא הייתי מלווה על זה עשרה סולדים חלודים…

קורבינו: מי צריך את ההלוואות המחורבנות שלך. הרי איש לא נשאר בחיים אחרי שחנקת אותו בריבית שלך. רק כסף רק כסף. לגרוף ולגרוף ולגרוף. שמור עליו יפה, הוא יכול פתאם יום אחד להתחלק לך מהידיים.

קורבצ’יו: אל פחד… שומר עליו יפה… כמו שאתה שומר על אשתך.

קורבינו: לכל הרוחות! מה פתאם אשתי מעניינת אותך?

קורבצ’יו: ומה פתאם העסקים שלי מעניינים אותך?

קורבינו: אשתי.. מה זה כל מה שהם מפטפטים כולם! (לקורבצ’יו) הלואי והשד ישבור לכולם את המפרקת! (הוא בורח)

קורבצ’יו: איש בלתי נעים. חוצפה הרבה. כסף מעט. מה אחד כזה רוצה כאן?

מוסקה: (מיתמם) מה הוא רוצה? ירושה הוא רוצה! מי זה בא לבקר אדם הנמצא בין הרופא והקברן?

קורבצ’יו: אני… הה, הה… אני… הה, הה… אני דווקא מתבונן ברצון בגוססים. ראיתי כבר הרבה, ובכל פעם אני נהנה יותר. אני בן 75. ארבעה אחים היו לי וכולם מתו לפני. וגם אחיות וידידים, ושונאים, ואני עדיין חי… קובר את כלם… יש כאלה שהכרתי אותם יונקי שדיים, אחר־כך הם גדלו, ועכשיו הם שוכבים, סוף סוף. כחולים, קרים, מתים, הה הה… וקורבצ’יו הזקן עומד ומסתכל בהם ועדיין חם לו בפה. והדם עדיין זורם לו באצבעות… עדיין מסוגל למשש כסף… עדיין יכול ללכת, לעבוד ותמיד להרוויח. הה הה… נעים, נעים לראות עוד גוסס, ולהישאר בחיים אחרי כולם… וגם אחרי זה של עכשיו… תסתכל עליו! חי לו חיים עליזים, צעיר, יכול היה להיות בני, וכבר רגל וחצי בקבר… מעניין מאוד להתבונן בו… הה הה… איך המצב היום?

מוסקה: רע, רע מאוד.

קורבצ’יו: טוב מאוד, אתה מתכוון להגיד… הה הה… מה עם הדופק? יש משהו?

מוסקה: יש משהו, אבל הוא דק כמו רגל של זבוב.

קורבצ’יו: טוב מאוד. ואיך הנשימה?

מוסקה: מצפצף כמו עוגב.

קורבצ’יו: טוב… הה הה… והשתן?

מוסקה: אדום כמו יין בורגונדי.

קורבצ’יו: (משפשף ידיו) יפה, יפה… והלשון?

מוסקה: נפוחה, צהובה, וקשה כמו סוליה.

קורבצ’יו: יוצא מהכלל! ואיך הזיעה, לוהטת או קרה?

מוסקה: קרה כמו זנב נחש.

קורבצ’יו: הה הה, אם כך, זה מתקרב,,, אני מכיר… ראיתי הרבה… עוד מעט יתחיל להיות שמח… ואחר־כך אין אויר. מנסה לנפח את הריאות, אבל שום דבר… ואחר־כך כחול, ואחר־כך חיוור, הה הה… הנה זה מתקרב… ואחר־כך מתקשה, לא מרגיש כלום יותר… אוזניים סתומות, עפעפיים צהובים… הה הה… מכיר את זה… זה מתקרב.

מוסקה: אוי ואבוי לי, אתה כל־כך צודק! הרי זה בדיוק כפי שאתה מתאר זאת! מהבוקר הוא שוכב לו, האדון וולפונה, לא שומע, לא רואה, לא מרגיש. אתה לא מאמין? (צורח על וולפונה) וולפונה! בן בליעל? האם כבר התפגרת? האם סוף סוף נפטרתי ממך, רועה זונות, עכבר שוכב על דינרים, תייש מסריח שכמותך? (לקורבצ’יו) אתה רואה, אפשר להגיד לו הכל, הוא רק לא שומע. אפשר לנגוע, הוא לא מרגיש.

קורבצ’יו: (מתקרב אל וולפונה, נוגע בו במקלו): הי, תקום פגר, בפני אדם זקן… הרי אתה צעיר, פגר שכמוך, יש לך רגליים חזקות יותר… תקום… הה הה… כמה לעגת לקורבצ’יו הזקן, שהוא קמצן וכילי, שהוא שונא את עצמו ואת האחרים… הה הה, מי לועג למי עכשיו, נער זוהר שכמוך, נואף צעיר! הנה אתה מתפגר, וקורבצ’יו הזקן נשאר וממשיך לחיות אחרי כולכם, והוא עוד יירש את כל כספיכם, וישכב על הסדינים שלכם ויגור בבתים שלכם… הה הה… פגר… לא יכול לצחוק יותר… כמה אהבת לצחוק! הה הה… ועכשיו מי צוחק? (מוריד את המסך, אל מוסקה) תכין מיד את הצוואה… אני רוצה לקבל בחזזרה מיד את כספי… ארבעה עשר אלף דינרים, ועוד שלושת אלפים עם האחוזים… הה הה… אני ידעתי שאחיה אחריו! הוא אף פעם לא עושה עסקים לא בטוחים, קורבצ’יו הזקן… תכין את הצוואה!

מוסקה: הצוואה… כן… מה, אתה לא יודע? אדון וולפונה הזמין להיום שוב את הנוטריון. הוא רוצה עוד… איך הוא אמר… לעשות, איך קוראים לזה… קודיצילום. שינויים בצוואה…

קורבצ’יו: מה? צוואה חדשה? לשם מה הקודיצילום? הרי ראיתי שהוא הוריש לי עשרים אלף דינרים… במו עיני ראיתי… לעולם לא הייתי נותן לו כסף! אני עושה רק עסקים בטוחים. זה בדיוק כמו שטר חוב. הוא לא יכול לשנות שם אף מילה.

מוסקה: תראה, הנה האדון הנוטריון נתן לו במתנה את גביע הזהב הזה, ומר קורבינו השאיר כאן היום שלוש מאות דינרים. לכן, הוא היה רוצה לחשוב גם עליהם.

קורבצ’יו: אבל זה יקטין את חלקי! אני לא אסכים!

מוסקה: אתה לא מכיר את הטיפש המסכן הזה, וולפונה. מי שנותן לו מתנה, נחשב אצלו לידיד! לו היה לך קצת שכל, היית מהר מוסיף כאן איזו מתנה קטנה, ואז הייתי יכול ללחוץ עליו שיפריש לך תוספת הגונה.

קורבצ’יו: איזה בזבוז! (נוגע בגביע) זהב, זהב טהור! שלוש מאות דינרים… אין לי יותר… אני עני…

מוסקה: אולי הטבעת הזאת?

קורבצ’יו: הטבעת! שלושים קאראט! היא שווה אלף דינרים… בעצמי שילמתי בעדה מאה ועשרים… לא לא, יותר מדי, יותר מדי…

מוסקה: הרי אתה נותן אותה רק לכמה שעות. ברגע שהוא מתקרר, אני מוריד את הטבעת מהגוויה!

קורבצ’יו: יש בזה משהו… הרי למעשה הוא כבר מת… הנה, קח את הטבעת, תראה לו, אם עוד יתעורר… וכשימות, תחזיר לי אותה מיד. הנה, קח (נותן לו כסף) זה בשבילך. ותזכור: מיד בחזרה, ישר מהאצבע, לפני שמישהו יראה! איזו טבעת יפה, מבריקה, אש! רגע, רגע, אולי כדאי להחליף אותה? אולי ארוץ הביתה ואביא טבעת מפח? הרי ממילא הוא לא מרגיש שום דבר…

מוסקה: מה אתך! הרי לא תמצא אותו חי כשתחזור! אני מציע לך להסתלק עכשיו, אחרת ירגישו בזאת האחרים.

קורבצ’יו: למה הוא לא מת כבר? הוא מעצבן אותי! פעם זה עשרת אלפים דינרים… עכשיו הטבעת היפה הזאת… קשה לעשות עסקים בימינו! (הוא מסתלק)

וולפונה: (מתרומם מהמיטה) הוא הלך?

מוסקה: הלך וגם השד לקח אותו.

וולפונה: נעל את הדלת. (קופץ מהמיטה וזורק מעליו את השמיכות) יפה שגרשת אותם. עוד רגע לא הייתי יכול להתאפק. הבטן שלי כמעט התפקעה מרוב צחוק! אתה יודע? אתה בסדר! חבל שלא החלטת להיות ספר. סיבנת אותם יפה מאוד. ואחר־כך גילחת אותם יפה מאוד. בכלל נדמה לי שהבוקר עשינו עבודה יפה. בהחלט יותר נעים מאשר לשדוד כנסיה, או למכור דגים בשוק. ועכשיו לעבודה! את הגביע הזה, מתנתו של מר וולטורה, תמלא עכשיו ביין. ואת, טבעונת שלי, בואי וקיפצי לי על האצבע, כדי שלא יהיה לך קר. ואתם, דינרים עליזים שלי, תנעימו לי בצילצולכם את הסעודה, מפני שעכשיו, מוסקה מתוקי, אנחנו הולכים לסעוד את ליבנו בארוחת בוקר, לאחר יום עבודה מפרך. נזלול כמו רומאים, נשתה כמו גרמנים, נהיה עצלנים כמו הספרדים. אה, החיים כל כך יפים וקלים, כל זמן שהאל הטוב מצמיח טיפשים על פני האדמה כמו עשבים שוטים.

מוסקה: (מזיז את השולחן, הם יושבים לידו) סוף סוף אתה במצב רוח טוב, מבלה ונהנה. רק כך אני נהנה להיות טפיל עליך.

וולפונה: מה אומר לך, נערי? אני מקבל תיאבון רק לאחר שביצעתי איזו ניבזות מפולפלת או סתם נבלות עסיסית. רק אז מופיע אצלי באמת התיאבון. מה נעים יותר מאשר לשתות מגביע שנשדד מאחר? לחייך, מר וולטורה! ואל תדאג יותר מדי לבריאותי. לא אתה ולא האחרים. עוד בטרם תספיקו לדאוג לי כבר תהיו חולים פי שבעים ושבע ממה שהייתי אני בעיניכם. אוהו, אני עוד אתקע לכם נחשים לתוך המגפיים, ואת לשונכם אתן למאכל לכלבים. עוד תכירו את וולפונה! (אל מוסקה) כבר עידן ועידנים שלא נהניתי כל־כך מארוחת בוקר. אין תבלין טוב יותר לאכילה מאשר הקנאה. לחיי אדון קורבינו, לבריאותי, אדון קורבצ’יו.

מוסקה: כך אני אוהב אותך! כך אני נהנה ממך!

וולפונה: אתה בסדר. אתה לא מאחל לי שהתולעים יאכלו אותי, ואינך משתוקק לראות אותי בתוך ארון מתים. אתה ידידי לזלילה, לסביאה, לניאוף, ולכל רמאות עליזה. אבל שודדי הפגרים האלה, הכלבים הצבועים, אילו רק יכולתי להדליק את זנבם!

מוסקה: שתה, שתה, התענג ביין ואל תפליג במרירות. מה לנו ולכל המנוולים האלה.

וולפונה: אבל תגיד לי, מדוע הם לא מנוולים בצורה הגונה? מדוע אינם נכנסים ואומרים (הוא מתכופף לפני הארגז) אני אוהב אותך, הכסף של וולפונה. אני רוצה אותך, הכסף של וולפונה! מדוע אינם מבקשים ממני? מדוע הם נותנים לי? מדוע הם ממלאים את האויר בשקרים, גונבי הסוסים הללו, נבזים מתוקים מדבש שכאלה…

מוסקה: אבל אדוני, שוב אתה מתרגש! הרי רצינו להיות עליזים. חכה, אדוני, אני אצווה למנגן לפתוח במנגינות ולקרוא לנשים…

וולפונה: (מתרגז יותר ויותר) לא… לא ארגע, עד שאתן עוד מנה לציידי הפגרים האלה. הייתי רך מדי אתם. עדין מדי. מה עשינו להם, סך הכל? צבטנו אותם קצת, דיגדגנו אותם, אבל אותם הרי צריך לשרוף על המוקד, בעינויים כמו שעושים עם שודדי הים! אני מוכרח עוד לטלטל את השלד הזקן הזה שבא להריח אותי אם אני כבר מת, ומה לעשות לזה שרצה לתת לי סם שינה לנצח? מוסקה מתוקי, חשוב, חשוב, מה עוד אפשר לעשות להם! אמץ את מוחך…

מוסקה: קודם כל עלי להדיח את הפה ביין מכל השקרים. אולי נרפה מהם היום?

וולפונה: לא! לא אשקוט עד שאדע שגרגרתם בוערת כמו אש. אמץ את מוחך, נערי. הרי אתה בן בליעל ממולח, ולכן אני מחבב אותך. הבט! הדינרים של קורבצ’יו. הנה… עשר… לא, עשרים מטבעות זהב כולן שלך, אם אתה מוצא איזו תחבולה… משהו שיבער כמו פלפל.

מוסקה: בוקר טוב, עשרים דינרים! זה כמובן משנה את הכל! כאשר מכניסים לי מטבע למוח – הוא מתחיל לעבוד. אז ככה: יש לנו קורבצ’יו ויש לנו קורבינו. ואת קורבינו איך דופקים? רק במקום הרגיש ביותר, כמובן. הרי הוא קנאי כמו טורקי כפול… רגע… אתה יודע מה נעשה? אנחנו נעשה שהוא בעצמו יביא לך את אשתו כדי שתצמיח לו קרניים.

וולפונה: את אשתו? בלתי אפשרי!

מוסקה: אין דבר כזה שהוא בלתי אפשרי. אני מארגן את העניין הזה. הרי הוא כל־כך בוער מתאווה חולנית אל כספך, עד שתאווה זו מכסה על כל תאוותיו האחרות. הרי את אביו היה מוכן למכור לך לעבד. מדוע לא ישאיל לך את אשתו ללילה אחד? מה תאמר, אם הוא יביא אותה הנה, יבקש ממך לקחת אותה, וידחוף אותה בכוח למיטה שלך?

וולפונה: נפלא! נפלא! עוד עשרים דינרים, אם אתה מעלה את הנבל הזה בחכתך! ועכשיו, מה אתה זומם לעשות בנבל הזה, בשלד הזה קורבצ’יו?

מוסקה: קורבצ’יו? תן לי לחשוב! כסף כבר אי־אפשר להוציא ממנו יותר. זה כמו לחלוב תייש. אבל חכה! מצאתי! הוא בטוח שאתה גוסס, והוא מקווה להאריך ימים אחריך. הפגר המושאל הזה עוד מקווה! וכאן צריך לתפוס אותו. מה דעתך אם ניטע בראשו את הרעיון שהוא יקבע אותך ליורשו? רעיון גאוני! הוא ישמח להוריש לך את הונו ויצחק בליבו איך הוא מרמה את כולנו. ואז אתה ממלא את שקך במכה אחת. ובנו היחיד, הקפיטנו, הרברבן הזה, מה ישאר לו? הוא יזלול קש ויאכל דגים מלוחים יבשים.

וולפונה: תן לי לחבק אותך! אם אתה מצליח בזה, אני נותן לך את מחצית הירושה במתנה, ואז אתה יכול להחזיק לך טפילים משלך, כמוך, נבונים וזריזים. אך, כמה שזה נפלא! שחיתות כזאת מחממת את ליבי יותר מיין שרף. לעולם לא אבין את האנשים המדברים על שחיתות ועל ניבזות כמו שהטורקים מדברים על יין. הם בזים לשחיתות, מפני שהם פחדנים מדי. אילו ידעו איזה גרוי זה מעניק לחושים, אילו ידעו איך הגירוי הזה זורם אל רגליך ומרקיד אותך! הרי זה נפלא! אבל עכשיו עליך להזדרז בני, רוץ מהר…

מוסקה: מה? עכשיו? אוי, לא היום! אלוהים יודע שהיום כבר גרפנו די והותר.

וולפונה: לא, לא! רוץ מיד. זה כבר מדגדג לי. אני רוצה לראות איך העיניים שלהם מצהיבות. ואז אדע שהרעלתי את מרירתם. מהר, מהר! אני כבר רואה בעיני רוחי הא, הא, איך הקנאי המטופש הזה זורק לי את אשתו למיטה! תראה איך הוא יעמוד שם ולא יזוז כאשר אני מודד עליו את הקרניים. זה פשוט נפלא! הייתי יכול לצאת במחול.

מוסקה: ואני שוב צריך לקפוץ. רחם עלי, רחם עליהם!

וולפונה: לו היו רחמים בליבי אי פעם, לא היה לי כסף. מי שמרחם מגיע לבית מחסה לעניים, ואצל אנשים טובים והגונים אין להשיג יין טוב כמו אצלי. קדימה, הרם רגליים!

מוסקה: (מפהק) או – שוב לצאת… שוב לשקר… אוי…

וולפונה: (כועס) קדימה, אמרתי! קדימה, זבובון מזמזם שכמוך, או שאני עוזר לך לרוץ!

מוסקה: אוי, מתי אוכל לנוח קצת! הלואי שאלוהים יתן לך מרה חדשה, או שיתן לי אדון חדש!

(דופקים בדלת)

וולפונה: מי זה שוב? תציץ ותראה מי זה!

מוסקה: (מציץ החוצה) מיד, מיד! אני רק עושה לו חוקן! (חוזר בחיוך אירוני על פניו)

וולפונה: מי זה?

מוסקה: הוד מעלתה כלתך קנינה.

וולפונה: הזונה הזאת!

מוסקה: היא רוצה שתישא אותה לאשה. היא טוענת שעשתה למענך דברים שלא עשתה לשום אדם אחר. שכבה אתך שלוש פעמים חינם, וזה דבר שלא קרה לה מגיל 12.

וולפונה: אבל אני לא רוצה לראות אותה, את היצאנית המידבקת הזאת. גרש אותה.

מוסקה: את זה בבקשה תעשה בעצמך. לגרש נקבה שנתקפה בתאוות נישואין, זאת לא יצליחו לעשות אפילו תשעים שדים.

וולפונה: (רוקע ברגלו) אינני רוצה אותה, את הקרציה הזאת!

מוסקה: תתרגז קצת, למה לא? תראה כמה שהכעס שלך נעים לאחרים. הנה היא כבר עולה. עלה מהר על משכבך.

וולפונה: נבל. אתה משתעשע בי. אבל היא טועה. אני הולך להעמיד פני ישן, ולא אומר מילה עד שהיא לא תסתלק.

(נשכב בזעם על המיטה, סוגר את הוילון)

קנינה: (זונה מלאת גוף, מפורכסת, נכנסת מהר): בוקר טוב, טפילון!

מוסקה: בוקר טוב, זנזונה!

קנינה: מה שלום אדוננו?

מוסקה: מחורבן, מחורבן. עכשיו הוא ישן ואת באת לחינם.

קנינה: אצלי אין חינם. אני אחכה עד שיתעורר. אחת משלנו למדה סבלנות אצלכם הגברים.

מוסקה: (בלחש) אני מאחל לו בדיוק את זה. (בקול רם) אמרי לי, שפחתה החרוצה של אפרודיטה, איזה שד נכנס בך להתעקש על נישואים עם המררה הגוססת הזאת? הרי את עשירה, וכסף יש לך כמו זבל, בכל ערב את מקבלת שלושה אורחים חמודים, וזה עסק יותר טוב משל האפיפיור – אז איזה שד התלבש עליך לבקש טבעת נישואין מהממורמר הזה שרגלו בקבר. וחוץ מזה, הרי תשתעממי אתו עד מוות.

קנינה: כן, טפילון שלי, זה מסוג הדברים שאתה לא תבין. משעמם אמרת? פעם גם אני חשבתי ששיא השיעמום הוא כשיש לך תמיד אותו הגבר. אבל, תשמע ממני, כאשר במשך 12 שנה את נמצאת כל הזמן עם אחרים, לילה לילה, וכמו שהם אחרים ככה כל אחד מהם רוצה, אומר ועושה אותו דבר. אז גם זה נעשה משעמם במשך הזמן, ונמאס לי. ואז חשבתי לעצמי, למה שלא תנסי להיות פעם אחת עם גבר אחד. והכי טוב זה גבר חולה. גבר חולה לפחות נותן לך מנוחה בלילה, אבל בכל זאת הוא ישן לידך – מפני שלישון לבדי אני כבר לא יכולה להתרגל – הרבה הוא לא יחיה יותר, וולפונה הטוב והמסכן, אז מדוע שלא אנסה זאת פעם?

מוסקה: רעיון לגמרי לא רע.

קנינה: ובכלל, לך אני יכולה לומר זאת, טפילון, אני לא לגמרי בסדר. לפני שלושה חודשים, אתה זוכר, כאשר חזר הצי המנצח מקפריסין, וחיסלנו את הטורקים, היתה מהומה שכזאת, והתלהבות לאומית שכזאת, וכולנו איבדנו את הראש – וגם אני. הייתי קצת משולהבת מדי, ופחות מדי זהירה. כך שבעוד כמה חודשים יוולד למדינה הזאת עוד חייל קטן אחד. תראה, סבתא שלי היתה ממזרה, ואמא שלי גם כן לא היתה חוקית, וגם אני. והרי צריך שיהיה סוף לכל זה, נכון? אתה מבין אותי, ותעזור לי, שישא אותי לאשה – אתה יודע, ככה ככה. אתה מבטיח לי לשכנע אותו?

מוסקה: כמובן.

קנינה: ואז תוכל, טפיל חמוד שלי, להיטפל גם אלי. אתה נער מאוד נחמד, וכמו שאתה עוזר לו לשתות את היין שלו, כך תוכל גם לעזור לו אצל אשתו. רק תבטיח לי ללחוץ עליו במקומות הנכונים, וגם מהר, כי מה אני עושה אם פתאום הוא מחליט להקדים את מותו? דווקא הוא היה די בסדר, כששכב אתי, אבל עכשיו, אלוהים, מה יהיה אם הוא ימות קודם?

מוסקה: יהיו מאה אחרים.

קנינה: אני לא מכירה אפילו אחד כזה.

מוסקה: יש לי הצעה בשבילך. קורבצ’יו הזקן. הוא עשיר כמו קורח, זקן כמו מתושלח, וכרוך אחרי נקבות כמו תלמיד מחושקן. כדאי לך לנסות לגשת גם אליו, תראי לו מה שיש לך, ומה שיש לך ידליק אותו – וכך יהיו לך שתי ציפורים ביד.

קנינה: אתה נער מתוק. אני אוהבת אותך. תאמין לי, אתה היחיד שאיתו אני מוכנה לעשות זאת חינם. אחרי שתים עשרה שנה. מצויין, מצויין! ועכשיו אני רצה ישר מוולפונה אל קורבצ’יו ואתה תקבל כבר עכשיו נשיקה כמיקדמה, ואם אתה רוצה יותר, אז רק תגיד!

מוסקה: תודה, מותק, אבל אני עסוק. מוכרח לרוץ! אני עכשיו בשרות פעיל. יש עסקים דחופים, ולא כל־כך מתוקים כמו הדברים שלך.

קנינה: אז מה לעשות? להישאר כאן לבדי?

מוסקה: תשבי על יד המיטה שלו.

קנינה: (מתקרבת למיטה) אבל הוא לא זז! אני רואה רק את הגב שלו. תשמע איך הוא נוחר. אז לשבת כך ולחכות עד שהוא יתעורר, הנוחר המחרחר הזה!

מוסקה: (כבר ליד הדלת) תשארי בשקט, ובכלל תתרגלי להיות שקטה בשעה שהשני ישן. וכדאי לך להתחיל להתרגל כבר, כדי שתדעי את הטעם של נישואים עם ישיש קשיש.


תמונה שניה    🔗

בית קורבינו. חדר מרוהט בפשטות. קולומבה, אשת קורבינו, אשה צעירה ונאה, יושבת ורוקמת. קורבינו נכנס בשקט מאחוריה ופונה אליה פתאום.


קורבינו: איפה היית הבוקר?

קולומבה: (נבהלת): אוי, ישו אלי!

קורבינו: אהה, נבהלת, אה? ופתאום את מחווירה. (תופס אותה) איפה היית, אשה בוגדנית? עם מי היית, משוטטת לה בכנסיות, כמו זונה קדושה?

קולומבה: בשם אלוהים… היכן היה עלי להיות, אם לא פה בבית..

קורבינו: הא, הא, הא, כאן בבית! ומדוע החוורת? ממה נבהלת כל־כך?

קולומבה: איך יכולתי לא להיבהל, כשאתה מתנפל עלי כמו נמר.

קורבינו: היית בבית… ואני צריך להאמין לך! הישבעי לי כאן, מיד, שזאת אמת – או שאני חונק אותך… תישבעי כאן, לפני הצלב, שלא יצאת היום מהבית. הנה! (הוא סוחב אותה אל הצלב)

קולומבה: מה קרה לך? אני נשבעת באל הקדוש, אני נשבעת במדונה המטיבה, שלא יצאתי היום מהבית. (בוכה) עכשיו אתה מאמין לי?

קורבינו: שיאמין לכן השד! כאשר הדבר הזה מוצא חן בעיניכן, אז אתן מוכנות להישבע בשמיים ובארץ. אבל אותי את לא תרמי. (תופס אותה) מתי ראית את מוסקה בפעם האחרונה?

קולומבה: (בוכה) אתה מכאיב לי! ואני בכלל לא מכירה אחד בשם מוסקה.

קורבינו: לא מכירה אותו! הא הא, איזה מין שקר רענן! את לא מכירה אותו. אבל הוא מכיר אותך, יונתי. פאר ונציה הוא קורא לך. והוא יודע שאת הולכת בכל יום ששי לכנסיה. ואיך הוא קרץ בעיניו המנוול. הוא יודע עליך הכל! מנין?

קולומבה: אלוהים! איזו מין לשון רעה! מה עשיתי לו, לאיש הזר, הפוגע בכבודי! שאלוהים יסלח לו! כאן ישבתי כל הבוקר, כאן ליד החלון…

קורבינו: ליד החלון! הפתוח! (סוגר החלון בדפיקה) כמה פעמים אמרתי לך לא לשבת על יד החלון?

קולומבה: אבל היה כל כך מחניק, אז פתחתי אותו קצת…

קורבינו: בטח, בטח. כדי להראות את עצמך לנערי החמד, לשוחח, להשליך מבטים, להחליף סימני סתר, לדוג מכתבים. אוהו, אני יודע בדיוק מה עושה אשה שיושבת על יד החלון. הם עוברים ברחוב, מקשקשים בחרבות, מצרצרים במנדולינות, הולכי הבטל הטפילים האלה. והבטלה מעוררת בהם תאוות, ומכיוון שהם מלאי תאווה, הם מושכים את הנקבות. אני לא תופס מדוע לא מקימים עמודי תלייה לגונבי הכבוד האלה, המשוטטים באפס מעשה מסביב לבתים, בזמן שהגברים ההגונים עסוקים בפרנסה! מאה פעמים אסרתי עליו להפגין את שדייך מבעד לחלון! (תופס אותה שוב) כמה מהם היו כאן? עם מי מהם דיברת? האם הם שלחו אליך למעלה סרסורות לזנות? כמה זמן ישבת כאן ליד החלון?

קולומבה: אבל אדוני, לא השלכתי החוצה אף מבט, אני מבקשת שתאמין לי! כאן ישבתי ורקמתי, רחוק מהחלון, כמו שמצאת אותי.

קורבינו: השקר שוכן עמוק בגופך, אבל אני אוציא אותו משמה. אלוהים, מה לעשות? זוג עיניים אחד לא מספיק כדי להשגיח על נקבה אחת. אה, אילו היה לי כסף, אילו וולפונה הזה היה כבר מתפגר! עשיר צריך להיות, עשיר! רק מהעניים גונבים את הנשים! כסף צריך שיהיה. ואז אני מצווה למלא את חלל החלונות בלבנים, קונה לי בית עם גן מאחוריו, שם את יכולה לטייל ולשאוף רוח, תחת השגחת הסריסים. סריסים! עשרים עיניים של הסריסים ואז אוכל אני לפעמים לעצום את עיני ולישון בשקט. אה, וולפונה הזה, אילו היה נופח סוף סוף את נשמתו! (לקולומבה) עוד פעם, אם אני מוצא את החלון פתוח, אני שובר לך את כל העצמות. אם את מוכרחה לזנות תיזני במחשבותיך, אבל לא בעיניך. כבוד יש לי, ואותו לא יקחו ממני!

קולומבה: אבל אדון. מדוע פתאום אינך מאמין לי? הרי שום אדם אינו יוכל לומר אפילו מילה אחת עלי…

קורבינו: איך הוא צחק… הצחוק הכלבי שלו… ואני לא אוהב אנשים צוחקים כאשר המדובר בי! (דופקים בדלת)

קולומבה: לפתוח?

קורבינו: תסתלקי מהר לחדר! איך היא מתרגשת, איך היא מאבדת את הסבלנות, איך היא מתה לראות עוד גבר! הסתלקי! חכי בחדר עד שאקרא לך! (קולומבה נעלמת לדלת צדדית. קורבינו פותח)

(מוסקה נכנס)

קורבינו: הוא מת?

מוסקה: להיפך.

קורבינו: מה זאת אומרת להיפך: אתה רוצה לשטות בי?

מוסקה: הוא חי מאוד, חי ותוסס ובועט. אני חושש מאוד שהשד לקח את הדינרים שלך.

קורבינו: (מגמגם) איך… איך זה יכול להיות… הרי היום ראיתי… הוא כמעט לא נשם כבר…

מוסקה: זה מה שהיה. אבל זה לא מה שעכשיו. עכשיו הוא מבריק ומתרברב ומתפוצץ מרוב חיוניות! תאר לעצמך, הוא כבר היה לגמרי כחול בפנים, והעיניים שלו התחילו להתגלגל, ואז עלה בדעתו של החמור הזה, המשרת, להזמין רופא. רופא יהודי! בא הרופא, נתן לו משהו לבלוע, ממלמל פסוקים מהקבלה שלהם, ופתאום – אדון וולפונה קופץ וצורח וצוחק ובריא כמוך וכמוני!

קורבינו: מה אמרתי תמיד? צריך לגרש אותם, את היהודים הארורים האלה! בכל דבר הם מוכרחים להתערב! אז מה, עכשיו הוא באמת מרגיש טוב?

מוסקה: כמו חזיר. כל הזמן מלקק את שפתיו מרוב הנאה. ומה אתה חושב, הוא רק הספיק לקום, לייבש את זיעת המוות מעל מצחו, אז מה אתה חושב הוא דורש? הוא דורש נקבה. ותיכף ומיד. הוא רוצה לנסות את כוחו. זה מדגדג אותו. וכבר הוא מרגיש את עצמו מלא תאווה וחזק. הרופא היהודי הזה לקח אותי הצידה, ואמר לי שזה רעיון מסוכן מאוד. שכל ההרגשה הטובה הזאת היא מדומה ועומדת על כרעי תרנגולת. שאין דבר יותר מסוכן ומחליש אחרי מחלה כזאת כמו הנאה מאשה. הוא עלול בקלות להיתקף בעווית ולמות בין־רגע. אבל התייש התאוותני הזה לא רוצה לשמוע. הוא צוהל כמו סייח, ודורש אשה כבר היום. הוא ציווה עלי לסדר לו מיד איזו נקבונת חמודה ומעוררת תיאבון…

קורבינו: לכל השדים! אם זה יזיק לו, הרי זה טוב לנו! עווית, אמרת? גם אני שמעתי שהיא תוקפת גברים זקנים דווקא ברגע היפה ביותר של חייהם. כן כן, תביא לו אחת באמת טובה, איזו זונה ממולחת ותוקפנית, אולי תמצא אחת שעושה את זה בנוסח צרפתי…

מוסקה: לא צריך לחפש הרבה בוונציה, כדי למצוא אחת כזאת! אבל אתה מכיר אותו, את הקמצן. הוא רוצה אחת חינם…

קורבינו: חינם… אז הוא יכול לחכות הרבה.

מוסקה: אתה טועה. אין לך מושג כמה שבני אדם הם אוהבי בצע… הנה, כאשר החנווני ממול רק שמע את זה, כבר הוא רץ אלי ומציע לשלוח הערב את בתו, בת 19, גזעית כמו נמר צעיר, ואחת משבע הבתולות הבתוליות ביותר של ונציה… הערב הוא רוצה להביא אותה. שקטה, צייתנית, רחוצה ונודפת בושם. וזה האב עצמו מציע! לכן באתי להזהיר אותך… מפני שאם בתו של החנווני, אז שלום לירושה היפה. אתה בטח יודע שאלוהים נתן לנשים בין רגליהן נימוק מסויים מאוד. והנימוק הזה עובד יותר טוב מכל הנאומים של דמוסטנס. והנימוק הזה בלע כבר יותר דינרים מכל הדוכסים של מילנו.

קורבינו: רעמים… וברקים… הערב, אתה אומר… הבת… בתו שלו עצמו…

מוסקה: כן כן, זה באמת אסון גדול. החנווני הטוב הזה יודע מה שהוא עושה – במכה אחת הוא גורף את כל הירושה לארגזו. האם יש בעולם ידיד אמת יותר טוב ממנו? מה שהוא מסוגל לעשות למען הידידות! בכל אופן, חשבתי שעלי למהר ולהודיע לך על כך. אולי יאיר האל את שיכלנו ונצליח להקדים את החנווני הערום הזה.

קורבינו: רעמים וברקים… הבת… הירושה… היום…. היום… הערב…

מוסקה: (בקלילות) ובכן, חשבתי שצריך להודיע לך, ועכשיו תהיה בריא ותחיה בטוב!

קורבינו: לא! חכה! רגע… הרי, אלוהים – תאמר לאדון וולפונה… לא! חכה… תאמר…. תאמר לו…

מוסקה: אולי תגמגם יותר מהר! וממילא אין לזה כל טעם – הוא חושב רק על נקבות וזה מה שמעניין אותו.

קורבינו: בשם אלוהים… חכה… אתה לא אמרת לי היום משהו… אשתי… אשתי…

מוסקה: אשתך? מה פתאום אשתך?

קורבינו: אתה אמרת שהיא יפה… שהיא צעירה… והרי אתה יודע, שאני ידידו הקרוב ביותר של וולפונה… לא כמו החנווני הזה… האם אין זה בעצם מחובתי… אני חושב, כדי שיבריא… שאני… שאני…

מוסקה: מה, שאני?

קורבינו: שאשלח אותה אליו… מה שהחנווני הארור הזה מסוגל לעשות, גם אני מסוגל לעשות למען ידיד! ומוטב ידיד מאשר איזה נער שעשועים שינסה איתה את כל שלושים ושמונה המטבעות של ארטינו… וולפונה הוא אדם הגון. הוא ידידי… תאמר לו, שיראה מי הידידים שלו באמת. היום אני מביא לו את קולומבה.

מוסקה: איזה רעיון אלוהי, יוצא מן הכלל! שמע, אתה יותר ערום מכל הערומים! חיים שלמים של עושר תמורת שעה אחת – והמתים אינם מדברים. הרי זה מעשה אומנות! אבל הזדרז מהר, כדי שנקדים את החנווני!

קורבינו: מיד אני בא. הו הו, חנווני טיפש! הבתולה שלך תימצא הערב דלת נעולה.

מוסקה: אני יכול בעצם למלא אצלה את מקום אדוני.

קורבינו: רוץ קדימה ותאמר לו… כן, תאמר לו שאני מאושר לשמוע על החלמתו ושהדבר הראשון שעלה בדעתי היה…

מוסקה: בסדר בסדר. ידוע.

קורבינו: להציע לו את היקר לי ביותר, לתת לו הכל…

מוסקה: כדי לקבל הכל… הבנתי. הרי אתה יודע שאני יודע לשכנע. אבל אל תבואו מוקדם מדי. אני צריך עוד לרוץ מהר ולצלות לקורבצ’יו את המרה שלו. אה, אילו ידעת איזה תענוג להתעלל ברודפי הבצע האלה, הפוזלים אל הירושה!

קורבינו: אני מתאר לעצמי.

מוסקה: והמשעשע ביותר הוא, שאיש מהם אינו מרגיש בזה! ובכן, בעוד שעה עם קולומבה! אתה ממזר, פיקח יותר מכולם. אתה תגרוף את כל הזהב! טוב, תחיה בטוב. (מסתלק)

קורבינו: (מסתובב בעצבנות הלוך ושוב, ניגש לדלת ומביא את קולומבה): אה, קולומבה, מה זה? הרי את בוכה! פגעתי בך, יונתי. סילחי לי. הרי רק בגלל האהבה אני מענה אותך כל־כך. והאנשים הרעים האלה יודעים כמה שאת יקרה לליבי, ולכן הם מתגרים בי, מסיתים אותי, ואני הטיפש מיטפש. והרי בתוך ליבי אני יודע איזו אשה נפלאה ועדינה את, איזו יונה יקרה. סילחי לי, קולומבה, סילחי לי!

קולומבה: כמה טוב לי שאתה שוב נוהג בי יפה. אה, כמה פעמים ביקשתי מהמדונה האהובה שתרפא אותך מקנאתך, קנאה שאין לה יסוד.

קורבינו: אני? קנאי? היית צריכה להכיר את הבעלים האחרים. אלה שכולאים את נשותיהם, מעמידים עליהן שומרים סריסים, מלבישים אותן בחגורות צניעות של ברזל בין הרגליים, כאשר הם יוצאים מן העיר. אני? מקנא? תיכף תיראי אם אני קנאי, אני אוכיח לך, וגם לעצמי שאני בכלל לא קנאי ושאני מאמין לך תמיד. בואי, יונתי, תתלבשי, תתקשטי, תתייפי, ואני אוכיח לך שקורבינו איננו הבעל הקנאי שאת מכירה. בואי!

קולומבה: (בפחד): לאן עלי ללכת?

קורבינו: אל ידידי, אל וולפונה. הוא חולה. את תטפלי בו – אני מפקיד אותו בידיך. עכשיו תיווכחי בגודל ליבו של קורבינו ותעריכי כמה אני נקי מכל מיני חשדות מכוערים! הנה אני משאיר אותך היום בביתו של וולפונה, ויותר לא תוכלי להאשים אותי בקנאה.

קולומבה: הוי, מדונה קדושה!

קורבינו: הוא גם חולה וגם חלש וגם ידידי. ואני מאמין לשניכם. את תטפלי בו על מיטת חוליו.

קולומבה: אוי ואבוי! הוא שוכב במיטה? אמי אמרה לי שלעולם לא אשאר לבדי עם גבר זר בחדר שיש בו מיטה.

קורבינו: יקח השד את אמך! אני רוצה שתלכי לשם וזהו.

קולומבה: (בוכה) ללכת אל גבר זר בבית זר! איזה בזיון!

קורבינו: בזיון זה רק מה שאחרים יודעים. מה שאיש אינו יודע אינו בזיון.

קולומבה: ואם הוא ינסה לחלל את כבודי?

קורבינו: כבודך הוא כבודי! אם הוא יחלל את כבודך, אני כבר אתגונן. לך אין מה לדאוג. לעניים אין כבוד. כאשר אהיה עשיר, אחזיק לי משרתים, גונדולות, סוסים, כלי כסף, וכבוד. כבוד הוא המותרות של העשירים. אבל לעזאזל כל הפיטפוטים האלה. עטפי את עצמך במעיל. ככה. החזה גלוי, השרוולים מקופלים, ככה. עוד כמה פרחים וזהו. וגם עצה: תעשי פרצוף חביב, אחרת לא תמצאי אצלי פרצוף חביב. ועכשיו קדימה אל וולפונה! (הוא מושך אותה בכוח אחריו).


תמונה שלישית    🔗

בית קורבצ’יו. ריהוט פשוט. ארגזי עץ ומתכת.


קורבצ’יו: (משקפיו על מצחו, אל המשרת): היא אצילה, אתה אומר? מה היא רוצה ממני? היא הגיעה באפיריון; אתה אומר, אז כסף לא חסר לה. זהירות! אני לא סובל דברים בלתי ברורים. תקרא לה.

משרת: (מכניס את קנינה)

קנינה: מר קורבצ’יו, אני מקווה שאני לא מפריעה לך בתנומת הצהרים.

קורבצ’יו: למי יש זמן לנמנם… עסקים… עסקים… במה אני יכול לשרת אתך?

קנינה: הרשה לי לשבת, אני עייפה… אני כבר עייפה מכל החיים האלה. מה זה שווה כל זה? הרי אני עשירה, אבל אינני מאושרת. אני יפה, ככה הם אומרים, אבל היופי חולף. סלח לי שאני מדברת על כל זה, אבל אני רוצה להיפטר מכל התכשיטים שלי לפני שאני מצטרפת אל האחיות הקדושות. להיות כאחת מהן. אני רוצה לרכוש לי במעשים טובים מקום בגן־עדן. והנה אמרו לי שסוחרי התכשיטים בוונציה הם רמאים וכייסים כולם. ורציתי להכיר אדם ישר, שיידע לקבוע את ערך התכשיטים שלי. לא איזה יווני, או יהודי, ולא אחד מהצבועים של הריאלטו, אלא אדם נוצרי, סוחר הגון. ואז אמרו לי את שמך.

קורבצ’יו: אמרו לך את שמי… אני מתפלא… מי זה יכול היה להיות… אבל אני מוכן לשרת אותך. אני מעריך תכשיטים תמורת אחד וחצי למאה. אבל רק מעריך! שלא תחשבי שאני מלווה את כל הסכום, או משלם אותו… לא, לא… לכל היותר אולי את החצי…

קנינה: איזה חכמה! איזה יושר! ואיך אתה יודע לעשות את זה כל כך פשוט. [– –] הנסיון! רק הזקנה יודעת להתנהג בבגרות. ובכן, קודם כל הטבעת, הנה (שמה את ידה על שלו) אה, כמה שהידיים שלך קרות, מסכן. ואתה לא לובש פרווה. אני אשלח לך את שלי… אני כבר רואה שאף אחד לא דואג לך.

קורבצ’יו: (בודק את ידה) כן, חם… חם… (נזכר, בודק את האבן) אבן יפה… אבן טובה… אמיתית… אש טהורה… יהלום הודי…

קנינה: (בצניעות) זה רק אחד מהקטנים: מחר אראה לך את האחרים.

קורבצ’יו: יש לו ערך… יש לו ערך… אלפיים דינרים. בין אחים…

קנינה: (מעמידה פנים מופעות) כל־כך הרבה כסף, חי ישו המתוק, הטבעת הקטנה הזאת… תראה בבקשה את השרשרת הזאת. (היא פותחת את שמלתה ומגלה את החזה ומקרבת אותו מאוד).

קורבצ’יו: (מבולבל מאבד את שווי משקלו) זהב… איזה זהב כבד…

קנינה: וכאן האבן הזאת בקצה השרשרת… תוציא אותה… בואי ציפור שלי תצאי מהקן החם! (הוא מוציא אותה מהחזה).

קורבצ’יו: (תוקע מבטו בשדיה) חם… הה… חם… לבן… ה… ה… (קורע מעצמו את העניבה) ה… יפה… יפה…

קנינה: (מתקרבת יותר) אז מה אתה חושב: חביבי?… נכון שזה יפה?

קורבצ’יו: (מתאושש) שלושת אלפים דינרים השרשרת… שמונת אלפי התכשיט… (שוב מתקרב אליה בתאווה) מותר להחזיר למקום?

קנינה: תכניס אותו בחזרה, בין שתי האחיות! (מגישה לו את החזה, קורבצ’יו מטפל בשרשרת בידיים רועדות; ומחזיר אותה למקומה) כל אלה דברים קטנים; יש לי בבית עוד יותר טובים! אבל אני מוכרת הכל! אתה מוכרח לעזור לי. מה אני עושה עם כל זה? הרי אין הנאה מהחיים; כשאין לך אף אחד, לא בעל, לא ילד, לא אח או אחות, רק כסף, כסף קר…

קורבצ’יו: אין לך אף אחד? שום משפחה, קרובי משפחה עניים…?

קנינה: (מסכנה) אף אחד, אף אחד!

קורבצ’יו: ואת רוצה ללכת למנזר?

קנינה: לאן אלך? כל מיני גברים רצו להתחתן אתי. אבל אני לא רוצה אותם, את הצעירים האלה, השחצנים האלה. אני יודעת שכולם רוצים רק את הכסף שלי. וגברים רציניים, ישרים, בעלי נסיון, איפה אפשר למצוא כאלה?

קורבצ’יו: אפשר למצוא: כאלה אינם משוטטים ברחובות… הם מטפלים בעסקים שלהם…

קנינה: אח, כמה נכון מה שאמרת! כל מילה שאתה אומר יש לה משקל. עליך אפשר לסמוך (מתקרבת אליו)

(דופקים בדלת)

מוסקה.

קורבצ’יו: (רותח) אי לכל הרוחות… מי זה שוב? שלח אותם… שיבואו מאוחר יותר עם המשכונים! יש לי עסקים חשובים…

משרת: אדון, זה מוסקה, אומר שזה דחוף מאוד.

קורבצ’יו: מוסקה… ה… הוא מת… ה. ה. (לקנינה) סלחי לי… בואי מחר… יש לי עסקים חשובים.

קנינה: אני כבר הולכת… להתראות; איש חביב, איש טוב!

(פוגשת בדלת את מוסקה)

מוסקה: (משתווה עמוקות) אח, הוד מעלתך, איזה כבוד! עבדך הנאמן.

קנינה: (עוברת על ידו באצילות) מסור דרישות שלום לאדונך המכובד! (הולכת)

קורבצ’יו: אתה מכיר את הגברת?

מוסקה: כמו שאחד משלנו מכיר את האצילים. היא עשירה כמו השטן, וגם גאה מאוד: היא לא תנדב לאזרח ונציאני אפילו מילה חביבה.

קורבצ’יו: הה, כך אתה חושב? לכלבי הצייד האלה… הה היא צודקת. אבל תגיד לי… מה חדש?

מוסקה: אדוני, אני רץ אליך בסוליה משופשפת כדי להודיע לך: עכשיו זה הרגע המכריע. בעוד שעתיים יבוא הנוטריון; הרופא נתן לי אבקה, שתעורר שוב את וולפונה, כדי שיוכל להחזיק את העט, ביד. הכל ערוך, הכל מוכן – הגיע הרגע שבו יוכרע הכל…

קורבצ’יו: הרי כבר נתתי את הטבעת… הטבעת שלי… שווה אלף דינרים.

מוסקה: והצורף בטיסטה ראה אותה והוסיף לה שרשרת עם פנינים, וקורבינו הוסיף חמש מאות דינרים – אח, הם רצים עכשיו כמו איילות, הם מרגישים שהמוות יושב לו כבר למעלה…

קורבצ’יו: שרשרת עם פנינים… חמש מאות דינרים… הפזרנים האלה… מה אני עושה? תעזור לי… מה לעשות? אין לי כלום יותר… אני עני… אלף וארבע מאות דינרים, עם האחוזים זה שלושת אלפים… והטבעת… אני לא יכול יותר…

מוסקה: זהו, לכן רצתי הנה… יש לי רעיון… שווה לפחות עשרים דינרים.

קורבצ’יו: תגיד אותו, תגיד אותו…

מוסקה: אמרתי הוא שווה לפחות עשרים דינרים.

קורבצ’יו: תקבל אותם. רק תגיד לי… תגיד…

מוסקה: חשבתי, שאילו היה לי ביד משהו שמוכיח שידידותך חזקה משל כולם, אני מסלק אותם במחי יד מתחת לשולחן, את הטפשים. וזאת עליך לתת לו: זה לא עולה לך כלום.

קורבצ’יו: לא עולה כלום… טוב… טוב…

מוסקה: רק עשרה דינרים לנוטריון, שיחכה עד שאני מביא לו את זה.

קורבצ’יו: מה אתה מביא לו?

מוסקה: כלום, גליון נייר. תסתכל, אתה לא עושה שום דבר, חוץ מאשר צוואה, ובה אתה מאשר אצל הנוטריון שוולפונה הוא יורש יחידי שלך.

קורבצ’יו: וולפונה?…

מוסקה: ואני מביא לו את זה, ואומר לו: תראה מה זה חבר וידיד: בגללך הוא מנשל מהירושה את בנו, בגללך, תראה, כמה שהוא אוהב אותך, ומה הוא עושה? שם אותך ליורש יחידי על הכל יחד.

קורבצ’יו: אני מבין… טוב… טוב מאוד… אבל לנשל את בני מירושתו…

מוסקה: מה אתך! הרי זה רק לעשר שעות! אז וולפונה מת, ואתה הכפלת את רכוש בנך! הרי למענו אתה עושה זאת! אתה הרי ממשיך לחיות גם אחרי שוולפונה ימות!

קורבצ’יו: אין ספק… ה… אין ספק… או, מצויין, ולא עולה כסף… אני ממהר מיד לנוטריון… מיד מביא את הנייר… מיד מביא (רוצה לרוץ)

מוסקה: שכחת משהו!

קורבצ’יו: שכחתי?

מוסקה: עשרה דינרים בשביל הנוטריון.

קורבצ’יו: (נאנח) זה הרבה כסף, הרבה כסף, קח.

מוסקה: והעשרים בשבילי…

קורבצ’יו: אח־כך, אתן לך שלושים כשהוא יהיה מת (מתרחק מהר, צולע)

מוסקה: (לועג לו) תדדה, תדדה, שלד עלוב. איך הכסף מטמטם בני־אדם. זה מוכר את בנו, וההוא את אשתו: היו מוכרים גם את האל הטוב, לו נפל לידיהם, רק בשביל כסף כסף כסף, ה, בכל מקום כסף (דופק בארגז) כסף, מסריח מזיעה ומדם, סגור כאן (דופק בארון) שוב כסף. כאן בפנים, בקור, לא מחמם שום נשמה, וכך בכל רחוב, בכל בית, ובכל העיר, ובכל העולם, בכל מקום, כסף, קבור, מוסתר, ותאוות־הבצע יושבת עליו כמו מצבה, והקנאה דוהרת אחריו, בשגעון. טו, מתחשק לשבור לכם את הגולגולת, טפשים, ולהרקיד אתכם במעגל מטורף. אם אין לי כספכם – ואני מצפצף על זה – לפחות יהיה לי העונג להשתעשע בכם.

לאונה: (קפיטנו, גדול, קולני, מופיע מהחדר הסמוך, חרבו מקשקשת לצידו, רואה את מוסקה) – מה אתה עושה כאן; פרחח?

מוסקה: (אדיב, באירוניה) – אין לי הכבוד להכיר אותך, אדוני.

לאונה: ואני אותך דווקא מכיר, כפי שאתה רואה, אחרת לא הייתי קורא לך פרחח. הרי אתה הטפיל של וולפונה, מספק הזונות שלו, מנקה את אחוריו, מעסה וסך את רגליו. מה אתה מחפש כאן? כנראה שנתן לך בעיטה באחוריך, ואתה מחפש אבוס חדש אצל אבא שלי.

מוסקה: הה, אצל אביך? אם כן זה אתה לאונה! ילד פיקח, בן חכם באמת, עם זקן עבות כמו יער, צורח כמו שור, בן ארבעים ועדיין איננו מכיר את אביו מולידו. אני יודע שקל יותר להוציא שיעול ממת, זרע מסריס מאשר פרוטה שחוקה מכיסו של קורבצ’יו.

לאונה: אבל משהו אתה רוצה כאן. אחד מסוגך לא עושה שום דבר חינם. מה אתה מחפש כאן?

מוסקה: היית מאוד רוצה לדעת! אבל אמרת נכון: אני לא עושה חינם שום דבר, לכן לא אומר לך כלום, ובעיקר, מפני שאינך מעריך את מקצועי, שהאל יודע שהוא לא פחות הגון משלך.

לאונה: מה? אתה משווה את עצמך, מלחך פנכה, אלי, הקפיטנו, הממונה על ידי הרפובליקה!

מוסקה: ואנחנו התמנינו על ידי האלוהים בעצמו, כדי שהכסף לא יעלה עובש. והעולם לא יהיה משעמם… לולא אנחנו, היו ארנקי הכסף מתפוצצים, הזונות היו צריכות לזנות מתוך אהבה, הפונדקאים לשתות בעצמם את יינם, והעשירים והשמנים היו נחנקים בשומן של עצמם: אבל אנחנו, אנחנו מפקחים על הסדר, אנחנו דואגים שהכסף יזרום מהטיפשים אל החכמים, מהארגז אל הרחוב; אילולא אנחנו הטפילים, אנחנו הבזבזנים קלי־הדעת – אם לא היינו מעירים את העולם הוא היה נרדם. לכל אחד התפקיד שלו: האל יצר את היין שישתו אותו, את הסוסים שירכבו עליהם, את העיניים שינצלו אותן ואת הנקבות… אתה הרי יודע למה. ואת הכבשים לגז: זאת המלאכה שלנו, אבל לזה נחוץ משהו מתחת למצח ולא כובע של נוצות על מצח בלי המשהו.

לאונה: נדמה לי שאתה כאילו מתחצף?

מוסקה: את האדיבות אני שומר לעשירים; בשבילכם מספיקה מקלחת קרה.

לאונה: אתה לא בחור טיפש! כשאהיה פעם עשיר, אחזיק אצלי כמה מהמין שלך. אבל אתה לא כזה חכם, שתוכל לחלוב ממני כסף.

מוסקה: (בבוז) – ממך? משחק ילדים!

לאונה: ח, ח, אז תנסה במשחק נערי! כאן (טופח על כיסיו) תנסה להוציא מכאן כסף! תרקוד, ותעשה שמיניות באויר, ונראה אם אפילו דינר אחד יצטרף למחול שלך!

מוסקה: הנה – ננסה! האם לא היית משתוקק לתת לי חמש־מאות דינרים. אני מסדר לך שלושת אלפים?

לאונה: סדר אותם לעצמך! הרי טובים שלושת אלפים מחמש־מאות. אתה שודד איכרים טיפש: אני מכיר את החכמות האלה מהמחנה, אוצר מחופר באדמה. חה, חה, מכירים! אנחנו החיילים יודעים את כל החכמות…

מוסקה: נישאר בעיסקה. אתה נותן לי את החמש־מאות ביום שבו תקבל את השלושת אלפים?

לאונה: בעצם – למה לא?

מוסקה: בכבודך, ומילת חייל?

לאונה: אני נשבע! אבל ביושר זה לא ילך. בוודאי אתה מארגן איזו רמאות.

מוסקה: (נעלב) איזה שאלה מטופשת! כמובן, ברמאות, איך אפשר אחרת? האם שמעת מימיך, שמרוויחים סכומים כאלה בדרך הישרה? תעבוד מהבוקר ועד הלילה, והם תוקעים שני סולדי עלובים לידך; ואתה מתפגר על הטינופת. אילו אפשר היה להרוויח ביושר; מי היה רוצה להיות פועל או לבלר? כמובן שזה הולך רק ברמאות.

לאונה: האם עלי לסלק מישהו מדרכך?

מוסקה: איזה טימטום! לשם כך, אין לי צורך בך. זאת סתם רמאות יבשה, בלי שפיכת דמים: אגלה לך רק סוד אחד, אבל תישבע שלא תשתמש בו מוקדם מדי.

לאונה: אני נשבע, אף־על־פי שאסור להישבע לבני מינך.

מוסקה: ובכן, אתה חושב שאבא שלך עשיר, זה נכון; הארגזים המחורבנים האלה אינם מרמים אותי, אני מריח מתוכם את ריח הזהב. אני יודע שהוא ראש למלווים בריבית קצוצה. אבל אתה בוודאי חושב שאחרי שהזקן ימות, יפול הכל לידיך…

לאונה: ולמי?

מוסקה: אתה טועה בפרט רק אחד קטן: הוא בכלל לא אבא שלך!

לאונה: מה? אתה מתכוון להשמיץ את אמי?

מוסקה: הוא אומנם אביך, – אבל אתה חדלת להיות בנו. הוא נישל אותך מהירושה. ישר מכאן הוא רץ לנוטריון, וקבע את אחד מציידי הירושה.

לאונה: הוא נישל אותי? מי זה המנוול שעשה את זה?

מוסקה: איך שאתה מתחמם אחת – ושתיים! אני כמובן – בשליחות אדוני, שרוצה לרשת את אביך. אבל כפי שציינת נכון, אני רמאי, ואומר לך זאת, כך אני מרוויח חמש־מאות דינרים.

לאונה: זה בלתי אפשרי: אם כך, שייצלה בגיהנום, הכילי הזקן, ואני ברגלי שלי אתן לו את הבעיטה על הישבן. אבל העניין הזה לא מתקבל על הדעת.

מוסקה: מפני שאתה לא מעריך את האמנות שלנו. אנחנו חממנו אותו בביצי רמאים תחת מצחו הריק. זהו המשחק האהוב ביותר על אדוני, לצבוט את חטמם של הקמצנים.

לאונה: ואם שיקרת לי, ואני קיללתי את אבי חינם, אני תוקע לך את החרב בין הצלעות!

מוסקה: תחסוך את השיפוד שלך בשביל הטורקים. אתה יכול לראות בעיניך ולשמוע באוזניך… בוא, אני מביא אותך לבית וולפונה. אסתיר אותך במזווה, משם תוכל להקשיב לכל. אבל שלא תתפרץ, נשבעת לי! ובכן, קדימה, בוא!

לאונה: הנה אני מזרז את הרגליים שלי, לבוא אתך. חכה, רגע, אני רוצה ללבוש את המדים! (נעלם לרגע בחדר הסמוך).

מוסקה: אני חושב באמת, שהצליח לעשות כאן מעשה נבלה אמיתי! רק שלא ברור לי, אם זה נגד ליאונה, וולפונה, או קורבצ’יו. אבל מה זה איכפת לי לבל הרוחות אני ממליח את המרק, והם שיבלעו אותו! איזו שהיא נעימה, לוחשת לי, שהם לא יגרמו נחת איש לרעהו! בקיצור, קדימה לאונה, אתה תזכה לשמוע ולראות דברים, שאינם כתובים בספר החלומות. בוא כבר, בוא!

(מסתלקים שניהם).


 

מערכה שניה    🔗

סצינה ראשונה    🔗

(חדר וולפונה. באותו יום)


מוסקה: (מציץ בזהירות לחדר, ללאונה): תכנס, תכנס, אבל אל תרעיש בדורבנות. בשקט ובזהירות, תיכנס כמו רקדן! שם ישנו חדר המתנה, תחכה שם, ותוכל לשמוע הכל. אל תצא משם עד שאקרא לך. ואף הגה! אביך ממהר לגמור את העסק ולא נצטרך לחכות לו הרבה. ואל תקשקש ברעש כזה עם מאכלת הקצבים שלך. אינך נלחם כאן בטורקים, אתה נמצא בבית נוצרי.

לאונה: אני בא, אבל אם אתה משטה בי, לא הייתי רוצה להיות תקוע בעורך. אני אנקב אותך כרשת־דייגים. ושום חייט לא יאחה את הקרעים.

מוסקה: יפה יפה, תפטפט עם עצמך שם בפנים, אבל עשה זאת בשקט; לוולפונה יש אזניים חדות…

לאונה: אני אקצר לו אותם, אם הוא נותן יד למשחק, אני…

מוסקה: אל תתרגש (דוחף אותו למחבוא) מטיפש אחד נפטרתי, אבל מוכן להישבע בזקני שהשני כבר מטפס במדרגות. במקום שבו יש כסף, גם הטיפשים לא רחוקים ממנו. אלוהים, אני רק מפחד, שמרוב שקרים אומר פעם את האמת. לי בעצמי כבר מבולבל בתוך הפה מרוב מעשי להטוטים של הלשון. צריך הייתי לקשור לי את הלשון. בחברה של טיפשים הופך האדם את עצמו לטיפש.

וולפונה: (נכנס) סוף־סוף! איפה היית תקוע כל כך הרבה זמן. שוב רדפת אחרי תחתוניות הנקבות של הפיאצה, ואני אוזני בוערות מאי־סבלנות! טחנת אותם? מעכת אותם? ספר, ספר!

מוסקה: ראשית כל גביע יין! ה, טוב! זה דופק, עוד איך דופק! שניהם בלעו את החכה עם הפתיון!

וולפונה: שניהם! כביר, נערי, אינך זבובון בן יומו, אתה זבוב דוקרן, אתה מומחה מאין כמוך לשרוף אותם. אז האחד מביא את הצוואה, והשני את קולומבה?

מוסקה: זה בטוח כמו שהבוקר מביא את הערב. הה, נענעתי אותו חזק חזק, את המטאטא הזקן, ואת הטורקי כפול שניים הפכתי לרועה־זונות כזה שהוא יכול לחנך את המטרונות של בתי־הזונות. עוד מעט הם ירקדו לפנינו. וחוץ מזה הוספתי עוד תוספתן קטן…

וולפונה: מה? מה עוד?

מוסקה: הפתעה קטנה בשבילך זיקוקין־די־נור, שאפעיל אותם רק בסוף המערכה, ובאפי נשבעתי, זיקוקין די־נור מפצפצים ורועמים שכאלה! הפתעת העונה…

וולפונה: (ליד החלון. צוחק בקול רם) – מוסקה, חה, חה, הנה הוא כבר מביא אותה… נפלא, נפלא…

מוסקה: (בשקט) לכל הרוחות. עכשיו הקדים קורבנינו את הזקן, הרי אמרתי לתרח הזקן, רק בעוד שעה!

וולפונה: תראה איך שהוא סוחב אותה, קורבנינו, איך שהוא דוחף אותה. נדמה, כאילו הנקבונת לא כל־כך רוצה – מקסים, זוג הנאהבים הזה. ממש אין לו סבלנות, הוא רוצה כבר עכשיו ללבוש את הקרניים; אבל אל דאגה! אני אמהר להרכיב לך אותן, וכל ונציה תעריץ את תפארת קרניך!

מוסקה: עכשיו הוא גורר אותה לבית. ובכן, הסתלק מהר למיטה, ותתחיל ליילל טוב במרץ, ותאנח כמה שאתה יכול!

וולפונה: חכה חכה עד שהיא תשמיע אנחות במיטתי הצנועה.

מוסקה: רק לא להקים רעש, כדי שהמשרתים לא ישמעו, אין לך מושג כמה אוזנים צמודות אל הדלתות בבית הזה! ועכשיו מוסיקת־מוות, חירחור משוכלל, שעול שובה לבבות, וידיים רועדות כאשר תרים את המסך.

קורבינו: (דוחף את קולומבה לחדר, חושב שאין כאן איש) – תפסיקי ליילל! מה יחשבו האנשים…

קולומבה: (בוכה) – כן, מה הם יחשבו! אני פוחדת מהגבר הזר!

קורבינו: מה, גבר זר! הרי זה מזמן איננו גבר, צרור עלוב של מחלות ויסורים, הרי הוא התחיל להירקב עוד בטרם מת! עליך לרחם עליו. את בשבילו סם מרפא…

קולומבה: אבל אם הוא ירצה אותי?

קורבינו: אז שהוא ירצה אותך! ועכשיו מספיק לדשדש ולקשקש, סלקי את המטפחת, ותפסיקי עם היללות! עמידה רכה, וצייתנית, המבט מוצנע בחיקך, ואף מילה.

קולומבה: אלוהים, מה תאמר אמי.

קורבינו: ישמור האל, אם זה יוודע לה. היא מיד תשפוך את זה לכל גיגיות הכביסה המלוכלכלת של ונציה. תשימי מנעול על פיך, תרנגולת פטפטנית, ואל תעשי לי בושות!

מוסקה: (מופיע, קד קידה): שלום לך קורבינו… שלום שלום… הגבירה… קולומבה, כל־כך יפה, וחסודה, אבן־החן של ונציה.

קורבינו: שתוק, פטפטן!

קולומבה: (מפוחדת) – זהו? אבל הרי הוא עדיין צעיר, ובכלל לא נראה חולה.

קורבינו: (בכעס) – טפשה, זהו כלב הצייד שלו, שלא יעלה על דעתך לדבר אתו! אף מילה, אף מבט, השטן שוכן בגופו! (למוסקה) הודעת לוולפונה? ואיך הוא קיבל את זה? מה שלומו?

מוסקה: שוב הורע! הוא שוכב עייף וחלוש, אולי תקים אותו רעייתך לתחיה.

קורבינו: ואחר־כך, השבץ, כך יתן האלוהים.

מוסקה: אבל כמה הוא אסיר־תודה לך. כך הקריב יצחק את בנו, הוא אמר, ודמעות בגודל אגוזים ניגרו לחייו. הוא, הוא מינה אותך ליורש! ותראה, הנה, שעוות החותם עדיין רכה! אבל תשמע בעצמך (בקול רם) אדון וולפונה, ידידך קורבינו בא.

וולפונה: אה… ידיד טוב…

מוסקה: והביא את רעייתו קולומבה, שתטפל בך.

וולפונה: איזה ידיד! אבל מאוחר מדי, איך אפשר להוריק עלה שנבל… איך להושיע לאנשים שהאל כבר קרא אותם אליו? שוב נעלמו כוחותי, אבל לראות את האשה… לראות לפחות את הרפואה המתוקה… לראות את קולומבה…

קורבינו: גשי! את רואה, הוא כבר לא מסוגל להזיז אפילו רגל.

קולומבה: אח, האיש המסכן החולה, אני מרחמת עליו.

קורבינו: את רואה, איזה מטופשת היית (אל וולפונה) – הנה רעייתי קולומבה, הבאתי אותה, כדי שתשמור עליך בשנתך.

קולומבה: אתפלל אל המדונה, שתבריא אותך.

וולפונה: תינוקת יפה… תינוקת מתוקה… כו, תישארי אצלי, תישארי אתי… קורבינו המאושר, תהיה בריא, יש לך אשה חסודה… אני, לגמרי לבדי… איש זקן, גוסס, רחמו עלי, אל תפקיר אותי, אל תפקיר אותי למות בבדידות!

קולומבה: לא. אני נשארת אתך… אני אטפל בך. מסכן, אגרש את מחשבותיך הקודרות (אל קורבינו) – האיש המסכן הזה, כמה אני מרחמת עליו!

מוסקה: (בלחש לקורבינו) – נלך!

קורבינו: תשארי, יונתי, תהיי שקטה, ואל תבהלי אם יתקוף אותו החום; עכשיו את מבינה שאני מרחם עליו: מיד אחזור, תחיה בטוב, ידיד יקר, רעייתי שומרת עליך!

(הולך)

קולומבה: (רוצה לשבת במרחק מהמיטה)

וולפונה: לא, הישארי, הניחי לי את ידיך! כמה שזה מחמם, יד יפה, צעירה, דם חם וצעיר. זאת עשה המלך דויד, כשהיה זקן ורעד מקור. טוב להרגיש את החום. החום זורם ממך אלי.

קולומבה: כן, זקנתי מפוזינה, כשהזדקנה, והיו לה מכאובי רגליים, שמה גם היא ארנבות על רגליה, וזה עזר לה תמיד. חכה, אני אביא שמיכה, זה ינעם לך.

וולפונה: שום שמיכה. רק הידיים שלך. את רוצה שאבריא?

קולומבה: כמובן שאני רוצה, ומיד אתפלל את ברכת־הבית ואצרף גם שלושה פרקי תהילים.

וולפונה: את באמת רוצה?

קולומבה: כמובן.

וולפונה: אז מיד אבריא! ישנה תרופת־פלא: אם אשה צנועה שמה את ידה על הלב, ואומרת שלוש פעמים תהיה בריא, אז הוא קם מיד בריא ושלם.

קולומבה: בשם האל, זאת לא שמעתי מעולם.

וולפונה: כתוב בדקמרון או באיזה ספר קדוש אחר. את צנועה, בעינייך אני קורא זאת, יונתי, שימי את ידך הקטנטונת על לבי, כאן… כך, הה… טוב, ועכשיו תאמרי שלוש פעמים: תהיה בריא, וולפונה!

קולומבה: (מפוחדת) אבל… תהיה בריא וולפונה!

וולפונה: כך, בסדר… עוד שתי פעמים!

קולומבה: תהיה בריא, וולפונה… תהיה בריא, וולפונה!

וולפונה: (זורק מעצמו את השמיכות, קופץ מהמיטה)

קולומבה: נס! מדונה! נס!

וולפונה: הה – בריא, – ואת עשית זאת…

קולומבה: לא יאומן… אני מוכרחה לרוץ, לחפש את קורבינו, לספר לו.

וולפונה: לא, תישארי. הוא עוד יספיק לראות את הנס שקרה לו! אח, אני מרגיש את עצמי צעיר. רענן. יכולתי לרקוד.

קולומבה: הו, אדון טוב, שים לב, שלא תתקרר חלילה, כך ישר מהמיטה החמה. חס ושלום תחלה שוב.

וולפונה: אף פעם, כל זמן שאת אצלי. תגעי ביד הזאת! האם היא חלשה, האם היא קרה? (הוא מחבק אותה) הזרועות האלה, האם אין להן שרירים? (שוב מחבק אותה) (נושק לה)

קולומבה: או אלוהים, מה אתה עושה… אתה קודח. אני מבקשת אותך, שוב למיטה. אני נבהלת מאוד.

וולפונה: אל דאגה, יונתי אני בריא כמו שני סבלים. אני רענן, אני גבר במלוא כוחו. את יכולה להרגיש את זה. (מחבק אותה שוב) כאן… האם מחבק אותך קורבינו שלך חזק יותר, כשהוא חושק בך?… האם הוא תופש אותך חזק יותר? תגידי, יונתי…

קולומבה: כן, כן, אני מאמינה לך, רק תרפה ממני אדוני הטוב, אני מבקשת אותך.

וולפונה: לעולם לא! את עוררת אותי, את השבת אותי לחיים. על זאת עלי להודות לך. ואעשה זאת יותר טוב מכל גבר שהודה אי פעם לאשה. אני אודה לך בדרך הטובה, הטבעית והעתיקה ביותר – ולא רק פעם אחת אפגין לך את תודתי, אלא פעמיים, שלוש! בודאי יונתי, הגישי לי את פיך המתוק.

קולומבה: בשם אלוהים. מה אתה רוצה? עזוב אותי. קורבינו, איפה בעלי… קורבינו…

וולפונה: הוא רחוק, ואילו היה קרוב, היה אוטם את אוזניו בצמר גפן. את חושבת שהוא איננו יודע למה רציתי אותך? – הוא מכר אותך, סחר בך, יונתי…

קולומבה: או, מה אתה אומר… מנוול כזה אפילו הוא לא יכול להיות…

וולפונה: האמנם? אבל בואי; אנחנו ננקום בו, נעשה ממנו איל בעל קרניים, בואי קולומבה, ונקרין אותו.

קולומבה: הנח לי! אני אצעק לעזרה…

וולפונה: לכל הרוחות, איזו התחסדות! אבל תצעקי, אם זה גורם לך הנאה. אין כאן איש, הכל סגור על מנעול. ובכן, למיטה, או שאני משתמש בכוח!

קולומבה: עזוב אותי – בשם המלאכים – אני אצרח!

וולפונה: לכל השדים, קדימה, פרה מטופשת! (תופש אותה וזורק אותה על המיטה)

קולומבה: (צורחת) הצילו! הצילו!

לאונה: (פרץ בדחיפה את הדלת, מפיל את וולפונה באגרוף, עד שההוא נופל על המיטה) אתה נבל מזרחי, אני אלמד אותך! לחלל נשים ונציאניות, ולגזול רכושם של בנים! אני ארפא את כל המחלות שלך! אל עמוד התליה! (פורץ לחלון וצועק) – אתם שם! תקראו לשוטרים! אונס! המזרחי הזה מנסה לאנוס גברת ונציאנית! הנה כאן – קרא מהר לשוטרים! (אל וולפונה) – עכשיו גמרת את המשחק שלך! (אל קולומבה, מוביל אותה לכסא) נוחי כאן, ואל תפחדי יותר.

מוסקה: (מתפרץ לחדר) חמור. מה עלה בדעתך! האם לא נשבעת לשבת ולא להשמיע הגה?

לאונה: לשתוק? יפה! זה מתאים לך! אבל אני אצעק, שישמעו בכל כנסיות ונציה, לא אסתום את הפה שלי, בזמן שאתם מרוקנים כיסים, ומחללים נשים: אל התליה צריך לסחוב את המזרחי הזה, אבל רק אחרי הרבה מכות, מכות רצח לפני זה, במספר הדינרים שיש לו.

קנינה: (מתפרצת לחדר) הוא מת? הו, הוא רצח אותו, את חתני!

לאונה: החתן שלך? לו היו כל חתניך בגדוד שלי, הייתי כובש את הודו כולה.

קנינה: (מטפלת בוולפונה שנפל) הוא חי! תודה לאל!

לאונה: חי ומוכן לעמוד התליה.

מפקד משטרה: (מפקד שוטרים עם שני שוטרים נכנסים מהר) קראו מכאן לעזרה.

לאונה: מנוול! בואו! בואו!

קנינה: רוצח!

מוסקה: רבותי, שום דבר לא קרה. זאת אי הבנה בסך הכל, אי הבנה מצערת מהסוג הביתי. אני מציע לכם לא להתעכב כאן, רבותי. הכל בסדר.

לאונה: לא! אתם נשארים כאן! (מציג את עצמו) לאונה, קפיטנו של הצי. האיש הזה ניסה לחלל את כבודה של אשה ונציאנית. אני דורש להביא אותו למשפט.

מפקד: (משתחווה) לפקודתך, קפיטנו. ובכן, אתה טוען שהאיש הזה, ניסה, את האשה הזאת (מראה על קנינה) לאונס.

לאונה: לא, לא את הזאת. אצל זאת הוא מסתדר יפה מאד. סך הכל חמישה דינרים. אבל הוא ניסה לאנוס את זאת, את רעייתו של האזרח קורבינו. הוא התקיף אותה. אני מעיד על זה בשבועה!

מפקד: (אל קולומבה) את מודה בזה?

קולומבה: (בוכה) אוי ואבוי לי, הבושה הזאת, הבושה הזאת!

קנינה: תתביישי לך את! כל זה בא מזה שרצים אל הגברים הביתה.

המפקד: (אל מוסקה) גם אתה מעיד בשבועה?

מוסקה: ישמור אותנו האל. אני לא יודע משום דבר. אני ישנתי בכלל בקצה השני של הבית. לא יודע כלום.

מפקד: חוץ מכם לא היה כאן אף אחד?

קורבינו: (נכנס. מוסקה ממהר אליו)

מוסקה: שמע, תעמיד פנים שאתה מתפלא על כל העסק! אתה לא יודע שום דבר!

קורבינו: (לקולומבה) מה, את עדיין כאן, יונתי? אני כבר מחכה לך בבית בלי סבלנות! בואי מיד הביתה!

המפקד: להישאר כאן! כולם! שאיש לא יזוז! קודם כל, צריך לברר את כל הענין. זה שם שוכב, וזאת אומרת שזה הלבנטיני הזה ושצריך לקחת אותו אל השופט. אז כולם תלכו אל השופט.

לאונה: כן כן, אני מקווה שזקן השופטים של ונציה ידון אותם למוות. אני מקווה לראות אותם תלויים. המנוול הזה שודד מהגברים את כספם, מהנשים את כבודן, ועל אבי הוא השפיע בתככים שלו לנשל אותי מהירושה.

(נכנס קורבצ’יו, גליון נייר בידיו. לאונה מתנפל עליו, מוציא בכוח את הגליון מידיו)

קורבצ’יו: הצילו! הצילו!

קנינה: תראו את הפרא אדם הזה!

לאונה: הנה… הכל כאן! שחור על גבי לבן! אפילו השופט יוכל לראות איזו רמאות נעשתה כאן. אל עמוד התליה צריך להוליך את האיש הזה, את וולפונה. צריך לתלות אותו גבוה. גנב שכמוך, רמאי עלוב, תפשנו אותך!

המפקד: אל תתרגש, קפיטנו. פסק־דין זה עניין של השופט, לא שלנו. (לכולם) קדימה! כולם לבית המשפט!

קורבינו: בואי, קולומבה! (כולם יוצאים עם השוטרים, חוץ ממוסקה ווולפונה)

המפקד: (למוסקה) אתה גם כן קדימה! והנאשם בראש!

מוסקה: אני לא יודע בכלל שום דבר. והאדון וולפונה, אתה רואה בעצמך שהוא לא מסוגל אפילו לעשות צעד אחד.

המפקד: אם הוא לא יכול ללכת אז תדאג שישאו אותו. ואם תעשו עניינים, אני כובל את כולכם בשלשלאות. (המפקד יוצא עם כולם. הפסקה)

מוסקה: (לעצמו) אסור, אסור! רק טיפש מביא לעצמו זיקוקים הביתה. זיקוק אחד מתלהב ונדלק מוקדם מדי, ואתה שורף את כל האצבעות. איזה עסק ביש עשיתי לעצמי עם השחצן הזה לאונה. עכשיו הוא יכול לחנוק את שנינו. אני מרגיש כבר את עניבת החנק על הצואר! (אל וולפונה, השוכב מכורבל ורועד כולו) תתאושש!

וולפונה: אני לא הולך. לא, לא הולך! הם בטח יענו אותי. אני לא הולך לבית המשפט. אני יודע. הם יקחו לי את כל הכסף. את החיים שלי הם יקחו. איזה טיפש אני. הייתי חונק את עצמי עכשיו מרוב זעם. במקום לעשות חיים עם הכסף שלי, במקום לבלות בנעימים, בא השטן ומסית אותי להתעלל בפשפשים האלה. מי צריך לעזאזל את הירושה של קורבצ’יו. ומי צריך את הפרה הזאת קולומבה. היא לא עוררה בי אף פעם שום חשק. הרוע הזה שישנו בתוכי, התשוקה הזאת להדליק ולשרוף את הכל מסביב, והנה עכשיו אני נשרפתי. אם רק אצליח לצאת מהבוץ הזה! אני נשבע לעשות חיים טובים ומשוגעים! אני אנדב כסף לכנסיות, אתן צדקה לעניים… אולי אפילו אתפלל לאלוהים! מוסקה, מוסקה, עזור לי. הם הולכים לענות אותי ואחר־כך הם יתלו אותי. אני זר מהמזרח, ולא תהיה לי חנינה. עזור לי!

מוסקה: אומץ, אומץ! מה זה משפט? משפט זה כמו משחק קלפים. מי שיש לו יד זריזה הוא זוכה בקלף הטוב ומרוויח. קורבצ’יו וקורבינו, שניהם תלויים באותו החבל. אל תדאג להם, כל מה שצריך זה לתלות אותם בחבל עשוי מזהב. אתה רק תהיה אמיץ, זה העיקר. אני אומר לך: זה יהיה המשפט המשונה ביותר שראית. דווקא זה החף מפשע, הוא ייצא זכאי!

וולפונה: לא לא! אני לא הולך למשפט! אני יודע איך הם מנהלים שם את החקירות. בעינויים. פעם אחת ראיתי איך הם לקחו את הנאשם ומתחו אותו על גלגל העינויים. לאט לאט העצמות שלו התחילו לחרוק ולהתפצפץ ולהישבר. והמלחציים הלוהטות עקרו את ציפורניו. והבשר החרוך שלו התחיל להסריח. לא לא, אני לא הולך. מוסקה, יש כאן כסף. קח ותתחיל לאסוף אותו. יש כאן תכשיטים, פנינים, יהלומים, זהב. (מכניס ידו לתוך הארגז) לך ותביא לי מהר קולדולה סגורה. יש לי בגנואה אוניה טעונה סחורה ומוכנה להפלגה. אסע לי הביתה לסמירנה, לאשה ולילדים. יש לי שם בית. ידעת מזה? אני רוצה ללכת הביתה ולחיות שם בשקט. רק לא משפט, ולא עינויים. תגיד להם שהתאבדתי בקפיצה לתעלה. שלא ירדפו אחרי. תפיץ שמועה בעיר שנפטרתי. רק לא ללכת למשפט! אני לא רוצה להיות לצחוק ולבוז בעיני המנוולים הללו.

וולטורה: (נכנס): מה קרה? אני שומע שמדברים פה על משפט…

מוסקה: אה, אדוני הנוטריון! כספך הלך לאיבוד! נסה להציל אותו! הכלבים כבר זוללים ברחוב את הדינרים שלך. המנוול הזה לאונה הלשין עלינו. את וולפונה הם יתלו. וכל מה שיש לך, ביתך וכספך ורכושך, הכל יפול לידי המדינה, אם לא תעזור לו לצאת מהבוץ הזה.

וולפונה: (על ברכיו) עזור לי, אדוני המלומד! אתה, היודע את כל הפיתולים ואת כל הנפתולים של כל החוקים. הנה, אני ממנה אותך ליורש יחיד ומצווה לך את מחצית רכושי בעודי בחיים. רק תציל אותי מהעינויים האלה! אתה היורש היחידי שלי. אני נשבע לך! עזור לי, הכל שלך.

וולטורה: (בחשיבות) סמוך עלי, אני לוקח על עצמי להגן עליך. כמובן, טורפוס קאוזה מונטרו. אל דאגה, הרי סוף סוף זה תפקידנו, לבלבל ולערפל את הכל, ולבחוש בכל דבר צלול עד שהוא נעשה עכור. (אל מוסקה) תגיד לי, מדוע פתאם עלה בדעתך להביא הנה את המטומטם השחצן הזה, את לאונה?

מוסקה: (בשקט) עשיתי זאת למענך. קורבצ’יו נישל אותו מהירושה שלו, והעביר את הכל על שמו של וולפונה, כדי לסלק אותך מהדרך. ואז חשבתי בליבי: הכי טוב לשסות בו את בנו, את התכשיט הזה, שיקפוץ לו על הצואר. אבל הכלב הזה התחיל לנבוח עוד לפני שקפץ על הצואר. מה לעשות, אני מקווה שאתה תדע להשליט כאן סדר, הוד מעלתו המלומד!

וולטורה: אני בקיא למדי בחוקים, אין חוק שאי אפשר לעקוף אותו. לצערי הרב, השופטים בונציה אינם נוהגים לקבל שוחד. זה באמת חבל. אבל צריך לנופף להם לפני העיניים בכל מיני סעיפים ותקדימים וסעיפונים ופיסקות מישנה, עד שלא יבחינו בין ימינם ושמאלם. תסמוך עלי, אני עורך דין בעל נסיון! פרקטיקום! (אל וולפונה) אתה, אל תגיד שום דבר. ואתה, (אל מוסקה) אתה תעיד עליו שהוא יותר מת מאשר חי. אתה צריך ליצור את הרושם כאילו לאונה התנפל עליו והחיש את קיצו. אני הולך לבית המשפט, ואתם תבואו אחרי. אני צריך בדרך לצוד את כל העדים, ולהרכיב מהם תזמורת שתנגן בהרמוניה מרשימה. ואז נוכל לנגן בבית המשפט את ה“תדאום לאודמוס”, את שיר ההלל לכבוד וולפונה. (יוצא)

וולפונה: (עיין רועד) אני פוחד, אני פוחד! אתה חושב שהוא יצליח לעזור לי?

מוסקה: איזה שאלה? הרי הוא גם טיפש וגם ערום. אין צרוף מוצלח מזה בשביל עורך־דין. וחוץ מזה הוא חושב שכך יצליח להציל את כספו. בעניין כזה אפילו החמורים נהפכים לחכמים. אבל די. עכשיו בוא ניגש אל שולחן התרופות. תשים עליך כמה עלוקות, תמצוצנה את דמך. עליך להיות חיוור כמו גוויה טובעת שנמשתה מהנהר. הנה! (מושיט לו כף מלאה) תאכל את זה. זה עשוי ממרה של כלב. זה הופך את הקרביים וצובע אותך בירוק.

וולפונה: (בולע) בררר!

מוסקה: כן כן, למרה יש טעם של מרה. אני אישית מעדיף את טעם היין הקדוש, דמעות ישו. ועכשיו עוד כמה עלוקות. איזה חצי תריסר, בבת אחת כדי שתיראה ממש כמו מת. ועכשיו אני רץ לפניך, לסבן קצת את קורבצ’יו, כדי שהשקרים שלנו יחליקו עליהם. ואתה, אתה תגיע שוכב בתוך אלונקה. והעיקר האומץ! אלוהים תמיד יעמוד לצידם של אלה שיש להם כסף. ואיזה משפט זה שבו העשיר לא יוצא זכאי? (יוצא)


תמונה שניה    🔗

(בית המשפט. שולחן השופט. ספסלי העדים)


וולטורה: (בשיחה עם קורבינו) אז אתה מבין. עליך לומר שאשתך הלכה מרצונה הטוב אל וולפונה, מפני שריחמה עליו. וזאת, מבלי שאתה שלחת אותה.

קורבינו: אתה לא חושב שזאת בושה? הרי כולם ילעגו לי, שאשתי הלכה מרצונה הטוב ובלי ידיעתי אל גבר זר?

וולטורה: דבר כזה אינו נחשב לבושה בוונציה. אילו אתה היית שולח אותה אליו כדי לשכב איתו בעד כסף, זאת אולי היתה בושה. אבל אתה יכול הרי להעיד בשבועה, שלא קיבלת כסף מוולפונה.

קורבינו: אני? מוולפונה? קיבלתי כסף? הרי הוא רושש אותי! זה אני שנתתי לו כסף. את כל התכשיטים שלי. את כל כלי הכסף שלי. הרי הוא רוקן לי את כל הכיסים!

וולטורה: אם כך, הרי אתה איש הכבוד. איש שאין רבב או כתם על מצפונו. רק אל דאגה! ושים לב: אם יחקרו אותך…

(הוא הולך איתו אחורנית תוך כדי שיחה)

מוסקה: (מופיע עם קורבצ’יו מהצד השני) אני רק מזהיר אותך: תזהר מפני בנך הוא נשבע לנפץ את הכספת שלך ולחסל אותך מפני שהידרת אותו מהירושה.

קורבצ’יו: אוי ואבוי לי!

מוסקה: לכן עליך לומר שזאת היתה סתם הלצה, כדי לעודד את ידידך הגוסס. רצית לעשות נחת לידידך וולפונה בשעותיו האחרונות ולשכנע אותו שהוא עתיד לחיות גם אחריך. לכן הראית לו סתם מסמך חסר ערך בעוד הצוואה האמיתית נמצאת בבית. אבל, עליך להדגיש שוולפונה לא ידע מכל העניין שום דבר. אתה מבין? שום דבר! אני מקבל את כל האשמה על עצמי. אני אגיד שפשוט חמדתי לצון עם לאונה. כולם יודעים שאני אוהב הלצות.

קורבצ’יו: אבל מה אתך, אם אני אגיד שזאת היתה רק הלצה, הרי וולפונה יכול פשוט לנשל אותי מהירושה! אני רוצה את הכסף שלי. קודם כל תראה לי את הכסף שלי.

מוסקה: מה אתך! הרי הוא עומד להוריש לך את הכל! אבל קודם כל עליך לעזור לו לעמוד נגד בנך. אם הוא יצא חייב בדין, הכל אבוד. וגם שלושת האלפים שלך אבודים. תחשוב! רק אם אתה עוזר לו, אתה מציל את כספך.

קורבצ’יו: אוי ואבוי לי. איזה מין אבוד אני. שלושת אלפים דינרים, איזה עסק! אני יותר לא נוגע בצוואות. רק משכנתאות. הלוואות. שטרות.

(השופט נכנס בשיחה עם מפקד המשטרה, ואחריו לאונה, קולומבה, קנינה והשוטרים)

השופט: (למפקד השוטרים) מוזר מאד, קאזוס קומפליקאטוס, האיש מקובל כימאי אמיץ, ושאפשר לסמוך עליו.

המפקד: גם שמה של קולומבה נקי ללא רבב.

השופט: ואתה אומר שאת וולפונה מצאת שוכב בלי הכרה, ומשרתים מעידים שהוא חולה אנוש.

המפקד: המשרתים וגם השכנים.

השופט: מוזר מאד וגם מבולבל! ובכן, נתחיל. (יושב לשולחן המשפט) האם כל העדים בתביעה נגד וולפונה, המואשם על ידי לאונה, קפיטנו של הצי, קאוזה קונטרה וולפונה, בנסיון לאנוס אזרחית של ונציה, בנוסף על מקרי רמאות שונים, נמצאים כאן?

וולטורה: (קם) כולם כאן, אדוני. אולם רק אני, ברשותך אדבר בשם וולפונה המסכן, שאינו יכול להגן על כבודו, זה הכבוד המותקף ומחולל ללא שמץ של הצדקה, מפני שהכסיל הזה – יסלח לו האל – פצע אותו, כנראה, תוך כדי אקצסוס דממנטי בשיכרון החושים, פצעים אנושים! והרי וולפונה זה אדם אומלל שחייו תלויים בחוט השערה, והרופאים כבר אמרו נואש.

השופט: עליו להיות מובא לכאן ולעמוד לדין!

וולטורה: בכל הענווה, אני מציע להימנע מצעד נמהר כזה. הרי רק מראה פניו כבר מעיד על צידקתו. שפתיו החיוורות, הרועדות מבלי כוח להוציא הגה, זועקות ללא אומר ודברים: אני חף מפשע! הרי איש זה, שמראהו מעורר רחמים יזעזע גם את השופט האכזר ביותר. לו היה לב לאיש שהעיד בו שקר, כי עתה היה בוש במעשהו.

המפקד: אני ואלה (מראה על השוטרים) ישבנו כרגיל בפונדק… זאת אומרת, ישבנו בתוקף תפקידנו בקרבת החשודים האלה, שהיו מסובים על כוס יין, כדי לקלוט מתוך שיחתם אם אין הם מדברים סרה בשלטונות. פתאום אנחנו שומעים כל מיני צעקות וצריחות. מה קרה, אני חושב לעצמי, מישהו מרביץ באשתו, או ששתי זונות לוחמות על לקוח. אז נשארתי לשבת בנחת. אבל לפתע מאחד החלונות נשמעות קריאות אונס! אונס! אנחנו נדהמנו, מפני שאף פעם עוד לא שמענו שאצל אשה מונציה צריך להשתמש בכוח. אז מיהרנו לבית וולפונה וראינו שמה את האיש הזה עומד..

השופט: (אל לאונה) קפיטנו של הצי?

לאונה: לשרותך, כבוד השופט!

המפקד: והאיש הזה עמד שם מנופף בחרבו. לצערנו לא הספקנו לראות את האונס. חבל. רק האשה הזאת…

השופט: (אל קולומבה) קולומבה, אשת הסוחר קורבינו? (קולומבה מתייפחת לתוך מטפחתה)

המפקד: היא בכתה, אבל אי אפשר היה להבחין אם היא היתה לפני האונס או אחרי האונס, ואם היא בכתה מפני שעשו לה את זה, או מפני שעוד לא עשו לה את זה…

לאונה: וזה היה קורה מאה אחוז אם לא הייתי משכיב את הנואף הזה!

המפקד: כן, על הרצפה שכב איזה גבר מפרפר כמו עגל שרק עכשיו נשחט.

וולטורה: וולפונה, הקורבן האומלל, כבוד השופט!

המפקד: וחוץ מזה, התרוצץ שם גם הברנש הזה…

השופט: (מפשפש בניירות) מוסקה, ונציאני. איזה מקצוע?

לאונה: ממקצוע רועי הזונות. מלחכי הפנכה. ממעמד המפוקפקים, השרצים המזוהמים!

השופט: עצור בלשונך, ואל תעליב את העד.

מוסקה: כבוד השופט, אני הוא המטפל באיש המסכן והחולה הזה.

המפקד: האיש הזה ניסה לבלבל אותנו וסילק אותנו משם.

וולטורה: להסתלק ממיטתו של גוסס!

המפקד: ואז התפרצה לחדר האשה הזאת…

השופט: קנינה?

קנינה: אני גאה על זה שכבוד השופט מכיר אותי!

לאונה: גאה, גאה! בעד חמישה דינרים, כל אחד יכול להכיר אותה גם מבפנים וגם מבחוץ בין שני הסדינים.

השופט: מאיזה מעמד?

קנינה: פרטי.

לאונה: הא, הא! פרטי! ציבורי שבציבורי! הידועה בציבור של כל הגברים של ונציה!

(השופט כועס)

המפקד: כן, היא התפרצה לחדר, ואז באו כל אלה, וצרחו אחד על השני, ולכן חשבתי לי: אני אוסף את כולם, ומביא אותם הנה.

השופט: אני מודה לך! עכשיו, כל העסק הזה מאוד לא ברור ומאוד מסובך. עכשיו ספר לנו אתה, לאונה, הרי אתה המאשים!

וולטורה: לא המאשים כי הנאשם, הוד מעלתך! אני מאשים אותו בפגיעה בשלום־בית, בתקיפה גופנית. ואני חושש לומר שאם עדיין לא בא הנה הקורבן המסכן, וולפונה, שיהיה עלי להאשים אותו גם ברצח.

לאונה: מה? אתה פשפש גווילים שכמוך, מלקט שקרים ומעקם פסוקים וסעיפים. אתה מאשים אותי?

השופט: אתה מבזה את בית המשפט!

וולטורה: הרי אמרתי כבר: מלשין!

השופט: (מאבד את הסבלנות. אל לאונה) קדימה! לעניין! לעניין!

לאונה: באתי לביתו של המזרחי הזה…

וולטורה: מדוע? האם הוא הזמין אותך?

לאונה: (בכעס) הזמין אותי?! הייתי מתבייש להיות מוזמן על ידיד מנוול שכזה. אני התגנבתי לשם!

וולטורה: אתם שומעים? הוא התגנב! אבקש לרשום זאת בפרוטוקול!

לאונה: תשתוק! איפה אני? אמרתי שהתגנבתי לשם, מפני שהמנוול הזה…

וולטורה: אבקש לציין: כולם כאן מנוולים, רק האיש הזה צדיק…

לאונה: לחש על אוזני, ועוד שילמתי לו בעד זה, שהזקן המטומטם הדיח אותי מהירושה!

וולטורה: כבוד השופט! כך הוא מכנה את אביו מולידו! האם נשמע אי פעם דבר כזה בין כותלי בית־המשפט?

לאונה: אוי ואבוי לו לאדם שאביו מתפתה על ידי פירחח שכזה להדיח את בנו מהירושה.

וולטורה: בודאי היו סיבות לדבר, סיבות בעלות משקל!

לאונה: (מתרתח) תשתוק! תחנק! (לשופט) הוא מבלבל אותי! כן… וכמו שאני מחכה, לתפוש את הזקן בשעת מעשה, אני שומע רישרוש, ואחר כך אני שומע אשה שלא רוצה, אבל מנסים להכריח אותה, ואחר־כך שקט, ופתאום אני שומע אותה קוראת לעזרה!

וולטורה: תעתועי דמיון של שיכור!

לאונה: וכאן אני פרצתי ממחבואי, ברגע הנכון, מפני שהוא היה מעליה במיטה!

וולטורה: באמת! אדם גוסס במצב כזה!

לאונה: ואז הכנסתי לו אגרוף בכל הכוח.

וולטורה: זאת מילת האמת הראשונה שהאיש הזה מדבר.

לאונה: וקראתי לעזרה.

השופט: קולומבה, האם את מאשרת את הסיפור הזה? האם האיש הזה וולפונה, ניסה לתקוף אותך ולחלל את כבודך?

קולומבה: אל אלוהים! תנו לי ללכת הביתה… אני כבר סלחתי לו… אני מתביישת… תן לי, כבוד השופט, ללכת הביתה..

השופט: גברת אצילה, אני מבין את ריגשותיך, אבל מידת הצדק דורשת שתהא כאן הבהרה. האם ניסה האיש המזרחי הזה להשתמש בכוח?

קולומבה: כבוד השופט, אינני יודעת!

השופט: (בכעס) את לא יודעת? ומי יכול לדעת? אני חוזר ושואל: האם הוא נהג בך בגסות?

קולומבה: לא, אני נגעתי בו ראשונה. הייתי מוכרחה לשים את ידי על החזה שלו, ואז קרה הנס.

השופט: איזה נס?

השופט: (אל המפקד) אני חושב שהיא מטושטשת. (אל קולומבה) דברי ברור! האם האיש הזה תפש אותך בכוח, ככה… ככה… כמו שבעלך תופש אותך כאשר…

קולומבה: בעלי? קורבינו? לא, שמה זה אחרת בכלל. שמה אני מתחילה את זה בעצמי… הרי זה בעלי… (בוכה) אה, כמה שאני מתביישת! תן לי, הוד מעלתך, ללכת הביתה!

השופט: אין מה לעשות אתה. היא מקרה אבוד. קורבינו, דבר אתה במקומה. איך הגיעה אשתך לביתו של וולפונה?

קורבינו: מרוב רחמים, אדוני. היא שמעה ממני כמה שהוא חולה אנוש, ידידי המסכן והטוב וולפונה. היא התפללה לשלומו בכנסיה, ואחר־כך היא הלכה אליו כדי לפגוש אותי כי אני ישבתי כל היום ליד מיטתו של הגוסס.

לאונה: אתה משקר! אתה סחבת אותה אליו! דחפת אותה למיטה שלו!

קורבינו: אדוני השופט, אני מכיר אותו. הרי זה שיכור מועד!

וולטורה: שיכור? הרי זה מלשין! מלשין מרושע!

לאונה: ואני נשבע בדגל שלנו, ובעצמותיו הקדושות של מרקו הקדוש: הוא השכיב במיטתו של וולפונה את אשתו שלו.

וולטורה: שטויות! הרי כולם יודעים שקורבינו הוא הבעל הקנאי ביותר בכל ונציה.

קורבינו: האיש הזה מעליב אותי, הוד מעלתך, אני אוכיח שפיו פולט כל הזמן רק שקרים מזוהמים. כאן קולומבה, האם אי פעם שלחתי אותך אל ידידי הצעירים והרשיתי לך להתיידד אתם?

קולומבה: הו, אלי, הרי הוא כה קנאי, עד שהוא נועל אותי בחדרי!

וולטורה: אתם רואים! כל זה מסכת של שקרים!

לאונה: מי משקר, טיפש? עוד רגע אני עושה ממך קציצות.

השופט: לאונה! אני מזהיר אותך בפעם האחרונה! אתה מעליב את העדים ללא כל סיבה, ואינך נזהר בכבוד בית המשפט. וחוץ מזה, אין כל עדות מסייעת לעדותך, אלא אם כן יעמוד אביך לצידך.

וולטורה: אביו? הרי הוא רצה לרצוח אותו! אמור לנו אתה, השוטר, אם זה לא נכון?

המפקד: נכון! הוא התנפל עליו בפראות!

לאונה: זה מפני שהייתי צריך את הנייר הזה, את הצוואה. זאת ההוכחה לכל הנבזות של העסק הזה. הנה, (משליך על שולחן השופט את הצוואה) הנה… אם אתה לא מאמין לדברי, הנה ההוכחה החותכת לניבזות! האם נעשתה אי פעם נבלה כזאת? אותי, את הבן, מנשל אבי מולידי מירושתי, לטובתו של האורח הפורח הזה מהמזרח! ובכן, מה, האם זאת לא גניבה? האם זאת אינה ניבזות?

מוסקה: (דוחף קדימה את קורבצ’יו)

קורבצ’יו: (קם ממקומו ומשתעל) הוד מעלתך, הה הה, כל העניין הוא טעות. זוהי פיסת נייר חסרת ערך. שום דבר. שמעתי שידידי המסכן וולפונה הולך למות. וחשבתי לי… אולי צריך לעודד אותו קצת, שיאמין, הגוסס המסכן, שהוא יאריך ימים אחרי! סתם רמאות תמימה כדי לשמח את ליבו של אדם ההולך למות.

מוסקה: ואני הרשיתי לעצמי – יסלח לי האל – להתל קצת בלאונה. הוא שפך עלי תשפוכת של עלבונות ואז חשבתי לעצמי: למה לא לשטות בטיפש הרברבן הזה? וכך הבאתי אותו לשם. היתה זאת סתם מהתלה, כבוד השופט, פשוט הלצה קטנה.

לאונה: מהתלה יפה! הרי לשדוד אותי רציתם, גנבים! ראיתי את ההלצה הקטנה עם קולומבה!

(משרתים מכניסים את וולפונה על אלונקה. הוא חיוור מאד, ושוכב בעיניים עצומות כמו מת)

וולטורה: (פטתי) ראה נא, הוד מעלתך, ראה את המפתה, את הנואף! הבט נא בעיניים כבויות אלה החתומות בחותם המוות! ראה את הידיים הנבולות, ראה פנים אלה. האם נראית התאווה כל כך חיוורת? האם יש בעולם שלהבת יצרים כל כך קרה? ידידי המסכן, המכובד, אתה נאבק עתה עם מר המוות, ואנו חייבים להילחם על כבודך. אבוי לנו שלשונך אינה נשמעת לך יותר, כדי לענות בשונאיך כי קשר דיברו! אבוי לנו כי שוכב אתה כאן כאבן שאין לה הופכין…

לאונה: כאבן שאין לה הופכין, הא? הוד מעלתך, תרשה לי רק לדגדג אותו בקצה הפיגיון, ואני נשבע לך: הוא יקפוץ על רגליו וירקד כמו דוב מאולף. זה יהיה נס גדול.

(מתפרץ אל וולפונה עם הפיגיון ביד. כולם עוצרים אותו)

קנינה: שוב פעם הוא רוצה לרצוח אותו!

השופט: (בכעס אל לאונה) חזור למקומך! סלק את הפיגיון! אינך נמצא כאן בבית מרזח!

וולטורה: איזה ביזיון! אפילו בפני המוות אין מעצור לידיים הרצחניות הללו! ראה נא, כבוד השופט, את חוורון פניו של הנאשם! האם כך ניראים אונסי נשים? אבל יש אתנו עוד עד, כלתו. אל תתביישי, בתי, הרי המדובר הוא בכבודו של איש הנוטה למות. העידי כאן בפני בית המשפט: האם דרש ממך אי פעם לש…

קנינה: (בביישנות) אני מסמיקה! לדבר כאן בפני גברים…

לאונה: היא מסמיקה! הא, הא, הא!

קנינה: אף־על־פי שהייתי כלתו… הייתי… איך לומר, כמו האחות שלו… הוא היה כל כך חולה. ובלילות היה כל כך חלוש. אני יכולה להישבע, שמעולם הוא התנהג אלי כמו גבר… אף פעם לא נגע בי…

לאונה: עוד מעט תישבעי פה שאת עדיין בתולה!

וולטורה: כבוד השופט, מפי האשה הזאת שמענו כל האמת! כל העדים עד אחד קמו נגד השקרן המרושע הזה! אני שואל את כולכם, רבותי, האם פגשתם בתבל כולה אדם ישר יותר מוולפונה ידידנו.

מוסקה: הוא היה האיש הטוב ביותר שהיכרתי.

קורבצ’יו: ידיד של אמת… טוב לב… ואף פעם לא ביקש הלוואה!

קורבינו: הנאמן שבנאמנים!

קנינה: הא, איזו אבידה בשבילי! כמה שאני מסכנה!

לאונה: הרי זה בן בליעל!

וולטורה: רואה אתה, כבוד השופט – העלילה הזאת התנדפה כמו ערפל. כעת אני מפציר בך הוד מעלתך, למהר ולתת את פסק־דינך! הנה כבר הדופק שלו נחלש, פניו מחווירות יותר ויותר. עוד מעט יבוא הסוף. הוד מעלתך, אנא חרוץ את פסק הדין! הבה ינתן לאיש הכבוד למות בכבוד!

השופט: (קם) הואיל והאשמות נגד וולפונה האיש מהמזרח, מיוסדות כולן על עדות של אדם אחד. והואיל ועדות זאת נוגדת את עדותם של כל שאר העדים, והואיל והנפגעים עצמם אינם מאשימים אותו בהתנהגות שאינה הוגנת, והואיל ובעלה של האשה איננו חושד בו בכלל, והואיל וידוע לנו שמחלתו הקשה של הנאשם מוציאה מכלל אפשרות כל שימוש בכוח מצידו, וכל העדים, כולם אזרחים ונציאנים מכובדים, ובתוכם גם אביו של המאשים, מעידים על הגינותו ויושרו של וולפונה, יש לשחרר אותו מיד ולהחזיר לו את כבודו. הבה נקווה שעצם העובדה שאילצה אותו לבוא לכאן לא תזיק לבריאותו. ואותך, הקפיטנו, אני מזהיר בכל לשון של אזהרה, להקפיד להבא שלא להעלות בקלות דעת האשמות נגד אנשים הגונים וישרים! ארבעה עדים מכובדים העידו כאן…

לאונה (מפסיק אותו בכעס) עדים מכובדים? הרי זאת עדת עכברושים שהתקבצה כאן סביב לפגר מדומה כדי לעשות את האמת ללעג! אחד מלווה בריבית, אחת זונה, אחד רועה זונות ואחד צייד וגנב ירושות. ומה שיש לי להגיד – (הוא יורק) הנה מה שיש לי להגיד! היריקה שלי שווה יותר מכל העדויות של הכלבים הללו. הרי הוא קנה את כולם, ואולי גם אותך, כדי להציל את עצמו מהתלייה.

וולטורה: (סופק כפיים) לקנות? את שופטי ונציה? האיש הזה הוא משוגע!

לאונה: (כועס עוד יותר) מוצצי דם שכמוכם, איך אתם יודעים לסובב את כל העולם עם הכסף שלכם? בכסף אתם קונים את הנקבות, את השופטים, את המשרות המכובדות שלכם ואת הכבוד שלכם. ואנחנו, הטיפשים, שופכים את דמנו למענכם, במקום לתת לטורקים לשחוט ולשרוף ולהשמיד את כולכם ולא להשאיר מכם ומכל הזוהמה שלכם שום זכר על אדמת ונציה. ובכן, עדותי שווה פחות מהתשפוכת המסריחה של השקרנים האלה! ובכן, זוהי חובתי לשלוף את החרב מנדנה ולהשליט חוק וצדק בכוח הזרוע?

השופט: (מצלצל בפעמון. השוטרים נכנסים) איסרו את האדם הזה. הוא העליל על אנשים ישרים, מסר עדות שקר והאשים את בית המשפט של ונציה בלקיחת שוחד. לפי החוק ולפי הצדק ולפי הנוהג, יש לקטוע את ידו הימנית. אבל הואיל והאיש הגן כחייל בגבורה על הרפובליקה, נפסוק לו עונש קל יותר: מעתה ועד רדת השמש, יועמד האיש אל עמוד הקלון, ותהא זו אזהרה למשמיצים קלי־דעת!

לאונה: (מתגונן בפני השוטרים) מה? אותי אל עמוד הקלון, אותי ולא את הנבלים הללו? מגיפה עליכם! יעלו בתיכם בּאשׁ ויעלו הטורקים על נשותיכם! שתיפול פצצה על המדינה הרקובה הזאת.

השופט: מהר, סלקו אותו!

קורבינו: איזה שופט צדק!

קנינה: ואני הולכת למרוח דבש על פרצופו של הקפיטנו הזה, כאשר יועמד אל עמוד הקלון. כדי שכל הצרעות והדבורים יעקצו אותו.

השופט: ועכשיו הוציאו מכאן את החולה המסכן. מי יתן וכל ההתרגשות לא הזיקה לו. אני נועל את ישיבת בית הדין (השופט והשוטרים יוצאים. כולם סובבים סביב וולפונה השוכב בעיניים עצומות)

מוסקה: הו, אדוני הטוב. כבודך הוחזר לך. פקח את עיניך, הסתכל בנו!

וולטורה: הצדק ניצח.

קנינה: בעלי הסתכל בי!

קורבצ’יו: ידידי וולפונה, וולפונה ידידי! אני כאן!

קורבינו: עשיתי הכל למענך, ידידי המכובד אפילו את חיי הייתי מוכן להקריב למענך. אנא, עליך לקום ולהבריא למעני.

קולומבה: כמה צר לי עליו. האיש המסכן הזה. אני הולכת להתפלל למענו.

וולפונה: (חלוש) תודה לכם, ידידי. כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה טוב. מדוע זכיתי לזה, אני, חוטא מסכן שכמוני.

וולטורה: כל ונציה מכירה עתה את יושר ליבך.

קנינה: אהובי, מחמל נפשי, נקמנו את נקמתך!

קורבינו: טוב שהמעליל החצוף בא על עונשו! (כולם עוזרים להוציא את וולפונה)

מוסקה: (מנגב את זיעתו) רבותי, יום חג לנו היום! היום קיבלו השקר והכזב את כתב האצילות מאת העיר ונציה. לא נתפלא אם ישיבת הסנט הקרובה תכריז על וולפונה כקדוש. הוד קדושתו וולפונה! אבל משום־מה אני מרגיש קצת מחנק לפתע. ובעצם צר לי על המטומטם הזה הכבול אל עמוד הקלון. אבל, לאן היה העולם מגיע אילו כל אחד היה מרשה לעצמו לומר את האמת?

וולטורה: ובכן, מה אתה אומר? איך נאמתי? שמת לב כמה שאני שולט בחוק?

מוסקה: זה היה משהו מסחרר.

וולטורה: אבל עכשיו מספיק עם השטויות! עכשיו נדבר תיכף ומיד על הכסף! אני רוצה סוף סוף לראות אותה שחור על גבי לבן, את הצוואה הזאת. עכשיו וולפונה בידי ושוב לא יוכל להתחמק ממני.

מוסקה: אתה יכול לבוא מתי שתרצה. הרי אתה היורש היחידי!

(וולטורה הולך)

קנינה: (מהצד השני) איך היתה העדות שלי? ראית פעם אשה שנשבעה כל כך על יד, וכל כך הצידה וכל כך מסביב? אבל נכון מתוק שלי, הוא בטח יתחתן אתי. לא כן?

מוסקה: איזו שאלה? כמו שאני איש הכבוד.

(קנינה הולכת)

קורבצ’יו: (מהצד השני) בני המסכן, מוצמד אל עמוד הקלון – איזה ביזיון לשערותי המכסיפות. אין לזה כפרה. אבל נשבעתי לי, אני היורש את הכל. יותר אין שום חוכמות. אני רוצה תעודה חתומה, ברורה, שרירה וקיימת האומרת שאני היורש. אחרת אתלונן בפני בית המשפט.

מוסקה: אל דאגה! מה שבטוח בטוח. הרי אתה היורש היחידי! בוא אל וולפונה! הוא יתן לך את הכל! (קורבצ’יו מתרחק צולע)

קורבינו: (מהצד השני) לאונה המסכן הזה, איך התעללנו בו. אבל עכשיו מספיק עם השטויות. לפני שוולפונה שלנו מתפגר, אני רוצה לראות את הניירות. בעיניים שלי אני רוצה לראות את הצוואה. חתומה ומאושרת. הצוואה הקובעת אותי כיורש. ותגיד לוולפונה שיחכה לי בעוד שעה. ובלי שום עניינים בבקשה. מפני שאחרת…

מוסקה: אל פחד! הכל מסודר. אתה יחיד ואין זולתך!

משרת בית המשפט: לפנות את האולם! ישיבה חדשה! (כולם הולכים. רק מוסקה נשאר שקוע במחשבות)

מוסקה: הו אלי, מה יהיה עכשיו? עכשיו יבואו כולם לדרוש את פרעון אותו השטר. כולם יורשים בלעדיים למוריש אחד בלבד! וולוטרה, קורבצ’יו, קורבינו, כולם פורטים על מיתר אחד! וכאשר ישחררו את לאונה האומלל מעמוד הקלון לא הייתי רוצה לפגוש אותו בסימטה חשוכה. אלוהים, איזו רוח סערה הולכת לנשוב עוד מעט. והפיקחות והזריזות שלי כבר לא מה שהיו. אין לי מושג איך אפשר לצאת יבש מהמבול הזה שעומד לרדת עלי. מדוע אין כאן בוונציה חנות, שבה אפשר לקנות איזו עצה טובה! הרי לא אלך לכנסיה לשאול את אלוהים איך לרמות את כולם. ועורך־דין, עורך־דין אקח לעצמי רק לרגלי עמוד התלייה.

משרת בית המשפט: (תופש אותו) לפנות את האולם! הישיבה הבאה מתחילה!

מוסקה: (כולו שקוע במחשבות, מבלי להציץ בו, מכנית) כן, אתה היורש, היורש היחיד, אתה בלבד!

המשרת: מה, אני? היורש של מי?

מוסקה: (מתעורר) סליחה! (לעצמו) אני כבר מבולבל לגמרי, אבל מה הפלא? אם זה בהקיץ ואם זה בחלום, תמיד זה אותו הדבר: מוות ויורשים, יורשים ומוות, תמיד זה וכסף. אני מרגיש מין דיגדוג משונה באצבע הקטנה של היד השמאלית. צריך לשאול איזו זקנה אם זה סימן שעד הערב אהיה איש עשיר או אתנדנד על עמוד התלייה. בקיצור, מה שצריך בחיים זה סבלנות. עוד קצת סבלנות ויתברר לנו הכל.


 

מערכה שלישית    🔗

(אצל וולפונה, באותו יום אחר הצהרים. וולפונה שוכב בלי תנועה על מיטתו)


מוסקה: (נכנס מהר) אהה, אתה כבר כאן, אדון וולפונה, בריא ושלם ואחרי תהלוכת נצחון! אז קודם כל גביע של יין, כי הלשון כבר בוערת לי מרוב שקרים. כמו שהגב של לאונה בוער עכשיו בשמש. זהו! ועכשיו, קומה קומה, אומן הכזבים הגדול, מורי ורבי! נשיר בשני קולות שיר הלל לכזב והדינרים יתחילו לרקוד.

וולפונה: (נאנח) אוי לי, אני חולה, אני כל כך עייף!

מוסקה: אבל אדוני, הרי כל הדלתות נעולות. הסר מעל פניך את מסכת המוות. הרי אין בדעתך לשחק לפני מוסקה שלך את המשחק הגסיסה? על הרגליים לקום, ליישר את הגב! ונרים כוס לחיי שופטי ונציה ולחיי כל בתי הדין שלה! איזו בדיחה! איזו מהתלה.

וולפונה: (קם במאמץ) מהתלה בכלל לא מצחיקה. לא, מוסקה, אתה טועה. אני לא מעמיד פנים. אני מרגיש רע מאוד ובטני מתהפכת בקרבי. האמן לי, ברכי רועדות! הרי הם מצצו את כל דמי מעורקי, העלוקות הללו! ולזה אתה קורא מהתלה, טיפש! תאמין לי, כאשר המטומטם הזה לאונה נופף בחרבו כדי לעורר אותי, התהפכו לי המעיים. ואתה לא יודע מה שהפחד יכול לעשות למעיים של בן־אדם. ואחר־כן קיבלתי צמרמורת וזה התחיל מאצבעות הרגליים ועלה עד הגרון, והשיניים נקשו עד ש…

מוסקה: בטח, שמתי לב באיזו טבעיות הן נקשו. כל רופאי האוניברסיטה היו מעידים בשבועה שהאיש הזה עומד להחזיר את נשמתו לבורא.

וולפונה: הפחד הזה! הפחד הזה! איזו המצאה מטונפת! הרי זה יותר גרוע מאשר להיות עני!

מוסקה: אבל תמורת כל זאת קיבלת אישור כתוב וחתום על ידי בית המשפט שאתה איש הכבוד.

וולפונה: בחיי כל השונאים שלי, אני בעצמי הופתעתי. אולי הייתי צריך לדרוש את התעודה בכתב, כדי לתלות אותה מעל לראי. ותמיד כאשר יהיה נדמה לי שאני נבל, אציץ בראי ואראה שם כתוב וחתום מטעם הרשות: וולפונה, אתה איש הכבוד והיושר.

מוסקה: רק שלא תחשוב שהיה קל לעשות את כל זה. הייתי צריך לנצח על תזמורת של נבלים. אני מוכרח להודות ששלושת הרמאים ניגנו יוצא מהכלל. באמנות מושלמת ולא זייפו אפילו פעם אחת.

וולפונה: אה, הנבלים האלה!

מוסקה: הרי הם הוציאו אותך מהבוץ. מדוע אתה קורא להם נבלים?

וולפונה: אני קורא להם נבלים מפני שלעזור לי הרי זה מעשה נבלה. הרי הם היו צריכים לתת יד כדי שיתלו אותי! אני פושט מעליהם את עורם, מרוקן להם את הכיסים, והם עוזרים לי: האם זה הוגן? האם אין זה מעשה נבלה גרוע יותר מתקיעת סכין בגב? אה, הכלבים האלה, עוד מעט הם ירגישו את נחת זרועי.

מוסקה: נדמה לי שהמרה שלך שוב מתחילה לחנוק אותך. בוא תשתה! תהיה עליז, תהיה שמח!

וולפונה: (שותה) אה, זה נפלא! עוד אחת! (קופץ ממקומו) אני כבר מרגיש יותר טוב! איזה תענוג זה לעמוד על שתי רגליים בריאות, להרגיש שאתה אדם הגון עם תעודת יושר מבית המשפט! (אל ארגז הכסף) אתם שומעים, דינרים טובים שלי? אבא חזר אליהם, ילדי, ואבא ישאר כאן אתכם וישמור עליכם! (מתחיל להתהלך בחדר) אני מרגיש מרגע לרגע יותר טוב! שוב אני וולפונה! וולפונה במלוא כוחו!

מוסקה: עוד מעט תצטרך להשתמש בו בכוח שלך. אומן השקר שכמוך. עוד מעט הם יופיעו, עדת ציפורי הטרף, הציפורניים שלהם כבר מושחזות ושלוחות לעוט על הירושה. וראשון מכולם וולטורה.

וולפונה: אפס עגול הוא יקבל אצל האפס המאופס הזה.

מוסקה: אבל הרי הבטחת לו בשבועה, את מחצית הונך! ועוד בחייך!

וולפונה: אני הבטחתי? זה הפחד שלי שהבטיח, אני בכלל לא יודע מה שהפחד שלי הבטיח לו.

מוסקה: תדע לך ששלושתם כבר התחילו לחשוד. ונמאס להם כבר כל הדיבורים. הם רוצים לראות את כתב הירושה מאושר וחתום.

וולפונה: איזו שאלה, כולם יקבלו את זה, שלושתם! הרי וולפונה הטוב והמיטיב איננו כפוי טובה. הוא נותן לכל אחד מידידיו את מבוקשו. תכין בבקשה לכל אחד צוואה, בכל הכבוד. שלוש צוואות. שלוש עשרה צוואות. עשרים ושלוש. שלוש מאות. כל צוואה עולה לי בדיוק כמה טיפות דיו על פיסת עור של חמור. כל אחד יקבל את הצוואה חתומה בכתב־ידי, ובה כתוב שהוא היורש הבלעדי. כל אחד יכול לקחת את הצוואה לביתו ולחכות בשקט עד שאמות – וכל זה בתנאי, כמובן, שיזכה לזה עוד בחייו.

מוסקה: נפלא! הרי אף אחד מהם לא יראה את הצוואה לשני. ניתן לכולם את תרופת הפלא נגד קדחת הירושה ונשלח אותם להבריא בבית. מהר עט ודיו.

וולפונה: בעצם ידי אכתוב להם אותן. אחת לוולטורה הנחמד, אחת לקורבצ’יו היקר, ואחת לקורבינו החביב. הו הו, איך שאני הולך לחמר אחריהם, חמורים נחמדים שלי. תשימו את התעודה במגירת השולחן ותלכו לישון עד שוולפונה ימות. ובינתיים וולפונה המסכן יקבל שוב את הצבע הוורוד בלחייו, ויהיה בריא כמו שור, ואתם תחלו בכל המחלות הכי משונות מרוב תאוות בצע ותחנקו במררתכם.

מוסקה: אבל אם חס וחלילה יקרה לך משהו ותיפח את נשמתך, הרי יהיו באמת היורשים!

וולפונה: כמובן, אבל כלם ביחד, נערי. והרי זהו הנפלא שבדבר. תאר לעצמך איזה מחול שדים זה יהיה. הרי לאף נסיך עד לא ניגנו מנגינת אשכבה שכזו. הם יפצפצו אחד לשני את הגולגולת. כל אחד יגיע בריצה והבטן הומה בצהלת נצחון: אני היורש! איך, איך הם יטרפו אחד את השני, איך הם ירוצו בחמת רצח אל בית המשפט, כל שלושת החמורים האלה, ובידיהם פיסות עור החמור. הו הו, אני כבר רואה אותם מסתלקים בבושת פנים מבית המשפט ולכל אחד צמחו על ראשו אוזני חמור ארוכות. ארוכות!

מוסקה: אבל אתה, וולפונה, לא תראה כל זה. אין חורים במכסה של ארון המתים.

וולפונה: זה באמת נכון, לכל השדים! כבר כשאני אהיה בתכריכים זה יוציא אותי מהכלים. לדעת שלא זכיתי לראות בעיניים את גולת הכותרת של תעלולי. שלא אראה איך המנוולים האלה תולשים אחד את שערות ראשו של השני. עונש האלוהים הוא, שדווקא מהתענוג הזה אני לא אזכה להנות. לכל הרוחות!

מוסקה: לא לקלל! הבטחת שתחזור בתשובה. אבל לפני שאתה הולך להסגר במינזר, תהנה קצת מהחיים. בוא, שכח הכל, תהיה עליז ושמח.

וולפונה: אבל אתה יודע ויסלח לי אלוהים, שאני לא יכול לשמוח לפני שהתעללתי באיזה טיפש. זה מחמם אותי יותר מנקבה במיטה ויותר מבקבוק יין. הוהו, זה מכרסם אותי כמו קדחת, לדעת שלא אזכה לראות את שיא התעלולים שלי. איך אפשר למות מבלי לחוש את הרגע הנפלא ביותר, הרי זה כמו נקבה שנגזר עליה למות בבתוליה.

הייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן, כדי שיסדר שעה קטנה של חופשה מהגיהנום. לחזור הנה בתור מת כדי להסתכל במחזה. הא, לכל השדים והרוחות.

מוסקה: ראיתם מין בן־אדם שכזה? רק לפני רגע ניצל ממוות, וכבר הוא משחק בּאשׁ.

וולפונה: (מתעורר פתאום) יש! הא הא, יש! אני אזכה לראות את זה! נפלא, נהדר!

מוסקה: מה עקץ אותך, אדוני? הרי אתה מקפץ כמו מלך הפרעושים!

וולפונה: (מרוגש) מוסקה, מוסקה, מה היה ביין הזה? השטן טיפטף לתוך היין הזה רעיון אלוהי: הדם רותח כבר בכל עורקי. איזו מהתלה כבירה! איזו חגיגה של עליצות מחכה לי! שמע! אתה שולח עכשיו את המשרתים לכל קצות העיר, להפיץ את השמועה שוולפונה גסס, נגמר ומת ונפח את נשמתו. אני קובע אותך בצוואה כיורש יחיד. אתה מקריא להם את הצוואה. ואני עומד כאן מאחורי המסך, ושומע ורואה הכל. אני רוצה לראות איך הריר מטפטף מפיותיהם, ולפתע הוא הופך לרעל על השפתיים. אני רוצה לראות איך הפרצופים שלהם נעשים לפתע ארוכים. וכשהם יתנפלו עליך, בזעקות קורעות לב, אז אני קופץ ממחבואי, והם מתחילים לרוץ כאילו התיישבה אמו של השטן ברגליהם. איזה תענוג, לקום לתחייה ולהפחיד את השודדים.

מוסקה: זאת מהתלה יוצאת מהכלל. בהחלט טובה, אבל לפעם אחרת. אם אתה רוצה, ארשום אותה בלוח השנה, אבל לתאריך אחר.

וולפונה: (כמטורף) היום! עוד היום! מיד!

מוסקה: תרגע! הרי לפני רגע עוד היה חבל התלייה על צווארך. ועכשיו, לאן שוב מדהיר אותך השטן?

וולפונה: אין לי ברירה. לא ארגע עד שהמעשה הזה לא ייעשה!

מוסקה: שטויות! אני מייעץ לך, אל תטרף אותם ואל תסטור על שיני הרעל שלהם!

וולפונה: אני רוצה לרמוס את התולעים האלה. אני רוצה להתגלגל מצחוק מרושע. קדימה. כך. (הוא כותב משהו בצוואה) הנה כתבתי כאן את שמך: “למשרתי הנאמן מוסקה”. ועכשיו הכל מוכן, נעביר אותם דרך כל מדורי העינויים. אבל שים לב: אני רוצה לענות אותם לאט לאט, לא מהר מדי. קודם כל אני רוצה לראות איך הם נהנים. נהנים לשמוע על מותי, ורק אחר־כך להנחית את הגרזן על גולגולתם. אני רוצה לראות את הפרצופים המטופשים שלהם, כשהם בולעים את רוקם מרוב התרגשות מתענוג. אני רוצה לראות אותם נדהמים, נבהלים, מזועזעים! ואז אני מתפרץ אליהם עם השוט ביד ומצליף על ימין ועל שמאל ברגליים. בעיקר ברגליים. אני רוצה לראות אותם רוקדים כשאני מצליף להם ברגליים. וכך הם ירקדו עד שיעופו מהדלת החוצה.

מוסקה: זה באמת כביר, אדוני. אבל בבקשה ממך, עשה את זה בעצמך. לי זה מספיק. אני, עדיין הפחד שוכן בכל עצמותי. מאז מה שקרה היום אני כמעט חזרתי בתשובה. את הבדיחה הזאת הנחמדה שלך, באמת עשה בעצמך.

וולפונה: אבל איך אעשה את זה בעצמי? הרי עלי לשחק את וולפונה המת! קדימה, זבובון. זמזם!

מוסקה: אבל אני לא רוצה. (צועק) לי זה מספיק! אני לא תליין! אני לא פושט עור אדם, ולא שונא הבריות! נכון שאני טפיל. באתי אליך כדי לחיות על חשבונך. לשתות יין, לשכב עם נקבות, לצחוק ולהצחיק! מוטב שתרקיד את הדינרים שלך, ולא את בני האדם. תן להם מנוחה ותהנה מהכסף שלך. אני יותר לא משתתף במשחק. היום הרגשתי רוח פרצים חולפת לי על הצואר, בבית המשפט. מספיק! בכל מקום שאני הולך, נדמה שאני רואה עמוד תלייה. עשה לי טובה, חפש לך מישהו אחר בשביל המהתלות שלך.

וולפונה: אבל רק עוד פעם אחת! זאת תהיה המהתלה האחרונה, והמוצלחת ביותר!

מוסקה: לא, אני לא רוצה. תודה על האוכל, תודה על יין, אבל אם יש דבר שאני אוהב בעולם הרי זה את הצוואר שלי, ודווקא שלם. אין לי שום חשק אפילו למען הבדיחה, להדק מסביבו את חבל התלייה.

וולפונה: אם כך, פשפש קטן שכמוך, אתה לא רוצה? אתה מסרב לשרת אותי? אתה שוכח מי שיחרר אותך תמורת מאתיים דינרים ממגדל עצורי החובות. רציתי שיהיה לי ליצן, ועכשיו המטומטם הזה לא רוצה להתלוצץ. קדימה, או שאני מחזיר אותך למגדל. הרי אתה זבוב, ועם שטר החוב שלך אני מועך אותך אל הקיר. אז אתה מסכים או לא?

מוסקה: מסכים או לא, כאילו שיש לי ברירה. אולי עוד להודות לך על זה? אבל את שטר החוב אתה תחזיר לי אחרי המהתלה הזאת ואז לא אהיה חייב לך שום דבר ואוכל ללכת לי לדרכי.

וולפונה: (מוסר לו את שטר החוב): לך לכל הרוחות. אתה לא נחוץ לי יותר. אתה כבר משעמם אותי. את המהתלה הזאת, הטובה ביותר, אני אבצע בעצמי. ועכשיו קדימה, קרא לכל המשרתים (מוחה כפיים ונעלם מתחת למסך. המשרתים באים, מחכים. מוסקה, בהיסוס, מפסיק בכל רגע)

מוסקה: תרוצו אל האדון… אל האדון וולטורה, ולאדון קורבצ’יו, ולקורבינו. ותגידו… תספרו שלאדון קרה משהו… שהוא גוסס ועומד בכל רגע… למות… מהרו כעת, רוצו… (המשרתים יוצאים)

וולפונה: (מוציא את ראשו) מנוול, מדוע לא אמרת שאני כבר מת?

מוסקה: רציתי לתת לך זמן לחשוב עוד פעם. אני מרגיש איום מכל העניין. משהו חונק אותי בגרון. השקרים כבר לא יוצאים לי בעליזות כמו קודם. אני מזהיר אותך שוב פעם: המהתלה הזאת שלך היא חלקלקה מדי. ואתה תתחלק וכל העצמות שלך יתרסקו.

וולפונה: אפילו אם אני אתפגר, אני מוכרח לראות אותם רוקדים!

מוסקה: אם תתפגר? והאם אתה יודע, מר וולפונה, מי יהיה אז היורש שלך? אני!

וולפונה: אתה, זבובון שכמוך? טיפש!

מוסקה: הנה, הרי זה כתוב כאן!

וולפונה: ומי אמר שאני אתן לך את זה? נדמה לי שגם אתה כבר מבולבל ומתחיל לרקוד עם כל הטיפשים! אבל עכשיו מספיק. תהיה מוכן לקבל את פני הקורבנות. הם עומדים להגיע בכל רגע. אני רוצה שתקבל אותם יפה, וכמה שהם יתרגשו יותר, כך אתה תהיה יותר צונן. אבל בנחת. טפה אחרי טיפה; לאט לאט לטפטף להם את הרעל לתוך הגרון. לאט לאט לסובב להם את שיפוד בתוך הבטן. קודם כל לטפח בהם את התקווה; לעורר את התאווה ולחכות בסבלנות עד שכולם ישבו שבת אחים גם יחד, כשהם טורפים במבטיהם מלאי השנאה איש את אחיו. תן להם להיצלות ולהתבשל יפה יפה, עד שיהיו מאכל תאווה לחיכי. ואז כאשר יהיו צלויים בחום התאווה שלהם, אז אנעץ את שיני בבשרם. קרעים קרעים אני אקרע את בשרם עד העצם. הא, הא, זה כבר מעורר בי את התאבון. ואתה, אם תהיה שחקן טוב, תקבל עוד חמישים דינרים, ותוכל ללכת ישר לגהינום.

מוסקה: חן חן, שם תהיה לי הזדמנות לפגוש רבים כמוך.

וולפונה: (בבהלה) אני שומע מישהו בא! שב לשולחן ותתחיל בעבודה! אני כבר אכנס לתמונה בזמן המתאים. (עומד מאחורי המסך, ומציץ בתאווה כשהוא מלווה את דברי מוסקה בתנועות)

וולטורה: (מתפרץ לחדר)

מוסקה: (יושב לשולחן, כאילו שקוע בניירות שלפניו, כותב, וכאילו מקריא לעצמו) שבעה שטחים פרסיים…

וולטורה: האם הוא מת?

מוסקה: שולחן שיש, ארגזי שיש…

וולטורה: הוא מת? (תופש אותו) תגיד. תגיד! האם הוא מת?

מוסקה: אתה רואה, כבוד מעלתך, אני עורך את רשימת הרכוש.

וולטורה: תן לי את הצוואה!

מוסקה: זה בסדר. (כותב) ארבע קערות בדולח, ששה צינטרות מזהב מיקשה…

קורבינו: (מופיע עם אשתו קולומבה) העורב השחור כבר כאן. במקום שמתנופף המעיל השחור, שם יש פגר. אם כך, ברור שהוא מת!

קולומבה: אדון וולפונה המסכן! הוא היה עדיין כל כך חזק ותוקפני!

מוסקה: (ממשיך לכתוב) שתי קופסאות מגולפות מעץ לבנה, סגורות וחתומות. כבדות משקל.

קורבינו: (אל וולטורה) אני מבין שאתה נקראת הנה לפתיחת הצוואה כאיש המקצוע?

וולפונה: עוד מעט זה יתברר… אתה רוצה להיות עד?

קורבינו: הא הא, רק עד? טוב טוב, נראה.

קורבצ’יו: (נכנס מהר) אמרו לי למטה: מת. הה הה, אני ידעתי עוד קודם. ידעתי שזה לא יקום יותר. הה הה. (מסתובב, דופק בארגזים) מצלצל טוב. מוזיקה נעימה! יותר יפה מאשר בכנסיה.

קורבינו: (בלעג) כבר באת לקנות ולמכור? אולי אתה טועה?

קורבצ’יו: לא קונה כלום, הה הה, לי לא נחוץ שום דבר. עכשיו יש לי מספיק. אבל איפה הצוואה, הצוואה, איפה היא?

קורבינו: תפתח יפה את האוזניים, כדי שלא תאבד אף מילה. הרי יש לנו שמות דומים, קורבינו, קורבצ’יו. אבל תקרא בבקשה, רום מעלתך, את רצונו האחרון של המת היקר.

וולטורה: (חגיגית) ישמור אותנו האל, הכל חייב להתנהל על טהרת החוקיות. קודם כל חייב להימצא כאן עד מטעם בית המשפט.

מוסקה: (נבהל) עד מטעם בית המשפט? תעזוב את הרשמיות הזאת! אנחנו נשלח אחר־כך את הצוואה לבית המשפט, אחר־כך.

וולטורה: זה לא יהיה ליגאלי. ליגאלי זה חוקי. (מצלצל למשרת) תקרא בבקשה לשופט. תגיד לו שהנוטריון מבקש ממנו לבוא הנה בתור עד. העיקר שהכל יהיה ליגאלי.

מוסקה: (מפיל מפחד את העט) להביא את השופט הנה? אין צורך. הרי יש כאן שני עדים, ונציאנים מכובדים…

קורבינו: לא לא, אני מסכים בהחלט עם כבוד הנוטריון. ליגאלי, זאת המילה.

קורבצ’יו: מצויין. חשוב מאוד. ליגאלי.

מוסקה: (מתגנב הצידה) אוי ואבוי, עכשיו מתחיל עסק ביש. ואת זה הוא לא הביא בחשבון, וולפונה. אני מוכרח להסתלק! כל דבר שיש ממנו ריח של רשמיות ובית־משפט מעורר בי סלידה. אני כבר מרגיש את התליין בסביבה. המרק הזה חם מדי בשבילי, אדון וולפונה. תבלע אותו בעצמך. לי אין תאבון, תודה. (מנסה להתקרב לדלת).

וולטורה: לאן זה מוסקה?

מוסקה: יש שם במרתף כל מיני ארגזים וקופסאות. אני רוצה לראות אם הכל נעול היטב.

וולטורה: אחר־כך, אחר־כך. אף אחד לא עוזב את המקום. זה נוגד את החוק. לגלורום!

קורבצ’יו: הכל לגלורום, רק לגלורום.

מוסקה: לכל הרוחות, איך אני מסתלק מכאן? מגרד לי הצואר!

קנינה: (פורצת לחדר) – מוסקה, נערי, הוא מת? זאת אמת? אי לי, מה אני אעשה. עזור לי! תגיד, הוא מת? לגמרי מת?

מוסקה: אני חושש, אני חושש…

קנינה: לגמרי מת? אולי הוא יכול להתעורר לעוד חמש דקות. יש לי בדיוק כומר על ידי. אולי הוא עוד יתעורר, תיקח אותי אליו. אני מבינה בגברים, חיים או מתים.

קורבצ’יו: נכון מאוד, נכון מאוד. יש גם מתים מדומים. מוטב לבדוק. מה שבטוח, ומה שמת מת.

מוסקה: את תדאגי, מבט אחד ישכנע אותך. (וולפונה שוכב בלי תנועה. מוסקה מרים לרגע את המסך ומוריד אותו שוב) אתם רואים, הוא כולו מת.

קורבצ’יו: לפעמים קורה טעות. כדאי להדליק נר ולחרוך לו קצת את הרגליים.

קורבינו: (מוציא פגיון) מה שבטוח בטוח. דקירה קטנה ללב גם היא לא מזיקה. למת אמיתי זה לא מזיק ולמת מדומה זה עושה שרות טוב. כדאי לנסות. (ניגש אל המסך. וולפונה שוכב כולו רועד מפחד)

מוסקה: (מתנפל על קורבינו) לא, לא! המשרתים עלולים לראות את הדם ולהגיד שאנחנו רצחנו אותו. עזוב את הגוויה הזאת במנוחה.

וולטורה: נכון מאוד. בגוויה אסור לנגוע. קודם כל יש להמתין לרשות המוסמכת. תמיד הרשות המוסמכת. בחיים או במוות, בלידה או בקבורה, תמיד הרשות.

(השופט מופיע. כולם הולכים לקראתו, רק מוסקה נלחץ אל הפינה)

השופט: בזה הרגע שמעתי על פטירתו של וולפונה האומלל. מסכן, מסכן.

וולטורה: מר וולפונה היה כבר מזמן איש ידוע חולי, והמוות רק גאל אותו מעינוייו.

השופט: אני מבין שקראתם לי כדי להיות נוכח בפתיחת הצוואה.

וולטורה: מצאתי זאת לנחוץ, כדי למנוע סיבוכים, ובקשתי היא שתואיל לפתוח אותה במו ידיך.

מוסקה: (הצידה) אלוהים, לאן אני יכול להעלם?

השופט: (לוקח את הצוואה) כאן במקום הזה נמצאים ארבעה עדים, אזרחי ונציה. האם יעידו העדים שראו במו עיניהם את מותו של וולפונה הנזכר לעיל?

וולטורה: כולם ראו, כך שאין צורך בדוקטורוס מדיקוס.

השופט; האם אתם מכירים את הצוואה הזאת החתומה בחותמת וולפונה?

וולטורה: מוסקה, האם אתה מעיד שזוהי חותמת אדונך?

מוסקה: כן, כן. אני חושב שכן, אני לא מומחה בזה. אני חושב שזאת היא. (הצידה)

וולטורה: אני וולטורה, נוטריון, מכיר בצוואה הזאת כערוכה על־ידי, ונתנה לוולפונה על מיטת חוליו. רק שמות המוריש והיורש נשארו פנויים לפי בקשת הנפטר. תמצא אותם כתובים בכתב־ידו של המת.

השופט: ובכן, אני שובר את החותם וקורא… (וולפונה מתרומם מאחורי המסך ומציץ מבעדו על פניהם של הנוכחים. מוסקה קם רועד)

השופט: (קורא) אני וולפונה, מי שהיה סוחר בסמירנה, לבנטיני, ללא אשה וילד, מודיע בזה, בהיותי על ערש דווי, אבל בהכרה מלאה, את רצוני לקבוע את סדרי הירושה שלי. ויעידו על כך החותמת שלי וחתימת ידי! כתגמול על הידידות העמוקה והאמיתית אשר רכש לי תמיד, וכמו־כן בגין אהבתו, מסירותו ונאמנותו אשר הוכחו מעל לכל ספק…

קורבינו: (נוגע במרפקו בקולומבה) את רואה? את רואה?

השופט: והואיל ועז רצוני לגמול על ידידות אמת זאת בהכרת תודה עמוקה הרי אני ממנה ליורשי הבלעדי, לבעל כל רכושי, בנכסי שלא־ניידי, בכסף, בחפצי ערך, ברהיטים וכו' את ידידי האהוב, מוסקה.

וולטורה: (מתפרץ) מוסקה?

קורבינו: מוסקה?

קורבצ’יו: מוסקה?

קנינה: מוסקה! נפלא! אה, נער הכסף, מתוק שלי!

השופט: אבקש שקט! ולידידי האחרים, שגם הם הוכיחו ידידותם לי בהזדמנויות כה רבות,

קורבינו: אהה, בכל זאת!

השופט: אני מוריש את הכרתי ותודתי העמוקה, ואת הבקשה לזכור אותי באהבה ובידידות. נחתם בעצם ידי. וולפונה.

וולטורה: זאת רמאות! הוא זייף את הצוואה! מוסקה הגנב!

קורבצ’יו: רמאי! שניהם רמאים… איפה עשרים אלף הדינרים שלי?

וולטורה: את הצוואה הזאת אני קורע ומשמיד.

השופט: לא לא, ידידי המלומד. הצוואה הזאת הנה חוקית לפי כל החוקים, הפרטים והדקדוקים. והיא חתומה בעצם ידו, לפי עדותכם אתם… רק אם תוכיחו שהצוואה זוייפה, אזי, הואיל ולנפטר המכונה וולפונה אין יורשים טבעיים יחולק רכושו כדין בין עניי העיר ונציה…

וולטורה: (מאוכזב) לעניים?

קורבצ’יו: (מאוכזב) לעניים?

קורבינו: (נבהל) לעניים!

קורבצ’יו: (רותח) בשביל מה עניים צריכים כסף? הם רבים מדי ובין כך ישארו עניים… אני דורש את הדינרים שלי, עשרים אלף.

וולטורה: (ברוגז) מוטב לעניים מאשר למוסקה.

קורבינו: לעניים, מוטב לזרוק לכלבים! רק לא למוסקה!

השופט: הואיל ועד עתה אין כל סיבה לפקפק בחוקיות הצוואה, הרי היא שרירה וקיימת, ומוסקה הינו היורש.

קורבינו: זה שטן ולא אזרח!

קורבצ’יו: אלף וארבע מאות דינרים… שלושת אלפים… והטבעת אלף…. ביחד ארבעת אלפים… ואחוזים…

מוסקה: (פורץ בזריזות קדימה) ברשותך, הוד מעלתך, אומר כמה מלים. מר וולפונה, מר וולפונה שנפטר, היה – אמנם אסור לבזות את המתים – היה מנוול מושלם מכף רגל ועד ראש. המנוול ביותר שחי אי פעם בונציה. אינני יודע אם אלוהים נתן לו מרה יותר גדולה מאשר לאחרים אבל היתה לו תאווה משונה לנעוץ את שיניו בבשרם של אחרים, לשפוך את מררתו על בני האדם, והשמחה היחידה שידע בחייו היתה השמחה להרע לבני אדם. אני מניח שאת התכונות האלה ירש מהשטן. אני הייתי חייב לשרת אותו, מסיבות שלא אפרט עכשיו. אבל האלוהים עדי שהזהרתי אותו, וניסיתי לעצור בו. אבל הוא בשלו!

קורבצ’יו: תאמינו לי שאחרי מה שלמדתי אצלו הייתי יכול להתמנות כטבח אצל השטן בכבודו ובעצמו. אבל הוד מעלתך, למוות אגרוף ברזל, והאגרוף הזה יכול לנפץ את הגולגולת החזקה ביותר. לפני כמה דקות, כאשר שכב שם על המיטה ורגליו כבר צוננות, תקף אותו לפתע פחד. הוא קרא לי אליו ולחש לי: "נהגתי כנוול בכל ידידי, אני מבקש ממך לתקן את כל מה שקילקלתי. אני מוריש לך את כל ירושתי. תחזיר לידידי את כל מה שגזלתי מהם, והלואי שיסלחו לי. כך, הוד מעלתך, דיבר החוטא הגדול. ואני הבטחתי לו למלא את בקשתו האחרונה ולחצתי את ידו הקפואה. ואם אני יורש אותו, אני מתחייב להחזיר את כל מה שגזל, לך וולטורה, במידה שאני היורש – לך קורבצ’יו, לך קורבינו – במידה ואני היורש, – וגם את לאונה אני רוצה לפצות. ואם באמת אוכרז כיורש, אמסור לידיך, הוד מעלתך, אלף דינרים לחלק אותם בין העניים. וכמו כן אשלם עבור תפילות לזכרו של וולפונה המת בכל כנסיות ונציה. וגם אחרי זה עדיין ישאר מספיק גם בשבילי.

השופט: גבר הגון אתה, מוסקה.

קורבצ’יו: אבל עם הריבית… שלושת אלפים עם הטבעת…

מוסקה: כמובן. ועוד טבעת אחת לקולומבה.

קורבינו: ומה עם הדינרים שלי?

מוסקה: בהחלט. תקבל אותם, אם אמנם אני היורש.

קורבינו: כמובן שאתה היורש! איש אינו כופר בזאת!

קורבצ’יו: כולנו מעידים, הצוואה חוקית ובעלת תוקף!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות