מהדוּרת צ’כוֹב החדשה, בת עשרים הכרכים, מכילה גם את אגרוֹתיו, ומתוך אלה יש להכיר הרבה את צ’כוֹב האדם על כל מעלותיו וחסרונותיו וחוּלשותיו. בין השאר כדאי להתעכב כאן קצת על הפּרשה ה“יהוּדית”.

בדרך כלל, כידוע, לא היה אוהב ישראל ביותר. המלה “ז’יד” אינה נדירה אצלו. ואי־אלה מסיפוּריו מגלים את רחשי לבו בשטח זה בצוּרה בולטת, כגון סיפורו “בצה” (תוּרגם לעברית בידי א. נ. גנסין) ועוד.

בכל זאת נמצאו בחוּג ידידיו וידידי ביתו יהודים לא מעט. משפחת מלכיאל, משפחת אפרת, הצייר לויטאן, שציורי־הנוף שלו הביאוּהוּ לידי התפּעלוּת. איזו היאָבקוּת פּנימית מוּרגשת ביחסיו לכל אלה. הנה במכתביו לבני ביתו, בהיותו במרחקים, הוא דורש בשלום ה“חוטם הארוך של העלמה אפרת”, אבל מאידך הוא מוסר דרישת־שלום ל“לויטאן היפה”.

אין הוא יכול להשתחרר מהמשפּטים הקדומים ומהסוגסטיה האנטישמית, ובכל זאת הוא יודע לתאר את האכסטזה של אותו רוטשילד בשמעוֹ את הנגינה הערבה (“כינורו של רוטשילד”).

והנה מעניינת מאוד פיסקה אחת מתוך מכתב ארוך מאחד המקומות בסיבּיר, בדרכו להאי סאכאלין, בו הוא מתאר לבני ביתו בפרוטרוט את כל אשר הוא רואה ושומע במקומות הרחוקים הללו:

….“אגב על היהודים. כאן הם חורשים, עוסקים בעגלונות, בהעברה, במסחר, והם קרוּיים איכּרים, מפני שבאמת איכּרים הם, גם דה־יוּרה וגם דה־פאקטו. נהנים מהוקרת הציבור, ולפי דברי איש־המועצה יש שהם נבחרים גם לראשי העדה. ראיתי יהודי גבוה, דק, שהגיב בשאט־נפש וביריקות על אניקדוטות של ניבוּל־פה, שאיש־מועצה זה סיפּר; נפש טהורה; אשתו בישלה מרק־דגים מצוּין. על ניצול מצדם אין שומעים”.

יהודים אחרים גילה שם פתאום, שכמותם לא ראה קודם, והרי הוא משתאה להם ואץ להודיע זאת במכתבו יחד עם שאר החידושים אשר מצא בסיבּיר.