רקע
גרשון שופמן
אחיקם בן שפן

יש שמשהו מן התנ“ך רודם בפנימיותנו כל הימים, בחינת מתחת לסף ההכרה, תוך מגע חשאי במיתר כמוס שבלב, עד שבוקר אחד זה צף למעלה – ומזעזענו. כדבר הזה קרה לי עם המסופר בירמיהו כ”ו. “ויהי ככלות ירמיהו לדבר וגו' ויתפשו אותו הכוהנים והנביאים וכל העם לאמור: מות תמות!”

“ויתפשו אותו”.. כל זמן שראינו את הענתותי מתהלך ברחובות ומוכיח וצועק חמס וכו‘, בחזון ראינוהו; תמונה שדמיוננו הורגל בה, תמונה סתמית, מופשטת כמעט. והנה פתאום לעינינו האיש ירמיהו ממש, כשהוא תפוס בידי ההמון האומר להרגו. אנו רואים את צוארו, את כפות ידיו… והפעם, בהגיע הרעה אל עצמו ואל בשרו, אין הוא משתמש בניבים אדירים, נבואיים, אלא מתגונן בנחת, כגיבור הרוח: “הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם”, ובכל זאת הוא מטעים נמרצות: “אך ידוֹע תדעוּ, כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם” וגו’. עוד מעט וכפשע בינו ובין קצוֹ, לולא אחיקם בן שפן (הוא אבי גדליהו, אשר הומת בידי ישמעאל בן נתניה), שקפץ ברגע האחרון והצילוֹ. “אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתוֹ”.

רחב־כתפיים, כנראה, היה אחיקם זה, אתליט, ויחד עם זאת הבין, שיותר מלהציל את ירמיהו, יש להציל את העם מהפּשע האיום.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות